פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1327

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בניסן תשע"ח, 19.3.2018

עם צרופת רשימתו היפה של יצחק בר-יוסף על אסתר ראב בגיליון 16.3.18 של "ישראל היום".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל אֵם הַבָּנִים וְעַל טֹהַר לִבָּהּ. // יורם אטינגר: משקל העניין הפלשתיני במזרח התיכון. [ציטוט]. // אסתר ראב [במלאת כ-100 שנה לשחרור ארץ-ישראל מידי התורכים]: 1. השדות. 2. בפרדס. // מיכאל רייך: הִתְגַלּוּת יְרוּקָה. // דני יערי: שלושים למותו של יהושע (טוטי) זוהר (וולפסון) ז"ל. // יעקב חסדאי: שנאה איננה פתרון. [ציטוט]. // מתי דוד: דרוש מהפך פנימי. // יש לי רק שני אבאים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יהודה דרורי: מה שהאמריקאים חייבים לעשות בקשר לחיסול אונר"א. // אורי הייטנר: צרור הערות 17.3.18. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק כ"ו. עם שמשון מבאר טוביה. // הדסה  מור: מרידה כביטוי לאידיאולוגיה, ההצגה "המורדים" בתיאטרון הבימה. // מנצ'ר דבורי: בעיקבות התוכנית "סאלח פה זה א"י". // אהוד בן עזר: היידן, מהלר, ריכרד שטראוס, מנפרד הונק ומנואל ולזר במוצ"ש בפילהרמונית. // עקיבא נוף: שני שירים מתוך "ואין לעונג שיכחה". הוצאת הקיבוץ המאוחד. // יהודה גור-אריה: מכתב שנשלח זה-עתה, עם 6 שקלים, לשר האוצר משה כחלון. // יואל נץ: בתינו הומים מתינוקות. // אברהם כץ עוז: מבקר המדינה. // תקוה וינשטוק: הם היו ילדי פלא, דניאל בארנבוים,  אלכס אנסקי. // אהוד בן עזר: "השגעון הגדול" לאביגדור המאיר, 1928. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 17.1.1969 לפני 49 שנים, תחת הכותרת "קריאה אפשרית". // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל אֵם הַבָּנִים וְעַל טֹהַר לִבָּהּ

מוּל הֶסְתֵּר הַפָּנִים שֶל טוֹפְלֵי הַדִּבָּה

רִבְקָה גוּבֶּר מִכְּפַר וַרְבּוּרְג שֶשָּכְלָה אֶת שְנֵי בָּנֶיהָ

אֶת אֶפְרַיִם וְאֶת צְבִי בִּימֵי מִלְחֶמֶת הַשִּחְרוּר

נֶחְשְבָה אֵם הַבָּנִים הָרִאשוֹנָה בְּתוֹלְדוֹתֶיהָ

הַקָּשוֹת שֶל יִשְׂרָאֵל אַף כִּי יָדוּעַ וּבָּרוּר

שֶגַּם תִּקְוָה בֶּן חוֹרִין שֶשְּנֵי בָּנֶיהָ שֶאָבְדוּ לָהּ

בְּמִלְחֶמֶת שֵשֶת הַיָּמִים, עַמְרָם וְיוֹחָנָן

הִנָּם פֶּצַע מְדַמֵּם בַּאֲבֵדָה שֶלֹּא יִשְווּ לָהּ

שוּם טְרָגֶדְיוֹת נוֹרָאוֹת וְאִמָּהוֹת רַבּוֹת אֵינָן

נִבְדָּלוֹת מִמֶּנָּה כְּלָל בְּאֶרֶץ זוֹ הַמְּשַלֶּמֶת

עַל חַיֶּיהָ בְּחַיֵּי הַנּוֹעָזִים וְהַטּוֹבִים

בְּבָנֵינוּ וְצָרַת רַבִּים אֵינֶנָּה מְנַחֶמֶת

וְאֵינָּה מַקְהָה בְּשוּם פָּנִים אֶת סְאַת הַמַּכְאוֹבִים

שֶל אַלְפֵי הַמִּשְפָּחוֹת שֶלֹּא מַגְלִיד בָּהֶן שוּם פֶּצַע

וְכָל יוֹם כָּל הַשָּנָה אֶצְלָן הוּא יוֹם-הַזִּכָּרוֹן

בְּאֻמָּה הַמִּתְפַּלֶּלֶת בְּלִי לַחְדֹּל שָלֹּא לָנֶצַח

נְקַבֵּל כִּכְלוֹת הַקְּרָב אֶת יְלָדֵינוּ בְּאָרוֹן.

וְיָפֶה עָשׂוּ שוֹפְטֵי פְּרַס יִשְׁרָאֵל מִשֶּהֶחְלִיטוּ

לְצַיֵּן אֶת מִרְיָם פֶּרֶץ עַל תְּרוּמַת הִתְנַדְּבוּתָהּ

לַחִנּוּךְ וְלַחֶבְרָה, כִּי יְגוֹנֶיהָ לֹא הֵלִיטוּ

בִּשְחוֹרִים, לַמְרוֹת סִבְלָהּ הָרָב, אֶת זֹהַר תְּרוּמָתָהּ.

וְנִזְכֹּר אֶת אֱלִיעֶזֶר, אֲבִיהֶם שֶל יְלָדֶיהָ

שֶהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ שְבוּר לֵב מִכֶּפֶל דְּוֵַי הַשְּכוֹל

כְּשֶאַרְצֵנוּ לֹא פּוֹסֶקֶת מִלִּמְחוֹת כָּאן אֶת עֵינֶיהָ

בְּתִקְוָה כִּי לֹא לָעַד תּוֹסִיף הַחֶרֶב לֶאֱכֹל

גַּם אוֹתָנוּ אֲבָל לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ גַּם אֶת אוֹיְבֵינוּ

בְּיִחוּל כִּי יוֹם אֶחָד יִפֹּל לָהֶם הָאֲסִימוֹן

כִּי מוּטָב דָּגָן לִזְרֹעַ בִּשְׂדוֹתָם וּבִשְׂדוֹתֵינוּ

מֵאֲשֶר מַצְּבוֹת קְבָרִים הַמִּצְטַבְּרוֹת פֹּה בְּהָמוֹן.

וְאִם מִישֶהוּ מַשְוֶה אֵם חַיַּל צַהַ"ל שֶנִּרְצַח

לְאִמּוֹ שֶל מְחַבֵּל הַמִּתְיַמֵּר לִהְיוֹת שָאהִידִי

וְטוֹעֵן שֶהַנִּרְצָח וּמְרַצְּחוֹ הֵם הַיְנוּ הָךְ

אֵין סָפֵק שֶשִּפּוּטוֹ הוּא פָּתוֹלוֹגִי וּמוֹרְבִּידִי.

וּמַסְפִּיק אִם נְצַטֵּט דַּוְקָא קָצִין עַרְבִי בָּכִיר

כְּמוֹ מַר עַבֶּד אֶל-לָטִיף מִילְחָם, סָעוּדִי הַמַּשְחִיר

בְּלִי רַחֵם אֶת פְּנֵי פּוֹלִיטִיקַת אַרְצוֹת עֲרָב כְּנֶגֶד

מְדִינַת הַצִּיּוֹנִים שֶבְּרֹב מֶרֶץ מְשַׂגְשֶׂגֶת

וְשֶבָּהּ גַם הַתּוֹחֶלֶת שֶל חַיֵּי עַרְבִים אֶצְלָם

פִּי כַּמָּה גְבוֹהָה מֵרַף כָּל אַרְצוֹתָיו שֶל הָאִסְלָאם.

אָז אִמְרוּ בְּעַצְמְכֶם," סָח הַסָּעוּדִי הָאַמִּיץ,

"מִי מוֹצִיא מֵעַרְבִיֵּינוּ לֹא רַק דָּם כִּי אִם גַּם מִיץ:

כָּל אֻגְדּוֹת הַצִּיּוֹנִים אֲשֶר יָצָאתֶּם לְמוּלָּן

בְּשוּרַת מִלְחֲמוֹת-כֶּשֶל שֶהֻבַסְתֶּם בְּכֻלָּן

וְהָפַכְתֶּם בָּן אַלְפֵי פָּלֶסְטִינָאִים לִפְלִיטִים

שֶעַכְשָיו, בְּתוֹךְ 'אָבִיב' עַרְבִי זֶה אֵין גַּם מְעַטִּים

בֵּין כֻּלְּכֶם שֶאֲסוֹנָם הַמְּמֻשָּׁךְ וְהַיָּגֵעַ

לְחוּשְכֶם הַסּוֹלִידָרִי כָּאן עָמֹק בַלֵּב נוֹגֵעַ

אוֹ גוּפֵי-טֵרוֹר מוּסְלְמיּים שֶיֵּש לָהֶם מַנְדָּט

כְּמוֹ 'אֶל-קַעִידָה' וְ'דַאעֶש' לִשְחִיטַת אַחִים-לְדָת?

כֵּןְ, נָכוֹן שֶמִּדֵּי פַּעַם מְטוֹסִים יִשְׂרְאֵלִים

בִּשְמֵיכֶם אַמְלָ"ח שֶל 'חִיזְבַּאלָּה' וְ'דַאעֶש' מְחַסְּלִים,

אַךְ הַסּוּרִים הַבּוֹרְחִים מִמְּטַר פְּצָצוֹת וּגְזַר מוֹקֵש

לֹא מִחֵיל-אֲוִיר יִשְׂרְאֵלִי בּוֹרְחִים, כִּי אִם מֵאֵש

טַיָּסֵי חֵיל-הָאֲוִיר שֶל הָרוֹצֵחַ מִדַּמֶּשֶׂק

הַטּוֹבֵחַ אֶת עַמּוֹ, אִּתּוֹ בִּלְבַד יֵש לָכֶם עֵסֶק

בְּשָעָה שֶהָעַרְבִים שֶבִּמְדִינַת הַצִּיּוֹנִים

מַצָּבָם עוֹלֶה עַל זֶה שֶל מַצַּבְכֶם עֶשְׂרוֹת מוֹנִים."

כָּךְ מֵטִיחַ עַבֶּד אֶל-לָטִיף מִילְחָם בְּעֹז וָאֹמֶץ

וְלַמְרוֹת שֶקּוֹל שָפוּי זֶה הוּא כַּיּוֹם פָּחוֹת מִקֹּמֶץ

בְּעוֹלָם עַרְבִי שְטוּף-מוֹחַ בְּשִׂנְאָה וַהֲסָתָה

זֶה נִיצוֹץ זָעִיר שֶל אוֹר בְּמִנְהֲרוֹת הָעֲלָטָה

שֶבְּעַזָּה לְשׂוֹנְאֵינוּ לְחוֹפְרָן עוֹד לֹא נִמְאַס

וְאַחַת מֵהֶן הִתְמוֹטְטָה עַל שְנֵי אַנְשֵי "חָמָאס".

אַךְ הִנֵּה, הַפְלֵא וָפֶלֶא, גַם אִם כָּל אַנְשֵי "חָמָאס" הֵם

שְטוּפֵי-מוֹחַ קָם סְטוּדֶנְט, שוּקִי בָּדִיר מִכַּפַר קָאסֶם

וְלוֹמַר דְּבָרוֹ עַל עַבֶּד אֶל-לָטִיף לֹא הִשְתַּמֵּט

כְּשֶקָרָא בְּקוֹל, גַּם הוּא בְּאֹמֶץ: "כָּל מִלָּה אֱמֶת..."

יוסי גמזו

* משה טימור מגיש כל יום שישי בשידור חי את תוכניתו המעניינת "שישי אישי", משעה אחת-עשרה בלילה ועד שתיים לפנות בוקר ב"כאן ב'" של תאגיד השידור הישראלי [מה שהיה קודם "רשת ב'"].

בתחילתה של כל תוכנית הוא משלב קריאת טור שבועי של יוסי גמזו, המתפרסם גם במכתב העיתי.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

משקל העניין הפלשתיני במזרח התיכון

"ישראל היום", 15 במרץ 2018

התובנה המקובלת במערב נכשלה בהערכת התפתחויות במזרח התיכון. לדוגמא,

ב-1978 זנחה התובנה המקובלת את השאח הפרסי – שהיה "השוטר האמריקאי של המפרץ" – והעניקה רוח גבית לאייתולה חומייני שהפך את איראן לאיום ברור ומיידי על יציבות האזור והעולם.

 ב-1981 ו-2007 הענישה התובנה המקובלת את ישראל על הפצצת כורים גרעיניים בעיראק ובסוריה. עד פלישת צדאם חוסיין לכווית ב-1990, הוא נתפס על ידי התובנה המקובלת כבעל ברית הראוי לשתוף פעולה מודיעיני עם ארה"ב.

ב-1994 העניקה התובנה המקובלת את פרס נובל לשלום לערפאת, אב-טיפוס לחינוך לשנאה, טרור ובוגדנות בין-ערבית.

ב-2010 הגדירה התובנה המקובלת את "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי".

ב-2012 הפנתה התובנה המקובלת עורף לנשיא מובראק ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים", ארגון טרור אסלאמי הגדול בעולם.

ב-2018 מתעלמת התובנה המקובלת ממעורבות מחמוד עבאס בחינוך לשנאה, הסתה, וסיוע נדיב למשפחות טרוריסטים.

תובנה מקובלת מערבית, מחד, ומציאות מזרח תיכונית, מאידך, הם דבר והיפוכו.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, מנהיגי ערב ערים להיעדר קשר בין העניין הפלשתיני לבין תזזיתיות המזה"ת מאז המאה ה-7. הם לא רואים בעניין הפלשתיני את בבת-עינם, ומודעים למעורבות הפלשתינית בחתרנות, בטרור ובבוגדנות בין-ערביים. הם אינם שקועים בעניין הפלשתיני אלא באיומי האייתולות והטרור הסוני המאיימים לכלותם. לכן היעדר גיבוי מעשי למלל הערבי הפרו-פלשתיני.

לכן, בתקופת מלחמת האזרחים באפגניסטן (1989-1979) סעודיה השקיעה מיליארד דולרים לשנה במרד המוסלמי האנטי-סובייטי, פי-עשר מהסיוע השנתי לאש"פ.

הרשות הפלשתינית אינה כלולה בין עשר הנהנות המובילות מסיוע חוץ סעודי של 33 מיליארד דולרים בעשר השנים האחרונות. בעוד הרשות הפלשתינית מתלוננת על השעיית הסיוע השנתי הסעודי (100-200 מיליון דולרים), סעודיה מעניקה לתימן סיוע בסך 8 מיליארד דולרים במלחמה נגד המורדים ההות'ים הנהנים מסיוע האייתולות. ריאד אף מעניקה מיליארדי דולרים למצרים ולירדן.

עד כמה נמוך העניין הפלשתיני בסדר העדיפויות הסעודי אפשר ללמוד מדיווח ה-18 לדצמבר 2018 של CNBC על רכש פרטי של יורש העצר הסעודי: ציור של ליאונרדו דה וינצ'י – 450 מיליון דולרים, טירה בצרפת – 300 מיליון דולרים ויאכטה מלכותית – 500 מיליון דולרים.

הרחבת שיתוף הפעולה בין ישראל לבין מדינות ערב פרו-אמריקאיות הם ביטוי לסדר העדיפויות שלהן, ותרומת ישראל למאבקי ההישרדות שלהן.

מנהיגי ערב אינם שוכחים/סולחים את מעורבות ההנהגה הפלשתינית בטרור "האחים המוסלמים" במצרים באמצע שנות ה-50' ומעורבות חמאס בטרור האנטי-מצרי בסיני ב-2018; רצח קציני מודיעין סוריים ב-1966; הצתת מלחמת אזרחים בירדן ב-1970; ליבוי מלחמות אזרחים בלבנון בשנות ה-70'; ותקיעת סכין בגב המארח הכוויתי ב-1990 כאשר הפלשתינים הצטרפו לפלישת צדאם חוסיין לכווית.

לכן, הערבים לא נזעקו על גירוש כ-300,000 פלשתינים מכווית ב-1991, וגירוש יותר מ-50,000 פלשתינים מעיראק לאחר תליית צדאם חוסיין ב-2006, ולא פעלו למען הפלשתינים – צבאית או פיננסית – בזמן מלחמות ישראל בפלשתינים בלבנון, עזה ושתי האינתיפאדות.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, מנהיגי ערב מבינים שתנאי להישרדותם הוא הכרה במציאות, המציגה את העניין הפלשתיני כגורם משני ושלילי בעיצוב המזרח התיכון.

יורם אטינגר

* * *

אסתר ראב

[במלאת כ-100 שנה לשחרור ארץ-ישראל מידי התורכים]

השדות

ל-ה. שנפל

אלופי!

מפני שהשדות מלאים שירה והיום יום אביב נפלא, פרחים בכל, השדות הומים מגוונים –

ואור השמש זורם בטמפו של חג על המרחבים הגדולים – לכן אני אכתוב לך מכתב.

על חורשות אספר לך, הרועדות באור, על גיאיות מגחכות חרש ועל גבעות גבשושיות-חן על גוף האדמה השחורה; ונמתחת האדמה, נמתחת לה לאין-סוף – והשמיים מכחילים כמים שוקטים על עצמם.

צהריים.

האהוב, חם ועומד מבטך עליי – מה היה לך?

עיניך טבולות שמש, שקופות-ירוקות ...

צעיפים נעים פתע בבדולח האוויר.

ייכנף היום. גבעות מרכינות כתף ורנות באודם ערב, חורשות נמוגות באור, ענפי עצים יחידים נעים על האפר, על הדרכים נמתח צל, בידואית וכדה מבשרים לילה ...

עיניך – אלופי, עיניך, הוי אל תתנם בי.

ליבי קן חבוי בין צאלים, ועיניך –

גלי עוז ישטפוני, ועל האופק יעלו סלעי מגור שחורים-כחולים כשני חיות; ולרגליהם מדורות אדומות ורחבות – הסב עיניך מעליי – כי לא אוכל שאתן. מה היה לך, מה היה להן? – הוצפו טל לילה – העיניים, זוהר לח מאיר בהן, שכורות אור-ליבן ורוויות כפרחי-לילה, כבדי טל – כאגמים נחים לאור כוכבים, הטביעוני העיניים – ארום על פני מים שוקטים מאירים וליבי לך פתוח ...

*

ציף, ציף, ציף ...

על הלבן ארכב היום

בין עשבי בר, שיחי מנטה וגזעי אוקליפטוס

שוט וטוס את צווארו אחבק

וידיי הקופאות מצינת בוקר אחמם בנשימת אפו

ואת רגליי היחפות אלחץ אל צלעותיו הרועדות

הוי מה ירטיבו הענפים שערותיי

ציצי בר מצליפים טל על רגליי,

מה תמהה החורשה והעמק נמתח

הוי ה"לבן", את פניי ברעמתך אטביע

את רגליי אל מותניך הדקות אלחץ

שמש בוקר עליך הלבן ועלי החומה ...

עייפתי ורגליי רועדות.

האלוף, הנה זאת לך הבאתי,

בשטף הרכיבה תלשתי, סרפד נודף ריח חריף לך הבאתי, את אצבעותיי צרב ובעורי חתך, הנה טיפת דם על קצה העלה ...

האם אין זה ריחני,

האלוף?

ואולם עם ערב אל השדות אצא והבאתי לך פרחים – הסכת, הנה אביא לך פרחים מנחה ...

זלזלים ארוכים ודקים, שושנות מים, והיצנטים כחולים –

על מצחך להוט שמש יום – ארעיף

ובא הלילה, והיה אל כל אשר יפול מבטך

וטבע בגביעי היצנטים הכחולים ונח;

ואד הנהר יעלה לובן מאחורי החלונות הגדולים

והאוקליפטוסים רוחשים ונדמים

*

מה רחבים כרי האחו, האלוף, מה רחב! –

העין טובעת במרחק – כצלצלים אני במרחב הירק

חזק אתה ויפה פה על ידי האלוף

גמישה וגבוהה אני על ידך במרחב הירוק –

*

נכתב: אביב 1919, זאת על פי טיוטת הסיפור, המופיעה במחברת "שנייה" מתוך מחברות הטיוטה של "קמשונים". תקופת התרחשות הסיפור: 1919-1915 לערך. בראש הטיוטה נרשם: "להררי שנפל." כאשר הה"א מנוקדת בסגול, ובסוף צויין: "אביב. 1919". היצירה "השדות" קשורה אולי גם לסיפורים "ימים ירוקים" ו"רקוויאם לשומר". בראש הדף של נוסח זה של "שדות", המועתק לנקי, נירשם בעיפרון, בכתב-יד שונה: "יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על-פי התוכן." סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאולי להם הגישה אסתר ראב יצירת-ביכורים זו שלה לחוות-דעת באותה תקופה או שנה-שנתיים לאחר-מכן.

בפרדס

המנוע נשף וחירחר שלא-כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח-פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – "לא רצה ללכת." זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי-אבן, פחמי-עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון-אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.

גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי-המשפחה! יום-יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון-הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.

המנוע היה מוליך גם את ברגי-הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר "מיאן ללכת" היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי-התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: "שוב, אינו הולך!" – לחם-הדורה ודייסת-הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא "אינו הולך". – צילו של זה "שאינו הולך" היה פרוש על הבית ימים ושבועות.

יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה"דיזל", ובמעמד שני הבנים-הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית-הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו-בר, אגמי-מים ועדרי-תואים.

עץ-התות השיר רוב עליו. ימי-חנוכה כמעט. הגשמים היו צריכים לבוא זה כבר אך הם לא באו. יום-יום מתקדרים השמיים בעננים, ולעת הצהריים מנשבת רוח מזרחית ומפזרתם – ואין זכר להם. והשמש שוב מתגוללת בשמיים ככלי אין חפץ בו. היבלית הבוצצת בצידי התעלות יונקת בתאווה את הרטיבות, ורק היא מוריקה רעננה. קצרו ידי הזקן מהשקות את עציו מים, וליבו מצטמק עם העלים ההולכים ונכמשים. הבנים במורד, מובילים על ידי עורק-המים הדל מאילן לאילן מנה זעומה. המכונה חולה – אין להמשיך. עליו למצוא תקנה לדבר עוד היום. מיד. כעת בעצם הצהריים. חשוב ועשה! – זוהי סיסמתו של הזקן.

מיד קם מן הארגז שישב עליו ושם פעמיו לאפיק השלולית שעברה בפרדס. שלולית זו לא נטעוה ולא חרשוה והיתה תמיד מגודלת עשבים וירקות שונים, שיחים וטפסנים; ואף חתול-בר איווה לו מושב בין הסבכים והיה יוצא מדי פעם להסתכל באנשים מסביב. שם רעתה גם סייחה אפורה-אדמדמת זו, שכל מצוקות-המלחמה עברו עליה באותה מידה שעברו על המשפחה – זו שהיתה נשכרת ליום-עבודה ומכניסה רוטל דורה לפי בעליה; שכל יצוריה העידו על עבודה מפרכת לפני התבגרותה.

הסייחה צהלה והושיטה צוואר. הזקן החזיק באפסר והובילה מתונות בין האילנות. הלימון החל לתת סימניו בפרדס – חשב הזקן; האילנות מתנוונים. אכן צדקו הצעירים: – חושחש יעמוד בפני כל. ולו גם ישת מעט. פעמים יש לשים לב להם! – מכוון הזקן ל"צעירים", אולם מיד הוא מגרש הרהור זה. אין דעתו נחה מן החידושים בנטיעה, מן "השיטות", וכשהיו הצעירים באים להימלך בו, בזקן רב-הניסיון, היה אומר: "אם לא תקצץ את שורשי-העץ, ואם לא תיתן אבקת-זכוכית במקום זבל – יצמח העץ, מאליו יצמח, רק אל תפריעו ואל תסלסלו בו יותר מדי."

ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו-אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ-לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת-חן זו של הצלפת השוט היה ספון זיכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות-יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.

"יוהרה בו, בזקן זה!" היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: "ייקא [יקה] שכזה!"

אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית-הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.

"אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו 'אַ וייציל' (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל-יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב'צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב-שעיר ממש כמו בשרונה זו..."

אברהם איש-בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש-בוקארשט, יהודי כבד-גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני-מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי-אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.

הזקן הצליף קלות על גבי הבהמה, ושם פעמים אל המכונן היחידי במושבה, יהודי-ענק, שבדברו היה קולו ממלא את כל חלל החדר, כתקיעה אדירה. קראו לו "קליפטה", על שם ידיו שהיו גדולות כצלחות; ושמו האמיתי ברנשטיין. ברנשטיין זה, רבן המשאבות ומנועי המושבה, היה נוהג מנהג רחבות, היה שותה תה בערבים בבתי-האיכרים ולוטש עין עגולה גדולה לאיכרות השמנות והיפות, נוהג בהן מנהג חברות ומגיש להן את החשבון המפולפל, דווקא בשעה שהבעל אינו בבית. ובערבים, בשעת הסעודה היו מפרטות: בעד ה"פילטר" כך וכך, ובעד רצועות-עור חדשות למשאבה – כך וכך; ומשהו הנאה היה בזה שקליפטה מרוקן את כיסו של הבעל הקטן והצנום.

"צהריים מבורכים עליך, ברנשטיין!" – זורק הזקן מעל גב הכרכרה. לפני צריפו של ברנשטיין מתגוללים חלקי מכונות, גלגלים, כבלי-פלדה – כמעיים רסוקות, וחוסמים את הדרך לצריף האפל, שמתוכו עולה צלצול מטילי-ברזל והלמות הפטיש הגדול. ברנשטיין, אדיר החזה, עומד ומוחה זיעה מעל פניו בכפו הגדולה.

"נו, ר' דוד, שוב ה'פילטר'?" תקע בקולו לעומת הזקן.

הזקן אינו עונה. יורד לאיטו מן העגלה. מפנה את גבו הכפוף לברנשטיין, מחזיק במתג הסייחה ומסיעה אל הצל מתחת לגדר-השיטה. בזריזות הוא סולל לו דרך בין גרוטאות-הברזל וניגש אל ברנשטיין: "שמע נא, חביבי – " הוא פותח תיכף: "רצוני שתנסה לשנות את המנוע שלי – שמא יעבוד בבנזין, כמו אבטומוביל, ולא בפחם – לא בפחם, שומע אתה? בנזין עוד מצוי בארץ. גם הגרמנים מביאים אותו בשפע."

ברנשטיין מניח את מלקחיו מכפו הגדולה: אכן, לא פילל שבמוחו של הזקן יעלה אותו רעיון, שעולה גם במוחו הוא.

"כן, ר' דוד," נהם, "ייתכן, אפשר, 'אַ מעשה'..." הוא פולט בהתפעלות של דוב: "'אַ מעשה', ננסה! סע לביתך, ר' דוד, מחר אבוא לפרדס."

עברו שבועות. הדיזל קיבל מעי-נחושת חדש וינק דרכו, מתוך פחית עגולה, בנזין לרווייה. נתחדשו נעוריו של המנוע. כל ברגיו אומרים שירה. כל תנועה בקצב. הפיסטון משמיע בר-בר-בר; גביעי המשַמנים שקופים ומרקדים אחור-ושוב כנערות קטנות; השמן בתוך הזכוכית עינו כעין הדג המת, תכול-ירקרק, מן המובחר, – אחד הפרחחים, בני הזקן, נזדמנה לו מציאה: בחיפה, אצל גרמני, התגולל פח שמן-משחה מלפני המלחמה, והוא הביאו בדחילו ומסרו לזקן בלחישה: "שמך זך, אבא, בשביל המנוע!"

הודו לבנזין! "הוא הולך". המנוע עובד, העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום-יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי-זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ-לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי-המקום במטליקים-מיספר ערימות-ערימות מפרי העמל הכבד.

בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות-דורה וריבת-ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל-בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים. הבכור, חתימת-זקן פרחה לו פתאום בפניו הצנומים, וקולו קיבל צליל של באס, ועם קול זה צצה גם תקווה, תקוות הבגרות שתהיה משענת לבית השוקע.

המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו-הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה... אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז... הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו "בגדי המלכות" – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.

*

נכתב: 1934-1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1918-1915 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", כרך א, חוב' ה, שבט תרצ"ד, 1934. פורסם מחדש עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, "על המשמר", 16.9.1982. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 171.

ר' דוד שבסיפור הוא במידה מסויימת בן-דמות אביה של אסתר, בהבדל אחד – יהודה ראב, [1858-1948], שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת השריפה בבית-המנוע בפרדסו, החלים ממנה, האריך ימים עוד כשלושים שנה ומת בל"ג בעומר תש"ח, 1948, שבועיים לאחר הקמת מדינת ישראל, והוא כבן תשעים.

בנעוריו התחנך בשפה הגרמנית באחוזת אצילים בהונגריה, ועל כך סיפר בהרחבה בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בפרק "עלומים".

"האשכנזים שלך" הם איכרי המושבות הטמפלריות שרונה ווילהלמה, שיהודה ראב היה מיודד עם קצתם.

בז' טבת תרע"ח, 22.12.1917, שוחררה פתח-תקווה מעול התורכים בידי הצבא האנגלי. בקיץ 1918 העבירו הבריטים את תושבי פתח-תקווה לתל-אביב, משום שהתורכים היו מרעישים מדי פעם את המושבה בתותחיהם שמצפון לירקון. קו החזית עם התורכים קפא לאורך הירקון למשך חודשים רבים, עד שפתח הגנרל אלנבי באופנסיבה שלו, ב19- בספטמבר 1918, ובין השאר כבש גם את כל צפון הארץ. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", עמ' 166, מספר יהודה ראב על אותה תקופה:

הועברנו, אפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה-צדק ונווה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי-חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח-תקווה ומתאכסנים ב"קמפ" צבאי. אותו קיץ קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקווה, הועברתי אל משפחתי בתל-אביב, ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים.

* מתוך: "אסתר ראב / כל הפרוזה", המלביה"ד אהוד בן עזר. הוצאת אסטרולוג 2001. אזל.

* * *

מיכאל רייך

הִתְגַלּוּת יְרוּקָה

צָהֳרַיִם יְרֻקִּים שֶׁל חֹדֶשׁ אֲדָר

כִּסּוּ אֶת הַגַּיא

זְרוֹעוֹתַי פִּלְּסוּ צֹהַר

בֵּין זְרוֹעוֹת אָלוֹן מָצוּי,

חוֹשְׂפוֹת קַרְקָע טוֹבְעָנִית

לְאָרְכּוֹ שֶׁל נַחַל מִתְעוֹרֵר.

מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי פָּלַט רוֹעֶה בֶּדְוִי

חִרְחוּר רוֹעִים,

עָשָׂה דַּרְכּוֹ בֵּין

קְנֵי סוּף וְגֹמֶא

וְנֶעֱלָם.

עֵדֶר צֹאן גָּלַשׁ לְאִטּוֹ

 מִן הַהַר הַמִּשְׁתַּפֵּל.

לָגַמְתִּי חִיּוּת הַמָּקוֹם

מַרְאוֹת, נִיחוֹחִים

 רֶטֶט קַל עָבַר

בָּעָנַף וּבִי.

הַשָּׁמַיִם הַדְּלוּחִים

הִמְתִּיקוּ סוֹדָם

עִם הָרוּחַ,

לא פָּסְקוּ שַׁגֵּר

עֲנָנִים הֶחְלֵטִיים

וְגֶשֶׁם הָסְסָנִי

לְאֵי שָׁם.

כְּעֻבָּר בְּרֶחֶם אִמּוֹ

הִתְכַּוַּצְתִּי בְּיָשְׁבִי

עַל מַרְבָד עֲלֵי הָעֵץ

זְרוֹעוֹתַי חוֹבְקוֹת בִּרְכַּי

עַד הַלֵּב.

מִשֶּׁנֶּעֱצְמוּ עֵינַי הָיִיתִי

מָסוּר כָּל כֻּלִּי לְדִין הַטֶּבַע

מַמְתִּין לְהִתְרַחֲשׁוּיוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ.

אֵיךְ

עוֹנָה אַחַר עוֹנָה

מְסַמֵּן גֶּזַע הָעֵץ בְּטַבָּעוֹת

אֶת שְׁנוֹתַי.

עַל אַף הַקִּרְבָה, מֵעַל לְכֹחִי

לְפַעֲנֵחַ

מַה יָשִׂיחוּ זְרוֹעוֹתָיו

עֵת יִשְׁתּוֹחֲחוּ.

כֵּיוָן שֶׁרֵיאוֹתַי דָּבְקוּ

בְּאַהֲבָתוֹ,

הָיוּ יָדַי לוֹפְתוֹת

גּוּפוֹ הַצּוֹנֵן, הַלַּח,

פָּנַי אֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ

הַמְּשַׁכֵּר.

חֲשֵׁכָה נְעִימָה אָפְפָה אוֹתִי

אֲבָל אֲנִי הִמְתַּנְתִּי

כַּחֲכּוֹת רַעֲיָה מְצַפָּה –

עַד צֵאתִי לָאוֹר.

מיכאל רייך

* * *

אזכרה לאורה זמיר ז"ל

בנדל'ה שלום!

אני מרשה לעצמי להיעזר שוב בשירותייך התקשורתיים.

אנא הודיעי לכל חברינו שגילוי המצבה של אורה יתקיים ביום שישי הבא ה-23.3, בשעה 12 בבית העלמין צור שלום-קרית ביאליק .

תודה,

יונתן

* * *

דני יערי

שלושים למותו של יהושע (טוטי) זוהר (וולפסון) ז"ל

(דברים שנישאו מעל קברו ביום שישי, 16.3.18)

"טוטי איננו." אלו שתי מילים שהדעת אינה מעכלת.

היכרתי את טוטי לפני כ-78  שנים, בגן לאה [בכר] שבפתח תקווה. היינו ילדים בני ארבע. מאז נפשי נקשרה בנפשו. בתום תקופת גן הילדים טוטי, אמנם, נרשם לבית הספר העממי "פיק"א" ואילו אני לגימנסיה "אחד העם", אולם ה"הרפתקאות" שחווינו יחדיו בגן לאה, השאירו אותנו חברים טובים. לא חלף זמן רב ונקשרנו שוב בשבט הצופים "הדר" שבפתח תקווה.

נתקנאתי אז בטוטי. כשביקרתי בביתו מדי פעם והיכרתי את הוריו, נתקלתי לראשונה באימא [רֵיי] המדברת עם בנה בשפה האנגלית.  מניותיו אצלי (ואצל כולנו) עלו לאין ערוך. טוטי, הילד, ידע אנגלית ואילו אנחנו, בני איכרי המושבה הפרימיטיבים, נפלנו לחיקם של מורים לאנגלית שרדו בנו ורק הפחד מהם הוא שהחדיר בנו את שפתם של אדוני הארץ דאז. גם בְּגין אביו [מקס], טוטי היה לנו מושא לקנאה. איש גבוה, תמיד לבוש בחליפה הדורה כשעניבה עוטה את צווארו. הוא היה מזכיר העיר.

כשסיימנו את בית הספר העממי והתלבטנו לאן להמשיך את דרכנו, שמחתי לפגוש את טוטי בספסל האחורי בכיתה א' במגמה למכונאות בבית הספר "שבח" שבתל אביב. היינו אליפים. מאז, במשך 3 שנים, נסענו מפתח תקווה לתל אביב, הוא מרחוב סלומון ואני מרחוב הרצל, ילדים בני 14, שקמים בשעה 6 בבוקר וחוזרים הביתה בחמש אחרי הצהריים. ב"שבח" לא קראנו לו טוטי. לא גיליתי ליתר התלמידים את כינויו זה (והאמת – עד היום אינני יודע מאין ומדוע שאב את הכינוי "טוטי"). רשמית הוא היה יהושע וולפסון. כולם קראו לו "וולף". גם אני.

בהיותו חברי לספסל הלימודים, תרתי משמע, סבלתי גם מנחת זרועו. הכול ברוח טובה. הוא היה משכמו ומעלה בכל הנוגע לאחיזה בפצירה ובשיוף הפטיש, עליו עמלנו במשך שלוש שנים. טוטי היה איש טכני בדמו.

לאחר סיום בית הספר המקצועי, נפרדו דרכינו אולם נפגשנו, מדי פעם באירועים שונים. נישואיו לאילנה קסובסקי, בת כיתתנו בבית הספר העממי ובת שכבתנו בצופים, היו אך דרך טבעית לבטא את ההיסטוריה המשותפת של כולנו. גם הטיולים בארץ, שטוטי אירגן בצורה כל כך מושלמת, שבחלקם השתתפתי, היוו סימן וסמל להיסטוריה הצופית-הישראלית-הפתח- תקוואית שלנו.

לאחרונה פגשתי את טוטי, יחד עם אילנה, ביום ההולדת שלי, לפני כשנתיים. אילנה והוא ויתר החברים הנהדרים שלי מהצופים, נתנו לי זריקת מרץ לעתיד ארוך, שמח ומלא הנאה. טוטי נראה לי במלוא הדרו, והשתתפותם שלו ושל אילנה בשמחתנו המשותפת, על שהגענו יחדיו לגיל המופלג של שמונים, גרמו לי אושר רב.

לפני כחמישה שבועות טסתי לחו"ל. כמנהגי, הודעתי על כך לכל שותפיי בחליפת מיילים, ואילנה וטוטי ביניהם. הם איחלו לי, כמנהגם עם קבלתם הודעות שכאלה ממני, הרבה הנאה בטיול, תמיד עם חתימתם "אילנה וטוטי." בדמיוני הכי פרוע לא עלה בדעתי שכשאחזור, טוטי כבר לא יהיה איתנו.

אהבתי אותך, טוטי. כמו כולם. אני סולח לך על הצביטות שמדי פעם נתת לי כשישבנו יחד על ספסל הלימודים ב"שבח". היית לכולנו אות ומופת לאהבת אישה, לאהבת משפחה ולאהבת הארץ. תמיד אהיה גאה שהיה לי חבר כמוך.

ולך אילנה, שעברת עם טוטי כברת דרך כל כך ארוכה, מלאת עניין, אהבה, הנאה ושמחה, תהא נחמתך בכך שהיה לך בן זוג שכולו היה אדם עם לב ענק.

נזכור אותך תמיד, טוטי חברנו, ותהא דרכך צרורה בצרור חיינו.

דני יערי

* * *

יעקב חסדאי

שנאה איננה פתרון

השנאה לחרדים שלא מתגייסים לצבא היא נשק פוליטי רב עוצמה במערכת הפוליטית בישראל. היא נתנה תנופה גדולה ליאיר לפיד, היא גם עזרה לא במעט לליברמן, והיא גם מילאה תפקיד מרכזי במשבר הפוליטי האחרון, כאשר המפלגות החרדיות ניסו להעביר חוק גיוס (או נכון יותר "חוק פטור גיוס") ולהתנות את אישורו בתמיכתם בתקציב המדינה.

שנאה זו, למרות התפקיד הפוליטי החשוב שלה, תוצאותיה חסרות ערך מפני שאין שום סיכוי לגייס בכוח עשרות אלפי צעירים חרדים שלא רוצים לשרת בצבא. אין שום סיכוי להכניס עשרות אלפים לבתי סוהר. אפילו אם יגייסו אותם, האם אפשר להוביל לקרב, או אפילו לאמן, אנשים שלא רוצים לשרת? לכן, כל הניסיונות לגייס בחורי ישיבה באמצעות כלים פוליטיים-חקיקתיים-משפטיים הם ניסיונות חסרי טעם. נכון שזה עוזר לעיתים למערכת הפוליטית אבל זה לא מעיד על חוכמה אלא דווקא מעיד על כוחה של שנאה.

אין פירוש הדבר שלא צריך לרצות לגייס בחורי ישיבה אבל צריך לעשות זאת בדרכים אחרות לגמרי – בדרכים חברתיות ובדרכים כלכליות.

יש תהליכים המתחוללים מאליהם בציבור החרדי וצריך לעודד אותם. המצב הכלכלי של משפחות חרדיות הולך ונעשה גרוע. ככל שהמדינה מגדילה את התמיכות בהן היא גם מגדילה את יכולת ההתנגדות שלהם לשירות בצבא וליציאה לשוק העבודה. לכן, מבחינה כלכלית, על המדינה לתת הטבות ליוצאי צבא, שיהיה כדאי לשרת בצבא. צריך שהמדינה תיתן עדיפות ליוצאי צבא במילוי משרות בשירות המדינה. זאת כדי שיהיה סיכוי שהחרדים יבינו שיהיה יותר קל להם לקבל עבודה בדרך כזאת. זהו תהליך והוא כבר התחיל.

הניסיון של השנים האחרונות הראה כי כל ניסיון להכריח בכוח בחורי ישיבות לשרת בצה"ל מוביל להגברת ההתנגדות הפנימית בציבור החרדי.

לכן, למרות שיש צדק רב בדרישה לגיוס תלמידי ישיבות, מוטב להשאיר את הנושא הזה לתהליכים פנימיים יותר ארוכים, יותר ממושכים, אבל פחות כרוכים בטיפוח שינאה ובסכנה של מלחמת אחים בחברה הישראלית.

יעקב חסדאי

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

מתי דוד

דרוש מהפך פנימי

כל מנהיג הוא בר חלוף, גם אם הוא פופולרי וחריזמטי כמו נתניהו.

כל מפלגה היא בת חלוף, גם אם יש לה עבר היסטורי מפואר כמו מפלגת העבודה.

 חלק מהימין הלאומי הליברלי ההיסטורי של הליכוד, הפך לימין לאומני קיצוני.

חלק מהשמאל ההתיישבותי הביטחוני ההיסטורי של מפלגת העבודה, הפך לשמאל קיצוני.

דרוש מהפך פנימי גם בליכוד וגם בעבודה.

לא הכל זה שמאל ימין מאובן ומיושן.

החיבור בין חלק מהליכוד לחלק מהעבודה, למען הקמת תנועת הצלה למדינה, אמנם נראה דימיוני ובלתי אפשרי, אבל אולי הוא חיוני ואפשרי?

 הכל פתוח להמשך ויכוח.

מתי דוד

רמת אפעל

אהוד: אולי אין צורך שיתחברו ממש, מספיק שיישבו יחד בקואליציה שתבטא את רצון מרבית העם השפוי, ובהזדמנות זו שגם תיפטרנה כל אחת מהמשוגעים שפלשו לרשימת חבריה בכנסת.

* * *

יש לי רק שני אבאים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני אין לי אימא

יש לי רק שני אבאים

שיושנים יחד במיטה אחת

ואומרים שחסידה הביאה להם אותי

להיות הילד שלהם.

אבא שמעון הוא אדריכל ואוהב לבשל

אבא שִׁימָלֶ'ה הוא עורך דין ואוהב לנקות

אנחנו הולכים יחד לעשות את הקניות בשוק

ובלילה כשאני מפחד אני יושן ביניהם

הם אוהבים להפליץ ביחד וצוחקים

אני לא יודע מה זה אימא

אבל יש לי שני אבאים ושתי סבתות

ושני סבאים –

בפסח אני שואל את הקושיות

ראיתי פעם ילד יונק מציצי של אישה

שאלתי אם גם להם יש חלב בציצים

ואמרו לי שאני ינקתי מבקבוק,

ואם מישהו מרגיז אותי אז שייזהר

כי יש לי שני אבאים!

ת"א 14.5.06

פרסום חוזר

* * *

הגיע הזמן שעיריית תל-אביב תהרוס

את שוק הכרמל שוקק החיים והזול

ותאפשר לבנות על מקומו עוד קניון גוֹוֵע!

* * *

יהודה דרורי

מה שהאמריקאים חייבים לעשות

בקשר לחיסול אונר"א

ממשל טראמפ מודע לכך שיותר מאשר אונר"א עוזרת לפליטים, היא זו המסייעת לפלסטינים בכל הנושאים של לוגיסטיקה, מזון, חינוך ואפילו, תמיכה בטרור! לפיכך הממשל, למרות שהתכוון לסלק את ידיו מאונר"א ולא לתרום יותר, נאלץ בלחץ מדינות ערב להישאר בתמונה ולתרום רק כמה מיליוני דולרים לשנת הכספים הנוכחית.

ברור שהממשל ינסה לקצץ עוד ועוד וימשיך לעמוד בעוד לחצים, אבל מכיוון שמחנות הפליטים (החממות הידועות לטרור האיסלמי), קיימים בסיוע של אונר"א, הממשל צריך להודיע לאו"מ על הצורך בחיסול הטרור בכלל ואונר"א בפרט, על-ידי והעברת הטיפול לנציבות האו"מ לפליטים, UNHR כי שם ישנם קריטריונים ברורים להגדרת המונח פליט, לרבות זמן ואופן הטיפול בפליטים, ולפיכך רק לשם תועברנה תרומותיה של ארה"ב לפליטים באשר הם.

להחלטה אמריקאית מעין זו לא תוכל להתארגן אופוזיציה בינלאומית לוחמנית (וגם לא בתוך ארה"ב) בעיקר כי הגישה הינה הגיונית, ומראה גישה חיובית לשיקום פליטים. יחד עם כך על הממשל האמריקאי לדאוג שבין מנהלי נציבות האו"מ לפליטים יהיו מספר נציגים אמריקאים שיוודאו לאן מועברים כספי הסוכנות הזו, למי ולאיזו מטרה.

מושחת וכפוי טובה...

אהוד אולמרט הופיע לאחרונה בטלוויזיה, בראיון שעבר ללא ספק עריכה מוקדמת שמשמעו "לא לעלות על מוקשים." ראש ממשלה זה, שהלך לכלא על שוחד, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט, הזכיר לי בראיון זה, עגור שטבל בבוץ ומנסה לנער מעצמו ליכלוכים לכל עבר כדי לנסות להראות צח כשלג. 

זה לא ילך לו, אפילו שהוא משמיץ את עוזרתו הבכירה שולה זקן ואפילו שיש לו בבטן נגד החוקרים והפרקליטות (זה במודה כיום ע"פ ביבי). בנקודה זו רואים אצלו כפיות-טובה כלפי אלו שמחקו לו את אשמת "ראשון טורס" ונמנעו מלהגיש נגדו כתבי אישום על "אוסף העטים" ועל "מכירת" ציורי אשתו עליזה לקבלנים. אז אהוד אולמרט כתב ספר זיכרונות בכלא והוא עושה כיום מאמצים לשווק את ספרו, אבל אני מניח כי כל מי שיקרא את הספר הזה בוודאי יזכור קודם לכל כי "הסופר" היה ראש ממשלה שבייש אותנו בארץ ובעולם בהיכנסו לכלא כאחד העבריינים הבכירים, כנבחר ציבור מושחת, שעדיף גם שלא נשמע ממנו בעתיד.

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 17.3.18

* עשו לי – לאורך עמודים רבים, מרוחים במגזין "7 ימים" קטעים נרחבים מספרו האוטוביוגרפי של העבריין המושחת, האסיר המשוחרר אהוד אולמרט, "בגוף ראשון".

הדבר הבולט ביותר בטקסט, הוא מה שאין בו. אין בו שמץ של חרטה, שמץ של חשבון נפש, קורטוב של נטילת אחריות, שלא לדבר על התנצלות בפני הציבור הישראלי.

מה יש בו? התבכיינות והתקרבנות, השפרצת האשמות לכל עבר. הוא לא עשה כלום, רק עשו לו. כולם. השופטים, הפרקליטות, מבקר המדינה, היועץ המשפטי, התקשורת, נתניהו, ברק, ציפי לבני, יעלון, מי לא? הוא קורבן של קונספירציה חובקת כל. כולם מושחתים, חוץ ממנו, כמובן. פרקליט המדינה ומבקר המדינה הם עבריינים שצריכים לעמוד לדין (!)

לשולה זקן, שפחתו החרופה, שכל חייה היו קודש בשבילו, אך היא חייתה והפנימה את אורח החיים העברייני של סביבתו שהתנהלה כארגון פשע, עושה האסיר המשוחרר שיימינג מכוער, עם רמיזות על קשרים מיניים שניהלה עם אנשים שונים ועוד. היא היתה מוכנה להיכנס לכלא למענו, וגם נכנסה לכלא בעטיו, אבל כאשר היפנה לה עורף, נתנה עדות אמת מרשיעה. והוא מציג אותה כאפס מאופס, כפרחה, כשקרנית, כנוטלת שוחד סדרתית, כאלימה. טוב, אנחנו יודעים מהו "שטינקר" בסביבה עבריינית ובסביבה של פוליטיקה עבריינית. הדבר היחיד שבו הוא קצת מאשים את עצמו, הוא "שלא הבחנתי בהיבטים הפליליים של אישיותה," אמר העבריין שההיבטים הפליליים באישיותו מצויים בפסקי דין חלוטים של כל ערכאות בתי המשפט, והביאו אותו לכלא.

הוא משתלח בנתניהו על אורח חייו והתנהלותו. הוא צודק במה שהוא כותב עליו, אבל... מי שמדבר. מי שמדבר.

אי אפשר שלא להבחין בדמיון בינו לבין נתניהו. הנה, ציטוט. הבהרה – הציטוט אינו של נתניהו. "זו היתה רדיפה, במובן של מאמץ מתוכנן, מאורגן, ממומן על ידי גורמים חורשי רעתי במגרש הפוליטי, יחד עם החלטה זדונית ומרושעת של גורמי פרקליטות, שגמרו אומר – בתהליך מורכב אך חד וברור – להביא לסילוקי מהחיים הציבוריים, ואחר כך גם להעניש אותי באופן שיצדיק את הסילוק ואת השלכותיו." לא יאומן.

אולמרט משתלח בנתניהו ומיד מוסיף ומזלזל בכל שאר מי שאמורים להיות מועמדים אפשריים להחליפו ("כל מתחריו דומים לו, מדברים כמעט כמוהו ועוד מעט גם ייראו כמוהו") וברור מה כוונתו, למה הוא חותר... עוד מעט אולי הוא יגדל זקן ויתחיל לצייץ.

* כאחרון העבריינים – כשצופים בראיון עם האסיר המשוחרר אולמרט, ניתן בקלות להבין מדוע רוב הפושעים חוזרים לעולם הפשע אחרי שחרורם.

* טישו מהלך – את אולמרט צריכה הייתה לראיין אילנה דיין. אולי קלמן ליבסקינד. עיתונאי רציני. לא גיל ריבה, הטישו המהלך, מתקתק יותר מריבה.

"למה התאהבת בעליזה?" אלה השאלות שעליהם אולמרט צריך לתת תשובה לציבור?

* בין אולמרט לנתניהו – לנוכח מתקפת יחסי הציבור של העבריין אולמרט, בעיצומן של חקירות נתניהו, מתחייבת השוואה בין השנים.

א. אולמרט הוא עבריין מורשע, שכל ערכאות בתי המשפט הרשיעו אותו ולכן נגזר דינו לשבת בכלא. נתניהו הוא חשוד, שהיועץ המשפטי טרם החליט האם להעמידו לדין. השוואה מלאה בין השנים תוכל להיעשות רק בתום כל ההליכים בפרשיות נתניהו. אולם בנקודת הזמן הזו, עומדת לנתניהו חזקת החפות, בעוד אולמרט הוא אשם.

ב. אולמרט ונתניהו נוהגים בדיוק באותן שיטות ובאותו סגנון של האשמת כל העולם, של תאוריות קונספירציה מטורללות, של התבכיינות ה"נרדף", של הכפשת שלטון החוק ורשויותיו – כולם אשמים חוץ מהם. הם לא עשו כלום, רק "עשו להם".

אבל נתניהו מסוכן לאין ערוך, כי את אולמרט הקיף קומץ של חסידים שוטים שדיקלמו את המסרים הללו, ולנתניהו יש גייסות של חסידים שוטים משולהבים וששים לקרב.

* סמולן נולד – מיהו יגאל בן שלום, המפקד החדש של יחידת "להב" 433 במשטרה? אין לי מושג. אבל דבר אחד בטוח. מיום מינויו, מדובר בסססמולן עוכר ישראל נציג הקרן החד"שה להשמדת ישראל, מושחת, שיחד עם הארכי סססמולן והארכי מושחת אלשייך הוא תופר תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר ומדיח עדי שקר באמצעות פשפשים, כדי לבצע הפיכה שלטונית בישראל.

* הרווח העיקרי מהמשבר הקואליציוני – אם יצא משהו טוב מן המשבר הממשלתי, זו ההתקפלות של המפלגות החרדיות – לא רק מתביעותיהן בנושא הגיוס (הסאגה החלה בדרישה לחוקק חוק יסוד המסדיר בחוקה את ההשתמטות, בשלוש קריאות לפני התקציב), אלא גם בהתחייבות לא לחוקק כל חקיקה דתית ולא לקדם את החוקים שבצנרת.

החשוב מכל הוא עצירת "חוק הגיור", חוק אנטי ציוני החותר תחת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועלול היה להביא לנתק בין מדינת ישראל ליהדות הגולה.

כעת חשוב לקבור את החוק הזה קבורת חמור בפח האשפה של ההיסטוריה.

* פורץ הדרך – בדיחות דוד לוי, בשלהי שנות ה-70, היו גל עכור של גזענות נחותה. לא היתה זו סאטירה או קריקטורה, המבליטה את חולשותיו של אדם ומגזימה. לא היה כל קשר בין הדמות לבדיחות. היו אלו בדיחות אך ורק על רקע מוצאו כעולה ממרוקו, מגוריו בבית שאן והיותו אב למשפחה ברוכת ילדים. ואם לדייק יותר – על כך שאדם בעל רקע זה מונה, לראשונה, כשר בממשלת ישראל (שר הקליטה בממשלת בגין הראשונה, 1977). בנחישות שלו להתמיד ולהמשיך ולהצליח, הוא היה פורץ דרך – הראשון מבני העלייה מארצות ערב בשנות החמישים שהגיע להנהגת המדינה.

"פופוליסט", נהגו לסנוט בלוי בימין ובשמאל, בשל מאבקיו החברתיים. לוי היה המנהיג של זרם משמעותי בתנועת החירות ובליכוד, שאמנם לא העלה על דל שפתיו את המילה "המגונה" סוציאליזם, רחמנא לצלן, אך נלחם על צדק חברתי, שוויון חברתי ומדיניות רווחה. אין היום בליכוד זרם כזה ובוודאי לא מנהיג כזה. לבגין היה סנטימנט לכיוון החברתי, אך לא היה כדוד לוי שנאבק עליו וייצג אותו.

אני הערכתי מאוד את לוי, משחר נעוריי, הן בשל הרקע הסוציולוגי שלו שהפך אותו סמל, ובעיקר כיוון שחשתי שהוא נאבק, בממשלה ובכנסת, על נושאים שבהם אני מאמין ובהם אני דוגל. לכן, עם התפטרותו של בגין מראשות הממשלה, ב-1983, תמכתי מאוד במועמדותו של לוי לראשות הממשלה, והצטערתי על הפסדו לשמיר. עם זאת, במבט לאחור, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים בתולדות המדינה, וספק אם אדם אחר היה מנווט את הספינה כמותו.

פעמיים התאכזבתי מלוי. הפעם הראשונה היתה לאחר בחירתו של שמיר לראשות הממשלה, כאשר הוא דחה את הצעתו של שמיר לקבל על עצמו את תפקיד שר האוצר. המשק היה אז במשבר קשה ביותר, ולוי חשש מכישלון שידבק בו ויכשיל את המשך הקריירה שלו. בעיניי, הוא ברח מן המערכה ומן האחריות, וגילה חוסר מנהיגות. דווקא כיוון שתמכתי כל כך במאבקיו החברתיים ובהשקפת מדינת הרווחה שהוא ייצג, סברתי שלא איש כמוהו יברח מן ההזדמנות ליישם את הדרך, והתאכזבתי.

האכזבה השנייה היתה כאשר הוא חבר לשרון ולמודעי – "שרי החישוקים", שעקפו את יצחק שמיר מימין, טרפדו את מדיניותו הפרגמטית, שנועדה ליישם את השקפת העולם הניצית שלו בלי לריב עם העולם ובלי לבודד את ישראל. הם מיררו את חייו, הציגו אותו כמי שנכנע לטרור ולשמאל ועוד הבלים מסוג זה. לוי, שתמיד היה מן המתונים בליכוד, חבר לקואליציה צינית, שבני בגין היטיב לתאר אותה כ"קואליציה של אמביציה". אגב, לוי, שהינו נואם מזהיר ופולמוסן בחסד, השיב לבגין באותה מטבע, כאשר האשים אותו ב"אמביציה לאופוזיציה", כיוון שהוא התנגד להסכם של שמיר עם מודעי וחבריו העריקים, שקיבלו תיקים בממשלה תמורת חזרתם לליכוד אחרי "התרגיל המסריח".

אך למרות כל אלה, בסיכומו של דבר, תרומתו של דוד לוי לחברה הישראלית ולפוליטיקה הישראלית גדולה מאוד, והוא ראוי בהחלט לפרס ישראל על מפעל חייו.

* בִּדְקוּ אותי – בימים הקרובים יופיע בשוקניה פשקוויל נאצה נתעב של רוגל אלפר, נגד הענקת פרס ישראל למרים פרץ. כדרכו, הוא ילעג לאבלה, ישמח לאידה, יבוז לה. והוא יכתוב על פרס ישראל לפשיזם, לאומנות, דת השכול, הערצת המוות וכו'. ואת זה תקרא במהדורה האנגלית האליטה האינטלקטואלית של המערב, שהשוקניה היא חלון הראווה שלה לישראל.

* העיתון לאספסוף מתלהם – גדי טאוב וניסים סופר פרסמו מאמר מצוין ב"הארץ", שבו הם יצאו נגד ההשוואה האיומה והבזויה של סוגיית מבקשי המקלט לשואה ולנאצים. הדבר הבולט במאמר, הוא היותו מבוסס על עובדות מוצקות. במאמר, מוכיחים הכותבים שישראל אינה מגרשת פליטים, שאלה שישראל מגרשת אינם פליטים, ובעיקר – שהטענה כאילו ישראל שולחת אנשים אל מותם או אל שלילת חירותם, היא שקר וכזב, עלילה חסרת שחר.

אגב, במאמרם הם כלל לא הביעו תמיכה במדיניות הגירוש. להיפך, הם טענו שהם חלוקים ביניהם בסוגיה זו. אבל הם עשו מעשה שלא ייעשה – כתבו מאמר המבוסס על עובדות. ובתור שכזה, זהו מאמר שקצת קשה להתווכח איתו. יש נחיתות מראש לכל מי שינסה להתווכח, כי לא קל להתווכח עם עובדות.

מה עושים? מגדפים, מנאצים ומקללים. מסע התגובות והטוקבקים על המאמר, לא היה מבייש את יציע לה-פמיליה ביום רע במיוחד.

ברוח גל ההסתה של השבועות האחרונים, אחד הטוקבקיסטים כתב ש"האקציות במרוקו והטרנספורטים למחנות ריכוז בדימונה דומים למעשי הנאצים, אבל את זה האשכנזים מעריצים." "האקציות במרוקו" – הכוונה כמובן לעליית ההצלה של יהדות מרוקו למולדתה, ארץ ישראל. "הטרנספורטים למחנות ריכוז בדימונה" – הכוונה למעשה החלוצי של העולים, מיישבי הנגב.

אחר כתב "עד ששני הבוקים האלה לא יוכנסו לתא עם ציקלון B אל תשוו."

וכמובן... פשיזם, גזענות, ד"ר לפשיזם, טאוב = גבלס. ואיך לא? קריאה לעיתון להפסיק לתת לטאוב במה.

וזאת לדעת, מערכת "הארץ" אינה מעלה כל תגובה, אלא מסננת "תגובות פוגעניות".

אם הטוקבקיסטים מבין קוראי "הארץ", ולא רק במקרה זה, מייצגים את קוראי העיתון, אפשר בהחלט להבין שקהל היעד המכונה "אנשים חושבים", אינו אלא אספסוף מתלהם.

אגב, גם אני כתבתי תגובה, בזו הלשון: "צריך הרבה אומץ כדי לכתוב את האמת בשוקניה." ועל כך קיבלתי תגובה אספסופית שאורי הייטנר הוא משיחיסט גזען.

* תנ"ך חשין – 929 הוא מפעל תרבותי חינוכי נפלא, בהובלת הרב בני לאו – קריאה ולימוד של 929 פרקי התנ"ך, פרק אחד ליום, ברחבי מדינת ישראל והעם היהודי, באתרי אינטרנט, קבוצות לימוד, תוכניות בכלי התקשורת ועוד. זה למעלה משלוש שנים שאני כותב, במסגרת מיזם זה, מאמר יומי על פרק בתנ"ך.

לקראת סיום המחזור הראשון של המפעל ולציון 70 שנה למדינת ישראל, יצא מארז מהודר – מפעל הנצחה לשופט בית המשפט העליון, אוהב התנ"ך, מישאל חשין, ובו ספר תנ"ך ושלושה ספרים עם מאמר על כל פרק. בין הכותבים מנהיגים פוליטיים (ריבלין, נתניהו, לפיד, הרצוג, בנט, שלי יחימוביץ', יהודה גליק, דב חנין), סופרים (עמוס עוז, חיים באר, א"ב יהושע, יוכי ברנדס, אמונה אלון, אסף ענברי, דב אלבוים), אנשי אקדמיה (רות גביזון, מאיר בוזגלו, רות קלדרון) רבנים (יואל בן נון, בני לאו, יעקב מדן), מפקדים בכירים בצה"ל (בני גנץ, אמיר אשל), חוקרי תנ"ך ואוהבי תנ"ך. במארז שני מאמרים פרי עטי, על דברים ט"ו ומלאכי ב'. באחד אני כותב על צדק חברתי ובשני נגד שחיתות של כוהני דת (המצגרים והברלנדים של אז – ועתה).

* ביד הלשון: אנשל – אחד מחמשת גיבורי ספרו החדש, המעולה, של אסף ענברי – "הטנק", הטוענים לכתר האיש שעצר את הצבא הסורי בשערי דגניה בתש"ח, הוא שלמה אנשל.

את השם אנשל, כשם פרטי, אני מכיר מילדות, כי היה זה שמו של חבר של אבי. מאז נתקלתי באנשלים נוספים, ועל פי הצליל, תמיד הייתי בטוח שזה שם גרמני או מזרח אירופי.

ספרו של ענברי העמיד אותי על טעותי: "איש מתושבי הכפר [כפר הולדתו בגרמניה] לא חשד שהשם אנשל, שנשמע גרמני כמו אנשלוס, הוא שם עברי, ראשי תיבות של 'אנשי שלומנו'. אביו הסביר לו שהם צאצאים של יהודים שגורשו מספרד, וזה שם המשפחה שלהם עוד משם, מאות שנים."

אורי הייטנר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"ו. עם שמשון מבאר טוביה

למחרת המסיבה התכוננתי להישאר בביתה של לילי כדי לכתוב למדור של איה הג'ינג'ית, וגם לענות על מכתביה של נאוה, שהביעה דאגה שכבר כמה ימים לא שמעה ממני. בסביבות השעה עשר צלצל הטלפון וקרן בתה החמודה של לילי, שהיתה בחופשה מבית הספר, אמרה לי שמישהי רוצה אותי. בשום אופן לא הצלחתי לנחש מי זאת יכולה להיות.

הדוברת הציגה את עצמה בשם דבורה מהשגרירות.  מיד נזכרתי באותה מזכירה צוננת חמורת מבט ושאלתי בתור נימוס מה שלומה. גם היא שאלה מה שלומי ובלי לחכות לתשובה ניגשה לעניין.

סיפרה לי שהיה אצלה סטודנט מבאר טוביה שהוריו הגיעו לביקור והוא לוקח אותם לסיורים חקלאיים בקליפורניה. הוא ביקש לתלות מודעה על לוח המודעות שבה הוא פונה למי שרוצה להצטרף לסיור תמורת השתתפות בהוצאות הדלק. מאחר שדיווחתי לשגרירות שמטרת נסיעתי היא ביקור בחוות חקלאיות, חשבה שהדבר אולי  יעניין אותי.

כמובן שזה עניין אותי והיא מסרה לי את מספר הטלפון של הסטודנט ששמו שמשון בן יהושע.

לא ידעתי איך להודות לה על התושייה שגילתה וחשבתי שבהזדמנות ראשונה אתן לה את ספרי, אך היא הקדימה אותי וביקשה להגיד לי עוד משהו.

סיפרה לי שלפני כמה חודשים הוריה שלחו לה את "חבורה שכזאת" והיא אהבה אותו מאוד.

אחרי בשורה שכזאת קיבלתי אומץ וביקשתי את מיספר הטלפון שלה במקרה שיהיו לי שאלות נוספות. היא נתנה לי את  המספר בביתה וגם את מיספר הטלפון של אותו סטודנט. ואמרה שתשמח לשמוע אם הסיור  יצא לפועל.

קרן, שעקבה אחרי השיחה שלי בלי להבין דבר, הבחינה בפניי הזוהרות ושאלה עם מי דיברתי. סיפרתי לה והיא אמרה: "נו אז תטלפן, למה אתה מחכה?" 

ואכן  לא חיכיתי.

כמענה שמעתי קול צרוד של גבר קשיש שאמר לי: "גודמורנינג."

שאלתי באנגלית אם אפשר לדבר עם שמשון והאיש ענה לי באנגלית שוטפת שהוא עכשיו לא בבית אבל  צריך לחזור כל רגע ואם אני רוצה למסור לו משהו הוא יעשה זאת ברצון, כי הוא אבא של שמשון, ולפי האנגלית שלי הוא מבין שאני מדבר גם עברית.

מהר מאד עברנו לדבר עברית ולשנינו היה יותר קל, במיוחד  לי.

מסתבר שאביו של שמשון הגיע לאמריקה כילד ובמלחמת העולם הראשונה, התגייס לגדוד העברי ועלה עימו ארצה. אחרי המלחמה החליט להישאר בארץ והיה ממקימי המושב באר טוביה. הוא אולי היה ממשיך לדבר עוד ועוד, אבל אז הגיע שמשון ונטל את הטלפון.

את המשך הסיפור יהיה לי יותר קל לספר אם אצטט את מה שמצאתי במכתב ששלחתי הביתה בסופו של אותו שבוע.

3.9.59

למשפוחה שלי!

...נדמה לי שעבר המון זמן מאז מכתבי האחרון ובינתיים הספקתי לראות עוד חצי עולם. באותה מסיבה פרטית בקונסוליה בנוכחות מיס ישראל (אגב, על ראובן פולק, החבר הישן שפגשתי כאן, ועליי, הוטל לקחת ולהחזיר אותה למלון שלה. איזה כבוד שהיה לה. אה?)  העיקר שפגשתי שם סטודנט אחד מבאר טוביה שלמד כאן כבר ארבע שנים חקלאות ועכשיו באו הוריו לבקר אותו ואת אמריקה ואת החקלאות שלה. זה בדיוק התאים לי והערב חזרתי ללילי אחרי שלושה ימים של סיורים דרומית ללוס אנג'לס במדבריות קליפורניה ובתחנות הניסויים שהממשלה הקימה שם. ראינו מה כוחה של יוזמה פרטית. ביקרנו למשל בביח"ר ענק לסוכר. אז יש להם רווחים כל כך גדולים (במשרד עובדים לא יותר מ 2-3 פקידים) אז הם צריכים לשלם 80% מס הכנסה. יותר גרוע מאצלנו. אז מה הם עושים?  בפסולת של סלק הסוכר הם מזינים פרות בקר, כלומר יש להם פחות רווחים, מפני שקנו פרות ועגלים. כעת העגלים והפרות משמינים, אז במקום למכור אותם יש להם בית חרושת שלהם לבשר ואת הזבל של הפרות מנצלים לגידול סלק הסוכר. כך יצא שמביח"ר אחד יש לחברה שמונה מפעלים. מתוך 8 המפעלים יש תמיד אחד שנדפק באיזו שנה ואז כל הרווחים של האחרים מתבזבזים וכך הם מסדרים את הממשלה. אבל לממשלה זה לא אכפת כי יש להם 8 מפעלים וזה מקור עבודה והכנסה ורווח לכל המדינה. אז אולי כש"הציונים כלליים" יהיו בשלטון, תעשו גם כן כמוהם.

כמו כן ביקרנו גם באוניברסיטה חקלאית ובתחנת ניסיונות במדבר קוצ'ילה והיה פשוט ולא נעים שבשבילנו הם שלחו איזה פרופסור שלקח אותנו במכונית שלו ובזבז עלינו כחצי יום  כדי להראות לנו את הכול ובאמת למדתי וראיתי באותם 3 ימים הרבה יותר ממה שהייתי יכול ללמוד בארץ בחודש שלם. גם האנגלית שלי קצת השתפרה ואני כבר יכול להבין מה שאני מדבר. מה שהכי נחמד היה זה שצילה, האמא של הבחור מבאר טוביה, לא יודעת אף מילה באנגלית, אבל הפרופסורים מתוך נימוס היו מדברים ומפנים מבט בעיקר אליה והיא נֶבֶּךְ צריכה לנדנד בראש ולחייך יחד עם כולם. עד שביום האחרון לא יכלה יותר, וכשהתחילה איזו הרצאה היא היתה צועקת: "תגידו לו שאני לא יודעת אנגלית!"

אבל חוץ מזה היה באמת נחמד. היינו לוקחים בשבילם חדר במלון ואחר כך כשבעל המלון לא היה רואה, היינו מתפלחים מהחלון וישנים על הארץ (קנינו בשביל זה מזרוני אויר),  וכך יצא לכל אחד מאיתנו לישון  נורא בזול. דולר ללילה עם מקלחת ובית שימוש בלי הגבלה.

בינתיים עבר יום, ובעד זה קיבלתי את המכתב שלכם עם התוספת של הרש ללילי. נחמד לקרוא את הסיפורים של אביגיל על נלי ואיה ואני די מתגעגע אליהם. אביבה סיפרה לי על מכתב ממיקי שמחכה לעוד תוספות. אני מקווה שלא תשלחו אותו באונייה...

העיקר שלא תדאגו לי (נדמה לי שאמא התחילה להיות אדוקה בגללי) אני באמת נהנה ובשבוע הבא אני מתכונן להמשיך לנסוע עם אותה חבורה מבאר טוביה ולבקר בעוד כמה תחנות חקלאיות. מצוין שאני נוסע עם מישהו שיודע לשאול שאלות ושיש לו אמא ששומרת עלינו ואבא שאנחנו צריכים לשמור עליו. קנינו לו ארגז מלא עגבניות, הוא אוכל אותן כל הדרך ומשפריץ על כל הסביבה. זה מזכיר לי את הרמן. מסרו לו ד"ש  ולכל הקרובים והמכרים.

                                                                                    שלכם  יסקה

יומיים אחרי שחזרנו  ללוס אנג'לס יצאנו לסיבוב נוסף, הפעם לצפון קליפורניה. שמשון, המושבניק המתוכנן, עשה חשבון שאם ניקח עוד שני נוסעים הוצאות הדלק יקטנו ואכן כך היה.

הנוסע האחד היה מיכאל גנור סטודנט לכלכלה שחיכה לתחילת הלימודים ובינתיים היה פנוי לטיולים. את הנוסע השני, דניאל חנוך, היינו אמורים לאסוף בקאוצ'לה, עיירת כרמים בדרך לסן פרנסיסקו.

שמשון סיפר עליו שהוא בחור עליז , בוגר מקווה ישראל ורכז משק נווה איתן. הקיבוץ  נתן לו חופשה מיוחדת לביקור קרובים ובהזדמנות זאת להתמחות  בשיטות אריזת פרי, שהאמריקנים מצטיינים בהם.

הבחור העליז הזה התגלה כעלם צחקני רם קומה ויפה בלורית. היו לו שתי ידיים ארוכות שחיבקו קודם כל את צילה, אימו דקת הגו של שמשון, שצעקה: "די! אתה מועך אותי!"

עם  האבא הוא הסתפק בהחלפת טפיחות כתף וכשלחץ אחר כך את ידו של שמשון, הסתכל על מיכאל ועליי ושאל: "מדברים עברית?" 

מיכאל הניע ראש ואני אמרתי: "רק עברית" עם דגש על ה"רק".

הוא לא הגיב, ונענה לקריאתו של שמשון שאמר לכולנו להיכנס לשברולט.

לימים נודע לי שהגבוה הזה, לעומתי, שולט גם באנגלית, גרמנית, רוסית, ליטאית, איטלקית ואולי בעוד כמה שפות. אחר כך, כשהצטופפנו שלושת הטרמפיסטים במושב האחורי של הרכב, הוא  לא פסק מלשאול את הוריו של שמשון מה נשמע בבאר טוביה ומה שלום זה, וזה, וזה, מנה אולי עשרים שמות או יותר, ואלמלא צילה, שביקשה משמשון שיעצור בתחנת דלק, כי היא צריכה לשירותים, הוא היה ממשיך לשאול על שלום כל מאה תושבי באר טוביה, ואולי היה גולש גם לכפר וורבורג. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

הדסה  מור

מרידה כביטוי לאידיאולוגיה

ההצגה "המורדים" בתיאטרון הבימה

תופעה ידועה היא, שיחסים עכורים או מנוכרים בין הורים לילדיהם, או ליתר דיוק,  בין ילדים להוריהם, הופכים ליחסי הבנה ואהדה ואף למקור גאווה – רק לאחר מותם.

הצגת "המורדים", המחזה אותו כתבה המחזאית  עדנה מזי"א, מיטלטל בין דרמה משפחתית לבין  תקופות היסטוריות בתולדות המדינה, ובו הדמויות נעות בין מרד קיצוני מהצד הימני של המפה הפוליטית לבין הצד השמאלי הקיצוני. בני הדור השני אינם מבינים ואינם מרוצים  מהאידיאלים הפוליטיים של הדור הקודם, שמתגלה להם בשלמותו רק לאחר מותם.

סיפור חייהם של הוריה  מתחיל להתגלות לבת הדור השני, מיכאלה, אותה מגלמת  אודיה קורן, כאשר היא פוגשת בשאול, המאהב העלום של אימה, אותו מגלם עודד קוטלר. שניהם יושבים על ספסל בקצה הבמה, ובהדרגה היא שומעת מפיו  את העובדות האמיתיות על המניעים, האידיאולוגיות והעובדות של אופי חייהם של הוריה, שבנעוריה העכירו את היחסים ביניהם. עכשו היא מבינה שהכעס על הוריה האידיאליסטיים, שלגביהם  הדחף  לשעבד את עצמיותם  למען המרד הציבורי  שהתערבב עם מצבם  המשפחתי, נבע מחוסר ידיעת העובדות  ההיסטוריות של אותם ימים.   

כשהמסך נפתח, מתחילה להתרחש הדרמה של בני דור שנות הארבעים, שדחפו את הוריה  להתנתק ממחתרת האצ"ל ולהצטרף ללח"י, שהיה קיצוני עוד יותר בהתמרדותו כנגד הבריטים  ששלטו בארץ ונהגו ביתר אלימות ותוקפנות נגד אנשי לח"י, שפעולותיהם היו לצנינים ועוררו התנגדות עזה גם בקרב מרבית הציבור בארץ.

מיכאלה הצעירה, אותה מגלמת  דנה מיינרט, מביעה את כעסה  על הוריה ביתר הגזמה, היא אינה אינה יכולה לסבול את  התנהגותם המוזרה והמנוכרת של הוריה והיא  מרבה להתפרץ כנגדם.   היא לא שואלת או מתעניינת או תוהה, היא רק צורחת בעצבים מתפרצים לעומתם. עכשו בבבגרותה, מתגלה לה, שאימה, אותה מגלמת אביב כרמי, היתה זו שבמסגרת חברותה בלח"י ירתה למוות בקצין בריטי.

במאי המחזה, משה קפטן, אכן העמיד  סצינה מאוד  דרמטית, כאשר האם  נענית לחיזוריו של קצין בריטי יפה תואר – עידו ברטל – ורוקדת איתו במועדון לצלילי   שיר  אנגלי ידוע מאותה תקופה, שהמבוגרים שבינינו בוודאי מכירים, 

(you never know just how much I miss you…)

אך לאחר מכן, כשהקצין מתחיל לכפות עצמו עליה והיא גם מתכננת יחד עם חבריה-למרד להוציאו להורג, כהתרסה על המדיניות הבריטית התומכת בעניין הערבי והמונעת את כניסתם של יהודים לארץ-ישראל על פי חוקי הספר הלבן, היא וחבריה כופתים אותו לכיסא והיא יורה בו למוות.

מהמרידה של הימין הקיצוני של שנות הארבעים של המאה הקודמת קופץ המחזה למרידה השמאלנית הקיצונית של שנות השישים של תנועת "מצפן", ועד מרד הנעורים של שנות התשעים.

פער הזמנים בין תקופה לתקופה מודגם בריקודים מקסימים של להקת רקדנים מקצועית,  שמהווים אתנחתא נעימה לכל גילויי היצרים המחתרתיים של הנפשות הפועלות, כשהם מלווים בצלילי  שירים  ידועים מאותה תקופה, ומוסיקה אותה הלחין המוסיקאי  יוסי בן-נון.

המחזאית מודה, שבבסיס כל האלמנטים המרכיבים את המרידה, כמו אנרכיזם, אינדיוידואליזם קיצוני, תעוזה, התרסה, מחאה,  וכיוצא באלה,  מונח איזה חוסר  נחת קיומי,  מין צורך לכעוס כל הזמן,  להתריס, לכעוס,  להיות בעד הנגד.  לדברי מזי"א,  הדבר והיפוכו,  הרגשות המסוכסכים והסותרים, הם אלה שמרכיבים את המנגנון  הנפשי של המורד.

הצגת האדם המורד, חייבת להיות תמיד בעלת גוון פוליטי. גם מרד נעורים כנגד ההורים או החברה, מובילים למרד על רקע פוליטי.  "הסימולטניות  של  הפאתוס  עם הקומדיה האנושית,  נותנת נפח ויוצרת אירוניה דרמטית."

זוהי הצגה עם הרבה נוסטלגיה מאותה תקופה, למרות שבוודאי איש אינו יכול להתגעגע אליה.  ימים קשים ועוולתיים,  מלחמה על הקיום  הלאומי והאישי, שאותה מיכאלה החלה להבין  באיחור רב,  זמן רב לאחר שהוריה הלכו לעולמם.

זוהי הצגה מצוינת, המעבירה מסר היסטורי לבני הדורות הבאים על המאבקים המנוגדים של בני היישוב דאז, שהובילו להקמת המדינה וההגנה עליה, הגנה שנמשכת עד ימינו אלה.

הדסה מור

אהוד: אם להסתמך על תמצית המחזה שהבאת כאן, הוא נראה בעיניי לא רציני ואפילו פשטני, מין פסיכולוגיה-בגרוש של ההיסטוריה.

* * *

מנצ'ר דבורי

בעיקבות התוכנית "סאלח פה זה א"י"

סידרה זו עוררה הדים רבים וגלים של שיח ברשתות. בפרקי התכנית הובאו אמירות וציטוטים של אישים שהיו באותה תקופה במוקדי העשייה של קליטת העלייה.

בסדרה חסר היה הרקע להתרחשויות: מצד אחד היכולות של המדינה בראשית דרכה ,שהיתה צריכה לקבל החלטה אם לקלוט את גלי העלייה בתת-תנאים או לא לקלוט אותה כלל. מצד שני, הרוב המכריע של העולים באותה תקופה נירדף בארצותיהם והלחץ להעלותם בכל מחיר היה גדול הן מצד פעילי העלייה והן מצד העולים עצמם.

בכל עם ובכל תקופה כשנעשות מהפכות יש נפגעים, והמהפכה הציונית לא יוצאת דופן מכלל זה.

צדק היסטורי צריך להיעשות כדי ללמוד לקחים אך לא במחיר של עיוות ההיסטוריה, אין ספק שנעשו שגיאות רבות, אין ספק שהיו גם תופעות קשות של גזענות, אך אלה קיימות גם היום כלפי העליות השונות.

הצלחה וכישלון מודדים לאורך ההיסטוריה, לי אין ספק שבמבט היסטורי, ההחלטה להעלות את יהודי המזרח, גם אם לא היו תנאים אידיאליים לקליטתם, היתה נכונה, אבוי לנו ולגורל העם היהודי אם היא לא היתה מתקבלת. גם הקמתן של עיירות הפיתוח היה מהלך גאוני, לא ניתן לתאר את מפת המדינה של היום ללא עיירות הפיתוח, מרביתן הן עיירות פורחות ומצליחות המונהגות ע"י בני הדור השני.

צריך גם לזכור שההפגנות נגד קיפוח פרצו דווקא במרכזים עירוניים כמו ואדי סליב ומוסררה ולא בעיירות הפיתוח.

כל אלה שמנסים לנצל את שגיאות העבר לפסילתה של תנועת העבודה, עושים זאת ברוע לב ובפגיעה קשה בזיכרונם של מייסדי המדינה שבחירוף נפש, ובלי שחיתות, הקימו יסודות למדינה דמוקרטית, נאורה ויציבה.

אם צריך להקים ועדות חקירה, הרי אלה ועדות שצריכות לחקור את אוזלת היד של הממשלות בשנים האחרונות בקליטת העלייה מאתיופיה, באי העלאתה של שארית הפליטה שמצפה לעלייה כדי להתאחד עם בני עדתם פה בארץ. ואל תגידו שאין פה גזענות בחסות הממשלה.

מנצ'ר דבורי – מזרחי גאה

קיבוץ בארי

* * *

אהוד בן עזר

היידן, מהלר, ריכרד שטראוס, מנפרד הונק ומנואל ולזר במוצ"ש בפילהרמונית

לא התפעלתי ביותר מהסימפוניה מס' 100 ב-סול מג'ור, "הצבאית", של יוזף היידן (1732-1809) שעימה נפתח הקונצרט של מוצ"ש האחרון בהיכל התרבות בניצוחו של מנפרד הוֹנֵק. אמנם היה גימיק נחמד בסוף הפרק הרביעי והאחרון, שלושה נגנים, בתוף, במצילתיים ובכלי-הקשה, ירדו מתוך האולם אל הבמה תוך כדי השתלבותם בהפסקות קצביות בנגינת התזמורת כולה. הדבר המעודד היה גם שבראשם צעדה נגנית חדשה שהצטרפה כנראה למחלקת כלי-ההקשה ומילאה תפקידים מעניינים גם בהמשך הקונצרט.

הזמר מנואל וַלזֵר שר את חמשת ה"שירים על מות ילדים" מאת גוסטב מהלר (1860-1911) לפיוטים מאת פרידריך ריקרט (1788-1866). המוסיקה של מהלר, בביצוע מצויין של התזמורת, היתה אחד החלקים הטובים של הערב, אבל הזמר עצמו קצת איכזב. קולו לא מילא את ההיכל. אולי רק בשיר האחרון: "בזו הרוח, בגעש זה, / החוצה לצאת לילדיי לא ארשה! / המה החוצה הובַלו / אולם את פי לא שאלו." (עברית: עדה ברודסקי).

וכאן יש לציין הערה טכנית. כאשר מבוצעת אופרה רץ למעלה כל הזמן התרגום העברי של האריות והמלל, וכך הצופים-המאזינים נמצאים בלב העלילה ומבינים מה מושר. בביצועים כמו של "שירים על מות ילדים", מחלקים עם התוכנייה דפדפת רזה ובה המקור – כאן הגרמני, והתרגום לאנגלית ולעברית. לא ראיתי אנשים רבים עוקבים בקונצרט אחר הטקסטים האלה מתוך הדפדפת. זה מפריע להאזנה ולא מועיל. אילו היה התרגום מוקרן במרומי הבמה, במקביל לשורות המושרות, היתה החווייה המוסיקלית שלמה, מובנת יותר ולא משעממת.

הפיצוי היה בחלק השני של הקונצרט, ביצירה המהממת "אלקטרה, דרמה סימפונית" שהורכבה מהמוסיקה שלריכרד שטראוס (1864-1949) לאופרה שלו, "אלקטרה" (1909).

המנצח מנפרד הונק בחר את רצף הקטעים שמהם נוצרה היצירה התזמורתית שזה לה ביצועה הראשון בפילהרמונית. התזמורת במלוא הרכבה. מוסיקה סוחפת. כלי-הקשה מקוריים ומעניינים. חצוצרות תוקעות בעוז. הטוּבּה הענקית של שמואל הרשקו משתתפת הרבה בנגינה. ויש גם נבל, ואורגן, וגונג, ומערכת תופים ענקית, וכל שאר הכלים הרגילים של התזמורת. חגיגה מלהיבה לחוש השמע. הקהל הגיב בתשואות ממושכות למנצח, גם על חלקו ביצירת הדרמה הסימפונית הזו. אמנם נמשעה רק כ-33 דקות אבל כל רגע היה מהנה.

באשר לתוכן של האופרה, שחוברה לטקסט של הוגו פון הופמנסטל על פי "אלקטרה" מאת סופוקלס, את זה למדתי מן התוכנייה בבית אחרי הקונצרט, אבל נראה לי שלא היתה לכך משמעות, לפחות באוזניי, בשעת ההאזנה לביצוע החי.

בהפקת האופרה "אלקטרה", בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, שעליה ניצח קלאודיו אבדו, השתתף גם מנפרד הונק, שהיה אז נגן בפילהרמונית הווינאית. "נותרתי פעור פה נוכח עוצמת הצליל התזמורתי העשיר. התזמורת כאן היא  שחקן מרכזי, כוח מוביל ולא גוף המלווה את הזמרים... 'אלקטרה' היא האופרה הסימפונית ביותר מבין האופרות של שטראוס. איך ייתכן," שאל הונק, "שעד היום לא נוצרה יצירה סימפונית מן המוזיקה של האופרה?" שאל ופנה למלחין הצ'כי תומאש אילה, והציע לו רצף סצינות מתוך האופרה ליצירת סואיטה תזמורתית ברוח הפואמות הסימפוניות של שטראוס." (מתוך התוכנייה).

אהוד בן עזר

* * *

עקיבא נוף

שני שירים מתוך

"ואין לעונג שיכחה"

פיזמונים

הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורת 2017

נוסקים

אנחנו נצֵאָה בִּשְׁנַיִּים,

לַחוֹג בְּפִינָה נִיסְתָּרָה,

נוֹשְׂאִים זה אֶת זה עַל כפיים,

נושקים אחוזֵי תַּבְעֵרָה.

נִינְסוֹק אל חוּפַּת הרקיע,

נִיפְרוֹשׂ אֶבְרוֹתֵינוּ לעוּף,

עוֹרְגים כי תבוא ותגיע

שעה של אחדוּת גוּף בְּגוּף.

בית מתוק

כאן אני חי –

שמש מעל,

נחל זורם,

צחוק של עולל;

שלווה ברוכה,

גוף לַחַבוֹק,

ריח של ים,

בית מָתוק.

מרחב שָׁדות,

בר ותבואה,

בוקר עולה

שְׁטוּף אהבה;

אוֹפֶק לוֹהֵט,

אָחוּ יָרוֹק,

ניצָן נוֹבֵט,

בית מָתוק.

 בואי נרד

אל הבוסתן,

פרח דודים –

רֵיחוֹ נתן;

בּוֹשֶׁם שׁוּשָׁן

וְשִׁיר וּשְׂחוק,

עולם חַייכָן,

בית מָתוק.

רן באוויר

זֶמֶר מפליא,

הד של חיוך

לך וגם לי;

שב וחוזר

רטֶט עמוק,

זמֶר סוער

בית מָתוק.

אֶרְוֶוה את הרֶגע

בְּלא לעצור,

כמו נוּר ברקיע

לחיות וְלִבְעוֹר –

לוהט באהבה אלייך.

עקיבא נוף

* * *

יהודה גור-אריה

מכתב שנשלח זה-עתה לשר האוצר משה כחלון

             16 במרץ, 2018

שר האוצר מר משה כחלון, שלום וברכה,

נכבדי, התרגשתי עד עומק ליבי מהתוספת הנדיבה של 6 ₪ תבין ותקילין – מתוך תקציב כולל של 479 מיליארד ₪ – שהואלת בטובך להעניק לי, ולעוד כמה מאות אלפי קשישים כמוני, מקבלי קיצבת ביטוח לאומי.

אני מרגיש מאושר ומעושר. בסכום אדיר זה אוכל לקנות 6 מצות לחג הפסח הבא עלינו לטובה, בבחינת הא לחמא עניא.

וכאות תודה, אני שולח לך כאן שי אישי בסך 6 ₪ בהמחאה על שמך.

אני מקווה שזה לא ייחשב כשוחד ולא יסבך אותך בחקירות משטרה ובלהב 433.

בתודה ובברכת חג שמח,

 יהודה גור-אריה

רח' הפלמ"ח 6

גבעת שמואל, 0654033

טל./פקס 03-5323328

הערה: כאשר אני נותן צדקה לקבצן, זה לא פחות מ-10 ₪.

רצ"ב ההמחאה על סך 6 ₪.

העתקים:

השרה גילה גמליאל, המשרד לשוויון חברתי

ח"כ איציק שמולי

* * *

יואל נץ

בתינו הומים מתינוקות

שלושה ימים לפני יום הולדתי העשרים ושתיים נולדה לרינה ולי בתנו הבכורה ערגה. יובל, בנם בכורם של עדה ואברהמ'לה, כבר היה תינוק גדול. במחלקת היולדות של בית החולים קפלן שברחובות חיבקתי בדמעות של התרגשות את רינה.

הראו לי בעד החלון את התינוקת. היצור המיניאטורי שמניפה האחות בלבן אל מול עיניי היא הבת שלי! בזהירות! – אני מתאווה לצעוק – את עלולה להפיל אותה!

אחת לכמה שעות מגיעה רינה אל בית התינוקות בקיבוץ להיניק את פרי בטנה.

עם תום יום העבודה אני ממהר להתקרצף היטב במקלחת, לובש בגדים נקיים והולך עם רינה אל בית התינוקות ליטול את ערגונת הקטנטנה שלנו לטיול. מרים, האחראית על בית התינוקות בוחנת אותנו בחשדנות ובאי רצון.

"בשעה שש בדיוק אתם מחזירים את הילדה," אומרת מרים. "לא לטלטל אותה ולא לנשק אותה! בכל נשיקה אתם מעבירים לה מיליון מיקרובים!"

אני נושא בידיי בזהירות את האוצר הבלום. לידנו רצים ומקפצים ילדי כרמיה. הגדולים שבהם כבני חמש.

"איך קוראים לה, איך קוראים לה?" שואלים הילדים ומכרכרים סביבנו בעיניים בורקות.

"ערגה," אני משיב בגאווה.

הילדים משתתקים לשהות מה, מסתודדים ביניהם ולבסוף פורצים בקריאות קצובות של כינוי יצירתי:

"ערגה-כרגע! ערגה-כרגע! ערגה-כרגע! "

אני צוחק, תר בעיניי אחרי אייל, הבן של אהוד ותרצה, ומשחזר במוחי את האנקדוטה המתוקה עליו: אייל שואל את תרצה: "איפה החברים נותנים זרע לחברות?"

תרצה גוברת על מבוכתה, ובהתאם לצו החינוכי, כי יש להשיב לילדים בכנות על שאלותיהם מצביעה: "הנה כאן."

"לא," אומר אייל, "איפה בגוף – אני יודע! איפה – בקיבוץ!?"

הגיון ברזל של ילד חכם: כשם שיש מקום בקיבוץ לכל פונקציה – חדר אוכל לאכול בו, מקלחת להתרחץ בה, מכבסה לכבס בגדים – ככה, יש מן הסתם מקום בו החברים נותנים זרע לחברות...

הִמְנוֹן לִפְרוֹמוֹן

עַל הַפֶּרַח – כְּלִיל יֹפִי, עִנּוּג וּפִנּוּק –

שֶׁהוּא אֵבֶר מִינוֹ שֶׁל הַצֶּמַח – נָשִׂיחַ;

בְּאַבְקָה הוּא מַזְרִיעַ עֲלִי בַּת הַסּוּג,       

וּמַזְמִין בֶּן סוּגוֹ אֶת עֶלְיוֹ לְהַזְרִיעַ.

אֶלָּא מַאי? כִּי חָסֵר הוּא כִּשְׁרוֹן הַתְּנוּעָה,

שֶׁעַל-כֵּן, אֵין מָנוֹס לוֹ וְדֶרֶךְ אַחֶרֶת:

אֶת מִגְוַן שֵׁרוּתִים לְמִשְׁגָּל וּבִיאָה

מִתְכַּבֵּד עֲבוּרוֹ וּמְבַצֵּעַ הַחֶרֶק. 

צוּף מָתוֹק וּמְשַׁכֵּר כְּתַגְמוּל וְאֶתְנָן,

לְכָל גּ'וּק מִזְדַּמֵּן לוֹ, מַצִּיעַ הָאֵבֶר.

בִּצְבָעִים לוֹהֲטִים וּבְרֵיחוֹ הַמְּעֻדָּן

אֶת שִׁבְחֵי מַרְכָּלְתּוֹ מְפַרְסֵם לְכָל עֵבֶר.

הָה, מַדְּעַן אֶבוֹלוּצְיָה – תַּסְבִּיר, שֶׁאַחְכִּים:

אֵיךְ מוּטַצְיוֹת אַקְרַאי כָּךְ בְּחֶרֶק הוֹפִיעוּ

בְּמַקְבִּיל לְמוּטַצְיוֹת אַקְרַאי בִּצְמָחִים,

בְּלִי מֵידָע שֶׁיֻּחְלַף בֵּינֵיהֶם? – לֹא מַפְלִיא הוּא?..

אֲבָל אֵין עוֹד כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁשְּׁמוֹ דְּבוֹרָנִית:

מִתְחַפֵּשׂ לִדְבוֹרָה, מְשַׁלֵּחַ פְרוֹמוֹנִים,

וּמַזְמִין כָּל דַּבּוּר לְמַלְכֹּדֶת מִינִית,

כְּמוֹ בֵּינוֹ לִדְבוֹרָה, כִּבְיָכוֹל, אֵין כָּל שֹׁנִי!

"מוּטַצְיוֹת אֵין-סְפֹר!" לִי יֻסְבַּר בְּוַדַּאי;

תַּעֲלוּל אֶבוֹלוּצְיָה כָּזֶה – זֶה הַפֵּשֶׁר!

אִינְטֶלִיגֶנְצְיָה חוּצִית? וְלוּ כֵן – יֵשׁ בָּהּ דַּי? –

כָּאן מִדָּה הֲגוּנָה שֶׁל הוּמוֹר עוֹד נִדְרֶשֶׁת!..                                                                                                       

רדיו לכל חדר!

הגיע המשלוח הראשון של מקלטי רדיו. ואוּ! – בקרוב גם אנחנו כבר בחזקת קיבוץ עשיר! מקלטי הרדיו הם קומפקטיים וקטנים בהרבה מן המכשירים שהכרנו בבתי הורינו. לא עוד ארגז גדול ובו "משתלה" של נורות זכוכית, שצריכות להתחמם כדבעי עד אשר מואיל בטובו הרמקול להשמיע את הצלילים הראשונים – הרדיו החדש מצויד בהמצאה חדשה – הטרנזיסטור! מקלטי הרדיו היו זהים בכול, לבד מן הצבע. המשלוח כלל מבחר בצבעים שחור, לבן, חום, כחול ואדום. בני המזל שהועלו בגורל לקבל ראשונים את מקלטי הרדיו באו לבחור לעצמם את המכשיר בצבע הרצוי להם. ועדת השיתוף הועמדה במפתיע במצב מביך: פרץ וויכוח קולני בין שני חברים – מי מהם בחר ראשון ברדיו הלבן האחרון שנשאר. בסוף הצליחו לשכנע את אחד הניצים שימתין לרדיו לבן עד למשלוח הבא ("כבר בימים הקרובים!" – נשבעו לו).

החברים שעדיין לא קיבלו מקלט רדיו נתבקשו לרשום את שמם בעמודה שמתחת לצבע המקלט הרצוי להם, בטבלה שהייתה תלויה על לוח המודעות.

הרדיו העלה את רמת החיים בקיבוץ בכמה דרגות. היו בין החברים, מן המתנגדים להוצאה הבזבזנית, שהביעו חשש כי חיי החברה ייפגעו משום שכעת החברים יסתגרו בחדריהם וייצמדו לרדיו. החששות התבדו: החברים החלו מתכנסים בקבוצות בחדרי המגורים כדי להאזין בצוותא–  מי לשמוע קונצרט, מי להאזין לתסכיתי רדיו ואחרים – לשירים ולפזמונים. אבל כולם מתכנסים היו חבורות-חבורות מדי שבת בשבתו בשעה אחת עשרה לפני הצהרים להאזין, לצחוק ולהתענג על "שלושה בסירה אחת", בהשתתפותם של דן בן אמוץ, שלום רוזנפלד, גבריאל צפרוני ועוד אנשים פקחים, מפולפלים ומצחיקים עד דמעות. מי שנאלצים היו לעבוד ביום השבת היו מתמרנים את סדרי העבודה שלהם כך, שלקראת השעה אחת עשרה היו נוטלים הפסקה, נוטשים את הסדנאות, את הרפת ואת הדיר ונוהרים לאחד החדרים בו היה מופעל מקלט רדיו.

ה"ספוטניק"

קול ישראל דמם ביום הכיפורים. שייטתי לי באיטיות על פני הסקאלה ולפתע שמעתי מילים ברוסית, שכמותן לא שמעו אוזניי מזה עידן ועידנים. הקריין נפרד לשלום מן המאזינים והושמעו צלילי ההיכר של תחנת הרדיו מוסקבה "מַאיַאק" (מגדלור) – השורה הפותחת של שירו הפופולרי ביותר של דוּנַאיֶבְסְקִי "הו ארצי, רחבת הידיים." נשמעו הפיפסים של שעה עגולה והקריין פתח בקריאת החדשות. ניערתי את ראשי כמה וכמה פעמים עד אשר חדרה לתודעתי משמעותה של החדשה המרעישה. כשהבנתי, פרצתי מתוך החדר וזעקתי אל תוך החדרים השכנים:

"הסובייטים שיגרו ירח מלאכותי אל חלל השמיים! הוא מסתובב בלא הפסק סביב כדור הארץ!"

אורי סלע יצא מחדרו בגופיה ובמכנסי התעמלות, מגרש מעליו את קורי השינה:

"מה?!"

אורי סלע חזר זה לא מכבר משליחות ההדרכה בשומר הצעיר. היה מתוסכל ומרוגז על שהחמיץ את כל עלילות הגבורה שלנו בצנחנים.

"עכשיו שמעתי ב'מאיאק!'", אמרתי משתנק בהתלהבותי, "הרוסים שיגרו 'סְפּוּטְנִיק', כלומר מישהו (במקרה זה – משהו) שמתלווה למסלול תנועתו של כדור הארץ והם נוקבים בשעה המדויקת בה יחלוף ה'ספוטניק' מעל הערים השונות שעל פני הגלובוס. אתה קולט את זה? אני עדיין לא מצליח להבין!"

עם צאת יום הכיפורים הייתה החדשה המרעישה לנחלת הכלל ולשיחה נרגשת בפי כל. 

  יואל נץ

* * *

אברהם כץ עוז

מבקר המדינה

בשנת 1978 הקמתי את ועדת ביקורת המדינה, שלפני כן היתה מעין ועדת משנה של ועדת הכספים. המבקר היה  בעת ההיא מר נבנצל, ואחריו עו"ד טוניק. בחוק נקבע כי המבקר יגיש אחת לשנה את הדו"ח שלו, לא  בזמן אמת של הפעילות, אלא  לאחר הפעילות. הוועדה בוחרת  בתחילת שנת העבודה מה הם הנושאים ועל מה היא בוחרת לדון מתוך הדו"ח השנתי של המבקר.

והיה  אם יוגש  דו"ח נפרד ומיוחד על ידי המבקר, בנושא  שהוועדה ביקשה אותו, תוכל הוועדה, לאחר  הדיון  בממצאי המבקר, להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית חוקית שבית המשפט העליון חייב להקימה.

לדעתי המבקר הנוכחי והמבקר שכיהן לפניו, שניהם  הפכו את הביקורת לצעצוע, שבו כל יומיים יש חוברת דו"ח חדשה, ושוב מצטלמים, ולמחרת אף אחד לא עושה כלום.

הצענו אז שהמבקר יפרסם את שמות המבוקרים בדו"ח עצמו. עד  כה  כל  המבוקרים  פחדו  מהצעד הזה, וחבל.

אני מקווה שהמבקר הבא יהיה איש שלא התקשורת מובילה אותו אלא חוק מבקר המדינה  ככתבו וכלשונו, לא  פחות וגם לא יותר.

מעבר למבקר המדינה צריך להיות בכל משרד ממשלתי מבקר פנים, עובד מדינה שאיננו מושפע מהפוליטיקה של השר המכהן, שמתמנה במכרז בשיתוף מבקר המדינה. והעיקר, שיהיה  עצמאי. מבקר זה אמור לטפל בפעילות השוטפת של המשרד כמו גם היועצים המשפטיים, ולמסור את מסקנותיהם למנכ"ל ולשר.

אברהם כץ עוז

* * *

תקוה וינשטוק

הם היו ילדי פלא

דניאל בארנבוים

(הכתבה הופיעה לראשונה ב'מעריב" ב-1953, כשדניאל היה בן 11)

הלכתי לבית החינוך א.ד. גורדון בתל אביב. שמעתי שלומד שם ילד פלא בן 11, גאון במוסיקה, שעלה זה לא כבר מארגנטינה. מוריו בבית החינוך אמרו לי שהילד הזה "מוכשר גם לחשבון, היסטוריה ושפות. הוא יודע אנגלית, ספרדית, איטלקית וגם גרמנית "ובתור עולה חדש התקדם יפה בעברית."

הגאון הקטן לא היה בבית הספר. שכב חולה בבית. שאלתי את חבריו לכיתה ו' מה דעתם עליו. מדרך הטבע, ילד יוצא דופן כזה מושך אליו הרבה אש, מעורר כבוד ובעיקר קנאה.

"הוא חברותי אבל שוויצר!" קבעו הילדים. בית החינוך א.ד. גורדון נודע בגישתו החברתית. "הוא משוויץ בתפקידים ופרוע.... אחרי כל קונצרט הוא משתולל בכיתה!"

והתעורר ויכוח 'סמנטי': ''שוויצר" פירושו גם גאוותן?"

היו שאמרו: "דני הוא בעל גאווה עצומה!" ואחרים סינגרו: "דווקא במוזיקה אינו גאה כלל. כל ילד במקומו היה הרבה יותר מתגאה בכישרונו!"

את דני עצמו מצאתי שוכב במיטה בביתו, מצונן. ילד חמוד, שחרחר, יפה עיניים. לביקורי  התייחס כאל מובן מאליו: "מאה עיתונאים כבר בקרו אצלי כמו כלום!" למרות המחלה היה עירני מאוד ואף מילה לא נמלטה משמיעתו האבסולוטית. אצבעותיו נעו בלי הרף (בני כיתתו סיפרו: "כששומעים נקישת אצבעות על הספסל, מיד יודעים: זה דני! הוא מעוצבן או חולם בהקיץ.")

שאלתי אם נכון שבהפסקות של הקונצרטים עושה דני פרודיה על הבלורית של המאסטרו ארתור רובינשטיין. (לא סיפרתי כי שמעתי שהוא מורט בהפסקות את זקני הגברים שמסביבו ומושך בצמות של ילדות וגם מנשק אותן).

"כן. ילד טוב היה דני רק עד גיל שלוש," אמרה אימו, מורה למוסיקה למתחילים. "ודאי שהוא מוכרח לפרוק את העול שמוטל על שכמו הילדותי. בשתי שנותיו בארץ כבר רכש מאזן 'נאה' של נפילה על גדר תיל, סיד בעין (בדיוק ערב הופעה), נקע באצבע וכפסע היה בינו לבין גלגלי אופנוע ומכונית. אבל אנחנו ההורים לא מודאגים מדי," הרגיעה אותי. "כל זה מעיד שהוא ככל הילדים, מאושר למרות 'הפלא'...לכישרון כזה סולחים כל תעלול. עצם דמותו רוכשת נפשות."

ההורים החליטו כי דניאל יבקר בבית ספר רגיל. שיגדל ויתפתח באווירה נורמאלית. אם הבעייה היא לחנך את כל העולם שיתייחס יחס פדגוגי לנער או לחנך אותו עצמו, עדיף לחנך את דניאל. פרט לביטחון עצמי עוררו בו ביקורת עצמית ורגש מוסרי. כישרונו לנגן נראה לו מובן מאליו, כדרך הטבע. "מול הקהל הוא מרגיש כמו בבית."

הוא נבון ופיקח במיוחד, מציינים מוריו. חודר לבעיות הקשות. אבל היה מצליח בלימודיו הרבה יותר אלו נטה פחות לרחוב ולכדור...

דניאל נולד בבואנס איירס להורים פסנתרנים. דור שלישי בארגנטינה. בגיל חמש וחצי החל ללמוד מוסיקה אצל אימו וחיש מהר התגלה שהוא מכין את שיעוריו שלא כשאר התלמידים. כעבור חודש כבר ניגן בעל פה. בן שבע נתן קונצרט ראשון. הרפרטואר היה כמובן מוגבל מאוד ואחרי שבעה הדרנים הכריז דני: "אל תבקשו יותר. יותר אני לא יודע..."

חרף גילוי הלב הזה הוזמן מיד לנגן עם תזמורת המדינה של ארגנטינה ותזמורות אחרות. ב-1952 ביקר המנצח מרקוביץ בארגנטינה ולקח את בירנבוים לפסטיבל זלצבורג. לנער הקטן נפתחה קריירה בינלאומית. הוא פרט על פסנתרו של מוצרט, ניגן סולו בקונצרט בגיזעלשאפט של וינה. הקהל היה כה רב עד שהשוטרים, שלא זיהו מי הילד, סירבו להכניסו לאולם בטענה שהקוצרט רק  למבוגרים... הוא ניגן עם הפילהרמוניה של רומא, ברדיו איטליה ועוד ועוד. הטכניקה וההבנה שלו וקלות הלימוד בעל פה עוררו התפעלות כללית. גדולי מוסיקה החלו לראות בו פנומן ייחודי, כישרון מובהק לפסנתר ולניצוח. "ברכות לילד הפלא האמיתי של הפסנתר," כתבה הכנרית אידה הנדל באלבום של בירנבאום, וצ'ריבידקה רשם: "בקצת קנאה ובמלוא ההערצה."

דני רואה בפרנק פלג, ברובינשטיין ובזיגי ויסנברג "חברים שלי" ומוסיף ביושר: "גם אויבים יש לי. לכל אדם יש..."

   היה זה מעשה אמיץ מצד הוריו לעלות לישראל השופעת "ילדי פלא". אולם דניאל כבר הצליח לנגן עם כל  התזמורות בארץ, התזמורת הפילהרמונית, תזמורת גדנ"ע, תזמורת חיפה ו"קול ישראל".

"אין יותר תזמורות," הוא מעיר.

"כבר הופיע בארץ שלושים פעם, בדיוק כמו שצריך," אומרים ההורים וחרדים לבנם יחידם. והם מוסיפים: "אנחנו עושים את כל המוטל עלינו. נקווה שהאל בשמיים יעזור כעת ולאלתר."

כיום מוכן דניאל לשמונה  קונצרטים לפסנתר ושבעה רסיטלים. סך הכל 15 קונצרטים."לא. 16 קונצרטים," מעמידנו הגאון הקטן על הדיוק ההיסטורי. "גם קונצרט בשתי ידיים. אני רוצה להיות מנצח וגם פסנתרן," הוא מסכם את הראיון. "אבל אני אוהב גם הרבה דברים מחוץ למוסיקה: לשחק כדורגל ומחניים, להתחפש לשודד בפורים... גם את הלימודים..."

   דניאל בארנבוים, פסנתרן ומנצח בינלאומי. זכה לאותות הוקרה רבים. היה מנהל מוזיקלי של תזמורות נודעות. כיום מנהל התזמורת המלכותית והאופרה של ברלין.

אלכס אנסקי

 (הכתבה הופיעה לראשונה ב"מעריב" ב-9.4.1954.)

   באותו בית חינוך בו לומד דניאל בירנבוים, בכיתה ח', לומד "ילד פלא" נוסף: אלכס אנסקי. הוא קוצר שבחים יותר מכל ילד-שחקן בארץ. הוא גם השחקן הוותיק ביותר בגילו. בן ארבע-עשרה וחצי, ומשחק כבר חמש שנים. אף על פי כן, בשיא זוהרו, עזב מרצונו את המשחק והתמסר ללימודים בבית הספר.

אמנם רבים מפקפקים אם יישאר זמן רב מחוץ למשחק. אלכס אנסקי נולד למשפחת שחקנים. אביו אליעזר אנסקי הוא במאי תיאטרון הילדים "במתנו" של "אוהל", ואמו גיזלה שחקנית. משחר ילדותו חי אלכס באווירת תיאטרון. ליווה את אימו להצגות והתעניין במתרחש על הבמה. האם נבחרה להופיע במחזה "כזאת היתה אימא" שהמחיז ג'ון ואן דורטן לפי ספרה של קתרין פורבס. היה שם תפקיד לנער בגילו של אלכס וגיזלה אנסקי הציעה את בנה, אז בבן תשע. זמן לא רב לפני כן עלה עם הוריו מסופיה שבבולגריה ועדיין לא שלט בעברית, אך כשהוצע לו להופיע, הסכים מיד. בושה ואימת ציבור זרים לו. במהירות שינן את התפקיד, השתתף בחזרות ונעשה שחקן.

"שיחקת טוב?" אני שואלת, ונענית: "לו הייתי מבקר אמנותי לעולם לא הייתי מעיר לילד כי לא שיחק טוב. היה מאוד מצער כשאימא אמרה לי 'היית 'זיפת...' לא ישנתי בלילה. בכיתי ונשבעתי לחדול לשחק."

ואף על פי כן המשיך לשחק. "כזאת היתה אימא" הוצג מאה פעמים – ונמאס על אלכס.

"מההצגה השלישית ואילך זה היה כבר רק הכרח, אחריות שעליי לשאת בה." את התפקיד כבר שנא. ממאה הפעמים, 96 פעמים בכה. מסיבובי הלהקה מחוץ לעיר חזר לפנות בוקר ותמיד איחר לבית הספר. אמנם הוכתר כ"שחקן", אבל לקבלת ציונים טובים זה לא עזר. בהפסקה הראשונה בהופעות "כזאת היתה אימא" קם ועזב את התיאטרון.

אז ליהק אותו אביו לתיאטרון הילדים שניהל, "במתנו". אלכס קיבל תפקידים קטנים וגדולים ואף תפקיד ראשי בהצגת "בצחוק ודמע". ההצגות היו יומיות, רובן בעיר, השחקנים – ילדים, והכול היה קרוב יותר לליבו, אך גם זה הפריע ללימודים ונמאס.

"לילדים נמאס תמיד ומהר. אותן מילים, אותן תנועות... הם מבינים פחות את עניין המשחק," מנתח אלכס את המצב. לדעתו רק לשחקנים בודדים לא נמאס לשחק. כוונתו בראש וראשונה לאהרון מסקין המשמש לו מופת: "בכל אחת מהפעמים ששיחקנו יחד ראיתי את מסקין בוכה ממש."

עם מסקין זכה להופיע ב"זעקי ארץ אהובה", המחזה המרגש שחיבר אלן פטון, אותו בא לביים ב"הבימה" הבמאי הנודע יוליוס גלנר. גלנר חיפש נער להצגה. אנסקי ביקש להתקבל לתפקיד. הבמאי התלהב מקולו וממשחקו. כששמע ששמו אלכס, כשם הכושי הקטן במחזה, העיר: "זה מאלוהים!"

התפקיד הזה היה גולת הכותרת של אלכס אנסקי. הדם התיאטרלי שזרם בו התבלט בכל עוזו. הביקורת בעיתונות גמרה את ההלל על הדיקציה שלו ועל משחקו הטבעי והספונטני.

ל"הבימה" התייחס השחקן הצעיר בחרדת קודש. "להופיע לצד שחקנים נערצים, לעלות על הבמה העצומה – זה ממש כביר. החזרות היו נחמדות, הפרמיירה –חווייה."

בחזרות ובהצגות לא התרגש במיוחד. "כל השחקנים  היו רציניים גם בהפסקות ואני צחקתי." אפילו סיפר בדיחות מאחורי הקלעים, וקרה שמרוב התלוצצויות איחר לעלות על הבמה. רק כשאימא נוכחת באולם הוא חש פחד, מתבלבל ,מתעייף והכול הולך הפוך...

ואף זה נמאס. גם להתאפר ככושי כבר לא שיעשע אותו. הקסם המהפנט  של התפקיד פג ועימו חלפה חדוות היצירה. נשארה רק שגרת עבודה מפרכת. חודש של ערב-ערב הצגות בעיר וחודש נוסף – סיבוב ברחבי הארץ. בערב הצגות, בבוקר בית הספר. והלימודים קשים, כבר כיתה ח', סוף בית הספר היסודי.

אלכס חש כי בחודשיים האלה של ההצגות התבגר לפחות בשנתיים וגם איבד הרבה מיחס הכבוד שלו לתיאטרון. אחרי הסיבוב התחולל בנפשו מהפך. ל"הבימה" ולחברים הודיע שיצא מהמשחק. כולם לא הבינו. היו משוכנעים שהוא נולד למשחק וזה ייעודו. גם לאביו אמר:"גמרתי עם 'במתנו'."

"למה? אין  'במתנו' בלעדיך!" אמר האב.

ואלכס בשלו:"המשחק מכשיל את לימודיי."

נבצר ממנו להחזיק בחבל בשני קצותיו. בלי הרף הזהירו המורים שאם מכאן ואילך לא יכין שיעורים, לא יוכל להיכנס לתיכון. על כך נוספו העייפות הפיסית, הטלטולים מחוץ לעיר כשגם השחקנים המבוגרים מצניחים את ראשם ונרדמים. ההרגשה שהוא עבד לתיאטרון יום ולילה. העצבנות התמידית בחיי השחקן שראה מקרוב, אצל אבא, אימא. "עדיף לשבת באולם ולהסתכל איך אחרים מזיעים במשחק." סבור אלכס. "אולי פעם אשחק אבל לא עכשיו. ילדים צריכים ללמוד!"

"לו המשיך לשחק היה תלמיד גרוע ובעתיד ודאי גם שחקן לא טוב," אומרת אימו. היא אמנם הכניסה אותו בשעתו למשחק, אך לא חשבה על תוצאות כאלה. עתה יהיה לה ילד נורמטיבי. "אם כעת יהיה תלמיד טוב – בכל גיל יידע לשחק."

וכך, שעה שנערים/ות כה רבים חולמים לעלות על במה, ואחרי שהופיעו פעם קשה להם להתנתק מהדיבוק הזה, ובעוד שאימהות מתברכות בווונדר קינד שלהן, מחליט נער מחונן בכל המעלות של שחקן לנטוש את הבמה. לפחות בינתיים.

הוא ויתר על כל הטראסק ופסק להתעניין בתיאטרון. אם לעיתים קופצת עליו חרטה הרי זה רק בגלל הכסף: 30 ל"י להופעה. חלפו הימים שבהם זרק כספים. שוב מהווה כל ארטיק בעייה פיננסית. "פרט לזה כבר שכחתי את התקופה ההיא." מציין אלכס. נשאר רק זכר מוחשי יחיד: הוא אינו מסוגל להירדם לפני חצות...

  עתה הוא תלמיד רגיל בכיתה ח' ומתעתד ללמוד בבית ספר תיכון וגבוה. בבית מדברים על המשך הלמודים. אביו רוצה שילמד חקלאות, אימו – שיהיה רופא כירורג. אלכס עצמו שואף להשתלם בעיתונאות, בעיקר עיתונאות תיאטרון. משחק לא בא בחשבון בעתיד הקרוב.

אלכס אנסקי הוא כיום שחקן ושדר רדיו נודע. מופיע בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. לצד קלטות הוציא גם ספר. (והוא גם אביה של אשת הבישול מיכל אנסקי...)

תקוה וינשטוק

* * *

במהלך השבת הקרובה, 24.3.18, בין השעות 10:00-22:00

נקיים בית פתוח, להראות מציוריי.

הנכם מוזמנים.

נילי שחור, דרך ההדרים 16, מושב שדה ורבורג (מול בית ברל)

09-7433845  054-7532162

* * *

אהוד בן עזר

"השגעון הגדול"

לאביגדור המאירי

1928

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 17.1.1969

לפני 49 שנים

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

על "השגעון הגדול" שמעתי עוד בימי ילדותי. הספר היה ה"בסט-סלר" הארץ-ישראלי של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים [למאה ה-20]. כאשר קראתי את "במערב אין כל חדש" ו"הקץ לנשק", אבי שאל אותי: "ואת 'השגעון הגדול' כבר קראת? זה משלנו." וכשאמר "משלנו" התכוון לא רק לכך שאת הספר כתב סופר עברי, אלא גם לארץ-מוצאו של אביגדור המאירי, הונגאריה, ובבת-שחוק של גאווה סמוייה: "ראה מה יכולים יהודים-הונגאריים לעשות."

כמו הרבה עצות טובות אחרות לא שמעתי גם לזו עד אשר לפני כשנתיים, לאחר שמילאתי כרסי בפילוסופיה ושאר מדעי הרוח, ומוחי כמעט נתייבש עליי, התנפלתי על הספרייה העירונית בתל-אביב (שהיא לעצמה ראויה לרשימת מחאה מיוחדת) וקראתי מחדש את מרבית הרומאנים הגדולים של ימי נעוריי, ובתוך כך מצאתי על אחד המדפים, בין שיירי ספרים ועלים נובלים, את "השגעון הגדול", אשר כהרבה ספרי מקור ותרגום טובים שנדפסו בעברית במרוצת שבעים השנים האחרונות, לא נדפס מעולם במהדורה חדשה, אות לכך שהוא ספר טוב ומעניין, שהרי אחרת היה נדפס ודאי במסגרת תוכנית הלימודים לבתי-הספר או יוצא במסגרת הבזבזבנית והמשעממת של קבצים של מוסדות ציבור למיניהם.

בעמוד השני של הספר מופיעה ההקדשה: "את הרשימות האלה אני מגיש לאדם-השפוי אלברט איינשטיין שלא נשמע לפקודת הפילדויבּל שלי. הרושם."

בעמוד השלישי מצוי תצלום של המחבר במדי הצבא האוסטרו-הונגארי: כובע הדומה לכובעי היטלמאכר של ימי מלחמת 48', כזה שמצולמים עימו הרמטכ"לים הראשונים, אלא שמצחייתו נוצצת. צווארון מוגבה בנוסח החיילים הרוסיים כיום, אשר שוליו פס בהיר ועליהם רקומים שני כוכבים משושים. שני כיסים גדולים ואות הצטיינות ארוך מאוד על החזה. פנים רחבות, סגלגלות ובהירות, מזרח-אירופאיות, ועיניים הונגאריות יוקדות ועקשניות מאוד של בחור כבן שלושים.

בעמוד הרביעי מקדים אביגדור המאירי ומספר על ספרו: שלוש שנים לחם בחזית האוסטרו-הונגארית-גרמנית נגד החזית הרוסית, ושם, בתוך החזית רשם מה שראה והרגיש. את הרשימה הראשונה התחיל יומיים אחר שהכיר את הפילדויבל שלו, ואת הפרק האחרון גמר בטשורטקוב, בתחנה הראשונה של שביו ברוסיה, לפני שלוש עשרה שנה, כלומר בשלהי שנת 1916.

כאשר שאלתי בשנית  את הספר בספרייה כדי לכתוב את הרשימה הזאת סבור הייתי שאציץ בו קצת כאן וקצת כאן ומיד אתיישב לכתוב. אך לא כך קרה. רק פתחתי את הספר ושוב לא הרפיתי ממנו עד שהגעתי לעמוד האחרון. הקריאה השנייה חיזקה בי את ההתרשמות מן הקריאה הראשונה והיא – הספר מעניין ומסעיר לא רק מפני חד-הפעמיות של היותו יומן-רשימות של סופר במלחמה, אלא משום ערכו המוחלט כיצירה ספרותית וכרומאן ממדרגה ראשונה.

הספר נפתח עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. [אז עדיין קראו לה מלחמת העולם הגדולה כי טרם היתה מלחמת העולם השנייה]. צו הגיוס מגיע למשורר, העיתונאי והבוהמיין אביגדור פויירשטיין, העובד בלילות במערכת עיתון בבודאפשט, מתהולל עד שעות הבוקר, וישן בימים.

השגעון הגדול מתחיל כאשר הוא נקלע למרותו של הפילדויבל שלו, נשחק וסובל הן כאינטלקטואל והן כיהודי, אך אינו מאבד את חוש ההומור ואת מזגו המאדיארי וגאוותו, ומפני כך אין הספר – עם כל האכזריות וההתבהמות המתוארות בו – חדל להדהים ולשעשע.

הטירון פויירשטיין (אשר בגלל יהדותו ועברו האינטלקטואלי לא זכה עדיין אפילו בדרגה הראשונה של "גפרייטר") נקרא אל האדון האוברלויטננט ומקבל פקודה:

" – עליו לכתוב שיר שהוא עצמו יקרא אותו בנשף שלנו. תוכן השיר צריך להיות: רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי. הבין!?

– הבינותי! רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי.

כן, הבינותי, אך לאט-לאט התעורר בי האדם הפשוט, הציבילי. שאי-אפשר לו לשמוע פקודה כזאת בלי בת-צחוק, חייכתי בהבלגה.

והוא גמר:

 – אורכו של השיר: רבע שעה קריאה לפני הקהל. הבינני?

 – הבינותי, אדוני הנאור. – אך ירשה נא לי שאלה, אדוני הנאור!

– ישאל!

– כמה צריך להיות רוחבו? – שאלתי ותיכף התחרטתי.

האוברלויטננט פקח עליי את עיניו הבולטות, ניגש אליי נגישת אופיציר ובחירוק שיניים צעק:

– כבֵּד! לקקן דיו אומלל! אחור פנה! מארש! – " (עמ' 76).

בזכות השיר עולה הטירון פויירשטיין בשלושה ימים שלוש דרגות: "גפרייטר", "צוגספיהרר" ו"קורפוראל", אך תלאותיו לא תמו. השיר נכתב על אודות חייל יהודי, ועל כך, עם תום הנשף, עומד המחבר למשפט צבאי, ומשום שהוא מסרב להשליך לעזאזל את "החבילה היהודית הנאלחת" שלו הוא נשלח בתור עונש לחזית.

נקמתו האחרונה במפקדו מתרחשת במצעד הפרידה הצבאי בחוצות העיר, כאשר בצעדו בראש הפלוגה הוא חולף על פני שר-האלף ששפט אותו, אך מבלי לתת לפלוגה את סימן-ההצדעה. האדון הרם עיניו יוצאות ממש מחוריהן. כמה צעדים לאחר מכן נותן המאירי את פקודת ההצדעה לכבודה של אשתו היפה של אחד הקצינים, שהאירה פנים לחיילים. מחווה מדיארית נהדרת אשר הסעירה בי את מעט הדם ההונגארי שוודאי נותר עדיין בעורקיי מירושתי אבות-אבותיי. סופו של הסיפור: מסתבר כי שר-האלף השולחו כעונש לחזית – אף הוא יהודי המסתיר זאת.

נפלאים ומחרידים הם תיאורי שלוש השנים שעשה אביגדור המאירי, המגיע בינתיים לדרגת קצין, במלחמת החפירות בחזית נגד הרוסים. הנה דיוקניהם של שני היהודים שבפלוגתו, הדוד אסטרייכר ו"גפרייטר" מרגלית השד-משחת וחריף-ההומור. הנה משרתו פאלי, בן-איכרים נוצרי, ועוד דמויות מדמויות שונות. ומצד שני – ה"גפרייטר" מאדי, יהודי-מומר, מחרחר שנאת-ישראל, העורק ונתפס ונידון להוצאה להורג, וגזר-הדין מבוצע על ידי הפלוגה של המאירי ובפיקודו.

והנה שר-האלף הפחדן פיגר. או האדון האוברלויטננט שטובניאק שהעמיד פני משוגע מפחד המלחמה וסופו שרסיס פצצה הפכו לסריס. הדגלן סגדי שחבריו יורים בו מאחור משום שבחופשתו תינה אהבים עם אשת-חבר.

פרשה ארוכה של אכזריות, טמטום ובהמיות מצד הקצינים ובעלי הדרגות הנמוכות. ואותה תחושה מייאשת של המספר, החש כי למרות כל מטענו הרוחני ובוזו לפילדויבל ולקצינים שלו – הנה הוא מתחיל לראות עצמו בעיניהם של גסים ושחצנים אלו, והערכתו את עצמו נקבעת על פי מושגיהם, שבחיהם ונשיאת החן בעיניהם.

אל החזית מסתנן סיפור מוזר בדבר מאדאם פומפאדור":

"שם ברוסיה מתהווה דבר חדש ומוזר. דבר מעניין ונורא, שרק אנגליה יכולה ליצור אותו במכונת-הקומבינאציות שלה הקרה והערומה. איזו אישה מוזרה, מאדאם פומפאדור, אישה צרפתייה כנראה, אך אישה יהודייה, מצרפת, אישה שהשתתפה במלחמה בפועל, ממש בקרב, איבדה את ידה האחת במלחמה ועכשיו אירגנה גדוד עברי מבני הציונים, שמטרתו לכבוש את פלשתינה – – מאדאם פומפאדור – אישה אמאזונה כבירה. ויהודייה. איזו "יהודית" מודרנית, בעלת יד אחת. ויש לה שלושה חברים, העוזרים על ידה. וכל אחד מארץ אחרת של ארצות ההסכמה. אחד רוסי, שמו שבתינסקי. מובן יהודי. מן המילה שבת. הוא הגנראל שלה, המגייס את הנוער היהודי לכבוש את ירושלים. וכבר גייס כמאה אלף חיילים יהודים. מובן: ציונים. – השני – בלפר, שם יהודי מובהק. בלפר. יהודי רוסי שנעשה לנתין אנגלי, עשיר מופג, שהוכתר בתואר לורד, גנראל, הוא נותן את הכסף לכלכלת הגדוד העברי. והשלישי – איש נורא, שיחריב בעזרת הגדוד העברי את כל העולם. את כל החזית הגרמנית-אוסטרית-טורקית ביום אחד, שמו וסמן. פרופסור לחימיה. הוא המציא איזה גאז נורא שדי לו לנגוע באדם – מיד משיר הוא את הבשר מן הגוף – והאדם נשאר חי, נורא." (עמ' 240).

השמועות על הגדוד העברי עושות להן כנפיים עד שיום אחד נודע מיהם ארבעת השמות הללו: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, לורד בלפור ופרופיסור וייצמן. והמאירי דואג שמא החייל הרוסי שהוא יורה בו מעבר לקווי החזית אינו אלא המשורר זלמן שניאור, ומה יהיה אם יהא עליהם להילחם בגדוד העברי.

אך זמן רב להרהורים לא נותר. כי בינתיים, בקרב גבורה אחרון, נופל המאירי עם שארית פלוגתו בשבי הרוסים, ו"גפרייטר" מרגלית חד-הלשון אומר בסיום הספר:

"ובכן יגיד נא לי אדוני: למה כל המשחק הזה? האם אי-אפשר היה לקנות כרטיס נסיעה ולנסוע ברכבת לרוסיה? – האם כדאי היה בשביל זה לעשות את כל הטאראראם הזה?! –"

אך בכך לא נגמר עדיין כל ה"טאראראם" הזה. וקורותיו של אביגדור המאירי ושארית חבריו בשבי הרוסי הלא הם מסופרים בשני כרכיו המרתקים של הרומאן "בגיהינום של מטה", ועליו, בפעם אחרת.

* אביגדור המאירי: "השגעון הגדול", רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, ירושלים ותל-אביב. 1928. 296 עמ' בצירוף תמונת המחבר במדים.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני משוכנע שקראתי מזמן את הסיפור המרגש של אוריה באר על רגינה הזקנה שאינה סולחת לעצמה שלא הצילה את מורתה אדית מהשמדה במחנה ריכוז. אחפש בניירות שלי, כי אני תמיד רושם לעצמי רשימות על כתבים שמצאו חן בעיניי.

[אהוד: הסיפור פורסם בספר "עין הזכוכית של מיור פאבל", 1998, "ספריית פועלים"].

באשר לדבריו הנכונים של אלי מויאל – אני עליתי לארץ ב-22.2.1951, ומחיפה הובלנו למעברת באר-שבע, שהיו בה אינספור אוהלים בים של לס, ואף לא שיח או עץ. המעברה היתה מאוכלסת בעולים מפולין, מהונגריה, מרומניה ומעיראק. הייאוש היה נורא: איך נחיה במקום הנורא הזה? ממה נתפרנס?

אבא שלי ז"ל, שהצליח לשרוד את מוראות מלחמת העולם השנייה, הצליח להוציא אותנו משם. אבל לא אשכח שהוא חיבק שוטר, ודרש ממני ללחוץ לו את היד: "זה שוטר עברי!"

למרות המצוקה הקשה, היה שביב של תקווה: השוטר יהודי, להבדיל משוטרים שמיררו לנו את חיינו, ושבעיניהם עצם העובדה שנולדנו נחשבה לפשע. 

שלך, 

משה גרנות

* לעורך אהוד בן עזר, שלום. אני מעריכה את הפטריוטיות של אורי הייטנר, את רהיטותו,  את האידיאליזם שלו וחשיבתו הבהירה.

אבל בהטפותיו הטהרניות  נגד ביבי, הוא ממש מעצבן. מי יכול לעמוד בסטנדרטים נוקשים כמו שלו. מה הוא חושב, שרק לעיניו נגלית האמת ולאחרים לא? מה זה כל הקביעות האבסולוטיות הללו? שישאיר קצת מקום לספק ופקפוק.

ממש מעצבן

חוה ליבוביץ

שבת שלום וחג פסח שמח

* אהוד: האם העובדה שאת הרוצח-"הפצוע-קל" של סרן זיו דאוס וסמל נתנאל קהלני, בפיגוע הדריסה ליד ריחן, לא חיסלו מיד עם תפיסתו, נובעת מ"אפקט אזריה" המשתק את לוחמי צה"ל מלהרוג רוצחים פן יופללו בידי פרקליטות צבאית מנותקת מן המציאות הביטחונית?!

* יהודה דרורי: ואני שואל : האם החיילים היססו לירות בגלל הענשת אלאור עזריה?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל