פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1321

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באדר תשע"ח, 26.2.2018

צרופה: יוסף רוט רותם: מבחר של מושגים ומונחים הקשורים במגילת אסתר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מְגִלַּת אֶסְתֵּרִיקָה וְהַחֹק הַפּוֹלָנִי... // אהוד בן עזר: התינוק הראשון של עין-גדי עובר בסדום. // יהודה דרורי: צריך להחליף את העם לפני שמחליפים ראש-ממשלה. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק כ. תרגילי חיסכון בדלק. // פוצ'ו: על יגאל מוסינזון ואימא של אשתו [דברים שנאמרו במסיבה למלאת 100 שנים ליגאל מוסינזון במועדון צוותא, 23.2.2018]. // אורי הייטנר: 1. לייבש את הטרור. 2. צרור הערות 25.2.18. // הדסה  מור: דון ג'ובני – באופרה הישראלית. // מוטי בן חורין: איך יש שנאה כזו בעם? // רבקה מגן מראיינת את אסתר ראב. // יצחק מאיר: ההבדל. // Kissinger: Trump’s Foreign Policy Style Is ‘Remarkable and New… People Need to Open Their Eyes’ By Dick Morris.  // אוריה באר: קנקן הבירה. // יוסי אחימאיר: מצב האומה – אז וכיום. // נעמן כהן: הרוטשילדים – עתידים הבריות לירוק על קברם. // אהוד בן עזר: אשכוליות אדומות בחורף. // אהוד בן עזר: המלך תפוז. // תקוה וינשטוק: בפורים פרגֵן לשכן. // יואל נץ: נוסטלגיה. לצנחנים! // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "וידוי של חצות" לז'ורז' דיהמל, עברית: 1941. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.5.1972 לפני 46 שנה. // ממקורות הש"י.

* * *

זאת מצווה לשתות את דמם של ראש הממשלה ושל אשתו וכל המתהדר בה הרי זה משובח

וכל המתנגד לה הוא שחדן ואוייב הדמוקרטיה

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

מְגִלַּת אֶסְתֵּרִיקָה וְהַחֹק הַפּוֹלָנִי...

דונלד טוסק, שהיום מכהן כנשיא המועצה האירופית, אמר כי משיחות שניהל עם מנהיגים ביבשת עלה כי מצבה של ורשה "חמור מאוד", וכי הוא שוחח על כך עם ראש ממשלת פולין, מטאוש מורבייצקי. הוא הוסיף: "ההתבטאויות האנטישמיות פוגעות במעמדה של פולין בעולם ומעמידות את האינטרסים שלה בסכנה." (מן העיתונות)

כֵּיוָן שֶבְּדִיּוּק הַיּוֹם

זֶה זְמַן מַתְאִים לְסִפּוּרִים

בָּהֶם, בְּרַף מוֹרָל עֶלְיוֹן,

קָרֵב אֵלֶינוּ חַג פּוּרִים

שֶיֵּש לוֹ מֶסֶר מְהֵימָן

לְמַמְשִיכָיו שֶל עֲמָלֵק

(מוֹשְלֵי אִירָאן יוֹרְשֵי-הָמָן)

כְּדַאי הַפַּעַם לְחַלֵּק

טִיפּ הַמַּקְפִּיץ אֶת פְיוּזֵיהֶם

שֶל אַנְטִישֵמִים פּוֹלָנִים

וּבְאִירָן – אֶת יוֹרְשֵיהֶם

שֶגַּם לָהֶם הוּא לִצְנִינִים.

וּבְכֵן, אִם אֵין פֹּה וְאִם יֵש

לְאַגָּדָה כֹּה יְשָנָה

אוֹדוֹת הַמֶּלֶךְ קָזִ'ימְיֶז'

לִפְנֵי כְּשֵש מְאוֹת שָנָה

בָּסִיס הִיסְטוֹרִי עַז וְחַד

אָז בֵּין קְרָבוֹת עִם צְבָא אוֹיֵב

יָצָא הַמֶּלֶךְ יוֹם אֶחָד

לָצוּד בְּיַעֲרוֹת סוֹלְיֶב

בְּפֶלֶךְ רָאדוֹם וְגִּלָּה

כֵּיצַד כְּנֵץ הָעָט עַל קֵן

חַיָּה טוֹרֶפֶת הִתְנַפְּלָה

עַל נַעֲרָה חַסְרַת-מָגֵן

אֲשֶר לִקְּטָה עִשְׂבֵי מַרְפֵּא

אַךְ מוּל זְוָעָה כֹּה מַחְרִידָה

לֹא אִיש כְּקָזִ'ימְיֶז' יַרְפֶּה

מֵחֲנִיתוֹ אוֹתָהּ יִדָּה

בְּלֵב חַיָּה זוֹ כְּשֶהִצִּיל

מֵאֵימַת-מָוֶת שֶחָלְפָה

בְּאֹמֶץ מַלְכוּתִי אָצִיל

אֶת נִצּוֹלְתּוֹ שֶהִתְעַלְּפָה.

אַךְ בְּתַקְרִית זוֹ, שֶהִוְּתָה

טֶלֶנוֹבֵלָה בָּה אוֹצְרוֹת

שְלַל נִפְלָאוֹת אֶת פְּתִיעָתָהּ

חִיש הִתְהַפְּכוּ כָּל הַיּוֹצְרוֹת

כִּי הַצַּיָּד הָפַךְ נִצּוֹד

וּבִמְקוֹם טֶרֶף הַחַיָּה

נִטְרַף לִבּוֹ מִנִּיצוֹצוֹת

בְּרַק מַבָּטֶיהָ וְיָפְיָהּ

שֶל נַעֲרָה זוֹ, שֶהָיְתָה

בַּת חַיָּט זִ'יד שֶבְּהֶסְתֵּר

שָמְרָה אֶת טִיב מַשְמָעוּתָהּ

שֶל עֻבְדַּת שְמָהּ (כְּשֵם אֶסְתֵּר  

שֶסּוֹבְבָה לוֹ אֶת הָרֹאש

לַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָהּ פְּגִישָה

עַד שֶנָּשָא אֲחַשְוֵרוֹש

אֶת הַזִּ'ידוּבְקָה לְאִשָּה...)

וְאִם לִקְּטָה זוֹ אֶל כִּלְיָהּ

עִשְׂבֵי מַרְפֵּא כְּהֶרְגֵּלָהּ

כְּבָר שוּם מַרְפֵּא לוֹ לֹא הָיָה

מֵאַהֲבָה מֻטְרֶפֶת לָהּ

אַף שֶנָּשוּי הָיָה רִשְמִית

לְמַלְכָּתוֹ אָדֶלָאִידָה

שֶבִּשְבִילָהּ קְשָרָיו הִשְמִיד

עִם רוֹקִיצָ'אנָה שֶהִפְסִידָה

בַּתַּחֲרוּת עַל הַתְּשוּקָה

שֶכָּאן, עַתָּה, כְּאֵש הִדְלִיקה

זוֹ שֶמַּלְכָּהּ פִּתְאֹם שִקַּע

אֶת כָּל לִבּוֹ בָּהּ: אֶסְתֵּרִיקָה...

שֶכֵּן בְּאֹרַח יְסוֹדִי

מוּל אַרְמוֹנוֹ בָּנָה כְשַי לָהּ

אַרְמוֹן עִם מַעֲבָר סוֹדִי

בֵּין זֶה לָזֶה וְכָךְ, כָּל לַיְלָה,

הָיָה חוֹמֵק בְּלִי הַתְרָאָה

אֶל אֶסְתֵּרִיקָה וּסְתָרֶיהָ

וְכָךְ נוֹלְדוּ שָם אַרְבָּעָה

צֶאֱצָאִים לְפִי דְבָרֶיהָ

שֶל אַגָּדָה פּוֹלָאקִית זוֹ

שֶיֵּש בָּהּ נֹפֶךְ פִילוֹשֵמִי

אוֹתוֹ גִנָּה בְּכָל עֻזּוֹ

כָּל הָעוֹלָם הָאַנְטִישֵמִי

וְאַף כִּי אִיש עוֹד לֹא כָּשַל

בֵּין רַבָּנֵינוּ לְשַבֵּחַ

זִוּוּג זֶה – יֵש בּוֹ מִין מָשָל

לִטְרֶנְד מָאוּס זֶה הַפּוֹרֵחַ

בּעוֹלָמֵנוּ גַם כַּיּוֹם

(חִלּוּל קְבָרִים וְהַכְחָשָה

שֶל עֶצֶם פַאקְט שוֹאָה אָיֹם

בֵּין עֲרֵלִים חַסְרֵי בּוּשָה

כִּשְאַר שׂוֹנְאֵי הַיְּהוּדִים

שֶעוֹיְנוּתָם מִזְּמַן הִדְבִּיקָה

אֶת כָּל שֶאָז הָיוּ עֵדִים

לְחִן יָפְיָהּ שֶל אֶסְתֵּרִיקָה).

וְשוּם טִיּוּחַ קוֹלָנִי

שֶל אַשְמָתָם הַלֹּא נִמְחֶקֶת

בַּפַּרְלָמֶנְט הַפּוֹלָנִי

לֹא יַעֲבֹר לָהֶם בְּשֶקֶט

כִּי אַף שֶבְּלִי סָפֵק הֵכִילוּ

תְחוּמֵי פּוֹלִין בְּתוֹךְ גְּבוּלָם

נוֹצְרִים שֶיְּהוּדִים הִצִּילוּ

כַּחֲסִידֵי אֻמּוֹת עוֹלָם

אֲשֶר סִכְּנוּ עַצְמָם בְּאֹמֶץ

כְּשֶבָּאוּ לָנוּ לַעֲרֹב

הָאַמִּיצִים תָּמִיד הֵם קֹמֶץ

וְאַנְטִישֵמִים הֵם הָרֹב.

וּמִכֵּיוָן שֶכָּל מָשָל

דְּבַר-מָה חָסֵר אוֹ מְרֻשָּל בּוֹ

אִם לֹא הֻפְשַל בּוֹ כְּמִין שָאל

צְעִיף כְּסוּתוֹ שֶל הַנִּמְשָל בּוֹ

יֵש לְהַזְכִּיר אֱמֶת פְּשוּטָה

שֶאֵין שִׂנְאָה בָּהּ קִנְאָה אַיִן

וְאַנְטִישֵמִיּוּת עַתָּה

הִיא גַם תְּגוּבַת צָרֵי-הָעַיִן

לְהֶשֵּׂגֵי הַגַּאֲוָה

שֶל יִשְׂרָאֵל בַּטֶכְנוֹלוֹגְיָה,

בַּחַקְלָאוּת וּבַצָּבָא

שֶאֵין בֵּינָם שוּם אָנָלוֹגְיָה

לִקְטֹן שִטְחָהּ עַל הַמַּפָּה

וְגֹדֶל מַשְׂטֵמַת שְכֵנֶיהָ

וְגַם אִם הִיא אֵינָהּ חַפָּה

מִטָעֻיּוֹת – אֵין אִיש מוֹנֵע

מִגִּיל שוּשַן פּוּרִים פּוֹעֵם

כָּאן לְהַזְכִּיר לָנוּ עֲדַיִן

אֶת אֶסְתֵּרִיקָה, שֶלָּהֶם

הוֹצִיאָה אָז אֶת הָעֵינַיִם...

יוסי גמזו

* * *

חברי גרעין "שדמות"

וּותיקי קיבוץ עין גדי

אבלים מרה על מות חברתם

אורה זמיר

אשת יונתן

הם היו זוג נהדר

הזוג הראשון שנישא בעין גדי

ובתם עינת היתה הבת הראשונה של הקיבוץ

תנחומים ליונתן ולכל בני המשפחה

בנים/ות נכדים/ות ונינים/ות

הלווייתה של אורה נערכה ביום שישי, 23.2, בשעה 12.00

בבית העלמין אפק-צור-שלום, חלקת קריית ביאליק.

* * *

אהוד: מתוך האפילוג של "אנשי סדום"

הייתי חבר קיבוץ עין-גדי בשנים 1958-1956 ותקופת-זמן גם שימשתי כאופה וכמזכיר-פנים. מבקרים רבים ואורחים מוזרים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו.

בתקופת שהותו של אוסקר אצלנו הגיעו לילה אחד אחרי חצות, בשבוע הראשון של פברואר 1957, חברתנו אורה זמיר ובעלה יונתן עם בתם עינת, בת שלושה חודשים, התינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. משאית המֶק הגדולה של המשק, עִם האֵם והתינוקת בקָבּינה, עשתה במשך תשע שעות את הדרך החורפית המשובשת, כי טרם נסלל אז הכביש מסדום לעין-גדי. מיד כשנודע דבר בואם התמלא חדר-האוכל הקטן בחברות ובחברי המשק, שחלקם התעוררו משנתם, וכולם פרצו בריקוד נלהב כאשר אורה עם התינוקת בזרועותיה עומדת במרכז המעגל המתנועע ושר. אותה שעה ניגש אליה אוסקר במין הילוך של ריקוד-למחצה ונתן לה שי את צעיף-המשי הצבעוני שלו. אינני זוכר אם גם רקד.

שאר ההתרחשויות בסצינה הדומה [ברומן "אנשי סדום"] של האם והילד, באכסניה בסדום, הן בדויות. אמנם, חיצוניותם של אחדים מחברי עין-גדי המופיעים באכסניה בסדום עוצבה על פי חבריי לגרעין "שדמות", שיסד את המשק.

קיבוץ עין-גדי, על צריפיו ועל חדר-האוכל שבו התרחש המחזה, עדיין שכן בתקופה ההיא במיבנים ששימשו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו. בתוך שנים אחדות הועבר הקיבוץ לפְּלַטוֹ, הרמה שמדרום לנחל ערוגות, ומן הנקודה הישנה אשר לרגלי תל-ג'וּרן לא נישאר הרבה והיא נותרה בעיקר בזיכרונם של אלה שחיו בה.

* הרומאן "אנשי סדום" הופיע לראשונה ב"ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1968, לפני 50 שנה. האפילוג, שציטוט ממנו מובא כאן, נמצא רק במהדורה החדשה "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", 'אסטרולוג', 2001.

וכך נראה הפרק ברומאן עצמו:

התינוק הראשון של עין-גדי עובר בסדום

...באותו רגע נשמעה פעיית התינוק.

מוזרה היתה מכל הקולות שהיה אפשר לשער כי יישמעו בארץ-המלח הצחיחה.

"דניאל!" תפסה שרה בידו, "תביט, תביט!"

ממושבה ליד הנהג ירדה האם הצעירה, שׂערהּ שחור ואסוף לאחור, פניה עגלגלות ועצמות-לחייה בולטות, כפני מדוֹנָה, ובזרועותיה תינוק מחותל. עד לאותה שעה ישבה בחשיכה במושב הקדמי, היניקה את תינוקה וחיתלה אותו. האב הצעיר טרח סביבה, נרגש, בידו חיתולים צחורים להחלפה, בקבוק ושמיכה זעירה.

"יאללה! נוסעים!" הכריז המזכיר ופסע לקראת המכונית.

"לא! לא בא בחשבון!" התפרץ האב הצעיר בחשדנות, כאילו חיכה כל אותה שעה לאיזו התנכלות לזכויות משפחתו הרכה, "צריך לחכות כאן לפחות חצי שעה!"

המזכיר ויתר בקריצה, האחרים צחקו לבדיחתו. לא התכוון כלל לנסוע, רצה רק למתוח. האֵם, נערה רכה ושברירית, הרימה עיניים תוהות ובהן אופל כחלחל ועמוק כַּליְלָה, עיפעפה בריסיה הגדולים, השחורים, וחזרה להתבונן בתינוקה במבט של אהבה ורוך. הבעל פינה לה מקום ליד אחד השולחנות בסככה.

בני-הנוער של מחנה-העבודה הסתובבו, שתו מיץ וסודה, פיטפטו וצחקו. בגדיהם היו סתורים מן הנסיעה הארוכה, ואף-אל-פי-כן ניראו רעננים וקלים כאילו זה עתה צנחו מעולם אחר, ואין למחנק ולחום שליטה עליהם. אחוזים היו רוח של משובה, ומפעם לפעם נסחפו בגלי צחוק, והיה קשה להבחין מפני מה.

"חֵיבְרֶה!" יצא פסח מן המיטבח וחיבק את האב הצעיר, "פּוֹזְדרַווליוּ ס' נוֹבוֹרוֹזְ'דיֶניֶם!" מתוך התרגשות דיבר רוסית ונשק לו, "מדוע לא סיפרתם לי? מזל-טוב! חיברה, הילד הראשון בעין-גדי!"

"אחרי שלושת אלפים שנה!" ליגלג המזכיר, "פסח עוד זוכר את המשפחה של בר-כוכבא."

"ואת אשת לוֹט," הוסיף פסח בלי תרעומת.

"והבנות שלו," אמר הבחור הממושקף, שכבר היה בפינה אחרת של הסככה, אוכל שוקולד ומנגב אצבעותיו בעיתון-ערב.

"חֵיברה, צריכים לעשות משהו! לא? לא צריכים? איך זה עוברים כאן בקוֹנספּירַציה, לא מסַפּרים, לא אומרים שום דבר! ולי לא מגיע גם כן קצת נחת? מחותן בשמחה. תשאלו, תשאלו את פסח על הילדים שגדלו בשכונה בקליה. על דליה. על התינוקות של בית-הערבה. והחלומות שהיו לנו כאן, בסדום, שנוכל לחיות למרות החום והמרחק ולהביא את המשפחות שלנו לגור כאן. ואיך נלחמו על זה עם חברת-האשלג. אבל לא הצליחו. נו, מה מחכים? פרַיילִיך, חֵיברה! פרַייליך! תשירו! על חשבוני שותים היום כולם מיץ, אבל תשירו! ובלי קונספירציות."

"ובירה," אמר המזכיר.

"גם בירה, שייגץ! אבל בתנאי שתרקדו. לא כל יום נולד יורש-עצר!"

"לך, לך להביא," אמר המזכיר.

"תשירו!" אמר הממושקף, "אם לא תשירו לא תקבלו מיץ!" והתחיל מוחא כפיו הגדולות ונוהם בקול עבה ובשמחה מעושה, "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו!"

"לרקוד חֵיברה, לרקוד!" חזר פסח עם הבקבוקים, "חֵיברה צעירים!" פנה אל הנערים והנערות ממחנה-העבודה, "אתם עוד לא התקלקלתם, אלה, עצלים כבר, נעשו קוּלַאקים! – ניראה אתכם."

השולחנות הקרובים לדלפק הוסטו הצידה, ובעוד רגע נשמעה שירה מלווה הלמות-רגליים על-פני רצפת-הבטון החשופה. השמחה סחפה גם את המתמהמהים, והכול הצטרפו למעגל ה"הורה". פסח הניח את הבקבוקים ונכנס למעגל הרוקדים, בין רותי השמנמונת לחברתה חשופת-הירכיים, במכנסי-ההתעמלות הקצרים. הוא הניח את זרועותיו על שכמיהן, והן קיבלו בחיוך סלחני את הסבא העליז. פתאום הִרפה מהן, ניגש וגרר גם את האב הצעיר למעגל.

המזכיר, שעמד מן הצד, מריר ולגלגן מכדי להשתתף במחול, הפטיר: "איזה רגליים, תיראו, תיראו שרירים. לא רע, יהיה מי שיעבוד בסיקול. יגלגלו אבנים."

האב הצעיר רקד נרגש, והתיירים עמדו סביב והתבוננו. הפועלים, אנשי סדום, פינו בריטון את מקומם ליד הדלפק ולקחו איתם גוש-קרח בדלי לפינה מרוחקת של הסככה, לצנן את משקאותיהם. פניו חרושי-הקמטים של פסח האדימו בשעת הריקוד. ובשמחתו כמו הִשִיר מעליו את השנים ואותותיהן. התלהבותו התגברה מרגע לרגע, כחסיד המרקד לפני רבו. "רֵיק! הלב ריק!" צעק באמצע השירה, "יהודים, בשביל מי אנחנו שמחים כאן? והיו עינינו רואות! קצת נחת. חֵיברה! מרץ, ובלי קונספירציה!"

ושוב עזב את המעגל. קווצות שערו הלבן כשלג מדובללות וספוגות-זיעה, חולצתו פרומה ומתנפנפת. הוא משך את מכנסיו כלפי מעלה, וניגש אל האֵם הצעירה: "בואי!"

"פסח! השתגעת?" אמרה, "אי-אפשר להשאיר את התינוק לבד."

"לא בא בחשבון. בואי! יחד עם התינוק!"

"אבל איך? אני לא יכולה."

"אל תפחדי, בואי!" משך אותה.

הוא פינה לה דרך והציב אותה במרכז המעגל המרקד. היא חייכה בביישנות אל הפרצופים המשולהבים שקיפצו סביבה. לא הסתירה את גאוותה, אך לא ידעה כיצד תודֶה להם בלי להיראות מגוחכת. התינוק בזרועותיה היה צרור לבן עטוף בשמיכת-תכלת זעירה.

"דניאל," סגרו אצבעותיה של שרה על אמת-ידו, "אני לא יודעת מה יש לי פתאום," ציפורניה ננעצו בבשרו והוא הניח לה, למרות הכאב, לעשות כרצונה. "כאילו מעולם לא חייתי במקום אחר, אלא תמיד כאן. ככה."

קארל הסתכל במעגל הרוקדים והיה מוקסם ממראה עיניו. צבי הסביר לו מה פשר השמחה, הילד הראשון בעין-גדי, ועיניו זהרו. צבי חש שמשהו מתרכך בקירבּוֹ כלפי הגרמני התמהוני, והצטער על הוויכוח המוזר שפרץ ביניהם לפני שעה קלה. אולי עליו להאשים את עצמו בכך?

לפני ימים אחדים הוא סיפר לגרמני, מתוך תרעומת על ההתלהבות המופרזת שבה עטף הלה כל ישראלי שנקרה על דרכו, כי במבצע סיני 56' נלחמו הצנחנים הישראליים בלי להשאיר אחריהם הרבה שבויים.

"אבל לכם אסור היה לעשות זאת," גימגם הגרמני בבעתה, "לכם. דווקא אתם. מה גדול האשראי שאתם מבזבזים."

אולי שגה כאשר סיפר לו. האם תמיד עליו לפטפט? מצד שני, לעזאזל הצביעות. זו אמת לאמיתה. מזוהמת, כמו העניין של בועז המשותק. כמו הרבה אמיתות. רק תן להם – ויעשו אותך לקדוש ולגיבור, בסיסמאות על "טוהר הנשק", ומשיחיות, ו"עם סגולה" ו"אתה בחרתנו", כמו לוונטל האידיוט, והדומים לו. על אחת כמה וכמה הגרמני. בפניו ודאי שאנחנו לא צריכים לתת דין-וחשבון. אם מעשינו אינם מוצאים חן בעיניו, שייקח במתנה את כל הערבים והפליטים הפלשתינאיים יחד עם נאצר והמופתי ואחמד שׁוּקֵיירי וידחוף אותם לתחת. ניראה איך יסתדר הוא איתם. לעזאזל, גם אתה מאזוכיסט, צבי, מה דוחף אותך להדגיש באוזניו כל הזמן את האכזריות שלנו? תסביך? חַרא תסביך... הייתי רוצה פעם אחת לדבר על הבעייה היהודית, עלינו, בלי להסתבך. אנחנו חיים, ולא אפר של קדושים.

"אתה אדם טוב," חלף הגרמני על-פניו, מחייך באותה השתדלות והכרת-טובה, שהצליחו לצנן את שעת-החסד הקצרה בליבו של צבי, וכבר הצטרף הגרמני למעגל הרוקדים, מתנודד על רגליו הדקות בלי לכופפן בפרקי-הברך. בחדווה מוזרה צלע על שתיהן, ראשו כלפי מעלה, ופניו המנומשים והבהירים סתומים כמסיכה. רזון-בשרו וחיוורונו בלטו מבעד לעור הנמתח על-פני עצמות-לחייו האלכסוניות. יד על כתפו של פסח, יד על כתפו של האב הצעיר, סמוך לפרצופה החייכני של רותי ממחנה-העבודה, בלי לתפוס כלל את קצב הריקוד, וכך נגרר איתם במעגל, נסחף כצרור חסר רוח-חיים, כפות-רגליו הלבנות ניגפות זו בזו ובאחרים. והסנדלים התנ"כיים, הישראליים כל-כך, והרצועות החומות החדשות שלהם. הוא היה שיכור-התלהבות, כל אבריו רחפו וריטטו, חוץ מפניו, שהתאבנו בדבקות מוזרה, כמו בשעת תפילה.

"פ-סח!" קרא בקצב הריקוד הבחור הממושקף כשהוא מקפץ במהירות סביב-סביב במעגל וראשו מתרומם מפעם לפעם אל-על, "איך ר-ק-דנו שם ב-סדום לפ-ני שלו-שים ש-נה..."

"בג-דוד ה-ע-בו-דה!" ענה לו פסח בצעקה, שהדה נשמע חוזר מפתח מערת-המלח הסמוכה, ומיד המשיך: "ד-ויד מלך ישראל, חי, חי, ו-ק-יָ-אַם! דויד מלך ישראל..."

הרי-מואב, הים, הר-סדום מכאן ומכאן, המערה, המזח, ושוב הרי-מואב, הים. מזרח, צפון, מערב, דרום. והירח במרום השמיים, עוד מעט נקודה קטנה ומרוחקת. ועל-פני הים הבריק נוגה מכאיב, לבן כחלב. הקולות מן הסככה נבלעו במרחב הים וההרים. האכסניה דמתה לספינת-שיכורים המפליגה לדרכה, חזיון-שרב בלב מידבר אפל.

 קארל התיר עצמו ממעגל הרוקדים, נכנס פנימה אל המרכז, התנודד וראשו סחרחר מעט, הסיר מעל צווארו את מטפחת-המשי הכחולה שמודפסת עליה פסגת הפוג'יאמה המכוסה שלג והמעוטרת אותיות יפאניות, הגיש אותה לאם הצעירה ואמר בגרמנית:

"אין לי דבר אחר לתת לך, אבל אני מרגיש צורך, להביע לפנייך, למען בנך, הילד הראשון של עין-גדי... החיים הם משפחה... בבקשה, קחי מזכרת צנועה."

ובראותו שאינה מבינה את דבריו, אמר בהדגשה את המילים העבריות המעטות שידע:

"תודה רבה. שלום! תודה."

היא נבוכה ולא ידעה מה לעשות. "תודה רבה," אמרה.

"תודה רבה!" חזר קארל והניח את המטפחת על כתפיה.

"תודה רבה."

הוא היה סקרן לראות את פני התינוק וגהר לעומת הצרור הלבן. האם הצעירה גילתה לו לרגע, בקצת בושה, כחוֹלצת שד, את פני התינוק שבחיקה.

קארל חייך בהודייה ופניו נעווּ כעומד לפרוץ בבכי. היא חששה שלא ישלוט בעצמו, ונבהלה. המטפחת לא היתה נקייה ביותר, אבל אחרי כביסה יהיה אפשר להשתמש בה כמטפחת-ראש נאה.

"ילד יפה," אמר בגרמנית, "צריך להבין. צריך להיות תמים."

"תודה רבה," חייכה אליו שוב בהשתדלות למען יֵדע שהיא מוקירה את מתנתו. "העיקר הכּוונה," אמרה עברית, ופתאום נזכרה שאינו מבין.

היא כיסתה את פני התינוק האדמדמים בשמיכה הזעירה ואימצה אותו אל ליבה. כאשר נעלמו פני התינוק, כבו פניו של קארל, ובאור-החשמל הצהוב היה לוֹבנם המחוספס כפתותי-סיד הנושרים מעל קיר עתיק. המולת המעגל המרקד סגרה עליו והִכתה בו, כאילו הללו אסרו אותו ביניהם להעלותו קורבן. סחרחר צעד לעומתם, ריקד פסיעה אחת, ושתיים, בטקס חגיגי, מצחו הלבן מתנודד בַּסערה. על חזהו החיוור והמגוּלה בלטה בכיעורה צלקת פציעתו הישנה, מבטו חדר אל מֵעבר למעגל, ושם, מבעד לפרצופים המשולהבים והמזיעים והצרחניים שמֵעל לחולצות הדביקות, המקפצים והמתחלפים לנגד פניו כתמונות-קולנוע, ראה את פניהם הצוחקים של שרה וצבי ודניאל. הוא ביקש לגשת אליהם, להסביר. עוד פעם. שלא ילעגו לו. והדרך היתה כה קלה, קרובה. והתינוק. אך מדוע קופץ לעומתו וחוסם את דרכו פרצופו של פסח המרקד בדבקות ושירתו היא צעקה, מדוע נפער הלוע ומתרחב כפתח מערה המאיים לבולעו. כה גבוה מעליו? מפני מתרומם פסח, ופיו המזמר קרוב לשמיים. גבוה, גבוה מעליו. הוא רצה להציץ שוב בפני התינוק. ומשונה, מדוע מתנהל גופו, זה גופו הטוב, הנשמע לו תמיד, בכיוון הפוך, כלפי מטה. וכה שמח היה על שהצליח סוף-סוף לברוח מהם. שלווה מתוקה פשתה באבריו, עכשיו, שהיה למטה, ונעלמו פרצופיהם המשולהבים. והאור. מה עמוקה היתה השלווה. כאילו הוא שוב תינוק – – –

"הגרמני נפל! התעלף!"

"קחו אותו!" צווחה האם הצעירה, ונמלטה ממרכז המעגל המתפרק, ובעלה אחריה, להרגיעה.

"מה הוא עשה לתינוק? מה הוא עשה?" שאל.

"לא-כלום," אמרה. "נתן לי מתנה, ופתאום נפל!" ולאחר רגע הוסיפה, כחוששת מפני עניין סתום ונורא: ""לא הייתי צריכה לתת לו להביט, מי יודע. נכון?"

"שטויות," אמר הבעל הצעיר, "סתם אמונות תפלות. אין דברים כאלה בעולם."

"אבל הוא הביט בו כאילו..."

"מה?"

"אפילו אותך לא ראיתי מביט על הילד במין הערצה כזאת, פראית."

"טיפשונת," נשק אותה על מצחה, "אַת מגזימה."

הרוקדים, מיוזעים ומתנשמים, הצטופפו סביבם. הם היו יחפים. את סנדליהם זרקו בעת הריקוד. דניאל התכופף והצמיד את הסטטוֹסקוֹפּ לחזהו המגולה של הגרמני. קמיע האספאלט השחור צנח כאבר מדולדל על-פני העור המחוספס. דניאל חקר אם יש עוד רופא בסביבה.

פסח ענה לו שהרופא של סדום נסע לפני-הצוהריים, אבל אפשר להעביר את הגרמני למרפאה במחנה-הפועלים הנטוש. חוץ מזה, אולי במכונית קטנה, כמו הג'יפ, יהיה אפשר להסיע אותו לבית-החולים בבאר-שבע? הג'יפ יוכל לעבור את הקטע החסום.

דניאל החליט להעביר אותו תחילה למרפאה. דופקוֹ של הגרמני נחלש והכרתו אבדה. הטילטולים עלולים לסכנו עוד יותר.

פסח הסביר בקצרה לצבי במה העניין, וצבי פקד מיד על גושי והחייל השני להביא את הג'יפ אל פתח הסככה. דניאל ופסח העלו את הגרמני, ושוב היה הלה נגרר כבשעת המחול, מיטלטל חסר-רצון בין השניים המחזיקים בו. ובעוד רגע הפליגה המכונית הקטנה לדרכה, נעה כשיכורה על-פני מסלול-הטיט החלקלק, וצמיגיה חורשים בבוץ שחור ומלוח, הניתז לצדדים.

בחללו הצר של הג'יפּ, מאחור, ישב פסח מצידו האחד של קארל, ומצידו האחר דניאל, המודד את דופקו הנחלש והולך. אורות האכסניה היו מופיעים ונעלמים חליפות עם התפתלויותיה של המכונית במשעול הבוגדני, עד שנעלמו לאחר עיקול-הדרך הסובב את צלעו הזקופה של ההר.

אהוד: לימים חזר אוסקר איידה לישראל, התגייר, שינה שמו לד"ר אשר אדר, חי בצפון הארץ ואחר-כך בירושלים והתפרנס למחייתו כמדריך תיירים בגרמנית, וסיפר לי שתיירים גרמניים שאלו אותו לא פעם מאיפה הגרמנית המצויינת שלו.

יצא לי לפגוש אותו פגישה ממושכת פעם אחת בתל אביב, ואף נהג לשלוח לי קטעים אחדים שכתב, ופירסמתי אותם במכתב העיתי. לפני שנים אחדות נפטר.

* * *

יהודה דרורי

1. צריך להחליף את העם לפני שמחליפים

ראש-ממשלה

צאו וראו את הסקרים שלא מזיזים בכלל לתומכי בנימין נתניהו, אפילו יורשע מחר על אונס ורצח (חו"ח). המנטרה של הנסקרים היא: שהוא ראש ממשלה טוב (ועל כך אין לי ויכוח איתם) ולכן כל ההאשמות, וכל הממצאים כביכול, לא מצדיקים את הרחקתו מכס השלטון.

את התפיסה המעוותת הזו אנחנו גילינו כבר בשעתו בבת-ים, כאשר לחיאני זכה ברוב גדול בבחירות לראשות העיר למרות קופת השרצים שנשא על גבו ("כי הוא היה ראש עיר טוב...") ואז מישהו ציין  בפניי כי בבת-ים התושבים הינם ברובם שייכים לרמה סוציו-אקונומית  נמוכה. נו באמת, אז הזכרתי לכול, שתושבי רמת-השרון גם הם בחרו בראש עיר עם קופת שרצים (מוכחת) רוכברגר ("כי הוא היה ראש עיר טוב...") ותושבי רמת השרון הינם ברמה סוציו-אקונומית הכי גבוהה בארץ...

שיהיה ברור לכל אלו ששואלים בתדהמה: "למה זה קורה לנו?" הכוונה היא לגבי כל השחיתות הזו הנחשפת בחלונות הגבוהים. תשובתי: זה בגללכם. 

הנה אחרי הכול, בשבוע שעבר, לאחר כל הגילויים המרעישים והמלצות המשטרה בנושא תיק 1000 ו-2000, הסקרים מראים שנתניהו שומר על כוחו בקלפי! זה מדהים!? זה לא שהבוחרים שלו באמת מאמינים בחפותו, הם מתעלמים ממנה כי "הוא ראש ממשלה טוב."

אנחנו עדיין מהרבה בחינות ברמה מסויימת של רפובליקת בננות, אין  באופן כללי לציבור תפיסות ערכיות מוסריות לגבי ממשל תקין השוללות מעברייני שוחד והפרת אמונים הזכות לנהל אותנו. ויהיו הם טובים ככל שיהיו בתורת השלטון והניהול. ועד שתפיסה ערכית-ציבורית זו לא תשתנה, ירשו לעצמם הרבה אנשים ברמות הגבוהות בשלטון ובכלכלה למעול ולגנוב בידיעה שרוב הציבור יתעלם מכך וימשיך לבחור בהם.

השאלה היא: איך משנים תפיסות מעוותות של הציבור?

[אהוד: אין בעייה. מוציאים מקברו את קדיש לוז והופכים אותו לראש ממשלה אלא אם כן כיום – גם אותו ואת הקיבוץ שלו היתה התקשורת מורחת בחרא.

אגב, גם אני מרמָה סוציו-אקונומית נמוכה. אני תומך בהישארות נתניהו.

לשיטתך היה צריך כנראה להושיב במעשיהו גם את משה דיין, אורי בן-ארי, לוי אשכול ["לא תחסום שור בדישו"], עזר ויצמן, אריק שרון, יצחק בוז'י הרצוג, יצחק שדה [הרג לשווא אדם ברוסיה], נתן זהבי [שרף את ארכיון "העולם הזה"] ורבים-רבים אחרים, וכמובן את לאה רבין – בנווה תרצה].

2. פילבר: "מלשן, יהודה איש קריות"

(יהורם גאון על עד המדינה)

יהורם גאון נכשל קשות. תפיסת עולמו המתקבלת ממשנתו זו, שהציג לציבור בתוכנית הרדיו שלו, מאמצת את שפת העבריינים והפושעים, השונאים את אלו החושפים את פשעיהם.

פה גאון מדבר ממש כמו מאפיונר... פילבר חשף פשעי טייקונים ופוליטיקאים כנגד הציבור. הלוואי שירבו "מלשנים" כמוהו בישראל אז אולי ניפטר מהשחיתות הפושה בחלונות הגבוהים...

זאת ועוד, יהודה איש קריות לא היה זה שהלשין על ישו. (זה מה שהכנסייה הקתולית שיקרה למאמיניה באג'נדה האנטישמית שלה). כיום ידועות העובדות האמיתיות, ויהודה איש קריות כבר  נוקה מזמן מכל אשמה בנושא ישו... ואם יהורם גאון היה מנסה, חוץ מלשיר, גם ללמוד קצת היסטוריה, היה מדבר אחרת. אבל אני מעדיף שימשיך לשיר ולא ידבר שטויות כמו בכותרת הקטע הזה.

3. סרט קולנוע חובה – למי שעדיין לא ראה

הסרט "שעה אפלה" המוצג בבתי הקולנוע הוא סרט מעולה המועמד ל-5 פרסי אוסקר. השחקן הראשי גארי אולדמן בוודאי יזכה בפרס הראשון!

הסרט מתאר את פעילויותיו של וינסטון צ'רצ'יל והמערכת הפוליטית בבריטניה בימים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וגם אחריה (עד פינוי דונקירק). חלקנו אפילו זוכר את האירועים והשמות המופיעים שם (כמו צ'מברלין, אטלי ולורד גורט), וכמובן המלך ג'ורג' השישי.

כל השחקנים מאופרים בדיוק כמעט מוחלט לדמויות שהם מגלמים וזה מדהים.
סרט אמיתי, פשוט מרתק במשך שעתיים. רוצו לראות בטרם יירד ממסכי הקולנוע

יהודה דרורי

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ. תרגילי חיסכון בדלק

הפגישה  עם שלושת הטרמפיסטים שלי, היתה בבית קפה הסמוך לשגרירות [כנראה הקונסוליה של] ישראל בשיקגו. כשהגעתי כבר מצאתי במקום את אלכס ואלישבע יושבים ליד הקיר וצופים לעבר הפתח. היא עם חיוך נעים ושיער גולש הנוטה לבלונד, והוא חסון למראה עם ראש שעליו מונחת כיפה סרוגה. גם מאיה כבר הגיעה, אבל היא – כך אמרו לי – ניגשה לשירותים.

אני חייב להודות שמהבוקר חשבתי עליה, השיחה אתמול בערב התארכה מהרגיל כי יש לי בעייה, כשאני מוצא מישהי שמוכנה לדבר על הספר שלי, אני אף פעם לא קוטע אותה.

בניגוד לרבים אחרים שאמרו לי תמיד כמה הספר הצחיק אותם, היא דיברה דווקא על החלק העצוב שבו וכעסה עלי שהרגתי את יוסיניו. שאלה אם באמת היה אחד כזה. סיפרתי לה על החבר שלי, יהודה פיינגולד, שנהרג בתחילת המלחמה וגיליתי לה שעליו חשבתי כשכתבתי את הספר. היא סיפרה על איש הפלמח ושמו דודו,  שגר בשכנות לביתה בכפר אז"ר ונהרג בנבי יושע.

כשהרגשתי שהשיחה הולכת להתעטף באווירת נכאים של סוכת אבלים, מיהרתי להחליף את הנושא ולשאול אותה אם הכירה את שאול חומסקי, שגם הוא היה בפלמח, אבל לשם שינוי נשאר חי. היא בטח הכירה, סיפרה שהיה האקורדיוניסט של הכפר ושאלה מאיפה הכרתי אותו. סיפרתי שלפני שהלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות, עבדתי איזו תקופה במשתלה של אביו ושם הכרתי את בנו שאול, שכבר למד בפקולטה וידע לספר לי מה מחכה לי שם.

השיחה היתה עלולה להימשך כל הלילה, אבל היא סיפרה שמחר מחכה לה יום דחוס וגם לי היה חבל על הזמן, כי  רציתי לענות על המכתב של נאוה, כל זמן שיכולתי לכתוב לה בלי להתייחס לשאלתה אם כבר פגשתי מישהי.

כשלוש דקות אחרי שלחצתי את ידיהם של אלישבע ואלכס בבית הקפה, ליבי כמעט הפסיק לפעום, כשראיתי עלמה גבוהה ויפת תואר המתקרבת אלינו. יופי כזה עוד לא ראיתי בשיקאגו, שלחתי אליה חיוך מבויש, והיא החזירה לי  חיוך מלבב. קמתי ממקומי כדי להושיט  לה יד ואז ברגע האחרון, הבנתי שזאת היא המלצרית. הספקתי להחליק עם גב ידי את אפי וחזרתי לשבת, כשאני משאיר לאלכס להזמין בשבילי מה שהוא מזמין בשבילו. 

אחר כך, כשמאיה הגיעה כבר לא קמתי, אבל עצרתי את נשמתי וחשבתי שאני הוזה. מול עיניי התקרבה אלינו בת דודתי רותי מוושינגטון. קטנה כזאת וצנומה, ועל פניה אותה הבעת זעף שרותי היתה מעניקה לי, כשהייתי משמיע נביחת כלב מאחורי גבה. החיוך האדיב ששלחה לי יחד עם כף יד לחה, היה קצר ביותר והתחלף מהר מאד בדברי בלע על חדר השירותים המטונף שלא ניקו אותו מהבוקר. גם בזאת דמתה לבת דודתי שתמיד היו לה טענות כמעט על כל דבר. קיוויתי שתחליף את הנושא ותדבר קצת גם על ספרות, אבל דרכה אצה לה, אמרה  שבגלל שכבר מחר יוצאים לדרך, יש לה המון דברים לסדר, ואין לה אפילו זמן להצטרף אלינו לקפה.

אחרי שגמרנו לשתות  יצאנו לרחוב להראות להם את הרמבלר שלי, שעימו נבלה בימים הבאים. אלישבע לא כל כך התלהבה מצבעו האדום שחור, אבל אלכס התרשם יותר מהטיירים שנראו לו חדשים ושאל כמה דלק יש לי. אמרתי רבע מיכל, והבטחתי למלא אותו עכשיו בדרך הביתה. אמר לי שלא כדאי כי בעיר הדלק יקר וככל שנתרחק ממנה המחיר ירד. הצטערתי שאף אחד לא מסר לי את האינפורמציה הזאת, כי מי יודע כמה דולרים יכולתי לחסוך בנסיעתי הארוכות עד כה. אלישבע אמרה שאני יכול לסמוך על אלכס, הוא חושב על הכול ויודע איך לחסוך בכל דבר. הם כבר קנו אוהל מתקפל שיש בו מקום לארבעה ולא נזדקק לשום בית מלון בדרך.

למחרת החלטנו להקדים לצאת למסע לפני שתתחיל התנועה הגדולה. כנראה שגם רבים אחרים החליטו כמונו, כי עוד לפני שהשמש זרחה הכבישים כבר היו מלאים, אבל למזלנו רובם היו בכיוון ההפוך. הגעתי כמתוכנן לביתם של אלכס ואלישבע. הם כנראה ראו אותי מהחלון, כי תוך דקה כבר היו למטה והכניסו את חפציהם שכללו אוהל מתקפל ומזרנים מתנפחים אל המרווח שמאחורי המושב האחורי, שבו היה גם כל הציוד שלי.

אלכס הציע שהוא ייקח את ההגה כי הוא מכיר את העיר ויודע את הדרך לביתה של מאיה. לא התווכחתי ומתוך נימוס פיניתי לאלישבע את המקום ליד הנהג. מאיה חיכתה לנו על המדרכה לפני ביתה. לרגליה ילקוט גב נפוח ועל כתפה ילקוט צד נפוח גם הוא. לתיקים כבר לא היה מקום מאחור והיא נכנסה אתם למושב שלי. זזתי עד הדלת כדי לפנות לה מקום לצדי, אך היא מטעמי מוסר, העדיפה לשבת ליד הדלת השנייה ולהניח את הציוד שלה בין שנינו. פעולה שניבאה לי רעות.

אלכס ואלישבע הדיפו אווירה של התרוממות רוח ופצחו בשיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד". כל השנה הם תיכננו את הטיול כתחליף לירח דבש, שמטעמי תקציב לא הצליחו לקיים והנה הם מגשימים אותו, בלי להוציא כסף על שכירת מכונית ועוד יש להם שני שותפים שיתחלקו אתם בהוצאות הדלק.

הודעתי להם מראש שאמנם נשארו לי כמה כתובות של איכרים יהודיים, אבל מאחר שהם תיכננו את הטיול במשך שנה, אני מוותר על האיכרים שלי ומקבל ללא עוררין את התוכנית שלהם. העיקר שבסופו של המסע נגיע ללוס אנג'לס לכתובת של בת דודתי לילי בהוליווד.

הדבר היחידי שהטריד אותי הוא שיהיו כמה יהודים שקבלו גלויה ישראלית עם תמונת נערת התפוזים והם יושבים ומחכים עכשיו לאותו אגרונום שעתיד לבוא לראות את המשק החקלאי שלהם. מה שהרגיע אותי היה זה שהחלטתי שכאשר אגיע ללוס אנג'לס אשלח להם מכתב התנצלות, תוך תקווה שאמצא גם איזו אמריקנית נחמדה  כמו ליי מוושינגטון, שתהיה מוכנה להשאיל לי את כתב ידה.

יצאנו מהעיר והתחלנו לתור אחרי תחנות הדלק ומחירי הבנזין שנעו בסביבות 30 סנטים לגלון. אלכס צהל בניצחון כאשר בקילומטר העשירי משיקגו הראה השלט המוצב ליד תחנת סונול את הסיפרה 29.

"למה לא נכנסת?" שאלה מאיה.

"חכי," אמר אלכס, "אני מבטיח לך שהמחירים עוד ירדו."

"אבל המחוג כבר על אדום."

"אל תדאגי. הוא יכול להראות אדום כשיש עוד רבע מיכל מלא."

התחנה הבאה שוב הוציאה קריאת ניצחון מפיו של אלכס כשהתקרבנו לשלט המצביע על הספרה 27.

"עכשיו תיכנס?" אמרה אלישבע.

"לא!" אמר אלכס, "תסמכו עליי. המחירים רק יורדים."

"אבל המחוג כבר אחרי האדום."

"אל תדאגו, התחנות האלה עומדות בקבוצות. אני בטוח שעוד כמה קילומטרים תהיה תחנה אחרת והאמצעיות תמיד הכי זולות."

התחנה הבאה היתה באמת לא רחוקה, אבל השלט שהזדקר ממנה, נשא את הספרה 29  ואלכס כמעט רצה לאכול את הכיפה שלו. עצר את הרמבלר בפתחה של התחנה ואמר:

"עכשיו יש לנו שתי ברירות, לקנות כאן בנזין, או לחזור שלושה קילומטרים ולקנות את הבנזין בתחנה הקודמת."

מאיה אמרה: "תקנה כאן ודי!"

אלישבע אמרה: "נקנה שני גלונים וזה יספיק לנו עד התחנה הבאה."

אלכס שאל מה אני אומר, ואני, כדי לא לחזור על מה שהאחרים כבר אמרו, הצעתי להסתכל במפה ולראות אם יש יישוב קרוב, כי תמיד ליד יישובים יש תחנות דלק.

אלכס הסתכל במפה, אמר שזה רעיון מצוין וגילה שבמרחק שני קילומטרים יש כפר קטן.

"קדימה!" אמר ולחץ על הדוושה.

עברנו שני קילומטרים וחלפנו על פני אסם תבואה גדול שנשא את שם הכפר הרשום במפה. שום תחנת דלק לא נראתה בסביבה וגם לא שלטי פרסומת. התחלנו לעלות במעלה גבעה, שקו הרקיע שלה נראה יותר קרוב לשמיים מאשר אלינו. מצידי הדרך מלווים אותנו גבעות שוממות ואני מנסה למצוא איזה עץ שבצלו נוכל לחסות כאשר המכונית תיעצר. אף אחד כבר לא מדבר, חוץ מהמנוע שמתחיל להשמיע קולות קרטוע. הנחמה היחידה שמתחילה לפעום בליבי היא שאני רואה את סוף העלייה ומתפלל, כנראה יחד עם האחרים, שנצליח לפחות להגיע עד אליה, כי אחר כך בירידה, הרמבלר הוכיח שהוא נוסע כמו שד.

הצלחנו להגיע לקו הרכס עם הטיפה האחרונה ואז קרו לנו שני ניסים. גם ראינו תחנת דלק למטה במישור וגם הבחנו בשלט עגול שבמרכזו  באותיות ענקיות רשום המספר 24.

"מה אמרתי לכם!" צהל אלכס וזכה לנשיקה מאלישבע אשתו. את המטרים האחרונים אנחנו נוסעים בירידה ללא בנזין ומצליחים להיכנס לתחנה בשקט מוחלט.

בחור כהה עוד וצר עיניים ניגש אלינו ואלכס פוקד עליו למלא את המיכל עד הסוף. אני מציע לקנות גם מיכל פלסטיק ולמלא גם אותו בבנזין הזול. אלכס אומר שזה רעיון טוב ואני רץ לפינת המכירות של התחנה וחוזר עם מיכל פלסטיק צהוב. האינדיאני ממלא גם אותו ומצביע על עלות הדלק כפי שהיא מופיעה על מסך הזכוכית. המחיר נראה לנו גבוה ומאיה, שהתגלתה כאשפית בחשבון, מוצאת שאנו נדרשים לשלם כ-30 סנט לגלון.

"עשרים ותשע פסיק תשע." מדייק האינדיאני ומצביע על שלט קטן הנמצא במקום חבוי.

"אבל בשלט הגדול כתוב שהמחיר הוא 24 סנט." אומר אלכס, וכולנו מאשרים.

"אתם בטוחים?" שואל האינדיאני ומוסיף, "תסתכלו שוב!"

אלכס לא מבזבז זמן, מכניס את ידית המהלכים  למהלך האחורי ואנו טסים ברוורס עד הכביש שממנו נכנסנו לתחנה. שם נעצרנו מול השלט ורואים לשמחתנו שלא טעינו, המספר היה באמת 24. רצינו כבר לנסוע חזרה כדי לגרור את האינדיאני בשערותיו שיראה את המספר, אבל אז קראה מאיה:

"תראו מה שכתוב באותיות הקטנות!" וקילקלה לנו את כל השמחה. 

באותיות הקטנות שהקיפו בצורה דקורטיבית את המספר היה כתוב:

"פתוח 24 שעות  ביממה." 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

פוצ'ו

על יגאל מוסינזון ואימא של אשתו

[דברים שנאמרו במסיבה למלאת 100 שנים ליגאל מוסינזון

במועדון צוותא ביום שישי, 23.2.2018]

את יגאל הכרתי קודם כל מהספרים שלו. עד היום אני חושב ש"דרך גבר" הוא אחד הספרים הטובים שנכתבו בארץ. יותר מאוחר הכרתי אותו מהעיתונות, ביחוד העולם הזה, שידע שכל סיפור שהוא כותב על עלילותיו של יגאל מוסינזון עם נשים מגביר את תפוצת השבועון. (שעם כל בחורה שהוא מתחתן, הוא גם מתגרש). בקיצור ליגאל יצא  שם של אחד שכל אם בישראל אמרה לעצמה: "חס וחלילה, רק שלא יתפוס את הבת הנהדרת שלי, מילא אותי, אבל את הבת? – חס וחלילה."

אחרי דעה כזאת שהיתה עליו בכל הארץ, לא פלא שאימא של חנה הזמינה אותי יום אחד וסיפרה לי שהיא בצרות מפני שהילדה המוכשרת והיפה שלה הולכת להכין  את השיעורים אצל יגאל בבית. והיא מתחננת לפניי, שאדבר עימו בתור סופר אל סופר, ואסביר לו שחנה יודעת להכין שיעורים לבד.

את אימא של חנה הכרתי דרך חנה, ואת חנה הכרתי דרך אשתי שהיתה חברה של עמי, האח שלה, לפני שהיתה חברה שלי. חנה היתה מרבה לבוא אלינו עם יגאל, ובאחת הפעמים כשהיו אצלנו אמרתי לעצמי, אין ברירה, הבטחתי לאימא וצריך לקיים.

אזרתי אומץ, נשמתי נשימה ארוכה וביקשתי מהחתן שיצא איתי לשיחה של גבר עם דרך גבר.

ליגאל לא היה מושג מה אני רוצה ממנו בתור גבר, גם לי לא, אבל הבטחתי לאימא. הסתובבנו הלוך וחזור בשדרות סמאטס, עד שיגאל אמר "נו!"

ואז כשדמותה של האימא לא משה מעיניי, השתעלתי קלות  וגיליתי לו שאני כאן בתפקיד של שליח, החותנת שלך לעתיד ביקשה ממני לשכנע אותך שתעזוב את הילדה.

יגאל אמר לי שזה לא פשוט, יש לו עם זה בעייה קשה, כי כל בחורה שמצליחה להכיר אותו מקרוב, כבר לא רוצה לעזוב אותו. (בעייה באמת קשה, הלוואי עליי).

הסברתי לו שחנה עוד תלמידה, היא למדה אז במדרשה למורים, וצריך לתת לה זמן להבשיל. ובכלל למה הוא צריך להתחתן אם הוא מומחה יותר בלהתגרש.

אמר לי שאת המומחיות הזאת רכש בדלית ברירה, כי כל הנשים הקודמות פשוט לא התאימו לו ומוטב להתגרש מאשר לחיות חיים של מלחמות. יחד עם זאת, אמר לי, תדבר עם חנה, למה איתי?  אני מבטיח לך שאם היא  תגיד לי שהיא רוצה ללכת, אנחנו ניפרד כידידים.

מה יש להגיד, לא הצלחתי למלא את המשימה, ועכשיו חיכתה לי משימה יותר קשה. לדווח על כך לחותנת. דחיתי את הדיווח מיום ליום, כי חשבתי שאולי כדאי שאבוא  אליה עם רופא, כמו בצבא כשבאים עם בשורה קשה. הבעייה היא שעוד לא הספקתי למצוא רופא מתנדב והיא כבר  טילפנה להגיד לי שהיא נמצאת אצל אחותה הגרה קרוב אליי ומחכה לי.

שתי האחיות קיבלו אותי יפה והגברת מישקינסקי, אימא של חנה,  שאלה אותי אם אני רוצה לשתות משהו. 

אמרתי  שלא, אבל אולי כדאי שהיא תשתה.

גם היא לא רצתה וחיכתה במתח לשמוע מה אגיד.

אמרתי לעצמי, על החיים ועל המוות, כיחכחתי כרבע שעה, והודיתי בצהלת ניצחון שמילאתי את המשימה ודיברתי  עם החתן.

"ונו?" שאלו שתי האחיות.

"נו," אמרתי, "זו היתה שיחה מאוד טובה ועניינית, הסברתי לו שחנה עוד ילדה שלא מבינה את החיים ומן הראוי לתת לה להתבגר. הוא הסכים עם כל מילה שלי ואפילו טפח על שכמי בחביבות."

 "נו אז מה!" שאלה האימא, "אז הוא עוזב אותה?"

"לא. זה לא," אמרתי, "אבל הוא נשמע לי רציני מאוד ומתחשב, ובניגוד למה שמדברים עליו, אני חושב שיהיה לה טוב מאוד איתו."

אם תעברו ברחוב בלוך 6 ותראו בית מלא סדקים, תדעו שהם נגרמו בגלל הצריחה הנוראה  שהגברת מישקינסקי צרחה למשמע המסקנה שלי. טוב שאחותה הצליחה לתפוס אותה חזק, כי היא ממש רצתה לדפוק את הראש בקיר...

הסוף ידוע, חנה התחתנה עם יגאל, הם חיו באהבה 30 שנים. ונולדו להם רנן וגילי המוכשרים. ומי היתה החברה הכי טובה של יגאל, ומי אהבה אותו אהבת נפש, ואמרה שחנה לא היתה יכולה למצוא גבר יותר מסור ונאמן ממנו, מי אם לא הגברת מישקינסקי, אימא של חנה. שהיתה גם זו שבכתה הכי הכי הרבה כשיגאל נפטר.

פוצ'ו

23.2.18

* * *

כדי למנוע שחיתות

תוחזרנה כל צוללות צה"ל

בהווה ובעתיד

לידי הגרמנים

ואנו נחיה בחסות הגרעין האיראני

עם עוד ראש ממשלה במעשיהו

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. לייבש את הטרור

ועדת השרים לחקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק שהגיש שר הביטחון, למניעת תשלום לפעילי טרור ולמשפחותיהם על-ידי הרשות הפלשתינאית. על פי הצעת החוק, תנכה ישראל מהכספים שהיא מעבירה לרש"פ סכומי כסף בגין תשלומי הרש"פ לפעילי הטרור האסורים בישראל. הצעת החוק הזאת היא צעד בכיוון הנכון, בראש ובראשונה מבחינה מוסרית – סימון האבסורד, שבשעה שישראל והעולם החופשי מסייעים לרשות הפלשתינאית, הרשות מממנת את הטרוריסטים. בכך, אנו הופכים שותפים למימון הטרור. ההצעה היא בכיוון הנכון גם כיוון שהיא מצביעה על כך שכלי מרכזי במלחמה בטרור צריך להיות – מכה בכיס.

הבעייה היא, שמבחינה מעשית החוק אינו נותן מענה אמיתי לבעייה, יש בו חורים רבים וספק אם הוא ישים.

בהצעת החוק נאמר: "ועדת השרים תהיה רשאית להחליט שלא לנכות את הסכום שקבע הדו"ח או להחליט על ניכוי סכום נמוך יותר וגם לבטל בכל עת ניכוי כספים שהתבצע בעבר... מטעמים מיוחדים של ביטחון לאומי ויחסי חוץ."

כל ממשלה רוצה, בצדק, לא לכבול את ידיה ולאפשר לה מקסימום חופש תמרון. עם זאת, במקרה זה דומה שהסייג הזה ימנע את מימוש החוק, והניכוי יהיה סמלי, אם בכלל. הערכתי זו נובעת מהבעייתיות של החוק.

אם ישראל תנכה מהכספים שהיא מעבירה לרש"פ את סכומי התמיכה בטרוריסטים, היא לא תגרום לרש"פ להפסיק את התמיכה הזאת. התמיכה תימשך, והרש"פ תפגע בתחומים כמו רווחה ובריאות, והתעמולה שלה תציג את ישראל כמחוללת משבר הומניטרי. רק לאחרונה נוכחנו בכך, בקמפיין ה"אסון ההומניטרי" ברצועת עזה, ברגע שארה"ב הודיעה שהיא שוקלת את הפסקת התמיכה באונר"א.

התעמולה הזאת תחולל לחץ בינלאומי כבד על ישראל, ואלה הטעמים המיוחדים של ביטחון לאומי ויחסי חוץ, שעלולים לגרום לקבינט להתקפל.

המלחמה בטרור באמצעות ייבוש מקורותיו הכספיים, צריכה להיעשות בדרכים אחרות. העמותה לייבוש כספים לטרור בראשות איתן רילוב, המחוברת למיטב המוחות בתחום בארץ ובעולם, מציעה מודל, שעלותו נמוכה יחסית ותועלתו עשויה להיות גדולה מאוד.

המודל מדבר על "צונאמי" של הגשת תביעות עתק אישיות של כל עשרות אלפי נפגעי הטרור בישראל, נגד האחראים על הפיגועים שבהם הם נפגעו, בכל רמות ההחלטה, התכנון והביצוע.

יוקם מוקד מודיעיני ("מסלקה") שירכז ראיות הקושרות מחבלים ותומכיהם לפיגועים ותסייענה לנפגעי הטרור בתביעותיהם. יוסרו, בחקיקה, חסמים משפטיים וכלכליים, שבעטיים הצלחת התביעות היום כמעט אינה אפשרית, לרבות מימון ממשלתי מלא של כל הוצאות התובעים.

תביעה אחת, שהתקבלה השנה, ונעשתה במידה רבה על פי המודל שמציעה העמותה, הניבה פסק דין הקובע פיצויים של 62 מיליון שקל מן האחראים לפיגוע. אם נפעל בחוכמה, ונכפיל את הסכום בכל נפגעי הטרור, יהיה בכך כדי למוטט את מערך הטרור מבחינה כלכלית.

אם למלחמה הצבאית והמדינית תתווסף מערכה כלכלית אפקטיבית, תהיה זו מכת מוות לטרור.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 25.2.18

* נחות – "עד מדינה הוא דבר נחות", אומר דודו אמסלם, ומוסיף ש"הפנטזיה שלי היא שהבת שלי לא תתחתן עם עד מדינה."

עד מדינה אינו צדיק. עד מדינה הוא עבריין. עבריין, שכדי להציל את עורו או להקל בעונשו, אמר אמת והפליל עבריין חמור ממנו. אין להפוך עד מדינה למופת חינוכי וערכי, אבל החברה זקוקה לעדי מדינה, כאשר היא נאבקת בפשע ובשחיתות. עדי המדינה הם מחיר המאבק בשחיתות. לא בכדי המדינה מקיימת תוכנית להגנת עדים.

 כאשר דודו אמסלם מדבר על עד מדינה כדבר נחות, הוא מדבר מנקודת המבט של מי שמדבר על אזרח המוסר עדות אמת במשטרה כ"מלשן" ו"שטינקר" כי הוא חונך שלהלשין זה הדבר הגרוע ביותר. כלומר, אין הוא מדבר מנקודת המבט של אזרח הגון וישר הסולד מעד המדינה בשל היותו עבריין, אלא מנקודת המבט של עולם הפשע, הרואה בעד המדינה בוגד.

* השטינקר – בליל פורים, כשנתכנס לקרוא את מגילת אסתר, כל אימת שיוזכר שמו מרדכי השטינקר, שהלשין על בגתן ותרש שקשרו קשר נגד אחשוורוש, אמסלם ירעיש ברעשן.

* שלמה פילבר – חת'כת סמולני. פילבר היה קדוש. אבל בלילה אחד הוא עבר ניתוח להחלפת השקפת עולם.

* בדרכה של מירי רגב – זהבה גלאון שיגרה ציוץ נחות ודוחה, שבו "תהתה", שמעניין מה נתניהו הבטיח למנדלבליט שתמורתו הוא נוקט "סחבת" בחקירות? ואני תוהה – נו, אז מה ההבדל בין זהבה גלאון לנאווה בוקר, למירי רגב, לאמסלם? ומה ההבדל בין הלינץ' למנדלבליט ללינץ' לאלשייך? אותו כיעור.

* מטובי בניה של הציונות הדתית – בעוד כמה שנים, כשרבים יתפכחו מפולחן האישיות, הציונות הדתית תהיה גאה באחד מטובי בניה, רוני אלשייך, המוכיח מהי דבקות בממלכתיות, בטובת המדינה ובחוק, ומהו כושר עמידה מול הסתה, שיימינג וניסיונות סיכול ממוקד.

מסע רצח האופי נועד גם להלך אימים על מנדלבליט, ואני סמוך ובטוח שגם על מנדלבליט זה לא יעבוד.

* תאוריית הקונספירציה – קצת קשה להציג את אלשייך כשמאלן שמוביל הפיכה בישראל מתוך אידיאולוגיה, ולכן הם מדביקים לו פעולה למען סיקור תקשורתי אוהד. וזאת תמצית תאוריית הקונספירציה המטורללת – אלשייך מפעיל את מערך החקירה המסועף, בליווי צמוד של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לתפירת תיקים נגד נתניהו ולהביא בכך להפיכה שלטונית שתעלה את השמאל לשלטון, כדי... לקבל סיקור חיובי בתקשורת, בהוראת הפוליטבירו של התקשורת. והמונים מאמינים לקשקוש ההזוי הזה. והרי אובססיה חולנית כזאת לתקשורת יש רק לאדם אחד – זה שמוביל את תאוריית הקונספירציה נגד אלשייך.

* כולנו אלשייך – אם ראש ממשלה מן השמאל שהיה חשוד בפלילים היה מוביל מקצת ממסע ההסתה, השיימינג, רצח האופי והסיכול הממוקד לאלשייך, כל הציונות הדתית היתה יוצאת לרחובות, בצדק, תחת הסיסמה "כולנו אלשייך", ומגינה עליו. היום הם בוחרים להתקרנף.

* גוליבר בארץ הגמדים – אחת הרפורמות שנחוץ יהיה לעשותן בתהליך הדה-ביביזציה של הפוליטיקה הישראלית, תהיה חובת מינוי ממלא מקום ראש הממשלה, כחלק מחוק יסוד הממשלה. נתאר לעצמנו איזה כאוס צפוי היה להתרחש בישראל, אם ברצח רבין או בהתמוטטות של שרון הייתה מציאות דומה לשל היום – מניעה אקטיבית של מועמד מספר 2. אין לכך כל הצדקה עניינית, והסיבה היחידה לכך היא פולחן האישיות ועיצוב הנראטיב של "גוליבר בארץ הגמדים". אין זו הרפורמה היחידה הנחוצה, והיא גם לא החשובה ביותר, אבל היא חשובה.

* מאוכזב מבני בגין – בני בגין: "אני ממתין להחלטת היועץ המשפטי. אין לי מה לומר מעבר לכך." אני מאוכזב מאוד מבני בגין. בעניין המשפטי נכון אולי לומר את מה שהוא אומר. אבל אמירה על העניין המוסרי, הערכי;  על מנהיג שמקבל "מתנות" מהסוג שאינו מוכחש אפילו, על מסע ההסתה נגד המשטרה והמפכ"ל כדי להלך עליהם אימים, על הצגת החשדות החמורים כ"קיבל סיגר מחבר" – על כל אלה אין לו למה לומר? מי אם לא הוא, באווירת ההתקרנפות הזאת, דווקא כאשר בליכוד כל כך נחוץ צדיק אחד בסדום.

* רגע לפני ה"דיל" – רגע לפני שטראמפ יפרסם את ה"דיל של המאה", הצעת השלום שלו לסיום הסכסוך הישראלי פלשתינאי, ובלי שאכיר את פרטיה, אני מרשה לעצמי להסתכן בהערכה, שהדיל הזה לא יביא לשלום. שום דיל אינו יכול לשנות את המציאות על פיה ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שישראל יכולה להעלות על דעתה להציע, היא פחות מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לשמוע עליה. ישראל אינה יכולה להציע יותר מהצעות ברק ואולמרט לנסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים") וחלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בשטח הזה. וההצעות הללו נדחו על הסף, כיוון שהצד הפלשתינאי עמד על "זכות" השיבה, כלומר על הצפת מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים והטבעתה בדמוגרפיה. ואת זה אף ישראלי שפוי לא יוכל לקבל.

הדיל האולטימטיבי הקודם, בנוסח ברק ואולמרט, קלינטון וקרי, היה בלתי ישים ובלתי אפשרי. אילו התרחש, חלילה, הוא היה הופך את מרכז מדינת ישראל, גוש דן רבתי, לעוטף יו"ש, היה מחייב עקירה רבתי של יהודים מאדמתם ובתיהם ומצד שני מאפשר לפלשתינאים מיני מדינונת לא בת קיימא, שאילו הייתה קולטת בתוכה את ה"פליטים" ובכך מממשת את "זכות" השיבה (על פי אותו מתווה) האסון הדמוגרפי היה רובץ לפתחנו בלחץ של המוני מסתננים המנסים לפרוץ מערבה, לתוך ישראל.

הדיל הקודם נדחה. ואם הוא נדחה – קל וחומר שכל הצעה יותר פרו-ישראלית תידחה בידי הפלשתינאים. וכמובן שאנו נדחה כל הצעה יותר פרו-פלשתינאית. זה המצב, זאת האמת, והכחשתה אינה מועילה. האמת היא שלא צפוי שלום בדורנו ובעתיד הנראה לעין.

לכן, הכיוון אינו צריך להיות אשליות שלום, אלא ניהול נכון של הסכסוך, באופן שיוריד את הלהבות, יחזק את הרש"פ בשטחים שבידיה ויקדם את כלכלתה, יחזק את האחיזה הישראלית בשטחים החיוניים לאינטרס הלאומי והביטחוני של ישראל.

שלום יוכל להיות רק מחוץ לקופסה שבין הירדן והים, כאשר ירדן ומצרים תסכמנה להיות חלק ממנו, כך שהרש"פ – על בסיס גבולותיה הנוכחיים, תהיה חלק מריבונות ירדנית פלשתינאית ורצועת עזה תהיה חלק ממצרים ותתפתח לכיוון סיני, ושם ישוקמו ה"פליטים".

נכון להיום, אין לנו פרטנר לפתרון כזה, ולכן אין לנו פרטנר לשלום.

ועוד לפני ה"דיל" – ראוי טראמפ לשבח על החלטתו להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים, באיחור של 70 שנה. איני יודע מה יהיה תוכן ה"דיל" אך תהיה זו עוד תוכנית בערימת התוכניות שדבר לא ייצא מהן, אך השגרירות בירושלים היא עובדה מוצקת, שלא תשונה.

* סרבן התפכחות – חלפו 18 שנים מאז שנכשל הניסיון הנואל של ממשלות ישראליות למסור את הגולן לסורים, והיום ברור לכל מי שעיניו בראשו, שאילו חלילה הניסיון היה מצליח, היה זה אסון לאומי למדינת ישראל.

אך יש קומץ סרבני התפכחות. אחד מהם הוא יוסי ביילין, שבמאמר ל"ישראל היום" הוא קרא "דווקא עכשיו" לחתום על הסכם שלום עם סוריה, למגינת ליבן של מדינות המפרץ ול"יפי נפש במערב", כלשונו, "שיסבירו לנו מדוע אסור לנו להגיע לשלום עם בשאר אסד." אבל הוא סבור ש"דווקא עכשיו" זה מה שנחוץ.

ואף שהוא אינו קורא לילד בשמו – נסיגה מהגולן, אלא רק מדבר על הסדר, אי אפשר לטעות בכוונתו, כאשר הוא קורא לנתניהו לנצל את קשריו עם פוטין לצורך העניין ומזכיר: "נתניהו היה מעורב במו"מ על רמת הגולן בעבר, באמצעות רון לאודר וכל מה שעליו לעשות הוא להוציא את התיק הרלוונטי מן הגניזה."

באותו מו"מ, בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, ניסה נתניהו למסור לאסד (האב) את הגולן, באמצעות חברו הטייקון רון לאודר.

קשה להאמין עד כמה אדם מסוגל להיות עיוור, להכחיש את המציאות ולהיות וסרבן התפכחות.

* עמדתי בסוגיית גופות המחבלים – על ישראל להחזיר גופות של מחבלים מיד לאחר מותם. אין לה מה לעשות עם הגופות הללו ואין לה צורך בהן. אין סיבה להתעמרות במשפחות המחבלים ויש לנהוג בהומניות. והעיקר – אל לנו להידרדר לנורמות המוסר המזרח תיכוניות.

כל מה שכתבתי עכשיו, נכון החל ביום שלמחרת החזרת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. עד אז, אין להחזיר אף גופה. גופות כל המחבלים תרוכזנה כבנק לעסקת החזרת גופותיהם של הדר ואורון. בעסקה, על ישראל להעביר לרש"פ ולחמאס את כל הגופות שברשותה, תמורת כל הגופות שבידיהם, ואף לא מחבל חי אחד.

ואם ניתן להגיע לעסקה רחבה יותר, הכוללת הודעה של שני הצדדים שלא יחזיקו עוד בגופות, מה טוב.

* בית משפט מאוזן – איני מכיר את שופטי בית המשפט העליון החדשים, הפרופסורים שטיין וגרוסקופף. אבל יש לי אמון בוועדה לבחירת שופטים ואני משוכנע שנבחרו שופטים טובים וראויים.

גם בעבר הצטיין בית המשפט העליון בשופטים מצוינים, אבל בית המשפט לקה בחוסר איזון בין שופטים אקטיביסטיים ל"שמרנים". אני שמח על בחירתם של "שמרנים", לא רק מהסיבה שאני עצמי דוגל בגישה הזאת, אלא בעיקר כיוון שאני בעד איזון בבית המשפט בין שתי הגישות. לא הייתי רוצה בית משפט על טהרת השמרנות.

שיטת הבחירה הנוכחית, מאז שינוי החוק ביוזמת גדעון סער, היא שיטה מצוינת, כיוון שאינה מאפשרת מאיוריזציה של צד כלשהו במערכת. הדרישה לרוב של 7 מתוך תשעת חברי הוועדה, מחייבת שיג ושיח והסכמות בין הצדדים, מה שמבטיח איזון. זה לא היה כך בשיטה הקודמת, שבה היה רוב אוטומטי לשופטי בית המשפט העליון, וטוב שנמנעה יוזמתה של איילת שקד להחזיר את הגלגל לקדמותו, בקוניוקטורה שבה היה לה רוב בוועדה.

אגב, לאלה בימין, שחושבים שהשופטים החדשים עובדים אצלם, אני מציע להרגיע. הם טועים, כפי שהם טעו באשר לגרוניס ולסולברג. עם כל הבדלי הגישות בין השופטים – כולם מחויבים לחוק, והחוק הוא אותו חוק.

ברכות לשופטים החדשים. אני בטוח שכולנו נתברך בהם.

* תמצית משנתה של השוקניה – בשבוע שעבר ציטטתי ממשנתו הציונית של השופט אהרון ברק, וכפי שצפיתי, פרסום הדברים ב"הארץ" דווקא, הזמין מתקפות נגדו, בשל התהום האידיאולוגית הרובצת בינם לבינו. המתקפה החלה בפשקוויל של הראל פרימק, שכותרתו: "אהרן ברק לא רוצה דמוקרטיה אלא שטעטל משודרג."

ולמה ברק אינו רוצה דמוקרטיה? משפט המפתח בפשקוויל הוא זה: "ההמצאה המעוותת של 'יהודית ודמוקרטית' שכולה שעטנז דלוח של סתירות." כי זו תמצית משנתה של השוקניה – מאבק נגד המדינה היהודית.

ובסוף השבוע – פשקוויל נגד ברק של שלמה זנד. כותרת הפשקוויל: "אהרון ברק הוא עלה התאנה למפעל החוקתי של שקד." הכותרת אינה מקרית. כידוע, איילת שקד ואהרון ברק מייצגים את שני הקצוות במחלוקת על האקטיביזם השיפוטי, ובשבועות האחרונות הם תקפו זה את זה. אומר שלמה זנד: עזבו שטויות, כולם ציונים, כולם אותו חרא. המחלוקות בין תומכי קיומה של המדינה היהודית הן בולשיט. זנד, כידוע, מקדיש את חייו להכחשת עצם קיומו של העם היהודי.

גם הפוסט-היסטוריון יגאל עילם מצטרף לתוקפי ברק. בפשקוויל שלו הוא כותב: "ברק מצטרף למגמה הרווחת היום בשוק הישראלי, בעיקר בפינתו הימנית: להעניק תעודת כשרות לכל פרקטיקה ולכל שרץ רעיוני, ובלבד שיישאו עליהם תג זיהוי יהודי. לצורך כך מוכן ברק להרחיק לכת עד לטשטוש ההבדל המהותי בין ערכים פרטיקולריים לערכים אוניברסליים, ואף להוסיף עליהם קטגוריה חדשה, שאינה קיימת בקרב עמים אחרים: 'ערכים שהתפתחו בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו'."

עילם לועג לאידיאולוגיה הציונית של ברק: "התשתית הפילוסופית אצל ברק רעועה." בעיני עילם, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ועל כך הוא יוצא נגד ברק, ונגד "תפישת הדואליזם הערכי שבה הוא מחזיק: מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית." הוא יוצא בעיקר נגד ההגדרה, במאמרו של ברק, שישראל היא מדינת העם היהודי. "הקביעה כי ישראל היא 'מדינת העם היהודי' אינה עולה בקנה אחד עם מושג המדינה באשר היא," הוא קובע, ומוסיף: "מיהו העם? האם לא עם-הארץ? מהי הריבונות? האם יש לה קיום שלא במסגרת מדינתית? ולמה היא צמודה לעם (לשבט, לקבוצה לאומית) ולא לפרט האנושי, כלומר, לאדם באשר הוא אדם?"

השורה התחתונה בפשקוויל, היא המלצה לברק לשנות את כותרת מאמרו. הכותרת שהוא ניסח למאמרו של ברק: "צמצום חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית."

אבל אם חלילה תוגשם האידיאולוגיה האנטי ציונית השוקניסטית, וישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא צפויה להיות דמוקרטיה כמו הסביבה ממנה היא מתבדלת, וחירות האדם בתוכה תהיה כמו במדינות "אזרחיה" השכנות.

* ערב לב וערל מוח – בישראל אין כל חוק המחייב יהודים למול את בניהם וגם אין הסברה או הטפה לקיים את המצווה הזאת, ולמרות זאת – 98% מהיהודים עושים כן. ושמא, לא "למרות זאת," אלא דווקא מסיבה זאת.

יש גם מיעוט קטנטן ושולי שאינו מל את בניו, וזה בסדר, אנו מדינה דמוקרטית וזכותם של הורים להחליט כך אינה מוטלת בספק. והמיעוט הזה דווקא מנהל מסע מיסיונרי נגד המילה, וגם זה בסדר, כי אנו מדינה דמוקרטית שנהוג בה חופש הדיבור.

ויש הרוצים לאסור בחוק את זכותם של יהודים למול את בניהם. הם הרי מאוד ליברלים... כזהו, למשל, מראיין הפפראצי של דבוקת שוקן, ניר גונטז'. ועל כך הוא ראיין השבוע את חברת הוועדה לזכויות הילד, ח"כ קרין אלהרר.

למי שאינו מכיר את הסוגה – גונטז' הוא מראיין פפראצי. מראיין בהפתעה, מקליט את הראיון ומפרסם את תמליל הראיון כולל הגמגומים, ה"אֶהה" וכו'.

בראיון הוא לא אמר לאלהרר: "שמעי, אני רוצה להציג לך רעיון נפלא, מהפכני, ולשמוע את דעתך. מה תאמרי על הרעיון המבריק שלי, לחוקק חוק האוסר על המילה?" לא.

נקודת המוצא של הראיון, הוא שחוק האוסר מילה הוא מובן מאליו, כמו זריחת החמה ושקיעתה, והמובן מאליו הזה לא מתקיים בגלל שקרין אלהרר המרשעת וצוררת הילדים אינה ממלאת את תפקידה ואינה יוזמת אותו. ולכן, הראיון היה בעצם חקירה, שבה אלהרר (שלפחות על פי הראיון הזה מצטיירת כחסרת ביטחון, ולא כעיפרון המחודד ביותר בקלמר) נדרשת להסביר מדוע היא לא יוזמת את החוק הזה.

זאת ה"שאלה" הראשונה: "איך זה שבמדינת ישראל מותר לקחת ילד בן שמונה ימים, לחתוך לו חלק מאיבר המין ולהטיל בו מום, רק מהסיבה ש'אלוהים' אמר? 'אלוהים' אמר, אז נגמרו זכויות הילד? זה תינוק שלא יכול להתנגד."

קרין מגמגמת משהו... "אז אני אומָר: א' – אין חובה חוקית..."

והוא קוטע אותה ומסתער: "אבל אין איסור חוקי," כי מובן מאליו שצריך להיות איסור חוקי. וכך נשמעת החקירה כולה: "האלוהים המדומיין אמר הרבה דברים שנאסרו בחוק: לפגוע ב'חוטאים' למשל. 'אלוהים' בעצמו התגאה בזה שהוא הרג תינוקות. ילד בן שמונה ימים, להבדיל, מאנשים בוגרים, לא יכול להביע התנגדות. למה זה בכלל מותר? ... אז במדינת ישראל, מצווה של 'אלוהים' היא מעל למוסר ומעל להיגיון..."

וכשאלהרר מנסה לחלץ אמירה, "זה עניין מצפוני אישי," הוא תוקף: "אבל התינוק הוא תינוק. אצל בגיר זה יכול להיות עניין מצפוני אישי. זה מהלך שאין ממנו חזרה. אם כבר, זו אמונה של ההורים. אבל ממתי להורים מותר לפגוע בגוף של ילד ולהוריד לו חלק מאיבר המין?" וכן הלאה וכן הלאה.

ושאלה לי לגונטז'. אם חלילה הוא וחבר מרעיו יעלו פעם לשלטון, היכן יקומו מחנות הריכוז ליהודים שיפרו את הגזירה ויתעקשו לקיים את אקט הזהות היהודית הזה?

* ביד הלשון: המביא דברים בשם אומרם – איך קשור הביטוי "המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם" לחג פורים?

קודם כל, הציטוט המדויק הוא "האומר דבר בשם אומרו." אמר אותו רבי אלעזר בשם רבי חנינא (ובכך הביא גאולה לעולם).

רבי אלעזר אמר את הדברים בהקשר של מגילת אסתר. בפרק ב' מסופר כיצד מרדכי חשף קשר נגד אחשוורוש, של סריסיו בגתן ותרש.

"וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי."

אסתר אמרה דבר בשם אומרו. והדברים האלה הביאו גאולה לעולם, או לפחות לעם היהודי.

בפרק ו', כאשר נדדה שנת המלך, הוא ביקש לקרוא לו מספר זיכרונותיו, שם סופר כיצד סוכל הקשר בידי מרדכי היהודי. אחשוורוש רצה לבטא יקר למרדכי, וכידוע, ביום בו אמור היה מרדכי להיתלות בידי המן על עץ, המן הרכיב אותו בלבוש מלכות ברחבי שושן, ולמחרת המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, מרדכי ירש את תפקידו ואת ביתו של המן והורשה להוציא צו המנטרל את צו השמדת היהודים של המן, והשאר – עדלאידע.  

אורי הייטנר

* * *

אסור לעצור לפצוע ולהרוג פלסטינים שמשתוללים על הגדרות ורוצים לחדור ליישובים ישראליים ולחולל בהם פוגרומים. חיילי צה"ל שיורים בהם על הגדר מבצעים ג'נוסייד, פשע של השמדת עם אשר באשמתנו שואף להשמידנו!

אהוד בן עזר

* * *

הדסה  מור

סופו של הדון-ג'ואן

דון ג'ובני – באופרה הישראלית

דמותו של הדון ג'ואן, אותו גבר רדוף אובססיה לכבוש  את ליבן של נשים ולגרום להן להתמסר לו ולאחר שכבש אותן הוא ממהר לנטוש אותן על מנת להכריע לרגליו עוד נשים נוספות בזו אחר זו, שימשה נושא ליצירות רבות של סופרים ומשוררים, דווקא בתקופה הוויקטוריאנית, שבה  המיניות והיצרים היו מודחקים וסגנון החיים היה צנוע ושמרני. 

על הרקע הזה, סגנון החיים של כל הדון ג'ואנים ובכללם דון ג'ובני, היה גס ואלים באופן מובלט במיוחד. מולייר כתב מחזה על דון ז'ואן  שאותו תיאר באופן גאוני, במונולוג שהוא שם בפיו, ואצטט רק חלק מאיפיונו, כדי להבין את פילוסופיית החיים ואת מניעיו של דון ג'ובני, נשוא האופרה הפנטסטית של מוצרט (בתרגומו של נתן אלתרמן):   

"למה לדעתך צריך אדם להישאר קשור באישה הראשונה התופשת בי ולוותר בשבילה על העולם כולו ולא להביט עוד בשום אישה זולתה? באמת, סיכוי מלבב להתהדר בכבוד מדומה של נאמנות, להיקבר לעולמי עד בתוך קיברותיה של תאווה אחת ולהיות  בדמי ימים  חשוב כמת לגבי כל שאר יפהפיות שהלב חומד. לא, לא! את הנאמנות  נשאיר לכסילים. כל הנשים כולן יש להן זכות להוליכני שבי וזו שפגשנו ראשונה אין לה שום  רשות לנצל  יתרון זה ולגזול מכל השאר את מה שמגיע להן..."

ועוד פנינה מפיו: "האהבה שאני  אוהב את האחת, אינה סיבה שאעשה עוול לאחרות."

דומה שבימינו התהפכו היוצרות. דווקא בימים של חופש מיני מוחלט כמעט, דמותו של הדון ז'ואן הפכה להיות מוקצה ומאוסה וכיום אף גבר לא יעיז להתהדר בכיבוש נשים. ואם מתגלים כאלה, הם מוקעים כמטרידנים וממש נבעטים אל מחוץ למסגרות החברה.

זה היה גם גורלו של דון ג'ובני שזכה להיות גיבור האופרה שכתב מוצרט עם  כותב הליברית הקבוע שלו, דה מונטה, שכתב עבורו גם את הליברית של האופרות "כך עושות כולן"  ו"נישואי פיגרו".

וכך, על רקע המוסיקה המקסימה והריגשית והמענגת של מוצרט, בניצוחו של דניאל אורן  על התזמורת  הסימפונית ראשון לציון ובבימויו של  קספר הולטן, מתחיל  דון ג'ובני, בגילומו של הבריטון פאלה קנודסן מדנמרק, את מעלליו: הוא נראה נמלט מבית הסמוך לביתו ובעקבותיו  דונה אנה, שאותה הוא תקף אך מבלי שזיהתה את התוקף. היא רודפת אותו, בעוד דון ג'ובני בדרך המילוט שלו נתקל באביה של דונה אנה, שקורא לו לדו-קרב, ודון ג'ובני גובר עליו והורג אותו.

היא מזעיקה למקום את ארוסה, דון אוטביו, וכשהיא מגיעה למקום היא  מגלה את גופת אביה, ונשבעת לנקום את מות אביה בידי רוצחו, מבלי שתדע את זהותו.

בינתיים דון ג'ובני מצליח להימלט עם משרתו לפורלו, שמטיח בו ביקורת על הדרך שבה הוא מנהל את חייו. אך ג'ובני אינו מתרשם מהטפות מוסר, וכשהוא נתקל  בא'שה שבאה לקראתו  מוכת ייאוש ומחפשת את האיש שפגע בתומתה,  דון ג'ובני  מתקדם לקראתה  בכוונה לנחם אותה, אך מיד מזהה  בה את דונה אלווירה  שכבר זכה לפתות אותה ולנטוש אותה, ומצליח לחמוק ממנה ומשאיר אותה בידי לפורלו משרתו.

כך הוא ממשיך לפתות אישה נוספת, את צרלינה, דווקא ביום נישואיה. צרלינה נתפסת לקסמיו, דון ג'ובני מעביר את כל קרואי החתונה לווילה שלו בבנין הסמוך ומנהל את להטוטי פתוייו על צרלינה, אך כשהיא  מתעשתת ומזהה את  אופיו המפתה והנוטש, היא משמיעה צעקה, וכשכולם באים לשומעה, מצליח ג'ובני להימלט מהמקום עם משרתו.

ידו של ג'ובני נותרת ארוכה גם לאחר כישלונות החיזור הקודמים שלו, והוא נדחף ביצר הכיבושים המפעם בקירבו בכוח שאינו בר-כיבוש, על מנת  לכבוש את ליבה של המשרתת של דונה אלווירה, ששבתה את ליבו.

לצורך כך הוא מחליף את זהותו  עם המשרת שלו לפרלו, ובלבוש של המשרת הוא שר לה סרנדה, אך גם כאן הוא לא בא על סיפוקו בשל התנגדויות  של  כל הדמויות שמבקשות להתנקם בו על פגיעותיו בהן, וגם כאן הוא שוב מצליח להימלא מרדיפתם.

כאן מופיע אלמנט מוזר במערכת החיזורים, כאשר ג'ובני מזמין את הפסל שניצב מעל קברו של אביה של דונה אנה, להשתתף במסיבה שהוא  עורך בווילה שלו.

לתדהמת כל המסובים הפסל אכן מופיע, דורש  מג'ובני להיטיב את דרכיו אך הוא מסרב, ומשלם על כך בחייו.

המוות במרבית האופרות משחק תפקיד מהותי ואין כמעט אופרה שאחד מגיבוריה לא הולך לעולמו בדרך זו או אחרת. דווקא באופרות של מוצרט אין פתרון פשוט או דרמטי של מוות. מוצרט מציג את ג'ובני כלוחם יצירתי, כמאהב בעל יכולות מוכחות, שיודע לחלץ את עצמו  מאין ספור סכנות, אחרת היה מוצא את מותו בדו-קרב עם בעל קנאי זה או אחר.

מותו של ג'ובני, בסיומה של האופרה, מוצג כעונש על מעלליו ועל התנהגותו משוללת הרסן והפוגענית, שאין יכולים לעבור בשתיקה  מבחינה חברתית, אבל אין כאן סצינת מוות אופראית דרמטית  אופיינית. זה מה שעושה את האופרה הזאת לקומדיה וטרגדיה בעת ובעונה אחת.

מה שמשמש באופרה הזו מרכיב חשוב במיוחד הוא התפאורה והתאורה. התפאורה הבסיסית היא מיבנה בעל שתי קומות עם חלונות ודלתות גבוהים, שמאוחר יותר רואים שהוא מסתובב על צירו, ועל פי התפתחות העלילה, ומזגו של דון ג'ובני, מוקרנים על המיבנה  באמצעות טכנולוגיה חדשנית, יצירות וידאו ארט שיוצרות מיבנה פתלתל ומתעתע, גדוש בדימויים מופשטים, שמגבירים את  תחושת הטשטוש שבין מציאות להזייה. המבנה הופך בין רגע לאחוזה מרובת פרוזדורים ומדרגות שעולות לקומה העליונה, דלתות שנפתחות מזויות שונות, וילה, ממנה לגן  יפהפה וממנו לבית קברות,  וכל זה באמצעות  תאורת הווידאו המתעתע.  הבית שעל הבמה נמצא בתנועה מתמדת, המאפשרת  אין ספור אפשרויות לאינטריגות שהתנהגותו של ג'ובני יוצרת. אולם  האיכויות שהוא מפגין, הקסם האישי המהפנט שלו, שמפיל בקסמיו לא רק את הנשים  שעל הבמה  כי אם פועל גם על הצופים שבאולם,  לא יכולים למנוע או לחפות על  השטניות וההרסניות שבהם.  דון ג'ובני רץ ורץ בביתו, אך לא מגיע לשום מקום.

האופרה דון ג'ובני היא אופרה מצוינת, אך עדיין עדיפות בעיני האופרות של ורדי. המרחק בין מוצרט לורדי, הוא בערך כמו המרחק בין מוצרט לבטהובן.  כולם גאונים,  אבל יש  ביניהם גאונים יותר. שאלה של טעם.

אהוד: בעיניי המנגינה  והמילים בסיום האופרה, במעמד רדתו של דון ג'יובאני לשאול מבלי שהוא מוכן לחזור בתשובה ולהכות על חטא – הן מן המעמדים המרוממים ביותר במוסיקה כמו גם בהיסטוריה של האדם החופשי. לא פעם חשבתי שהייתי רוצה שינגנו אותו ברדתי אני לקבר. בעיניי "דון ג'ובאני" ו"נשואי פיגארו" הם מן השיאים של האופרות שנכתבו אי פעם, גם בהשוואה לוורדי.

* * *

חברי סומליו"ן

הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל

מרכינים ראש באבל

על מות חברתם

הסופרת רבקה מגן

ההלוויה התקיימת ביום ראשון בקיבוץ עינת

יושבים שבעה ברח' פיינשטיין 6 רמת אביב

* * *

רבקה מגן

 מראיינת את אסתר ראב

תחושת הייחוד של אסתר, כבר מילדותה, עולה גם מסיפורה "עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש" (1959). לרבקה מגן היא מספרת על החווייה העומדת ביסוד אותו סיפור:

יום אחד ערכתי עם בנות כיתתי טיול למטע עצי התות. עצי התות ניראו בפתח-תקוה באותה תקופה בכל מקום, כי אחד מחלומותיו הגדולים של הברון רוטשילד היה – פיתוח תעשיית משי בפתח-תקוה. על כן גידלו איכרים רבים עצי תות.

למטע עצי התות הזדנבנו – שורה ארוכה של בנות, אחרי מורתנו אלה. פניה של מורתנו כפני בובה היו. זמן קצר קודם לכן הגיעה לפתח-תקוה; לחייה אדומות, פניה זכים, ובידה – שמשייה, שזרקה על פניה אור ורוד. ואנו הקטנות – כולנו ירוקות מהמחלות שעברו עלינו בילדותנו, פוסעות במטע עצי התות. אני פוסעת והילדה ההולכת מאחוריי מושכת כל הזמן בצמותיי העבות והערמוניות. אני מתחננת לפניה להניח לי, והיא אינה פוסקת. בכל פעם – משיכה נוספת. הדבר היה לי לזרא. פרשתי מהשיירה, שהמשיכה בדרכה, ועצרתי ליד עץ של תות. פתאום – כאילו אני בעולם אחר. אור ירוק-זהבהב הסתנן דרך עלי התות הירקרקים, שהחלו זה עתה ללבלב, ועודם עדינים ושקופים. אני כאילו מתחילה לרחף, איני עומדת יותר על הקרקע, אלא תלוייה בין שמיים וארץ. נידמה לי שאני עלה בין עלים, רחוקה... רחוקה מהכל.

את קריאת חברותיי המחפשות: "אסתר, אסתר!" אפילו לא שמעתי, ועל כן – גם לא עניתי להן על קריאותיהן. אבל הן גילו אותי, סובבו אותי מכל הצדדים, ואני איני חשה, אני ממשיכה לרחף בעולם אחר...

לאחר שהצליחו להעירני מהזיותיי, גיליתי לראשונה – כי שונה אני מכולם, עולם חדש גיליתי, אותו עולם שהיה לימים לעולם שירתי.

ובפני רבקה מגן היא מתארת:

אני זוכרת יום חורף נאה, אחרי ט"ו בשבט, שטחים נרחבים של עצי שקד פורחים בשלג נפלא, ולנו הצעירים – אסור לצאת מחוץ לערוב ולהינות מהפריחה. ביום שישי, לפני כניסת השבת, היה נשמע קולו של מוישה חודורוב הקורא: "צינדן ליכט (להדליק נרות)!" – והאדוקים שבמושבה ממהרים להדליק נר של שבת. ואילו חלוצי העלייה השנייה – מחממים באותה שעה דוד מלא במים על גבי אש הזרדים כדי להתרחץ לאחר עבודת השבוע הקשה.

* מגן, רבקה, "גדלנו ליד ביצות פתח-תקוה והיינו ירוקים מקדחת", "הארץ שלנו", תל-אביב, 14.6.1976. שב ונדפס: רבקה מגן, "גדלנו ליד ביצות פתח-תקוה – אסתר ראב", בתוך: "ראשונים מספרים", הוצאת מילוא, תל-אביב, 1977.

מובא כאן מתוך: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הצברית הראשונה אסתר ראב, מאת אהוד בן עזר. עם עובד. 1998.

* * *

איך יש שנאה כזו בעם?

איך יש שנאה כזו בעם שרק לפני דקה היסטורית, אמר הימלר: "השמדת היהודים הוא דף מפואר בתולדותנו שמעולם לא נכתב ולעולם לא ייכתב."

למה מיהרו בני העם בזה, להיכנס לתאי הגזים? כי אמרו להם שאחרי המקלחת יקבלו קפה ואם לא ימהרו, הקפה יתקרר.

אני מתפלץ לנוכח השנאה המשתוללת עכשו בין היהודים במדינת ישראל, וזאת, שנייה היסטורית לפני שחיטתם.

אין בי הכושר לבטא את תחושותיי לנוכח מה שקראתי היום בפייסבוק.

זו היתה חוויה ארורה.

מוטי בן חורין?

לא! בן עבדות

* * *

בתקופתו של המושחת נתניהו הכירה ארה"ב בירושלים כבירת ישראל ועל כך בלבד יש לזרוק אותו לבור כלא!

אהוד בן עזר

* * *

יצחק מאיר

ההבדל

יש הבדל.

מי שנמצא בחקירה יישפט, לשבט חלילה או לחסד אם יזכה, על ידי שלטונות החוק, הפרקליטות, היועץ המשפטי, בתי הדין. יהיו סעיפי עבירה, עדויות, סניגוריה, קטגוריה, זיכויים, הרשעות. לכן, חרף אווירה של ארץ ישראל שקשה לנשום אותו בימים אלה, ראו להתברך שיש בו חמצן טוב. קטון כגדול שווים בישראל של היום לפני החוק. החקירות מוכיחות כי המדינה אינה מושחתת. היא רודפת את החשודים בהשחתה. היא שוקדת על טיהור האווירה.

אבל ראשי הקואליציה אינם עוברים על שום חוק כאשר הם אומרים חזור ואמור לציבור הסובל ממחנק כי הם לא ייוותרו על השלטון רק מפני שהנורמות הציבוריות מצפות לכך. אין סעיף, אין עבירה, אין צורך בעדויות כי הם אומרים את הכול קול גדול, אין קטגורים ואין להם צורך בסנגורים כי הם מסנגרים על עצמם, אין להם מה לפחד מהרשעות ולא להתפלל על זיכויים. המדינה לא חוקרת אותם. אי אפשר להתנחם כי היא אינה מושחתת כי היא באה חשבון עם החשודים בעבירות. ראשי הקואליציה הם מחוץ למרחב המנדט של שלטונות החוק. אין להם לפני מי לתת את הדין.

יש הבדל אפוא, הנחקרים, כפופים לחוק.

ראשי הקואליציה רק לחמדת השלטון.

הנחקרים חפים מן הדין עד שדינם ייחרץ.

ראשי הקואליציה ממה הם חפים?

הנחקרים הם חשודים היום. הציבור, מודאג, נפחד, נרעש, ממתין לדעת אם הם נושאי עוון, או נקיים מעוון  משפטי בו הואשמו, מחר.

ראשי הקואליציה? אין מה להמתין. עכשיו.

הנורמות הציבוריות אינן מצפות מהם להפיל את השלטון. הנורמות הציבוריות אינן דורשות מהם להקדים לגזור דין לפני שלטונות האמונים על גזר דין. הנורמות הציבוריות אינן עומדות על כך כי הם ימהרו להביא את הקלפיות מן המחסנים. יש יותר מדרך אחת לפני ראשי הקואליציה להוכיח לציבור כי הם לא מושבעים ועומדים רק על ערך השליטה על השלטון, כי יש בהם קשב לרחשי הדאגה הנוראה הממלאת לב רבים בציבור לנוכח הגלריה של בכירים העוברים בסך בפרוזדורי החקירות. אבל לא. בלי כל היסוס, בלי כל רתיעה, בלי כל בושה הם אומרים רק אחת. בציניות. כאילו אינם אלא שומרי חוק "השלטון הוא ערך עליון. אולי לא כל שלטון. רק השלטון שלנו."

 ואי אפשר להעמיד אותם לשום חקירה על העוון הזה...!

זה ההבדל.

נ.ב אבל בכל זאת, אפשר להזכיר להם לטוענים האלה כי הם שומרים על השלטון לא מתוך חמדה חלילה אלא אך ורק מפני שמירה אדוקה על החוק המבטיח להם שלטון, "לא חרבה ירושלים אל מפני שהעמידו דברים על הדין."

22.02.2018

יצחק מאיר

אהוד: כלומר גם אתה חושב שיש לערוף את ראשו של נתניהו כבר עכשיו, עוד לפני שנשפט ויצא אשם, אלא רק בגלל אווירת ההיסטריה שהתקשורת, המטורפת בשנאתה אליו, מטפחת בציבור?

אגב, המדינה שלנו מתנהלת בסדר גמור וכך גם הנהגתה בראשותו. ישראל חזקה מאי פעם. גם הדמוקרטיה אצלנו וחופש הדיבור חזקים יותר משהיו בשנותיה הראשונות של המדינה תחת שלטון מפא"י. "קול ישראל" היה אז תחת פיקוחו של מנהל משרד ראש הממשלה, טדי קולק,  שהיה נותן הוראות למחלקת החדשות, וטלוויזיה טרם היתה.

הרבה מדינות בעולם יכולות להתקנא בנו. הידעת, למשל, כי הפיתות המסובסדות, שהן עיקר המזון במצרים, נמכרות במחיר של 10% מעלותן המקורית, וכי אם תתבטל הסובסידיה תתמוטט מצרים בהפגנות רחוב אדירות של המוני רעבים?

וכי אין ביטוח בריאות ממלכתי לאזרחי ארה"ב?

וכי מערכת בריאות החינם בבריטניה קורסת?

וכי גרמניה וצרפת מוצפות מוסלמים אלימים?

וכי האנטישמיות המוסלמית גואה באירופה המערבית?

ואלה רק כמה תזכורות. שלא לדבר על מרחצי הדמים שהם נהרגים מדי יום עשרות ומאות אנשים. חלקם לא רחוק מגבולותינו. רובם מוסלמים.

אבל אתה כבר חוזה את חורבן ירושלים!

* * *

Kissinger: Trump’s Foreign Policy Style Is ‘Remarkable and New… People Need to Open Their Eyes’

By Dick Morris

The Western Journal Daily

February 9, 2018

Former Secretary of State Henry Kissinger gives us a new understanding of President Donald Trump’s foreign policy and predicts its success:

“Liberals and all those who favor (Hillary) Clinton will never admit it. They will never admit that he is the one true leader. The man is doing changes like never before and does all of it for the sake of this nation’s people. After eight years of tyranny, we finally see a difference.”

Then he goes on to explain how Trump is making it happen.

Kissinger knows it and he continues with: “Every country now has to consider two things: One, their perception that the previous president, or the outgoing president, basically withdrew America from international politics, so that they had to make their own assessments of their necessities. And secondly, that there is a new president who’s asking a lot of unfamiliar questions. And because of the combination of the partial vacuum and the new questions, one could imagine that something remarkable and new emerges out of it.”

Then Kissinger puts it bluntly: “Trump puts America and its people first. This is why people love him and this is why he will remain in charge for so long. There is not a single thing wrong with him and people need to open their eyes.”

Kissinger once explained that he and Nixon felt that it was important to convince Soviet leader Brezhnev that the U.S. president was unpredictable and capable of anything. Trump has held North Korea at bay and gotten China to accept sanctions on its people and companies that do business with Pyongyang by just such a strategy.

When he boasts that he has a “bigger red button” than Kim Jung Un does, he so transcends the mealy-mouthed rhetoric of the past that he forces a new recognition of American power.

Kissinger once wrote, “(T)he weak grow strong by effrontery. The strong grow weak through inhibition.” No sentence better captures the U.S.-North Korea relationship.

Trump is discarding the inhibitions and call the bluff on North Korea’s effrontery.

Just like Kissinger would have done.

His point is that the contrast of American retreat under Obama and its new assertion of power under Trump creates a new dynamic that every one of our allies and of our enemies must consider.

They grew complaisant with Obama’s passivity and now are fearful due to Trump’s activism. And they must balance the two in developing their policies.

They realize that the old assumptions, catalyzed by Bush 43’s preoccupation with Iraq and Obama’s refusal to lead are obsolete. So, Trump is forcing a new calculus with a new power behind American interests.

Those — here and abroad — who rode the old apple cart worry about its being toppled.

But, as Kissinger so boldly states, Trump “is the one true leader” in world affairs and he is forcing policy changes that put America first.

* * *

אוריה באר

קנקן הבירה

דפקתי בהיסוס על דלת העץ הכבדה.

"כן, יבוא," נשמע קול עבה בגרמנית.

פתחתי את הדלת לרווחה והתקרבתי למכתבה הגדולה שניצבה בקצה החדר. היושב מולי היה גבר בלונדיני כבן ארבעים וחמש, בעל עיני פלדה ופניו בהירות וחרושות קמטים. ראשו היה שקוע בערימת המסמכים שלפניו. תחילה, עיווה פניו כאילו רצה לומר, "איש צעיר, מה אתה מטריד אותי עכשיו. אתה לא רואה שאני עסוק מאוד?" אך בין-רגע השתנתה ארשת פניו. הוא הסיט הצדה את הניירות שלפניו וחייך. נימת קולו התרככה כבמטה קסם.

"אה, זה אתה? המתמחה הישראלי?"

"אכן, זה אני."

"אם כן, סלח לי. לא הבחנתי בך בתחילה." הוא חייך אלי במתיקות. "כן, כן. הישראלי שלנו. חבל שלא נפגשנו קודם לכן. שב בבקשה."

הוא הושיט לי יד ארוכה ומנומשת ולחץ את ידי בחמימות.

היה זה בשבוע הראשון לעבודתי כמתמחה במטה הארגון לפחם ולפלדה בלוקסמבורג. היינו עשרה מתמחים בכלכלה ובמשפטים מכל רחבי אירופה, ואני הייתי הישראלי היחידי ביניהם.

ד"ר הורסט גרומן היה מזכיר המחלקה לאנרגיה. בנוסף, טיפל בכל ענייני המתמחים וידע להסדיר ביעילות בעיות שונות שבהן נתקלנו במבוכי הביורוקרטיה של המוסד. סבר פניו היה תמיד נינוח. מלבד זאת היו לו קשרים בכל מקום. יחסים משופרים עימו עשויים היו רק להועיל.

תוך דקות הסביר לי בתמציתיות את כל ההליכים הנהוגים במקום, את הדרישות שדורשים מהמתמחים ולבסוף סיים בהצעה ידידותית:

"שפות העבודה כאן הן צרפתית וגרמנית. אם יש לך בעייה באחת מהן, אנא פנה אליי. דלתי תמיד פתוחה בפניך. שאל כל מה שתרצה, אעזור לה לנסח כל מסמך שתרצה. אסייע לך לכתוב עבודות."

היתה זו הצעה חשובה לאין ערוך עבורי. הצרפתית שלי היתה משובשת ואילו הגרמנית היתה מלאה שגיאות כתיב ודקדוק.

"תודה," עניתי בהתרגשות. נטיתי קדימה והנחתי את פרק ידי השמאלית על שולחנו. הוא ראה את הצלקת הגדולה שעליה ובחן אותה בסקרנות.

"נפגעת מכוויות?" שאל.

"כן, במלחמת ששת הימים."

"היית טנקיסט?"

"לא, הייתי מקלען של זחל"מ. הרכב שלנו נפגע ונשרף כולו. שכבתי חודשיים בבית חולים."

פניו אורו. "אה, כן. גם אני נפצעתי במלחמה," חייך בהבנה. "ליד אל-עלמיין, בקורפוס האפריקאי של רומל."

מעין זיק של חיבה ואחוות לוחמים נדלק בעינו הכחולות. לא אהבתי את דבריו, אך לא הגבתי.

"טוב, אז מחר בעשר וחצי, בקפיטריה למטה," אמר בחום. "הבירה על חשבוני. שיהיה לך בהצלחה."

בבוקר שלמחרת ירדתי לקפיטריה, כפי שהציע המזכיר, ופניתי מיד לשולחנו שבמרכז האולם. הוא קיבל את פני בחיוך רחב. קנקן גדול של בירה תוצרת מינכן ציפה לי ולצדו כריך גדול.

ד"ר גרומן קפץ ממקומו, לחץ את ידי בחמימות והפטיר: "בוא שתה בירה גרמנית טובה. האמן לי, אני מומחה גדול בבירות. אין טובה ממנה בכל אירופה. על דיברתי."

בקושי הספקתי לגמוע גמיעה קלה מקנקן הבירה, וד"ר גרומן החל לספר בשטף על עבודתו האחראית ועל לימודי הכלכלה שלו באוניברסיטה אחרי המלחמה. רוחו היתה טובה עליו. הוא עבר בקלילות מנושא לנושא. לאחר מכן החל לספר על חוויותיו מהמלחמה בצפון אפריקה, בשירותו עם גייסותיו של רומל.

האזנתי בדריכות, אך רוב הזמן שתקתי. פה ושם הערתי הערות ושאלתי בנימוס על אשתו ועל דרך התאקלמותם בעיר הקטנה.

חיבתו של ד"ר גרומן אליי הלכה וגברה. לאחר כשבוע ימים עמד על כך שאקרא לו הורסט והתרעם מעט כאשר חרגתי מן המקובל וכיניתי אותו בכל זאת הר הורסט. הוא הפגין בפני העובדים את יחסו החם אליי ובשל כך קינאו בי כל הפקידים הוותיקים. כשלעצמי, שאלתי מדוע עד בואי, ישב בודד בקפיטריה ולא חבר אל איש.

בוקר בוקר, בשעה עשר ושלושים בדיוק, בדייקנות פרוסית, כמעט אובססיבית, המתין לי ליד שולחננו הקבוע, והיה מפגין סימני קוצר רוח אם הייתי מאחר ולו גם בדקות ספורות. לאחר שהיה שואל על דא ועל הא ומתעניין בעבודתי, בהתקדמותי, בשליטתי בשפות הרשמיות במקום ובהרגשתי, שב וסיפר בדבקות על חוויותיו במדבר המערבי. הוא סיפר על היכרותו האישית עם רומל האגדי ועל חיבתו לטנקים ולשיריונים. אחר כך היה נזכר בגעגועים בכפר הולדתו הקטן בצפון גרמניה, לא רחוק מנמל קיל.

"האמן לי," ניסה לשכנע. "עד לגיוסי לקורפוס האפריקאי, לא ידעתי כלל שיש יהודים בעולם. בכפר שבו גדלתי לא היו כאלה בנמצא, וגם לא במידבר. רק באוניברסיטה בברלין, אחרי שחרורי, היכרתי את היהודים הראשונים."

"אבל היו לא מעט יהודים בצבא הבריטי," ערערתי על קביעתו. "והיו לא מעט מתנדבים יהודים מפלשתינה."

"לא, לא נכון," שיסע את דבריי. "אנחנו הטנקיסטים, בגיס האפריקאי, לא ראינו חצי יהודי. שמע, כל הטירוף הזה של היטלר בנוגע ליהודים לא היה מוכר לי. רק טנקים וקרבות שריון היו אז בראש שלי."

ברבות הימים נטיתי להאמין לו. הורסט היה אדם פתוח ולבבי, עד שלא יכולת להעלות בדעתך שיאמר ולו דבר אחד שאינו אמת צרופה. הוא היה חבר כמעט מושלם מלבד מגרעת אחת – כששתה יותר משלושה קנקני בירה, היה מתבסם, מאבד את שיווי משקלו ומתחיל לדבר שלא לעניין. או אז, מצב רוחו היה נעשה עכור והוא היה מתחיל להקניט, להעליב ולפגוע ללא סיבה. למחרת היום היה מתנצל והכל היה שב על מקומו בשלום.

יום אחד, לאחר שתייה כדת בקפיטריה ושיחת נפש ארוכה, וכשעמדנו כבר לחזור למשרדים, טפח הורסט על כתפי והפריח באוזניי, כאילו בהיסח הדעת:

"שמע, כשתדבר גרמנית ללא  שגיאות תהיה כמו אחד מאיתנו, ואז נראה. אני חושב שאוכל לסדר לך משהו בארגון. תחילה, משהו כמו עוזר שלי לענייני כוח אדם. אני בטוח שתוכל להישאר כאן."

בערב סיפרתי זאת לאשתי. שנינו, שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסינו, לא ידענו נפשנו מרוב שמחה. עם זאת, ובניגוד ליחסים הקרובים, הכמעט אינטימיים ביני ובין הורסט, לא שררה חיבה גדולה בינו ובין מזכירות המחלקה – אלו שישבו באולם הגדול, והדפיסו ללא הרף על מכונות הכתיבה הגדולות. כשהיה נכנס לאולם המדפיסות, היו חדלות מיד מפטפוטן העליז, תולות בו עיניים מפוחדות משהו ומצפות באלם להוראותיו. דומה, שאנחות רווחה היו נפלטות מגרונן, כשהיה יוצא ומניח אותן לנפשן.

המזכירה הראשי היתה קתרין, אלזסית קודרת ומלאת גוף, שדיברה גרמנית במבטא כבד. צעירת המדפיסות היתה ז'וסטן, נערה כפרית כבת שמונה עשרה ממוצא בלגי. היא היתה עליזה, קופצנית ומלאת חיים. לא היה לה ניסיון רב בהדפסה, אך היא ניסתה לחפות על כך בהרבה הכנעה וביותר מקורטוב של חנופה לממונים עליה. משום מה היה לי הרושם שהורסט לא חיבב אותה. מדי פעם היה מקניט אותה בשל עניינים של מה בכך, ומערער את בטחונה העצמי הירוד.

בוקר אחד, אחרי שגמעתי יחד עימו מקנקן הבירה שקנה עבורי, ולאחר ששב וקילל את היטלר על ששלח אותם למערכה אבודה מראש בצפון אפריקה, התרומם מכיסאו והתנצל בפני:

"סלח לי, יש לי המון עבודה היום. עליי לעבור על ההדפסות של הבלגית הקטנה הזו. מה שמה, ז'וסטן, לא? קפוץ אליי אחר כך אם תרצה."

הוא קם, מחה פיו את מקצף הבירה, טפח בידידות על כתפי ופנה בצעד מתנדנד כלשהו חזרה לעבר משרדו. נפרדנו בלחיצת יד ואני פניתי אל גרם המדרגות כדי לחזור לחדרי הסמוך ללשכתו.

כעבור כחצי שעה שמעתי צעקות רמות בוקעות ממשרדו: "טיפשה שכמוך, מטומטמת, פקידה גרועה. ההדפסות מלאות שגיאות. אינך יודעת לא גרמנית ולא צרפתית. אינך יודעת מאומה איזו עבודה העזת להגיש לי?"

רגע ארוך שררה דממה. נראה שז'וסטן האומללה העזה לענות לו בשפה רפה. נשמע מעין מלמול  חרישי שרק הגביר כנראה את קצפו של ד"ר גרומן.

"תנאי עבודה קשים?" המשיך לזעוק. "על מה את מדברת בכלל, ילדה חסרת בינה. תגידי, היית פעם במידבר? האם הדפסת פעם בחום של ארבעים מעלות בצל, ועוד הדפסה טובה? ובכן, שם באפריקה היו לי מזכירות שהדפיסו בתנאים איומים, כשמסביב זבובים ויתושים מטרידים. הן עשו זאת לילות וימים  שלמים. אף אחת לא יללה כמוך. לא היה להן מזגן או מאוורר כמו שלך יש. אפילו מים קרים לשתות לא היו להן."

שאגותיו של ד"ר הורסט גרומן נמשכו. כשיצאתי מחדרי למסדרון הארוך ראיתי את ז'וסטן חומקת ממשרדו של הבוס כשהיא ממררת בבכי ובידיה דפי הדפסה קרועים. היא רצה לעבר האולם של המדפיסות, הגיעה לעמדה שלה, התיישבה על כיסאה והשעינה את ראשה על מכונת הכתיבה, כשהיא פורצת בבכי מר.

הורסט המשיך לצרוח בחדרו, כמו לעצמו, על הרשלנות של הפקידות הבלגיות שהביאו לו, ואילו אני עמדתי נדהם לפני קתרין, המזכירה הראשית, שאטמה את אוזניה. מסדרון המחלקה היה ריק ומלבדנו לא היה בו איש. העובדים האחרים נמלטו לחדריהם ונסגרו מאחורי הדלתות הכבדות עד יעבור זעם. קתרין הוציאה לבסוף את אצבעותיה מאוזניה וחייכה אליי בלגלוג.

"מדפיסות במידבר המערבי, אה?" גיחכה. "מה דעתך?"

"אינני יודע," משכתי בכתפי. "אני לא מבין. תמיד אמר לי שהיה קצין שריון. עסק רק בטנקים, בלחימה נגד השיריונים הבריטיים. אז..."

קתרין, המזכירה הקשישה, גיחכה בבוז. "בחור תמים שכמותך," סיננה. "את זה הוא מספר לכולם. שמע, הורסט גרומן היה קצין מודיעין במטה של רומל. חקר שבויים. רק אלוהים יודע מה הוא עשה שם. עכשיו אתה תפסת?"

לא יכולתי לשאת יותר את מבטה המגחך של קתרין ואת בכייה של ז'וסטן הצעירה, סבתי על עקבי ויצאתי מהאולם.

למחרת, כבכל בוקר, ירדתי לקפיטריה. הורסט ישב ליד שולחננו הקבוע וציפה, כאילו לא אירע דבר, שאצטרף אליו. קנקן הבירה המקציפה כבר היה מונח ליד מושבי, והורסט כמו ביקש שאקרבו לפי ואגמע ממנו.

פסחתי על שולחנו והתיישבתי לבדי ליד שולחן אחר. הוא הביט בי בתימהון גובר והולך. לא השבתי למבטו המשתאה ולתנועת ידו המזמינה  אותי לקרב אליו.

קנקן הבירה, ליד מושבי  הקבוע מולו, נותר מיותם.

אוריה באר

* * *

יוסי אחימאיר

מצב האומה – אז וכיום

מתוך ברכה של יו"ר מכון ז'בוטינסקי בערב השקת הכרך "מצב האומה ב", מאת זאב ז'בוטינסקי, שהתקיים ביום חמישי, 22.2.2018

האירוע הזה עומד בסימן צאתו לאור של הכרך השישי בסדרת הכתבים האידיאולוגיים, שמכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין – בתמיכת משרד ראש הממשלה – שוקדים בקפדנות מדעית על הפקתם באופן המושלם ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

צוות יוצא מן הכלל של עורכים, מתרגמים, חוקרים, מעצבים, בהשגחתה של ועדת היגוי מכובדת וקפדנית, אחראים לכך. ישר כוח לכל העושים במלאכה!

האירוע הזה עומד עם בסימן י"א באדר, במלאת 98 שנה שנה לנפילת יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו על הגנת תל-חי, אירוע שהעניק לעם את מופת הגבורה וההקרבה, וממנו נולדו הן תנועת בית"ר והן מיתוס תל-חי.

והאירוע הזה עומד כמובן גם בסימן 70 שנה למדינת ישראל, יום העצמאות שיחול בעוד שבועות ספורים ויוחג ברוב עם.

הכרך החדש שלפנינו, הוא השני בכרכים שכותרתם "מצב האומה". זהו עיקר נושא הגותו, דאגתו, ומלחמתו של ראש בית"ר, ראש הצה"ר, מורנו ורבנו, נותן ההשראה  – גם 77 שנה לאחר הסתלקותו – הלא הוא זאב ז'בוטינסקי.

הייתי מציין ארבעה ציוני היסטוריים דרך במצב האומה, כשאנו עוסקים בכרך זה של כתבי ז'בוטינסקי.

ציון דרך ראשון הוא העשור הראשון של המאה הקודמת, וליתר דיוק – השנים 1901 עד 1916 שבהן דנים מאמרי הכרכים א ו-ב של "מצב האומה". עיקרם – המציאות היהודית בניכר, ברוסיה של טרום המהפכה הקומוניסטית מצד אחד, והמאמץ להגשים את החזון הציוני של הרצל מצד שני.

שני נושאים בולטים כאן – האחד זוהי האנטישמיות המתגברת ואיך מתמודדים אתה, השני – רעיון האוטונומיה לבני האומה היהודית במסגרת האימפריה הרוסית. אצל ז'בוטינסקי אין סתירה – מצד אחד, לדידו, יש לפעול בהווה, לתיקון מצב היהודים ברחבי רוסיה, ומצד שני יש לדאוג לעתיד – לריכוז העם היהודי במולדתו ההיסטורית ולחידוש עצמאותו בה.

ציון הדרך השני במצב האומה כבר הוזכר – שנת 1920, השנה שבה מתרחשת האפופיאה של תל-חי, והשנה שבה מכונן זאב ז'בוטינסקי את הגנת ירושלים ומשלם על כך בהעמדה לדין צבאי ובמחבוש של כמה חודשים בכלא בעכו.

"מגן ירושלים" – זהו תוארו מאז.

זאב ז'בוטינסקי הוא מחדש הצבאיות העברית בימינו, הן ברעיון הגדודים העבריים, אשר לפני מאה שנה בדיוק השתתפו בכיבוש הארץ על-ידי הבריטים מידי התורכים, והן בכינון ההגנה בירושלים כנגד הפורעים הערביים, מחוללי האינתיפאדה הראשונה.

שותפו יוסף טרומפלדור, הקצין עטור השבחים בצבא הצאר עוד ממלחמת רוסיה-יפאן בשנת 1905, הוא בר כוכבא המודרני, הלוחם ללא חת, שמסמן את הדרך לדורות של לוחמים שיקומו לנו מאז נפל באצבע הגליל, ועד לימינו אלה.

ציון הדרך השלישי במצב האומה הוא – שנת 1948, עת הכריז בן-גוריון על הקמת המדינה. איך אומרים? – הוא עשה זאת כנגד כל הסיכויים! המדינה קמה ומיד נפתחה המערכה על עצמאותה.

"קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי – שהלך לעולמו שמונה שנים לפני שהתגשם חזונו – הוכיח את עצמו מתש"ח ועד תשע"ח.

ולבסוף, ציון הדרך הרביעי – הלא הוא מצב האומה בימינו, כשהאומה העברית מציינת 70 שנה לתקומתה.

מצב האומה כיום? אומר רק זאת, כי עם כל הכתמים, עם כל הקרעים, עם כל הפגמים בחיינו העכשוויים, כדאי קצת להיות אופטימיים ומלאי גאווה על כל הישגינו ב-70 השנים הראשונות.

מצב האומה היום טוב הוא לאין שיעור ממצב האומה ב-1948, ועוד יותר טוב הוא ממצב האומה ב-1920, ובוודאי טוב ביותר ממצב האומה לעת שז'בוטינסקי כתב ופירסם את מאמרי שני הכרכים, שאנו מתגאים בהנחלתם לציבור הרחב.

זאב ז'בוטינסקי עצמו, שאולי מצטייר כמנהיג ציוני פסימי, והיו סיבות לפסימיות מרה בחייו, במצב האומה לקראת סוף חייו, בעיקר לנוכח האנטישמיות המתעצמת, רדיפת היהודים שהגיעה לשיאה בשואה הנוראה – ובכן, הוא מתגלה בהחלט גם כאדם, כמנהיג, שבטוח בצדקת הציונות ובהגשמתה.

במאמרו הכלול בספר שלפנינו, שכותרתו "ארבעה בנים", שנכתב לקראת פסח תרע"א, 1911, הוא מדבר על ארבעת הבנים בהגדה של פסח, בהתאמה לזמננו-זמנו. בהתייחסו לבן השלישי, מצייד ז'בוטינסקי את האב בתשובות לתמיהתו של הבן התם – ואני מצטט:

"ספר לו," הוא אומר לאב," על כל הנעשה עתה ברחבי הגולה העצומה. ספר לו כיצד הולכות ונבנות מחדש, באלפי מקומות ובאלפי ידיים, הריסות מקדשו של עם עולם. ספר לו כיצד לאט-לאט הולך ומתחזק מעט-מעט לעינינו רצון העם, שהיה עד עכשיו אבק פורח. ומתוך שבריו מתחשל מחדש העם להיות תקיף בדעתו, אנוכי, בעל אופי משלו ככל העמים הבריאים.

"ספר לו כיצד הולכות ונהרסות בזו אחר זו הבימות האחרונות שמעליהן נשמעה עוד תמול-שלשום הטפה להתאבדות לאומית. ספר על הנוער היהודי באוניברסיטאות ברלין ווינה, על בנים אלה של סוחרים יהודיים מגורמנים, הנושאים בגאווה על לבם את הצבעים הלאומיים: לבן – כשלג בארץ הבכא שלנו, כחול – כמותכם, מרחקי הקסם, צהוב – כקלון שלנו (הכוונה לטלאי הצהוב – י"א).

"ספר איך הולכים בכל מקום וגדלים מיום ליום גאוותנו, יחס כבוד אל עצמותנו ושנאה עזה אל הבורחים מהמערכה, איך למדנו – גם המחזאי הפאריזי שבע ההצלחות וגם בעל המסבאה העני בגאליציה, הרגיל לרעוד מפני הפריץ הפולני – להכריז בפני העולם כולו: יהודי הנני!

"ספר על המשוררים הנפלאים הכותבים עתה בלשוננו, ומה יפה ואדירה היא לשוננו, ומה גדול אושרו של עם להיות שולט בלשון כזאת. ועוד ספר לו איך מפטפטים בזריזות ובעליזות בלשון זו ילדי המתיישב בארץ-ישראל, וצעד אחר צעד, לאט לאט, בדי עמל, דרך אלפי מכשולים, החל בשמש היוקדת וכלה בכדור רובה של בדווי, הולך ומוקם דבר מה חדש, נקודת משען לתכניות והחזונות הנועזים ביותר."

רבותיי, זהו ז'בוטינסקי ב-1911.

אז כלום לא נהיה היום, 2018, עם כל הסכנות, האיומים, החקירות, והקשיים האורבים לפתחנו ומאיימים על ביטחוננו וקיומנו – האם לא נהיה היום  אופטימיים ומלאי גאווה על "החזון הנועז" שהוגשם, על מצב האומה דהיום, כמעט מאה שנה לאחר שנכתבו הדברים הנפלאים הללו?

יוסי אחימאיר

אהוד: שני דברים לא ברורים לי. טלאי צהוב ב-1911? וכן, מ-1911 עד היום עברו 126 שנים ולא "כמעט מאה שנה"!

* * *

קול קורא מישראל למדינות אפריקה:

בלחץ האידיוטים המוסריים שלנו

הוחלט לפתוח את הגבול עם סיני

בואו בהמוניכם והציפו אותנו

עד שיהיה כאן רוב מוסלמי

* * *

נעמן כהן

הרוטשילדים – עתידים הבריות לירוק על קברם

כשנוכח הרצל שמשפחת רוטשילד מכשילה את מאמציו במו"מ שניהל עם השולטן התורכי הוא כתב: "בעוד חמישים שנה עתידים הבריות לירוק על קבריהם." (אילון, הרצל, עמ' 373), והנה קמה לה בארץ משפחת רוטשילד חדשה. אמנם קצת פחות עשירה, אבל בהחלט יותר צדקנית.

משפחת רוטשילד החדשה אימצה מסתנן ממצרים ומתנאה במעשיה כמשפחה של "למדווניקים". (שרית רוטשילד, ניו זילנד (אימא), "לב פועם ושמו איסו", מוסף "הארץ", 23.2.18).

אותה משפחה של "צדיקים" למדווניקים" החליטה מצדקנותה להגשים את חלומו הרטוב של ישמעאל הנייה ולרדת מהארץ.

כאחשוורוש, היהודי הנודד, ירדו בני המשפחה מהארץ ונדדו לקצווי ארץ. לאמריקה, לניו זילנד, ולגרמניה. (האחרונים הגשימו גם את חלומו של היטלר באשר ילדיהם בבירת הרייך אינם עוד אפילו יהודים גלותיים, אלא שייכים לפולק הגרמני).

כדי להציל את המסתנן ממצרים שאימצו מגירוש מישראל, זייפו הרוטשילדים עבורו פספורט והבריחו אותו לגרמניה. שם הוא קיבל מקלט, (מעניין מה אומרים הגרמנים על יהודים המזייפים מסמכים כדי להביא להם מסתננים מאפריקה) וכמובן משפחת הצדיקים ה"למדווניקית" הזו מטיפה מוסר לנשארים בארץ על יחסם למסתננים.

להם לרוטשילדים הרי אין שום סולידריות עם החברה הישראלית הענייה. הם הרי לא סובלים את עניי הארץ היהודים בין אם הם יהודים-ערבים או רוסים-אשכנזים. מה להם אכפת אם כבר כיום מונים המסתננים ממצרים (שרובם ערבים-מוסלמים) עשרה אחוז מתל אביב, ועשרים אחוז מהגילים הנמוכים בתל אביב.

מה אכפת להם לרוטשילדים אם תל אביב תיהפך לעיר אפריקאית מוסלמית. הם הרי כבר לא כאן. את נפשם הם כבר הצילו. שרית האימא ("הלמדווניקית") נהנית בניו זילנד הלבנה. את המסתננים הם משאירים לנו, לנשארים בארץ.

ואנחנו המודעים למאמצים הבינלאומיים להביא לחיסולה של המדינה היהודית, אנחנו שיש לנו עדיין וראשית כל סולידריות עם המדינה היהודית והחברה הישראלית מתוך הומאניזם, נאמר את שאמר הרצל: בעתיד גם על קבריהם של הרוטשילדים החדשים ירקו הבריות.

טפו עליהם!

מה צריך להיות היחס ההומניסטי למסתננים ממצרים?

צדק ולא צדקנות

בדיון בבעיית הערכים יש לזכור כי אין רציונאליזציה לערכים. ערך נקבע רק על פי מה שאדם מוכן להקריב עבורו מרצון חופשי.

אם אדם לא גונב אין זה אינו אומר שהוא ישר, כלומר שבשבילו יושר הוא ערך.

אם אדם לא גונב יכול להיות שהוא אינו יכול לגנוב (כי הוא נמצא בכלא) או שהוא אינו גונב בגלל שהוא פוחד מהמשטרה.

מתי יושר הוא ערך? כשאדם לא גונב למרות שהוא יכול לגנוב, והוא יודע שלא ייתפס. רק אז הוא אדם ישר שבשבילו יושר הוא ערך.

מתי אדם הוא הומניסט? אדם בעל ערכים הומניסטיים כלומר אדם הרואה את האדם כערך עליון נבחן ככזה רק אם הוא מקריב משהו תמורת אותו הערך. אדם שאינו מקריב משהו אינו בעל אותו הערך כפי שהוא מתחזה להיות.

אם אדם נהנה כלכלית מניצול המסתננים הוא אינו הומניסט הוא נצלן על חשבון אחרים.

לעשירי הארץ, הפוליטיקאים, הסופרים, המהנדסים, השחקנים, הזמרים, המכחישים את השואה באשר הם מתנאים בעצמם כ"חסידי אומות העולם" עקב תמיכתם בהישארות המסתננים ממצרים בארץ בשעה שאינם משלמים על כך דבר, אלא רק נהנים, החל מהשחקנית המיליונרית גילה אלמגור, וכלה בסוחר המכוניות העשיר המתנאה בדוקטורותו שמאל חיא ראש ליהודי פולין (חרל"פ), נאמר: אתם המתנאים בצדיקותכם שהיא בעצם צדקנותכם לכו ע"פ המנהג היהודי. תנו מעשר מכספכם לצדקה. רשמו הוראת קבע לטובתם של המסתננים, והם יוכלו בעזרתכם לחיות כבני מלכים בארצם.

אל תפגעו בבני עמכם העניים. זה קל מדי להיות צדיק על חשבונם.

להיות צדיק על חשבון אחרים אינו מעשה מוסרי.

חיסול מדינת היהודים אינו מעשה מוסרי. הראו את צדיקותכם ותנו למסתננים מעשר מכספכם. רק בזה תבחנו אם הומאניסטים אתם.

היו צדיקים ולא צדקנים!

לא אלמן ישראל

אברהם משה דיכטר מועמד ראוי לראשות הממשלה

עם כל ההערכה שיש לי כלפי מיליקובסקי-נתניהו, ועם כל הרצון והתקווה שיוכיח את חפותו, דומה שהוא הגיע לסוף דרכו הפוליטית.

גם אם ישרוד דומה שעצם המחלוקת שהוא מעורר בחברה הישראלית, המשך כהונתו כראש ממשלה עם ענני השחיתות והנהנתנות המיוחסת לו (נכונה או לא נכונה) היא בעלת נזק לחברה הישראלית. עצם הוויכוח האלים סביבו, הן של מתנגדיו והן של חסידיו כבר גורם נזק רב.

מן הראוי לבחור לתפקיד אדם ישר דרך שאין עליו צל ואפילו קל של שחיתות ונהנתנות.

הנימוק שלנתניהו אין מחליף שגוי. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף.

גם לנתניהו על כל סגולותיו יש תחליף. לא אלמן ישראל.

הנה קראו את הראיון שנעשה עם אברהם משה דיכטר: "אחרי עידן נתניהו אתמודד על ראשות הממשלה":

http://www.maariv.co.il/news/politics/Article-625286

לאברהם משה דיכטר יש את כל התכונות המאפשרות לו למלא את תפקיד ראש הממשלה שיחליף את נתניהו. יש לו את הניסיון הביטחוני הראוי, הוא אדם ישר ללא ענני שחיתות ונהנתנות, והחשוב מכל הוא אוהב ישראל בעל ערכים ציוניים.

דיכטר (המשורר-פייטן) חסר אמנם את האנגלית הרהוטה של נתניהו, אבל לעומת זאת יש לו ערבית רהוטה מאין כמוה.

הנה, לא אלמן ישראל. אברהם משה דיכטר ראוי לראשות הממשלה.

למלשינים אל תהיי תקווה

עדי מדינה מעצם טבעם אינם צדיקים אבל עד החושף שחיתות אינו מלשן.

השפה העבריינית של ח"כ אמסלם נגד עדותו של יאיר למפל-לפיד כמלשן, והדיבור למי הוא ייתן את בנותיו ולמי לא, ראוי לכל גינוי, בדיוק כמו שפתו העבריינית של הזמר יהורם גאון "למלשינים אל תהיי תקווה ויהודה איש קריות."

לעומת זאת בהחלט ניתן להשתמש בשפה זו לגבי המלשינים האמיתיים.

ודוק: חשיפת שחיתות אמיתית אינה מלשנות. מלשנות שקרית שאינה מבוססת על עובדות היא-היא הראויה לכל גנאי. למשל המאמר שפרסם לאחרונה פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל.

זאב שטרנהל פירסם השבוע מאמר ב"לה מונד" תחת כותרת שמשווה בין ישראל של היום לראשית הנאציזם:

En Israël pousse un racisme proche du nazisme à ses débuts.

מאמרים דומים וזהים מפרסם שטרנהל גם בעברית. זה לא התחיל היום. כבר למעלה מ-40 שנה מנסה שטרנהל להפוך את ישראל לפשיסטית, והוא חוזר שוב ושוב על אותו פזמון.

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5126228,00.html

על זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל כתבתי כבר לא אחת. אורלובסקי-שטרנהל חוקר הפשיזם נעשה פשיסט בעצמו כאשר הפך ליועץ לענייני טרור של עראפת ויעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001). מסתבר שאקטיביסט פרו אסלמי הוא בהכרח פשיסט אוטו-אנטישמי.

לשכמותו, המלשינים האמיתיים תומכי החרם, נאמר: "למלשינים אל תהיי תקווה" "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא." "האוחזים בחרם בחרם יאבדו."

ההיסטוריה החדשה

בהיסטוריה, כידוע, יש עובדות ופרשנות. ההיסטוריון האנגלי המפורסם אדוארד הלט קאר כותב בספרו "מהי היסטוריה?" שעצם בחירת העובדות היא כבר פרשנות.

לפי האופנה החדשה של הדה-קונסטרוקציה הפוסט-מודרנית אין בכלל עובדות יש רק פרשנות.

הדוגמה הבולטת היא של ההיסטוריון המפורסם ד"ר אבא של מאזן שטען לאחרונה בעצרת האו"ם שהוא מייצג את הכנענים שחיים בכנען 5000 שנה.

ההיסטוריון הידוע, ד"ר אבא של מאזן, חשף תגלית היסטורית מדהימה: אבא של מאזן, ועמו, אינם ערבים-מוסלמים הדוברים ערבית, ומאמינים באללה – אלוהי הערבים, וגם לא פלישתים הדוברים פלישתית ומאמינים בדגון האל הפלישתי, אלא סתם כנענים. מעניין שלפניו הגדיר אבו עאמר את עצמו כיבוסי דווקא.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

אשכוליות אדומות בחורף

אחד מתענוגות החורף, חוץ מתפוזי השאמוטי הנפלאים אשר לצערנו הולכים ומתמעטים, ועציהם הולכים ומזדקנים – הוא טעמן של האשכוליות האדומות. בילדותנו טרם נראו כמותן בארץ, היו רק האשכוליות הצהובות-ירקרקות.

המתכון שאני מציע אינו חדש אבל הוא נהדר.

חוצים אשכולית אדומה לשניים באיזו קו המשווה שלה, מניחים את החצאים בקעריות, בוזקים כפית סוכר על כל מחצית ומכניסים למקרר. אחרי שעות אחדות, ואפילו אחרי יום-יומיים, מוציאים, רצוי בבוקר, כדי להתחיל את היום עם מחצית האשכולית. חורצים אותה בסכין עקומה מיוחדת, קודם מפּנים-הקליפה למרכז, בקו חצאי הפלחים, ואחר-כך סביב-סביב בקו הקליפה, ושולים בכפית בזה אחר זה את הנתחים עם ציפוי הסוכר הדק המוקשה. כשמסיימים, הופכים את המחצית וסוחטים את שאריתה לתוך הקערית, ושותים ישירות או בכפית. אמנם נותר לא הרבה אבל אין מיץ טעים ממנו. מחצית האשכולית מומלצת גם לקינוח אחרי ארוחה כבדה.

באשר לסכין, יש סכינים עקומות שמיוצרת בימינו אבל אני משתמש בסכין עקומה עתיקה מאוד, עבודת-יד, בעלת ידית עץ עגולה וחֶבֶק מתכת, שאותה מצאתי בשוק החפצים המשומשים המקסים הנערך באוקספורד מדי יום חמישי, בכיכר גלוסטר גרין, ממש ליד תחנת האוטובוסים. כל יום רביעי יש שם שוק מזון ודברי בית. כל יום חמישי שוק חפצים משומשים.

על להבה של הסכין כתוב:

STAINLESS STEAL

GRAPEFRUIT KNIFE

MADE IN SHEFIELD, ENGLAND

* * *

אהוד בן עזר

המלך תפוז

א

לפני שנים רבות*, כאשר נוסדה המושבה הראשונה, לא היה לאיכרים מה לאכול והיו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו: "חיטה, חיטה, תהיי המלכה שלנו."

אמרה החיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול."

קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה.

אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול.

ואז אמר סבא, האיכר: "אין דבר, ניטע גפנים."

ב

הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו: "גפן, גפן, תהיי המלכה שלנו."

אמרה הגפן: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש, שיתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם."

נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין.

אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי תות ונגדל זחלי משי."

ג

הלכו האיכרים אל התות ואמרו: "תות, תות, תהיה המלך שלנו."

אמר התות: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים."

התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי.

אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע שקדים."

ד

הלכו האיכרים אל השקד ואמרו: "שקד, שקד, תהיה המלך שלנו!"

אמר השקד: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים."

נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח טרי.

אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. ולא היה כסף לקנות די לחם, והאיכרים היו רעבים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי שיטים וניבנה בית-חרושת לבושם."

ה

הלכו האיכרים אל השיטה [האקציה] ואמרו: "שיטה, שיטה, תהיי המלכה שלנו!"

אמרה השיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם."

נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר.

אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות ופחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע פרדסים."

ו

הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו: "תפוז, תפוז, תהיה המלך שלנו!"

אמר התפוז: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ליפו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי. תגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם."

חרשו האיכרים חריש עמוק. חפרו בארות והכניסו בהן משאבות-מים. בנו תעלות להשקאה. התלהבות הנטיעות תפסה את כולם. בכל החצרות עלו ריחות שתילים של לימון-מתוק וחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו. בין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות. על הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, שם ישבו המבררות על מחצלאות, האורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ. מבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל הנמל. הסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות.

והמלך תפוז כבש את העולם, והארץ התמלאה פרדסים ובהם עצי שאמוטי, ולנסיה, לימון, אשכולית, טבורי, קלמנטינה, סצומה, אתרוג, תפוזינה, פומלו ופומלית. וכל חורף שואלים הרבה אנשים, בארצות רבות: "מתי כבר יהיה אפשר לקנות את התפוז הטעים ביותר בעולם, את השאמוטי?"

ומאז האיכרים, וגם סבא, לא היו רעבים אף פעם.

נכתב כהצעה לספר מצוייר, שלא מומשה, ונכלל כנאום דודי ב"בית האיכר" ברומאן "המושבה שלי", 2000. המקור, דברי אסתר ראב בראיון שערך עימה יואל רפל, ושודר ב"קול ישראל" ב-9.9.1977 בשם: "ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות", ונכלל ב"אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, בשם "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ".

* "לפני שנים רבות" – ייסוד המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, פתח-תקווה, לפני 140 שנה, בשלהי שנת 1878.

* * *

תקוה וינשטוק

בפורים פרגֵן לשכן

"משלוח מנות", המנהג המסורתי משובב הלב

הגיע גם לעיריית תל אביב

העירייה חילקה לתושבים קופסאות מעוצבות מיוחדות למשלוח מנות. קופסאות כחולות מצויירות שהשולח יכול לרשום את שמו על דופנן או על הברכה המצורפת להן. הקופסה מחולקת חינם (לאחר רישום בקשה בעירייה) בארבעים מרכזים עירוניים ובמרכזי הצעירים ברחבי העיר. את "הדברים הטובים" ממלא כל שולח כטוב בעיניו.

המבצע הזה נקרא "פרגֵן לשכן", שם מתאים לפורים.  הפועַל באידיש ,"פארגינען", מתחפש לפועל עברי. אמנם "פרגון" נכנס ללשון העברית בדלת האחורית. לא תמצא אותו  ב"המילון החדש" (שכבר אינו חדש, יצא בשנת תשכ"ז) של אבן שושן. המילה במילון שהצליל שלה מתקרב ביותר ל"פרגון" היא "פִרגול", הצלפה בשוט, ההפך הגמור מהמושג "פרגון". אך "לפרגן" התאזרח היטב  בלשון העברית. אין  מלה הולמת אחרת שתמצה את כל הנדיבות ורוחב הלב שמבטא "הפרגון".

ולמה "לפרגן לשכן" דווקא? לחבר כבר אין צורך לפרגן? וזאת משום  שהעירייה אינה מחלקת מתנות סתם. לפרגן לשכן מהווה חלק משאיפתה להעצים את המודעות הקהילתית בתל-אביב-יפו. העירייה שמה את הדגש על משלוח המנות לשכנים בבית המגורים, במיוחד לשכנים חדשים שעדיין אינם מוכרים, מעין "ברוך הבא" מפרגן.

אשתקד הוקם בעירייה "מנהל קהילה, תרבות וספורט" שנועד להעצים את הקהילה ולשפר את איכות החיים בעיר. "פרגן לשכן" היה אחד ממבצעיו הראשונים. הפרויקט זכה להצלחה ולקראת פורים השנה הוכפל מספר הקופסאות לעשרת אלפים, ולכל קופסה צורף גם תג מיוחד: "פרגנו לי" – להצמדה על  דלת הבית ולתגבר את ההרגשה שכל בית הינו חלק מקהילה.

אומרת רונית פרבר, מנהלת מנהל קהילה תרבות וספורט בעירייה: "נהוג לאמור 'משנכנס אדר  מרבין בשמחה.' אין שמחה גדולה מהשמחה שבנתינה והשמחה שבחברות. תפתיעו את השכנים שלכם במשלוח מנות אישי. אולי מחווה קטנה זו של משלוח המנות האישי תהיה צעד ראשון בהפיכת שכן לחבר, ושכונה לקהילה."

רעם

במוצאי השבת לפני שבוע, סמוך לשבע בערב ואני יחידה בבית, שקועה בקריאת ספר, נשמע לפתע פיצוץ אדיר מחריד כאלו טיל פגע בבית ומיד יקרוס על תושביו.

היה לי ברור שקרה פיגוע טרור. אצתי לפתוח את הרדיו והטלוויזיה, לדעת היכן הרעה, בצפון הארץ או בדרום. אבל הרדיו השמיע איזה זמר והטלוויזיה שידרה סרט טבע ובינתיים, תוך פחות מדקה, נאלם ונעלם קול הפיצוץ והשתרר השקט הרגיל.

הצצתי החוצה, הכול כשורה ברחוב ביל"ו. כמה עוברי אורח. חתולים משוטטים...

שנתי נדדה בלילה. האימה כבר פגה אך השאלה לא נתנה מנוח: מה היה הנפץ הנורא?

למחרת בבוקר פגשתי ברחוב שכנה שגרה בדיוק בבית שמול ביתי. "אתמול בערב פגע ברק בבית שלנו," סיפרה בהתרגשות. "טלוויזיה אחת שלי נשרפה, השנייה לא עובדת. המחשב לא פועל. מכונת הכביסה משותקת. וכך במכשירים האלקטרוניים בכל הדירות בחמש הקומות. גם ה'צלחות' על הגג נפגעו. נכנסתי למעלית, היא פעלה רגע, ונתקעתי. מזל שחילצו אותי מהר... ואין שום  ביטוח."

"הבנת מה קורה?" שאלתי.

"ודאי! שמעתי רעם נורא והחדר התמלא אור וידעתי שזו מכת ברק..."

מה חולל הברק בתוך הבית ממול לא יכולתי לראות. אבל שמעתי את הרעם הנורא ומיד, כישראלית, חשבתי על פיגוע ומלחמה. אבל הפעם לא היה זה מעשה ידי אדם. זה בא מלמעלה, מהכוח העליון שאין גדול ממנו.

[אהוד: אצלי המחשב פתוח 7/24 אבל אם יש לילה של ברקים ורעמים, סערה וחשש של הפסקות חשמל, אני מכבה אותו, זמנית].

האופה מברלין / ישראל גרמניה 2017

השם "האופה מברלין" הטעה אותי. חשבתי שהסרט קשור לשואה או, באלף הבדלות, ליוגורט הזול בברלין.

לא מיניה ולא מקצתיה.

זו מלודרמה אישית קטנה על זוגיות בין גברים לגברים ובין נשים לגברים. קופרודוקציה ישראלית-גרמנית, והעלילה מתרחשת בברלין ובעיקר בירושלים.

אורן, ירושלמי, בעל לאישה ואב לילד, מגיע לברלין לרגל עסקיו ומתחיל קשר הומואי עם תומאס, אופה ברלינאי צעיר ונאה.

כעבור שנת אהבים ניספה אורן בתאונת דרכים. תומאס מתקשר בלי סוף לנייד של אהובו ואינו נענה. בשיחה למשרד שאורן עבד איתו הוא מתבשר על האסון ומחליט לנסוע לישראל להכיר את משפחת ידידו. תומאס מגיע לירושלים, לבית הקפה הקטן שמנהלת ענת, אלמנת אורן, מתקבל אצלה לעבודה כשוטף כלים ועד מהרה אופה עוגות המשדרגות מאוד את בית הקפה. תומאס נעשה יד ימינה של ענת ולימים נושא תשוקתה – כל זאת בלי שיסגיר את זהותו.

רק בפותחה את הנייד של בעלה מגלה ענת מיהו תומאס. הסוד מתגלה גם לגיסה הדתי וזה מצווה על תומס באיומים להסתלק מיד מהארץ, מחשש לקשר בין גיסתו ל"גוי" הזה. תומאס חוזר לברלין ובתמונה האחרונה גם ענת בברלין, ליד המאפייה.

עלילת הסרט מפותלת, לעיתים קצת תמוהה, מה להומו ולרעיית אהובו? למה נשאר בארץ, למה הוא מסתיר את זהותו. אולם הצופה מסביר לעצמו כי תומאס בודד, רואה באלמנה המשך לידידו, וזורם עם הסרט.

האופה (טים קלקהוף) שופע נדיבות, ממעט בדיבור אך מרבה בעשיית טוב ועוגותיו מצטלמות נהדר. גם ענת (שרה אדלר) המתמרנת בין הבן והעסק מעוררת אהדה. ואף שתשוקתה לתומאס צפויה מראש, קיים מתח: מתי ואיך תגלה את הרומן בין בעלה לתומאס? האם תצליח לפתות את תומאס חרף נטייתו המינית? (והיא מצליחה...)

זה סרטו הארוך הראשון של אופיר ראול גרייצר. הוא ביים את "האופה מברלין" בעדינות ובאורך רוח. ירושלים מופיעה בקריאות "שאבעס" בשוק מחנה יהודה, ב"אוכל יהודי", בפיתה בחומוס וגם בבעיית כשרות (הגיס הדתי של ענת מרשה ל"גוי" להכין עוגה, אך לא לפתוח את התנור לאפייתה). הסרט זכה בפרס העריכה ובפרס החווייה היהודית בפסטיבל ירושלים 2017.

צפיתי ב"האופה מברלין" בהנאה. יש בו אהבת אדם. אבל כשיצאתי מהאולם ומהכישוף הקולנועי, חשבתי שאהבת האדם בהפקה הישראלית-גרמנית הזו כולה בצד הגרמני. תומאס רחב לב ורחב אופקים ואלו אילן חי בשקר, בוגד באשתו ובילדו, והגיס הדתי של ענת הוא "האיש הרע" של הסרט, המגרש את תומאס, ופרט למשפט קצר שפולט בנה של ענת, אין כל התייחסות למה שעוללה ברלין, מולדתו של האופה.  

תקוה וינשטוק

אהוד: גם הסרט המתועב "פוקסטרוט", המטהר בעקיפין את הגרמנים בהשוותו חיילים ישראליים לנאצים, הוא הפקה ישראלית-גרמנית משותפת.

לכן עצה לבמאי סרטים ישראליים: קבלו כסף לסרט שלכם בהפקה ישראלית-גרמנית, הציגו בו את הגרמנים כטובים ואותנו כממשיכי דרכם הרצחנית של הנאצים, ותזכו לתהילה, לפרסום ולפרסים רבים. זיכרו – הזנות משתלמת. בייחוד על חשבון השואה.

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה. פכים קטנים.

לצנחנים!

לא היו לו לצה"ל תשובות נאותות להתנכלויות הסורים ליישובי הצפון ודייגי הכינרת, לחדירות המסתננים מיהודה ושומרון ולחדירות הפדאיון מרצועת עזה. המיפנה התחולל עם הקמתה של יחידת ה-101, ובה מיספר מצומצם של לוחמים עזי נפש בפיקודו של אריק שרון. ה-101 הצליחה במקום בו נכשלו היחידות הסדירות של צה"ל.

משה דיין הרמטכ"ל החליט למזג אותה עם גדוד הצנחנים 890, והפקיד על הגדוד את אריק שרון. הגדוד החל מבצע פעולות תגמול נועזות וכואבות בעורף האוייב. לפתע פתאום נתחוור להם לשונאינו כי, השתנו סדרי עולם ולמרבה הפלא התחיל להיות מסוכן מאוד להרוג יהודי...

מתנדבים בלבד מתקבלים היו לשורות הצנחנים,  בעלי כושר גופני נאות, בעלי מוטיבציה לתרום ומי שפיעמה בהם רוח של אהבת הארץ ואהבת העם. מישהו כנראה אמר שכל התכונות הללו מצויות בשפע בקרב חיילי הנח"ל...

איש לא חלם בנח"ל-צנון שיום לא עבות אחד נמצא את עצמנו חוברים אל מי שהיו למושא ההערצה והקנאה שלנו!.. שתי פלוגות נח"ל הועברו בשלמותן לגדוד הצנחנים 890. רצה הגורל שהאחת מהן היתה הפלוגה שבה שירת גדיש ב' והשנייה היתה זו בה שרת גדיש א' בשל"ת!

כינסו את שתי הפלוגות באולם הקולנוע שבבסיס חיל האוויר בתל נוף הסמוך למחנה הצנחנים. סגן אלוף אהרון דוידי, סגנו של המג"ד אריק שרון, נשא דברים לתפארת גדוד הצנחנים. את נאומו סיים במלים:

"...אין אנו מחייבים איש להתגייס לגדוד. המתנדבים בלבד מתקבלים אל שורותינו. יש מי שאיננו מתנדב?"

כל הראשים החלו סובבים ימינה, שמאלה ואחורה. לאחר שהות קצרה הוסיף הסמג"ד:

"מי שנמנע מלהצביע במעמד זה יפנה אליי אישית בתום שיחה זו."

לפנייתו נענו כתריסר איש ובהם דוויד. דוויד השתחרר מצה"ל, חזר לכרמיה והחל לשקוד על לימודי מתימטיקה גבוהה בהתכתבות.

את מקומו של סגן אלוף דוידי ליד המיקרופון תפס סֶגֶן ממטה הגדוד. הסגן קרא בשמות החיילים החדשים ובמיספר הפלוגה אליה הוצב כל אחד. מי שקראו בשמו צריך לגשת אל מקום ריכוז פלוגתו.

הוצבתי לשרת בפלוגה ד' המסייעת, בפיקודו של סרן בירו. יצאתי את אולם הקולנוע נרגש ונרעש ופניתי לעבר מקום המפגש של פלוגתי החדשה.

לפתע רץ אליי חייל נמוך קומה ושואל אותי:

"אתה יואל ווליניץ?"

עצרתי מלכת.

"יולק, אני יאנק, יאנק ברקוביץ' מאטל!"

נפלנו איש על צווארי רעהו בהתרגשות גדולה.

יאנק, חבר ילדות ממחנה העקורים, כעת יעקב ברקוביץ', חבר קיבוץ טירת צבי, הוא בנו של הרב ברקוביץ', אחיה של רוז'יה שהפליאה כל כך לשיר והיתה מבקשת שיקראו לה שושנה...

חוויה סוריאליסטית – מוקפים לוחמים-צנחנים קשוחים, נרגשים ומתוחים כמיתרים לקראת קורס הצניחה המיוחל ולקראת עלילות הקרבות שנכונו לנו – יאנק ויולק מחליפים ביניהם זיכרונות ילדות שלא חלפו מאז אלא שבע שנים בלבד! הראש מסתחרר מן הקצב המטורף של האירועים שתכפו מאז ימי ילדותנו על אדמת גרמניה... הבטחנו לעצמנו שנשוב ונתראה ורצנו כל אחד אל פלוגתו החדשה.

למרבה הצער לא הצלחנו ליצור שוב קשר של ממש. התראינו כמה פעמים במבטים חטופים שעה שהיו מחלקותינו חולפות בריצה זו על פני זו בדרכי תל נוף. ועוד אני עתיד לראות את יאנק – שכינויו בפי חבריו הלוחמים היה "ברקו" – מעל מרקע הטלוויזיה, אחרי מלחמת ששת הימים, שעה שהיה מתאר את עלילותיו ואת עלילות הגבורה של חבריו לנשק בקרב על "גבעת התחמושת".

שירו של המקלען

לא היתה אפשרות לקיים קופה משותפת בין חברי הגרעין בצנחנים. איש-איש לנפשו. ארבעה חברי גדיש הוצבנו במחלקת המרגמות שמונים ואחד מילימטר. מוטי, שהיה סייר מקצועי הועבר לפלוגה א' האגדית לשרת בצוותא עם מאיר הר ציון ועם לוחמים עזי נפש כמותו. שאר חברי גדיש הוצבו במחלקות אחרות ואף בפלוגות אחרות. פופציק נקלע אפילו לפלוגה של הצנחנים הוותיקים, הקים שם להקה וביצע אתה קטעים מהופעות העבר שלנו בקיבוץ...

שיכור מן המעמד החדש נכנסתי ל"שקם", מעמיד פנים של בקי ורגיל. המרתי – לראשונה – תלוש  סיגריות בקופסת "מטוסיאן". נתקפתי שיעול עז ולא הרפיתי מן העישון. לחופשת שבת הגעתי לכרמיה מעשן, למורת רוחה של רינה ומעורר סביבותיי הערצה לכומתה האדומה שלי...

התחלנו לתרגל גלגולים לקראת הנחיתה מן הצניחה; קפיצות מקפיאות דם מן "הסווינגים"; הרפייה מן האחיזה בידיות האומגה בגובה ניכר מעל הקרקע והגלגול שלאחר נטישתה; הפעלת המרגמה וכינונה למטרה; מסעות מפרכים תוך נשיאת הקנה הכבד או בסיס המרגמה בנוסף לכל הציוד והנשק האישי, שהיה לי תמיד המקלע (בהשפעת "שיר המקלען" – שיר לכת של הצבא האדום במלחמת האזרחים: "כי מקלען אני נולדתי ומקלען אני אמות /  ניסע לקרב בעגלת קרב ובתוכה נציב מקלע. /  מקלע שלי לוהט בקרב – הוא לעולם לא מצטנן. /  ואם כדור צר יפלֵחַ בקרב לפתע את ראשי – / שלום, שלום כוסות הוודקה, לא עוד אלגום משפתיכן. /  שלום לכן נערות החמד לא אטייל עוד עמָכן. /  אשתי תמצא מהר אחר – הבן לאם אבד לעד / כי מקלען אני נולדתי וגם אמות כמקלען!").

המגל, החרב והדרקון המעופף

הקברניטים ראו כי טוב, והחליטו שמכאן ואילך גדוד הנח"ל בשלמותו יועבר אל שורות הצנחנים. כינויו יהיה גדוד 50 ויפקד עליו מוטה גור. על גדוד 890 ימונה לפקד רפאל איתן ועל חטיבת הצנחנים יפקד אלוף משנה אריאל שרון. אנחנו צנחנים "נטו" ותיקים וגאים כטווסים על הכומתה האדומה ועל תג השרוול עם הדרקון המעופף בעוד שהנח"לאים שהצטרפו זה עתה יקבלו כומתה אדומה רק אחרי מבצע סיני, אבל על שרוולם יוסיף להתנוסס כמקודם התג עם ציור המגל והחרב.

קפוץ!

הגיע יום צניחת הבכורה. התבוננתי בפני עמיתיי שיישובים היו נשענים בתרמילי מצנחיהם אל דופן הדקוטה ותרמילי המצנחים הרזרביים על חזותיהם. לא ראיתי עוד על פניהם את זיק השובבות הנערי. פניהם אמרו כעת נחישות, רצינות ואגלי הזיעה שמבצבצים היו על המצח הסגירו גם משהו מן החרדה לקראת הצניחה.

הצנחן הראשון מתייצב בפתח הדקוטה, רוכן קדימה ונשען בשתי ידיו כנגד מזוזות הפתח. בצמידות מאחוריו עומדת בטור הדבוקה כולה. כל אחד בודק את תקינות רתמות המצנח של האיש שלפניו. המשלח בוחן לבל יסתבכו זו בזו הרצועות היוצאות מתרמילי המצנחים של הדבוקה המחוברות לטבעות אשר נעות מושחלות לאורך מוט המחוזק אל תקרת המטוס. לצד הפתח נדלקת נורית ירוקה. המשלח טופח על שכמו של הצנחן הראשון בדבוקה וצועק: "קפוץ!" ומיד הוא חוזר ושונה את מעשיו עם השני בתור אשר תופס בינתיים את מקומו של הראשון. אין נוקפות, אלא שניות ספורות ומאחורי המטוס נראים מצנחיהם המרחפים של אנשי הדבוקה כולה. הטייס מטה את כנפי הדקוטה, מתווה במטוסו סיבוב מלא בשמיים ושב על עקבותיו אל מקום ההצנחה.

הדבוקה השנייה כבר עומדת הכן ואני בתוכה. ניתנת הפקודה "קפוץ!" אני מתקדם עקב בצד אגודל (הפעם זו אמירה פשוטה כמשמעה) בעקבות קודמי. הנה גם אני נשען כבר על מזוזות הפתח בשתי ידיי, מבחין כהרף עין בקרקע הרחוקה מתחתיי והיא עמוקה כשאול תחתיות ומיד זוקף את ראשי כלפי מעלה כמצווה. אני גובר על רצוני העז לחיות, מחסיר פעימה מן הלב ופוסע לתוך התהום הפעורה... חבטת הפתיחה של המצנח שלי מעוררת אותי מעלפוני שנמשך כשתי שניות – השניות אשר אבדו לנצח מתוך חיי.

בצניחות הבאות, אני כבר רגיל וזקן במלאכת הצניחה ולמדתי להוכיח לעצמי שאינני מאבד את ההכרה ברגע של היעלם המשען מתחת לכף רגלי: אני קובע בסיפוק שהצלחתי להבחין בזנבו המתרחק של המטוס... כל הטרחות של אימוני הצניחה, של איימי הקפיצות מן הסווינגים, של העלייה המסורבלת תחת מעמסת המצנחים אל בטן המטוס, של המתח ושל החרדה לקראת הצניחה – כולם היו ראויים וכדאיים. הכול כאין וכאפס לעומת התחושה השמימית (שוב אמירה חד-משמעית היא ולא – מטאפורה) ששורה עליי לפתע לאחר פתיחתה של כיפת המצנח מעליי! שקט מפתיע ומתוק אופף אותי באחת, ונעלם כלא היה הרעש הטורדני של מנועי המטוס. מתחשק לצרוח ולשיר וזה בדיוק מה שאני עושה!

טוב, לא כאשר מתוסף בצניחות הבאות גם שק הרגל ובו הנשק האישי. שק הרגל שלי עבור המקלע הוא גדול וכבד. פסעתי איתו כשהוא צמוד לרגלי מבלי יכולת לכופפה בברך. לאחר היפתחותו של המצנח אני משלשל מטה את שק הרגל. כעת תלוי השק על חבל בעומק של כשלושה מטר מתחתיי. בצניחת לילה הופך שק הרגל מרועץ למבשר. שק הרגל גורם לו לבן-אדם שיתפכח מידית משיכרון האינסוף והנצח בעת ריחופו המהופנט בתוך המקפא השחור של שמי הלילה. שק הרגל נחבט בקרקע כחצי שנייה לפני הצנחן. החבטה מבשרת לו כי הצניחה הגיעה בזאת לסיומה. חבטת שק הרגל מרככת משהו את הפתעת הפגישה הבלתי נמנעת והבלתי נעימה עם פניה הנוקשים והמתנכרים של אימא-אדמה, שכך אוספת אל חיקה את בנה הצנחן... 

יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"וידוי של חצות"

לז'ורז' דיהמל

עברית: 1941

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.5.1972

לפני 46 שנה

"ביצור יפה הרשות בידך לבקש מום, לעולם תמצאהו. אם אתה בעל נשמה נדיבה לא תשים לב לחסרון הזה, שכוח תשכחהו, תבטלהו, אבל אם אתה סלווין, הנה באחד הימים לא תראה עוד דבר חוץ מהמום הזה, והוא ישחית בעיניך את כל השאר." (עמ' 146).

הקטע הזה מיטיב לאפיין את סלווין, גיבור סיפורו של ז'ורז' דיהמל "וידוי של חצות" שנכתב בשנות העשרים [למאה ה-20]. לואי סלווין, בחור כבן שלושים, גר עם אימו בדירת עוני קטנה ברחוב פו-די-פיר בפאריס. הווידוי פותח בתיאור מעשה-כשל של סלווין, אשר בעטיו פוטר מעבודתו.

המעשה מזכיר אחד ממעשיו התמוהים של ניקולי סטברוגין, ב"שדים" לדוסטוייבסקי. לאחר שתפס לפתע, בקלוב [במועדון] המקומי, בחוטמו של האדון גגנוב ומשכו אחריו על פני האולם כשניים-שלושה צעדים, הוא נקרא אל שר-הפלך הישיש, איבן אוסיפוביץ'. כאשר זה האחרון חוקרו לפשר מעשיו הפרועים, גוחן סטברוגין אל אוזנו של איבן אוסיפוביץ', כאילו כדי ללחוש לו את התשובות, "והנה באותו רגע התרחש דבר אשר לא יתואר ולא ייתכן בהחלט, ושעם-זאת היה ברור למאוד מבחינה ידועה. הישיש הרגיש פתאום, כי ניקולס (סטברוגין), תחת ללחוש לו סוד רב עניין – תפס פתאום בשיניו את חלקו העליון של אוזנו ולחץ אותו יפה-יפה. הזקן החל מרעיד ונשימתו קצרה." ("שדים" כרך א', עמ' 52. תרגום ש. הרברג. הוצאת מצפה 1930).

דבר דומה קורה לסלווין. יום אחד הוא נקרא להביא מחברת חשבונות למר סיורו, בעליו של בית-מסחר גדול למכונות חקלאיות בפאריס, שם עובד סלווין כלבלר נמוך-דרגה. הוא ניצב סמוך לאוזנו השמאלית של מר סיורו, "אוזן של אדם חם-מזג קצת. אוזן גדולה ולה שערות וכתמים עין אדום-כהה" (עמ' 12), ומתעוררת בו תשוקה עזה לגעת באוזן "הרגשת הצורך הזה של ידי, לנגוע באוזנו של מר סיורו, נראתה לי בתחילה כשערוריה נוראה. אבל לאט-לאט הרגשתי כי רוחי הולך ונכנע. משום אלף סיבות, שעלו על דעתי עמומות ומבולבלות, נעשה לי הדבר להכרח לנגוע באוזנו של מר סיורו, כדי להוכיח לעצמי, כי אוזן זו אינה עצם מופלא, בלתי-קיים, דימיוני, וכי אין היא אלא שאֵר של אדם, כמו אוזני אני גופי. ופתאום לפתע פשטתי בתוקף את זרועי ושמתי מתוך שקידה מיוחדת את אצבעי על המקום שחפצתי, קצת למעלה מן התנוך, על קצהו האחד של עור הסחוס." (עמ' 13-14).

המעשה התמים-המוזר מבשר את ראשית התפרצותם החוצה של השֵדים, של הדֵמונים הכלואים בנפשו של אדם. אמנם דמותו של סלווין היא מינורית בהשוואה לדמות של ניקולי סטברוגין. סלווין מפוטר ממקום עבודתו חוזר אל אימו. הוא מבקר פעמים אחדות בבית ידיד. מחפש עבודה, לשווא. עובד יום אחד בהעתקת כתובות, באולם מצחין עם קבצנים קשי-יום, וחוזר למקלטה של אימו. למן ההתפרצות הראשונה, זו הנגיעה באוזן, אין הוא עושה שום מעשה בעל משמעות מיוחדת. כל חטאיו, כל הדמונים המתפרצים בנפשו, מתרחשים במחשבותיו בלבד. שם הוא מעולל מעשים נוראים, מקווה למות אימו, בועל במחשבותיו את אשת ידידו הטוב, היחיד, ושם הוא שופט עצמו ומלקה ומעניש את עצמו.

המחשבות הן אויביו הגדולים ביותר של סלווין. הדבר המציק לו ביותר הוא חוסר יכולתו לשלוט במחשבותיו, חוסר הנילווה על הפעילות המופרזת, החולנית, של מחשבתו.

"הדבר שיש בו מן המפתיע הלא היה דווקא הנפעלות שבה נתונה מחשבתי. אותי פוקדות, עוברות, מענות ואונסות המון מחשבות שאני נכנע להן מבלי שעוררתי אותן בשום עניין ואופן שבעולם. האוכל אפוא לאמור שאני חושב? האוכל לייחס לי את היתרון הזה? האם, על-פי האמת, איני אלא עֵד חסר-אונים, הקורבן? האם, על-פי האמת, איני אלא שדה-קטל איום? לא, באמת, אין אני חושב, אין אני עושה כלום כדי לחשוב. זולתי חושבים בקירבי, דרך בי, לקראתי וכנגדי. זולתי חושבים באין מפריע, על חשבוני, כשם שנוטעים מחנה במדינה נכבשה.

"יש בלי ספק אנשים חכמים מאוד ומחוננים מאוד הזוממים לחשוב על איזה עניין והם מבצעים את מזימתם. יש אנשים המוכשרים לכוון את בינתם כספינה על פני ים זרוע מישברים, אנשים החושבים באמת, זאת אומרת, שהם חושבים מה שהם רוצים. אשריהם! אשר לי, על-פי רוב, הריני ערוץ של נחל: אני מרגיש בהתגלגל הזרם הרועש. אני מכיל אותו, ולא יותר. ולא עוד, שים נא לב למילים! לא תמיד אני מכיל אותו, את הזרם הזה: פעמים יש שהוא שוטף ועובר על גדותיו." (עמ' 84-85).

בפאראפראזה  על אמירתו הידועה של דקארט אפשר לומר כי ההוכחה לקיומו של סלווין היא: "חושבים בי, משמע אני קיים." הנפעלות של המחשבה, חמקמקותה והתפרצויותיה הדמוניות – הן גם סוד סיגונונו המיוחד של דיהמל בספר. נפשו של סלווין היא באמת מדינה שנכבשה על-ידי מחנות זרים, והמחנות הללו הם הדמונים שבפנים והמראות שבחוץ.

"פאריס גדולה, אבל בתוך פאריס יש לי הכפר שלי," אומר סלווין, "כמו כמעט כל האנשים איני מוכשר אלא למולדת קטנה." (עמ' 158).

מולדת קטנה זו היא מסלולו היומי, הרחובות שאותם הוא מכיר, הגשרים שאותם הוא מכיר, הגשרים שאותם הוא אוהב, בייחוד הוא אוהב את רחוב מופטאר, אותו הוא ממשיל ל"עורק של מזון הנוהר אל המקום השמן ביותר של העיר, יורד מצפון לדרום, דרך חבל סמור, שופע, מלא שאון." (עמ' 43).

כשם שאין הוא שולט במחשבותיו, כך המראות אשר בחוץ שולטים בו, והוא חי באינטנסיביות מפליאה את טעמיה, ריחותיה ומראיה של "מולדתו הקטנה" – סימטת מגוריו [פו די פיר, הנושקת לרחוב מופטאר. – אב"ע], הפרוזדור הטחוב של ביתו, גרם-המעלות, המטבח, חדרו, רהיטי ביתו. הנה תיאור אופייני:

"גמרתי לאכול את סעודתי מתוך הסתכלות ברהיטים, בכתלים, בכירה ובכל אותם החפצים שהם עדים לקיומי ושותפיי להמון רעיונות כמוסים... אף אחד מכל החפצים הפעוטים האלה, אף אחד מכל הרהיטים לא רצה הפעם להיעשות שותפי לענייני. כולם הביטו בי מתך חוצפה. הרגשתי, כי עם מילת-הקטטה הראשונה יתייצבו הם כולם לצד אימי, כולם כנגדי." (עמ' 33).

גם החפצים פולשים אל-תוך נפשו, ממש כמחשבותיו, והוא אינו מצליח למשול בהם, לגרש את הרגשת הזרות שהוא חש למראה המהומה המתחוללת בתוך נפשו פנימה. מוחו הוא כבית שאורחים זרים פולשים לתוכו בלי-הרף ובעל-הבית אינו אדון לביתו. וסוד קסמו של הסיפור נעוץ בכך שכל הדראמה הקשה, המכאיבה, של אדם ההולך ומתנכר לעצמו – מתרחשת בסוד הרהוריו המתפראים של אדם אחד, וכמעט ללא כל פעילות חיצונית.

גם ה"בגידה", השוברת לבסוף את רוחו של סלווין ומביאה אותו לברוח מבית אימו אל רחובות פאריס, מתרחשת בדימיונו בלבד. הוא מתאהב, אהבה שאינה יוצאת מגדר מחשבותיו, במרגריטה, תופרת העוזרת לאימו בפרנסתה. בביקור בבית ידידו הוא רואה לרגע את הצל העמום והעבות אשר לבית-השחי של אשתו, ושבריר של רגע, לפני החלון המואר, את דמותה כמעט עירומה בתוך לבושה המתנפנף.

פעולת שני הרשמים הללו כה עזה עליו שהוא מרגיש בעצמו מיד "מעשה של גסות מאוימת, מין מעשה-אונס, קצף, השתוללות. שמלות קרועות. תחתונים והתייפחות." (עמ' 160).

אהבתו למרגריטה פוקעת כבועת-סבון, והרגשת חטאו גורמת לו לברוח מבית ידידו, מבית אימו, ולשוטט בפאריס ללא מטרה, ללא מחסה. שקט, אבל אומלל מאוד.

* ז'ורז' דיהמל: "וידוי של חצות". סיפור. תירגם מצרפתית א.ל. יעקובוביץ. ספריית "רימון", הוצאת "מסדה" תל-אביב בסיוע מוסד ביאליק. סיון תש"א. יוני 1941. 171 עמ'. מחיר כל ספר 70 מא"י.

 [מא"י – ר"ת: מיל ארץ-ישראלי, בתקופת המנדאט הבריטי. בלירה (לא"י) היו 1000 מיל (מא"י) או 100 גרוש או 20 שילינג. בשנת 1928 ערכה של הלא"י היה 5 דולר ויש להניח שבשנת 1941 עדיין ערכה היה יותר מ-3 דולר. לאחר הקמת המדינה בוטלו המילימים, וכל לירה החזיקה 100 אגורות, כלומר כל אגורה היתה שווה גרוש או 10 מיל של פעם.]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלי נס: ברוח הימים האלה מר אהוד אני חושב שאתה חייב בשבילך ולמען חירותך להפסיק להגן על נתניהו, שעוד מעט אתה חשוד בשוחד...

* שלום אהוד, שאלה קטנה, אם אחד הוא לא חסיד שוטה אז מה הוא? מתנגד חכם? 

בכבוד רב,

אשר תורן

(חסיד שוטה)

* אהוד היקר, קראתי בהנאה רבה את סיפורו של ב"צ יהושע "מזל". אני די מצוי ביצירתו, ואינני זוכר שקראתי סיפור זה אי-פעם.

 קראתי בעניין את מאמרך על "הקוביוסטוס" של דוסטוייבסקי, וחזרתי וקראתי שוב את מאמרו של שמאי גולן על האנטישמיות של דוסטוייבסקי, וכן את דבריו של יוסי אחימאיר על האנטישמיות של טורגנייב. מסתבר שזאת מחלה עולמית – שקספיר (שיילוק), דיקנס (פייגין), שלא לדבר על האינטליגנציה המוסלמית.

משהו דפוק בנשמה שלהם!

 שלך,

 משה גרנות

* בגיליון החדשות של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון, 23.2, לא מופיעות תוצאות של משאלי דעת קהל בקשר למצב הליכוד ונתניהו (בעקבות ציד המכשפות שנערך עליו).

למיטב זיכרוננו כל סוף-שבוע היו מתפרסמות תוצאות מישאלים כאלה באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון של העיתון.

האם היו סקרים והם נגנזו כי הם הוכיחו שנתניהו והליכוד מתחזקים בעקבות מבול החקירות וההתקפות התקשורתיות עליו?

אותו דבר בעיתון "הארץ" של יום שישי, 23.2. סקרים – יוק! פן יתברר מהם שהעם קץ בטירוף החקירתי והתקשורתי ולכן כוחו של נתניהו עולה.

פתאום בגלל התחזקות נתניהו בציבור, נעלמו הסקרים! תארו לכם איזו חינגה היתה מתחוללת  אילו התוצאות היו הפוכות!

* "הליכוד בראשות בנימין נתניהו שומר על מעמדו כמפלגה הגדולה בכנסת, גם לאחר ההתפתחויות בחקירות נגד ראש הממשלה – כך עולה מסקר [בערוץ טלוויזיה] שממצאיו הוצגו הערב (מוצאי שבת, 24.2) בתוכנית 'פגוש את העיתונות'. לפי הסקר, הליכוד זוכה ב-28 מנדטים, והמפלגה השנייה בגודלה, יש עתיד, ב-24 מנדטים." [ידיעה קטנה ב"הארץ" באינטרנט, 24.2, לא בעיתון יום שישי].

* אישה מוסלמית, אם את רוצה שימששו אותך, עלי לחג': סאביקה חאן, אישה מפקיסטאן שנחשבת לאחת ממובילות תנועת המחאה הטרייה, חלקה את מה שאירע לה בזמן העלייה לרגל למכה. "בזמן ההקפה השלישית שלי סביב הכעבה, הרגשתי יד על המותן, חשבתי שמדובר בטעות תמימה, התעלמתי, ואז הרגשתי אותה שוב. המשכתי ללכת, ובהקפה השישית פתאום הרגשתי מישהו נוגע בתחת שלי באגרסיביות, קפאתי, לא ידעתי אם זה מכוון," כתבה חאן, "המשכתי ללכת, לאט, כי הקהל היה עצום, ניסיתי להסתובב אבל לא יכולתי... לא יכולתי לזוז או להסתובב, פחדתי, לא יכולתי לברוח, הסתובבתי לאחור כמה שיכולתי כדי לראות מה מתרחש אבל לא יכולתי לראות מי זה... עצוב שאת לא בטוחה גם במקומות קדושים, הטרידו אותי לא פעם, לא פעמיים, שלוש פעמים, וכל החווייה שלי בעיר הקדושה נצבעה אחרת בגלל האירוע המזעזע הזה." ["הארץ" באינטרנט, 23.2].

אהוד: בכותל המערבי הקדוש שלנו זה לא יכול לקרות כי אצלנו יש הפרדה בין גברים לנשים, ואישה יהודייה לא יכולה לזכות בכותל בחוויית חג' מסעירה של גבר דוחף לך אצבע בתחת!

* בעקבות תאונת הדרכים המחרידה שאירעה בכביש 6, שבה היו מעורבים 3 ג'יפֵּי האמר, הועברה בגיליון זה ביקורת על נהג ערבי עבריין מועד שביצע פיגוע לאומני ועל משטרת ישראל ומערכת משפט סלחניות.

על צה"ל שכשל בתאונה זו לא מעבירים ביקורת.

להלן כמה עובדות. נסיעת רכבי-שדה צבאיים על כבישים מהירים אסורה מאחר ומהירות נסיעתם המותרת היא כמעט מחצית ממהירות הנסיעה המותרת של כלי רכב אחרים הנוסעים על כביש 6. החנייה בשולי הדרך בכביש 6 אסורה בהחלט לכל סוגי הרכב והיא מותרת רק במקומות מסומנים באמצעות שילוט.

מיד אחרי התאונה, צה"ל הוציא הודעה כי מעתה והלאה, רכבי שדה צבאיים יוסעו ע"ג משאיות מאחר ונסיעתם בכבישים מהירים אינה בטיחותית. בצה"ל קיימות הוראות מפורשות הנוגעות לנסיעה של רכבי שדה בכבישים מהירים ולמיטב זיכרוני, היא מותרת במגבלות. 

 ראודור רויכמן

אהוד: אנחנו מתנצלים. ברור שהחיילים שלנו שנהרגו, וצה"ל, הם האשמים בתאונה, ולא הנהג העבריין, שהרי הוא ערבי ולכן הוא לא כשל בכלום – כי כידוע מי שנוסע לאט בכביש 6 ראוי לו שיעלו עליו ויהרגוהו!

* מיהו עני? איך אתה מגדיר מישהו כעני?

האופן שבו מסווגים ומגדירים עניים בישראל שגוי בעיני מן היסוד. קו העוני הוא קו סטטיסטי, מלאכותי, שלא מייצג דבר. לדעתי כ-40% או אפילו 50% מהעניים הם לא עניים אמיתיים. זה בלוף.

תסביר.

הבעייה היא שהזכאות האישית של אדם להטבות ולקצבאות נקבעת על פי ההכנסה המדווחת. כאשר נסמכים על זה, ולא על הקריטריון החשוב באמת, שהוא מיצוי כושר ההשתכרות, התוצאה היא עיוות עמוק. מי שמדווח על אפס הכנסות ועל חמישה ילדים, לצורך העניין, יקבל כסף מהמדינה. אבל אם אותו אדם עובד בשחור, או אם הוא כשיר לעבודה אבל מעדיף ללמוד בישיבה, והוא מקבל מהמדינה קצבאות או הבטחת הכנסה או הטבות, זה עני? בעיני ממש לא. הקריטריון של מיצוי כושר ההשתכרות פשוט לא קיים בארץ, וכתוצאה מכך יש פה קהילות, עם משפחות מרובות ילדים, שנסמכות, ולא בצדק, על שולחן המדינה. לא תשמעי אף חבר כנסת דוחף למיצוי כושר ההשתכרות, משום שאין להם אינטרס שזה יקרה.

בוודאי שלא. זו פוליטיקה סקטוריאלית. אז מי העני האמיתי?

זוג שעובד בשכר מינימום ומפרנס את משפחתו מהמשכורות הללו. אנשים שעובדים עשר שעות ביום, ולמרות זאת אין להם כסף לממן חוגים או טיולים שנתיים או נעליים חדשות לילדיהם. אין להם אפשרות לצאת לנופש מדי פעם, או לבלות. אז נכון שהמקרר לא ריק לגמרי כמו שהיו מראים פעם בחדשות, אבל הם עניים.

["הארץ" באינטרנט, 23.2. עורך הדין גיל-עד חריש, מקים ומייסד עמותת "לשובע": בתי תמחוי לנזקקים ועוד מפעלי עזרה להם, מרואיין על ידי איילת שני].

* נמסר לנו כי בקרוב תתכנס בישראל ועידה של משיחי שקר כדי להוציא גינוי חריף לנשיא טראמפ על החלטתו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים וכדי לקדם בברכה את פתיחת גבול סיני והכנסת עוד עשרות אלפי מסתננים אפריקאיים מוסלמיים לדרום תל-אביב, בתנאי שאינם פלסטינים.

* הרב הראשי לצה"ל, הגאון מוהר"ר אייל קרים, אמר לצעירים [במכינה קדם-צבאית] שאינם צריכים להיות מוטרדים מסוגיית גיוס הנשים, כיוון שמי שמתגייס לשירות קרבי ישרת לכל היותר ליד פקידה פלוגתית. לצד זאת, קרים הצהיר כי הוא מעריך את הגדודים המעורבים ואמר ש"ישנן בנות שבמקום לשתות קפה בדיזנגוף אחר הצהריים מבצעות מטלות ביטחון שוטף בגבולות. הן מוכנות למסור את הנפש יום ולילה בגבול שממנו לא חדר מחבל ב-2000 השנים האחרונות."

[יניב קובוביץ', "הארץ" באינטרנט, 25.2].

אהוד: אנחנו מקווים שמדובר בציטוט לא מדוייק, שאם לא כן, כיצד ייתכן שרב טיפש, שכל פקידה פלוגתית בצבא חכמה ממנו, ישמש כרב ראשי לצה"ל?

האם ייתכן שהטמטום הישראלי הוא מחלה מידבקת שלא רק התקשורת לוקה בו אלא גם הרבנות הצבאית?

* "אם אלשיך, בכיר שב"כ לשעבר, הוא באמת חוקר מפולפל כל כך כמו שהתחילו לספר לנו, הוא אמור לחלץ את האמת באמצעים חכמים וכשרים, לא דרך 'טלטולים'. התעמרות בחשודים באמצעות מעצר הפשפשים והליזול היא מקבילה אזרחית לטלטולים, שכזכור – אלשיך בוודאי זוכר – נאסרו לשימוש בשב"כ. וכאן גם אין כידוע שום פצצה מתקתקת, מלבד השעון העצבני המתקתק להפלת נתניהו.

"ממילא, המטרה המיוחלת – עדות מדינה – שתושג באמצעים כאלה היא מפוקפקת מצד האמת המשפטית, בגלל הבעייה העקרונית והידועה עם עדי מדינה – בוודאי עם השבירים שבהם, שלא מורגלים באבו כביר: כדי להסיר מעצמם את הרעה המיידית ולצאת מהלחץ שהולחצו, וגם כדי למלט את עורם מעונש, הם יסכימו לעיתים להטות את האמת עד שתיראה מספיק דומה לסחורה שהמשטרה דורשת." [דורון קורן, "הארץ" באינטרנט. 25.2].

אהוד: אם אכן יגיעו הדברים לכדי משפט שבו יופיעו "עדי המדינה" האלה – "עדים" של המשטרה בלחץ התקשורת הצמאה לדמו של נתניהו, צפוי לנו פיאסקו גדול שממנו הוא ייצא זכאי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל