פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1312

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בשבט תשע"ח, 25.1.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֲמִשִּים שָנָה לַאֲסוֹן הַצּוֹלֶלֶת "דַּקָּר". // עמוס גלבוע: רשמים של כתב גרמני במחנה פליטים  ליד בית לחם. // משה כהן: השקט בזכות מי?  // יהודה דרורי: הגירוש חייב להיות סלקטיבי וסביר. //  אורה מורג: תנו לדמגוג לחגוג. [ציטוט]. // משה גרנות: האם אפשר לוותר על "האחר-כך"? על "ימי צקלג" מאת ס' יזהר. [ציטוט]. // אמיר שושני: איך נכבשה השמירה בסג'רה. // מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן. תַּעֲבִיר (הַעֲבָרָה לִלְשׁוֹן יָמֵינו), נוּרִית יוּבַל: מַמְלֶכֶת הַקּוֹפִים. // בחזית האומה – ולא בגב האומה. עורך "האומה", יוסי אחימאיר. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 24.1.18./ 2. פנס הזכיר לנו את הקושאן שלנו. // אוריה באר: אפוטרופוס לדין. // מוטי הרכבי: שביתה כללית של הרשות הפלסטינאית. // דן בניהו: פרקי זיכרונות. פרק רביעי, הידרופונים וטפטפות. // פוצ'ו  –  בחיי [4], י"ב. עם עורכת דין שבורת לבב. // נעמן כהן: הכחשת השואה. // תיקון טעות: נחום אריאלי לא נהרג עם הל"ה אלא בקרב הקסטל. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "שלושה בסירה אחת" (מלבד הכלב) לג'רום ק. ג'רום. עברית: 1924. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.11.1970, לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חֲמִשִּים שָנָה לַאֲסוֹן הַצּוֹלֶלֶת "דַּקָּר"

לזכרם הטהור והאמיץ של רס"ן יעקב רענן מפקד ה"דקר" ו-68 פקודיו

  אֲפִלּוּ חֲמִשִּים שָנָה שֶהֵן חֲצִי מֵאֶה

     מֵאָז הֵעָלְמוּתָהּ הַמַּחְרִידָה שֶל הַצּוֹלֶלֶת

     אֵין בְּכוֹחָן לִמְחוֹת מֵעֵין אֻמָּה שְלֵמָה דִמְעָה

     שֶל אָב וְאֵם וְרַעֲיָה וְשֶל יַלְדָּה וְיֶלֶד

     שֶיַּקִּירָם הַצּוֹלְלָן, אֶחָד מִבֵּין שִשִּים

     וְתִשְעַת אַנְשֵי צֶוֶת "דַּקָּר" לֹֹא יוֹסִיף לְחַבְּקָם עַל סִפּוֹ שֶל הַבַּיִת

     שֶכָּל אִיש מִיּוֹשְבָיו מְצַפֶּה לְבוֹאוֹ, מִקְּטַנִּים עַד בּוֹגְרִים וּקְשִישִים

    מְרוּטֵי עֲצַבִּים וּטְרוּפֵי גַּעֲגוּעַ בְּשוּב אֲהוּבָם מִן הַשַּיִט.

    אֲפִלּוּ חֲמִשִּים שָנָה שֶטְּוַח זְמַנָּן אֵינוֹ

    מִן הַקְּצָרִים וְשֵן הַשִּכְחָה בָּהֶן נוֹגֶסֶת

    אַף פַּעַם לֹא יַצְלִיחוּ לְהַגְלִיד אֶת יְגוֹנוֹ

    שֶל לֵב אֶחָד מִתּוֹךְ רַבִּים, שֶבְּחֻבּוֹ כּוֹסֶסֶת

    תּוּגַת הַהֶעֱדֵר שֶל חֲבוּרַת הַמֻּפְלָאִים

    הַהִיא שֶבְּדַרְכָּהּ מִפּוֹרְטְסְמוּת' לְחֵיפָה הִגִּיעָה

    דְרוֹמִית-מִזְרָחִית לִכְרֵתִים וְשֶכָּל אֲנָשֶיהָ פִּתְאֹם נִבְלָעִים

    בִּתְהוֹם תַּעֲלוּמָה שֶאֶת סוֹדָהּ אֵין אִיש מַבְקִיעַ

    שָנִים – עַד שֶבְּאֶמְצָעוּת צִיּוּד מְשֻכְלָל בְּיוֹתֵר:

    סוֹנָאר סוֹרֵק-צַד וְרוֹבּוֹט תַּת-יַמִּי נֶחְשָׂפים בְּעֻמְקוֹ שֶל הַיָּם

    שְׂרִידִים מֵאֲסוֹן הַצּוֹלֶלֶת "דַּקָּר" שֶזְּמַן רָב נֶחְבְּאוּ בְּהֶסְתֵּר

    אוֹתָן מְצוּלוֹת שֶסֵּרְבוּ לְגַלּוֹת לְחִפּוּשׂ עַקְשָנִי שֶקֻּיַּם

    בְּלִי שֶמֶץ לֵאוּת לְאָרְכּוֹ שֶל זְמַן רָב אֶת פִּצּוּחַ אוֹתָהּ הַחִידָה

    שֶפִּתְרוֹנָהּ אוּלַי יַבְהִיר מָה בְּאֱמֶת קָרָה

    לְשִשִּים וְתִשְעָה מִמֵּיטַב לוֹחֲמֵינוּ שֶיַּד-הַגּוֹרָל מַכְחִידָה

    בְּיָנוּאָר 68 כְּמוֹ בַּחֲלוֹם רַע.

   לִבְסוֹף, אַחַר שֶתַּרְחִישִים רַבִּים, גּוֹרְמֵי צְמַרְמֹרֶת

   נִדְחִים וּמֻפְרָכִים שָם כְּלוֹקִים בְּשִגָּיוֹן

   גּוֹרְסִים טוֹבֵי חוֹקְרֵינוּ בְּיָשְרָה וּבְלִי שוּם מֹרֶךְ

   שֶהַהֶסְבֵּר הַיְּחִידִי שֶיֵּש בּוֹ הִגָּיוֹן

 הוּא כִּי בְּלַיְלָה סוֹעֵר, גְּבַהּ גַּלִּים, בּוֹ חָתְרָה הַצּוֹלֶלֶת בַּמַּיִם

   בְּעֹמֶק פֵּרִיסְקוֹפִּי וּמְהִירוּת רַבָּה מְאֹד

   בְּלִי לְהַפְעִיל אֶת הַמַּכָּ"ם, כְּשֶתְּחוּם רְאוּת הָעַיִן

   מֻגְבָּל בַּפֵּרִיסְקוֹפּ לִטְוַח קָרוֹב בִּלְבַד, בְּעוֹד

   צְלִיל סְאוֹנָם שֶל מְנוֹעֵי הַדִּיזֶל הַמַּפְרִיעַ

   לִקְלִיטָתוֹ שֶל הַםּוֹנָר, סְבִיב הַשָּעָה שָלוֹש

   אַחַר חֲצוֹת כְּשֶרֹב הַצֶּוֶת נָם שְנָתוֹ, מַגִּיעַ

   מִטְּוָח קָצָר כְּלִי-שַיִט זָר שֶיֵּש מָקוֹם לַחְשֹש

   מִפְּגִיעָתוֹ, מִיָּד לְעֹמֶק-בִּטָּחוֹן צוֹלֶלֶת

   חִיש הַ"ּדַּקָּר" (אַקְט הַתּוֹבֵעַ מַעֲבָר מוּאָץ

   מִשִּנּוּר וּתְנוּעָה בָּם "דַּקָּר" הֻתְנְעָה בְּעָצְמַת מְנוֹעֵי דִּיזֶל אֵלֶּה

   לְצְלִילָה בִּמְצוּלוֹת אֲפֵלוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְלוֹא עֹצֶם כּוֹחָם הַנִּמְרָץ

   שֶל מְנוֹעֵי חַשְמַל) אוּלָם בִּתְנוּפָתָהּ לְמַטָּה

  נִבְצַר מִן הַהִגּוּי שָם לְאַזֵּן וּלְיַצֵּב

   אֶת הַ"דַּקָּר" בְּעֹמֶק-בִּטָּחוֹן וְהִיא כְּמוֹ עָטָה

   אֶל עֹמֶק-הַקְּרִיסָה שֶהַגּוֹרָל בּוֹ לֹא קוֹצֵב

   לְכָל מִי שֶצּוֹנֵחַ בּוֹ שוּם חֲנִינַת-חַיִּים

   וְכָךְ נִגְזָר עָלָיו דִּין שָל טְרָגֶדְיַת-נְכָאִים.

   אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיָּמִים בָּהֶם כִּבְּדָנִי חֵיל הַיָּם

   בַּזְּכוּת לְהַעֲלוֹת קְצָת מֵעֲלִילוֹתָיו עַל סֵפֶר

   וְאֶת רָשְמוֹ הַלֹּא נִשְכָּח שֶל אוֹתוֹ בֹּקֶר מְסֻיָּם

   שֶבּוֹ רָקְמוּ לִי סִפּוּרֵי צוֹלְלָנָיו שָם, תֶּפֶר-תֶּפֶר

   אֶת הַרְפַַּתְקוֹת פָּרָשִיּוֹת מַאַבְקֵיהֶם בַּיָּם הַקַּר

   אוֹתָן רָשַמְתִּי מִפִּיּוֹת אוֹתָם אַנְשֵי הַצֶּוֶת

   שֶתּוֹךְ זְמַן-מָה יָצְאוּ לפּוֹרְטְסְמוּת' בְּתוֹר צֶוֶת הַ"דַּקָּר"

   כָּךְ שֶהַלֵּב כָּאן לְזִכְרָם נִשְבָּר מֵרֹב עֲצֶבֶת.

    יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

רשמים של כתב גרמני במחנה פליטים

 ליד בית לחם

הכתב הזדעזע כשהוברר לו שאנשי המחנה רוצים להמשיך ולהיות פליטים ומאמינים שיבוא היום וכל צאצאי הפליטים יחזרו לבתיהם בישראל, ויכוננו מדינה פלסטינית אחת מהירדן ועד לים התיכון בה היהודים יהיו מיעוט. ומי מנציח את האמונה הזאת ? אונר"א, סוכנות הסעד לפליטים הפלסטינים של האו"מ

 ארגון האו"ם  אונר"א עלה לאחרונה לכותרות כאשר ארה"ב, המממנת העיקרית של תקציבו, הקפיאה חלק מהכספים שהיא תורמת לו. אונר"א הן ראשי התיבות בעברית של שם הארגון באנגלית: סוכנות הסעד והעבודה לפליטי פלסטין (במזרח התיכון). הסוכנות הזאת היא אחד מהאבסורדים הגדולים ביותר של האו"מ, ושל ההיסטוריה המודרנית. 

בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת הוקמה באו"מ, על פי החלטת העצרת, נציבות עליונה שתפקידה היה לדאוג ליישוב מיליוני הפליטים שנוצרו בעקבות מלחמת העולם השנייה, והקמת הודו, בארצות אליהן הם נמלטו. אבל, מדינות ערב, אליהן נמלטו הפליטים הפלסטינים  (600-700 אלף), סרבו ליישב את הפליטים בתחומן. ולכן, כמה ימים אחרי הקמת הנציבות, הקים האו"ם סוכנות מיוחדת הצריכה לדאוג רק לפליטים הפלסטינים (אונר"א), והיא נפרדת לחלוטין מהנציבות הדואגת לכל הפליטים בעולם.

וכאן מגיע האבסורד לשיא  הטמטום: ראשית, מנדט אונר"א קבע שפליט פלסטיני מעביר את זכויות הפליטות שלו בירושה. בניו וצאצאיו לדורי דורות יהיו פליטים, בניגוד לכל פליט בעולם המטופל ע"י הנציבות ורק הוא, לא בניו ונכדיו, נחשב לפליט עד שהנציבות הצליחה ליישבו.

שנית, בעוד שתפקיד הנציבות הוא לחסל את בעיית הפליטים במקומות שונים בעולם ע"י הדאגה ליישובם, הרי תפקיד אונר"א הוא הפוך:  לא לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, אלא להנציח אותה, כי זה היה היעד של הפלסטינים ומדינות ערב. כך, אחרי 70 שנה אנחנו עומדים מול כ-5 מליון פליטים פלסטינים (צאצאי הפליטים המקוריים), ומול עשרות מחנות פליטים בלבנון, סוריה, ירדן, רצועת עזה ושטחי הרשות הפלסטינית.

כדי להמחיש את עומק הבעייה, שהיא זו  המונעת, לדעתי, כל פשרה בינינו לבין הפלסטינים, אביא כאן קטעים מתוך כתבה של עיתונאי גרמני שביקר במחנה הפליטים "עאידה", מצפון לבית לחם, ושפורסמה במאי 2013 בירחון הגרמני "סיסרו". דומני שהיא מלמדת יותר מאלף נאומים מה היא המציאות   ולא  מה הן האשליות המתוקות.

"אני נכנס למרכז הקהילתי במחנה. רכזת התרבות היא חולוד אל אג'ארמה. היא נולדה כאן. הסבתא שלה היתה פליטה ב-1948. חולוד למדה באנגליה ודוברת אנגלית רהוטה. אחרי סיום לימודיה היא חזרה למחנה "עאידה" במטרה  'לחזור' לישראל, למרות שמעולם לא היתה שם. 'ההחלטה להישאר פליטה היא החלטה פוליטית,' היא מודה, עבורה ועבור שאר התושבים בעאידה. אין שום אפשרות של התחלת חיים חדשים במקום אחר, או רצון להפוך לאזרחים מן המניין, שכן אז יאבדו את מעמד הפליטות שהוענק להם מאונר"א. 'אנחנו לא רוצים נורמליזציה,' היא אומרת. 'אנחנו רוצים להישאר פליטים כדי לממש את זכותנו לשוב יום אחד.'

"אחותה של חולוד חיה בירדן ונשואה לגבר ירדני. בטרם נישואיה יכלה לבחור האם היא מעדיפה להיות אזרחית ירדנית או להמשיך במעמדה כפליטה פלסטינית. היא בחרה באפשרות השנייה. חולוד לא רואה בעייה בכך שירושת מעמד הפליט היא תכונה שניתנה רק לפליטים הפלסטינים בעולם. 'כן, זוהי זכות מיוחדת שניתנה רק לנו. אבל למה? כי מדובר על צדק.' לכן לא מפתיע שלחולוד אין שום עניין בהסכם שלום של הרשות הפלסטינית עם מדינת ישראל. האנשים לא רוצים פתרון של שתי מדינות. המנהיגות שלנו לא פועלת בשמנו והישראלים יודעים זאת טוב.

"'אבל מה כן העם רוצה,' אני שואל.

"'זכות על המדינה שלנו,' היא עונה. 'הוויתור על כך זו לא רק בגידה בפליטים אלא בפלסטין. לא בשביל זה נהרגו השהידים שלנו.'

"אני חש בחילה. מולי לא עומד אדם צווחני, אלא אישה צעירה עם חינוך מערבי שמדברת בקול שקט ושליו על  דם ואדמה כאילו מדובר  בפגישת עסקים. היא מדברת בצורה ברורה מאוד על הדברים להם הם מייחלים: מדינה אחת בין הירדן לים התיכון, בה כל הפלסטינים, צאצאי פליטי 1948, המפוזרים בכל העולם, יוכלו לחיות. חולוד לא רואה עניין גדול בכך שזה לא יושג בדרכי שלום, מכיוון שעבור ישראל משמע הדבר סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

"'למה אנחנו צריכים מדינה יהודית?' שואלת חולוד שאלה רטורית.'אין ספק שכולנו יכולים לחיות במדינה דמוקרטית של פלסטין כשיש רוב פלסטיני.'

"'ומה יהיה עם המיעוט היהודי?' שאלתי.

"'זו בעייה קטנה,' היא עונה, 'יימצא פיתרון עבורם בסופו של דבר.'

"הביקור זעזע אותי." סיים הכתב הגרמני.

עמוס גלבוע

* * *

משה כהן

השקט בזכות מי?

בתגובה להכרזתו של נשיא ארה"ב על ירושלים כבירת ישראל נשא אבו מאזן נאום המכחיש את זכות קיומו של עם ישראל, הגדרת הציונות כזרוע של הקולוניאליזם שלילת הקשר בין עם ישראל לארצו, ועוד כהנה וכהנה דברי בלע נגד היהודים.

אותי זה לא הפתיע, זה "הפרטנר" הידוע. 

מה שהפתיע אותי היא תגובתם של אנשים נאורים, כגון אבי יששכרוב מעיתון "הארץ" הסבורים להיפך.

אדרבה, אבו  מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר לשלום, וכל כך למה? הואיל והוא דוגל במאבק לא אלים, ללא טרור. 

לפחות אדע מעכשיו בזכות מי השקט והשלווה שאנחנו נהנים מהם.  

היה טרור?

רוצים שקיפות

דיווחו בטלוויזיה שלמרות הבצורת בכינרת נמשכת שאיבת המים ממנה לממלכת ירדן. בשם ערך השקיפות אני רוצה לדעת אילו כמויות מים נשאבות מהכנרת לממלכת ירדן? 

לטעמי, למרות הסכם השלום, מוסיפה ממלכת ירדן להתעמר בישראל. ישראל הושפלה בעניין השגרירות וההרוגים בה בעקבות תקיפה של ערבים את המאבטח. ירדן פועלת באו"ם נגד  ישראל ותובעת את הר הבית לפלסטינים. 

אומרים לנו שהקשרים עם ירדן הם בעלי חשיבות אסטרטגית לישראל. ומה, אין חשיבות לקשריה של ממלכת ירדן עם ישראל? 

לפי הפרשנים לא תחזיק ירדן מעמד יום אחד בלי ההגנה של צה"ל.

אז למה ההתרפסות המבישה הזאת בפניה? 

משה כהן

ירושלים 

* * *

איך זה שבימינו בישראל

המטַנְפים הם אבירי המוסר הציבורי?

* * *

יהודה דרורי

הגירוש חייב להיות סלקטיבי וסביר

אסור למדינת ישראל, מבחינת החוק הבינלאומי ומבחינת החובה המוסרית היהודית, לגרש את  כל "המסתננים האפריקאים" (כך יש לקרוא להם כי הם ברובם לאו דווקא פליטים).

אני בדעה שמבחינה הומניטרית עלינו לנסות ולקלוט את אלו שנקלטו, אלו שמצאו עבודה ועובדים, ואת אלו שלמדו עברית ואת אלו שמנהלים עם ילדיהם "בית ישראלי". זו רישעות לנתק ילדים! זה לא הוגן לגרש אנשים שקשרו גורלם בגורלנו ושלחו ילדם לצה"ל, לכן עלינו לעשות חקירה אישית, משפחתית  ומשטרתית ורק לפי זה לקבוע מי יועבר מארצנו ל"מדינה השלישית".

"המסתננים מאפריקה" אינם "זבל אנושי", כמו שיש אצלנו כאלה החושבים כך, הם בני-אדם שבאו למצוא חיים טובים יותר. נכון שהם באו הנה באופן לא חוקי, ונכון שהמדינה אינה מחוייבת להשקיע בקליטתם אבל חובה להעביר מכאן את חלקם בשכל וברגש, ולגבי אלה שנגרש, יש לוודא את ביטחונם וסיכויי קליטתם ב"מדינה שלישית" לפני שמעבירים אותם לשם! אסור לשלוח אותם אל מותם!

היועמ"ש: אין לליברמן סמכות להתערב בתכני גל"צ

ציטוט: "היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט הבהיר כי לשר הביטחון אביגדור ליברמן אין סמכות להתערב בתכני תחנת גלי צה"ל. זאת לאחר שליברמן הנחה את מפקד גל"צ שמעון אלקבץ שלא להשמיע את שיריו של יהונתן גפן, לאחר שהשווה בין הנערה הפלסטינית עאהד תמימי לאנה פרנק ולחנה סנש."

תשומת ליבכם למהירות התגובה של היועץ המשפטי לעומת האיטיות האומללה (והמכוונת...) שלו בתיקי ראש-הממשלה.

יהודה  דרורי

שערי תקווה

* * *

אורה מורג

תנו לדמגוג לחגוג

בתגובה על "הלשכה המרכזית להגירת השווארצע" מאת ב. מיכאל ("הארץ", 11.1).

מנהג חדש (ישן) בא למדינה: הכול ניתן להשוות לשואה. העיקר למלא את מכסת המילים למאמר כאילו "מהמם", הקורא יזדעזע והדמגוג יחגוג.

יהודי אירופה גנבו את הגבולות והגיעו כמהגרי עבודה לא חוקיים וסירבו לעזוב? האם ב. מיכאל יודע שיהודי אירופה ניסו בכל דרך לעזוב לפני ובעת המלחמה והדבר נמנע מהם על ידי הנאצים? המקום היחידי לשם יכלו לעזוב זה למחנות ההשמדה והריכוז או לברוח, עם מזוודה קטנה, ליערות.

יהודי אירופה היו אזרחי מדינותיהם מזה מאות שנים. הם לא פגעו ברקמת החיים של תושבי שכונות חלשות, לא הרתיעו ילדים גרמנים מלצאת בערבים ובלילות לחוגים או לחברים (ראו עדותם של ילדי דרום תל אביב).

את הדמגוג זה לא מעניין.

יהודי אירופה ביקשו בכל דרך להגיע לארצם (פלשתינה) ומי שהצליח ומי שכבר היו כאן נלחמו בחירוף נפש ומסרו נפשם כדי לזכות במדינה.

לסודאנים ולאריתראים יש מדינה! חיזרו אליה והילחמו עליה כפי שאנחנו נלחמנו. הקימו את הפלמ"ח שלכם, את ההגנה והמחתרות שלכם. הולידו מנהיגים כבן גוריון, ויצמן, יצחק שדה, יצחק רבין ובנו לכם מדינה. אל תתעלקו על מי שכבר עשה זאת במחיר כבד, כדי ליהנות ממנעמי המקום שלנו.

ואם דמגוגיה, אז גם לי מותר. אף מהגר לא מובל לכבשנים. כולאים אותם במתקן חולות בתנאים אנושיים עם מעבר פתוח לשדה התעופה (הכרטיס עלינו), לא מרעיבים למוות במחנות ריכוז ולא מעבידים בעבודות כפייה בשלג ולא מצעידים בצעדת מוות. לא מעבירים אותם סלקציה לחיים או למוות.

תנו לו לדמגוג לחגוג ברמת אביב ג' ובקיסריה.

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

תל אביב

פורסם ב"הארץ" ביום 22.1.18

* * *

לאור גל הרחמים המוסריים וההומניטאריים שתקף את הישראלים הנאורים בקשר לקליטתם של המסתננים האפריקאיים ולאי-גירושם – הוחלט לפתוח מחדש את הגבול עם מצריים ולאפשר כניסתם של עשרות אלפי מסתננים נוספים והפעם יקלטו אותם לא רק בדרום תל אביב אלא גם בצפונה!

* * *

משה גרנות

האם אפשר לוותר על "האחר-כך"?

על "ימי צקלג" מאת ס' יזהר

זמורה-ביתן 1989 (1958), שני כרכים, 1156 עמ'

אני מבקש להתחיל את הרשימה הזאת בדברים על חווייה אישית הנוגעת בספר הגדול הזה: חברי לאוהל הסיירים בקורס מ"כים בג'וערה הבהיר לי שלא אוכל לומר על עצמי שאני שולט בעברית אם לא אקרא את כל התנ"ך ואת "ימי צקלג" של ס' יזהר. "ימי צקלג" ראה אור ב-1958, באותה שנה בה זחלנו, חברי ואני, אל אוהל הסיירים בקורס מ"כים. אני מניח שהוא עצמו (יליד אחד הקיבוצים בעמק יזרעאל) לא הספיק לקרוא את הספר הענק הזה, אבל אני (עדיין עולה חדש!) חשבתי שזאת משימה שאסור לי להתחמק ממנה. את התנ"ך קראתי ללא קושי מיוחד בסיועו המבורך של פירוש הרטום, אבל "ימי צקלג" היה אגוז קשה לפיצוח (1156 עמודים בגופן פטיט ובשורות צפופות!), ולא תמיד הצלחתי למצוא פירוש למילים היחידאיות שבספר זה במילון (אבן שושן הישן, "השחור"): רוהט, פלדס, השעיע, חולסית, חיטמם, לבסבס, גיחור, פיופת, עתמת, קינוף – רשימה חלקית מאוד). לימים ראיינתי את ס' יזהר בביתו שבמישר (13.7.2000), ושאלתי אותו אם לא התגנבה בליבו הכוונה להדהים את הקורא במילים יחידאיות, ועל כך הוא ענה לי: "לא חשבתי שאני כותב מילים קשות; אולי מילים מדוייקות... מעולם לא פתחתי מילון לחפש מילים. המילים שטפו אצלי." (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 77; וראו כל הראיון – עמ' 84-71).

זה כנראה נכון – אני שמעתי אותו נושא דברים (בלי נייר!), והייתי מהופנט – לא ממה שאמר, אלא מהווירטואוזיות הלשונית (ראו שם, עמ' 78 ). בשונה מרוב הסופרים שלנו שהושפעו מעגנון, ביצירתו של ס' יזהר אין למצוא אף רמז להשפעה זאת. הוא הכריז במידה רבה של גאווה כי מי שהשפיעו עליו הם גנסין וברנר, וכי עיקר היצירה, איננו מצוי ב"אחר כך, אחר כך." כלומר, בסיפור המעשה, אלא  באותן נימים דקיקות של הפנימיות (כמקובל בזרם התודעה), התרכזות על "בינותיים" – "חשבתי לומר על כלום את הכול" (ראו שם, עמ' 71).

בספרו "מלקומיה יפהפייה" מסופר על גיבור שאיננו מעז, לאורך 200 עמודים (!) להתחיל עם שולה, ואיננו מבין איך אחרים עושים זאת בקלות. צר לי – זה משעמם! אני בהחלט רציתי לדעת בספר שלנו האם אהוד, שנפצע אנושות בקרב על גבעה 244, הצליח לשרוד; אני בהחלט רציתי לדעת מה היה סופו של אותו קרב נורא על הגבעה, מי שרד, מי חזר למשק, מי מרד בהורים – אני בהחלט מכור ל"אחר כך אחר כך," ו"הבינותיים" של ס' יזהר איננו צריך לבטל את הסקרנות המתבקשת של הקורא ל"אחר כך אחר כך".

אבל אני מקדים את המאוחר, ובכן, כיוון שבקריאה הראשונה ההיא התרכזתי במילים, ובפיענוחן, ותוכן הרומן ענק היריעה כמעט שלא נשאר בזיכרון – החלטתי לחזור ולקרוא אותו מחדש, שהרי מדובר בקלאסיקה עברית, ספר שעליו זכה ס' יזהר בפרס ישראל. הספר מתחיל בתאריך עברי – יום ה' כ"ו באלול, ובהמשך מופיעים כל התאריכים העוקבים, ומיד ברור שהספר מתכוון להביא כרוניקה מפורטת של האירועים שהתרחשו באחד הקרבות העקובים מדם מימי מלחמת השחרור, הלא הוא הקרב על חרבת מחאז, קרבות שהתחוללו ב30.9.1948 – 6.10.1948. הסופר איננו מזכיר את השם המפורש "חרבת מחאז", אבל הציון שמדובר בגבעה 244, אינו מותיר מקום לספק באשר לאירועים אותם הוא מתאר באריכות ובפרוטרוט. מדובר בקרבות שהתחוללו בין חיילי הגדוד הראשון של חטיבת יפתח, שמפקדו היה מולה כהן, ובין כוח של לוחמים ערבים מהר חברון בפיקוד וחימוש מצרי, כשבראשם מיודענו גמאל עבד אל נאצר, שבאותם ימים היה בדרגת רב-סרן. הנגב היה מנותק, וכיבוש חרבת מחאז בידי חיילי צה"ל היה אמור למנוע מהכוחות המצריים להתקדם לכיוון שדה התעופה שליד רוחמה, עורק הקשר היחיד שבין מרכז הארץ והנגב. מפקד הגדוד היה אסף שמחוני (לימים אלוף פיקוד הדרום, שנהרג בהתרסקות מטוס), ומפקד הפלוגה היה יצחק חופי (לימים אלוף וממלא מקום הרמטכ"ל). המספר עצמו איננו מופיע בשמו או בשם בדוי, ולכל גיבורי הספר שמות בדויים (חוץ מפוצ'ו, הוא ישראל ויסלר, שכידוע, כתב בעצמו ספר בשם "אני פחדן אני" על קרבות אלה; הוא מוזכר ב"ימי צקלג" מיספר פעמים: עמ' 766, 767, 953, 954, 955). למג"ד קוראים בספר זה בשם שרוליק, ולמ"פ קוראים צביקו. דרגים יותר גבוהים אינם מופיעים בספר (המח"ט מוזכר בלי שם בעמ' 592), כי הקרבות נוהלו על ידי כיתות, והלוחמים הכירו את המפקדים הזוטרים: מפקדי כיתות, מפקדי מחלקות, מפקד הפלוגה, קצין מודיעין, מפקד היחידה מסייעת, התותחנים הבודדים וכד'.

מדוע "צקלג"? ובכן מי שהעניק למקום את השם הזה הוא הלוחם ברזילי, עוזרו של מפקד הכיתה, צעיר מלא ידע כרימון בתנ"ך בחי ובצומח של המדבר בטופוגרפיה (יודע לקרוא מפה ולכוון את הרגמים והתותחנים למטרות הנכונות), במהלך הכוכבים בשמיים, בספרות ובמוסיקה. הוא קובע שהגבעה הזאת היא צקלג המקראית, יישובו של דויד, כמתואר בשמואל א' ל' (עמ' 26). כעבור זמן הוא מודה שטעה (עמ' 32, 165, 295-293, 749), אבל זה כבר לא מועיל – כל הדרגים מכנים את הגבעה – צקלג.

כיתתו של גידי (מתוגברת – 14 לומים במרחב הקדמי, ו-8 לוחמים – באחורי) עולים אל הגבעה לאחר שגירשו את הפלחים שהתגוררו שם בבקתות, והם לא מפסיקים לקטר: הם השתתפו בקרבות רבים  – במלכיה, בזרעין, נגבה, נירים, יד מרדכי, מגיעה להם חופשה. הם מקווים שמהר יחליפו אותם, הם אינם מבינים מדוע צריך להגן על הגבעה הזאת, ואין להם מושג איזה גיהינום מחכה להם שם. גידי המ"כ פוקד עליהם לחפור שוחות, אבל הגבעה טרשית, ובאתי החפירה הצבאיים לא ניתן לחפור (והמספר חוזר פעמים רבות על תיאור קשיי החפירה). מסתבר שלא רק מכושים חסרים – אין להם גם מה לאכול, וצריכים להסתפק במציות ובמיץ מקופסאות שימורים (בהמשך מתוארות כל הארוחות לפרטי פרטים – מי הביא, מה הביא, מה נשפך, איזה פתק צירפו הבנות מהמשלט המרכזי  – "משלט העץ" – וכו' וכו'). עסק גדול הוא העישון המתואר לפרטיו במאות אזכורים (!), איך מציתים את הסיגריה, איך מסתירים אותה בכף היד, איך משנוררים סיגריות וכו' וכו'; הרי דוגמה: "לתת לך סיגריה?... כן, תן. למה לך סיגריה? – חדל בחייך! תן, מתחנן הראשון. – מה, מדוע מגיע לך? מושך הלה את התענוג – הו, באמת חדל! למה? אני חייב לך? הבטחתי לך? – נמאסת, תן כבר! אם נמאסתי, מה נטפלת? – אתה נותן או לא? – לפחות בקש יפה!... אתה נותן? – מה תיתן לי אם אתן?" (עמ' 707).

יש תחושה שהסופר רשם כל פרט, וחש מחויבות לתאר דברים אפילו חוזרים על עצמם עשרות פעמים, כמו למשל, התקווה של הלוחמים שיחליפו אותם, איך כל אחד מהלוחמים מתעורר מהשינה, פירוט מדוקדק של כל שיחות הקשר (הקשר המסור הוא שייקה, המכונה קילומטר, כי הוא כביכול שוקל קילו, וגובהו – מטר), הטעם החלוד של המים בג'ריקן, תיאור החום המעיק ביום, והקור בלילה, וכן חזרות רבות על אותם הרהורים על השקר שבדת, על זוועות המלחמה, על המוות שאורב לכל אחד, על המשקים שמשוועים לידיים עובדות, כשהבן הצעיר נמצא כאן במקום ליד ההורים, על הבנות וכד'.

הנחיתות של מגיני הגבעה אל מול כוחות האוייב ממש זועקת לשמיים: אל מול כיתה מתוגברת, המצוידת ברובים, סטנים מקלעים מרגמה ופיאט – עומדים המוני לוחמים מקומיים ומצריים, המצוידים במשוריינים, תותחים, ואפילו מטוסים שמאוחר יותר מפציצים את הגבעה, ואת הקיבוצים דורות (שם נהרגות בהפגזה האווירית שתי חברות) ורוחמה.

גידי, המ"כ האמיץ, איננו מצליח להחזיק את הלוחמים שנבהלו מהפלישה למתחם –  יעקובסון ואברום, הרגמים, מתחילים לברוח, ובעקבותיהם בורחים גם שאר הלוחמים. הבריחה מתוארת כסיוט: סחוטים מעייפות הם נושאים פצוע כבד בשמיכה, כשהם משאירים מאחוריהם שני הרוגים (אורי, הסמל האמיץ והיפה ופינילה שאמור היה להיפגש עם חברתו במשלט העץ, אבל החמיץ אותה ברבע שעה) ושלושה פצועים. הערבים (מכונים על ידי הלוחמים "ערבושים", "שחורים") ערפו את ראשו של אורי, ושחטו את שלושת הפצועים. מסתבר שגם מוטה המ"ם, שאוהב להתבדח ולצטט פסוקים מהתנ"ך (בדרך כלל לא במקום...) – ברח ברגע המכריע (התירוץ – נסע להביא תחמושת ללוחמים...).

צביקו המ"פ מחליט לצאת עוד באותו הלילה להתקפה חוזרת, והפעם במקום כיתה מתוגברת אחת – שלוש מחלקות (של מוטה, זאביק ויאמבו). גידי מוביל את הכוח, אבל כיתתו ממוקמת בסוף השדרה, והם אמורים לחזור אל "משלט העץ", אבל זה איננו קורה – גידי ושארית לוחמיו נשארים בכל הקרבות, ונאלצים לברוח גם בפעם השנייה – הפעם הפוקד לנסיגה (בלי שום סמכות!) הוא רבינוביץ' החובש המתהדר באקדח. גידי, שבפעם הזאת איננו בעמדת מפקד, ממש יוצא מדעתו שסתם אחד יכול לגרום לבריחה משדה הקרב.

שוב נשארים על הגבעה הרוגים ופצועים, מקלע בזה, רובים. הקרב האחרון על הגבעה הוא הקשה מכולם, כי נקבצו מתחת לגבעה עשרות משוריינים, תותחים ואינספור לוחמים מקומיים בפיקוד מצרי. המצב הוא לאחר ייאוש, אלא שיוזמה של גידי (להתקרב עם הפיאט אל המשוריינים ולפגוע בהם), של לוחמים אחרים, ושל הזחל"מים של צה"ל שהורכב עליהם תותח 20 מ"מ – עושים את המלאכה –  משורייני האוייב נשרפים, הלוחמים שבתוכם מנסים לברוח מהאש, וניצודים על ידי המקלעים והרובים. יש אפילו לוחמים המצליחים להחדיר רימונים אל תוך משורייני האוייב. אבל האבידות הן כבדות מאוד, בעיקר מתוארת פציעתו האיומה של אהוד,בן זוגו לשוחה של יובל (הזכרתיו לעיל), שנפצע גם הוא. עמיחי החובש איננו יכול להועיל הרבה, כי אהוד זקוק לניתוח בהול, דבר שאיננו אפשרי בסערת הקרב. כאמור, ס' יזהר איננו מוכן לספר לקורא מה היה אחר כך – האם אהוד שרד לאחר הפציעה הנוראה, מה היה סופו של הקרב – העיקר בעיניו הוא "הבינותיים". כיוון שהקרב על חרבת מאחז היה מתועד מאוד, אנחנו יודעים שההתקפה השלישית הוכרעה לטובת כוחותינו, המצרים נסוגו, וניתוק הנגב בא לקיצו. בקרבות נהרגו 13 לוחמים ונפצעו רבים.

למרות הפירוט המדוקדק של מחשבות הלוחמים, ושל תיאורי הטבע, החי והצומח בגבעה ובסביבתה (שירת עפרוני, נביחת כלב, יללת צבוע, גיחת חצב, קקופוניה של צרצרים, מעוף דבורה), למרות הפרטנות בכל שלב בקרבות – הנה בתיאור הלוחמים הסופר קימץ בפרטים: שייקה הקשר הוא, כאמור, קילומטר, שמוליק הטבח מתהדר בזקן "חיות הנגב" (בזמן הבריחה הוא הסתתר בבקתה, שם מצאו אותו המקומיים ושחטו אותו) , גידי המ"כ מתואר כבעל שפע שיער, בכובע אוסטרלי בעורפו, ובמכנסיים חומים (אגב, לבושם של הלוחמים משונה למדיי: לשייקה מכנסיים קצרים, לקובי החבלן סנדלים), מישקה, מ"פ מסייעת, קירח עם ציצת שיער, נחום הוא גבוה, ובן זוגו על הפיאט, חיים, הוא גוץ ושמן, אברום הרגם, בן זוגו של יעקובסון (שניהם ברחו ראשונים) הוא ענק, לשרגא הררנ"טיסט יש שפם גדול, צביקו המ"פ הוא גבוה, ומרבה להשתעל, פמפיק הוא גוץ ושמן, שרוליק המג"ד מתולתל, לבוש בקפידה – זהו בסך הכול שלל האיפיונים החיצוניים של חלק קטן מתוך עשרות הגיבורים המופיעים רק בשמם ובמעשיהם בספר, אך אין להם מאפיינים חיצוניים.

לעומת האיפיון החיצוני החסכוני מאוד, כפי שפורט לעיל, הרי שאופיים של הגיבורים בא לידי ביטוי ביריעה רחבה מאוד (לעיתים מדיי רחבה): גידי המ"כ הוא לוחם אמיץ ואחראי מאוד, הוא זועם על הבורחים מהמערכה, וחש (לא בצדק) שהבושה כולה שלו. כשהוא לא בתפקיד, הוא מרגיש שהוא לא אמור להיות בגבעת המוות הזאת, אך כשהקרב מתלהט, וסכנה גדולה מרחפת מעל הלוחמים המעטים, הוא מוכיח אומץ לב מדהים: בתוך הפגזה מטורפת, הוא מתקרב למשורייני האויב ופוגע בהם.

עמיחי החובש הוא הדמות המלבבת ביותר בספר: הוא תמיד מתנדב למשימות המסוכנות, מסור בלב ובנפש למטופליו, ובהפסקות בין הפגזה לצליפות באים לידי ביטוי אהבותיו הגדולות: לילך חברתו הג'ינג'ית, אותה הוא מעריץ (מחשבותיו של עמיחי על לילך חוזרות על עצמן מספר רב של פעמים בספר בלי שום חידוש), והמוסיקה. הוא מזמזם יצירות קלאסיות משל מוצרט, בטהובן, באך. פרשנים זיהו אותו בטעות עם יחיעם ויץ, בן דודו האהוב של ס' יזהר, אבל הזיהוי הזה מופרך, כי יחיעם ויץ נהרג בליל הגשרים ב-1946, שנתיים לפני הקרבות על חרבת מחאז. עמיחי בקיא מאוד, כמו ברזילי, בספרות (ובאמת השניים, ולוחמים אחרים, מזכירים יצירות רבות: "אשרי הגפרור", "יום קיץ יום חום", "עיט עיט על הרייך", מוזכרים גאנדי, טולסטוי, א"ד גורדון, הרומאנים "אנה קרנינה", "מלחמה ושלום", "הנפש הקסומה", "ז'אן כריסטוף", "אנשי פאנפילוב").

ברזילי, סגנו של גידי, הוא אנציקלופדיה חיה: מכיר את החי והצומח שסביבו בשמותיהם, יודע את מהלכם של הכוכבים בשמיים, בקיא מאוד בהיסטוריה, בארכיאולוגיה ובטופוגרפיה – הוא מנחה את התותחנים למטרות מדויקות. הוא קבע, כאמור שגבעה 244 היא צקלג (ואחר כך חזר בו). בקיא בספרות ובתנ"ך. גם הוא, כמו עמיחי, מתנדב לכל משימה קשה ומסוכנת, ביניהן לצאת עם קובי החבלן לפזר מוקשים. הוא הזהיר פעמיים את הרגמים כי עמדתם נמצאת בסכנת הפגזה, ובאמת בשני קרבות תכופים הראשונים טווחו לשם פצצות, ורגמים נהרגו ונפצעו. הוא גם מזהיר את יאקוש, מ"כ "הצעירים" שלא יתרוצץ בעת ההפגזה, הלה איננו מקשיב לו, נפגע ונהרג.

קובי החבלן הוא דמות חידתית. חבריו מעידים עליו שלא הספיק לישון במשך שישה לילות, כי בלילה היה יוצא עם עוזרים ומתנדבים לפזר מוקשים, וביום הוא לא יכול היה לישון בשל סערת הקרבות. הממונים עליו דורשים ממנו לחדול, כי לא רואים בפיזור מוקשים תועלת רבה (ובאמת רק משוריין אויב אחד עלה על מוקש – עמ'631), אבל הוא מתעקש להמשיך, ואפילו מסתכן ללא צורך כשהוא מתרחק מחבריו כדי להקשיב לאוייב. בסופו של דבר הוא נופל מרוב עייפות על מוקש ונהרג. עליו מסופר שכתב שירים ויומן בפנקס שהיה תחוב בכיס חולצתו. ואמנם היה על גבעה זאת חבלן בשם יוסף שקדי, ועל פי דמותו עוצבה דמותו של קובי. מסתבר שגם נחום כתב יומן, וזה אולי יכול לרמוז שכך נהג גם ס' יזהר עצמו – אחרת איך הוא הצליח לתאר בפרוטרוט כזה את מה שהתרחש בגבעה 244?

שני הפציפיסטים שבין הלוחמים הם עודד, המשמש כרץ וכפיאטיסט בלית ברירה, ובני. עודד הצעיר מאוד הוא בן כפרו של גידי. הוא הלוחם שמוצא את גופתו ערופת הראש של אורי הסמל, גופה שהופקרה על הגבעה בבריחה הראשונה. בקרב העקוב מדם מסתבר לו שהוא הרג את אחד מחיילי האוייב, והוא חש שהמעשה הזה משנה את אישיותו. הוא יודע שבמלחמה הזאת אנחנו צודקים, אבל למה בכלל צריך להילחם? הרי הקרב הצודק ביותר מוביל לרצח. האם רעיון יכול להיות חשוב מחיי אדם? אין טעם לדבר על מולדת, צדק, חירות – אם אלה מחייבים הרג. אמת שהורגים למענה – היא שקר. מדוע אי אפשר לגמור חילוקי דעות במפגש ובמשא ומתן, ולא במלחמה? עודד מחליט לא לכנות יותר את הערבים "שחורים", הלוחם הערבי שנהרג – בוודאי יש לו אישה וילדים שיבכו עליו. עודד מחליט לא ליהנות גם מהרג בעלי חיים, ונודר ליהפך לצמחוני.

בני, הלוחם היחיד שמעשן מקטרת (השאר מעשנים טונות של סיגריות), חושב מחשבות דומות לאלו של עודד. המלחמה היא אסון, ולמען השלום הוא מוכן לוותר אפילו על הציונות, הגם שהוא מלא התפעלות מהוריו שעקרו מהגלות ומהמשפחה, והקימו עולם חדש בארץ. יש לו ייסורי מצפון על כך שהתכופף, וכדור שהיה מיועד אליו פגע בחברו אלי שנהרג. הוא גם מתעמק בשאלות פילוסופיות אחרות: האם האדם הוא אדם שלם כשהוא עובד, או שמא הוא דומה לבהמה עימה הוא עובד?

בשל מוראות המלחמה הלוחמים נודרים מצד אחד נדרים לכשייצאו מהתופת, ויש אפילו מתפללים בליבם, אבל הפציפיסטים מביעים שנאה לאל שדרש מאב לעקוד את בנו, שברא עולם שבלי הרג אין חיים.

שייקה הקשר, איננו מתפלסף. הוא לוחם יעיל מאוד, שקט, אמפתי. הוא יוצא לתקן קווי טלפון בגשם של פגזים, נושא בלי תלונות את מכשיר הקשר הכבד בבריחה הראשונה מהגבעה, כששאר הלוחמים בקושי נושאים את עצמם מרוב עייפות. הוא זוכה להערכה מחבריו וממפקדיו.

הזכרתי כאן רק בודדים מתוך עשרות הלוחמים והמפקדים המופיעים בספר, ומסתבר שמחשבותיהם של כמעט כולם נתונות בעת הפוגה, ואפילו בסערת הקרב, לבנות שהשאירו בעורף או במשלט המרכזי, הוא "משלט העץ", או בבנות שחשקו בהן, ולא היה להם האומץ לחזר אחריהן.

המעודנים שבהוגים בבנות הם עמיחי ורפי. עמיחי מאמין שבלי חברה – אין חיים, המחשבות הטהורות שלו על לילך הג'ינג'ית מופיעות בעשרות מקומות בספר. רפי אוהב את תמר'לה. אם היא תסכים, הוא יקים עימה משפחה, יחיה עימה במשק, וימשיך את שושלת עובדי האדמה, אותם הוא מעריץ.

יחס דומה יש לברזילי כלפי שולה חברתו, ולצ'יבי כלפי רינה. לעומתם לדויד יש יחס "אינסטרומנטלי" כלפי בנות – הוא אפילו מתכנן להסתלק מהגבעה כדי לבלות לילה עם רותילה (שאגב, שולחת לו ד"ש באמצע הקרבות). בנות עדינות קיימות, לפי דעתו, רק בשירים. אתה מבקש חברה, והיא כבר רואה אותך לנגד עיניה נפגש עם הוריה, היא כבר רואה וילונות וספות ופריג'ידר ושולחן עם ארבעה כיסאות. ואם אתה יורד להילחם בנגב, קח בחשבון שהיא תצא עם אחר, ג'ובניק שאיננו לוחם. אל תבטח בבת שמדברת עימך על פילוסופיה, פסיכולוגיה , תסביכים ושירי רחל.

דויד, כמו יאקוש מ"כ כיתת הצעירים שנהרג, הם ההיפוך של רפי, קובי ועמיחי, הוא לא רוצה לחיות כמו הוריו, שבעצם אין להם חיים, ואין להם כוח לקרוא ספר אחרי יום עבודה מפרכת. הוא רוצה למצות את החיים, ואם ייפצע בקרב, הוא מעדיף להתאבד.

חברתו של נחום היא גליה, אבל בניגוד למחשבות הנעלות של עמיחי על לילך, נחום מדמיין עצמו כיצד הוא מתעלס עם חברתו, מתרגש ממחמדי גופה, כמו שחווה בעבר בהיותם בשדה ובכנרת.

עובדיה מדבר בקול רם בצורה אחת, ואבל מחשבותיו שונות לחלוטין: כשהוא מדבר עם חבריו על נשים, הוא גס רוח כמו יעקובסון (שאפילו מנבל את הפה), מדבר אפילו על אונס שבויה (דברים דומים אומר גם הלוחם מיקי משום כעסו על התעללות הערבים בגופתו של אורי), אבל בינו ובין עצמו הוא מקונן על אי יכולתו לגשת לנערה ולחזר אחריה, על כך שלכולם יש חברות, ורק לו אין. (עמ' 725-721).

ויש גם "גנבי חברות" בפוטנציה: גידי מאוהב בלילך, חברתו של עמיחי, למרות שמעולם לא ראה אותה. במחשבותיו, הוא חוטף אותה ממנו. כנ"ל חושב רחמים על שולה, חברתו של ברזילי (אגב, יש רמזים ביצירה שברזילי לא יצר קשר של ממש עם שולה, ואם הוא ייהרג, ייתכן שהיא לא תדע שהוא אהב אותה). גואל חושק בליבו בגליה, חברתו של נחום.

מרתקת היא העובדה שאין בספר הזה שום רמז למתח העדתי, שהתפתח מאוחר יותר במדינת ישראל, ונדמה שהוא הולך ומתעצם משנה לשנה. על פי השמות אפשר להצביע על גיבורי הספר שהם ילידי גלויות שונות, אבל אף אחד מהם איננו נלעג בגלל מוצאו. הנלעגים הם רק הפחדנים והבורחים משדה הקרב. יוצא מן הכלל הזה במידה מסוימת הוא פיליפ איש גח"ל שנפצע במרפק, ובניגוד לפצועים אחרים, הוא מעורר מהומות.

כאמור, הרומן הזה מצטיין בתיאור מפורט של הגיגי הלוחמים. לעתים מחשבות אלו אורכות עמודים רבים (פחד ממוות, מה יקרה אם אמות? אני הרי בראשית חיי, איך ימשיכו את חייהם ההורים?) הבעייה היא שלעיתים נמשך תיאור המחשבות עשרות עמודים, והקורא מתקשה לייחס אותן ללוחם מסוים. לדוגמה: המחשבות של גידי מתפרשות בעמודים 948-929, ורק לקראת סופם מסתבר לקורא שאמנם מדובר בגידי. יש תחושה שהסופר כאילו מנסה את הקורא: האם תוכל לזהות במי מדובר מבלי שאני אגלה לך? קשה לי להסכין עם משימות שהסופר מטיל על הקורא. אני סבור שסופר צריך לספר סיפור, ולא לחוד חידות.

לא אצא ידי חובה ברשימה זאת על הספר הגדול הזה אם לא אביא למצער קטע קצר אחד שיוכל לרמוז על הווירטואוזיות הלשונית של ס' יזהר:

"קלח שומר ממורטט מתנדנד ברוח אצל השוחה, חג לו כאילו עודו צומח, והוא נבוב כולו, שדוף ושעיע כמקל ממורט. לא נותרו לתפרחתו אלא קרנות סוככונים מדולדלים ויבשושיים, כחוטר מטרייה ישנה שנסתחף אריגה, והסתיו נאחז ומתייבב בהם ובבדידותו, בטלטוליו הכנועים אין חמדה, כלא איכפת שלו הנואש מטוב..." (עמ' 664).

משה גרנות

המאמר פורסם לראשונה בכתב-העת "גג"

אהוד: לפני כ-65 שנים, בשנת 1953 לערך, נערך באולם קולנוע "היכל" בפתח-תקווה כנס גדול של חניכי תנועות הנוער, באו גם מתל-אביב – לכבוד נאומו של ס. יזהר אל הנוער.

הוא הסתובב הלוך ושוב על הבמה יותר משעה, דיבר ברגש רב ובמשפטים נמלצים בפני קהל של ילידי הארץ הדוברים עברית מילדותם, והיתה באולם המלא רק בעייה קטנה אחת – לא היה אפשר להבין מילה מדבריו. כמו שאתה, משה, כותב: "וירטואוזיות לשונית", והכול דיבר בעל-פה, הבלורית מתנפנפת, לא קרא מן הכתב – אבל לא היה אפשר להבין דבר.

לאחר זמן לא רב התקיים במושבה, במועדון בית ההסתדרות, ערב ספרותי עם יגאל מוסינזון לרגל צאת ספרו "דרך גבר" (1953), שאותו קראנו בשקיקה. אחד-אחד עלו אנשים מן הקהל ותקפו בחריפות את יגאל מוסינזון, בהם אנשי קיבוץ גבעת השלושה, על הדרך בה הציג את הקיבוץ בספרו – והוא ישב מולם וענה להם באבי-אביהם, נהנה מכל רגע של הוויכוח, והיה אפשר להבין כל מילה מדבריו. שום "וירטואוזיות לשונית" לא היתה בדבריו, פשוט עברית של בני אדם, כמו גם ברומאן שלו.

שני המאורעות הללו השפיעו מאוד על דרכי הספרותית. לא קשה לנחש לאיזה כיוון.

לאחר שנים התנסיתי בחווייה דומה לזו של שמיעת הפטפוט הנמלץ והבלתי-מובן של ס. יזהר. הוזמנתי במשלחת של סופרים מטעם ועד האגודה לפגישה עם הנשיא זלמן שזר. הוא דיבר ודיבר, דיבר עברית, דיבר ודיבר ולא היה אפשר להבין מילה מדבריו הנמלצים.

שאלתי בלחש את ישראל כהן, שהיה יו"ר האגודה באותה תקופה, "מה זה?" והוא ענה לי, גם כן בלחש, משהו כמו: "אין מה לעשות. ככה זה אצלו, תמיד."

כשהופיעו כרכי "ימי צקלג" מחדש ב-1958, כתבתי במוסף השבועי שלי, שערכתי אז בעיתון "גלובס": "ספינת הדגל של הספרות העברית הושקה מחדש – ומיד שבה וטבעה!"

אהוד בן עזר

* * *

עכשיו כבר אפשר לגלות:

שרה נתניהו מתרחצת בשמפניה!

והיא תדרוש תנאים אלה

גם כְּשֶׁתְרָצֶה את עונשה בנווה תרצה!

* * *

אמיר שושני

איך נכבשה השמירה בסג'רה

ליל ינואר אפל בחוץ. ירח אין, אבל רעמים וברקים יש ויש. תפאורה מושלמת לסיפור השבועי על לילה בדיוק כזה שהפך את מפת השמירה בארץ ישראל על פיה. מוכנים ? – הנה זה בא:

אוזניו של אליהו קראוזה הצטלצלו בתדהמה. אילולא היה נשוי לאחותו של מתווך הנדל"ן שישב מולו, הוא היה מסלק אותו מהחדר בתוך שניות. המתווך הגיע אליו לביקור מפתיע מלווה בצעירה ממושקפת, די נאה יש להודות. עובדה זו כבר עוררה בליבו תמיהה מסויימת.

"תכיר את מניה. גיסתה היא אחיינית שלנו," הציג המתווך את הגברת, ולפני שקראוזה הספיק להמהם לעצמו "כן... בטח..." פתחה הצעירה את פיה ושטחה לפניו תוכנית בלתי-מתקבלת-על-הדעת, להקים בחוות סג'רה אותה הוא מנהל ... קולקטיב. "תן לנו לעבוד כאריסים ורק אל תפריע. ניתן לך 20% מהרווחים." אמרה בביטחון מעושה.

קראוזה גיחך. כבר שנים הוא מנהל את החווה ובכל שנה מציג מאזן של הפסד, שמצריך אותו להסביר ולתרץ. קודמו, חיים קלווריסקי, ניסה לעשות קומבינת אריסים כזו לפני שש שנים, ושילם על כך במשרתו. אם יסכים להצעה בלי אישור, קרוב לוודאי שיפוטר. אישור מיק"א למהלך לא היה לו סיכוי לקבל בעתיד הנראה לעין, והוא קלט שהצעירה שלפניו, למרות הביטחון העצמי שלה, אינה יודעת על מה היא מדברת. רווחים ? – הצחקתם אותו. המילה "לא" יצאה אפוא מפיו בקול רם וברור.

"אליהו, שנינו יודעים שכבר חודש אוגוסט, אין לך כמעט פועלים, ואם לא תסכים להצעה של מניה, תפסיד את עונת הפלחה וממילא תפוטר. אין לך מה להפסיד." אמר הגיס בנחת, וקראוזה נאלץ להודות שדבריו דברי טעם.

הוא עבר אפוא לקרב מאסף: "הקבוצה תכלול לא פחות מ-18 אנשים. אתם חייבים להראות לי בכל יום את תוכנית העבודה שלכם למחר. אתם חייבים לקבל ממני פעמיים בשבוע שיעורים בחקלאות. ואתם מצרפים אליכם שני אנשים שאני סומך עליהם, יוסף שפירא וסעדיה פז." הוא דרש.

הגיס, יהושע חנקין, והצעירה, מניה וילבושביץ, חייכו בהסכמה, וכך מצאה עצמה מניה וילבושביץ (שוחט) אחראית על קבוצת אריסים, רפת צנועה ו-2000 דונם של גידולי פלחה.

כל זה קרה באוגוסט 1907.

הסתיו התקרב והשעון – מתקתק. בארסנל היו למניה כמה צעירים וצעירות, אבל עונת החריש התקרבה בצעדי ענק, ומספר היעד 18 היה מאתגר במיוחד. היא פנתה אפוא לחברה, ישראל שוחט, שמיהר להתנדב והציע להביא איתו קבוצה שלמה מהמרכז. "הם לא עבדו בפלחה, אבל הם חרוצים וילמדו מהר," סינגר החבר על הקבוצה, ולא סיפר למניה שמטרת הקבוצה שונה לחלוטין...

מניה ידעה שגם אנשי הקבוצה "שלה" לא בדיוק חקלאים. לימים תיזכר בחיוך שאחת מהן אף שאלה אותה לאחר כשנה (!) בחוות סג'רה למה השוורים לא מניבים חלב... היא קיוותה לטוב וסמכה על הנס, וכך התייצבה קבוצת אנשי מחתרת "בר גיורא" שנוסדה בסוף ספטמבר 1907, במסווה של חקלאים בחוות סג'רה.

בחווה התחברו הבר גיוראים עם הפועלים המקומיים, והחלו לאוורר בפניהם את המטרה-האמיתית-לשמה-התכנסנו: "שמירה עברית על חווה עברית." הפועלים התלהבו מאוד, המנהל קראוזה – הרבה פחות...

אחד הפועלים, דוד גרין (מכירים?...) ניסה לשכנע את קראוזה למנות שומרים עבריים, אך האחרון ידע מנסיון ששומר שואב את כוחו לאו דווקא מהכדורים ששוכנים לבטח באשפתו, אלא בעיקר מהשם שרכשו הוא ומשפחתו האלימים. הוא היה נחמד אל גרין כמתבקש, אבל העדיף שומר צ'רקסי בעל "שם טוב", על פני שומר עברי בעל "שמן טוב".

גרין המשיך לנדנד, וקראוזה התמיד בסירובו. כדי שלא תהיה טעות בהבנת הנשמע, הוא החל לבדוק את השומרים. ליתר דיוק, הוא בדק סלקטיבית רק את השומר היהודי היחיד במקום, שלום הכורדי שמו, ופיטר אותו לאלתר כשתפס אותו "שובר שמירה". במקומו מינה קראוזה... עוד צ'רקסי, שהיה פטור כמובן מבדיקות שמירה מייגעות מפאת מעמדו.

זו היתה הכרזת מלחמה ופועלי החווה, כמו גם חברי הקולקטיב תיכננו נקמה. הם ידעו שהשומר החדש "סומך על מעמדו שישמור במקומו," ומעדיף להתייחד בשעת ליל מאוחרת עם בקבוק שיכר בכפר הסמוך, במקום להתייחד עם החושך בקרבת החווה.

שעת הכושר הגיעה בלילה חסר ירח של חודש ינואר 1908. בערך בחצות התגנבו שניים-פועלים אל האורווה ולקחו משם את אחת הפרדות אל עבר הלא-נודע. לאחר שהתרחקו מהחווה, מיהרו שנים-פועלים אחרים להעיר את קראוזה, ולדווח לו בהתרגשות מזוייפת על הגניבה.

קראוזה אימת את דבר הפשע, ומיהר לחפש את השומר, שמטעמים מובנים לא הגיח מן החושך.

משלחת של שניים נוספים התנדבה לצאת לחפש את השומר, "מתוך דאגה עמוקה לגורלו" כמובן, ותוך זמן קצר מצאה אותו נוחר לבטח בכפר הסמוך ובקבוק שיכר למרגלותיו.

לקראוזה לא היתה ברירה, והוא חיפש שומר מחליף.

"במקרה התפניתי מראש!" צייץ צבי בקר, מאנשי בר גיורא, ומונה עוד באותו לילה לשומר העברי הראשון (משום מה לא סופרים את שלום הכורדי) בחוות סג'רה.

לימים יכתוב על כך בן גוריון "נכבשה המצודה הראשונה!"

אמיר שושני

* * *

מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן

(נִפְטַר: אֶמְצַע הַמֵּאָה ה-13). נִדְפְּסוּ לָרִאשׁוֹנָה  במנטובה שי"ז 1557

תַּעֲבִיר (הַעֲבָרָה לִלְשׁוֹן יָמֵינוּ, 1982):  נוּרִית יוּבַל

מַמְלֶכֶת הַקּוֹפִים

אֵצֶל שַׁלִּיט, בְּבֵית מַלְכוּת

שִׁמֵּשׁ הַקּוֹף בַּחֲנִיכוּת,

לָמַד לִמְשֹׁל וּלְהַחְלִיט

וְאֵיךְ לִנְּהֹג בְּתוֹר שַׁלִּיט.

בְּתֹם תְּקוּפַת הַהַשְׂכָּלָה

הֵקִים מַלְכוּת קוֹפִים גְּדוֹלָה

מִנָּה שָׂרִים לְתַפְקִידָם

כְּמוֹ שֶׁרָאָה בֵּין בְּנֵי אָדָם.

עָבְרוּ אַךְ יְרָחִים סְפוּרִים

וְהִזְדַּמְּנוּ גַּם תַּיָּרִים.

נִוְטוּ דַּרְכָּם לֹא נְכוֹנָה

וְנִקְלְעוּ אֶל הַמְּדִינָה.

רָאוּ סְבִיבָם אֶת הַסְּדָרִים,

אֶת הַמְּשָׁרְתִים, אֶת הַשָּׂרִים,

קְצִינֵי צָבָא וְאֶזְרָחִים

אֶת שֵׁם הַמֶּלֶךְ מְשַׁבְּחִים.

הַמֶּלֶךְ קוֹף רָצָה מְאֹד

לִשְׁמֹעַ מָהֵן הַדֵּעוֹת

שֶׁל בְּנֵי אָדָם עַל הַמִּפְעָל

וְהָרִאשׁוֹן מִיָּד נִשְׁאָל:

"אֵיךְ בְּעֵינֶיִךָ מִשְׁפַּחְתִּי?

וּמָה תֹּאמַר עַל חֵן אִשְׁתִּי?

עַל בְּנִי הַקּוֹף – מָה דַּעְתְּךָ?

וְאֵיךְ נִרְאֵית הַמַּמְלָכָה?

רָעֵי מַרְאֶה הֵם אוֹ יָפִים?"

עָנָה הָאִישׁ: "כֻּלְּכֶם קוֹפִים!

קוֹף הַשּׁוֹפֵט, קוֹף שַׂר הַפְּנִים,

קוֹפִים פְּקִידִים וְהַסְּגָנִים,

קוֹפִים חַבְרֵי הַמֶּמְשָׁלָה,

גַּם אִשְׁתְּךָ קוֹפִית כֻּלָּהּ,

קוֹף הַנָּסִיךְ יוֹרֵשׁ הַכֶּתֶר

וְכֵן קוֹפִים גַּם כָּל הַיֶּתֶר!"

יֵשׁ לְצַיֵּן, נִסּוּחַ גַּס

מִפִּיו שֶׁל אִישׁ לֹא מְנֻמָּס

אֲבָל יָשָׁר וּבַר לֵבָב

אֲשֶׁר בִטֵּא מַרְאֶה עֵינָיו.

אֶת עֶלְבּוֹנוֹ הַקּוֹף בָּלַע

וְשׁוּב הִצִּיג אֶת הַשְּׁאֵלָה

בִּפְנַי רֵעוֹ, אֲשֶׁר הִתְאִים

דְבָרָיו לְאֹזֶן הַשּׁוֹמְעִים

וּתְכוּנוֹתָיו הַחֲזָקוֹת:

דִּבְרֵי חָנַף וַחֲלָקוֹת.

הוּא אַךְ פָּתַח – וּפִיו נְמַלֵּא

דִּבְרֵי קִלּוּס וּתְהִלָּה

עַל טִיב הַמַּמְלָכָה כֻּלָּה:

"אֵין כְּיָפְיָה! אֵין כְּמוֹשְׁלָהּ!

אֵין שׁוּם סָפֵק, הִיא עֲרוּכָה

דֻּגְמַת מוֹפֵת שֶׁל מַמְלָכָה!"

אֶת הָרִאשׁוֹן, שֶׁמִּלּוֹתָיו

בִּטְּאוּ בְּלִי כָּחָל אֶת דֵּעוֹתָיו

גֵּרְשׁוּ מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת.

גַּם לֹא חָסְכוּ בְּחַבָּלוֹת!

אַךְ לַשֵׁנִי, בְּגִין שְׁקָרָיו

נָתְנוּ כָּבוֹד וְכֶסֶף רָב.

זֶה הַהֶבְדֵּל בֵּין מְדִינָה

שֶׁבָּהּ שׁוֹלֶטֶת הַתְּבוּנָה

לְבֵין מַמְלֶכֶת קוֹפִיפִים

שֶׁבָּהּ שׁוֹלְטִים הַחֲנֵפִים.

הֵם מְחַקִּים אֶת הַטְּקָסִים,

אַךְ אֵין חָכְמָה בַּמַּעֲשִׂים!

הָאַגָּדָה הֲרֵי מוּבֶנֶת:

מַלְכוּת קוֹפִים אֵינָהּ הוֹגֶנֶת.

דּוֹבֵר אֱמֶת לָרֹב נִמְאַס

וְהַחַנְפָן זוֹכֶה בַּפְּרָס!

* * *

מי שחושב שביקור נתניהו בהודו היה כישלון ראוי לבוז, ועושה ממנו צחוק – הוא גיבור תרבות בישראל. מי שחושב שביקור נתניהו בהודו היה חשוב והוסיף כבוד וביטחון למדינת ישראל, הוא חנפן עלוב.

אני חנפן עלוב!

אהוד בן עזר

* * *

בחזית האומה – ולא בגב האומה

דבר עורך רבעון "האומה", יוסי אחימאיר, בערב "האומה" בעל-פה, שהתקיים ביום רביעי, 23.1.2018, בהשתתפות פרופ' עוזי רבי

ברשותכם, אפתח את אירוע "האומה" בעל-פה במה שאולי אפשר להגדיר כדבר העורך:

דומה שאין עיתוי מוצלח יותר להאזין להרצאתו של פרופ' עוזי רבי, מאשר בערב זה, בימים האלה, בתקופה האחרונה, שבה אנו עדים לתהפוכות כמעט חסרות תקדים באזורנו, סביב גבולותינו, במדינות ערב, שחלקן כבר התפוררו למעשה, כאשר אירגוני טרור, מיליציות איסלאמיסטיות, משתלטות על שטחים נרחבים ומנסות להנהיג בהם שלטון אימים, בשם אללה והאיסלאם.

אבל מה שחמור ביותר היא מסכת השקרים שמפיצים אויבינו, ובראשם האיש המתון, כביכול – אבו מאזן, ונושאי כליו בכנסת ישראל, חברי "הרשימה המשותפת".

השבוע, בישיבה החגיגית של הכנסת, הם ערכו הפגנת-בגידה, אין מילה אחרת מלתאר זאת, לנגד עיניו של סגן נשיא ארה"ב, כאשר קבעו שירושלים היא בירת פלסטין. ובשפתם: "אל-קודס א-שאריפה עסימת דאולת פלסטין."

שני שקרים במשפט אחד: אין מדינת פלסטין, גם לא תהיה, ולכן אין לה בירה, וירושלים השלמה היא בירת ישראל לעדי עד!

עם זאת, קיימת מציאות של אוטונומיה פלסטינית, שצריכה לבטא את קצה גבול הוויתורים שמוכנה ישראל לעשות, אם חפצת קיום היא, והמעשה הזה כבר נעשה. תוכניתם של מנחם בגין ויצחק שמיר קרמה עור וגידים.

ונא לדייק: אוטונומיה, לא מדינה, אמנם עם כל הסמלים והמשרדים, אבל רק על חלק מהשטח, כאשר על הביטחון בכל רחבי ארץ-ישראל מופקד גורם אחד בלבד – צבא הגנה לישראל.

מאז כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה מוסקבאית – שבה הכחיש את השואה – הדוקטור מכחיש-השואה אבו-מאזן, יורשו של ערפאת, אינו מפסיק לסלף את ההיסטוריה ואת האמת העובדתית, בכל הקשור לבני עמו, שאותם הוא מגדיר כצאצאי הכנענים מלפני 5000 שנה, ובכל הקשור לעם היהודי והקשר שלנו לארץ-ישראל.

הוא שוכח ומשכיח, שמעולם לא היתה עצמאות פלסטינית נפרדת, שמעולם, עד 1967 – הוא וקודמיו לא דרשו עצמאות, לא מהתורכים, לא מהבריטים, לא ממצרים ולא ממלכת ירדן.

רק מישראל הוא דורש, ואת יהבו הוא שם על בני חסותו האירופים.

בעשור האחרון, ונשמע על כך בהרחבה בהמשך, המזרח-התיכון הולך ומשתנה, הייתי אומר  – נסוג לאחור, ורק שני דברים אינם משתנים – השנאה לישראל, שמאחדת את כל הגורמים הניצים, ממשלות קיצוניות, אירגוני טרור מטורפים, וחלום השמדתה – וכמובן הפלסטינים שממשיכים בדרכם הנלוזה, לא להחמיץ אף הזדמנות להחמיץ שלום והתקדמות.

רוצים הדגמה ציורית? - הנה מה שכתבתי בדף הפייסבוק שלי:

השר יובל שטייניץ מגלה כי בימים אלו חברת "מקורות" חופרת את מנהרת המים הארוכה ביותר בישראל, שתעלה בלחץ גם את המים המותפלים לירושלים, זהו לדבריו, פרויקט מדהים וחשוב לטובת עשרות אלפי תושבי העיר והסביבה, שיאפשר לעמוד בכול יעדי אספקת במים בחמישים השנים הבאות.

זהו הדיווח של שר האנרגיה והתשתיות.

מה הבנו מזה? – כי גם ישראל עסוקה בחפירת מינהרות, לא רק חמאס. רק בהבדל קטן: אנחנו רוצים להזרים בהן מים, מים חיים, הטרור הערבי רוצה לשפוך דרכן דם, להמטיר מוות.

כל זה מוביל אותנו, מחזיר אותנו, אל כל אותן אבני-דרך בתולדות המזרח-התיכון בעת החדשה, ובמיוחד באזורנו המצומצם – אל שורת מועדים חשובים, שבשנה זו אנו מציינים את יובלם:

החל בקונגרס הציוני הראשון לפני 120 שנה, הצהרת בלפור מלפני 100 שנה, החלטת האו"ם על חלוקה מלפני 70 שנה, ובעקבותיה – הקמת מדינת ישראל. השנה נחוג 70 שנה לאירוע הגדול לא הרחק מכאן, בהיכל העצמאות בשדרות רוטשילד – ההכרזה על עצמאות על-ידי דוד בן-גוריון – וכלה במלחמת היש"ע של 1967 ושיחרור ירושלים, זו שעליה הכריז זה עתה, ובדין, הנשיא טראמפ, כעל בירת ישראל.

אני מניח, שאם מנהיג אחר, לא דוד בן-גוריון, היה מעז לנקוט צעד נועז, היסטורי, מן החשובים ביותר באלפי שנות קיומו של העם היהודי – מתוכנו היו קמים קולות, נגד הצעד הלא-אחראי הזה, המסוכן, שלא בעתו, ר"ל.

קולות כאלה עלו גם אז, אבל קולו של בן-גוריון גבר עליהם.

וראו או שימעו את קולות הנהי העולים היום מתוך הבית פנימה, את הניסיונות להשוות את התנהגות ממשלת ישראל למשטר הפאשיסטי, ואפילו הנאצי – תעמולה פוסט-ציונית שגובלת בעלילות דם מתוצרת-בית, שמזין אותן בעיקר עיתון אחד, שאי פעם בעברו הרחוק היה ציוני, ועם מייסדיו בשנות העשרים של המאה הקודמת נימנה אפילו מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי.

אנו גם מציינים באלה הימים תאריך חשוב נוסף – 100 שנה לייסוד הגדודים העבריים, יוזמתו הברוכה של הלויטננט בגדוד העברי קלעי המלך ה-38 זאב ז'בוטינסקי, ושיחרור הארץ מידי האימפריה העות'מאנית-תורכית.

לפנינו עוד דוגמא לחזרת הגלגל אחורנית – תורכיה זו, בהנהגת הסולטאן המודרני, שונא ישראל והיהודים – ארדואן, מתנערת ממורשת אתא-תורכּ. הסולטאן המודרני פועל להשיב להשיב את גלגלי ההיסטוריה לאחור, ולהעלות עכשין את שלטון הסולטאנות והאיסלאם הפונדמנטליסטי.

זוהי תורכיה שכבשה חלק מהאי קפריסין, תורכיה שמדכאת בכוח את עצמאות העם הכורדי, ומצד שני מזדהה עם אירגוני הטרור אש"ף ופת"ח, מסיתה נגד ישראל, ומנסה להצית אש על הר הבית. אני מעריך – שלא לאורך ימים ושנים.

הגדודים העבריים – היו חידוש הצבאיות העברית, לראשונה מאז ימי בר כוכבא, וסימלו את הנחישות היהודית לחדש את עצמאות העם היהודי במולדתו.

לפני מאה שנה – גדודים, והיום – צבא ישראל ושאר זרועות הביטחון, היעילות המגינות ומרתיעות.

אנו ב"האומה" נמצאים בחזית, לא בגב האומה, ואנו משתדלים, עם כל הצניעות, להילחם בשקרים, להציג את האמת, אמת אחת ולא שתיים, האמת מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי, משירתו של אורי צבי גרינברג, תוך שאנו מאפשרים מרחב דעות, שמובעות באופן מבוסס ומנוסחות היטב, וכראוי לכתב-עת איכותי ומעמיק.

גם בעידן תקשורת-האינסטנט, רשתות חברתיות, סמארטפונים, פייסבוקים, טוויטרים – יש חשיבות לספרים, יש חשיבות לכתבי עת עיוניים וספרותיים, למחקרים ארכניים, יש מקום להעמקה ולאידיאולוגיה.

ולכן – שירת "האומה" אינה נפסקת, ולכן כנראה אנו זוכים להכרה ולמחמאות, לאו דווקא מתוך המחנה פנימה – אלא בעיקר מצד אנשי תרבות ומחקר, מחוגי סופרים ואקדמאים, אשר אינם מזדהים בעיניים עצומות עם כל תכניו של רבעוננו.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 24.1.18

* בחירה בעובדות על פני בדיות – המסרים הבולטים ביותר בנאומו של סגן נשיא ארה"ב פנס בכנסת, היו האמירות המעשיות – ההתחייבות להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים עד סוף 2019 והאמירה על ביטול הסכם הגרעין האיראני אם לא ישופר.

אך מבחינתי, יותר מכל תיזכר האמירה שלו: "ארה"ב בחרה בעובדות על פני בדיות." תשובה מוחצת לתעשיית השקרים האנטי-ישראלית, כולל מצד גרורותיה הישראליים.

* הרצוג שכח – בנאומו בכנסת, בישיבה לכבודו של סגן נשיא ארה"ב, הזכיר ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, בצדק, את ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין, שהובילו את שחרור ירושלים. לאחר מכן, לצד שבחיו לנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל ודברי תודתו על ההצהרה, הוא ציין שטראמפ לא הגדיר את גבולות הריבונות הישראלית על ירושלים, שתקבע במו"מ.

דבר אחד שכח הרצוג. הוא שכח לציין את שמו ואת זכרו של מי שעמד בראש הוועדה שהמליצה על גבולות סיפוח ירושלים וסביבתה לישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, אלוף חיים הרצוג.

* האסון של ערביי ישראל – האסון של ערביי ישראל היא ההנהגה המטורפת שלהם.

* שנאה מטמטמת – במהלך נאומו הנפלא של סגן הנשיא פנס, התמקדה המצלמה מפעם בפעם בנשיא ריבלין, שישב ביציע. כל אימת שהוזכרה ירושלים, היתה נסוכה נהרה על פניו, עיניו בהקו ונצצו, חיוך מאוזן לאוזן של נחת וסיפוק היה מרוח על פניו והוא פרץ במחיאות כפיים סוערות. הוא נראה בעיניי כילד נלהב. היה בזה משהו כמעט פאתטי, אבל אהבתי מאוד את ה"פאתטיות" הזאת כי היא אותנטית. ריבלין הוא אדם רגשן מאוד, מתקשה להסתיר את רגשותיו, והרי זהו הרגש הלאומי המשותף לרובנו, וגם אני, שקצת פחות מחצין רגשות במחוות כאלה, מאוד מזדהה עימן.

חשבתי בליבי, איך הוא נראה בעיני השוקניסטים למיניהם, אלה שכל מחווה של רגש לאומי (אם אינו פלשתינאי) עושה להם חררה ומעוררת בהם שאט נפש...

לאחר שעות אחדות קראתי פוסט בפייסבוק שכתב אחד מעובדי האלילים של דת הביביזם, שאחד מעיקריה היא שנאת ריבלין. יתכן שהוא כתב את הפוסט לפני הנאום. "לא ראיתי כל חגיגה בפניו של ריבלין. בהה בדוברים, בפנים חתומות ואפילו חמוצות."

ובפסיכולוגיה בגרוש, הוא הסביר את המראה שהמציא כביטוי לקנאה בנתניהו. כן, ה"קנאה" הזאת היא חלק קבוע בדף המסרים. ומיד, עשרות לייקים ותגובות של עובדי האלילים שהתחרו ביניהם בדברי שטנה ונאצה נגד ריבלין.

השנאה מטמטמת, מעוורת ומחרישה את הנגועים בה.

* קולו של הרוב השפוי – במבצע "חומת מגן" התראיינה יפה ירקוני לרדיו, והשמיעה דברי בלע בזויים נגד צה"ל, בהם השוותה את צה"ל לנאצים. מיד החל גל של קריאות להחרמתה של יפה ירקוני.

בתגובה, פירסמתי מאמר תחת הכותרת "במה אשם 'האמיני יום יבוא'?" פתחתי את המאמר בהוקעת דבריה הנלוזים, אך יצאתי באמירה חד משמעית נגד רעיונות החרם. חרם תרבותי, הוא מעשה אנטי תרבותי. וכמו שאני רואה באמנים שמחרימים את ההתנחלויות אנשים שבוגדים באמנות ובתרבות, כך אני שולל חרם נגד אמנות, גם של מי שמקוממים אותי כמו יפה ירקוני. אבל האם עלינו להעניש את התרבות הישראלית בהחרמת "באב אל ואד"?

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע והבורות של יהונתן גפן, שבפרץ של הכחשת שואה השווה את נערת הפוסטר של הטרור, עהד תמימי, לאנה פרנק ולחנה סנש. דברים הראויים לכל לשון של הוקעה, שמי שאמר אותם הוא אדם עלוב נפש, שהסיבה היחידה שאיני מכנה אותו סמרטוט, היא מעט הכבוד שיש לי לסמרטוטים.

וגם כעת, איני חושב שהוא ראוי לכך שנעניש את התרבות הישראלית בגניזת "הכבש הששה עשר" בהחרמת "אתם זוכרים את השירים" או בכך שהרדיו הממלכתי לא ישדר את הפזמון החוזר "כי לנו לנו לנו ארץ זאת", כי מי שכתב אותה סבור היום שהארץ הזאת היא של עהד תמימי.

ויהונתן גפן לא צריך לגרום בדברי הבלע שלו לכך שנבטל את הדמוקרטיה שלנו, ונהפוך למדינה שבה שר הביטחון מורה איזו מוסיקה תשודר ברדיו.

אין שום סיבה שהמנוול הזה, יהונתן גפן, יגרום לנו להפוך אותו לקדוש מעונה.

כאשר ליברמן הוציא את ההודעה על כך שאסר להשמיע את שיריו של יהונתן גפן, הוא ידע שאין לו סמכות לעשות כן. אבל כדמגוג פופוליסט הוא ידע שה"הוראה" הזאת תהיה פופולרית ותעורר אהדה. הוא גם ידע שהיועץ המשפטי יבהיר שאין לו סמכות כזו, וכך ניתן יהיה גם להסית נגד היועץ המשפטי שיוצג כתומך בגפן ובתמימי. ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הציניים ביותר במדינה.

אין נזק גדול יותר לחברה הישראלית, מהידרדרות למצב דיכוטומי שבו כביכול הבחירה היא בין דברי בלע באושים של גפן לבין דמגוגיה אנטי דמוקרטית של ליברמן. וקולו של הרוב השפוי כמעט ואינו נשמע.

* גֶּפֶן במובן גָּפֶן – מיהו זקן נרגן? צעיר נרגן + ככה וככה שנים.

* הגדרה מקורית – הפרשן יעקב ברדוגו הגדיר את ראש מפלגת עונש המוות והשופינג בשבת, ימין ... ליברלי. מעניין...

* מדיניות הגירה הוגנת – אחד ההישגים הגדולים והחשובים של ממשלות נתניהו, היא גדר הביטחון בגבול מצרים. גדר זו עצרה שטף עצום, הולך וגובר, של מסתננים מארצות אפריקה, שחיפשו את מזלם במדינת השפע המערבית היחידה באזור. השטף הזה עלול היה להתעצם ולהפוך לאיום אסטרטגי דמוגרפי קיומי, וחייב צעד דרסטי של בלימה. הגדר הייתה הצעד הזה והיא מצדיקה כל אגורה שהושקע בה.

מרגע שהסכנה חלפה, והיא חלפה, ניתן להתייחס לסוגיית מבקשי המקלט בשיקול דעת ובקור רוח, ולעצב מדיניות הגירה ישראלית.

מדיניות המבוססת על מחויבות מוחלטת להבטחת צביונה היהודי של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי מוצק לדורות; על הכרה בכך שישראל היא מדינה במלחמה שיש בתוכה מיעוט גדול השייך לעם הנמצא עימה במלחמה ומאיים עליה מחוץ; על הכרה בכך שישראל היא המדינה המערבית היחידה הגובלת בשלושה כיווני אוויר עם מדינות עולם שלישי עניות ונחשלות, והיא מחויבת לשמור על עצמה ולהבטיח את צביונה. ובהתחשב בכל אלה, עליה להעניק מקלט לפליטי חרב המצויים בסכנה חיים, על פי ההגדרות המקובלות בעולם המערבי.

במקום מדיניות גירוש סיטונאית, יש לנהל מדיניות קמעונאית של בדיקה פרסונלית בזמן קצר של כל בקשות המקלט, על פי הקריטריונים המקובלים בעולם. כל מבקש מקלט שלא יוכיח שהוא פליט, יש לגרשו לאלתר. למבקשי המקלט שיוכיחו שהם פליטים, על ישראל לספק מקלט.

מדיניות כזו מבטאת את מהותה של ישראל כמדינה יהודית – מצד אחד מגינה על צביונה הדמוגרפי כמדינה יהודית מובהקת ומצד שני מממשת את ערכי היחס הנאות לגר, שהיהדות מחייבת, ואת המחויבות ללקח הזיכרון ההיסטורי היהודי, כעם שידע פליטוּת לאורך ההיסטוריה.

מדיניות הגירה הוגנת, מחייבת שינוי המדיניות הנואלת של הממשלה, שדחפה ודוחפת את מבקשי המקלט דווקא לשכונות העוני של דרום ת"א, והמרתה במדיניות פיזור בכל רחבי הארץ.

* הזיק למשטרה ולעצמו – התפטרותו (התפוטרותו?) של ניצב רוני ריטמן מתפקידו כמפקד יחידת להב 433 היא הסיום המתבקש של פרשה עגומה, שהיא בראש ובראשונה כשל של המפכ"ל רוני אלשייך. אלשייך גם אכל את הדגים הבאושים, גם לקה במלקות וגם גורש מן העיר. גם קיבל החלטה לא ראויה להחזיר את ריטמן לתפקידו, גם ספג ביקורת קטלנית ובסופו של דבר האיש שהחזיר לתפקידו נאלץ התפטר.

הכשל הוא בעיקר כיוון שאלשייך מונה לתפקידו, ללא ניסיון משטרתי, דווקא בשל הצורך בניקוי אורוות במשטרה בידי מפכ"ל חיצוני, לאחר שמצעד הניצבים המושחתים ועברייני המין בשנים שקדמו לכניסתו לתפקיד, העידו על כשל תרבותי במשטרה. היה עליו לנהוג בקפדנות יתר בנושאים הללו, ולא להחזיר לתפקיד הרגיש ביותר במשטרה אדם שהיו נגדו תלונות על הטרדה מינית.

במשטרה בכלל, וביחידה החוקרת שחיתות שלטונית בפרט, יש להקפיד על טוהר מידות קיצוני, ובוודאי לא להעמיד בראשה אדם שסוחב מאחוריו קופה של שרצים.

ואכן, ראש הממשלה, עושי דברו וגדודי חסידיו השוטים, ניצלו בציניות את הפרשה, כדי להסית נגד המשטרה, נגד המפכ"ל ונגד מפקד היחידה, ביצעו שיימינג אכזרי למפכ"ל והכל כדי לשבש את החקירה ולעשות לה דה-לגיטימציה ציבורית.

נכון, אלשייך לא היה יכול להעלות על דעתו התנהלות כל כך מופקרת וחסרת אחריות של ראש הממשלה, הנוהג בשיטת האדמה החרוכה, ומוכן להרוס כל חלקה טובה בממלכתיות, כדי לגונן על עצמו. אבל היה עליו להבין את הפגיעה באמון כאשר אחרי כל מה שעברה המשטרה בשנים האחרונות, דווקא בראש "להב" 433 יעמוד קצין, מקצוען ככל שיהיה ואיש אינו מטיל ספק במקצוענותו, שמסובך בפרשה כזאת.

בסך הכל אלשייך מפכ"ל טוב והוא מגלה כושר עמידה מרשים מול מסע הנקם וההסתה של נתניהו וחסידיו, אבל בנושא הזה הוא הזיק למשטרה ולעצמו.

* חוק שולה זקן מכה שנית – נגד שלטון החוק. חוק קרנות המזבח, הידוע בכינויו המכובס "החוק הצרפתי".

זהו חוק מגה-שחיתות, שאילו התקבל, חלילה, למחרת מדינת ישראל לא היתה עוד מדינת חוק, אלא מדינה שבה השליט ניצב מעל החוק.

למה רוקחיו של החוק הנואל הזה כינו אותו בשם החיבה "הצרפתי"? כדי להעניק לו ארומה של העולם הדמוקרטי הגדול. הנה, לא רק אצלנו. כן, השיטה של שוחרי החוקים המושחתים, היא לאמץ את כל הרע והמושחת בחוקי העולם. אבל גם את החוקים המושחתים הללו הם מאמצים באופן סלקטיבי. כי אמנם החוק המושחת והמשחית הזה קיים בצרפת, אולם הוא מאוזן בהגבלה של שתי קדנציות לנשיא. על פי החוק שהוצע כאן, לא תהיה כל הגבלת קדנציות לראש הממשלה שיעמוד מעל החוק.

משמעות הדבר עלולה להיות שלטון ללא מצרים, לאורך עשרות שנים, של שליט מושחת, ללא יכולת של החברה לחקור את שחיתותו. זהו חוק שעלול היה להפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

סיכול החוק הנקלה הזה, הוא ניצחון גדול של הדמוקרטיה הישראלית.

ולמה נזכרתי פתאום בחוק שכבר סוכל? כדי להזהיר אותנו לבל נהיה שאננים. מי שניסו לדחוף את החוק הזה ונכשלו, לא ויתרו על זממם וינסו לדחוף את החוק הנפסד הזה בהזדמנות ראשונה.

הנה, כך קורה בימים אלה עם חוק מגה-שחיתות אחר שסוכל, חוק שולה זקן, הלה הוא "חוק ההקלטות". חוק זה נועד למנוע מראש סיטואציה נוסח שולה זקן, בהפכו הקלטת סתר לעבירה, אם לא נעשתה בהסכמה. "רגע רגע, אהוד, לפני שאתה עונה, אני יכולה בבקשה להקליט אותך?" על פי החוק הזה, ייתכן שהעבריין אולמרט היה נמלט מעונש.

כמו חוק קרנות המזבח, גם חוק שולה זקן סוכל לפני חודשים אחדים. והנה, בעקבות פרשת יאיר-מועדוני-חשפנות-בליווי-מאבטחים-וברכב-שרד-נתניהו, שוב מנסה ראש הממשלה לדחוף אותו בכל כוחו. האם שוב יסוכל החוק? הלוואי שיכולתי להשיב בלב שלם בשלילה.

אגב, על פי החוק המוצע, מבצעי התחקיר שחשף את מעלליו של משת"פ הטרור עזרא נאווי, היו עבריינים.

* עסקה הוגנת – כבישי האגרה הם עסקה הוגנת. אני רוצה להגיע מהר למחוז חפצי ואני משלם על כך מכספי לחברה שמעניקה לי את השירות הזה. אבל מה קורה כאשר כביש האגרה פקוק? ומה כאשר הדבר חוזר ונשנה? למשל, ביום א' נסעתי למרכז – בבוקר פקק בהלוך ובערב פקק בחזור? מן הראוי, שכאשר התנועה איטית או פקוקה, הנהגים לא יחויבו על הנסיעה.

* ביד הלשון: הרא"ה והראי"ה – הפינה הקודמת הוקדשה לכפר הרא"ה, וכפי שציינתי, הוא מנציח את שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אבל... איפה כאן יצחק?

אכן, ראשי התיבות הללו הם של הרב אברהם הכהן. אך כמובן שמעבר לראשי תיבות, יש כאן אמירה: הרֹא"ה נשמע כמו "הרואה", ללמדך שתלמידיו רואים בו את האיש הרואה למרחוק, מעין נביא. "לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים: לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה, כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים – הָרֹאֶה." (שמואל א' ט').

ומה עם יצחק? הוא מופיע בכינוי אחר של הרב קוק, גם הוא ראשי תיבות – הרְאִיָ"ה = הרב אברהם יצחק הכהן. בין כתביו מיספר ספרים הנושאים שם זה: "אורות הראי"ה", "עולת הראי"ה", "מאמרי הראי"ה", "אגרות הראי"ה".

גם ראשי התיבות הרְאִיָ"ה רומזים לראיה, ליכולת להרחיק ראות. ויש המקשרים לכך גם שם משפחתו, קוק, שפירושו ביידיש – מבט.

2. פנס הזכיר לנו את הקושאן שלנו

בעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית הבריטית לחקר מאורעות תרצ"ו (1936), נשאל יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון בידי יו"ר הוועדה הלורד פיל: "מאין הגעת לפלשתינה?"

ב"ג השיב: מפלונסק.

"האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה מזה דורות?" הקשה פיל.

ב"ג לא התבלבל. על דוכן העדים היו מונחים ספר תנ"ך והקוראן, עליהם הושבעו העדים. ב"ג נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר: "זה הקושאן שלנו."

בעדות עצמה, אמר ב"ג דברים דומים: "זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם א"י ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו."

בן גוריון היה יהודי חילוני, ולא חש שיש משהו "דתי" בטיעון הזה. הוא לא חשב, שאין זה טיעון שעמו ניתן לשכנע את האומות בצדקתנו. זה היה לוז נאומו גם בוועדת החקירה של האו"ם 11 שנים מאוחר יותר.

גם מגילת העצמאות, שחלקה הראשון הוא הצגת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לריבונות לאומית, נפתח באזכור "ספר הספרים הנצחי" שנכתב כאן, בארץ ישראל, והוא התרומה הגדולה של העם היהודי לעולם כולו. ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית הכריז בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אולם במשך השנים משהו השתבש. פתאום, זכותנו ההיסטורית, זכותנו התנ"כית, זכות האבות שלנו, נראתה לא קשורה לשיח הדיפלומטי. כל טיעון כזה נשמע "פאתטי" במקרה הטוב, ו"פונדמנטליסטי", "משיחי" או "קנאי" במקרה הרע. וכך אנחנו הצגנו בשיח הדיפלומטי אך ורק טיעוני ביטחון (נכונים כשלעצמם) ותלינו בשואה את זכויותינו, בעוד האויב דיבר בשם הצדק. וכאשר הצד החזק מדבר על ביטחון ומולו הצד החלש והוא מדבר על צדק, מה סיכויינו לשכנע את העולם?

מאז הצהרת בלפור אנו יודעים שדווקא זכות האבות שלנו על ארץ ישראל, היא הטיעון המשכנע במישור הדיפלומטי. ואם נזקקנו לתזכורת על כך, קיבלנו אותה השבוע בנאום המופת של סגן נשיא ארה"ב בכנסת. מייקל פנס ציטט מן התנ"ך, והזכיר לנו את הקושאן שלנו.

 אורי הייטנר

* * *

שאלה: הגיעו אליי שמועות שאחותי הסטודנטית אינה שומרת על כבוד המשפחה. לדעת המשפחה עליי לקחת סכין ולדקור אותה עד צאת נשמתה. מה לעשות?

תשובה: כן, דקור את המרוחמה ואלוהים עימך. רק דאג שהסכין תהיה חדה כדי למעט את ייסוריה כאשר תשחט אותה! ואל תשכח ללבוש תחתונים כפולים כדי לספוג את הזרע שאולי ייפלט לך בשעת מעשה.

* * *

אוריה באר

אפוטרופוס לדין

הייתי בשירות מילואים ארוך בשל מלחמת לבנון. קפצתי למשרד כדי לעבור על דואר ומסמכים שהגיעו עבורי, ולבדוק שיחות טלפון שהושארו במזכירה האלקטרונית. שמעתי נקישה קלה ודלת הכניסה למשרדי נפתחה בלאט לרווחה, עוד בטרם הספקתי להרים את ראש, כבר הציץ פנימה אדם בעל ראש מקריח ופנים קמוטות  ודאוגות.

"שלום הר דוקטור," השמיע בקול זועף ובמבטא יקי מודגש.

ברגע הראשון הופתעתי. תמהתי מה לי ולדמות המוזרה הזו? אך בין-שנייה צץ ועלה שמו לפניי.

"אה, פליקס," פלטתי.

"כן, פליקס," השמיע בנימה של טרוניה. "בטח שזה אני. אבל אתה לא היית היום בבית המשפט, אז השופט סידר אותי כהוגן."

"מה פירוש כהוגן?" תמהתי.

"היה דיון בעניין שלי. ואתה לא הופעת. אז אשתי שיקרה כרגיל. היא טענה שהכיתי אותה ועוד שטויות דומות. אז השופט הרחיק אותי מהבית  לשלושה חודשים."

"שלושה חודשים?"

 הוא הניע בראשו לאות חיוב ודחף לעברי דף נייר מודפס, מקומט, ועליו התנוססה חותמת בית משפט, ועליה חתימה. בהחלטה קצרה קבע השופט, כי פליקס לנדאואר יורחק מבתיו בשל התנהגות אלימה כלפי אשתו.

הוא הוציא מכיסו שעון כיס גדול ישן, אליו היתה צמודה שרשרת נחושה דהויה, וקירב אותה למול עיניי. הבטתי בה בתימהון. שעוני כיס שכאלה עברו ובטלו מן העולם זה מכבר. הפעם האחרונה שראיתי מורה שעות דומה, הייתה בילדותי, אצל  סבי המנוח, שהיה שען במקצועו, האומנם  יש עוד מישהו כיום שמשתמש בשעון שכזה? ובכלל, מיהו הטיפוס שמטריד אותי בכגון דא?

האיש הציץ בשעון ארוכות, ותחב אותו בדאגה שוב לכיסו. אימצתי את זיכרוני כדי להיזכר מתי נפגשנו.

ולבסוף כמו הבריק הברק במוחי. אכן נזכרתי. מיספר חדשים קודם לכן, מוניתי באקראי להיות אפוטרופוס לדין של פליקס, על ידי השופט בריגמן, שדן אותה עת  בענייני מעמד  אישי. הייתי אז בלשכתו, בעניין כלשהוא, כאשר אגב שיחה, אמר כמו בהיסח הדעת: 

"יש כאן מקרה לא סימפטי, אבל מעניין. ואתה הלא נמשך לכאלה. חייבים למנות אפוטרופוס לדין לאדם מבוגר, חולה במאניה דפרסיה, שהיחסים בינו ובין אשתו מעורערים. מוכן לקבל את המנוי?"

הנהנתי בראשי לאות חיוב, ותוך שניות שירבט השופט את חתימתו בתחתית הטופס, והוסיף את שמי. וכך מוניתי לאפוטרופוס של פליקס, כמעט בהיסח הדעת.

לימים נפתח חשבון נאמנות על שמו, העברתי את הכספים הרשומים על שמו בבנק לאותו חשבון, וביקשתיו לסור אליי כל חודש כדי לקבל את קצבתו, ללא התערבות אשתו.

פליקס ערך אצלי בקורים קצרצרים, אך בדרך כלל הדיר רגליו משרדי, והעדיף לא לבוא כלל. רק לאחר זמן הבנתי שהיה נשוי למין קסנטיפה איומה בשם לוטי, שמיררה את חייו, במשך כל שנות נישואיהם. בערוב ימיו ירדה לחייו בכל דרך אפשרית. זאת אף שהיה חולה לב וכבר סבל מתחילתה של מחלת הפרקינסון. סכום הכסף שעמד לרשותו היה גדול מכל מה ששיערתי בתחילה. הוא עמד על מאות אלפי שקלים, במונחים של ימינו, וכלל גם ניירות ערך סחירים, מניות, אגרות חוב של חברות נכבדות, ומרקים גרמניים. היה זה סכום שראוי להתכבד בו וראוי להיות נשוא לקנאה של כל אדם מן היישוב. אלא שבפועל, כמעט ולא נעשה בו שימוש.

פליקס היה לבוש בבלויי סחבות, ונראה כלפי חוץ כקבצן גמור. הוא לבש חולצת חאקי מוכתמת שהצווארון שלה היה משופשף עד שניכרו בה חורים. מכנסי ה"אתא"  שלו היו מקומטים, והנעליים החצאיות שלרגליו, שחוקות. הוא היה כחוש וידיו רעדו לפרקים. עיניו מצמצו במין מצמוץ של אימה  ויראה.

לאחר פגישה או שתיים, הבנתי שפליקס הוא גבר מוכה. נראה היה בבירור שאשתו, גברת הדורה כבת חמישים, בעלת שיער כסוף ועיניים קשות, שיחקה באופן מושלם את האישה הפגועה, כביכול. היא התעמרה בו, נזפה, הקניטה והעליבה אותו. ועם זאת הפריחה כל הזמן כזבים שהוא זה שתוקף אותה.

לבני הזוג היה בן יחיד, בן שלושים, שאושפז בגיל צעיר במוסד לחולי נפש בתל אביב. היתה להם בעבר הרחוק גם ילדה, שנפטרה בדמי ימיה, בהיותה בת שלוש שנים בלבד. פליקס סיפר לי בפנים קודרות, שלוטי נהגה תמיד לומר, שמחלת הנפש של הבן באה ממשפחתו. היא הזכירה לו עובדה זו בקביעות.

"אה, הדוד אוטו שלך," נהגה לומר, "הוא היה אידיוט מושלם, ואושפז בבית חולים בברלין. וולטר, אחיך הצעיר, אושפז בשלושים וחמש. ואחותך סופיה היתה מטורפת לגמרי. אז  איך אתה רוצה שיוולדו לנו ילדים נורמליים? אתה אשם בכל. אתה. רק אתה!"

 פליקס המסכן היה כובש צערו ושותק. וכך, במקום ליהנות מהכסף הרב שצברו, הפכו חייהם של בני הזוג לגיהינום, בשל ההצקות הבלתי פוסקות של לוטי.

הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה. מכיוון שגוייסתי למילואים, ותפקידי היה מודיע נפגעים, שהיתי ימים שלמים בכוננות, במשרדי קצין העיר. לא ידעת כלל על הדיון הדחוף בבקשתה של לוטי להוציא את בעלה מהבית. ואפילו ידעתי, לא יכולתי להופיע לדיון בבית המשפט. וכך הצליח עו"ד רופוס  להוציא צו, המורה על הוצאתו המיידית של פליקס מהבית, בתואנה הדחוקה, שכאילו תקף את אשתו.

הפרקליט רופוס, היה מוכר בין עורכי הדין הוותיקים, כפרקליט חסר עקרונות, שעבורו המטרה מקדשת את כל האמצעים. לכן, כשביקשה לוטי להיפטר לתקופת מה מבעלה, לא היו לו שום היסוסים או מעצורים, והוא נקט בדרך של הגשת בקשה דחופה ביותר לבית המשפט, שהשופט לא יכול היה לסרב לה.

פליקס עמד לפניי חסר אונים והביט בי במורות רוח גלויה.

"מה יהיה עכשיו, הר דוקטור?"

הוא תלה בי זוג עיניים מאשימות, כאילו אני הייתי המקור לכל צרותיו עם לוטי. הוא שב והוציא מכיסו את שעון הכיס והביט בו בעצבנו ובתקווה, כאילו ממנו יבוא עזרו.

"'מאין יש לך את השעון הזה?'" שאלתי שלא לעניין.

הוא הביט בי מופתע. " אה, זה מאבי סבי," השיב בחיוך בלתי צפוי ובהבעה של שביעות רצון. "יש לי עוד אחד. יפה יותר. יקר יותר. אבל מה זה חשוב כעת, הר דוקטור. תגיד, מה עושים עכשיו? אין זמן. אין זמן..."

הבטתי בו רגע ארוך, כשאני חוכך בדעתי מה לעשות. אחר כך צץ  רעיון במוחי. "בוא אחרי," פסקתי. "נוסעים לבית מלון. יהיה בסדר."

"בית מלון?" זעק. "אבל דוקטור. משהו לא בסדר איתך זה יקר נורא."

נלאיתי מלחזור ולומר  לו שאינני דוקטור, שהרי ממילא יחזור ויוסיף לשמי את התואר שאין לי. במקום זאת, טפחתי על כתפו דרך עידוד, סגרתי את חלונות משרדי, כיביתי את האורות, נטלתי את פנקס השקים של חשבון הנאמנות ודחפתי אותו לעבר גרם המדרגות.

"בוא למלון," פקדתי. "אני משלם."

הוא הביט בי בעיניים קרועות לרווחה, אך אני כבר משכתיו לעבר מכוניתי, שחנתה בפינת הרחוב.

"שב," פקדתי. "ואל תתווכח. אני עושה הכול רק לטובתך. אני האפוטרופוס שלך, נכון?"

"כן הר דוקטור," גמגם ביראת כבוד.

נסענו אפוא לעבר רחוב הירקון ולשורת בתי המלון שליד הים. בחרתי מלון קטן אך מכובד של שלושה כוכבים והובלתי את פליקס  לדלפק של פקיד הקבלה.

"תן לאדון חדר טוב שמשקיף לים," ביקשתי." ועם כל הארוחות."

פקיד הקבלה סקר את פליקס מכף רגל ועד ראש. הוא הביט בחוסר אמון בבגדיו הבלויים ובפניו המפוחדות.

"אני האפוטרופוס שלו," אמרתי נחרצות. "קבל אותו. אני משלם."

דעתו של פקיד הקבלה החשדן נחה עליו, רק לאחר שהצגתי בפניו את תעודותיי, והוכחתי את זהותי. הוא מילא בשקדנות את טופס הקבלה. חשתי לפתע צביטה בידי.

" אדון דוקטור," לחש פליקס." זה נורא יקר. זה שיגעון. לוטי תשתולל. אולי לא כדאי?"

 הדפתי את ידו המיוזעת. "חכה לי על הכורסא. שם ממול," הצבעתי על ירכתי האולם. "אני משלם וזהו."

"אה כן. אתה משלם. אבל מהחשבון שלי. חסר לך שלוטי תדע."

"טוב, שתבוא אליי בטענות. עכשיו אתה לא מדבר יותר."

השארתי אותו פעור פה בקצה אולם הקבלה רחב הידיים. הוא הביט בי חסר ישע שעה שתקעתי בין אצבעותיו הרועדות את מפתחות החדר. הוא הביט כה וכה, ועלה לבסוף בהיסוס לקומה השנייה.

יומיים לא שמעתי ממנו דבר. ביקשתי ממזכירתי לומר לו, אם יצלצל, שעליו להישאר במלון, לאכול טוב, לישון טוב, לטייל ביום לאורך הטיילת ולא לחשוב כלל לעבור למקום אחר ללא רשותי.

כל אותה עת המשכתי להיות במדים. המלחמה בלבנון נמשכה. הודעות על נפגעים ללא ספור הגיעו אלינו מהצפון. היה עלינו להודיע כל יום וכל לילה למשפחות על נפילת יקיריהן, או פציעתם בקרב, או נפילתם בשבי. ימים שלמים לא הגעתי כלל למשרדי והסתפקתי בטלפונים חטופים למזכירתי, שדיווחה לי בקצרה על המתרחש עם הלקוחות.

ביום הרביעי לשהותו של פליקס במלון, בעודי יושב עם הקצינה הבכירה הממונה עלינו, מודיעי הנפגעים, צלצל הטלפון שעל שולחנה של הקצינה. היא הרימה את השפופרת, קירבה אותה לאוזנה, ואחר הושיטה לי אותה בחיוך דק.

"מישהו רוצה אותך. מעניין ממי השיג את המיספר. אומר שזה דחוף. מין יקה שכזה. פליקס."

נטלתי מנה את המכשיר וקירבתי את הפומית לפי.

"כן פליקס. מה הענייניים? מדוע אתה מצלצל לכאן? אתה לא יודע שאנחנו במלחמה?" כך שאלתי בחוסר נחת.

"אדון דוקטור, אי אפשר יותר. ", התפרץ כלפי בקול נרגז. "המלון עולה המון. שאלתי בקבלה. והארוחות והשתייה, והטיפים למלצרים . קח אותי כבר מפה. לא יכול יותר."

"לא פליקס," השבתי בכעס בהחלטיות." אתה נשאר שם אבל אם אתה רוצה לחסוך על ארוחות צהריים וערב, צא לאכול במסעדות על החוף. עכשיו עזוב אותי. אם ישחררו אותי, אקפוץ לבקר הערב".

הוא רצה להמשיך ולקבול, אך אני כבר הנחתי את השפופרת על כנה, מחשש שיפציר בי לנסות להחזירו הביתה.

בערב שוחררתי למיספר שעות, ומיד באתי לבקרו. הוא המתין לבואי באולם הקבלה והביט בי בתחנונים.

"שמע אדון דוקטור," הניח את כף ידו הרועדת והלחה על פרק ידי. "זה איום. זה נורא. כל פעם שאני מכניס את היד לארנק לשלם, אני מרגיש דקירה בלב. נדמה לי שלוטי מביטה בי. רוצה לשרוף אותי. אני לא רגיל לבזבז. לא יכול. די, אני מבקש."

הוא הביט בי בתחנונים. גם כשאשתו הרעה היתה רחוקה ממנו, היה מוראה עליו גדול. חששו מתגובתה הקשה כמעט ושיתק אותו.

"תירגע. אני מבקש," השבתי. "ועכשיו אנחנו הולכים יחד לראות סרט בקולנוע 'פריז', ואני מזמין אותך על חשבוני, ולא מוציא אגורה שחוקה מחשבון האפוטרופסות שלך. מבין?"

הוא נשם עמוקות בתחושה של הקלה. אחר נגרר אחרי לבית הקולנוע הקטן הסמוך, שהציג אז סרטי איכות ישנים. ראינו יחד סרט בשחור לבן. היה זה" המלאך הכחול"" עם השחקנית מרלן דיטריך, בשפה הגרמנית השגורה בפיו. הוא חזה בסרט מרותק כולו, בעיניים קרועות לרווחה. בקטעים הסקסיים בהם חשפה השחקנית את רגליה הארוכות והיפות, ואת חזה המלא בפני המורה הגרמני חסר הניסיון, כמעט נאנק מהנאה.

"הר דוקטור. אבל זה משהו לא רגיל," נעתקו המילים מפיו. "לא ידעתי שאז, בגרמניה, היו בחורות כאלה. ממש לא מאמין."

בקושי כבשתי את צחוקי. פליקס לא היה כנראה  מעודו במועדון לילה. בודאי שלא ראה מקרוב אישה כמרלן דיטריך. כל חייו היו שיגרה ואפרוריות אחת גדולה. מהעבודה לבית ומהבית לעבודה. כמעט מעולם לא הלך לקולנוע, ולא יצא מעולם לחופשה. בקושי טעם טעמה של אישה, כשלוטי הנרגנת הינחה לו לבוא בגופה, כאשר נחה עליה רוח טובה לעת קצרה.

הימים חלפו וכבר עברו יותר מחודשיים מאז נאסר על פליקס להיכנס לביתו. בכסף שהוצאתי מחשבון האפוטרופסות אכל פליקס היטב, שחה להנאתו בים, ביקר בבתי קולנוע ואפילו הלך איתי לקנות חולצה, מקטורן ונעליים חדשות. גופו הרזה התמלא קמעא ופניו החיוורות קיבלו צבע.

באחד הערבים, לאחר שיחרורי משירות המילואים, סרתי שוב לבקרו. הוא קיבל את פניי בשמחה, אך הבחנתי בעננה קלה שרבצה על פניו.

"אדון דוקטור," פתח לאחר דברי הנימוסים הרגילים. "זה יפה מצידך שאתה דואג לי כמו לילד שלך. אבל אי אפשר להמשיך ככה."

הבטתי בו ועיניי כמו ירקו זיקים. "פליקס," עניתי ברוגזה. "יש לך המון כסף בבנק. חנויות, פיצויים מגרמניה, מחסן גדול בהשכרה. על מה אתה מדבר בכלל?"

"טוב, אז אתה בטוח שאין על מה לדאוג?"

" לא. אין מה לדאוג," קבעתי." ועוד דבר. מחר אתה עוזב את המלון. אנחנו נוסעים לאילת."

עיניו נצצו לרגע קט, אך באותה מהירות הן התכווצו מעוצמת  התדהמה.

"לא, הר דוקטור," התריס בחימה שפוכה. "עד כאן. זה כבר עובר כל גבול. ודע לך שאני לא מוכן לשלם עבורך מהחשבון שלי. רק שתבין."

"אין צורך ולא ביקשתי," עניתי בחיוך. "יש לי דירה באילת ושם אתגורר. אתה תגור במלון טוב על שפת הים. אשלם רק עבורך."

הוא נתרצה וחייך בהקלה. יצר הקמצנות החולנית שלו בא על סיפוקו.

"אילת," שינה טעמו ומלמל בהפתעה. "אף פעם לא הייתי שם. מולי תמיד סירבה לנסוע. אמרה שחם שם. שיותר טוב להישאר בבית. שזה עולה המון כסף. אפילו לבית הבראה לא נסענו. טוב, אז נוסעים, הר דוקטור?"

" כן, נוסעים." השבתי.

למחרת, בשמונה בבוקר, נסענו לאילת במכוניתי הישנה. נהגתי לאט בכוונה, כדי להראות לפליקס את כל הנופים בדרך. עצרתי במצפור מול נחל צין, כד להראות לו את נוף הערבה השוממה בואכה סדום. חניתי ב"מפגש 101" של כושי, כדי להראות לו את אוסף הזוחלים והנמרים שבכלובים. משם נסענו לבקעת תמנע ולעמודי עמרם, לדקלי הדום, לבאר אורה, ולכל מקום מעניין לאורך הדרך.

פליקס היה מוקסם.הוא צהל כילד. עיניו לא שבעו מראות את המקומות הרחוקים שעל קיומם לא ידע כלל. הוא הביט בי בהערצה, כאילו הייתי קולומבוס שגילה את אמריקה.

כשהגענו לאילת היה עייף, אך עליז ומאושר. הוא בחן כמהופנט את מלון הפאר שבחרתי עבורו.

"לך לישון בחדר 202." אמרתי. "מחר בבוקר, בעשר, אבוא לאסוף אותך. הולכים לבקר באקווריום. אחר כך נשחה בחוף אלמוג."

וכך, במשך חמישה ימים רצופים, הענקתי לפליקס מתענוגות אילת. הוא השתובב כילד, כששחינו בתוך להקת דגים צבעוניים. הוא ספק כפיו כאשר הביט כלא מאמין בכרישים שפערו את פיהם מולו באקווריום הגדול. הוא צחק כתינוק, כשהתירה לו מטפלת הדולפינים ללטף את החיות הנבונות ולהאכילן בדגיגים.

בסופו של שבוע הכיף באילת, היו פניו שזופות, ופרקי ידיו אדומים כדם. הוא נראה מאושש ומאושר. פרעתי את החשבון  במלונו, אספתי אותו למכוניתי ונסענו יחד צפונה לתל אביב.

"עברו  כבר שלושה חודשים," אמר בשמחה כשנפרדנו. "אני חוזר מחר אל לוטי. אני בטוח שהיא תתייחס אליי אחרת עכשיו. באמת, הר דוקטור. הרי סתם רבנו..."

חייכתי בצער ולא אמרתי דבר.

הוא שלף מכיסו את שעון הכיס, הציץ בו והחזירו לכיסו, מאושש ובמין הנאה שלא עמדתי על טיבה. לאחר רגע הבחין בהתעניינותי הגוברת בשעון, וחייך אלי בחיבה.

"תביט, הר דוקטור. זה נקרא שעון, לא?" כך הפטיר בנמה של שביעות רצון. "מעניין אותך, מה? ובכן, זה שעון הכיס השני שלי. האחר נמצא בבית. הוא היה פעם שייך לביסמרק. הקנצלר של גרמניה. איך הגיע אליי? או זה סיפור ארוך. כשניפגש שוב, בעוד כמה זמן, כשיהיה לי זמן, אתה מבין, אספר לך. עכשיו אני ממהר הביתה. אל לוטי. ותודה לך על הכול."

עקבתי אחריו בסקרנות ובחששות כבדים. הבטתי בסקרנות, כיצד יצא ממכוניתי עם המזוודה המרופטת שבידו ופנה לעבר תחנת האוטובוסים הקרובה. התפלאתי מדוע נחפז כל כך לחזור לאישה שכה הרבתה לפגוע בו.

הנחתי לפליקס לחזור לביתו ולנהל לבד את חייו, אף שליבי ניבא לי רעות. כשבועיים לאחר מכן, בעודי רכון על ערימת תיקי משפט גדולה, צלצל  הטלפון בסמוך אליי.

"הלו? כן, מדברים מהמשטרה," שמעתי כשהרמתי את השפופרת, וקירבתי אותה לאוזני. "שלום אדוני. אני קצין המשמרת, ואתה עורך דין, נכון?"

" כן, נכון," השבתי.

"ואתה האפוטרופוס לדין של אחד, פליקס לנדאאואר?"

"כן." השבתי, וליבי דפק בחוזקה. "מה קרה?"

"הוא נפטר." השיב הקצין בקול חסר גוון ובלי גנונים של טקס.

"נפטר?"

" כן, משבץ פתאומי. אז צריך לזהות אותו רשמית. הגופה שלו נמצאת מאתמול בערב במכון הפתולוגי."

"אבל איך? מתי?" נעתקו המילים מפי בתדהמה.

"על יד קולנוע פאריז," שיסע אותי. "אמרתי כבר. חטף שבץ לב. נפל ומת מיד."

"קולנוע פאריז..."

"כן אדוני. אין לי זמן. אני מבקש מאוד..." חזר קצר סבלנות. "אשתו לא רוצה לזהות אותו. טוענת שלא איכפת לה מכלום. אומרת שאתה האפוטרופוס שלו. שזה התפקיד שלך."

 חשתי כמי שמישהו חבט בחוזקה בראשו.

"המלאך הכחול," מלמלתי לעצמי. "הסרט שראינו יחד. אולי הלך לבד לראות אותו שוב..."

"אז תעשה זאת מיד. אני מבקש," קטע קצין המשטרה את חוט מחשבתי. "אסור להלין את המת. אתה בטח יודע."

נותרתי הלום רעם על כיסאי רגע ארוך. אחר יצאתי ממשרדי ונסעתי היישר למשטרה. משם המשכתי למכון הפתולוגי באבו כביר. פקידת המכון, שבפניה הצגתי את זהותי, הביטה בי במבט משועמם. היא סבה לעבר המקרר הגדול, ומשכה ממנו מגירה ארוכה, בה היתה מונחת גופתו של פליקס. הבטתי מבעד לאשנב הזכוכית בראש הקרח. עיני פליקס היו עצומות וארשת שלווה היתה נסוכה על פניו. הוא כאילו אמר: "אני מחזיר לך את  נשמתי, בוראי. לא, אין לי עתה טענות לאיש."

"זה הוא," אישרתי במנוד ראש. "כן, פליקס לנדאאואר."

"תודה. אז תחתום," השיבה בקול חסר גוון. "פה ופה. ותודה לך."

היא סגרה בטפיחה את המגירה הארוכה, בשוויון נפש, והחזירה את הגופה הקרה למקרר.

חזרתי לביתי מוכה צער.

למחרת היום, בשעות הצהריים, נערכה ההלוויה. רק מתי מעט, ידידים וקרובי משפחה, נאספו ובאו. בקושי היה מניין. ניצבנו נוגים אל מול הקבר הפתוח. מולי עמדה בצד, כאילו הטקס אינו נוגע לה כלל. החזן אמר בחטף " קדיש", ואני עניתי " אמן." היתר שתקו. תוך דקות הסתיים הכול, והמלווים התפזרו איש איש לדרכו.

כעבור חודש הקמתי מצבה על קברו של פליקס. לאזכרה לא הגיע איש, למעט קשיש תימהוני, שפליקס הכיר בנערותו. לוטי לא באה כמובן, ובהיעדר מניין, לא נאמר "קדיש".

כל זה, לא מנע מעו"ד רופוס  הנמרץ, להטריד אותי ללא הרף, כאילו התכוונתי לרוקן את חשבון העיזבון ולברוח עם הכסף לארץ לא נודעת.

חלפו כמה חודשים והטיפול בתיק של פליקס הסתיים רשמית, לאחר שהמצאתי לאפוטרופוס הכללי דו"ח מפורט על הכספים שבחשבון האפוטרופסות.

בוקר אחד התקשר אלי עו"ד רופוס, ובטון ידידותי להפליא, שלא עלה בקנה אחד עם התנהגותו הבוטה  כלפיי בדרך כלל, אמר ברכות: "בוא אליי למשרדי. אני זקוק לך. נגיד מחר בעשר. מסכים?"

"מתאים לי," השבתי לקונית, וסיימתי באחת את השיחה.

למחרת היום סרתי בבוקר למשרדו הקטן של עו"ד רופוס, ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא קיבל אותי בחיוך מתקתק, שהיה בו קמצוץ של בקורת והערכה גם יחד.

"עשית עבודה יפה," כמו סנט בי. "לוטי אמנם רותחת על הבזבוז, אבל נראה שהמנוח חשב אחרת."

"תודה," השבתי בחמיצות. "לשם כך הזמנת אותי? לחלוקת הערכות וביקורת?"

"לא," השיב עו"ד רופוס הקשיש בחיוך רחב. "יש עוד משהו. פליקס המנוח השאיר לפני מותו צוואה בכתב ידו. ובית המשפט אישר אותה. למרות התנגדותה של לוטי."

הוא השתהה רגע. "קרא בבקשה," אמר רכות והושיט לי דף נייר גדול.

נטלתי את הדף, שאליו היה מצורף צו קיום צוואה. עליו התנוססה חותמת עגולה של בית המשפט.

קראתי ברפרוף את הסעיפים הראשונים, לפיהם ציווה פליקס את כל רכושו דווקא ללוטי שירדה לחייו. בסוף הדף שרבט מספר שורות בכתב ידו הצפוף:

"ולאפוטרופוס המשוגע שלי אני מוריש את שעון הכיס מזהב שנתן ביסמרק הגדול לאבי סבי. הוא היחיד שהעניק לי מעט אושר בחודשי חיי האחרונים. בעצם בכל חיי הבוגרים. כן, הוא היחידי שנתן לי טיפת הנאה בחיי העלובים. תנו לו אותו."

עו"ד רופוס הושיט לי, בחוסר רצון בולט, כמעט ללא חמדה, שעון כיס גדול מזהב, יקר ערך, משובץ ביהלומים. בתחתיתו היה חרוט:

"לסרן אמיל לנדאאואר. בתודה על מעשי גבורה שביצע במלחמת 1870. הקנצלר פון ביסמרק."

נדתי בראשי. נזכרתי בהבטחתו של פליקס, בפגישתנו האחרונה, לספר לי על שעון הכיס של קנצלר הברזל הגרמני. חתמתי על הטופס וקמתי מהכיסא. נטלתי את שעון הכיס עם שרשרת הזהב הארוכה וטמנתי אותו בכיסי.

אוריה באר

* * *

מוטי הרכבי

שביתה כללית של הרשות הפלסטינאית

בעקבות ביקור סגן נשיא ארה״ב מייקל פנס, הכריזה הרשות הפלסטינאית על שביתה כללית:

אין זריקת אבנים!

אין גניבות חקלאיות!

אין הבערת צמיגים והתפרעויות!

אין דריסה של עוברים ושבים!

איו ניסיונות רצח על ידי סכינים, גרזנים, אקדחים ובכל מה שאפשר להרוג!

אין אפילו הטרדות מיניות של נשות ווטש בלות!

תגידו אפשר להזמין את מייקל פנס שיגיע כל יום?

* * *

דן בניהו

פרקי זיכרונות

פרק רביעי

הידרופונים וטפטפות

בפלטו שעליו ממוקם היום בית ההארחה, ובמרחק קטן מהמרפאה, נבנה מתקן ניסיוני לגידול ירקות בשיטה ההידרופונית. המתקן הוקם ביוזמה של מנהל חבל הנגב מיכה טלמון, שהיה מודאג מהעתיד הכלכלי של עין גדי בגלל שטחים חקלאיים מצומצמים בלי אופק להגדלתם.

הידע מקורו בקיבוץ חפץ חיים שחיפש פתרון לגידול ירקות בשנת שמיטה. אני מקבל על עצמי את ביצוע הניסוי מתחילתו, דוצי מתלהב מתוצאות הניסוי ומנסה לשכנע אותי בצורך לבנות מתקן בגודל מסחרי בחלקה הצמודה לכביש 90 מדרום לפלטו הראשון. אני לא כל כך משוכנע בכלכליות של המהלך, אבל בעזרת המימון הנדיב של הסוכנות אנחנו משלבים ידיים לבניית המתקן החדש.

בניית המתקן נמסרת לקבוצת הבנאים הדרוזים שעובדת אצלנו בפיתוח הנוי בנקודה. 

המעבר ממתקן ניסיוני למסחרי דורש פתרונות יצירתיים חדשים. לדוגמא: איך משקים בטרסות עם הפרשי גובה. או איך שומרים בצורה מדויקת על הרכב יציב של מינרלים וחומציות של התמיסה.

את בעיית ההשקייה בטרסות פתרנו עם ניסיונות רבים בעזרת מערכת סיפונים, שבעזרתה דלגו המים מטרסה לטרסה. נושא בקרת התמיסה לא נפתרה במדויק. בהמשך הסתבר שגם נושא בקרת הטמפרטורה רחוק מפתרון. ניסינו לאלתר מיבנים זולים לחיפוי עם יריעות פלסטיק ושוברי רוח. באותו זמן כבר נכנסה לשוק הטכנולוגיה של החממות עם בקרת השקייה ותמיסות מזון. בגן הירק החליפו הטפטפות את הממטרות. ושיטת הגידול ההידרופונית איבדה את היתרון הפוטנציאלי שלה לעומת הגידול בחממות ובטפטוף.

במבט היסטורי תרמה השיטה ההידרופונית להתפתחות היישום של ההשקייה בטפטפות ולשיטות גידול בשיטות הידרופוניות שהמציא ופיתח חברנו ד"ר הילל סופר ז"ל. בהמשך בנה הילל צוות במתכונת של חברת סטארט-אפ שעבד על יישום רעיון המתמ"ז בהיקף מסחרי.

חיפשנו דרכים ליישם את הרעיון של שימוש בתמיסות מזון לגידול צמחים בקרקע החצצית שלנו. כתוצאה מניסיונות הפיתוח של ההידרופוניקה ולימוד הטכנולוגיה של גידול צמחים בתמיסות מזון, חיפשתי דרכים ליישם את הרעיון של שימוש בתמיסות מזון לגידול צמחים בקרקע החצצית שלנו.

בסוף שנות ה-50 פיתח המהנדס שמחה בלאס את הטפטפת שנועדה כהגדרתו לפתור את שאלת המחסור במים שעלתה כבר בשנים הראשונות של המדינה. חשוב לציין שבלאס, מתפקידו כמנהל תה"ל, היה ממתכנני ומבצעי "המוביל הארצי" וכבר אז היה מודאג מבעיות המחסור במים של המדינה.

הטפטפת של בלאס תוכננה להיטמן באדמה בעומק של חצי מטר במטרה למנוע התאדות של המים מפני השטח.

הניסיונות של בלאס לגדל צמחים המושקים בטפטפות התבצעו בעיקר בנטיעות של הקרן הקיימת בנגב, ללא הצלחה מיוחדת.

עלתה אצלי המחשבה שניתן לנצל את הטפטפות של בלאס ליישם את הרעיון שהתפתח מההידרופוניקה להשקות את הקרקע החצציץ של עין גדי בתמיסת מזון.

מקריאה בספרות מקצועית נודע לי על שימוש שנעשה בחממות באנגליה בטפטפות מתוצרת "טייפון". הכנתי הזמנה ופניתי למיכה הילב ז"ל, שניהל את איזור הערבה במשרד החקלאות ולפני זה היה מפקד האחזות עין גדי. ממיכה נודע לי על האכזבות של שמחה בלאס במטעי הקק"ל בבארותיים. "למה שלא תנסה עם השיטה שהוא פיתח?" דברי מיכה.

התחברתי לבלאס ובעזרת תקציבים ממשרד החקלאות הקמנו חלקת נסיונות של דונם וחצי שמוקמה בפלטו הראשון.

הגידול היה עגבניות שגודלו בקיטום, כפי שמגדלים עגבניות בחממות, והצינורות עם הטפטפות אשר חוברו למיכל דישון נטמנו באדמה בעומק של מספר סנטימטרים.

הצלחת הגידול היתה מפתיעה בכמות הפרי שנקטף ובאיכותו. זכינו באותה עונה לביקורו של שר החקלאות חיים גבתי שהתרשם מתוצאות הניסוי ועודד את בלאס להמשיך בו.

ניסוי מוצלח זה היווה את פריצת הדרך לשיטת הטפטוף שמכאן התפשטו הניסויים לערבה ולנגב והשאר ידוע.

חשוב לציין שני חברים יקרים שהיו איתי בניסוי הראשון ואח"כ המשיכו והתמידו: הלל סופר ז"ל ויהודה זוהר ז"ל [יהודה ניהל באותן שנים את שירות השדה במשרד החקלאות] שללא תרומתם לתנופת הפיתוח של הנושא בעין גדי, ואח"כ בערבה ובנגב, ספק אם היה מגיע אח"כ ליישום חקלאי ותעשייתי בנטפים חצרים כפי שהגיע.

ראוי לציין בדיעבד את פריצת הדרך הזו אולי כתרומה חשובה שלי ושל עין גדי לחקלאות בעולם ולכלכלה בישראל.

נשאלת שוב ושוב השאלה מדוע לא קמה נטפים בעין גדי?

אני חושב שבזמן שההצעה הוצעה  לנו ע"י בלאס, התפרנסנו טוב מאוד מהחקלאות שלנו.

אפשר למנות בוודאי סיבות נוספות כמו קוצר ראות של הפוטנציאל של השיטה מחוץ לעין גדי, ריחוק, חוסר ידע בהקמת תעשייה, ועוד.

 בחצרים, לעומת זאת, צמח המפעל מתוך מצוקה כלכלית שאיימה באותן שנים על המשך הקיום של הקיבוץ במקום, ואילצה אותם להעמיד בראש סדר העדיפות שלהם הקמת מפעל תעשייתי.

בעדות מאוחרת של שי בלאס, בפגישה מצולמת ומוקלטת [ביוטיוב], מספר שי שההחלטה של שמחה בלאס ושי בנו לא היתה בכלל בידינו משום שלאחר התייעצות עם אריה בהיר מאפיקים, שריכז באותה תקופה את איגוד התעשייה הקיבוצית, הם קיבלו את עצתו להקים את המפעל במיקום גיאוגרפי שיהיה קרוב יותר לחקלאים בעיקר בדרום הארץ.

דן בניהו

אנחנו מצפים לפרקים נוספים

מערכת המכתב העיתי

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

י"ב . עם עורכת דין שבורת לבב      

יהודה ניני נולד וגדל במושב התימני טירת שלום, הנמצא בין רחובות לנס ציונה. הוא היה בין התלמידים המצטיינים של הכיתה, ונשלח להמשיך את לימודיו בתיכון של רחובות. שם פגש את נורית היפה ומאז לא חיפש אף נערה אחרת. להוריה המיוחסים של נורית, שהספיקו לצאת מגרמניה בזמן הנכון, לא היה נאה להתחתן עם משפחה תימנית, ומלחמת העצמאות, אשר בזכותה היכרתי את יהודה, היתה כאפס וכאין, לעומת המלחמה שהוא ונורית היו צריכים לעבור בבית, עד שזכו להכרה משפחתית.

קורס המ"כים, אשר בו הכרתי את יהודה, נפסק בעודו באיבו בחמישה עשר למאי 1948, כאשר מדינות ערב פלשו לארץ. מחצית אנשי הקורס נשלחו לנגב והפכו שם ל"חיות הנגב" המפורסמות, החלק האחר נשלח לעמק הירדן לעצור את הפלישה מסוריה. למזלנו, אנשי דגניה ועמק הירדן הצליחו לבלום את הפלישה בלעדינו, ואחרי כשבועיים, שבהם ארבנו לשווא לסורים בשדות צמח, נמצאנו מיותרים והוחזרנו למרכז הארץ, לפני שהספיקו להדביק לנו את השם "חיות עמק הירדן".

שהיינו כיומיים בתל-השומר, מתוך ציפייה שיחדשו את קורס מפקדי הכיתות. ביום השני להמתנה הגיע למקום צוות מדריכים שבאו לבחור מועמדים לקורס קשר, שעמד להיפתח באותו שבוע בקיבוץ שפיים. יהודה ואני היינו בין העשרים שנבחרו לקורס, וכך זכיתי להכירו מקרוב. לקורס נבחרו נציגים מכל יחידות הצבא, שהחל להתארגן אז במתכונת של חטיבות וגדודים. שיכנו אותנו באוהל צריפי המיועד לשמונה איש,  ובו עברה עלינו תקופת לימודים נעימה, כשאנו לומדים ומשננים את כל סוגי מכשירי הקשר שהחלו מגיעים ארצה מרחבי העולם.

ביני ובין יהודה ניני נוצרה כימיה הדדית ואני מצאתי בו תחליף ליענקלה חי, שגם אותו הכרתי לראשונה כשגרנו יחד באוהל צריפי בג'וערה.

בתום הקורס בשפיים פוזרו אנשיו בכל רחבי הארץ. אני לא יודע לאן יהודה נשלח. אני יודע רק שהוצבתי כקשר בקרייה, למרות שהבטיחו לי שאחזור אל ההכשרה שלי בפלמח. לא נותרה לי ברירה אלא לערוק מהצבא, לשנות את שמי  ולהתגייס מחדש, היישר לחטיבת יפתח, שאליה השתייך גרעין ההכשרה שלי.

נסיבות החיים לא הפגישו ביני ובין יהודה ניני במשך עשר השנים הבאות, למרות שארבע שנים מהן גרתי ברחובות הקרובה לטירת שלום. כשהתחתן עם נורית לא שותפתי בסוד הדבר, וכשנסע עימה לאמריקה, לא התייעץ עימי ורק במקרה קיבלתי את מספר הטלפון שלו מחבר משותף ולעולם לא אבין איך זיהה את קולי. לימים יהודה עשה חייל, הפך לפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב, כתב כמה ספרי מדע וכשאנו נפגשים כיום יש בינינו ויכוח מי כתב יותר.   

אני לא זוכר מה אכלתי בארוחת ערב הראשונה שלי בוושינגטון אצל יהודה ונורית,  אני זוכר רק ששנינו שקענו בזיכרונות על עמק הירדן וקורס הקשר, בעוד נורית טורחת למלא את הצלחות בכל טוב.

כשקמתי לצאת בשעת לילה מאוחרת, אמר לי: "אני מבין שאתה חוזר לבת דודתך."

אמרתי: "לא. יש לה דירה קטנה, אני ישן בסטיישן."

גם הוא וגם נורית קפצו על רגליהם, עצרו בעדי ולא הרשו לי לצאת. הוציאו מיטה מתקפלת מהבוידם ובמשך היומיים הבאים לנתי אצלם כשהם לא נותנים לי לחזור לבת-דודתי.

בוושינגטון הגעתי לשגרירות הישראלית כדי להירשם, שם פגשתי את אסתר בן צור היפה, שהיתה זמן קצר חברתו של איתן שרב שלמד איתי בפקולטה. היא הציעה לי ללכת איתה ועם עוד ידיד שלה לקאנטרי קלאב היהודי, ולהתרחץ בבריכה.

עד אותו יום לא ידעתי מה זה קאנטרי קלאב, אבל הסכמתי ללכת בגלל הבריכה ובגלל שהיה לי בגד ים במזוודה, ומן הראוי היה שאנצל אותו? הלכתי ולא הצטערתי.

הידיד שבא אתנו, שהיה עובד השגרירות, התגלה כאיש עסקים ממולח והציע לי להירשם כחבר בקלוב  AAAתמורת 21 דולר. לא שמעתי עד אז על הקלוב הזה והוא הסביר לי שאם אהיה חבר המועדון אוכל לרכוש מהם בחינם את כל מפות הדרכים של אמריקה, ואם יהיו לי בעיות בדרך, הם יבואו לעזרתי ויספקו לי שירותי גרירה.

היה לי חבל להוציא 21 דולר על מכונית שעלתה 325 דולר, אבל הוא לא הירפה והיה מספיק גלוי לב כדי לספר לי שאם יספק ל-AAA עשרה קליינטים חדשים, יקבל פרס. עד כה הצליח לשכנע תשעה חברים וחסר לו רק אחד.

נגד נימוק כזה לא יכולתי לעמוד, ונרשמתי כחבר מועדון. חברות זאת הצדיקה את עצמה כאשר המכונית שבקה חיים בדרום קרוליינה, והיה לי למי לטלפן כדי לשאול מה עושים. 

באותו קאנטרי קלאב הכירה לי אסתר משפחה יהודית שישבה על הדשא סביב צידנית שהכילה כל טוב. בין היושבים תפסה את עיני בחורה נאה למראה שישבה עגומת פנים ולא הוציאה הגה. שאלתי את אסתר מי היא העצובה הזאת והיא סיפרה לי  ששמה ליי, ציונית בדם, חולמת לעלות לארץ ובינתיים עובדת בשגרירות כעורכת דין. כששאלתי למה היא נראית עצובה, אמרה לי שהיא לא רק נראית, אלא עצובה באמת, כי החבר שלה,  שיצאה איתו חמש שנים, הודיע לה במפתיע שהחליט לנתק את הקשר.

סיפורים כאלה בדרך כלל שוברים את הלב היהודי שלי ואני שואל את עצמי איך אני יכול לעזור. התחלנו לדבר וכששמעה שאני מישראל, עלה ברק ראשון בעיניה וסיפרה לי כמה היא חולמת להגיע לשם. מובן שמיד נתתי לה את כתובתי בתל אביב, והיא הבטיחה להתקשר כשתגיע. אחר כך סיפרתי לה שאני אגרונום-מתחיל ויוצא למסע היכרות עם החקלאות האמריקנית ומחר או מחרתיים אני יוצא  למפלי הניאגרה, ובדרך כבר יש לי כמה חוות של איכרים יהודים שאותם אני מתכונן לבקר, אבל יש לי בעייה.

שאלה איזו?

אמרתי לה שקניתי עוד בארץ כמה גלויות שאותן אני רוצה לשלוח לאיכרים, כדי להכין אותם לקראת הביקור שלי, והבעייה שלי היא שכתב-היד שלי, הוא לא כל כך מי יודע מה.

היא תיכף הבינה למה אני חותר ואמרה שגם כתב היד שלה לא מי יודע מה, אבל בכל זאת אם אני רוצה שהיא תכתוב לי את הגלויות, אז שאביא לה אותן בערב.

שאלתי אם להביא גם עט והיא צחקה.

הצחוק הזה שזרח פתאום על פניה העצובות, נסך בי ביטחון עצמי, וכשיצאתי אחרי ארוחת הערב מביתו של יהודה ניני, אמרתי להם שאם לא אחזור, שלא ידאגו לי.

יהודה אמר לי: "אל תדאג, אני לא אדאג." ונתן לי את מפתח ביתם ליתר בטחון.

ליי קיבלה אותי במאור פנים, הזמינה אותי לשבת על ספת הסלון ושאלה מה אני רוצה לשתות. אמרתי קפה, וכששאלה: "עם סוכר?" אמרתי את הבדיחה הקבועה שלי, שמטעמי דיאטה אני שותה בלי סוכר, רק עם עוגה.

 היא נידבה לי חיוך רחב ואני שמתי לב שכשהיא מחייכת, היא עוד יותר יפה. כשסיפרתי לה שבדרך חזרה ממפלי הניאגרה אני מתכונן להיכנס לשיקגו, סיפרה לי שאחותה, שגם היא ציונית כמוה, גרה שם ותשמח לתת לי את כתובתה אם ארצה משהו.

היתה זו הצעה בעיתה, כי התכוננתי להיות הרבה זמן בדרכים, והייתי זקוק לכתובת ביניים שאוכל למסור אותה להוריי, ובעיקר לנאוה שהיתה שולחת לי שני מכתבים בשבוע.

בעוד אני לוגם את הקפה הרימה ליי את הטלפון ושמעתי תחילה איך היא מקללת את החבר שלה ולא רוצה לראות אותו ולא לשמוע אותו. אם אחרי כל מה שעשתה בשבילו, הוא יכול ככה בין לילה להגיד לה שהוא רוצה הפסקה, כדי להיות עם עצמו, שילך לכל הרוחות.

הייתי די המום, איך אותה בחורה ענוגה למראה יכולה פתאום להיות לבה רותחת היורה אש וגופרית. כמעט חצי שעה נאלצתי להקשיב לשתי האחיות, שכנראה דיברו ביחד בו זמנית, כי ליי כמעט לא עצרה להפסקת שמיעה. רק אחרי שגמרה לשפוך את מר לבה, נזכרה למה בעצם טילפנה וסיפרה לה שיושב אצלה עכשיו בחור נחמד מישראל שצריך להיות עוד שבועיים בשיקגו, והוא שואל אם הוא, כלומר אני, למסור למשפחתו, את כתובת המגורים שלה, כדי שיכלו לשלוח אליו מכתבים.

כשליי חזרה אליי אחרי עוד עשר דקות של קללות על הבחור שלה, אמרה לי שאחותה תשמח מאוד לקבל עבורי מכתבים מהארץ ואם ארצה, אוכל אפילו לישון אצלה.

אמרתי שלישון אני לא צריך, כי אני ישן במכונית, אבל אני מודה לה על שירותי הדואר.

ליי שאלה אם גם הלילה אני מתכונן לישון באוטו, ואני  אמרתי שאני הלילה ישן אצל החברים שלי, אך מתוך תקוות לעתיד, הוספתי שהם נתנו לי את המפתח ואמרו לי שאני יכול לחזור מתי שארצה.

אחר כך ליי הלכה להביא עט ואני הנחתי על השולחן את חמש הגלויות הריקות שהבאתי. כל הגלויות נשאו את אותה תמונה. תמונת צעירה יפיפייה הניצבת בפרדס וקוטפת פרי, כששני התפוזים שלה מתחרים באלו של הפרדס. יחד עם הגלויות  פרשתי על השולחן את הדף שעליו רשמתי את שמות חמשת האיכרים הראשונים שאותם התכוננתי  לבקר בשבוע הקרוב. 

ליי החלה להעתיק את הכתובות מתוך הדף שהחזקתי בידי ואני שאלתי את עצמי אם זרועה, הנוגעת בזרועי, רוצה לאותת לי שהיא חושבת על מה שאני חושב. בעוד ראשי הוגה בכל מיני מחשבות פסולות, הפכה ליי את הגלויות ושאלה מה אני רוצה שתכתוב. בגלויה, לא נשאר מקום ליותר משניים שלושה משפטים, ואני הכתבתי לה משהו כגון:

"אני סטודנט ישראלי לחקלאות, העושה סיור לימודים בארה"ב. באחד הימים הקרובים אעבור  ליד החווה שלכם ואודה לכם אם תוכלו להראות לי אותה. בברכה ישראל ויסלר."

כשליי גמרה לכתוב את הגלויה הרביעית, הטלפון צילצל. היא אמרה: "מי יכול לצלצל בשעה כזאת?" וניגשה למכשיר.

תחילה היו פניה זעומות והיא אמרה שלוש או ארבע פעמים "זה לא מעניין אותי!"

לאט לאט ראיתי שפניה מתרככות וליבי ניבא לי רעות.

כשהניחה את השפופרת הייתה הנהרה גודשת את פניה והיא הודיעה לי בצהלה, שהוא מבקש ממנה סליחה ועוד מעט יבוא אליה והיא רוצה שאכיר אותו.

משום מה שמחתה לא היתה שמחתי. ביקשתי ממנה שתסיים את הגלויה החמישית, כי אני רוצה לחזור לחברים שלי לפני שיתחילו לדאוג.

כשהגעתי לביתו של יהודה ניני, כבר כולם ישנו, צעדתי בשקט לעבר המרפסת הסגורה  שבה הייתה פרושה ומוצעת המיטה המתקפלת שלי. לצד המיטה, על שידה קטנה, ניצבה מנורת שולחן הדולקת באור חלש. מתחת המנורה הבחנתי בשתי אגרות-אוויר המיועדות אליי, המען על גב המעטפות לא הפתיעו אותי, היו אלה שתי הכתובות שליוו אותי בכל מסעותיי באמריקה, האחת מהמשפחה והשנייה – איך לא, מנאוה מקרית חיים.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

הכחשת השואה

דומה שמאז הכחשת השואה של אבא של מאזן, לא תפסה הכחשת השואה מקום כל כך בולט כמו בתקופה האחרונה. ההזדמנות הפעם היא החלטת הממשלה להחזיר את המסתננים ממצרים לארצם.

ודוק: במנוגד לאמור בתקשורת, המסתננים לא הגיעו מאריתריאה או מדרום סודן. כל המסתננים באו ממצרים, ולשם גם יש להחזירם.

ייאמר ברורות, בדיון על המסתננים, כל השוואת מצב המסתננים ליהודים בשואה הוא אקט של הכחשת השואה.

דומה שעמוס שוקן הורה לכל שכיריו לצאת בקמפיין הכחשת השואה וכולם כעדר ממלאים את רצונו (וכספו).

הבולט בהם הוא כתב "הארץ" אביגדור פלדמן (אדבוקטוס דיאבולי) הכותב ברגש: "אל תהיו נהגי קטר אדישים." ("הארץ", 19.1.17).

בלשונה העשירה הוא מהגג במליצות: "אבי נשאר לשכב על דרגש העץ במחנה. חייל אמריקאי שחור ענק נכנס לבונקר הרים אותו בזרועותיו כתינוק ונתן לו דייסה."

בניגוד לאותו שחור, היהודים מושווים ע"י פלדמן לנאצים העושים שואה לשחורים.

פלדמן מסיים בקריאה לרשות הרשע מדינת ישראל: "טייסים טובים אל תניעו את הקטרים, אל תהיו נהג הקטר המופיע בסרט 'שואה' של לנצמן, ולו רק בזכות החייל השחור שנשא את אבי המוזלמן על כפיים והציל את חייו."

בעצם ההשוואה שהוא עושה מכחיש פלדמן את השואה.

גם הפיזמונאי יהונתן צ'רקסקי-גפן הצטרף למכחישי השואה כאשר הצהיר שעאהד תמימי דומה לחנה סנש ולאנה פרנק. שתיהן היו אגב רק מקנאות בה.

לשיא השיאים בהכחשת השואה הגיע לא אחר מאשר היועץ האקדמי של "יד ושם", חוקר השואה יהודה באואר, שדומה שלקה בשיטיון כאשר הפך בזקנתו למכחיש שואה בהכריזו כי "אחרי השואה חצי מיליון יהודים הסתננו לישראל בדיוק כמו רוב הפליטים מאפריקה הבורחים מרצח עם."

מבין שכירי העט של שוקן יצויין לטובה עפרי אילני המשווה את בנימין ושרה נתניהו רק לפרדיננד ואיזבל האחראים על גירוש היהודים מספרד (עפרי אילני, "מה למדו בנימין ושרה מפרדיננד ואיזבל", (מוסף "הארץ" 19.1.18 עמ' 42)

עליכם להודות זו אשמה פחות בוטה מאשר השוואתם להיטלר ולאווה בראון.

ואם כבר בהשוואות היסטוריות עסקינן הרי הלוואי ופרננדו ואיזבלה (שמותיהם הנכונים ולא כפי שכתב עפרי) היו מגרשים את היהודים למולדתם ארץ ישראל.

בעיית המסתננים והכחשת השואה

כל השוואת מצב המסתננים מאפריקה עם שואת יהודי אירופה היא כוזבת, ויש בה משום הכחשת השואה. הלוואי וליהודים היתה בזמן השואה מולדת אליה יכלו לגרשם.

המסתננים ושואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד)

האנאלוגיה ההיסטורית הטובה יותר (שבה כמובן האקטיביסטים הפרו-איסלמים לא ישתמשו), היא ההשוואה לשואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב על-ידי מוחמד):

מחמת שיטפון גדול בתימן, שהציף את האזור, נמלטו במאה השישית לספירה שני שבטים ערביים, אוס וחזראג', ליישוב היהודי ית'ריב אל מדינה. המהגרים הללו התקבלו על-ידי היהודים, שדאגו למחסורם. זמן לא רב לאחר שהתבססו שם הגיע לעיר מוחמד כפליט ממכה, שני השבטים אוס וחזראג' חברו אליו במלחמתו נגד היהודים ועזרו לו לחסל את היישוב היהודי כולו. הגברים נרצחו והנשים והילדים נמכרו לעבדים. עד היום לפי החוק חייבת אל-מדינה להיות "יודן ריין".

רוב רובם של המסתננים לישראל הם ערבים-מוסלמים הדוגלים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

יש לדעת כי כל הארגונים התומכים בהישארותם של המסתננים בישראל הם ארגונים האוחזים במדיניות גזענית לפיה יש לחסל את מדינת היהודים ולהקים במקומה עוד מדינה ערבית-מוסלמית.

אוכלוסיית המסתננים מאפריקה מונה ככבר כעת כעשרה אחוז מתושבי תל אביב ובגילים הנמוכים כעשרים אחוז.

מעבר לסבל שהדבר גורם לתושבי שכונות דרום תל אביב, בעתיד הקרוב המסתננים ימנו כשלושים אחוז מתושבי תל אביב, או אז, הם יתבעו מערכת חינוך מוסלמית נפרדת, והקמת מסגדים בשטח העיר.

ברור שהבורגנות הקפיטליסטית, העילית הכלכלית הנוכחית, הנשכרת עתה מניצול העבודה הזולה של המסתננים, לא תוכל עוד לנצלם בעתיד, ותהיה הראשונה לרדת מ"הארץ" בגלל שינוי פניה של תל אביב לעיר העולם השלישי.

ברור אם כן מדוע הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) תומכת בהשארת המסתננים בארץ. אבל למרות שרוב רובם של המסתננים הם ערבים-מוסלמים הדוגלים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, כאשר הם ניסו להתיישב בכפר מנדא אשר בגליל התחתון, ערביי הכפר החולקים איתם את האמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם מופת מוסרי, התנפלו עליהם תושבי הכפר באישון לילה, וההמון הזועם דרש מהם שיעזבו את הכפר לאלתר. בעימות קשה ואלים הושלכו עליהם, כמיטב המסורת הערבית – אבנים, ורבים נפצעו. חייהם של המסתננים ניצלו בעזרת כוח של 150 שוטרים שבקושי הצליחו לחלצם בחיים מהכפר.

"הם פוגעים בנו בפרנסה," טענו ערביי הכפר.

כמצופה על מעשי הערבים לא נשמע קול מהארגונים המכונים "ארגוני זכויות אדם".

http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-88ec763f4fbe731018.htm

האלוהים של היהודי הוא הממון תאוות הבצע

קל מאד להיות "טוב" על חשבון אחרים. כפי שאמר מרקס: "ההווייה קובעת את ההכרה", ו"הממון הוא אלוהי היהודים". כמה שהוא צדק! תאוות הבצע של הישראלים עלולה להוביל את כולם לאבדון. בעלי מסעדות בתל אביב העושים כסף על גבם של המסתננים מפגינים לטובתם במסווה של הומאניות. קל להם מאוד להיות טובים על חשבון אחרים, הם הרי לא מזמינים את עובדיהם לגור בשכנותם, ומה אכפת להם מגורלם של תושבי דרום תל אביב, וחוסר האפשרות של השכבות הנמוכות בארץ להתפרנס בכבוד? לדידם הכסף יענה את הכול.

אתגר ל"הומניסטים"

אנחנו עדים עתה לרבים המתחזים ל"הומניסטים", הדורשים להשאיר בארץ את המסתננים.

סופרים, אקדמאים, ואנשי תיאטרון. וכמובן שמקומו של עמוס קלויזנר-עוז (החושב על הנובל) לא נפקד.

על קלויזנר-עוז, "האדמו"ר של השמאל", שעזב את הקיבוץ עקב רצונו לשמור את רווחיו לעצמו ולא לחלקם בין חברי הקיבוץ, כבר כתבתי, וכן כתבתי על התנגדותו לכל קשר עם גרמניה עד שזרם המרקים מגרמניה מירק את מצפונו והוא לא רק החל להיות בקשר עם הגרמנים אלא גם טיהר אותם חלקית כאשר תהה מה הוא היה עושה במקומם בגרמניה.

אז הנה מבחן לכל אותם אנשים המתנאים בהיותם "הומניסטים", אדרבא, הוכיחו שאינכם נשכרים כלכלית מהמסתננים וכי תמיכתם נתונה להם רק בגין ההומניות שלכם.

אנשים כעמוס קלויזנר-עוז ואביגדור פלדמן, כולכם עשירים ומבוססים. חיתמו על הוראת קבע שעל פי המסורת היהודית ניתנת לצדקה. תנו עשירית מכספכם לשיקומם של המסתננים בארצם, או בארץ שתקלוט אותם. רק אם תעשו כן נוכל לדעת שאתם באמת "הומניסטים". רק כך ניווכח שההומניזם אצלכם הוא מטרה ולא אמצעי.

אה כן, אתם גם יכולים לתרום לאלפי הגברים הצעירים נשק שיחזרו לארצם ויקימו שם דמוקרטיה ליברלית.

רון כחלילי – מגזענות אנטי אשכנזית לאנטישמיות קלסית

ולאנטי-ציונות

בשנת 1923 יסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר Der Stürmer, ('המסתער'). העיתון שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל 90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החיה עלילות דם ישנות. שטרייכר אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית:

Unglück Die Juden sind unser

סיסמה זו התנוססה תמיד בתחתיתו של שער העיתון.

בדומה ליוליוס שטרייכר, כתב "הארץ" רון כחלילי אימץ את הסיסמה "האשכנזים הם אסוננו!" והוא חוזר ומאשים את "האשכנזים" בכל פשע אפשרי.

על הגזענות האנטי-אשכנזית והפיכתה לאנטישמיות ולאנטי-ציונות כבר כתבתי:

(שיח הזהויות של יהודים ערב מגזענות אנטי אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי ציונות:)

https://shaultweig.files.wordpress.com/2014/10/hadshot-ben-ezer-918-naaman-cohen.pdf

אבל דומה שרון כחלילי* האקטיביסט האנטי-אשכנזי עולה על דומיו. אמנם אין ב"הגותו" הגזענית המבולבלת שום חידוש או עניין המעלה את הצורך בכלל להתייחס אליה (בדומה למשנת שטרייכר), וגם תקצר היריעה לכך, אבל יש בכל זאת להקשיב לקריאתו.

בעבר הוא קרא: "אשכנזים רדו מהפודיום!" ("הארץ", 18.5.17) ועתה הוא קורא: "הציונות עשתה את שלה וכדאי שתלך" ("הארץ", 23.1.18) המעבר משנאת אשכנזים לשנאת הציונות הוא תהליך נפוץ אצל אותם היהודים-הערבים האוחזים בגזענות אנטי-אשכנזית, המזהים תמיד את הציונות עם האשכנזים (למרות שהרצל היה ספרדי)

כחלילי, בהגיגיו המבולבלים, אינו מבין כלל את מהות הציונות שהיא תנועת שחרור לאומית של העם היהודי משלטון עם זר. "הציונות," לדבריו, "הפכה לדת שלטת מעל האמונה באלוהים" ובשמה של אותה דת "תקפנו טיהרנו רצחנו והשמדנו." ולכן הוא קורא "הציונות עשתה את שלה וכדאי שתלך."

ומה יקרה לאחר סילוק הציונות? אם הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון עם זר, לאחר סילוק הציונות כתקוותו של כחלילי נחיה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. האם אז חלומו של כחלילי יתגשם?

מן הסתם עיתון "הארץ" לא ייסגר, או אז יוכל אולי רון כחלילי להחליף את העורך עמוס שוקן האשכנזי...

לכחלילי הגזען האנטי-אשכנזי שהפך לאנטי-ציוני נאמר: האנטישמיות והאנטי-ציונות עשו את שלהם, כדאי לך שתלך יחד איתם!

*לא הצלחתי למצוא. האם מישהו יודע מה היה שמו המקורי של כחלילי לפני המהפכה הציונית?

על ג'יהאד וג'יהאדיזם

החידוש החשוב שלמדתי מספרו של דני רובינשטיין "או אנחנו או הם"

לאחר שקראתי את הרצנזיה על הספר "או אנחנו או הם" מאת דני רובינשטיין, שכתב ב"הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי, יצחק לאופר-לאור* ("הארץ", מוסף לתרבות וספרות, 17.1.18), הגעתי לספר עצמו.

בספר המעניין הזה מנסה ד"ר דני רובינשטיין לעקוב אחרי סיפור חייו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני (בן דודו של המופתי וגנרל הס.ס. ידידו של היטלר, מוחמד אל חוסייני) כנתיב שהוביל (להגדרתו) את הפלסטינים אל הנכבה, החורבן.

על הספר כותב ד"ר רובינשטיין שהוא דן בסוגיה: "מדוע לא זכה עבד אל-קאדר אל-חוסייני לתמיכה מצד כל ערביי פלסטין? ומדוע החליטו מדינות ערב להפקיע מידי "בעלי הבעיה" (הפלסטינים) את הנהגת הלחימה בארצם? השאלות האלה – ורבות אחרות הנידונות בספר – מעסיקות עד היום את הציבור הפלסטיני, ובמידה רבה הן רלוונטיות גם לציבור היהודי בישראל. היום, שבעים שנה לאחר האירועים, ראוי ונכון לכל ישראלי להכיר גם את הצד האחר של המלחמה המכוננת ההיא."

כמובן שהתעמלן הפרו-איסלמי, יצחק לאופר-לאור, לא מביא ברצנזיה שלו את הדבר החשוב ביותר שאני למדתי מהספר. לדידו של לאופר-לאור עבד אל-קאדר אל-חוסייני הוא גיבור נערץ גם בהזדהותו עם הנאצים שהרי "כמו בן משפחתו, המופתי, גם הוא ביקש עזרה למאבק עמו מהאויבת המרה של בריטניה." והרי מאבק ביהודים גם אם משמעותו רציחת בני משפחתו לדידו של לאופר-לאור הוא לגיטימי.

הדבר החדש החשוב שלמדתי מהספר הוא שמלחמת השחרור מצידם של הערבים-המוסלמים בכלל ומצידו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בפרט, לא היתה מלחמה לאומית כפי שהוצגה עד כה בישראל, אלא היתה מלחמה דתית – מלחמת ג'יהאד.

עבד אל-קאדר אל-חוסייני היה ג'יהאדיסט שעמד בראש ארגון ג'יהאד בשם "אל ג'יהאד אל מוקאדס" – "הג'יהאד הקדוש".

את הקריירה שלו החל עבד אל-קאדר אל-חוסייני עוד מנעוריו בהשפעת הג'יהדיסט הסורי עז א-דין אל-קסאם, ולאורך חייו עד מותו, דרך הימצאותו בגרמני הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא ראה עצמו ג'יהאדיסט הלוחם בכופרים היהודים.

מלחמת הג'יהאד ביהודים היא בעצם אחת העובדות החשובות שכפי שכתב רובינשטיין, ש"במידה רבה רלוונטיות לציבור היהודי בישראל גם היום, שבעים שנה לאחר האירועים, וראוי ונכון לכל ישראלי להכיר גם את הצד האחר של המלחמה המכוננת ההיא." (את צד הג'יהאד)

המלחמה ההיא (בדיוק כפי שהיא גם כיום) היתה מלחמת ג'יהאד, ולעובדה זו לא ניתן מספיק תשומת לב.

* לפני כמה שנים סיפרה לי בזעזוע משוררת צעירה כיצד הוטרדה מינית על ידיו. כמובן שמפאת היותו של המטרידן אקטיביסט פרו-איסלמי הכול נסלח לו.

השקרים של אבא של מאזן

מיהו היוזם של "הפרוייקט הקולוניאלי הישראלי"

על שקריו של ההיסטוריון מכחיש השואה והעם היהודי, והתיאולוג האיסלמו-נאצי (היהודים טמאים ומטמאים, מעולם לא אכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו לריבונות) ד"ר אבא של מאזן, כבר כתבתי רבות, והנה בנאומו האחרון הוא ממשיך להפריח שקרים.

 "ירושלים," הוא קובע, "שלנו והיא בירתנו הנצחית כמו שהבטיח הנביא מוחמד."

http://rotter.net/forum/scoops1/448959.shtml

לא רק שירושלים לא היתה מעולם בירה נצחית פלישתית (היא היתה אמנם עיר יבוסית, ופעם באחד מנאומיו ערפאת טען שהוא אינו פלישתי אלא יבוסי). אלא שמוחמד נביא הערבים מעולם לא הבטיח אותה לערבים וגם לא לפלישתים או ליבוסים. לטענת מוחמד, אללה  (אלוהים הערבי-מוסלמי, אלוהיו), הבטיח את כל ארץ ישראל כולל עבר הירדן לעם ישראל בלבד. (סורה 7 פסוק 135).

בדומה לנביאו ולאלוהיו (אללה אלוהים הערבי-מוסלמי, ולא דגון האל הפלישתי) ד"ר אבא של מאזן מגדיר את ישראל פרוייקט קולוניאלי. והרי זו בדיוק היתה הגדרתו של אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) שתבע מעם ישראל להיות קולוניאליסט ולהתיישב בארצו, ואסר עליו לוותר אפילו על שעל ממנה.

הנה כי כן "הפרוייקט הקולוניאלי" של עם ישראל הוא במצוות אלוהיו של הד"ר להיסטוריה.

ואירוניה נוספת. תומכו המסור של אבא של מאזן, האקטיביסט הפרו-איסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי), מסכים עם אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי), ורואה גם הוא בישראל פרוייקט קולוניאלי. "עבאס אמר אמת," הוא הצהיר.

איזו אירוניה מצחיקה המלעיגה את שניהם.

האלגיה מלאת התוגה

ערד הלבר-ניר עצוב

כתב הטלוויזיה ערד הלבר-ניר שכמעט פתח אוהל אבלים לכשהגיעה אליו הידיעה שארה"ב מעבירה את שגרירותה לירושלים ממשיך להיות עצוב.

בציוץ בטוויטר הוא כותב: "ישראל טוענת שאונרא שומרת על סטטוס הפליטות הייחודי של הפלסטינים לאורך הדורות. אולם, ישראל שומרת על ייחודיות הכיבוש לאורך הדורות. עצוב!"

http://rotter.net/forum/scoops1/448903.shtml

הפעם הלבר-ניר צודק יש סיבה להיות עצוב. איך זה שהיהודים אינם מצליחים לכבוש ממש שטח קטנטן של כ-5000 אלף קמ"ר, בשעה שהערבים הצליחו בקלות לכבוש כ-13 מיליון קמ"ר (יותר מכל אירופה). הכיבוש הערבי לאורך הדורות באמת ייחודי.

הלבר-ניר צודק, זה באמת עצוב שאלו הן הפרופורציות.

הלאה הכיבוש הטורקי (והערבי)

כוחות הצבא הטורקי פלשו לכורדיסטאן שהיתה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי בסוריה.

ביחד עם צבא הכיבוש הטורקי משתתפים גם חיילים ערבים-מוסלמים-סונים המתנגדים לשלטונו של הרודן העלאווי בישאר אל אסד.

והנה שתיקה. את שתיקת הערבים אין צורך להסביר שהרי טרם נמצא ערבי שאינו תומך בכיבוש ערבי, אבל איך תסבירו למשל את שתיקת שכירי עמוס שוקן? איך זה שאף אחד אינו מזועזע מהכיבוש הטורקי? האם יעלה על הדעת ששוקן הוא אנטישמי המזועזע רק מכיבוש יהודי?

והיכן היא גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) מדוע היא אינה מוחה נגד הכיבוש הערבי? הרי אין מדובר ביהודים?

על שתיקת ערד הלבר-ניר הפרו-טורקי איננו תמהים, אבל איך נדם קול המוסר, קולו של עמוס קלויזנר-עוז? האם הוא אינו מזועזע מהכיבוש הטורקי? הרי כל מאבק בכיבוש הוא אצלו צעד נוסף לנובל.

אנחנו מכל מקום נכריז: הלאה הכיבוש הטורקי (והערבי)!

מרדכי וגנברג-יוגב – סוטה ומסטיא

ושוב אני חוזר לאותה בדיחה יהודית מפורסמת על היהודי הנוסע ברכבת מפינסק למינסק.

בדיון על פונדקאות שהתייחס גם ללהטב"ים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת הכריז ח"כ מרדכי וגנברג-יוגב מ"הבית היהודי" כי "ישראל לא תהיה מובילת הסטיות בעולם."

אם אדם קורא לאחר "סוטה" סימן הוא שהוא מחשיב עצמו כמי שאינו סוטה, אבל אנחנו הרי יודעים שהוא באמת סוטה. (פינסק מינסק).

לחברי הכנסת בוועדה ולנציגי עמותות להט"ב שנכחו בדיון הוסיף וגנברג-יוגב: "הסיכוי שלכם לגבור על העם היהודי הוא אפס."

אז מה כבר אפשר לענות לאותו חשוך סוטה ומסטיא?

לידיעתך וגנברג-יוגב, בעם היהודי (כמו בכל עם אחר) יש להט"בים, והסיכוי שלך לגבור עליהם כחלק מהעם היהודי (כמו שניסה היטלר לגבור על חלקם בהעם הגרמני) הוא אפסי.

וגנברג-יוגב, בדעותיך אלו אתה הוא הסוטה, לכן הפסק לסטות להסטיא, לך לטיפול!

סמל הדו-קיום

בפסח 2013 ביקרתי במרוקו ובין השאר בעיר פאס:

http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00832.php

בבית הקברות היהודי בפאס בו ביקרנו, הקבר המרגש ביותר הוא של סוליקה חתואל.

חתואל, נערה יפה בת 17, מטנג'יר, רבה עם אימה, עזבה את הבית והתגוררה ימים מיספר אצל השכנים המוסלמים. אבי המשפחה חשק בה וביקש לשאתה. היא סירבה בתוקף, והאיש, שהיה בנו של מושל טנגי'ר, העליל כי הנערה התאסלמה, אבל מתכחשת להבטחתה להינשא לו. סוליקה הועמדה לדין בבית משפט מוסלמי בעיר פאס, ומשסירבה להמיר את דתה היהודית ולצאת לחופשי, נידונה עקב כך למוות. ב-1834 היא הוצאה להורג בתלייה בכיכר העיר, מול המון משולהב. במהלך השנים הפכה סוליקה לגיבורה, ועשרות פואמות ושירים נכתבו לזכרה ולכבודה. הקבר צבוע בלבן ועליו הסיפור הטראגי של חייה תחת הכותרת "סוליקה חתואל, קודש הקודשים, פאר הרבנית, נזר החסדים."

אבנר ישראל הצרפתי, שהיה אחד מרבני פאס, נכח בכיכר בפאס ביום שבו הוצאה סוליקה חתואל להורג. הוא היה אז בן שמונה. המחזה לא נתן לו מנוח במשך כל חייו הבוגרים, ולעת זיקנה דרש להיקבר ליד חתואל. מבוקשו ניתן לו למרות שמדובר בחריגה הלכתית. השניים נחים היום מנוחת עולמים זה בקרבת זה, הגיבורה שראשה נערף והילד המעריץ, מוקיר זכרה.

והנה תיאטרון באר שבע מציג מחזמר ישראלי מקורי בהשראת מה שהוא מגדיר "סיפורה האמיתי של סוליקא".

 ומהו לפי תיאטרון באר שבע "סיפורה האמיתי של סוליקה" לעומת זה שאינו אמיתי?

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%9C_%D7%97%D7%92%D7%95%D7%90%D7%9C

בתיאטרון באר שבע, סיפורה האמיתי של סוליקה, הוא שהיא "נקרעה בין אהבתה לבין אמונתה, ונאלצה להיאבק על עקרונותיה, על אמונתה ועל כבודה דווקא בימיו המפוארים של הדו־קיום היהודי-ערבי במרוקו."

הבנתם? במרוקו לפי ההצגה היה דו-קיום בין יהודים לערבים, וסוליקה כלל לא נחטפה אלא "התאהבה" –

http://www.b7t.co.il/%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%90_134.html

ומהי התובנה האמורה לבוא מההצגה? כמה עצוב הוא שדו-קיום זה שהיה קיים במרוקו אינו קיים יותר בארץ.

מי האידיוט שכתב זאת?

אלדד יניב ומנחם נפתלי –

מושחתים – נמאסתם!

נעמן כהן

* * *

תיקון טעות

חן חן על העניין הרב שאני מוצא בעיתונך. מן הראוי להגדיל את התפוצה.

בכתוב על משפחת אריאלי חלה טעות, נחום בנו של מתתיהו נפל בכיבוש הקסטל ב-7/4/48 – ואילו הל״ה נפלו ב-16/1/48.

נחום היה חברי לפלוגה ח' של הפלמ"ח. לנחום ולחברו אלפסי מיוחסת האימרה שנכנסה למורשת הקרב: המפקדים מחפים באש הטוראים נסוגים.

המשך במפעלך המבורך.

אהרון ברזלי

* * *

נחום אריאלי לא נהרג עם הל"ה אלא בקרב הקסטל

ויקיפדיה: נחום נולד בגבעת עדה, בן יחיד ללאה ומתתיהו אריאלי. למד בגימנסיה הרצליה ותיכנן ללמוד לימודי וטרינריה או אגרונומיה. התקבל ללימודים בארצות הברית אולם ויתר עליהם כאשר נקרא להמשיך את שירותו בפלמ"ח במלחמת העצמאות. לחם בקרבות הנגב, בקרבות על יאזור ובהרי ירושלים.

נודע בצדדיו האמנותיים ובין היתר כתב והלחין שירים, הפיק ערבי תרבות בפלמ"ח והיה שותף להקמת הצ'יזבטרון. למען "המדינה שבדרך", סירב נחום על הזדמנות להיות שחקן תיאטרון ולהימנות על שחקני "הבימה". חבריו בפלמ"ח סיפרו כי היה מכניס אווירה של הומור לכל מצב גם בעת סכנה. היה בעל מחשבה אנליטית ושילב מגוון של תכונות והייתה בו ידיעת הארץ, צבאיות, תרבות, חתירה ללא לאות למען הזולת ואהבת הארץ.

חבריו בפלמ"ח סיפרו כי אריאלי שנא את המלחמה אך לא התרחק ממנה. הוא ראה אתגר בשירותו בפלמ"ח וחש גאווה עצומה בלאומיותו. אריאלי הגדיר בין פקודיו וחבריו המפקדים כי "לתת פקודה זה לא מספיק, צריך להתנדב אליה."

נחום אריאלי מונה למחרת החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר למפקד "פלוגת הקו", הכוח אשר היה אחראי על אבטחת הדרך לירושלים. רובו של כוח זה הורכב מחברי "הרזרבה של תל אביב וסביבותיה."

בהתקפה על טנדר נוטרים ליד יאזור נהרגו 7 נוטרים, אנשי הגנה ופלמ"ח. אריאלי תיכנן פעולת נקם נגד הכפר יאזור. מטרת פעולה זו היתה לפגוע בבית החרושת לקרח בו היו מחסני נשק. לאחר שניתן "אור ירוק" לפעולה על ידי שאול יפה המג"ד, נחום אריאלי עצר את הפעולה וטען כי אין מספיק מודיעין על המתחם והאזור הסובב אותו. אריאלי שלח סיור מקדים ובו שני לוחמים אשר הסתוו לערבים ומצאו כי המקום מוקף בגדר תיל ומאובטח על ידי כוחות רבים וביניהם משוריין בריטי. השהיית משימה זו הצילה חייהם של לוחמים רבים. בית חרושת זה פוצץ ב-20 בפברואר 1948 בפעולת קומנדו נועזת תחת פיקודו של אריאלי. בקרב זה הופעל לראשונה מקלע הבראונינג לחיפוי על ידי ישראל טל (טליק).

בסוף מרץ 1948 נישא לאורה ספקטור באולם ויצ"ו בת"א. מיד לאחר החתונה הוזעק אריאלי לפקד על הכוח אשר נשלח לסייע בחילוץ הלוחמים מהקסטל. פחות משבועיים לאחר חתונתו נהרג נחום אריאלי בלחימה על הדרך לירושלים.

לאחר כיבושו של מוצב הקסטל ערכו הערבים מספר התקפות למען החזרת הקסטל לידיהם. בלילה שבין 7-8 באפריל נהרג מפקד הכוחות הערבים עבד אל קאדר אל חוסייני. בכ"ח באדר ב' התש"ח, 8 באפריל 1948ערכו הערבים "פזעה", על מוצב הקסטל למען השבת מפקדם.

מחלקה מהגדוד החמישי של חטיבת הראל יצאה אל הקסטל על מנת לחפות ולסייע בנסיגת מגיני הקסטל. נחום אריאלי עמד בראש כוח החילוץ אשר לצידו הסתער המ"מ שמעון אלפסי. עם הפגיעות המרובות בכוח נתן אריאלי לאלפסי את הפקודה: "טוראים לסגת – מפקדים נשארים לחפות!"

אלפסי צעק את הפקודה לכוחות הפרוסים בקסטל. הערבים תקפו את הקסטל בכוחות רבים ואילו אריאלי והכוח המועט שנותר במקום ניהלו קרב ארוך וממושך במשך שעות רבות על מנת לסייע בנסיגת הכוחות.

נחום אריאלי ושמעון אלפסי נהרגו עם רבים אחרים בקרב זה. גופתו של אריאלי נמצאה רק שבועות לאחר מכן והוא נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים ב-25 באפריל 1948.

לאחר מותו נמצאו בעיזבונו כתבים ושירים רבים אשר מביעים את עומק דמותו של אריאלי.

ויקיפדיה

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"שלושה בסירה אחת" (מלבד הכלב)

לג'רום ק. ג'רום

עברית: 1924

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.11.1970

לפני 48 שנים

ג'רום קלאפקה ג'רום ידוע לקוראי התרגום העברי הנדיר של ספרו "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" בשם ג'רום ק. ג'רום, ואף זכה לכך שתוכנית רדיו פופולארית בארץ נקראה על שם ספרו.

הוא נולד באנגליה ב-1859 ונפטר ב-1927, וידוע בעיקר בשל יצירותיו ההומוריסטיות. "שלושה בסירה אחת" הופיע ב-1889, "מחשבות בטלות של הולך בטל" ב-1892. מחזהו האלגורי "הקץ לדירה שבקומה השלישית באחורי הבית" (1908) הוצג בהצלחה שבע שנים רצופות. וכמו כן כתב ביוגראפיה בשם "חיי וזמני" (1925).

מתרגמו העברי, אברהם אפשטין, נולד ב-1880 בסלוצק, היה מורה עברי בביתו של אוסישקין, ישב בווארשה, באודיסה, ומ-1924 ועד לפטירתו ב-1952 חי בניו-יורק. כתב מסות ביקורת, עסק בתרגום וגם כתב באידיש. אך דומה כי תרומתו הפיקנטית ביותר לשפה העברית, אף שוודאי לא התכוון לכך – היא לשון תרגומו לספר "שלושה בסירה אחת". אילו אני מו"ל ישראלי – הייתי מצלם את הספר ומוציאו בהדפסה חדשה כמות שהוא, מבלי לשנות בו אף אות וסימן-ניקוד אחד, ומוסיף גם את לוח המילים בסוף הספר, "שאינן," לדברי המתרגם, "שגורות בלשון (או מילים לועזיות) או שאין פירושן מדוייק בפי הבריות או שמחודשות לצורך השעה ובאו כהצעה." (עמ' 268).

כי אכן, לקורא העברי נכונה בקריאת ספרו של ג'רום ק. ג'רום הנאה כפולה, לא רק מתוכנו ההומוריסטי אלא גם מלבושו הלשוני הארכאי. ונוסיף על כך את ציון העובדה, שהספר נדפס בניקוד מלא, ואת העצה לקרוא בו לאט, טעם התרגום הוא כיין המשומר, שטעמו משתבח במרוצת השנים.

לתועלת הקורא אספנו מבחר של מילים אשר בפגשו אותן בספר תעלינה חיוך על פניו, ולאו-דווקא במקומות אשר בהם התכוון ג'רום ק. ג'רום להצחיקו.

"בבליתיקה" היא ספרייה. "אפתיקה" – בית-מרקחת. "בשר מבוצל" הוא בשר מתובל בבצל. "חריסטופר קולומב" הוא קולמבוס מיודענו. "מוציון" – טיול. "דז'ים" הוא פשוט ג'ים, "ג'יק" הוא ג'ק, ו"תָם" (בקמץ קטן) הוא תום, אך הלב נפתה לקוראו תם, מלשון "ויעקב איש תם."

"בורית" היא סבון. "משערת" – כלי לנקות בו בגדים, והמתרגם מוסיף: "מפי ח.נ. ביאליק." "סדינים לרחצה" הם מגבות. "חליטות-בשר מתוקות" איני יודע מה הן, ואילו "טומטים" הם כמובן עגבניות. "קֵיב" היא כרכרה ו"דיוטה" היא קומה של בית. "פלטפורמה סימן 2" היא בלשונו רציף מיספר שתיים. "מלכי סכסוניה היו מתקסרים" ואילו אליזבט המלכה היא "יליסביטה". "מלתעת תותבת" הם שיניים תותבות. "האפנטסטיים" הם פנטסטיים ו"יפונים תירים" הם סתם תיירים יפניים.

"מפלצת שמעמידים בגן הירק להניס את הצפורים", אתם יכולים לתאר לעצמכם מהי. "סוגן לו את הזמר" פירושו מלווה. "פיסות" הם קטעים. "אשכנזים חדלי הוּמר" הם גרמנים חסרי-הומור. "פוליציה" היא משטרה. "בית קנדיטין" היא מגדניה. "ספינינה" היא ספינה קטנה. "נקנוקת אשכנזית" היא נקניקייה. ונוספו עליהם "קופלטי בדיחה", "מעיל-דחס", "משלית", "שומירה", "רגו", "קשטא" (אננס), "ריף" ו"חריות".

עד כאן חן-המילים, שלא לדבר על סגנון התרגום המיוחד, וחן התחביר המקראי, אשר בהצטרפו לעלילותיהם של שלושה דז'נטלמנים אנגליים בסוף המאה הקודמת [ה-19], בסירה על נהר התמזה – הריהם מחוללים פלאים. על עצם עלילותיהם, וסיפורי-המעשה שבין עלילה לעלילה, מיותר לספר. מי שקרא, יודע, ומי שלא קרא – ייטיב לעשות אם יקרא, במקום לשמוע מכלי שני.

אזכיר רק את המעשה בדוד פודז'ר התוקע מסמר בקיר; בפתיחת קופסת שימורי-אננס ("קשטא"); בכיכרות הגבינה העושים דרכם ברכבת מליברפול ללונדון; או מקרה של ג'רום המתאהב בנוף של בית תפילה כפרי, אך יוצא מגדרו מפני טרחנותו של שומר בית-הקברות, המפתה אותו לבקר קברים מיוחדים במינם, ועל כך הוא אומר לו, לזקן: "סורה מזה ומצא לך אדם אשר יקברך בזול – ועליי מחצית הוצאות." (עמ' 90).

שלא לדבר על המעשה בהאריס שאוהב לשיר "קופליטי-בדיחה" ומבלבל אופירטות זו בזו, או המעשה בפרופסור האשכנזי [גרמני] "הרר שלוסן-בושן", המזמר ומלווה (סוגן) עצמו בפסנתר, אך הקהל שנפתה אחר עצת שני צעירים, סבור שהתוכן מצחיק, ומחרה אחריהם בצחוק, ואיש אינו מפגר בצחוקו, למען לא יחשוב הפרופסור כי קהל-בורים לפניו. סופו של המעשה ידוע לקוראי הספר, וגם לקוראי הטור של אחד ההומריסטנים שלנו כאן בארץ [קישון], אשר בלי בושה העתיק לפני שנים אחדות והתאים סיפור זה לפליטון על אודות הקהל הישראלי הצוחק כמבין, בעת הופעתה של להקה זרה, ולאמיתו של דבר אין איש מן המתיימרים מבין את שפתה.

ואין אלה אלא מקצת צפונותיו ונפלאותיו של הספר. אגב, הספר, שנדפס לפני קרוב לארבעים שנה, אזל לגמרי, ולא רק שאינו מצוי בחנויות-הספרים אלא גם מן הספריות נעלם מזמן.

* ג'רום ק. ג'רום: "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)". תירגם א. אפשטין. הוצאת "אמנות", פרנקפורט ע"נ מיין. תרפ"ד. 1924. 270 עמ'.

אהוד: "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" תורגם מאז לעברית פעמים אחדות, מהן נזכיר את התרגום של מעריצו דני קרמן (הוצאת "אריה ניר", 2002), אשר לכל אורכו נוספו הערות רבות, המסייעות לקורא העברי להבין במה מדובר. בסוף הספר מצורף נספח, ובו 12 מסלולי טיול בעקבות הספר. שם הכלב הוא מונמורנסי.

"שלושה בסירה אחת", שקראתי בילדותי, נתן לי השראה לספרי "לשוט בקליפת אבטיח" (1987), המתאר את עלילותיהם של שלושה נערים ביום קיץ במיקשת אבטיחים, כאשר הרקע הוא צירוף של אחוזת קלמניה ופתח-תקווה, ולימים שבתי וכתבתי אותו בצורה מורחבת יותר ב"ספר הגעגועים" (2001). אמנם, גם השפעתו של נחום גוטמן ניכרת בשני הנוסחים הללו.

* * *

המופע "לו הייתי מוסיקה"

בהשתתפות השחקנית מיכל בת-אדם, המלחינה סטלה לרנר והזמר והפסנתרן חגי יודן, שם את המילה הכתובה בקדמת הבמה דרך שיריהן של המשוררות הגדולות: לאה גולדברג, זלדה, אסתר ראב ואלזה לסקר-שילר.

 השירים המורכבים שלהן מתעוררים במופע לחיים חדשים ומקבלים פרשנות שונה ומעצימה, עם לחנים מקוריים של לרנר.

בת-אדם שאומרת שירה ויודן בזמרה וליד הפסנתר, יוצרים בביצוע שלהם פסיפס מרתק של "שירה מדוברת", זמרה ונגינה.

6.2.2018, יום שלישי, בית-הספר על שם בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל-אביב, ב-19.30. אורך המופע 60 דקות. מחיר הכרטיס 75 שקל. 03-6407047.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר שלום. שלח לי בבקשה את ספרך (הנידח) "ברנר והערבים". המכתב העיתי והספרים שאתה שולח – דברים נפלאים.

תודה,

עזרא חן 

*  תיקון טעות: במאמר של יהודה דרורי (גיליון מס' 1311) טעות כתיב שחוזרת כמה פעמים: שמו של נשיא סוריה הוא אל-אסאד (الأسد = אריה) לא אל-אסעד כפי שכתוב. זאת טעות שמפריעה רק למי שמבדיל בין א ו-ע.

עדי ב"י

* "מני נפתלי, אחד ממובילי המחאה נגד שחיתות, הודיע הערב (שני, 22.1) כי בשבוע הבא יפגין סמוך לבית היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה, ולא בתל אביב.

"'אנחנו הולכים למנדלבליט לומר לו שלא שכחנו אותו,' אמר בסרטון שפירסם בטוויטר. ההפגנה השבועית נגד השחיתות עברה לשדרות רוטשילד בתל אביב מפתח תקווה לפני כשמונה שבועות.

"'אמרתי לאלדד (יניב) שהוא לא מנהל את המחאה, אני מנהל את המחאה,' אמר נפתלי למעריב. בפרסומים מתח נפתלי ביקורת על ראיון שהעניק יניב לאופירה אסייג ואיל ברקוביץ' בתוכניתם. 'זה לא מקובל שאלדד הלך לתוכנית של אופירה ואומר שם שביבי לא מושחת.' אמר נפתלי למעריב." ["הארץ", 23.1].

אהוד: ערב טוב לכם אידיוטים, שני המוקיונים האלה הם ה"מנהיגים" שלכם, של הפגנות המוצ"שים נגד "השחיתות" ונגד ביבי בשדרות רוטשילד!

* על הפטפוט הזה מקבלים פרס של מאה וחמישים אלף שקל ממפעל הפיס: עכשיו, אחרי שנפרדנו, היה עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מן ההזדקנות. לאלתַר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל עכשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש.

אהוד: אנחנו מכירים סופרות וסופרים עבריים מצויינים, המצויים במצוקה, והפרס הזה היה עוזר להם מאוד. אבל סופר שמכבד את עצמו לא ניגש לפרס מפעל הפיס כדי שלא להיחשף כאידיוט שמפסיד לעומת הגאונים עלומי השם הזוכים בו.

* בינתיים הבצורת פועלת לא רע. גשם אחרי גשם. שיטפונות ושלג. יש חשש שהכנרת תתמלא. לפחות קצת.

* אנדרו סאליבן, ניו יורק מגזין: "להפצה אנונימית של האשמות חמורות לגבי חיי המין של אנשים, כאמצעי להריסת הקריירה שלהם ופרנסתם, יש שם שהומצא די מזמן. זה נקרא מקרתיזם."

* אנחנו בגל"צ גיבורים, אנחנו חושבים שאנחנו כמו הנאצים, והפלסטינים הם נרדפי השואה, ולכן עהד תמימי היא כמו חנה סנש ואנה פרנק ולכן "יום לאחר ששר הביטחון אביגדור ליברמן הנחה את מנהלי גלי צה"ל להפסיק להשמיע שירים של יהונתן גפן בשל השוואה שערך בין עהד תמימי לחנה סנש ואנה פרנק, הושמע הבוקר (רביעי, 24.1) השיר 'הילדה הכי יפה בגן' בפתח תוכניתו של רזי ברקאי, 'מה בוער'." ["הארץ" באינטרנט, 24.1].

גם אלף אנשים חכמים בישראל לא יזכו לחשיפה תקשורתית כפי שזכה פלצן אידיוט אחד אבל מתוקשר היטב כמו מכחיש השואה יהונתן גפן!

עם זאת אינני סבור שצריך לחדול מלהשמיע את שיריו וסיפוריו. צריך פשוט להתעלם מהשטויות שפיו פולט ולא לתת להן כיסוי תקשורתי. אחרת נתחיל לעסוק בכל הפלצה של ידוען.

* כיצד יגיבו כל הצדיקים אם המורה למוסיקה, שנהרס ממעמדו – יתאבד?

* שלום אהוד, אני מקבל את עיתונך בקביעות ולרוב קורא את מרביתו. מעריך ומוקיר את פועלך. זה לא מובן מאליו – במרום גילך –  להקדיש את רוב יומך לאיסוף החומרים, בדיקתם, הגהה, עריכה, הדפסה ושליחתם לכל קוראיך. שאפו!

זה מכבר עמדתי על הגוון הימני של עיתונך, השונה מדעותיי, ובכל זאת אני קורא ולרוב נהנה.

בכל זאת שתי הערות ביקורתיות:

1. "אידיוטים מוסריים". למה הכינוי הזה? למה אידיוטים? יש שם סופרים, טייסים, ניצולי שואה, ו"סתם" עמך, כמו עבדך הנאמן, שגדל בקרית חיים עם עיתון "דבר" בבוקר, כמו אשתך, וסבור שלקלוט 40 אלף פליטים, 0.4% מאוכלוסיית המדינה, באופן מאורגן ומסודר, במקום שיישלחו לאבדון, כדבריהם – זהו צעד אנושי לעם שרוב חייו היה בעצמו נרדף ופליט.

2. אלאור עזריה הפר נוהלי הצבא והוראות פתיחה באש. מפקדיו, ראשי הצבא, בתי משפט קבעו כי פעל לא כשורה ודינו נגזר. למה אתה מכנה זאת "ביזיון"? ביזיון הוא קריאת התגר על מפקדי הצבא ובתי המשפט בישראל.

יחד עם זאת, זכותך לחשוב אחרת, כמו שפטל ושרון גל ועוד כמה... אבל, במילותיך הקשות אתה נותן לגיטימציה לכל פרחח לירות מתי שמתחשק לו... חס וחלילה אם זה יקרה תהיה כאן אנרכיה מוחלטת. ולא שאנחנו רחוקים מזה היום...

בברכה,

אריק כ"ץ

עפולה

אהוד: המכתב העיתי אינו "ימני". כל מה שמתפרסם בו – ראוי לפרסום, וללא צנזורה, אלא אם יש חשש של הוצאת לשון הרע.

אבל לצערי בימינו, אדם ששייך ל"אמצע" בדיעותיו, כמוני, והוא שפוי ורואה נכון את המציאות, כמו למשל המזרחן מרדכי קידר, אדם כזה נקרא "ימני" – ואילו ההזויים ושונאי ישראל הם כיום הנאורים, "השמאל", היודעים לבטח שאם רק היינו צדיקים – הערבים היו מנשקים לנו את התחת מרוב אהבה.

ה"שמאל" בתולדות ישראל מעולם לא היה סהרורי אלא שילב תמיד סוציאליזם עם ציונות ואהבת מולדת. ה"סמולנים" של היום מוציאים שם רע ל"שמאל" ההיסטורי, זה השמאל שהיה מפא"י בשעתה והיה "ארץ ישראל העובדת" ותנועת העבודה ובזכותו קמה מדינת ישראל.

המושג שאני משתמש בו הוא "אידיוטיזם מוסרי", לכן אלה המחזיקים בו הם אידיוטים [או אידיוטיים] מוסריים, ויש שמכנים אותם אידיוטים שימושיים.

באשר לאלאור אזריה, זו עמדתי, והיא ההיפך מתחזיתך:

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל