פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1324

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באדר תשע"ח, 8.3.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְיוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי. // מנחם רהט: מקארתיזם, ציד מכשפות ונתניהו. // עמוס גלבוע: על חצר מלכות רקובה. // יוסי שדה: מבול של עדי מדינה. // יוסי אחימאיר: גירוש המסתננים – השוואות אומללות. // אורי הייטנר: 1. הצורך בשייכות למשהו גדול יותר. הרצאה בערב זיכרון לחיים גורי, מעיין ברוך 4.3.18. / 2. פרגמטיות ביטחונית, ראיון עם אורי לוברני, נובמבר 1993 [שהלך לעולמו השבוע בגיל 92]. 3. צרור הערות 7.3.18. // פוצ'ו: בחיי [4]. פרק כ"ג. הכול בגללי. // דוד שלי היה נהג בצבא הבריטי. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // הדסה  מור: אליהו הכהן – נסיך ארץ ישראל, על ספרו החדש "אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ". // מתי דוד: מה דעתם על התקשורת? חיים הרצוג, שמעון פרס, אניטה שפירא. // יואל נץ: נוסטלגיה. פכים קטנים. ניווטי לילה. // אסתר ראב: בסוף מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל, לפני 100 שנים. סיפורים מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "הכופר מסואנה" לגרהרט האופטמן, עברית: 1923. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.12.1970, לפני 48 שנה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְיוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי

הַיּוֹם, קוֹרֵֵא יָקָר, יוּחַג כָּאן

בְּהֶקֵּפוֹ הָעוֹלָמִי

חַג שֶהָפַךְ כְּבָר לְמִנְהָג כָּאן:

יוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי,    

אַךְ מְעַטִּים בִּלְבַד בֵּינֵינוּ

יוֹדְעִים כִּי אֶת רֵאשִית דַּרְכּוֹ

עָשָׂה יוֹם חַג זֶה שֶאֵינֶנּוּ

מֻזְכָּר אֶצְלֵנוּ כָּל צָרְכּוֹ

בְּהַפְגָּנַת נָשִים סוֹעֶרֶת

שֶל פּוֹעֲלוֹת טֶקְסְטִיל בָּעִיר

נְיוּ-יוֹרְק, שֶבָּהּ הִכְרִיזוּ מֶרֶד

עַל נִצּוּלָן שֶלֹּא הִשְאִיר

גַּם צֵל סָפֵק כִּי אֵין לִשְכֹּחַ

אֶת הַגָּדוֹל שֶבַּלְּקָחִים:

שֶמָּה שֶלֹּא לוֹקְחִים בְּכוֹחַ

לֹא יִנָּתֵן לַמְּקֻפָּחִים

בְּלִי מַאֲבָק וְתֹקֶף מַחַץ

שֶיִּתְפַּתֵּחַ וִישֻכְלַל

עֶשְׂרוֹת שָנִים – וְרַק בְּלַחַץ

קָטֵן כָּל עָוֶל, אִם בִּכְלָל.

וּמִשְּמוֹנָה בְּמֶרְץ שֶל פַּעַם

בְּאֶלֶף וּשְמוֹנֶה מֵאוֹת

וַחֲמִשִּים וָשֶבַע – טַעַם

הַקֵּיס הַזֶּה גָבַר מְאֹד

בִּפְרָט בַּמַּעֲרָב, אַךְ עַיִן

בּוֹחֶנֶת, בְּחֶלְקֵי תֵּבֵל

רַבִּים מְאֹד, מוֹצֵאת עֲדַיִן

שֶהַקִּפּוּחַ שָם גּוֹבֵל

בַּאֲפֵלַת יְמֵי בֵּינַיִם

שֶהַטִּמְטוּם וְהַפִּגּוּר

סוֹגְרִים בָּם כָּל קִדְמָה בֵּינְתַּיִם

בְּכֶלֶא שֶל צִינוֹק סָגוּר.

עֲדַיִן זְכוּת בְּחִירָה נִמְנַעַת

וּזְכוּת פְּתִיחַת חֶשְבּוֹן בַּבַּנְק

וְרֶכֶש הַשְכָּלָה וָדַעַת

בְּכָל מִשְטָר רוֹמֵס כְּטַנְק

כָּל שְבִיב חֵרוּת אֵלֵמֶנְטָרִית

לִנְשוֹת עוֹלָם שְלִישִי יָשָן

וְיֵש מִילַת נָשִים בַּרְבָּרִית

וּשְׂרֵפָתָן עִם מוֹת אִישָן.

וְאַף כִּי יֵש שִפּוּר מַכְרִיעַ

בְּמַצָּבָהּ שֶל הָאִשָּה

מֵאָז עַד כָּאן – יֵש לְהַתְרִיעַ

בְּקוֹל עַל כָּל עַוְלָה קָשָה

כְּמוֹ הַדָּרַת נָשִים בַּסֶּקְטוֹר

הַחֲרֵדִי, מִנְהָג מָאוּס

וְדִין פַּקַּח-בִּדּוּד, אִינְסְפֶּקְטוֹר

עַל מְקוֹמָן בָּאוֹטוֹבּוּס

וְהֶבְדֵּלֵי שָׂכָר בְּלִי צֶדֶק

עַל עֲבוֹדָה שָוָה וְעַל

דֵּעוֹת קְדוּמוֹת שֶאֵין עוֹד בֶּדֶק

נוֹקֵב שֶל דַּעַת הַקָּהָל

שֶלֹּא יַחְשֹׂף עַד מָה סֶקְסִיסְטִית

הָאַפְלָיָה הָאֲנוּשָה

וּמָה פְּגוּמָה וְשוֹבִינִיסְטִית

הַחְפָּצָתָהּ שֶל הָאִשָּה.

וְגַם אֶצְלֵנוּ, בִּמְדִינָה זוֹ

הַמְּגַבֶּשֶׁת לָהּ צִבְיוֹן –

עוֹד לֹא מַסְפִּיק קוֹנְבֶנְצְיוֹת זָזוּ

מִשּׁוֹבִינִיזְם לְשִוְיוֹן

כִּי אֵין שִׁוְיוֹן עוֹד בַּמַּשְׁכֹּרֶת

שֶׁלְּרָעַת נָשִׁים הִטּוּ

וְלֹא מֻגְּרָה עוֹד הַמָּסֹרֶת

שֶל הַטְרָדוֹת דֻּגְמַתME TOO .

וּכְמוֹ שֶלֹּא פָּחַת הַפַּעַר

בֵּין הֶעָשִיר וְהָאֶבְיוֹן

כָּךְ עַד הַיּוֹם חוֹתֵךְ כְּתַעַר

הוּא הֵעָדְרוֹ שֶל הַשִּוְיוֹן

בֵּין מִגְדָּרִים, שֶאֵין בַּטֶּבַע

שוּם הוֹכָחָה לְיִתְרוֹנוֹ

שֶל זֶה עַל זֶה וְדֶרֶךְ-קֶבַע

אֵין שוּם תַּחְלִיף לְפִתְרוֹנוֹ

שֶל הַקּוֹנְפְלִיקְט הַפָּתוֹלוֹגִי

בֵּין שְנֵי מִינִים, שְנֵי חֲצָאִים

שֶבְּלִי שְנֵיהֶם, בְּאֹרַח לוֹגִי,

אֵין בָּעוֹלָם הַזֶּה חַיִּים.

יוסי גמזו

* * *

מנחם רהט

מקארתיזם, ציד מכשפות ונתניהו

המונחים 'צֵיד מכשפות' ו'מקארתיזם' הם שני צידיו של אותו מטבע בזוי, מאוס ומפלצתי, של רדיפת בני אדם נורמטיביים, רק מפני שנְשוּאי הרדיפה 'חטאו' בכך שאינם מחזיקים באידיאולוגיה הנכונה. צֵיד מכשפות ומקארתיזם הפכו למרבה הצער לנורמה מקובלת בישראל 2018, מגוּבה על ידי תקשורת עויינת.

המונח צֵיד מכשפות נולד בימי הביניים, והפך בימינו לכינוי מושאל לרדיפה אחרי בני אדם, בהאשמות שאינן מבוססות. המונח מקארתיזם גזור משמו של הסנאטור האמריקני ג'וזף מקארתי, שניהל בסנאט בשנות המלחמה הקרה חקירות מייגעות ואימתניות כנגד אמריקנים שנאלצו להוכיח לו שאינם קומוניסטים אוהדי בריה"מ.

העיקרון הבסיסי של צֵיד המכשפות, הוא זה שהפעילו השמאל וסייעניו כלפי ראש הממשלה: "נתניהו אשם כל עוד לא יוכח אחרת."

ומה אם לא מוצאים, למרות משאבי זמן וממון חסרי תקדים, את 'האקדח המעשן' שישכנע את ביהמ"ש? אז מייבאים שיטות חקירה ופיצוח שב"כ'יות, שמאלצות כל אדם 'לזמר'. כך משיגים החוקרים, עמוסי מוטיבציית יתר, ובסיוע חמור של בתי משפט שאינם בולמים אותם, הרשעות שווא.

בנצרות מוכר העיקרון הנאלח: המטרה מקדשת את האמצעים. קודם מסמנים את המטרה ואחר כך מחפשים איך להפלילה. כך נולדו האינקוויזיציות, מסעי הצלב, עלילות הדם, הפרעות והפוגרומים. שיטות חקירה שב"כ'יות אימתניות, מובילות כל אדם לומר 'רוצה אני': משליכים אותו, תוך רמיסת כבודו האישי ומעמדו, לתאי מעצר שאינם עומדים אפילו בסטנדרטים העלובים של העולם השלישי, בחברת עבריינים כבדים, פישפשים ושאר זוחלים; מונעים ממנו שינה; מעירים לחקירות ב-4 לפנות בוקר; שוללים זכותו לטיפול רפואי; מובילים אותו אזוק בידיים וברגליים ב'זינזנה' מצחינה ומציגים אותו בביהמ"ש לראווה, לכוד כחיה פצועה ומושפלת, מול מצלמות התקשורת. כך מייצרת השיטה עדי מדינה בקצב  תעשייתי. אפילו הודאה ברצח הכפול של רבין וארלוזורוב גם יחד, ניתן לסחוט מכל אדם נורמטיבי. כך צדו מכשפות בימי הביניים, וככה, מסתבר, זה עובד גם היום.

ייאמר מיד שאין בכוונת טור זה לחפות על עבירות כלשהן, ואין גם כל כוונה לעמעם את סמכות החקירה שהופקדה בידי המימסד המשטרתי-משפטי. אבל לא זו הדרך. לחצים בלתי אנושיים, מעצרים ממושכים שנועדו רק לסחוט הסכמה לשמש עדי מדינה, המאמצים הבלתי נלאים לגיוס כמעט אלים של עדי מדינה נוספים, האובססיביות הכמעט חולנית המלווה את החוקרים, מעוררים מחשבות מפחידות.

החקירה המתוקשרת ("נגיד זאת כך, יונית"), ניתבה את החוקרים ל'קולאס' חד כיווני. אם אחרי כל ה'פלופ' התקשורתי, יתברר שבאמת אין כלום כי לא היה כלום, או שהמימצאים קלושים ולא מצדיקים את החגיגה היקרה שזוללת משאבי זמן, כסף וכוח אדם ללא חשבון, יידרדר אמון הציבור במערכות אכיפת החוק לשפל המדרגה, ושום מהלך שיהיה פחות מגירושם הביתה של החוקרים והממונים עליהם, במקלות, ולאחר מריחתם בזפת ובנוצות, לא ירפא את פצעי אי האמון.

ואל תגידו שאתם סומכים על תבונתו של בית המשפט, אם וכאשר יוגש התיק, ועל יכולתו לבור את המוץ מן התבן. ראו למשל את הטיוח והתיחמון מצידה של המערכת כלפי הפשע שנחשף בהתכתבות המפלילה שבין השופטת פוזננסקי-כץ עם נציג התביעה שחם-שביט, ושהינה רק קצה הקרחון, מן הסתם, של התכתבויות דומות. ראו את השתקת פרשיות רות דוד, הילה כהן, הרשעת חיים רמון על בסיס מידע שנאסף בהקלטות סתר בלתי חוקיות שהפרקליטות הכחישה בעזות מצח את קיומן, ועוד ועוד ועוד.

הנה למשל סיפור אחד, לתיזכורת: חברי כנופיית מע"צ, נחקרו, נשפטו והושלכו לכלא, אך 14 שנה אחר חקירתם, ואחר שסיימו לרצות 3 עד 10 שנות מאסר, הוברר כי הם חפים מפשע. קצין המשטרה לשעבר שי שמחי, הודה בטלוויזיה, כי העדויות המרשיעות נגבו מהחשודים באמצעות אלימות קשה והשפלות, וחלק מהעדויות בכלל זוייפו. שמחי זומן למח"ש לבירור דבריו, וסיפר לחוקרים כי למד שיטות חקירה אלה בשירותו בשב"כ. לנורמות פסולות אלה המערכת רוצה לחזור?

יש למטבע הרדיפה צד שני, המקארתיזם, שגם הוא חי ובועט במקומותינו. רק נבחר כחוק וברוב מכובד פרופ' אלכס שטיין לכהן כשופט בביהמ"ש העליון, וכבר החלה מכונת השיסוי והביזוי לומר את דברה. עיתון השמאל הקיצוני "הארץ" שש כמוצא שלל רב על חשיפותיו של שבועון "בשבע" לגבי התבטאויותיו האקטיביסטיות של שטיין, והסביר לקוראיו שלביהמ"ש נבחר האיש הלא נכון. 

הנה רשימת פשעיו של שטיין, על פי יומון השמאל הקיצוני: "שופט העליון ששקד התעקשה למנות: 'ישראל לא מחוייבת לספק חשמל לעזה.' בפוסטים בחשבון הפייסבוק שלו אלכס שטיין מתח ביקורת חריפה על בית המשפט: 'הרטוריקה שלו שתלטנית, דורש סמכויות במסווה של איזונים ובלמים'."

שופר השמאל הרדיקלי המשיך להזדעזע: "הפוסטים של שטיין: 'בגלל שישראל איננה כובשת בעזה היא מחוייבת אך ורק למזער את הנזק לאזרחים שם, כשהיא מגינה על עצמה מהרקטות. מאותה סיבה, ישראל אינה מחוייבת לספק חשמל לרצועה, גם אם היא בוחרת לעשות זאת מסיבות הומניטריות'."

ועוד: "שטיין תקף את עמיתיו החדשים בבית המשפט: 'האקטיביזם השיפוטי הישראלי שובר שיאים. אין דרישה אמיתית לזכות עמידה והכול שפיט... הרטוריקה שלו שתלטנית. הוא דורש סמכויות במסווה של איזונים ובלמים,' כתב השופט החדש וציטט את השופט האמריקאי השמרן אנטונין סקאליה, שאמר: 'כשאני רוצה להיות ממש בהלם, אני קורא פסיקות של בית המשפט העליון בישראל... ונוכח שבית המשפט שלי לא כזה גרוע אחרי הכל.'"

המקארתיסטים וציידי המכשפות נוסח ימי הביניים, אינם מעכלים שהעם השתנה ותומך במנהיגים ושופטים בעלי אג'נדות אחרות, שונות לחלוטין מאג'נדות המיעוט שלהם. כך למשל מעדיף המקארתיזם בית משפט מונוליטי, חד גווני, עם אג'נדה חד ממדית, כפי שהתבטא הנשיא לשעבר אהרון ברק, כלפי מועמדת בעלת אג'נדה אחרת, שלא היה לה מקום, מבחינתו, במשפחה השופטת. וכך מעדיפים ציידי המכשפות הימי ביניימ'ים, לבוז להחלטת העם הנבער מדעת בקלפי ולכבוש את השלטון שלא באמצעות תיבת הקלפי.

במהלך פירפורי הגסיסה האידיאולוגיים שלהם הם עוד ימשיכו לבעוט פה ושם. אבל אין להם סיכוי. מעשי ידיהם האידיאולוגיים טובעים בים לעינינו, ולנו לא נותר אלא לומר שירה. 

מנחם רהט

אהוד בן עזר: אנשים כמוך וכמוני נאבקים, אמנם ביכולת מועטה כי בתקשורת אנחנו במיעוט וקולנו כמעט שלא נשמע – מול גל של טירוף מערכות שפשה בחלקים במשטרה ובתקשורת בישראל. גל של ציד מכשפות ומקארתיזם, כדבריך.

* * *

עמוס גלבוע

על חצר מלכות רקובה

נתניהו לא הצליח לגבש סביבו צוות יועצים קבוע, בעל שיעור קומה, רק אישה יועצת, שסוד כוחה עלום

בספר הנהדר, שזכה לסדרה טלוויזיונית בריטית נהדרת "אני קלאודיוס", נאמרים הדברים הבאים על הקיסר הרומאי הראשון אוגוסטוס: "ואוגוסטוס קיסר מושל באימפריה וברומא, ואשתו ליוויה מושלת בו." נישואי השניים (51 שנים) היו פוליטיים ואיחדו את שתי משפחות האצולה הגדולות של רומא. ההיסטוריונים הרומאים מתארים את ליוויה כצנועה ובעלת כוח פוליטי רב.  בספר של רוברט גרייבס ובסדרה הטלוויזיונית (שאן פיליפס, השחקנית השקספירית, מגלמת בה את דמותה של ליוויה) ליוויה מוצגת כארכי תככנית ומרשעת, שבסופו של דבר אפילו מרעילה את בעלה אוגוסטוס.

ההיסטוריה מלאה בדמויות נשיות בעלות כוח פוליטי רב לצד בעליהן השליטים. הדמות האהובה עליי היא של אלינור מאקוויטניה (1122-1204), דוכסית חבל אקוויטניה הגדול שבדרום מערב צרפת שהיתה מלכת צרפת, ולאחר מכן גם מלכת אנגליה, אשתו של המלך הנרי השני ואימו של ריצ'רד לב האריה. היא דווקא פעלה נגד בעלה, הנרי, בשל בגידותיו הרבות, ואף המרידה את הבנים שלה נגד אביהם. הוא השליכה לבתי סוהר למשך 15 שנים על מנת שתתגרש ממנו, אך היא סירבה. כנראה שלא היו מספיק פשפשים במבצרים השונים בהם היתה כלואה. השחקנית  קתרין הפבורן גילמה את דמותה בסרט "אריה בחורף" (יחד עם פיטר אוטול כהנרי השני) וזכתה בפרס האוסקר.

ולנו יש את שרה, לדעתי, אחד מהאסונות הגדולים ביותר של בנימין נתניהו. אין לי שמץ של מושג מה הוא הסוד האיום שהיא יודעת עליו שבגינו היא "שולטת" בו, או שבכלל אין סוד ומדובר באהבת בעל לאשתו הנאמנה, המסורה והסובלת.

בימים אלו הזדמן לי לראות סירטון, הרץ עכשיו במדיה, על יום הולדת של אחת צעירה יפה בשם ניקול, הנשואה לאוליגרך רוסי מזדקן בשם צ'רנוי. לפתע נכנסת לאולם שרה ופמליתה. לצידה של שרה הולך יועצה, חפץ. לרגע נדמה היה לי שאני שומע תרועת חצוצרות. ניקול ושרה חברות טובות. הן מתחבקות. המצלמה משוטטת על האורחים  המקיפים את שרה, ועל המעדנים. המחזה הבחיל אותי. לפתע ראיתי מול עיניי קטע מהסדרה "אני קלאודיוס". אשתו הנפקנית של קלאודיוס, מסלינה, ערכה נשף, אורגיה של מאכלים ומין. אל אולם הנשף צועדת פלוגת שומרי ראש של הקיסר. המטרה: לחסל את החוגגים. אלו שקועים באכילה ובאורגיה ולא רואים  את החיילים עד שהם מרגישים את החרב הננעצת בגופם. סצינה מחרידה. החרב הרומאית ה"טהורה" מטהרת את השחיתות וההוללות.

לצד האישה היועצת ואולי גם הבן, מוקף נתניהו  ביועצים אישיים מכל הסוגים. התופעה הכי בולטת היא שהוא לא הצליח לגבש סביבו צוות קבוע, שיהיה לצידו במשך כמה שנים רצופות. כולם הוחלפו כמו גרביים. לא רק זאת, לא זכורה לי שום דמות בעלת שיעור קומה מקרב יועציו.  שרה תמיד לצידו מאז 1996, אבל אף יועץ. עוזי ארד ליווה אותו שנים ארוכות, אבל ניתק מגע והפך לשונאו. אולי יש פה ושם אחד או שניים ששומרים לו אמונים.  היפוכו הוא שמעון פרס. גם הוא לא אחד שהתנזר מקרבתם המפנקת של מיליארדרים, והיה נהנתן לא קטן, אך גיבש סביבו את "נערי פרס" ששמרו לו אמונים במשך שנים.

הפתגם אומר: "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה." על משקל זה הייתי קובע לגבי הקודקוד: אמור לי מי הם עוזריך ואגיד לך מי אתה. כאשר שלושה עוזרים נחשדים בשחיתות, ומוכנים להציל את עורם ולהפליל את נתניהו והופכים לעדי מדינה, ברור שחצר המלוכה רקובה עד היסוד.

עמוס גלבוע

* * *

יוסי שדה

מבול של עדי מדינה

גנור, פילבר, ניר חפץ – ועוד היד נטויה.

נותנים חסינות לרבים, כדי להפליל אחד.

עצתי – הבה נהפוך את הסדר.

הבה ניתן חסינות, ומעמד עד מדינה, לאחד, ביבי,

ונכניס לכלא את כל רשימת האחרים.

הוא ודאי יודע עליהם, יותר משהם יודעים על עצמם.

כך תושגנה שתי מטרות –

האחת­ – כל הפושעים, חוץ מביבי, ייכנסו לכלא.

והשניה – ביבי ישאר בתפקיד, כי כך רוצים רוב אזרחי ישראל.

בינינו – מי צריך את פילבר, את חפץ, או את גנור?!

נכון, שהתוצאה היא שביבי נשאר עם שרה

אבל, ככה זה בחיים – אי אפשר הכול.

לעומת זאת – כמה ביבי יש לנו???

אתה הבנת את זה, ברוך?

יוסי שדה

* עד שקראתי עד הסוף את מה שכתבת, סברתי, שבסופו של עניין, ביבי ייצא נשכר: יופרד משרה. אתה מציע לו עונש נורא: להישאר עם שרה.

מוטי ב"ח

* * *

באבל על מותו של במאי התיאטרון והקולנוע

דוד ברגמן בן ה-87

איש מקסים ומוכשר

שזכינו להכירו

וליהנות מחברתו

תנחומינו שלוחים לאורה זיטנר ולכל המשפחות

הלווייתו תתקיים ביום שישי, 9.3, בשעה 13.00 בקיבוץ נחשון שהוא היה בין חבריו כאשר החל את דרכו האמנותית

* * *

יוסי אחימאיר

גירוש המסתננים – השוואות אומללות

בימים אלה מלאים העיתונים, ובמיוחד "הארץ", במודעות של עשרות ומאות חותמים נגד גירוש המסתננים האפריקניים לישראל, וכן במאמרים כגון זה שהתפרסם ביום שישי וחתומים עליו  הפרופסורים הראל ופרוקצ'יה. הם קוראים למוסד-העל המנציח את השואה והגבורה, יד ושם, "להתנער מאדישותו" בכל הנוגע לסוגיית מבקשי המקלט מאפריקה.

אקדים ואומר: אני עצמי נגד הגירוש. נכון, האלפים הללו הסתננו באופן לא-חוקי, אבל בינתיים כבר נקלטו בארצנו, ואין עוד אפשרות להסתננות נוספת. התופעה נבלמה. אך את אלה שכבר נמצאים עימנו כמה שנים – אין לגרש. הם משולבים בחיים בישראל, ממלאים מלאכות שונות, ורובם המכריע אינם מסוכנים.

הם כבר פה, למעשה נקלטו – אז יש להשאירם, גם משום הסיבות ההומניות, יש לבזרם, ולא להשאירם באתר אחד בעיקר בדרום תל-אביב.

יחד עם זאת, צורמות, בלשון המעטה, ההשוואות שצצות ועולות בין כוונת הממשלה לגרש את הפליטים הללו – לזוועות השואה. מה שרצינו שלא ייעשה לנו – אומרים הצדקנים – אל נעשה לבני עמים אחרים, שנקלעו לתוכנו. איזו השוואה אומללה, מזוייפת, מתייפייפת.

אינני יודע איזה גורל מצפה למגורשים. הרי הם נשלחים בחזרה לטריטוריה שממנה באו, מציידים אותם בסכומי כסף, ומבטיחים מראש שלא יאונה להם כל רע. הזוהי שואה? הרי הם עזבו את ארצם-מולדתם, רק כדי לשפר תנאי חייהם, שלא כיהודים בשנות הארבעים, שמדינה לא היתה להם, והם נלכדו במלתעות הנאצים ומשתפי הפעולה עימם.

צרמה את עיני במיוחד מודעת "בית לוחמי הגטאות". כאשר מוזיאון וארכיון מכובד, שעיקר ייעודו לטפל בהנצחת השואה, נכנס למלכודת הפוליטית הזו, הוא חוטא לעצם עיסוקו-שליחותו. "בית לוחמי הגטאות", במודעה שפירסם ב"הארץ", הרים קול למען  מבקשי המקלט האפריקנים – אבל בכך פגע בייחודיות השואה, שלא היה אסון נורא ממנה בתולדות האנושות, וחטא לשליחותו.

ונשאלת השאלה: למה רק בשלושה רבבות המהגרים שכבר מצויים בישראל, מדובר? הבה נרחיק לכת ואולי נפתח שערינו למיליוני האפריקאים האומללים – שטרם נמלטו מארצותיהם. אולי נקרא להם לחוש לארצנו, להציפה, ובכך להצילם מסכנת ה"שואה" המרחפת מעל ראשיהם?...

שני פרופסורים, דניאל בלטמן ויהודה באואר, לא היססו לנקוט במאמריהם הקוצפים ב"הארץ" שפת-השוואה נוראה. הגדיל לעשות בלטמן, שתייג את ישראל במפורש כמדינת נאצית, גם חירף וגידף במאמר מזוויע את מוסד יד ושם, על שתיקתו.

אותו בלטמן, בעמדות שהוא מביע חזור והבע מעל דפי "הארץ", עושה הכל להכתים את מדינת היהודים. פרופסור ששם לו למטרה להציג שוב ושוב את ישראל כמדינה פאשיסטית, שאינה טובה יותר מגרמניה הנאצית. שירות גדול הוא עושה לשונאי ישראל באשר הם. צר לי שגם פרופ' באואר רב הזכויות נסחף בזרם העכור והסלפני הזה, ועוד היסטוריונים, וקבוצות אחרות.

כחבר הנהלת יד ושם, אני מחזק את ידי ראשיו שאינם מצטרפים – ולא בגלל "אדישות", ר"ל – למעגל משמיצי ישראל בתוכנו. טוב שיד ושם אינו תוחב אפו לסוגייה הזו, שכלל אינה נוגעת לו ולייעודו. 

דוקא בשתיקתו, שנשקלה שקול היטב, מוסד יד ושם מכריז, כי אין מקום ולו לקמצוץ של השוואה בין עוולות כאלה ואחרות (ואולי אין אלה עוולות כלל וכלל – אבל זוהי סוגייה פוליטית), שמתרחשות בישראל או בעולם, לבין מה שעוללו הגרמנים הנאציים ומשתפי הפעולה עימם לעם היהודי על אדמת אירופה.

כל הבעת עמדה כלשהי, בוודאי כזו שהצדקנים בעלי תואר פרופסור מצפים מיד ושם, רק תפגע בייעודו הבלעדי, להנציח את האסון הנורא שארע לעם היהודי במאה העשרים.  כל השוואה של עוולה, אסון וכיו"ב בהווה – לשואה, או למעשי הנאצים, רק פוגעת בייחודיות השואה ובזיכרון ששת מיליוני היהודים. כך גם כל ניסיון לחבר בין יד ושם לסוגיית מבקשי המקלט.

על כל אנשי הציבור, אנשי אקדמיה ועיתונאים, להימנע מלערב בוויכוח הפוליטי-ציבורי בתוכנו את זכר השואה וקדושיה, ולהימנע מהשוואות כלשהן לנאציזם, לפאשיזם, שרק פוגעות בזכר יקירינו-אחינו, ובייחודיות אסוננו הגדול.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 5.3.2018

* * *

גיוס רכילויות מלכלכות

בעלת תוקף משפטי מפוקפק

של "עדי מדינה" נגד נתניהו ומשפחתו

הוא דמוניזאציה של ראש ממשלה מכהן

הנעזרת בטירוף התקשורתי!

* * *

אורי הייטנר

1. הצורך בשייכות למשהו גדול יותר

הרצאה בערב זיכרון לחיים גורי, מעיין ברוך 4.3.18

היכרותי האישית עם גורי היתה, לכאורה, לא על רקע ספרותי, אלא פוליטי – המאבק על הגולן ותנועת הדרך השלישית. לא בכדי אמרתי לכאורה. כי אין גורי שאינו שירה. כל הווייתו הייה שירה, כל שיחתו היתה שירה, כל שיחה עימו עסקה בשירה, בכל שיחה איתו הוא ציטט מאוצרות השירה העברית.

גורי השתתף כלוחם וקצין צה"ל במלחמות ישראל. במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 49, כבר לא לחם, אלא סייר בין יחידות צה"ל, שוחח עם החיילים, שמע את רשמיהם וחיזק אותם. ברגישות של משורר, הוא קלט את הטלטלה שהסעירה את החיילים והמפקדים, הסדירים והמילואימניקים, בשיחותיו עימו ובהאזנה לרשתות הקשר.

חודשיים לאחר המלחמה גורי הרצה על רשמיו במכון ון ליר. המשמעות העיקרית שאיתה חזר מן המלחמה, היתה שבוטל החיץ בין הישראלי הצבר לבין ההיסטוריה היהודית והעם היהודי; חיץ שהיה כרוך בהיבריס של הצבר הבלתי מנוצח, המתנשא על היהודי הגלותי. וכך הוא אמר, בין השאר:

"ישראלים מגלים עכשיו שנדרשת הערכה רבה יותר למנהיגים היהודים בגולה שלא ראו את הסכנה המתקרבת... המלחמה גם הדגישה את הצורך של הישראלים בשייכות למשהו גדול יותר, שהמדינה מסמלת בעבורם... מה שניתן לעשות, זה לתת באנשים משאת נפש, אידיאל, רעיון גדול, תקווה גדולה והזדהות גדולה עם גורלם ועם עמם. זאת אומרת, להפוך את המועקה הזו לפאתוס של קיום, וזה אפשרי. זה אפשרי, ואולי זה הכרחי."

את המהפך התודעתי של מלחמת יום הכיפורים, אותו מתאר גורי, הוא חווה ב-1947, בשליחותו מטעם "ההגנה" להונגריה. כדי להבין את גודל המהפך, כדאי לחזור לגורי שלפני השליחות. גורי הנער העברי, הצבר, שנתקל באידיאולוגיה הכנענית וכמעט נכבש בקסמה – מצד אחד נפשו יצאה אליה ומצד שני הוא חש רתיעה והבנה קיומית ששקר ביסודה.

בספרו "עם השירה והזמן" – קובץ מסות ומאמרים, בן שני כרכים, המהווים מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ורוחנית, הקדיש גורי פרק שלם לכנענים וליחסי המשיכה-דחייה שלו איתם.

במאמרים שפירסם בשנות השמונים ומובאים בספר, חוזר גורי לשיחה אחת, מיני רבות מאוד, עם רטוש ב"כּסית". הוא יוצא לוויכוח עם רטוש וויכוח עם עצמו, ברטרופסקטיבה של 30-40 שנה, מתוך אותה שיחה. רטוש מנסה לשכנע אותו בצדקת הכנענות. "הוא בא בפעם האלף להציל את נשמתי השבויה בידיהם, כן, בידי המזוקנים ההם, עבדי האל האחד. הוא לידי. חד משמעי כ'משוגע לדבר אחד', מנוסה כסרסור, סבלני כמיסיונר וממתין לשעתו כסוכן שתול בליבי, שהרי לא ייתכן שלאורך ימים לא יתפוס עברי כמוני מי הוא ומה הוא ומה נגזר מן הידיעה הזאת."

ליבת הוויכוח ביניהם, מתמצית בתיאור הבא: "אני גם יהודי! צעקתי לו באחד הלילות האלה, שתפאורת הקפה והתמונות והעשן והאלכוהול לא גרעה דבר מרציניותם. זה ההסבר היחיד להיותי כאן כיליד תל אביבי. אני חייב ליהודים את היותי. אני המשכם!"

"אינך יהודי!" פסק אוריאל, "מתי סוף כל סוף תבין, יא ג'חש שכמוך, שאינך יהודי, שאתה עברי כשם שהאמריקני שונה מן האירופי, כשם שהמקסיקני שונה מהספרדי, כשם שהאדם שונה מהקוף..."

עד כדי כך. כן!

אמרתי לו שחופרי תעלת המים בבית אלפא חשפו את פסיפס בית הכנסת מימי בית שני. שם הייתי כילד. אין זו תופעה אמריקנית או מקסיקנית! אינך יודע שמדובר בתופעה יחידה במינה בתולדות העמים, בשיבת ציון?!

במבטו של אוריאל נצעקה המחאה: גם אתה ברוטוס?!"

אחד משיריו של גורי – "אני מלחמת אזרחים" ניתן כשם לקובץ שירים שלו. הוא מרבה לתאר את המחלוקות הפנימיות בתוכו, למשל בין הכמיהה לשלמות הארץ לבין הנכונות לוותר ועוד ועוד. כל כולו סבך של מחלוקות פנימיות. וכך, גם בכנעניות משהו שבה את ליבו, אף שמעולם לא קיבל אותה. סלד מה"או-אויות" של רטוש, מהדיכוטומיה הנחרצת שלו בין יהודיות ועבריות, מהרצון לנתק את הקשר הגורדי בחיתוך חד ובעיקר מניכורו ליהודי הגולה ופרט בזמן השואה.

דרכו של גורי שונה מאוד. אך משהו משך אותו: "והתרחשה בי מלחמת אזרחים... אולי זו כנעניות מוקדמת ששורשיה החינוך החילוני ההומניסטי של בתי הספר החופשיים בארץ ישראל העובדת, שסטו מן הקו הלאומי המקובל, המעורב בחוויה דתית אמתית... שם אהבו את עשו ולא את יעקב, את שאול ולא את שמואל."

למרות זאת, גורי שולל מכל וכל את הדעה שהכנעניות היא המשך קיצוני לשלילת הגולה הציונית: "נשאנו את נפשנו לתמורה עברית, ארצישראלית, לא לניתוק 'הקשר הגורדי'. הפיכת הציונות לאויבת התחיה העברית עושה את 'העבריות' לסלון רוחני רדוד, למשהו מטא-היסטורי, לרומנטיקה כוזבת, בשם העבר הקדום."

המפגש עם שרידי השואה במחנות העקורים, היה אחת משתי החוויות המכוננות של חייו, לצד מלחמת השחרור.

המפגש הטעון עם הניצולים שינה את חייו, וכמובן מחק עד היסוד כל זכר לכנעניות. המפגש הזה הבהיר והמחיש לו את שייכותו המוחלטת לעם היהודי, לכל היהודים באשר הם. המפגש הזה ליווה את גורי כל חייו. הוא הוליד את טרילוגיית הסרטים התיעודיים על השואה, שיצר בשנות ה-70 – "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". כעיתונאי, ליווה גורי את משפט אייכמן. את התיעוד היומיומי של המשפט בעיתונו "למרחב", הוא כינס בספרו "מול תא הזכוכית".

רשימותיו של גורי ממשפט אייכמן הן הרבה מעבר לכתיבה עיתונאית. זו ללא ספק יצירה ספרותית חזקה מאוד, שיש לה פוטנציאל לעמוד לדורות.

אך חיים גורי עצמו לא נזקק למשפט אייכמן כדי לכתוב על השואה. המפגש שלו עם שורדיה במחנות העקורים, היה חווייה מטלטלת שאותה חי כל ימיו, והיא באה לידי ביטוי בכתיבתו משנות החמישים ואילך. ספר השירה השלישי שלו, "שושנת הרוחות" עסק בשואה ובפניה הרבות.

השיר "שְׁתִיקַת הַיָּם", מתוך "שושנה הרוחות", אינו מדבר על השואה עצמה, אלא על הימים שאחרי השואה; ימי המפגש שלו עם העקורים במחנות באירופה. בסרטו התיעודי "הים האחרון", מתוך טרילוגיית הסרטים שלו בהוצאת בית לוחמי הגטאות, מספר גורי את סיפורם של עקורי המלחמה היהודים ודרכם רצופת המכשולים לארץ ישראל. הם הגיעו בכל דרך אל חופי הים התיכון, אל ספינות ההעפלה, שנתפסו על ידי השלטון הבריטי כעליה בלתי לגלית. הים היה תקוותם הגדולה. הוא שהפריד בין חייהם המסויטים באירופה, לגאולתם האישית והלאומית במולדת עמם, ארץ ישראל. הם נשאו את עיניהם אל הים בתקווה ובתפילה. ונענו בשתיקה. על השתיקה הזאת נכתב השיר. אַתָּה תֵּלֵךְ וְלֹא תַּגִּיעַ. לְעוֹלָם. הַצּוֹלְלִים חָזְרוּ רֵיקָם. הסְפִינוֹת שָׁבוֹת מְנֻצָּחוֹת אֶל קַו-הַחוֹף. ובניגוד ל"פנינו אל השמש העולה" – אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּגַבָּן.

אולם בסופו של חשבון, מפעל ההעפלה היה ניצחון גדול של הציונות, ומרכיב מרכזי בתקומת ישראל.

חיים גורי כתב על השואה ועל התקומה. על הזיקה ביניהן ועל לקח השואה לדורנו הוא כתב במאמר, לאחר מלחמת ששת הימים, "אתם שיש לכם ארץ", בו כתב: "מאין בא העם הזה אל כוחו? ...הושמדו שם אלה אשר לא היתה להם ארץ ואשר איש לא רצה בחייהם. ... רשמו לפניכם את הלקח הזה! כל העבר אינו אלא הווה, וביניכם לבין כיליונכם רק החרב אשר בידיכם. ... גם אתם באים מן האפר, אתם שיש לכם ארץ תחת כפות רגליכם."

בספרו "עיבל" הגדיר את עצמו גורי כ"פה לאילמים האלה" – חללי תש"ח, הנספים בשואה, השורדים שכוחם לא עמד להם לדבר.

בעיניי, "עיבל", שנכתב באמצע העשור התשיעי לחייו, הוא פסגת יצירתו של גורי. אבל חוששני שיש החמצה בפרשנות המקובלת לספר. בספר, מבטא גורי לראשונה תחושות של הזדהות עם סבלם של הפלשתינאים בתש"ח ובכלל. ויש המציגים את הספר כספר של חרטה והכאה על חטא ואפילו שמעתי מישהו שהגדיר אותו כפּוסט ציוני. בראיון לאחר צאת הספר, אמר גורי, שבשנות המדינה הראשונות, חבריו והוא היו כחייל שכדי לפגוע במטרה חייב לעצום עין בלתי מכוונת, אך היום, בפרספקטיבה, הוא פוקח את העין השניה, ורואה את התמונה השלמה יותר.

גם ב"עיבל" באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקירבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד." האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזִכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו," ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו."

אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר "מול הים". הפעם, מצדו המזרחי. בשיר הוא חוזר ל"רוסלאן", האונייה שהביא 700 עולים לארץ ישראל ב-1919 וסמלה את ראשית העליה השלישית; האונייה שבה עלו הוריו לארץ ישראל.

"טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר',

מושיט להם יד, כורת ברית אחים.

טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה

עשרות אקדחים."

והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא:

"'רוסלאן', תרע"ט, אודסה.

אימי ואבי.

תודה לים, שהביא אותם הנה.

תודה לחוף יפו.

לחולות תל אביב."

כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.

את הדברים האלה אמרתי באחד מאירועי השקת הספר, במוזיאון ההתיישבות ביפעת. לאחר הערב אמר לי חיים גורי – "אתה היטבת להבין את המסר."

ועם זאת, מלחמת האזרחים המשיכה להשתולל בקרבו של חיים גורי עד יומו האחרון. וכך הוא כתב באחד משירי "עיבל":

כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה

ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה.

2. פרגמטיות ביטחונית

ראיון עם אורי לוברני, נובמבר 1993

[אורי לובראני הלך לעולמו השבוע בגיל 92]

אורי לוברני, אחד האנשים המשפיעים ביותר על עיצוב מדיניות החוץ והביטחון הישראלית לאורך עשרות שנים, נפטר השבוע בגיל 92. לוברני החל את דרכו הביטחונית כלוחם בפלמ"ח וקצין מודיעין במלחמת השחרור. לאחר מכן השתלב בשירות החוץ, ולאורך עשרות שנים נע לסירוגין בין תפקידים דיפלומטיים לתפקידים ביטחוניים. בין שלל תפקידיו היה לוברני יועצו של בן גוריון לענייני ערבים, תפקיד שגולת הכותרת שלו היתה גיוס העדה הדרוזית לצה"ל, שגריר ישראל באיראן ולפני כן שגריר באוגנדה ובאתיופיה. לוברני היה אחד הראשונים במערב שחזה את המהפכה החומייניסטית באיראן. הוא האיש שניהל את המגעים הדיפלומטיים שאיפשרו את מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל ועוד. כמשרת ציבור קלאסי, שירת לוברני במסירות תחת ממשלות הליכוד והעבודה, וזכה לאמונם המלא של בן גוריון ובגין, שמיר וברק, רבין ונתניהו.

בשנת 1983, לאחר מבצע שלום הגליל, מונה לוברני למתאם פעולות הממשלה בלבנון, תפקיד אותו מילא עד הנסיגה מלבנון בשנת 2000. בשנת 1991, לאחר ועידת מדריד, הוא מונה בידי יצחק שמיר לראש המשלחת למו"מ לשלום עם לבנון, תפקיד שהמשיך למלא  תחת ממשלת רבין. יש להניח שעיקר פועלו הביטחוני, לא ייוודע לעולם.

לפני 25 שנים, בהיותו מתאם הפעולות בלבנון ויו"ר צוות המו"מ, ראיינתי אותו לעיתון "על הצפון". היה זה לאחר מבצע "דין וחשבון". עם היוודע דבר מותו, אני מביא את הראיון במלואו.

יהי זכרו ברוך!

אורי לוברני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, העומד בראש המשלחת הישראלית למו"מ עם לבנון, טרוד במשא ומתן הזה מאז ועידת מדריד. בלשכתו במשרד הביטחון, הסמוכה ללשכות השר וסגנו, מקבל אותי לוברני בחום ובפתיחות, מתייחס לכל השאלות ולא מתחמק מתשובות. עם זאת, הוא לא בדיוק מצייד אותי בסקופים. לוברני לא נמנה עם המדליפים, וגם כשהוא משתף פעולה ומגלה טפח – הוא מסתיר הרבה יותר מטפחיים.

השאלה היא אם קיימת בכלל מדינה ששמה לבנון. האם אין זו בעצם פיקציה? ואם כך, מה הטעם במו"מ עם ישות מדינית פיקטיבית?

יש מדינה כזו, יש לה ממשלה, נשיא, ראש ממשלה, פרלמנט. אבל נכון שיש בה בעיות קשות. המאפיין המרכזי שלה הוא היעדר חופש לקבל החלטות. הגורם הדומיננטי בלבנון היום הוא סוריה. עמדת ישראל היא, שאנו מקיימים מו"מ עם לבנון, אף שאנו יודעים שממשלת לבנון אינה חופשית להחליט ללא הסכמה סורית. מכאן הקושי.

איננו רוצים לקיים את המשא ומתן על לבנון עם סוריה, ולא רק כי אנחנו חושבים על טווח המו"מ. יש לנו אינטרס במתן תחושת כבוד ולגיטימיות לעם הלבנוני. הדבר חשוב לעתיד. זוהי מציאות מתסכלת מאוד, אך זה לחם חוקנו ואנו משתדלים להוציא מהמצב את המרב.

אבל האם למו"מ הזה יש משמעות מעשית? האם אפשר להתקדם כך לאיזשהו פתרון?

אנחנו מנסים ומציעים הצעות קבילות לדעתנו. לאחרונה, הצענו להקים קבוצת עבודה משותפת של קצינים, שתדון על נושא הביטחון, בנפרד מהמו"מ המדיני. עמדת היסוד של ישראל במו"מ, היא חתירה לחתימה על חוזה שלום שיבטיח את הביטחון. עמדת היסוד של לבנון, היא שעל ישראל ליישם, קודם כל וללא תנאי, את החלטת מועצת הביטחון 425 בדבר נסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון. לא באנו לוושינגטון כדי לדבר על יישום ההחלטה, אלא על שלום.

כיוון שפער ציפיות כזה מקשה על כל יכולת התקדמות, ומכיוון שישראל מעוניינת קודם כל, גם ללא קשר לחתימת חוזה שלום, לפתור את בעיות הביטחון בגבול לבנון, הצענו את ההצעה. חשבנו שאם נעקר את הדיון בשאלות הביטחון מהדיון הפוליטי, נאפשר ללבנונים לנהל מו"מ רציני. הלבנונים סירבו עד כה לקבל את ההצעה, כיוון שסוריה אינה מאפשרת להם להתקדם ללא התקדמות בערוץ שלה.

עם כישלון המהלך, הגשנו ביום האחרון של הסבב האחרון, הצעת חמישה עקרונות בדרך לשלום. כעת ההצעה בידיהם. אנו מצפים לתשובה במפגש הבא, אם וכאשר יתקיים.

מהם חמשת העקרונות הללו?

איני יכול לפרט, אך אלה עקרונות יסוד של הסכם שלום. לדוגמה: הצהרה שכל מדינה מכבדת את ריבונות שכנתה ואת גבולותיה.

ישראל הצהירה לא אחת שאין לה תביעות טריטוריאליות כלפי לבנון, ושהיא תיסוג מרצועת הביטחון ברגע שבעיות הביטחון תיפתרנה. האם ישראל מתכוונת להחזיק היום בשטח גם לצרכים מדיניים, כקלף מיקוח לשלום, או שתיתכן נסיגה מהרצועה גם ללא הסכם שלום?

הנושא המרכזי במערכת היחסים בין שתי המדינות הוא הנושא הביטחוני. אם במסגרת המו"מ יתברר שניתן להגיע להסדר ביטחון ושהאינטרסים שלנו באזור הביטחון יישמרו, נעמוד בפני שאלה של מהלך ביניים.

שני אלמנטים הם בעבורנו תנאי בל יעבור בכל הסדר: ראשית, כל הכוחות הפועלים נגדנו (חיזבאללה, ג'יבריל, חוואתמה וכו') יפורקו מנשקם, ולא תהיה להם כל יכולת פעולה נגדנו. יש להעמיד זאת במבחן של זמן רב. שנית, נהיה משוכנעים, והדבר יובטח בערובות, שבאזור הביטחון לא יבולע לאף אחד מאזרחי האזור. ללא מילוי שני התנאים הללו לא תהיה כל תזוזה.

לאחר שמונה שנות קיום אזור הביטחון – האם התפיסה של אזור הביטחון הוכיחה את עצמה?

המדד העיקרי להצלחה הוא היפגעות אזרחים. למעט שני ההרוגים במבצע "דין וחשבון" ושני הרוגים בשתי התקפות קטיושות – בקריית שמונה ובגרנות, ניתן ליישובי הגבול לחיות חיים נורמליים, ולנהל אורח חיים שגרתי. זה עמד במבחן.

אבל שילמנו מחיר כבד מאוד בחי חיילים.

נכון, זה מחיר יקר ביותר, אך זה המחיר שאנו משלמים לקיום המדינה.

האם כל מחיר בחיי חיילים כדאי כדי לשמור על חי אזרחים?

כמובן שלא. אנחנו מנסים לצמצם ככל הניתן את המחיר. אולם ללא רצועת הביטחון, אותה עבודה – מניעת פגיעה ביישובי הצפון, הייתה נעשית על הגבול, הצלחתה היתה קטנה יותר, וגם המחיר בחיי חיילים היה כבד יותר.

האם הקונספציה של הישענות על צד"ל מוכיחה את עצמה?

התפיסה לגבי צד"ל מורכבת משלושה יסודות: כוח מקומי, פיקוד לבנוני וגיבוי של צה"ל. לפי שעה, התוצאות מדברות בעד עצמן. צד"ל ממשיך בפעולתו הברוכה, אף שהקריב קורבנות רבים – מעל 250 הרוגים והרבה מאוד פצועים. צד"ל הוא מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון שלנו.

איך מקבלת אותנו אוכלוסיית אזור הביטחון?

אלמלא היו יחסי שיתוף פעולה וידידות, לא יכולנו להחזיק באזור הביטחון. צד"ל הוא הביטוי של יחס האוכלוסיה. אחרת, כל הקונספציה של צד"ל לא הייתה מחזיקה מעמד

האם האוכלוסיה המקומית חוששת מנסיגה?

כן, אם לא יהיו ערבויות לשילובם בחיים הלבנוניים, ולכך שהם לא ייפגעו. הם יודעים שזהו בעבורנו תנאי בל יעבור.

ישנם קולות, כמו זה של הרמטכ"ל לשעבר, רפול, הקוראים להרחבת אזור הביטחון, כדי למנוע לחלוטין ירי קטיושות על יישובי הגליל. מה דעתך על כך?

אינני איש צבא, ואיני מוסמך להביע דעה, אך עד כמה שאני מבין – קילומטר יותר או פחות באזור הביטחון לא יעלה ולא יוריד. בעיית טווח הקטיושות מצאה את פתרונה בהסדר בעקבות מבצע "דין וחשבון". מחיר הרחבת הרצועה יהיה הרבה יותר גבוה ממחיר צרוּת הרצועה.

האם מבצע דו"ח השיג את מטרותיו? מה תוצאות המבצע?

התוצאה העיקרית היא שקטיושות אינן נופלות על יישובי הגליל. תוצאה נוספת: אין ספק שתושבי הרצועה שמסביב לאזור הביטחון יודעים היטב שהיתר לפעול מתוכם נגדנו – מסכן אותם.

אבל הפעילות נגד צה"ל וצד"ל נמשכת כל הזמן.

נכון, כל יום מתקיימת פעילות עוינת. חלקה ברמה נסבלת. לעיתים ישנם אירועים חמורים יותר, בהם נפגעים חיילים. זה רק מעיד על כך שעלינו להיות ערים כל הזמן. אין שום חסינות מוחלטת מפני פעילות עוינת. אולם מאז מבצע דו"ח, רמת הפעילות נסבלת.

בראשית דבריך, דיברת על היחסים לטווח ארוך עם העם הלבנוני. איך מבצע דו"ח ישפיע על כך? האם הוא לא ייצור שנאה מצד האוכלוסיה שנאלצה לנטוש את בתיה?

אחת ההנחיות במבצע היתה הימנעות מפגיעה גופנית באזרחים. כל אזרח בדרום לבנון היה עד למאמץ הזה. גם הסברנו זאת בכל האמצעים, כמו בשידורי הרדיו, למשל. הנחלנו בקרב האוכלוסיה את התחושה, שאי אפשר להתיר לחיזבאללה לפעול נגדנו ולהישאר ללא פגע.

ההבנות עם סוריה שהביאו לסיום המבצע, לא עלולות להתפרש כהשלמה שלנו עם השליטה הסורית בלבנון? הן אינן עלולות להביא להעמקת השליטה הזו?

בנושא הביטחון, אנו חייבים להיות פרגמטיים. כל הסדר שיפתור את בעיית ביטחון היישובים – כשר. המעורבות הסורית בלבנון היא עובדה, ועלינו לפעול על פי המצוי ולא על פי הרצוי.

מי עומד מאחורי פעילות חיזבאללה?

חיזבאללה מקבלת את השראתה, אימונה, ציודה והנחותיה מאיראן. האינטרסים של איראן הם גלובליים – השתלטות באמצעות חיזבאללה על העדה השיעית בלבנון, והשפעה מקסימלית על לבנון.

גורם חשוב נוסף הוא הסורים. ואומר זאת בזהירות המֵרבית: אילו סוריה רצתה להפסיק את פעילות חיזבאללה, לא היה דבר קל מזה. במקרה הטוב, ניהנית חיזבאללה מהמתירנות הסורית כלפיה. במקרה הרע – גם בעידוד וסיוע.

האם מלחמת של"ג הפכה את העדה השיעית, עימה לא היו לנו סכסוכים בעבר, לעדה עויינת?

הגורם העיקרי שהביא לשינוי בעדה השיעית בלבנון, לא היה מלחמת של"ג, אלא המהפכה והמעורבות האיראנית. אך השינוי לא חל על כל העדה. באיזור הביטחון, 50 אחוז מהתושבים הם שיעים. הם נאמנים ומסורים. אנחנו לא קוממנו אותם. להיפך, או מנסים כל דרך כדי למצוא נתיבות לליבותיהם. אני בטוח שהשיעים מבינים שאנו מחפשים דרך לדו קיום.

כמי שמטפל מטעם הממשלה בנושא הנעדרים – יש לעיתים תחושה בציבור, שישראל אינה עושה הכל לפתרון הבעייה. האם יש חדש בנושא?

כל מי שעוסק בנושא, יוצא מגדרו כדי לחפש דרך להתקדם, אך לדאבוני – אין כל בשורה מעודדת.

מה ידוע לנו על גורלו של רון ארד?

כולנו מאמינים שהוא חי ושהאיראנים שולטים בגורלו. איני יכול לומר דבר מעבר לזה.

האם ישראל לא יכלה להתנות את שחרור האסירים, לפחות בקבלת מידע על גורלם של נעדרי הקרב בסולטן יעקב, שאינם קשורים לאיראן?

אנחנו בהחלט מפרידים בין פרשת רון ארד לפרשת נעדרי סולטן יעקב. ישראל מנצלת את ההתפתחויות כדי לנסות לגלות את גורל נעדרי הקרב. מעבר לכך, איני יוכל להרחיב.

איזו בשורה יש לך לתושבי הגליל? האם אתה יכול להבטיח שהשקט ישרור בגבול לבנון?

אני יכול להביע תקווה. ביטחון – לא. אני מאמין שמבצע דו"ח גרם לכך שחלק מהאיומים על יישובי צפון הגליל – סולקו. זו לא חברת ביטוח. אנו יודעים עם מי יש לנו עסק. זוהי התמודדות יומיומית קשה. עד כה, משהו מאיום הטרור סולק.

3. צרור הערות 7.3.18

* ויהי בוקר – אף אחד לא יאמין לאגדה שניר חפץ הלך לישון ימני והתעורר בבוקר שמאלני. באותה מידה, אין סימן שנאמין שניר חפץ הלך לישון שקרן (כפי שאנו יודעים משנות דברור משפחת "לא היה כלום" נתניהו) והתעורר בבוקר דובר אמת. ולכן, אני מתייחס מאוד בערבון מוגבל לדברים שהוא מספר למקורביו. מן הסתם, הוא רוצה להצדיק את החלטתו להיות עד מדינה ולתת לה נופך פטריוטי. מה שחשוב הוא הראיות שיספק לחוקריו.

[אהוד: מה שחשוב הוא שלקרבת נתניהו הסתננו אנשים מפוקפקים, זאת בלשון המעטה, והיום הם גיבורי התקשורת והמוסר הציבורי, כנראה גם בעיניך הצדקניות!]

* הדבר הנורא ביותר שיש – תלמידה משוחחת עם מורתה, ומספרת לה סיפור כואב על חברתה לכיתה, שאחד התלמידים צילם אותה בנסיבות אינטימיות והפיץ את התמונה ברשתות החברתיות. הנערה במצב נפשי קשה. החברה מספרת למורה מי הנער שעשה את המעשה הנורא.

צועקת המורה על התלמידה: מלשנית! שטינקרית! מה שעשית עכשיו זה הדבר הנורא ביותר שיש, להלשין! איפה גדלת? מי חינך אותך? אותי חינכו שאין דבר חמור יותר מלהלשין. על הערכים האלה אנחנו מנסים לחנך אתכם בבית הספר. אצלנו כתוב "ולמלשינים אל תהי תקווה."

* מתי החל אקיבוש? – מתוך כרוז של פ.ק.פ. המפלגה הקומוניסטית (אימה החוקית של חד"ש) ב-1930 בעקבות קניית אדמות עמק חפר (ואדי חווארת):

"סכנה גדולה צפויה ליהודים... לאור ההתקוממות הכבירה של הפועלים והפלחים הערבים [הכוונה למאורעות תרפ"ט, 1929] על ידי הנישול המכוער הזה מכינים הציונים במו ידיהם טבח דוגמת חברון וצפת. העובד היהודי בארץ יצטרך סוף סוף לשלם בדמו בעד החטאים האבנטוריסטיים הציוניים. ארבע שנים כובשים הקולוניזטורים הציונים בהגנת הכידונים הבריטים וחיילי 'ההגנה' צעד אחר צעד את ואדי חווארת, הבדואים נסוגים לאחור אחרי מלחמה עקשנית הרואית. הפשע של ואדי חווארת הוא חוליה בשרשרת הכיבוש האכזרי ושיעבוד פלשתינה על ידי האימפריאליסטים הציונים! מה שקורה היום עם בדואי ואדי חווארת קרה אתמול עם פלחי עפולה, קוסקוס-טבעון, שטה... גרשו את הציונים והחיילים הבריטיים מואדי חווארת! תפשו את עמדת הציונים הלא היה אדמתכם שגזלו מכם!"

כל כך דומה לדבוקת שוקן בימינו.

* המצפניסט – העיתונאי ואיש השמאל הרדיקלי חיים הנגבי, הלך לעולמו. הנגבי היה ממייסדי הארגון האנטי ציוני "מצפן" ומעורכי ביטאונו.

מה לי ולאנטי ציוני הזה, שאני טורח לציין את מותו?

לפני 26 שנה, נפגשתי איתו לשיחה ארוכה מאוד ומרתקת בבית קפה בנווה אביבים, בו נהג לשבת. כתבתי אז מחקר מקיף על אורי אבנרי וראיינתי אותו, בתור מי שכתב בעיתונו של אבנרי "העולם הזה", ויחד עם חבריו ל"מצפן" היה קשור גם למפלגתו של אבנרי "העולם הזה – כוח חדש". אתמצת את מה שאני זוכר מדבריו – הוא מעריץ את אבנרי כעיתונאי ועורך, די מזדהה איתו כפוליטיקאי וסולד ממנו כאדם.

איך הגעתי להנגבי? דרך יהודה הראל. יהודה והנגבי למדו באותה כיתה והיו לחברים טובים. בהשפעת יהודה הגיע הנגבי לקומוניזם, אך הרבה אחרי שיהודה התרחק מהקומוניזם, הוא עוד נשאר תקוע שם, עד יומו האחרון. כשהוקמה מצפן, ב-1962, נזכר הנגבי בחברו הקומוניסט. על פי שיטת הגיוס לארגון, כאשר עלה שם של מועמד, שני חברים אחרים הלכו לפגוש אותו. וכך, שניים מחבריו של הנגבי, הצפינו עד קיבוץ מנרה שבגליל העליון, כדי לפגוש, לבושתו של הנגבי, בציוני וקיבוצניק נלהב, הדוגל בהשקפתו האקטיביסטית של יצחק טבנקין. אולם השניים חידשו את קשרי החברות שלהם, שחרף חילוקי הדעות האידאולוגיים העמוקים, נמשכו עד מותו של הנגבי. להנגבי היתה אובססיה ליהודה, ובתקופות של המאבק על הגולן ו"הדרך השלישית" הוא שוב ושוב השתלח בו בחריפות בטור שהיה לו ב"מעריב", בלשון פרועה, תוך שהוא מזכיר בערגה את שחרותם הקומוניסטית וכואב את הידרדרותו. ולמרות אותה ביקורת, הם נשארו חברים קרובים.

אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, ורציתי לראיין את הנגבי, אך נאמר לי שהוא חולה מאוד והדבר אינו אפשרי. הסתפקתי בראיון מוקלט לסרט שערכה המשפחה ליום הולדתו ה-75 של יהודה, לפני שנים אחדות.

* רוח מנרה – השתתפתי בערב לזכרו של חיים גורי בקיבוץ מעיין ברוך. היינו ארבעה דוברים וזמרת ובנוסף לכך היו עוד שלושה דוברים מהקהל, שהוזמנו לספר על גורי מזווית אישית.

אחת המרצות הייתה רחל רבין. היא היתה אמורה לספר על ילדות ונעורים משותפים עם גורי בשכונת נורדיה בת"א. היא אמרה על כך מיספר מילים, ועברה לנושא שעליו באמת רצתה לדבר. היא הקריאה מכתב ארוך שכתבה לגורי ב-1995, שבו נזפה בו על התנגדותו לדרכו המדינית של אחיה ועל שאינו מתייצב לצידו, וקטעים ממכתב התשובה שלו.

רחל רבין ניצלה את המעמד כדי לבוא חשבון עם גורי, על שהעז לא ללכת בתלם ולא לצעוד בסך. בדבריה לפני 23 שנים היא השמיצה את המאבק שלנו, תושבי הגולן.

חשבתי להניח בצד את הרצאתי, ולהגיב על דבריה, אך נמנעתי מכך. הסתפקתי באמירה, בראשית דבריי, שדמותו וצביונו של המאבק שניהלנו מנוגד ב-180 מעלות לאופן שבו הוא תואר בפי רחל.

אני מכבד ומוקיר את רחל רבין, אך בדבריה היא קילקלה את השורה. אני מעריץ את המעשה החלוצי שלה במנרה, אך המעשה החלוצי שלנו בגולן הוא המשכו הישיר. כאשר נאבקנו על קיומו, נאבקנו גם על קיומה של מנרה, ולבטח על רוחה.

* חיים אחרים – אחד הדוברים מן הקהל היה פלמ"חניק שהתבקש לספר את זיכרונותיו על גורי. בראשית דבריו הוא ציין שאכן הוא פלמ"חניק אך לא הכיר את גורי אישית, ויספר על ההשראה שלו עליו ועל חבריו. הוא סיפר איך חיים העביר מעפילים רגליים מסוריה לגליל וציטט על פה את שירו "בין גבולות", וכך במשך דקות אחדות הוא נשא דברים על חיים... חפר.

אני משער שלא הייתי היחיד שהבחין בכך, אך מצוות "והדרת פני זקן" חייבה אותנו לא לתקן, כדי לא לבייש.

* קשה לו – בראיון ל"הארץ" אמר קובי מידן שיותר ויותר קשה לו להאזין לאברי גלעד. ובעברית: יותר ויותר קשה לו להאזין לדעה שונה משלו.

אני אוהב להאזין לאברי גלעד, ואהבתי להאזין לו לא פחות, כשדעותיו היו רחוקות משלי. וכך גם היום, אף שהוא עקף אותי ושוב דעותיו אינן כשלי. אני אוהב להאזין גם לקובי מידן.

* ביד הלשון: כפר אחים – בראיון לטלוויזיה אמר השר ישראל כץ שבעבורו מנהיגות משמעותה דוגמה אישית, והוסיף: "כך התחנכתי במושב."

באיזה מושב מדובר? ישראל כץ גדל וחי במושב כפר אחים. כפר אחים הוא מושב במועצה האזורית באר טוביה, סמוך לקריית מלאכי. המושב הוקם ב-1949 בידי חלוצים דתיים שעלו מרומניה ומהונגריה. המושב מנציח את האחים צבי ואפרים גובר, בניהם של מרדכי ורבקה גובר מהמושב הסמוך כפר ורבורג, שנפלו במלחמת השחרור. רבקה גובר, אימם של צבי ואפרים, היתה לסמל השכול במלחמת השחרור, ובן גוריון העניק לה את הכינוי "אם הבנים". ב-1972 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים, בזכות פועלה רב השנים בקליטת עלייה וביישוב חבל לכיש.

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ הוא בן המושב.

אורי הייטנר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"ג. הכול בגללי

לפי התוכנית חיכו לנו עוד כעשרה ימי נסיעה משותפת, שאמורים יהיו להסתיים בהוליווד, שבה גרה בת דודתי לילי, אחותה הצעירה של דורה, אימה של טובה עופר, שעימה הייתי מתכתב במלחמת העצמאות, כשהייתה החובשת הקרבית של הגדוד החמישי.

במשך השבועיים שהיינו יחד נוצרו בינינו יחסי רעות קרובים וכשנפרדנו הבטחנו זה לזה שנשמור על קשר, דבר שלצערי לא הסתייע, ואפילו את התמונות שאלכס שלח לי ברוב טובו, אינני מוצא.

עם מאיה, לצערי, לא התפתחו נקודות מגע במהלך המסע. הרצינות הקפדנית שלה, שדמתה בכל לזו של רותי בת דודתי, מנעה מראש כל יחסי שובבות בינינו.

הפעם היחידה שניסיתי לעשות משהו, היה כשיצאנו עם לילה מלאס ווגאס, אחרי שחזינו בלהקה של זמרות אופרה כושיות. האיש במשרד הכרטיסים המליץ לנו על כמה מופעי סטריפטיז, שדווקא משכו את ליבי, אבל אלכס הסביר לו שאנחנו באנו מארץ הקודש ומחפשים משהו יותר שמרני. כיוון שכך האיש הציע לנו את הלהקה הכושית. ביושרו הוסיף שהוא לא ראה אותה, אבל אמרו לו שזו להקה יוצאת מהכלל ובסוף ההופעה יש לה הפתעה בלתי צפויה, ורק בגללה שווה ללכת למופע. הפתעות, אפילו הבנות שלנו אהבו, ואנחנו  רכשנו ארבעה כרטיסים.

עד התחלת המופע התיישבנו ליד מכונות ההגרלה שנקראות סלייס מאשין. אני החלטתי מראש שאני מקריב רק שני דולר ולא אתפתה להמשיך להגריל אפילו אם ארוויח אלף דולר. למזלי לא נדרשתי להיאבק עם כוחות הפיתוי, כי תוך דקה הפסדתי את שני הדולרים, והלכתי לראות איך שלושת שותפי למסע מפסידים את מה שהקציבו לעצמם.

מופע הזימרה של הכושיות לא גרם לי להתרוממות נפש. הכושיות היו זמרות אופרה ששרו יפה והופיעו כל פעם בתלבושת אחרת. אז אולי מי שהתעניין בעיצוב שמלות, היה יכול למצוא עניין במופע, אבל בשביל זה לנסוע עד לאס ווגאס? 

סוף סוף הגענו לקטע האחרון שהיה אמור להיות הפתעת הערב. תחילה הן שרו בחשכה מוחלטת, אט-אט הבמה הוארה ואז כל הלהקה נראתה עומדת בשורה ארוכה כשהן לבושות בשמלות נשף לבנות ארוכות, המכסות כל פיסת גוף עד הצוואר. הן שרו שיר נוגה, והפגינו את יכולתן הקולית. היתה שם זמרת אחת שמנמנה שהפליאה לעלות ולרדת בסולמות, אבל עליי אקרובטיקה קולית לא עושה רושם, אולי מפני שרציתי כבר לישון. כנראה שבאמת נרדמתי, כי התעוררתי למשמע מחיאות הכפיים. פקחתי את עיני ואז ראיתי את כל השורה הלבנה משתחווה לקהל ומסתובבת לעבר ירכתי  הבמה. ברגע זה התגלתה ההפתעה. מאחור הן היו עירומות לגמרי. שורת ישבנים שחורים עם פלחי לחיים תפוחות, החלה להתרחק מאיתנו תוך נדנוד אצילי. הסתכלתי על אלכס וראיתי איך פיו נפער ונשאר פעור עד שאלישבע  העניקה לו סטירה קלה ואמרה: "תפסיק להסתכל!"

השעה היתה קרובה לחצות כאשר נכנסנו לרמבלר והתחלנו לנסוע לכיוון עמק המוות. נדמה לי שכך קראו לאותה חלקת מדבר צחיחה, שהחום בה עולה בצהריים לחמישים מעלות ויותר. הכוונה היתה להתקרב ככל היותר לאותו עמק כדי לחצות אותו עם שחר לפני התגברות החום.

עם המזל שלי היה תורי לנהוג, ואני אחזתי בהגה כשכל השלושה ישנים כהרוגים ומשליכים את יהבם עליי.

למזלי ישנתי קצת במופע המוסיקלי ובשעתיים הראשונות עוד נהגתי כהלכה. אבל בשעה השלישית, כשהבנתי שאני מתחיל לנהוג בשיטה עיוורת, החניתי את הרמבלר לצדי הדרך. הטיתי את גב הכיסא אחורה, עד כמה שרגליו של אלכס איפשרו לי, וניסיתי להירדם.

לא הצלחתי.

זאת היתה הפעם הראשונה ששכבתי קרוב למאיה בלי שאלכס ואלישבע יפרידו בינינו. בעוד הנפש זועקת לשינה, היה המלאי שצברתי בשבועיים האחרונים זועק לחופש, ודי היה ברפרוף קליל של החלקת מכנסיים (שלי) על מכנסיים (שלה) כדי להביא לשחרור המיוחל, ובעקבותיו לתרדמה הבלתי נמנעת.

אלישבע היתה זו שהתעוררה ראשונה וצעקה: "כבר חמש!" 

תוך שנייה היינו כולנו מחוץ לרכב. הבנות פנו שמאלה והבנים לימין, כשאפלולית השחר עדיין מספיקה כדי לשמש לנו מסתור. אחרי דקותיים היינו  בחזרה במכונית, כשאלכס תופס את מקומו ליד ההגה.

כנראה שהנסיעה בעמק הלוהט הזה עברה בשלום, כי אני לא זוכר ממנה כלום. לעומת זאת אני לא יכול לשכוח את ההתרשמות שלי מפארק מופלא שגילנו  יומיים לפני הכניסה ללאס וואגס. פארק שאף אחד בארץ לא שמע עליו למרות ששמו "ציון". מי שעוזרת לי עכשיו לזכור את אותו מקום מפתיע, היא איגרת אוויר ששלחתי הביתה עם בול של דואר אוויר העולה 10 סנטים.

יום שבת, 15.8.50

לאמא, אבא, אביבה, אביגיל, יוטה, איה ונלי! 

אתמול התרגשתי פעם ראשונה.

כבר טיילתי כמעט 4000 ק"מ, אבל רק אתמול נכנסתי לפינה שבאמת לא חלמתי לראות כמותה בחיים. מקום בכלל לא מפורסם. ראינו אותו במפה בתור פארק לאומי "ציון" (יש כאן  המון שמות מהתנ"ך) והחלטנו להיכנס ולעשות פה את השבת (הנוסעים שלי לא עובדים בשבת). סתם סלע לא עושה רושם אפילו שהוא אדום, אבל כשהוא אדום ומגיע לגובה של יותר מ-100 מטר וכאשר יש לו כל מיני צורות משונות וכאשר הכביש מתפתל לו למטה, בין אלפי סלעים תלולים כאלה ונכנס למנהרות באורך של מאות מטרים, אז באמת קשה שלא להשמיע קריאות התפעלות לאורך כל הדרך. שכרנו כאן חדר ב-6 דולר, הבחורה הדליקה נרות, והיום בשבת אנו עוד מעט יוצאים לסייר קצת ברגל.

חוץ מזה לא היתה לי הרבה נחת מהם בגלל 9 באב. יום שלם לפני זה הם זללו כל היום כדי שיוכלו לצום למחרת, אבל למחרת הם היו כל כך רעבים עד שהחליטו שחצי יום זה בהחלט מספיק ובשעה 10 בבוקר התיישבנו לאכול צהריים, לכן אלוהים שלח לנו יום לוהט ובצהריים התפוצץ הרדיאטור ונשארנו באמצע הדרך. מזל שעוד בוושינגטון נרשמתי כחבר ב-AAA . הדבר עלה לי אמנם 20 דולר, אבל בעד זה אם קורה לי משהו בדרך הם באים לעזור. אז ניגשנו ליישוב הקרוב, וטילפנו להם.

תוך חצי שעה בא ג'יפ וגרר אותנו למוסך הקרוב.  שם פירקו ותיקנו את הרדיאטור ואם לא ייצא לי לנסוע איתם ביום כיפור, אז בטח לא יהיו לי צרות בדרך...

מחר אנו מתכוננים להמשיך לקניון הגדול ומשם ללאס-ווגאס עיר השעשועים ומשם לקליפורניה. זה ייקח בערך 4-5 ימים, כך שבסוף השבוע אני מתכונן להיות אצל לילי ולנוח קצת...

שלכם

יסקה

מה שלא כתבתי הביתה (כנראה בגלל שכתבתי לנאווה והתעצלתי לכתוב את זה שוב),  זה תיאור מסיבה שערכו עובדי המקום לתיירים שהגיעו לבלות כאן את סוף השבוע. 

העובדים היו, עד כמה שהבנתי, סטודנטים שניצלו את תקופת החופש לפרנסה, ובצד העבודה כחדרנים וכמגישי אוכל, גם סיפקו לאורחים תוכניות תרבות. ממש אותו סוג תרבות שבו גם אני עסקתי בחניתה, בסיום תקופת חיי כסטודנט.

במשרד אשר בו קיבלנו את המפתח לחדר ששכרנו, היתה תלויה מודעה שבערב מחכה לנו באולם הגדול מופע של תלמידי האוניברסיטה. הכניסה חינם. ברגע שהבנו שהכניסה ללא תשלום, החלטנו ללכת לשם וזכינו להפתעה נעימה. התוכנית היתה ממש כמו מסיבה בקיבוץ, ואפילו  ברמה יותר מקצועית. לבד משירי להקה קולית, היו גם מערכוני מחול, שעוררו בי מחשבה שלפנינו סטודנטים לבלט. אחד הריקודים שהצחיק מאוד אותי ואת כל הקהל, כלל כתריסר רקדנים  הלובשים חלוקים לבנים ונושאים על כתפם  כדי מים, כמו בימי התנ"ך. הם רקדו במעגל שבו במהלך הריקוד מסתיים כל קטע בקפיצת פתאום, שהקפיצה מהכד מטח מים שניתז על ראש העומד מלפנים. שמתי לב שרק מכדי הבנות נתזו המים, הבנים היו אלה שספגו אותם ופנו אל הבנות בתנועות מחול מאיימות. בשלב מסוים, כנראה כשנגמרו המים, נעמדו כל הרקדנים בשורה והשתחוו לקהל שמחא כפיים בהתלהבות. ברגע זה פרצו הבנים קדימה והרימו את הכדים שלהם בתנופה לעבר הקהל, שפרץ בקריאות בהלה. למזלי לא עמדתי בשורות הראשונות, אך גם אם הייתי עומד שם לא היה קורה לי כלום, כי מה שיצא מתוך הכדים, היה מים אלא עיגולי נייר קטנטנים צבעוניים.

למחרת עם ערב, בצאת השבת, היינו מתוכננים לצאת לדרך כדי להחזיר לעצמנו את שעות הנסיעה שהפסדנו בגלל קדושת השבת.

היתה זו הפעם היחידה שרבתי עם שותפיי למסע. סירבתי לנסוע כי רציתי להשתתף בעוד ערב אמנותי של להקת הסטודנטים. לא הבנתי למה הם, שנהנו מהערב כמוני, לא רוצים להישאר לעוד ערב כזה. בסוף הבינו שאני, שעד כה נעתרתי לכל משאלה שלהם, לא מוכן הפעם לוותר, נכנעו והלכו להקים את האוהל לקראת שהות של לילה נוסף בציון.

יכולנו לשכור שוב את הצימר ב-6 דולר, אבל מאחר שרצינו לקום מוקדם, בחמש בבוקר, החלטנו שחבל לשלם סכום מלא עבור שינה של חמש שעות. בסופו של דבר בשעה תשע בערב, אחרי שפתחנו קופסאות של טונה (השבת כבר יצאה) וסעדנו את ליבנו, יצאנו שוב לאולם הגדול. הפעם האכזבה היתה מלאה, כי האולם היה ריק והבחורה שעבדה שם אמרה לנו שהערב אין כלום, כי החגיגה היתה אתמול.

מזמן לא  הרגשתי אשמה כל כך כבדה. אם האוהל לא היה מוקם-כבר, היינו אולי מחליטים לנסוע, אבל לאיש לא היה חשק להתחיל לפרק אותו ולארוז את הדברים. הרבה לא דיברנו בשארית אותו לילה ולזכותם של חבריי למסע, הם לא הטיפו לי מוסר ואפילו לא אמרו לי שהכול בגללי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

דוד שלי היה נהג בצבא הבריטי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

דוד שלי היה נהג של פרייבט שחורה

בתל-אביב בצבא הבריטי

והתיידד עם שתי אחיות רחמניות הודיות

במדים אפורים שלימדו אותו

לאכול תפוזים במלח

והוא היה מזיין אותן לסירוגין

פעם זו ופעם זו

עד שלילה אחד נפגשו

השתיים בחדרו השכור

ואף אחת מהן לא קופחה

להפך ההסתכלות גרמה להן

אביונה לפי תוכנית

החלוקה ולימים היתה

אחת מהן אשתו של

ראש ממשלת הודו

ומאז היחסים עם ישראל

נפלאים

חוף גורדון, ת"א

26.6.17

פורסם בגיליון 1255

מיום 29.6.17

* * *

הדסה  מור

אליהו הכהן – נסיך ארץ ישראל

על ספרו "אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ"

אליהו הכהן, שקיבל את פרס ישראל על  חקר הזמר העברי,  ידוע גם כאיש שהעניק לידיעת ארץ-ישראל את משמעותה המלאה, האותנטית, והמיוחדת.  בספרו החדש,  על מכמניה של ארץ ישראל,  שיצא לאור בהוצאת אריאל  הירושלמית,  כותב מו"ל ההוצאה, אלי שילר, שאליהו "ניחן בכושר הכללה, ברגש, בנשמה יתרה ובידע רב-תחומי נרחב, מלווה בשאר-רוח, ביצירתיות, ובאהבת ארץ-ישראל."

את האהבה והידע לארצנו, פורש אליהו הכהן על דפי הספר בן מאה עמודים בלבד, הערוך בפורמט גדול, דמוי אלבום,  מלא ציורים ואיורים מלווים בטקסט תמציתי אך מרגש, ממש חגיגה לעין ולנשמה. את רוב הצילומים והתמונות וכריכות הספרים, מציג אליהו מתוך אוסף הספרים יקר הערך ויקר המציאות על נושא ארץ-ישראל, אותו הוא רכש  במסעותיו ברחבי העולם בחיפוש אחר ספרים מיוחדים וייחודיים אלו. את רוב מסעותיו הוא ערך עם ידידו הקרוב מיכאל (מיקי) גרישפון המנוח, שהיה מנכ"ל חברת "חלילית" לכלי  נגינה, בנו של המורה למוסיקה והמלחין פואה גרינשפון. שניהם, משוגעים לכל מה שקשור להיסטוריה של ידיעת ארץ ישראל, הוציאו את מיטב כספם לרכישת ספרים יקרי מציאות כשהם שמים את פניהם לערים עתיקות, באנגליה בעיקר, ונוברים בחנויות ספרים עתיקים, מחפשים ספרים שנכתבו בידי עולי רגל, סופרים וחוקרים, שהארץ היתה משאת נפשם ובאו לחקור אותה מכל צדדיה ועל כל מכמניה – במהלך מאות השנים האחרונות.

התרומה החשובה של הספר למרבית תושבי הארץ היא נטיעת ההכרה, שארץ ישראל לא פסקה להתקיים אחרי תקופת התנ"ך והיציאה לגלות בראשית הספירה, ולא התחדשה רק מראשית העלייה הראשונה ומיום הכרזתה כמדינת ישראל.

הספר האלבומי של אליהו הכהן מציג  לנו עושר  מדהים של היצירות, המסמכים, התעודות, שנכתבו על ארץ ישראל, במהלך מאות השנים האחרונות, אותם מתאר אליהו  בלשון נקיה וקולחת ושזורה בחוש הומור דק. בפתח  הפרק הראשון, "לכו והתהלכו בארץ", תוך כדי שהוא מפריך את האימרה שכל ההתחלות קשות, הוא מביא דוגמאות רבות של כתיבה על הנושא, שההתחלה בהם היתה קלה דווקא, אך הימשכותה היתה כה קשה עד שנקטעה מיד לאחר התחלתה.

כך  מונה הכהן  את האישים  והסופרים שהוציאו לאור  ספרים וחוברות  על ארץ ישראל,  שאך החלו בהם, ומיד נקטעו. כתבו כרך  אחד, אך שום כרך נוסף לא בא בעיקבותיו. כך למשל ספר מסעותיו של  בנימין מטודלה,  יצא בכרך אחד "ומאז   הכל המתינו להמשך..." 

כך גם  נקטע חזונו של אליעזר בן-יהודה, שרק כרך אחד מספרו על ארץ ישראל ראה אור,  ואילו השניים הנוספים שתוכננו, "לא הופיעו עד היום וגם לא אותר כתב היד שלהם  במגירותיו של בן יהודה."

כך גם  הכרזתו של מנשה מאירוביץ למנות ולתאר את צמחיית הארץ  לפי סדר הא"ב. לאחר שני פרקים שנכתבו "הרעיון להעניק לציבור לקסיקון על הצומח בארץ, נקטע באבו."

כך גם  "שיחות בידיעת הטבע" למרדכי לובמן, ו"המאיר" לישראל בלקינד, "אוצר  הצמחים"  של ברוך צז'יק, ועוד אחרים, ובנוסף עוד כמה אנציקלופדיות על הטבע, החי והצומח בארץ ישראל, שהוחל בהוצאתן ולא המשיכו להוציאן. אכן, כל ההתחלות קלות אך המשכן קשה מאוד לביצוע.

פרק נוסף, מדהים בתוכנו, הוא הפרק "מסע בעיקבות  חוקרי הארץ שמעולם לא ביקרו בה."  ומיהו זה המפתיע ביותר? הסופר אברהם מאפו, שאת ספרו "אהבת ציון" קראתי בילדותי והיה אחד הגורמים המשמעותים בנטיעת אהבתי הגדולה לארצנו. אבל מעולם לא עלה בדעתי ובידיעתי, שמאפו בכלל לא היה ולא ביקר בארץ ישראל. "הוא נכתב  במשך  כעשרים שנה  בסוכה שניצבה  על פסגת הר בליטא... עלילת הרומן  מתרחשת בארץ והוא רצוף תיאורי נוף  של חבלי ארץ ונקודות יישוב  בארץ-ישראל."  אז מהיכן  שאב מאפו את המידע שלו על נופי הכרמל והשרון ושער הגיא?

כאן מתחיל מעין חד גדיא של שאיבת מידע מן האחד לשני ולשלישי וכך הלאה אחורה למעמקי ההיסטוריה. מסתבר שמאפו ביסס את תיאוריו על הלקסיקון "ארץ קדומים" של יעקב קפלן, שיצא לאור  שלוש עשרה שנה קודם לכן,  ב-1839. אך גם קפלן, תושב מינסק, לא  ביקר מעולם  בארץ, ואת עיקר  המידע שפירסם הוא ביסס על ספר מחקרי הארץ שכתב צעיר הונגרי שלמה לויזון, שגם הוא מעולם לא ביקר בארץ, ועל מנת לתאר את הנופים והאתרים בארץ הוא הסתייע בספרו של החוקר ההולנדי אדריאנוס רלאנד שיצא לאור בשנת 1714 עמוס במפות  ובתיאורים של נקודות יישוב  בארץ-ישראל, וגם הוא לא ביקר בארץ ונעזר בעבודתו על ספרו עב הכרס של תומס פולר הבריטי, שהיה כומר והיסטוריון, שתיאורי הנוף והאתרים שעליהם כתב נשאבו מספרו של אולף דאמר, שאף הוא לא ביקר בארץ, וכך הלאה עד ליקוט מידע מנזיר פרנציסקני שביקר בארץ ב-1650 אולם גם הוא וגם אלה שתיארו את הארץ  ממקור ראשון,  תיארו אותה  בתווים דמיוניים יותר מאשר מציאותיים.

מה שמרתק  בפרק הזה שנכתב על ידיעת הארץ על פי הסתמכות על מקורות קודמים, הוא הידיעה על העניין הרב והתשוקה לחקור ולכתוב ולשרטט תיאורים ונופים ומפות של הארץ, של יהודים ולא יהודים כאחד, אחורה לתוך מעמקי ההיסטוריה של ארץ-ישראל.

כמובן שלאחר מכן פורש אליהו את שמותיהם ומחקריהם של אישים ומשלחות  שביקרו בארץ  ופירסמו את מחקריהם החשובים, ביניהם  האנגלי  הרברט קיצ'נר, האמריקאי וויליאם תומסון, וצריך רק לקרוא ולבלוע  בשקיקה את מימצאיהם ותולדותיהם המרתקים.

בנוסף מונה אליהו את כתביהם של אישים שביקרו בארץ במאה הקודמת, ביניהם נחום סוקולוב, ישראל זאב הורוביץ איש טבריה שחיבר את הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, קלמן שולמן, הראשון שתרגם  לעברית את "מלחמות היהודים", ואברהם משה לונץ, שכתב את "מורה דרך  בארץ-ישראל וסוריה".

פרק מרכזי וחשוב מקדיש אליהו להיווסדה של תל-אביב, ובמרכזה השכונה החלוצית הראשונה – נווה צדק,  עם שלל ציורים  של יפו, פרי מכחולו של נחום גוטמן, שבה הוא גר בילדותו ולימים צייר אותה.

נווה צדק, בה אליהו נולד וגדל, היתה למרכז מלאכה וחרושת, בה הוקמו התיאטרון הראשון,  וקריית החינוך בארץ, שהיתה משכנם של סופרים ידועי שם כמו ש. בן-ציון, יוסף חייפ ברנר, דבורה בארון, ש"י עגנון, אשר ברש, הרב קוק ועוד. כמה יופי יש בתיאוריו, כמה געגועים ונוסטלגיה,  כמה אהבה, מושקעים בכל פרט ופרט.

כמובן שפרק מיוחד מקדיש אליהו לזמר העברי, שבו הוא נחשב למומחה הגדול במדינה.  "זמר לך מכורתי," שמפרט, בין היתר, את כל המלחינים החשובים, את שמות השירים, ובעיקר מדבר על "שימור המורשת הצלילית". שני פרקים נוספים מוקדשים בספר: האחד ל"אלבומי צמחים מיובשים  מארץ ישראל",  והאחרון – לתולדותיה של המקראה העברית.

דומה, שכל היופי והמידע העשיר על ידיעת הארץ, שהתגלמו בספר האלבומי "אהבת ציון",  לא היה יכול לצאת לאור, אילולא חברו יחדו אליהו הכהן ואלי שילר, המו"ל של הוצאת אריאל.  אלי שילר הינו דמות ידועה בפני עצמה בכל הנוגע לחזון ידיעת הארץ. הוא הקים, לפני ארבעים שנה, את הוצאת אריאל, הממוקמת כיום בבית הכרם בירושלים, כשעל מדפי הספרים שהוציא מסודרים ואף מפוזרים אלבומי ציורי ארץ ישראל במאה ה 19, אלבומי צילומי ירושלים, מדריך לאתרים  נוצריים בארץ,  כנסיית הקבר ועוד.

אך את מירב פעילותו ומעייניו ויצירתיותו מקדיש שילר להוצאת  כתב-עת לידיעת ארץ ישראל, שיוצא בארבע חוברות בשנה ומחולק למינויים רבים, שתמורת דמי מינוי שנתיים מקבלים לידם אוצר בלום מהמעיין הבלתי נידלה של מיכמניה, אתריה ונופיה של ארצנו. גם עיריות רבות פונות אליולהוציא עבורן ספרי יובל, הפורשים בפני תושבי העיר את ההיסטוריה של המקום.

לאליהו הכהן ולאלי שילר מגיע כל הכבוד ואף אות כבוד על  הוצאת ספר כה מקסים,  שמשרד החינוך חייב לאמץ לתוכניות הלימודים בבתי הספר התיכוניים על מנת להקנות  לתלמידים לא רק ידע היסטורי, גיאוגרפי, ספרותי ואמנותי, כי אם גם לנטוע בליבם את אהבת ארץ-ישראל.  ישראל היפה.

הדסה מור

* * *

מתי דוד

מה דעתם על התקשורת?

חיים הרצוג: "אני נמנה על השוללים את ניצול התקשורתעל ידי עיתונאים שוחרי סקופים, למטרות תעמולה שהיא נשק רב עוצמה. עיתונאים לא רשאים להעמיד זיקתם  המקצועית מעל מחויבותם האזרחית והלאומית. לא ייתכן שזכות הציבור לדעת כביכול עדיפה על האינטרס הלאומי."

שמעון פרס: "התקשורת הופכת את חופש הביטוי לחופש מאחריות. לא ייתכן שבמשטר דמוקרטי הנתון לביקורת, היחידים שיהיו משוחררים ממנה (מאחריות) יהיו המבקרים עצמם."

פרופ אניטה שפירא: "אני חושבת שיש היום עיתונאים הסבורים שהם מנהלים ואמורים לנהל את חיינו: לא רק את הפוליטיקה אלא גם את הטעם, את המוסר, את נורמות ההתנהגות. הצרה היא שרובם הם אנשים חסרי השכלה או דלי השכלה, ולא מעטים ביניהם צרי אופק ובעלי אינטרס. הברוטליות של המדיה מעמידה עצמה מעל הביקורת."

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה. פכים קטנים.

ניווטי לילה

סדרת האימונים הבאה היתה היפוכה הגמור של סדרת הים. משך חודש תמים התאמנו בניווטי לילה מדבריים. סרן בירו המ"פ אסר עלינו להביא כלי גילוח, שנהיה "חיות הנגב" ראויים לשמם.

באמצע השום-מקום, בקרבתו של צריף רפאים שארבע טוריות נשענות עליו, שממנו תחל לימים להיבנות העיירה ירוחם, הקמנו שני אוהלים הודיים עבור המפקדה ועבור המטבח ולצידם אוהלי סיירים לרוב.

תוכנית האימונים היתה פשוטה בתכלית: ביום ישנים עד לשעת הצהריים, אחרי הארוחה עורכים מעט אימוני נשק ואחרי ארוחת הערב מסיעים אותנו במשאיות ומפזרים אותנו חוליות-חוליות במדבר. עלינו לעשות את דרכנו אל מתחם המאהל החשוך, בעזרת מפה "אחד לעשרים אלף", פנס ומצפן. חזרנו על התרגיל הזה מדי לילה. החליפו לנו רק את נקודות המוצא בין החוליות.

כושר הניווט שלי לא השתפר בעקבות האימונים האלה. הוקסמתי מפריסת כוכבי השמיים, הכרתי את כוכב הצפון, העגלה הגדולה, העגלה הקטנה, הקסיופיה. נשתכחה ממני (חבל!) הנוסחה לחשב את שעת הלילה על פי תצורות הכוכבים בתאריך נתון. תרומתי בניווט החוליה לשוב אל אוהל הסיירים הנכסף היתה קרובה לאפס. אילו היו סומכים עליי – חוששני, שהיינו עדיין סובבים במדבר... בשעות שלפני היציאה לניווטים, היינו מבעירים מדורות. שופתים קפה ומאלתרים על האש מיני מאכל.

יפת, בנו של "מלך הפלאפל" בצפון תל אביב אמר בקול חולמני:

"אילו היה לי שמן, הייתי מטגן לנו כדורי פלאפל..."

נחה עליי רוח השובבות. קמתי והלכתי אל האוהל של סרן בירו. עמדתי זקוף בפתח ואמרתי:

"המפקד, יש לנו כל הדרוש להכין פלאפל, אבל אין לנו שמן."

בירו קם מרבצו, יצא אליי מן האוהל, תפס אותי בצווארון החולצה מעורפי, הוליך אותי ככה לעבר אוהל המטבח, הרפה מאחיזתו וציווה על הטבח:

"תן לו את חבית השמן!"

מטווח רימונים

עמדה מאולתרת של שקי חול. במרחק של כ-15 מטר חבית ריקה. מטווח רימוני יד. המ"פ הבטיח "אפטרדיוטי" בבאר שבע לחייל שיפוצץ ברימונו את החבית מבפנים.

המשליכים הראשונים הכתיבו סגנון זריקה משולח רסן: שולפים את הנצרה, מקפיצים את הרימון כלפי מעלה, תופסים אותו "לוחש" שנית ביד ורק אז משליכים. זקס האפסנאי ביקש שלא לפגר אחר חבריו הפייטרים, ומרוב התרגשות הרימון החטיא את כף ידו של  "האפסנטור" והתגלגל ארצה. המ"מ זינק, העיף את הרימון מעבר לקיר שקי החול וזעק: "לשכב!"

...איש בל 'ינסה' הפקרות פושעת שכזאת 'בבית'!"

אלי גרינפלד שלנו נפל

משה דיין הציב הפעם "אגוז קשה" כיעד לפעולת התגמול – את משטרת קלקיליה.

הפלוגה שלנו היתה מתאמנת אז בהרי ירושלים. לקראת הפעולה הזיזו אותנו אל קרבת זירת ההתרחשות עם נשקנו האישי בלבד, שנשמש כוח עתודה למקרה שהעניינים ייצאו מכלל שליטה.

הקרב היה קשה. כוחות מגדוד 50 של הנח"ל המוצנח כבשו את בניין המשטרה ופוצצו אותו על יושביו, אך במחיר של קורבנות כואבים מנשוא מקרב חיילינו ובהם אלי גרינפלד שלנו, מן "האחוזים" של גרעין גדיש לקורסי הפיקוד.

המצב הסתבך אחרי שכוח החסימה התגלה, ונחסמה בפניו דרכו לסגת. כוח העתודה נקרא לחלץ אותם. אבל לא, לא היה זה הכוח שלנו, כי אם לראשונה – יחידה של טנקים אמקס-13.

שמונה עשר חיילי צה"ל נפלו חלל בפשיטה על משטרת קלקיליה (לירדנים היו כתשעים הרוגים). אנו נוצרים את זכרו של אלי בלב ובפינת ההנצחה שבקיבוץ כרמיה. "מכרנו" לקיבוץ ימי שבת ובכסף שקיבלנו שכרנו רַצף, שריצף לנו מגרש לכדורסל על שמו של אלי גרינפלד. בפינת המגרש הצבנו לוח זיכרון נאה. הגבוהים שבינינו (אני – לא!) הפיקו לא מעט הנאה מן המשחק במגרש, עד אשר מרכז המשק ניצל את המשטח לייבש עליו גרעיני תבואה שנרטבו. כלים ממונעים עלו על המרצפות וכך הקיץ הקץ על מגרש הכדורסל שלנו...

הפשיטה על משטרת קלקיליה הייה לפעולת התגמול האחרונה במתכונת מן הסוג שידענו.

הצנחנים משתחררים

התנועות הקיבוציות דרשו שגם אותנו, הצנחנים, ישחררו לשל"ת (שרות ללא תשלום). המפקדים טענו כי ההסדרים הנהוגים בנח"ל אינם תקפים בצנחנים, אבל נאלצו לבסוף לכוף ראשם. 

היו בנו מי שלא הסתירו את שמחתם לפשוט מדים, והיו אחרים שהשירות בצנחנים קסם להם יותר מסידור העבודה בקיבוץ. כמה מהם, ובהם גם מוטי שלנו, התייצבו כמשלחת בפני המח"ט אריק שרון שיפעל להסיר את רוע הגזירה.

אריק שרון פטר אותם בלא כלום:

"אני לא אוסיף ואחריף עוד את היחסים שלי עם התנועות הקיבוציות בגלל חמשת החודשים שעוד נותר לכם לשרת!"

אני השתחררתי מצה"ל באנחת רווחה. שבעתי הרפתקאות למכביר, חוויתי ריגושי קרבות. גם צה"ל לא הפסיד הרבה משיחרורו של לוחם עז נפש כמוני...

קיבוץ כרמיה שיווע לשובנו. הרווחה הכלכלית היתה ממנו והלאה. נרתמנו בעול היומיום הקשה והסתפקנו במועט. המעשנים שבינינו קיבלו הקצבה שבועית של ארבע חפיסות סיגריות זולות, מן המבחר של  "דפנה", "עוד 20", "עוגן". רק מיספר מצומצם של חברים, שהיו ידועים בציבור כמעשנים כבדים במיוחד, זכו להקצבת סיגריות מוגדלת. כמיספר חפיסות הסיגריות קיבלנו קופסאות גפרורים. לקראת סופי השבוע, היתה לרוב פוקדת את המעשנים מצוקה של מחסור בגפרורים, שכן היינו מציתים ומכבים סיגריה אחת יותר מפעם אחת...

מילוא בלם את הטרקטור מול הכניסה לחדר האוכל, פרץ למטבח וצעק לעבר זיווה המבשלת:

"תני לי מהר גפרורים – כבה לי הטרקטור!"

זיווה מיהרה והושיטה למילוא קופסת גפרורים. מילוא אץ-רץ, טיפס על מושב הטרקטור ונעלם חיש קל מן המקום... 

 יואל נץ

* * *

אסתר ראב

בסוף מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל

לפני 100 שנים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה"

בהצאת אסטרולוג 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

עיסת בצק

אור פתאומי היה מבהיר את האופק מדי פעם – פצצות רחוקות – של אנגלים או של תורכים? לא ידענו – החזית היתה במרחק של שמונה קילומטר מאיתנו – שמענו התפוצצויות – ולפעמים היו האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים שנמצאו במרחק-מה מבתי המושבה – אז היתה מתעוררת התופת – שוטי-אש היו חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים על זרועותינו, ורצים למרתף הקרוב –

יעל הספיקה לערבב את קמח הדורה בקמח החיטה ולהכין מים חמים ללישה, אבל עם התחלת ההפצצה השאירה את הגיגית, תפשה את הילדה הקטנה ונשאה אותה, כשהיא קוראת לאחרים לבוא אחריה –

המרתף היה מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, והנערה החיוורת והרזה של בעל-הבית רעדה כולה כשפניה הרזות מתעוותות בעצבנות, אחדים עישנו ודיברו – הגברים עמדו בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נפלו הפצצות – יש והיו נופלות על הבתים, פוצעות וגם הורגות יושביהם, אך הפחד לא היה מפניהן, הפחד היה מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, והשודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם היה גדול כל-כך, שהיו מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

ההפצצה עברה והכל שבו לבתיהם העזובים, יעל שבה לגיגית הקמח, יצקה מים ושמרים לתוכם, זרתה מלח והחלה ללוש – הדבר לא היה קל, שבעה רוטל קמח שרובו דורה, והוא נעשה למין תערובת הדומה יותר לסיד מאשר לעיסת קמח, אך לאט-לאט היה מתערב עם מעט קמח החיטה, מתרכך, ומקבל צורה רגילה של עיסה, אם כי הצבע הכחלחל העיד על תוכנה –

התריסים במיטבח היו מוגפים מפחד החיילים התורכיים המסתובבים, שריח כלשהו של מזון היה מושך אותם כעכברים רעבים –

יעל עמדה כבר בסוף הלישה, העיסה ניראתה רכה וטפוחה קמעה – והיא זרתה עליה קמח ועמדה לכסותה במפה נקייה ועליה כר, לשם חימום, על מנת שהעיסה תטפח –

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, במלחמת העולם הראשונה. זהו נוסח ראשון, ללא שם, לסיפור "הכיכר השביעית", שנדפס בשנת 1969. חלק מהתיאורים שבנוסח הזה אינו מופיע בסיפור שנדפס.

הכיכר השביעית

הירח נסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח היתה כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו.

כולם דיברו על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה רחשה עוד חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב הקדים לבוא – שנה רביעית למלחמת העולם הראשונה.

בגדינו מרופטים, ואנו מהלכים בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע לנו כלל וכלל. אנו פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחיינו, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות, וגם בנו היתה כפי הניראה יד הזמן, והבגרות הקדימה לבוא.

עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור-הצפרדעים – כמפלי-מים – בלתי-פוסק. הכל עמד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הלכו אחריה – בכל אונם. הריאות נשמו עמוקות, הלב פעם בקצב, והנעורים מילאו את הגוף, כזמר אדיר רב-קולות.

יעל הגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עינא-בישא בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שכחה יעל לנעול את הדלת – לחם לשו ואכלו כמעט בסתר – כה גדול היה הרעב מסביב.

היא עירבבה את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שפכה לתוכם את השמרים והמלח, והחלה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר, שבעה רוטל עיסה; לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רגזה – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – ניגשה לברז ושטפה את ידה האחת וסידרה את המרדן. המשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצו במצחה, והיא העבירה את שרוולה ומחתה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקה מחצית סוליית הסנדל שלה ונתבקעה לשניים, וכעת הרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא השתדלה להסיח דעתה מן הדבר, והמשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית התדפק חרישית על התריס. היא הגבירה את קצב הלישה, העיסה הלכה וטפחה מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות. בלי הקצבה רשמית היתה זאת הקיצבה: כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה ניתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים לא היו – וגם החלב כבר הפך לזיכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהסתירו בפרדס – ושחטו אותה. היא לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה.

לפתע עמד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא הזדקפה, ומידיה נשרו חתיכות-בצק אל תוך הגיגית: חייל תורכי עמד לידה ממש, ונשם ישר לתוך פניה. הוא היה יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא הביטה בו – אך הוא לא ראה אותה. עיניו היו שקועות במין שקערוריות שחורות, ודלקו באש ירוקה. הוא הביט על הבצק, הושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תקע אותה לתוך הבצק, תלש מלוא-הכף, והחל לאכול בתאוות-פרא. פניו נתלכלכו, והוא בלע ובלע כאילו היה זה מאכל-אלים. עיניו הביטו נכחן נטולות-מבע. יעל עמדה מאובנת. הגה לא יצא מפיה. החייל הסתובב כמין דחליל מיכני, ויצא מבלי הבט בה.

כעת יחסר בצק כדי כיכר אחת, חשבה יעל. רק שש כיכרות תוכל לאפות מן הבצק. הכיכר השביעית נגזלה ממש מתחת לידיה. עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אביב, קיץ או חורף 1917. נדפס לראשונה: "ידיעות אחרונות", 2.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 153. יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. בספר זכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 163, מספר אביה של אסתר, יהודה ראב:

חפירות התורכים היו כל-כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אמאן-אמאן [אויה אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. בייחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה

בסוף מלחמת העולם הראשונה היה הייישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, את רובם אפשר היה לקנות בבאקשיש – היה חוק שאסר בניין בתים, והמסד והקירות ניבנו על "באקשיש", שוחד, אבל לאחר זה היה החוק מתיר להם להרוס את הבית באם אין עליו גג – ולכן באישון ליל היו מתגייסים פועלים ושכנים מתנדבים לכסות את הגג ברעפים – ואם באו המפקחים בבוקר ומצאו את הבית מכוסה גג, כבר אין פקודת הרס חלה עליו – כמובן שגם זה עלה במשהו – אבל הבית קיים.

אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו "חַזַרַנֶה", שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – "גבעת השלושה", הקיבוץ ליד פתח-תקווה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים לכשהם צועקים מתוך הבית.

הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזיי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917 לערך. קטע ללא כותרת. סיפור השלושה מופיע בספרים על תולדות המושבה.

קפטן היל

לחרולים היה בסוף קיץ זה ריח מתוק-חריף כריח דבש-האזוב; עלי הצבר היבשים היו מתבקעים בדרוך עליהם הנעל, ומשאירים צלילים קטנים כשברי זכוכית מתנפצים. חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר היו בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות היו צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, היו מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי כיסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע היתה נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשהתארכה ישיבתם יותר משבוע היו צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה היו דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.

בגורלה של חצר ספיר, איכר זקן ומכובד, נפל השטאב הראשי של המחנה – חצי תריסר זאבים זקנים, קירחים ופלגמאטיים, גנראל, וכמה אופיצרים גבוהים, כן העידו הסרטים האדומים על שרווליהם; לאט-לאט הורגלו התושבים להבחין בין לגיון ללגיון, בין עליונים לתחתונים.

לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו אזיי שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר התעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות היו יבשות עדיין; שמלתה הקצרה התבדרה כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיתה מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, היתה אדמת החַמרַה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, היתה עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה אשר לא שמעו אוזניה, רק גבה היה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת היתה עוברת לכל אורכו.

קֶפטֶן היל היה דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף היה מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות; עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן היה עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.

החיילים הבלונדינים היו מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי היה, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – היו למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, היה גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו היה משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.

השמיים האפורים-לבנים עייפו עד מוות, ועל גדרות השיטה רבצה שכבת אבק כבדה, שפרחה והקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב הבריק ברק אשר דמה ליריית תותח רחוק ולא משך לגמרי את העין, אך כשכוסו השמיים עננים כבדים והטיפות הבודדות הלכו והצטופפו, הלכו וחזקו – נתרחבו הנחיריים, והריאות שאפו אוויר לח וטהור.

רות לשה את הבצק אשר היה עליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שקעו בעיסה הרכה וניתקו ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעו בקצב; ראשה היה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.

"!Excuse me" – עלה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עמד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה החזיק סיגרה והראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.

עיני רות נחו רגע בעיניו. היא הושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדלקה על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שכיבה אותה. אז נחו עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, הדליק את הסיגרה והביט בה רגעים מיספר, אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות הבינה, ובמשהו גאווה הראתה אף היא על זרועותיה השזופות, והתאדמה במקצת – אז כרע ליד העריבה, החזיק בידה דבוקת הבצק ונשקה – שפתיו כוסו מי בצק לבנים, ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיו ומוללה עברית: "לבנות, שפתיך לבנות!" וצחקה.

הוא הבין, הישהה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון, החזתי, תיקן את הרצועה על חזהו ויצא; בו-ברגע נשמעה שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמַה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות ידעה את פירוש השריקה – פצצה; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן תיפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.

השריקה הסתלסלה גבוה מעל הגגות, וההתפוצצות היתה רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " החליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, "בפרדסי ש." אמרה לעצמה; השריקות גברו, הנמיכו, החלו רודפות זו את זו להצטלב, תכלת השמיים היתה ליריעה שסועה ומתנודדת, והבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.

תוף האוזן רצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקו, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם קדרו, והילדים יללו מבלי לתת מחסום לפיהם:

"אל המרתף!"

בין-רגע נתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חשבה רות מיכנית, ואוזניה לפצצות ההולכות ומתקרבות לאיזור החצר; "לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך יהיה לחם."

היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.

רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו היו מורחבות אבל שקטות, ודבריו היו פקודה.

רעש ההתפוצצויות החריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – "כולן באות הנה," חשבה רות. הפרות החלו גועות ברפת, שרפנל התפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזו עד לרגלי היל. הוא עמד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו פרש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.

ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו החל מרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו רות תחת קילוח הברז, הלך והצטייר לעיניה, סחרחרת הראש עברה, זרם חיים התחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלות הפצצות, נפגשות מצטלבות – המוות נובח – והם צוחקים.

*

נכתב: 1934 לערך. כתב-יד ללא שם. תקופת התרחשות הסיפור: חורף תרע"ח, תחילת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. פתיחת הסיפור נערכה גם על פי דף ראשון בודד שנשתמר מנוסח קודם.

האנגלים שיחררו את פתח-תקווה מידי התורכים בשבת, 22.12.1917, הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות, ומצפון לו היו התורכים מפגיזים את המושבה. אמנם, מבחינת תיאור עונות-השנה יש בסיפור אי-התאמה – בשלהי קיץ 1917 היתה המושבה עדיין תחת שלטון התורכים, ואילו בשלהי קיץ 1918 כבר היו מרבית תושביה בגולת תל-אביב, עד שהחלה המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, ב19.9.1918-.

האיכר ספיר הוא שם בדוי לאביה של אסתר, והיא עצמה – בדמות רות. רות בסיפור בת 18, כלומר נולדה ב1899-, ולפיכך ניראה שהסיפור נכתב לאחר 1932, השנה שבה נישאה אסתר לצייר אריה אלוואיל הצעיר ממנה, ומאז החלה להפחית חמש שנים מגילה; לאמיתו של דבר היתה אסתר בתקופת התרחשות הסיפור כבת 23. לימים, בשנת 1969, פירסמה סיפור דומה בשם "הכיכר השביעית", גיבורו חייל תורכי, והיא מכונה בסיפור בשם יעל. "פרדסי ש." הם אולי פרדס שדרוביצקי או שטמפפר. בארכיונה של אסתר מצוייה תמונה של חיילים בריטיים, שחנו בחצר משפחתה בימי מלחמת העולם הראשונה.

ב"מחברת 'קמשונים'" השביעית מצוי קטע הניראה כטיוטה לסיפור "קפטן היל". גם בו שם הגיבורה רות, ואולם לגיבור קוראים דזק ולא קפטן היל, ויש גם שוני בפרטים, מה שמורה שהמעשה בחייל הבריטי שעוזר לאסתר ללוש את הבצק אכן אירע באמת:

תן את הנר אמרה רות עברית

ועיניה [החומות] נחו רגע בעיני דזק השחורות

הוא הבין מיד והושיט לה את הנר היא הדליקתהו [בפיסת נייר שהקריבה למנורת השמן] בלהבה הגלויה של מנורת השמן הדולקת על השולחן –

 [לא היה איש במטב] והוא מבלי דבר נכנס למיטבח [וישב על השרפרף] אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת הבצק רות הבינה הראתה גם היא בגאוה על זרועותיה [השחורות הבריאות] השזופות ואדמה במקצת אז כרע ליד העריבה החזיק בידה דבוקת [המלח] בצק ונשקה. שפתיו כסו מי בצק לבנים ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיה ומיללה עברית לבנות שפתיך לבנות וצחקה הוא הבין [רצה לומר מה] השרה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון החזתי [בליקוק את שפתיו – היא צחקה] ת[י]קן את רצועות הפיצר [אולי פאוטש, חלק מהחגור] אול [אל?] חזהו ויצא.

חתונה

ערבת-בצק. לחם אדמה – דם.

פיות התינוקות הוורודים הריחניים נטו כה וכה, רעבים ללחם, לצינור-מזון, לשד שופע חלב.

ידי זיווה לשו את הבצק – לחם המחר, בצק חייה היה בין ידיה המוארכות, השחומות, הוא התכווץ, התפשט, חרק ונתעדן כמשי: משעורה ודורה היה הקמח – סורוגַטים. חומר קלוקל לכאורה, הלך ונעשה ללחם-אמת לא יאכזב את אוכלו, תפוח צהוב-זהוב, אפוי בידיה הברוכות של זיווה.

מחול הפצצות מעל לראשים נישנה מדי ערב. התינוקות, גועים-פועים, היו נישאים חמים מן המיטה אל המרתף. כחתולה את גוריה, חטפה אותם זיווה תחת בית-השחי ונשאתם אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפצצות הנובחות מסביב. "גאט מיין גאט!" – נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, מאימת "הקונצרט" הבלתי-קרוא בליל-אמש, ילדים מנמנמים לאור נר; שכחו הגברות להיות "דאמות" כביכול, וחנה-טריינה עם גברת הדורה קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: הפך עלינו כל סדר: תפוח-הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי-עמל ושיפור של שנים רבות, לפרות יוגש, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מניין יבואו למושבה המוקפת, וכל גרעין וכל גבעול-קש יבער הצבא החונה מסביב; דורה מאכל-תרנגולות – לפי אדם יוגש; המאור – פתילת-שמן, פיח ודמע עיניים, שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי כורת מעלינו הגליל: שני קילומטרים מכאן – התורכים, שני קילומטרים מכאן – האנגלים, דרומה וצפונה מן המושבה, ושני המחנות נלחמים ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול-שטנים זה של פצצות.

הכרמים אשר לא ייעבדו ולא ייזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות-ההגנה אכלו כשחין את הגוף הירוק, ומדי ערב ייהפך השדה הקרוב ביותר למרחק סתום, לוטה צעיפי-מוות, כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האוקליפטוסים. ופצצות רוטשות את בטן הגבעות אשר רבצו כאן תמיד כפרות מעניקות חלב-שלום טוב, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החילות. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד-מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת, בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מתחו את תוף-השמע, אף מישש את הריחות ונהה אחריהם ככלב: אבק-שריפה, מוות, אדמה ספוגת-טל – נעשו למין שיקוי-פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.

הגבעות הענוות הפכו עתה לחזית אדירה. צבאות הוסעו, נהדפו אחור, תותחי-ענק חרשו בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה היתה ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזיי כלה יעשו עימנו. יודעים אלה, שקיבלנו בחדווה פטרולים אנגליים במושבה, כי אכלו לחם משולחננו ונפרדו מעימנו בידידות.

כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא-מוצא – ולו תתפוצץ כשרַפנל זה לאלפי רסיסים. לא "דבורה" ולא "יהודית" – זיווה הינה! אחות-ואם לגורים, לילדים הרעבים-למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול-שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה... בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה... יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם. זיווה גוללה את ה"תוכנית" שלה לפני עמרם חברה. זה עמד נשען לכלונס-הגדר ודפק במגלבו על מגפו הצהוב.

"ואביך, זיווקה, והמושבה והוועד? הרי זו אחריות!"

"עמרם, התורכים זוממים 'דבח' (טבח), והאנגלים עימנו. עלינו להביאם הנה – ויהי מה!"

"זיווקה, את מטורפת!"

זיווה החלה לזמזם בין שיניה: "צאי ובקשי לי בן-זוגי." השיר הזה היה מרתיח את עמרם: "בקשי לי בן-זוגי", והרי בן-זוגה עומד לפניה – והיא, תולה עיניה במרחקים...

"נעשה רכיבה, עמרם!" – ציחצחה זיווה שיניה הלבנות בהטעמה של בני-תימן.

עמרם תקע רגליו הקצרות לתוך החול ועמד מרובע ועיקש, אך עיניו העגולות כזיתים שחורים החלו נוצצות והלכו הלוך והימוג בפני היבהובי הפוספור שליהלהו בקצב חרישי מעיניה הירוקות של זיווה.

"היה מוכן, אקרא לך," – פלטה זיווה כלאחר-יד וסטרה לו קלות בלחיו בכדי להפיג את המתיחות.

פניו של עמרם חייכו.

*

חריק חריק... מה חורק האוכף, זיווה. עיני עמרם עגולות ונוצצות בחגיגיות ככפתורי ז'ט מלוטשים, פרסות הסוסים נתונות במוך, ומוך הלילה בכנפי הרוכבים. החולות עמומים כמרבדי-קטיפה. ללא הד שוקעות פרסות הסוס המכורבלות; כבתוך מים שטים הם בצידי הגדרות, זלזל שיטה מצליף על פניה של זיווה ורעד עובר בגבה.

"עמרם, תן לי יד, האין זה חלום?"

"חלום? וַאללה, טיפשה הנך. אני איני חולם כלל. מתי נתחתן, זיווה?"

"בוקרַה!" – מנסה זיוה להתלוצץ.

פני עמרם מתכרכמים.

זיווה שולחת לו מבט ופניה נעשות רציניות.

"נתחתן אם נשוב חיים, עם כניסת האנגלים למושבה," לוחשת היא כאילו לעצמה, "כאשר תחוג המושבה, כאשר יצאו מן המרתף, כאשר נוכל לרכב לירקון..."

רצועות האוכפים חרקו דקות. האקדוחים הוצאו מן הנרתיקים.

"עלינו לצאת מתחת לגדרות אל חלקות-החול, זיווה!"

"כן, עמרם."

"התתחתני איתי באמת?"

"כן."

קולות שני המחנות החונים במרחקים הגיעו כמו מתחת לשכבת מים לאוזני הרוכבים. הם יצאו צעד בצעד אל חלקת החול.

החול הלבין לאור הכוכבים כלאור ירח סמוי. הסוסים, זה אחר זה, המשיכו בשביל דרוס שנמשך באלכסון לקראת חורשת האוקליפטוסים. מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חנו האנגלים, חנה החופש, חנתה אירופה, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות.

בירר! – ירייה ושריקה קרובה מאוד.

"לרבוץ!" – פקדה זיווה וראשה קל כנוצה. עיניים ואוזניים לה עד ציפורני רגליה. שניהם קפצו מעל הסוסים ושכבו זה ליד זה. עמרם היה חם ורעד, רגלי הסוסים כמעט נגעו בפניהם, וריח אורווה עלה מפרסותיהם. סוסים הסתובבו וזקפו אוזניים.

"זיפת, מן החורשה, פטרול אנגלי," רטנה זיווה, "הם רחוקים... לא ישמעו אם נקרא, אבל כדוריהם ישלחו לנו, לעזאזל!"

בררר... בררר... – היריות באו זו אחר זו ובצוותא.

"עמרם, עמרם!..."

זרם דם פרץ מזרועה של זיווה וכיסה את פניו של עמרם – –

*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, תחילת 1918. נדפס לראשונה: "גליונות" כרך א, חוב' ב (או א), כסלו תרצ"ד. נכלל בקובץ: "גן שחרב", עמ' 164.

אף שבדמותה של זיווה יש משהו מאסתר ראב, העלילה ניראית דימיונית.

הכרך אזל ולא יודפס פעם נוספת. אפשר לקבל את כולו בקובץ מחשב בפנייה למכתב העיתי.

* * *

תערוכת הדפס

גלריה אנגל ת"א – בן יהודה 100

11.3.18 – 6.5.18

בתערוכה זו אנו מציגים יצירות מופת בשלל טכניקות הדפס. יצירות ההדפס שמוצגות הן של מגוון רחב של אמנים מעמודי התווך באמנות העולמית והישראלית:

אדוארד מונה, פייר אוגוסט רנואר, מארק שאגאל, חואן מירו, פאבלו פיקאסו, ג'ורג' בראק, הנרי מור, אלכסנדר קלדר, קארל אפל, אוסקר קוקושקה וויקטור ואסרלי.

מרדכי ארדון, ראובן רובין, משה קסטל, יעקב שטיינהרדט, יעקב אגם, מרסל ינקו, אנה טיכו ומנשה קדישמן.

לצד אמנים ישראליים עכשוויים: עופר ללוש, יונתן אופק, עדי סנד, יואב בן דב, ריצרד בילן ועודד פיינגרש.

גלריה אנגל, שהוקמה בשנת 1955, הפיקה והוציאה לאור יצירות מופת רבות בטכניקות הדפוס השונות החל משנות ה-60 ועד ימינו. בין האמנים והסדרות הרבות שהפקנו: אנה טיכו, מרסל ינקו, משה קסטל, יעקב אגם, אורי ליפשיץ, נחום גלבוע, עובדיה אלקרא, יואב בן דב, מארק שאגאל וחואן מירו.

בתערוכה מוצגות הטכניקות העיקריות של ההדפס האמנותי. תחריט, תבליט , והדפסות שטח, כשלצידן טכניקות העתקה, מימי קדם – השטיח (קרל אפל) לצד שיעתוק דיגיטלי (Giclee) – מלאכי, גן עדן.

ההדפס האמנותי החל בעולם העתיק מחיתוכי עץ אשר שימשו לקישוטי הטקסטיל השונים. במאה ה-5 הדפיסו בסין קליגרפיה על נייר, הדפסת דימוי ללא כתב על נייר שמוכר כיום בשם הדפסה אמנותית החלה בסביבות המאה ה-14 ביפן ולאחר מכן באירופה. באמצע המאה ה-14 פותחה בגרמניה החריטה על מתכת ששימשה את רוקעי הזהב בעבודתם, ומשם התחריט בחומריו השונים היה כר פורה ליצירות אמן המחפש דרכים שונות הן ליצירותיו והן להפצת היצירה בעותקים נוספים הנאמנים למקור ולאחר מכן הושמד המקור (לוח החריטה). עם התקדמות הדפוס מדפוס בלט להדפסות שטח בתחילת המאה ה-20 גדל גם קהל צרכני התרבות אשר רצו להציג יצירות מופת על קירות ביתם, אשר בשיטות הדפסה מודרניות היה קל וזול יותר לשכפל ולהעתיק וכך נוצרו הדפסות הפקסימיליה ולאחר מכן הדפסי המשי האמנותיים אשר הטכניקה להדפסה נטועה עמוק בסין של המאה ה-4 ומשם התפשטה על דרך המשי ברחבי אסיה ובאירופה.

האפשרות להפוך יצירות לפופולאריות ונגישות לקהל הרחב תפס את אמני המאות הקודמות כחלק מחקר היצירה דרך ההדפסה האמנותית המסורתית, יחידנית או סדרתית. בתחילה המאה שעברה החלו האמנים להשתחרר מכבלי המסורת גם בשיטות ההדפס שהפכו להיות אטרקטיביות מבחינת החומרים החדשים של העולם התעשייתי ששיגשג עם מוצרי גומי ולאחר מכן הפלסטיק. האטרקטיביות הפופולארית קרצה לאמנים המודרניים כמו פיקאסו ובראק. וכשאנדי וורהול וליכטנשטיין החלו את תנועת הפופ, היצירה והשיכפול לצורותיו השונות שירת היטב מטרה זו. כיום העיסוק בהדפס אמנותי הופך שוב לרלוונטי, אמני הרחוב והמרחב הציבורי מצאו את העיסוק בהדפס לסוגיו השונים כנתיב גרילה לחדור לחללי התצוגה ובתי האספנים.

התערוכה אצורה כמערך דידקטי של יצירה בהדפס ברבות מצורותיו.

לצד התערוכה אנו מחזיקים באוספי הגלריה יצירות הדפס רבות שונות ומגוונות של אמנות ישראלית ובינ"ל, ובמהלכה נחנוך את חנות ההדפס שלנו (The Printshop), חנות אינטרנטית בה יעמדו למכירה שלל עבודות ההדפס מאוסף הגלריה במחירים נגישים ואטרקטיביים.

למידע נוסף: מטר אנגל matar@engel-art.co.il

052-3946141

דבר המפרסם

* * *

אבי גבאי: "אם רק היתה שרה לצידי

כדי להגיד לי מה לעשות, גם אני הייתי מצליח מאוד בביקור בבית הלבן כמו נתניהו, מתחבב על טרמאפ ומשיא לו עצות מועילות!"

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הכופר מסואנה"

לגרהרט האופטמן

עברית: 1923

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.12.1970

לפני 48 שנה

בימים עברו שפר עליו מזלו של המחזאי והמספר הגרמני גרהארט האופטמן (1862-1946) מבחינת מתרגמיו העבריים. מחזותיו תורגמו לעברית על ידי י. ח. ברנר: "האורגים" (1910), "מיכאל קרמר" (1911), "אנשים בודדים" (1912) ו"בעל העגלה הנשל" (1913), וחזקה על ברנר שסופר שמצא ראוי לתרגמו, ראוי לחזור ולקראו גם היום.

לפני כשנה התגלגל לידי באחת הספריות הציבוריות עותק עתיק אחד של "בעל העגלה אנשל", קראתיו ונהניתי. ועלה בדעתי, אולי ינסה אחד התיאטראות שלנו כוחו בהעלאת המחזה, ודווקא בתרגומו של ברנר.

והנה, לא רק ברנר תירגמו, אלא גם המשורר והסופר המופלא דוד פוגל, בעל ספר השירים "לפני השער האפל", הרומאן המשכר "חיי נישואים"  והסיפור "בבית המרפא". פוגל תירגם את סיפורו של האופטמן "הכופר מסואנה" (שהופיע בגרמנית ב-1918, ואילו בעברית – ב-1923).

כאמור, גורלו של האופטמן שפר עליו אצלנו באותן שנים. ואילו מ-1933, השנה בה השלים עם השלטון הנאצי, נעשה כנראה מוחרם אצלנו, ושוב לא הופיע שום תרגום חדש מיצירותיו ואף לא מהדורה חדשה אחת של ספריו שתורגמו.

בכך דומה גורלו לזה של קנוט האמסון. שניהם זכו בפרס נובל, ושניהם מוחרמים אצלנו מפני קשריהם עם הנאצים. וכך, למרות שכפי שנמסר בעיתונות אזלה תוך שלוש שעות במוסקבה מהדורה בת 100,000 עותקים של ספרי קנוט האמסון, ואלפי אנשים חיכו בתור כדי לרכוש את "ויקטוריה", "רעב", "מיסתורין" ו"פן" – הנה אצלנו עדיין החרם הכמעט כללי נמשך, והמפסיד העיקרי הוא כמובן הדור הצעיר של הקוראים.

אגב, מרבית הספרים הללו אינם זקוקים אפילו לתרגום חדש, מאחר שתורגמו-למופת על ידי מתרגמים מחוננים כפסח גינזבורג ואחרים.

"הכופר מסואנה" הוא סיפור בעל יופי משכר ומושך, הימנון לאישה, לאהבה ולטבע, וגם, לא אכחד, מסביר במובלע מפני מה היה עולמו הנפשי של האופטמן ערוך ומוכן להשלמה עם הנאציזם.

הסיפור, רווי הסמלים והמשמעויות המיתולוגיות, הינו מרד בנצרות ובשכלתנות – והערצת כוחות-החיים והפולחן האלילי, הפאלי, אשר מלפני היות הנצרות.

הסיפור מתרחש בכפר הקטן סואנה, לרגלי המונטי-ג'נרוזו, בפלך טסין אשר בשווייץ, שתושביו איטלקיים. גבוה מעל לכפר, בהרי האלפים, במקום הצופה אל מול פני אגם לוגאנו, יושב מתבודד משכיל, רועה-צאן, בשם לודוביקו.

"מוציא העלים האלה," היינו, המספר, מבקרו מדי פעם ומתיידד עימו. תוהה על חידת חייו של אותו אדם, שעברו מעורפל וכינויו בפי כל תושבי הסביבה: "הכופר מסואנה".

לודוביקו אינו מסתיר את הערצתו לעולם האלים של העבר, לארוֹס, ולאלים שצורת איל ופר להם: ליופיטר קרני-איל, לפן כרעי-עתוד, לבכחוס קרני-פר, "מוטב לי," הוא אומר, "להיות מעריץ עתוד חי, או פר חי, מאיש מוקע בתלייה." כלומר, הוא דוחה את הנצרות ומעדיף על פניה את "מיסתורי ההולדה השחורה שבירק הדשא, מאותם של האביונה בגווני הצדף, של ההתפעלויות ושיכחת-היש." (עמ' 10).

מחמת התיידדו עם המספר מוציא רועה-ההר מתכריך-עור-עיזים משובח עלים עבים, כתובים בכתב ידו, וקורא בפני אורחו את "סיפורו של רועה-ההר", וסיפור-בתוך-סיפור זה הוא עיקרו של הספר.

גיבור הסיפור הוא כומר צעיר כבן עשרים וחמש ושמו רפאלו פרנצ'סקו, שנולד בליגורנטו אשר בפלך טסין, גדל במילנו, למד בסמינריוני-כוהנים בשווייץ ובאיטליה, ונשלח לכהן בכפר הקטן סואנה. ראשית ימיו בכפר עוברת עליו בהתעוררות של עבודה דתית מאהבה, ובהשפעה ברוכה של בני הכפר, גברים ובייחוד נשים ונערות, בעבודתו כרועה-הנשמות.

אך את שלוותו מפר איש-פרא, רועה-צאן הגר במרומי האלפים המעפילים של פסגת המונטי-ג'נרוזו, ושמו לוכינו סקרבוטא. סקרבוטא מוחרם על ידי אנשי הכפר, המונעים ממנו לקחת חלק בעבודת אלוהים ואנשים. פרנצ'סקו חוקר ונודע לו כי שבעת ילדיו של סקרבוטא, אשר כדי לבקש את הכומר לחנכם במצוות הדת והלימודים, הוא יורד מן ההר ובא אל הכומר – נולדו לו בחטא איום, הוא חי עם אחותו, והיא אימם!

פרנצ'סקו עולה בהרים אל בית המשפחה, למען הצל את נפשותיהם החוטאות. על דרכו נקרים לו מקומות-פולחן עתיקים, שנעשו מקודשים לנצרות. סקארבוטא מקבלו במערה מלאה גללי-צאן, עשן ופיח – ממש כבתקופת האבן, והוא עובד לפסלון עץ משוקץ, אליל ההולדה, שסמלו אבר הזכרות.

פרנצ'סקו אמנם זורק את "יברוח-הזימה הקטן" אל תוך האש, ואולם הוא אינו יכול להתאפק מלהסתכל בו מקרוב. בגועל נפש ובהשתאות הוא מוכרח להודות בפני עצמו "שחיה עדיין פה עבודת-גילולים היותר מאוסה של הפגאנים, היינו עבודת פריאפוס אליל-הפרייה. ברור היה וגלוי שפסל הפולחן הפרימיטיבי אינו אלא סמל של האליל פריאפוס." (עמ' 31).

מאבק האלילות בנצרות מומחש בצורה הומוריסטית על ידי התיש, המתנפל על פרנצ'סקו בחזירתו, ועימו עז שקנה, מגודלת זקן, אשר עולה בידה לגזול את סידור-התפילה מקושט-הצלב של פרנצ'סקו:

"העלים המודפסים שחור נחשבו לה לירוקים והיא בלעה אל תוכה בתאווה את האמיתויות הקדושות, ממש כדבר הנביא." (עמ' 37).

לזוג החוטא בת יפהפייה, אישה-ילדה, ענוגה כפרחי האנציאן התכולים-לבנבנים הצומחים במרומי האלפים, כבת חמש-עשרה, ואגטה שמה. מלחמת איתנים מתחוללת בנפשו של פרנצ'סקו בין האלילות, שסמליה אהבה, הולדה, אימהות ו"שירת גיד נאדרית" – לבין החובה הנוצרית להציל את נשמת החוטאים, ובייחוד את אגטה.

בחלומותיו נטוש מאבק בין "העצב הנבזה", סמלו של הסטיר האיום, לבין מכוות-הצלב, שבה חש הכוהן כאילו סימנו אותו, כסמן כבש. הטבע כולו נראה בעיניו נושא סמליות ארוטית, נתון בהזדווגות מתמדת, העננים מתעלסים עם צלעות ההר. ובסיוטיו חוזר פולחן בהמי של הולדה ומוות, פולחן-הגיד, שהוא בעיניו "מכוער ונשגב כאחד, נתעב, מבעית עד היסוד שבנפש, ומעורר זוועה ברצינות המוות שלו ובאימת קדושתו." (עמ' 58).

אהבתו לאגטה משתלטת עליו. גילוייה מתרחשים במרומי ההרים, על רקע שעירי-הצאן, בתי-תפילה לנצרות, שבדימיונו שבים להיות מקומות פולחן אלילי, וקולות הטבע.

הנערה באה במצוותו לבית-כנסייתו, ללמוד. בני-הכפר רוגמים אותה באבנים. הוא מצילה, אך בשימו יד על ראשה לברכה אינו יכול להתאפק עוד ולוקחה כולה בזרועותיו. תשועת-הנפש הנוצרית אינה עולה יפה. הזוג בורח להרים, לחגוג את איחודם. הם נושעו באלילות, בבשר, באהבה ובבדידות.

עד כאן סיפורו של לודוביקו.

ומה עלה בגורל פרנצ'סקו ואגטה? – שואל המספר.

לודוביקו מסמיק. אמנם קרה כמעשה הזה בסביבה, והכומר הוחרם, אבל...

ואינו אומר דבר ברור.

אך הנה, ברדת המספר מן ההר הוא פוגש אישה יפה ובתה, העולות אל לודוביקו, והאישה נראית בעטרת שערה החום-אדמדם, כאלה סורית, חוטאת, ששטתה מאלוהים למען התמכר כולה לגבר. האישה הזאת היא סמל-האלילות, ובתיאורה מסתיים הספר:

"היא עלתה ממעמקי הבריאה ועלתה ועברה על פני האיש המשתאה – והריהי עולה ועולה אל הנצח, כזו, שבידיה הופקדו השמיים והשאול בלי חנינה." (עמ' 87).

העולם המופלא של שיכרון הארוס ויפי-הטבע, של ראיית היסוד המיסטי והאלילי בטבע ובאישה, של דחיית השכלתנות והנצרות, של הפניית עורף לחברה, והערצת היחיד המתבודד, רומנטיקה זו, סמליות זו – לא פלא שהביאו את האופטמן רחוק, רחוק מדי ממעונו ההררי של "הכופר מסואנה". ובחוקיות פנימית זו של עולמו הרוחני, גם בגורל חייו, קרוב האופטמן מאוד לאותו עולם צפוני מופלא של קנוט האמסון, ובייחוד בספרו "פן".

* גרהרט האופטמן: "הכופר מסואנה". תרגם דוד פוגל. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה תרפ"ג, 1923. 87 עמ'.

* * *

לידידיי ולתלמידיי היקרים שלום רב:

ביום שישי הקרוב, 9.3 ב-12:20

תתקיים הרצאתי בנושא:

גלגולי היופי בשירת האהבה העברית לדורותיה

במסגרת היום הפותח סדרת הרצאות מטעם אגודת הסופרים

בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל-אביב

אשמח מאד לבואכם

להתראות

אביבה דורון

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* העיתונים, בייחוד "הארץ", מלאים לאחרונה בהיזכרויות של געגועים ליורם ברונובסקי [1948-2001], שהיה בעל כישרון כתיבה וידע ספרותי ולשוני עצום, ומת בגיל צעיר.

נזכרתי כי בשעתו פירסם ברונובסקי, תחת השם יוחנן רשת, במדורו "שבוע של ספרים" במוסף "תרבות וספרות", רשימת ביקורת על ספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הראשונה אסתר ראב ("הארץ", 27.3.1998), ולמרבה הפלא הרשימה היתה מלאה טעויות, שגיאות, ציטוטים לא נכונים ורישול.

כאשר שאלתי על כך נאמר לי, שבכתיבתו ברונובסקי מסתמך רק על זיכרונו ואינו בודק פעם נוספת כדי לאמת פרטים. כנראה היה סבור שמה שהוא לא זוכר, לא חשוב.

ככה זה כשגאונים.

* שלום נכבדי, אכן במקום, והלוואי ויכה הד [הטור של יוסי גמזו במכתב העיתי 1.3.18]. אלא שהבעייה הרבה יותר חמורה. המדינה באמצעות מוסדותיה גם אינה דואגת כמו שהיתה צריכה לדאוג גם לאלה שבבית. וטחנות הצדק עושות את מלאכתן באיטיות מרגיזה עד צאת נשמתו של הקשיש הסיעודי. הפזמון החוזר תקציבים ומגבלות החקיקה של הכנסת, אותה כנסת המפזרת תקציבים על כל מיני בוקי סריקי, וחבריה למקרא מחאות קורעות לב מגלגלים עיניהם לשמיים כאלו שאין לאל ידם לדעת ולהשכיל ולעשות את הנחוץ. בהיעדר סדר עדיפויות מובנה ונכון כאלה הם הדברים. בושה לנו ואוי אם לא נעשה מעשה לאלתר ובזמן קריב...

יונתן גורל

* יואל נץ: אהוד, אני שמח לחלוק איתך מחמאה ששלח לי ד"ר עקרוני:  'יקירי, אני נהנה מאוד מקריאת זיכרונותיך. יישר כוחך."

* למי שאינם מצליחים לשמוע את השעתיים המרתקות ביותר ברדיו, שתי תוכניותיו ברצף בשידור חי, משמונה עד עשר בשבת בבוקר, של יצחק נוי, מזומנת הפתעה!

כל יום ראשון בין השעות 21.00 ל-23.00, התוכניות משודרות בשידור חוזר ברשת ב'. לדעתנו ליצחק נוי מגיע פרס ישראל לעיתונות משודרת כי הוא איש הרדיו הידען והמוכשר ביותר בישראל.

חבל רק שהיצור המוזר ממודיעין הקרוי "רשת בי"ת כאן קול ישראל בהרצה", שמשדר את התוכניות האלה, מצוי כנראה עדיין בהרצה בידי עורכים וטכנאים לא מיומנים, שקוטעים בשרירות את הסיומים של כל שעה ושעה בשתי תוכניות השידורים החוזרים. זה נשמע קצת מטומטם וגם מאוד לא מקצועי.

* הומצאה מכונה עברית הכותבת מעצמה שירים של בין 5 ל-10 שורות מנוקדות, כל שיר תחת שם מחבר אחר, לפרסום יומי בדף האחורי של מוסף "גלריה" של עיתון "הארץ".

* גם אני רוצה סיבוב על הדוגמנית הרוסית היפהפייה אנסטסיה ושוקביץ! מה יש? בגלל שאני לא יהודי ולא אוליגארך – לא מגיע לי? ואיזה פנים יפות יש לה, ממש לנשק אותה!

* אוריה באר: שוב תודה למשה גרנות על המחמאה שהעניק לסיפורי "קנקן הבירה". זהו כזכור, סיפור על המתמחה הישראלי במחלקה לאנרגיה של  ארגון הפחם והפלדה, ויחסיו עם ד"ר הורסט, מזכיר המחלקה, לשעבר חייל בצבאו של רומל, בחזית המערבית.

משה, ועימו קוראים אחרים, נותרים פעורי פה לאחר סיום הספור. הם אינם יודעים, מה קרה בהמשך ליחסים בין השניים, והם נותרים במצב של חוסר ודאות.

אכן, מצב לא נעים. אך לוותיקי הקוראים, ואף למשה עצמו, ידוע בוודאי שיש שני סיומות לסיפור הקצר. הסוף הסגור, סוף הפותר את הבעיות שהעלה הסיפור ומסתיים בנקודה זו.  וכנגדו הסוף הפתוח זהו הסוף שאינו פותר את הבעייה שעלתה בסיפור. והקורא נשאר אפוא במצב של אי ודאות באשר לגורל הגיבורים. כן, זה גורם לתחושה מטרידה. של מבוי סתום ובלי פתרון. אך לדעתי זה מרתק.

קראו למשל את סיפורו המצויין של מופאסן, על אותה אישה ששואלת מחברתה, העשירה מאוד, עדי נוצץ ויפהפה, לנשף גדול. אלא שלאחר הנשף היא מאבדת אותו. ברוב ייאושה היא פונה לחנות תכשיטים, קונה תכשיט יקר שעולה סכום עצום – שלושים אלף פרנק, והיא ובעלה עובדים עשר שנים רצופות כדי להחזיר את ההלוואה שנטלו לרכישת התכשיט היקר, ובלבד שלא תהיה להם אי נעימות.

לימים הן נפגשות ברחוב, ומתברר לאישה המסכנה, מפי חברתה  העשירה, שמדובר היה בתכשיט מזוייף,  בגינו עבדו בני הזוג בפרך שנים  ארוכות. השתיים  שנפגשות באקראי ברחוב הפריסאי נפרדות   זו מזו. זו פעורת פה. וזו אובדת עצות. מה ההמשך? חשבו בעצמכם, כך אומר הסופר הגדול.

ואף אני הקטן, לגבי סיפורי "קנקן הבירה", אומר: מה היו המשך היחסים בין מזכיר המחלקה הגרמני ובין המתמחה הישראלי? חישבו בעצמכם...

* למר בן עזר שלום רב, קראתי את דבריו של יהודה דרורי בגיליון האחרון של חב"ע, 1323, תחת הכותרת "מדוע לא זורקים את ארדואן מנאט"ו?" בהם הוא מונה מיספר סיבות מדוע לא "זורקים" את ארדואן מנאט"ו, אך דומני שהוא  מחמיץ את אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית שבהן:

נאט"ו ובמיוחד, המרכיב האירופי שבו, יאתרג את ארדואן ככל האפשר ובלבד שארדואן ימשיך לעצור את גל הפליטים הנוהר מהמזה"ת לאירופה. לשם כך גם משלמים לו מיליארדים. כל כך פשוט. אילו הייתי מנהיג אירופי, הייתי נוהג כך גם כלפי מנהיגים אפריקאים ומעלה אותם על ראש שמחתי. אז לזרוק את ארדואן? אנה אנו באים?

ובקשר להערתך לשמעון גרובר באותו גיליון, אכן, היו כאן אנשים עשירים מאוד שחיו בדירות פאר וברווחה, אכן, היה שוק שחור, די צנוע, בתקופת הצנע, מה שרק מעיד על היחס השיוויוני כלפי כלל האוכלוסייה שהיתה דלה ברובה, והיו, כמובן, לא מעט בני המעמד הבינוני, אך נראה לי שיחסית לכלל האוכלוסייה, שיעורם היה קטן בהרבה משיעורו של מעמד זה בכלל האוכלוסייה בימינו.

היו משתמטים, אך הם היו היוצאים מן הכלל, הוקעו והוקאו, וגם אינני זוכר שעד קום המדינה אנשים או קהלים שלמים חיו על חשבון הציבור.

אז נכון שלא צריך לצבוע את העבר בצבעים אידיליים, אך אין ספק שהעבר היה הרבה יותר ערכי, הרבה פחות חומרני ודומני שבסך הכול גם יותר מוסרי.

אני בהחלט מסכים עם הצעתו של מר גרובר, שבעבר גם עלתה על דעתי, שיש לשלול את זכות הבחירה לכנסת מכל מי שנמנע משירות ביטחון או משירות לאומי (של ממש), אלא אם כן יש לו סיבה בריאותית המונעת ממנו שירות כזה, יהא בכך משום מימוש סיסמתו של נתניהו: "יתנו  –  יקבלו!"

בברכה,

רם סואן

אהוד: האם אתה מתגעגע גם לשנאת האחים ששררה אז ביישוב העברי הקטן, עד כדי מעשי רצח יהודים בידי יהודים והסגרת יהודים לבריטים?

* בקשר למשפטו המזוייף של החייל אלאור עזריה, ניתן לצטט את אימרתו הצורבת של יואל פלגי, אף שנאמרה בהקשר שונה, המתאימה לכאן:

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו."

מאיר שרגאי

* בנימין נתניהו, 7.3: "לוקחים אנשים שטוענים שהם ביצעו איזה עבירה. מכניסים אותם למעצר, מהלכים עליהם אימים, אומרים להם: 'החיים שלכם הסתיימו, החיים של המשפחה שלכם הסתיימו. אנחנו ניקח מכם כמעט הכול, גם את החירות שלכם. אתם רוצים להיחלץ מזה? יש מוצא אחד – לכלכו על נתניהו. לא חשוב שתגידו שקרים הזויים, העיקר – לכלכו על נתניהו.'

"כשיש משהו אמיתי לא צריך עד מדינה אחד, וכשאין שום דבר גם אלף עדי מדינה לא יעזרו. המרדף האובססיבי הזה אחרי עד מדינה אחד ועוד עד מדינה ועוד עד מדינה זו ההוכחה הטובה ביותר שאין כאן כלום."

* מה זה שעבר כבר שבוע מבלי ששמענו משהו חדש על חטיפי תימן ועל פתיחת קבריהם של ילדים עלומי שם משנות ה-50 שטופלו בידי רופאים אשכנזיים אכזריים רודפי-בצע? האם זה בגלל שבמחלקת החקירות של המשטרה עסוקים יום ולילה בחיפוש אחר עדי מדינה נוספים נגד נתניהו ומשפחתו ולכן אין להם זמן לחטיפי תימן? או שמסיבה דומה גם התקשורת הישראלית חדלה, לזמן מה, לייצר כותרות על עלילת הדם הזו, ובעקבותיה הפסיקה גם המשטרה?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

קובץ "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001. חינם.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל