פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1328

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בניסן תשע"ח, 22.3.2018

עם צרופות 2 צילומים של מושב עטרות באביב 1948, בטרם נהרס כליל על ידי הלגיון העבר-ירדני והאספסוף הערבי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סְחַרְחֹרֶף. // מרדכי קידר: איוולת ביטחונית. // ישראל בר-ניר: חקירות ראש הממשלה פרק ב',  בית ממכר עדויות ("משפטולוגיה להדיוטות"). // עמוס גלבוע: התקפות מתקני גרעין ב-1981 וב-2007 – השוואה. // אלי מייזליש: נתניהו מול אבו-מאזן. // יורם אטינגר: פצצת זמן דמוגרפית? טעות דרמטית או הטעייה שערורייתית! [ציטוט]. // משה כהן: אלי מויאל איש אמיץ. // יעקב וימן: זו איננה שנאה. תשובה ליעקב חסדאי. // יהודה דרורי: למה לא מקבלים פה יותר פרסי נובל? // ד"ר עירית אמינוף: דוד לוי ומרים פרץ, רגע אחד של נחת בארץ מיוסרת. // מנחם רהט: שניים נֶגְבִּים עם פה גדול. // אורי הייטנר: 1. יהודה הראל: פרס לישראל. 2. אולמרט: גם וגם. // רות דנון: היום לפני 70 שנה בעטרות – אפריל, פסח אחרון בעטרות. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק כ"ז. מלפפוני כפולר ודובי יוסמיטי. // ליטמן מור: "הגלידה מתה – געשטארבן!" [פורסם לראשונה בגיליון 262 מיום 9.7.2007]. // תקוה וינשטוק: "עורי שפת עבר" של ד"ר לאה צבעוני. // אהוד בן עזר: רק סיפור מסֵפר. // יואל נץ: פגיעה בשיתוף. // "בגיהנום של מטה" לאביגדור המאירי, 1932, פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 2.5.1969 לפני 49 שנים תחת הכותרת "קריאה אפשרית". // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

סְחַרְחֹרֶף

הַחַזָּאִים, אִצְטַגְנִינֵי שְרִירוּת הָרוּחַ

וְגַחֲמוֹת גַּלֵּי הַחֹם וְהַצִּנָּה

נִבְּאוּ כִּי כָּל שֵדֵי הַסַּעַר הַפָּרוּעַ

שֶסּוּפָתָם צוֹבֶרֶת עֹז וּמַקְצִינָה

יֵצְאוּ הַלַּיְלָה מִגִּדְרָם בִּמְחוֹל הַזַּעַף

כְּמוֹ הָעֲנָק מִמְּנוֹרָתוֹ שֶל אַלָּדִין

וּכְמוֹ לִילִית וְסַמָּאֵל וְרַעַף-רַעַף

יַקִּישוּ כָּל גַּגּוֹת הָעִיר כִּבְיוֹם-הַדִּין

שֶבּוֹ טוּרֵי שִנָּיו שֶל כָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם

נוֹקְשִים בְּפַחַד זֶה לַזֶּה, מֵאֵימָתָם

שֶל אֵיתָנֵי הַטֶּבַע הַמַּכִּים בְּהֶלֶם

אֶת הַשָּמַיִם הַשּוֹפְכִים אֶת חֲמָתָם.

וְהַבְּרָקִים, בְּהֶבְזֵקֵי טֵרוּף זִיג-זָגִי

פּוֹרְמִים בְּאֵש כְּחֻלָּה אֶת רוֹכְסָנֵי הַשְּחוֹר

שֶל עֲלָטָה שוֹתֶתֶת גֶּשֶם הַנִּמְזָג עִם

שִעוּל הָרַעַם הַצָּרוּד וְהֶעָכוֹר

וְכָל הַלַּח וּשְחוּז הַכְּפוֹר מַנְחִית מִגֹּבַהּ

אֶת נִיאָגָרוֹת זַעֲמוֹ שֶהֵן בְּרָכָה

לִשְׂדוֹת הַבַּר בָּם הֶעָתִיד יַצְמִיחַ שׂבַע

אֲבָל יוֹשְבֵי כְּרַכִּים, עָמֹק בַּחֲשֵכָה

צְלוּפַת הַמַּיִם וְהַקֹּר הַזֹּאת חָשִים בָּהּ

אֶת זְקִיקוּתָהּ שֶל הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית

לְחֹם גּוּפוֹ שֶל הַזּוּלָת וְגוֹשְשִים בָּהּ

כִּבְכִי עוֹלָל אֶל אֵם בְּדוּיָה אוֹ מַמָּשִית.

וְאַתְּ לְפֶתַע מְקִיצָה לְנַהַם פֶּרֶא

שֶל אֵיזֶה רַעַם הַמַּחְרִיש אֶת כָּל אֶחָיו

בְּנַהֲמַת הַדֹּב שֶלּוֹ הַמְּפַרְפֶּרֶת

אַדְווֹת הֵדִים בִּתְהוֹם שֶל לַיְלָה בְּלִי כּוֹכָב

וְאַתְּ זוֹעֶקֶת כְּטוֹבַעַת הַנִּזְרֶקֶת

מִתְּהוֹם יַמָּם שֶל מַחְשַכִּים סִיּוּטִיִּים

אֶל כְּפוֹר חוֹפָהּ שֶל הָעֵרוּת שֶאֵין בָּהּ שֶקֶט

אוֹ הַרְגָּעָה וְשוּם כְּזָבִים פִּיּוּטִיִּים

לֹא יְשַכְּכוּ אֶת מַכְאוֹבֵי הַלָּמָּה-לָמָּה

שֶל הַלְּבַד-לְבַד הַזֶּה שֶלֹּא רָפוּ  

כָּל אַכְזְבֵי וַדָּאוּתוֹ שֶלֹּא נֻחָמָה

בִּכְלוּב חַדְרֵךְ הָאַפְלוּלִי וְהַקָּפוּא

כִּבְדִידוּתֵךְ שֶהַתִּקְווֹת אוֹזְלוֹת מִמֶּנָּה

כְּגַרְגִּירֵי שְעוֹן-הַחוֹל שֶהַשְּנִיּוֹת

אַט-אַט הוֹפְכוֹת בּוֹ לְשָנִים אֶת הָאַל-מֶנַע

שֶיֵּש בּוֹ בֵּית-עָלְמִין שָלֵם שֶל אַשְלָיוֹת.

וְכָךְ, בַּחֹשֶךְ, לִצְלִילָן שֶל שִמְשוֹתַיִךְ

הַנִּרְעָדוֹת מֵאַרְטִילֶרְיַת רְעָמָיו

שֶל הַסְּחַרְחֹרֶף הַהוֹלֵם בְּרַקּוֹתַיִךְ

כְּאֵיזֶה דֹפֶק-אַדִּירִים שֶנַּהֲמָיו

דָּשִים בָּעִיר הַזֹּאת בְּאֶגְרוֹפֵי הַמַּיִם

הַמַּכְפִּילִים בֵּין גִּרְגּוּרֵי הַמַּרְזְבִים

אֶת פִּרְאוּתָם שֶל סִיּוּטַיִךְ וְאֵימַיִךְ

וְאֶת יַתְמוּת הַחֲלוֹמוֹת הַנִּכְזָבִים

אַתְּ לְכוּדָה כְּדַג שָכוּחַ בָּאַקְוַרְיוּם

אוֹ אָמוֹדַאי בְּפַעֲמוֹן-זְכוּכִית שָקוּף 

בִּמְצוּלוֹת יָם שֶלֹּא הֵאִיר אוֹתָן זֶה כְּבָר יוֹם

וְכֻלָּן לַיְלָה, לֵיל-תָּמִיד, שֶבּוֹ תָקוּף

לִבֵּךְ הַחַת וְהַנִּפְחָד מִכָּל כְּרִישֶיהָ

שֶל גַּלְמִידוּת הָעַד-מָתַי הַזֶּה הַמַּר

בְּמַלְתְּעוֹת תּוּגַת-הַבְּלִי וְיֵאוּשֶיהָ

וְהַחֲבָל הַזֶּה הַתָּם וְהַנִּכְמָר.

וְאַתְּ הִכַּרְתּ פַּעַם יַלְדָּה אַחַת פּוֹרַחַת

שֶשּוּם סַגְרִיר עַל שְמֵי חַיֶּיהָ לֹא נָחַת

וְהַחַיִּים בָּהֶם הִשְקִיפָה כְּאוֹרַחַת

נִרְאוּ לָהּ אָז כְּהַבְטָחָה גְדוֹלָה אַחַת

וְהֶעָתִיד הָיָה עוּגָה שֶל יוֹמֻלֶּדֶת

וְלֹא נֵרוֹת דָּלְקוּ בָּהּ אֶלָּא סִכּוּיִים

אֲשֶר כֻּבּוּ לֹא בִּנְשִיפָה אַחַת בּוֹדֶדֶת

כִּי אִם אֶחָד-אֶחָד בְּהִמּוּרִים שְגוּיִים

וְהַגּוֹרָל שֶעֶלְבּוֹנוֹת רַבִּים הֵטִיחַ

גִּלָּה פִּתְאֹם כְּשֶהוּא עוֹיֵן וּמְאַיֵּם

שֶלֹּא כָּל מִי שֶלִּילָדוֹת קְטַנּוֹת מַבְטִיח

שְלַל הַבְטָחוֹת יָפוֹת זוֹכֵר גַּם לְקַיֵּם.

וְהִיא שֶלֹא יָדְעָה אֶת מַמְרוֹרֵי הַכַּעַס

וְאֶת בְּגִידַת הַזְּמַן חִכְּתָה לַטּוֹב אַט-אַט

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן הִיא לֹא יָדְעָה אָז:

שֶהַיַּלְדָּה הַזֹּאת

תְּהֵא אֵי פַּעַם

אַתְּ.

לָכֵן עַכְשָיו, כְּשֶהַסּוּפָה בַּחוּץ צוֹלֶפֶת

בְּפַרְגּוֹלֶיהָ הַקְּפוּאִים וְהַלַּחִים

וְהָאֵימָה הַיַּלְדוּתִית אֵינָה חוֹלֶפֶת

מִן הָאִשָּה שֶאַתְּ כָּעֵת – וּכְמוֹ גָחִים

מִקָּטַקוֹמְבּוֹת זִכְרוֹנֵךְ כָּל רְעָדֶיהָ

שֶל הַיַּלְדָּה מֵאָז, בַּחֶדֶר הָאָפֵל,

הַהֲלוּמָה וּמִתְבּוֹסֶסֶת בִּפְחָדֶיהָ

מִקּוֹל הָרַעַם הַשּוֹאֵג בָּעֲרָפֶל

וּמִזְדַּעֶקֶת שְנוּקַת-בֶּכִי אִמָּא-אִמָּא

רַק שֶכַּיּוֹם כְּבָר אֵין שוּם אִמָּא, אֵין אֶל מִי

לִקְרֹא לְעֵזֶר וְהַחֹשֶךְ שֶבָּךְ פְּנִימָה

עוֹנֶה לַחֹשֶךְ הַמֵּימִי וְהַשְּמֵימִי

הַמִּשְתּוֹלֵל בְּלֵיל הַגֶּשֶם הַזֶּה שָמָּה

בֵּין שְחוֹר עָבֵי הַכְּפוֹר וּכְחוֹל בִּרְקֵי הָאֵש

וְלֹא יוֹעִילוּ יְפִיחוֹת הַלָּמָּה-לָמָּה

וְקַר, עָקָר וּמְנֻכָּר הוּא כָּל הַיֵּש –

אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת עַל צִדֵּךְ מִבְּלִי לָדַעַת

אִם יֵש לָהּ סוֹף לַטּוּנְדְרָה שֶל מִטָּה קָרָה 

וְאִם עַל אַף שֶהַבְּדִידוּת אֵינָה נִגְדַּעַת

אוּלַי צָפוּי עוֹד אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה.

שֶכֵּן אוּלַי בְּרֶגַע זֶה, כְּשֶאַתְּ פּוֹגֶשֶת

אֶת הַיֵּאוּש הַמְּיַבֵּש אֶת הַדְּמָעוֹת

עוֹבֵר שָם אֵיזֶה אַלְמוֹנִי בַּחוּץ, בַּגֶּשֶם

מִבְּלִי לָדַעַת שֶאַתְּ כָּאן, קָרוֹב מְאֹד

לִבְדִידוּתוֹ שֶכְּבָר שָנִים הוּא מְחַפֵּשׂ בָּהּ

אוֹתָךְ בִּלְבַד, אוֹתָךְ שֶאֵין אַתְּ מַעֲלָה

עַל דַּעֲתֵךְ שֶהוּא עֲדַיִן מְהַדֵּס בָּהּ

בֵּין זָרֻיּוֹת רַבּוֹת מִסְּפֹר בָּאֲפֵלָה

כְּמוֹ אֵיזֶה שְלִיחַ אִינְטֶרְפּוֹל אוֹ שוֹטֵר-חֶרֶש

שֶבְּלִבּוֹ יֵש קְלַסְתֵּרוֹן שֶכָּל פְּרָטָיו

הֵם כָּל פְּרָטַיִךְ, רַק שֶלָּךְ, לֹא שֶל אַחֶרֶת

אַךְ אַתְּ פָּשוּט אֵינֵךְ עוֹלָה עַל עִקְבוֹתָיו

כְּשֵם שֶהוּא אֵינוֹ עוֹלֶה עַל עִקְבוֹתַיִךְ

אַךְ בְּנִגּוּד גָּמוּר אֵלַיִךְ הוּא אֵינוֹ

אוֹמֵר נוֹאָש, שֶלֹּא כָּמוֹךְ מִתִּקְווֹתַיִךְ

כִּי כְּמוֹ גוֹזָל שֶל קוּקִיָּה אַחַר קִנּוֹ

שֶכְּלָל אֵינוֹ קַיָּם הוּא תָר הֵיכָן אַתְּ חֵרֶף

כָּל הֵעָדְרַיִךְ שֶנִּלְאוּ מֵהַלְאוֹתוֹ

אַךְ אַתְּ יֶשְנֵךְ וְהוּא חוֹלֵם אוֹתָךְ בְּלִי הֶרֶף

כְּשֵם שֶאַתְּ עַצְמֵךְ שָנִים חָלַמְתְּ אוֹתוֹ.

וְאַתְּ אֶת שְמוֹ וְאֶת כְּתָבְתּוֹ אֵינֵךְ יוֹדַעַת

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִית כָּאן מֵעוֹלָם

אַךְ הוּא מוֹצִיא אוֹתָךְ כָּל לַיְלָה מִן הַדַּעַת

וּבְלִי לָדַעַת שֶזֶּה הוּא – הוּא כְּבָר נֶחְלָם

שָנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בַּחֹשֶךְ הַנָּגוּעַ

בִּרְעַב הָאֵין שֶלָּךְ, בַּקֹּר וּבַחֲסָךְ

וְהוּא כְּאֵב וְרִיק פָּעוּר וְגַעֲגוּעַ

שֶבְּדָמֵךְ לִבְלִי רַחֵם אַרְסוֹ נִמְסָךְ

וְאַתְּ זְקוּקָה לוֹ וְהוּא לָךְ וְהוּא בָּטוּחַ

שֶהַסִּימְפוֹנְיָה הַבִּלְתִּי גְמוּרָה הַזֹּאת

שֶהַזָּרוּת תְּקוּעָה בָּהּ כְּמֶרְחָק מָתוּחַ

בֵּין בְּדִידוּתוֹ וּבְדִידוּתֵךְ הָאֲחוּזוֹת

בְּאֵיזֶה שְבִי הִסְתַּבְּרֻיּוֹת אֵינָה חֹק-טֶבַע,

אֵינָה גְזֵרַת-גּוֹרָל שֶאֵין בָּהּ עוֹרְרִים

וְהַתְּמוּרָה שֶהִיא הַקּוֹנְטְרָה שֶל הַקֶּבַע

כְּמוֹ שֶאָבִיב הוּא הִפּוּכָם שֶל סַגְרִירִים

עוֹד מְסֻגֶּלֶת לְהָנִיס כִּצְחוֹק שֶל יֶלֶד

אֶת כָּל תּוּגַת הָעֲרִירוּת בְּלֵב נֵעוֹר

וְאֶת קַדְרוּת הַפָטָלִיזְם שֶל קֹהֶלֶת

בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר מְאֹד, שֶל אוֹר.

וְאַתְּ עֵדָה לִיפִיחָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶל הַסּוּפָה בַּחוּץ וְהַיֵּאוּש בִּפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ חֶרְדַּת-הַלֵּב סוֹמֶרֶת

וְאֵיךְ לֵילוֹת הַבְּדוֹד לָךְ עֹרֶף קַר מַפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת גַּם עַד מָה מְתַעֲתַעַת

הִיא אַשְלָיַת הַזָּר הַהוּא, הָאַלְמוֹנִי

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן אֵינֵךְ יוֹדַעַת:

שֶזֶּה קַיָּם

וְזֶה מַמָּש

וזֶה אֲנִי...

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

איוולת ביטחונית

החודשים האחרונים מאופיינים בעלייה הדרגתית אך ברורה של המתח הביטחוני בשלוש הזירות הסמוכות לישראל, להבדיל מהזירה הרחוקה, איראן. שלוש הזירות הללו הן (1) עזה, המנהרות ופיגועי הגדר, (2) יהודה ושומרון ופיגועי הדקירה והדריסה, (3) לבנון וסוריה וההתפתחויות הקשורות לחיזבאללה, איראן ורוסיה.

ההסלמה הברורה המסתמנת בשלוש זירות אלו מחייבות את ישראל להעלות את רף התגובה, שכן המשך התגובה ברמה שהיתה בשנים האחרונות אינו מרתיע את השכנים ואין ביכולתו להחזיר את השקט והביטחון. להלן נדון בכל אחת מהזירות בנפרד, ומה יש ביכולתה של ישראל לעשותו כדי להחזיר את הביטחון על כנו.

עזה ותעשיית המנהרות

השבוע התעוררנו ביום ראשון כדי לשמוע את דובר צהל מודיע שישראל הרסה עוד שתיים ממנהרות המתקפה שחמאס חופרים לשטחנו. ישראל הפציצה את המנהרות תוך שהיא מנצלת את ההזדמנות שניתנה לה להשיב על פיצוץ ארבעה מטעני צד שאנשי חמאס הטמינו בסוף השבוע שעבר צמוד לגדר. לכאורה תחכום ישראלי ונטילת סיכון מחושב: חמאס טומנים מטעני גדר וישראל מפציצה מנהרות כתגובה לגיטימית למטענים אלו, תוך הקפדה לא להפציץ את המנהרות כאשר יש בהן אנשים, כדי לא להרגיז יותר מדי את מי שחופר כדי שלא לחמם את הגזרה.

ההחלטה לפעול במתווה זה באה כתוצאה מחיסול מנהרת התקיפה של הג'יהאד האסלאמי בסוף אוקטובר 2017, שבמהלכו נהרגו כ-15 אנשי הארגון, חלקם היו במנהרה בעת פיצוצה ונוספים שנהרגו בעת ניסיון לחלץ את הראשונים. מאז הפעולה ההיא חוששים בצה"ל ובדרג המדיני מפני פעולת נקם, ולכן, וכדי לא לתת לארגונים תירוץ לחמם את הגזרה התקבלה ההחלטה לנסות לא לפגוע בחופרים כשישראל מחסלת מנהרת תקיפה, ובפרט כשהמנהרה עדיין לא עברה את הגבול עם ישראל. אני מניח שההחלטה התקבלה גם בלחץ היועצים המשפטיים המלווים כל החלטה ופעולה של צה"ל.

במחילת כבודם של מקבלי ההחלטות בצה"ל ומעליו, ויועציהם המשפטיים, המסר שישראל שולחת באמצעות התנהגות כזו הוא בעייתי מאוד ושגוי לחלוטין, כי ארגוני הטרור העזתים, וחמאס בראשם, קולטים את הפחד הישראלי מפני חימום הגזרה ומפני הזעם של הארגונים חופרי המנהרות, ומנצלים היטב את הפחד הזה שישראל מקרינה.

לדעתי, ישראל חייבת להתנהג באופן הפוך לחלוטין: על ישראל להכריז שכל המנהרות, גם אלו שטרם עברו את הגבול, נחשבות כתקיפה נגד ישראל, ולכן יש לישראל הזכות ואף החובה להפציץ את המנהרות בכל רגע כפעולה הגנתית, בדיוק כפי שישראל מפציצה בסוריה מטרות של חיזבאללה ואיראן גם ללא שום פרובוקציה. ישראל חייבת לומר בפה מלא ובאופן שלא ניתן לפרשנות, שעצם חפירת מנהרה בכל מקום, גם בתוך הרצועה, היא פעולה תוקפנית המצדיקה פעולה גם אם תחסל את מי שחופר אותה או נמצא בה.

ישראל חייבת ליצור מצב שכל מי שיורד לתוך מנהרה בעזה, ברפיח או בח'אן יונס, כדי לחפור אותה, כדי לציידה או להכינה לפעולה, עלול להגיע לסוף חייו בכל רגע, בתוך המנהרה, וכל מי שייכנס למנהרה כדי להציל ממנה את החללים עלול להצטרף אליהם. כדי להרוס את תשתית המנהרות ישראל חייבת ליצור מצב שכל מי שנכנס למנהרה חושש בכל שנייה על חייו. זה אולי לא ירתיע את כל החופרים, אבל יעלה לשחקים את השכר שהארגונים יידרשו לשלם להם, וזה יכול לעכב או אפילו להפסיק את החפירה.

שיטה אחרת להתמודד עם מנהרות היא לחדור אליהן כדי למקש אותן במוקשים מוסתרים המופעלים במרעומי קרבה, כאלו המתפוצצים גם אם מישהו מתקרב אליהם, ועוד לפני שיגיע אליהם ולפני שייגע בהם. אם ישראל "תדליף" את המידע על המיקוש, יחשוש כל מי שנכנס למנהרה מכל צעד או תזוזה, וגם חשש זה יגביל ויעכב את פעילות הטרוריסטים במנהרות התקיפה.

יהודה ושומרון: מחיר הדקירה והדריסה

פיגועי הדקירה והדריסה הפכו לאחרונה לפופולריים מדי. הם אינם מחייבים תשתית טכנית או ארגונית. כלי הרצח – מכונית וסכין – נמצאים באופן חוקי בהישג ידו של המפגע הבודד, והיכולת להתגונן בפניהם מוגבלת. פעולות אלו זוכות לשירות ותשבחות בקרב הסביבה החברתית של המחבלים, וגם אם ישראל הורסת את בית המחבל, הבית ייבנה מחדש על ידי משפחתו המורחבת. המשפחה הגרעינית תזכה לסיוע כלכלי רשמי ונדיב מהרשות הפלסטינית, אם ייהרג הרוצח או אם ייתפס וייכלא.

היתרונות הכלכליים והחברתיים למשפחה הנובעים מהפיגוע, מציבים את המשפחה במעמד של שותפה לתוצאות הפיגוע, גם אם לא היתה שותפה בייזומו. ההתגברות בפיגועי הדקירה והדריסה מחייבת את ישראל להעלות את רף הענישה ולהכליל בה את המשפחה. אחת הדרכים שיש לשקלה היא הגליית המשפחה הגרעינית של המפגע – הורים לפחות – לרצועת עזה. עקירת המשפחה מהסביבה החברתית הטבעית שלה היא ענישה מידתית ולא קטלנית, ויש בה כדי להביא את המפגע לחשוב שוב על הפעולה שאותה הוא מתכוון לבצע.

במקביל ישראל חייבת לקדם פתרון של קבע, כלומר את תוכנית האמירויות הפלסטיניות בערי יהודה ושומרון, שיתבססו על המשפחות המקומיות ולא על הרשות שחייבת להתפרק לפני שהיא הופכת למדינת טרור בחסות העולם והאו"ם. ההסתלקות המתקרבת של מחמוד עבאס מהזירה תהיה ההזדמנות שישראל חייבת לנצל כדי להקים את הפתרון היחיד האפשרי, פתרון האמירויות.

סוריה ולבנון – איראן וחיזבאללה

בשונה משתי הזירות האחרות שבהן מתמודדת ישראל עם התושבים הערביים של ארץ ישראל, זירת סוריה ולבנון נמצאת במישור הבינלאומי, שכן מעורבות בה ארבע מדינות לפחות: סוריה, לבנון, איראן ורוסיה, וישראל חייבת להביא בחשבון את עמדתה ואת התגובה הצפויה של כל אחת מהן. מדינה נוספת המעורבת במתרחש בסוריה היא ארה"ב, וגם איתה ישראל חייבת לתאם את פעולותיה.

זירת סוריה ולבנון מתאפיינת גם בדינמיות גדולה, שכן המצב בשטח משתנה בתדירות גבוהה. הנוכחות של חיזבאללה ואיראן בשטחים שישראל רואה את הימצאותם בהם כאיום, משתנה באופן תדיר, ומצב שהיה מקובל על ישראל אתמול השתנה בלילה באופן שישראל אינה יכולה לקבלו היום. ברקע קיים חשש ישראלי מתמיד מפני הצתת החזית הצפונית כולה, דבר העלול להביא למלחמה בהיקף רחב עם חיזבאללה ואיראן.

דוגמה לחשש זה היתה שבת, 10 בפברואר, שבה אירעה הפלת המל"ט האיראני, הפצצת המטרות האיראניות והסוריות והפלת מטוס אף 16 הישראלי. יום קרב כזה יכול בהחלט להידרדר למלחמה אזורית, שכן האווירה המתוחה בין ישראל, חיזבאללה ואיראן, עלולה להביא לפריצת מלחמה רחבת היקף.

ישראל הרשמית אומרת השכם והערב שהיא עושה הכול כדי להימנע ממלחמה, שהיא מבצעת "פעולות כירורגיות" בזהירות רבה, כדי לא לתת לאסד, לנצראללה או לח'אמינאי, סיבות לפתוח במלחמה רחבת היקף נגדנו. זה מסר שגוי כי הוא משקף פחד ישראלי מפני התמודדות עם חיזבאללה ואיראן. פחדנות מעלה את סיכויי המלחמה, שכן שכנינו מצפון מבינים שישראל חוששת ממלחמה כי היא תפסיד בה, וכי היא חוששת מהמחיר שהיא תצטרך לשלם, בדם ובהרס. הפחד הישראלי מעודד את חיזבאללה ואיראן להמשיך בפרובוקציות כדי לגרור את ישראל למלחמה שבה היא תפסיד.

ישראל חייבת להפוך את המסר ואת הפעולות המתלוות אליו: ישראל חייבת להכריז מה שקורה בסוריה ובלבנון – התגברות הנוכחות האיראנית והתחמשות חיזבאללה בנשק שובר שוויון – נחשב כתוקפנות נגד ישראל והיא מוכנה למלחמת מגן, מכינה אותה ותפתח בה במועד שתראה לנכון כתגובה על התוקפנות הזו. הכרזה כזו תפנה אל הזירה את תשומת לב העולם, שעד עכשיו לא לקח ברצינות את התעצמות איראן בסוריה וחיזבאללה בלבנון.

האם הכרזה ישראלית כזו, על כוונתה לצאת למלחמת מנע בסוריה ולבנון, תשפר את מצבה של ישראל? לדעתי כן, כי ככל שעובר הזמן, איראן מתבססת בסוריה יותר ויותר, וחיזבאללה מתעצם בנשק ובמפעלים לייצורו. מכאן נובעת הקביעה שככל שהמלחמה הבאה בצפון תידחה כך היא תהיה קשה יותר והמחיר שישראל תשלם בה בדם ובנזקים יהיה גבוה יותר. לכן האינטרס הישראלי הוא לפתוח במלחמת מנע בהקדם כדי לקיימה בזמן שהוא נוח יותר לישראל מלאויביה. דחיית המלחמה תציב בפני ישראל חזית איראנית ולבנונית חזקה יותר, חמושה יותר, מאורגנת יותר ומסוכנת יותר.

שלוש הזירות גם יחד

ישראל חייבת לקחת בחשבון שהתלקחות מלחמה בצפון תביא גם להסלמה בעזה, בשל ההשפעה האיראנית על חמאס והג'יהאד האסלאמי. במקרה כזה, יש לצפות גם להתגברות בפיגועים ביהודה ובשומרון. ללא ספק, המלחמה הבאה תהיה מבחן מורכב וכלל לא פשוט למערכת הצבאית, האזרחית והפוליטית הישראלית, אבל כל ישראלי חייב להביא בחשבון את המצב באזור המשברי שבתוכו ישראל מנסה לחיות, ושבשכונת מצוקה כזו קשה לחלש לשרוד.

רק מדינה חזקה, צבאית וכלכלית, המבוססת על חברה מגובשת ובטוחה בצדקת דרכה, יכולה להתמודד עם האתגרים במזרח התיכון, שאת תוצאותיהם אנחנו רואים בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב. רק מדינה מאיימת ומסוכנת מקבלת שלום באזור זה, כי אויביה מניחים אותה לנפשה, ואילו מדינה המשדרת פחד, חשש וחולשה מעודדת את אויביה לעשות לה בדיוק את מה שהיא חוששת ממנו.

במזרח התיכון, איפוק נחשב כחולשה גם אם כמה עייפי נפש בקרבנו בטוחים שהוא מקרין עוצמה. איוולת ביטחונית היא מצב נפשי שבו צד אחד, האוויל, נוקט צעדים על בסיס תרבותו, תפיסותיו והרציונל של עצמו, באופן המתעלם מהתרבות, התפיסות והרציונל של הצד השני. לצערנו, מקבלי ההחלטות בישראל נוקטים בצעדים המשתלבים היטב עם תרבותנו, תפיסותינו ותמונת העולם שלנו, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שאצל שכנינו פועלים שיקולים אחרים ולעיתים הפוכים. מחיר האיוולת הביטחונית הזו הוא המצב הנוכחי בזירות השונות שמסביבנו.

הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות שלנו יתחילו להתייחס למזרח התיכון בכלים הנהוגים בו ומפעילים אותו.

מרדכי קידר

* * *

אהוד: עם ישראל צריך לבקש סליחה מאהוד אולמרט שבתקופת כהונתו חוסל הכור הגרעיני הסורי ונהרס רובע דאחיה של החיזבאללה בביירות ולאות תודה הצליחה מערכת המשפט שלנו להרשיע ולכלוא אותו במעשיהו!

* * *

ישראל בר-ניר

חקירות ראש הממשלה פרק ב' –

בית ממכר עדויות

(מאמר שני בסדרה "משפטולוגיה להדיוטות")

מאמר משלים למאמר הראשון בסדרת מאמרים על תפקודה של מערכת אכיפת החוק מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן. המאמר הקודם (http://www.mideast.co.il/p-2_a-776/) סקר את מעמדה ותפקודה של המשטרה. ההתפתחויות האחרונות בחקירות ראש הממשלה, מראות שהתמונה שהוצגה שם לא היתה מלאה, שנותרו היבטים חמורים ביותר אותם המאמר הקודם לא כיסה. הפרק הנוכחי נועד להשלים את החסר. הפרקים הבאים בסדרה יסקרו את הזרועות האחרות של מערכת אכיפת החוק – הפרקליטות והתביעה, ובתי המשפט.

א.  הָחָקִירָה הָפְכָה לְאוֹבְּסֶסְיָה

"פול גז בנאוטרל" זה קצב ההתקדמות של חקירות נתניהו.  ה"התפתחויות דרמטיות" עליהן מבשרת התקשורת חדשות לבקרים מסתיימות פעם אחר פעם בקול ענות חלושה מבלי שחלה תזוזה כל שהיא.

הנחישות של חוקרי המשטרה להביא להרשעתו של ראש הממשלה, או לפחות להעמידו לדין, הפכה לאובססיה. 

אובססיה, הינה הפרעה נפשית המאופיינת ע"י קיומם של מחשבות טורדניות ודחפים הגורמים למי שנגוע בה לפעול באופן כפייתי. המונח הרפואי הוא הפרעה אובססיבית כפייתית Obsessive Compulsive Disorder – OCD.

בהשאלה, במקרה של חקירת ראש הממשלה אפשר לדבר על חָקִירָה אוֹבְּסֶסִיבִית כְּפִייָתִית Obsessive Compulsive Investigation - OCI.

נתניהו איננו "יחיד בדורו". מרדפים חקירתיים התנהלו בעבר נגד שורה של אישים. יעקב נאמן, רפול, אביגדור קהלני, ראובן ריבלין ודרור חוטר ישי הם מהידועים שבהם, שלא לדבר על הסאגה החקירתית של אביגדור ליברמן שנמשכה קרוב ל-17 שנים והסתיימה בלא כלום. אף אחד מאלה איננו מגיע לעוצמתו של מסע הצלב המתנהל בימים אלה נגד ראש הממשלה, אבל העקרונות והנסיבות אינם שונים. על מסע הרדיפה שהתנהל נגד רפול כתב בספרו "הארנק והחרב", חתן פרס ישראל למשפטים, פרופסור דניאל פרידמן שר המשפטים לשעבר: העמדתו [של רפול] לדין, על מה שניתן בהחלט לאמר כי היה פחות משום דבר, היא אחת השערוריות המשפטיות הבוטות שהתרחשו בארץ.    

שורש הבעייה הוא הרבה יותר עמוק. היום זה נתניהו, אבל מחר זה יכול להיות מי שהוא אחר – למעשה כל אחד יכול להיות מטרה פוטנציאלית. באווירה של ימינו, ה"זכות" הזאת תמשיך קרוב לוודאי להיות נחלתם הבלעדית של אישים השייכים למחנה הלאומי, אבל זה נושא לדיון אחר. 

הבעייה מתחילה בכך שחוקרי המשטרה אינם מגיעים לחקירה ב"ידיים נקיות". מושג החפות הוא לא מובן מאליו עבורם. לאפשרות שהנחקר חף מפשע הם לא מייחסים חשיבות רבה, אם בכלל. אחרי ככלות הכול חפים מפשע אינם מגיעים לחדר החקירות! מלכתחילה הנחקר הוא בחזקת אשם ומשימתם היא למצוא ראיות לאשמתו. מנקודת מבטו של החוקר, חקירה המסתיימת ללא הרשעה או, לחילופין, בלי הגשת כתב אישום, היא כישלון.  אף אחד לא אוהב להיכשל. 

תחושת הכישלון צורבת שבעתיים כאשר נשוא החקירה הוא דמות ציבורית, והחקירה מתנהלת מול זרקורי התקשורת. ככל שמעמדו של הנחקר רם יותר, האתגר ל"הצליח" – קרי להביא להרשעה או לפחות להגשת כתב אישום, גדול יותר. מי לא חולם על כך שברזומה שלו תופיע השורה "גרם להדחת ראש ממשלה"?  עד היום המודל לחיקוי (role model) הוא אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שהביא להדחת ראש ממשלה מכהן בגין עבירה טכנית מינורית שניתן היה לפטור אותה ללא כל קושי בברירת קנס. 

ב. עֵד הָמְדִינָה – זֹאת אוּלָי כְּבָר לֹא בּוּשָׁה, אָבַל זֶה גַם לֹא כָּבוֹד גָדוֹל

פרקליט המדינה, שי ניצן, יצא לאחרונה בקריאה לציבור להצטרף לכוח משימה חדש שהוא מארגן – יחידת עדי מדינה. לא ברור אם יש כוונה להקים במשרד המשפטים לשכת גיוס שתדאג לתנאי השירות ולהכשרת עדי המדינה החדשים. האם עדי המדינה החדשים יוכשרו בהפעלת מכשירי הקלטה, ציתות לשיחות טלפון ורישום מדויק של שיחות בין אזרחים שונים, וכן פיצוח מסרונים מוצפנים? על עד המדינה הפוטנציאלי יהיה לתייק ולשמור כל פירור מידע שיגיע אליו כדי שהחוקרים יוכלו להשתמש בו בעת הצורך על מנת להפליל אישיות כזאת או אחרת. 

ניצן ניסח את דבריו בצורה קצת אחרת, אבל זאת בדיוק המשמעות של דבריו. הוא לא המציא את זה. המודל המוצע על ידו תפור לפי נורמה שהיתה המקובלת במשטרים הטוטליטאריים של מזרח אירופה לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית. שם, כל אזרח היה במעמד של עד מדינה לשעת הצורך. ילדים שימשו עדי מדינה נגד הוריהם, תלמידים שימשו עדי מדינה נגד מוריהם, עובדים שימשו עדי מדינה נגד חבריהם לעבודה, אנשים שימשו עדי מדינה נגד הממונים עליהם על מנת לתפוס את מקומם, ואנשים שסתם רצו לחסל חשבונות עם יריבים התנדבו לשמש עדי מדינה נגד יריביהם. 

כמו בספרו המונומנטלי של ג'ורג' אורוול, 1984, האזרח הפשוט חי בידיעה שתמיד האח הגדול עינו פקוחה.

אני מסופק אם כל אלה המוחאים היום כפיים למראה מצעד עדי המדינה המגויסים ע"י רשויות אכיפת החוק נגד נתניהו, מבינים את משמעות התופעה ואם הם באמת היו רוצים לחיות במשטר כזה.

לשי ניצן מצטרף מפכ"ל המשטרה. איך הוא מנמק את השימוש בעדי מדינה? עבירות צווארון לבן הן עבירות מסובכות, ולחוקרי המשטרה קשה למצוא להן ראיות. האם מטרת החוקים היא להבטיח לחוקרי המשטרה חיים קלים? החוקים נועדו להגן על הציבור מפני שרירות ליבן של הרשויות. אם זה מקשה על חוקרי המשטרה, זו בדיוק מטרתם של החוקים.

אפשר להבין מדוע למפכ"ל המשטרה יש רעיונות כאלה. הוא בא מעולם בו לנחקרים אין שום זכויות.הם מבודדים מהעולם החיצון, לא מאפשרים להם להתייעץ עם עו"ד, חוקרים אותם מסביב לשעון ומונעים מהם לישון, ולא פעם נעזרים גם ב"אמצעי שכנוע" יותר ברוטליים. בשב"כ – העולם ממנו המפכ"ל בא, כל האמצעים כשרים על מנת לשבור את הנחקר ולסחוט ממנו הודאה.  ואכן, בעולם ממנו המפכ"ל בא, חקירות מסתיימות תמיד בהודאה. 

לשב"כ יש עבר של הרשעות חפים מפשע על סמך הודאות שנסחטו בעינויים.  שני מקרים – עיזאת נאפסו ו'כנופית מע"ץ', זכו לכותרות כשהקורבנות זוכו אחרי ש"בילו" שנים בבית הסוהר.  מפכ"ל המשטרה מכיר היטב את המקרים האלה מתקופת שירותו בשב"כ, לא תהיה זאת הפתעה אם יתגלה שיש מקרים נוספים שלא זכו לפרסום. 

לשי ניצן יש ג"כ "עבר".  לפני שמונה לתפקידו הנוכחי הוא עמד בראש "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בפרקליטות. זאת מחלקה שתפקידה העיקרי הוא להטריד ולטרטר פעילים של המחנה הלאומי, מתנחלים בעיקר, בתביעות חסרות שחר. אחד מה"לקוחות" של שי ניצן בתפקידו הקודם, איתמר בן גביר, צבר למעלה מ-80 תביעות סרק שכולן, ללא יוצא מן הכלל, נזרקו לפח ע"י בתי המשפט.

עם דפוסי חשיבה כאלה קל להבין מדוע האנשים האלה רואים את השימוש בעדי מדינה כאמצעי לגיטימי ל"השלמת החסר", בהיעדר הוכחות של ממש.

המושג "עד מדינה" כשלעצמו הוא מילת כיסוי (euphemism), מילה שנועדה להקנות גוון חיובי למושג שהוא שלילי במהותו.  כביכול אדם המסייע למדינה בעת מצוקתה. למשמע דברי ההלל של שי ניצן, לא נותר אלא להזמין עד מדינה לקחת חלק בטכס הדלקת המשואות ביום העצמאות.      

אבל המושג "המכובד" עד מדינה, וכן דברי ההלל הנלווים הם, ככתוב בספר משלי, נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר. החזיר נשאר חזיר, ועמו נשאר גם הסירחון. ב"חדשות מחלקה ראשונה" יש הגדרה קולעת: עדי מדינה הם אדי מדמנה.

בניגוד לתדמית אותה מנסה להציג שי ניצן, עד המדינה איננו הַגִּבּוֹר גּוֹאֵל הָעָם. עד המדינה הוא בסך הכל אדם המוסר עדות תמורת תשלום, תשלום שאינו בהכרח כסף. התשלום יכול להיות בכל מיני צורות של טובות הנאה. איך שלא מסתכלים על זה, השורה התחתונה היא שמתן תמורה לעד עבור עדותו זה שוחד לכל דבר.

בספר החוקים מופיעה עבירה פלילית חמורה שנקראת "הדחת עד".  לא איכנס כאן לפרטים, כי זה לא התחום שלי, אבל מי שרוצה, יכול למצוא הרבה חומר באינטרנט, למשל המאמר הבא:

https://www.dok.co.il/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%AA/12698-%D7%A2%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%97%D7%94-%D7%91%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98

העונש הקצוב בחוק על הדחת עד הוא חמש שנות מאסר.  עבור הדחת עד באמצעות מתן טובת הנאה, העונש הוא יותר חמור – שבע שנות מאסר! 

שיפור תנאי המעצר, קיצור תקופת המאסר או, לחילופין, וויתור מלא על עונש מאסר – כל אחד מאלה הוא טובת הנאה שערכה לא יסולא בפז. 

אז מה נעשה עם שי ניצן? נשלח אותו לכלא לשבע שנים? אם אחד מפרקליטיו של ראש הממשלה יציע לעד שוחד על מנת שיספר בשבחו של נתניהו הוא ימצא את עצמו מאחורי סוגר ובריח ויאבד את הרישיון לעסוק בעריכת דין. 

התוצאה היא שבמאבק למען הפללתו של נתניהו, התביעה נהנית מיתרון עצום בעוד שההגנה נאלצת לנהל את המאבק על חפותו של נתניהו כשידיה קשורות. פרקליטיו של חשוד מוגבלים באמצעים בהם הם רשאים לנקוט. הפרקליטות והמשטרה חופשיות לעשות כעולה על רוחן.  למעשה יש להן רישיון לייצר עדויות ככל הנדרש. בעבור תמורה הולמת, מתנדבים יעמדו בתור על מנת לספק את כל מה שחסר כדי להפליל את החשוד. השורה התחתונה היא שמה שמותר לשי ניצן אסור לאזרח מהשורה.   

חכמי חוק וודאי ימציאו הנמקה משפטולוגית להצדקת משחק עדי המדינה הזה. ועל כך כבר אמרו חז"ל: יֵש ק"ן טְעָמִים לְטָהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ, ק"ן בגימטריא – 150.   

בהופעתו בפני המכון הישראלי לדמוקרטיה ביום 11 במרץ, שי ניצן הצהיר קבל עם ועדה, לעולם לא נגייס עד מדינה ונאמר לו לשקר כדי להפליל אדם אחר.  נו, באמת.  עד המדינה צריך שיאמרו לו לשקר? הוא יודע מה מצפים לשמוע ממנו. אם זה לא ברור לו, לילה אחד בחברתם של פשפשים וקרציות בתא המעצר יספיק כדי להסיר כל ספק מליבו. בכל מקרה, כאשר מציעים לנחקר לשמש עד מדינה, זו מה שמכונה בעגה של העולם התחתון הצעה לה הוא לא יכול לסרב:

an offer he cannot refuse.

על יחסו של שי ניצן לאמת ולצדק אפשר ללמוד מעבודתו עם המכון הפתולוגי. הוא נהג להתערב לעיתים קרובות בהחלטות של הרופאים ודרש מהם ל"התאים" את הממצאים הפתולוגיים לחשדות שהיו לו כלפי נחקרים שונים. כאשר ביקרו אותו על כך, הוא טען שיש לו הסמכות להורות לפתולוגים מה עליהם למצוא... על הרקע הזה הוא הסתכסך עם השופטת הילה גרסטל, שהיתה מבקרת הפרקליטות. הוא מירר לה את החיים עד שנמאס לה והיא החליטה לפרוש. במקרה אחר הוא ניסה להביא להדחה של רופאה שסירבה לציית לו.  

בעייה אחרת היא טיב עדותו של עד המדינה. שופט מקבל את החלטותיו על סמך העדויות שהוא שומע. לשופט אין שום אמצעי לקבוע אם העדים אותם הוא שמע דיברו אמת או לא.  אמינותו של עד שמקבל תמורה עבור עדותו היא מפוקפקת. הסתמכות על עד מדינה כבסיס להגשת תביעה, שלא לדבר על הרשעה, מנוגדת לכל היגיון בריא. 

בתקשורת התפרסם שאחרי שהסכים להיות עד מדינה, ניר חפץ, ה"כוכב" התורן במצעד עדי המדינה נגד נתניהו, מסר לחוקרים "עדות ניקיון".

מה זו "עדות ניקיון"? ממה צריך "לנקות" את העדות? האם זה נועד להפחית את הסירחון? אולי זה תדרוך בנוסח "דע מה שתשיב" כהכנה להופעתו של חפץ בבית המשפט?   

ג. מָצָא חֵפֶץ, מָצָא טוֹב

הלהיטות להרשיע, או לפחות להביא להגשת כתב אישום נגד נתניהו, גרמה לטירוף מערכות בקרב "שומרי" החוק. זה לא מפליא. הם "תקועים" עם התיק הזה כבר למעלה משנה. הם השקיעו בתיק הזה כמות אין סופית של מאמצים ומשאבים, וכן מאות, אולי אלפי, שעות עבודה של מיטב המוחות באגף החקירות. זה היה על חשבון משימות אחרות, לא פחות חשובות. איזה פרצוף יהיה להם אם אחרי כל זה, הם יצטרכו לאמר שכל ההשקעה היתה לריק. שלמרות של המאמצים להוכיח את ההיפך, נתניהו צדק, ואכן לא היה כלום. מישהו מאמין שבצמרת המשטרה יימצא אחד שתהיה לו גדלות הנפש לקום ולקחת על עצמו את האחריות על פאשלה כזאת? 

חוקרי המשטרה אינם יכולים להרשות לעצמם בושה כזאת, והם ינקטו בכל האמצעים, ובשעת הצורך הם גם לא יירתעו מהפרת החוק, על מנת להבטיח שזה לא יקרה. 

מצבו של מפכ"ל המשטרה הוא ייחודי. הוא עומד לסיים שנה שלישית לכהונתו, ועדיין אין לו הישג ממשי אחד עליו הוא יכול להצביע. הביאו אותו למשטרה על מנת להכניס סדר בברדק בו קציני משטרה בכירים היו נוהגים למצוא פורקן לתאוותיהם המיניות על גבן של הכפופות להם.  הרבה לא השתנה בתחום הזה מאז בואו (זה בלשון המעטה). אדרבא, הוא לא היסס לצאת להגנתו של אחד מהחוקרים הבכירים שנתפס כנראה בקלקלתו, ונדרשה התערבות של בית המשפט העליון כדי שהקצין בו מדובר יועבר לתפקיד אחר (לא יודח חס וחלילה!) 

במה התבטאה ההגנה הזו? בטענה שזו עלילה שראש הממשלה העליל על החוקר. זה כשלעצמו מצביע על מה שהמפכ"ל חושב על חפותו או אשמתו של ראש הממשלה. בנסיבות נורמליות, המפכ"ל היה חייב להתפטר או לפחות להדיר את עצמו מכל מגע, ישיר או עקיף, עם החקירה. במדינת ישראל? עסקים כרגיל. התקשורת אפילו נותנת צל"ש למפכ"ל.      

החלטת מפכ"ל להתערב באופן אישי בחקירות נתניהו – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגנה על החוקר שסרח, הפכה אותו מחוקר אובייקטיבי לצד מעוניין. אם בסופו של דבר לא תוגש תביעה נגד ראש הממשלה, יוקרתו האישית תיפגע. בכך הוא הופך להיות חלק מצוות החוקרים, שאינם יכולים להרשות לעצמם שהחקירה תסתיים בלי שראש הממשלה יואשם במה שהוא. 

זה שופך אור חדש על החשיבות שהמשטרה והמפכ"ל ייחסו ל"זכות" לפרסם את "המלצותיהם".  בנוסף ללחץ שזה יצר על היועץ המשפטי, זה נועד לשמש "אליבי" למקרה שלא תוגש תביעה – הם תמיד יוכלו לטעון: אנחנו את שלנו עשינו. אם נתניהו ייצא זכאי – זה לא באשמתנו. 

ממה שהתפרסם בתקשורת על החומר שהמשטרה העבירה לפרקליטות, אלו לא היו המלצות אלא רק קביעה שרירותית – ישנה תשתית ראייתית להגשת תביעה נגד ראש הממשלה.

מהפרקליטות, בה אין הרבה אוהדים לנתניהו, נמסר שהחומר שנאסף ע"י המשטרה אינו "מחזיק מים" ושהוא רחוק מלהוות בסיס להגשת תביעה. תידרשנה עוד הרבה חקירות נוספות להשלמת התמונה  (כמה "הרבה" זה הרבה?).  לאור עמדת הפרקליטות, נשאלת השאלה מה בער למשטרה לפרסם את "ממצאיה" כבר עכשיו?  

המשטרה נמצאת במצוקה. עם תשתית ראייתית הבנויה מעשן סיגרים וניחוח שמפניה, מנדלבליט, במידה והוא יחליט לתבוע לדין את ראש הממשלה, לא יגיע רחוק בבית המשפט.  מנדלבליט הוא עו"ד עם הרבה ניסיון וסביר להניח שהוא מבין קצת יותר טוב מחוקרי המשטרה מה קביל בבית המשפט. גם הוא לא רואה כבוד גדול בהגשת תביעה שתסתיים בזיכוי. יש לפיכך סכנה ממשית שהוא יעשה את מלאכתו נאמנה, ויחליט לסגור את התיק בשל היעדר ראיות של ממש. אם זה יקרה, חוקרי המשטרה ייראו כחבורת שלומיאלים שלא מסוגלת אפילו לתפור תיק כהלכה. בצר להם, חוקרי המשטרה מנסים ל"תגבר" את מכלול הראיות שהם סיפקו למנדלבליט באמצעות חומר נוסף. דא עקא, מקורו של החומר החדש הוא עדויות של עדי מדינה, עדויות שערכן הראייתי אינו שווה יותר מהכותרות בתקשורת המדווחת עליהן. עד עכשיו, חקירות נתניהו הניבו כחצי תריסר עדי מדינה, ועוד היד נטויה.       

ההשלכות החמורות של הגשת תביעה נגד אדם המכהן במשרה ציבורית מחייבות משנה זהירות מהיועץ המשפטי בקבלת ההחלטה אם להעמיד או לא להעמיד לדין את החשוד. כפי שמנדלבליט עצמו טען, יש מקום להגשת תביעה רק כאשר הסיכוי להרשעה הוא ברמה של כמעט וודאות. בזירה הציבורית, משפט, אפילו כזה שמסתיים בזיכויו של הנאשם, פוגע קשה באדם ולמעשה מביא לסיום הקריירה הציבורית שלו. כאשר מדובר בראש ממשלה הנזק למדינה הוא הרבה יותר גדול.

את האספסוף המפגין בשד' רוטשילד כל זה לא מעניין. עבורו, אם המשטרה אמרה "האיש אשם" אז הוא אשם. יותר מזה הם לא צריכים.

אם מנדלבליט יחליט לסגור את התיק בשל חוסר ראיות של ממש, האספסוף המפגין בשד' רוטשילד ידרוש את דמו, תרתי משמע.       

מצד שני, אם מנדלבליט ייכנע ללחצים ויגיש תביעה נגד ראש הממשלה, עם תשתית ראייתית מפוקפקת, זה יוביל למשבר חוקתי חסר תקדים.  התפטרותו של ראש הממשלה גוררת בעקבותיה את התפטרות הממשלה כולה. על מנת למנוע מצב בו כל תביעה נגד ראש ממשלה, גם כזאת המורכבת כולה מעשן ורוח, תחייב את התפטרותו, נקבע בחוק במפורש שהגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה כשלעצמה איננה מחייבת את התפטרותו. רק הרשעה מחייבת את זה. 

נתניהו מתכוון להשתמש בסעיף הזה במקרה שבכל זאת יוחלט להעמידו לדין.  לאור זה, כבר עכשיו, לפני שהתקבלה החלטה כלשהי, מתחילות להישמע השגות מפיהם של כל מיני "ברי סמכא" על ה"הלכה" הזאת.

ממרום מושבו באולימפוס הלשעברים, אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, קובע "יש דברים שהם מעל לחוק," וממשרד היועץ המשפטי עצמו מודלפות ידיעות על כך שהיועץ "מתלבט" בשאלה אם החוק הזה ראוי שיצייתו לו.

לא צריך לנחש מה חושבים על כך בפרקליטות ו/או במשטרה, שלא לדבר על האספסוף בשדרות רוטשילד. 

ישראל בר-ניר

אהוד: מומלץ לאנשים המהססים לתמוך בהמשך כהונתו של נתניהו – לקרוא בעיון את סדרת מאמריו של ישראל בר-ניר.

* * *

עמוס גלבוע

התקפות מתקני גרעין ב-1981 וב-2007 – השוואה

ההבדלים גדולים. הבולט ביותר: ב-1981 כל הדרג המקצועי הבכיר ביותר היה נגד תקיפה, ולא קויים כל דו שיח עם ארה"ב. לא כך ב-2007.

וחובה לתקן עוול: המוסד זכה (בצדק) להרבה תהילה ויחסי ציבור. חלקו של אמ"ן הוצנע. והוא היה אדיר, הוא זה שחשב מ"חוץ לקופסה" על הימצאות מתקן גרעיני בסוריה. זאת פריצת הדרך שהניע את כל המהלך.

יצא לי להיות  מעורב בשני מבצעים של מדינת ישראל נגד "מתקן גרעיני": האחד נגד הכור העיראקי ב-1981 והשני (על פי מקורות זרים ) נגד הכור הסורי ב-2007.

בראשון הייתי בשרות פעיל באגף המודיעין, ובשני נקראתי להיות חלק מצוות ייעוץ שהקים לצידו ראש הממשלה, אולמרט. וכיוון שכך, הוחתמתי על מסמכי סודיות שאני נשאר נאמן להם. כוונתי ברשימה זאת לגעת בשתי נקודות שונות לחלוטין:

האחת, השוואה בין שני המבצעים

השנייה, כמה "קרדיטים" לגבי המבצע ב-,2007 ובמסגרת זאת תיקון עוול.

התופעה הבולטת ביותר בתקיפת הכור העיראקי ב-1981 היא ההתנגדות העזה של כמעט כל הצמרת הביטחונית והמקצועית לתקיפה. במילים אחרות, דרג המומחים המקצועיים היה נגד הכוונה של ראש הממשלה, מנחם בגין, לתקוף את הכור. מדובר בראש אמ"ן, בראש המוסד ובראש הוועדה לאנרגיה גרעינית. לא רק זאת, צוות מומחים חיצוני, בראשות האלוף (מיל.) אהרון יריב, שמונה ע"י מנחם בגין על מנת שיחווה דעתו , התנגד גם הוא לתקיפה. והיתה זאת התנגדות תקיפה. ובמישור המפלגתי שמעון פרס, שדבר המבצע הודלף לו, התנגד לו בחריפות ואיים לטרפדו.

הנימוקים המרכזיים  של המתנגדים היו: עצם התקדים העולמי של פגיעה במתקן גרעיני שיקים עלינו את העולם; המצרים יבטלו את הסכם השלום הטרי שזה לא מכבר נחתם עימם; ארה"ב, שעימה לא קוימו התייעצויות, תעניש אותנו קשות; וברה"מ עלולה אפילו להפציץ מטרות אסטרטגיות בישראל. הכל שחור משחור. 

לצידו של בגין עמדו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר (רפול ועברי) וכן ראשות חטיבת המחקר של אמ"ן, שהערכתה היתה כי תגובות המתנגדים מופרזות בצורה חמורה. במישור האסטרטגי לא נשקפה אז לישראל כל סכנה מעיראק, שהיתה נתונה כבר מזה שנה במלחמה עם איראן שתימשך 8 שנים.

ולמרות הכל בגין היה נחוש לתקוף ובזה הניח את יסוד המוסד בתפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל: אסור לה  בשום אופן לאפשר לאף מדינה האויבת לישראל להחזיק ברשותה נשק גרעיני.

 התמונה שונה לחלוטין בשנת 2007. ראשית, המצב האסטרטגי היה רווי סיכונים ולא האיר פניו למדינת ישראל. סוריה, שהיתה האויב העיקרי, בנתה עוצמת אש טילית עם ראשי נפץ כימיים; בשאר אסד הידק את הברית בינו לבין איראן; הידק את הקשרים עם צפון קוריאה שאף סיפקה לו טילים לטווח של 600 ק"מ, וחיזק את שיתוף הפעולה עם חיזבאללה; רוסיה של פוטין החלה לחזור לבמת המזרח התיכון ולסייע למאמץ הסורי של בניין הכוח הצבאי; ומלחמת לבנון השנייה פגעה, חלקית, בדימוי ההרתעתי של ישראל בעיני הצמרת הסורית, ובשאר אסד אישית. זאת התקופה בה מתחיל בשאר אסד להתגלות כסוציופט  אכזר

שנית, האמריקאים הוכנסו לתמונה, וקוים עימם דיאלוג מתמיד, בתחילה במישור המודיעיני על מנת שתהיה הסכמה לגבי הנתונים, ולאחר מכן לגבי צורת הטיפול בבעייה.

שלישית, לא הייתה כאן התנגדות עקרונית של הצמרת המקצועית לגבי עצם הצורך לפעול על פי דוקטרינת בגין. חילוקי הדעות היו יותר בתחום הטקטי: איך ומתי לעשות זאת?

ועכשיו ל"קרדיטים". להוריד את הכובע בפני אולמרט, ראש הממשלה. זה ברור, כמו שברור לי שעליו מוטלת האחריות למותם של 160 ישראלים במלחמת לבנון השנייה, שנפתחה "מתוך היתקלות" וככה נראתה. אבל, אני מוצא חובה להוריד את הכובע גם בפני אמ"ן, ומי שעמד אז בראשו, האלוף עמוס ידלין;  להצדיע לחטיבת המחקר שלו בראשות תא"ל (כיום אלוף מיל.) יוסי בידץ', ולזירה הטכנולוגית בראשות אל"מ (כיום תא"ל מיל.) אלי בן מאיר.

משום מה "המוסד", בראשות דגן זכה לתהילה (מוצדקת!!) ולהרבה יחסי ציבור. לא כך אמ"ן, שחלקו הוצנע ואפילו הוסתר. עם ישראל צריך לדעת שהיתה זאת הזירה הטכנולוגית של חטיבת המחקר שבינואר 2007 קיימה דיון רב משתתפים "מחוץ לקופסה" (כך הוא נקרא! ולדעתי היה זה דיון מודיעיני היסטורי) ויצאה עם התובנה הראשונית, הבתולית, כי הסורים בונים מתקן גרעיני עם הצפון קוריאנים. כל גורמי המודיעין האחרים, בכללם מומחי המוסד, התנגדו  בחרי אף וטענו שמדובר בשטויות. "השטויות" הוכחו כנכונות. זה היה הטריגר!

בכל מקרה, גם ב-1981 וגם ב-2007, היתה זאת קהילת המודיעין שאיפשרה לראש הממשלה לקבל החלטות; והיו אלו גם מנחם בגין וגם אהוד אולמרט שאכן קיבלו החלטה – כל אחד בנסיבות של תקופתו.

עמוס גלבוע

* * *

אלי מייזליש

נתניהו מול אבו-מאזן וכל השאר

אודה ולא אבוש כי חלק ניכר מהדברים כאן אינם לרוחי, אפילו כתיבת השם "אבו-מאזן" מעכירה את רוחי. אני פשוט לא רוצה לראות את השם שלו בעיתון או לשמוע את שמו ברדיו ובטלוויזיה, ובפרט לא לראות את פרצופו על המסך הקטן. כי הסלון שלי תמיד מלא בפרחים מפיצים ניחוח ורדים, וכשהערבי הזה מופיע על המסך, הסלון מסריח כמו ביוב.

מעצבן אותי יותר כמה ממנהיגיה של ישראל שלחצו איתו ידיים, כמו את ידו המגואלת בדם יהודים של עראפת. התמונה שרודפת אותי זה יצחק רבין בוושינגטון מעוות את פרצופו ומסיט פניו לאחר חתימתו על ה'הסכם' מול פניו הקורנות מאושר של ביל הנואף קלינטון [ובעוד כמה מקרים].

אני חושב כי היהודים חתמו הסכמים עם הערבים יותר מכל עם אחר. הכמיהה הנואלת שלנו ל"שלום" היא כל כך נואשת, כמו הגוסס בסרט שנשאל מה רצונו האחרון, ענה: סיגריה. אבל אבו-מאזן קונה חשיש לפני פגישה עם ישראל וככה הוא מחשש אותנו עד אבדן זהות.

עליי לקבוע כאן חד-משמעית; שמע ישראל! אל תלך ולו עוד פעם אחת או חצי פעם אל הערבים, אל המוקטעה, אל כפריהם, אל עבדאאלה בעמאן, ולא לקבל אותם, נציגיהם, בשום מקום בארץ או בחו"ל. שידברו עם השדים, או עם הצרפתים המנובלסים, לא אתה נתניהו ולא אתה דני דנון באו"ם, ולא אתה כרמל שאמה בפריז, ולא אתה צביקה יחזקאלי בשבדיה או גרמניה. שילכו לעזאזל.

כי אבו-מאזן הוא כבר שבר-כלי, זקן חולה ועייף. אין טעם לדבריו, ובעיקר שהתחיל עכשיו לעת זקנתו לקלל בערבית; 'יחרבּ ביתו' או 'כַּלב' ונדמה לי גם 'אינעל אבוהו'. תוחלת החיים שלו זה ימים, ואולי חודשים וזהו.

אז עם מי יצטרך נתניהו 'לדבר' בין כה וכה. מי היורשים? זאת נדע רק לאחר קרב דמים נואש בין החבורות הלוטשות עיניים והכמהות ליום מותו של אבו-מאזן. יש לנו את ג'בריל, ואת דחלאן, ואת חמס, ואת אש"ף, ו-11 ארגונים פלסטינים והם ביניהם והשטן. כי לא יקום איש תחתיו. ואפילו אם ישראל תתאמץ, הם ישתמשו עם 'קרלו' לחיסול אהדדי וזה יכול לקחת שנים.

באותה העת, יִישב לו נתניהו על כיסאו וישתה קפה וייקח 'זופ' מהקפה, ועוד זופ עד לחיסולם כולם.

כי אצלנו הבחירות מתנהלות ללא ירי מ'קרלו', ואפילו שהדרך ארוכה עד לבחירות, מלמדים אותנו הסקרים על חיזוק מעמדו של הליכוד והן של נתניהו. כי מאז הקמת המדינה זוכה המדינה כעת, וכל השנה שעברה, בשגשוג חסר תקדים בכל פרמטר אפשרי; למעט שיא עולם בשחיה וסקי בחרמון. אז מי צריך טוב מזה [למעט טיעון פרימטיבי של הרצוג; "נתניהו לא עושה שום מאמץ להביא את השלום..." שמע הרצוג; אתה רוצה 'שלום' שהגבול שלו יגיע לקווי 67'? הרי הערבים רוצים לפני כל מו"מ חתימה על קווי 67' ורק אחרי זה מו"מ... ילד].

לפי המצב כיום, כשהטרור שהיה לפני עשור ושני עשורים נבלם, למעט התפרצות יחידים כפי שקרה ב-140 השנים האחרונות, וככל שהזמן עובר, אנו יודעים טוב יותר לצמצם כמעט לאפס גם את טרור הסכין.

כפי שאני יודע, עובר כיום צה"ל מהפכה. במקום ללכת על חשש למלחמה עם מדינות, לומדים ומתאמנים כיום בעיקר נגד הטרור ושימת לב נגד הטרוריסט הבודד. כמו לקחת פינצטה ולעקור את הפרונקול מהתחת. מצטיידים בטרקטורון צבאי עם מקלע או 2 מקלעים, כלי שיודע לקפץ על גבעות מסביב לכפרים ולצוד אותם.

תמונת מצב על לוח השחמט מראה הפסד מלכה-רץ-צריח ו-3 פיונים של הערבים ובדרך להפסד, כשישראל מאבדת רק 2 פיונים [בעזה].

לסיום, אבו-מאזן ועמו הולכים ומזדקנים; עשרות אלפי פלסטינים בגיל 20-24 נוטשים את פלסטין ומהגרים לאירופה, קנדה ודרום אמריקה. קרי: פחות ופחות טרוריסטים.

ואין ספק כי שלטון אש"ף בגדה יתפורר כאשר הוא יוחלף בידי 'שריפים' מקומיים. חברון עם שריף משלה. רמאללה, וכך שכם עם שריפים משלהם, ובזה יינעל במרתף השם 'פלסטין'. ובהזדמנות נאותה, בעיקר כשתקרה 'סמטוחה' באירופה בשל מתח מזרח-מערב, או גסיסת היחסים אירופה-ארה"ב, והיו דברים מעולם ­– אז ניתן יהיה בפעילות בזק, בוויש אחד, למחוק את שם 'פיליסטין' מהמפה. ושלום על ישראל.

אלי מייזליש

* * *

למרות ששנת 2018 היא לא רק שנת ה-70 למדינת ישראל אלא גם שנת ה-140 לייסוד המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה ב-1878 – לא מצאנו עד כה שום ביטוי לשילובה בחגיגת ה-70 למדינת ישראל – זו שראשיתה נעוצה בהעזה המדהימה של מייסדי המושבה ששנותיה כפולות משנות המדינה!

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

פצצת זמן דמוגרפית? טעות דרמטית

או הטעייה שערורייתית!

"ישראל היום", 21 במרס 2018

אסכולת "פצצת הזמן הדמוגרפית" מעניקה מימד מיתולוגי לפריון הערבי ומימד אירופאי לפריון היהודי, מתעלמת מהתמערבות הפריון המוסלמי ומהזינוק בפריון היהודי החילוני, ומקלה ראש בהיקף פוטנציאל העלייה הנמשכת מ-1882.

במרס 1898 פרסם שמעון דובנוב תחזית דמוגרפית כדי להרתיע את תיאודור הרצל: "ב-1998 יהיו בארץ ישראל רק חצי מיליון יהודים... הציונות המדינית היא חלום שווא..."

הרצל לא נרתע למרות שביו"ש וב"קו הירוק" היה מיעוט יהודי של 9%.

באוקטובר 1944 פירסם פרופ' רוברטו בקי, מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תחזית דמוגרפית כדי לשכנע את בן גוריון ש-600,000 יהודים אינם מסה קריטית להקמת מדינה: "ב-2001 יהיו בארץ ישראל 2.3 מיליון יהודים, מיעוט של 34%..."

בן גוריון לא נרתע, למרות שבגבולות החלוקה היה רוב יהודי רק של 55%, וביו"ש וב"קו הירוק" מיעוט יהודי של 39%.

ב-1946 פרסם בן גוריון את מסמך ישראל טרייווש שחשף מחדלים מהותיים במפקדי האוכלוסין של המנדט הבריטי ב-1922 ו-1931, כדי לשלול את הסבירות הדמוגרפית להקמת מדינה יהודית.

מחדלים אלו מאפיינים היום את נתוני הרשות הפלשתינית, שאינם נבדקים על ידי הממסד הישראלי. לדוגמא, תושבי חו"ל נכללו במפקדי האוכלוסין; מהגרים מהכפר אל העיר נספרו בשני המקומות; ראשי חמולות ניפחו נתונים לצרכים פוליטיים וכלכליים; דיווח הפטירות לקה בחסר. ואכן, לפי מסמך הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-10 ליוני 1993, רישום האוכלוסין הפלשתיני מלמד שתוחלת החיים הפלשתינית עולה על זו שבארה"ב...

ב-2018 ישראל היא הדמוקרטיה המערבית והכלכלה המודרנית היחידה בעולם הנהנית מרוח גבית של פריון והגירה המאפשרת המשך צמיחה כלכלית עם יבוא מינימלי של עובדים זרים.

ב-2016, בניגוד לפסימיות של "אסכולת פצצת הזמן הדמוגרפית," ולראשונה בהיסטוריה, עלה שיעור הפריון היהודי (3.16 לידות לאישה) על הערבי (3.11). למרות ירידה מתונה בפריון החרדי, חל זינוק במספר הלידות היהודיות מ-80,000 ב-1995 ל-140,000 ב-2017, לעומת גידול מתון במספר הלידות הערביות מ-36,000 ב-1995 ל-43,000 ב-2017. שיעור הלידות היהודיות מסך הלידות צמח מ-69% ב-1995 ל-76.5% ב-2017, ומבטא עלייה במדדי האופטימיות, פטריוטיות, קשר לשורשים ואחריות הקולקטיבית.

ב-2018 יש התמערבות מהירה של שיעור הפריון ברחבי העולם המוסלמי כתוצאה ממעבר מאסיבי מהכפר לעיר, השתלבות נשים במערכות החינוך והעבודה, עליית גיל הנשואין ושימוש באמצעי מניעה. לדוגמא, איראן וסעודיה – 2 לידות לאישה, מצרים – 3.6, ירדן – 3.2 וברשות פלשתינית – 3 לידות לאישה.

ב-2018 יש בישראל 7 מיליון יהודים לצד 130,000 דרוזים, 130,000 נוצרים-ערבים ו- 1.6 מיליון מוסלמים ועוד 1.85 מיליון ערבים ביו"ש. רוב יהודי של 65.5% הנהנה מרוח גבית של פריון – בעיקר עקב המגזר החילוני – ומפוטנציאל עלייה של מאות אלפי יהודים (המותנה בחידוש מדיניות עלייה פרו-אקטיבית) מצרפת, גרמניה, רוסיה, אוקראינה, מולדביה, ארגנטינה, בריטניה וארה"ב.

הזינוק הדמוגרפי (הכמותי והאיכותי) מלמד על הרחבת פוטנציאל מחזורי הגיוס וכוח העבודה – בסיס לאופטימיות מונחית-מציאות, התעצמות כלכלית וצבאית, תכנון ארוך-טווח ומושכל של התשתיות, ומדיניות מונחית-ביטחון דמוגרפי מתועד למשעי.

הטענה ל"פצצת זמן דמוגרפית" היא טעות דרמטית או הטעייה שערורייתית.

* * *

משה כהן

אלי מויאל איש אמיץ

איש אמיץ אלי מויאל [גיליון 1326]. אומר את האמת כנגד נחשול של תעמולה צבועה פוליטיקלי קורקט ומוכן לשלם את המחיר על כך. 

מי עוד מעז לומר את האמת על העלייה ממרוקו?

דרך ארוכה ומפוארת עשו  יוצאי מרוקו מאז שנות ה-50 וה-60. אז היתה המציאות שונה. 

לשפוט את המצב בימינו בסרגל של אותם ימים זו דמגוגיה. 

כל הכבוד לאלי מויאל.

היחס אל המפגעים

אלוף יומטוב סמיה, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, ברדיו: היחס הרופס של ישראל אל המפגעים צריך להיפסק ולהתחלף ביחס נחוש יותר. 

צודק שר הביטחון, התגובה לפיגועים צריכה להיות הטלת עונש מוות למחבלים. 

את בני המשפחה של מחבלים יש לגרש מהארץ. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

יעקב וימן

זו איננה שנאה 

תשובה ליעקב חסדאי

בעקבות המשבר הפוליטי האחרון סביב "חוק הגיוס" טוען יעקב חסדאי כי "השנאה לחרדים שלא מתגייסים לצבא היא נשק פוליטי רב עוצמה במערכת הפוליטית בישראל."

במאי 1977 נפל דבר בישראל – "המהפך". השלטון החדש, בשם הדמוקרטיה, ביטל את מיכסות תלמידי הישיבה פטורי הגיוס, ואילו ההטבות, אשר ניתנו עד אז ליוצאי צבא (קצבאות ילדים, תנאים מועדפים במשכנתאות ועוד) ניתנו לכולם.

אין אני בא לשפוט האם היה זה צעד נכון ונבון. התוצאה כיום היא, לדעתי, עגומה והרת אסון.
במקום כמה מאות תלמידי ישיבה, העילויים שבהם, הפטורים מגיוס, ישנם עשרות אלפים, ומספרם הולך וגדל. האוכלוסיות שאינן נושאות בנטל הולכות וגדלות והן נהנות מכל ההטבות ואף יותר מכך. הטבות אלו אינן רק אישיות. גם היישובים בהם מתרכזות אוכלוסיות אלו זוכים למענקים ותמיכה מהקופה הכללית – כלומר על חשבון כל אלו אשר נושאים בנטל.

יעקב חסדאי מסתכל על תהליכים (איטיים, יש לציין) בחברה החרדית, קורא לזרז אותם באמצעים חקיקתיים בעיקר, ומאמין ומקווה כי תוך מספר שנים התמונה תשתנה, הן בנושא הגיוס והן בנושא שוק העבודה.

האומנם?

ומה עם תהליכים בחברה שאינה חרדית?

ההתמרמרות בקרב האוכלוסייה הנושאת בנטל הולכת וגדלה. ראש הממשלה המשיל פעם, בעניין המלחמה בביורוקרטיה, את האיש הרזה הנושא על גבו את האיש השמן. בנושא החרדים, השמן הולך ומשמין וגם מרשה לעצמו לבעוט באיש הרזה הנושא אותו, זאת באמצעות נציגיו בכנסת.

הצעירים הנושאים בנטל רואים ומבינים שמצב זה לא יכול להשתנות בעתיד הנראה לעין, ואף ילך ויחמיר, כי אוכלוסיות אלו הולכות וגדלות וכוחן הפוליטי מתגבר. רבים מצעירים אלו, ללא קשר למחנה פוליטי זה או אחר או לצבע הכיפה על ראשם, פוזלים לארצות שמעבר לים.

יעקב חסדאי מציע לצמצם את ההטבות לאוכלוסיות אלו, כלומר חזרה למצב של לפני 1977.

אולם רק הטבה/זכות אחת תוכל לפתור, לדעתי, את הבעייה.

ביטול "זכות הבחירה" לאלו שאינם נושאים בנטל.

האם זהו מהלך דמוקרטי?

כן!

זהו, מה שמכונה במדע המדינה, "דמוקרטיה מתגוננת".

האם זה מעשי?

בערך כמו האפשרות, במצב הפוליטי הנוכחי, לבטל הטבות שניתנו למיגזרים אלו.

דו"ח של ארגון המדינות המפותחות (OECD) שפורסם לאחרונה טוען כי כלכלת ישראל בשנת 2018 היא חזקה. מנתוני הדו"ח עולה כי אי-השיוויון בהכנסות ירד אך הפערים הכלכליים והיעדר לכידות חברתית נמשכים. וגם, מוסיף הדו"ח, שיעורי התעסוקה של ערבים וחרדים נמוכים ושיעור העובדים העניים בישראל ממשיך לטפס והוא גבוה מאוד בהשוואה לשאר העולם.

כאשר אנו קוראים את המשפט הראשון בתיאור דו"ח ה-OECD אפשר להבין מדוע אנשים חושבים כי המצב טוב. כאשר קוראים את ההמשך, בעיקר בנושא הלכידות החברתית, שזהו הדבק שבנה והחזיק את המדינה, חשוב להסתכל קדימה בדאגה גדולה ולפעול לתיקון המצב.
לא די להסתכל אם חצי הכוס מלאה או ריקה. חשוב יותר לראות האם הכוס מתמלאת או מתרוקנת. לפי הדו"ח המצב בעתיד, להבנתי, לא בדיוק צופן טובות.

רק במצב בו יבינו כל הכוחות הפוליטיים כי הבעיות הפנימיות הן קריטיות וכי שום גבול, ולא משנה מה צבע הקו על המפה, לא יגן על חברה המתפוררת מבפנים, ניתן יהיה – אולי – לאחד כוחות כדי לטפל בבעיות האמיתיות.

יעקב חסדאי, זו איננה שנאה לחרדים. זה גם אינו מאבק על דמותה של המדינה.

זו מלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל.  

יעקב וימן

* * *

יהודה דרורי

למה לא מקבלים פה יותר פרסי נובל?

בראיון לעיתון דה-מרקר מנסה פרופ' דן שכטמן (חתן פרס נובל) להסביר מדוע כל כך מעט ישראלים מקבלים פרס נובל. אתה קורא ולא מאמין איך אדם כזה, האמון להיות חכם, נאחז בשטויות סטטיסטיות של מיספר תושבים יהודיים בארץ ובעולם והעובדה שבארץ כביכול לא מעלים על נס מדענים אלא שחקני כדורגל...

אז מר שכטמן הנכבד, תקרא ותבין שוועדת פרס נובל מורכבת מחבורה של אנטישמים שוודים ונורבגים שונאי ישראל, לכן יחסית, כל כך מעט יהודים קיבלו פרסי נובל...

לפני מיספר שנים שמעתי על מחקר שנעשה בארה"ב, בו נקבע כי פרס נובל נשלל מלפחות 78 מדענים יהודים (מחו"ל) שהגיע להם לקבל את הפרס, לטובת אנשי מדע פחותים מהם שלא היו יהודים!

מדינתנו שנואה שם כפל כפליים כי בישראל יש יהודים גאים שמנצחים את המוסלמים (אהובי נפשם...) ויהודים שחיסלו את יקירם, המשת"פ הנאצי הרוזן ברנדוט... ואגב לפי אותו מחקר לפחות עוד 17 מדענים (ואנשי ספר) ישראליים היו זכאים לפרס נובל אלמלא יהדותם וישראליותם גם יחד.

פרופ' שכטמן, שמדבר על מיעוט פרסי הנובל לישראלים, שוכח שהפרסים פה ניתנו כאשר מנינו בארץ פחות מ-5 מיליון יהודים (ובכל זאת קיבלנו 10 פרסי נובל). בעולם יש כיום 1,300,000,000 מוסלמים ואף אחד מהם עדיין לא זכה בפרס נובל ברפואה ובמדעים...

אין כל קשר בין גודל האוכלוסיה לבין זכייה בפרסי נובל, אבל קיים קשר ישיר בין הוועדה לבין פרסי נובל. עם של גאונים, ושנאת ישראל והיהדות.

מה לדיפלומטים ברצועת עזה?

הקלות הבלתי נסבלת של הברחות במכוניות דיפלומטיות מוכרת למערכת הביטחון עוד מימי מלחמת השחרור, גם דרך מכוניות של כוהני דת (קפוצ'י) ועכשיו שוב, של שגרירות צרפת... ברור שהברחות אלו, שיש בצידן רווח כספי (או סיפוק אידאולוגי) ימשיכו לפעול במחוזותינו, אלא שהשאלה העיקרית שנשאלת, לאור המקרה האחרון של הברחות הנשק מעזה במכונית דיפלומטית של שגרירות צרפת היא: מדוע בכלל המכונית הזו נסעה לשם?

סגרנו היטב על רצועת עזה, אנו מקפידים על מעבר מזון בעיקר וסחורות לא מלחמתיות, מדוע מורשים גם אנשים לעבור ואפילו הם דיפלומטים (ומה הם עושים שם בכלל?) ומה שהכי גרוע, שגם אנשי הרשות הפלסטינית מטיילים בחופשיות ל"רצועה"... מי אישר זאת?  סגר על הרצועה חייב להיות סגר! אין יוצא ואין בא! ומי שמתעקש שייכנס ממצרים, לא אצלנו...

אבל הרפיסות הזו אצלנו (שבטעות מכונה: הומניטרית) מרשה מעבר דיפלומטים, ומאכרים פלסטינים וחולים למיניהם אלינו ובחזרה בעוד גופות חיילינו מוחזקות שם כערובה בידי שליטי החמאס.

אז אני שואל שוב:  מי אחראי במדינה שלנו לטימטום הקרימינלי של"רצועה" פרוצה?

ההמצאה הכי חשובה בישראל!

לרגל חגיגות ה-70 למדינת ישראל העמיד משרד הכלכלה והתעשיה לבחירת הציבור את המוצרים והטכנולוגיות פורצי הדרך אשר יוזמו ופותחו בישראל. משרד הכלכלה והתעשייה פתח אתר מיוחד למצביעים לגבי ההמצאות החשובות במדינתנו  ב-70 שנותיה. [ציטוט].

אני חושב שללא כל ספק ההמצאה החשובה ביתר בישראל היא המצאתו של פרופ' סידני לאוב ז"ל מאוניברסיטת באר-שבע להתפלת מי-ים בשיטת האוסמוזיס ההפוכה, השיטה בה היום מתפילים בארץ מי ים (זו לא שיטת זרחין היקרה).

המצאתו של פרופ' סידני לאוב שינתה את כל פני משק המים הישראלי, הצילה את הכנרת מייבוש ומוצעת כיום על-ידי מדינת ישראל בכל העולם, להקל על הבעיות בחוסר מים בכלל ומי שתייה בפרט.

אגב, פרופ' לאוב נתן את המצאתו כמתנה למדינה ולאנושות ולא דרש פרוטה עבור המצאתו. הוא נשכח ע"י המאכרים הממליצים על פרס ישראל כי הוא היה אדם ערכי וצנוע.

אז הבריטים כועסים עלינו – חוצפה!

משרד החוץ הבריטי הביע בגלוי כעסו על כי מדינת ישראל לא גינתה בשם את רוסיה על ההתנקשות במרגל שלה לשעבר ע"י שימוש בגז עצבים...

אז אם למישהו היה ספק בחוצפה המחליאה הזו של הבריטים, הוא מתבקש לעיין בפרוטוקולים של האו"מ ושל ממשלת בריטניה, כדי להיווכח ולראות כמה פעמים הבריטים שכחו לציין בהחלטות גינוי על מעשי טרור שנעשו נגד יהודים וישראלים – מי הם בשמם, האחראים לטרור נגדנו...

אלביון הבוגדנית כבר אמרנו?

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

ד"ר עירית אמינוף

דוד לוי ומרים פרץ

רגע אחד של נחת בארץ מיוסרת

מזה חודשים רבים אנחנו מתייסרים: מלחמה באופק? עזה, לבנון, חיזבאללה, סוריה, דאע"ש, ממשלות "נופלות", "מפילות עצמן", מתחלפות ו"קמות לתחייה". שרים מתנצחים, חקירות, האשמות, תיקים, שחיתויות, עדים, גילויים חדשות לבקרים, כוונות מכל צד וכיוון, כולם צודקים, כולם יודעים מה נכון ומה אינו נכון. בעיות חינוך, רווחה,  סעד לנזקקים, פערים בין עדות ישראל ממזרח וממערב, האשמות הדדיות, ליבוי שנאות מן העבר, לאחר שהגענו כבר למצב שכל העם הזה מעורב איש ברעהו ואי אפשר עוד להפריד. התעללות בזקנים וחסרי ישע, זיהומים בבתי החולים שגורמים לנו למות, בעוד הרופאים עושים את מיטב יכולתם לרפא אותנו. פיגועי דריסה ורצח של חיילינו, לוויות קורעות לב, הורים אומללים, וחג פסח שכבר יהא להם לחגא לכל ימיהם, ומה לא?...

ובתוך כל אלה – רגע אחד גדול של אושר,

רגע אחד של הכרה שיש בקרבנו  עוד מי שרואה, קולט ושומע ומבין שיש להוקיר את הראויים להוקרה!

הרגע בו הודיעו על פרס ישראל לדוד לוי היה הרגע הזה.

הרגע בו הודיעו על פרס ישראל למרים פרץ היה הרגע הזה.

קשה היה לעצור את הדמעות, אי אפשר היה וגם לא צריך היה. יחד עם רבים בכינו בשביל מרים, בכינו בשביל העם הזה, שיכול להיות הנפלא בעולם אם רק ירצה,

בכינו בשביל אלה שהבינו ובחרו נכון – כל כך נכון! ולזכותם כל האשראי.

התמונה של נפתלי בנט מחבק את כתפיה של מרים פרץ, תישאר חקוקה לעולם בזיכרוננו, וכל אחד מאתנו חש באותו רגע רצון עז לחבק את האשה הגדולה הזו.

בימים ובשבועות הקרובים, יימלאו כל העיתונים בשבחי דוד לוי ומרים פרץ ואין צורך שנחזור על כך. מספיק אם נספר שדוד לוי – מעולם לא גבה ליבו ולא עזב את בית שאן, מקום העוגן הראשון שהטיל עם עלייתו ארצה. על זה בלבד ראוי היה דוד לוי להוקרה רבתי של כל המדינה. על משפחתו מרובת הילדים שהוא ורעייתו רחל טיפחו באהבה, על חזרתו לילה לילה מירושלים לבית שאן, ועל ביתו הנטוע בלב שכונת מגורים רגילה בעיר המרוחקת מזרקורי המרכז.

על כל שאר מעשיו והצלחותיו, יכתבו וידברו רבות כולם, כולם, כולם.

על מרים פרץ לא נוסיף מילה – היא שוכנת בלב כולנו, היא הבת שלנו, היא אחותנו, היא חברתנו, היא הפרח שלנו.

איזו נחת רוח  לכולנו!  היה מגיע לנו לשמוח בימים עצובים אלה.

ד"ר עירית אמינוף

עפולה

אהוד: הרשי לי לומר לך שהארץ הזו "מיוסרת" רק בתקשורת, ובראשה בעיתון "הארץ", וחבל שגם לך שוטפים את המוח בתעמולת כזב ובהפחדות. נכון, קיימים האיומים הביטחוניים והטרור. קיראי למשל את מאמרו המאלף של מרדכי קידר בגיליון הזה. אבל בכך לא אנחנו ולא מנהיגינו אשמים. זו המציאות שבתוכה אנו חיים כבר 140 שנים, מיום ייסוד המושבה הראשונה פתח-תקווה ב-1878, וכדאי לזכור שהתנכלויות ליהודים בארץ-ישראל, ויהודים שנרצחו בידי ערבים, היו גם לפני כן.

* * *

מנחם רהט

שניים נֶגְבִּים עם פה גדול

בין אם יוקדמו הבחירות, כפי שחוששים בשמאל הקורס, ובין אם עננת הקדמת הבחירות תתאדה, והן תידחנה לשנת 2019, כפי שמקווים ליברמן והשמאל על רקע הסקרים המנבאים להם התרסקות, ברור לכל בר דעת בישראל, שגם הפעם תהיה ההתמודדות האמיתית לא בין ימין לשמאל. השמאל הישראלי הפך לבלתי רלוונטי לגבי מרבית המצביעים, והוא ייצא מהן בכל מקרה מרוסק ומצולק. הבחירות האמיתיות בישראל, ביום הבוחר, תהיינה, כרגיל במקומותינו, בתוך מחנה הימין, המחנה הלאומי.

אלא שזו הבשורה הטובה.

הבשורה הרעה היא, שריבוי המפלגות במחנה הימין, עלול לגרום לאובדן רבבות ואולי מאות אלפי קולות, שישחקו חלילה לטובת מחנה השמאל. וכבר היו מצב שהימין ניצח אריתמטית אך בשל אחוז החסימה הגבוה, היה הניצחון האלקטורלי של השמאל.

מה שבטוח הוא, שגם הפעם לא תהא לשמאל תקומה אריתמטית, אלא אם כן יחְברו אליו מפלגות המציגות עצמן מרכז והן בפועל שמאלה ממנו: 'יש עתיד' ו'כולנו', שמצען ופעילותן מתכתבים יפה עם השמאל, יותר מאשר עם הימין. המשימה של מחנה הימין בכללותו היא אפוא להבהיר לבוחר ששתי המפלגות הללו, וכנראה גם מפלגתו של בוגי יעלון אם תרוץ, ואולי עוד כמה רשימת קיקיוניות אחרות, תהיינה, גם אם יסתתרו מאחורי מסכה לאומית לכאורה, יותר שמאל מאשר ימין.

השמאל מודע היטב למצבו הקריטי, להצטמקותו המתמשכת, שהיא, בעיניים ימניות, בבחינת 'מצטמק וטוב לו.' שלושה ספרים נכתבו בסוגיה זו בחודשים האחרונים, כשעוד טרם נראו הבחירות באופק. כותביהם מנו כל אחד בסיגנונו  את גורמי תוגת השמאל ותבוסותיו המתמשכות בקלפי – החל מן התמיכה בהסכמי אוסלו וההתנתקות הנפשעים, דרך הצביעות הטהרנית המתחסדת, ועד לדימוי האנטי יהודי של השמאל, שמחבק בחום את 'האחר': פלשתינים, מסתננים, מחרימי ה-BDS ושאר אוייבי ישראל – על חשבון העם היושב בציון, ועם זאת דוחה בזעקות 'הדתה' כל מה שריח של יהדות נודף ממנו, והכל כחלק מהמהלך להפיכת המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה, מסתנניה ואוייביה. ואלה הן דוגמיות בלבד, מעט מזעיר.

הציבור הישראלי, בעל חושים בריאים, מכיר את העובדות. אבל לפעמים נדמה שלא עד הסוף. מדי פעם נחשפים מעלליהם ההזויים של אושיות שמאל ידועות, שמוכיחות כי לחבית השנאה התהומית, אין תחתית. וכל אימת שנדמה שהגענו לקרקעיתה, מסתבר שיש עמוקה ממנה.

בשבועות האחרונים הלכו לעולמם שני אושיות שמאל, אייקונים מובילים של השמאל הרדיקלי, שמעלליהם לא נחשפו עד תום. אחד מהם הוא הפרשן המשפטי משה נגבי, שבמשך שנים תפס את עמדת הפרשן המשפטי הבלעדי של הרדיו הציבורי-ממלכתי של ישראל ופימפם לתוך המיקרופון את הגיגי השמאל היותר קיצוניים.

הנה מה שמספר לנו דן מרגלית, בספרו 'ראיתי אותם', בשמו של פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר (בקיצורים הכרחיים):

"בשנות ה-70 נגבי שימש תובע בביה"ד בעזה. פרידמן נשלח להיות אחראי על היחידה. יום אחד התייצב בפניו איש שב"כ ובפיו תלונה: שני ערבים הורשעו בהנחת מוקש, והנה בכלא מצוי רק אחד. היכן חברו?

"פרידמן זימן אליו את התובע הצבאי משה נגבי, והתברר להפתעתו כי התובע הסכים להפחית מחומרת ההאשמות שיוחסו לאחד הנאשמים... נגבי טען שלא היו בתיק ראיות מספיקות... פרידמן בדק והופתע לגלות כי היתה הודאה של הנאשם אך זו נעלמה מהתיק. חלפה שעה ואחת החיילות חזרה ובידה קרעים של ההודאה שנמצאו בפח האשפה... נגבי הכחיש... פרידמן העביר את עניינו של נגבי לפרקליט הצבאי הראשי והודיע שאינו רוצה לעבוד עוד במחיצתו... הנגבי הועבר לחיל החינוך."

מסכם מרגלית ותוהה מדוע הפשע עבר בשתיקה ובהעלמת עין. ניתן היה כמובן להעמיד את העבריין השמאלני לדין על סידרה של עבירות, החל בשיבוש חמור של הליכי משפט ועד בגידה בוטה במערכת הצבאית שהפעילה אותו.

אבל המערכת העדיפה לחפות על נגבי, ואף ריפדה אותו לימים במישרה מכובדת ברדיו. מסביר מרגלית: "בתחושה קשה שאיני יכול להוכיחה נראה לי, כי היה כאן קשר שתיקה. [שהרי] נגבי הוא 'אחד משלנו'."

לימים הזמין מרגלית את פרידמן לספר את הסיפור המזעזע הזה בטלוויזיה, אך הנגבי סירב להתייצב מולו, וגם לא מסר כל תגובה. תחת זאת הפעיל הפרשן המשפטי לחצים על הנהלת הטלוויזיה, לבל תשדר כלל את האייטם החושף את חרפתו. בסופו של דבר נכנעה מערכת 'ערב חדש' ללחץ וביטלה את הופעת פרידמן, בשעה שכבר היה בדרכו לאולפן. מסתבר שמה שאסור על כל אדם, מותר לפעמים ל'אחד משלנו'. מעניין מה היה אומר על זה נגבי בתכניתו "דין ודברים", שעסקה בין היתר בסוגיות זכות הציבור לדעת.   

אושיית שמאל שנייה שהלכה לעולמה בימים אלה, והיתה מכוהניה הגדולים של כת השמאל הקיצוני, הוא חיים הנגבי (אין קשר משפחתי לנגבי הנ"ל), שנולד למשפחה חברונית מושרשת, משפחת בג'איו, אך במרוצת השנים נתעמעמה זיקתו לעמו עד כדי היותו ממעריצי ערפאת ורב המרצחים נאיף חוואתמה, ואוייב מר למדינה היהודית, שבחיסולה דגל.

הנגבי שמע מפי אימו, שהיא עצמה בת למשפחת וייספיש ממאה שערים, את סיפור הצלת משפחת בג'איו מידי הפורעים המוסלמים בפרעות תרפ"ט. הנגבי, שדודו אחי אימו, היה נחום שריג (וייספיש), מבית השיטה, מפקד חטיבת הנגב בפלמ"ח, העדיף להשמאיל ולהטיף למהפכה סוציאליסטית נגד 'שלטון הניצול של בן גוריון.' הוא היה ממייסדי חבורת 'מצפן' שבשמאל הרדיקלי, ויצר קשרים עם גדולי הטרוריסטים, מסוגו של חוואתמה.

מעמדת המטיף בשער של השמאל, הטיף לטובת האימפריאליזם והגזענות האיסלמיסטיים מצד אחד, ולביטולה של המדינה היהודית מצד שני. בחייו תרם כמחווה של הוקרה את הנכס המשפחתי שלו בחברון, לטובת העירייה. בצוואתו ביקש להיקבר בבית הקברות המוסלמי בחברון. עד כדי כך. אך בקשתו סורבה, משום שאין להתיר ל'יהודי טמא' למצוא מנוחתו בקרב המאמינים, גם אם בגד בעמו ותמך באינטרסיהם.

כל עוד לא מקיא השמאל מתוכו טיפוסים דוחים והזויים שכאלה, שעדיין פעילים בשמאל, הוא יכול רק לחלום על ניצחון בבחירות. אלה הטיפוסים שמעוררים תיעוב ודחייה בקרב רוב רובו המכריע של הציבור הישראלי, ובעטיים תימשך ההתרסקות של המחנה שנתפס ככזה שטובת האוייב חשובה בעיניו יותר מזכות הקיום של עמו.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

1. יהודה הראל: פרס לישראל

ב-22 ביוני 1967, 12 יום בלבד לאחר תום מלחמת ששת הימים ושחרור הגולן, התכנסו בחדר האוכל המופגז והמופצץ של קיבוץ גדות, מנהיגי הקיבוצים בגליל העליון לטכס עצה: מה לעשות כדי למנוע נסיגה מהגולן, כדוגמת הנסיגה מסיני לאחר מבצע קדש, וכדי לא לאפשר החזרת הסיוט של הגולן כ"הרמה הסורית", ההר שהיה כמפלצת. מסקנתם, ברוח הציונות המעשית, היתה – הקמת התיישבות בגולן. מיד.

שלושה שבועות בלבד לאחר מכן, עלו ראשוני המתיישבים לגולן, למחנה הסורי הנטוש בעליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן. כך החל מפעל ההתיישבות הציוני המפואר בגולן.

מנהיגם הבולט של מתיישבי הגולן, איש החזון והמעש, היה יהודה הראל. בניגוד לחבריו הצעירים, הוא כבר היה בן 33, אב לשלושה, כולל תינוקת קטנה. חודשים אחדים מאוחר יותר משפחתו של יהודה הצטרפה אליו. קודם לכן, יהודה גייס מספר משפחות, כדי לפתוח מערכת חינוך בקיבוץ גולן. עוד שנה חלפה, ויהודה גייס משפחות וילדי חוץ העולים לכיתה א' – וכך נפתח בית הספר העברי הראשון בגולן מאז תקופת המשנה והתלמוד.

וכך כבר חמישים שנה יהודה הראל, לרוב ללא כל תפקיד רשמי, הוא הדמות המרכזית בגולן, מעצב דרכה המיוחדת של ההתיישבות בגולן; מערכת היחסים השונה כל כך מן המקובל בחברה הישראלית בין יישוב עירוני והתיישבות כפרית, בין חילונים ודתיים, בין קיבוצים ומושבים.

כתלמידו המובהק של יצחק טבנקין, ראה יהודה בשחרור חבלי מולדת במלחמת ששת הימים הזדמנות אדירה למימוש חזון הקיבוץ המאוחד, חזון הציונות הסוציאליסטית – התיישבות קיבוצית רבתי ברחבי הארץ, שתחזיר עטרה ליושנה ותשיב את התנועה לימיה הגדולים, להגשמת דרכה החלוצית.

עד אמצע שנות השמונים נאבק יהודה על כך שהתנועה הקיבוצית תוביל התיישבות רבתי. באמצע שנות השמונים הוא היה בין הראשונים שזיהה את המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית, והוביל את המהלכים לשינויים בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית, כדי להצילה. לימים, שינה יהודה את דרכו, נטש את הסוציאליזם ואימץ השקפת עולם ליברטיאנית. גם מחזון ארץ ישראל השלמה הוא התפכח, הבין את הכורח בפשרה שתאפשר מדינה יהודית דמוקרטית לדורות, ועל בסיס השקפה זו הקים את תנועת "הדרך השלישית" ונבחר מטעמה לכנסת.

ועם כל השינויים והמהפכים בעמדותיו, דבק יהודה תמיד בציונות המגשימה, החלוצית, המתיישבת, המעצבת את גבול המדינה, שנוטלת אחריות, פורצת דרכים, מובילה בחדשנות ויצירתיות בחינוך, בחקלאות, בתעשיה. הוא סולד מפריפריה מתבכיינת כמה היא מסכנה, ומגלם סְפָר גאה, הנוטל אחריות על עתידו ומשמש אבן שואבת לחולמים ומגשימים.

הענקת פרס ישראל ליהודה הראל, מסמלת געגועים למנהיגות מסוג אחר; שונה כל כך מכל ה"לשעבר" ו"לשהווה"; מנהיגות יישרת דרך, טהורת מידות, נקיית כפיים, של הצנע לכת ויושרה.

הענקת פרס ישראל ליהודה הראל, היא פרס לציונות, פרס לחלוציות, פרס להתיישבות, פרס למפעל ההתיישבות בגולן. הענקת הפרס היא הכרה לאומית בחשיבותו ובתרומתו הגדולה של מפעל ההתיישבות בגולן.

מדינת ישראל העניקה ליהודה את פרס ישראל, והוא ראוי לו מאוד.

חשוב יותר הפרס שיהודה הראל העניק למדינת ישראל – הגולן הישראלי.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. אולמרט: גם וגם

אז מיהו אהוד אולמרט? מנהיג אמיץ וחזק שהחליט והורה על הפצצת הכור הסורי, או פושע מושחת, שלאורך שנים עבר על החוק, הצליח להתחמק ולבסוף הורשע בפלילים וישב בכלא?

התשובה היא – כן. הוא גם וגם.

ההחלטה על הפצצת הכור הגרעיני הסורי, היא אחת ההחלטות הביטחוניות החשובות ביותר והנועזות ביותר בתולדות מדינת ישראל. האחריות על ההחלטה הזו היא של אהוד אולמרט. שום דבר ואף אחד לא יוכלו לקחת זאת ממנו.

אהוד אולמרט אחראי גם על מלחמת לבנון השנייה ועל תוצאותיה. נכון, היו במלחמה הזו כשלים רבים ושגיאות רבות, וגם עליהם אולמרט נושא באחריות. אבל בפרספקטיבה של 12 שנים, אין ספק שמדובר בניצחון ישראל גדול, ששם קץ ל-40 שנות גבול מדמם והצליח היכן שלא הצליחו מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום עד אז. ההחלטה לפתוח במלחמה ובתוכה – ההחלטה על ההפצצה המאסיבית על רובע דאחיה, היא ביטוי לאומץ מנהיגותי ולאקטיביזם ביטחוני ראוי. שום דבר ואף אחד לא יוכלו לקחת זאת מאולמרט.

אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה שהציע לפלשתינאים את ההצעה המופקרת וחסרת האחריות ביותר שהוצעה אי פעם בידי מנהיג ישראלי. מזלה של ישראל, שאבו מאזן דחה אותה. במקום למנף את הסירוב הפלשתינאי כדי לחזק את מעמדה המדיני של ישראל ולהוכיח את הסרבנות הפלשתינאית, אולמרט שיקר במצח נחושה, הסתיר את הסירוב הפלשתינאי, אך ורק כדי לתחזק את האגדה שהוא משיח השלום שהודח בידי הימין הקיצוני, התקשורת, המשטרה, הפרקליטות, מבקר המדינה, בתי המשפט ושולה, שתפרו לו תיקים כדי לסכל את השלום הנכסף. וכדי להעצים את האגדה הזאת, הוא היה לדוברם של הפלשתינאים בהאשמת ישראל בהנהגת נתניהו ב"סרבנות".

ההרפתקה המדינית, השקרים, הפגיעה במעמד ישראל והמתקפה על שלטון החוק – הם אשמתו המלאה של אולמרט, ואין לטשטש זאת.

אולמרט הוא פושע מושחת. כך קבעו כל ערכאות בתי המשפט. וגם בכל מה שאיכשהו הוא זוכה מחמת הספק, הוא לא צדיק גדול. ואת הכתם הזה – אי אפשר לנקות ולטהר.

אז מיהו אהוד אולמרט? גם וגם.

יש לנו נטייה לראיה חד ממדית של מנהיגים. לראות אותם כטהורים לחלוטין או כטמאים לחלוטין. אך זו גישה הלוקה בעיוורון. יש לבחון מנהיג על כל צדדיו, על הטוב ועל הרע, לשבח אותו על הראוי לשבח ולגנות אותו על הראוי לגנאי.

ובכל מקרה, מנהיג שסרח, שחטא בפלילים ובשחיתות – גם מעשיו הגדולים ביותר וגם תרומתו הגדולה למדינה, אין בהם כדי לטהר את השרץ. ומצד שני, גם מעשיו המחפירים ביותר, הפליליים והמושחתים ביותר, אין בהם כדי לקחת ממנהיג את זכויותיו ואת תרומתו.

אז איך תשפוט ההיסטוריה את אולמרט? גם וגם.

וכה חבל, שמנהיג בעל יכולת לקבל החלטות היסטוריות גדולות כל כך, הוא גם איש קטן כל כך, שאינו מסוגל לכבוש את יצריו, את תאוות הבצע והכוח, ומידרדר לפשע.

אורי הייטנר

* * *

רות דנון

היום לפני 70 שנה בעטרות – אפריל

פסח אחרון בעטרות

המצב הלך והחמיר, היישוב מנותק, במצור מוחלט, אין יוצא ואין בא. היריות תכופות, הערבים תוקפים אותנו, אנו משיבים אש, גם תוקפים לפי הוראות מטה ההגנה. האוטובוס של יענק'ל גולדברגר נדם. עורק החיים של הישיוב, שהוביל נוסעים, חלב ותוצרת אל העיר ומוצרי מזון, לחם דואר ועיתונים, מהעיר, נקטע, יענק'ל נפל בהובילו אחד מרכבי "שיירת עטרות" בערב פורים תש"ח.

סבלנו מחסור במוצרים ובתחמושת, שני ניסיונות להצניח אספקה מאווירוני ההגנה (לא מוצלחים) הסתיימו באיסור השלטונות ונאלצנו לשחד משתפי פעולה ביניהם, לאספקת נשק, להובלת פצוע ונשים הרות ועם פעוטות שהועברו בהדרגה לירושלים. הבריטים הגבירו את הכנותיהם לקראת היציאה מהארץ, ומסרו בהצהרת "אובייקטיביות" את כביש רמאללה-ירושלים לערבים ואת כביש שער הגיא ליהודים...

קו המים שחובר לעטרות בימי המאורעות, נותק. נותרנו רק עם מי ה"בור" (מבנה לאגירת מי גשמים שנאספו ממי גשם) שנבנה בשנות העשרים.  ה"בור" היה במרחק-מה מהישוב ולהפעלת המשאבה נאלצנו לצאת מתחום היישוב בזחילה ובסיכון כדי לאפשר לחברים לאגור מים בבתים ובשקתות (להשקיית הפרות והתרנגולות).

כל אותו הזמן נמשכה שגרת חיים – הגנה, שמירה, עבודות המשק טיפול במשק החי כולל חליבת הפרות והזנתן למרות שאי אפשר לשווק את תוצרתן, חיי משפחות עם ילדים ולימודים בבית הספר, כאשר אפשר.

בית הוריי שכן מול הכפר הערבי קלנדיה, ובמרחק מאות אחדות של מטרים מבתי הכפר שתושביו, עימם היו לנו יחסי שכנות ורעות במהלך השנים (להוציא שנות המאורעות), פונו זה מכבר, תחתם שהו בבתיהם חיילים עיראקיים.

במלחמות הרבות שחוויתי מאז, תהיתי לא פעם, כיצד המשכנו, אנו הילדים, בשגרה. לא זכור לי פחד! כנראה כי חיינו ללא רדיו, טלוויזיה, מנותקים מתקשורת וממידע.  באחד מאותם לילות התקפה, אבי, אחי בן ה-18 ואחותי בת ה-13 היו בתפקיד מחוץ לבית ונותרנו  אם וילדה בת שבע מסתתרות בחדר האמבטיה, במקום "הכי רחוק" ממקור היריות (שני קירות בטון נוספים)... שתינו ישובות על הרצפה, אימי מגוננת, מחבקת אותי בזרועותיה ורועדת, שיניה נוקשות, אני צחקתי ...

ימים אחדים אחרי ליל זה, חדר לחדר האמבטיה ה"בטוח" קליע ופגע בדוד שהכיל את מאגר המים הביתי, הבית הוצף, ושכנים שראו עם שחר את עבודות הייבוש, תהו האם עושים בביתנו ניקיונות לקראת הפסח ...

"לאחר ארבע חודשי עמידה במערכה, סבל וסיכון, נאלצנו להגיע למסקנה לפנות את נקודתנו, להוציא מתוכה את הנשים והילדים ולמעשה להפכה ממשק למעוז צבאי החולש על מבואות רמאללה-ירושלים....  מאמינים אנו כי זה יחלוף, כי פרשת הדמים תסתיים ויינתן לנו לחזור למקורנו, אולם בינתיים עלינו להחזיק מעמד..." (מברק שנשלח מנציגי המושב ש"נתקעו" בירושלים בתאריך 13.4.48 אל החבר הרצפלד, המרכז החקלאי, מזכירות תנועת המושבים, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית ולכוחות הביטחון).

הדיונים בגורל עטרות מתועדים במסמכים רבים, היה ברור שעטרות לא תוכל לעמוד לבדה כעמדה עם כשמונים מגינים (חברי מושב וחיילי  חי"ש – חיל שדה)) ומעט התחמושת והנשק – בציר הפלישה של הלגיון הערבי, הצבא המאורגן והחזק ביותר שהיה מצויד היטב, חמוש בנשק רב ובשריון, ואליו נאספו גם אלפי כפריי הסביבה.

מטה ההגנה יזם את "מבצע יבוסי" שנערך בפיקודו של יצחק שדה ונועד לכבוש את נבי סמואל, שועפט והכפרים השכנים ובכך לפתוח את הדרך לעטרות ולנווה יעקב. המבצע נכשל. נבי סמואל לא נכבשה והגוש הצפוני (עטרות ונווה יעקב) נותר בודד לוחם להגנתו.

ערב פסח תש"ח, אימי בישלה והאכילה את החי"שניקים מיום בואם לעטרות, יזמה עריכת סדר פסח משותף לחברי המושב ולחיילי החי"ש. הסדר נערך  ב"בית הבנים" – בית העם החדש שנחנך זמן קצר קודם ונקרא על שם זלמן גולדברגר ויהודה גולובוב, בני המושב שהתנדבו לצאת למלחמה בנאצים ולא שבו.

אווירת השיתוף ששררה באותם ימים תרמה להתרוממות הרוח ולהתלהבות, הוטלו משימות, ההחברות בישלו, הילדים הועסקו במריטת עופות שנשחטו לארוחת הסדר, ובשליחויות שונות בהן הבאת ציוד לבית העם תחת יריות...

ליל הסדר, נערך בהשתתפות כל הפנויים מתפקידי ביטחון, כולם נאספו בבית העם סביב שולחנות ערוכים, איני בטוחה שהיה סדר כהלכתו, אך ארבע הקושיות נשאלו על ידי ככתוב, לא ידעתי עד כמה חיינו ישתנו לאחר ערב זה...

30 באפריל – שביעי של פסח –  הבריטים מאפשרים מבצע הבאת שיירת אספקה המאובטחת על ידי הצבא, לפי הסכם בין הבריגדיר ג'ונס ואליעזר קפלן תתאפשר שיירת אספקה לעטרות אשר תשוב עמוסת תוצרת לירושלים. הידיעה בדבר נסיעה לירושלים נעמה לי, ראיתי בזה מעין טיול,לאחר התקופה הממושכת שלא יצאנו מישובנו.

ארבע משאיות שהובילו קודם אשלג מים המלח, הגיעו וחנו במרכז הישוב, החיילים הבריטיים המאבטחים, הוזמנו לארוחה רווית אלכוהול וכובדו בתוספת דמי לא יחרץ, במקביל הועמסו המשאיות. בהיקף הושמו כלובי תרנגולות ובחלל על רצפת המשאית, בין הכלובים אימהות וילדיהן. ניתנה הוראה לא להשמיע הגה, אף ילד לא צייץ לא השמיע קול ולא בכה. עברנו את מחסומי הערבים בדממה רק קרקור התרנגולות, שירושלים הרעבה ציפתה לבשרן, הפר את הדממה.

לאחר מספר עצירות במחסומי הערבים, בחסות המאבטחים הבריטיים, הגענו לירושלים הנצורה. חברי המושב, בהם אבי ואחי, נשארו להגן על הבית, והאימהות וילדיהן, בהן אימי ושתי בנותיה, הובאו לשיכון זמני בבתי הערבים הנטושים בליפתא.לא הגענו לחוף מבטחים, גם בירושלים הנצורה נמשכה שגרת יריות והפגזות, מחסור במים ובמזון וחוסר כל.

בפרק הבא – חודש מאי – הוראת הפינוי והקרב בנווה יעקב.

רות דנון

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"ז. מלפפוני כפולר ודובי יוסמיטי

הפעם המסע עם הוריו של שמשון בן יהושע נועד לא רק לרכישת ידע חקלאי אלא גם לצפייה בנופים ובנפלאות הטבע האמריקני.

אני לא זוכר עכשיו איפה היינו ומה ראינו, אני זוכר רק שערב אחד הגענו ליוסמיטי פארק שנודע בדובים המשוטטים בו.

התאכסנו  באזור שהיתה בו שכונת צימרים במחיר זול, וכיוון שכך, הרשינו לעצמנו לשכור שני חדרים נפרדים, אחד למשפחת שמשון והאחר למיכאל, דני ולי. אחרי ארוחת הערב שנערכה בחדרם של הבאר טוביינים, כשבמרכזה כיכבה תיבת עגבניות שליוותה את אביו של שמשון בכל המסע. כשחזרנו לחדרנו, הציע דני, המצטרף החדש, שנלך לקנח את הערב בבר קטן שניצב במרכז הצימרים וקירותיו היו מכוסים בצילומי הדובים של יוסמיטי. מיכאל העדיף להישאר בחדר ולעיין בספר הכלכלי שליווה אותו כל הדרך.

דני ואני הלכנו למועדון שניצב ליד הגדר שהקיפה את שכונת הצימרים כהגנה מפני חיות טרף. דני בחר בקבוק בירה, בעוד אני, הצמחוני, מעדיף גביע של גלידה. מה שקישר ביני ובין הבחור הצחקני הזה, היה ששנינו למדנו במקווה ישראל. הוא כתלמיד קבע שגר בפנימייה, ואני כשייך למגמה החקלאית של גימנסיה הרצליה, ומגיע לשם עם הכיתה רק יום אחד בשבוע. אותם מורים  שלימדו אותו היו מוכרים גם לי ויכולנו להחליף סיפורי תעלולים.

אחד התעלולים הזכורים לי קשורים למורה כפולר, המדריך לגידול ירקות, שבתו בצלאלה למדה בגימנסיה הרצליה שנתיים אחריי, והיופי לא היה הצד החזק שלה. עד היום, כשאני נפגש עם דני ומעלה זיכרונות, שנינו פורצים בצחוק כשאנו מצטטים את אשתו המצומקת של כפולר, שאמרה: "אל תראו אותי היום כשאני ככה. כשהייתי צעירה הייתי יפה כמו בצלאלה." 

סיפור אחר שסיפר לי דני באותו ערב במועדון קשור גם הוא לכפולר. לפני ביתו במקווה ישראל עמדה שורה של פחים שבהם כבש מלפפונים.

"אנחנו אהבנו מאוד את המלפפונים החמוצים שלו," סיפר דני, "ולא פעם בלילה היינו מתגנבים ושולים מתוך הפח הקיצוני כמה מלפפונים טעימים. כדי שהגניבה לא תורגש היינו מכניסים אבנים במקום המלפפונים. כמובן שהקפדנו  להשאיר את השכבה העליונה עם המלפפונים ומי שהיה פותח את הפח, לא היה חושד בכלום."   

שאלתי את דני אם אף פעם  כפולר לא גילו את הגניבה.

אמר שלא. כי את הפחים האלה היו נותנים תמיד כשי לאורחים חשובים שהיו באים למקווה עם רכבם, ואלה אף פעם לא הלשינו.

ישבנו במועדון כשעה כשאנו צופים מדי פעם לעבר גדר הרשת ומקווים לראות דובים או חיות טרף אחרות, אך ללא הצלחה, ונאלצנו להסתפק בתמונות ובדוב השחור הגדול שפרוותו היתה מתוחה על הקיר עם פה פעור החושף שניים צהובות.

כשחזרנו לחדר מצאנו את מיכאל ישן כשהספר שמוט על חזהו. אני לא זוכר מי היה הראשון שהתחיל לדבר על הדובים, אני חושב שזה היה דני, שהיה לו כישרון לדבר ברצינות מלאה על דברים הזויים שלא אירעו מעולם. וזאת בערך היתה השיחה שהתנהלה בינינו בקול רם כשהוא מתחיל ואני ממשיך:

"...תשמע  אף פעם לא ראיתי דובים כל כך מקרוב."

"אני פחדתי שהדוב הענק יקפוץ מעל הרשת. היה יכול לגמור אותנו."

" לא חושב. זאת רשת בטוחה. רק פיל היה יכול להשכיב אותה."

"הגור הקטן היה כל כך חמוד. אם הדובה לא היתה שומרת עליו הייתי לוקח אותו."

"השתגעת? זאת שמורת טבע, אסור לקחת את החיות..."

"אני כבר מת לפתח את התמונות, אף אחד לא יאמין שיש דובים כאלה."

לא היינו צריכים להמשיך לדבר על הדובים. מיכאל, שהתעורר, שיפשף את עיניו ונזף בנו על שלא קראנו לו. ביקש שנחזור ונלך איתו לשם. כשסירבנו החליט ללכת לבד. נעל את נעליו, לקח את המצלמה היקרה שלו ופנה לעבר המועדון. כשחזר כעבור שעה כבר ישנו כמו תינוקות ורק בבוקר שמענו ממנו שלצערו לא ראה אף דוב, ולא היתה לנו ברירה אלא להשתתף בצערו.

כשחזרנו ללוס אנג'לס אחרי ארבעה ימי מסע, שמשון הוריד אותי ליד ביתה של לילי, ואני התנדבתי להביא ברמבלר שלי את  דניאל לביתה של בת דודתו האמריקנית, שגרה בשכונת היוקרה בוורלי הילס.

הרכב הישן שלי מצא חן בעיני דני והוא שאל אם אני חושב שהוא יצליח להגיע לסיאטל.

אמרתי לו שצריך לנסות ובו במקום החלטנו שבשבוע הבא נצא שוב לדרך, הפעם רק שנינו.

דני היה מוכן לצאת כבר בעוד יומיים, אבל אמרתי לו שאני צריך להכין מלאי סיפורים ל"איה הג'ינג'ית" וגם הבטחתי לבקר את בן דודי מאני וולף  שאותו הכרתי לראשונה בניו ג'רסי, אצל בן דודי האחר איזו הורנינג.

היתה לי עוד סיבה לרצות להישאר בלוס אנג'לס, סיבה שנקראה דבורה ידידיה, מזכירת השגרירות. אמנם עוד לא היה בינינו כלום, אבל אחרי אותה שיחת טלפון, שבה סיפרה לי על שמשון וגילתה לי שקראה את ספרי, קיוויתי שלא יהיה לי קשה לפלס דרך לליבה ואולי גם להציע לה הצעות מגונות. את זאת כמובן לא סיפרתי לדני והוא הסתפק בשני התירוצים האחרים.

בדרך לבברלי הילס הוא הצביע על וילה ענקית צבועה בוורוד מנקר עיניים. אמר לי שבבית הזה גרה השחקנית ג'יין מנספילד עצומת החזה. מאז, כל פעם כשהייתי נוסע אליו לביקור, הייתי מאט  את הנסיעה ומפנה מבט לעבר  חלונות הבית הוורוד, אך ללא הצלחה.

הווילה של בת דודתו לא היתה ענקית כמו מרבית הבתים בשכונה, אך נראתה כצעצוע נחמד שהכיל בריכת שחייה עם בית משרתים בחצר. בווילה היה גם חדר מיוחד לאורחים, שכלל את כל השירותים ועמד לרשותו של דני. כשאמרתי לו שהייתי רוצה לבקר באחד מאולפני הסרטים שבעיר, אמר לי שאין בעייה והוא ידבר עם בת דודתו. בעלה עוסק אמנם  ביבוא וביצור מוצרי ברזל, אבל יש לו קשרים מתאימים ויוכל לסדר לנו הכול.

יומיים לאחר מכן טילפן אלי דני וסיפר לי שיש לו מכתב כניסה לאולפני פרמונט, ואני נסעתי אליו עם הרמבלר כדי לבוא איתו לשם.

היה זה רובע מוקף חומה גבוהה במרכז לוס אנג'לס. המכתב שבידי דני פתח לנו את השער ואנחנו נכנסנו פנימה עם עוד קבוצת אנשים שהגיעה לשם במסגרת טיול מאורגן.

אולפן ההסרטה לא היה אולם ענקי, אלא עיר שלמה שבה התרכזה כל ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארצות הברית בצורת רחובות ובתים, חלקי נוף העשויים  עץ קרטון, חימר וחומרים אחרים ממיטב תעשיות הפלסטיק.

תחילה נכנסנו לעיירה מוזנחת במערב הפרוע וצעדנו על  דרך עפר ברחוב הראשי, שבו  השריף גרי קופר חירף את נפשו "בצוהרי היום".

בסוף הרחוב פנינו ימינה ומצאנו את עצמנו ברובע קווינס בניו יורק. רובע יוקרתי של בתים מסוגננים בני שלוש קומות שמדרגות אבן גולשות מהן ישר למדרכה. מפינת הרחוב צעדנו ישר לרובע העניים של אזור הסוהו. בתים קודרים, פחי אשפה בחזיתות הבניינים, מרצפות סדוקות וברזים דולפים.

יכולנו להמשיך ולראות את כל אמריקה במסע רגלי, אבל קולו הפתאומי של רמקול זועם הודיע שעוד מעט מתחילים צילומי הסרט ואנו רצנו עם כל התיירים לעבר האולם שבו התרחשו הצילומים.

האולם אשר בו התקבצנו היה כבר מוכן להסרטה. אולם ענק ללא עמודים, עם תקרה שכולה פנסי ענק, כשעל אחדים מהם רוכבים חשמלאים עם אוזניות צמודות. במרכז האולם ניצב שולחן באורך של 20 מטרים ולצדו מסובים כחמישים גבירים וגבירות בלבוש פאר. השולחן היה עמוס בשפע מאכלים שממרחק היה לי קשה להבחין אם הם אמיתיים או עשויים פלסטיק. ספרתי חמש מצלמות שעמדו בפינות שונות, ועוד אחת התלויה על מנוף שירד מהתקרה.

צוות של  קוסמטיקאיות עם כלי איפור עבר בין האדונים והגבירות ותיקן ליושבים את האיפור.

על כיסא הבמאי ישב איש אחד שנראה מנותק מכל הקורה ולגם בשלווה משהו שהוגש לו בכוס גבוהה על ידי בחורה דחלילית הלבושה במיני קצרצר. איש אחד, גוץ עם זקן רומאי, התרוצץ כל הזמן וחילק הוראות בצעקות מפחידות. כמעט שעה שלמה נמשך הבלגן הזה, שהתחיל כנראה  הרבה לפני שהגענו.

פתאום שאגת "שקט!" שהיתה מופנית אלינו התיירים ולאחריה  נזיפת אזהרה שלא נזיז כסאות, שאסור להתעטש ואסור להשתעל.

"ולהפליץ מותר?" – לחש לי דני.

לא עניתי לו, כי לא ידעתי, וגם פחדתי מהגמד המזוקן ששלח לעברנו מבטי רצח.

היתה דממת מוות של חמש דקות עד שנשמע קולו של הבמאי שפקד: "גו!"

ברגע זה כוונו כל המצלמות והאורות לעבר הפתח, שדרכו נכנס בצעדים כושלים ג'רי לואיס, הלבוש בבגדי מלצר, ופסע בצעדיו הכושלים לעבר קצהו הרחוק של השולחן. שם קד לעבר היושב  בראשו וקיבל ממנו הוראות. הוא הניד ראשו בהסכמה וחזר  בהליכתו המגוחכת לעבר הפתח.  

ברגע שיצא, שאג הבמאי: "קאט!"  ובבת אחת התפוגג כל המתח והפך למהומת בלגן. כל שלוש מאות האנשים שמילאו את האולם: השחקנים, הטכנאים והתיירים, חזרו לנשום והאנדרלמוסיה חגגה.

בשנים הבאות, כל פעם שהגיע לארץ סרט שבו מככב ג'רי לואיס, הייתי קונה אליו כרטיסים, כדי לראות את אותה סצנה בת חצי דקה שצילומה נמשך כמעט יום שלם.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ליטמן מור: "הגלידה מתה – געשטארבן!"

[פורסם לראשונה בגיליון 262 מיום 19.7.2007]

ל"חדשות בן עזר" שלום,

בשובי מהחופש עברתי וקראתי את כל הגיליונות שפורסמו בהיעדרי מהבית. אני מתייחס לכתבה של יוסי גמזו בגיליון 256 מיום 28 ביוני 2007 בשם: "והיה כי תבוא לאכול גלידה בתל אביב".

יוסי גמזו מספר שבילדותו היה מקבל מאימא גרושים – חצאי גרושים לקנות מנת גלידה אצל רוכל ערבי שהיה מחזיק את הגלידה בארגז כפול-דפנות עם קרח ומלח.

ככימאי מזון עליי להבהיר כי הטכנולוגיה של ייצור ושיווק גלידה השתנתה ללא הכר. את הורדת הטמפרטורה היו משיגים בזמנו על ידי ערבוב קרח עם מלח (כך אפשר להגיע למינוס 21 מעלות צלסיוס). את העיסה הנוזלית של הגלידה – סוכר, חלב, שמנת, ביצים – היו שמים במיכל עגול. את המיכל היו מכניסים למיכל שהכיל את הקרח והמלח, מסובבים אותו קדימה ואחורה עד שהעיסה הגיעה למצב מוקשה.

את הקרח היו קודחים בחורף, מהנהר הקפוא שעבר בעיירה, ריבועים ריבועים לבלוקים, ומוכרים אותם בחורף ליהודי אמיד שהיה לו לשם כך כסף נזיל והוא איחסן את הקרח במחסן סגור ואפל. חציו של המחסן היה באדמה והשני מעל האדמה עם פתח אחד לכניסה וליציאה. מי שהיה זקוק לקירור בקיץ קנה את הבלוקים של הקרח והשתמש בהם לצרכיו.

אגב, עד שנות החמישים השתמשו בארץ גם כן בקרח לקירור. היה מקצוע "מוביל קרח" כמו "מחלק חלב". בכל בית היה מקרר, מכל מעץ. עקרת הבית היתה קונה את הקרח אצל המוביל שעבר על יד הבית, ברחוב, מכניסה את הקרח ל"מקרר" ומאחסנת מעל לקרח את התבשילים [אהוד: תיקון: הקרח היה נמצא בתא נפרד עליון, והמצרכים למטה בתא המקרר, ורק דברים שהיה צריך להם קרור חזק הושמו על הקרח עצמו למעלה]. מחלק החלב היה מביא את החלב בכדים עד פתח הדירה למנוע את החמצתו. את הקרח היו מייצרים בבתי קירור בטכנולוגיה מתקדמת.

ולסיפורו של יוסי גמזו:

בהיותי ילד, לפני למעלה משמונים שנה, גם אני הייתי מקבל לפעמים מאימא ז"ל חצי גראש (מטבע פולני) לקנות מנת גלידה בקיוסק היחיד שהיה בעיירה, דויד הורודוק (בתחום המושב בביצות פוליסיה), ושהיה מוכר סוכריות, מי סודה וגלידה בקיץ. לא קיבלנו אז דמי כיס. מי סודה היינו עושים בבית ממים, מלח לימון וסודה (קרבונט).

לראשונה קיבלתי מאימא חצי גראש לקנות מנה גלידה. הלכתי לקיוסק וקניתי ופלה מצופה בגלידה, ועל מנת להוכיח לאימא שלא ביזבזתי את הכסף למי סודה, הלכתי הביתה עם הגלידה. ומה קרה? הגלידה נמסה בדרך.

אימא שאלה אותי: "איפה הגלידה שקנית?"

דיברנו בינינו אידיש. ואני אמרתי: "הגלידה מתה – געשטארבן!"

עד היום אני מתקשה לתרגם את המילה נמס לאידיש. מצבי הצבירה בפיזיקה מבוטאים בעברית: מוצק, נוזל וגז. אבל נמס הוא תהליך טכנולוגי שונה, והתרגום המילולי של המילה נמס הוא – צעגאנגען – ללכת, והכוונה ללכת לצדדים.

בברכה,

ליטמן מור

* ליטמן מור, זקן הכותבים אצלנו, נולד בשנת 1917 והוא כיום בן 101.

* * *

תקוה וינשטוק

"עורי שפת עבר" של ד"ר לאה צבעוני

מקצועה של ד"ר לאה צבעוני הינו הלשון העברית. יש לה תואר ראשון באנגלית ובצרפתית, תעודה בעריכה לשונית (בהצטיינות) ו-מ.א. בלשון ובספרות עברית (בהצטיינות). כל התארים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. תשע שנים עבדה כמרכזת ועדות במועצה להשכלה גבוהה, ושש-עשרה שנים היתה מזכירת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כשפרשה מהעבודה חיברה ספר ראשון בתחום הלשון העברית: "עיינו ערך עריכה". מאז הוסיפה עליו תשעה ספרים, רובם בסדרת "עברית כהוויתה".

אבל ד"ר צבעוני החליטה כי מפעלה הלשוני לא יהיה שלם ללא פנייה לצד הספרותי וההיסטורי של הלשון. כדבריה: "רציתי להרחיב את ענייני הלשון. אי אפשר להפריד לשון מספרות. ספרות עברית הינה מילה נרדפת ללאום, לאומה ולעם ישראל."

היא החליטה להוציא אסופת שירים על הלשון העברית, רעיון מרתק כשלעצמו, ושיגרה קול קורא למשוררים לשלוח לה מיצירותיהם. הקריטריון היה העיסוק בשפה העברית. מאות משוררים נענו. הוותיק שבהם היה חיים גורי. עוד הספיק לשלוח. ואז החליטה להרחיב את היריעה: לא רק משוררים בני דורנו אלא דברי משוררי ישראל מאז ומעולם על הלשון העברית.

עם האוכל הרוחני בא התיאבון הכוללני: ולמה שירים בעברית בלבד? היא מצאה שירים על העברית במניין שפות, מצרפתית ורוסית עד סרבית וגרמנית. כמעט כולם נכתבו בידי יהודים. אבל גם ג'ון מילטון האנגלי דגל בשבחי העברית. השירים זרמו והתרבו, הזרם הפך לנהר והנהר לים סוחף, וצבעוני אינה מרפה מלחפש עוד: "ככל שגדל האוסף כן התרחקתי מסיומו. נדחפתי כמו בקריזה. כבר לא יכולתי לעצור. בכל מקום חיפשתי שירים. זה נעשה שגעון." האסופה תפחה והגיעה למאות שירים על השפה העברית במשך 1500 שנה.

"עורי שפת עבר" נקראת האנתולוגיה המדהימה הזו. (השם נראה כהכלאת שם שירו של ישראל דב פרומקין  "שפת עבר", עם שם שירו של דוד אלקיים "עורי שפת אמת"). מפעל ענק של אישה אחת. ספר מונומנטאלי מדויק, מרחיב אופקים וגם יפהפה והדור למראה, בכריכת בד, מתנה לכל אוהבי שירה. 870 שירים של 547 משוררים. בהם אוצרות בלומים ששמעם לא הגיע לרבים, עם אינדקסים לפי שמות המשוררים ולפי שמות הספרים. באסופה (שמשקלה קילו ו-750 גרם...) יש שירים שקטים ושירים סוערים, שירי אהבה ושירי בכייה, מפואמות עד ספרי ילדים, ופזמונים ומקאמות של חיים חפר.

כמעט כל המשוררים יהודים – חילוניים ודתיים, חרדים ומומרים. גם שיר של אסיר ציון שנספה בשואה, שכתב "מי יתן ואוציא את נשמתי בעברית..." בהם אבות ובנים משוררים: אדם הכהן ומי"כל, משה בסוק ועדו בסוק. אבות ובני בנים – אלכסנדר קלויזנר ונכדו דניאל עוז. משוררים שמתו בשנות העשרים לחייהם – צבי מאנה, אברהם ברוך. אבל גם יצירות של לא יהודים, ג'ון מילטון האנגלי, למשל, כתב אף הוא בשבחי הלשון העברית.

צבעוני הגיעה ליצירות בנושאי העברית בלשונות שבהן דיבר עם ישראל בדורות של גלותו. בין היצירות הרבה שירים באידיש, שפה שצבעוני שלטת בה, אותם תירגמה (בצורת פרוזה). משאר השפות תרגמו לה ידידים. בספר מוצב מקור מול תרגום. (בתנ"ך קיימת רק התייחסות אחת ללשון העברית. בתהילים: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו... איך נשיר את שיר אדוני על אדמת ניכר..." עם זאת ברור לה שהאסופה אינה שלמה ואף אינה יכולה להיות שלמה.

"מי שמתחיל מפעל כזה יודע שצפויה לו עבודת נמלים והתמסרות אין קץ," מודה לאה צבעוני  "רק משוגע יכול לעשות ספר כזה." היא חקרה ושמעה מפה לאוזן שירים מתאימים לנושא. שנתיים, אחת לשבועיים, נסעה מביתה בתל אביב לספרייה הלאומית בירושלים, ישבה שם יום שלם, מזמינה מדי פעם 30-40 ספרים ומחפשת את השירים המתאימים, ספרים רגילים וספרים נדירים, שמעיינים בהם רק בחדרון קפוא במרתף. עלתה גם לספריה בהר הצופים, ממיינת ספרים לקריאה ולהשאלה. מחפשת ספרים "חשודים" בשירה על הנושא. שעות רבות חיפשה שירים באתר כתבי העת היהודיים, קראה מאמרים ומחקרים, לחשוף עוד שמות של משוררים עבריים ולחפש את ספריהם. הגיעה ליצירות שנכתבו ברחבי עולם בשפות שדיבר עם ישראל בכל הדורות על נושא העברית.

ואחרי האיסוף." היא אומרת, "היה עליי לקבל זכויות יוצרים, משימה קשה ומביכה. פניתי לאלמנות משוררים וביקשתי שיחתמו על טופסי הרשאה. לעיתים נזקקתי לחקירה כדי להגיע לבני המשפחה."

לאישה המתולתלת הזו, שתמיד חיוך על שפתיה, כוח הספק ומהירות עצומים. בד בבד עם המחקר המפרך של השירים, המשיכה בעבודת יומיום שלה: היא מו"לית. בשנת 2000 הקימה לאה צבעוני, שכל חייה עסקה בעריכה, את "צבעונים הוצאה לאור". עד כה הוציאה 400 ספרים, שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. "הוצאת בוטיק", מכנה אשת החיל את ההוצאה. "רק ספרים מעולים. כל ספר מוקפד מכל הבחינות. בתוכן ובצורה." כל ספר היא מגיהה בעצמה, אף מנקדת בעצמה ומלווה אותו עד לרגע האחרון. הלקוחות רבים,לדבריה. אפילו יותר מדי. אמרתו הידועה של ביאליק על המו"לים: "תחילה מדפיס, אחר כך מפסיד ולבסוף  מספיד" לא חלה עליה. גם לא "אל תעשה בני ספרים הרבה."

מלבד  ספרי הלשון חיברה גם ספרים לילדים (בהם "אני מלכה ולא אפס" ) וכמובן, גם בתקופה הלחוצה של חיפושי הלשון, היתה הרבה עם המשפחה הענפה שהקימה. ארבעה בנים ובנות. שבעה נכדים ש"הכי כיף לי איתם." בתה הצעירה מירב לומדת כתיבה יוצרת ועריכה ומסייעת לאימה במו"לות.

לאה צבעוני נולדה בתל אביב וגדלה בחניתה, לשם עברו הוריה אחרי שדודה נהרג בהקמת הקיבוץ. שהיה מיישובי חומה ומגדל. אחיה הוא פרופסור אלישע קימרון, בלשן, המקבל השנה את פרס ישראל במדעי היהדות על חקר מגילות ים המלח.

תקוה וינשטוק

אהוד: גם אני קיבלתי לפני זמן-מה את הכרך הענק שמתברר מדברייך כי מישקלו קילו ושבע מאות וחמישים גרם, והוא אכן ראוי לכל השבחים שאת מרעיפה עליו ועל עשייתו, ורק צריך להיזהר שלא ייפול על כף הרגל וירסק אותה.

אמנם, תחילה התפלאתי מדוע מכל שירי דודתי אסתר ראב הובא בו רק השיר החלש-יחסית, מבחינה אמנותית, "אני ציונית", אבל אחר-כך הבנתי שאין מדובר בסתם אנתולוגיה לשירה אלא רק לשירים שנכתבו בשבח השפה העברית, גם אם לעיתים ספק-משוררים כתבו אותם.

אני משער כי העובדה שאני מימיי לא חשתי צורך לכתוב שיר בשבח שפת-אימי אינה הסיבה היחידה לכך שאינני מופיע באנתולוגיה הזו, שהרי ממילא אני לא נחשב משורר עברי, וספר שיריי "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" ידוע רק למעטים.

        * * *

אהוד בן עזר

רק סיפור מסֵפר

כָּל לַיְלָה

לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּסַפְּרוּ לִי סִפּוּר

אֲבָל לֹא סְתָם סִפּוּר בְּעַל-פֶּה

אֶלָּא סִפּוּר מִסֵּפֶר.

סִפּוּר בְּעַל-פֶּה לֹא שָׁוֶה כְּלוּם,

מָה אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ

כָּל מִינֵי הַמְצָאוֹת שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא

אֵיךְ שֶׁהֵם הָיוּ קְטַנִּים, וּמָה

הֵם עָשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וְהַכֹּל תָּמִיד

בְּקִצּוּר, בְּקִצּוּר, כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים כְּבָר

לִבְרֹחַ, וְשֶׁרַק אֵרָדֵם לָהֶם –

לֹא. רַק סִפּוּר מִסֵּפֶר

שֶׁיּוֹשְׁבִים וּמַקְרִיאִים, וְשֶׁלֹּא יְדַלְּגוּ לִי

עַל אַף מִלָּה. אָז אֲנִי בָּטוּחַ

שֶׁהֵם מְסַפְּרִים לִי אֶת הָאֱמֶת

וְשֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מַסְפִּיק זְמַן

כְּדֵי שֶׁאֵרָדֵם לִי לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּר נִגְמָר.

אוגוסט 1980

* מתוך קובץ השירים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. בהוצאת אסטרולוג 2005.

* * *

יואל נץ

פגיעה בשיתוף

רינה הצביעה על צילום של כַּן קטן עבור מכשיר רדיו בחוברת מאויירת, שצורתו מזכירה את האות ג'. בראש ה"ג'" ניצב הרדיו ועל חזיתו המשופעת נשענים כתבי עת למיניהם.

"כן כזה אני רוצה לרדיו שלנו," אמרה.

"מה את מדברת – החוברת הזאת היא מאנגליה!"

"כל נגר יכול לבנות כן כזה, תשאל את ישראל!"

ישראל הנגר התבונן בתמונה:

"בטח שאני יכול. עניין של יום עבודה אחד וקוב וחצי של עץ..."

"תציע לישראל שאתה תעבוד במקומו בחדר האוכל בשבת," אמרה רינה, "והוא יבנה לנו כן כזה."

"ומה בקשר לקוב וחצי עץ?"

"אבא שלך שאל כבר כמה פעמים איזו מתנה אנחנו מבקשים להולדתה של ערגה!"

חשתי כאותו דייג מן האגדה של פושקין על דג הזהב, בה חוזרת אשת הדייג ומשגרת את בעלה שוב ושוב אל דג הזהב שנלכד ברשתו, לדרוש ממנו חדשות לבקרים כופר חדש בעבור שיחרורו...

במכתב אל הוריי התרפקתי על ביקורם האחרון בכרמיה בחג הפסח וכתבתי, כמו אגב אורחא, מה המתנה שאנחנו מבקשים: שאבא יקנה עבורנו גוש עץ שמידותיו עשרה, על חמישה עשר, על מאה סנטימטר, ובהזדמנות הקרובה כשאבוא לבקר–  אקח אותו איתי לקיבוץ...

לתדהמתי הביאו הוריי את הזמנתי במו ידיהם. לו אך הודיעו לי – הייתי מחכה להם בצומת עם טרקטור ופלטפורמה או בכרכרה רתומה לפרד... אימא ואבא פסעו את דרך שלושת הקילומטרים מן הצומת. אבא נשא את גוש העץ ב"הכתֵף", כמו היה זה רובה.

כמה כעסתי על עצמי על שהטרחתי את הוריי ככה בגלל גחמה טיפשית! למחרת היום הושבתי אותם על גבי ארגזי הדרים הפוכים במרכז הפלטפורמה וגררתי את הפלטפורמה בטרקטור על פני הכביש הראשי עד לצומת אשקלון, ללא רישיון נהיגה, ללא אמצעי בטיחות כלשהם ומבלי להודיע לאיש בקיבוץ על הנסיעה הרחוקה, המסוכנת והמופקרת.

"שכחת שאני בכלל קיימת," רטנה רינה אחרי ששבתי מלהסיע את ההורים ואני משחרר אנחת רווחה והקלה על שהנסיעה הזו עברה בשלום. "לא זיכית אותי ולו במעט תשומת לב. רק הוריך בלבד – הם שמעניינים אותך. אתה לא אוהב אותי..."

בשבת עבדתי בחדר האוכל במקומו של ישראל. ישראל פתח את הנגרייה והחל מנסר, מקציע ומדביק מגוש העץ עבורנו את הכן למקלט הרדיו.

שוב נשמעו רינונים בין חברי הקיבוץ על עצם תקינותו של התמרון, בו חבר א' ממלא את מקום חבר ב' בעבודה, על מנת שהחבר ב' יבצע עבודה פרטית (שומו שמיים!) עבור חבר א'. ואם לא די בכך – כמו חטא על פשע – התווסף רהיט חדש בחדר המגורים, שאין מצויים כמותו בחדרי המגורים האחרים.

הוריהם של חברי גדיש החלו מעניקים כן לרדיו במתנה לבניהם. לצרפתים לא היו הורים שיעניקו להם מתנות: מקצתם עלו זה לא מכבר בעשן הארובות של המשרפות, והוריהם של החברים האחרים נותרו בטוניסיה.

מורה בחברת הנוער

בשיחת הקיבוץ אישרתי, שאמנם הצלחתי למדיי כמדריך וראש קן בשומר הצעיר, אבל זה לא מכשיר אותי להוראה. למרות זאת רבים מחברי "גדיש" וגם מהצרפתים צידדו במועמדותי לשמש מורה בחברת הנוער שתבוא לכרמיה. הוחלט לשלוח אותי לקורס של "השתלמות קיץ למורים" באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך שאלמד את מקצוע ההוראה תוך כדי ההתנסות.

קיבלתי את "דין התנועה" בחששות כבדים.

"השתלמות קיץ למורים" באוניברסיטה העברית היתה חוויה מרתקת מאין כמוה. לא חבשתי ספסל לימודים מאז ימי ילדותי בכיתה ח', שהרי את לימודי הבגרות שלי עשיתי בהשכלה בכתב. שמעתי סדרת ההרצאות מפי ד"ר נחמה לייבוביץ על הוראת התנ'ך; האזנתי בסקרנות לרעיונות הַלִיטוּן (עברית באותיות לטיניות) מפי ד"ר עוזי אורנן; שמעתי ניתוח שירתו של ביאליק "מתי מדבר האחרונים" מפיו של מרצה לספרות; התלהבתי מדבריו של המרצה למתמטיקה על תפקידו ועל אופן הפעלתו של השכל הישר בפתירתן של בעיות בחשבון. רק דבר אחד נפלא מבינתי: כיצד אמורים כל אלה לסייע לי ללמד את הנערים בני הארבע עשרה בחברת הנוער...

"סטירת מקארנקו"

כשלושים נערים ונערות מן הבתים הנחשלים בארצנו הגיעו לקיבוץ כרמיה. מונה להם מורה חסר השכלה פורמאלית בחינוך. חברה מן הצרפתים הופקדה כמטפלת לחברת הנוער והיא דאגה לכל מחסורם.

יום קיץ חם. לקחתי את הפורדסון הדולף (הטרקטורים התקינים היו בעבודה), העמסתי על הפלטפורמה מאחור את הנערים והנערות לבושים בגדי ים. המטפלת העלתה לפלטפורמה מים לשתייה, שפע של ענבים ופירות אחרים ונסענו אל חוף הים של קיבוץ זיקים, לצהלתם של הנערים.

הנערים התנהגו בחוף כשלוחי רסן, שוכחים את הלם הזרות מן המפגש עם העולם הבלתי מוכר והבלתי מובן, אחרי שנקרעו מבית ההורים. לא הבינו כאן את משמעות היעדרו של שלטון ברוטאלי ואלים. דימו כעת שנפרצו לפתע הסכרים, הרשות נתונה, והכול מותר!

למרבה המזל הם חששו ולא נכנסו למים העמוקים. לא מנעתי בעדם מלהשתולל על החול כאוות נפשם. בעיית המשמעת התעוררה כאשר הגיעה העת לשוב הביתה. הנערים היו עולים על הפלטפורמה וקופצים ממנה שוב ושוב. לבסוף קצתי במשחק החתול והעכבר, הנעתי את הטרקטור והתחלתי להתרחק באיטיות מן החוף. אז החלו הנערים מטפסים על הפלטפורמה תוך כדי הנסיעה, מסכנים את עצמם ואת האחרים. עשיתי את דרכי בנהיגה זהירה ומתוחה מאוד, הן בשל הטרקטור שלא היה תקין והן מן החשש לשלום פראי האדם.

לפתע פגע תפוז בגבי. העפתי מבט לאחור וסבור הייתי כי איתרתי את הנער המיידה. חשתי כי הנערים נבהלו מן התוצאות הצפויות. הוספתי לנהוג רגוע בטרקטור, ולשקול בקור רוח את תגובתי.

כאשר נכנסה הפלטפורמה בעד שער המשק עצרתי את הטרקטור, הפעלתי את הבלם בעוד המנוע פועל, קפצתי אל הקרקע, קרבתי אל הפלטפורמה בצעד מאושש והעפתי סטירה חזקה בלחיו של החניך שהיה חשוד בעיניי ביידוי התפוז. לא המתנתי לתגובה, שבתי וטיפסתי אל מושב הטרקטור ושמעתי מאחוריי את בכיו של הנער: "זה לא אני, זה לא אני!" 

הנערים ירדו בסדר מופתי מן הפלטפורמה ומכאן ואילך היו נתונים למרותה של המטפלת. קבעתי להם שיחת חברה לאחר מנוחת הצהרים, בטרם צאתם לעבודה למשך שתי שעות. השתדלתי לברור במילים הפשוטות ביותר בזמן הקצר שעמד לרשותי כדי להבהיר לנערים כי תיתכן משמעת שאיננה מושגת באמצעים אלימים.

צפויה לי דרך חינוכית ארוכה שאינה סוגה בשושנים. "סטירת מאקרנקו" שסטרתי לנער, אשר היה אולי אפילו חף מפשע – היתה תמרור חשוב בדרך זו.

יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

"בגיהנום של מטה"

לאביגדור המאירי

1932

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 2.5.1969

לפני 49 שנים

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

"רשימות אלה," מספר אביגדור המאירי בהקדמה לספרו, "הן המשך למגילת 'השגעון הגדול', שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919.

"גם ספר זה, כמן 'השגעון הגדול', שחציו נדפס בהמשכים ב'הארץ' עוד בשנת 1925, מונח בתיקי מזה שנים אחדות, משנת 1920, שנה שבה גמרתי את רשמי השבי באודיסה.

"גם ברשימות הללו לא נתכוונתי לתת 'ספרות': בתוך אפיסת הכוחות והתקווה, שניוונה אותנו שם ועשתה אותנו למתים מפרפרים – היה זיק תקווה קט מהבהב בקירבי: אולי בכל זאת אשוב לחיי מפה נקייה ולזרועות אחותי ואמסור לה מקצת מסבלותינו, שאין פאנטאסיית סופרים זוכה לסיוטם לעולם.

"במשך שלוש השנים עברתי את ערבת רוסיה הכבירה: ז'יטומיר-מוסקבה-יאקוצק-טובולסק-טשקנט-אסטראהאן-קיוב-אודיסה – ומבלי לדעת: למה העינויים הללו ומי נהנה מהם?

"ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחרי צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי הכינים, הסקורבו, המגלב והרעב עד כדי אכילת עכברי מגפה צלויים למחצה." (תל-אביב, 1932).

במקורו הכיל "בגיהנום של מטה" שישה כרכים – מספר המחבר בהערת פתיחה לחלק השני, והוא קיצרם עד לשניים. אם הארבעה הגנוזים מעניינים כמו השניים שנדפסו כי אז כדאי היה לחזור ולהוציא לאור את הספר בשלימותו מתוך ארכיונו של המאירי.

"השגעון הגדול" – כזכור לקוראי הספר ולקוראי רשימתי עליו ב"משא" לפני חודשים אחדים – מסתיים עם נפילתו של האופיצר אביגדור המאירי (אז פויירשטיין) בשבי הרוסים בחזית המזרח, ליד העיר צ'ורטקוב, במלחמת העולם הראשונה. חייו ניצלו וסרה ממנו סכנת המוות בקרב ובמלחמת החפירות, ואולם אז החלה פרשה חדשה של שלוש שנות נדודים בתור שבוי אוסטרו-הונגארי במחנות השבויים של רוסיה, ועד לסיביר.

עם נפילתו בשבי מוותר המאירי על הכבוד המפוקפק לזכות ביחס מיוחד בתור קצין, כי חבורת הקצינים נתעבת בעיניו. חלקם הגדול פחדנים מוגי-לב שונאי-יהודים וסאדיסטים שכבר "הוכיחו" את עצמם בחזית, ואילו הוא אינו מוכן לוותר על רעיו הטובים מבין חיילים הפשוטים, שאליהם התוודענו עוד ב"השגעון הגדול", ולכן הוא הולך בשבי כחייל פשוט.

אחד הרֵעים, חייל יהודי קשיש בשם הדוד אסטרייכר, נפל בשבי מרצונו בעת ששני פטרולים משני צידי הקו החליפו ביניהם שבויים לאות "גבורה". אסטרייכר ביקש לזכות בקצת מנוחה. עתה נודע כי חלה בטיפוס ומת בשביו.

שני חבריו הנותרים של המאירי הם האינפאנטריסטן (חייל רגלי) גרגו פאל (המתכנה פאלי) והוא כבן 20, בן כפר מדיארי עז נפש ויפה-תואר אשר נפשו נקשרה בנפש המספר והוא נעשה משרתו במלחמה וגם עתה אינו נפרד מעליו בשבי.

השני הוא גפרייטר מרגלית, יהודי צנום וזריז, שד-משחת, אופטימסט ובעל חוש הומור, ולו פסוק מהתורה לכל מצב.

אליהם נילווה למסע הנדודים צועני בשם לאצי שהיה גנב ופושט-כלבים במקצועו ה"אזרחי".

ארבעת הרעים מתגלגלים ממחנה שבויים אחד למשנהו, האחד גרוע מן השני, וחוזים מבשרם בתופת שעלי-אדמות, מחלות, כינים, התעללויות מצד רוסים ומשתפי-פעולה מבין הצ'כים השבויים. רעב, קור, השפלות ועונשים שונים ומשונים. הטבע הרוסי,שמצד אחד מסוגל למעשי אכזריות בלתי רגילים, ומצד שני רגש של אהדה לשבויים בקרב אזרחי הערים, השתתפות בסבלם ואף התבטלות בפני ה"גרמניוּת" של הזרים והערצה לכל מה שאינו רוסי. וכמובן שנאת יהודים שרוחשת כל הזמן ומוסיפה נופך של רשע לכל המתחולל במחנות.

מארבעת הידידים נשאר בחיים רק המספר עצמו, שלושת האחרים מתים מי בעינויים, מי בהחלקה לתוך בור-צואה לאחר שניקרו את עינו בפרגול, ומי במחלה.

עם פרוץ המהפכה הרוסית, ובעזרת ידידיו מבין היהודים [ברוסיה], משתחרר סוף-סוף המאירי מן הסיוט של השבי כדי להיכנס אל סיוט חדש והוא שנותיה הראשונות של המהפכה הרוסית על משטרתה החשאית וההוצאות להורג, עד שמגיע רשיון העלייה הגואל לארץ-ישראל.

הסולידאריות היהודית, עזרת היהודים לאחיהם בכל מקום בו הם נמצאים – היא אחד הצדדים היפים ביותר שמתוארים בספר, אחווה שמצילה כמה פעמים את נפשו וגופו של המספר בגלגוליו בתוך התופת של מחנות השבי.

באה נזירה רחומה למחנה השבויים. לבושה בקדושה, עוזרת ומרחמת. כה מרחמת עד שמוכנה לשכב עם כל הקצינים, איש בתורו. אחר ימים אחדים היא עוזבת את המחנה, והנה מגיע מכתב:

"אני מודה לאדונים הקצינים הגרמנים על ההנאה שנתנו לי, ועל שאלתם של אחדים מהם, מי עורר בי את הרחמים האלה – יקבלו נא את התשובה באחד מסיפוריו של מופאסאן." על החתום: "האחות הקדושה."

מזה נודע להם שה"אחות" הרעילה אותם במחלת-העגבת הנוראה. הגיבורה שבאחד מסיפורי גואי די-מופאסאן, גרמנייה, הרעילה כך בסיפליס אלפים מחיילי צרפת בשנת 1871 (עמ' 403-404).

לילה אחד בורחים ארבעת הידידים ממחנה השבויים במוסקבה ועולים על רכבת שבויים כדי להגיע למחנה אחר. לפנות בוקר מתברר: הרכבת עוצרת במקום נידח, השבויים כולם חולי טיפוס-הבהרות. מורידים ומקברים אותם בעודם חיים ושופכים עליהם סיד. רק בנס ניצלים ארבעת הבורחים מגורל דומה.

ובמחנה אחר בסיביר הנידחת: שני רופאים עורכים ניסויים בשבויים. כורתים אברים, מנתחים בלא הרדמה. חוץ מתאי-הגאזים והסדר הגרמני אין הקורא ב"גיהנום של מטה" חסר מאום מתיאור זוועות מלחמת העולם השנייה.

טבעה של מלחמה שהיא מולידה סוגים שונים של ספרים (ואולי על פי המידה בה מסתדר כל סופר עם עצמו, עם המלחמה ועם הממונים עליו), מהם ספרים סנטימנטאליים, מהם שוביניסטיים ומהם פאציפיסטיים. מסופקני אם סופרים רבים חזו על בשרם במלחמה מה שעבר על המאירי במלחמת העולם הראשונה. הקריאה ב"השגעון הגדול" וב"גיהנום של מטה" מזכירה בבשורתה את "בית טיבו" [לרוז'ה מארטין דה-גאר], ואין לספרותנו מה להתבייש בספרים הללו לעומת "הקץ לנשק" [לארנסט המינגוויי], "הריב על אודות סרג'נט גרישא" [לארנולד צווייג] ו"במערב אין כל חדש" [לאריך מאריה רמארק].

ראוי היה להוציא את שני ספריו אלה של המאירי במהדורות חדשות לא רק משום ערכם הספרותי אלא גם כדי לשמש במקצת משקל שכנגד בחינוכו של הדור הצעיר בארץ. לא כל מלחמה קצרה היא, לא כל גבורה אמיתית היא, לא כל ניצחון ודאי הוא, רק הסבל האנושי משותף לכול, והוא כגלגל חוזר בעולם.

* אביגדור המאירי: "בגיהנם של מטה", רשימות קצין עברי בשבי רוסיה. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, תל-אביב, תרצ"ב, 1932. כרך א' ו-ב' 484 עמ'. מהדורה שנייה תרצ"ט, 1939.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, דבריך – "אולי אין צורך שיתחברו ממש, מספיק שיישבו יחד בקואליציה שתבטא את רצון מרבית העם השפוי, ובהזדמנות זו שגם תיפטרנה כל אחת מהמשוגעים שפלשו לרשימת חבריה בכנסת" [גיליון 1327] – נכונים, ואם נשכיל לאחד ולהושיב בקואליציה את הליכוד והמחנה הציוני, הבית היהודי וכולנו, ישראל ביתנו  ויש עתיד, ניתן יהיה להרכיב ממשלה עם מעל 80 ח"כ, ללא החרדים, וללא הכפייה הדתית החשוכה, וההשקעה המטורפת ברבבות אברכים.

ברוך תירוש

* אהוד היקר, יוסי גמזו קולע תמיד למטרה בחרוזים הנפלאים שלו – הפעם הוא הרטיט לבבות בשיר על השכול הכפול.

באשר ל"השיגעון הגדול" של אביגדור המאירי – זה ספר חשוב ביותר, חבל שהשפה שלו ארכאית. אני מניח כי בצוק העיתים לשדה הספרות  – לא תימצא הוצאה אשר תיקח על עצמה לעדכן את העברית של הספר. קראתי גם את "בגיהינום של מטה", ואם אינני טועה, אף שלחתי רשימות על שני הספרים האלה ל"חדשות בן עזר".

 שלך,

 משה גרנות

* "מחקר של יחידת המחקר בכנסת, שנעשה לבקשת ח"כ עאידה תומא-סלימן, בדק את רמת האלימות הקשה בחברה הערבית ב-2014-2016, ומאשר את חומרת המצב: 64% מקורבנות הרצח בישראל הם אזרחים ערבים; ערבים מהווים 57% מכלל החשודים ברצח; 53% מקורבנות ניסיון רצח; מחצית מכלל החשודים בגרימת חבלה גופנית חמורה; שליש מקורבנות תקיפת עובדי ציבור; ו-82% מבין החשודים בנשיאה או אחזקה של נשק שלא כדין. כל זאת, בעוד שערבים מהווים רק 20% מכלל האזרחים בישראל." [אמנון בארי-סוליציאנו, "הארץ", "דה מארקר", 19.3.18].

ועדיין שפר מזלם של ערביי ישראל לעומת מצבם של שאר הערבים באזורנו, שאצלם יש 100% רוצחים – אלה את אלה.

* לפי הקללות האחרונות של מחמוד עבאס נראה כי הוא לוקה בבעיות רפואיות קשות לא רק בגופו אלא אולי כבר גם מופיעים אצלו סימנים ראשונים להתרופפות מוחין, לשיטיון, כפי שאירע באחרית ימיו לקודמו המרחום חובב הנערים חתן פרס נובל לשלום יאסר עראפת.

* "נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי נעצר הבוקר (שלישי, 20.3) ונחקר באזהרה כחלק מחקירת מימון קמפיין הבחירות שלו לנשיאות ב-2007, שבו ניצח את סגולן רויאל. ... סרקוזי עשוי לשהות במעצר בתחנת משטרה במערב פריז עד 48 שעות. חקירת הפרשה נפתחה באפריל 2013, כשנה לאחר שסרקוזי הפסיד בבחירות לפרנסואה הולנד, ועזב את ארמון האליזה. על פי החשד, הוא קיבל מיליוני אירו [במזומן] מידי שליט לוב לשעבר מועמר קדאפי. " ["הארץ", 21.3.].

ועל מה אתם חוקרים בישראל נשיאים וראשי ממשלות? אחד שיפשף אברו בתחת מזכירתו ואחד עישן סיגר שקיבל במתנה!

* ומי היא כיום הגיבורה ולוחמת החופש בעיתון "הארץ", גיבורה לאומית שאותה מדכאה וחוסמת מערכת המשפט הצבאי הישראלי? צדקתם – הנערה הערבייה זהובת השיער, עהד תמימי! חלס שרה אהרונסון, חלס חנה סנש, חלס זהרה לביטוב! הגיבורה שלנו היא עהד תמימי ולאורה נחנך את קוראי "הארץ"!

* מה קרה? "דה מארקר", המוסף הכלכלי של עיתון "הארץ", הוציא מוסף מיוחד, "שיטת הצליח", בעריכת ענת ג'ורג'י, שכולו שיר שבח והלל, מתועד היטב, להישגיה המפליאים של ישראל ב-70 שנותיה הראשונות! ממש מוסף ציוני, ר"ל!

אפילו פנחס ספיר [קוזלובסקי], שהיום היה יושב בכלא על שיטת הפתקים שלו וגם נרדף בתקשורת כמו ביבי – יוצא במוסף הזה מצויין, כמי שתרם רבות לכלכלת ישראל וביסס את תעשייתה בהביאו ארצה משקיעים זרים. היום פועלו של ספיר היה נזקף לחובתו, כחלק מ"השחיתות" שעליה מתריעים השכם והערב נביאי השקר המפחידים את העם בתקשורת הישראלית!

הבה נקווה שענת ג'ורג'י לא תפוטר מעבודתה ב"הארץ" בעקבות המוסף הפרו-ישראלי שערכה.

* אוריה באר: אכן כן, יישר כוח גדול מגיע ליהודה גור-אריה על רשימתו הקצרה בעניין  החלטת שר האוצר להוסיף 6 שקלים לחודש לקשישי המדינה. זאת לתשלום החודשי העלוב ממילא. בדיחה או חוצפה? תחליטו לבד.

זאת כאשר:

א. התגלו 20 מיליארד שקלים, שנעלמו באורח מסתורי, בתקציב המדינה, ושבעזרתם אפשר להגדיל בקלי קלות את גמלאות הקשישים ב-1000 שקל לחודש, לפחות.

ב. משכורות שרינו הכבודים יעלו בחודש הבא בכחמשת אלפים ש"ח לחודש.

ג. כאשר בשרות המדינה משולמות משכורות מטורפות, שאנחנו הקטנים יכולים רק לחלום עליהן. כמו:

1. רופא בכיר באחד מבתי החולים – 230,000 ש"ח לחודש. 

2. רופא פחות בכיר, אבל מאנשי שלומנו – 150,000 ש"ח לחודש.

3. ראש משמר הכנסת, כשמונים עד תשעים אלף ש"ח לחודש. לא בדיוק. תקנו אותי. אבל בערך.

4. חברי ממשלה – כחמישים אלף ש"ח לחודש פלוס הוצאות פלוס-פלוס.

5. חכ"ים נכבדים 40,000 ש"ח לחודש. פלוס הוצאות, פלוס חדרי מלון. פלוס-פלוס-פלוס...

6. משכורות ענק נוספות לאנשי מבקר המדינה, יועציו  ועוזריו. לעובדי הנמלים החרוצים מאוד, לפרקליטים, לעובדי עירייה בכירים ואפילו לא בכירים. ולעוד רבים מ"חברינו".

אבל לנו, הקשישים, רבים מאיתנו חולים וזקוקים לעזרה בבית, לנו נותרו רק 6 שקלים לחודש.

אז תגידו, לצחוק או לבכות?...

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל