פעמיים בשבוע 

גיליון מס' 1318

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' בשבט תשע"ח, 15.2.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִבְעִים וּשְלוֹשָה. עשרים ואחת שנים לאסון המסוקים בשאר-ישוב. // מרדכי קידר: הפתרון לבעיה האיראנית: שריפה בחצר האחורית. // עמוס גלבוע: הפרזה פראית באיום האיראני מסוריה. // יהודה דרורי: לחיי העם הזה... // יוסי אחימאיר: ערב של המלצות. // בן-ציון יהושע: יהודי בוכרה במבחן העושר הכלכלי. // משה כהן: שאלה לדוד גרוסמן. // אברהם כץ עוז: האם אנו חיים בדמוקרטיה או בבלגן חוקתי? // שמעון גרובר: העסקת מבקשי המקלט בהפקת אנרגיה. // אורי הייטנר: 1. מפכ"ל תחת לינץ'. 2. צרור הערות 14.2.18. // משה גרנות: הגורל "הטוב", על ספרו של יואל נץ "שורשים חשופים". // יואל נץ: הקטע הפותח בספרי החדש "שורשים חשופים": שָׁרָשִׁים. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק י"ז. המשטרה בעקבותיי. // "המונולוגים שלי הם דיאלוגים", משה גרנות מראיין את הסופר דויד גרוסמן, 2003. // מנחם רהט: גם וגם. // תקוה וינשטוק: הזמנת אורחים. // הדסה  מור: מחיים מאוסים ישחרר רק המוות. "עושה כרצונו" בתיאטרון הבימה. // יעקב זמיר: יהודה איש קריות – הגיגים עליו. // אהוד בן עזר: קריאה שנייה, "הצבא מאחורי קוצי-הברזל" לאדווין אריך דווינגר. עברית: 1930. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 1.8.1969, לפני 49 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִבְעִים וּשְלוֹשָה

עשרים ואחת שנים לאסון המסוקים בשאר-ישוב

אֱלוֹהַי הַשּוֹכֵן בַּשָּמַיִם,

אֱלוֹהַי הַצּוֹפֶה מִמְּרוֹמִים

אֵיךְ שָעָה שֶצּוֹנֵחַ כּוֹכָב לְעֵת לַיִל

מִיָּד נֶחְפָּזִים הַתְּמִימִים

לְבַקֵּש בַּקָּשָה עוֹד בְּטֶרֶם

נֶעֱלַם הַכּוֹכָב וְכָבָה –

מָה תֹאמַר לְאֻמָּה הַזּוֹכֶרֶת

בְּכָל-כָּךְ הַרְבֵּה חֹם-אַהֲבָה

אֶת שִבְעִים וּשְלוֹשָה לוֹחֲמֶיהָ

שֶזִּכְרָם לְעוֹלָם לֹא יִכְבֶּה

כִּי הָיוּ בְּצָנְחָם מִשָּמֶיהָ

לֹא כּוֹכָב אֶחָד אֶלָּא הַרְבֵּה?

כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

הֵם יָצְאוּ בְּלֵיל סַעַר וָחֹרֶף

מוּל חוֹמַת חֲשֵכָה חֲסוּמָה

כְּשֶמַּדְחֵף כְּלֵי-הַטַּיִס סוֹבֵב כִּסְחַרְחֹרֶת,

דְּרוּכִים לְמַלֵּא מְשִׂימָה

שֶבַּלַּיְלָה הַהוּא לֹא זָכוּ לָהּ

כְּשֶפָּגְעוּ מַסּוֹקֵי הַ"יַּסְעוּר"

זֶה בָּזֶה מֵעַל עֵמֶק הַחוּלָה

וְהוֹתִירוּ כְּפֶצַע פָּעוּר

אֶת זִכְרָם הַשָּמוּר כְּקָמֵעַ

בְּלִבָּהּ שֶל מִשְפַּחַת הַשְּכוֹל

בָּהּ כָּלוּל עַם שָלֵם, עַם דּוֹמֵעַ

שֶלִּשְכֹּחַ אוֹתָם לֹא יָכוֹל.

כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

וְכַיּוֹם, אֱלוֹהַי, אִם חָדַרְתָּ

אֶל לִבּוֹת מִשְפְּחוֹת הַנּוֹפְלִים

הָעוֹמְדוֹת כָּל שְנַת-אֵבֶל בְּצֵל הָאַנְדַּרְטָה

בִּכְאֵב אֲשֶר אֵין לוֹ מִלִּים

תֵּן לִבְּךָ לָעֻבְדָּה הַנִּצַּחַת

שֶבַּקְּרָב הַסִּיזִיפִי הַזֶּה

מוּל תּוּגָה שֶאֵינֶנָּה נִשְכַּחַת

מִן הַלֵּב הַנִּשְבָּר בֶּחָזֶה

הֵן עוֹמְדוֹת יוֹם וַלַיְלָה כְּפֶלֶא

שֶאוֹתוֹ הֵן בְּאֹמֶץ כָּפְלוּ

בִּגְבוּרָה שֶאֵינֶנָּה נוֹפֶלֶת

מִגְּבוּרַת יַלְדֵיהֶן שָנָּפְלוּ.

כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

יוסי גמזו

* * *

תהיינה אשר תהיינה ההתפתחויות לאחר המלצות המשטרה להעמיד לדין את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו באשמת לקיחת שוחד – מדובר באסון למדינת ישראל שעלול להשפיע על גורלו של כל אחד ואחד מאיתנו.

אני מאחל לביבי שימשיך עוד שנים רבות לעמוד בראשות ממשלת ישראל אלא אם העם לא ייתן בו אמון בבחירות הבאות!

אהוד בן עזר

* * *

מרדכי קידר

הפתרון לבעיה האיראנית:

שריפה בחצר האחורית

ישראל חוותה בסוף השבוע האחרון עלייה בדרגה בעימות בינה ובין הנוכחות הצבאית הסדירה של איראן בסוריה. הכוח האיראני, לא חיזבאללה ולא מיליציה שיעית אחרת, אלא הכוח האיראני בכבודו ובעצמו שיגר מל"ט אל מעל לשטח ירדן וישראל, ומל"ט כזה יכול לשמש הן לריגול והן לתקיפה. התקרית התפתחה במהירות, מטוס F-16 של צהל הופל, וחיל האוויר תקף את מערך ההגנה האווירית הסורי ומטרות קרקע איראניות.

לכל מי שמבין את האופן שבו חושבים האיראנים ברור שהם משתוקקים להסלים את המאבק בישראל כדי לפגוע בכוח ההרתעה הישראלי, בכלכלה הישראלית, בתיירות לישראל, במורל הציבורי ובלכידות הפנימית בישראל, וכבר ראינו את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת עומדת בלשכת הגיוס עם מגפון ומסיתה את המועמדים לגיוס לא להתגייס בשל מה שהיא מכנה "פגיעה ישראלית בריבונות של סוריה."

האיראנים מנסים בכל כוחם לגרור את ישראל אל אותה ביצת דם, דמעות ואש שהם יצרו בעיראק, בתימן ובלבנון, באמצעות חימוש, ציוד, מימון ואימון הקבוצות השיעיות במדינות אלה כדי להציב את רגלם על אדמת העולם הערבי, וכדי להקיף את הממלכה הסעודית, הממלכה הירדנית וישראל בין הזרוע הצפונית של התמנון האיראני (עיראק, סוריה ולבנון) והזרוע הדרומית שלו (תימן). את אמירויות המפרץ האיראנים לא מחשיבים, כי הן יפלו לידיהם ללא קרב, ובפרט שקטר כבר שקועה עמוק בתוך חיקם החם.

סעודיה נכשלה בעימות שלה ארוך השנים מול איראן, בעיקר בגלל תמיכת נשיא ארה"ב הקודם, ברק חוסיין אובמה, בשאיפות של האייתוללות, במיליארדי הדולרים שהעביר להם ובהסכם הגרעין הנדיב שהעניק להם אורך נשימה כלכלי בעקבות הסרת הסנקציות שאיימו על יציבות משטרם העריץ. הגב הקר שאובמה הפנה לסעודיה ותמיכתו באיראנים התישו את הכלכלה הסעודית, והממלכה נאלצה לצמצם באופן חד את התמיכה בחבריה בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון, ועכשיו איראן מנסה להתקדם בהצלחותיה לכיוון ישראל.

מה אפשר לעשות?

השאלה איך להתמודד עם האתגר האיראני, שרק יילך ויגבר, עומדת כיום בפתחה של ממשלת ישראל, ואין מנוס מלתכנן את הצעדים המעשיים נגד איראן.

דרך אחת להתמודד עם איראן היא להמשיך באותו דבר שסעודיה נכשלה בו והוא לחימה נגד כוחות המשלוח האיראנים והמיליציות השיעיות שאיראן מחמשת ומממנת. מדובר בסדרה ארוכה, שנים של תקריות, שבהן האיראנים יפגעו בנו ואנחנו נפגע בהם. הם יירו עלינו ו"אנחנו נראה להם", יום של לחימה ואחריו שבוע של רגיעה מתוחה, שוב יום לחימה ושוב רגיעה, ובינתיים נופלים הרוגים ופצועים, עצבי הישראלים נמתחים, התיירות מצטמצמת, התקשורת מברברת "על המצב" ואף אחד לא יודע באמת איך לפתור את הבעייה כשסבבי האלימות הופכים לתכופים יותר ואלימים הרבה יותר.

לכן, לפני שאנחנו מתדרדרים לתוך לוע האירועים החלקלק שאיראן רוצה לגרור אותנו לתוכו, אנחנו חייבים לחשוב מחוץ לקופסה המלאה פתרונות כושלים ששברו את גב הסעודים ומיליוני סונים בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון, שלא השכילו ולא ניסו לעשות את הדבר האחד והיחיד המסוגל לפתור את הבעיה האיראנית ולפטור את העולם מסכנת האייתוללות. הדבר האחד הזה הוא ריסוק איראן ליחידותיה האתניות.

כל מי שמתעניין בסוציולוגיה האיראנית יודע את האמת: איראן היא מדינה הכוללת עשרות יחידות אתניות: הפרסים הם קצת יותר ממחצית האוכלוסייה והשאר הם אזרים, בלוצ'ים, כורדים, ערבים, תורכמנים, קשקאים, לורים ועוד ועוד. הבלוצ'ים, הכורדים וחלק מהערבים הם סונים. שלוש הקבוצות הללו נמצאות במצב קבוע של מרד בשלטון המרכזי, וארגוני ההתנגדות השייכים להם פועלים דרך קבע נגד השלטון המרכזי, בפעולות חבלה, פגיעה בכלי רכב של השלטון, תקיפת מוסדות שלטון, משטרה, צבא וביטחון, כמו גם פגיעה בקציני צבא ומשטרה. בני המיעוט הערבי באיראן, שמאגרי הנפט והגז האיראנים נמצאים תחת רגליהם, טוענים כל העת שהם "שטח כבוש" מאז 1925, ודורשים עצמאות מאיראן.

השלטון האיראני עושה ככל יכולתו להסתיר את פעולות ההתנגדות הללו ולא מאפשר לעיתונאים זרים להיכנס לאזורי המרידה כדי שלא יחשפו את הבטן הרכה של השלטון האיראני, אך הדיווחים יוצאים באמצעות התקשורת החברתית, אם כי לא מושכים תשומת לב בינלאומית.

בנוסף לכך, מבעבעת בקרב מגזרים גדולים באיראן איבה עמוקה כלפי האייתוללות, ואיבה זו פרצה לרחובות בסדרת ההפגנות הגדולה מנובמבר האחרון שלא שככה לחלוטין עד היום. הקריאה "מוות לדיקטטור" נישאה בפי רבים, ונשים רבות עמדו על ארונות-סעף לעיני הציבור, פשטו את כיסוי הראש ותלו אותו על מקל לאות ביזיון לחוקי האסלאם הנכפים עליהן בכוח. הדבר הביא אחד מהאייתוללות להכריז שכיסוי הראש איננו חובה אסלאמית לנשים, והכרזה זו – יחד עם עוד הכרזות בזכות הפגנות הזעם נגד השחיתות שפשתה במסדרונות השלטון – מעידה כאלף עדים על החשש המקנן בלב האייתוללות מההמון הזועם.

זוהי הבטן הרכה הכפולה שכל מי שחושש מאיראן חייב לכוון אליה את מאמציו ואת חיציו: הקבוצות האתניות הנאבקות לעצמאות והצעירים חסרי המנוח הנאבקים לחירות. ישראל יכולה ליצור קשרים עם מתנגדי האייתוללות, וצעד זה מוצדק לחלוטין, כי זה בדיוק מה שעושה השלטון האיראני בכל מקום שבו יש מי שמוכן לזעזע את המערכת עם כסף איראני.

לבד מזאת, התמיכה ארוכת השנים של איראן בארגוני הטרור הפלסטינים, ובראשם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחמאס, ובמלחמתם הטרוריסטית נגד ישראל, מצדיקה כל פעולה ישראלית נגד שלטון האייתוללות שכן פה מדובר בהגנה עצמית, עניין המוכר בחוק הבינלאומי ומותר בתנאי מלחמה. ואכן, איראן התומכת בארגוני הטרור בעזה וביו"ש ומשגרת מטוסים מעל ישראל, שמה את עצמה במצב מלחמה נגד ישראל, ומצב זה מצדיק פעולת נגד ישראלית במישורים שונים, כי "במלחמה כמו במלחמה."

אין ספק שהאיראנים יקראו מאמר זה ויאמרו: "ראו את הישראלים הללו שכל מה שהם רוצים זה לרסק אותנו." להם אני כבר עונה: "מה אתם עושים מזה שנים בסוריה, בעיראק, בתימן ובלבנון? האם אינכם מרסקים את החברה והממשל במדינות אלה אחרי שריסקתם מאות אלפים מאזרחיהן? מי שגר בבית מזכוכית עדיף שלא יזרוק אבנים על אחרים."

אלא שהמלאכה אינה מוטלת רק על ישראל. מדינות נוספות, במזרח התיכון ומעבר לו, סובלות משאיפות ההתפשטות של איראן וחוששות מהפרויקט הגרעיני האיראני העלול להציב איום ממשי על ביטחון העולם. המאמץ לערער את היציבות באיראן חייב להיות בינלאומי, מוצהר, גלוי וידוע. מדינות העולם החופשי חייבות לתמוך בכל דרך אפשרית במיעוטים תאבי החרות הנאנקים תחת העול הפרסי, כמו שעל הדמוקרטיות בעולם להיות נאמנות לעקרונותיהן ולתמוך באופן פעיל בצעירים הליברלים, המודרניים והמשתוקקים לנהל חיים על פי רצונותיהם ולא על פי תכתיבי האייתוללות.

העולם חייב לעמוד עם מיקרוסקופ מעל האייתוללות כדי לבחון בדקדקנות את התנהגותם ולהענישם על כל הפרה של זכויות אדם, זכויות נשים וזכויות מיעוטים, כדי להעניק לכל בני האדם, הנשים והמיעוטים באיראן את ההרגשה שיש מי שעומד מאחוריהם ותומך בדרישותיהם. הרגשה זו תחזק אותם אל מול המשטר החשוך השולט באיראן ותביא אותם לפעול בנחישות למען חרותם שתשחרר את גם שאר מדינות העולם מאימתם של החשוכים באדם.

זו הדרך היחידה היכולה לגאול את העולם מאימת האייתוללות, לשחרר את המזרח התיכון מאחיזתם ולהציל את המיעוטים של איראן ואזרחיה ממוות איטי תחת עול האנשים המאמינים שהמנהיג העליון הוא "מעצום", "אינו יכול לטעות", כי הוא בדרגה של נביא.

העולם חייב להבעיר שריפה גדולה בחצרם האחורית של האייתוללות, כדי להעיפם לכל רוח.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

הפרזה פראית באיום האיראני מסוריה

האיום האמיתי היה ונשאר ארסנל הרקטות והטילים האימתני

 של חיזבאללה מלבנון

3 נקודות הקשורות ל"יום הקרב" בסוריה בסוף השבוע שעבר:

הראשונה קשורה לתמונה הכללית בסוריה. באופן טבעי כל תשומת הלב התקשורתית שלנו התמקדה בנו, ונוצר הרושם שרק זה מה שמתרחש בסוריה שבה "שככו הקרבות והמלחמה למעשה הסתיימה."

זאת תמונה לא נכונה, מטעה. ממש כאשר תקפנו בסוריה, חיל האוויר הסורי המשיך בהפצצות חסרות רחמים על הרבעים המזרחיים של דמשק. שם מופעל גז כלור, מאות אזרחים נהרגים ובעולם בקושי "מצייצים".

כמה ימים לפני כן, ממזרח לנהר הפרת , חיל האוויר והארטילריה האמריקאית  ערכו טבח של ממש בכוח צבאי סורי, מלווה בחיילים רוסיים מוסווים, שניסה לתקוף כוחות כורדים. מדובר בלפחות 100 הרוגים  ומאות פצועים.

בצפון סוריה, הצבא  התורכי נכנס למרחב אידליב, המוחזק ע"י המורדים הסונים, וביחד עימו חדרו למרחב הזה מתורכיה אלפי מורדים. ה"סולטאן" התורכי הכריז בזה למעשה: באתי להגן על אחיי הסונים מול השיעים ומשטר בשאר.

ובמזרח דאע"ש עדיין חי וכל הזמן ממשיך לרצוח.

בתחום המדיני, כל "ועידות השלום" המצחיקות נכשלות כמובן. הוועידה האחרונה שערכו הרוסים בסוצ'י הפכה לבדיחה, להתנפלות על האוכל ולהשתוללות, שלא נתנה לשר החוץ הרוסי לגמור לדבר.

כל הזמן מדברים על "הסדרה" בסוריה, על הסדר שיגמור את מלחמת האזרחים בת 8 השנים, אבל איך עושים זאת? הטריטוריה הסורית הפכה לזירת התמודדות בין גורמים שאינם סוריים: האיראנים, התורכים, הרוסים, הסעודים, ישראל, ונראה שגם האמריקאים חוזרים להיות שחקנים. האחרון שמשפיע שם הוא משטר אסד.

הנקודה השנייה קשורה לאיראן. נראה שקיימת אצלנו הפרזה פראית לגבי האיום האיראני. זה שלאיראנים יש השפעה חזקה על משטר אסד, זה שהיעד שלהם הוא להפוך את סוריה לבת חסות איראנית ומרכיב מרכזי בציר איראני-שיעי מטהרן ועד הים התיכון– זה ברור. אבל, הם עדיין לא הצליחו ליצור ציר יבשתי, כי הכורדים והאמריקאים מונעים זאת מהם; והם נתפסים, גם בעיראק וגם בסוריה כזרים, כלא ערבים. מה יש להם בסוריה? יש להם  כנופיות של שכירי חרב מאפגניסטן  ומעיראק, וכמובן את חיזבאללה. אין להם שום עוצמה צבאית בסוריה. יש להם כמה טייסות  של מל"טים בכמה שדות תעופה בסוריה. זה לא איום. ובכלל, אין לדעתי שום הגיון צבאי להקים "בסיסים" איראניים בסוריה. זה לא מוסיף להם כלום, רק הופך אותם למטרות נוחות עבורנו. בשביל מה לקרב מטרות איראניות מאיראן הרחוקה לסוריה הקרובה? כדי שתושמדנה?

לדעתי האיום הכי גדול שהם יכולים להפעיל הוא פח"ע מרמת הגולן ע"י מיליציות שיעיות. זהו בשר תותחים מצוין.

האיום האיראני הטוב ביותר מצוי כבר כאן מזה שנים, בטריטוריה הלבנונית, וזה ארסנל הטילים של חיזבאללה, מהגדולים בעולם. זה האיום האמיתי, הוא ובמרכזו הטילים המדויקים.

הנקודה השלישית קשורה ברוסים. אני מעריך שהם בדילמה לא קלה. הם צריכים את האיראנים וכל בעלי בריתם כבשר תותחים כל עוד הלחימה נמשכת; מאידך הם לא ששים לראות את סוריה תחת השפעה איראנית חזקה. לטווח ארוך יותר יש ניגוד אינטרסים מהותי בין הרוסים לאיראנים.

לא רק זאת, בטווח המיידי התגרות איראנית בישראל, ותגובה ישראלית, מעמידים בסכנה חיילים רוסיים בסוריה, ויוצרים מצב לא נוח לנוכחות הרוסית בסוריה, נוכחות שעולה הרבה כסף, ועדיין אינה נותנת תמורה.

וישראל, היא לא רק גורם צבאי ממדרגה ראשונה, שהרוסים מעריכים אותו, היא גם נתפסת ככזאת שארה"ב של טראמפ עומדת למעשה מאחוריה.

ברגע זה רוסיה היא הגורם המרכזי המשפיע בסוריה. אבל, היא שקועה שם בבוץ לא קטן.

עמוס גלבוע

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

יהודה דרורי

לחיי העם הזה...

יוצאים להם יותר מ-100,000 אזרחים ובני משפחותיהם לטיול שבת בצפון הארץ, ולפתע זה נופל עליהם, מלמעלה, מסוק רודף אחרי מל"ט איראני ומפילו, מטוסי חיל האוויר נזעקים לשורת התקפות בסוריה, אזעקות נשמעות בכל איזורי הגליל, מטוס שלנו חוזר פגוע וננטש וטייסיו צונחים... מהומת אלוהים של ממש – אבל עם ישראל ממשיך בטיוליו בצפון הארץ כאילו שום דבר לא קרה... עם שוקט ובוטח בצבאו ובעצמו... דבר לא יפריע לו מטיול השבת ומהמנגל המתוכנן...

אני מת על העם זה – אין כמוהו בעולם...

על איזה סיפוח מדובר?

אם המדובר בסיפוח יהודה ושומרון, הרי שהמונח סיפוח הוא שגוי לחלוטין. יהודה ושומרון סופחו אוטומטית לשטח מדינת ישראל ב-9 ביוני 1967, ביום שגורש החייל הירדני האחרון מצבא הכיבוש הירדני, כי הרי לפי החוק הבינלאומי כל שטח ארץ-ישראל, מהירדן עד ים תיכון, שייך ליישות יהודית! [באישור חבר הלאומי (1922) ובאישרור האו"מ (1946)].

מכאן גם שכל ההתנחלויות חוקיות בהחלט ועלינו רק להחליט אם לתת תעודות זהות ישראליות ל-1,750,000 פלסטינים (ולזה קוראים "ספחת" ולא סיפוח), או, בהסכמה, ל"הדביק" אותם עם השטחים  A ו- Bלממלכת ירדן. הבעייה היא אם לאמץ  תושבים אלו כאזרחי ישראל לא נעוצה דווקא בהיווצרות מדינה דו-לאומית (של 3,000,000 ערבים מול 6,500,000 יהודים), אלא בהפלייה שחייבת להיעשות כאשר אנחנו מגדירים את מדינת ישראל כמדינה יהודית עם זכות השיבה וכיו"ב,-ובו זמנית הגוש הערבי לא יוכל לדרוש את זכות השיבה לפלסטינים מ-1948. לפיכך עדיף כפתרון הסיפוח לירדן!

ההפתעה שמבטיחים לנו הסורים

הסורים החוגגים על הפגיעה ב-16F שלנו, ממש שבעי רצון מעצמם, אף שמסתבר שכל מערכת ההגנה שלהם נגד מטוסים ונגד טילים תואמה ואף הופעלה בחלקה הגדול ע"י המומחים הרוסיים. לפי מקורות מזרח תיכוניים, רוסיה הביאה לסוריה מיספר מערכות נ.מ. מתוחכמות מתוצרתה והרוסים הם אלו המפעילים אותן. מומחים חושבים שהסורים שלחו מטח אדיר של 20 טילי  7-5 SAM שגרמו להפלת המטוס, ויש המשערים שהטיל אשר פגע במטוס הישראלי היה רוסי מתוחכם מסוג שמערכות המטוס לא זיהו בזמן.

מטוסינו שיצאו בשבת לגיחות הפצצה ברחבי סוריה אכן זיהו פעילות מכ"ם וטילים מוגברת ושונה, אבל זה בעצם נתן לנו את ההזדמנות לעמוד על פרטי השינויים והמערכות כדי להתכונן לבאות... (זה שאיבדנו רק מטוס אחד יכול להחשב כמזל גדול). אין צורך יותר שנתאם פעילותינו עם הרוסים... הם בגדו בנו, כאשר המידע שהם קיבלו מאיתנו על מטרותינו העתידיות בסוריה, נתן להם אפשרות להכין אמבוש לחיל האוויר שלנו, וזאת בשיתוף עם חבריהם הסוריים (אולי לעודד אותם קצת וללמדם כיצד לפעול נגדנו...)

דבר אחד כבר ברור, בפעילויות הבאות שלנו בסוריה לא הם שיפתיעו אותנו כפי שהם מתרברבים כיום  אלא שההפתעה תהיה דווקא להם (ולרוסים) מאיתנו.

על עדי תביעה, מלשינים ומאפיונרים

לפי עולם הפשע, מי שמודיע על פשע, ומעיד על כך הוא מלשן... למדווחים על פשע למשטרה הפושעים קוראים: מלשינים...

מצד שני, כאשר עובד ציבור מדווח על שחיתות של הבוס שלו, הוא זוכה לשבחים ולהגנה של החוק, וחבריו של הבוס קוראים לו מלשין...

יו"ר הקואליציה קרא ללפיד "מלשן" (על כי העיד על הנסיון הנואל של נתניהו להשיג הטבה של מיליונים למילצן), דהיינו, לפיד פעל נגד המאפיה... לכן לפיד חייב להוריד את הכפפות ולתקוף בכל כוחו את נתניהו וחבר מרעיו שיעשו מעכשיו את הכול כדי למנוע ממנו להיות ראש ממשלה (הנקמנות הינה עוד סימן למאפיונרים).

לפיד חייב להכניס לראשי האזרחים את המשמעות של הדיווח על פשע ושחיתות, (ועל הסלנג המכפיש של הפושעים), כי מעכשיו כל עד וכל עד-מדינה יכונה בפי חבורת נתניהו בשם מלשין. חשוב שהציבור יבין מיד שמי שצועק כך הוא הפושע או קשור לפושע. אנחנו בוודאי נגלה כיוון "הגנה" כזה עם הגשת הראיות בנושא הח"כ ביתן...

זה לא רק סיגרים ביבי... מדובר במיליון שקל!

אף שביבי דיבר מאוד יפה ומלוטש כהרגלו, הוא לא שיכנע אותי, להיפך, ברגע שהוא ניתלה רק ב"סיגרים", כאילו זה העיקר, תוך התעלמות משאר האישומים, היה ברור לי שיש פה יותר מסתם "כלום"... ביחס לתיק-2000 אני מאמין שיחסי "שלטון-עיתון" הינם יחסים שחיתותיים מאז ומתמיד... נוני מוזס עושה את המקסימום שיכול למען תפוצת עיתונו וקל מאד לראות במי הוא תומך ולהבין גם מה הנתמך עושה למענו... אישומים מעולם לא הוגשו פה ואינני יודע אם יעלו גם הפעם, אבל המשטרה טוענת שבידיה הקלטות של ממש בנושא זה... אבל מדובר בעיקר במיליון שקל שוחד בתיק 1000, לפי החוקרים ההוכחות כבר נאספו ואני לא מאמין שנתניהו יצליח לצאת מזה עם כל כישרונו הרטורי, אין ספק שיש לביבי פה בעייה חמורה, וככל שהעובדות יוצאו לידיעת הציבור כך מעמדו יישחק, וגם הקואליציה שלו, וחבל... כי הוא באמת ראש ממשלה טוב בהרבה תחומים.

יהודה דרורי

שערי תקווה

אהוד: לא, לא חבל. אנחנו נחתוך לעצמנו את האף ובלבד שביבי יישב במעשיהו, ואבי גבאי או משה כחלון או אורן חזן יהיה ראש הממשלה הבא.

* * *

יוסי אחימאיר

ערב של המלצות

שמעתם פעם על אברהם רקנטי? נכון שלא? ובכן, הוא היה מראשי קהילת סלוניקי, חבר-הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות, ששילב בדרכו הציבורית לאומיות ודתיות.

ביום שלישי נערך אירוע לזיכרו בבית-הכנסת היפהפה 'היכל יהודה' שהקים בלב תל-אביב, עם צאת הספר על אודותיו "עברי אנוכי", שכתב נכדו ד"ר יצחק רקנטי.

היה טוב לצאת לשעה קלה מהבית, מעולם הפוליטיקה העכשווית של המלצות ושוחד, של שטינקריות וקריאות לניבצרות, של 'עליהום' על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אל הקור הגשם, אל עולם התום והזוהר של ימי ראשית המדינה, ולשמוע מעט על דמות עלומה ורבת השראה.

כשחזרתי הביתה וצפיתי בטלוויזיה, חזרתי גם למציאות העגומה של חיינו המוכפשים.

מעבר לתגובות הפאבלוביות של ח"כים מימין ומשמאל, ראיתי על המסך את השמחה-לאיד של פרשנים כמו מוטי גילת וחנן קריסטל – אני מאלה שאצלם ערוץ 1 עדיין בעדיפות ראשונה – את הניצוץ שזהר בעיניהם. ממש חגיגה תקשורתית, ברייטינג גבוה כנראה, שהנה-הנה מתקרב סופו של ראש הממשלה השנוא על רוב העיתונאים.

את ההמלצות המשטרתיות חידדו ה"פרשנים" באמירות שלוחות רסן, כאילו מדובר כבר בסוף-פסוק, בפסק-הדין ובגזר-הדין.

כשעייפתי מצפייה בביצת ההמלצות והדיונים, הפרשנויות והתגובות, בכל הערוצים שלנו – זיפזפתי בשלט ל cnn-ונפלתי על כתבה מסוריה, מאידליב. הכתבה הציגה את הזוועות שהתרחשו אצל שכנתנו מצפון בסוף השבוע: מאות הרוגים בהתקפות המטוסים והחומרים הכימיים, שהרסו את העיר, הרגו בתושביה – זקנים, נשים וילדים – אש, דם ועיי חורבות.

כן, כן, לא הרחק מגבול ישראל – המשך שפיכות דמים נוראית!

בסוריה – סורים טובחים בסורים, בישראל – ישראלים משתלחים בישראלים. גם בערב כזה, ואולי דוקא בערב כזה, היתה נדרשת אצלנו קצת אחריות, פרופורציה, התמתנות בביטויים – הן של הפוליטיקאים, הן של הפרשנים.

בטעות יכולים אויבינו להסיק אולי מההתכתשויות שהם רואים בעונג רב על המסכים, כי זו השעה להפתיע את ישראל, שמתבוססת לה בבוץ ההמלצות וההכפשות.

ועד שזה יקרה אם יקרה, דבר אחד בטוח: הפוליטיקאים שלנו ימשיכו להלקות בלשונם אלה את אלה, בעידוד מספסלי התקשורת.

איפה אלה ואיפה הם אברהם רקנטי וחבריו...

למה?...

"אל חשש, הקולות שתשמעו הם רק קולות של פחד," הרגיע ראכלין של ערוץ 10 את הצופים למראות הכמעט-לינץ בג'נין.

"רק של פחד" – הנה זוהי המנטאליות העגומה, שהשתרשה בתוכנו בעת האחרונה, ולמרבה הצער – כנראה גם בקרב חיילי צה"ל ביו"ש.

מי שהגן על זוג החיילים היו דוקא אנשי הביטחון הפלסטיני, כך הדיווח, שמנעו מהשבאב לבצע את זממם עד הסוף.

איני שופט את שני החיילים – שנקלעו בטעות לג'נין, וטוב שיצאו בשן ועין בלבד – אבל אי אפשר להימנע מהשאלה, מהי התסמונת הזאת של "פחד" וחוסר התגובה, או ההימנעות מתגובה קשה וקטלנית כנדרש, שפשתה בקרב לוחמינו?

האם הסטירה-ללא-תגובה בקצין צה"ל, עלתה היום מדרגה בניסיון הלינץ'-ללא-תגובה בחייל ובחיילת?

כנגד אלה התוקפים אותך באבנים, מקלות וכלי משחית אחרים, אלה שרוצים רק בחיסולך – למה לא נורתה ולו ירייה אחת?

למה?

יוסי אחימאיר

* * *

שיהיה ברור: כל מי שמדבר בארץ ובחו"ל

נגד "הכיבוש" – תומך באובדנה של ישראל! בכך שכל רצועת החוף שלה תימצא במצב של יישובי "עוטף עזה"!

* * *

בן-ציון יהושע

יהודי בוכרה במבחן העושר הכלכלי

בנימין בן דוד: "עדה קטנה – יזמים גדולים – על שלוש החברות היהודיות-בוכריות הבולטות בטורקסטן הרוסית", ירושלים תשע"ח. בהוצאת מרכז אב"א לחקר תולדות קהילות איראן, בוכרה ואפגניסטן, 181 עמ'.

ההקלות שניתנו ברוסיה הצארית לסוחרים היהודיים מבוכרה סייעו להתפשטות הדעה כי מצב היהודים בממלכה הרוסית טוב יותר ממצבם באמירות הבוכרית. כאשר כבש הצאר את מרכז אסיה בשנים 1884-1864, קידמו היהודים בברכה את בואם של הרוסים ואפילו סייעו להם. אמירות בוכרה היתה לווסל של רוסיה הצארית, וחלקים גדולים משטחה של האמירות עברו לשליטה רוסית ונכללו בחבל טורקסטן.

יהודים יכלו לסחור בחופשיות, לרכוש נדל"ן. יהודי בוכרה זכו למעמד נכבד הן בתחומי רוסיה, הן בתחומי טורקסטן הרוסית. יזמים יהודיים הקימו חברות ובתי-חרושת לעיבוד כותנה ומשי והעושר זרם. הכיבוש הרוסי בכללו סייע ליצירת מעמד סוחרים ותעשיינים בקרב יהודי בוכרה, שהיה מעטים יחסית במיספרם אך בעל עוצמה כלכלית וכושר תחרות ניכר. השגשוג הכלכלי של חלק מיהודי בוכרה לא נוצר יש מאין. כבר בשנת 1825 החלו יהודים בוכריים לסחור עם רוסיה. הם יצאו לרוסים כותנה גולמית בסיטונות ויבאו טקסטיל ומוצרים אחרים.

השלטונות לא פגעו באוטונומיה היהודית, למעט מינוי של 'הרב מטעם' בדומה לשאר הפלכים של הממלכה הצארית. היהודים היו פטורים מלשלם דמי חסות (הג'זיה') שגבה מהם אמיר בוכרה. הם גם נחלצו מהדרישה לשלם שלושה רבעים מגודל הפיצויים שנדרשו הנסיכויות הכבושות לשלם לצאר הרוסי. רבים מבני ה'צֶ'לָה' (יהודים שאולצו להתאסלם באמירות בוכרה וחיו כאנוסים) חזרו ליהדות שלמה בתחומי הממשל הרוסי.

העושר הביא את עשירי העדה הבוכרית  להיאחז בארץ ישראל ובעיקר בירושלים שבה בנו את שכונת הפאר 'רחובות הבוכרים', ארמון המשיח בסגנון ארמונות איטליה, ואדריכל גרמני תיכנן את רחובות השכונה בסגנון שתי וערב. היו עשירים  שבנו בירושלים מעונות קיץ מפוארים, כדי לנוס מחום הקיץ המעיק של מרכז אסיה. ירושלים היתה מרכז של דפוס והוצאה לאור של הקהילות הבוכריות, והבולט בין המתרגמים והמוציאים לאור היה הרב שמעון חכם. שד"רים (שלוחי ארץ ישראל), שהגיעו בהמוניהם ל'ארץ הזהב' כדי לאסוף כספים לעניי הארץ ולתמוך כספית במוסדות חסד, בתי יתומים, בתי-חולים ומוסדות חינוך בארץ ישראל.

אמיר בוכרה רתח מזעם על תבוסתו לרוסים וראה ביהודים שעיר לעזאזל. הוא התנכל ליהודים וגזר עליהם גזירות כלכליות שהיו בגדר סחיטה, והמשך לניסיון להעביר יהודים על דתם. החלה הגירה המונית של יהודים מאמירות בוכרה לחבל טורקיסטן הרוסית, שנחשבה בטוחה לעומת אמירות בוכרה.

הסוחרים הרוסיים, שנפגעו כלכלית מההתחזקות היהודית ומהשגשוג הכלכלי של היהודים, גרמו לכך שהממשל הרוסי ביקש להגן על התעשייה הרוסית והוציא צווי גירוש למי שלא נולד בשטחים הרוסיים ונחשב לאזרח חוץ. הצרת צעדיהם של היהודים הבוכריים הביאה לכך שהתעשייה הרוסית התחילה לייצר ולייצא באמצעים טכניים מתקדמים אריגי כותנה ומשי, והתעשייה המקומית היהודית של ייצור בדים וצביעת בדים התדלדלה. יהודים חיפשו לעצמם מקורות פרנסה אחרים. כספי שוחד בלמו את גירוש היהודים ואיפשרו ליהודים לפעול  בעיקר בערים קוקנד, מרגלאן (בעמק פרגאנה) ובסמרקנד.

ספרו של בנימין בן-דוד,  חבר קיבוץ חניתה וצאצא של  משפחת דוידוב, אחת מתוך שלוש משפחות בוכריות ענפות ועשירות, שבהן מתמקד ספרו  'עדה קטנה – יזמים גדולים'.

תוך שימוש במקורות ייחודיים ונדירים מארכיונים של ברית המועצות וחבר העמים, שלא היו נגישים עד לאחרונה, התאפשר למחבר לעסוק בהיסטוריה הכלכלית-חברתית של יהודי בוכרה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים.

ספרו של בן-דוד מתמקד בשלוש משפחות עשירות: דוידוב, ועדיאייב, פותילאחוב. הן עשו את עושרן הרב על-ידי שליטה נרחבת על שדות כותנה ומנפטות רבות. למשפחת דוידוב היו אלפי דונמים של מטעי נשירים, כרמים ושדות כותנה לאורך מסילת הברזל טשקנט-סמרקנד, ובנוסף לזה היה להם נדל"ן רב בטשקנט ובמקומות נוספים. היו להם גם מפעל בירה ומכרות פחם. למשפחות ועדיאייב ופותילאחוב היו מפעלים לייצור סבון, שמן מנפטות כותנה ושטחי אדמה נרחבים. העושר הרב היה מרוכז בתוך המשפחה כדי למנוע זליגתו לזרים.

עם השתלטות הבולשביקים על טורקיסטן (1 בנובמבר 1917), החברות הכלכליות העצומות של שלוש המשפחות התפרקו. גם סכסוכים בקרב הדור השני תרמו לנפילתן של החברות הללו. המשפחות העשירות נטמעו תרבותית בחברה הרוסית וחיו את חיי הבורגנות הרוסית בלבוש, במזון ובחינוך הילדים. חרף זאת, הזיקה לשורשים היהודיים היתה חזקה. הם הקימו בתי-כנסת משפחתיים והעלו את ירושלים בראש שמחתם, ובראשה שכונת הבוכרים, שבימי תפארתה היתה היפה בשכונות ירושלים ואולי של ארץ ישראל כולה.

ראוי לציון את מפעלו רב החשיבות של בנימין בן-דוד, שפתח בפנינו את עולמם הכלכלי-החברתי של  עשירי העדה הבוכרית, בספר המבוסס על מקורות הרואים אור לראשונה.

בן-ציון יהושע

* * *

סוד כמוס

למסתורית היה בשבוע שעבר יום הולדת

אנחנו מאחלים לה את כל הטוב שבעולם

אבל מנוּעים מלפרט יותר

* * *

משה כהן

שאלה לדוד גרוסמן

דוד גרוסמן זכה בפרס ישראל לספרות. בנוסף הוא איש מעורב פוליטית המשמיע את קולו ברבים. 

אתמול [12.2] בוצע לינץ' בג'נין בשני חיילי צה"ל. 

שאלתי לדוד גרוסמן: האם מבצעי לינץ' הם פרטנרים מתאימים לשלום? 

ושאלה לממשלת ישראל: מהם הצעדים שהממשלה מתכוונת לנקוט נגד פושעי הלינץ'?

משה כהן

ירושלים

* * *

אברהם כץ עוז

האם אנו חיים בדמוקרטיה או בבלגן חוקתי?

לדאבון לב רבים הדמוקרטיה הישראלית הפסיקה לחשוב ולדון  בנושאים  העומדים   על  סדר היום הלאומי. הבחירות הכלליות הן  לא  על  נושאים, לא  על חזון למדינה, על מה שרוצים המועמדים לעשות בכנסת, אלא על פטפוטי ביצים, על  תסרוקות ובלוריות של המועמדים, על גודל האגו של כל אחד.

בדמוקרטיה הישראלית יש רק כ-50 חברי כנסת שבאמת נבחרו – בליכוד, בעבודה ובמרצ. כל שאר הח"כים מונו ללא קשר ליכולותיהם או לרצון הציבור אלא בזכות קשריהם עם הממנים אותם: ש"ס,  דגל התורה ואגודה, ליברמן,  בנט, אורי אריאל, ציפי לבני, כחלון, לפיד, שניים- שלושה בליכוד, 4 בעבודה בעתיד. הח"כים שלהם לא  נבחרו ואינם מיצגים  שום  ציבור, למרות שהם אומרים: "הציבור  בחר אותנו!" – שטויות.

ובקואליציה של 66 חברי כנסת, רק 30 נבחרו על ידי ציבור כלשהו. 36 כלל לא נבחרו. זו דמוקרטיה?

לכן ברור לחלוטין כי לרוב חברי הכנסת אין דעה, ולאלה שיש  דעה, היא כלל לא חשובה כי הם מקבלים הוראות ממי שמינה אותם. והם גם אינם חוששים  מביקורת ציבורית כי גם בפעם הבאה לא הציבור יבחר אותם אלא מי שממנה אותם.

ואין פוצה פה ומצפצף, והעמותות המכובדות לדמוקרטיה, עם המון כסף ותארים, מתעסקות בפשעים של הח"כים, ומשרד החינוך ממשיך ללמד את הנכדים שלנו שיש בישראל דמוקרטיה, ויש נבחרי  ציבור, ושדמוקרטיה זה שלטון הרוב תוך התחשבות במיעוט, ועוד שטויות. 

אני מתבייש בפני הנכדים שלי לספר להם את האמת על  הדמוקרטיה הישראלית.

אדוני הנשיא, אם יש תפקיד לנשיא, זה הוא התפקיד, להחזיר את המדינה להיות דמוקרטיה אמיתית. שהנבחרים לכנסת יהיו נבחרי הציבור ולא "שפנים ממונים".

 לי בכל  זאת יש  חזון, אני יחד עם חברי המפא"ינקים הוותיקים עדיין יודעים מה אנחנו רוצים. אנחנו זוכרים שיש ערכים, לארק אמונה באלוהים, גם ערכים של חופש ושוויון וזכויות הפרט ורעות וחברות, וציונות חופשית ולאומית. ולא בהכרח דתית.

אבל  כולם שותקים, כולל מפלגת העבודה.

חבל אבל זה המצב.

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

שמעון גרובר

העסקת מבקשי המקלט בהפקת אנרגיה

ישראל יכולה להפגין חמלה ואנושיות למבקשי המקלט באמצעות העסקתם בהפקת אנרגיה, ב"חברת חשמל כרמל ים המלח". התוכנית המוצעת להלן עשויה להיראות לא מתוחכמת, אבל היא בת ביצוע, כפי שיפורט להלן.

 אלפי מבקשי המקלט יתחלקו ל-6 משמרות. בנות 4 שעות, ויפעילו את "חברת חשמל כרמל ים המלח" 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. מבקשי המקלט יסתדרו בשרשרת אנושית ליד חיפה, מהים עד לפסגת הכרמל, ויעבירו מאחד לשני מכלים בנפח 20 ליטר. בפסגת הכרמל ירוקנו מי הים לתוך מאגר. בשלב זה יסיים  מבקש המקלט את משמרתו ואת יום עבודתו, וילך לביתו לנוח עד המשמרת הבאה.

מפסגת הכרמל יוזרמו מי הים בצנרת מיוחדת למוביל-המלוח שצמוד לכינרת, ובאמצעותו ימשיכו לזרום עד ים המלח.

הפרש הגבהים של 900 מטר בין פסגת הכרמל לים-המלח יאפשר הפקת חשמל הידרו-אלקטרי מחד גיסא, ומאידך יפצה את אובדן מי ים המלח. ובנוסף, יאפשר את קיומם של רבבות מבקשי המקלט, שישוכנו בדירות שכורות, וישתכרו 550 שקל לחודש, שלפי עניות דעתי מהווה משכורת הולמת עבור 120שעות עבודה בחודש. כרגיל, בעלי הכושר, הרצון והיוזמה מבין עובדי "חברת חשמל כרמל ים המלח" ימצאו בהדרגה מקורות השתכרות נוספים ויעלו את רמת חייהם.

עובדי "חברת חשמל כרמל ים המלח" יצרכו מוצרים ושירותים למיניהם, ובכך יתרמו לצמיחת הכלכלה הישראלית.

תעלת הימים תיאודור הרצל-יובל נאמן נגנזה, אז במקומה מוצעת "חברת חשמל כרמל ים המלח".

אם תרצו – אין זו אגדה.

שמעון גרובר

אהוד: ואנחנו מציעים שכל מבקש מקלט גם יפלוט לפחות 4 נפיחות בהעלותו את 20 ליטר המים מהים לכרמל, ובגז שיצטבר תופעל הכרמלית, שעדיין מושבתת.

* * *

אורי הייטנר

1. מפכ"ל תחת לינץ'

"אזרחיות ואזרחים יקרים! בימים אלה מתנהלת חקירה של חשדות שונים, שבהם אני חשוד.

"מדינת ישראל היא מדינת חוק. במדינת חוק, אין אדם הניצב מעל החוק, גם לא ראש הממשלה. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה, תפקידה של המשטרה לחקור אותן ביסודיות, ללא מורא, במקצועיות ובנחישות.

"אני מאמין בצדקתי, ואני משוכנע שצדקתי תוכח בחקירות. אני מעוניין בחקירה, כדי להסיר מעליי כל צל של חשד, לנקות את שמי מכל רבב, כדי שאשוב ואהנה מאמון הציבור.

"יש לי אמון מלא בשלטון החוק בישראל ובגורמי האכיפה, ואני בטוח שהם יעשו מלאכתם נאמנה, גם בחקירתי.

"אני גאה במדינת ישראל; מדינה דמוקרטית, מדינת חוק, מדינה שבה הכל שווים בפני החוק. אני גאה להיות ראש ממשלה של מדינה כזאת."

זהו נאום של ראש ממשלה, שהוא מנהיג לאומי, אילו נקלע לחקירה משטרתית. כך היה נואם מנהיג ממלכתי, מנהיג אחראי.

זהו התשליל המוחלט של התנהלות בנימין נתניהו. נתניהו מנהל מסע אנטי ממלכתי, והמוני מעריציו המושבעים, ללא כל פקפוק ומחשבה ביקורתית, הולכים איתו.

הוא מציג את חקירת החשדות נגדו כ"מסע רדיפה פוליטי" וכ"הפיכה". הוא מקדם חוקים לשיבוש חקירתו והחמור מכולם, שסוכל בינתיים, הוא "החוק הצרפתי", שאינו אלה הפיכה חוקתית, העמדת ראש הממשלה מעל החוק.

החמור מכל הוא המסע נגד המשטרה ומפכ"ל המשטרה. ראש הממשלה מנסה ליצור מראש דה-לגיטימציה לתוצאות החקירה. הוא עושה זאת באמצעות הגחכת המשטרה, באמצעות הסתה נגד המשטרה, ובעיקר באמצעות שיימינג למפכ"ל המשטרה.

מסע הנקם נגד אלשייך, על כך שהוא נאמן לתפקידו ולשלטון החוק במקום להוקיר טובה למי שמינה אותו ולגלות נאמנות אישית למטיבו, הוא מעשה חמור מאוד. כשהמסע החל, לא האמנתי שנתניהו יצליח להדביק גם לאלשייך, כמו לריבלין וליעלון, את תווית ה"שמאלן". בכל זאת, ידוע מהו המיליֶה שלו, מהיכן הוא בא, מה זהותו האמונית, האידיאולוגית, המשפחתית. ואולי דווקא זאת הסיבה ללינץ' ולשיימינג האישי – להפעיל על אלשייך לחץ כבד מסביבתו, ולהפוך אותו בעיניה למשת"פ של "השמאל" ו"הקרן".

אלשייך עשה לאורך התקופה לא מעט שגיאות. מיעוטן מהותיות, כמו החזרתו לתפקיד של ניצב ריטמן חרף התלונות נגדו והמלצת מח"ש להעמידו לדין, ורובן טקטיות ותקשורתיות, הנובעות מחוסר ניסיונו והבנתו את הזירה התקשורתית. הוא ממלא את תפקידו ולא ציפה למצוא את עצמו כיריב של ראש הממשלה, וביריבות שנכפתה עליו, כל טעות שלו, הופכת לתחמושת בידי יריבו המנוסה והמיומן, ומנוצלת בציניות לפגיעה בו.

אולם על אף השגיאות, ראוי המפכ"ל להערכה ולהוקרת הציבור, על החוסן שהוא מגלה בעמידתו הנחרצת על האינטרס הציבורי – ביצור שלטון החוק והשוויון בפני החוק ומאבק למען טוהר המידות ונגד השחיתות.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

[אהוד: ואני שמעתי אומרים כי מזל שנתניהו מינה את אלשייך לעמוד בראש המשטרה, אחרת היה אלשייך עלול לעמוד כיום בראש השב"כ!]

2. צרור הערות 14.2.18

* תשתית ראיות – אין המלצות משטרה. יש סיכום של תשתית הראיות שהניבה החקירה.

לתשתית הראיות אין מעמד משפטי.

תשתית הראיות אינה מחייבת החלטה זו או אחרת של היועץ המשפטי לממשלה. כפי שראינו במקרים קודמים, היו מקרים שבהם חרף תשתית הראיות, היועץ המשפטי לא הגיש כתב אישום. השיקול של היועץ המשפטי הוא הערכת סיכויי כתב האישום להניב הרשעה בדין.

מנדלבליט הוא אדם ישר, מקצועי, חזק ונחוש להיאבק בשחיתות. אני סומך על טוהר כוונותיו. גם אם אחשוב שהחלטה שיקבל, לכאן או לכאן, אינה נכונה, אין לי ספק שרק שיקולים ענייניים יעמדו לנגד עיניו.

חזקת החפות עומדת לזכותו של נתניהו.

עד כאן ההיבט המשפטי.

ומכאן להיבט הציבורי, שהוא חשוב ביותר כאשר מדובר בהנהגת המדינה.

תשתית הראיות מציגה תמונה קשה ביותר, תמונה של שחיתות שלטונית חמורה לאין ערוך יותר מכל המידע, ההדלפות והספקולציות שהיכרנו עד כה. הופתעתי מאוד מעומק השחיתות שנחשפה, מעל ומעבר לכל מה שהעליתי על דעתי.

גם הדברים שידענו עליהם עד כה, גם על פי גרסת נתניהו, מעידים על שחיתות וסיאוב, שהטילו צל כבד על הנהגתו. כעת, השמיים התקדרו ביתר שאת.

בעיניי, הסיבה המרכזית לכך שנתניהו כבר אינו ראוי להנהיג את המדינה, אינה החשדות, כבדים ככל שיהיו, אלא מסע ההסתה נגד המשטרה, השיימינג נגד המפכ"ל והחקיקה שנועדה למנוע את החקירה.

כעת, כל החיצים מכוונים לעברו של יאיר לפיד. זה דף המסרים של נתניהו, אותו מדקלמים חסידיו, כהרגלם, ללא שמץ של ביקורת. הם מנסים לעשות לו דה-לגיטימציה.

אל נתבלבל. חובתו של אזרח שנקרא להעיד על מעשים פליליים שהיה עד להם, לספק לחוקרים את כל המידע שברשותו. השאלה היא האם זו עדות שקר או אמת.

יש לזכור – יאיר לפיד הוא עד. בנימין נתניהו הוא חשוד. והחשדות נגדו, בסיכום החקירה, כבדים מאוד.

* מסע הדה-לגיטימציה – מסע הדה-לגיטימציה שנתניהו הוביל במשך חודשים רבים נגד המשטרה, יועד כל כולו לערב הזה. לכך שתהיה תשתית הראיות של החקירה אשר תהיה, הציבור יראה את המשטרה כמאפיה הפועלת להפלת נתניהו. ויש רבים שאכן שטיפת המוח הזו שיכנעה אותם. השאלה היא איזה חלק מן הציבור אכן הושפע מכך. אני מאמין, שגם רבים ממצביעי הליכוד ותומכיו, מבינים שכל המסע הזה הוא שקר גס. 

* שמאל ימין שמאל – ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהייתי יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעיתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67'. המפד"ל, שעד עידן בנט היתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן, ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה. מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות.

עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו.

על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי.

לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מר"צניק.

וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* הרשיע את עצמו – דוד ביטן שוב שתק בחקירתו. זכות השתיקה היא זכות הניתנת לעבריינים לא להפליל את עצמם. מי שמשתמש בה, הוא עבריין, שאם ידבר – יפליל את עצמו. עבריין יכול לצאת זכאי בזכות השתיקה, ומערכת החוק לוקחת את זה בחשבון. יכול להיות שגם ביטן יהיה זכאי מבחינה פלילית משפטית. אבל מבחינה ציבורית, מוסרית – הוא אשם. הוא הרשיע את עצמו. בכך שבחר בזכות השתיקה, הוא למעשה הודה באשמתו. הוא אינו ראוי עוד להיות נבחר ציבור. ביום שבו בחר לשתוק, היה עליו להתפטר מן הכנסת, לפרוש לצמיתות מהחיים הציבוריים, ורק אז לדאוג לעצמו כמו אחרון העבריינים.

* תקדים בלומנטל – בכל פעם שאני קורא להתפטרותו של ביטן בגין שתיקתו, על מנת ליצור נורמה שבה איש ציבור, המחויב לציבור, לא ינהג כאחרון העבריינים כדי לגונן על עורו, מיד אני מקבל תגובות בנוסח: אבל בוז'י. נכון, הרצוג שמר על זכות השתיקה והקריירה הפוליטית שלו נסקה. זו תקלה חמורה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. לכן, לאורך שנים רבות אני יוצא נגד הקריירה הפוליטית שלו, בשל שמירתו על זכות השתיקה.

הבעייה היא, שמעלים את תקדים הרצוג, כדי לגונן על ביטן. המסר הוא שהנה יש כבר תקדים, אז נהדר, ביטן יכול לנהוג על פי התקדים, לשתוק בחקירות על החשדות הפליליים הכבדים שעליהם הוא נחקר, ולהמשיך בקריירה הפוליטית שלו כאילו דבר לא קרה. וכנ"ל הביטן/הרצוג הבא. לא הגיעה השעה לשים קץ לנורמה הפסולה הזאת?

וגם לכך יש תקדים. תקדים נעמי בלומנטל. בלומנטל פוטרה מתפקיד סגנית שר, כיוון ששתקה בחקירה. זה תקדים ראוי ליצירת נורמה ציבורית. זה התקדים שיש לנפנף בו, ולא תקדים הרצוג.

* ציבור לא פופוליסטי – כתבתי מאמר ל"שישי בגולן" ול"חדשות בן עזר", שכותרתו היא תמצית המסר שלו: "פולין אינה אשמה בשואה". במאמר, יצאתי נגד הקונצנזוס מקיר לקיר, מבנט ועד טיבי, שגינו את חוק השואה הפולני והציגו אותו כחוק הכחשת השואה, וביקרתי את נתניהו שחולל משבר ביחסים בין המדינות על רקע זה.

כדרכי, פירסמתי את המאמר גם בפייסבוק, בבלוג שלי ובקבוצות ווטסאפ. קודם לכן, לבשתי שכפ"ץ, חבשתי קסדה וירדתי למדרון אחורי, לקראת מטח הבליסטראות הצפוי.

להפתעתי, לא היתה ולו תגובה שלילית אחת. נהפוך הוא, היו רק תגובות של הסכמה.

למדתי, שלפחות בנושא הזה, הציבור פחות פופוליסט מנבחריו.

* עיין ערך פרס ישראל – דוד גרוסמן הוא סופר נפלא, אני אוהב מאוד את ספריו והוא בהחלט ראוי בעיניי לפרס ישראל לספרות. אך איני מרוצה מהבחירה.

כפי שכתבתי פעמים אחדות, אני בעד הענקת הפרס לסמי מיכאל. מיכאל הוא סופר נפלא, לא פחות מדוד גרוסמן, ראוי בהחלט לפרס ישראל והוא בן 92. הגיל הוא משמעותי. השעון מתקתק.

אין בדברים אלה כל הסתייגות מעצם היותו של גרוסמן ראוי לפרס. אני אוהב מאוד את ספריו, ומכולם אהוב עליי "עיין ערך אהבה", שהוא יצירת מופת גאונית, לא פחות. גם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה" נהדרים. אני אוהב גם את כתיבתו לילדים, וילדיי גדלו על ספריו.

נכון, דעותיו הפוליטיות רחוקות משלי, אז מה? הן רחוקות יותר מעמדותיו של בנט, ואני שמח שהדבר לא פגע בבחירה. סמי מיכאל, שבמועמדותו אני תומך, רחוק ממני בדעותיו אף יותר מגרוסמן.

איני רואה בסופרים, גדולים ככל שיהיו, בני סמכא בפוליטיקה, ואני מכבד אותם כאשר הם מגייסים את כושר הביטוי שלהם כדי לקדם את עמדותיהם, גם כשאלו שונות משלי. אולם מבחנם הוא בראש ובראשונה – יצירתם.

* אין לכפות על רוה"מ – לחקיקת חוק הגולן – החוק שסיפח את הגולן לריבונות ישראל (1981) קדם מאבק ארצי, בהובלת ועד יישובי הגולן, שנמשך שנתיים וחצי, תחת הכותרות: "אסור לאבד את הצפון" ו"הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". עיקר המאבק היה החתמת מאות אלפי אזרחים על עצומת ענק (בימים שבהם חתימה על עצומות לא היתה בפייסבוק, אלא עם עט על נייר, כלומר צריך היה להגיע פיזית למאות אלפי החותמים). כמובן שסביב העצומה היו אינספור מבצעי החתמה, אסיפות הסברה ופעילויות תקשורתיות. במקביל, היתה פעילות פרלמנטרית ענפה ואינטנסיבית, בהובלת שדולת הגולן בכנסת בראשות ח"כ אברהם כץ עוז (המערך), שביטאה רוב גדול בעד החוק.

המאבק הזה העלה לסדר היום הציבורי והפרלמנטרי את הצורך בחוק, ואף יצר תשתית משפטית של הצעת חוק. בלי המאבק הזה, בגין לא היה יוזם את החוק, לא היה מעלה אותו והגולן לא היה מסופח.

אבל זה רק צד אחד של המשוואה. הצד השני, הוא שאלמלא בגין החליט, בעיתוי שראה לנכון, שזה הצעד הנכון והחשוב לישראל, כל המאבק שניהלנו לא היה מניב את הפרי המיוחל. צעד מדיני כה מרחיק לכת כמו סיפוח שטחים לריבונות המדינה, אינו יכול להיכפות על ראש ממשלה, ולא להיעשות ללא רצונו.

הדברים נכונים גם היום, בסוגיית הצעות הסיפוח ביו"ש. תומכי החוק צודקים כאשר הם מעלים אותו ומעוררים דעת קהל לתמיכה בו. הם פועלים נכון כאשר הם יוצרים תשתית, שתאפשר לראש הממשלה, אם ירצה בכך, לקבל את ההחלטה. אבל אל להם לנסות לכפות את החוק על נתניהו – לא באמצעות החלטה בוועדת השרים לחקיקה ולא בכל דרך אחרת. זה לא יכול לעבוד, כי כך אין מנהלים מדינה.

במהלך המאבק למען סיפוח הגולן, העלתה סיעת "התחיה" הצעת חוק הגולן בכנסת. ועד יישובי הגולן התנגד למהלך, ניסה לשכנע אותם לא לעשות כן, בטענה שהמהלך עלול להזיק למאבק. הם התעקשו, והצעת החוק נפלה ברוב גדול, ועלולה היתה להפיל את הרעיון כולו.

* במלוא הכבוד הראוי – על רקע המתיחות בגבול סוריה, כדאי להציץ במסמך המתאר את גישתה של סוריה לשלום הנכסף עם ישראל. מדובר במברק שנכתב לפני 100 שנה ו-3 חודשים, בידי הוועד הסורי של מצרים לשר החוץ הבריטי הלורד בלפור, ב-14 בנובמבר 1917.

"ביחס לפרסום האחרון של ההצהרה שנתן הוד מעלתך ללורד רוטשילד בעניין היהודים בפלשתינה, אנו מרשים לעצמנו, במלוא הכבוד הראוי, להסב את שימת לבו של הוד מעלתך לעובדה שפלשתינה היא חלק חיוני של סוריה – כשם שהלב הוא איבר חיוני בגוף – ואיננו מקבלים הפרדה מדינית או סוציולוגית ביניהן."

* הלוחם בפשיזם – רוגל אלפר הוא לוחם ידוע בפשיזם. אין פשקוויל שלו, שבו אין הוא מגדיר את ישראל כמדינה פשיסטית, את הממשלה כמשטר פשיסטי, את העם כעם פשיסטי, את התקשורת כתקשורת פשיסטית וכן הלאה. הוא, כמובן, אנטי פשיסט.

במה מתבטא אנטי פשיזם? בין השאר במלחמה על חופש העיתונות.

בפשקוויל שפירסם היום [14.2] בשוקניה, קרא האנטי פשיסט הידוע לשלול את תעודת העיתונאי של אטילה שומפלבי מ-ynet. הוא לא בא לו בטוב, שומפלבי. אמנם שומפלבי הוא עיתונאי מוערך מאוד ועתיר הישגים, אבל הוא, לא עלינו, פטריוט. ולכן, יש לשלול את תעודת העיתונאי שלו.

אילו, חלילה, אנשים מהסביבה האידיאולוגית של האנטי פשיסט הידוע יתפסו פעם את השלטון, יהיו כאן מחנות ריכוז והוצאות להורג המוניות. יהיה זה גן עדן אנטי פשיסטי, כמו גן העדן האנטי פשיסטי של סטלין.

ולמרות הכל, איני בעד שלילת תעודת העיתונאי של אלפר.

* אנטיפט – אם יש אנשים שבאמת, אבל באמת, מצליחים להרגיז אותי; לא סתם להרגיז אותי – להרתיח אותי, הם אלה שאינם משיבים לווטסאפים, לסמסים או לא מחזירים טלפונים. יש להם "אידיאולוגיה": "אני לא אוהב את המרוץ המטורף הזה. שהכל חייב להיות מיידי... בלה בלה בלה."

אבל בחוויה שלי, אין הבדל בינם, לבין אדם שאשב איתו לשיחה, אשאל אותו שאלה, והוא יתעלם, יתחיל לשרוק להנאתו או לבהות בתקרה. או אדם שאומר לו שלום והוא לא יענה לי "כי הוא לא אוהב את המרוץ וכו'." אני רואה בכך התנהגות אנטי חברתית, אנטיפטית.

* ביד הלשון: נערן – פעמים אחדות עסקתי בפינה זו, ביישובים ששמם שנוי במחלוקת, או היה שנוי במחלוקת, בין היישוב וועדת השמות הממשלתית.

יישוב כזה הוא קיבוץ נערן בבקעת הירדן. 47 שנים לאחר הקמת היאחזות הנח"ל ו-41 שנים לאחר אִזְרוּחָהּ והפיכתה לקיבוץ, דבקה ועדת השמות בסירובה לאשר את השם נערן, ושמו הרשמי של היישוב הוא נירן.

מעולם לא שמעתי מישהו המכנה את הקיבוץ נירן. השם הזה קיים רק בפרסומים ממשלתיים רשמיים. הוא מופיע גם על שלטי הכוונה חדשים, בשעות הספורות שבין הצבתם לשינויים המידי בידי חברי הקיבוץ. עם כל הכבוד וההערכה הרבים שלי לוועדת השמות הממשלתית ולמפעלה המונומנטלי, דומני שהתעקשותה מיותרת.

מקור השם של היישוב הוא העיר המקראית, שהמשיכה להתקיים גם בתקופת המשנה והתלמוד – נַעֲרָן, ששרידיה ובהם בית הכנסת העתיק שלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות מצפון ליריחו, באזור מנזר קרנטל.

אך טבעי, שמחדשי ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן לאחר מלחמת ששת הימים, רצו לשמר ולחדש את שמו של יישוב יהודי עתיק באזור. אלא שיישוב הקבע הוקם צפונה מאתר ההיאחזות, והוא ממוקם 8 ק"מ צפונה לעיר המקורית, ועל פי כללי ועדת השמות הממשלתית, זהו מרחק גדול מדי, מכדי לקרוא ליישוב על שם יישוב עתיק. למיטב הכרתי, ראוי שהוועדה תתגמש.

קיבוץ נערן חווה בראשית שנות ה-90 משבר קשה, שהביא לנטישת מרבית חבריו. מאז שנת 1999 הוא קיבוץ מחנכים משימתי של תנועת "המחנות העולים".

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

הגורל "הטוב"

על ספרו של יואל נץ "שורשים חשופים"

הקיבוץ המאוחד 2018, 84 עמ'

המשוררים העבריים משני המרכזים העיקריים – וארשה ואודסה – חלמו ללכת בדרכיהם של פושקין הרוסי ואדם מיצקביץ' הפולני, ולחבר שיר עלילה גדול, מעין אפוס מודרני שיהוה עבור הקוראים מקור השראה, משהו הדומה לאגדת קדומים חרוזה ושקולה שמרטיטה לבבות.

גדולי המשוררים שלנו שאפו, ניסו את כוחם – אבל לרמה ולהיקף של שני המורים הנ"ל – איש מהם לא הגיע.

ניסיון מוצלח למדיי  קרה דווקא בדור שלנו, ברומן בחרוזים של מאיה ערד (כלתו של יואל נץ) "מקום אחר ועיר זרה" – הספר המכיל 190 עמודים בנוי כולו בסונטות פושקיניות לכל כלליהן ודקדוקיהן, מפעל ספרותי אדיר שעורר את התפעלותי (ראו רשימתי "פשוט נפלא!", "חדשות בן עזר", גיליון 966, 4.8.2014). זה היה מאוד מפליא אותי אם יואל נץ, שתירגם את "יבגני אונגין" ואת שאר יצירתו הקנונית של פושקין (יואל נץ הוא פוליגלוט, מתרגם מרוסית, פולנית ואנגלית, אבל, כפי שיתברר להלן – הוא שולט בשפות נוספות), לא ינסה את כוחו בכתיבת שיר עלילה רחב יריעה, ואמנם ניסיון כזה בא לידי מימוש בספר שלפנינו.

"התירוץ" לכתיבת שיר העלילה שלפנינו היה פנייתה של נכדתו לשמוע מהסבא סיפור שורשים – דרישה מקובלת במוסדות החינוך שלנו, המאלצת אנשים מבוגרים לאמץ את זיכרונם ולאפשר לצעירים למלא משימה שהוטלה עליהם על ידי המורים. אני מודה שכמעט מיד הפניתי מבטי אל הצד הפרוסודי –  ובכן, שיר העלילה של יואל נץ כתוב בצורה פיוטית מאוד, אבל הוא מחורז ושקול באורח המקובל רק בחלקי "המבואות", ואילו העלילה עצמה כתובה בשורות מדורגות, כשחדי עין מבחינים שהמדרגות השמאליות חורזות. אני מודה שלא שמתי לב לכך בקריאה הראשונה. אנו פוגשים כאן שיר עלילה המגיש זיכרונות בצורה התמציתית ביותר, ואת זאת רק השירה מאפשרת.

"שורשים חשופים" מגולל מגילה מרטיטת לב של ילד-נער יהודי שאיתרע מזלו להיוולד ולגדול בתקופה המבהילה ביותר שידעה האנושות – לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. אשתדל להביא כאן בתמצית את תוכן שיר העלילה:

עם פלישת הגרמנים לפולין, ב-1.9.1939, בורחת המשפחה מזרחה, לפולין שתחת שלטון סובייטי. זמן מה שרדו ברווחה מסוימת (האב והדוד עסקו בצילום – לימים מקצועו של יואל נץ עצמו), אבל, למרות שהגרמנים התחייבו בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ (23.8.1939) לא לתקוף את ברית המועצות למשך עשר שנים, הם פלשו לברית המועצות במבצע ברברוסה ב-22.1.1941.

המשפחה שוב נודדת, ושני הגברים, האב והדוד מיאטק, מגויסים לצבא האדום. המשפחה נוסעת ברכבות ובספינה על הוולגה, ומגיעה לאסטרחאן, משם לטשקנט, ומשם לאנדיז'ן שבאוזבקיסטן. התנאים מזעזעים: שלוש-עשרה נפשות בחדר, גוועים ממש מרעב, ושותים מים מתעלות מזוהמות. יורה (הוא יואל) חולה בעיניו ובאוזניו, ובין הפליטים, רבים נפטרים מדיזנטריה ומטיפוס. המשפחה נאלצת למכור בגדים כדי להשיג אוכל נפש. המצב משתפר מעט, כשהאב והדוד המגויסים שולחים כסף שהם משתכרים מעבודה צדדית (לא חוקית, כי הרי הם חיילים) כצלמים. מדברים על החלום לעלות לפלסטינה, ויורה הקטן חושש שמא שם יצטרכו להתאסלם, והנשים ייאלצו לעטות רעלה, כמו הנשים המוסלמיות באוזבקיסטן, שהרי סיפרו לו שגם פלסטינה נמצאת באסיה...

בהגיעם לעיר ארזמס יורה הקטן כמהָ ללמוד בבית הספר, אך זה נבצר ממנו עד גיל שמונה, אבל הוא כבר יודע לקרוא וגומע ספרים מעבר למה שהספרייה מוכנה להשאיל לו. כשהוא מתקבל לבסוף ללימודים, הוא נתקל באנטישמיות של שאר התלמידים, בעיקר בדרך הביתה, כאשר עינה של המורה אינה מסוגלת להשגיח. אימו של יואל משקיעה הרבה מאמץ בתנאים הקשים בהם נמצאה המשפחה כדי להקנות השכלה לילדיה (ללושיה הגדולה וליואל האמצעי. יוסי שנולד לאחר הבריחה מפולין, עדיין תינוק). היא שוכרת מורה לכינור עבור יואל, מורה המלמד תמורת קערת מרק שהאם חוסכת מעצמה. אבא חוזר מגולג (משום העיסוק הבלתי חוקי בצילום כשהוא עדיין במדים של הצבא האדום). שני אחיה הצעירים של האם גוססים במחנה העבודה, והאם מצליחה לשחרר אותם בשוחד (שעון זהב).

שוב יוצאים לנדודים של שבועות ברכבות, הפעם מערבה. כשפולין משתחררת, הם מקווים לחזור לדירתם שבווארשה, אבל אז מסתבר שלא יוכלו לעשות כן, בטענה שלא שילמו שכירות במשך שש שנים... המשפחה מצטרפת לתוכנית "תנועת הבריחה", אבל בינתיים יואל לומד בבית ספר פולני (מתפעל מהסופר הנריק סינקביץ'), לאחר שהתרגל לרוסית בבית הספר באוזבקיסטן. המשפחה מגיעה לאולשטין, ולאחר כמחצית השנה הם עוברים למחנה עקורים בו הם שוהים שנתיים. הם "גונבים" גבולות (צ'כיה, אוסטריה), ומגיעים למחנה הממוקם במבנה של מנזר בשם אטל. כאן מדברים עברית, אבל אימא, האמונה על השכלתם של ילדיה, שוכרת סטודנט גרמני אשר ילמד את לושיה ואת יואל אלגברה והנדסה, וכך, בנוסף לרוסית ולפולנית, יואל רוכש גם עברית, גרמנית ויידיש. שוב אימא היא זאת ששולחת את לושיה ויואל למינכן ללמוד בגימנסיה עברית. מגרמניה נוסעת המשפחה למרסיי שבדרום צרפת, ומשם לארץ-ישראל, ישר אל תוך מלחמת השחרור, כשליואל מלאו שלוש-עשרה שנה.

אני מודה שציפיתי באפילוג למעין שיחת סיכום בין הסב לנכדתו, ואולי לעוד שאלות מצד הנכדה, אך במקום זה ב"סוף דבר" (עמ' 67 ואילך) המחבר מביא סקירה של חברי הנעורים שלו שהפכו לחברים לחיים. הוא מתאר את אישיותם, קורותיהם מימי השובבות ועד הזקנה, כשמדי פעם מישהו מהם שוכל בן יקר במערכות ישראל, וכשחברים אהובים הולכים לעולמם.

הספר מתאר באורח פיוטי את גורלו "הטוב" של ילד שבמזל הוריו החליטו ברגע האחרון לברוח מזרחה מהפלישה הגרמנית לפולין. הוא נדון משום כך לחיי נדודים בחבלי ארץ נרחבים לאורכם של אלפי קילומטרים, למפגש עם האנטישמיות, הרעב, המגיפות והמוות של אנשים יקרים – אבל בסופו של דבר – הוא זוכה בחיים ובגאולה בארץ ישראל. מי שחשש לברוח, חשש מנדודים ומפליטות, ונשאר במקום הנורא ההוא, נדון לגורל הרבה יותר אכזר. (עמ' 5).

משה גרנות

* * *

יואל נץ

הקטע הפותח בספרי החדש "שורשים חשופים":

שָׁרָשִׁים

נֶכְדָּתִי-לִי נִגְּשָׁה אֶל כִּסְּאִי מְצֻיֶּדֶת בְּעֵט וּבְמַחְבֶּרֶת

וְאָמְרָה: "מוֹרָתֵנוּ בִּקְּשָׁה שֶׁנִּכְתֹּב סִפּוּרֵי שָׁרָשִׁים".

"בּוֹאִי שְׁבִי, יַלְדָּתִי. אַדְרַבָּא, אֲסַפֵּר לָךְ עַד רֶדֶת הָעֶרֶב,

מִנִּבְכֵי זִכְרוֹנוֹת הֶעָבָר שֶׁנּוֹתְרוּ עוֹד שְׁמוּרִים בְּרֹאשִׁי.

סָבִים-רַבִּים שֶׁלָּךְ (הֵם אִמִּי וְאָבִי), שֶׁהִכַּרְתְּ מִתְּמוּנוֹת,

הֶעֱנִיקוּ יַלְדוּת מְאֻשֶּׁרֶת גַּם לִי, גַּם לְלוּשְׁיָה בְּוַרְשָׁה,

עַד שֶׁפֶּתַע חָשְׁרוּ הַשָּׁמַיִם בְּבֹקֶר אֶחָד לֹא עָבֹת,

וּבָרַחְנוּ עַד קְצֵה הָעוֹלָם – שָׁם מַפְחִיד, וְעָצוּב שָׁם, וּמַר שָׁם...

אַךְ נַתְחִיל בְּחִשּׂוּף שָׁרָשִׁים עִם רֵאשִׁית הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים - - -"

וּמֵאָז לְאָרְכָּם שֶׁל מִסְפָּר עֲרָבִים מְגוֹלֵל בְּאָזְנֶיהָ

סִפּוּרֵי שֹׁרָשִׁים. נֶכְדָתִי מֵטִיבָה לְהַקְשִׁיב וּלְהַפְנִים

חִבּוּרָהּ מִשְׁתַּבֵּחַ, הוֹלֵךְ הֵקֶפוֹ מִתְעַצֵּם וְטוֹפֵחַ.

שֹׁרָשִׁים מָה הֵם?

נֶכְדָתִי הִתְפַּנְּתָה מִמַּרְבִּית עִסוּקֵיהַ,

יָשְׁבָה מוּל הַסַּבָּא, דְּרוּכָה לְהַקְשִׁיב.

"קְצָת נִסְטֶה נָא הַפַּעַם, יַלְדָּה, וּנְשׂוֹחֵחַ

בַּמֶּה עַסְקִינָן כְּשֶׁאוֹמְרִים: 'שֹׁרָשִׁים'.

בְּקָרוֹב אַתְּ יוֹצֵאת לְמַסָּע עִם מְשַׁלַּחַת,

לַחֲקֹר מוֹרָאוֹת הֶעָבָר הָאַכְזָר.

שָׁם תִּהְיוּ שֻׁתָּפִים לְבֻלְמוֹס וּלְקַדַּחַת

לַחֲשֹׂף וּלְגַלּוֹת שֹׁרָשִׁים בְּנֵכָר.

תִּתְרַפְּסוּ בִּשְׁקִיקָה עַל כָּל בְּדָל יְדִיעָה, בָּהּ

חָבוּי מַעֲנֶה אֶפְשָׁרִי לְחִידָה;

תִּמְצְאוּ אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל בֵּית סַבָּא-רַבָּא...

אַךְ הָאֵלֶּה, אָמְנָם, שֹׁרָשִׁים הֵם, יַלְדָּה?

בְּטָעוּת, שֶׁהִיא כֹּה נָפוֹצָה, לְכוּדָה אַתְּ!

שֹׁרָשִׁים אֵין לִמְצֹא בְּנֵכָר, יָלַדְתִּי!

שֹׁרָשֵינוּ הֵם כָּאן – וְיַפְנִים כָּל בָּר-דַּעַת –

מִנִּי אָז הִתְנַחֲלוּת שְׁנֵים עָשָׂר הַשְּׁבָטִים.

וְלֵית מַאן דְּפַלִּיג – צְפוּנוֹתֵינוּ לַחֲקֹר יֵשׁ:

הֵן תּוֹלְדוֹת אֲבוֹתֵינוּ מִטּוֹב וְעַד רַע,

אַךְ – גַּם חֹטֶר אֲשֶׁר מִשְׂתָּרֵג מִן הַשֹּׁרֶשׁ

בִּשְׁלוּחוֹת אֲרֻכּוֹת אֶל אַרְצוֹת הַפְּזוּרָה.

גַּם אוֹהֵב פְּזוּרָתוֹ וְשָׁבוּי בִּקְסָמֵיהַ,

בְּאַחַד הַיָּמִים אֶל הַשֹּׁרֶשׁ יַחֲזֹר.

אֵין כָּמוֹנִי זוֹכֵר עוֹד, מֵבִין וְיוֹדֵעַ – 

מָה קָשֶׁה מִשָּׁרְשֵׁי הַיַּלְדוּת לַעֲקֹר.

מַבָּטִי מְרַחֵף עַד הָאֹפֶק, סוֹרֵק אֶת הַיָּם הִגָּלִי.

לְיָדִי יִשּׁוּבָה, מַקְשִׁיבָה הַנֶּכְדָּה הַמְּתוּקָה שֶׁלִּי, גִילְיָה.

אַף מִלָּה לֹא תֹּאבַד מִדְּבָרַי: הִיא כָּעֵת יְכוֹלָה לְהָכִיל יָם 

שֶׁל מִלִּים שֶׁאֹמַר – בְּמַכְשִׁיר, הַיּוֹדֵעַ לִרְשֹׁם אֵת קוֹלִי.

זֶה עַתָּה הִיא חָזְרָה עֲצוּבָה מִמַּסָּע לְפוֹלִין מְזַוֵּעַ,

וְכָעֵת, לְקוֹרוֹת מִשְׁפַּחְתָּהּ לְהוּטה הִיא לָשׁוּב וּלְהַקְשִׁיב.

הַיַּלְדָּה הִתְבַּגְּרָה בְּאַחַת; עַגְמִימוּת וּרְצִינוּת בְּעֵינֶיהָ... 

מִזֶּה זְמַן שֶׁכַּתָּבָה וּמָסְרָה לְמוֹרָה "עֲבוֹדַת שֹׁרָשִׁים".

"הַמּוֹרָה הִתְרַשְּׁמָה מִקוֹרוֹת יְמֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַמֻּרְחֶבֶת:

 'הַבְּיַחַד', אָמְרָה 'בִּתְנָאִים-לֹא-תְּנָאִים מְרַגֵּשׁ וּמַרְטִיט.

סָבִים-רַבִּים שֶׁלָּךְ חָבְרוּ יַחַד לְעֵת הָאָסוֹן וְהַשֶּׁבֶר,

וּלְבַסּוֹף הֵם נִצְּלוּ מִן הַתֹּפֶת בִּזְכוּת דְּאָגָה הֲדָדִית'.

וְאַחֲרֵי הַמַּסָּע לְפּוֹלַנְיָה לָמַדְתִּי פֶּרֶק וְלֶקַח,

כִּי סִבְלָם שֶׁל כָּל מִי שֶׁנּוֹתְרוּ בְּפוֹלִין, אָכֵן, לֹא יְשׁוּעַר.

גַּם הִפְנַמְתִּי הֵיטֵב אֶת אֵימֵי מַחֲנוֹת הָרִכּוּז, אֶת הָרֶקַע...

אַךְ סַפֵּר אֶת שֶׁחַשְׁתָּ כְּיֶלֶד, אַתָּה, בִּימֵי הַשּׁוֹאָה!"

מכאן ואילך מתוארות בספר תלאות הפליטות באוזבקיסטן, ברוסיה, בפולין המשוחררת, בבריחה, במחנות העקורים ובעליה ארצה.

יואל נץ

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק י"ז. המשטרה בעקבותיי

יצאתי מכפר ארמדה אשר במדינת מישיגן ופניתי אל דרך המובילה למדינת אינדיאנה, כדי להגיע משם לשיקגו. אינדיאנים לא פגשתי באינדיאנה לעומת זאת, הבחנתי במכונית משטרה העוקבת אחרי ולא מרפה. החלטתי לעצור בהצטלבות הבאה, גם כדי לתת למשטרה לעבור אותי וגם כדי להסתכל במפה ולבדוק אם אני לא תועה בדרך.

אשר יגורתי באני. ברגע שעצרתי, עצרה גם מכונית המשטרה ושוטר גבה קומה וחמור פנים יצא ממנה וניגש אלי בצעדי קפיצה מזורזים.

"אתה מישראל?" – שאל אותי בלי לבקש קודם את הניירות.

"כן." – הודיתי באשמה בלי לדעת במה אני נאשם.

"ואתה בא עכשיו מהבית של סם ורוזה גלטנר?"

"כן." – הודיתי כשאני מתכונן להישבע שאת ארגז האפרסקים שנמצא אצלי בקבינה, קיבלתי מהם במתנה בלי שביקשתי.

השוטר לא המתין לדברי ההסבר שלי, ובלי לאבד זמן הוציא מכשיר אלחוט מנרתיק הצמוד לחגורתו, והודיע למי שהודיע שיבוא להצטלבות של כביש 22 כי הוא תפס אותי.

המחשבה הראשונה שלי היתה  שמישהו בסביבה נרצח והם חושדים בי. מי כמוני ידע שמדובר בטעות, אבל לא חסרים מקרים שבהם הטעות התגלתה אחרי שהחף מפשע כבר התנדנד על חבל התלייה.

האמת היא שהייתי די מבולבל, רק אתמול זכיתי באחת החוויות הנחמדות של המסע, בביתו של סם גלטנר, אחרי שיום לפניו  חוויתי חוויה די מאכזבת בביתו של סם אחר, סם בראודו. תליתי עיניים בשוטר הגבוה וחיכיתי שישאל אותי שאלות, אך הוא עיין בפנקס שהיה בידו ושכח ממני. חלפו כחמש דקות עד שאוזני קלטו קול מטרטר של אופנוע כבד המגיע מאחור ועוצר בחריקה. הפניתי את ראשי וראיתי שוטר גוץ עם הבעה זועמת מתקרב אלינו. בידו הבחנתי שהוא מחזיק משהו שחור, שברגע הראשון נראה לי כמו אקדח.

כאן, כמו בכל ספרי המתח, אני חייב לעשות אתנחתא ולספר על מה שקדם לאותו בוקר מפחיד בהצטלבות של כביש 22. 

הכל התחיל מזה שראיתי ברשימת האיכרים שלי שבמדינת מישיגן בכפר הנושא את השם ארמדה, יש עוד חווה חקלאית ששלחתי אליה את גלוית קוטפת התפוזים שלי. אם לא הייתי שולח את הגלויה, הייתי אומר שדי לי באיכר אחד במישיגן, אך  שוב עמד מול עיניי שמה הטוב של מדינת ישראל והחלטתי שאני אבוא, ומיד בהתחלה אודיע שמחכים לי בשיקאגו ואני לא יכול להישאר הרבה זמן. מי שחיכו לי בשיקגו היו המכתבים מהוריי ומנאווה שעקבו אחרי נסיעתי באופן צמוד, הודות למכתבים שלי, שבהם יִדעתי אותם מה תהיה תחנתי הבאה. הכתובת החדשה ששלחתי להם היתה של שירלי, אחותה של ליי מוושינגטון, שהזמינה אותי לישון אצלה ללא כל היסוסים ואני הבנתי שיש לה דירה גדולה והיא בטח לבד.

הכפר ארמדה הפתיע אותי לטובה. בניגוד לכפר האיכרים הקודם שבתיו היו צריפים, היה זה כפר שהזכיר לי את סביון שלנו, עם מדשאות ירוקות ומירווחים  גדולים בין הבתים. תיבת הדואר שניצבה בכניסה לווילה שאליה הגעתי נשאה את השם: רוזה וסם גלטנר.

החניתי את הרמבלר לצד גדר חיה של פרחים אדומים הדומים לפרחי היביסקוס, רק יותר קטנים. הגעתי לשער הגדר ועוד לפני שלחצתי על הכפתור השחור, הבחנתי מעל לשער  בזוג זקנים העומדים על המפתן ומחכים לי.

מסתבר שמחלון הסלון הם הבחינו במכונית שלי ויצאו לקבל את פניי. נפגשנו באמצע הדרך של שביל הכניסה. לחצנו ידיים ובטרם  שהספקתי להגיד שאני רק עובר כאן ועצרתי בדרך, התחיל המארח שלי להגיד לי שרק אתמול הגיעה הגלויה שלי והם לא ישנו כל הלילה, כי עוד אף פעם לא בא אליהם אורח מארץ ישראל. יכול להיות שהוא היה ממשיך לדבר, אבל אשתו, שהיתה יותר מעשית ממנו, קטעה אותו ואמרה שייתן לי קודם להיכנס הביתה וללכת לטואלט לרחוץ את הפנים. היא כבר הולכת להכין את הקפה, והעוגה כבר על השולחן.

לא ציפיתי לקבלת פנים כזאת חמה כבר בכניסה, וחשבתי שאולי נפלה איזו טעות והם מחכים לשליח נכבד שמדינת ישראל שלחה להם והם רואים בי את הנציג. השתדלתי לא לדבר הרבה שלא יגלו את בורותי בשפה השקספירית ונתתי להם להוביל אותי בכבוד הנדרש אל  חדר השירותים. בדרך חצינו את הסלון הכפרי, שהפתיע אותי בגודלו ובשפע רהיטי העץ העתיקים שמילאו אותו. רצפת הסלון היתה מכוסה כמעט כולה בשטיחים פרסיים מרהיבים ביופיים, עד כי היה לי חבל לדרוך עליהם בסנדלי המרופטים. הכיסאות וספות-הישיבה היו מרופדים בבד קטיפה סגול כהה שבטח היה מוציא להלן של חצקל את העיניים ולא היתה מרשה לאיש לשבת עליהן.

כשיצאתי אחר כך מהשירותים המבריקים, נבהלתי לרגע למראה ראשו של אייל עטור קרניים מסתעפות שהיה תלוי על הקיר מולי, ולצדו עור נמר חברבורות הצמוד לקיר, כשהוא פוער את פיו וחושף לעבר האייל מערכת שיניים מפחידות.

בעל הבית סם גלטנר כבר היה ישוב על ספה מרופדת לצידו של שולחן אובלי קצר-רגליים,  והזמין אותי לשבת לידו. רוזה בעלת הבית התנצלה שהעוזרת שלה הלכה לנוח, ולא נעים לה להטריח אותה, לכן היא עצמה רצה אל המקרר ואל התנור הלוך וחזור והוציאה מהם מיני מאפה, נתחי בשר ופירות ולא נתנה לי או לבעלה לקום מהשולחן ולעזור לה. הבעל כמעט לא אכל, אך לעומת זאת לא חדל מלקרב אליי צלחות ולהאיץ בי לטעום מכל דבר, תוך כדי הרעפת דברי תודה, על שבאתי לבקרם ולגאול אותם משיממון הגויים המקיפים אותם.

"בשבת היו אצלנו הנכדים והילדים." אמר, "השאירו המון אוכל." ואם אני לא הייתי בא הוא היה צריך לאכול את הכול בעצמו במשך שבוע שלם, כי אצלם אוכל לא זורקים.

גרמתי קורת רוח לבעלת הבית כאשר גמרתי את כל מה שהוגש לי ואחר כך התבקשתי ללכת עם  בעלה, כדי שיראה לי את החדר שבו אתגורר. ניסיתי למנוע זאת ואמרתי שאני רגיל לישון ברמבלר, אך הם לא רצו לשמוע.

"אורח שבא אלינו לא ישן בחוץ." אמרה לי רוזה.

החדר שהראו לי היה דירה של שלושה חדרים, שבה גרים הילדים שלהם כשהם מגיעים לביקור בחגים. סם רצה לקחת אותי ולהראות לי את מטע האפרסקים שלו, אבל רוזה אמרה שהעצים לא יברחו ומוטב שייתן לי קודם להתקלח ולישון את שנת הצהריים.

הצעתה התקבלה מאוד על דעתי, אבל לפני שעזבו אותי לנפשי היא ביקשה שאתן לה את כל הבגדים המלוכלכים שלי. כשראתה אותי מוציא מהמזוודה רק חלק מהבגדים, שאלה מה עם השאר? אמרתי שהם נקיים. היא לא האמינה לי והוציאה גם את האחרים ואמרה לי להוריד גם את כל מה שאני לובש. כשניסיתי להתנגד הראתה לי שיש בידיה מכנסי התעמלות וגופיה, שלפי הגודל היו  כנראה של בעלה. ביקשה ממני להיכנס למקלחת ולזרוק לה את כל מה שאני לובש. נשמעתי לה כמו ילד טוב, ולפני שסגרתי את הדלת הזכירה לי שיש בברזים מים חמים וליד האמבט יש שמפו וקצף אמבטיה לשימושי. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שעשיתי אמבטיה עם קצף כמו בסרטים, והצטערתי שאני לא יכול לצלם את עצמי ולשלוח את התמונה הביתה.

כשהתעוררתי אחרי כשעתיים ראיתי מהחלון את הרמבלר שלי חונה בחצר הבית כשפועל באוברול כחול, עומד ושוטף אותו  בעזרת צינור גומי ומטלית צהובה. רציתי לרדת למנוע ממנו את הטרחה, או לפחות לעזור לו, אבל לא ידעתי איפה הסנדלים שלי. ברגע זה נשמעה נקישה בדלת, ואל החדר נכנסה הגברת רוזה ועמה בחורה  כהת עור, מחזיקה בידיה את סנדלי כשהם מבריקים ונראים כחדשים. רוזה עצמה נשאה את מכנסי הנסיעה שלי על מתלה בגדים כשהם מגוהצים ועליהם התחתונים והגופייה שלי, שאף פעם לא היו כל כך לבנים.

"את הבגדים האחרים." אמרה לי, "יביאו לך תכף, כי עדיין מגהצים אותם."

אחרי כרבע שעה, כשגמרתי להתלבש ולהסתרק מול הראי, נשמעה שוב  נקישה בדלת, והפעם נכנס לחדר  בעל הבית בכבודו ובעצמו ושאל אם אני מוכן.  אמרתי שכן, ולא ידעתי איך להודות לו ולאשתו על הטיפול המפנק שהם מעניקים לי. רציתי להגיד לו שאני לא יודע במה זכיתי, אבל הוא לא נתן לי ואמר: "בוא נלך!"

כשירדתי אחריו אל הרחבה שלפני הבית, נכנס לחצר טרקטור אדום על גלגלים, כשהוא  גורר אחריו כרכרה מסופסלת מבהיקה מנקיון. סם גלטנר הראה לי בידו לעלות עליה ועלה אחריי. התיישבתי על הספסל הראשון, הוא תפס את המקום הפנוי לצידי והורה לטרקטוריסט בשפה הספרדית לאן לנסוע. הטרקטוריסט, שהיה פורטוריקני גדל גוף,  הכניס את ידית ההילוכים למהלך הראשון ובזהירות מירבית שיחרר אט אט את דוושת המעצור. הרכב נע בעדינות לעבר דרך עפר שהוליכה אותנו  לתוך מטע אפרסקים.

היה זה מטע הנטוע על קרקע תחוחה החפה מכל עשב בר. בדרך סם הסביר לי שאנחנו נוסעים בכרכרה המסיעה את הפועלים וכי לפני שבועיים נגמרה עונת הקטיף. רוב הפועלים יצאו לחופשה ארוכה ויחזרו רק בסתיו לעונת הגיזום. אם הייתי בא לפני חודש, אמר לי, הייתי יכול לראות איך משאיות מלאות אפרסקים יוצאות מהמטע היישר לשווקי שיקאגו.

הבעתי את התפעלתי מהשורות הישרות ומהעצים הנראים רעננים וחסונים בעיצומו של הקיץ.

סם סיפר לי שיש לו חבר בכפר הסמוך שיש לו עדר פרות, וכל הזבל שלהם הולך לאפרסקים האלה.

הטרקטור נסע לאיטו בין השורה הראשונה לשנייה וכשהגענו לעץ חמישי, קרא סם "סטופ!" והצביע על פרי אפרסק שנשאר בודד על העץ. הפורטוריקני עצר וללא מילים זינק מהמושב ובקפיצה אחת תפס את הפרי והכניס אותו לתיבת עץ ריקה שהיתה כל הזמן על רצפת הכרכרה, בינינו ובין הספסל שאחורינו.

עברנו עוד כמה עצים כאשר סם צעק שוב "סטופ!" הפעם הטרקטוריסט הצליח לקטוף ולהביא שני אפרסקים זהובי לחיים. נסענו עד סוף השורה ועברנו לשורה שאחריה, כשאני גם מצטרף למשחק וקורא "סטופ" כל פעם כשעיני קולטות אפרסק שכנראה נעלם מעיני העובדים, או שלא היה בשל בזמן הקטיף. הבילוש אחר אפרסקים  עזובים וקטיפתם, לא הפריע לי לשאול שאלות  ולסם גלנטר להשיב עליהן  בשפה שוטפת.

אני חייב להודות שיותר מסיפורי העצים וגידולם, עניין אותי בעל הבית עצמו ואני עברתי מהר מאד משאלות אגרונומיות לשאלות אישיות. מסתבר שהוא נולד בראשית המאה בפולין בעיר לודז'. לאביו היה מפעל גדול לעיבוד עורות, שעבד במלוא הקיטור עד שבאו הגרמנים ושלחו את  האב  וכל משפחתו למחנות ההשמדה. הוא היה היחיד שהצליח לשרוד.

בתום המלחמה זכר את שמו וכתובתו של דודו, אחי אביו, ושלח לו מכתב. מסתבר שהדוד היה עתיר ממון ועשה הכול כדי להביא אותו באוניית הנוסעים  הראשונה שיצאה מאירופה לארצות הברית. סם הצליח להבריח לספינה את רוזה, שהיתה ניצולת שואה כמוהו, ולאמריקה הגיעו יחד כזוג נשוי. לדוד היה מפעל ליצור תיקי עור וחנות. הוא קיבל את סם לעבודה, אך זה, אחרי שנה ואחרי שהשתלט על השפה האנגלית, עבר לעסקי פרוות. ההצלחה האירה לו פנים. מחנות קטנה לפרוות שפתח ליד חנות העורות של דודו, הפך לסיטונאי של פרוות. הוא רכש שם של מומחה בינלאומי לפרוות, והזמנות לסחורות שלו הגיעו אליו מכל רחבי אמריקה.

הכל היה טוב ויפה עד שיום אחד, אחרי שחגג את יום הולדתו השישים, קיבל התקף לב והרופא אמר לו שאם הוא רוצה לחיות, והוא רצה, עליו להחליף את המקצוע ולמצוא עיסוק שאין בו מתח, ואם אפשר, כך המליץ הרופא, רצוי גם להתרחק ממרכזי ערים עתירי עשן ורכב, ולהתמקם במקום בו האוויר צלול ונקי.

סם רצה לנצל את ההזדמנות כדי להגשים את חלומו ולעלות לישראל, אך הילדים, שבינתיים גדלו וקיבלו את העסק, אמרו שהם צריכים אותו לידם. וכך הוא הגיע לכפר ארמדה במרחק כמה שעות נסיעה מדטרויט.

הוא קרא ולמד כל מה שנכתב על גידול  פרי האפרסק האהוב עליו ונטע חמישים דונם של עצי אפרסק, כשהוא בוחר  את אותם זנים שקליפתם עשויה פרוות קטיפה. כשמבשילים הפירות, הוא מקים דוכן יפה בחזית הבית לצד הכביש, ומכל הסביבה הקרובה והרחוקה מגיעים אליהם אנשים וקונים מרוזה אשתו, היושבת בדוכן ומוכרת תוך חיוך מלבב, ארגזים מלאים אפרסקים יפיפיים, ששמם יצא לתהילה בכל האזור.

לפנות ערב, כשחזרנו לבית האיכר, היו שני ארגזים מלאים אפרסקים מונחים בכרכרה. סם הורה לבחור הפורטריקני לשים אותם בחדר הקירור ולי הציע ללכת לחדרי ולנוח עד שיקראו לי לאכול. בחדר ראיתי את המזוודה שלי מונחת פתוחה על שרפרף כשכל בגדי העליונים והתחתונים מונחים בהם מגוהצים ומקופלים.

יותר מהבגדים משך את עיני כיס המזוודה אשר מתוכו בלט צרור מעטפות דואר אויר, שקניתי בארה"ב והקפדתי  להפחית מהם שלושה ארבעה בשבוע. גם שולחן הכתיבה שנמצא מול החלון משך את לבי ועד מהרה במקום לנוח, מצאתי את עצמי יושב ליד השולחן וכותב לנאווה מכתב תשובה  למכתב האחרון שקיבלתי ממנה. בשבועיים האחרונים שהייתי בדרכים לא יכולתי לקבל ממנה, או מהוריי, שום מכתב, והרגשתי את עצמי מנותק מהעולם. אני עצמי שלחתי בשבועיים האחרונים רק גלויות ורק עכשיו זכיתי סוף סוף לתנאים המתאימים לכתיבת מכתב של ממש וישבתי לפרוק  את ההתרגשות שלי מקבלת הפנים המפוארת, שעד כה לא זכיתי לכזאת כמותה. כשעה ישבתי וכתבתי, עד שנשמעה דפיקה בדלת והפורטוריקנית הזמינה אותי  לארוחת ערב.

על הארוחה שציפתה לי, על שולחן גינה שהוצב במרכז הדשא, אני לא רוצה להרחיב את הדיבור, מספיק שהיא הצליחה להרחיב לי את הבטן מעל ומעבר. סם עצמו נזהר שלא להרבות באכילה, אך לעומת זאת לא נזהר מלשאול שאלות ולשמוע ממני על המצב בארץ. הוא ידע על ראש הממשלה ואת שמות מרבית השרים. ידע מה היה הפלמח, והיה מלא התפעלות שהייתי בו ונלחמתי במלחמת העצמאות. גם הוא וגם רוזה ניסו במהלך הארוחה לשכנע אותי להישאר אצלם עוד יום יומיים ולנוח, אך אני ברוב טיפשותי, אמרתי שמחכים לי כבר בשיקגו וידאגו לי אם לא אגיע. סם הציע לי לשלוח  מברק אך אני משום מה, חשבתי שזה לא יפה לנצל את טוב ליבם של אנשים זרים ולהיות עליהם לטורח.

בלילה לא יכולתי להירדם מרוב מחשבות על העקשנות הטיפשית שלי לנסוע מחר. הרי יכולתי להישאר יום יומיים, לשבת ליד שולחן הכתיבה מול החלון, להכין מלאי של סיפורים לאיה הג'ינג'ית, ולשלוח מכתבים לכל אלה שהזנחתי אותם עד כה. 

רק בבוקר, כשעמדתי והתגלחתי מול הראי במכונת הגילוח החשמלית שקניתי בניו-יורק, עלה על דעתי הרעיון הגואל. אני "אשכח" את המכונה בין כל התמרוקים והסבונים בחדר האמבטיה, ובשעה 12 בצהריים אחזור אליהם לקחת את המכונה ואז בטח יגידו לי, שלא כדאי לצאת בשעה כזאת מאוחרת והפעם אשתכנע להישאר, כי זה יהיה באמת טיפשי להגיע לשיקגו בלילה.

בארוחת הבוקר עשה סם ניסיון אחרון להציע לי להישאר ואני כבר רציתי להסכים, אלא שרוזה נזפה בו וביקשה  שיפסיק להציק לי. הוא לא העז יותר להעלות את הנושא וגם אני לא. כשנכנסתי עם המזוודה למכונית המצוחצחת שלי, הביאה לי רוזה קופסת קרטון עם קופסאות שימורים, שקית עם עגבניות ומלפפונים  וגבינה צהובה.

שאלתי: "ואיפה המיונז שלי?"

אמרה שזרקה.

שאלתי: "למה?"

אמרה שלא אעז לקנות מיונז לדרך,  כי אם הוא לא במקרר זו סכנת נפשות, לכן הביאה לי את הגבינה הצהובה.

אמרתי לה תודה על שהצילה את חיי ולא גיליתי לה שבמשך השבועיים האחרונים היתה ארוחת הערב שלי פרוסת לחם מרוחה במיונז שקניתי עוד בבוסטון, וברוך השם המעיים שלי לא שמעו על הסכנה הזאת.

הפרידה היתה נרגשת. הבטחתי לכתוב אליהם כשאגיע בשלום לשיקגו, וכנראה שמילאתי את הבטחתי, כי בתיבת המכתבים מצאתי אצלי מכתב תשובה מהם,  עם הזמנה לבוא אליהם שוב.

לא חלפה שעה מאז הפרידה הנרגשת ליד חצר ביתם וכבר נעצרה לידי מכונית המשטרה עם השוטר המפחיד.

עוד אני יושב נבוך ומנסה לנחש במה חטאתי, וכבר נשמע טרטור האופנוע הנעצר לידנו. השוטר הגוץ שירד ממנו החליף כמה מילים עם השוטר הראשון, ואחר התקרב אליי, כשהבעתו הזועפת הופכת לחייכנית, והחפץ השחור שבידו נראה פחות מפחיד מרגע לרגע.

"האו דו יו דו!" קרא לעברי.

אחרי חודש באמריקה כבר ידעתי שעל "האו דו יו דו" צריך לענות ב"האו דו יו דו" ואכן עניתי זאת ונתתי לו להבין שאני מבין אנגלית על בוריה. כיוון שכך הוא  כחכח בגרונו ונשא לפני את הנאום הבא:

"אני בא עכשיו מהבית של סם ורוזה גלטנר, ואני שמח שתפסתי אותך. המשטרה מחפשת אותך עכשיו בכל הכבישים שיוצאים מארמדה. אתה היית אצל סם ורוזה בבית, ושכחת בחדר האמבטיה את מכונת הגילוח החשמלית שלך. אז הבאתי לך אותה לבקשתם. הנה היא. ואני עכשיו אודיע להם שמצאתי אותך והכול בסדר."

"וגם תודיע למשטרה שכבר לא צריך לחפש אותי." ביקשתי.

הוא הבטיח לי.

אני הודיתי לשני השוטרים הנחמדים והמשכתי לנסוע לעבר שיקגו כדי למצוא ניחומים במיטתה  של  שירלי, אחותה היפה של ליי מושינגטון.

אני והחלומות שלי.  

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

"המונולוגים שלי הם דיאלוגים"

משה גרנות מראיין את הסופר דויד גרוסמן

(רמת השרון – 16.2.03)

במסגרת סדרת הראיונות שאני מקיים עם סופרים מובילים בישראל, רציתי כמובן, לראיין את דויד גרוסמן, סופר בעל מעמד בינלאומי, אלא שהסתבר לי כי הוא כתב הרבה יותר מששיערתי, ואני, מתוך כבוד לספרות העברית וליוצריה, אינני מעז לפנות לסופר שיתראיין לפני שקראתי את כל כתביו, או למצער – את רובם. כשנדמה לי שאני עומד לסיים את המשימה, יצא לאור ספר הנובלות החדש שלו – "בגוף אני מבינה", ושוב נדחתה פנייתי אליו. כשסיימתי לקרוא, כתבתי לו בקשה אדיבה ומנומקת, ואז הסתבר שהוא באמצע "תהליך כתיבה", ואני כמובן, נאלצתי להמתין שוב עד שהראיון ייצא מן הכוח אל הפועל.

בפגישתנו הוא היה נינוח והקרין המון נכונות להכיר אדם חדש. מיד כשהתיישבנו ביקש לדעת מי אני ובמה אני עוסק. הייתי מופתע, כי איש ממרואייניי לפניו לא עשה כן. לאחר מכן, בהמשך הראיון, הבנתי לאיזה פח נפלתי…

אני נוהג לשאול יוצרים מהמעלה הראשונה שאלות נוקבות, וכך נהגתי גם עם דויד גרוסמן .

מ' ג': אתה ידוע בארץ ובעולם ככותב רומנים ונובלות, אך יש תחום מלבב מאוד, שכבש את ליבי, בו אתה עוסק, שהוא פחות מדובר – ספרי ילדים. אתה כתבת המון. אזכיר כאן חלק מהספרים: "אח חדש לגמרי", "איתמר וכובע הקסמים", "איתמר מטייל על הקירות", "איתמר מכתב", "איתמר פוגש ארנב", "איתמר צייד החלומות", "אל תדאגי רותי", "ג'ירפה ולישון", "היה היו שני קופים", "ספר השיאים של פוז", "השפה המיוחדת של אורי". המאיירים (בעיקר אורה אייל) מציירים את דמותך ממש כאבי הגיבור הקטן, ויש לקורא תחושה שאושר ההורות שמילא אותך, חופף על הסיפורים. כדי לכתוב סיפור ילדים נזקק אדם לניטרול העולם המאיים ולהיבלעות בעולם התמימות. איך סופר המודע כל כך לאסון הרובץ על העולם מצליח לערוך בעצמו מטמורפוזה כזאת?

ד' ג': דווקא אדם שמודע לאסון של העולם זקוק לנחמות הקטנות האלו. נדמה לי שבאופן כללי אנו מוצאים הרבה נחמה בקשרים האינטימיים של זוג, בחום של משפחה. אני כאדם כותב מתרגם את החום הזה לסיפורת. הכתיבה לילדים אהובה עליי, כי מאפשרת לי להיות במקום של הטוב. כשאני כותב לילד, אני תמיד רואה בדמיוני את השעה הרכה הזאת שבה משכיבים את הילד לישון. אחרי שהסתיימו המאבקים של "שוקו", "תתרחץ!", "לבש פיז'מה!", "פיפי ולישון!", יש רגע של לשבת ליד הילד, או הילדה, ולקרוא סיפור. הלילה הוא זמן קשה לילד – הוא לבד בחדר, בחושך, יש צללים, חלומות מפחידים, שאר בני הבית ממשיכים בפעילות, ועליו נגזר להיות במיטה. הסיפורים שאני כותב הם כמו נשיקה ללחי של הילד לפני שהוא מפליג בשינה. כתבתי הרבה יותר סיפורים לילדים מאשר פרסמתי. הרבה סיפורים נכשלו "במבחן הבית". אם ילד איננו מבקש לשמוע את אותו הסיפור שוב – אני יודע שיש בסיפור זה בעייה.

מ'  ג': בערב, שנערך במרכז "ענבל" בנוה-צדק בתל אביב, ציין הסופר סמי מיכאל כי בארץ הולדתו, עיראק, רצה כל ילד להיות גדול, כי רק לגדולים היתה עוצמה. בארץ, לעומת זה, הוא טען, העוצמה היא בידי הילדים, וההורים הם עבדיהם הנרצעים. לא פלא, לדעתו, שהספרות הישראלית היא מתיילדת, והוא נתן כדוגמה אותך. מן הסתם הוא התכוון ליצירות כמו "יש ילדים זיגזג", "מישהו לרוץ איתו", "גן ריקי", "דו-קרב", וכן קטעים מסוימים ב"עיין ערך אהבה" ועוד. מהי תגובתך לדבריו של סמי מיכאל?

ד' ג': אני חושב, שאם ציטטת אותו נכון, הרי שסמי לוקה עדיין בראיית הילד כנספח לגבר. יש הבדל בין כתיבה ילדית לכתיבה מתיילדת. כתיבה מתיילדת היא כתיבה מלאכותית, ולכן מיותרת בעיניי. בכתיבה הילדית יש רצון למצוא את הקול האותנטי של הילד והילדות, קול שקשה לשחזר אותו, כי בשלב מסוים השער הזה ננעל מאחורינו. מאז שהתחלתי לכתוב, רציתי לתת קול לשלב הזה. בחיים הוא שלב מסוכן וטעון עד מאוד. להתיילד פירושו להביט בילדות במבט מצטעצע, סנטימנטלי, מצועף קצת. אני כותב על הילדות שהיא מורכבת וטרגית לא פחות מאשר הבגרות.

מ' ג': אם להמשיך את הקו של סמי מיכאל, מסתבר שהתיאורים הכי משכנעים ברומנים שלך הם תיאורי עולמם של הילדים, עולם שעל סף אסון, שמפאת תמימותם הם אינם חשים בו, עולם של אלימות ושל אכזריות של האחד כלפי השני, עולם של פגישה עם מסתורין המין. יש כאן העמקה של ממש לנבכי הנפש.

הדוגמה הטובה ביותר, לטעמי, הוא "ספר הדקדוק הפנימי", שם הקורא משתכנע לחלוטין באותנטיות של מחשבותיו של אהרון, השומע סיפורי אימה מאביו שחי בטייגה, על ההצצות אל חיי המין של הוריו, על סיפורי הגבורה של ילדים "שכבר מבינים במין", על הפגישה עם עולם הזקנים התשושים ההולכים למות, על "ההריון הקטן" של אהרון, על החיזורים האומללים אחרי בנות (דוגמה טובה אחרת היא תיאור חייו של קובי-צחי בפנימייה בנובלה "בגוף אני מבינה"); אלא שפתאום העולם הריאלי הזה גולש אל האבסורד, כוונתי לשבירת הקירות אצל עדנה בלום, ואז הקורא נפגש בעל כורחו במשל, המתעל אותו אל "מוסר השכל": הקירות אינם סתם קירות, אלא קירות האבן בנפש של עדנה בלום (ע' 203 ואילך, 209 ואילך). הליך דומה קורה ב"עיין ערך אהבה" – מומיק בן התשע מתמודד עם הבלתי ניתן להסבר, והוא מגדל במחסן את "החיה הנאצית", אבל כל זה גולש אל תוך אבסורד: ברונו שולץ, הסופר והצייר הופך לדג סלמון, אנשל וסרמן הנצחי משוחח עם מפקד מחנה ההשמדה שלו, וזה מבקש מאנשל שיספר לו את סיפור "ילדי הלב", ובתמורה הוא יירה בו (מעין סיפור שחרזדה מהופך); קאזיק שחי רק 24 שעות ועוד. הקורא מצליב את כל הסיטואציות ומקווה למצוא את הנמשל של כל העולם הכאוטי הזה הדומה מהרבה בחינות לעולם "ספר המעשים" של עגנון. האבסורד מוביל בהכרח את הקורא אל חיפוש נמשל, כביכול יש סוד גדול בלבו של הסופר, ורק אם יפענח את משליו – הקורא יגיע אליו. נשאלת השאלה אם פתרון הסוד מצדיק את היגיעה הרבה שהסופר מטיל על הקורא. אצל עגנון, למשל, הנמשל הוא כל כך טריוויאלי שבא לך לבכות על המאמץ שהשקעת.

ד' ג': המשל הוא בעיני המתבונן. כשהזכרת את "קירות הנפש" של עדנה בלום, אתה עקצת אותי, לכן ארשה לעצמי לעקוץ אותך: אני רואה כאן דיפורמציה "מקצועית" של מפקח במשרד החינוך. ההסבר שלי להריסת הקירות הוא לא משל – מדובר בחוויה של ילד – הוא עד לעוצמה ההרסנית של עולם המין המבקע קירות והורס בית. בעוצמה המינית הזאת יש משהו ראשוני. באשר ל"עיין ערך אהבה" – אתה מפרש את מה שקורה לווסרמן ולשולץ כאבסורד, אבל גם מי שמגדל את "החיה הנאצית" זה אבסורד. כל אחד מחלקי "עיין ערך אהבה" בא להביע ניסיון כמעט נואש לכתוב על מה שקרה בשואה, וכל זה מזווית ספרותית שונה ועיצוב ספרותי שונה. רצוני היה להראות עד כמה האמנות כושלת כשהיא באה לפצח את השאלה הגדולה ביותר אולי בקשר לשואה: איך ייתכן שאדם עולל דבר כזה לאדם אחר? זאת שאלה שמעלה דמעות בעיניי, למרות שהעליתי אותה מאות פעמים. כשכתבתי את זה – הדבר האחרון שחשבתי עליו היה אם ינסו לתת לזה פרשנות אלגורית. כתבתי מתוך מצוקה קשה מאוד של איש צעיר (הייתי בן 28 כשהתחלתי לכתוב), הרגשתי שחיי אינם חיים עד שלא אנסה להעמיד את עצמי במציאות המסויטת של מה שקרה שם. רציתי לראות מה אני כאדם הייתי יכול להעמיד מול המחיקה המוחלטת של האישיות שלי, של הייחודיות שלי כאדם, והתשובה נמצאת בחלק של ברונו שולץ, שהוא בעיניי שיר הלל של כוחות יצירה, המצאה, התחייות. מטפורה היא בגד שמלבישים על זה מעצבי האופנה הספרותית – אנשים שבאים מרחוק. גם הפרק על וסרמן ונייגל איננו מטפורה – זו כמעט זעקה של רצון לנַגֵּעַ את הרע המוחלט באנושות – כך אומר וסרמן – למצוא ניצוץ של אנושיות בלב המאפליה. החלק האחרון של "עיין ערך אהבה" הוא כתב מחאה כלפי העולם הנאצי, שאת עקבותיו ניתן למצוא בכל מקום. העולם הנאצי ניסה בפועל את מה שנמצא עמוק בנפש האדם: את הרצון לעקר את החִיּוּת, את הרצון לקטלג בני אדם, את ההתנגדות לכל זרימה.

מ' ג': ליד פרקים מרתקים החושפים נפש מבוהלת של ילד, יש בספר "עיין ערך אהבה" התפתלויות שממש אינן מתיישבות אצלי בראש  עם הנושא שעניינו – השואה ומוראותיה. אחת הדוגמאות המבהילות היא סיפורו של ידידיה מונין בעל הקילע, שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנה המוות. איך אתה מצדיק סיטואציות כאלו בספרך?

ד' ג': למה צריך להצדיק? ידידיה מונין הוא פרטיזן, אך לא בדרכים המקובלות והמוכרות. יש בספר אישה יפה, היפה ביותר בעולם, שמנסה לפתות את אלוהים כדי להרוג אותו, יש שם איש שאיננו מסתפק במערכת הרגשות שיש לכל אדם, והוא רוצה ליצור שפה שלמה של רגשות. יש עוד דוגמאות. כל אחד מהפרטיזנים רוצה להרחיב את תחום האנושי, לפרוץ את התחום שנגזר עליו בהיותו מוגבל בגוף ובנפש. לדעתך, אין לזה רלוונטיות לנושא, אלא שהנושא בספר הזה הוא לא המוות, אלא דווקא החיים – מה זה אומר להיות אדם חי? בספר מצויה התשובה הפרטית שלי לאורח החשיבה והפעולה הנאצית. בדיוק כמו שהיו אנשים שהנשק שלהם היה הומור, היו אחרים שנשקם היה יציאה מדעתם – כדי לא להיות במקום שמתרחשת בו הזוועה – כך גם הסוריאליזם של ידידיה מונין הוא דרך תשובה אפשרית.

מ'  ג': בנובלה "איטרוף", הראשונה מתוך השתיים בספר החדש שלך "בגוף אני מבינה", מסופר על שאול המקנא קנאת שווא באשתו אלישבע, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית, יודע שפאולוס, פאול, הוא שאול הטרסי, מכאן שמדובר בנפש אחת, ולא בשתיים, נפש שהיא מסוכסכת עם עצמה וממציאה לעצמה יריב פנימי (דוגמה אחרת לשימוש בשם מכוון: אהרן קליינפלד  הוא הילד הנמוך ב"ספר הדקדוק הפנמי"). האמת היא שלאורך 125 העמודים של הנובלה, הכתובים באמת ברהיטות מרשימה, לא מתחדש דבר מלבד התחושה המיידית הזאת שהזכרתי קודם. כתיבה כזאת מקובלת בספרות העברית החדשה (לדעתי, בהשפעת עגנון). יש תחושה שהסופר משחק בקורא במשחק "חפש את המטמון", וזה לא ממש דו-שיח כן שבין כותב לקורא שאני הייתי מייחל. השאלה המתבקשת, מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?

ד' ג': צר לי לאכזב אותך – אני לא חושב עליך כקורא, זה מתאים לטמפרטורה האישית שלי. היו לספר הזה גם תגובות של מיספר אנשים אחרים. אני לא מסכים איתך שאין בנובלה התפתחות. יש מקום גם לעוצמת הווידוי של שאול עצמו, וליחס שמתרקם בין שאול ובין אסתי שמסיעה אותו. – זה מצית אצל אסתי את הסיפור הפנימי שלה. הסיפור של שאול בעיניי הוא לא רק סיפור של קנאה, אלא סיפור של אמנות. שאול הוא מין אמן ששכלל את אמנותו עד אבסורד: הוא יוצר לעצמו סיפור פנימי שאיננו תלוי במה שקורה סביבו. הוא משעבד את כל עולמו לספק הזה שלו. הוא מפנה את גבו לכל מה שמפריע לו להתמקד בהזיה הזאת, ואולי זה מה שעושה את הקנאה לרגש כל כך ממכר. אילו באנו והסברנו לשאול כי אישתו נאמנה לו – היה מסרב להרפות מרגש הקנאה. מסתבר שאפילו האנשים הצחיחים ביותר, כשהם מקנאים, הם הופכים להיות יוצרים. על מוקד יצרי-יצירתי לא קל לוותר. לכן הוא מלבה את קנאתו גם כאשר ברור לו שאין בכך ממש.

מ' ג': שווה לי לשאול אותך שאלות קשות כדי לקבל תשובות ככל כך יפות. נעבור לשאלה הבאה: בחלק נכבד מהספרים שלך ההרצאה ניתנת בצורות שונות של מונולוג וידויי. כך הוא "רץ", "שתהיה לי הסכין" (מכתבי וידוי של יאיר למרים), החלק השני של "עיין ערך אהבה", "ספר הדקדוק הפנימי", "חיוך הגדי", "בגוף אני מבינה". יש להרצאה כזאת יתרונות (תחושה של אמינות, שהרי המספר מעיד על עצמו ועל קורותיו), אבל גם חסרונות: קושי לתאר את המספר עצמו, המספר איננו יכול להיות כל-יודע, הקורא שואל – איך הגיע הווידוי אל הסופר.

מדוע אתה מעדיף את דרך ההרצאה הזאת?

ד' ג': נדמה לי שהמונולוגים שלי הם דיאלוגים. בספר "שתהיה לי הסכין" יש שאיפה לדיאלוג, ב"ספר הדקדוק הפנימי" מה שהציל את אהרון הוא הדיאלוג עם מישהו. בנובלה "איטרוף" רק הדיבור מציל את שאול מהבועה שבה הוא נמצא. בנובלה השנייה "בגוף אני מבינה" רותי קוראת את הסיפור לאימא שלה – וזה מעניק לשתיהן את האפשרות להתפייס. כשכותבים מונולוג, יש איזו הגבלה עצמית מסוימת, אך בדרך הזאת ניתן להעביר מידע על המכשלות העצמיות של הגיבור, דברים שאינם ברורים לגיבור, אך הקורא מסוגל לחשוף. ב"ספר הדקדוק הפנימי" הכתיבה בגוף ראשון מחלחלת אל התבנית של גוף שלישי. זה אמור גם לגבי הפרקים "מומיק" וברונו" ב"עיין ערך אהבה". זה אולי קשור בתבנית אופי מסוימת, או לתחושה שהאותנטיות הגדולה ביותר מושגת כאשר האדם מדבר אל עצמו.

מ' ג': רוב סופרי ישראל של ימינו מעורבים מאוד בפוליטיקה: אהרן מגד ומשה שמיר במרכז ובימין, א' ב' יהושע, עמוס עוז ומאיר שלו בשמאל, ואלה רק דוגמאות. נדמה שאתה מן המעורבים ביותר ("הזמן הצהוב", "נוכחים נפקדים"), ולא רק בכתובים. אני מודה שלפני מספר חודשים התמלאתי גאווה על כך שאתה ועוד סופרים יצאתם לסייע לפלסטינים, שהם אוייב מר ונמהר, במסיק הזיתים, כדי להביע הזדהות עם הנעשק (הזדהות כזאת מופיעה בהרבה כתבות מתוך "הזמן הצהוב", "נוכחים נפקדים"). הייתי גאה שכאלה הם סופרינו. יחד עם זה, מתחייבת השאלה, מדוע דווקא הסופרים הערבים והאינטליגנציה הערבית הם חוד החנית של השנאה כלפינו? וכן, מה חבורת הסופרים ממסיק הזיתים עושה בנדון כדי לזעזע אותם?

ד' ג': אינני יכול להסכים עם מה שאמרת, לפחות לגבי הסופרים הפלסטינאים – הם בוודאי אינם חוד החנית של השנאה כלפינו. אני מכיר רבים מהם ומשוחח עמם רבות. זה נכון לגבי מצרים סוריה וירדן. הפלסטינאים הם אוייב מר ונמהר, כי כל אוייב הוא מר ונמהר. אילו היית פלסטיני, והיית מראיין סופר פלסטיני, השיחה ביניכם היתה נסבה על היהודים שהם אוייב מר ונמהר. זה האסון של שני הצדדים. כל אחד מהעמים הם אויבים, קודם כול, כלפי עצמם. כל אחד פוגע באינטרסים שלו עצמו, יותר מאשר באלו של האוייב. הסופרים הערבים באמת מציגים אותנו בצורה חד-ממדית, בצורה אנטישמית. אני אפילו לא מנסה לרפא את החברה הערבית מחולייה שלה. החברה הזאת משלמת מחיר כבד על התנהגויות לאומיות וחברתיות מתועבות, כמו היחס לנשים, למשל. הדאגה שלי היא יותר לחברה הישראלית, שאותה אפשר לשנות. דאגתי נתונה פחות לחברה הערבית. אני גם אינני רוצה להיכנס לסוגייה, מדוע אצלם הסופר מטפח שמרנות פוליטית, בעוד אצלנו לסופר  היה תמיד תפקיד אופוזיציוני, וגם תפקיד של הולך צעד אחד לפני המחנה, של מותח את חבל הסבלנות והסובלנות של החברה ומציג לה אתגרים חדשים. כיוון שרוב העניין והדאגה שלי הוא מה שקורה לחברה שלנו, אני מנסה להביא למצב שבו נוכל להיחלץ מהחיים לא חיים האלה שלתוכם נקלענו, ואשר בהחלט נקלענו אליהם בגלל יחס מדינות ערב כלפינו. אך אנחנו לא יכולים להיחלץ מהמצב בעיקר בשל מכשלות האופי, הנובעות מהפצעים שפצעה אותנו ההיסטוריה הטרגית שלנו.

מ' ג': אותה קבוצה של סופרים שעשתה את המחווה ההומניטרית במסיק הזיתים היא זאת שכתבה מכתב תודה לאוסאמה אל-באז, כשהועיל בטובו לגנות את הרוח האנטישמית במדיה ובספרות המצריים. המכתב הזה מילא אותי זעם – חשתי כמו בגלות, כאשר שתדלנים שיבחו את הפריץ על כך שאחרי כמה ימי פוגרום, בהם הוא הרשה לכפריים "להתפרק", התערב לטובת היהודים. אתה יכול להסביר לי את פשר המכתב הזה?

ד' ג': אני חושב שדווקא הגישה שלך מצביעה על יחס גלותי, מין תחושת נחיתות כלפי הגויים. אנחנו הרגשנו רצון לחזק את ידיו של אדם אמיץ שנמצא במיעוט גמור בחברה המצרית, ועשה צעד שהוא מאוד לא מקובל שם. לפי הרגשתי, עשינו זאת מתוך תחושה של כוח, ובדיוק כפי שאנחנו מגנים ביטויי אנטישמיות במצרים, בסעודיה ובעולם…

מ' ג': ראית בטלוויזיה איך הדרשן במסגד מוציא חרב ומניף בה כדי להראות איך יש לערוף ראשים של יהודים?

ד' ג': לא ראיתי. שמעתי. זה מחליא, זה מעיד על החברה שמאמינה בדברים כאלה. אני אינני עובר לסדר היום כשקורים דברים כאלה, אבל בעיניי ראוי להערכה אדם שקם ולוקח סיכון. הוא דיבר בשם ערבים שחושבים אחרת, וזה ראוי להערכה. מדוע אתה מתרגם את זה ל"יהודים" ול"פריץ"? אני נמצא במקום של ביטחון בזהותי, במדינה שלי ובתרבות שלי, לכן אני יכול לבוא לאדם זה (לאוסאמה אל באז) ולומר לו שעשה מעשה נכון.

מ' ג': בספרך "נוכחים נפקדים" מדבר עזמי בשארה על עולם הרוח הערבי ישראלי כעל עולם של גמדים. לדעתו, אין אף איש רוח ערבי ישראלי שהוא היה מתגאה בו. אם נפשפש בעולם המוסלמי כולו היום, נמצא מדבר תרבותי נורא, בו צומחים קוצי מדבר כמו "הטאליבאן", "אל קאעידה" ועשרות ארגווני טרור, האחד יותר מרושע ומטומטם מחברו. יש לך הסבר מה קרה לעולם המוסלמי שהיה בתחילת דרכו בפסגת התרבות העולמית? הרי אי אפשר להסביר את מה שקרה ב"תאומים", או בבאלי, או אפילו בתיאטרון במוסקבה בדיכוי המוסלמים על ידי העולם המערבי. מה קרה להם, לדעתך, שהם יצאו מדעתם?

ד' ג': העולם המוסלמי מונה מיליארד בני אדם. עם כל הרתיעה שמעורר "אל-קאעידה", או מוסלמים באלג'יריה, בפיליפינים, באפגניסטן – עדיין צריכים להיות זהירים לגבי מיליארד בני אדם. כפי שלא היינו רוצים שמישהו יעשה הכללה לגבי 13 מיליון יהודים, כך לא רצוי לעשות הכללה לגבי המוסלמים. אתה צודק שיש היום באיסלאם התפתחות גדולה לכיוון האלימות, לכיוון השימוש בטרור ככלי פוליטי, ולא רק ככלי דתי. אצל הפלסטינאים הסימפטום הוא החריף ביותר, אבל חלק מחולייה של החברה הזאת קשור בכך שהם עם כבוש. אני בכלל חש שאנחנו נמצאים בשלבים הראשונים של מלחמת עולם בהילוך איטי, וזה לא מתחוור לאנשים בכל הזוועה שבו. המלחמה היא, בהכללה גדולה, בין המערב למזרח. אני קורא עכשיו ספר על ראשית ימי האיסלאם. יש לי תחושה שאני רואה את החדשות של היום – כמו בראשית האיסלאם הוא נדחק אל קדמת הבמה ההיסטורית. נחוצה תבונה רבה ורגישות דווקא מצד המערב החזק, העשיר, כלפי הנטיות המסוכנות של העולם המוסלמי. יכול להיות שמה שקורה היום עם עיראק – אם המערב ינהל את המערכה באופן נבון, אם ארה"ב לא תמחץ את עיראק כולה בגלל חטאיו של אדם אחד, יכול להיות שתתגלה כאן איזו נקודה ארכימדית שתאפשר הידברות בין שני העולמות העוינים זה את זה, ואז אולי תימנע מלחמת עולם. האינטרס של כולנו הוא לא להנחית מכת מוות על עיראק…

מ' ג': אבל הרי האמריקאים אינם מתכוונים להכות מכת מוות את עיראק…

ד' ג': יש די אנשים בעולם החושבים כך. אני לא חסיד של הגישה האירופית שנרתעת אינסטינקטיבית מכל שימוש בכוח. הפציפיזם הפך שם כמעט לדת. לפעמים הוא עלול לטשטש את כוח ההבחנה ומפריע לזהות בעוד מועד היווצרות מצב ששימוש בכוח הוא הכרחי כדי למנוע אסון גדול יותר בעתיד. למרות שטיפת המוח שאנחנו עוברים ביחס לעיראק, אני חושב שהתגובה האמריקאית, כמו שהיא, עלולה להתברר כחרב פיפיות. את סדאם צריך לסלק – זה ברור. אבל התגובה האמריקאית, כפי שמבטיחים לנו, עלולה לגרום לתגובת שרשרת שתתרחב הרבה מעבר למאבק בוש-סדאם.

רציתי לבקש את דוד גרוסמן שיגיב למאמרו של אהרן מגד ב"ידיעות אחרונות" מה-15.1.03, שם הוא תוקף אותו קשות על כך שהוא נמנה עם "מחשבי הקיצין", ונתקלתי בסירוב. דוד גרוסמן סבר שמספר השאלות "הפוליטיות" הוא רב מדיי, ובעטיין התחום הספרותי שבראיון נפגע. עברתי, אם כן, לשאלה האחרונה:

מ' ג': בסוף כל ראיון אני נוהג לשאול את המרואיין אם יש שאלה שציפה להישאל, ולא נשאל. אם יש כזאת – אנא, שאל וענה.

ד' ג': אני שמח לא להיות מראיין, אלא מרואיין. האמת היא שאני חש אכזבה על כך ששמת דגש על עניינים פוליטיים…

מ' ג': אבל אתה באמת סופר מאוד מעורב במאבקים הפוליטיים…

ד' ג': זה רק חלק קטן מתוך כתיבתי. יש לי גם תחושה שבאת אל הראיון הזה מאוד מוגן, ואפילו מבוצר מפני חלק מהספרים שלי, ויש לי תחושה שלא נוצר בינינו דיאלוג…

מ' ג': הרי לא היית מצפה שמול מתאגרף במשקל כבד תעמוד כפפה של משקל תרנגול. השאלות שלי הפיקו תשובות נהדרות…

ד' ג': ציור המתאגרף איננו הולם שיחה תרבותית בענייני ספרות. אתה הגעת לראיון הזה "חמוש", וזה מינוח לוחמני, חימשת עצמך בכלים של מפקח במשרד החינוך.

מ' ג': אילולא סיפרתי לך, כששאלת אותי, היית מנחש ממה אני מתפרנס, שאתה חוזר ומתייג אותי כך?

ד' ג': ההרגשה שהיתה לי לגביך הייתה שאתה תוקף כי אתה מתגונן מפני ספריי. אתה מתכווץ לנוכח ספר זה או אחר. במובן הזה אני חש החמצה. נראה לי שלא באת לשמוע אותי, אלא באת לצדוק – ועם זה קשה לי.

צר היה לי על הכעס שכעס עליי דויד גרוסמן בתום הראיון. אני עומד על דעתי שהשאלות היו לגיטימיות.

משה גרנות

* * *

מנחם רהט

גם וגם

שבוע קשה עבר על ראש הממשלה נתניהו. בתחילת השבוע היה עליו לספוג הכחשה אמריקאית נמרצת, ובהמשך פורסמו המלצות המשטרה בענין חשדות השוחד המיוחסים לו. מאז פירסומן לא חדלה התקשורת לבחוש בנושא, ודווקא משום כך ראוי לחזור להכחשה האמריקאית של תחילת השבוע, שהעמידה את נתניהו באור עגום של היעדר אמינות.

סטירת הלחי הזו באה דווקא מידי הגדולה שבידידותינו, ארה"ב, שהכחישה את דבריו של נתניהו בסיעת הליכוד בתחילת השבוע, כאילו מתקיים תיאום עם האמריקאים בנושא הריבונות הישראלית ביו"ש: "זה זמן שאני מנהל שיח עם האמריקאים בנושא חוק החלת הריבונות." באמירה זו מוטמע, להבנת הבית הלבן, סוג של קריצת עין, כאילו כבר נתנו האמריקאים אור ירוק להחלת הריבונות הישראלית על היישובים ביו"ש.

מסתבר שגם בעידן טראמפ הידידותי, לא מסוגלים האמריקאים לבלוע הכול, בוודאי לא הצהרה על דיאלוג, שמבחינת הבית הלבן אינו קיים. ההכחשה המהדהדת אמרה: "ראש הממשלה לא הציג בפני ארה"ב הצעות סיפוח ספציפיות, וממילא ארה"ב לא הביעה הסכמתה להצעות אלה." חד וחלק. איך לומר זאת, עפעס, בעדינות? לא זו האמת, לפחות בעיני האמריקאים. 

מצד שני, יכול להיות שהסערה בתקשורת הישראלית סביב תגובתו הנמרצת והחד משמעית של הבית הלבן, היתה גם היא, מבחינת התקשורת, בבחינת גשר אחד רחוק מדי, כשהדביקה לנתניהו הגדרות בוטות נוסח 'שקרן'.

והראיה: שני אישים אמריקאים חשובים, האחד רפובליקני והשני דמוקרט, התייחסו אחרת מאשר התקשורת הישראלית להכחשה האמריקאית.

מארק צל, נציגה הבכיר של המפלגה הרפובליקנית בישראל, הסביר בראיון בגל"צ ש"לאמריקאים לא נוח להתייחס לנושא בעת הזאת, עם ביקורו של טילרסון כעת ברש"פ, במצרים ובטורקיה. אני מבין את הצורך הפנימי של נתניהו להעלות את העניין, ואת הצורך של הבית הלבן להכחיש, אבל לא קרה שום דבר."

בעברית המשובחת שלו הוסיף מיסטר צל, ש"במקור האנגלי לא נאמר בשום דרך שנתניהו שיקר, אלא שהדיווח היה שגוי." במילים שלנו: עזבו אתכם מדיבורים על משבר ושקרים. הכל פוליטיקה, ולכל אחד אינטרסים משלו.

גם השגריר לשעבר בישראל דן שפירו הלך בכיוון זה, ואמר ברשת ב' ברדיו, שהכחשת ארה"ב את דבריו של ראש הממשלה בנושא תיאום הריבונות, היתה מפתיעה. תוספת שלנו: והמבין יבין.

מה שאמרו, בעצם, שני האישים הנכבדים הללו, הוא מה שאמר הרבי בבדיחה הידועה, לרבנית שתהתה בפניו כיצד ייתכן שגם פלוני וגם פלמוני צודקים: 'כולם צודקים, גם את.'

כל אחד מהם פעל לפי צרכים משלו. נתניהו כנראה כן מתואם עם האמריקאים, אבל גם להם יש צרכים מדיניים משלהם, ובכלל זה הצורך לדחות את גל הגינויים והתמיהות מצידן של ממשלות שונות: ערביות, האיחוד האירופי ואולי גם פוטין, ובעיקר ערב ביקור טילרסון. לכן הכחיש הנשיא טראמפ את נתניהו, אף על פי שהוא, הנשיא, מחזיק בדעה ברורה לגבי הבעלות על הארץ, כפי שבאה לידי ביטוי בהכרתו בירושלים כבירת המדינה היהודית, ובהכנות להעברת השגרירות לירושלים.

הבעייה של נתניהו מול המציאות – ויהיו ליכודניקים שיאמרו: היתרון הגדול – היא ביכולתו לומר לכל אחד את מה שאוזניו של השומע רוצות לשמוע. כך נהג לאורך השנים האחרונות:

הוא גם הצביע שוב ושוב בעד ההתנתקות, וגם התבטא נגדה; הוא בעד 'שתי מדינות', אבל גם נגד מדינה פלשתינית ממערב לירדן; הוא המשיך ליישם את הסכם אוסלו מן הרגע שקיבל אותו לידיו עם חילופי השלטון, וגם היה נגדו; הוא כמובן בעד הבנייה ביישובים, אבל בולם אותה בכל הכוח; הוא בעד ירושלים לנצח נצחים אבל גם מקפיא את הרחבתה; הוא בעד בנייה חילופית למגורשי עמונה, אבל גם נגדה ולא עושה דבר בעניין; הוא בעד הרחבת הר ברכה לעיר, ובעד הכרה בחוות גלעד, אבל גם לא עושה דבר ומיישם מדיניות של נגד; הוא כמובן בעד עונש מוות למחבלים, כפי שהצהיר בביקור תנחומים באחרונה, אבל גם נגד; הוא בעד תפילת יהודים ומגנומטרים בהר הבית, אבל גם נגד; הוא בעד בנט ושקד וסמוטריץ', אבל גם נגדם; הוא בעד המפכ"ל אלשיך, אבל גם נגדו; הוא נגד השתלטות הבידואים על אדמות הנגב, אבל גם נגד עשייה של ממש בנידון.

בקיצור, אדם לכל עת, לכל מצב, לכל בר שיח. אקרובט. קוסם. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. גם וגם. הדברים הללו נכתבים בנימה של כאב, אכזבה, ובהחלט לא מעמדה של משטמה, האופיינית לתקשורת הישראלית המודפסת והמשודרת, הרחוקה ת"ק פרסה מזו האמריקאית המיינסטרימית, שרואה עצמה קודם כל מחוייבת לאמת ולא להצלפות במנהיג זה או אחר.

תיעוד מדוייק לאופן בו רואה התקשורת האמריקאית את תפקידה בחשיפת האמת, מונצח בסרטו של שפילברג 'העיתון', המוקרן בימים אלה ברחבי הארץ. סרט חובה למי שתחומי התעניינותו הם פוליטיקה ותקשורת. רוצו לראות. בארץ זה לא היה קורה.

תקציר: הדרמה המצולמת מנציחה את חלקם של המו"לית והעורך של ה"וושינגטון פוסט", בחשיפת סקופ עולמי: מיסמכי הפנטגון הסודיים, שנשתמרו בכספת חתומה ותיעדו את שקריהם של נשיאי ארה"ב בעניין ניהול המלחמה הכושלת וחסרת התוחלת בוויטנאם. השניים קיבלו החלטה אמיצה, להפר צו איסור פירסום של ביהמ"ש, ולפרסם את המיסמכים המרשיעים – ומימשו ללא דופי את חובתה של התקשורת לשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה. מלחמתם לא היתה כנגד נשיא זה או אחר מבין אלה שכיהנו בשנות המלחמה (אף שהנשיא ניקסון נפגע קשות מן הפירסום), אלא לטובת חשיפת מדיניות כושלת והבאתה לשיפוט הציבור. מבלי לספור את כמות הסיגרים שקיבלו נשיא זה או אחר, ומבלי להתעלק על מעללי נשותיהם וילדיהם.

אילו עסקה התקשורת הישראלית רק בחשיפת האמת הפוליטית-מדינית, ושופטת את נשואי סיקורה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, וכמובן מבלי להכפיף עצמה לגחמותיהם האישיות והכלכליות מרחיקות הלכת של הבעלים ו/או העורכים, שלעיתים מתנגשות באמת העובדתית הצרופה, דיינו. הניחו לציבור לשפוט.

מנחם רהט

* * *

תקוה וינשטוק

הזמנת אורחים

    הגיעה העת להזמין  אורחים. לא רק להתארח בבתי אחרים או להסב בצוותא בבית קפה. גם להזמין ידידים לביתי.

החלטתי על תאריך: שלושה בינואר, יום שלישי. כבר מעבר לחגים האזרחיים אבל עדיין ניתן לחגוג את תחילת השנה החדשה. יום חול, לא שבת או מוצאי שבת המיועדים למפגשי משפחה. שש בערב. עשרה אורחים. ארוחה קלה שלא תכביד על הגוף לפני השינה. נוסיף קרש הגדלה לשולחן האוכל. ישיבה מרווחת, לא הלוך ושוב למזנון. הרי בסך הכול נהיה רק מניין אנשים.

הרכבנו את התפריט. מרק אפונה – בגין צבעו המעניין. דג עם קוסקוס לקירוב עדות, וסלטים כמובן. לא בשר, שלא להסתבך בענייני כשרות. הכול כבר מתוכנן ומוסדר. התחלתי בזימון האורחים.

צלצלתי לדבורה. תודה רבה. אם הכל יהיה כשורה תגיע.

המשכתי לחנה. התאריך מתאים. היא תבוא.

דיברתי עם שפרה. בסדר גמור. אבוא.

צלצלתי לסוניה. "למה מאוחר כל כך?" שאלה. אבל תגיע.

טילפנתי לשושנה וגד. יבואו בשמחה.

התקשרתי לדקלה, וכאן נעצרה הצעדה. היא אינה יכולה. בדיוק אז יש לה קונצרט.

הרי לא אוותר על דקלה!

אז מתי את כן יכולה? "בעשרה בינואר."

ביטלתי מיד את השלישי בינואר וקבעתי לעשירי בו, יום רביעי.

חזרתי לשפרה, לחנה, לסוניה, לאסתר, לשושנה וגד, הצטדקתי ובישרתי את  התאריך החדש. מתאים לכולם. זרמתי הלאה למנחם ורינה. סליחה. טעות. הפגישה תתקיים בעשירי בינואר, יום רביעי שש בערב. כן. מתקבל. נשמח לבוא!

יופי! הסבב בא אל קיצו המוצלח!

אך רק הנחתי את השפופרת ומנחם מצלצל. סליחה. שכחתי שאנחנו כבר מוזמנים לאותו תאריך!

אין ברירה. צריך להתחיל שוב את קרוסלת ההזמנות. אמרתי למנחם שאקבע מועד חדש ואיידע אותם. מחקתי את תאריך העשירי בחודש, מחקתי את שמותיהם של מי שכבר הזמנתי. דף הרישום התחיל להיראות כקשקוש גדול.

למודת ניסיון התקשרתי ראשית חוכמה לדקלה. היא אדם עסוק וזמנה החופשי מועט. צץ בי רעיון יצירתי: "אמרי לי," ביקשתי, "מה התאריכים הפנויים אצלך עד סוף ינואר, לפיהם אקבע זימון חדש."

"מיד אסתכל ביומן." נענתה דקלה. 11 בינואר,יום רביעי, לא פנוי. ה-12 פנוי. ה-13 פנוי, ה-14 לא... וכך הלאה וכן והלאה. כן, לא... דף הרישום כבר התמלא, ראשי כבר הסתחרר והדרך למועד הנכון עוד ארוכה.

התחלתי להשווות את התאריכים הפנויים שלי עם אלה של דקלה, והפור נפל על יום שלישי 16 בינואר. מתאים לי והלוואי שיתאים גם ליתר המוזמנים.

פתחתי נגלה שלישית: סלחו לי דבורה וחנה, אסתר ושפרה, שושנה וגד, מנחם ורינה, לא העשירי בינואר, ה-16  בו. בשעה 6.

באורח פלא, אולי משום מרחק הזמן, תאם המועד לכולם. אבן נגולה מליבי. חזרתי לדקלה ובישרתי לה כי מהתאריכים הפנויים שהציעה בחרתי ב-16 בחודש.

"מה?" נדהמה דקלה. "לא יתכן שאמרתי כי התאריך הזה פנוי אצלי! עוד לפני חודש הוזמנתי לפגישה של האגודה לתרבות שאני פעילה בה, בדיוק ב-16 בחודש בשעה 6!"

העפתי מבט על דף הנייר המלא שמות תאריכים ומחיקות ועתה הבחנתי שה-16 בינואר מסומן בלוכסן קטן שפירושו "מבוטל". איום ונורא! כל הצדק עם דקלה. כל האשם עליי! אין לי  להתלונן אלא על עצמי...

"הפגישה מתקיימת בקפה ליד 'הבימה', קרוב לבית שלך," ניסתה דקלה לנחם. "אבוא, אבל אאחר."

איזו בושה! איזה תקלה! מה עושים עכשיו? להיות או לא להיות? להשאיר את התאריך? כולם יסבו לארוחה ודקלה תיעדר. לבטל את התאריך, להתחיל רונדל רביעי, להודיע שוב לכל אחד שיש מועד חדש, והוא ודאי לא יתאים לכולם וצריך יהיה לשנות גם אותו ולחפש אחר במקומו... לא. לכך כבר איני מסוגלת... על החיים ועל המוות – התאריך יישאר!

אבל אפשר למזער קצת את הפשלה. לזמן את האורחים לשעה שבע, לא שש. הרי קודם נסב לשולחן הסלון, נשוחח נתווכח  – ובינתיים יתקרב מועד בואה של דקלה.

זה מה שהתחולל מאחרי הקלעים של הזמנה צנועה. מסתבר שהקשה ביותר בזימון אורחים הוא עצם הזימון.

ראיתי

ברחוב המלך שאול 5 בתל אביב, על המדרכה, ניצב עמוד מתכת קטן ועליו שלט:

"בנקודה זו, בתאריך 14 ביולי 2012, שרף את עצמו משה סלמן ז"ל למוות, כאות מחאה על השפל החברתי בו מצויים עניים במדינת ישראל. אות זה הוא תזכורת לכל אזרחי מדינת ישראל להמשיך לשאוף ולחתור למציאות בה לכל אדם תהיה הזדמנות מלאה לחיים בכבוד בשובע בבריאות ותחת קורת גג. כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ויקרא כ"ה ל"ח."

השלט נעדר חתימה.

תקוה וינשטוק 

* * *

הדסה  מור

מחיים מאוסים ישחרר רק המוות

"עושה כרצונו" בתיאטרון הבימה

אלמלא  נטל על עצמו המחזאי  מוטי לרנר להמחיז את ספרה המצמרר של אסתי ויינשטיין,  מעט מאוד אנשים היו מתוודעים לאפלת חייהן של נשים מהמגזר החרדי,  בעיקר בכל הנוגע  לחיי האישות שלהן. 

אסתי ויינשטיין, בת למשפחה מכובדת מחסידות גור, שאפה לצאת מהדיכוי שכפו עליה  התקנות המחמירות של הרבנים, שממש חדרו לחייה האינטימיים, ששללו ממנה את רצונה החופשי, את האיסטינקטים הטבעיים שלה.  וכך, אחרי שילדה לבעלה שבע בנות, ובאין ביכולתה לשאת עוד את המחנק  שחסידות גור כפתה עליה, היא קמה ועזבה את בעלה ומשפחתה ואת החברה שאיימה לחנוק  את אישיותה. ויצאה לחופשי. אולם תגובת המגזר החרדי לנטישתה, היתה אכזרית. מתוך שבע בנותיה, רק בת אחת הלכה איתה ואילו שש בנותיה האחרות התנכרו לה, גינו אותה על עזיבתה, ובראותה כי אין עוד סיכוי  ליצור איתן קשר, היא נואשה מחייה  ובשנת 2016 שמה קץ לחייה.

 אלא שבטרם הוציאה לפועל את גזר דין המוות שגזרה על עצמה, היא כתבה ספר, שבו פירסמה את כל  סיוטי חייה, את הנבירה, את השליטה, את דיכוי היצרים, את ההתערבות הבלתי נסבלת של "התקנות" שהרב השומר על קדושת הנישואים כופה  עליהם – יגאל שדה המצוין –  "תקנות" שאותן הבעל מפנים ומקבל, בעוד האישה מתקוממת בקירבה ומואסת בהן. 

  בהצגה, אותה ביימה הבמאית  איה קפלן, המחזאי ממחיש את  כפיית ה"תקנות" במלוא  מערומיהן. דסי, בת דמותה של אסתי, שאותה מגלמת באופן מושלם השחקנית אוסנת פישמן,  מובלת לחופה  עם יעקב, מי שנבחר להיות בעלה,  בגילומו של  יואב דונט.  מלאת תקוות וציפיות, היא נתקלת כבר מן ההתחלה במגבלות חיי הנישואים. על הבמה מוצבות שתי מיטות  האחת אחרי השניה, לא האחת לצד השנייה.  הפרדה מוחלטת בין בני הזוג. הבעל, המקדש את התקנות, פוקד להחשיך לחלוטין את החדר, כי חלילה לו לראות מאומה מגופה. הוא  ניגש למיטתה רק כדי למלא את צווי הפרו ורבו. חס ולחלילה לא ביאה מטעמי אהבה והנאה. חס וחלילה. זאת כמובן כדי לא להשחית את זרעו לריק.  

בכל פעם שעולה שאלה מסוימת בענין המותר והאסור, עומד על הבמה מן הצד הרב, יגאל שדה המצוין, וכמו נביא זעם, משמיע את עצותיו, והתקנות המחייבות אותן, בכל אורחות חייהם.  הבעל מנסה מידי פעם להגמיש את התקנות הללו אך לא היה די בהן.  כשדסי התלוננה בפני אימה – השחקנית אורנה רוטברג – על אי יכולתה לשאת עוד את אורח חייה הכפוי הזה, אימה נוזפת בה:  "עד שסוף סוף הצלחתי לחתן אותך, את רוצה לעזוב?"  

 בתחילת ההצגה, דסי מופיעה  כשהיא כבר אחרי עזיבתה את החסידות, לובשת שמלה אדומה ונעלי עקב, יושבת בירכתי הבמה יחד עם בתה האחת שעזבה את הבית יחד איתה, בעוד בעלה יושב  ליד שולחן במרכז הבמה, והם מתווכחים ביניהם. היא מבקשת  ומתחננת לשמור על קשר עם משפחתה, עם בנותיה, והוא מתנה זאת רק בחזרתה לחיק המשפחה. וכך היא עומדת בפני קיר אטום של סירוב, עד הסוף המר.

נשאלת השאלה, מה לו למוטי לרנר, החילוני-אתאיסטי, על פי הודאתו, לכתוב מחזה על חסידות גור החותרת לקדושת החיים בדרכי האל?

לדבריו של לרנר, מושג הקדושה אינו מתקשר לעבודת  האלוהים  אלא לעבודת האדם. בעיניו,  חיי קדושה הם חיים שבמרכזם קדושת האדם ולא קדושת האל. דהיינו, חיי צדק, שוויון,  התחשבות, כבוד הדדי אחריות הדדית, וכל זאת דווקא על פי הצו ההילכתי: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך."

דווקא ההכרה הזאת, שקדושת האדם קודמת לקדושת האל, היא שעוררה את החמלה וההשתתפות בגורלה  של אסתי ויינשטיין  ז"ל, שחטאה הגדול היה  רצונה לחיות על פי דרכה.

האם אסתי ויינשטיין מייצגת את כל הנשים במיגזר החסידי? האם כולן סובלות ומתקוממות בליבן כנגד התקנות שכופה עליהןהדת באמצעות הרבנים?

ממש לא בהכרח. סביר להניח שרוב רובן של נשות גור מקבלות את המגבלות הללו, מאמינות בהן, ומקדשות את  חייהן על מנת לחיות על פי  חיי הקדושה שעליהן התחנכו. אפשר גם  להניח שהן מאושרות על פי דרכן והן אינן זקוקות לחמלתם של אלה שלא מאמינים.

אך אין ספק  שישנן גם נשים שסובלות מהדיכוי – ואין בכוחן להתקומם ולנטוש ולעשות  כרצונן. תקנות וחוקים קיימים בכל חברה, והם מגבילים את זכויות האדם לעשות כרצונו,  והאזרחים מקבלים אותם עליהם ברצון ובהבנה. 

חוקי הדת, לעומתם, מופנים ברובם כלפי נשים. ולא רק ביהדות. קשה לתאר שמאות מיליוני נשים בעולם נהנות להתהלך עם רעלות המכסות את  פניהן. אך ספק אם אפילו אישה אחת מביניהן  שמה קץ לחייה בגין אי השלמתה עם הגזירה הנוראה הזאת.    

  בקיצור, הצגה מצוינת, מעוררת מחשבה, ומעלה הרבה שאלות ותמיהות שלא על כולן יש תשובות.

הדסה מור

* * *

יעקב זמיר

יהודה איש קריות – הגיגים עליו

סטודנט מין-למך לומד בירושלים על תקופת יהודה איש קריות וכדומה. הוריו פשטו רגל ולא היה יכול אלא לחפש עבודה ביובש של עיר הקודש. מצא מודעה בה מבקשים בחור שיטפל בנכה מבוגר רתוק כמעט כליל למיטתו תמורת מגורים ומחייה וכמה פרוטות. הנכה הוא אב שכול מבנו יחידו והאלמנה בת 40 פלוס נתנה לו איזה חדרון עילי ליד מבצרה שלה. הוא לא הבחור הראשון שבא לשם, קדמו לו כמה שאח"כ נכשלו והסתלקו אחרי שהתאוו לה והיא כאילו טורפת גברים.  אחרי שנענתה לו פעם אחת היתה לו פליטה מוקדמת מבישה ובפעם השנייה שכב עם רגל שבורה על אלונקה והיא מצצה לו ואח"כ עלתה עליו וגם כאן היתה פאשלה. והיתר הקורות הלא הם כתובים על דפי הספר.

אחד מעוונותיי הרבים מספור זה שרק עתה הגעתי לסִפרו של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה", ר"ל יהודה איש קריות.

תאמרו לי ומה לך עם היהודה הזה. והלא חייתי בקריות כמה שנים, שם עמלתי שם עבדתי  התאמצתי נאבקתי והיכרתי את כל הקריות מקרוב בתורי אחרי בדל עבודה להתפרנס בה. אבל  יהודה אחד לא פגשתי.

עגנון הולך לשלוח מכתב בדואר ומספר לנו על כך כמה עמודים בספרו וזה מעניין.

ייבדל לחיים ארוכים עמוס  עוז אף הוא כותב מעניין ולא משנה מה הוא אומר. נהנים מן השפה מהסגנון ומהחידושים  בצירופי מלים תיאורים מקוריים ועוד.

אחרת מה לי להוציא את איש הקריות מקברו בן אלפיים שנה. יקברו המתים את מתיהם כפי שאמר ישוע רבו שלו.

עוז נתברך ביד אמן בתיאוריו השונים. הנה הוא מספר לנו על אותה אישה אלמנה ומיוחדת בהתנהגותה ובמנהגיה, כגון לשכור מדי פעם את שירותם של בחורים צעירים ירושלמיים הזקוקים לפרוטה ולקורת גג תמורת טיפול והשגחה על חמיה הנכה. היא מבוצרת בחדרה הסגור תמיד והקורא סקרן לדעת מהו מראיה. לפעמים נדלקת ולפעמים נכבית. לבסוף הוא מיטיב עימנו  ומתחיל בתיאור גזרתה בשמלתה ההדוקה ופורש לפנינו קצת מקווי מיתאר גופה, וכאשר מתחיל דמיונו של הקורא לשוטט סביב דמותה ומלבושיה ההדוקים, פתאום הוא מנחית את המכה. אצבעותיה המגוידות! וטראח! הלך הדמיון ונמוג באכזבה. הוא לא הסתפק בזה והוסיף בהזדמנות הראשונה את החריץ העמוק שיורד מאפה לשפתה העליונה. קוץ ודרדר! והלא עשרים וחמישה סנטימטרים דרומה משם מתחיל אצלן חריץ אחר שמככב חזק בדימיונם של הקוראים בכל הדורות, למה דילג עליו? האם היה כאן חוסר פירגון, או שמא התכוון הסופר לכתוב לנו תוספת ל"שולחן ערוך"?

משל למה הדבר דומה, לכך שהיתה בבית החולים בו התמחיתי בזמנו, קבוצת נשים מבוגרות ("דודות") מתנדבות  שאירגנו להן שם שירות יע"ל,  כלומר יד עזר לחולים. דחפו מין עגלה קטנה עליה הושמו כמה ספרים. מעין ספרייה זוטא להשאלה. וכן כמה ז'ורנאלים מצוירים בצרפתית ובאנגלית שתמונות השער בהם היתה תמיד של יפהפיה צעירה עם ביקיני וכל שנלווה אליו. ועל מנת שהחוברות יוחזרו אליהן לדודות הנכבדות, הן דאגו לסמן אותן בחותמת עגולה וגדולה שתקעו אותה כמובן במרכז החזה השופע של אותה דוגמנית מצולמת. וזה למען יהיה מיסוך בדמיונו של החולה האומלל שלא יפליג וירחיק יתר על המידה. ראש וראשון לספרים שבעגלה היה שם אחד עבה "בשליחות העובד" מאת אהרן בקר,  מזכיר  הסתדרות העובדים דאז, ועוד כרך שמן  שהכיל דו"ח מפורט על דיוני האינטרנאציונל  הסוציאליסטי בווינה בשנת 1955, וכל כיוצא בזה דברי דפוס.

ראשית חוכמה לסופר עוז שדאג שהעלילה תתרחש ברחוב אלבז (אמנם סימטה אבל יותר טוב מכלום) ונזהר שלא יהיה השם כנהוג שם כגון הרב קוק או קפלינסקי שוורצבורד או רוזנסקי  ודומיהם. כדי שלא יבואו אליו המקטרגים בטענות לאמור, וכי רק בשמות של אשכנזים ייקראו רחובות בעיר הקודש? לא מספיק שאתם מדירים אותנו כמעט תמיד מפרסי ישראל ודוחקים אותנו רק להדלקת הלפידים ושוכחים דמויותינו על שטרות הכסף ועל בולי הדאר?

כך הוא לא חזר על מעשיהם של פרנסי בני ברק המזוקנים יוצאי  ליטא וגליציה, שכאשר הוקמה בעירם שכונת פרדס כץ (תיבנה מחדש בימינו אמן) הם אצו לחלק בה שמות רחובות כגון האדמו"ר מקוצק וכן רבי איציק פון ברדישהף, ועוד. אז קמה זעקת התושבים החדשים שרובם ככולם היו מיוצאי עיראק ומרקש לאמור: מה לנו עם ברדישהף ומי זה הקוצק הזה? והיכן שמות קדושינו שלנו עליהם השלום? אז נמלכו בדעתם הפרנסים שלעיל ונזכרו שאלה הזועקים היום  אולי יהיו בוחריהם מחר והזדרזו לשנות  שמות הרחובות לדנגור, אבו חצירה, אבן עזרא, ורבי מאיר ועוד.

כך יצא הסופר החכם שלנו מהעניין בזהירות ובכבוד.

ובתוך היובש הקמצנות והדלות של ירושלים בשנים בהן מתרחשת העלילה, נאבק לו הרווק המבויש הסטודנט הדלפון על קיומו, ובתוך אותה עליית גג שהוקצתה לו הולכת "המחסנית" שלו ותופחת עד כדי להתפקע כאשר הוא מתחקה בדמיונו אחרי מעשיה של האלמנה מאחורי דלתה המוגפת. והיא, שיודעת מה בראשו, הביא אותה הסופר לבסוף שתיעתר למעשה... ושוב פססססט! נגמר המעשה בבושה ומבוכה. נקמה קטנה של עוז בקוראים שהמתינו עם ברק בעיניים וליקוק שפתיים למה שעתיד  להתרחש.

או אולי לא! 

והיא, שכאילו היתה ידענית בשטח זה, נראית כחושבת את עצמה עליונה על הבחורים הדיירים מדי פעם, כאילו היו כטרף להתעלל בו ולנקום. כן, נראה שהיו בה רגשות נקם נגד הגברים הצעירים האומללים האלה, שנפלו ברשת המודעה וברשתה שלה כאלמנה מרירה וסאדיסטית, למרות הכול.

הסופר הנכבד תיאר זאת היטב במעלליה לאחר מכן, מעשה "השאיבה" ואחר כך שוב הכישלון השערורייתי באקט המיני ש"העניקה", בדומה למה שאמרו רבותינו על דלילה בהציקה לשמשון, "בשעת גמר ביאה נשמטת תחתיו" – אם זו לא נקמה מכוונת אז מהי?

הערה – הרשיתי לעצמי לצחוק על כל הסיפור הזה בהסתמכי על איזכור מסִפרו הקודם של עוז, שציין את אמירת אימו זיכרונה לברכה: "כן, על כל דבר אפשר לצחוק."

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

הספר "מדוע הבודהא טעה? –

זן ואמנות שטיפת הכלים"

קורא תיגר על פרדיגמות מקובלות בפילוסופיה הזן בודהיסטית שהגיעו ברבות הימים לרוויה, עד כדי איבון דוגמטי. יגאל ורדי מעמיד את משנתו של הבודהא במבחן הביקורת, או בלשון הזן בודהיזם עצמו: "כאשר תפגוש את הבודהא – הרוג אותו." הביקורת על משנת הבודהא נתפסת בספר זה כהחייאתה, שכן מטרתה למנוע קיבעון דוגמטי סביב פרדיגמה אחת ולאפשר ויטאליות פורה לשם יצירת גרסה חדשה המושתתת על חומרים מן המסורת הזן בודהיסטית לדורותיה.

הפולמוס הפילוסופי בספר זה מציג ביקורת לגבי פרדיגמות זן בודהיסטיות בארבעה תחומים: תורת היש (אונטולוגיה), תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה), תפיסת העולם הקיומית (אקזיסטנציאליזם) ותורת הנפש (פסיכולוגיה).

 הביקורת לגבי הפרדיגמה בתחום תורת היש טוענת שהמציאות אינה מתאפיינת בזרימה ובהשתנות בלבד, אלא גם בסטרוקטורות סטטיות קומפלמנטריות.

הביקורת לגבי הפרדיגמה בתחום תורת ההכרה טוענת שאין לדרוש מן האדם להימנע מאבחון ומתיוג של המציאות, אלא יש לכוונו לעבר ראיית רשומון רחבה באבחון המציאות.

הביקורת לגבי הפרדיגמה בתחום תפיסת העולם הקיומית טוענת שתחושת הסבל הקיומי אינה נובעת מנטייתו של האדם לקבע את המציאות בסטרוקטורות סטטיות. נהפוך הוא: ההבנה שהמציאות מצויה בהשתנות מתמדת היא הגורמת לתחושת הסבל הקיומי. לכן, מתוך כמיהה למזור, האדם חותר ליילד אידיאות סטטיות המקנות לו אשליית נצח.

הביקורת לגבי הפרדיגמה בתחום תורת הנפש טוענת שאין ביכולתו של האדם להשתחרר ממגבלות האישיות. יתר על כן, האדם הוא ישות דו-צדדית, כפני יאנוס: בצד האחד מצויה האישיות ובצד השני מצויה התודעה החופשית. לכן, כל שביכולתו של האדם לעשות הוא להגביר את תחושת החירות והאוטונומיה האישית באמצעות טיפוח המודעות העצמית, בלי להתיימר לאיין את האישיות.

יגאל ורדי מציע לאמץ את משנתו: הזן בודהיזם החדש. לשם כך הוא מציג מעבר פילוסופי מהגישה הדיכוטומית הזן בודהיסטית של "או-או" אל הגישה הדיאלקטית הזן בודהיסטית של "גם וגם", המגולמת בחינוכו של האדם להיות במצב תודעתי של ספקנות וביקורתיות מרביות כלפי עצמו. המעבר הפילוסופי המוצג מסתמך על פרדיגמות קוטביות נוגדות המתקיימות בו-זמנית באופן קומפלמנטרי בתנועת מטוטלת של התהוות הדדית.

[דבר המפרסם]

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

קריאה שנייה

"הצבא מאחורי קוצי-הברזל"

לאדווין אריך דווינגר

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 1.8.1969

לפני 49 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדורים "קריאה אפשרית" ו"קריאה שנייה" במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדורים האלה ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

סיביר נתנה "השראה" לרבים ממעוניה – אותם מתי-מעט שנשארו בחיים, ופירותיה – רבים: החל ב"רשימות מבית המוות" של דוסטוייבסקי וזיכרונותיהם של המהפכנים הרוסיים שהוגלו, וכלה ברשימותיהם של סופרים גולים רוסיים מן השנים האחרונות. ומי יודע כמה ספרים נכתבים עכשיו, וייכתבו בעתיד, על ידי גולים ואסירים בני זמננו.

 על שנות גלות בסיביר אפשר לקרוא בסיפורים וברומאנים של א. ראובני, ואילו על מחנות השבויים במלחמת העולם הראשונה יש בידינו בעברית ספר תיעודי מרתק, "בגיהינום של מטה" מאת אביגדור המאירי, עליו כתבתי באחת מרשימותיי הקודמות.

באותה הוצאת "מצפה", ולערך באותה תקופה, הופיע בעברית, בתירגומו של יצחק למדן, ספר זיכרונות של קצין-זוטר גרמני שנשבה ונפצע, ועשה כמה שנים ארוכות ומרות במחנות השבויים בסיביר. סיפור-חייו מזכיר בהרבה את "דרך-הייסורים" שעשה אביגדור המאירי. אינני יודע אם מחבר הספר – דווינגר – נעשה אחר-כך סופר בזכות עצמו, ומה היתה פרשת חייו. מן הספר שלפנינו, שהוא פרקי יומן – לא ברור אפילו אם יצא דווינגר עצמו חי משנות השבי הארוכות, או שמא נשמר (ונדפס) רק יומנו.

כמנהג ספרים רבים שיצאו לאור בימים ההם, אין בגוף הספר כל הקדמה, ולא ניתנים כל פרטים ביוגראפיים על הסופר נוסף על המסופר בספר עצמו. מנהג פסול זה, רווח, לצערנו, גם היום.

דווינגר, כפי שהוא מעיד על עצמו בסיפור קורותיו – הינו בן לאב גרמני ולאם ממוצא רוסי. מפני כך גם שגורה על פיו השפה הרוסית. הספרות הרוסית אינה זרה לו. למרות גילו הצעיר כבר קרא את "רשימות מבית המוות" של דוסטוייבסקי, אלא שלא תיאר לעצמו כי בתוך כמה שנים עתיד הוא להיקלע לגיהינום של רעב, קור ומחלות, שלעומתו נראה אפילו בית כלאו של דוסטוייבסקי כנווה מסודר.

"הנשמה הרוסית" היא בגדר חלום תעלומה ומציאות אכזרית גם יחד, לזר המתנסה בה מקרוב. מכאן – דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ'כוב. ומכאן – טיפוס-הבהרות, רעב, גניבות,קור קטלני וחוסר כל תשומת-לב לחיי אדם. מכאן – נפש האיכר הרוסי, או החייל הזקן, שהיא טובה ביסודה, ומכאן – אכזריות טאטארית, מכות שוט ועונשים מסמרי-שיער.

על תהפוכותיו של האופי הרוסי קראתי לאחרונה קטע מאלף, מתוך "מחשבות-פתע" של אברהם טרץ (הוא אנדרי סיניאבסקי) שהתפרסמו בחוברת "קשת" מ"ג.

"השיכרות – הפגם הלאומי שלנו, ולמעלה מכך – הדיבוק שלנו. לא ממחסור ולא מעצב סובא העם הרוסי אלא בשל צורך נצחי במופלא ובמוגזם, סובא כאוות-נפשו, באורח מיסטי, חותר לחלץ את נשמתו משיווי המשקל הארצי ולהחזירה למצב בלתי-גשמי מבורך. הוודקה – מאגיה לבנה של המוז'יק הרוסי. הוא מעדיף אותה בבירור על המאגיה השחורה – המין הנשי. רודף-הנשים, המאהב, לובש צורת זר, גרמני  (והוא השד אצל גוגול), צרפתי, יהודי. ואילו אנו, הרוסים, בעד בקבוק מזוקק ניתן כל יפהייה. (סטנקה ראזין).

"בצירוף עם הגניבה (חוסר אמונה איתנה בקשרים ממשיים-חומריים), מבשרת לנו השיכרות חופשיות של הלכה, ומעמידה אותנו בין עמים אחרים במצב חשוד של פוחחים. אך התמוטטו 'יסודות הנצח' והמידרג המעמדי והומרו בשיווון רופס, מיד צצה תכונה נפשעת זו של האדם הרוסי על-פני השטח. אנו כולנו פושעים עתה (מי מאיתנו אינו חש בנשמתו בגורלו זיוף כלשהו?). דבר זה מעניק לנו יתרון אופי של אי-יציבות, קלות-דעת וחוסר-אחריות. אנו מסוגלים לכייס את אירופה, או להדביק בה כפירה מעניינת, אולם פשוט אין אנו יכולים להקים תרבות. אפשר לצפות אצלנו, כאצל הגנב,  כאצל שיכור, לכל דבר אפשרי. בנו קל לרדות, לשלוט באמצעים מינהליים (השיכור אדיש, אינו מסוגל לשלוט בעצמו, נגרר להיכן שמושכים אותו), ובאותה שעה – מה-קשה לשלוט בעם בלתי-יציב זה, מה קשה למנהלים שלנו להתעסק בנו!.." (עמ' 128).

מתוך פרספקטיבה של מלחמת העולם השנייה, קשה כמובן לחוש הזדהות עם קצין-זוטר גרמני, דווינגר, המנהל יומן של שבוי בו מתוארים ניסיונותיו הקשים של איש המערב המחונך, בתוך הפראות האסיאטית. אם רוצה הקורא ואם לא, מרחפת מול עיניו בקריאתו בספר ההשוואה הבלתי-נמנעת למחנות הריכוז ומחנות ההשמדה שהופיעו בתוך פחות משלושים שנה לאחר המאורעות המסופרים כאן. אולי דווקא העומס הרגשי הזה צריך לשמש מבחן לקורא, ולספר – באיזו מידה יש בדברי אמת משום זעקה אנושית ש"עוברת" אלינו, גם אם מהלך ההיסטוריה שינה את הערכתנו ויכולתנו להזדהות עם המספר. גורלם של סיניאבסקי ודניאל נוגע היום לליבנו, אך מסיבות מובנות רחוקים אנו מלרחם על שבויי גרמניה בשתי מלחמות עולם, שעברו אותו גיהינום סיבירי.

דווינגר מתאר תהליך התבהמות של אנשי תרבות, של חיילים בעלי מסורת נוקשה של כבוד ומשמעת – בתוך צריפי מחנות השבוים החפורים בקרקע ומכוסים שלג. אפילו את המתים לא ניתן לקבור משך כל החורף, אלא מוציאים אותם לקפוא במחסן, ורק עם בוא האביב, קוברים אלה שנישארו בחיים – לאחר טיפוס הבהרות – את אלפי חבריהם ההולכים ומפשירים.

לא פחות מתיאורי זוועות המחלה והרעב – מחרידים הם תיאורי השקיעה האנושית. הקצינים שקועים במשחקי כבוד סהרוריים (על תופעה זאת מספר בהומור רב גם המאירי בספרו). כל עלבון – עילה לדו-קרב. כל שיכחה במתן כבוד – משפט. אלא שבשבי אין אפשרות להוציא דברים אלו לפועל – ומפני כך מנהלים הכול פנקסאות לקראת יום שיחרורם,עד שדומה כי יום השיחרור ייעשה ליום סידור חשבונות ממנו ייוותרו בחיים רק מעטים.

גרועה מכך – השקיעה בסטיות מיניות, ההומוסקסואליות פושטת והולכת בקרב חיילים פשוטים וקצינים גם יחד, החברויות בין גברים, שהן כה חשובות למען החזקת-מעמד בתנאי שבי – עומדות בסכנה נוראה של גלישה ל"אהבה". ותיאוריו של דווינגר על הרגעים בהם כמעט שלא עמד בניסיון – הם תיאורים חזקים.

תופעה נוספת היא האוננות, ההופכת למין מקלט של חלום, ואשר עקב תנאי המגורים הצפופים להחריד – נעשית ללא בושה, ובתכיפות מדהימה. דווינגר עצמו הינו נער כמעט, טרם ידע אישה. בכמה מקרים מצליחים השבויים להבריח פרוצות למחנה. והוא נלחם עם עצמו, ולבסוף יותר משמכריעים אותו מעצוריו המוסריים מכריע הפחד מפני העגבת האסיאטית, שהיא זן קטלני במיוחד של המחלה הנוראה.

אף דווינגר, כהמאירי, מעדיף את חברת פקודיו מבין החיילים הפשוטים, למרות תנאיהם הגרועים בשבי – על פני חברת הקצינים היהירה והמנופחת. וגם הוא נותר, בסוף הספר, יחידי בחיים מבין כל חבריו שעימם החל את דרך תלאותיו בשבי.

מגילת ייסוריו אינה יצירה ספרותית גדולה, אך יש בה עניין, ומאוד הייתי סקרן לדעת כיצד התקבלה על דעת בני תקופתו.

* אדווין אריך דווינגר: "הצבא מאחרי קוצי הברזל". יומן סיבירי. תירגם מגרמנית: יצחק למדן. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, ת"א, תר"ץ 1930. כרך א' 129 עמ'. כרך ב' 178 עמ'. בתוספת הקדשה: "לשם ד"ר אלזה ברנדשטרם."

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, בלפור חקק פירסם ב"חדשות בן עזר" מסה מרתקת על שתיים מאהובותיו (הרבות!) של פנחס שדה –  השתיים שהתאבדו. נקל לחוש את המעורבות הנפשית של בלפור בנושא, ואת יחסו הקרוב ליחסו של המשורר לאהובותיו. לכך מיתוסף ידע רב ומסירות.

בדרך כלל אינני אוהב את פסיקותיו של נתן זך, אך בעניינו של פנחס שדה, לדעתי, הוא צדק: האיש החשיב עצמו לנביא ולמשיח, ובספרו "החיים כמשל" הוא מביע הערצה לנצרות.

כשקראתי את "התמסרות" התפלצתי בעיקר מהסצינה בה פנחס שדה דורש מחבצלת להביא לו את החגורה כדי שיוכל להצליף בה (על כך כתבתי במאמר "על שדה, על חבצלת ועל חוחים", "מעלות" תשרי תשל"ד, עמ' 37-35). נשים כמו חבצלת וכמו עשרות נשותיו של גואל רצון, שהיו שפחותיו מרצון – לעולם לא אבין.

אמש (13.2.2018) היה ערב מרגש מאוד בבית הסופר, ערב מוקדש ליוסי גמזו, במלאת לו שמונים, זמרים ומלחיני שיריו של יוסי גמזו ביצעו את היצירות הכל כך ידועות ואהובות של יוסי, ויוסי עצמו הנעים את הזמן בסיפורים מחיי אביו ומחייו הוא – עם הרבה הומור טוב, וכן המון רחשי לב כלפי עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. היה ערב מהנה ומרגש, מהערבים שנשארים בזיכרון לתמיד.

בגיליון "גג" האחרון (מס' 45) מוקדשים כארבעים עמודים לפרופ' זיוה שמיר, ל-35 ספריה, ולתרומתה הייחודית לחקר הספרות העברית. שנים-עשר אישים מתחום התרבות והספרות משבחים את מפעלה הספרותי, ואחד מהם, פרופ' אסא כשר, אף מראיין אותה על עמדותיה בנושאים הקשורים לאקדמיה ולמילייה הספרותי.

בין הדברים החכמים שהופיעו בארבעים עמודים אלה, אני מבקש להתרכז בהערה של אסא כשר, שזיוה שמיר הסכימה עימה בלב שלם: הסופרים "החשובים" נוטלים לעצמם את הזכות לשאת דברים ברמה על נושאים פוליטיים, שהידע שלהם בהם מוגבל, ואף עלוב ולקוי – ואת דבריהם הם מביאים בפני הקהל בהתנשאות חסרת שחר.

כן מסכימים השניים שמורים באוניברסיטה המביעים דעות פוליטיות בהרצאותיהם, אינם פועלים מכוח מה שמכונה "החופש האקדמי" – החופש הזה נועד רק לגבי דעותיהם בתחום המחקרי, לא הפוליטי. זיוה שמיר מזכירה שזלמן שוקן אסר מפורשות על עגנון להביע דעות פוליטיות ביצירותיו.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: עוד הוכחה שלהשתין על המדינה זה משתלם. דויד גרוסמן זכה בפרס ישראל לספרות בשנת השבעים של המדינה. צפו להפתעות מצידו כאשר יפתח את הפה בביקורת על ישראל, אם ידבר בשם זוכי הפרס, או יתראיין.

מבחינת הערך הספרותי, גרוסמן יכול לצחצח את הנעליים של סמי מיכאל, בן התשעים ושתיים, שכנראה לעולם לא יזכה בפרס ישראל.

וכידוע, המועמדים לפרסי ישראל צריכים לתת מראש את הסכמתם להגשתם לפרס. גרוסמן ודאי לקח בחשבון שאם יזכה, אזיי בטקס ההענקה יהיה עליו ללחוץ את ידו של המושחת המואשם בלקיחת שוחד, נתניהו, ראש "הממשלה החלולה" שהוא, גרוסמן, כל כך היטיב להשתין עליה, גם בפני הגויים, וזה לא הזיק לו, להיפך.

מעניין אם במעמד הפרס ילחצו ביבי וגרוסמן ידיים או שמא גרוסמן יוותר על הפרס – ו/או ייתכן שהוא בונה על מסקנות המשטרה והפרקליטות שתבאנה לכך שביום העצמאות הקרוב כבר ילחץ בטקס חלוקת פרס ישראל את ידו של רה"מ משה כחלון או רה"מ  אבי גבאי או רה"מ אורן חזן, לאחר שזה או זה או זה יחזרו מנאומם המוצלח הראשון בפני הקונגרס בוושינגטון.

* שאנטי שושנה אפרת: אהוד יקר, לעולם אל תגיד "לעולם לא." אם יש רצון אמיתי, תמיד אפשר למצוא פתרונות יצירתיים שיספקו את שני הצדדים. קודם כל צריך להיות רצון אמיתי בשלום. ברגע ששני הצדדים יפנימו זאת, הכול אפשרי."

 אהוד: אכן צר לי שלפחות לאחד משני "הצדדים", זה הישראלי, אין רצון אמיתי בשלום. ואילו הצד השני ממש כמהָ ל"הפנמה", כמו בצורת הלינץ' שמנסה לערוך בנו ברחובותיו אספסוף רצחני, צמא-דם, מוסת ופרימיטיבי.

* כך ייראה השלום עם מדינת פלסטין. כל ישראלי, בייחוד חייל, שייקלע אליה ברכבו בטעות, צפוי ללינץ': "חייל וחיילת שנכנסו בצהריים (שני, 12.2) בשוגג לעיר ג'נין הותקפו בידי תושבים פלסטינים, ונשקו של אחד מהם נגנב. הפלסטינים הקיפו את הרכב הצבאי ויידו לעבר השניים אבנים, עד שחולצו מהמקום בסיוע כוחות הביטחון הפלסטיניים. החיילים נפצעו באורח קל וקל-בינוני ופונו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי. צה"ל יחקור את התקרית." ["הארץ", 13.2].

* עכשיו, שפרס ישראל בספרות ביובלה השבעים של המדינה ניתן לדויד גרוסמן, אך טבעי יהיה להעניק את פרס ישראל בקולנוע לשמוליק עזיז-מעוז, שהרי שניהם שומרים מאוד על חוסנה המוסרי של המדינה, בארץ וגם בחו"ל!

* תגובה שפירסמתי [שלא כהרגלי] ביום 13.2 בעיתון "הארץ" באינטרנט, למאמרו של נחמיה שטרסלר מאותו יום, "כשהתותחים רועמים העם הולך ימינה":

"לצערי נעשית גם אתה חלק מהכנופייה של עמוס שוקן ומעיוות ההיסטוריה של ישראל.

אהוד בן עזר."

* הרבה תודות למשה גרנות ולעירית אמינוף, על המחמאות שהרעיפו עליי בגין הסיפורים הקצרים שפורסמו לאחרונה במכתב העיתי. חששתי שאין רבים שקוראים כיום סיפורים קצרים ויודעים להעריך סוג ספרות זה. מסתבר שטעיתי וטוב שכך.

למרבה הצער, עד לאחרונה, היה הסיפור הקצר בשפל המדרגה. ובמידה מסוימת גם כיום. אתה שולח קובץ סיפורים קצרים להוצאת ספרים, ומיד נדחה כמעט בבוז, בטענה שלא יקנו כלל  את הספר, וכן ש... נו באמת. סיפור קצר? מה קרה לך?... לא אצלנו.

יוצאים מן הכלל כמעט, היו נתן שחם ונתן יהונתן, שפירסמו בשמחה בשנת 1998 את קובץ סיפוריי "עין הזכוכית של מיור פאבל",  בספריית פועלים, שזכה  גם בפרס ספרותי צנוע. אחרים, התייחסו אליי בלא מעט התנשאות. יש לי לא מעט סיפורים  מצערים  ובבוא היום אספרם.

מובן, שלא כך הדברים בארצות "מפגרות" כמו ארצות  הברית, צרפת ואנגליה. שם, עליך להתחיל קריירה ספרותית בכתיבת סיפורים קצרים. אחרת אין לך סיכוי להמשיך בדרכך. 

אוריה באר

* אם יאיר לפיד אכן יהיה עד-מפתח נגד בנימין נתניהו, צפוייה רשימתו "יש עתיד" לזכות בבחירות הבאות במיספר ח"כים שהוא פחות מדו-ספרתי ואילו הליכוד יתחזק בהתאם.

שימרו וזיכרו את התחזית. הציבור שלנו לא אידיוט.

* בילדותי גדלתי במושבה על חלב עיזים וגבינות עיזים נפלאות שהיתה אימי מגבנת, בעזרת טיפות פפסין, מהחלב שהייתי חולב מהעז שלנו חביבה. מעולם לא היה לגבינות האלה ריח של "גבינת עיזים" והן לא נבדלו בריחן מכל גבינה לבנה אחרת מחלב פרה, אבל היו טעימות יותר.

כיום נמכרים סוגים אחדים של "גבינות עיזים" מחלב עיזים ולהם יש ריח של "גבינת עיזים" שמזכיר במקצת את ניחוח זרעו של תיש לבן בעונת הייחום.

ואני שואל, האם ריח "גבינות העיזים" הוא אכן טבעי או שמוסיפים אותו לגבינה כדי שיהיה לה ריח "אותנטי" של "גבינת עיזים"?

בשעתו, בשוק שהיה קיים ממזרח לבית השגריר הצרפתי ביפו, היו מוכרים חריצי גבינת עיזים ערבית תוצרת בית, במי-מלח, ומעולם לא היה להם ריח של "גבינת עיזים", אבל היו דומים בטעמם לגבינת העיזים המצויינת שהיתה מגבנת אימא.

* בעשר השנים הקרובות יעסיקו אותנו המשפטים של בנימין נתניהו וכל מסכת הערעורים שבעקבותיהם, עד לעליון, תקופת זמן של לערך שתי קדנציות של בחירות לממשלה, שבראשה הוא יוכל להמשיך לעמוד אם יזכה לרוב הדרוש בבחירות.

מרבית ההאשמות ה"נוראות" נגד ביבי, במישור ההתנהלות הפוליטית של יחסי קח ותן, איפיינו גם את תקופת שלטונה של מפא"י – עם לשכות העבודה, ההסתדרות על כל מפעליה, חושיסטן של אבא חושי ויוסף אלמוגי, ועוד ועוד, רק שנתנו אז ליחסים של תן וקח שמות יפים יותר. ומותר היה לגנוב ולהערים לטובת הכלל והמפלגה.

אבל בזכות מפא"י וההתיישבות העובדת קמה המדינה, ואם טירוף הצדקנות המשפטית היה קיים כבר אז, המדינה לא היתה קמה, ומרבית מייסדיה היו יושבים בבתי-סוהר!

* האם צ'רצ'יל קנה את הסיגרים שלו בכספו או שקיבל מתנות, ואם קיבל, האם לא היה מן התבונה להדיח אותו כבר בתחילת כהונתו כראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה?

* החרדים והדתיים חוגגים! בזכות עדותו של אויבם המר, שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, נגד נתניהו – תגבר הכפייה הדתית בישראל, כי מעכשיו החרדים והדתיים יהיו בטוחים עוד יותר שלא תוכל להיכונן קואליציה בלעדיהם.

בזכות טיפשותו של "היורש" לפיד – מפלגתו "יש עתיד" נמחקה סופית משותפות בממשלת נתניהו, ואילו החרדים והדתיים התחזקו!

* יוסי גמזו התארח אתמול [13.2] בתוכנית שלי ושל משה ירונסקי ברדיו קסם 106 FM (מעדן ויניל). מצ"ב קישור לתוכנית, אם תרצה לשתף אצלך.

goo.gl/EcyY7i

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל