פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1313

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בשבט תשע"ח, 29.1.2018

עם הצרופות: 1. האוטובוס של גולדברגר מעטרות במאורעות 36-39. 2. פתק מלוח המודעות   (22.1.1948) המודיע על צמצום הנסיעות (אמ"ע, ארכיון מורשת עטרות, נמסר ע"י דורית רוס). 3. ערב לציון 10 שנים לפטירת אהרן אמיר, בבית ביאליק ב-1.2.18.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי //  יהודה דרורי: 21 ארגונים הומניטאריים לטראמפ: "התנגדות חריפה" להקפאת הסיוע לאונר"א. // משה כהן: מקהלת הצבועים. // רות דנון: היום לפני 70 שנה בכפר הולדתי, עטרות. // מרדכי הרכבי: מי אומר שהשמאל אינו מקורי!? // נפתלי רז: 50 שנה לנפילת חבריי עודד קורצ'ין ומנחם דגני ו-35 שנה לרצח חברי אמיל גרינצווייג. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: שני בתים: בין ביאליק לז'בוטינסקי. // מתי דוד: אבו מאזן לעולם לא יחתום. // יוסף אורן: המצע שעליו צמח הסיפור הדיסטופי. // דוד שריר: שלושה ימים של חורף בפירנצה. // אורי הייטנר: 1. המשפטיזציה בשירות השחיתות. 2. צרור הערות 28.1.18. // משה גרנות: באיזו מידה ניתן לצפות את העתיד? על ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים – שלוש מחשבות". // מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן. תַּעֲבִיר: נוּרִית יוּבַל. הַבַּטְלָן וְהָעַמְלָן. // יוסף דלומי: אל תהיו פראיירים. // פוצ'ו: בחיי [4]. פרק י"ג. מפלאי הניאגרה. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [102]. // יואל נץ: פכים קטנים. נוסטלגיה. // מנחם רהט: גאולה אחרונה כגאולה ראשונה. // תקוה וינשטוק:  חזרה "אתא" (עטרה) ליושנה. // אהוד בן עזר: קריאה אפשרית, "אני קלודיוס" לרוברט גרייבס. עברית: 1950. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.6.1969. לפני 49 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי

"וַיֹּאמֶר יֵשוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם כִּי לֹא-יָדְעוּ מָה הֵם עֹשִׂים"

(הברית החדשה, הבשׂורה על פי לוקס, כ"ג: 34)

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם יָדְעוּ יָפֶה מְאֹד  

מָה הֵם עוֹשִׂים וְיָדְעוּ זֹאת כְּבָר אָז, כְּשֶהָדְפוּ אוֹתוֹ יוֹם אֶת כֻּלָנוּ

בָּאוּמְשְלַגְפְּלָאץ אֶל תּוֹךְ קְרוֹנוֹת-אִכְסוּן-בָּקָר בְּהֹלֶם

קַתּוֹת הַשְּמַיְסֶרִים אֶל הַמַּסָּע לָאַרֻבּוֹת.

שוּם פַאשְלָה, שוּם טָעוּת מִקְרִית, לֹא לֹא, דִיּוּק טֶבְטוֹנִי

עַד רֶגַע שִלּוּחוֹ שֶל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט הָאַחֲרוֹן.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַתֹּפֶת רְצוּפָה הָיְתָה, כָּל מֶטֶר,

בְּכַוָּנוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַשָּטָן לְעֻמָּתָן

הוּא סֵמֶל הַתְּמִימוּת. אוֹתָהּ סִסְמָה מֵעַל לַשַּעַר

שֶל אַוּשְוִיץ נוּמֶר אַינְץ הָיוּ לָהּ כָּל הַקַּבָּלוֹת

שֶל חֶנֶק גַּז הַ"צִּקְלוֹן בֶּ", "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי" הוֹכִיחָה

כִּי עֲבוֹדַת S.S. בִּבְּלוֹק 11 אָמְנָם

הִצְלִיחָה לְשַחְרֵר (מִן הַחַיִּים) כְּהֶרֶף-אַיִן

אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶל מָה שֶכְּבָר תֻּכְנַן מֵרֹאש.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ

לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת-הַטֶּרֶף, גַּם לְךָ

שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְשָתַקְתָּ

בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלֹהִים. הַהַבְטָחָה

שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם

נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְׂרָפוֹת,

רַק הָעַיִט עָט עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש

מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה,

רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יִהְיֶה זַרְעֶךָ,

נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְּפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן).

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם כֻּלָּם יוֹדְעִים שָם

גַּם כַּיּוֹם מַמָּש אוֹתָהּ אֱמֶת גֵּיהִנּוֹמִית

שֶעָלֶיהָ מְכַסִּים הֵם כְּפִיָתִית בְּטִיחַ

כָּל מַסְווֹת-הַשֶּקֶר שֶל רִשְעוּת הַהַכְחָשָה

שֶגַּם הִיא, כְּמִנְהָגָם, סְדוּרָה וּמְתֻכְנֶנֶת

כְּמוֹ שֶתֻּכְנְנוּ אֶצְלָם זְמַנֵּי הָרַכָּבוֹת.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָז, תַּחַת קוֹנְטְרוֹל, הַשֵּד הָאַנְטִישֵמִי

אַף פַּעַם לֹא יָצָא מִן הַבַּקְבּוּק, כִּי מֵעוֹלָם

הוּא לֹא הָיָה כָּלוּא בּוֹ, מָה שֶאֵין כֵּן מְעֻנֵינוּ

בַּלָּאגֶרִים שֶל הַפְּלָנֵטָה הַתָּפְתִּית הַהִיא.

לֹא, הוּא לְרֶגַע לֹא חָדַל כְּבָר אָז מִשּוּט בָּאָרֶץ

כְּמוֹ הַשָּׂטָן בְּפֶרֶק א' שֶל "אִיּוֹב", לָסֹב

חָפְשִי בָּאֲוִירָהּ הַצַּח שֶל נְאוֹרוּת אֵירוֹפִּית

בָּהּ חֹפֶש הַכָּזָב מֵמִיר אֶת חֹפֶש הַבִּטּוּי.

כִּי מָה שֶלֹּא כֻּלָּם תּוֹפְסִים – וְזֹאת כָּל הָאִירוֹנְיָה –

הִיא הָעֻבְדָּה שֶהֵם, גַּם הֵם, אֵינָם סוֹלְחִים לָנוּ,

הֵם לֹא סוֹלְחִים לָנוּ, אָבִי, הֵם מִתְפַּלְּצִים לִרְאוֹת כָּאן

שֶעוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי הִצְמִיחַ מֵאֶפְרוֹ

אֶת אֹמֶץ הַ"מִּיר זַיְנֶען דֹא" שֶל שִיר הַפַּרְטִיזָנִים,

אֶת סְטָמִינַת הַגֶּנְיוּס הָעִקֵּש, הַלֹּא נִכְחָד

שֶל חַנָּה סֶנֶש, שֶל חֲבִיבָה רַיְק, שֶל פָּאוֶל פְרֶנְקֶל,

שֶל אָנִילֶבִיץ', אַבָּא קוֹבְנֶר, וִיטְקָה קֶמְפְנֶר, שֶל

שׂוּרִיקָה בְּרָוֶרְמַן, שֶל רוּזְ'קָה קוֹרְצָ'ק, וְכַיּוֹם כְּבָר

שֶל נֶכְדָּתוֹ שֶל אַנְטֶק צוּקֶרְמַן, טַיֶּסֶת-קְרָב.

הֵם מוּכָנִים שָם, מַכְּסִימוּם, אוּלַי לַחְמֹל עָלֵינוּ

אַךְ לֹא לִתְפֹּס שֶאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּחֶמְלָתָם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם כִּי הֵם יוֹדְעִים מַמָּש כָּמוֹנוּ

שֶאֲפִלּוּ שְתִיקָתָם שֶל מוֹלִידֵינוּ, זֹאת

בָּהּ נָקַב הַדִּין כִּכְתַב-אִשּוּם אֶת הַר הָאֵלֶם

שְנוֹת אֵינקוֹל רַבּוֹת, שְתִיקָה שֶרָעֲמָה יוֹתֵר

מִנִּפְצֵי מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיוֹת שֶל הַוֶּרְמַאכְט 

דַּוְקָא הִיא חָדְרֶה בָּנוּ אֶל תּוֹךְ הַ-D.N.A

שֶל מוֹרֶשֶת דּוֹר שֵנִי לִבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

שֶל אוֹתָם הַיִּצְחָקִים שֶלֹּא נִמְצָא לָהֶם

לֹא מִפְלָט, לֹא אַיִל מִסְתַּתֵּר בַּסְּבַךְ, לֹא קֶשֶב

בְּבוֹאם כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵש אֶל אֶרֶץ זֹאת

שֶקָּלְטָה אוֹתָם אַךְ לֹא אֶת הַנּוֹרָא מִשְּמֹעַ

הַמֻּחְנָק וְהַמֻּדְחָק עָמֹק בֵּין שִׂפְתֵיהֶם

שֶל אוֹתָם שֶבְּחֵיקָם הַחַם יָלְדוּ אוֹתָנוּ

בְּתִקְוָה שֶלֹּא נֵדַע וְלֹא נוּכַל לִזְכֹּר

אֶת שֶהֵם עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יוּכְלוּ לִשְכֹּחַ

אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל אֲנַחְנוּ כֵּן זוֹכְרִים, מְאֹד,

כִּשְבוּעָה, כְּצַוָּאָה, כְּהִתְחַיְּבוּת לָנֶצַח

זוֹ שֶאָנוּ, יוֹרְשֵיהֶם, נוֹרִיש לְנֶכְדֵיהֶם.

וְאַל תִּשְכַּח וְאַל תִּסְלַח אֶת פּוֹגְרוֹם קְיֶלְצֶה, אַבָּא,

אֶת הַזְּוָעָה בָּהּ הִשְתַּתְּפוֹ שוֹטְרִים וְחַיָּלִים

פּוֹלָנִיִּים מִלְּבַד הָאֲסַפְסוּף, מִשֶּנָּסַבָּה

עֲלִילַת דָּם עַל יְהוּדֵי הָעִיר הָאֻמְלָלִים

כְּאִלּוּ הֵם רָצְחוּ יֶלֶד נוֹצְרִי לַאֲפִיַּת

מַצּוֹת לְפֶסַח בְּדָמוֹ, כָּזָב שְׂטָנִי יָדוּעַ

וְאֶת הַטֶּבַח בְּיוּדוֹבְנָה בּוֹ בֻּצְּעָה כְּפִיַּת

נָשִים, זְקֵנִים וָטַף בַּאֲמַתְלָה אֲשֶר בָּדוּהָ

לְכְלֹא אוֹתָם בְּתוֹךְ אָסָם שֶהָעֳלָה בָּאֵש

וְהַפּוֹגְרוֹם בְּפִּינְסְק שָנִים לִפְנֵי כֵן, כְּשֶכָּל אֵלֶּה

וְעוֹד רַבִּים דּוֹמים לוֹ שֶלִ נַחְשוֹל-שִׂטְנָה גוֹעֵש

שֶל חוּלִיגָנִים פּוֹלָנִים, לֹא גֶרְמָנִים. מָה פֶּלֶא

שֶהַמִּמְסָד הַפּוֹלָנִי אֵינֶנּוּ בּוֹש לִטְרֹחַ

עַל חֲקִיקַת חֻקִּים מְתֻכְנָנִים לְְתַלְפִּיּוֹת

לְהַכְחָשת חֶלְקָם שֶל פּוֹלָנִים שֶאֵין לִשְכֹּחַ

וְאֵין לִסְלֹחַ מֶה עָשׂוּ, וְלִסְתִימַת פִּיּוֹת.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, דְּמֵיהֶם שֶל כָּל טְבוּחֵינוּ

צֹעֲקִים אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה הַהִיא

שֶרַבִּים, רַבִּים מְאֹד מֵהֶם אַף לֹא זָכוּ בָּהּ

לְצִיּוּן שֶל קֶבֶר חוּץ מִבְּלִבֵּנוּ זֶה

הַזּוֹכְרָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שוֹכֵחַ וּמַשְכִּיחַ

שֶכּוֹחוֹת הָרֶשַע וְצִבְאוֹת הַחֲשֵכָה

שוּב זוֹקְפִים בּוֹ יַעַר שֶל רָאשֵי נָחָש בָּרִיחַ,

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אֵין לָהֶם סְלִיחָה.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

21 ארגונים הומניטאריים לטראמפ:

"התנגדות חריפה" להקפאת הסיוע לאונר"א

פורסם: 25.01.18, רויטרס

ראשי 21 ארגונים הומניטאריים שיגרו מכתב לממשל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ובו הביעו "התנגדות חריפה" להחלטה להקפיא יותר ממחצית מכספי הסיוע שסוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א) אמורה לקבל.

בשבוע שעבר הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית לאונר"א שארה"ב מקפיאה 65 מיליון דולר מתוך 125 מיליון דולר של סיוע. הכוונה ל-21 אירגונים המנוהלים ע"י בורים ו/או אידיוטים, ו/או צבועים ו/או מקבלי שוחד (מה"חריפות" שלהם מריחים סחוג איסלמי...)

אז בואו ונניח את עובדות הבסיס על השולחן:

אונר"א מעולם לא בדקה את מספר הפליטים שהיא אמורה לסייע להם.

אונר"א לא מטפלת בפליטים אלא בקרובים של פליטים לשעבר, אלה שכבר נפטרו מזמן.

אף אחד ממקבלי הסיוע מאונר"א לא מת ב-70 השנים האחרונות ("עובדה", אף כרטיס מזון   לא הוחזר לאונר"א ע"י משפחת קרוב עם הודעה על מותו...)

כספי אונר"א משמשים כ"פיצוי" לכל פלשתיני שלא רוצה לעבור ורק לקבל אוכל בחינם.

אונר"א הקימה בכסף של האוכל בתי ספר בהם מחנכים ילדים לשינאת יהודים וישראל.

אונר"א נוסדה ע"י הליגה הערבית כדי לשמר את בעיית פלסטין ולא כדי לפתור בעיות פליטים.

מחנות הפליטים הפלסטיניים הינם למעשה חממות טרור. ללא כספי אונר"א הם יתמוטטו.

זהו אינטרס אמריקני שכספים אלו יישארו בארה"ב וישמשו לתמיכה בשכבות העניות הזקוקות שם לסיוע  של "21 אירגונים הומניטאריים" לפחות... (אמריקה תחילה כבר אמרנו).

הכשל הוא של צה"ל

אני לא מוצא כל סיבה לחגוג את ה"איפוק" שגילה קצין צה"ל  למול פרחחית ערבייה צעירה הסוטרת על פניו... יותר התביישתי, וגם כעסתי על כי צה"ל לא צייד את אותו קצין ב"נשק" פשוט ויעיל שעולה פחות מ-20 שקל...!

הכוונה למתיזון של גאז פילפל אשר "שפריץ" קטן מהקצין לעבר הפוסטמה הקטנה המסתערת עליו, היה מנטרל אותה לכמה שעות... וזאת ללא אפקט אכזרי בתקשורת העולמית...

כמי שעסק בעבר בתיכנון הציוד העתידי של צה"ל, כבר התרעתי לגורמים בצבא על הצורך לצייד במתיזון של גאז פילפל את כל המשרתים בשטחים ומגיעים למגע יום-יומי עם האוכלוסייה העויינת שם. נמסר לי שהנושא בבדיקה... אולי הפתרון נראה פשוט מידי ל"ראשים הגדולים" הממונים על ביטחוננו, אז לפחות שיציידו את חיילינו בשטחים בשוקר-חשמלי במתח לא גבוה שמסוגל לנטרל בקלות כל המתקרב אליהם, כולל מנפנפת סכין...

תתעוררו שם במטכ"ל  תזכרו את העיקרון:KISS  KEEP IT  SIMPLE STUPID שהציג בשעתו עזר וייצמן...

אוֹיְך מִיר...

אני חושש מאד שהמערכה נגד הטרדות מיניות, בעיקר כיום, בארה"ב (ME TOO) תהפוך בקרוב לעוד מערכה שתסריח משֵד האנטישמיות... וזאת,  בגלל ריבוי הסלבריטאים היהודים המואשמים בכך... וזה בכלל לא מצחיק, תמיד יחפשו משהו נגד היהודים, ואם זה לא דם של ילדים נוצריים לפסח, זה יכול להיות דם של בתולה נוצרייה לפורים... ולמה דווקא פורים, תשאלו? כי בפורים היהודים הרגו את בני המן ולא את כלותיו ולא את בנותיו... נו, אתם בטח מבינים למה...

יהודה  דרורי

שערי-תקווה

אהוד: כאשר הופיע הרומאן של פיליפ רות "מה מעיק על פורטנוי?" (1969) היתה התגובה של פרופ' גרשם שלום דומה לדבריך כאן. שלום כתב אז שהיהודים יינזקו מסֶפר שנותן עילה לאנטישמים להאשים את היהודים בבעילת גוֹיות, כמו שהאשימו בגרמניה הנאצית!

* * *

התקשורת העולמית  והישראלית מלאות התפעלות מהצלחתו של ראש משלת ישראל אבי גבאי בהופעותיו בכנס דבוס ומידידותו ההדוקה שהופגנה שם עם הנשיא האמריקאי!

* * *

משה כהן

מקהלת הצבועים

רבבות מסתננים בלתי חוקיים מאפריקה חדרו לדרום תל אביב והפכו את חיי התושבים לגיהנום.

בהשקעה אדירה של מיליוני דולרים מצאה הממשלה דרך להוציא חלק מהם בדרך הומאנית.

והנה קמה מקהלת הצבועים והשוותה את ממשלת ישראל לנאצים ואת המסתננים לקורבנות רדיפות הנאצים והקימה קול זעקה נגד הוצאת המסתננים. מה, מדובר בסך הכול ב-35 אלף מסתננים, כאילו אין איחוד משפחות וריבוי טבעי.

סבלם של תושבי דרום תל אביבי מעניין אותם כקליפת השום, העיקר להצטייר נאורים. 

מקרה דומה היא פרשת יונתן גפן. מנהגו של האיש להזדהות עם האוייב דרך בוגד. 

הפעם הגדיל לעשות, ניצל את התקרית עם הבחורה הערבייה שתקפה קצין צה"ל כדי להשוות את חיילי צה"ל לנאצים ואת הערבייה התוקפת לגיבורת ישראל שחרפה נפשה להצלת יהודים חנה סנש. 

זה מעשה אנטישמי חמור הראוי לכל גינוי, אבל אדרבה, ראינו שוב את מקהלת הצבועים קמה ומרימה את מר גפן על נס. 

כלימה!

[אהוד: יהונתן גפן הוא טיפש ואוויל רודף פרסומת אבל לא בוגד. הוא לא מסר שום סודות ביטחוניים לאוייב].

אמיר בר שלום מודאג מאוד

25 בינואר,  שעה 17.00, ערוץ 1: אמיר בר שלום מגיש  מהדורת  חדשות. 

למשמע איומיו של נשיא ארה"ב לקיצוץ הסיוע האמריקני לרשות הפלשתינית, אומר מר בר שלום: "אני  מודאג מאוד בשל כך." 

סתם ולא פירש. 

פירוש משה כהן לסיבת דאגתו של מר בר שלום: מניין יבוא הכסף למימון המחבלים הרוצחים? 

משה כהן

ירושלים

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

רות דנון

היום לפני 70 שנה

בכפר הולדתי – עטרות בהרי ירושלים

פרק ראשון

החודשים הראשונים בתש"ח (דצמבר 1947-ינואר 1948)

ב-29 בנובמבר 1947 נסעו מרבית חברי המושב לרקוד ברחובות ירושלים, לחגוג את החלטת עצרת האומות המאוחדות בדבר חלוקת הארץ. ההחלטה שימחה את החברים על אף הדאגה שנבעה מידיעת מפת תוכנית החלוקה לפיה נגזרה עטרות שבצפון ירושלים מחוץ לגבולות המדינה היהודית המוצעת.

עטרות, המושב הוותיק, מראשוני מושבי העובדים, היה בן עשרים ושמונה שנים בתש"ח. ארבעים וחמש משפחות היישוב ידעו לא מעט סבל בעבר, במאורעות 1920, 1929, 1936-1939, כיישוב קטן ובודד ב"ים" כפרים ערביים ששכן מדרום לרמאללה, ובשכנות צמודה לכפרים קלנדיה, שועפט, א-רם, בית חנינא ועוד. כמו במאורעות 1936-1939, כאשר כל המושב היה בן עשרים וארבע משפחות, גם הפעם האמינו, (עדות מיכה לוז), כי אנו עומדים בפני אירועים דמויי ה"מאורעות" בהם עמדנו, וצפויה תקופה קשה אליה יש להיערך, אך החיים ישובו למסלולם כבעבר...

בחודשיים הראשונים נמשכה שגרת חיים מתוחה, בעשייה יומיומית, בעבודות המשק, יציאה לשדות, שיווק החלב לתנובה ירושלים, לימודים בבית הספר, אך השמירה בעמדות, בשדות ובמחצבה הסמוכה הוגברה.

בכניסה ליישוב שכן שדה תעופה בריטי, ושהות הצבא, שרצה שקט ורגיעה עד למועד יציאתו את הארץ, נסכה בנו ביטחון, למרות יחסי האיבה והרצון לגרש את האנגלים מהארץ, היו בין הצבא לחברי המושב יחסי חברות וכבוד הדדי.

אך הצבא לא מנע את ההתנכלויות בדרכים, והתנועה בכביש עטרות-ירושלים הפכה מסוכנת. הקשר לירושלים היווה עורק החיים של הישוב, הצורך בהובלת התוצרת החקלאית לתנובה (רפת עטרות היתה ספק חלב חשוב), הבאת אספקה לאדם ולחי, והובלת העובדים והתלמידים, כל זה בוצע באוטובוס מיספר 17 של יענק'ל  גולדברגר. אשר שירת את חברי המושב בנאמנות כאוטו "רב תכליתי" שהוביל נוסעים, תוצרת חקלאית, חלב בכדים, תבניות ביצים, וארגזי פירות, יחד עם שקי תערובת לפרות, לחם ומוצרי מזון לצרכניה, עיתונים ודואר. לוחות הפלדה (שאוכסנו  לאחר ה"מאורעות") הותקנו שנית בחזית ובצידי האוטובוס והפכוהו ל"משוריין".

העבודה היומיומית במשקים ובשדות נמשכה כסדרה, החברים המשיכו לעבד את משקיהם, לצאת לשדות ולחלוף ליד שכניהם הערבים (בבחינת שכנים ומכרים שידעו קשרי חברות בימים שבין ה"מאורעות"), נופפו לשלום, הנשק הוסתר בעגלה בבחינת "כבדהו וחשדהו"...

חיפושי הנשק פסקו והנשק שהיה מפוזר במחבואים שונים (סליקים) (בהם קיר גן הילדים ורצפת ה"פריה") הועבר למחסן גלוי בחצר ד"ר פריץ רוזנטל (אבא של עליזה רוזן, השחקנית),  ומיכאל שטראוס הצעיר, בתפקיד "סליקר", עבר לגור ב"סליק", ניקה והכין את מעט הנשק ליום פקודה.

חג החנוכה נחוג כרגיל "עם כל המושב" וילדי בית הספר הציגו את "נס חנוכה" של נתן אלתרמן ("זה קרה בחנוכה, הילדים שכבו לישון..."), בבית העם החדש, שנחנך זמן קצר קודם ונקרא "בית הבנים" לזכר בני המושב – יהודה גולובוב וזלמן גולדברגר, שנפלו בקרבות מלחמת העולם השנייה. יהודה נפל באיטליה בשורות הבריגדה היהודית וזלמן באיי האוקינוס השקט, בש,רות הצבא האמריקאי, לשם נסע ללימודים.

בט"ו בשבט נטענו עצים בחצר בית הספר וגן הילדים. השתילה נעשתה לאורך חומת חצר הפרות השכנה, ואנו הילדים דאגנו שמא הפרות יאכלו את צמרות העצים הצעירים והצבנו משמרות להגנתם.

את חג הפורים בחודש שאחריו כבר לא חגגנו...

רות דנון

בני עטרות

פתק מלוח המודעות של עטרות

הודעה

מודיעים לחברים שהאוטו יסע רק פעם אחת ביום.

האוטו יקח רק את עובדי תנובה ועד 2 נוסעים נוספים.

החברים מתבקשים להרשם במזכירות בכל פעם שברצונים לנסוע העיר למפרע, והם יוכלו לנסוע לפי תור.

המזכירות

22/1/48

המשך יבוא

* * *

מרדכי הרכבי

מי אומר שהשמאל אינו מקורי!?

באחד מעיתוני השמאל התפרסמה הכתבה הבאה: "הימין עושה שימוש ציני בשמאלנים ובאשכנזים מזדקנים, כמו גפן וגרבוז  (כולל רמז ברור בכתבה שהימין סידר את ההפגנה בבית הכנסת של מנדלבליט)."

לא, זאת לא בדיחה, ממש ככה כתוב. להלן תשובתי:

מאחר שתפסו אותנו על חם אני חייב להתוודות ולספר עוד כמה ממעללי הימין.

הימין דאג להעמיד בראש השמאל ליצנים חסרי יכולת כמו הרצוג, גבאי, ליבני, פרץ. 

הימין דאג שברשימת המחנה הציני לכנסת תהיה גם שונאת העם היהודי מרב מיכאלי.

הימין מכניס תרופת שנאה לקפה של זהבה גלאון ולכן היא שונאת את כולם וכולם שונאים אותה.

הימין סידר שקרי יקשה את ליבו של פרעה, סליחה את ליבו של אבו מאזן, כדי שיסרב לכל הצעה של שלום.

הימין שיכנע את אובמה להבעיר את המזרח התיכון, לגרום למלחמות בסוריה, לבנון, תימן, לוב, עיראק, אפגניסטאן, פקיסטאן – רק במצרים לא הצליח אובמה.

הימין, בתפילה מיוחדת, גורם לערבים/מוסלמים לרצוח יום יום כ-300-500 איש כש-99% מהם ערבים מוסלמים.

הימין סימם את נשיא ארה"ב, את ראש ממשלת הודו, ומנהיגים באפריקה, אסיה ודרום אמריקה – כדי שיקבלו את ראש ממשלת ישראל בכבוד מלכים.

והעיקר, הימין גם דאג שעתונאי השמאל ימשיכו לכתוב שטויות.

מרדכי הרכבי

* * *

נפתלי רז

מורה-דרך ואיש חינוך

50 שנה לנפילת חברי עודד קורצ'ין ב"ששת הימים" ואחי-לחלב מנחם דגני בצוללת "דקר", ו-35 שנה לרצח חברי אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו

עודד קורצ'ין, עודי, היה חברי הטוב ביותר – מאז שנפגשנו בירושלים, בני 13, בליד"ה (התיכון ליד האוניברסיטה). פעלנו יחד בצופים, בשבט "מודיעין". וגילינו את השמאל אצל אורי אבנרי בזמן הפקעת אדמות ערביות בגליל ב"שטח 9". דרך ההתנדבות המשותפת לנח"ל המוצנח בגרעין "גולן" לקיבוץ תל-קציר. ועד לחימתנו ב"ששת הימים" – עודי כקשר המג"ד בקרב אום-כתף בציר המרכזי בסיני, ואני כתול"ריסט בציר הצפוני.

ליד תעלת סואץ שאל אותי הסמל ג'ילו: "שמעת על עודד?"

חילוני שכמוני, מאז הפסקתי להתגלח...

השבוע סיפרנו על עודי לגל"צ, בהזמנת אחיו הבכור של עודי וחברי, פרופ' עמוס קורצ'ין. ביום הזיכרון יציגו בגל"צ ובערוץ 24 בטלוויזיה, ברצף, את כל הנופלים במלחמות ישראל. עודי יוצג, כחלק מהנופלים, על-ידי חיילת שמצאה (בחוברת שכתבתי לזכר עודי, יחד עם חברנו יעקב יניב) שיר שהוא כתב, חיברה לו מנגינה – ותשיר אותו. הקשיבו ביום הזיכרון, וראו עכשיו – כמו ידע  עודי לפני הגיוס...

ארזתי את כל ילדותי בקופסא

לא השארתי דבר

לא הותרתי כלום.

אספתי את כל נעוריי לחבילה

וקשרתי היטב

לבל ייפרדו.

ידעתי שזהו הסוף. הניתוק.

והכול ישכח, והכול עוד יאבד.

אך רציתי שכל הילדות תישאר ארוזה, קרובה,

ועל כך שמתי אותה בקופסא.

היו שם מילים וצרות ופרחים ונערות

ושירים וסמלים. והכל היה כה חי

ודוקר, אך ידעתי כי זהו הסוף.

וצחקתי, בכיתי, עוד הצלחתי להעלות

על פני חיוך מאונס

אבל זהו הסוף.

תמה הילדות.

מנחם דגני נולד כחודש אחריי, בבודפסט, לאחר שההורים של שנינו ניצלו מהשואה. אימו של מנחם התקשתה להיניק, מיילד היפנה אותה אל אימי, אימי הניקה את שנינו שנה שלמה – ומנחם הפך ל"אחי לחלב". מנחם והוריו נותרו בהונגריה עד 1957, והוריי ואני (שעלינו כבר ב-1951) שלחנו להם חבילות עם קופסאות שימורים ובגדים. כשעלו ארצה התיישבו בטבריה ועברו לקיבוץ עין-גב. מנחם ואני נהגנו להיפגש בחגים בעין-גב ובירושלים. מנחם אהב שחייה בכנרת, שהובילה אותו להתגייס לחיל הים, לצוללות.

ממש לפני "ששת הימים", במאי 1967, מנחם הוסמך כצוללן, ונשלח לקורס בצוללת "דקר" באנגליה. כשהצוללת הפליגה ארצה, בהימצאה בין גיברלטר לחיפה, נותק הקשר עימה. מנחם, עם 68 חבריו, נעלמו בים ב-25.1.1968 – היום לפני 50 שנה. לוחמי "דקר" הנעדרים הונצחו בתוך אנדרטה דמויית צוללת, בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הוריו נפטרו בכאב נורא, ורק משפחתי נותרה לזכרו.

לאחר שנים רבות של חיפושים אחרי ה"דקר" נמצאה הצוללת בנתיב הפלגתה המתוכנן, 250 מייל מנמל חיפה, בעומק 2,900 מטר בקרקעית הים התיכון ב-28.5.1999.

לזכר מנחם, משפחתי ואני עולים לאנדרטת "דקר" בכל יום עצמאות.

אמיל גרינצווייג, חברי, נרצח בהפגנת "שלום עכשיו" בשבת 10.2.1983 – הפגנה ברישיון משטרה, למען השלום והדמוקרטיה, על הטבח בסברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה.

אמיל ואני נולדנו במקביל (בסוף 1947), כשכנים (אמיל ברומניה ואני בהונגריה), התנדבנו לנח"ל המוצנח (אמיל לקיבוץ רביבים ואני לתל-קציר), פעלנו בשמאל, נלחמנו כסמלים בצנחנים ב"ששת הימים", ב"יום הכיפורים" וב"לבנון הראשונה", וכשאמיל יצא ללמוד באוניברסיטה העברית היכרנו בירושלים ב"שלום עכשיו".

כ"קמב"ץ שלום עכשיו" אירגנתי את ההפגנה, והובלתי בקריאת סיסמאות במגפון. מאות פעילי ימין היכו אותנו, וניסו לחטוף את המגפון. אמיל אירגן שורת פעילים להגן על המגפון.

התמונה צולמה דקות לפני שהגענו למשרד ראש הממשלה, רימון נזרק עלינו, 8 מפעילינו ושוטר אחד נפצעו – ואמיל מת במקום. כשנה אחר-כך נתפס איש הימין יונה אברושמי, הורשע ברצח, ישב בכלא עשרות שנים, וכשיצא – התרברב ברצח!

כולכם מוזמנים להשתתף במפגש "חברים מספרים על אמיל" ביום חמישי 15.2 בשעה 15.30 בירושלים במכון ון ליר (רח' ז'בוטינסקי 43) – שם עבד ולמד אמיל. הסעה מת"א בשעה 14.00 מרכבת ארלוזורוב, לנרשמים מראש. במפגש נצפה בסרט על אמיל ועל הרצח, ונספר על ההסתה – "בימים ההם ובזמן הזה"...  להקלת ההיערכות הירשמו נא בהקדם להשתתפותכם למייל

zar89@netvision.net.il

והפיצו לחברים.

מתוך"על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז. 25.1.2018

* * *

הסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא אִם בבחירות הבאות ראש הממשלה ומפלגתו יתחזקו בזכות אהדת העם אליו והוא יקים קואליציה איתנה, אבל סחיבתו לבתי המשפט, בין אם יזוכה ובין אם יגיע למעשיהו – תמנע ממנו את המשך כהונתו, ועל כך תפרוצנה מהומות קשות כי הוא יסולק מתפקידו נגד רצון מרבית העם!

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

שני בתים: בין ביאליק לז'בוטינסקי

ברכת יו"ר מכון ז'בוטינסקי בערב החגיגי "ז'בוטינסקי פינת ביאליק",

שהתקיים ב"בית ביאליק", 25.1.2018

שני בתים נמצאים בעירנו תל-אביב, והם שוכנים בסמיכות זה לזה. סמיכות גיאוגרפית ולאו דוקא רעיונית. מרחק הליכה של דקות ספורות מפריד בין שני הבתים – הראשון הוא בית ביאליק, השני הוא  – בית ז'בוטינסקי, הנודע כ"מצודת זאב". ביתו של המשורר הלאומי מחד גיסא, ביתו של המנהיג הציוני-רביזיוניסטי מאידך גיסא.

ואולם בעוד שביאליק התגורר ממש בבית הנושא את שמו, הבית ברחוב המלך ג'ורג' כלל לא היה בית מגוריו של ז'בוטינסקי, שהרי מאז 1930 לא הורשה עוד לשוב לארץ-ישראל. נע ונד היה בתבל עד למותו במדינת ניו-יורק שבארה"ב. גם ביאליק לא עצם עיניו במכורתו, אלא בווינה, אליה יצא להירפא וממנה שב בארון, כשהעם היהודי כולו שרוי באבל כבד.

לכאורה שני בתים שונים זה מזה במהותם, אולם לא בדיוק. לגבי בית ביאליק  – הכל ברור ונהיר. בית שכולו שירה ופרוזה, מורשת של תרבות עברית מתחדשת, שרוחו וניצוצות רוחו של גדול משוררנו מרחפות בין כתליו.

באשר לבית השני – ראשיתו במועדון בית"ר בסוף שנות העשרים, כצריף קטן, המשכו בבית התנועה הפוליטית שצמח להיות בן שלוש קומות – "מצודת זאב", ומסוף שנות הששים התנוסס למגדל בן 14 קומות, שבחלקן שוכנים משרדי הליכוד וקודמתה תנועת החרות. זהו בית ז'בוטינסקי.

קומת המסד של אותו בית היא קומת המורשת, הרוח והספרות, קומתו של מכון ז'בוטינסקי, האוצר ומשמר ומנגיש מזה כ-85 שנה את אוצרות הרוח וההגות, הפובליציסטיקה והשירה של זאב ז'בוטינסקי, של האישים שפעלו לצידו ולאחריו, וכן של התנועות, המחתרות והמוסדות שקמו ופעלו בהשראתו.

מכאן אפוא, שיש בכל זאת דימיון בין שני הבתים הללו, בית ביאליק ובית ז'בוטינסקי, בין הבית היפהפה הזה – שאותו אגב נטש לטובת בית שכור ברמת-גן – לבין קומה אל"ף בבית המצודתי התם. שני מוזיאונים, שני ארכיונים – של מורשת, ספרות, שירה, הגות, תרבות, ציונות...

וכידוע,  לשניהם, ביאליק וז'בוטינסקי, היו בפרקי חיים קודמים גם בתים בעיר אחרת, הרחק מכאן, הלא היא אודסה שלחוף הים השחור!... אודסה שבה נולד ז'בוטינסקי, בה התגורר עד גיל 17,  ואת תהילתה שורר ברומן שלו "חמשתם", אשר בקרוב ייצא לאור במהדורה חדשה.

אודסה שבה במיטב שנותיו התגורר ביאליק – שאמנם נולד בראדי –אודסה שבה פעל ויצר, כמוהו כעוד כמה מבכירי הסופרים העבריים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

כאן אנו מפגישים בין שני ענקים אלה, בין זאב ולדימיר ז'בוטינסקי לבין חיים נחמן ביאליק, גדולי הרוח והתרבות של עם ישראל במחצית הראשונה של המאה הקודמת, שהשפעתם והשראתם לא פגו גם בימינו – 83 שנים לאחר פטירת האחד בגיל 61, 77 שנים לאחר פטירת השני בגיל 60. כה צעירים בגילם וכה ענקים ברוחם ויצירתם!

מיפגש זה הוא תולדת הכרך החמישי בסדרת הכתבים האידיאולוגיים, במהדורה מדעית, שאנו במכון ז'בוטינסקי – יחד עם שותפינו במרכז בגין בירושלים – שוקדים על הפקתם והוצאתם לאור, כרך שכבר זכה לתהודה ציבורית רבה: "העברית: שפה, תרבות, שפה", ובו בין היתר – ארבעה מאמרים שמקדיש ז'בוטינסקי לביאליק. בינתיים, אגב, יצא לאור כרך שישי, "מצב האומה" חלק שני, והשקתו תתקיים בעוד ימים ספורים במכון ז'בוטינסקי.

על ההיכרות בין ביאליק וז'בוטינסקי, על הקירבה ביניהם כמשוררים וכמתרגמים, וכן גם על היריבות האידיאולוגית ביניהם – נכתב הרבה. מערכת יחסים זו שבין השניים נעה ומתפתלת על הציר שבין שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" או "משא נמירוב", בעקבות טבח קישינוב ב-1903, עם תרגומו המופלא לרוסית של זאב ז'בוטינסקי, לבין השיר מ-1931 "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם", בעקבות הקונגרס הציוני ה-17.

בקונגרס זה, שבו נכח חיים נחמן, לנגד עיניו ולנגד עיניהם של צירי הוועידה המשתאים, קרע ראש הצה"ר וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, את כרטיס החבר שלו, על שום שלא נתקבלה דרישתו לאמץ מיידית את הגדרת המטרה האולטימטיבית של התנועה הציונית – מדינה עברית. ביאליק כמובן לא אהב אקט מחאה זה.

שלא כז'בוטינסקי, שעליו נאמר כי בהצטרפו לתנועה הציונית איבדה הספרות הרוסית את אחד מהסופרים המבטיחים שלה – ביאליק לא היה ביסודו איש פוליטי, אך מעורב בענייני האומה והיישוב. הכל שיחרו למוצא פיו של גדול המשוררים. לדרכם של הרביזיוניסטים התנגד, ובמדיניות ההבלגה של וייצמן תמך, ויחסים מיוחדים היו לו עם ברל כצנלסון.

בעת שהתרחש האסון הנורא של רצח ארלוזורוב, בשנת 1933, והאסון שבא מיד בעקבותיו – עלילת הדם נגד הרביזיוניסטים, ביאליק פסח על שתי הסעיפים – פעם נטיית ליבו אמרה ש"עמלק", כלומר ערבים, הם הרוצחים, ופעם רמז על יהודים, בצטטו את המילים: "איה הבל אחיך?"...

ביאליק זכה לביקורת נוקבת במחנה הימין, משסירב – לאחר שהורשע הבית"רי אברהם סטבסקי ז"ל – לחתום על כרוז הסופרים והרבנים, וביניהם טשרניחובסקי, רבניצקי, יעקב כהן, קלוזנר ואחרים  – הכרוז שדיבר על "השגיאה המשפטית האיומה שיצאה מאת בית הדין לפשעים חמורים בירושלים" וקרא להציל ממוות "איש נקי וחף מפשע."

לימים סיפר הרב נריה מפי הרב קוק, כי ביאליק אמר בשיחה פרטית לרב הראשי, כי הוא בטוח בחפותו של סטבסקי, אולם לא רצה לאבד את האהדה שרחש לו ציבור הפועלים. הרב הראשי אכן נהפך מטרה לחיצי השמאל, והלך לעולמו פגוע, ב-1935. רק בן 70. שנה לאחר מות ביאליק.

כל זה לא הפריע לזאב ז'בוטינסקי, לומר לבאי הכינוס העולמי של בית"ר בקראקוב, ינואר 1935, בעקבות מותו של המשורר, כדברים האלה: "ביאליק היה מתנגדנו בשנות חייו האחרונות, את ההתנגדות לא נשכח, אבל את תורתו נזכור – תורת משא נמירוב, בעיר ההרגה." ואכן, עם היוודע דבר מותו של המשורר הלאומי, נערכו בקנני בית"ר מסדרי אבל והושמעו הרצאות על אישיותו ושירתו.

כאמור, ארבעה מאמרים על ביאליק כונסו בכרך החדש, "העברית" מאת זאב ז'בוטינסקי. שלושה מאמרים על ביאליק כונסו בכרך "עין הקורא", על סופרים ועיתונאים, מאת אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר, אשר התפקיד שניתן לו על-ידי האחים-המעלילים בפרשת רצח ארלוזורוב היה המוח והמסית, הוא, יחד עם מי שהיה לימים מנהל בית אחד-העם ומזכירו של ביאליק – יוחנן פוגרבינסקי ז"ל.

על כריכת הספר של אבי – שאותו היה לי העונג לערוך – צילום כתב היד של מאמרו מ-1949: "ביאליק המחקה והתלמיד". אסיים אפוא דבריי בציטוטים קצרים דוקא מאבי, ויסולח לי מראש, אם חלק מהדברים אולי לא יערבו לאוזני חלק מהנוכחים בבית ביאליק.

וכך הוא כותב: "ההתנגדות לציונות של הרצל עוברת כחוט השני בכל היצירה הביאליקית המזהירה, ומגיעה לפסגתה באחד משיריו האחרונים 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'. שיר זה הוא התקפה חריפה על ציונותו של ז'בוטינסקי, הנאמן בתלמידי הרצל... לא בכדי ייחסו את 'ראיתיכם שוב' לתנועת ז'בוטינסקי..."

ושואל אחימאיר: "היכן שורש התנגדותו של ביאליק להרצל וז'בוטינסקי מזה ולברדיצ'בסקי מזה? אין זה עניין של פרוגרמה, של מפלגה. זהו עניין הנעוץ בשורש נשמתו של המשורר.... ביאליק הוא משורר סטאטי, משורר של היציבות, של הקיים ועומד, ואינו משורר של התנועה, הדינאמיקה, השוטף והולך, אינו משורר הסערה. 

"אחד-העם, שביאליק הוא הפרשן הלירי שלו וגדול תלמידיו, לא סבר שמשהו עלול להשתנות בישראל שינוי יסודי. אבל הרצל וז'בוטינסקי ראו בעיני רוחם את השינוי, אם לרעה ואם לטובה. אחד-העם האשים את הרצל בדחיקת הקץ ואחריו נאשם בכך ז'בוטינסקי. בא היטלר, באו לנין וסטאלין, ועכשיו אנו יודעים היטב לסיבת החרדה של הרצל וז'בוטינסקי... ההיסטוריה חרצה משפטה שלא ברוח אחד-העם וביאליק תלמידו."

ואין בדברים אלה כמובן כדי להוריד מערכו של משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק.

עד כאן מדברי אבי, שאותו – ואף לא אחד אחר –- הכתיר ז'בוטינסקי בצמד המלים: "מורנו ורבנו..." אבי שלא היה מיושבי בתי-הקפה של תל-אביב הקטנה, אבל בן בית באתרי התרבות שלה, כאן בבית ביאליק (אצל חברו, המנהל משה אונגרפלד ז"ל) ובבית אחד-העם שנהרס בינתיים (אצל חברו יוחנן פוגרבינסקי ז"ל).

בנימה אישית זו, אסיים בהערכה לשותפות הברוכה והמפרה, בין בית ביאליק לבין מכון ז'בוטינסקי, למען זכרם של שני ענקי הרוח של עמנו, חיים נחמן ביאליק וזאב ז'בוטינסקי. ולוואי ותהיה רוחם שרויה לטוב על השיח הציבורי הירוד ועל החיים הציבוריים הקלוקלים, לעת הזאת.

יוסי אחימאיר

* * *

מתי דוד

אבו מאזן לעולם לא יחתום על שום הסכם עם ישראל לסיום הסכסוך והתביעות

את המאמר הזה פירסמתי לפני ארבע שנים (22.2.2014). הערכתי נכון. הקדמתי את כל אלה שהאמינו בו וביכולתו לחתום. אם אבו מאזן יחתום על הסכם הוא יחוסל. נכונה העובדה שהוא עקבי בהתנגדותו לטרור, אבל הפלסטינים לא ייסוגו מתביעותיהם שמונעות פשרה.

האמונה באבו מאזן היתה אשלייה בעבר, על אחת וכמה בימים אלה, לאחר נאומו האחרון.

מומלץ לקרוא את מאמרו של בן דרור ימיני היום [28.1] ב"ידיעות אחרונות", שבו הוא מצדיק את האולטימט של טראמפ לפלסטינים.

מצורף המאמר שלי מלפני ארבע שנים על האשליה הקרויה אבו מאזן.

מתי דוד

http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=90447&subjectID=3

* * *

הופיע ספרו החדש של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן

"חילופי דורות בסיפורת הישראלית"

בספר החדש בוחן המחבר את השתקפות המדינה ואנשיה בסיפורת הישראלית בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, באמצעות פרקי פרשנות מקיפים על היצירות הבאות: "חשבון רדום" –  נתן שחם, "עשרת הימים הנוראים" – אהרון מגד, "ניצבת" –  א. ב. יהושע, "כתר הברזל" –  אהרון אפלפלד, "קו המלח" –  יובל שמעוני, "כל סיפור הוא חתול פתאום" –  גבריאלה אביגור-רותם, "חלומותיהם החדשים" – חיים באר, "שתיים דובים" – מאיר שלו, "המיטה שאתה מציע בעצמך" –  איילת שמיר, "גדר חיה" –  דורית רביניאן, "הרים אני רואה" – רועי בית לוי, "אצבעות של פסנתרן" –  יהלי סובול, "תל אביב" – יאיר חסדיאל ו"השלישי" –  ישי שריד.  

מחיר הספר בחנויות הספרים : 80 שקל. לקוראי "חדשות בן עזר" הוא מוצע ב-70 שקל (כולל מע"מ ומשלוח הספר בדואר). בהזמנות נא לפנות אל: הוצאת יחד, ת.ד. 87 ראשל"צ, מיקוד: 75100.

* * *

יוסף אורן*

המצע שעליו צמח הסיפור הדיסטופי

מסביר את השם של ספרי החדש

ספרי החדש "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" הוא הכרך ה-22 של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ייחודה של הסדרה הוא בכך שהיא מציעה ב-22 כרכיה פרקי פרשנות מפורטים על כ-200 כרכי סיפורת שפירסמו סופרי חמש המשמרות של "דור המדינה" משנת 1948 ועד שנת 2018. על השלמתו של מפעל מחקרי ופרשני ייחודי זה שקדתי יותר מחמישים שנה ולפיכך הוא משקף כיצד הבין אחד מבני התקופה את יצירותיהם של סופרי דורו ובמיוחד את יצירותיהם של אלה מביניהם ששיקפו בהצלחה מאחרים את המציאות הסוערת ורבת התפניות שהיתה מנת חלקה של החברה הישראלית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948).

הספר "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" מתרכז בהצטרפותה של משמרת הסופרים החמישית, משמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21), אל ארבע המשמרות של "דור המדינה" שכבר פעלו בסיפורת הישראלית משנת ייסוד המדינה ב-1948 ועד סיום המאה הקודמת, המאה העשרים:  משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים),  משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים) ומשמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20).          

כמו סופרי ארבע המשמרות הקודמות, כתבו גם סופרי המשמרת החמישית על כל נושאי שלושת המצבים שהעסיקו את הסופר העברי מאז ייסודה של המדינה, והם: המצב הישראלי (הסכסוך והמלחמות, המפלגות והעֵדות), המצב היהודי (האנטישמיות, השואה, היהדות והציונות) ו-המצב האנושי (כל נושאי הקיום האוניברסאליים). ועם זאת, התבלט בכתיבתם על "המצב הישראלי" ריכוז גדול של עלילות דיסטופיות, יצירות  שהציגו ברוח ההשקפה הפוסט-ציונות את קריסתה של מדינת ישראל הקיימת. הריכוז הזה של דיסטופיות ביצירת סופרי המשמרת הצדיק לכנותה כמשמרת "הגל הדיסטופי". 

ריכוז גדול כל-כך של עלילות דיסטופיות, המנבאות ברוח ההשקפה הפוסט-ציונית את קריסתה הצפויה של מדינת ישראל, בספריהם של סופרי המשמרת החמישית, לא רק הצדיק לייחד אותם כמשמרת "הגל הדיסטופי", אלא גם סיפק הסבר לתופעה מוקצנת זו בהתפתחות הסיפורת הישראלית. ההקצנה הזו ביצירתם של סופרי המשמרת החמישית צמחה על מצע האכזבה שביטאו רוב סופרי המשמרות הקודמות ביצירתם, בעיקר אחרי מלחמת 1973, מחזונה של הציונות ומסיכוייה להגשים את מטרותיה המקוריות כפי שגובשו בדור התחייה וכפי שהוגשמו בדור העליות.  

הופעתן הרצופה של יצירות דיסטופיות במהלך פעילותן של רוב המשמרות הקודמות של "דור המדינה", ומספרן הגדול ביצירתם של סופרי "הגל הדיסטופי" בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, מעידים, שאחרי 70 שנה סיים הדור הזה את תפקידו כדור ספרותי ראשון בעידן הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ ישראל. עד מהרה יתייצב במקומו דור ספרותי חדש, השני במניין דורותיה של התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית, דור שסופרי משמרותיו יחדשו ביצירותיהם את הברית עם החזון הציוני ויראו במדינת ישראל את הזירה הלאומית הבלעדית להמשך הגשמתו.

* יוסף אורן – חוקר ומבקר ספרות עברית. נולד ברוסיה ב-1940. עלה לארץ בגיל תשע. זכה פעמיים בפרס הביקורת ע"ש מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989) ופעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011). כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990) ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון – "בוסתן הראשונים" (1989).

אהוד: יצוייין כי בהיותו נאמן להבחנה בין סופרים חשובים ללא-חשובים בספרות העברית, בכל 22 הכרכים שהוציא לאור יוסף אורן אין השם אהוד בן עזר מופיע אפילו פעם אחת.

* * *

דוד שריר

שלושה ימים של חורף בפירנצה

ינואר 2018

פתאום מציפים את הכותב געגועים לעיר עתיקה עם נהר וגשרים, לריח של אוכל מקומי, לאמנות משנים רחוקות, געגועים שנצרפו בתודעה כחוויה מכוננת לכל החיים. ואז מתפרסם מאמר על תערוכה מיוחדת במינה, קצרת מועד, של אמנים פיורנטינים מהמחצית השנייה של המאה השש עשרה, רובם לא מוכרים, שנאספו מכנסיות נידחות וממוזאונים מרחבי ארופה. ליבי אומר לי – מוכרחים לנסוע. תחזית מזג האויר אומרת – חכה לקיץ.  אני מחליט לנסוע.

הפתעה ראשונה: פירנצה טובלת בשמש.

הדואומו והבטיסטרו (הקתדרלה העירונית והמטבלה) מבהיקים בלבן ובעיטורי השיש הירוק/ורוד, והתערוכה שבגללה נסעתי מזומנת לי בפלצו סטרוצי, מהמבנים המקוריים של המאה החמש עשרה, דקות ספורות לאחר שהתמקמתי במלון קטן ונחמד במרכז העיר.

הבעייה בארמונות הישנים, שרובם הפכו למוזאונים, היא גרמי המדרגות העצומים שמביאים

אותך קצר נשימה לאולמות התצוגה. אבל תמיד בפינה חבויה מסתתרת מעלית.  צריך רק לשאול איפה. בעייה נוספת – ברוב המוזאונים אין מלתחות...

החדר הראשון בתערוכה – פיצוץ של יופי עוצר נשימה. שתי תמונות מזבח של אמנים פחות מוכרים – ברונזינו ופונטורמו (BRONZINO, PONTORMO), המתארות את הקבורה של ישו בקומפוזיציות מלאות חיים. ובצבעוניות משכרת של פריחה אביבית.

לידן מונח פסל לא מוכר ולא גמור של מיכאלאנג'לו – טורסו גברי מחמר צבוע (לא מפסגת יצירתו).

מכאן הולכת התערוכה ומאבדת עניין:  ציורים, תבליטים ורישומים של אמנים מנייריסטים שסללו את הדרך לתקופת הברוק. קשה להתחרות בצמרת האמנים הפיורנטינים של המחצית השניה של המאה החמש עשרה ותחילת המאה השש עשרה: פיליפו ליפי, בוטיצ'לי, לאונרדו ורפאל. אותם אמני צמרת שוכנים לבטח בשני המוזאונים המרכזיים של פירנצה – גלריה אופיצי והגלריה של האקדמיה. לשני מוסדות אלו אסור להתקרב בין החודשים אפריל/אוגוסט. אחד השומרים באופיצי ,שהיה מספיק אדיב לפנות לרגליי העייפות את כסאו, אמר לי שבתקופה זאת לא רואים תמונות, רק ישבנים ומה שמעליהם... מחירי הכניסה למוזיאונים נעים בין 8 ל-15 יורו ובעונה זו של השנה אין תורים. מי שרוצה לחסוך את התורים האין סופיים בחודשי הקיץ, יכול לקנות כרטיס בהזמנה מוקדמת דרך האינטרנט ולשלם כפליים או לקנות  FIRENZE CARD  במחיר 72 יורו, שמאפשר כניסה לשבעים ושניים מוזאונים הפזורים ברחבי העיר ללא עמידה בתורים, כל זאת לשלושה ימים בלבד.

בגלריה של האקדמיה סחיטת התיירים הפכה ממש לאמנות: המוזיאון המיושן גובה 13.50 יורו תמורת תצוגה עייפה, צפופה וללא תאורה מתאימה. כמובן שפסל "דוד" של מיכאלאנג'לו מוצג במלוא תפארתו, אבל בשביל לראות את המקור ואת ארבעת פסלי "העבדים" הלא גמורים של המאסטרו, צריך לשלם כל כך הרבה?

שתי רפליקות מצויינות של "דוד" נמצאות במקומות מרכזיים בעיר: בככר הסיניוריה מול פלצו וקיו (הארמון הישן – בנין העירייה) ובכיכר הנקראת בשם הפסל, שעל אחת הגבעות הנישאות מעל העיר, כשליד "דוד" מונחות רפליקות של ארבעת האליגוריות שעל קברי משפחת מדיצ'י שבכנסיית סאן לורנצו.

ההפתעה בגלריה של האקדמיה  היא הקומה העליונה,שאליה הגעתי כמעט במקרה: חדרים לא גדולים, מוארים היטב ובהם ציורים נפלאים שעברו שימור מוקפד מהמאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה. הצבעוניות העשירה שלהם עומדת בסתירה לנוסחה הספרותית/היסטורית שגדלנו עליה: "חשכת ימי הביניים".

התייר המגיע לפירנצה ליום אחד ורוצה לראות את מיטב האמנות של תקופת הרנסנס טוב יעשה אם יבקר רק בשני מוזיאונים : בגלריה אופיצי, התצוגה הענקית מזמנת מסע כרונולוגי בין יצירות המופת, החל מסוף המאה השלוש-עשרה ועד תקופת הברוק.  שיא התערוכה הוא הציור הלא גמור של לאונרדו "הערצת המגים", שהוחזר לגלריה לאחר שש שנים של שימור ושיפוץ שחשפו פרטים לא ידועים מתהליך העבודה של המאסטרו, אותם פרטים שכרגיל שכבות הצבע האחרונות מסתירות.

לאותו יום יש צהרים שאותם כדאי להקדיש למוזאון שנחנך לאחרונה – מוזיאון היצירה של הקתדרלה. (MUSEO DEL OPERA DEL DUOMO). זה המוזיאון היפה ביותר שראיתי וכרטיס הכניסה (שעולה 15 יורו) מאפשר גם צפייה בפסיפסים הנמצאים בבטיסטרו הסמוך, גם עלייה למגדל הפעמונים שעיצב ג'וטו וגם עלייה בתוך הכיפה של הדואומו עד ללנטרנה שבראש הכיפה, שהיא המקום הגבוה ביותר בפירנצה.

הדואומו (הקתדרלה) העצומה, שבנייתה החלה במאה השלוש-עשרה וכיפתה נחשבה עד למאה העשרים לגדולה בעולם, הוא פלא אדריכלי והנדסי שמיטב אמניה של פירנצה, שרובם היו גם אדריכלים, מהנדסים ופסלים, תרמו מכישרונם לבנייתה במשך כמאה וחמישים שנה. המוזיאון שנמצא מאחורי הדואומו משחזר במודלים ענקיים שלבים שונים בבניית הכנסייה, מסביר את הפלא ההנדסי של בנית הכיפה הענקית ללא תמיכות פנימיות, ויש בו אוסף שלא נגמר של פסלים ויצירות אמנות מקוריות מהדואומו ומהבטיסטרו, שרוכזו יחדו ומוצגות בטעם רב.

לפני הנסיעה כדאי לקרוא את הספר המרתק שכתב רוס קינג: "הכיפה של ברונלסקי – סיפור הקתדרלה של פירנצה". (תרגום מאנגלית. הוצאת דביר).

25/1/2018

דוד שריר

* * *

אורי הייטנר

1. המשפטיזציה בשירות השחיתות

כשהאנשים הם טהורים, החוקים חסרי ערך. כשהאנשים מושחתים, החוקים נשברים.

(בנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-70 של המאה ה-19)

רבות דובר על המשפטיזציה ועל נזקיה לחברה הישראלית. גם אני כתבתי על כך בטור זה לא אחת. על נזקי האקטיביזם השיפוטי, שבו בית המשפט מתערב בסוגיות שמוטב שלא יעסוק בהם, ומכפיף לשיקול המשפטי שיקולים ערכיים, חברתיים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים ללא הראייה הכוללת שבה השיקול המשפטי הוא רק מרכיב אחד, ולאו דווקא החשוב ביותר. על הפגיעה של האקטיביזם השיפוטי בתפקוד הרשות המבצעת, בעצמאות הרשות המחוקקת ובאמון הציבור ברשות השופטת. על תרבות ועדות החקירה המשפטיות, שפוגעות ביכולת לתחקר מתוך אוריינטציה על תיקון ליקויים והפקת לקחים, ומחליפות אותה באוריינטציה על חיפוש אשמים ועריפת ראשים, מה שגורם למעורבים להתגונן עם פרקליטים במקום להיות שותפים לחקר האמת והביצועים. על הבירוקרטיה המשפטית שפוגעת ביוזמה, בראש הגדול, במקוריות ומעודדת כסת"ח ושמרנות.

אולם יש למשפטיזציה נזק נוסף – היא מעודדת שחיתות ומשרתת אותה. ההאשמה הזאת מוזרה ומרחיקת לכת, הרי המשפטיזציה נועדה למנוע שחיתות ולהתמודד אתה. זה נכון, אך התוצאה הפוכה. ברור שלמערכת המשפט תפקיד מכריע ומרכזי במאבק נגד השחיתות, אולם המשפטיזציה אינה מערכת המשפט כשלעצמה, אלא הפיכת המשפט לחזות הכל, "מלוא כל הארץ משפט," "הכל שפיט". והגישה הזאת יצרה מצב שמעודד שחיתות ומחזק אותה.

הכיצד?

אחד מביטויי המשפטיזציה הוא הפליליזציה. כל התנהגות והתנהלות נבחנת על פי אמת מידה אחת – פלילית. על כל אמירה, כל התנהלות, כל טעות, רצים למשטרה, ליועץ המשפטי לבדיקה האם נעשתה עבירה פלילית, והפרשן משה נגבי מזכיר מיד מה העונש הצפוי על העבירה (ותמיד – הרף הגבוה ביותר של הענישה).

מה שנגרם כתוצאה מן הפליליזציה, הוא אובדן הדרישה המוסרית, הנורמטיבית, הערכית שלנו, האזרחים, מן ההנהגה. במקום להציב בפניה רף גבוה של ניקיון כפיים וניקיון דעת, של מוסר ואמת, של טוהר מידות ודוגמה אישית, אנו מציבים בפניהם סף נמוך מאוד, מביש – הסף הפלילי. בעצם, המסר שלנו לנבחרי הציבור, הוא שכל עוד הם אינם עבריינים פליליים, מבחינתנו הם כשירים להנהגה, כי כל מה שאינו פלילי – כשר.

ומהו הרף הפלילי? ראיות חד משמעיות שתוכחנה בבית המשפט, שהאיש עבריין. וכאילו לא די בכך, בית המשפט צריך לקבוע שזו עבירה שיש עימה קלון, כאילו אין קלון בעצם העובדה שמנהיג הוא עבריין, ובית המשפט הוא זה שקובע אם יש קלון.

התוצאה היא ששחיתות מוסרית וערכית הפכה להיות נורמה מקובלת, שהציבור מסכים איתה, כל עוד המנהיג לא חצה את הקו האדום הפלילי.

וכך, אדם שניצל את הזכות שהחוק מעניק לעבריינים לשתוק בחקירה כדי לא להפליל את עצמם וכך הצליח לשבש את החקירה ולהינצל מהרשעה ועונש – מבחינה פלילית הוא זכאי ולכן הוא יכול להיות יו"ר האופוזיציה ומועמד לגיטימי לראשות הממשלה. וכך, עבריין מין שהורשע במעשה מגונה, אך בית המשפט החליט לא להטיל עליו קלון, חזר לממשלה כשסיים את עבודות השירות ושודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה. וכך עבריין לוקח שוחד שסיים את תקופת הקלון שהחוק קובע, נמצא ראוי לחזור לממשלה וממש למקום הפשע, לאותו תפקיד שבו סרח. ומה הפלא שהוא שוב מבלה בחדרי החקירות?

פרשת בר-און חברון היתה פרשת מגה-שחיתות – קשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי, באמצעות מינוי רוני בר-און, מקורבו של העבריין אריה דרעי, לתפקיד, בדחיפתו. השתלטות על התפקיד הזה, היא שחיתות אסטרטגית, שנועדה לנטרל את שלטון החוק, כדי שלא יפריע לשחיתות להשתולל.

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין פרסם דו"ח ציבורי חמור ביותר, שקשה להפריז בחומרתו, שבו קבע בפירוש שהיה כאן קשר פלילי, אך למעט אריה דרעי, לשאר המעורבים ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו אין די ראיות המוכיחות את העבירה הפלילית, לכן הוא החליט לא להגיש נגדו כתב אישום מחוסר ראיות.

העובדה שלא היו לו די ראיות שיש בהן סבירות גבוהה להרשעה, אינה הופכת את הפרשה לפחות מושחתת, ואת ראש הממשלה לפחות אחראי לשחיתות. אחרי דו"ח ציבורי חריף כל כך – ראש הממשלה צריך היה להיות מגורש בבושת פנים בו ביום מן החיים הציבוריים. (גילוי נאות – כחבר הנהלת "הדרך השלישית" באותן ימים, תבעתי מהמפלגה להתפטר לאלתר מן הממשלה ולהפיל אותה. העובדה שהיא לא עשתה כן, היא לדעתי הגורם לכישלונה בבחירות 99').

למה נתניהו נשאר בתפקיד אחרי דו"ח כזה? בגלל הפליליזציה, שכבר אז היתה קיימת. אין כתב אישום? אז "לא היה כלום." ועד היום חסידיו מדקלמים את המנטרה ש"כבר עשרים שנה רודפים אותו, ועובדה, 'הם' לא מצאו כלום."

גם בפרשת עמדי, פרשת ההובלות, החליט היועץ המשפטי, בניגוד להמלצת המשטרה ופרקליטת המדינה, שלא להעמיד את נתניהו לדין בשל חוסר ראיות מספיקות וגם אז הוא הוציא דו"ח ציבורי חמור ביותר. מאוחר יותר, היועץ המשפט מני מזוז פרסם את המלצת פרקליטת המדינה בנדון, שהסבירה מדוע לדעתה יש די ראיות להעמיד לדין.

ברור שמרגע שהוחלט שלא להעמידו לדין, במישור הפלילי עומדת לזכותו חזקת החפות. אולם מבחינה ציבורית הוא סרח. "לא היה כלום"?

האם פרשת המתנות היא בהכרח פרשת שוחד? כלל לא בטוח. האם יש די ראיות כדי להגיש נגד נתניהו כתב אישום בפרשה? אין לי מושג. אני מקווה שלא.

אולם מבחינה ערכית ומוסרית – האם אנו יכולים לקבל מערכת שבה ראש הממשלה מקבל "מתנות" בסך מאות אלפי שקלים על פי תביעתו ותביעת רעייתו מטייקונים? האם התנהלות כזאת עומדת ברף הערכי והמוסרי שאנו כאזרחים דורשים ממנהיגינו?

האם המו"מ בין ראש הממשלה לנוני מוזס על "סיקור מפנק" תמורת חקיקה שתגביל את המתחרה של מוזס, היא עבירה פלילית מובהקת? היא שוחד? כלל איני בטוח. אבל ברור שמדובר בעסקה מושחתת, רקובה, מסואבת, מסריחה, שמקומה לא יכירנה בחברה בריאה.

אם מתברר שהמקורבים הקרובים ביותר לנתניהו, שהוא דחף אותם להתערבות בנושאים הרגישים ביותר של ביטחון המדינה וכלכלתה, סרחו והכניסו מניעי רווח אישי מושחת לענייני המדינה – ולא תהיינה בפרשה זו חשדות אישיים למעורבות פלילית של ראש הממשלה, האם מבחינה ציבורית אפשר לפטור אותו מאחריות לשחיתות? וכוונתי הן לפרשת הצוללות והן לפרשת "בזק".

למיטב הכרתי, הצירוף של האירועים הללו מעידים על רקב ושחיתות, ללא כל קשר לעניין הפלילי. אסור לנו, כאזרחים, להשלים עם הסיאוב הזה.

וכאילו לא די בכך שוויתרנו על הדרישה המוסרית והנורמטיבית ואנו מסתפקים ברף הפלילי הנמוך, ראש הממשלה מנסה לדחוף חוקי מגה-שחיתות שיסלקו מן הדרך אפילו את הסף הפלילי – החוק הצרפתי, שנועד להעמידו מעל החוק ולמנוע את חקירת החשדות נגדו, וחוקים לשיבוש החקירות והפרעה להם. בעיניי, החוקים האלה, ולצידם מסע ההסתה נגד המשטרה והניסיונות להלך אימים על המפכ"ל באמצעות מסע שיימינג ושקרים בוטים ובזויים – חמורים, מבחינה ציבורית, אלף מונים יותר מכל החשדות נגד ראש הממשלה.

אבל המשפטיזציה והפליליזציה, הופכות את כל אלה ללא רלוונטיים. כל עוד מבחינה פלילית עומדת לו חזקת החפות – השחיתות המוסרית והסיאוב הערכי לא מעניינים. מוסר? נורמות? ערכים? חחחחחח!

ועובדה זו מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.

[אהוד: אתה עוד תתגעגע לנתניהו המושחת, ולחברים המושחתים שלו – ראש ממשלת הודו ונשיא ארה"ב, לעומת מי שיבואו במקום נתניהו אחרי שתצליחו, גם בעזרת מעצבי דעת קהל צדקניים כמוך, וגם ברמיסת כל כללי הסוב-יודיצה בתקשורת – להרשיע ולהושיב את נתניהו במעשיהו, את אשתו בנווה תרצה ואת בנם הפטפטן במחנה ל"חינוך מחדש", כמו בסין].

2. צרור הערות 28.1.18

* באיזה צד הם – כאשר מנהיג זר תומך בישראל ולא באויביה, הוא נחשב אוייב בעיני הרשימה המשותפת. זו הסיבה לפרובוקציה הפרועה שלהם בישיבת הכנסת בהשתתפות סגן נשיא ארה"ב. רבים במגזר הערבי גינו את ההשתוללות וטענו שהיא מביישת אותם. ומי תמך בפרובוקציה? לא טעיתם. פשקוויל המערכת של "הארץ". הפשקוויל גידף את הממשלה, תקף את נשיא המדינה, לעג למחנ"צ ולמרצ וכתב: "היחידים שייצגו שלשום נאמנה את מתנגדי הכיבוש ושוחרי השלום והדמוקרטיה הישראלים הם חברי הרשימה המשותפת."

כבר מזמן ברור באיזה צד העיתון הזה, בסכסוך הישראלי ערבי, ולכן זה לא אמור להפתיע.

* אין כלום – מה משותף לח"כים היהודים והערבים? אלה ואלה, כאשר הם נתפסים בקלקלתם, מתבכיינים על "רדיפה פוליטית".

* מחוץ לתחום – דמיינו את התרבות הישראלית ללא אריאל זילבר, אחינועם ניני, עמיר בניון, יהונתן גפן, עודד קוטלר, דודו אלהרר ועוד יוצרים ואמנים שכל כך אוהבים להרגיז אותנו בהתבטאויותיהם ולאתגר את יכולת הסובלנות וההכלה של החברה הישראלית. מותר ואף ראוי ורצוי לבקר ולעתים להוקיע את דבריהם, אך הגיעה השעה שהחברה הישראלית תתבגר, ותוציא אל מחוץ לתחום את החרמות והצנזורות. די.

* חרם בריבוע – את שירי התקליט "הכבש הששה עשר" כתב יהונתן גפן. את התקליט הפיק דודו אלהרר. אם כן, צפויים שירי התקליט לחרם כפול, מימין ומשמאל.

אבל היצירה התרבותית חזקה יותר מכל פרובוקציה, דבר הבל ודבר בלע של יוצריה, וכל ניסיונות החרם לא יצלחו.

* סערה בכפית – מכל סיפור הרשומון שאני שומע על נושא אביב גפן וטקס המשואות, אני מתרשם שההחלטה לא היתה פוליטית אלא מקצועית, בידי הדרג המקצועי, ולשרה מירי רגב לא הייתה נגיעה בהחלטה.

ועוד אני מתרשם, שמי שהפיץ את הפייק-ניוז הזה, היתה דווקא "סביבתה" של השרה, שהתפארה ב"החלטה" שלה, כדי לקושש "כפיים" בקרב ה"בייס". לא בכדי, הפרסום הראשון לא היה ב"הארץ" אלא ב"סרוגים".

ולגופו של עניין – כמי שמתנגד בתוקף לחרמות על אמנים, איני רואה כל קשר בין חרם על אמן, לבין החלטה שאמן מסוים לא יהיה האמן היחיד המופיע בה-טקס ה-ממלכתי ביותר, טקס הדלקת המשואות, ערב יום העצמאות השבעים למדינת ישראל. כלומר, גם אם אביב גפן לא יופיע מהסיבה שבטקס הזה יעדיפו אמן פחות שנוי במחלוקת פוליטית, זו החלטה סבירה ולגיטימית.

בקיצור – סערה בכפית שטוחה.

* ליברל – גידי גוב תקף את ליברמן בשל "הוראתו" (זו לא הוראה – ליברמן ידע שאין לו סמכות כזאת. זאת היתה דמגוגיה פופוליסטית לקישוש קולות כמו ה-48 שעות לחיסול הנייה) לא להשמיע את יהונתן גפן. בצדק, גם אני תקפתי אותו.

אבל בדבריו הוא לעג לו, לפחות פעמיים, על המבטא הרוסי שלו. ובעצם אמר שכיוון שהמבטא שלו רוסי, אין לו זכות לומר ולעשות דברים שאולי מותר היה לו, אילו היה לו מבטא צברי.

בכך הוא לא תקף את ליברמן האיש, אלא את ליברמן כאב טיפוס למיליון ישראלים יהודים שהמבטא שלהם רוסי, ושלל את זכותם לומר או לעשות דברים שמותר למי שהמבטא שלו צברי (או ערבי).

יש לזה שם. קוראים לזה גזענות.

אבל גידי גוב אמר את זה כיוון שהוא ליברל. זאת היתה ביקורת ליברלית. ליברלית...

* מניף שני דגלים – ליברמן קורץ לשמאל: ההוצאות להורג יבוצעו בשבת.

* מבקשי מקלט: הדרך השלישית – הגישה שלי לסוגיית מבקשי המקלט שונה משתי הגישות הקיצוניות בנדון. שתי הגישות הקיצוניות מתייחסות לסוגיה באופן סיטונאי – כולם מסתננים ויש לגרש אותם או כולם פליטים ויש להציל אותם. הגישות הללו דוחפות להקצנה, מצד אחד של קסנופוביה, שנאה, גזענות וחדוות גירוש ומצד שני של דמגוגיה, השוואה מופרכת לשואה וסיסמאות שווא כמו "שולחים אותם אל מותם."

כפי שכבר הצעתי לא אחת, גישתי היא קמעונאית. יש לבדוק כל מקרה לגופו, על פי ההגדרות המקובלות בעולם. מי שאינו פליט, ואלו כנראה הרוב הגדול, יש לגרש. מי שהנו פליט, יש להעניק לו מקלט זמני. באשר לפליטים האמיתיים, יש לפזר אותם בכל רחבי הארץ.

* איפה המצלמות? – לפני חצי שנה בדיוק התקפלה הממשלה והסירה את המגנומטרים מהכניסות להר הבית. "בתוך חצי שנה יוצבו מצלמות חכמות בהר הבית" הבטיחה הממשלה. נו?!

אחרי הפיגוע הבא הם כבר ימצאו איזה הסבר.

* נחת וגאווה – בכל שנה אני עורך מיספר סדרי ט"ו בשבט. גם השנה, אוביל סדר של בית המדרש "מעגלים" ושל קיבוץ אורטל ונטלתי חלק בסדר במכון "שיטים". אבל יותר מכל הסדרים הללו, אני נרגש ומאושר מסדר שכלל לא השתתפתי בו.

אסף בני, שהיום מלאו לו 19, נמצא בשנת שירות לפני צבא בעוטף עזה, בקיבוץ עין השלושה. ובליל שבת הוא הוביל סדר ט"ו בשבט של עין השלושה. נחת וגאווה!

* ביד הלשון: צד"י – קצינת המשטרה שהיתה קורבן להטרדות מיניות של ניצב רוני ריטמן היא צ'. כלומר, שמה אסור לפרסום, והיא מכונה על פי האות הראשונה של שמה.

ובתוכניות הרדיו והטלוויזיה, כולל של עיתונאים רהוטים כמו קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן, שמה נהגה כ"צדיק". וכשהם ראיינו את עורכת דינה, גם היא כינתה אותה "צדיק".

אולם ההיגוי הנכון של האות הוא "צדי" ולא "צדיק".

ומה מקור הטעות? צד"י היא האות ה-18 בא"ב. האות הבאה אחריה היא קו"ף. כאשר אומרים במהירות את אותיות הא"ב, הצירוף צד"י קו"ף נשמע כמו "צדיקוף" ומכאן נגרר הקו"ף לצד"י ונהיה "צדיק".

זו טעות ותיקה מאוד. עדות ראשונה לה היא מן המאה ה-11, כלומר לפני כאלף שנים.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

באיזו מידה ניתן לצפות את העתיד?

על ספרו של עמוס עוז

"שלום לקנאים – שלוש מחשבות"

כתר 2017, 136 עמ'

אינך יכול שלא להתייחס בכובד ראש למסרים מהרצאותיו וכתביו של עמוס עוז המזהיר מדם ליבו על כך שאם לא נתפכח וניסוג משטחי הגדה המערבית, ונבלע לתוכנו את האוכלוסייה הפלסטינית – אסון נורא יארע למדינת ישראל – היא תהפוך למדינה עם רוב ערבי, והרי הערבים נוהגים על פי דת האיסלאם להשפיל מיעוטים (תיקון "קל": הם נוהגים למרר את חייהם של המיעוטים, ואף לרצוח אותם, ראו גורלם המר של הקופטים במצרים "המתונה"), ועד שהחזון המזוויע הזה יתממש – עמוס עוז מנבא שלטון קלגסי ודיקטטורי על עם אחר.

אני סבור שחוץ מבנימין זאב הרצל טרם בא לעולם אדם שידע לנבא את העתיד בדייקנות (גם לא ירמיהו הנביא!)

אני מניח שזאת גם מנת חלקו של האיש הגדול לכל הדעות – עמוס עוז, יחד עם זאת, נבואת האימים שלו מדירה שינה מעיני כל שואפי טובתה של המדינה היקרה שלנו.

בספר שלפנינו יש ניתוח אמין ומבוסס למדיי של הקנאות, שימיה כימות העולם, ושאיננה רק נחלתם של המוסלמים. המחבר מתאר מדרג של קנאות. יחד עם זאת, הוא משווה מבלי משים בין הקנאות המוסלמית החובקת עולם ובין קנאותם של בריוני הגבעות (עמ' 12, 31), שעשו מעשים דומים לאלה של קנאי דאע"ש. לא ניתן להכחיש: שריפת משפחה שלימה, ואחר כך חטיפת נער ושריפתו בעודו בחיים הם מעשי זוועה, אבל ההבדל איננו בקיומם של רוצחים מטורפים שנמצאים בכל אתר – ההבדל הוא באיך מתייחסת החברה הסובבת אל הקנאים האלה ואל מעשיהם: בישראל יש גינוי לזוועה מקיר לקיר, והרוצחים המתועבים מועמדים לדין; ואילו ברשות הפלסטינית הרוצחים המבהילים האלה זוכים לכבוד מלכים, תמונותיהם מרוחות על הקירות לאורך הרחובות, ומי שנהרג בקרב עם כוחות הביטחון זוכה לתואר "שאהיד", ואם הוא נאסר לאחר משפט לבית כלא ישראלי – משפחתו זוכה למשכורת חודשים כפרס על "מעשה הגבורה" שלו.

המחבר מביא דוגמה לקנאות יהודית את סיפורו של סמי מיכאל על נהג מונית שקבע חד-משמעית שיש להרוג את כל הערבים. כשסמי מיכאל עימת אותו עם אפשרות היפותטית, שרצח כזה הוא אפשרי, והנהג עצמו יידרש להרוג ילדה בוכייה שנותרה יתומה לאחר ההרג – הנהג נבוך, והזעם הקדוש שלו התפוגג.

שוב, יורשה לי לערוך משוואה: הנהג הישראלי הקנאי מציע "תיאורטית" להרוג את כל הערבים, אבל הוא עצמו איננו מסוגל להרוג ילדה ערבייה קטנה; לעומת זאת, המחבלים הפלסטינאים הורגים באכסטזה ילדים קטנים, ואף עוללי שדיים, והם גאים על מעשיהם, ומקבלים תימוכין מהחברה בה הם חיים, כי את כל היהודים יש להשמיד (כך כתוב בחדית'!), וכשהוא עומד לדין בבית המשפט הישראלי על מעשה הזוועה שעשה – הוא מחייך מאוזן לאוזן בסיפוק אינסופי, כי בחייו הוא זוכה בכבוד השמור לגיבורי האומה הפלסטינית, ובמותו יזכה בוודאי לגן עדן, המובטח בחגיגיות עשרות פעמים בקוראן.

ב"מדרג" הזה עמוס עוז איננו נוגע, ולא רק זאת, הוא מאשים אותנו במורשת של אלימות, פולחן הצבאיות, הזיות על גדולה אימפריאלית; ומי אשם בכל זה? היהודים שהגיעו וארצה מאירופה, כלומר, האשכנזים. לעומת אלה, יהודי המזרח הביאו עמם מסורת של מתינות.

הגם אתה עמוס עוז?! גם אתה חושב שכל האסונות שנחתו על מדינתנו המיוסרת נובעים מיהדות אשכנז? האם בחווה החקלאית בחולדה שנוסדה ב-1906, וחוותה פוגרום נורא ב-1929, שבעקבותיו נוסד הקיבוץ חולדה – האם היה באנשים היקרים האלה שמץ של מיליטריזם לפני שמאות ערבים הגיעו עם חמורים וגמלים לחמוס את הרכוש המעט שלהם, לשרוף את אסמם ולהחריב את החווה עד היסוד?

היתה לי הזכות לעבוד שכם אל שכם עם אנשי העלייה השנייה והשלישית – מעולם לא פגשתי אנשים איכותיים, ישרים, מסורים ומוסריים כמותם. הם היו א"ד גורדונים מהלכים, הם גאלו את עצמם בעבודת פרך באדמה הקשה ובאקלים הקשה הזה בארץ ישראל, ובלילות שמרו כדי למנוע גניבות והתנכלויות. כוח מגן (הדגש על "מגן"!) נוצר ביישוב העברי רק אחרי מה שנהגו לכנות "מאורעות", שהיו למעשה פוגרומים מזוויעים. האם לזה ייקרא מיליטריזם שהאשכנזים ייבאו מאירופה?! האם דגניה נוסדה עם כוונות מיליטריסטיות? האם זאת היתה מגמת הקיבוצים הנוספים שקמו בעקבותיה, קיבוצים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית? האם לחלוצי נהלל היתה מוטיבציה מיליטריסטית, וכן לכל המושבים שקמו בעקבותיו?

ובאשר למתינות המזרחית, ובכן צריך להודות שבתחום האמונה והדת יוצאי ארצות האיסלאם יותר פרמיסיבים ויותר מתונים מאשר החרדים הקיצוניים האשכנזים. אבל באמת להעניק ליהדות זאת תווית של מתינות בכל הנוגע למדיניות ולחיי החברה?! סטטיסטית יהדות המזרח מצביעה תדיר למפלגות הימניות הקיצוניות. ב"עבודה" וב"מרץ" צריך לחפשם בפינצטה.

הרי עוד תזכורת: בשנות השמונים של המאה הקודמת היו מרוחים הקירות של "הבימה" ושל בתי כנסת אשכנזיים: "אשכנזים לבוכנוואלד!" "מוות לאשכנזים!" מוני יקים היה גאה על הקופירייט של כינוי הזוועה "אשכנאצים!" שגם הוא היה מרוח על הקירות. הוא ותקווה לוי טענו בראש חוצות כי האשכנזים הם האוייב האמיתי שלהם. שלום צדוק הודיע על דפי העיתון שהוא עומד לצאת לרחוב לירות בכל אשכנזי שיפגוש. חסידה אבו-חצירא טענה שבורג וזיגל הם ראשי המאפיה של הנאצים, כי חשפו את מעלליו של אחיה, שבגינם ישב בכלא. כוכבי שמש וצ'רלי ביטון (לא קוטל קנים – חבר כנסת!) דרשו משלטונות ברית המועצות לא להרשות עלייה של יהודים רוסים שגוזלים את פרנסתם של המזרחיים. קיבוץ נחשון הזמין את צעירי מוסררה למפגש פיוס, ואלה ערכו פוגרום בקיבוץ בטענה שכל מה שנמצא בקיבוץ שייך להם. מקרה דומה קרה בקיבוץ הראל – צעירי מוסררה דרשו בעלות על מבנים בקיבוץ.

כדור השלג לא נעצר במאה הקודמת: יוסי סוכרי כתב באחד מספריו כי הוא מייחל לחורבנה של מדינת ישראל המנוהלת על ידי האויב האשכנזי; רועי חסן כתב בשיר כי שרף את ספריו של נתן זך; מואיז בן הראש כתב בשיר שהתפרסם בכל העיתונים "ינעל אבוק ביאליק" ותיאר את ביאליק כמשורר בינוני שהפכו אותו ללא סיבה למשורר לאומי, שאת הפרסים על שמו מחלקים תמיד למשוררים בינוניים אשכנזים; ומאור זגורי, שיש לו טור בעיתון, והוא מביים בטלוויזיה ובתיאטרון, כתב: "תתחילו לפחד (האשכנזים), תתחילו להבין שזמנכם עבר."

מעניין אם אחרי הרשימה (החלקית מאוד!) הנ"ל עמוס עוז עדיין מחזיק בדעתו באשר לסיווג המתינות על פי מוצא העדות.

נקל להסכים עם מרבית שאר הטיעונים בספר: באמת לא נראה באופק האפשרות שאת הקנאות המוסלמית ניתן להכחיד רק בכוח הזרוע, אלא מן הדין שאיסלאם מתון יתערב. האמת היא שיש איסלאם מתון, והוא נמצא בכת מוסלמית קטנה, שהמרכז שלה הוא בחיפה – כת האחמדים, המאמינים שהג'יהאד חייב להיות עניין של הלב, ולא צו לאלימות. אני קראתי את הקוראן (בתרגום הישן של ריבלין), ולדעתי (הבלתי מוסמכת!) האחמדים היקרים האלה טועים: הקוראן, שמעגן את ציוויו על עיוות המקורות (בני ישראל הרגו כביכול את אליהו, דויד הוא צאצא של נוח, פרעה ביקש מהמן לבנות לו מגדל כדי להגיע לשמיים, פרעה נענש במבול, עזרא הוא בן האלוהים בעיני היהודים, בני ישראל בנו את העגל במצוות השומרוני – רשימה חלקית!) –  דורש בעשרות מקומות להשליט את האיסלאם בעולם בכוח החרב ולהשמיד את הכופרים. כלומר, לא נראה שבעתיד הנראה לעין ישפיע איסלאם מתון על איסלאם קיצוני.

המחבר מציע דיבר נוסף: "לא תכאיב!" כי הכאב באמת הוא תחושה מוכרת על ידי הכול. אלא שהוא מסתייג: יש קנאים סדיסטים שנהנים לראות כאב. אנחנו ראינו באיזו הנאה אנשי דאע"ש עורפים ראשים ושורפים אנשים חיים לעיני קהל נלהב, וכמובן, מחנכים את ילדיהם להיות סדיסטים כמותם. איך אפשר למתן מפלצות אדם כאלה?

המחבר עושה מעשה רב כאשר הוא משתית את המוסר אליו הוא מטיף על מקורות ישראל, החל מחרס ח'רבת קייאפה, שיש בו צווים מוסריים שקדמו אפילו להטפות הנביאים; וכן אמרות נפלאות, כגון: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" "לא תרצח!" "בקש שלום ורודפהו" "איש בחטאו יומת" "חביב אדם שנברא בצלם" "אחרי רבים להטות".

כל אלה, לדעת המחבר, יכולים בהחלט להיות סיסמאות של מחנה השלום הישראלי. החרס של ח'רבת קייאפה, עם ההיגדים המוסריים, גובר בעיניו של המחבר על "שולחן ערוך" (גם בעיניי!) הסוגיה התלמודית "תנורו של עכנאי" נותנת יתרון לשקלא וטריא האנושית על פני "הראיה" האלוהית. המחבר מביא ראיות חותכות לכך ש"העגלה" החילונית מלאה כל טוב: תרבות, הגות, ספרות אמנות, ובוודאי אין לקבל את ההתנשאות החרדית נוסח החזון אי"ש על כך שרק "העגלה" שלהם מלאה. המחבר דוחה בצדק את הטענה המתנשאת של הרב קוק וחסידיו על כך שהחלוצים היו, מבלי להבין (!), מכשיר בידי ההשגחה להביא לגאולת עם ישראל בארצו; כי גם הכפירה, גם היינה ושפינוזה, גם הרפורמים – כולם הם חלק מהתרבות היהודית. המגזר הדתי והחרדי איננו מסוגל להתמודד עם העולם החילוני, עם הציונות, עם הרפורמה בדת, עם "הסבר" לרצח שליש מעמנו. מבחינה מדינית החרדים ומשיחֵי הגבעות חיים בתקופת האבן – הם אינם מסוגלים לקלוט דמוקרטיה, פרלמנט, בג"ץ, זכויות הפרט. הם דורשים מלכות, שאגב מזכיר המחבר בצדק, היא איננה מוסד בעל שורשים ישראליים (ראו נאום שמואל אל מבקשי המלכות בשמואל א' ח'). אם חס וחלילה נקבל על עצמנו את התיאוריה ההרסנית של קנאינו, ונתגרה בעולם המוסלמי אדיר הממדים – אנו עלולים לאבד את עצמאותנו כמו בימים הרחוקים ההם כשהקנאים סמכו על עזרת השם ולחמו נגד מעצמות כמו בבל ורומא. לא שנאת חינם גרמה לחורבן, אלא הקנאות העיוורת. אמת ויציב!

המחבר סבור שמאז מלחמת ששת הימים לא ניצחנו בשום מלחמה, ואם נתעקש "לנהל את הסכסוך" בטענה שאין לנו פרטנר, אנו צפויים לאינסוף מבצעים ומלחמות, וחרם של כל העולם נגדנו. המחבר סבור שכל העולם, חוץ מחמאס, חיזבאללה ואיראן, מכיר בזכותנו בגבולות הקו הירוק, אך חוץ מקומץ קנאים הזויים – אף אחד בעולם אינו מכיר בזכות אבות שלנו על שכם ורמאללה.

בעניין הזה צריך עיון נוסף: "חוץ מחמאס, חיזבאללה ואיראן"? והרי אלה עוטפים את גבולותינו כמו כפפה! חמאס הוא לא רק בעזה – מחצית האוכלוסייה ביהודה ושומרון היא חמאסית. חיזבאללה נמצא בצפון, ואיראן כבר על הגבול שלנו ברמת הגולן. "החוץ" הזה איננו מבוטל בכלל, ואלה מצהירים, ועושים כל מאמץ לממש הצהרותיהם – שמשימתם-חובתם הדתית הקדושה היא להשמיד אותנו. ומה לגבי "המתונים"? הם דורשים חזרה מוחלטת לקו הירוק (אני מניח שגם עמוס עוז סבור כך), וזכות השיבה של מיליוני פליטים למדינת ישראל. כל זה יוביל בדיוק למה שעמוס עוז חושש ממנו – מדינת ישראל תהפוך למדינה ערבית שהמיעוט היהודי יופלה וידוכא עד שייאלץ לשוב לגולה.

עמוס עוז טוען שהשלום היה בר השגה, אבל "האבות" שלנו – רבין, ברק ואולמרט התקמצנו, ולא נתנו לפלסטינים מה שהם דרשו. אני דווקא חושב שהם היו לארג'ים ביותר, ואולמרט אף הגזים בלארג'יות שלו, אבל בעולם הפלסטיני מנהיג שיסכים לפחות מהדרישות המכסימליות שלהם – ייחשב לבוגד, ויכול כבר למחרת לחתום על צוואה. אריק שרון, הימני, הבולדוזר, מייסד ההתנחלויות, עשה מעשה אמיץ, ופינה ב-2005 את כל רצועת עזה מיישובים יהודיים, עזה הפכה פנויה מיהודים עד הסנטימטר האחרון. ובכן, מה? במה הוטב מצבנו? אנחנו מעבירים לרצועת עזה אלפי משאיות עם סחורה ומזון, תרופות וחומרי בנייה, מעבירים להם חשמל שלא תמיד הם משלמים עליו, חולים שלהם נרפאים בבתי החולים שלנו, ומה אנחנו מקבלי בתמורה: אלפי טילים ופגזי מרגמה, ומנהרות חבלה ורצח. האם לא צריך ללמוד מהניסיון? מדוע שבגדה יהיה המצב שונה אם נחליט יום אחד לנטוש את המקום?

עמוס עוז מסכים שאין ללעוג לאזרחי ישראל החוששים מנטישת השטחים, אבל הוא כן לועג למי שסבור כי מדינה חמאסית, בלי נוכחות צה"ל, תמטיר בוודאות טילים על נתב"ג ועל לב המדינה. ומדוע הלעג? כי היום, לדידו, אפשר אפילו מאינדונזיה לשלוח טיל ישירות לכל נקודה על מפת ישראל.

עמוס עוז אינו מדייק פורתא: כנגד טילים נמצא פתרון (שלא היה קיים במלחמת המפרץ), נמצא פתרון גם נגד מנהרות, אבל כנגד פגזי מרגמה ותותחים – אין עדיין מענה, ובוודאי לא יהיה מענה בזמן הקרוב, ואז טיווח מטול כרם לנתניה עלול להיות ממש משחק ילדים.

עמוס עוז מציע לנטוש את הגדה כפי שנטשנו את לבנון ואת רצועת עזה. הוא יודע שצעד זה לא יביא לרגיעה, אבל לדעתו אין פתרון אחר. נדמה לי שבדיוק ממה שהוא חושש אם לא נעשה כעצתו – בדיוק אסון כזה יתרחש אם כן נישמע לה. הוא מאמין שבהיסטוריה יש מקרים הפיכים, לכן אין טעם להגיד שבגלל רוב ההתנחלויות ביהודה ובשומרון – המצב הוא בלתי הפיך. הוא מביא דוגמאות, שהחזקה מביניהם היא ביטול ההתנחלות הצרפתית באלג'יריה בידי שארל דה-גול. בכל זאת, הים התיכון מפריד בין אלגי'ר לצרפת. בין טול כרם לנתניה מפריד רק כביש 6.

אין ספק שעמוס עוז הוא אוהב גדול של מדינת ישראל, ודואג לה מלב דואב ומביע חשש (מוצדק למדי) לאילו תהומות יכול המצב הנוכחי להוביל את מדינת ישראל, אבל לא השתכנעתי שהדרך שהוא מציע לא תוביל אותנו לאותו אסון ממנו הוא מבקש להזהיר.

האם יש לי פתרון אחר? ממש לא. המצב שלנו הוא לא לבלוע ולא להקיא. אבל אני מייחל יחד עמו שיהיה מצב "הפיך" אבל בכיוון אחר לגמרי: שסוף סוף יחדור השיח הדמוקרטי למדינות המוסלמיות (רמזים ראשונים: לנשים בערב הסעודית מותר כבר לנהוג ולצפות במשחקי כדורגל – איזו קדמה!), ויציל אותן מהנחשלות ומהשיח האלים שהדת כפתה עליהם, שיאפשר גם לבריות מפוכחות להביע דעה בלי חשש שיירצחו. ואז, כפי שגולדה מאיר המנוחה סברה: שתי מדינות דמוקרטיות מסוגלות לפתור סכסוכים קשים בדרכי שלום.

משה גרנות

אהוד:  יש אומרים כי כמעט כל דבר חדש שעמוס עוז אומר, אינו נכון. וכמעט כל דבר נכון שעמוס עוז אומר, אינו חדש. ואתה עוד מתייחס ברצינות לדברים שהוא כותב בספרו!? – אלה לפעמים שטויות שעושות רושם רק על חסידי דיעותיו בישראל, ועל הגויים המעניקים לו פרסים, בין השאר, גם על פעילותו למען ה"שלום", אשר בחזונו-שלו, כדבריך, הגדה המערבית, שתיפול גם היא בידי החמאס – תעמיד את רצועת החוף, שבה חיים אנחנו, מרבית אוכלוסי ישראל – במצבם של יישובי "עוטף עזה" מול טרור החמאס!

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

אלתרמן הצעיר (חלק א')

הרצאה שישית בסדרה לשנת תשע"ח, המרצה –

ד"ר משה גרנות

עיון בשירים מתוך "כוכבים בחוץ":

"הסער עבר פה לפנות בוקר", "עוד חוזר הניגון", "ירח"

הטקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת בחדר הפנימי

של אגף השאלת הספרים של הספרייה

ביום ב', 12.2.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

חנייה חופשית בצידי המדרכות ובמגרש החנייה שליד בניין יד לבנים

* * *

מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן

(נִפְטַר: אֶמְצַע הַמֵּאָה ה-13). נִדְפְּסוּ לָרִאשׁוֹנָה  במנטובה שי"ז 1557

תַּעֲבִיר (הַעֲבָרָה לִלְשׁוֹן יָמֵינוּ, 1982):  נוּרִית יוּבַל

הַבַּטְלָן וְהָעַמְלָן

הַשּׁוֹר מָשַׁךְ בְּמַחֲרֵשָׁה.

עֲבוֹדָתוֹ הָיְתָה קָשָׁה:

קָשׁוּר הֵיטֵב אֶל הָרִתְמָה

חָרַץ תְּלָמִים בָּאֲדָמָה.

עָבָר שָׁם פֶּרֶא-פַּר בַּטְלָן

וְהִסְתַּכֵּל עַל הָעַמְלָן

וְגַם קָרָא אֵלָיו בְּבוּז:

"אֵיזֶה חַיִּים! אֵיזֶה בִּזְבּוּז!

יוֹם אַחַר יוֹם לִמְשֹׁך בָּעֹל

וְלַעֲמֹל! וְלַעֲמֹל!

הַבֵּט כַּמָּה חַיַּי טוֹבִים!

רַק מִשְׂחָקִים וַעֲגָבִים!

וּבַכְּרָמִים, וּבִמְחוֹלוֹת

אֶזְלֹל לַשֹׂבַע אֶשְׁכּוֹלוֹת!"

עָנָה הַשּׁוֹר: "יָדִיד יָקָר,

אֲנִי חָשׁוּב לוֹ, לָאִכָּר.

כָּל עוֹד אֶשְׁקֹד עַל הַמְּלָאכָה

הַפַּרְנָסָה שֶׁלִּי בְּטוּחָה.

כָּל עוֹד אַטֶּה עִמּוֹ שִׁכְמִי

גַּם הוּא יַבְטִיחַ אֶת שְׁלוֹמִי!

אַתָּה – זוֹלֵל רַק וְיָשֵׁן,

אַךְ כְּשֶׁבְּשָׂרְךָ יִהְיֶה דָּשֵׁן –

אֶל הַשּׁוֹחֵט! יָדִיד שֶׁלִּי!

שָׂם יַהַפְכוּךָ לְצָלִי!"

וְעוֹד נוֹשֵׂא הַשּׁוֹר דְבָרָיו,

נִלְקַח הַפַּר בִּיְדֵי עִָם רָב

אֶל הַטַּבָּח וְאֶל סִירָיו.

חָרוּץ שׁוֹקֵד עַל מְלַאכְתּוֹ

וּבָהּ תְּהִי תְּהִלָּתוֹ;

אַךְ הַבַּטְלָן לְעֻמָּתוֹ

חַיָּיו רֵיקִים, חַסְרֵי תּוֹחֶלֶת

וְרַק בְּשָּׂרוֹ מֵבִיא תּוֹעֶלֶת!

* * *

יוסף דלומי

אל תהיו פראיירים

לאחרונה קיבלתי בתיבת הדואר חוברת מהודרת מאוד של ארגון "אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה/מערך לימודי חוץ. בחוברת מוצעים קרוב ל-50 קורסים שיתקיימו בחודשי האביב והקיץ,  ב-11 אתרים בארץ.

הנושאים מעניינים והמרצים בעלי שמות מוכרים. חלקם מתפרנס ממתן הרצאות, אך רובם הם אנשי אקדמיה ותקשורת אשר עבורם זהו עיסוק נוסף.

הכל נהדר עד שהקורא מגיע לעלויות.

סדרות הקורסים נעות בין 5 ל-10 מפגשים. חשבון פשוט מראה כי עלות מפגש למשתתף נעה בין 90 ל 100 שקל למפגש. במקרים של מרצים מבוקשים במיוחד, המחיר אף גבוה יותר. אני מניח שבמחירים המוצעים קיים ביקוש.

אך מה עם מי שמתקשה לשלם סכומים נכבדים כאלו?

לאלו אני מציע לפנות לשפע הקורסים באוניברסיטאות, הפתוחים להצטרפות מבוגרים ליד הסטודנטים. המחיר זול בהרבה. 500 שקל לקורס לסימסטר, פחות מ-40 שקל למפגש. תקרת המחיר למעוניין בהשתתפות חופשית בכל הקורסים היא 2500 שקל לסימסטר.

הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב מציעה 120 קורסים לסימסטר הקרוב המתחיל ב-4 למרץ. הם מופיעים באתר האוניברסיטה תחת הכותרת "לומדים בגילמן". שבה משתתפים כ-1500 מבוגרים. מזה שבע שנים אני נהנה מהשתתפותי במסגרת הזאת, ולכן היא מוכרת לי במיוחד.

מעבר לכך, מוצעות סדרות שנתיות המכוונות לקהל הרחב. עלות של מפגש היא בין 50 ל-60 שקל.

תוכנית דומה קיימת גם באוניברסיטת בר אילן, ומן הסתם במסגרות אקדמיות נוספות ברחבי הארץ.

יוסף דלומי

* * *

מומלץ מאוד! צפה ביוסי בנאי, אקטואלי מתמיד ב-YouTube

https://youtu.be/CqS3DWl7kEA

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק י"ג. מפלאי הניאגרה

חוות האיכרים הראשונה שאותה התכוננתי לבקר היתה במדינת אוהיו, אבל אני החלטתי שלא לנסוע אליה ישירות מוושינגטון, כי רציתי להמתין יומיים שלושה עד שהגלויות שליי כתבה עבורי, יספיקו להגיע ליעדיהן.

על הביקור במפלי הניאגרה חלמתי בילדותי תוך קריאה בעיתון "דבר לילדים". תיאור מפלי המים העצומים  שבו את ליבי, והסיפור על המשוגע שצף והגיע למפל בתוך חבית סגורה, הצית את דימיוני. רשמתי לעצמי שלא להחמיץ את המפלים האלה, ולהשוות אותם למפלי שבע תחנות, המוכרות לכל תל-אביבי.

יכולתי לנסוע בכבישים המהירים, אבל מאחר שדרכי לא אצה לי, העדפתי לנסוע בדרכי הכפרים וליהנות מהנופים המרהיבים ומהנחלים הרבים שליוו אותי כמעט לכל אורך הדרך. מפת הכבישים היתה מונחת לצדי כל הזמן, ואני שיננתי לעצמי כל נקודת ישוב שאותה הייתי אמור למצוא בהצטלבות הבאה.

אחרי כמה שעות של נסיעה הבנתי שהתבלבלתי. אותו יישוב שבו עצרתי ליד תחנת דלק, לא הופיע על המפה ולא ידעתי איפה אני. כל מי ששאלתי איפה הניאגרה, פקח מולי זוג עיניים תמהות ולא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. לא הבנתי איך עובדי תחנת דלק, שאמורים להתמצא בדרכים, לא שמעו אף פעם על מפלי הניאגרה. 

אמנם לא ידעתי איך אומרים באנגלית מפלים, אבל ניאגרה הוא שם בינלאומי, אפילו המתקן המודרני-היסטורי להורדת המים בבית השימוש נשא באנגלית את האותיות 'NIAGRA', וכל ילד בארץ הכיר את המלה הזאת. אז איך יוצאים מהמבוך?

למזלי הגיע לתחנת הדלק אוטובוס של תיירים ואני הבנתי שמנהג האוטובוס בטח תבוא לי הישועה, לכן צעדתי אחרי האוטו הנוסע לאיטו תוך חיפוש מקום חנייה. וברגע שעצר ופתח את הדלתות, עליתי על המדרגה ושאלתי:

 WEHER IS THE NIAGARA?""

להפתעתי, הוא לא הבין את השאלה ופנה לנוסעים לעזרה. גם הם לא ידעו ומשכו כתפיים. ברגע זה צץ לי רעיון הצלה. רצתי לרמבלר, הוצאתי את המפה הפרושה וחזרתי אל האוטובוס. עצרתי קבוצת תיירים, שהתחילה ללכת, והצבעתי להם על הכתם הכחול שבמרכז המפה. 

למראה האצבע שלי, השמיעו התיירים אנחת רווחה וכולם כאיש אחד צעקו את השם "נייגְרה פוֹלס."

הייתי קצת נבוך, אם בארץ, ובטח בכל העולם,  קוראים למפלים האלה ניאגרה עם גימל קמוצה, למה הם האמריקנים מוכרחים לבטא את השם עם גימ"ל שוואית, ובכלל, המילים הרי כל כך דומות, הרי כל פתי יוכל להבין שניאגָרָה ונייגְרה זה אותו מקום.

כשנסעתי אחר כך בדרך הנכונה, כפי שנהג האוטובוס הסביר לי וצייר לי על המפה, חשבתי שלא יפה מצידי ללעוג לאמריקנים המטומטמים, הרי גם לי קרה מקרה דומה ואני, משום מה, לא רואה את עצמי כמטומטם מושלם (אולי רק לפעמים).

הדבר קרה אחרי מלחמת העצמאות, כשהתחילו להגיע גלי עלייה לארץ ובאחד הביקורים שלי בבית, פגשתי עולה חדשה שדיברה איתי אידיש ושאלה אותי איך היא יכולה להגיע ל"בתולים שמעון."

הסברתי לה באידיש הרצוצה שלי שאני לא מכיר בתולים כאלה. לא עזר לי כלום, היא התעקשה ועמדה על כך שהבתולים הם של שמעון.

אימי הייתה אותה שעה במכולת ושנינו חיכינו שתחזור ותסביר לנו במה מדובר.

אימי, שאוצר המלים שלה לא כלל מלים  הקשורות  לחלקי גוף מוצנעים, היתה אובדת עצות כמוני, ואז האורחת נזכרה פתאום שהשם המדויק רשום לה בפתק בשפה העברית. 

כשהוציאה את  פיסת הנייר מארנקה, נפתרה התעלומה. שם המקום היה "בית-עולים שמעון."

אז אם גם אני לא הצלחתי להבין את מהות הקשר בין בית עולים לבתולים, מה לי כי אלין על האמריקנים?

כשהגעתי למפלי הניאגרה כבר כיסה הלילה את המראות הנפלאים שיתגלו לי בבוקר למחרת, ונרמזו לי עתה על ידי פרוז'קטורים ענקיים שהאירו פינות חמד המעלים קצף לבן.

הרעש העמום של מפלי המים האדירים, והאוויר שהיה ספוג רסיסי טל נעימים, הוכיחו לי סופית שאני נמצא במקום הנכון ולא נזקקתי לוודא זאת על ידי שאלות לעוברי אורח, למרות שעכשיו כבר ידעתי לבטא את השם במבטא הנכון.

חניתי במגרש חנייה רב ממדים של מלון יוקרתי והיה זה הלילה הראשון שבו ישנתי בתוך הרכב, לילה שבעקבותיו עברו עליי עוד עשרות לילות שינה כאלה בחודשים הקרובים.

כשהתעוררתי, היה הבוקר עוד מעורב בדמדומי הלילה, ואני מיהרתי עם חבילת נייר לגלות פינת חורש שנועדה להציל בעלי מעיים המורגלים למצוא עם שחר רווח והצלה למערכת העיכול שלהם.

רווח אחר שבא לעזרתי באותה שעת כריעה, היה הרווח  שבין השיחים שמולי, שחשף לעיניי נוף מקסים של המפלים הענקיים ההולכים ומתבהרים מול קרני הזהב, המתחילים להציף את השמיים, שזה עתה נפרדו ממירבץ הכוכבים שמעליהם. בתור מי שגדל על נופי נחל הירקון, ששיאם היה באזור מפלי שבע טחנות המטפטפים זרמי שלוליות, לא ידעתי את נפשי ושכחתי שעוד מעט כל הארץ תתעורר משנתה ואני עוד עלול להיתפס בקלקלתי.

עם ארוחת הבוקר לא היו לי בעיות. אצל מקס בן דודי למדתי שהארוחה הכי קלה להכנה כוללת קורנפלקס עם חלב ועם ענבים הנמרטים לתוכו. אחרי הארוחה יצאתי לשוטט בסביבה, להשקיף ולהתפעל מנפלאות הטבע ולהחליף מבטים עם אנשי הבוקר, שקמו זה עתה משנתם  ומסתובבים כמוני  הלומי נוף.

תוך לימוד המקום ובדיקות האפשרויות להוציא כסף, נודע לי על שתי דרכים. האחת, טיול בגבהי המפלים תוך טיול על שבילי עץ העומדים על פיגומים המובילים טיולי הליכה במנהרות חצובות בסלע או גשרים תלויים העוברים מתחת למפלים  האדירים,  והדרך השנייה, שיט סירות למטה באגם עצמו, כשהסירה מתקרבת ממש אל מפגש המפל עם משטח המים, החוזרים להיות נהר הזורם מקנדה אל  תוככי ארצות הברית. יכולתי כמובן לבחור גם בשתי האפשרויות, אך אני לא מהחמדנים והעדפתי בסוף רק בטיול על שבילי העץ, כי בחרתי להביט על העולם מלמעלה למטה, בייחוד כשזה עולה 3 דולרים פחות, וגם מבטיח אותך מסכנה שאיזה משוגע בתוך חבית יקפוץ לך על הראש. הטיול כלל חווייה נוספת של התלבשות במעילי גשם צבעוניים. כל קבוצת אנשים קיבלה את הצבע שלה, ואלה הוסיפו לנוף המרהיב תמונות משובבות נפש של תולעי אדם  צבעוניים המתפתלים על שבילי העץ.

יום שלם עשיתי במשטחי הניאגרה כשאני מסתובב לבדי בין המוני אדם, בלי לפגוש אפילו ישראלי אחד.

את ערבו של היום עשיתי ליד שולחן עץ באחד הפארקים שנקלעו בדרכי. הפכתי את שולחן האוכל לשולחן כתיבה. הוצאתי את בלוק המכתבים, את גלויות הנוף שקניתי במקום ואת המחברת שנשאה את השם "יומנה של  איה הג'ינג'ית באמריקה". מובן שהכתיבה נסבה על מפלי הניאגרה, אך לאו דווקא על הנוף עוצר הנשימה, אלא יותר על הבורות של העם האמריקני שלא יודע להבדיל בין ניאגרה לנייגרה. שתיים מהגלויות הנושאות את תמונת מפלי הניאגרה היו מיועדות לשתי נשים אמריקניות. לשתיהן כתבתי שאני בדרך אליהן. האחת ללילי בת דודתי הגרה בהוליווד ומעולם לא ראיתיה, והשנייה לפלורה במברגר בשיקגו, שגם אותה לא ראיתי, אבל ראיתי את ליי אחותה היפה מוושינגטון.

בשארית היום, כשאור השמש השוקעת עוד איפשר לי להסתכל במפה של מדינת אוהיו, חיפשתי כפר הנושא את השם המפואר "ג'נבה". בכפר הזה  גר איכר יהודי, איזידור רוט, שחלום חייו היה – כך נודע לי יותר מאוחר – להגיע לארץ ישראל ולבנות בה את ביתו. יש להניח ששם האיש ושם בתו הנאה היו נשכחים ממני, אלמלא עלה הסיפור שלו ושלי על הדף הראשון של  העיתון  המקומי. הודות לכך אוכל בספר שאכתוב, לכלול לא רק את שם האיש אלא גם את תמונתו ותמונת בתו לצידו של בחור משופם המחייך במבוכה ולא מגלה לאיש, שהוא מת מרעב.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [102]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

ביזוי

יום אחד קם לנו המשורר הלאומי יונתן גפן, מ"אושיות התרבות" שלנו, ופלט דברי חוכמה עילאית, כאשר הישווה את הנערה הערבייה עהאד תמימי, שסטרה לקצין צה"ל [מבלי שזה יגיב כלפיה ובכך הוכיח שיקול-דעת ואיפוק וערכים אנושיים שלפיהם פועל צה"ל במיטבו] וגפן השווה אותה ללא פחות מאשר לדוד המלך, ז'אן דארק, חנה סנש ואנה פראנק.

מלבד עצם המופרכוּת שבהשוואות אלה [שיילך וילמד מה עשו ופעלו האנשים הנזכרים האלה], היה פה ביזוי בוטה ונבזי של קורבנות השואה, של גבורתה של חנה סנש ואישיותה של אנה פראנק. ואם לא די בכך, הוא ביזה גם את חיילי צה"ל, המגינים על עם ישראל [ולא הם קובעים את המדיניות אם לסיים את "הכיבוש" או להמשיך אותו לעולם ועד] כאשר הוא משווה אותם לחיילי ס.ס. הגרמנים שרצחו יהודים בשואה.

אך הביזוי הזה של ערכים לאומיים ואנושיים חוזר אליו כבומרנג ושם על ראשו מצנפת של ליצן.

עלוב שכמותו.

גידי אינו עולה חדש

גידי גוב, גם הוא מ"אושיות התרבות" אצלנו. מותר לו לא לאהוב את אביגדור ליברמן ולשלול את דרכו ואת מדיניותו, מותר לו לפעול – בדרכים דמוקרטיות כמובן, בהסברה, בשיכנוע, שיש להחליף את שר הביטחון הזה, יחד עם כל הממשלה שלו. אך זה שהוא התנפל בשחצנות ובגסות על ליברמן האיש, "העולה החדש בעל המבטא הרוסי הכבד," ובכך זרק בוץ [אם לא משהו מסריח יותר] בפרצופם של עולי בריה"מ לשעבר – 1.4 מיליון איש, ופגע בעצם בכל העולים שבאו לארץ מאז תחילת הציונות, והמבטא שלהם לא היה צברי, דבר הראוי לגינוי בפי גידי גוב.

הוא אמנם התנצל על דבריו, ו"מודה ועוזב ירוחם", אך נראה שהתנצלות זו היתה מן השפה ולחוץ, וספק אם ירוחם.

אולי לא ידוע לרבים: גידי גוב הוא נינו של ד"ר חיסין, איש ביל"ו, שעלה לארץ בתחילת המאה העשרים והיה הרופא הראשון של תל-אביב שנוסדה זה-מקרוב. הוא דיבר עברית במבטא רוסי. אוי לאותה בושה.

וכאן המקום לשאול את גידי גוב, בסגנונו של שמואל פלאטו-שרון, במבטא צרפתי כבד: ומה עשית אתה בשביל [להיות] "סאברה"?

גם סבא-רבא של אביב גפן [הוא סבא של יהונתן גפן], שמואל דיין, איש העלייה השנייה, ממקימי דגניה ונהלל, היה עולה חדש ודיבר עברית במבטא אידישאי. בושה למשפחה. 

גילוי נאות: כותב שורות אלה, גם הוא "עולה חדש" [משנת 1950], והוא מדבר עברית במבטא זר, לא צברי, ואינו בוש בכך.

צ'חצ'חים

זוכרים את דודו טופז המנוח, וכינויו "צ'חצ'חים" לבני עדות המזרח, באסיפת בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשירית, בשנת 1981?

"בזכות" מילה מטופשת וגזענית זו הפסידה המפלגה [שוב] את הסיכוי להחליף את ממשלת הליכוד.

עכשיו קמו אותם "חכמים", "אושיות תרבות" במקומותינו – יונתן גפן וגידי גוב ופָלטו [שוב] דברים אידיוטיים, שפגעו בציבורים רחבים של בוחרים מסורתיים ונאמנים למפלגות השמאל. הליכוד צריך לשלוח להם זר פרחים.  הם יביאו [שוב] לתבוסה של מחנה השמאל והנצחת ממשלת הליכוד לאורך ימים.

 "אושיות תרבות".

המשוגע על הגג

וכנגד שניים אלה קם לו "חכם" אחר, גם הוא מ"אושיות התרבות" הישראלית, דודו אלהרר, ומפליט [מפליץ] אמירה אידיוטית, מטורפת, מזוויעה: שהוא רוצה לשבת על גג הקרמטוריום בטרבלינקה ולראות את עמוס עוז עולה בעשן...

איזו רישעות, איזו אטימות, איזה טירוף. ואין טעם לקרוא לו: משוגע, רד מן הגג. הוא נמצא בעצם בתחתית שבתחתית, שספק אם יש ממנה עלייה כלשהי.

נבזה.

מילים-גללים

כידוע, חמור או סוס [אפילו סוסי המרכבה של מלכת אנגליה] נוהגים להטיל את גלליהם בדרך, ברשות הרבים. זה טבעם. הם בהמות.

יונתן גפן וגידי גוב ודומיהם מטילים חרא על כל מה שזז [רק לא שמאלה], וכנגדם דודו אלהרר כנ"ל. אלא שהחרא שלהם יוצא להם מן הפה.

בהמות.

יהודה גור-אריה

* * *

יואל נץ

פכים קטנים. נוסטלגיה.

מוישה בעלגולה

מיליק לא הוסיף לפקד על המחלקה שלנו למרבה הצער. מיליק מוצב בגדוד הנח"ל של עמק הירדן, ואילו אנחנו מסונפים כעת לגדוד הדרום.

הוצב לפקד עלינו מוישה בַּעלֶגוּלֶה (בעל עגלה, יעני עגלון ביידיש – כינינו אותו כך משום גסות הרוח שלו). הוא נמנה היה על החבורה שנזרקו מן הגרעין על ידי חברי גדיש א' בגלל התנהגות בלתי ראויה, עוד בתקופת התארגנותם לקראת הגיוס.

כעת, כשבאנו לכרמיה, בחרו בי החברים לתפקיד מזכיר הגרעין. בתוקף תפקידי נסעתי למפקדת הנח"ל באשקלון, התייצבתי בפני המ"פ שלנו סרן חבקין, הסברתי לו את מצב היחסים שלנו עם המפקד המיועד, ביקשתי שישחרר אותנו מעונשו של זה.

סרן חבקין עשוי מן החומר הקשוח והנוקשה – איש לא יורה לו כיצד לנהוג בפַקודיו, לא כל שכן – מי מן הפקודים עצמם...

גמרנו אומר לחתור לסילוקו של בעלגולה מעלינו. הוריתי לכל חברי הגרעין להימנע מכל שיח וסיג עם המ"מ, כאילו היה זכוכית שקופה, עד שבעצמו יבקש שיעבירו אותו ליחידה אחרת.

העונש

(אני מדלג על פכים קטנים רבים – שעוד אשוב אליהם – כדי להשלים את סיפור "הבעלגולה")

מוישה בעלגולה קץ בנידויו. אחרי שכל מאמציו להתחבב עלינו עלו בתוהו החליט להשליט עלינו את מרותו, ויהי מה. בחר לנצל לשם כך את מועד תשלום המשכורת הצבאית (סכום, שהיה משהו פחות מעשר לירות). אחת לחודש מופיע אצלנו בשעות הערב השָלַם הצבאי ומשלם לכל חייל את משכורתו. אנו מוסרים את הכסף הזה במלואו לקופת הקיבוץ, כמובן... בעלגולה פקד עלינו שלא נפשוט את המדים לאחר טכס הורדת הדגל, שנסתדר בשלשות מול החדר בו הושיבו את השלם. מילאנו רק אחר החלק הראשון בפקודתו – לא פשטנו את המדים. בעלגולה איים כי יאשים את המחלקה במרד, נהיה צפויים להיזרק אל בית הכלא הצבאי ולאחר ריצוי העונש יפזרו אותנו ביחידות צה"ל השונות. לא נכנענו לאיומים. התגודדנו מול חדרו של השלם, שישב שם בחוסר מעש.

בשלב זה הפעיל בעלגולה את מכשיר הקשר. חלפו כשלוש דקות ולפתע דהר לעברנו ג'יפ צבאי נהוג בידי סרן חבקין. הג'יפ עצר לידינו בחריקת בלמים. הבנו כי העניין הוא רציני ואנו מצויים בתרחיש מתוזמן ומתוזמר היטב. סרן חבקין יצא בניחותא מן הג'יפ, נפנה אלינו בלא אומר ודברים ונשען באחוריו על מכסה המנוע.

"מחלקת כרמיה, לפי הסמן הימני, בשלשות הסת-דר!" זעק לפתע בעלגולה בקול רועם, שכמוהו לא שמענו בוקע מפיו.

כמו ילדים טובים הסתדרנו בשלוש שורות מופתיות.

"עמוד דום! עמוד נוח! עמוד דום!" בעלגולה נפנה אל סרן חבקין, אשר עמד כעת זקוף מולו והשיב בהצדעה להצדעתו של בעלגולה. "המפקד!" השמיע בעלגולה בחזה מתוח, "מחלקת כרמיה ערוכה לפקודתך! המפקד!"

סרן חבקין פנה לעבר המחלקה ופקד בקול שקט ובוטח:

"עמוד נוח! עמוד דום! שמאלה פנה! קדימה רוץ!"

סרן חבקין החל לרוץ בכיוון שער היציאה מן הקיבוץ ולא היפנה את מבטו לאחור. מוישה בעלגולה רץ לצד המחלקה, נועץ בכל אחד מן הרצים מבט מזרה אימים, מנסה לגלות בפני מישהו סימן למרי. הריצה דווקא הטיבה עימנו. עם כל צעד הלכנו והשתחררנו מן ההלם והתחלנו מגחכים אחד כלפי השני.

"מי השמיע קול?!" רעם בעלגולה ורץ אל העבר השני של המחלקה.

המשכנו לרוץ משועשעים אבל בשקט. אורכו של הכביש מכרמיה עד למפגש עם הכביש אשקלון-יד-מרדכי הוא כשלושה קילומטר. בצומת הכביש היפנה חבקין את המחלקה לשוב על עקבותיה והמשיך להוביל אותה אל עבר הקיבוץ. מצב רוחנו הלך והשתפר. בשעה שהיינו כבר קרובים לפנות לעבר שער הקיבוץ, ראיתי את בעלגולה מאיץ את צעדיו במגמה לחלוף על פני המחלקה. כאשר החל בעלגולה לחלוף על פניי – הרמתי את סנטרי אל על וצהלתי בעליצות צהלה של סוס המקדם בשמחה את פני עגלונו.

"אתה תזכור את זה!" הבטיח לי בעלגולה.

הסרן חבקין עצר את המחלקה בחזית החדר בו יושב היה השלם, הפנה את פנינו לעבר הג'יפ והותיר אותנו עומדים ב"נוח". בעלגולה נכנס לחדרו של השלם. סרן חבקין אמר בקול שקט:

"סמל משה יקרא בשמותיהם של חיילי המחלקה. החייל שבשמו יקרא המ"מ ייכנס אל השלם, יצדיע, יקבל את משכורתו ויחזור אל מקומו בשורה. פעל!"

חלוקת המשכורת התנהלה על מי מנוחות, על פי הסדר שקבע המ"פ. אחרי שאחרון חיילי המחלקה שב אל מקומו, הסרן חבקין פקד:

"טוראי יואל ווליניץ, שני צעדים קדימה צעד!"

צעדתי קדימה.

"בשל התנהגותך הבלתי ראויה כלפי המפקד שלך, אני מעניש אותך בהגליה ממחלקת כרמיה למשך חודש ימים החל מהיום. אתה תסופח אל מחלקת הנח"ל של קיבוץ נחל עוז. עם פיזורו של המיסדר, יעמדו לרשותך עשרים דקות להתארגן ולהתייצב כאן ליד הג'יפ. חזור אל מקומך בשורה."

העונש הוא באמת כבד מנשוא: אני רתום כיום כולי במאמץ המתמשך לגשר על פני הניגודים המתגלעים בין חברי גדיש לבין הצרפתים הוותיקים. הכעסים הנובעים מן הפערים במנטליות שבינינו לבין הצרפתים מתווספים על מה שמכונה "משבר ההגשמה" ולגל העזיבות. חברינו מן האימון המתקדם עומדים לשוב אל הקיבוץ. אני הוא הטרקטוריסט בענף הבננות. היעדרי יגרום כאב ראש לא קטן לסידור העבודה. על כל אלה העיקה עליי המחשבה על הפרידה מרינה למשך חודש תמים!

רינה מיהרה אל הקומונה והביאה לי לבנים וגרביים להחלפה. הכנסתי לתרמילי שלושה כרכים קטני מידות של שירי מאיקובסקי וכרך של ז'ן כריסטוף שהייתי קורא בו.

פופציק, שותפי לחדר הזכיר לי לקחת את כלי הרחצה והגילוח.

לחצתי ידיים עם פופציק, פתחתי כבר את הדלת לצאת החוצה ולפתע הכיתי בכף ידי על מצחי:

"פופציק, כמעט שכחתי! מסור נא גם את המשכורת שלי לאריה" (גזבר הקיבוץ).

"יואל, תחזיק בכסף," אמר פופציק. "אתה תהיה לבד ואולי תזדקק לו."

לא הסכמתי כמובן.

חבקין חיכה לי בחוסר סבלנות במושבו ליד הגה הג'יפ. עליתי על הג'יפ מאחור וישבתי על המושב האחורי. חבקין פתח בדהירה מטורפת לעבר נחל עוז.

גלות בנחל עוז

גיליתי להפתעתי שמחלקת הנח"ל בנחל עוז היתה מורכבת מחיילים בודדים ולא מגרעין מאורגן של תנועת נוער. שוכנתי בחדר עם בחור בשם מייק. שאלתי אותו במה עסוקים הוא וחבריו בתום יום העבודה. השיב לי שכל אחד נפנה לעיסוקיו. הצעתי לו שיתארגנו ביחד, ישבו, ישירו. יבחרו בוועדת תרבות שתכין מסיבות, יקימו חוג דרמטי, יכינו מערכונים והצגות. מייק היה מוקסם משפע הרעיונות. הדגים בפניי עד כמה הוא מוכשר בדרמה: בכל רגע שיעלה הרצון מלפניו – מסוגל הוא להזיל דמעות. ואכן, בין רגע התנוצצו עיניו של מייק ושתי דמעות גדולות זלגו מהן במורד לחייו...

עבדתי במיון תפוחי האדמה. סיפרתי על כרמיה ועל גרעין גדיש באוזניהם הסקרניות של העובדים האחרים שישבו משני עברי חגורת התמסורת שהיתה נעה לאיטה, בשעה שאצבעותינו היו בוררות ומסלקות מפניה את התפוחים הרקובים. מדי פעם היה עליי לגשת וליטול שק מראש ערמת השקים, לפרום את פתחו, להעמיס אותו על גבי, להביא אותו אל מכונת המיון, להניף אותו אל לוח עץ ולדרדר את התפוחים מעבר לכתפי אל פנימו של התא המתרוקן.

באחת ההנפות של השק נתקלה זרועי הימנית בראש מסמר חלוד שבלט מן הלוח. על זרועי נפער חתך באורך של כששה סנטימטר והיה הדם זב ממנו. מישהו ליווה אותי אל המרפאה. האחות בדקה בתעודת השבוי שעליי ומצאה כי חיסון האנטי-טטנוס שלי בתוקף. חיטאה ביוד את הפצע וחבשה את זרועי.

אני חוזר אל עמדתי ליד מכונת המיון עם זרוע חבושה וממשיך בעבודתי. לא, אינני מבקש שמישהו אחר יהיה מספק שקים חדשים במקומי. מה פתאום? הפצע לא מפריע לי.

לפנות ערב רינה באה לבקר אותי. אַלבִּי הסיע אותה על גבי כנף הטרקטור אל כביש אשקלון ומשם "תפסה טרמפ" לנחל עוז.

רינה סיפרה לי שהחבר'ה מגדיש א' גמרו את האימון המתקדם והגיעו לקיבוץ במעמד של של"ת.

שמחתי מאוד על החדשות האלה וייסרתי את עצמי שבגלל תעלול ילדותי הוגליתי דווקא כאשר נוכחותי בקיבוץ חשובה יותר מתמיד!

ליוויתי את רינה בלא שהיות מיותרות אל הכביש וחיכיתי אתה לטרמפ צפונה, כדי שתספיק להגיע בהקדם הביתה. עם רדת החשכה ארבה באזור סכנה של ממש מן הפדאיון, שהיו מסתננים מרצועת עזה מדי לילה, רוצחים יהודים מזדמנים, מחבלים במשאבות מים מבודדות וגונבים ציוד חקלאי...

אחת ליומיים-שלושה, הייתה רינה פוקדת אותי בנחל עוז. "המורל" שלי היה מרקיע שחקים בראותי את זיו פניה ו"המורל" היה מידרדר לשאול תחתיות מן הדאגה לה, שעה שהייתי נפרד ממנה לדרכה המסוכנת לשוב הביתה...

החנינה

העברתי למ"פ "בצינורות המקובלים" דרך מ"מ נחל עוז בקשה לראיון.

למחרת היום קרא לי מ"מ נחל עוז מעמדתי ליד מכונת המיון, ציווה עליי ללבוש מדים ולהתייצב במשרדו לשם קיום הריאיון עם הסרן חבקין. נכנסתי, הצדעתי. חבקין ישב לשולחן ולפניו דף נייר ריק ועט. הורה לי לשבת מולו ולהשמיע את דבריי. אמרתי שהנה חלפה כבר מחצית מתקופת עונש הגלות ואני מבקש כי יוותר לי על משך הזמן שעוד נותר לי לרצות את עונשי.

סרן חבקין צמצם את עיניו לעומתי ואמר:

"אתה, שיש לך שתי ביצים כמו שני כדים מבקש חנינה?!"

"לא על נפשי אני מבקש, אבל אני חטאתי ואילו הגרעין שלי נענש באין מזכיר. נוכחותי דרושה כעת מאוד עם חזרתם של חברינו מגרעין א' מן האימון המתקדם. גם ענף הבננות בקיבוץ נענש על לא עוול בכפו, כשלפתע פתאום הוגלה ממנו הטרקטוריסט. אני לעומת זאת, לא מרגיש נענש, אדרבא – אני נח, קורא בספרים נטול דאגות ומתרועע עם אנשים שלא הכרתי."

הושלך הס משני עברי השולחן. חבקין תופף בעטו על השולחן ונענע קלות בראשו כמהנהן מתוך הרהורים. לבסוף אמר:

"אתם זרקתם את משה מן הגרעין שלכם בגלל שהיה מעשן... אל – תיכנס – באמצע – לתוך – דבריי! מעניין את הסבתא שלי שהיו לכך סיבות אחרות! המשמעת והציות לפקודות הם יסוד מוסד בצבא. אין כל רבותא לבצע פקודות כשהדבר הוא נחמד ונעים. החייל עומד למבחן המשמעת והציות לפקודות דווקא כשאלה אינן לרוחו. על חייל שעמד במבחן יכול אני לסמוך שיתרומם מרבצו וירוץ בעקבותיי להסתער בקרב, גם אם הוא שונא אותי שנאה עזה. אינני מצפה שאתם תאהבו את משה, אני מצפה, אבל, שתמלאו אחר פקודותיו בדיוק נמרץ וללא עוררין... בתום יום העבודה אתה רשאי לשוב לכרמיה."

קמתי בזריזות מן הכיסא והצדעתי:

"כן, המפקד!"...

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא

רינה נתלתה על צווארי בחיבוק של אושר והתיקה את רגליה מן הקרקע כאשר בישרתי לה כי שנינו שבים תכף ומיד הביתה בחינת "ושבו בנים אל גבולם ולא יינטשו עוד מעל אדמתם..."

כשנכנסנו לתחומי הקיבוץ רינה הובילה אותי אל עבר צריפי המגורים ואמרה לי בקריצה:

"העבירו אותך דירה."

פתחה לרווחה דלת של חדר בצריף שוודי והפעילה את מתג החשמל. לעיניי נגלה חדר נקי ומקושט בציורים על הקירות. בפינת החדר ניצבות היו צמודות זו לזו שתי מיטות. שמיכה כיסתה על שתיהן ועל גביה מפית רקומה. על השולחן ניצב אגרטל עם פרחים, לצד השולחן כיסא ומנגד – כורסה קלועה. ראשי פעל לאט. לבסוף הבנתי:

"זהו קן אוהבים של רינה ויואל?" גילה הנהנה מחייכת באושר.

"היה בדעתי לקשט את החדר לקראת שובך, אבל אתה הפתעת אותי והקדמת לשוב."

כעת ידעתי מה עליי לעשות. חיבקתי את רינה, נשקתי לה על שפתיה, הרמתי אותה צוחקת בשתי ידיי פרקדן באוויר ונשאתי אותה בזרועותיי אל מעבר לסף החדר...

יואל נץ

* * *

מנחם רהט

גאולה אחרונה כגאולה ראשונה

קיימת הקבלה מדהימה בין ניסי גאולת ישראל ממצרים לניסי גאולת ישראל מארצות גלותם לעינינו ממש, ומי שמעדיף להתעלם מכך עושה זאת על אחריותו בלבד

סיפור נס בקיעת הים, אירוע חד פעמי בהיסטוריה האנושית, מתואר לפרטיו בפרשת השבת האחרונה, שבת בשלח. לא ניכנס לניתוחים פרשניים של האירוע החד פעמי בהיסטוריה האנושית, מפני שאין זה המנדט שלנו, אבל נסתפק במיקוד תשומת לבם של הקוראים לתחושת 'דֶזָ'ה וִוּ': קיים דמיון מדהים בין אירועי גאולת ישראל הראשונה למהלכי גאולת ישראל האחרונה, בת זמננו. סוג של תמונת ראי, בבחינת 'גאולה אחרונה כגאולה ראשונה': מה שאירע לאבותינו יוצאי מצרים בגאולה ראשונה, במישור העקרוני ולאו דווקא בהשוואה של אחד לאחד, מתחולל גם בתהליך גאולה אחרונה, גאולה שלישית, שעל פי תורת הסוד, אין לה סוף.

במילים אחרות: האירועים שפקדו את עם ישראל לאורך כל התקופה, למן הוראת פרעה המלך החדש: "למען ענותו בסיבלותם," ועד ליציאת מצרים ואירועי הנדידה במדבר מעברו השני של ים סוף, לאחר היציאה משיעבוד לחירות – הם אותם אירועים, פחות או יותר, אבל לא בקנה מידה של אחד לאחד, שפקדו את עם ישראל בימי שיבת ציון המודרנית, מאז החלה לפני 120-130 שנה, [140 שנה עם ייסוד פתח תקווה. – א.ב.ע.] ועודנה נמשכת לעינינו ממש: אז, בגאולת מצרים, יצאו ששים ריבוא, ועם הקמת מדינת ישראל חיו בה 60 ריבוא יהודים (600,000) – והלוא דבר הוא. ובכל זאת הבדלים היו: אז יצא העם ממצרים, לאחר 210 שנות שיעבוד, ואילו בגאולה בת זמננו, לאחר כמעט אלפיים שנות, שבים לציון, כנבואת הנביא: "כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם," מיליוני יהודים, כבר יותר מ-6 וחצי מיליון כ"י – מלמעלה מ-150 מדינות בכל רחבי הגלובוס.

לא נתפרס על פני כל האירועים שעברו על אבותינו במצרים, ונסתפק ב'היי לייטס' (כותרות). קחו למשל את ילדותו ונערותו של מושיעם של ישראל, משה רבנו. עד גיל 20 היה משה נסיך מצרי, מנותק מעמו, בלתי מודע ללאומיותו, שהתגורר 'בכיף' בחממה המלכותית במצרים. לא השפה העברית ולא המנטליות הישראלית היו נחלתו. עד שיום אחד יצא מהארמון וגילה את המציאות: איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – ונתעוררו בו כל רגשותיו הלאומיים.

זה בדיוק מה שאירע למחולל התנועה הציונית, האיש שמאחורי שיבת ציון המודרנית, בנימין זאב הרצל. גם הוא, כמשה, גדל בניכר, ללא מודעות לשורשיו ולעמו. משפחתו המתבוללת חינכה אותו על ברכי התרבות הגרמנית, וצרת האנטישמיות היה ממנו והלאה בחממה הפרטית של הוריו.

 רק משהעתיקה משפחתו את מגוריה לווינה, בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובמהלך לימודי המשפטים שלו, נחשפה בפניו 'בעיית היהודים' וחרפת האנטישמיות. וכשהגיע לפריס באוקטובר 1891 כשליח העיתון נויה פראיי פרסע, והיה עד מקרוב לעלילת הדמים כנגד הקצין היהודי דרייפוס, הבין שהגיעה השעה לעשות מעשה ולחלץ את עם ישראל מגלותו – לחיים טבעיים ובריאים במולדת העתיקה.

נדלג מכאן לימי גאולת מצרים. על הפסוק בפרשתנו "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים." אומרים חז"ל, שרק אחד מחמישה (ויש אומרים אחד מחמישים, וקיימת דעה שמדברת על אחד מ-500 ואפילו אחד מ-5,000) נענו לקריאת משה ונערכו לשיבה הביתה. רבים מאוד העדיפו לשקוע ביוון המצולה המצרית, וניספו בעיצומה של מכת החושך.

לא נעים לשמוע אבל זה בדיוק מה שאירע לעם ישראל שהעדיף את עמק הבכא העכור. גם הם נמחקו במהלך ימי החושך של 1939-1945. משרפות אושוויץ בלעו אותם בדרכם השמיימה דרך הארובות, ולא נודע כי באו אל קירבם. אין שום ספק שבימים ההם היו הציונים מיעוט מבוטל בקרב רוב רובו של העם באירופה, שהתנגד לציונות: אגודאים, קנאים, בונדיסטים, קומוניסטים, רפורמים, אוטונומיסטים, משכילים, מתבוללים – ומי לא? עיני כולם הסתמאו מול החושך שבאופק שמי אירופה המתקדרים.

גדולי הדור ומנהיגיו הזהירו מפני חשרת העבים המתקרבת. רבי שמחה מאיר הכהן מדווינסק הזהיר את הסוברים כי 'ברלין היא ירושלים' כי "רוח סופה וסער תעקרם ממקומם"; ז'בוטינסקי הציע את תוכנית האווקואציה (תוכנית פינוי) שמטרתה הייתה ליישב 1.5 מיליון מיהודי אירופה בארץ ישראל משני עברי הירדן, בתקופה של 10 שנים; וייצמן זעק כבר ב-1920: "עם ישראל – אייכה?",ובקונגרס של 1931, קונן: "למה אתם באים בטענות לאנגלים, שהם נועלים את שערי הארץ? היכן הייתם כולכם בטרם ינעלו האנגלים את השערים? במשך כל השנים הראשונות מאז המנדט היה מפתח הזהב של הארץ בכיסכם, בכיסה של היהדות העולמית. היכן היא היתה? היכן היו היהודים? מדוע לא עלו?"

אף שנס בקיעת הים היה חד פעמי בהיסטוריה האנושית, והוכחה ניצחת לקיומו של אלוקי ישראל, נמשכו התלונות והנרגנוּת עד כדי געגועים למצרים: "סיר הבשר", "לחם לשובע", "מה נשתה" וכו'. וזה לא כמתאוננים בני זמננו, שלמרות הניסים והנפלאות ממשיכים להתלונן?

אכן, גאולה אחרונה כגאולה ראשונה, אלא בהבדל יסודי אחד, כמאמר המדרש: "גאולה ראשונה היו לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה" (פסיקתא רבתי ל"ו, ילקוט שמעוני ישעיהו ס').

עם ישראל חי.

מנחם רהט

* * *

תקוה וינשטוק

חזרה "אתא" (עטרה) ליושנה

"אתא" היתה מפעל ביגוד היסטורי שכבש בשעתו את הארץ, לבוש החלוצים והחלוצות בהתיישבויות ולבוש הפועלים, ולא רק הפועלים, בעיר: מכנסיים כחולים וכותנות שבת לבנות, כצבעי הדגל. מכנסי חאקי, שמלות וחצאיות, אף הן בעיקר כחולות, עמידות, בעלות קווים פשוטים ונקיים, הכול מבדי כותנה שניטוו ב"אתא". לצד "משכית" המקורית סימלה "אתא" את אופנת ארץ ישראל המתחדשת, גאוות הארץ.

    כל זה היה פעם, בימים עברו. בשנת 1985 נסגרה אתא. גם אחרי שננעלו שעריה שימשה השראה למעצבי אופנה ותיקים. ו-32 שנה אחרי ששבקה חיים קמה לתחייה.

בכיכר "הבימה", מעל בית נושן בפינת שדרות רוטשילד, שוב מתנוסס המשולש שווה השוקיים, בו שלושה מעגלים ורשום עליו באותיות גדולות: "אתא". בלבבות רבים – של קשישים כמובן, עובר רטט למראה.

אתא היתה מפעל טקסטיל עצום ,מגדולי המפעלים בכלל שהיו לנו אז. הקים אותו אריך מולר, בן למשפחת יצרני טקסטיל בצ'כוסלובקיה.

בשנת  1934 עלה לארץ ורכש  110 דונם אדמה בקריית אתא (שנקראה אז "כפר עטה", על שם כפר ערבי קטן, כופריטה, ששכן באזור), הביא מכונות אריגה של חברת סקודה הצ'כית, הביא גם את מהנדסיה שיקנו לעובדים את תורת האריגה, סלל כביש מהמפעל לחיפה, בנה בתי מגורים  לפועלים והחל לייצר מבדי הכותנה שלו מכנסיים וחולצות, חצאיות ושמלות. מבגדים תחתונים עד כובעי טמבל, גם כלי מיטה ומגבות. זו היתה הסחורה שנדרשה אז: בגדים פשוטים מאיכות טובה, חזקים, נוחים גם לעבודה "שחורה", לא דוהים בכביסות ונראים כחדשים אחרי גיהוץ, ובמחירים עממיים.

המפעל היה פרטי עם השקפת עולם סוציאליסטית. העובדים והמנהלים קיבלו שכר שווה וזכו  להרבה הטבות : שיכון, צרכניה גן ילדים. האווירה היתה משפחתית, כשמולר הוא האב הגדול. לבית החרושת קרא "עטה", כשם היישוב. ש"י עגנון ביקר במפעל והשם נראה לו סתמי. אחרי הרהור קצר פסק: "'אתא' – ראשי תיבות של אריגים תוצרת ארצנו!"

אתא רכשה מוניטין בעמידותה ובאמינותה. צלחה והתפתחה. מ-115 עובדים בשנת 1936 הגיעה  ב-1949 ל-1128 עובדים. בעיקר מקבוצים ואנשי הסביבה. שנות הגאות שלה היו במלחמה העולמית. אתא סיפקה לצבא הבריטי במזרח התיכון בגדים, גרביים וגם אוהלים. בתקופת הצנע וה"נקודות", כשייבוא בדים לארץ הצטמצם מאוד, רוב  מצרכי הביגוד היו אתא.

אבל אז החלה ההידרדרות. הוקמו מפעלי טקסטיל הסתדרותיים שהתחרו במפעל הפרטי. רמת החיים בארץ עלתה, לא מעט עקב הפיצויים מגרמניה. אנשים רצו לשכוח את מוצרי הצנע וחיפשו סחורה יוקרתית יותר. היו חילופי דורות במשפחת מולר. המיספר הרב של העובדים פוגג את האווירה הביתית. הפועלים תבעו יתר שכר, ההסתדרות החלה להתערב במפעל, שהיה עצמאי מאוד ונמנע אפילו מחברות באיגוד התעשיינים. פרצה שביתת פועלים ארוכה, השביתה הארוכה ביותר בתולדות הארץ עד אז. אתא נמכרה לקבוצת אייזנברג, נמכרה שוב, עד שפשטה את הרגל ונסגרה כליל.

במרוצת השנים שימשה אתא השראה לאופנאים ותיקים, אך להיפתח מחדש נפתחה במקרה.

לפני כחמש שנים ביקר שחר סגל בתערוכת זיכרון לאתא במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. סגל, פרסומאי שכבר הצליח כשחקן, במאי, יוצר סרטים ובעל מסעדת פועלים (בשר בפיתה, עם השף איל שני), שילוב של אמן ויזם, התלהב ממראה עיניו והחליט לחדש את אתא:

"זה הרגיש לי כמו הדבר הנכון לעשות: ביגוד אמין בקווים פשוטים, בגדים בשביל לעבוד. לא חנות מעצבים וגם לא קונפקציה. סגנון ישראלי, בדים ישראליים," אמר סגל. מכונס הנכסים רכש את המותג "אתא"  והחזיר עט-רה ליושנה.לפני שנתיים פתח חנות באלנבי (בו שכנה בשעתה ממלכת אתא) פינת מונטיפיורי, ואשתקד – את החנות בכיכר "הבימה". חנות קטנה נעדרת חלון ראווה – הבית מיועד לשימור חיצוניותו הישנה – אבל המקום מרכזי.

גם בגלגול החדש מתבססת אתא על אופנה שניתן להגדירה כקלאסית, אותו סגנון ישראלי פשוט, יצירות בייסיק בדגמים "נקיים", בלי נצנצים, קישוטים וכיתובים מיותרים. נשמר גם העיקרון של בגדי כותנה, לא אריגים סינטטיים. בגדים המתאימים לכל עונות השנה. על העיצוב ממונה מעצבת האופנה והתלבושות יעל שנברגר. רוב הפריטים בחנות נושאים תווית "מיוצר בישראל". חלקם, כגון נעליי סניקרס, תוצרת חוץ.

בחנות שולטים צבעי כחול לבן ושחור, גם אפור. מוצאים פה מטישרט סולידי (99 שקל) עד מעיל ארוך (690 שקל). חולצות, רובן חלקות, בגוון אחד (160 שקל ). כתונת שבת לבנה (260 שקל). חצאיות, מכנסיים, במידות: 36-46 לנשים ועד 50 לגברים.

הכי קרובה לנוסטלגיה היא חולצה כחולה מכופתרת בעלת שרוול ארוך. החולצה, פעם בגד עבודה, הותאמה לרוח העכשווית והפכה לעליונית הנלבשת מעל לחולצה עם כיסים מותאמים לסמרטפון. ולצד החולצה – מכנסי כותנה כחולים (439 שקל, בלי קרעים...) אלה בגדי הפועל החדשים המשתלבים באופנה. החולצה והמכנסיים הללו עשויים להוות "סט" והם יוניסקס, לגברים ולנשים כאחת. ויש חצאיות מאותה כותנה כחולה, קצרות וגם ארוכות, לא רק לבנות דתיות... וכן חצאיות קורדורוי ואביזרים – חגורות, צעיפים, מגבות מטבח, גרבונים מצוירים, סבוני לבנדר על חבל... וגם כובעי טמבל.

הרושם הכללי הוא של חנות אמינה ובעלת טיב, יפה גם לגילאים גבוהים יותר, המתרכזת בתוצרת כחול לבן. "החנות היא צעד  נכון לא רק בגלל הפן  הנוסטלגי," אומר מחדשה של  אתא. "אני מאמין שהקולקציה עומדת בפני עצמה."

[אהוד: מאז שנסגרו חנויות "אתא" אני לא מוצא לי מקום לקנות בו חולצות, מכנסי חאקי בהירים דקים, ומכנסי חאקי קצרים, מכנסי "שיבר", שאפשר לקפל. אני שונא בד ג'ינס ומעולם לא לבשתי מכנסי ג'ינס, גם לא מכנסי "שלושת-רבעי" [ברמודה] מכל סוג שהוא, כי הם נראים לי נלעגים על ברכי גברים. ולפעמים אני מתגעגע גם לתחתונים ולגופיות האפורים של אתא].

עיר חכמה

תל אביב היא "עיר חכמה", תואר שהוענק לה רשמית בשנת 2014, כשזכתה בפרס הראשון בתחרות העיר החכמה שנערכה בברצלונה בכנס העולמי המוביל "לערים חכמות".

את הפרס קיבלה תל אביב  בזכות כרטיס הדיגיתאל  – כרטיס תושב "המשדך" בין אזרחי העיר לעירייה, מקנה הנחות לתושבים במופעי תרבות ובידור, לרבות סרטי קולנוע, וכן הנחה בחניונים. תל אביב כבר העניקה ידע באשר לכרטיס ל-16 רשויות מקומיות בארץ.

עתה מיושם הפרויקט התל אביבי בהודו, בעיר תאנה בחבל מהרשטרה, המונה 115 מיליון תושבים. שם נקרא הכרטיס "דגיתנה" על שם העיר. המודל יוכנס גם בערים נוספות בהודו. עוד קשר בין ישראל למדינה השנייה בגודל אוכלוסייתה בעולם (אחרי סין).

תל אביב בדרך להיות עיר גלובלית.

תקוה וינשטוק

* * *

בדיחה אמריקנית שמשרתת את האנטישמים בכל העולם

Moishe says to his son: "I want you to marry a girl of my choice."

The son says: "I will choose my own bride."

Moishe says: "But the girl is Bill Gates' daughter."

The son answers: "Well, in that case, yes ok."

Moishe then approaches Bill Gates and says: "I have a husband for your aughter."

Bill Gates answers: "But my daughter is too young to get married!"

Moishe says: "But this young man is a vice-president of the World Bank."

Bill Gates answers: "Ah, in that case, yes ok."

Finally Moishe goes to see the president of the World Bank.

Moishe says: "I have a young man to be recommended as a vice-president."

The president answers: "But I already have more vice-presidents than I need."

Moishe says: "But this young man is Bill Gates' son-in-law."

The President answers: "Ah, in that case, yes ok."

And that is how successful Jews do business...

* * *

אהוד בן עזר

קריאה אפשרית

"אני קלודיוס"

לרוברט גרייבס

עברית: 1950

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.6.1969

לפני 49 שנים

[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדורים "קריאה אפשרית" ו"קריאה שנייה" במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדורים האלה ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

סיום הספר הוא בטקס הפרוע של הכתרת קלודיוס לקיסר, במקום להירצח יחד עם בן אחיו קאליגולה, נותר קלודיוס באורח פלא בחיים.

חיילים בדרגות נמוכות מבין המורדים מכריזים על קלודיוס הזקן, הצולע והמגמגם, כאימפרטור – למען השקיט את המהומות שלאחר רצח קאליגולה.

"ובמה סבורים אתם הייתי מהרהר בשעה מופלאה זו?" שואל קלודיוס את קהל קוראי האוטוביוגראפיה שלו. האם הירהר בנבואות שבישרו את הכתרתו? בשלושת האימפרטורים שקדמו לו – אוגוסטוס, טיבריוס וקאליגולה, בסכנות הפוליטיות, בבני-משפחתו שנרצחו או שרצחו? – לא.

"אני אהיה גלוי-לב אתכם ואומר לכם במה הרהרתי אותה שעה. הגם שבוש אני בווידויי זה. וכך הייתי מהרהר: אוכל עכשיו להמריץ אנשים שיהיו קוראים את ספריי. הקראות ציבור לפני המוני מאזינים. ובאמונה, ספרים טובים. שלושים וחמש שנים של עבודה קשה ומייגעת משוקעות בהם. לא יהיה זה בלתי הוגן." (עמ' 363).

הצד היפה ברומאן ההיסטורי של גרייבס הוא שמסופרים בו בעת ובעונה אחת שני סיפורים: באחד, הסמוי, סיפורו של סופר, או היסטוריון-חוקר, המצוי כנראה בקרב עמיתיו הפרופסורים בעיר אוניברסיטאית אנגלית שקטה. והסיפור השני – סיפורו של מי שעתיד להיות אימפרטור רומאי, קלודיוס, אשר עד לאותה הכתרה נמצא עומד מן הצד, ספק מוקיון בעל-מום, ספק איש-רוח, סופר והיסטוריון, והוא כאותו פרופסור אנגלי, בעל חוש הומור מריר ועוקצני.

הייתי מסתכן ואומר שלולא היה קלודיוס כזה – לא היה מוצא לו גרייבס בקלות מקום עגינה בטוח בתקופה שאותה הוא מעלה בספרו. משחק המחבואים שבין הרומאי הנכה, המתלבט בקינאות ספרותיות קטנות עם חבריו למקצוע מבין היסטוריוני רומא בתקופה ההיא – לבין הסופר וההיסטוריון האנגלי, המוצא בתיאור קיסרי רומא פורקן לנטיותיו התככניות והאפלות ולתאוות השלטון הכמוסה בו – הוא שמביא פרי הילולים.

יכולתו של גרייבס למזג הלצות קטנות של קינאת פרופיסורים וסופרים, השקפתו על כתיבת רומאן היסטורי ועל כתיבת היסטוריה בכלל – יחד עם מירקם היסטורי עשיר ורב-עניין הצמוד כולו לתקופת רומי העתיקה – כל אלו נותנים לספר את ייחודו ואת זווית-הראייה המיוחדת שלו, את הפרספקטיבה אשר מבלעדיה קשה לשער כתיבת רומאן היסטורי.

לכתוב רומאן היסטורי פירושו כנראה להיות בבית בתוך תקופה אחרת, אך לא למלא את הבית עד אפס מקום ברהיטים ובחפצים שרק הסופר ההיסטוריון נהנה מהם, אלא לדעת לצאת בזמן ולאפשר לכל קורא להרגיש כבתוך ביתו בשעת קריאת ספרך.

עניין ההיות-בבית דומה שהוא כך: לא שיחזור התקופה ובקיאות מלומדת בה מביאים את הסופר להחייאתה ברומאן היסטורי, אלא פינה אחת, ותהא שכוחה מכול וצדדית, אשר בה הוא מרגיש עצמו בשלימות כמצוי וכבעל-בית בתקופת ההיא, היא שנותנת את נקודת האחיזה. לא מה שרואים אלא מי שרואה. ומתוך כך אולי מתעוררת קינאה עזה כל כך בגרייבס, אשר השכיל להיכנס עם הווייתו האנגלית האוניברסיטאית השלווה אל נפשו של קלודיוס, עד שדומה עליך כי כל אחד מהם היה יכול למלא את תפקידו של השני לו חי בתקופה אחרת – ובזאת גדולתו של הספר.

סיפר לי ידיד, סופר [דן צלקה], כי בבואו לראשונה ארצה (בגיל מבוגר יחסית), שאל: "איפה כאן ארמונות המלכים?" – הוא היה משוכנע כי ההיסטוריה עדיין קיימת בארץ כפי שהיא קיימת באירופה. לא ארכיאולוגיה אלא ארמונות ממש, וערים עתיקות, שאתה מתהלך בהן וסופג אל תוכך את רוחן של התקופות ההן, ויכול להחיות בדימיונך מציאות בת תקופות רחוקות. להחיות – לא על פי כמה קירות חרבים וארמון משוחזר.

מה רבה היתה אכזבתו אפוא כאשר התברר לו שאין בארץ "ארמונות מלכים". מול כמה אבנים, קצת קשה לסופר להחיות ולמצוא לעצמו בית בתקופה הרחוקה ממנו מאות ואלפי שנים.

האם זו הסיבה היחידה לכך שרומאנים היסטוריים כמו "אני קלודיוס" אינם נכתבים כמעט כלל בארץ בשנים האחרונות? האם רומא קרובה לגרייבס ומוחשית לו יותר מאשר התנ"ך ומלכי יהודה וישראל קרובים ומוחשיים לסופרים הצעירים בארץ?

היה בשנים הארונות ניסיונו המעניין של יוסף אריכא בספרו "סופר המלך", רומאן היסטורי הכתוב מנקודת ראותו של קליסתנס, סופרו של אלכסנדר מוקדון, ספר אשר אולי מושפע לא במעט משנות שלטונו האחרונות של בן-גוריון, ומחברו ניסה למצוא במאבק בין המצביא להיסטוריון ביטוי לכמה מגמות אקטואליות מסוכנות למדי שסימנו אותה תקופה ישראלית שכיום נראית בעינינו היסטוריה רחוקה, רחוקה אולי יותר מאלכסנדר מוקדון וקליסתנס.

הפער בין הארכיאולוגיה לבין ההווייה הישראלית החדשה מגושר לרוב על-ידי הדגשת הלאומיות, הגולשת לעיתים קרובות מדי לתעמולה ולגישה תועלתית של "ביסוס זכותנו על הארץ." הייתכן כי גרייבס חש עצמו "בבית" ברומי העתיקה יותר משאנחנו חשים עצמנו בבית אצל מלכי יהודה וירושלים? האם מפני שהוא פטור מן הדרישה הלאומית, שכמו מתבקשת מאליה בכל רומאן היסטורי עברי, קל לו יותר למצוא דרך אל העבר?

אולי הקרע התרבותי הוא לא רק בינינו לבין העיירה היהודית וההווי ההיסטורי ה"קרוב", שאינו ארץ-ישראלי? אולי קרע תרבותי חמור לא פחות מצוי בינינו לבין העבר הקדום של ארץ-ישראל והעם העברי? ואולי דווקא בקרע השני, בחוסר היכולת להזדהות באמת עם העבר ההיסטורי – איננו מוכנים להודות, ומפני כך צומחות אידיאולוגיות ויצירות ספרות אידאולוגיות – שיש בהן כמעט הכול, ורק לא גישה ספרותית אמיתית אל העבר, כלומר, מתוך פרספקטיבה של הסופר, היכול למצוא עצמו כאדם בביתו בתקופה אחרת. אולי הרבה שקרים ספרותיים צומחים דווקא מתוך חוסר הרצון להודות בהיעדר אותה רציפות תרבותית בינינו לבין עברנו ההיסטורי הרחוק.

אולי העובדה שמראשיתן של חיבת ציון וההשכלה והציונות שימש הרומאן ההיסטורי והשיר והסגנון התנ"כיים כמין נשק רומאנטי במלחמה להתחדשות לאומית – מביאה היום לסלידה מסויימת מפני הנוסח ההוא? אולי ההצטברות התרבותית של קרוב למאה שנות התיישבות יהודית בארץ כבר יש עימה שפה חיה ושורשים ורבדים שהם אובייקט ועולם לסופרים הצעירים מבני הארץ; אלמנטים אלה, אשר ההתמודדות עימם כשלעצמה יכולה למלא תקופת חיים שלימה, – אולי מרחיקים את הצורך לחפש זהות ובית במחוזות היסטוריים רחוקים, בין שלנו ובין של זרים.

כך או כך – קשה שלא לקנא בגרייבס, אשר בשלווה אקדמאית טווה עלילה היסטורית מסמרת שיער, בה הנשים (שלא כבתקופתנו, תקופת הדמוקראטיה, השיוויון והאמנציפציה) – ממלאות תפקיד אמיתי בשלטון ובחיים הפוליטיים.

נוכח אכזריותה של ליוויה, סבתו של קלודיוס, אשתו של אוגוסטוס, אימו של טיבריוס ואם-סבו של קאליגולה – מחווירות הרבה נשים בנות תקופתנו.

* רוברט גרייבס: "אני קלודיוס", מתוך האבטוביוגראפיה של טיבריוס קלודיוס, אימפרטור של רומי. נולד בשנת 10 לפסה"נ, נרצח ונתלה בשנת 54 לסה"נ. הוצאת "מסדה" בע"מ, תל-אביב. (שם המתרגם ושנת ההוצאה לא מצאתי בעותק שבידי). 364 עמ'.

ויקיפדיה: הספר "אני, קלאודיוס" ראה אור בעברית פעמיים: בשנת תש"י [1950] בהוצאת מסדה (תרגום: נפתלי גולן) ובשנת 2010 בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים (תרגום: אביעד שטיר).

אהוד: בילדותי, כקורא של "הבוקר לילדים" בראשית שנות הארבעים, הוקסמתי מרומאן היסטורי שהתפרסם בהמשכים בשבועון ושאותו כתב עורכו, הסופר יעקב חורגין, "מאחורי הצאן". גיבורתו אחימעץ המחוֹללת לבושה כלי-לבן בכרמים היתה אהבתי הספרותית הראשונה.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה על פרסום מאמרי על "ימי צקלג", וכן על הערתך בסוף המאמר.

1. אני מסכים איתך שיש לנתניהו הישגים בלתי מבוטלים (טראמפ, פנס, ארצות אפריקה, הודו), ואני בהחלט הייתי מוותר לו על הסיגרים ועל השמפניה, אבל הכניעה שלו לחרדים, והנתק שיצר עם יהדות ארצות הברית – קשים מאוד לעיכול.

אהבתי את הסיפור המרתק של אוריה באר ("אפוטרופוס לדין"). נעמן כהן, כרגיל, הוא מצוין (מכחישי השואה מעיתון "הארץ", רון כחלילי שונא האשכנזים ושונא הציונות, שתיקת השמאל לכיבוש הערבי והטורקי בארצם של הכורדים, מחזה בבאר-שבע המזייף את הקורות האמיתיים של סוליקה חתואל הקדושה וכו').

2. שרשרת של הבלים. משורר בעל מוניטין, יהונתן גפן, פרסם שיר חסר שחר המשווה את הנערה תמימי לדויד "שסטר" לגוליית, לז'אן דארק, לחנה סנש ולאנה פראנק –  לא פחות! בעקבות השטות הזאת פלט גם שר הביטחון שטות: להחרים את יהונתן גפן בגל"ץ. שרשרת השטויות נמשכת: גידי גוב חושב שלבעל מבטא רוסי (ליברמן) אין זכות להגיב (חשבתי שהגזענות כלפי העולים נגמרה לפני שישים שנה!) וריקי גל תרמה שטות משלה: "זאת תגובה (התגובה של ליברמן) טרוריסטית." רק בוגר אחראי אחד יש בכל הפרשה הזאת – היועץ המשפטי לממשלה.

בברכה,

משה גרנות

* אוריה באר: קראתי בעניין את מאמר הביקורת של משה גרנות על "ימי צקלג" של ס. יזהר.

ראשית, ייאמר במפורש, שאני מלא הערכה למשה על הסבלנות והנחישות הרבה, שגילה בקריאת 1156 עמודי הספר הגדושים לעייפה בשמות, תיאורי לבוש ואנשים, וכן שפע של מילים, שאני הקטן והבור מעולם לא שמעתי ובאף אחת מהן לא השתמשתי, אף שבימי חלדי קראתי וכתבתי פה ושם. יפה מצידו.

ומאידך, מילות ביקורת. ספרו של ס. יזהר הוא, ארוך, משעמם וקשה מאד לקריאה. הנחתי אותו בקרן זווית לאחר קריאה מאומצת של כמאתיים עמודים, בהם פרחה כמעט נשמתי, ולא חזרתי אליו. חשבתי  תחילה שאני פרימיטיבי וחסר דיעה. או אז התברר לי שגם גדולים וטובי וחכמים ממני, כמו עמוס עוז, או א. ב. יהושע, לא  הצליחו לסיימו, וכן חובבי ספרות אחרים. ונחה דעתי.

אהוד: במסיבה בקפה תל-אביבי גדול ברחוב שינקין, שנערכה בשעתה לרגל צאת המהדורה החדשה של "ימי צקלג" בהוצאת זמורה ביתן, נאמו מעל הבמה המוגבהת, עליה ישבו, כמה מהסופרים ה"חשובים" שלנו. א.ב. יהושע קם ואמר כי כאשר הגיעו לביתו שני הכרכים של הספר, שאל אותו בנו: "אבא, אתה באמת תקרא את הספר הזה?" והוא ענה לו: "זה לא ספר רגיל, קוראים בו רק דף אחד ביום. כמו בתנ"ך."

מעניין אם א.ב. יהושע עמד בדיבורו וקרא במשך 1156 ימים [שהם יותר משלוש שנים!] את 1156 העמודים של "ימי צקלג", שעליהם אמר בשעתו ברוך קורצווויל שניתן היה לצמצם אותם לכדי נובלה קצרה אחת.

* אריק כ"ץ: [המשך לוויכוח בגיליון הקודם] ... וזו האמת. אתה מקפיד על כך ומפרסם דעות הפוכות לעמדותיך.

גם על כך שאפו!

יש שמאל קיצוני ושמאל מתון ונאור בדיוק כמו שיש ימין קיצוני וימין מתון ונאור. הכללות הן כמעט תמיד טעות. עדיף גם לא לתייג, אלא להתייחס לגופם של הטיעונים. כי השמאל המתון והימין המתון מזמן כבר התערבבו... (לפחות מאז שאייבי נתן נעצר על כי טס במטוס הקל שלו למצרים).

וגם חילוקי הדעות לגיטימיים. רק מה? השיח הציבורי נהיה אלים במיוחד, והסובלנות שואפת לאפס. מחוללי הפרובוקציות יודעים שרק כך הם "יתפסו כותרות", ואז יוצא שכל דאלים גבר... שנאת החינם המתפשטת במהירות עלולה –חלילה – לגרום לחורבן בית שלישי.

שתהיה בריא,

אריק כ"ץ

אהוד: חורבן בית שלישי לא יתרחש באשמתנו, זה סתם קשקוש לאיים עלינו בזאת. חורבן בית שלישי יתרחש ח"ו רק אם אויבינו ינסו להשמיד אותנו, ויש לקוות שאז, במקרה הגרוע ביותר, הוא יגרום בו-זמנית גם להשמדתם. אם גוש דן יאויים, מר יהיה גורלה של טהרן.

* אנחנו מכירים ישראלים יורדים שאמרו לנו כי יחזרו ארצה רק אחרי שהמושחת נתניהו יחדל להיות ראש ממשלה. לפיכך, אחרי שנצליח להדיח את המושחת נתניהו בעזרת ההפגנות של הלוחמים נגד השחיתות במוצ"שים בשדרות רוטשילד ובפתח תקווה, יש כנראה סיכוי גדול לגל של עליית יורדים חוזרים לישראל.

* שמענו שדרום-אפריקה מאשימה את ישראל באפרטהייד. זו אותה דרום-אפריקה, שמיליונים מתושביה השחורים גרים עדיין בשכונות פחונים צפופות בשולי הערים הגדולות, ללא תשתית מינימלית של חיים דרום-אפריקאיים נורמליים כמו – ביוב, מים זורמים, חשמל, מדרכות, כבישים ותקשורת שאוהדת את הפלסטינים.

* עשרות בני אדם מפגינים נגד השחיתות בתל אביב ובפתח תקווה. ונדמה לנו כי התקשורת מוסיפה למיספר שלהם לפעמים אפס ולפעמים שני אפסים.

* "יש לי את "כל הפרוזה" וגם את הביוגרפיה שכתבת ["ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב]. אני חושבת שהביוגרפיה ניצבת בשורה הראשונה של ביוגרפיות ציוניות, גם בלי קשר לערך השירי. היא מרתקת ומרחיבת אופקים."

רונית מגן

* שלום אהוד, ממתקים לשוניים מהנים במיוחד קיבלנו בגיליון 1312: קודם כול הציטטה הנוטפת רוטב מליצי מ"ימי צקלג" שהביא לנו משה גרנות עם ה"שדוף ושעיע כמקל ממורט," ולאחר מכן  הבשר המבוצל של הגברת פופיטס, והקופלטים של בדיחה אצלך ב"ספרי דורות קודמים". הביטויים היחידאים של "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)"  שמורים בזיכרוני מאז ילדותי המוקדמת, ולראות אותם שוב בדפוס היה דבר משובב לב. 

ואינני יחיד. שלמה באום, למשל, האיש בעל ידי הפלדה, אהב לומר לפעמים "קופלטים של בדיחה." מילים וגלגוליהן...

עמוס גורן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל