פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1325

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באדר תשע"ח, 12.3.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת הֶחָדָש שֶל נַסְרַאלְלַהּ. // יהודה דרורי: מנהל ביה"ס הפדופיל. // ראובן שהם: אסתר ראב (שיר על אודותיה). // משה כהן: התגוננות לגיטימית. // יוסי אחימאיר: 1. התקיעה ליד הכותל. 2. ההצגה של יניב אלדד. // אורי הייטנר: 1. מדינת העומק. 2. חוק יסוד: חילול השם. 3. צרור הערות 11.3.18. // הדסה מור: זה לא גירוש – זה החזרה לארץ המוצא. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק כ"ד. אחרי סקרמנטו. // יואל נץ: נוסטלגיה. פכים קטנים. לפתע גיוס פתע, סיני 56'. // אברהם כץ עוז: איום מעזה: נשים וילדים על הגדר של הרצועה. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש אדר: "אני חבצלת השרון". 2. "אימא הודו אבא ישראל", עורכת אילנה שזור. // נעמן כהן: קבורה יהודית – הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. // אהוד בן עזר: פאריס מרחוב פוליבו, עם דוד ברגמן ואורה זיטנר, מתוך היומן, אפריל-מאי 2000. // דניה מיכלין עמיחי: אילנה דיין – עובדה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "חתולותיי הלבנות" ליעקב הורוביץ, 1939. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.10.1973. לפני 45 שנה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת הֶחָדָש שֶל נַסְרַאלְלַהּ

לנוכח ההודעה הבריטית-סעודית על ה"חיזבאללה" כאירגון טרור

לִפְנֵי שָנָה בְּעֵרֶךְ, בַּעֲצֶרֶת נִצָּחוֹן

פָּלַט חַסַן נַסְרַאלְלַהּ בִּיהִירוּת וּבִטָּחוֹן

אֶת שִׂיא הָאֱוִילוּת וְהַטִּמְטוּם בּוֹ הִתְהַלֵּל

כִּי תְבוּסָתוֹ שֶל דַּאעֶש הִיא "אָסוֹן לְיִשְׂרָאֵל",

מָה שֶּמּוֹכִיחַ בַּצּוּרָה הֲכִי חַדָּה וּקְרִיטִית

אֶת גֹּדֶל בּוּרוּתוֹ בְּפַרְשָנוּת גֵּיאוֹ-פּוֹלִיטִית

וְעוֹד הוֹסִיף כִּי תְחוּם אַרְצוֹ, בִּזְכוּת אוֹתוֹ תִקּוּן,

טֹהַר בִּידֵי צְבָא סוּרְיָה וּצְבָאוֹ מִכָּל סִכּוּן

וְכִי עַמּוֹ, אוֹתוֹ שָנִים הוּא מַאֲכִיל מָרוֹר,

"חָפְשִי וּמְשֻחְרָר עַתָּה מִכָּל אִיּוּם טֵרוֹר."

אוּלָם מִשֶּסִּיֵּם בְּרֹב כְּזָבָיו לַחְרֹץ לָשוֹן

וּמֵחֲשַש הִתְנַקְשֻיּוֹת חִיש הִתְגַּנֵּב לִישוֹן

בַּבּוּנְקֶר הַסּוֹדִי שֶלּוֹ כְּשֶשְּתֵּי עֵינָיו לֵאוֹת

תָּקַף אוֹתוֹ לְלֹא רַחֵם חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת

בּוֹ נִתְגַּלּוּ לוֹ פֶּתַע וּבְלִי רֶתַע בִּשְנָתוֹ

רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶל קָרְבְּנוֹת הִתְגָּרוּתוֹ

בְּיִשְׂרָאֵל, כָּל הַלּוּבְּנָנִים הַחַפִּים מִפֶּשַע

שֶגְּמוּל הַצִּיּוֹנִים עַל תְּקִיפוֹתָיו הוֹתִיר בְּלִי יֶשַע

וְכָךְ אָמְרוּ לוֹ הָרוּחוֹת לְזֶה שֶהִפְקִירָן

שֶדַּוְקָא פִּגְעֵי דַּאעֶש שָם וַחֲדִירַת אִירָאן

לְסוּרְיָה – וְהַדֵקְלָרַצְיָה הַסָּעוּדִית-בְּרִיטִית

שֶ"חִיזְבַּאַלְלַהּ" אִרְגּוּן-טֵרוֹר וּדְרִישָתָהּ הַקְּרִיטִית

שֶל דֵקְלָרַצְיָה זֹאת שֶ"חִיזְבַּאַלְלַהּ" יְפְרֹק נִשְקוֹ

הֵם לֹא לְתוֹעַלְתּוֹ כִּי אִם לְהֶפֶךְ: לְנִזְקוֹ.

וְזֶה שֶהַמִּצְרִים וְהַסָּעוּדִים כְּאֶחָד

חוֹזְרִים וּמְגַנִּים אֶת "חִיזְבַּאַלְלַהּ" בְּכַּאסַח חַד

וּבִקָּרְתָּם בְּיַחַד עִם הַבְּרִיטִים מַרְקִיעָה  

עַל הִתְעַרְבוּת אִירָאן וְסוּרְיָה וְעַל טוּרְקִיָה

כָּל זֶה מַרְאֶה כִּי נֹכַח בְּחִישָתָם שֶל הָרוּסִים

וְהַבְעָרַת הַשֶּטַח בְּעֶזְרָם שֶל הַפָּרְסִים

אִם דוֹנַלְד טְרַאמְפּ יָבִין שֶאֱוִילוּת בַּדְלָנוּתוֹ  

בַּמִּתְרַחֵש בְּסוּרְיָה מַחְלִישָה אֶת יֻקְרָתוֹ

וְאִם הוּא לֹא יַתְחִיל לִִפְעֹל בַּבָּלָגָן הַַזֶּה

כְּבוֹדוֹ יֻשְפַּל מְאֹד וּכְבוֹד אַרְצוֹ רַק יִתְבַּזֶּה.

מִכָּאן שֶגַּם נַסְרַאלְלַהּ מִִבַּנְקְרוֹט לֹא יְחֻסַּן

כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן כָּל עוֹד חַסַן לֹא רֻסַּן

וְגַם קִצּוֹ, כִּדְבַר פִּתְגָּם עַרְבִי, סוֹפְסוֹף יוֹפִיעַ:

"מַן חַפַר חוּפְרַתַן כָּאן לֵאַחִיהִי וַּקַע פִיהַא"

דְהַיְנוּ: הַחוֹפֵר בּוֹר לְאָחִיו בְּכָל כּוֹחוֹ

סוֹפוֹ שֶהוּא נוֹפֵל בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹךְ תוֹכוֹ

כִּי גַם אִיסְחָק וְאִיסְמָעִיל אַחִים בֵּין כֹּה וָכֹה

וּבָא הַזְּמַן שֶכָּל עַרְבִי יַכְנִיס זֹאת לְמוֹחוֹ –

כָּךְ סָחוּ קָרְבְּנוֹת נַסְרַאלְלַהּ שֶעָבְרוּ זְוָעוֹת

בְּהוֹפִיעָם לוֹ בְּאוֹתוֹ חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת

וְהוּא, שֶמִּשְּנָתוֹ הֵקִיץ כִּי פַּחַד בּוֹ גָאָה

דָרַש מִיָּד רוֹפֵא וּשְלַל גְּלוּלוֹת שֶל הַרְגָּעָה.

אַךְ כָּאן, בְּעוֹד רוֹפְאוֹ מֻזְעָק לַבּוּנְקֶר שֶל נַסְרַאלְלַהּ

וּבִזְרִיזוּת מַגִּיש לוֹ שְתֵּי פִּילוּלוֹת וְנוֹסֵךְ אֶל

כּוֹס הַסְּמוּכָה אֶל מִטָּתוֹ קְצָת מַיִם, סָח לוֹ אַלְלַהּ:

"מָה שֶחָסֵר לְךָ, יָא טֶס, זֶה לֹא גְלוּלוֹת – זֶה שֵׂכֶל..."

יוסי גמזו

* * *

אהוד: נמסר כי לצד יוסף טרומפלדור, אבשלום פיינברג, שרה אהרנסון ואבשלום גיסין, יְלַמדו בבתי הספר הממלכתיים בישראל גם על גבורתו של ניר חפץ מוכה הפשפשים, בצירוף השיר שכתב אבא חושי: "לכו בעקבותיי!"

* * *

יהודה דרורי

מנהל ביה"ס הפדופיל

לאחר תלונות של מיספר הורים, ודיבוב תלמידים, התברר למערכת החוק שמנהל ביה"ס הוא פדופיל שמישש כמה תלמידים... ולפיכך הוא כמובן מועמד להדחה ולהעמדה לדין... קמו מיספר הורים ומחו נמרצות כנגד הכוונה להדיח את המנהל באומרם שהוא המנהל הכי טוב שהיה אי-פעם לבית-הספר, שתחת הנהלתו ציוני התלמידים מהגבוהים בארץ והוא חולל ממש ניסים ביצירת אווירת לימודים והתנדבות של התלמידים בקהילה, בקיצור הם טענו בלהט שמנהל שכזה לא מדיחים, אפילו שמישש כמה תלמידים...

עכשיו בואו ונעמיד במקומו של המנהל הזה את בנימין נתניהו, ונביא נגדו את החשדות החמורים בשוחד, בהפרת אמונים (תיק 1000) ובשוד הקופה הציבורית (תיק 4000), ואז נשמע ברקע את "מקהלת הצדיקים" שמסבירה לנו כמה שהוא ראש ממשלה טוב ובגלל כמה מאות אלפי שקלים ושוחד אסור לפטר אדם נהדר כזה...

תקראו שוב את ה"משל" וה"נמשל" ותחליטו היכן אתם עומדים!

אל תתנו לו להימלט לבחירות!

נטייתו הברורה של בנימין נתניהו לפרק את הממשלה וללכת לבחירות נראות בעיניו כמפלט מאישומים ומהעמדה לדין, ואילו הציבור החכם יותר, מבין שביבי מנסה להאחז בקרנות המזבח, אבל אסור לתת לו! את הממשלה האחרונה הוא הפיל לדבריו כדי לחסל את חוק "ישראל היום" (דהיינו לצ'פר את חברו המיליונר אדלסון...) ולפחות על זה יש להעמידו לדין, כי בזאת הוא גרם נזק של מאות מיליוני שקלים למשק הישראלי, דהיינו, ביצירת בחירות טרם זמנן.

האם שותפיו לקואליציה ישתפו הפעם פעולה עם ניסיון נוסף מצידו לגרום נזק כלכלי למדינה? שוב בחירות יקרות טרם זמנן?  צאו וראו כיצד מנהיג המואשם בשורת שחיתויות ואשר קורא את הסקרים האחרונים המנבאים לו הצלחה ינווט לבחירות מהירות... על שותפיו הקואליציונים של נתניהו לזכור, כי הצלחתו, אם תתממש, תהיה גם כשלונם בקלפי, ולכן האינטרס שלהם בתקופה זו מחייב לתת לו להתפטר ולהמשיך בקואליציה עם ראש ממשלה אחר, דבר שאגב מומלץ בחוק וניתן לביצוע. אל תיכנעו לו!

נתניהו במיטבו באיפא"ק? לא בדיוק

נאומו של נתניהו בכנס איפא"ק בשבוע שעבר היה הגיוני, רהוט ומרשים מאוד עם אוסף עובדות שאין להכחישן, והן הוגשו עם התלהבות רבה, לשמחת היהודים בארה"ב והצופים בישראל. אלא שפה קרתה תקלה שנתניהו כנראה לא חשב עליה. נאומו הועבר ישירות ושודר בארה"ב ובאירופה ואפילו באסיה. אז שנתניהו סוקר את כל מצגות ההצלחות הישראליות (ואכן ישנן הרבה מאוד כאלה) הוא מתלהב ואומר: "אנחנו מובילים את העולם!" זוהי הכרזה "שוויצרית" מסוכנת ביותר מכיוון שאנחנו אומרים לעולם שאנחנו כבר לא "אנדרדוג", אנחנו אלה החזקים, החכמים, אנחנו אלו שנילחם באיראן וננצח. ואנחנו למעשה השולטים בשטח! לפיכך אנחנו, במילים אלו של נתניהו, מעבירים את הערבים למעמד מכובד של "אנדרדוג" אשר זקוק לרחמי העולם ולתמיכתו נגד גוליית הישראלי.

אז נאמר שההופעה המרשימה של נתניהו בכנס איפא"ק הייתה טובה ליהודים, אבל גם יותר מדי טובה, כך שהרעה להסברה הישראלית העולמית.

טימטום "שתי המדינות"

אין טימטום יותר גדול במחוזותינו מהרעיון המחליא של "שתי מדינות לשני עמים" שעליו מדברים שוב לאחרונה. בייחוד כאשר דבר זה בוצע כבר ב-1924, כאשר החלק הגדול יותר של ארץ ישראל (זו שניתנה לנו ב-1920 בהצבעה פה אחד ע"י חבר הלאומים) נקרע מאיתנו ע"י השילטון הבריטי, וכל השטח ממזרח לירדן ניתן במתנה לערבים להקמת מדינה משלהם, הלא היא מדינת ירדן! (אשר בה האוכלוסייה הפלסטינית היא רוב מוחלט!)

אז אם יש כבר שתי מדינות, אז לחלק שוב? מי הם האידיוטים שעדיין מאמינים במנטרה האנטישמית הזו שנועדה להחליש את ישראל ולפגוע בביטחונה? להציב לצידה עוד יישות אוייבת עם טילים כמו רצועת עזה?

אבל כאן לא מסתיים הסיפור... בגלל הכרזת האיסלם שכל שטחה של ארץ ישראל הוא אדמת קודש מוסלמית (ווקף), ומי שיתן חלק איזשהו ממנה ליהודים הוא בן-מוות, הרי אף מנהיג פלסטיני לא יעז לעשות זאת, וההתחמקותו בת 10 שנים ויותר של אבו-מאזן מלשבת איתנו להסדר, נובעת מכך שבכל הסדר, הוא יהיה חייב לוותר על חלק מארץ ישראל לטובת היהודים ודינו יהיה מוות...

אז מי הם אותם אידיוטים ובורים שממשיכים לקשקש בתקשורת על פתרון שתי המדינות"? ומי הם היועצים בבית הלבן שאינם מכירים את העובדות?

ארדואן – לקרוא שוב ושוב!

ארדואן: "...אני נשבע לרכוש נשק מתקדם כולל טילים גרעיניים תוך השוואת היכולות הצבאיות לאלו של ארה"ב. לטורקיה יש את אלוהים לצידה ואנשינו צועדים לעבר מות הקדושים, בניגוד לאמריקנים..."

כבר מיספר שנים שאני מזהיר מההיטלר הקטן הזה, המתפתח להיות אוייב חמורי ואומרים לי שאני מגזים... נו אז תחשבו שוב ותפנימו שלא רק איראן היא הבעיה שלנו ושל העולם החופשי בעתיד הקרוב!

יהודה דרורי

* * *

ראובן שהם

אסתר ראב

בְּדַל אִשָּׁה מֻתָּשׁ. שֹׁבֶל הַצֵּל

מִתְאָרֵךְ מֵאֲחוֹרֵיהָ זִכְרוֹנוֹת

יְרֻקִּים וּמְדֻיָּקִים מְאֹד

מִתְאָרְכִים לְפָנֶיהָ מִשְׁקָפַיִם

שְׁחֹרִים. דָּיֵק וַחֲפִיר מוּל

חֵיל הָרַגְלָיִם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ

וּפָרְשֵׁי הַזְּמַן.

מֵאֲחוֹרֵי הַמִּשְׁקָפַיִם הַשְּׁחֹרִים

עֵינַיִם יְרֻקּוֹת נֶחֱרָצוֹת תּוֹעוֹת

בְּאֵי שָׁם מֵיתָר הוֹמֶה. חוּט אָרִיאַדְנָה

מְלֵא חֶמְלָה נוֹטֵל אֶת כַּף יָדָהּ

מַחֲזִיר אוֹתָהּ הַבַּיְתָה בִּמְבוֹךְ

זִכְרוֹנוֹת וְהֵדֵי הָיֹה הָיָה.

מַחְזִיר אוֹתָה הַבַּיְתָה אֶל נִיחוֹחוֹת

נְפוֹגִים שֶׁל אֶקָלִפְּטִים, אֶל רְקִיעִים

שְׁקוּפִים רֹחֲשִׁים, אֶל רֵיחַ יַמְבּוּט

רַךְ נוֹזֵל וְקִמּוֹשׁ מִזְדַּקֵּר, אֶל אֳרָנִים

מַמְרִיאִים בַּכַּרְמֶל בֵּין יָם לְשָׁמַיִם

אֶל יָמִים שֶׁל לַעֲנָה וּדְבַשׁ.

פּוֹתֵחַ לָהּ אֵיזֶה פֶּתַח תִּקְוָה

בְּעֶרֶשׂ רְחוֹקָה רְחוֹקָה, רְחוֹקָה.

עֶרֶשׂ בִּצְעֵי הַמַּיִם הַכְּחֻלִּים כְּמוֹ

בָּאַגָּדוֹת. שָׁם יַעֲרוֹת הַדְּבַשׁ,

הַצְּרָעוֹת וְהַדְּבוֹרִים. וְהָלְאָה

וְהָלְאָה, וְהָלְאָה אֶל עֵינַיִם יְרֻקּוֹת

שֶׁל אַבָּא גָּדוֹל מֵהָאַגָּדוֹת שֶׁמִּתְקָרֵב

וְהוֹלֵךְ מִתְקָרֵב וְגָדֵל רְחָב יָדַיִם

מְנַחֲמוֹת מַרְעִיפוֹת זִכָּרוֹן רִאשׁוֹן:

זֵר כַּלָּנִיּוֹת אָדֹם מְשַׁכֵּר מֵאָז וְעַד הַיּוֹם.

בְּדַל אִשָּׁה. מוּתָש. חָמוּשָׁה בְּמִשְׁקָפַיִם

גְּדוֹלִים, שְׁחֹרִים. דָּיֵק וַחֲפִיר. עֵינֵי מֶרִי

יְרֻקּוֹת רוֹשְׁפוֹת תָּמִיד תַּחַת אָטָד זֵדוֹנִי

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר מְלֻוָּה בְּשׁוֹמְרֵי

רֹאשׁ, כְּנוּפְיָה שֶׁל קִמְּשׁוֹנִים וְיַמְבּוּטִים

מִתְרַפְּקִים, מְלַבִּים גַּחֶלֶת אַחֲרוֹנָה לוֹחֶשֶׁת

בָּאֵפֶר שֶׁרַק לֹא יְנֻתַּק הַחוּט. שֶׁרַק.

אֲבָל הָאֵפֶר מֵאַחֲרֶיהָ וּמֵאַחֲרֵינוּ

מִתְאָרֵךְ לְשֹׁבֶל.

חֲבָל.

דצמבר 1977

אהוד: האם אסתר ראתה בשעתה את השיר?

ראובן: לא העזתי להראות לה אותו. 

* * *

משה כהן

התגוננות לגיטימית

ראש הממשלה מותקף ללא הרף בתקשורת.

הוא טוען להגנתו, בין השאר, שברוב המקרים המלצות המשטרה אינן מובילות לכתב אישום ושריבוי עדי מדינה אינו מעיד בהכרח על ראיות מוצקות. 

זו התגוננות לגיטימית.

טענות אלו מהוות עילה להתקפות חסרות רסן על ראש הממשלה "המערער" את רשויות אכיפת החוק.

הכיצד?

הגדילה לעשות שלי יחימוביץ שטענה שנתניהו "מקלקל" את המשטרה.

די לצביעות!

משה כהן

ירושלים

אהוד: שלי יחימוביץ' היא סמל הלא-מושחתים שמדברים נגד נתניהו. מה זה לא-מושחתים? ימים אחדים לאחר שעשתה כתבה גדולה ומפרגנת על ראש מפלגת העבודה דאז עמיר פרץ בטלוויזיה, היא עזבה את עבודתה בטלוויזיה וקיבלה ממנו מקום מוגן ברשימת העבודה לַכנסת לקראת הבחירות הקרובות. סמל הלא-מושחתים כבר אמרנו? אבל היא מדברת נגד נתניהו!

* * *

יוסי אחימאיר

1. התקיעה ליד הכותל

כאשר המדינה תחגוג 70 שנה להיווסדה, אחגוג אני 75 שנה להולדתי. הכרזת המדינה במאי 1948 מצאה אותי, הפעוט בן 5, יליד מאי 1943, בעיר הולדתי ירושלים, הנתונה במצור, השרויה בחשכה, הנתונה לירי פגזים. זיכרונות חיי הראשונים קשורים עם שכונת מקור-ברוך ועם הטיולים בסימטאות העיר העתיקה האפלות אליה לקחני אבי, איש "משמר העם", כשאני רכוב על כתפיו.

זיכרון ברור אחד שמור עימדי: מצעד חברי "משמר העם", המתנדבים שעסקו בנושאים האזרחיים בירושלים שבמצור, בסמוך הכרזת המדינה. הם צעדו דבוקה אחת ברחוב הטורים, ואני יושב על גדר ביתנו שמספרו 28, ומתרגש לראות בין הצועדים את אבא, מנפנף אלינו בידו... עד היום דומה עליי מצעד זה כמצעד הצבא הצרפתי בשאנז-אליזה...

אני זוכר היטב את צאתנו מן העיר למחרת העצמאות, כשקיבל אבי עבודה כחבר מערכת היומון "חרות", ביטאון "תנועת החרות מייסודו של האירגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל", בתל-אביב. האוטובוס קירטע מעל מהמורות הכביש הצר והפגום היורד לעבר שער הגיא, ואת ביתנו קבענו ב...גבעתיים "האדומה"...

הקשר של אבי אל ירושלים והכותל המערבי החל שנים רבות קודם לכן, כשהוא ילד בכפר הולדתו דולגי שבבלארוס. מהעיר הסמוכה, בוברויסק, מביאים ההורים אל הילד מורה פרטי, דוד שמעונוביץ שמו, ולימים המשורר שמעוני, ללמדו עברית. בפרק הזיכרונות שלו "בצל גן הדובדבנים", כותב אבא:

"פעם קרא לו המורה את השיר של יעקב כהן המוקדש לכותל המערבי ומתוך השיר שהוא קרא נודע לך שלא הכול נחרב: 'על ההר הרם עומד כותל ישן...' בראשונה ראית את הכותל בניסן תרע"ד [1914], והלכת אליו לא בעלייה אל 'ההר הרם', אלא ירדת מטה, מטה, ואז ידעת שיש והמשוררים שרים ואינם יודעים על מה הם שרים..."

בתרצ"א [1931] מארגן אבא את קבוצת המחתרת האנטי-בריטית הראשונה, "ברית הבריונים", ואחת מפעולותיה היתה התקיעה ליד הכותל במוצאי יום הכיפורים, בניגוד לאיסור הבריטי, כדי "לא להרגיז" את הערבים. את התקיעה ביצע חברו משה צבי סגל, אשר מיד נאסר ונלקח אל הקישלה, לחקירה ולמאסר. אחריו באו עוד ועוד תוקעים.

אך טבעי היה, שלאחר שריצה את מאסרו בכלא המרכזי בירושלים, על הנהגת אירגון מחתרתי בלתי לגאלי אנטי-בריטי – "ברית הבריונים", עשה אבא את דרכו הראשונה אל הכותל המערבי. שם נאמרה ברכת "מי שבירך" לכל הלוחמים בעלילת רצח ארלוזורוב.

אבא נפטר חמש שנים לפני מלחמת ששת הימים ושיחרור ירושלים. בימי עבודתו במערכת האנציקלופדיה העברית בירושלים, נהג מפעם לפעם לעלות אל ראש מגדל ימק"א, ולצפות ממנו אל עבר העיר העתיקה והר הבית, שהיו מחוזות כיסופיו.

גם אני, כשלמדתי גאולוגיה באמצע שנות השישים באוניברסיטה העברית, בבניין שאיננו עוד בשכונת ממילא, נהגתי לעלות אל גג הבניין ומבעד ליריעת הברזנט שהסתירה אותי מעין הצלפים הירדניים – הצצתי בכמיהה לעבר מגדל דוד והעיר העתיקה.

קודשי העם היהודי במזרח ירושלים, ובראשם הר הבית והכותל המערבי, היו אסורים לנגישות יהודים תחת השלטון הירדני. שלטון ערבי משמעו – אפלייה, קיפוח ואיסורים דתיים. מאז 1967 השתנו פני הדברים. שבנו אל שריד מקדשנו, אל הכותל הישן שלא נחרב, אבל עדיין המוסלמים עושים בהר הבית כבתוך שלהם. יהודים יכולים לפקוד אותו רק בשעות מסויימות ובמיספרים מצומצמים.

הר הבית בידינו? לא כל-כך. רק הכותל.  70 שנה לאחר הכרזת העצמאות, ויובל שנים מאז איחוד ירושלים, הוואקף ולא ישראל שולט בהר הבית. "ציון כולה שלנו!" – הכריז זאב ז'בוטינסקי – אבל לדאבון הלב לא כולה בידינו.

(פורסם לראשונה ב"מקור ראשון", 9.3.2018)

2. ההצגה של יניב אלדד

הוסבה תשומת לבי לסרטון, שהועלה בפייסבוק, שאינו אלא הצגה מבישה מצולמת של המפגין המקצועי אלדד יניב, בנושא הקרנת תעמולה פוליטית על קיר בניין הבימה. אם הייתי מנהל אמנותי בהבימה, הייתי מיד שוקל לצרף את אותו יניב לקאסט השחקנים. כך היו מרוויחים שחקן מעולה, שיודע לכזב כשחיוך שטני על שפתיו, וכך אולי היינו נפטרים ממפגין קיצוני-מקצועי, שאינו זקוק ליועץ משפטי ולבית משפט, כי הוא ולהקתו הרעשנית כבר חרצו מראש את דינו של ראש הממשלה.

ולגופו של עניין: כל הפרשה נולדה כשצילמתי באקראי את התמונות המוקרנות בלופ על קיר הבימה, בעת שהלכתי לקונצרט בהיכל התרבות. כן, יש חיות ליכודיות כאלה שאוהבות סטרווינסקי ופרוקופייב... הבנת את זה יניב?

מה הרגיז אותי? שתחת לוגו הבימה, ועל קיר התיאטרון, קוראים בענק "להיפטר מביבי". חשבתי לעצמי, לא יתכן שתיאטרון הבימה מנדב את הקיר שלו לתעמולת זדון שכזאת. העליתי את הנושא מקיר הבימה ל"קיר" שלי בפייסבוק, והתחילה מהומה. אני רציתי אך ורק בטובת הבימה, היקרה לליבי, כדי שרוב הקהל לא יחשוב שהיא נוקטת עמדה לצד המיעוט השמאלני הקולני בכיכר. הבימה, כתיאטרון לאומי, חייב להימנע מלהיגרר לביצה הפוליטית, אם מימין ואם משמאל. על הבמה שלו – התיאטרון יכול לעלות כל הצגה בכל נושא ולהביע באמצעותה עמדות כאוות רצונם.

בהנהלת הבימה כמובן כעסו עליי, אמרו תחילה שהצילום מפוברק, חשבו שאני מבקש לפגוע בתיאטרון, ואז מיהרו להביא את הנושא לדיון משפטי. גם עתה אני סבור, למרות הצדקנות של יניב וחבריו ("גם הצד השני יכול להקרין על הקיר הציבורי הזה"), כי על קיר, ששם הבימה מזדקר מעליו, אי אפשר להקרין תעמולה פוליטית מכל סוג שהוא. אם לא היה מתנוסס על הקיר לוגו הבימה במלוא זוהרו – ניחא. אבל לא זה המקרה. נוצר הרושם הברור, שהבימה מצטרפת לקריאה "להיפטר מביבי". וזה נורא ואיום.

בית המשפט לא התרשם כל כך מההצגה שעושים לו יניב ועוכרי דינו, סליחה – עורכי דינו... והטיל מגבלות ברורות על אופן ההקרנה על הקיר הציבורי, אם ירצו להמשיך בה. כך למדתי מהודעה שהוציא התיאטרון בדף הפייסבוק שלו.

אדגיש: אין לי מנוי להבימה, ולא קראתי להחזיר מנוי כלשהו להבימה, במידה ולא תופסק ההקרנה. אם זה מה שאמר נציג הבימה בדיון – הוא טעה ולא אמר אמת. יניב כמובן חגג על השקר הזה. אגב, בנוסף להצגה הבזוייה שעשה במסדרונות בעת המשפט אותו יניב מול המצלמה שלו, ראיתי יומיים קודם הצגה נפלאה באמת ומומלצת מאוד בהבימה – "צמח", על נחום צמח, מייסד הבימה. רוצו לראות ולהינות.

יוסי אחימאיר

* * *

זוהי שערוריה שהגאון רועי חסן טרם קיבל את פרס ישראל או לפחות את פרס אקו"ם על מפעל חיים!

* * *

אורי הייטנר

1. מדינת העומק

בשבוע שעבר פירסמתי בטור זה את מאמרי "נאום המנהיג הבא" – נאום הניצחון בפריימריז של המנהיג הבא של הליכוד, שבו הוא מציג דרך חדשה, או ליתר דיוק – הוא מציע לחזור לדרך הישנה, של הליכוד הממלכתי, ולשים קץ לדרך הנוכחית, שהשתלטה על הליכוד בשנים האחרונות. אלכס אנסקי המחיז וקִרְיֵן את הנאום הזה בתוכניתו השבועית בגל"צ, ועורר גלים רבים.

למה בחרתי לכתוב את הדברים דווקא בדרך הזאת? האם היה זה רק גימיק רטורי? ברור שהיה כאן גימיק רטורי, שנועד למקד תשומת לב ולהיות קצת שונה; הרי את כל מה שכתבתי בנאום יכולתי לנסח כמאמר דעה סטנדרטי. אך היה בבחירה הזאת משהו עמוק הרבה יותר, מבחינתי. רציתי להבהיר שמי שיכול להוביל מהלך של תיקון לחולי החברתי ההרסני מפניו אני מתריע, זו רק הנהגה חדשה של הליכוד והימין, שתבין שזו מחויבותה העליונה.

במאמר זה, אסביר מדוע אני חושב כך, אולם אקדים לכך את הגדרת אותו חולי, ואפתח בשלוש תמיהות.

שלוש תמיהות

בנאום שנשאה שרת המשפטים איילת שקד בשבוע שעבר, היא יצאה נגד הטענה שישראל היא מדינה מושחתת. היא אמרה, שבמדינה מושחתת נשיא וראש ממשלה שסרחו אינם יושבים בכלא.

היא צודקת. מדינה מושחתת אינה מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שמשלימה עם השחיתות ואינה נאבקת בה. שחיתות נובעת מחולשת אנוש; מהקושי של אנשים לעמוד בפיתויים ולגבור על יצריהם. הכוח שהשלטון מעניק, בעיקר כאשר הוא ממושך, מציב פיתויים לרוב, ולא אחת מנהיגים ושליטים מועדים; אינם עומדים בפיתוי. כך היה בכל המדינות ובכל התקופות וכך יהיה גם בעתיד.

מדינה מושחתת היא מדינה שאינה נאבקת בשחיתות. מדינה מושחתת היא מדינה שאזרחיה, שאין להם כל טובת הנאה מהשחיתות, אלא הם רק נפגעים ממנה, משלימים עם השחיתות, מקלים בה ראש, לא אכפת להם אם יש שחיתות בהנהגה.

אזרחים חופשיים ופטריוטים יעמדו על קיומו של שלטון חוק חזק, עצמאי ובלתי תלוי, שיילחם בשחיתות, שיאכוף את החוק ואת השוויון בפני החוק, שיחקור לעומק ללא מורא כל חשד לשחיתות.

והנה, אנו נחשפים למציאות אבסורדית, שבה חלק גדול מהציבור יוצא דווקא נגד המאבק בשחיתות, מזלזל בחומרתה של שחיתות ("כולה קיבל סיגר מחבר") ומציג דווקא את המאבק בשחיתות – כשחיתות. למה זה קורה? הרי איני מעלה על דעתי שכל אותם אנשים תומכים באמת בשחיתות, רוצים הנהגה מושחתת, חושבים ששחיתות היא נורמה נכונה ושכך ראוי לנהל מדינה. אז מדוע זה קורה? זאת תמיהתי הראשונה.

ביום שבו נחתמה עסקת הטיעון עם ארי הרו, אמר לי חבר חכם: "אילו הייתי שמאלני, הייתי רוצה שנתניהו יישאר בתפקידו עד הבחירות ויעמוד בראש הליכוד בבחירות. כיוון שאני ימני, אני מקווה שנתניהו יעוף כמה שיותר מהר."

היה הרבה היגיון בדבריו. הוא הבין שכעת, כאשר אנו נחשפים יותר ויותר למעלליו של נתניהו, הציבור התומך בו ינטוש אותו. וכיוון שאותו אדם תומך באידיאולוגיה של הימין, האינטרס שלו הוא החלפת נתניהו.

כאשר הוא אמר לי את הדברים, הם נשמעו לי הגיוניים. אבל היום אני מבין שאותו חבר אמנם חכם, אך כנראה שאינו מחובר, ואינו מבין את זרם המעמקים בחברה הישראלית, שבא לידי ביטוי, למשל, בסקרים האחרונים. ככל שגוברים החשדות נגד נתניהו, כך מתעצמת התמיכה בו. התומכים בו מפרשים כל מידע חדש, באופן המחזק את תמיכתם בנתניהו.

מדוע זה קורה? כמובן שסיבה אחת לכך היא פולחן האישיות של נתניהו. אכן, פולחן האישיות הזה הוא תופעה קשה. היהדות מגדירה עבודה זרה כאחד משלושת הדברים עליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", ומהו פולחן אישיות אם לא עבודה זרה?

אך לדעתי, פולחן האישיות מספק רק פתרון חלקי, לא ממצה, לתופעה. אין זה ההסבר המלא לתמיהתי השנייה.

תמיהתי השלישית נוגעת לסגנון ה"מלשן", "שטינקר" וכד'. תפיסת מוּסָר, שבה התופעה הנחותה ביותר היא "הלשנה" לחוק ולא הפשע שעליו דווח, היא מוסר של גנבים; זהו סולם ערכים של העולם התחתון. איך זה קורה שכל כך הרבה אנשים נורמטיביים, הגונים, ישרי דרך ושומרי חוק, מאמצים את הז'רגון העברייני הזה? מה קרה?

שוב ושוב עולה הציטוט מן התפילה "ולמלשינים אל תהי תקווה". במה הדברים אמורים? בהסגרת יהודים נאמנים לידי השלטון הרומי, ובכלל לידי רודפי העם היהודי לדורותיהם ולשלטון זר. אבל אנו חיים במדינה יהודית עצמאית, ריבונית. אין זה שלטון זר, אלא השלטון שלנו, המשטרה שלנו, הפרקליטות שלנו, בתי המשפט שלנו, החוק שחוקק הפרלמנט שלנו. מה קרה?

בקרב החרדים הקיצונים, ההתייחסות לשלטונות היא כאל שלטון זר, ולכן הם מדברים במונחים של "מויסר" ו"מלשין"; זהו ביטוי לניכור שלהם מהחברה הישראלית. אבל כאשר הקו הזה מאומץ בידי ישראלים נורמטיביים, פטריוטים, הדבר מעורר תמיהה. איך זה קרה, שחלק ניכר מן העם, ובראשו – השלטון בכבודו ובעצמו, מטפח ניכור כזה כלפי מוסדות המדינה, עד התייחסות אליהם כאל שלטון זר?

אנסה לתת תשובה, כמיטב הבנתי, לתמיהות הללו.

חולי חברתי

התשובה היא מיתוס "מדינת העומק", או באנגלית Deep State. מקור המיתוס הוא בטורקיה, החל משנות השבעים של המאה שעברה, וביתר שאת מאז עלייתו על הבמה של ארדואן. על פי המיתוס הקונספירטיבי הזה, הנקרא בטורקית "דֶּרין דבלט", פועלת בטורקיה מדינה בתוך מדינה, החותרת תחת הדמוקרטיה ורצון העם, כדי להנציח בכוח את שלטון החילוניות ברוחו של כמאל אתא טורק. "מדינת העומק" הזו מורכבת משדרת הפיקוד של הצבא ושירותי הביטחון, המשטרה, בתי המשפט, השירות הציבורי, העיתונות, האקדמיה והפשע המאורגן. אותה מדינה חסומה בפני מי שאינו הולך בדרכה, היא ממנה את עצמה, והיא בעצם השלטון האמתי במדינה, הכופה את עצמו על השלטון הנבחר.

ארדואן הצליח לשכנע את המוני בני עמו בקיומה של "מדינת העומק" הזאת, ובכך להציג את עצמו, אף שהוא שליט כמעט כל יכול, כאנדרדוג "נרדף", שמגן בכל כוחו על העם ורצונו מפני החותרים. באמצעות המיתוס הזה, העצים ארדואן את כוחו, שינה במשאלי עם את החוקה כך שהפכה אותו לדיקטטור למעשה; דיקטטור נבחר, שרוב העם אכן תומך בו, ורואה בו ובשלטונו הרודני את הדמוקרטיה בהתגלמותה – שלטון העם.

המיתוס הקונספירטיבי הזה זלג מטורקיה למדינות נוספות ובהן ארה"ב. התמיכה בטראמפ היא במידה רבה מרד של ההמון נגד "מדינת העומק", שעל פי אותה תפיסה שותפים לה הן הממסד של המפלגה הדמוקרטית והן הממסד של המפלגה הרפובליקאית.

המיתוס הזה הולך וקונה אחיזה עמוקה בחברה הישראלית. גם כאן, יותר ויותר אנשים מאמינים שצה"ל, המשטרה, השב"כ, המוסד, הפרקליטות, בתי המשפט, השירות הציבורי, התקשורת והאקדמיה הם "מדינת העומק", הם השולטים האמתיים בישראל, והם מופעלים וממומנים בידי "הקרן החדשה" ונוני מוזס, שהם השליטים האמתיים של ישראל. לכן "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל."

וכיוון שנתניהו מייצג את הרוב, כלומר את שלטון העם, ואי אפשר להחליף אותו בבחירות, מובילה "מדינת העומק" הפיכה שלטונית, באמצעות "תפירת תיקים" נגדו. אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע, אלא שהבדיחה הזאת היא עלינו. והיא כבר לא בשוליים, אלא היא יוצאת מראש הממשלה, המטפח אותה בציניות, מטעמים אישיים. וכך, ראש הממשלה, השולט במדינה ביד רמה, אחד מראשי הממשלה החזקים שהיו כאן, מציג את עצמו כאנדרדוג, כקורבן, כנרדף, וסוחף בהתבכיינות החמוצה הזאת את ההמון.

כאשר המונים אימצו את התודעה הכוזבת הזאת, כל עובדה הסותרת את המיתוס רק מחזקת את התחפרותם בו. כאשר עוד ועוד עובדים מעידים ומתלוננים על מוראות האימים וההעסקה הפוגענית בבית ראש הממשלה, ברור שהשב"כ שתל אותם כדי שיגישו תלונות. כל מקורב לרוה"מ שהופך לעד מדינה, הוא הוכחה לכך שאין כלום ולכן המשטרה מגייסת בכוח עוד ועוד עדי שקר באיומים והבטחות, כדי שידקלמו את האשמות השווא שהמשטרה טפלה על נתניהו. וכאשר מפכ"ל המשטרה החוקרת את החשדות נגד נתניהו הוא איש ימין שמונה בידי נתניהו, זו הוכחה לעוצמתה של "מדינת העומק", עד כדי כך שהצליחה להפוך את המפכ"ל לשבוי בידיה. וכן הלאה וכן הלאה.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. אין מוראה של מלכות, באין אמון במלכות. כאשר ראש הממשלה, בציניות מקפיאת דם, כדי להציל את עורו, מסית את עם ישראל נגד מוסדות מדינתו ומקעקע את האמון של אזרחי ישראל במוסדות הממלכתיים, הוא חותר תחת אושיות החברה, ומוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה. זו סכנה חמורה למדינת ישראל.

המטרה של נתניהו היא, שאם יוגש נגדו כתב אישום או אם הוא יורשע בדין, העם ייצא לרחובות, כדי להגן על "שלטון העם" מפני "מדינת העומק". נתניהו נושא לשווא את שם ה"משילות", אך מוביל לאנרכיה.

מי ירפא?

חילופי שלטון לא יפתרו את החולי הזה (ואיני מתייחס כאן לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם רצוי להחליף את השלטון. אני מתייחס רק לנקודה זו, של מגיפת הקונספירציה של "מדינת העומק"). אם יאיר לפיד או גבאי ינצחו בבחירות, עדיין חלק גדול מן העם יאמין בתאוריית "מדינת העומק" ואמונתו בה רק תתחזק, כי הוא יראה בתוצאות הבחירות "הוכחה" לעוצמתה ולהצלחתה, וכך תעמיק תחושת הניכור כלפי המדינה ותתעצם תחושת ה"נרדפות".

מי שיכול לרפא את החולי הזה, זו רק הנהגה אמיצה וישרה של הליכוד ושל הימין, שתבוא אחרי נתניהו, ומן השלטון או מן האופוזיציה, תפעל ככל יכולתה כדי לטהר את הנגע, לחשוף את השקר ולהחזיר את אמון האזרחים במדינה. זה לא יהיה קל, אך זה יהיה מבחנה העליון של ההנהגה.

[אהוד: אכן נתניהו הוא כמו ארדואן ואנחנו בדרך למדינת דיקטטורה כמו בטורקיה עם פולחן אישיות סביב ביבי ועם עיתונאים שהעזו להעביר עליו ביקורת ולכן נזרקו לכלא, ממש כמו אצל ארדואן! חבל רק ששרה לא עוטפת ראשה ברעלה כמו אשתו של ארדואן, שאז היה התיאור שלך מדוייק יותר!]

2. חוק יסוד: חילול השם

מדינה דמוקרטית ליברלית יכולה להכיל בתוכה קיומו של שבט, שאינו משרת בצבאה מסיבות עקרוניות. ישראל היא דוגמה לכך – אנו פוטרים את ערביי ישראל משירות בצה"ל, מתוך התחשבות בקונפליקט שבו הם נמצאים, כאשר המדינה שבה הם אזרחים מצויה במלחמה עם עמם. ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית יכולה להכיל גם את סירובו של המגזר החרדי להתגייס לצה"ל.

השאלה היא אם ישראל כמדינה יהודית יכולה להכיל חילול השם הזה. תשובתי נחרצת – לא! היהדות אינה פוטרת איש ממלחמת מצווה. במלחמת רשות התורה פוטרת את מי שבנה בית ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו, מי שאירש אישה ולא נשאה ואת הירא ורך הלבב. במלחמת מצווה – איש מכל אלה אינו פטור. ואין מלחמת מצווה מובהקת יותר מהמלחמה על הגנת מדינת ישראל ושלום אזרחיה, שהיא מלחמה על עצם קיומו של העם היהודי. מדינה יהודית אינה יכולה לקבל עריקה רבתי של שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה, ובוודאי שאינה יכולה להשלים עם תירוץ ההשתמטות ב"לימוד התורה", שכן טיעון זה הוא כפירה בעיקר וחילול השם והפיכת התורה קרדום לחפור בה לטיהור שרץ העריקה.

כשביקשו בני השבטים ראובן וגד לקבל נחלה בעבר הירדן טרם כיבוש הארץ, ומשה חשד בהם (שלא בצדק), שבכוונתם להשתמט מהמלחמה, הוא גער בהם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה?"

ודבורה, מצביאת המלחמה במדיין (בטרם הומצא שאישה אינה יכולה להנהיג עם במלחמה) שרה את שירתה (בטרם הומצא שאסור לשמוע שירת אישה), היא קיללה את מי שהשתמטו מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים."

אחד הערכים היהודיים החשובים ביותר, שהוא אולי הגורם המרכזי לכך שעם ישראל שרד את כל מוראותיו; את הגלות והרדיפות וכל הגזירות והסבל שעברו עליו, הוא הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות קשה יותר בערך זה, מאשר השתמטות מן המלחמה, של שבט האומר, למעשה – אתם תסכנו את חייהם כדי לאפשר את השתמטותנו, ובנינו יוכלו להשתמט על דם בניכם.

אין דבר פחות יהודי מההשתמטות מצה"ל ומהעריקה מהגנת המדינה.

אני מודע לכך שהפתרון הצודק היחיד – החלה לאלתר של חובת הגיוס על כל היהודים בישראל, אינו מעשי. אי אפשר לתקן באחת, באבחת חרב, קלקול עמוק בן 70 שנה, שכבר דור רביעי של רבבות תינוקות שנשבו שקועים בו. יש צורך בתהליך התקדמות איטי וחכם. ודאי שאין לסגת אחורנית.

זיהום החוקה של מדינת ישראל בחוק יסוד המעגן את ההשתמטות, ועוד מכנה אותו בציניות חוק יסוד: לימוד התורה, הוא חילול השם, שמדינה יהודית בשום אופן אינו יכולה לקבלו.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 11.3.18

* איבד את כשירותו – בבחירות האחרונות בחרתי ב"כולנו". כפי שכתבתי באותה תקופה, החלטה זו נבעה פחות מאמונה במפלגה זו ובכחלון, ויותר כברירת מחדל בין החלופות הרעות. שעה שהתנהלה מערכת בחירות לעומתית, אלימה ועתירת שנאה מצד שני הצדדים, שבאה לידי ביטוי בסיסמה המשותפת לליכוד ולמחנ"צ – "או אנחנו או הם", העדפתי את המסר האחדותי של "כולנו". ראיתי בבחירות המיותרות הללו גחמה אישית של נתניהו הפוגעת במדינה (אם כי האמנתי אז להכחשה הגורפת והנמרצת שלו את הטענות שהוא הקדים את הבחירות בשל חוק "ישראל היום", כפי שהוא מודה היום בגאווה). חשבתי שיש להציב גורם אחראי, שקול, ממתן ושפוי שיאזן את הממשלה שתבחר – בראשות נתניהו או הרצוג.

ועם זאת, לא הסתרתי את העדפתי – כתבתי בפירוש, שבין נתניהו והרצוג אני מעדיף את הראשון. בראש ובראשונה בשל העמדות המדיניות של המחנ"צ (שביטאה אותן בעיקר השותפה הרוטציונית ציפי לבני) שלא רק שאני מתנגד להן אידיאולוגית, אני גם רואה בהן קיבעון, חוסר נכונות לבחון דוגמות שנוסו ונכשלו ואבד עליהן כלח וסרבנות לפקוח עיניים לשינויים במזרח התיכון.

הסיבה השנייה הייתה עברו המושחת של הרצוג, ששמר על זכות השתיקה ובכך שיבש חקירת שחיתות ציבורית שהיה מעורב בה. בעיניי, מי ששמר על זכות השתיקה אינו ראוי להיות איש ציבור, לא כל שכן מנהיג.

והסיבה השלישית היתה הצטרפותם של גורמים רדיקליים, רחוקים מדרכה של תנועת העבודה וערכיה, כמו מרב מיכאלי, יוסי יונה וסתו שפיר. על נתניהו הייה לי ביקורת חריפה, על סגנונו, על נהנתנותו, על אי אמינותו ועל חוסר האחריות שבהקדמת הבחירות. אבל העדפתי אותו כיוון שאני קרוב לדרכו המדינית, כיוון שהערכתי אותו על מאבקו נגד הסכם הגרעין האיראני כולל נאומו בפני בתי הנבחרים שעליו הוא הותקף שלא בצדק ובזכות מבצע "צוק איתן" (אף שחשבתי שהוא גם עשה שגיאות חמורות ובראשן עסקת שליט).

אני רחוק ותמיד הייתי רחוק מגישת "רק לא ביבי", תוך הכחשת הישגיו ויתרונותיו. ודווקא בשנתיים האחרונות באו לידי ביטוי הצלחותיו, בעיקר בחיזוק משמעותי של מעמדה הבינלאומי של ישראל, בניגוד לכל נבואות הזעם על "בידוד מדיני".

ולמרות זאת, התנהלותו בשנה האחרונה הפכה אותו לבלתי כשיר להנהגה, ולסכנה לדמוקרטיה הישראלית. איני מדבר על החשדות לפלילים – חזקת החפות חלה עליו, ובשלב זה הוא אפילו אינו בגדר נאשם. גם איני מדבר על השחיתות המוסרית, כמו קבלת ה"מתנות", שהיא חמורה מאוד, לא פחות משחיתות פלילית. אני מתכוון בעיקר למסע הצלב שהוא מנהל, כדי להציל את עורו, נגד שלטון החוק בישראל, לצד העצמת פולחן האישיות של עצמו. ראש ממשלה שמוביל מסע הסתה נגד משטרת ישראל, שמעליל על מוסדות מדינתו עלילה שפלה כאילו הם תופרים נגדו תיקים, שמנסה לחוקק חוקים לשיבוש חקירות (כמו "חוק האזנות הסתר" שהוא המתנה הגדולה ביותר לפשע ולשחיתות) ובעיקר "החוק הצרפתי" שנועד להציב אותו מעל החוק, הוא אדם מסוכן, שעלול לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. מי שמוכן לשרוף את המועדון ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה, ממניעים אגוצטנריים נטו, אינו ראוי להנהגה.

* העץ הגבוה ביותר – נתניהו מספר על שותפיו לקואליציה שנמצאים בחורשת האקליפטוס וטיפסו על צמרות עצים. אבל מי שטיפס על העץ הגבוה ביותר, הוא נתניהו עצמו. כאשר הוא מאיים בבחירות אם שותפיו לא יתחייבו להישאר בממשלה עד נובמבר 2019, הוא רוצה לסנדל אותם בממשלה גם אם יוגש נגדו כתב אישום, ושיתנו הסכמה מראש לכל גחמותיו. אני מקווה מאוד שהם לא ימצמצו.

* מסית נגד המדינה – בעיצומה של שליחות מדינית חשובה בחו"ל, מוצא ראש הממשלה זמן להסית נגד מדינתו ולהציג אותה כמדינת משטרה, שמדיחה באיומים עדי שקר נגד ראש הממשלה. הדבר הנורא הוא שהמונים אומרים אמן ללא הרהור, ערעור ומחשבה ומדקלמים את השקר כתורה מסיני.

ההסתה של נתניהו נגד שלטון החוק עלולה להביא לאנרכיה.

* המאמינים ובזים ולהיפך – אלה שמאמינים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של "שוברים שתיקה" על צה"ל ובזים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של נתניהו על משטרת ישראל, הם תמונת הראי של אלה שמאמינים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של נתניהו על משטרת ישראל ובזים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של "שוברים שתיקה" על צה"ל.

* פטריוט – אם שמאל פירושו להאמין שצה"ל הוא צבא קלגסים "קובש" המבצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אני ימין. אם ימין פירושו להאמין שישראל היא מדינת משטרה, שהמשטרה שלה תופרת תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר ומדיחה נגדו עדי שקר כדי לבצע הפיכה – אני שמאל. ואיך נגדיר את מי שיודע שאלה ואלה שקרים בזויים ועלילות נתעבות ונקלות? פטריוט.

* לא כישלון אישי – מפכ"ל המשטרה התארח בכנס שדרות לחברה. הוא נשאל, אם במקרה שלא יוגש כתב אישום נגד נתניהו הוא יראה בכך כישלון אישי. הוא השיב בשלילה והסביר שהוא אינו נבחן בכתבי אישום אלא בהורדת השחיתות. הוא אפילו הסביר מראש שהמבט של היועץ המשפטי שונה משל המשטרה ורחב יותר; המשטרה רואה רק את הראיות וליועמ"ש יש שיקול ציבורי רחב.

מיד החל מסע שקרים של הביביסטים נגד המפכ"ל, שכביכול אמר שאם לא יוגש כתב אישום הוא יראה בכך כישלון אישי. ומיד – להדיח אותו! יצא המרצע מהשק! וכו' וכו' וכו', כיד השקרים, השנאה וההסתה האהובה עליהם.

אגב, מתנהל גם מסע סיכול ממוקד לגלעד ארדן, לקראת הפריימריז הבאים בליכוד, על כך שכשר לביטחון פנים הוא לא שם קץ ל"השתוללות של המשטרה," כלומר על כך שלא עבר על החוק ולא הורה ללא סמכות למשטרה לא לחקור חשדות לפלילים של רוה"מ.

* נמושה – למה השר לביטחון פנים גלעד ארדן שותק כאשר ראש הממשלה מסית נגד המשטרה ומעליל עליה עלילות שווא? כי הוא נמושה.

* סוגייה מדינית ביטחונית – כל עוד גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין נמצאות בידי חמאס, אין להעביר לידי הפלשתינאים אף גופה של מחבל שנמצאת בידינו. זאת דעתי, והבעתי אותה לא אחת. אך אני מתנגד להחלטת בג"ץ לאסור החזרת גופה של מחבל, כפי שאני מתנגד לעצם העתירה של משפחת גולדין לבג"ץ בנדון. זו סוגייה מדינית ביטחונית מובהקת, ולכן היא באחריות מלאה של הממשלה. אני יכול לתמוך בהחלטת הממשלה או להתנגד לה, אך זה תפקידה וזאת אחריותה. אין זו סוגייה משפטית, ואל לו לבית המשפט להתערב בה; לא לפסוק נגד דעתי, ולא, כמו במקרה דנן, על פי דעתי.

* לעשות סדר – באחד מיישובי עמק יזרעאל יתקיים אירוע שכותרתו: "גירוש פליטים – שיח ודיון." בתחתית המודעה נכתב: "נעשה סדר בסבך המדיני, המשפטי והכלכלי, נשמע עובדות מהשטח, נשאל שאלות, נקשה קושיות ונקיים שיח ודיון פתוחים שיאפשרו גיבוש דעה ויציאה מאדישות."

לעשות סדר זה תמיד טוב, בעיקר לפני פסח. בוודאי כאשר מדובר בסבך. לשאול שאלות, להקשות קושיות, לקיים שיח ודיון פתוחים, מה טוב מזה? בוודאי כאשר המטרה היא לגבש דעה.

אבל הקושי הוא כבר בכותרת. הרי הדבר השנוי ביותר במחלוקת הוא השאלה האם באמת מגרשים פליטים. הממשלה טוענת שאין היא מגרשת פליטים, ועמדתה התקבלה בידי בית המשפט העליון. אפשר לחלוק על הגדרתה של הממשלה וגם על פסיקת בג"צ, אבל אולי כדאי להטיל ספק, ולא לקבוע מסמרות בכותרת, כאשר המטרה היא לעשות סדר וללבן?

אין זה דיון פנימי של החברים, אלא הוזמנו אליו מומחים. מי? "סיגל רוזן, מנהלת מחלקת פעילות ציבורית של המוקד לפליטים ומהגרים וגבריהיווט טקלה המכונה בקיצור גרה, מבקש מקלט, מתנגד למשטר האריתראי ומתורגמן במוקד לפליטים ומהגרים."

זה בסדר גמור שמזמינים אותם, אבל אם רוצים לעשות סדר בסבך ולקיים שיח פתוח, אולי כדאי להזמין אליו גם נציג של תושבי דרום תל אביב, להיחשף לסבל שלהם ולעמדתם? אולי מישהו שיציג את עמדת הממשלה?

כך לא עושים סדר בסבך. כך עושים ערב תעמולה.

* השיר הראוי ליום העצמאות – נגד מה יוצא הפשקוויל התורן של רוגל אלפר? נגד השיר "הללויה", שהוא שיר "פשיסטי, לאומני, קלריקלי."

קראתי את הפשקוויל והשתכנעתי. אכן, לא ראוי ששיר פשיסטי כזה יושר באירוע ממלכתי של יום העצמאות. אני מציע שיר אחר, מתאים יותר, ליברלי, חף מלאומנות ופשיזם. אולי הוא עוד לא מולחן, אבל ראוי להלחין אותו ולשיר אותו באירוע. שירו של מחמוד דרוויש:

אתם העוברים בים המילים החולפות

קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.

הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו

כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק

זלעפות

לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו

בשום אופן!

הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא

בינינו!

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה. מהים, ומהכול.

* לקראת פגישת טראמפ וקים – כשאני שומע על פגישה קרובה בין נשיאי ארה"ב וצפון קוריאה, נקודת המוצא הבסיסית שלי היא קודם כל אי אמון מובנה במנהיגים דיקטטורים בכלל ובמנהיג צפון קוריאה בפרט. נקודת המוצא שלי, היא שהסכם עם דיקטטורה מבוסס על שקר, נועד להרדים את המערב ומועד להפרה מתוכננת מראש. והרי שלושת הנשיאים האמריקאיים הקודמים נפלו בפח הצפון קוריאני הזה.

ואף על פי כן, אני בעד הפגישה הזאת, כי תמיד יש לנסות ולהעדיף את האופציה הדיפלומטית על האופציה הצבאית. ותמיד ראוי לנסות למצות אותה.

לא בכדי, ישראל העדיפה תמיד את האופציה הדיפלומטית גם מול איראן. תמיד ישראל ראתה באופציה הצבאית רק מוצא אחרון, ובעיקר העדיפה להשתמש בה כהרתעה כדי להביא לפתרון דיפלומטי. גם הסנקציות על איראן נועדו לקדם פתרון דיפלומטי.

הבעייה עם אובמה לא היתה בחירתו בפתרון דיפלומטי, אלא שהפתרון הדיפלומטי היה של כניעה וויתור על הדרישות של ארה"ב והמערב מאיראן.

גם המבחן של טראמפ לא יהיה בעצם המפגש, אלא בתוצאותיו. אם יהיה זה מפגש שיוביל לתהליך שסופו הסכם לעצירת תוכנית הגרעין הקוריאני עם אמצעי פיקוח יעילים – תהיה זו הצלחה כבירה. אם יהיה זה מפגש שלא יניב הסכם, אבל ישכנע את העולם שארה"ב עשתה מאמץ כן לפתור את המשבר בדרכי שלום – יהיה זה הישג משמעותי. אם יהיה זה שיסתיים במפלה, כמו הסכם הגרעין האיראני, יהיה זה כישלון חרוץ.

ובינתיים, מומלץ לא להסתנוור ממתקפות חיוכים צפון קוריאנים, בסגנון רוחאני וזריף.

* מכס מגן – האידיאולוגיה של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב היא השוק החופשי. מאז תקופת רייגן (שנות ה-80) האידיאולוגיה הזאת הלכה והעמיקה. יש גורמים ליברטיאנים קיצונים, דוגמת "מסיבת התה", ויש גורמים שמרנים ומתונים יותר. בשעת משבר, הנשיא בוש הבן סטה מן הדרך הזאת, כדי להציל את הכלכלה האמריקאית מהתמוטטות במפולת 2008, אך אידיאולוגית – לא חל שינוי בעמדת המפלגה.

דונלד טראמפ אינו שייך למפלגה הרפובליקאית, ואינו מחויב לדרכה. הוא קפיטליסט כמובן, אך לא דבק באידיאולוגיה קפיטליסטית. הגישה שלו פופוליסטית, והוא לא הסתיר אותה גם כשהתמודד על הנהגת מפלגתו. כעת הוא מיישם אותו במכסי מגן על תעשיית הפלדה והאלומניום, בניגוד מוחלט לעקרונות השוק החופשי והגלובליזציה, לפיהם אין מקום להתערבות המדינה בשוק.

מעניין מה תהיה השפעת דרכו של טראמפ על תומכיו בעולם ובישראל. האם הם לפחות ייפתחו לרעיון שמותר לחשוב, למשל, על הגנה על החקלאות בישראל, ולהימנע מסיכונה באמצעות יבוא פרוע? 

* העצים, היער ואילנה דיין – נאומה של אילנה דיין בקבלת פרס על מפעל חיים, בטקס פרסי האקדמיה, היה מרשים, יפה, חכם ומרגש. דיין ראויה בהחלט לפרס. אמנם לא אחת מתחתי עליה ביקורת, לעיתים אף חריפה, אולם הפרס הוא על מפעל החיים, על היער, והביקורת על עץ זה או אחר, אינה סותרת את הערכתי ליער.

דיין הציעה לנו להטיל ספק גם בכל מילה של העיתונאים, ובהקשר זה ציטטה דברים שכתב אלתרמן. אז הנה, אני עושה זאת. דיין אמרה שאלתרמן כתב את הדברים במלאת 25 שנים ל"מעריב". כשאלתרמן נפטר, מלאו ל"מעריב" 22 שנה.

* אנטישמיות נחותה – ב-1986, בהיותי מדריך גרעין לאורטל, העברתי לחניכיי פעולה שנפתחה באופן הזה. העתקתי טקסט מעיתון מסוים (בשינויים קלים) וקראתי אותו באוזני חניכיי. לאחר מכן ביקשתי מהם להתייחס לכתוב. הם הגיבו בזעזוע ובזעם. זהו טקסט גזעני. זהו טקסט כהניסטי. על טקסטים כאלו לא חל חופש הביטוי.

היה זה בשיא המאבק בחיה הכהניסטית. אני עצמי צעדתי עם חניכיי בהפגנה של מענ"ה (מטה על נגד הגזענות) ברחובות חיפה, נגד הכהניזם. תגובתם היתה הגיונית וצודקת.

ואז הוצאתי מן התרמיל את העיתון. היה זה המגזין "כותרת ראשית". אמרתי להם שהכנסתי מעט שינויים בטקסט, ועכשיו אני רוצה לקרוא באוזניהם את הטקסט האמיתי. היה זה אותו טקסט בדיוק. בהבדל אחד. בכל מקום שבו הופיעה המילה "חרדים" שיניתי אותה ל"ערבים". אז נכון, הטקסט המקורי לא היה כהניסטי. אבל הוא היה גזעני ונוטף שנאה. במקרה זה, שנאה לבני עמנו, החרדים.

נזכרתי בכך הערב, בעקבות אייטם בתוכנית "גב האומה". בעקבות הכוונה להשקיע במיזם "דיסנילנד" עם זיקה לסיפורי התנ"ך בדימונה, עסקו חברי הצוות בדאחקות על המיזם. בעצם, היתה זו הזדמנות להתחרעות שלוחת רסן על החרדים. והפאנליסטים לא חסכו בנאצות ובביזויים כלפי החרדים, תוך שימוש בכל הסטריאוטיפים הנחותים ביותר. הרי ידוע שהחרדים משאירים את הילדים שלהם למות במכוניות. והרי ידוע שהמורים החרדים אונסים את התלמידים שלהם. כן... זאת היתה הרמה.

אילו אייטם כזה היה משודר בתחנה בחו"ל, ולא היה מדובר בחרדים אלא ביהודים, היינו זועקים מרה על אנטישמיות. ובצדק.

אילו אייטם כזה היה משודר בערוץ עשר על ערבים, היינו זועקים מ... לא. אין מצב שאייטם כזה היה משודר על ערבים. וטוב שכך.

הרבה זמן לא צפיתי ב"גב האומה". היו בתוכנית קטעים מוצלחים. אבל זה היה מזעזע, נחות ודוחה.  

* על מי ראוי לרדת – הקטע המוצלח ביותר בתוכנית, היה מונולוג של ליאור שליין על יאיר לפיד; מונולוג שהוכיח באמצעות קטעים מוקלטים, קטעי עיתונות ותגובות של לפיד ברשתות החברתיות, איזה אדם חסר אמינות, זגזגן, חסר חוט שדרה וריק הוא האיש הזה. ליאור, כדרכו, עשה זאת באופן מרושע, בסרקזם חד, בלי הנחות.

זה היה קטע מוצלח מבחינת איכותו, אך מעבר לכך, ברמה העקרונית, הוא היפוכו של האייטם הנחות על החרדים. כאן הוא חשף את ערוותו של דמות ציבורית חזקה, של ראש מפלגה, של מועמד לראשות הממשלה, של מי שהיה שר האוצר. סאטירה קיימת בדיוק כדי לרדת על אנשים כאלה.

אילו במקום האייטם הנחות על החרדים, היו יורדים על הח"כים החרדיים, על דרעי, על ליצמן – זה היה נכון וראוי. לשם כך בדיוק קיימת סאטירה.

אייטם מוצלח נוסף, אם כי לא ברמה של האייטם על לפיד, היה זה שירד על האובססיה של נתניהו לתקשורת, שבסוף חזרה אליו כבומרנג ואולי תפיל אותו.

לרדת על השלטון, וגם על מנהיגים חזקים באופוזיציה – זה תפקידה של סאטירה. לבזות ציבור שלם, אך ורק כדי לתת פורקן לשנאה גזענית, זו עליבות.

* ביד הלשון: קליה – מהו מקור שמו של קיבוץ קַלְיָה בצפון ים המלח? רבים מכירים את מדרש השם היפה, בראשי תיבות: קם לתחיה ים המוות. זהו בהחלט מדרש יפה, אלה ראשי תיבות שקליה ראויה להתברך בהם, וזהו תיאור אותנטי של חידוש היישוב היהודי בצפון ים המלח לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים.

אבל לא זה מקור השם. מקור השם הוא "על שם צמח אופייני לאזור, הנזכר במסכת עירובין ד': 'מערבין בקליא... בירקא דקליא'," כפי שהוא מוסבר בהחלטת ועדת השמות הממשלתית.

היאחזות נח"ל קליה קמה ב-1968 ואוזרחה ב-1974. עוד ב-1929 קמה במקום שכונת פועלים שעבדו במפעל ים המלח, והיא היתה מאוישת עד שהאזור נפל בידי האוייב הירדני והשכונה נחרבה.

הסבר נוסף הוא ששכונת העובדים קליה נקראה פשוט על שם "קליה: שפת ים ומבראה בע"מ". חברה שפעלה בצפון ים המלח מראשית שנות השלושים ועד למלחמת העצמאות, והפעילה מלון, מסעדה ואתרים נוספים באזור. אם כך הדבר, ועדת השמות הממשלתית נתנה ליישוב את שם השכונה שקדמה לו, ודרשה את השם באמצעות אותו צמח המופיע בתלמוד, ובכך העניקה לו משמעות מעבר לשם של חֶברה.

אורי הייטנר

אהוד: אני שמעתי כי בשעתה ועדת השמות רצתה למחוק את השם קליה, ואז נחלץ לעזרה רחבעם זאבי והמציא את ראשי התיבות "קם לתחייה ים המוות" וכך נותר השם על כנו.

* * *

האם ייתכן שעֵד המדינה ניר חפץ יעיד גם נגד ז'בוטינסקי וישפוך אור חדש על רצח ארלוזורוב?

אהוד בן עזר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

* * *

אלאור אזריה ו"עדי המדינה" ישנים על מזרונים בעובי של סנטימטר, אלא ש"העדים" משתינים על נתניהו ומשתחררים ואילו אזריה נשאר דפוק בכלא מפני שהרג מחבל שבא להרוג אותו!

* * *

דברי תמר זנדברג, בקרוב יו"ר מר"צ, מפלגת המצפון הנקי של המדינה המלוכלכת, על אלאור אזריה: "קודם כל עבריין שביצע עבירה חמורה בקונטקסט שחשף לחברה הישראלית את נוראות הכיבוש במיוחד בחברון." ["ידיעות אחרונות", 9.3].

להערכתנו, אם זנדברג תעמוד בראש מר"צ, ספק אם המפלגה תעבור את אחוז החסימה.

* * *

לא הבוחרים אזרחי ישראל אלא הפשפשים בחדרי המעצר הם שיקבעו את המשך הכהונה של ראש ממשלה בישראל!

"זוהי טראומה-טראומה. הפשפשים שניר חפץ התלונן עליהם זה החלק הקטן. אתה חווה קור, חרדה, לא מתקלח, נמצא בסביבה אלימה, מטורפת, ובין לבין אתה בחקירה ב'להב'. הופכים אותך לפלסטלינה. זה נוראי. אין לי מילה אחרת."

[דברי עציר בכתבה של עודד שלום, "ידיעות אחרונות", 9.3]

אהוד בן עזר

* * *

הדסה מור

זה לא גירוש – זה החזרה לארץ המוצא

על מהגרים, פליטים, מסתננים

וסתם מסיגי גבול

 המהגר הראשון במסורת היהודית הוא ללא ספק אברהם אבינו, כאשר יום אחד הוא שומע את הקב"ה  קורא אליו  לאמור: "לך לך מארצך ומולדתך  ומבית אביך  אל הארץ אשר אראך".  (בראשית י"ב).

   מה הרגיש אברהם כאשר הוא קם למלא את מצוות ה', לעזוב את אור-כשדים מולדתו, לנטוש  את  משפחתו וחבריו ואת הטוב שממנו נהנה עד כה, כדי ללכת לארץ כנען להתיישב בה? המהגר הראשון בהיסטוריה היהודית לא עזב מקום שקשה לחיות בו על מנת  להגר למקום שטוב יותר לחיות בו. אברהם אבינו עזב מקום שטוב היה לו לחיות בו כדי למלא את מצוות אלוהיו, לקבל לידיו ארץ חדשה, לא ידועה, שתהיה לו ולזרעו אחריו. 

מאז אברהם אבינו השתנו פניה של ההגירה. המושג הגירה הפך להיות מנהרה של תקווה. חתירה אל הקצה המואר של המנהרה. רע לי? קשה לי? רודפים אותי?  שונאים אותי?  מתנכלים לי, מזניחים אותי, מבקשים את נפשי, ועוד ועוד אינספור סיבות, מביאים אדם לעזוב את ארצו, את מולדתו, את בית אביו, וללכת אל המקום  שייטיב עימו, או כך הוא מקווה ומצפה שיהיה המקום אליו הוא נושא את פניו.

אלא ששתי פנים יש להגירה. לא די שרק צד אחד רוצה בכך. אם הצד השני מתנגד לקבלו,  שום זיווג לא יצא מזה. מה שבולם את תקוותו של המהגר הוא קודם כל החוקים המגבילים של המדינה אליה פניו נשואות. בכל העולם אין אף מדינה שאין בה חוקי הגירה נוקשים ומגבילים,  שהרוצה להגר אליה חייב להמציא לה טפסים ונימוקים וביטחונות ואף  לשכנע שהגירתו הינה גם האינטרס של המדינה שתקלוט אותו. 

לאחרונה, מדינות רבות הועמדו בפני כורח שכלל לא רצו בו ולא ציפו לו. זרם של פליטי מלחמה מהמזרח התיכון וצפון אפריקה הציף את חופי אירופה. מאות אלפי פליטים התדפקו על שערי המדינות האירופיות שקיבלו אותם, לא בזרועות פתוחות, כי אם בלית  ברירה. וגם את  זרם הפליטים הזה עצרו, כשעמדו לפתע על הקשיים הדמוגרפיים, הכלכליים והחברתיים שנגרמו להם  נוכח זרם המתדפקים על שערי ארצותיהם.

 האם היו אלה מהגרים שניתנה להם רשות מראש להיכנס לארצם? לא. אלה לא מהגרים. אלה היו פליטים שברחו ממצב של מלחמה נוראה שהתחוללה בארצם. בעיקר מסוריה ומלבנון, ממרכז אסיה או מצפון אפריקה.  האם אלו הם מהגרים? לא. הם פליטים, שהמדינה אליה ברחו, הסכימה לקלטם.

בד בבד, הועמדה מדינת ישראל בפני סוג אחר של נהירה לתוכה. בלי לבקש, בלי לקבל רשות,   תוך כדי הסגת גבול, בגניבה, בניגוד לחוקיה וליכולותיה, הסתננו לתוך מדינת ישראל  עשרות אלפי אנשים  מארצות אפריקה, בעיקר מאריתראה, רואנדה וסודן,  דרך מצרים. לא, הם לא היגרו מארצם למדינת ישראל. הם גנבו את הגבול לישראל. בלשון משפטית הם מסיגי גבול. והסגת גבול הינה עבירה פלילית. הם ידעו שישראל אינה מוכנה לתת מקלט לאזרחי מדינה אפריקאית, שהם מוסלמים בדתם. הם ידעו שעל פי חוק השבות הישראלי, ישראל מעניקה מקלט רק ליהודים שמבקשים לעלות ארצה. אבל אותם זה לא עניין. הם התגנבו למדינה מבלי שהשגיחו בהם, מתוך  הנחה, שברגע שכף רגלם תדרוך על אדמתה, לא תהיה למדינה ברירה אלא לדאוג להם. להשקותם ולהאכילם ולישבם בתוכה.

יוכנסו לכלא? מילא. כמה זמן אפשר להחזיק בכלא אדם על הסגת גבול? לא הרבה. ואז נותרות שתי ברירות: לגרש אותם בחזרה לארצם או לכל מדינה שתסכים לקלטם,  או לשחררם ולתת להם מקלט.

הממשלה, על דעת רוב אלה שמכהנים בה, החליטה לגרשם. 

ואז קמה הצעקה.

על מה ולמה?

הרי  ברור  שהמסתננים הללו אינם מהגרים. מהגרים הם רק מי שהמדינה אליה הגיעו ברשות, מוכנה לקלטם. אז  באיזה מעמד ניתן להשאירם?

כאן בא  התנ"ך לעזרת כל יפי הנפש הנאורים וההומניים שבקרבנו. אם הם לא מהגרים, הרי שהם גרים. הם גרים בארצנו. והתנ"ך הרי מחייב אותנו כיהודים, ואף מצטטים  את  הפסוק  מספר דברים י'  י"ט – "ואהבתם את הגר  כי גרים הייתם בארץ מצרים."

גרים?  האם קבוצת אנשים, שחוצה את הגבול ללא רשות  תוך  כדי ביצוע עבירה, אנשים שאין איש יודע מה היו מניעיהם כשברחו מארצם, שאי אפשר לברר מדוע דווקא הם ברחו ממדינה קשת יום, בעוד מיליונים אחרים נשארו בה ולא נטשו  את אותה המולדת? אולי יש ביניהם עבריינים שברחו מפני שלטונות החוק בארצם? הרי לא ייתכן שרק העוני או אפילו שלטון אכזרי, הוא שהכריע אותם. שאם כך, הרי  מאות מיליוני אנשים מאפריקה היו  פורצים ונוהרים לחפש מקלט בארצות המערב. למה לא?

אז האם למסתננים האלה ייקרא "גרים בתוכנו"?

בשום אופן,  לא  ולא. המסתננים  אינם גרים. הם זרים. גם אם שהו בארץ מיספר שנים.  הציווי על אהבת הגר אינו יכול  להתייחס  למסתננים הללו. בני ישראל במצרים הפכו לגרים אחרי שפרעה התרגש למראה אחיו ואביו של יוסף, שכיהן כמשנה למלך, והרשה לו להביא את כל משפחתו וכולם ירדו מצרימה, שם הם פרו ורבו.  בני ישראל הגרים התרבו בתוך מצרים אחרי שקבלו רשות להיכנס אליה! וכידוע הם גם לא ליקקו בה דבש. הם הפכו לעובדי פרך שנוצלו לבנות את פיתום ורעמסס עד שנגדשה  סאת סבלם והם יצאו לחופשי.

 מכאן, שאלה המכונים "מבקשי מקלט" אינם מהגרים. אינם פליטים. ובוודאי שאינם גרים.  הם זרים. הם מסתננים מסיגי גבול, שנקטו בדרכי עורמה כדי לאנוס ולאלץ את המדינה להעניק להם מקלט.

למה הדבר דומה? לאדם שקצה נפשו לגור בצריף העלוב של משפחתו והוא מצליח לחדור לתוך וילה מהודרת מבעד לחלון, ומבקש מבעליה להרשות לו לגור בה יחד איתו, כי קשה לו, רע לו. 

נו, באמת...

הטענה שאותם מסתננים צפויים לסכנת מוות  באם יחזרו לארצותיהם, מעלה הרבה תמיהות.  על מה ולמה? אולי הם רצחו מישהו וברחו מגזר דין מוות שנגזר עליהם? אולי עברו עבירות פליליות שאין הם מוכנים לתת את הדין עליהן? וגם אם הם סתם נאבקו  בכוח ובאלימות נגד המשטר המדכא בארצם, האם  אנחנו נהיה הפתרון לכל תחלואי המשטרים של אפריקה?

לא.

בהחלטת הגירוש גם אין שום יחס גזעני כלפיהם. דווקא אלה מבין המצדדים  והמצדיקים את הישארותם בתוכנו, בנימוק  שישמשו כאן כעובדי העבודות השחורות, שהישראלים אינם מוכנים לבצע, דווקא התירוץ של הכדאיות בהשארתם בארץ על מנת שישמשו שואבי מים וחוטבי עצים  – זוהי הגזענות בהתגלמותה, על כל מערומיה, על כל האמת שבה.

מאידך, המילה גזענות פנים רבות לה. האם מדינה יהודית, שעל פי חוקיה שמה לה למטרה לקלוט לתוכה רק יהודים, והיא לא מוכנה לקלוט עוד עשרות אלפי מוסלמים, בנוסף על עשרים אחוז המוסלמים שגרים כבר בתוכה, האם זוהי גזענות? לא ולא. כי בנפשה הדבר. מדובר  במוסלמים, שבעוד דור או שניים ידרשו מהמדינה  שיוויון זכויות, ירצו להקים מסגדים, ידרשו חופש פולחן וחופש בחירה  ויצטרפו כמובן  אל  הגרים האמיתיים שכבר גרים איתנו, שתוך כדי שהם נהנים מזכויות מלאות שניתנות להם, תומכים בריש גלי באויבנו המבקשים את נפשנו ומולדתנו.

 אז די לצביעות ולהתחסדות. המילה גירוש  אמנם  נשמעת אכזרית, אולם פירושה החזרתם למקום ממנו הם באו. זהו הצעד היחידי שניתן לעשותו, עם כל הצער וחוסר הנעימות, כדי להצילנו מבעייה קשה של התמודדות מיותרת עם אוכלוסייה זרה לנו בדת, בשפה, בהיסטוריה, בתרבות,  בהתנהגות, שתאפיל ותעכיר את חיינו וחיי ילדינו ונכדינו ותהפכם לגיהנום עלי אדמתנו.

אין ספק שיש ביניהם אנשים מוכשרים ונחמדים וילדיהם ללא ספק יגדלו כאן כאנשים מהוגנים. אבל אין גם ספק שיש ויהיו ביניהם פורעי חוק, בריונים, בנדיטים, שיבגדו בנו וימררו את חיינו.  אז מי ישימנו לברור את הקש מן התבן?

כולם קהילה אחת וכולם כאחד שיואילו לחזור למולדתם או שיחפשו להם ארץ אחרת שיש להם איתה מכנה משותף: דת, שפה, גזע.

אז כן, לגרש. או ליתר דיוק, להחזירם לכור מחצבתם.

הדסה מור

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"ד. אחרי סקרמנטו

בימים  שלאחר הביקור ב- Zion National Park– הפארק הלאומי ציון, הספקתי להיות עם השלישייה שלי בקניון הגדול, בפארק הלאומי יוסמיטי, לראות את עצי הסקוויה הענקיים, לטייל בסן פרנציסקו ובגשר הזהב, וכמובן להגיע לדיסני לנד, ושם להתלבט מול כל מתקן ולערוך דיון אם שווה לעמוד בתור ולהוציא עוד כסף.

מכל המקומות האלה, המפורסמים בכל העולם, זכור לי דווקא ביקור בעיר לא ידועה כל כך, למרות שהיא עיר הבירה של קליפורניה – סקרמנטו.

חשבנו לחלוף בעיר, לטייל מעט ברחובותיה, ולהמשיך הלאה. מה שצד את עיניי היה פלקט גדול, שהיה מודבק על כל לוח, ובישר על התערוכה החקלאית הנערכת בעיר, ועל מסיבת הסיום שתיערך הערב באצטדיון הגדול בחסותו של זמר מפורסם.

מודה ומתוודה ששם הזמר לא אמר לי כלום , אבל תהלוכת הכלים החקלאיים, האמורים להיות המילה האחרונה של הטכניקה, דווקא  משכה את ליבי והצלחתי לשכנע את החבורה להישאר בעיר וללכת לאצטדיון.

מה שהפליא אותי היה הקהל.

במקום  למצוא קהל בוגר של איכרים הבאים לראות את חידושי הטכניקה, היה האצטדיון מלא בבני נוער סואנים ואני שאלתי את עצמי אם כל אלה חולמים על עבודת האדמה, כמוני בגילם. החגיגה התחילה –איך לא – בנאומים. דיבר קודם ראש העיר, אחריו נציג משרד החקלאות  ועוד אישה אחת שלא הבנתי מה היא רוצה. אחר כך התזמורת, שמנתה בעיקר חצוצרות, השמיעה את קולה ולצליליה התחילה תהלוכה של כלים חקלאים הנוסעים לאטם על גלגלים או מזחלות.

כשנעלם הכלי האחרון, הופיעה שוב האישה, שהיתה כנראה המנחה, מין רבקה מיכאלי שכזאת, שזכתה למחיאות כפיים רמות כשנקבה בשמו של הזמר. כשהמחיאות שככו היתה דממת מתח ואז הוא הופיע בריצה קלילה. אני לא זוכר, אפילו אצל שושנה דמארי, רעמי מחיאות כמו אלו שבקעו כשהוא קד ולקח את המיקרופון לידו.

מה שקרה אחר כך, היה דבר שבארץ לא היה מוכר עד אז. ברגע שהקהל זיהה את השיר, נשמעה יללת צהלה של צעירות מיוחמות שגרמה לי לפקוח עיניים לעבר השלישייה שלי,  ולהתפלא  שהם מקבלים את הצריחות האלה בשוויון נפש. גם השיר הבא לווה ביללות פתיחה שכאלה שנתנו לי הרגשה שאני נמצא במוסד של נוער אינפנטילי. אני חייב להודות שהשירים עצמם לא דיברו אליי וגם לא תנועות האגן של הזמר עם קול הבריטון המלטף, שנראו לי נועזות מדי. אחרי השיר השלישי הצעתי לחבורה שלי שנסתפק בזה ונצא. הם הסתכלו עליי כמו על אחד שנטרפה דעתו ורמזו לי לשתוק. אחרי הרבה הרבה שנים, כשסיפרתי לשלושת ילדיי שהייתי באמריקה בהופעה של אלביס פרסלי ורציתי לצאת באמצע, גם הם הסתכלו עלי במבט מוכה תדהמה, ואני הבנתי שאת הדברים החשובים  באמת, כנראה לא לימדו אותי באוניברסיטה.

למחרת בצהרים הגענו בשעה טובה ללוס אנג'לס  ונעצרנו ליד תא  טלפון ציבורי, כדי לטלפן לבת דודתי לילי ולבשר לה שאני כאן. 

ענתה לי נערה שהציגה את עצמה כבת של  לילי, ואמרה  שאימא לא בבית, אבל אם אתן לה את הטלפון שלי, היא תטלפן אליה ותגיד לה לטלפן אליי. וכך היה.

לילי, שלא הכרתיה מעולם, פנתה אליי בברכת ברוכים הבאים, ואמרה  שהם כבר מחכים ודואגים לי.

את מחצית דבריה לא הבנתי, אבל אלכס שעמד לידי, רשם בדיוק איך מגיעים לביתה ואנחנו סימנו את הדרך במפה של לוס אנג'לס שרכשנו בתחנת הדלק האחרונה. 

לא רחוק מהמקום שבו עצרנו התנוסס שלט של בית מלון, והטרמפיסטים שלי החליטו לנצל את ההזדמנות ולישון לילה אחד כמו בני אדם. עזרתי להם להוריד את הציוד והבטחתי לבוא מחר ולהסיע אותם לשדה התעופה.

לילי גרה באזור הוותיק של העיר, בשכונה הנושאת את השם הוליווד. היה זה אזור צנוע עם בתי קומותיים ודירות קטנות של שני חדרים.

הילדה שקיבלה את פניי שלחה אליי חיוך ביישני של נערה בת חמש עשרה, ואמרה שאימא אמרה לה לשאול אותי אם אני רוצה משהו  לשתות. הדאגה המשפחתית נגעה לליבי, אך לא רציתי להטריח והסתפקתי במים ובשאלה איפה השירותים.

כשיצאתי חיכו לי על השולחן, בסלון הקטן, כוס מים וחמישה מכתבים. שניים מהבית ושלושה מנאוה.

במכתבים מהבית לא היה חידוש מיוחד. מי שנאלצה למלא את רוב המכתב היתה כרגיל אחותי הקטנה אביבה, שלמדה באוניברסיטה במצוות אימנו הפולניה. היא עצמה למדה רק כמה כיתות בבית ספר יסודי בגליציה. מלחמת העולם הראשונה לא איפשרה לה יותר מזה, ולכן דאגה שלפחות לילדיה תהיה השכלה אקדמאית.

אביבה כתבה לי על לימודיה ומסרה לי ד"ש מהווספה שלי שעברה לרשותה, ובעזרתה נסעה כל שבוע לשיכון דן, כדי להשקות את אותם עצים שהצליחו לשרוד אחרי שניסיתי להרגיל אותם להסתפק בטיפות מים של צינור טפטפות סתום-למחצה.

אבי כתב לי על הבית החדש שהתחיל לבנות ברחוב בלוך ונתן לי רשות להציע דירות לקונים אמריקניים. אימי מסרה שכולם בריאים ושהיא מרשה לי להישאר בארצות הברית ולהוציא תואר של דוקטור שיעזור לי בחיים.

לשלושת המכתבים של נאווה היה יעוד אחד ברור – להזכיר לי שיש מישהי המחכה לי בארץ. 

8.8.59  

מתוק אחד שלי!

אפילו שני מכתבים באו לי ממך, אז תגיד שלא שבוע מבורך עליי?  נורא שווה לי לדעת שאתה מבסוט כל כך והעולם שלך. ובחיי! בכלל לא מרגיז אותי לקרוא את מה שאינני יכולה לראות.

לבטח תרצה לדעת שאתמול כבר הורידו לי סוף סוף את התחבושת. צילמו ולא היה צורך לחבוש מחדש, מה שמאוד חששתי. עם התחבושת היה לי קשה מאד לכתוב יותר משתיים שלוש שורות. ודווקא עכשיו יש לי המון לכתוב ביד, אז שיחק לי המזל הפעם לכבד אותך בפרמיירה...

על עצמי אין לי הרבה לכתוב, אין לי נוף ואין בכלל. לי אין צורך לנסוע לניאגרה דווקא כדי להיזכר בך. מספיק לי החדר הקטן שלי שכבר היית חלק בלתי נפרד ממנו...

                                                          זו אני שרציתי להיות לך הכל

                                                                                    נאוהל'ה שלך

15.8.59

יסקה! יסקה! יסקה!

איך? איך יכולת להשאיר אותי כל כך הרבה זמן בלעדיך? כל יום קשה לי מקודמו . טרפו  אותי געגועיי אליך ולא נותר לי  יותר מאשר עצמות, אשר גם  הם פוזרו ואין אוסף...

השבוע גמרתי עם העורך דין שלי את הצד היותר מעשי של הדבר. הרבנות והסדרים המופתיים שלה, לעזאזל איתה. עד אחרי החגים אין מה לדבר איתם בכלל ואם לא יקרה לי משהו, אז אחרי החגים תסתיים כל הפרשה. הייתי נורא אמיצה, חששתי שיהיה לי קשה יותר. באשר להחלטות שלך, במה הן שונות משלי? בעיותיך בעיותיי. הייתי מאושרת אילו החדרתי בך מהשלמות הנפשית שלי. אני – ראיתי חזון שלם בתכלית, נעלה ביותר, כל כך טהור. על כן הייתי מוכנה למסור נפשי על הגשמתו. איך יכולנו להשליך טוב כזה במו ידינו? איך? לו יכולתי לעזור לך להחליט, אילו רק נתת לי, אבל איך שאתה רוצה, איך שתבין.

חשבתי בליבי (לאחר שקראתי את מכתבך) שלא אזכיר דבר מכל אלה, שלא אכביד עליך. וראה עד היכן הגיעו התאפקותי וכל גבורותיי שלי, ונשברתי. אז איך אפשר לא לספר לך כל זאת? ואיך אפשר בכלל שלא לאהוב אותך? ואני אוכל לעומת כל זאת להיות סטואיקנית?

רוצה כבר להגיד לך המון דברים טובים נורא ולנשק אותך חזק חזק כמו בימים הטובים ההם ושוב להיות מכונסת כולי בתוכך – רוצה כבר! 

יסקהל'ה שלי! נורא שלך מה אני יכולה לעשות...

                                                                                    נאוה    

 19.8.59

אהובי שלי

...אפילו שהמכתב שלך היה חמוד נורא, אז גלה לי היכן היתה הרגל השנייה בעת שכתבת אותו? נוסף לזאת הוא עשה דרכו לא פחות משמונה ימים רצופים, אז מה הפלא שכל כך דאגתי. אני נורא שמחה שאתה בריא ושלם ושמצאת לך חברים לדרך. איך זה מרנין לב לפגוש ישראלים בחוץ אפילו כאלה שלא הייתי מסתכלת על פרצופם פה בארץ. – אהבתי שם. נפלא נכון? הרגשתי אותך.

...מכתב נורא מלא ודחוס כבר כתבתי לך לפני יומיים, לכן אסיים. ושתחשוב עלי הרבה דברים טובים, כי גם אני נורא טובה ומסורה לך.

                                                        המוני נשיקות שולחת לך

                                                                            נאותך

נ.ב.

את המצורף בזה על הצוואר תתלה

למכתב צורפה הודעה על נייר עבה עם שני חורים שאליהם קשור חוט תפירה

המאפשר לתלות את המודעה על הצוואר שלי. על הנייר היה מודפס:

                                     הודעה חשובה !!!

           לכל הבנות ביבשת זאת, אני החתומה מטה מודיעה

           כי יסקה הנושא שלט זה, שייך רק לי וכל הוני.

           כל המנסה לרכשו מניחה עצמה על קרן הצבי.

                                                                     נאוה מסביניה

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה. פכים קטנים.

לפתע גיוס פתע, סיני 56'

חלפו תשע עשרה יום מן הפשיטה על משטרת קלקיליה וימים ספורים אחרי שחרורנו מצה"ל, ופרצה מלחמת "קדש".

עדה של אברהמ'לה ורינה היו בהריון. ציפינו בהתרגשות גדולה לקראת הצאצאים הראשונים בגרעין גדיש – מלחמה לא השתלבה בשום פנים ואופן בתכניותינו...

ב-28 באוקטובר שנת 1956 הייתי זורע סורגום בשדה המרוחק כשנים עשר קילומטר מן הקיבוץ, בחלקת השדה של כרמיה שבקרבת קיבוץ גברעם. לפתע הגיע לשדה יוחנן מן הצרפתים רכוב על טרקטור וחיכה לי בפאתי החלקה.

"יואל, בוא – אנחנו מתחלפים. אני אמשיך לזרוע ואתה תחזור לקיבוץ." אמר לי יוחנן כשהשלמתי שורה הלוך וחזור בטרקטור, שגורר היה את מכונת הזריעה, ובחור מן המתנדבים מארגנטינה היה משגיח על מהלכה התקין של הזריעה.

"מה קרה?" שאלתי בתדהמה.

"קוראים לכל הצנחנים לשוב ליחידה..."

ראיתי בקיבוץ את עדה כובשת את ראשה בכר ומתייפחת מרה. אברהמ'לה משתדל בכה וכה לנחם אותה, עדה ממאנת להתנחם ורינה מגישה לה כוס מים.

"גיוס פתע – אין פירושו בהכרח, מלחמה!" אמרתי כטובע הנאחז בקש.

הולכתי את רינה לחדר שלנו. רינה היא בחורה חזקה ברוחה ולבי גאָה באהבה אליה.

"הכול יסתיים בכי טוב," הבטחתי לה.

"תחבק אותי חזק ותשתוק!" אמרה.

תמיד אני מציית לרינה.

מבצע "קדש"

על גבי גגות הברזנט ודפנות המשאיות היו מצוירים איקסים.

"מה פתאום מלחמה?" אמרתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב לי. "עורכים תמרון גדול. אנחנו 'האיקסים' נילחם נגד 'העיגולים'..."

לא הבנו מדוע הציבו רק אותנו, את מחלקת המרגמות 81 מ"מ ואת מחלקת המקל"בים בטור המשאיות של חטיבת הצנחנים בפיקודו של אריק שרון, ואילו יתר הגדוד 890, בפיקודו של רפול, הופקד על משימה עלומה כלשהי, בלעדנו. על שתי מחלקותינו הוצב מ"פ שלא היכרנו, מן המילואים. סרן בירו נקרא למשימה אחרת. שידוד מערכות של ממש התחולל בסדר הכוחות. שיירת "האיקסים" הארוכה של חטיבת הצנחנים פנתה דרומה ולפתע סטתה מערבה אל עבר הגבול המצרי. הטור עצר במרחק מה מן הגבול והמפקדים נקראו לתדרוך. בשובו מן התדרוך כינס המ"פ החדש את מפקדי המחלקות ופרס לפניהם את מפת "התמרון". ראינו את המפה מעבר לכתפי המפקדים ועינינו חשכו: זירת "התמרון" תוכננה להשתרע עד תעלת סואץ!

השיירה עשתה את דרכה אל עבר הבסיס המצרי כונתילה.

(...בדיוק לפני שנה הותקפה כונתילה על ידי הצנחנים בתגובה לתקיפת המצרים את בארותיים. בהתקפה ההיא על כונתילה נהרג אמנון אבוקאי. אמנון היה חבר גרעין גדיש מיחיעם מרכז. עשה שבת לעצמו והתגייס לצנחנים במקום לבוא איתנו לנח"ל [מי יודע – אילו ניחש כי כולנו עתידים להתגלגל לצנחנים, היה אולי גורלו שונה?] אמנון היה בן דמותו של האל אפולו – בחור תמיר יפה תואר ובנוי לתלפיות. היסס למשך שבריר של שנייה לירות בתוך המוצב המצרי בכונתילה משום שניצבה לפניו אישה ערבייה. צרור שנורה מאחורי גבה של האישה הכריע את הבחור הנפלא הזה. אמנון זכה לציון לשבח אחרי מותו...)

הכוח הקדומני הסתער, כבש את כונתילה והשיירה המשיכה את דרכה לעומק סיני. שום כוח מצרי לא ניצב עוד בדרכנו עד א'נחל – בסיס הצבא המצרי בלב חצי האי סיני, ממוקם בראש גבעה נישאה וחולש על הדרך לאורכו של וַדי אל-עריש. שתי המחלקות שלנו מן הפלוגה המסייעת, המקל"בים והמרגמות 81 מ"מ (ובה אברהמ'לה, גורי ואני) נפרסו למרגלות גבעת א'נחל והחלו עולים בהר. אף לא ירייה אחת נורתה לעברנו. הכוח המצרי אשר אייש את הבסיס נגוז ונעלם. קנה המקלע שלי נותר נקי.

בתום "כיבוש" א'נחל חזינו מלמעלה ביציאתה של חטיבת הצנחנים אל עבר מעברי המיתלה המרוחקים מא'נחל קצת למעלה משעת נסיעה, ומגמתה לחבור אל גדוד 50 אשר צנח שם בשעות הבוקר המוקדמות. קרבות כבדים נכונו לו לאריק וללוחמיו...

שתי המחלקות שלנו נותרו לבדן בראש גבעת א'נחל, סביבנו מדבר שממה. תפקידנו היה להציב ולטווח את המרגמות ואת המקל'בים אל טוואי הוַואדי ולקדם באש את פני יחידות האוייב שצפויות היו לסגת מאל-עריש ומן הבסיסים המצריים האחרים שבצפון סיני ולמנוע בעדן מלנוע אל עבר כוחותינו שהיו נלחמים במבואותיה של תעלת סואץ.

מישהו הבחין בקבוצת חיילים מצריים שהיו נסים על נפשם  –כנראה מיושבי א'נחל.

המ"מ זינק אל הג'יפ וצעק:

"מקלען – אליי!"

גם אני וגם נַתוּנֶה רצנו לעבר הג'יפ עם נשקנו. נתונה הגבוה הקדים אותי עם רגליו הארוכות. המ"מ העלה לג'יפ שני לוחמים נוספים ופתח בדהרה לעבר המצרים. הצרורות מן המקלע קטלו את הבורחים לבד מחייל מצרי אחד. העלו אותו בג'יפ קשור עיניים. דובר ערבית חקר אותו באשר למקומם של הכוחות המצריים בסביבה.

אחד החיילים נכנס, על אף האיסור, אל תחום מגורי החיילים המצריים והתפאר במצית שהביא משם. המ"מ שלנו ציווה להקיף אותו בקונצרטינה במרכז הרחבה, תלה עליה גיליון נייר גדול עם הכיתוב "אני בזזתי שלל בעת מלחמה." הבחור שוחרר כעבור כחצי שעה, אבל למד לקח מר עד לאחרית ימיו...

לעת ערב הורה המ"מ לאברהמ'לה:

"אברהם, קח את השבוי ותוביל אותו במורד הדרך. הוא ינסה לברוח ואתה תחסל אותו במנוסתו."

אברהמ'לה סירב בכל תוקף.

"...אפילו שתשפוט אותי על סירוב פקודה בקרב!"

המ"מ הטיל את המשימה על לוחם אחר... לא היה מנוס. היינו מבודדים בלב ארץ אוייב וגורלנו היה אולי נחרץ אילו התגלה כי כוחנו אינו מונה, אלא עשרות ספורות של לוחמים. היכרנו את סיפור מורשת הקרב, כאשר מפקדי שיירת הל"ה חסו על חיי רועה צאן מסכן והביאו על עצמם טבח נורא...

בשולי הגבעה חפרנו קבר והטמנו בו את השבוי שנורה בעת ניסיון הבריחה.

מצאתי בתיק הצד של ההרוג מחברת עבה. כמחצית מדפיה היו כתובים בלשון הערבית [חלפו שנים וידידי מחמוד דיאב מכפר תמרה, אשר מסרתי לו את המחברת, אמר לי: "זה יומן אישי של בחור חכם ורגיש. הוא מספר על תלאותיו בצבא המצרי, על אהבתו ועל געגועיו אל משפחתו..."]

הכוחות המצרים ברפיח, באבו-עגיילה, בג'בל-לבני שבצפון סיני הוכרעו על ידי כוחות השריון וחטיבות הרגלים של צה"ל, ואנחנו ישבנו יומיים בא'נחל "מחוסרי עבודה". ביום השלישי הצטרפנו אל שיירת הגדוד 890 שלנו, אשר שב מן הקרב הקשה במעברי המיתלה. עשינו את כל הדרך המפרכת והארוכה לשוב לתל נוף כדי להצטייד במצנחים, לעלות על הדקוטות, להמריא ולצנוח כדי לכבוש את שארם-א-שייך.

בעת נסיעתנו הארוכה ניהלנו שיחות נוקבות על מבצע קדש, על מוסריות מניעיה של המלחמה הזו, על טוהר הנשק ועל העמדה שמן הראוי כי אנו, אנשי השומר הצעיר, ננקוט נוכח המציאות החדשה שנמנינו על מחולליה... שמועות ניסרו בחלל האוויר: יחידות של "צבא מתנדבים" סיניות עומדות לצנוח בלב מדינת ישראל, ואותנו מחזירים מסיני לקדם את פניהם...

מנועי הדקוטות רעמו. התקדמנו בטור עורפי לעלות לבטן המטוס חגורי מצנחים, צולעים על הירך וגוררים בכבדות את שקי הרגל. כאשר עמדתי לעלות בתורי למטוס ניתנה ההוראה לביטולו של מבצע הצניחה. הצנחנים שהיו כבר יישובים במטוסים החלו יוצאים מהם. בדרכנו להחזיר את הציוד החלה שוב טורדת אותנו המחשבה על המתנדבים הסיניים.

אלא שלא ניכרה כל כוננות לקראת קרב. רבצנו במגורינו בחוסר מעש משך זמן רב והתמסרנו בעיקר לפירעון חוב השינה. לא ייאמן: המלחמה מתנהלת במלוא עוזה ואילו אנחנו הצנחנים ישנים כ"פדלאות" בחיקו החם של הבסיס!

המלחמה כמסתבר תמה. את שארם-א-שייך כבשה חטיבה 9 בפיקודו של אברהם יפה. עם תחילתו של המבצע כבשו שלוש מפלוגותיו את ראס-א-נקב שבקרבת אילת ומשם החלה החטיבה עושה את כל הדרך לשארם-א-שייך בשיירה של כלי רכב רבים מסוגים שונים במסע מפרך שארך ארבעה ימים על פני מסלול שהיה מוכר אך מעט ושכמעט לא היה עביר.

הידיעה על הבקעתה של חטיבה 9 את דרכה אל היעד ועל דבר כיבושו על ידי כוחותיה הגיעה לפיקוד העליון בה-בשעה, בה אנו הצנחנים עמדנו להמריא, במגמה לכבוש את שארם-א-שייך בצניחה מן האוויר. הצניחה שהתבטלה מנעה ממני ומיתר הלוחמים שאיתי את הרקע האדום מאחורי הכנפיים, בדומה לחייליו של רפול אשר צנחו במצבת פרקר בכניסה המזרחית של מעברי המיתלה בתחילתו של מבצע קדש, ובדומה לצנחנים מן החטיבה 202 אשר הוצנחו ליד העיירה א-טור, בסמוך למפרץ סואץ ארבעה ימים מאוחר יותר.

צבי, גיסי, בעלה של לושיה, היה נהג של כלי רכב כבד בשיירה של חטיבה 9. הוא עתיד ללגלג עליי:

"אתה פייטר, אתה? מי כבש את שארם-א-שייך, אתה? אני כבשתי!"

  יואל נץ

* * *

אברהם כץ עוז

איוּם מעזה: נשים וילדים על הגדר של הרצועה!

בעיתונות של אתמול [8.3.18] נאמר  שצה"ל  נערך לגל של פרובוקציות של החמאס לקראת יום העצמאות. אז ניזכרתי, בשנת 1953 הקמנו, גרעין  חברים  מהתנועה המאוחדת, את קיבוץ נחל עוז, 800 מטר מגבול הרצועה. לא היתה גדר גבול אלא תלם חריש בלבד.

בעיתוני עזה נכתב שהפליטים ממחנות שאטי וגבליה,  נשים  וילדים, מתכוונים  לעלות  על הקיבוץ, פשוט לעלות עלינו עם נשים וילדים, עשרות אלפים.

מה עושים?

נערכו  שתי אספות קיבוץ מאוד רציניות.  האלטרנטיבות  היו שתיים. הראשונה: אם הם עולים עלינו עם נשים וילדים, אנחנו מציבים את הבזות (מכונות הירייה שהיו לנו  שלוש כאלה במחסן הנשק) ויורים ונלחמים עד  כלות.

האלטרנטיבה השנייה היתה פשוט לסגת, כי אי אפשר לירות  בנשים ובילדים.

לא התייעצנו עם  הצבא, היינו צריכים להחליט לבד. הוויכוחים  לא  היו  פשוטים. אחרי שתי אספות  קיבוץ החלטנו – אנחנו  נלחמים על כל מטר, יורים בכל כלי הנשק,  מקלעים, מרגמות ושאר כלי  נשק. עוצרים את גל הפליטים  על הגבול. לא יעברו אפילו סנטימטר אחד. ייתכן  מאוד שיהיו הרבה מאוד נפגעים, אבל  בשביל זה אנחנו כאן.

בארכיון קיבוץ נחל עוז תמצאו את המקורות.

אחרי זה, ב-1956, כשדיין אמר על קברו  של רועי רוטברג,  שנרצח  על הגבול:  "כבדו  שערי עזה  מכתפיהם... לא ראו את ברק  המאכלת," ידענו שהוא פטפט על דברים שלא ידע ואולי גם לא הבין מה זה להחליט לירות על המון פליטים למען שמירת המדינה. אבל אנחנו ידענו  שדיין פוץ גדול.

אברהם כץ עוז

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש אדר: "אני חבצלת השרון"

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן, ד"ר חן שרמן יועצת בוטנית.

 "אני חבצלת השרון שושנת העמקים," מדמה הרעייה את עצמה במגילת שיר השירים. אבל מיהי "חבצלת השרון"?

חוקרים העלו השערות שונות לגבי זהותה. עמנואל לעף, חוקר תנ"ך ותלמוד ובוטנאי, מחבר הספר "צמחי היהודים" (על שמו רחוב בתל אביב) גרס כי הכוונה ל"חבצלת החוף" הפורחת בשלהי הקיץ וראשית הסתיו.

בלשנים וחוקרים אחרים ראו כחבצלת השרון את "סתוונית היורה", צמח רעיל המכונה בפי הערבים "נחש" (חִיָה).

אך הרי לא ייתכן שהרעיה מתפארת שהיא נחש ארסי?!... יתרה מזו: בית הגידול של הסתוונית מותאם בעיקר לגבעות השפלה ולהרי ירושלים, ואת חבצלת השרון יש לחפש בשרון. והיו בוטנאים שאמרו כי "חבצלת השרון" היא הצמח המכונה "חבצלת החוף". לעומתם טען זוג הבוטנאים אפרים וחנה הראובני כי חבצלת החוף אינה תואמת לשירת האביב של האוהבים משיר השירים. קשה להניח שבחרו דווקא בצמח הפורח בתום הקיץ.

בנוסף, חבצלת החוף נפוצה בחוף הים וברכסי הכורכר ובשיר השירים מתוארים הרבה מקומות בארץ אך לא מוזכרים כלל ים או חוף. מה שגם ש"הדוד" ו"הדודה" היו רועים, וחוף הים דל למרעה. וכן לא נראה שניתן לקשר את "אני חבצלת השרון" עם מדרש רבה האומר "אני חבצלת השרון... אני היא וחביבה אני..." כלומר, אני ידועה.

הראובנים הגו רעיון מפתיע: "חבצלת השרון" הטוליפ, צמח המוכר כ"צבעוני ההרים" ויש בו תת מין המכונה "צבעוני השרון". הוא  מצוי באזור השרון. שמו בערבית "קורון אל רזאל", "שושנת הצבי" או "קרני הצבי", משום עליו הערוכים כשושנת ולאורכם סלסול המזכיר את סלסול קרני הצבי. לדעת הראובנים, הערבים, כמו העברים, השתמשו בצבי כסמל לדבר יפה במיוחד.

אפרים וחנה הראובני סברו כי באקלים הארץ, הנע בין חום לקור, מתאפיינים צמחים רבים בחלק על-אדמתי המתפתח בעונה הגשומה ובחלק תת-אדמתי ארוך, המסתתר ורדום בימות החום. הצמחים הללו מכונים גיאופיטים (ביוונית: גיאה – אלת האדמה, פיטוס – צמח), ובעברית וערבית נקראו צמחים אלה בשני שמות. הראובנים ציינו שכבר מדרש רבה ביטא את הרעיון הזה אודות חבצלת השרון: "רבי יודן אמר אני חבצלת. לא היא חבצלת ולא היא שושנה, אלא כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה 'חבצלת', הגדילה – קורא אותה 'שושנה חבצלת'. ולמה נקראה חבצלת? שחבויה בצילה."

הצבעוני היא גיאופיט הפורח בחורף (פברואר-אפריל) בצבע אדום שבמרכזו כתמים שחורים. פרחיו נטולי ריח וחסרי צוף אך אבקניו עשירים באבקה. מאביקות אותו בעיקר חיפושיות הנמשכות לאדום והן מקבלות בפרח, הגדול יחסית, אבקה מזינה וגם "מלון" לימות הקור. בהבשלה נפתח הפרי והזרעים הרבים מתפזרים ברוח. לצבעוני יש בצל חד שנתי האוגר מזון. בתום הפריחה והפצת הזרעים מתרוקן הבצל ובמקומו מתעורר נצר שממנו מתפתח בצל חדש. הפרח מתנוסס על גבעול בגובה של כארבעים סנטימטר. לצבעוני שישה עלי עטיף – שלושה חיצוניים בעלי הגביע ושלושה פנימיים, בעלי הכותרת. בארץ גדלים גם שני מיני צבעוני שאינם אדומים: צבעוני החרמון וצבעוני ססגוני.

ארץ הצבעונים היא כידוע הולנד, המצטיינת בשפע של זני צבעונים. אולם מקורו של הצמח הוא במזרח התיכון או בטורקיה. ההיסטוריה מלמדת כי בצלי צבעונים הוענקו כמתנה מהסולטן התורכי לשגריר אוסטריה בארצו, וחלפו שנים עד שזני הצבעונים הותאמו לאירופה.

עם זהוי הצבעוני כחבצלת השרון ציינו חנה ואפרים הראובני כי כך קם וניעור הצמח לתחייה ומאשרר את הקשר שלנו לאדמת הארץ ולמאפייניה. משך דורות לא הכירוה (את החבצלת). חוקרי הקדמוניות, מלומדי עולם ובלשנים חשובים, שווא חיפשו אחריה... "בדרך פלאים נגוזה יחד עם חפצים קדושים רבים אחרים עד שוב הארץ לתחייה."

    ועוד לעניין "החבצלת" ו"הצבעוני":

    יצחק שנהר תרגם את הרומן ההיסטורי הנודע של אלכסנדר דיומא האב לעברית וקרא לו "החבצלת השחורה" (הוצאת מצפה, שנת 1935). אותו ספר תורגם בידי יוסף כץ בשם "הצבעוני השחור"(הוצאת כתר 1978).

2. "אימא הודו אבא ישראל"

עורכת אילנה שזור, 2017

פרויקט "איציקדנה שוברת שתיקה"

לפני חודשים מיספר התארחה בארץ קבוצת סופרים מהודו. אגודת הסופרים בתל אביב ערכה ערב לכבודם בו הוצע למכירה הספר 'אמא הודו אבא ישראל".

"הספר נולד מהצורך שיכירו אותנו," כותבת בהקדמה אילנה שזור, בת העדה שערכה את הספר. "מהילה מנדיל", ארגון נשים יוצאות הודו, כבר הוציא ב-2012 את "איצ'יק דנה שוברות שתיקה", אף הוא סיפורי נשים.

את הסיפורים סיפרו וכתבו נשים מעדת "הבני ישראל" (בה"א הידיעה, לבדל מבני ישראל בכלל) המתגוררות בלוד וברמלה. הן מספרות על חייהן בארץ ועל חיי אימהותיהן וסבותיהן בהודו ובישראל. בספר אין פרטים על מוצא הבני ישראל. קיימת רק מסורת על שבעה גברים ושבע נשים שלפני 2200 שנה ניצלו מספינה שהגיעה מארץ רחוקה וטבעה מול חוף הודו – ואלה האבות והאימהות של קהילת הבני ישראל. הם שמרו בעיקר שבת וכשרות, התגוררו בערים ונהנו מאזרחות ואוטונומיה דתית מלאה – הודו לא ידעה אנטישמיות מעולם. הם השתתפו במאבק בבריטים, יצא מהם ראש ממשלה של הודו, שופט עליון ,מפקדי צבא ואנשי רוח.

גם יהודי קוצ'ין זכו לאוטונומיה מלאה. הם היו מבודדים מיהדות העולם אך כשקמה מדינת ישראל נענו רובם לשליחים מישראל ועלו לארץ. הם הגיעו בעלייה ההמונית. המדינה עדיין היתה בחבלי התהוות. מהסיפורים ב"אמא הודו, אבא ישראל" עולה עדה שקטה, ממעטת בדיבור, לא נדחפת. קהילה שנקלעה למנהגים זרים וקשים לה, ובהרבה גסות רוח. עוד במעברות חשו בהפלייה כלפיהם לעומת העולים מרומניה. הם נשלחו לקבוצים – צורת חיים שהיו רחוקה ממנה כרחוק מזרח ממערב. גילו שחדר האוכל "טרף" ורק שולחן אחד כשר. לא הסתגלו לעוף "המכובס", פסקו לאכול בשר וניסו לבשל בסתר בחדרם.

אילנה שזר, למשל, מספרת על דודתה מרי שילדה את "הצבר" הראשון בעדה. בלי הרף בכתה כשבנה בן שלושת הימים נלקח לבית התינוקות. אחר שבועיים דרשו שתצא לתורנות נקיון וכשאמרה שעודה מניקה, וביקשה הארכה של חופשת הלידה, כרגיל בהודו, אמר לה הסדרן "עובדת – אוכלת, לא עובדת – לא אוכלת!" את הנושא, הודיע, יעלה באסיפת החברים. היא  הוכתה בהלם: נושא אינטימי כזה בדיון ציבורי!

   הגיעו הבחירות לכנסת הראשונה ונאמר ליוצאי הודו כי מי שיצביע מפא"י יקבל לול עם 300 תרנגולות. כששאל אחד מהם: "מה זה מפא"י?" השיב נציג המפלגה "מה יש לך להתעניין כל כך? תדאג שכולם יצביעו אל"ף!"

גולדה מאיר, אז שרת העבודה, נאמה לפניהם סמוך לבחירות, ונציג העולים התלונן על "הסבל שאנו עוברים בארץ, לילדים אין בית ספר מתאים, לא נותנים לנו עבודה לפי הכשרתנו."

השרה השיבה: "הכי חשוב זה להשתנות ולהשאיר את הגולה מאחור," וברדתה מהבמה שמעו אותה כולם אומרת בעברית: "ממזרים לא צריכים להתלונן. מי צריך אותם?"

ועל הכל, אולי מעל לכל, נוסף צבע עורם השחום. "מבוגרים קראו לנו 'שווארצע', הילדים בכיתה צעקו עלינו כושית מחורבנת, הודית מלוכלכת, חזרי להודו... ובלמודים כמובן אף מילה על יהודי הודו, רק על יהודי אירופה..."

הדברים ידועים, חלקם קיימם גם היום, אך לוותיקים בארץ קשה לקרוא את הספר ולראות את דיוקנם העצמי במראה הזו. בסופו של דבר התיישבו שלוש מאות מיוצאי הודו, גברים, נשים (בסארי) וטף, על המדרכה מול משרד הקליטה ודרשו להחזירם להודו. ישבו עם מזוודות ומזרני קש וקיימו שביתה שקטה נוסח גנדי. לא דיברו עם העוברים ושבים, לא הקימו צעקות, והשמיעו את טענותיהם לעתונות באנגלית.

השביתה עוררה הדים רבים בישראל וגם בהודו. 150 מהשובתים חזרו להודו אבל גם הודו היתה אז בחבלי לידה, היא זכתה בעצמאות ב-15 באוגוסט 1947, ישראל, כידוע, ב-14 במאי 1948. בהודו שרר רעב. שארית קהילת הבני ישראל שנותרו בהודו היפנתה את גבה ליורדים. הקהילה התפרקה, וכעבור שש שנים שבו היורדים לארץ. אבא ישראל גבר על אימא הודו.

כיום חיים בישראל כשמונים אלף מיוצאי הודו. מעמדם נוסח ברבנות. רובם מתגוררים בהשקט ובצנעה במושבים שהקימו. פרשת העלייה של הבני ישראל והקוצ'ינים היתה אחת מפצעי הבגרות של המדינה, היא נחשפת בספר ונוספת לפצעי העלייה האחרים, המתגלים עתה בטלוויזיה ובעיתונות.

תקוה וינשטוק

אהוד: וכידוע, באותה תקופה, אחיות, רופאים ועובדי סעד "אשכנזיים" מ"היישוב הוותיק" חטפו את ילדי תימן ומכרו אותם לאימוץ למשפחות של יהודים בארץ ובארה"ב, אבל ילדים מרוקאיים הם לא חטפו כי לילדים האלה לא היה ביקוש.

* * *

נעמן כהן

קבורה יהודית – הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

במרכז לחולי אלצהיימר ודמנציה בתל השומר נפטר השבוע חיים בג'איו-הנגבי.

השם בג'איו מקורו מהעיר בג'ה בפורטוגל.

בימי הפרעות בחברון ב­-­1929 הצילו השכנים הערבים את בני משפחת בג'איו. אימו של חיים היתה אשכנזייה, בת משפחת ויספיש, אחת המשפחות הבולטות של נטורי קרתא. אחיה של האם היה קיבוצניק מבית השיטה – נחום ויספיש-שריג, מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח. (לייבלה ויספיש בן דודו שנודע באהבתו את ניטשה, שימש כ"שר החוץ של נטורי קרתא").

חיים בג'איו-הנגבי הצעיר נולד בירושלים וכל ימיו ישב בבתי קפה, עישן סיגריות צרפתיות יקרות, כבש נשים יהודיות (אף פעם לא ערביות), ודיבר על מהפכה. ממש צ'ה גווארה (דה לה שמאטע) בדיבורים.

הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי תיאר אותו בנקרולוג שכתב, כצעיר בטלן שמעולם לא עבד יום אחד, היושב בבית קפה (לא ברור ממה התפרנס). הוא הציע לו להיות מגיהּ בעיתון "העולם הזה", ואחר כך ככתב בעיתון. ככתב אבנרי הגדירו כבטלן גמור.

לימים היה ממקימי "הארגון הסוציאליסטי הישראלי" שפרש ממק"י, ונודע יותר בשם ביטאונו "מצפן".

בפוזיציה של "מהפכן" קיים בג'איו-הנגבי קשרים עם טרוריסטים ערבים כגון נאיף חוואתמה, והעריץ את ראש הטרוריסטים יאסר ערפאת שעליו אמר: "אהבתי אותו."

כל ימיו נאבק למען האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, ותמך בכיבוש ערבי-מוסלמי, ובחיסול מדינת היהודים.

בהתאם למדיניותו הוא תרם את בית משפחת בג'איו הישן באל-חליל (חברון), לעירית אל-חליל (חברון) הערבית-מוסלמית.

 בצוואתו אף ביקש להיקבר בבית העלמין המוסלמי באל-חליל (חברון).

לא במפתיע בקשתו סורבה. אין לטמא בית קברות מוסלמי ביהודי, ואפילו יהיה אקטיביסט פרו-איסלמי ככל שיהיה, בדיוק כשם שאסור להתיר ליהודים הטמאים והמטמאים (בלשונו של התיאולוג המוסלמי אבא של מאזן) להיכנס למערת המכפלה ולטמאה. מותר להם להגיע רק עד המדרגה השביעית.

בדלית ברירה קברוהו בקבורת סנהדרין יהודית בבית הקברות ירקונים בקבר גומחה זול.

ע"פ המסורת היהודית יש לומר על חיים בג'איו-הנגבי "בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתו,ֹ" ואחרי מות קדושים אמור," אבל הוא האמין בגן העדן המוסלמי, האסור ליהודים.

ליהודי אל-חליל (חברון) נותר כידוע רק הגיהנום המוסלמי, שם היהודים (והנוצרים) ניצלים באש תופת. לאחר זמן מסוים מוציאים אותם מהאש עד שירפא עורם. כשיצמיחו עור חדש מיד ייזרקו בחזרה אל תוך האש,  וכך לנצח... (סורה 4 פסוק 56).

אולי באמת היו לו ל חיים בג'איו-הנגבי כוונות טובות, וחלומות טובים, אבל כמאמר הידוע: "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות." קל וחומר אם הן היו כוונות רעות לחיסול מדינת היהודים.

ואם הזכרנו כבר את האימרה ההיא, ואת הגיהנום, אז לעתים חושב אדם מסוים שהוא בגן עדן שבשביל האחר הוא דווקא גיהנום.

בגלל שפיכות הדמים שלו, שם המשורר דנטה אליגיירי ב"קומדיה האלוהית" את מוחמד בגיהנום בחלקו השפל – בתופת. מעיו שפוכים החוצה מבטנו המרוטשת, וחזהו נבקע "מהסנטר ועד פי הטבעת." (קנטו 24,28)

הסצנה הזו מתוארת בציור קיר בבזיליקת סן פטרוניו בבולוניה ומאז הכנסייה הפכה להיות מאוימת ע"י טרוריסטים מוסלמים.

http://2.bp.blogspot.com/_BZFYe98kpkk/Sdcu3OMAYMI/AAAAAAAABgM/WJpCA4Zzq-M/s400/Giovanni+da+Modena+Last+Judgment+2.jpg

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות קל וחומר רעות. רק האדם במעשיו יקבע היכן הוא.

הפקר פטרושקה

השם פטרוזיליה הגיע לעברית מהמילה היוונית פטרוסלינון, שמשמעותו "סלרי הסלעים". פטרוס פירושו ביוונית סלע, ומכאן גם פטרה, היא הסלע האדום.

בשפות שונות חלו שינויים בשם היווני. כך נוצר באנגלית השם parsley, ובפולנית ורוסית פטרושקֶה. זהו גם השם היידי, ומכאן הביטוי היידישאי "הפקר פטרושקה". או "הפקר ווי פעטרושקע", הפקר כמו פטרוזיליה, מאחר שצמח הפטרוזיליה גדל בר בטבע.

בימים עברו היו אלו הקרוים "פעילי השלום" דורשים להגיע ל"הסכם שלום" עם הערבים. המהדרין היו מוסיפין "שלום אמת". בימינו כבר אפילו התמימים ביותר מבינים ששלום עם הערבים-המוסלמים לא ייתכן, ולכן הם דורשים להגיע עימם רק למה שהם קוראים "הסדר מדיני". כמובן השאלה היא מהו "הסדר מדיני"? האם הפסקת אש? שביתת נשק? הם בגדר "הסדר מדיני"? והרי גם המצב הנוכחי הוא "הסדר מדיני".

והנה במאמר תגובה פרוגרמטי לד"ר מיכה גולדמן. טוענים עמיחי הירש-אילון, ראש השב"כ לשעבר, האדבוקט גלעד שר, והגביר המיליארדר ארני פטרושקה, ש"מוקד הלהט" ו"פסגת החלומות" של השמאל אינם השלום, אלא "כלל ערכי היסוד של המדינה".

אופס, "השמאל" כבר לא בעד השלום???

והנה התובנה המדהימה של הכותבים: "יצירת מציאות של שתי מדינות, אף טרם הגעה להסכם שלום מלא, תשפר את מצבה המדיני-ביטחוני של ישראל: בחזית הצבאית, היא תביא להתחזקות המגמות הפרגמטיות בחברה הפלסטינית."

(עמיחי הירש-אילון, גלעד שר, ארני פטרושקה, "דמות המדינה עומדת למבחן, הסיסמאות לא יעזרו – לא נזכה לחוסן לאומי כל עוד נמשיך לשלוט בעם אחר." תגובה למיכה גודמן, מוסף "הארץ", 9.3)

הבנתם? פתרון הפלא לבעיותיה של מדינת ישראל הוא להקים מדינה ערבית-מוסלמית ביהודה ובשומרון ללא שלום, וזה ישפר את מצבה המדיני-בטחוני של ישראל.

כמה הזוי אפשר עוד להיות? הרי כל בר בי רב יודע שהקמת מדינה ערבית-מוסלמית ביו"ש ללא שלום תביא למלחמה נוראה שסופה מי ישורנה. ארגוני טרור מוסלמים ינהרו אליה מכל העולם המוסלמי, שום מטוס לא יוכל להמריא מנתב"ג. ומכך יבוא הרס הכלכלה הישראלית, מלחמת אזרחים פנימית, ומלחמה אכזרית חיצונית, יהיו תוצאתה.

להזכיר למי שאינו מבין מושגי יסוד: "מדינה" היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסויים. האם הוגי הדעות הללו באמת מדברים על מדינה ללא שלום? מדינה עם ריבונות, צבא ונשק?

כמה הזויה יכולה להיות עמדה שכזו. במקום להביא שלום תביא מלחמה.

עמיחי הירש-אילון, גלעד שר, וארני פטרושקה, עוד יביאו חלילה את המדינה למצב של "הפקר פטרושקה."

ואם כבר הזכרנו פטרוזיליה, ספרד בניגוד לישראל, הצליחה להשתחרר מהכיבוש הערבי, לפרק את כל ההתנחלויות הערביות, ולסלק את כל הערבים משטחה.

חסן אל בנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים" שתבע את חיסול מדינת היהודים, ורצח כל היהודים, תבע גם את כיבושה מחדש של ספרד כאדמת ווקף קדושה לאיסלם.

(אפילו בארץ יש הרבה מקומות הקרויים ע"ש אנדלוסיה המראים את שאיפת הערבים לכיבוש מחדש של ספרד).

ספרד עצמה אינה מוכנה להחזיר למרוקו אפילו את האי הזעיר פטרוזיליה שכבשה, ועובדה יש "שלום" בין המדינות, ולא רק "הסדר מדיני".

http://en.wikipedia.org/wiki/Isla_Perejil

הפתרון היחיד – תוכנית אלון-רבין

לאור כל התוכניות ההזויות ל"פתרון מדיני" שאינו שלום שאנו עדים להן. יש לחזור ולהדגיש בלי לאות. הפתרון היחיד ל"הסדר מדיני" הוא תוכנית אלון-רבין.

ריבונות ישראלית (ריבונות עם יישובים לא רק צבא, וודאי שלא צבא מצרי, או עבר ירדני, כבתוכניתו ההזויה של ג'ון פורבס קרי, מזכיר המדינה האמריקאי) על בקעת הירדן, ונתינת אפשרות לערבים החיים ביהודה ושומרון להחליט אם הם רוצים בהצטרפות למדינת עבר הירדן כבתוכנית אלון, או למדינת עזה, ובלבד שאותה יישות מדינית בשטחי יהודה ושומרון תהיה יותר מאוטונומיה, ופחות ממדינה ריבונית.

במצב הנוכחי אין דרך אחרת לטובת כל הצדדים.

בני זונה

בבדיחה ישנה עם זקן שואלים, מדוע הקיפו בני ישראל את יריחו שבע פעמים? התשובה: "שכולם יספיקו לבקר אצל רחב הזונה..."

בשפה העברית המודרנית נהפך המושג "בן זונה" בסלנג, גם לכינוי מצוין, מעולה, משובח.

כידוע. ההתנאות בעבר הכנעני משמשת בפרופוגנדה הערבית-פיליסטינית הוכחה לכך שהם קדמו בארץ ליהודים.

ערפאת התנאה פעם בכך שהוא אינו כלל פלישתי, אלא יבוסי, ולכן ירושלים שייכת ליבוסים.

ההיסטוריון הערבי-מוסלמי-סוני, ד"ר אבא של מאזן, הכריז בנאומו האחרון באו"ם שהוא כנעני עם היסטוריה של 5000 שנה.

המפורסם ביותר ב"כנעניותו" הוא הפוליטיקאי הערבי-מוסלמי-סוני, סאיב מוחמד סלאח עריקאת, המתגורר ביריחו.

עריקאת המתנאה שנים רבות בכל ראיון טלוויזיוני בהיותו "כנעני" אינו מזכיר מעולם את העובדה שככנעני הוא חייב להיות "בן זונה", שהרי כל הכנענים ביריחו נהרגו, מלבד רחב הזונה.

מסתבר ש"ייחוס" כזה מכובד לרחב הזונה, מקשר את הערבי-מוסלמי-סוני, עריקאת, בקשר משפחתי עם יהודים מכובדים.

רחב הזונה (רש"י מפרש מוכרת מזונות) שהיתה לפי התלמוד יפת תואר ובעלת מעללים מיניים מהוללים שרק אמירת שמה יכולה הייתה להביא לסיפוק מיני לאלה שהכירו אותה, התגיירה, והתחתנה עם יהושע בן נון.

חולדה הנביאה לפי חז"ל היא צאצאית של רחב הזונה, כמו גם הנביאים ירמיהו, ויחזקאל.

בספר "הברית החדשה" רחב היא אימו של בועז, כך שגם דוד המלך, וישו הם מצאצאיה.

הנה כי כן ראו את הייחוס המכובד של סאיב מוחמד סלאח עריקאת. הוא ממש "בן זונה".

נזקי הסמים – הסטלנית תמר זנדברג – חבר אתה חסר

ח"כ תמר זנדברג המתחרה על ראשות מר"צ (במקום גולדה זלטה שניפיצקי-גלאון הפורשת) מתנאה תמיד במסוממותה "הסטלנית", ובמאבקה למען לגליזציה של סמים.

מסתבר שהסמים כבר משפיעים על צלילות דעתה של "הסטלנית".

   בראיון לרזי ברקאי בתוכנית "מה בוער" טענה חברת הכנסת זנדברג שמעולם לא ביקרה בקבר עראפת, זנדברג הוסיפה וטענה שסיפור העלייה לרגל לקבר הוא רק הכפשה שנעשית ע"י גורמים רבי עוצמה כדי לפגוע בה פוליטית.

מסתבר שלרוע מזלה של הח"כית "הסטלנית" היא צולמה בבירור בעת שעלתה לקברו של אותו "צדיק".

מה קורה כאן?

הסמים כבר כל כך משפיעים על זיכרונה?

http://rotter.net/forum/scoops1/456392.shtml

https://www.youtube.com/watch?v=rdCXEmzof6k&feature=youtu.be

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

פאריס מרחוב פוליבו

עם דוד ברגמן ואורה זיטנר

מתוך היומן

אפריל-מאי 2000

25.4.2000 יום שלישי. ה' חוהמ"פ. הנחיתה בפריס היא נעימה מאוד, לאחר שהצלחנו גם לישון קצת בדרך. אנחנו מחכים הרבה זמן למזוודות, ולוקחים מונית לרחוב פוליבו, שבו שכרנו דירה לחודש ימים.

לדירה יש קוד, כלומר, כדי להיכנס צריך להקיש אותו על לוח מקשים מבחוץ, ואז אפשר לפתוח את דלת-הכניסה הכבדה והעתיקה, שהיא כניראה עוד מלפני היות החשמל. נכנסים לחצר הפנימית ומשם לדלת נוספת של חדר-המדרגות. אין טלפון פנימי, אינטרקום, ואם אינך יודע את הקוד, ואין לך טלפון נייד, אין שום אפשרות להודיע לבעלי הבית שאתה נמצא למטה ומבקש להיכנס. מתברר שכך הנוהג במרבית בתי-המגורים בפאריס. בחוץ, כלפי הרחוב, גם אין שום פירוט של הדיירים ושמותיהם. רק בדרך לחדר המדרגות, בפנים, מצויות תיבות-דואר עם שמות.

אורה זיטנר ודוד ברגמן כבר מחכים לנו בדירה שאותה הם משכירים לנו, בקומה השנייה. אנחנו עולים במדרגות עץ לולייניות ומבריקות בצבע חום כהה, וכל הפירזול והמעקה עטוף בשכבות עבות של צבע שמן ירוק-בהיר. אורה ודוד עסוקים בשיפוצים ובתיקונים אחרונים והם מאוד נחמדים. רק לפני ימים אחדים קיבלו את הדירה, והם גרו בה עד היום. הערב הם ישְנו בדירה הקודמת שלהם, ברחוב מופטאר, שהיא כבר ריקה.

בדירה "שלנו" שני חדרים, חדר-שינה עם מיטה זוגית נוחה מאוד, וסלון שבו ספה נפתחת שגם שניים יכולים לישון עליה, ושולחן אוכל שיכול לשמש גם לכתיבה. אורה ודוד קנו טלוויזיה חדשה, ובחדר מצויים גם מערכת סטריאו, ספרים רבים, תקליטורים, וממנו כניסה למיטבח משוכלל מאוד – מקרר, מקפיא, מיקרו-גל, טוסטר-אובן, כיריים חשמליות עם קולט-אדים מעליהן, רק למכונה לשטיפת כלים לא הספיק המקום. ומהמיטבח דלת לחדר-אמבטיה גדול עם אסלה. הכניסה היא במסדרון מרווח ובו ארונות גדולים. החלונות, שעציצים פורחים באדניהם, פונים לחצר פנימית שקטה. ממול, די רחוק, יש קומה של חניון שכמעט אינה מאויישת. ויש גם קיר גדול עטוף מטפס ירוק, שאותו רואים מחלון חדר-השינה. הרצפות עשויות עץ. בסלון יש הרבה כיסאות, מקום וחיבורים גם למחשב, ואפשרות להזמין אורחים לסעודה. ממש אווירה נעימה. המזווה במיטבח מלא פרודוקטים שאינם מתקלקלים, ואנחנו עתידים להוסיף עליהם ולהשאיר לבאים אחרינו. האווירה מאוד ישראלית. מעין אי ישראלי בפאריס.

אנחנו יוצאים עם אורה ודוד לאכול קרפ טוב של ז'מבון וביצה עם שיכר תפוחי-עץ בקרפרייה סמוכה ברחוב Du Fer a Moulin – ומזמינים אותם, הכול יחד עולה 300 פרנק. (את שם הקרפרי שכחתי, ולא נישאר לנו כרטיס או פתק-חשבון שלהם. היינו בטוחים שנחזור למקום הנחמד הזה, שהרי זה ממש ליד הדירה שלנו, אבל פאריס מלאה הפתעות, ולבסוף לא יצא לנו).

אחר-כך אנחנו ממשיכים איתם לרחוב מופטאר ומבקרים בדירות האחרות שלהם, זו שעזבו במופטאר וזו שהם עדיין מחזיקים ברחוב לוהמונד, לא רחוק משם, בדרך לפנתיאון. מסתבר שזו "שלנו" היא הנוחה ביותר, אם כי פחות מרכזית. בזו שבמופטאר חדר-השינה וחלונותיו קרוב מדי לרחוב, ממש מעליו, בקומת הקרקע יש מכבסה, וגם החדר הנוסף, מאחור, מאוד לא מלבב.

הדירה האחרת שלהם, שנותרה ברשותם, נמצאת ברחוב לוהמונד והיא בת חדר אחד בלבד, בקומת קרקע, בבית ישן שהיה שייך כניראה למנזר, ולה חצר פנימית קטנה ומקסימה, מלאה עצים. אבל הדירה עצמה קטנה מדי, סגורה מדי, והחלונות היחידים שלה פונים לרחוב בגובה הרחוב.

אנחנו נפרדים מאורה ודוד ועורכים קניות בדרך חזרה לדירה. יורד קצת גשם. ישנים קצת. לפנות-ערב בא חשמלאי ממוצא צפון-אפריקאי לתקן פקק שקפץ באמבטיה וכן להתקין את הטלוויזיה החדשה. הדירה כבר מסודרת. תענוג. באים שוב גם דוד ואורה, ואנחנו יושבים ומפטפטים. בצהריים נתתי להם את יתרת הסכום. מתברר שנהיה 31 לילות. הם אפילו לא שמו לב לכך וחישבו כמונו רק לפי 30 לילות.

26.4.2000. יום רביעי. פאריס. שביעי של פסח. בבוקר אנחנו יורדים לרחוב פוליבו והולכים בהמשך עד הג'רדן די פלאנט, גן ענק ומרשים, שסביבו בניינים המשמשים מוזיאונים ומרכזים ללימודי זואולוגיה, אנתרופולוגיה ופליאונטולוגיה. הגן גובל עם גן החיות, ומרכזו משמש גם מסלול לריצה ולהליכה בבוקר. אנחנו עוברים על פני ערוגות מלבניות ארוכות ומופלאות של צבעונים – טוליפים – בשלל גוונים מדהים – אדום, צהוב, ורוד, לבן, סגול-שחור, ועוד. ממש תענוג לצעוד במקום יפה שכזה.

בדרך חזרה אנחנו קונים באגט ושני קראוסונים במאפייה הסמוכה ברחוב St Hilaire – שאורה ודוד אמרו לנו שהיא מהטובות בפאריס, וכך אכן עתיד להתברר לנו – למענה בלבד כדאי לחזור לפוליבו, ואנחנו מכינים לנו ארוחת-בוקר מדהימה במיבחר טעמיה.

27.4.2000. פאריס. יום חמישי. בבוקר קופץ אלינו לדירה דוד ברגמן לסידורים אחדים. בצהריים אמורים לבוא להתקין את הפארקט בחדר-אמבטיה. עוד קודם לכן אני יורד להביא באגטים טריים מהמאפייה הסמוכה ברחוב סן הילאר, ולאחר ארוחת-בוקר רצינית, עם קפה פילטר מצויין – אנחנו יוצאים למטרו של רחוב ז'וסייה ומשם לפאלה-רויאל, ומחליפים בתחנה לשאנז-אליזה.

[מאוחר יותר] ...כאן בדירה כבר סידרו כל מה שצריך. אורה ודוד הם ממש אנשים נפלאים. חושבים על כל פרט. בעצם, רק מה שהשאירו לנו במזווה ובמקרר שווה הרבה כסף, הרבה דברי מאכל, אבל הם אומרים שלא נדאג, שנשתמש בכול כי ממילא גם אנחנו נשאיר אחרינו דברי מזון רבים.

28.4.2000. פאריס. יום שישי. בערב אנחנו יוצאים עם אורה ודוד לאכול בקפה-בראסרי Les Fontaines ברחוב Soufflot מיספר 9, מול הפנתיאון. מנה ראשונה גבעולי אספרגוס טעים עם רוטב צהבהב, כניראה חומץ-חרדל-שמן-פלפל-ושום, אחר-כך סטייק פילה ענק שאינני מצליח לסיימו, עטוף בצק בשוליים, ולקינוח סורבה של קסיס וציטרון. יהודית לוקחת מנת דגים ונהנית מאוד. עולה לנו יחד 420 פרנק שהם 280 שקל לערך או 65 דולר. לא זול. על כל המקום הקצת-צפוף הזה שולטת ברמה בעלתו, בלונדית שמנמנה ומוצקה, לא-גבוהה ולא מאוד צעירה, קצת בובולינה, אבל הכול נושק על פיה. אם אינני טועה שמה כתוב על הכרטיס – Jean Marie Plas Debecker אבל אולי משמעות השם כאן היא אחרת.

אנחנו ממשיכים לטייל לכיוון רחוב מופטאר, הפעם מהכיכר העליונה שלו – Place de Contrescarpe – כאן ביקרתי בפעם הראשונה בפאריס, עם אשתי הצעירה הראשונה, ענת, ביום וגם בלילה, כאשר הלכנו להצגת "המלך אובו" בתיאטרון מופטאר, שבה חילקו לצופים מטריות, והשחקנים שפכו עליהם מים בסוף ההצגה. נידמה לי שהתיאטרון לא קיים יותר ועל מקומו ברחוב נמצא כיום אולם קולנוע לא-גדול.

כבר מאוחר בערב ואנחנו נפרדים מאורה ודוד. ממש קנינו לנו בהם זוג ידידים. הם אנשים כה נחמדים וצעירים ברוחם. דוד כבר בן שישים ותשע, ואורה צעירה מאיתנו בשנים אחדות. היא מספרת קצת מתולדות חייה המרתקים. בתה עומדת להוציא ספר אוטוביוגראפי. בעלה הראשון של אורה היה שוטר ונהרג בתאונת-דרכים. דוד עשה את ילדותו כנער-רחוב בפאריס ובנס ניצל ממשלוח למחנה-השמדה.

29.4.2000. פאריס. שבת. הבוקר בא דוד ברגמן לסידורים אחרונים, יש להם כאן ארון של חפצים אישיים שנותר סגור. כאשר לא היינו, בא בעל-המלאכה והשלים את ציפוי חדר-האמבטיה בטאפט חדש ויפה. אורה שלחה לנו זר פרחים קטן של האחד במאי עם ברכה. תשומת-הלב שלה ממש נוגעת ללב. אישה בלתי-רגילה. כל היחסים איתם היו מתוך אמון מלא, ללא שום חיכוך ותלונה. וכך נוסח הברכה:

 "זה הפרח של 1 במאי – הוא נקרא Muguet – וזה לא מבשר את חזרתו בגדול של הסוציאליזם אלא של האביב. שיהיה לכם אביב בלב וכמה שיותר פריז בחיים, ועוד ידובר ויסופר בטלפון, וזהו, שלום. גמדים עייפים זיטנר et ברגמן."

30.4.2000. פאריס. יום ראשון. דוד ברגמן קופץ בבוקר ומביא שקית-בד ארוכה כשרוול לאיחסון באגטים, וכן חוט מאריך לפקס הרגיל של הדירה. ואולם בדיקה מאוחרת מראה לי שהפקס אינו עובד. במקביל גם הפקס שלי במחשב אינו מצליח לקבל פקסים מבחוץ. בינתיים אני יכול להשתמש חופשי באי-מייל לשני הכיוונים וגם לשלוח פקסים, רק לא לקבלם.

אנחנו יוצאים לשוק בפלאס מונג' ובדרך דוד מספר לנו קטעים מרתקים מחייו כנער בפאריס בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר שאימו נלקחה לאושוויץ ואביו היה רחוק, חייל בצבא צרפת החופשית.

דוד חי חיי הפקר של נער-רחוב בפאריס, עסק גם בגניבות כדי להתקיים. יום אחד נתפס עם חבורת נערים יהודים, והם היו אמורים לעבור בדיקה בתחנת-המשטרה כדי לגלות את ברית-המילה המזהה אותם. מאחר שהוא ניראה כמו גוי, לקח לעצמו חוצפה לשאול בתמימות את השוטר העומד בפתח – מה זאת המילה הזו, ברית מילה – וכאשר שמע שזהו איזה מינהג שקשור ביהודים, עשה איזו תנועת-ביטול כאילו לא שמע על כך מימיו, ופסע החוצה כמי שכל העניין אינו נוגע לו. כך ניצל. אביו עדיין חי, אבל אין לו קשר עימו. אימו לא חזרה מאושוויץ.

אני מציע לו לכתוב ספר אוטוביוגראפי, ואם הוא מוכן, אני מצידי מוכן לשבת איתו כמה פגישות ולהקליט אותו, ויעלה לו רק הפיענוח לקבצי-מחשב. יש לו סיפור חיים שראוי לספרו ברומאן אוטוביוגראפי, למרות שלפי דבריו כבר עשה מכך מחזה, וגם נתן עדות בווידאו ל"יד ושם".

אנחנו נפרדים ממנו ומשוטטים בשוק הנחמד שבכיכר מונג', המתקיים כל יום רביעי, שבת וראשון.

2.5.2000. פאריס. יום שלישי. כ"ז ניסן. מתוך מכתב:

פאריס, בדירה שלכם ברחוב פוליבו

לאורה [זיטנר] ודוד [ברגמן] היקרים שלום רב,

...אנחנו ממש מתגעגעים אליכם ואלה היו ימים ראשונים נפלאים בחברתכם. אני באמת חושב שדוד צריך לשבת ולכתוב או לספר את הרומאן האוטוביוגראפי שלו, ויש לכך סיכוי מו"לי גדול לא רק בארץ אלא גם בתרגום לצרפתית ולשפות אחרות. אני מוכן להיות המראיין והשומע, וכאשר אני עורך את החומר, שפוענח מהקלטות לקובץ מחשב, אני מוחק את השאלות שלי ויוצא סיפור בגוף ראשון של המספר.

בינתיים שלום וכל טוב,

9.5.2000. פאריס. יום שלישי. אורה זיטנר מטלפנת ומדברת כחצי שעה עם יהודית, מתל-אביב, זאת לאחר שבבוקר שלחתי להם פקס:

לאורה ודוד היקרים שלום,

סליחה שלא התקשרנו אליכם בימים האחרונים. חוזרים כל יום עייפים מרוב רשמים והליכות עד שבקושי אני מצליח לארגן את רשמיי ביומן, לבל אשכח מה שראיתי.

אתמול חזרנו משארטר ובדיוק נפלנו על היום היחיד בשנה שיש בו תהלוכת עולי-רגל של בני-נוער לאלפיהם מהצופים הקתולים וכניראה גם ממדינות שמחוץ לצרפת. זו היתה חווייה בלתי רגילה. הצלחנו להתגנב לקתדרלה רק כאשר יהודית אמרה לשומרים בכניסה שעשינו את כל הדרך מירושלים כדי להגיע פנימה. היינו בעיניהם כניראה הקרובים ביותר למושיע, לפחות מבחינה גיאוגראפית, אולי לא שיערו שאנחנו יהודים. מאז כל הזמן מזדמזם בראשי השיר שלהם בכנסייה, "שארטר, שארטר, נוטרה דאם..." היה יום בהחלט מעניין.

הדירה שלכם מחזיקה מעמד. עם העוזרת הצלחנו ליצור קשר והיא תבוא מחרתיים. יהודית אומרת שהמקרר, בדה-פרוסט כניראה, מרטיב מאוד ומתמלא מים. אולי אתם יודעים מה צריך לעשות? כל שאר המכשירים פועלים בסדר. היה גשם והיה גם חם מאוד וזה לא פעם מתערבב יחד אבל את המאוורר היה צורך להפעיל רק פעם אחת עד כה.

אני חושב שאין לכם מה לדאוג בקשר למסעדת הקוסקוס למטה. רוב הימים היא סגורה ויש לי רושם שהיא עומדת בפני סגירה. תמיד ריק שם, גם כשפתוח.

יהודית שואלת אם לצפות את המיטה במצעים נקיים לפני שאנחנו עוזבים או להזמין את העוזרת ליום שישי, ה-26.5, ואז היא כבר תכין את כל הדירה לבאים אחרינו.

הפקס שלי עדיין לא פועל בלקבל, רק בלשלוח. ואילו האי-מייל בסדר גמור.

הפקס בא אליכם בדיוק ביום הזיכרון. מקווים שהכול בסדר ומאחלים לכם חג עצמאות שמח.

מתוך היומן של אהוד בן עזר, פריס אפריל-מאי 2000. הובאו כאן רק הקטעים הקשורים לאורה זיטנר ולדוד ברגמן. דוד היקר הלך לעולמו לפני שבוע.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

אילנה דיין – עובדה

[הראיון נערך לפני עשר שנים]

מבין תוכניות הטלוויזיה המוכרות והנצפות ביותר, בולטת תוכנית התחקירים "עובדה", וזאת בעיקר בגלל המנחה והדמות הדומיננטית אילנה דיין.

"עובדה" משדרת כתבות תחקיר וכתבות דיוקן וחושפת תופעות חברתיות של הונאה ושחיתות. אילנה, ממייסדות התוכנית, אינה חוששת לגעת באש ומטפלת בבעיות אלה ללא מורא, ללא משוא פנים, במסגרת תוכנית זו ואחרות, היא ראיינה את הדמויות החשובות ביותר בפוליטיקה ובחברה הישראלית.

אילנה דיין הייתה צעירה אלמונית עד שהגיעה כחיילת לגלי צה"ל ונסקה כמטאור בשמי התקשורת הישראלית. בגל"צ החלה כמפיקת חדשות, אחר כך היתה עורכת חדשות חוץ וכתבת פרלמנטרית ופוליטית. כשהשתחררה הגישה כמה תוכניות בגל"צ, ביניהן את יומן הבוקר ותוכנית ראיונות "פגישה יומית". בד בבד גמרה בהצטיינות תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב, והגישה את התוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. את המשך לימודיה האקדמיים עשתה בארה"ב, וב-1993 חזרה עם תואר דוקטור והחלה ללמד משפטים באוניברסיטת תל אביב. באותה שנה החלה לשדר את "עובדה".

פגשתי את אילנה דיין במקום בו היא מבלה את ימיה ולפעמים גם חצי מלילותיה, במשרדי "קשת". פגשתי אילנה בלבוש עבודה לא רשמי, טרנינג ונעלי התעמלות, מאחורי שולחן עבודה עמוס.

ספרי לי קצת על ילדותך, איפה נולדת ומתי עלית.

נולדתי בארגנטינה ועליתי ארצה בגיל שש עם המשפחה. התחנה הראשונה שלנו היתה מעון עולים בבת ים, ומשם עברנו לדירה ביד אליהו. את הדירה בחרו הוריי ודודי, שעלה איתנו, מפני שהיו משם המון קווי אוטובוס לתחנה המרכזית. זה היה הקריטריון המרכזי לבחירה במקום, כי אבא לא ידע לנהוג, וגם אימא לא.

באיזו שנה זה היה?

עלינו בשנת 70 ואת כל ילדותי ביליתי ביד אליהו. שם למדתי גם בבית הספר היסודי וגם בבית הספר התיכון. האמת היא שזה מקום מאוד מיוחד, אני חושבת שזו השכונה האחרונה הפרולטרית בתל אביב. שכונה שהיא לא שכונת עוני ובטח לא שכונת יוקרה, זו שכונה של אנשים מהמעמד הבינוני הלא אמיד, שלא היתה בו רווחה כלכלית, אבל גם לא היתה בו מצוקה כלכלית, וכיום אין כמעט מקומות כאלה בתל אביב. זה מקום שאני מאד מתגעגעת אליו.

בשנת 1982 התגייסתי לצה"ל.

שירתת בגלי צה"ל וזה היה שדה התעופה שלך, משם המראת.

לגמרי. אבל זה לא רק במובן המקצועי, זה מקום שבו הכול עובד על רצון טוב, זה לא קיים בשום מקום אחר בעולם. מקום שעובד על מין דלק אחר. הרגשתי בזה מהרגע הראשון, זה נושב ממש מן הקירות; גם הרצון הטוב, גם חדוות העשייה וגם העובדה שהמקום הזה נוטף טללי נעורים, ותמיד האנשים מתחדשים שם. יש שם עוד משהו שחסר במקומות אחרים בתקשורת הישראלית. זה אתוס בגל"צ, זו מין מסורת, מין אני מאמין לא כתוב, של איך עושים רדיו; כמה הוא צריך להיות מעודכן, ומצד שני כמה הוא צריך להיות מהוגן, כמה הוא צריך להיות עכשווי ומצד שני כמה הוא צריך להיות סולידי. אלה ממש דברים שעוברים מדור לדור. אני זוכרת כשהייתי ב"טלעד", התייצבה  אצלי נערה צעירה בת 18 במדים, עם טייפ קטן, ואמרה לי – אני עובדת חדשות החוץ החדשה של גל"צ, ומאחר  שאני יודעת שאת היית עובדת חדשות חוץ, באתי להתייעץ איתך איך עושים את זה נכון. שמה היה יונית לוי, ואני זוכרת את עצמי באותה סיטואציה עם מי שהיה לפניי. מעבר לכל זאת יש דבר אחד בסיסי, שבעצם זה כלי התקשורת היחיד במדינה שבאופן מדהים משוחרר גם מכבלי הרייטנינג, וגם ממלתעות הפוליטיקאים שנוגסים ברשות השידור בכל פינה טובה. יוצא שזה כלי השידור החופשי ביותר במדינה, באופן הכי מפתיע, כי זו תחנת שידור צבאית. אבל התבסס איזה אתוס, איזו מסורת, שהצבא לא באמת מתערב. זה לא אומר שאין מס שצריך לשלם לצבא, זה לא אומר שזו תחנה מנותקת לחלוטין מצה"ל, אבל זו תופעה על טבעית, פשוט תופעה ייחודית לגמרי ואני קשורה למקום הזה בכל נימי נפשי, ואני יודעת שבשום אופן לא אשדר ברדיו אחר. זה ברור לי מהימים הראשונים שהגעתי לשם.

כשעלית ארצה, עוד לפני גלי צה"ל, דבקה בך תווית של עולה חדשה שרצית להסיר אותה בכל מחיר, זה נכון?

אלה דברים שאני רואה אותם יותר בדיעבד, אני חושבת שאז לא הרגשתי אותם כל כך. את שואלת אותי אז אני עונה, אבל זה לא משהו שקיים אצלי כצלקת. האמת שהיתה לנו קליטה דה לוקס; גם בגלל שההורים שלי ידעו עברית. אימא שלי היתה פה חברת קיבוץ בשנות החמישים, ואז אימא שלה חלתה והיא חזרה לדרום אמריקה. ואבא שלי היה מורה לעברית בארגנטינה מגיל 18, וגם עסקן ציוני הרבה שנים, וככזה היה בא לארץ פעמיים בשנה. לא הייתה בעייה של שפה, גם לא של מנטאליות. שניהם הכירו את המנטאליות הישראלית, את השפה, את דרך החשיבה ואת דרך החיים. הדבר היחידי שהיה קשה להסתגל אליו זה שלא אכלנו פעמיים ביום בשר. בארגנטינה אוכלים סטייק בצהריים וסטייק בערב.

כשעליתם, הייתה זו לך הפעם הראשונה בישראל?

לא. הייתי פה בביקור כשהייתי בת חמש. באתי עם הוריי והיינו אצל דודה שלי בקיבוץ. גם אחרי שעלינו הייתי מבלה הרבה אצל דודתי בקיבוץ. יתרה מזו, מצבנו הכלכלי באופן מפתיע השתפר עם העלייה. יצא ככה ששם היה מצבנו פחות טוב, ופה יותר טוב, לכן הכול ביחד היה חוויה טובה.

טלוויזיה זו מפלצת עם חוקים משלה, מה היית צריכה לשנות במידותייך, תרתי משמע (בשתי משמעויות), כדי להתאים את עצמך לדבר הזה?

זה לא משהו שקורה בפעם אחת, זה משהו שאתה מסגל לעצמך עם השנים. למשל, אחד הדברים שקרו לי עם השנים, וזה קשור בעיקר לבגרות, לניסיון ולזמן שחולף, זה שהתפכחתי מאוד. ההתפכחות היא מצוות הטלוויזיה, כי הטלוויזיה היא כלי שנולד ככלי בידורי. טלוויזיה נולדה כדי לבדר אנשים; או לשדר להם ספורט, או לשדר להם שעשועונים, או לשדר להם קומדיות. בעיתון יש לך אפשרות להרחיב, לפרש, לבאר, לכתוב, ובטלוויזיה אין את הזמן הזה, הטלוויזיה היא מדיום ויזואלי. התוצאה היא שכשאתה בא עם שליחות עיתונאית, ואני מאמינה שב"עובדה" אנחנו באים עם שליחות עיתונאית שעיקרה לומר משהו, לספר משהו חשוב, להאיר איזה משקע, לטלוויזיה לא נוח עם זה. כי הטלוויזיה אמורה להיות סוג של מסטיק לעיניים, לתת לך להירדם בשקט ולשדר איזה סוג של חוסר דאגה כללית. לכן המקצוע שלנו כעיתונאים הוא בעצם בקטטה אחת מתמשכת עם המדיום הטלוויזיוני, שהוא ויזואלי, קליל ונטול משקל אינטלקטואלי. אין לזה פתרון קסם, אתה כל פעם מתקוטט מחדש עם המדיום ומוצא את הדרך שלך לעשות את זה, עם הרבה פשרות.

דרך אגב לשאלתך על המידות האישיות שלי, אז על כל מה שאמרתי עכשיו תוסיפי גם  עוד נדבך, את הנדבך של אישיות המגיש. למה? כי המגיש העיתונאי בתמצית הווייתו אמור לדרוש תשובות מהמרואיין שלו, מהפוליטיקאי, או מהגנרל או מהתחקיר. וכשאתה מחפש תשובה אתה לפעמים אגרסיבי ולפעמים תוקפני ולפעמים נודניק. כשמחפשים תשובות, לא נחמדים. לעומת זאת המדיום של הטלוויזיה דורש ממך להיות נחמד, כי תפקידו לבדר: "אל תלכו לשום מקום, עוד דקה נשוב, הישארו עמנו." זו תמציתו של המדיום ולכן יש פה שוב סתירה בין הדימוי או הפרסונה של המגיש שהעיתונאי אמור להיות, לבין זה של איש הטלוויזיה. גם פה אני מודה שעשיתי כברת דרך. הניסיון לשלב ביחד את שני הדברים שעומדים בסתירה מובנית זה לזה היה למצוא את הדרך לשאול את הדברים הכי קשים בלשון יותר רכה או בשפת גוף אחרת.

את גם מרצה באוניברסיטה, איך טלוויזיה הולכת יחד עם אקדמיה?

זה לא הולך יחד, כלומר, בשנים הראשונות אחרי שחזרתי מהלימודים בארה"ב, הייתי כבר אימא לילדה קטנה. בתמימותי חשבתי שאוכל גם לעשות את "עובדה" וגם להיות מרצה מן המניין במשרה מלאה באוניברסיטת תל אביב. מהר מאד הבנתי שלא אוכל להחזיק מעמד על המסלול המהיר, לא היה לזה סיכוי. לכן זזתי הצידה ואני מרצה מן החוץ. העשייה האקדמית שלי מאוד מוגבלת, אבל ברור לי שהבחירה היתה טבעית לגמרי ואני כנראה נמצאת במקום שבו אני צריכה להיות.

יש לך איזה קו אדום שאותו לא תחצי?

יש הרבה קווים אדומים. זה גם משהו שלמדתי עם השנים. בשלבים מוקדמים נדמה לך שנכון לומר שאין קווים אדומים, כי עיתונאי עשוי ללא חת והולך אחרי הסיפור בכל מחיר. זה לא נכון, וגם מי שאומר את זה לא באמת מתכוון, כי יש דברים שהוא לא ממש יעשה. כל אחד עם הקווים האדומים שלו. דוגמה לצנעת הפרט הוא המקרה של האישה המוכה שעשיתי עליה ועל בעלה כתבה ולבסוף הבעל לא הסכים שישדרו אותה. הוא לקח עורך דין והשופט הוציא צו מניעה נגד השידור, אלא אם כן נטשטש את פניהם. ואכן טישטשנו ושידרנו. מה שלמדתי מהמקרה הזה הוא שאני זו שהייתי צריכה ליזום את הטשטוש, בלי קשר לפסיקה של השופט. אני חשבתי שחובה עליי לשדר את הכתבה למען כל מאות ואלפי הנשים המוכות, או אלה שעלולות להיות מוכות, ושהחברה צריכה לדעת איך זה נראה, אבל אסור היה לי לשכוח את האישה הספציפית שעליה שידרתי. זה מקרה שלימד אותי.

לאיזה צו את נשמעת?

למדתי כבר שזה לא רק לצו הלב, שזה בנאלי, אלא לצו הניסיון. זה משהו שלמדתי בצורה מאד חדה כשעשינו את הכתבה על מלחמת לבנון השנייה, על 60 השעות המפורסמות האחרונות. התחקיר היה מאד מאומץ ודיברתי עם כל הנוגעים בדבר; עם השרים ועם אנשי לשכת רה"מ,  עם גנרלים ועם אלופים, וכל אחד אמר דבר אחר, ואני יושבת בחדר העריכה ולא יוצאת מזה. הרי בסוף את רוצה לספר מה היה, דקה אחרי דקה, איך התקבלו ההחלטות, למה התחיל המבצע, למה לא הפסיקו אותו, מתי התקבלה הפסקת האש, מה קרה אחר כך. הלחץ  עליי, מהחברים שעבדו איתי על הכתבה, היה גדול מאד, ללכת בכל הכוח, להדגיש מה לא היה בסדר. היו דברים לא בסדר, השאלה איך אתה מגיש אותם, באיזו אינטונציה, איזו מוסיקה מלווה את הכתבה. הלחץ היה להעצים את כתב האישום נגד רה"מ. הסיבה שלא הסכמתי, כי ידעתי ששום מקרה הוא לא כל כך מובהק כפי שהוא נראה לחבר'ה הפחות מנוסים, כמו הבחורה שעבדה איתי ולחצה עליי ואמרה שאולמרט הבהיר שהלך למבצע כדי לשפר את תנאי הפסקת האש. בתשע בערב התנאים שופרו אז למה הוא ממשיך את המבצע.

אבל החיים לא כל כך פשוטים, עם הזמן אתה לומד שיש המון רעשים במערכת, הרמטכ"ל אומר ככה, סגן הרמטכ"ל אומר ככה ורה"מ נמצא בתוך מערכת הרעשים הזו ולפעמים, כמה שזה נשמע מפתיע, כוונותיו טהורות. זה בסדר שאנחנו באים מנקודת מוצא של חשד, זו נקודת מבט בריאה לעיתונאי, יחד עם זה אתה צריך גם להניח שהוא לא רצה שהחיילים ימותו. כשאתה מניח את זה, כבר כל המוסיקה של הכתבה משתנה.

אף אחד לא אמר שהוא רצה שחיילים ימותו.

כשאמרו ספין מושחת אמרו. בתמונת הניצחון הזו של לשים דגל על הליטני, שלח חיילים אל מותם. כשכבר היה ברור לו שהולכת להיות הפסקת אש, שהמבצע מיותר, שלא יהיו כבר הישגים. עם אותן העובדות אני יכולה להציג לך תמונה מזכה וגם תמונה מרשיעה, ואני אמרתי לחבר'ה – אלה אותן העובדות. אני אגיד את כל העובדות, אל תדאגו, לא אסתיר שום דבר, אבל תלוי איך, ואני מודה לאלוהים שהייתי זהירה. דו"ח וינוגרד זיכה אותו זיכוי מוחלט, בנושא של 60 השעות, זה לא אומר שהדו"ח צודק, יכולתי להתווכח איתו, ואגב אני מתווכחת. גם אחרי שכתבתי את הכתבה הבאמת זהירה כי אני שלמה איתה עד הסוף. תשאלי אותי ממה פחדת, שיכעסו עלייך? שיגידו שהרשעתי אותו על לא עוול בכפו? פה נכנס שיקול מסובך, שיקול פוליטי תבניתי ברמות של החשיפה שבהן תוכנית כמו "עובדה" עובדת; בודקים אותנו בשבע עיניים וכיף נורא להתנפל עלינו, לכן אני צריכה להיות זהירה אבל לא על חשבון האמת אלא על חשבון ההתלהמות, להיזהר כפל כפליים מהתלהמות, מהקצנה ומהליכה עד הקצה. למרות שלפעמים זה הדבר הנכון לעיתונאי לעשות ואני מקווה שאלוהים יעזור לי ואני אדע באיזה מקרים עליי להשתחרר מכל הפחדים האלה וכן ללכת עד הקצה, על אפם וחמתם של כל השאר.

זה לא פשוט, עד היום רודפים אותי על סרן ר', ואני יודעת שעשיתי את עבודתי נאמנה, אבל זה לא משנה,  מרגע שהוא זוכּה בטוחים שאני שפכתי את דמו לשווא. זה לא נכון, לא שפכתי ולא הרשעתי, הבאתי את העובדות כהווייתן, אבל התנפלות היתה כי זה התאים לצבא באותה עת, בגלל כל מיני סיבות. מה שאני מנסה לומר שבאקלים הזה הרווי קצת שמחה לאיד וקצת רצון לראות אותי נופלת וקצת כל מיני דברים שלא מן העניין, אני צריכה להביא את כל זה בחשבון ומאד להיזהר, ולהיזהר שמרוב זהירות אני לא אפספס את עבודתי העיתונאית.

זה מביא אותי לשאלה הבאה, מהו הדבר שלאורו אך הולכת, שהוא נר לרגלייך גם אם אור וגם אם חושך?

באמת הקול הפנימי. זה משהו שלקח לי המון שנים לזהות אותו ולשמוע אותו, אבל בלילה שלפני שידור הכתבה על 60 השעות, הקול הפנימי הזה אמר לי, תזכרי שאולמרט לא רצה שחיילים ימותו, אחר כך תספרי את הכול. תספרי שנחתה פה טיוטה טובה בתשע וחצי בערב, בשמונה וחצי בערב ולמרות זאת המבצע המשיך, תספרי שבשבת בבוקר היו שני אלופים שאמרו להפסיק, ולמרות זאת המבצע המשיך, תספרי את כל זה אבל תזכרי שהקול הפנימי שלך אומר שאולמרט לא רצה שחיילים ימותו ושזה לא נכון שהוא הלך לספין מושחת, זה לא נכון. אולי הוא עשה טעות נוראית שבגללה הוא צריך ללכת הביתה, אולי, זה בטח ובטח לא ענייני, אבל הוא לא רצה שחיילים ימותו, והקול הפנימי הזה הוביל גם את המוסיקה של הכתבה, את מבינה? כשיצאנו מהשידור הייתי מוצפת אס-אם-אסים ואני יודעת שכשיש הצפה כזאת זה סימן שהכתבה היתה טובה, ולא משנה אחר כך הרייטינג והביקורת. אנשים פתאום הבינו המון על שלושת הימים האחרונים האלה של המלחמה, וידעתי שעשינו עבודה טובה.

את כבר ראיינת את כל העולם ואשתו, למי את עוד נושאת את עינייך?

אני הרבה פעמים התעוררתי באמצע הלילה מתוך שינה ומתוך חלום ברור ומאד מוחשי, שאני מראיינת את רון ארד בדרך הביתה, במטוס.

יש לי איזה חלום בנאלי ודי טיפשי אבל הוא לא עוזב אותי, כל כך הרבה פעמים ניסיתי לראיין את ביל קלינטון. הוא מרתק אותי בגלל התכונה האחת שלו, שיש אותה כנראה רק למנהיגים אמיתיים; שכשהוא מסתכל לאדם בעיניים, בן שיחו בטוח שהוא כרגע כל עולמו, זו התכונה שמסבירה את ההצלחה הפנומנלית שלו.

אני מאחלת לך ולכולנו שתראייני את רון ארד. את מי לא תראייני אף פעם, ייהרג ולא יעבור?

אני לא חושבת שיש מישהו כזה. אני לא אראיין רק את מי שפקעת של אינטרסים קושרת בינינו. יש לי פיתוי גדול לראיין את טל פרידמן או את עלמה זק אבל לא אראיין אותם בגלל ה"מה יגידו", וה"מה יגידו" הזה מוצדק כי הם עובדים בתחנה. אבל אין מישהו שאני לא רוצה לראיין . איסמאיל הניה, מרואן ברגותי, אחמדיניגד, באשאר אסד, להיפך, אני אשמח לראיין אותם, אני חושבת שזה חשוב לראיין אותם.

היית מוחקת משהו בעברך, איזה ראיון שלא עלה יפה? משפט לא מוצלח שנפלט לך?

כן, אבל הרבה, לא משהו ספציפי, יש הרבה כאלה. אני אתן לך דוגמה אחת. בסוף פרשת "ישראייר", פרשת טיוח גדולה שחשפנו אותה בכתבה, הגיעה לאולפן מנכ"לית "ישראייר". בסוף השיחה היא שאלה אותי אם אני אהיה מוכנה בעתיד לטוס ב"ישראייר" ואני עניתי כן, בוודאי. לו הייתי חושבת קודם לא הייתי אומרת משפט כזה, הייתי אומרת שזו לא שאלה שעומדת עכשיו על הפרק. אבל משאמרתי אז אמרתי ולא ראיתי צורך להוריד את זה בעריכה.

אני לא אשאל אותך את השאלה הבנאלית – עבודה וקריירה וילדים, איך זה הולך ביחד?

זה לא הולך ביחד.

כמה ילדים יש לך?

אילנה קמה ממקומה, ניגשה ללוח  אליו צמודות תמונותיהם של ילדיה, ובחיוך גדול, שמחק באחת את אווירת הרצינות ששכנה על פניה עד כה, היא מצביעה על התמונות: יש לי שלושה ילדים. זוהי יעלי הגדולה בת 15, זה זוהר, שעוד מעט יהיה בן 12 וזה גונן הצעיר בן שמונה. כל הרצינות והסמכותיות, כל הכובד והאחריות נשכחו לרגע ונשארה רק אימא צעירה וגאה.

את מכירה את המושג "זמן פנוי"?

בקיץ, כשיש לנו פגרה.

מה את עושה בזמן הפנוי שלך?

אני משתדלת להשלים בעיקר קריאה של ספרים שאני לא מצליחה לקרוא ביום יום.

מה את אוהבת לקרוא?

כל מה שהוא ספרות מקור בעברית, לא משנה אם זה דוד גרוסמן או דורית רביניאן או סמי מיכאל או א. ב. יהושע או יהודית קציר או אשכול נבו או אורי אדלמן שכתב ספרי מתח. הנה סיפור יפה לסיום הראיון [כך רמזה לי אילנה  שזמני תם]. אחי היה בן 14 כשעלינו ארצה. זה גיל קשה לעלות בו, ונורא קשה לרכוש חברים. הוא שירת בשלישות ולא היו לו הרבה חברים. היה שם בחור שממש אימץ אותו לחיקו והיה חברו היחיד, זה היה אורי אדלמן שקודם להיותו סופר היה מוסיקאי, ואנחנו קראנו לו בבית אל מוסיקו. שנים רבות אחר כך כשלקחתי את ילדיי לשבוע הספר הוא מכר שם את ספריו. הוא זיהה אותי ואני אמרתי לו שהוא היה הנפש הטובה בחיי אחי, ושקראנו לו אל מוסיקו. הוא כתב לי הקדשה על הספר וחתם אורי אלמוסיקו. שנה לאחר מכן נפטר בגיל מאוד צעיר.

שיחתנו באה אל קיצה. ניתנה לי הזדמנות להיכנס אל מאחורי הקלעים של "עובדה". למדתי על אמצעי תקשורת, על רדיו ועל טלוויזיה, ועל דרכי עבודתה ועקרונותיה של אילנה דיין.

כאשר רוצים לומר על מישהו שהוא ידען ובר סמכא, אומרים שהוא אילן גבוה, ומי שאינו נושא פרי, נקרא אילן סרק. אני חושבת שאילנה דיין שייכת בהחלט לאילנות הגבוהים – עובדה.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"חתולותיי הלבנות"

ליעקב הורוביץ

1939

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.10.1973.

לפני 45 שנה

מי הן חתולותיו הלבנות של יעקב הורוביץ?

"בחושבי עליכן, נשי תל-אביב החמודות, חברותיי לדרך חיי ומקור חלומותיי, המשפיעות מקרן כשפכן על ענני קיומנו הכבדים, האורגות את קישורי הדבקות במסכת היום-יום, הנותנות פשוט כוח לחיות ולהמשיך – בחושבי עליכן, נשי תל-אביב החמודות, חתולותיי הלבנות, הרי גל חמימות מציף את ליבי ופי, שברבות הימים התעקם בחיוך פקפקני-סונט, מתפשל ומתפשר כמו כדי בת-צחוק כל-מבינה וכל-מרחמת, כפיה של אותה לבנה בלה במרומים, הצפה במרחבי האיתר ומשקיפה אלינו כמעט טיפשה ומאוד חיוורת מספרי האגדות המאובקים הטווים יסודות  החיונה מאז ועד היום.

"הנני לא-ביישן, נשי תל-אביב החמודות, חתולותיי הלבנות, ונא אל תבוזו לי אם כמו גבר טיפש גמור אודה ולא אבוש: הנני אוהב אתכן בתל-אביב זו, הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מימי הסגריר הקודרים מיני סוד – הנני אוהב אתכן ואת העיר, ויודע אני לספר על שיחות בושם עליצות, על עוקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בושתכן המחושבת ועל עוצר אביונתכן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אחבר, כשומר אוצר עתיק-יומין בלילות קיץ משעממים – לעודדני. הה, נשי תל-אביב החמודות, ידעתי אף את הטיפין-טיפין של הבכי הניגר כגשמי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שטף מתגבר והולך, והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל ייאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך." (עמ' 235).

קטע זה, פתיחתו של הסיפור "אל נשי תל-אביב החמודות", מוסר גם מקצת סיגנונו ועולמו המיוחד של יעקב הורוביץ בסיפוריו משנות העשרים והשלושים. יעקב הורוביץ נולד ב-1901 והתחנך בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה. ב-1919 עלה לארץ, חבר "השומר הצעיר", ועבד בכבישים, בבניין ובשמירה. לימים יצא לחוץ-לארץ וסיים לימודיו באוניברסיטת וינה ב-1924. הוא לקח חלק כמשתתף וכעורך בקבוצות ובביטאונים הספרותיים של שנות העשרים והשלושים: "כתובים", "טורים", "אמודאים", "יחדיו" ו"סדן", ובשנים אלה הופיעו גם ספריו: "עד דכא", "אור זרוע", "מזמור הנקמה", "שערי טומאה" ו"גילגולה של אשת התליין". מ-1943 ובמשך יותר מעשרים שנה היה עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

"סוליקה", סיפורו הראשון, נדפס בקובץ "פרט" שהוציא ג. שופמן בווינה בתרפ"ד, 1924, ושב ונדפס בקובץ "חתולותיי הלבנות". בסיפור מצויים כבר כמה יסודות המאפיינים את הקובץ כולו. קודם כל השם, "סוליקה", שם אגדי-תנ"כי ועם זאת בעל צליל ערבי-מזרחי. סיפור העלילה אף הוא חוזר שוב ושוב בכמה מהסיפורים: מרדכי ואיציק, שניהם אוהבים את סוליקה היפה, מרדכי זוכה בה ואיציק נותר מרומה, נבגד וגם שואף נקמה. ההוויי הוא של פועלים יחפנים בתל-אביב, ובקיבוצים צעירים בעמק. אך הסגנון מוטה לאימפרסיוניזם אגדי, נוסח הספרות הרומאנטית של האמסון, האופטמן, ולהבדיל – קלרמן.

כך למשל תיאור פגישתם של סוליקה ואיציק:

"ובחצות באה סוליקה. בחלון דפקה ויצא אליה איציק. הלך איתה. על שפת הים טיילו, איציק וסוליקה. אחרי כן פשטו בגדיהם, איציק לבש בלנר וסוליקה לבשה חלוק ארוך, ארוך ולבן. ובים החלו מתרחשים. סוליקה ואיציק רקדו בים ההומה וסוליקה שרה שיר אבדון: 'את עיניך אנקר' – שרה סוליקה – 'ולא יהיה לך עוד עיניים, את בשרך אוכל, ולא יהיה לך עוד בשר, את דמך אמוץ, ולא יהיה לך עוד דם!' כזאת שרה סוליקה, ורקוד רקדה, רקוד בפרדס השלדים המלבינים לאור הסהר המלא." (עמ' 24-25).

גם סיומו של הסיפור אגדי. איציק כולא את מרדכי במערה ליד שער שכם, ועולה עם סוליקה אל ההר ומשליכה משם כהשלך השעיר לעזאזל, והיא מתה.

אילו היו המילים צבעים דומה שאפשר היה לתאר סגנון אגדי-תנ"כי-מזרחי ויחפני זה של שנות העשרים והשלושים בדומה לסגנון ציוריהם מאותה תקופה של גוטמן, ראובן, ציונה תג'ר, לובין ואלוואיל. זו היתה הפגישה עם האור הארץ-ישראלי, עם המזרח הצבעוני, ועם היחפנות הכוססת שבלב. זו כבר לא היתה התלישות הכואבת, הפסימית, של ברנר, אלא תלישות מתרוננת, צבעונית. שלונסקאית ושטיינמנית, מאוהבת קצת בעצמה וביחפנותה, שיכורת מילים. שיכרון הצבעים (כמו הירוק הרוּסוֹאי של גוטמן בציור "פרדסים ביפו") היה מופלא, חד-פעמי.

ואילו שיכרון המילים של שטיינמן, שלונסקי והורוביץ, האגדה, הברק הלשוני ופיתולי ההתייפיפות של מילים חדשות ומחדשות למכביר – ניראים עתה, ממרחק השנים, ואולי ניראו כך כבר בתקופתן, כהישג הרמטי, סגנון סגור בתוך עצמו, מילולי ולא חושני. מפרה יותר משהוא בר-קיימא. יש בו מרוח התקופה, ארץ-ישראל ואירופה בין שתי מלחמות-עולם, אך אין בו חן של גלויות דואר ישנות, וגם לא הכאב הנוקב, הברנרי, מן הצד האחר.

"שלושה עילופי איציק" הוא המשך סיפור אהבתו הנכזבת של איציק, והפעם ללולינה היפה, ומולו המשורר זיגפריד, המתעלל ברגשותיו: "נו, דומני אין אתה יודע לשם מה נוצרה אישה... בוא ואלמדך. הנה – מפהק זיגפריד – האישה נוצרה ל... התבין? הנה חמוקי ירכיה עגולים ואגן ביטנה רך, ושדיה נוצרו... לדגדוגי תאווה..." (עמ' 41).

סופו של איציק שמשתגע, לאחר סצינה של טירוף אירוטי, מול מחוללת עירומה בבית תימני בשכונה ידועה ביפו העתיקה.

"גבר לא יצלח" הריהו שוב סיפור של התנגשות גבר בגבר. האחד לא-יוצלח, השני משורר חמסן. בן-חיים איש-שדה, לשעבר קרל פלדמן, מאוהב באשתו הבוגדנית קרינה, הגרה עימו בקיבוץ, ואולם היא היתה פילגשו של ידידו-לשעבר, המשורר אליאש גרויזה, לימים – הד"ר אלימלך גרויזה. גרויזה השטחי והיהיר לא רק שמשתמש בשורות גנובות משירו של איש-שדה, אלא גם מחזיר לו את סיפורו:

"הלא עוד בימי שחרותך ניבאתי, כי לא משורר יצאת מרחם אימך וכל ניסיונותיך הספרותיים גם אז היו זקוקים לתיקון מצידי. אני מייעץ גם לך בצדק ובמישרים להקריב קורבן לאסקלפסיוס למען ישלח לך רפואה שלמה ממחלת הכתיבה (...) בתקווה, כי אין זאת הפעם האחרונה לחלוף המכתבים בינינו, אף כי לא בענייני הדפסה..." (עמ' 83).

 "שתי נשים באהבה אחת" הוא סיפור תשוקתו של ד"ר גרויזה המזדקן לבחורה תל-אביבית מוכת-חיים, ערה, הנאחזת בו כטובעת בקנה-קש, ומשמשת חומר לרשימתו מסיורו בארצות הקדם על "יגון הנשמות הערטילאיות למען קיומנו."

גם בסיפור "ארשת פנים" משמש הד"ר גרויזה גיבור, והפעם הוא מפתה שחקנית צעירה ושמה אינה – בכוח אמנותו וחלקת לשונו וסיפוריו על פאריס. הוא מנסה למצוא בה עקבות האישה שאהב בנעוריו, וסופו שהיא מצמיחה לו קרניים ועליו מלגלגת כל העיר.

ב"הלך גיבן" חוזרת אותה מעשייה באישה קלינה, אשר עוזבת את הגיבן והולכת אחר אליהו סמואל, בעל החולצה השחורה והשפתיים השמנות.

"נשף מסכות אחד" רקעו נשפי-הפורים של ברוך אגדתי בתל-אביב בשנים ההן, בתקופה של שבר כלכלי וחוסר עבודה. פליאן, אמן הריקוד, המארגן את הנשף, מסרב לתת כרטיס הזמנה לעזריאל המפל, סופר צעיר ופועל-בניין מובטל, למען ידידתו החולה ורדיה (מעניין עד כמה דומים שמות הנשים בסיפוריו של הורוביץ, כאילו ממקור אחד נחצבו), ובסופו של הנשף, מעשה בגניבה.

הסיפורים האחרים בקובץ הם "חתולה לבנה", "עיר ומיצר", "מרש אבל", "צוואת מרגל" "ומסע הילד אבילחם". ברבים מהם, ובייחוד ב"מסע הילד אבילחם", מתגבר היסוד האגדי-האכספרסיוניסטי בעלילה ובלשון עד שהוא כמו מרחיק לעיתים את הסיפור מאותה ריאליה של רקמת החיים שבתוכה נוצר. ודומה כי מה שעולל הסגנון הקפקאי-עגנוני לחלק מן הסיפורת העברית הצעירה בשנות החמישים והשישים, עולל עוד קודם-לכן הסגנון האכספרסיוניסטי-אגדי לסיפורת של שנות העשרים והשלושים בארץ. בשני המקרים היתה התוצאה – התרחקות מההתמודדות עם הריאליה. שכן, התמודדות אמיתית עם המציאות אינה צילום (נוסח "תנובה" לאביגדור המאירי) אלא מגע חי בליבה.

* יעקב הורוביץ: "חתולותיי הלבנות". קומץ סיפורים. בהוצאת "יחדיו", דפוס "הארץ". תרצ"ט, 1939. 248 עמודים. כלול במהדורת ארבעה הכרכים של כתבי יעקב הורוביץ, הוצאת מחברות לספרות, 1965.

ויקיפדיה: יעקב הורוביץ נולד בעיירה קאלוש שבגליציה המזרחית (כיום באוקראינה) לישעיה הורוביץ ולחנה, בתו של תעשיין הבירה זליג מילשטיין. בעת מלחמת העולם הראשונה נדדה משפחתו לווינה, בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. שם השלים את לימודיו בגימנסיה, רכש שליטה טובה מאוד בגרמנית, והכשיר עצמו לעלייה לארץ ישראל, במסגרת תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", שהיה פעיל בשכבת בוגריה.

אהוד בן עזר: בשנות עריכתו הארוכות של ד"ר יעקב הורוביץ את מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", שם לו כלל שבכל גיליון יתפרסמו שיר חדש וסיפור חדש, גם של משוררים וסופרים בראשית דרכם, שזה להם הפרסום הראשון בדפוס. היינו מחכים שבועות ב"תור" לפרסום סיפור חדש שלנו. וכך מרבית בני-דורנו, שחלקם הפכו לסופרים "חשובים" וחלקם לא קנו שביתה בספרות העברית, כמו עו"ד אביגדור פלדמן.

לימים החליפו את מורשתו של ד"ר הורוביץ עורכים שהושפעו מהעיתונות הספרותית הצרפתית וקבעו שהמוסף לא נועד לפרסום שירים וסיפורים אלא למאמרים בלבד, ולתרגומים מספרות העולם, ורק במוספי החגים המשיכו להתפרסם יצירות שירה ופרוזה, והפרוזה – בעיקר של עגנון.

כך נכרתה אחת הבמות השבועיות החשובות והמרכזיות ביותר שעמדו לרשות השירה והפרוזה העברית, בעיקר של היוצרים הצעירים. מה עוד שכיום לא קיימים כבר העיתונים שבהם היו כל יום שישי מוספים ספרותיים אחרים: "דבר", "על המשמר" (הדף לספרות), "למרחב" ("משא"), "הצופה", "קול העם", "הבוקר", ואילו מוספי הספרות של "מעריב" ו"ידיעות" איבדו את חשיבותם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר שלום. ממני לא תקבל שום בקשה להסרה של שמי מרשימת התפוצה. אני תומכת לחלוטין בדעתך, ומזועזעת מהטירוף שאחז כאן במדינה. ומהניסיון לבצע הפיכה כמו צבאית, מטפורית, של הפלת ביבי באמצעות מתן פרשנויות מדומות סובייקטיביות לנתונים ולראיות כפולי ומרובי פנים שנאספו על מנת לעצב אותם ולהבנות אותם כך שייראו כעבירות שוחד מוצקות וחד משמעיות. מדובר כאן בתודעה כוזבת. ובעיצוב כוזב. [תפירת תיק בלע"ז].

הייתכן שרוני אלשייך, עם עברו  בשירות החשאי הביטחוני [צייד גולגולות] הוא סוס טרויאני במשטרה?

אינני יודעת. אבל לפעמים זאת תחושתי. ולא שאני סוגדת לביבי. אני פשוט סוגדת לצדק. והוא נרמס ברגל גסה.

והמשכיל בעת ההיא יידום.

כל טוב,

חוה ליבוביץ  

רמת גן

* אהוד: אני משער שנתניהו לא יתפטר מראשות הממשלה וימשיך לעמוד בראשה גם אחרי הבחירות, בכנסת הבאה, שיהיו בה יותר ח"כים מהליכוד מאשר יש בה כיום אבל אולי בלי אורן חזן.

כדי להדיח ו/או לבטל את חסינותו של נתניהו יהיה צורך ברוב גדול של ח"כים אשר לא יושג. במקביל יימשכו החקירות והמשפטים נגדו עם "עדי המדינה" המפוקפקים, ויועלו בהם רכילויות ולכלוכים גדולים, לאו-דווקא פליליים, אשר יותר משיזיקו לנתניהו יזיקו לאנשים אחרים בעמדות בכירות של תן-וקח פוליטי וכלכלי, (שתמיד היה נהוג בישראל ולא רק בה, וגם ימשיך להיות נהוג).

כל זה יימשך שנים רבות, רבות מאוד, ויימאס לגמרי על הציבור., אבל לא תהיה שום דרך משפטית להדיח את נתניהו מחסינותו, כי למעשיהו, כמו אולמרט – הוא לעולם לא יגיע. מה עוד שרוב הציבור, שקולו אינו נשמע בתקשורת, יתמוך בו. וכל זה יתרחש באופן חוקי ודמוקרטי למופת.

* ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" של יום שישי האחרון [9.3] אין סקרי דעת קהל. הם חוששים מאוד כנראה לחשוף את התחזקותו של נתניהו בקהל הבוחרים, תגובה עממית בריאה לתשפוכת ההשמצות משולחות הרסן של מרבית העיתונים וערוצי הטלוויזיה עליו ועל משפחתו.

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את מאמרו של יוסי אחימאיר על גירוש המסתננים: הוא אמנם סבור שאת אלה שכבר נמצאים עימנו מיספר שנים, והתערו כאן – אין לגרש, אבל ההשוואה שעושים כותבי המאמרים ב"הארץ" בין הגירוש (+ הקצבת דולרים + הבטחת קליטה בארץ אפריקאית) – לשואה, היא בבחינת שנאת ישראל נטו.

אני בדקתי את עצמי – האם אני אהיה מסוגל לארח בביתי סודני מוסלמי שהסתנן לארץ ומתגורר בדרום תל-אביב? ובכן, התשובה היא שלילית, לכן אינני יכול להביע דעה – לא כנגד זועקי החמס בדרום תל-אביב, ולא כנגד הממשלה המנסה לפתור בעיה הומניטרית קשה.

 שלך,

 משה גרנות 

נ"ב: אוריה באר סיכם את סיפורו של מופאסאן, אך לא הזכיר את שמו – "המחרוזת". בסיפור זה הסיום פתוח. שרוי גם לאוריה באר לסיים סיפור בסיום פתוח.

* איראן היא מדינה מסודרת, ולא ברדק מושחת כמו ישראל, שלדעת נביאיה התקשורתיים עתידה להיחרב בקרוב בגלל השחיתות של מנהיגיה, כמו שהוכיח לנו במטה זעמו האכזרי הקב"ה בתקופת המקרא:

"איראנית שהסירה את כיסוי הראש שלה ברחוב בממש טהראן כמחאה, נשפטה לשנתיים מאסר, כך מסרה מערכת המשפט במדינה אתמול (רביעי, 7.3). התובע הראשי של טהראן, עבאס ג'עפרי דולתאבאדי, אמר כי המורשעת שלא זוהתה בשמה 'עודדה שחיתות דרך הורדת החיג'אב בציבור.' בסוכנות הידיעות מיזאן נכתב כי היא צפויה לערער על גזר הדין. היא תוכל לקבל חנינה לאחר שלושה חודשי מאסר, אבל דולתאבאדי טען שעונשה קל וכי יפעל לכך שתרצה אותו במלואו." ["הארץ", 9.3].

כידוע, כל המערכה ההזוייה והמיותרת שמנהל נתניהו נגד איראן, שוחרת השלום הגרעיני, נובעת רק מההסתה של  שרה, שמסרבת לבקשתם של האייטולות לעטות על ראשה חיג'אב.

* בגיליון האחרון של כתב העת "עיונים בתקומת ישראל" מופיע מאמר של עודד היילברונר: "הוויקטוריאנים הישראלים – פחדים ואי נחת בקרב מעמד הביניים בעשור השני למדינה."

במאמר מופיע ציטוט ממאמרי ביקורת שפירסמת ב"מן היסוד" וב"למרחב" על ספרו של יצחק שלו "פרשת גבריאל תירוש":

"ההתלהבות מן הספר הנה חלק מתופעת הנוסטלגיה לימים שהיו... לדעתי, אין כספרו של שלו, מבחינה רעיונית, מסמך טרגי ומחריד, סימפטומטי לישראל של שנות השישים... מסמך טראגי של יומרה למנהיגות ול'בשורה' אשר דרכה מוטעית היא מעיקרה... ובאותה מידה שאני מקווה כי הפאשיזם בישראל לעולם לא יצניח כנפיים – כן אני מקווה כי ספרו של שלו... לעולם לא יקנה לעצמו השפעה 'חינוכית'."

אורי הייטנר

אהוד: אכן אני עומד מאחורי דבריי אלה גם כיום, ולמרבה הפלא אין פאשיזם בארץ אלא במוחותיהם המעוותים של כותבי מאמרים ב"הארץ" ובכמה הזיות של אנשי שוליים קיצוניים.

נדמה לי שיצחק שלו היה מאוד לא מרוצה אילו קרא את הטור השבועי הצדקני והשמאלני של בנו מאיר שלו במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות".

* המדינה שבויה בידי הפוליטיקאים.

הפוליטיקאים שבויים בידי התקשורת.

התקשורת שבויה בידי הרייטינג וההון.

הון. שלטון. עיתון. – שילוב מנצח במדינה.

התוצאה: חברה חצויה ודמוקרטיה במשבר.

 מתי דוד

* אם תרשה לי לתקן את מנחם רהט, הביטוי "המטרה מקדשת את האמצעים" לא בא מן הנצרות אלא ממקיאוולי. כך אני זוכר מימי הקולג' שלי.

נתן מנדל

* תשובה נאותה לפרס ישראל: כל הזוכות והשופטות בפרסי אקו"ם לספרות השנה הן נשים! אין כבר סופרים גברים.

* איך זה שעבר עוד שבוע ובתקשורת לא התגלו קשיש או קשישה כבני שבעים מחטיפי תימן? ולמה אין חטיפי עיראק וחטיפי מרוקו?

* שלום רב אהוד, כשהבעתי דעתי כי העבר היה יותר ערכי, פחות חומרני ויותר מוסרי, שאלת אותי בגיליונך האחרון (1324) אם אני מתגעגע לשנאת האחים ששררה אז ביישוב העברי הקטן. שאלתך מרמזת לכך שאתה סבור שמצב חברה בישראל כיום, בתחום הערכים, עדיף ומכל מקום אינו נופל מזה שהיה בישוב העברי ערב קום המדינה.

ובכן, היתה גם היתה שנאה. שנאה בוערת. היא להטה עוד בימי רדיפת המופ"סים, אכלה בכל פה עד לפילוג בקיבוץ המאוחד ועד להחרמה ולרדיפה של חברי האצ"ל, הלח"י ומפלגת חרות. אלו היו שנאות עמוקות, אך כולן על רקע אידיאולוגי, כאשר כל קבוצה סבורה שדרכה בלבד היא הנכונה לעזרת העם. השנאות לא היו על רקע עדתי, לא על רקע גזעני ולא להשגת הטבות כלכליות או חומרניות. אלו היו שנאות "לשם שמיים" אם אפשר להתבטא כך לגבי שנאה כלשהי.

אז לשאלתך, לא, אינני מתגעגע לשנאות, אך בהחלט מתגעגע לערכים שכה רבים בימינו אפילו אינם יודעים לאיית את המלה "ערך".

בברכה,

רם סואן

אהוד: באחרית ימיו הסופר הנערץ ס. יזהר התגעגע ל"ערכים", לתקופות אידיאולוגיות, אפילו כמו הקומוניזם, הוא נזהר מלומר נאציזם – וזאת בעיניו היה עדיף לעומת הריקנות של הצעירים ממנו בישראל שחולמים, כמו דליה רביקוביץ בשירהּ, להגר לניו-זילנד. שמעתי זאת במפורש מפיו בהרצאה שלו.

כן, אני אופטימי, כי בהשוואה לעבר, השנאות של ימינו מרופדות היטב בתנאי חיים דה לוקס שלא שררו כאן מעולם, ואשר מהם נהנים מרבית המפגינים והמתלוננים, ובייחוד מנהיגיהם.

אתה מתגעגע ל"ערכים" שלדעתך נעלמו? וכי ישראל בת ה-70 בשנת 2018 היא לא ערך גדול מאוד, ערך יהודי ציוני מדהים, שאבות-אבותינו לא העזו בשעתם אפילו לחלום עליו שיתגשם במלואו עד כדי כך?! את העתיד הם תיארו, לכל היותר, בתור התחלה צנועה של איזור יהודי אוטונומי באימפריה העות'מנית [הצ'רטר] או דומיניון עברי בחבר העמים הבריטי.

* רם פרומן: חילוני שנאלץ להעביר שבת בבסיס צבאי או בבית חולים או, להבדיל, במלון או בטרקלין בנמל התעופה, אינו יכול להשתמש במיחם כדי להכין משקה חם, או במתקן מים כדי לשתות מים. האם עלינו לוותר בכזאת קלות גם על הזכות לשתות מים קרים בקיץ או תה חם בחורף?

חילוני שמתאשפז בבית חולים בפסח אינו יכול לאכול שום מזון פרטי – אפילו לא על מיטתו שלו ובכליו הפרטיים.

חייל חילוני שנגזר עליו להעביר את השבוע לפני פסח בבסיס, ייאלץ לחיות על מצות ותפוחי אדמה בשעה שחדר האוכל עובר הכשרה, תוך שאוסרים עליו להביא מזון חמץ מהבית.

האם זו דרישה סבירה מחילוני? האם זכותו של החייל החילוני לתזונה בריאה ומזינה אינה שקולה לזכותו של החייל הדתי לכשרות?

בפסח המאבטחים בבית החולים יחטטו בתיקים כדי לוודא שהחילוני אינו מכניס מזון הכולל חמץ לבית החולים, והרס"ר יעשה מסדר תיקים כדי לוודא שהחייל החילוני אינו מחזיק חמץ בכליו.

האם החילונים מוכנים לוותר על זכותם לפרטיות רק כדי לאפשר לאחרים לקיים את צוויהם הדתיים? ובכלל, מי שמם לבדוק מה חילונים אוכלים? מדוע חילונים מסכינים עם כך שאכילת כריך עם נקניק חזיר תסתיים במעצר צבאי, ובישול בשדה ביום כיפור יסתיים בהדחת קצין?

["הארץ", 11.3].

אהוד: אני מציע עצומה אינטרנטית שיחתמו עליה מיליוני ישראלים חופשיים ויכריזו כי בימי חול המועד פסח יסתובבו בכל מקום ציבורי, גם בתחבורה הציבורית – כשפרוסת לחם בכיסם. נראה איך זה ישפיע על החניוקים, שלא יוכלו להוציא את האף מהבית אלא בשכונות החרדיות שלהם.

* שלום, בגיליון 440 פירסם משה ברק מגבת את כתבותיו של אלי ויזל בנושא יהודי מרוקו בשנת 1950. משה ברק הבטיח שם לפרסם גם את כתבותיה של פולה.

האם פורסמו?

באיזה גיליון?

אגב, החיפוש עובד על כל הגיליונות?

תודה,

דניאל גבע

יובלים

אהוד: בשעתו לא מילא משה ברק את הבטחתו ולא שלח לנו את כתבותיה של פולה אפנשלאק, כתבת "על המשמר", שלדבריו פירסמה בשנת 1950 עשר כתבות על ביקורה במרוקו, והן דומות כנראה לכתבותיו של אלי ויזל.

משה ברק נפטר בשנת 2012.

אם מישהו מהקוראים יכול לאתר את כתבותיה אלה של פולה אפנשלאק וגם לשלוח אותן אלינו, נודה לו מאוד.

ולשאלתך הנוספת, החיפוש אצלנו אפשרי ישירות באמצעות גוגול או בכניסה לאתר של המכתב העיתי, שגם עליו פועל החיפוש של  גוגול. באתר שלנו החיפוש עובד על כל הגיליונות למן הראשון שיצא בפברואר 2005.

http://benezer.notlong.com

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל