פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1326

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באדר תשע"ח, 15.3.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֹא רַק הַחוֹל. במלאות 14 שנה לפטירתו של המשורר נתן יונתן ז"ל. // עמוס גלבוע: תרומתו הגדולה של אורי לוברני למדינת ישראל. // יוסי אחימאיר: שלושת העצמאים. // יהודה דרורי: החוק הבינלאומי וארץ-ישראל. // אורי הייטנר: אבא קובנר, אחד מן המניין. במלאת 100 להולדתו. 2. צרור הערות 14.3.18. / 3. אז מי עצר את הסורים על הגדרות? אסף ענברי, "הטנק", הוצאת ידיעות אחרונות, 2018. // עדינה אשל: גם זה קרה לפני 70 שנה. // מרדכי בן חורין: איך מעבירים 50 מיליארד שקל כפיצוי על רעש מטוסים מנתב"ג? // ד"ר עירית אמינוף: "אל תשליכני לעת זיקנה". // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק כ"ה. החיבוק עם לילי בהוליווד. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [105], הגיגים קלים על נושאים כבדים, אשדוד – שבת מנוחה. // אוריה באר: הספסל של אדית. // אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת. במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבֶּה, תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015. // יואל נץ: בת או בן? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "אות השני" לנתנאל הותורן. עברית: 1950. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.9.1971, לפני 47 שנה. // ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, מאי 2007. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֹא רַק הַחוֹל

במלאות 14שנה לפטירתו של המשורר נתן יונתן ז"ל

לֹא רַק הַחוֹל יִזְכֹּר, רֵעַי, גַּם יֵין הַזֶּמֶר

שֶלֹּא הִדְלִיחוּ אֶת צְלִילוּת גַּעֲגוּעָיו

כָּל חֶנְוָנֵי הָרֵיטִינְג כָּאן, כָּל עוֹד פּוֹזֶמֶת

הָרוּחַ חֶרֶש, בְּאָזְנֵי כָּל נְגוּעָיו

שֶל אוֹתוֹ שִיר-הָאַהֲבָה שֶהוּא נִגֵּן לָהּ

עַל מֵיתָרָיו דַּקֵּי הָעֶצֶב, רְדוּפָיו

שֶל הַחֲלוֹף, שֶהוּא הַנֵּצַח הָעוֹגֵן לָהּ

לְאֶרֶץ זוֹ בֵּין דְּכִי חוֹפָיו וְהַרְדּוּפָיו.

לֹא רַק הַיָּם יִזְכֹּר. כְּשֶכָּל הַצִּינִיקָנִים

כְּבָר יְכֻסּוּ כָּלִיל בִּדְיוּנוֹת הָאִלְּמוּת

הוּא יִזָּכֵר כְּאַחֲרוֹן הַמּוֹהִיקָנִים

שֶלֹּא הִנִּיחוּ לָרוֹמַנְטִיקָה לָמוּת,

שֶבְּעִדָּן שֶלגַּסּוּת-לֵב וְנִיהִילִיזְמִים,

שֶל פּוֹסְט-תַּרְבּוּת, פּוֹסְט-הֲגִינוּת וּפּוֹסְט-זֶהוּת

הָיָה לוֹ אֹמֶץ לְקַדֵּש אָנַכְרוֹנִיזְמִים

כְּמוֹ אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת, יֹפִי וְרֵעוּת.

לֹא רַק אָנִיטוֹת וְחוּאָנִים יִזְכְּרוּהוּ,

לֹא רַק פְּרָחָיו שֶל נֵר-הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,

לֹא רַק זוּגוֹת הָאוֹהֲבִים שֶשּוֹרְרוּהוּ

עִם הַסְּחָפִים וְהַשְּחָפִים וְהַצְּדָפִים

וְלֹא רַק הִיא, יַלְדָּה, אֵש מְדוּרוֹת-הַיַּחַד

שֶלֹּא כָּבְתָה עוֹד בְּלִבֵּנוּ הַהוֹזֶה.

הִנֵּה מַדּוּעַ עַד הַיּוֹם אַתְּ מִתְיַפַּחַת:

"אֵיפֹה יֶשְנָם עוֹד אֲנָשִים כָּאִיש הַזֶּה?"

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

תרומתו הגדולה של אורי לוברני למדינת ישראל

הרעיון שהיציאה מלבנון לא תהיה חד-צדדית אלא במסגרת לגיטימיות בינלאומית. זה לא היה בהתנתקות מרצועת עזה. כל רעיון בעתיד של "היפרדות" חד-צדדית ביהודה ושומרון, בלי לגיטימיות בינלאומית, הוא הרה אסון.

בשבוע שעבר הלך לעולמו אורי לוברני, מענקי הדיפלומטים והיועצים המדיניים שהיו למדינת ישראל. בהלווייתו נכח איציק מרדכי, אחד מחמשת  שרי הביטחון שאורי שימש אצלם כמתאם פעולות ישראל בלבנון. חלקם אינם איתנו. ממשה ארנס נבצר לבוא, ואהוד ברק שהה בארה"ב, שם הוא מבלה רבות. חבל! לא רק בגלל שברק עולה על כולם ביכולת ההספד הנהדרת שלו, אלא בעיקר משום החוב הגדול שהוא חב לאורי בשל ההישג הגדול ביותר שלו, לדעתי – היציאה מלבנון במאי 2000 .

משום מה ישנם כאלו בתוכנו המאשימים את ברק כי "ברח מלבנון". הליכוד טורח כל פעם לציין זאת בהתייחסויותיו לברק. וישנם כאלו שכורכים ביחד את ההתנתקות מרצועת עזה של אריק שרון והיציאה מלבנון של ברק כדוגמה שלילית ליציאה חד-צדדית  של צה"ל לעבר גבולות הקו הירוק.

ובכן, היה זה אורי לוברני שנתן ליציאה מלבנון את צביונה המדיני המיוחד, המפריד אותה לחלוטין מההתנתקות מעזה, וממחיש יותר מכול שבשום אופן לא היתה כאן בריחה.  במה דברים אמורים, כלקח חיוני להווה ולעתיד?

היה זה אורי לוברני שהבין כי סתם יציאה חד-צדדית מלבנון, כפי שבהתחלה התכוון לה ברק, והיה והוא לא מצליח להשיג הסכם עם הסורים, היא הרת אסון לגבולנו הצפוני. הרעיון שהוא הגה, והעלה אותו על הכתב, היה זה: אם לא הצלחנו להגיע להסכם עם הסורים ושבמסגרתו נוכל לצאת בשקט מלבנון, הרי שאנו צריכים לצאת בהסכם עם "העולם", עם  החלטה של מועצת הביטחון. מועצת הביטחון צריכה לקבוע שיצאנו מלבנון לגבול הבינלאומי. היא תעניק  לגיטימיות בינלאומית ליציאה שלנו, היא תהפוך כל פיגוע נגד ישראל מלבנון לבלתי לגיטימי, ותעניק לגיטימיות בינלאומית לתגובות שלנו. החלטה של מועצת הביטחון תיצור חומה של לגיטימיות על הגבול הצפוני שלנו.

איך עושים זאת? הרעיון היצירתי מחוץ לקופסה של אורי היה שנציע למזכיר האו"מ לקחת את החלטת מועצת הביטחון מיספר 425 ממרץ 1978 שאישרה שיצאנו מלבנון  בעקבות "מבצע ליטאני", וליישמה בהתאמה ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000. 

אהוד ברק התלהב מהרעיון המבריק (כמובן לאחר מכן ניסו אחדים לנכס אותו לעצמם). אבל, הרעיון חייב עבודה מדינית רחבת היקף: היתה חובה לשכנע את הנשיא קלינטון ולגייסו למען הרעיון; והיה צורך להשיג את הסכמת מזכ"ל האו"ם, חברות מועצת הביטחון ובראשן צרפת, וכן את אי התנגדותן של מצרים וירדן.

העבודה המדינית הזאת נעשתה והגלגל המדיני החל להתגלגל. מה שקרה הוא שהתפוררות צבא לבנון הקדימה את גמר התהליך המדיני, והוחלט על היציאה לפני אישורה הבינלאומי. אישור זה ניתן  ב-16 יוני, 2000 כאשר מזכ"ל האו"ם הודיע רשמית למועצת הביטחון כי ישראל מימשה את החלטה 425 ויצאה מלבנון. מועצת הביטחון אישרה את הודעתו.

כל זה לא היה כלל וכלל בהתנתקות מרצועת עזה, ומבחינה בינלאומית אנחנו עדיין "הכוח הכובש" והאחראי. לא נבנתה "גדר בינלאומית" על הגבול, ואנחנו "אוכלים" את זה ונמשיך "לאכול".

בתקופה האחרונה חוזרת ועולה נוסחת הפלא: "היפרדות" ביהודה ושומרון. זאת לשון נקייה למילת הגנאי התנתקות, אבל בעלת תוכן זהה: יציאה לקו גבול שנקבע, אך ללא  הסכם כלשהו, ללא שום לגיטימיות בינלאומית.

זה, לדעתי, מתכון בדוק לאסונות, לא לפתרונות.

עמוס גלבוע 

* * *

יוסי אחימאיר

שלושת העצמאים

השבוע נפל הפור – והבחירות לא יוקדמו ליוני 2018. אין זה אומר, שהבחירות לא יוקדמו ולא יתקיימו במועד שנקבע בחוק, נובמבר 2019. כך או כך, אווירת בחירות כבר מרחפת באוויר. הפוליטיקאים עצמם כבר מחשבים מהלכיהם. כל אחד מחברי-הכנסת המכהנים כבר עושה את חשבונו-ה, אם ייבחר לכנסת הבאה, אם סיכוייו טובים, או שמא החלה הספירה לאחור ועליו להתחיל לארוז...

בכנסת הנוכחית רבים פרשו מרצון או מהכרח, וישנם עוד כאלה שלא מצאו מקומם בבית המחוקקים ויפרשו עם התפזרותו. כזה הוא למשל אלי אללוף, חתן פרס ישראל, איש ישר-דרך ועתיר הישגים (לא פרלמנטריים), שהצהיר בגלוי שלא יתמודד לכנסת הבאה.

מי שנמצא בקבוצות הוואטסאפ של הליכוד, חש ברחש-בחש ששורר בהן. המוני עסקנים כבר מצהירים על התמודדותם בבוא העת, מחזרים על פתחי חברי המרכז, שולחים ברכות ואיחולים בכל הזדמנות, מכנסים כינוסים ומכריזים על עצמם כמועמדים ודאיים. לפי מספר המתמודדים, יזדקק הליכוד לפחות ל-60 מושבים בכנסת הבאה כדי לספק את כל העסקנים היומרנים הללו.

בולטת הפעם תופעת המפלגות החדשות שיצטרפו למרוץ, ובראשן דמויות מוכרות מן החיים הפוליטיים. נזכיר שלושה: שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון, הח"כ לשעבר משה פייגלין והח"כית המכהנת עתה כסיעת יחיד – אורלי אבוקסיס-לוי. שלושתם מן האגף הימני. שני הראשונים כיהנו בסיעת הליכוד. בעוד שמשה פייגלין פרש על רקע אידיאולוגי במובהק, משה יעלון פרש לאחר שאביגדור ליברמן הועדף על פניו לתיק הביטחון, ובוגי הנעלב סירב לתיק החוץ.

בוגי, שנחשב בשורות הליכוד למנהיג מוערך ומיוחד, אינו מפסיק מרגע שפרש לצאת נגד הממשלה, נגד התנועה שבה היה חבר בכיר, ובמיוחד נגד ראש הממשלה, ששותף היה לו בכמה מהמהלכים הבולטים של השנים האחרונות כמו מלחמת "צוק איתן". הפרישה שלו כאבה לרבים מפעילי הליכוד, שהיה להם סיפוק מכך שרמטכ"ל לשעבר, איש תנועת העבודה בבסיסו, הצטרף לשורות הליכוד, והחל מצטט שוב ושוב ממורשת זאב ז'בוטינסקי.

משה פייגלין היה "יצור מוזר" בסיעת הליכוד, ואף כי עשה מאמץ להתחבב על הפעילים, הוא הבין עד מהרה, שעמדותיו האידיאולוגיות הבהירות לא יהיו מקובלות וכי הוא איננו "מתרומם" בתוך הליכוד. פרש, הקים את "זהות" ונערך במלוא הרצינות לבחירות.

אורלי אבקסיס-לוי היא סיפור אחר. כסיעת יחיד בכנסת הנוכחית היא מתבלטת בלוחמנותה, בעיקר בנושאים כלכליים-חברתיים, וזוכה להערכה רבה, ולא רק מאביה דוד לוי האגדי. אף היא נערכת לקראת ההכרזה הרשמית על המפלגה שהיא עומדת להקים ולרוץ עימה לכנסת הבאה, ומכינה כדבריה "הפתעות". ואכן, בסקר האחרון הפתיעה עם "חמישה מנדטים".

ספק אם רשימותיהם של המתמודדים החדשים – יעלון, אבקסיס-לוי ופייגלין – יעברו את אחוז החסימה (אולי רק לוי-אבקסיס), לבטח יגזלו קולות ממפלגות קיימות, וקולות רבים יירדו לטימיון. המערכת הפוליטית בישראל אינה זקוקה לעוד מפלגות. היא זקוקה למיספר קטן של מפלגות, שבתוכן זרמים וגוונים, בלי הכורח לפצל ולהתפצל, רק בגלל אגו נפוח של פוליטיקאים מתוסכלים.

בוגי יעלון בוודאי יכול להשתלב ב"יש עתיד". אורלי אבקסיס-לוי יכולה להשתלב היטב בליכוד, שבו אביה דוד לוי היה במשך עשרות שנים ממנהיגיה, ולפייגלין מוטב שישתלב ב"בית היהודי". אנא, חסכו מאיתנו את הבזבזנות והפיצולים המיותרים, אנא אל תתנו יד בעת הזאת להרחבת הקרעים והשסעים בחברתנו.

הם  מ-ת-פ-ת-לי-ם

הם מתחרפנים – כל הפרשנים. על אפם וחמתם, הממשלה שרדה את המשבר המלאכותי ודוהרת מכאן ואילך לנובמבר 2019, מועד הבחירות הנקוב בחוק. כל מה שנותר להם הוא לפרשן את הישגו הפוליטי של ביבי, כשהם מתפתלים ומעוותים, אבל המטרה נשארה אותה מטרה – להכות בראש הממשלה השנוא עליהם.

"ניצחון שכולו הפסד" – קובע ב"מעריב" הביוגרף בן כספית בפרשנותו הארכנית, כדרכו בקודש.

"חזית הסירוב הכניעה את רוה"מ" – מתייסר ורטר הצעיר ב"הארץ".

"ראשי מפלגות הקואליציה אמנם ירדו מן האקליפטוסים, אבל ראש הממשלה ירד משם באומגה," מתפייטת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות".

עכשיו תתארו לכם מה היו הללו כותבים אילו התוצאה היתה הפוכה, הממשלה מתפרקת והולכים לבחירות מוקדמות ביוני... איזו חגיגה גדולה הפסידו הפרשנים, שתמיד מוצאים את המילים הנכונות והתירוצים המתאימים לכל מצב, אלה שתואמים את המטרה אליה הם חותרים.

הגיהינום הסורי

הידעתם? ב-20 יום אסד חיסל אלף סורים! זה פחות או יותר קצב הטבח המתמשך מעבר לגבולנו בצפון. מכונת הרצח של השליט בדמשק אינה שובתת ליום אחד.

בעוד אנחנו טובעים במדמנת בחירות, חשדות, עדי מדינה, מתנות –  בסוריה העניינים שונים לגמרי. מחסלים, טובחים, מרססים – והעולם דומם. מראות הזוועה של נשים, זקנים, ילדים מדממים למוות – אינם מזיזים לאף אחד אחד בעולם הנאור.

גם לא אצלנו.

בסדר, הפעלנו מעבר הומניטרי, הצלנו אם סורית ואת ולדה, אבל מה זה לעומת הקטל הנמשך של עשרות סורים מדי יום?

ועוד יש האומרים – רק שימשיכו ככה...

אז חשבתם שסוריה היא הגיהינום על אדמות?

תשכחו מזה. לפי הכותרות (בחלקן) בעיתונות שלנו, שמתעלמת כמעט לחלוטין מהמתרחש בסוריה, המצב הכי נורא שורר כמובן ב...ישראל!

יוסי אחמימאיר

* * *

יהודה דרורי

החוק הבינלאומי וארץ-ישראל

לאחרונה כתב לי מישהו כי ההחלטה הבינלאומית היחידה לגבי זכותם של היהודים והערבים לגבי ארץ-ישראל הינה החלטת האו"מ על החלוקה מ-1947 ולפי החוק הבינלאומי את השטחים שכבשנו מאז נצטרך להחזיר כי לפי החוק הבינלאומי אסור להחזיק בטחים שנכבשו במלחמה...

זוהי דוגמא קלאסית להטעייה שמאלנית או של הציבור ולכן מכיוון שאני למדתי אקדמית את החוק הבינלאומי, צריך להבין ש"חוק בינלאומי" למעשה אינו קיים אלא אם הסכימו עליו כל מדינות העולם (כמו חוקי המלחמה של ז'נבה וגם כאן ישנה פרשנות שונה בארצות שונות לחוק זה). חוק המים הטריטוריאליים למעשה כבר מזמן לא קיים.

 החלטת 1947 של האו"מ לאמץ את הצעות ועדת החלוקה לא"י בטלה ומבוטלת כאשר אחד הצדדים לא רק שלא קיבל אותה אלא פתח במלחמה נגדה. ושטחים שנכבשים, לרוב הכובש כן ישלוט בהם (ראה מלחמת העולם השנייה לגבי רוסיה וצרפת).

החוק הבינלאומי שכן הסכימו עליו כל ארצות העולם בשעתו היה אימוץ הצהרת בלפור פה אחד ע"י חבר הלאומים (אושרר ב-1946 ע"י האו"מ). מאז א"י כולה שלנו! כאשר הבריטים לקחו (בהסכמת התנועה הציונית) את עבר הירדן ב-1924 ונתנו אותו לערבים להקים מדינה, מומשה אז המנטרה של שתי מדינות לשני עמים. ומאז כל השטח של ארץ-ישראל בין הירדן לים תיכון שייך ע"פ החוק הבינלאומי ליהודים. (עובדה שבית-הדין הבינלאומי מסרב לפסוק נגדנו בשאלת ההתנחלויות!)

לכן כל ההתיישבות היהודית בכל חלקי ארץ-ישראל הינה חוקית לחלוטין ולפיכך, כל קישקושי ה"כיבוש", נחלת המוח השמאלני המעוות...

הבעייה שנשארת: מה עושים עם אוכלוסיה עויינת של 2 מיליון ביו"ש? זאת הבעייה שמחפשים לה פתרון. מדינה נוספת לצידנו של מרצחים פלסטינים נוסח עזה לא באה בחשבון, מה שכן בא בחשבון הוא הצמדת שטחי יו"ש המאוכלסים ברובם בפלסטינים לירדן (כמו לפני 1967) בהסכמה או בלחץ.... ובעזה לבטח נטפל אם ינסו שוב לפגוע בנו, או שמצרים תיאלץ לספח את הרצועה כמו לפני 1967.

יהודה דרורי

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. אבא קובנר, אחד מן המניין

במלאת 100 להולדתו

מדי שנה, בליל יום הכיפורים, אני מוביל באורטל התכנסות ייחודית, המשלבת תפילה, שירה, האזנה, קריאה וזמר; ערב המשלב תוכן וחוויה. ערב של התחדשות יהודית בקהילתנו. זוהי חוויה ייחודית ושונה, שנועדה לחבר בין תכני יום הכיפורים לביננו.

לקראת יום הכיפורים, אני עורך מחזור, המשלב בתכניו טקסטים מן הקאנון היהודי הקלאסי עם טקסטים מן התרבות היהודית-ציונית-ישראלית החדשה. חלק מן המחזור הוא שלד קבוע, שאנו קוראים מדי שנה וחלקו – טקסטים מתחלפים.

בשנה הראשונה, לפני 15 שנה, צירפתי למחזור טקסט של אבא קובנר, מתוך ספרו "על הגשר הצר". מאז, אחת לכמה שנים אנו חוזרים וקוראים אותו, לעתים גם משוחחים עליו.

בשבת האחרונה, מלאו מאה שנים להולדתו של אבא קובנר (1918-1987). קובנר היה דמות מופת – פרטיזן, לוחם, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה, כותב הכרוז "אל נהיה כצאן לטבח" שחשף לראשונה את מהותה של תוכנית ההשמדה הנאצית, מנהיג ארגון הנקם אחרי המלחמה שתיכנן הרג המוני בגרמנים, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, משורר דגול – חתן פרס ישראל לשירה, מייסד בית התפוצות, חבר קיבוץ עין החורש ומהדמויות המרכזיות ביצירה היהודית התרבותית בתנועה הקיבוצית.

כתב אבא קובנר, ואנו קוראים בליל יום הכיפורים: "בכל משבריי שֶׁפְּקָדוּנִי לאורך הדרך – דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שֶׁבְּשִׁבְרוֹנַי לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכז העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמתית שאינה בבחינת תפילה.

"בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אימי ז"ל היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף ל'מניין'. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.

"זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא 'העובר לפני התיבה' – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם להוויה, אל המילים שבאו עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור."

איזו הגדרה מדויקת ויפה לרעיון הערבות ההדדית: "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה." אכן, כדבריו של אבא קובנר, "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות."

"אין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי," כותב אבא קובנר. התנועה שבה התחנך, היא תנועת "השומר הצעיר". קובנר הנהיג את התנועה בווילנה, תחילה בגלוי ואח"כ במחתרת. כן, "השומר הצעיר", התנועה הסוציאליסטית, החילונית ביותר שבין תנועות הנוער הציוניות – ואבא קובנר רואה את ערך השותפות במניין כערך המרכזי שבה. ובוודאי, שזה הערך המרכזי בקיבוץ.

הקיבוץ מבוסס על הערבות ההדדית. לא בכדי, הקיבוץ הוא יצירה יהודית. אין הוא יצירה יהודית רק כיוון שיהודים יצרו אותו, אלא כיוון שהוא מבוסס על ערכי הליבה של היהדות, ובראשם – הערבות ההדדית.

מן הראוי שבכל התמורות והשינויים שאנו עוברים ונעבור, נשכיל לשמור מכל משמר על ערך הערבות ההדדית. ודוק – הערבות היא הדדית. זו הערבות של הכלל לפרט, אך לא פחות מכך זו גם המחויבות והאחריות של הפרט לכלל, ולכל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו.

2. צרור הערות 14.3.18

* בין נתניהו לאולמרט – כל טיעוניו של נתניהו על רקע החקירות, ממחזרות את טיעוניו של אולמרט כשהיה במצבו. שניהם התחילו בזחיחות – "אין כלום" "לא היו מעטפות" וכו', ועברו במהירות להתבכיינות ויללנות: "רדיפה פוליטית", "מפילים ראש ממשלה מכהן", "הפיכה", "פוטש", "תופרים תיקים", "מדיחים עדים", "שטינקרית", "הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט יצרו קנוניה כדי לסכל את השלום" וכו' וכו' וכו'. גם לאולמרט היו הביטן שלו (טומי לפיד) והריקלין שלו (אמנון דנקנר). אבל בין השניים יש הבדל מהותי. את אולמרט הקיף קומץ של חסידים שוטים שדיקלמו את ההבלים הללו. לנתניהו יש גייסות של חסידים שוטים שמדקלמים את השקרים. וכיוון שלאולמרט לא היו גייסות, שותפיו וראשי מפלגתו העזו לצאת נגדו, בעוד שותפיו של נתניהו וראשי מפלגתו מ-פ-ח-דים.

והבדיחה החדשה – לאחרונה דפי המסרים של חסידי נתניהו מדברים על ... אכיפה בררנית נגד נתניהו לעומת הסלחנות כלפי אולמרט, ומפיצים כל מיני פייק אגדות ברוח זו.

* חוק "ישראל היום": יצא המרצע מן השק – איילת שקד הסבירה מדוע היתה חתומה על חוק "ישראל היום". דבריה המדהימים מעידים עד כמה היה זה חוק שרלטני ואנטי דמוקרטי. שקד סיפרה שתמכה בחוק כי העיתון "התעמר בנו" (בבית היהודי) אבל היום זה שונה לגמרי כי הוא משרת את הימין כולו.

אבל החוק לא אמור היה לפגוע בעיתון כיוון שהוא "התעמר" באיילת שקד, אלא בשל שיטת ההפצה. ושיטת ההפצה שלו לא השתנתה. למעשה, שרת המשפטים (!) מודה, שמתוך נקמנות אישית היא תמכה בחוק שניסה לפגוע בעיתון בתואנת שווא, או לחלופין, שכיוון שהוא משרת אותה היום, לא אכפת לה ששיטת ההפצה אינה ראויה, כביכול.

יצא המרצע מן השק. טענת ה"חינמון" היתה תירוץ, לא רק לשקד אלא לכל תומכי החוק. הם יכלו באותה מידה לנסח חוק, לפיו עיתון ששמו מורכב משתי מילים, מתחיל ביו"ד ומסתיים במ"ם סופית, צריך לשלם קנס שנתי בסך כך וכך. זו היתה אותה רמה של תירוץ.

כמובן שניתן ורצוי לבקר את הקו של "ישראל היום" כמו של כל עיתון אחר, וניתן לא לאהוב את שיטת ההפצה שלו, אבל שימוש של פוליטיקאים בכוח החקיקה שלהם לסתימת פיות, לסגירת עיתון שאינו נוח להם (החוק לא דיבר על סגירת העיתון, אך כוונת היוזמים היתה לפגוע בו עד כדי סגירה), הוא צעד בלתי דמוקרטי הפוגע בחופש הביטוי ובחופש העיסוק. אגב, אילו התקבל החוק, אני משוכנע שבג"ץ היה פוסל אותו, ובמקרה הזה – בצדק. הוא באמת ובתמים היה בלתי חוקתי.

* מילה טובה על זהבה גלאון – זהבה גלאון היא מבחינתי יריבה אידיאולוגית קשה וחריפה. אני גם לא סובל את הרטוריקה שלה. אבל עם פרישתה מן החיים הפוליטיים, אני רוצה להעלות על נס רגע שבו היא קנתה, בעיניי, את עולמה. היה זה בהצבעה על חוק "ישראל היום".

גלאון, וכמוה שלי יחימוביץ', התנגדה לחוק ויצאה נגדו בגלוי ובאופן מנומק. ברור שלא היתה זו עמדה פופולרית במיליה שלה, בלשון המעטה. היא ביכרה את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי על האינטרס האישי, המפלגתי ובעיקר השבטי, וכך הוכיחה עצמה כאשת עקרונות. לצערי, זו התנהגות חריגה בפוליטיקה הישראלית.

* ההתיישבות כמהות המדינה – לפני שבועות אחדים פירסם נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק מאמר ב"הארץ" שבו הציג את תפיסתו על אודות מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. בין שאר מרכיבי מהותה היהודית של המדינה הוא כתב: "מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."

ברק לא המציא זאת – ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא לב ליבה של הציונות, ומדינת ישראל שמניפה יד גסה על הציונות היא כגולם שקם על יוצרו.

פתאום אני קורא שיש בעיה "משפטית" בכך שבחוק הלאום מופיעה מחויבות להתיישבות יהודית; שהיועץ המשפטי טוען שיש בעייה ב"יישובים ליהודים בלבד". לא צריך לכתוב בשום מקום את המילים "יישוב ליהודים בלבד," ואני משער שצירוף המילים הזה אינו מופיע בהצעת החוק. ואם כן – ניתן לנסח זאת אחרת. אך מחויבותה של ישראל להתיישבות היהודית היא מרכיב מרכזי בזהותה ובמהותה ומן הראוי שמחויבות זאת תופיע בחוקתה.

ההתיישבות היהודית הציונית הקימה את המדינה, ויישוב ארץ ישראל ביהודים היא תפקידה ומהותה של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* צעדות ה"שיבה" – 13 שנים לאחר עקירת ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף והנסיגה המלאה מרצועת עזה לגבול הבינלאומי, מתארגנים השנה שני "מסעות שיבה" המוניים של פלשתינאים מרצועת עזה לעבר גבול ישראל, והחמאס מבהיר ש"אין ערבויות שלא לחצות את הגדר." הכוונה היא לערוך את הפרובוקציות הללו ב"יום האדמה" וב"יום הנכבה", שבו אמורה לעבור שגרירות ארה"ב לירושלים, בירת ישראל.

לתשומת ליבם של מי שרוצים שישראל תיסוג גם משטחי יהודה ושומרון לקווי 49' ולהפוך את גוש דן לעוטף המדינה הפלשתינאית. צפו מצעדי "שיבה" המוניים לעבר כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל, כי רק "שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, היא "הפתרון הצודק של הבעיה הפלשתינאית," ולא אשליות הצלופן שבהן אנו מכחישים באוזני עצמנו את המציאות.

* אש זרה – שעה שעסקני הגלותיות והעדתיות מבעירים את האש הזרה של פוליטיקת ה"זהויות", אני מצהיר – איני "אשכנזי" ולא "מזרחי" והזהות העדתית זרה לי ואין לה כל משמעות לחיי. הזהות שלי היא יהודית ישראלית. השורשים שלי הם בארץ ישראל ובתרבות היהודית על כל גווניה, כפי שנוצרה בא"י ובכל הגלויות. כל מה שיהודי אינו זר לי, והשאלה האם יצירה יהודית זו או אחרת היא מהגולה שממנה עלו הוריי או מגולה אחרת, חסרת כל משמעות בעיניי.

* חלומו של אברהם בורג – אברהם בורג לא ויתר על חלומו להיות ראש הממשלה. מנין אני מסיק זאת? מכך שהוא פירסם מאמר ב"הארץ" שבו הציע את אחמד טיבי לראשות העיר ירושלים. איני יכול למצוא עוד סיבה מדוע בורג יציע לטיבי להסתפק בפחות מראשות הממשלה.

* תת תרבות – האזנתי לראשונה לתכניתם של יואב גינאי ומולי שפירא בגל"ץ "מה יהיה". בסך הכול תכנית מעניינית וטובה, אך יש בה מגרעת עצומה – פינה ארוכה מאוד להבלי ההורוסקופ. בעיניי, שימוש בזמן שידור שהוקצה לתרבות להפצת עכו"ם – זו תת תרבות.

* ביד הלשון: מצפה שלם – את הפינה הקודמת הקדשתי לקיבוץ קליה שבצפון ים המלח. אהוד בן עזר כתב, בתגובה, את הגירסה על פיה את ראשי התיבות "קם לתחיה ים המוות" יצר והציע אלוף רחבעם זאבי (גנדי). ייתכן. אני שומע את הגירסה הזאת לראשונה.

לעומת זאת, אין ספק שזאבי נתן את השם לקיבוץ אחר בצפון ים המלח, מצפה שלם. בישיבת ועדת השרים להתיישבות ב-5.5.70 נדון הצורך הדחוף להקים היאחזות נח"ל בעין טרייבה שבין קליה לעין גדי, בשל ניסיונות החדירה של מחבלים לאזור, באמצעות סירות, דרך ים המלח. ההחלטה התקבלה ובתוך זמן קצר עלתה לקרקע ההיאחזות. כעבור שנה הוחלט להפוך את ההיאחזות ליישוב של קבע. בפועל, ההיאחזות אוזרחה ב-1976, על שלוחה נמוכה יותר.

את שם היישוב הציע אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי, להנצחת שמו של חוקר מדבר יהודה ד"ר נתן שלם, שהיה מורו הנערץ של זאבי בגימנסיה העברית בירושלים. זאבי סיפר ששלם הוא האיש שקרב אותו אל הטבע ואל המדבר. בטקס העליה לקרקע של ההיאחזות, ספד זאבי למורו בדברים חמים. 

3. אז מי עצר את הסורים על הגדרות?

אסף ענברי, "הטנק", הוצאת ידיעות אחרונות, 2018. 271 עמ'

תשע שנים חלפו מאז הוציא אסף ענברי את יצירת המופת "הביתה", עד ששב והוציא ספר חדש – "הטנק". קראתי את הספר בנשימה עצורה. אין קושי לזהות את סגנונו הייחודי של ענברי, כבר במשפט הראשון של הספר. כן, גם ספר זה, לא פחות מקודמו, הוא יצירת מופת. גם ספר זה יזכה הן לאהדת ואהבת הקוראים והן להערכת הביקורת.

"הטנק" הוא ספר חתרני. כשמחמיאים לספר בתואר "חתרני", בדרך כלל הכוונה ליצירה היוצאת נגד האתוס המכונן של החברה. ומבחינה זו, הספר רחוק מן ההגדרה כרחוק מזרח ממערב. אבל יש לומר את האמת, שבמילייה התרבותי והספרותי שלנו, לכתוב ספר שצדקת הציונות וצדקתנו במלחמת השחרור שרויים בכל משפט בתוכו; ולא זו אף זו – זהו ספר על גבורה ועל גיבורים, המאדיר את הגבורה ומעריך ומכבד את הגיבורים, והגיבורים אינם "סרבני מצפון" ו"דיסידנטים" דה-לה-שמאטע, אלא גיבורים אמיתיים, במובן הישן של מי שקמו ועשו מעשה, תוך סיכון חייהם, למען העם והמדינה – ספר כזה, בזמננו, הוא ספר חתרני.

אך אם משתמע מכך שזהו ספר של פאתוס נפוח ורציני להחריד על גיבורי-על גדולים מהחיים – הספר ממש אינו כזה. רחוק מכך. זהו ספר שיש בו הרבה אירוניה, הרבה הומור, הומור דק, וגיבוריו הם ממש אינם אגדות חיות, אלא אנשים מן היישוב שברגע אחד בחייהם הם עשו מעשה, מתוך תחושה ואמונה מוחשיים ביותר, שהמעשה הזה הוא שיכריע את המערכה על הקמתה של ישראל, ותוך סיכון חייהם הם עשו אותו. ולאחר מכן חזרו לחייהם, ולא בלטו יתר על המידה.

ואם מדבריי האחרונים יובן שהספר מתאר אנשים שהתייחסו למעשה שעשו בשוויון נפש, כמובן מאליו, כ"בסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום", והם מקילים ראש במיתוס, ובעצם גם זו גבורתם – גם תיאור זה רחוק מן הספר וגיבוריו. נכון, כל אחד מגיבורי הספר המשיך במסלול חייו, אך במידה רבה המשך חייו היו בצל אותו רגע מכונן – ולאורו. כן, חשוב היה לכל אחד מהם לזכות בהכרה על המעשה שהוא עשה, וכל אחד מהם ידע תסכול וכאב בשל אי ההכרה הזו. וכל אחד מהם, בדרכו, רצה שחייו יהיו ראויים לאותו רגע מכונן. וכל אחד מהם רצה, אולי אף בתת המודע שלו, שתינתן לו עוד הזדמנות אחת, נוספת, לעשות מעשה גדול.

"הטנק" מספר את סיפורם של חמישה לוחמים בתש"ח, שכל אחד מהם עצר טנק סורי במעשה גבורה עילאי, ובכך בלם את המתקפה הסורית ואת כיבוש עמק הירדן, והכריע את המערכה. אלא שכל החמישה עצרו את אותו טנק, בשערי דגניה.

כל אחד מהחמישה משוכנע שהוא הוא האיש שעצר את הסורים. וכל אחד מהם משכנע בסיפורו, שאכן – הוא האיש. ועצם הרשומון הזה, הוא כבר בסיס לדרמה גדולה. וכאשר הדרמה הזאת נפגשת עם כישרונו הנדיר של ענברי, התוצאה היא... יצירת מופת, כבר אמרנו?

סגנונו הייחודי של ענברי, בשני הספרים, הוא כתיבה פעלתנית מאוד, כשהכל מנוסח בלשון עבר, במשפטים מלאי פעלים, המכניסים את הקורא ישר למתח של פעילות ופעלתנות. אין הרבה תיאורי נוף, אין הרבה מחשבות, אין הרבה פסיכולוגיה, כי זו כתיבה תמציתית, המזכירה במידה מסוימת את הסיפור המקראי והחז"לי. והמפתיע, הוא למרות סגנון הכתיבה הזה, ובזכות הצעידה לצד כל אחד מן הגיבורים, שכל הזמן נמצא בתנועה, חש הקורא שהוא נכנס גם לראשו, למחשבותיו, לרגשותיו ולנבכי נפשו של הגיבור. כך היה ב"הביתה" וכך גם ב"הטנק"; זה הקסם של אסף כמספר.

הספר כתוב כרומן, על אנשים אמתיים וסיפורים אמתיים; זהו רומן דוקומנטרי, או מחקר הכתוב כסיפור. והקורא חש שהאנשים הם אנשים אמתיים, לא כי היוצר היטיב ליצור דמויות אמינות, אלא כי הוא היטיב לתאר באמינות דמויות אנושיות, אמתיות.

חלקם ניצולי שואה, אף אחד מהם אינו "הצבר המיתולוגי", כל אחד מהם הוא קצת "אליפלט", שההיסטוריה זימנה לו ברגע מסוים בחייו את הזכות להתעלות לגבורה עילאית, לשאת את עמו על כתפיו ולעשות את המעשה האחד שהכריע לשבט או לחסד את גורל המערכה.

הספר הוא על יום אחד בתש"ח, אך מרבית העלילה מתרחשת שנות דור לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים ואחריה, כאשר הגיבורים הם כבני 50, שבניהם הם הלוחמים; הם החיץ הלאומי שבין להיות או לחדול; מגש הכסף סימן 2. וכל אחד מהם, במודע או שלא במודע, חש שאף הוא אינו יכול להשתחרר מן השורה. כך קצין החימוש הבכיר שהמלחמה פרצה ביום שלפני שחרורו מצה"ל, והוא נסע לסיני לסייע היכן שאפשר, אך גם לחפש ולמצוא את בנו הקצין, מה שהפך בהמשך לחיפוש אחר בנו הנעדר ולניהול מבצע החילוץ של גופתו בתעלת סואץ. וכך מי שנאבק שיאפשרו לו להתגייס ולתרום חרף פציעתו ומצבו, והוא הוצב בתפקיד של חלוקת החפצים האישיים של חללי צה"ל למשפחותיהם; תפקיד שזימן לו מפגשים שלמשמעות של חלקם הוא עצמו אינו מודע, בניגוד לקורא. יש מי שמתנדב למשמר האזרחי שזה עתה קם, ומצטיין כצלף כי "פעם צלף תמיד צלף" ואחר הוא "הקולונל" שכמעט נחלץ להציל שוב את המולדת, בשליחות לאוגנדה בעת חטיפת מטוס "אייר פרנס", בימים שקדמו למבצע אנטבה, בשל קשריו עם אידי אמין, מן הימים שהיה נספח צה"ל באוגנדה.

הקורא הערני מבחין במפגשים המקריים, האקראיים, בין דמויות המשנה הקשורות לגיבורים הראשיים, שרק מעצימים, בלא ידיעתם, את הגורל המשותף ביניהם. ויש בספר הברקות כמו תיאור מחשבותיו של ניצול ברגן בלזן שנעות רצוא ושוב מהמציאות שאותה הוא חוֹוֶה בהוֹוֶה למציאות המחנה שרודפת אותו ואינה מרפה ממנו. או על התמודדות על תפקיד ניהולי בחברת "אגד" בין אחד מגיבורי הספר, ששם משפחתו אנשל, והוא קיבל מאבותיו שאלה ראשי תיבות של "אנשי שלומנו", לבין עסקן שניצחונו מובטח, לכאורה, כי הוא "מאנשי שלומנו". וניתן להמשיך ולהדגים מהניצוצות של הספר, אך הרי איני רוצה לעשות לקורא קלקלן (=ספוילר).

אז מי עצר את הטנק בשערי דגניה?

ענברי מותיר את החידה הזאת בלתי פתורה. לכאורה. בעצם, הוא פותר את החידה לכל אורך הספר. חמשתם עצרו את הטנק הסורי. כל אחד ואחד מהם, באותו רגע גורלי, עשה את המעשה ההרואי – יידה את בקבוק המולוטוב, תפעל את הפיאט או השליך את הרימון. כל אחד מהם ידע באותו רגע שהוא לבדו, ואין איש זולתו, הנושא על כתפיו את גורל המערכה. ואכן, כל אחד מהם נשא על כתפיו את גורל המערכה, במעשה הגבורה שעשה. כי הלוחמים שם האמינו וידעו, ש"אנחנו קו ההגנה האחרון! אנשי תנפילוב!" וגם מי שאינו יורד לדקוּת ההברקה, המחברת את הספר "אנשי פאנפילוב", המתאר את פועלו של גדוד בצבא האדום בהגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה, שהיה לספר פולחן בדור תש"ח, לגיבור המקומי של דגניה, תנחום תנפילוב, מתחבר לתודעת "האחרונים על החומה" של הלוחמים.

אחד מחמשת גיבורי הספר הוא שלום הוכבאום, חבר דגניה, והיחיד שזכה להכרה כאיש שעצר את הטנק.

בספר מתוארים נישואיו המאוחרים והמשפחה שהקים בהיותו כבן ארבעים, ועל בנו יוסי –  לידתו וילדותו.

יוסי הוכבאום שירת איתי בצבא. שירתנו יחד בסגל של אותה פלוגה בבית הספר למ"כים. היינו מיודדים, בין השאר כי היה לנו תחום עניין משותף – שירי מאיר אריאל, שחוץ מאיתנו, שהיכרנו על-פה את יצירותיו, מי שהיו סביבנו לא התחברו אליו, בלשון המעטה.

שנים אחדות לאחר שחרורנו מצה"ל, נודע לי שיוסי נפטר.

אף שהיינו מיודדים, והוא היה מודע לעניין שלי בהיסטוריה, הוא מעולם לא סיפר לי שהוא בנו של האיש שעצר את הטנק בדגניה. ידעתי שהוא יתום מאב, אך רק בספר קראתי על נסיבות מותו.

אורי הייטנר

* * *

עדינה אשל

גם זה קרה לפני 70 שנה

לקראת חגיגות השבעים למדינה, מן הראוי שנדע ונזכור גם את דרך החתחתים שהיה על מייסדיה לעבור עד לרגע האחרון ממש, הרגע בו הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.

כתובות גרפיטי שהופיעו בחודש מרץ 1948 על קירות בתים ומפעלים שלצד כבישים מרכזיים ברחבי הארץ זעקו: "לא נשכח את בגידת ארצות הברית ב-19 במרץ 1948," וכן "19 במרץ 1948 – לא נשכח ולא נסלח." הכול ידעו במה מדובר. הכול חרדו מפני הבאות.

חלק מהכתובות שרדו שנים רבות. בשנות השישים נסעתי עם בתי בכביש גהה, כשלפתע שאלה: "למה הכוונה בכתובת הזאת?" והצביעה לעבר כתובת גרפיטי דהויה, אך ניתנת לקריאה, על קיר ישן של בית חרושת. לרגע תהיתי, ואז נזכרתי. מאוחר יותר נודעו לי פרטים שלא ידעתי אז.

ב-19 במארס 1948 פנתה מחלקת המדינה של ארה"ב לאו"מ בבקשה שיחזור בו מהחלטת החלוקה של עצרת האו"מ מן ה-29.11.47, לטובת "משטר נאמנות זמני בארץ ישראל, בחסות האו"מ." במקביל דרשה מחלקת המדינה מבן גוריון וממנהלת העם (קדם הממשלה הזמנית) להימנע מן ההכרזה הצפויה על הקמת המדינה, והסכמה לשביתת נשק, שלא היתה נוחה ליישוב באותה עת.

ב-12 במאי 1948 ישב משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנמנה עם י"ג חברי מנהלת העם, בישיבתה הארוכה ביותר, והגורלית, ובפיו דרישות מחלקת המדינה כפי שהביאן מארה"ב. הנוכחים היו צריכים להחליט אם להיענות לדרישות מחלקת המדינה אם לאו. בין היתר סיפר להם את הדברים הבאים:

ע' 49-50:  "... אני רוצה, קודם כל, לומר באיזה נימוק נוסף וגם באיזה איומים היתה מלווה פרשת הבירור הזה. לא כל האיומים הושמעו באוזנינו, להיפך, בשיחה האחרונה שהיתה לי עם מארשל [מזכיר המדינה] ועם לווט [סגנו] לפני 4 ימים כמעט ולא הושמעו איומים בכלל. על כל פנים, האיומים החריפים ביותר לא באו לידי ביטוי בכלל. אבל היו איומים בשיחות עם אנשים אחרים."

אחרי שסיפר לנוכחים על איום אמריקאי באי העברת דולרים של המגבית היהודית ליישוב, ומלוא משמעות הדבר, המשיך: "... בהזדמנות אחת הושמע איום כזה: אם הם לא יצליחו ולא תהייה שביתת-נשק – אזי הם יפרסמו את כל החומר שיש בידיהם, והוסיפו, כי מזה לא תצמח ברכה לא לאנגליה [הכוונה למידע על פעילות המודיעין הבריטי בקרב מדינות ערב, במגמה לעודדן לצאת למלחמה נגד  המדינה היהודית – אם תהייה הכרזה] לא לערבים, ולא תצמח מזה ברכה גם ליהודים. אבל לאנגלים ולערבים אין בני ערובה בידיהם, בה בשעה שליהודים יש 5 מיליון כאלה [יהודים בארה"ב], ומזה יבולע ליהדות אמריקה, וזה יפלג את החזית הפרו-ציונית באמריקה, באשר יהיו יהודים, שכאשר יעמדו בפני הברירה אם לעמוד לימין היישוב או לקבל את הדין של ממשלת ארה"ב, הם יקבלו את הדין. מזה גם ייצא נחשול גדול מאוד של אנטישמיות באמריקה..."

"מה שנשמע באזני אני – היו שני דברים: א) שהם ילכו למועצת הבטחון ויבטיחו רוב בעד ההכרזה בארץ של מצב המסכן את השלום הבינלאומי, ואז מועצת הבטחון תיגש לסנקציות גם נגד הערבים, אבל גם נגדנו (הסגר וכו'), אשר יכריח אותנו לשביתת נשק. ודבר יותר פשוט. אם אנחנו הולכים בדרכנו – אז אין לנו כל תביעות לעזרה מצידם, במקרה של פלישה. כאילו עד עכשיו עזרו..."

 ע' 55-56: "...ממשלת ארצות הברית לא עזרה לנו להקים את המדינה – היא עזרה לנו רק על ידי הצבעתה באו"מ [ב-29 בנובמבר 1947] ואנחנו מעריכים את זה מאוד-מאוד, זה לא יישכח. אבל את המלחמה שהיתה לנו כאן בארץ עשינו יחידים וללא עזרה. כאשר ביקשנו נשק – לא ניתן לנו; כאשר ביקשנו הדרכה צבאית – לא ניתנה לנו. יש מכתב חתום על ידי מרשל עצמו, שאי-אפשר לתת, מפני שגם על זה חל האמברגו [שהחל ב-5 בדצמבר 1947] אנחנו הגענו למה שהגענו בכוחותינו אנו בלבד. עכשיו אין שאלה של עזרה של ארצות הברית. יש רק שאלה של מניעה של הפרעה. ממשלת ארצות הברית רוצה להפריע על-ידי הדבר הזה להקמת המדינה היהודית..." דברי משה שרתוק.

במילים אחרות, מדינת ישראל קמה למרות מאמציה הנמרצים של מחלקת המדינה של ארה"ב למנוע את הקמתה – עד הרגע האחרון ממש.

הנשיא טרומן אמנם ידע על כוונתה של מחלקת המדינה לחזור בה מתוכנית החלוקה, אך לא ידע על הגשתה בפועל של ההצעה לאו"מ. איש לא סיפר לו. למרבה המבוכה נפגש טרומן במשרדו יום לפני כן, ב-18 במארס 1948, עם חיים וייצמן, והבטיחו שלא חל שינוי בתמיכת ארה"ב בתכנית החלוקה. משנודע לטרומן מעשה מחלקת המדינה מאחורי גבו – זעם, ובבוא היום – נקם: אחרי ההכרזה על הקמת המדינה הכיר טרומן במדינת ישראל דה-פקטו – בניגוד לדעת מחלקת המדינה. כתב ההכרה שהוכן מראש מתייחס ל"מדינה היהודית החדשה", וב-14 במאי משנודע שמה תיקן הנשיא בכתב ידו ל"מדינת ישראל".

אמת, ההכרה המהירה של טרומן במדינה שקמה היתה חשובה עד מאוד למדינה הצעירה, אבל נשק והדרכה היו חשובים לא פחות. אלא שאלה נאסרו במסגרת אמברגו שהטילה ארה"ב על אספקת נשק לצדדים הלוחמים עוד לפני הכרזת העצמאות, ואשר נמשך שנים לאחריה. האמברגו פגע, למעשה, רק ביישוב העברי, ברגעיו הקשים ביותר.

אין חולק על חשיבותה הרבה של העזרה המושטת לישראל ע"י ארה"ב. אך אין ספק שעזרה זו אינה ניתנת לנו כגמילות חסדים. מדובר בשיתוף פעולה הדדי, כסימביוזה שבין ציפור נקאית המנקה קרנף ממזיקים טורדניים, פעולה נחוצה מאוד – ומועילה לשניהם. ואולם בעוד שעזרת ארה"ב לישראל ניתנת בתופים ובחצוצרות (ומאז אובמה גם במגבלה כלכלית משמעותית לרעתנו), התמורה שלנו ניתנת לרוב בסתר, בקול דממה דקה, ואנו מצטיירים כמקבלים בלבד.

 מדברי שרתוק – ב-1948 – מסתבר שהשאיפה של מחלקת המדינה לתקוע טריז בין יהודי ארה"ב לבין יהודי ארץ-ישראל אינה חדשה, אלא שהיה עליהם להמתין כשני דורות עד שיופיעו ניצניו.

דברי שרתוק (שרת) מובאים כאן כלשונם, כפי שהופיעו בפרסום גנזך המדינה משנת 1978, במלאת 30 שנה למדינה: פרוטוקולים, 18 באפריל –  13 במאי 1948, ירושלים, אייר תשל"ח/מאי 1978,   ע' 49- 56.     

כל ההדגשים שלי.

עדינה אשל

* * *

יו-טיוב מרתק, חובה לראות, של הרצאת ד"ר מרדכי קידר על "העם הפלסטיני"

https://www.youtube.com/watch?v=5zsLCjgqnEE

ובאותה הזדמנות אפשר לראות גם הרצאות מאלפות נוספות שלו!

* * *

מרדכי בן חורין

איך מעבירים 50 מיליארד שקל כפיצוי על רעש מטוסים מנתב"ג?

אני מעורב בעניין המטורף הזה:בהיותי אדריכל הבית של רשות שדות התעופה, ביקשו ממני מאז 1980 שאתכנן את 'נתב"ג מערב' שאח"כ שינו את שמו ל-'נתב"ג 2000' – טרמינל 3, והתנגדתי לתת יד לטימטום במקום הזה בגלל 2 סיבות ראשיות:

הרעש לגוש דן שיגרום להוצאות אין סופיות כפי שעכשיו מתממשות!

הסכנה מטילים במרכז גוש דן.

הצעתי להקים את נמל התעופה בנבטים עם רכבות מהירות למרכז ולצפון הארץ.

הצלחתי לשכנע בכך את השר חיים לנדאו ז"ל אבל בהמשך היו שרים לא ברמה שלו. ולא כאן ועכשיו, אמשיך לפרט את הסיפור מסמר השיער. תמשיכו להתרכז בהחלפת השלטון המושחת למושחת ולטמבל הבא.

כך מדווחים ברשת: "שוד של 50 מיליארד שקל. יש לנו 12 שעות כדי לעצור את זה. ביום חמישי באישון לילה התבצע שוד מדינה של 50 מיליארד שקל במשך 50 שנה. בשקט בשקט תחת הערפל של חוק ההשתמטות  מגיוס לחרדים, בהנחיית שר הפנים  אריה דרעי, משה גפני העביר בוועדת הכספים סעיף שנתב"ג ישלמו מדי שנה 1.2 מיליארד ש"ח מס ארנונה מיוחד. הכספים יחולקו כל שנה לרשויות מקומיות הסמוכות לנתב"ג לפי שיקול דעת שר הפנים.

"את הכסף הזה שר הפנים דרעי מתכנן להעביר לרשויות מקומיות הסמוכות לנתב"ג, לשמש כפיצוי לתושבי ערים סמוכות 'נפגעי רעש מטוסים.' את הכסף יקבלו כל חודש רק תושבים עם מאפיין סוציו אוקנומי נמוך, בדמות הנחה בארנונה."

ועכשיו קבלו את הפצצה: תנחשו איזה ערים גדולות יש סמוך לנתב"ג עם תושבים עניים?!

ניחשתם נכון!

עיר האברכים החרדית אלעד, עם 50,000 תושבים, עיר האברכים החרדית מודיעין עילית עם 60,000 תושבים, וגם העיר לוד תקבל אתנן יפה. שבעידוד הרב מכלוף דרעי בונה את שכונת אחיסמך שרובה תהיה לאברכים חרדים. ערים חילוניות תקבלנה כמה פירורים כמובן בתמורה לפינוק לחרדים, השיטה של רבי מכלוף ידועה.

אזרחי ישראל העובדים הולכים לממן לצמיתות ארנונה לערים שלמות של אברכים חרדים. דרעי רוצה שנתב"ג יפצה "את הערים החרדיות אלעד ומודיעין עילית, אף על פי שאף מטוס לא עובר מעליהם בשגרה – לא בהמראה ולא בנחיתה. והעיר שהכי סובלת מרעש המטוסים – רשל"צ, לא תהנה מהפיצויים של רבי מכלוף המורשע.

ככה גזר עליכם רבי מכלוף המורשע שליט"א.החילונים צריכים להיות העבדים של האברכים. מתחת לאף נרקמת לנו מדינת דת  חרדית במימון מלא של  האזרחים התמימים. דרעי חיפש את ההזדמנות להעביר את זה. הוא ידע ש"שיקצע במרפסת" עוקבים אחריו בעניין הכספים מנתב"ג. ביום חמישי באישון ליל, רבי מכלוף המורשע העביר את זה ביחד עם חברו גפני בוועדת הכספים. הוא חשב ש"שיקצע במרפסת" לא יעלו על זה.

גם חוק המרכולים. וגם חוק הסל הזה. נועדו להפיכה החרדית השקטה. אוכלים אתכם מבפנים. אתם תממנו את הארנונה של  אברך החרדי. אתם תמותו בצבא למען האברך החרדי. והם בתמורה ילמדו אידיש כלימודי ליבה. יחסמו לכם את הכביש. יפקחו עליכם בפרוטקשן של אכילת כשר.

"יש לנו 12 שעות לשתף ולעורר מדינה שלמה גם על השוד הציבורי הזה. היום בערב [12.3] ביבי הולך לתת לדרעי פושע ישראל רישיון להשתמטות משירות לחרדים. לא צריך לצאת לרחובות. רק לשתף ולשתף. ביחד נוציא את זה אל אור השמש. ונזעזע מדינה שלמה.

"אנו כאן ב'שיקצע במרפסת', קבוצה של 4,000 חרדים לשעבר (רפורמים בהווה), קוראים לכל אזרחי ישראל להפציץ את הפוסט הזה בשיתופים, יש לנו 12 שעות כדי לעצור את זה. היום בערב ביבי הולך לתת לחרדים גם פטור משירות צבאי ולאומי."

ואני שואל את הפוליטיקאים הציוניים החילוניים, אלה  שאינם הזויים ביחס ל'כיבוש': עד מתי תשנאו אחד את השני ותאפשרו לחרדים לשלוט עלינו?

כתב וציטט: מרדכי בן חורין

* * *

ד"ר עירית אמינוף

"אל תשליכני לעת זיקנה"

(תהילים ע"א ט')

רבות הן הרעות החולות הפוקדות את החברה בישראל. הקשה מכולן, היא מכת ההתעללות בחסרי ישע, ילדים, תינוקות, ויותר מכול  קשישים: זקנים וזקנות שיכולים להיות הורינו, סבינו, אפילו אחינו הגדולים.

מקריאת הכותרות בעיתונים מתכווץ הלב, מצטמרר העור, ומסתחרר הראש. המחשבה, מה יכולים המנוולים האלה לעולל להורינו ואף לנו עצמנו, בבוא היום בו נהיה תלויים בחסדם – מרעידה. התיאורים מסמרי השיער פועלים על חלק מאתנו את פעולתם, אבל רק  מעטים מביננו זועקים וכותבים, יש שלוקחים ללב יותר מאחרים, אבל חברתנו ככלל – שותקת ועוברת לסדר היום. כולם טרודים!

משפט אחד קצר בעיתון מסכם הכול: "חיי קשישה שווים  300 אלף."  "קשישה בת 86, נכוותה למוות בגלל רשלנות המטפל בבית אבות סיעודי." ואתה נקרע לגזרים. "נפטר בן ה-80 שעל פי החשד עבר התעללות בבית אבות." "עובדי בית אבות תועדו מתעללים בחסרת ישע." "אבא אמר לי: אל תתלונני, הם יתנקמו בי." "המטפלות המתעללות בשנות ה-40, ה-50, לחייהן, תושבות." – כולן "משלנו", ישראליות.

"אנשי צוות הונצחו כשהם מתעללים וחובטים בחוסה חסר ישע [בן 87] , הוא תועד כשמכים אותו, מטלטלים וחובטים..." "עובדי בית אבות תועדו מתעללים פיסית ונפשית בקשישה [91] שמרותקת למיטתה. "המטפלים שראו את הכול:  ידענו, ראינו, לא הופתענו..." המטפלים המוסמכים מספרים: "אין סלקציה בבתי האבות, כל מי שיש לו דופק יכול להתקבל כמטפל. גם אנחנו הזדעזענו, לא כולנו כאלה." [ברוך השם!]

 בבית אבות נשרפה קשישה בת 86 למוות. אישה זקנה, בשר ודם, אימא של מישהו, סבתא של מישהו, אשתו של מישהו, הושארה תחת מים רותחים זורמים, ללא השגחה של המטפל ונכוותה למוות. העובד [הזר] שהשאיר אותה תחת המים הרותחים במקלחת והלך לו, שרף אותה  למוות כשהיא חיה, פשוטו כמשמעו. למנוול לא היה אישור עבודה ולא כל הכשרה לטפל בקשישים [לפי הדיווח בעיתון] אבל בית האבות העסיק אותו כי לא היה צריך לשלם לו שכר גבוה. אפשר לחסוך עלויות! מנין החוצפה לקחת גבר זר כדי לרחוץ אישה זקנה?! כבודה של הזקנה נרמס  וחייה – הפקר!

האם היה מנהל  בית האבות מפקיד את אימו, או את סבתו, בידי מטפלים מנוולים מסוג זה? אם מישהו היה שורף למוות את אימא שלו, האם לא היה הופך את העולם? במקרה זה "רק" נסתיימו חייה של אישה זקנה בת 86, למי זה חשוב? זעקות הכאב של הקשישה לא הפריעו את מנוחתו של איש ולא הפכו עולמות. ממשרד הבריאות נמסר: "מדובר במקרה מצער וקשה, יש חקירת משטרה בנושא ומשרד הבריאות אינו יכול להרחיב."

לא אדוני השר! זה לא מקרה מצער וקשה – זה סיפור של פשע!

"המטפל עיקם לו את היד, אבל אבא אמר לי: אל תתלונני הם יתנקמו!" זועקת כותרת אחרת.  הזקן ה"סורר" הושיט את ידו לגעת בחיתול במהלך ההחתלה. הוד רוממותו המטפל התעצבן, עיקם את ידו של הזקן וגרם לו שבר וכאבים עזים. נפילה קשה שנפל, לא טופלה ולא דווחה, עד שהגיע לבית החולים עבר זמן ארוך, והוא נפטר כשבוע לאחר הנפילה. חייו של זקן אינם  שווים את הטרחה להעבירו  לבית החולים, מיד עם היפגעו, כפי שעלינו לנהוג באבא, או בסבא שלנו.

כותרת מזעזעת אחרת מתארת זקנה שלקתה באלצהיימר והושארה שעות במיטתה רטובה משתן. [תופעה ידועה  בבתי אבות ובמחלקות סיעודיות]. כשהוזעקה בתה למיטתה,  מצאה אותה עירומה לחלוטין  כשדם זולג מפיה.

איך נרמס כבודה  של אשה זקנה שעברה כבר כל מה שהמטפלים טרם חוו?! הגם את אימך וסבתך היית משאיר עירומה במיטה, מה היא? כלב חוצות, שמשאירים אותה כמו פגר? 

ולמה גברים, מחליפים חיתולים לזקנות קשישות, ורוחצים אותן, ובינתיים מפטירים לעברן קללות ועלבונות. היש השפלה גדולה מזו לאדם, לאשה?

בית האבות "..." הוא המוסד שבין כתליו התרחשה הסאגה המזעזעת של נשים מטפלות שהתעללו בזקנה בת 91, מילולית, נפשית ופיסית. אלמלא ראינו בעינינו ושמענו באוזנינו מעל מסך הכסף היינו מתקשים להאמין שדבר כזה יכול לקרות בין בני אדם – בין נשים! קשה היה לשמוע את ניבולי הפה, הדיבורים המיניים הבוטים, והעלבונות הגסים על הריח העולה מערוותה של הזקנה, כל אלה בצעקות ואיומים. קשה מאוד היה לצפות באכזריות נוראה זו. ובעיתון אנו קוראים: "תביעת מיליונים נגד בית האבות ... אותם בעלים לבתי האבות..."

הזמן עושה את שלו, עובר שבוע, חולפים חודשים, וכולם שוכחים. הקשישים האומללים נותרים ב"חסדם" של מטפלים, שרובם, יש לקוות, עושים עבודתם על פי הכללים, פחות או יותר,  אבל חלקם הם סדיסטים אכזריים השופכים על ראש הקשישים והקשישות את תסכוליהם, ועושים מעשים שהאוזן לא יכולה לשמוע. העם בישראל  אינו מזדעק, אינו קם לצעוק חמס! ומנהלי בתי האבות ממשיכים לערום ערימות של כסף גדול על חשבון המטופלים הזקנים.

בתי המשפט "חומלים" לא פעם על המנוולים, ופסקי הדין הרחמניים, מעידים עד כמה רחוק העניין מסדר יומו של האזרח בישראל. מי נשאר לחמול על הזקנים הסיעודיים, הנתונים לשבט או לחסד בידי חדלי אישים?! במקרה של הזקנה שנשרפה חיים ביד העובד הזר, הציע בית המשפט  הסכם פשרה – בו תפוצה משפחתה ב-300 אלף שקל.  לקרוא ולצרוח מרוב ייאוש ומרוב חרפה!  

שכל קורא יחשוב רק על אימא שלו הזועקת תחת זרם של מים רותחים ואין שומע ואין מושיע.  מי יכול לתאר לו את רגעי האימה הארוכים שעברו על הזקנה המסכנה הזו שנכוותה למוות כשהיא  לבדה.. לבדה...

"נפטר בן ה-80 שעל פי החשד עבר התעללות בבית אבות" זועקת כותרת. הוא היה  בן 80, והוא נפטר בבית חולים לאחר שעובד בן 31, שיכול להיות נכדו, התעלל בו בבית אבות. רק לראות את החבלות שעל גופו, מצמרר אותך. המכות שספג, החיתול המלא בצואה שהוצמד לפניו על ידי העובד, כל אלה מעוררים חלחלה.

"אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני" [תהלים עא' ט'] מבקש משורר תהלים, "וגם עד זקנה ושיבה אלוהים אל תעזבני" [שם, יח'].

הסופר אהרן אפלפלד ז"ל כתב: "הפכנו את הזקנים לנטל. אבל זקן לא חייב להיות עול או נטל על החברה. זקנה יכולה להיות ברכה בלתי רגילה ונפלאה למשפחה... הפסיקו להפוך את הזקנים לנטל... תחבקו אותם!

ויבדל"א, העיתונאי יגאל סרנה כתב: "...הבעלים של בתי האבות והמדינה הם אימם של הזקנים והם אם חורגת חומרנית  מאוד, ומרשעת. היא המקצצת בלי הרף בתקציב הרווחה..."   

ברגעים אלה, אולי חושבים הזקנים המעונים על מי שעזבם והפקירם בידיהם של בני בליעל אכזריים וחסרי לב אנוש. דווקא כאן, בארץ היהודים, חווים זקנים וזקנות חסרי ישע, טלטולים וחבטות, מושלכים על מיטתם בפראות ככלי אין חפץ בו, כאילו מדובר בסמרטוט. עוברים השפלות מילוליות,  זוכים למבול של מילים גסות, ביטויים מזעזעים, קללות חרפות וגידופים, כל אלה בנוסף להזנחה הפושעת, ולהתעללות גופנית בהם, בשלהי חייהם. הם נקשרים למיטות, מחותלים בחיתולים גם אם הם שולטים בצרכיהם, נוטלים מהם את כבודם, ואת כבוד בני משפחתם. רבים מהם נפטרים מזיהומים, כי לא מטפלים בהם לאחר שלקו בזיהום, מחדירים להם צנטרים [קטטר] לימים ארוכים, משאירים אותם בשתן וצואה – ואז כשהם לוקים בדלקות, משהים אותם ימים עד להעברתם  לבית  החולים והם נפטרים בכאבים וסבל. הם כסמרטוטים בבתי האבות האלה . 

האם הוכנס פעם מנהל בית אבות לכלא לשנים רבות על המצב הנורא שבו הוא מחזיק במוסדותיו  זקנים וזקנות – דור ההורים שלנו? האם שללו ממישהו את הזכות לנהל ולהיות בעל בית אבות? האם קנסוהו בקנס כבד על אדישותו הפושעת?  שמות  המוסדות הללו נפלאים כולם  אבל החיים שם הם בגדר גיהינום לחלק מן המאושפזים.

האם שמענו או קראנו פעם על פסק דין מטלטל,  ששלח את המתעללים רוצחי הנפשות למאסר עולם? האם מישהו במערכת מבין שהם פושעים אמיתיים? לפרקליטים ולשופטים אין אב ואם, סב וסבה?

יהודים שגדלו על ברכי מסורת ישראל יודעים כי כיבוד אב ואם שקול כנגד רוב מצוות התורה. המשנה והתלמוד מרבים בסיפורי כיבוד אב ואם. התורה מצווה: "והדרת פני זקן" אולם  מנהלי בתי האבות האלה אינם יודעים קרוא וכתוב, וודאי שלא נטלו את ספר הספרים לידיהם  ולא קראו בו מעודם.

אילו היו הממשלה, משרדי הבריאות והרווחה, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, חוברים יחדיו לפעולה כפי שמצפה מהם החברה, והיו מפרסמים  החלטות מחמירות  לגבי  פושעים אלה, אולי היתה משתנה הגישה כלפי חסרי הישע הזקנים. אבל לפי המצב הנראה לעין, בעוד שבוע, או חודשיים, או שנה, נקרא שוב בעיתון כותרת שתזעזע את נשמתנו, וניחשף  שוב למקרים איומים של ישישים הנתונים תחת מכבש של עינויים והשפלות. 

הציבור לא ייצא אל הרחובות להפגין, לא יזעק ולא ידפוק על שולחנות. עולם כמנהגו ינהג, השמש תשוב לזרוח, והעם יעבור לסדר היום וימשיך בענייני דיומא.

החרפה היא של כולנו!     

ד"ר עירית אמינוף

עפולה

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"ה. החיבוק עם לילי בהוליווד

גמרתי לקרוא את כל המכתבים מהבית ומנאווה, אמרתי לקרן תודה על המים הצוננים שהביאה לי, ואז בדיוק נפתחה הדלת ואל החדר התפרצה כרוח סערה עלמת חן שחורת שיער עם עיניים מאירות ופרצוף שכולו חיוך. שיחררה על הארץ את שני הסלים התפוחים שהיו בידיה, ובלי לבקש רשות, חיבקה אותי ואימצה אותי ללבה חזק-חזק.

הייתי קצת מופתע מהחיבוק החם הזה, כי עד היום לא הכרתי אותה והפעם היחידה שדיברתי איתה היתה באותה שיחת טלפון שבה היא הסבירה לי, או יותר נכון לאלכס, איך מגיעים אליה. מובן שלא נרתעתי ואפילו לא הרחקתי את לחיי שזכו לשתי נשיקות, למרות שלא הספקתי להתגלח באותו יום ושלא לדבר על כך שגם לא התקלחתי בימים האחרונים.

לילי היתה הצעירה מבין ארבע אחיות, שכולן היו דקות גזרה ויפות, וכולן, עוד בפולניה, אהבו והעריצו את הדוד שלהן, הוא אבי, שהיה חייל יפה תואר בצבאו של פרנץ יוזף קיסר (ראו תמונה  ב"בחיי" [1]). דורה, אימה של טובה בת דודתי, סיפרה לי כמה שנאה את אימי שחטפה ממנה את אבי. כששאלתי אותה איך אפשר לשנוא אישה כל כך טובת לב כמו אימי, התנצלה שזה היה פעם ועכשיו, כשהיא הפכה להיות הדודה שלה, הן חברות  טובות והיא מודה שאבי עשה בחוכמה שבחר בה ולא בה. היא סיפרה לי גם על לילי, שהיתה האחות הכי צעירה והכי יפה, ובמקום להתחתן עם איזה נסיך על סוס לבן, תפשה  איזה מנהל חשבונות שמן ומבוגר ואף אחד לא יכול להבין אותה.

לא פלא שאחרי שגמרנו להתחבק לילי שאלה אותי אם אני רוצה להתקלח וביקשה שאתן לה את כל הכביסה המלוכלכת שלי, ואם אין לי לבנים נקיים להחלפה, היא יכולה לתת לי את אלה של בעלה. לא היה לי נעים להגיד לה שאני מעדיף את שלה ולא של בעלה, אבל אמרתי שיש לי מכנסי התעמלות, ומאחר שאני לא מתכונן לצאת היום מביתה, זה יספיק לי. 

כשיצאתי מהמקלחת במכנסי התעמלות כחולים, כשאני מגולח ומדיף ריחות דאודורנט, חיכתה לי קרן הקטנה נושאת בידיה חלוק בית מגבתי ואמרה לי שזה של אחיה הבכור. מורדי.

האח של קרן היה גאוות המשפחה. תלמיד מחונן, שזכה בפרסים רבים  במוסיקה, אך בחר ללמוד פסיכיאטריה באוניברסיטת ברקלי. בשנת לימודיו השלישית כבר התמנה לאסיסטנט והתארס עם סטודנטית יפיפייה, בתו של אדמירל בצי האמריקני.

החלוק התאים למידתי וישבתי איתו לארוחת צהרים מוכנה, שלילי קנתה בדרך הביתה. לפי הפיהוקים שלי, לילי הבינה מה שאני הכי צריך עכשיו ושלחה אותי לישון בחדר הילדים שבו היו שתי מיטות נוער. הסתפקתי באחת מהן ועד מהרה נכנסתי אל מתחת לשמיכת קיץ קלה ושקעתי בתרדמה. הייתי ממשיך לישון אולי עד הבוקר, אלמלא התעוררתי באמצע הלילה למשמע חריקת קיטור היוצא מתוך ארובה כפולת נחיריים. היה זה אפו של מר הורביץ, בעלה של לילי, שהתבקש לעבור לישון במיטה של קרן, לבל חס וחלילה הבת תישן בחדר אחד עם בחור שזה מקרוב בא ותהיה לשיחת השכנים.

מהר מאד הבנתי שעם הנחירות האלה לא אצליח להירדם, ומאחר שהבחנתי באור הבוקע מהסלון, לבשתי את החלוק המגבתי ויצאתי אליו. 

בסלון מצאתי את לילי רכובת  משקפיים  כשהיא שקועה במלאכת הכתיבה מול ערימת ניירות המונחת לפניה. כשראתה אותי, הסירה את המשקפיים והתנצלה שהכניסה לחדרי את בעלה הנוחר, ובלי לשאול אם אני רוצה לשתות קפה או תה, קמה  להרתיח לי מים.

לא רציתי להפריע לה בעבודתה, אבל היא לא שמעה בקולי ועד מהרה חזרה עם מגש ובו כוס תה ועוגת שוקולד שקנתה עוד אתמול לכבודי.

היום אני כבר לא זוכר על מה דיברנו, אני זוכר רק שבסופו של דבר היא המשיכה לעבוד על הניירת שלקחה מהעבודה ואני ישבתי לענות על המכתבים שחיכו לי בביתה. מה עניתי לנאווה, או לדגנית הפסנתרנית, אני לא הזוכר, לעומת זאת אימי שמרה את המכתבים ששלחתי הביתה, שהם פחות מעניינים, אבל לפחות נכתבו בזמן אמת וגם זה שווה משהו.

25.8.59

בעיר החקלאית הוליווד

כבוד אחותי הקטנה!

אחרי מכתב כל כך ארוך ששלחת לי עם התוספות של אמא ולאיצי (בת דודתה של אימי) איני יכול שלא להעריך מאמץ זה ולהקדיש לך את הכותרת של המכתב...

הגידי מתי תהיי כבר בן אדם? שלחתי  4 איות ג'ינג'יות על אמריקה למעריב ואת לא כותבת אם הודפסו. לפי זה שכתבת לי שהיית אצל איציק עם הווספה, אני מבין שעוד לא היית בשיכון דן והרי יש שם 4-6 פירות מנגו בשביל אימא ואבא, אבל אני רואה שהים יותר חשוב לך ובמקום להשקות אותם, את משקה אותו.

בקשר לשאלה החוזרת של אימא – האוניברסיטה. אני יודע שזה מאמץ שיכול לעזור לי אחר כך לכל החיים, אבל מצד שני הוא נראה לי כמיותר. רק כאן אני מרגיש כמה אני שייך למדינה המחורבנת שלנו ועד כמה, למרות כל הנפלאות שאני רואה פה, אני נשאר חלק חי של אותה פיסת קרקע שיאמא ואבא עלו עליה לפני יותר מ-30 שנה. אז מה אני יכול לעשות? חוץ מזה אם רציתי להישאר, רק בשביל להתבסס באנגלית, אז אני רואה את הזוג הזה משיקגו שטייל איתי ושהיה כאן כבר שנה ולמד, אז אם זאת כל האנגלית שאפשר לרכוש בשנה – והם הרבה יותר מוכשרים ממני – אז אצלי זה בטח יהיה בזבוז זמן. חוץ מזה יש לי מין חשק טיפשי לשבת כבר בבית ולגמור את שני הספרים שהתחלתי לכתוב...

                                                ותהיו בריאים

                                                            שלכם יסקה

את כנפי איגרת האוויר נתתי ללילי כדי שתכתוב גם היא כמה מילים, והיא אכן כתבה, אבל בשפה הגרמנית שאותה למדה באותו בית ספר בפולין שבו גם אימי למדה. מצאתי מישהו שתרגם לי את השפה הזאת לאנגלית ואותה אני מצרף כאן, תוך ידיעה שכל מה שהיא  יכלה לכתוב, זה שאני בריא ושלם, נראה בסדר ואוכל הכול. את מי זה מעניין? 

Dear uncle Leon & Edel(?). 

You cannot imagine our joy that we had the opportunity having such a dear guest. He is very good looking and enjoys himself very much. I hoped that maybe dear Aviva Will also come with him. Maybe next year she will. It is about time that you will come to see me. Thank you very much for the dear present. We like it a lot.

Say hallo to my dear family.

שלושה ימים לאחר מכן, אחרי שהתאוששתי ופונקתי על ידי לילי וקרן  ואחרי שהלכתי לשגרירות ופגשתי שם מכרים ישנים וחדשים, ישבתי וכתבתי עוד מכתב הביתה. הפעם קצת יותר ארוך:

 28.8.59

אצל לילי בהוליווד

אימא, אבא, אביבה, אביגיל, יוטה והילדים שלהם!

אני עוד אצל לילי וכל כך טוב כאן, עד שאינני יודע מה פתאום אני צריך ללכת ולנסוע ולבקר כל מיני  כפרים בקליפורניה. ומה רע לי לשבת כאן לכתוב מכתבים ובערב לפגוש כל מיני חברים שהיו מפעם בארץ. שלשום פגשתי זוג אחד שהכרתי באונייה והלכנו לזוג אחר שהבחורה למדה פעם עם אביבה ושם הזכירו שם של  חבר שהיה אתי בחג"ם (ראובן פולק)  ואז אתמול הוא כבר בא אלי ללילי ועוד מעט בכלל אני אפגוש כאן את כל הארץ. הערב הולכים לקונסוליה לאיזו מסיבה בהשתתפות מלכת היופי האחרונה. איפה בארץ הייתה לי הזדמנות כזאת.

"הבחור" של לילי התגלה דווקא כאיש נחמד ומשכיל שזוכר עוד כמה במלים בעברית והם חיים ככה די נחמד ומתנשקים כל פעם כשמישהו מהם יוצא מהבית. ממש כאילו הם בירח דבש. עכשיו בכלל הם שרויים בשמחה גדולה, כי הבן שלהם התארס עם הבחורה שלו בסן פרנסיסקו והיא בת של אדמירל אמריקני וזה כנראה כבוד גדול. אבל אל תספרו את זה לדורה, כי לילי רוצה בעצמה לכתוב לה על זה ואתם מוכרחים לתת לדורה לספר לכם על הבשורה הגדולה, ואחר כך לעשות "אה!" ולהראות כמה אתם מופתעים.

אתמול לקח אותי האיש מה"ג'ואיש אגריקלצ'רי" לסיור ראשון בחוות של יהודים.

יצאנו בבוקר וראינו כמה משקי עופות. נזכרתי שאמא תמיד אוהבת ביצים טריות אז קניתי גם ללילי שני תריסרים והיא באמת היתה מבסוטה. ראיתי בהזדמנות זאת גם איך בונים בית של קומה אחת וזה לגמרי אחרת ממה שבונים בארץ. בקירות החיצוניים מעמידים קורות עץ ופורשים ביניהם שטיחים של צמר בידוד, על זה מותחים רשתות ועושים רביץ מבפנים ומבחוץ. הרצפה היא אף פעם לא מבלטות, יש כאן מין שטיח פלסטי כזה שעולה כנראה די בזול ועשוי ממין גומי דחוס (מה שיכול אולי להיות מעניין למשה בירנבויום), וביום אחד או יומיים מותחים אותו בכל הדירה ואין בעיות עם עמרם הרצף. בכלל העסק של בניית בתים באמריקה הוא נורא משתלם וכשאני מספר שאבא שלי קבלן (קונסטרוקטור באנגלית) מסתכלים עלי כמו על מיליונר.

שלחתי לאיה ונלי גלויה עם מיקי מאוס שמרים ומוריד את הכובע. מעניין אם היא הגיעה. מכם עוד לא קיבלתי מכתבים (חוץ מההוא לפני יומיים) אבל אני כבר שולח את זה כי בשבת וביום א' הדואר לא עובד ואינני רוצה שתחכו כל כך. (איזה בן נאמן)

                                                                        שלכם יסקה.

במכתב הביתה לא סיפרתי  שפגשתי בקונסוליה גם  את גאולה גיל עם דובי זלצר ומיכאל כגן שהקימו יחד את להקת "אורנים צבר" ושרו לנו  באותו ערב את שיריהם.  בין האורחים שבתה את ליבי עלמה חיננית שישבה תוגת מבע ושרה את כל השירים בלחש בלתי נשמע. כששאלתי את ראובן מי היא, סיפר ששמה אריאלה והיא אלמנתו של בן עמי פחטר.

בן עמי היה אחד ממפקדי הפלמח, שנודע בעוז רוחו. הוא נהרג במלחמת העצמאות, כחצי שנה אחרי שהתחתן, כשנסע  בראש השיירה שיצאה להחיש עזרה לקיבוץ יחיעם הנצור. אם הייתי יודע אז שבן עמי פחטר היה בן דודו של ניסן פחטר (המכונה פחפח) שהיה אתי בהכשרה, הייתי בטח ניגש אל אותה עלמת חן עצובה ומספר לה על קרוב משפחתה שאיתו גרתי בקיבוץ ואולי הייתי מצליח להצחיק אותה באיזה סיפור על פחפח, אשר ספק אם הכירה אותו.

חוץ ממלכת היופי שהיתה במסיבה, היתה שם עוד בחורה יפה, דבורה ידידיה, מזכירת השגרירות, שכל יישותה הקרינה כובד ראש והדרת כבוד. באותם ימים רחוקים היתה חובה על כל ישראלי שנסע לחו"ל להתייצב בשגרירות ולדווח על מעשיו ומיקומו. דבורה היתה זו שאצלה נרשמתי. היא היתה רשמית לגמרי כשקיבלה את פניי, והשם ישראל ויסלר לא אמר לה כלום. עכשיו במסיבה, שנערכה בדירתו של אחד מעובדי השגרירות, היא אמנם אמרה לי שלום צונן של קרובים רחוקים, אבל לא הסתכלה עליי בכלל כל אותו הערב. כך בכל אופן חשבתי, עד שקיבלתי ממנה טלפון למחרת בעשר בוקר.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [105]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

אשדוד – שבת מנוחה

בס"ד

צא וראה חוצפתו של ראש עיריית אשדוד, שלא רק מאפשר פתיחת חנויות  בשבת קודש, אלא גם מתיר קיומם של איטליזים לא כשרים, ובהם אפילו בשר של דבר-אחר רל"צ [רחמנא ליצלן] בעירו-עירנו. אז תארו לכם מה יקרה חלילה אם נציגי החרדים שומרי השבת יעזבו את הקואליציה לידי המינים שקוראים לעצמם חילונים, ברנשים שמגדירים עצמם כיהודים, ואינם אלא יהודים מזוייפים, אפיקורסים גמורים, או אפילו סתם בורים ועמי-ארצות.

ולעומתם, שא"י [שלומי אמוני ישראל] עוד עבודה רבה לפניהם, להמליך את שבת המלכה על כל ארץ-ישראל הקדושה. שהרי רחוק מן העין – בנגב, בים המלח, בנמלים, בתחנות הכוח, במפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה, ובמיוחד בבתי הזיקוק, שם עובדים ללא הפסקה שבעה ימים בשבוע ומחללים שבת בפרהסיה.

ואם נכון מה שכותבים בעיתוני עכו"מ בחו"ל, שיש בדימונה כור אטומי [או מפעל טקסטיל], העובד כל השנה [כולל יום כיפור], הרי ברור שיש להשביתו בשבת, ואולי לבטלו כליל, כי ביטחון עם ישראל איננו בנשק זה או אחר, אלא ביטחון ואמונה באלוהי ישראל, וכן קריאת תהילים בעת צרה.

ומכאן גם לצבא של הציונים ימח שמם. יש לאסור כל פעילות מבצעית חיונית או לא חיונית בשבת וחג. וכמובן, לזרוק את כל הנשים-החיילות מן הצבא ולהעמיד בראשו מצביא ירא-שמיים, רב ראשי בתור רב-אלוף, ובמקום אימונים ובט"ש [ביטחון שוטף] ושמירות, יש להושיב – בפקודה – את כל החיילים בבתי-כנסת, להתפלל ולהביא גאולה לעם ישראל.

ובל נשכח את משחקי הכדורגל בשבת, שהם חילול שבת המוני איום ונורא. יש לאסור באיסור חמור משחקים אלה בשבת [רצוי לאסור משחק זה של גויים, בכלל].

ועוד כהנה וכהנה משימות ומצוות וקידוש השם. ואם יבואו אליהם בטענות, שזה בניגוד לדמוקרטיה ולחופש הפרט, נאמר להם: קדושת השבת נעלה יותר על זכויות הפרט לפי חוקת הגויים. יש לכפות עליהם הר כגיגית, עד שיאמרו: רוצים אנו.

ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה מאת היושב במרומים.

אני הקטן,

מנחם מנדל בר' גֶצל הכהן קליינווארג,

חסיד האדמו"ר מפריפֶּצ'יק

אשדוד 

עד מדינה

נכונה הטענה בפי רבים, שעֵד-מדינה איננו טלית שכולה תכלת, ללא רבב, אלא להפך –  הוא אדם בזוי, טיפוס מושחת, המוכן להקריב את הזולת, [אפילו הוא ראש הממשלה] כדי להציל את עורו מעונש חמור או לקבל הקלה בעונש ע"י בית-המשפט.

אך נשאלת השאלה: מה עושים אנשים מושחתים אלה בלשכתו של ראש-הממשלה? הרי אלה הם האנשים שהוא בחר בהם, לעבוד איתם וליהנות משירותיהם ומשליחויותיהם החשאיות והגלויות, לצורכי טובת המדינה ו/או לטובתו הוא.

אדם הגון לא מכניס את רגלו לביצה שבה שורצים עדי-מדינה בפוטנציה.

לא נורא

לדעתי, ביבי לא נורא כל-כך כפי שמתארים אותו יריביו [יש האומרים: איום ונורא], ולא כל-כך טוב מכפי שמגיע לנו. העם יכריע.

האישה –  והפודיום

יום האישה – 8 במרץ – חלף-עבר. נערכו בו ארועים חגיגיים לציון המודעות לאישה, לאישיותה, כישוריה, הישגיה, שאיפותיה. ואכן, יש להן [ולא רק להן, גם לגברים, ולא רק ל"פמיניסטים" שבהם] שאיפות וציפיות לביטול הפער בין גברים לנשים, ולשיוויון מלא בחברה, בעבודה, במשכורת, [בקבלת פרס ישראל], תוך הערכה וכבוד לאישה, לא מפני שהיא אישה, אלא מפני שהיא אישיות.           

אמנם ישנן נשים [לא רבות] מצטיינות, משכמן ומעלה, העומדות בראש מערכות כמו בתי המשפט, רפואה, מחקר מדעי, חינוך, אקדמיה, כלכלה ובנקאות, וכמובן טייסות-קרב ומפקדות טנקים וכדומה, אבל אלה צריכות להיות מעולות יותר וגבוהות יותר, כדי שישתווּ במעמדן לגברים מן המניין. 

וזאת מבלי להתייחס לקיפוח הנשים לפי ההלכה היהודית, ודיכוי האישה בחברה הערבית-המוסלמית. כאן קשה מאוד להביא לשינוי מבורך בזמן הנראה לעין.

יש כאלה הטוענים שזה בעצם חג קומוניסטי, שנחוג ברוב פאר והדר במשטר הסובייטי, ומה לנו ולזה.

מה זה משנה?

מי יתן ולא יהיה יותר צורך לפעול ולהילחם לשוויון בין המינים, ויעמדו גבר ואישה על אותו הפודיום, באותו גובה ובמעמד שווה, וזאת עוד לפני ימות המשיח.

רופא חולות

לפני כמה זמן התפרסם בעיתון צילום, שבו נראה הרב אליעזר ברלנד מחסידות ברסלב, נוגע בצווארה של אישה, והדבר עורר סערה בין חסידי ברסלב, ובצדק, שהרי הוא עבר על איסור מפורש של נגיעה באישה, שאינה אשתו.

מה רוצים ממנו, מהרב הנכבד אליעזר ברלנד שליט"א? הוא הרי רופא [מטעם עצמו...] והוא עושה זאת לצורכי בדיקה וריפוי חולים [חולות]. והלא כל רופא נוגע בחוליו וחולותיו במסגרת תפקידו.

כידוע, הרב ברלנד הוא רופא [אליל] המרפא חולים [וחולות] באמצעות תפילות, לחשים, השבעות – ונגיעה באיבר הנגוע, וזאת לצורכי טיפול רפואי בלבד. החולָה שהוא נָגַע בצווארה היה לה סרטן בגרון, ובעקבות נגיעתו הברוכה בגרונה, היא הבריאה כליל בדרך-נס, הודות לרב-הרופא הנוגע בדבר.

בתולדות עמנו ידוע כי בימי הביניים, רבים מגדולי ישראל, רבנים, פוסקי הלכה, פרשנים ופייטנים, בצד עיסוקם העיקרי בתורה ובפרשנות, עסקו גם במקצוע הרפואה ורבים מהם שימשו כרופאים אישיים של מלכים, שרים, רוזנים ונשותיהם ופילגשיהם.

מי לנו גדול כרמב"ם, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, חיסדאי בן שפרוט, אִבן וירגה ורבים אחרים, ששילבו לימוד תורה ולימוד רפואה.

והרב ברלנד – כמותם! רופא חולות עמך ישראל.

יהודה גור-אריה

* * *

אוריה באר

הספסל של אדית

ירדנו עמוסי מזוודות בתחנת הרכבת הזעירה של העיירה הציורית וגשם דקיק הצליף בפנינו. יוהאן כבר חייך אלינו מן הרציף את חיוכו החם, אוחז בידה של אירנה הצנומה, בת העשר, שהיתה מכורבלת במעיל צבעוני מפוספס. הוא הסתער עלינו בידיים פשוטות לרווחה ואימץ אותנו בחזקה, כדרכו, איש איש בתורו, משל אחים היינו.

"הה, כמה טוב לראות אתכם  שוב," קרא בשמחה. "גיזלה כבר מחכה לכם בבית. וחשוב מכך, המרק שהכינה קלרה מתחמם על האש. בואו, תנו לי את המזוודות. המכונית מעבר לרחוב."

דקות ספורות בלבד חלפו מאז בואנו וכבר חנתה המכונית הנאה שלו ליד הווילה רחבת הידיים. בעלת הבית, סמוקת פנים, בשיער אדמוני, נשקה לנו שוב ושוב על לחיינו בהתלהבות. אמנם כן, שוב אנחנו בעיירה היפהפייה, על גדות הריין, אצל ידידינו הגרמנים. מזה שמונה שנים אנחנו מבקרים אלה אצל אלה בקביעות. שנת אחת הם אורחינו, בישראל, ובשנה שלאחריה, אנחנו מבלים שבוע תמים במחיצתם. כשהם באים אלינו, הם מסיירים עם מכוניתנו בכל רחבי הארץ, ממטולה עד אילת. כשאנחנו אורחיהם, הם לוקחים אותנו לשייט על הריין הרוגע, אל מפרציו ואייו הקטנים, מצביעים בשובבות על צוק לורליי  הנישא, ומגלים לנו ארמונות עתיקים ואיים מוריקים שאין כמותם בישראל.

אבל יותר מכל אנחנו אוהבים את העיירה עצמה. יש בה כעשרת אלפים תושבים, שחייהם, לאורך הנהר הגדול, הם שקטים, נוחים ונטולי דאגה. הם מקדימים שלום באדיבות מוגזמת, מסירים כובעיהם בפני כל אורח ומצטחקים בחביבות בכל פעם שאתה מודה להם על שירות שעשו למענך.

נפגשנו בכנס מדעי בעיר קובלנץ, לפני עשר שנים. גיזלה היא שופטת שלום בעיר הסמוכה ובעלה הוא הרוקח הראשי באזור. הם גרים בווילה שבנה אבי סבה של גיזלה אחרי מלחמת 1870. בקומה העליונה מתגוררת אימה, רגינה, אישה כסופת שיער ובעלת הדרת פנים, בת שמונים לערך. בני זוג מתגוררים בקומה התחתונה, עם שתי בנותיהם ועם קלרה, העוזרת הצעירה.

היעדרה של הזקנה  עורר את תשומת ליבנו. תמיד היתה בין מקבלי פנינו הראשונים. למרות השיגרון הקשה שהציק לה, היתה יורדת לקראתנו ממרום גרם המדרגות המכוסה שטיחים, נשענת על מקל ההליכה המגולף שלה והודפת כל מי שהעז לחבק אותנו לפניה. הייתה מפטפטת בגרמנית של יום יום עם אשתי ואחר מתאמצת לדבר עמי צרפתית של בני אצולה.

"צרפתית היא השפה האהובה עליי," היתה נוהגת לחזור ולהדגיש תוך הפגנת התענוג שבשיחה עימי. "זוהי שפה אצילה. כמה חבל שבנעוריי לא הקדשתי לה את הזמן הראוי."

לכן גם אהבה לשהות במחיצתי והיתה מספרת לי סיפורים מילדותה הרחוקה. גיזלה לא ראתה בעין טובה את הקירבה היתירה שנקטה אימה הזקנה כלפינו והיתה מוצאת תמיד תואנה להרחיקה מחברתנו.

"אימא, כבר מאוחר בשבילך," נהגה לרטון כשהזקנה התירה לשונה והפליגה בדיבורים. "בבקשה, ממך..." או בלשון פוגעת יותר. "נו טוב, אימא. הם כבר שמעו את הסיפור הזה. למה את חוזרת שוב ושוב על אותם דברים? את לא רואה שהאורחים שלנו עייפים?"

במשך השנים הפך הסגנון של גיזלה כלפי אימה בלתי סבלני ונוקשה יותר ויותר. בפעם האחרונה ששהינו אצלם, הטיחה באימה מילים מעליבות והזקנה עזבה את הטרקלין בעיניים דומעות.

"אתם לא אשמים," לחשה באוזני לפני שנפרדנו. "ככל שאני מזדקנת היא אוהבת אותי פחות. כשאתם באים, היא נעשית ממש עוינת."

"איפה אימא?" שאלתי בתמיהה את גיזלה, לאחר שנכנסנו לווילה והסבנו לשולחן העתיק, המוצק. המרק החם כבר הוגש לנו בצלחות חרסינה מצוייצות.

"או, אימא? עזוב." ענתה בתנועת יד מבטלת.

"בכל זאת." עמדתי על דעתי. "הרי היא תמיד מקדמת את פנינו."

היתה שתיקה ארוכה, מעיקה. לבסוף הפטירה גיזלה באי רצון: "אימא הלכה לשבת על הספסל שלה בגן פרידריך הגדול."

"בגן?" זקפתי גבות. "עכשיו, בקור הזה? הרי בחוץ יורד גשם שהולך ומתחזק."

"אצלה תאריך הוא תאריך." פסקה גיזלה. "היום הוא יום השנה הקדוש לה. ב-21 במאי 1942 לקחו הנאצים את אדית למחנה הריכוז."

"אדית? מי זו?"

"לא סיפרנו לך? אדית היתה המורה לצרפתית של אימא. יהודייה."

קלרה, עוזרת הבית, החליפה בינתיים צלחות. גיזלה, בקול קר, ביקשה לצנן את רגשי האהדה שהציפו אותי כלפי אימה.

"בוא, קח את מנת הדג הזאת," המשיכה, כאילו לא נאמר מאומה קודם לכן. "נהר הריין שלנו הפך אמנם לפח אשפה, אבל בכל זאת הוא מחזיק מעמד ומספק לנו דגים טעימים."

רעבוני הגדול התפוגג באחת. החלפתי עם אשתי, שישבה מולי, מבטי השתאות. הגשם בחוץ גבר. אפילו רנדי, כלב הבולדוג הענק של המשפחה, העדיף להצטנף על השטיח, מול האח הבוערת, ולנמנם.

אני מוכרח ללכת אל הזקנה, ניקרה המחשבה בראשי כל זמן הסעודה. נשגב מבינתי איך גיזלה מסוגלת לשבת כך מולנו, בשלווה גמורה, לאכול ולגלגל עמנו שיחה, שעה שאימה שם בגן, במבול כזה.

"ועכשיו לקינוח," צהלה גיזלה, ויוהאן  קרא "בראוו" בקולו העבה והוסיף: "משהו מיוחד בשביל הישראלים."

קלרה הגישה צלחת ענקית של פירות טרופיים מסודרים בקפידה והכול מחאו כפיים. אבל אני כבר קמתי על רגליי, מסיח דעתי מהמטעמים, ופניתי לקולב שבפרוזדור, עוטה עליי בחיפזון את מעיל הגשם.

"אצא להביא את אימך," אמרתי לגיזלה. "תיכף נחזור."

"נו טוב, צא, אם אתה מתעקש. אבל חזור מהר," השיבה גיזלה.

יוהאן זקר כלפיי את אצבעו דרך לצון, תוך שהוא תוחב לפיו פלח אננס גדול. "יש לנו היום תכנית גדושה," ציחקק. "לא נניח אתכם כך, באפס מעשה. הגשם רק ייפסק ואנחנו, הופ, יוצאים לדרך."

גן פרידריך הגדול משתרע על גדות הריין עד קצה האופק. פרנסי העיר נטעו אותו לאחר מלחמת העולם הראשונה, לזכר צעירי המקום שנפלו בקרבות. בכל פינותיו ניצבים פסלים של דמויות מההיסטוריה  הגרמנית וספסלי אבן רבים. כרי דשא גדולים נושקים לנהר ועצים יפי צמרת מעשרות זנים פזורים בכל שטחו ומשווים לו יופי וקסם מיוחדים. כיוון ששכן כמטחווי קשת מן הווילה, לא התקשיתי לרדת במרוצה במדרגות שהובילו לשערו הרחב ומשם לפסל הקיסר הגדול, מטרים ספורים מן  המים.

הזקנה ישבה על ספסל אבן רטוב, מכורבלת במעיל כהה ומעליו מעיל גשם מניילון. לראשה חבשה שביס שחור ולצדה היתה מונחת מטרייה גדולה, שמשום מה לא טרחה כלל לפתוח.

היא זיהתה אותי מיד, שלחה לעברי זרוע לבנבנה, שקופה כמעט, ולחצה בעוז את כף ידי שהושטה אליה.

"באתי לקחת אותך הביתה, פראו לורנץ." אמרתי בחיבה רבה. "בואי נחזור הביתה?"

היא נעצה בי את עיניה הכחולות, ולחייה חרושות הקמטים זעו קלות. רגע ארוך חייכה כלפי בחביבות ואחר הסבירה בכוונה רבה: "הו לא, איש צעיר. אני יושבת כאן פחות משעה וזה עוד לא די. אשב כאן לפחות שעתיים. ואם אוכל, אף יותר."

"מדוע, פראו לורנץ?" מחיתי. "הגשם, הרוח, איך אפשר?"

"הגשם? תראה, הוא כבר כמעט פסק, לא כן? הבט, העננים החלו להתפזר. אפשר לשבת כאן בשקט. ואם יש קצת רוח, לא נורא, אל תגזים. בוא, שב קצת לידי."

"פראו לורנץ," ניסיתי שוב. "למה זה חשוב כל כך לשבת כאן?"

"לי זה חשוב." הניעה ראשה במרי. "אני יושבת כאן לזכר אדית."

"המורה שלך?"

היא הוציאה מכיסה ממחטה גדולה, קינחה את אפה שהתאדם ברוח, היטיבה את השביס שעל ראשה והצטחקה כלפיי נוגות. ענני הגשם ששטו מעלינו פנו צפונה, הגשם פסק כבמטה קסם. שמש חיוורת הגיחה והעצים נעו קלות ברוח. הזקנה דיברה כמשיחה עם עצמה:

"אני בת למשפחת סוחרים גדולה בעלת עסקים כאן, על גדות הריין, מזה מאתיים שנה. אבות אבותיי עסקו בהשטת ספינות על הנהר, עסק טוב למדי עד היום. לסבי היו עשר ספינות ועוד אסדת גדולות. ואפילו לאבי, שהיה פזרן גדול ולא הצטיין בעסקים, היו עדיין כשישה-שבעה כלי שיט, שמסחרם הביא לנו כסף רב.

"אחיותי ואני גדלנו בעושר. למדנו בבית ספר פרטי והיתה לנו אומנת אנגליה. הוריי סברו שחשוב מאוד שנלמד צרפתית ושכרו לנו מורות מיוחדות. עבורנו היתה הצרפתית בבחינת מקצוע צדדי, מעין קישוט ליתר המקצועות שלמדנו, וגם המורות לא התייחסו ברצינות רבה מדי לתפקידן ללמד שפה זו. רצינו, הכנו שיעורים; לא רצינו, השתמטנו ואיש לא גער בנו. מורות הלכו ומורות באו. ואז הגיעה אדית. אישה בגיל העמידה, גמלונית, חרושת קמטים ומבטה קשה. סיפרו שהיא בת לאם יהודייה ולאב גרמני פרוטסטנטי מאלזס. היא עצמה היתה אלמנה ערירית, שבעלה הנוצרי נפטר שנים ספורות קודם לכן. כבר מהשיעור הראשון הבהירה שהיא דורשת הכנת שיעורים, שינון, הקפדה על מבטא והתמסרות מלאה. הו כן, אדית החמירה איתנו. במיוחד התעקשה על הדקדוק, הדקדוק הצרפתי אינו קל, כפי שאתה יודע.

"כמה קיללנו את פראו אדית. בשלב מסויים אחותי החליטה לפרוש, כל כך שנאה את הצרפתית הזו. כל מחאותיה של אימי לא הועילו, ואילו אני, לאחר שקניתי בעמל רב שליטה בדקדוק, התחלתי לראות את יופייה של השפה ובליבי נקשרתי יותר ויותר אל המורה הקשישה, הבלתי מתפשרת. אחרי הדקדוק היבש באו שיעורי שירה, ספרות והיסטוריה. זה היה נפלא. אדית היתה לוקחת אותי לכאן, לגן, אל הספסל הזה, ומדקלמת לי בתים שלמים משירי בודלייר ומן המחזות הקלאסיים. נפשי יצאה אל השפה ואל התרבות העשירה והמסעירה הזאת.

"אדית היתה אישה גאה, על אף שחיה בדוחק. היא סירבה בתוקף לאכול בביתנו, שמא נחשוב שבכך אנו מסייעים לה בדחקותה. ומתנות? הס מלהזכיר. רק פעם אחת, כן כך זכור לי, הסכימה לקבל מאבי מענק קטן לחג הפסחא, וגם זאת, רק לאחר הפצרות ושידולים.

"קשריי עם אדית הלכו והתהדקו. במרוצת הזמן נקשרה ידידות אמיצה ביני, הנערה בת החמש עשרה, לבין המורה לצרפתית, ששערה הדליל כבר החל מאפיר. לאחר שנת לימודים מתישה החליטה אדית שעליי להכיר לא רק את הדקדוק, השפה והתרבות, אלא גם את הצרפתים ואת צרפת עצמה. היא הציעה להוריי המופתעים לקחת אותי לסיורים באלזס ובלוריין ולא נחה ולא שקטה עד שהשיגה את הסכמתם. ביקרנו יחד בערים אחדות ובעיירות כורים וחקלאים לאורך הגבול. כל טיול כזה נחרת בזכרוני כחוויה בלתי נשכחת. בשטרסבורג עמדתי נפעמת בקתדרלה הגדולה שאין דומה לה בכל אירופה. בריימס ניצבתי מוקסמת מול האורלוגין שבראש הקתדרלה, אשר הפליא בצליליו ובחיזיון שהציג בכל שעה. בקולמר שוטטתי פעורת פה ברחבת בניין העירייה העתיק, בין בתי העץ הנהדרים המקיפים אותו.

"אך הביקור המרשים מכולם היה דווקא בוורדן. יום שלם כיתתנו את רגלינו באזורי הקרבות, בבית הקברות הענק על אלפי מצבותיו ובאתר ההנצחה לנופלים במלחמת העולם הראשונה.

"'הביטי, רגינה,' אמרה אדית והחזיקה בידי בחוזקה. 'כאן נפלו מיטב בני הנוער של צרפת ושל גרמניה. כאן טמונים זה בצד זה, נוצרים, יהודים ומוסלמים. שני אחיי, שהיו אזרחי צרפת, נפלו כאן למען מולדתם, ואילו כריסטוף, אחי בעלי, נפל למען גרמניה. נאמנים היו איש איש למולדתו. איש מהם לא בגד.'

"חתמנו יום גדוש זה בארוחה כיד המלך, על פי המסורת הצרפתית, במסעדה קטנה במרכז העיירה הרוגעת. טעם הבגט הפריך ומרק הדגים המתקתק עדיין שמורים בחכי, אף שחלפו מאז עשרות שנים. במשך כל הסעודה שוחחנו כידידות ותיקות. פניה הנוקשות של אדית התרככו כשסיפרה לי על חייה הקשים, מאז  מותו הפתאומי של בעלה, על הגברים שניסו לפתותה מבלי להינשא לה, ועל השלמתה, לבסוף, עם העובדה, שתישאר אלמנה, ערירית עד סוף ימיה.

"'לא נורא,' סיימה אדית בחיוך קל, נבהלת מרגשות החמלה שהיא עשויה לעורר. 'יש לי תלמידות, כמוך, ויש לי כמה ידידים בעיירה. הם טובים אליי. אני מאמינה שלא ינטשו אותי בעת צרה.'

"הנאצים עלו לשלטון בסוף שנת 1933. אדית המשיכה בשיעוריה, כאילו לא אירע דבר, ואנו המשכנו לפקוד גן זה ולשבת על הספסל הזה, מתחת לעץ הדולב. יום אחד בא שליח מטעם סניף משרד החינוך המקומי ואמר שידוע להם כי מורה פרטית יהודייה מלמדת אותי צרפתית, וכי 'יש הוראה ברורה מברלין שהדבר אסור לפי חוקי הגזע.'"

הזקנה השתתקה לרגע ארוך. נראה היה שהיא מתקשה לספר כמקודם. אך לאחר מכן, התגברה על המחנק בגרונה והמשיכה.

"אותי לא עניינו כלל כל השטויות האלה על יהודים, על עמים נחותים כביכול ועל גזע עליון. אבל למרות הצער שבדבר, חשתי הקלת מה. שכן, באותה עת החל רודולף לחזר אחרי והדבר נעם לי. היתה זו אהבה ראשונה שלי ואני הייתי זקוקה לזמן חופשי כדי לחשוב עליו ולהיפגש עימו. עם ביטול שיעוריה של אדית, התפניתי לפתע לענייני. לבושתי, במשך זמן מה, הרגשתי כציפור דרור שהשתחררה מכלובה. אהבתי את אדית אבל את רודולף אהבתי יותר. הקשר בינינו ניתק. אף שגרנו בעיירה קטנה, בה כולם מכירים את כולם. מעולם לא פגשתי את אדית. אולי הסתתרה, איני יודעת.

"הוריי לא התלהבו מרודולף. הם טענו שהוא ממשפחה פשוטה מדי, מאזור נידח בצפון, בעוד שאנו צאצאים למשפחה בעלת מסורת עוד מימי פרידריך הגדול. הבט, שם ניצב פסלו. אבל אני הייתי כרוכה אחריו, ולמרות הכול, ב-1939 נישאנו.

"אושרנו היה קצר ימים. בספטמבר פרצה המלחמה והטיפשון שלי נסחף בגלי ההתלהבות של הבריונים הנאצים והתגייס לחיל הים. שנה לאחר מכן, כבר היה בין המתים. האונייה שלו הוטבעה בקרבות הקשים עם הבריטים, ליד חופי נורבגיה, ואני הפכתי לאלמנה צעירה. כל כך שקעתי ביגוני עד כי שכחתי שיש אומללים ממני. המלחמה החלה מתקרבת אלינו. פה ושם נעלמו אנשים. קומוניסטים, הומוסקסואלים, חולי נפש ומתנגדי המשטר, כביכול.

"יום אחד, כשנה לאחר מות רודולף, קיבלתי פתק שהועבר בסתר מאדית. היו בו כמה שורות בצרפתית, כתובות ביד רועדת. היא ביקשה מאוד לפגוש אותי. כאן בגן, על הספסל הזה. ביום ובשעה היעודה הגעתי לגן, אדית חיכתה לי, לבושה מעיל ישן, ונעולה נעליים שחוקות עקבים. היא הביטה לכל עבר, ונראתה אחוזת אימה.

"'רגינה, האם את מוכנה לעזור לי?' שאלה בקול נמוך. 'אומרים שהנאצים עומדים לאסור את כל היהודים שנותרו בעיירה ולהעבירם למחנה ריכוז.'

"'מה אני יכולה לעשות?' שאלתי.

"'את לא יכולה לעשות הרבה,' השיבה. 'אבל אביך יכול. הוא אדם עשיר, בעל השפעה. תוכלי לבקש ממנו שיעזור לי.'

"'פראו אדית,' השבתי. 'אביך היה גרמני ארי. גם בעלך. הם לא יעשו לך כלום.'

"'יעשו,' הניעה ראשה קדורנית ונשכה את שפתיה. 'אין להם רחמים. הם רוצחים!'

"עוד רגע נשארה על הספסל, אחר נעלמה במעלה הגן. בערב שוחחתי עם אבי. סיפרתי לו על מצוקתה של אדית והאצתי בו לעשות משהו. הוא משך בכתפיו, הרכיב משקפיו ופשפש בשטרי המטען של ספינותיו.

"'איני יכול, רגינה,' פסק בלחש, בחומרה. 'הגסטאפו ישליך גם אותי לכלא. הביני, כעת בגרמניה, איש איש לנפשו.'

"'כן, אבא,' השבתי והשפלתי את עיניי."

הזקנה כיווצה לפתע את שפתיה והלמה באגרופה בזעם על ארנקה השחוק.

"כך אמרתי, אתה שומע? 'כן, אבא.' במקום ליפול לרגליו, להתחנן, לזעוק, לתבוע. במקום להטיח בפניו שיש לעזור בעת צרה לקרובים ולילדים, שזוהי חובתם ש בני אנוש זה כלפי זה. איזו פחדנית הייתי, אפילו ידי חובתי לא יצאתי. אתה יודע, מפקד המשטרה הקשיש היה בן בית אצלנו. יכול היה להעלים עין אילו ביקשתי. גם רב החובל אלכס בורן, האחראי על תפעול צי הספינות של אבא על הריין, היה עוזר אילו פניתי אליו. היה מסתיר את אדית באחת הספינות, או מעביר אותה למקום מבטחים. אולי לצרפת, אולי ללוקסמבורג הקרובה. אבל אני שתקתי.

"עברו כמה חודשים. לא התקשרתי לאדית ולא שמעתי ממנה דבר וחצי דבר. ערב אחד צלצל הטלפון בביתנו. היתה שעת ארוחת ערב. אימי קירבה את האפרכסת לאוזנה ואחר הושיטה לי אותה בפנים קפואות.

"'זאת אדית,' אמרה.

"נטלתי מידה את המכשיר ביד רועדת וקירבתי אותו לאוזני.

"'רגינה,' שמעתי את קולה החד של אדית. 'הם יבואו לעצור אותי הלילה או מחר. זה הסוף. אין דבר שתוכלי לעשות למעני?' אנא.'

"'אשאל את אבא,' עניתי בחרדה.

"אבא הרים את ראשו הכבד מצלחת המרק, נעץ בי את עיניו הקשות והניע אותו לאות שלילה, בלי לומר מילה.

"'אני מצטערת, פראו אדית,' עניתי בקול שבור. 'אבא אומר שאינו יכול לעשות מאומה.'

"מצדו השני של הקו לא נאמרה מילה. הטלפון נטרק בקול דממה דקה. עוד באותה לילה, בחצות, החל המצוד אחרי אחרוני היהודים בעיירה. אדית נתפסה והובלה למחנה הריכוז בוכנוולד. יותר לא שמענו עליה."

הבטתי בזקנה בדאגה. כל גופה פירכס בבכי עצור. דמעות גדולות זלגו מעיניה. ככל שמחתה אותן, הן שבו להציף את לחייה הקמוטות. היא עיוותה שפתיה, מסרבת להיסחף ברחמים עצמיים, והמשיכה:

"שנה לאחר מכן היכרתי את קורט, חברו של רודולף, ונישאתי לו. מנישואין אלה נולדו שלוש בנותיי. האמצעית והערנית מכולן היא גיזלה.

"כשגדלו, סיפרתי להן על אדית. גיזלה תיעבה את התנהגותי, אך שתקה. רק לפני עשר שנים, כשהחלה לגלות עניין בולט ביהודים וביהדות והיחסים בינינו התהדקו, החלה לגלות איבה גלויה ובוטה כלפיי. היא כועסת עליי עתה, מאשימה אותי על שהייתי פחדנית ואנוכית. היא מתפרצת כנגדי בזעם, ומגנה את חיי הבורגנות וההרמוניה המזוייפת בבית הוריי. אינני משיבה להתקפותיה. היא צודקת...

"'שמע, איש צעיר.' סיכמה באנחה. 'לקראת סופך אתה עורך לעצמך דין וחשבון. שואל את עצמך, האם עמדתי במבחני חיים? האם באומץ? האם הייתי נאמן לעצמי, לערכיי? מה בעצם זכות הקיום שלי? אם משפחתך וידידיך מכבדים אותך, ואם אתה מרגיש שהיה טעם לחייך. לי היתה הזדמנות פז אחת להצדיק את המשך קיומי, להוכיח כי אני ראויה, והחמצתי אותה.

"כעת נותר לי רק להעלות את זכרה של אדית, להתייסר ולבקש מחילה. כך, פעם בשנה, ביום שבו לקחו אותה למחנה הריכוז, אני באה לכאן, אל הספסל הזה, ומעלה בליבי את זיכרה. בין אם השמש זורחת ובין אם גשם כבד יורד, בין אם יום יפה מקדם את פני ובין אם הרוח שורקת ומייללת כנגדי. היום הזה בשנה, מוקדש לאדית. ומי יודע, אולי היא מביטה בי ממרומים. אולי היא בכל זאת סולחת."

הזקנה קמה מספסל האבן ונשענה על זרועי.

"בוא, נחזור הביתה, איש צעיר," מלמלה ונטלה את המטרייה  שנותרה מקופלת כמקודם. "כן," נאנחה. "שרק ייתן לי אלוהים כוח לחזור אל הספסל הזה גם בשנה הבאה."

אוריה באר

* הסיפור פורסם תחילה בספר "עין הזכוכית של מיור פאבל", שיצא לאור בשנת 1998 ב"ספריית פועלים". למעוניינים, נותרו בידי המחבר עוד כמה עותקים למכירה. כתובתו:

uriabeer@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבֶּה

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹׁר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי  

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

אהוד בן עזר

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה. פכים קטנים.

בת או בן?

חיבקתי את רינה באהבה אבל בזהירות מפאת כרסה התופחת, קירבתי את אוזני אל  הכרס והאזנתי בהתפעמות לתנועותיו של בני.

"של הבת שלנו!" תיקנה אותי רינה.

לא חלקתי עליה. השתדלתי בכל מאודי לנהוג כיאה לאב משפחה בן 21 מיושב בדעתו.  העתקתי מספר וולט דיסני את הכלב פלוטו על לוח לביד, צבעתי בשלל צבעים ניסרתי ויצרתי פזל של חמישה חלקים לפתח קואורדינציה ואינטליגנציה אצל הבן הקטן.

"הבת הקטנה!"

"נכון, הבת הקטנה," צחקתי.

עליי להוסיף עוד איזו בליטה במרכזו של כל חלק, שתהיה לו לתינוק ידית לאחיזה.

"כמובן, כמובן – לתינוקת!"

נברתי בארגזי הגרוטאות שבנגריה בחיפוש אחר הפתרון לידיות.

"מה זה?" שאלתי את ישראל הנגר והצבעתי על קופסת זכוכית ובה אומים וברגים ודומיהם. היה לי ברור שהקופסה היא אקווריום קטן.

"סתם גרוטאות," השיב ישראל.

"אכפת לך שאעביר אותן לקופסה אחרת? אני רוצה את האקווריום."

ישראל לא התנגד.

מצאתי כעת עניין חדש לעסוק בו. דגיגים באקווריום הם פשרה פורתא מאוד לחלומות הים של ילדותי... ניקיתי את האקווריום וסתמתי בו את הנזילות.

רינה ואני "לקחנו שבת" ונסענו לתל אביב, להביא דגיגי זהב לאקווריום.

אימא שלי שמחה לקראתנו. היא היתה מטפלת באיתן התינוק – הנכד הבכור, הבן של לושיה אחותי, והיא ליטפה דרך הבטן של רינה את הנכד החדש הממשמש ובא.

"הנכדה," תיקנה אותה רינה.

לנכדה שמחה הסבתא אפילו יותר.

"מה יש לכם בצנצנת?" שאלה אימא.

"דגי זהב לאקווריום," עניתי.

אימא התבוננה בשני הדגיגונים במבט ביקורתי:

"כמה שילמת?"

"שתי לירות."

אימא צחקה:

"בשתי לירות הייתי קונה לכם קרפיונים כאלה!" ולקול צחוקנו החוותה בידיה על גודל הקרפיונים שהיתה קונה לנו בעבור שתי לירות.

בזה אחר זה שבו אבא, לושיה וצבי מן העבודה. גם יוסי בא, מיוזע מן הרכיבה על האופניים. קמה המולה. כולם הרעיפו אהבה על רינה. לושיה הלכה עם רינה אל מיטתו של איתן ויעצה לה עצות מעצות שונות לקראת הלידה ולקראת הטיפול בתינוק.

"הם לא ירשו לי לעשות שום דבר על דעת עצמי," אמרה רינה. "הכול יקום ויהיה על פי מה שתפסוק האחראית על חדר התינוקות."

לושיה היתה מזועזעת:

"בשום פנים ואופן לא הייתי יכולה להיות קיבוצניקית!"

הזיכרונות של אבא

"אבא, אתה אומר שלא הסתגלת להיות שכיר ולא רגיל שיש לך זמן רב פנוי בערבים." אמרתי. "בבקשה, שב ותכתוב את הזיכרונות שלך! הנה, ראה," הצבעתי לעבר לושיה ורינה, "נכדיך ירבו ויגדלו, שיקראו על מורשת סבא שלהם..."

אבא היסס. הוא לא היה רגיל בכתיבה והכתיבה הרתיעה אותו. בכל זאת שינס מותניים, ישב משך כמה וכמה ערבים ארוכים והעלה על הכתב בלשון היידיש את סיפוריו באותיות זעירות על פני שבעים עמודי פוליו, כמעט מבלי להותיר שוליים.

...רק בחלוף קרוב לארבעה עשורים עלה בידי להוציא לאור את חוברת זיכרונותיו של אבא "אל חוף מבטחים", לאחר שכמה וכמה שנים קודם לכן תרגמתי את כתב היד לעברית. אבא, לדאבון הלב, לא זכה לראות את החוברת בעודו בחיים. את רובם של סיפורי זיכרונותיו של אבא כללתי בחלקו הראשון של הספר "שלושה חיים". על סיפור אחד מצר אני צער רב, שלא נודעה לי אחריתו – סיפור על יהודי מוורשה שכינויו היה "גנדי", אשר אבא פגש במחנה הגולאג ועזר מעט בידו בדרכו אל המסלול המפרך לקוֹלִימָה – מסלול שאין שבים ממנו. על כי האיש בכל זאת ניצל באורח פלא ידעתי מן המשפט שאבא רשם: "...על הנסיבות בהן פגשתי בו [בגנדי] בישראל בשנת 1956 – אספר אחר כך..."

אבא שכח לספר, ואני – גולם-איש – החמצתי את סופו של הסיפור, לפני שאבא הלך לעולמו.

נולדה לך שישייה!

האקווריום הקטן ובו זוג דגיגי הזהב ניצב לתפארת על אדן החלון. לעת שקיעת השמש רינה מכבה את אור החשמל ואנו מתענגים על קרני השקיעה הוורודות-כתומות-צהובות שמשתברות במי האקווריום ושני דגיגי הזהב השקופים שוחים באור יקרות.

החברים באים, לוגמים קפה ומזינים את העיניים בדגיגי הזהב.

נשמעו גם רינונים בקיבוץ במישור הרעיוני: האם אין בו באקווריום היחידי בחדר המשפחה הקיבוצי משום חריגה מעקרון השיתוף והשוויון, ותקדים מסוכן ליוזמות מסוג זה, שסופן – מי ישורנו?

יום אחד שב אני עייף מן העבודה, בגדיי ועורי ספוגים בנוזל הצהוב והשמנוני מן הריסוס בבננות. אני פוסע על הדשא לעבר החדר ושומע לפתע את קולה הנלהב של כרמלה:

"יואל'קה, נולדה לך שישייה!"

את שארית הדרך לחדרי עשיתי לא חי ולא מת. ראיתי את רינה וכרסה בין שיניה רומזת לי בידה שאכנס כבר סוף-סוף לחדר:

"בוא, בוא תראה!" ועיניה נעוצות בתוך האקווריום.

קירבתי את ראשי בסמוך לראשה של רינה אל האקווריום ופרצתי בצחוק של הקלה ושחרור, עד כי התגלגלתי על הרצפה.

"מה כל כך מצחיק?" הביטה בי מודאגת.

קמתי על רגליי, נשקתי לרינה וסיפרתי לה שכרמלה בישרה לי כי נולדה לי שישייה.

כעת רינה צחקה בתורה ורצה בצעדי הברווז אל חדרה של כרמלה לשבח אותה על המתיחה המוצלחת, ואני נותרתי עם ראשי תקוע באקווריום, מזין את עיניי בששת הדגיגונים הקטנטנים החדשים.

יואל נץ

* * *

"שנסונים שרים באהבה"

שירי האהבה הגדולים מצרפת בביצוע חי ומרגש על רקע קולנועי מרהיב.

מתי יצא לכם בפעם האחרונה להאזין למיטב השנסונים הצרפתיים כשהם משולבים במיצגי קולנוע מפעימים, בשלל סגנונות ויוצרים יחדיו ז'אנר בימתי חדש, רענן  ומפתיע?

המופע "שנסונים שרים באהבה" הוא מיצג חדשני וצעיר ברוחו , המשלב שני יוצרים ותיקים ומנוסים. הזמר בני פורת עם יוצר ואוצר האנימציה דודו שליטא.

בין השירים:

"אהבה בת עשרים" "אל תעזבי אותי" "הבורגנים", "נטלי" "שתי גיטרות"  ועוד רבים.

על מסך ענק בגב הבמה- מוקרנים סרטים אמנותיים במגוון סגנונות מהמיטב העולמי, המלווים את  השירים ונותנים להם פרשנות חדשה, מפתיעה ומרגשת.

בני פורת במאי, שחקן וזמר חוזר לשורשיו הפריסאיים ומפליא ללהטט בקסמי הצלילים והמילים של ז'אק ברל, שרל אזנבור  ושאר ענקי הז'אנר.

דודו שליטא יוצר ואוצר אנימציה, מנחה את התוכנית ומספר על השירים, הסרטים ועל ידידות מופלאה של עשרות שנים – ובהזדמנות זאת גם חוזר אל אהבתו הישנה – האקורדיון.

אל המופע החי, והסרטים ברקע, מתווסף גם פלייבק עשיר המחבר את כל מרכיבי המופע לחוויה רב חושית שלא זוכים לה לעתים קרובות.

משך התוכנית 80 דקות.

אני פונה אל כולכם בהזמנה המפתה לתוכנית "שנסונים שרים באהבה"

 שתתקיים ביום ד' 4.4.2018 בשעה 18:00 בסינמטק תל אביב.

לפרטים : דודו  050-327-2007

שיווק גלי מלמד:   054-433-8226.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אות השני"

לנתנאל הותורן

עברית: 1950

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.9.1971

לפני 47 שנה

במסתו "אשמה ורגשת-אשמה" ("פני אדם", מוסד ביאליק, 1962) מבחין מרטין בובר בין אשמה במובן האותנטי, האכסיסטנציאלי, אשמה שיש בה משום פגיעה בסדר של העולם האנושי – לבין רגשות-אשמה, שהם כמין משחק של חיי הנפש בגבולות שלהם עצמם, משחק שיש עימו אולי משום ריפוי, אך לא שינוי.

התיראפיה מציעה לאדם, לדעת בובר, דרך קלה: היא מקילה ראש בערך האותנטי והאובייקטיבי של אשמתו, ומסיטה את התייסרויותיו לעבר תסביכי הילדות, ובאמצעות "שפה" זו של התיראפיה, מטשטש האדם את אשמתו האמיתית, ובורח מן המצפון והכפרה על תוך נגעי עצמו האמיתיים והמדומים.

ומהי פעולת התיקון? במישור המשפטי פירושה ענישה, וזהו תיקון חיצוני, אם אין נלוות אליו כפרה והתחדשות.

במישור התיראפויטי התיקון הוא הריפוי, הבא לסגל את האדם לתנאי החברה שבה הוא חי. אף כאן ההסתגלות היא חיצונית בעיקרה, אם לא נילווה אליה המהפך הפנימי של ההודאה באשמת-יישות, בממד האכסיסטנציאלי של האשמה.

המישור השלישי הוא מישור האמונה והמצפון הרם. וכאן מתבטא התיקון, הכפרה, בשינוי יישותי בתוך האני, בלידה-מחדש.

סטאברוגין מ"שדים", (או ראסקולינקוב), של דוסטוייבסקי שרויים – לפי בובר – במצוקה פסיכולוגית, ואינם מוכנים להודות באשמתם האכסיסטנציאלית. ואילו יוסף ק. ב"המשפט" של קאפקא מנסה לכפור ולהערים על מצוקתו האכסיסטנציאלית בהשתמשו בתירוצים פסיכולוגיים, פרוידיאניים: "כולנו אשמים."

דרכו של ראסקולנקוב מובילה מן הגאווה וההתנשאות אל החטא, מן החטא אל הנוירוזה, ממנה אל ההודאה המזוייפת, שהינה כישלון מבחינת אפשרות של התחדשות פנימית בחייו, מכאן למשפט ולעונש, והתוצאה – גלותו כאסיר בסיביר, בה מתבררת שוב הכפירה המוחלטת שלו בחטא, חוסר רצונו וחוסר יכולתו להודות באשמתו האכסיסטנציאלית, ובריחתו לתירוצים.

רק בסוף האפילוג לספר מתרחשת בנפשו של ראסקולניקוב ההתחדשות, ועימה שינוי-מהות, שהוא כמו לידה-מחדש. ו"כל זה," מסיים דוסטוייבסקי את ספרו, "עשוי היה לשמש נושא לסיפור חדש, – אולם סיפורנו זה תם ונשלם."

נתנאל הותורן נולד בסיילם (עיר "ציד-המכשפות") שבמדינת מאסאצ'וסטס ב-1804, ומת בפלימות, ניו-האמפשייר, ב-1864. ראשוני משפחתו היו מאבות ניו-אינגלנד, שהעלו על המוקד "מכשפות". על אחד מהם, ויליאם הותורן, שחי במאה ה-17, הוא כותב: "דמותו של אב ראשון זה פוקדתני לעיתים קרובות... היו בו כל התכונות הפוריטאניות, הטובות והרעות."

בספרו "אות-השני" (1850) מתמודד הותורן עם הווייה זו של אבותיו בבוסטון, מאסאצ'וסטס, "לפני לא פחות ממאתיים שנה" (עמ' 11). זהו סיפור אפל וקשה על חטא, אשמה, מצפון וכפרה, ועל הקשר שבין ההתרופפות הנפשית והמחלה הגופנית. גיבוריו הם הכוהן ארתור דימסדייל, ה"רופא" הזקן רוג'ר צ'יליגווירת, ואשתו הֵסתר פרין.

בהיעדר בעלה יולדת הֵסתר בחטא בת ושמה פנינה (פירל), ועל כך היא מוקעת בכיכר העיר בבוסטון (ב-1650 לערך, "כחמש עשרה עד עשרים שנה לאחר ייסוד העיר") – ועל חזה האות A, היא "אות-השני", כנראה הכוונה ל-Adulteress, (נואפת).

לכוהן דימסדייל אין אומץ להודות בחטא אבהותו. ביום ההוקעה מופיע בחשאי בעלה של הסתר, והוא שומר על סוד קשרו אליה, מתוודע לכוהן, ונעשה לשטן שלו, החופר בנשמתו החוטאת ובייסורי מצפונו של הלה, מתוך תאוות-נקם. מצבו הגופני של הכוהן מתערער והולך בעקבות מצוקתו הנפשית, עד שהוא מוצא את מותו, במחווה של הודאה-פומבית, לרגלי אותו עמוד-קלון שאליו הוקעה הֵסתר פרין. כל הדרמה מתרחשת בחברה הפוריטאנית החמורה של תושבי ניו-אינגלנד הראשונים. היער עודנו שורץ מכשפות, וכוחות אליליים ושטניים מקיפים את החברה החדשה, בעלת מושגי החיים החמורים והדתיים.

לגיבוריו של הותורן אין מפלט בפסיכולוגיה ובמה שבובר מכנה "רגשות אשמה", מאחר שתקופתם אינה מודה בקיומם של אלה. אולם את מקומה של הפסיכולוגיה והפסיכואנאליזה ממלאה הטכסיות החברתית והדתית.

כלום יש כאן הודאה אמיתית באשמה, או בריחה אל החיצוניות החברתית?

לגיבוריו של הותורן ברור שחטאו, וכי רבה אשמתם. אין בכוח התקופה ומושגיה לשחררם מעצם ההרגשה, שהמעשה שלהם אינו חטא, אלא הגשמת עצמיותם באופן הנעלה ביותר. אין להם "אליבי" נפשי מסוג זה שקיים אצל ראסקולניקוב ויוסף ק. ומשום כך אין להם גם ספק באשמתם. הם מקבלים את האשמה, במובנה הדתי והקיומי העמוק ביותר. אך מה הלאה?

הֵסתר פרין משתנית בהתאם לאות-הקלון שהיא נושאת על ליבה. "חטאה וקלונה הם הם השורשים אשר העמיקו באדמה זו. דומה, לידה חדשה, אשר כוח הסתגלותה גדול מזה של הלידה הראשונה." (עמ' 42). היא מקבלת את דין החברה הפוריטאנית, ובכך כוחה. ההשלמה עם מצבה, התנהגותה העומדת בסימן הכפרה, מעניקים לה עצמיות ביקורתית עד ליד כך שהיא נעשית, בפנימיותה, חופשית ועצמאית בדיעותיה יותר מכל אנשי העיר. רק כוחות החיים המתפרצים בדמות ילדתה באים להזכיר לה, כי השלמתה עם גורלה אינה סופית.

לעומתה חל בכוהן דימסדייל תהליך הפוך: חיצוניותו החסודה היא שקר בעיניו, והשקר חורט אותותיו בגופו. כיום היינו מסבירים את מחלתו כ"פסיכומאטית", כדברי צ'ילינוורת אליו:

"מחלה גופנית, שאני סוכים אותה כחטיבה שלמה מושלמת בפני עצמה, אחרי ככלות הכול, ייתכן שאינה אלא סימן לאיזה מיחוש בחלק הרוחני של האדם." (עמ' 99).

ואולם דימסדייל רך-הלבב אינו מתוודה. הוא מחכה ליום-הדין הגדול. הוא מענה את עצמו במסתרים ונידון בידי עצמו לכפרה פומבית שאין אחריה חיים חדשים אלא התפוררות סופית, ומוות. הוא דוחה את הפיתויים הרפואיים-שטניים, את רעיון הבריחה, ואת הכניעה החברתית שבהודאה-פומבית רגילה, ובוחר לעשות עצמו שופט, קורבן ומוציא-לפועל גם יחד. ברגעיו האחרונים מתגלה על ליבו אות-השני שחרט בייסוריו.

צ'ילינגוורת הוא דמות שטנית, מקפיאה, דומה להפליא לגיבורו של דיקנס מ"בית ממכר עתיקות" (1840) – דניאל קווילפ הגמד. מומו הגופני, עקום-כתף וגוץ, מעיד על רשעותו, אם כי מבחינת המשפט החברתי והדתי, החיצוני – לו הצדקה. הוא אינו מוכן להודות באשמתו, כוחות חייו יונקים מן הזיקה השלילית:

"בכל מקום אחר בעולם נע-ונד אני ומנותק מחפצי אדם, ופה אני מוצא אישה, גבר, תינוקת, אשר ביניהם וביני קיימים יתרים מהודקים. אחת היא אם קשרי אהבה הם ואם קשרי שנאה, אם קשרי אושר ואם קשרי עוול." (עמ 38).

ואמנם, לאחר התמוטטותו של דימסדייל דועך גם צ'ילינגוורת, כי איבד את הטעם לחייו, את יניקתו מתלות נפשית שלילית זו.

ההודאה-באשמה של הֵסתר פרין מקנה לה אחיזה בחיים, יכולת להעניק חיים מאושרים לילדתה, ואף לסיים בכבוד את חייה באותה עיר, שבה אות קלונה נעשה לה לאות כבוד והערכה. היא מקבלת את הדין החברתי, הפוריטאני, למרות שבתוכה היא היחידה שמשוחררת ממנו ויודעת את ערכה כאישה חופשייה, וגם יודעת כי אהבתה הגדולה איננה מעשה חטא. אך היא אינה מאמינה בכוחה לשנות את דעת הקהל, למען כונן יחסים אמיתיים יותר:

"אבל מכבר הכירה כי לא ייתכן אשר שליחות אמת אלוהית ומסתורית תהיה מסורה ליד אישה מוכתמת-חטא, כפופת קלון, או אפילו עמוסת יגון לכל ימי חייה." (עמ' 230).

מאהבהּ נגאל – במותו.  ואילו בעלה – כוח מעוות של המצפון – מת בנשמה ריקה ובלא יכולת להגיע להארה פנימית ולעצמיות חיובית של לידה-מחדש.

אילו היה המעשה מתרחש במאת השנים האחרונות, היו השלושה בורחים מן הסתם אל רגשות-האשמה, אל הטירוף והמחלה, ומוצאים צידוק לנפשם בכוחות נעלמים, שאין להם שליטה עליהם, כמנהגם של אנשים חילוניים.

* נתנאל הותורן: "אות-השני". תירגם מאנגלית דב יחיאלי. התקין, בצירוף פתח-דבר, אברהם רגלסון. ספריה "לדור",  הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"י, 1950. 232 עמ'.

* * *

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

איחלת לנו בשיריך שניזרק כולנו לים

מלאתָ שינאה ונקם כלפינו "שודדי" מולדתך

ואילו אנחנו עורכים ערב חגיגי לכבודך בחיפה

בשעה שבני עמך טובחים אלה באלה

ואין להם עתיד כי הפלסטינים אחֶיךָ

שוחטים תמיד את העתיד שלהם

אבל אנחנו אין גבול לסובלנותנו

לא נעיפך באוויר מחמוּד גם אם תרצה

לא נטבילך בים ליד החכות המיותמות

של אמיל חבִּיבִּי גם אם תרצה

ולא נפוצץ אותך מחמוּד כמו את ע'אסן כנאפני

בביירות אלא נחייך ונחבק אותך

בַּצביעות הדמוקראטית שלנו בברכת ברוך הבא

כי באמת דפקנו אותך מחמוּד

מיליון מאיתנו בהם גם ערביי ישראל ימריאו

הקיץ מעל הים לטייל ברחבי עולם

זו התשובה שלנו לנבואות הזעם בשיריך

לעומת הצלחתה של ישראל אתה חגב מחמוּד

הפסדת את עולמך כאשר נפרדת מאיתנו

ומן העברית והדו-קיום, זוכר מחמוּד?

והצטרפת לרוצחים שכיום רוצחים

אלה את אלה ואיכפת להם משיריך

כמו שאיכפת להם לזרוק את בני עמם

מחלונות בניינים גבוהים בעזה ולרוצץ

את גולגולותיהם על המרצפות הקדושות

של פלסטין מולדת פיוטי השנאה שלך

נדפס בגיליון 258, מיום 5.7.07.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי יקר, אני מסכים עם כל מילה ברישא של המאמר האחרון שפרסם אורי הייטנר בעיתון. האם הכותב מתכוון להפיץ את המאמר בין נבחרי הליכוד? אם יעשה כן אולי יש סיכוי שתיפקחנה עיניהם של "נבחרי העם" ויבינו לאיזה מדינה מושחתת הם מדרדרים את אזרחי ישראל.

לצערי אינני מקבל את הערותיך הציניות המצדיקות את התנהגות נתניהו ובני משפחתו ואת הנאומים הדמגוגים של ראש ממשלתנו.

בברכה,

דוד שריר

* שלום אהוד. העליתי (בעזרת הרבה אנשים טובים) אתר המוקדש לדוד שחר:

https://www.cafe-gat.info/

מקווה שיהיה בו עניין גם לקוראי חדשות בן עזר.

בברכה,

אמנון ראובני

* שלום אהוד. מה פירוש "התברר למערכת החוק?" בלי משפט לא מדיחים אף אחד, לא מנהל בית-ספר ולא ראש ממשלה. יהודה דרורי יכול "לשפוט" בינו לבין עצמו, בביתו, אבל לא במכתב עיתי מכובד. עצם השימוש במשל הפדופיליה אינו ראוי. כאן שאלת "כן או לא" – וכאן דקויות שבין פעולה לגיטימית ובין עבירה על החוק.

יש מי שראויים להכפשה, ו"מנהל בית הספר" שלנו אינו אחד מהם.

כל טוב,

יחיעם פדן

אהוד: אין זה סוד שאני תומך, לטובת המדינה ואזרחיה, בהמשך כהונתו של נתניהו, ויש לי תחושה שמרבית ההאשמות כלפיו לא תוכרנה כפליליות בבית המשפט. אבל מאחר שהמכתב העיתי הוא במה לדעות שונות ומנוגדות, אינני מצנזר את מבקרי נתניהו, הגם שדבריהם החריפים, ולעיתים ההזויים, מעוררים בי לא פעם רתיעה עזה.

* אולי מישהו יכול להסביר לי מדוע אני מקבל כל יממה לפחות שלושה אי-מיילים בהם מודיעים לי, בעברית או באנגלית, כל פעם אנשים מכתובות אחרות, על ירושות גדולות שמצפות לי, ושעליי רק ליצור קשר כדי לקבלן?!

כמובן שאני מוחק אותם מיד.

* האם המשוררת הלאומית שלנו אגנס (אגי) משעול, שכתבה שיר הזדהות עם הנערה הפלסטינית שהתאבדה בפיצוץ חגורת נפץ בסופרמרקט בירושלים, (שהיא, משעול, גם קראה אותו בהתכנסות, כנראה פרו-"פלסטינית", בשער ברנדנבורג בברלין) – האם היא ידעה כי הנערה בת השש-עשרה וחצי נשאה ברחמה עובר מזרעו של הטרוריסט הערבי ששלח אותה להתאבד?

אפשר ללמוד על כך באחת מהרצאותיו המרתקות ב"יו טיוב" של ד"ר מרדכי קידר על האונס בחברה הערבית. שום כלי תקשורת ערבי לא העז כמובן לציין את העובדה שנמצא עובּר בשרידי גופתה של הנערה המתאבדת, שנכנסה בזכות המשוררת הלאומית שלנו להיכל השירה העברית.

* סוף-סוף מישהו מהעדה "המרוקאית" אומר את האמת: ראש העיר שדרות [לשעבר] אלי מויאל התייחס היום (שני, 12.3) לטענות להתנהלות גזענית ומפלה מטעם הרשויות כלפי עולים בני עדות המזרח בשנותיה הראשונות של המדינה. "טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים ולא ההיפך, כי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית," אמר. "אם הספרדים היו עולים ראשונים, היתה פה עוד מלוכה מחורבנת."

מויאל אמר את הדברים בראיון למנדי ריזל ברדיו דרום: "כדאי שנשים מראה מול הפנים שלנו – כמה אוניברסיטאות היו במרוקו? מה ידענו על העולם המתקדם? כמה טכנולוגיה היתה במרוקו?" הוסיף מויאל, "כשאתה עובר תרבות, הדור הראשון והשני משלמים את המחיר. זו גזירת עולם שאי-אפשר להתנגד לה. המחיר מוצדק ואני מבין אותו. קיבלנו בתמורה עצמאות ודמוקרטיה." ["הארץ" באינטרנט, 13.3].

* זו שערורייה שאת העולים מצפון-אפריקה בשנות ה-50 לא יִשבו מיד בצפון תל-אביב, שאמנם רובו טרם היה בנוי אז, אבל צריך היה לבנות אותו עבורם ולשלוח את האשכנזים המושחתים לעיירות ולמושבי העולים בגליל ובנגב.

* אהוד: הסקרים האחרונים בערוצי הטלוויזיה מעניקים לליכוד 30 מנדאטים ואילו למר"צ בין 7 ל-9. לגבי מר"צ אני בספק. לדעתי מר"צ תתנודד סביב אחוז החסימה.

רבים מן הח"כים הנהנים כיום להשמיץ את נתניהו ולקרוא לו להתפטר, לא ימצאו את עצמם בכנסת הבאה – כי המפלגות שלהם תצטמקנה או שהם יידחקו לאחור ברשימות המועמדים של מפלגותיהם, וזאת מסיבות שאינן קשורות דווקא בביבי.

* לאהוד שלום, התרגשות נעימה של פגישה מחודשת עם  אדם יקר חשתי בקריאת מאמרך על יעקב הורוביץ, עורכי הראשון ב"הארץ".  בתחילת שנות ה-60 הייתי סטודנט בירושלים ועסקתי גם בסיוע לזקנים ניצולי שואה. את אחת מהן, אישה הונגריה גלמודה שהתגיירה ואיבדה את בעלה, לימדתי עברית. למדנו יחד על רות המואביה. היא הזדהתה עם הדמות. כתבתי על זה סיפור קצר ושלחתי אותו להורוביץ. הוא פירסם אותו מיד ולאחר מכן פירסם עוד שמונה או עשרה סיפורים שלי. 

אני נזכר בו בגעגועים, כמו גם במערכת "הארץ" שהיתה ברחוב מזא"ה בתל אביב. שבו פרחו עצי שלהבת היערים, או עץ התמוז (פואנציאנה רגיה). את השמות הללו לימד אותי בנימין תמוז. 

אגב, כל הסדרה "ספרי דורות קודמים" היא איכותית ומרגשת וטוב עשית שהחזרת אותנו אליה, בעצם אותה אלינו. 

תודה רבה ואביב שמח,

עמוס גורן

* אהוד היקר! בתי ליבת גילתה בין הספרים שלה את "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה" מאת אהוד בן עזר, ורשומה בו הקדשה בכתב ידך: "לליבת זהובת השיער מזכרת משבוע הספר תשמ"ט. אהוד בן עזר".

נוסטלגיה!.. כיום, ליבת מגדלת ארבעה מנכדיי, שהגדול בהם הוא בן 9. השנים חולפות...

ברכות, הרבה בריאות,

יואל נץ

אהוד: לצערי הספר, שיצא לאור בהוצאת יבנה, אזל כליל וכנראה לעולם לא יודפס יותר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל