| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1319
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באדר תשע"ח, 19.2.2018
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן. // אורי הייטנר: 1. עבודת אלילים. 2. צרור הערות 18.2.18. // יוסי אחימאיר: אנטישמיות מן העבר, שנאה בת זמננו. // לאה שורצמן (בן עזר): שרהלֶ'ה יקירתנו: דברי הספד לשרלֶ'ה ירון-איכילוב. // יהודה דרורי: ה"שטחים" של נחמן שי... // משה כהן: תפקיד שרת התרבות. // מתי דוד: רעיון פוליטי דימיוני בלתי אפשרי? ואולי חיוני וגם אפשרי? // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [103], ג'נין – לא כמשל. // מרדכי בן חורין: חיילים נדרסו למוות בכביש 6. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק י"ח. שיקגו – לא נורא. // תקוה וינשטוק: מאלבומי הישן: שושנה פרסיץ. בעקבות ראיון שפרסמתי ב"מעריב" במרץ 1953. // אהוד בן עזר: דיקא, פרוקופייב, יוג'ה ואנג, ברהמס ופטרנקו בקונצרט מעולה במוצ"ש בפילהרמונית. // אריאל בולשטיין: מיומנו של "מנוול הספרות", זושצ'נקו. [ציטוט]. // נעמן כהן: בית ספר ליאו בק – במקום לפולין נרד לברלין. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "וידוי" לאיסדורה דונקן. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.10.1972, לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.
* * *
שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן
הַשֵּׂיבָה הַצְּעִירָה הַזֹּאת לָעַד שֶל צְחוֹר הַשֶּלֶג,
הַשְּׂרָרָה שֶאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּצִוּוּי כִּי הָעָצְמָה
שְאוּגָה מִכָּל שְתִיקָה שֶלָּהּ, חוֹלֶשֶת וּמוֹשֶלֶת
עַל הַנּוֹף שֶלְּרַגְלֶיהָ, עַל הַזְּמַן וְעַל עַצְמָהּ.
הַבִּטְחָה בָּהּ הַצִּנָּה קוֹרֵאת תִּגָר עַל חֹם הַשֶּמֶש
וְהַגֹּבַהּ – עַל יֻמְרוֹת עֵין-הָאָדָם לְהָכִילוֹ
וְאַדְנוּת פַּטְרִיאַרְכָלִית זוֹ שֶבְּלִי מִלִּים רוֹשֶמֶת
בָּרָדוּם אֶת הַקָּדוּם וּבַדּוֹמֵם אֶת הֵד קוֹלוֹ.
וַהֲדַר-הָעֲנָקִים הַזֶּה שֶבּוֹ אֵינְסוֹף-הַנֵּצַח
מְתָעֵד אֶת גַּדְלוּתוֹ מוּל אַפְסוּתוֹ שֶל הֶחָלוֹף
שֶאוֹתָהּ הוּא מְבַטֵּל מִמְּרוֹם פִּסְגוֹת מְעוּף הַנֵּץ, אַךְ
בְּאִלְּמוּת יוֹדַעַת-כֹּל, לֹא בְּזִלְזוּל מָהִיר לִצְלֹף.
זֶה הָרֶגַע, לֹא אַחֵר, בּוֹ הַנָּדוֹש הוֹפֵךְ לְקֶסֶם
וְהַפְּרוֹזָה לְשִירָה וְהַנִּגְלוֹת לְאַגָּדוֹת
וְהַיֶּלֶד שֶבְּךָ עוֹשֶׂה אָזְנָיו כַּאֲפַרְכֶּסֶת
לְמִלְמוּל פַּלְגֵי הָרֶכֶס
הַגּוֹלְשִים
בַּמּוֹרָדוֹת.
כִּי מוּזָר, דַּוְקָא הַשֶּלֶג שֶכְּפוֹרוֹ מַפְשִיר לְמַיִם
הַשּוֹטְפִים אֶת חַמּוּקֵי עֲנַק-הַלֹּבֶן כַּשִׂמְחָה
אֶת הַלֵּב שֶלֹּא צִפָּהּ לָהּ,
שֶהֻפְתַּע לָהּ,
הוּא עֲדַיִן
מְסַפֵּר-הַסִּפּוּרִים הֲכִי קָסוּם בְּעוֹלַמְךָ.
וּמִלְמוּל אוֹתוֹ גְלִיסַנְדּוֹ שֶל גַּלִּים צוֹנְחִים בְּסַאלְטָה
מִן הָרָם אֶל הַנָּמוּךְ וּמִפִּסְגָּה אֶל הַמִּדְרוֹן
מִצְטַלְצֵל יוֹתֵר מִכָּל מִלּוֹת שִירֶיךָ שֶסִּלְסַלְתָּ
וּמִכָּל שֶתְּסַלְסֵל עוֹד עַד יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן.
וְהַהוּא, אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שֶלֹּא בָּגַר בְּךָ אַף פַּעַם
מֵעֶבְרוֹ שֶל גִּיל-הַלָּמָּה כְּמוֹ שוֹאֵל אֶת הַמִּלְמוּל
הַתּוֹזֵז וְהַפּוֹזֵז הַזֶּה: מַה פֵּשֶר וּמַה טַעַם
יֵש לוֹ שֵם כָּזֶה, "חֶרְמוֹן", לִנְפִיל-הַכְּפוֹר הַזֶּה מִמּוּל?
אָז הַסְכֵּת, הַסְכֵּת וּשְמַע לְלַחֲשֵי סוֹדוֹת הַפֶּלֶג
הַסּוֹרְקִים בִּצנִיחָתָם בַּעֲרוּצֵי הַוָּאדִיּוֹת
אֶת סִבְכָם שֶל קְנֵי הַגֹּמֶא הַקְּפוּאִים מִמֵּי הַשֶּלֶג
בָּם טוֹבְלוֹת צַמּוֹתֵיהֶן הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת.
וְנַסֵּה לְפַעֲנֵחַ כְּמִין צֹפֶן שֶל כְּתַב-סֵתֶר
בִּצְלִילֵי הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַצָּלוּל הַזֶּה, הַקַּר
שֶל זְרָמִים הַמַּלְחִיתִים לְךָ כְּעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר
אֵיזֶה סוֹד עַתִּיק-יוֹמִין שֶהוּא תַמְצִית כָּל הָעִקָּר.
הֵם אוֹמְרִים לְךָ דְבַר-מָה, הֵם מְסַפְּרִים בִּשְׂפַת הַמַּיִם
הַשּוֹצְפִים בְּלַבִּירִינְתְּ מַחְזוֹר דָּמוֹ שֶל הָעוֹלָם
כְּמוֹ הַזְּמַן בִּמְבוֹךְ אַלְפֵי שְנוֹתָיו בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם –
עַל תְּשוּקָה אֶל הָאָסוּר,
עַל יֵצֶר-פֶּרֶא לֹא נִבְלָם.
הֵם שָרִים לְךָ בַּלָּדָה עַתִּיקָה כַּאֲבָנֶיהָ
שֶל בַּזֶּלֶת אֶרֶץ זוֹ שֶהוֹד קְדוּמֶיהָ טֶרֶם סָר,
הֵם חוֹשְׂפִים לְךָ אֶת נֶפֶש הָאָדָם וְאֶת צְפוּנֶיהָ
הַקְּרוּעִים מֵאָז עַד הֵנָּה בֵּין הָרוּחַ לַבָּשָׂר.
בֵּין עֻמְקֵי הַגֵּיאָיוֹת לְהַר נִשָּׂא זֶה הַחוֹבֵש לוֹ
אֶת מִצְנֶפֶת עַנְנֵי כְּבוֹדוֹ כְּמִין כֹּהֵן גָּדוֹל
שֶזְּקָנוֹ הַמַּלְכוּתִי כִּצְחוֹר אַדֶּרֶת-מוֹךְ גּוֹלֵש לוֹ
וְיוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו בְּלִי לַעֲצֹר וּבְלִי לַחְדֹּל.
וְעַל כֵּן נִקְרָא הָהָר "גַּ'אבֶּל אַ-תַלְג'", הוּא הַר-הַשֶּלֶג
וּמִשּוּם שֶצְּחוֹר כִּפַּת שִלְגּוֹ עָמִיד וּמִתְמַשֵּךְ
גַּם בַּקַּיִץ הַלּוֹהֵט וְהַכִּפָּה הַזֹּאת נִמְשֶלֶת
לִצְנִיפוֹ שֶל שֵיח', נוֹסַף לוֹ גַם הַשֵּם "גַּ'אבֶּל אַ-שֵיח'".
וּמַמָּש כְּמוֹ הַתְּשוּקָה אֶל מַדּוּחָיו שֶל עֵץ-הַדַּעַת
כָּךְ שָרְשָם שֶל הַסִּפּוּר וְשֵם הָהָר הַזֶּה, חֶרְמוֹן,
שֶזִּקְנֵי שִבְטֵי הַדְּרוּזִים, כְּמַסֹּרֶת לֹא נִגְדַּעַת
מַנְחִילִים מִסָּב לְנֶכֶד כְּהַנְחֵל אוֹצָר קַדְמוֹן.
"כֵּן," אוֹמֵר אָז כְּבוֹד הַשֵּיח' אֶל מוּל אִשָּהּ הַמְּרַקֶּדֶת
שֶל שַלְהֶבֶת מְדוּרַת-הַשֵּבֶט בְּלֵילוֹת אֵין סְפוֹר,
"בְּשֶכְּבָר, בִּימֵי עָבָר, קָאן יָא מָא קָאן יָא נָאס, מִקֶּדֶם
רִחֲפוּ שַׂרְפֵי-עֶלְיוֹן סְבִיב פִּסְגָּתוֹ שֶל הַר-הַכְּפוֹר.
רִחֲפוּ וְעוֹפְפוּ, כְּנַף כָּל מַלְאָךְ עַל שְכֶם רֵעֵהוּ
כְּרוֹקְעִים בִּמְחוֹל הַדֶּבְּקָה עַל גַּגּוֹת בָּמֳתֵי-עָב
עַד כִּי פֶּתַע, עַל פְּנֵי אָרֶץ, נִתְגַּלָּה לָהֶם מַרְאֵהוּ
שֶל פִּתּוּי שֶלֹּא עָמַד בּוֹ מֵעוֹלָם שוּם לֵב מֻרְעָב.
כִּי בָּעֵת הַהִיא הֵחֵל אָדָם לָרֹב כִּרְבוֹת דְּשָאֶיהָ
שֶל אַדְמַת מַרְגְּלוֹתָיו שֶל הַר-הַשֶּלֶג הַלָּבָן
וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם לִבְנֵי-אֱנוֹש, שֶלֵּב כָּמֵהַּ –
וַאֲפִלּוּ לֵב מַלְאָךְ הוּא – לֹא יִשְׂבַּע מִיפִי גֵוָן.
וְכֵיוָן שֶמִּצְוַת אַלְלָּה הִיא כִּי דִין נִדּוּי וָחֵרֶם
יִגָּזֵר עַל כָּל מַלְאָךְ אֲשֶר יַחְמֹד לוֹ בַּת-אֱנוֹש
וְיִדְבַּק בָּהּ כַּשּוּעָל בְּאֶשְכּוֹלוֹת גְּנוּבִים בַּכֶּרֶם
וְעַל חֵטְא כָּזֶה צָפוּי הָאֵל לִקְנֹס וְלַעֲנֹש –
נִדְבְּרוּ הַמַּלְאָכִים לִמְרֹד, כְּחֵרֶם-שֶכְּנֶגֶד,
בָּאִסּוּר הָאֱלֹהִי וְנַעֲנוּ לְקוֹל-הַדָּם
וַיֵּרְדוּ לְמַרְגְּלוֹת הָהָר בִּמְעוּף חֶמְדָּה חוֹגֶגֶת
וַיּוֹלִידוּ נְפִלִים מִנְּשוֹתֵיהֶם, בְּנוֹת-הָאָדָם.
וְהָהֵם, הַגִּבֹּרִים אַנְשֵי הַשֵּם בְּנֵי-הַכִּלְאַיִם
שֶּגָבְהָם הָרָב הוּא גֹבַהּ עֲנָקִים, אָכְלוּ עַד כְּלוֹת
אֶת יְגִיעַ בְּנֵי-אֱנוֹש שֶכָּל עָשְרָם הָיָה לְאַיִן
וְהַחַג הָפַךְ חָגָּא וְהַכְּלוּלוֹת הָפְכוּ קְלָלוֹת.
וּמֵאָז," יֹאמַר הַשֵּיח' מוּל מְדוּרַת-זְרָדִים עוֹמֶמֶת,
"מְפֻלָּג לֵב-הָאָדָם כְּמוֹ בְּאִבְחַת שַבְּרִיָּה בֵּין
הַמַּלְאָךְ וְהָאִשָּה, הַתָּם וְזוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת
אַךְ צוֹדָה אֶת לְבָבוֹ (וְאִם נֵיטִיב זֹאת לְלַבֵּן
יִתְגַּלֶּה לָנוּ כִּי לֹא רַק הַחֶרְמוֹן, הוּא הַר הַחֵרֶם
הַנֶּחְרָץ הַהוּא, נִמְתָּח בֵּין שְמֵי אֱלֹהַּ לֶעָפָר
אֶלָּא כָּךְ, יָא נָאס, אַף אָנוּ שֶחֻלְשַת הַגּוּף עוֹכֶרֶת
בִּבְשָׂרֵנוּ אֶת הַנֵּדֶר הַחוֹזֵר וְהַמּוּפָר
לְאוֹתָהּ הַהִתְעַלּוּת אֶל מְרוֹמִים שֶכֻּלָּם רוּחַ
כִּי הַהִיא, חַוָּה אִמֵּנוּ, עוֹד מֵאָז אָדָם אִישָה
מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ, מַלְכֹּדֶת וּמַדּוּחַ
לְכָל זְבּוּן הַמִּתְפַּתֶּה לָהּ וְנִכְוֶה בִּיקוֹד אִשָּהּ."
...אָז יָשְלַךְ לְפֶתַע הַס בְּחוּג שוֹמְעָיו יוֹשְבֵי הַשֵּבֶט
הַכְּרוּכִים כְּמִין עָקָאל סְבִיב הַכָּפִיָּה, הִיא הָאֵש
וּדְבָרִים כַּדָּרְבוֹנוֹת תָּשִיב זְקֵנָה אַחַת, תּוֹשֶבֶת
אוֹתוֹ כְּפָר, לִכְבוֹד הַשֵּיח' שֶיִּתְקַשֶּה לְהִתְאוֹשֵש:
"הַמַּלְכֹּדֶת, יָא אוּסְתָּאד, כְּלוּם לֹא תִלְכֹּד אִם לֹא יַחְדֹּר בָּהּ
הַלָּכוּד, שֶשּוּם פִּתּוּי לֹא יַסְגִּירוֹ לְשָם כָּל עוֹד
הוּא חָזָק דַּיּוֹ לִכְבֹּש יִצְרוֹ וּבִתְבוּנָה לִגְדֹּר בָּהּ
בַּתְּשוּקָה גְדֵרוֹת מוּל סַחַף כַּטֶּרָאסוֹת הַכּוֹלְאוֹת
אֶת אַדְמַת הָהָר בְּכָל חֶלְקוֹת שְׂדוֹתֵינוּ מִלִּגְלֹש כָּאן
עִם הַשֶּלֶג הַמַּפְשִיר שֶשּוּם מִדְרוֹן לֹא יַעַצְרוֹ
וְהָאִיש, מוּל הָאִשָּה, לֹא אֶת יִצְרָהּ בִּלְבַד לִכְבֹּש כָּאן
הוּא אָמוּר, כִּכְסִיל גָּמוּר, כִּי אִם סוֹפְסוֹף גַּם אֶת יִצְרוֹ.
כָּךְ שֶקַּל מְאֹד לִטְפֹּל עַל בְּנוֹת חַוָּה אֶת כָּל מוּמֶיהָ
שֶל הַנֶּפֶש הַגַּבְרִית שֶכָּל עָווֹן שֶלָּהּ נִמְחָה
וְנִזְקַף עַל הָאִשָּה (וְזֹאת, יָא שֵיח', אַתָּה שוֹמֵע
מֵאַחַת הַמַּכִּירָה אוֹתְךָ,
הֲרֵי אֲנִי אִמְּךָ...)"
כֹּה אָמְרָה אוֹתָהּ זְקֵנָה וּפְנֵי הַשֵּיח', כְּאֵש לוֹהֶטֶת,
נִתְאַדְּמוּ שָם כַּמְּדוּרָה שֶשַּלְהֲבוֹת אוֹרָהּ יוֹצְרוֹת
אֶת אוֹתָם פִּתּוּלֵי-פֶּתֶן שֶל רַקְדָנִיּוֹת-הַבֶּטֶן
הַמַּטּוֹת לֵב אִיש מִכְּנַף מַלְאַךְ-יּוֹצְרוֹ אֶל שְׂטַן-יִצְרוֹ.
וְאֶת זֹאת לָחַש הַפֶּלֶג הַגּוֹלֵש מֵהַר-הַשֶּלֶג
לְשִפְעַת הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת שֶהֵן הַרְמוֹן
נְשוֹתָיו שֶכָּל צַמַּת-עַלְוָה שֶמֵּרֹאשָן מֻפְשֶלֶת
מְמִסָּה אֶת לֵב שְלָגָיו קְפוּאֵי הַקֹּר שֶל הַחֶרְמוֹן...
וְאֶת זֹאת חוֹוִים כֻּלָּנוּ מִדֵּי יוֹם בְּאוֹתוֹ קֶצֶר
הַקּוֹטֵעַ לְרַבִּים מִבֵּין כֻּלָּנוּ אֶת זְרִימַת
חַשְמַלָּם שֶל הַתְּבוּנָה וְשֶל מִדַּת כִּבּוּש-הַיֵּצֶר
כְּשֶכְּבוֹדוֹ אוֹ שְמוֹ הַטּוֹב שֶל שְבוּי-יִצְרוֹ לְפֶתַע מָט.
וְזֶה חָל עַל תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, מָמוֹן וְעֶמְדוֹת-כּוֹחַ
וּמַצְנִיחַ מִפִּסְגַּת הַהַצְלָחָה אֶל הַקָּלוֹן
אֶת אוֹתָם חוֹלֵי הַהִיבְּרִיס הַנּוֹטִים פִּתְאֹם לִשְכֹּחַ
אֶת סוֹפָהּ שֶל הִתְנַפְּחוּת הַמִּתְפּוֹצֶצֶת כְּבָּלוֹן.
כָּךְ שֶשּוּם סִפּוּר אֵינוֹ יוֹתֵר תָּקֵף וְְאַקְטוּאָלִי
מֵאוֹתוֹ מָשָל עַתִּיק בְּפֶרֶק ו' שֶל "בְּרֵאשִית"
וְחָכְמַת הָאֵם הַדְּרוּזִית שֶחָזְרָה שָם וְגִלְּתָה לִי
כַּמָּה לֹא שֻנְּתָה מִקֶּדֶם הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית...
(מתוך "שירים מן האֶפּוֹס הדרוּזי")
יוסי גמזו
* * *
"בכירים בפרקליטות המדינה מתחו ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה סביב ההמלצות להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו בגין שוחד בפרשות 1000 ו-2000, כך דווח הערב (רביעי, 14.2) בחברת החדשות. לפי הדיווח, הבכירים אמרו כי לא כל מה שנאמר בהמלצות המשטרה מגוּבֶּה בראיות וכי 'הטירוף לפרסם את ההמלצות לא ברור לנו, ניפחו כאן את הבלון עד הסוף.'"
יממה אחרי המלצות המשטרה: שני סקרים מעניקים יתרון לנתניהו. על פי סקר חברת החדשות, הליכוד זוכה ל-26 מנדטים ויש עתיד ל-22. סקר חדשות עשר חוזה 27 מנדטים לנתניהו ו-25 ללפיד. 48% מהציבור חושבים שנתניהו צריך להתפטר בעקבות המלצות המשטרה.
בדיקת "הארץ" מוצאת חורים בלפחות טענה אחת של המשטרה נגד נתניהו. המשטרה ציינה חמש תמורות שנתניהו נתן למילצ'ן בעבור טובות ההנאה – אחת מהן כוללת הקמת צוות לקידום פרויקט של איש העסקים. אלא שהצוות מעולם לא הוקם.
סקר "מעריב": הליכוד זוכה ל-28 מנדטים, יש עתיד ל-22.
["הארץ", 15.2, 16.2]
* * *
[ציטוט של אהוד בן עזר מגיליון 1318]
תהיינה אשר תהיינה ההתפתחויות לאחר המלצות המשטרה להעמיד לדין את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו באשמת לקיחת שוחד – מדובר באסון למדינת ישראל שעלול להשפיע על גורלו של כל אחד ואחד מאיתנו.
אני מאחל לביבי שימשיך עוד שנים רבות לעמוד בראשות ממשלת ישראל אלא אם העם לא ייתן בו אמון בבחירות הבאות!
והרשו לי להוסיף (מוטי הרכבי): עלילת השוחד נגד ראש הממשלה הנבחר היא אחת מנקודות השפל של מדינת ישראל.
השילוב של אנשי הזדון והרשע מהקרן לישראל חדשה שמימנה את הביזיון ומנסה בכל דרך אפשרית למוטט את המדינה, האספסוף המוסת הנבער מהפגנות השנאה ברוטשילד ואנשים קטנים בפוליטיקה וכאלו שרוצים להתעסק בפוליטיקה, שילוב שעלול להביא לאסון לעם ישראל!!!!
* * *
אהוד: כנראה עקב תמיכתי בנתניהו אני מקבל בקשות אחדות להסרה מרשימת התפוצה החינמית של המכתב העיתי, חלקן אגב מכתובות אי-מייל שאינן מצויות כלל ברשימת התפוצה שלנו אלא כנראה אחרים מעבירים אותנו הלאה.
חלקן של הבקשות להסרה אינו נובע מהאובססיה של שנאת נתניהו ואשתו ומכך שאין למשטרת ישראל מה לחקור אלא אותם, אלא מחוסר יכולתם של כותבות וכותבים, נפוחים מחשיבות עצמית, לשאת ביקורת לא אוהדת עליהם או על יקיריהם – כפי שהתפרסמה במכתב העיתי.
אלפי הנמענים הנאמנים של המכתב העיתי יודעים ששום ביטולים לא ישנו את עריכתי ואת המכתב העיתי, מה עוד שכל אחד רשאי לכתוב ולהביע כאן עמדה מנוגדת בתכלית. ראו את מאמריו של אורי הייטנר, שהוא אחד הכותבים המרכזיים אצלנו.
* * *
אורי הייטנר
1. עבודת אלילים
כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי
(תלמוד בבלי, מסכת מגילה)
בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה עתיר הישגים, ששיפר את מצבה של מדינת ישראל מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית. רק עיוור (בעיקר מבחירה) לא יבחין בכך ורק שקרן יכחיש זאת.
נתניהו היטיב להבין את המפה המשתנה של המזרח התיכון הסוער, המטלטל והמאיים, וניווט ומנווט היטב את מדינת ישראל בים הסוער, בשיקול דעת, באחריות ובתבונה. כך, הצליחה ישראל לא להישאב לסערה, להגן על האינטרסים הלאומיים שלה ולנצל הזדמנויות מדיניות לשיפור מעמדה במזרח התיכון.
נתניהו הביא לשיפור משמעותי במעמדה הבינלאומי של ישראל, דווקא כשניהל מדיניות שבמשך שנים הילכו עלינו אימים שהיא תביא לבידוד מדיני.
נתניהו העלה בנחישות את סוגיית הגרעין האיראני על סדר היום העולמי, במהלכים שהביאו למשטר סנקציות בינלאומי חמור על איראן. למרבה הצער, הוא לא הצליח למנוע את החתימה על הסכם הגרעין, בשל האובססיה של אובמה להסכם בכל מחיר. אך המאבק שניהל השאיר את הסוגיה חמה גם לאחר ההסכם, והיום רבים הסיכויים שההסכם ייפתח ויתוקן, ואולי אף יבוטל.
הוא מנהל מדיניות ביטחון אחראית ושקולה, נזהר מהרפתקנות ולא נסחף אחרי פופוליזם ביטחוני, אך נחוש לעמוד על האינטרסים החיוניים של ישראל. מדיניות זו, שאותה הוביל נתניהו יחד עם שר הביטחון לשעבר יעלון, הביאה לירידה דרסטית בטרור על כל צורותיו – פיגועי ההתאבדות ירדו לאפס, מתקפת הדקירות ירדה באופן משמעותי ואת טרור הטילים, מלחמת "צוק איתן" הורידה באופן דרמטי ותלול, בכמותו ואיכותו, לאחר 14 שנים שיישובי הדרום חיו כבמטווח.
היו לו כמובן גם משגים וכישלונות, בעיניי החמורים בהם היו עסקת שליט, הפיוס עם טורקיה והתקפלותו בסוגיית המגנומטרים, אבל אין ראש ממשלה שאינו טועה, וגם הטובים בראשי הממשלה שגו, שגיאות חמורות משלו. בתחומים הללו, מאזן התוצאות של נתניהו נוטה באופן ברור לצד החיוב.
לצד ההישגים המרשימים האלה של ד"ר נתניהו, מיסטר ביבי גרם וגורם נזק כבד ביותר לחברה הישראלית; נזק חברתי ומוסרי, של העמקת הקיטוב והשנאה, יצירת תרבות של שנאה ופלגנות. החמור מכל הוא שהנהגתו של נתניהו מושחתת ומשחיתה. הנהגתו של נתניהו משחיתה את החברה הישראלית, כפי שלא השחיתה אותה הנהגה כלשהי מאז קום המדינה.
אני מבחין בין "מושחתת" ו"משחיתה".
נתניהו אדם מושחת. מי שדורש ומקבל אספקה שוטפת המגיעה למיליון שקל לצורך הנהנתנות המסואבת שלו, הוא אדם מושחת. איני מדבר על שחיתות פלילית, אלא על שחיתות ערכית, מוסרית.
באשר לשחיתות הפלילית, עומדת לנתניהו חזקת החפות. חקירתו מצאה תשתית ראיות לעבירות פליליות חמורות ובהן עבירת השוחד, אך כפי שנוכחנו בעבר יש פער בין תשתית ראיות, להחלטה על כתב אישום מתוך ראיה רחבה ועמוקה יותר ובוודאי רב המרחק עד הרשעה בבית המשפט. יש לי אמון בפרקליטות, ביועץ המשפטי לממשלה ובבתי המשפט ובשיקול הדעת שלהם.
אולם כל עבירות השחיתות המיוחסות לנתניהו, עם כל חומרתן, מתגמדות לעומת ההשחתה הציבורית – המעשים המקעקעים את התשתית של ישראל כמדינת חוק, כמדינה ערכית. זאת, בעיקר בשתי תופעות חמורות.
האחת היא מסע ההסתה הנורא נגד משטרת ישראל ומסע השיימינג והסיכול הממוקד למפכ"ל המשטרה, אך ורק כיוון שהוא נאמן לתפקידו ולחוק, ולא מוקיר טובה למי שמינה אותו, על חשבון האינטרס הציבורי. המסע הזה מרסק את שלטון החוק בישראל, את אמון הציבור הישראלי במשטרת ישראל ובכך מעודד עבריינות ופשע. לא היה כדבר הזה בישראל – ראש ממשלה שמוביל במשך חודשים קמפיין ארסי ושקרי נגד משטרת ישראל. זו השחתת המידות, זו השחתת החברה.
התופעה השנייה היא החוקים שנועדו להחליש את גורמי האכיפה ולפגוע בשלטון החוק. החמור בין החוקים הללו הוא החוק "הצרפתי", שאינו אלא הפיכה חוקתית נגד שלטון החוק, שנועדה להעמיד את השליט מעל החוק. החוק הזה סוכל, לעת עתה, אך חלק ממסע החקיקה הזה הצליח, למרבה הבושה.
מה גורם למנהיג חזק, מוכשר ועתיר הישגים כנתניהו, לתת, בעיקר בשנתיים האחרונות, למיסטר ביבי להאפיל על שלטונו?
"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו," אמרו חז"ל. כנראה שדווקא האנשים החזקים, האמביציוזיים, המוכשרים הם גם בעלי יצרים חזקים, ומכאן המנוע שלהם. אלא שגם יצר הרע שלהם גדול. אנו מצפים מאנשים האלה לחוסן אישי, שיאפשר להם להתמודד בהצלחה עם ייצרם ולגבור עליו.
מה גורם לכך שאדם כנתניהו אינו מצליח לגבור על יצר הרע שלו.
מה מעניק לאדם כוח לגבור על יצר הרע? המוסר והערכים שלו ורגש הבושה.
כנראה שהצד המוסרי והערכי של נתניהו, לוקה בחסר.
ומה עם הבושה? מה עם הבושה להיתפס? מה עם הבושה שמא לא יוכל להראות את פרצופו ברבים, כשמעשיו ייחשפו.
כאן נהנה נתניהו, והחברה הישראלית סובלת, מתופעה של הערצה חסרת תקדים, של סגידה, של המון חסידים שוטים, נעדרי כל חוש ביקורת על ראש הממשלה, המוכנים לדקלם כל טיעון, מופרך ככל שיהיה, שישרת את המנהיג הנערץ עליהם, ויהיו כר נוח להסתה נגד כל מי שרוה"מ רואה בו, בצדק או שלא בצדק, איום.
כאשר החל מסע השיימינג נגד אלשייך והצגתו כראש מאפיה הפועל להפיכה נגד ראש הממשלה בשירות השמאל ו"הקרן", לא האמנתי שזה יתפוס. נכון, נתניהו הצליח לגרום להמון להאמין שריבלין ויעלון "שמאלנים" רחמנא לצלן, אבל על אלשייך, המתנחל, עם הכיפה הגדולה, עם השפם... זה לא יעבוד.
לא יעבוד? עבד גם עבד. עבד על אלפים ועל רבבות, המדקלמים את דפי המסרים בהתלהבות.
וכשיוצא רמז שהשב"כ, עוד ארגון שמאל קיצוני החותר להפיכה בישראל, שתל בבית ראש הממשלה עובדים שיגישו תלונות שווא נגד אשת ראש הממשלה, ההמון מדקלם. וכשנאמר שהמשטרה תופרת תיקים לראש הממשלה, ההמון מדקלם.
חסידים שוטים, אמרתי, ועליי להבהיר. אין המדובר בטיפשים. גם אנשים חכמים ורהוטים יכולים להיות חסידים שוטים. ברגע שהם מאבדים את כושר השיפוט, גם אם מנת המשכל שלהם גבוהה, הם שוטים. אני נתקל באנשים הללו בעיקר ברשתות החברתיות, ואני משתומם. כן, פולחן האישיות הפך לדת של עבודה זרה, ומאמיניה הם עובדי אלילים. אחד מעיקרי פולחן האישיות, הוא שנתניהו הוא האחד והיחיד ואין בלתו – אין בסביבה מישהו שמסוגל להחליף אותו או להיכנס לנעליו. נתניהו אינו מכשיר יורש, אינו ממנה ממלא מקום, אינו ממלא סגן, בוחר שלא לאייש את תפקיד שר החוץ ופועל לגמד ולהגחיך את כל השרים סביבו. כל מי שראשו קצת גבה, דוגמת כחלון, גדעון סער ויעלון, מצא עצמו מחוץ למפלגתו. והחסידים קונים את סיפור "גוליבר בארץ הגמדים הזה".
אך החמור מכל הוא ההגנה האוטומטית, המוחלטת, על כל מעשיו של נתניהו, בתחום ההתנהלות האישית הציבורית. מדובר באנשים, שמתייחסים לנתניהו כאל כוכב הצפון, מקור האמת, הצדק והתבונה.
אם נתניהו אמר משהו, זו בהכרח אמת מוחלטת. ולכן, אם מישהו סותר אותו, הוא בהכרח שקרן, רמאי ונוכל. הרי הוא אמר את היפוכה של האמת המוחלטת. ואם מישהו מותח עליו ביקורת, זה כיוון שהוא מונע משנאה, כלומר ממקום לא רציונלי, כי איך אפשר להרהר אחרי מעשיו ודבריו של כליל השלמות, של המוחלט.
"לא היה כלום, אין כלום ולא יהיה כלום." אם כך אמר נתניהו, הרי זו האמת המוחלטת, ולכן, אם השוטר, הפרקליט או השופט יאמר אחרת – סימן שהוא במקרה הטוב טועה ואינו מבין, ולרוב הוא פשוט נוכל ומנוול.
פולחן האישיות לנתניהו, הוא מערכת קונספטואלית מוצקה, אקסיומה שאינה ניתנת להפרכה ואין להטיל בה ספק. כל אירוע, ויהיה מפתיע ככל שיהיה, מהווה הוכחה נוספת לצדקתה, ומאליה היא מפריכה כל טענה אחרת.
כאשר לרשותו של נתניהו המון של עובדי אלילים, אין לו בושה. אין לו מעצורים. הוא מבין שמה שלא יהיה, הם ילכו אתו ואחריו, בעיניים עצומות לרווחה, באש ובמים.
וכאשר העוצמה הזאת מגויסת בציניות למלחמה במשטרה, בחוק, בבתי המשפט, זוהי סכנה לחברה הישראלית.
[אהוד: בתור "חסיד שוטה" ו"עובד אלילים" של נתניהו אני תומך בהמשך כהונתו כראש ממשלה, וזאת אך ורק מתוך חרדה לטובתה של מדינת ישראל ולעתידה. אני מקווה שיצליח להיחלץ מרשת ההאשמות המוטחות בו, ומקווה כי כל זמן שלא ייגזר עליו להיכלא כקודמו במעשיהו, הוא ימשיך לכהן כראש ממשלתנו, וכי מדובר בתקופה של שנים רבות].
* היעד הבא – מעתה ועד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בתיקי נתניהו, ייערך מסע דה-לגימיציה הולך ומתעצם נגד פרקליטות המדינה ומסע שיימינג אישי נגד היועץ המשפטי מנדלבליט, מצד נתניהו וחסידיו, בדומה למסע הדה-לגיטימציה למשטרה והשיימינג למפכ"ל. זאת, כדי שבבוא יום ההחלטה, תוטמע בקרב ציבור רחב ככל האפשר דה-לגיטימציה להחלטה על כתב אישום. אולי במטרה להוציא את הציבור לרחובות, אם זו תהיה החלטת היועץ.
במקביל, האידיוטים השימושיים של נתניהו, האלדד יניבים למיניהם, ימשיכו במסע ההכפשות וההפגנות נגד היועץ, ואף הם יפגעו בתדמיתו ובאמון הציבור בו ובהחלטותיו.
אני מאמין במנדלבליט. אפשר כמובן לחלוק על החלטתו, תהיה אשר תהיה, ואולי אף אני אחלוק עליה, אך אין לי ספק בטוהר כוונותיו ובמחוייבותו לביעור השחיתות.
* זווית מבט רחבה – היועץ המשפטי לממשלה נתן גיבוי מוחלט למשטרה, על עבודתה המקצועית בחקירת רוה"מ ובגיבוש התשתית הראייתית. הוא דחה מכל וכל את הספינים על מתיחות או קרע בין גורמי אכיפת החוק.
ניכרים דברי אמת וכמובן שהוא צודק ביחס למשטרה.
האם ניתן להסיק מהגיבוי הזה, שהיועץ המשפטי יעשה "העתק הדבק" מסיכום החקירה לכתב אישום? ממש לא. תיאורטית, כל תרחיש אפשרי, מסגירת כל התיקים ועד כתבי אישום חמורים יותר מסיכום החקירה. מעשית, כנראה ששני הקצוות הללו לא יקרו, להערכתי.
אבל חשוב להבהיר – אם החלטת היועמ"ש תהיה שונה מסיכום החקירה, אין זה אומר שאחד מהשניים שגוי. מדובר בשתי זוויות מבט שונות. המשטרה חוקרת ומסכמת את תשתית הראיות. היועץ המשפטי בוחן במבט רחב ועמוק יותר את הראיות, כשהאוריינטציה שלו היא בית המשפט – מה הסבירות שלהן להרשעה בבית המשפט, מנקודת מבטם של השופטים. זווית המבט של היועץ המשפטי כוללת את זו של החוקרים, אך היא רחבה יותר.
אילו המשטרה היתה מסכמת את החקירה מנקודת המבט של היועמ"ש, היא היתה פועלת באופן בלתי מקצועי. אם היועמ"ש יחליט מנקודת המבט של חוקרי המשטרה, הוא יפעל באופן בלתי מקצועי.
* קיצור תולדות הספינים – מה, כבר אי אפשר לקבל סיגר מחבר?
* מוסר של גנבים – במוסר של גנבים, הערך העליון הוא נאמנות. לא נאמנות לערכים נעלים. לא נאמנות לעם, למדינה, למולדת. כמובן שלא נאמנות לחוק. נאמנות לכנופייה.
על פי הקוד של עולם הפשע, הדבר הבזוי ביותר הוא להלשין והאיש הנקלה ביותר הוא המלשן, השטינקר.
כאשר ח"כ אמסלם מכנה את יאיר לפיד מלשן ושטינקר, כיוון שהוא מסר עדות במשטרה, וטוען שהוא התחנך על כך שלהלשין זה הדבר החמור ביותר, הוא מנסה להשליט על החברה הישראלית את הקודים המוסריים של העולם התחתון.
אגב, כאשר אין כלום, אין גם על מה להלשין.
* שתיקת הקרנפים – המתקפות בסגנון העולם התחתון על יאיר לפיד ("מלשין", "שטינקר" וכד') נועדו, בין השאר, לאותת לראשי הליכוד – כך יעשה לאיש שיגלה מנהיגות, יקרא תיגר על נתניהו, יאמר "הנני" ויתמודד נגדו. ואכן, אנו רואים את שתיקת הקרנפים.
* רף חינוכי – בנימין נתניהו ממשיך לכהן כראש הממשלה אחרי פרסום סיכום תשתית הראיות שהתגבשו בחקירה, בזכות בנט. אלמלא החליט בנט להישאר בממשלה, נתניהו לא היה נשאר בראשות הממשלה.
אבל כיוון שבנט, שר החינוך של מדינת ישראל, ביקר את התנהלותו של נתניהו מבחינה ערכית, נורמטיבית, חינוכית – הוא הפך למשיסה בפיהם של הח"כים הביביסטים (אני משתדל להבחין בין רוב ח"כי ושרי הליכוד, שאותם אני מבקר על פחדנותם ושתיקתם, לבין הביביסטים: ביטן, רגב, לוין, זוהר, קרא, אמסלם, בוקר), שמשתלחים בו בגסות ובביריונות.
אין דבר זר בעיניהם יותר משיח ערכי וחינוכי, ומציפיה מהנהגה להוות דוגמה אישית של טוהר מידות, יושרה ו"הצנע לכת". הם מעדיפים שיח "ערכי" ברוח "שטינקר", "מלשין".
* עד חורמה – כשאני קורא בִריוני פייסבוק מאיימים: "התיק שתפרו גורמים במשטרה בתפרים גסים, ברורים ובוטים עד לזרא. את הכנופיה הזאת נרדוף עד חורמה," אני חושב: מצליח לו, לנתניהו. וברור שיותר משהבריון מנסה לאיים על המשטרה, הוא מנסה להלך אימים על היועץ המשפטי ועל השופטים.
* שנאה עצמית – גדעון לוי, ביום סגרירי במיוחד, לא יגיע לרמת השנאה העצמית והדמוניזציה של מדינת ישראל, כמו זו של חסידי נתניהו, המציגים את ישראל כמדינת משטרה הנשלטת בידי מאפייה מושחתת שתופרת תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר וכל שאר הבלי ההבלים וקשקושי הקשקושים המדוקלמים מדף המסרים.
* המדינה היהודית על פי אהרון ברק – מעל עשרים שנה אני יוצא נגד האקטיביזם השיפוטי, וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים. אני רואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה בלתי מידתית בהפרדת הרשויות, שהיא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה, היא עלולה להביא לפוליטיזציה של בית המשפט ובעיקר – היא מכרסמת במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו; אמון שהוא נשמת אפה של מערכת המשפט.
האדם המזוהה ביותר עם האקטיביזם השיפוטי הוא אהרון ברק (אם כי יש לציין שנושא הדגל הקיצוני ביותר של אקטיביזם שיפוטי היה מנחם בגין, שתחת הכותרת "עליונות המשפט" דגל באקטיביזם קיצוני לאין ערוך יותר מזה שהנהיג ברק). תמצית תפיסת האקטיביזם של ברק היא אמירותיו המפורסמות: "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם שיקול הדעת של מפקד אם להסתער מימין או משמאל נתון לביקורת שיפוטית," ולכן, לאורך השנים ביקרתי אותו ואת דרכו.
עם זאת, מעולם לא קיבלתי את ההשמצה הגסה כאילו ברק הוא פוסט ציוני, או חלילה אנטי ציוני, או מתנגד לצביונה של ישראל כמדינה יהודית וכו' וכו'. כל הטענות הללו הן שקר וכזב. אהרון ברק הוא ציוני לעילא ולעילא, וגם עולם הערכים של פסיקותיו הוא ציוני.
בנאום שנשא השבוע ב"קונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה", פרס ברק את משנתו בדבר צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. את הנאום הוא עיבד למאמר, שפורסם בגיליון שבת של "הארץ". פירסומו של המאמר ב"הארץ" מבליט באופן קיצוני את הפער התהומי בין השקפת עולמו של ברק, להשקפת העולם השוקניסטית, שמנהלת מלחמת חורמה נגד הציונות ונגד צביונה של ישראל כמדינה יהודית.
להלן ציטוטים מדבריו של ברק המבטאים את תפיסתו בדבר צביונה היהודי של המדינה, דברים שהשוקניזם נוהג להגדיר כ"גזענות":
"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. 'מדינה יהודית' היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים.
"פריסה זו של הדיבור 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית' מובילה למסקנה, כי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יש שני היבטים עיקריים: היבט ציוני והיבט הלכתי או מורשתי. הציונות מזה וההלכה היהודית מזה הטביעו את חותמן על אופייה היהודי של מדינת ישראל. ערכים אלה מצויים ברמות הפשטה שונות, החל מדין ספציפי בסוגיה פלונית וכלה בערכים מופשטים כמו 'ואהבת לרעך כמוך,' 'ועשית הישר והטוב'; הם כוללים ערכים פרטיקולריים וערכים אוניברסליים, וערכים שהתפתחו בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו. הם כוללים בוודאי ערכים המשלימים זה את זה וערכים הסותרים זה את זה. יש בהם עולם ומלואו."
* פגיעה בהפרדת הרשויות – ברק כתב במאמרו על המתח בין שתי מהויות יסודיות והכרחיות בדמוקרטיה – ריבונות העם, שביטויה הוא שלטון הרוב, וכפיפותה של הדמוקרטיה ל"ערכים מרכזיים המאפיינים את הדמוקרטיה, כגון הפרדת רשויות, שלטון החוק ועצמאות הרשות השופטת."
הוא צודק, והדבר חיוני לחידוד והבהרה דווקא היום, כאשר יש ניסיון להעמיד את השליט הנבחר מעל החוק. אולם האקטיביזם השיפוטי שהנהיג ברק, פגע באחד הערכים המרכזיים שהוא ביטא – הפרדת הרשויות. האיזונים והבלמים, שהם חלק מתפיסת הפרדת הרשויות, מחייבים את בית המשפט להתערב בפעולות הרשויות האחרות, כדי להגן על זכויות הפרט. אין הם נותנים לבית המשפט מנדט להתערב בפעולות הרשויות האחרות, בשל סיבות אחרות. למשל, העובדה ששופט חושב שהחלטה זו או אחרת שגויה, אינה מצדיקה התערבות כזאת.
אתן מיספר דוגמאות להתערבות בלתי ראויה.
כאשר בית המשפט העליון כפה על ממשלת אולמרט למגן את מוסדות החינוך בעוטף עזה, הוא התערב בשיקול הדעת של הרשות המבצעת, מהי הדרך להגן על אזרחי ישראל ומהם סדרי העדיפויות של תקציב המדינה.
כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת ממשלת ישראל לסגור את מטה אש"ף בירושלים (האוריינט האוס) הוא התערב בסמכותו של הדרג המדיני ואחריותו להפעיל שיקול דעת מדיני וביטחוני.
כאשר הוא ביטל את חוק טל, הוא התערב בסמכותה של הרשות המחוקקת ושל המערכת הפוליטית לחוקק חוקים המבטאים את מערך הכוחות הפוליטי בכנסת ובעם.
אני מתנגד עקרונית לעצם הפטור של החרדים מצה"ל ולכן גם לחוק טל, אך אין זה עניינו של בית המשפט. אין בחוק טל פגיעה מהותית בזכויות האדם והאזרח, ולכן אל לבית המשפט להתערב בו.
לעומת זאת, סוגיות כמו התיישבות על אדמה פרטית של אדם או פגיעה בזכויות האדם של מבקשי מקלט, היא בהחלט נושא שראוי לדיון בבית המשפט.
מצדדי האקטיביזם השיפוטי נוהגים לטעון שמיספר החוקים שבית המשפט ביטל נמוך מאוד, ולכן אין זה נכון שבית המשפט הוא אקטיביסטי.
איני מקבל זאת, כיוון שבעיניי ביטוי לאקטיביזם אינו רק פסילת חוקים, אלא דיון על חוקים, כשאין בהם פגיעה מהותית בזכויות הפרט. כלומר, כל עתירה נגד חוק, שבית המשפט לא דחה על הסף אלא קיים עליה דיון – בית המשפט נקט אקטיביזם שיפוטי בלתי ראוי.
* האקטיביסט ביותר – אקטיביזם שיפוטי אינו עניין של ימין או שמאל. השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שהיה "ימני" בהשקפותיו המדיניות ו"שמאלי" בהשקפותיו החברתיות, ויותר מכל אחד אחר פסק על פי עמדותיו הפוליטיות והחברתיות. גם במקרה שלו וגם במקרה של ברק ושופטים אחרים, איני מטל ספק בטוהר כוונותיהם. אבל המזג האקטיביסטי שלהם קלקל את השורה.
* פשקוויל נגד אהרון ברק – לפני שבועיים התראיין אהרון ברק ב"ידיעות אחרונות", ראיון ענק בן 6 עמודים, שבו יצא להגנת בית המשפט מפני תוקפיו, התפלמס עם איילת שקד, הביע התנגדות לחוק הלאום ועוד.
בערב שבת התפרסם פשקוויל ב"הארץ" שתקף אותו בחריפות על הריאיון. הכותבת – מיה בנגל, שהוגדרה בקרדיטים "יועצת תקשורת ופעילה בארגוני שמאל". היא לא ביקרה את ברק על מה שאמר, אלא על מה שלא אמר. כותרת הפשקוויל היתה "המילה שאהרון ברק סירב להזכיר." המילה היא "אקיבוש" (אם כי במאמר נפלה בשגגה טעות כתיב).
מה פירוש "סירב להזכיר"? האם הוא התבקש להזכיר וסירב? לא. הוא פשוט לא הזכיר. הרי זה לא היה נושא הריאיון. הוא לא נשאל על עמדותיו הפוליטיות ולא הביע אותן. אולם בנגל תקפה אותו על כך שלא הזכיר, כיוון שהציפייה שלה ממנו, שהיא הציפייה שלה ממערכת המשפט, היא שיכפה על המדינה בכסות משפטית את עמדותיה המדיניות.
יש לומר לזכות בית המשפט העליון, שבכל חמישים שנות ישיבתנו ביהודה ושומרון, כולל תקופת נשיאותו של ברק, הוא נמנע מאקטיביזם שיפוטי בנושא קביעת גבולות המדינה ומדיניות ההתיישבות. כל עתירות השמאל הקיצוני נגד מדיניות הממשלות בנושא והניסיון להגדיר את ההתנחלויות כבלתי חוקיות – נדחו. הן לא נדחו כיוון שבית המשפט תמך בעמדות הממשלה ולא למרות שהוא התנגד להן, אלא כי זו סמכותן של הממשלה והכנסת, ואין זה מעניינו של בית המשפט, וכיוון שאין שחר לטענת אי החוקיות. בית המשפט התערב רק במקרים של התיישבות על קרקע פרטית.
על כך בדיוק תוקפת בנגל את ברק. על כך שהוא נתן את הלגיטימציה ל"אקיבוש". לא רק בראיון, אלא בכל שנותיו כיועץ המשפטי לממשלה, כשופט וכנשיא בית המשפט העליון. "ברק היה אחד ממתחזקיו הגדולים של הכיבוש הישראלי: פעם אחר פעם בפסיקותיו הוא סלל את הדרך המשפטית לממשלת ישראל להפר זכויות אדם – הכשיר חיסולים, גזילת קרקעות, הריסות בתים, מעצרים מנהליים ואף נתן אור ירוק לעינויים."
משפט הסיכום של הפשקוויל: "בכך ברק הוא משל מושלם לשמאל הציוני." כי זאת לדעת – האויב הגדול של "הארץ" הוא השמאל הציוני.
* אבידוד – קראתי בפייסבוק את צירוף המילים: "אבידוד אמדיני" – ביטוי של לעג לקלישאה על הבידוד המדיני הצפוי לישראל, שנראית כל כך מגוחכת היום (ואף על פי כן, יש הממשיכים לדקלם אותה, כמצווה דתית). ושמחתי על כך גם באופן אישי, כי היא ייחור של המצאה לשונית שלי, שאני גאה בה, שהפכה לבת בית בשיח הציבורי הישראלי – "אקיבוש"; בהתייחסותי למנטרת "הכיבוש", מילת הקסם, הקלישאה שנועדה לשחרר את הנוקטים בה מכל חשיבה ביקורתית, אלא מחייבת רק אמירת "אמן".
* הקלות הבלתי נסבלת – עוד 17 אמריקאים, בני-נוער ומבוגרים, נטבחו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית.
* ביד הלשון: מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ – שר החינוך נפתלי בנט אמר דברים חשובים על פרשת ה"מתנות", בהבהירו שבהתנהלותו בפרשה, נתניהו אינו עומד בציפיית אזרחים ממנהיג המדינה. הוא דיבר על חשיבות הדוגמה האישית: "ראש הממשלה... צריך להיות מישהו שאומרים עליו 'ככה צריך לנהוג'."
בנט ציטט את הפסוק שהופיע על הקיר בבה"ד 1: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז).
את הפסוק אמר גדעון בן יואש, השופט שהציל את ישראל מידי מדיין ועמלק. הפסוק הזה הוא תמצית המנהיגות. מנהיג צריך להיות דמות מופת ומודל לחיקוי.
אורי הייטנר
* * *
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
* * *
יוסי אחימאיר
אנטישמיות מן העבר, שנאה בת זמננו
הפולנים מנסים לרדד את תפקידם בעבר הנורא תחת השלטון הגרמני ואת חלקם ברצח יהודים. החקיקה נגד כריכת פולנים במעשי הנאצים או כדוגמתם, מלווה במערכה הסברתית-תקשורתית, שמסתבר עד כמה היא כושלת.
תשובת ראש ממשלת פולין לשאלת ד"ר רונן ברגמן, חשפה את האנטישמיות החבויה עד היום בצמרת הפולנית ובחוגים רחבים בקרב העם הפולני.
היה זה ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, שהתבטא בלא מורא, כי הפולנים "ינקו את שנאת היהודים עם חלב אימם." הוא ידע מה שאמר – הוריו ושאר בני משפחתו נרצחו לא בידי הנאצים אלא בידי משתפי פעולה עימם, שכניהם הפולנים.
ישראל וממשלת ישראל בצדק הגיבו, ובחומרה, כאשר הכעס שלנו על ניסיון השווא הפולני לשכתב את ההיסטוריה, מאחד בין ימין ושמאל. חבל רק שכמעט איננו עוסקים יותר באנטישמיות בת זמננו, זו המתלהטת בעולם הערבי-איסלאמי. מעולם לא רווחה שנאת ישראל ויהודים בעוצמה כזו בקרב עולם האיסלאם, כבימינו אלה. מעולם לא הופצו ומופצים שקרים כה נאלחים נגד מדינת ישראל, נגד העם היהודי, במדינות ערב, ברשות הפלסטינית. הם מושמעים בריש גלי בעזה וברמאללה, בלבנון ובסוריה, ולמעשה הם נחלת מאות מיליוני מוסלמים באשר הם.
אז עם כל הכבוד לניסיון לבלום את השקרים הפולניים באשר לעבר הנורא, מן הראוי שאת עיקר המאמץ נקדיש לדברי הבלע שמופצים היום נגד מדינת היהודים, כחלק מהמתקפה הטרוריסטית הלא-פוסקת נגדה וחוסר הרצון להשלים עם עצם קיומה.
מעולם לא היה השלום רחוק יותר, מעולם לא גאתה האנטישמיות הערבית לרמות שכאלה.
שמיר: "לעולם לא אסלח."
"אימי ואחותי רבקה מצאו את מותן מידי הנאצים וסייעניהם. גיסי מוטל, בעלה של מרים, עשה מאמצים רבים להציל את משפחתו. בדרך זו או אחרת התחוור לו, שהפורענות ממשמשת ובאה והוא דאג להכין מקום מסתור, בקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו שנים רבות.
"כשבא היום הייעודי וגיסי הביא את אחותי ואת ילדיהם אל הבקתה, המתין להם היערן, כפי שהבטיח מראש, והרג אותם ביריות, בזה אחר זה. אני משער שעשה זאת כדי לזכות בבעלות על הבקתה.
"אבי, שהופרד מכל שאר המשפחה, פנה בבקשת עזרה לידידים ותיקים, בני הכפר 'שלו', לאותם אנשים שעל גבם הייתי רגיל לטפס בילדותי, שפניהם הגדולים והחייכנים עודם ניצבים לנגד עיניי. הוא האמין בהם, והם בגדו בו ורצחוהו נפש...
"אינני חש שום נוסטלגיה לפולין, שום געגועים או רצון לחזור לנופים של ימי ילדותי...
"אני מניח לאחרים לבחון מקרוב את ההתנהגות הפולנית בתקופת הכיבוש הנאצי, להציג שאלות בקשר לטיב ההתייחסות שלנו לקומץ חסידי אומות העולם בפולין, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, לתבוע מהעם הפולני בקשת מחילה פומבית ורשמית, לעסוק בכל התחומים הסבוכים והכאובים שעודם טעונים חקירה ותיעוד...
"שם בפולין, בארץ שיהודים חיו בה קרוב לאלף שנים, בקרב המיליונים שנידונו לנטישה, לעינויים ולטבח, היו גם כל בני משפחתי. איני יכול לשכוח ולעולם לא אסלח."
עדות ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל, בספרו האוטוביוגרפי "סיכומו של דבר".
עזה על ראש שמחתם...
פרץ של רגשי אשם וחמלה התפשט לפתע בקרב כמה פוליטיקאים. פרץ של אשם וחמלה כלפי המצב ההומניטרי הקשה השורר בעזה. דוברי כמה מפלגות מופתעים מכך שתושבי עזה נתונים ברעב ובעוני. קוראים לסייע בדחיפות.
נו באמת!עד כמה נשקר לעצמנו? עד כמה נבכה את המצב – שהוא באמת נורא – כאילו עלינו האחריות? והרי 1.5 מיליון התושבים שם לפותים בצבת של משטר טרור אכזרי,שלא רק מופנה כלפי "האויב הציוני", כלפי תושבי עוטף עזה, אלא כלפי העזתים עצמם. הם המשלמים את המחיר הקשה מכל. משטר שכל כולו קודש ל"מלחמת קודש", ולשם כך משעבד כל סיוע שמגיע אליו, כספי ואחר. מיליוני דולרים מושקעים בבניית קילומטרים של מנהרות תופת כדי שדרכן יוכלו הטרוריסטים לפרוץ לשטח ישראל, לרצוח ולפגוע.
עד מתי נטמון ראשינו בחול העזתי? עד מתי נוליך עצמנו שולל? עד מתי נבין שכל עוד דיקטטורה של חמאס שולטת שם, משטר שחומס את כל המשאבים ומדכא את נתיניו שלו, מאמלל את המוני הרעבים, שום תכנית, שום רצון טוב, שום תוספת של משאיות עם ציוד, מלט ומזון, לא ישפרו את המצב בעזה?
אז מה, אסור לפוליטיקאים שלנו לדבר? זה עולה כסף?
נוניתון
העיתון שבעליו חשוד בשוחד, העיתון שבעליו השחית את מקצוע העיתונות – זה העיתון שמתיימר להילחם ב...שחיתות.
עיתון מגוייס, שאינו מסתיר את תוכניתו מזה כמה שנים להפיל ראש ממשלה מכהן ויהי מה ולהסית נגדו בקביעות.
כל מי שרואה את העיתון הזה, או קורא אותו, רואה עד כמה הוא מוטה וחד צדדי. גם זה חלק מבית היוצר האנטי-עיתונאי של בעליו, החשוד בשחיתות ואולי אף יועמד על כך לדין.
"התפתחות דרמטית"
מסתבר, לפי דפנה ליאל, שנתניהו קיבל עוד שתי מתנות: הופעת אלשייך ב״עובדה״, והעובדה שיאיר לפיד יעיד נגדו.
תיק 6000?...
ואמירה לא מקורית של אמנון אברמוביץ: "יש התפתחות דרמטית..."
ממתי אברמוביץ מצטט את מוטי גילת, שכבר השתמש כמה פעמים בערוץ המתחרה בצמד המילים הללו – ״התפתחות דרמטית״?
יש רק לקוות שמנדלבליט לא יושפע בבוא העת מהלחץ העקיף שמפעילים עליו ה״פרשנים".
על "אבות ובנים" של טורגנייב
בתיאטרון "גשר" מועלה עתה המחזה "אבות ובנים" מאת הסופר הרוסי הגדול, בן המאה ה-19 – טורגנייב. הגירסה החדשה היא סוריאליסטית במידת-מה, גם בבימוי, גם בתפאורה, אבל שומרת על רוחו המקורית של הספר-המחזה. המשחק – מעולה!
באנציקלופדיה העברית, כרך 18, כותב א. אח (אב"א אחימאיר) בערך "טורגנייב", כדברים הללו על "אבות ובנים":
"הרומאן היה בשעתו רב-משמעות ורב-רושם מכל יצירותיו של ט'. זהו סיפור חילופי-משמרות בעולמה הרוחני של רוסיה – של המפגש וההתנגשות בין ותיקיה ושרידיה של האצולה המשכילה, על הליבראליזם המתון והרכרוכי שלהם, ובין האינטליגנציה החדשה מבני-עניים שמן הבורגנות הזעירה, שרכשו השכלה בעיקר במדעי הטבע, והם פוזיטיוויסטיים וחדורים רוח של מהפכנות קיצונית, ולפעמים גם ברוטאלית.
"באישיותו של באזארוב הניהיליסט (מונח שט' עשה לו כנפיים ברוסיה, ואח"כ גם במערב) – כבר מצטיירת דמותם של הטרוריסטים והמהפכנים הרוסיים – עד לבולשוויקים. ט' הקדים את גונצ'ארוב, את דוסטוייבסקי וסופרים רוסים אחרים, בתיאור השלילי של טיפוס האינטליגנט הראדיקאלי של דורם. אלא שט' הליבראל היה אובייקטויווי יותר בתיאור גיבורו."
ובימים אלה ראה אור ספר חדש על אב"א אחימאיר – ולא בכדי כותרתו: "אבות ובנים ואב"א אחימאיר"!
אלא שלא כמו אצל טורגנייב, אצל אחימאיר אלה הם בנות ובנים שממשיכים את רוח אבותיהם.
יוסי אחימאיר
אהוד: האם טורגנייב כתב גם מחזה בשם "אבות ובנים" או שזהו עיבוד של הרומאן הידוע שלו שנעשה בידי מישהו אחר?
* * *
שרהלֶ'ה יקירתנו
דברי הספד לשרלֶ'ה ירון-איכילוב
אני מרשה לעצמי לדבר בשם חברי קבוצת "שלום כתה א'", שנוצרה לפני כ-7 שנים, עת הזמנתם לביתכם – את ואבי ז"ל, את כל מי שאיתרנו מאז למדנו יחד מכתה א' עד ח'. כולל מורתנו האהובה – לאה עמירב.
מאותו מיפגש, שהיה מרגש ביותר, התלכדנו קבוצה יותר קטנה, והקפדנו להיפגש כל כמה חודשים. הרגשנו כאילו מצאנו בני משפחה אבודים, שמרגע שנפגשו אינם רוצים להיפרד. היינו חברות בילדותנו, והחיים הפרידו בינינו וכל אחת הלכה לדרכה. החיבור שבינך לבין אבי זמיר, שגם היה בן-כיתתנו, פתח בפנינו את הרצון לשמור את הקשר עם שניכם עד מותו, ועימך לאחר מכן.
את היית הלב שבחבורה – תרתי משמע – הן מבחינת עמוד התווך וגם מבחינת הטוב ששפע מלבך, הכנסת האורחים המופלאה שלך, האווירה שיצרת סביבך, תמיד אופטימית, חייכנית, מקרינה אור, אמפטית, אהובה, אחת שתמיד כיף להיות בחברתה.
התברכת בכל התכונות של אישה, בת זוג, אם, סבתא, אחות, דודה וחברה.
בחודשים בהם חלית הצלחת לשמור על מצב רוח טוב, הופעה נאה ומטופחת, היית הרוח החיה במפגשים, ונעמה לנו נוכחותך בכל מפגש.
מסתבר שנפרדנו ממך ב-28 בדצמבר האחרון בבית קפה ברמת השרון ואת נראית נפלא ואי אפשר היה להאמין שאת כה חולה. כך נזכור אותך שרהלה יקרה. יש לנו תמונה יפה למזכרת.
לבקשת בתך, בחרתי להקריא שיר לזכרך, הנקרא "שירת אשה" מאת אסתר ראב – המשוררת הצברית הראשונה, שלדעתי מתחבר אל דמותך. את התוודעת לשירתה באחת הפעמים בה אירחת אותנו בביתך.
אנו חברותייך מכיתה א' נפרדות ממך, כואבות את לכתך בטרם עת ומודות על הזכות הנעלה שנפלה בחלקנו להיות חלק מחייך, במשך 9 השנים האחרונות מאז חודשה חברותנו.
יהי זכרך ברוך.
לאה שורצמן (בן עזר)
12 בפברואר 2018
* * *
יהודה דרורי
ה"שטחים" של נחמן שי...
במסר שח"כ נחמן שי משגר לתומכיו ולידידיו מידי שבוע, הוא מתרעם הפעם על החלת חוק המל"ג בשטחים.
חוק המל"ג נוגע לשליטה של המועצה להשכלה גבוהה על כל המוסדות להשכלה גבוהה במדינה, אבל לפי השמאל המתועב, אוניברסיטת אריאל טמאה לחלוטין כי היא נמצאת ב...שטחים
אז נחמן שי מאמין בשטחים... ברור לכול ובעיקר לחיה פוליטית כמו ח"כ שי, שגושי ההתיישבות הם בקונסנזוס הלאומי, לרבות העיר אריאל על עשרות אלפי תושביה. העיר הזו לעולם לא תהיה בשליטה פלסטינית וגם לא אוניברסיטת אריאל, שבה כבר כיום לומדים אלפי סטודנטים.
נחמן שי רואה בהחלת חוק המל"ג באוניברסיטת אריאל משהו רע ואני לא מבין למה. והוא נמנע מלהסביר זאת. לפיכך, אם הוא יהיה בין אלו אשר יקבעו את הטון הפוליטי העתידי במפלגתו, הוא יכול כבר היום להצטרף למר"צ, כי הבוס החדש של מפלגתו, גבאי, לבטח לא יסכים איתו כי הוא מושך את "המחנה הציוני" יותר ימינה, לעבר המרכז הפוליטי.
לדעתי נחמן שי הצטרף לגוש השמאל ב"מחנה הציוני" ועלול למצוא עצמו בחוץ, וזה חבל, כי הוא חבר כנסת מעולה.
הקצבת מזון לעניים
עם התקרב חג הפסח* שוב נראה את אלפי בני האדם הצובאים לפתחם של מחסני עמותות הצדקה המחלקות לנצרכים חבילות מזון בכסף שתרמו אזרחים נדיבים, תמונה די מדכאת!
אין ספק שבארצנו ישנן אלפי משפחות הנזקקות לתמיכה במזון, ולא רק בחגים, אבל נראה שהממשלה לא מצאה עדיין דרך לטפל בבעייה, או מתעלמת ממנה בטענות תקציביות, וגם – אידאולוגיות. נכון שכללית, אין רעבים במדינתו, וזה בזכותן של הרבה עמותות צדקה מחד, ומאידך היעדר "קשרים" בין הרעבים לתקשורת...
כיום ניטש בארה"ב ויכוח ביחס לתלושי המזון שהממשל מחלק למעוטי יכולת (71 מיליארד דולר ב-2016 ל-38,000,000 נצרכים!)
רבים שם טוענים כי תלושים אלו, אצל נצרכים רבים, מומרים בסמים או באלכוהול... לפיכך לאחרונה באה הצעה מהממשל שמחצית התלושים יומרו למזון מוכן (או מוצרי מזון מוכנים לאכילה), בטענה נכונה לכאורה, שניתן בצורה זו לחסוך לממשלת ארה"ב כמחצית מהסכום המשולם כיום.
3 גופים מרכזיים בארה"ב "עולים על בריקדות" נגד כוונה זו של הממשל. הראשונים הם הגוף השמאלני-הליברלי המתנגד לכך שתכריח את הרעב/העני לאכול מה שאתה נותן לו (מי מכריח? שלא יאכל...)
הגוף השני מורכב מכל אותם בעלי חנויות למימכר מזון, שיפסידו עשרות מיליארדים (ואפשר להבין את צערם...)
והגוף השלישי, האקדמי, שמצביע על כך שניסיונות כאלו בעבר כשלו (בשמורות האינדיאניות), שהתזונה תהיה לקויה ולא יהיה אפשר להתאימה לכל בני-האדם (יש צדק מסויים בטענותיהם).
בארה"ב ימשיכו עוד זמן רב להתווכח בקולות רמים ובהפגנות אין ספור בנושא זה כאשר אף אחד לא מעלה את השאלה הבסיסית: מדוע על ממשל קפיטליסטי לממן את המזון של חלק מהאוכלוסייה? כי לכולם משום מה זה ברור, הממשל חייב לדאוג לאוכלוסייה הנצרכת, ורק אצלנו זה לא ברור...
בשעתו, כשהייתי סטודנט בארה"ב, היה דיון באוניברסיטה שלי על הנושא של השימוש לרעה בתלושי המזון. אני הצעתי שכדי למנוע את ניצולם לרעה יש ליעד את התלושים למטרות ברורות כמו: לחם, פירות, ירקות, קטניות, חלב ומוצריו, ולחייב רכישה עוד באותו חודש של מתן התלושים. מחאו לי כפיים על הצעתי, שכמובן לא התקבלה (כי אולי הממשל אפילו לא שמע עליה).
אני מאמין שאצלנו זו פשוט בושה וחרפה שהממשלה נתמכת בנושא ע"י עמותות צדקה. הממשלה היתה יכולה להיות יותר קשובה לבעייה אם במקום להוסיף כמה עשרות שקלים לעניים, לנכים ולמקבלי הקצבאות האחרים, היתה מציידת אותם בכרטיס המזכה אותם בהנחה משמעותית ברכישת מוצרי מזון בסיסיים, לפחות בביטול המע"מ על רכישות המזון שלהם, אפשר גם שהמוצרים ימכרו להם במחיר רכישתם ויוספו על כך 7% להוצאות המוכר ולרווחיו.
לשם כך, משרד הרווחה והאוצר יצטרכו להכין רשימה של 50-60 מוצרי מזון בסיסיים שעליהם יחולו ההנחות הנ"ל. בהערכה תקציבית שעשיתי בעבר בנדון, מדובר בחסכון לזכאים של כ-150 ש"ח לחודש, סכום שאין לזלזל בו כלל. ואם כרטיס זה יאפשר לנושאו גם את ביטול המע"מ על רכישות של תרופות-מרשם, הרי שמדובר בחסכון רב יותר. אז היכן "השרים החברתיים" פה?
[* אהוד: "עם התקרב חג הפסח" כדאי לזכור שבמהלכו מנועים חיילי צה"ל מלקבל חבילות מזון מהבית ועליהם להסתפק במצות בלבד גם במקומות הנידחים והרחוקים ביותר, שאין בהם אפשרות לצרוך מזון אחר, זאת בעוד האברכים בישיבות מתפטמים בקניידאלאך ובעוד מעדנים כאוות נפשם, ולפני הפסח הם גם עסוקים מאוד בניקוי הספרים בנוצות מחשש לפירורי חמץ ר"ל!
וכן כדאי לזכור שהפרות הישראליות חייבות לאכול מזון כשר תקופת זמן לפני הפסח אחרת החלב שלהן לא יקבל הכשר מהרבנות.
וכן שבמרכולים אין אפשרות לרכוש מזון כשר לא כשר-לפסח אפילו הוא מוחבא מאחורי מחיצות נייר במדפים, כי הרבנות כפתה עליהם תוכנת קופות שאינה מאפשרת מכירת מוצרים לא כשרים לפסח.
וכדאי מאוד לזכור כי יש מי שמרוויחים היטב וגם נהנים מהמצב זה של השתלטות החמדנות ה"דתית" על אורח חיים היהודי החופשי.
ולכן זו מצווה יהודית ציונית היא לקנות בעיקר בחנויות "טיב טעם" ובעוד חנויות ורשתות קטנות ולא כשרות, כמו אלה שיש בהן גם מוצרי "מזרע", חנויות שמצפצפות בריש גלי על איסורי הרבנות.]
אישום... שום... כלום... (האומנם?)
לנתניהו בעייה הנובעת מנאומו בטלוויזיה אחרי המלצות המשטרה, ביחס לתיק 2000. הוא שואל את הציבור "בתמימות": "איך אפשר להאשים אותי שניסיתי למנוע הפצה של 'ישראל היום'? אני הפלתי ממשלה בגלל חוק 'ישראל היום'."
זאת אומרת, שלמען האינטרסים הצרים הפוליטיים שלו (והכלכליים של אדלסון), נתניהו מודה שהביא את המדינה למערכת בחירות שעלתה למדינה 400 מיליון שקל?!
רק על זה צריך לשלוח אותו לתא הכלא ולזרוק את המפתח... איך היועץ המשפטי מנדלבליט פיספס אמירה חשובה זו?
סתם רשלנות מבצעית
קשה לי להבין כיצד קבוצת חיילים קרביים בפטרול על גבול של שטח האוייב, ניגשת לדגל על הגדר (המכסה פצצה) חשופים לפיצוץ, שאכן בא.
כל התקרבות לגדר היא מסוכנת כי ניתן להטמין חומרי נפץ ממש ליד כל מקום בגדר ולפוצצם בשלט מרחוק. איך הִרשה המפקד בשטח לחייליו להתקרב כל כך לגדר ולמי איכפת בכלל אם חתיכת בד תלויה על הגדר? אגב, האם אין לצבאנו איזה להביור קטן שניתן להבעיר בו עצם חשוד ממרחק בטוח? דבר זה כן קיים בעולם ... האם צה"ל עדיין לא שמע על כך?
זה מזכיר לי שחיילים המפטרלים בשטחי יו"ש עדיין לא צוידו בתרסיסי פילפל כדי לנער מעליהם נערים ונערות פרובוקטיביים הנטפלים אליהם בקירבה מסוכנת. הרשלנות פה היא של המפקדים ושל אלו האמונים על רכש הציוד לצה"ל.
יהודה דרורי
* * *
משה כהן
תפקיד שרת התרבות
"אנשי התרבות" מותחים ביקורת על שרת התרבות המתייחסת לתוכן היצירה לפני הקצאת מימון עברה.
הם רוצים שרת תרבות שכל תפקידה להקצות כספים ללא כל שיקול דעת.
אין זה מתקבל על הדעת נוכח העובדה שיצירות רבות משמשות להטלת אחריות לפשעי מלחמה על ישראל ולתעמולה פרו-פלסטינית בכלל.
משה כהן
ירושלים
* * *
נאום שר החוץ הבריטי. שווה צפייה.
https://www.youtube.com/watch?v=2WNcGOaATtc&feature=youtu.be
* * *
מתי דוד
רעיון פוליטי דימיוני בלתי אפשרי?
ואולי חיוני וגם אפשרי?
חלק מהימין הלאומי הליברלי ההיסטורי של הליכוד, הפך לימין קיצוני.
חלק מהשמאל ההתיישבותי הביטחוני ההיסטורי של מפלגת העבודה, הפך לשמאל קיצוני.
פעמיים בעבר, הליכוד והעבודה הקימו ממשלות אחדות לאומית. לא הכול זה ימין ושמאל טוטאלי. היו שיתופי פעולה פוליטיים בין הליכוד לעבודה: בין שמיר לפרס. בין שרון לפרס. בין ברק לנתניהו. בין דיין לבגין.
דרוש מהפך פנימי גם בליכוד וגם בעבודה.
המחנה הלאומי ומחנה השלום יכולים וחייבים לשתף פעולה. במחנה הלאומי יש גם מחנה שלום. במחנה השלום קיים גם מחנה לאומי. החיבור האפשרי בין חלק מהליכוד עם חלק מהעבודה יכולים להקים מסגרת פוליטית חדשה. תנועת הצלה למדינה.
מתי דוד
רמת אפעל
מפא"יניק ותיק שתמיד כתב ותמך בממשלות אחדות.
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [103]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
ג'נין – לא כמשל
כיצד אפשר להבין את ההתנפלות הברברית של עשרות [אולי מאות?] צעירים משולהבי שנאת-רצח על רכב של צה"ל ובו חייל [נָגַד] וחיילת, שנקלעו למקום עקב טעות בניווט, והוקפו על-ידי צעירי ג'נין, שזרקו עליהם אבנים, קרשים, ומכל הבא ליד, תוך שהם פוצעים את החיילת וגוזלים את נשקה, ורק כפסע היה למעשה לינץ' רצחני בשני החיילים, לולא השוטר הפלסטיני שהגן עליהם באקדח שלוף וירה באוויר, והוא שהזעיק את כוחות החילוץ של צה"ל. בלעדי פועלו של השוטר הזה, השניים לא היו יוצאים משם בחיים.
יש להם ניסיון, לצעירים הפלסטיניים, לא רק בג'נין. לפני כמה שנים, ברמאללה, הם רצחו שני חיילי צה"ל בנסיבות דומות, חיילים שנקלעו גם הם למקום עקב טעות בניווט, והרוצח הנתעב הציג בגאווה את ידיו המגואלות בדמם של הנרצחים.
האם מעשים ברוטליים אלה מוכיחים על רצונם של הפלסטינים בשלום ובחיים של דו-קיום עם היהודים בישראל, או שאלה מייצגים את רוב-רובו של העם הפלשתיני?
ואם תאמר: השוטר הפלסטיני שהציל את השניים – ומגיעים לו כל השבחים והתודות על כך – הוא המייצג את עמו, אז לא, זה רק יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ובני עמו מכנים אותו בוגד.
אז באיזה צד ניצבים הפלסטינים בגדה? מה הם רוצים?
שיבוא מישהו וישכנע אותנו שהם רוצים שלום.
הלנצח תאכל חרב? הו, ג'נין, ג'נין!
התצפיתניות
בידיעה צנועה, לא מובלטת בעיתונות, הובא לידיעת הציבור לפני ימים מיספר, שכוח צה"ל לכד שלושה מסתננים מעזה, חמושים בסכינים, שהתכוונו לרצוח ישראלים.
ומי גילה והזעיק את כוח צה"ל הזה למקום החדירה?
התצפיתניות!
אלה הבנות הנפלאות, העושות ימים ולילות בתצפית על כל סימן של חדירה לשטח ישראל, וממש מצילות נפשות רבות בישראל.
על כן, כל אלה המתנגדים לגיוס בנות לצה"ל, בעלי זקנים ופיאות וקפוטות שחורות, ועימם הרבנים המכובדים והמכובדים פחות, להם יש לומר: שלו נעליכם מעל רגליכם, כירעו ברך ולקקו את החול שעל נעליהן הצבאיות של החיילות הללו. ומן הראוי גם שתשלחו את תלמידותיכם, בנותיכם ונכדותיכם לשירות בצה"ל, להגן על עם ישראל.
רב-בחוריל
הרב-הפילוסוף יוסף קלנר, מהישיבה בעֶלי, הרביץ תורה לתלמידיו ב"סדר נשים" כהאי לישנא [בזו הלשון]:
"נשים? יש בהן רוחניות בינונית, עושים להן העדפה מתקנת באוניברסיטה, אבל הן לא יוצאות גאוניות. אם יש אישה ראש-ממשלה, זו מוטציה [מונח מדעי לעילא]. מנכ"לית? בחורילה..."
על-סמך מה קבע הרב הנכבד את איפיונה הזה של אישה? האם עשה עבודת מחקר אקדמית בנושא נחיתות האישה, לשם קבלת תואר דוקטור בפקולטה למִגדר?
בעקבות הסערה שעוררו דבריו אלה, מיהר הרב להתנצל, וכידוע, מודה ועוזב ירוחם. אך לא ברור לנו באיזו גירסה הרב אוחז באמת, באומרו את דבריו השוביניסטיים הללו. האם הוא מבטל את דבריו הקודמים, או שכך הוא חושב.
הרב קלנר לא המציא את הדברים האלה ממוחו, ואת היחס המזלזל והמתנשא הזה כלפי האישה בכלל. זהו פרי תלמודו ומסורת של דורות, שבה האישה היא רכושו של אביה, וקניינו של הבעל. חֵפֶץ העובר למרבה במחיר המוהר. ובספרינו הקדושים מצויין בפירוש כי האישה פסולה לעדות [יחד עם קטן (קטין) ושוטה]. והאישה גם טמאה בימי נידתה ולאחר לידתה. יצור טמא!
וכמובן, זו גם דעתם של הגויים, עכו"ם, מימים ימימה, שקבעו את מקומה של האישה בחברה ובמשפחה, לפי שלושת המ"מים הידועים: מטבח, מיטה, מחנכת [הילדים].
לכן ברור למה הזכר היהודי מברך כל בוקר: ברוך... שלא עשני אישה.
כידוע, ישראל היא מדינה דמוקרטית וחופשית, ויש בה חופש דיבור והבעת דעה, גם הנלוזה והטיפשית ביותר, ואיש לא יכניס את הרב הזה לבית-הסוהר. ינסר לו כלבבו. בעצם, בדבריו על הנשים, הוא הציג את עצמו, בבחינת "הפוסל במומו פוסל". יתרה מכך: רבי זושא מאנאפולי [חי במאה ה-18] היה אומר: "כאשר אתה מַפנה אצבע מאשימה כלפי זולתך, שים לב ששלוש אצבעות מופנות אליך."
והנה קמו עשרות מתלמידותיו בעבר ובהווה ופירסמו עצומת-תמיכה ברב, שכך עיצב את עולמן: אתן נחותות – אך מאושרות במצבכן... עוד הוכחה מה כוחו של חינוך [אינדוקטרינציה].
אך איזו חשיבות יש לתמיכה כזו מצד נשים פתיות? הן הרי פסולות לעדות [להעיד שכך חינך אותן הרב].
רק חבל שעשרות, אולי מאות נערים ונערות תמימים לומדים "תורה" זו מפיו, מהגותו של רב-בחוריל זה.
ואני אברך: ברוך ... שלא עשני תלמידו של הרב קלנר. אשרַי שלא למדתי "תורה" מפיו.
נהג מוּעַד
עדיין לא ברור אם נהג המשאית שהתנגש בשלושה כלי-רכב של צה"ל והרג שני חיילים, האם עשה זאת "בטעות", או בזדון, כפיגוע לאומני. המשטרה עוד תחקור ותברר.
אבל השאלה הכואבת היא: מה עושה נהג עם קופת-שרצים של 115 הרשעות תעבורה על הכביש? מדוע מאפשרים לו בכלל לנהוג ולהשתולל על הכביש? ומי הם אלה המאפשרים לו זאת? מי הם האחראים למחדל הזה? זו הרי לא גזירה מן השמים. זו תוצאה של מחדל וחוסר אחריות של בני אדם. מי הם אותם בני-אדם?
כבר שנים שאני מתריע על כך באוזני משרד התחבורה והמשטרה, ודברַי נופלים על אוזניים אטומות. איש במשרדים אלה לא נקט יוזמה: להוריד מן הכביש נהגים מוּעַדים, שבתיקם עשרות רבות של הרשעות על נהיגה פרועה בכביש. דַּבֵּר אל הקיר.
במדינה שיודעת מה מתרחש בחדר המיטות של אסאד ובבית-השימוש של נסראללה, האם נבצר ממנה לפתוח מחשב ולאתר נהגים מועדים כאלה ולהוריד אותם מן הכביש, ומיד?
עובדים – לאוגנדה
קראנו שחברת "שיכון ובינוי", בשליטת היזמית שֶרי אריסון, חתמה על חוזה לבניית שדה-תעופה באוגנדה בתוך שלוש שנים.
כאן אני מעלה רעיון: שהחברה תגייס עובדים, ככל שדרוש לה, מבין המסתננים – מהגרי-העבודה המיועדים לגירוש, ואלה יועברו לאוגנדה בתנאים סבירים ומכובדים.
לא גירוש ולא "שינוע". העברה.
יהודה גור-אריה
* * *
מרדכי בן חורין
חיילים נדרסו למוות בכביש 6
"לדורס הפושע, נהג המשאית, יש 115 הרשעות קודמות" – אשר יש לשער, שהן על פחות מעשירית הפשעים בהם הוא לא נתפס.פרא אדם זה וכמותו, נוהג יחד עימנו באותם הכבישים. פחד!
בקשה/עצה לידידיי היקרים: הפנימו וזיכרו זאת, בהימצאכם בכבישים:
האחראים לרצח הזה הם לא רק הנהג אלא גם ואולי בעיקר, המשטרה ובתי המשפט, ולמקד את האשמה האישית: הם, השוטרים והשופטים, האחראים עליהם והאחראים על האחראים... עד ראש הממשלה הזו והקודמות לה, והלואי ואתבדה: גם הבאות, אלא אם נתברך(!) וביום אחד ייהרגו בכבישי הארץ: הנשיא + ראש הממשלה + המפכ"ל + נשיאת בג"צ + שרי המשטרה והמשפטים.
נס כזה, יביא אולי לטלטלה הראויה לנו.
לפני שאתם ממשיכים בעיסוקיכם, אני בטוח שלא אטעה, אם אומר שכל אחד מכם, או מי מיקיריכם, כבר היה מעורב ונפגע, בקרבות בכבישים.
שלום ולהתראות בבריאות, גם בכביש.
מרדכי בן חורין
סביון
* * *
נמסר כי חוקריו ותובעיו-בעתיד של בנימין נתניהו יקחו מעכשיו כמחצית השנה פסק-זמן מעבודתם, המוחנפת מאוד בתקשורת צמאת-דמו, ויתרכזו בפיענוח הרצח ב"בר נוער" וגם כיצד השתולֵל והרָג בכבישי ישראל נהג משאית שיש לו 115הרשעות קודמות!
מעתה ישלחו את החוקרים בניידות-משטרה לכבישים שבהם נהרגים אנשים!
* * *
פרק י"ח. שיקגו – לא נורא
חוץ משירלי חיכתה לי בשיקגו גם חוה.
חוה, או חוהל'ה כפי שקראנו לה, הייתה ילדונת חמודה, בת השכנים שלנו, כשגרנו ברחוב המגיד 8 בתל אביב. הוריה היו עולים חדשים מגרמניה, שהספיקו לעלות בזמן והשאירו את היטלר מאחור. היא היתה בגילה של אביבה, אחותי הקטנה, ששמרה איתה על קשר גם אחר כך, כשגדלנו ועברנו לרחוב שמריהו לוין.
בתקופת הילדות, כשהיתה באה לשחק עם אביבה, הייתי תמיד מצטרף וכשהיינו משחקים במחבואים, היינו תמיד משתדלים להתחבא ביחד. אפשר להגיד שגידלתי וטיפחתי אותה כאח בוגר הצופה לעתיד, תוך תקווה שיום אחד היא תגדל, תתבגר ותזכור לי חסד נעורים.
תקווה זו נמוגה כאשר גדלה ויפתה ואז נפלה ברשתו של תייר מארצות הברית שלקח אותה לשיקגו עיר הבריונים, להראות אותה להוריו. כשהגעתי לבוסטון שלחתי לה גלויה שאני מטייל באמריקה וכנראה אגיע גם לשיקגו. הייתי בטוח שכאשר אגיע לעיר המפורסמת הזאת, תהיה מי שתקבל את פניי בכבוד של מלכים ואני אצטרך להיפרד מעוד ספר אחד של "חבורה שכזאת". עכשיו, כששמתי פעמי לעבר שיקגו, העדפתי לפנות קודם אל שירלי הבלתי מוכרת, שהזמינה אותי להתגורר בביתה ללא היסוס.
יותר משעה נסעתי ברחובות העיר הענקית כשעיניי נעוצות במפת העיר הבלתי נגמרת הזאת, עד שהגעתי לבית רב קומות שנשא את הכתובת שאותה חיפשתי. ליד הכניסה לחדר המדרגות הייתה מערכת כפתורים עם שמות הדיירים. מצאתי בקלות את השם במברגר ולחצתי על הכפתור המתאים.
קולה הנעים של שירלי, השיב לי שהם כבר מחכים לי והיא שולחת את פרנק בעלה שיראה לי איפה להחנות את האוטו. על זה לא חשבתי. ליי לא סיפרה לי שאחותה נשואה ואני עם דמיוני המופרע, הבנתי שאם היא כל כך ממליצה לי על אחותה, זה רק מתוך תקווה שתמצא לה שידוך עם יהודי מארץ ישראל.
פרנק הגיע אלי במכנסי התעמלות ובחולצת טריקו והושיט לי יד בחביבות. אחרי לחיצת הידיים הוא הורה לי להכניס את המכונית לחצר הבניין ומשם התעקש לשאת את המזוודה עד אליהם לדירה.
במהלך היומיים ששהיתי בדירתו נודע לי שהצעיר הזה הוא כבר דוקטור לפיזיקה ומרצה באוניברסיטת שיקגו. שירלי אשתו קיבלה את פניי כשהיא נושאת בזרועותיה תינוקת בת חצי שנה, בעוד רגליה חבוקות על ידי ילדון בן שנתיים שנשא לעברי אלי זוג עיניים מלאות סקרנות.
אימו הצעירה לא הייתה יפה כמו ליי אחותה, אבל היתה מלאת חום ורצון טוב להשביע את רצוני. היא התנצלה על שהחדר שהכניסה אותי אליו הוא קטן ולא מרווח ואני הרגעתי אותה כשסיפרתי לה שבחדר כזה גרתי עם שתי אחיותיי ואיש מאתנו לא סבל. אחר כך, כשישבתי איתה ועם פרנק בפינת האוכל ושתינו קפה עם עוגת תפוחים, הם התענינו לשמוע עליי ועל משפחתי וגילו לי שהם שמעו מליי שאני סופר והספר שלי זכה בפרס חשוב. ניסיתי להמעיט בחשיבות הפרס והודיתי שסך הכל הוא הספיק לקניית אופנוע משומש. שירלי סיפרה לי שגם היא זכתה בפרס על סיפור ששלחה לעיתון נוער כשהייתה תלמידה, אבל הכסף שקיבלה לא הספיק אפילו לקניית אופניים משומשות.
עם תום הקפה והשיח ביקשתי רשות להשתמש בטלפון וצלצלתי לחווהל'ה.
אני חייב להודות שהתכוננתי לבוא לחווה לפני שהגעתי לשירלי שאותה לא הכרתי כלל. ידעתי שחווה התחתנה עם אמריקני עשיר ומצבה הכלכלי מצוין, אבל בשיחה שהיתה לי איתה מוושינגטון, היא לא אמרה לי "תבוא אליי כשתגיע לשיקגו" אלא אמרה "תתקשר" ואני רגיש לדקויות כאלה. באותה שיחה סיפרתי לה שאני מתכונן להגיע ללוס אנג'לס ואם ידוע לה על ישראלים הרוצים להגיע לשם, אני מוכן לקחתם ברכבי ולהתחלק בהוצאות הדלק.
היא אמרה לי שיש לה חברה העובדת בשגרירות ותשאל אותה על כך.
עכשיו, כשהתקשרתי אליה מביתה של שירלי ואמרתי שאני כבר בשיקגו, לא שאלה איפה בשיקגו ואיפה אני ישן אלא אמרה: "אה!"
מסרתי לה ד"ש מאחותי אביבה והיא שאלה מה שלומה. אמרתי שהיא בעונת הבחינות באוניברסיטה , אבל לא נראה לי שזה עניין אותה באופן מיוחד. כל הזמן חיכיתי שתזמין אותי לבוא אליה לכוס קפה לפחות, אבל היא התעלמה מהאפשרות הזאת. לעומת זאת זכרה שביקשתי לברר אם יש מתנדבים לנסיעה ללוס אנג'לס והבטיחה להתקשר לחברה שלה ולשאול אם מצאה כאלה. השארתי לה את הטלפון של שירלי ומאז אני מחכה לשמוע את קולה, ומכיוון שאני אופטימיסט מלידה, אני לא מתייאש וממשיך לחכות עד היום.
מי שצילצל אליי למחרת היה גבר צעיר שהציג את עצמו בתור אלכס הס. אמר לי שקיבל את הטלפון שלי מרחל ושמע שאני מחפש שותפים לנסיעה לקליפורניה. הוא סיפר לי שהם שלושה עובדי שגרירות שמגיעה להם חופשה שנתית. תיכננו לשכור מחר מכונית ולנסוע ללוס אנג'לס, דרך כל הפארקים הלאומיים שבדרך. אם אני נוסע באותו כיוון, ישמחו להצטרף אליי.
על הצעה יותר חלומית לא יכולתי לחלום. הבעת ההסכמה שלי גברה כששמעתי שהשלישייה מורכבת ממנו, מאשתו אלישבע ומבחורה נוספת, צעירה מכפר אז"ר ששמה מאיה. לא שאלתי בת כמה המאיה הזאת ואיך היא נראית, כי חשבתי שלא אעשה רושם טוב אם אראה להוט לבדוק בציציות שלה כבר בשיחת הטלפון הראשונה. קבענו להיפגש מחר בצהריים, לעשות הכרה, ולהכין את כל מה שדרוש למסע.
בערב הייתי די עייף והקדמתי ללכת לישון בחדר הנחמד שהוקצה לי. על השולחן היו עדיין מונחים שלושה מכתבים שפרנק נתן לי ברגע שנכנסתי לדירתם. עכשיו היה לי זמן לקרוא כל מכתב בעיון, אחרי שבקריאה הראשונה, רק רפרפתי לראות אם אין בשורות דחופות. מכתב אחד היה מהמשפחה בתל אביב ושני האחרים מנאוה הבלתי נלאית.
התחלתי עם השניים שלה. הראשון היה קצרצר ונועד רק להודיע לי שאצלה הכל בסדר והיא רק דואגת לי. המכתב השני קצת הפתיע אותי כי היה כתוב על נייר דקיק במכונת כתיבה ולא בכתב ידה הברור והיפה.
4.8.59
ילדי הטוב שבנכר,
אתמול הגיע מכתבך השני מוושינגטון, כלומר גם את הראשון קיבלתי, זה המודיע על הפחתת דחיסות מכתביך. אני נורא רוצה לקוות שלא כך תעשה לי. זו הפעם הראשונה מאז ההיסטוריה שלנו (עוד מעט שנה, לא פשוט.) ששבועיים רצופים לא כתבתי לך. אחת הסיבות לכך, עכשיו מותר לגלות, קרתה לי תאונה קטנה. באמת קטנה. שהסתיימה בחשד בלבד לשבר בידי הימנית. המרפק ממש יצא ממקומו, אולם אל דאגה, דפקו אותו בחזרה. די כאב אבל לא סיפרתי לאיש, מלבדך. אפילו יכולה עכשיו לכתוב בידי השמאלית ומלבד תחבושת מעניינת, אין לי כבר כלום. אמרו לי שמזלי הוא שיש לי מין עצמות כאלה חזקות, אלמלא כך מי יודע איך עקומה הייתי נראית. אז בקצרה – סוף טוב, הכל טוב. נכון?...
הילדים הטובים שלנו בריאים תודה לאל, אז תהיה לי גם אתה בריא וכתוב לי הרבה הרבה על כל הנעשה אצלך והאם כבר הזדמן לך להכיר מישהי אחרת? ומה בדבר הכתיבה שלך, שרק לא תזניח אותה, כל זה נורא יקר לי לדעת.
חוץ מזה דרישת שלום מאביבה אחותך שמסרה לי שאצלכם בבית כולם בריאים. היא די שמחה שטלפנתי משום מה. רציתי לשלוח לך המוני נשיקות ואהבה, אולם ראה! לא נשאר לי מקום להפעם. ואפילו אם לא שלחתי, אז שתדע שהם שמורים עדיין אצלי עבורך.
אסיים מהר כדי להשיג אותך עוד בשיקאגו ובמכתב הבא אוכל כבר לכתוב יותר.
בינתיים שלך נאותך
התחלתי לקרוא גם את המכתב מהבית שלא היה בו משהו מיוחד, חוץ מזה שאביבה מספרת שנאוה טילפנה אתמול והיה להן די נחמד לקשקש ולשוחח עליי. בדיוק כשגמרתי לקרוא ורציתי להתחיל לענות, נשמעה נקישה בדלת ופרנק הגיש לי טלפון עם כבל ארוך שהגיע מהסלון עד חדרי. המטלפנת הציגה את עצמה בתור מאיה, הצלע השלישית שמצטרפת לטיול לקליפורניה. היה לה קול נעים ומדויק כקולה של מורה בכיתה א'. היא התנצלה על שלא יכלה לחכות עד מחר, אבל הסקרנות הרגה אותה. אלכס סיפר לה ששם הנהג שמצא הוא פוצ'ו, אז היא חייבת לדעת אם מדובר בפוצ'ו הסופר, כי אם כן אז היא תארוז בתיקה גם את ספרי "חבורה שכזאת" שקיבלה לפני הנסיעה לאמריקה ותרצה שאחתום לה.
על בשורה יותר מחממת לב מזו לא יכולתי לחלום. הנה מהשמיים דואגים לי. אם שירלי הלבבית משיקגו התגלתה כאשה הנשואה באושר לבעל נחמד, הנה באה מושבניקית מכפר אז"ר למלא את מקומה. אין אפס. דיברנו כעשר דקות ואחר כך הזדרזתי לכתוב מכתב ארוך לנאוה, כי ידעתי שמחר כבר לא אוכל לכתוב לה, שנכון להיום עוד לא נזדמן לי להכיר מישהי אחרת.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
תקוה וינשטוק
מאלבומי הישן: שושנה פרסיץ
בעקבות ראיון שפירסמתי ב"מעריב" במרץ 1953
לפני 65 שנים
כיום היא ידועה בעיקר כשם רחוב (שרוב העוברים ושבים מתקשים אפילו לבטאו כהלכה) אבל עשרות שנים, לפני קום המדינה ולאחריו, היתה שושנה פרסיץ מנהיגה ציבורית, אישה חזקה, רבת פעלים, מו"לית של ספרות עברית, ראש מחלקת החינוך בעיריית תל אביב, חכ"ית, יו"ר מחלקת החינוך בכנסת, וכלת פרס ישראל על תרומתה לתרבות ולספרות בארץ.
ידעתי שהיא אישה עסוקה ביותר ("אין לנו סבתא," התלוננו נכדיה. "היא בכנסת. אולי נזמין את שפרינצק אלינו וסבתא תישאר בבית?") – לא נוטה לראיונות, אך הצלחתי לדובב אותה ביום מיוחד לה: יום הולדתה השישים. ביום זה הסירה האשה הגדולה (תרתי משמע, גדולה בנפש וגדולה בגוף) את השיריון שעטתה כרגיל. כאלפיים איש באו לביתה לחלוק לה כבוד, והזרים והעציצים שקיבלה יכלו למלא משתלה שלמה.
"דווקא לא רציתי ש'איוּבל' (מלשון 'יובל')", כאילו הצטדקה. "אפילו נאחזתי בטעות – פעם רשמתי כי נולדתי ב-1893. למעשה נולדתי ב-1892. את הבנות הצלחתי לשכנע שטרם הגיע יובל, אך החתנים קמו עליי. למה הכול שמחים שזקנתי כל כך? בעצם אני מרגישה כמו שלוש פעמים בת עשרים..."
זכרתי לגברת פרסיץ את חסד הספרים שקראתי בנעוריי. חלקם הניכר הופיע בהוצאת "אמנות" שלה. זו היתה קלאסיקה לנוער, מקור ובעיקר תרגום. ספרים בעברית לבני הנעורים לא היו רבים אז, בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, ומספרי "אמנות" בכריכה הקשה, האדומה או הכחולה, הכרתי את "הקלברי פין" של מארק טווין, את "באין משפחה" של הקטור מאלו, את "פינוקיו" ו"הלב", התוודעתי לסופרים גדולים, לעמים ולארצות.הספרים היו מנוקדים ולמדתי לבטא כהלכה מילים ושמות לועזיים.
סיפרתי לשושנה פרסיץ על החותם שהשאירו בי ספריה והיא הודתה: "אכן 'אמנות' היא ילד השעשועים שלי, ילד שעלה לי בייסורים יותר מכל ילדיי. עתה מופיעים ספרים עבריים חדשים לבקרים, אבל אז, לפני 25 שנים, כשהחלטתי להקים את ההוצאה, צריך היה ליצור ולעצב כל אות עברית. לנדוד לגרמניה, כבר הייתי אם לשלושה, וללמוד ראשית חוכמה את מקצוע הדפוס. והכול עשיתי על מנת להמשיך ברוחו של אבא."
אבא, הלל זלטופולסקי, גם על שמו רחוב בתל אביב, היה מראשי הציונים ברוסיה ולאחר מכן בגרמניה, ציר לקונגרסים הציוניים, תומך נלהב של הרצל אך מתנגד לתוכנית אוגנדה, הרכז הפיננסי של ציוני רוסיה. הוא היה מסוחרי הסוכר הגדולים ביותר ברוסיה, פילנטרופ שתמך במפעלי תרבות יהודיים רבים, ממקימי "אגודת חובבי שפת עבר", לימים "תרבות".
בית זלטופולסקי בקייב שבאוקרינה שילב יהדות (האב היה חסיד חב"ד ואף הקים בית כנסת חב"ד) וציונות עם השכלה כללית. כשהייתה שושנה בת 11 הטיחה בה חברה לכיתה "יהודייה ארורה!" – ושושנה סטרה לה מיד על לחייה. האנטישמית הקטנה הייתה בת אצילים – והיהודייה גורשה מיד מהגימנסיה עם "תעודה של זאב" שמנעה ממנה ללמוד ברוסיה.
"ואבא המסכן שלח אותי ללמוד בהמבורג שבגרמניה." בגיל 16 חזרה לבית ההורים וכשלטת בעברית מילדות החלה בפעילות ב"תרבות" וב"חובבי שפת עבר" והיתה ציר לקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17.
ב-1918, אחר מלחמת העולם הראשונה, הרשתה ממשלת רוסיה ל"תרבות" לפתוח בתי ספר עבריים ברוסיה. האגודה הקימה 400 מוסדות חינוך יהודיים, מגני ילדים עד סמינרים למורים. כל מוסדות החינוך נזקקו לספרי לימוד בעברית ושושנה החליטה להקים בית הוצאה של ספרים עבור "תרבות" ורכשה באודסה בית דפוס גדול.
"הייתי צריכה ליצור מבראשית אותיות עבריות מתאימות," סיפרה, "ואני כבר אימא לשלושה ילדים. נדדתי לגרמניה ולמדתי את מלאכת הדפוס."
כשעברו הוריה להתגורר בפריז למדה בסורבון, ביקרה בהוצאות ספרים גדולות והתעמקה במו"לות.
בית ההוצאה שהקימה, "אמנות", הוציא "מגילות" – הנפיק ספרים לכל מקצועות הלימוד בעברית וכן ספרי קריאה לבני נוער, תרגומי ספרים של מרק טויין, דה אמיציס, ז'ול ורן ולופטינג. גם סדרת ספרים לפעוטות "גמליאל", לזכר בנה הבכור שנפטר מדיפטריה בגיל ארבע. בספרים היו ציורים בצבע, חידוש במו"לות העברית. כל הספרים, גם לגדולים, היו מנוקדים. פרסיץ ראתה בניקוד יסוד חשוב בשפה. צוות סופרים ומחנכים ליווה את "אמנות", ביאליק היה ממונה על הספרות המתורגמת, אבל היא שקבעה מה הספרים שיופיעו.
בגיל 18 נישאה ליוסף פרסיץ, איש עסקים מצליח. ביתם בעיירה באד הומברג בגרמניה היה בית ועד לסופרים ואנשי רוח, לש"י עגנון ולביאליק, ל-ש. בן ציון ולאוסישקין.
יוסף ושושנה פרסיץ תיכננו לעלות עם משפחתם לארץ ולהקים בה את "אמנות". אך זמן קצר לפני העלייה נפטר יוסף לפתע, צעיר לימים. האלמנה, בת 36 בסך הכול, לא נרתעה מקשיים ולא וותרה על התוכנית וב-1925 עלתה לארץ עם שלושת בנותיה ובנה, ועם ארונו של בעלה המנוח שנקבר בהר הזיתים.
שלושה חודשים אחרי עלייתה כבר פתחה בתל אביב את בית הדפוס שלה, שהועבר לארץ, והחלה בהוצאת ספרים. תחילה שכנה "אמנות" בשדרות רוטשילד, עברה ליהודה הלוי ומשם לבניין הגדול שהקימה כבית דפוס וגם כבית מגורי המשפחה: בית "אמנות" בפינת שינקין- מלצ'ט, לימים בית "דבר", והדפיסה ספרים ומגילות וספר מתורגם לנוער מדי חודש.
שמה הלך לפניה ועד מהרה נבחרה לחברת מועצת עירית תל אביב וראש מחלקת התרבות והחינוך שלה. נאבקה נגד המיסיון וכמתנגדת לזרמים בחינוך, שילבה מורים תורניים לבתי הספר הכלליים, הנהיגה יום הורים בבתי הספר, עודדה את תנועות הנוער, הקימה בית ספר ראשון בארץ לילדים לקויי למידה, את המכון הביולוגי פדגוגי .בין הצעותיה (שלא התקיימו) – לקצר את הלמודים לשלושה ימים בשבוע ובשלושת הימים האחרים לקיים לתלמידים מסגרת חינוכית אלטרנטיבית.
כיוון שכדבריה: "הרי בארץ אי אפשר לעסוק בעבודה אהובה בחינוך ותרבות ללא מסגרת מפלגתית," הצטרפה למפלגת "הציונים הכלליים" (שלימים התאחדה עם הפרוגרסיבים ואחר-כך נטמעה ב"גח"ל", גוש חירות ליברלים). היא היתה האישה הבכירה במפלגה אף הקימה בה את "ארגון נשים ציוניות כלליות". מטעם "הכלליים" נבחרה לכנסת הראשונה, השנייה והשלישית, והיתה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת. בשנות כהונתה כיו"ר חקקה הכנסת חוק לימוד חינם וחוק החינוך הממלכתי, "סימן ההיכר של החוק יהיה מחבר, לא מפריד." פרסיץ אף קידמה חוקים לקידום נשים בעבודה ולהגדלת חוג הנשים הפעילות בשטח הציבורי. ועם זאת אמרה לי: "מימיי לא סבלתי מנשיותי ולא חשתי עצמי אישה במיוחד, לא בחיים ולא בעבודה."
גם בתל אביב הפך ביתה לבית ועד לאנשי רוח, לצד החברים משכבר, ביאליק וש"י עגנון, נוספו פנחס רוטנברג, ידידה הגדול דיזנגוף שעודד אותה לעבודה ציבורית ו"ישראל רוקח שהיה עדיין רווק."
במלחמה העולמית השנייה החרים הצבא הבריטי את בניין "אמנות" והקים בו מפקדה. "ההוצאה ידעה ימים קשים ביותר," אמרה בראיון. "עברנו לבית גדול בחולון וגם אותו החרים הצבא הבריטי. פיזרתי את הספרים על תשעה מחסנים. המחסן הראשי היה ביפו. מיד עם הכרזת המדינה ירדתי עם כמה מעוזריי, ליפו שכבר נפלו בה שני קורבנות יהודיים, ובעמל של 18 שעות הצלחנו לחלץ את המכונות, התבניות והאימהות, אבל נאלצנו להשאיר את הספרים – ואחרי זמן מה הודיע הרדיו הערבי כי בית הדפוס הוצת ונשרפו יותר משלושה מיליון ספרים בעברית.
בקום המדינה חזרה "אמנות" לביתה בשינקין.
ליובלה השישים כתב עליה ש"י עגנון סיפור קצר "חוכמת נשים", המופיע בקובץ מכתביו "מעצמי אל עצמי":
"אישה גדולה בת טובים היתה בעיר,שהייתה קוראת במקרא ושונה במשנה ובמדרש ובאגדות ונושאת ונותנת עם תלמידי חכמים בבית המדרש. יש שהיו מתייקרים בה ומגידים שבחה ויש שהיו עיניהם צרות בה ואומרים לא נאה תורה לנשים... שאין אשה אלא לבנים ואין חוכמה לאישה אלא בפלך. רגילה היתה לבוא לבית המדרש למשמש בספרים. ריננו עליה חובשי בית המדרש ואמרו: מה לאישה בתוכנו? שהיתה מגידה להם פשעם שעושים את התורה כמין זמר ומראים עצמם לומדים להטעות את הבריות... את עצמם הטעו, אותה לא הטעו. לא מצאו ידיהם פתח לעשות לה כלום כי כאיש גבורתה במלחמה של תורה על פי שהיא אישה עושה גבורה כאנשים ואם מפלפלים עימה ידה על העליונה..."
היא היתה אזרחית כבוד של תל אביב-יפו (בטכס חלוקת התואר אמרה: "תעודה זו ניתנת לי לא בגלל מה שעשיתי אלא על מה שרציתי לעשות..."), חברת כבוד של מיסדר האימפריה הבריטית על פועלה בחינוך, ובשנת תשכ"ח, 1968 – כלת פרס ישראל "על פעולותיה בשדה התרבות והחינוך בגולה ובארץ, על פועלה בהוצאת 'תרבות' והקמת 'אמנות'."
שושנה פרסיץ הלכה לעולמה בשנת 1969בגיל 75 ונקברה בהר הזיתים לצד בעלה.
בתה ימימה נישאה לבמאי יוסף מלוא והקימה את בית הספר הדרמטי של התיאטרון הקאמרי.
בתה ריטה סירקין, פסיכואנליטית, היתה מהקרייניות הראשונות של "קול ישראל".
בתה שולמית נישאה לגרשום שוקן, מו"ל "הארץ".
בנה עקיבא פרסיץ, עורך דין נודע וקונסול כבוד של דנמרק בישראל.
בין נכדיה: הלל שוקן אדריכל. רחלי אידלמן עורכת הוצאת שוקן [כיום מנהלת הוצאת שוקן], רפי שוקן, מבכירי השחמט בישראל. [עמוס שוקן, המו"ל של עיתון "הארץ"].
"אמנות", שהוציאה אלפי כותרים, היתה מיסודה הוצאה ללא מטרות רווח. "אני לא אשת ביזנס," אמרה לי גברת פרסיץ. ההוצאה מומנה בעיקר בידי אביה. במהפכה הבולשביקית הוחרם רכושה של משפחת זלטופולסקי והאב העביר את מרכז עסקיו לפריז. בשנת 1932 רצח אותו מנהל לשעבר של אחד מבתי החרושת שבבעלותו – והתאבד מיד. מאז נעדרה "אמנות" גב פיננסי. הבית הגדול נמכר, אך אשת החיל, שאביה נרצח, בעלה נפטר צעיר ובכורה מת, לא הירפתה והמשיכה להוציא ספרים בצורה מצומצמת.
תקוה וינשטוק
* * *
אהוד בן עזר
דיקא, פרוקופייב, יוג'ה ואנג, ברהמס ופטרנקו
בקונצרט מעולה במוצ"ש בפילהרמונית
על "לה פֶּרִי, או פרח האלמוות" מאת פול דיקא (1865-1935), היצירה בת עשרים הדקות שפתחה את הקונצרט במוצ"ש האחרון, בניצוחו של קיריל פטרנקו, אין לי מה לומר. לא הצלחתי ליהנות ממנה אף כי הביצוע התזמורתי היה מעולה.
מסמר הערב היה הקונצ'רטו מס' 3 בדו מג'ור לפסנתר ולתזמורת, משנת 1921, מאת סרגיי פרוקופייב (1891-1953), שאותו ניגנה התזמורת עם הסולנית הסינית הצעירה, הדקה, הקטנה והמהממת יוג'ה ואנג. היא הופיעה בשמלה אדומה ארוכה, שערה השחור גזור בתסרוקת פוני על מצחה הלבן, ורגליה על נעלי עקבים בגובה של כ-11 ס"מ.
והקונצ'רטו – איזו יצירה יפה. איזה ביצוע גאוני. הקהל ממש יצא מכליו מרוב השתאות והנאה. בתום הפרק הראשון של הקונצרט פרץ במחיאות כפיים נלהבות, אקט נדיר מאוד אצל מנויי הפילהרמונית שיודעים היטב שאין נוהגים למחוא כפיים בסיום פרקים ראשונים בקונצ'רטו או בסימפוניה. אבל הפעם היתה זו תגובה ספונטאנית לנוכח תופעת הטבע המופלאה יוג'ה ואנג. איזה כוח. איזה קצב. איזו מהירות. איזו שליטה מדהימה בפסנתר. איזו וירטואוזיות. כאילו כוח שדים עז מסתתר בתוך הגוף הנשי הקטן, ובאצבעות הידיים הרוקדות במיומנות ובמהירות מטורפת על גבי הקלידים המלבינים מרחוק.
ההתאמה הרצופה של הסולנית עם התזמורת היתה אף היא יוצאת מן הכלל, נבעה כמובן מדרישות היצירה עצמה ומרמתם הגבוהה של נגני התזמורת, אך התעלתה למשהו רוחני-אמנותי שמעבר לכך.
אחרי שניים או שלושה גלים של מחיאות כפיים נלהבות, שהפכו לקצובות, העניקה יוג'ה ואנג לקהל, בנדיבות כישרונה הגדול, שני הדרנים לא קצרים על הפסנתר, הראשון שקט והשני קצבי, חזק ופרוע, בדומה לקטעים המדהימים שביצעה בקוצ'רטו עצמו.
הלוואי שנזכה לעוד פעמים רבות של האזנה להופעות שלה עם הפילהרמונית. לא צריך לנסוע לקצווי עולם לשם כך. ה"עולם" נמצא במיטבו בפילהרמונית שלנו.
ולא רק זה, בזכות הגלישה באינטרנט ניתן להאזין, בלחיצה על חלוניות "יו-טיוב", למיטב הביצועים החיים של מיטב היצירות המוסיקליות עם מיטב המבצעים, ובשלמותן. כך האזנתי פעמים רבות לחמישית של שוסטקוביץ בניצוח הנהדר של ליאונרד ברנשטיין, זאת לאחר הביצוע של היצירה בקונצרט האחרון בפילהרמונית בניצוחו המלהיב של להב שני.
וכך הצלחתי לשמוע באינטרנט שוב ושוב את הקונצ'רטו של פרוקופייב עם יוגה ואנג עצמה, כהכנה לשמיעתו בביצועה החי בהיכל התרבות, וכאן, ב"יו-טיוב", היא בסנדלים גבוהי עקב ובאותו סגנון של שמלת-נשף מדהימה החושפת בעת נגינתה את ירכה הימנית.
הסימפוניה מס' 1 בדו מינור מאת יוהנס ברהמס (1833-1897), אף היא בניצוח המעולה של קיריל פטרנקו, החלה בשני פרקים שקצת שיעממו, לפחות אותי, אך מתחילת הפרק השלישי ועד לסוף היצירה בפרק הרביעי, היתה זו חווייה של היסחפות בלתי-רגילה ביופייה ובעושרה של המוסיקה של ברהמס, שכמו נשאה את השומעים על גלים של עונג, של שפעת צלילים שמילאו את ההיכל, ותשואות הכפיים הרבות בסיומה העידו על גודל החווייה שהעניק הביצוע לקהל.
בעת כתיבת השורות האלה אני שב ושומע את הסימפוניה במחשב באינטרנט בניצוח ליאונרד ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית של וינה. כל ביצוע יצירה בניצוחו של ברנשטיין הוא מרתק ומושך. הבעות פניו ותנועות ידיו ממש מלהיבות, רעמת שערו, אשר במשך השנים הלבינה, והיא מתנופפת, והזיעה מכסה את פניו לקראת תום הקונצרט.
ולמרבה הפלא אפשר להקליד את המילים האלה במחשב ולשמוע את המוסיקה בעת ובעונה אחת.
אהוד בן עזר
* * *
אריאל בולשטיין
מיומנו של "מנוול הספרות"
"נופש מופלא" מאת מיכאיל זושצ'נקו,
מרוסית: יואל נץ. ספרית פועלים, 172 עמ'
[פורסם לראשונה ב"ישראל היום"]
מהפכת 1917 הניעה את מיכאיל זושצ'נקו לכתיבה על הפרולטריון, אלא שמה שנקרא כספרות יומיומית, הוא למעשה סאטירה נוקבת. הצבת אנשים פשוטים במרכז העלילה היתה אקט חלוצי.
הצבת אנשים פשוטים במרכז העלילה היתה אקט חלוצי. בשנים שלאחר מהפכת 1917, מיכאיל זושצ'נקו התנסה בעיסוקים רבים: הוא עבד כסנדלר, כנגר, כמזכיר בית משפט, כמנהלן בנמל, כמדריך לגידול ארנבים ואף כבלש משטרה. עוד לפני כן שירת בצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה ואז בשורות הצבא האדום במלחמת האזרחים.
חוויות משלחי היד חשפו את זושצ'נקו (הפעם כסופר) למגוון הטיפוסים הרוסיים, ובמיוחד לבני השכבות הנמוכות. בחברה המעמדית הרוסית של טרום המהפכה חצץ ריבוד קשיח בין המשכילים כזושצ'נקו, אשר הוריו השתייכו לאצולה זעירה אך ענייה, לבין פשוטי העם. הסערות של תחילת המאה ה־20 – מלחמות ומהפכות – טרפו את החלוקה ויצרו תמהיל חברתי חדש. עבור מיליונים היה מדובר בטרגדיה. עבור מיליוני אחרים – אפשרות פתע לעלות מאשפתות ולהתברג במבנה החברתי המתעצב.
ההזדמנות שנקרתה בדרכו של זושצ'נקו מצטיירת בשיאה בסיפוריו הקצרים, שקובצו לקובץ "נופש מופלא". הסיפורים מצטיינים בסאטירה, אבל לשפה של זושצ'נקו צריך להתרגל. הסגנון הלשוני כה ייחודי, עד שמבקרים הכתירו את זושצ'נקו כחלוץ ספרותי. ואכן, הצבתם של אנשים פשוטים, שלא לומר פרימיטיביים, במרכז העלילה אכן היתה אקט ראשוני בספרות התקופה.
המספר של זושצ'נקו הוא תמיד בור ונבער, שפתו דלה וחשיבתו נטולה יכולת לעכל תופעות מופשטות. לכאורה, זה גיבור לא מעניין. אלא שכאן מגיע השינוי: הסופה החברתית סחפה את הגיבור והכניסה אותו למציאות חדשה, ופערי אוצר המילים התמלאו באמצעות מטבעות לשון סובייטיות. פשוטי העם למדו לדקלם, אך את משמעות המילים הם לא מבינים. מדי יום הם נקלעים לשלל מצבים מגוחכים, שפירנסו את זושצ'נקו הסופר.
אחד הסיפורים המוקדמים בקובץ, וגם אחד המפורסמים והמבריקים ביותר של זושצ'נקו, הוא "האריסטוקרטית", שראה אור בשנת 1923 והציג קריקטורה מופלאה על חוסר ההתאמה שבין אנשי החיים החדשים להרגלי החיים הישנים. גיבור הסיפור, גריגורי איבנוביץ', "לא אוהב נקבות שחובשות כובעים," משום שבעבר היה כרוך אחרי אחת כזאת, אריסטוקרטית, והתאכזב.
מה עוללה לו אותה "נקבה", שהכתים את שמן של כל הגברות חובשות הכובעים? כשהזמין אותה לאופרה (אל דאגה, את הכרטיסים לא רכש אלא קיבל מן המפלגה), "האריסטוקרטית" התבייתה על העוגות במזנון, ושלוש העוגות שאכלה באדישות בורגנית טיפוסית עלו לגריגורי איבנוביץ' לא רק ברובלים, שלא היו לו, אלא גם בבריאות.
סיפורי הסאטירה זיכו את זושצ'נקו בפופולריות עצומה, אבל הוא עצמו היה רחוק מלהיות אדם מאושר. מספרים שבשנות ה-30 הגיע לפסיכיאטר מוסקבאי בעל שם אדם שהתלונן על היעדר תיאבון ודיכאון כללי, והפסיכיאטר המליץ לו לקרוא לפני כל ארוחה את סיפורי זושצ'נקו. "אבל אני הוא זושצ'נקו," השיב הפציינט בעגמומיות.
אחרי מלחמת העולם השנייה התווספה לדיכאונות צרה: השלטונות שינו את היחס לכתיבתו מן הקצה אל הקצה. עד שנות ה-30 קיצו נדחה בזכות העובדה שקיבל בחיוב את המהפכה והתגייס לצבא, וכן בגלל הלשון הפשוטה של סיפוריו. שפתו חסרת הגינונים האינטלקטואליים, כזו שנשמעת במפעלים ובחשמליות, תייגה אותו כ"סופר פרולטרי", ומנעה לזהות בכתיבתו לגלוג על אותו מעמד.
אלא שב-1946 הכל התהפך. הגרסה הרשמית אומרת ש"פשעו" של זושצ'נקו נמצא בסיפור "הרפתקאותיו של קוף", שפורסם בכלל בעיתון לילדים. איני בטוח שזה ההסבר הנכון. הסיפור, שמתאר את תלאות הקוף הבורח מגן חיות בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא נטול הרואיות שאופיינית לספרות המלחמה הסובייטית, אבל ההומור שבו אינו ארסי במיוחד. ביצירות קודמות של זושצ'נקו כבר נמתחה ביקורת חריפה יותר על החיים ב"גן העדן הקומוניסטי", ויעיד על כך הסיפור "מעיוותי נפ" שכלול בקובץ. כך או כך, בעיני מישהו למעלה הסופר הגדיש את הסאה. בהחלטת המפלגה זושצ'נקו כונה "מנוול הספרות" והואשם בהצגת האנשים הסובייטים כפרימיטיביים.במציאות הסטליניסטית זה היה גזר דין נורא. זושצ'נקו גורש באופן מיידי מאגודת הסופרים, וחברים וידידים התנערו ממנו.
בשנים הבאות, עד פטירתו של סטלין, נאלץ לחזור לסנדלרות ולהשלים הכנסה כמתרגם. יצירותיו נגנזו לשנים ארוכות, וטוב שהיום, 60 שנים לאחר מותו, ניתנת לקורא העברי ההזדמנות להיחשף למבחר מהן.
לשונו המיוחדת של זושצ'נקו, על אמרות הכנף העסיסיות שבה והשנמוך של הסגנון אף מתחת לרף השפה המדוברת, מציבה אתגר לא פשוט בפני כל מתרגם. אולם ליואל נץ מגיעים שבחים על גיור הסיפורים, תוך שמירה מקסימלית על ניחוחות הזמן והמקום, שגם ברוסיה העכשווית כבר אינם בנמצא.
אריאל בולשטיין
* * *
נעמן כהן
בית ספר ליאו בק –
במקום לפולין נרד לברלין
כפי שכבר כתבתי, החוק הפולני החדש עשה לנו היהודים חסד מבחינת ההתייחסות האמיתית לגורם השואה האמיתי שהוא העם הגרמני.
יש לזכור ולהדגיש, לא הפולנים הם האחראים לשואה כפי שתלמידים רבים למדו מההסברה שניתנה להם ע"י מערכת החינוך הישראלית במסעות העליה לרגל למחנות ההשמדה הגרמניים בפולניה.*
מסתבר שהאבסורד של מערכת החינוך הישראלית השקרית הגיע לשיא חדש.
מורה להיסטוריה בשם דפנה הרן המלמדת בתיכון ליאו בק (האמור להיות יהודי רפורמי), יוצאת ביוזמה "חינוכית" חדשה. במקום לנסוע לפולניה יש לנסוע לברלין. ולמה? מפני שהגרמנים התמודדו עם עברם ועם השואה, וברחבי ברלין "פזורים אנדרטאות ומוזיאונים לזכר היהודים וקורבנות נוספים שנרדפו על ידי הנאצים," ואילו הפולנים לדבריה "בוחרים לשכתב" את ההיסטוריה. (מכתב למערכת מוסף "הארץ" 16.2.18).
ביררתי, ובאמת תיכון ליאו בק בחיפה מארגן משלחות תלמידים לברלין במקום לפולין.
כבר לפני שנים רבות, זמן לא רב אחר השואה, ממשלת גרמניה המערבית השקיעה הון עתק ומימנה משלחות תלמידים מישראל שיבואו לגרמניה במטרה לקבל מהם רהביליטציה ולגיטימציה ולאפשר את חזרתה של גרמניה למשפחת העמים. ההשקעה מסתבר נשאה פירות.
דומה שזה ממש טירוף מערכות לשלוח תלמידים לברלין בירת הרייך כדי להכיר את השואה. הרי ברור כשמש שהטיול לגרמניה הינו רק בילוי באצטלה של חינוך להכרת השואה.
הנסיעה לברלין היא נסיעה משמעותית. במקום לסייר במחנות ההשמדה הגרמניים בפולניה ולהביא את תלמידי ישראל להזדהות עם העם היהודי שנטבח, מזדהים התלמידים היהודים בברלין עם גודל ליבו של הפולק הגרמני שלקח את האשמה (הנוצרית) על כתפיו.
הנה המשמעות: נרד לגרמניה ונצטרף לפולק הגרמני האציל ולא אל הבָּרְבָּרִים הפולנים האשמים בשואה. והתוצאה אכן היא שאלפי ישראלים יורדים לגרמניה מתוך רצון להצטרף לפולק הגרמני האציל.
לאור משנתה "החינוכית" של הרן, והעובדה שבית ספר ליאו בק מחנך לרדת לברלין נראה, שהגיע הזמן לבטל את כל המשלחות ולנסוע רק למוזיאון "יד ושם" בירושלים או למוזיאון השואה בלוחמי הגטאות. ולו גם תפסיד המורה ו"המחנכת" דפנה הרן טיול חינם מהנה לברלין...
מעבר לרצונה של ה"מחנכת" דפנה הרן לצאת בחינם לטיול לברלין בירת הרייך, יש לה גם מטרה פוליטית מוסתרת. המסע לברלין, היא כותבת, הוא "להזכיר לכולנו וגם לעצמו, עד כמה הדמוקרטיה היא שברירית אך יקרה, עד כמה חזק ומאיים הוא כוחם של אידיאולוגיה דורסנית, טרור והמון מוסת, ועד כמה היסטוריה אינה רק שיעור בבית ספר או חומר לבגרות אלא שיעור בעל לקחים לחברה." לשם כך, היא כותבת, "בחרתי לנסוע לברלין עם תלמידיי, התוודענו למסע חייו של הרב ליאו בק והפכנו ביחד את ברלין למרחב לימודי משמעותי."
הבנתם מהם הלקחים לחברה אותם מלמדת דפנה הרן?
המסע לברלין וההזדהות שם עם הפולק הגרמני האציל הוא בעצם הזדהות עם תומכי האיסלמו-נאציזם המזהים את היהודים בארץ ישראל עם הנאצים החדשים.
הנה גרמניה הדמוקרטית החדשה מלמדת את היהודים שיעור בעל לקח חברתי, ולשם זאת על תלמידי ישראל לנסוע לברלין. (ולקחת בחינם את דפנה הרן).
ואם בלימוד הלקחים החברתיים עסקינן, מוטב להם לתלמידי ישראל, מהבחינה החינוכית לימודית, אם במקום לנסוע לברלין בירת הרייך, תוביל אותם המורה "המחנכת" דפנה הרן ברכבת לנהריה, למקום בו נטבחה משפחת הרן, ושם ילמדו התלמידים איזה לקח אמיתי ורלוונטי בשבילם עליהם להבין מן ההיסטוריה.
* המדינה הפולנית והעם הפולני נושאים אשמה בשוד רכוש היהודים שנרצחו בשואה.
הלא מודע הקולקטיבי הגרמני-נאצי,
וסמל הרוע המתגלם באילנה לח
קרל גוסטב יונג, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השוויצרי, תלמידו של זיגמונד פרויד, הואשם על ידו עוד בטרם עליית הנאצים בנטיות אנטישמיות.
יונג היה נלהב מן הניסיון לחדש את האמונה במיתוסים הגרמניים הקדומים בתנועה הנאצית בראשית דרכה.
בתורתו המדברת על הלא מודע הקולקטיבי הבחין בין הנפש היהודית לזו הגרמנית.
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת 1934, כתב יונג על תכונות הנפש הגרמנית והיהודית: "היהודי, שהוא כמין נווד, עדיין לא יצר צורה תרבותית משלו וככל הנראה לא ייצור לעולם, מאחר שהאינסטינקטים והכשרונות שלו זקוקים כולם לאומה תרבותית פחות או יותר שתהיה פונדקאית להתפתחותם... התודעה ה'ארית' בעלת פוטנציאל גבוה יותר מן התודעה היהודית; זה יתרונם וחסרונם של נעורים [של התודעה הארית] שעדיין לא נגמלו לגמרי מהברבריות. לדעתי, שגיאה גדולה שגתה הפסיכולוגיה הרפואית שהחילה קטגוריות יהודיות... בלא הבחנה על הנצרות הגרמנית והסלאווית. משום כך הוסבר האוצר-הגנוז היקר ביותר של העמים הגרמניים – מעמקי היצירה והאינטואיציה של נשמתם – כבִיצה של אינפנטיליות בנאלית, ואילו קולי המתריע בשער נחשד עשרות בשנים באנטישמיות. חשד זה מקורו בפרויד. הוא לא הבין את הנפש הגרמנית יותר משהבינו אותה חסידיו הגרמנים. האם התופעה האדירה של הנציונל־סוציאליזם, שכל העולם צופה בה עתה בהשתאות, לא אילפה אותם (היהודים) בינה?"
מסתבר שלא רק יונג ניסה לאלף בינה את היהודים.
אקטיביסטית פרו-איסלמית מהארגון הפרו-איסלמי "פסיכואקטיב", המתנאה בהיותה ממשיכת דרכו של יונג כפסיכואנליטיקאית יונגיאנית, נאבקת למען הטלת חרם על מדינת היהודים. אין לי את היכולת לקבוע האם אקדמית היא אכן ממשיכה את תורתו, אבל ללא ספק היא ממשיכה את תורתו הגזענית-אנטישמית.
ד"ר יהודית לח, המרצה במכללה האקדמית לחברה ואומנויות בנתניה, מתנאה בכך שהיא לא סתם יונגיאנית אלא גם מומחית בתורת הרוע, וכשכזאת היא נאבקת לטובת הפאשיזם האיסלמו-נאצי במאבקו להחרמת המדינה היהודית במטרה לחסלה.
היונגיאנית ד"ר לח מנמקת את מאבקה להטלת חרם על מדינת היהודים בכך שבמוזיאון "יד ושם" לזכר קורבנות השואה לא מציינים את שם הכפר הפלסטיני עליו בנוי המוסד: "המקדש היהודי בנוי על חורבות כפר פלסטיני שהרסנו ואת תושביו גירשנו ורצחנו."
לא פחות.
https://www.makorrishon.co.il/news/20501/
האם אתם חושבים שבעקבות מאבקה של ד"ר לח למען הפאשיזם האיסלמו-נאצי יגידרוה המוסלמים הללו לא כקופה וחזירה שיש להורגה?
אני מאחל לה שכן, אבל אנחנו נאמר לה:
"גברת לח, שקץ תשוקצי ותעב תתועבי כי (עושה) חרם את." "האוחזים בחרם בחרם יאבדו."
ה"אנימה", הנפש היונגיאנית של ד"ר לח, משקפת את הלא מודע הקולקטיבי של האנטישמים. הנה ראו את פרצופה של המרצה המדברת על הרוע ומגלמת אותו:
ד"ר לח – פרצוף הרוע:
https://www.youtube.com/watch?v=uSxu7ppXskU
עוד פרצוף של רוע – יוסף גורביץ'
יוסף גורביץ', אקטיביסט הפרו-איסלמי, חבר ועידת מר"צ, נאבק לדבריו למען חיסולה של המדינה היהודית, מגיב כך לביקורתה של ד"ר לאה גולדין התובעת מהממשלה להגביר את המאמצים להבאת גופת בנה שנפל בעזה:
"אני אהיה חד ובוטה ככל האפשר: טיפול רפואי לילד עזתי אחד חשוב לי יותר מהבשר המרקיב של הדר גולדין. החיים לפני המתים תמיד, ולאה גולדין היא מפלצת."
http://rotter.net/forum/scoops1/453736.shtml#105
ממש מרגש אעלק את האיסלמו-נאצים בעזה. האם הוא יקבל מהם זיכוי כקוף וחזיר?
קשה לשמוע את "ההומניזם" המזויף של אדם שעצם חייו תלויים בחייל שמגן עליו או מקריב את חייו למענו כמו הדר גולדין ית"ד (ישראל תיקום דמו). כמה רוע ניתן לבלוע?
הנה פרצופו של הרוע - פרצופו של הגורביץ':
https://www.youtube.com/watch?v=_lY9pgcvFuU
הגזענות הערבית והשואה
הסופר והעיתונאי, הגזען הערבי, סוהיל כיואן, פרסם מאמר באתר החדשות הערבי "ערביי 48'" הפועל מחיפה בכותרת: "גם הפלסטינים הם קורבנות הנאציזם".
במאמר כותב כיואן כי אין ספק שלאידיאולוגיה הנאצית היו קורבנות רבים, אמנם היהודים היו הקורבנות הבולטים של היטלר, ששם אותם בתחתית הסולם האתני הנאצי והרג אותם בשל מוצאם, אבל הפלסטינים אמנם לא היו קורבנות ישירים של מחנות ההשמדה, אך הם הפכו ל"קורבנות הקורבנות" בעת שנעקרו ממולדתם, כפריהם נהרסו ואלפים מהם נהרגו בזמן ש"היהודים הציונים והלא ציונים" זכו לסימפטיה ברחבי העולם שלבסוף תורגמה להקמת "ישות" יהודית בפלסטין, ללא התחשבות בגורלם של תושביה הערבים הפלסטינים הממשיכים לסבול עד היום.
לפיכך הוא כותב יש להם הזכות לדרוש פיצויים מגרמניה, בדיוק כפי שהיהודים פוצו. ויתרה על כך, הם זכאים לדרוש פיצוי מכל המדינות האחרות ה"תומכות בתוקפנות הישראלית על חשבונם."
מסתבר שכיואן כמרצה מאושר על ידי ועדת "סל תרבות ארצי", התוכנית החינוכית של משרד החינוך "החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי" והרצאה שלו גם פורסמה בשנת 2016 בעמוד היוטיוב של משרד החינוך.
http://rotter.net/forum/scoops1/454272.shtml
אין ספק שהגבירות יהודית הרן ואילנה לח מסכימות איתו.
המסורת הנוצרית טולסטויאנית בשירתו של חיים גורי
משורר תהילים האלמוני כתב את המילים הקשות שאין מלמדים אותן בבתי הספר, וגם לא מזכירים אותן בחתונות:
ז זְכֹר
יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ עַד, הַיְסוֹד בָּהּ.
ח בַּת-בָּבֶל, הַשְּׁדוּדָה:
אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע. (תהלים
קל"ז)
בנאום המפורסם שנשא ישו ב"הדרשה על ההר" (מתי פרק ה') הוא אמר את הדברים הבאים:
"שמעתם כי נאמר 'עין תחת עין שן תחת שן' ואני אומר לכם לעולם לא תתקוממו נגד הרע אדרבא המכה אותך על לחי אחת, הגש לו גם את השנייה." (פסוק 38)
"כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' ואני אומר לכם, אהבו את אויבכם ברכו את מקלליכם היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד רודפיכם." (פסוק 43)
ישו מציג תורה אלטרואיסטית קיצונית. יש לאהוב את האוייב ולהתפלל בעד הרודף. לעולם לא להשיב רע תמורת רע. כשמכים אותך על לחי אחת, יש להגיש את הלחי השנייה.
מעולם בהיסטוריה, לא הגיש נוצרי כלשהו את הלחי השנייה. מעולם בהיסטוריה לא אהב נוצרי כלשהו את האוייב.
לעומת זאת יהודים כן.
תורתו החברתית של הסופר הרוסי לב ניקולייביץ' טולסטוי, מורכבת מהשפעת הנצרות הפרובוסלבית והגות חברתית חדשה.
טולסטוי יצא נגד כל שלטון. נחשב לפציפיסט, קרא לסרבנות להתגייס לצבא והיה צמחוני לדבריו "הבחירה לאכול בשר מדכאת את היכולת הרוחנית הגבוהה ביותר באדם: זו של סימפטיה ורחמים כלפי יצורים כמותו."
בעקבות טולסטוי קמו "קומונות טוסלסטיויאניות " בכל רחבי רוסיה. והשפעתו הגיעה לחלוצי העליה השנייה והשלישית.
חיים גורי, כבן לחלוצי העלייה השלישית, ספג את המורשת הרוסית מהוריו. מכוח הנסיבות הוא לא נעשה פציפיסט, אבל לא היה גם מיליטיאריסט ברוחו, וכן הוא היה טבעוני.
בשירי הקינה שלו על אובדן הנוער העברי במלחמת השחרור נעדר לחלוטין מוטיב הנקמה באויב הערבי-מוסלמי.
גופות חללי הל"ה חבריו ורעיו של גורי היו מרוטשות ומחוללות.
לאחר ששמע של נפילת הל"ה, מפקד המשטרה הבריטית בחברון, הימיש דוגן, הגיע לאתר הקרב ומצא את גופות הלוחמים. הוא החל לאסוף את הגופות ולעדותו שיכנע את הערבים מצוריף שלא לפגוע בגופות ולהביאן לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. רק לאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגווייה, הסכימו לדבריו. הגופות היו שלמות ולא פגועות.
למחרת, בעקבות התקפה יהודית על צוריף, הערבים שאספו את הגוויות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו והשחיתו אותן.
השחתת הגופות במסורת הערבית היא כריתת אבר המין ותחיבתו לפיו של המת.
והנה שורותיו של גורי:
"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעיניו. איננו נושמים.
עוד נשוב, נפגש, נחזור כפרחים אדומים."
זהו? בשירתו של גורי מבוטאת קבלת הגופות כאסון טבע ללא גורם להרג, ללא אוייב.
את מוטיב הפרחים האדומים לקח גורי משירו של הרופא הצבאי הקנדי, סגן אלוף ג׳ון מק'קרי, In Flanders Fields בשדות פלנדריה:
בפלנדריה פורחים פרגים
בין מצבות, טורים טורים,
ציון זיכרנו; במרום
צפור תפגין שמחה ורון
לא תישמע בין רעמים.
גם ג'ון מק'קי וגם המשורר האנגלי וילפריד אואן לא התנדבו להילחם אלא נשלחו נגד רצונם למלחמה שלא הבינו את סיבותיה ותכליתה. אבל גורי התנדב למלחמה וידע שהיא המלחמה לחיים או למוות של עמו. למרות זאת, מבחינה שירית מוטיב האובדן ללא גורם הוא דומה ביניהם.
גם בשיר "באב אל ואד", כותב גורי את השורות הבאות:
"שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר."
מיהו האוייב שבגינו צריכות היו השיירות לפרוץ לעיר?
"בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ."
מיהו האוייב שהרג את מתינו?
"שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי."
גם גורי המשורר שותק ולא מסביר. אין אוייב ואין סיבה למלחמה.
המשורר גורי אינו מקבל כמובן את אהבת האוייב הישועית-נוצרית אבל השפעת הטולסטויאניות, האהבה לכול, משתקת אצלו את שנאת האוייב.
מעניין להשוות את המוטיב הזה עם משורר אחר שלחם וכתב גם במלחמת השחרור, אבא קובנר. קובנר, יליד סבסטופול בחצי האי קרים, שעבר לווילנה, היה מבוגר בחמש שנים מגורי. עם הקמת גיטו וילנה והמשלוחים לפונאר, אבא קובנר הצעיר בן ה-23 הבין את מה שאחרים לא הצליחו לתפוס: "השמדתם של אלפים, זו שיטה, לא סתם גירוש. בעקבות האלפים יבואו המיליונים!"
ב-31.12.41 במרכז "החלוץ", בפגישת חברי תנועות הנוער: אבא קובנר קרא בקול גדול: "בל נלך כצאן לטבח!"
שלוש שנים לאחר השואה, כאשר חברו של היטלר, המופתי מוחמד אל חוסייני מעורר את העולם הערבי, להשמיד את שארית הפליטה, וצבא הכיבוש המצרי מתקרב לתל אביב, ונשארו רק עוד 35 ק"מ. אבא קובנר חבר קיבוץ עין החורש, קצין "גבעתי", מבין את המצב: בדף קרבי 14.7.48 הוא קורא בקול גדול:
"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם! כָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים, כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה, אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."
"צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם, כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"
ניתן אמנם לומר כי ההבדל בין השניים נעוץ בביוגרפיה השונה שלהם. גורי הצבר יליד הארץ לעומת קובנר ניצול השואה, אבל גם גורי כשליח ארצישראלי אל ניצולי השואה באירופה הזדהה עימם ועם גורלם.
ניתן לראות זאת בכמה מילים שכתב בשיר מ-1943, מיד לאחר שהגיעו לארץ הידיעות על זוועות השואה:
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָע
בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,
שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר...
בְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת
שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר...
שורות כאלו כבר לא נכתבו על ידיו במלחמת השחרור.
המשורר הלאומי החדש
המלך מת יחי המלך החדש
לאחר מותו של חיים גורי מנו אותו רבים בהספדים כמשורר הלאומי הצופה לבית ישראל האחרון.
אפילו נשיא חצי העם, ראובן ריבלין, המתנגד להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו בניסיון הפוטש של אלטלנה, הכתיר את גורי הפלמחניק בהספדתו כמשורר לאומי: "בוקר בלי המשורר הלאומי שלנו. כן, היית המשורר הלאומי שלנו. אני מבטיח שנמשיך להילחם נגד האויבים ובעד המולדת במסירות הנפש."
אורי הייטנר מנה אותו כמשורר לאומי בנוסף למשוררים הלאומיים (לדעתו): ביאליק, אלתרמן, ונעמי שמר. אני הוספתי לרשימה את הגדול מכולם טשרניחובסקי.
והנה מסתבר שגורי אינו המשורר הלאומי האחרון. במוסף התרבות והאמנות של עיתון "הארץ" מיהרו והכתירו מייד את המשורר הלאומי החדש.
(אילן ברקוביץ, מצאתי שני משוררים לאומיים, שיחליפו את גורי, "הארץ", תרבות וספרות, 16.2.18)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.5810228
ומיהו אותו משורר לאומי החדש הצופה לבית ישראל?
אם כל המשוררים הלאומיים הישנים היו אשכנזים הרי ברור שעל המשורר הלאומי החדש להיות גזען אנטי-אשכנזי, ומכאן מי מתאים יותר מהגזען האנטי-אשכנזי וגם האנטי-ציוני רועי חסן. ומהם שורות השיר המזכות אותו בתואר משורר לאומי? כמובן ביטוי השנאה הגזענית (שבלעדה איש לא היה סופרו כמשורר) בשירו "מדינת אשכנז":
"לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק / וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ / וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה."
אה, כן, ויש כמובן גם משוררת לאומית חדשה הצופה לבית ישראל - נעם פרתום.
http://lyrica.org.il/blog/?p=718
פרתום אמנם אשכנזית וכותבת יפה על זיונים, אבל מה שמביא את ברקוביץ להכתרתה כמשוררת לאומית הוא השיר הבא "המעבר עשה לאימא טוב" הנסובות על אימהּ:
"וְהִיא כְּבָר לֹא מִזְדַּעֶקֶת כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁהִיא / מְבִינָה שֶׁאֲנִי לֹא פַּטְרִיוֹטִית כְּמוֹתָהּ (הַבַּת / שֶׁלִּי לֹא צִיּוֹנִית בְּכָל נִימֵי אִישִׁיוּתָה? לֹא תוֹלָה / דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל עַל אֶדֶן הַחַלוֹן בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת".
"כָּל מָה שֶׁחָשׁוּב לִי בַּתַּכְלֵס: לְדַבֵּר אֱמֶת, לַעֲשֹׂות אַהֲבָה, לִלְמֹד / אִינְטִימִיּוּת, קִרְבָה, חַיֵּי יְצִירָה וּקְהִלָּה, שִׁתּוּף וְחֹפֶשׁ."
לדעת ברקוביץ המשוררים הלאומיים הללו "ניחנו בכריזמה הציבורית הגדולה ביותר בדורנו לשמש בתפקיד החשוב הזה. יש להם קהל קוראים גדול, יש להם נוכחות ציבורית מרשימה בתוכניות טלוויזיה ורדיו, הם מרבים להופיע, השירים שלהם הופכים קנוניים ויכולים לסחוף אחריהם את הציבור."
לאור המשוררים הלאומיים החדשים דומה שמבלי דעת עולה שאלה קשה. הייתכן שמבלי ששמנו לב קם לנו עם יהודי חדש?
כנראה שכן.
[אהוד: אנחנו חיים בדור שבו גרפומנים ספרותיים נעשים נסיכי השירה והפרוזה, אנחנו חיים בדור שבו המשתינים על המדינה מעוטרים בפרסיה, ואילו משוררים וסופרים אחרים, גורלם היה, הינו, וכך כנראה גם יהיה, להיות נידחים].
הרב יגאל לוינשטיין – בעיות מדבירים
הרב יגאל לוינשטיין, מספר 2 במכינה הקדם צבאית "בני דוד" שבעלי, שחולל סערה ב"נאום הסוטים" ובנאום ה"לא-חמות", שב ומתבטא בחריפות ביחס לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) וקרא "להדביר" את הנטיות החד-מיניות:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5115805,00.html
מסתבר שהרב לוינשטיין נושא עימו בעיות רבות. הניסיון הפסיכולוגי מלמד שעל פי כל הסימנים הוא הומו לטנטי לכן עליו להגיע דחוף לטיפול רפואי פסיכולוגי.
את הבעיות של הרב לוינשטיין יש להדביר ומהר. לפני שיגיע לבית לוינשטיין.
געגועים
מיד עם פרסום הגשת המלצות המשטרה להעמיד לדין את נתניהו, ועוד לפני שהורשע ופינה את מקומו, החל האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי) להתגעגע.
ולמי? כמובן לנתניהו. "עוד נתגעגע לנתניהו," הוא כותב, "יורשיו יהיו גרועים יותר." (גדעון לואי (לוי), "עוד נתגעגע", "הארץ", 15.2.18)
אדון לואי, למה להתגעגע? תמוך בו היום!
קרן רוזה לוקסמבורג ממשיכה להיאבק
בלגיטימיות של הקיום היהודי
"קרן רוזה לוקסמבורג", הקרן ע"ש היהודיה הפולנייה שהפכה לפעילה סוציאליסטית בגרמניה, ונרצחה ע"י לאומנים גרמניים, קרן השייכת למפלגת השמאל הגרמנית די לינקה, פועלת בעולם כולו וגם בישראל. הקרן הגרמנית מסרבת לתמוך בארגונים הנלחמים בגזענות האנטישמית ובגזענות הערבית-מוסלמית, אבל תומכת בארגונים השוללים את קיומה של מדינת היהודים ותומכים בחיסולה. על פעילות קרן רוזה לוקסמבורג ונציגתה בארץ, אנגליקה טים, כבר כתבתי:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00428.php
והנה השבוע מימנה הקרן נסיעה של חברי הכנסת ממר"צ, מיכל רוזין, ומשה (מוסי) מזרחי-רז לרואנדה, במטרה לטרפד את שליחת המסתננים מאפריקה לשם. מטרת הקרן הגרמנית היא כאמור חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.
למרבה האירוניה השליחות של הקרן הגרמנית לא עלתה יפה. שליחי הגרמנים סולקו מכל מדרגות השלטון שם, והסתבר להם שרואנדה היא מדינה בטוחה ואין בה סכנה לאיש. המסתננים מסתכנים הרבה יותר בישראל הצפויה למלחמה וטרור.
הקרן הגרמנית לא הצליחה פעם נוספת להביא לפתרון סופי לבעיית המדינה היהודית.
נשים יהודיות לא מקנאות
קתרין קאמי, בתו של אלבר קאמי הסופר הצרפתי זוכה פרס נובל לספרות, פירסמה לאחרונה ספר ובו המכתבים שכתבה לו אהובתו השחקנית מריה קזארס.
בעת שהכירו במסיבה בפריס, ערב שחרורה מהכיבוש הגרמני, בה השתתפו גם סארטר, סימון דה בובואר, לאקאן, פיקסו ועוד, היה קאמי בן 40 והיא בת 21. קזארס הגיעה לצרפת ב–1936 כפליטה מספרד עם משפחתה: אביה, סנטיאגו קזארס קירוגה, היה ראש הממשלה של הרפובליקה הספרדית לפני עלייתו של פרנקו.
מאז אהבתם ידעה עליות וירידות.
בתשובה לשאלה האם בפרסום מכתבי האהבה הרגשת שאת בוגדת בזכר אימך, פרנסין? עונה קתרין קאמי:
"לא, כי אימי אמרה תמיד שמריה העניקה לאבא מה שהיא לא היתה מסוגלת להעניק לו. שהוא החזיק מעמד רק בזכותה. מריה היתה החיים עצמם ואימא היתה אשה חולה — היא סבלה מדיכאון במשך שנים ארוכות."
כשקראת את המכתבים לא חשת קינאה על כך שסיפור האהבה הגדול של אביך התרחש במקום אחר?
"תראי, אני יהודייה בֵּרברית: סבא-רבא שלי מצד אימי היה יהודי בֵּרברי שנישא ליהודייה והיו להם רק בנות שנישאו ללא יהודים. כל הבנות במשפחת אימי נישאו ללא יהודים, אבל על פי הדת היהודית אני יהודייה. אמרו לי שהיהודיות אינן קנאיות. אני לא יודעת אם זה נכון אבל הקנאה היא רגש זר לי. אני לא קטנונית. כשקראתי שהוא חי עם מריה, הרגשתי מאושרת בשבילו. הוא היה אבא טוב, מגן, ידע להעניק אהבה לכן לא הפתיע אותי לראות אותו כל כך מאוהב."
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.5805216
הנה למדנו משהו חדש ומפתיע. נשים יהודיות לא מקנאות.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"וידוי"
לאיסדורה דונקן
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.10.1972
לפני 46 שנים
"ובימים ההם הנהגתי את בגד הרחצה אשר הספיק מאז לקבל את הסכמת הרבים. וזו צורת הבגד: טוניקה תכולה-בהירה, קרפ-דה-שין דק עם גלאי גדול ורצועות דקות על הכתפיים, שמלה גבוה משהו מהברכיים ורגליים ערומות. הרי תשערו בוודאי את הסנסאציה אשר עוררתי, אם תזכרו כי הגבירות היו נוהגות בימים ההם להתרחץ מלובשות מכף רגל ועד ראש בבגד שחור, שמלות ארוכות למטה מהברכיים, גרביים שחורים וסנדלי רחצה שחורים. הארצהרצוג פרדיננד התהלך על פני גשר הרחצה, התבונן בי במשקפת ולחש בקול רם:
– מה נפלאה היא דונקן, נפלאה באביב זה.
כעבור זמן-מה, כשרקדתי בווינה ב'קארלתיאטר', היה הארצהרצוג מופיע בכל ערב בתא של כבוד מוקף אופיצרים ושלישים יפים. ומעצמו מובן, שהאנשים התלחשו. ואולם התעניינותו של הארצהרצוג היתה אסטתית בלבד. התעניינות באמן. הוא, כנראה, היה משתמט בכלל מחברת נשים והיה מוצא סיפוק גמור בחברת האופיצרים הצעירים והיפים המקיפים אותו. לימים הרגשתי בצערו של פרדיננד כשנודע לי, כי חצר המלכות האוסטרית החליטה לכלוא אותו בארמון הקודר שבזאצלבורג. ייתכן, כי נבדל במשהו מאחרים, אולם, היש אנשים סימפאטיים שאינם יוצאים דופן?" (עמ' צ"ד).
קטע זה אופייני לספר זיכרונותיה של הרקדנית האמריקאית איסדורה דונקן (1878-1927), שפירסמה שני ספרים: "אמנות הריקוד" ו"חיי" (וידוי) בשנים 1926-1927. היא היתה ממחדשי הריקוד בתקופתנו, התעניינה במיוחד באמנות היוונית (יותר מכל אהבה להתהלך לבושה בטוגה יוונית, נעולה בסנדלים ורגליה חשופות!) והורתה לתלמידיה את ריקוד הטבע החופשי, הנובע מן הלב ומוצא ביטויו בתנועת הגוף.
היא נולדה בסאן-פראנציסקו למשפחה בת ארבעה ילדים, אשר אביה נטשה. קיבלה חינוך פוריטאני אשר הטביע חותמו בכל חייה. מילדותה החלה רוקדת והיתה הרוח החיה במשפחה, ובגיל צעיר סחפה אחריה את אימה, ואחר-כך גם את שני אחיה ואת אחותה, לשיקאגו ולניו-יורק, בנסותה לפלס לעצמה דרך כרקדנית בעלת סגנון עצמאי ואסכולה משלה.
היא רקדה בפני עשירי אמריקה, ואחר-כך בפני אצולת היחש והאמנות של בירות אירופה: לונדון, פאריס, וינה, בודאפשט וברלין. ואולם, "אמריקה היא אשר עיצבה את דמותי, כדמות רוב הנוער שלה, ועשאתני פוריטאנית, מיסטית ושואפת לגבורה יותר מאשר לחושיות." (עמ' ע').
אפילו וולט ויטמן, שיצירותיו היו מן האסורות בשעתן, ואשר הטיף פעמים רבות לתענוגות הבשר, הוא בעיניה פוריטאני.
מה הסיבה לפוריטאניות האמריקאית? – אולי צילו של אברהם לינקולן, המרחף עדיין על בני-עמו. אולי שיטת החינוך שמצמצמת את החושיות כמעט עד כדי ביטולה המוחלט. אך האמריקאי אינו משולל חושים לגמרי. "אדרבא, האנגלו-סאקסים, ובכלל זה האמריקאים עם מעט תערובת של דם קלטי, המומים ברגע המכריע יותר מהאיטלקים, חושניים יותר מהצרפתיים, מסוגלים למותרות שאין להם שחר יותר מהרוסים. אך ההרגל של כיבוש היצר עוד מימי הילדות חבש אותו בין חומות ברזל המכוסות קרח, וכל זה מתפרץ אצלו רק בשעה שאיזה מאורע בלתי מצוי בחייו בוקע את הקליפה האטומה הזאת. כמו כן אפשר לומר, כי האנגלו-סאכסי והקלטי הם האהבנים בעלי התאווה ביותר. ידעתי סובייקטים, שהיו הולכים לישון כשהם מלובשים שני זוגות של פיג'מות, אחת של משי כדי לחוש נעימות, ואחת של צמר לשם חמימות, בידם עיתון 'טיימס' ובפיהם מקטרת, ופתאום הם נהפכים לסאטירים העולים על כל הסאטירים היווניים ומתלהטים במין תאווה של געש, העלולה להטיל על האיטלקי אימה במשך שבוע ימים!" (עמ' ע"א).
ניסיונותיה הארוטיים של הגברת איסדורה נשארים אפלטוניים. ניסיונה הראשון להיפטר מבתוליה מסתיים בכישלון. הסופר הצרפתי אנדרה בונייה בורח ממנה, כשהוא קורא בהתרגשות:
"הה, למה לא הגדת לי? הרי עוד מעט ועשיתי מעשה פשע, לא! עלייך להישאר תמימה, התלבשי, התלבשי מהר!" (עמ' ס"ו).
הניסיון השני הוא עם אוגוסט רודֵן. היא באה לבקרו ורוקדת לפניו (היא רקדה לפני כל אנשי הספרות והאמנות שהכירה, שוחחה עימם שיחות עמוקות על האמנות היוונית ועל קאנט, שופנהאואר וניטשה). רודן התבונן בה, נטל רגב חומר והחל ממעכו בידיו ונושם בחוזקה.
"חום שפע ממנו, כמתוך כבשן לוהט. במשך דקות מיספר עיצב שד אישה שנראתה כמרטטת בין אצבעותיו... אחר-כך התחלתי להרצות לפניו את תורתי על הריקוד החדש, אך ראיתי כי אין הוא מקשיב. הוא נעץ בי מבט לוהט מתחת לריסיו המושפלים וניגש אליי, ארשת פניו היתה כבשעת גישתו אל יצירותיו. הוא התחיל מלטף את כתפיי ומחליק בידיו על צווארי, שדיי, שוקיי ורגליי החשופות. הוא החל ממעך את כל גופי כשהם שהוא ממעך את החומר, וצורבני באש עד כי נמוגותי כמעט. חפץ אחד תקפני – למסור לו את כל יישותי, ולולי חינוכי המוזר, כי עתה עשיתי כן, אך אני חמקתי, לבשתי את שמלתי על הגלימה והוא נדהם. מה צר לי! לעיתים קרובות הצטערתי אחר-כך שטעויותיי הילדותיות הפריעוני למסור את ילדותי לאל הגדול, לפאן, לרודן האדיר. אין ספק כי גם האמנות וגם כל חיי היו מתעשרים על-ידי כך." (עמ' ע"ט-פ').
סוף-סוף בבודאפשט, בחברת אנשים חושניים נטולי כל דאגה, מוסיקה צוענית, גולאש הונגארי ויינות הונגאריה החריפים, מתעוררת בה ההכרה, כי גופה אינו רק כלי-נגינה המביע את ההארמוניה הקדושה של המוסיקה.
"שדיי הקטנים החלו גומלים והביאוני לידי מבוכה בתחושות נעימות, מוזרות. שוקיי שהיו דומים לא כבר לשוקי ילד, החלו מתעגלים. כל יישותי נתמלאה תשוקה אחת כבירה, מסערת, עקשנית – אשר היתה ברורה מאוד." (עמ' פ"ז).
ממצוקתה גואל אותה, על כוס יין טוקאי, שחקן הונגארי צעיר בעל קווי-פנים אלוהיים אשר משחק בתפקיד רומיאו. איסדורה נמשכת אליו בנפשה ובגופה ומזניחה אפילו את ריקודה, למענו.
ואולם החלום הקצר מסתיים כשמתחיל רומיאו לשחק במחזה חדש בתפקיד מארקוס אנטוניוס. איסדורה נחלית משברון-לב, ובהחלימה מסדר לה אמרגנה הנאמן אלכסנדר גרוס הופעות בברלין. מברלין היא נוסעת עם בני משפחתה, אימה ואחיה ואחיותיה, להשתקע ביוון, לגלות את האמנות היוונית העתיקה ולחיות כיוונים הקדמונים.
הם מתחילים לבנות ארמון בראש אחד ההרים הקירחים, ובלילות היא מרקדת בתיאטרון של דיאוניסוס ומנסה להחיות את המקהלה היוונית ואת המחולות הטראגיים. כשאוזל כספה, היא יוצאת עם מקהלה של עשרה ילדים יווניים למסע-הופעות בבירות אירופה. ואולם הילדים עושים לה צרות צרורות. הם דורשים תמיד לחם שחור, זיתים ובצל חי. ואם לא נמצאים להם המטעמים האלה, הם מתרתחים וזורקים את הביפשטייקים בפני המלצרים או מתנפלים עליהם בסכינים.
בברלין היא יוצאת עימם, מקושטים בתלבושת יוונית עתיקה ובסנדלים, לטייל בגן-החיות. בדרך מזדמנת להם המלכה, רכובה על סוס, ומרוב רוגז ותדהמה למראה התהלוכה צונחת המלכה מעל הסוס הפרוסי האציל, שלא ראה מעודו משהו דומה לזה ומרוב פחד נרתע הצידה.
לאחר שילדי יוון מתחילים לקפוץ בלילות דרך החלונות ולהתרועע בבתי-מרזח עם בני עמם החשודים ביותר, משלחת אותם איסדורה לביתם.
היא נוסעת למוסקבה, שם פוגשת את גדולי הבאלט הרוסי. היא מעריכה את כישרונם ועבודתם, אך מתנגדת לסגנונם. קודם-לכן היא מבלה תקופה בבאיירוט עם גברת קוזימא, אשתו של ריכארד ואגנר, ומנהלת שני רומאנים אפלטוניים עם הסופר טודה ועם הפילוסוף ארנסט הקל. היא עורכת מסיבה לכבוד הקל ורוקדת לכבודו והוא מסביר את ריקודה, למד גזירה שווה בין הריקוד ובין חוקי הטבע המוצקים, ואומר כי הם ביטוי המוניזם אשר מקורם אחד והם מתפתחים בכיוון אחד.
במוסקבה היא מתאהבת אהבה חושנית בסטאניסלאבסקי, בדמותו האצילה והיפה, ברוחו הכבירה, בכתפיו הרחבות ובשערותיו המכסיפות בצדעים.
"כשסטאניסלאבסקי התכונן לצאת מחדרי, פרשתי את ידיי וחיבקתיו בעורפו החזק, משכתיו אליי ונצמדתי אל שפתיו. הוא השיב לי בנשיקה קלה וענוגה. אולם על פניו ריחפה תמיהה, עיניו שוטטו על פני החדר כמו ביקשו עזרה ומפלט. לא ידעתי את נפשי ולא נתתי לו לשאוף רוח ולהתנער ממבוכתו, וכעבור רגעים מיספר שלחתי זרועותיי לחבקו שנית. כליותיו יסרוהו, כנראה, כי הוא נסוג אחור והצטחק בתימהון: 'לא ייתכן! ומה יהיה גורלו של הילד?'...
נתאמצתי להבין פשר דבריו: 'איזה ילד?' – שאלתיו.
'כלומר, הילד שלנו. מה נעשה בו? התביני, הרי זהו אסון!' – הוסיף סטאניסלאבסקי לאט – 'לעולם לא אסכים כי בני יקבל חינוך אי-שם בארץ נוכרייה, ומצב משפחתי לא מרשה לי כעת, ומוצא אחר אין'..." (עמ' קמ"ב).
* איסדורה דונקן: "וידוי". תירגם א. שלונסקי. הוצאת "כתובים", תל-אביב, תרפ"ט, 1929. קמ"ד עמ' (ואולי יותר, דומני שהקונטרס האחרון חסר בעותק שבידי).
*
ד"ר אירן עינת מעירה לי כי ה"וידוי" של איסדורה דונקן ("תרבות וספרות" 6.10.72) הוא רק חלק ראשון מן הספר המקורי. ועם זאת יש רגליים לסברה כי הווידוי כלל לא נתחבר בידי איסדורה דונקן אלא חובר ונערך על-ידי מו"ל אמריקאי זריז לאחר מותה, מתוך גישה סנסאציונית, לפי רשימות שלה.
אגב, תרגומו של שלונסקי מעניק אפילו ל"סנסאציה" זו כמין ניחוח לשוני של קלאסיקה.
("הארץ", 27.10.1972)
*
נראה שחייה של איזדורה דנקן מענינים יותר מהרבה ספרים אחרים שאותם אני מביא במדור, וראייה לכך מיספר התגובות.
כותבת לי הגברת חוה זהבי מתל-אביב:
"ברשימתך ב'הארץ' מיום ה-6.10.72 על יומנה של איזדורה דנקן, הינך מזכיר, על-פי המקור, את האינטרמצו שלה בבודאפשט, עם השחקן היפהפה, ששיחק באותו זמן את רומיאו בתיאטרון הלאומי.
"אולי יש בכך עניין, שאותו רומיאו צעיר היה השחקן היהודי הנודע אוסקר בֶּרֶגִי (אחיו הבכור של אבי ז"ל, אינז' בנימין ברגי, ראש ההסתדרות הציונית והמשרד הארץ-ישראלי במשך שנים רבות בהונגריה בשעתו). אוסקר ברגי היה משחקני להקת ריינהרדט בברלין, ומהשחקנים האהובים על קהל התיאטרון בווינה (קארלסתיאטר, תיאטר אן דר יוזפשטאדט), לשם הוא עבר בימי 'הטרור הלבן' בהונגריה, בשנת 1919.
"בווינה הופיע בתוכנית אמנותית גם בסדרת הרצאות של פרופ' וייצמן לטובת התנועה הלאומית היהודית, יחד עם רבה הראשי של וינה, הרב ד"ר חיות. אחרי מלחמת-העולם השנייה עזב אוסקר ברגי את אירופה והשתקע בארה"ב, שם הוזמן לכמה וכמה תפקידים בסרטי קולנוע. הוא נפטר בלוס-אנג'לס, לפני שנים אחדות [1965]. זה אמנם נשמע פיוטי מאוד, ש'רומיאו נהפך למרקוס אנטוניוס' בעקבות תפקידו החדש בתיאטרון, אבל הסיבה האמיתית לפרידתם היתה, ששניהם סירבו לוותר על הקאריירה שלהם באמנותם, ולא מצאו פתרון משביע-רצון לשיתופם ההדדי, כנראה."
("הארץ", 3.11.1972)
*
פרטים על השחקן אוסקר ברגי מתוך ויקיפדיה. שם מופיעים גם תמונתו ופרטים נוספים.
Oscar Beregi (born Beregi Oszkár, 24 January 1876 – 18 October 1965) was a Hungarian actor who appeared primarily in German films. He appeared in 27 films between 1916 and 1953. He is remembered for his performance as Dr. Baum in Das Testament des Dr. Mabuse. He was born in Budapest, Hungary, and was the father of actor Oscar Beregi Jr.
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: אני שקוע עדיין בקריאת ספרו של עלאא אל-אסוואני "מועדון המכוניות של מצרים". ספר קהירי מדהים. מרתק. כתוב ממש בגאוניות. אל-אסוואני הוא יורשו הספרותי של נגיב מחפוז [בייחוד הטרילוגיה "בית בקהיר"] וללא ספק עתיד לזכות גם הוא בפרס נובל לספרות.
אבל כמה עצוב, כמו ב"בית יעקוביאן", "המועדון" מרתק בעיקר מפני שהוא מתאר את החיים הקשים, המנוונים והמושחתים של המצרים שבמהלכם מתעמר כמעט כל אחד במי שמתחתיו, עד למלך פארוק שהוא המושחת הגדול ביותר בראש הפירמידה. חיים קהיריים שנמשכים כנראה גם כיום, לאחר המהפכה שסילקה את המלך, כמו שמתואר ב"בית יעקוביאן", וזאת גם לאחר פרוץ "האביב הערבי" בכיכר תחריר, שהיא עדיין כיכר איסמאעילייה בתקופת "מועדון המכוניות".
"כמו אנשי רוח ערביים רבים, אל-אסוואני אינו מכיר בישראל ומסרב לקיים כל קשר עם קוראים או סופרים ישראלים ודוחה כל נורמליזציה עימה. התרגום העברי לספרו 'בית יעקוביאן' הוסר מרשת האינטרנט לאחר תביעתו של הסופר עצמו." (ויקיפדיה).
לא לחינם אפוא אסר אל-אסוואני את תרגום "בית יעקוביאן" לעברית. הוא ידע שהישראלים יעריכו את כתיבתו כפי שהעריכו מאוד את קודמו נגיב מחפוז ולא חדלו לתרגמו ולכתוב מחקרים על יצירתו, אבל אל-אסוואני משער ודאי, ובצדק, איזה רושם של עליבות וחוסר-תקווה משפיעה תמונת המצב בספריו, שבהם מתוארת החברה המצרית – על הקורא הישראלי, והוא אינו רוצה לשמח אותנו בחשיפת קלונה של מצרים, קלון ומסכנות מרתקים שהם-הם כנראה הכר המופלא לגאוניותו הספרותית.
אל-אסוואני הוא אמן החישוף של הרקב והשחיתות בחברה המצרית, אשר בתוכה נידונים כנראה גיבוריו בעלי הנפש החיובית, לסוף עגום.
הרומאן המתורגם יצא לאור בהוצאת הספרים המסתורית "טוֹבִּי", שבה הופיע גם "בית יעקוביאן". כנראה שזו אחת הדרכים לעקוף את האיסור של אל-אסוואני לפרסם את ספריו בעברית.
* האם לא רק הנשיא שלנו אלא גם אשתו אינה חכמה, זאת בלשון המעטה? "אשת הנשיא, נחמה ריבלין, אמרה אמש (רביעי, 14.2) כי משמח אותה ש'פוקסטרוט' יוקרן בצרפת וכי בעיניה 'זה סרט מלא חמלה.' ריבלין אמרה את הדברים בראיון לאסף ליברמן ברדיו 'כאן 88', שבו התייחסה להחלטת משרד החוץ להחרים את טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הישראלי בפריז בשל הקרנת סרטו של שמוליק מעוז.
"'אם מדברים על סרטים אז רציתי לדבר על הסרט "פוקסטרוט". צפיתי ואהבתי מאוד' אמרה ריבלין, 'כשאתה רואה שם את החיילים שיושבים במוצב, אתה חושב על זה שהיית רוצה שכל אחד מהילדים האלו יהיה ילד שלך והיית רוצה לחבק אותו. הפיצוץ הנוראי שקורה בסוף, שמוליק (מעוז, במאי הסרט) השתמש במשהו מאד קיצוני ודרמטי כדי לבטא את המצב הקשה שאנחנו חיים בו. לא יעלה על הדעת שמישהו יעלה על הדעת שזה באמת קרה." ["הארץ" באינטרנט, 15.2].
את זה – הרצח והקבורה בדחפור כמו אצל נאצים, את זה שמבצעים בסרט חיילי צה"ל, את זה בהחלט מעלים על הדעת כל שונאי ישראל ושונאי היהודים בעולם והם בטוחים שזה באמת קרה בצבא הנאצי שלנו והם שמחים מאוד על כך! וצריך להיות טיפש מטופש כדי שלא להבין זאת!
* שלום רב אדוני העורך הנידח של העיתון הנחמד. ברכות חמות ל"מסתורית" שלך, הרבה בריאות ונחת ועד מאה ועשרים. בצדק מיספר השנים שלה הינו סוד בל יסופר. וזה כלל קדוש אצל בנות חוה בכל הגילים.
כאשר הייתי סטודנט לרפואה קרה שבשעת הביקור בחדר הלידה, ליד מיטת יולדת אחת צעירה וחמודה, מציג חברי את המקרה למורה המדריך:
"אישה בת שלושים ושלוש בלידה השנייה באה בגלל..."
ופה קוטעת אותו היולדת תוך כדי שהיא מתעוותת בגלל כאבי הצירים שהיה לה באותו רגע, ואמרת: "בת שלושים ושתיים וח...צי!"
כך שעל כל הגברים לזכור את קדושת הסוד הזה וחלילה מלזלזל בו.
בברכה,
י"ז
* בכלא מעשיהו מתבצעים עבודות ושיפורים רבים שמטרתם הקמת עוד כמה עשרות יחידות דיור דה-לוקס כמו הדירה-לשעבר של אהוד אולמרט, וזאת לקראת עשרות הנבחרים והאח"מים הצפויים להיכנס לשם בשנים הקרובות. רובם הוא ממקורבי ביבי המסובכים בהאשמות נגדו.
כן, הארץ שלנו מוצפת שחיתות. רק "הארץ" נקי.
* לאהוד בן עזר שלום. אני מסכימה עם האמירה שלך באותיות קידוש לבנה אדומות בפתיחת העיתון. תומכת בדבריך לחלוטין.
האשמת ביבי בלקיחת שוחד במידה ותהיה, היא אסון לחוסנה לשפיותה ולצדקתה של מדינת ישראל, ותשפיע על כל אזרח ואזרח. זאת תקופת דמדומים למדינה באם ביבי יואשם בשוחד. תפירת תיק. סימפטום לחברה חולה בהיסטריה, חברת תליינים מרצון שאיבדה את השכל הישר ומשתעבדת כמו חבורת אידיוטים ילדותיים למניפולציות תקשורתיות ומשטרה סלבריטאית שמתאהבת באור הזרקורים כמו בריאליטי. כוחות אדירים מדומיינים. נמרים של נייר שמסוגלים לפורר את מדינת ישראל ואת העומד בראשה בכוח המילים שלהם.
עם כל הכבוד להמלצות, אין בהן שום ראייה והוכחה ללקיחת שוחד או לטובות הנאה. זאת רק פרשנות ונסיבתיות. עם ישראל הנורמלי מבין זאת ואיננו פראייר.
כל טוב,
חוה ליבוביץ
רמת גן
זה פשוט הזוי.
* גילוי נאות: תמורת תמיכתי בבנימין נתניהו אני מקבל ממנו אספקה שבועית של עודפי סיגרים יקרים ומאשתו שרה אספקה שבועית של עודפי שמפניה ורודה וטמפונים.
אהוד בן עזר
* אסי דגני: בגיליון 1318 צריך להיות "פתפותי ביצים" ולא "פטפוטי ביצים" כפי שנכתב.
אהוד: אתה צודק אבל נדמה לי שהמילה "פטפוטי" נעשתה דומיננטית בביטוי הזה אף כי אינה נכונה אלא שאליה התכוון הכותב אברהם כץ עוז.
* ועוד מעוללות הכאוס, שעלול להשאיר אחריו בנימין נתניהו: "מדד האומללות: ונצואלה בצמרת [המדד]. מצבה של ישראל רק משתפר. ונצואלה דורגה זו השנה הרביעית ברציפות במקום הראשון במדד האומללות של בלומברג, שמתבסס על אינפלציה ואבטלה. ישראל היא בין עשר הכלכלות הכי פחות אומללות בעולם, לצד מדינות כמו תאילנד וסינגפור." ["הארץ" באינטרנט, 17.2].
* הי אודי. ציטוט מעיתונך האחרון: "מרבית ההאשמות ה'נוראות' נגד ביבי, במישור ההתנהלות הפוליטית של יחסי קח ותן, איפיינו גם את תקופת שלטונה של מפא"י – עם לשכות העבודה, ההסתדרות על כל מפעליה, חושיסטן של אבא חושי ויוסף אלמוגי, ועוד ועוד, רק שנתנו אז ליחסים של תן וקח שמות יפים יותר. ומותר היה לגנוב ולהערים לטובת הכלל (הדגשה שלי) והמפלגה.
אבל בזכות מפא"י וההתיישבות העובדת קמה המדינה, ואם טירוף הצדקנות המשפטית היה קיים כבר אז, המדינה לא היתה קמה, ומרבית מייסדיה היו יושבים בבתי-סוהר!"
עד כאן.
אתה ממש גאון בצירוף דברים שאתה אומר שהם שווי ערך, אבל בעצם הם כל כך שונים, ולא זו בלבד, אלא שאתה מוציא מהתערובת הלא קשורה הזאת מסקנות.
האם כל פעילי מפא"י שאותם מנית פה לקחו משהו לכיסם? האם הם קיבלו מתנות בשווי מיליוני לירות (המטבע של אז) לחשבונם הפרטי? ואתה בעצמך אומר כאן שלא כך הדבר. שהם לקחו את זה לטובת הכלל והמפלגה. והם הם שגם לפי דבריך הקימו את המדינה. למשל – ספיר, שר האוצר ז"ל, היה אוסף כספים מכל מי שנתן לו, אבל בנה מזה תעשייה במדינה. אז האם באמת אתה חושב שזה שווה לדרישות של ביבי ואשתו מן ה"חברים" שלהם? איך אפשר בכלל להשוות את הדברים? הלוואי שביבי היה מתנהג בצניעות בהתנהלות האישית שלו כמו שהם התנהגו.
ועוד אתה מכניס את צ'רצ'יל לעניין. זה שהוא עישן גם כן סיגרים לא אומר שהוא קיבל אותם כשוחד. אבל כנראה יש לך מידע סודי על כך...
פשוט – רקחת כאן תערובת בלתי הגיונית בעליל.
שבת שלום, וברכות ליהודית ליום ההולדת. אני מאד מחבבת אותה.
בנדלה
אודי: בתור קרייתית-לשעבר את בטח יודעת מה זה לקחת וגם לגנוב לטובת הכלל והמפלגה, מה זה חושיסטן ופלוגות "הפועל", שלא לדבר על עלילות "סולל בונה" מהימים שבהם היו מזייפים יציקת רצפות בטון מזויין לאוהלים בקמפים הבריטיים בתקופה מלחמת העולם השנייה; מרימים את מקלעת הברזל מתוך הבטון הרך-עדיין ומעבירים אותה ליציקה אחרת, מיד לאחר שהמפקח הבריטי היה מאשר את היציקה.
לפי הסטנדרטים הצדקניים של היום, רבים מהאנשים שעסקו רוב חייהם במסירות ובהצלחה בהקמת המדינה, בביסוסה ובחיזוקה, וגם נלחמו והקריבו למענה, היו יושבים כיום בכלא מעשיהו, כולל עזר ויצמן ואריאל שרון.
* ג'ייקוב זומא, נשיאה המודח של מדינת דרום-אפריקה – הוא ממש צדיק לעומת בנג'מין נתניהו, ראש ממשלת מדינת האפרטהייד המושחתת ישראל. נתניהו הוא האחראי לאחוזי האבטלה הגבוהים, לקריסתה הכלכלית של ישראל, לפערים החברתיים הנוראיים בין אלה החיים בשכונות הפחים העניות שסביב לערים הגדולות שלנו לבין שכונות העשירים המוגנות-היטב בערים עצמן, הוא האחראי לשחיתות הפושה בגללו בישראל כולה, וכמובן רק אינה פושה אצל שונאיו הצדקניים, השואפים להדיחו כפי שהודח בן דמותו השחור הצח כשלג, ג'ייקוב זומא!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל