פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1315

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בשבט תשע"ח, 5.2.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אלוני זמורה: הזעקה. // יוסי גמזו: הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת. // יהודה דרורי: בִּמְקום הספד: זה התחיל ב"כדורי". לא חייבים לנסוע לפולניה כדי ללמוד על השואה. הקרב על ירושלים נגמר. טראמפ שוב "שבר את הכלים". // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: נאום טראמפ – נטישת אובמה ובשורה לבעלות ברית. [ציטוט]. // יוסף דלומי: מפגש קצר עם חיים גורי. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.2.18. // חסיה שוורצמן [לבית בן עזר]: תיקון טעות לאורי הייטנר. // מתי דוד: מצעד החיים, חייבים להמשיך לצעוד. // משה גרנות: הגדר שהפכה לחומה. על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה". // אוריה באר: שש מאות החלונות. // יואל נץ: דוקטור – "גיבור עבודה". // אילן בושם: 9 שירים לחדשות בן עזר, פברואר 2018. // פוצ'ו  –  בחיי [4], פרק י"ד. אל ביתו ובתו של איכר יהודי באוהיו. // עמוס רודנר: בעקבות הסיפור של פוצ'ו על גורי. // תקוה וינשטוק: אימו הטבעונית של המשורר. // מרדכי בן חורין: איך תמונה פורנוגראפית. // דניה מיכלין עמיחי: אהרן אמיר בבית ביאליק. // נעמן כהן: Pecunia non olet מטיטוס הרשע לקובי מימון. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מר באנטינג במערכה" לרוברט גרינווד, עברית: 1944. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.12.1972, לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

אלוני זמורה

הזעקה

2.2.18

1.2.2018:הפרלמנט בווארשה אישר הלילה את "חוק מחנות ההשמדה הפולניים", שאוסר לטעון כי העם הפולני היה מעורב בפשעי הנאצים.

ביוני 1942 הוקם בסנדומייז' גטו. מאות יהודים מיישובי הסביבה נשלחו אליו. יותר מ-3,200 מיהודי הגטו גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

מאות נרצחו בידי תושבי העיירה.

תושבי העיירה היפה סנדומייז'

על הגבעה, מעל לנהר הוויסלה,

נשבעים שהם שומעים את הזעקה.

הזעקה מרחפת בחלל העיירה,

חולפת בין הסמטאות ומעל לגגות.

חודרת אל כל החלונות,

מדירה את שנתם של הפולנים.

כך, היללה מגיעה בין נים לנים.

בחצות הלילה ובכל לילה

עומדת לאל'ה בחלון ביתה בסנדומייז'

אחרונה מתושביה היהודים

נדחפת ומושלכת אל הכיכר,

ניתזת למרצפות האבן ליד הכנסייה.

כך קרה לה ביוני של שנת 1942.

מאז, כל חצות בלילה

היא קורעת את הדממה ביללה.

לאל'ה, לאל'ה, לאל'ה...

* * *

יוסי גמזו

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת

לזִכרו מעורר הכבוד והגעגוע

 של פרופסור משה נגבי ז"ל, לוחם אמיץ לטוהר המידות

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת כָּרֶגַע מֵרֹב צִפִּיָה מִדַּבֶּקֶת 

שֶל עַם שֶכְּבָר קָץ בְּמִמְסָד שֶכָּל יוֹם מִתְגַּלָּה בּוֹ חֶרְפַּת הָעֶרְווֹת

אַךְ לֹא לְגוֹדוֹ מְצַפָּה הִיא, הַהוּא שֶכָּתַב עָלָיו סֶמְיוּאֵל בֶּקֶט

כִּי אִם לְאִבְחַת מַטְאֲטֵא שֶיַּשְׂכִּיל לְטַהֵר בָּהּ אֶת כָּל הָאֻרְווֹת.

וְאֵין בְּאוֹתָהּ צִפִּיָה שוּם הֶבְדֵּל בֵּין יָמִין וּבֵין שְׂמֹאל אוֹ בֵּין סֶקְטוֹר

אֶחָד לַשֵּנִי, מִזְרָחִי אוֹ שִכְּנוֹזִי, נוֹצְרִי, מוּסְלְמִי, יְהוּדִי,

צֶ'רְקֶסִי אוֹ דְרוּזִי, דָּתִי אוֹ גְלוּי-רֹאש, כִּי כֻּלָּם מְחַכִּים לָאִינְסְפֶּקְטוֹר

שֶלֹּא רַק יַחְשֹף אֶלָּא גַם יָשִׂים סוֹף לְסַרְטַן הַשְּחִיתוּת הַתְּמִידִי.

כִּי נִמְאַס לוֹ לִצְפּוֹת בַּשִּדּוּר הַחוֹזֵר שֶל אוֹתוֹ רִיטוּאָל הִיפּוֹקְרִיטִי

בּוֹ לִפְנֵי הַבְּחִירוֹת מַצְהִירִים מַנְהִיגָיו שֶטּוֹבַת הָאֻמָּה, הִיא בִּלְבַד,

מְעַנְיֶנֶת אוֹתָם וְכַיּוֹם בִּצְפוֹתֵנוּ יוֹם-יוֹם בַּיָּרִיד הַפּוֹלִיטִי

מִתְבָּרֵר לְכֻלָּנוּ כִּי טוֹן אַלְטְרוּאִיסְטִי כּוֹזֵב זֶה חָלַף וְאָבַד.

וּמַמָּש בִּמְקוֹמוֹ הוּא בְּרֹב זַעֲמוֹ מִתְבָּאֵס מֵאוֹתוֹ סַחַר-מֶכֶר

עַסְקָנִי-חֶנְוָנִי שֶל קְנוּנְיוֹת פֹּה-לִי-תִיק שֶשָּנִים כְּבָר חָזִינוּ בּוֹ כָּאן

וְהָאִידֵיאוֹלוֹגְיָה הָפְכָה כִּסְּאוֹלוֹגְיָה וְאֵין לֹא סִמָּן וְלֹא זֵכֶר

לְטוֹבַת הָאֻמָּה שֶרַק אֶמֶש קָדְמָה כִּבְיָכוֹל לְטוֹבַת הָעַסְקָן.

וְהָעָם הָאָמוּן עַל סִסְמוֹת הַתִּחְמוּן שֶל כָּל זֶרֶם, סִיעָה אוֹ מִפְלֶגֶת

הַבְטָחוֹת טְרוֹם-קַלְפֵּי שֶל כָּל ז'וּלִיק קַל-פֶּה כְּבָר בָּקִי וְיוֹדֵעַ מֵרֹאש

שֶבְּשוּם מַחֲנֶה כְּלוּם כָּאן לֹא יִשְתַּנֶּה כִּי הַצִּינִיּוּת חַאפְלוֹת חוֹגֶגֶת

וּכְשֶזֶּה יִסְתַּיֵּם אִיש שוּב לֹא יְקַיֵּם שוּם פְּרִינְצִיפּ שֶהִרְבָּה בּוֹ לִדְרֹש.

כֵּן, הָעָם מִתְפַּלֵּל וְהוֹזֶה שֶכַּגֶּשֶם הַזֶּה הַשּוֹטֵף וּמַדִּיחַ

כָּל סֵאוּב וְאָבָק שֶנִּצְמַד וְדָבַק לְכל נוֹף שֶמִּיֹּפִי נֻשַּל

כָּךְ יֻסַּר הַמּוּסָר הַפּוֹלִיטִי חֲסַר הַבּוּשָה שֶבְּלִי הֶרֶף מַקְדִּיחַ

תַּבְשִילֵי תַּקִּינוּת נֶעֱדְרֵי הֲגִינוּת שֶהָיוּ לִשְנִינָה וּמָשָל.

הָעַם, כְּאוֹת, רוֹצֶה לִרְאוֹת פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת 

שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶהִיא מֻשָּׂא לְהִזְדַּהוּת,

שֶל יֹשֶר בְּלִי פְּשָרוֹת וּבְלִי קוֹמְבִּינוֹת, שֶל נִבְחֶרֶת  

שֶבָּהּ נִקְיוֹן-כַּפַּיִם הוּא לֹא פּוֹזָה, הוּא מַהוּת.

כִּי כְּלָל וּכְלָל לֹא דַי לָנוּ שֶהֲגָנָה מֻגְבֶּרֶת 

כְּמוֹ זֹאת שֶל מַכְשִירֵי שִרְצֵי מִמְסָד סַמְכוּתִיִּים 

אוֹ סוֹלְלָה שְלֵמָה שֶל צֶוֶת פְּרַקְלִיטֵי צַמֶּרֶת

שֶיֵּש בָּהּ אַרְטִילֶרְיַת שוּעָלִים מִשְפָּטִיִּים

כָּאן תְּטַהֵר בְּשֶפַע דֵטֶרְגֶּנְטִים אֶת הַשֶּרֶץ

מַמָּש כְּפִי שֶכָּתוּב שָם בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין 

וּתְקַרְצֵף בְּמִכְבְּסוֹת-מִלִּים בְּפֶרֶץ מֶרֶץ 

אוֹ בְּשִטּוֹת נִקּוּי יָבֵש (וְהַמֵּבִין יָבִין)

כָּל שְוִינְדְלֶר מְמֻלָּח שֶבְּכַסְפֵּי צִבּוּר מָעַל כְּבָר

וְתוֹצִיאוֹ נָקִי, גְלָאט כֹּשֶר, עִם אוֹ בְּלִי קָלוֹן,

כִּי גַם קֻפַּת שְרָצִים בִּלְתִּי פְּלִילִית הִיא מִין סְקַנְדָּל כְּבָר

וְשַׂר אוֹ חַ"כּ חָשוּד כְּ- crookשָחוּד – הוּא כִּשָּלוֹן

וְאִם זֶה אִיש מֻכְשָר (מֻכְשָר כַּסְפֵּי צִבּוּר לַחְמֹס פֹּהׂ)

גַּם בְּשָמְרוֹ עַל זְכוּת-שְתִיקָה סוֹפוֹ שֶהַבָּלוֹן

הַנַּכְלוּלִי שְלִילִי הַזֶּה עוֹד יִתְפּוֹצֵץ בְּשוֹס פֹּה

שֶכֵּן כְּדֶגֶם מוּסָרִי לָעַם זֶה חִדָּלוֹן

כְּפִי שֶבָּשָׂר כָּשֵר אִם הוּא מַסְרִיחַ אֵין לִנְגֹּס בּוֹ

וְגַם אִם אֵין בּוֹ שוּם קָלוֹן זֶה לֹא אוֹ דֶה קוֹלוֹן...

יוסי גמזו

אהוד: אם נאמין לתיאור המזעזע שלך את הנעשה במדינת ישראל, נשקול לרדת מהארץ ממש בקרוב, אולי לאיטליה או לארה"ב, מדינות שאין בהן שחיתות נוראה כמו זו שפושה בישראל!

* * *

יהודה דרורי

במְקום הספד: זה התחיל ב"כדורי"

היום [1.2] ליווינו למנוחות את אחד הבוגרים המפורסמים ביותר של בי"ס כדורי, המשורר חיים גורי ז"ל. 

נשאלתי מדוע בגל הספדים עליו, מוזכרת כמעט תמיד העובדה שהוא התחנך ב"כדורי", ואני עונה: זה נתן לו את הכיוון בחיים, כיוון של אהבת ארץ-ישראל, של חלוציות והתיישבות, של הקרבה ויושרה. את הכיוון הזה עיצבו המחזורים הראשונים, ובייחוד בוגר המחזור הראשון, יגאל אלון, שקבע שהמורה לא יהיה נוכח בכיתה בעת בחינה, כי "מסורת הכבוד" של ביה"ס לא מכירה בהעתקות, רמייה וחוסר יושרה, ועל כך עמד חיים גורי בהופיעו בתוכנית "פגישת מחזור" בטלוויזיה הישראלית לפני יותר מ-20 שנה.

חיים גורי היה אורח בתוכנית שהתייחסה למחזור י"ח (שסיים לימודיו 14 שנה לאחר שחיים גורי ויצחק רבין סיימו את לימודיהם), ואנו הבטחנו לו שמחזורנו המשיך לשמור על "מסורת הכבוד" ועל הכוון החלוצי בחיים.

יש הטוענים, ולדעתי בצדק , שהפלמ"ח נולד ב"כדורי", הרי רוב בוגרי כדורי עד שנת 1948 הצטרפו לפלמ"ח עם סיום לימודיהם ו-25% מהם נהרגו בקרבות... חיים גורי ז"ל כתב עליהם וספד להם, ועל האנדרטה לזכר חללי בוגרי כדורי לדורותיהם כתוב :"כי רעות שכזאת לעולם לא ניתן את ליבנו לשכוח..." (כפי שכתב גורי בשירו הידוע :"הרעות").

 מחזורי הוא אמנם מחזור של "דור סיני" (ולא דור הפלמ"ח) אבל זה דור אשר לא שינה בדרכו מדור הפלמ"ח – ולפעמים אף יותר מכך, דור שלחם ב-4 מלחמות! (ואכן לרוב בני מחזורי היו כומתות אדומות...) חלק גדול המשיך בהתיישבות ובחקלאות והיושרה נשארה אבן היסוד לכולנו.

והנה אתמול ליווינו למנוחתו האחרונה את חברנו אריק תיבון ז"ל, שכל חייו הבוגרים עד לשבוע לפני מותו היו מוקדשים למען המדינה, לרוב בהתנדבות למשימות קשות ביותר.  במודעת האבל בעיתון, המשפחה כתבה שאריק היה בוגר "כדורי", ושהוא היה גם אביו של הרופא הצבאי, סרן עוז תיבון, שנרצח ע"י פלסטינים בחברון...

וזה אומר לנו הכול, ולבטח לא פחות מהאימרה המיוחסת לנתן אלתרמן (אותה ציטט חיים גורי) ש"הדור שלו צומח בעם ישראל פעם ב-1000 שנה." אבחנה זו שגויה ביסודה כי גם הדור שלי ודור גיבורי מלחמות צה"ל האחרים, שייכים עדיין לדור הזה, אבל זה דור הפלמ"ח הוא שהתחיל והיתווה את הדרך.

(הכותב הוא ממייסדי עמותת בוגרי בי"ס כדורי)

לא חייבים לנסוע לפולניה כדי ללמוד על השואה

צודקת ממשלת פולניה שמחנות ההשמדה בשיטחה לא היו "פולניים" אלא נאציים! זה לא מנקה את אותם מאות אלפי פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים בהקשר להתנכלות  ליהודים, לרבות רציחתם בעת השואה ולאחריה! הפולנים התייחסו לכל זה בסלחנות רבה, ועל כך אנו כועסים... לפיכך, יש להפסיק את כל התיירות המתוקשרת והיקרה הזו של תלמידינו ואזרחינו לאושוויץ! אני סבור שניתן בסכום סביר להקים אצלנו אתר לאומי ובו דגם  שידמה את אושוויץ, (חיקוי מדוייק אבל בממדים קטנים יותר), אתר זה ישמש כמקום ללימודי השואה לא רק לילדי ישראל אלא גם לאזרחי המדינה ולתיירים.

הקרב על ירושלים נגמר

אבו-מאזן משתולל בכל העולם על כי טראמפ "גנב" לו את המוטו העיקרי של מאבקו. המנהיג הפלסטיני יודע היטב כי מבחינת החוק הבינלאומי, ארץ-ישראל ניתנה לעם היהודי לעצמאותו, ואין לו כל חלק חוקי בה (ולפיכך גם ההתנחלויות הינן על אדמה יהודית), אבל, לגבי ירושלים קיימת החלטת או"מ מ-1947 המציעה שירושלים  תהיה "בינלאומית" במסגרת "תוכנית החלוקה" (אף שלמעשה אינה קיימת מאז הוחלטה...)

מכל-מקום, מאבקו העיקרי של אבו-מאזן כנגד ישראל התרכז בירושלים בכלל ובאל-אקצה בפרט. משום מה הוא מאמין שמבחינת החוק הבינלאומי יש לו דריסת רגל חוקית בירושלים כבירתו העתידית. אלא מה שעשה טראמפ – הוא קרא את התמונה נכונה וטרף לו את הקלפים ואמר במפורש שהוא "מוציא את ירושלים מהמשוואה," דהיינו, תפסיק לבלבל לכולנו את המוח על ירושלים ותתרכז במו"מ לפתרון הבעייה הפלסטינית.

אבל כפי שכולנו כבר למדנו, אין פתרון כיום למדינה פלסטינית עצמאית כל עוד ישראל עומדת על כך שהשליטה הביטחונית מהים עד הירדן תשאר בידיה (ואכן הנשיא טראמפ מסכים לכך!)

מהצד השני, האיסלם ימנע יישום כל הסכם בו ישראל תקבל חלק כלשהו ב"אדמת הקודש" שלהם בארץ-ישראל... מכיווננו ברור שאי-החזרת פליטי 48' הינו דבר מוחלט, אנו רואים כיום את  נושא הפליטים הפלסטינים כפיקציה שיקרית, ומה עוד שמדינת-ישראל מעמידה מול תביעות הפיצויים לפליטי 48' את תביעות הפיצויים של היהודים פליטי ארצות ערב, שהוכרחו לעזוב ולהתיישב בישראל.

מצב זה האומר שאין פתרון הוא המתסכל ביותר לאבו-מאזן, שכל מה שנשאר לו זה להתרוצץ בעולם ובאו"מ ולהשתלח בלשונו כלפי ההנהגות בארה"ב ובישראל.  ולא רק זאת, להזכיר לכל כי אבו מאזן נפגע ביותר בכיסו כאשר ארה"ב מונעת ממנו כספים (ובייחוד מאונר"א!) – לכן הוא מתרוצץ בעולם כעני בפתח לבקש כסף מכל מיני מדינות אשר כבר מודעות לשחיתותו...

אז את הארמון שלו ב-17 מיליון דולר הוא כבר בנה, ולאחרונה רכש מטוס פרטי ב-50 מיליון דולר!  וכולם יודעים שזה לא כספו האישי. כי אבו מאזן לא רק אדם מושחת, אלא  גם אנטישמי ושונא ישראל.

לנו אין מה לעשות בנדון, כל זמן שאינו מסית לטרור נגדנו. לפעמים אפילו אנחנו מבליגים ונוצרים (כמוהו) את ההבנות הביטחוניות בינינו. אני מניח שדי בקרוב, רמת התיסכול של ה"ראיס" הזה תעלה למדרגה כזו שיעודד טרור נגדנו, ואז אולי יקבל את הכדור בראש.

בשורה התחתונה, אין ספק שהפתרון הפלסטיני היחיד שעל השולחן הוא חזרה למאי 1967 – דהיינו, הצמדת מרבית שטחי יו"ש חזרה למדינת ירדן, שהיא למעשה כבר מזמן המדינה הפלסטינית האמיתית, והיא חלק מהמנטרה של "שתי מדינות לשני עמים..." (שבוצעה הלכה למעשה ב-1924 באישור והכרה בינלאומיים!)

יהיו אלו סעודיה, מצריים ובעיקר ארה"ב, שיצטרכו ללחוץ חזק על המלך עבדאללה (ואף לתת לו כסף רב) כדי שיסכים למהלך הזה, שילוּוה גם בהכפפת רצועת עזה למצרים. אסור לנו להיות שותפים אקטיביים למהלכים אלו כדי שלא יוכשלו ע"י הערבים כ"קונספירציה יהודית ציונית נגד האיסלם".

טראמפ: שוב "שבר את הכלים"

כבר כתבתי בעבר מיספר פעמים שדונלד טראמפ הוא נשיא מזן אחר. הוא דוגרי מחריד ממש, שלא מאמין כלל ב"פוליטיקל קורקט" ואומר (או מצייץ) אשר עם ליבו.

הוא עשה זאת שוב אתמול [2.2] כאשר הפיץ מסמך שאמור להיות מסווג, אשר מצביע על מעורבות של אובמה והילרי בניסיון לעצור את המרוץ של טראמפ לנשיאות, ע"י המצאת קונספירציה רוסית כביכול...

נכון שבמסמך היה חומר "מסווג", כמו שטוענים סנטורים דמוקרטיים מאוד נבוכים, אבל הגילוי הזה לא פגע בביטחון ארה"ב כמו שהוא פוגע באמינות ה-FBI שהיה אחראי למסמך ולביצוע תוכנו, ובמועמדים הדמוקרטים שהתגלו במלא כיעורם הפוליטי...

הודה במניע לאומני: הורשע פלסטיני

שרצח ישראלית שאיתה היה בקשר

"מוחמד חארוף הואשם כי רצח את מיכל חלימי, שהיתה בחודש השמיני להריונה, באוגוסט, והשליך את גופתה בחולות ליד חולון. למרות טענות בעלה של חלימי כי הרצח בוצע על רקע לאומני, כתב האישום לא כלל מניע כזה, אך כעת נחתם הסדר טיעון, שבו הודה חארוף ברצח ממניע לאומני. הצדדים ידרשו מאסר עולם."

מתוך קטע זה, שפורסם היום [4.2], אנחנו מבינים את הטימטום השורר בפרקליטות אצלנו, שהחליטו לתת לרוצח שפל "מעמד מכובד" של מחבל כדי שהוא (ומשפחתו) יקבלו מענקים חודשיים מקופת הרשות הפלסטינית... ותנאי מעצרו יהיו לפי הלוקסוס של מחבלים. קשה להאמין...

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

באבל על מות חברנו

האיש הנהדר

גדעון מנדלר

תנחומים לנילי, יעל ועמית

ולכל בני המשפחה

הלווייה נערכה לפני כניסת השבת ב-2.2.18

שבעה בבית מנדלר

 הדר יוסף 24, תל אביב, ק' 4 דירה 15

ימים א'-ד': 10:00-14:00, 18:00-21:00

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

נאום טראמפ –

נטישת אובמה ובשורה לבעלות ברית

"ישראל היום", 1 פברואר 2018

ה"נאום לאומה" של הנשיא דונלד טראמפ התמקד בנושאי פנים, אך דן גם בנושאי חוץ וביטחון באופן המשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב. לכן הוא מהווה אזהרה לאויבים וליריבים, מחד, ובשורה לבעלות-ברית, מאידך.

ככל שמשתדרגת תדמית ההרתעה של ארה"ב, כן משתדרג כוח ההרתעה וביטחונן הלאומי של בעלות בריתה – כגון ישראל, סעודיה, מדינות המפרץ הפרו-אמריקאיות, ירדן ומצרים – וכן מתרסן יצר ההתפשטות והתוקפנות של אויביה (כמו האייתולות וארגוני הטרור האסלאמים) ויריביה (רוסיה וסין).

שמונה שנות הנשיא אובמה, השנתיים האחרונות של הנשיא בוש הבן ושמונה שנות הנשיא קלינטון, האיצו את הכרסום בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מתום נשיאות רייגן. שלא במכוון, מדיניות אובמה יצרה רוח-גבית עזה לשאיפות המגלומניות של האייתולות השיעיות ושל ארגוני הטרור הסוני, שהמאכלת שלהם מונחת על צואר כל בעלות הברית של ארה"ב במזרח התיכון.

אתגר קריטי של הנשיא טראמפ – במאבק המתעצם מול איומים ברורים, מיידיים ומתעצמים על הזירה הפנימית והבינלאומית של ארה"ב – הוא להתמודד עם המציאות, ולהתנתק ממורשת הנשיא אובמה שקראה תיגר על המציאות.

אובמה האמין בשיעבוד זכות הפעולה הצבאית והמדינית הבלעדית של ארה"ב לטובת פעולה צבאית ומדינית של קואליציה בינלאומית; תפישת האו"מ ואירופה כגורמים מרכזיים בעיצוב הזירה הבינלאומית; נכונות לשלום-בכל-מחיר, וראיית האופציה המלחמתית כבלתי-מוסרית; תפישת האסלאם כדת שלום ולא כאיום; התכחשות למציאות הטרור האסלאמי; האמונה שמקור תופעות הטרור הוא עוני, ייאוש, מדיניות שגויה של ארה"ב ונוכחותה באזורים מוסלמים; הדרך לבלום את הטרור "המסלף את האסלאם" היא באמצעות רשויות לאכיפת החוק, שיח דיפלומטי ותרבותי, סיוע חוץ ומאבק צבאי מוגבל במשאבים וזמן; הנשיא אובמה אימץ את תפישת העולם של מחלקת המדינה שב-1948 התנגדה להקמת המדינה היהודית וב-2018 רואה בה נטל.

תחושת הביטחון של בעלות הברית של ארה"ב מתחזקת בעקבות נאום טראמפ שהדגיש את הצורך לחזק את הפטריוטיות והחתירה להנהגה צבאית, כלכלית ומוסרית של העולם החופשי; אזהרה שוויתור לתוקפן מלבה תוקפנות; גינוי הסכם הגרעין עם האייתולות; האיום לבטל סיוע חוץ למדינות וארגונים עוינים; הצורך להגדיל את תקציב הביטחון ולשדרג את ההרתעה הגרעינית; הגדרת האייתולות והטרור האסלאמי כאיומים מובילים, יחד עם צפון קוריאה, שמקורם באידיאולוגיה שורשית ולא בהתנהלות ארה"ב; החרגת טרוריסטים מהגדרת "לוחמים לגיטימים" וקריאה להכרעתם; חופש פעולה רב יותר ללוחמים האמריקאים בשדה הקרב; הדגשת ההכרה בירושלים כבירת ישראל כביטוי לתפישת ישראל כבעלת ברית ייחודית מול אויבים משותפים שאינם קשורים ל... וחשובים יותר מ... העניין הפלשתיני.

נאום טראמפ מרתיע אויבים ויריבים ומחזק את תקוות בעלות הברית של ארה"ב במזרח התיכון – שחלקן, כמו סעודיה ומצרים, משחרות לפתחה של רוסיה כביטוי לכרסום באמינות ארה"ב – שוושינגטון עשויה לשחזר את ימיה כסוכן ביטוח אמין מול איומים וסכנות קטלניות.

מימוש נאומו של טראמפ ישקם את אמינותה הביטחונית של ארה"ב, שהיא הערובה היעילה ביותר לצמצום סכנות המלחמה והטרור.

יורם אטינגר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

יוסף דלומי

מפגש קצר עם חיים גורי

בשנות החמישים של המאה הקודמת היתה לגורי אחות צעירה בקיבוץ נחל עוז. היא נישאה וילדה בן בשם יפתח. הוריו, זוג טבעונים, נהגו לבקרה מדי פעם. סבתא גילה היתה פנויה לשהוֹת בקיבוץ ולהקדיש לנכד זמן איכות.

מנגד, סבא ישראל גורי היה איש עסוק מאוד, חבר כנסת מרכזי מטעם מפא"י ואף שימש יו"ר ועדת הכספים, תפקיד רב עוצמה משכבר הימים. הוא היה איש צנוע ולא השתמש ברכב פרטי והגיע לביקורים קצרים באוטובוס ציבורי, מירושלים. האוטובוס עשה דרכו פעמיים ביום לבאר שבע במשך למעלה משלוש שעות. לאחר שעתיים ורבע הגיע האוטובוס לצומת קיבוץ סעד, וסבא ישראל ירד והלך ברגל מעל 3 ק"מ בכביש שומם סמוך לגבול עם רצועת עזה.

לאחר כשלוש שעות נפרד סבא ישראל מן המשפחה כדי לחזור באוטובוס של אחר-הצהריים מבאר שבע לירושלים. כאשר החתן שלו הציע לו להסיע אותו לצומת, כמקובל, הוא סירב והתעקש שוב ללכת שלושה קילומטרים.

לימים השתתפתי ביום עיון בסמינר אפעל, ושם ראיתי את חיים גורי עם אשתו עליזה. בהפסקה ניגשתי אליו כדי לספר לו על מנהגו האצילי של אביו. הוא הודה לי בהתרגשות רבה וביקש שאספר זאת גם לאשתו אשר בינתיים עמדה הרחק. חיים נתן צעקה "עליקה! בואי מהר, תשמעי מה הבחור מספר!"

הוא הושיב אותי מול שניהם כדי שאחזור מילה במילה על מה שכבר ידע בעל-פה.

לא להאמין

לאחרונה קיבלתי מכתב מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שכותרתו "הסקר החברתי 2018". המטרה היא לספק מידע חיוני על תנאי החיים של החברה בישראל. נבחרתי כאחד מבין הנשאלים בסקר וחובתי להשיב בזמן הראיון שמועדו יתואם איתי. החלק המעניין במסמך הם נתוני תוצאות סקר שביעות הרצון בשנת 2016:

קשרים משפחתיים 96%

 החיים בכלל 88%

עבודה 87%

אזור מגורים 83%

מצב כלכלי 60%

אתם בתקשורת, שעורכים משאלים "מלומדים" ברחובות ובבתי הקפה ומנבאים חורבן בית שלישי לעם ישראל בקרוב.

אנא מכם! חסכו לעצמכם עבודה, ומאיתנו את השקרים הנבזיים שלכם!

יוסף דלומי

* * *

בקרוב יתקיים בתל אביב

כנס מקצועי חשוב של רוצחות גברים

 שהתאבדו בעקבות תלונותיהן

ייתכן שיוזמנו גם גברים שהתלוננו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.2.18

* גדול המשוררים – חיים גורי היה גדול משוררי ישראל, בעידן שאחרי אלתרמן. אבדה ענקית. יהי זכרו ברוך!

* הדרך השלישית – חיים גורי הוא האיש שהעניק לתנועת "הדרך השלישית" את שמה. וכזה הוא היה עד יומו האחרון. בימים שבהם החברה הישראלית מידרדרת יותר ויותר לשיח הקצוות, לשיח המחנות, כאשר ה"אנחנו" אינו עם ישראל אלא "המחנה", ומי שנותן את הטון בכל מחנה הוא הקיצונים בתוכו– אנו זקוקים כל כך לקול הציוני הפטריוטי השפוי והמאחד של חיים גורי.

* אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו – ב-5 ביוני 1994, 27 שנה לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, נערך בסמינר אפעל כנס היסוד של תנועת "הדרך השלישית". אולם ברנד הגדול היה מלא עד אפס מקום, ועוד מאות אנשים צבאו על האולם מבחוץ.

חיים גורי היה אחד הדוברים המרכזיים בכנס. הוא האיש שעיצב את הבמה. בצדה האחד של הבמה, היתה כרזה בלשון תהילים, "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." בצידה האחר – ציטוט מ"זמר הפלוגות" של אלתרמן, "אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו." ובתווך – "הדרך השלישית".

גורי, שהציע לתנועה את השם "הדרך השלישית", הסביר: "בפלמ"ח לא היינו שטרניסטים (כלומר חברי לח"י) ולא 'ברית שלום'. היינו הדרך השלישית."

* עד יומו האחרון - חיים גורי היה מראשי התומכים במאבק נגד הנסיגה מהגולן וממייסדי תנועת "הדרך השלישית". בכאב גדול ובקרע פנימי עמוק, הוא יצא חוצץ נגד רעו, מפקדו ומנהיגו הנערץ יצחק רבין.

ראיינתי לאחרונה את שמעון שבס לביוגרפיה שאני כותב על יהודה הראל, מייסד "הדרך השלישית". שבס סיפר לי עד כמה רבין לקח קשה את הקמת "הדרך השלישית", ובעיקר את העובדה שבין מייסדיה היו חבריו הקרובים ביותר – האלופים עמוס חורב, צביקה זמיר, יצחק חופי והמשורר חיים גורי.

בראיון רדיו עם דליה רבין, אף היא סיפרה על גורי שיצא נגד רבין, התנגד לנסיגה מהגולן והיה בין מקימי "הדרך השלישית". אולם היא אמרה שבאחרית ימיו הוא התחרט על כך.

כיוון ששמרתי על קשר עם גורי בכל השנים, אני יכול לקבוע באחריות, שאין שחר לטענה הזאת.

* הצופה לבית ישראל – נחום ברנע הגדיר את חיים גורי "המשורר הלאומי האחרון." למה האחרון? כיוון ש"אין יותר הסכמה לאומית, סולידריות פנימית, שמצמיחה שירה לאומית."

הטיעון הזה ראוי לבחינה. בראש ובראשונה יש לזכור שמשורר לאומי קם אחד בדור או בכמה דורות. היו לנו שלושה משוררים לאומיים – ביאליק, אלתרמן וחיים גורי. אולי אפשר להוסיף לרשימה המכובדת הזאת גם את נעמי שמר.

האם ביאליק פעל במציאות של הסכמה לאומית? רוב העם היהודי שלל את הציונות, והוא היה שייך למיעוט הציוני. הוא לא ביטא את ההסכמה הרחבה, אלא עיצב תודעה לאומית, הוא בנה הסכמה לאומית, הוא היה משורר ונביא. הצופה לבית ישראל. וכמוהו אלתרמן וגורי.

כדי להיות משורר לאומי, צריך האיש להיות משורר דגול, משכמו ומעלה, אך לא פחות מכך – לאומי. נתן זך הוא משורר דגול, יש הרואים בו גדול לא פחות מגורי. אולם איש לא יכנה אותו משורר לאומי, והוא הראשון שהיה מגחך לשמע הגדרה כזאת.

משורר לאומי הוא משורר שקיימת הזדהות מוחלטת, עד רמה של זהות, בינו לבין האומה. יש בו אהבה עזה לעמו, הוא כואב את כאביו ככאב אישי, הוא שמח את שמחותיו כשמחה משפחתית. וכשהוא כואב – אלו הם פצעי אוהב. גורי היה כפוף באחרית ימיו, ותמיד דימיתי אותו כמי שנושא על גבו את עם ישראל, את ההיסטוריה היהודית, מתוך תחושת אחריות אין קץ; אחריות לאומית.

כשאלתרמן פרסם, בעיצומה של מלחמת השחרור, את שירו "אף זו", שבו חשף פשע מלחמה של לוחמי צה"ל במלחמה, קרא לו בשמו ויצא נגדו במילים קשות, השיר נפל על אוזניים קשובות, כיוון שאלתרמן האמין עד שורשי נשמתו בצדקת הציונות, בצדקת המלחמה, הוא ידע שעִמָנוּ הצדק, והוא היה המבטא הגדול של הצדק הציוני. ומתוך האמונה היוקדת הזאת, הוא יצא בכל עוזו נגד מה שהכתים אותנו, ואף אז, האמין באותה מידה בצדקתנו. וכאשר הסביר שעלינו לדבר אף "על זאת", על פשעים הנעשים בשמנו, הוא אמר את הדברים בקונטקסט שלצד הארת גודל השעה ומהותה וצדקתה, יש להבטיח את טוהרתה. וכזה היה גם גורי, וכזו היתה גם ביקורתו.

נחום ברנע מציין כעובדה שאין הסכמה לאומית, כאילו מדובר בגזירת גורל. האם הוא שאל את עצמו, מה תרומתו לכך שאין הסכמה לאומית? גורי חתר כל ימיו להסכמה לאומית, התנגד לכל קיצוניות, חרד מפני כל הקצנה, היה מחובר לימין ולשמאל, לחילונים ודתיים, האמין בצורך להגיע להסכמות, בדרך הציונית השפויה המתונה, לא בדרכי השמאל והימין הקיצוניים, אלא בשביל הזהב, ב"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ," כמאמר קהלת.

משורר לאומי אינו דרוש כאשר ההסכמה הלאומית קיימת, אלא כקול קורא ליצירתה וכמי שלוקח אחריות על בניינה.

* פה אחד – המסר החשוב והיפה ביותר בהרחקת הליצן המפחיד אורן חזן לחצי שנה מישיבות הכנסת ובהחלטה לקנוס אותו, הוא העובדה שההחלטה הזו התקבלה בוועדת האתיקה פה אחד. ימין ושמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים – כולם. זהו מסר חשוב מאוד. לא התקבצות של "המחנה" לגונן על מי שבא מתוכו, אלא מחויבות כללית לאינטרס הציבורי ולכבודה של הכנסת.

* פלקט – יצאה לאור ביוגרפיה של נתניהו מאת העיתונאי בן כספית. המוסף "7 ימים" פירסם פרקים נבחרים מתוכה. קראתי את הקטעים שפורסמו, וברור לי שלא אקרא את הספר.

הסוגה הספרותית החביבה עליי ביותר היא ביוגרפיות. לא אגזים אם אומר שמיספר הביוגרפיות שקראתי בימי חלדי הוא תלת ספרתי. ודאי שביוגרפיה של נתניהו אמורה להיות בעבורי ספרות חובה, הן בשל דמותו הייחודית ובעיקר בשל התפקיד המרכזי שהוא ממלא בחיי מדינת ישראל זה שני עשורים.

אבל זו לא ביוגרפיה. זה פמפלט. נתניהו הוא אדם מורכב מאוד, מלא סתירות פנימיות וזה מה שאמור להפוך את הביוגרפיה שלו למרתקת. אבל הביוגרפיה שכתב בן כספית היא פלקט; שטחית, רדודה, חד ממדית, המציגה את נתניהו באופן שחור משחור, כליל השלילה; אין בו מתום. לקרוא ביוגרפיה כזאת, זה בערך כמו לקרוא ביוגרפיה של נתניהו שיכתוב איוב קרא או דוד ביטן. משעמם.

איני מתומכיו של נתניהו, רחוק מזה. אבל הדמות המפלצתית שיצאה תחת מקלדתו של כספית רחוקה מלתאר את המציאות ובוודאי שאין בה כדי לפענח את חידת נתניהו וסוד מנהיגותו.

* ביד הלשון:  אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ – את שירו "באב אל ואד", מנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, כתב חיים גורי לזכר הלוחמים שנפלו בתש"ח בשער הגיא, בשיירות האספקה שעלו לפרוץ לירושלים הנצורה.

 הדוברים בשיר הזה מתחלפים. לעיתים הדובר הוא חברם של ההרוגים, המבקר בשער הגיא, בין שלדות הברזל, וזוכר את רעיו אחד אחד.

כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ

כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת.

לעיתים דוברים החללים עצמם, המשביעים את האזרחים השלווים העוברים "בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ" לזכור אותם. הם היו מוכנים להקריב את חייהם על תקומת המדינה, אולם אין הם מוכנים לוותר על זיכרם, ותובעים מאתנו לזכור אותם. "לנצח זכור נא את שמותינו."

השיר מסתיים בצוואה:

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.

בחלק מן הביצועים מופיע השיבוש "לא ישכח אותנו" במקום "אל ישכח אותנו", כקביעת עובדה. אך הזיכרון אינו עובדה. בידינו הבחירה אם לזכור או לשכוח. גורי, בשמם של הנופלים, כותב לנו בלשון ציווי: אל תשכחו אותנו.

אורי הייטנר

* * *

חסיה שוורצמן [לבית בן עזר]

תיקון טעות לאורי הייטנר

ציטוט מאורי הייטנר בגיליון הקודם:

* ביד הלשון: מרחביה – האם מרחביה היא קיבוץ או מושב? התשובה היא – כן. כלומר, היא קיבוץ ומושב, הסמוכים זה לזה ונקראים באותו שם. מרחביה יושבות ממזרח לעפולה, למרגלות גבעת המורה.

מרחביה החלה את דרכה ב-1911 כקואופרציה שהוקמה על אדמות שנרכשו מן הכפר פולה. כעבור שנה קמה מרחביה המושבה. אולם שתיהן לא האריכו ימים, והמקום החליף קבוצות התיישבות שלא שרדו בו. ב-1924 קם המושב מרחביה. ב-1929 קם הקיבוץ מרחביה, של תנועת "השומר הצעיר", קיבוצו של מאיר יערי, המנהיג ההיסטורי של מפ"ם, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, שכינויו היה "האדמו"ר ממרחביה".

השם מרחביה לקוח מפסוק בתהלים: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ."

חסיה: להערת אורי הייטנר "ביד הלשון" ["חדשות בן עזר" 1314] לגבי המרחביוֹת, המשפט האחיד לגורל שתיהן אינו מדויק והפריע לי, כמו גם תאריך הקמת המושבה (סימנתי באדום). כך נלמדת היסטוריה מסולפת.

אדמות מרחביה שנקנו ע'י חנקין,  קנייתן הושלמה והתאפשרה תודות לאנשים פרטיים שרכשו חלק נכבד מן האדמות, ובראשם אליהו בלומנפלד, שאף הגיע עם יתר הרוכשים האחרים מהעלייה השנייה בכוונה להשתקע, יחד עם בניית הקואופרציה (שהיום זה הקיבוץ).

ב-1911 נבנתה גם חוות בלומנפלד אליהו הידועה, וסביבה קמו נחלות נוספות, בחלקן בתי אבן (כמו בקואופרציה), נחלות של הרוכשים האחרים, שהיוו את המושבה. (חוות בלומנפלד והמושבה קמו באותה שנה, 1911). הרוכשים היו בעלי מקצועות נדרשים וגם חקלאים. המושבה כן שרדה (נכון עם קשיים) אך עובדה שמשפחותינו, צאצאי ראשוני המושבה שלא נטשו את המקום, אנחנו כאן!!! 

עקב קשיי מימון שינתה המושבה את פניה למושב עובדים ועל ידי כך התאפשרה קליטת מתיישבים נוספים תחת ארגון שאיפשר קיום של מערכות ציבוריות כמו חינוך רפואה וכדומה. נכון, המושבה היתה למושב עובדים ב-1924 אך בניגוד לקואופרציה שלא שרדה והיתה יישוב-מעבר שנים רבות, עד להקמת קיבוץ "השומר הצעיר" – המושבה כן שרדה ונטמעה בצורת יישוב ללא ה"א בסוף... אנשים נאחזו בה למרות הפגעים והקשיים. אני גרה ברחוב המושבה במושב.

אני, חסיה שוורצמן (לבית בן עזר מבלפוריה), הנני אשת בן לראשוני המושבה, שהוריו רכשו חלקת אדמה כדי לעזור להשלמת הרכישה, ואף הקימו משק; רוב שכניי ברחוב המושבה הינם צאצאי משפחות הראשונים: זברסקי, קורש, כץ ובית בלומנפלד שהחליף בעלים אך נשמר בבניינו המקורי כחווה חקלאית.

בקיבוץ מרחביה קיים אתר שנקרא "החצר הגדולה" ובו ניתן לקבל הסבר בדוק ומוחשי לתולדות המקום.

חסיה שוורצמן

* * *

מתי דוד

מצעד החיים

חייבים להמשיך לצעוד

"מצעד החיים" הוא מפעל חינוכי, יהודי ולאומי (לא ממשלתי) מרשים ומצליח בתוכנו, בהיקפו ובתוצאותיו. באמצעותו מבקרים אלפים רבים של בני נוער יהודי במחנות ההשמדה בפולין, במסגרת מסעות להכרת השואה.

דור השואה הולך ונעלם. אלפי הצעירים האלה, שביקרו במחנות ההשמדה במסגרת שניתן לכנותה "חינוך בהלם", יהיו אלה שיעבירו את מסר השואה לדור הבא וייאבקו נגד מכחישי השואה מבחוץ ומגמדי השואה מבית.

זה מפעל של תיעוד היסטורי, באמצעות הלב והרגש. רואים את המחנות והמשרפות, נוסף על המחברות והבחינות. ביקורים אלה מחלחלים לעורקים ולנימים.

רובם המכריע של הצעירים היהודיים המשתתפים במצעד החיים ובביקורים אחרים בפולין חוזרים לארצותיהם שונים – יהודים וציונים בעלי הכרה והזדהות חזקות יותר. הם סופגים – רגשית ושכלית – את המשמעויות האמיתיות של חייהם ועתידם בישראל, בכל הקשור לערכים של מולדת, ציונות, דגל וגורל יהודי. הם נהפכים לבוגרים יותר ולציניים פחות. תחושות ותוצאות אלה זהות, ברוב המקרים, אצל רוב הנערים והנערות מכל החוגים והגוונים החינוכיים, המסיירים בפולין.

לאחר הביקור במחנות ההשמדה מבינים הנערים והנערות היטב את המשמעות של ערכים כמו "עם אחד – גורל אחד." הם חשים היטב כי עתידם בישראל תלוי באחדות פנימית, בעוצמה צבאית ובתבונה מדינית. הם רואים בטרבלינקה את הפסוק החרוט באבן "לעולם לא עוד" ומסקנתם אחת ויחידה – לשרת בצה"ל מתוך מעורבות, הזדהות ומסירות. הם יודעים כי השואה השמידה את יהדות אשכנז מזרח אירופה, אך מופתעים לשמוע לראשונה את העובדה כי אילולא ניצח הצבא הבריטי את הצבא הגרמני בצפון אפריקה, היה גורלה של יהדות צפון אפריקה כגורל יהדות מזרח אירופה – השמדה.

הם מופתעים לדעת כי את השואה שחלפה יש לזכור, ואילו את העצמאות שנבנתה יש לשמור.

כל הניסיונות להקטין או לבטל את מסעות הנוער לפולין, בנימוקים כביכול חינוכיים ואנושיים, נובעים מן העובדה כי למסעות אלה יש הצלחה אדירה בעיצוב דעתם של הצעירים. אני ניצול שואה, שגדלתי בארץ מגיל צעיר ולחמתי ברוב המלחמות. הייתי בצוות שאירגן את "מצעד החיים" הראשון, הדרכתי עשרות קבוצות של נוער לפולין. הרציתי ב-78 בתי ספר ובצה"ל בנושא עדות אישית משואה לתקומה.

מפעל חינוכי זה ראוי שיימשך ויתרחב וימצא את ביטויו בשילוב עם הצדעה לישראל, תוך תקווה ואמונה במדינה ובעתידה. כשם שאסור לערב את צה"ל במחלוקות הפוליטיות, כך אסור לערב מפעל זה של מצעד החיים ביריבויות המפלגתיות השגרתיות.

מתי דוד

* * *

משה גרנות

הגדר שהפכה לחומה

על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"

עם עובד 2014, 344 עמ'

אני מודה שניגשתי לקריאת הספר הזה ברגשות מעורבים: קראתי בזמנו את "החתונות שלנו" של דורית רביניאן, ולמדתי ממנו שכל גיבוריה הזכרים הם בעלי דרגת משכל של דבילים. אחר כך צפיתי בסרט "החבר של שולי", פרי התסריט של אותה מחברת, וגם שם מתוארים הגברים כמוגבלים שכלית, שוחים בטמטום אלים.

כיוון שאיתרע מזלי להיוולד זכר, ולחיות בתקופה הגועשת הזאת, וכיוון שאינני מזוכיסט, החלטתי שאת ספריה הבאים של דורית רביניאן לא אקרא. מה שגרם לי להפר את הנדר הזה היה הרעש הגדול שהתעורר בעקבות דחיית הספר הזה על ידי המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך –מלהיכלל בתוכנית הלימודים. בעקבות זאת קיבל הספר דחיפה אדירה, והפך, כמו שני ספריה הקודמים, ואף מעבר לכך – לרב מכר לוהט בארץ ובעולם. ובכן, נכנעתי, ואני בהחלט לא מצטער, הספר כתוב בכישרון רב, וחושף תובנות מעמיקות ורחשי לב כנים ומרגשים. נראה לי שהמזכירות הפדגוגית טעתה – הספר איננו מהווה מתכון לזוגיות מעורבת עם ערבים פלסטינאים, רחוק מזה, ועל כך בהמשך.

הגיבורה של הספר, הדוברת בגוף ראשון, היא ליאת בנימיני, שהקורא מתוודע אל כל מידע אפשרי עליה: היא ילידת הוד השרון, אך מתגוררת בתל-אביב. בתחילת הספר היא בת 29, ולקראת סופו היא בת 30. אנחנו מתוודעים לפרשת אהבה שהייתה לה בעבר (קראו לו נועם), אנחנו יודעים שהוריה הם יוצאי איראן (כמו הוריה של רביניאן עצמה), שיש לה אחות בשם איריס, הנשואה למיכה, והיא אם לשניים. אנחנו מתוודעים לכך שהיא בעלת תואר שני לספרות אנגלית ובלשנות, וכי קיבלה מלגה מקרן פולברייט, ומשום כך היא שוהה בניו-יורק לצורך עבודתה כמתרגמת. היא מתגוררת בדירתם של דודי ושרלין, שנסעו למזרח אסיה, בתמורה היא צריכה לטפל בשתי חתולות, להשקות עציצים ולשלם חשבונות. הוויזה שלה בארצות הברית מסתיימת במאי 2003.

כאן צריך לציין שהיא מביאה את רוב הפרטים האלה לידיעת הקורא בדרך חכמה במיוחד: "אזרח טוב" ראה אותה יושבת בבית קפה עם לפטופ ומקלידה בשפה שנראתה לו ערבית. הוא מלשין עליה בפני הבולשת הפדרלית (צריך לזכור שמדובר בשנה בלבד אחרי אסון מגדלי התאומים). שני בלשים באים אליה ומתחקרים אותה, והיא מספרת להם את רוב הפרטים שהזכרתי לעיל. תירוץ חכם, וגם מעניין.

גם על התקופה שבה מתקיימת עלילת הספר אנחנו מתוודעים בצורה די ברורה: חורף 2003-2002 בניו-יורק. אנחנו מתוודעים על פלישת ארה"ב לעיראק, על הפיגועים הנוראים של המחבלים המתאבדים, על תפקודו של ראש העיר ניו-יורק בסופה הגדולה שפקדה את העיר – מייקל בלומברג.

אביא להלן קווים כלליים של העלילה, כדי שנבין במה מדובר: ליאת אמורה להיפגש עם אחד מחבריה בשם אנדרו, אבל זה חייב להוציא את הילד מהגן, ומתנצל שלא יוכל לבוא, ומי שנועד ליידע אותה על כך הוא חילמי נאסר, פלסטיני, יליד חברון, שמשפחתו גרה בקומה 9 של אחד המגדלים ברמאללה. אביו היה בעל מכולת בחברון, אתיאיסט, שנפטר בגיל 69. אימו הפכה להיות דתית אדוקה לאחר מות בעלה. לחילמי יש ארבעה אחים ושלוש אחיות, רובם אקדמאים ("ערבים אשכנזים"). הוא סטודנט למשחק בן 27 (בסוף הספר חוגגים לו יום הולדת 28). סיים תואר ראשון בבגדד, עובד בעבודות מזדמנות בניו-יורק, וגם משמש כמורה פרטי לערבית. הוא מקדיש עצמו לציור, בעיקר סדרת ציורים על ילד פלסטיני חולם בן דמותו שלו עצמו בילדותו. כשהיה בן 15 נכלא בכלא ישראלי לארבעה חודשים משום שצייר דגל אש"ף על הקירות. הוא זוכר מאז את המנגינה של השיר "יש לי ציפור קטנה בלב", משום שהסוהרים הכריחו את האסירים לשיר את השיר הזה במילים גסות שהם המציאו. כשהוא מצייר, הוא כמעט מאבד את השפיות – מעשן כמו קטר, כמעט שאינו אוכל, הוא מפוזר מאוד (מאבד תיק עם סקיצות בתא הלבשה של חנות בגדים, משאיר מרק על האש עד שהשכנים מתרעמים על גלאי האש שהופעל וכו')

המפגש הראשון בין ליאת ובין חילמי שלומיאלי למדי, הוא מזמין אותה אליו לראות את  סטודיו הציור שלו, אבל מתפלנטר בלי סוף, מאבד מפתחות (אינני בטוח אבל נדמה לי שיש כאן רמז לנרטיב הפלסטיני הידוע של שמירת מפתחות הבתים שנטשו אחריהם במלחמת 1948), והיא נגררת אחריו באפיסת כוחות עד שהיא מגיעה לדירה שלו (אותה הוא מחלק עם דיירת שותפה בשם ג'ני, הנמצאת עם ארוסה בפאריז). המחברת טורחת לתאר את חיצוניותו של חילמי: אף מעוקל, שן צהובה, כפות ידיים גדולות ויפות, שיער מקורזל. הדירה שלו ממש לא מזמינה: ריח סיגריות, עובש באמבטיה, לכלוך על הרצפה, מלכודת עכברים. כל זה לא מונע מליאת להתאהב בחילמי בצורה נואשת, ובאותו הלילה הם מעשנים ג'וינט ומתעלסים. היא מכנה אותו "חילמיק" (סיומת יידישאית-פולנית), והוא מכנה אותה "באזי" (קיצור של אפונה – מתוקה – באזילא בערבית). המחברת מתארת בצבעים עזים, וגם משכנעים מאוד, את התשוקה העזה שבין השניים, והאהבה הגדולה שהולכת ומתרקמת ביניהם, הגם שלשניהם ברור שהיא לא תאריך ימים לאחר מאי 2003, כאשר ליאת תחזור לישראל.

בסיועה של ליאת זוכה חילמי להכרה, ואפילו קונים אצלו סדרת ציורים, שמאפשרת לו להתפטר מהעבודות המזדמנות, ולקנות למרוואן אחיו (שלמד קולנוע בתוניס) מסרטה דיגיטלית. על פי התאריך המופיע בצג של המסרטה של מרוואן, אנחנו מתוודעים גם ליום בו טובע חילמי בים (12.8.2003), אבל על כך בהמשך. המסרטה מעניקה לליאת הזדמנות לתאר את המצב הגיאופוליטי שבו אנחנו והפלסטינים שרויים: מרוואן מצלם את בני משפחתו בקומה 9 במגדל ברמאללה, את הכפרים הערביים שמסביב, את ההתנחלויות, ואחר כך את רצועת החוף ואת מגדלי תל-אביב – הכול נראה כל כך קרוב! ישראל נראית מרמאללה כמו על כף היד, וזה בוודאי מעורר אצל הערבים קנאה, זעם, שנאה, וליאת שואלת, כיצד באמת ניתן להקים שתי מדינות בארץ צרה כל כך (עמ' 192-189)?

האהבה הגדולה ושכרון החושים שבין השניים אינם מסוגלים לכסות על החומה (לא רק "גדר חיה") שבין שני הנרטיבים – הישראלי והפלסטיני. חילמי אמנם בעל השקפת עולם אוניברסליסטית, לדעתו, הדתות וההפרדה הלאומית הן מכשלות לשלום. אין לו ספק שהפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני יכול להיפתר על ידי קימום מדינה דו-לאומית. כשחילמי שומע מליאת שהיא שירתה בצה"ל, ונשבעה על תנ"ך ועל נשק, הוא משווה את צה"ל לחמאס, המשביעים על קוראן וקלצ'ניקוב. צה"ל הוא צבא כובש. ליאת מתקוממת: צה"ל הוא צבא הגנה, כמו צבא צרפת, צבא סוריה וצבא אלג'יר. ליאת לא מתכוונת להתנצל על כך שיש לנו מדינה וצבא, אילו הניצחון היה של הערבים – הם היו משמידים אותנו (עמ' 83).

זיכרונות עולים בליבה של ליאת מילדותה, כאשר היא וחברותיה היו מצטיידות בסיכה לדקור בעין את החוטף הערבי הפוטנציאלי. היא נזכרת בשיחה של נהג מונית שירות בקו ארבע עם אחת הנוסעות על בנות יהודיות שמתפתות להתחתן עם ערבים, מתאסלמות, ואחר כך סובלות מנחת זרועם של בעליהן.

היחידה במשפחה שיודעת על הרומן האסור היא אחותה איריס, וליאת בטוחה שאם הוריה יידעו על כך – יתלו אותה. כשפעם חילמי וליאת חיכו לסאבווי, הצטרפו אליהם קבוצה של ישראלים (רעשנים, וולגריים), וביניהם אחד שהיה חבר ילדות של ליאת בהוד השרון. ליאת עושה את כל המאמצים שלא יכירוה בחברת ערבי – מכסה את פניה בצעיף, בורחת בתוך הרכבת לקרון האחרון וכו'. היא חוששת שיכירו אותה, וכאשר היא מדברת עם הוריה בטלפון, היא דורשת ממנו להיות שקט, ואף להיעלם מחייה לעשר דקות. מעשיה אלה גורמים אצל חילמי לעלבון עמוק, ומריבות נוראות פורצות בין השניים. ברוגז גדול מפגין חילמי כלפיה כאשר היא מסלקת אותו באחת השיחות האלו שהיא מנהלת עם הוריה. הוא מפסיק לדבר איתה במשך 200 הקילומטרים מהווילה של חברה שהזמינה אותם לחג "נו-רוז" (הוא ראש השנה הזורואסטרי שפרסים מוסלמים, יהודים ונוצרים חוגגים אותו) עד ניו-יורק. במשך כל הנסיעה הארוכה, בלילה במזג אוויר חורפי, חילמי לא פוצה פה, לא מסייע לה בכלום, והיא רותחת מזעם: היא מקללת אותו בליבה, בזה לו על כך שאיננו יודע לנהוג, איננו יודע לשחות, ומעולם לא ירה ברובה. היא לועגת על הכבוד הגברי הערבי הפגוע, על המסכנות התמידים הפלסטינית, שעלבון תמידי תקוע להם בגרון – כולם אשמים להם, חוץ מהם עצמם (עמ' 249, 258-254).

ואסים, אחיו הגדול של חילמי, הלומד משפטים בברלין, מגיע לביקור אצל חילמי. הם נפגשים במסעדה מרוקאית מצועצעת (על כל האביזרים האוריינטליים המקובלים). בין המסובים באותה מסעדה – גם זינאב, חברה של אחותו של חילמי, שאביה, איש אש"ף נהרג על יד קומנדו ישראלי. זינאב לועגת לליאת שהיא, כמו כל היהודים, לא טורחת ללמוד ערבית. הכי תוקפן הוא ואסים – הוא טוען שהישראלים חיים בהכחשה, וכי בסוף תקום מדינה דו-לאומית, כשהבכורה בידי הערבים, כי כוח הילודה הערבי יגבר.

ליאת מנסה להדוף את ההתקפה: איך אפשר שמיעוט יהודי דמוקרטי יתערב עם המוני ערבים שמבקשים להשמיד אותנו? הישראלים נעשים יותר ויותר ימניים כי אתם מתעקשים על זכות השיבה שהיא גזר דין מוות.

ליאת זועמת על כך שחילמי לא יצא להגנתה, אבל היא מבינה שכך הנוהג אצל הערבים – למרות שחילמי מודע לכך שוואסים הוא אידיוט – הוא לא יעז לשבור מילה של אח גדול.

כל עת שהותו של ואסים בדירתו של חילמי – ליאת מפסיקה כל קשר עימו. כשהיא מתעמתת עם מחשבותיה, היא יודעת שאין לה יכולות הרואיות להינשא לפלסטיני – אין לה כוח לזיווג הרואי, היא רוצה חיים בורגניים פשוטים (עמ' 133). אפילו בלהט התשוקה ליאת איננה מתעלמת מהנרטיבים של שני העמים העוינים: היא חשה שבמיטה הזאת  – שהיא מתעלסת עם חילמי – לא רק הם השניים שוכבים בה (עמ' 220). בפרידה מחילמי ביום ההולדת ה-28 שלו, הוא מזהיר אותה שלא תיסע באוטובוסים שבאותם ימים היו עולים לשמיים יחד עם המחבלים המתאבדים (עמ' 285).

שמה של סדרת ציורים אחרת של חילמי הוא "מסמיה אל זרירה" – שמו של כפר ערבי ששכן במקום שבנו עליו את נתב"ג. [דומני כי זו טעות. – אב"ע]. כשליאת שואלת אם הוא שואף לחזור לשם, הוא עונה שזה חלומם של בני משפחתו – הוא חולם להגיע לשפת הים של יפו. הקורא איננו יכול שלא לקשור חלום זה של חילמי עם חלומם המוצהר של הערבים במשך עשרות שנים לזרוק את היהודים לים. כמה אירוני – מצד אחד, ומבהיל וכואב – מצד שני, שחילמי מוצא את מותו בטביעה בים של יפו: מרוואן אחיו, ושאדי אחיינו, בליווי סיאהם, חברתו, משכנעים את חילמי, שהגיע לחופשת מולדת ברמאללה, לעקוף את המחסום של הצבא ולהגיע דרך כביש 1 לים של יפו. מרוואן יצא לעשות קניות בשוק, ואילו חילמי, שאדי וסיהאם מגשימים את החלום להגיע לחוף הים. שלושתם אינם יודעים לשחות – שאדי וסיהאם כמעט טובעים, חילמי נכנס למים להצילם, וטובע בעצמו.

רביניאן מפליאה לתאר מחשבות, חיצוניות בני אדם, נופים אורבאניים. התיאור של ניו-יורק בחורף, תוך השוואה לאקלים בארץ הוא פנינה ספרותית ממש (עמ' 179-170). ליאת וחילמי נזכרים בגעגועים עזים בשמש במזרח התיכון, וכאן יש לחילמי הברקה: יהודים וערבים אינם רבים על פיסת אדמה, אלא על חלקם בשמש.

במקום אחר מתוארת סופה נוראה בניו-יורק, שוב קטע יפה ומשכנע (עמ' 217-216). גם תל-אביב הלוהטת, המיוזעת, הדוגרית והקולנית – זוכה לתיאור יפהפה (עמ' 292-290). אפילו חוויית ההתרוקנות בנוחיות בתחנת דלק שכוחת אל בדרך לניו-יורק זוכה לתיאור מרתק (עמ' 258).

הספר כתוב בכישרון רב, מתאר אהבה בלתי אפשרית, מעין רומיאו ויוליה ים תיכוניים, ספר בעל נרטיב רחוק ממה שדימו לעצמם במזכירות הפדגוגית. מדובר בהישג ספרותי ראוי לכל שבח.

משה גרנות

* * *

אוריה באר

שש מאות החלונות

המכונית סטתה מהכביש הראשי הרחב ופנתה לעבר דרך צדדית יפהפייה. נסענו על כביש סלול באבנים מסותתות, תחום בעצי צפצפה ואשוח תמירים, שניטעו כנראה לפני עשרות בשנים. העלווה הסבוכה של העצים הענקיים מנעה כמעט לחלוטין חדירת קרני שמש, ואף שהיתה כבר שעת אחר צהריים, שררה מעין אפלולית לאורך מסלול נסיעתנו.

הני, שהדריכה אותי ואת אשתי, ישבה במושב שלצידי מתוחה כקפיץ. גבה דרוך, ראשה נטוי קדימה ועיניה נעוצות במעלה הדרך. שיער השיבה הארוך שלה התבדר ברוח הנעימה שנשבה.

"הנה כאן. זה לא רחוק. עוד מאה מטר בצד ימין," כיוונה אותי. "שם היה מקום החנייה לעגלות. הנה, הוא קיים עדיין. בוא, תוכל לחנות בצד. משם נלך ברגל. הבט, המנזר לפנינו."

ואמנם בעיקול הדרך, כשהוא נטוי על מצוק גדול, התנשא מבנה מלבני ישן, טובל כולו בין עצים וירק שהשתרג על הקירות. המנזר היה מיבנה ארוך בן שלוש קומות, מוקף חומת אבן גבוהה. באמצעיתה היתה קבועה דלת כניסה מברזל ולצדה מצילה. מכל עבר נשקפו אלינו מאות חלונות גדולים מוגפים, שכאילו הביעו ריחוק והתבדלות. עמדנו והתבוננו בו בעניין.

החלטנו לנסוע לבקר במנזר באלזס, לאחר ששבוע קודם לכן, במסעדה בשטרסבורג הסמוכה, סיפרה לנו הני את סיפורה.

"ובכן זה היה לפני כשישים שנה," פתחה בצרפתית רהוטה, אך במבטא גרמני בולט. "היינו משפחת פליטים יהודים, שברחה מגרמניה לאחר ליל הבדולח. אבא קיווה שנוכל להסתדר באחת העיירות הקטנות באלזס, ולהימלט מאימת הנאצים. אך כעבור שנתיים פרצה המלחמה והנאצים פלשו וכבשו את צרפת. כשנה לאחר מכן החלו הרדיפות של היהודים גם באזורנו ואבא החליט שיש לפצל את המשפחה. אחיי נשלחו לחוות איכרים מרוחקות בבלגיה ואני הייתי אמורה להישלח למנזר 'בנות מריה הקדושה', באזור נידח באלזס.

הייתי בת חמש עשרה בלבד כשהגעתי עם אבי למנזר אחר חצות. אם המנזר, נזירה כסופת שיער בת שישים לערך, קיבלה את פנינו במנוד ראש ובסבר פנים חמור. היא הסבירה לאבי הנבוך, שיהא עליי להישמע להוראות ולמלא בדקדקנות אחר כללי ההתנהגות המקובלים. כן, היא שמעה על רדיפות היהודים ויודעת מה מעוללים להם. יש לה אהדה רבה לנרדפים. גם את ישו רדפו ואת יתר השליחים הנוצרים הקדושים. משום כך תוכל הנערה להישאר במנזר עד סוף המלחמה, או עד אשר תחלוף הסכנה. כן, היא והנזירות שתחת פיקוחה, תעשינה הכל כדי לשמור עליי מכל משמר.

אבא הטוב נשם לרווחה. הוא תחב צרור שטרות מרשרשים בידה של אם המנזר, נשק לי על לחיי, חיבק אותי באהבה רבה והלך. הוא נבלע בחשיכה ואני, כשדמעות בעיני, שמעתי רק את רעש המכונית הרעועה של נהג צרפתי קשיש שחיכה לו, ושהחזיר אותו חזרה למבואות שטרסבורג. יותר לא ראיתי אותו. הוא ואמא נעצרו חודשים לאחר מכן ונשלחו לאושוויץ. משם לא חזרו.

הימים הראשונים במנזר היו נעימים למדי. בכך חייבת אני להודות. הנזירות היו חביבות אליי והאירו לי פנים. הן התעניינו בי, השתתפו בצערם של היהודים הנרדפים ועזרו לי להתאקלם במקום. נתבקשתי לעבוד בגינת המנזר ובגן הירק, וכן לעזור בנקיון. עבודה אחרת היתה מיון ספרים עתיקים ואיבוק מדפים ישנים. עשיתי כל מה שנדרש ממני בשמחה ובהכרת תודה עמוקה, ולא קבלתי כלל, גם כשהעבודה נמשכה משעת בוקר מוקדמת ולעתים עד אחרי השקיעה.

לאחר מיספר ימים הצטרפה אליי נערה יהודיה בשם אדל. היא הוברחה למנזר דווקא מפריז הרחוקה והיתה כבת שתים עשרה. יחד חלקנו תא צפוף ומחניק עם חלון זעיר המשקיף לגינה. אך שוב לא עלה בדעתי להתלונן. הרי הנזירות מסתכנות למעננו, ומי אני שאבוא בקובלנות על זוטות כמו חוסר אוויר, צפיפות או מחנק.

מלבד שעות העבודה המרובות היו גם שעות עיון ותפילה בספרי הקודש ובעיקר ב'ברית החדשה', שלא היתה מוכרת לי כלל. באתי אמנם מבית יהודי דתי אדוק, אך כיוון שלא נדרשתי בתחילה לשנות מעיקרי אמונתי וגם בגלל המצוקה והבדידות, לא היתה לי התנגדות להתפלל לישו ולמריה הקדושה. מה גם שסיפורי הנפלאות של ישו ותלמידיו בארץ הקודש ריתקו אותי. הנזירות ראו את התעניינותי הכנה בעין יפה ושיבחו אותי על שקדנותי והשתתפותי בכל הטקסים. וכך היינו, אדל ואני, סמוכות ובטוחות שנעבור בשלום את ימי המלחמה, עד שיבואו ימים טובים יותר ואז נחזור להורינו. בימים הייתי מזמרת עם אדל ועם הנזירות את המזמורים שלימדו אותנו, ובלילות, על מיטתי, הייתי מתכסה בשמיכה ואומרת 'קריאת שמע'.

האידיליה הזו נמשכה מיספר שבועות בלבד. אולי חודש לכל היותר. יום אחד, מיד לאחר ארוחת הבוקר, ניגשה אלינו ג'ורג'ט, אם המנזר, וביקשה שנסור אליה לשם שיחה קלה. היא קיבלה אותנו בחדרה העמוס ספרי קודש, תמונות קדושים וצלבים,וסקרה אותי ואת אדל רגע ארוך מבלי שתאמר מילה. ארשת פניה היתה קשה, שלא כתמול שלשום. הבחנתי פתאום שהיה לה אף חד כמקור של ציפור טרף, שפתיים דקות ועיניים חודרות. עיניים אלה כאילו רצו לדעת מה בדיוק את חושבת ומה ההרהורים שעולים בדעתך. האם ג'ורג'ט חייכה חיוך מבשר רעות ושאלה בפתאומיות: 'אמרו לי, אתן מוכנות להיות כמותנו? לאמץ את דתו של ישו המשיח? לאהוב אותו כמונו?'

במילים אחרות, ביקשה האם ג'ורג'ט לדעת אם אנו מוכנות להתנצר. חשתי כאילו אבן כבדה נוחתת על ראשי ושתקתי. אבל אדל הקטנה, שהיתה צעירה ממני בשלוש שנים ובעלת אופי חלש וכנוע, נענעה בראשה לאות חיוב. כן, השיבה. אני מוכנה להתנצר ובכל רגע שאם המנזר תרצה.

אך אני הנעתי ראשי לאות סירוב ומיאנתי. 'לא, אני לא מסכימה.' השבתי בנימוס אבל בתקיפות. 'אני מודה לך, אמא יקרה, ולכל הנזירות הטובות כאן. ואני יודעת היטב שזה קשה ומסוכן עבורכן להחזיק אותנו כאן. אבל נולדתי יהודייה. הבטחתי לאבא לפני שנכנסתי לכאן שאשאר יהודייה. אז אנא ממך, אם קדושה, הניחי לי. אל תאלצי אותי...'

אם המנזר החמיצה פנים ונעצה בי מבט נוקב. 'טוב ויפה,' השיבה. 'את לא רוצה להיות אחת מאיתנו. אז שתדעי לך, את רצחת את ישו. לכן את מדברת כך ומסרבת לי...'

נדהמתי למשמע הדברים. 'אמא ג'ורג'ט,' השבתי. 'אני בסך הכל נערה יהודיה קטנה. אני לא רצחתי את ישו ואני לא יודעת בכלל על מה את מדברת. אמא יקרה, הכל קרה לפני אלפי שנים. בבקשה ממך...'

'שתקי,' היסתה אותי. 'כולכם הרגתם אותו. גם את – '

ניסיתי לפצות פי ולהתנגד לדברים המקוממים, אך הנזירה הקשישה רקעה ברגלה בכעס רב. 'טוב בסדר,' השיבה. 'אינך רוצה להתנצר, אז תעבדי כמו שצריך. מהיום והלאה את מנקה את כל חלונות המנזר. ואת לא מפסיקה עד שכולם נקיים ורחוצים. עכשיו לכי.'

יצאתי מלפניה נבוכה, נזופה ומושפלת. פניתי לחדרי ונפלתי על המיטה נסערת כולי. כל הלילה מיררתי בבכי ולא ידעתי מה אעשה. אך בנסיבות של אז לא היתה לי כל ברירה. לא היה לי לאן ללכת.

למחרת, קצת אחרי הזריחה, נכנסה לחדרי אחת הנזירות הצעירות. היא הניחה צלחת דייסה דלוחה וכוס תה פושר ליד מיטתי ואמרה לקונית: "זה האוכל שלך עד הצהריים. האֵם ג'ורג'ט אמרה שמהיום את לא אוכלת איתנו יותר. התרחצי מיד וצאי לעבודה. הדלי והסמרטוטים במסדרון. תתחילי באגף המזרחי. האֵם ג'ורג'ט דורשת שלא תפסחי על אף חלון. שמעת.'

הנהנתי בראשי ואכלתי בדממה את הארוחה הדלה שהוגשה לי. אחר כך יצאתי מיד לעבודה."

הני נשמה נשימה עמוקה והצטחקה במרירות. "כן. ככה זה התחיל, והפרשה נמשכה שלושה חודשים רצופים. זאת היתה עבודה עבור גדוד של מנקות ועוזרות, ולא עבור נערה חלשה ועדינה כמוני. התחלתי בחלון הקטן שבחדר השירותים הקיצוני. משם המשכתי לעבר חלונות חדרי הנזירות, אולם התפילה, חדרי האוכל, המשרדים ולבסוף החדרים האפלים והמעופשים שבקומה השלישית, שבהם אוחסנו אלפי ספרים עתיקים. היו אלה חלונות של חדרים ששנים לא נגעה בהם יד אדם. הם היו מלאי אבק, שרידי חרקים מתים ועלי שלכת רקובים. הייתי חייבת לנקות את החלונות מבפנים ומבחוץ. ונאמר לי שעלי להבריק אותם כדי שינצצו בשמש כמו היו חדשים.

אז עבדתי בפרך שתים עשרה שעות ביום. כמעט ללא הפסקה. כמעט ללא מנוחה, למעט הפסקת צהריים קצרה לשם אכילת מרק דליל, בו שטו שיירי תפוחי אדמה ופרוסת לחם יבשה. על בשר בכלל לא היה מה לדבר.

בערב קיבלתי חצי ביצה קשה, מעט חסה ותה דלוח. כך נמשך הדבר ימים ושבועות ארוכים.

הנזירות האחרות לא עבדו בימי ראשון, אך מכיוון שסירבתי להתנצר, פסקה האם ג'ורג'ט שיום מנוחה זה לא חל עליי. נדרשתי לעבוד גם בימי ראשון וגם בימי החגים הנוצריים האחרים. מרוב עייפות לא עקבתי אחרי התאריכים, ואפילו מתי התחיל והסתיים שבוע לא ידעתי.

ההמשך היה גרוע עוד יותר. האם ג'ורג'ט החלה לבקר אותי בלילות. היא היתה נכנסת לחדר הצר, עומדת ליד מיטתי, מעירה אותי משנתי ונושפת מולי בשינאה: 'את הרגת את ישו. תודי בכך. מדוע את מכחישה?' ומשלא עניתי לה היתה מוסיפה: 'את מתעקשת לא להיות אחת מאיתנו. את מסרבת להיות קתולית? בסדר, תמשיכי לנקות את החלונות. את כולם. ואם תחזרי בך, אז תגידי לי. נקבל אותך בזרועות פתוחות.'

לא עניתי. הייתי נושכת את שפתיי ומתהפכת על המזרון המעופש והיא היתה יוצאת מחדרי וחוזרת לחדרה המרווח כרוח רפאים, כלעומת שבאה.

לפעמים היתה באה לבקר אותי גם במהלך עבודתי. היא היתה עומדת לידי לרגע קט, מביטה בי בשנאה יוקדת ופולטת כמו תקליט שבור את המשפט חסר השחר:

'רוצחת של ישו המשיח. יהודיה מלוכלכת. מרשעת שכמותך. תמשיכי לעבוד. לא אוותר לך על אף חלון, שמעת?'

החורף הקשה ממנו חששתי הגיע. הימים היו קרים ורוחות עזות נשבו מהצפון. גשמים ופתיתי שלג ירדו מדי יום ביומו, ובלילות רעדתי מקור. כמעט וקפאתי. מדוע? משום שהאם ג'ורג'ט סירבה לתת לי יותר מאשר שמיכה דקה אחת, בעוד שלנזירות האחרות ניתנו שמיכות ללא הגבלה. אפילו אדל שהסכימה להתנצר קיבלה שלוש שמיכות.

לאט לאט, אבל בהתמדה, נחלשתי ובריאותי התרופפה. רזיתי ואיבדתי ממשקלי מתת תזונה ומחוסר שנת לילה מספיקה. התחלתי לדמדם, לשגות בדמיונות ולחלום בהקיץ. עבדתי כבר כמו אוטומט ולעתים נרדמתי מרוב תשישות ליד הדלי וסחבת הניקוי. פעם, כמעט וצנחתי ממרום החלון של הקומה השלישית, עם המטלית ספוגת מי הסבון שבידי. רק ברגע האחרון פקחתי את עיני הסגורות למחצה ועצרתי בעד הנפילה.

יום אחד נטלתי ספר קדוש גדול, שהיה מונח על אחד המדפים, הוצאתי מכיסי זנב עיפרון ושירבטתי בעמודו האחרון, שהיה בלוי מרוב שנים, מספר שורות שעלו בדעתי. סגרתי את הספר והנחתי אותו במקומו. חשתי שאני קרובה למות. הערכתי שתוך מספר ימים אתמוטט מחולשה, רעב, עייפות וחוסר מזון. עד היום איני יודעת מה ואיך כתבתי מה שכתבתי. הבנתי שלא היה בכך כל הגיון, שכן אף נפש חיה לא פקדה את החדר שנים רבות. מי בכלל יפתח את הספר הנשכח הזה אי פעם?

עד לאותה עת הספקתי לנקות את מרבית החלונות שבמנזר. היכרתי כל פינה במבנה הגדול והקודר והנזירות התרגלו רובן ככולן לנוכחותי. חשתי שרובן חשו אהדה כלפיי, ומפעם לפעם הגניבו לי פרוסת לחם או פלח תפוח. היו גם בודדות שנטו לי חסד בסתר והביעו בשקט הסתייגות מיחסה הרע של האם ג'ורג'ט. אך כולן חששו מפניה, ולאף אחת לא היה אומץ להתעמת איתה בגללי.

למרות היותי נערה צעירה וחסרת ניסיון חיים, הבנתי שעליי לברוח. לא להישאר במנזר. שאם לא כן אמות מתשישות או תת תזונה. ידעתי שהמפתחות של כל המנעולים של שערי המנזר היו מצויים בחדרה של האם ג'ורג'ט ותלויים על הקיר סמוך לדלת.

לילה קר אחד התגנבתי לחדרה, שלא היה נעול, וחיפשתי בקדחתנות את המפתח של הפישפש שבכניסה האחורית לגן המנזר. בפישפש זה השתמשו לעתים רחוקות בלבד, ולכן הייתי בטוחה שאיש לא יראה אותי ביציאתי.

היה לילה גשום ואפל. פתיתי שלג החלו לרדת והקור היה חודר עצמות. לגופי לא לבשתי מאומה, מלבד שימלת מנזר מזוהמת וסוודר ישן וקרוע. אצבעות ידי כמעט וקפאו. בכוחות אחרונים פתחתי את הפישפש החלוד שנע בחריקה על ציריו וברחתי לעבר השדה הלבן שהשתרע מולי ולעבר בתי האיכרים נכחי. רצתי כברת דרך ולפתע נפלתי מלוא קומתי על הארץ באפיסת כוחות ולאחר שניות ספורות לא הרגשתי כלום. שמעתי במעומעם נביחות של כלב ולאחר מכן חשתי את הבל נשימתו על פניי. איבדתי את הכרתי, ובהיעדר כוחות, ציפיתי למותי. כשהתעוררתי לאחר מיספר שעות, מצאתי עצמי שוכבת במיטת עץ פשוטה בבית איכרים. מסתבר שנביחות הכלב העזות הסבו את תשומת לבם של איכר ובנו, והם נשאוני והביאו אותי לביתם.

התחננתי לפניהם שלא יחזירו אותי למנזר, והם בין בשל איבה ישנה בינם ובין אם המנזר הנוקשה, ובין משום קשרים סמויים עם הרזיסטאנס שהחל אז לפעול, השאירו אותי בביתם. שהיתי בבית האנשים היקרים והאמיצים האלה כחודש ימים. אחר כך כשהתאוששתי, נאלצתי לעזוב אותם ולחפש מקום מקלט אחר מפחד הגרמנים, משתפי הפעולה והמלשינים ששרצו באזור.

עד לשחרור צרפת נדדתי בין שמונה בתי איכרים בכפרים שונים שבאלזס. הייתי רועת חזירים וטיפלתי בתרנגולות ובכבשים. ניקיתי במטאטא גדול בתי מגורים, אורוות סוסים ולולי תרנגולות. שטפתי אלפי בקבוקים ביקב קטן וישנתי עם פרות ברפתות ועם סוסים באורוות. פעם ביליתי שבוע שלם בחדר מחראות מסריח, שכן פלוגת ס.ס. שלמה חיפשה בכפר אחר יהודים ופרטיזנים. סבלתי רבות, אך תמיד הייתי במצב רוח מרומם. זאת משום שהאיכרים הצרפתים כיבדו אותי כאדם, ולא טענו שרצחתי את ישו או דרשו ממני שאמיר את דתי."

לחצנו על פעמון הכניסה למנזר והמתנו בסבלנות. נזירה מסבירת פנים כבת ארבעים פתחה לנו את הדלת והביטה בנו בתמיהה.

"אתם רוצים לבקר?" שאלה בתמיהה. "מצטערת, אבל היום לא יום ביקורים. מוטב שתבואו מחר."

"או לא," מחתה הני ועצרה ביד הנזירה שכבר רצתה לטרוק את הדלת בפנינו. " בבקשה אחות, רק ביקור קצר. שהיתי כאן בתקופת המלחמה. לא אפריע לכם. אני רוצה לבקר בחדר אחד. זה הכול. רק למיספר דקות, אחות."

הנזירה בחנה אותה בחיוך של הבנה ואישרה לנו להיכנס רק לביקור קצרצר בלבד. הני עברה את הסף ומיד נחפזה אל גרם המדרגות הרחב לעבר הקומה השלישית. "בואו אחריי," ביקשה. "מהר."

עלינו אחריה במדרגות הגדולות, כשהנזירה פוסעת פעורת פה בעקבותינו. כשהגענו לקומה השלישית חסרי נשימה כמעט, ראינו לפנינו מסדרון ארוך ובו דלתות וחדרים רבים. הני פנתה לעבר החדר האחרון ופתחה את הדלת בדחיפה. היתה בו ספרייה עמוסת ספרים שנערמו על מדפים בארונות כבדים ומטים לנפול. היא אחזה בספר גדל מידות בשורה התחתונה ומשכה אותו בכוח רב עד שיצא ממקומו. היא החזיקה אותו בידיה, דפדפה בו, ולאחר הרהור בן שנייה פנתה לעבר הכריכה האחורית.

"אבל מדאם, מה את עושה? אינני מבינה?" זעקה הנזירה שבינתיים הגיעה אחרינו לחדר. "זה בלתי אפשרי וזה אסור. צאי, אני מבקשת ממך!"

הני לא שעתה לה כלל. היא קירבה אלינו את הספר עתיק היומין, שהיה אחד הספרים הנדירים והיקרים במנזר, פתחה אותו בעמוד האחרון והצביעה ברעד קל על תחתית העמוד.

"עכשיו קיראו בבקשה," פקדה כמי שנזכרה בכול.

בחדר שררה אפלולית. אשתי ואני אימצנו את עינינו באור החיוור שבקע מהמסדרון, וקראנו במאמץ את המילים המטושטשות שנכתבו ביד רועדת:

'לא רצחתי את ישו. אני חולה ועל סף התמוטטות. לא מסוגלת לנקות יותר. חורף 1942.'

הנזירה חמורת הסבר ביקשה מאיתנו לעזוב מיד את המנזר אחרת תזעיק את המשטרה. הני חייכה בעצב.

"אני כבר עוזבת," הפטירה לעבר הנזירה. "אגב, את יודעת כמה חלונות יש כאן? לא? אז אני אומר לך. יש כאן שש מאות חלונות. ליתר דיוק, שש מאות ואחד. ספרתי אותם. ניקיתי כמעט את כולם."

היא החזירה את הספר המאובק למקומו ופנתה עימנו לעבר גרם המדרגות.

אוריה באר

* * *

מופע מחווה ליגאל מוסינזון

במלאות 100 להולדתו

המחווה יתקיים בצוותא ת"א

בשישי 23.2.18 בשעה 12.00

כרטיסים בקופה טל.  03-6950156

משתתפים: רונה קינן, דביר בנדק, עמוס תמם,

רמי ברוך, חנן יובל ועוד. מנחה: דני הורביץ

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה. פכים קטנים.

דוקטור – "גיבור עבודה"

לקראת סיום הטירונות של גדיש א' לקה דוקטור בריאותיו. אושפז כחודש ימים בבית חולים צבאי וחודש נוסף בבית הבראה צבאי. שחררו אותו מצה"ל ואמרו לו כי אסורה עליו עבודה גופנית...

דוקטור ישב מולי לעת "ארוחת ארבע" בחדר האוכל. מרח מן הריבה המדוללת במים על הלחם ומזג לעצמו מן התה הממותק בסכרין. עשיתי כמוהו.

"מה אני עושה?" נאנח דוקטור. "בוועדת העבודה שחררו אותי מן העבודה בחקלאות וסידרו אותי לעבודה ב'שמר' " (בית החרושת לשימורי ירקות בו שותף קיבוץ כרמיה עם קיבוץ יד מרדכי השכן). "אני סוחב שם ארגזים כבדים ומרגיש רע מאוד, אבל אתה יודע שלא אתלונן."

"היום אני מקים סקנדל בוועדת העבודה!" הטחתי בעוצמה את אגרופי על השולחן.

"יואל'קה, אתה לא תעז להתערב בעניין הזה, אתה שומע? אפתור לבד את הבעייה..." ולאחר שהות מה הוסיף בשקט ובעצב: "...בדרך זו או אחרת."

"תפקידי וגם אחריותי היא כמזכיר הגרעין לדאוג לעניין שכזה. אכבד את רצונך ולא אתחב את האף הארוך שלי בעניין זה רק עוד כמה ימים. אבל אני מודיע לך מפורשות, שאם לא תמחל על כבודך המטופש של 'גיבור עבודה' – אפעל במלוא המרץ!"

לא היית צריך לדבר עליי עם מנהל 'שמר', אמר דוקטור כשקראתי לו להצטרף אליי לארוחת הערב.

"פעם אחת אני תופס אותך מדבר שטויות, על אף חכמתך המופלגת הידועה לשמצה... מה קורה איתך עכשיו?"

"זיפת," אומר דוקטור ופניו מתכרכמות. "מנהל 'שמר' הציע לי שאלך ללמוד הנדסת כימיה בטכניון, כדי שאשמש מהנדס המפעל."

"רעיון נהדר!" צעקתי כמופתע, למרות שהייתי שותף לגיבושו של הרעיון. "ואתה עוד מתלבט?!"

"לא. אינני מתלבט. דחיתי את ההצעה על הסף."

"מה??" עצרתי מלכת. דוקטור עמד לצידי. המתנתי בפה פעור להמשך דבריו.

"אינני מוכן להתפשר," אמר דוקטור ונעץ מבט בוהה לעבר כוכב רחוק בשמיים. "חלמתי ליטול חלק בחיי הקיבוץ כאדם בריא ולא כשכיב-מרע... הקיבוץ מושתת על חברה וולונטרית שהציבה לעצמה מטרה נשגבה. חבריה אמורים לשאת יחדיו בעול ולמשוך בעגלה. מי שלא מסוגל לכך, מוטב שלא יסתבך בין הרגליים, או – מה שגרוע אף יותר – שלא ישב על העגלה ויכביד על המושכים..."

"דוקטור, המטאפורות שלך שוות אתה יודע לאן. מי כמוך יודע שעם ההתפתחות הטכנולוגית עולה בהתמדה משקלו של השכל על הכוח הפיסי!"

"עזוב יואל'קה!" לשכל יש ערך כל עוד הוא מופעל על ידי המושכים בעול. מי שעומד בצד ורק נותן קצב "היי-הופ!" – כל השכל שלו, תסלח לי, אכן שווה בדיוק לשם..."

שעת הגשתה של ארוחת הערב היתה כבר קרובה לסיומה כשהגענו לחדר האוכל.

המנה העיקרית – שמנת בצלוחית הגדולה אך במעט מן האצבעון. בקערת אלומיניום מונחים ששה מלפפונים ושש עגבניות, בקערה אחרת ערומות פרוסות לחם עבות. בכלי עשוי נירוסטה חצי חבילת מרגרינה ולידה קומקום עם תה. לדוקטור ולשכנו – הזכאים לדיאטה – הגישו תוספת של כרע תרנגולת.

"לחינם שחטו את התרנגולת הזאת," רטן שכנו של דוקטור שעה שהיה מתאמץ לחתוך מן המנה שלו. "יום אחד נוסף – והייתה מתה מוות טבעי..."

שבוע שמירה. דוקטור מפעיל הלילה את הזרקור ההיקפי במגדל השמירה.

"היי, יש מישהו בבית?" צעקתי ודפקתי באבן על סולם הברזל.

"אתה רוצה לעלות?" שמעתי את קולו של דוקטור מלמעלה. "אתה משוגע, התכוננתי לירות בך. הייתי בטוח שאתה פדאיון!"

"למזלי, אתה מפעיל לפעמים שיקול דעת לפני שאתה מחליט ללחוץ על ההדק. אבל כשאתה הוא שנקלע למצב בעייתי – אתה מפסיק להיעזר בשיקול דעת ומתחיל לפעול לפי תחושות הבטן."

"יואל'קה, זו כבר הפעם השנייה שאתה בא אליי כשאני מתכוון לחפש אחריך. אני מודיע לך באורח רשמי שאני עוזב את הקיבוץ."

הפעלתי את הזרקור וסרקתי באלומתו העזה את החורש הדליל שמעבר לגדר, "סירקתי" באלומתו את צמרות גבעולי הבננות שבמטע הדרומי, החלקתי ברצועת האור הצרה את דיונות החול באופק של רצועת עזה, חגתי בהדרגה את האלומה לכיוון הים ועדיין לא הצלחתי לארגן לעצמי את המחשבות. חשתי כעס, עלבון וחוסר צדק.

"אתה מזכיר לי את הסיפור על היהודי ששוכב היה (להבדיל אלף הבדלות) על ערש הדווי ומבקש שיביאו לו את הכומר כדי שינצר אותו, על מנת שגוי יתפגר ולא יהודי ימות..."

כעת שנינו שתקנו. דוקטור הפעיל את הזרקור.

"מה אומרים הדוקטורים – לא צפויה הטבה במצבך?"

"הריאה שלי ניזוקה קשה. אלך ללמוד משהו. אולי הנהלת חשבונות..."

"...ובכרמיה ישלפו בן אדם מן הפלחה שילמד הנהלת חשבונות," אמרתי.

"תנוח דעתך," גיחך דוקטור. "יישארו בכרמיה מספיק קַלִיקֶס גם אחרי שאני אעזוב. יהיו למנהלי חשבונות, למהנדסי מפעל וליועצים בענייני המשק."

"האם גם לערך החברות אין משקל בעיניך?" ניסיתי כמפלט האחרון לנגן על נימות הרגש.

דוקטור השיב בשאלה:

"האם אני צריך להסביר לך מה קורה לבניין-על בתורה המרכסיסטית כאשר המסד מתפורר?.."

ירדתי מסולם מגדל השמירה בשעות הקטנות של הלילה. ידעתי כעת כי כלה ונחרצה עם דוקטור לעזוב את הקיבוץ.

קרח מכאן ומכאן

יחידות מובחרות בצבא ההולנדי מקיימות צעדה של ארבעה ימים מן העיר ניימיכן. ההולנדים מארחים מחלקות מצבאות העולם, ליטול חלק בצעדה.

בצה"ל ששו על ההזדמנות והחליטו להרכיב מחלקת צעידה מן החיילים שהשתתפו בעבר בתחרות המסע המחלקתי המזורז הזכור לאימה. נמניתי על המוזמנים ושמחתי לקראת הנסיעה הצפויה להולנד.

ביום שישי באו החבר'ה מן האימון המתקדם לחופשת שבת. התכנסנו כל הגרעין למסיבה עליזה. הבחנתי בהעדרו של מוטי.

"איפה מוטי?" שאלתי את אברהמ'לה.

"מוטי מדריך בקורס סיירים. מכינים מועמדים לקראת הקמתה של סיירת הנח"ל."

ואני לא ידעתי מזה דבר וחצי דבר! מטפס הייתי על קירות כדי להשתתף בקורס סיירים ועוד בקורס שמוטי מדריך בו!

"אתה חושב שרשימת המשתתפים בקורס כבר סגורה?"

"דווקא לא! מוטי אמר שהם יוצאים למסע בתקן חסר."

עכשיו גמלה בליבי ההחלטה ולא יזיזו אותי ממנה בבולדוזר: אני יוצא לקורס סיירים! כל הסידורים לקראת היעדרי מכרמיה היו כבר מאחוריי לקראת יציאתי המתוכננת למחנה ההכנה לצעדת ניימיכן. לכן, בטרם זריחת השמש ביום ראשון עליתי על משאית האספקה של הקיבוץ ובמקום להמשיך אתה צפונה כמתוכנן (שישפטו אותי על נפקדות!) – ירדתי באשקלון והתחלתי "לתפוס טרמפים" למחנה נתן.

מוטי הגיע לשער הש"ג והכניס אותי למחנה. בדרכנו לפגוש את מפקד הקורס צינן מוטי את ההתלהבות שלי:

"אין סיכוי שהמפקד יצרף אותך בשלב זה לקורס. כבר ביום שישי קיימנו הרצאות על קריאת מפות טופוגרפיות ובעוד שעתיים אנחנו יוצאים לדרך."

מוטי צדק. גם נכונותו של מוטי ללמד אותי את החומר החסר בלילות לא הזיזה את מפקד הקורס מדעתו. חזרתי לכרמיה מדוכדך ומאוכזב כלעומת שבאתי, קרח מכאן ומכאן. לא ניימיכן ולא קורס סיירים...

משתתפי משלחת צה"ל לצעידה שבו מהולנד עטורים בתואר "אלופי צבאות העולם". והמרגיז ביותר הוא – שצה"ל  לא הפסיד בי כלל סייר מי-יודע-מה. לימים למדתי שכושר ההתמצאות שלי בשטח עלוב למדי. כשהיו מסבירים לי שוב ושוב מסלול נסיעה מנקודה א' לנקודה ב' ונוכח ההיסוסים שלי היו אומרים לי בחוסר סבלנות: "אתה לא יכול לתעות אם תיסע לפי ההסבר!" – ואני הייתי משיב: "אתה לא מכיר אותי..."

פגישה שכזאת

חלקת השדה של תפוחי האדמה הניבה השנה יבול נאה. סידור העבודה השבית ענפים שלמים במשק ושלח חברים רבים למלאכת האיסוף. כיתת תלמידים מבית הספר באשקלון "קיבלה יום עבודה" בקיבוץ כרמיה והשתלבה במאמץ הכללי. הופקדתי על הלוגיסטיקה. הובלתי בפלטפורמה רתומה לטרקטור את העובדים אל חלקת השדה; עברתי בין השורות וחילקתי שקים ריקים; עזרתי להעמיס על הפלטפורמה את השקים המלאים; עזרתי לפרוק את השקים המלאים בסככה; שבתי אל השדה עם ארוחת הבוקר עבור כולם. עלו אז במוחי סיפוריו של אבא שלי על עבודתו באיסוף תפוחי האדמה בגולאג. הה, תהפוכות הגורל!.. בתוך כך חלפתי על פני כיתת התלמידים ובאחת עצרתי את הטרקטור ליד ערוגתו של מורה הכיתה. אין כל ספק – הוא האיש! קפצתי מן הטרקטור, ניגשתי אל המורה, שהיה שפוף ושקוע בעבודת האיסוף. האיש העיף אליי מבט שואל בעיניים שנראו קטנות מאוד מבעד לעדשות המשקפים העבות.

"מר רוּבַּחָה, ישראל רובחה – נכון?" שאלתי והוריתי לעברו באצבעי.

האיש הזדקף על ברכיו והסתכל אל פניי בתימהון. לא היה כל סיכוי שיזהה בדמותו של הטרקטוריסט הקיבוצניק המאובק והשזוף, בעליו של השפם המסולסל, את הנער בן השלוש עשרה ממחנה העקורים בגרמניה.

"אני יולק, יואל אשר נענש ונזרק מן הכיתה אל הכיתה שלך במחנה גַבֶּרְזֶה שבגרמניה וניהל אתך ויכוח פוליטי באמצע השיעור!"

עיניו של רובחה אורו, פיו נמתח בחיוך רחב והוא הזדקף על רגליו:

"אתה הבן של ווליניץ? אני חולם!"

רץ לעברי והקיף אותי בחיבוקו. השבתי לו חיבוק אמיץ.

יואל נץ

* * *

אילן בושם

9 שירים לחדשות בן עזר פברואר 2018

*

אֵינֶנִּי נוֹשֵׂא דְּבָרִים סְתָם

אָמַר מְשׁוֹרֵר,

אֲנִי כּוֹתֵב לְשֵׁם שָׁמַיִם.

*

אֵיךְ אֵיךְ אֵיךְ מֵת הָאִישׁ

עִם הַקַּסְקֵט הַנִּצְחִי עַל רֹאשׁוֹ?!

אֵיךְ אֵיךְ נִפְטַר הָאִישׁ

בַּעַל הַכּוֹבַע הַנִּצְחִי עַל רֹאשׁוֹ?

אֵיךְ מַרְגִּישׁ כָּעֵת הַמֵּת

לְלֹא הַקַּסְקֵט

הַנִּצְחִי עַל רֹאשׁוֹ?

בַּטִּיּוּל

אָדָם שֶׁקַּץ בְּחַיָּיו

שָׂם לָהֶם קֵץ

בְּמוֹ יָדָיו:

כְּשֶׁהָיוּ בֶּהָרִים

עַל הַמְּצִיאָה קָפַץ.

*

הִיא לֹא הָלְכָה לְהַלְוָיָתָהּ

שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר;

הִיא לֹא יָכְלָה לָלֶכֶת,

לֹא יָכְלָה לִרְאוֹתָהּ הוֹלֶכֶת...

*

חָשַׁב הָאִישׁ: זִכְרוֹנוֹת שְׂמֵחִים זֶה דָּבָר עָצוּב

וְזִכְרוֹנוֹת עֲצוּבִים זֶה דָּבָר עָצוּב

וְכָל חַיֶּיךָ עֶצֶב עֶצֶב אַתָּה רָדוּף...

TO DIE, TO SLEEP – NO MORE

לִישׁוֹן

וְעוֹד הַפַּעַם לִישׁוֹן

וְלָקוּם.

*

אִשָּׁה מְנַסָּה לְיַשֵּׁר אֶת הַהֲדוּרִים

בֵּינָהּ לְבֵין גִּילָהּ וּלְהַעֲלִים אֶת הַקְּמָטִים.

*

קָרוֹב יָקָר מִן הָעוֹלָם עָבַר

אַךְ לֹא יָצָא מִלִּבִּי הַדּוֹאֵב

כַּמָּה צַר, אֲנִי חוֹשֵׁב

שֶׁאִתָּנוּ בַּחַגִּים הוּא כְּבָר לֹא יֵשֵׁב.

חרדה

חֲתוּלָה שֶׁמִּשּׁוּם מָה

לֹא הֵרִיחָה אֶת נוֹכְחוּת בְּעָלֶיהָ-מֵיטִיבָהּ

שֶׁנָּהַג לְמַלֵּא לָּהּ תָּמִיד אֶת צַלַּחְתָּהּ

חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ

שֶׁזֶּה לֹא מֵרִיחַ טוֹב...

אילן בושם

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק י"ד. אל ביתו ובתו של איכר יהודי באוהיו

אחת הבעיות הקשות שעומדות לפניי כעת הן איך לקיים את ההתחייבויות שנטלתי על עצמי – לכתוב את כל האמת כולה – בלי להמיט חרפה על שמי הטוב. (הטוב? – נניח.)

 הרי אני יכול לכתוב את שני הפרקים הבאים  בלי להזכיר את הנכדה של איזידור רוט, ואיש לא יידע בכלל שהיתה לו נכדה. הצרה היא שאני לא מסוגל לעשות שקר בנפשי, וכשאני גוזר על עצמי משהו, קשה לי שלא לקיים. אכתוב אפוא את הסיפור המלא כולו, מתוך תקווה שהקורא יבין שלכל אדם יש איזושהי מעידה אחת בחייו, ואני, הצבר המצוי, לא נופל מאחרים.

לפי מפת הדרכים, הכפר הראשון שאליו הייתי אמור להגיע, בדרכי ממפלי מהניאגרה לשיקגו, נקרא בשם המבטיח "ז'נבה". היה זה כפר שמיספר תושביו לא עלה על כמה עשרות, ואם שטחו במפה נראה רב ממדים, היה זה רק בגלל שהמרחק בין בית לבית היה כמעט קילומטר.

הגעתי לבית עץ גדול, שמבחוץ נראה כמו אסם, ונקשתי בדלת.

האישה חרושת הקמטים שפתחה לי את הדלת, נראתה מופתעת שמישהו מקיש על דלתה, ושאלה שלוש פעמים אם מישהו דפק.

מתוך ניסיון שרכשתי בדרך למפלי הניאגרה, לא נקבתי בשמו של האיש שאותו אני מחפש, אלא הראתי לה את הדף שעליו רשמתי את שם האיכר. 

להפתעתי היא תכף הבינה במי במדובר ואמרה לי שאיזידור רוט כבר לא גר בכפר. כששאלתי אם היא יודעת איפה אוכל למצוא אותו, הציעה לי  לנסוע  לבקתה הקרובה אליה,  מרחק של שני מיל,  ושם ,לפני שהרחוב נגמר, גר קשיש אחד, שאיזידור היה איתו  ביחסי שתייה משותפת.

היתה זו הצעה  מוצדקת כי הקשיש זכר שהיה באמת איזידור כזה, שלפני שלוש שנים מכר את החווה שלו ועבר לגור בעיר שנקראת אישטבולה, ונמצאת במרחק 30 מיילים מז'נבה. מצאתי את אישטבולה במפה ושמתי אליה את פעמיי.

היתה זו עיירה כפרית יפיפיה  עם כבישים רחבים  ובתים לבנים אדומי גגות שלפניהם גינות דשא ירקרקות. העיירה היתה פרושה על  מישור רחב ידיים המותחם בגבעות נמוכות שבשיפוליהן בתים נוספים העושים דרכם למעלה. נסעתי ברחוב המרכזי של העיר ושאלתי את עצמי איך אני מוצא  פה איש שבא לגור כאן לפני שלוש שנים וכל מה שאני יודע עליו הוא את שמו?

הרעיון הראשון שעלה במוחי, היה ספר טלפונים. עצרתי ליד תא טלפונים ציבורי ולשמחתי מצאתי בו ספר טלפונים מקומי. התחלתי לדפדף מתוך תקווה שלא אמצא הרבה שמות של איזידור רוט, כי אז לא אדע באיזה מהם לבחור. תקוותי התגשמה מעל ומעבר, כי בספר לא היה אפילו איזידור רוט אחד. ברוב תושייתי פתחתי את הספר באותיות C ומצאתי לשמחתי כהן אחד.

טילפנתי ושאלתי אם הם מכירים יהודי ששמו איזידור רוט.

האישה שענתה לי בקול צרוד, היתה קצרת רוח, זרקה לי "אני לא יודעת" עוד לפני  שסיימתי את השאלה וטרקה האת השפופרת. 

מה עושים עכשיו?

חזרתי אובד עצות לרמבלר וכמעט חשבתי לוותר  על האיכר הראשון שלי ולנסוע לאיכר הבא, אבל אז עלה במוחי רעיון חדש. הרי שלחתי לאיש גלויה. אז אולי בסניף הדואר ידעו לאתר את האיש.  

עצרתי בחורה שעברה עם עגלת ילדים ושאלתי איפה יש משרד למכתבים.

היא הצביעה על בניין משרדים קטן שניצב מול עיניי ונשא את השם POST OFFICE"". 

האולם הקטן שאליו נכנסתי היה מלא אנשים ולא ידעתי למי לפנות. כנראה שהייאוש שנשקף מעיניי זעק כל כך לשמיים, עד שגברת אחת, בגיל שבו לא מתביישים לשאול שאלות, שאלה אותי את מי אני מחפש.

אמרתי לה.

היא לא הכירה את האיש, אך היה לה אומץ להרים את קולה ולצעוק: "מי מכיר את איזידור רוט?"

מכל עשרות האנשים שהיו באולם איש לא שמע את השם הזה, חוץ מאישה כסופת שיער, בגילה של הגברת שלי, שאמרה שהיא יודעת. תליתי בה את עיניי והיא סיפרה לי, ולכל האנשים שהצטופפו לשמוע, שהוא גר עכשיו אצל הבת שלו, והבת גרה לא רחוק מהבית שלה, ואם אני מוכן לחכות עד שהיא תקנה בול, אוכל לנסוע אחריה והיא תראה לי את הבית.

מה יכולתי להגיד? כלום, אולי רק לברך את  האומה האמריקנית ותושביה חמי הלבב, היודעים להושיט יד לעוברי אורח אובדי עצות.

נסעתי אחרי כסופת השיער, שנהגה במכונית שברולט ענקית. עברנו כמה רחובות שטופי שמש, עד שהגענו לבית רעפים שצבעו האדום דהוי וגדר עץ לבנה מקיפה את החצר הירוקה שלו. מורת הדרך שלי הצביעה על הבית ונפנפה לי יד לשלום.

ברגע זה בדיוק יצאה מהבית גברת ממושקפת, הלבושה בשמלת פרחים מהודרת, וצעדה נמרצות לעבר מכונית פורד כחולה שאחריה חניתי.

"סליחה," פניתי אל האישה, "האם זה ביתו של איזידור רוט?"

"מי אתה?" שאלה אותי הפרחונית בחשדנות.

"אני הסטודנט לחקלאות שעושה ביקורים אצל איכרים יהודיים."

למשמע דבריי אורו פניה באור גדול וברק של שמחה קרן מעיניה.

"אתה הוא זה ששלח לנו את הגלויה עם הבחורה היפה?"

"כן, כן!" – קראתי בשמחה כשאני כבר חש את אמבטיית הקצף שהיא הולכת להכין לי, אך היא  לא מיהרה כל כך. קודם הניחה את החבילה שבידה על המושב האחורי של הפורד. אחר כך ניגבה את כפותיה המזיעות בירכיה עטויות הפרחים, ואז הושיטה לי יד בחמימות והציגה את עצמה בשם גוזו.

"יפה מצדך שבאת," אמרה לי," הוא כבר מחכה לך בבית החולים בקוצר רוח ואני בדיוק נוסעת לבקר אותו."

"בבית חולים?" התפלאתי, "הוא עובד בבית חולים?"

"לא, הוא לא עובד שם. הוא שוכב שם והוא ישמח מאוד לספר לך על החווה שלו. בוא תיכנס לפורד ניסע לשם."

בדרך היא עצרה ליד סופרמרקט ואמרה לי לחכות באוטו כי היא כבר חוזרת. הייתי בטוח שהיא רוצה לקנות לי איזה  כריך רציני, כי עוד לא אכלתי ארוחת צהריים וכמעט גוועתי מרעב.

לאכזבתי ראיתי שהיא לא נכנסת לסופר, אלא ניגשת לתא טלפון סמוך ונבלעת בתוכו.

אחרי כחמש דקות חזרה והתניעה את הפורד. ברגע זה באה לי הברקה ואמרתי לה שאם אנחנו מול החנות, אולי אקפוץ לרגע ואקנה לו בונבוניירה.

היא לא קנתה את הצעתי הנדיבה ואמרה שחבל על הזמן, כי הוא יכול למות בכל רגע ויהיה לו  עצוב, אם אחרי כל הנסיעה הארוכה שלי מישראל, אבוא ואמצא אותו מת.

כנגד הסבר כל כך משכנע, לא היה לי מה לטעון ואני התנחמתי בזה שבמילא האיכר הזקן לא יפתח את הבונבוניירה בנוכחותי ואצא קרח מכאן ומכאן.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

עמוס רודנר

בעקבות הסיפור של פוצ'ו על גורי

מעשה שהיה, כך היה: כשהייתי בכתה י"א, הקיבוצים עוד גידלו צאן ובני הקיבוצים עבדו יותר מאשר למדו. אני עבדתי בדיר הצאן. את הכבשים גזזו בתהליך שנקרא 'גז משותף'. כמניין קיבוצים קרובים היו מתארגנים, כל קיבוץ היה שולח גוזז, וקבוצת הגוזזים היתה עוברת מקיבוץ לקיבוץ וגוזזת כל עדר במשך יום או יומיים. אני נמשחתי לכהונת הגוזז של גבעת ברנר, שהיתה בקבוצה אחת עם קיבוץ בית נטיף [נתיב הל"ה].

לבית נטיף הגענו באחד מימי השישי. כיוון שלא הספקנו לגזוז את כל העדר, נשארנו לשבָּת. בארוחת הערב, בצריף השבדי שהיה חדר האוכל של הקיבוץ הקטנטן, אפילו הזמינו אותנו להישאר לקבלת שבת. ואכן, תוך שירה בציבור, היו עיני כולם היו תקועות במפקד פלוגת המילואים, חיים גורי, ובקצינים שזכו לפקד על מחלקות בפלוגתו.

המאיירת, עורכת הספרים – נִשמת הקיבוץ – אראלה הורביץ ז"ל, אמרה: "נמצא איתנו כאן המשורר חיים גורי ובשם הקיבוץ אני מבקשת שיאמר לנו כמה מילים."

ובניגוד לזיכרונו של  פוצ'ו, חיים גורי – שהיה אפשר להתרשם שהוא מתואם עם אראלה – סירב קלות ופתח בסיפור "היש נשמה בחפצים." הסיפור היה על לוחם המתגורר באוהל עם חפציו של נופל. הלוחם אינו צורר את החפצים בצרור ואינו מביא את הצרור לאפסנאות כי הוא מרגיש שהשמיכה, הנעליים ושאר החפצים, זוכרים מקומטים ומבולגנים את הנופל.

אבל פוצ'ו מספר על תאנים עסיסיות, ואצלנו התאנים מבשילות בסתיו, בעוד את הצאן גוזזים ביוני. שאלתי את גוגל והוא ענה שהתאנים הבכירות מבשילות בין אפריל ליולי.

לא מתיימר לזיכרון טוב משל פוצ'ו. אלא ששנים בודדות אחר כך שכנתי באוהל סיירים תקופת-קו שלמה, ליד התלם שסימן את גבול רצועת עזה, עם הציוד של הסמל היבניאלי דויד קוסטיצקי ז"ל. לא החזרתי את חפציו לאפסנאות, כי לא היתה לנו אפסנאות בקו. אבל בגלל הסיפור של גורי, גם לא ממש התאמצתי להִפָּטֵר מחפציו.

עמוס רודנר

* * *

תקוה וינשטוק

אימו הטבעונית של המשורר

בין רשימותיי מצאתי ראיון עם גילה גורי, אימו של חיים גורי שהלך זה עתה לעולמו. השנה היתה 1958, ובאתי לראיינה לא כאם המשורר אלא בעיקר כרעייתו של ח"כ ישראל גורי. היתה לי סידרת כתבות ב"מעריב" על נשי אישים במדינה. ישראל גורי היה איש רב פעלים והשפעה, חבר מטעם מפא"י ששלטה אז במדינה בראשות בן גוריון, ח"כ מהכנסת הראשונה עד לחמישית, יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת עד פטירתו, חבר מועצת עיריית תל אביב ופעיל בהרבה עסקי ציבור. הוא היה שם דבר ביושרו, בהגינותו ובצניעות חייו. אמרו עליו שהוא מחמיר במיסים כיוון שלעצמו כמעט ולא דרוש לו מאומה.

הוא היה טבעוני – "לא תרצח!" התבטא בחריפת בכנסת נגד אכילת בשר בעלי חיים. לטבעונות הגיע דרך רעייתו. הראיון עם גילה היה יחיד במינו. מלכתחילה היטתה אותו לענייני צמחונות וטבעונות. נראה לי שניאותה להתראיין רק כדי שדבריה יעשו נפשות לחיי טבעונות. הראיון היה כמעיין המתגבר ובסופו היינו שתינו מותשות ממש, וגילה השיבה את נפשותינו בצימוקים ובכוס מים. מים לא קרים, אף שהיה זה יום קיץ חם. מקרר לא היה בבית. לצימוקים ולירקות שאכל הזוג גורי הספיק ארון אוויר.

היא נולדה כפרידה ווסקובויניק בעיירה על שפת הדנייפר ברוסיה. ב-1919 עלתה לארץ עם בעלה ישראל גורפינקל ב"רוסלאן", אונית הדגל של העלייה השנייה. בארץ שינה ישראל את שם משפחתם לגורי ו"פרידה" היתה ל"גילה".

גילה גורי, רזת גוף ונמוכת קומה, שזופה, בלבוש פשוט, נראתה לי כבת 65 או יותר. ראשית לכול הודיעה שהיא  טבעונית מזה 20 שנה וצמחונית מגיל עשרים ."למדתי," סיפרה, "בקורסים לגננות של הלפרין באודסה. היה רעב נורא. שתינו תה כארוחת בוקר, מרק גריסים ודייסת גריסים לארוחת צהריים. פעם השגתי נתח שומן חזיר ומתוך רעב התחלתי להיאבק בבשר החי. נשכתי ולא יכולתי לבלוע. גועל תקף אותי. החלטתי לחדול לאכול בשר חזיר. אחר כך חשבתי:למה רק חזיר? והפסקתי לאכול כל בשר. בשנים הראשונות, כשראיתי אנשים אוכלים בשר, כעסתי עליהם. כעת אני מרחמת עליהם..." והוסיפה: "לא במקרה נעשיתי צמחונית. אינני יכולה לראות דם. איני יכולה להרוג אפילו 'ארבע רגליים'," ובחיוך: "אני גם לא יודעת לבשל. לכן זו שיטה נפלאה בשבילי..."

במקום לאכול בשר הגזימה בחלבונים ובשומנים. "נעשיתי שמנה, חלשה וחולנית עד שהתחלתי לקרוא על הטבעונות והצמחונות והבנתי שזו שיטת ריפוי. ניסיתי מזון טבעוני, והבראתי לגמרי. בצעירותי לא הייתי מרגישה כל כך טוב והנה אפילו מהרמאטיזם שלי התפטרתי! אני עושה מקלחות קרות בחורף והתעמלות יוגית כל בוקר, אבל לעמידה על הראש עוד לא הגעתי... נשים בגילי משרכות רגליים בקושי ואני הולכת ברגל מ[תחנת האוטובוס ב]קיבוץ סעד לבתי בנחל עוז בלי לחכות לטרמפ. גורי (כך כינתה את בעלה בכל הראיון) הולך ברגל מהתחנה המרכזית בתל אביב עד לביתנו בגבעתיים. לו קיבלנו מכונית היינו זורקים אותה! אדם צריך ללכת ברגל... באוטו קמים לפני שערותיי הלבנות, אני סבתא לשישה נכדים, אבל לא לפי רגליי החזקות."

והיא חושפת את רגליה כבדות הנעליים. "רגליים של צעירה בלי גידים. כשיש לי יבלות, הילדים מתפלאים מה קרה..."

כל עוד היתה צמחונית לבד היה גורי "חוטא ואוכל בשר מחוץ לבית. אבל הטבעונות משכה אותו. כעת הוא אדוק בזה כמוני," גאה גילה, "ולא החסיר יום בכנסת בגלל מחלה. רק כשנשברה רגלו. הוא אפילו כינה בכנסת את אכילת בעלי החיים 'רצח'.

לחם. הלחם מגדל כרס. חמאה, סוכר, תה ועוד, הם טאבו בבית גורי. "רק אטעם חמאה כבר דוקר לי!" טוענת גורי בלהט בלתי נדלה. בבוקר הם לוגמים מים חמים ואוכלים מירקות ופירות העונה. "החורף צרכנו חמישים קילו דבלות. בצהריים, סלט גדול, תפוחי אדמה, ירק מבושל, דייסה. ארוחת ערב לרוב כבר איני טועמת." היא עולה על משכבה – ספת קרשים ספגנית במרפסת הפתוחה, בתשע בערב ו"מתעוררת עם הציפורים."

"הבן חיים, טוען נגדי: 'את מנטורי קרתא! הם דואגים לנפש. את דואגת לגוף!"

אבל לדעתה העייפות ואף המוות בטרם עת מקורם בשיטת התזונה הלא נכונה. "לו חיינו ללא בשר, כמה היו חיינו עשירים ובריאים! אני צריכה לעמוד ברחוב ולהכריז על הטבעונות... אילו ישבתי בכנסת הייתי משפיעה על כל חבריה לעבור לטבעונות. גורי לא חפץ לכוף את דעתו על הכנסת. הוא מסרב גם לתת אינטרוויו... ואני באופיי מיסיונרית. אשת ריב ומדון. מטיפה לכל אדם שעושה משהו לא נכון."

הטבעונות כבשה אותה עד כדי כך שאינה זוכרת אפילו מתי ימי ההולדת של ילדיה. "אין  ראש לזה," לאישה השרויה תמיד לבדה, רק כשאין כנסת גורי בתל אביב. החוג החברתי היחידי הוא של הטבעונים והרצאותיהם. פעם גם השתתפה בקונגרס של טבעונים בפריז.

לצערה לא עבדה במקצועה כגננת. תחילה היתה אבטלה בארץ ואחר כך הפכה אם לילדים אבל עדיין היא מקווה להורות, במוסד צמחוני לילדים, שייפתח פעם. "אני עוד מלאה כוחות יצירה ובכלל, גיל אינו הזמן שאדם כבר חי אלא התקופה שעוד יחיה, ואולי אני עוד צעירה מאוד."

מהטבעונות הגיעה לפשטות. על תזונה היא מוציאה לירה, לירה וחצי, ליום (בלי להיכנס לחשבונאות, ממש מינימום). בגדים יקרים אינה לובשת, עקרונית. הריהוט בבית ישן ,כבד. עוזרת אינה מחזיקה: "אם מישהי תשטוף לי את הרצפה זה כבר לא הבית שלי." גם בגן (ירקות, פרחים ועצי פרי) היא עובדת בעצמה ולבדה.

אומרת גילה גורי:" קוראים על מעילות מזעזעות. בעקיפין האישה מביאה לזה! היא לוחצת: חסר לי! והגבר גונב... תפקיד האישה להעלות את הגבר להסתפק במועט."

לא עולה בדעתה שגורי יקבל  משכורת בכל המקומות הרבים שהוא עובד בהם. לדעתה גם בלי זה הם חיים בלוקסוס. שבעים. בעלי משרה. "חיים סגפניים?" היא פורצת בצחוק. "אני עליזה מאוד. אינני שוללת מעצמי שום תענוג שנעים לי. האוכל שלי, למשל, נראה לי פיקנטי. וכמה הנאות יש לי! השתילים בגן, האור בחדר..."

מהפילוסופיה הצמחונית הגיעה לכתיבת מאות אפוריזמים על אהבה ושנאה, אמנות, אימהות. חלק מהדברים פירסמה ב"דבר" וב"הפועל הצעיר". רצונה לכנסם בספר. (לימים אכן הופיע ספרה "דרך ומקדש", אמירות גילה גורי).

"כל מה שאני כותבת אני מרגישה. זו אני," אומרת גברת גורי. "יש לי כישרון אחד – להרגיש את האמת.לפני כעשר שנים עלו בי מחשבות ורשמתי אותן. שוב תקפו אותי מחשבות, שוב רשמתי והנחתי במגירה. אחר כך גיליתי את החומר ומצאתי שאינו רע. "מאז קיבלתי התקפה של אמרות. הייתי באה מהרחוב עם חצי תריסר אמרות.הבן מחשיב את דברי וכשהוא פוסל – אימא מתחשבת בו... הבן ירש ממני את שירתו." ברור לאימו.

מאמרותיה: "אין הזקנה אלא היעדר אמירה" "אפשר לברוח מן הכבוד אבל אין לברוח מן החרפה" "אנו רגילים לגלות בזולת את מה שאנו מבקשים להסתיר מפניו." האמרות הופיעו בספר "דרך ומקדש" שהוציאה לימים ב"הקיבוץ המאוחד".

היא אישה שעל כל צעד ושעל יש לה "פרינציפים" מכבידים לא מעט. היא מתנגדת לפסקי דין אכזריים, ומצדדת בהבנה ובסליחה. לדידה "אפילו הרוצח אינו אשם – כולנו אשמים. אנו יפים באהבה, חזקים ברחמים – וגדולים בסליחה. גם גורי הצביע נגד עונש המוות," הוסיפה כבדרך אגב. עם כל אופייה המלחמתי היא בעצם פציפיסטית. "אמנם לא אציע שנשב בחיבוק ידיים כשהורגים אותנו, אבל צריך לחפש אמצעים... אני  בעד אידיאות ונגד פרסומים אישיים."

על אודות בעלה אינה מדברת: "גורי השביעני שלא אזכיר את שמו." בכלל אינה חיה את חייו. "העניינים שהוא שרוי בהם יומם ולילה סגורים בפניי. מה פתאום שישאל אותי: 'גילה מה דעתך?'"

מפוליטיקה היא קוראת רק את כותרות העיתונים. גם על הבן אינה מוכנה לדבר. "כל מילה על גדולתו של חיים שלי רק תגרע."

גם אינה מדברת על שתי הבנות. הבכורה חנה, חברת קיבוץ גשר. וזוהר, בת ה-21, היא בנחל עוז.

"אני מאושרת שחינכתי את ילדיי לקבוץ וגידלתי אותם כה רחבים, יפים ומוכשרים – בבית צמחוני."

תקוה וינשטוק

* * *

מרדכי בן חורין

איך תמונה פורנוגראפית

איך תמונה פורנוגרפית של זונה, גרמה (אולי), לאי מניעתה של מלחמת העולם השנייה אשר בה הושמדו 6 מליון יהודים, 50 מליון אזרחים וחיילים מכל העולם, נהרסו 47 מליון בתים ומאות אלפי ערים, וכפרים ועוד ועוד אסונות? לשאלה זו אקדיש זמן רב לכתיבה, אעפ"י שאני יודע שעדיף לתחוב את הכתוב לחריצי הכותל בדרכם לאשפה.

אני מקווה שברור לכל אדם משכיל כי את המלחמה הזו הגה ויזם הקורפורל המופרע, אדולף היטלר, ימח שמו וזכרו, בספרו "מיין קאמפ" שפורסם בעולם המטומטם, כמו היום. מעטים הפנימו את הכתוב בו. אני יודע על שניים: צ'רצי'ל וז'בוטינסקי. בוודאי יש עוד.

והעובדות: ב-12/04/1934 חתמו על הסכם סודי, הקאנצלר החלש אדולף היטלר ושר הביטחון ורנר פון בלומברג, לפיו, אחרי מותו של הנשיא, הינדנבורג, יתמוך הצבא בבחירתו של הקאנצלר היטלר לנשיא גרמניה וזאת תמורת שמירת השליטה בצבא וכל הכרוך בו של הרייכסוור בלומברג בכל הצבא הגרמני. ב-02/08/1934 הינדנבורג התפגר והיטלר הפך לפיהרר אבל בחסות הצבא...

ב-05/11/1937 כינס היטלר ישיבה סודית ביותר ובה נכחו: היטלר, פלדמרשל ורנר פון בלומברג ראש הצבא, גנרל פריטש מפקד הוורמאכט [הרגלי], אדמירל רדר מפקד חיל הים, הרמן גרינג [הגנב] מפקד הלופטוואפה, ושר החוץ נוירט. היטלר פתח בהרצאה על תוכניתו להשתלטות על אירופה כך: קודם כיבוש וסיפוח של אוסטריה, אח"כ כיבוש צ'כוסלובקיה ואחריהן מלחמה קצרה בצרפת ואנגליה, וגרמניה אימפריה!

בלומברג ופריטש נחרדו מתקיפת צרפת ואנגליה ועשו יד אחת לבטל ולמנוע זאת!!! כוחם ויכולתם היה עצום ואם הם היו מונעים מהיטלר לבצע את תוכניתו המטורפת ללחום בצרפת ובאנגליה, היטלר היה נשאר, אם בכלל, פיהרר קטן, שהצבא שולט בו עם כל הצמרת הנבונה, המשכילה והשקולה, ולא הקורפורל המופרע.

אבל כאן אירע משהו "קטן" שאיפשר להיטלר לחסל את המתנגדים לתוכניותיו המגלומניות שהביאו את מלחמת העולם הנוראית בכל המלחמות שהיו במין האנושי.

ומה היה הדבר ה"קטן"? אם הייתי במאי, הייתי מפסיק כאן ומספר את מה שקרה רק בעוד שבוע... אבל: אינני במאי ולכן אספר עם מוסר השכל: ב-27/01/1938 התפטר בלומברג, והיטלר מיד פיטר את צמרת הצבא והשתלט על כל הצבא הגרמני וכך, כל המלחמה הנוראית נוהלה ע"י פרחח, מטומטם, מופרע נפש, מתוסבך, רב טוראי הבטוח שהאוייב הגדול שלו ושל העולם הוא העם היהודי, אותו יש לחסל. ובהתאבדותו ב-1945, המשפט האחרון שאמר היה: "היהודים ניצחו אותי." [כן יאבדו כל אויבי ישראל, אמן].

אה, כן, שכחתי. מה היה הדבר הקטן שגרם לפלדמרשל וורנר פון בלומברג להתפטר?

הגילוי של תצלומים פורנוגרפים מ-1931 של פיאר, אשתו היפהפיה הזונה והדוגמנית הצעירה ממנו ב-35 שנים, שהיתה בעבר ידידתו של צלם יהודי(!) מצ'כיה, שעכשו, ב-1938, פירסם את תצלומיה. בגד באמון שנתנה בו... כמו וכמו וכמו.... מצחיק? עצוב!!!

מרדכי בן חורין

* * *

דניה מיכלין עמיחי

אהרן אמיר בבית ביאליק

ביום חמישי האחרון נערך בבית ביאליק ערב במלאת עשר שנים למותו של אהרן אמיר, משורר, סופר, עורך ומתרגם, מייסד 'התנועה הכנענית', מייסדו של כתב העת 'קשת' ואוהב נאמן של השפה העברית.

אמיר, יליד ליטא 1928, עלה ארצה בשנת 1934, גדל בתל אביב ולמד בגימנסיה 'הרצליה'. בגיל צעיר הצטרף לאצ"ל וללח"י, והיה בוגר המכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית. מפעל חייו היה  כתב העת 'קשת', אותו יסד בשנת 1958, וכפי שהצהיר, כוונתו היתה לקרוע חלונות ולהכניס רוח פרצים מרעננת בחדרי הספרות העברית והמחשבה העברית. ב'קשת' פירסמו לראשונה סופרים כעמוס עוז ו-א. ב. יהושע, והוא יצא לאור כעשרים שנה. בשנת 2002 החל אמיר להוציא לאור את 'קשת החדשה'.

באולם ההרצאות בבית ביאליק הצטופפו רבים ממוקירי זכירו, אלה שהצליחו להבטיח מקום ישיבה.

עשר שנים קודם לכן, בינואר 2008, חודש טרם מותו, נפגשתי איתו לשיחה ולפני שנפרדנו שאלתי אותו איך היה רוצה שיזכרו אותו לדורות והוא השיב: "אם יזכרו אותי חמש שנים אחרי מותי, רב לי."

כל הדוברים בבית ביאליק  ציינו את האהבה שהם רוחשים לו, גם אלה שאינם שותפים לדעותיו, וכולם עמדו על ייחודו. כמה מהדוברים כרכו את שמו עם שמו של חיים גורי, שבאותו יום נערכה הלווייתו. א. ב. יהושע, ששב מן ההלווייה, אמר שאי אפשר שלא לחשוב על שניהם יחד, אם כי לכאורה היו שני הפכים. גורי היה איש רעים להתרועע, מוקף באלופים ובאנשי ממסד, והתעסק בנושאים רבים, טבול במציאות הישראלית וקשור לממסדים. לעומתו אהרון אמיר היה "אני בשלי", ככותרת אחד מספריו. ליהושע היתה קירבה גדולה יותר אל אמיר, שפרסם ב'קשת' את סיפוריו הראשונים. בששת הימים התגלה אמיר, איש ארץ-ישראל-השלמה, בכל עוצמתו הימנית. באותה תקופה היה הימין חלוש, אך אמיר היה חד משמעי, "אני בשלי". בשל דעותיו היתה רתיעה ממנו, רתיעה שהביאה לנתק, למרות היותו עורך חשוב. גם גורי היה מאנשי ארץ-ישראל השלמה, אך לאחר זמן חזר בו. שניהם, גם גורי גם אמיר מתחברים לייאושו של יהושע היום, לו היה אמיר לידו, היה יהושע אומר לו שלא יאהב את מה שנעשה כיום במציאות הישראלית, אבל הוא היה עונה: "אנחנו פה." בנימה קודרת סיים יהושע את דבריו: "היום קברנו את גורי, ואני, עוד מעט גם אני לא אהיה פה."

פרופ'  עמינדב דיקמן, שהיה עורך ראשי במערכת 'קשת', התעכב על אמיר המתרגם ועל יחסו לעברית. לדבריו היתה לו הזכות לעבוד איתו. הוא תיאר את אמיר בעת עבודתו וכאשר היה מחליף מילה במילה היה אומר "העברית דרשה." שמו נזכר בצמוד לשמו של יהונתן רטוש, ודיקמן ציין שאמיר לא היה חקיין שלו אלא ממשיך דרכו. ועוד אמר שאיש לא ידע לחקות את המוסיקה של רטוש, אלא אהרן אמיר בלבד, שידע לעשותה באותו צליל. "אנשים כאלה לא יהיו עוד, כאלה לא יהיו." הוא הקריא את שירו של אמיר 'זית' וסיים במילים: "אני מפשיל את כובעי לאדם חד פעמי." 

בשיחתי עם אמיר לפני עשור, שאלתי אותו כיצד היה רוצה שיגדירו אותו, האם כמשורר, סופר, עורך או מתרגם, ותשובתו היתה: "מראשוני 'העברים החדשים' ואחר-כך משורר. בפועל אני עורך את 'קשת החדשה' וכיום זהו עיסוקי הממשי. מלבד זאת אני משורר,  מתרגם ופובליציסט."

בשנת 2003 קיבל אמיר את פרס ישראל על מפעל התרגומים שלו. בנימוקים של ועדת השופטים נאמר  כי הוא "מבכירי המתרגמים לעברית משפות שונות. פועלו העשיר בא לידי ביטוי בכמה מאות ספרים שתורגמו לעברית וכוללים יצירות של מרק טוויין, הרמן מלוויל, הנרי מילר, אלבר קאמי, אלבר ממי, אדגר אלן פו, וירג'יניה וולף, ג'ורג' אליוט ואחרים. בתחומי ההיסטוריה, המדיניות וההגות, תירגם אמיר את כתבי ווינסטון צ'רצ'יל והנרי קיסינג'ר. כן תירגם גם בתחום לימודי ארץ-ישראל, האסלאם והמזרח הקדום והשירה. תרגומיו מצטיינים ביצירתיות, בלשון קולחת ובעברית עשירה ופיוטית."

היו שראו בהחלטה להעניק לאמיר את פרס ישראל מעין פתיחת זרועות וקבלה, שכן שנים רבות היה דחוי בשל דעותיו והשתייכותו ל'תנועת הכנענים'. 'הכנענים', היה כינוי שהעניק אברהם שלונסקי לתנועה אידיאולוגית ששמה 'הוועד לגיבוש הנוער העברי'. התנועה התארגנה בסוף שנות השלושים של המאה העשרים וקראה ליצור עם חדש, עברי ולא יהודי, וביקשה להתנתק מהיהדות הגלותית ומההיסטוריה והמסורת היהודית. ה'תנועה הכנענית' השפיעה על היצירה הספרותית באותה תקופה, אך ימי חייה היו קצרים, ותוך זמן קצר התפרקה. בראש 'תנועת הכנענים עמד המשורר והמתרגם יונתן רטוש, ידידו הקרוב של אהרן אמיר.

שאלתי את אמיר מהי 'התנועה הכנענית' בעיניו: "זו תנועה שדוגלת במצע שלה במדינה חילונית דמוקרטית, שההגדרה הדתית אינה חשובה בעיניה ושמדברת במונחים של אומה טריטוריאלית. העבר שלה נעוץ בתקופה הקלאסית של האומה העברית, של התרבות העברית, זאת אומרת של התנ"ך ומה שקדם לו, בכל המרחב הזה של הקשת הפורייה. עיניה לעתיד, שבו יהיה מיזוג של אוכלוסיות, הן מהגרים והן ילידי המקום, ממוצאים שונים. היא גם רשמה על דגלה את הצורך במשטר נשיאותי למדינה הזו, שיאפשר מצד אחד יציבות שלטונית, ומצד שני מתן ביטוי עצמי לחבלי הארץ השונים."

שאלתי את אמיר אם הוא באמת חושב שאפשר לקטוע את המסורת שלנו ואת ההיסטוריה שלנו, ולעשות חיבור מהתקופה הקלאסית לימינו.

"לא, לא אמרתי זאת. מבחינת הארץ זה לא רלוונטי. אין זאת אומרת שניקח גרזן ונגיד לא היה תלמוד, לא היתה משנה, הרי זה חלק אורגני של השפה עצמה, הרבה מאוד מונחים מהמשניות ספוגים בשפה, אבל אנחנו דוגלים בהפרדה גמורה בין דת לבין מדינה. זה ברור, כמו בכל מדינה אוטונומית. אם יש תלמידי ישיבות שלא לומדים על חשבון המדינה אלא על חשבון מי שמעוניין בהם ובלימודיהם, אז שיעסקו במה שהם רוצים, כמו שהם עושים בניו-יורק  וחב"ד וכיוצא בזה. אבל לא נרשה תופעות כמו טנקים של מצוות שנטפלים לצה"ל ונוסעים בעקבות הצבא, כי לקשור לחיילים תפילין. זה לא."

פרופ' עוזי רבי ממרכז משה דיין התייחס לרעיונות של אמיר, לדעותיו על ארץ-ישראל השלמה ועל זהותה של הארץ, ואמר שלמרות זאת היתה נסוכה עליו רוח אופטימית. אחד הדברים שלמד ממנו הוא להחזיק בדעתך גם אם אינה בקונסנזוס. הוא ראה באמיר אדם רב פעלים עם דעה נחרצת בכל נושא, אם בתרגום, אם בעריכה ואם בשירה, שהביא כל זאת למציאות שלו, עם תפיסת עולם קוהרנטית.  היתה בו אהבה וסקרנות לגבי השפה העברית, הוא טען שלדבר עברית זו זכות ויש להקפיד עליה קלה כבחמורה. משיחותיו עם אמיר יצא תמיד נשכר, גם שיחת אקראי אתה חוקר, אתה מבין, שתרגום אינו רק להחליף מילה במילה, אלא צריך להבין את התרבות מאחורי השיח. אהרון, לדבריו, היה שייך לדור של אנשים שבדרך בה ביטאו את עצמם, גמאו את המציאות סביבם ונתנו לה ביטוי.

מי שבא חשבון  עם אהרן האידיאולוג היה דוד אוחנה. לדעתו טעה אמיר בשני דברים, היהדות וארץ ישראל. לדבריו, היום יש השפעה הקשורה לאידיאה הכנענית לרעיון שהילידיות הוא העניין החשוב, הגיאוגרפיה ולא הרציפות ההיסטורית, נאו-כנעניות ימנית ודתית שמקדשת את האדמה. ויש כנעניות חילונית פוסט ציונית, שמחייבת את ההתנחלויות. ארץ ישראל אחת של כל אזרחיה. צריך לתת זכויות לאנשים שאין להם זכויות מזה חמישים שנה. אוחנה אמר שאמיר שימש לו בר פלוגתא אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. הוא ידע שפות ואהב את הארץ, ולמרות קשיחותו אהב אותו. "אהבתי אותו מאד," אמר בסוף דבריו.

בשיחתי עימו ביקשתי מאמיר שיספר קצת על ילדותו ועל בית אביו. לדבריו החל אביו ללמוד עברית בחוץ לארץ בגיל צעיר מאד ונדר שלעולם לא ידבר אלא עברית. הוא היה עסקן תרבותי ובין השנים 1947 ו-1952 ניהל את הוצאת 'עם עובד'. לאחר שפרש להקים הוצאת ספרים פרטית 'עם הספר', ואהרן בנו מונה למנהל הספרותי שלה.

"ביתנו היה תמיד מלא כתבי עת ועיתונים למיניהם, מכל הזרמים האפשריים ומכל השטחים האפשריים, כמו כן קיבלנו שני עיתוני בוקר. שחיתי בים ההווייה המתרקמת וגם פיתחתי קשב ופתיחות לכול. אני גם זוכר שמקטנות הייתי קיצוני ועברתי לאצ"ל בגיל צעיר מאוד. מספרים לי כשהייתי כבן תשע אמרתי שצריך לתלות את וייצמן על עץ גבוה, ארבעים אמה, כי הוא בוגד, עובד עם האנגלים. ואז שאל אותי אבא בצחוק: 'ומה איתי, אני וייצמניסט.' זה קצת הביך אותי ואמרתי 'עץ קצת יותר נמוך.'"

לשאלתי על הקשר שלו לתנ"ך, סיפר אמיר שבגיל שש החל לקרוא קריאה אינטנסיבית בעיקר בתנ"ך, ועד גיל שמונה לא קרא אלא בתנ"ך. לפיכך,  שיריו הראשונים רוויים תנ"ך, ממנו קיבל את השראתו.

ביקשתי לדעת מה היה ייחודו של כתב העת 'קשת' ומה סוד אריכות ימיו. "פעלתי מתוך שני עקרונות, מצד אחד שורשיות, ומצד שני פתיחות, פתיחות לכל העולם, פתיחות לכל הזרמים האפשריים, שהם בני תוקף בארץ עצמה וגם כלפי חוץ, בעיקר במזרח התיכון. במתכוון פניתי לאדם שהיה מוחרם שנים, אלכסנדר פן, וכמובן פניתי גם ליונתן רטוש. 'קשת' פתח חלונות למשהו די חשוב, ספרות גרמנית, פוסט-היטלרית, אחר כך ספרות רוסית פוסט-סטליניסטית, חוברת שהוקדשה לתיאטרון, חוברת שהוקדשה לקולנוע, חוברת על פרויד ועל פרוסט." אמיר פתח את שערי 'קשת' בפני  סופרים ומשוררים צעירים, שגילה בהם כשרון כתיבה, אחת מהן, המשוררת ורדה גינוסר, סיפרה בבית ביאליק כי אמיר פרסם את שיריה בהיותה כבת תשע עשרה ומאז ועד יום מותו נקשרה אליו בחבלי אהבה.

אחרונה דיברה בטין, אשתו של אמיר. לדבריה לא רצתה לערוך את הערב, אבל חברים טובים שאהבו את אמיר הכריחו אותה, וכל מי שפנו אליו הסכים ברצון לדבר עליו. היא תיארה את אמיר כמי שאהב את החיים וידע לחיות. הוא היה סקרן, שכל דבר עניין אותו, קרא עיתונים בכל השפות, רצה לטעום מהכול עד שנשרף. "בשביל כולם הוא מונומנט, בשבילי הוא אהרן." היא קראה משיריו והודתה לכל המשתתפים ולכל הקהל הרב.

לסיום הקרינו על המסך את אהרן אמיר ,ובין דבריו סיפר שכאשר טייל כילד צעיר עם אביו ברחוב, פגשו את ביאליק, ואביו עמד לשוחח איתו. אהרן הילד פנה אל ביאליק ואמר לו: "אתה משוגע," ומיד הסביר, שהרי כתוב בתנ"ך: "אוויל הנביא משוגע איש הרוח, ואתה, ביאליק, איש הרוח." בתגובה סטר לו אביו על לחיו, בפעם היחידה בחייו.

בערב שנערך לכבודו בבית ביאליק  במלאת לו שמונים וחמש שנה, אמר אמיר כי חגיגות יובל אינן אהובות עליו. אבל הוא היה אהוב מאוד על הכול, על משפחתו, על חבריו, על קוראיו ועל כל מי שזכה להכירו או לעבוד במחיצתו. הערב שנערך לזכרו בשבוע שעבר בבית ביאליק היה הוכחה חיה לכך.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

נעמן כהן

Pecunia non olet"" –

מטיטוס הרשע לקובי מימון

הכסף ששדדו הקיסר וֶאספסיאנוס ובנו טיטוס הרשע מבית המקדש בירושלים, לא הספיק להם לממן את כל מפעלות הראווה שלהם ברומא, וביניהם את בניית הקולוסיאום ע"י עשרת אלפים עבדים יהודים שנלקחו מירושלים. בצר לו הטיל וֶאספסינוס מס על הטלת השתן.

כאשר טיטוס הרשע בא בטענות אל אביו וֶאספסינוס על כך שהטיל מס על איסוף השתן מבתי השימוש הציבוריים ברומא ענה לו: "Pecunia non olet" – לכסף אין ריח.

מסתבר שיש לוֶאספינוס יורש בארץ. הטייקון קובי מימון הטיל מס על העוברים בתחנות המרכזיות, כאשר על כל נוסע החפץ להשתין לשלם עבור ההשתנה שקל אחד. את כל ערימת השקלים מרכזים לו בשקים, והרווח מצטבר לשני מיליון שקל בשנה. הנה יזמות מקורית עם בסיס קלאסי.

אז דעו לכם העוברים בתחנה המרכזית בתל אביב או ירושלים "Pecunia non olet" – לכסף אין ריח.

המשתינים בתחנת חיפה לעומת זאת פטורים. בחיפה אפשר להשתין בחינם. התחנה אינה שייכת לקובי מימון.

טיבריוס יוליוס אלכסנדר דוגמה ומופת לדומיו

ואם בוֶאספסינוס וטיטוס הרשע עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את היהודי שבזכותו הם הצליחו לדכא את המרד הגדול ביהודה, להרוס את בית המקדש בירושלים, ולהיהפך לקיסרים. טיבריוס יוליוס אלכסנדר.

מטעמים מובנים דמותו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר נשמטה מן ההיסטוריה היהודית שאותה לומדים ילדי ישראל וחבל, כי יש במעשיו גם לקח לימינו.

טיבריוס יוליוס אלכסנדר נולד למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת באלכסנדריה. אביו היה המוכס הראשי של מצרים ובעל אזרחות רומאית, ודודו היה הפילוסוף וההיסטוריון פילון האלכסנדרוני. אחיו מרקוס נישא לברניקי בתו של אגריפס הראשון.

בשנת 46 עד שנת 48 הוא נשלח ע"י הרומאים לשמש כנציב ביהודה. כנציב הוא דיכא את המרד בגליל, וצלב את יהודה הגלילי.

בשנת 66 מינה אותו הקיסר נירון למושל מצרים.  לאחר פרוץ המרד הגדול ביהודה פרצו גם היהודים באלכסנדריה במרי נגד הרומאים. אלכסנדר דיכא את המהומות וטבח כחמישים אלף מיהודי העיר.

בשנת 69, לאחר רצח הקיסר נירון, בעוד וֶאספסיאנוס עוסק בדיכוי המרד ביהודה הכריז אלכסנדר על אספסיאנוס כקיסר, ובזכות צבאותיו התמנה וֶאספסיאנוס לקיסר.

אלכסנדר עם חייליו השתתפו בדיכוי המרד הגדול, והוא הפך ליועץ ראשי לטיטוס בעת המצור על ירושלים ושריפת בית המקדש.

דמותו של טיבריוס היהודי הבוגד שהצטרף לאויבי העם היהודי משמשת למרבה הצער דמות מופת לכל האקטיביסטים הפרו-איסלמים שר"י.

החלום ושברונו

שמואל עזיז-מעוז תקע לעצמו גול עצמי

Errare humanum est  – "לטעות זה אנושי" אומר הפתגם הלטיני. אבל מי אוהב לטעות?

האמת היא שיש מקרים שאני אף שמח שאני טועה. הייתי בטוח ששמואל עזיז-מעוז יזכה באוסקר בגלל הקטע (שאינו קשור כלל לעלילה) שהכניס לסרטו "פוקסטרוט" בו הראה את היהודים כרוצחים ושקרנים. מסתבר שהפעם זה לא עבד.

הבמאי עזיז-מעוז נכנס לדבריו לדיכאון, ול"דיפרסיה זמנית" מכך שלא זכה באוסקר, ויש לו כמובן גם הסבר מדוע לא קיבל אותו. הסיבה היא: "החרם התרבותי על ישראל בעיקר בבריטניה, עבד נגדי."

הנה ראו את הפרדוקס. עזיז-מעוז היה בטוח שאם יכניס קטע אנטישמי נגד היהודים זה יביא את האירופאים להצביע בעדו (האמת שגם אני סברתי בטעות שזה גאוני) אבל דווקא הקטע המכפיש הזה (שיוצרים רבים בישראל משתמשים בו) עורר אנטגוניזם כללי נגד היהודים ונגד ישראל עד כדי מיאוס מלתת לישראלי את הפרס. עזיז-מעוז כָּרָה בור ונפל בו.

האמת שזהו סרט פשוט מופרך ומשעמם. לאירופאים נמאס כבר כנראה העיסוק במלחמות היהודים-ערבים, כך שייתכן שאם העלילה היתה קצת יותר טובה, וללא הקטע האנטישמי, היה לסרט סיכוי טוב יותר.

בתקווה שהתסריטאים הישראלים ייקחו זאת בחשבון להבא

בגידת העליתות

מעולם בתולדות הציונות לא היתה בגידה כזו של העליתות בעניי ישראל כמו בתקופה האחרונה.

לאחר הטייסים, המרצים, הרופאים, ודומיהם, התייצבה גם העלית הכלכלית לימין המסתננים ממצרים, ונגד עניי ישראל.

(ודוק: כל המסתננים ממצרים הם מהגרי עבודה ולא פליטים. כפליטים היו צריכים לדרוש מקלט במצרים).

מאחוזות הבית המוגנות שלהם, עם הנהגים הפרטיים, (לחלקם מטוסים פרטיים), קוראים עשירי ישראל להשאיר את המסתננים לא בחצרם שלהם, אלא בחצר האחורית של עניי הארץ.

NIMBY ראשי תיבות של Not In My Back Yard

הנה ראו:

http://newmedia.calcalist.co.il/plitim/index.html

ניקח לדוגמה אופיינית את אחד מעשירי הארץ, סוחר המכוניות, שמואל חיא ראש ליהודי פולין (חרל"פ), המתנאה לאחרונה מעל כל במה בפילוסופיותו (עשה תואר שלישי בפילוסופיה).

לאחר שלאחרונה הרוויח מיליארד דולר בהשקעה במובילאי, קורא ד"ר חרל"פ להשאיר את המסתננים בארץ. זה יביא לרווח עצום לבעלי ההון בישראל, הוא קובע. הם עובדים בזול בעבודות ניקיון במלונות ובמסעדות. אם ילכו, הרי יצטרכו להביא במקומם מישהו יקר יותר ורווחי הבורגנות  ייפגעו.

מכיוון שאותו סוחר מכוניות פילוסוף מודע לפגיעה שלהם בעניי דרום תל אביב הוא קורא לפזר אותם בארץ (כמובן לא בביתו ובאחוזתו) והוא אף מוכן לתרום מכספו. שימו לב: "אני מוכן לתרום כספים לשיקום הפליטים כאן בתנאי שזה יהיה מקובל על הממשלה."

למה בעצם? הרי הוא יכול לתרום להם כסף כבר עכשיו, מרצון, בלי עירוב הממשלה.

הוא יכול לשכן אותם בביתו ובאחוזתו כבר עכשיו בלי לחכות להסכמת הממשלה. הרי "הסכמת הממשלה" היא רק תירוץ להימנע מפתיחת כיסו.

בגידת העליתות מהווה סכנה מוחשית ואמיתית לסולידריות החברתית של החברה הישראלית ועל כל החרד לדמות החברה הישראלית לצאת נגדה.

סיפור קטן לזכרו של המשורר חיים גורפינקל-גורי

הבסיס של חברי "חטיבת הפלמ"ח יפתח" היה בקיבוץ גבת. חלקם גר באוהלים, וחלק בצריף שהיה מונח על חביות ונקרא "הבוידם". המפקדים גרו מאחורי הקלעים של בית התרבות – "בית הרשל". בזמן רגיעה הם עבדו בענפי המשק.

יום אחד התגלה על ידי חברי המשק שבגן הירק נאכלו בלילה חלקי כרוביות. חשדו באנשי הפלמ"ח. במארב לילי נתפס המ"כ חיים גורפינקל-גורי.

הסתבר שלבבות הכרוביות שקטף פתרו למשורר הצעיר בעייה קשה. כצמחוני לא היה לו מה לאכול בחדר האוכל.

תובנה אחת מסיפור חיים

לפני כשנה וחצי ביקרתי ביוגוסלביה לשעבר ובין השאר גם בסרייבו בירת בוסניה.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01186.php

לכן התעמקתי בעניין רב בספרה האחרון של המשוררת, החוקרת, והמתרגמת, דונה דינה קטן, (דינה קטן בן ציון, "על בית ומילים – מהלך חיים", ירושלים, 2017).

בספר, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, מתארת דינה קטן-בן ציון את מהלך חייה. היא נולדה בסרייבו, היום בוסניה, אז יוגוסלביה, כבת למשפחה יהודית ספרדית. בתיאור מרתק היא משיבה לחיים את בני הקהילה היהודית-ספרדית של יהודי בוסניה בכלל, וסרייבו בפרט, על התרבות המנהגים המאכלים.

בציוריות רבה היא מתארת את החיים וכל פרט ופרט מבני משפחתה הענפה.

רק בשנות השמונים של המאה העשרים, שנים רבות לאחר עלייתה ארצה, היא גילתה שסבתא וסבא רבא שלה הגיעו מסרייבו לירושלים בתחילת המאה העשרים ונקברו על הר הזיתים בירושלים.

לסבתא רבתא רחל, ולסבא רבא מורדו אלעזר, היו שישה ילדים ושישים וארבעה נכדים. בודדים מתוכם שרדו את השואה. כשנלחם אחד הנינים, דוד דדו אלעזר, בירושלים, בניסיון לפרוץ לעיר העתיקה, הוא לא ידע שסבו וסבו קבורים בירושלים.

בספר מתואר מסע ההימלטות של המשפחה מציפורני הנאצים, והאוסטשה. האב נלקח כחייל יוגוסלבי לשבי בגרמניה ושרד כשבוי עד לסיום המלחמה.

לאחר שנחלצה והגיעה לאיטליה, היא נשלחה לבדה כילדה פליטה לארץ ישראל וחיה שנתיים בקיבוץ מרחביה. לאחר סיום המלחמה היא שבה בחזרה להוריה שחיו ביוגוסלביה הקומוניסטית של טיטו. לאחר שנתיים שם  עלתה עם הוריה לארץ התקבלה בשנית לחברת הילדים במרחביה.

לקראת לימודי התיכון חזרה לגור עם הוריה בירושלים. בצבא שירתה בנח"ל בגרעין של "השומר הצעיר" שהגיע לקיבוץ ניר עוז, ולאחר שנתיים עזבה את הקיבוץ.

לאחר עזיבת הקיבוץ היא החלה ללמוד באוניברסיטה העברית ואז ניעור בה העניין בתרבות ובספרות הסרבו-קרואטית, ובמיוחד בספרות היהודים שם.

כמשוררת ומתרגמת היא פרסמה במשך השנים תרגומים של מיטב הספרות הסרבו-קרואטית. גם מחקריה הוקדשו לספרות שנכתבה בידי סופרים יהודים ואחרים בלשון זו על שאלות הנוגעות ליהודים ולזהותם.

סיפור החיים שהיא מעלה הוא עשיר, חי, ולעיתים אף מרגש מאד, למי שלא חי באותה תקופה.

לפי דבריה הצורך לספר על חייה עלה בה כשחשבה על נכדותיה, למרות שבצער רב היא כותבת שהיא מסופקת אם בכלל תקראנה זאת, בגלל שהן ירדו לאמריקה, ואינן מדברות עוד עברית (סרבו-קרואטית או לדינו לא כל שכן). מן הסתם, כמרבית היורדים הישראליים, הן גם תשתחררנה מהזהות והגורל היהודי, ומה להן יותר עם פרקי הזהות היהודית-ספרדית-יוגוסלבית-ישראלית של סבתא?

אבל לנו שהזהות היהודית והגורל היהודי עוד קיים בנו יש גם תובנה שניתנת להילמד מהספר.

בביקורי בסרייבו הגעתי לבית הכנסת הספרדי העתיק של סרייבו. "קהל ישן" – לאדינו Kal viejo . בית הכנסת נחנך ב-1581 בתוך מתחם השכונה היהודית "אל קורטיז'ו". במבנה שולבו עמודים תומכים וקשתות. במהלך מלחמת העולם השנייה הושחת בית הכנסת, נבזז והופקע. הוא שימש בית מעצר ובהמשך מחסן ומאוחר יותר ננטש. לאחר המלחמה שופץ הבניין וב-15 באוקטובר 1966 נחנך בו "המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה."

במהלך מלחמת בוסניה נסגר המוזיאון היהודי. ב-2004 נחנך מחדש תחת המוזיאון ההיסטורי של סרייבו וקיים בו גם חדר תפילה. בבית הכנסת מתקיימת תפילה אחת בשנה, ערבית של יום א' של ראש השנה. בשאר הזמנים הם מתפללים בבית הכנסת האשכנזי של העיר.

יליד סרייבו שעלה לישראל ושב וירד לסרייבו הדריך אותנו בהיסטוריה של בית הכנסת זה והאחרים שהיו בעיר.

בספרה מביאה דינה קטן-בן ציון תיאור קצר ומרגש שכתב קרוב משפחתה על תחילת הכיבוש הגרמני:

"הגרמנים נכנסו לסרייבו מיד החל השוד בעיר המקושטת בדגלים אדומים עם צלבי קרס. בית הכנסת הספרדי החדש נשדד. הבניין המפואר, שכיית החמדה בסגנון מאורי, כולו בשיש עם נברשת מצופה בזהב. בני ההמון מפרקים את חלקי הנחושת של כיפת הנחושת."

"לימים במלחמה," מעיר הכותב,"היתה עולה בזיכרוני התמונה הזו, והבנתי שדי היה במכונת יריה על מרפסת דירתנו כדי להבריח משם את כל ההמון הזה, שבטירוף חושים בזזו בית תפילה של בני דת זרה, ולהפיצם משם כעדת עורבים." (ז'אק פינצי, "נוקטורנו ספרדי", סרייבו 1999 עמ' 18-19)

התובנה של הכותב, אותה מביאה דינה קטן-בן ציון, היא שעלינו כאן בארץ לדאוג תמיד שתהיה בידנו אותה מכונת יריה שנוכל באמצעותה להפיץ את אויבנו כעדת עורבים."

כמאמר הלטיני: Si vis pacem, para bellum, הרוצה בשלום ייכון למלחמה.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מר באנטינג במערכה"

לרוברט גרינווד

עברית: 1944

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.12.1972

לפני 46 שנים

בשנת 1944, עוד לפני שהסתיימה מלחמת-העולם השנייה, הופיעו בתרגום עברי שני ספריו של גרינווד: "מר באנטינג" ו"מר באנטינג במערכה". (אגב, לשווא חיפשתי בלכסיקונים לספרות פרטים על-אודות הסופר). בעיניי, מעורר הערצה סופר המסוגל בתוך המאורעות עצמם לכתוב עליהם מתוך ריחוק ופרספקטיבה הולמת, לתאר את תקופת ה"בליצקריג" בלונדון עוד לפני תום המלחמה.

אבל אולי אותו איפוק אנגלי, שמאפיין את סגנונו של גרינווד ואת גיבורו מר באנטינג, הוא שמקנה לו את היכולת לתאר תקופה סוערת בלי להיסחף אחריה ובלא לאבד את חוש המידה הנכונה, מידה של סטואיות, הקפדה על המשך מהלך החיים הרגיל גם בתקופות קשות, יובש כלשהו, אירוני, הבא להסתיר התפרצות של רגשות ומאוויים פרטיים, והרבה גאווה ומידה גדושה של אזרחות טובה ופאטריוטיות – אלה הן המידות שאפשר למנות במר באנטינג ובסגנונו של גרינווד כאחד.

מר באנטינג הוא ההתגלמות של מה שנהוג לכנות, מתוך אי-הצדק שבהכללה, בשם "האדם הקטן", האיש האנגלי הממוצע, האפור, אשר מלחמת-העולם השנייה נפלה עליו במפתיע וכמעט עירערה את אמונו בסדריו של העולם, כלומר של בריטניה. יהא זה באנאלי לומר כי מר באנטינג איננו האיש הקטן, אלא גיבור, כי גם גיבור איננו, אבל בעצם ציור דמותו חל תהליך מעניין, שהוא בעיניי אולי תפקידה המוסרי החשוב ביותר של הספרות.

אפשר לראות זאת בימינו בפרשת סולז'ניצין וסטאלין. אינני יודע אם ראה אי-פעם סולז'ניצין את סטאלין, אבל כמעט כל חייו של סולז'ניצין עמדו בצילו של סטאלין, תוך מערכת מורכבת של יחסי שופט ושפוט, נאשם ומאשים. מאסיר של סטאלין במחנות-הכפייה נעשה סולז'ניצין לשופטו בתארו אותו ב"במדור הראשון" ובחורצו פסק-דין עליו ועל תקופתו. סולז'ניצין מזדהה במיוחד עם אותם גיבורים הקרובים לו בביוגראפיה שלהם ואשר סבלו בתקופת סטאלין, נרז'ין ב"במדור הראשון", קוסטוגלוטוב ב"אגף הסרטן", ובאמצעותם הוא משאיר תמונה ספרותית של תקופה שלמה, תמונה שבעצם עיצובה האמנותי יש גם שיפוט ערכי מוסרי.

לשוויק של האשק יש דין-ודברים עם הקיסר פרנץ-יוזף ירום הודו, וגם שוויק, בעצם דמותו ומהותו, נעשה לשופטן של מלחמות וממשלות. ודבר דומה אמור לגבי דמותו של מר באנטינג והדיאלוג המתמיד שיש לו עם היטלר. אמנם אין דמותו של מר באנטינג סוחפת כדמויותיו של סולז'ניצין, וגם לא משעשעת עד כדי אבסורד כשוויק, אבל בדרכו שלו, האנגלית, מנהל מר באנטינג מלחמה עקשנית ויום-יומית כנגד היטלר, כנגד ערעור סדר-העולם הקיים. עצם התקיימותו של מר באנטינג, ויכולתו שלא להישבר גם לאחר נפילת בנו האהוב ביותר, כריס, הטייס – הם כמין ביטוי למשפט שהסופר וגיבורו חורצים על היטלר.

תחילתו של הספר משעשעת. אנו פוגשים את מר באנטינג כורע על ברכיו לפני ארון הנעליים ובודק את מנהגי הבזבוז של בניו ארנסט וכריס ובתו יוליה על-פי מידת ההזנחה שהם נוהגים בנעליהם.

בראשיתה גורמת המלחמה לעליית קרנו של מר באנטינג. לאחר שהודח מכהונת מנהל במחלקת כלי-המתכת בבית-המסחר ברוקלי בלונדון – לדרגת מחסנאי פשוט במרתף, שבה המלחמה והעלתה אותו. יורש מקומו נקרא לצבא והוא הוחזר על כנו.

גם בביתו חיזקה המלחמה את מעמדו. עסקיהם של שני בניו סובלים מהמלחמה, והדבר גורם למר באנטינג שיוכל לחזור ולהטיל עליהם את מרותו.

"בעודם נמקים בעבדותם, היו ילדי באנטינג תמהים לפעמים, אם תחת מסווה הפשטות הזאת של אביהם לא יסתיר תכונה של עורמה ופיקחות, העולה אפילו אל פיקחותם שלהם. או (בשינוי גירסה) יד המקרה העיוור בדבר, שהמאורעות מתפתחים בצורה המשווה להחלטותיו ערך צפייה למרחוק, שאינו מצטיין בה בשום פנים." (עמ' 21).

הקו האירוני הזה מתפתח והולך, שעה שנפרשת לפנינו יריעת-חיים אנגלית טיפוסית בקילוורת, הסמוכה ללונדון. ארנסט, הבן הפאציפיסט, כריס השובב וטוב המזג. יוליה העושה צעדיה הראשונים, המהוססים, כאישה.

ואולם התפרצותה של המלחמה בכל אכזריותה, בהפצצות ה"בליץ" הנוראות, שמה לאל את הצלחתותיו הקטנות של מר באנטינג. מדמות מגוחכת קמעה, ומטרידה בשמרנותה ובדעותיה הקדומות, הוא נעשה לדמות של נמלה הירואית. איש העמֵל בכל כוחו לשמור את מערכי ליבו וביתו גם כאשר העולם המוכר לו הולך ונהרס באכזריות לנגד עיניו. גם כאשר בנו האהוב נופל במלחמה. איש שהשינוי העז ביותר שעובר עליו הוא בזה שהוא מצליח שלא להשתנות גם כאשר חרב עליו עולמו.

אין זה ספר גדול, וגם לא רומאן עמוק במיוחד, אבל לבד מערכו הספרותי-ההיסטורי, יש בו גם מעין תמצית נשמתה של אומה במערכה, ולקח סמוי: אפשר לכתוב, גם בתוך תקופה של מלחמה, על נושאים כואבים בלי לגלוש לרגשנות הירואית, לזיוף או לתבוסתנות ולייאוש. לגעת בדברים גדולים ברמז, באיפוק ובלי להחזיק טובה לעצמך. ומידה זו של סטואיות, כמוה כדשא האנגלי, זקוקה כנראה לטיפוח של כמה מאות שנים באדמת מולדת אחת.

* רוברט גרינווד: "מר באנטינג במערכה". רומאן. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. הוצאת "עם עובד", תש"ד, 1944. 250 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאחר שקראה בשער ברנדנבורג בברלין שיר לזכר המחבלת הפלסטינית שפוצצה עצמה בסופרמרקט בירושלים והרגה יהודים, הספידה המשוררת הלאומית אגי (אגנס) משעול את המשורר הלאומי חיים גורי ליד ארונו בתיאטרון ירושלים!

השתיני על המדינה וזכי בתואר משוררת לאומית.

* אוריה באר: הצטערתי עמוקות לקרוא על פטירתו של חיים גורי. הוא היה משורר גדול אך גם בן אדם ובן אדם מיוחד. רב פעלים, ישר ואינו חושש להביע דעתו.

פעמיים היתה לי הזדמנות לשוחח עימו.

בפעם האחרונה רק לפני מיספר חדשים, אולי יותר. הבעתי בפניו את הערכתי הרבה על מלחמתו למען הלוחמים, וכן פורצי הדרך לירושלים במלחמת השחרור. ציינתי בפניו שאבי המנוח היה אחד הנהגים שהובילו מזון לבירה. הוספתי וסיפרתי שמכוניתו עלתה באש מיריות הפורעים, במרץ 1948, הוא נפצע, אך ניצל בנס.

חיים גורי הביע הערכתו והבטיח שיילחם על כך  שגל העד שיוקם, בחאן בבאב אל ואד, יהיה לזכר הלוחמים ופורצי הדרך כולם, ללא יוצא מהכלל.

הפעם הקודמת היתה לפני כשלושים שנה. אז הוצג המחזה פרי עטי "כאילו בחלום" בתיאטרון הספרייה" ברמת גן. כיום הוא רומן המופץ בחנויות.

באחד הבקרים צילצל אלי גרי בילו, מנהל התיאטרון, ואמר לי: "אוריה, פתח את עיתון 'דבר'. חיים גורי כתב עליך."

פתחתי את העיתון בקוצר רוח. היתה בו כתבה של חיים גורי, בה שיבח את ההצגה ואת המחזה וכתב שנהנה לראותה.

מיהרתי לצלצל אליו והודיתי לו בהתרגשות.

"ואגב," הוסיף חיים גורי, "אל תשים לב למה שכתבה מבקרת התיאטרון שלנו. אני נהניתי מאוד. הקהל נהנה מאוד ורבים הזילו דמעה. אכן, הצגה ישראלית רומנטית ויפה.  המשך לכתוב."

הבטחתי שאמשיך.

יהי זיכרו ברוך.

* אהוד: הרבנים צודקים מבחינתם במאה אחוז בהתנגדותם לגיוס הבנות לצה"ל. השירות בצבא, שפתוח בפני כל נערה יהודייה בישראל, משמש לנערות שגדלות במשפחות דתיות וחרדיות אפשרות כמעט יחידה להימלט מהמחנק של נישואים בשידוך בגיל צעיר, פרנסת הבעל ה"לומד" המוטלת עליהן כל חייהן והשתמשות בהן כמכונות הולדה עד בלותן. בשום תקופה בתולדות העם היהודי, גם בארה"ב כיום, לא התקיימה פאראזיטיות כזו המתבטאת בכמות כה גדולה של "לומדי תורה" על חשבון הציבור.  בניו יורק, למשל, החרדים עובדים למחייתם.

ואילו בשירות בצבא פתוחה בפני הבנות הדתיות והחרדיות, מבלי לשרוף גשרים ו"לצאת בשאלה" – אפשרות חוקית לנשום אווירה אחרת, לרכוש מקצוע, להוכיח את עצמן, להתנסות באתגרים, ואולי גם לפגוש בחורות אחרות כמותן שחפצות בחיים חופשיים יותר, וגם בחורים, ואולי גם להתאהב ולהינשא מתוך אהבה – במאה ה-21!

* אהוד היקר, תודה על פרסום רשימתי על "פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד. כמוך גם אני תמה שספר חסר ברק זה זכה לכזאת תהילה. לא כל דבר אני אמור להבין.

אני ממש מעריץ את נעמן כהן, וכמה שמחתי לקרוא שהוא מודה לי על הרשימה שלי על "ימי צקלג",  שלפי דבריו, לא הצליח לחתור אל 1156 עמודיו. האמת היא שאני קראתי את הספר פעמיים: בפעם הראשונה הייתי עדיין עולה חדש, ונאבקתי על כל מילה, שלא מצאתי לה ערך במילון. מובן שהתוכן היה אז מישני עבורי.

למותר לציין שדעתו המפוכחת של נעמן כהן על בעיית המסתננים מקובלת עליי.

את הסיפור של פוצ'ו על "גניבת" הפירות של חיים גורי קראתי אי אז, ואינני זוכר איפה.

אילו המשכתי לערוך את "מאזנים", אתה יכול להיות בטוח שהייתי מקדיש גיליון לכבוד יוסי גמזו האהוב שלנו שיגיע לגבורות באמצע חודש פברואר, וכמובן תמונתו הייתה מתנוססת בשער, כפי שנהגתי לגבי חיים גורי בגיליון אוקטובר 2013.

שלך,

משה גרנות

אהוד: את פרק הסיפור על "גניבת הפירות" של חיים גורי פירסם בשעתו פוצ'ו במכתב העיתי ולימים כלל אותו בספרו.

* שלום רב אדוני העורך. לרשימתו היפה של משה גרנות: לא בגלל אמירת  "הצ'חצ'חים"  לא הצביעו ולא יצביעו המזרחיים למפא"י ולרסיסיה אלא בגלל שזוכרים לה היטב את מה שעוללה להם בבואם לארץ כעולים חדשים, אפלייה השפלה התעללות וקיפוח בריש גלי. והעורך יכול להואיל ולחפש קטע רלוונטי ממה שכתבתי בעיתונו בזמנו על קליטתי בישראל, כאשר הצגתי את הפנקס שהראה חוסר עבודה של שמונה שבועות, והפקיד בלשכת העבודה, שנשלטה על ידי המפלגה, אומר לחבר שלו באידיש: "חכה עד שהשחור הזה ילך ואז תיכנס לקבל סידור" וזה כמובן אחרי ששאל איך זה שאין לי פנקס מפלגה והכריח אותי לעבור את הרחוב ולהוציא פנקס אדום עם דמי חבר לשלושה חודשים מראש. ועוד ועוד.

וכן אני מדגיש שגם אתה וגם אני לא מבינים בפוליטיקה פרור קטן יותר מאשר מוכר הפטרוזיליה בשוק של פתח תקווה. וכל היתר הלא הם דברים בטלים כפי שאמרו בזמנו הס"ט הירושלמים (וכפי שאומר אהוד בן עזר: "כָּלָאם פָאדִי").

בברכה,

י"ז

אהוד: המצביעים "המזרחיים" כיום הם כבר דור שני ושלישי ל"מזרחיים" שסבלו משלטון מפא"י, ולכן אולי לא בגלל מה שעוללה מפא"י לאבות-אבותיהם אז – הם לא יצביעו היום לאבי גבאי, אלא מפני ש"המחנה הציוני" חדל להיות מפא"י, ואין כבר מי שיעשה בו סדר כמו שעשה בו שרגא נצר בשעתו.

בין היחידים שמתפרנסים כיום מזעקת הקיפוח של אז הם הכת הגרפומאנית של המשוררים ה"עדתיים", דור שני או שלישי ל"צ'חצ'חים", משוררים שגדלו בנעימים אבל יש מהם שמעדיפים את ברלין על ישראל.

וכמובן ישנה הכת הדמגוגית של טופלי עלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן" על היישוב העברי של שש מאות האלף, שקלט בין השאר גם את עולי "מרבד הקסמים" בראשית שנות המדינה, בשנות הצנע הקשות שאחרי מלחמת השחרור, שבה נהרגו בקרבות אלפים מטובי בניו.

ומוזר, אין תלונות על חטיפת "ילדי מרוקו" באותן שנות העלייה ההמונית. האם גם משום כך  מתלוננים "המרוקאים" עד היום על אפלייה וקיפוח? שהרי למה, למה, כפי שמספר על ילדותו בן לאותה עדה, השחקן הישראלי יעקב כהן – למה לא חטפו אז "ילדים מרוקאיים"? אימא שלו שמה אותו כל בוקר בפתח האוהל במעברה כדי שיחטפוהו – ודבר לא קרה!

ומה על חטיפת "ילדי עיראק"?

והכוזרים?

וג'וחא?

* בזכות אובמה הטיפש: "לפי בכירים אמריקאיים, מאפייני התקיפות האחרונות שאירעו במדינה מעלים את האפשרות שסוריה מפתחת נשק כימי למרות ההסכם לפירוק הנשק הכימי הנמצא בידי אסד שנחתם ב-2013. לדבריהם, ישנה 'סבירות גדולה מאוד' כי סוריה שמרה על מאגר של כלי נשק על אף ההסכם. הבכירים הוסיפו כי ייתכן שסוריה מייצרת סוגים חדשים של כלי נשק, בין אם כאלה המשפרים את יכולותיה הצבאיות או יאפשרו לה לטשטש עקבות ולחמוק מאחריות בינלאומית." ["הארץ", 2.2.18].

* האמן בועז ארד שהתאבד בשבוע שעבר הוא קורבן ראשון בציד המכשפות של ההטרדות המיניות בישראל. אבל אל דאגה, יהיו עוד מתאבדים. המשכנה להרוג גברים ואל תשכחנה להרוס לפני כן את מטה לחמם על ידי ביושם ברשתות החברתיות.

אנחנו מאחלים לכן שתצלחנה לגרום לעוד גברים לאבד את עצמם לדעת כנקמה על הפלירט שניהלתן איתם ועל העונג שגרמו לכן, ושלפעמים גם עזרו לכן להיפטר מהבתולים שלכן!

* שלום לכם חברים אידיוטיים מוסריים, ככה ייראו השלום ושתי המדינות לשני העמים: "אזרח ישראלי בן 59 שנכנס היום (שישי, 2.2.) במכוניתו [בטעות] לעיירה הפלסטינית אבו דיס שממזרח לירושלים, הותקף באבנים על ידי התושבים [כ-200] ונפצע באורח קל. כוחות המשטרה הפלסטינית הגיעו למקום בתיאום עם המינהל האזרחי, חילצו אותו והעבירו אותו לידי כוחות צה"ל ומג"ב. לאחר שחולץ מהמקום שרפו [כ-200] הפלסטינים את מכוניתו. הוא פונה לבית החולים שערי צדק בירושלים." ["הארץ" באינטרנט, 2.2.]

* שלום רב, קראתי ונכוויתי... מבקש לצרפני לרשימת התפוצה של "חדשות בן עזר".

תודה,

יוסי צביאלי

 * עוד מעוללות האסון של מימשל טראמפ המשוגע: "השכר השעתי הממוצע בארה"ב זינק בשיעור החד ביותר מאז המיתון הכלכלי האחרון לפני קרוב לעשור, שיעור האבטלה נותר בשפל של 17 שנים, ומיספר המשרות שנוספו לשוק העבודה בינואר היה גבוה מהתחזיות." ["הארץ", 4.2.]

* בכנס התלמידות המכוערות-לשעבר של בית הספר ילמה תלין הביעו המשתתפות תרעומת על מורים שלא ניסו להתעסק איתן ולא שלחו ידיים לשדיים שלהן. 

אחת המכוערות-לשעבר התלוננה: "כמה שהתחככתי בו ופינטזתי עליו, הוא לא נענה. ואתן זוכרות שהיה לי אז החזה עם הפטמות הכי מפותח בכיתה. הייתי הורגת את ... על מה שלא עשה לי, אם רק הייתי יכולה!"

הוסיפה מכוערת-לשעבר אחרת: "גם היום את יכולה להרוג אותו אם רק תפרסמי תלונה עליו במרשתת!"

* "כיצד יגיבו כל הצדיקים אם המורה למוסיקה, שנהרס ממעמדו – יתאבד?"

פורסם כאן לראשונה בגיליון 1312 מיום 21.1.2018.

* ברכות למיליארדר היהודי אוהב ישראל ג'ורג' סורוס ולקרן שלו על תמיכתם הכספית, כדברי נתניהו, בהפגנות ובגילויי הדעת אצלנו נגד גירוש המסתננים המוסלמים האפריקאיים [בעברית  "מכובסת": מבקשי המקלט] ממדינת ישראל.

סורוס, תרומת קרן צדיק כמוך היא סיוע גדול לכוחות המוסריים בישראל!

* אחרי סרטו הנהדר "גלגל ענק" אנחנו מצפים בקוצר רוח לסרטו החדש של הזנאי הקשיש בן-גילנו וודי אלן!

* עכשיו חוקרים כל מיני משחדים ל"קידום פרוייקטים" ברשויות. למה? האם הרשויות מתנגדות לפיתוח עריהן ויישוביהן?

לא, הן רק פועלות כך שמי שרוצה לבצע פרוייקט, שמים לו הרבה מכשולים, אשר כדי לסלקם ולאפשר את קידום השקעתו, צריך ל"שמֵן" בכסף שוחד את אלה שחשבנו כי הם באמת רוצים את טובת המקום בו הם שולטים ואת טובתנו.

ברוכים המשחדים.

ארורים היוצרים את הסיבות לשוחד.

מרדכי בן חורין

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל