| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1316
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בשבט תשע"ח, 8.2.2018
עם צרופת צילום של פוצ'ו עם האיכר איזידור רוט ובתו הממושקפת בעיתון האמריקאי המקומי מיום 31 ביולי 1959, לפני כ-59 שנים.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה! // אשר מעוז: בין יהונתן גפן לרם כהן. // BY ALONI ZMORA THE SCREMING // מנחם רהט: פולין: פייק חוק. // עמוס גלבוע: המשבר ההומניטרי ברצועה – תוצר תמידי קבוע של שלטון החמאס. // יעקב שרייבמן: דברים באזכרה לסגן ניר שרייבמן, בנם של רותי ואמנון, באזכרה במלאת 21 שנה לנפלו באסון המסוקים, בית העלמין הצבאי בכפר סבא, הרביעי בפברואר 2018. // יהודה דרורי: האם מדרום תפתח הרעה? // משה כהן: מאזן האימה. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.2.18. // פוצ'ו – בחיי [4], פרק ט"ו. העיקר עם נכדתו של האיכר. // כבר עבר שבוע, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // "קלטתי בתוכי את כל הניגודים", משה גרנות מראיין את חיים גורי (ירושלים 28.12.00). // אהוד בן עזר: קטע מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", 2013. // אירית שושני: שלושה שירים מהספר "בקונכיית ידו של אלוהים". // יואל נץ: נוסטלגיה. פכים קטנים. פרא אדם. // ירון אביטוב: דב בהט, "רומן עברי-גרמני", הוצאת טוטם. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ג'יובני אפיסקופו" לגבריאֵלאֵ ד'אנּונציו, עברית: 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.10.1971 לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.
* * *
בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה!
עַל אַף הַמְּמֻנִּים מִטַּעֲמָם עַצְמָם עַל עֵרֶךְ
הַפַּטְרִיוֹטִיּוּת וְאַהֲבַת מוֹלֶדֶת זֹאת
שֶבְּשוּם טַאבּוּ אֵין עֵדוּת בְּשוּם מִסְמָךְ אוֹ כֶּרֶךְ
שֶל רְשוּמוֹת שֶיֵּש לָהֶם בְּרוּרוֹת וְגַם עַזּוֹת
לֹא שוּם קוּשָאן וְלֹא שוּם מוֹנוֹפּוֹל עַל שְנַיִם אֵלֶּה
לַמְרוֹת שֶהֵם חוֹרְצִים כָּאן כְּמִשְטֶרֶת-מַחְשָבוֹת
פְּסַק הֲלָכָה שֶאֵין בּוֹ שוּם סַמְכוּת וְשוּם תּוֹעֶלֶת
בּוֹ הֵם נוֹזְפִים בְּכָל מִי שֶמֵּעֵז פֹּה לְחַוּוֹת
(רַּוְקָא כְּפַּטְרִיוֹט אוֹהֵב אַרְצוֹ) אֶת דַּעְתּוֹ
עַל כָּל עַוְלָה – וְיֵש רַבּוֹת מֵהֶן – בִּמְדִינָתוֹ.
עַל אַף הַטַּיָּחִים הָאוֹבְּסֶסִיבִיִּים בֵּינֵינוּ
הַמְּטַיְּחִים בִּשְפַּכְטֶל זַעֲמָם הַמִּתְלַהֵם
מוּל כָּל בִּקֹּרֶת שְלַל פִּגְעֵי אִי-צֶדֶק בְּחַיֵּינוּ
שֶאִיש-מַצְפּוּן אֵינוֹ רַשַּאי לְהִתְעַלֵּם מֵהֶם
וְשֶבּוֹרֵא-עוֹלָם אָמַר לִגְדוֹל הַפַּטְרִיוֹטִים
מֹשֶה רַבֵּנוּ אֶת דְּבָרוֹ שֶלְּעוֹלָם יִחְיֶה
(בְּ"וַיִּקְרָא" פֶּרֶק י"ט פָּסוּק 20)
וְזֹאת הִיא מִצְוַת כָּל אִיש אוֹהֵב עַמּוֹ:"בִּקֹּרֶת תִּהִיֶה" –
אָמַרְנוּ וְנֹאמַר תָּמִיד שִבְחָהּ וְגַם גְּנוּתָהּ
שֶל אֶרֶץ אֲהוּבָה זוֹ שֶחוֹבָה לְנַקּוֹתהּ
מִכָּל שֶאֶת פָּנֶיהָ מְעַוֵּת וּמְבַזֶּה
כְּפִי שֶבְּפֶה מָלֵא אוֹמֵר גַּם שִיר צָנוּעַ זֶה
אִם עַל דַּפֵּי עִתּוֹן מֻדְפָּס אוֹ עַל גַּלֵּי הָאֶתֶר
כִּי אֶת הַלֵּב זֶה מְמַלֵּא אֵימָה וְגַם כְּלִמָּה
שֶכֵּן בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הָפַכְנוּ בֵּין הַיֶּתֶר
לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" לְאֶרֶץ אַלִּימָה.
וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר
אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד
חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר
הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית
הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ
שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי
אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ
שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי
שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל
זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס
שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת
וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.
כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית
שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים
בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,
שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים
שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית
בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת
שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית
שֶסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בַּכְּבִיש אוֹ בָּרְחוֹבוֹת.
כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש
וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים
וּמוּכָנִים לָמוּת וּלְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש
מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים
וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח
וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם
שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח
אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.
וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע
וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם
הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע
כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם
מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ
אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר
כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ
שֶהַמְּדִינָה הִיא גּ'וּנְגֶּל בָּהּ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר
וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ
אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת
וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ
לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת חַפּוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.
וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד
לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:
מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד
וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?
מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ
שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר
וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ
לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?
יוסי גמזו
* * *
אשר מעוז
בין יהונתן גפן לרם כהן
לא התלהבתי מן החינגה שליוותה את התבטאויותיו של יהונתן גפן כמו גם את אלה של גידי גוב ושל דודו אלהרר. אני מעריך את יצירתו של יהונתן, אהבתי את הופעותיו של גידי – פחות את המסעות הקולינריים שבהם הוא משתף אותנו לאחרונה – ואני מעריך את כישרונותיו האמנותיים של דודו. מעולם לא סברתי שהם הוגי דעות דגולים. אינני יודע מפני מה יש סוברים שכישוריהם האמנותיים מקנים מעמד מיוחד להגיגיהם, ואינני מבין מפני מה הגיגים אלה מעוררים חימה. כל אחד מהם הוא אמן ברוך כישרונות ואינני רואה מפני מה יורחקו מבמות אמנותיות אך בשל העובדה שהם משמיעים דברי הבל.
שונה הדבר באשר לרם כהן. רם אינו לא זמר ולא יוצר אך הוא נושא בתפקיד משמעותי הרבה יותר – הוא מופקד על חינוך ילדינו. יש להניח כי ילדים אלה באים מבתים שונים החל בקצה השמאלי ועד לקצה הימני. העובדה שמנהל "תיכונט" בא מן השמאל הקיצוני אינו מקנה לו זכות להטיף את דעותיו בתוככי בית הספר, כשם שמנהל מן הימין הקיצוני אינו רשאי לעשות כן. הורים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר כדי שיעברו אינדוקטרינציה פוליטית. אך זה בדיוק מה שהמנהל רם כהן עושה. הוא מביא את נציגי "ארגון שתיקה" להרצות בפני תלמידיו אך נועל את דלת בית הספר בפני קציני צה"ל. מזוזות נקבעות בכל בתי הספר כמו גם בכל מוסדות הציבור? לא אצל רם כהן. ההמנון מושמע בטקסי הזיכרון ליצחק רבין ז"ל – לא בבית ספרו של רם כהן. וכי מה לרבין ול"ארץ ציון וירושלים"? והרי נגינת ההמנון "מתאימה למגרשי כדורגל”!
הוא תיכנן להוציא את המורים לסיור בשטחים עם ארגון "מחסום ווטש" אך בה בעת ביטל את טיולי התלמידים לנקבת השילוח שבירושלים. כהן מודע לכך שמשרד החינוך מממן חלק מהטיולים לשם, אבל "אני לא רוצה להשתתף בזה." נכון, "חלק מההורים לא אהבו את ההחלטה שלי, אבל אני דבק בה."
הרצאותיו בפני התלמידים דומות דמיון מפתיע לנאומי בחירות שאנו שומעים מצידה האחד של המפה הפוליטית:
"אני מבקש מכם להקשיב ולהיות ערים לחדשות. לשאול את עצמכם מי רוצה להמשיך את הכיבוש ולמה, ומי לא. אתם יכולים להשמיע את קולכם. דברו ביניכם, דברו עם ההורים שלכם, צאו להפגנות, צרו קשר עם חברי כנסת בסוגיות חברתיות שמציקות לכם, דברו בכל המסגרות האינטרנטיות שלכם על כך. אל תיתקפו בחיידק הייאוש. תעשו אתם את מה שההורים שלכם לא הצליחו לעשות. וכשתתגייסו לכו למחסומים, תראו מה קורה שם, הביאו את רוח ההתמתנות, עזרו ליצור מציאות אחרת ובסופו של דבר תגיעו למסקנה שאין מקום לכיבוש."
הוא אמנם "לא מצדיק פיגועים ומעשי אלימות" אך מטיף לתלמידיו, כי "אני יכול להבין מה גורם להם." ומפני מה הוא "מבין"? "ולמה היו פיגועים?" הוא שואל ומשיב, "כי תחשבו על עצמכם, הייתם מוכנים לחיות תחת כיבוש ולא ללמוד בבית ספר ושלא יהיו לכם אפילו התנאים הבסיסיים לחיות?"
הוא אמנם מודע לכך שאסירי חמאס שיושבים בכלא הישראלי "חלקם עם דם על הידיים, שזה אומר שהם השתתפו באופן ישיר או עקיף ברצח של יהודים." יחד עם זאת הוא מטיף לתלמידיו שיש "לשחרר אסירים כאלה, שמבחינתנו הם טרוריסטים ומבחינתם הם אנשים שנלחמו לשחרור פלסטין." הוא גם מבין מפני מה החמאס חופר מנהרות – "כדי לאפשר חיים."
הוא אינו מסתפק באינדוקטרינציה של תלמידיו אלא מבקש להנהיג מרי אזרחי: "אני קורא לציבור המחנכים השפוי בישראל, הדתיים והחילונים, לומר בגלוי לתלמידיו שהכיבוש ארור, לקלל את הכיבוש ולחנך לערכים שלא רומסים אחרים."
תאמרו שזו הכנסת פוליטיקה אל בין כתלי בית הספר? לכהן תשובה מוחצת "אני לא פוליטי, לא מבטא דעות פוליטיות אלא מדבר על נושאים שעל סדר היום החברתי של מדינת ישראל שאי אפשר להתעלם מהם."
יש לרם כהן גם הצדקה פדגוגית להתנהלותו: הבעת העמדה בכיתה מועילה לתהליך החינוכי. "כשהתלמידים לא מסכימים זה דבר טוב. הם מפתחים חשיבה ביקורתית."
לפיכך הגן בעוז על הזכות של המורה אדם ורטה, אותו הגדיר כ"חבר ... בעל דעה חריגה" ללמד בכיתה, כדי שהתלמידים ייחשפו לדעות שונות, אך לא כן מורים שמתגוררים בהתנחלויות שכן "בתור מחנך ומנהל של מוסד חינוכי, עליי להפעיל מערכת של שיקולים מורכבים הכוללת שיקולים מוסריים וערכיים ולא רק שיקולים תועלתיים." והוא מוסיף וקובע:
"כמחנך לערכי היסוד, המעוגנים גם במגילת העצמאות של מדינתי, אני שוקל אם אפשר לתת אמון ביכולתו של אדם שבחר לחיות את חייו ביישובים שמעבר לקו הירוק לחנך ברוחם של ערכים בסיסיים וראשוניים המעוגנים גם במגילת העצמאות את תלמידיי."
וכדי שלא נטעה, אותו חבר של כהן, כפי שצוטט על-ידי תלמידה שלו, אמר בשיעור כי "צה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם ואני מתבייש בו."
וכדי שלא נטעה בהערכת דעותיו של כהן עצמו, חסיד חופש הביטוי של מורים בתנאי שביטוייהם תואמים את השקפת עולמו שלו, הוא אף פירסם מאמר בו קרא להצביע בבחירות לחד"ש ולמר"צ.
לא פלא שרם כהן ראה לקפוץ על עגלת עאהד תמימי שהנה "גיבורה פלסטינית, תלמידה שכל מנהל היה רוצה בבית ספרו. נערה בעלת מודעות ומעורבות פוליטית, אקטיביסטית ומתוחכמת. נערה אמיצת לב העומדת מול שני גברים חמושים וסוטרת לאחד מהם סטירה המגיעה לכולנו."
גם לאחר שיהונתן גפן ראה לנכון להתנצל "מכל הלב" על שהשווה בין עהד תמימי לבין חנה סנש ואנה פרנק, ראה כהן לתמוך דווקא בהשוואה זו עליה הוסיף את "שרה גיבורת ניל"י"!
דומה שאת התגובה הראויה להתנהלותו של רם כהן סיפק אב של תלמידה שלמדה אצלו:
"כאב לתלמידה שלומדת בעירוני א' אני יכול להעיד שרוב תלמידיו אינם אוהבים את עירוב נטיותיו הפוליטיות בנושאי בית הספר בצורה בוטה כל כך. רם כהן, בעיניי, מנצל את מעמדו כמנהל ומחנך לפרובוקציות מגמתיות שתשמשנה לו מקפצה לעתיד פוליטי. דעותיו הפוליטיות ופעולותיו בבית הספר, הם סוג של כפיית דעה על תלמידיו ומוריו."
השאלה היא מתי יגיעו המופקדים על חינוך ילדינו למסקנה זו?
פרופ' מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הוועדה העליונה של הארגון הבינלאומי להגנה על חרויות דתיות.
המאמר התפרסם בשינויים קלים ב"הארץ".
אפילוג
כאן מסתיים המאמר, תם אך לא נשלם.
לאחר פרסום המאמר ב"הארץ" הוזמנו, רם כהן ואני, ביום 5.2, לדיון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית.
הסכמתי מיד אך כהן סירב להגיע בנימוק המנצח ש..."מעוז הוא מתחת לרמה שלי."
דומה שאם לא די בדברים של כהן שצוטטו במאמרי באה התנהגותו זו ולימדה עליו.
באם ראש העירייה אינו בוש במנהל מוסד חינוכי אשר כזה וימשיך לתמוך בו תמיכה עיוורת, אינני יודע במה יוכל להתבייש.
אשר מעוז
* * *
In June 1942, A ghetto was established in Sandomierz. Hundreds of Jews from the surrounding district were sent there.
Over 3,200 of them were exterminated in Belzec concentration camp.
Hundreds were murdered by the local citizens.
1.2.2018: the Polish Parliament confirmed this evening that "the law of the polish concentration camp", which forbids the claim that the polish nation were directly involved.
BY ALONI ZMORA
2.2.2018
Translated from Hebrew: Stephen Pohlmann
The citizens of the lovely town of Sandomierz
Up on the hill, above the Vislla,
Swear that they can hear the screaming.
It floats in the air above the town,
Weaving through the alleys and above the roots
Squeezing through all the windows
Disturbing the slumber to the Polish people
So it disturbs their dreams.
At midnight, tonight and every night,
Lea'le stands at the window of her home in Sandomierz.
The last of the Jews is bundled into the town square
Crushed onto the cobblestones next to the Church.
This is what happened to her in the year 1942
Since then, every night, at midnight
She rips open the silence with her howl
Lea'le, Lea'le, Lea'le
* * *
פולין: פייק חוק
שיא האבסורד: אם יאשרר נשיא פולין אנדז'יי דודה את החוק המביש, האוסר איזכור שותפותם של אזרחים פולניים בפשעי הנאצים כנגד העם היהודי, יצטרכו שלטונות פולין להושיב על ספסל הנאשמים מנהיגים פולניים הוגנים, שכבר גינו ברוב יושרם את השתתפותם הנפשעת של אזרחים פולנים בטבח העם היהודי.
אפילו קודמו בארמון הנשיאות בוורשה, הנשיא לשעבר קבשנייבסקי, הודה בקיומה של אנטישמיות פולנית בשנות השואה, ובהצטרפותם של פולנים לתעשיית ההשמדה הנאציות. בטקס זיכרון שהתקיים ב-2001 בעיירה ידוובנה, לציון מלאות 60 שנה לטבח האכזרי של 1,600 יהודי העיר, השמיע קבשנייבסקי דברים כנים בקשר לשותפות הפולנית, שעל פי החוק הפולני החדש עלולים להובילו למאסר.
במעמד שגריר ישראל בפולין אז, פרופ' שבח וייס, אמר הנשיא קבשנייבסקי: "אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים, היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים (...) בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת נשמות הקורבנות, ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית, בשמי ובשם כל הפולנים, שמצפונם נחרד בשל הפשע, והמאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, מבלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע אותם ביצעו פולנים כנגד אחרים."
הפולנים, בני הדת הקתולית האנטישמית, ששו לטבוח ביהודים נטולי המגן, בכל הזדמנות. פולין לא נזקקה למחנות השמדה כדי לטבוח ביהודים. טבח ידוובנה הוא רק דוגמה מזעזעת אחת, שהפולנים התאמצו להסתירה, וטענו ברוב איוולת, שהפשע הנורא בוצע בידי פלוגות האיינזצגרופן הנאציות. אלא שההיסטוריון הפולני יאן תומאס גרוס, בספרו 'שכנים', חשף ב-2001 את העובדות המחרידות: ב-10 ביולי 1941 הסתערו הפולנים תושבי ידוובנה על שכניהם היהודים וריכזו 1,600 מהם באסם שבשולי העיירה. היהודים חסרי המגן הוכו למוות באכזריות חייתית, בידי השכנים הפולנים, על אף היכרותם האישית עם קורבנותיהם חסרי הישע. הרוצחים הנאלחים ביתרו באכזריות את הגופות שותתות הדם הרותח, דחסו את כולן באסם והעלו אותן באש. הפשע המחריד בוצע, לטענת מימצאיו המתועדים של גרוס, ללא שום מעורבות גרמנית. רישעות פולנית נטו.
גם לאחר שהתבוסה הנאצית היתה לעובדה ניצחת, המשיכו הפולנים לטבוח בשארית הפליטה. יהודים שניצלו מגיא הצלמוות וחזרו בתום לב לבתיהם, נרצחו מחשש שידרשו את רכושם. והיו גם פוגרומים גדולים אחר המלחמה. למשל בקרקוב, ב-11 באוגוסט 1945, בידי פולנים שהותירו אחריהם כרזות: "אין מקום ליהודים בפולין."
היו פרעות גם מאוחר יותר: ב-4 ביולי 1946, למעלה משנה אחרי תבוסת הנאצים, התארגן בעיר קְיֶילְצֶה שבמרכז פולין אספסוף זועם, ותקף בנשק קר, בנוכחות ובשותפות שוטרים וחיילים פולניים, יהודים ניצולי השואה, אשר רוכזו בידי המשטרה בבית תלת קומתי ברחוב פלנטי 7. לאחר שהמשטרה החרימה מידי האומללים את מעט נשק המגן הקר שהיה ברשותם, נטבחו 42 מכלל ה-163 שחזרו לקיילצה, וכ-80 נפצעו.
סוף דבר: פוגרום זה, יחד עם פוגרום קרקוב 1945, הבהיר סופית לניצולי השואה, כי תמו אלף שנות נוכחות יהודית פורחת ומשגשגת במדינת פולין, שהסופר ש"י עגנון מצא בשמה את טביעות אצבעותיה של ההשגחה העליונה: פֹה לין. אז החלה מנוסת 'הבריחה' של שארית הפליטה למחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה ומשם לארץ ישראל.
גם פוגרום קיילצה, 'זכה' להתנצלות פולנית רשמית. במהלך טקס זיכרון בעיר ההריגה ב-1996, ביקש ראש העיר את סליחת היהודים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנה לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על הפוגרום, שהוגדר בפיה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים."
עכשיו מבקשים הפולנים להכניס לכלא כל מי שמשמיע דברי חרטה והתנצלות מסוג זה. הפולנים משכתבים את ההיסטוריה, מוחקים מתוכה פרקים אפלים ורוויי דם יהודי.
לא פלא שרבים מקרב יוצאי פולין, שחיו בארץ, סירבו לדרוך על אדמתה, אפילו לא ביקורי נוסטלגיה. רבים מחבריי בני גילי, הציעו להוריהם להילוות אליהם במסע שורשים, אך נענו בסירוב מוחלט. כזה היה גם אבי-מורי יוסף רוטנברג ז"ל. שכשהצעתי לו לצאת לביקור שורשים בעיירת הולדתו, הגיב בבוז: "הפולנים לא ירוויחו ממני אפילו לא קופיקה אחת."
ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, נתן לכך ביטוי בספרו 'סיכומו של דבר' (1994): "גיסי מוטל עשה מאמצים רבים להציל את משפחתו (...) ודאג להכין לה מקום מיסתור, ביקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו שנים רבות. כשבא היום המיועד, הביא גיסי את אחותי וילדיהם אל הביקתה. היערן המתין להם, כפי שהבטיח מראש – והרג אותם ביריות, בזה אחר זה (...). גיסי האמין בהם, אך הם בגדו בו ורצחוהו נפש...
"איני חש שום נוסטלגיה לפולין, שום געגועים או רצון לחזור לנופי ילדותי. שום סקרנות למה שקורה שם כיום. אחרים יבחנו את ההתנהגות הפולנית בעת הכיבוש הנאצי (...). בכל מה שנוגע לי אישית, לא נותרה לי אלא הידיעה, ששם בפולין, בארץ שהיהודים חיו בה קרוב לאלף שנים, היו בקרב המיליונים שנידונו לנטישה, לעינויים ולטבח, גם כל בני משפחתי. איני יכול לשכוח. לעולם לא אסלח."
ארץ אל תכסי דמם.
מנחם רהט
* * *
עמוס גלבוע
המשבר ההומניטרי ברצועה – תוצר תמידי קבוע של שלטון החמאס
ישראל צריכה לסייע, אך כחלק מסיוע בין לאומי. בכל מקרה ישראל אינה צריכה להצטייר כאחראית בלעדית לאסונות הומאניטריים ברצועה. זאת חבית ללא תחתית
ב-3 אוגוסט 2014, כשנה לאחר מבצע "צוק איתן", הוציא "מרכז המידע למודיעין וטרור" נייר שכותרתו היתה: "תיעדוף צרכיה האזרחיים של רצועת עזה מול צרכיה הצבאיים: סדר העדיפויות האסטרטגי של חמאס, כפי שבא לידי ביטוי בהתבטאות של חאלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס."
בין השאר אמר חאלד משעל: "כלפי חוץ התמונה הנגלית לעין בעזה היא דיבורים על פיוס בין החמאס לפתח ועל בנייה. אולם התמונה הסמויה מן העין היא שרוב הכסף והמאמץ מופנים להתנגדות ולהכנות הצבאיות."
לפעמים כדי להבין את ההווה רצוי להתבונן בעבר. דומה שאת דברי משעל אנחנו יכולים לכתוב מילה במילה בימים אלו. אז במקום משעל ישנו כיום הניה ובמקום הניה ישנו בעזה יחיה סנוואר; הדמויות התחלפו אבל הרצועה נשארה אותה רצועה, והים מולה אותו ים והחמאס נשאר אותו חמאס: ארגון טרור אסלאמי, שכל מהותו טרור, רצון להרוג יהודים, ולהביא את מחיקת מדינת ישראל כיעד. הוא כבר שולט ברצועה למעלה מ-11 שנים, ואין לו שום אינטרס לדאוג לאוכלוסייה האזרחית שתחת שלטונו, בודאי שלא להביא לשגשוגה. בעיתות לחימה השאיפה שלו היא שייהרגו כמה שיותר אזרחים, נשים וילדים. בזמני ההתכוננות לסבבי הלחימה הבאים עניינו הוא שהאוכלוסייה האזרחית תהיה מספיק ענייה ותלויה בו, ללא שיקום אך לא עד כדי רעב.
כל עוד חמאס ישלוט ברצועת עזה אלו יהיו שם התנאים. לעולם הצרכים הצבאיים ושמירת העוצמה הצבאית יהיו עדיפים על פני כל שיקום ופעולה מאסיבית לטובת האוכלוסייה האזרחית. ממש בימים אלו ראינו כיצד החמאס לא היסס להקים מנהרת תקיפה מתחת למעבר כרם שלום, המעבר המרכזי דרכו מועברות סחורות מישראל, בכללם אמצעי רפואה. העיקר המנהרה, לא עורק החמצן לאוכלוסיה האזרחית.
אנחנו שומעים מפעם לפעם סיסמה יפה, שהחלה אחרי "צוק איתן" האומרת "שיקום תמורת פירוז." כלומר המדיניות ארוכת הטווח שישראל צריכה לנקוט מול החמאס היא לעזור ולשקם את הרצועה ההרוסה ובתמורה החמאס יתפרק מנשקו. חלום באספמיה, רעיון הזוי. האם ניתן לבקש מהאריה שיחדל מלטרוף אם יפתו אותו בארוחת ערב דשנה של אנטילופ?
ראו את הסכם "הפיוס" האחרון בין חמאס לאבו מאזן. הוא התנפץ, וכך היה בהסכמי עבר, כי החמאס קובע מראש, בנחרצות: לא אוותר על כוחי הצבאי. זו מהותי, זה עתידי. אחרת איני חמאס!
וזה מביא אותנו ל"כן משבר הומניטרי" לא "משבר הומניטרי" ברצועה. מה שברור הוא שהמצב שם קשה, בעיקר בכל מה שקשור לחשמל, מים , ביוב ויכולת פרנסה. משבר המתעורר אחת לכמה זמן בגלל סיבת היסוד של שלטון החמאס.
האם ישראל צריכה למנוע קטסטרופה הומאנית, ובעיקר מול סכנת מגפות? בוודאי. אבל, צריך שזה ייעשה כחלק מסיוע חירום בינלאומי. אסור לישראל להצטייר כאחת שהיא בלעדית אחראית לפיתרון המשברים ההומניטאריים ברצועה. זאת חבית בלי תחתית.
ואי אפשר לסיים בלי "הפרטנר" שלנו, ידידנו אבו מאזן. מדובר לכאורה בבני עמו. הוא לא עושה כלום, אבל כלום, על מנת להקל על הסבל ולהשתתף בפיתרון המשבר ההומניטרי. גם לו לא איכפת מהאזרחים. שימותו על קידוש השם. הוא טס לו במטוס מנהלים חדש ומפואר בבירות העולם על מנת לפגוע בישראל, להאשים אותה בפשעי מלחמה ולדקלם: "רוצה שלום ושתי מדינות."
עמוס גלבוע
* * *
דברים באזכרה לסגן ניר שרייבמן
בנם של רותי ואמנון
באזכרה במלאת 21 שנה לנפלו באסון המסוקים
בית העלמין הצבאי בכפר סבא
הרביעי בפברואר 2018
אנחנו רואים זאת על פנינו אנו ההולכות ומעמיקות קמטים ושיבה...
דור הורינו נעלם מכבר אל עולמו... דור בנינו מגַדֵּל דור חדש המהדס במסדרונות הבתים ובשבילים...
ולא רק פנינו אנו – גם פני הארץ ורוחותיה השתנו.
אני מביט בכם, אתם המלווים אותנו באהבה שנים רבות כל כך, ובעיקר את אהובינו רותי ואמנון – המעגל הפנימי ביותר, החתום, זה שלעולם, לעולם, אי אפשר לחדור למחשבות הטורדות לילותיו – גם אם היום-היום מוכיח התמדה בגדלותה של רוח, ובאהבת הבריות, ובנחרצות להמשיך בתיקון עולם ובעשיית טוב.
אני מביט בכם. טוּבה של הארץ הזו, אשר בימים אלו נפקדים 73 קברים ברחביה – אם עוד נותר באוהביהם כוח לפקוד – ובאדמתה עוד עשרים ריבוא ויותר של קורבנותיה האחרים.
"קורבן" – זה היה הכינוי שנקטו בו אבא אלישע ואימא סימה לחלל שנפל על משמרתו.
קורבן לְמה? והרי קורבנות אדם מאוסים בתנ"כ כדי תועבה.
למי מוקרב? לְמה מוקרב? ועל מה?
אבא היה עולה בחייו לבית העלמין הזה לפקוד את קברי חבריו אותם שלח ועימם יצא למשימות "ההגנה" כאן בכפר-סבא, משימות מהן לא כולם שבו.
אמנון מוביל כמה פעמים בשנה סיור של צוערי חיל התותחנים ואחרים בבית העלמין הצבאי הקטן הזה בין קברות חללי "ההגנה" ומלחמת השחרור, קִברֵי חברַי שלי ממלחמת ששת הימים ואחריה, קברי חבריו שלו, וקברך שלך ניר ושל חבריך בני דורך שלך.
קורבנות על הקמתה וקיומה של מדינת ישראל, תושביה, "אור לגויים".
אנחנו כולנו זוכרים. לא שכחנו:
"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת."
אני נוסע בדרכים ורואה את כתבי הגראפיטי "למה התגייסתי" שהם כחומצה על ליבי.
אני עובר בַּרחובות בימי העצמאות ורואה איך מִשָנה לשנה הולכים ופוחתים הדגלים הנתלים בחלונות הבתים ועל גגותיהם.
אני נמצא בחברתם של סטודנטים בטובות שבאוניברסיטאות ישראל, כמורה מחד וכתלמיד מאידך, ואזני שומעות את ה-Small Talk וליבי מתפוצץ ונשמתי נקרעת.
ואני צופה בחרדה ובייאוש בדמותה של חברת ה"אור לגויים", זו שקמה לאור חזונם של נביאי ישראל לצדק ואמת, מידרדרת במדרון של נהנתנות, ורדיפת בצע, ושררה, ושטחיות, ובערות, ורדידות מחשבה, ושחיתות, ואלימות מילולית, ושנאת איש לאחיו וליבוייה ביד אמן מכוונת...
על כן: שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה .נִשְׁבַּע יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם; הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ.
כשעליתם באותו לילה קר ושורף, בשדה התעופה במחניים, על שני מסוקי יסעור כדי להגן על הצפון נחושים, דבקים במשימה ונכונים להקרבה בלבנון – לאיזו הקרבה התכוונתם? להקרבה לְמה הלכתם?
כשאבא וחבריו הגנו במלחמת השחרור בגופם מול צבאות הסורים הפולשים לעמק הירדן – על מה היתה ההקרבה? על תאוות גדוּלה או על ההזדמנות האחרונה של העם היהודי? האם העלו בדעתם שהם מעלים עצמם קורבן על מזבחות הארץ הזו שאלו יהיו פניה ודמותה 70 שנה לאחר מכן?
כשחברי חיימקה פניכל הקבור כאן, לא רחוק, וחבריו, הסתערו על צומת רפיח במלחמת ששת הימים, על מה נלחמו? על זכות החופש הציני לשרבט ברשות הרבים "למה התגייסתי?" האם העלו כלל בדעתם שאלות כמו "למה אני ולא הוא?" או "למה שלא ישפכו אחרים את דמם בעבורי?"
כשחבריי האחרים שיחררו את ירושלים בִּנְהרות דמם – על איזו ירושלים הם נלחמו? על ירושלים של הנביא ישעיהו או על ירושלים של רבני הכותל?
כשדודיק קימלפלד, הקבור כאן, לא רחוק, וחבריו, ניהלו מירדף בערבה אחרי מחבלים, על מה הגנו – על זכותם של מושבניקים להשתמש בשירותיהם של סוחרי עובדים זרים או על קיומה של מדינה בגבולות בטוחים לעמה – בית לעם היהודי והבית שלהם בערבה.
כשאתה ניצב כאן, בין מצבות האבן הללו, אדמת הבֶּכי הַשָקֶט, אִיתן ואיתכם – אָתֶּם שאיתנו שנים רבות מאז ולתמיד, מבלי משים עולה פרץ תחושות של כעס ועלבון ודאגה על דרך שאבד כיוונה.
אבד כיוונה כי המנהיגות ההיא, הנלעגת תדיר ושעליה נשפכים קיתונות של ביוש וגסות, מנהיגות שהיתה פעם שליחות מגוייסת מרצון, סגפנית, אחראית, גם טועה לעיתים, המובילה את ההמון בדרכי חתחתים לְאֶרץ בחירה כמופת אישי, התחלפה לה, מבלי שהרגשנו, טרודים בענייני חולין ימינו, באחרת אשר טורפת ומחסלת והורסת את הרוח הישראלית עד לתוך תוֹכֵי מח העצם, ונראה שאין לדבר תקנה.
איך נהיינו למה שנהיינו?
האם היו ראויים הרעב, העוני, המאמץ העיקש והסגפני, ובעיקר הקורבנות שנשאנו באלונקות אל התאג"דים ושחלקם כאן סביבנו, פריים של קרבות, ושל טעויות ותאונות, וכאב האוהבים וכאבם של הנותרים. כולנו.
עמוס בני סנט בי פעם, לפני שנים – "אביך בנה. אתה הרסת. מה אתה רוצה ממני."
ואני אומר לכם, כאן, במקום הקדוש הזה, מה אני רוצה מכם.
ואני משביע אתכם כאן, במקום הזה שאין מקודש לי ממנו. אין אדמה קדושה בעינַי זולת זו ודומותיה הסוגרות ברגביהן על קורבנותיה.
אני אומר לכם – אין וואקום. הטבע איננו סובל וואקום. הוא ממלא אותו במה שיש.
את המקומות שאתם לא תופסים תופס אספסוף משולהב ומונהג באופן ציני עד שאינך יודע מי מנהיג את מי – מנהיגות נבובה המשתמשת באספסוף נבער במקום להורותו דרך ולהנחותו, או האספסוף המשולהב את המנהיגות הצינית שמרוממת אותו. מי מכשכש במי? הכלב בזנבו או להיפך, ומכל מקום לא בזה ולא בזה ולא בנביחותיהם הצורמניות וביכולתם לנשוך אין שביב תקוות אור לא לגויים ולא לנו.
ואני אומר לכם, כאן, במקום הקדוש הזה, שאין די בכל הפְּצָצות המתוחכמות שבעולם בכל הבונקרים שאפשר לחפור ולבצר, כדי להבטיח את חוסנה של חברה ואת סיכוייה לשרוד ולהתקיים לאור ולמופת, ראשית כל – לנו, לעצמנו, לעם היושב כאן שאין לו ארץ אחרת.
חברה צריכה להרבה יותר מאשר כוח פיסי, כוח איתן שצברנו, ושעליו קיומנו בשכונה האכזרית הזו שבה ביתנו, שכונה אשר בה לא נשרוד אפילו שבוע ימים אחד אלמלא נהיה חִזְקֵי שרירים ואגרוף.
חוסנה של חברה נמדד לא פחות בנכונות בניה ובנותיה להקרבה אישית במאבק להשתת רוח של צדק ושוויון ואהבת אדם, ולקיימם למופת לאורך ימים.
ואני אומר לכם, כאן, במקום הקדוש הזה. אין אחרים שינהיגו זולתכם.
ואני פונה אליכם, הצעירים ממני, שכוחי הולך ודל. אני משביע אתכם. בשם הדור שכשל על משמרתו.
התגייסו להנהיג! אין אחרים. אתם האחרים. הסתכלו סביב. אין זולתכם.
נקו את האורוות! ריתמו סוסים חדשים שימשכו את העגלות. אתרו אותם, גלו אותם, הצמיחו אותם מביניכם!
אין לנו ארץ אחרת. ואין לנו זולתנו.
התגייסו להובלה! במישור המפלגתי, הציבורי, הממלכתי, העירוני. בכל מקום ואתר. בכל פינה ודרך ובמה, ואם אין במה – צוֹרוּ אותה.
התגייסו אישית.
אין מנוס מלטבול בביבים האלה, ולנקותם.
אין אחרים זולתכם אם חפצי חיים אנו, אם אכן רוצים אנו כי עוד יבואו ימים בהם וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.
בכם תלוי אם אכן נהיה אנחנו ואתם וילדיכם אחריכם ראויים לקרבנם. אלו שהיו, ואלו, אללי, שעוד לפנינו.
בֵּית הַעַלְמִין הַצְבָאִי שָרוּי בִּתְּנוּפַת פִּיתּוּחַ.
בּוֹא עִימִי, אָמַר לִי אַבָּא, וְאֵלֵךְ לוֹמַר שָלוֹם אַחֲרוֹן
כָּל עוֹד נוֹתַּר בִּי כּוֹחַ.
וְעָמַדְנוּ שָעָה אָרוּכָּה שוֹקְטִים אֶל מוּל חֲבֵרָיו אֲשֶר בַּשוּרוֹת
וְסִיפֵּר לִי עַל זֶה וְעַל זוֹ וְעַל זֶה. וְאֵין נִיד בַּנִיצְבִים מִכָּאן וּלְפָנִים
כִּי נוֹטְרִים וְאַנְגְלִים עוֹבְרִים בַּפַּרְדֵּס. וּסְלִיקִים בַּבּוֹרוֹת.
וְהַבְּרוֹש כִּוְתִּיק מַכָּרִים הֵנִיד צָמָרְתּוֹ בְּכּוּמְתָּה יְרוּקָת עָלִים;
וְהַעֶרֶב לוֹאֵט בִּסְגּוֹלוֹ, לֹא נִיחַם הַכְּאֵב לְרִגְּבֵּי אָדָמַה אֲשֶר לֹא שָקְטַה עוֹד מִסְפוֹג
רַחַש בְּכִי אִמָהוֹת כִּמְטָר לֵיל הַסְתָּיו מִבְּעַד תְּרִיסִים נְעוּלִים.
וְסָקַרְנוּ אֶחָד וְאֶחָד וְאֶחָד אֶת פְּנֵי חֲבֵרַי אֲשֶר בַּטוּרִים. וּדְמָמָה בַּמִגְרַש – אֵין נַגָּד וּמַשְגִיחַ –
וְסִיפַּרְנוּ עַל זֶה וְעַל זֶה וְעַל זֶה. וְעָרוּךְ הַמִסְדָּר בִּשְבִילָיו לְקַבְּלֵנוּ שָקֵט
אַך טוּר שִרְיוֹנִים חָלַף בְּסוּפָה וְיַד נִפְנְפָה מְרֹאש הַצָרִיח.
וְחָרְשוּ הַפּוֹקְדִים. אֵין מִילָה לְלַחֵש בְּחֶלְקוֹת נְעָרֵי הַתִּיכוֹן חֲבוּקֵי הַנְעָרוֹת שֶמוּלֵנוּ.
וּכְבָר אָנוּ נִפְנִים לִשְׂדוֹת הַסַבְיוֹן הַמְחָכִּים לִמְנוּחוֹת הַיְלָדִּים
שְאֶל סוּלְמוֹת מַגְלֵשָה מְהַדְסִים צוֹהֲלִים עוֹד בֵּינֵינוּ.
וְהַעֶרֶב הִשְלִים כִּיבּוּשָיו וְשִלְטֵי פִּרְסוֹמוֹת נִדְלְקוּ כְּאֶתְמוֹל וּמָחָר. וְאַבָּא רָכַס מְעִילוֹ.
וְעָטְפַה חֲשֵיכָה כִּשְׂמִיכַת הַצֶמֶר הַגַּס הַמְנָחֶמֶת אֶת פְּנֵי שֶעָיְיפוּ כְּבָר מִרְאוֹת.
עוֹד מְעַט וְיִכְבֶּה הַאוֹר מִפָּנֵינוּ וּמִכָּל מִגְרָש הַמִסְדָּר כּוּלוֹ.
בֵּית הַעַלְמִין הַצְבָאִי שָרוּי בִּתְּנוּפַת פִּיתּוּחַ.
נָשוּב, אָמַר לִי אַבָּא, מַה אוֹמַר וְלֹא אָמַרְתִּי וּכְבָר כִּמְעַט שָלוֹם אַחֲרוֹן
וְלֹא נֹותַּר בִּי עוֹד כּוֹחַ.
אהבתי אותך ניר.
אוהב את כולכם.
נזכור באהבה.
יעקב שרייבמן
השיר "מסדר אחרון" מתוך ספרי "דין התנועה" 2009
* * *
יהודה דרורי
האם מדרום תפתח הרעה?
לפי העיתונות בעולם, המלחמה עם החמאס בעזה עומדת לפרוץ ממש בקרוב.
האיסטרטגולוגים (אסטרולוגים שחושבים שהם אסטרטגים) מעריכים שתיסכולם של תושבי ה"רצועה" מהשלטון הכושל של החמאס הוא שיגרום לכך שהחמאס יצא למלחמה בהנחה שאין לו מה להפסיד, ואולי אפילו להשיג תמיכה בעולם בכלל, ובמרחב הערבי בפרט.
אלא שלנוכח ההיערכות החדשה באזור, יש להניח בברור שטעות בידם. נכון שהחוסר במזון, במים ובחשמל מלחיץ בעזה תושבים רבים, אבל המצור שלנו ושל מצרים, שהתהדק לאחרונה, על ה"רצועה", יחד עם גילוי המנהרות ע"י ישראל, פועל דווקא "להרגעת" הרוח המלחמתית של החמאס, שברור לו שיובס הפעם ללא יכולת להתאושש, כפי שהבטיחו חגיגית קברניטי הביטחון שלנו, והנה ראו כיצד אפילו "טיפטופי הטילים" לעברנו כמעט חדלו...
יהודה דרורי
שערי תקווה
* * *
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
* * *
משה כהן
מאזן האימה
ספינת הדגל של יצירת המקור של השידור הציבורי היא הסדרה "פאודה", שהנושא שלה הוא היחס המפלה שלנו כלפי הערבים.
גזענות, גזענות!
האצבע המאשימה של "האנשים הנאורים" מופנית אלינו כל הזמן בהאשמה זו, כי אין הלקאה מענגת יותר מהלקאה עצמית.
אבל רגע, למאזן הפגיעה בזכויות יש אגף שני, הפגיעה של הערבים בזכויותינו.
כוונתי למעשי הרצח של יהודים חפים מפשע, מעשי רצח המכונים "פיגועים".
נראה לי שמעשי רצח אלה חמורים לאין ערוך ומהפגיעות בזכויות הערבים על ידינו.
לכל מאזן יש שני אגפים.
משום מה מתעלמים "האנשים הנאורים" מרצח יהודים חפים מפשע ודואגים רק לזכויות הערבים, שמקרבם יוצאים הרוצחים.
תמהני.
משה כהן
ירושלים
* * *
מומלץ מאוד לצפות
ערבים מסעודיה וממצרים מדברים בשבח ישראל
https://www.youtube.com/watch?v=EsuY6V1ID0I&feature=youtu.be
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 7.2.18
* סערת רפי איתן – את תרומתו האדירה ורבת השנים של רפי איתן למדינת ישראל ולביטחונה, איש אינו יכול לקחת ממנו, אפילו לא הוא עצמו.
התייצבותו לצד מפלגת הימין הקיצוני בגרמניה הייתה אומללה ומבישה.
טוב שהוא חישב מסלול מחדש וחזר בו.
עם זאת, הצטמררתי למקרא תגובות התמיכה של אנשי האינטרנציונל הימנני בתוכנו, במפלגת הימין הגרמנית הגזענית.
על הטענה שמפלגה זו תומכת בישראל, הגיבה רחל המשוררת, בשירה "יום בשורה":
"אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא."
* התכונה הטובה של רוגל אלפר – את רוגל אלפר ניתן לאפיין בתכונה אחת טובה ובתכונה אחת רעה. התכונה הטובה, היא יכולתו להבחין בין טוב ורע. התכונה הרעה, היא הקפדתו לבחור תמיד ברע ולהילחם בטוב.
לכן, לא הופתעתי מפשקוויל הנאצה שכתב על חיים גורי, לאחר מותו. לכבוד הוא לגורי, להיות מושמץ בידי האוטואנטישמי הזה.
"גורי הנחיל לעם הזה את אובססיית הזיכרון, קדושת המוות בקרב והסגידה לו כפסגת המשמעות הקיומית של הפרט, בהיותו חלק מלאום שלמענו הקריב עצמו... תרבות שמאדירה מוות, וקוראת לכולנו להיות נכונים למות גם כן... המוות הוא המשכם של החיים באמצעים אחרים. הוא חזק מהחיים והחיים מתקיימים בצילו... מייסד דת השכול הישראלית... יקרה מה שקרה וקורה כל הזמן מאז נכתבו השירים האלה בתש"ח: הרבה מאוד מוות מיותר."
מבחינתו של אלפר, אכן עליו לשטום את גורי, המייצג את עולם הערכים הציוני המאוס בעיניו. חיים גורי אהב את החיים ושנא את המוות. הוא כאב כל חייו את נפילת חבריו. ומתוך תפיסה זו, הוא ביטא את ערך מסירות הנפש ונכונות ההקרבה, שבלעדיה לא היינו קיימים, גם רחוב שוקן בתל-אביב לא היה קיים, ואלפר לא היה מסוגל לכתוב את פשקוויליו רוויי השנאה לעמו.
ואני רק שאלה. איך זה שהניהיליסט הציני הזה שוכח את השקפתו ש"חיים רק פעם אחת, ושום ערך לא יכול באמת למנוע ממוות בגיל צעיר להיות טראגי ואבסורדי," כאשר מדובר במחבלים-רוצחים פלשתינאים, שאותם הוא מעריץ ואת הקרבתם הוא מעלה על נס?
* ארצם השדודה – גדעון לוי נפגש עם קבוצת ירדנים אמידים ממוצא פלשתינאי ברמת עמון, אותם הוא מגדיר "פליטים", ואת רשמיו פירסם ב"הארץ".
משפט המפתח של המאמר: "לרגע נחשפה השאלה הכי בסיסית בעירומה: איך זה לחיות בארצם השדודה של אחרים."
זאת תמצית תפיסתו המעוותת של לוי. לא "אקיבוש", לא "אזור הזמזומים" וכל הקשקושים הללו. הבעיה אינה "השטחים", אלא תובנתו שארץ ישראל היא ארץ של אחרים, שאנו שדדנו אותה. לא ב-1967, אלא ב-1948.
והוא הוסיף: "אני חש רגשות אשם עמוקים מאוד כלפי בני עמו וגם רגשות של בושה. לא רק על 1948, אלא בעיקר על כל מה שקרה מאז."
וזה האיש הניצב במרכז חלון הראווה של דבוקת שוקן.
[אהוד: וכנראה הוא גם כותב לא מעט ממאמרי המערכת ברוח דבוקת שוקן].
* אדלשטיין נבהל – כאשר אדלשטיין מדקלם את דפי המסרים של נתניהו על "הדלפות המשטרה", אות הוא כי הוא נבהל מכך שהקלטת סתר חשפה מה הוא חושב באמת על התנהלות רוה"מ.
על אדלשטיין להבין שבפחדנות לא בונים מנהיגות.
* לגיטימציה לנורמה פסולה – המתקפות של המשטרה על שומרי הסף שלה – מח"ש, חמורות כמו כל מתקפה של נחקרים על הגורם החוקר אותם. דווקא המשטרה, המצויה תחת מתקפה מרושעת וזדונית מצד נחקר מסוים והמוני חסידיו, חייבת להבין שכאשר היא תוקפת את מח"ש, היא נותנת לגיטימציה לנורמה הפסולה הזאת.
* בגלל הרשעות – כותרת ב-ynet: "בגלל השנאה – הוכה בידי 30 תלמידים." בגלל המבטא? זה לא בגלל המבטא שלו, אלא בגלל הרשעות, האלימות והקסנופוביה שלהם. המבטא הוא תירוץ.
* ביד הלשון: דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים – יש משהו אירוני בקלטת הלוהטת של "הגברת הראשונה", והוא הפער בין הדבר שהביא אותה להתפרצות – הרצון הנואש להכרה בהשכלתה ובחוכמתה, לתוצאה ההפוכה הנגרמת, כאשר הציבור נחשף לראשונה למה שעד כה הוכחש, התפרצויות הזעם שלה.
עובדה זו ממחישה כמה צדק קהלת: דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים.
אורי הייטנר
* * *
פוצ'ו – בחיי [4]
פרק ט"ו. העיקר עם נכדתו של האיכר
את
האיכר היהודי איזידור רוט מצאתי חי וקיים, יושב זקוף על מיטתו בפיז'מה ירוקה,
כשמפית בד לבנה ומוכתמת יורדת מצווארו. מולו, על כיסא עץ, ישבה אחות רחמנייה, כשהיא
מחזיקה צלחת מרק מהביל בידה האחת ובשנייה מגישה לו כפות מרק עוף צח, שפיסות לחם
צפות עליו. הבת ניגשה אל אביה בצעדים מזורזים, הצביעה עליי ואמרה בקול שנשמע כמו
צהלת ניצחון:
"הנה הסטודנט שבא מארץ ישראל במיוחד לראות אותך!"
האיכר הקשיש ,שזיפי שיער לבן הסתירו את קמטי לחייו, אבל לא את עקמומיות אפו, אפילו לא הסתכל עליי, נראה שאפילו לא זכר במי מדובר. הוא נעץ מבט בכף המרק שנעצרה במחצית בדרך אליו ומילמל משהו. האחות תיכף הבינה מה הוא רוצה, טבלה מחדש את הכף בצלחת והוציאה אותה, כשהפעם חתיכת לחם צפה עליה. הזקן לעס ומצץ את הלחם בתאבון רב והזכיר לי שלא אכלתי מהבוקר. רציתי לשאול אם יש בבית החולים מסעדה, אבל התביישתי.
עוד אני עומד וצופה בכפות הצדות פיסות לחם והולכות היישר לפי הזקן הרעבתן, ואל החדר נכנס בחור צעיר נושא תיק עור מרובע. המחשבה הראשונה שלי היתה, שזה תיק עם אוכל שבת האיכר הזמינה כשטילפנה בדרך. היתה זו כמובן טעות מוחלטת. לא אוכל הוציא האיש מהתיק, אלא מצלמה כבדה עם חצובה מתקפלת בעלת שלוש רגליים.
למראה האורח מיהרה הגברת גוזו לעזוב את אביה עם המרק, ולפנות עם יד מושטת לעבר הבא, שהוצג לפניי בתור הכתב והצלם הראשי של העיתון המקומי.
בעוד הגברת גוזו מספרת לו מי אני ומאיפה באתי ולמה, הספיק הכתב לכוון את המצלמה לעבר הזקן וביקש מהאחות שתפסיק להאכיל אותו. היא ניסתה, אבל האיכר הזקן הצביע על הצלחת, שהיו בה עוד שתי פיסות לחם טבול ופלט קולות מחאה.
"תן לו לגמור." ביקשה הבת. "זה ייקח רק עוד רגע."
עמדתי ממתין לצידה של המצלמה, כאשר לפתע נשמע קול ירייה, שהרעיד את הצלם שעסק באותו רגע בניסיונות לכוון את העדשה. אני, שעיניי היו נעוצות בזקן ובמרק, הבנתי תיכף שזו לא ירייה אלא גיהוק עז שהזקן פלט עם גמר הלעיסה האחרונה, ולא נבהלתי.
האחות הסתלקה עם הצלחת הריקה ואני עם גוזו התבקשנו לעמוד לצדו של הזקן ולחייך. ברגע זה השמיע הזקן משהו שנשמע כמו נביחה של כלב והוציא מפיו מערכת שניים.
"אבא לא! " אמרה הבת וניסתה להחזיר את השלניים לפיו. הזקן חישק את שפתיו והניע ראשו מצד לצד.
"אין דבר," אמר הצלם, "שיהיה כבר ככה."
"לא בא בחשבון! תראה איך הוא נראה עם לחיים שקועות כאלה."
לא הבנתי מה היא רוצה. עם השיניים או בלי השיניים, הוא נראה לי כמו מגילת קלף שהוצאה מתוך כד מלפני אלף שנים. הבת כנראה היתה יותר עקשנית מאביה ולא ויתרה עד שהזקן התעייף ופשק מעט את שפתיו. היא מיהרה לדחוף את המערכת פנימה וצעקה לצלם: "צלם כבר!"
כולנו לבשנו חיוך של אושר, עד שסונוורנו מבזק המצלמה ויחד עם זאת שמענו קללה נזעמת המכריזה: "שיט!"
היה זה ה"שיט" של הצלם שלחץ על המתג בדיוק ברגע בו שלח הזקן שוב את ידו ושלף את שיניו.
שלוש פעמים ניסה הצלם לצלם את הזקן עם השיניים, ושלוש פעמים הוא נכשל. בסופו של דבר הבת הרימה ידיים, ובצילום שהופיע למחרת בעיתון, היה אפשר לראות את המערכת בתוך כוס שקופה שניצבה על השידה שליד המיטה, ואותי עם הבת עומדים ומחייכים בעייפות לצדו של הזקן.
כשיצאנו מבית החולים היתה כבר שעת ערב וגוזו, שנתנה לי להרגיש כאילו אנו מכירים כבר עשרים שנה, שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותי לראות את החווה בז'נבה. מה שבאמת רציתי זה שתיקח אותי לאיזו מזנון שאוכל לקנות איזה כריך, אך לא העזתי לבקש.
אמרתי לה שכבר ראיתי את הכרמים שמסביב לבית בכפר ומה שבאמת מתחשק לי זה לראות פעם אחת את הקולנוע החדשני שנקרא "Drive In Movie" ואפשר לראות בו סרטים מבלי לצאת מהרכב.
נראה לי שגוזו שמחה ששיחררתי אותה מהנסיעה לכפר. אמרה לי שאין בעייה, שאחכה באוטו והיא תשלח אליי את הבת שלה, מתילדה, שתראה לי את המקום.
להצלחה יותר גדולה מזאת לא יכולתי לפלל, כי עוד בדרך חזרה מבית החולים סיפרה לי גוזו שהיא לא יכולה להלין אותי אצלה כי הבת המוכשרת שלה התגרשה מבעלה האינפנטילי והיא גרה בחדר האורחים וכל הבית מלא בחבילות שלה. הרגעתי אותה כשאמרתי שאני מסודר ואני גר וישן בתוך הרמבלר שלי והיא לא צריכה לדאוג לי.
כנראה שגוזו באמת לא דאגה, כי השאירה אותי לצפות לבת כמעט חצי שעה. בינתיים תחושת הרעב התחלפה בתחושה אחרת, רצינית יותר. בקצה החצר גדל עץ ענק ואני הבנתי שאם אעמוד מאחוריו איש לא יוכל לראות איך אני משקה אותו. אחרי כחצי שעה של מאבק עם עצמי, החלטתי שטוב למות מבושה מאשר מהתפוצצות וזינקתי לעבר העץ.
מובן שברגע זה יצאה מהדלת בחורה דקת גזרה, לבושה במכנסיים וחולצת טריקו, ופסעה בנחת לעבר הרמבלר. מזל שאת מחצית תאוותי הספקתי לפרוק ויכולתי להחזיר את הנשלף למקומו.
היא עמדה ליד הרכב, כשראתה שאין בו איש, הרימה ראשה לכל עבר ואז הבחינה בי צועד לעברה כשאני משאיר מאחורי את העץ שומר הסוד. כשהתקרבתי אליה, הבחנתי לאור פנס הרחוב הדלוח, שאני רואה מולי את הפרצוף הכי מכוער שאלוהים ברא. אולי אני מגזים בגלל שהיו לי ציפיות אחרות, אבל בהחלט היה לי קשה לחשוב, שהבחורה הזאת היא הבת של הגברת גוזו, שנראתה יותר נאה מבתה.
כאן אני רוצה לציין שיש לפעמים נשים שנראות לא מי יודע מה, אבל כשהן מחייכות הן הופכות למלכות יופי. אצל מתילדה זה היה להפך. ברגע שמתחה את צווארה ושלחה לעברי חיוך של קבלת פנים, נבהלתי לראות שיש לה מבנה פרצוף של קוף. ממש כך. אני במקומה לא הייתי מחייך לעולם, אבל היא כנראה לא היתה מודעת למה שהפה המתרחב עושה לפניה, ולא בלמה את חיוכה.
עכשיו הבנתי שאימא שלה כנראה לא רצתה שאראה אותה לאור החשמל בדירה, ולכן העדיפה שנפגש בחשכת הרחוב. בדרך חזרה מבית החולים, כשסיפרה לי על הבת הנפלאה שלה, ועל הציונים הנהדרים שהוציאה בבית הספר, כבר חשדתי שהיא בונה עליי תקוות להרחבת המשפחה, ועכשיו הצטערתי שלא סיפרתי לה שיש לי חברה.
הייתי מספיק אדיב כדי לפתוח לפני מתילדה את דלת המכונית, והיא היתה די נימוסית כדי להגיד לי תודה ולהתנצל כי בדיוק אכלה ארוחת ערב ולכן איחרה לבוא. בדרך בכלל היא היתה מלאה התנצלויות. התנצלה שהאימא שלה לקחה אותי אל הסבא, למרות שידעה שהוא סנילי ולא יודע איפה הוא נמצא, והתנצלה שהסרט שנראה ב"דרייב אין" הוא סרט מהמאה שעברה ובטח ראיתי אותו.
הסברתי לה שהסרט לא מעניין אותי, אלא התופעה החדשה הזאת של ראיית סרטים בלי לצאת מהרכב, וגם –כך אמרתי לה – שמעתי שיש מסעדות שעובדות על אותו עיקרון.
את הדבר האחרון אמרתי לה מתוך ידיעה שהיא כבר אכלה ארוחת ערב ובטח לא תרצה לאכול שוב. היתה זו תקוות שווא, וכשכיוונה אותי לחניון של המסעדה, ונערה חיננית עם סינר לבן ניגשה אלינו, היא אמרה לי ולה, שהיא אף פעם לא יכולה לעמוד לפני ריחו של "האט דוג" עם חרדל, ולי לא היתה ברירה אלא להזמין שתי מנות עם שתי פחיות קוקה קולה.
הסרט היה באמת ישן, סיפור אהבה בשחור לבן. מפעם לפעם נשמעו קולות צחוק של נערים שישבו במכוניות הסמוכות ואני הבנתי שמה שאני רואה זו בעצם קומדיה. אני לא צחקתי , כי לא היה תרגום. גם מתילדה לא צחקה, אבל היא מסיבה אחרת לגמרי. היא פשוט נרדמה. כרבע שעה אחרי התחלת הסרט שמעתי רשרוש משונה, וכשהסתכלתי לעברה, ראיתי שראשה שמוט לאחור ומפיה הפעור נשמעים קולות נחירה עדינים. נזכרתי איך בלילות השמירה בקיבוץ, הייתי מחכה שהבת השומרת עימי תעצום את עיניה ותירדם, אבל כאן חשבתי שיותר טוב שהיא תמשיך לישון וחזרתי להסתכל בסרט ולנחש על מה מדברים שם.
כשחזרנו בתום הסרט ואני עצרתי בחניון שליד ביתה, היא הייתה ערה לגמרי. היא שאלה אותי אם אני ישן על מזרון מתנפח. אמרתי לה שאין לי צורך, אני פשוט משכיב את גב הכסא לאחור. כשהדגמתי לה איך אני עובר מישיבה לשכיבה, היא ניסתה לעשות את אותו דבר עם מסעד המושב שלה ופתאום היינו שנינו שכובים זה לצד זו. כל מה שקרה אחר כך, ואת זה אני רוצה לציין לזכותי – קרה כשאני בעיניים עצומות. יכול להיות שגם היא עצמה האת עיניה, אבל לא ראיתי, כי אני עצמתי קודם. בכל אופן, היתה זו עבודת ידיים הדדית, דרישות הטבע שלי, וכנראה גם שלה, באו על סיפוקם גם בלי הורדת מכנסיים. ואם היא במקרה היתה בתולה לפני שסערת הטבע התחילה, היא נשארה כזאת גם אחרי שהיא נגמרה.
פוצ'ו
המשך יבוא
אהוד: ראו את הצרופה עם הצילום של פוצ'ו עם האיכר איזידור רוט ובתו הממושקפת בעיתון האמריקאי המקומי מיום 31 ביולי 1959, לפני כ-59 שנים, וזו הוכחה שכל מה שמספר פוצ'ו זוהי אמת לאמיתה, כולל המזמוז עם הנכדה.
* * *
כבר עבר שבוע
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כבר עבר שבוע –
מאז סמי סאלים חאמד נער יפה תואר
אולץ לפוצץ עצמו ב"שווארמה ראש העיר"
בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב
ולהרוג תשעה אנשים –
(אחרת שולחיו היו מחסלים אותו ואת בני משפחתו
ואילו הסגיר עצמו עם המטען היו חבריו האסירים
אונסים ושוחטים אותו בכלא כבוגד – )
כבר עבר שבוע –
והמשוררת הלאומית אגי משעול
(כהגדרתה בראיון עימה ב"מוסף הארץ")
טרם פירסמה שיר קינה על מות
סמי סאלים חאמד נער ענוג שאולץ –
(כפי שכתבה על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים
שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי
ליד שער ברנדנבורג בברלין)
הייתכן?
שֶׁרק על מתפוצצות היא מְגָגְדֶרֵת שיר?
פורסם בגיליון 135 של המכתב העיתי מיום 24 באפריל 2006
* * *
"קלטתי בתוכי את כל הניגודים"
משה גרנות מראיין את חיים גורי
(ירושלים 28.12.00)
ברגיל כשאני מגיע לביתו של סופר לראיין אותו, אני מביט מעט בחדר להתרשם מ"הקן" לפני שאני שומע את "ציפור השיר". אני סוקר את הספרים שעל המדפים, את התמונות שעל הקיר, את הרהיטים, את הפרחים שבאגרטל.
הפעם היה הכול שונה: הקור שנשב מלחיצת היד של חיים גורי כשנכנסתי לביתו, והדרישה שלו להתחיל מיד בראיון ללא שיחות בטלות מקדימות, מבטו הזועף כלפיי, כאילו באתי לחומסו חלילה, והנימה הכעוסה של קולו – כל אלה השכיחו ממני את מנהגי הנ"ל, ואני מודה שאינני זוכר דבר מחדר המגורים בו שהיתי כשעתיים, להוציא דיוקן גדול, שחור לבן, של חיים גורי זעום גבות, שהיה תלוי על הקיר שממולי. כיוון שלא ראיתי עצמי חופשי לקום ממקומי, לא התקרבתי לתמונה, ואינני יודע מי הצייר החתום עליה.
למעשה, הייתי צריך להיות מוכן לקבלת פנים כזאת: במשך חודשיים אני כותב לחיים גורי ומצלצל אליו, והוא עונה לי תמיד בחוסר סבלנות, מבקש ממני לשלוח לו ראיונות קודמים, מבטיח להחזיר צלצול, ואיננו מקיים את הבטחתו. מעולם לא טרחתי כל כך הרבה כדי להשיג זכות לראיין יוצר כמו בפעם הזאת.
ואם ישאל הקורא, מדוע התעקשתי – אשיב, כי קודם כול מדובר במי שנחשב בצדק לקלסיקון של הספרות העברית החדשה, אשר שיריו הרטיטו לבבות והדמיעו עיניים ממלחמת השחרור ועד עתה, והרי לא ייסלח אם מקומו ייפקד מסדרת הראיונות של "מאזנים". ושנית, מסיבה הרבה יותר פרוזאית: לפני שאני מראיין יוצר, אני משתדל לקרוא כל אשר כתב, או לפחות את רוב כתביו, וכך אני עשיתי גם עם כתבי חיים גורי המגוונים מאוד, ואני חשתי רחמים עצמיים שכל הטרחה הגדולה הזאת לא תזכה לשכר המיוחל – הראיון; כי הרי באמת, אף אדם אינו קורא את כל כתביו של יוצר – עידית וזיבורית – רק לשם הכיף.
אני מודה שהיו רגעים בשיחה בינינו שרציתי פשוט לקום וללכת, אבל באמת חשבתי באותו המעמד, ואני מחזיק בדעה זאת גם כעת הגם שייתכן כי לא יאמינו לי – כי ראוי שאשא כל זאת ואף יותר (וכמובן, ללא שכר, וללא הוצאות!) משום הכבוד הגדול שאני רוחש כלפי הספרות העברית, כלפי אגודת הסופרים, כלפי הירחון שלה וכלפי מי שעורך אותו.
בהמשך הראיון התרכך חיים גורי מעט, וממש לקראת הסוף אפילו הוצע לי כיבוד, שכמובן סירבתי לקבל כדי לא לבזבז על זוטות את מכסת הזמן שהוקצבה לי.
ובכן, אנו חוזרים אל תחילת הדברים, כשמתח רב שרר באוויר, ואני נשמע להנחיות, ומתחיל מייד בראיון:
מ' ג': הראיון בוודאי יתפרסם כעבור מיספר חודשים, ולא ניתן לנבא מראש איך ייפלו הדברים עם הפלסטינאים, אך קשה לי שלא לשאול אותך שאלה בתחום האקטואליה: בשירך "ירושה" ("שושנת רוחות" 1960) אתה כותב: "...אבל את השעה ההיא (שעת העקידה) הוריש לצאצאיו / הם נולדים / ומאכלת בלבם." ובשיר הפותח את שני כרכי השירה שלך ("השירים" 1998) – "שיר על הפחד" כתוב: "נולדתי עימו (עם הפחד), והוא היה צילי". איזו פרספקטיבה חדשה כלפי "פחד יצחק" הכרוני של עמנו התגבשה בליבך לנוכח האירועים האחרונים?
ח' ג': (בכעס רב) עזוב! הפחד הוא פחד אישי. ב"ירושה" יש מימד היסטורי, אבל ב"שיר על הפחד" מדובר על פחדו של ילד. בגלל העובדה שגורי עוסק רבות במימד ההיסטורי, מכניסים שירים אישיים במימד הזה! זה בכלל איננו מתקשר לאקטואליה. יש שם יותר מתח מאשר פחד מפני פוגרום, חס וחלילה, או מה שאתה מכנה "פחד כרוני". מדובר על זיכרונות של פחד מפני הלילה, מפני חתול מגיח... סבא נוחר בחדר, ואני פוחד שמא נשימתו תיקטע. הבעייה של השיר "ירושה" היא שמאז שהוא התפרסם, הוא עורר ויכוח קשה לגבי הסיום שלו. תלמידי שמינית וסטודנטים בארץ ובחו"ל, בקנדה, בטקסס... שהרי הוא תורגם לכמה שפות – ראו כאן מין דטרמיניזם, כאילו אני מתווה בשיר את נתיב הסבל והפורענות "איך אתה, חיים גורי, מועיד אותי, איש צעיר, לעקידה?!" אבל מדובר פה בחוויית זיכרון, לא בגזר-דין. בפינלנד, נוצרים, ידידי ישראל מובהקים, פירשו את השיר פירוש נוצרי, כביכול, מדובר בשיר על ישו הנעקד, העולה על המזבח, וכיוון שהיהודים לא קיבלו את ישו, לכן תקועה להם סכין בלב. אני רואה בשיר ביטוי לתרבות של זיכרון.
יצאו שתי אנתולוגיות על השואה באמריקה, והשיר הזה פותח אותן. זה לא הפירוש שלי, אך העורך חשב שהשיר מדבר על השואה. ועכשיו אתה מושך אותי לאקטואליה, ולא נוח לי.
מ' ג': אתה לא יכול להתכחש לכך שחלק גדול של יצירתך מתנתב אל האקטואליה. מכל מקום, לזיכרון יש מעמד חשוב ביצירתך. "הנה, מוטלות גופותינו", "באב אל-וואד", "הרעות", "התפילה" הפכו לחלק מתבניתו של יום הזיכרון, כמו "ראי, אדמה", "מגש הכסף" ו"אשרי הגפרור". כתבת עשרות שירים שמשוועים לשמר את הזיכרון, שלא יתמסמס בהמולת חיינו. כדי להזכירם לקורא, אציין כמה מהם: "פרידה על החוף", "מותו של האיש בשדה", "כדור תועה", "מעל ההריסות" ("פרחי אש", 1949), "משלט הסודנים", "הנשכחים", "אפילוג" ("כלולות", 1950), "מנוחה" ("איומה").
באחד השירים אתה כותב: "כאן מוטלים באפרקדן כל גיבורינו / ללא מכאוב ללא אשם, / כי נלקחו אל עפרנו / או הספרים נטלו נפשם." ("החשבונות הארוכים", בתוך "שירי חותם"); ובמקום אחר: "אני מלא מתים. / אני מלא מתים הנשמרים בי. / אני מלא שמות החקוקים באבן / והשבעות ולחשים ונדרים" ("יריד המזרח" – בתוך "תצפית מאוחרת" 1997-1995).
אני מבקש לשאול אותך כיצד אתה מגיב לסירוב של חלקים גדולים מהאומה מלהיות חלק מן הזיכרון הזה, כגון מצביעי ש"ס, אנשי "קשת המזרח", תנועת ההיסטוריונים הפוסט-ציונים – כל אלה נוספים למי שמלכתחילה לא לקחו חלק, כמו ערביי ישראל והחרדים הקלאסיים; יש תחושה ש"הזוכרים" הפכו למיעוט מבוטל במדינה?
ח' ג': (עדיין כועס) מה זה נוגע לזיכרון הפוליטי? הערבים אינם זוכרים את הזיכרונות שלנו, כי הם עם אחר. החרדים זוכרים את תשעה באב ואת יום הכיפורים. הם עוברים חוויה לאומית אחרת. שירה היא פרי של חוויה אקטואלית. היא אוטונומית. אני זוכר אחרת. יש זיכרונות שאין לי בהם חלק. ללאום יש זיכרון משותף – "זכור את אשר עשה לך עמלק!" רבי נחמן מברסלב אמר ש"בזכירה סוד הגאולה". אני חי בתרבות של זיכרון. ה"יזכור" של הסידור ושל ברל כצנלסון שייך למכלול תרבות הזיכרון. אני לא מניח שיקום דור אשר לא יזכור, והזיכרון תמיד מעיק. גם בעמים אחרים יש תאריכים שמביאים לזיכרון עד טירוף הדעת. ביום האשורה, יום הזיכרון להריגתו של חוסיין, בנו של עלי, בקרב כרבלא, מלקים עצמם השיעים עד זוב דם – כל זאת בגלל הזיכרון.
אני אינני רואה עצמי שייך לקבוצה של זוכרים, לעומת אלה שאינם זוכרים. יש סך כול של תרבות עם הרבה זיכרון, אולי יותר מדי, כאילו ידם של המתים מונחת על הכתף. השנים האחרונות הוסיפו לנו ימי זיכרון, ימי זיכרון ישראליים מובהקים: יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. רוב הציבור עומד מאחורי ימי הזיכרון האלה, וזה עובר מדור לדור. אימי ז"ל כתבה: "אנו חיים כל עוד חיים הזוכרים אותנו." יש דברים שרוצים לשכוח. אי אפשר לזכור כל הזמן, כי יש זיכרונות ששוברים את ליבו של האדם.
מ' ג': אולי לא התנסחתי כהלכה – לא התכוונתי לזיכרון הלאומי בכלל, אלא לזיכרון הכרוך בתקומת ישראל, בישראל המתחדשת...
ח' ג': בחידונים הרבים עכשיו בטלוויזיה, שואלים שאלה שכל אחד מאיתנו היה יודע לענות, והנה, הצעיר המוכשר שיושב שם, אומר: "עבור!", כי אין לו מושג. זה יכול לקרות גם לי, אם ישאלו אותי שאלה שלא מן החוויות שלי. אבל אם האדם הצעיר יפתח את השירה העברית, הוא יהיה מוכרח לגעת בזיכרון. בשירה העברית יש יותר זיכרון מאשר בכל שירה אחרת בעולם. מי שקרא את "בעיר ההריגה" של ביאליק – איננו אותו האדם.
מ' ג': נעבור ברשותך לעניין אחר, שלונסקי, כידוע, חילק את היוצרים לשני סוגים: הדומים למרצפת, והדומים לרגבי האדמה. מי שדומה לרגבי האדמה – מושפע מהגשם ומניב תנובה, ומי שטוען שאיננו מושפע – דומה למרצפת שאינה סופגת מים.
הקורא את שירי הזיכרון שלך מתרשם שאתה מבליט בכוונה את מקורות ההשפעה על שירתך. אני מתכוון בעיקר לתמונות אלתרמניות בחלק משיריך: "ואנשים בחוף ידומו עם השיט, / והם יראו: העלם ההרוג / צועד סהרורי, פורש את זרועותיו / אל אור החלונות, אל המולת הבית." ("פרידה על החוף" בתוך "פרחי אש", 1949); או "שם פגשתי שנית את רעי האבוד, / שמכר את חייו על ההר, הוא צמח לפניי פרחחי וחבוב, / כה יפה כעולה מעפר." ("אפילוג" ב"כלולות", 1950; וכן שירים רבים נוספים כגון – "מעל ההריסות", בתוך "פרחי אש", "קץ החופשה", "ובשובי" בתוך "שושנת רוחות", 1960, "מנוחה" בתוך "מחברות אלול").
היכן הגבול, לדעתך, בין השפעה לגיטימית, נוסח שלונסקי, ובין השפעה בלתי לגיטימית?
ח' ג': (בזעם; העיניים רושפות ממש!) אני לא אוהב את השאלות שלך! אין משורר שאיננו מושפע. אין כל דמיון למשל של שלונסקי. אתה ממש תקוע בדברים שכתבתי בראשית הכתיבה שלי. אחרי השירים האלה כתבתי עוד עשרה ספרים!
מ' ג': לא התחייבתי לשאול אותך שאלות שאתה תאהב. אף על פי כן, לא ברור לי מדוע אתה כועס, הרי שלונסקי טוען כי אין שירה של ממש שאיננה מושפעת. אחרת לא מדובר בשירה, כמו שמרצפת (שלונסקי קרא לזה "בלטה") אינה מושפעת מן הגשם, ואינה מניבה דבר.
ח' ג': שלונסקי היה שנון מאוד, אך אני לא מבין את הקשר. אין משורר שהוא רק מרצפת. כשהכול מרוצף, יש שיטפונות, המים פורצים ומציפים את דרום תל אביב.
אני רוצה להיות מגורה מהשאלות, ואינני מגורה. אני אדם פוליטי מאוד. כתבתי מאות מאמרים, ואולי אלפים. גם התיעוד ההיסטורי איננו מנותק מן האקטואליה. חוויה של משורר זה משהו אחר לגמרי. אתה מזכיר את ש"ס, ואני נאטם כדי לעבור מהנושא הזה. לאנשי ש"ס י"א באדר, יום נפילתו של טרומפלדור, לא אומר כלום. אני מודה שאלתרמן השפיע מאוד על גורי הצעיר. הרי תרבות היא שלשלת קבלה. אלתרמן סיפר לי לפני שנים רבות כי בדברי ההקדשה לשלונסקי על ספרו "כוכבים בחוץ" כתב: "כל שורה בספר הזה היא בעלת חוב לשירתך." ברור שיש מגעים, אני יודע מה זה רגב. מי שכותב שורה אחת יפה הוא לא מרצפת.
מ' ג': בין הדמויות המיתיות שחוזרות ומופיעות ביצירותיך, אני מוצא הרבה את שמשון, אבשלום ואודיסאוס ("שמשוניי", "צמיחת השיער", "אבשלומיי" בתוך – "תנועה למגע"; "אבשלום" בתוך - "מחברות אלול"; "אודיסאוס", "אינך מלך" (בתוך "שושנת רוחות"); נדמה שאתה שם דגש על דמוית אלו. מדוע?
ח'ג': יש לי שירים רבים שעוסקים בדוד, בשאול, בשמואל, בעשיו, יש לי שיר המלמד סנגוריה על אחאב, שיר על אליהו הנביא. הייתי מרחיב את גלריית הדמויות שהבאת. אני קשור לכל אחד מן הגיבורים. אני לא גדלתי באווירה מסורתית, לא ערכו לי בר-מצווה ולא הלכתי לבית הכנסת. השירה שלי בתחילתה הייתה רוויה בעברית המדוברת ונכתבת בארץ מאז בן-יהודה. הרובד המקראי בשירתי תפס מקום חשוב. ברבות הימים נוספו רבדים אחרים: המדרש הפיוט, שירת ספרד. השיר "גשם נדבות" (הערה: בתוך "מחברות אלול" – "השירים", כרך ב', ע' 164) עוסק בהרג נביאי הבעל והאשרה על הכרמל. אליהו הוא הסיוט של אחאב. אליהו הוא הדמות של הבודד במדבר, זה שעולה בסערה השמיימה. אני רותקתי אל העימות בין מלכים לנביאים. יש בי הערכה לנבואה, ולבי נתון לתוגת המלכים המאלצת אותם לחטוא. השיר "כתר" (שם, ע' 167) עניינו – גזילת המלוכה משאול על ידי שמואל, ושם מיוחסת לשמואל אמירה "קומוניסטית": "הוא לא ידע שאין חכמות, שמי שלא איתנו במאה אחוז / מוכרח להיות נגדנו." בין הדמויות המקראיות בשיריי תמצא את עשיו ("ריח השדה", שם, ע' 156) – אהבנו את עשיו כי ריח בגדיו כריח השדה, כי היה צייד.
בשירתי מצוי גם רובד כנעני, למרות שאינני כנעני, אבל נכון שנושא הטריטוריה והשפה מופיע הרבה בשיריי. אני מזכיר בשיריי שמות של משוררים, כמו רחל, רטוש, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר. אני אפילו מצטט משוררים – לעיתים באירוניה ולעתים בקבלה.
בין שירי הזיכרון שלא הזכרת, יש הרבה שירים על השואה...
מ' ג': שאלה על כך עוד תבוא, אני אשאל בהמשך...
ח' ג': ...אני כבר בן שבעים ושבע, ובמשך השנים קלטתי בתוכי את כל הניגודים, מבלי להכניע שום גורם משמעותי, אפילו אם בעקבות כך יש בתוך הלב "מלחמת אזרחים", כש"הצודקים", שבה "הצודקים יורים ביתר הצודקים", ככתוב בשיר "מלחמת אזרחים" ב"שושנת רוחות". יש זיכרון יהודי מרטירי. צריך לשבץ את השירה בשלשלת הקבלה של התרבות. חלק מן השירים שהזכרת אתה אינם שירי זיכרון.
מ' ג': ב"פתח דבר" לאסופת שיריך ("השירים", 1998) אתה מודה לשלושה אישים: לאביך ששמר כל שיר שנאסף, או לא נאסף בספר, לשלונסקי שפרסם את שירך הראשון ב"משמר" ב-1945, ולמשה שמיר שהביא את השיר הזה לשלונסקי. אילו היית צריך עכשיו לכתוב את "הפתח דבר", אילו דמויות מן הרבות המוזכרות בכתיבה המגוונת שלך היית מוסיף על השלושה?
אני זוכר שברומן שלך "הספר המשוגע" אתה מתפעל מאוד מס' יזהר, ומאלתרמן, ואירוני לגבי "החיים כמשל" של פנחס שדה. את מי אם כן, היית מוסיף על השלושה?
ח' ג': אני מתייחס באותו "פתח דבר" לשני הכרכים רק לאנשים שסייעו לי בראשית דרכי ובהמשכה בהוצאת הספרים, ולאו דווקא לסופרים שאני אוהב ומעריך.
אני לא חושב שיש אפילו אות אחת על יזהר, או על אלתרמן, פנחס שדה! אתה מוכרח להראות לי על מה אתה מדבר. איפה מצאת את זה?
מ' ג': אני הרי התחייבתי בפניך לשלוח לך את הראיון לפני הפרסום. אז אני אציין עמודים.
הערה: הריני משלם את החוב: ב"הספר המשוגע" (עם עובד 1971, ע' 21) יש לטעמי, אירוניה דקה על פנחס שדה: "שעה המזכירה לי כמה דפים יפים מ'החיים כמשל', אך פנחס שדה לא נכנס לשם אותו יום. לפי ספר וידוייו, גמל חסדים לשתי נערות דתיות בזו אחר זו... 'ירושלים החדשה'. זכות גדולה. משורר."
את ס' יזהר ואת נתן אלתרמן ואת יצירותיהם מזכיר חיים גורי בספר זה יותר מפעם אחת. אציין חלק ממראי המקום: ע' 47, 50, 52, 81-82.
בעקבות הערתי זאת הוסיף חיים גורי הערה משלו בזו הלשון:
אכן ניתן למצוא בעמוד 21 ב"הספר המשוגע" קמצוץ של אירוניה לגבי הקטע הזה. אך יחסי אל פנחס שדה ויצירתו, החל ב"משא דומה" ואילך היה יחס של כבוד והערכה מרובה. גם הייתי לידו בימיו האחרונים בירושלים.
ובאשר לאלתרמן, חיים גורי מודה שאמנם שכח שהוא מופיע בספר, ומציין שבהערתי הנ"ל לא הזכרתי, בנוסף על הנ"ל, פרק שלם העוסק באלתרמן האיש והמשורר, יחסיו עם יצחק שדה וסיפור הצטרפותו, לבוש חליפה שחורה, אל חבורת הפלמ"ח עם בואם של יוסף קרוניאנסקי ורניה הרשקוביץ, ראשוני אנשי "החלוץ", ניצולי השואה. אלתרמן מופיע בפרק "מרים המשקולות" בשם נתנאל, ויצחק שדה בכינויו "הזקן" – ע' 216-212..
ח' ג': (נרעש מאוד) אתה מערבב פה שני דברים: אני הודיתי לאבא שאסף את השירים. היתה בו מסירות קורעת לב. הנה, עכשיו אשתי שוקדת על ארכיון משפחה. יש תיק של כל המכתבים שלי שכתבתי הביתה מגיל צעיר, כשהייתי מגוייס, או כשהייתי בסורבון. למשה שמיר אני חייב תודה. שלונסקי הדפיס את שירי הראשון באוקטובר 1945 הוא שינה את השורה האחרונה, ובמהדורה מאוחרת החזרתי את המילים המקוריות.
(הערה: הכוונה לשיר "מסע יום" השונה במהדורה הראשונה של "פרחי אש", ספריית פועלים 1949, לעומת המהדורות המאוחרות; ראו "השירים" 1998, כרך א' ע' 77). אני ממש לא חושב שיזהר מופיע ב"הספר המשוגע". (הערה: ראו דבריי בסוגריים לעיל).
מ' ג': היצירה האומנותית עסקה מאז ומעולם בדין ודברים כואב עם שלושה תחומים: המוות, האהבה והאלוהים. על המוות בשיריך רמזתי לעיל; שירי אהבה יש בספריך למכביר ("הזכות והתקווה" – בתוך "כלולות", "אור זרוע" בתוך "תנועה למגע", "בתחנת הרכבת", "ביקור", "איומה", "פניה", בתוך "איומה", "יופייך הנמשך", "נשארת עימי", בתוך "מחברות אלול" ועוד רבים), "שהדי במרומיה" ("הבא אחריי"). מה שפחות מזוהה עם שירתך, כך התרשמתי, הוא הדין ודברים הפנימי עם אלוהים...
ח'ג': (בכעס) אתה טועה בגדול! (שולף מהמדף את שני כרכי השירה שיצאו ב 1998 ומעלעל), אני כופר בהנחה שלך. נכון שאני לא איש מאמין, אבל לאורך כל ספריי מופיע אלוהים בהרבה הקשרים, במישרין ובעקיפין. ראה את מחזור השירים "סיפור בשלג" (השירים 1998, כרך ב', ע' 291) עוסק בעם שנעקד על ידי אלוהים. בשיר "חשבון עובר" (בתוך "איומה", שם, ע' 102): "ושוב כמו תמיד בארץ ישראל, / הדרכים כואבות בעקבות עולי רגל / ואלוהים מרגיש כמו בבית / ואחיי עודם קוראים מן המיצר"; או ב"אחרת" שנכתב לזכר צביה לובטקין (שם, ע' 100): "אחד ראהו / ואחד גמל לו חסד ומשחו ראשון / בין הבנים / לשוד ושבר / ... על כן ארור עשהו / ... עומד מנגד / ומנסהו מוריות מייחלים. / ובא השמש / ואין אילים, לצערי." כלומר, יש שוב עקידה, ואין אילים; או המחזור "רקוויאם" (שם, ע' 287-286), שהוא מאוד אלגורי. הביקורת לא נגעה בו, אבל בשבילי הוא מאוד חשוב – בשיר 17: "החלשים לא יסלחוהו / על שעשו להם." ובשיר 20: "המתים עדיין לא קברו את המתים. / היתה שקטה. / גם ראתה מה רב טוב שצפן ליראיו. / הן לגיונות ישובו ביום שופר קורא. / והקנאה תאכל את האלוהים האחרים – למי כאלה עוד?! / אפילו הסוסים יתפעלו!"
או השיר "אחות קטנה" (שם, ע' 288) שם תמצא את השורות: "אז מה אם לא היתה ליד ה' ביוסדו ארץ? / אז מה אם גם היא לא ידעה על מה הוטבעו אדניה?"
בשיר "כתר" (שם, ע' 167), שיר על המלך שאול, והנביא שכעס עליו שחמל על עמלק. ה' היה עם הנביא בשעה שהרג את אגג; תראה גם "ריח השדה" (שם, ע' 156), בו תמצא את מימד המועקה, ו"מלך רע" (שם, 165) – "קשה היה לך עם אלוהים. הוא לא היה צילך"; או "גשם נדבות" (שם, ע' 164): "כאשר קראו באוזניהם (של בני כוהני הבעל) בשמו של איש האלוהים / הם לא חשבו על גשם, רק על דם."
לא גדלתי בתרבות דתית, אני לא מתמודד עם אלוהים כאיש דתי. אני כופר בטענה שלך – אלוהים מופיע בהרבה הקשרים במישרין ובעקיפין. אצטט דברים של רב ידוע: 'אינני יודע אם יש אלוהים, אך עליך לנהוג כאילו יש.' בעקבות השואה יש שנעשו כופרים, ויש שהתחזקו באמונתם. למרות שאינני דתי, האל קשור במכלול תרבותי שאני חלק ממנו.
מ' ג': הרחבת בעניין הזה, ואני איאלץ לדלג על מיספר שאלות כדי לעמוד בלוח הזמנים. אשוב לנושא שרמזת קודם שלא התייחסתי אליו: בשירך "שנית בווינה" ("תנועה למגע", 1968) אתה מזכיר "יהודי קטן" שחי זמן מה בחיפה, ועתה הוא בעליו של המלון Grande Bretagne”", בו התגורר היטלר. אני חשתי בשירך את מפח הנפש כלפי תופעת השיכחה של אימי השואה. איך אתה הגבת כאשר בבית ספר בתל אביב ("קדמה" בהנהלת סמי שלום שטרית) ערכו טקס לזכר השואה, והדליקו 7 משואות – אחת לזכר כל מדוכאי העולם?
ח' ג': אתה מתכוון לשטרית. לא חשבתי על זה. זה נראה לי אירוני. שאחרי המלחמה הקים יהודי רומני את "בר קזנובה", ושם התעלסו שחורי עור עם נערות גרמניות בהירות, וזה נראה לו כנקמה (הערה: חיים גורי אינו מדבר על השיר שהזכרתי). חצי מיליון ישראלים עזבו את הארץ. עם של צוענים! אבל באמת אני לא יכול לשפוט. אנחנו עדיין בתהליך של היווצרות, אנחנו עדיין לא התיישבנו. אני מאמין ב"כור ההיתוך".
מ' ג': "כור היתוך" נחשב היום למילה גסה.
ח' ג': לא עבור איש זקן כמוני. היום המילה "עלייה" אינה נחשבת למילה אקדמית. מדברים על "הגירה", על מהגרים ועל בני מהגרים. יחד עם זה, בני מהגרים, שרידי השואה, הפכו תוך דור אחד לגדולי השירה העברית: עמיחי, זך, אפלפלד. אני חש כבר את תועפות היצירה של בני עולי רוסיה ושאר העולים של היום שהפכו את הארץ הזאת למולדת.
היתה תקופה שאנשים שינו בה שמות: גרין הפך לבן-גוריון, ושרתוק הפך לשרת. אבל סמילנסקי נשאר סמילנסקי, ואלתרמן נשאר אלתרמן. לא היתה כפייה. אני הייתי גורפינקל, שמשמעו לא היה ברור לי. אבא אמר לי שזו אבן חן. השם לא אמר לי כלום. חברים קראו לי ג'ורי. שלונסקי שלף את האפוסטרוף, ומג'ורי הפכתי לגורי. עמוס קינן היה לוין. היום יש ריאקציה אורפז חזר להיות גם אורבוך, כי לטענתו השם "אורפז" חסר שורשים. אנחנו היום פתוחים לכל מיני השפעות. היום התקשורת היא גלובלית, והתרבות העברית והשפה העברית ימצאו את השורשים בשלשלת הקבלה. אני עצמי הייתי במעמד הר סיני, בברית בין הבתרים, אני הייתי אפילו במחנות ההשמדה, למרות שלא הייתי שם פיזית. אני מזדהה עם אחיי שם.
יש רגעים של ייאוש, בשל התחושה שיש בנו איזה כרומוזום מעוקם. אנחנו הרי בנסיגה גדולה מן הממלכתיות שהיתה כאן לפני שלושים שנה. הסקטוריאליות הפכה ממש לטירוף. זה נכון שנעשו הרבה עוולות: שברו מסורת, נגרם הרבה סבל. אבל באמת, העלייה לא היתה רק השפלה ודי די טי. אני לא מקבל את זה.
מ' ג': אילו שאלתי אותך אני שאלה על אקטואליה, היית מתרגז נורא, אבל אתה מרצונך הטוב גלשת לזה...
ח' ג': אני סומך על כך שאתה הבטחת לי לתת לי לבדוק את הראיון לפני הפרסום, כי אתה איש אמת. אספר לך קוריוז: אחרי מלחמת ששת הימים ראיינתי את פנחס ספיר, ושאלתי אותו איך הוא הרגיש כאשר נכבשו חבלי המולדת, והוא ענה לי:
"מי צריך הר מלא אבנים ומלא ערבים ששונאים אותנו?"
בעקבות הכתבה, שאל דיין: איך ייתכן ששר יתבטא כך?
אלתרמן כתב על כך את הטור שלו. ספיר התנער מכל זה ואמר: בא בחורצ'יק (הייתי אז קרוב לחמישים!) שאינני מכיר אותו, וסילף את דבריי. אני הראיתי את הראיון למזכיר של ספיר, והוא נאלץ להודות שכל מילה שציטטתי מפיו של ספיר היא אמת.
מ' ג': התרכזתי בעיקר בשירה שלך, אבל יצירתך באמת עניפה מאוד ומגוונת מאוד, כגון רומנים ("עסקת השוקולד" – 1965, "הספר המשוגע" – 1971, "החקירה – סיפור רעואל" – 1980), היסטוריה ספרותית ("עד עלות השחר" – 1950), רשימות סמי-עיתונאיות ("מול תא הזכוכית" – 1962, "דפים ירושלמיים" – 1965, "מי מכיר את יוסף ג'?" 1980, "רשימות מבית היין" – 1991), הפקת סרטים ("המכה ה-81", "הים האחרון", "פני המרד"), עריכה (חבר מערכת של "למרחב", "דבר", עורך "משפחת הפלמ"ח", "אלבום הפלמ"ח" – 1959, "סיפור המעשה" – על ההסתדרות, "השורש" – 1961, "אלבום העולים" – 1963 ועוד). אתה גם מתרגם (בין התרגומים – "הלילה" של אלי ויזל). האם אתה מרוצה מהרב-צדדיות של יצירתך, או היית מאושר יותר, אילו התרכזת בתחום אחד בלבד? אני, למשל, חש בפרוזה שלך וברשימות הסמי- עיתונאיות שלך את המשורר, ולא את האפיקן.
ח' ג': איך הגעת לכל זה? זה לא נמצא בסקירה הביוגרפית על כתביי...
מ' ג': אני קראתי את רוב כתביך, אם לא את כולם.
ח' ג': נכון, יש שירה במה שנראה כתיעוד. ב"עד עלות השחר" יש פיקציה של תיעוד. "מול תא הזכוכית" הוא חיבור עיתונאי מובהק.. הרשימות שלי הן עדיין לא בדייה. ב"רשימות מבית היין" יש שירים ליד סיפורי מעשה, ונכון, יש תיעוד עיתונאי סמי-ספרותי. על "רעואל" נאמר שהוא תאום של גורי...
מ' ג': הוא נולד גם כן בשנת 1923...
ח' ג': נכון. היה לי צורך להימצא בכל המקומות באותה העת. על בני מהרשק נאמר כי היה באותו הזמן בשני מקומות: בתל אביב, בהפגנה נגד הספר הלבן, ובכפר גלעדי. "הספר המשוגע" הוא תערובת של זיכרונות נעורים, והוא גם ספר שירה. יש בו שירים שיכולים לעמוד בפני עצמם, והם שובצו בספר. היה לי צורך לבטא את עצמי באופנים שונים. במחזה לא הלך לי. היתה לי מחשבה לכתוב מחזה, אך לא הלך. לעומת זה, התנסיתי בהפקת סרטים. יצחק צוקרמן (אנטק) פנה אליי. הוא לא שיער, ואני לא שיערתי, שתצא מזה טרילוגיה, שיצירתה תימשך שתים עשרה שנה. זו היתה תקופה אדירה. קודם כול, התנסיתי בעבודת צוות, הרי תמיד כתבתי בבדידות. חוץ מזה, המחקר, חיפוש החומר... והמכאוב הגדול.
אני ניצבתי באזור התפר שבין עולם המעשה לעולם הרוח. במאי 1958 הגעתי לאלג'יריה בעיצומו של מרד הגנרלים בסכנת נפשות. ליוויתי עולים מרומניה דרך וינה ונאפולי. המעשה לא בא על חשבון היצירה. אלה דברים נפרדים. לא קל היה להיות סופר בתוך ארגון לוחם, בתקופה שאינך יכול שלא להיות חלק מן השורה. זו היתה תקופה בה שלט אתוס הצודקים. עכשיו אנו עדים לסיפור של אשמה וחרטה.
אילו נדרשתי היום להחליט, הייתי בוחר את אותה הבחירה בדיוק: להיות גם עיתונאי וגם משורר, גם מתעד, גם בודה בדיות וגם מתרגם. כידוע לך תרגמתי את "הלילה" ואת "יהודי הדממה", תרגמתי חמישה מחזות וגם מהשירה הצרפתית.
הצורך לתעד קשור בתרבות הזיכרון. למשל, "דפים ירושלמים" מתחיל בצפת ונגמר בקרב בירושלים, כששירתי כמ"פ במילואים. בשירים אני כמעט אינני מציין תאריך. "גיחזי" הוגש לדפוס לפני מלחמת יום הכיפורים. אחר כך, אחרי המלחמה נוסף "נא סלחו לי", שיר קינה להרוגים, ושם היה הכרח לציין תאריך. תאריך מופיע גם ב"שירי וינה" וב"סיפור בשלג".
אני נסעתי המון בארץ ובחו"ל, חוויתי אירועים וקרבות. הנה, "רשימות מבית היין", אני אוהב את הספר הזה. אני לא הייתי במעמד של חוקר שבא מ"הצפון" לבחון את "הדרומיים". היתה לי סקרנות עצומה לדבר עם בני אדם. הם לא היו מדברים עימי לולא ראו אותי כחלק מהם. ב"המכה ה-81" אין קריינות שלי כלל. יש רק עדויות. בשני הסרטים האחרים ראיינתי 200 אנשים בבתיהם. ראיינתי סלוניקאים, נשארנו קשורים זה לזה. לפעמים טקסטים שנכתבו בפרוזה, עובדו כעבור עשרים-שלושים שנה לשירים, כי ביסודו הטקסט היה שירי.
מ' ג': אתה נפגשת עם התרבות האירופית בצעירותך בגלל השליחות לאירופה אחרי מלחמת העולם, אחר כך למדת תרבות צרפת, ואף למדת בסורבון. איך אתה מלווה את ההליך של הפיכתנו למדינה בעלת גוון תרבותי ים תיכוני?
ח' ג': אני מכיר בעיקר את התרבות הצרפתית. היא הותירה בי חותם עמוק. באשר לים תיכוניות – אנחנו ים תיכוניים ללא ספק. קאמי היה גם צרפתי וגם אלג'ירי. הייתי בערי יוון, באיטליה, בצרפת, אלג'יריה, מצרים. יש משהו בעולם הים תיכוני השמשי לעומת האפרוריות האירופית. יש גם מתח פוליטי בכל הנוגע לים תיכוניות: אתה רוצה להיות חלק מעולם זה, אבל הוא בעיקרו עולם ערבי ועויין. אורי צבי גרינברג דיבר על האחווה הים תיכונית, אך מאוחר יותר דיבר על שיני הנצרות ושיני האיסלאם. כשהייתי באלג'יר אהבתי את השילוב שבין הארכיטקטורה הצרפתית לזו הערבית. הים תיכוניות "מדברת" בקירות בוהקים, ואילו בארץ הקירות אפורים, ממש להתפלץ ממה שקם ונהיה פה. אבן גבירול בתל אביב הוא רחוב כזה - טיח מתקלף, הכול אפור. הלוואי שהיה בנו מן הים תיכוניות. יש שכונות חרדיות שאין שם פרח בחלון. אין בנו גם מהסבלנות הים תיכונית. בספר חדש שחיברתי אחרי ששני הכרכים יצאו לאור, אני מדבר על כך שחבל שאין בי סבלנות נרגילית. אנחנו איננו מתייחסים "ים תיכונית" לארץ שלנו. פעם היטבנו עימה. עכשיו אנחנו נוהגים בה בפראות. לא למדנו לאהוב את הארץ הזאת – ראה פרשת הקישון והקומנדו הימי. אני חש לעיים זר בארץ, שלא אוהבים את נופה, ולא מכבדים אותו.
מ' ג': כל מרואיין חש שאת השאלה החשובה, אליה התכונן, החמיץ המראיין. אתה הבעת אי שביעות רצון משאלותיי, לכן, אם יש שאלה כזאת, שלדעתך החמצתי, אנא, שאל וענה.
ח' ג': זה נכון שלא הסכמתי עם חלק מהשאלות, אבל בסך הכול ניתן לי כר נרחב להביע את דעתי, ואני מקווה שאתה בסופו של דבר תבחר את החלק הטוב מהראיון, ותתעלם מהחלק הרע. אולי אציין שאני מקווה לפרסם בקרוב ספר מסות בשם "השירה והזמן", ובו חוויות מפגישות עם סופרים וספרות, וכן אני רוצה לאסוף את מיטב הרפורטזה העיתונאית שלי. את זה הייתי רוצה לעשות. וכן, אני עומד להוציא ספר שירים חדש בקרוב.
מ' ג': אני מבקש להודות לך בשמי ובשם "מאזנים".
לאחר שהראיון תם, ואני אורז את חפציי כדי להסתלק, שאל אותי חיים גורי לפתע, מתי עליתי ארצה. עניתי שב-1951. ומאין? מרומניה. ואז הוא ציין ש"תקתק" לו משהו במבטא שלי. העברית טובה מאוד, אבל המבטא... הוא סיפר לי שאחרי שיצא הסרט "המכה ה-81" לאקרנים, ביקשה ממנו חנה זמר, אז עורכת "דבר", ללכת להופיע עם הסרט בפני סופרים רומניים בבוקרסט. לפני ההקרנה נשא חיים גורי דברים בפני קהל אטום, שנראה לו יותר כסוכני קג"ב מאשר כסופרים. אחר כך לא הופיע בכל העיתונות הרומנית אפילו רמז שהיה סופר ישראלי והקרין סרט על השואה – כלום.
אני, כמובן, התנצלתי בשם המשטר הישן, והבטחתי לו נאמנה שלא אני מיניתי את צ'אושסקו לנשיא.
זו הפעם היחידה בפגישה הזאת, שחיים גורי חייך.
עמדתי לצאת, כאשר חיים גורי סיפר לי כמה הוא מתפעל מהעדה הרומנית שהסתדרה בארץ יפה מבלי לבוא בטענה לאף אחד על קיפוח.
הגיע תורי לחייך: אני חמישים שנה בארץ, ורציתי להיות ישראלי מהרגע הראשון שדרכה כף רגלי על הרציף של חיפה. העברית היא החלק העיקרי בהווייתי הרוחנית: התאהבתי בשפה מהרגע ששמעתי את המילים העבריות הראשונות עם עלייתי ארצה – אלו היו מילותיו של נהג האוטובוס, שהוביל אותנו, את העולים לבושים בשתי מערכות בגדים חמים ביום חמסין (!) למעברה של באר-שבע: "לבאר-שבע, חבר!" – כך אמר הנהג, ואני הבנתי! אם אחיה אלף שנה, לא אשכח את צליליהן של מילים אלו!
והנה, מאז עברו, כאמור, חמישים שנה, וכמעט שום ישראלי לא החמיץ את ההזדמנות לנחש מאין באתי. כל ישראלי מרגיש שהייעוד שלו בחיים הוא להיות אנתרופולוג חובב: הוא משוכנע שמוטל עליו התפקיד לזהות את מוצאו של בן-שיחו על פי המבטא, הלבוש, תנועות הידיים, צבע העור וכדומה. אנשים מביכים זה את זה לתיאבון, ובשום מקום בקוד הנימוסים של ישראל המתחדשת אין "סעיף" המצביע על דיבורים כאלה כעל מעשה שלא ייעשה, שהרי הם מביכים, הם חטטניים, כי תרבותו של אדם נמדדת לא רק במה שיש לו לומר, אלא גם במה שהוא נמנע מלומר, גם בהימנעות מפלישה אל צנעת הפרט, והרי אין דבר יותר "פרטי" לאדם ממקור מחצבתו. אם הוא ירצה לספר לך, משום שאתה מקורב אליו – הוא יספר לך. אם לא – לך אין זכות לחטט. זהו חוק נימוס אלמנטרי, שאנחנו הישראלים חפים ממנו לחלוטין.
זאת אף זאת, לאחר שווידאנו שבן-שיחנו הוא אמנם בן העדה ששיערנו, אנחנו מתנדבים לספר לו בדיחה עדתית חבוטה, כדי "להעמיד אותו במקום הנכון."
כאמור, מאז ששמעתי את המילים הראשונות בעברית עברו חמישים שנה – אני חולם בעברית, והספקתי לכתוב למעלה מארבעים ספרים בעברית, והנה, כמעט אף ישראלי לא החמיץ את ההזדמנות "לשער" מאין באתי – וגם חיים גורי בתוכם! האיש שמחצית השעה קודם לכן דיבר בלהט על "כור היתוך", האיש שביטא בשיריו ובסרטיו אמפתיה אדירה לקורבנות מלחמת העולם השנייה, לא העלה על דעתו לשאול אותי, למשל, מה קרה עימי בימים הנוראים ההם. הרי יש אינסוף שאלות שאפשר לשאול. השאלה היחידה שעלתה על דעתו קשורה במה ש"תקתק" לו לגבי מוצאי. ואל יטעה הקורא: לא היו שם שתי שאלות – היתה שם רק שאלה אחת, ומה שקדם לה היה רק גישוש.
אלא שחוכמה בוודאי לא חסרה לחיים גורי, והמשיך כפי שהמשיך, ואחר כך אף השאיר בקשת מחילה על המשיבון שלי. ואני, כמובן, סלחתי לו, כפי שסלחתי לרבים לפניו, וכפי שאני סולח מראש לרבים שיבואו אחריו.
הערה של חיים גורי בשולי הראיון:
במכתב ההתנצלות ששלחתי לד"ר משה גרנות כתבתי שאין זה ממנהגי הקבוע לפגוע ח"ו בבאים לביתי. בדרך כלל אני מקבל אותם במאור פנים, גם מציע להם כוסית או קפה. אני מודה שהקשיתי על המראיין לקבוע מועד לראיון. אני מכיר בחסרוני. לעיתים אני "מושך" יתר על המידה את תשובתי, מחמת פיזור הדעת או טירדה דאוגה. זה מומי. היום שבו נפגשנו בביתי בירושלים לא היה "היום שלי", לצערי, לא הייתי חביב לעצמי ולזולתי. זה קורה. אחר כך מצאנו דרך נאותה להבהיר דברים וללבן בעיות. אני מודה לו על כך. התיאור המפורט והמתארך במקצת על "פניי הזועפות" ו"כעסי" נראה בעיניי מוגזם כלשהו. כמו כן, לא הייתי מעלה על דעתי ששאלה סקרנית רגילה, בארץ שבה מתקבצים אנשים מכל קצות תבל, על מקום הולדתו של אדם, תגרור אחריה משא עלבון כזה, שבגללו ילקו כל הישראלים ויואשמו בחדירה לא הוגנת אל "צנעת הפרט". לא פגעתי כהוא זה בעברית המצוינת של ד"ר גרנות. גדולי הסופרים והמשוררים בארצנו, זה כמה דורות, לא נולדו פה בין בית אלפא לנהלל.
חיים גורי
הראיון במלואו, כולל שתי ההערות שבסופו, פורסם ב"מאזנים", כרך ע"ח, מאי 2001, עמ' 31-26.
משה גרנות
* * *
אהוד בן עזר
קטע מתוך הרומאן
"מסעותיי עם נשים"
2013
בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:
"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים, סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!
נ.ב.
בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא 'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.
במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."
עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"
רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."
הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:
"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"
מחאתי כפיים.
"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.
רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.
אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.
היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."
אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:
"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי
ממני אל תַחְשׁוּשִׁי
בַּעיר של אבא חוּשִׁי
תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."
אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."
אהוד בן עזר
* * *
פרופסור אומן הכין את נתניהו
למפגש עם אובאמה
לפני כשבועיים [במייל שהגיע אלינו לא צוין התאריך המקורי], פגש בנימין נתניהו את פרופ' אומן בבר מצווה של מכר משותף וביקש: "תכין לי בבקשה תסריט של המלחמה שתפרוץ בחלוף חמש שנים מהנסיגה שלנו מיהודה ושומרון, תוך שימוש בכל הידע שיש לך בתורת המשחקים, ושבגינו זכית בפרס נובל, אני רוצה להראות את זה לאובמה, בארבע עיניים."
יומיים לפני שהמריא נתניהו למפגש עם אובמה, הגיע פרופ' אומן ללשכתו ומסר לו אישית דו"ח המשתרע על פני 92 עמודים ובו פירוט של התלקחות מבצע "אגרוף הפלדה" המכונה "מלחמת חוסר יש"ע" בפי העם. לפי דו"ח זה, שעליו עמל פרופ' אומן ללא הפסקה במשך אותו שבוע, ואותו קיבל תוך הפעלת תוכנת עתידנות אותה מפתח הוא עם צוותו מזה שנים, ואשר אותה הזין בנתוני מלחמת לבנון-2 ומלחמת עזה-1, התקבלה תחזית הבאה:
3 שנים אחרי מתן העצמאות למדינת פלסטין הריבונית בשטח של 97% מיהודה ושומרון + רצועת עזה + מסדרון יבשתי המחבר אותם, ייחנכו שני נמלי תעופה: אחד בינ"ל בין שכם לרמאללה והשני לטיסות פנים ליד עזה. פלסטין הריבונית תחל אז בתוכנית חומש לבניית תשתית תעשייתית וחקלאית תוך ייבוא אווירי של ציוד כבד לצורך זה. תוך זמן קצר יתברר לשירותי המודיעין הישראלי, שבתוך הייבוא התמים הזה מוברחת תשתית לתעשיית נשק, רכב משוריין, חומרי חבלה ובעיקר טילים במגוון טווחים ועוצמת פגיעה.
שנתיים לאחר מכן, חמש שנים לאחר הקמת מדינת פלסטין הריבונית, תפרוץ המלחמה בכל החזיתות: לבנון, עזה, יהודה ושומרון. האיראנים, שהסכימו בעקבות ההסכם שנחתם, חמש שנים קודם לכן, לאפשר ביקורת בינ"ל על מתקני האטום שלהם, הם אלו שדאגו לצייד את פלסטין הצעירה בציוד חקלאי ותעשייתי שבתוכו מוסווה הנשק, והם אלו שנתנו את האות להרעשה מאסיבית של ישראל לכל אורכה, לא כולל אילת.
העילה למלחמה, כפי שהובעה ע"י ראש ממשלת פלסטין – מרוואן ברגותי – היא: אי עמידת ישראל בהתחייבויותיה לזכות השיבה לקרובי ערביי ישראל.
הדו"ח של פרופ' אומן מפרט את כל הנסיבות ואת כל מהלכי הלחימה, על הגיוס החפוז של כוחות המילואים תוך מאבק בערביי ישראל שדאגו לפקוק את הצמתים בדרך לנקודות הגיוס ולא הסתירו את שביעות רצונם מהמלחמה, על אף שגם הם נפגעו.
לאחר פירוט הלחימה, שנמשכה כחודש וחצי, מציג פרופ' אומן את מאזן הדמים שהתגלה בסופה.
בישראל, שילמה תל אביב רבתי את המחיר הגבוה מכולם, ולפיכך גם הופגנה לכידות מלאה מימין ועד השמאל השיינקינאי, בעוצמת התגובה הישראלית.
אך אובדן חיי האדם בצד הפלסטיני היה איום שבעתיים, העובדה שישראל הועמדה במצב של לקראת חורבן בית שלישי הביאה את צה"ל, בשלב מסויים, לללחימה ללא מעצורים, שבעיקבותיה התגוללו עשרות אלפי גופות ברחובות הערים הפלסטיניות, רובם אזרחים חפים מפשע ובתוכם רבבות ילדים.
נתניהו הציג דו"ח זה, שנכתב במקור באנגלית, בפני אובמה ואמר:
"ידידי נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מדינת העם היהודי, מדינת ישראל, שבה התכנס עם הספר לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות, איננה מוכנה לרדת מעל בימת ההיסטוריה כקלגס מובס. איננו מסכימים למדינה ריבונית נוספת בין הירדן לים.
הערה: איננו יודעים מי המקור לטקסט ומי חיברו, אבל כמעט כל ישראלי שמשפחתו נטועה כאן עשרות ואולי גם מאות שנים יכול לחבר די מהר תסריט כזה ללא הכשרה מדעית ומבלי להיות חתן פרס נובל.
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
אירית שושני
שלושה שירים
מהספר "בקונכיית ידו של אלוהים"
בהוצאת ספרי עיתון 77
*
אִם אָמוּת עוֹד רֶגַע
יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ רֶגַע בּוֹ אָמוּת
אֵי פַּעַם אִם לֹא אָמוּת עַכְשָׁו
אַף אִם יִצְמַח בִּגְבוּלוֹתָיו
הַיָּקִינְתּוֹן וְיִצְבַּע אוֹתוֹ בְּסָגֹל
יִוָּתֵר הָרֶגַע פָּעוּר בִּבְלִיעָתוֹ
אֶת פְּסֵיפַס חַיַּי
בְּאוֹתָהּ עֲמִימוּת בְּהִירָה
וּבְאוֹתָהּ הֲכָלָה שְׁלֵמָה
כְּמוֹ לִחֵךְ אֶת שְׂפָתָיו
אִירוּס הַגִּלְבּוֹעַ
מֵהָאַגָּדָה הַיָּפָה
*
יֵשׁ מוּזִיקָה
הַמִּתְפָּרֶקֶת לְאַלְפֵי שְׁבִיבִים
מִתְרַפֶּקֶת כְּגֶשֶׁם מְטֹרָף
פּוֹרֶצֶת בִּסְעָרָה אֶל כְּלֵי דָּמִי
מְצִיפָה שִׂיאִי הָרֵי אֲרָרַט
עַד שֶׁתְּמַלֵּא תֵּבַת דִּמְעוֹתַי וְתִגְעַשׁ
וּתְבִיאֵנִי אֶל מָוֶת קָטָן
אָז תָּנוּחַ נַפְשִׁי
*
אֲנִי שׁוֹהָה בִּלְתִּי חֻקִּית מִחוּץ לְגִדְרוֹת גּוּפִי
צוֹפָה בִּשְׁבִיל לְלֹא מוֹצָא מִבַּעַד לִזְגוּגִית פְּרוּדָה
רוֹאָה יָמִים לֵילוֹת
אָבִיב כְּאֶפְרוֹחַ פְּלוּמָתִי מְנַקֵּר אֵימַת הַיָּם
אֵין בּוֹ פַּחַד. לֹא מַמָּשׁ
קִצּוֹ מַקְדִּים אֶת הִוָּלְדוֹ
קִצִּי עַל רַהַב עֲנָנִים שְׁחֹרִים
בִּנְתִיבִים שְׂרוּכִים מִחוּץ לַזְּמַן
אירית שושני
* * *
יואל נץ
נוסטלגיה. פכים קטנים.
פרא אדם
אני יושב בערב בחדר התרבות ומשחק שחמט עם דוּויד. אנחנו מקוננים על עזיבתו של דוקטור.
"היינו צריכים לשלוח את דוקטור ללמוד באוניברסיטה," אומר דוויד, "היה חוזר משם מורה במוסד החינוכי." דוקטור, דוויד ואני היינו מיודדים מאז ימי השומר הצעיר. החבר'ה כינו אותנו "הטריאומווירט". עזיבתו של דוקטור העציבה אותנו מאוד.
אל שולחננו ניגשה בלומה מן המתנדבים מקיבוץ שער הגולן.
"דוד, עלינו לשבת ולדון בעניין מסיבת חג השבועות!"
דוד – הוא דוּויד – שנבחר למרכֵז ועדת התרבות בקיבוץ – הוסיף עוד לשבת מולי כמהסס.
"לך, לך דוויד," האצתי בו, "נגמור את המשחק בפעם אחרת."
נותרתי יושב במקומי, אספתי את כלי המשחק לקופסה וסקרתי את פני החברים שהיו יושבים חבורות חבורות. אלה מספרים בדיחות וצוחקים, אחרים מתווכחים על עניינים שברומו של עולם, ההם שקועים בדיון טעון בענייני סידור העבודה. בפינה ראיתי את רינה יושבת כהרגלה לבדה וכותבת משהו במרץ. אנחנו מגבעת עלייה מכירים את רינה מאז כיתה ח' – בחורה חכמה ומוכשרת מאוד, ועם זאת מופנמת, נמנעת כמעט משיג ושיח עם מישהו או מישהי...
משהו ריגש אותי ולא ידעתי מהו. ניגשתי אל שולחנה של רינה וישבתי מולה.
"מה את כותבת?"
"עוד לא יודעת," ענתה ולא התיקה את מבטה מן הנייר.
"אולי תקראי באוזניי ואני אפתור לך את התעלומה?"
רינה חייכה חיוך רחב, הוסיפה לכתוב ומבטה היה נעוץ כמקודם בבלוק המכתבים שלפניה.
הנחתי בעדינות את אצבעותיי על אצבעותיה הכותבות של רינה והנעתי אותן בעקבות תנועות ידה, כמו שנינו משתתפים היינו בתהליך הכתיבה. היא לא נרתעה ממגעי. פניה הרצינו, היא הוסיפה לכתוב עוד מילה או שתיים ואז הניחה את העט מידה. כעת כף ידי חיפתה על גב ידה של רינה.
"שאולי נדבר לשם שינוי?" שאלתי, ולא האמנתי ששפתיי הן שהגו את השאלה.
"בסדר," אמרה רינה, "אבל לא כאן. בוא תלווה אותי לחדר שלי."
באזור החשוך אשר בדרך המובילה אל צריפי המגורים, הנחתי בלא אומר את ידי על כתפה של רינה והצמדתי אותה אליי בחוזקה. השבילים היו שוממים מאדם. "אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?" שאלתי את עצמי וגם השבתי: "כן, אני בטוח!"
רינה חלקה חדר עם סימה. סימה שהתה מחוץ לקיבוץ. איש לא יפריע לנו. חשבתי שנשב על שתי המדרגות שמוליכות אל דלת החדר. רינה פתחה את הדלת ומשכה אותי אחריה פנימה.
הכול התרחש ונגמר במהירות.
"את אוהבת אותי?" שאלתי שעה שהיינו מתקינים את בגדינו.
"אני לא יודעת. אתה מתנפל כמו פרא-אדם."
מה, אפשר אחרת? ואז לפתע חלפה במוחי המחשבה: ודאי שאפשר אחרת! רק שלי אין מושג איך אפשר אחרת מפני שאני – פרא-אדם!
"אז איך, איך?!" שאלתי בייאוש את התקרה.
רינה טמנה את אצבעותיה בשער ראשי וניחמה אותי:
"אנחנו נלמַד..."
דבריה ריגשו אותי כמעט עד דמעות. אבל איך, איך? ככל שאמיצה ואינטימית היא הידידות שלי עם חבריי הקרובים – לא עולה היה על דעתי לשוחח על עניין זה עם מי מהם.
"יואל, אני חייבת להישאר כעת לבד ולחשוב על מה שקורה בינינו. נתראה מחר?"
התנשקנו ממושכות בנוסח התמונות מן הסרטים של הוליווד.
ככה עושים את זה נכון
"יואל, תשכח שאתה מזכיר הגרעין. עכשיו אתה תעשה רק מה שאני אגיד לך."
"שכחתי! מי אני, מה אני?"
היה לי קשה מאוד ומתוק מאוד לשכב עירום לצדה של רינה בעירום ולא לעשות דבר כהוראתה. בפינת החדר הבהב נר. רינה ליטפה את פניי ואמרה:
"יואל בבקשה – אל תתלוצץ ואל תתחכם. וגם אל תרעד. רק חבק אותי חזק... אבל שאני אוכל עדיין לנשום!!"
עשיתי ככל אשר נתבקשתי מילולית וככל אשר נרמזתי ללא מילים, ושערי גן העדן נפתחו לקראתי לרווחה.
"זה נפלא, רינה שלי – איך את יודעת?"
תוך כדי מערבולת החושים הרגשתי שגם רינה מתרגשת ומתפתלת לפותה בין ידיי ורגליי ולופתת לסירוגין את גופי שלי. הסערות הלכו וגברו עד אשר התפוצצו בטירוף שמעולם לא ידעתי כמוהו ולא ידעתי שכמותו יתכן.
"מנין לך הידע הזה?" היו מילותיי המשתאות, לאחר ששבתי וצנחתי מן העננים אל יצועה של רינה. "אני לא חושב שרכשת הרבה ניסיון בתחום זה..."
"אתה הראשון, יואל!" הזדעקה רינה והוסיפה כמו לעצמה: "הלוואי שגם האחרון... הנה מקור הידע."
רינה הצביעה בידה לעבר ספר שמוצב היה על הכוננית. ספר זה היה עותק שכמותו שימש לנו, הנערים, להשתולל במחנה העבודה בקיבוץ המעפיל. היו בו ציורי תנוחות שהלהיבו אז את דמיוננו.
סיפרתי לרינה את סיפורו של הספר במחנה העבודה.
"הצרחות שלכם הרקיעו עד לב השמיים." נזכרה רינה.
"אנחנו מכירים מגיל ארבע עשרה. אבל הכרנו רק בגיל עשרים..."
"אני ידעתי כבר בגיל ארבע עשרה שאתה הוא בן זוגי המיועד."
"את ידעת כבר אז?" התרוממתי על מרפקי בתימהון – "מה את, חוזה עתידות?"
"יום אחד צלצל הפעמון להפסקה, התחלתי עושה את דרכי אל מחוץ לכיתה במעבר הצר שבין הספסלים, חלפתי על פני הספסל שלך ולפתע לכדת את רגליי בין שוקיך, אחזת ברגליי חזק משך שניות ארוכות ולא הנחת לי להמשיך בדרכי. אז ידעתי."
מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתי מניח אף לא לבחורה אחת שתחלוף על פניי מבלי ש"אתעסק אתה" כך או אחרת [וַי, מה יהיה איתי, אם כמה וכמה מהן יתלוננו עליי עכשיו ברוח #Me Too!].
"מעולם לא רמזת לי. ואני הייתי מסתבך בכל ההרפתקאות ההן!"
"ידעתי שאלה הן משובות נעורים. חיכיתי בסבלנות," משכה רינה בכתפיה הערומות והציתה בי שוב את אש התאווה...
פופציק
פופציק, מהחבר'ה של פתח-תקווה [ז"ל. כמה קשה להשלים עם לכתו...] הוא בחור לעניין ואני שמח מאוד לחלוק איתו חדר במחנה הנח"ל. שמו המקורי הוא אמנון סטֶרְץ'. בימי עלומיהם קראו לו חבריו בחיבה סטֶרצ'יק. המשך המטמורפוזה של שמו היה פֶרְצִיק (ארבעים בלשון יידיש), מכאן היתה הדרך קצרה לעלייה בדרגה לכינויו הנוכחי – פופציק (חמישים). משם לא התקדם עוד.
עשינו את דרכנו לארוחת הערב.
"זה נכון שאתה ורינה חברים?"
אין להכחיש: בקיבוץ, המידע מפה לאוזן מועבר במהירות הבזק.
"את כל החדשות הפיקנטיות אני שומע האחרון!" צחקתי ופופציק הצטרף לצחוקי.
כדי להקל על תורני ההגשה את מלאכתם, חייבים החברים "להשלים שולחן" של שישה מקומות. פופציק ואני "מילאנו שולחן". הבטתי סביבי והבחנתי ברינה. רינה נופפה לי משולחנה והמשיכה בשיחה ערה עם שכניה לשולחן. מעולם לא ראיתי כך את רינה. מאז ומתמיד היתה בזה לשיחות חולין בטלות. פופציק שם ידו על כתפי ואמר באוזני בהנמכת קול:
"רינה נראית מאושרת. אתה חוללת בה שינוי קיצוני! כל הכבוד, יואל – תעשו חיים!"
בתום הארוחה הלך פופציק עם כמה מן החברים למועדון. אני הושטתי ידי לרינה וחשתי כי הרבה עיניים ננעצות בגבותינו. כאשר התרחקנו משדה הראיה עמדנו בצילו האפל של צריף בדרכנו והתנשקנו ממושכות. המשכנו בדרך לעבר חדרן של רינה וסימה. סימה עדיין לא שבה לקיבוץ.
יואל נץ
* * *
ירון אביטוב
רומן עברי-גרמני
דב בהט, רומן עברי-גרמני, הוצאת טוטם, 196 עמודים
נקודת האל-חזור בחייו של הצעיר הגרמני יואכים פון קלאוס, שעיברת את שמו ליוחנן, הוא הרגע שבו הוא מבקר ב"יד ושם", לבוש במדי צה"ל, ומזהה באחת התמונות התלויות במוזיאון את סבו הגנרל, הלבוש אף הוא במדים, מדי אס-אס, והוא ניצב לצידו של היינריך הימלר, בשעה ששניהם מבקרים במחנה ההשמדה בוכנוולד.
הביקור ב"יד ושם" הוא שיאו של התהליך הארוך של ה"חזרה בתשובה" של יואכים-יוחנן, או בסדר הנכון יוחנן-יואכים.
בהגיעו לישראל, הוא מבקש בכנות, ואולי גם בתמימות, להשיל מעצמו כמו נחש את הנשל שלו; את העבר הנאצי של משפחתו, ולכפר על פשעי סבו. המטמורפוזיס הזה מתבצע באמצעות "טקס ההתקדשות", שבו הוא מותיר מאחור את יואכים מאחור והופך ליוחנן – מעין פלורנס נייטינגל ממין זכר המטפל בניצולי שואה קשישים. לאחר מכן הוא אף עולה מדרגה: מתאהב בישראל ובאחת מבנותיה (מרים וולף) וקושר את גורלו בגורלה, עושה שירות צבאי ביחידה מובחרת ומתחיל בתהליך גיור.
"רומן עברי-גרמני", פרי עטו של דב בהט, הוא מעין וריאציה לסיפור עקידת יצחק, ובמקרה הזה עקידת יוחנן. יוחנן-יואכים, בן למשפחה גרמנית שענפיה האחרים אינם מתנערים מעברם הנאצי, עוקד את עצמו על מזבח היהדות וישראל ומעלה את עצמו כקורבן, וכל זאת על מנת לכפר על פשעי משפחתו, ובעיקר סבו.
שם הספר, "רומן עברי-גרמני", הוא בעל משמעות כפולה. הוא מרמז לכאורה על סיפור אהבה, אבל לטעמי הוא הרבה מעבר לכך כיוון שהוא עוסק בסיפור היחסים גם בין שתי המדינות, שני העמים, שלכאורה העבר הטעון להחריד שלהם לא מאפשר להם דו-קיום.
יוחנן, המכונה "יוחי", מנסה לכפר על פשעי העבר באמצעות מעשיו הטובים ובאמצעות השירות הצבאי, אבל הכפרה המוצלחת ביותר היא באמצעות האהבה. כמדומה שבהט מנסה להציע לנו, כלשון דור הביט, עשו אהבה ולא מלחמה. בדור הראשון עשו מלחמה ושואה, בדור השני נותרו המשקעים ואילו בדור השלישי האהבה כנראה אפשרית, הגם שחוקיות הגורל הבלתי מתפרשת תכפה שוב על המלחמה להכריע.
ברומן בא בהט חשבון עם יחסי גרמניה וישראל יותר משבעים שנה לאחר השואה. מערכת היחסים הזו באה לידי ביטוי בספר במישור הפוליטי-הכלכלי-החברתי והאישי, וכל זאת באמצעות סיפור אהבה שיירקם בין "יוחי" שהוא דור שלישי לנאציזם, לבין מרים וולף שהיא דור שלישי לניצולי שואה. רגשי אשם של ממש כבר אין כאן מצד הרשויות בגרמניה כלפי ישראל, אלא בעיקר טענות מוסוות וגלויות מצדם על כך שישראל היא, לפי הטענה, כביכול המשטר הנאצי של ימינו. טענות אלו מושמעות הן מצד גורמים ציבוריים והן מצד יחידים.
הגרמני היחיד ברומן שעדיין חש נקיפות מצפון ביחס לעבר הוא "יוחי". בעוד "יוחי" רואה את עצמו כקורבן של גרמניה הנאצית, בני משפחתו האחרים רואים דווקא ב"גרמניה האחרת" קורבן של ישראל. בעיניהם, ישראל היא מדינה רודפת בצע המנסה לעשוק את העם הגרמני האומלל. "הנה, הם המציאו עוד בלוף כדי לסחוט מאיתנו כסף" (132), אומר אביו של "יוחי" על הישראלים.
ב"רומן עברי-גרמני" מנהל אמנם בהט דיאלוג גלוי עם ספריו הקודמים, ועם זאת מדובר בספר שונה לא מעט מקודמיו. בעוד שברומנים כמו "יקיצת נשיקה", "משפחת שטרוך" ו"מרד ההיפופוטמים" היה מדובר במשל ונמשל, וסיפור ה'אנחנו' גבר על ה'אני' או לפחות השתווה לו בחשיבותו, הרי שב"רומן עברי-גרמני" קיים אולי משל אבל סיפור ה'אני' גובר ללא ספק על ה'אנחנו', אם כי הוא משתלב בו בצורה הרמונית.
כמו ב"יקיצת נשיקה", אנחנו נפגשים כאן בסיפור אהבה בצל העבר או ההווה. ב"יקיצת נשיקה" מדובר בסיפור אהבה בצל משטר רודני, ואילו כאן מדובר בסיפור אהבה בצל העבר. בעוד ב"יקיצת נשיקה" סיפור האהבה הוא משני יותר, כאן הוא תופס מקום מרכזי. בשני הרומנים מדובר בזוגות צעירים ויפים שיכולים לשמש מעין דוגמני אהבה. ב"יקיצת נשיקה" אלה הם גידי ויעל, ואילו כאן מדובר במרים וולף, יפהפייה שמייצגת את הישראליות החדשה, היפה והאינטליגנטית, ו"יוחי", גבר יפה התואר הנראה כמו פרסומת מהלכת לגזע הארי הגם שהוא מתאמץ בכל כוחו להתנער מכך ולהיות גרמני מסוג אחר.
בשני הספרים הזוג הצעיר ניצל בנס מטביעה בים התיכון. ב"יקיצת נשיקה" סצנת הכמעט-טביעה מתרחשת בחופי תל אביב, ואילו ברומן הפעם בני הזוג ניצלים מטביעה ליד חופי ראש הנקרה.
הרומן מסופר בשתי עלילות מקבילות עד למפגש הבלתי נמנע בין הגיבור והגיבורה בעמוד 84. הרומן משלב בין פרק העוסק בתהליך הגלגול שעובר על יוחנן ופרק נוסף העוסק בתהליך שעוברת מרים. מרים היא בת להורים רופאים. אחותה צלילה, יפה ואקזוטית אף היא, היא למעשה בת לאב אחר, פרט הידוע לאם נורית, אבל העלילה אינה עוסקת בשאלה האם הוא ידוע גם לבת. מרים היא ילדה מוצלחת, אבל יחסיה עם אימה הם מורכבים וסובלים מעליות ומורדות. היא קרובה לסבתה, ניצולת השואה מסלובקיה, יותר מאשר לאימה. לפני מותה, מספרת לה סבתהּ את קורות הינצלותה ובריחתה מהנאצים, ולאחר שירותה הצבאי מחליטה מרים לצאת בעקבות סבתה ולשחזר את מסע הינצלותה. זהו למעשה מסע שורשים, שיש בו גם אלמנטים של חניכה והתבגרות, שבסיומו הופכת מרים מנערה קצת ממורמרת לאישה בשלה, גם בזכות היכרותה עם זמר האופרה המפורסם אנריקה דה ואלדס, שאיתו היא זוכה לליל תענוגות המסתיים בהבטחת נישואין. אלא שוואלדס נעלם בסופו של אותו לילה קסום ומרים שיכורת האהבה מוצאת את עצמה בעיצומה של חקירה משטרתית. הרומן לא פותר לבסוף את השאלה, האם ואלדס רק נעלם, כפי שטוענת אשתו, או שדווקא נרצח, לפי כמה מהסימנים בשטח.
מרים שבה ארצה המומה וכואבת, ולכאב שלה מצטרפת גם הידיעה שאימה נורית חלתה. המחלה מקרבת אמנם ביניהן, אבל לא מספיק. דווקא כשהיא מתקשה להכיל את הכאב, נכנס לחייה בהדרגה יוחנן-יואכים, שהוא מעין אביר גרמני הבא להציל אותה מן המועקה.
העלילה השנייה שמתפתחת במקביל עוקבת אחר תהפוכות חייו של יואכים פון קלאוס, מאז ילדותו בדיסלדורף ועד בגרותו בישראל. זהו סיפור חניכה מקורי ומעניין המציג דמות מורכבת הרחוקה מלהיות סטריאוטיפית. גם בספרים קודמים, למשל בספר שיריו "אלופי החיים", נגע בהט בשוליים בנושא השואה, וכתב שירים כמו "שנל" ו"קולות במאוטהאוזן". בשיר זה הוא כותב:
"הַמְּיֹעָדִים לְעִנּוּיִים וּלְמָוֶת,
צָרְבוּ אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם לְאִטָּם, יוֹם אַחַר יוֹם,
בְּעֵת שֶׁחָצְבוּ אֶת סַלְעֵי הַגְּרָנִיט וְהֶעֱמִיסוּם עַל
כִּתְפֵיהֶם.
כְּלָבִים נוֹבְחִים וְקוֹרְעִים נְתָחִים,
הִכְרִיחוּם לְטַפֵּס בַּמַּעֲלֶה הַלּוּלְיָנִי
עִם הַמַּשָּׂא וְגוּפָם הֶחָסֵר, זֶה הַקָּרוּעַ.
שָׁם לְמַעְלָה הִמְתִּינוּ לָהֶם מַלְקוֹת וּבְעִיטוֹת,
כֹּה חֲזָקוֹת וּפִרְאִיּוֹת שֶׁהִפִּילוּ אוֹ גִּלְגְּלוּ אוֹתָם
אֶל קַרְקָעִית הַמַּחְצָבָה שֶׁרַק אֶתְמוֹל בָּרְאוּ
בְּמַכּוֹשֵׁיהֶם.
צְוָחוֹת וַאֲנָקוֹת לִוּוּם בַּדֶּרֶךְ לְמוֹתָם.
בִּתְגוּבָה, קַלְגַּסֵּי הָרַיְךְ הִגְבִּירוּ אֶת קוֹלוֹת
הַכִּנּוֹרוֹת
שֶׁהִשְׁמִיעוּ אֶת מוֹצַרְט בְּרֹב פְּאֵר וְכָבוֹד."
ב"רומן עברי-גרמני" נושא השואה עובר למרכז ואף לחזית. שירי השואה של בהט עוסקים במפגש בין ההווה לטראומת העבר – שירים המחדדים את הסכיזופרניה החולנית שהיתה קיימת בעם הגרמני בין ד"ר גתה למיסטר היטלר. ואילו ברומן הוא מחדד את הסוגיה באמצעות עיצוב דמותו של יואכים-יוחי.
סקרנותו של יואכים לגבי ישראל והיהודים מתעוררת לגמרי במקרה, כשהוא מבקש בילדותו מאימו שתרכוש למענו כדורגל וזוכה לתשובה הזעופה שאין לה כסף, כי את כל החסכונות של אביו "צריך להעביר ליהודים שחיים בישראל" (עמ' 10). הוא נתקל בחומת שתיקה שרק מגרה עוד יותר את סקרנותו "לגבי אותם יהודים בני מזל ש...מן הסתם יכולים לקנות לעצמם כמה כדורי רגל שרק ירצו" (10). יואכים הקטן יוצא למסע חיפוש אחר היהודים, המוביל אותו לבסוף לישראל וליהדות, וכל זאת לאחר שבמסגרת התחקיר שלו הוא מגלה שסבו, הגנרל פרידריך פון קלאוס, שימש כעוזר בכיר של הימלר. בני משפחתו טוענים שסבם בסך הכול שירת את המולדת כמיטב יכולתו. "לא צריך לחטט בשטויות האלו... רק עשינו את החובה שלנו כאזרחים שומרי חוק" (10). יואכים אינו מסתפק כמובן בתשובה הזו, ממשיך לחטט בעבר ובבגרותו נוסע לישראל כדי לחפש שם לעצמו זהות חדשה ושם חדש (יוחנן).
בישראל הוא עובר כמה גלגולים: מתנדב בבית אבות לקשישים ניצולי שואה ("כאילו בכך יכפר על עוונותיהם של סבו ויתר בני משפחתו", עמ' 20), מתקבל לקיבוץ ובהמשך מתגייס ליחידה מובחרת ובתום שירותו הצבאי הוא שואף ללמוד היסטוריה וארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית ("אתה רוצה לחפור בהריסות העבר כדרך לברוח ממנו", עמ' 104, אומרת לו מרים).
כל מעשיו אלו מגבשים את זהותו החדשה ומבשילים אותו לקראת המפגש האולטימטיבי עם ישראלית שהיא נכדה לניצולת שואה, שדווקא היא מקבלת אותו כמות שהוא, ללא מטענים ובזרועות פתוחות (למעשה, זו ההתנסות השנייה של מרים עם גבר בעל זהות כפולה. גם זמר האופרה היה כזה).
כשיוחנן חש אי נוחות לספר לה מיהו באמת ורומז לה שהוא בא "ממקום רע... הרע ביותר שיש" (עמ' 100), הוא מופתע לטובה מתגובתה הסלחנית. "אתה לא סבא שלך ולא ההורים שלך. אתה – אתה. והדבר החשוב הוא שבאת לפה, לישראל, וקשרת את החיים שלך באלה שלנו" (עמ' 101). בהמשך, כאשר צלילה, אחותה של מרים, שואלת אותה אם לא מפריע לה שבן הזוג שלה הוא גרמני, זו משיבה לה: "כבר לא. כל מהותו מייצגת את ההפך ממה שגרמניה היתה פעם" (עמ' 161).
אלא שמשפחתו של יואכים יוחי לא מאפשרת לו להשתחרר כליל מן העבר ולהשלים את המעבר לזהותו החדשה. המשפחה עצמה לא מתנערת מן העבר הנאצי ומייצגת את הקולות החדשים בגרמניה, הדורשים להפסיק את מתן הפיצויים לניצולי השואה ולמדינת ישראל. הרומן מתרחש בעידן שבו מורעים היחסים בין ישראל לגרמניה, ואישים שונים ב"גרמניה האחרת" טוענים שישראל היא למעשה "ישראל אחרת" והתנהלותה מזכירה במידת-מה את זו של הנאצים. אמירות כאלו זרועות לאורך כל הספר, חלקן חריפות יותר וחלקן חריפות פחות. למשל, בן דודו של יואכים אומר במפורש, שבגרמניה יש הרואים בישראל – בעיניו "מעצמה שחצנית המפרה את שיווי המשקל המדיני במזרח התיכון" (עמ' 87) - כ"נאצים של ימינו" (עמ' 173).
העימות בין יואכים להוריו פורץ כשהם מגיעים לביקור בישראל ומתארחים בקיבוץ. בעוד האם גרטרוד מתונה יותר, האב ראלף מבקר את בנו על כך שהחליט "ללכת ולהתאבד בשביל היהודים" (עמ' 129). "אם הוא ייהרג לנו שם, אנחנו לפחות רוצים לדעת בשביל מה" (עמ' 128), אומר האב. במהלך הביקור, האב ובנו מטיחים האשמות זה בזה. הבן מזכיר לאביו את הפושעים הנאצים שחמקו ממשפט, ומציע להקים בברלין, היכן שהיה ממוקם הבונקר של היטלר, היכל בנוסח "יד ושם" שבו תישמר לדיראון עולם רשימה מפורטת של כל הפושעים הנאצים, וכל זאת כדי שתלמידי בתי הספר יוכלו לחפש שם "את אילן היוחסין שלהם ולא ישכחו את מה שהסבים שלהם... עשו" (עמ' 137). האב מטיח בו: "מה אתה מקשקש... כל הזמן משננים לנו כמה גרמניה אשמה, כמו פטיפון מקולקל" (עמ' 138).
האם גרמניה אשמה בשואה? לא בעיני אביו של יואכים, וגם לא בעיני בן דודו מתיאוס, שמגיע אף הוא לביקור בישראל במסגרת ארגוני פיוס, שבעיני יוחי "נעשו ריטואל פוליטי ומצוות אנשים מלומדה" ( עמ' 168).
פיוס אמיתי אין כאן הפעם, כיוון שמטרת הביקור האמיתית של מתיאוס היא להשפיע על בן דודו יואכים להיפטר מן הדיבוק המוזר שאחז בו – "להתחבר עם היהודים" ( עמ' 168) ולהיות אחד מהם ("אני רואה שהיהודים הספיקו לעשות לך שטיפת מוח יסודית" 136), אומר לו גם אביו). מתיאוס מאבחן את "יוחי" כמי שלקה ב"סינדרום ירושלים", סינדרום הפוקד למעשה רק צליינים. בעיני מתיאוס, הסינדרום של יואכים פסיכוטי אף יותר. "אצלך סינדרום ירושלים מתבטא בשאיפה להציל את היהודים מהאסון הגדול, בסדר גודל תנ"כי, שמזומן להם מצד העולם המוסלמי ששואף ומתכנן להחריב את ישראל, ולכן הצטרפת לצבא שלהם" ( עמ' 171).
מתיאוס מייצג למעשה את הדור הצעיר יותר בגרמניה, שבמקום להמשיך ולהלקות את עצמו במידה זו או אחרת על פשעי העבר, מתחסד לטעון שגרמניה, ולא היהודים, היא הקורבן של מלחמת העולם השנייה. מבחינה זו, הרומן של בהט משקף מגמות פוליטיות ותרבותיות בחברה הגרמנית ובספרות הגרמנית של ימינו, ודי אם נזכיר את גינתר גראס, הזוכה בפרס נובל (1999), שיורם קניוק זיכה אותו בכינוי הלגלגני "גרמניסופר", ובשנות חייו האחרונות השמיע כמה הצהרות מביכות עד מקוממות בנושא העבר וחשף את העובדה שהוא היה בעצם בצעירותו לא רק חייל בכוחות העזר שסייעו לוורמכאט אלא גם גויס לוואפן אס.אס. כשגראס התוודה על כך בשנת 2006, עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל", הוא הרגיש כנראה מספיק בטוח לעשות זאת, כיוון שהאווירה בגרמניה השתנתה ואיפשרה לו לחשוף את עברו.
על האווירה הזו דיוק מדבר בהט ברומן. גראס ואחרים כמדומה מדברים מגרונו של הבן דוד מתיאוס הטוען: "גרמניה שילמה מספיק על הטעויות שלה... כל הארץ שלנו נהרסה... בעצם גם אנחנו עברנו שואה איומה ונוראה. בכלל, כל הממד הזה של המלחמה שמכונה 'השואה' נופח הרבה יותר מדי על ידי התקשורת האמריקנית, שנשלטת על ידי היהודים" ( עמ' 172).
העימותים האלה רק גורמים ל"יוחי" להתעקש עוד יותר על עמדותיו ועל אהבתו לישראל ולמרים. כשהיא שואלת אותו, את מי הוא אוהב יותר – אותה או את ישראל, הוא משיב לה: "האם עלה בדעתך שיכולות להיות שתי אהבות שאינן מפריעות זו לזו?" ( עמ' 158).
ואכן, שתי האהבות הללו משתלבות ברומן בהרמוניה כמו חוק כלים שלובים. "יוחי" הוא צלם חובב ואוהב לצלם את נופי ישראל ולטייל במרחביה, ואת הטיולים האלה הוא עורך בחברת מרים, שתורמת לו אף היא מידיעותיה. אחד מטיוליהם המשותפים הוא למצדה, שם השניים עורכים השוואה היסטורית מעניינת בין ניצחון הרומאים על מגיני מצדה בשנת 73 לספירה, לבין הפסדם של הרומאים לשבטים הגרמניים בשנת תשע לספירה – קרב שהימלר ראה בו את גולת הכותרת של הרוח הגרמנית. מרים מעניקה פרשנות היסטורית להשוואה שעורך בן זוגה "יוחי": הגבורה היהודית מסתיימת בתבוסה, ואילו הניצחון הגרמני, שבו ראו הנאצים מודל, מסתיים לבסוף בתבוסתם.
יואכים-יוחנן-יוחי הוא דמות משכנעת וכובשת, גדולה מהחיים וגדולה מכל הדמויות האחרות בספר. בהט מיטיב לעצב אותה ומשקיע בפרטים הקטנים את מיטב כישרונו הספרותי. מרים, שהיא לכאורה הדמות הראשית, מנגנת לצדו כינור שני, ולזכותה ייאמר שהיא לא גונבת ממנו את ההצגה אלא רק משלימה אותה.
"רומן עברי-גרמני", שהוא אולי הבשל בספרי בהט, כתוב ברובו היטב וניכר שמחברו שולט בחומרי הסיפור, כמו בסיפור היחסים המורכבים בין גרמניה לישראל וסיפור ההיסטוריה של גרמניה עצמה, שעולה שוב ושוב מעל פני השטח ברומן. בהט מתאר באותה אמינות הן את נופי ישראל והן נופים בחו"ל. למשל, תיאור פרקי הביקור בסלובקיה ובעריה הקטנות וההליכה ביער, הוא מוצלח. הפרקים של העימותים בתוך משפחתו של יואכים-יוחנן הם טובים, וגם השתלשלות הדרמה היא טובה, ורק חבל שסיפורו של זמר האופרה לא הוברר עד תומו (גם הפרק העוסק בסיפור המפגש בין מרים לאלמנתו של הזמר לא תורם מספיק חיוניות לשטף העלילה).
בהט מגיע לשיא יכולתו בעיצוב הפרקים האחרונים של הרומן, הכוללים כמה סצנות העשויות אולי להזכיר את "חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק, והסיום הנוגע ללב והאמין מאוד (רמזים לכך נטועים בפיקחות בתוך העלילה). בסך הכול ב"רומן עברי-גרמני" אין אולי משלים בנוסח כמה מספריו הקודמים של בהט, אבל יש פרוזה אישית שמיטיבה לסגור מעגל ולהותיר את הקורא עם טעם שקרא ספר מעורר מחשבה ובעל ערך, שאפשר להציבו במקום ראוי במדף ספרי השואה ויחסי ישראל-גרמניה.
ירון אביטוב
* * *
לכל אוהבי הזמר וההומור הישראליים
ביום שלישי, כ"ח בשבט תשע"ח – 13.2.18, בשעה 7:30, בערב ייערך בבית הסופר, רח' קפלן 6 בתל-אביב, מופע חגיגי לרגל הענקת פרס אקו"ם למפעל חיים ופרס אריק איינשטיין על תרומתו של המשורר פרופ' יוסי גמזו לתרבות הזמר הישראלי ועל הגיעו לגבורות.
במופע שינוהל מוסיקלית בידי חוקר הזמר העברי עופר גביש יופיע זמרים, מלחינים ומוסיקאים מחוננים שיגישו מבחר מלהיטיו הפופולריים של פרופ' גמזו, ובין הביצועים הרבים יספר בעל השמחה שפע של סיפורים הומוריסטיים על מה שמסתתר מאחורי כתיבת השירים וייחשף בפעם הראשונה לציבור.
מאחר שהאולם קטן ממיספר המעוניינים, ומאחר שהכניסה היא חינם אין כסף, מתבקשים המעוניינים להקדים ולהגיע לבית הסופר כדי למנוע מרבים מהם את אי-הנעימות שבסגירת הדלתות מפאת מילוי האולם.
כולכם מוזמנים בחמימות.
* * *
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"ג'יובני אפיסקופו"
לגבריאֵלאֵ ד'אנּונציו
עברית: 1929
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.10.1971
לפני 47 שנים
על דרך-יצירתו כתב המשורר, המחזאי והסופר האיטלקי גבריאֵלאֵ ד'אנוּנציו: "תמיד משהו בשרי, דומה, לתאווה בשרית, עירוב של פראות ושיכרון מלווים את מעשה ההולדה במוחי."
ואילו א. שטיינמן כתב עליו: "בכל מה שהוא עושה הנהו מתנהג כאביר, אביר השיעמום. מטבעו הוא בעל העוויות, הוא כולו אופֵּירה... לכאורה הוא מצווה ואומר: אני, אני ד'אנונציו! אבל... בסתר ליבו שוכן הגועל. ריקנותו מחרידתו."
רתיעתו של שטיינמן, המאשים את ד'אנונציו ב"שיעמום", נובעת אולי מאותה התנגדות לד'אנונציו שסיבתה לאו דווקא יצירתו אלא דרך-חייו. בכך דומה גורלו של ד'אנונציו לגבי הקורא העברי לגורלם של האמסון והאופטמן. הללו היו חסידי גרמניה הנאצית באחרית ימיהם, ואילו ד'אנונציו עמד אצל ערש הלאומנות האיטלקית, כבש, בספטמבר 1919, את העיר פיומה מדי צבאות הברית והכריז על סיפוחה לאיטליה, כדי למנוע את סיפוחה ליוגוסלביה. כשנה שלט בעיר, וזכה על כך בברכתו של מוסליני, שכתב עליו בעיתונו, "פופולו ד'איטליה": "כל המשפחה הגדולה של העם האיטלקי תומכת בך באמונה סוערת, בהערצה ללא גבול ובחיבה ללא קץ."
ד'אנונציו היה חסיד הפילוסופיה של ניטשה. את הקשיחות, חיי ההעזה וההסתכנות, אהבת המלחמה וההשקפה בדבר האדם העליון, קשר ד'אנונציו בפאשיזם והיה אחד מאבותיה של תנועה זו. ואולם באחרית ימיו חל פירוד לבבות בינו לבין מוסיליני. מוסליני העניק לו ארמון על גדות האגם גארד, ובו חי ד'אנונציו כמין אפיפיור שבוי. הוא מת ב-1938, בן שבעים וחמש.
חיצוניותו של ד'אנונציו ודרך-חייו נעשו בשעתו נושא לחיקוי: עניבותיו, זקן-התיש שלו, לשונו המנופה, בוזו ולעגו לנשים, כלביו. אהובותיו היחסניות, רמות-המעלה – נסיכה, דוכסית, מארקיזה, שתי רוזנות – היו בשבילו חלק מן האווירה, כמו הווילאות הכבדים, השטיחים הפרסיים, כלי-הזין העתיקים ושמונת סוסיו.
איזאדורה דאנקן כותבת עליו:
"אולי המופלא שבכל המאהבים שבדורנו הוא גבריאלא ד'אנונציו – אף כי קטן-קומה ומכוער הוא בהחלט, להוציא הרגעים שבהם מוארים פניו מתוך התלהבות. בדברו אל אישה האהובה עליו, פניו משתנים, ולפתע הוא נראה כאפולו. וגם השפעתו על האישה מופלאה. היא מרגישה לפתע, כי נפשה וכל הווייתה כאילו הועלו לשמי-מרום, שם היא מהלכת בחברת ביאטריצ'ה האלוהית."
כל אלה ודאי שלא עזרו לחבבו על לב הממונים על תרגום יצירות מספרות העולם לעברית. ואולם ב-1929, עשר שנים לאחר שכבש את פיומה, עדיין לא נחשב למסוכן לקורא העברי, ואשר ברש מוציא בספריית "מצפה" קובץ סיפורים שלו ומאפיין אותו בהקדמה מרחיקת ראות:
"פייטן, מספר, דראמאטורג, פובליציסטן, נואם, חייל, מעופף (כלומר טייס), מורד, אבאנטוריסטן (הרפתקן). דומה, אחד מאישי הרנסאנס המופלאים נתעה לתוך זמננו אנו. הערכת האדם החדש, הדמוקראטית, הספקנית, נוטה להדגיש את האבאנטוריסטן. אין אנו גורסים עוד כיום את איש-האשכולות, את הכל-יכול, את האישיות הכובשת בעזות, את הגיבור. רגילים אנו להסתכל בכל הופעה [תופעה] מתוך שפופרת הקולקטיב, הציבור, ואולם זהירות ביקורתית זו היא גם בתקופה זו רק נחלת החיים עם האישיות, הדור הבא כבר עובר להערכה אחרת, מיתולוגית. אין ספק שגם ד'אנוציו יִיחד בדורות הבאים בקהל גיבורי-הרוח. ולא רק באיטליה בלבד. מה שעושים עכשיו הפאשיסטים בכוונת מכוון ובפומבי מנופח (חגיגות היובל, ההוצאה הממלכתית של כתביו) ייעשה אחר-כך מתוך אמונה תמימה ובצניעות על-ידי הדורות הבאים, בלי התחשבות עם הסימפאטיה הציבורית שלנו."
דבריו אלה של אשר ברש, שהיה עורך סדרת "ספרי פרוזה" הנפלאה בהוצאת "מצפה", מן הראוי שייחרתו על ליבם של הממונים על מדיניות התרגום מספרות העולם לעברית בימינו: לדעת לבחור בלי דעות קדומות, בלי התחשבות בסימפאטיות הציבוריות שלנו, ולראות כל סופר כפי שיראה אותו הדור הבא.
"ג'יובני אפיסקופו" הופיע לראשונה ב-1892, בהיות ד'אנונציו בן עשרים ותשע, והוא שביסס את פירסומו של ד'אנונציו כמספר. שאר הסיפורים שבקובץ העברי לקוחים מאוסף הנובלות שלו: Le Novelle Pescara – פאֵסקרה היא מקום הולדתו, שם גדל בבית פטריארכלי, בעיר הסמוכה להרים ולחוף הים האדריאטי. בשנת 1892 גם החל מעיין בספרי ניטשה, והכריז שהוא ניטשאני זה כבר, מבלי לדעת זאת.
ואולם דמותו של ג'יובני אפיסקופו היא, כמדומה, ההיפך הגמור מכל מה שיכול להעלות בעטו סופר ניטשאני, זוהי זעקתו הנוראה של האדם המך, המשועבד באופן נפשי, הנדרס על-ידי נשים וגברים, החסר כל ערך, אשר גם התקוממותו הנואשת אינה מרימה אותו מן החידלון שהוא שרוי בו.
ג'יובני הוא פקיד חסר-חשיבות, עבד לאדם בשם ואנצר. ואנצר מטיל כוס במצחו, ואות-קלון זו עושה את ג'יובני לעבדו. ואנצר בורח מאיטליה, וג'יובני נישא לאישה חושנית, ג'ינברה, הבוגדת בו בלי הרף. את ימיו הוא מבלה עם בעל-אימהּ, השיכור, העיוור, באטיסטא. ילד נולד לו, צ'ירו, ילד כחוש ועלוב. אימו שונאת אותו, ורק האב המסכן מתרפס לפניו.
ואנצר חוזר, לאחר שנים אחדות, וכובש את ג'ינברה.
למען בנו, בהתפרצות של זעם – הורג ג'יובני אפיסקופו בסכין את ואנצר מענהו. אך אין עוברים ימים רבים וגם ילדו הכחוש והחולני נפטר. הוא נותר בודד מכול. גם ג'ינברה עוזבת אותו. כל הסיפור מסופר למקוטעין, כווידוי שמתוודה ג'יובני לפני אדם אלמוני. אולי חוקר המשטרה ואולי ידיד לכוס יין בבית-מרזח עלוב.
וידויו של ג'יובאני מספר על עומק ההשפלה, שאליה עשוי אדם להגיע. ד'אנונציו מזדהה עם שמחת ההשפלה, עם העונג להיות נרמס, נבגד, מוכה. וסיפורו מזעזע בעוצמתו. הוא כאילו אוחז את הקורא בגרונו. כתיבתו היא באמת חושנית, רדופת תאווה, עירוב של פראות ושיכרון.
"אדם, חיה, צמח, או כל יצור שהוא, הריהו מתגלה לפניך בדיוקנו האמיתי אך פעם אחת, אם תרצה לומר: ברגע בן-החלוף אשר לראייתך הראשונה, כמו הקריב לך זה אז את בתוליו. מיד אחרי-כן שוב אין זה אותו הדבר, דבר אחר הוא. עצביך עשויים לשנות את דמותו, לזייפו, להאפיל עליו. ככה, תמיד מקנא הייתי באדם שראה את היצור הזה (את ג'ינברה) בפעם הראשונה." (עמ' י"ט).
בעלי-מומים מאכלסים את סיפוריו אלה של ד'אנונציו. אתה נזכר ב"אל-גרידו" (הזעקה) לאנטוניוני, בסרטים של פליני, ויסקונטי, דה-סיקה. בעלי-המומים הם הצד האפל, הנדכא ורוחש הנקם של המציאות. הם חושקים ביופי, בעושר ובבריאות, והם צדים אותם, מתנפלים עליהם כדי להשמידם. הם מבשרים אסון.
אין זו כלל ניטשאניות. אדרבא, ד'אנונציו מזדהה דווקא עם אותה מסכנות אנושית אשר על האדם העליון לגבור עליה ולהיות היפוכה הגמור. ואולי, אולי דווקא הבנה אנושית עזה זו לחולה, לסובל ולמושפל שבחיים – היא שהביאה את ד'אנונציו להעריץ את הכוח, את הלאומנות, המלחמה, הקשיחות, האהבה והאמנות?
הוא, המכוער וקטן-הקומה, שמזדהה בסיפוריו עם האדם האומלל והמושפל – דווקא הוא שואף נקם חברתי, כשלנגד עיניו עומדת דמות האדם העליון, תאב השלטון והכיבושים?
* ג. ד'אנונציו: "ג'יובני אפיסקופו", ועוד סיפורים: "בעל המעברה", "שיבת טורלנדנא", "טורלנדנא בשכרותו", "הנתח בלב ים". מאיטלקית ג. גלברט. ספריית מצפה. העורך אשר ברש. ירושלים תרפ"ט, 1929. קנ"ט עמ' בצירוף הקדמת העורך (שגם תירגם, כנראה, את הסיפור האחרון בקובץ).
הערה מאוחרת: עם הקלדת הרשימה עלה בדעתי עד כמה דומה היה פנחס שדה לד'אנונציו בחלק מדיעותיו, בייחוד ברומאן שלו "על מצבו של האדם", אם כי מעולם לא שמעתי את שמו של ד'אנונציו מפי שדה, ואינני יודע אם הכיר את הספר הזה. אבל כפי שאני מכיר את פנחס שדה, שגם הוא היה קטן-קומה ומתפאר בכיבושי נשים, זה לא היה מפריע לו מלומר על דיעותיו של ד'אנאונציו, הדומות לשלו: "זה לא מפריע לי שד'אנונציו כבר חשב ככה."
אהוד בן עזר
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד שלום רב, ברצוני להביע תודה לנעמן כהן, שקרא בספרי וכתב עליו.
ותודה למשה גרנות על המדור המדווח על ספרים שקרא. כאחת מאלה המתעניינות אך אינן מספיקות לקרוא רבים מהספרים המעוררים עניין, אני מברכת על היוזמה לסקור ספרים כפי שגרנות עושה זאת, בהתייחס לתוכן, למבנה ולסגנון, ואף אל חוויית הקריאה שלו.
בברכה,
דינה קטן בן-ציון
* אהוד יקר בוקר טוב. אני מנויה שנים על "חדשות בן עזר" ותמיד מוצאת פנינת שיר או סיפור, שלל תובנות ואמרות שפר, כמו למשל, בכתבתה של תקוה וינשטוק על "אימו הטבעונית של המשורר":
"יש לי כישרון אחד – להרגיש את האמת... לפני כעשר שנים עלו בי מחשבות ורשמתי אותן... מאז קיבלתי התקפה של אמרות. הייתי באה מהרחוב עם חצי תריסר אמרות... (אדם צריך ללכת ברגל)."
הזדהיתי מאוד. צעידה ברחוב אכן משמרת נעורים ומצמיחה יצירות.
בתודה על הגיליונות,
ובהערכה,
אירית שושני
* מתברר שיש פלסטינים שאינם זקוקים לבתי משוגעים. כשיש פלסטיני או פלסטינית משוגע/ת, הוא/היא מנסה להרוג יהודים, ואז או שהורגים אותו/ה או שמאשפזים לשנים ארוכות בבתי סוהר בישראל.
* ה"עיתונאי" המטורלל של "הארץ" חמי שלו, שאי אפשר להפריד בכתיבתו בין דיעותיו הנלוזות לבין דיווחיו המוטים, מגן על המיליארדר המנוול שונא ישראל ג'ורג' סורוס, תוך שהוא מכפיש את ראש ממשלת ישראל. הנה קטע מהטינופת של שלֵו:
"בהתמקדותו בסורוס, נתניהו מציב את עצמו ואת תנועתו בשורה אחת עם הגרועים שבלאומנים הלבנים הגזענים. חמור מכך, הוא מכתים את ישראל כולה. מרוב מאמצים הסברתיים להפוך התנגדות למדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים לגרסה של אנטישמיות מודרנית, נתניהו אולי שכח שנערי הפוסטר של שנאת יהודים קלאסית, בשואה בפרט ובעידן המודרני בכלל, לא היו חיילי צה״ל או מתנחלים, אלא יהודים גלותיים, עשירים וקוסמופוליטיים כסורוס, שכמוהו הואשמו במזימה לדלל את הדם הנוצרי ולחלל את הגזע הלבן על ידי עידוד הגירה המונית של פליטים נחותים." ["הארץ" באינטרנט, 7.2].
* צה"ל – "צבא השרמוטות לישראל". לפני הרצח, הרוצח הערבי עמד בין חיילי צה"ל וקיללם: "אתם בני שרמוטות."
החיילים בדקו שיש לו ת.ז. כחולה, ושיחררו אותו לדרכו לרצוח.
צה"ל: "החיילים נהגו כראוי." אילו אני חייל, הייתי מרסק את פרצופו.
כאשר השחקנית הפלסטינית, ב"גבורתה": "כזאן דארק, חנה סנש ואנה פרנק," סטרה לקצין צה"ל, שלא הגיב לנוכח המצלמות של במאי האירוע, הצבועים פיארו אותה.
ה"כבוד" אצל הפרימיטיבים הינו אלמנט דומיננטי בהתנהלותם.
בהיותי ילד קטן, בן 11, במגוריי מאחורי בית הקפה הערבי בשכונת רוממה בירושלים, כאשר חזרתי לראשונה הביתה מביה"ס 'תחכמוני', התנפלו עלי כ-20 נערים ערבים, בני 16-18, חטפו את הכיפה מראשי ולעגו לי בכל דרך אפשרית.
אני, בהיותי בן פתח-תקווה ונכד לסבי משה שמואל ולאחיו יהודה, הגיבורים, לא ידעתי ש'צריך לפחד מערבים,' קפצתי על הנער הגדול מכולם, היפלתי אותו ואז קפצו כולם עלינו ומחצו אותי במשקלם ובמכותיהם עם אבנים.
תקעתי את אצבעותיי בעיני 'המפקד', ובדיעבד התברר שעיוורתי עין אחת שלו.
התוצאה: כשהייתי חוזר מביה"ס, המוני הילדים הערביים תמיד פתחו לי את הדרך והרגשתי כמו בחציית ים סוף בתנ"ך.
מוטי
* בשעתו נדחה כתב-היד של הרומאן "המושבה שלי" על ידי העורכות של "הספרייה לעם" ב"עם עובד" נילי מירסקי, ותבדל"א אילנה המרמן.
הרומאן יצא לאור בהוצאת אסטרולוג בשנת 2000 ונמכר בקרוב לאלפיים עותקים.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל