פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1317

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בשבט תשע"ח, 12.2.2018

עם צרופת ההזמנה לערב מלאת 80 ליוסי גמזו בבית הסופר בת"א ב-13.2.18

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַצְּבִיעוּת וְהַשְּלוּמִיאֵלִיּוּת. // משה כהן: זהירות, דה לגיטימציה. // ד"ר ישראל בר-ניר: פוליטיקה אמריקאית: שנה עברה, לקראת בחירות הביניים. [ציטוט]. // יהודה דרורי: האוייב הוא איראן! // פוצ'ו  –  בחיי [4], פרק ט"ז. בן דודו המוזר של חנוך שכטר. // אורי הייטנר: 1. פולין אינה אשמה בשואה. 2. צרור הערות 11.2.18. // כאשר אתן נוגעות, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // בלפור חקק: החיים כמשל, הנשים כנמשל, נשים אחדות שאהב פנחס שדה. // ירון סחיש מראיין את יהודית שדה: החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה, 1994. [מתוך הספר "להסביר לדגים" של אהוד בן עזר]. // נעמן כהן: אשמת המדינה הפולנית והאומה הפולנית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "סיפורי שני בשבת" לאלפונס דודאֵ. עברית: 1923. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.12.1970. לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַצְּבִיעוּת וְהַשְּלוּמִיאֵלִיּוּת

זְחִילָתוֹ לְעֹמֶק סוּרְיָה לְמַטְרוֹת תּוֹקְפָנוּתוֹ

שֶל נָחָש רָעֵיל אִירָנִי צְמֵא-דָמִים וּשְפִיפוֹנִי

מַבְלִיטָה מִיּוֹם לְיוֹם אֶת נוֹכְלוּתוֹ וּצְבִיעוּתוֹ

שֶל שוֹלְחוֹ הַדּוֹמִינַנְטִי

וְהַסּוּפֶּר אִינְטְרִיגַנְטִי

הַבּוֹחֵש בִּטְרַנְס אַרְסִי

בְּתַרְוַד-בִּשּוּל פָּרְסִי

בִּקְדֵרָה שֶל בּוֹרְשְט רוּסִי

בִּגְבוּלֵנוּ הַצְּפוֹנִי.

כִּי בְּצִינִיּוּת זְדוֹנִית שֶאֵין לָהּ מָה לְהִתְבַּיֵּש

מוּל גְרִיגוֹרִי יֶפִימוֹבִיץ' הַנּוֹדָע בְּשֵם רַסְפּוּטִין

מְלַבֶּה, לֹא מְכַבֶּה, כְּנֶגֶד יִשּוּבֵינוּ אֵש

קְפוֹצְיָאלִיסְט זֶה הַקּוֹפֵץ מִטְּרִיק לִטְרִיק: וְלָדִימִיר פּוּטִין.

וְאוֹתוֹ הָאַרְכִי ז'וּלִיק, דֹב רוּסִי בְּעוֹר שֶל שֶׂה

(כּוֹבֵש קְְרִים, רוֹעֵץ אוּקְרַיְנָה) כָּאן קוֹרֵא קְרִיאָה מוֹרָלִית

נֶגֶד כָּל פְּגִיעָה בְּרִבּוֹנוּת מַר אַסַד הַחוֹסֶה

בְּצִלּוֹ וְהַמַּמְשִיךְ לִטְבֹּחַ אֶת עַמּוֹ בֶּסְטְיָלִית

בָּהּ-בָּעֵת שֶשְּלַל "זְלִיגוֹת" מִנֶּשֶק סוּרִי "לֹא נִשְלָט"

מוּטָחוֹת בְּ"מִקְרִיּוּת" בִּלְתִּי מִקְרִית יוֹמָם וָלַיִל                

אֶל שִטְחֵי רִבּוֹנוּתֵנוּ וְנוֹסָף לָהֶן מַזְלָ"ט,

אַךְ אוֹתוֹ רַסְפּוּטִין פּוּטִין מְמַלֵּא אֶת פִּיו בְּמַיִם

אוֹ בְּווֹדְקָה מוֹסְקְבָאִית וּבִצְבִיעוּת מוֹסִיף לְטְחֹן:

"בַּל נַכְשִיר עִמּוּת צְבָאִי בֵּין מְדִינוֹת מִזְרָח תִּיכוֹן"

בְּעוֹדוֹ מַכְשִיר, וְלֹא מַפְשִיר, בִּזְדוֹנִיּוּת אַקְטִיבִית

הַסְלָמָה בִּמְקוֹם בְּלִימָה שֶל תּוֹקְפָנוּת פְּרוֹבוֹקָטִיבִית.

וּמִצַּד שֵנִי, שֶלּאֹ כְּמוֹ הַמַּנְיֶרָה וְהַשְּטַאמְפּ

הָאַקְטִיבִיִּים וְאַגְרֶסִיבִיִּים שֶל דוֹנַלְד טְרַאמְפּ

הַיּוֹצֵא חוֹצֵץ כְּנֶגֶד הֶסְכֵּמוֹ שֶל מַר אוֹבָּמָה

עִם אוֹתָם הָעַרְסִים פָּרְסִים שֶלְּגַמְרֵי לֹא נִבְלָמָה

אֶפְשָרוּת הַגַּעֲתָם בִּזְכוּת מִזְגָּם הַתַּחְמָנִי

לְמִמּוּש הֲרֵה-אָסוֹן שֶל חֲלוֹמָם הַגַּרְעִינִי –

מִתְגַּלֶּה טְרַאמְפּ דוֹנַלְד מוּל תִּכְכֵי רוּסְיָה וּנְכָלֶיהָ

בִּתְחוּם סוּרְיָה כְּמִין דוֹנַלְד דָאק שֶהוּא בַּרְוָז צוֹלֵעַ

וּבְפַאשְלָה שְלוּמִיאֵלִית יָצַר וָאקוּם שֶתּוֹךְ זְמַן

הִִתְמַלֵּא בְּנוֹכְחוּת צְבָאוֹ שֶל פּוּטִין הַתַּחְמָן

כָּךְ שֶכָּל טַעֲנוֹת טְרַאמְפּ נֶגֶד אוֹבָּמָה שֶבְּ-jump

אֶת יֻקְרַת אַרְהַ"בּ דִּרְדֵּר חוֹזְרוֹת כְּבּוּמֶרַנְג אֶל טְרַאמְפּ

וְהַלֶּקַח שֶעָלֵינוּ לְהָפִיק מִפִסְפוּסָיו

הוּא לִסְמֹךְ פֹּה רַק עַל צַהַ"ל, עָצְמָתוֹ וּמַעֲשָׂיו

כְּדִבְרֵי פִּרְקֵי אָבוֹת א', י"ג שֶבָּרִי לִי

עַד כַּמָּה תְקֵפִים הֵם אַף כַּיּוֹם: "אִם אֵין אֲנִי לִי – מִי לִי?"

יוסי גמזו   

* * *

לכל אוהבי הזמר וההומור הישראליים:

ביום שלישי, כ"ח בשבט תשע"ח, 13.2.18, בשעה 7:30 בערב, ייערך בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל-אביב, מופע חגיגי לרגל הענקת פרס אקו"ם למפעל חיים ופרס אריק איינשטיין על תרומתו של המשורר פרופ' יוסי גמזו לתרבות הזמר הישראלי ועל הגיעו לגבורות.

במופע שינוהל מוסיקלית בידי חוקר הזמר העברי עופר גביש יופיע זמרים, מלחינים ומוסיקאים מחוננים שיגישו מבחר מלהיטיו הפופולריים של פרופ' גמזו ובין הביצועים הרבים יספר בעל השמחה שפע של סיפורים הומוריסטיים על מה שמסתתר מאחורי כתיבת השירים שייחשפו בפעם הראשונה לציבור.

מאחר שהאולם קטן ממיספר המעוניינים ומאחר שהכניסה היא חינם אין כסף, מתבקשים המעוניינים להקדים ולהגיע לבית הסופר ככל היותר מוקדם על מנת למנוע מרבים מהם את אי-הנעימות שבסגירת הדלתות מפאת מילוי האולם.

כולכם מוזמנים בחמימות.

* * *

משה כהן

זהירות, דה לגיטימציה

"האנשים הנאורים" מתריעים, להיכן הגענו, ראש הממשלה עושה דה לגיטימציה למשטרה!

אכן חמור מאוד, אבל רגע, מה הוא בעצם אמר?

למיטב זיכרוני, כל מה שהוא אמר הוא שרוב המלצות המשטרה נדחות על ידי הפרקליטות והתיקים נסגרים. 

עובדה. 

אינני מבין, איפה כאן דה לגיטימציה? 

מה, על נתניהו אפשר להעליל הכול? 

משה כהן

ירושלים

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

פוליטיקה אמריקאית: שנה עברה, לקראת בחירות הביניים

בעוד כ-10 חודשים, בנובמבר 2018, תתקיימנה בחירות לשני בתי הקונגרס של ארה"ב. הבחירות האלו תהיינה מבחן לנשיאותו של טראמפ, מבחן שיקבע אם ניצחונו המפתיע בבחירות לנשיאות היה אפיזודה מקרית, או שזה היה מיפנה היסטורי בפוליטיקה האמריקאית. המאמר הנוכחי הוא סקירת מצב שתנתח את האתגרים הניצבים בפני שתי המפלגות המתמודדות לקראת הבחירות, ואת היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן. אין זה ניסיון לחזות את התוצאות.

א. רקע כללי

בארה"ב מתקיימות בחירות כל שנתיים. בין בחירות לבחירות, במועדים שונים, ישנן גם עשרות, אולי מאות, בחירות מקומיות נוספות שמעטים מחוץ לארה"ב שומעים עליהן. באלה לא נעסוק כאן. הבחירות התופסות כותרות הן הבחירות לקונגרס – אחת לשנתיים, ולנשיאות – אחת לארבע שנים. מדי פעם מתקיימות בחירות מיוחדות – כאשר חבר קונגרס נפטר, מתפטר, מתמנה למשרה פדראלית או לשופט (הפרדת הרשויות בארה"ב היא מוחלטת. אי אפשר לכהן בו זמנית בשתי רשויות). בבחירות לקונגרס כל חברי בית הנבחרים (435) ושליש מחברי הסנאט (33) עומדים לבחירה. בבחירות בהן הנשיא אינו עומד לבחירה – בחירות הביניים (mid term elections), אחוזי ההשתתפות הם בדרך כלל נמוכים (בין 50% ל-60%).

 הבחירות לקונגרס הן אישיות ולכן לאישיותם של המועמדים יש השפעה מכרעת על התוצאות. במועדים בהם מתקיימות בחירות לנשיאות, שתי המפלגות משקיעות את עיקר המאמץ במאבק על הבית הלבן. פחות תשומת לב מופנית לבחירות לקונגרס המתקיימות באותו מועד. ישנם הרבה מקרים של הצבעה למפלגה אחת לנשיאות, ולמפלגה האחרת לקונגרס. ככלל, הנטייה היא להצביע עבור אותה מפלגה. הצלחתו של המועמד לנשיאות מסייעת לבחירת מועמדי מפלגתו לקונגרס. ניהול מערכת בחירות כרוך בהשקעות גבוהות, ומעטים יכולים לעמוד בהוצאה הנדרשת בכוחות עצמם. ההוצאות על מערכת בחירות של סנאטור יכולות להגיע אל מעל למיליון דולר (סנאטור עומד לבחירה אחת לשש שנים). בבחירות לבית הנבחרים ההוצאות יותר נמוכות, אבל עדיין זה יכול להסתכם בכמה מאות אלפי דולר שאותן יש לגייס כל שנתיים. תמיכת המפלגה חשובה בשל המימון, אבל היא איננה הכרחית. בבחירות הביניים הנושאים המעניינים את הציבור הם בדרך כלל נושאי פנים – מצב הכלכלה, מצב התעסוקה, מצב החינוך ומערכת הבריאות וכו'. למדיניות החוץ והביטחון אין משקל רב בבחירות הביניים למעט בתקופות של משבר – מלחמה או פיגוע טרור רציני או, לחילופין, משבר כלכלי עולמי.

ב. נתוני פתיחה

בבחירות הביניים יש כמעט תמיד נסיגה בכוחה של מפלגתו של היושב בבית הלבן. התופעה הזאת חזקה במיוחד בקדנציה הראשונה של הנשיא. יש לזה סיבה פשוטה: עם כל הרצון הטוב, הנשיא הנבחר לא מסוגל אף פעם לממש את כל הצפיות שתלו בו. חלק מהבוחרים מביע את אכזבתו "ברגליים" – הצבעה עבור המפלגה היריבה. תופעה מוכרת במהלך כל ההיסטוריה של ארה"ב היא שחברי הקונגרס המכהנים נהנים ממעין "קביעות". כ-80% מחברי הקונגרס המכהנים (incumbents) מצליחים תמיד להיבחר מחדש (זה נכון לשני בתי הקונגרס). לא מעט מחברי הקונגרס מכהנים 20, 30 ואף יותר שנים.

נציג דמוקרטי שאולץ לפרוש לאחרונה בגלל שערוריות-מין בעברו, כיהן 40 שנה בבית הנבחרים. הסנאטור הרפובליקני אורין האץ' מיוטה, שפורש בשל גילו, כיהן 36 שנים. חברות בקונגרס היא כמו חברות במועדון, בו מועמדים חדשים צריכים לעבור "מבחני קבלה". למעשה, האפשרות הכמעט יחידה לחדש להתקבל ל"מועדון" היא כאשר אחד מהוותיקים מפנה את מקומו. היו מיספר יוזמות להגביל את משך כהונתם של חברי קונגרס, ובמהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת שמונה מדינות אפילו הטילו הגבלות כאלו. אחרי עתירה לבית המשפט העליון ההגבלות בוטלו בנימוק שהגבלות על משך הכהונה של חברי קונגרס מחייבות שינוי של החוקה. מאחר ורק הקונגרס יכול לשנות את החוקה (נדרש לשם כך רוב של שני שלישים בשני בתי הקונגרס), ליוזמות האלו אין שום סיכוי.

 חברוּת בקונגרס משתלמת מאוד מבחינה כלכלית ומעטים יסכימו לוותר על הזכות הזאת מרצונם. "הכמעט קביעות" של חברי הקונגרס ממתנת את הנסיגה בכוחה של מפלגת הנשיא. בכל התקופה שחלפה מאז מלחמת האזרחים, היו רק שלושה מקרים בהם מפלגת הנשיא המכהן הגבירה את כוחה בבחירות הביניים. המקרה האחרון היה בחירות הביניים של 2002 בקדנציה הראשונה של בוש הבן, בה הרפובליקנים הגדילו במקצת את הרוב שלהם בשני בתי הקונגרס. זה נבע מהעובדה שהפיגוע במגדלי התאומים היה עדיין טרי בזיכרון, וכן שהבחירות התקיימו לפני ההסתבכות בעיראק. ההישג הזה של הרפובליקנים לא חזר על עצמו, ובבחירות של 2006 הם הפסידו בגדול ואיבדו את השליטה בבית הנבחרים. הנסיגה בכוחה של מפלגת הנשיא בבחירות הביניים אינה מביאה בהכרח לאיבוד השליטה באחד או בשני בתי הקונגרס. בבחירות של 1994, בקדנציה הראשונה של קלינטון, השליטה בשני בתי הקונגרס עברה מהדמוקרטים לרפובליקנים. בבחירות של 2010, בקדנציה הראשונה של אובמה, הרפובליקנים זכו במיספר חסר תקדים של מקומות בבית הנבחרים – תוספת נטו של 63 נציגים (השינוי הגדול ביותר מאז 1938). מאז הם שולטים באופן מוחלט בבית הנבחרים עם פער שלא יהיה קל לדמוקרטים לסגור אותו.

הדמוקרטים לא איבדו את השליטה בסנאט באותן בחירות. השינויים בסנאט הם פחות דרמטיים (יש רק 100 סנאטורים לעומת 435 נציגים בבית הנבחרים), אבל גם שם יש לפעמים מהפכים.

ג. בחירות 2018 – היתרונות והחסרונות של הצדדים

לחזות תוצאות של בחירות זה אפילו לא הימור. בהימור יש תמיד סיכוי מסוים לזכות. תחזית של תוצאות בחירות היא ניחוש שהוא תשלובת של תחושת בטן ומה שהחוזה היה רוצה שיקרה. כששואלים אותי "מה אני חושב שתהיינה התוצאות ב-2018?" התשובה שלי היא תמיד "ב-7 בנובמבר 2018 אתן תחזית מדויקת ב-100%."

הדמוקרטים תולים תקוות רבות בבחירות 2018, הם מצפים למפנה משמעותי ומקווים להשתלט על שני בתי הקונגרס. הדמוקרטים מאמינים שהם נמצאים בעמדת פתיחה טובה, ולוּ רק בשל המסורת. יתרונות אחרים שהם מונים הם מעמדו הנמוך של טראמפ (ה-rating) בדעת הקהל (עד כמה שניתן לסמוך על תוצאות המשאלים המנוהלים ע"י התקשורת), תוצאות הבחירות המיוחדות באלבמה, התנהגותו הבלתי שגרתית של טראמפ – בעיקר מבול הציוצים הגורם לשערורייה כזאת או אחרת כמעט בכל יום, ויותר מכל – מלחמת החרמה שהתקשורת מנהלת נגד טראמפ. 

להלן נבדוק אחד לאחד את היתרונות האלה, איזה מהם הוא בגדר משאלת לב, ואיזה הוא יתרון ממשי.

נתחיל בסקירה של המשוכות אותן הדמוקרטים צריכים לעבור. בבית הנבחרים, בו כל 435 הנציגים עומדים לבחירה, יש לדמוקרטים היום 193 נציגים. על מנת להפוך לרוב (218) הם זקוקים לתוספת נטו של 25 נציגים. זו משוכה די גבוהה, אבל ניתן לעבור אותה. 34 מבין חברי בית הנבחרים הרפובליקנים אינם מגישים את מועמדותם לבחירה חוזרת. לעומת זאת בצד הדמוקרטי רק 16 מבין הנציגים הדמוקרטים פורשים. זה משפר את סיכויי הדמוקרטים להצליח.

בסנאט יש לדמוקרטים היום 49 נציגים, ונדרשת תוספת נטו של 2 נציגים על מנת להפוך לרוב (51). לכאורה משוכה נמוכה, אבל זה לא כל כך פשוט. מתוך 36 הסנאטורים העומדים לבחירה חוזרת, 23 הם דמוקרטים (22 שמסיימים 6 שנות כהונה, ואחד שנאלץ לפרוש בגלל שערוריות מין בעברו). עשרה מאלה מייצגים מדינות בהן טראמפ ניצח בגדול. אפילו אובדן של רק אחת או שתיים מעשרת המדינות האלו ישים קץ לתקוותיהם של הדמוקרטים להשתלט על הסנאט.

 מהפך הוא לא בלתי אפשרי, אבל הסיכוי שזה באמת יקרה איננו גבוה. זה ייצא במקרה, אבל היתרון של הדמוקרטים הנובע מהמסורת מתקזז במידה רבה בגלל שבסיבוב הנוכחי הרבה יותר סנאטורים דמוקרטים מאשר רפובליקנים עומדים לבחירה. ניהול מערכת בחירות הוא עסק יקר, הן ברמה האישית של המועמד והן ברמה הארצית של המפלגה, היכולת לגייס כספים מתרומות (בארה"ב אין מימון מפלגות), היא גורם חשוב, לפעמים מכריע, בהשגת הניצחון בבחירות. נכון לעכשיו, הרפובליקנים מובילים בגדול בגיוס הכספים. זה מצב הפוך מזה שהיה במערכת הבחירות לנשיאות, בה הסכומים שגויסו ע"י הדמוקרטים היו כמעט פי עשר ממה שהרפובליקנים הצליחו לגייס. במאבק על השליטה בסנאט, על הדמוקרטים להגן על כמעט פי שניים מקומות מאשר הרפובליקנים. 

פיגור בגיוס הכספים יקשה על הדמוקרטים לממש את ציפיותיהם בסנאט. מעמדו הנמוך של טראמפ (ה-rating) בדעת הקהל, כ-46% בסוף דצמבר האחרון, אם אפשר להאמין למשאלים המתנהלים ע"י התקשורת, מעודד את הדמוקרטים הרואים זאת כאינדיקאטור שלציפיותיהם יש בסיס.

הבעייה של הדמוקרטים היא זיכרון קצר. ה-rating של אובמה בתום השנה הראשונה לכהונתו (סוף דצמבר 2009), היה רק במעט יותר גבוה (47%) מזה של טראמפ. לעומת טראמפ, התקשורת הרעיפה על אובמה במהלך שנת כהונתו הראשונה שפע חסר תקדים של שבחים וקילוסים, וכמו כן הוענק לו פרס נובל. ה-rating איננו אינדיקאטור שאפשר לסמוך עליו.

הציוצים הם סיפור אחר. הדעות חלוקות אם הם פוגעים בתדמית של טראמפ ומשפיעים על מעמד הרפובליקנים כמו שזה מוצג בתקשורת. טראמפ מגזים, הוא לא מדייק ולעתים הוא נתפס בשקרים. אבל בעיני הציבור הרחב האמינות של התקשורת יותר נמוכה מזו של טראמפ.

 באמצעות הציוצים טראמפ מביא את המסר שלו ישירות לציבור הבוחרים, בלי המסננת של התקשורת. זה יתרון, כי יותר קל לקרוא הודעה של 280 תווים מצג המחשב, מאשר מאמר מערכת המשתרע על חצי עמוד ויותר בניו יורק טיימס או בוושינגטון פוסט.

במהלך השנה שחלפה, התקיימו כחצי תריסר בחירות מיוחדות למלא את מקומם של חברי קונגרס רפובליקנים שמונו לתפקידים בממשל. למפח נפשם, הדמוקרטים לא הצליחו לנצח באף אחת מהן. בבחירות למושל וירג'יניה – הדמוקרטים ניצחו, והשמחה במעונם היתה רבה. לקח להם כמה ימים להבין שזו לא היתה הפתעה וזה גם לא היה מיפנה. וירג'יניה היא מדינה דמוקרטית מובהקת וכל מה שקרה היה שמושל דמוקרטי אחד הוחלף במושל דמוקרטי אחר – לא בדיוק מהפך. באלבמה לעומת זאת השינוי היה אמיתי. דמוקרט נבחר למלא את מקומו של הסנאטור שמונה לתפקיד שר המשפטים. זה היה הישג אמיתי לדמוקרטים כי אלבמה היא מדינה שמרנית עם רוב רפובליקני מובהק. אבל שוב שמחת הדמוקרטים לא היתה במקומה. ההצבעה לא היתה נגד טראמפ, הכישלון היה אישי של המועמד הרפובליקני שהתגלה כאדם עם "עבר" – בצעירותו הוא קיים יחסי מין עם קטינות. הדבר התגלה אחרי סגירת הרשימה ולא ניתן היה להחליף את המועמד. 

השמרנים באלבמה לא היו מוכנים להצביע עבור מועמד שבמושגים שלהם הוא פדופיל, למרות שהם ידעו שהרוב שלהם בסנאט יצטמצם ל-2. הרפובליקנים חייבים לבדוק טוב בציציות של כל אחד מהסנאטורים העומד לבחירה חוזרת כדי למנוע אובדן של נציגים נוספים בסנאט. נשמע פשוט, אבל לא הייתי בונה על כך. כישלון הרפובליקנים להשתלט על הסנאט ב-2010 וב-2012 הראה שמציאת מועמדים הולמים איננה הצד החזק שלהם.

ד. בחירות 2018 –  מלחמת גוג ומגוג?

עד לעכשיו, ניהול מערכת הבחירות ע"י הדמוקרטים היה חובבני (אני מתבטא בעדינות). הם עדיין מחפשים את הסיבות לניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות. ההיסטריה הרוסית מעסיקה אותם שעות נוספות, והם ממשיכים לצפות לנס שיביא להדחת טראמפ מהנשיאות. בינתיים, במקום לפתח מערכת בחירות עניינית ולהציג לבוחר חלופות ליוזמות החקיקה של טראמפ, הם מסתפקים בהשמצות, בכינויי גנאי ובניסיונות פתטיים לבלום אותן (resistance). ניסיון לשתק את המדינה בשל מחלוקת על הטיפול בשוהים לא חוקיים, הסתיים בכישלון מביך. השלומיאליות של הדמוקרטים מאפשרת לטראמפ להציג אותם כמי שדואג לאינטרסים של שוהים בלתי חוקיים על חשבון האינטרסים של אזרחים אמריקאים.

 גם אם זה לא נכון, זו התדמית שיש לדמוקרטים בעיני הציבור. ההקצנה שמאלה והשתלטות השמאל הרדיקאלי על מוסדות המפלגה הדמוקרטית מונעת מהם להרחיב את בסיס התמיכה שלהם מעבר לידועני הוליווד והאקדמיה. בנסיבות נורמאליות, לדעתי, הם היו בדרך לכישלון אם לא לקטסטרופה. הבעייה היא שהנסיבות אינן נורמאליות, ולא בגלל שטראמפ הגיע "מחוץ למערכת" ואינו נוהג כפוליטיקאי קונבנציונלי. מערכת הבחירות השנה תהיה שונה באופן מהותי מכל מערכות הבחירות שארה"ב ידעה אי פעם בעבר. המאבק לא יהיה על הבדלי הגישה בין המפלגות לנושאי החברה, הכלכלה ומדיניות החוץ והביטחון, מערכת הבחירות הנוכחית תתנהל כולה בצל המלחמה בין טראמפ והתקשורת.

 המלחמה הזאת תתנהל ללא כל מעצורים וללא כל פשרות. היא תסתיים רק כאשר אחד הצדדים יובס. תוצאות המלחמה הזאת הן שתקבענה מי ינצח בבחירות.

למעט חריגים ספורים, התקשורת הממסדית בארה"ב העדיפה את הדמוקרטים. החידוש הוא שבעבר התקשורת הסתפקה, בהשאלה מטרמינולוגיה משדה הקרב, במתן אש מסייעת. הפעם הוסרו הכפפות והמסכות, והתקשורת פועלת בגלוי כחלק ממערכת הבחירות של המפלגה הדמוקרטית. אין כל יומרה ל"אובייקטיביות" בכיסוי של טראמפ ע"י התקשורת. את התפקיד העיקרי למענו היא קיימת – אספקת מידע אמין על המתרחש לציבור, התקשורת דוחה למועד אחר. ניצחונו של טראמפ בבחירות הכניס את הממסד הפוליטי, ומעל לכל את התקשורת, לסחרור ממנו הם לא השתחררו עד היום.

 בעיני התקשורת, החוצפה של טראמפ שהעז לנצח בבחירות בניגוד לתכתיב שלהם היא חטא בל יכופר. עבור כנופית הצמרת של "מעצבי דעת הקהל" בתקשורת – הפונדיטים, הכישלון למנוע את בחירת טראמפ הוא כישלון אישי. הם איבדו את מעמדם כפוסקים אחרונים בשאלה מה טוב לציבור. מהרגע בו נסגרו הקלפיות ב-8 בנובמבר 2016, טראמפ הפך להתגלמות הרוע בעולם, רוע שיש לבער אותו, ויפה שעה אחת קודם.

(פונדיט – מילה הודית שמשמעותה גורו או יודע כל. ויליאם סאפייר, מי שהיה המומחה ללשון של הניו יורק טיימס, הציע תרגום אנגלי למונח פונדיט – "מחרחר דעות" (opinions monger).

 הקטע הבא, חלק ממאמר מערכת שהתפרסם בלוס אנג'לס טיימס לפני קצת יותר משנה, כמה שבועות אחרי ניצחונו של טראמפ בבחירות, ב-27 בדצמבר, 2016 הוא דוגמא אופיינית:

ארצנו נמצאת בעיצומה של מגיפה חשוכת מרפא, מגיפה עם סימפטומים מפחידים. המחלה היא תסמונת מופרעות טראמפ (TDS - Trump Derangement Syndrome), והיא מתפשטת במהירות מהצמרת הפוליטית ומחלחלת אל כל שכבות האוכלוסייה. בשלב הראשון, אנשים שהמחלה תוקפת אותם מאבדים את היכולת לראות את הדברים בפרופורציה. בשלבים מתקדמים הם מאבדים קשר עם המציאות, ומפתחים רעיונות המנותקים לחלוטין מהעובדות בשטח.

(זה תרגום חופשי שלי מהמקור האנגלי).

בשנה שחלפה מאז שהמאמר הזה נכתב, מאום לא השתנה. התקשורת עדיין לא מוכנה לבלוע את הצפרדע ולהשלים עם המציאות. אדרבא, ביחס לטראמפ חלה הרעה. בהשאלה מהמושג אמצעי השמדה המוניים (WMD – Weapons of Mass Destruction), כלי הנשק במלחמה נגד טראמפ הם אמצעים להסחת דעת ההמונים  (WMD – Weapons of Mass Distraction). הסחת הדעת היא שם המשחק. כל ידיעה על התפתחות חיובית ו/או הישג של טראמפ שהדמוקרטים לא הצליחו למנוע, נדחקת לעמוד האחרון, אם בכלל מזכירים אותה.

 מי שקורא רק את העיתונים ה"מובילים": ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, לוס אנג'לס טיימס, שיקגו טריביון ודומיהם, או מי שצופה בחדשות רק ברשתות הארציות : CBS, ABC, NBC, MSNBC, CNN שומע מעט מאוד על השגשוג הכלכלי – העלייה בבורסה ושיעור הצמיחה במשק; לא מודע לכך ששיעורי האבטלה צנחו לרמה הנמוכה ביותר ב-17 השנים האחרונות, ובקרב הכושים הם הנמוכים ביותר מאז תום מלחמת האזרחים; "מסבירים" לציבור שהגידול בהכנסה הפנויה של המעמדות הנמוכים והביניים הוא רק "כאילו", שאלה רק "פרורים". כתחליף, הציבור מקבל שפע של חדשות "מרעישות" כמו מיספר כריכי ההמבורגר שטראמפ אוכל מדי ערב בלכתו למיטה, מיספר גביעי הגלידה שהוא מלקק במהלך יום העבודה, מיספר בקבוקי הקוקה קולה שהוא שותה, העובדה שטראמפ ורעייתו ישנים בחדרי שינה נפרדים ועוד חדשות "הרות גורל" מהסוג הזה.

 את המקום שנותר ממלאים בחדשות בדויות (Fake News).

במאמר מוסגר, מקור המושג Fake News, בו טראמפ מרבה להשתמש, איננו סטאלין כפי שמקובל לחשוב, למרות שייתכן שהשתמשו בו ברוסיה הסובייטית. לפוליטיקה האמריקאית הביטוי נכנס ע"י הניו יורק טיימס ב-2004. במערכת הבחירות בין ג'ון קרי ובוש הבן, כוכב הטלוויזיה דן ראת'ר (Dan Rather) פיברק מכתב שנועד ללכלך את בוש הבן ולסייע לג'ון קרי. הזיוף נחשף ובזה הגיעה לקיצה הקריירה של דן ראת'ר בטלוויזיה האמריקאית. הניו יורק טיימס יצא להגנתו של כוכב הטלוויזיה ו"הסביר" שהמכתב המפוברק היה Fake but Accurate (מזויף אבל מדויק – מעולם לא הצלחתי להבין את המשמעות של ה"פנינה הלשונית" הזאת, אבל זה מה שהם כתבו). כל מי שיש לו טענות על השימוש שטראמפ עושה בביטוי Fake News שיפנה לניו יורק טיימס לפני שהוא מדבר בגנותו של טראמפ.

 התקשורת מנהלת מצוד אחרי שערוריות שאפשר לייחס לטראמפ. מההיסטריה הרוסית עוברים ל"שיבוש הליכי משפט", משם מדלגים למצבו הנפשי של טראמפ, ומשם לאיזו הרפתקה מין שהיתה לו לפני עשרות שנים עם איזו זונת צמרת ואח"כ להרפתקת מין יותר אקטואלית שהוא מנהל כביכול בימים אלה עם שגרירת ארה"ב באו"ם.

בקיצור, בהשאלה מהמקורות, הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. תוצאה של ההסתה החד ממדית בתקשורת היא שלא צריך להחליף תחנות בטלוויזיה. הדבר היחיד שמשתנה בין הרשתות הארציות – CBS, ABC, NBC, MSNBC, CNN, הם פרצופי הקריינים. הטקסטים נשמעים כאילו יצאו מאותה קלטת. מי שפספס את התחלת השידור ולא ראה את אות התחנה, לא יוכל לזהות את הרשת.

 על השידורים האלה אפשר לומר ראית אחד – ראית את כולם.

תגובת התקשורת על דו"ח מצבו הבריאותי של טראמפ (הנשיא עובר אחת לשנה בדיקה כללית general check up שתוצאותיה מובאות לידיעת הציבור) היתה סימפטומטית. הבדיקה בוצעה כמקובל בבית החולים הצבאי (Walter Reed national military medical center) בוושינגטון ע"י רופא צבאי בכיר (תת אלוף). הממצאים הראו שמצבו הבריאותי של הנשיא תקין, למעט קצת עודף משקל, ושהוא כשיר למלא את תפקידו.

פרסום הדו"ח הרפואי הפך את אבירי המקלדת למומחים בנושאי רפואה ובריאות הנפש. הם הפציצו את הרופא בשאלות שיותר משהעידו על מצבו הבריאותי של טראמפ, העידו על מצבם הנפשי של השואלים. שאלה לדוגמא: "איך זה שטראמפ שוקל רק 239 פאונד (108 ק"ג)? רואים בעיניים שהוא שוקל הרבה יותר?"

היו שאלות יותר אידיוטיות. לשיא הגיע אחד מעורכי החדשות עם הרעיון הבא: "הרופא הוא איש צבא. הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא והרופא כפוף לו. ברור שהרופא לא יפרסם דו"ח שיכול לפגוע בממונה עליו." 

במילים אחרות, הדו"ח הרפואי הוא הונאה. אותו רופא טיפל בנשיאים קודמים – אובמה, בוש הבן וקלינטון. אף אחד לא חלק על מקצוענותו ואמינותו. על מנת לפגוע בטראמפ, התקשורת מאשימה את הרופא ברשלנות רפואית (malpractice).

כאילו במקרה, הוושינגטון פוסט מיום 24 בינואר מביא "סקירה היסטורית" של מצב בריאותם של נשיאי ארה"ב בעבר ועל הרופאים ששיתפו פעולה בהסתרת האמת מהציבור. תוכנית הטלוויזיה הבידורית הפופולארית SNL המשודרת בכל מוצאי שבת, הצטרפה ל"חגיגה" באמצעות שורה של בדיחות והלצות תפלות על מצב בריאותו של הנשיא. את העלייה הגורפת בשוק ההון לא ניתן להסתיר מהציבור. אומנם לא כל תושבי ארה"ב משקיעים בבורסה, אבל רבים מחזיקים בתיקי השקעות, ולקרוב ממחצית האוכלוסייה יש תוכניות חיסכון וקופות גמל. אלה מושקעות בבורסה והן תפחו בשיעור כמעט חסר תקדים (כ-30% בשנה הראשונה לכהונת טראמפ). 

התקשורת יודעת איך להתמודד גם עם אמת בלתי נוחה. מאתרים "כלכלנים" שיסבירו לציבור ש"זה לא טראמפ." סימנים לשגשוג הממשמש ובא נראו כבר ב"שלהי תקופת כהונתו" של אובמה. הקרדיט מגיע לאובמה ולא לטראמפ. הגאות בשוק ההון החלה מיד עם פתיחת המסחר בבורסה בבוקרו של ה-9 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. שאלה אחת נותרת ללא תשובה – למה אובמה חיכה? אם היה בכוונתו לשפר את מצב הכלכלה למה הוא לא עשה את זה חודש או שבוע לפני יום הבחירות? למה הוא חיכה לרגע בו התפרסמו תוצאות הבחירות? "חדשות" מזויפות – Fake News, מאבדות את האפקטיביות שלהן אם התזמון לא מוצלח.

 בין ה-9 בנובמבר 2016 ועד למועד השבעתו של טראמפ ב-20 בינואר 2017, אובמה כיהן כנשיא נומינאלי (lame duck president). במובן הלשוני הזמן הזה עונה על ההגדרה "שלהי תקופת כהונתו של אובמה." השגשוג הכלכלי של "שלהי תקופת כהונתו של אובמה" החל רק אחרי שהתברר לציבור סופית שתם עידן אובמה בבית הלבן. הקרדיט שמיוחס לאובמה בתחום הכלכלה אינו שונה מפרס הנובל שהוענק לו בראשית כהונתו. אחרי הצלחתו של טראמפ להעביר בקונגרס את רפורמת המס, כל התקשורת פתחה במערכת הסברה להראות את חסרונותיה לציבור. הרפורמה תגדיל את החוב הלאומי ב-1.5 טריליון דולר בעשר השנים הבאות הם התריעו בקול גדול. לא נדון כאן בשאלה מי מאנשי התקשורת יודע כמה אפסים יש בטריליון, אבל הם כבר שכחו שתרומתו של אובמה היתה הגדלת החוב הלאומי ביותר מעשרה טריליון דולר במהלך שמונה שנות כהונתו.

ה. Pipio, Ergo Sum – אני מצייץ, משמע אני קיים

בעבר היה מקובל לראות בכניסה לעימות עם התקשורת ע"י איש ציבור, ככל שמעמדו יהיה רם, סוג של התאבדות פוליטית. כותרת הפרק שאולה מאימרתו של דקארט, והוא יעסוק בשאלה האם טראמפ גילה את "הנשק הסודי" שמאפשר להתמודד בהצלחה עם התקשורת. השימוש ברשתות החברתיות התפשט בשנים האחרונות כמו דליקה בשדה קוצים. זו היתה רק שאלה של זמן מתי הן תחדורנה למערכות הבחירות. השימוש הראשון בהיקף מלא של הרשתות החברתיות לצורכי מערכת בחירות היה במאבק על הנשיאות ב-2008, כשאובמה השתמש באופן יעיל באינטרנט על מנת לגייס תרומות למימון מערכת הבחירות שלו.

 גיוס הכספים של מק קיין, שגדל בדור אחר, נותר בפיגור גדול, ובסופו של דבר הוא נכשל. טראמפ נוקט בטקטיקה אחרת. הוא משתמש בציוצים כתחליף למודעות בעיתונות ותשדירי פרסומת בטלוויזיה איש ציבור המתעמת עם התקשורת לוקח על עצמו סיכון גדול. הכינוי "המעצמה השביעית" שהוענק לתקשורת, הוענק לה בזכות.

(מקור המושג "המעצמה השביעית" הוא בראשית המאה הקודמת. באירופה היו אז שש מעצמות – אוסטריה, איטליה, אנגליה, גרמניה, צרפת ורוסיה. ה"עולם" של המעצמות האירופיות באותה עת, הצטמצם לאירופה בלבד. ארה"ב ויפן לא נכללו במניין המעצמות, למרות שיפן הביסה את רוסיה ב-1905). הכינוי הזה ביטא את יכולתה של התקשורת להשפיע על התפתחויות בהיסטוריה. במהלך המאה ה-19 ועד למחצית השנייה של המאה ה-20 "תקשורת" היתה בעיקרה העיתונות המודפסת. 

עם הזמן, התפתחויות טכנולוגיות יצרו אמצעי תקשורת נוספים – בהתחלה הרדיו, אח"כ הטלוויזיה, יותר מאוחר האינטרנט והדואר האלקטרוני. לאלה נוספו הרשתות החברתיות, ואפילו צמרת הידוענים של הוליווד. כל אלה הרחיבו את המושג "תקשורת". התקשורת בימינו כבר לא מצטמצמת לתוכניות החדשות בלבד. היא התרחבה וכוללת תוכניות בידור טלוויזיוניות על נושאים אקטואליים המשודרות מעבר לשעות הצפייה הרגילות, וכן סרטי קולנוע וסדרות דוקומנטריות בטלוויזיה.

התייצבות התקשורת נגד טראמפ איננה נובעת מאהדת יתר לדמוקרטים. כמאמר חז"ל – לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשִּׂנְאַת הָמָן – יותר משאנשי התקשורת אוהדים את הדמוקרטים הם שונאים את טראמפ. לצרכי תעמולה והסתה, השנאה היא כלי יעיל ביותר, במיוחד כאשר מדובר בשנאה על רקע אידיאולוגי. אבל פוליטיקה המבוססת על שנאה מביאה תוצאות חיוביות רק לעיתים רחוקות. השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב  (odium numquam potest esse bonum) – שפינוזה. השנאה היא יועץ גרוע, כי שנאה וחשיבה רציונאלית אינן הולכות ביחד. החלטות המונעות ע"י שנאה פועלות יותר מתמיד כבומרנג נגד מקבלי ההחלטות עצמם. השנאה היא נגיף שאין לו מרפא. אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו יישאר כזה לאורך ימים.

כי אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה, שונאים שנאת חינם – חיים חפר.

 כוחה של התקשורת נבע מהשליטה המוחלטת שהיתה לה על המידע. היא היתה הפוסק האחרון לגבי מה יובא לידיעת הציבור ומה יוסתר ממנו. באמצעות פרסום סלקטיבי של תגובות הציבור, התקשורת היתה מנווטת ומעצבת את דעת הקהל. לשיא כוחה התקשורת הגיעה במלחמת וייטנאם. המלחמה הזאת הוכרעה לא בשדה בקרב אלא במערכות העיתונים ובאולפני הטלוויזיה.

מלחמת וייטנאם היא היום היסטוריה. עקב ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים התקשורת איבדה את המונופול שהיה לה. האינטרנט מאפשר לציבור נגישות ישירה למקורות מידע שבעבר היו שמורים לתקשורת בלבד.

 יתירה מזאת, הציבור יכול להגיב מיידית על חדשות ו/או על מאמרי דעות, וכן עומד לרשותו מבחר של במות לפרסם מאמרי דעות משלו. מלחמת התקשורת נגד טראמפ תימשך במלוא העוצמה והיא תהיה מלוכלכת כבעבר, קרוב לוודאי שיותר. כמו גנרלים שנלחמים את המלחמה הקודמת, אנשי התקשורת ממשיכים להשתמש באותם כלים ובאותן שיטות. טראמפ ניצח אותם ב"נוק אאוט" בשני הסיבובים הראשונים (הבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הרפובליקנית והבחירות לנשיאות), אבל הם עדיין לא הפנימו שכללי המשחק השתנו.

אחרי ככלות הכול, כמו שתמונה אחת שווה יותר מאלף מלים, ציוץ אחד שווה יותר מעשרה מאמרי מערכת. ייתכן מאוד שמלחמת התקשורת בטראמפ היא המלחמה האחרונה של התקשורת. לא ירחק היום בו היא תיאלץ לפנות את הבמה ל"כוכבים" החדשים – ספקי השרות של האינטרנט והדואר האלקטרוני, והרשתות החברתיות.

 נכון לעכשיו, לא נראה שטראמפ עומד להפסיד במלחמה עם התקשורת.

ד"ר ישראל בר-ניר, "פוליטיקה אמריקאית: שנה עברה, לקראת בחירות הביניים", מגזין המזרח-התיכון, 9 בפברואר 2018.   

* * *

יהודה דרורי

האוייב הוא איראן!

הבוקר [שבת, 10.2] איראן הבינה שמדינת ישראל מתייחסת אליה כאל אוייב לאחר שמתקנים איראניים בלעדיים הותקפו ע"י מטוסי חיל האוויר. לדעתי, מדינת ישראל עשתה הבוקר אמבוש לאיראן. ממש ציפתה כבר ימים לא מעטים לחדירה איראנית לישראל כדי לקבל לגיטימציה עולמית לתקוף אותם, אף שלפעמים אני תוהה על התנהגות המנהיגות הישראלית שמהססת להכריז בעולם ובאזור כי האוייב הוא איראן!

מאז שאיראן הכריזה בכל העולם כי בכוונתה להשמיד את ישראל, מאותה נקודה ממש היתה למדינת ישראל לגיטימציה מלאה להכריז על איראן כאוייב ולפעול נגדה בכל מקום אפשרי! (לרבות, תמיכה צבאית בתימן נגד הפלישה האיראנית אליה, מתוך כוונה להגן על השליטה ב-באב-אל מנדב). האיום הממשי של איראן עלינו קיים כבר שנים רבות, מהיותם מחזיקים את חיזבאללה כזרוע של "משמרות המהפכה" שלהם, להפעילם נגדנו כרצונם. ואז התחיל נושא הגרעין, ורצוי להזכיר פה כי הפצצת מתקני הגרעין האיראניים נדונה בשעתו בקבינט הביטחוני בראשות נתניהו ואהוד ברק, והוחלט בשעתו להתמתן ולא לפעול. זה כמובן נתן רוח גבית לאיראנים, שדווקא הגבירו את הפעילות באזורנו ובגבול הצפוני עם סוריה וחיזבאללה מתוך הערכה שלא פעלנו נגדם מתוך עמדה של חולשה.

אנחנו חזקים מאיראן! לכן הגיע הזמן שנכריז על איראן כאוייב שיש להילחם בו בכל מקום ובכל צורה שהיא, ולהראות לאייטולות הללו שאללה לא בדיוק תומך בהם.

כיצד לחזק את המשטרה

למשטרת ישראל חסר כוח אדם, לא במשרדים, שם ישנם מספיק עובדים, מה שחסר הוא כוח אכיפה ברחובות, פשוט לא רואים את המשטרה. אין זה אומר שיחידות מסויימות אינן מתפקדות, להפך, ישנם כאלה הפועלות בצורה טובה ביותר, אבל, אנחנו מדברים על השוטר בקרב הציבור ובנוף החברתי שלנו.

ונשאלת השאלה: מדוע המשטרה לא תגייס מסיימי שירות צבאי, כאלה אשר רוצים לללכת ללמוד, כאלו העוסקים לפרנסתם כסטודנטים במלצרות או במכירות על בסיס עמלות עלובות, כדי להכשירם כשוטרי מקוף באופן קבוע ל-6  שעות ביום, מה שיתן להם מספיק כסף ללימודיהם ומחייתם ויאפשר להם מספיק זמן ללמוד?

אין כל בושה להימצא במדי שוטר, להפך, צעירים אלו יביאו כבוד לעצמם ולמשטרה כאחד. אם נחשוב על כך בפירוט מסויים נגלה כי לפחות 2500 משתחררים מצה"ל כל שנה מיחידות השדה, אני מניח שחלקם רוצים לצאת לטיול בחו"ל בעוד חלק גדול דווקא מעוניין להיכנס למסגרת לימודית, עם כל הבעיות הכספיות הכרוכות  בכך. תבוא איפא המשטרה ותתן להם הצעה שלא יוכלו לסרב לה! עבודה מכובדת עם שכר ראוי ומספיק זמן ואפשרות ללמוד!

אני פונה לשר לביטחון פנים ולמפכ"ל , לעיין בהצעתי זו  לעומקה, ואפילו לחשוב על שילוב חיילות שהשתחררו ממשימות שדה (ויש לא מעט מהן). מרבית המדינות הדמוקרטיות מעסיקות שוטרות באחוזים גבוהים במכוח השיטור שלהן.

האם לנתניהו יש מחליף?

אחד מנושאי השיחה שאני עד להם במקומות רבים הוא:  מי יכול להחליף מנהיג מוצלח כמו נתניהו?

הדבר שבדרך כלל מוסכם על מרבית המתווכחים בנושא הוא שנתניהו הוא אכן אישית מושחת וטיפוס שלילי מהרבה בחינות, אבל הוא פועל נכון ובהצלחה כראש ממשלה, בביטחון ובכלכלה ובייחוד במדיניות החוץ. אלה השוללים את פעילותו מזכירים את כניעתו לחרדים ואי-התייחסותו לבעיות הכלכליות של המעמד הבינוני והנמוך. ואז מנסים לנחש מי יוכל להחליפו...

אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו, קרוב לוודאי שהוא ייאלץ להתפטר. התפטרותו על-פי החוק מחייבת את התפטרות הממשלה כולה, אבל, הנשיא, בהתייעצות עם הסיעות בכנסת, יכול לאשר למועמד הנתמך ע"י יותר מ-60 חברי כנסת להקים ממשלה שתכהן עד למועד החוקי של הבחירות.

אם אתם רוצים להבין מי יהיה ראש הממשלה הבא, תשומת ליבכם חייבת להתרכז במי שביבי נלחם כיום, לפעמים בעזרת כלב נאמן... אז את מי תקף חה"כ חזן לאחרונה?...

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

פרשת בנימין נתניהו: או שההר יוליד עכבר

או שהעכברים יכרסמו את ההר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ט"ז. בן דודו המוזר של חנוך שכטר

יצאתי מהעיירה הנחמדה אישטבולה השכם בבוקר, גם משום שרציתי להגיע לאיכר הבא בתור לפני בוא הערב, ואולי גם מפני שלא רציתי לראות באור היום את מי שחיבקה אותי בלילה. בדרך עברתי ליד הסופרמרקט שלידו עצרתי אתמול כשהגעתי לעיירה. שמחתי לראות שהחנות  פתוחה ונכנסתי כדי לקנות חלב טרי, שהיווה יחד עם הקורנפלקס, את ארוחת הבוקר שלי.

כשיצאתי עברתי ליד ערמת עיתוני הבוקר  ולא האמנתי למראה עיניי. בעמוד הראשון מתחת לכותרת הראשית אני רואה את עצמי עומד ליד הגברת גוזו המחייכת באושר וליד אביה איזידור רוט, המביט בזעם על הצלם. חזרתי וקניתי שלושה עיתונים. אחד לשלוח להוריי הביתה, אחד להביא לבת דודתי לילי בלוס אנג'לס ואחד להחזיק ברמבלר, כדי להראות אותו לכל מי שאגיע אליו, בייחוד לאחותה של ז'קלין, שכל כך יפה הזמינה אותי לישון אצלה בבית כשאגיע לשיקגו עיר השודדים.

אינני זוכר מה היה מיספר החוות  החקלאיות שביקרתי בדרכי מאוהיו לשיקגו,  אך שתיים מהן אני זוכר במיוחד, שתיהן במדינת  מישיגן. הראשונה ליד אגם יפהפה סמוך לעיירה בשם אן-ארבור.

הגעתי  אליה לפנות ערב ודפקתי על דלת בית איכרים רחב מידות. אמרתי לנער שפתח לי את הדלת שאני מחפש את סם בראודו, הוא אמר לי שהוא בחצר והראה לי את הכיוון.

בחצר, שהייתה מבולגנת מאד, היו פזורים כלים חקלאים הכוללים מחרשות, מגובים , ערימה של טוריות וקלשוני חפירה. שני טרקטורים עמדו בצד ואחריהם טנדר פורד ישן. הסתובבתי בחצר, הצצתי ונכנסתי לתוך מחסן שהיה מלא שקים וארגזי עץ ולא ראיתי איש.

בדרכי חזרה לבית האיכר ראיתי שתי רגליים  נעולות בנעלי עבודה בוציות  כשהן מציצות אליי מתחת הטנדר.  ניחשתי שזה האיש שאני מחפש והצגתי את עצמי בתור החבר של  חנוך שכטר מישראל.

חנוך למד איתי בגימנסיה הרצליה והיה הגאון של הכיתה. בשיעורי המתמטיקה ישבתי לצידו ובזכותו לא נכשלתי אף פעם במבחנים, למרות שאף פעם לא הבנתי מה אני מעתיק. כשגמרתי את הפקולטה וסיפרתי לחנוך שאני מתכונן לצאת לסיור חקלאי בארצות הברית, סיפר לי שלאימו יש בן דוד שיש לו חווה חקלאית במדינת מישיגן ואם ארצה, ייתן לי את כתובתו. כמובן שרציתי. כשעברתי על שמות החקלאים היהודים שקיבלתי בניו-יורק  מארגון האיכרים היהודים, לא מצאתי את שמו של האיש ברשימה, אבל סמכתי על חנוך שאם נתן לי שם וכתובת, אני יכול להיות בטוח שהשניים קיימים, ואכן כך היה.

הראש המרובע שהציץ אליי לרגע מתחת לטנדר הודה שהוא סם בראודו וביקש ממני שאעביר לו את המפתח השוודי, המונח ליד רגלי. העברתי לו את הכלי והוא שאל אותי אם אני הסטודנט ששלח לו את הגלויה עם הבלונדינית שקוטפת תפוזים.

אישרתי את הדבר והוא התנצל שאין לו עצי פרי והוא מתפרנס מגידולי שדה, בעיקר תפוחי אדמה. אמר ונעלם בחזרה מתחת לטנדר, תוך שהוא מסביר לי שהוא חייב לנסוע מחר בבוקר לשוק הפועלים ובדיוק התקלקל לו הטנדר והוא מוכרח להחליף חלק לפני שיהיה חושך.

אמרתי לו שלא יפריע לעצמו ושאלתי אם אוכל לנסוע עמו מחר בבוקר לשוק, כי כל מה שקשור לחקלאות, מעניין אותי.

הוא אמר שיצא בחמש בבוקר.

עניתי שזה לא יפריע לי, כי אני רגיל לקום מוקדם ואהיה מוכן בזמן.

אחר כך, כשראיתי שהאיש מתמהמה בעבודתו, אמרתי שאני הולך לנוח ברמבלר שלי, כי אני אחרי יום ארוך של נסיעה.

הוא אמר לי להרגיש כמו בבית והניח לי לנפשי.

הייתי רעב מאד ורציתי להכין לי ארוחת ערב מהצידה שהכנתי לדרך, אבל פחדתי שאם יזמינו אותי לארוחת ערב לא יהיה לי תאבון והם ייעלבו. הטיתי את גב המושב אחורה וחיכיתי שיקרא לי.

כנראה שנרדמתי, כי כשהתעוררתי היה  כבר חושך בחוץ ולאיש לא היה זכר. בשניים מחלונות הבית בקע אור ואני הלכתי לעברם. כאן הביישנות שלי, או יותר נכון חוסר הביטחון, עשו את שלהם, ולא העזתי להקיש על הדלת.

ברמבלר, בתוך קופסת קרטון קטנה  היו לי חצי כיכר לחם, גבינה צהובה וצנצנת מיונית, ואלה, יחד עם בקבוק מים, הצליחו להשביע את רעבוני. היתה לי גם קופסת קורנפלקס, אבל לזה הייתי צריך חלב ומתוך ניסיון, אחרי  שהחמיצו לי כבר שני קרטוני חלב, הייתי קונה חלב רק בבוקר ומשתדל לגמור אותו עד הצהריים.

בערך בעשר בלילה הבנתי שאף אחד לא יצא לקרוא לי והמרתי את החלום על מקלחת חמה, בצחצוח שיניים ליד ברז שמצאתי בקרבת המחסן.

היה עוד חושך בחוץ כאשר התעוררתי למשמע מנוע המנסה להידלק. הצצתי מהחלון וראיתי את  האור הבוקע מפנסי הטנדר הישן. מיד הבנתי שהשעה חמש וצעקתי לנהג שלא ייסע, כי אני כבר בא. הזדרזתי לנעול את נעליי, ובלי לשרוך אותם, רצתי לעבר הטנדר. הוא נסע עד לערימת הכלים, וכשראיתי אותו מרים כמה קלשוני חפירה, רציתי לעזור לו, אך הוא אמר שהחמישה שלקח מספיקים לו.

נסענו עד מבואות הכפר ולאור הקרניים  שהחלו לפלס דרך בין ענני המזרח, הבחנתי בקבוצת אנשים כהי עור העומדים בצומת. הם התקרבו לטנדר ללא אומר, אך עם מבטי תחינה. סם בחר ארבעה שנראו לו הכי חסונים ואלה מיהרו לזנק לתוך הטנדר.

הנסיעה ארכה כחצי שעה. חצינו את הכפר, עברנו בין שדות וכרמי ענבים והגענו לחלקה של כמה דונמים  ובה שיחים נמוכים כמושי עלים. הארבעה קפצו מהטנדר כשכל אחד מחזיק קלשון חפירה בידו.

כבר בדרך, כשספרתי את מיספר הקלשונים ומיספר הפועלים, התעורר בי חשד שאת החמישי הוא הועיד לי. כדי להינצל מהאסון מיהרתי להגיד לו  שאני מתכונן להמשיך בדרכי, מאחר שאני רוצה להגיע עד הצהריים לאיכר הבא המחכה לי. הוא אמר לי שזה בסדר, כי הוא חוזר הביתה להביא ארגזים ויחזיר אותי לרמבלר שלי. בנסיעה חזרה חיכיתי שישאל אותי על קרוב המשפחה שלו, חנוך, או על מה שקורה בישראל, אך הוא היה שקוע בעצמו ונראה ששום דבר לא מעניין אותו.

לקראת הכתיבה על הפגישה שלי עם האיכר היהודי במישיגן, טילפנתי לחנוך לשאול אותו על קרוב המשפחה המוזר הזה. עניין אותי לדעת מדוע בחר להיות חקלאי ובכלל מה עושה משפחתו, האם היא  ממשיכה בדרכו?

חנוך הודה  שמזה שישים שנה אין לו קשר עם  בן הדוד הזה, והוא בכלל מתפלא שהצליח להעלות ממעמקי הזיכרון את שמו ואת שם הכפר שבו גר.

אני דווקא לא התפלאתי, בעיניי זה היה מובן מאליו. וכי למה בחרתי לשבת לצידו בשיעורי המתמטיקה של המורה צדק?

במדינת מישיגן היה לי עוד איכר יהודי אחד שגר בכפר הנקרא ארמדה. לרגע חשבתי שאולי אוותר עליו, כי אם  גם הוא כמו אותו סם  שאירח אותי בחצר ביתו, אז אולי חבל על הזמן.  מה שהיטה את כף המאזנים לבסוף, היה רגש האחריות הלאומית החבוי בתוכי. כי אם שלחתי לאיש הזה גלויה ישראלית וסיפרתי לו שבדעתי להגיע אליו באחד הימים הקרובים לסייר בחוותו, אני חייב לבוא, כי אחרת האיש ידאג לי ואולי בגללי הוא יושב יום ולילה  בפתח ביתו ומחכה לי.

היתה זו אחת ההחלטות החכמות שעשיתי בחיי, כי אם לא הייתי מגיע לאמדה שבה דרו סם ורוזה גלטנר, הייתי מפסיד את אחת החוויות הנחמדות שחוויתי בביקורֵי החוות בארה"ב, והייתי מסיים את המסע בדעה מוטעית על האיכרים היהודים במדינת מישיגן.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

שום פתרון תחבורתי לא יחלץ את ישראל ממצוקת פקקי התנועה ההולכים ומתגברים – כל זמן שבגלל המפלגות הדתיות והחרדיות אין תחבורה ציבורית בשבת ובחג – לא באוטובוסים ולא ברכבת ישראל.

לשווא כל ההשקעות הגדולות. מי שאין לו רכב פרטי לא יוכל לנסוע ברכבת לירושלים בשבת ובחג. ואילו החרדים והדתיים יֵשבו בשבתות ובחגים בבתיהם ובבתי הכנסת שלהם ויצחקו עלינו, על 80% מעם ישראל – איך הם דפקו לנו את השקעות-העתק שלנו בכבישים וברכבות!

* * *

אורי הייטנר

1. פולין אינה אשמה בשואה

על פי התיעוד של "יד ושם", ידוע לנו על 6,700 חסידי אומות העולם פולניים. ההערכה היא שהמיספר כפול, לפחות. המיספר הזה גבוה הרבה יותר ממימספר חסידי אומות העולם בני אומה אחרת כלשהי.

חשוב להבין את משמעות המושג "חסיד אומות העולם". אין המדובר רק באדם טוב שריחם על יהודי והסתיר אותו וחלק עימו את פת הלחם שלו ושל ילדיו. מדובר בבחירה לעשות מעשה שהעונש שלו אחד – מוות של האיש ושל כל משפחתו. ומדובר במעשה שהסיכון להיתפס בו הוא גדול. כלומר מדובר באנשים שסיכנו באופן מוחשי ביותר את חייהם וחיי ילדיהם ובני משפחותיהם, כדי להציל יהודים.

 אין בעובדה זו כדי להקטין את חומרת שיתוף הפעולה עם הנאצים של פולנים רבים הרבה יותר. אולם כאשר אנו מדברים על הפולנים והשואה, ראוי שנזכור את הנתון הזה.

ככל שאנו מאשימים בשואה את הפולנים, כך אנו מנקים את האשמים באמת בשואה – הגרמנים. הם הגו אותה, הם תיכננו אותה, הם ביצעו אותה. הם נעזרו במשתפי פעולה מכל הארצות שכבשו. כל משת"פ הוא חרפה לעמו. אך העמים שהיו בתוכם משת"פים אינם אשמים בשואה. בשואה אשמה גרמניה.

היו עמים ומדינות ששיתפו פעולה עם גרמניה. צרפת שיתפה פעולה עם גרמניה. הממשלה החוקית של צרפת היתה בעלת בריתה של גרמניה, והייתה שותפה גם לגירוש היהודים לאושוויץ. גם ממשלות רומניה והונגריה שיתפו פעולה עם גרמניה. וכמובן איטליה, בעלת בריתה הראשית של גרמניה. והיו מדינות נייטרליות. איך אפשר להיות נייטרלי מול התגלמות הרוע? היום אנו יודעים, שחלק מן הנייטרלים היו... נייטרלים לטובת הנאצים. שוויץ, למשל.

פולין לא שיתפה פעולה עם גרמניה. פולין נכבשה מיד עם פרוץ המלחמה. פולין לא היתה קיימת בכל שנות השואה, כך שהיא לא יכלה להיות שותפה של הנאצים. ממשלת פולין הגולה, היתה אנטי נאצית מובהקת. בפולין פעלו שתי מחתרות שנאבקו בנאצים. ורשה מרדה בשלטון הנאצים ושילמה מחיר נורא בדיכוי המרד. את הנשק למחתרת היהודית בגטו ורשה, סיפקה המחתרת הפולנית.

שני מיליון אזרחים פולניים (לא יהודים) ניספו תחת הכיבוש הגרמני, ורבע מיליון חיילים פולניים נהרגו במלחמה בגרמניה. מאות אלפי פולנים גורשו לעבודות כפיה ולמחנות ריכוז.

כל העובדות הללו חייבות לעמוד לנגד עינינו בבואנו לדון בחוק השואה הפולני, שחולל סערה רבתי בישראל וגרם למשבר חמור ביחסים בין המדינות.

אילו הייתי אזרח פולני הייתי מתנגד בתוקף לחוק הזה, כיוון שהוא פוגע בחופש הביטוי ובחופש המחקר.

אולם בהקשר הישראלי-פולני, ולטענה שמדובר בחוק מכחיש שואה, היושר האינטלקטואלי מחייב אותי לומר בכנות, שישראל טועה.

אין החוק מכחיש את השואה. אין החוק מכחיש את מעורבותם של פולנים רבים בשואה. החוק הזה אוסר לדבר על מחנות ההשמדה הפולניים. ואכן, לא היו מחנות השמדה פולניים, אלא מחנות השמדה גרמניים על אדמת פולין הכבושה. החוק אוסר על האשמת פולין בשותפות לשואה. ואכן, פולין שלא היתה קיימת, לא יכלה להיות שותפה בשואה.

נכון, בשיח הציבורי בפולין סביב החוק, היו אמירות אומללות שניסו לגמד את שיתוף הפעולה של פולנים רבים בשואה. האמירות הללו ראויות לגינוי. אולם הן אינן חלק מן החוק.

ראש הממשלה נתניהו והשרים ומנהיגי האופוזיציה גינו בחריפות החוק. הגדילו להקצין ח"כ יאיר לפיד והשר בנט.

אין כל הצדקה ליצור משבר ביחסים עם פולין בעקבות החוק. בוודאי שאין מקום להצעה האבסורדית להחזיר את השגריר מפולין. ישראל זחלה על גחונה כדי להחזיר את שגרירה לטורקיה, מדינה שמנהיגה מוביל אנטישמיות רבתי, ודווקא מפולין, המקיימת יחסי ידידות עימנו, עלינו להחזיר את השגריר? בשל חוק שאין בו כל אותם דברים שתלינו בו? בעיניי, זה אבסורד.

עלינו למנף את המשבר הזה, לשיח כן עם הפולנים על מעשיהם בשואה ולשיתוף פעולה בחקר השואה וחינוך לתודעת השואה בפולין.

לאחר חידוש היחסים בין ישראל לפולין, ביקר נשיא פולין לך ולנסה בישראל, נאם בכנסת, וביקש בשם העם הפולני סליחה מן העם היהודי ומישראל על האנטישמיות בפולין לפני השואה ואחריה ועל שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הנאצים. היה זה מעשה אצילי וראוי.

אין בחוק שהתקבל בפולין כל חזרה של פולין מן ההתנצלות הזאת. אין סיבה שאנחנו נציג את החוק הזה, כאילו יש בו חזרה מן ההתנצלות. אין לנו כל אינטרס במשבר ביחסינו עם פולין, שאין לו הצדקה.

ואם בהכחשת השואה עסקינן, מוטב שנפנה מבטנו פנימה, ונתמודד עם תופעות של הכחשת השואה וגימודה בתוכנו.

השוואת נערת הפוסטר של הטרור הפלשתינאי לאנה פרנק, היא סוג של הכחשת השואה. השימוש הנלוז והציני בזכר השואה, במאבק נגד גירוש מבקשי המקלט, הוא סוג של הכחשת השואה. כל ההשוואות הנואלות של ישראל לנאצים, שישראלים שותפים להם והם נפוצים בעיקר בעיתון יומי מסוים, שלא אנקוב בשמו כי לא יפה להעליב אנשים חושבים, הן סוג של הכחשת שואה. כאשר פרחחי גבעות צורחים על חיילי צה"ל "נאצים", זה סוג של הכחשת שואה. הבה נקדים ונשים קץ לתופעה הזאת בתוכנו, בטרם נטיף מוסר לאחרים.

2. צרור הערות 11.2.18

* נו, אז איך המרגש אחרי חמש אזעקות בשבת בבוקר? – נכון, לא ממש כיף להיות שכנים של משמרות המהפיכה האיראניים. אבל תמיד צריך לזכור מה האלטרנטיבה. היינו לא רחוקים מכך שצבא איראן היה כאן במקומנו, עד הכינרת. כך שביחס לאלטרנטיבה, מצבנו מעולה.

* תמונת ניצחון – רבבות המטיילים שפקדו השבת את החרמון, הגולן והגליל, חרף האירועים הביטחוניים, הם תמונת הניצחון שלנו. אות לחוסננו הלאומי.

* השנאה העיוורת טימטמה את מוחם – תופעה מכוערת ונפסדת מלווה את האירועים הביטחוניים בגבול הסורי-איראני – מסע הפרחת תאוריות קונספירציה מטורללות ומרושעות, על פיהן מדובר בספין של רוה"מ לקראת פרסום סיכום חקירתו בהמשך השבוע. מי שגרועים יותר מאלה שממציאים ומפיצים את התאוריות הללו, הם אלא שמאמינים להן. הם נמצאים כבר במצב תודעתי נורא – השנאה עיוורה את עיניהם וטימטמה את מוחם עד כדי כך, שהם מסוגלים כבר להאמין לכל דבר שקר על נתניהו, ללא שום בקרה ומחשבה, כאוטומטים. הם תמונת הראי של החסידים השוטים של נתניהו.

מה הם טוענים, בעצם? שנתניהו שיגר מל"ט איראני והפיל מטוס ישראלי? אולי שהוא עצמו הטיס את המל"ט (מטוס ללא טייס) האיראני? עלובי נפש מנוולים.

אפילו זהבה גלאון (!) כתבה ביושרה: "תיאוריות הקונספירציה שרצות עכשיו, לפיהן נתניהו מייצר מלחמה כדי להסיח את הדעת מחקירותיו, הן מופרכות ומיותרות. נתניהו ציניקן, אבל הוא לא דמות של נבל מקומיקס, והוא בטח שלא אירגן הפלת מטוס ישראלי רק כדי לדחות את המלצות המשטרה. הטענות האלה מעליבות ומקוממות."

* דה לגיטימציה למשטרה – לאחר שנכשל ניסיונו הנואל של ראש הממשלה לבצע פוטש חוקתי, שמעמיד אותו מעל החוק ("החוק הצרפתי" – חוק קרנות המזבח), מוביל נתניהו מסע דה-לגיטימציה נגד המשטרה וסיכול ממוקד נגד המפכ"ל, כדי להלך עליהם אימים וליצור דה-לגיטימציה בקרב תומכיו לתוצאות החקירה. אי אפשר להגזים בחומרת מעשיו.

המפכ"ל ראוי לשבח על עמידתו האיתנה במערכת הלחצים הבלתי נסבלת מצד ראש הממשלה. הציפיה של נתניהו היתה שהמפכ"ל יעצור את חקירתו, כדי לקבל מינוי עתידי כראש השב"כ. אלשייך לא התבלבל וזכר שהמחויבות שלו היא לציבור, למדינה ולחוק ולא לחשוד נתניהו.

* שגיאת המפכ"ל – השיקול של עורכי "עובדה" בשידור הסרט על המפכ"ל אלשייך ימים אחדים לפני פרסום סיכום החקירה, הוא שיקול נכון ומקצועי. אולם אלשייך טעה בכך שנתן לכך יד. הוא היה צריך להבין ששידור הסרט בעיתוי הזה, כמוהו כמתן תחמושת לחשוד נתניהו, במסעו המרושע נגד שלטון החוק בישראל, נגד המשטרה ונגדו אישית. הוא צריך היה לדעת שהחשוד יקפוץ על השידור כמוצא שלל רב, וישתמש בו לדה-לגיטימציה נגד חקירתו. חבל.

* פחדן – מדוע השר לביטחון פנים גלעד ארדן אינו מתייצב להגנת המשטרה והמפכ"ל, מפני המתקפה הפרועה של החשוד נתניהו, המנסה להלך אימים על חוקריו? כי הוא פחדן.

* מתקפה דו ראשית – שלטון החוק בישראל נמצא תחת מתקפה דו ראשית, סביב חקירת נתניהו. מצד אחד, המפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה ומוציאי דיבתו רעה. שנאתם את נתניהו אינה יודעת גבול, והצעקות האספסופיות "נתניהו לכלא!" הן עדות לכך. המטרה שלהם אינה חקר האמת אלא כליאת ראש הממשלה בכלא. זאת, שעה שהוא עדין בגדר חשוד, אפילו לא נאשם ובוודאי לא מורשע. זאת, ללא התבסס על ראיות. זאת, בשעה שהיועץ המשפטי הוא המצביא של המלחמה בשחיתות, העומד איתן תחת מתקפות ולחצים, ואינו מאפשר לאיש לפגוע בחקירה.

מה יקרה אם היועץ המשפטי יחליט להגיש כתבי אישום? האספסוף של אלדד יניב יעבור להפגין מול בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יפסקו נכון? התוצאה היחידה של המסע נגד מנדלבליט, הוא כרסום אמון הציבור במערכת האכיפה, ומתן תחמושת לצד השני במתקפה – שיציגו כל החלטה על כתב אישום, אם תהיה, ככניעה למפגינים, שגם הם, במקביל, יציגו אותה כניצחון הפגנותיהם.

מצד שני, המתקפה של נתניהו וחסידיו על שלטון החוק. שיאה, בגל החקיקה שנועד לשבש את החקירות, ובעיקר "החוק הצרפתי", חוק קרנות המזבח, שהנו הפיכה חוקתית שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק. לצד ניסיונות החקיקה הללו, הם עורכים מסע ההסתה נגד המשטרה ושיימינג למפכ"ל, שנועדו ליצור מראש דה-לגיטימציה לחקירה ולתוצאותיה, באמצעו אי אמון מובנה בחוקרים. המהלך הזה נועד להלך אימים גם על שאר המערכת – הפרקליטות, היוהמ"ש ובתי המשפט. ראו איזה שיימינג אנו עושים למפכ"ל, וחשבו היטב איך לנהוג, כי אתם הבאים בתור. מסע זה חמור אף יותר, כיוון שבראשו עומד ראש ממשלת ישראל, שמעמיד את האינטרס האישי שלו מעל טובת המדינה, וגורם להרס חברתי באמצעות שבירת אמון הציבור במערכות שלטון החוק. השיימינג למפכ"ל נובע בין השאר מן ההבנה מה המיליה החברתי שלו, וניסיון להציג אותו בעיני המיליה הזה – שהוא משפחתי, קהילתי, אמוני, אידיאולוגי ודתי, כמוציא לפועל של אינטרס ה"ססמול" השנוא.

מערכות האכיפה אינן חפות מטעויות ויש בהחלט מקום לביקורת כלפיהם. אבל המתקפה הדו-ראשית הזאת, אינה נובעת מרצון לתקן ולהיטיב עם שלטון החוק, אלא מתוך רצון של התוקפים לרמוס אותו ובלבד שישרת את מטרתם הפוליטית. והרוב הדומם, של אזרחי ישראל הפטריוטים, שמה שמניע אותם הוא טובתה של ישראל כדמוקרטיה חזקה, כמדינת חוק, כמדינה שמתנהלת בטוהר מידות, ולא טובתו האישית של נתניהו או שנאתם לנתניהו, כמעט אינו נשמע ברעש הזה.  

* סקר לא מדעי – שיטוטיי ברחבי הפייסבוק, העלו מסקנה חד משמעית – רוב מוחלט בקרב הציונות הדתית מגנה את דבריו של הרב קלנר. אני יודע שאין זו שיטת מחקר מדעית, אבל אני בוטח במהימנותה.

* אם תחזור על שקר – בהרצאה בכנס "שיטים" הראשון, הזכיר הסופר א.ב. יהושע, כבדרך אגב, את "אמירתו המפורסמת" של יצחק בן אהרון על כך שצריך להחליף את העם. מאות אנשים מילאו את האולם, ואף אחד לא קם להעמיד אותו על טעותו – זו אגדה אורבנית. בן אהרון מעולם לא אמר את הדברים. גם אני כנראה התעייפתי, ורק מי שישבו ברדיוס מטר ממני, שמעו את רטינתי.

אין לי אינטרס כלשהו לגונן על בן אהרון. מעולם לא ראיתי בו את מנהיגי. הוא היה מנהיג הזרם המנוגד לי בתנועה הקיבוצית, ואפשר לומר שתהום אידיאולוגית רבצה בינינו. בתקופת המאבק על הגולן, הוא יצא נגדנו בקיצוניות. את הבמה המכובדת של טקס חלוקת פרסי ישראל, הוא ניצל כדי להשמיץ אותנו ולכנות את מאבקנו "מאבק על נדל"ן נגד השלום." ובאותו ערב, לא חסכתי את שבטי בהודעת גינוי חריפה וכעבור שבוע במאמר חריף בעיתון "הקיבוץ".

אז למה אני מתעקש להזכיר שאין שחר לאגדה? כי ממש לא נעים לי לראות את התגשמות שיטתו של גבלס: "אם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת."

ובאמת, יש אלפי אנשים שמוכנים להישבע בנטילת חפץ שהם שמעו במו אוזניהם, בשידור חי, את בן אהרון אומר בשידור בטלוויזיה בליל המהפך, שצריך להחליף את העם. כולל כאלה שטרם נולדו אז.

השבוע קראתי פשקוויל פייסבוק ששידרג את השקר, וטען שאחרי ניצחון הליכוד ב-1977 בן אהרון קרא להפיכה.

* מי יוריד את האפליקציות? – קניתי סמרטפון חדש. ואז, צריך להעביר את החומר מהישן לחדש, להוריד אפליקציות וכו' וכו'. ומה אני מבין בזה? אבל בשביל מה יש בבית ילדה בת 11?

* ביד הלשון: שַׁקְלָא וְטַרְיָא – המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בראיון ל"ישראל היום": "אני בעד המשך שיטת הבחירה של השופטים. ועדת הבחירה זו יצירה ישראלית מוצלחת, שבה יש שיתוף פעולה בין ארבע רשויות. ישבתי בוועדה. אני יכול להגיד, אחרי שקלא וטריא, מאה אחוז של המועמדים הם לתפארת מדינת ישראל. במבחן התוצאה השפיטה טובה מאוד."

מהו "שַׁקְלָא וְטַרְיָא"? משא ומתן. לרוב הכוונה לתיאור משא ומתן ממושך ורציני. ביטוי שאול מארמית, המתאר את המו"מ התלמודי, ההלכתי.

אורי הייטנר

* * *

אנחנו דורשים

פירוק גדודי קרקל של צה"ל

והריסת גדר הגבול של ישראל עם סיני

כדי שלא רק עשרות אלפים

אלא מאות אלפים של מסתננים מוסלמיים מאפריקה

יוכלו לחדור בנקל לישראל

ואז "יפֵי הנפש" שלנו מהעשירונים העליונים

יוכלו לרחם על יותר ויותר "מבקשי מקלט"

וגם לפרסם בשמם יצירות ספרותיות גרפומניות

ולהתעלם מדלת העם הישראלית

בדרום תל-אביב ובשכונות מצוקה אחרות

אלה שאינם זוכים לביטוי בתזנוני התקשורת

* * *

כאשר אתן נוגעות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

עצה לנשים מגודלות ציפורניים

כאשר אתן שוטפות

את התחת או את הפות

השתמשנה בכפפות

אחרת תסבולנה משריטות

ובייחוד היזהרנה מאוד

כאשר אתן נוגעות בְּזין

* * *

"שבת המלחמה" [10.2] מול סוריה ואיראן

והפלת המל"ט האיראני והמטוס הישראלי

הן מזימה מחושבת של ביבי ושרה

להשכיח את החקירות נגדם

ואת מסקנותיהן שעלולות לגרום להתפטרותו

תתפלאו כמה אנשים בישראל מאמינים בכך

איזה מוח גאוני שטני יש לשרה נתניהו!

* * *

בלפור חקק

החיים כמשל, הנשים כנמשל

נשים אחדות שאהב פנחס שדה

אָכלתי לֶחם מְעט. אָהבתי נָשים אֲחדוֹת.

קָראתי סְפרים אֲחדים בַּלילה, לְאור הַמנורה.

אֵינני יודֵעַ היוֹם יותר מֵאשֶר יָדעתי.

עֵירום אֵצא מִן הָעולם, כְּפי שעֵירום אֵליו בָּאתי.

בשיר זה עושה פנחס שדה סיכום ביניים של חייו והוא מונה שלוש חוויות אנושיות, שהן המרכזיות בחייו: לחם, נשים וספרים. לפי טעמו ותחושתו הוא טעם מכל דבר מעט: לֶחֶם (הקיום האנושי) מְעט, נשים אחדות, ספרים אחדים. לא פלא שהסְפרים הם לאור המנורה, כי הם מְייצגים את העולם הרוחני שלו, את ההֶארה.

 בכותבו שיר חשבון נפש זה, הוא נותר לוח חלק, בעֵיני עצמו: הוא מבין, שאינו יכול לצאת מן העולם בתחושה של מיצוי עצמי: "עֵירום אֵצא מִן הָעולם, כְּפי שעֵירום אֵליו בָּאתי." הוא יוצא בלי לקחת עִימו דבר. המוות הוא בלתי הפיך, ואין דרך לקחת עִימו אפילו את המְעט, שצָבר לו בחייו. פנחס שדה נפטר בגיל 64 מסרטן הריאות ( 1994-1929).

קריאת "החיים כמשל", וכן השירים שכתב, מחדדת את סוגיית הנשים בחייו של המשורר והסופר פנחס שדה: הוא רואה במפגש עם נשים בחייו חוויה מעצבת של זהותו, בדומה לקיום האנושי היומיומי (לחם) ולחוויות הרוחניות של חייו (ספרים לאור המנורה). קריאה ביצירתו על הנשים בחייו חושפת את הקשר בין יֵצר ויצירה.

החיים כמשל כספר אהבה

פנחס שדה כתב בגיל צעיר את "החיים כמשל", אוטוביוגרפיה בגיל 27, תופעה נדירה. הוא מתאר את תהליך התגבשותו כיוצר ואת חניכתו כגבר אוהב דרך אהבותיו לנשים שונות. ספר זה הפך אותו לאייקון תרבותי וגם ליַעד נחשק על ידי נשים שהתאהבו בדמותו ב"החיים כמשל" ונשבּו בקסמו. קריאת "החיים כמשל" וכן שיריו על נשים מעצימה את הקסם שנשים הילכו עליו. הוא מתאר לא אחת את כפות רגליה הלבנות של האהובה ואת המראֶה הנשגב שלה. נשים מדומות לאֵלות, והוא סוגד להן באהבתו אותן. בשירים לא מעטים הוא סוגד לכפות רגליה הלבנות של העלמה הנחשקת, המאופיינת בטוהַר נצחי, בדומה לחיפוש אחר חתימת רגליהָ של הבתולה במיתוסים הקדומים.

שדה היה נשוי פעמיים (יעל זקס, יהודית שדה), ובשנותיו האחרונות היה בזוגיות עם מיכל שין, שש עשרה שנים עד מותו.

הכרתי מקרוב את יעל זקס (השם זקס הוא מנישואיה לנח זקס, בעלה השני), אשתו הראשונה, וכן את מיכל שין, בת זוגו בשנותיו האחרונות. מדי שנה בעלותנו לקבר ביום השנה של פנחס שדה, אני פוגש את שתיהן ליד קברו, וגם במפגש בבית קפה לאחר העלייה לקבר. תקופה ארוכה היינו מקיימים את המפגש בקפה אנה טיכו, ובשנים האחרונות ב"קפה פיקולינו" בנחלת שבעה.

את יעל הוא הכיר במושבה כינרת בהיותו רועה צאן במושבה. הם נישאו (1956) והתגרשו לאחר חודשים ספורים, כי הוא סירב להקים מסגרת בורגנית של משפחה וילדים. הוא היה נשוי בשנית ליהודית (1969-1962), אחות במקצועה.

אתי חסיד ב"חדשות" (9.1.1987) שאלה אותו: "איך מגיעות כל הנשים האלה אל חייך?"

והוא עונה: "אני לא נזכר, שאני חיזרתי אחרי בחורה כלשהי, אני לא פיתיתי בחורה במובן הנקי והמקובל. אני לא מתחיל בכלל."

בשיריו מופיעות נשים רבות, ואני בחרתי להתמקד בשתיים מהן: שרי פיירשטיין וחבצלת חבשוש. שתיהן סיימו את חייהן בהתאבדות: קפיצה ממקום גבוה. אֶתמקד בסיפורי שתיים אלה וגם במשמעות הקפיצה ממקום גבוה ביצירתו של שדה – וגם במיתוסים ובמיסטיקה.

פריחתה וקמילתה של החבצלת

חבצלת חבשוש (1984-1950)

חבצלת, כמו רבות אחרות, הוקסמה מן הספר "החיים כמשל". היא הגיעה אל הסופר פנחס שדה והתקיים ביניהם קשר אהבה. הוא סיפר, שכאשר התקשרה אליו והציגה עצמה כחבצלת, חשב בטעות על ידידה מארצות הברית בשם זה, ולכן הסכים מיד להיפגש איתה, אבל, לאחר שהתברר לו, שטעה – נוצרו קשרי אהבה ביניהם. היא תיעדה את עצמה ביומן אישי ובשירים, שכתבה לו. פנחס שדה השתכנע, שמדובר ביצירה ספרותית, ומסר בהסכמתה את הדברים (לאחר עריכה) לבצלאל צ'ריקובר, מנהל הוצאת צ'ריקובר. כך יצא לאור ב-1973 הספר "התמסרות", שנתיים לאחר שנכתב. הקשר ביניהם התקיים בשנים 1971-1970.

מִכֵּיוָן שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתִי

בְּכָל כֻּלְּךָ

בִּמְלֹא חֻמְּךָ

בְּאוֹן צַלְעוֹתֶיךָ

יוֹסִיף הָעוֹלָם וְיִתְקַיֵּם.

כך כתבה חבצלת לפנחס שדה. הספר נקרא לא במקרה "התמסרוּת", ויש בו התמסרות טוטלית של חבצלת לאהבתה. המוטו של הספר (מתוך שירת עומאר אבן אלפריד) אומר הכול: "באה האהבה / ושללה ממני / כל דבר זולתה."

לאחר התאבדותה, הוציא לאור דודה יחיאל חבשוש את עזבונה: קובץ שירים "שירת חבצלת". היא עושה את חשבון חייה בשירים אלה, טרם התאבדותה:

לִכְתֹּב מֵחָדָשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁקֻלְקַל,

אִמָּא רְאִי מָה נַעֲשֶׂה בְּשִׁירִי,

כְּשֶׁשִּׁירִי אוֹתוֹ בִּלְבַד אֲנִי חַיֶּבֶת.

חַיֶּיהָ הַחַד פַּעֲמִיִּים שֶׁל חֲבַצֶּלֶת.

אֲנִי לֹא שׂוֹנֵאת.

אלה שורות המבטאות מיצוי עצמי, סיכום של חייה, וגם אמירה, שאינה שונאת אדם, גם לאחר פרסום השירים והיומנים. חבצלת היתה מודעת לכך, שהיתה ביקורת ציבורית ספרותית כלפי שדה על פרסום ספרה. בריאיון אמר אז לאלה שהתקיפו אותו, ואני זוכר את הדברים גם היום:

"ידעתי שלאחר פרסום הספר, חבצלת תזכה בתהילה, בצלאל צ'ריקובר יזכה לרווח הכספי, ואני אזכה להשמצות."

כך באמת היה. הספר היה לרב מכר ונמכר בכמה מהדורות. אך התחזית התאמתה: נתן זך היה אחד מגדולי המכפישים: לאחר צאת ספר השירים של חבצלת, הוא שיבח אותה, אך כתב על שדה ב"העולם הזה": "סופר שחצן ומשורר מתנשא, נביא בעיני עצמו, פירסם את מכתבֶיה מתוך תאוות הסנסציה." הדברים מובאים במאמרה של מיכל קפרא ב'מעריב', 2.1.1987.

צריך לזכור שפנחס שדה נחשב אז משורר נערץ על צעירים רבים, ואין ספק, שבדבריו של נתן זך, יש מעורבות רגשית של קנאת משוררים.

ביומן שלה בספר "התמסרות", חבצלת  מביעה הערצה אל פנחס שדה.  בפרקי היומן כתבה:

"זה הייתָ אתה האמיתי הטהור. הטהור היפה ביותר. האוהב הרגיש, אָחי הטהור בן אלוהים" (התמסרות, 18). "אני כל כך רוצָה אותך / אני רוצָה אותך עד כאב עכשיו / ...בכל החיים שבי / בכל האהבה שבי / אלוהים בכל האהבה / בכל מאודי." (שם, 50).

באהבתה אליו מתקיימת זיקה מתמדת בין האהבה לבין המוות (בין האֶרוס לבין התנטוֹס). חבצלת כותבת ביומן: "יש פֵיה אחרת שמפתה תמיד אנשים למות, כי היא אומרת, שהם משתחררים וחיים רק ביופי עם המלאכים שמדברים יפה. איך אפשר לשמוע מלאכים, והרי אין להם קול, אחרת כולם היו שומעים אותם, ביחד עם מי ששומע אותם וגם רואה אותם. אבל המלאכים באים רק למי ששומע מלאכים ורואה אותם... המלאך אמר, הוא נגע בראש שלי, אני הקשבתי לו וראיתי שהוא עף, ואמר על ידי: אלוהים ישלֵם לךְ. במה אלוהים ישלם לי? אלוהים יעשה לי נס ויביא לי גאולה." ( שם, 71).

באהבתה לפנחס שדה יש יחס אליו כמאהב רומנטי, אך גם כדמות אב:

אני מרגישה שאני אוהבת אותך יותר ויותר

שאני הולכת רחוק מאוד, שאני זקוקה מאוד

בוא אלַי, בוא, אני אלבש בגד יפה

אתה אב גדול מאוד, אב מכאיב אֲבל טהור ( התמסרות, 14).

בשיר שכתב פנחס שדה על חבצלת עוד בחייה, בספר שיריו "ספר השירים", הוא תיאר אותה זכה ובתולית:

"כַּאשר תִּראֶה את החֲבצלת נִפתחת

וְראיתָ אותָה לְבנה וּצהובה וַאדומה.

וְעוד תראֶנה והִנה הִיא זָהב וגם כְּחולָה.

וראיתָ איךְ באספקלריות אֵין קץ מַשקיפה על עַצמה הָאדמה.

כְּרַע איפוא על בִּרכּיךָ.

וֶאמוֹר: הוֹ כַּלת האלוהים.

הוֹ החבצלת הַבתולה" ( ספר השירים, 170).

חבצלת היתה בת למשפחה, שעלתה מתימן ועסקה בסחר תבלינים וקפה. היא היתה בת זקונים במשפחה בת שבעה ילדים, בשנת 1956 נהרג אחיה הבכור, שמעון, בגזרת כיסופים על גבול רצועת עזה. חבצלת למדה בבית ספר יסודי לבנות ברחוב שלמה המלך בתל אביב. היא מרדה במסגרת, ולאחר שנתיים עברה לחיות במשמר העמק. היא כתבה: "עבדתי במטעים... התאהבתי פעם בבחור שוודי טיפש אחד מצחיק גבוה, וזורק עלינו ענבים מהשורה שלו וצוחק. היו ימים יפים, היתה שמחה באוויר עם האנשים וקטפנו פירות כל פעם."

אחר כך עזבה את הקיבוץ ועברה לאילת, ולאחר זמן מה חזרה לתל אביב. בריאיון עיתונאי אמרה אחות, שטיפלה בה: "במעמקי ליבה היו שני עולמות: מצד אחד, השורשים העמוקים שינקה מבית אבא... ומצד שני החיים שלה בתל אביב, המרידה במסורת, הבחירה בחיים חופשיים. היא לא הצליחה לגַשר בין העולמות."

היא למדה דרמה ב"בבית צבי" ברמת גן, עזבה את הלימודים ועבדה בעבודות מזדמנות. אז קראה את "החיים כמשל", התקשרה לפנחס שדה ואמרה לו "התאהבתי בך."

שנה לאחר מותה, כתב פנחס שדה מסה, שהיא מעין נקרולוג: "חבצלת הקדושה". דבריו פורסמו בכתב העת "אפיריון", גיליון 5-4, חורף 1985. על עטיפת כתב העת הופיעה עבודה של הגרפיקאי והצייר ניסים טהר: ציור פניה של חבצלת, בשילוב טקסט מתוך ספר שיריה: "אי אפשר להרוג אותי עכשיו / אפילו בתותחים / אני לא ניתנת להריגה / אני כמעט איננה."

שדה פותח בדבריו ומתאר את הדורות, שיבואו בעתיד, והם "יחפרו באצבעותיהם אחרי שורשים כלשהם של אמת... ואז אני מאמין, אז יגיעו אל נערה אחת, אל אישה צעירה, אשר חייתה בינינו ואשר כבר מתה, אל סיפור חייה ואל מהותה ואל מה שהותירה אחריה במילים. אז יגיעו אל חבצלת. אליה, אשר האמת היא הדבר שהיה הכי מהותי לה. אמת חשופה עד קסם, עד אֵימה, עד קדוּשה, עד אסון."

הוא מגדיר אותה במילים "הנפש הדתית", ולדבריו כל מכתביה יש בהם "ביטוי דתי", אך הציבור שקרא אותם בזמנם, קְראם "בעיניים מזוהמות"' ודבריה "קיבלו מובן מעוות עד כדי זוועה." את מותה הוא מתאר כך: "חבצלת נשרפה באש-דת זו. היא בערה עד שעלתה בלהבות של עצמה." בעיני שדה, חבצלת היא קדושה.

בעיניו, "אחד הסימנים המובהקים ביותר של האישיות הקדושה, ואולי המוחלט שבהם: המיתה על קידוש השם. מיתת העינויים, הַצליבה... העולם הזה הוא מקום בלתי אפשרי בשביל האישיות הקדושה, שאי אפשר לה עוד להתקיים בו."

משפט זה מזכיר את השיר של דון מקלין על ואן גוך, אמן שהתאבד, וגם הוא אומר שם:

"הֲרי כבר אמרתי לךָ

הָעולם לֹא נועַד לְאדם יפֶה כָּמוךָ."

במסה שכתב פנחס שדה ב"אפיריון", הוא  בא חשבון עם כל אלו, שהכפישו אותו ואת פרסום היומנים והשירים של חבצלת, אֵשת האֱמת: "בשפתיים זבות ריר, בציפורניים מרופשות, התנפלו על הנערה-הפרח. את מנגינתה עיוותו, את דבריה סרסו, על תומתה הדביקו את מילות הנבלה שלהם.."

הוא מביע הערכה לדן עומר, עורך ספרותי של "העולם הזה", שבחר בחבצלת לאשת השנה בספרות, ונימק זאת: "חבצלת הדהימה את קוראיה בכנות מוחצת, באוצר דימויים עשיר ומלהיב, בכוח ביטוי מיסטי." את מותה של חבצלת מתאר פנחס שדה: "הִתאחדה עכשיו... עִם המקור האלוהי של אותה אמת."

שדה נשאל אז בעיתון "העיר" למה הם נפרדו, והוא ענה: "זה כמו פגישה בין שני מטאורים בחלל, הם לא יכולים להישאר יחד. הם נוגעים זה בזה, יוצאת אש, והם עוברים לדרכם." ("העיר", 21.12.1984).

עם צאת ספר שיריה של חבצלת לאחר מותה, ב-1987 בהפקת דודה יחיאל חבשוש, שוב היה גל תקשורתי נגד שדה והפעם מצד בני משפחתה. הדוד פרסם את השירים ואמר שפנחס שדה לא היה רגיש לשבירוּת של חבצלת. לדבריו, שדה לא קרא את הנולד שהיא תגיע אל קו הקץ ולא תוכל לשאת את ההדים, שייצור ספר זה. בעקיצה שמבוססת על המקורות היהודיים הוא כתב: "בלב שותת דם אני מציין: אלו שטיפלו בחבצלת...לא למדו מאמר התַנא: 'איזהו חכם? הרואה את הנולד', אלא עשו כמעשה זמרי, וביקשו שכר כפנחס".

 בריאיון, שנתן אז שדה לאֵתי חסיד מעיתון "חדשות" ( 9.1.1987), הוא סיפר על גודל השבר שפקד אותו בהלוויה שלה. לאחר ההלוויה, כך סיפר "נשאר שם רק אדם אחד, ואותו איש לבדו ניגש לגל החול, כרע על ברכיו ובכה. האיש הזה הייתי אני."

שדה ניסה לתאר לעיתונאית את נפשה השבורה של חבצלת ואמר: "אני מניח שבכל אדם שנכנס בו אור, היו בו ללא ספק שברים בנפש. השֵבר והכּאב היו, אבל גם אור היה."

בספר "התמסרות" חבצלת  מתארת כמה רצתה ילד מפנחס שדה. והוא מספר לאתי חסיד, את הסיבה להפקת הספר "התמסרות": "פתאום בלי מֵשִׂים, מצאנו בינינו באמצע יצירת אמנות, כמו תינוק שנולד, תינוק שיחיה דורות רבים". העיתונאית שאלה: "האם זה היה במקום הילד שהיא רצתה ממך?"

והוא עונה: "זה היה ילד נפלא, ממש ילד גאוני."

במאמר של מיכל קפרא ב"מעריב" לאחר מות חבצלת, (2.1.1987) מובאים דבריה של חבצלת: "פנחס שיכנע אותי שהמכתבים הם החיים עצמם, שבפרסומם ברשות הרבים אני יולדת בעצם את פרי אהבתנו, הופכת את מה שהיה בינינו למשהו רוחני, לאוצָרו של העם כולו."

[אהוד: ידידותי עם פנחס שדה פסקה כאשר ערך את "התמסרות" של חבצלת, כל כתב-היד של הספר היה בכתב-ידו, ולדעתי שיכתב את דבריה להאדרת עצמו. הערכתי הרבה אליו פגה, לפחות במישור האישי, וחדלתי להיפגש עימו].

שָׂרִי שהיא לורליי מן המיתוסים

שרי פיירשטיין (1979-1945)

שרי הכירה את שדה בהיותה בת 17, כשידיד של שדה הביא אותה לביקור בביתו של שדה, וכך נוצר ביניהם קשר ראשוני.

היתה דוקטורנטית לקבלה, וב-1979 היתה בתהליך של הגשת מחקר על המשיחיות בקבלת האר"י, בהדרכת ד"ר רבקה ש"ץ אופנהיימר (אימו של המשורר ד"ר יוחאי אופנהיימר). בשבוע שלפני התאבדותה, הציע לה ד"ר יוסף דן, ראש החוג למחשבת ישראל, לשמש אַסיסטנטית בחוג. אך התאבדותה שמה לאַל את כל התוכניות.

לא ידוע, איפה נמצאים הפרקים שכתבה לפני התאבדותה.

בשיר שכתב פנחס שדה על מותה של אהובתו שרי פיירשטיין ב"ספר האגסים הצהובים" (שוקן, 1985), הוא מתאר אותה כלורליי מן המיתוסים:

אֲבָל אַתְ, לוֹרֵלַי נִשְׁמָתִי,

כִּהְיוֹתֵךְ עִמִי עוֹדֵךְ:

שַׂעֲרֵךְ הַזָהָב, עֵינֵי נָהָר,

חִיוּךְ לֹא יְתָאֲרוּהוּ שְׁמוֹת-תֹאַר.

כְּמוֹ בְּבֹקֶר אוֹתָה שַׁבָּת

עֵת, בְּצֵל וִילוֹנוֹת חוּמִים,

שָׁכַבְתְ בְּתִפְאֶרֶת מַעֲרוּמַיִךְ.

מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי וְאֵלָה גֶרְמָנִית.- - -

לָמָה הָיָה עָלֶיהָ לָמוּת.

עֶשֶׂר שָׁנִים וְעוֹד שֵׁשׁ

מִקָרוֹב, מֵרָחוֹק, בְּתַהְפּוּכוֹת הַחַיִים

אֲהֵבַתְנִי הַיָפָה בַּנְעָרוֹת

אֲשֶׁר יָדַעְתִי בִּימֵי חֶלְדִי. - - -

וְכַאֲשֶׁר, מִקֵץ שָׁנִים אֵלֶה,

אָמַרְתִי לָה: הֲיִי לִי לְאִשָׁה,

טִפּוֹת שְׁתַיִם שֶׁל גֶבֶס קַר

נָשְׁרוּ עַל כַּף יָדִי, נָמַסוּ.

אַחֲרֵי-כֵן בַּפוֹלְקְסְוָגֶן

אֶל כְּנֵסִיַת יוֹסֵף הַקָדוֹשׁ

פָּנְתָה, עָלְתָה עַל הַמִגְדָל

וּכְמוֹ צִפּוֹר בְּהִתְפַּשְׁטוּת הַגַשְׁמִיוּת

פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם, פָּרְחָה

אֶל יָם הַתְכֵלֶת הַנִגְרָשׁ.

אֶת הַיְדִיעָה עַל כָּךְ לָמַדְתִי

מִמוֹדָעָה בְּעִתוֹן-עֶרֶב.

מודעת האבל על מותה פורסמה ב'הארץ' ביום 17.6.1979. גופתה נלקחה מבי"ח בילינסון בפתח-תקווה לבית קברות "סגולה".

כשהכנתי עבור יד בן צבי בירושלים סיור בעקבות פנחס שדה, בקורס ספרותי של סיורים בעקבות סופרים (מנהל הקורס היה גדי וכסלר), רציתי לאתר את המגדל ממנו קפצה אל מותה שרי פיירשטיין. זה היה שנה לאחר מותו של  שדה.

 חיפשתי כנסייה של יוסף הקדוש (סנט ג'וזף) בירושלים, כפי שכתוב בשיר, שיש בה מגדל, ולא מצאתי. ביקרתי בכנסייה הפרנציסקנית ברובע הנוצרי, והתברר לי שיש בַּמנזר שָם נזירות ממסדר סנט ג'וזף. הייתי משוכנע שפתרתי את החידה, שגיליתי את המגדל ממנו התאבדה שָׂרי.  מסרתי  למשתתפים בסיור שלי דברים ברוח זוֹ על מותה של שׂרי פיירשטיין ז"ל.

 לאחר הסיור שוחחתי  עם  חוקרת הספרות עזה צבי, שהיתה בצעירותה אחת האהובות של פנחס שדה, ולדבריה הם גרו יחד ברחוב מאנה 6 בירושלים. עזה שוחחה על שדה ועל אהבתם,  בטבעיות. אהוד בן עזר מעיד בדבריו על שדה (בספרו "להסביר לדגים", 2002), שדמותה של אביגיל בספר "על מצבו של האדם" היא מזיגה של שרי פיירשטיין ועזה צבי. כך אמר פנחס שדה לאהוד בן עזר.  הבנתי מעזה, שהיא ביקרה עם פנחס במגדל הכנסייה שממנו התאבדה שׂרי, ולא זכור לה שזו היתה הכנסייה הפרנציסקנית (הכנסייה עם המגדל בצורת קונוס שחור). היא זכרה, שהיתה זו כנסייה בצבע לבן, ששכנה סמוך לכנסיית הקבר. ביקשתי ממנה להתלוות אליי לסיור ברובע הנוצרי.

קבענו פגישה בכניסה לבנק לאומי ברחוב יפו, סמוך לדואר המרכזי. יצאנו לכיכר צה"ל ומשם פנינו דרך "השער החדש" (מול נוטרדם וסנט לואי) לכיוון הרחוב המוביל לכנסייה הפרנציסקנית הקרובה לשער זה. טיילנו באולם הכנסייה וגם עלינו במדרגות לכיוון המגדל. עזה אמרה, שלא זה המקום. היא היתה עם פנחס שדה, והיא זוכרת את מראה המקום, וזה אינו מזכיר לה את הכנסייה שמראש המגדל שלה, קפצה שׂרי פיירשטיין אל מותה.

על פי עדותו של אהוד בן עזר, מצאו על גופתה פתק ובו מיספר מכונית הפולקסווגן שלה, ומגרש החנייה, שבו נמצאת המכונית, שהושארה לא נעולה.

יצאנו עזה צבי ואני לכיוון שוק המוריסטן ברובע הנוצרי, לחפש בכנסיות הסמוכות לכנסיית הקבר. הגענו לכנסיית "הגואל", ועזה אמרה מיד: "זה המקום."

נכנסנו לכנסייה, עלינו למגדל ושם ראינו את המרפסת. עזה אישרה שזה המגדל. כשהגענו ראינו, שגידרו את מעקה המרפסת כדי למנוע קפיצה משם בעתיד. לימים ביקרתי שוב בכנסיית הגואל, ושאלתי אחת מעובדות הכנסיה (אולי נזירה), והיא אישרה בפניי, שהמעקה שנבנה שם, נועד למנוע התאבדות  מן המרפסת, כיוון שבעבר צעירה יהודייה התאבדה משם.

פנחס שדה סיפר לתמר מרוז ב'הארץ' (1.3.1985): "ואז אחרי ארבע שנים שלא נפגשנו כלל, טלפנה אליי ואמרה שרוצה לראות אותי. היא באה והיתה יפה, כפי שלא היתה מעולם. סיפרה, שהתגרשה מבעלה. התראינו הרבה, וערב חורף אחד, כשבחדרי על הגג דלק התנור החשמלי הקטן, שהפיץ אור אדמומי, ישבנו מולו בשלווה ואמרתי לעצמי: 'כך אני רוצה להיות כל חיי. ביופי הזה. בשקט הזה. ואמרתי לה: 'את יודעת, מה עלה בדעתי? בואי ונתחתן.' אחרי שהיכרתי אותה שש-עשרה שנה, לפתע, לראשונה, כהרף-עין חשתי כך.

והיא אמרה כן, קירבה את ידי אל פניה ונשקה לה, ואני חשתי בדמעותיה על ידי."

בשיר הוא כתב:

וְכַאשר מִקץ שָנים אֵלה,

אָמרתי לָה: הֲיי לִי לאִשה,

טיפּות שתיים שֶל גֶבס קַר

נָשרו על כַּף יָדי, נָמסו."

שדה סיפר לתמר מרוז ב'הארץ': "תִכנַנו להינשא,לנסוע ללונדון. הימים עברו במין אווירה קסומה כזו, ושׂמחה הדדית. בינתיים עבדו פועלים וסגרו את המרפסת בבֵיתה, כדי שזו תהפוך לחדר-העבודה שלי. החלטנו להמתין שבועות מיספר עד שתגמור להגיש את הדוקטוראט שלה. ולאט-לאט דברים מוזרים החלו להתגלוֹת."

בשיר "כְּריזנטמוֹת", ב"ספר האגסים הצהובים", הוא כותב:

"הָערב הַהוא בְּחדרי. אֵיך עָלה פִּתאום בְּדעתי

כִּי זוֹ האִשה שֶאני רוצֶה בָּה לשְארית חַיי.

הַשִּׂמחה המִסתוֹרית שֶנדלקנו בָּה, כִּשני נֵרות בַּחֲשכה.

דִּמעתה על כַּף יָדי, יָפיָה הַמיתולוגי. הַלילה הַהוא, הלובֶן."

ובהמשך השיר:

"אַחר כָּך בָּאו יָמים, כְּפי שֶהבינותי מְעט מִדבריהָ, שֶל אֵיזו חֲרָדה,

מְצוקות פִּתאוֹמיות, פִּיזור דַעת. בְּאחד הלֵילות

הופיעַ אֵליה השָּׂטן. ("ידעתי שהיה זה השָּׂטן", אמרה לי).

הוא יָשב, פָּתח לעיניהָ איזה סֵפר, עִלעל בַּדפִּים.

("הָיו שם תְּמונות, אֵיני זוכרת מָה".) כַּאשר לֹא יָכלה שֵׂאת עוֹד

הִסכִּימה להַבטיחוֹ כי לֹא תינשֵׂא לי.

מִקץ כַּמה שָבועות לֹא הייתה עוֹד בַּחיים. זֶה מַה שֶהתרחש." (עמ' 55)

כך כתב שדה בשירו, וכל ההתרחשות מתוארת כְּהתרחשות דֶמונית, שמָנעה את נישׂואיהם של פִּנחס שדה ושָׂרי פיירשטיין.

בריאיון לתמר מרוז ב'הארץ' (1.3.1985) סיפר על הנסיבות המוזרות, שבהן נודע לו על מותה של שׂרי: " ביום ההולדת שלי ישבתי בחדרי ומכָּרה הביאה מתנה קטנה, וכבדיחה גם עיתון-ערב עם הורוסקופ, כי שם היתה תמונה שלי עם עוד אנשים שנולדו באותו מזל: ואלנטינו, המלכה ויקטוריה, קיסינג'ר. צחקנו יחד והמשכתי לעלעל בעיתון ואני רואה מודָעת-אֵבל וכתוּב בה על מותה של שָׂרי. קראתי אֲבל לא האמנתי. זה נראה סוּריאליסטי לגמרי! סהרוּרי. כמו חלום."

אלי אשד הקדיש ב"יקום תרבות" שני פְּרקים לחקר דמותה של שרי פיירשטיין, וסיפר שם פרטים על משפחתה של שָׂרי ז"ל: על האב משה פיירשטיין (מהנדס, עשיר בעל תחנת דלק וסוכנות למוצרי נפט), על האם אלי פיירשטיין, שנישאה לאב בנישואיה השניים (היתה נשואה קודם לפְלשנר), והאָח רמי פיירשטיין.

גם אהוד בן עזר, בספרו "להסביר לדגים", מתאר פרקי יומן כיצד הכיר את שָׂרי בנעוריו בפתח תקווה, ניסיונות החיזור שלו באוניברסיטה העברית, כשלמדה שנים אחדות אחריו בחוג לקבלה. הוא מתאר את הקֶסם שהילכה עליו שָׂרי, ואת התעלמותה מחיזוריו.

ההתאבדות כזרע פורענות ביצירתו של שדה

גם חבצלת וגם שרי התאבדו בקפיצה ממקום גבוה. אם נעיין בספר "החיים כמשל" נמצא שהרעיון הזה מצוי בתוך ספר זה: " אז אמרתי בליבי: אתה יודע, הלוא עליךָ רק לעצום את העיניים, ולקפוץ. זה הכול. מדי לילה נהרו ובאו עננים חדשים מֵעל המגדל, ומִדי לילה באתי ועמדתי אני לרגליו, ושָבה וּבאה המחשבה הזאת ללִיבּי." ( עמ' 77).

אל נשכח שרעיון הקפיצה מגגות מְלווה את החשיבה המשיחית. האמונה היתה שבבואו של המשיח ניתן לרחף מגגות ולהגיע לארץ על ענן. במחזה של גבריאל בן שמחון "מלך מרוקאי" (1980), הוא מספר על התרחשות שהיתה בעיירה ספרו במרוקו, שם היתה שמועה על התגלותו של המשיח, ואנשים החלו לקפוץ מן הגגות, למרות האזהרות של פרנסי העיירה. גם בשיר של שלום חנוך "משיח לא בא, הוא גם לא מטלפן," הפואנטה בשיר היא:

"אֲנָשים קוֹפצים מֵהגג

גַם מָשיחַ קָפץ

וְהודיעוּ שֶהוא נֶהרג,

הַכֹּל אבוּד."

 בתיאולוגיה הנוצרית יש מסורות שישוּ קָפץ מהר התבור, כחלק מן התיאולוגיה המשיחית. ויש אף מסורת שהוא נָחת על הארץ מן הקפיצה ונותר חִיגר, צולעַ.

רוברט גריבס, בספרו "האֵלה הלבנה" (הוצאת אסטרולוג, 2011),  כותב: "בספרִי 'ישו המלך' הבאתי את ההשערה של המסורת העברית בדבר חיגרותו של ישוּ לאחר שניסה לעוף, המופיעה בתלמוד בבלי – סנהדרין, וב'תולדות ישו', מכוונת לטקס הכתרתו על הר תבור... גם הערה של הירונימוס על צליעתו של ישו מחזקת אותה." (רוברט גריבס, עמ' 323). הוא מַפנה אל ספרוֹ "ישו המלך". הקפיצה ממקום גבוה מבטאת, אם כך, הזייה משיחית.

גם חבצלת וגם שרי סבלו מבעיות נפשיות וחיו לא פעם בתחושה משיחית.

לאחר ההתאבדות של חבצלת ושרי, היתה ביקורת כלפי פנחס שדה, והוא הרגיש צורך להתגונן. יעקב אגמון ראיין אותו בתכנית הרדיו "שאלות אישיות". התוכניות קובצו לספר בהוצאת משרד הביטחון ב-1994.

 אגמון שאל: "כתבתָ הרבה על המוות, כתבתָ גם על התאבדות. אם אינני טועה, יש אצלך מידה של קנאה במתאבדים."

שדה עונה: "כתבתי על המוות, הן בשירים והן בפרקים על שניים שלושה ידידים שלי שהתאבדו.  נכון שהתייחסתי אליהם כאל מיתוס. אבל אִילו ידעתי שאדם בשׂר ודם חושב להתאבד, הייתי עושה כל מאמץ למנוע אותו מכיוון שהמוות הוא עולם מסתורי, שנפש חיה אינה יודעת עליו כלום. ...אין לי ספק שאדם מוכרח להיאבק. אל תשכח: אלה הם האנשים הרגישים ביותר, לפעמים הסובלים ביותר. במובן מסוים, הצדיקים ביותר."

סיום: מֶחווה למיכל  שִין

לא ניתן במאמר אחד להקיף כל אהובותיו של פנחס שדה. לכן, התמקדתי בעיקר בשתי האהובות שהתאבדו, וקשרתי זאת ליצירתו של שדה ולמתח המשיחי, שמֵניע קפיצה ממקומות גבוהים. לא נתתי במאמרי מקום ליעל זקס וליהודית שדה, שתי נשותיו, גם לא למלכה זילברמן, דליה אברבנאל ואחרות, ששדה אהב וכתב להן שירים.

אך אני חש חוב של כבוד והערכה למיכל שין, אהובתו האחרונה, שליוותה אותו בשש עשרה השנים האחרונות עד מותו. היא גם נחוּשה כל שנה לקיים את יום השנה והעלייה לקברו בהר המנוחות. לאחר מותו, יזמתי אירוע בבית ש"י עגנון, והזמנתי אז את מיכל שין לקחת בו חלק. מאז, אני מלווה את פעילותה של מיכל ומשתתף בכל ימי העלייה לקבר בהר המנוחות בירושלים. כשהכרתי את פנחס שדה בחייו, לא שיערתי, שלאחר מותו יהיה תפקידי לקיים את האַשכבה המסורתית על קברו, בתיאום תמידי עם מיכל שין ועם עו"ד משה וידאל, המופקד על עזבונו של שדה. מסייע לי בקריאת האשכבה אחי התאום הרצל חקק.

מיכל שין  הכירה את פנחס שדה ב-1976, כשעבדה בדוכן ספרים ברחוב אלנבי בתל אביב. היא היתה בת 24, והוא בן 47. הוא עבר, קרא בספרים בדוכן וביקש להשאיר את הספר שבחר בשמירה. היא עיינה בספר, כדי להבין את בחירתו בספר זה, וכשהגיע ראה אותה מעיינת בספר. הם החליפו מילים, אך עדיין לא נוצר קשר קרוב ביניהם.

לאחר שנתיים ב-1978 היא שיחקה בהצגה "מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אימו" בתיאטרון 'הקומה השלישית' , ופנחס שדה בא להכיר את צוות השחקנים, שמשתתפים בהצגה לפי יצירתו. הוא כתב לה הקדשה על ספרו וביקש ממנה להתקשר אליו. היא השתהתה וחששה לעשות זאת, עד מות אביהָ. אז התקשרה אליו וסיפרה לו על מות אביה. ומאז הקשר ביניהם לא נפסק.

ריאיון מקיף איתה פורסם ב"מוסף שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, ראיינה אילת נגב (2.9.1994).

מיכל לא פונקה בשירי אהבה מאת פנחס. השיר היחיד המוקדש לה מופיע בקובץ "כל שירי פנחס שדה", עמ' 290: השיר "גשם":

בַּחוּץ יָרד גֶשם עַל

הָעֵצים, הַגגוֹת, הֶחלל –

מֵעָליי רָבצו הָרים

שֶל כְּאב, של אושֶר, של  עֶצב. שָנים אַחֵרות, נָשים אַחרות, מְקומות

אחֵרים.

עָרים, נְהרות, פָּנים. כָּל הַחַיים הַהם

שֶהיו, שֶאבדו, שֶמתוּ, שֶלֹא אָשוב עוֹד ואֶראֶם.

בֵּין רגליהָ של מִיכַל שָכַבתי, שְׂפתיי על לֶחְיה,

על צַוואר. אֶל תוֹך הַיער הַירוק, הסָגול. כמו חַיָה.

אומֵר אל עַצמי, בְּכולִי אומֵר אל עַצמי: זֶה

מַה שֶיש בָּעולם הַזֶּה.

את המאמר רצוני לסיים בצורה מפתיעה: הֶחלטתי לפני מיספר שנים לפַצות את מיכל על כך, שרק שיר אחד נכתב לָה. בספרִי "משורר של חצות"  (2010) כתבתי שיר על אַהבתם של פִּנחס שדה וּמיכל שִין:

בלפור חקק

אישה על תהום רבה

מחווה לאהבתם של המשורר פנחס שדה ז"ל

ומיכל שִין, המשַמרת את מורשתו השירית

מִבַּעַד לַחַלּוֹן: אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת.

הַמְּשׁוֹרֵר מִתְכּוֹפֵף לִשְׁמֹעַ

צְלִילֵי הַמִּלִּים שֶׁכָּתְבָה.

הִיא לֹא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים

הִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ פְּתָקִים

שֶׁל אַהֲבָה.

כְּשֶׁבָּא אֵלֶיהָ לְשׁוֹרֵר עָלֶיהָ

נָתְנָה לוֹ מִיֵּינָהּ

וְשָׁתוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַהֲבָה.

תָּמִיד הִיא שָׁטָה לְחַלּוֹנוֹ

מִמֶּנָּה אֵלָיו

מִמֶּנּוּ אֵלֶיהָ

וּבֵיתָהּ הָיָה נוֹסֵעַ.

פִּיו מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם הַנּוֹגֵהַּ

וּלְשׁוֹנוֹ רִנָּה לַחַלּוֹנָהּ

כַּהֲמוֹן גַּלֶּיהָ.

מִמֶּרְחָק הוּא צוֹפֶה בָּהּ

בְּתוֹךְ הַנְּהָרָה

מִבַּעַד לַחַלּוֹן הָרוֹגֵשׁ אֵלָיו כּוֹתֶבֶת

בְּתוֹךְ הַסְּעָרָה:

מִיכַל רוֹכֶנֶת עַל שִׁירָיו עֲצוּבָה

אוֹרוֹ כּוֹכַב לֶכֶת

מִמֶּרְחָק לֹא כָּבָה.

אִשָּׁה אוֹהֶבֶת

עַל תְּהוֹם רַבָּה.

(פורסם באתר "סלונט", ינואר 2018)

בלפור חקק

* * *

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה, 1994

החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה

ירון סחיש: גם אלילי נעורים הם בני-אדם, בשר-ודם. שמו של פנחס שדה, שנפטר השבוע, נקשר בנשים רבות. חלק מאהבותיו תועדו בספריו, אחרות בראיונות אינספור שהעניק בשנים האחרונות, ראיונות שחשפו כל פרט מחייו, או בעצם כל פרט ששדה היה מעוניין לחשוף.

יהודית שדה, אשתו השנייה של שדה, היתה כניראה האדם הקרוב לו ביותר. השניים נפגשו ב-1962, נישאו לאחר זמן קצר, ונפרדו כעבור שבע שנים קשות, רזות ושמנות. לצד שעות קסם היו גם שעות רבות של השפלה ואכזריות, כאב וסבל לצד התמסרות, הערצה ואהבה גדולה. מערכת יחסים שכאילו העבירה למישור היומיומי את יצירתו של שדה.

הקשר ביניהם נמשך גם לאחר הגירושין, והיה לא פעם קרוב והדוק. שדה ניסה לא אחת לשכנעה לחזור לחיות איתו, והיא סירבה. גם בשעות הקשות של מחלתו, ימים ספורים לפני פטירתו, הזעיק שדה, המתקשה לנשום, את יהודית, אחות מוסמכת, כדי שתקל על ייסורי הנשימה. היא זו שהחליטה להעבירו להדסה עין-כרם, שם נפטר כעבור ימים אחדים.

יהודית שדה אינה אישה רגילה, או כפי שאמר לה פעם מישהו: "האומץ לחיות עם אדם כמו שדה ולהינשא לו, זה כבר מראה על ייחוד."

חשבתי על זה השבוע בדרך לתל-אביב, בליל גשם וסערה, כשנסעתי לפגוש אותה, קרוב לחצות, לאחר שסיימה משמרת-לילה של שמונה שעות במחלקה כירורגית ד' בבית-החולים אסותא. "אני אישה חזקה, אין לי בעייה להיפגש גם אחרי משמרת-לילה," אמרה יהודית.

מבית-החולים נסענו לביתה, בקומה השמינית בבניין על גבול נווה-שרת, צהלה.

עד ימיו האחרונים, קרוב לשלושים שנה מאז נפרדו רשמית, התעלם שדה מגירושיו מיהודית. כשקיבל לפני חודשים אחדים את פרס אקו"ם, ביקש מיהודית להתלוות אליו לטקס, הציגה בגאווה כ"אשתי", ואמר לה שהיא מכירה אותו טוב ממנו.

חייה של יהודית, 60, אישה מרשימה שרישומי יופייה עדיין ניכרים, לא היו קלים. היא עברה תהפוכות וטראגדיות אישיות, אך לא איבדה את שמחת החיים ואת האופטימיות. תפקידה של אשת סופר הוא תפקיד סיזיפי, מתיש ולעיתים אכזרי. לא פעם, גדולתו של יוצר עומדת ביחס ישר לקורבן שהאישה שלצידו מקריבה למענו. לרוב נושאות נשות סופרים ומשוררים את זכר בעליהן כצלב על גבן גם לאחר שהתאלמנו, ולא פעם הן מקדישות את שארית חייהן להנצחתם, לשימורם ולרימומם.

עד היום סירבה יהודית שדה להיחשף, אולי בשל חרדתו של פנחס פן תצא ותגלה את סיפור חייהם לתקשורת, לאחר גירושיהם. כעת, אחרי שתיקה בת שלושה עשורים, היא אינה מהססת להציג גם את הפינות האפלות ביותר בחייהה המשותפים עימו, ומבלי משים אולי, היא נוגעת בכוח הגדול שאיפיין את כתיבתו של שדה: הווידוי המוחלט שאינו מסתיר דבר, שאינו מהסס לגעת בשורשי הסבל והייסורים.

יהודית היא בת למשפחת סוחרים אמידים ורבנים ידועי-שם מקהילת משהד המיוחסת שבפרס. היא עלתה ארצה בגיל שבע-עשרה, בראשית שנות ה-50, כשליוותה את אחותה הצעירה, שהגיעה לכאן כדי להתחתן עם בן-משפחה שיועד לה זה מכבר. אביה, שהיא זוכרת אותו כאדם תמיר ומרשים, נפטר בהיותה ילדה, ואימה פירנסה את שבעת ילדיה מההון שהותיר.

יהודית שדה: כבר אז הייתי יוצאת-דופן במשפחתי. בתוך הבית, בפרס, שמרה משפחתנו על המצוות כמו נטורי קרתא, אבל כלפי חוץ התנהגנו כמוסלמים, כאנוסים. עליתי לבדי, כשכל משפחתי נישארה שם, ומאוחר יותר היגרה לארצות-הברית ולאיטליה. כשהגעתי ארצה נירשמתי לקורס אחיות בבילינסון, ולמרות שבקושי ידעתי עברית – לא למדתי קודם באולפן – הייתי תלמידה לא רעה.

ירון סחיש: לאחר שסיימה את לימודיה, עבדה יהודית בבילינסון והתגייסה לצבא כאחות ביישובי עולים. היא היתה לאחות היחידה בקריית גת, אז מעברת פחונים, ונישארה בנגב שמונה שנים. כשהכירה את פנחס שדה היתה אחות שכירה בקיבוץ חצרים. שדה עצמו תיאר לא פעם בכתביו את המיפגש הראשון ביניהם, איך החליט במבט ראשון שיהודית תהיה אשתו.

יהודית שדה: נפגשנו לראשונה ב-1962. הוא גר אז ברחוב זמנהוף 30 על הגג, בחדרון קטן עם מיטה. חברתי אילנה [זמר, לימים אשתו של הרב משה זמר] היתה מיודדת איתו, והתלוויתי אליה לביקור אצלו. לא ידעתי אז מיהו. הוא לא היה ידוע כמו היום. אני גם באתי ממנטאליות אחרת, של משפחת סוחרים, הייתי אז עולה די חדשה. כשאני נזכרת בילדותי, ניראה לי שחייתי כמו בעולם של אגדות. בית גדול, משרתים. יש בי געגועים עצומים, עד היום אני לא ממש מרגישה חלק מהחברה הישראלית. באותו ערב הוא אמר לי: "יהודית, את האישה עליה חלמתי כל חיי," ובעצם הציע לי נישואין. אחרי שבועיים הוא סחב אותי לרבנות.

ירון סחיש: מה משך אותך אליו?

יהודית שדה: זה היה משהו בתוכי. מעולם לא הבעתי את עצמי, אבל אהבתי אמנות, אהבתי יצירה. החלום שלי היה לחיות בקירבת אדם יוצר. בעל שהולך לעבודה למשרד וחוזר אחרי שמונה שעות הביתה, מעולם לא ניראה לי.

ירון סחיש: מה הוא מצא בך?

יהודית שדה: לא יודעת. הוא ידע לצלם אדם מבפנים. מאוחר יותר הוא אמר: "היית מהממת, מילאת את החדר באור."

הוא אהב את מיבנה עצמות הלחיים שלי, את עיניי, את החינוך שלי. לא פעם הוא אמר לי: "יש לך ערכים נאצלים."

אני אישה ישרה, הוא אהב את היושר שבי, את המרץ שלי, שעמד בניגוד בולט כל-כך לכבדות שלו. בשבילו יציאה מהבית היתה משהו שנעשה תוך קשיים. הוא אהב את הקלות שבה אני עושה דברים.

כשנפרדנו, בערב הראשון, הוא נתן לי את "החיים כמשל". קראתי את הספר והבנתי פחות או יותר עם מי יש לי עסק. הוא הרי כתב על הכול, היה נורא גלוי. אותי זה לא הרתיע. הייתי אמיצה כל חיי והייתי בטוחה שאצליח לעמוד מולו.

ירון סחיש: למה היתה חשובה לו חתונה ברבנות?

יהודית שדה: זה היה מהותי אצלו. אחד מעקרונותיו החשובים. הוא אמר: "לעולם לא אחיה עם אישה סתם ככה." הוא העניק משקל ענק לאשתו. לא פעם אמר לי שהוא לוקח את האישה שאיתה הוא נשוי ברצינות כזאת, שזה ממש בעייתי עבורו.

ירון סחיש: כבר ביום חתונתם נתקלה יהודית באחת מהתקפות הזעם והחרדה של שדה. זה היה יום גשם. אחותה וגיסה הגיעו מתל-אביב כדי להיות עדים בטקס ברבנות בבאר-שבע, וחברי חצרים הכינו מסיבה צנועה בערב.

יהודית שדה: היה לי שיער ארוך. לפני החתונה נכנסתי לספר בבאר-שבע, והוא החליט משום-מה לספר אותי קצר. פנחס הגיע מתל-אביב, וכשראה אותי בשיער קצר הוא נכנס לטירוף. זאת היתה פעם ראשונה ולא אחרונה שראיתי את זה. לא הבנתי וביקשתי: "פנחס, תסביר לי מה קרה? מה לא בסדר?"

הוא טען שאדם לא עושה דברים סתם כך. הוא אמר שזה כאילו שהייתי מורידה לעצמי את השדיים, או כמו גבר החותך לעצמו את הביצים.

היום אני מבינה יותר. הוא ראה זאת כאילו פגמתי בנשיות שלי ערב החתונה, ונכנס לפאניקה. הוא היה איש של פאראנויות ופאניקה. הוא לא הודה בזה, אבל הפאניקה היתה מעצם אקט החתונה. מאוחר יותר הסביר שזה לא פשוט להתחתן, שגם אנשים חזקים ממנו היו נכנסים לפאניקה. לילה שלם הוא היה בהיסטריה, לא נתן לי לישון ודיבר ודיבר ודיבר כל הלילה, כמו מתוך עולם של הזיות. זה היה השוק הראשון.

בבוקר החתונה הודיע לי: "תלכי לבטל את החתונה, היום אני לא מתחתן."

נאלצתי להודיע לחברי הקיבוץ על דחיית החתונה, ושילחתי את בני-משפחתי חזרה לתל-אביב. כמה שהייתי אמיצה, זה לא היה נעים. לקחתי מונית לבאר-שבע והודעתי לרבנות על דחיית החתונה, למחרת נסענו לרבנות, לקחנו שני עדים מהרחוב, והתחתנו.

ירון סחיש: הוריו לא היו בחתונה?

יהודית שדה: לא. הוריו היו כבר גרושים. אימו נפטרה לפני כמה שנים, בגיל שמונים וחמש, ואביו נפטר לפני חודש בבית-אבות, בגיל תשעים.

ביחסיו עם אימו היה משהו מסובך ומורכב מאוד, הוא אהב אותה אבל לא העריץ אותה. היא היתה אישה אומללה, תמיד ממורמרת ומבכה את גורלה במין בכניינות יידישאית כזאת, עם דמעות ובכי על החיים הקשים. כל משפחתה נרצחה בשואה. היא מעולם לא עשתה עם עצמה דבר, אבל אהבה אותו מאוד. הוא היה בן יחיד ולא היה קל לגדל אותו. הוא כתב על זה ב"החיים כמשל". היה ילד מוזר וקשה.

את אביו הוא שנא ולא ראה אותו שנים. האב ניסה אחרי שנים להתקרב אליו אבל לא הצליח. הוא שכב בבית-אבות גריאטרי, ופנחס העביר את הטיפול בו לידי אפוטרופוס. לפי סיפוריו, אביו היה טיפוס מוזר ואלים. כילד, פנחס ראה שינאה בבית גם כלפי האם וגם כלפיו. הוא דמה לאימו שתי טיפות מים, לכן כניראה האב הרגיש תיעוב כלפי שניהם, והעביר את שינאתו לאשתו גם כלפי בנו. פנחס סיפר שאביו ירק לו פעם במרק ואילץ אותו לשתות.

התריסים בבית היו תמיד חייבים להיות מוגפים. האב היה פקיד במישטרה ונהג להחביא את כספו מתחת לבלטות. לפי הסיפורים, מדובר כניראה בסכיזופרן ממש. כשנפטר הודיעו לפנחס, והוא וחברתו באו לבית הקברות, לבדם. לא היה אפילו מניין. את אימו הוא נהג לבקר, אבל כמו עם כל מי שחש עימו אינטימיות, הרגיש תמיד צורך להעליב אותה ולפגוע בה.

לאחר הנישואין נישארתי בקיבוץ. פנחס שדה, שפירסם עשרות רשימות וסיפורים בהמשכים בעיתון הילדים [והנוער] "הארץ שלנו" [בשם יריב אמציה] והתפרנס בדוחק רב, המשיך להתגורר בתל-אביב והיה מגיע מדי פעם, נישאר עימי שבוע וחוזר.

ירון סחיש: הוא נירשם לסידור-עבודה בקיבוץ?

יהודית שדה: מה פתאום? הוא הגיע בתור אורח. היה נישאר בחדר ולפעמים היה כותב. אז הוא כתב לראשונה את "מות אבימלך", כסיפור ל"הארץ שלנו". הוא כתב את זה בבת-אחת, בארבעים ושמונה שעות, בלי לישון. את דמות אימו של אבימלך, עם עצמות הלחיים והעיניים החומות, בנה על-פי דמותי. בבוקר הוא ביקש ממני לנסוע לבאר-שבע ולשלוח את הסיפור במונית לתל-אביב. בעיתון אמרו לו שזה לא סיפור לילדים, והוא הפך את זה מאוחר יותר לנובילה.

ירון סחיש: הוא נהג להראות לך את כתביו לפני הפירסום?

יהודית שדה: הייתי הקוראת הראשונה שלו. למרות שאני לא אשת ספרות, דעתי היתה מאוד חשובה לו. הוא ידע שאומר לו את האמת. כשקראתי את כתב-היד של "על מצבו של האדם", אמרתי לו שהספר כתוב טוב אבל הוא משעמם. הוא נפגע והגיב קשה, אבל העריך את הכנות. אני באמת חושבת שהספר לא זורם כמו "החיים כמשל", הוא קשה מאוד לקריאה ואכן לא הצליח כמו "החיים כמשל". הוא ניסה לכתוב לו המשך, רשם פתקאות, ניסה ולא הצליח. הוא טען שאינו סופר במובן של כותב רומאנים. אבל כאן הוא רצה לכתוב משהו קלאסי עם גיבורים יוצאי-דופן. שירה היתה משהו אחר, זה זרם אצלו בקלות.

ירון סחיש: בסלון ביתה של יהודית תלויים כמ הציורים ורישומים של שדה, בולט ביניהם ציור שמן גדול, בצבע כחול כהה.

יהודית שדה: כשפנחס היה מצייר הוא היה מקסים. זה נתן לו אושר אמיתי. הרי במקור הוא חשב להיות צייר. הכתיבה היתה קשה וסחטה אותו, אבל הוא היה יכול לצייר במשך עשרים וארבע שעות עם הבעת אושר על הפנים. מאוד שקט. מאוד נעים.

ירון סחיש: בסוף שנות ה-50 החל אבא חושי, ראש העירייה הכל-יכול של חיפה האדומה, לרפד את דרכם של סופרים ואמנים בעירו, בהציעו להם דירות מסובסדות במחירים קורצים. לשדה הובטחה דירה על הר הכרמל.

יהודית שדה: הוא נורא רצה שיהיה לנו בית. כל חייו חלם על מקום משלו. ראינו כבר את הדירה, זה היה בכיס שלנו, עם מפתח והכול, אני זוכרת אפילו את הכתובת, רחוב כורש. שם פרסי. פנחס שדה תמיד אמר: "אם אלכסנדר מוקדון יכול היה להתחתן עם פרסייה, גם אני יכול." הוא כמובן הישווה עצמו רק לגדולים ביותר.

על-כל-פנים, הדתיים גילו אז את "החיים כמשל", עוררו צעקות, והדירה נפלה. הוא לקח את שמואל תמיר כעורך-דין, אבל שום דבר לא יצא. זה היה סיפור קשה, הוא ידע שהוא צריך מקום לשבת בו. אבל בעיתון שילמו לו גרושים, והוא הבין שלא נגיע לדירה. שכרנו דירה בעין-כרם, ומאוחר יותר ברסקו, בירושלים. עבדתי אז בקופת-חולים. פנחס שדה המשיך לעבוד בתל-אביב, ואני בירושלים, והיינו מתראים בסופי-שבוע.

ירון סחיש: אולי החיים בנפרד היו סוד הנישואין?

יהודית שדה: זה היה בגלל הילדה. כשהיכרתי את שדה היתה לי כבר ילדה בת ארבע.

ירון סחיש: לפני כמה שנים סיפר לי חבר, שעבר את שדה המוקשים של הגורו מהרישי, השתחרר והשתקם, כי לפנחס שדה יש בת ששמה רזיה, שהוא פגש אותה בפגישות הכת בתל-השומר. כמי שקרא כל מילה ששדה כתב או אמר, ואת כל מה שנכתב ונאמר עליו, ביטלתי את הסיפור כאגדה.

יהודית שדה: הילדה היתה אהבת חיי. פנחס שדה ידע כמובן על הילדה כשהיכרנו, אבל לא היה יכול לסבול שאשתו תחלק את אהבתה עם מישהו אחר, אפילו אם זו בתה. בתחילה הילדה נישארה בקיבוץ, אבל לא יכולתי לעמוד בזה, וב-1963 הבאתי אותה לירושלים. הוא חסך כסף וקנה דירת חדר וחצי ברמת-גן [ברחוב יהונתן], והיתנה את המעבר בזה שהילדה חייבת להיות במוסד לילדים.

ירון סחיש: מה הטירוף הזה?

יהודית שדה: הוא לא רצה ילדים. אמר שהוא לא איש משפחה, "חי מבודד מהעולם, אבל זקוק למישהי אחת, שתהיה קרובה אליי," אישה שמקריבה ועושה בשבילו.

הוא טען שילדים צריכים לחיות במוסד ולא עם הוריהם, וציין שגם הוא גדל במוסד [בקיבוץ שריד], וזו היתה תקופה מאושרת עבורו.

נקרעתי. זה היה או לשלוח את הילדה למוסד או להיפרד, למרות שלא דובר על כך בפירוש, הוא הפעיל את כל כוח השיכנוע האדיר שלו, את כל האמצעים, ולא עמדתי בזה.

ירון סחיש: איך הוא חשב שתתמודדי עם זה? הוא לא חס על רגשותייך?

יהודית שדה: הוא לא חשב. רגשות של מישהו אחר מעולם לא עניינו אותו. הוא אמר: "לא צריך לדאוג לילדים, הרי כל העולם לפניהם."

שדה אהב את הילדה. נהג לשחק עימה, לצייר, לכתוב לה פתקאות. היא התייחסה אליו כאל אב, ורק שנים מאוחר יותר גילתה כי אינו אביה הביולוגי. הוא ביקש לאמץ אותה רשמית כבתו, אני סירבתי.

ירון סחיש: הבת, הזוכרת את הרגעים הקשים מנישואי אימה, לא הגיעה ללווייה. לאחר שעברו לרמת-גן, עבדה יהודית בבית-החולים בילינסון, ואחרי העבודה השתרכה באוטובוסים לבקר את בתה בפנימייה. כעבור שנתיים הוציאה את הילדה מהמוסד ונסעה איתה לכמה חודשים לטהרן, לבקר את משפחתה. כשחזרה, שכרה דירה מתחת לדירתו של שדה, וחיתה שם עם בתה.

יהודית שדה: הישארתי אותו חופשי וגרתי עם הילדה. בעצם, החיים התנהלו בין שתי דירות, שהפרידו ביניהן כמה מדרגות. אני עבדתי במשמרות-לילה באיכילוב במחלקת טיפול נמרץ. תמיד משמרות-לילה. הרדמתי את הילדה ויצאתי לעבודה. אלה היו חיים לא רגילים. שדה היה ער בלילות. היה מתעורר בארבע אחר-הצהריים, ובשעות האלה אסור היה לדבר. אם היה בא מישהו, לילדה היה אסור לצאת מהחדר.

ירון סחיש: שדה היה עוזר לפעמים בעבודות הבית? ספונג'ה, בישולים?

יהודית שדה: הוא לא עשה בחיים, יכול היה לחיות שנה בלי ספונג'ה. בשנים האחרונות הבחורות שבאו לבקרו בטח עשו גם ספונג'ה. הוא לא בישל בחיים. אכל מעט. לחם, גבינה, זיתים. אני הייתי בשלנית. הוא אהב עוגות. אהב את האוכל שלי. אם לפני-כן עוד אכל מדי פעם במסעדות, אחרי שהכיר אותי אמר שבגלל המאכלים שלי אין לו כבר שום חשק לאכול במקום אחר.

הוא לא היה אדם שקם בבוקר ונכנס לעבוד בחדר-העבודה. לפעמים הוא לא כתב כמה שנים. אבל היו המחשבות, הוא היה אז בעולם משלו. אסור היה לדבר בבית על שום דבר יומיומי. כל השיחות היו מוצארט, מוסיקה קלאסית, דברים רוחניים נעלים, על אנשים שעשו משהו בחייהם, שיצרו וסבלו. הסבל של האנשים, זה דבר שהוא היה יכול להזדהות איתו. הוא לא היה בעל השכלה מוסיקאלית, אבל כששמעתי איתו מוסיקה, יכולתי ממש לחוש אותה. אהב מאוד בני-נוער, כאלה שהיו להם אידאלים, שעוד לא התקלקלו בחיים, אבל גם כאן הוא אמר שרובם הופכים בגיל ארבעים למטומטמים והולכים לאיבוד. לפעמים היינו הולכים לסרטים. הוא אהב את פליני, לראות קומדיות, היה יכול לצחוק בקול רם בקולנוע.

ירון סחיש: היה לו בכלל חוש הומור?

יהודית שדה: לפעמים. הוא היה יכול לצחוק, להצחיק, להתחיל לרקוד, לדבר שטויות. גם כשקרא דברים מצחיקים היה פורץ בצחוק. יחד עם הדיכאונות שלו, הוא היה אדם עם שמחת חיים.

ירון סחיש: בשנים ההן הוא היה אדם בודד?

יהודית שדה: מה פתאום? היה לו קשר חזק עם בנימין תמוז ואברהם רימון מעיתון "הארץ". הוא אהב לדבר עם יעקב אשמן. אורפז היה מבקר, ניסים אלוני, יוסל ברגנר. היינו יוצאים להצגות של אלוני, יושבים לפעמים ב"קליפורניה" של אייבי נתן. אורי זוהר הגיע כמה פעמים, גדעון שמר הגיע הרבה. מרדכי הורוביץ, בעלה של נעמי שמר, היה חבר קרוב. עליו הוא אמר: "אם יש מישהו שאני יכול להרגיש לידו נחיתות אינטלקטואלית, זה מרדכי."

עם כל האנשים האלה הוא ניתק את הקשרים במשך השנים. היו באים חבר'ה ומשתוללים, והוא היה יוצא למסיבות שלהם. באותה תקופה החלו להגיע בחורות, אז גם הופיעה שרי, שמאוחר יותר התאבדה בקפיצה ממגדל בעיר העתיקה. כמה פעמים נסענו גם לבקר אותה בירושלים. הוא ניהל אז רומאן עם מישהי, סיפרו לי ואמרתי שאני יודעת.

ירון סחיש: זה מתיישב עם הערצתו את מוסד הנישואין?

יהודית שדה: דווקא כשהיינו נשואים הוא קיבל ביטחון ורצה לעורר בי קינאה. הוא אהב לעורר רושם של דון ז'ואן גדול, אבל היה חסר-ביטחון עם נשים ודי סבל מצורתו החיצונית. למרות שהיה לו ראש יפה, הוא חשב את עצמו למכוער. אני מטבעי לא קנאית, וידעתי שאני לא יכולה לסגור את פנחס שדה. היה בו משהו קשה שהכאיב, בעצם בלי כוונה רעה. היה מזמין בחורה דווקא לפני שיצאתי למשמרת בבית-חולים. אחר-כך היה רץ אליי לעבודה ובוכה, נופל ומחבק את רגליי, כמו כל האנשים האלימים, שאחר-כך יודעים לפייס כל-כך יפה בדיבורים.

ירון סחיש: היתה גם אלימות פיסית?

יהודית שדה: כמה פעמים. פעם היינו צריכים לצאת למסיבה בשגרירות הצרפתית. אני אהבתי להתלבש יפה, היתה לי נוכחות, משכתי תשומת-לב שעד היום אני מתפלאת עליה. לפנחס שדה היה חשוב מאוד איך איראה ומה אלבש. הוא היה רגיש מאוד לדברים האלה, שם לב לכל פרט, קטן כגדול – זה אחד הצדדים המקסימים שבו, לא היה אדיש וראה כל דבר. הוא שאל מה אלבש, וכיוון שלא רציתי להתחיל ויכוח, פתחתי את הארון ואמרתי: "אתה יודע מה, אתה תגיד."

הוא התנפל עליי, הפיל אותי על הארץ ותפס אותי בגרון. פתאום עצר. פשוט היו לו פחדים לבוא בקהל. התלבשתי, יצאנו. היה ערב מקסים.

גם אחרי שהתגרשנו היו לי פחדים. הוא איים כי אם יראה אותי עם גבר אחר, יהיה רצח. הוא החזיק אותי בשיחות של ארבע-חמש שעות בטלפון ובביקורים. ביום שהלכנו להתגרש הוא אמר: "מה אנחנו עושים, בואי נחזור הביתה." שנים אחרי זה אמר: "איך הפסדתי אותך, כשאני חושב איך עשיתי את זה לעצמי אני רוצה למרוט את שערותיי." הוא גם אמר: ""איך יכולת לחיות איתי? אני במקומך הייתי לוקח סכין והורג אותי."

הצטער שלא פינק את הילדה. הוא לא ידע לפנק. הילדה היתה מלאת חיים, ולמרות שאמר שהיא מקסימה, לא נתן לה לזוז בבית, היה מדכא אותה ואותי. הוא אמר שהוא אוהב, אבל לא הבנתי איך אדם שאוהב מסוגל לגרום סבל לקרובים לו. היו לו פחדים עמוקים, וכשהיה מדכא, היה מקבל ביטחון. היה עושה ממני עפר ואפר, מנמיך ומשפיל בטראנס של דיבורים, ואחר-כך מתעורר ורוצה להיות איתי. לא יכולתי לסבול את זה.888

ירון סחיש: בעצם את פירנסת אותו, את עצמך ואת בתך.

יהודית שדה: כן. גדלתי בבית שהיה בו מכל טוב, אבל הייתי לארג'ית גם כשלא היה. לו לא היו דרישות חומריות. הוא הוציא על סיגריות, וכלכלת הבית היתה עליי. אף פעם בחיי לא ביקשתי ממנו אגורה, אבל די סבלתי מהקמצנות החולנית שלו, אדם שלא היה מסוגל להוציא אגורה גם על עצמו. תבין, הוא היה יכול לחיות מ-500 שקל בחודש [שערכם ב-1994 היה כ-167 דולר}, הולך לשוק בשעה מאוחרת, כשהמחירים ירדו.

מעולם לא ביקשתי שיעבוד במשהו אחר. הייתי מוכנה לפרנס ושהוא יכתוב, לא ראיתי בזה בכלל קורבן. הציעו לו תמיד לכתוב לעיתונים. הוא עשה את זה לעיתים רחוקות, כשהיה דחוק. הוא היה יכול להיות עיתונאי נהדר, אבל אמר: "אני לא יכול למכור את עצמי בשביל כסף, זה ממש כמו זנות."

בשנים האחרונות הוא דווקא הצליח לחסוך כסף. אנתולוגיות שהוציא נמכרו היטב בחוץ-לארץ. לפני כמה חודשים ידע שאני במשבר, והופיע עם צ'ק של עשרת אלפים שקל ונתן לי.

ירון סחיש: מי היתה אשתו הראשונה?

יהודית שדה: שמה יעל, והם נישאו ב-1956 לתקופה של שלושה חודשים. היא לא הצליחה להתמודד איתו, התחתנה בשנית ולא רצתה לשמור על קשר. פעם פגשנו אותה ברחוב והיא אמרה לשדה, "שמעתי שהוצאת ספר." המילה "שמעתי" הספיקה לו כדי לנתק איתה כל קשר.

ירון סחיש: איך את מסבירה את משיכתן של הנשים אליו?

יהודית שדה: לא חושבת שנשים נמשכו אליו בתור גבר. הוא לא חיזר אף פעם. ההשתוללות שלו התחילה אחרי שנפרדנו, אז החלו לבוא אליו בחורות. הוא סיפר לי שלא היה מסתכל עליהן, דבר ראשון משכיב אותן ואחר-כך רצה להקיא, שילכו מהבית. הוא אהב את הפראות הזאת, את הכוח במגעים כאלה.

הבחורות שהתקרבו אליו היו לרוב לא-יציבות. הוא גם אהב את העובדה שהתאבדו בגללו, ראה בזה מחמאה גדולה. דמות האישה האידאלית שלו היתה בלונדינית, יפה כמו מלאך, גבוהה. שרי [פיירשטיין] היתה יפה כמו מדונה, בחורה חריפה, מבריקה, אבל היה בה טירוף קשה, חיה בעולם של שדים. כך גם חבצלת [חבשוש]. הטירוף הזה משך אותו. הוא קרא לזה הפראות של תימן, של אנשי המידבר.

לחבצלת היו חיים מטורפים לגמרי עוד לפני שהכירה אותו, אבל הוא פירסם את מכתביה והעלה אותה למשהו שהיא לא היתה. זה שיגע לה את השכל לגמרי. עם שרי נמשך הקשר שנים. כשהגיעה לראשונה היתה בערך בת-גילי – הרי התחתנתי איתו בת עשרים וארבע, וניראיתי תמיד בעשר שנים צעירה יותר. היא לא אהבה אותו כגבר והעדיפה להתאבד. הוא נעלב מזה. הוא הציע לה נישואים, והיא העדיפה להתאבד.

תקופת הנישואין שלו איתי היתה הפורייה בחייו מבחינת היצירה. הוא פירסם אז את המהדורה החדשה של "החיים כמשל" [בהוצאת "שוקן"], שהתקבל [עתה] לראשונה לאחר שנידחה [על-ידי אותה הוצאה] עשר שנים קודם-לכן, פירסם את "על מצבו של האדם" והכין לדפוס את "מות אבימלך" ואת ספר שיריו המרכזי, "ספר השירים".

ירון סחיש: למה נפרדתם, בעצם?

יהודית שדה: החלטתי לעזוב אותו בגלל הבת. לבדי, הייתי מחזיקה מעמד ומתמודדת איתו, אבל ראיתי שאני מאבדת אותה. כשנפרדנו היה לה קשה. היא איימה עליי שלא אעז להתחתן פעם נוספת.

באתי אליו ואמרתי: "אני לא רוצה ממך גרוש, אבל תן לי גט." ויתרתי לו גם על הדירה, וזה דבר שהוא זכר כל חייו. הוא סירב לגט והסכים רק אחרי שאיימתי עליו במשפטים, וגם כך חייתי שנה בלי גט. עזבתי את בילינסון ומכספי הפיצויים, עם משכנתא כבדה, קניתי את הדירה הזאת. שדה ניסה שנים להשפיע עליי שאחזור. שנים לא הייתי מסוגלת לצאת עם מישהו אחר. אחריו, כל מי שפגשתי היה תפל בעיניי.

ירון סחיש: היתה לך הרגשה שהקרבת עבורו קורבן?

יהודית שדה: קודם-כל הרגשתי שהבת שלי לא צריכה להיות קורבן. לגביי לא חשתי קורבן. באיזה שהוא מקום בהשקפת-עולמי הזדהיתי עם רעיונותיו של שדה, עם מחשבותיו. אני הרי אישה המפרנסת את עצמה וחיה בעצם כפמיניסטית, אבל אני לא חושבת שאישה ההולכת לחיים משותפים עם גבר מקריבה משהו. החיים שלנו היו משותפים, וכשהוא דיבר, זה היה גם משהו מתוכי, כאילו הייתי שותפה בדברים שהיו חבויים בתוכי, שרציתי לבטא בעצמי אבל לא הייתי מסוגלת, כי אין לי כוח ביטוי כשלו. זאת לא הקרבה. אני אישה שאוהבת יותר לתת מאשר לקבל. אני חושבת שהנתינה יפה יותר מהלקיחה.

כל חייו נאבק פנחס שדה כדי לשמור על חופש הפעולה שלו, חרד שמא מישהו ינהל את חייו. הוא הסביר לי את התקפות-הזעם שלו: ""גם גדולים ממני הצליחו לשבור. אני חייב להגן על עצמי ועל עולמי."

מאז התקפת הלב שעבר לפני כמה שנים, נחלש מאוד. סיפור אהבה נכזבת עם נערה צעירה, כמעט הביא להתמוטטותו. מאז שהודיע בשידור הטלוויזייה כי חלה בסרטן, הוצף בטלפונים, בהצעות וברעיונות לעזרה, לא פעם מידי תימהונים ומשונים. בזמן מחלתו, בעיקר בשנה האחרונה, הוקף שדה, על מיטת חוליו, בקבוצת חוזרים בתשובה, כת חסידית תימהונית שהציעה לו את מה שהרופאים כבר ידעו שהיה אבוד: ריפוי והחלמה.

הוא שנא חוזרים בתשובה, אבל דווקא בשנה האחרונה נתן שישתלטו על חייו. לא הבנתי למה כעסתי עליו בשנה הזאת, עכשיו אני מבינה. הוא התחיל פתאום להאמין ברבנים. לקחו אותו למישהי בשם ימימה ברמת-השרון. הוא הגיע אליה כל יום חמישי, מעולם לא ראה את פניה אבל אמר שהיא מדברת עם אלוהים, שהיא יודעת עליו הכול ושהרפואה אינה יודעת כלום.

הבחור החוזר בתשובה לקח אותו לאיזה רבי בירושלים, הרב אושר פריינד. פנחס שדה כבר גסס והרבי הזה אמר לו: "לפני שנה היית יותר חולה." הוא נתן שיטמטמו את מוחו והאמין בזה בכל כוחו. טען שצריך לחשוב בצורה חיובית, התעלם מהמחלה, ובאמת, בשנה האחרונה היה לו מרץ שלא היה לו בעבר. אנשים היו נחמדים אליו, וזה כבר לא היה אותו פנחס שדה שהיכרתי. כל האמונה הזאת בניסים היתה הרי חלק מעולמו.

ירון סחיש: הוא ראה עצמו כשליח אלוהים?

יהודית שדה: כן. הוא בפירוש חשב עצמו לשליח אלוהים, חשב עצמו לנביא, שאלוהים מנהל את חייו בהתאם לרצונו האלוהי. הוא ראה בדבריו שליחות, רצה שגם עוזרות בית יקראו את ספריו. התבטא לא פעם שיש בו חלק אלוהי, ושהזעם שלו הוא זעם אלוהי.

ירון סחיש: איך נודע לך על מחלתו?

יהודית שדה: זה סיפור מדהים, מזעזע. היה לו חבר, יהושע אלדר, חבר הנפש היחיד שלו, ששמר איתו על קשר כל ימי חייו. יהושע למד בבצלאל, גבר נאה שבחורות התמוטטו עליו, רצה להיות צייר, נכשל, והיה לארכיטקט בתל-אביב.

יהושע צלצל ואמר: "מצאו סרטן אצל פנחס ואנחנו מסתירים את זה ממנו."

אמרתי לו שלדעתי לפנחס שדה צריך להגיד את האמת. אולי יש לו מה להגיד דווקא במצב כזה.

המדהים הוא שיהושע, ששדה אהב אותו אהבת נפש, שבר חודש לאחר-מכן צלע, עשו לו צילום ומצאו אצלו גידול בריאה. ניתחו אותו והוא אמר: "אני חייב להיות בריא כדי לעזור לפנחס."

לפני חצי שנה הוא נפטר.

כשגילו לפנחס את האמת על מחלתו הוא שכב חודש עם הפנים לתקרה ולא זז. בתחילה לא ידעתי בדיוק מה מצבו והסברתי לו שיצטרך לעבור ניתוח. הוא השתולל. מאוחר יותר הבנתי שאין מה לנתח. הקרנות היו אולי מאריכות את חייו בכמה חודשים, אבל תוך סבל נוראי. הוא התחיל לקרוא [בנושא] והחליט שהוא לא עובר הקרנות ולא כימותיראפיה. לפני כשבוע הוא היה אצל חברתו בצהלה והרגיש חנק עם חום גבוה. במיון באיכילוב הוא הרגיש הלם ולא הסכים להתאשפז שם. עשיתי לו פיזיותיראפיה ואדים להקלת הנשימה. רחצתי וגילחתי אותו. הוא אמר: "הידיים הטובות של יהודית, מרגישים אותן."

כשראיתי שהוא עומד להיחנק בבית, הזמנתי את רובי, החוזר בתשובה, שהסיע אותו להדסה עין-כרם, אבל קודם-כל הכניס אותו בדרך לרבי, למרות מצבו. הרופאה שלו בהדסה אישפזה אותו מיד, עם חדר לבד. היא לא רצתה לשבור את אשליותיו, ונתנו לו מורפין וסטרואידים, שחיזקו אותו. פתאום הוא התחיל לדבר ונהיה עליז. נפרדנו בנשיקות, ואחרי שבוע הוא נפטר, מוות שקט מתוך שינה. לפני שנפרדנו הוא עוד הספיק לומר לי: "אולי אני אקנה בית עם אדמה. בית כפרי עם פרחים וגינה." זה היה חלומו...

ירון סחיש: מה נישאר בך מפנחס שדה?

יהודית שדה: בזמן הלווייה אמרה לי חברה כי פנחס שדה לא היה גבר שניתן היה לחבק אותו, להניח את הראש בחיקו. אבל בשעות הקשות הוא ידע לעודד. כשהיה נכנס לשיחה עם מישהו הוא היה בעל כוח מיוחד. חשת הקלה גדולה, עידוד, ויצאת אדם אחר.

הוא אמר: "לא חשוב כמה סבל אדם עובר, החיים קדושים. באנו לעולם ואנחנו צריכים לדעת מה לעשות ואיך לפעול."

הוא שנא אנשים שנהנים ומבלים, לנשים הנישאות לעשירים בצפון תל-אביב הוא קרא "פרות הבשן". כמה שהוא היה קשה, אכזרי ולפעמים סאדיסט – היה בו רוך, וסבל של אנשים דיבר אליו והוא היה יכול להזדהות איתו.

לעיתים עלה בי צער, שאם הייתי איתו בזמן מחלתו, הוא לא היה נופל לידי האנשים שהשתלטו עליו, לא היה נפטר ונקבר בודד וערירי כל-כך. היו לי רגעי שינאה לצד הערצה ואהבה. הוא היה הידיד היחידי שיכולתי להרים טלפון אליו ולהגיד איך אני מרגישה. החיים שלי עם פנחס שדה נתנו לי להבין את עצמי טוב יותר, הוא העניק לי כוחות פנימיים וחיזק אותם. עכשיו אני מרגישה בודדה בעולם.

*

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה: השיחה "בעלי, זיכרונו לברכה, היה עריץ גמור – החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה" נדפסה במקומון "ירושלים" ב-4 בפברואר 1994, שמונה ימים לאחר מותו של פנחס שדה.

הריאיון התפרסם בספר "להסביר לדגים" של אהוד בן עזר ברשותו האדיבה של ירון סחיש ובהסכמתה המלאה של יהודית שדה.

* * *

נעמן כהן

אשמת המדינה הפולנית והאומה הפולנית

לאור החוק הפולני החדש על ממשלת ישראל להבהיר את הדבר הבא: המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (לפני השואה ואחריה), אבל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית. האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני.

לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר לא התירו לשרידי השואה לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלך המלחמה. האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים שרצו לחזור לביתם נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.

אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה היא נושאת באשמה קולקטיבית. ואת זאת יש לזכור ולהזכיר לפולנים.

האובססיה הגרמנית כלפי היהודים והניאו נאציזם בגרמניה

אנגלה מרקל וממשלתה ממשיכים את המסורת הנאצית

האובססיה הגרמנית ליהודים אינה עוזבת את הפולק הגרמני. היהודים מנו בגרמניה ערב השואה רק כ-0.57 אחוז מהגרמנים, אולם עוררו בהם אובססיה אנטישמית כבירה. מסתבר שהאובססיה היהודית אינה עוזבת את הגרמנים עד כדי כך שטיוטת ההסכם הקואליציוני שחתמה אנגלה מרקל לאחרונה בגרמניה כוללת סעיף המגדיר את שטחי יהודה ושומרון כאמורים להיות "יודן-ריין" נקיים מיהודים, וישיבת יהודים שם לפי ההסכם הקואליציוני הגרמני היא אי חוקית.

זה פשוט לא יאומן. בגרמניה למשל יש בעיה טורקית של מיליוני טורקים, אבל לא עולה על דעתם של הגרמנים לקבוע בהסכם הקואליציוני בין המפלגות הגרמניות איסור על התנחלות טורקים בקפריסין, וכמובן לא על התנחלות סינים בטיבט, רוסים באוקראינה, ערבים בקורדיסטאן, או במרוקו ובסהרה הספרדית, אצל הגרמנים ההתייחסות היא תמיד ליהודים.

לכאורה, אנגלה מרקל אינה אוחזת באידיאולוגיה נאצית, היא חוזרת ומדגישה את תמיכתה בקיום מדינת היהודים, היא מספקת לישראל צוללות ונשק, אבל משהו בכל זאת מתגנב מן העבר והיא ממשיכה את המסורת הנאצית.

בפגישה עם נתניהו אמרה אנגלה (המלאכית) שאף שאינה תומכת בהטלת כל סוג של חרם על ישראל גרמניה מחויבת לתקנון האיחוד האירופי לסמן מוצרים של יהודים. (מרקל: "גרמניה מחויבת לסימון מוצרי התנחלויות." הארץ" 26.2.14)

סימון מוצרים של יהודים ע"י הגרמנים אינו חדש. כמובן שגרמניה הצביעה בעד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המגדירה את התנחלויות היהודים ביהודה ושומרון כבלתי חוקיות, והיא תובעת הקפאה מיידית של הרחבתן, אבל עתה אין מדובר סתם בהחלטה, אלא בהכרזה בעלת קונוטציה ניאו-נאצית של ראש ממשלת גרמניה – אנגלה מרקל, בירושלים בירת ישראל.

שישים ושש שנים לאחר הפסקת חברת דויטשה באן, חברת הרכבות הגרמנית, לשנע טרנספורטים של יהודים למחנות השמדה לשם פתרון סופי לבעיית היהודים, פירסמה הממשלה הגרמנית את ה"מדיניות היהודית הניאו-נאצית החדשה". שר התחבורה של גרמניה, פטר רמזאור, אמר למנכ"ל דויטשה באן, חברת הרכבת הגרמנית, כי תוכנית ישראל להקמת קו רכבת לירושלים היא "בעייתית מבחינה פוליטית" מכיוון שהקו עובר בשני קטעים בשטחים האמורים לפי ממשלת גרמניה להיות "יודן-ריין".

בשטחים אלו, קובעת ממשלת גרמניה, אסור המעבר ליהודים. בעקבות כך הודיעה חברת הרכבות הגרמנית, הנמצאת בבעלות ממשלת גרמניה, על פרישה מפרויקט קו הרכבת תל אביב-ירושלים.

על הקושי בתקפות התיאוריה

יעקב זמיר הבגדאדי טוען שהיהודים הערבים יצביעו לבנימין מיליקובסקי-נתניהו האשכנזי, ולא לאברהם גבאי המרוקני, בגלל הקיפוח שחוו "ממפא"י ורסיסיה", ולראיה הוא מביא סיפור אישי על קיפוח שחווה בזמנו בקליטתו בישראל: "כאשר הצגתי את הפנקס שהראה חוסר עבודה של שמונה שבועות, והפקיד בלשכת העבודה, שנשלטה על ידי המפלגה, אומר לחבר שלו באידיש: 'חכה עד שהשחור הזה ילך ואז תיכנס לקבל סידור' וזה כמובן אחרי ששאל איך זה שאין לי פנקס מפלגה והכריח אותי לעבור את הרחוב ולהוציא פנקס אדום עם דמי חבר לשלושה חודשים מראש. ועוד ועוד." ("חדשות בן עזר" 1315)

אכן סיפור קשה ומעורר התנגדות, דא עקא הסיבות להצבעה עבור מיליקובסקי-נתניהו האשכנזי, ולא לגבאי המרוקני כנראה מורכבות יותר.

מכרה שלי, אשת אקדמיה שהוריה ילידי עיראק, והיא נמנית עם משפחתה על ההארד קור – הגרעין הקשה של "הביביסטים", סיפרה לי כבר לפני שנים, איך אגדיר את זה בעדינות, שהעיראקים לא מסתדרים עם המרוקאים. יש תהום ביניהם.

את המילים הקשות ששמעתי ממנה, להפתעתי, על המרוקאים, לא שמעתי משום אשכנזי. לטענתה אין בכלל נישואין מעורבים בין העדות האלו. (אני לא יודע עד כמה קביעה זו היא מדעית) במקרה אחד יוצא דופן במשפחתה היא השתתפה בחתונה מעורבת שהיתה בנוסח יהודי מרוקו. החצי העיראקי היא סיפרה, ישב באולם קופא ממש מהלם תרבותי.

כל העוינות שהיא חשה משנים כלפי המרוקאים נעלמה כלא היתה ונהפכה לחיבה עזה כאשר קראה את הספר של דניאל סימון "המרוקאים". מאז, היא מספרת, היא מעריצה את המרוקאים ושונאת את העיראקים (עדתה), וכל זאת על שום מה? כל זאת בגלל תמיכתם של המרוקאים בנתניהו.

המרוקאים, היא אומרת, תומכים בנתניהו והעיראקים לא. העיראקים ברובם מצביעים למפלגות השמאל ועוד אצלם, (אצל העיראקים) רבים יחסית האקטיביסטים הפרו-איסלמיים האנטי-ציונים שאינם קיימים כמעט אצל המרוקאים.

אחד מראשי פוליטיקת הזהויות, הסוציולוג (העיראקי) יהודה שהרבני-שנהב, שטבע את המושג "יהודים-ערבים", הוא אחד הבולטים באקטיביסטים הפרו-איסלמיים השולל את הציונות, למותר לציין שהוא אינו נמנה על חסידי נתניהו. כמוהו גם שאול סלע, בעל האתר הגזעני "המאבק המזרחי – הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות הארץ".

https://shaultweig.wordpress.com/

 או עזרא יצחק נאויי, בעל ה"זובור" ו"גזנגה". ועוד ועוד.

הנה כי כן, הקיפוח שחווה יעקב זמיר הבגדאדי אינו מסביר את הסיבה להצבעתם של יהודי ערב עבור האשכנזי נתניהו.

עובדה היא שיש הבדל בין "היהודים-הערבים" המזרחיים (העיראקים) לבין "היהודים- הערבים" המערביים-מוגרבים (המרוקאים).

לשאלת דפוסי ההצבעה צריך אם כן לחפש סיבות אחרות.

ומי עוד בתומכים במסתננים ממצרים?

מהיורדים לברלין עד...

זה לא ממש מפתיע אבל בכל זאת מעניין לראות מי עוד תומך בהרס החברה הישראלית, ויוצא בהפגנה למען השארת המסתננים ממצרים בארץ?

הישראלים שירדו לבירת הרייך – ברלין.

אקטיביסטים ישראלים יורדים בברלין ערכו שתי הפגנות בבירת הרייך בקריאה: "הפליטים שבארץ לא לבד. יש קול שבוקע מבחוץ והוא קול מאוד חזק שמקבל הכרה."

אם הפגנות היהודים יימשכו כך בבירת הרייך סביר להניח שבעוד זמן לא רב היהודים בגרמניה יואשמו על כי הם מביאים את האפריקאים לבירת הרייך על חשבון הפולק הגרמני.

(גרמני לישראלי: "הרגנו שישה מיליון מכם מדוע באתם לכאן? תחזרו לתאי הגאזים")

http://www.maariv.co.il/news/world/Article-614872

וכמובן איך לא, אל שלל העצומות והמכתבים שנשלחו בארץ נגד הגירוש, בהם טייסי אל על, ניצולי שואה, דיפלומטים ועוד, הצטרפה לאחרונה עצומה חדשה מטעם אקטיביסטים "יהודים ערבים".

בעצומה, שעליה חתומים בין היתר מנכ"לית ארגון "אחותי – למען נשים בישראל" שולה קלתי-קשי-קשת, הסופר כמאל סאלח מוג'דל מנשה – סמי מיכאל, והעיתונאי והבמאי רון כחלילי, נכתב: "אנו, ששורשיהם נטועים בפריפריה הגיאוגרפית, האתנית והחברתית של מדינת ישראל, שקהילותיהם ותרבותם ידעו שנים רבות של דיכוי, הדרה, הלעגה וניכוס, מזועזעים מההחלטה של מדינת ישראל לגרש אל אסונם את הפליטים האפריקנים אשר חיים בדרום תל אביב-יפו וברחבי מדינת ישראל.

"משחר ימיו היה הצדק החברתי נר לרגלי המאבק המזרחי, אשר כל פעולותיו הפוליטיות והמחאתיות היו למען תיקון האפלייה והגזענות שבה פעלו ממשלות ישראל כלפי האוכלוסיות המזרחיות באשר הן. משך שנים ועד היום כונו אנחנו, בנותינו ובנינו 'פולשים', 'עצלנים', 'אלימים', 'פרחות', 'ערסים' ועוד. ציירו את בנות ובני קהילתנו כ'בורים' ו'נחשלים' מכיוון שלא היינו בצבע הנכון או רשומים בפנקס המתאים. לא נעמוד מנגד כאשר חיצי הדיכוי, האלימות, הפינוי והגירוש אשר מכוונים אלינו, מכוונים כעת על מנת להתעמר בקהילת הפליטים ומבקשי המקלט בישראל בכלל ובדרום תל אביב-יפו."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5097024,00.html

כזכור הסופר כמאל סאלח מוג'דל מנשה הידוע יותר בכינויו העברי שניתן לו ע"י הציונים "סמי מיכאל", קבע שהקמת המדינה היהודית היא הטמטום הגדול ביותר שעשה העם היהודי.

הנה כי כן, גם האקטיביסטים הפרו-איסלמיים מקרב "היהודים הערבים" הללו, השואפים לחיסול המדינה היהודית, בוגדים בעניי החברה הישראלית באצטלה של מאבק נגד האשכנזים.

הסכנות לדמוקרטיה הישראלית משנאת נתניהו

מהשייך, ומהוברמן-דגן

אחד השירים המפורסמים והיפים של הזמר והמלחין המצרי מוחמד עבד אל וואהב מספר על בן השייך ואהובתו הנוסעים אל מותם.

השיר "בן השייך" בביצוע ירדנה ארזי:

https://www.youtube.com/watch?v=ytQDdhPtQw8

הנה המילים, תרגום אהוד מנור.

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1829&wrkid=5599

האהבה יכולה להוביל למוות, שנאה לא כל שכן.

דומה שבלהט שנאתו לנתניהו מוביל השייך רונן ("אל" בערבית היא קידומת של ה' הידיעה) את המשטרה ושלטון החוק אל סופו.

האשמה שהטיח רונן השייך בנתניהו לפיה הוא שלח חוקרים פרטיים שיקעקעו את חוקרי המשטרה היא  חמורה ביותר ואין לעבור עליה לסדר היום.

אם האשמה תוכח כנכונה יש להביא את נתניהו לדין מיידית, ועליו לפנות את מקומו, ואם אינה נכונה, על השייך רונן להתפטר מיידית מתפקידו כי בהאשמת כזב מסוג זה הוא מקעקע את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה הישראלית.

כשבוחנים את עומק המאמץ שמשקיע השייך בחקירת נתניהו הרי דומה שמרוב חקירות על נתניהו (כמה מסובכת יכולה כבר להיות חקירה על מתנת יין וסיגרים), המשטרה מזניחה דברים אחרים קשים בהרבה.

היה מזעזע לשמוע השבוע ממשה אדרי, מפקד מחוז תל אביב הפורש, שהמשטרה איננה ממשיכה לחפש אחר רוצח הנערים מבר נוער בתל אביב כי היא משוכנעת עדיין שחגי פיליסיאן, שזוכה מכל אשמה ואף זכה לפיצוי בסך של 2.2 מיליון שקלים מהמשטרה על האשמת שווא, הוא האשם ברצח.

ולא פחות מזעזע הוא המקרה של הנער רוסטיס גוביץ' בן ה-14 שהתקשר למשטרה והתלונן שרוצים לרצוח אותו והמשטרה הגיעה באיחור, וקבעה שזו התאבדות, וחמור מכל היא הסתירה את הקלטת עם שיחת הטלפון בו הוא התחנן לעזרה.

https://www.10.tv/news/155069

פרשה לא פחות חמורה זכתה עתה לדגש מחודש עם פרסום הביוגרפיה של בן זילבער-כספית על נתניהו, ומקבלת אקטואליה השבוע, והיא הפרשה בו נעשה מעין ניסיון פוטש בדמוקרטיה הישראלית כאשר הרמטכ"ל גבריאל אשכנזי, ראש השב"כ יובל דיסקין, וראש המוסד מאיר הוברמן-דגן סירבו להוראת ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק להכין מתקפה על איראן כדי למנוע בכל מחיר את התגרענותה.

מאיר הוברמן-דגן אישר בראיון לאילנה דיין בתוכנית "עובדה" במאי 2016 כי הוא אישית מסר מידע מדיונים שניהל עם ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק למזכיר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, בין השאר הוא מסר לו את התרשמותו של ברק משיחותיו עם האמריקאים לגבי תגובה אמריקאית לתקיפה ישראלית נגד הכור הגרעיני באיראן. דגן אמר שעשה זאת כדי לסכל תקיפה ישראלית נגד הכור האיראני, שהיתה לדעתו משגה חמור ומסוכן.

מעשה של מסירת מידע סודי למי שאינו מוסמך הוא חמור דיו ולפי פרשנות מסויימת אף גובל בבגידה אבל חמור יותר הוא הניסיון לא לקבל את המרות של הממשלה הנבחרת. ניסיון כזה הוא תקיעת סכין בגוף הדמוקרטיה הישראלית, ורק ימים יגידו מה היתה השפעתו.

לעת עתה יש לחקור אותו בוועדת חקירה נייטראלית ולמסור את מסקנתה בשקיפות.

לגבי העימות הנוכחי עם האיראנים ההיסטוריה עוד תשפוט את המאורע ההוא.

רם כהן ממשיך לחנך זה שנים נגד הדמוקרטיה

ובעד הפשיזם על סוגיו

בהמשך לדבריו של פרופסור אשר מעוז  ("חדשת בן עזר" 1316) על הכשירות החינוכית של רם כהן, מנהל בית ספר בתל-אביב, ברצוני לציין שהוא ממשיך לחנך שנים רבות בעד הפשיזם על צורותיו השונות, וכתבתי כבר כאן על ניסיוני האישי איתו.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00809.php

הטיעון האחרון שלו שהוא רואה באקטיביסטית הערביה האיסלמו-נאצית עהד תמימי גיבורה לאומית כמו למשל שרה גיבורת ניל"י הוא פשוט מגוחך.

משפחת תמימי האוחזת באידיאולוגיה איסלמו-נאצית והתומכת בג'יהאד ובטרור נגד היהודים, היא במקור ממקור יווני-נוצרי שבעקבות הכיבוש הערבי והגזענות המוסלמית איבדה את זהותה ונהפכה לערבית-מוסלמית.

ניתן היה לקרוא לה גיבורה לו היתה מעיזה לסטור לחייל ערבי-מוסלמי  באחת מעשרים וארבע הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות-מוסלמיות הנמצאות ב-13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים.

לסטור לחייל יהודי זו לא גבורה. זו פחדנות.

לחנך תלמידים להעריץ גיבורה ג'יהאדיסטית איסלמו-נאצית זו בגידה בתלמידים. רם כהן מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית.

הפתרון למצב הכלכלי הקשה בעזה – תשלום ג'יזיה

על פי עקרונות האיסלם, היהודים והנוצרים חייבים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי, ולשלם מס גולגולת, ג'זיה, לכובש המוסלמי שאמור לשמור על ביטחונם (קוראן סורה 9 פסוק 29). 

והנה ח"כ עופר שלח, היושב על המשבצת הביטחונית של מפלגת "יש עתיד", מציע כי לנוכח המצב הכלכלי הקשה של ערביי עזה על היהודים לשלם לערבים בעזה מיליארד דולר על מנת לחסוך מלחמה של 20 מיליון דולר.

אם זה השיקול, בעצם למה לא לחזור לכיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם לערבים ג'יזיה מראש וכך למנוע מלחמה?

הצופה לבית ישראל

בתגובה לקביעתו של נחום בורשטיין-ברנע שהגדיר את חיים גורפינקל-גורי "המשורר הלאומי האחרון" כיוון ש"אין יותר הסכמה לאומית, סולידריות פנימית, שמצמיחה שירה לאומית," (קביעה משונה כי תמיד היו חילוקי דעות בעם היהודי בכלל ובחברה היהודית בא"י בפרט) – טען אורי הייטנר ש"היו לנו שלושה משוררים לאומיים – ביאליק, אלתרמן וחיים גורי. אולי אפשר להוסיף לרשימה המכובדת הזאת גם את נעמי שמר."

לאור זאת איני יכול שלא להזכיר את המשורר הלאומי הגדול, הנשכח על ידו (ועל ידי אחרים), משורר שוודאי אינו נופל מביאליק – שאול טשרניחובסקי.

לא עוד אאמין באדם, רק בכסף –

על הפער הכלכלי בשירה העברית

בכל שנה עורכת עיריית תל אביב אזכרה לביאליק ומעולם לא לטשרניחובסקי.

הסיבה ברורה – הפער המעמדי. ביאליק הגביר הגדול הותיר אחריו בית גדול ומפואר שמשמש כמוסד עירוני המממן כל שנה את האזכרה לבעל הבית.

ואילו טשרניחובסקי, שחי בדירות שכורות, לא היה לו את הכסף לקנות לעצמו את אזכרתו. טשרניחובסקי שוכב לו לבדו בבית הקברות כי פרנסי העיר לא נתנו לקבור לידו את אשתו הגויה.

לכן אני פונה לעירית תל אביב, בכל יום אזכרה לביאליק. להקדיש גם שורה או שיר למשורר הגדול כמותו שאול טשרניחובסקי.

אל לה לשירה להיות תלויה רק בכסף!

אלגיה – קשה כשאול קנאה

אל מול רֹחַב יָם הַתְּכֵלֶת

עַל מְלוֹא רֹחַב בית העולם

קברים בָּאִים, קברים נָעִים,

מספרים סודם.

גְּדוּד מספידים פֹוסֵעַ

וְסָר מֵקִיר אֶל קִיר:

הֵם מזכירם את ביאליק

מהללים אותו בשיר.

הֵם יַעַרְכוּ הַשבַח:

יָרִיעַ פַּעֲמוֹן,

יַחְדָּו שבחים יַחֲלֹקוּ

חָסִיד וְאִישׁ הָמוֹן.

דַּי לוֹ לְחיים נחמן

מִשבחים יוֹם יוֹם:

רִנָּה לְאִישׁ-הספר,

תְּפִלָּה, שירה היום.

... וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי אור ויָרֵחַ

מקבר אחד מי זה שם יאנחַ?

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:

"מי פה קבור" – הַקולֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.

"אַתה הוא שאול?"  "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי"

"על מה תאנח?, צרתך נא הַרְאִינִי!"

שמש תמוז אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת,

וּשְׁמוֹת כָּל השירים וּיורה רוֹתַחַת...

לביבות, מוחמד, ושאול בעין דור,

לנוכח פסל אפולו, ואנחות כינור,

את "ארצי מולדתי" כתבתי בלי פעלים,

ולא את נגילה נתעלסה באהבים,

שירים לאִיל איל ובת הרב

עיט עיט על הרייך, ועמא דדהבא

בשחקי שחקי על חלומות עוד אאמין,

אך מי עוד זוכר שירים מזה המין?

עַיִט! עַיִט עַל הָרַיִךְ, וראי אדמה,

שכחוני כולם בתוך המהומה.

"עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –

הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

כשתבואו לזכור את ביאליק הגביר,

במטותא תוכלו גם אותי להזכיר.

כי גם אם אין לי בית מגורים,

שיריי כולם בעד עצמם מדברים.

אמר ונכנס אל קברו

ואיש לא הביט לעברו.

בעיות השעה

תערוכה בשם זה נפתחה בבית הלנה רובינשטיין בתל אביב. את התערוכה אצר דורון רבינא, האוצר החדש של מוזיאון תל אביב. לדברי רבינא, התערוכה מבקשת "לשאול מחדש מהו מקומה של האומנות ביחס למציאות, ולגלות בתוכה את הבהילות האופיינית לרגע העכשווי."

ביקרתי בתערוכה ונוכחתי שבעיית השעה הקשה ביותר היא שהאמנים הישראלים אינם יודעים לצייר. במקום ציור הם מקשקשים במכחול או במלל, או מצלמים.

משה גרשוני ליכלך בד בכתמי צבע וקישקש: "קום התנערה עם חלכך".

לך ותשווה זאת עם היצירות של ה"ריאליזם הסוציאליסטי" שבגלריה טרטיאקוב במוסקבה.

http://www.moscow.info/museums/state-tretyakov-gallery.aspx

לעזאזל האידיאולוגיה, הרוסים פשוט יודעים לצייר.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

צוותא גאה להציג

מופע מחווה ליגאל מוסנזון – 100 שנה להולדתו

שישי 23/2 בשעה 1200

יגאל מוסינזון – סופר, מחזאי, פלמחניק, עציר לטרון, קצין משטרה, רועה צאן בגלבוע, פועל בניין בניו יורק, ממציא ויוצר חסמבה.
משתתפים: רונה קינן, דביר בנדק, עמוס תמם, רמי ברוך, חנן יובל,

שירן הוברמן ועוד...
מנהל מוסיקלי ופסנתר: רמי הראל

וידאו: אדם הורוביץ
עריכה ודברי קישור: דני הורוביץ

       כרטיסים בקופה טל. 03-6950156   

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים לקוראי המכתב העיתי: במחיר 55 שקל

והאומרים את מילת הקוד הסודית

"ידידים של משפחת מוסינזון"

יקבלו הנחה ובמקום 65 שקל ישלמו רק 45 שקל

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"סיפורי שני בשבת"

לאלפונס דודאֵ

עברית: 1923

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.12.1970.

לפני 48 שנים

הרקע למרבית סיפורי הקובץ "סיפורי שני בשבת" של אלפונס דודאֵ (1840-1897) הוא מלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870-1871, הבסתו של נפוליאון השלישי, המצור על פאריס והכנעתה בידי הפרוסים, ימי "הקומונה הפאריסאית", וימי חוזה השלום שנחתם בוורסאי בין ביסמארק וטיאֵר, לפיו ויתרה צרפת על מחוז אלזאס, ועל מרבית מחוז לוריין, לטובת גרמניה.

תהפוכות אלזאס-לוריין הן הרקע לסיפור הידוע "השעה האחרונה", סיפור של ילד אלזאסי קטן, שהופיע ונדפס אצלנו, דומני, לא פעם אחת, במקראות לבתי-הספר.

"בני," אומר המורה מר ימואל, "זה היום האחרון שאני נותן לכם לקח. פקודה באה מברלין ללמד בבתי-הספר באלזאס לותרינגן רק את הלשון האשכנזית [הגרמנית]... המורה החדש יבוא מחר. היום תלמדו בפעם האחרונה – פרק בלשון הצרפתית. אני שואל מעימכם, כי תקשיבו רב קשב." (עמ 3).

ארבעים שנה ישב המורה בכפר ולימד צרפתית, ועתה עליו לפנות את מקומו, ופרנץ, הילד הקטן, שלא אהב את מורהו ודחה את תלמודו, חרד עתה לקלוט כל מילה בשיעור האחרון, כי נאמנים עליו דברי המורה: "העם הנתון בשבי, כל זמן שהוא שומר את לשונו, הרי זה כאילו אוחז בידו את מפתח כלאו..." (עמ' 5).

ועם השמיע השעון את קולו, ומבעד לחלון נשמע "קול החצוצרה של האשכנזים, אשר שבו ממקום תרגיליהם," קם המורה מר ימואל, וכותב על הלוח באותיות גדולות שבגדולות: "תחי צרפת!"

ואכן, רוח של אהבת מולדת מפעמת כאן את סיפוריו של בעל "טארטראן איש טראסקון" (תורגם לעברית בשנת 1924 וחזר ותורגם לפני שלוש שנים על-ידי משה בן-שאול), אהבת מולדת שאין עימה לגלוג עצמי, ואין עימה אותה אירוניה, אותה הלעגה על גוזמה שבאופי הלאומי, שימצא הקורא בסיפורי טארטארן, היוצא עם ידידיו לצוד כובעים, ומפליג לאפריקה על כרחו כדי לצוד... חמור. אגב, דודאֵ עצמו נולד בעיר נים, בדרום צרפת.

הנה גורלו של סטן הקטן, "הילד המרגל", היוצא עם חבר רודף-בצע למכור עיתונים לפרוסים הצרים על פאריס, מגלה להם סוד התקפה צרפתית של חיל הצבא הלאומי, ובגלותו בלילה, רדוף ייסורי מצפונו, את רוע-מעלליו בפני אביו, לוקח האב את הרובה ואת ילקוט-הכדורים ויוצא למלחמה האבודה, אשר ממנה לא שב.

דומה לו הסיפור "הזואף הרע" (זואף – חייל צרפתי קולוניאלי [ואולי הכוונה לחייל בליגיון הזרים?]), המספר על עריקתו של כריסטיאן, החייל האלזאסי הצעיר, אשר לדבריו באלג'יר מכנים אותו בשם "פרוסי",  ועל חזרתו אל בית אביו הנפח, ואל שלוש אחיותיו היושבות ליד השולחן "ואוכלות בכל פה חסא יפה של צנון בשמנת." (עמ' 38), באיזור הנתון עתה לשליטת הפרוסים.

ומה עושה הנפח הקשיש? הריהו מעביר את "בית-המפח" שלו לידי הבן, ואומר לו: "חייב אתה חמש שנים לארץ צרפת: אני הולך לפרוע את חובך תחתיך."

וכך מסתיים הסיפור: "בסידי-בל-אבה, בקסרקטין של גדוד הזואפים השלישי, נמצא זה ימים אחדים חייל מתנדב בן חמישים וחמש." (עמ' 43).

וכמוהם אף הסיפורים "האימות", זיכרון ימי המצור, על פגישת אם עם בנה החייל; "נושא-הדגל", על ימי הכניעה; ו"הרקיקים הקטנים" על תקופת "הקומונה הפריאסאית" וימי מלחמת האזרחים שבעקבותיה.

ואילו האירוניה של דודא, ואפשר לומר גם – רוח ההלעגה העצמית שלו, מבוטאות במיטבן בסיפור "מצור ברלין". בעצם ימי המצור על פאריס, לפני כניעתה, נחלה הקולונל הזקן יואב, מחיל הרוכבים של ימי מלכות נאפוליאון הראשון. השבץ אוחז בו. ורק תקוות ניצחון הצרפתים מחזקת את ליבו. נכדתו ורופאו מקימים סביבו עולם של בדייה, עם מפות ומכתבים, כדי לתאר את ניצחונות הצרפתים מדי יום. והסוף, כמובן – ביום בו הסתיים, לפי חשבון הקולונל, מצור ברלין, וצריכה לעבור בפאריס תהלוכת [מצעד] הניצחון, הוא רואה מבעד לחלון תהלוכת אנשי צבא, ומוזר, אין איש מקבל פניהם במדרכות. הרחוב שומם. ואז, בהישמע קול המארש החוגג של שוברט, קורא הקולונל בקול איום:

"לקראת נשק! לקראת נשק! הפרוסים!..."

ונופל מת בתוך ביתו.

אכן, אולי סיפורי אהבת מולדת וגבורה של עם ניגף הינם אנינים יותר מן הללו של העם המנצח. ומי כמונו, היהודים, ידע זאת פעם!

הסיפורים האחרים שבקובץ, שאין המלחמה עניינם, הם "בשלוש מאות אלף פראנק", "בית עומד למכירה", "האפיפיור מת", "רגשות בן-קורא אדום", ו"הראי". אך יפה מכולם הוא הסיפור הקצר "הספר האחרון", המספר על מותו של סופר, שעות אחדות בטרם הובא אליו מן הדפוס ספרו האחרון, וכיצד אל התוגה הנוראה אשר בחדר גדוש הספרים, פורץ איש קטן, חובב-ספרים, הבא אל כל סופר ביום צאת ספרו, כדי לבקש עותק חינם, ויודע הוא לכוון את השעה, ביום השמחה, כי כה גדולה התאווה לספרים בליבו. ציור מופלא הוא הסיפור הזה, תמצית כל התוגה, האירוניה הדקה, אהבת האדם והרחמים הגדולים עליו – שמאפיינים את "סיפורי שני בשבת".

תבנית הספר זהה לזו של "שלושה בסירה אחת" (שהעיר גל של התעניינות ומכתבים מאת קוראים, החפצים לרכוש את הספר בתבניתו המקורית, למען יקראו בו ילדיהם), ואולם אין בתירגומו של בן-אליעזר  לספר הזה אותו חן חד-פעמי אשר בתירגומו של א. אפשטיין ל"שלושה בסירה אחת", ועל כן, אם טרם הופיע הקובץ של דודא בשלמותו בעברית בתרגום אחר, עצתי לאחד המו"לים לתרגמו מחדש, אף כי ראוי היה לשמור על העיטורים המקוריים המלווים את הספר, שהופיע בהוצאת "אמנות".

* אלפונס דודא: "סיפורי שני בשבת". תירגם מ. בן-אליעזר. הוצאת "אמנות", פרנקפורט ע"נ מיין, מוסקבה-אודיסה. תרפ"ג, 1923. 102 עמ' בצירוף "לוח המילים שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות או שמחודשות לצורך השעה ובאו בהצעה." מהדורה חדשה: תל-אביב תשט"ו, 1955.

אהוד: מתוך היומן המסע לפרובאנס, יום שלישי, 26.9.1995. סנט-רמי – טרסקון – אביניון. בבוקר עוזבים את המלון הנחמד לה סוליי בסן-רמי ונוסעים לאביניון. בדרך עוברים את טרסקון. יום שוק. לוקחים מפה בלשכת התיירות. מוכרת בחנות מספרת לנו שראש העיר היא אישה, שלמדה עברית בישראל, ויש לעיר ברית ערים תאומות עם עיר בישראל שאת שמה אינה זוכרת.

 מבקרים במצודה היפה ועולים על הגג. האולמות, ששימשו כבית-סוהר, מלאים עדיין חריטות ישנות של אסירים. מראה יפה על נהר הרון. ביציאה מהעיר עוצרים בבית טרטרן מטרסקון, שניבנה בעקבות הסיפור של אלפונס דודה, והוא בית משעשע מאוד, שמעניק מימד עליז לעיר כולה, שניראית בעלת אופי. בשוק שלה עוזי [שטרן] ואני קונים קסקטים, ואני מספר על תחרות הקליעה בקסקטים, שמתוארת בתחילת הספר על טרטרן.

אני כותב בספר האורחים שעל גיבור מקומי דומה לו בעירי פתח-תקווה, אברהם שפירא, אין לצערי בית [כזה], ואילו כאן יש בית אמיתי לגיבור מן הדמיון.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח שלום, תמוה שאתה חוזר (בגיליון 1315) על השקרים של בנימין נתניהו, שהאשים את המיליארדר היהודי-אמריקאי ג'ורג' סורוס בתמיכה כספית באירגון ההפגנות והעצרות נגד גירוש מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן.  סורוס כינה את נתניהו שקרן ואמר שהוא [סורוס] לא תרם אפילו דולר אחד לאירגון ההפגנות נגד הגירוש. אז למי להאמין, לנתניהו או לסורוס? אני מאמין לסורוס.

רון וייס

רמת-גן

סופר נידח: אני מצדיע לך על שאתה מאמין למיליארדר המתועב שונא ישראל סורוס ולא לראש הממשלה שלך. כנראה בזכות אנשים כמוך עדיין נותר למדינת השקרנים ישראל איזה קמצוץ של שם טוב בעולם הגדול שכולו כמובן טוב.

אבל בדבר אחד אולי אתה צודק, סורוס אולי אינו משקר, הוא אינו צריך לתרום במו ידיו. יש לו קרן שמממנת את כל הפעילויות החצופות-בחלקן הללו.

* תודה לך אהוד על משלוחי "חדשות בן עזר". אילן ואני מצדיעים לך על תרומת חדשותיך לרוב העם, השייך למרכז הציוני השפוי של מדינת ישראל!

ריקה ברקוביץ

אהוד: בסביבה החברתית שבה אני חי, אני במיעוט, ואני שותק בשיחות כדי שלא לגרום לחברים רגישים מצפוניים וקשישים התקפי-לב. המסתורית ממש מודאגת משתיקותיי וחוששת לפעמים שהן מעידות על ירידה שכלית.

אבל נדמה לי שחלק ניכר מאלפי קוראי המכתב העיתי, כמוך וכמו אילן – קרוב לדיעותיי, שאינן אלא הערכתי המפוכחת [והלא-כל-כך-מקורית] את המציאות שבה אנו חיים וגם נמשיך לחיות.

* האם גדעון לוי הוא עמוס שוקן או עמוס שוקן הוא גדעון לוי?

* אהוד ידידי שלום, הערה קטנה לרשימתו של אורי הייטנר בעיתונך הלפני-אחרון:

הייטנר כותב ואף נסמך על נחום ברנע, שחיים גורי היה משורר לאומי. עם זאת הוא מציין שנתן זך הוא משורר אדיר אבל לא לאומי.

חיים גורי לא היה, כפי שאני רואה זאת, משורר לאומי. הוא היה הרבה יותר מכך. שירתו הטביעה חותם עצום על התרבות שנוצרה כאן ואף היתה לה לפה, אולם היא היתה לא פחות מכך פתוחה לארבע רוחות השמיים, והכילה אדם ועולמו ועולם ומלואו. חיים גורי היה משורר. הקושר כתרים – גם אם כוונתו טובה – מצמצמם לגבולות הממלכה. המסתפק במלה משורר, מכיל באמירתו הרבה יותר.

ואשר לגדולתו של נתן זך "המשורר האדיר", זוהי אמירה שמקומה בדיון נפרד שאין בדעת כותבת שורות אלה ליטול בו חלק. וד"ל.

וברשותך, הערה קטנה לגבי רשימתו של אורי הייטנר בגיליון האחרון, המתייחסת לרענן שקד העיתונאי החרוץ והנחרץ.

לפני זמן זכיתי לתזכורת מחמיאה במיוחד (סליחה על חוסר הצניעות) ברשימה משלו ב"ידיעות אחרונות". בעודי יושבת מכונסת עם כל בני משפחתי בערב שבת, שמתי לב שהעיתון עובר מיד ליד והם מתלחששים זה עם זה.

בתשובה לשאלתי, ענה לי בני שלא כדאי לי לקרוא מה נכתב בו עליי.

נטלתי כמובן את העיתון והנה, אורו עיני: רענן שקד כתב על הספר "הנסיך הקטן" מאת אקזיפרי שאינו אלא גיבוב של שטויות שמשום מה אנשים ברחבי העולם מייחסים לו סגולות מיוחדות. על מנת לבסס את עמדתו, שהיא לגיטימית גם אם מופרכת, חיזק את דבריו בהזכירו את ספרי "צפור הנפש" שאין בו ולא כלום, שטויות על גבי שטויות שלא ברור כלל איך זה שכבש את לב הקוראים ועוד הוסיף עליו כהנה וכהנה דברי תשפוכת.

ילדיי התרגשו, הם הרי ילדיי, ואילו אני פרצתי בצחוק אמיתי וכנה. אני יודעת להיפגע, ועוד איך. אבל במקרה זה נגרמה לי הנאה מיוחדת. תודה לרענן.

מיכל סנונית

אהוד: לא מצאתי שום התייחסות מפורשת של אורי הייטנר לרענן שקד בגיליון האחרון של המכתב העיתי, ולכן אינני יודע כלפי מה מכוונים דבריך, אבל אם שקד הישווה ב"ידיעות אחרונות" את "ציפור הנפש" שלך ל"נסיך הקטן" – הרי זכית ממנו למחמאה שאין גדולה ממנה!

* תודה לאוריה באר על הסיפור "שש מאות החלונות". מרגש באיפוק שלו. מרגש עד מאוד.

עירית אמינוף ​

* יבחוש בן שלולית: בשביל מה אנחנו צריכים את נתניהו? אפשר למנות גיבור תרבות כמו גואל רצון לראש ממשלה, ובא לציון גואל שהוא גם גיבור תקשורת וגם אינו זקוק לספּר על חשבון הממשלה כדי שיגלח אותו. רצון אינו מושחת כמו משפחת נתניהו. עובדה שעל משפחת נתניהו לא עושים סידרה בטלוויזיה הישראלית ואין עליה כתבות חיוביות בעיתונים.

* אהוד היקר, תודה על פרסום הריאיון שלי עם חיים גורי. אהבתי את רשימתו של פרופ' אשר מעוז על דבריו המטומטמים של רם כהן. אני כתבתי לו אישית שההשוואה בין תמימי לשרה גיבורת ניל"י היא מגוחכת, אבל ההשוואה לצביה לובטקין מעוררת שאט נפש: היא הרי נלחמה נגד הנאצים, כלומר, מה שמשתמע הוא שהחייל שקיבל סטירה ולא הגיב – הוא נאצי! איך אפשר לשאת היגד מטומטם ומרושע כזה?

גילוי נאות: אני הייתי המפקח שלו כשהיה מנהל בית ספר עירוני א', גם אז הוא היה שמאלני קיצוני, אבל לא זכור לי ששיגר לאוויר אמירות חסרות שחר כמו בימים אלה.

ועוד דבר: אני מודה שהייתי די פסימי באשר להד על הרצנזיות שלי שאני מפרסם ב"חדשות בן עזר", והנה, כותבת דינה קטן בן-ציון הנלבבת, שהיא קוראת, ואפילו מודה לי. ברור שרווח לי.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: אני קורא בעניין את הספר החדש של הסופר המצרי עלאא אל-אסוואני, "מועדון המכוניות של מצרים", וזאת אחרי שהתפעלתי בזמנו, כמו קוראים רבים אחרים, מספרו המפורסם "בית יעקוביאן".  [ואל תטעו, אל-אסוואני אינו מגיע לקרסוליו של הגאון דויד גרוסמן].

אבל להפתעתי מצאתי כבר בעמודים הראשונים של הספר אנאכרוניזם מדהים. מדובר בגרמניה בשנת 1888 ובמשפחת בנץ, ממציא המכונית הראשונה, הקרוייה עדיין עגלה, ששמו מתנוסס עד היום על חברת המכוניות מרצדס-בנץ.

והנה בקטע המתאר את אשתו ברטה כשהיא מטפלת ב"מכונית" שבנה, כתוב: "...עד שמצאה באחד הגנים ברז ציבורי ומילאה במים את מכל הפלסטיק שקרל הכין במיוחד למטרה זו." (עמ' 40).

מכל פלסטיק ב-1888!

אפילו ג'ריקן טרם היה קיים אז.

* מדוע "המחנה הציוני" לעולם לא יגיע לשלטון? כי כיום מפא"י היא בדיחה בדמותה של ח"כ סתיו שפיר, הנואמת בהפגנת מוצ"ש [10.2!] של אלדד יניב, ואילו עם ישראל אינו מטומטם, ולא ישלח מוקיונים לכנסת!

* יגאל הורביץ ז"ל: "משוגעים, רדו מן הגג!"

* סופר קשיש, האם שאלת לפעמים את עצמך האם לא ייתכן שרוב האנשים שקראו את ספריך ואת מאמריך – כבר מתו?

* למקורות הש"י נודע כי מתגבש מהלך לפיו ראש ממשלת גרמניה מרקל תעביר לישראל חצי מיליון פליטים מוסלמיים שהסתננו לתחומיה, בתוספת חמישים אלף יורו למדינת ישראל תמורת קליטת כל פליט, וכי עשרות ומאות סופרים, משוררים, אמנים ואינטלקטואלים ישראליים חשובים בישראל וחלקם גם בברלין כבר תומכים במהלך ומצפים בקוצר רוח לחבק את הפליטים.

אבל ממשלת גרמניה התנתה את ההסכם בכך שהמהגרים המוסלמיים לישראל לא יועברו ליישובים ישראליים שמעבר לקו הירוק, כגון אזור כביש 1 בלטרון, הגדה הערבית, רמת הגולן וירושלים המזרחית, ולכן עתידו של ההסכם לוט עדיין בערפל.

* עולם השקר שבו חיים הערבים חגג את הפלת המטוס הישראלי בשבת האחרונה והם גם צהלו וחילקו בקלאווה ברחובות, אבל אף מילה לא נאמרה אצלם על השמדת כמחצית ממערכת ההגנה האווירית הסורית ועל השמדת המל"ט האיראני וקרון משלחיו באותה שבת.

כל זמן שהם ממשיכים לחיות בשקרים שלהם, אין לנו מה לדאוג, אפילו שיש לנו ראש ממשלה מושחת.

* עוד חגיגה לשונאי ישראל. בזכות חופש הטמטום פסטיבל הסרט הישראלי בפריס ייפתח בהצגת סרט התועבה הישראלו-נאצי "פוקסטרוט" שיוצג במהלכו שלוש פעמים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2256 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל