| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1329
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בניסן תשע"ח, 26.3.2018
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִיסָן. // יעקב חסדאי: משענת קנה רצוץ. [ציטוט]. // יצחק הילמן: שמשון המסכן. // מתי דוד: קטטה מכוערת בצמרת. // יהודה דרורי: עיתונאית בזויה ב-YNET. // משה כהן: זהירות גזענות. // אורי הייטנר: 1. פסח ראשון בגולן. 2. צרור הערות 25.3.18. // משה גרנות: תמורות בעיצובן של דמויות מקראיות, על ספרה של זיוה שמיר "בחיל וברוח – גיבורי התנ"ך בראי יצירתו של ח"נ ביאליק". // פוצ'ו: בחיי [4]. פרק כ"ח. דניאל – הצבר מקובנה. // חובב טלפז: הארות לכתבה של עמוס גלבוע: "התקפות מתקני גרעין ב-1981 וב-2007 – השוואה". // ציפי שחרור: מתוך ספר השירים החדש "מעגל המתופפות". // יהודה גור-אריה: פיטפוטים על האיילון. // הדסה מור: חייה ושיריה של נעמי שמר, ההצגה "סימני דרך" בתיאטרון הבימה. // אליהו הכהן על "ירושלים של זהב". // יהודה ראב צייר את הסקיצה לבול פתח תקוה. // אהוד בן עזר: קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש ניסן: רותם המדבר. 2. מונטנה. בימוי לימור שמילה. // יואל נץ: לבטים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "סיפורי המלחמה" לאביגדור המאירי, 1970, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.4.1971 לפני 47 שנים. // מתכונים משפחתיים לפסח: הדפיסו ושימרו לקראת החג! // ממקורות הש"י.
* * *
נִיסָן
אֵין חֲטוּבוֹת כִּשְעוֹת הַשֶּקֶט הָרָפוּי,
גָּזִית גְּבוּשָה וּמְסֻתָּתָה בִּינוֹת וָרֹגַע.
נִיסָן בָּשֵל, נִיסָן נִנּוֹחַ וְשָפוּי
מֵנֵץ בָּךְ שוּב אֶת כּוֹכָבַיִךְ, נֹגַה-נֹגַה.
כְּמֵאֵלָיו, כְּמֵאֵלָיו נוֹגֵן שִקְטוֹ
וּשְרַב לֵילוֹ כִּכְפִיר אֻלַּף וְלֹא יָרֵעַ.
וְנַהֲמוֹת הַיָּם שַכּוֹת וְכָל שִקְתוֹת-
הַדּוּמִיָּה מָלְאוּ נִיחוֹחַ וְיָרֵחַ.
אַתְּ הֲלוּמָה אֵלָיו לֵאמוֹר: נִיסָן, נִיסָן,
כָּבְדוּ, כָּבְדוּ עַל צַוְּארוֹתֵינוּ חֵילוֹתֶיךָ.
אִם לֹא יוּהַס מְעַט הַשֶּקֶט וִירֻסַן
עוֹד יַטְרִיפוּנוּ הַשְּפוּיִים בְּלֵילוֹתֶיךָ...
יוסי גמזו
* * *
יעקב חסדאי
משענת קנה רצוץ
נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, פיטר כהרף עין את שר החוץ שלו, רקס טילרסון, כאשר זה היה בסיור בחו"ל בחודש מרץ 2018. טראמפ כתב בחשבון הטוויטר שלו, או באחד הכלים התקשורתיים האחרים העומדים לרשותו, כי טילרסון מפוטר. במקומו הוא מינה את מייק פומפאו, אחד מראשי שירותי המודיעין, ובישראל צהלה ושמחה. הסיבה – טילרסון לא היה בדיוק מה שאנו רוצים ופומפאו – יש סיכוי שיהיה טוב יותר לישראל.
זה אולי משעשע לראות איך חילופי שרים מתנהלים בארה"ב אבל אני לא חושב שזה צריך לשמח מישהו בישראל. לא בגלל טילרסון ולא בגלל פומפאו אלא בגלל הסכנה למעמדה של ישראל בארה"ב. אין לנו שום ערובה שדונאלד טראמפ יהיה נשיא לנצח. אין לנו גם ערובה שהוא יהיה נשיא לקדנציה שנייה, והתשובה לכך תהיה לא בעוד שנים רבות. בינתיים אנחנו מרחיקים מאיתנו את המפלגה הדמוקרטית, שיש לה סיכוי רב לשלוט בארה"ב אחרי עידן טראמפ.
ישראל מזוהה יותר ויותר עם דונאלד טראמפ, שיש לו אויבים ומתנגדים רבים גם בתוך ארה"ב. מה שכיום מוביל לצהלות שמחה עלול בעוד זמן לא ארוך להפוך לקינה ולצרה.
לכן מוטב לנו לא להגיב למהלכים פנימיים של טראמפ. בוודאי גם לא כדאי להישען על מה שנראה, במידה רבה מאוד, משענת קנה רצוץ. נכון שלבנימין נתניהו יש יחסים קרובים עם דונאלד טראמפ, אבל יש להניח שגם לטילרסון היו יחסים קרובים איתו. נוכחנו כבר כי טראמפ הוא אדם בלתי צפוי וכמו שהוא הפתיע עכשיו את ארה"ב, מחר הוא יכול להפתיע את ישראל.
הידיעות על תוכנית השלום המתגבשת בסביבתו של טראמפ לא כל-כך משמחות. לכן, מוטב לפוליטיקאים שלנו ולהוגי הדעות, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית בישראל, לא לשמוח יותר מדי על מעשים מסוג כזה ולא לסמוך יותר מדי על נשיא אמריקאי מסוג כזה.
יעקב חסדאי
* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il
* * *
שמשון המסכן
חשיפת פרשת הפצצת הכור בסוריה מטרידה אותי מאוד. לא בגלל עצם הסיפור שהיה ידוע כבר מזמן, וגם לא בגלל ההשמצות ההדדיות של המוסד ואמ"ן זה על זה, אלא בגלל חשיפת הטעות האסטרגית החמורה שנחשפה בעצם הפניה לארה"ב, להפציץ עבורנו, בניין של מאה על שבעים מטר. בכלל לא חשוב אם מדובר היה במבנה של כור גרעיני או לול עופות. רק אנחנו ידענו בוודאות מה מסתתר בלול הזה, ולא היה לנו כל צורך בסיוע אמריקאי בעניין.
ההתנהלות חסרת הכבוד הזאת, היא המשך ישיר של שרשרת פשלות, שמלווה אותנו עוד מלפני הקמת המדינה, ועד עצם היום הזה. קברניטי היישוב ולאחר מכן המדינה, למרבית הבושה, לא מפסיקים לרגע, להתנהל כגבאים של קהילה יהודית במזרח אירופה. איש בעולם לא מבין זאת. ההתנהלות הזאת גורמת לנו לאובדן ההרתעה, שהיא לא פחות חשובה מכושר ההכרעה.
אילו ההתנהלות הפשלונרית הזאת היתה חד פעמית, הייתי אומר שזו טעות חד פעמית. אבל כאשר השיטה חוזרת על עצמה והופכת לדפוס מדיניות קבוע, ישראל הורסת במו ידיה את כושר ההרתעה שלה ואת יכולת ההכרעה שתלויה אך ורק בה. ואראה כמה דוגמאות של האיוולת הזאת.
ב-1939, מיד עם הפלישה הגרמנית לפולין ביקשה הסוכנות היהודית, שניהלה את היישוב באותם ימים, לגייס לשורות הצבא הבריטי, שלוש אוגדות ארץ-ישראליות שילחמו בנאצים. לא היה כאן כל צעד יוצא דופן. כך לחמו גם כוחות צבא צרפת החופשית של דה-גול, הקורפוס הפולני, כוחות קנדיים וכוחות אוסטרליים, ניו זילנדיים או הודיים. הבריטים, בשחצנותם ועוינותם, התנגדו לכך נחרצות, ואיפשרו שרות בצבא הבריטי, רק על בסיס אינדיבידואלי.
רק חודשיים מסוף המלחמה הוקמה הבריגדה היהודית, עם כוח של כעשירית משלושת האוגדות עליהן דובר. בנסיבות האלה, אסור היה להסכים שחייל עברי אחד יישרת בצבא הוד מלכותו, לא כנהג ולא כאיש קומנדו. ביישוב נהגו אחרת, למרבית הבושה. שלא לדבר, שלאורך כל המלחמה, למרות שהמודיעין הבריטי ידע את מיקומם המדוייק של כל מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים, הבריטים לא הטילו קילוגרם אחד של חומר נפץ, לא על המחנות האלה ולא על מסילות הברזל שהובילו אליהם. יוצא שעצם השירות בצבא הבריטי, שהתנהל לפי מדיניות כה עקומה, היה מבחינת היישוב בארץ, בגדר השפלה.
ב-1947 השקיעה הסוכנות היהודית מאמץ דיפלומטי אדיר בקידום "תוכנית החלוקה", ובכך זרעה את הקונספציה של החלוקה, שמדברים עליה בתוכניות "שתי המדינות", עד לעצם היום הזה. הרי היה ברור באותה תקופה, שהבריטים ייתנו עצמאות להודו ובהמשך גם לכל השטחים שבשליטתם, וכי האימפריה הבריטית נמצאת כבר בפשיטת רגל כלכלית. היה ברור, שהבריטים עוזבים את הארץ, וגבולות החלוקה בכלל לא מעניינים אותם. היה ברור גבולות המדינה שתקום, יקבעו אך ורק בלחימה שתפרוץ בין היהודים לערבים, ולא על על מפות. אלא שבו בזמן, שכחו בן גוריון ומפלגתו לקנות נשק בארצות הברית. נשק זה, בתום מלחמת העולם השנייה, היה זמין, כמעט בכל סוג ובמחירי גרוטאות.
שלוש שנים מאוחר יותר נאלצו לקנות רק חלק מהמבחר שהיה בשעתו מצ'כוסלובקיה, ובמחירים של פי עשרים מהנשק האמריקאי. בכך, נגרמו ליישוב בארץ גם נזקים כספיים ומעל לכל אבדות כבדות, אותן ניתן היה למנוע. מעבר לכך, אילו ביקשה ישראל נשק במישרין מברית המועצות, היו מקבלים לא רק מאות טנקים ותותחים אלא גם עשרות אלפי מתנדבים, כולם ותיקי מלחמה. זה לא היה כרוך בהשתלטות סובייטית. אילו נהגו כך, מלחמת העצמאות יכלה להסתיים במקום בשמונה עשר חודש, בשישה עד שמונה חודשים, כאשר צה"ל מסיים את הקרבות לא בטול כרם ובקלקיליה, אלא ברבת עמון, קהיר ודמשק. זה לא קרה, אך ורק בגלל חישובים פוליטיים צרים.
עם פרוץ מלחמת קוריאה באוגוסט 1950, בן גוריון מיהר להכריז שאנחנו עומדים לצידה של ארה"ב ובריטניה, ובעצם התעמתנו עם ברית המועצות. לשם מה זה היה נחוץ לנו. הרי ארה"ב סירבה לספק נשק לישראל וג'ורג' מרשל, רק שנתיים קודם לכן, ספר את הימים עד שהיהודים יוכרעו ע"י ערביי ארץ ישראל. כל זה עוד לפני 14 למאי 1948, עוד לפני פלישת צבאות ערב של מצריים, עבר הירדן, סוריה ולבנון לתחומי ארץ ישראל.
בינואר 1957 נאלץ בן גוריון לסגת מסיני, כיוון שהנשיא אייזנהאור איים עליו "השג את צה"ל מסיני או תישא בתוצאות." בהקשר זה לא נשכח את איגרת בולגנין, שגם הוא איים לתקוף את ישראל. התוצאה היא שמלחמת סיני, עם כל הניצחון הצבאי הישראלי, ולמרות 175 הרוגים, הסתיימה בניצחונו של גמאל עבדול נאסר. והראיה, כתוצאה ממלחמת סיני זו, עבדול נאסר הפך למנהיג הערבי הבלתי מעורער, ולימים משיכרון כוח זה, עשה טעות אסטרטגית, והכניס במאי 1967 את כוחותיו לסיני, מבלי שהתכוון בכלל למלחמה, אלא שזו כבר היתה בדרך.
כך קרה שצה"ל נסוג מסיני ב-1957, ללא כל הבטחה וערובות לבטחונה של ישראל. בחלוף של יותר מעשור, התברר לישראל כי אותה ארה"ב שאילצה את ישראל לסגת מסיני, התעלמה לחלוטין מחופש השיט, שהבטיח איזנהאור לישראל בכתב. שבועיים לפני מלחמת ששת הימים, שלחה ממשלת אשכול את שר החוץ הנמלץ שלה, אבא אבן, להתחנן לפני ארצות הברית, לבוא לעזרתה של ישראל. אבא אבן הצטיין באנגלית האוקספורדית שלו, אבל היה חלש בנושאים צבאיים ואסטרטגיים. אשכול, במקביל לשליחותו של אבא אבן, חיפש בכל העולם מסכות גז. במקביל הורה גם לחפור עשרות אלפי קברים ברחבי הגנים הציבוריים במדינה. אשכול נערך לא לנצחון אלא לשואה.
נשאלת השאלה מה ישראל ציפתה שיעשו למענה? שארה"ב תסתבך במלחמה גרעינית עם ברית המועצות? שמדינות אירופה, שהיו אדישות לרצח יהודי אירופה, יחושו ישלחו מסכות גז? שארצות הברית תשלח נושאת מטוסים לפריצת המצור המצרי על מיצרי טיראן? שארה"ב תספק לישראל נשק ממש ברגע האחרון, אותו נשק שהיא מנעה ממנה במשך 19 שנות קיומה?
ב-1973 ישראל יכלה להפסיק את המלחמה תוך יומיים, אילו היתה, לדברי מקורות זרים, מבצעת ניסוי גרעיני מעל המדבר ממערב לקהיר. לא חלילה על סכר אסואן. במקום זאת נלחמו 19 ימים, איבדו אלפי הרוגים ואלפי פצועים, ועוד 20 מיליארד דולר במחירי 73', והגרוע מכול, איבדו את כושר ההרתעה, שהוא הנשק הכי חשוב שהיה ועדיין יש לנו, למרות כל הטעויות שנעשו.
ב-1982, צה"ל נכנס ללבנון, אבל נסוג בסופו של דבר מהשטח, ללא כל הישג, במקום לסלק את השיעים על מטלטליהם מדרום לבנון, ולהזיז את הגבול עד נהר הליטני, איבדו את הזמן על אימונו של צבא דרום לבנון, שבסופו של דבר הפך לצבא של מהגרים לתוך ישראל. אילו נהגנו בחוכמה, כמו כוח אמיתי, היום היה לנו עוד חבל ארץ משגשג, במקום יעד מבוצר שיעי-איראני, שעוד נצטרך להתמודד מולו בהמשך.
ב-2006 הרס אמנם חיל האוויר את רובע הדאחיה, אבל נכשל בהתמודדות מול החיזבאללה. הכל בגלל הנחה מוטעית של הרמטכ"ל דן חלוץ, שהבין מצויין בלחימה אווירית, אבל לא הבין את חשיבותה של הלחימה הקרקעית. כך בוזבז חודש על לחימת סרק, וחיזבאללה, לא רק שלא הובס, אלא שהתעצם.
ב-2007, כשהתברר, למזלנו, שהסורים מקימים כור פלוטוניום בתוך "לול עופות", שלחנו שליחים לנשיא ג'ורג' בוש הבן, שיקבל על עצמו להפציץ את ה"לול". זמן קצר לאחר מכן, הידיעה על המתקן דלפה לעיתונות, ככל הנראה מהצד האמריקאי, ובכך סיכנו את עצם פעולת ההפצצה ונאלצנו לבצעה באופן מיידי. לא ברור מדוע היתה נחוצה לנו התבזות כזאת. למה ישראל ציפתה? שארה"ב תסתבך במלחמה עם רוסיה על כור שטרם הופעל? איך ישראל לא הבינה שפעולה כזאת חייבת להתבצע רק על ידה, ולא בידי האמריקאים? הרי היה גלוי וידוע שתוך שישים שניות, המתקן הזה יימחק ע"י חיל האוויר, עוד לפני שהסורים יבינו מה קרה שם בכלל? אז לשם מה ביקשו את עזרתה של מעצמה בפתרון בעייה טריוויאלית כזו?
ועכשו עוד הוסיפו חטא על פשע וגם שר הביטחון הנוכחי, באיוולתו, התיר את פירסום הפרשה. למי זה טוב? הרי ברור ששני ארגוני הביון שלנו, אמ"ן ומוסד, שכל אחד מהם נכשל בזיהוי האיום, ימרטו איש את נוצותיו של רעהו. במקום להפיק לקחים בשקט, שלא נופתע פעם נוספת, הוכחנו לכל העולם שהמודיעין שלנו לא מי יודע מה. וגרוע מכל, צצו שני פוליטקאים שעבר זמנם, והתחילו להסביר כמה הם חכמים, נבונים ופקחים, כשזולתם הם הטיפשים.
המכנה המשותף לכל המתואר לעיל הוא בורות אסטרטגית. לקברניטיה של מדינת ישראל עדיין לא התחלף הדיסקט, שאנחנו מי שקובעים את גורלנו, וכי אין כוח בעולם שיחוש לעזרתנו בשעת צרה. לא ארה"ב ולא אף אחד אחר. עדיין אנחנו לא מבינים, שאנחנו חזקים מספיק לא רק למכור נשק בכל העולם, אלא גם להשתמש בו ככל שנידרש.
חייבים להפסיק אחת ולתמיד את תפקיד "שמשון המסכן". בעולם אין שמשונים ומסכנים תחת עור אחד. אתה צריך להחליט מי אנחנו. בנסיבות של המזרח התיכון, אתה יכול להיות רק "שמשון". תפקיד ה"מסכן", לא בבית ספרנו.
יצחק הילמן
* * *
מתי דוד
קטטה מכוערת בצמרת
מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לידיעת אויבנו מפחית ופוגע בכוחנו.
הפצצת הכור הסורי תיזכר בהיסטוריה הביטחונית של ישראל כאחד המבצעים החשובים והמוצלחים ביותר. ואולם פסטיבל המגיבים של חלק מחברי הקבינט, כולל חילופי ההאשמות, ההשמצות, החשבונות האישיים, וחוסר הפירגון ההדדי, ייזכרו כאחד הדפים המכוערים של אנשי הצמרת, בתולדות ישראל.
הפירסום וגל התגובות שלאחריו גרמו נזק לצה"ל, לביטחון ולמדינה.
שני ראשי ממשלה לשעבר, אולמרט וברק, ושני ראשי המוסד והמודיעין לשעבר, תמיר פרדו ועמוס ידלין, איבדו את שיקול הדעת במקרה הזה, לדעתי בכך שבמריבה ביניהם, חשפו בפומבי תהליכים שקדמו להפצצת הכור.
לזכותם של אבי דיכטר ועמיר פרץ ייאמר, שהם היו היחידים מחברי הקבינט, שלא התראיינו ולא היו שותפים למסכת המגיבים, שגרמו נזק לצה"ל ולמדינה.
מתי דוד
רמת אפעל
* * *
יהודה דרורי
עיתונאית בזויה ב-YNET
היום [24.3] מתפרסמת ב-YNET כתבה מאת אורלי אזולאי המדווחת על החלפת היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן. בכותרת מכפישה היא מכנה את היועץ החדש, ג'ון בולטון, כ"מחרחר מלחמה" (לא מוסברת איזו מלחמה הוא מחרחר עבורה...) מה שמובע במאמר המתועב הזה יוצא מבית המדרש של השמאל הישראלי (והאמריקאי), דהיינו, בולטון מתנגד להסכם הגרעין (המסוכן עבורנו) של המעצמות עם איראן, הוא רואה את התנועה הפלסטינית כטרוריסטית ולכן שולל את הפתרון האובמי של "שתי מדינות". ולדבריה הוא מעדיף לחמש את ישראל (שומו שמיים...)
אגב, בעברו הוא היה שגריר ארה"ב באו"מ שנלחם למעננו ויותר מכך, החלפת היועץ הזה בקודם הינה חשובה עבורנו, ונובעת גם מהעובדה שהיועץ שהוחלף (מאקמאסטר) היה ידוע כאנטישמי ואנטי ישראלי...
אז איך אתר כ-YNET מרשה כתבה מכפישה ומוטית שכזו , ובכלל למה נותנים במה למין כתבת שכזו...
63,000,000 אמריקאים "מפגרים"...
הלוזרית בבחירות לנשיאות ארה"ב, הילרי קלינטון, הכריזה השבוע כי כל מצביעיו של טראמפ היו "מפגרים."
אם נלך לפי ההיגיון שלה, אז 66 מיליון שהצביעו עבורה הם "לוזרים"... אגב, כעת מסתבר כי בספירת הקולות בבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב, נמצאו עד היום כ-5,000,000 קולות של מהגרים בלתי חוקיים שמיספר מושלי מדינות (ליברלים-דמוקרטים) הירשו להם להצביע בניגוד מוחלט לחוקה האמריקאית וברור שהם לא הצביעו למי שהבטיח להחזיר אותם לארצותיהם... פירושו של דבר שכל ההתהדרות של הילרי במספר מצביעים גדול יותר מאשר לטראמפ, מקורה בעבירות על החוקה האמריקאית, והיא עוד עורכת דין...
שאפו לבנט על הקוד האתי
ההדרדרות הפוליטית באקדמיה הישראלית חייבה פעולה להפסקת התעמולה האידיאולוגית בין כתלי מוסדות ההשכלה ולחזור ולהתרכז בלימודים נטו.
זאת קלט והבין שר החינוך בנט ולכן יזם את הקוד האתי למוסדות החינוך האקדמאי, קוד שבא למנוע תעמולה פוליטית והפלייה פוליטית בעיקר בין כתלי מוסדות החינוך האקדמאי, ובחו"ל, ומאחר שהמועצה להשכלה גבוהה אישרה קוד זה, היה ברור שתקום זעקת שבר נוראה מכיוון השמאל הישראלי, שאף שהוא קטן בפוליטיקה הישראלית הוא מרכז את פעילותו דווקא במכללות ובאוניברסיטאות (וגם בתקשורת כמובן...)
אז מעכשיו, לא עוד סלקציה של סטודנטים לפי השקפת עולמם (כמו למשל בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת באר שבע, זו המעסיקה פרופסורים שהם תועמלנים של השמאל ושיש להם גם החוצפה לצאת להרצאות נגד המדינה מחוץ לישראל). הקוד האתי אמור להפסיק פרקטיקה ניבזית זו.
בעיקרון, המל"ג לא היה יכול להתעלם ממה שקורה כיום במוסדות החינוך האקדמאים, והבינו שם שיש לחזור לבסיס, דהיינו, ללמד, להעביר חומר לתלמידים, לתת עובדות, להיות אובייקטיביים ולהפסיק להיות תועמלנים פוליטיים (ולא חשוב אם ל"ימין" או אם ל"שמאל"), אז כל הכבוד לך השר בנט על פעילות ברוכה זו.
יהודה דרורי
* * *
משה כהן
זהירות גזענות
הגזענות נגד עולי מרוקו בשנות החמישים היא נושא מרכזי בשיח הציבורי.
מדובר בהסעת עולי מרוקו אל הנגב השומם כדי שיבנו בעשר אצבעות את דימונה ושדרות.
נחקור לצורך השוואה את הטיפול "המועדף" בעולי בולגריה, בשנות החמישים, שאני נמנה עליהם.
אנחנו שוכנו במעברה של אוהלים ליד חדרה, בגשם ובשלג, ושם נזנחנו.
נאלצנו לעזוב את המעברה כעבור כמה חודשים על דעת עצמנו וביוזמתנו ולחפש דיור ותעסוקה בכוחות עצמנו.
כלפי מי היתה "גזענות" חמורה יותר?
לא ברור.
בכל אופן לא נשמעת טענה על גזענות מפי עולי בולגריה.
משה כהן
ירושלים
אהוד: מחקרים שנערכו לאחרונה מעלים את ההשערה שהגן הקרוי קיפוח אינו מצוי בדרך כלל בקרב עולי בולגריה אבל הוא מתגלה בכמויות גדולות ועובר מדור לדור בקרב יוצאי מרוקו בישראל.
* * *
אורי הייטנר
1. פסח ראשון בגולן
חגגנו השנה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. בפסח, אם כן, אנו מציינים יובל לפסח הראשון בגולן המתחדש. פסח ראשון אחרי 1,500 שנה.
בפסח תשכ"ח, 1968, ישבו בגולן קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן), מבוא חמה, עין זיוון, גבעת יואב, אל על (גלגול קודם של אליעד) היאחזות נח"ל גולן (שלימים אוזרחה כקיבוץ אפיק) והיאחזות נח"ל שניר (היום קיבוץ שניר אינו חלק מהמועצה האזורית גולן).
קיבוץ גולן ישב באותם ימים בקוניטרה, תחנתו השנייה. לסדר הגיעו רבים מהורי החברים ואורחים נוספים, בסך הכל 350 איש. חדר האוכל הקיבוצי לא יכול להכיל את המיספר הרב ולכן עבר הסדר אל תוך העיר, במקום שכונה "הצריף של הסיירת". המקום קושט כדי שיתאים לגודל האירוע.
היה זה סדר ברמה גבוהה מבחינה תרבותית, מוסיקלית וקולינרית. זקני היישוב טוענים שסדר כזה לא היה מאז. וזאת, לא רק בשל ההתרגשות מן המשמעות ההיסטורית של האירוע. הסדר נמשך אל תוך הלילה, הרבה אחר חצות.
בסדר היו שני אורחי כבוד. האחד היה יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד והדוחף העיקרי להתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק. השני היה אברהם הרצפלד, חתן פרס ישראל וממנהיגי מפא"י. שני אישים אלה, האחד בעשור התשיעי של חייו, השני בשלהי העשור השמיני, הם מן האנשים המזוהים ביותר עם ההתיישבות, בתולדות הציונות. עצם השתתפותם, היתה מסר של העברת המקל – אתם החלוצים של הדור הבא, אתם הממשיכים שלנו, היום אתם נושאי הדגל.
בספר "הרצפלד מספר", הוא הקדיש פרק לסדר הזה. הוא יצא בבוקר לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה. הרצפלד מספר איך קיבל אותו מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, הבן של חברו ד"ר אריה הראל, ועל שיחתו עם אלישע, מרכז המשק.
בתיאור הסדר, אי אפשר שלא לחוש בהתפעמותו והתרגשותו, למראה התחדשות ההתיישבות החלוצית. וכך הוא כתב:
"כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות והצלחות מלאות כל טוב...
"... בין האורחים הרבים היה גם יצחק טבנקין ולא רק כבא כוחו של הקיבוץ המאוחד, אלא גם כסבא לנכדתו, בתו של משה בנו, שהיא מחברותיה של הנקודה החדשה.
"לפני שהתחילה אמירת ההגדה, כבר מוקף הייתי חבורה של צעירים ויחד שרנו והנעמנו ניגונים. באותם רגעים שכחתי לגמרי כי היתה שעה ביום זה, בה אכלוני ספיקות רבים. רגע היה נדמה לי, כי שיבשתי את תוכניתה של המנצחת המחוננת, בתיה. במקום לשיר לפי המתוכנן, הרימותי את כוסי, שלא במועד הנכון, ושרתי את הפסוק 'הנני מוכן ומזומן' בנוסח של בית אבא. שמחתי אמנם על ההקשבה העמוקה, אך ליבי גם נקפני מאוד על השיבוש. אולם חייב אני לומר, כי בתיה התגברה על התקלה בטעם ובחן והיא המשיכה לנצח על ציבור זמריה והובילה אותם על פי קווי תוכניתה, והכול הלכו אחריה – בבאס ובטנור, בסופרן ובאלט. ולא זו בלבד, באותה מסיבה נתחוור לי, כי סבלנית ועקבית היא בתיה – משהתחילה, למשל, בשיר 'אחד מי יודע', לא הרפתה ממנו, ולא דילגה על שום פרט עד שהגיעה אל 'שלושה עשר מי יודע'. אכן, היה זה ליל סדר כהלכתו.
"כשנסתיימה ההגדה, פנו אלי רבים מן הצעירים וביקשוני כי אשיר את 'ההמנון הפרטי' שלי, אותו המנון הקורא להדליק את השדות בשלהבת הירוקה. הסכמתי לכך, לאחר שהעמדתי תנאי מפורש, כאותו נער גונב האפיקומן. התנאי היה כי תחילה יותן לי לומר כמה מילים. חייב אני להדגיש, כי בעניין הזה של אמירה, כבר הקדימני יצחק טבנקין, שבדבריו הצלולים הוא העלה על ראש שמחתנו את ההרגשה הנפלאה, להסב בליל הסדר הראשון במקום זה. רק ההתיישבות בכל מקום, היא אשר תביאנו גם להידברות עם שכנינו ולשלום, הדגיש טבנקין.
בדבריי שלי רק אִשְׁררתי את דעת קודמִי, על ההרגשה בליל הסדר הראשון ביישוב שעלה לכאן ראשון. גם אני דיברתי על השממה שאנשי שלומנו עתידים להביא לה שלום ופריון. כמו כן השמעתי דברי תביעה מרבֵּי הקבינט שלנו, שלא יקפצו את ידם ויראו בהיאחזויות אלו את אחד העיקרים. שוב הרימונו כוסית ולאחר מכן הילכו והדהדו מסביב פסוקי השיר המבוקשים והמובטחים."
"ההמנון הפרטי" של הרצפלד, היה השיר שעימו חתם כל עלייה לקרקע של כל יישוב בארץ:
שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה
וְהַמַּחְרֵשָׁה
שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.
השיר מסתיים בהבטחה:
יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן
הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,
וְנַדְלִיקָה שׁוּב,
שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,
בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.
חמישים שנות הגולן הפורח, מפעל חיינו – שבשבוע שעבר קיבל הכרה ממלכתית בהענקת פרס ישראל ליהודה הראל, הוא עדות לכך שהגשמנו את ההבטחה.
חג חירות שמח בגולן הפורח!
2. צרור הערות 25.3.18
* בשורה גדולה – הענקת פרס ישראל ליהודה הראל היא בשורה גדולה לציונות, בשורה גדולה לחלוציות, בשורה גדולה להתיישבות, בשורה גדולה לגולן. הכרה לאומית בחשיבות מפעל חייו הנפלא של יהודה – ההתיישבות בגולן. הגולן הישראלי.
* הדרך האיכותית – מחצית מסיעת "הדרך השלישית", ושני שליש מהח"כים שלה החיים עימנו, זכו השנה בפרס ישראל – אלכס לובוצקי ויהודה הראל. גם קהלני ראוי לכך ואני מקווה שבשנים הבאות הוא עוד יקבל את הפרס.
* היוזם – היוזם של ההמלצה לפרס ישראל ליהודה הראל הוא סמי בר לב, מייסד קצרין וראש המועצה המיתולוגי שלה. הוא גייס אותי ואת אלי זיו ויחד דחפנו את המיזם. ליהודה לא סיפרנו, מחשש שהוא יסרב ויטרפד, אבל ציפקה אשתו וילדיו היו בתמונה.
* למה אני שמח – האמת? בינינו, כשאף אחד לא שומע? הדבר הטוב ביותר בפרס ישראל ליהודה הראל, הוא קידום מכירות לביוגרפיה שלו, שאותה אני כותב.
* גיבור לאומי – כאשר שמעתי על הענקת פרס ישראל לנתן שרנסקי, תגובתי האינסטינקטיבית הייתה: שרנסקי עוד לא קיבל פרס ישראל?! כל כך ברור שאין ראוי ממנו, כך שבאמת הופתעתי לשמוע שהוא טרם קיבל את הפרס.
בעבורי, שרנסקי הוא גיבור ילדות – לוחם חירות, מסורב עליה, אסיר ציון, הסמל למאבקה של יהדות בריה"מ לשחרורה, לפתיחת שערי בריה"מ לעליית היהודים לישראל. את יום עלייתו לארץ, המפגש עם אביטל אשתו, אני זוכר בהתרגשות רבה.
בשתי מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות המדינה, כתבתי בזכות בחירתו של שרנסקי ואף הייתי חבר בקבוצת פייסבוק שניסתה לקדם את המועמדות הזו. ועוד קודם לכן, במסגרת "הדרך השלישית", תמכתי מאוד ביוזמה של יהודה הראל ואלכס לובוצקי להליכה משותפת עם "ישראל בעלייה" (מפלגתו של שרנסקי); יוזמה שלמרבה הצער טורפדה בידי יו"ר התנועה קהלני, ו"הדרך השלישית" נעלמה.
השילוב של חתני וכלת פרס ישראל על מפעל חיים - לשרנסקי, לוי, יהודה הראל ומרים פרץ, מציג מסר של ציונות ומיזוג גלויות.
נו, ואני מניח שיהיו אנשים קטנים שבעבורם הפרס לשרנסקי יוצג כ"עוד פרס לגבר אשכנזי."
* התאפק יומיים – כך כתבתי ביום שישי, למחרת ההודעה על הענקת פרס ישראל למרים פרץ: "בִּדְקוּ אותי – בימים הקרובים יופיע בשוקניה פשקוויל נאצה נתעב של רוגל אלפר, נגד הענקת פרס ישראל למרים פרץ. כדרכו, הוא ילעג לאבלה, ישמח לאידה, יבוז לה. והוא יכתוב על פרס ישראל לפשיזם, לאומנות, דת השכול, הערצת המוות וכו'. ואת זה תקרא במהדורה האנגלית האליטה האינטלקטואלית של המערב, שהשוקניה היא חלון הראווה שלה לישראל."
אז קודם כל, אני חייב לציין שאלפר הפתיע אותי. הוא הצליח להתאפק יומיים. היה לו דחוף יותר לפרסם פשקוויל נאצה אחר ביום ראשון. אך כפי שהבטחתי, אלפר קיים, עם הפשקוויל הצפוי: "מרים פרץ היא מקדשת המוות... עוד נדבך במגמת הפשיזציה... זהו מסר רעיל, מזיק, שמכשיר את לבם של ישראלים צעירים למות... הכוהנת הגדולה של דת השכול." וכן הלאה וכן הלאה. והוא לא היחיד ברוח רעה זו.
* האהבה תנצח – מתקפת הפוליטיקה העדתית תניב הישגים לטווח קצר – היא תצליח לעורר מדנים, לחרחר שנאה; היא תצליח לגרום לנזק. אבל לטווח הארוך, זו מלחמת המאסף של פוליטיקת הגלות. בדור הבא, לא ימצא כמעט ילד יהודי ישראלי, שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית המיותרת האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". פשוט, כי האהבה, הזוגיות והמשפחה תנצח. מיזוג הגלויות ינצח בחדר המיטות.
* החלטה אמיצה ונכונה – ההערכה של מקבלי ההחלטה להפציץ את הכור הסורי התבררה כנכונה – תקיפת הכור הגרעיני הסורי לא הובילה למלחמה. עובדה זו הפכה את האירוע למושלם, והקונצנזוס עליו מלא.
אולם זה עלול היה להיות אחרת. ההערכה עלולה הייתה להתברר כשגויה. הסורים היו עלולים לפתוח במלחמה, וזו הייתה מלחמה קשה ועקובה מדם.
מקבלי ההחלטות ידעו זאת, לקחו אחריות והחליטו באומץ.
זו החלטה אמיצה. זו גם החלטה נכונה. השמדת הכור הסורי הייתה מוצדקת גם במחיר מלחמה.
* יש מקום לכולם – מי צודק בקרב הקרדיטים בין אולמרט לברק? אין לי מושג. אין לי מושג גם מי צודק בקרב הקרדיטים בין המוסד לאמ"ן. כאשר יש קרבות קרדיט, זו עדות להצלחה. במקרה של כישלון – כל אחד בורח מקרדיט.
אז למי מגיע הקרדיט? להצלחה אבות רבים, ויש מקום לכולם. אבל עיקר האשראי מגיע למי שהיה נושא במלוא האחריות לכישלון – העומד בראש, ראש הממשלה אהוד אולמרט.
* דוקטרינת בגין – החלטתו של מנחם בגין להפציץ את הכור הגרעיני העיראקי, היתה החלטה היסטורית גדולה ואמיצה. דוקטרינת בגין, היא שישראל לא תאפשר קיומו של נשק גרעיני בידי אויביה ותסכל זאת, גם בכוח.
אולמרט ראוי לשבח על כך שמשמרת שלו הוא פעל על פי הדוקטרינה הזאת.
הדוקטרינה הזאת נכונה גם באשר לגרעין האיראני. אני יודע, זה הרבה יותר מורכב, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה מדינית, ואף על פי כן – האופציה הגרעינית האיראנית היא סכנה לשלום העולם ולשלומה של ישראל, ואת האופציה הזאת יש לחסל. ואם זו הדרך – גם בפעולה צבאית.
* פרספקטיבה – מה שקורה היום בסוריה; העובדה שאסד אינו בוחל בשום אמצעי במלחמתו באויביו בתוך סוריה, מעידה עד כמה אסור שבידי משטר מהסוג הזה תהיה יכולת גרעינית. מה שקורה היום בסוריה מוכיח גם איזה אסון לאומי עלול היה להתרחש אם חלילה הצליחו רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט למסור את הגולן לאויב הסורי.
* הצד השני של המטבע – חצי שנה לאחר תרומתו הגדולה של אולמרט לביטחון ישראל – הפצצת הכור הסורי, הוא ניסה למסור את הגולן לאותו אסד, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן. נסיגה כזאת, חלילה, הייתה מובילה לאסון לאומי. גם זאת יש לזכור.
* דמגוגיה שקופה – קראתי ב-"7 ימים" את הפרק מספרו של אולמרט על הפצצת הכור הסורי. סיפור מותח ומרגש. באשר לסיפור הרשומון הנוגע לתפקידו של ברק בפרשה, אין לי מושג מי מהשניים דובר אמת.
ובאמצע הפרק, בתיאור פגישה גורלית עם ראשי מערכת הביטחון, מופיעה הפסקה הבאה: "...בפתח עמד ראש מערך ההסברה של הממשלה, נקי גלנטי. מערוץ 2 ביקשו למסור כי הם מתכוונים לדווח שפרקליט המדינה, ערן שנדר, החליט להורות למשטרה לחקור חשד שפעלתי להטיית המכרז של בנק לאומי, כדי לאפשר לידידי האוסטרלי פרנק לואי לזכות במכרז ובבנק. הם מחכים לתגובה שלנו, אמר גלנטי. אמרתי שיגיד להם ללכת לכל הרוחות. גלנטי, שחמק החוצה מופתע, עידן כנראה את התגובה... פרקליט המדינה הורה באותו ערב למשטרה לחקור את 'פרשת בנק לאומי', אך ליבי וראשי היו במקום אחר לגמרי."
איזו דמגוגיה זולה ושקופה. מה הוא רוצה לומר? תראו במה אני מתעסק, בהצלתו של עם ישראל, בגורלה של מדינת ישראל, ובמה הקשקשנים האלה מתעסקים? בזוטי דברים ורכילויות (כלומר טוהר מידות, ניקיון כפיים, שחיתות). וזה נשמע כל כך מוכר ואקטואלי.
* זיקנתו מביישת – אולמרט מספר בספרו, על תגובתו של פרס כאשר הוא עידכן אותו במידע על הכור הסורי. "אפשר יהיה להציע לסורים עסקה." לא יאומן. "הייתי המום," מספר אולמרט.
אכן, לא יאומן כמה עיוור והזוי האיש הזה. איך זקנתו מביישת את נעוריו. פרס הצעיר היה ביטחוניסט מושבע. הוא האיש שבנה את הכור הגרעיני בדימונה. אך הוא הלך שבי אחרי פנטזיות פיסניקיות מטורללות.
איך זה קרה לו? אחת מהשתיים. או שהוא בלע פטריית הזיות, או שהוא קרא את "המזרח התיכון החדש" והתייחס לכתוב בו ברצינות.
פרס ניסה להכשיל גם את הפצצת הכור העיראקי וכנשיא חתר תחת הממשלה במאבק נגד הגרעין האיראני.
* היעדר בושה – אך טבעי ונכון שהוצאת ספרים תרצה להוציא אוטוביוגרפיה של ראש ממשלה לשעבר בכלל, ושל ראש ממשלה שצנח לבירא עמיקתא של הכלא, כאולמרט, בפרט. אין ספק שיש בכך עניין לציבור. הוא הדין בעיתון המפרסם פרקים מן הספר ובערוץ טלוויזיה המראיין אותו (אם כי רצוי היה שיראיין אותו עיתונאי, שיעמת אותו עם שאלות קשות, ולא צנצנת ריבה).
אז מה כל כך מפריע לי בקמפיין הרהביליטציה של אולמרט? חוסר הבושה.
ניתן היה לצפות מראש ממשלה שסרח, שהתגלה כפושע והורשע בכל הערכאות ולכן ישב בכלא, שלא יראה את פניו ברבים מפאת הבושה. היכולת שלו, ביהירות ובשחצנות שאפיינו אותו תמיד, לחזור לציבור באותה פוזה, ללא כל חרטה, ללא כל נטילת אחריות, ללא כל בקשת סליחה מהציבור, ותוך שהוא משפריץ לכל עבר ומאשים את כולם-כולם-כולם חוץ מעצמו (את עצמו הוא מאשים רק בכך שהוא "תמים מדי" ו"נותן יותר מדי אמון באנשים"...) נובעת בין השאר מידיעתו שהוא יכול לא להתבייש, כי מבחינת החברה הוא לא צריך להתבייש. הוא רואה איך דרעי – בן דמותו המובהק, נבחר מחדש וחזר לכהן באותו תפקיד שבו חטא. הוא רואה איך נתניהו נוסק בסקרים ככל שמתגלה קלונו. והוא מבין – אבדה הבושה.
* צל"ש לאולמרט – במסגרת מסע הנקם שלו נגד שלטון החוק, קורא הקרימינל אהוד אולמרט להעמיד לדין (!) את פרקליט המדינה משה לדור. ואני חושב שאולמרט ראוי לצל"ש על כך שהוא מסתפק בהעמדה לדין, ואינו דורש מלדור להתאבד, כפי שעשה מלחך פינכתו אמנון דנקנר, שהציע ללדור הצעה שאי אפשר לסרב לה.
* עם הפנים לעתיד – כאשר אני רואה את ה"לשעבר" ואת ה"לשהווה" ברור לי שעלינו להבטיח לילדינו עתיד אחר.
* ספין דמגוגי – ספין דמגוגי בדפי המסרים, בימים האחרונים, אומר בערך כך: על פי החוק, רק אם ראש הממשלה הורשע בפסק דין חלוט אחרי כל הערכאות, עליו להתפטר. ולכן, כל מי שקורא לו להתפטר לפני כן, פועל כנגד החוק ומזלזל בחוק, בעוד הוא מנפנף בשלטון החוק.
למה הספין הזה דמגוגי? כי החוק אינו קובע שראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום והוא עומד לדין חייב להישאר בתפקידו עד שיהיה נגדו פס"ד חלוט. החוק אינו אומר שכל המפלגות בקואליציה לכודות בתוכה עד פסק דינו של ראש הממשלה. אין הוא אומר שמפלגות אינן רשאיות לפרוש, אם הן חושבות שכתב אישום נגד ראש הממשלה הוא סיבה לאובדן האמון בו. אין החוק שולל מהאופוזיציה את הזכות לפעול להחלפתו של ראש הממשלה בגין כתב אישום, המלצת משטרה או רק חקירה (כפי שבצדק קרא נתניהו להתפטרותו של אולמרט). אין החוק אוסר על העיתונות לקרוא להתפטרותו. אין הוא שולל את זכותו של אזרח לחשוב שעל ראש הממשלה לפרוש, להפגין למען מטרה זו או לכתוב על כך בפייסבוק.
מה החוק אומר? שראש ממשלה שהורשע בפלילים בפסק דין חלוט, אינו יכול להישאר בתפקידו והוא חייב להתפטר. כלומר, אחרי פסק דין, גם אם העם רוצה שיישאר, גם אם יש רוב בכנסת הרוצה בהישארותו, גם אם כל מפלגתו וכל מפלגות הקואליציה תומכות בו – החוק מחייב אותו להתפטר.
עד פסק דין כזה, החוק אינו דורש ממנו להתפטר. עד פסק דין כזה, הוא יכול להישאר כל עוד יש בכנסת רוב לממשלתו. אבל ניתן לפעול להחלפתו גם בשל כתב אישום, גם בשל המלצת משטרה, גם בשל חקירת משטרה, גם בשל שחיתות שכלל אינה פלילית, גם בשל דו"ח מבקר המדינה, גם בשל תחקיר עיתונאי שחושף מעשים בלתי ראויים של רוה"מ, גם בשל התנגדות למדיניותו, או לפעולה זו או אחרת שלו. ואפילו בשל שיקולים פוליטיים צרים של מפלגה זו או אחרת.
הספין הדמגוגי הזה מגוחך.
* סיכום נאום המרור של נתניהו – דמגוג. בכיין. חסר אחריות.
* קיצור תולדות השחיתות – ביומן שישי של חדשות ערוץ 2 היתה כתבה גדולה על תולדות השחיתות בישראל. מן הכתבה הזאת ניתן לצאת לשתי תובנות אקטואליות מנוגדות. יהיו, מן הסתם, מי שיאמרו: הנה, לא כצעקתה. תמיד הייתה שחיתות, תמיד תהיה שחיתות, אז גם היום יש שחיתות. מה הביג דיל. והנה, פעם ידענו להחליק אותה, אבל היום יש פתאום "אכיפה בררנית". התובנה האקטואלית שלי שונה לחלוטין: טוב שהיום יש תקשורת חופשית וחוקרת, שכה הייתה חסרה אז, ומשטרה עצמאית ונחושה, והרבה יותר קשה למושחתים לעשות ככל שעולה על רוחם.
מצד שני, מבחינה מסוימת קל יותר. מה שהחל ב"הוא זכאי" והגיע לשיאו בקמפיין ה"אין כלום" הוא אובדן הבושה ותמיכת בלתי מותנית במנהיגים שסרחו תוך השלכת רפש ובוץ והעללת עלילות על שלטון החוק וגורמי האכיפה. מבחינה זו, הרבה יותר קל היום למושחתים.
בכתבה הזו, בלט גיבור לאומי – שלמה הלל, שר המשטרה בממשלת רבין הראשונה, שהעניק גיבוי מוחלט למשטרה, גם כאשר היא חקרה את בכירי מפלגתו, וגם כאשר הופעל עליו לחץ מאסיבי מראשי מפלגת העבודה, משרי הממשלה, מראש הממשלה, כולל בישיבות הממשלה. הוא עמד ללא מורא, כצוק איתן, בכל הלחצים, והזכיר שהוא נשבע אמונים אך ורק למדינת ישראל ולחוקיה.
כיוון שהלל, בן ה-95, לא רק חי איתנו אלא הוא גם צלול וחד, אני ממליץ לשר ארדן לקחת ממנו כמה שיעורים פרטיים באומץ לב וביושרה.
* שותף לדבר עקירה – כולם מתפלאים על מאמרו של הטייקון היהודי אמריקאי רון לאודר, שתקף את מדיניותה של ישראל. הרי הוא חבר של נתניהו, של הימין, של הרפובליקאים. מה קרה?
אני לא נפלתי מהכיסא. מבחינתי, לאודר הוא בראש ובראשונה החבר הטייקון שבאמצעותו ובתיווכו נתניהו ניסה למסור את הגולן לאסד. כאילו מדובר באיזו עסקת נדל"ן. הון, שלטון, אסון.
* פני מרצ – לאן? – לפני שנים אחדות השתתפתי בפאנל, בכנס שדרות לחברה, בנושא השבת בישראל. אחת המשתתפות בפאנל היתה הח"כית הצעירה תמר זנדברג. היא הפתיעה אותי. ציפיתי ממנה לדקלם את הלהג המרצי המוכר של שיח הזכויות... כפייה דתית (אז עוד לא המציאו את ה"הדתה")... אל תתערבו לנו... וכו'. להפתעתי, היא דיברה על המשמעות החברתית של השבת ועל הצורך לעצב בהידברות והסכמה את השבת בפרהסיה הישראלית.
עם בחירתה להנהגת מר"צ, נשאלת השאלה, לאן פניה. האם להמשך הרדיקליזציה והחד"שיזציה של מר"צ, או דווקא להתמתנות, לאחריות ולשיקול דעת?
זנדברג נבחרה להנהיג את מר"צ, המחויבות שלה היא לדרכה של מר"צ, איני מצפה שהיא תבטא את דרכי או את האידיאולוגיה שלי. אבל כמנהיגה צעירה של מפלגה ישראלית, אני רוצה לקוות שיש בה מידת האחריות לעצור את דרך ההקצנה.
* נקמה ואספסוף – הורדת שליש על התנהגות טובה, כשמה כן היא – קיצור העונש על סמך התנהגותו של האסיר. קיצור עונשו של אלאור אזריה, הוא בזכות התנהגותו בכלא, על פי חוות הדעת המקצועיות. כאשר עלית קרפ כותבת ב"הארץ" ששחרורו המקודם של אזריה הוא "ניצחון האספסוף", היא למעשה טוענת שצריך היה להתנקם בו, ולמרות התנהגותו הטובה וחרף חוות הדעת המקצועית, לקבל החלטה בלתי מקצועית ולא לקצר את עונשו.
נקמה היא התנהגות אספסופית.
* מי אשם – אבו מאזן החליט להחשיך, להרעיב ולהצמיא את רצועת עזה, כדי לגרום, במזיד, למשבר הומניטרי.
את מי יאשימו?
* הרפתקת חיינו – על רקע מתקפת ההתבכיינות העדתית, ותגובת הנגד הקורבנית של "אנחנו סבלנו יותר" – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא מאמרו הציוני החשוב של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" – "זוהי הרפתקת חיינו". מאמר מצוין, שבו הוא כותב את האמת: ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל ב-70 שנותיה, מכל הבחינות, היא קליטת העלייה ומיזוג הגלויות. "ההישג המרשים ביותר, בממדים היסטוריים." כותב פלוצקר: "בשיח הישראלי העכשווי הגלויות היו לעדות, הקליטה היתה לאפלייה מכוונת, העולים היו למהגרים בעל כורכם. 350 אלף שורדי שואה שבאו לארץ ישראל ולמדינת ישראל בשנים 1946 עד 1950 חסרי כל, לבושי סמרטוטים, רסיסי משפחות, אבלים, כואבים, רדופי זיכרונות איומים, סובלים מתסמונת פוסט טראומה מודחקת וכמובן לא מאובחנת, הפכו לפריווילגים. שיהיה; התוויות באמת לא חשובות. אין בהן כדי להסתיר את העובדות המוצקות (כמו, למשל, העובדה שלראשי היישוב והמדינה לא היה אז מושג ולא היה יכול להיות מושג איך לקלוט עליות ענק כאלה ואחרות) ויותר מכל את ההישג האדיר של בריאת חברה אזרחית ישראלית מפסיפס אנושי קשה, רב תרבותי, לא מתאים בעליל לשמש חומר גלם לבניית של מדינה מודרנית משגשגת. אף כלכלן לא היה מהמר על הצלחתו של המיזם הזה.
"הוא הצליח. ישראל שרדה וצלחה כמיזוג של מזרח אירופה עם המזרח התיכון. כמדינה מזרחית בקצה אירופה וכמדינה אירופית בקצה המזרח. זו תמצית המהפכה הציונית כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי."
כאשר עסקני עדתיות גלותית מנסים להציף אותנו במי אפסיים פוסט ציוניים, מאמרו של סבר פלוצקר הוא משב רוח ציוני מרענן.
* בארצנו – ייהוד הגליל הוא יעד ציוני שמדינת ישראל הציבה לנגד עיניה כמשימה לאומית, בלי להתבייש ובלי להתנצל. זה היה יעד של ממשלות בן גוריון, אשכול, גולדה, רבין ושל ממשלות הליכוד מבגין ואילך. היתה זו משימה שהיה עליה קונצנזוס של השמאל והימין הציוני. כאשר "גוש אמונים" החל במבצעי ההתנחלות ביו"ש, מפגיני השמאל קראו לעברם – לכו לגליל ולנגב! שם צריך אתכם! רק לפני שבועות אחדים כתב אהרון ברק מאמר על מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, והעלה בו על נס את מחויבותה של ישראל להתיישבות יהודית.
כחלק מתהליך הדה-ציוניזציה בקרב חלקים מן השמאל הישראלי, התיישבות יהודית הפכה מילה גסה. ייהוד הגליל הפך שם נרדף לגזענות.
את המהלך הזה מוביל, כמובן, עיתון "הארץ". מוביל, מציק ואינו מרפה. הוא הוביל את מסע ההסתה נגד ההתיישבות היהודית בגליל בהקשר של ועדות הקבלה והוא עושה הכל כדי לפגוע בהתיישבות היהודית.
וכעת על המוקד – כפר ורדים. העיתון פרסם כתבה ובה סופר שמועצת כפר ורדים עצרה מכרזים להרחבת היישוב, אחרי שהתברר שהיה רוב ערבי במכרז הראשון. מיד יצא העיתון בפשקוויל מערכת נגד היישוב ובעקבותיו, כהרגלו של העדר, גל של פשקווילים.
איני מכיר את פרטי האירוע בכפר ורדים, ובוודאי שאיני נותן אמון במידע הנמסר בקמפיינים של השוקניה נגד הציונות. לכן, ההתייחסות שלי תהיה עקרונית.
אם לא יהיה רוב יהודי בגליל, לטווח הרחוק מדינת ישראל כמדינה יהודית עלולה לאבד את הגליל. היום, יש רוב ערבי בגליל. לכן, ייהוד הגליל הוא משימה ראויה, אתגר ציוני ממדרגה ראשונה.
יש הבדל בין עיר לבין יישוב כפרי קהילתי. ברור שמהותה של קהילה היא היכולת שלה לעצב את צביונה התרבותי. אחרת – היא אינה קהילה. בכרך גדול הדבר שונה. כפר ורדים אינו יישוב קהילתי, מושב או קיבוץ אך גם לא עיר גדולה. כפר ורדים היא מועצה מקומית בת קצת יותר מ-5,000 איש.
יש הבדל בין מניעת מגורים ממשפחה ערבית ביישוב, לבין מניעת מצב שבו יישוב יהודי הופך ליישוב ערבי ומאבד בכך את מהותו, את זהותו ואת צביונו. ולכן, אם יישוב קטן כמו כפר ורדים נוקט בצעדים שיבטיחו את השמירה על צביונו – הוא נוהג נכון. אילו נהג אחרת, מעל בתפקידו.
הפשקוויל הקיצוני ביותר נגד כפר ורדים היה של קובי ניב. הנ"ל קפץ כמוצא שלל רב על תוצאות הבחירות לכנסת בכפר ורדים – רוב עצום למפלגות השמאל / מרכז. בעיני דבוקת שוקן, זו הוכחה לתזה שלהם שהציונות היא גזענות. שמאל ציוני וימין ציוני חד הם – "כולנו רקמה גזענית אחת," ככותרת הפשקוויל.
שני לקחים מן הקמפיין הזה. א. שוב ושוב אנו נוכחים, שהמרחק בין השמאל והימין הציוני קטן מזה שבין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. כן, חרף חילוקי הדעות, כולנו רקמה ציונית אחת.
ב. מן הראוי שאנשי השמאל הציוני יהיו זהירים הרבה יותר כאשר הם שולחים אצבע מאשימה ב"גזענות" ו"לאומנות", למשל בנושא חוק הלאום, ויזכרו שבעצם הם משלחים אצבע מאשימה כלפי עצמם.
וחדשה חיובית באותו עניין – הוקמה תנועת התיישבות של בוגרי המכינות הקדם צבאיות, תנועת "בארצנו". יעד ההתיישבות הראשון של התנועה הוא התיישבות בנצרת עלית, עיר יהודית בגליל שהולכת ומאבדת את צביונה.
... והשיירה עוברת.
* את לא יודעת כלום – כבכל שנה, התקיים השבוע במכללה האקדמית תל-חי כנס מחקרי גליל. השנה הצלחתי לפרגן לעצמי רק חצי יום... כולל המושב שבו נטלתי חלק. אני השתתפתי במושב של מכון שמיר למחקר (שבו אני חוקר את תולדות ההתיישבות בגולן) שעסק בקהילות משלבות של חילונים ודתיים. הנחיתי פאנל בו נטלו חלק נציגים משני יישובים חילוניים-דתיים משולבים – נטור שבגולן ואשחר שבגוש משגב.
המושב המרתק ביותר שבו נכחתי היה: "מאוצר ספריית מפות המכללה". בספריית תל-חי יש אוצר בלום של מפות היסטוריות, וארבע ההרצאות במושב עסקו בסוגיות היסטוריות של הגליל, שהמקור המרכזי שלהם הוא מפות.
אחד המרצים, שלום טרמצ'י, הרצה על הכפר העלאווי ע'ג'ר, שהיה על קו התפר בין סוריה (לפני ששת הימים) ולבנון. כוחות צה"ל ששחררו את הגולן בששת הימים לא נגעו בכפר, כיוון שעל פי המפות שבידיהם הוא היה בלבנון. לאחר ימים אחדים ביקשו תושביו להסתפח לישראל, כיוון שנותרו ללא מדינה. התברר שהם היו שייכים דווקא לסוריה. טרמצ'י הציג מפות ותצ"אות ממלחמת העולם הראשונה ואילך, ומתברר שהריבונות על הכפר עברה מיד ליד. אולם לאורך שנים, הוא היה חלק מלבנון. רק שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים הוא עבר לסוריה. מה הסיבה לכך? עד לאחרונה מקובל היה שהסיבה לכך היא היותם חלק מן העדה העלאווית, שבסיסה בסוריה. מסתבר שהסיבה אחרת. הסורים סיפחו את הכפר בשל תכנית הטיית הירדן שנועדה לייבש את מדינת ישראל. הם סיפחו את הכפר כדי שתהיה להם גישה לנחל שניר (חצבני), כדי לעצור זרימת מימיו לישראל ולהטות אותם לירמוך.
בסיום דבריו המרצה ציטט מתוך כתבה ב"דבר" בשנת 1968, שבה תושבי ע'ג'ר אמרו לכתב שהם היו לבנונים, אח"כ הפכו לסורים ועכשיו הם ישראלים. והוא הוסיף: "הכי טוב להם כישראלים."
אל"מ (מיל') ד"ר יוחאי שקד, הציג את תוכנית ההתקפה הסורית על ישראל במלחמת ששת הימים, על פי מפת המבצע. על פי כללי ביטחון שדה בתו"ל הסובייטי, שהיה נהוג בצבא הסורי, היתה רק מפת מבצע אחת, כלומר העותק שאותו הוא הציג, הוא העותק היחיד בעולם של המבצע.
הסורים תיכננו לתקוף את ישראל אור ל-6 ביוני בשעה 02:00. ביום הראשון למלחמה, הדיוויזיה ה-12 אמורה היתה לכבוש את צפת ולהגיע לגוש חלב. כידוע, המתקפה לא יצאה לפועל, בשל מתקפת המנע המקדימה של צה"ל 18 שעות קודם לכן.
סיפור מעניין נוסף סיפרה פרופ' ציונה גרוסמרק, לא כמרצה אלא כמשתתפת מן הקהל. היא סיפרה שהדריכה סיור בבית הכנסת העתיק בגן הלאומי ברעם. במקום היתה קייטנה של צאצאים של עקורי הכפר בירעם. אחד מילדי הקייטנה הקשיב להרצאה שלה ואמר לה: "את לא יודעת כלום. זאת כנסיה יוונית אורתודוכסית מימי הביניים..."
* אל תתנו להם רובים – עוד ילדים בארה"ב נטבחו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית.
* חמש ארוחות ביום – לפני עשר שנים, אין מצב שהייתי קורא את ספרה של מיכל זמיר "חמש ארוחות ביום". ספר של אישה המספרת על ההתמודדות עם מחלת האלצהיימר של אמהּ, הוא לא בדיוק בתחומי העניין שלי.
אך מה לעשות, ואני באותה קלחת. באותה צרה. ולכן קראתי אותו מתוך הזדהות.
זה ספר מדכא. ספר ללא סיכוי להאפי-אנד, אלא לסוף ידוע, שככל יתארך ויתאחר – כך יירע. ספר על המחלה הנוראה שבה אדם נמחק. נמחק בהדרגה. זה ספר אמיץ וגלוי לב. זה ספר שאני לא מסוגל לכתוב כמותו. מיכל זמיר כותבת בגילוי לב, את מה שאני מדחיק אפילו מעצמי.
זה ספר שיש בו הרבה עצב והרבה כאב, אף שיש בו הרבה הומור, הומור דק. זה ספר שיש בו הרבה אירוניה, אך גם חמלה רבה.
זה ספר מצוין, אמתי, כתוב היטב, ביד אמן.
אבל בעבורי, זה ספר שמשקף לי את השלבים הבאים במחיקה של אבא שלי. ולכן הוא קשה ומדכא כל כך.
* הוא נשאר בן 19 – אני מכין את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל באורטל, ופתאום מכה בי התובנה – היום 19.3, גילי בן חמישים.
גילי אבוחצירה, בן טבריה, חניך ומדריך בשבט "כנרת" ובשבט צופי ים, היה חניך שלי, בגרעין "טל" לאורטל. חניך וחבר. הוא נהרג בגיל 19 בשנתו, בתאונת ירי במוצב מצפ"ש בחרמון.
כל כך כואב. כואב לחשוב לא רק על האובדן שלו, לא רק על הכאב של משפחתו – אלא על האישה שלא נשא, הילדים שלא נולדו לו, שהיום לבטח כבר היו חיילים, כמו אחייניו. אולי אפילו אחרי צבא.
גילי. הוא נשאר בן 19.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: כפר סבא – מיהו הסבא שעל שמו נקראת העיר כפר סבא. סבא של מי הוא? שמא של מישהו ממקימי המושבה? ולמה העיר נקראת כפר?
כפר סבא היא יישוב יהודי עתיק, מתקופת בית שני. ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו כפר סבא מוזכרת לראשונה בתקופת אלכסנדר ינאי (סביב שנת 100 לפנה"ס). כפר סבא מוזכרת גם בתלמוד.
סבא פירושו, בארמית – הסב. לא ידוע באיזה סב מדובר ומדוע כך נקרא הכפר.
במקום הוקם יישוב ערבי ששמר על שמו, כפר סאבא, ובזכות עובדה זו, זוהה מקומו של הכפר העתיק.
אדמות כפר סבא נגאלו ב-1892, ב-1903 עלתה לקרקע המושבה וב-1962 הוכרזה כעיר. מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים, בגבולות האבסורדיים של התקופה, היתה כפר סבא יישוב ספר.
אכרזה – בישיבת מליאת המועצה האזורית הובאה לאישור אכרזה על שמורת טבע. למה "אכרזה"? מה רע בהכרזה? למה צריך להשתמש בצורה הארמית?
כי זה הסגנון המשפטי.
ובעיניי, זה הסגנון הפלצני.
אורי הייטנר
* * *
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
* * *
משה גרנות
תמורות בעיצובן של דמויות מקראיות
על ספרה של זיוה שמיר
"בחיל וברוח – גיבורי התנ"ך
בראי יצירתו של ח"נ ביאליק"
ספרא – הקיבוץ המאוחד 2018, 358 עמ'
המחברת מרבה להשוות בספר שלפנינו בין האיזכורים של גיבורי התנ"ך ביצירתו של ח"נ ביאליק לעומת יצירותיהם של משוררי ההשכלה, בעיקר יל"ג ומיכ"ל, ומסתבר שאצל ביאליק יש יותר רמזים וקטעי פסוקים המזכירים את הדמויות המקראיות, ואילו ביצירתם של משוררי ההשכלה גיבורי התנ"ך מובאים בהבלטה מטעמים דידקטיים, לאמור: היהודי המודרני צריך לקחת דוגמה מדמויות אלו, לנהוג כמותן בעולם המודרני שאליו הוא נקלע.
ברור שמשוררי ההשכלה "שיפצו" את הדמויות המקראיות כדי שיתאימו לאידיאולוגיה המשכילית. מפליא הוא היעדרם של "הנביאים האחרונים" בגלריה של יצירות משוררי ההשכלה, דווקא אלה שחזונותיהם תואמים את האידיאולוגיה שבשמה הם לחמו. לעומת זאת, נמצא ביצירותיהם את אדם, נח, אברם, יעקב, יוסף, משה, בת יפתח, שמשון, הלוי ופילגשו, שאול, דויד, אחאב, איזבל, חנניה מישאל ועזריה, אסתר. פה ושם יופיע גם האל עצמו כגיבור ביצירה. יש יצירות שבהן המשורר העניק שמות לגיבורים עלומי שם במקרא (דויד זמושץ ב"פילגש בגבעה"). הגם שהמשכילים חתרו אל תרבות אירופה (יוסף הוא, כביכול, דמות המשכיל העושה חיל במלכותו של עם זר), הם הזהירו מפני התבוללות וטמיעה (הגיבורים אברם, חנניה, מישאל ועזריה היו מוכנים להיכנס לכבשן האש, ולא להיטמע).
לביאליק היה חלום, שלא התגשם, ליצור שיר עלילה גדול דוגמת שירי העלילה של עמי אירופה (ראו בספרנו עמ' 233-231), והנה דווקא משוררי תקופת ההשכלה הגשימו חלום זה (שתי דוגמאות בולטות: "שיר תפארת" של נ"ה ויזל, "ניר דויד" של שלום הכהן), והם גם פרסמו מחזות (דוגמאות: "מלוכת שאול" מאת יוסף האפרתי,"מעשה נבות היזרעאלי" מאת שלום הכהן, "יוסף ואסנת" מאת זיסקינד ראשקוב הלוי), בהם משתתפים עשרות גיבורים ראשיים ומשניים מדמויות המקרא.
לעומת היבול הענק של יצירות מקראיות של תקופת ההשכלה (שרק חלק קטן הוצג לעיל), היבול המקראי אצל ביאליק, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר שלפנינו, הוא דל למדיי: השיר "העממי" "יעקב ועשו", החושף את גורלו המר של יעקב יושב האוהלים אל מול עשו כפוי הטובה; בסיפור הכמו-אוטוביוגרפי "ספיח", הילד רואה בעיני רוחו את אברהם, ומדמה את זלאטה בת דבורה האלמנה למרים ששמרה על משה בתיבה ביאור, ואת יונה הזקן השוכב לישון בירכתי הספינה. ב"מתי מדבר האחרונים" יש קריאה להתעוררות, תוך השוואה לאבל על משה, שבעקבותיו מופיע יהושע שמכניס את בני ישראל לארץ כנען. שלמה המלך מופיע באגדה "שלמה המלך והדבורה", "שור אבוס וארוחת ירק", "שלמה ואשמדאי"; דויד מופיע ב "דויד המלך במערה". כאן מקבילה המחברת בין הסרת דויד מכס המלכות לרצונות המורדים – בעיקר – שלונסקי ושטיינמן – להסיר את ביאליק ממעמדו כמשורר הלאומי. ב"שירי ים" ביידיש ובשיר הגנוז "מלכת שבא" הגיבורה היא אמנם מלכת שבא. "מגילת ערפה", שאין לה בסיס במקרא, ונסמכת על דברי חז"ל, מתארת את צאצאיה של ערפה שנישאה כביכול לפלשתי, ומצאצאיה יצא גלית שהתעמת עם דויד, צאצא של רות אחותה; בסיפור הגנוז "בבית אבא" הדובר רואה עצמו אדמוני ויפה עיניים, אבל לא כדויד, אלא כאמנון, הגיבור המומצא של אברהם מאפו ב"אהבת ציון". בשיר "מתי מדבר האחרונים" הגיבור שהעם אבל עליו הוא משה, אבל מותו מבשר על תקופה חדשה של כניסה לארץ כמו בימי יהושע. ללא ספק, ביאליק רמז כאן לאחד העם, מורו הגדול שהטיף להכשרת לבבות, לציונות רוחנית, האיש אשר יסד את אגודת "בני משה".
זהו בסך הכול – כמעט שאין אזכור של דמויות מקראיות בשירה קנונית של ביאליק, אלא רק באגדות ובשירי ילדים, וכן בחיבור הגותי, שגם הוא נגנז – "על ספרים ואישים במקרא"; אבל המחברת, שהיא בעלת בקיאות אדירה בכתביו הגלויים והגנוזים, מוצאת רמזים ברבות מיצירותיו:
בפואמה "אלמנות" מוצאת זיוה שמיר קווים מקבילים בין הגר, הנוטשת בייאוש את בנה תחת השיח, לאימו של הגיבור, הנאלצת בצוק העיתים להיפרד מהילד היתום; הובלתו בבוקר אל בית הסב נדמית להובלתו של יצחק אל העקידה, ובחלק הראשון של הפואמה, "אבי", האב נדמה ליעקב היושב באוהלה של תורה, כשסביבו בני עשו הסובאים ומנבלים את הפה. השיר "לפני ארון הספרים", והאגדות "הנער ביער" ו"ספר בראשית", מרמזים, לדעת המחברת, על מעשה יוסף, שלמרות התערותו אל מחוץ לעולם הסגור של שלומי אמוני ישראל, הוא חוזר אל העולם הזה, לצור מחצבתו. השיר "על ראש הראל" מזכיר איש שב במחזיק לוחות, אבל שמו של משה אינו מופיע בשיר.
בפואמה "המתמיד" מוצאת זיוה שמיר דמיון אל שמואל שהוקדש לכהונה, ואף לשמשון שנועד לנזירות (שאליה נועד גם שמואל), במאבק האיתנים של התלמיד החכם כנגד "המצודות" ההלכתיות הקשות, שאותן הוא צריך לכבוש. "המתמיד" מידמה גם ל"פאוסט" של גתה (ההסתגרות בעולם של ספרים, ופיתויי השטן), וגם לפונדק הרוחות" של אלתרמן (שם המפתה הוא פושט היד), ונדמה לי שיש קווים של דמיון גם ל"פר גינט" של איבסן.
בשיר "לנתיבך הנעלם" מתוארת אישה עזת רצונות ומעש, שנוטשת את הדובר ונעלמת בלי ברכת שלום, מן הסתם מדובר בציירת אירה יאן, שאהבה אותו, ולדעת המחברת יש בתיאורה קווים מדמותה של דבורה הנביאה, הגם שגיבורה זאת איננה מוזכרת.
בשיר הילדים "בגינת ירק" מוצאת המחברת רמזים למגילת רות, והירקות המרקדים דומים לדויד המרקד ומכרכר לפני ארון ה'. בשיר "חוזה לך ברח" יש הרמזים לעמוס הנביא ולנחמיה, והפתיח ב"בעיר ההריגה" – "קום לך לך אל עיר ההריגה" מזכיר את הפסוק ביונה: "קום לך אל נינוה העיר הגדולה". "לך לך" מזכיר בהכרח את הצו לאברהם ללכת לארץ כנען (בראשית י"ב) ואת הצו להעלות את בנו לעולה (שם כ"ב).
ובכן, בכל השירה הקאנונית, של ביאליק, וגם בסיפורת שלו אין עיצוב מחודש של גיבור מקראי, כפי שמצאנו בשפע בלתי נדלה בספרות ההשכלה. יש "גיחות" אל העולם העתיק ההוא, יש רמזים, ואף מוטיבים תנ"כיים – אך גיבורי תנ"ך בעיצוב חדש ימצא הקורא רק בשירי הילדים ובאגדות שלו.
המחברת מרחיבה את הדיבור על הסיפור "מאחורי הגדר", הגם שאין שם כל רמז לדמות מקראית. אין בין נח, הגיבור הראשי, ובין נח המקראי שום קשר. מרינקא, המציצה מאחורי הגדר אל נח ואל רעייתו הטרייה, כשבחיקה הילד הממזר של נח, מזכירה בהחלט את מריה, אימו של ישו, וביאליק מרמז כי העוול שעשה נח למרינקא, בוודאי יתנקם בעם ישראל, כפי שעשו מאמיניו של הצלוב מנצרת. זאת הזדמנות עבור המחברת להסביר בעקבות ביאליק את השנאה היוקדת של עמי אירופה הנוצרים אל עם ישראל: העמים האירופים, שהיו הפאגאנים, לא יכלו לסלוח ליהודים שבגינם היו צריכים לוותר על אמונתם. ההסבר הזה לא נראה לי: הכתבים האנטישמיים בברית החדשה קדמו זמן רב לפני שעמי אירופה הפאגאנים קיבלו עליהם את הנצרות, כלומר, האנטישמיות היתה בנויה בתוך יסודות הנצרות, ואיננה קשורה במפגש בין הפאגאניות למונותיאיזם. וגם – אם הפאגאנים רצו לנקום – מדוע שלא ינקמו במיסיונרים הנוצרים, ולא ביהדות שהיא דת אנטי-מיסיונרית בעליל?
המחברת מרחיבה את הדיבור גם על הסיפור "החצוצרה הנתביישה", אבל שוב, חוץ מהשם "יוסף" שהוא שמו של אבי הגיבור המספר, אין בסיפור שום מוטיב תנ"כי. זה נכון שסיפור זה, כמו גם "מאחורי הגדר" באים להגחיך את הטענה של המשכילים שהגאולה תגיע לעם ישראל אם יתערב בחברה הגויית ויתרום לה מכוחו: ההתערבות של נח בעולם הגויי הפכה אותו לגוי מגושם הנלחם דווקא באחיו היהודים, ואילו תרומתו של החייל היהודי ב"החצוצרה נתביישה" לא הועילה למשפחתו שגורשה מביתה. הקבלה נאה עושה המחברת כאשר היא משווה את השתיקה המתעמרת של השלטונות כלפי המשפחה היהודית – להתעמרות דומה ב"הטירה" של קפקא.
אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתה של המחברת באשר לפירושה לשיר "ביום קיץ יום חום". השיר מתאר את רחשי ליבו של הדובר: בקיץ ובחורף ליבו פתוח לחבר כאח, אותו הוא מוכן לארח בביתו, אבל בסתיו (עונה דיכאונית מאוד באירופה), הוא מבקש להתבודד. זיוה שמיר רואה כאן רמז לעם ישראל שנפתח לאחוות עמים, אך בסופו של דבר, נאלץ להסתגר בד' אמות, מעין סיפור של יעקב הפותח שעריו לעשו, מה שגורם לו למפח נפש. אני לא מצאתי לכך רמז בשיר.
פרופ' זיוה שמיר היא הרי מעיין נובע של ידע, וכך יש להבין את ההתפרשות שלה בספר זה, ובקודמים – אף מעבר לנושא הנדון, והקורא יוצא נשכר, ובעיקר ניתנים בספריה כלים נפלאים (למורים!) לניתוח יצירות תוך השוואות לכתביהם של אינספור יוצרים מהעולם ומבני עמנו. בספר הזה, למשל יפגוש הקורא את ג'ורג' אליוט, לורד ביירון, לורנס אוליפנט, גתה, שילר, היינה, טולסטוי, אוטו ויינינגר, קפקא, טים רייס ואנדרו לויד ו'בר; וכן את לטריס, מאפו, יהודה ליב לוין, י"ל גורדון, מיכ"ל, מנדלי, אחד העם, הרצל, ש' בן ציון, ברדיצ'בסקי, ז'בוטינסקי, הרב קוק, ברנר, פרויד, יעקב פיכמן, בובר, עגנון, שלונסקי, אלתרמן, יונתן רטוש (רשימה חלקית).
כמו מספריה הקודמים של פרופ' זיוה שמיר , גם מספר נשכרתי בידע, הגם שבאמת לא פשוט לעכל את השפע שהספר מציע.
משה גרנות
* * *
פוצ'ו – בחיי [4]
פרק כ"ח. דניאל – הצבר מקובנה
חוץ מהביקור באולפני פרמונט נסעתי באותם ימי ביניים לבקר את בן דודי החדש מני וולף, ששמו האמיתי היה ישראל מנדל על שם הסבא של שנינו. מלילי נודע לי שהוא הספיק להשתתף במלחמת קוריאה, נסע לשם כמה ימים אחרי שהתחתן והיו שלושה חודשיים שלא שמעו ממנו כלום והאימא שלו, הדודה בקי, צמה ימים שלמים והלכה להתפלל כל יום. ברוך השם בסוף הוא חזר בשלום ועכשיו יש לו שני ילדים ומפעל ליצירת אקווריומים לדגי נוי.
הוא גר באזור כפרי צפונית ללוס אנג'לס וכשהגעתי לשם באחד הבקרים מצאתי שכונה של בתי קוטג' מוקפים גנים. הבית שנשא את שם משפחת וולף היה סגור למרות שבטלפון הודעתי שאגיע היום לפני הצהריים. ישבתי על גדר האבן שלפני הבית וחכיתי למשיח.
אחרי קרוב לשעה הוא הגיע בדמות אישה צעירה, אנט, שיצאה ממכונית כחולה שנכנסה לחצר הבית בסערה ועצרה בחריקה צורמת. קמתי ממקומי וצעדתי לעבר האישה, שפסעה לעברי והתחילה לדבר עוד לפני שכיבתה את המנוע. לחצנו ידיים והבנתי שהיא כל הזמן מתנצלת על האיחור שלה בגלל שראתה פתאום שאין לה חלב וקפצה לסופרמרקט רק לרגע, אבל לקופאית לא היה עודף והיא כבר כמעט ויתרה על החלב.
לפני שפתחה לי את דלת הבית נזכרה שהשאירה את הדברים באוטו וביקשה ממני להמתין דקה. חשבתי שאראה אותה מוציאה מהרכב בקבוק חלב, והיא אכן הוציאה, אבל יחד איתו עוד שני סלים גדושים במצרכי מזון. רצתי לעברה לעזור לה, היא לא התנגדה, נתנה לי את הסלים וחזרה לרכב להוציא ממנו עוד שניים.
בצהריים הגיעו מבית הספר שני הילדים שלה. הגדול בן ה-15 מיהר להיעלם בחדרו והקטן רוברט בן העשר תלה בי זוג עיניים ולא עזב אותי כל היום ורצה לשמוע על ארץ ישראל עוד ועוד. גם מני האבא התגלה כציוני בדם. ידע כל מה שנעשה בארץ, הכיר את כל המפלגות והתפלא לשמוע שאני רחוק מהן ואל הקיבוץ הגעתי מפני שרציתי להיות איכר.
מהפלמח, כך סיפרתי לו, התגלגלתי באופן טבעי לקיבוץ למרות שתיכננתי להקים לי חווה חקלאית ולחיות במושב.
זה שהייתי בפלמח בכלל כבש אותו ובייחוד את הבן הקטן שהיה תלמיד מחונן והספיק לקרוא את הספר אקסודום כמה פעמים.
למחרת היה שבת ואני הצטרפתי למני ולבובי שהלכו לבית הכנסת. שם הזמינו אותי לעלות לתורה ואני שמחתי והתפלאתי שזכרתי את ברכת התורה, בלי להציץ לדף שהציבו לפניי. בובי היה גאה לספר לכולם שאני בן דוד של אבא שלו מישראל, אבל לא על כולם הדברים עשו רושם.
באותם כמה ימים שהייתי אצל מני אני זוכר שביקרתי בבית החרושת שלו והתפעלתי מתערוכת האקווריומים עם דגים בכל הצבעים. אני זוכר שגם נפגשתי פעמיים או שלוש עם דבורה ופעם אחת אפילו נשארתי לישון אצלה, אבל בלי לעשות שום דבר רציני, כי בתור המזכירה הראשית של השגרירות, היא לא הרשתה לעצמה להתפרחח עד הסוף ואני לא רציתי לקלקל את שמה הטוב. עד לפני כמה שנים הסתובבה בין אלבומי התמונות שלי, גם תמונה שבה אני עומד לצידה ליד בריכת שחייה פרטית, שנינו בבגדי ים וקצת חבוקים. כנראה שהיתה זו בריכת בת הדודה של דני בבוורלי הילס, כי את התמונה של דני יחד איתה כן מצאתי.
באותו לילה שבו החזרתי אותה לביתה מדני, כבר נשארתי לישון אצלה. היא הפתיעה אותי אז כשסיפרה לי שדניאל, הבחור הצחקן והעליז הזה, הוא ניצול שואה, ומכל משפחתו הקרובה נשאר לו רק אח אחד. הסיפור הזה הפתיע אותי מפני שבאותם כמה ימים ששוטטנו יחד הוא לא דיבר בכלל על השואה, דיברנו הרבה על מקווה ישראל, על הקיבוץ שלו נוה איתן ועל המשפחה שלו בבאר טוביה.
"והוא לא סיפר לך שזו היתה משפחה אומנת?" שאלה אותי דבורה.
"לא. בכלל לא. אולי מפני שלא עלה על דעתי לשאול."
ההזדמנות לשאול אותו על אותה תקופה ניקרתה לי כעבור יומיים כשעלינו על הרמבלר כדי לנסוע לסיאטל. לי כבר לא נשארו כתובות של איכרים יהודים באזור, אבל לדני היו כמה שמות שקיבל מחברים של חברים וחשבנו לסור אליהם בהפתעה. הפעם הזדרזתי להגיד שאני אוהב לנהוג בבקרים ודניאל לא עשה מזה עניין, כי הוא ידע להחזיק מעמד עד לשעות המאוחרות של הלילה. כבר ביום הנסיעה השני סרנו כמה קילומטרים מהדרך הראשית לעבר עיירה שבה גר זוג חברים טובים של הוריו והוא הבטיח לבקרם אם נעבור בסביבה. השניים היו בגיל של הוריי ושפת הדיבור שלהם היתה בעיקר אידיש. דני דיבר אתם שוטפת וגם אני גימגמתי קצת בזכות סבתא שלי זיכרונה לברכה. מדי פעם היו חוזרים ושואלים אותו מתי ראה את הבן שלהם בפעם האחרונה. הוא היה שוקע בשתיקה, מתאמץ להיזכר ולא מצליח. כשיצאנו משם להמשיך בדרך לסיאטל, לקחתי אני את ההגה ושאלתי למה לא רצה לספר להם על הילד, אם כפי שהבנתי היה חבר טוב שלו.
"מה רצית שאגיד להם," אמר לי, "שבפעם האחרונה ראיתי אותו הולך עם הילדים לעבר הארובות שהעלו עשן?"
"אז זה נכון שהיית באושוויץ? הייתי בטוח שיש לך משפחה בבאר טוביה."
"שני הדברים נכונים." אמר לי ולא הוסיף.
נזכרתי שגם חברי הגרעין הפולני שהגיע אלינו לנתיב הל"ה, התביישו לדבר על תקופת השואה, הרגישו נחותים לעומת הפלמחניקים שחירפו את נפשם במלחמת העצמאות. אנחנו וגם הם, לא הבנו שהם בעצם היו גיבורים יותר מאיתנו, ופחדנו שייעלבו אם נשאל אותם איך הצליחו לשרוד את השואה.
הזדמנות אחרת לדבר על הנושא נקרתה לפני כשהמשכנו לנסוע והגענו לפורטלנד אל משפחה נוספת מליטא, שאבי המשפחה הצליח להגיע לארה"ב עוד לפני המלחמה ושימש כראש הקהילה היהודית במקום. בין שאר הכיבודים שהעניק לנו היה כרטיס כניסה לקאונטרי קלאב היהודי שהיתה בו סאונה מהודרת, ושם שמתי לב למיספר הכחול הטבוע על זרועו. הרביתי לראות את המיספרים האלה אצל אנשי הגח"ל שהגיעו אלינו לפלמח בסוף המלחמה, אבל לא ראיתי אותם אצל הגרעין הפולני, שרובו היה מורכב מילדים שהוריהם הצליחו להבריח אותם לרוסיה, או להסתירם אצל משפחות פולניות, חסידות אומות העולם. עד אותה רחצה בסאונה דני הצליח להסתיר את המיספר, או שלא שמתי אליו לב, אבל עכשיו בסאונה לא יכולתי להתאפק ושאלתי אם המיספר לא יורד. דני חייך ואמר שאפשר להגיד הרבה דברים על הגרמנים, אבל אי אפשר לקחת מהם את עבודתם היסודית.
עברו כמה שנים עד שהגיע הרגע הנכון לשמוע את הסיפור שלו, שאז באמריקה, וכנראה גם בארץ, כל כך רצה להדחיקו. זה היה כעשר שנים אחרי שחזרתי לארץ, ולצורך כתיבת הספר "יוסלה איך זה קרה", הייתי זקוק לסיפורו של ניצול שואה ולשמוע ממקור ראשון כיצד הצליח לשרוד. החלטתי שזאת ההזדמנות לשמוע את הסיפור של דניאל חנוך, מי שמוכר אולי לאלה שראו בטלוויזיה את הסרט "פיצה באושוויץ", שבו דני עם שני ילדיו שרגא ומירי נוסעים לפולניה לראות איפה אבא שלהם היה גר בתקופת השואה.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
חובב טלפז
הארות לכתבה של עמוס גלבוע:
"התקפות מתקני גרעין ב-1981 וב-2007 – השוואה"
מאמרו של ידידי עמוס הוא מצויין בתוכנו ובעיתויו. בכוונתי להוסיף שתי הארות בנושא הקרדיט שלו זכאים שני ראשי הממשלה הנוגעים בדבר – בגין ואולמרט.
את משפט הסיום של המאמר ניתן לפרש כמתן קרדיט שיוויוני: "...קיבלו החלטה – כל אחד בנסיבות של תקופתו."
האם כך הוא?
לזכותו של אולמרט יש להוסיף את מיסודה של מערכת "הובלת ההכחשה" שהניחה לאסד, על מגש של כסף, את האפשרות להתעלם לחלוטין מהשמדת הכור שלו, להפגין "עסקים כרגיל" ולהימנע מתגובה מלחמתית מבלי להיפגע בתדמיתו מצד עמו-הוא ואו ממדינות ערב.
לזכותו של בגין יש להוסיף את המשמעות ההיסטורית של דוקטרינת בגין (גירסת עמוס: ישראל לא תאפשר לשום אוייב שלה להחזיק בנשק גרעיני). בגין לא הצהיר עליה בראש חוצות, הוא, בפשטות נדירה, הביא למימושה הקמאי בתקיפת הכור בעיראק ב-1981. עמוס עמד על ההתנגדויות העזות מבית איתן התמודד בגין ואוסיף על כך התנגדויות עזות הרבה יותר, שהיו למהלך "פיראטי" מהסוג הזה, מצידו של העולם הרחב כולל ידידתנו הבודדת ארה"ב.
יש לזכור שהתקיפה בוצעה דרך מטס שהיה אמור להתחמק לא רק מהמכ"ם של אויבנו בדרך אלא גם של מטוסי האיוואקס האמריקניים שפיטרלו בשמי ערב הסעודית, בין היתר, במסלול קרוב לנתיב הטיסה אל הכור.
שמונה שנים אחרי מלחמת יום כיפור הותירו את ישראל עם הרתעה קונבנציונאלית פגועה ועם תומך טרור פעיל כמו סדאם חוסיין הבונה כור גרעיני פלוטוני בעזרתה הנדיבה של מעצמה גרעינית – צרפת, שלה זכות ווטו במועצת הביטחון.
על טענות-הנגד המקצועיות-בטחונית עמד עמוס, אבל אחת הטענות המרכזיות מהמערכת הפוליטית הפנימית היתה שבגין ביקש לממש יתרונות אלקטורלים בבחירות הממשמשות לבוא. ובכן היתה להחלטתו משמעות פוליטית – אבל מכיוון הפוך לגמרי. הוא טען נמרצות שממשלת "מערך" פשוט לא תבצע את השמדת הכור שיהפוך ל"חם" בקרוב ויקבל "חסינות" אינסופית שתנטרל לחלוטין את יתרוננו הגרעיני על שכנינו הקרובים והרחוקים כאחד. בגין עשה שימוש מרהיב כחתן פרס נובל לשלום בהציגו מהלך תקיפה מלחמתי לעילא ועילא כצעד בונה שלום אמת בטווח הרחוק. עובדה – למימשלו הצעיר של רייגן לקח זמן קצר ביותר להסכים ולתמוך באותה דוקטרינה. יתרה מזו, בין שתי תקיפות מתקני הגרעין זכינו להיות "הצדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים." אוייב אחר שלנו כבר נמצא בשנות השמונים בשלבי מימוש התחלתיים של יכולת גרעינית – לוב של קדאפי. הנשיא רייגן מימש, למעשה, את אותה דוקטרינה, בלוב. הפצצה אמריקנית בלוב בעיקבות הפלת מטוס PanAm ואיומים להמשך הביאו את קאדאפי לוותר על חלומות הגרעין והלוחמה הכימית שלו.
המימוש הבא של אותה דוקטרינה בוצע בהצלחה דימיונית ב-2007. דוקטרינת בגין העניקה לאולמרט רוח גבית מבית ומחוץ. מבית, מציאות הדקה ה-90 לא הותירה ברירות אמיתיות וברגע שגובשה ונוסתה תוכנית התקיפה ניתן היה לקבל את ההחלטה. מבחוץ, אולמרט נעזר באינטימיות האפקטיבית שהושגה בין רוה"מ הקודם – שרון, לבין הנשיא בוש (הבן) בעקבות "חומת מגן". בוש הבין שישראל תפעיל את הדוקטרינה אם יישב בחיבוק ידיים... הבין נכוחה.
המימוש האחרון מתבצע בנפחים משתנים כמעט לאורך שנות דור – מול התגרענותה המתמשכת של איראן. מעט אם בכלל התפרסם על הפעילות של גורמי הביטחון נגד הגרעין האיראני. מה שנראה בעליל זו הפעילות המדינית אותה מוביל בדבקות רוה"מ נתניהו. אותה רוח גבית עוצמתית איפשרה לנתניהו לעקוף נשיא עויין מכהן, להיעתר להזמנת הקונגרס, ולשאת נאום חוצב להבות וקוצר Standing Ovations בפני שני בתי הקונגרס, לספק תחמושת יקרת ערך למתנגדי העיסקה שתביא לגיטימציה להתגרענות בעוד 8 שנים לאוייב מר שלנו – איראן, אם לא תיעצר. ניראה גם מבטיח ביותר שהנשיא הנוכחי טראמפ, בחודש מאי הקרוב, שוב יהפוך אותנו לאותו "צדיק", כאשר ייעזר באותה רוח גבית (המשולבת כה יפה עם רוחות משלו) ותעזור לו ל"טפל" בשני מתגרענים משולבי זרועות – איראן וצפון קוריאה.
כמעט שני דורות חלפו מיריית הפתיחה של דוקטרינת בגין. חבל, אבל לא ניראה שנקפל אותה לגינזך המדינה בקרוב.
חובב טלפז
* * *
מתוך ספר השירים החדש "מעגל המתופפות"
הוצאת ספרא ואיגוד כללי של סופרים בישראל, 2018
אש
הַמּוֹחַ מִתְרוֹקֵן. הַשֶּׁקֶט מַרְוִיחַ זְמַן
הָעוֹר עוֹדֶנּוּ רַךְ וּמָתֹק
וּבְכָל זאת אָנוּ גַּסִּים זֶה לָזֶה, הוֹדְפִים וּמַקְפִּידִים לְרַצּוֹת.
אֵיזוֹ עֲבוֹדָה עוֹיֶנֶת הִיא עֲבוֹדַת הָאַהֲבָה,
כְּשֶׁאֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי וּמַעֲלָה עוֹר בְּעוֹר אֵיבָר עַל אֵיבָר
וּפִתְאוֹם כָּל הַמַּחְסָנִים בְּמוֹחִי עוֹלִים בָּאֵשׁ,
כְּמוֹ בְּהַצָּתָה מְכֻוֶּנֶת, עוֹלוֹת הַלֶּהָבוֹת
וְאֵין שׁוֹטֵר אֶחָד שֶׁיַּחְקֹר אֶת נְסִבּוֹת הַדְּלֵקָה.
אָנוּ הַמְּתוֹפְפוֹת
עם IQ 160
260 כּוֹחוֹת סוּס
1500 סָמָ"ק.
אָנוּ מַעְגַּל הַמְּתוֹפְפוֹת
עִם פִּטְמוֹת הַבַּרְזֶל
אָנוּ מַעְגַּל הַמְּתוֹפְפוֹת
מִיְּרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
אָנוּ מַעְגַּל הַמְּתוֹפְפוֹת
מִתֵּל אָבִיב לְלֹא הַפְסָקָה
וְסַכִּינִים בֵּין הַיְּרֵכַיִם
אָנוּ מַעְגַּל הַמְּתוֹפְפוֹת
מַמְצִיאוֹת תָּכְנַת הַבִּינָה
וַאֲרִיכוּת הַיָּמִים
אָנוּ הַמְּתוֹפְפוֹת
עִם IQ 160 בָּרֹאשׁ
260 כּוֹחוֹת סוּס בַּמָּתְנַיִם
1500 סָמָ"ק בָּרַגְלַיִם
אָנוּ הַמְּתוֹפְפוֹת הַקְּטַנּוֹת
נְבִיאוֹת הֶעָתִיד וְהַזַּעַם
מְמַהֲרוֹת לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה
וּלְטַגֵּן לְעַצְמֵנוּ אֶת הַ-IQ.
אֲנִי נַעֲרַת רוֹקֶנְ'רוֹל 900 וָאט בְּלִי הַאֲרָקָה
"אֵין לָךְ הַאֲרָקָה," אוֹמֶרֶת לִי הָאַסְטְרוֹלוֹגִית
וּמֶפַרֶקֶת מֵעָלַי חוּטֵי חַשְׁמַל צִנּוֹרוֹת בְּלָמִים
וְ-180 כּוֹחוֹת סוּס, "שֶׁכָּךְ כָּתַבְתְּ בְּאֶחָד מִשִּׁירַיִךְ,"
הִיא מַזְכִּירָה לִי אֶת כּוֹחוֹתַי וְרַגְלַּי הַמְּחוֹלְלוֹת.
גיטרה בס תופים
אַתְּ גִּיטָרָה בָּס תֻּפִּים,
צוֹעֵק דִיגֶ'י אֶל רַחֲבַת הָרִקּוּדִים,
וַאֲנִי מוֹדָה לוֹ, שֶׁאִם הָיִיתִי גֶּבֶר הָיִיתִי גִּיטָרָה,
וּכְמוֹ גִּ'ימִי הֶנְּדְרִיקְס, מְנַגֶּנֶת בִּשְׂמֹאלִי
לְלֹא הַאֲרָקָה לְלֹא הַכָּרָה.
ציפי שחרור
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [106]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
פיטפוטים על האיילון
באולם הנרחב, בעל התקרה הגבוהה, שממנה תלויות שלוש נברשות מאירות באור יקרות, שררה אווירה חגיגית. קבוצת הקצינים שישבו משני צדדיו של השולחן הארוך, שעליו ניצבו בקבוקי מיץ וכוסות פלסטיק ומגשים של עוגיות, חשו התרגשות ושמחה, ולולא מבטו החמור של המנהיג האייתולה חומייני, שניבט עליהם מן הקיר מזה, וארשת פניו חמורת הסבר של הנשיא חסן רוח'אני על הקיר ממול, היו פורצים ודאי ביללות שמחה והודייה לאללה.
עשרים הקצינים הבכירים של מטה המודיעין הצבאי, זירת ישראל, ישבו חגיגיים וגאים, מקשיבים לדבריו של הגנרל, מפקד חיל המודיעין של הרפובליקה האיסלאמית של איראן:
בוקר טוב וברכת אללה עליכם, חבריי לנשק, קצינים בכירים וזוטרים, השוקדים ללא ליאות על איסוף מידע צבאי על האוייב, החוקרים והמעריכים, קַשָבים, מפענחים, מתרגמים, וכל החיילים הנפלאים של חיל המודיעין שלנו.
כידוע לכם היטב, כבר שנים רבות אנו עוקבים בקפדנות אחרי כל מה שזז במדינה הציונית. אנו מאזינים וקוראים וצופים ובולשים אחר כל פיפס שמשודר ברדיו ובסייבר, מה שמתפרסם בעיתונים ובטלוויזיה שלהם, וגם ברשתות התקשורת החברתית, במדינה הארורה הזאת ששמה ישראל, קללת אללה עליה ועל צבאה ועל אזרחיה.
אך מעולם לא שלטה בנו זחיחות-דעת וזלזול באוייב הזה. תמיד יצאנו מתוך הנחה שהיהודים חכמים ומתוחכמים, שיש להיזהר מפניהם ככל האפשר.
זאת – עד אתמול, כאשר ידיעת-זהב, מתנת אללה המבורך, נפלה עלינו כפרי בשל מן השמים, נכון יותר מן התקשורת הציונית: הגילויים המלאים והמפורטים של תקיפת הכור הגרעיני שבהקמה, במדבר הסורי, של ידידנו ובן-חסותנו הנשיא בשאר אל-אסד הנכבד. כל מה שטרחנו ועקבנו וחקרנו במשך שנים ניתן לנו הפעם במרוכז, ביד רחבה וגלויה, החוסכת לנו עמל ועבודת-נמלים במשך שנים רבות.
מתרחש שם, במדינה הציונית שעל גדות נחל האיילון היבש, שיטפון של פטפטת בלתי מרוסנת על איך ומה ולמה וכמה ובאיזה שיטה הם החליטו לתקוף ולהשמיד את הכור הזה, שבנו ידידינו מצפון-קוריאה.
ואל תחשבו שלאחר עשר שנים זו כבר היסטוריה, אפילו ארכיאולוגיה, שזה לא רלוונטי לימינו. לא ולא! זה אקטואלי ועכשווי גם כיום, ועוד איך.
השיקולים של הדרג המדיני שלהם, ההתייעצויות והוויכוחים ביניהם, התכנון הצבאי ושיטת התקיפה לא השתנו הרבה מאז. ולנו לא נותר אלא לעַבֵּד את החומר הגלוי והחסוי, ולהוציא ממנו מסקנות אופרטיביות למקרה שהם יחליטו ברוב סכלותם ותסכולם, לבצע פעולה דומה נגד אחד המתקנים שלנו.
בעזרתם הנדיבה, הפיטפוטים והגילויים, הם נותנים בידינו מידע רב ומפורט כיצד להתגונן מפניהם. מעתה, כל זירת ישראל בחַיל שלנו יתרכז בשאיבת מודיעין נוסף ככל האפשר, חקירתו, ניתוחו והערכתו, ואתם תעשו זאת במסירות פטריוטית, בשקידה רבה ובמיומנות מקצועית, כדי שנדע ונקלוט כל ציוץ, כל הבהוב, כל רמז על המערך הצבאי שלהם, וביחוד על חיל האוויר שלהם. כך שאם אי-פעם ינסו לפגוע במתקנים הרגישים שלנו, הם יקבלו מנה אחת אפיים, שממנה לא יתאוששו זמן רב.
יהודים טיפשים, פטפטנים.
האפריקאים – גירוש או קליטה
כאשר באים לדון בבעיית האפריקאים שנמצאים אצלנו, יש להגדיר לעצמנו תחילה את מעמדם האישי והאזרחי:
האם הם פליטים, שנמלטו מארצותיהם בגלל מלחמה [כמו בסוריה], או שסכנה ממשית אחרת, סכנת-מוות אורבת להם בארצם?
האם הם מבקשי מקלט, שברחו גם הם ממולדתם, בשל משטר רודני מדכא, רדיפות, וסכנה ממשית לחירותם או אף לחייהם?
האם הם מהגרי-עבודה, שבאו לישראל למצוא כאן עבודה מכובדת ומשתלמת יותר מאשר בארצותיהם?
או שהם מסתננים, שהתגנבו לישראל בדרכים-לא-דרכים, והם בעצם שב"חים, שוהים בלתי חוקיים [אך ללא כוונות עוינות מבחינה בטחונית].
ממשלת ישראל, באמצעות שר הפנים אריה דרעי, החליטה לגרש את כולם, אם מרצון ואם מאונס. מדובר בציבור של כ-46,000 איש ואישה, שיש כוונה והחלטה לגרש אותם חזרה לארצותיהם, או לארץ אפריקאית אחרת, שמסכימה לקלוט אותם. [הדבר מזכיר במידה מסויימת את שונאי ישראל בגולה לפני כ-100 שנה, שצעקו: יהודים – לפלשתינה!]
עכשיו ניצב אדם סביר, יהודי ישראלי, ליברלי או מי שדבק ב"שורת הדין" בקביעת עמדה אישית כלפי הגירוש: האם אתה בעד הגירוש או נגדו?
וזו דילמה לא פשוטה:
מצד אחד, רשמי-פורמלי-משפטי, אלה מסתננים בלתי חוקיים כאמור, ואין לישראל כמדינה, כל התחייבות כלפיהם ואין להם מקום אצלנו.
מצד שני – אנחנו, בני העם היהודי, שידע תלאות והתנכלויות וגירושים במשך כל הדורות בגולה, כיצד יכולים אנו לגרש אנשים מסכנים אלה, שבאו לבקש את חסותנו?
חלק גדול ממסתננים אלה מצאו להם מקום בשכונות של דרום תל-אביב, שנהפכו לסלאם רבתי, והם ממררים את חייהם של התושבים שם, עד שאינם יכולים לצאת מבתיהם.
רבים מהאפריקאים האלה עובדים בעבודות "שחורות" – בסבלות, ניקיון, או שטיפת כלים במסעדות, בשכר נמוך וללא תנאים סוציאליים, עיסוקים ותנאי-עבודה שהישראלים לא מוכנים לעבוד בהם. ואם ישנם מעטים שמצאו להם עבודה סבירה, מכובדת ומשתלמת, זה ודאי על חשבונם של תושבי הארץ, שאת מקומם הם תופסים.
אורח-חייהם, תרבותם, שפתם, הופעתם החיצונית וצבע עורם שונים כל-כך מאיתנו, שבאופן טבעי נוצר יחס של ניכור כלפיהם, שלא לומר גזענות ושנאת הזר.
מצד שני – אי-שם בלב ישנה הבנה, חמלה ואפילו הזדהות עימם ועם סבלם.
יש ביניהם משפחות עם ילדים שנולדו כאן. הם מדברים עברית וחיים במסגרת אורח-החיים הישראלי. אין להם מולדת אחרת. גירושם פירושו: גלות.
לכן אין פלא שקמו קבוצות של אזרחים שמתנגדים לגירוש והם עורכים הפגנות-מחאה נגד הגירוש, ועל כך הם ראויים להערכה ולכבוד.
אך כיוון שקשה להניח שבשל כך יימנע הגירוש, יש מהם שהעלו את הרעיון להסתיר את האפריקאים האלה בבתיהם. יפה. אך נדרש מהם צעד דרסטי יותר: כל אלה שמתנגדים ומוחים ומפגינים נגד הגירוש צריכים להוכיח את רצונם הטוב הלכה למעשה, בבחינת נאה דורש, נאה מקיים, ועליהם לקלוט את האפריקאים הללו בבתיהם ממש, יבטיחו להם קורת-גג, חדר בביתם, מיטה, שולחן עמוס אוכל – יחד עם כל בני המשפחה המארחת-הקולטת, מיטיביהם ידאגו להם לטיפול רפואי, חינוך לילדים, ועבודה מכניסה.
כדוגמת יוזמתם של הקיבוצים, שנחלצו לקלוט כמה עשרות מהם, אולי אף מאות, כפי שקלטו את העולים מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. צעד ראוי להערכה.
אבל יש להניח, שהם לא יקלטו יותר מכמה עשרות, אולי מאה משפחות, כאמור.
אם כן, את עיקר המַסָה של האפריקאים צריכות לקלוט אלפי משפחות מבוססות, במקומות מגוריהן בצפון תל-אביב, רמת השרון, הרצליה פיתוח וכד'. ["כבר אמרו זאת לפני. לא משנה..."] ואילו את דרום ת"א יש לפַנות כליל מהאפריקאים הפולשים ולהחזיר אותו לתושבי השכונות המקוריים ולשקם אותו.
וכיוון שבכפר-ורדים בגליל עומדים להתפנות 50 מגרשים, שבהם זכו 50 משפחות ערביות במכרז לרכישת קרקעות לבנייה, ומוסדות היישוב הזה מתכוונים לבטל את המכרז הנ"ל, עולה כאן הצעה: להביא למקום 50 קראווילות ולשכן בהן 50 משפחות, בשכונה שתיקרא "ורד אפריקה", או שהשטח יוכרז כהתנחלות בשם "אפריקה הגלילית".
יהודים רחמנים בני רחמנים.
חג שמח.
יהודה גור אריה
* * *
הדסה מור
חייה ושיריה של נעמי שמר
ההצגה "סימני דרך" בתיאטרון הבימה
סימני דרכה של המשוררת-פזמונאית-מלחינה נעמי שמר היו לא רק סימני דרך אלא גם חתחתי דרך שהיו רצופים במסלול חייה וסומנו גם בסימני שאלה רבים. אחרי עריכת תחקיר עמוק על חייה של שמר, חיברו שני המחזאים, אורן יעקובי וגיורא יהלום, (שניהם בני קבוצת כנרת, מקום הולדתה של שמר), מחזה, שנע בין הצגת תיאטרון למחזמר.
במרכז המחזה ניצבת ועומדת השאלה שהטרידה מאוד את נעמי שמר בשנות חייה האחרונות במשך שנים רבות והיא – שאלת מקוריותו של השיר שהפך אותה לאייקון לאומי – "ירושלים של זהב". לקראת אחרית ימיה, מחליטה שמר להתייעץ עם שלוש חברותיה הקרובות אליה ביותר שהן – היא עצמה. נעמי שמר מופיעה על הבמה בארבע תקופות מכריעות בחייה, אותן מגלמות ארבע שחקניות: השחקנית רוני דלומי כנעמי בת השמונה עשרה, רוני שקנתה את עולמה האמנותי במחזה הזה כשחקנית וכזמרת, המגלמת את נעמי בתקופה בה היא עזבה את הקבוצה ויצאה אל העיר הגדולה. רויטל זלצמן כנעמי בת הארבעים, בתקופה בה נעמי הגיעה לשיא הפופולריות שלה כמשוררת לאומית; דפנה דקל, כנעמי בת חמישים, תקופה שבה הגיעו המשברים בחייה בגלל דעותיה הימניות וההתנגשויות העקביות שלה עם הממסד השמאלני; וגילה אלמגור לסרוגין עם סנדרה שדה, כנעמי שמר בשנותיה האחרונות, במהלכן התלבטה כיצד לספר על הדמיון שבין ירושלים של זהב לבין השיר הבאסקי.
בזו אחר זו מופיעות ארבע הנעמיות בין הטקסטים לבין השירים שכתבה נעמי בכל שלב מחייה, וכידוע, היא כתבה מאות שירים, כך שעבודה קשה הוטלה על היוצרים, ובראשם הבמאי משה קפטן, לנפות ולבחור עשרים שירים שיושרו במהלך ההצגה, וזו לא משימה קלה.
למרבה הפלא, ואולי קצת האכזבה, נבחרו שירים שהתאימו אולי למאורעות חייה של שמר, אך אלו היו דווקא משיריה הפחות ידועים. בזה אחר זה עולים השחקנים על הבמה שהתפאורה בה מתחלפת על פי התוכן, מעשה ידיה של שני טור: פה היא נפגשת עם חבר בקפה כסית, פה היא מבקשת מהקיבוץ לאפשר לה לעבור לעיר כדי ללמוד באקדמיה למוסיקה, וכמובן בעלה השני מרדכי הורוביץ, שמופיע הן בצעירותו, כשהוא מגולם בידי שחקן אחד – נדיר אלדד, והן ובבגרותו – דב רייזר. משום-מה בעלה הראשון, גדעון שמר, אינו מוזכר כלל בהצגה. משני בעליה נולדו לנעמי בתה ללי ובנה אריאל הורוביץ, ששניהם נטלו חלק פעיל ומשמעותי בכל שלבי הפקת המחזה.
בהיותה בת הארץ הזאת, ילידת 1930, חייה של שמר משולבים באופן מקביל לסיפור תקומתה של המדינה. המחזאים יעקבי ויהלום מציגים את שמר כמי שסייעה ללוחמים הצעירים בני הקיבוץ להילחם בסורים במלחמת העצמאות, מה שחיזק את דעותיה הימניות, דעות שסיבכו אותה במציאות המפא"יניקית שלתוכה גדלה.
נעמי היתה אחד האמנים המעטים שבחרו דווקא בצד הימני של המפה הפוליטית, בימים שהימין היה עדיין מוקצה ומוחלש. היא לא הסתירה את דעותיה, ובאומץ לב ראוי להערצה היא ביטאה אותם בגלוי. לקראת שנותיה האחרונות, היא נפטרה בשנת 2004, היטשטשו באישיותה הגבולות הפוליטיים והיא הפכה לאישיות שעומדת מעל לכל הביצה העכורה של הפוליטיקה הכלל ארצית.
כאמור, מה שצוין והודגש במחזה, היה עניין שהעכיר את רוחה של נעמי מהבחינה האמנותית-מקצועית שלה, והוא "האשמתה" שהלחן שחיברה לשיר האלמותי שלה "ירושלים של זהב", אינו פרי הלחנתה כי אם נלקח על ידה ממנגינת שיר עם באסקי.
בהצגה נראית גילה אלמגור מחטטת בין ניירותיה שעל הפסנתר בביתה, מנסה להיזכר איך וכיצד השתרבבה מנגינת שיר העם הספרדי להלחנת שירה המפורסם, ובעלה מרדכי מנסה לגעור בה ולהרגיעה. השיר עצמו לא מושר בהצגה במלואו, רק כמה אקורדים ממנו מושמעים על הפסנתר שאותם מקלידה נעמי-גילה אלמגור.
מי שלא היה מודע עד כה לאחורי הקלעים של הלחנת השיר, כמוני, קורא את פרטיו בשקיקה, כמוני, כפי שהתפרסמו בתוכניה שהופצה למבקרים בהצגה.
מסתבר שבשנת 1999 פרסם האמן יגאל תומרקין ידיעה בעיתון "הארץ" לפיה בעת שהותה של נעמי בפריז, בתחילת שנות השישים, היא נוכחה במופע של זמר ספרדי ידוע, ששר שיר עם באסקי עתיק, וכי לאחר מכן היא נפגשה עם הזמר, וזמן קצר לאחר מכן היא הלחינה את ירושלים של זהב, כך שלדעתו השיר הזה הוא "פלגיאט".
נעמי הכחישה את הידיעה וטענה שהיא כלל לא שמעה את השיר הזה בפריז, אולם השמועות הללו הופצו ודלפו והעכירו את רוחה במשך שנים. רק זמן קצר לפני מותה כתבה נעמי מכתב לגיל אלדמע ידידה, שאכן היא שמעה את השיר הבאסקי הזה, אולם היה זה מפיה של הזמרת נחמה הנדל, ששרה אותו בפניה בליווי גיטרה בראשית שנות השישים, והיא ככל הנראה התרשמה והושפעה ממנו, כאשר באה להלחין את ירושלים של זהב.
אין ספק שכל אלה שיצאו לנגח אותה בענין הזה היו האמנים מהברנז'ה השמאלנית שלא יכלו לסבול אמן שמחזיק בדעות ימניות, וכי אלולא כן, אף אחד לא היה מצייץ בכלל בעניין ה"פלגיאט" כביכול. בסופו של דבר הממסד המוסיקלי וחוקרי מוסיקה קבעו, שלא היה זה פלגיאט כי אם התרשמות והשפעה מוסיקלית, שמותרת על פי החוק, שהרי כמעט כל אמן, בין שהוא סופר או צייר או מלחין, מטמיע ביצירתו את ההשפעה שספג מאמן שקדם לו אותו העריך במיוחד.
מכל מקום, החווייה האדירה שנעמי הורישה לנו בשיר הזה, בכלל אינה רלבנטית למקור ממנו שאבה את השראתה, ועצם הלחנתו, יהא אשר יהא מקורו, היה מתנה נהדרת מאין כמוה שנעמי העניקה לנו מאז ימי האופוריה של מלחמת ששת הימים.
הבמאי משה קפטן, שמאחוריו קרדיט בימוי של מיספר רב של מחזות זמר מרהיבים, ידע גם כאן לטוות רשת של חוטים בדייקנות מירבית, המחברים בין ארבע תקופותיה וארבע הנעמיות המגלמות אותה, לבין השירים שחיברה נעמי במהלך אותן תקופות, שמושרים מפי עשרים המשתתפים, שהם חגיגה לאוזן.
אבל מה, רק עשרים שירים? הרי אלו מהווים רק טיפה בים השירים הנפלאים שמושרים בפינו מזה שנים. אז לא. הקהל לא יוצא לגמרי מקופח. כי בתום ההצגה, כשעשרים המשתתפים עומדים ומשתחווים לקהל, מודיע אחד השחקנים שאמנם נעמי שמר נפטרה ב-2004 אולם קולה יתנגן באוזנינו לעד, ואז בוקע ברקע שירה "לו יהי" כפי שהושר מפיה, ומיד לאחר מכן מתחילה חגיגת השירים הידועים של שמר, שהשחקנים שרים יחד עם קהל הצופים.
אכן, חגיגה של מחזמר חביב ומרגש.
* * *
אליהו הכהן על "ירושלים של זהב"
פורסם לראשונה בגיליון 39 של המכתב העיתי מיום 9 במאי 2005
אהוד יקירי,
הוויכוח על ירושלים של זהב איבד כל פרופורציות. לפני שלושים וחמש שנים ערכתי מסע הרצאות ברחבי הארץ (כ-300 ישובים) על הנושא: מהו שיר עברי, כלומר – על מקור והשפעות בזמר העברי. השמעתי מתוך טייפ-סלילים גדול קרוב ל-50 דוגמאות של שירים, והראיתי מה תרמו לזמר העברי שוודיה, נורווגיה, רוסיה, אנגליה, טורקיה, ארמניה, גרמניה, פולין, רומניה, בולגריה, צרפת, איטליה, יוון ועוד.
בהרצאה הבחנתי בין דרגות שונות של השפעה, ועמדתי על ההבדל בין שירים שמנגינתם שאולה ממנגינת עם אחר לבין מנגינה מושפעת לבין מנגינה שנכתבה בהשראת לחן אחר ובין מנגינה שיש בה רמזים ללחן אחר. באותה הרצאה השמעתי את הקלטת השיר "פלו גוספה" ודיברתי בזכותה של נעמי שמר ,ששירה ירושלים של זהב אינו שיר גנוב אלא לכל היותר פתיחתו הושפעה מלחן ששמעה נעמי שמר, אך בכל מקרה השיר המקורי היה שיר קצבי – שלא כמו "ירושלים של זהב", וגם את החלק הראשון הזה נעמי שמר שידרגה יפה מאוד, ואולי הבאסקים עוד יודו לה יום אחד על שבהשפעת שיר עם די זניח ולא מוכר בעולם יצרה שיר נפלא המוכר בכל רחבי העולם ונכנס בקהילות רבות לסידור התפילה.
עשיתי זאת באותן שנים (1969 עד 1973) מכיוון שבתוכנית הרדיו "שירי עמים" השמיע העורך ישראל דליות את השיר הבאסקי והצביע על הדמיון, ובהרצאות התייחסתי לכך.
כששמעה נעמי על כך כעסה, ובשיחה טלפונית ביקשה ממני לרדת מכך. הצעתי לה לבוא לאחת מהרצאותיי ולשמוע במו אוזניה מה אני מספר על השיר, אך היא היתה פסקנית ודחקה בי לא להשמיע את השיר הבאסקי ולא להתייחס אליו. ואמנם, מאותה עת נמנעתי מלציין את הדוגמא הזו והסתפקתי בעשרות הדוגמאות האחרות.
למותר לציין שנעמי היתה איתי כל השנים בקשר מצויין, ביקרה בביתי ואני בביתה, אפילו הזכירה אותי בשיריה, ומעולם אחרי כן לא עלה הנושא הזה.
כשלושה שבועות לפני מותה התקשרה אליי לספר כמה התרגשה ממאמר שכתבתי על המלחין חנינא קרצ'בסקי ב"עתמול", שהוא לדעתה פנינה, ולא התייחסה כלל ל"ירושלים של זהב".
יומיים אחרי כן מצלצל אליי גיל אלדמע ומודיע לי שלפני חצי שעה קיבל מכתב מרגש מנעמי שמר, והוא רוצה לשלוח אותו אליי בפקס. זה קרה לפני שנה, ביוני 2004. קראתי את המכתב המרגש הזה, והצעתי לו לשמור אותו לעצמו, שכן לדעתי נעמי מייחסת להשפעה של השיר הבאסקי משקל גדול מדי ביצירה שלה, וכנראה זה העיק עליה כל השנים, וכשהיתה כבר במצב של שכיב מרע אמרה לעצמה: "אדברה וירווח לי."
חששתי שאם יפורסם המכתב, מה שיתקבל בציבור הוא ש"ירושלים של זהב" הוא שיר באסקי. והאמת היא שזה בערך מה שקרה. הקורא את כותרות העיתונים ואת שטיפת המוח בעניין הזה משוכנע שנעמי הודתה שגנבה את הלחן מהבאסקים, עד כדי כך שבאתר אינטרנט אומר אחד המגיבים: "צריך להחזיר את 'ירושלים של זהב' לבאסקים ואת יהודה ושומרון לפלשתינאים."
לפי חוקי הגנת זכויות היוצרים רק אם יש שמונה טקטים זהים רצופים, אפשר לטעון על פלאגיאט. אין דבר כזה בדוגמא שלפנינו. מה עוד שמדובר בשיר עם, שאימו של פאקו איבנז שמעה מאימה, ששמעה מאימה, וכמו כל שיר עם אין לו זכויות.
הפרשה הזו, הידועה לי, כאמור, זה כשלושים וחמש שנים, לא רק שלא מעיבה על תרומתה של נעמי שמר, אלא שהתוודותה במכתב מדברת לזכותה, וחבל שהפליגה למחוזות מרוחקים כל כך עד כדי שהניחה שחלתה בשל כך.
דרישת שלום ליהודית,
אליהו
* * *
מכתב שנשלח לפירסום
לכבוד
מדור מכתבים למערכת
"מלאבס פתח תקווה"
18 במרץ 2018
א.נ.,
יהודה ראב צִייר את הסקיצה לבול פתח תקוה
בגיליונכם מיום שישי, 16.3.18, התפרסמה כתבתה של יעל שהם על בול פתח תקוה ובסיומה היא שואלת:
"לצערנו לא טרחו הראשונים לציין את שמו של צייר הבול המקסים. אם כתבה זו תאפשר גילוי שמו של הצייר, דיינו."
ובכן, לפי הידוע לנו, שני נכדיו האחרונים של יהודה ראב בן עזר, שהיה אחד ממייסדי פתח תקוה וחורש התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878, היה זה הוא שצייר את הסקיצה הראשונית של בול פתח תקוה, ולפיה נעשה העיבוד הצבעוני של הבול כנראה בחו"ל, כי ספק אם היו אז בארץ האמצעים הטכניים לכך.
יהודה ראב צייר גם את המפה הראשונה של פתח תקוה השמורה בארכיון ע"ש עודד ירקוני, וכן צייר מהזיכרון את דיוקנו של השומר האגדי דאוד אבו-יוסף.
בברכה,
לאה שורצמן בן עזר
אהוד בן עזר
בול פתח-תקוה מקורי משנת 1909
כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ
* * *
אהוד בן עזר
קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909
[פורסם לראשונה בגיליון 546 של המכתב העיתי מיום 24 במאי 2010]
סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אד רוזן גם ביקר לאחרונה בארץ וקיים דוכן מכירה של בולים בסוגים האלה במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב בימים 20-21.5.10. ניתן יהיה לפוגשו שוב בתערוכת הבולים "ירושלים 2010" שתתקיים בירושלים בימים 21-25.11.10. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת:
לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקוה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.
מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.
על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.
בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].
כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.
בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].
בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גודנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.
הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים כפי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:
"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."
עד כאן מדברי משה רימר.
בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".
ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה קברו – השמידו בבתי המושבה גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.
אהוד בן עזר
* * *
תקוה וינשטוק
1. צמח מדברי המעורב בענייני לשון ופרנסה
צמח חודש ניסן: רותם המדבר
בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן
וד"ר חן שרמן,יועצת בוטנית
ההגדה של פסח וספר במדבר כמובן מספרים על יציאת ישראל ממצריים וההליכה במדבר ארבעים שנה. אחת התחנות בנדודים במדבר היתה רתמה. "ויסעו מחצרות ויחונו ברתמה" (במדבר, ל"ג). רתמה נמצאת במדבר פארן המופיע לא פעם בספר התנ"ך ועימו גם הצמח "הרותם המדברי". אחרי המאבק בנביאי הבעל הלך אליהו הנביא "במדבר דרך יום ויבוא וישב תחת רותם אחת וישאל את נפשו למות." (מלכים א, י"ט, ד).
סיפור מקראי אחר הנוגע למקלט מדברי הוא סיפורה של הגר השפחה, אימו של בכורו של אברהם, ישמעאל. כשיולדת שרה את יצחק היא מגרשת את הגר ואת בנה למדבר, ככתוב: "וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחיה. ותלך ותתע במדבר באר שבע. ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים." (בראשית כ"א י"ד). רבי מאיר מסביר: "אחד השיחים הוא הרותם, שכן דרך הרתמים להיות גדלים במדבר (בראשית רבה. נ"ג). ישמעאל שרד. "וישב במדבר פארן ותקח לו אימו אישה מארץ מצרים."
אותו מדבר פארן חוזר גם בסיפור המרגלים שתרו את הארץ: "וילכו ויבואו אל משה... ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה." כידוע, הוציאו המרגלים את "דיבת הארץ". רש"י קושר בין האתרים לאירוע הקשור בפגיעה: "ויחנו ברתמה – על שום לשון הרע של המרגלים, ואף מוסיף פרשה סמוכה, אודות מרים שכינתה את אשת משה 'כושית'.
בשלוש הפרשות עומד 'הדיבור' או ה'דיבוב' (הטלת דיבה) בעוכרי הגיבורים: המעשה האנושי הקשה אודות ישמעאל, דיבת הארץ אצל המרגלים ולשון הרע בפי מרים. פסוק בספר תהילים מקשר לשון פוגענית עם גחלי רתמים: "ה' הצילה נפשי משפת שקר. מלשון רמיה. מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים."(תהילים קכ"ב, ד).
המדבר והרותם נזכרים גם בסיפור אליהו הנביא הבורח למדבר אחרי מאבקו הקשה בנביאי הבעל: "הוא הלך במדבר דרך יום ויבוא וישב תחת רותם אחת (אחד) וישאל את נפשו למות." (מלכים א, י"ט ד). לאחר מכן נשלח אליהו למשימה חדשה: "וישב מלאך ה' שנית ויגע בו ויאמר: קום אכול כי רב ממך הדרך." והוא מקבל צידה: "והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב.". ייתכן שנעשה כאן שימוש בגחלי הרותם, מעירה ד"ר שרה'לה אורן.
את גחלי הרתמים מכינים שוכני המדבר לרוב משורשי הרותם המשמשים חומר בעירה מעולה המשמר חום לזמן ממושך. כפי שמדווח רב אשי מפי רב הונא בר נתן בסיפור מהחיים:
"פעם אחת היינו מהלכים במדבר והיה ירך של בשר אתנו. פתחנו את הירך וניקרנו את גיד הנשה והחלב והנחנו עשבים (כנראה צמח רפואי) עליה וצלינו אותה. לאחר שנים עשר חודשי שנה ראינו את הגחלים הללו שעדיין הם לוחשות... אותם גחלים של רותם היו" (תלמוד בבלי בתרגום מארמית).
חיזוק לבערה הייחודית של הרותם נותן רש"י בפרוש למסכת שבת: "גחלים של רותם חמין יותר משאר הגחלים ואינם ממהרין לכבות." עיסוק בשורשי רותם לצורכי הסקה היווה גם מקור פרנסה, בעיקר לעניים שהיו מכתתים רגליהם בין שיחי הרותם במדבר ומתאמצים להוציאם.
איוב מתנה את צרותיו. כעת צוחקים עליו כולם, אפילו העניים שהתפרנסו מקטיף עלי מלוח. (צמח מדברי שעליו המלוחים משמשמים למאכל: "ועתה שחקו עליי צעירים ממני לימים... הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם." (איוב ל"א ד).
כוחם המופלג של גחלי הרתמים לשמר חום מקשר פסוק בתהילים בין גחלי הרותם לפגיעה הקשה של לשון הרע: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה,חיצי כגיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהילים ק"כ ב-ד).לא תמיד פוגעת לשון הרע מיד. לעיתים הדברים מהדהדים ושוקעים ובאים לתובנה רק בשלב מאוחר, די בהבזק של זיכרון המטלטל אותנו שוב לאותה פגיעה. חז"ל משווים זאת לפגיעת כלי נשק: אם נפגענו מחרב הפגיעה קרובה וברורה אבל יריית חץ יוצרת אי ודאות באשר למקום הפגיעה או העיתוי. חץ יכול להמשיך לפגוע ללא כל שליטה, בדומה לשימור חום אצל גחלי הרותם: "כל כלי זין מכין במקומה וזה (החץ) מכה מרחוק. כך הוא לשון הרע. דאמור ברומי וקטיל בסוריא (שנאמר ברומא וקטל בסוריה) ולא ככל גחלים אלא כגחלי רתמים." (תהילים ק"כ ). שכל גחלים כבים מבפנים אבל גחלי רתמים, אף על פי שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שמקבל לשון הרע אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים (בראשית רבה). השוואה פסיכולוגית מעולה בין צמח לאדם.
רותם המדבר הוא שיח רב שנתי המגיע לגובה של 3-4 מטר.ר וב ימות השנה ערומים ענפיו הדקים מעלים. הוא נפוץ באזורי מדבר, בערוצי הנחלים וגם באזורי חוף הים שבהם התנאים דומים לאזורי המדבר. שורשיו עמוקים ונפרשים גם על שטח רחב בחלק העליון של הקרקע –עובדה המאפשרת לרותם קליטת מים כפולה – מי שטפונות הנקרים לעיתים רחוקות ומים שבעומק בשנות יובש. מערכת שורשים המתפקדת תפעול כפול הקנתה כנראה לרותם את שמו כ"רותם" חולות ומפריע לנדידתם. בדומה שמו בערבית "רתם" ובלטינית retamaratan
על מנת לייעל את משק המים שלו משיר הרותם את עליו הקטנים, כעשרה מ"מ לאחר לבלוב קצר בחורף ונותר בשפע גבעוליו הדקים הירוקים כל השנה כשהם נושאים בתפקיד ההטמעה (פוטוסינתזה). ייעול נוסף הוא שהפיונות (פתחי חלופת הגזים) שקועות בפנים המחורץ של הגבעול העשוי בחתך, כעין גלים.
הרותם פורח בחורף עד האביב בשפע פרחים פרפרניים לבנים שגודלם כ-12 מ"מ. לפרחים ריח נעים המושך מאביקים, בעיקר דבורים. הפרי הינו תרמיל ובו זרע בודד. קליפת התרמיל נאכלת בעודה ירוקה ומשמשת תרופה לכאבי גב, נקע, שבר, שיתוק בגפיים וכן לריפוי פצעים.
בקרב שוכני המדבר משמש הרותם כלי תקשורת אילם בין צעירים המחפשים זיווג. רועה שחושק ברועה מסמן לה את רצונו על ידי קשר בענפי הרותם הדקיקים. אם הנערה מסכימה לחיזוריו היא קושרת קשר נוסף לצד הקשר הקיים ואם היא מסרבת היא מפרקת את הקשר...
הרותם מקשט את המדבר בנוף ירוק כל השנה ובשלל פרחים ריחניים בחורף. וגם בסיפורים אנושיים, מסכמת ד"ר לאה אורן ואומרת: "בחודש ניסן, כשמרבים לספר ביציאת מצרים, נוכל לדמיין את יוצאי מצרים חולפים ואולי אף נחים קמעה בצלו של רותם."
2. מונטנה
בימוי לימור שמילה
ישראל 2017
עוד סרט ישראלי על אהבה חד מינית. אפי (נעה בירון) ילידת עכו המתגוררת בפריז, מבקרת בעיר הולדתה לרגל מות סבה. היא פוגשת מכרים ישנים, מתחשבנת עם חלק מהם, ומכירה את קרן, אישה צעירה נשואה ואם לילדים, והשתיים מתאהבות ממבט ראשון.
לאהבה הלסבית הזאת יש התפתחות ועומק מסוימים. שאר הדמויות והמצבים בסרט אינם זוכים לטיפול ממשי ונשארים שטוחים ובלתי ברורים. כנראה שילדתה של קרן, שאביה מגלה כלפיה חיבה יתרה, מזכרה לאפי מה עולל אביה בילדותה לה עצמה. כנראה שמשום כך עזבה את העיר הקטנה שהכל מכירים בה את הכול. אפי נשארת זרה לצופה ופרט לנטייתה המינית איננו יודעם עליה כמעט דבר ובעצם גם לא מעניין לדעת.
מרגיז שעכו, עיר בעלת רקע אידיאלי לסרטים, נמל טבעי, רובע צלבני, חאן מוסלמי, שוק מזרחי ססגוני, יהודים, ערבים ונוצרים, כל כך חסרת ייחוד ואופי ב"מונטנה".
ביימה את הסרט לימור שמילה שזה סרטה הארוך (77 דקות בסך הכל) הראשון. נעה בירון זכתה על הופעתה בסרט בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל הסרטים חיפה 2017.
* * *
יואל נץ
לבטים
קיץ 1954. חברי גרעין "גדיש" א', תלמידי י"ב, סיימו את הלימודים והתגייסו לנח"ל. אנו, חברי גרעין ב', באנו אל כרמיה, להתערות ולהרגיש בה בבית במשך הזמן הקצר שעוד נותר גם לנו עד הגיוס.
יום העבודה בקיבוץ נמשך תשע שעות, שמחלקים אותן לשמונה "שמיניות" למען לא לחלל את הישגי הפרולטריון ולהעמיד את יום העבודה על שמונה שעות...
הייתי עובד במטעי הבננות, במטבח, במספוא. נושם מלוא ריאותיי את אוויר המרחבים הפתוחים. אני אמור לחוש שמחה בלב על שמגשים אני את חלום הקיבוץ. מהו הדבר שטורד את מנוחתי?
אני שוכב ער על יצועי בלילה, והספקות מכרסמים בי: אינני חש בהתרוממות הרוח על הגשמת חלום הקיבוץ: מניין לי הביטחון שהצדק בהכרח איתי? הרי נוכחנו שהאידיאל לא היה אלא מפלצת! סטאלין, אשר סגדתי לו יחד עם אלפי ריבוא בני אנוש על פני כדור הארץ, לא היה "שמש העמים" זוהרת כל עיקר, אלא רודן מפלצתי שהשליט משטר אימים על מאות מיליוני נתיניו, וידיו מגואלות בדמם של עשרות מיליונים מהם!
בסדר – סטאלין איננו חזות כל רעיון הסוציאליזם. בסדר – סטאלין הוא מוטציה, בעוד הרעיון עצמו – הנו נצחי וצודק... בכל זאת משהו בסיסי נשבר בקירבי ללא תקנה. כיצד אדע שאין עוד מה שעלול להשתבש במהלך מימושו של הסוציאליזם המדעי, הנובע מן המטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי שביסוד תורתם החברתית-הכלכלית של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, והמבוסס על רעיונותיו הפילוסופיים של הגל? הסוציאליזם המדעי נשמע מדעי לעילא ולעילא, ואף על פי כן: מניין לי הביטחון שלא יקרסו בדרך נדבכים חדשים? מניין לי הביטחון בצדקתו של רעיון הקיבוץ?!
עד כאן. הרעיון הקיבוצי לא יכזיב. מייסדיהם של ראשוני הקיבוצים הם בני גילם של הבולשביקים בברית המועצות. ככל שיורשי הבולשביקים מדשדשים בבוץ של שגיאותיהם – מוכחת לעין כל נכונות דרכם של הוגי רעיון הקיבוץ. דור צאצאים שלישי כבר נולד לנפילים ההם, מייסדי התנועה הקיבוצית. המשק השיתופי בקיבוץ מוכיח את יתרונו הכלכלי על המשק הקפיטליסטי. הוא מתנהל בחברה ללא מעמדות, אמצעי הייצור בו משותפים ובבעלות כלל החברים. אוכלוסיית הקיבוצים גדלה בהתמדה, קיבוצים נוספים עולים על הקרקע חדשים לבקרים. הקיבוץ הוא ההוכחה הניצחת לנכונותה של התורה המרקסיסטית. הכול ייווכחו לדעת בקרוב שהקיבוץ – ולא ברית המועצות – הוא אבן הפינה לבניין הסוציאליזם... עליי להיות מרוצה וגאה מאוד שנטשתי את ביתי הבורגני והייתי לחלק מן העשייה הכבירה הזאת!
בנקודה זו עולים במוחי הרהורים מסוג אחר. בית בורגני? נו באמת! נולדתי אמנם בבית בורגני בוורשה. עד אשר אבא הקים בדי עמל, בתושייתו ובזבות כישרונותיו את "ביתו הבורגני" הוא ידע מחסור וסבל. כאשר רווח לו, החל אבא תומך מרום בורגנותו ביד רחבה, בכל יקיריו אשר נשארו מאחור במעמדם הנחות ושיוועו לעזרה. הוא הבורגני, דגל ברעיונות המהפכה, תמך בפועל בידידיו מן המחתרת הקומוניסטית וסיכן את עצמו ואת משפחתו... למרות התלאות שידע לאורך שנות המלחמה כחייל, כאסיר, כפליט, מנותק ממשפחתו ועד עצם היום הזה – הוא לא חדל מלדבוק בעקרונות הרעיון הסוציאליסטי.
כעת, מקבלות המחשבות שלי תפנית חדשה ומרירה. אבא מוסיף להיות פליט גם במדינת ישראל, אחרי שהביא את בני ביתו לארץ בה "תתגשמנה כל התקוות..." איננו צעיר עוד כל עיקר. האיש שהיה ראש, משען ותומך לקרובים ולרחוקים חש כעת כמשענת קנה רצוץ לבני ביתו הוא. האומנם נוהג אני במידת המוסר כשאני נוטש לאנחות את המשפחה במצבה הנוכחי כדי שאני האנוכי אהיה מגשים אידיאות נשגבות? מה עוד שכעת, שבגרתי ויכול אני להטות שכם בפרנסת המשפחה!
אין לי תשובות מניחות את הדעת. רק שלפי שעה פטור אני אולי מן הלבטים מסוג זה, שכן, בקרוב עומד אני להתגייס לצה"ל למשך שירות של שנתיים וחצי...
אני מוסיף ומתהפך על יצועי, אך השינה היא ממני והלאה.
בן תשחורת
בֵּן תִּשְׁחֹרֶת נִלְהָב, צְמֵא מָעוֹף וּצְמֵא דַּעַת
מִתְמַסֵּר לְהַנְחִיל, לְלַמֵּד וּלְהַסְבִּיר
לִילָדִים צְעִירִים, בְּשִׁכְנוּעַ וּבְלַהַט
אֶת עִקְּרֵי אֶמוּנַת "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".
מְרַקֵּד, מְזַמֵּר, מִשְׁתּוֹבֵב וְעַלִּיז. עִם
חֲבֵרָיו, בְּנֵי גִּילוֹ מְאֻשָּׁר וּמְשֻׁחְרָר.
הוּא רָתוּם לְ"שָׁלוֹם", "צִיּוֹנוּת", "סוֹצְיָאלִיזְם",
וְתוֹמֵךְ לְלֹא סְיָג בָּ"עוֹלָם הַמָּחָר".
מְטַיֵּל בַּשְּׁבִילִים מִגָּלִיל וְעַד נֶגֶב;
בְּוִויכּוּחַ סוֹעֵר גַּם קוֹלוֹ לֹא יִדֹּם;
הוּא צוֹעֵד בְּגָאוֹן וּמַפְגִּין בְּעַד "נֶגֶד!"
מְנוֹפֵף בִּשְׁלָטִים, מֵנִיף דֶּגֶל אָדֹם.
הוּא מֻמְחֶה לְמַרְקְסִיזְם, מַדְרִיךְ וְרֹאשׁ קֵן הוּא - - -
עַד אֲשֶׁר הַכָּזָב צָף נִפְשַׁע, מוּחָשִׁי!
אָז יָדַע, לְבַסּוֹף, כִּי שִׁמֵּשׁ – לֹא עָלֵינוּ,
בְּשֵׁרוּת אַבָּא סְטַאלִין – אִידְיוֹט שִׁמּוּשִׁי.
מחזה פציפיסטי
התגבשנו קבוצה של חברים בחוג הדרמטי בהדרכתו של מילוא. התכוננו להעלות מחזה רציני במסיבת הפרידה מן הקיבוץ לקראת גיוסנו. מילוא הוא במאי מוכשר, מן הצרפתים. היה עורך לנו תרגילי במה שונים. הוא הציב לפנינו פעם משימה דרמטית: "נעשה עכשיו תרגיל לבחורים. כל אחד בתורו יציג בפנטומימה את הבעל הנבגד: אתה מגיע הביתה אחרי יום עבודה מפרך. מוצא בית מבולגן ומלוכלך. אתה מגלה פתק ובו מודיעה לך אשתך כי מאסה בך, עזבה את הבית ועברה לגור עם חברך הטוב."
בזה אחר זה הצגנו כמיטב כישרונותינו את מידת הייאוש ואת חוסר האונים. הגיע תורו של דוויד. דוויד גילה את הפתק, תקע בו את עיניו למשך שניות אחדות כלא מאמין, לפתע השליך את הפתק באוויר בשמחה גדולה ופרץ במחול עליז ושמח... דוויד היה מאז ומתמיד נונקונפורמיסט חסר תקנה... צחקנו עד לב השמיים.
מילוא הכין אתנו לקראת הגיוס מחזה אנטי מלחמתי סוחט דמעות, מלווה צלילי מוזיקה תואמים, עם אם המנענעת עריסת תינוקה. כל החברים היו משבחים את ערכיותו של המחזה, את רמת הבימוי ואת איכות המשחק שלנו.
אוֹדָה לְאָנַרְכִיסְט
עַל שׁוּם מַה וּמַדּוּעַ הָאִישׁ הִתְחַבֵּב עָלַי כָּכָה – תָּהִיתִי;
שֶׁהֲרֵי לֹא יָכְלוּ טֵעוּנֵי הַגְּבָבָה שֶׁלּוֹ אֶת דַּעְתִּי לְהָפִיס!
הִתְרַעַמְתִּי תָּמִיד מִכָּל בְּדַל רַעְיוֹן בָּאַסְכּוֹלָה שֶׁלּוֹ הַפּוֹלִיטִית.
אִיזִידוֹר אַבְרָהָמִי – הוּא אִיזִי – הָיָה אָנַרְכִיסְט-פָּצִיפִיסְט.
רַק שֶׁאִיזִי, חוֹתַם אַהֲבָה וּשְׁאַר רוּחַ הִטְבִּיעַ בַּחֶלֶד:
הַסְּפָרִים, הַסְּרָטִים שֶׁיָּצַר – כֹּה לֶחַָי לְכָל חַי, לְהַפְלִיא!
וּכְגֹדֶל מִדַּת כִּשְׁרוֹנוֹ, שָׂם בְּזַעַם לְלַעַג וּלְקֶלֶס
אֶת פּוֹשְׁעֵי הַפּוֹלִיטִיקָה לְמִינֵיהֶם, מְשַׁלְּחֵי חַיָּלִים.
...עַל בֶּן דּוֹד שֶׁנָּפַל הוּא כּוֹלֵא בְּלִבּוֹ זְעָקָה מְשַׁוַּעַת
"אֲרִיאֵל, אֲרִיאֵל!..", אֲבָל אֶת רִגְשׁוֹתָיו לֹא יַפְגִּין קֳבַל עַם.
הוּא עוֹרֵר זַעֲמָם שֶׁל כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁוָה אֶת
הַמִּכְתָּב הַמְּנַחֵם שֶׁחָתַם בֶּן גּוּרְיוֹן: לְ"אִשּׁוּר קַבָּלָה"
הוּא לִגְלֵג עַל "הַתִּקְוָה", צָחַק עַל הִמְנוֹן "עַם חֵלֵכָה";
הַדְּבָרִים הַבּוֹטִים שֶׁחָזַר וְהִשְׁמִיעַ עוֹד מְהַדְהֲדִים:
"הַאִם זוֹ 'עַצְמָאוּת' כְּשֶׁפּוֹלִיטִיקַאי מִשְׁתַּלֵּט עַל חַיֶּיךָ?
לֹא אִכְפַּת לִי גִּזְעוֹ, אִם הוּא בְּרִיטִי, טוּרְקִי, אוֹ גַּם אִם יְהוּדִי!"
"הָאָדָם", שָׂח עוֹד אִיזִי, "לַחֹפֶשׁ נוֹלַד לְהַפְסִיעַ בַּחֶלֶד.
אֶת הַפּוֹלִיטִיקָאִים חוֹבָה לְהַכְחִיד – אֶת כֻּלָּם עַד אֶחָד!
רַק אֶחָד רְצוֹנָם: לְהָפִיק לְעַצְמָם הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת;
שֶׁכֵּן, אִלְמָלֵא זֹאת לֹא יָדְעָה כְּלָל הָאָרֶץ שׁוֹלֵט וְנִשְׁלָט..."
אִיזִי לֹא הִתְרַצָּה כְּלָל לָתֵת אֶת הַדַּעַת, לָשׁוּב וְלִשְׁקֹל אֶת
הַחֲלוּפָה לְאָנַרְכְיָה כְּלָלִית, "יַד כָּל אִישׁ בְּאָחִיו" לְהַחֲרִיד...
...לְתַחְקִיר כָּלְשֶׁהוּ הִתְקַבֵּל אֵצֶל כְּבוֹד רֹאשׁ הָעִיר טֶדִי קוֹלֶק,
וּבְאוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת הוּא פָּרַס לְפָנָיו הַצָּעָה מְקוֹרִית.
הוּא הִצִּיעַ שֶׁטֶּדִי יִקְנֶה עוֹלָמוֹ בְּמִפְעָל "יֵשׁ מֵאַיִן":
"אֲדֹנִי רֹאשׁ הָעִיר, שׁוּר: סְבִיבְךָ רְעֵבִים הֲמוֹנֵי בְּנֵי אָדָם;
תַּעֲשֶׂה כִּי תְּהֵא רִאשׁוֹנָה עִיר וָאֵם לָנוּ יְרוּשָׁלַיִם,
וְתִתֵּן לְדִצְרִיךְ בָּהּ פַּת לֶחֶם וְכוֹס שֶׁל חָלָב בְּחִנָּם!"
כְּמוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין מִתְבּוֹנֵן בּוֹ מֻפְתָּע וְנִדְהָם טֶדִי קוֹלֶק;
לְבַסּוֹף מִתְעַשֵּׁת וְשׁוֹאֵל בְּעֵינַיִם רוֹשְׁפוֹת בּוּז עָמֹק:
"לָמָּה לֹא יְשַׁלְּמוּ עַל הַלֶּחֶם וְעַל הֶחָלָב בַּמַּכֹּלֶת?"
"כִּי יָדָם לֹא מַשֶּׂגֶת, כִּי הֵם עֲנִיִּים מְאֹד – זֶה לָמָּה, שְׁמוֹק!"
הַתְּמִימוּת הַקְּדוֹשָׁה, דְּבֵקוּתוֹ הַנְּחוּשָׁה – מַה מָתְקוּ וְכִשְּׁפוּנִי!
זֶה אַחֶרֶת כְּשֶׁאִיזִי שָׂח קַשׁ וּגְבָבָה בְּעֵטוֹ הָרָגִישׁ.
כִּי כָּל מִי שֶׁיִּקְרָא בְּסִפְרוֹ הַמְּרַתֵּק "נַעֲרָה בְּשֵׁם עָיוּנִי" –
הוּא יָבִין עַל שׁוּם מַה וְשַׁלָּמָה אָהַבְתִי כָּל-כָּךְ אֶת הָאִישׁ.
יואל נץ
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"סיפורי המלחמה"
לאביגדור המאירי
1970
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.4.1971
לפני 47 שנים
"סיפורי המלחמה" של אביגדור המאירי, הניתנים עתה בידי הקורא העברי במהדורה חדשה – ראשיתם [נדפסו] בשנות העשרים [למאה ה-20].
שלושה שערים ל"סיפורי המלחמה", וכל אחד משערים אלה היה בשעתו ספר לעצמו: "תחת שמיים אדומים", שנדפס לראשונה בתרפ"ה [1925]. "קשת יעקב" בתרפ"ו [1926] ו"בשם רבי ישו מנצרת" בתרפ"ח [1928]. שלושת הספרים אף הופיעו מאז בכמה מהדורות, ואולם בשנים האחרונות נעלמו לגמרי.
קבצים אלה של "סיפורי המלחמה" הקדימו בדפוס את שני הרומאנים הגדולים של אביגדור המאירי המספרים על מלחמת העולם הראשונה: "השגעון הגדול", רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה [מלחמת העולם הראשונה], שהופיע בהוצאת "מצפה" בשנת 1929, תר"ץ, ו"בגיהינום של מטה", רשימות קצין עברי בשבי רוסיה, בשני כרכים, שהופיעו בהוצאת "מצפה" בשנת 1932, תרצ"ב.
ואולם כבר ב-1925, היינו, מועד צאת הקובץ הראשון של "סיפורי המלחמה" בספר – החלו נדפסים ב"הארץ", בהמשכים, כמחצית מפרקי "השגעון הגדול", בשם – "הפאראדוקסון הגדול".
מהדורותיו הראשונות של "השגעון הגדול" זכו להצלחה ללא תקדים, והספר נעשה רב-מכר של שנות השלושים בארץ-ישראל, ובאחת ממהדורותיו המאוחרות ראה המו"ל לציין כי הספר נכתב, ונדפס בעיתונות, "זמן רב לפני שהופיעו ספרי-מלחמה בספרות העולמית."
ואמנם "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רימרק נדפס לראשונה ב-1928, שלוש שנים לאחר פרסום "הפאראדוכסון הגדול" ב"הארץ", ואילו "הקץ לנשק" של המינגווי – ב-1929.
בהקדמתו ל"השגעון הגדול" מעיד המאירי על עצמו כי לחם שלוש שנים בחזית האוסטר-הונגארית-גרמנית נגד הרוסים, ושם, בתוך החזית, רשם מה שראה והרגיש. את הרשימה הראשונה החל לכתוב יומיים אחר שהכיר את הפלדוואֵבל שלו, ואת הפרק האחרון גמר בצ'ורטקוב, בתחנה הראשונה של שביו ברוסיה, בשלהי 1916. ואילו על "בגיהינום של מטה" הוא מספר: "רשימות אלה הן המשך למגילת 'השגעון הגדול', שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919." והוא מוסיף ומספר כי גם ספר זה, כקודמו "השגעון הגדול" – מונח בתיקו זה שנים אחדות, משנת 1920, עת סיים לכתוב את רשמי השבי, והוא יושב באודיסה.
המאירי עלה לארץ-ישראל ב-1921. את הקדמתו ל"בגיהינום של מטה" הוא מסיים במילים: "ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחר צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי-הכינים, הסקורבוט [צפדינה], המגלב והרעב, עד כדי אכילת עכברי-מגיפה צלויים-למחצה."
יקצר המקום לתאר את טיבם המזעזע ואת כוחם המרתק של שני ספרי עדות נדירים אלה על מלחמת העולם הראשונה והשבי ברוסיה. אלה הם ספרים הנקראים בנשימה אחת ומשאירים זיכרון בל יימחה בקורא, וצריך לקוות כי, כשם שהתנערה הוצאת "עם עובד" להוציא את "סיפורי המלחמה" של המאירי כן תשקוד לגאול משיכחה גם את שני הרומנים הגדולים שלו "השגעון הגדול" ו"בגיהינום של מטה".
יש להניח כי "תחת שמיים אדומים", "קשת יעקב" ו"בשם רבי ישו מנצרת", למרות שהופיעו בספר לפני "השגעון הגדול" ו"בגיהינום של מטה" – הרי שנכתבו לאחריהם. ואמנם קיים שוני בולט בין "סיפורי המלחמה" הללו לבין הרומן שתקופת התרחשותו מקבילה להם – "השגעון הגדול".
מיטבו של הרומן ביריעתו הביוגראפית והדוקומנטארית, באותה הרגשה של קריאת רשימות של עדות ממקור ראשון. ואילו "סיפורי המלחמה" הם בראש ובראשונה סיפורים, ומורגשת עבודת קישוט וייפוי וסיגנוּן ותוספת-משמעויות, שביקש המאירי להלביש על חוויותיו האותנטיות מאותה מלחמה.
הנושא היהודי, כלומר, האנטישמיות, שרוחשת גם בצבא האוסטרו-הונגארי וגם בשבי ברוסיה, – מופיע אמנם כיסוד עובדתי, מכאיב, מלמד על המציאות, לעיתים קוריוזי, אך אף פעם לא כנושא מרכזי ויחיד בשני הרומאנים.
והנה, אנטישמיות זו נעשית לחוט המקשר של "סיפורי המלחמה", ומתווספים עליה רמזי-רמזים של משמעויות עתיקות, יהודיות-נוצריות, ולא מעט מן הסיפורים נושאים גוון אגדתי, סוריאליסטי, גוון שאינו קיים ב"השגעון הגדול" וב"בגיהינום של מטה". האימה, ההומור, המוזרות והמעשים הפאנטאסטיים שמתוארים בשני הרומנים הללו ממחישים עצמם לקורא בכוח רב דווקא משום הטענה של "מעשה שהיה בממש". ואילו ב"סיפורי המלחמה" עוזב המאירי את המישור המציאותי, ומנסה לתאר את האימה הפאנטאסטית של שדה הקטל ושל היחס ליהודים, באמצעות סגנון סיפורי שהוא עצמו על גבול הפאנטאסיה. גיבוריו, אם להשתמש בפסוקו של אלתרמן, יוצאים מפשוטם אך למוות ולא למליצה.
סיפוריו של המאירי יש בכוחם להסעיר את ליבנו גם כיום. כך למשל הסיפור "עשרה בטלנים" המתאר גנרל רוסי שונא-ישראל, שמשתגע מפני עשרה בטלנים יהודים שאינם חדלים להתפלל, ובשגע אותו המהות היהודית עד תום, הוא מאבד עצמו לדעת. אגב, מוטיב דומה מופיע בסיפורו של עמוס עוז "עד מוות" ("קשת" מ"ה, סתיו תש"ל, 1970) בדמות האציל הצלבני גיום-די-טורון, ופרשת השתגעותו.
מזעזע הסיפור "בשם רבי ישו מנצרת", שעניינו מוזכר גם ב"השגעון הגדול". אך היפה בסיפורי הקובץ, והמוזר שבהם, הוא הסיפור "שקר", אשר כדאי היה אולי גם לתסכתו. "שקר" הוא מעשה באונטראופיצר יהודי בשם עקיבא בן יוסף הק, הסבור שהוא גילגולו של ר' עקיבא, והוא מחולל מעשים ועלילות מופלאים, בהם גם גילוי בגידתו של שר-האלף, השולח את היהודים ראשונים למוות, וסופו של ר' עקיבא זה שמוסר נפשו על קידוש השם במיתה נוראה.
מה ראה המאירי, שהגיע לדרגת קצין-קרבי בצבא האוסטרו-הונגארי, מה ראה במלחמה – אפשר לקרוא בסיפורו "שקר":
"הן אנחנו אומללי-החזית ודיירי-החפירות, אנחנו הלא ידענו מה פירושה של המילה 'גבורה'. ואם כל העולם שמחוצה לנו, יושבי קרנות ותיאטראות, קוראי עיתונים וכותביהם היכו בפעמוני המילים המכריזות על 'אומץ-הלב' ועל 'אהבת-המולדת' שלנו פה בבור המערכה – הרי קיבלנו את כל המחוות הריקות הללו קצתן בצחוק קל וקצתן בגועל. אנחנו ידענו, לנו הוברר הדבר במשך עשרים וארבע השעות הראשונות להיותנו פנים-אל-פנים עם מלאך-המוות, שאין פה לא אומץ ולא אהבת-המולדת. אך יש פה ייאוש אחרון בבהלת-המוות האיומה והאומללה מצד אחד, ומצד שני משמעת ארורה המהפכת את בן-האדם למכונת-מתכת, העושה את מעשיה על פי רצון הפקודה העליונה. פקודה עליונה זו אוחזת את מוחנו בעצביו, שהיו במשך הזמן לחוטי-ברזל של חשמל רצונה-שלה, המושכים את שרירינו אילך ואילך, מבלי שיעלה על הדעת לחפוץ אחרת לרגע קט.
"ואין לך דבר שיהא מרגיז את האיכר הפשוט שהיה לחייל פתאום, כמו השיחה השפלה על אהבת המולדת שלו. והיה קצין טיפש אחד, מזמר באופרה בחייו הפרטיים, שהכריז פעם, ש'הפטריוט הכי חם שבקירבנו יתנדב לחתור תחת עמדת-אוייב אחת מסוכנת מאוד," – וקצין זה כמעט ששילם בחייו בעד 'סגנון-משוררים' זה. – 'מה?' צרח עליו שר-הגדוד בפה מזה דם. 'פטריוט? ואם איננו פטריוט חלילה – אז לא יילך? ודבר הפקודה אינו אצלך אלא תחינת נשים צדקניות שבגן-עדן?...' – וככה לא היו בקירבנו אלא שני מיני 'גיבורים' כביכול: כאלה, שמילאו את הפקודה העליונה באין ברירה, וכאלה – שבין מיתה מגונה ובין מיתה יפה בחרו במיתה יפה, במיתת-גבורה, שבעצם לא ניתנה מיתה יפה זו, אלא מתנה מאת הבהלה לשכר בה את המוח, שלא יבחין רגע בין חיים ומוות..." (עמ' 196-197).
* אביגדור המאירי: "סיפורי מלחמה". הוצאת עם עובד. תל-אביב, 1970, תשל"א. 252 עמ'.
* * *
מתכונים משפחתיים לפסח
הדפיסו ושימרו לקראת החג!
דגים ממולאים, גפילטע פיש
על פי המתכון של המיסתורית
אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.
חמש כפות קמח מצה.
1 כפית סוכר.
2-3 ביצים.
בצל גדול אחד.
שני גזרים גדולים.
מלח.
פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).
1. העיסה
בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.
להשהות את העיסה כרבע שעה.
2. הציר
בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.
3. הבישול
מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג).
מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.
4. אחרי הבישול
בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.
מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.
מרף עוף של המסתורית
הכמויות לפי מיספר האוכלים
5 כנפי עוף
1 כנף הודו
2 חתיכות מגַרגֶרֶת הודו
1 כרע עוף
1 בצל
2 גזרים
2 קישואים (לא חובה)
1 תפוח אדמה
נתח כרוב (לא חובה)
נתח כרובית (לא חובה)
פטרוזיליה
שמיר
שורש סלרי
שורש פטרוזיליה (לא חובה)
2 כפות גדושות אבקת מרק עוף
מעט מלח ופלפל שחור
אופן ההכנה:
מנקים את חלקי העוף וההודו.
שמים בסיר גדול עם מים, מרתיחים 1 דקה, שופכים את המים ושוטפים.
שמים החלקים בסיר עם מים.
מוסיפים הירקות, קלופים ונקיים + אבקת מרק עוף + מלח ופלפל.
להרתיח ולבשל על אש בינונית כשעה וחצי. משפרים הטעם לפי הצורך.
פסח כשר!
בתיאבון!
המרק מציל חולים וגם סופרים. זה בדוק. המרק אוהב קנידאלאך וגם אטריות. יש שאוהבים את הכרובית מהמרק ויש שאת הכרוב, הגזר והתפוד. ויש שמקשטים את שולי צלחת המרק עם פלחי צנון או צנונית מומלחים.
קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים
[מכינה כיום לאה שורצמן (בן עזר)]
חומרים: 250 גרם קמח-מצה.
6 ביצים.
6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)
חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.
בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.
במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.
לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).
לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.
לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.
לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).
לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.
לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.
(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.
להקפיא במקרר בתוך צנצנת.
חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)
מדורי דורות
[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר, וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]
1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).
4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.
200 גרם אגוזי המלך.
לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.
להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.
קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.
לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.
קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)
[המתכון של דודה רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק מירושלים]
פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.
להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.
להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.
לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).
לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם.
אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה
[המתכון של אימא דורה]
אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.
לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.
כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.
לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.
בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.
החמצת מלפפונים עברית
[המתכון של אהוד בן עזר]
בארה"ב מוכרים בצנצנות זכוכית מלפפונים חמוצים עבים ובעלי זיפים תחת השם "היברו פיקלס"; הם עשויים בחומץ וטעמם לא רע למי שאוהב אותם. אנחנו חסידי הכנת המלפפונים המוחמצים במי-מלח, וזה המתכון שלנו:
צנצנת עם סוגר הרמטי של טבעת גומי ומנוף-קטן מחוט-ברזל קשיח. תכולתה נטו כשש כוסות מים שהם כליטר וחצי.
מגשית של מלפפונים ננסיים וכדאי אפילו 2 מגשיות ולברור מתוכן את הננסיים ביותר.
2 פרוסות-טבעות של פלפל חריף.
2-3 שיני שום קלופות, מפולחות לפי הגודל.
אגד שמיר. הטוב ביותר הוא שמיר-בר אלא שקשה למוצאו.
שתי כפיות גדושות של מלח גס מומסות בשתיים-שלוש כוסות מי ברז רגילים עם כף אחת של חומץ.
אופן ההכנה: שוטפים היטב את המלפפונים, קוטמים את הקצה שהיה מחובר לשיח. מניחים טבעת פלפל חריף בתחתית הצנצנת ובונים עליה את שכבות המלפפונים. כדאי לנער מדי פעם כדי להגדיל את התכולה. אם בוררים אותם משתי מגשיות, אפשר לדחוס יותר – מלפפונים קטנים יותר.
שמים למעלה את טבעת הפלפל-הריף השנייה ופלחי השום, וסוגרים עליהם היטב עם אגד השמיר, כמה שנכנס יותר.
מכינים את תמיסת 2 כוסות מי-המלח עם כף החומץ, שעוזר לשימור קשיותם של המלפפונים, יוצקים עד מלוא הצנצנת וסוגרים היטב עם המכסה ה"פטנטי".
מניחים בחוץ, בשמש, או על אדן החלון.
בימים חמים המלפפונים מוכנים-למחצה כעבור 24 שעות ואפילו פחות. בימים קרים ומעוננים זה לוקח לעיתים יומיים. יש לפקוח עין על מידת ההחמצה – לפי צבע המלפפונים. משעה שהם מאבדים מירקותם ומקבלים קצת צבע חאקי – מיד להכניסם למקרר. כך פעולת ההחמצה מושהית, ואפשר ליהנות במשך ימים אחדים מטעמם העשוי-למחצה, שהוא, כמו המלפפונים עצמם – אחד מנפלאותיה של ארץ-ישראל.
כשבאים אורחים אני מכין לפחות שתי צנצנות, ובהן תכולה של כשלוש מגשיות ויותר, ולא נותר מהם זכר אחרי שהאורחים מסתלקים.
בימים רחוקים היה אפשר למצוא מלפפונים קטנים וקשיחים להחמצה גם בערימות המלפפונים הרגילים, כיום – לא. רק לעיתים רחוקות בשוק. ואז זה בהחלט מומלץ. מצד שני, מחיר המלפפונים הננסיים במגשיות אמנם יקר יותר, אך מצדיק את ההוצאה כי הם מתאימים במאה אחוז להחמצה וגם זמינים.
אז אל תחמיצו – החמיצו!
סוף
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בן בן-ארי: "עורי שפת עבר". האנתולוגיה הנפלאה בשיבחה של השפה העברית, כפי שבאה לביטוי בכ-1500 השנים האחרונות, בעריכתה ובהוצאתה לאור של ד"ר לאה צבעוני, ראויה לכל שבח והלל, וללא ספק תיחשב ליהלום שבכתר ספרות השירה העברית המקובצת, מכל ההיבטים האפשריים וללא ספק תזכה להיכלל בכל ספרייה, מוסד, כמו בכל בית אוהבי שירה בכלל, ובמיוחד אוהבי השפה העברית. נכס תרבותי של ממש.
* בֶּנְדָלֶה: הי אודי. ציטוט: "אהוד: עם ישראל צריך לבקש סליחה מאהוד אולמרט שבתקופת כהונתו חוסל הכור הגרעיני הסורי ונהרס רובע דאחיה של החיזבאללה בביירות ולאות תודה הצליחה מערכת המשפט שלנו להרשיע ולכלוא אותו במעשיהו!"
סליחה, אודי, אתה הופך את היוצרות!!!
לא מערכת המשפט כלאה אותו. מעשיו הם שגרמו לכליאתו. או שאולי לפי דעתך אם מישהו ביצע מהלך לטובת המדינה הוא פטור מן החוק ויכול לעשות מה שעולה על רוחו?
בכלל, נדמה לי שמערכת החוק היא אצלך בבחינת משהו נזיל מאד. ברצותו – יקבל וברצותו – ידחה. כנ"ל גם לגבי אזריה שאתה טוחן כל הזמן שהוא חף מכל אשמה. ואתה, כמובן, יודע את כל העובדות והפרטים הרבה יותר טוב מן השופטים, כי הרי הם קוראים את העובדות בתקשורת, ואילו אתה לעומתם – חקרת באופן יסודי מבפנים כל פרט...
אודי: אני לא חוזר בי מאף מילה מהציטוט שהבאת ממני כי אני נגד הטירוף המשפטי להפליל ראשי ממשלות ולהדיח אותם בדרך לא דמוקרטית!
* אהוד היקר, אתה צודק, אהוד אולמרט היה ראש ממשלה מוצלח ביותר, חבל שהסתבך בעניינים פליליים. אני מניח שאילו עליזה היתה מודעת, היתה מונעת ממנו את הביזיון.
משה כהן שואל מי עוד חוץ מאלי מויאל מעז להתעמת עם העלייה ממרוקו – זה סימן שלא קרא את ספרי "עסקני הקיפוח".
לא רק אתה, אהוד אינך מופיע באנתולוגיה של לאה צבעוני, גם אני לא (בנעוריי פירסמתי שירים), זו דרכה של אנתולוגיה.
גם אני כותב על העבודה האדירה של לאה צבעוני. אשלח לך בקרוב.
שלך, באיחולי חג אביב שמח!
משה גרנות
* אהוד היקר, אכן, חיפשתי בספרי השירה שלך ולא מצאתי שיר שעוסק בשפה העברית. אני מודה לך על המילים החמות. בהקדמה שלי לספר כתבתי שלא כל המשוררים ייכנסו לפנתאון השירה העברית. הכנסתי אותם בהיותם חלק מתמונת השירה העברית בת-זמננו.
ועוד דבר. בעתיד הלא רחוק (ובעצם אני כבר יוצאת לדרך) בכוונתי להוציא לאור אסופה שכותרתה (הזמנית) "העברית של בית אבא". הרעיון הוא לאסוף מאמרים בנושא זה של אנשים (לא צעירים) שיספרו על העברית בביתם בארץ או בחו"ל. המאמר שכבר קיבלתי הוא של יעל מדיני, וזו הרצאתה בנושא זה בבית הסופר בערב ההשקה של האנתולוגיה "עורי שפת עבר". גם נורית גוברין תשתתף. עדיין לא פניתי לאיש, אך אעשה זאת בקרוב, ואני כבר פונה אליך, ואשמח אם תשתתף בחומרים שכתבת או שתכתוב במיוחד.
לאה צבעוני
* שלום רב לך אדוני העורך, "רק סיפור מסֶפר" שיר חמוד ותודה שפירסמת אותו. מסתבר שאני מילאתי את הגיגיך בעניין. בראשית היותי סבא לתינוק חמוד ופיקח נהגתי להקריא לו סיפורים כאשר אני מתחיל במילה הראשונה שמודפסת על העטיפה ולא מדלג על שום נוספת כולל שם המתרגם והמוציא לאור והמשביח ומעצב העטיפה ו...מספרי הבארקוד, ואחר כך ממשיך עד המילה האחרונה המודפסת על העטיפה האחורית. הזאטוט טרם ידע לדבר אך בסיימי את ההקראה הוא תפס בספר וחיקה אותי בלהג שלו ועשה את אותן התנועות שעשיתי אני בעת ההקראה.
למרות יופיו של השיר שכתבת , היום הוא אינו רלבנטי יען כי הזאטוט עסוק בזיפזוף בטלפון החכם שהוריו הזדרזו לרכוש לו...
בברכה,
י"ז
* מתברר כי נשיא ארה"ב טראמפ היה מוקף נשים יפהפיות כמו סטורמי דניאלס, ולאחת מהן, קרן מקדוגל, הציע לדבריה תשלום אחרי פגישה, וזאת בעודו נשוי לאשתו הנוכחית, אבל הוא כמובן לא מושחת כמו ביבי שמעשן סיגרים שקיבל במתנה!
ארה"ב היא גן-עדן של צדיקים לעומת השחיתות הנוראה הפושה אצלנו בכל אתר ואתר! לכן גם ברור מדוע כחצי מיליון ישראלים כבר היגרו במרוצת השנים לארה"ב הלא-מושחתת וחלק מהם נשבע שאינו חוזר ארצה כל זמן שהמושחת ביבי נתניהו הוא ראש הממשלה.
* לאחרונה נדם משום-מה קולה של פילוסופית-החצר של עיתון "הארץ" אווה אילוז, שהפציצה אותנו מדי פעם בשטויות שלה, למשל על היותנו קולוניאליסטים מלשון קולוניות, כך כונו המושבות הראשונות של העלייה הראשונה.
אבל אל דאגה, את מקומה ממלאת עכשיו היסטוריונית חדשה שגם היא מתמחה היטב במצעד האיוולת של העיתון, נרי לבנה:
"אבל כבר שנים רבות שישראל אינה מנהלת מלחמות אין ברירה. כל המלחמות והמבצעים שהתנהלו מאז מלחמת לבנון הראשונה, כולל היא עצמה, אינן מלחמות שנועדו להגן על גבולות ארצנו. המלחמות האלה הן תולדה של הדיפתה המתמדת של אופציית השלום על ידי כל הממשלות, למעט ממשלת רבין שמאמצי השלום שלו הסתיימו ברציחתו, וממשלת אולמרט שהסתיימה עם כניסתו לכלא ולאחר שגם הוא עצמו יזם מלחמה מיותרת לגמרי. כל המלחמות והמבצעים שמכריזה עליהם הממשלה נועדו למטרות שונות לגמרי, שימור הכיבוש ושליטתה של ישראל בשטחים לא לה, או ככלי למימוש האינטרסים של מי שעל ידי הפחדת האזרחים מעצימים את כוחם הפוליטי." ["הארץ", 23.3].
נקל לשער שעם רשימות כאלה לא בנקל יפטרו אותה מעבודתה בעיתון.
* חלפו רק כיומיים, לא מאה ימים של חסד, לכהונתה של תמר זנדברג בראש מר"צ, וכבר הטילה עליה התקשורת הישראלית עביט שופכין מסוג של חרא טרי ששופכים בדרך-כלל על נתניהו ועל אולמרט. דיעותיה של זנדברג רחוקות מאיתנו כשם שסלדנו מדיעות קודמתה זהבה גלאון, אבל הגיע הזמן שנפסיק להתייחס ברצינות לסקנדלים שמרעיף עלינו החלק המטורף ו"הצדקני" של התקשורת, חדשים לבקרים, ושנעמיד את החלק הזה של התקשורת במקומו הראוי לו – ליד פח הזבל של ההיסטוריה.
אגב, בבת-אחת גם החלו להופיע תמונות מכערות שלה שגם מבגרות אותה בעשר שנים לפחות.
* בין הקוראים לתמר זנדברג להתפטר החלו נשמעים גם קולות המציעים להחליפה בלוחמת החופש הפוטוגנית הנהדרת עהד תמימי, כדי שתעמוד מעתה במקומה בראש מר"צ.
* יוסי גמזו: ליטמן מור הנכבד כותב בגיליון האחרון כי אני כתבתי בגיליון 256 מתאריך 28.6.2007 מאמר בשם "והיה כי תבוא לאכול גלידה בת"א".
אודה לך מאוד אם תוכל בטובך לשלוח לי מאמר זה כי יש לי רושם שליטמן מור משייך לי מאמר של מחבר אחר.
אהוד: אתה צודק. באותו גיליון התפרסם השיר שלך "נִכְתַּב בַּחוֹל הַחַם, עַל חוֹף אֵילַת" ומיד אחריו חומר מערכתי קייצי שנכתב על ידי ללא חתימה: "והיה כי תבוא לאכול גלידה בתל אביב, אל תשכח את גלידריה סיציליאנית באבן גבירול." וליטמן מור טעה לחשוב שגם הוא נכתב על ידך בהמשך לשיר.
* * *
בימים י'-י"א בניסן מלאו לעורך המכתב העיתי 82 שנה לפי הלוח העברי
ואנחנו מאחלים לו ראש צלול עד 120
התאריך הלועזי הוא 2-3 באפריל
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל