פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1320

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' באדר תשע"ח, 22.2.2018

עם צרופת מכתבו של משה הרצוג שנשלח בקובץ pdf ולכן לא נכלל בגיליון המכתב העיתי עצמו, שבו יכולים להתפרסם רק קובצי וורד, עברי ואנגלי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַלְאָה הַקּוֹנְקוּרֶנְצְיָה! // עמוס גלבוע: אמינות התקשורת הממוסדת – בתחתית הסולם וכמוה אמינות ראש הממשלה. // מנחם רהט: מגילת נתניהו – מעשייה אקטואלית לפורים תשע"ח. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: תקיפת ישראל בסוריה – תרומה לארה"ב. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: תהיות ולבטים. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.2.18. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק י"ט. המכתבים זוכרים הכול. // בן-ציון יהושע: מזל. סיפור. // משה כהן: לרגל הפרשה החדשה הנחקרת על ידי המשטרה. // אשר מעוז: אל תגעו במשיחיי. // אורי הייטנר: דודה רחוקה (ומכוערת). // יצחק מאיר: יש רק שם אחד לרציונל של מטאוש מורבייצקי. // אהוד בן עזר: פרק בשוחד (באקשיש). מתוך הרומאן הנשכח והנידח שאינו שייך לספרות העברית, "המושבה שלי": המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש. // משה גרנות: על ספרה של אירית שטייף שושני "לאמץ אחות". // יואל נץ: נוסטלגיה. פכים קטנים. חגיגת הפרחים. // אהוד בן עזר: "הקוביוסטוס" לדוסטוייבסקי, עברית: 1970. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.4.1970, לפני 48 שנים. // שמאי גולן: האנטישמיות של דוסטוייבסקי, מתוך ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" בהוצאת 'אסטרולוג' 2005. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

הַלְאָה הַקּוֹנְקוּרֶנְצְיָה!

עֶרֶב טוֹב, רַבּוֹתַי, כָּאן זֶה בֶּרָ'לֶה מָאֶיר,

חֲבֵר-קְנֶסֶת וָתִיק וּמַזְכִּיר-הָאִרְגּוּן,

קְרִימִינָל מָה שֶיֵּש לוֹ מֻשָּׂג מָה זֶה פְּלָאיֵר

וְסֻלְיוֹת-גַּנָּבִים מִבְּדַל גֻּמִּי שֶל טָאיֵר,

בְּקִצּוּר: עֲרֻבָּה לְבִצּוּעַ הָגוּן...

לִימִינִי הַפּוֹרֵץ הַקָּשִיש פּוֹמֶרַנְצִיק

מֵאֲגַף יַחֲסֵי (וְנִכְסֵי) הַצִּבּוּר

וּמִשְּׂמֹאל אַבְרָמִיקוֹ וְצִ'יקוֹ וּצְוַאנְצִיק

וְ... אֶגְנֹב בִּרְשוּתְכֶם אֶת רְשוּת-הַדִּבּוּר.

הִתְכַּנַּסְנוּ הַפַּעַם, חָבֵר וְקוֹלֶגָה,

לְהַתְרִיעַ עַל כָּךְ שֶמֵּחֹסֶר פִרְגּוּן

מְמַדֵּי הַשְּחִיתוּת בְּאַרְצֵנוּ הֵם נֶגַע

הַמֵּמִיט אַבְטָלָה עַל חַבְרֵי הָאִרְגּוּן.

כִּי הִנֵּה בַּעֲנַף הַפְּלִילִים וְהַמַּעַל

הַגַּנָּב הַמְּאֻרְגָּן, הַמְּיֻבָּל, הַמְּגֻיָּד

כְּבָר פּוֹשֵט אֶת הָרֶגֶל, פּוֹשֵט אֶת הַנַּעַל

וְחוֹשֵשְנִי מְאֹד שֶיִּפְשֹט אֶת הַיָּד...

מָה לוֹמַר? מִקְצוֹעֵנוּ הָפַךְ לְמִין נֶכֶס

צִבּוּרִי, שֶכְּבָר כָּל דִילֵטַנְט מִתְיַמֵּר

לְהַבְרִיחַ דִיוִיזְיוֹת דֶוִיזִים בַּמֶּכֶס

אוֹ לַחְלֹב אֶת הַבַּנְק, וְגוֹמֵר, וְגוֹמֵר.

וְעוֹסְקִים בְּכָךְ לֹא רַק מַר פְּלוֹנִי-דַלְפוֹנִי

כִּי אִם שֶפַע סֶלֶבְּס מִן הַחוּג הַנּוֹצֵץ

מִסּוּגָם שֶל קָלְפוֹנִי, בָּלְפוֹנִי, סָלְפוֹנִי

שֶבֵּינָם לְכַסְפֵּי הַצִּבּוּר אֵין חוֹצִץ.

וּבָהֶם שְלַל בְּכִירִים וְרָאשֵי מַחְלָקוֹת

שֶדַּרְכָּם מַעְלָה-מַעַל הוֹבִילָה

וּשְלִיחֵי הַמְּדִינָה בִּתְפוּצוֹת נְמַקּוֹת

שֶעוֹד פֶּנְטְהַאוּס קוֹנִים וְעוֹד וִילָה.

וּמַנְכָּ"לִים וְחַ"כִּים שֶלֹּא דְגֵי-רְקָק הֵם

אֶלָּא מָאכֶערִים, קְנָאקֶערִים, כָּל שֶנִּקְרָה

שָם בַּנֶּזֶק בְּ"בֶזֶק", בְּמַעַ"ץ – וְרַק הֵם

הַהוֹפְכִים אֶת הַשֹּחַד כַּיּוֹם לְשִגְרָה.

וְחֶבְרוֹת יַצְרָנֵי הַתִּיקִים הֵן בְּפְיַאסְקוֹ

כִּי כָּל יוֹם מְסַפְּקִים הָאָחָ"מִים תִּיקִים

לְחוֹקְרֵי מִשְטָרָה שֶלָּעָם כְּבָר נִמְאָס כֹּה

לְגַלּוֹת בֵּין בְּחִירָיו גַּנָּבִים וָתִיקִים.

חֲבֵרִים, מָה עֶרְכָּן שֶל עֶשְׂרוֹת שְנוֹת קַרְיֵרָה

וּפְשִיעָה מִקְצוֹעִית בְּרָמָה לְמוֹפֵת

אִם גַּנָּב שֶל מִילְיוֹנִים יוֹצֵא (לָרִיבְיֵרָה)

וְכַיַּס-אוֹטוֹבּוּסִים נִכְנָס (לַשּוֹפֵט)?

וְעַל כֵּן מִבְּעוֹד יוֹם, טֶרֶם חַס וְשָלוֹם

נֵאָלֵץ לַחְמָא עַנְיָא לִבְצֹעַ

תַּעֲלֶה הַקְּרִיאָה: קוֹנְקוּרֶנְצְיָה לִבְלֹם!

וְכָל ז'וּלִיק יִפְנֶה לַמִּקְצוֹעַ

הַמֻּקְצֶה לוֹ רִשְמִית, הַמַּתְאִים וּמְיֻחָד,

אַךְ לְמַעַן אָשֵם – רַק מִקְצוֹעַ אֶחָד...   

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

אמינות התקשורת הממוסדת – בתחתית הסולם וכמוה אמינות ראש הממשלה

"תיק 2000" הוא מזעזע  וממחיש עד כמה התקשורת היא כחומר ביד היוצר ועד כמה ראש הממשלה חסר אמינות

כל מי שקצת מצוי בעולם הפנימי של התקשורת הממוסדת, יודע שלחם חוקו של העורך (ופעמים הבוס שלו) הוא להיות מוצף בבקשות, בדרישות, באיומים, ביחס לדברים האמורים להתפרסם בעיתון. בעיקר לא לפרסמם, או לדחות הפרסום, או לצנזר אותו וכדומה.

התוצאות מותנות בהרבה דברים, וישנם על כך בתולדות התקשורת שלנו מאות סיפורים משעשעים. לא רק זאת, עיתונאים זוטרים נתקלים בדרישות לצנזורה, להפסיק תחקיר או כתבה, וכיוצא באלו, מעורכי המשנה. לא בגלל רמה ירודה, או שפה גסה וקשה, אלא מכיוון שעורך המשנה יודע מראש שהדברים לא ימצאו חן בעיני העורך הראשי.

אלו הם חיי היום יום. כמובן שהדברים אינם פשוטים, והם יותר מורכבים,כי אנו עוסקים בבני אדם עם יצרים וגאווה מקצועית.  מה שברור הוא שעיתונאי לא יעשה תחקיר מעמיק ורציני על נותני לחמו.

על רקע זה אני רוצה להביע את דעתי הצנועה במה שנקרא "תיק 2000". איני בקיא כלל וכלל בצד המשפטי, אך אני בקיא בדו-שיח שהתנהל במשך זמן רב בין ראש ממשלת ישראל לבין מו"ל "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי שלה, על פי סיכומי המשטרה הממליצה להעמיד את שניהם לדין באשמת שוחד.

משפטית, כן שוחד, לא שוחד? איני יודע! האם מפגש בין אישיות פוליטית בכירה מאוד לבין עורך עיתון רב תפוצה לליבון בעיות, הוא משהו פסול? איני חושב. אבל מזעזע אותי מה שכל אחד מהם הציע לשני בשורת מפגשים. זה משהו ייחודי שאינו דומה  כלל וכלל לתמונה הקצרה שתיארתי בהתחלת מאמרי. כי מה יש לנו כאן? נתחיל מראש הממשלה. "ישראל היום" הוקם למענו, להיות שופר שלו. הוא לא השקיע בהקמתו והפעלתו ולו שקל אחד. הכל מהונו של אדלסון. העיתון הוא של אדלסון מהבחינה הכספית ושל כל העיתונאים העובדים בו מבחינת התוכן שבו. הם, בין אם ירצו או לא, נועדו לעשות לראש הממשלה חיים קלים בעיתון. בזה הם מפרנסים את המשפחות שלהם. והנה, בא ראש הממשלה ומוכן לקצץ בתפוצת העיתון, או לא להוציא את המגזין של יום שישי (שאני יודע שמאוד הפחיד את העיתונות הכתובה), בעבור זה  ש"ידיעות אחרונות" קצת "יירד" ממנו. בעיני זה מעשה נבלה, המעיד שמדובר באדם הרגיל שישלמו עבור ארוחת הצהריים שלו.

ועכשיו לגבי נוני מוזס. הוא מוכן תמורת סכום כסף גדול (כתוצאה מעליית התפוצה של עיתונו וירידת זו של "ישראל היום") לשנות את היחס של העיתון כלפי ראש הממשלה: משלילי ומכפיש  לחיובי משהו. יבואו ויגידו: אין לו ברירה, הוא נאבק על חיי העיתון. אולי, אבל הוא מראה בזה שהעיתונאים העובדים אצלו הם כחומר ביד היוצר. הכתיבה שלהם היא למעשה תוצר האינטרסים הכלכליים שלו. אפסים קטנים. 

האמת ששאלתי את עצמי בזמנו: לעזאזל, איך הוא חשב לבצע זאת, אם העיסקה היתה יוצאת לפועל? איך הוא יסביר זאת לבכירי העיתונאים שלו? איך הוא יוכל?

היום, אחרי שקראתי דברי פרשנות של בכיר בעיתון, ותיק במקצוע, שכל חפצו של מוזס לא היה אלא להגן על חייה של עיתונות עצמאית, ביקורתית, וכאלו דברי קילוסין – הבנתי שהוא היה יכול. תמיד ימצאו "משתפי פעולה".

אז מי צריך להתפלא שאמינותה של התקשורת הממוסדת מצויה אצלנו בתחתית סולם האמינות של הציבור? מה הוא יחשוב עכשיו על סיפורי "וואלה" ושרה? ומה הפלא שאני, לפחות, איבדתי את אמוני בראש הממשלה?

עמוס גלבוע

* * *

מנחם רהט

מגילת נתניהו – מעשייה אקטואלית

לפורים תשע"ח

ויהי בימי נתניהו, הוא ביבי הראשון, המולך מהודו של נַרֶנְדְרַה דַמוֹדַרדַס מוֹדי, ועד כוש: אוגנדה, קניה, רואנדה, אתיופיה, מאלי, ליבריה, טוגו, קייפ וֶרדה, חוף השנהב וגיניאה, שבהן ביקר באחרונה, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו; וחביב ומקובל גם על נשיאי הבית הלבן והקרמלין, שבע ועשרים ומאה מדינה – – חָבְרה קואליציית השמאל להגלותו לספסל הנאשמים, באמצעות אכיפה בררנית, שלא הופעלה כלפי מאותרגי עבר, שחמדנותם אומנותם: פרס, שרון, אהוד ברק, פואד בן אליעזר, רות דוד ורבים אחרים.

בימים ההם חברו יודעי דת ודין, פרתמים ופרשנים, שופטים ושוטרים, יודעי העיתים ושעזגזים עגולי משקפיים, ושאר שונאי עמם ועצמם, תוצרי דתותיהם השונות של הקומוניזם, הסוציאליזם והאנארכיזם – ויבקשו לשלוח יד במלך ולהפילו לקרשים.

ויתלהמו הסריסים שומרי הסף: אוי לנו, שמאז הומלך ב-1996, לפני 22 שנה, נישא כיסא מלכותו (עם הפסקות זמניות) מעל כל השרים והפחות והאחשדרפנים בסביבה. ואבוי לנו, שמאז התנחל מחדש לפני 9 שנים על כיסא מלכותו אשר בירושלים הבירה, מתרבים תומכיו כחול אשר על שפת הים, ואין הצר שווה בנזק הממלכה.

ויתחלחלו נוכח פתגם המלך, דברי תוקפו וגבורתו: אני הוא היחיד, שמסוגל בכל רגע נתון לטלפן לטראמפ ו/או לפוטין, ואני שהפכתי את הממלכה למעצמה כלכלית וטכנולוגית עולמית, גן עדן עלי אדמות, מושא לקנאת שאר ממלכות תבל: להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו, וחייו יקר תפארת וגדולה: רכבים חדשים, כבישים מהירים, טיולים סביב הגלובוס, שקל חזק, תעסוקה מלאה, הייטק ראשון במלכות, יישובים פורחים (פרט למחוזות ההקפאה הארורה בשירות השמאל), ייצוא מתגבר כמעיין, גז טבעי מן הים, וגם הביטחון מניח את הדעת, ואפילו מסתמנת תחילת עידן שילוח המסתננים פורעי החוק לכל הרוחות שבעולם. דברי שלום ואמת. 

ויקצפו יריביו מאד וחמתם בערה בהם: הן העם שבשדות נבער מדעת, צ'חצ'חים שמסתנוורים מחיי משתה ושמחה ויום טוב. הבה נטמטם מוחו ונשבור רוחו – בבכי ובמיספד, ושק ואפר יוצע לרבים.

אך תקוותם לא צלחה ותוחלתם נכזבה: הסקרים חשפו את צפונות לב העם, שנחוש יותר מתמיד לתמוך בשלטונו עד בוא משיח צידקנו, או עד מלאות למלך מאה ועשרים, מה שיבוא קודם; ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב, ורבים מעמי הארץ מתייהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם  – ואנו, הבגתן והתֶרֶש, הווייזתות והזֶרֶש, היניב'ים והנפתלי'ים, אנה נוליך חרפתנו?

אחר הדברים האלה גדל תיסכולם של האחשדרפנים ויוסיפו ברברת איש עם אחיו: אם החרש נחריש בעת הזאת, לא יעמדו לנו רווח והצלה מן הקרן החדשה, וממקלדותיהם של כתלבי החצר האחורית, ומיוזמותיה של היוהל"ם הצה"לית להטמיע את השירות המשותף ברוח הפמיניזם, וממערכות המשטרה ותעשיית המשפט. הבה נתחכמה.

ויאמרו איש אל רעהו: הן נכזבה תוחלתנו מיום ליום ומחודש לחודש, לחולל הפיכה דמוקרטית דרך הקלפי. הבה נתחכמה בכלים אחרים. ויצווּ להביא את ספרי הזיכרונות, דברי הימים אשר לגוגול, ויגוגלו גגול ושוב, וימצאו כתובות כל הפרשיות שעימן ביקשו לשלוח יד במלך, אך מעולם לא הבשילו לכתב אישום: בראון-חברון, אבנר עמדי וההובלות, כרטיסי ביבי טורס, והעסקתם של מרי נפש למיניהם: טניה שאו, ליליאן פרץ, מני נפתלי, ש.ר. החרדית ואחרים, וגם את הבקבוקים והגלידות והפיסטוקים והחמגשיות העלו באוב, אבל אף אחת ממעשיות אלה לא בשלה לידי חיסול ממוקד, ויימלא ליבם חימה, והמה אבלים וחפויי ראש.

עודם מתוסכלים בשער המלך, ויצטרף אליהם מתנחל-לשעבר, שהפך עורו והיה מאוהב לאוייב, בזכות ליטופי התקשורת. וישאל את אחשדרפני השמאל, מה שאלתכם ותינתן לכם, ומה בקשתכם על חצי המלכות ותעש. ויענו ויאמרו, שאלתנו ובקשתנו, לחתור תחת כס המלך ולהפילו ארצה, כי נפל פחד המלך עליהם.

וייטב הדבר בעיניו, ויבא עימו למערכה את כל אוהביו ואת מיטב הפחות ועושי המלאכה אשר לשמאל: הלפיד צר ואוייב המלך וידידו הטוב של איש העסקים חרבונא, ועימו הדוברת אשת לפידות ולפיד, שמומחיותה בכתיבת פוסטים חתרניים, ולצידה חוקרת עלומת שם שהסיתה באייפון המשטרתי: "חברים, בואו בהמוניכם להפגנת הענק בגלל השחיתות הנוראית," ומפקדה של המסיתה, מטרידן סידרתי, שאשתו, קצינה ביחידה לשעבר, ניהלה קמפיין פרטי משלה נגד המלך: "מעולם לא היה מי ששיסע ופורר כך את הציבור," ועוד אחשתרנים בני הרמכים רוכבי הסוסים. וכדי ביזיון וקצף.

עד שנתגלה הסוס המנצח: תיקי אלף, ואלפיים, ו-3000. וכשהבחינו שמרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחווה, וגם לא יתרגש מהמימצאים הבלתי אפויים ושאינם מחזיקים מים, המציאו גם את תיק 4000, שאולי הוא יושיעם מעץ התלייה הציבורי וממידבר האופוזיציה שמשתרע לנגד עיניהם עד קצה האופק. ואם ירצה השם, יימצאו גם תיקי 5000 ו-6000, גלויים לכל העמים להיות עתידים.

 ובתוך מירוצם לא שתו ליבם להתנהלותם הבררנית: את המלך החשידו בעיסקה אפלה בענין פתשגני התקשורת, אך נמנעו מלחקור את יוזמי ותומכי החוק לסתימת פיות התקשורת, שדווקא זכו לתמורה בדמות ליטופים חמים, מחמאות וצילומים, בגין תרומתם לסתימת הפיות. את המלך החשידו ברקימת עיסקה אפלה עם חרבונא, שהכסף נתון לו, אבל התעלמו מהעובדה שהעד המרכזי שקוששו, בכלל התפרנס מידיו של  חרבונא. והעיר שושן נבוכה.

ותהי חגיגה תקשורתית גדולה. בית המלוכה, אחת דתו: אין כלום כי לא היה כלום; ויריביו לוטשי עיניהם אל שרביט הזהב ואל החצר הפנימית, אחת דתם: שוד ושבר.

וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.

מנחם רהט

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

תקיפת ישראל בסוריה – תרומה לארה"ב

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 19 בפברואר

תמיכת ארה"ב בהפצצת מיתקנים ביטחוניים איראנים וסורים בסוריה, על ידי חיל האוויר הישראלי, המחישה שוושינגטון קלטה את המסר: ביום סגריר ישראל היא בעלת-ברית יעילה, ללא-תנאי וחסרת-תחליף, המניבה תרומה ייחודית ורבת-השנים לביטחון הלאומי ולתעשיות הביטחוניות של ארה"ב.

אמנם ישראל איבדה מטוס אחד, אך הפגינה יכולות חריגות בשידרוג הלוחמה האלקטרונית ובשיבוש מערכות רדאר, ביכולות-מודיעין, בשידרוג יכולות-אש, ידיוק, יתמרון ובהספק (דרמטי!) בהפצצת מערכות הגנה אוויריות מתוחכמות, וזיהוי וביירוט מטוס-ללא-טייס איראני וקרון הבקרה הנייד שלו, ועוד.

צה"ל מפיק את לקחי העימות בכל הקשור לתיפקוד המערכות שהשתתפו בעימות, וחלק גדול מהלקחים יעבור לארה"ב, בעלת-ברית ויצרן רוב אמצעי הלחימה של צה"ל.

הסנטור דניאל אינוייה ז"ל, שהיה המוביל בין תומכי ישראל בקונגרס, נהג להדגיש שניסיון הקרב הישראלי משדרג את הביטחון הלאומי האמריקאי ומניב מיליארדי דולרים לקופת ארה"ב. לדבריו, לקחי הקרבות של ישראל – כגון השמדת 19 סוללות טילי קרקע-אוויר ו-97 מטוסי קרב סובייטיים ביוני 1982 – חסכו לתעשיות הביטחוניות בארה"ב 20-10 שנות מחקר ופיתוח, שיפרו את איכות ותחרותיות מוצריהן, הדגישו את עליונות מערכות הנשק האמריקאיות, הגדילו את הייצוא הביטחוני האמריקאי והרחיבו את בסיס התעסוקה בארה"ב.  כמו כן, הלקחים של הפעולה הישראלית שידרגו את יכולות חיל האוויר האמריקאי ואת כוח ההרתעה של ארה"ב, חשפו נקודות חולשה של מערכות נשק סובייטיות, כירסמו במעמד האסטרטגי של ברה"מ, היטו את מאזן הכוחות הגלובלי לכיוון ארה"ב ומנעו אבידות אמריקאיות רבות. הוא טען שהיקף המודיעין המגיע לארה"ב מישראל עולה – איכותית וכמותית – על סך המודיעין המתקבל מכל מדינות נאט"ו.

פעולת חיל האוויר מחזקת את מורשת אינוייה שראה בישראל לא רק בעלת ברית מוסרית, אלא גם מעבדה בתנאי קרב של הצבא ותעשיות הביטחון בארה"ב. מוצב קדמי קריטי, החוסך לארה"ב מיליארדי דולרים הכרוכים בהצבת כוח צבאי אמריקאי נוסף במזרח התיכון.

בביקור שקיימתי במפעל הייצור של המטוס  אף-16 בפורט וורת', טקסס, אמר מנהל המפעל שהוא מקבל בשיטתיות מחיל האוויר הישראלי לקחי טיסה בתנאי-קרב שהניבו יותר מ-600 שידרוגים, שאת ערכם הוא העריך ב"מגה-מיליארדי דולרים". אפשר להניח ש"בונוס" דומה מגיע לקופת חברת "מקדונל-דאגלאס" המייצרת את המטוס אף-15.

מטייס קרב אמריקאי שמעתי שהוא הפיק תועלת ייחודית באימונים משותפים עם טייסים ישראלים: "הטייס הישראלי נמצא בטווח ראדאר וטילי אוייב גם בטיסות אימון, ולכן חייב לטוס תמיד בתחושת להיות-או-לחדול, להיות יצירתי ונועז יותר מטייס אמריקאי, ולמתוח את יכולות המטוס האמריקאי מעבר לטיסה השגרתית המתבצעת על ידינו."

אירועי ה-10 בפברואר מלמדים שבניגוד לתובנה המקובלת, פעולת חיל האוויר בסוריה איננה מציגה את ישראל בבדידותה, אלא להיפך, מחזקת את חיוניותה לארה"ב. הפעולה גם מעניקה סימוכין לעובדה שאספקת אמצעי לחימה אמריקאים לישראל אינם מהווים "סיוע חוץ", אלא השקעה אמריקאית בישראל המניבה תשואה של מאות אחוזים, המשדרגת את הביטחון הלאומי ואת כלכלת ארה"ב.

יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

תהיות ולבטים

עצוב שמישהו רם ונישא צריך – על פי החשדות – לשלם למישהו אחר במשהו, על מנת להשיג סיקור מעט אוהד בכלי תקשורת שבשליטת האחר, ואם תרצו סיקור לפחות מאוזן.

עצוב לא פחות, שסיקור אוהד, פירסום ידיעות לגיטימיות ו"חיוביות" שאינן מופיעות ברוב כלי התקשורת – הוא כשלעצמו עילה להרמת גבות ולגל של חשדות כלפי אותו כלי תקשורת.

עצוב, שעיתון שבעליו מרים ברוב יומרה את דגל הלחימה בראש הממשלה ה"חשוד", הוא שותף – על פי החשד – בקשירת קשר להטות את עיתונו, מצד אחד אל הצד השני.

עצוב שעיתון זה משחית מדי יום ביומו ברוב חוצפתו את מקצוע העיתונות, שכה חיוני בחברה דמוקרטית.

עצוב לאחד כמוני ובוודאי לעוד המונים, אולי רוב אזרחי ישראל, שעוברים עליהם בימים אלה תהיות ולבטים לא-פשוטים:

מצד אחד רואים ראש ממשלה שהינו משכמו ומעלה במדינאות, במנהיגות, בהסברה, כזה שאומרים עליו (אגב, לא בצדק) כי אין לו תחליף – ומצד שני ראש ממשלה "חשוד", שנמצא בצילן של חקירות-אין-ספור ונתון תחת מיתקפה עזה עליו בתקשורת.

עצוב, שאויבינו שמחים לאידה של ישראל, שבה דעת הקהל מועסקת כל הזמן בנושא אחד ויחיד: תיקים פליליים בני ארבע ספרות, עם ספקולציות עד בלי די.

והאויבים אכן בוחנים אותנו בגבול הסורי ובגבול הרצועה.

אבל העצוב יותר מכול הוא, שהרוצים בהפלת ראש הממשלה, בעצם מבקשים להפיל מהשלטון את המחנה הלאומי, להביא לנסיגת ישראל בכל הגבולות, וזאת באמתלה מיופייפת של לחימה בשחיתות שטרם נבחנה משפטית.

מפכ"ל בחקירה

ההצגה הגדולה בעיר – כך אפשר לכנות את ישיבת ועדת הפנים של הכנסת שאירחה בבוקר יום ג' את מפכ"ל המשטרה, לדון בראיון שנתן לתוכנית "עובדה".

כאזרח מודאג, כפנסיונר חלקי וכח"כ לשעבר, התחלתי לצפות בערוץ הכנסת בישיבה הסוערת. צפיתי עד שנשברתי...

תשאלו אותי, מה אני זוכר מן הדיון? ובכן, את היו"ר ח"כ יואב קיש, שמנהל אותו ביד רמה, רמה מדי, וכל מה שנשאר בקודקדי אלה זעקותיו: "אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה," "שניה," "שלישית," "תצא בחוץ," "נא להוציא אותו," "אני מוציא אותך לחמש דקות," "אתה יוצא ולא חוזר," וכך הלאה.

בין לבין גם נשמעו, כנראה, כמה דברי טעם ולא-טעם.

לגופם של דברים, אני זוכר רק את ההתבטאות של ח"כ אמיר אוחנה, שתהה, איך זה שהמפכ"ל אלשייך, שהיה נלעג בעיני התקשורת במשך השנה הראשונה לכהונתו, הנה מאז החלו חקירות השחיתויות, התהפכו אצלו היוצרות והוא נעשה לחביב התקשורת?

אינני יודע אם המפכ"ל ענה על כך. אני רק מביע פליאתי, איך זה אדם שחי רוב חייו עד כה בסוד ופעל בחשאיות גמורה, ואיש כמעט לא ידע על קיומו – התהפך מיידית ב-180 מעלות מאז עטה עליו את המדים הכחולים, ונעשה לרודף פירסום וחשיפה שכזה?

הדיון בכנסת נתן לאלשייך עוד מנת חשיפה. הוא לא הסתיר את שביעות רצונו...

[אהוד: כפי שכבר נכתב אצלנו, יש אומרים שמזל שנתניהו מינה את אלשייך למפכ"ל המשטרה, אחרת אלשייך היה עומד כיום בראש השב"כ.]

מאות נרצחים – לא מעניינם

מאות הרוגים ביום אחד בסוריה – והאו"ם שוב עסוק בדבר היחיד שמעסיק אותו: "מדינה פלסטינית" וה"כיבוש" הישראלי.

שוב ושוב ניתנת הבמה לאבו מאזן להפיץ שקריו ו"לתקן" את ההיסטוריה.

שוב ושוב עולה רעיון העיוויים של הוועידה הבינלאומית, שמשמעו – נסיגת ישראל לקווי 67' וחלוקת ירושלים.

זה ה"שלום" שרוצה אבו-מאזן, זה ה"שלום" שאינו אלא שלב אחד בתוכנית השלבים ארוכת הטווח של הערבים להחליש את ישראל.

יוסי אחימאיר

אהוד: מה אתה מתפלא על האו"ם? הרי גם הדבר הכמעט-יחיד שמעסיק את התקשורת הישראלית וממלא את מרבית דפיה ושידוריה – הוא עשיית הלינץ' היומית בנתניהו ולא "מאות ההרוגים ביום אחד" במה שהיתה פעם סוריה.

* * *

ארץ אוכלת ראשי ממשלותיה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.2.18

* השתקפות – המפגינים הסדרתיים החצופים נגד היועץ המשפטי לממשלה, הם תמונת הראי של חסידיו השוטים של נתניהו. אלה ואלה נעולים על אקסיומה, העומדת מעל לכל ראיות, ואין לה צורך בראיות – "לא היה כלום" או "נתניהו אשם עד שתוכח חפותו."

וכיוון שהאקסיומה מוחלטת, הרי שאין למשטרה, לפרקליטות, ליועמ"ש או לבית המשפט כל תפקיד הנוגע לחקר האמת, כי האמת המוחלטת ידועה מראש. אותם גופים עומדים למבחן, אם הם פועלים על פי האמת המוחלטת או שהם נוכלים, רמאים, מושחתים ומאפיונרים.

אין שום הבדל בין השיימינג לאלשייך בהובלת נתניהו, לשיימינג למנדלבליט בהובלת אלדד את מני לפני ואחרי הפילוג. בשני המקרים זהו ניסיון להלך אימים על גורמי אכיפת החוק, לבל יחשבו שלא לפעול על פי האינטרס הזר של אלה או של אלה, שאין לו כל קשר לאינטרס הציבורי.

אלה ואלה משחיתים את החברה הישראלית.

* מצביא המערכה – בשעה שמפגינים חצופים ומוסתים ממשיכים להטריד את היועץ המשפטי לממשלה, להוציא את דיבתו רעה ולמרר את חייו, ממשיך מנדלבליט להוביל ביד רמה ובנחישות את המערכה של החברה הישראלית נגד השחיתות ולמען טוהר המידות בישראל.

הם משמיצים, ובינתיים הוא הורה למשטרה על פתיחת חקירה בפרשת "בזק", כחלק מהמערכה נגד השחיתות. וכפי שאנו נוכחים, אין המדובר באיזו חקירה שולית.

* גם הם במעל? – היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית בפרשת "בזק", בעקבות ממצאי הרשות לניירות ערך. רגע, אבל הרשות לניירות ערך אינה הארגון המאפיוזי בראשות הסמולן הרדיקלי רוני אלשייך, שקשרה קשר להפיכה שלטונית בישראל. מה, גם ידם במעל? גם הם חלק מן הקונספירציה?

* הלוואי שיופרך לחלוטין – אני מאחל ומייחל בכל ליבי, שהחשד לפיו הוצע לשופטת הילה גרסטל תפקיד היועמ"ש תמורת סגירת תיקי שרה נתניהו יופרך לחלוטין, יתברר שהכל עורבא פרח, חשד שווא, שקר ועלילה.

אם חלילה החשד יתאמת, מדובר בשחיתות חמורה יותר מכל שאר החשדות. אם חלילה החשד יתאמת, מדובר במגה-שחיתות; לא שחיתות קמעונאית אלא סיטונאית – ניסיון של חשודים ונאשמים להשתלט על התביעה הכללית, והפיכת היועמ"ש בן ערובה בהיותו נתון תדיר לסחיטה, בשל קופת השרצים של מינויו.

הלוואי שיתברר שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. כמובן שיש לחקור את החשד בכל הרצינות. 

כזכור, כבר היה מקרה כזה, בפרשת מינויו של רוני בר-און ליועמ"ש, על פי דרישת הנאשם דרעי. כזכור, בדו"ח הציבורי של היועץ המשפטי אז, לימים המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון השופט אליקים רובינשטיין, נקבע שמדובר בקשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים. מבחינת הראיות הפליליות, הוחלט על הגשת כתב אישום נגד דרעי בלבד. כלפי ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים הנגבי, הוחלט לא להגיש כתב אישום מחוסר ראיות. בכך, מבחינה פלילית הם חפים מפשע, אבל מבחינה ציבורית היה זה מגה-שחיתות במלוא מובן המילה. אגב, כאשר אנו שומעים על "עשרים שנה חקירות שווא... תפירת תיקים..." הכוונה במידה רבה לפרשה החמורה הזאת.

אני מקווה מאוד שהחקירה תוכיח, שמה שקרה לפני עשרים שנה, לא חזר על עצמו בשנית.

* חומרת העבירה – למה משווה ח"כ מיקי זוהר ביקורת על נתניהו לרצח רבין? כיוון שבדת הפגאנית שהוא מכוהניה וקנאיה, ביקורת על האל היא עבירה שחומרתה זהה לרצח.

* החוק למען השחיתות – הטענה המרכזית, המוצדקת, נגד האקטיביזם השיפוטי, היא שהוא מחליש את הכנסת. האמת היא שהרשות המבצעת, הממשלה, מחלישה את הכנסת עוד יותר, כמעט עד הפיכת הכנסת לסניף של השלטון. אבן דרך במהלך הזה, הייתה הדחתו של רובי ריבלין מתפקיד היו"ר, כיוון שגילה ממלכתיות ולא חשב שתפקידו הוא להיות עושה דברו של ראש הממשלה.

אחד מתפקידיה המרכזיים של הכנסת, הוא פיקוח על הממשלה ופעולותיה. הזרוע של הכנסת לפיקוח על הממשלה הוא ביקורת המדינה. ככל שמבקר המדינה חזק יותר, כך הכנסת חזקה יותר. ככל שמבקר המדינה חלש יותר, כך הכנסת חלשה יותר.

מצב שבו הכנסת מתנדבת להחליש את עצמה, באמצעות סירוס הזרוע שלה, הוא אבסורד בלתי נתפס. זוהי פגיעה במערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה. הצעת החוק לסירוס מבקר המדינה, שהציע סמוטריץ', הוא התנקשות בכנסת.

האיזונים והבלמים במערך הפרדת הרשויות, נועדו למנוע שלטון ללא מצרים ולמנוע ניצול לרעה של כוח השלטון לשחיתות.

הצעת החוק של סמוטריץ', היא הצעת חוק למען השחיתות.

* הזהרו מאיצטגנינים, קוראים בקפה ובעיקר ממהמרים – שר הביטחון אהוד ברק, 6 בדצמבר 2011: "אסד נואש, ימיו ספורים." שר הביטחון אהוד ברק, 6 בדצמבר 2011: "משטרו של נשיא סוריה צפוי להתמוטט תוך כמה שבועות... הקרבות בסוריה מבטאים את המשך התדרדרותה של משפחת אסד שיוביל לסיום שלטונה... לא ניתן לדעת מי ישלוט בסוריה בהמשך, אבל בכל מקרה זאת תהיה מכה לציר שבין איראן לחיזבאללה." שר הביטחון אהוד ברק, 16 בפברואר 2012: "משפחת אסד תיפול תוך שבועות." שר הביטחון אהוד ברק, 26 ביולי 2012: "נפילת אסד קרובה מתמיד."

חלפו מאז ימים, שבועות, חודשים ושנים. את פניו של ברק מעטר זקן עבות. מי שהיה שר הביטחון הוא היום הצייצן הלאומי. מאז התחלפו כבר שני שרי ביטחון ישראליים.

לא הזכרתי את כל אלה כדי לחזור על דעתי (המוכרת) על שר הביטחון לשעבר, אלא כדי להזהיר מפני אלה שיודעים את העתיד. להזהיר מפני זחיחותם, ובעיקר מפני זו של מי שמציעים הרפתקאות מדיניות וביטחוניות, על סמך ביטחונם העצמי המופרז ושכנועם העצמי שהם יודעים מה יהיה.

אתן דוגמה. היה פעם בישראל ראש ממשלה ושר ביטחון (שאז לא היה לו זקן, אבל היתה לו פלולה), שניסה בכל מאודו למסור את הגולן לסורים. את אבא של זה ששלטונו צפוי להתמוטט בעוד מיספר שבועות (פחות 6 שנים) הוא נהג לכנות: "מנהיג אמיץ וחזק, מעצבה של סוריה המודרנית." ומתוך ביטחון בו ובמנהיגותו, הוא כמעט המיט על ישראל אסון לאומי.

* אהבת המתמטיקה – בשמחה גדולה שמעתי על הענקת פרס ישראל למתמטיקה, לחברי פרופ' אלכס לובוצקי. ההיכרות בינינו לא היתה באקדמיה, אלא בפוליטיקה, בתנועת "הדרך השלישית", שאלכס כיהן מטעמה בכנסת. ל"דרך השלישית", שהוא היה בין יוזמיה, הוא הגיע בראש קבוצת "תכלת", מתיישבים מיש"ע שנקטו בקו מתון והיו נכונים לפשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון.

בהיותו ח"כ אלכס הרבה לדבר על התסכול שלו – לא מהפוליטיקה, לא מהעבודה הפרלמנטרית, אלא מהגעגוע למתמטיקה. ודוק – לא לאוניברסיטה, לא לאקדמיה, לא למחקר, לא להוראה. "למתמטיקה". ובאמת, המתמטיקה היא אהבתו הגדולה ומרכז חייו.

עוד בשנות העשרים של חייו כבר נחשב אלכס לעילוי, והיה מתמטיקאי בעל שם עולמי, ולכן לא הופתעתי מזכייתו. אך שמחתי עליה מאוד.

* סולד ממדינת ישראל – עו"ד אביגדור פלדמן, איש השמאל הרדיקלי, פירסם ב"הארץ" פשקוויל שבו הוא קרא לסופר דוד גרוסמן לוותר על פרס ישראל, כי פרס מנתניהו ובנט אינו ראוי וכדי שלא ילחץ את ידיהם.

אלא שהפרס אינו מתנה אישית מנתניהו ובנט, אלא פרס ממדינת ישראל, שאותו הוא מקבל מידי ראש הממשלה ושר החינוך, וכן מנשיא המדינה, נשיאת בית המשפט העליון וראש העיר ירושלים.

פלדמן יודע זאת, כמובן. הוא קורא לגרוסמן לוותר על הפרס, לא בשל סלידתו האישית מנתניהו ובנט, אלא בשל סלידתו ממדינת ישראל.

פלדמן הוא תמונת הראי של הגורמים שהעלו לדף הפייסבוק שלהם תמונה של נשיא המדינה ואמרו: "הוא לא הנשיא שלי."

* הברקה אנטי שיווקית – האם מי שהמציאו את הרעיון השיווקי, של הדבקת מדבקה מעצבנת על כל תפוח עם פרסומת של בית האריזה; כזאת שצריך לגרד אותה לפני אכילת התפוח, או ... לאכול אותה, באמת מבינים בשיווק?

האם ההשקעה בהדפסת המדבקות, במכונה המדביקה אותן על כל תפוח וכד' – באמת כדאית?

* ביד הלשון: ייט"ב – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי לנערן, וסיפרתי שהקיבוץ ממוקם קילומטרים אחדים צפונה למיקום של היאחזות הנח"ל נערן.

באתר ההיאחזות נמצא היישוב ייט"ב. ליד היישוב זורם נחל ייטב (שמו הערבי – ואדי אל-עוג'ה), ומכאן ניתן להסיק ששמו של היישוב נובע משם הנחל. אולם ההיפך הוא הנכון – הנחל נקרא על שם היישוב.

ייט"ב הוא ראשי תיבות של יד יצחק טבנקין. טבנקין, איש העליה השנייה, היה המייסד והמנהיג לאורך עשרות שנים של תנועת הקיבוץ המאוחד ומפלגת אחדות העבודה ומענקי הרוח של תנועת העבודה. טבנקין ותנועתו דגלו בשלמות הארץ והתיישבות במרחבֵיהָ, ואחרי מלחמת ששת הימים ועד מותו (1971) הוא פעל בכל המרץ לקידום ההתיישבות, בעיקר הקיבוצית, מעבר לקו הירוק. לכן, אך טבעי שקיבוץ שהוקם בבקעת הירדן שנים אחדות לאחר מותו מנציח את שמו.

אולם הקיבוץ ננטש. היום ייט"ב הוא מושב שיתופי, שאוכלס בידי גרעין של עולי שנות השבעים מבריה"מ לשעבר. האמת היא, שכמושב שיתופי ייט"ב הרבה יותר קיבוצי מהרבה קיבוצים.

אורי הייטנר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק י"ט. המכתבים זוכרים הכול

אני צריך להגיד תודה לאימי ששמרה בכמה קופסאות נעליים כל פיסת נייר שכתבתי, כי אחרת לא הייתי זוכר שהייתי בעוד חווה חקלאית במדינת מישיגן.

עלי לציין שכמו שאני זוכר לפרטי פרטים כל מקום שחוויתי בו תעלול כלשהו, או לחילופין עלילה רומנטית כלשהי, כן נעלמו מזיכרוני נופים או הרצאות חכמות, אלא אם היו בהם שילובים פיקנטיים המגרים  את הדמיון.

באיגרת אוויר דקה ,שכתבתי למשפחתי ב-6 באוגוסט, אני מוצא דברים שחלקם הגדול נמחק מראשי לגמרי:

6.8.59

מישיגן

לאמא, אבא, אביגיל וכולם,

אני נמצא עכשיו בכפר קטן 100 מייל צפונית לשיקגו (סאדוס, במדינת מישיגן). בביתו של ראש הכפר, בן רוזנברג, שהוא יהודי נחמד מאוד ולו שלושה בנים בוגרים שלכל אחד מהם יש חווה במקום. העונה היא עונת קטיף אפרסקים ותפוחים. אתמול סיירתי במקום ועזרתי קצת בעבודת האריזה. אחר כך סיירתי עם האב והבנים. (אחד מהם, בן גילי, קנה חווה של 120 אקר ועכשיו הוא מחפש שותפה – מה דעתך אביבה?)

ממפלי הניאגרה חציתי את קנדה והגעתי ליהודי אחד בן 75 שהיה סוחר, אבל היה לו משהו בלב ועבר לכפר וקנה בו מטע תפוחים של 40 אקר והוא כבר 20 שנה במקום והעצים נפלאים ואשתו רק פחדה שאני לא אוכל מספיק ומלאה לי את המכונית בתפוחים, בכריכים ובעוגות.

אני יוצא עכשיו לעזור לאחד הבנים להכין תיבות אריזה למחר, אז חכו לי כמה רגעים.

שלכם יסקה

7.8.59  (המשך מאתמול)

והנה אני כבר בשיקאגו ומיד הלכתי אל הכתובת שלי וקיבלו אותי נחמד, וראשית כל, אחרי שגמרתי לקרוא את ארבעת המכתבים שחיכו לי, אני יושב לסיים את המכתב מאתמול, כי נדמה לי שחוץ מהגלויה ששלחתי לאביגיל אחרי הביקור ביער מישיגן, לא היה לי זמן לכתוב מכתב רציני. עוד מעט אלך לאכול ארוחת ערב ואחר כך אטלפן לחוה ונראה איפה יהיה לי יותר טוב להתארח. אני מתכונן להישאר כאן כמה ימים, לבקר במוזיאון הלאומי ובפארק ולהתארגן לקראת הנסיעה לקליפורניה. עשיתי עד עכשיו כאלפיים ק"מ ותודה לאל, כנראה הצלחתי עם המכונית. תהיו בריאים ואת המכתבים הבאים תשלחו ישר ללילי בהוליווד.

שלכם יסקה 

אני חייב להודות שאם לא הייתי מגלה את המכתב לא הייתי זוכר שביקרתי בכפר סאדוס.

אני זוכר רק ששלושת הבנים התרשמו מאוד מגלויית הנערה הקוטפת תפוזים ששלחתי להם ושאלו אם הנערה הזאת קיימת באמת ומה הכתובת שלה. הבן הצעיר רצה מאד שאתן להם עוד גלויה עם תמונתה, כי הגדול סחב לו אותה ולא רוצה להחזיר. אמרתי להם שנשארו לי רק גלויות נהדרות של מפלי הניאגרה, אבל אלה לא ענינו אותם. נתתי להם את כתובתי בתל אביב והבטחתי להם שאם יגיעו לארץ, אעזור להם למצוא את היפיפייה. לא אמרתי להם שהיא מענינת גם אותי.

לפני כחמש עשרה שנה, כשהמחזור שלי בגימנסיה הרצלייה התחיל להיפגש, הסתבר לי שאברהם צוריאנו, שלמד איתי באותו מחזור, התחתן  והקים משפחה עם המעצבת הידועה נורית בת-יער, שהיא אותה נערת תפוזים (תרתי משמע). סיפרתי לה על שלושת האמריקאים שרצו לבוא לארץ רק בגללה. היא התרגשה מאוד, אבל אברהם אמר שלא היה עוזר להם כלום, הוא תפש אותה קודם.

את המכתב השני ששלחתי הביתה משיקגו גיליתי אחרי שכבר כתבתי את מה שזכרתי, ועכשיו אפשר להשוות בין מה שכתבתי ומה שדמיינתי. כמובן שהאמת היותר מדויקת נמצאת במכתבים, ומטע האפרסקים שזכרתי, היה בעצם מטע תפוחים. ברור שבמכתבים למשפחה לא חשפתי את תשוקותיי הכמוסות למארחות שלי, אבל דברים כאלה אני זוכר גם מבלי להעזר בעדויות כתובות.

  9.8.59 – שיקגו

לאימא, אבא, אביבה, אביגיל, יוטה, איה, נלי וזהו זה! 

עברתי שוב על כל המכתבים ושמחתי בעיקר שאימא יצאה בשלום מבית החולים ומצאו רק שהיא צריכה לנוח. אז באמת אל תעשי שום קונצים ותלכי לנוח פעם אחת כמו שצריך ותיקחי לשבתות את אבא.

היום צילצלתי לקונסוליה הישראלית בשיקגו לשאול מי רוצה לנסוע לקליפורניה ובדיוק מצאתי שם שלישייה. זוג צעיר ודתי ובחורה אחת צמחונית מכפר אז"ר, שעמדו לשכור מכונית ותיכננו טיול שלם. כמובן שהיתה שמחה גדולה והוחלט שאני לוקח את כולם במכונית שלי ומתחלקים בבנזין ובאוכל. חוץ מזה אני בטוח עכשיו שלא יקרה כלום לנו ולמכונית, כי הבחור מתפלל ומניח תפילין כל יום.

שלשום, כשבאתי לשיקגו, טילפנתי לחווה, חשבתי שמי יודע איך היא תרוץ לקראתי ותזמין אותי ישר אליה, אבל היא אפילו לא שאלה אם יש לי איפה לישון ורק אמרה שאגש אליה למחרת ונתראה קצת. היה לי קצת לא נעים, כי לזוג שאצלו קיבלתי את המכתבים, אמרתי שיש לי כאן אחת שהיתה שכנה שלי בתל אביב וכו', אבל הם היו כל כך נחמדים ותיכף הבינו שקרה משהו לא בסדר ונתנו לי חדר ועשו לכבודי ארוחת ערב חגיגית. למחרת הבחורה הלכה איתי להראות לי איפה הדואר, איפה המספרה והבעל הזמין חבר שלו שהיה פעם בארץ.

זה היה פשוט נוגע ללב לראות איך שאנשים זרים לגמרי, שרק עם האחות שלהם נפגשתי ערב אחד, יודעים להתייחס. אני רוצה שתבינו אותי, יש לי הכול במכונית, אוכל שלי, כלי מוטה שלי, בגדים ואפילו כסף המאפשר לי לקחת חדר במלון, אבל אחרי טיול כזה של 8 ימים שבו נסעתי כל הזמן לבד, חסר לפעמים גם החיוך, ההרגשה הביתית החמה וזה לפעמים יותר חשוב מהכול, ואת זה קיבלתי כאן ואיני יודע איך להודות להם (חוץ מאשר בצלחת המצויירת מישראל שאימא נתנה לי). מה שכן, אחותם, זו שפגשתי בוושינגטון, נוסעת בספטמבר לגרמניה ואולי תקפוץ לביקור קצר לארץ. שמה ליי במברגר, תוכלו לדבר איתה גרמנית. אם היא באמת תהיה בתל אביב ותטלפן, תתנו לה את החדר שלי ותדאגו שהיא תרגיש לפחות כמו שאני הרגשתי אצלם.

אתמול שלחתי לכם קטע מהעיתון שמספר על האיכר ההוא מאוהיו עם תמונה שלנו. כמובן שאין מה להתרגש מזה, כי זה סתם עיתון מקומי של עיירה נידחת שאף אחד אחר, חוץ מאותם אנשי עיירה, לא רואה. העיירה הזאת כל כך נידחת, עד שכנראה זה שאחד שבא מארץ כל כך רחוקה הגיע עד אליהם, זה נחשב לאירוע הראוי להיכנס לעמוד הראשון של העיתון. לדעתי הנקודה שבאמת ראויה לציון היא, שסטודנט חקלאי מישראל בא לראות יהודי שכל חייו עבד את האדמה וכאילו הגעתי במיוחד למסור לו ד"ש  ממולדתו ברגעי חייו האחרונים. את זה כמובן העיתונאי הגוי לא יכול היה להבין.

יש לי עוד המון מכתבים לכתוב, אז תהיו לי בריאים בינתיים.

שלכם יסקה

לכל זה אני יכול להוסיף שאחרי כמה שנים, כשכבר הייתי איש נשוי ואב לילדה בת שנתיים, יצאתי עם הקטנה באחת השבתות לטיול בוקר שבת לאורך הירקון. שם ראיתי  קבוצה של חמישה צעירים וצעירות היוצאים משקי -שינה ועוזרים אחד לשני לרחוץ את הפנים ולצחצח שיניים מתוך מימיות שנשאו עימם. נכנסתי לשיחה ושאלתי איפה הם עושים את שאר השירותים שהאדם נזקק להם. אמרו לי שבדרך כלל הם מחכים לחושך. נזכרתי שאני הייתי פעם במצבם ואמרתי להם שאין לי בבית מקום לינה לחמישה, אבל אם הם רוצים יש לנו  חדר כביסה  על הגג והם יכולים לישון בו ולהשתמש בשירותים ובמקלחת שיש לנו בדירה מתחת.

הם לא ידעו איך להודות לי ובייחוד לאשתי, שהגישה להם קפה עם חלה של שבת ומיני ממרחים. היא גם הציעה להם את מכונת הכביסה שלנו, שמעולם לא פלטה מים כל כך שחורים.

אחרי שלושה ימים כשבאו להיפרד ולהודות, פנה אלינו אחד מהם, בחור גבוה ומנומס, אמריקני,  ושאל אם הוא יכול להישאר עוד כמה ימים. כמובן שהסכמנו.

הוא נשאר עוד כמה חודשים ולפני שסוף סוף עזב, שאל אם הוא יכול להביא חבר שלו שאין לו איפה לישון. גם הפעם לא יכולנו לסרב, אבל הפעם השבענו אותו מראש שלא יביא יותר חברים מחליפים.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יחוּקק חוק הקובע שאסור לראש ממשלה לעשות שום פעולה נגד נגד גופים ויחידים המשמיצים אותו השכם והערב כדי להבאיש ריחו ולהדיחו!

החוק הזה קיים כבר למעשה והוא מהות האנארכיה הדמוקרטית המשתוללת בישראל!

* * *

בן-ציון יהושע

מזל

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי היתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא היתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא היתה חסרת מעצורים והתדרדרה כמלכת הכביש, חלפה בלגלוג מר על פני גדולות ויקרות ממנה. כשהתלוננתי על התנהגותה ועל כך שהיא מבזבזת את כל כספי, אמר המומחה שכדאי לעשות לה טיפול ראש. אודה ואתוודה, בשל התנהגותה, פזלתי אל אחרות טובות ממנה. כנקמה מתוקה, נהגתי להסיע בדרכי מן השפלה ואליה טרמפיסטיות נאות, שאיתן גילגלתי שיחה, שקיצרה לי מרחקים ומילאה את ליבי תקוות, למורת רוחה של קְסַנְטִיפֶּה.

כמנהג אותם ימים חלפתי על פני העיר רמלה בדרכי לירושלים. שלט מאיר עיניים הזמין עוברי אורח: "כאן עושים נעליים מעור הקונה." ברחתי בעור שיניי כל עוד נפשי בי ולפתע נתקלו עיניי באישה ממוצעת קומה, ממוצעת גיל וממוצעת יופי. לבושה בבגדים שיצאו מן האופנה, שיער ראשה דמה לנרות נשמה ועיניה זועקות. היא נעמדה בשולי הדרך ונפנפה בשתי ידיה בבקשת עזרה דחופה.

רחמיי נכמרו על האישה האומללה. דרסתי את הדוושה עד מוות. המכונית נעצרה בחריקת בלמים ומבלי שהספקתי לומר 'אל מלא רחמים' היא כבר ישבה מעדנות לצידי כשפניה מועדות לירושלים. ריח כבד של זיעת קיץ חמוצה עמד באוויר. נראה שהמתינה זמן רב ורק אני התמים נפלתי בפח. מן הסתם היתה בעוכריי הסקרנות שלי להכיר אישה שנחלצה מסנדלר מרושע העושה נעליים מעור הקונה. ביקשתי לקצר את הדרך בשיחה ומצאתי את עצמי נקלע לצרה גדולה.

"יברכך השם וישמרך. תמיד תיקח טרמפיסטים ובעזרת השם תזכה למצוות ותהיה בריא," אמרה בנשימה אחת. אבי נהג לומר: "אל תודו על ברכה, אמרו 'אמן'." נאלמתי דום למשמע הברכה המוזרה ולא יכולתי לשחרר לא תודה ולא אמן.

"שמי מזל," הציגה את עצמה בטון רשמי של פותחת גורלות, כמו ביקשה לפרוק משא כבד ולפתוח בשיחה. ליבי לא היה נתון אותה שעה לגברת מזל. מה לי ולאישה ממוצעת ולסיפוריה.

"אתה שתקן ואם מותר לי לומר גם לא כל כך אדיב. בירכתי אותך ולא הגבת. אמרתי לך את שמי ולא אמרת לי את שמך," קבלה גברת מזל.

 איזו זכות יש לגברת מזל לחדור לתוך עולמי. חשתי שקְסַנְטִיפֶּה משתעלת בלגלוג למראה בחירתי הלא מוצלחת בגברת מזל. בשער הגיא קְסַנְטִיפֶּה רתחה מזעם. עצרתי כדי לצנן את רוחה הזועמת. ריח עוצר נשימה של דלק שרוף עמד באוויר. גברת מזל היתה חסרת סבלנות. היא דחקה בי שנמשיך בדרך. נראה שהקנאה בין מזל לקסנטיפה עברה כל גבול עד שקְסַנְטִיפֶּה נענתה בחצי לב. לא די שקסנטיפה מורדת בי ונוהגת מנהג אדנות גם הטרמפיסטית קצרת רוח היתה ונהגה בי מנהג של בעלת חוב.

"מה את עושה בירושלים?" שאלתי כבדרך אגב.

"הוריי נהרגו בהפגזות בירושלים במלחמת העצמאות. שניהם ביום אחד. הם קבורים בשיח' באדר, בית הקברות הארעי של חללי ירושלים. היום יום השנה לפטירתם. הם היו צעירים ממני כשמתו. בטח גם צעירים ממך. הם נהרגו ואתה חי למזלך," היא פרטה על מצפוני. חיזוק לשתיקתי קיבלתי מן המשוריינים הדוממים של באב אל ואד. גם גברת מזל שתקה.

הגענו לבנייני האומה באיחור ניכר בשל רשעותה של קְסַנְטִיפֶּה. עצרתי את המכונית והודעתי כדרך הנהגים: "תחנה סופית."

"בחייך, תעשה לי טובה גדולה," התחננה מזל, "תודה שהבאת אותי עד ירושלים. עכשיו אני מבקשת שתביא אותי עד לבית הקברות."

ברגע של חולשה הרצתי את קְסַנְטִיפֶּה המותשת לשכונת שיח' באדר. עצרתי את המכונית בפתח בית הקברות והכרזתי: "גברת מזל, תחנה סופית באמת. הבאתי אותך לבית הקברות."

הושטתי את זרועי ופתחתי לה את הדלת בתקווה שהגברת מזל תרד מן המכונית, אבל גברת מזל ישבה על מקומה והגיפה מחדש את דלת המכונית כמתכוונת להמשיך במסע אל הנצח.

"עכשיו אני מתחננת בפניך, שתבוא איתי לקבר."

זה מכבר איחרתי לפגישה דחופה שהיתה לי. יכולתי להבין לליבה של קְסַנְטִיפֶּה הרותחת. ביקשתי לעשות מעשה חסד והגברת מזל מבקשת להשתלט על חיי ולהביא אותי עד לקבר. במעמקי ליבי חירפתי אותה והתפללתי למלאך הממונה על ההנעלה שימכור לה זוג נעליים מעור הקונה.

גברת מזל שילבה ידיה, הרכינה ראשה ותקעה מבט של בוז בחלון שממולה. היה ברור לי שהיא קבעה לעצמה ישיבת קבע. הייתי נבוך וקצר רוח. אינני נוהג להפעיל כוח, אפילו לא מתון. התחננתי, התרפסתי. הייתי מוכן לנשק את כפות רגליה המאובקות. לשווא. גברת מזל חזרה ושיננה בקול נכאים: "אבא שלי ואימא שלי נהרגו במלחמת העצמאות. אני ילדה יתומה. היום יום הזיכרון שלהם. תשמח שאתה חי. בוא איתי."

גם אני יתום מאב ואם. היא יתומה בת חמישים. ניסיתי להרגיע את עצמי: 'אם נקלעתי לצרה צרורה, כדאי שאלך לכל הרוחות שתיקח אותי גברת מזל. אסיים, אשתחרר מאחיזתה ואלך סוף סוף לעיסוקיי.'

"גברת מזל! את יודעת מה?"

"מה אני יודעת מה?" שאלה.

"אבוא לקבר של הורייך."

גברת מזל יצאה מן המכונית לאיטה. הביטה בי בחוסר אמון. טרקתי מיד  את הדלת אחריי. לרגע חשבתי שאברח מפניה וארוץ כל עוד נפשי בי אל ההגה ואטוס משם, אבל הבטחה היא הבטחה ויש לקיימה.

עלינו על המשעול המוביל לבית העלמין הקטן, והדרך מתמשכת לה בין אבנים וברקנים. הגברת מזל צעדה על עקבים וכשלה. אחזתי בזרועה והיא נעצה בי עיניים טובות בורקות ואמרה: "אינני יודעת את שמך, אבל אתה בסופו של דבר די בסדר. אומרים שדם ההרוגים זועק מן האדמה ואני מזל פוחדת מצעקות," לפתה בחוזקה את זרועי. "שעתיים תמימות המתנתי לטרמפ והנהגים חלפו על פניי ולא עצרו ואני קיללתי אותם ואת אימא שלהם... ואתה עצרת וחסכת קללות. איך אני יכולה לוותר עליך? הייתי ילדה קטנה כשהם נהרגו. הייתי יתומה מפוחדת וגם היום אני מפחדת מהצל של עצמי."

הייתי שתוק ומשותק. גברת מזל נראתה בעיניי כאחותו של לוציפר, שהחליטה להטריף את דעתי.

"עיניים שלי, כפרה, תאמר קדיש ואשכבה לנשמת הוריי," שלפה כיפה שחורה וסידור תפילה שהיו מוכנים עימה מראש. נראה שמאז מות הוריה אימצה לעצמה נהג תורן המעניק לה שירותי הסעה, ליווי ותפילה. לא היה טעם שאתחמק בשלב הזה ואותיר אישה מפוחדת בלב בית קברות בודד ממלחמת העצמאות, בין אבנים וברקנים. "המתים יענו אמןי" אמרה.

סלסלתי כחזן של בתי עלמין וקולי היה מתגלגל בין המצבות.

"שתהיה בריא, יש לך קול יפה וחזק. אתה מוזמן כל שנה לבוא לכאן."

גם אם יפטרו אותי ממשרתי בשל האיחור המופלג שאיחרתי, מלאכה נאה מצאה לי גברת מזל, של אומר קדיש ואשכבה.

השמש קפחה על ראשינו. צעדנו לעבר קְסַנְטִיפֶּה התכולה שהתלהטה בשמש. אמרתי בליבי: 'אהיה ג'נטלמן עד הסוף ואביא את גברת מזל עד לתחנת האוטובוס לרמלה. אקנה לה כרטיס נסיעה על חשבוני ואברך 'ברוך שפטרני מעונשה של זו.' חיפשתי בכיסיי את מפתחות המכונית ולא מצאתי. אחזתי בכוח בידית וניסיתי ללא הצלחה לפתוח את דלת המכונית. הצצתי אל תוך המכונית ומצאתי את המפתחות נעוצים במתנע והדלתות נעולות. ברוב חרוני השארתי את המפתחות בתוך המכונית וטרקתי את הדלת. כל שנותר לי עכשיו הוא לפרוץ את שמשת המכונית או ללכת עד לתחנת מוניות, לשלם סכום הגון לנהג מונית ולנסוע עד לביתי המרוחק ולחזור עם צרור מפתחות חלופי.

"ביש מזל שכמוך, מה יהיה עכשיו?" נזפה בי גברת מזל, "הרסת אותי. בזבזת את כל היום שלי."

חשתי שקְסַנְטִיפֶּה צוחקת בכל פה ומלגלגת לביש גדא שביקש לעשות חסד עם טרמפיסטית מרמלה ומצא את עצמו שרוי בחברתה של הגברת מזל.

"תצטרכי להמתין עד שאקח מונית, אסע לביתי ואביא מפתחות חלופיים," אמרתי לגברת מזל בקול שבור ורצוץ.

"טוב," אמרה, "אמתין לך. יש לי ברירה? יש לי הרבה סבלנות. העיקר שיהיה במזל טוב."

גברת מזל מצאה מקלט מתחת לתאנה שופעת תאנים ועלים, קטפה עלה תאנה והניחה אותו על ברכיה כמפית, שפשפה בקצה שרוולה תאנה עסיסית שקטפה ונעצה בה את שיניה.

רצתי כל עוד נפשי בי לחפש מונית. חשתי שאני מותיר את קְסַנְטִיפֶּה שלי שבויה בידי גברת מזל.

יצאתי וגם חזרתי ולמזלי לא ראיתי עוד את מזל. על המגב היא נעצה פתק:

"לנהג האלמוני,

המתנתי לך המון זמן כדי שתחזיר אותי לביתי ברמלה ולא באת. אני מאוכזבת ממך. אני לא יכולה לבזבז את כל היום שלי על נהג כמוך. הפסדת מצווה גדולה!

מזל

נ.ב. בהזדמנות תחליף את האוטו המצ'וקמק שלך."

בן-ציון יהושע

* * *

משה כהן

לרגל הפרשה החדשה

הנחקרת על ידי המשטרה

אינני משפטן ולכן אני שואל:

מהי ההגדרה בספר החוקים של המונח "מקורבים"? איך מודדים את מידת "הקירבה"?

ראש הממשלה טרם נחקר, אז למה בכל פעם שחקירה זאת נזכרת בטלוויזיה מוצג דיוקנו של ראש הממשלה?

הראו לי עיתון אחד שאין בו "יחס מחבק" כלפי איש ציבור זה או אחר. 

עיין ערך יאיר לפיד ו"ידיעות אחרונות". 

מה כאן הסוגיה המשפטית?

משה כהן

ירושלים 

אהוד: ייתכן כי מבול החקירות וציד המכשפות הוא יוזמה גאונית של נתניהו ואשתו כדי לחזק את רשימת הליכוד בראשותו בבחירות הקרובות, בדומה לפסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, י"ב).

* * *

על מות יהושע זוהר

אהוד שלום,

אני מצטער להודיעך שחברנו היקר והאהוב טוטי (יהושע וולפסון) זוהר, בעלה של אילנה [קסובסקי], הלך לעולמו ביום חמישי שעבר.

טוטי היה אדם נפלא ומיוחד שכל ימיו רק עשה טוב וחסד וסייע לאנשים ולעולים חדשים, עניו וצנוע, מענטש אמיתי, אוהב אדם וארץ.

זהו, אהוד, הדור שלנו הולך וכלה...

בברכה,

אלי הלחמי

* * *

אשר מעוז

אל תגעו במשיחיי

"אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס."

שאלתי פעם חבר שלי משפטן מוביל ואיש שמאל ידוע מפני מה אנשי השמאל מגלים חוסר סובלנות כלפי דעות שונות משלהם.

עליי להודות כי תשובתו הפתיעה אותי: "מה, חדש לך שאנו השמאלנים שוביניסטים?!"

לאחרונה סערה הארץ על ההשוואה שמתח יהונתן גפן בין עאהד תמימי, ה"גיבורה" שסטרה לחייל צה"ל, לבין אנה פרנק וחנה סנש. למען האמת לא התרגשתי מן הדברים הללו. כל אדם זכאי למנת הבלים  משלו.

אלא שאז הצטרף לחינגה אחד רם כהן. בדף הפייסבוק שלו כתב: "עאהד תמימי היא גיבורה פלסטינית, תלמידה שכל מנהל היה רוצה בבית ספרו. נערה בעלת מודעות ומעורבות פוליטית, אקטיביסטית ומתוחכמת. נערה אמיצת לב העומדת מול שני גברים חמושים וסוטרת לאחד מהם סטירה המגיעה לכולנו." 

וזה כבר לא כל כך פשוט. רם אינו לא זמר ולא יוצר אך הוא נושא בתפקיד משמעותי הרבה יותר – הוא מופקד על חינוך ילדינו. קשה להסכין כיצד איש חינוך יכול להעלות השוואה מקוממת ומופרכת כזו. לא שיש בכך חידוש. כמנהל בית ספר כופה רם כהן את דעותיו – מן הקצה השמאלי של המפה – הן על המורים והן על התלמידים. הוא מתכנן למוריו טיול בשטחים עם ארגון "מחסום ווטש"  אך בה בעת מבטל טיול של תלמידיו בנקבת השילוח. הוא מזמין את  מנכ"לית "שוברים שתיקה" להרצות בפני תלמידיו אך נועל את שערי בית הספר בפני קציני צה"ל שלא לדבר על "אם תרצו". הוא מגלה באוזני תלמידיו הבנה לטרור ורואה במחבלים "אנשים שנלחמו לשחרור פלסטין." הוא גם מבין מפני מה החמאס חופר מנהרות – "כדי לאפשר חיים." הוא תומך במורה שטוען כי צה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם ואף פוגע בתלמידה שמוחה על דבריו אך לא יעסיק מורה שמתגורר בשטחים.

הוא נואם בפני תלמידיו כמי שהינו פוליטרוק של חד"ש ואף קורא להצביע לה בבחירות לכנסת. הוא אף קורא למרי אזרחי: "אני קורא לציבור המחנכים השפוי בישראל, הדתיים והחילונים, לומר בגלוי לתלמידיו שהכיבוש ארור, לקלל את הכיבוש."

רם כהן מודע לכך ש"חלק מההורים" לא אוהבים את החלטותיו, "אבל אני דבק בה[ן]."

כתבתי מאמר נגד החירות שנוטל לעצמו מנהל בית ספר לעשות את משרתו קרדום להפצת דעותיו. בחרתי לפרסם את המאמר ב"הארץ", (הוא פורסם גם ב"חדשות בן עזר"). היה לי חשוב שדווקא קוראי העיתון –אנשים חושבים – ייחשפו לדעות אותן הם אינם רגילים לקרוא.

מעולם לא זכה מאמר שלי לתגובות רבות כל כך. רובן מהללות את רם כהן שראוי ל"כל הפרסים שבעולם. קודם כל: הדלקת המשואה ביום העצמאות, פרס ישראל ועוד ועוד הרבה הרבה." ומאידך משמיצות אותי ואף קוראות לסגור את המרכז האקדמי פרס שבו אני מלמד.

רם כהן עצמו סירב להופיע מולי בדיון טלוויזיוני. נימוקו היה: "מעוז הוא מתחת לרמה שלי."

במקום זאת ראה להגיב בדף הפייסבוק שלו כשבעיקרו של דבר הוא מאשש את טענותיי. אם ב"הארץ" כך, במגרש הביתי של הפייסבוק שלו זכה כהן לאין סוף עיטורים וכיבודים. הגדיל לעשות פרופסור לפילוסופיה שהבהיר, כי "מעוז אינו בדיוק מלומד מוערך בקהילה המשפטית" שהינה "קהילה בעייתית לעיתים."

תתי לו לפרופסור המכובד שטרח לקיים משאל בקרב הקהילה כדי להגיע לממצא המסעיר. שאלה היא עם זאת מה הקשר בין "ממצא" זה לבין המאמר שלי. כפרופסור לפילוסופיה מוכרת לו בוודאי התופעה שכאשר אין לך טיעון ענייני אתה עובר להשמצות אישיות כאילו בכך אתה מאדיר את נשוא הביקורת.

ובכל זאת, אין לי טענה לא לרם כהן ולא למקהלת חסידיו. כשהתבקש ראש  עיריית תל-אביב, רון חולדאי, להתייחס לתופעה הוא קבע שמנהלים אינם רובוטים. מעניין כיצד היה מגיב אילו אותם לא-רובוטים היו מנצלים את משרתם כדי לקדם אג'נדה מן הקצה השני של המפה.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הנהלה של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי משפט ודת.

* * *

אורי הייטנר

דודה רחוקה (ומכוערת)

"לימוד גולן" – חגיגת לימוד יהודית ישראלית, הפכה כבר למוסד מהותי ומשמעותי בקהילה הגולנית. בשבוע שעבר נערך במלון כינר "לימוד גולן" 4, שנושאו השנה: "70 שנים, 70 פנים – פסיפס זהויות בשנת ה-70 למדינת ישראל."

יופייהּ של קהילת הגולן בא לידי ביטוי בהתכנסות של מאות תושבים, על כל הספקטרום הדתי-חילוני (או מחוצה לו, כמוני), ללימוד ושיח משותפים בסוגיות המהותיות של זהותנו ותרבותנו היהודית ישראלית.

גילוי נאות – אני חבר בצוות ההיגוי של הכנס, הרציתי בו יחד עם בוג'ה על הגדות יום העצמאות ודרשתי את פרשת "תרומה" בקבלת השבת בסיום הכנס.

במרכז היום השני של הכנס, נערך רב שיח בנושא "הדתה – יש חיה כזאת?" בהנחיית עמיחי צור ממושב יונתן, חבר בצוות ההיגוי, תושב חדש יחסית בגולן, שעוד נכונו לו עלילות רבות בחיי החברה והרוח בגולן. חברי הפאנל היו ד"ר איילון אידלשטיין, בן קיבוץ, ד"ר למחשבת ישראל, מורה למחשבת ישראל ומכותבי תכנית "תרבות ישראל" במשרד החינוך, וד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, הגורם שהמציא יחד עם עיתון "הארץ" את דחליל ה"הדתה" ומוביל את המסע הדוסופי נגד האִיוּם הנורא. תצלום אוויר של פדחותיהם של שני בני השיח יעיד, שאין זו מחלוקת בין "חילונים" ו"דתיים". כלומר מי שייצג את ה"הדתה", רחמנא לצלן, כלל לא "הדית" את עצמו.

לשמחתי, רם פרומן נמנע מסיפורי המעשיות על כך שבאחד מאלפי ספרי לימוד בישראל הוא מצא בע' 127 למטה איזו הערה טיפשית שהיא האקדח המעשן של ה"הדתה" (ולבטח משרד החינוך כבר פסל אותה). טיפש – הוא לא, וכנראה שהוא קלט במהרה שניצב מולו קהל אינטליגנטי וביקורתי, שקשה למכור לו אגדות מסוג זה. אדרבא, הוא העדיף להגדיר בצורה מדויקת ואמיתית את ביקורתו. הביקורת שלו היא על עצם העובדה שילדי ישראל לומדים יותר מדי יהדות, לומדים יותר מדי תנ"ך, ועובדה זו היא לצנינים בעיניו. לדעתו, כלל אין ללמד יהדות ילדים לפני כיתה ח', ורק אז הדבר מותר, כי הם בוגרים מספיק ללמידה ביקורתית של היהדות. וכך, נחסך מאתנו דיון משמים על דחליל ה"הדתה" ונערך דיון אמיתי, על המקום הראוי של היהדות בחברה הישראלית ובמערכת החינוך הישראלית.

ולמרות שהיה זה דיון ראוי ומכובד, אני מודה, ואיני מציין זאת לזכותי, שלאורך הדיון כולו (שנטלתי בו חלק בשלב של שיתוף הקהל), התקשיתי להתייחס אל פורמן כאל בר פלוגתא אינטלקטואלי, אלא חשתי כלפי עוינות רגשית, שחסמה אותי מלכבדו, כפי שראוי שאכבדו. וכשניסיתי לזקק לעצמי, מה מתוך דבריו הוא המשפט שממחיש את מה שגרם לי לתגובה הזאת, מצאתי את הסיפור הבא.

פורמן סיפר על מפגש שהוא השתתף בו, שבו תיארה מרצה ממכון הרטמן את השתייכותנו לזהות היהודית, במשפט ש"היהדות היא האימא של כולנו." ועל כך הגיב פורמן: "היהדות אינה א.מא שלי. היא אולי דודה רחוקה."

הנה, בתמצית מרוכזת, מהות המוטיבציה שמאחורי דחליל ה"הדתה". לא ה"הדתה" היא העניין, אלא היהדות. כי פורמן אמנם הכיר ביהדות כדודתו הרחוקה, אולם מדבריו משתמע שהוא רואה בה דודה רחוקה ומכוערת; גזענית, מיזוגנית וכו'.

פורמן המחיש את טענתו נגד ה"הדתה" בציטוט מתוכנית "תרבות ישראל" לכיתה ד'. הוא גינה את התוכנית על כך שמופיע בה הפסוק מפרקי אבות: "יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ."

מה רע בחינוך על ערך חברתי נעלה כזה?

שתי הערות היו לפורמן על כך. האחת, היא שנעשית מניפולציה על הילדים, כאילו הערכים ההומניסטיים והחברתיים הם ערכים יהודיים, ומכאן שהיהודים נעלים על הגויים והדבר מוביל לגזענות.

הטענה השנייה, היתה שנעשית מניפולציה על הילדים, המציגה להם את היהדות באור קיטשי ולא אמיתי, ולכן מוסתר מהם חלקו השני של הפסוק: "וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה."

 ד"ר איילון הסביר שבכיתות הבוגרות מוצגים בפני התלמידים גם הצדדים האלה, המכוערים, שבמורשת ישראל, בראייה ביקורתית ומתוך הכרה בבשלותם להתמודד איתם, אך ילדים בכיתה ד' אינם בשלים להתמודדות כזאת. עם זאת, נכון וראוי להכיר להם את הערכים החברתיים היפים שביהדות.

כיהודי, כאזרח המדינה ובעיקר כאב לילדים ובהם ילדה שעדין לומדת במערכת החינוך, אני שמח על כך שילדי ישראל לומדים שהיהדות אינה זו שהם נחשפים לה בתקשורת, מפי אנשים כמו הרב קלנר וד"ר פורמן. אני שמח שהם לומדים להכיר את היהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ד"ר אידלשטיין דיבר על החשיבות שבחשיפת הילדים והנוער ליהדות; לרבדים שבין התנ"ך והפלמ"ח, שאותם אין הם מכירים. אכן, זה חשוב, אך לצערי המערכת מפיקה בוגרים בורים גם בתנ"ך, ומי שבורים בתנ"ך, בספרות חז"ל ובכל ארון הספרים היהודי, כיצד יבינו את הספרות העברית החדשה? האם ניתן להבין שורה אחת של ביאליק, של עגנון, של גורי, של עמיחי או של חיים באר, ללא הכרת התשתית התרבותית היהודית שביסוד כתיבתם?

בעניין זה, ברצוני להביא רשימה קצרה שכתבתי לפני ארבע וחצי  שנים:

שירתתי היום כנהגו של חיים גורי, המשורר הנערץ עליי. בכך זכיתי לקיים מאמר חז"ל בפרקי אבות: "הווי מתאבק בעפר רגליהם [של חכמים] ושותה בצמא את דבריהם."

וקודם לכן נכחתי במפגש מרתק של חיים גורי עם עשרות בני נוער, כבני 15, מכל רחבי הארץ, בפסטיבל המשוררים במטולה. התלמידים נבחרו בקפידה, הוגדרו כמנהיגים תרבותיים. ולכן גם ציפייתי מהם הייתה גבוהה.

גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.

ובני שיחו?

כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל "מִנֶּגֶד". זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עמו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה", היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא."

ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי. לתשומת לבו של השר שי פירון, שצריך להוביל מחשבה מחודשת על לימודי הליבה הנדרשים בבתי הספר החילונים. 

"יש איזה סופר, איזה משורר, שאתם חשים שהוא מבטא את דבר הדור שלכם?" שאל גורי.

לאחר שתיקה ממושכת, קמה אחת התלמידות: "אני מעריצה, כאילו, את שלמה ארצי? זתומרת, כאילו, אני שומעת כל היום את השירים שלו?"

מייאש, לא? אז זהו, שכן ולא. כן, כי זה באמת מדכא. אבל כאופטימיסט חשוך מרפא, אני תמיד מבכר לראות את חצי הכוס המלאה – העובדה, שבמשך שעה וחצי בני הנוער ישבו מרותקים, פעורי פה, ושתו בצמא את דבריו. כיאה לחג מתן תורה – ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע. הם הריעו לו ממושכות, רצו להצטלם בחברתו ולאחר מכן דיברו ביניהם עד כמה היה מרתק.

ייאמר לזכותו של גורי שהוא יודע להלך קסם על בני נוער הצעירים מנכדותיו, אך לא פחות מכך על הנערות והנערים שישבו מוקסמים מאדם המבוגר מסביהם. וכשאני רואה אותם כל כך סקרנים, כל כך מתעניינים, כה צמאי דעת – אני אופטימי.

עד כאן רשימתי הישנה. הבאתי אותה כלשונה, כדי להעביר את עוצמת החווייה כפי שנכתבה שעה קלה מאוחר יותר.

ושאלתי, נוכח הסיפור, היא – האמנם ה"הדתה-שמדתה", זו הבעייה שלנו? זו הבעייה שלנו?!

אורי הייטנר

* * *

יצחק מאיר

יש רק שם אחד לרציונל של מטאוש מורבייצקי

בוא ננסה לומר שמה שקרה לראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי הוא כשל באינטליגנציה. זה תמיד מביך, כי כשל באינטליגנציה אינו קורה אלא לאנשים אינטליגנטיים.

כשרונן ברגמן שאל אם ייחשב כעבריין על פי החוק הפולני החדש, אם יספר מה עוללו פולנים לבני משפחתו, אמר לו ראש הממשלה האינטליגנטי כי הוא, רונן אישית, לא יעבור על החוק, כי על כן הפולנים שעוללו מה שעוללו למשפחת ברגמן הם לא פולניה, אלא פושעים, ופושעים היו בכל מקום, מקרב כל קיבוץ אנושי, גם מקרב היהודים.

הוא המשיך ותיאר את מה שעוללו הגרמנים לפולנים, כאומר, שמה עוללו לפולנים עוללו לפולניה. הפושעים הם פולנים. הקורבנות הם פולניה. אינטליגנטי? ספק. מתוחכם? למדיי, אבל אינטליגנטי?  מה נלין על פולנים פושעים אם היו יהודים פושעים. יהודים פושעים זה כמו פולנים פושעים. יהודים ששיתפו פעולה זה כמו פולנים ששיתפו פעולה. אבל לא פולניה. כמו לא משפחת רונן ברגמן. לכן רונן ברגמן לא יעבור על החוק הפולני, כי הוא מחזק את התזה הפולנית. רונן ברגמן הוא ההוכחה החיה, הנוכחת קבל עם ועדה, כי פולניה לא עשתה אלא את הישר ואת המוכח בחוקקה את החוק שהיא היום אינה יכולה בלתו. זאת קונסטרוקציה אווילית. אולי,  ועל כן הבה נניח  שכל מה  שיש לומר לו לראש הממשלה הפולני, כשלת בהיגיון.

אבל יהיה בכך צידוק לא הוגן של מעשה מרושע כאילו איננו אלא שטות בעלמא. מטאוש מורבייצקי הוא אדם אינטליגנטי. הוא אדם מחושב. הוא אדם שלא אהב את השאלה של רונן ברגמן כי השאלה הזאת איננה בקשת תם, לא שאלה המבקשת לקבל מידע אם עוברים על החוק כשאומרים אמת על פולנים, אלא שמיטת הבסיס המוסרי לחוק הפולני המבקש לומר כי יש פולניה כשפולנים כמהים להנחיל לבניהם את האמונה בטהרתה של המדינה בהיסטוריה, בחפותה בימי מלוך העוון בעולם, אבל אין פולניה אלא פושעים בלבד שהיו שותפים פעילים, יש מהם מאונס אבל יש גם יש מהם רבים מדי מרצון בהשמדת עם.

זה מה ששאל-אמר ברגמן. זאת השאלה-אמירה שהטיחה בממשלת פולין, בסיים, בסנט, בנשיא את האשמה במנוסה מן האמת אל הפנטזיה הלאומנית על גבם של יהודים שלא יכולים לשכוח לא מה שאירע בפולניה, אלא בנוסף לזה מה עשו פולנים. המשמע בנוסף לזה, הגלוי בבהירות בשאלה הוא,  כי פולניה יש אחת, וזו של היום אחראית גם לזו של אתמול אם היתה בה ממשלה או אם גלתה לאנגליה. מטאוש מורבייצקי הוא אדם אינטליגנטי. הוא הבין יפה את המשמע. אבל דחה את השאלה ואת השואל ואת כל מי ששאל עם ברגמן מה ששאל. הוא אמר, גם יהודים. לכן גם פולנים. לא פולניה!

זה העניין. להיטהר לא רק על חשבון האמת, אלא על חשבון הזיכרון של האמת. לא רק על חשבון המתים, אלא על חשבון החיים אם הם יהודים. זה נורא. אמנם, כל אדם ישר דרך, אם יהודי הוא או לא, אם ישראלי הוא או בן כל עם אחר או מדינה אחרת, איננו יכול להשלים עם התרגיל הציני של זהוי אומה עם ממשלה, וכיוון שגלתה כאילו גלה העם עימה בשעה שבניו, לא כולם חלילה, אבל רבים מדי, עסקו ברציחה. בהסגרת יהודים לתליין.  ולכן זה בראשו ובראשונה קניית טהרה היסטורית על חשבון היהודי ההיסטורי, זה שהיה, זה שהווה, זה שיהיה.

דבריי אינם מסובכים. הם פשוטים. הם רק מפרקים את התשובה של האיש האינטליגנטי שאינו רק מגן על החקיקה המדהימה של ארצו, אלא אגב כך גם קובע כי אי אפשר להניח ליהודי לעמוד בין החקיקה היהירה והכוזבת הזאת לבין הלגיטימציה המוסרית שלה בעיני אלוהים ואדם. אין לניסיון הבלתי רציונלי הזה אלא רציונול אחד. בין מטאוש מורבייצקי מודה בו בין אם לאו. הרציונל הוא אנטישמיות.

אין מה לדבר על כך עם ראש ממשלת פולניה בוורשה או בכל מקום אחר בו הוא מייצג את פולניה הלאומנית הנקייה מכל עוון. הוא אינטליגנטי מדי. מעצם העובדה כי הוא קורא לדיאלוג על מה שלא ישתנה מעתה, הוא קונה מיליגרמים אחדים הנתונים על המאזניים כביכול להצדיק את הפטריוטיות הבוטה שלו. מיליגרמים כאלה שקולים כנגד טונות.

אסור.

17.02.2018

יצחק מאיר

* * *

אהוד בן עזר

פרק בשוחד (באקשיש)

מתוך הרומאן הנשכח והנידח

שאינו שייך לספרות העברית

"המושבה שלי"

המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש

אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים הביריון והוא, שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

אהוד בן עזר

* * *

משה גרנות

כלבה קטנה מיישרת הדורים

על ספרה של אירית שטייף שושני

 "לאמץ אחות"

הקיבוץ המאוחד 2018, 163 עמ'. איורים: אפרת לוי

"לאמץ אחות" הוא סיפור לבני הנעורים המתרכז באחת הבעיות הגדולות עימן מתמודדים הורים וילדים: הקנאה שמעבירה נערים ונערות על דעתם, ומשאירה את ההורים חסרי אונים. כשמגיעים אח קטן, או אחות קטנה, לאוויר העולם, האח הגדול חש שהוא כבר איננו מרכז עולמם של הוריו, וכי תשומת הלב שלהם נתונה בעיקר לרך הנולד. תמורה זאת בחיי המשפחה מעוררת קנאה, שלא פעם באה לידי ביטוי גם באורח אלים.

הספר שלפנינו, כאמור, מטפל בבעייה הזאת, וברור, שכמו כל ספר לילדים ולנוער – במודע, או שלא במודע – יש בו נימה דידקטית, ובמקרה שלנו יש גם הצעת פתרון: בעל חיים, בעיקר כלב, עשוי ליישר את ההדורים.

הגיבורה הראשית של הספר היא שרית, ילדה טובה רמת השרון, הלומדת בכיתה ו', בת למשפחה מבוססת, הגרה בבית מרווח עם גינה מטופחת, וכמסתבר, נהנית מקרן השפע. שרית היא בת יחידה, והאם (ורדינה), שהיא דיאטנית קלינית, שעניין לה בנערות המסתבכות בקשיים שונים, מחליטה, יחד עם בעלה (יובל), ובהסכמת שרית עצמה, לקבל לחיק המשפחה ילדת אומנה, הלא היא הגר בת העשר וחצי.

למרות ששרית הביעה הסכמה בפני עובדת הרווחה לקבל את הילדה למשפחה – היא מפנה אליה כתף קרה, מתעלמת ממנה, ולעיתים היא אף פולטת מילים פוגעות. וכל כך למה? כיוון שההורים מקדישים לה תשומת לב ואהבה, שהיא היתה בטוחה שהן מגיעות רק לה. קונים להגר אופניים, והאב מאמן אותה ברכיבה. האם מביאה אותה (ולא את שרית) לסבים שחזרו משיט באיי יוון וכו'. הגר עושה מאמץ כביר להתחבב על שרית ללא הצלחה.

התמורה ביחסה של שרית כלפי הגר מתרחשת בעקבות משבר אחר שפוקד את שרית: חברתה הטובה, קארין, שעמה היא היתה אמורה להכין פרויקט לבית הספר בנושא העטלפים, נאלצת לנסוע עם המשפחה לסן-דיאגו שבארצות הברית. הוריה של קארין מתלבטים מה לעשות לגבי דוני, כלבתם, שהרי לא יוכלו לקחת אותה עמם. מבלי לשאול את הוריה, שרית מכריזה שהיא מוכנה לאמץ את דוני. אם להוריה מותר לאמץ ילדה זרה – גם לה מותר לאמץ כלבה. למרבה השמחה, הוריה של שרית מסכימים מיד עם האימוץ הזה מתוך תקווה שהטיפול בכלבה יחזק את הקשר בין שרית להגר. בינתיים נפתר משבר קטן אחר: מה יהיה גורלו של פרויקט העטלפים בלי קארין? את המשברון הזה פותר בן כיתתה, נדב (הספר מרמז על רומן עתידי בינו ובין שרית), שמזמין אותה להיות החברה הרביעית בקבוצת הפרויקט שהוא יחד עם מיכל ורפי מכינים על "התפוחים של מגריט".

עדיין הקנאה מכרסמת בליבה של שרית, והיא מחליטה להעניש את הוריה בכך שהיא "עושה דיאטה", ולמעשה מרעיבה את עצמה. התמורה הגדולה מתרחשת כאשר באחד מטיוליה עם דוני, הכלבה משתחררת מהרצועה ובורחת. כל המשפחה נרתמת לחיפושים אחרי הכלבה, חיפושים שנמשכים ימים ושבועות, כשהגר לוקחת על עצמה לסייע לשרית בתליית מודעות על העצים וביקורים אצל וטרינרים ליידע אותם, שמא מישהו יודיע להם על כלבה אדמונית שנעלמה.

נקודת המפנה ברגשותיה של שרית כלפי הגר מגיעה כאשר היא מרגיעה אותה מרגשות האשם: את אינך אשמה, משפחתה של קארין אשמה שזרקה את הכלבה, כמו שהוריי זרקו אותי, שהרי ברור כי דוני ברחה משום געגועיה לקארין (עמ' 71). מרגע זה מתייחסת שרית אל הגר כאל חברה וכאל אחות.

כשנודע לקארין (משיחות בסקייפ) שדוני ברחה, היא מודיעה לשרית שלא תדבר איתה עד שהכלבה לא תימצא. חלק גדול מהסיפור מתרכז בחיפושים, עד שווטרינרית מודיעה שהכלבה נמצאת אצל אדם בשם גד שמואלי, שבעצם קיבל הוראה ממשפחתה של קארין לשמור עליה עד שיחזרו ארצה לרגל חתונה שהם חייבים להשתתף בה.

שרית, כמובן, כועסת על קארין שלא טרחה להודיע לה שהכלבה נמצאה. קארין מגיעה ארצה, מתנצלת בפני שרית על התנהגותה (לא השלימה עימה, ולא סיפרה לה שדוני במקום בטוח, וכי משפחתה מגיעה ארצה לביקור), ומבקשת ששרית תאמץ את דוני, כי אימה אינה מוכנה להביא אותה לארצות הברית. החברות בין שרית להגר מתהדקת עד כדי כך שהגר מרשה לשרית לקרוא את הדף מהתיק האישי שלה, אותו מצאה במרתף של הטירה שבה גרה עם עוד שמונה ילדי אומנה, אחרי שיצאה מהפנימייה, ומהדף ניתן היה ללמוד שאימה אלכוהוליסטית, ואביה לא רוצה בה כיוון שיש לו משפחה חדשה.

דרכם של הספרים לנוער להגזים בכוחותיהם של גיבוריהם: הם ידענים כל כך גדולים עד כי הם מסוגלים לתקן שגיאה בכתביו של חוקר בעל שם, הם מסוגלים לפתור תעלומה בלשית, כזאת שהשוטרים חסרי אונים בפניה, ואף מגלים תושייה אל מול בעלי זרוע מבהילים. גם בספרנו ניתן למצוא את הנטייה הזאת, אך באורח הרבה יותר רך, כך שלקוראים הצעירים נשאר הרושם שבעצם מדובר בכתיבה ריאליסטית; הרי דוגמאות:

הגר היא ילדה מושלמת, ההתנהגות שלה היא ללא דופי, גם כלפי שרית המראה לה בתחילת ההכרות כתף קרה. כשכל המשפחה מטיילת עם דוני, ושוכחת להביא שקית ניילון לאסוף את צואתה – היחידה שזוכרת את זה, וגם זוכה לשבחים על כך, היא הגר. שרית קוראת חיבור חכם שכתבה הגר, סיפור המרמז על קורות חייה. הגר אסירת תודה  על מה שהמשפחה האומנת עושה למענה, היא חברת אמת, ובעלת יכולת הכלה מעוררת התפעלות; והרי הציפייה היא שלילדה במצבה תהיה איזו "שריטה" שלמשפחת האומנה תהיה בעיה להתמודד עימה. המחברת משכילה להצביע על "סטייה" מההתנהגות המושלמת: הגר קוראת ללא רשות בפנקס סודי שאינו שייך לה, וגם שולפת מתוך מרתף, הנעול בדרך כלל בפני ילדי האומנה שב"טירה", את דף הפרטים האישיים שלה, שם היא מתוודעת להוריה הביולוגיים שהפקירו אותה.

הילדים, בני 12-11 מדברים לעיתים בתבונה של אנשים מבוגרים (ראו עמ' 25, 40, 59, 130, 132), יחד עם זאת, הם מאופיינים כילדים – הם משתובבים בנסיעה על אופניים, ואף חודרים ללא רשות לגינה של משפחתה של קארין כדי לחפש את דוני.

מיכל, אחת החברות בקבוצת הפרויקט על מגריט, מציירת בצורה מעוררת התפעלות את שאר חברי הקבוצה, את הגר ואת דוני הכלבה (עמ' 43, 83, 120). הכישרון לצייר דיוקנאות בדייקנות מתגלה במציאות אצל אמנים גדולים בדרך כלל הרבה יותר מאוחר, אבל המחברת מצליחה לשכנע את הקוראים שמיכל אמנם מוכשרת מאוד, ובהווי העשיר והאקדמאי של המשפחות מרמת השרון – גם כישרון כזה הוא אפשרי.

כאמור, יש בסיפור הזה גם מגמה דידקטית: הוא חושף, בפני הצעירים את מעלליה של הקנאה (יש גם מקבילה לשרית – סביון, אחת המטופלות של האם, סבלה מאנורקסיה שנבעה מקנאתה בבת דודה חטובה). הספר מטיף בצורה רכה, יש להודות, לחשיבותה של בקשת הסליחה, וכן לחשיבותו של הווידוי האמיתי בפני חברים: חברי קבוצת הפרויקט על מגריט מתוודים על מעשים לא נאים שביצעו בעבר (שרית מתוודה על יחס בלתי נאות כלפי הגר, ואת העבודה עם הווידוי הזה היא מוסרת להגר עצמה), והגר חושפת בפני שרית את הדף מהתיק האישי שלה.

הספר כתוב באהבה גדולה כלפי ילדים, ואין ספק שיגרום הנאה גדולה לבני הנוער שיקראו אותו. וכן, אי אפשר שלא לציין לשבח את האיורים העדינים והיפים של אפרת לוי, איורים שמחיים את הדמויות והעלילה שמציע הספר.

משה גרנות

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה. פכים קטנים.

חגיגת הפרחים

על לוח המודעות בחדר האוכל תלויה מודעה של דוויד:

"לרגל חג השבועות מכריזה בזאת ועדת התרבות על תחרות לעיצובו של אגרטל לפרחים או עציץ. מותר להשתמש בחומרים כיד הדמיון הטובה ובלבד שהאיכות לא תרד מתחת לרמה המינימלית. שופטי התחרות יהיו החברים עצמם אשר ישתתפו במסיבה. לזוכה במקום הראשון יוענק פרס צנוע מטעם וועדת התרבות."

באופוריה של ריחופי על ענני אהבתי לרינה, היה העולם כולו "קטן עליי". היה ברור לי שאני נוטל חלק בתחרות האגרטל. החלטתי לפרש את המושג "המינימלית" בהוראתו "המיניאטורית": במקלון של גיר כתיבה עגול גילפתי בעזרת מחט תפירה אגרטל בעל גיזרה נשית. במכחול דק הוספתי על היקפו המיניאטורי משיחות של צבעי מים, קדחתי באמצעות המחט חור לעומקו של האגרטל והצבתי בדבק את בסיס האגרטל על גבי מטבע של גרוש. ערב המסיבה אקטוף בזהירות פרח זעיר של שיח הגיפסנית ואתקע אותו בצוואר האגרטל המיניאטורי בדרכי אל חדר התרבות...

חברי הקיבוץ וההורים הקשישים של כמה מן החברים "הצרפתיים" יוצרים ריבוע אנושי לאורך קירות חדר התרבות ושרים משירי החג ומשירי שיר השירים. בתווך ערוכים על גבי הרצפה עשרות אגרטלים ועציצים, פרי מלאכת מחשבת של החברים, שיש בהם אשר שילבו ביצירותיהם מוטיבים מתחומי העיסוקים והתחביבים שלהם. לכל מוצג מוצמד מספר שאינו מזוהה עם היוצר, כדי למנוע הצבעה שתלויה בדבר. סידורי הפרחים מעוצבים בשלל צורות וצבעים. באוויר נישא קוקטייל של ריחות משכרים והעיניים לא שובעות מן המראה המרהיב. פרחים יוצאים מתוך פתחו של כד חלב, מקושט בסרטים צבעוניים והכול מבינים כי האמן הוא רפתן. כולם בטוחים שהמא"ז (מפקד האזור) הוא מי שהכשיר תרמיל פגז התותח כאגרטל.

דליה בּוֹגוֹסְלַבִיץ' מנצחת על התצוגה (דליה התמירה והחביבה מיחיעם פתח-תקווה לא האריכה, אבוי, ימים, והלכה לעולמה כעבור שנים לא רבות בעודה צעירה ויפה...)

מסרתי את האגרטל שלי לדליה. דליה קרבה אותו אל פניה להטיב לראות, עיניה אורו ופיה נפער לחיוך רחב.

"איך אני אצמיד מיספר לדבר החמוד הזה?" תמהה דליה.

"אין צורך," הנפתי את ידי בביטול. "המיספר הוא מינוס אחד."

ניגשתי אל דוויד ולחצתי את ידו בחום.

"רעיון גאוני, דוויד. תראה מה עושים הפרחים לבני אדם. פתאום כולם מחייכים וחביבים – כמו לא היו קיבוצניקים נרגנים קשי יום, אלא קהל מבריאים בבית הבראה."

"ורק תחשוב," השיב דוויד צוחק, "שהפרחים הם אברי הרבייה של הצמחים. תאר לך עולם הפוך, בו הצמחים ולא בני האדם הם נזר הבריאה התבוניים: הצמחים קוטפים לבני האדם את אברי הרבייה ושוזרים אותם לראווה לזֵרים בכלים יפים לקישוט!"

בעוד דוויד ואני מתגלגלים מצחוק, עוברת דליה בין החוגגים, מציגה את המיניאטורה שלי:

"המיספר של זה הוא מינוס אחד."

שבתי אל מקומי ליד רינה. "שלא תבוא לחדר שלי. סימה חזרה..."

"מינוס אחד" זכה למרב הקולות. דוויד העניק לי חוברת רפרודוקציות של רנואר עם הקדשה מטעם וועדת התרבות ובחתימת ידו [40 שנה חלפו מן המועד ההוא, וד"ר דוד קירו, מי ששימש, בין יתר תפקידיו הבכירים, כמנהל מו"פ בתעשייה האווירית; כיועץ מדעי לשרת המדע שולמית אלוני, ידידי הטוב – הלך לעולמו. מסרתי את חוברת הפרס לאילנה אלמנתו, כדי שתצרף אותה אל הפריטים האחרים השמורים לזיכרו].

ובהשראת "חגיגת הפרחים" - - -

ליבי-ליבי לפרח

וַעֲדַת הַתַּרְבּוּת בַּקִּבּוּץ

מַזְמִינָה

לִמְסִבַּת

טוּ-בִּשְׁבָט

אֶת כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ

לִשְׁזֹר בִּתְבוּנָה

פִּרְחֵי בָּר אוֹ גִּנָּה,

וּבְעִצּוּב הַשְּׁזִירָה

עֵין אָדָם יְשַׂמֵּח...

הַמְּסִבָּה הִיא סִסְגוּן

שֶׁל רֵיחוֹת וְחָזוּת;

חֲבֵרִים מַצְבִּיעִים

לִשְׁזִירָה מְנַצַּחַת;

מְרַכֶּזֶתַּרְבּוּת

עִנְיָנִית כַּיָּאוּת,

אַךְ בְּסֶתֶר לִבָּהּ

הִיא קוֹרֶנֶת מִנַּחַת.

נוֹתַרְנוּ רַק שְׁנֵינוּ

בְּתֹם הַמְּסִבָּה.

אֶת חֶפְצֵי הַתַּרְבּוּת

הַמְּרַכֶּזֶת

אוֹרֶזֶת.

הִיא צוֹחֶקֶת בְּחֵן,

עֵת בּוֹדָה מִלִּבָּהּ,

בְּאָזְנַי הַכְּרוּיוֹת,

הִיפּוֹתֵזָה

נוֹעֶזֶת:

"נָא חֲשֹׁב עַל תְּמוּנָה

הָזוּיָה וּפְרוּעָה

(אֵיךְ עָלְתָה בַּמֹּחִי

שֶׁכָּזֹאת – אַל תִּשְׁאַל נָא!):

לְמַמְלֶכֶת הַפְלוֹרָה

נִתְּנָה הַתְּנוּעָה,

וְרֻתְּקָה בְּלֹא תְּנוּעָה

כָּל מַמְלֶכֶת

הַפָאוּנָה! - - -

הַצְּמַחִים מְטַיְּלִים,

מַבִּיטִים בִּפְלִיאָה

בָּעוֹלָם

הַמֻּשְׁלָם

שֶׁנִּבְרָא לְלֹא דֹּפִי;

מִמַּמְלֶכֶת הַחַי,

אֶת אֶבְרֵי הָרְבִיָּה,

הֵם קוֹטְפִים

וְשׁוֹזְרִים

לְקִשּׁוּט וּלְיֹפִי..."

כָּל גּוּפִי מִתְחַלְחֵל

וְאֶבְרִי מְכֻוַץ,

וְיוֹצֵא לְבָבִי בְּחֶמְלָה

אֶל הַפֶּרַח.

מְשַׁלֵּם,

כִּבְיָכוֹל,

אֶת הַדְּמֵי לֹא יֶחֱרַץ,

וְחוֹרֵץ דַּעְתִּי

בִּשְׂפָתַי

עֲלֵי פֶּה רַךְ.

יה ירח, יה ירח, מה עשית?

אש האהבה אחזה בחברי גרעין גדיש כמו דליקה בשדה קוצים. חדשות לבקרים התבשרנו על זוגות אוהבים חדשים ("יה ירח, יה ירח, מה עשית?")

אברהמ'לה שלנו נכנס לגור בחדר משפחה עם עדה מיחיעם מרכז; רותי מיחיעם פתח תקווה הייתה לאשת איש והאיש היה דוּבָּה מיחיעם מרכז; כרמלה וקוסקה, שניהם מיחיעם מרכז, היו לזוג; אמנון ורנר מיחיעם מרכז וטוני מרוחמה היו לזוג; עוזי מפתח תקווה נשא את חֶלה; מונצי (לשעבר מנחוס, לשעבר מנחם) וציפי מיחיעם מרכז היו לזוג; דליה סטולר מיחיעם מרכז ודוד זמירי מעמיר היו לזוג אוהבים; נצחיה וחיים, שניהם מגבעת עלייה היו זוג בעל וותק רב; דודו מגבעת עלייה ניהל רומן עם זיווה מיחיעם פתח תקווה; חנוך לקח ודליה בוגוסלביץ', שניהם מפתח תקווה, ונישאו; פופציק מפתח תקווה ודליה (פַני), הצעירה בבנות הצרפתים, שהיתה גם היפה והבלונדינית שבהן – הלך ונרקם רומן לוהט בין השניים.

הזוגות האחרים נשמטו לי – מה לעשות – מן הזיכרון...

הלב דואב על החברים אשר נפטרו מן העולם בעודם צעירים ויפים: עדה של אברהמ'לה, רותי של דובה, דליה של חנוך, טוני של אמנון ורנר, עוזי של חלה, מונצי של ציפי...

ריקודי בטן

מסיבת החתונה הראשונה נערכה לשלושה זוגות: עדה ואברהמ'לה, רותי ודובה, רינה ואני.

רינה היתה "מסמר הערב". עיניהם של חברי הקיבוץ נפערו בתדהמה בראותם את רינה רוקדת ומתפתלת בריקוד מן הסוג שהיה שמור לדודו. דודו נוהג היה להופיע מחופש לרקדנית בטן. ידיו השעירות היו מבצבצות מתוך קופסת קרטון גדולה. תנועות ידיו הלכו וגדלו. היה מתחיל להתרומם מתוך הקופסה ולנענע באורח נמרץ את חזהו ואת האגן, עד אשר היה מזדקף מלוא קומתו, פוסע אל מעבר לדופן הקופסה וממשיך לחולל ריקוד בטן.

הכול היו מתגלגלים מצחוק אדירים בעת הופעתו. אבל הופעתה של רינה בריקוד זה היתה "אופרה אחרת". התדהמה התחלפה להערצה ולהערכה אמנותית. מי שלא היה מוחא כפים לקצב מנגינת הריקוד היה מניף את זרועותיו אל על ומניע אותן בקצב ובתיאום עם רקיעות הרגליים. איש מעולם לא ראה קודם לכן כך את רינה, אבל – מה חבל! – איש גם לא ראה אותה בכך שוב...

כדת משה וישראל

רינה ואני "לקחנו שבת" ונסענו לגבעת עלייה להציג בפני הורינו – לאלה את חתנם, ולאלה את כלתם. כולם הכירו כמובן, את כולם, אבל הזיווג שבינינו בכל זאת הפתיע. שני זוגות ההורים הבינו כי את הנעשה אין להשיב. דנו וקבעו מועד ברבנות הראשית של תל-אביב-יפו לקיים בה חופה וקידושין כדת משה וישראל והכינו מסיבה בביתם של הורי הכלה, אליה הוזמנו בני המשפחה הרבים משני הצדדים.

תרומתנו של רינה ושלי להצלחתה של מסיבת הכלולות היתה תריסר תרנגולות שחוטות מן הקיבוץ אשר הבאנו עבור המנה העיקרית לאורחים הנכבדים.

רינה ואימא שלה יושבות היו כפופות מעל לדליים והיו מורטות נוצות משך שעה ארוכה.

יואל נץ

* * *

עולם מטורף: העונש על כך שסמי מיכאל לא קיבל את פרס ישראל הוא שדויד גרוסמן [שאינו מגיע לקרסולֵי סמי מיכאל] ייאלץ ללחוץ את ידו של בנימין נתניהו בטקס חלוקת פרס ישראל!

* * *

אהוד בן עזר

"הקוביוסטוס"

לדוסטוייבסקי

עברית: 1970

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.4.1970

לפני 48 שנים

הופעת ספר של דוסטוייבסקי, המתורגם לראשונה, והיטב, לשפה העברית, הינו בגדר חג לקורא. מחכות עוד לתרגום "רשימות מן המחתרת" שלו, וכן מצפה להוצאה-מחדש הרומאן "שדים", בתירגומו הנפלא של ש. הרברג. ספר זה, אולי החשוב שבכתבי דוסטוייבסקי, דומני שלא נדפס במהדורה חדשה שלו מאז הופיע בהוצאת "מצפה" בשנת תר"ץ [1930].

את "הקוביוסטוס" חיבר דוסטוייבסקי בהיותו כבן ארבעים וחמש. בתקופה ההיא פירסם כרומן-בהמשכים, בכתב-עת, את "החטא עונשו".

"האידיוט", "שדים", ו"האחים קאראמזוב" טרם נכתבו.

לפי המסופר כתב דוסטוייבסקי את יצירתו זו מתוך לחץ של חובות כספיים. עבודת-פרך ספרותית רבצה עליו. היה מקבל שכר-סופרים מראש עבור ספר שזה אך התחיל בו, וכפוי היה, עקב המועד שנקבע, לעבוד עבודה קדחתנית.

נוספה על כך הלהיטות של דוסטוייבסקי למשחקי-מזל. ב-1865 התחיל לשחק ברולֵטה בוויסבאדן, ותשוקת המשחק השתלטה עליו. שנה לאחר מכן כתב את "הקוביוסטוס", וכעבור שנה, ולאחר הרס נישואיו הראשונים ואכזבות נוספות, נשא לאישה כתבנית צעירה בשם אנה סניטקין, אשר אותה שכר כדי שיספיק להשלים למועד את כתיבת ספרו. הם חיו שנים אחדות באירופה, שנים שעמדו בצל להיטותו של דוסטוייבסקי למשחקי-מזל.

ב"קוביוסטוס" מנסה דוסטוייבסקי טכניקה של סיפור, שבה הגיע להישג מפליא ב"שדים": דמות-מספר בגוף ראשון הלוקח חלק בעלילה ואשר באמצעותו מסופרת מרבית העלילה. ב"שדים" תפקידו של המספר צדדי, ודווקא משום כך מפליא כיצד הצליח דוסטוייבסקי למסור באמצעותו את עולמן הפנימי של כל דמויות הרומאן האחרות. הקוביוסטוס אלכסיי איוואנוביץ לוקח חלק מרכזי בעלילת הספר, ובעצם הוא גיבור הספר, שלא כאנטון לברנטייביץ ג-ב ב"שדים", הנשאר עד לסוף דמות צדדית. אופייני לשניהם כי שמם מופיע נדירות, פעם או פעמיים בספר ולרוב לאחר פרקים רבים שבהם התוודענו אליהם מבלי לדעת את שמם.

אלכסיי משמש במשרת "אוצ'יטל", מורה ביתי, אצל גנרל רוסי עובר-בטל, הנמצא עם משפחתו בעיר מרפא ומשחקי-מזל הקרוייה בספר בשם רולֵטנבורג. החברה היא קוסמופוליטית. צרפתים, אנגלים וגרמנים. אלכסיי מאוהב בפולינה, בתו החורגת של הגנרל, אהבה מיואשת וקודרת, מתוך עבדות נרצעת. תשוקתו לה ותאוותו לרוליטה, הם שני הדחפים העזים של אישיותו, המניעים את עלילת הספר כולו.

בחלקו הראשון של הספר ממלא שיעבודו של אלכסיי לפולינה את כל הווייתו, ואילו תאוותו להימורים עדיין נסתרת. בואה של "בובולינה", סבתא, אשר למותה מצפים הכול, כדי לזכות בירושתה, מחולל מיפנה בחייו של אלכסיי. הוא מלווה את סבתא הנכה לקאזינו ומשחק למענה. בתחילה הם זוכים בסכום עצום. ואך עוד באותו יום הם מתחילים להפסיד. למחרת נשארת סבתא נקייה ממרבית רכושה, לרוב תדהמתם של הגנרל וכל הטיפוסים הסובבים אותו, תלויים בו, ומתכוונים לנצל אותו.

ביקורה של סבתא מעניק לרומאן כמה ממעמדיו הנחרתים בזיכרון הקורא. דוסטוייבסקי הוא אמן שליפת הדמות המוזרה והמפתיעה, באמצעיתו של רומאן. הוא שייך עדיין לדור המספרים המבטיח גם שעשועים לקורא, ואינו סומך על כך שכאשר יפנה הקורא מן הספר הרציני יספקו לו את בידורו הקולנוע, הרדיו או הטלוויזיה.

הסתבכותה של פולינה בעסקי-אהבים וחובות דוחפת את אלכסי, שעד כה לא ניסה כוחו ברולֵטה, להתחיל לשחק. כמוהו כסבתא, הוא זוכה בסיבוב הראשון, אך פולינה דוחה את כספו ואהבתו גם יחד. כל שנשאר לו עתה הוא הרולטה. לאחר שהוא מבזבז את כספו במסע תענוגות מזוכיסטי בפריס, הוא חוזר לתאוות הרולטה. ומעתה אין הוא יודע עוד מנוחה לעולם. נעשה אדם נידח ואבוד. רעב וחסר כל הוא ישקיע במשחק גם את הגולדן האחרון שיקבל כנדבה, משום ש"הנה מה ערך יש לפעמים לגולדן אחרון! ומה היה, אילו נפלתי ברוחי אז, ולא הייתי מעז להכריע?.. מחר, מחר יסתיים הכול." (סיום הספר).

למשחק ברולטה חוקיות משלו. חוקיות פסיכולוגית. האדם המאמין בניצחונו – זוכה, מי שזקוק לכסף לשם מטרה פאנטאסטית, ובטוח שיזכה וצריך לזכות, זוכה. מי שעדיין ב"בתוליו" ולא הניח לרולטה לסחרר את דעתו, מי שתמים עדיין – זוכה.

אך הגלגל מתהפך עד מהרה. מי שנעשה להוט, והוא מסוחרר מן הרולטה ומן הממון, מי שנסחף אחר הרולטה, נכנע לחוקיות שלה, ומאבד את עמידתו העצמית – מפסיד. ואין אחד שעומד בפני קסמי הרולטה, ושעצמיותו אינה משתעבדת לה כליל.

התאוות-שבאופנה של תקופתנו הן בתחום הארוטיקה לכל אופניה, האלימות, ולאחרונה גם הסמים. אחת מתאוותיה הגדולות של המאה התשע-עשרה, הממון, שוב אינה באופנה כיום. לפחות לא בספרות. תאוותו הענקית של באלזאק לממון, המפרנסת את גיבוריו, תאוות ההימורים של דוסטוייסקי, אינן כיום "נושא" לספרות. גם התאווה לשלטון כאילו נעלמה, אולי משום שמטבעות הזהב  וכוח השלטון שוב אינם בהישג יד של תאוות היחיד, אלא נעשו חלק ממערכת חברתית סבוכה מאוד וחסרת פרצוף, בה השלטון, ממש כשטרות הנייר, כובלים את האדם בסוהר של ניירות מודפסים. ניירות סתמיים הקובעים את גורל חייו. האלימות, הארוטיקה והסמים מוחשיים יותר. ולכאורה יש בהם תקווה לחיים אינטנסיביים יותר, והם באים לחפות, לתקופה קצרה, על חוסר התקווה שבחיים היום-יומיים.

* פ. מ. דוסטוייבסקי: "הקוביוסטוס". מרשימותיו של איש צעיר. רומן. תורגם מרוסית בידי מ. ז. ולפובסקי. עם עובד. ספרייה לעם. 1970. 163 עמ'.

* * *

שמאי גולן

האנטישמיות של דוסטוייבסקי

מתוך ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים"

בהוצאת 'אסטרולוג' 2005

א.

מבקרי הספרות, בבואם לדון ביצירותיו של דוסטוייבסקי ובגיבוריהן, מתעלמים מעיצוב דמותו הסוציאלית והאידיאולוגית של היהודי. ואכן, המבקר האסתטיקן כותב, בדרך כלל, על הדרך בה עיצב הסופר את דמויותיו, מאיר את עיני הקוראים באשר להסתברות הפסיכולוגית בהתנהגותן של הדמויות, מפרש את המצבים בהם הן נתונות, ובאיזו מידה הן משכנעות ומשפיעות על הקורא. המבקרים מהללים את גאוניותו של הסופר, את כישרונו הספרותי, וכמובן צודקים במסקנותיהם לגבי סופר זה. ואולם, בדיוננו על יחסו של דוסטוייבסקי ליהודים, עלינו להתעלם מיכולתו האמנותית המופלאה, ולהתרכז בתיאורו את היהודי, ובמטען האידיאולוגי שהוא נושא או מייצג.

מבין גיבורי יצירותיו היהודיים של דוסטוייבסקי בולטת במיוחד דמותו של איסאי פומיץ' בומשטין, לה מקדיש הסופר מקום רב בספרו האוטוביוגראפי "רשימות מבית-המוות". אחרי עיון מדוקדק ביצירותיו האחרות של דוסטוייבסקי, ובעיקר במאמריו הפובליציסטיים בנושא היהודים והיהדות, יכולים אנו לקבוע בוודאות, כי בומשטין אינו דמות ספרותית מקרית, אלא יהודי המייצג בתכונותיו את כלל היהודים כפי שהם משתקפים בעיני המחבר. וכשנתבונן מקרוב באותה דמות ניווכח, כי המילה בה מרבה דוסטוייבסקי להשתמש לאיפיונו היא "מצחיק" (סמיישנוי"), כפי שביצירותיו האחרות הוא מרבה להשתמש במילה "ז'יד" ובנגזרים ממנה, ככינוי גנאי ליהודי, ולא במילה הנייטרלית "יבריי". בומשטין תמיד מעורר צחוק: "אפילו כיום אינני יכול להיזכר בו ללא צחוק", "אדם מצחיק", הייתה בו "תמימות מצחיקה", מניח על מצחו "קרן מצחיקה" (הכוונה, כמובן, לתפילין). כלומר, עצם קיומו והווייתו של היהודי, אף מבלי להתייחס למעשיו, מעוררים במספר גיחוך הגובל בתיעוב. ואילו תיאור אופיו המושחת והמבחיל של היהודי באים לביטוי במעשיו ובהתנהגותו של בומשטין, הדומים לאלו של כלל-היהודים, בעיני האנטישמים. תכונת הסוחר הערמומי והחמדן שבו, מתגלה מייד עם הגיעו לבית הסוהר.

"הוא נכנס ובידיו שק החפצים שלו, ישב על קרשי מיטתו, שילב את רגליו תחתיו ולא העז לשאת את עיניו. האסירים הקיפו אותו והתחילו צוחקים עליו. פתאום התקרב אליו אסיר אחד שחבילת סמרטוטים בידיו, ואמר לו: 'נו חבר, אני מחכה לך כבר שש שנים, הנה, הבט, כמה תיתן?' ומיד התחיל מתיר לפניו את צרור הבלויים. איסאי פומיץ', אשר תחילה פחד לשאת את עיניו, בראותו לפניו את הסמרטוטים התעורר, ובזריזות התחיל להעביר את אצבעותיו בבגדים ואפילו בחן אותם מול האור. 'רובל כסף לא אתן לך, אבל שבע קופייקות אתן'. אלה היו דבריו הראשונים של איסאי פומיץ'".

מראהו החיצוני של היהודי דוחה אף הוא, ובדומה למראהו אף תכונותיו: "נמוך וחלוש, ערום ויחד עם זאת טיפש. היה אכזר וגאוותן וגם טיפש גדול, כולו טבל בקמטים".
והמחבר אף מסכם: היו בו "טיפשות, ערמומיות, אכזריות, טוב-לב, פחדנות, גאוותנות וחוצפה". טיפשותו ניכרה בו, לדעת המספר, מפני שהחזיק בכיסו נוסחה לתרופת פלא אשר תרפא את פצעיו מן המלקות שספג בבית הסוהר, כדי שיוכל לשאת אישה, כפי שקיווה למרות גילו המופלג – שישים שנותיו. ערמומיותו התבטאה במקצועו שבחר לעצמו – צורפות, על ידי כך נפטר מעבודות קשות, ואילו אכזריותו באה לביטוי במשא ומתן הנוקשה שניהל עם האסירים הן כסוחר ממולח, הן כמלווה בריבית, וכמנהל בית-משכונות.

המספר מלמד זכות על האסירים שלא שנאו את בומשטין ו"רק" היו מתגרים בו, "אך לא מתוך רוגז, אלא סתם לשם משחק, בדיוק כשם שמשחקים עם כלב, תוכי, עם חיות מאולפות, וכיו"ב". המספר מציין, שהיהודי היה אמנם מגיב על ההתגרויות, אך לא ברוגז, אלא במתינות, בנסותו להפיק תועלת כספית אף מן ההתגרויות: "'הי יהודון, אהרוג אותך! ספחת ארורה! יהודי מצורע!' כך היו מכנים אותו. ואילו הוא: 'יהא כך', משיב איסאי פומיץ', 'מצורע אבל עשיר, כסף הלא לי יש'. 'מכרת את ישו! יגלו אותך למרחקים'. 'ומה שם, יש אלוהים?' שואל היהודי. 'יש ויש'. 'אם כן לא איכפת לי, ובלבד שיהיו שם אלוהים וכסף'."

לכאורה יכולים לטעון, כי בכוונתו של הסופר להבליט את תכונתו החיובית של היהודי: הבלגה – לא להשיב למחרפים, תכונה אשר סייעה לעם היהודי לשרוד במשך אלפיים שנות גלות. ואולם, אין ספק שתיאורו של דוסטוייבסקי את היהודי מביא בלב הקורא סלידה כלפי מינהגיו היום-יומיים ותפילותיו: "בערב של כל שבת, בליל שישי, היו באים למחנה שלנו לראות איך יעשה איסאי פומיץ' שלנו את שבתו. ברצינות ובקפדנות היה מכסה את שולחנו הזעיר, פותח את ספרו, מדליק שני נרות, וכשהוא ממלמל מילים קדושות היה מתעטף בטליתו".

להלן מתאר דוסטוייבסקי כיצד היה בומשטין כורך את רצועות התפילין על ידיו ועל מצחו (בליל שבת!) ומתחיל להתפלל: "קרא את התפילה בזמרה, צעק, ירק, הסתובב, עשה תנועות פראיות ומצחיקות. לפתע היה מכסה את ראשו בידיו ומתחיל לילל, ופתאום מפסיק יללותיו ופורץ בצחוק – – – איסאי פומיץ'  אהב מאוד את המעבר הזה מן הבכי אל הצחוק  וראה בכך מעשה מיוחד וערמומי".

 בתיאור זה מגלה המחבר בורות בהווי הדתי היהודי, שהרי אין יהודי מניח תפילין בליל שבת ואינו מתעטף בטלית. יתר על כן, התפילה מצטיירת בעיני דוסטוייבסקי כמעשה ערמומי ומתוחכם שכל כוונתו להערים על הסובבים אותו ועל אלוהיו. וכשבומשטין מתפלל נשמעת מפיו אותה נעימה ש"שרו שש מאות אלף היהודים מקטון ועד גדול בחצותם את הים השחור"(!!). וכך, בתארו את היהודי נוטל לעצמו הסופר חירות לסלף את המינהגים, את ההיסטוריה, לכתוב דברים חסרי אמינות ובלתי עקביים, ובלבד שיהיו מצחיקים: פעם מתואר מומו הפיזי של בומשטין כאדם שאינו יכול לבטא את האות "ז'" ובמקומה אומר "ז" (הוא אומר 'זניטסיה', כלומר, לשאת אישה, במקום 'ז'ניטסיה'), ואילו במקום אחר מומו הפוך והוא אינו יכול לבטא את האות "ז" (ולכן אומר 'ריזו' במקום 'ריז'ו', כלומר טלית).

ואמנם, ליאוניד גרוסמן, בספרו "וידויו של יהודי אחד", כותב שלסופר הרוסי קרה כמו לבלעם: אף דוסטוייבסקי ביקש להציג את היהודי באור שלילי ומגוחך, אך הקורא מתרשם דווקא מכוח החיים הרב האצור בבומשטין הזקן והחולה, שנגזר עליו להיות מושלך, על לא עוול בכפו, לכלא הנורא בסיביר, המלא בשונאי-יהודים. אך למרות הכול נשאר היהודי נאמן לדתו, ולא עוד אלא אף מעז לעבור על תקנות בית-הסוהר על ידי כך שאינו מצדיע לקצין הנכנס אליו בשעת תפילה. ואף-על-פי-כן אין עדותו של גרוסמן יכולה לחפות על העובדה, שאכן, היהודי ב"רשימות מבית המוות" מצטייר בדיוק כפי שהמחבר ביקש להציגו: עלוב-נפש, מגוחך, פחדן ונוכל.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1871 יוצא לאור ספרו הנודע "שדים", ובו מתואר היהודי ליאמשין בעל תכונות דומות מאוד לאלו של בומשטין, ואף עולה עליו בתכונותיו השליליות: הוא פחדן, חנפן, מתאכזר כלפי החלשים ממנו, מלווה בריבית, מלשין, ואף מחלל האיקונין של אם-האלוהים. אף ב"החטא ועונשו" (1866, ספר חמישי) מופיעה דמות של יהודי גנב, ואילו ב"האחים קרמזוב" (1880) נרמז, שאכן עלילות הדם כנגד היהודים יש בהן אמת: כאשר אליושה נשאל על ידי בת-שיחתו, האומנם שוחטים היהודים ילדים נוצרים לקראת חג הפסח, משתמט הנזיר מלהשיב, בבחינת שתיקה כהודאה. והלא אליושה הוא הדמות המרכזית החיובית המסמלת את הנפש הרוסית הטהורה, ושתיקתה רועמת.

כך נוכחים אנו לדעת, כי ביצירתו הספרותית, כאשר דוסטוייבסקי מעצב דמות של יהודי, יוצאת היא מתחת לעטו פגומה מבחינה מוסרית, ודומני אף אינה משכנעת מבחינה אמנותית.

ב.

ביצירתו הפובליציסטית מביע דוסטוייבסקי את השקפותיו על היהודים והיהדות ביתר בהירות וללא כחל ושרק. מאז שובו ממסעו השני למערב אירופה בשנת 1871, היה תוקף את היהודים לעיתים מזומנות. את עיקרי התקפותיו פרסם במאמרים ב"יומנו של סופר". בשנת 1873 כותב הוא על התפקידים "המלוכלכים שהיהדות ממלאת בכלכלה, בפוליטיקה ובחיי הרוח". תוך הבעת דיעותיו על הרפורמות שהנהיג הצאר אלכסנדר השני, התנבא דוסטוייבסקי כי בקרוב יהיו "הז'ידים שותים את דמו של העם". ואילו ביוני 1876 מזהיר דוסטוייבסקי מפני המוני היהודים המתנפלים על רוסיה, כובשים אותה וחוגגים את ניצחונם עליה.

במחצית השנייה של שנות ה-70 מצייר דוסטוייבסקי את היהדות לא עוד כקריקטורה בנוסח איסאי פומיץ' בומשטין, אלא כותב על היהודים בשינאה גלויה. באותן שנים הוא הצטרף אל תנועת הסלאבופילים ברוסיה, והיה לאחד מדובריה החשובים. הוא ראה ביהדות סמל הליברליזם המערבי המנוון, הקוסמופוליטי והאתיאיסטי, וכנגד כל אלה נאבק דוסטוייבסקי במאמריו-"יומניו".

ה"אני מאמין" שלו השלם נגד היהודים התפרסם ב"יומנו של סופר" בגיליון של חודש מארס 1877. ראויה לתשומת לב לידתו של מאמר זה: במכתב התשובה של דוסטוייבסקי אל המבקר העברי א.א. קובנר, בסוף פברואר אותה שנה, כותב הוא כי יהודים רבים פונים אליו בתלונות על יחסו העוין כלפי בני-עמם, "אכתוב לך את האמת, קיבלתי גם מיהודים אחרים הערות דומות – – – חושבני כי אכתוב על עניין זה כמה שורות ב'יומן'", ובהמשך המכתב מבטיח הוא כדרכם של אנטישמים, שאין הוא אויבם של היהודים, אך בכל זאת, מוסיף הוא מייד, קיומם של היהודים במשך ארבעים מאות שנה מוכיח על צורת חיים של "סטאטוס אין סטאטו", כלומר "מדינה בתוך מדינה", על כן אין הם יכולים להיות חלק מן העם הרוסי המקורי.

ואכן, ב"יומנו" זה נשמעים הדים מתגובות היהודים על השקפותיו הסלאבופיליות. בעיקר כותבים אליו יהודים משכילים-מתבוללים המכירים היטב את יצירתו הספרותית הגאונית. התרפסותם אליו כה גדולה עד שהם מבטיחים לו "אנחנו גם באלוהים איננו מאמינים". אך דוסטוייבסקי משיב להם בלעג: "ואילו בעיני נראה הדבר מוזר ואינני יכול לתאר לעצמי יהודי בלי אלוהים".

על יחסו האירוני כלפי היהודים המתבוללים אנו קוראים בהמשך, כשהוא מצטט ממכתבו של א.א. קובנר הפונה אליו בשאלה-טרוניה: במה עדיף מנצל רוסי על פני מנצל יהודי? ומוסיף ומונה את שמותיהם של יהודים המבקשים להתבולל ולהתקבל לחברה הרוסית. ודוסטוייבסקי משיב בלעג: "כאן נותן בעל המכתב (כלומר, קובנר – ש.ג.) מספר שמות אשר פרט לגולדשטין אינני רשאי לפרסם, כי אולי לכמה מהם לא ינעם לקרוא שמוצאם מן היהודים..." ובתשובה ליהודים המאשימים אותו באנטישמיות, שואל הוא בלגלוג, אם האשמה זו נובעת מן העובדה שהוא מכנה את היהודי 'ז'יד' ולא 'יבריי'? ואמנם, מציין הוא בהמשך, 'ז'יד' בעיניו אינו סתם יהודי, אלא כינוי המייצג אידיאולוגיה, כגון: שלטון היהודים בעולם.

בהמשך מביע דוסטוייבסקי את דעתו, ב"יומן" מחודש מארס 1877, כי אסור להעניק ליהודים שיוויון זכויות, והוא מנמק את עמדתו בשאלה היפותטית: אילו ברוסיה חיו שלושה מיליון רוסים ושמונים מיליון יהודים, האם היהודים היו מעניקים זכויות שוות לרוסים? האם לא היו הופכים את הרוסים לעבדים, פושטים את עורם מעליהם, חובלים בהם עד השמד? וכיוון שתשובתו היא חיובית, לפיכך מצדיק הוא את "חוסר הסימפטיה" כלפי היהודים. הם הרי חיים כמדינה בתוך מדינה, מתנכרים לעם שבתוכו הם יושבים, מתנשאים עליהם בנימוק שהם 'עם נבחר', ולכן אף מותר להם להישמע לחוקים סודיים משלהם. יתר על כן, אמונתם בביאת המשיח מונעת מהם לעסוק בעבודת האדמה, הרי צריכים הם להיות נכונים ליציאה בכל רגע, לכן עוסקים הם בסחר הזהב. ואילו כושר קיומם במשך דורות כה רבים נובע אצלם מתכונותיהם, שהן "חוסר רחמים" (ההדגשה במקור – ש.ג.), ו"הצימאון לרוות זיעתנו ודמנו".

דוסטוייבסקי מעמיד תזה, שניזונה מן העמדה הסלאבופילית, על פיה צריך להבחין הבחנה יסודית בין היהדות כגורם שלילי לבין הנצרות הפרבוסלבית כגורם חיובי. הראשונה שואפת לייחודיות ולבלעדיות, לכן תכונותיה הן: האנוכיות והשאיפה לשלטון כל-עולמי. ואילו הנצרות שואפת לאחדות כל-אנושית. לכן גם עלה בידי היהודים להשתלט על אירופה המערבית. הרי שם נוהגים על פי הכלל: כל אחד לעצמו. ואפילו שיתוף הזולת אינו אלא למען מטרה אגואיסטית. דוסטוייבסקי מבקר, כמובן, אף את החברה המערבית, שהיא לדעתו חברה מנוונת, ולעומתה טהורה החברה הרוסית העממית ועתידה להביא גאולה לעולם. רק השתלטותם של היהודים על העולם עלולה לשים קץ לשיתוף בין אדם לאדם.

וכך מוצאים אנו את הסופר הרוסי הנודע, סופרם של "החלכאים והנדכאים", של האיש המתייסר עם מצפונו, הרגיש לצדק החברתי, בבואו לדון ביהודים אין הוא מבחין בין העניים שמנו את רוב-רובו של העם היהודי, לבין העשירים המעטים מאוד באותה עת. לדעתו, שני המעמדות גם יחד אוהבים לסחור ולנצל את הגויים. בהמשך, חש דוסטוייבסקי שהוא מסלף את המציאות, על כן מוסיף: "ואם-אמנם תשע עשיריות מקרב היהודים הם עניים, הרי זה עונש משמיים מפני שהם מנצלים את הזולת." כלומר, החטא מביא בעקבותיו את העונש, "החטא ועונשו"... אמנם אחד הפרקים באותו מאמר נקרא: "ואף-על-פי-כן תחי ברית-האחים!" – כלומר תחי הברית בין הרוסים ליהודים. הוא מרמז, כי מגיעות אף ליהודים זכויות, אך מיד מעלה את פקפוקיו: "ומה אם היהודי בעל הזכויות יסתער עם כל המוניו על העם הרוסי? אותה שעה יגיע הקץ לעם, כי כל רכושו והונו יעברו לרשותם של היהודים". והמאמר כולו מסתיים בשאלה הספקנית, שהאידיאולוגיה הסלאבופילית נשמעת מתוכה, ועמה המענה השלילי: "האומנם אפשר לבוא בברית-אחים עם היהודי שהוא זר לנוצרי באמונתו ובקרבת דמו?!"

מן הראוי לציין את חיבתו של דוסטוייבסקי אל התנ"ך ואל היהדות המקראית. הוא מעיד על עצמו, כי מאז ילדותו נשאר בעיניו ספר התנ"ך האהוב ביותר. עד סוף ימיו שמר אצלו את הספר "מאה וארבעה סיפורים קדושים מן הברית הישנה והחדשה". ואמנם, ב"האחים קרמזוב" נזכרים אחדים מסיפורי התורה, כגון על אברהם ושרה, יצחק ויעקב, יעקב ועבודתו אצל לבן. חיבה מיוחדת נודעה ממנו לספר תהילים ולספר איוב, אולי מפני שספרים אלה עוסקים בבעיות אנושיות כלליות, ובמיוחד באדם בשעת מצוקה קשה. במאבקו של איוב למען הצדק והאמת, רואה דוסטוייבסקי את המאבק הנצחי בין האמת לשקר, וכפי שהאמת של איוב נחלה ניצחון כך תנצח האמת בעולם כולו.

אך דוסטוייבסקי גם ממשיך את דרכה של הנצרות ביחס לתפיסתה את היהדות. הנצרות מבחינה בין עם ישראל כעם שנבחר על ידי האלוהים עד התגלותו של ישו, לבין העם היהודי שאחרי ההתגלות. הכנסייה הנוצרית טוענת, כי מאז הופעתו של ישו, הנוצרים שקיבלו את תורתו הם "העם הנבחר" בבחינת "ישראל שברוח", ואילו העם היהודי הפך לנחות – "ישראל בבשר", בבחינת רודף אחרי "סיר הבשר", על כך נענש וממשיך לשאת בעונש עד שאחרון היהודים יתנצר. מכאן גם אפשר להבין את דברו של המשורר הרוסי הסלאבופילי חומיאקוב: "אנו הננו העם הנבחר – – – והננו אויביהם של בני-ציון". מן הראוי אף לזכור, כי לאחר שדוסטוייבסקי נדון למוות ועונשו הוחלף במאסר, ריצה הוא ארבע שנות מאסר בבדידות גמורה, וחומר הקריאה היחידי שניתן לו היה הברית החדשה, ומכאן אף השפעתה הרבה עליו.

ג.

כיצד אירע שדוסטוייבסקי, האמן הרוסי הנודע, שידע לצלול לנבכי נשמותיהם של רסקולניקוב, הנסיך מישקין, והאחים והאב קרמזוב, העמיד דמויות יהודים כה שטחיות, שניחנו בתכונות שליליות בלבד? ולא זו בלבד, אלא שבמאמריו כורך הוא את כל היהודים יחד ומכנה אותם: אגואיסטים, שתלטנים, רמאים, מנצלים. דומני, כי תשובה חלקית לפחות, נוכל להשיב אם נתחקה אחר קודמיו בספרות הרוסית, ואחרי אבותיו הרוחניים הרוסיים, שאף מהם ינק את השקפותיו על היהודים. התיאור של היהודי אצל אבותיו הספרותיים, הקונבנציות הספרותיות של היהודי בימיו, מוסיפים נדבך חשוב להבנת האופן בו תיאר דוסטוייבסקי את היהודים.

כל המצוי אצל יצירתו הספרותית של דוסטוייבסקי יודע, כי בראשית כתיבתו, בעיקר עד הופעת הרומנים הגדולים שלו, הושפע מניקולאי ו. גוגול (1852-1809). כמו-כן הושפע מאיוון ס. טורגנייב הצעיר (1883-1818), ואף ניסה להתקרב אל בני-חוגו של סופר זה, אלא שטורגנייב דחה אותו. והנה, אם נתחקה אחרי התיאורים של דמויות היהודים אצל שני סופרים חשובים אלה, ניווכח לדעת עד כמה ממשיך דוסטוייבסקי בדרכם. יתר על כן, דוסטוייבסקי בעצמו מודה ב"רשימות מבית-המוות", כי את דמותו של איסאי בומשטין ראה דרך עיניו של גוגול: "מדי ראותי אותו נזכר הייתי ביהודי ינקל המתואר על ידי גוגול ב'טאראס בולבה', כיצד בשעה שהיה מתפשט כדי להסתתר עם היהודייה שלו בתוך הארון, דמה לאפרוח. איסאי פומיץ' שלנו דמה כשתי טיפות מים לאפרוח מרוט נוצות". אכן, היהודי ינקל הוא אחת הדמויות הבולטות ב"טאראס בולבה" מאת גוגול – יצירה שראתה אור כבר בשנת 1842, כלומר, כעשרים שנה לפני הופעת "רשימות מבית-המוות." היהודים אצל גוגול, המוכים והנרצחים על ידי הקוזקים, מתוארים מתוך לעג וצחוק לאידם. הקוזקים המשתוללים מוציאים את היהודים "מתחת לשמלות של היהודיות שלהם" ומטילים אותם לנהר הדנייפר תוך השמעת פרצי צחוק "כשרגלי יהודים נעולי סנדלים ופוזמקאות מפרפרות באוויר". תאוותו של ינקל לבצע-כסף מתוארת על ידי גוגול, כאשר שעות מועטות אחרי שניצל ממוות מידי הקוזקים הוא כבר נושא ונותן עמם בענייני מסחר. אותה שעה חושב בליבו טאראס בולבה: "איזה מין יהודון בן שטן הוא..."

 תיאור דומה אנו פוגשים אצל דוסטוייבסקי, כאשר בומשטין, מייד אחרי שהולקה בידי הסוהרים והושלך לכלא, מתחיל לעסוק במסחר. גוגול מתאר את ינקל כשקרן, מוכר-ישו, ארור-אלוהים, שטן, רודף בצע. אפילו בשעת תפילה, כשהוא מבחין בטאראס בולבה "נזכר מייד בפרס של מאה אדומים תמורת ראשו – – – אך השתדל להחניק בקרבו את מחשבת התמיד על זהב, אשר כמו תולעת כורכת את נשמתו של היהודי".

אף ביצירות אחרות של גוגול אין דמותו של היהודי חיובית יותר. ב"יום השוק בסורוצ'ין" מנסה היהודי להערים על השטן תוך רדיפת בצע-כסף, ובכך ניתנת לסופר סיבה טובה להזכיר בנשימה אחת חזירים ואלוהי ישראל. שמו של היהודי, ביצירה "הסיפור כיצד התקוטטו איוון איוואנוביץ' עם איוון ניקופורוביץ'", אינו נזכר מבלי שתתלווה אליו קללה. קציני החטיבה בה שירת הקצין שפונקה, הצטיינו בשתיית יין קר "ובמשיכת פאותיהם של יהודים לא יותר רע מן הפרשים". אפילו ב"הטמן" – אותה יצירה שגוגול לא הספיק לסיימה לפני מותו, מתאר הוא את היהודי רודף-הבצע שנטפל לקוזק בן מאה ועשרים שנה(!) כשהוא דורש מן הזקן את חובו, עד שמופיע מנהיג הקוזקים – ההטמן, ומכריח את "הצאצא הישראלי" להתכווץ ולכרוע ברך "עד ששטחו על הארץ כמו צפרדע".

וכך נוכחים אנו לדעת, כי רבו של דוסטוייבסקי בתיאור היהודים – גוגול – כאשר הוא מתאר את היהודי, הריהו מתארו באור שלילי ביותר.

טורגנייב אינו נופל מגוגול בתיאוריו הארסיים את היהודי, ויעיד על כך סיפורו "ז'יד", שראה אור ב-1846, כחמש-עשרה שנה לפני "רשימות מבית-המוות". הירשל, ה"ז'יד" של טורגנייב "נמוך קומה, רזה, בעל שיער צהוב, ממצמץ ללא הרף בעיניו האדומות, בעל אף ארוך ומעוקם", רודף בצע עד כדי-כך שמוסר את בתו לזנות, ונוהג לומר: "כסף הוא דבר טוב, הכול אפשר להשיג בכסף". הירשל מתגלה לא רק כמרגל, אלא גם כמוג-לב, וכשנידון למוות מרעיד הוא בכל גופו, צועק ומנתר "עד שבלי רצון העלה על פנינו חיוך..."

היהודי המנצל והפחדן מופיע גם בספרו של טורגנייב "סופו של צ'רטופחנוב", וכך הוא מתואר שם: לאחר שהוכה שכב "רזה, מלוכלך בשחור – – – הפנים החיוורים, העיניים המגולגלות, הפה הפתוח – – – מה זה? קיפאון של פחד או המוות בכבודו ובעצמו?" אך ברגע שצ'רטופחנוב שואל את הקהל, מדוע הרגו את היהודי "קפץ היצור המונח על הארץ בזריזות על רגליו – – – צחוק פרץ בקהל וקריאות: חי! חי! אותה הגברת..."

אף אלכסנדר ס. פושקין, המשורר הלאומי של רוסיה (1837-1799) מתאר את היהודי כדמות שלילית ב"הרדיד השחור" וב"האביר הקמצן". היהודי מצטייר כיועץ רע ופחדן. ברשימותיו משנת 1827 כותב פושקין, שכאשר פגש את הרוסי קיכלברגר, שבמראהו דמה ליהודי "וכיוון שהמושג יהודי ומרגל זהים, מייד הפניתי אליו את גבי".

ובדומה לפושקין אף המשורר הלאומי מיכאיל יו. לרמונטוב (1841-1814) מתאר את היהודי כמרגל בשירו "סשקה".

כך תיארו את היהודי קודמיו של דוסטוייבסקי בספרות הרוסית, ודוסטוייבסקי עצמו אף הוא דרך באותו שביל שהיתוו פושקין ולרמונטוב, גוגול וטורגנייב.

ואולם, יהיה זה מוטעה לומר, כי הסופרים והמשוררים הרוסים והסלאבופילים בלבד, השפיעו על יחסו של דוסטוייבסקי ליהודים. "זכות" זו נפלה אף בידי הסוציאליסטים המערביים באמצע המאה הי"ט.

כידוע, השתייך דוסטוייבסקי, שחי במוסקבה בשנות ה-40 של המאה הי"ט, אל בני חוגו של פטרשבסקי בעל הנטיות הסוציאליסטיות. כזכור, עקב פעילותו בחוג זה נדון דוסטוייבסקי למוות, וברגע האחרון הומתק דינו לכליאה ולגלות בסיביר. בני-החוג הושפעו מתורתו של שארל פורייה (1837-1772) – הוגה הדיעות הצרפתי, שיצר את הזרם האוטופי בסוציאליזם. פורייה הציע להפוך את המישטר הקפיטליסטי הקיים, לחברה המבוססת על קהיליות קואופרטיביות – 'פלנסטר', המתקיימות על חקלאות ומלאכה. פורייה ראה ביהודים אומה נחותה, המתרכזת בעולם כלכלי של טפילות וחמסנות, לכן אף התנגד להעניק ליהודים שיווי-זכויות. בכתביו הוא תוקף את היהדות, השומרת לדעתו, על המישטר הפטריארכלי, שהוא מקור לתשוקות ניקלות, לעומת הנצרות ששמרה על "רוח החטיבה הקיבוצית", אשר ממנה המקור לרגש האצילות. בגלל התמכרותם למסחר הפכו היהודים למרגלים של כל אומה ולשון, ובשעת הצורך הם המלשינים והם התליינים. היהודים הם הטפילים, התגרנים ונושכי הנשך. פורייה ראה במסחר אבי-כל-פשע ושורש כל מעשה נתעב, וכיוון שהיה משוכנע, כי היהודים מגלמים בגופם את הסחר-מכר, מובנים גם גילויי השינאה כלפיהם. גישתו זו של פורייה נודעה עוד בשנת 1829 עם הופעת ספרו "עולם חדש", ומאוחר יותר בספרו "התעשיה המדומה" (1833). ואמנם, רבים מתלמידיו, כגון טוסנל הנזכר להלן, וכן פרודון, וחסידיו המרובים מבני המעמדות העליונים והאינטלקטואלים, כרכו את דרכם אל הסוציאליזם באנטישמיות.

הסוציאליסט הצרפתי אלפונס טוסנל (1885-1803), תלמידו וממשיך דרכו של פורייה, שדוסטוייבסקי ודאי הכיר את תורתו מביקוריו בפריס משנות ה-60 ואילך. בהקדמה למהדורה השנייה של ספרו הצרפתי: "היהודים – מלכי התקופה" (פריס 1847), כותב טוסנל, בין השאר: 'יהודי' הוא שם גנאי לבני-אדם המגלגלים בממון, טפילים ובלתי יצרניים, המתפרנסים מרכוש זולתם. "ישראל הוא עמו של השטן", "לא תיתכן ברית בין אותו גזע לבינינו". ואכן, אף דוסטוייבסקי כותב, כי ה'ז'ידים' שליטים בבורסות, בפוליטיקה החיצונית ובענייני פנים.

כלומר, ההאשמה היא נגד כל היהודים, ובתוכם חשבון מיוחד לו עם הלורד ביקנספילד, כי בגללו נפתרה בעיית הבלקנים לרעתם של הסלבים, ובמילותיו של הסופר: "ייתכן כי הלורד ביקונספילד (5) שכח שמוצאו מיהודי ספרד, (ייתכן, אך לאמיתו של דבר לא שכח), אבל שהוא הינו מנהיגה של המדיניות האנגלית השמרנית בשנה האחרונה, במקצת מנקודת ראותו של 'ז'יד', בכך לדעתי אין לפקפק".

ולהלן ממשיך דוסטוייבסקי, כי שאיפתו של העם היהודי היא לנצל את הזולת, הם גם מנצלים את האיכר הרוסי שהשתחרר זה עתה משלטון ה'צמיתות' (1861), והם מנצלים את הכושים בדרום-ארצות-הברית מאז ביטולה של העבדות שם. כך נהגו היהודים תמיד עם בני העם שבקירבו הם ישבו, "ואף אם יתכחשו היהודים ויאמרו שכולם משקרים, הרי גם מזה נוכל להסיק, כי המילה 'כולם' אומרת דרשני, הרי קיים במקום כלשהו מקור לאותה שינאה של 'כולם'".

אין ספק, כי דוסטוייבסקי, כמו סוציאליסטים אחרים ברוסיה, קלט תורה זו כבר בשנותיו המוקדמות, בשעה שהובאה והופצה ברוסיה על ידי הוגי הדיעות הרוסיים הרצן וצ'רנישבסקי, וכמובן שהוסיף וקלט אותה בשנים המאוחרות, בשבתו בפריס.

דוסטוייבסקי סיים לרצות את עונשו בגלות סיביר כעבור עשר שנים מיום שנגזר דינו, והוא שב לפטרבורג מן הגלות בשנת 1859. באותה עת כבר היו השקפותיו הרוחניות, שונות בעיקרן, מאלו שבצעירותו. אם קודם מאסרו השתייך, כאמור, על בני חוגו הסוציאליסטים של פטרשבסקי, הרי בשנות ה-60 יוצא הוא נגד מפיצי התורה הסוציאליסטית ברוסיה, ובמיוחד נגד המבקר הרוסי צ'רנישבסקי.

אך אין באלה כדי למעט את השקפותיו האנטישמיות. כי התורה בה דבק עתה הייתה לא פחות אנטישמית – כוונתנו לסלאבופילות. אידיאולוגיה זו ראשיתה אמנם בשנות ה-20 של המאה ה-19, אך דוסטוייבסקי נתפס לה אחרי שובו מן המאסר והגלות, ואף פירסם מאמרים ברוח תורה זו בעיתונים ובכתבי-עת, כגון ב"וורמיה" ("זמן") וב"יומנו של סופר".

בשלושה עיקרים מרכזיים דגלו הסלאבופילים: הפגנה לאומית-רוסית-סלבית מול ההשפעה ממערב אירופה, קירובן של התיאוריות הפילוסופיות ברוחם של שלינג והגל, וגילויי אהדה אל הפאן-סלביות. סיסמתם הייתה: למען הדת הפרבוסלבית, שלטון יחיד, ועממיות ("פראבוסלביה, סאמודירז'וויה אי נרודנוסט"). אחד מהוגי הדיעות של הסלאבופילים, אי.ס. אקסאקוב השפיע מאוד על דוסטוייבסקי. וכבר בראשית שנות ה-60 כותב אקסקוב, כי אסור לתת ליהודים זכויות שוות, כי הם "קומץ בני-אדם" אשר "באו אל האדמה הנוצרית" ועוסקים בתורה עויינת לנצרות. "הרי בעל הבית אינו יכול להושיב את האורחים הבלתי-קרואים הללו באותו מקום בו יוכלו לנהל את הבית". אי-אפשר להישאר נאמנים לדת הנוצרית וגם להעניק ליהודים שיווי זכויות. לעולם לא ישרור שלום בין היהדות לבין העולם הנוצרי. ב-15 ביולי 1867 כותב אקסקוב בעיתון "מוסקבה": "לא על אמנציפציה של היהודים עלינו לדון כי אם על אמנציפציה של הרוסים מן היהודים".

השקפות ברוח הסלאבופילים בעניין הנצרות הקמאית הטהורה, שנשתמרה בקרב השכבות הנמוכות של העם, ניתן לגלות אף ביצירתו הספרותית של דוסטוייבסקי משנות ה-60 ואילך: רסקולניקוב ב"החטא ועונשו" (1866), שהיה בתחילה אנרכיסט, אגוצנטרי ותלוש מן המציאות, הופך, אחרי שרצח את הזקנה, לנוצרי אדוק וכאילו נולד מחדש, בדומה למה שארע לדוסטוייבסקי עצמו אחרי שיחרורו מן המאסר. הנסיך מישקין ברומאן "אידיוט" (1868) הופך לסמל האידיאל הנוצרי, מעין ישו הסובל למען האדם. אף ב"האחים קרמזוב" (1880) מתבטאת גישתו הסלאבופילית של המחבר בתיאור דמויותיהם של אליושה קרמזוב ומנהיגו הרוחני זוסים, החולמים על שלטונה של הרוח הפרובסלבית הטהורה על החברה כולה. מכאן גם יובן מדוע רואה דוסטוייבסקי ביהודים נטע זר בקרב החברה הרוסית, והוא אף מביע את עמדתו ברוח זו. היהודים מביאים את תרבות המערב הבורגנית המתנוונת, וחיים ברוח זו ברוסיה כעם נבדל, "כמדינה בתוך מדינה", כפי שהוא מתבטא, היהודים הם ניגוד של העם הרוסי המקורי, של העמים הסלביים.

ד.

דומני, כי לא היה מקום למחקרים מקיפים על יחסו של דוסטוייבסקי ליהודים, לולא ידענו עד כמה הייתה השפעתו רבה על דעת הקהל עוד בימיו. לפופולאריות רבה הוא מגיע כבר עם הופעת ספריו "החלכאים והנדכאים" ו"רשימות מבית-המוות" שראו אור בשנים 1862-1861, אם כי קדמו להם הספרים: "אביונים", "כפילות", ו"ניטוצ'קה נייזבנובנה". טובי המבקרים הרוסיים מבני-דורו, כגון דוברוליובוב ופיסריב, מהללים את כישרונו הגדול של דוסטוייבסקי לחדור לנבכי נשמותיהם של גיבוריו. הוא זוכה לכבוד רב בארצו ואף במערב. ספריו משפיעים על בני דורו, על השקפותיהם הרוחניות ועל דרכי התנהגותם.

לאוניד גרוסמן בספרו האוטוביוגראפי "וידויו של יהודי אחד" מעיד, כי לספר "החטא ועונשו" הייתה השפעה על הדור הראשון של קוראי הספר בדומה לזו של "ייסורי ורתר הצעיר" של גיתה. גרוסמן מביא כדוגמה להשפעה זו את מעשהו של המבקר העברי אבא אורי קובנר (1909-1842). קובנר הושפע מהשקפת עולמו של רסקולניקוב, הדמות הראשית ב"החטא ועונשו", בקבלו את השקפתו: לאדם בלתי רגיל הרשות, בהשתמשו במצפונו, לסלק מכשולים העומדים בדרכו, במקרים שמילוי האידיאות דורש זאת ("החטא ועונשו", חלק ג', פרק 5). ואכן, קובנר מחליט להציל את אהובתו ממוות בשחפת, ולתמוך באם האלמנה ובשלוש אחיותיה של אהובתו, על ידי זיוף המחאות על עשרות אלפי רובלים, שהם, כדברי קובנר במשפט שנערך לו, רק שלושה אחוז מרווחי הבנק בו עבד – סכום פעוט, לדעת קובנר, ביחס לרווחים העצומים של הבנק הגדול. לאחר שנתפס והושלך לכלא כותב הוא אל דוסטוייבסקי ב-26 בינואר 1877, ומבקש את הצדקתו המוסרית של הסופר למעשהו של קובנר, בהדגישו, כי מניעיו היו דומים לאלו של רסקולניקוב.

דוסטוייבסקי גדול היה בעיני בני דורו, ועל כך מעיד קובנר במכתבו אל הסופר: "ברצוני, פיודור מיכאילוביץ', שתאמין לדברי, כי אחרת לא הייתי פונה אליך אלא אל ניקרסוב, טורגנייב או סלטיקוב".

על תפוצתו של הספר "אידיוט" מעיד דוסטוייבסקי בעצמו: "הספר נקנה מדי שנה ומדי שנה עולה תפוצתו". אף מאמריו הפובליציסטיים זוכים לתפוצה רבה, ובעיקר אלה שהתפרסמו ב"יומנו של סופר", והופיעו ללא הפסקה עד שנת מותו ב-1881. קוראים בני זמנו מעידים על עצמם, כי היו מצפים בכיליון עיניים מידי חודש בחודשו להופעת "היומן".

א.א. קובנר, אשר הכיר את השפעתו העצומה של הסופר הרוסי על האינטלקטואלים הרוסים, קובל בפני הסופר על השקפותיו הסלאבופיליות והאנטישמיות: "אינני יכול להיות שותף לדיעותיך בעניין פטריוטיזם, עממיות, רוח העם הרוסי ובמיוחד הפאן-סלביות והנצרות – – – אינני יכול להבין את שנאתך ל'ז'יד'".

וללא ספק אף אנו בימינו, מוקירי יצירתו של דוסטוייבסקי, שבים ושואלים את אותן השאלות, אם כי רק אחרי שעמדנו על מקורות היניקה שלו, יכולים אנו להתחקות אחר שנאתו ליהודי וליהדות.

שמאי גולן

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מעניין אם בסקרים של עיתוני סוף השבוע יקטן כוחו של הליכוד, יישאר כמו שהוא או אפילו יגדל כתוצאה ממחאת "האדם שברחוב" על ציד המכשפות ועל הלינץ' העיתונאי המטורף שעושה התקשורת בנתניהו. להערכתנו הליכוד בראשות נתניהו רק יתחזק, ואפילו אם הסקרים יהיו מוטים ויראו תוצאה אחרת, זה לא יהיה כך בקלפי.

* שלום רב, המעגל המכושף של יחסי פולין והיהודים הוא בעייתי מאוד: מחד פולנים לאומנים רצחו יהודים והאנטישמיות שם ביעבעה, ומאידך אברהם שטרן (יאיר) ניהל אימונים לאנשי אצ"ל באמצעות קצינים פולניים ורכש נשק פולני שחלקו הוברח לארץ ישראל. ואין לשכוח שמנחם בגין, חייל בצבא אנדרס, ניצל והגיע לארץ ישראל בעקבות שירותו בצבא הפולני. אגב, גם ילדי טהראן הצטרפו לצבאו של אנדרס וניצלו.

נתן רועי

ויקיפדיה: ילדי טהראן היו ילדים יהודיים מפולין, שברחו עם משפחותיהם בפרוץ מלחמת העולם השנייה אל החבלים המזרחיים של פולין, ונתפסו על ידי הצבא האדום ב-19 בספטמבר 1939 בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. חלק מן הפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941.

בשנת 1942, עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס", נספחו אליו אלפי פליטים ובהם הילדים. עם הגיע צבא אנדרס ב-1942 לאיראן, שהיתה בשליטת הבריטים, הקימה הסוכנות היהודית בטהראן מחנה לילדי הקבוצה שנקרא "בית הילד היהודי", וריכזה בו 719 ילדים. הילדים שם סבלו ממחסור במזון. בינואר 1943, לאחר שהסוכנות היהודית השיגה רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) משלטונות המנדט ואונייה מהרשויות באיראן, אירגנה את עלייתם לארץ ישראל. חלק הארי הגיע דרך ירדן וחלק אחר בדרך הים מקאראצ'י (אז בהודו הבריטית) לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לעתלית, ב-18 בפברואר 1943.

* נמסר לנו כי עיריית תל אביב רכשה שני תאי טלפון אדומים משומשים מעיריית לונדון כדי לתת מחסה במוצ"שים הגשומים למפגינים בהנהגת המושחתים בשדרות רוטשילד. בקיץ יתקינו בתאי הטלפון מזגנים וייתכן שיוזמן עוד תא אדום אחד, ממוזג.

בעיריית פתח-תקווה טרם שמעו על כך שאפשר לרכוש תאי טלפון אדומים משומשים למפגינים בהנהגת המושחתים.

* אהוד, לשאלתך בעניין טורגנייב: ובכן, בשער התוכנייה (אגב, התוכניות של "גשר" הן מופלאות בחומר ובעיצוב וראויות להישמר!) נאמר: "על פי ספרו של איוון טורגנייב, תירגום: נילי מירסקי, עיבוד: יחזקאל לזרוב." בינתיים הלכה לעולמה גם המתרגמת, יהי זכרה נצור במפעלותיה הספרותיים.

אגב, טורגנייב היה סופר אנטישמי, אלא מה?

וכך כתוב על כך בתוכנייה: "טורגנייב נודע בתיאוריו הארסיים לדמות היהודי. כך למשל בסיפורו 'ז'יד' (1846), אשר שמו מעיד עליו, מתואר היהודי ה'ז'יד' הירשל, כנמוך-קומה ורזה, בעל שיער צהוב, הממצמץ בעיניו האדומות ללא-הרף, בעל אף ארוך ועקום, הרודף בצע עד כדי מסירת בתו לזנות, והוא מצוטט כמי שנוהג לומר תמיד 'הכסף הוא דבר טוב, אפשר להשיג בו הכל.' הוא מתואר כמוג-לב, ובתיאור העמדתו לדין באשמת ריגול וגזר-דינו למוות, מתאר אותו טורגנייב מרעיד בכל גופו, צועק ומנתר, 'עד שבלי רצון העלה על פניו חיוך.' באופן דומה מתוארת הבאתו של יהודי אחר וניסיון לרצחו, כאשר הקהל פורץ בצחוק."

בברכה

יוסי אחימאיר

* אהוד יקר, אני מודה לך ומעריך מאוד את תמיכתך בראש הממשלה שלנו. זה לא מובן מאליו באווירת ההתלהמות והשנאה של התקשורת והשמאל.

אני מקווה ומאחל לעם ישראל שהוא ימשיך להנהיג אותנו עוד שנים רבות.

ברשותך, אני משתף מדי פעם בדף הפייסבוק שלי מאמרים מהעיתון שלך התומכים בארץ ישראל, עם ישראל והממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי.

יישר כוח על המפעל החשוב שהקמת!

בברכה,

צביקה קורן

אהוד: אני לא הייתי מחסידיו של נתניהו, ובשעתו אפילו הפסקתי לפרסם טור שהתבקשתי לכתוב בחינמון "ישראל היום" של שלדון אדלסון, וזאת לאחר שסירבו להדפיס רשימה שלי, שתמכה בעקיפין בראש הממשלה אהוד אולמרט. אני חששתי אז מאוד מכך שביבי יחזור לכהן כראש ממשלה.

ואולם לאור הישגיו, בקדנציות האחרונות, בביסוסה ובהצלחתה של מדינת ישראל, ולאור שיעור-הקומה של מי שעתידים להחליפו – אני סבור שהאינטרס הלאומי של ישראל הוא לאפשר לו להמשיך בהצלחה בתפקידו ולהפסיק את הלינץ' התקשורתי המטורף הנערך עליו ועל משפחתו.

נדמה לי שמרבית בעלי זכות הבחירה בעם סבורה כמוני וכי הדבר יתבטא בהתחזקות הליכוד בבחירות הבאות.

* אנא הסיר את שמי מרשימת מנוייך. להוותי, הפכת לאשמאי זקן המתבכיין נון-סטופ על אי זכייתו בפרסים ושהפך בנוסף לבעל אכסנייה לאוסף תימהונים גזעניים ופאשיסטים.

חבל שאחמיץ כישרונות אמיתיים כיוסי גמזו ופוצ'ו, אך זה המחיר להיחלצות מהמזבלה.

ג"י

* אני תמה אם אותה מנטרה שלך הנוגעת לאלאור אזריה, מכוונת בעיקר לעו"ד שפטל שבעיקר בגללו אלאור כעת בכלא.

מרק הסנר

אהוד: סמל אלאור אזריה יושב בכלא לא בגלל פיו העוקצני של עו"ד שפטל – אלא בגלל בית הדין הצבאי בראשות אלוף-משנה מאיה הלר, ששפט אותו. דבריי החוזרים ונישנים [ה"מנטרה" בלשונך], אינם מכוונים לעו"ד שפטל אלא לעוול שעשה בית הדין הצבאי, המנותק מן המציאות, בראשות השופטת המחמירה –  לסמל אלאור אזריה, בית דין שגם הוריד אותו לדרגת טוראי!

לא שמעתי על עוד סופרים ומשוררים בישראל שכליאתו של אזריה מציקה להם. רובם עסוק בהגנה ובכתיבת יצירות גראפומניות על המסתננים האפריקאיים, שהפכו לסיוט את חיי הישראלים בשכונות דרום תל אביב, או שהם מצטרפים בשתיקתם ל"עליהום" על נתניהו.

* תאמינו או לא, בימים אלה, שיחה של שני אנשים או רק היזכרות בה אחרי שנים מצד אחד מהם על אודות מועמדות של אדם שלישי, עלולה להיחשב כהוכחה לשוחד, אבל אין צורך לחקור ולהעמיד למשפט אחד מהם או את שניהם, כי עצם החשיפה היא משפט, היא הרשעה והיא עונש מיידי באמצעות האליל האכזר מולֵך הדורש קורבנות אדם והקרוי בישראל תקשורת.

* תעודת עניות לקורא הישראלי: ספרו המדהים והמרתק של עלאא אל-אסוואני "מועדון המכוניות של קהיר" שתורגם לאחרונה לעברית, אינו מצוי בשום רשימת ספרים רבי-מכר של "ספרים" ב"הארץ".

תמשיכו לקרוא שטויות.

* הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קבעה כי בעוד 3 ימים, כאשר יגיע תורו של תיק 9000, תחל ספירה חדשה: תיק 11, תיק 12 וכן הלאה עד 120.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל