פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1330, ערב פסח תשע"ח

חג חמץ וגם כשר לכל נמענינו באשר הם שם

ובייחוד למאושפזים בבתי החולים, שאי אפשר להביא להם אוכל ביתי וטעים כי שמירת הכשרות חשובה יותר מרווחתם של מי שאולי היתה זו יכולה להיות ארוחתם האחרונה

ותודה מיוחדת לכל הכותבים במכתב העיתי ולקוראים בו

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בניסן תשע"ח, 29.3.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיךְ פָּגַשְתִּי אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. // ליל הסדר האחרון של יהודה ראב לפני 70 שנה. // ארנה גולן: לזכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן, שהיה ישראלי בלב ונפש אך לא חדל מלהיות בנפשו ניצול שואה. // מרדכי קידר: ערבים אוהבי ישראל? יש דבר כזה. // אורי הייטנר: 1. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם. 2. צרור הערות 28.3.18. // אסתר ראב: פסח בחצרנו. בצאתנו העירה. 2 סיפורים. // אלי מייזליש: מה נשמע באו"ם? // יהודה דרורי: לעצור בכל מחיר "פלישה פלסטינית" מעזה. // מנחם רהט: פסח בפתח: הסודות שלא סופרו. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק כ"ט. הגיבורים האמיתיים. // נעמן כהן: צעדת השיבה, "ושבו בנים לגבולם", ערבים לערב! יהודים ליהודה! // יואל נץ: טירונים. // אהוד בן עזר: "תנובה" לאביגדור המאירי, 1934. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 4.7.1969, לפני 49 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ פָּגַשְתִּי אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

"עד שיבוא אליהו"

(סדר מועד, מסכת שקלים ב ה)

כָּאן, בָּעֶרֶב הַזֶּה, מְסֻבִּין לְשֻלְחָן

לֵיל הַ"סֵּדֶר" אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ

וְקוֹרְאִים בַּפוֹלְקְלוֹר הָעִבְרִי אֶת פֻּלְחַן

אַגָּדוֹת אֵלִיָּהוּ שֶלָּנוּ

וְרוֹאִים אֵיךְ קִסְמָן בְּּלִבֵּנוּ חוֹרֵש

תֶּלֶם עַז, בְּלִי סְטִיָּה וּבְלִי הֶסַּח

כְּמִנְהָג שֶמֵּאוֹת בַּשָּנִים נִשְתָּרֵש

בְּבֵית כָּל יְהוּדִי בִּימֵי פֶּסַח.

בָּעוֹלָם הַנּוֹצְרִי מְקֻבָּל זֶה מִכְּבָר

לֹֹא פָּחוֹת מִפֻּלְחַן מִיקִי מַאוּז

(שֶמִּזְמַן כְּבָר הָפַךְ נַחֲלַת הֶעָבָר)

אוֹתוֹ מִיתוֹס אוֹדוֹת סַנְטָה קְלַאוּס.

וְיַלְדֵי אוֹתוֹ חֶלֶד כָּל כְּרִיסְמֶס תּוֹלִים

אֶת עֵינָם בְּחַלּוֹן עֲטוּר שֶלֶג

בִּכְמִיהָה לְמִזְחֶלֶת גְּרוּרַת אַיָּלִים

וְשִפְעַת עִנְבָּלִים מְצַלְצֶלֶת.

אַךְ אֶצְלֵנוּ, כָּל פֶּסַח, אָמוּר לְבַקֵּר

אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, פֶּתַע

בְּכָל בַּיִת וּבַיִת שֶבּוֹ הוּא סוֹקֵר

אֶת שֻלְחַן לֵיל הַ"סֵּדֶר" בְּלִי רֶתַע

וְלוֹגֵם מִכּוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ בִּלְבַד

וְחוֹלֵק בִּרְכָתוֹ, לָהּ צָמֵאנוּ,

לְיוֹשְבֵי אוֹתוֹ בַּיִת, וְכָךְ, בַּד בְּבַד,

גַּם לִשְאַר מִשְפְּחוֹת בְּנֵי עַמֵּנוּ.

סוֹפְסוֹף כָּךְ מְסַפְּרִים הַגְּדוֹלִים לַקְּטַנִּים

אֲבָל גַּם אִם אָמְנָם חֲוָיָה הוּא

מִין מִפְגָּש שֶכָּזֶה בּוֹ הַטַּף מַמְתִּינִים

לָאוֹרֵחַ שֶשְּמוֹ אֵלִיָּהוּ –

מִסְתַּבֵּר כִּי שוּם יֶלֶד עוֹד כְּלָל לֹא רָאָה

אֵיךְ קוֹרֶה אוֹתוֹ date אֶנִיגְמָטִי

בְּמַמָּש וּבְפֹעַל, כִּי בָּהּ בַּשָּעָה

בָּהּ צָפוּי הַבִּקּוּר הַדְּרָמָטִי

לְהַפְעִים אֶת לִבּוֹ כָּל שָנָה וְשָנָה

לְאַחַר שֶמֻּשְמָע בְּמַפְגִּיעַ

קוֹל הַטַּף הַשּוֹאֵל אֶת הַ"מַּה נִּשְתַּנָּה?"

וְלִפְנֵי שֶאֻשְפִּיז זֶה מַגִּיעַ –

כְּבָר עוֹשָׂה כּוֹס שְנִיָּה אוֹ שְלִישִית אֶת שֶלָּהּ

וְכָל צוּצִיק נִרְדָּם (לֹא פְּלִיאָה הוּא

חִזָּיוֹן מְתַסְכֵּל זֶה) וּמִי שֶהִשְלָה

אֶת עַצְמוֹ כִּי בְּבוֹא אֵלִיָּהוּ

יֶחֱזוּ בּוֹ יַלְדֵי מִשְפַּחְתּוֹ הַקְּטַנִּים

כַּמֻבְטָח מִפִּי אַבָּא וְאִמָּא

יֵאָלֵץ לְהוֹדוֹת כִּי הֵפִיר אֱמוּנִים

לַתְּמִימוּת שֶבְּדָיָה זוֹ הִפְעִימָה.

כָּךְ הָיָה (וַעֲדַיִן הוֹוֶה) בְּכָל בֵּית-

יִשְׂרָאֵל בִּמְרוּצַת כָּל לֵיל "סֵדֶר"

חוּץ מִבַּיִת אֶחָד, בּוֹ רַבּוֹת הִתְחַבֵּט

יֶלֶד קָט בְּקֻשְיָה זוֹ – וְנֶדֶר

עַקְשָנִי וְנֶחְרָץ הוּא נָדַר: כִּי בְּחַג-

הַמַּצּוֹת הַקָּרוֹב שוּם גְּמִיעָה הוּא

לֹא יִגְמַע מִשּוּם כּוֹס וּשְנָתוֹ לֹא תִמְחַק

מֵעֵינָיו אֶת גִּלּוּי אֵלִיָּהוּ.

זֶה הָיָה בֵּין חוֹלוֹת תֵּל-אָבִיב הַקְּטַנָּה

בּוֹ בַּלַּיְלָה שֶל "הָא לַחְמָא עַנְיָא"

בְּפִנַּת הָרְחוֹבוֹת (שֶעֲדַיִן יֶשְנָהּ)

בֵּין יִצְחָק אֶלְחָנָן וּרְחוֹב דְּגַנִיָּה.

וְהַיֶּלֶד, שֶלֹּא כְּכָל שְאַר דּוֹדָנָיו

לֹא לָגַם אַף טִפּוֹנֶת שֶל יַיִן

רַק קֵרֵב אֶל שְׂפָתָיו אֶת גְּבִיעוֹ שֶהוּנַף

בְּמֵיטַב אֲחִיזַת-הָעֵינַיִם

וְתִצְפֵּת בְּעֵינָיו כְּזָקִיף עַל חוֹמָה

עַל מִפְתַּן כְּנִיסָתוֹ שֶל בֵּית סַבָּא

וְכָרָה אֶת אָזְנָיו שֶיֵּיטִיב וְיִשְמַע

כְּשֶסּוֹפְסוֹף אֵלִיָּהוּ יִפְסַע בָּהּ.

וְהִנֵּה, לִמְצוּלוֹת הַתְּנוּמָה נֶאֱסַף

כָּל פָּעוֹט (חוּץ מִמֶּנּוּ) בַּחֶדֶר

וְשָלוֹש נְקִישוֹת נִשְמְעוּ מִן הַסַּף

וּבֵין כָּל מְסֻבָּיו שֶל הַ"סֵּדֶר"

קָם אָבִיו שֶל הַיֶּלֶד לִפְתֹּחַ לָזֶה

הַמַּקִּיש שָם, בַּחוּץ, עַל הַדֶּלֶת

וְטִפָּה נִשְתָּהָה שָם –  וּמִין מַחֲזֶה

נִתְגַּלָּה לְעֵינָיו שֶל הַיֶּלֶד

שֶאוֹתוֹ לֹא יִשְכַּח לְעוֹלָם, כִּי פִּתְאֹם

אֶל הַחֶדֶר נִכְנָס הָאוֹרֵחַ

הַלָּבוּש בְּאַדֶּרֶת-נָבִיא וּבִתְהוֹם

שְתֵּי עֵינָיו הַיּוֹקְדוֹת אוֹר זוֹרֵחַ

וּזְקָנוֹ הַלָּבָן מִשְתַּלְשֵל עַד מָתְנָיו

וּשְׂפָתָיו כְּבָר גּוֹמְעוֹת מִן הַיַּיִן

בְּכוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ, וְכָל מַמְתִּינָיו

מַחֲרִים אַחֲרָיו בְּ"לְחַיִּים!"

וְהִנֵּה הוּא אוֹמֵר בְּהִגּוּי תָּנָ"כִי

כְּמוֹ שֶל שְלֹמֹה בֶּרְטוֹנוֹב בָּרַאדְיוֹ:

"רַבּוֹתַי, שֶאָבִינוּ מַלְכֵּנוּ יַרְחִיק

מִכֻּלְּכֶם אֶת קִצּוֹ שֶל חַד גַּדְיָא

וְשֶרַק תֵּדְעוּ נַחַת וְרַק תִּנְהֲגוּ

עִם כֻּלָּם בְּטוּב-לֵב וּמְאוֹר-עַיִן

וּבִפְרָט הַפַסְפוּס שֶעֵינָיו פֹּה עָרְגוּ

לִרְאוֹתֵנִי וְלֹא שָתָה יַיִן

כִּי גֻנַּב לְאָזְנַי שֶבְּגַן-הַיְּלָדִים

בִּרְחוֹב פְרוּג שֶבְּבֵית הַגַּנֶּנֶת

הַקְּרוּיָה דוֹדָה חַנָּה, פִּרְחָח זֶה מַקְדִּים

אֶת כֻּלָּם בִּפְרָאוּת מְבֻלְגֶּנֶת:

הוּא מוֹשֵךְ בַּצַּמּוֹת לְיַלְדוֹת הַשְּכוּנָה,

הוּא מַבְעִיר בְּקַפְּצוֹנִים מִינֵי גֵץ,

הוּא מַטְמִין קַרְפָּדוֹת בִּמְגֵרַת שֻלְחָנָהּ

שֶל אוֹתָהּ דוֹדָה חַנָּה, הוּא שֵיגֶץ..."

וְהַיֶּלֶד שוֹמֵעַ, מַסְמִיק לֹא פָּחוֹת

מִצִּבְעָהּ שֶל הַ"כְרֵיין" (הַחֲזֶרֶת)

וְאֵינֶנּוּ תוֹפֵס: אֵיךְ לְכָל הָרוּחוֹת

זֶה נוֹדַע לוֹ בְּדֶרֶךְ מוּזֶרֶת

לַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ שֶכָּל רְשִימַת

חֲטָאָיו שֶל הַיֶּלֶד גְּלוּיָה לוֹ

לִפְרָטֶיהָ (וְזֶה – רַק מַגְבִּיר אֶת כְּלִימַת

אוֹתוֹ שֵיגֶץ, שֶפֶּתַע – אוֹיָה לוֹ! –

כְּבָר דִּמְעוֹת חֲרָטָה נִגָּרוֹת מֵעֵינָיו),

אַךְ פִּתְאֹם מְגַלֶּה בִּפְלִיאָה הוּא

כִּי זְקָנוֹ שֶל הָאִיש הַנִּצָּב לְפָנָיו

הַיְנוּ: זֶה, הַתִּשְבִּי, אֵלִיָּהוּ,

זָז קִמְעָה מֵחֶלְקַת סַנְטֵרוֹ – וְלָכֵן

כְּבָר הַשֵּיגֶץ, כְּמִין גַּבְרָא רַבָּא,

מִסְתַּעֵר וּמוֹרֵט בּוֹ –  וְ... לֹא יִתָּכֵן,

זֶה אֵינוֹ אֵלִיָּהוּ, זֶה אַבָּא...

וְשוֹאֵל אָז הַסָּב: "מֵהֵיכָן לְךָ, בְּנִי,

הַתַּחְפֹּשֶֹת הַזֹּאת שֶהִדְהִימָה?"

וּמֵשִיב לוֹ אָז אַבָּא בִּצְחוֹק גַּמְזָנִי:

"מִמַּחְסַן-תִּלְבּוֹשוֹת שֶל 'הַבִּימָה'..."

יוסי גמזו

* * *

ליל הסדר האחרון של יהודה ראב

לפני 70 שנה

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה ראב בן עזר כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה אשתו כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכן צעק בקול רם, ובעברית:  "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.

 [הייתי אז נער בן שתים-עשרה, ולשם שיחזור המעמד אספתי עדויות משאר בני-המשפחה שהיו שם. – אב"ע].

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.

* מתוך הספר "פרשים על הירקון", 1989, מאת אהוד בן עזר. יהודה ראב [1858-1948] היה אביה של אסתר ראב וסבו של אהוד בן עזר.

* * *

ארנה גולן

לזכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן,

שהיה ישראלי בלב ונפש אך לא חדל מלהיות בנפשו ניצול שואה

במלאת שלושה חודשים לפטירתו, ועם התקרב יום הולדתו בערב פסח ויום השואה שלאחריו, ובו תיזכר גם השמדת הקהילה  היהודית של עיר הולדתו, פולטוסק.

מבוא

כחמש שנים לפני פטירתו פנה אליי שמאי וביקש שניקנה חלקת קבר, אבל לא בכל מקום שיציעו לנו אלא רק בחולון, שם נבנתה שדרת האנדרטאות לזכר הקהילות שהושמדו בשואה, כי הוא מתכוון לקנות את החלקה המשקיפה אל אנדרטת עיר הולדתו, פולטוסק אשר בפולין, הנמצאת במרחק כ-60 ק"מ מווארשה.

אכן, ידעתי היטב את הקשר הריגשי העמוק של שמאי לעיר הולדתו שממנה גורש עם בני משפחתו, אשר רובם ניספו בנדודים ברחבי ברית המועצות, וכי הוא מכהן כבר שנים בוועד יוצאי פולטוסק שתכליתו להנציחה, ובשנים האחרונות הוא אף כיהן כראש הוועד. גם ביקרנו שם שנינו (ונתקלנו בגילויי אנטישמיות לא פשוטים) ולאחר מכן שמאי נסע עם כל ילדינו לבקר בפולטוסק ואז כבר היה היחס משופר. ובכל זאת. הופתעתי מן הבקשה (כי מה לי, בת קיבוץ מסדה ולאנדרטת השואה כשאגיע לשם אחר 120 שנה...) אבל ידעתי עד כמה הדבר חשוב לו ויחד צעדנו ל"חברה קדישא" וקנינו חלקה אחת לשנינו (כך זה הולך היום וגם לא היה איכפת לנו להישאר צמודים לנצח) במרחק כ-5 מצבות מהאנדרטה. עד כאן ידעתי.

והנה. בהלווייה, כשאני כולי מרוסקת ולא בדיוק מבינה מה קורה, אני מופתעת לגלות שכרו את הקבר ממש במקום הראשון מול אנדרטת פולטוסק והוא משקיף עליה מעבר לדרך המובילה באמצע השדרה. הכיצד? ואיך לא ידעתי על כך דבר? שתקתי ולא אמרתי דבר. גם לא היה בי הכוח לומר דבר. אבל לאחר השבעה, כשהרסיסים שבתוכי קצת התחילו להתחבר להם, צלצלתי לצפרירה שמוקלר (מלובני), המוסיפה לפעול בנמרצות גם עתה יחד עם זאב אנגל בוועד יוצאי פולטוסק שכאמור, כה היה חשוב לשמאי, ושאלתי אותה אם ידוע לה דבר מה.

ובכן, מתברר, שהיא ידעה. ועוד איך ידעה. שמאי ביקש ממנה שתעזור לו בכך והיא עזרה לו וכך סודר לו העניין. נכון, בת קיבוץ מסדה עתידה גם היא  להשקיף על אנדרטת פולטוסק, אבל לשמאי זה היה משהו שבבסיס קיומו, גם אם העמיד פנים שנעשה צבר מושלם. וראייה, אין ספר אחד שכתב בלא שתהיה לו נגיעה כלשהי בשואה וכחוויה קיומית יסודית של דמויותיו, שאף קבעה את מהלך חייהם ואת מאבקם להיות אנשי הארץ הזאת. אז אצטרף אליו ברבות הימים גם לתצפית זו,  כמות שהיינו שותפים  עשרות שנים בחיי משפחתנו, בפעילות הספרותית, בשליחויות בחו"ל ובחיי החברה.

ועתה, עם התקרב יום הולדתו, שתמיד חגגנו אותו ברוב עם של בני משפחה בליל הסדר והפעם הוא יחסר לנו מאוד, חשבתי שראוי יהיה להזכירו באופן כלשהו, ובחרתי בנושא שהבנתי היטב שלא היה חשוב לו ממנו בחייו. וכך בחרתי בפרק מתוך ספרי, "ילדה של קיבוץ" (2012), שבו אני תוהה איך קרה שהרוב המוחלט של בנות המחזור שלי בקיבוץ נישאו לניצולי שואה, שאת רובם אף לא הכירו הבנות במרחבי הקיבוץ, אלא מחוץ לו וכל אחת בנסיבות שונות, ובכל זאת העדיפו אותם על צברים? איך זה באמת קרה? ולמה?

אנסה לתת כמה תשובות ואם תהיה למי מקוראיי תשובה נוספת אשמח לקרוא ולצרף לדבריי.

ארנה גולן

הפרק מספרי "ילדה של קיבוץ"

קשרי אהבה ונישואין של בנות קיבוץ מסדה –

וְדווקא עם ניצולי שואה

בדיעבד, ממרחק השנים, עולה ביתר תוקף השאלה שכבר שאלתי את עצמי בעבר פעמים רבות: איך קרה שכמעט כולנו, בנות המחזור שנקרא קבוצת "השחר", נישאנו לניצולי שואה? האם היה זה מקרה? תולדה של חינוך? של נסיבות? שהרי כמעט כל אחת מאיתנו פגשה את בעלה לעתיד בנסיבות שונות, ולרוב גם לא בתוך המרחב של מסדה. אכן, אהבותינו הראשונות והמהוססות בגיל בית הספר התיכון התנהלו בקיבוץ עצמו, עם בחורים ניצולי שואה ממחלקת הנח"ל, שהגיעו לקיבוץ לשנת שירות ואנחנו היינו הבנות הבכורות של הקיבוץ, ולכאורה – רק לכאורה – היה זה אך טבעי שיתקשרו בינינו ובינם קשרי חברות ואהבה. בפועל, כבר הקשרים הללו סותרים את הדעה הרווחת, שעל פיה גילה היישוב בארץ יחס של התנשאות והתנכרות כלפי הניצולים, לא כל שכן הצברים, שהתנשאו על הפליטים כיוָן – כך טוענת הדעה המקובלת – שראינו בהם ובמשפחותיהם שניספו כמי "שהלכו כצאן לטבח".

לעומת זאת, אנחנו לא רק שקשרנו עימם קשרי אהבה ואפילו נמלטנו מחדרינו ב"בית הילדים" על מנת לרקוד עימם טנגו וואלס למרות האיסור החמור, אלא גם ראינו בהם גברים אנשי העולם הגדול, בקיאים בהוויות העולם ותאבי חיים, בעוד אנחנו גדלים במקומנו הקטן והסגור.

שנים ספורות לאחר מכן גם נישאנו לניצולי שואה, לאחר שכבר יצאנו ממקומנו הקטן, ולא לצברים כמותנו שפגשנו בבית הספר או בכלל בעמק  הירדן ומחוצה  לו.

מאירה, דליה ואנוכי נישאנו, כזכור, צעירות מאוד בשנת 1954 ובחתונה רבת משתתפים ומפוארת במונחי הזמן ההוא, ושלושתנו נישאנו לניצולי שואה שהגיעו לארץ אך שנים ספורות קודם לכן כנערים בני 15-14. האחד מהם הגיע עם הוריו, השני רק עם אימו ששׂרדה והשלישי – לבדו, לאחר שהוריו ניספו. מאירה נישאה לדן דגן (הברקורן), שעלה לארץ לאחר שהמחתרת הבלגית העבירה אותו, תוך סכנת נפשות, בין מקומות מסתור שונים (לימים, הוא כתב על כך בספרו, "ערמונים", זיכרונות ילדות 1949-1939, 204). הוא  הגיע למסדה במסגרת מחלקת נח"ל ובעקבות היכרותו עם מאירה והחלטתם להינשא נשאר בקיבוץ ונעשה חבר מרכזי בו.

דליה נישאה לאברהם גת (גוטמן), יליד יאסי שברומניה, לאחר שעבר את תלאות השואה במסתור ובמחנות העבודה. היא הכירה אותו בשירותה הצבאי ולאחר השירות הצבאי הם הצטרפו תחילה לקיבוץ ולאחר מכן עזבו. ואילו אני נישאתי, כידוע, לשמאי גולן (גולדשטיין), שגורש עם משפחתו באכזריות מביתם שבפולטוסק הסמוכה לוורשה, מיד עם ראשית הכיבוש הנאצי. הוא איבד את הוריו בתלאות ההגליה והנדודים בברית המועצות, ושׂרד רק בזכות בית היתומים שבעיר טשקנט.

לימים, כששמאי נעשה סופר, הוא תיאר את הימים הללו בייחוד בספרו הראשון "באשמורת אחרונה" (הוצאת מסדה, עליו קיבל את פרס אשר ברש, 1963) והוסיף לכתוב על השואה כמעט בכל ספריו. אבל כשהיכרתי אותו, וגם שנים מיספר לאחר מכן,  לא ידעתי על כך כמעט דבר. נפגשתי איתו לראשונה בשנת 1950, בקורס הקיץ ל"מדריכי הנוער העובד", שאליו נשלחנו שנינו. אני עם טוביה הגענו ממסדה והוא מרמת הכובש. הקורס התקיים בתל אביב, בבית ההסתדרות, ואני לא זיהיתי אז כלל ששמאי הוא ניצול שואה למרות שהגיע לארץ מקפריסין רק בשנת 1947. סברתי שאף הוא אחד מבני רמת הכובש שהגיעו לקורס.  כששמאי התחיל לשגר אליי בגניבה באמצע ההרצאות והפעולות החברתיות, ציורים למיניהם, כביכול היה צייר מומחה, וגם מכתבים בשאלות ההדרכה, והֵעֵז אפילו להתיישב לידי יותר ויותר פעמים וכאילו במקרה בלבד, נוצר הקשר, ובסיום הקורס, עם ערב, הוא לחש לי בבירור: "את תראי, את תהיי אשתי."

ואכן, הקשר הוסיף להתקיים למרות המרחק בין שני הקיבוצים, ולאחר מכן בין המקומות שבהם שירת בצבא, ובייחוד בסיירת גבעתי, לרמת רחל, לשם נשלחתי אני על ידי הקיבוץ ללמוד בכיתה י"ב ובסמינר למורים. ואני התגאיתי בחייל עם הכומתה השחורה  והשפם השחור שהגיע ברכב צבאי או רכוב על אופנוע של חבר במיוחד בשבילי וכולם ראו ו"ריכלו". וכל אותו זמן, עניין היותו ניצול שואה  לא היה קיים אפילו באופק ההתייחסות, לא שלי ולא של כל הסובבים.

זמן קצר לאחר נישואינו נישאה גם גלילה בחיפה, שם נשארה עם הוריה שעזבו את מסדה במלחמת העצמאות. היא נישאה לאמיר, ניצול שואה מרומניה אף הוא, והם חזרו למסדה והיו חברים בקיבוץ שנים מיספר. שנים ספורות לאחר מכן נישאה אריאלה לחיים פז (פסיורקובסקי). הוא שרד את תלאות השואה בבלגיה בזכות שהותו במינזרים במשך שנות הכיבוש הנאצי שם, והגיע למסדה באותה מחלקת נח"ל שבה שירת דן. היא נישאה לו לאחר שכבר שירתה בצבא ופגשה בוודאי "חיילים צברים".

וחשוב לציין: הורינו וחברי הקיבוץ כולם לא גילו – ולו ברמז – הסתייגות כלשהי מבחירותינו. החתונה המפוארת שלנו נערכה ברוב עם, השמחה היתה רבה, ואיש לא התייחס לביוגרפיה הקשה של החתנים. הוריי, כמובן, לא הביעו כל הסתייגות, אף כי לא הכירו את שמאי היכרות של ממש, שהרי לא היה נהוג אז להציג את ה"חברים" בפני ההורים. מי שהסתייגה מנישואינו המוקדמים היתה דווקא דודתו של שמאי, חנקה גרנק לבית גולדשטיין, אחותו של אביו שעלתה ארצה בראשית שנות ה-30. לטענתה, הנישואין הללו לא יאפשרו לשמאי לממש את שאיפותיו "להיות סופר" ולרכוש השכלה גבוהה. היא ובעלה בֶּרֶק (דב), שהתגוררו ברמת גן, תמכו בשמאי בשנים שבהן השלים לימודיו לבגרות תוך השירות הצבאי והיא חששה, ובצדק, ששאיפות אלו לא יזכו להתממש בקיבוץ, לא כל שכן בנישואין בגיל כה צעיר. הטיעון היה מפתיע במידה רבה, שהרי יכלה למצוא יתרון בנישואיו של ניצול שואה, ללא הורים ובלא בסיס כלכלי, לבת קיבוץ מבוסס כלכלית.

כל העובדות הללו מעמידות, אפוא, בספק את אותה טענה רווחת על "ההתנשאות הצברית", וכנראה לא רק לגבי בנות מסדה. כיצד, אפוא, התגבש בנו אותו יחס קרוב לניצולי השואה? אמנם, שמאי, למשל, התערה בארץ ובתרבותה במהירות משום שצורף לילדי רמת הכובש מקבוצה של עליית הנוער שעימה הגיע לשם והתחנך עם בני הקיבוץ, יחד עם חברו ניצול השואה מצרפת, פנחס בן שאול, עד שכמעט לא ניכר בו עברוֹ. אבל אחרים, אף שהתערו, לא כולם הגיעו בגיל המתאים או שלא זכו ללימודים סדירים וקליטתם התרבותית היתה קשה יותר, ובכל זאת נוצרה קירבה גדולה בינינו לבינם. הכיצד?

הרקע לכך היה, להבנתי, בחינוך וביחס שקלטנו בבית הספר ובבית.

הנה זיכרון אחד. עמדנו בחצר בית הספר מסודרים במלבן לפי סדר עולה של הכיתות, כל תלמידי "בית החינוך המשותף" שבדגניה א', מוכנים ונרגשים לקראת טקס סיום הלימודים. השנה היתה, כמדומני, 1945 ואני, ילדה כבת עשר, ממושמעת ועם צמות דקות מצפה לרגע הגדול. בראש כל כיתה ניצב המחנך, דרוך להבטיח את הסדר והשקט. אך לא היה כל צורך בכך. שקט מוחלט עמד באוויר. קדמה לכך שעת הכנה בכיתות שבה הוסבר לנו היטב שחגיגה לא תהיה השנה. הטקס יוקדש, כמו בשנה שעברה, לאבל כבד של כולנו על שואת יהודי אירופה שעונו ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. את אווירת הנכָאים קלטנו כבר קודם לכן בבית ובבית הספר, בלחישות ובדמעות של הורינו ושל חברים, אף שלא קלטנו את עומק משמעותן.

משהחל הטקס עמדנו דום לזכר הנספים והשתיקה העמיקה. אף ילד לא זז. עדיין לא היה הטקס מעוצב בתכנים סדורים וקבועים, שכן מחנכינו גיששו אז אחר מתן ביטוי הולם לתדהמת הגילויים ההולכים ונחשפים על מְמַדֵי ההשמדה, אבל את כובד הרצינות חשנו היטב. נכללו בטקס הזה פסוקי הספד מן התנ"ך, קטעים מקינות שבתפילה ומן השירה העברית החדשה, ושרו משירי הפרטיזנים והעיירה שנשרפה, ומשירי העלייה הבלתי ליגאלית.

ואז הגיע תורו של מנהל בית החינוך, משה שלגי. הוא כיהן בתפקידו שנה אחת בלבד כשבא להחליף את מנהל בית הספר עמינדב ישראלי שהתגייס לבריגדה, והיה מנהל מצויין. אבל הוא הגיע אלינו מהוויה עירונית הרחוקה לחלוטין מההוויה הקיבוצית שלנו, שדגלה בפשטות הלבוש, ההתנהגות והדיבור. הוא, לעומת זאת, היה יוצא דופן בהליכותיו, בלבושו ובלקסיקון המילולי שהרכיב את נאומיו. הוא ניגש למיקרופון (אז היה זה מגאפון), לבוש בהידור על אף החום הקיצי כראוי להבנתו לרצינותו של מעמד האבל, שׂערו הארוך והבוהמי מתנפנף ומבליט את קומתו הנמוכה וקולו הרועם רעד: "שישה מיליונים!" הוא זעק בקולו התיאטרלי, "שישה מיליונים מאחינו היקרים והאהובים ניספו בידי הנאצים יימח שמם! נרצחו, עונו, נשרפו, הלכו  כצאן קדושים, והעולם שתק והשמיים שתקו," הוסיף וזעק מנהמת ליבו. ואז, למרות ההכנות לאבל הגדול והזדהותנו עימו, עלה כנגד רצונו חיוך לעגני על פנינו. לא שלטנו בעצמנו ובקושי עצרנו בעצמנו מלפרוץ בצחוק גלוי.

לא היתה זו הקלת ראש כפי שעלול היה לחשוב צופה מן החוץ. היפוכו של דבר. היה זה לגלוג לפאתוס שלא הורגלנו בו, להפיכת המספד המר להצגה תיאטרלית, גם אם שלגי כלל לא התכוון לכך. הזדהינו בכל ליבנו עם ההספד על "העם היהודי שנרצח". חשנו היטב כי לגבי הורינו ומחנכינו היה זה אֵבל אישי כבד על בני משפחותיהם שניספו ועל העיירות שמהן באו ועתה נכחדו. לנוכח האסון הנורא התחזקה, אמנם, הכרתם של הורינו בצידקת דרכם הציונית, בהכרח "להקים מדינה לעמנו הנרדף והנשחט לכל אורך ההיסטוריה," אבל לנוכח אסונה של "הגלות" וכיליונה נדחקה "שלילת הגולה" מפני ההזדהות העמוקה והאבל.

בלילה שלאחר הטקס, או לילות אחדים לאחריו, חלמתי חלום בלהות. בחלומי הופיעו כל חברי מסדה, גברים, נשים וטף, עומדים סדורים זה אחר זה בטור ארוך לחוף הכינרת הכחולה והשלווה. משפחה אחר משפחה אנחנו ניצבים שם וכל אחד אוחז בידו גרוש. מן הסתם היה זה זכר לתרומות הצנועות שהיינו מביאים לבית הספר מדי יום שישי ומטילים לפי התור לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת, ורק אלוהים יודע מנַיִן נמצאו לנו מטבעות הכסף הללו, כנראה ממזכירות הקיבוץ. אבל עתה הוטל על כל אחד מאיתנו, על כל הניצבים בתור הארוך והדומם, להטיל את המטבע איש איש בתורו אל תוך המים העמוקים למען הרוגי השואה. כשצלל המטבע במים, הוטל על כל אחד לצעוד אט אט אל תוך המים ולהטביע את עצמו בתוכם לזִכרם של הניספים. זכור לי היטב איך ראיתי בחלום את טובה וסנדר הררי ועימם איתן, בן קבוצת "השחר" (העתיד ליהרג בשירותו בצנחנים לאחר פחות מעשר שנים), עומדים לפנינו ולפתע מתקדמים בשלווה עילאית ונכנסים אל תוך המים, שוקעים בתוכם אט אט ומטביעים את עצמם. רציתי לצעוק אבל לא יכולתי. הדממה שׂררה מסביב. ואז הגיע תורנו. אבא צעד פנימה ואימא אחריו. ומגיע תורי. הטלתי את המטבע וצעדתי. המים כבר כיסו את כתפיי ואני יודעת שחייבים למות. אבל אני לא רוצה. בשום אופן לא מוכנה. התקדמתי עד שהמים כיסו את פי והתעוררתי בבהלה.

לא סיפרתי על כך דבר לאיש. אך למחרת, כשהתאוששתי מעט מן הזעזוע, החלטתי בפני עצמי, כי כשאגדל, לא אשתייך עוד לעם הזה הסובל ונהרג. אני אמצא כבר את הדרך להימלט ממנו. שנים לאחר מכן עוד תהיתי על פִשרו של החלום. מדוע חוייבנו כולנו למות? האם עד כדי כך חשתי הזדהות או אשמה? האם כך פעל עליי למרות הכול נאומו של המנהל? אולי. מכל מקום, בדיעבד היה ברור לי הרקע החינוכי. המטבע לא בא רק מן התרומה לקרן הקיימת (כמסופר על תקופה זו בספר "יחפים על גדות הירדן" מאת בינה, שסופרו בו תולדות בית הספר מייסודו בשנת 1928 ועד לשנת 1948). ייתכן שגם הושפעתי מן המפעל שהוכרז בבית ספרנו בנובמבר 1942. היה זה "המפעל למען ילדי טהרן", שבו אספו כסף וחפצים למענם, ואנחנו ויתרנו על ארוחות אחדות ועל סעודת החנוכה החגיגית, על מנת לקנות בכסף שנחסך בדים וחומרים לתפירת בגדים ל"ילדי טהרן" הניצולים.

החל משנת 1942, עם הידיעות מחרידות-הלב על השמדת יהודי אירופה, התקיימו בבית הספר ימי אֵבל וכינוסי אבל. יום אבל הוכרז גם על טביעת אניית המעפילים "סטרומה", וכל אותן שנים הקפידו המחנכים על שיחות עימנו מתוך הזדהות כואבת. ההזדהות עם יהדות הגולה ועם ניצולי השואה ניכרת גם ברשימותיהם של התלמידים, שפורסמו בעיתון חברת הילדים שבבית הספר באותן שנים. במועצת המורים הוחלט אז על שינוי דרמטי ביחס החינוכי לגולה הנכחדת, ובייחוד בלימודי הספרות. לשם כך נתבעו המורים להתמקד בהוראה אוהדת של יצירות המתארות את חיי העם בגולה, כמו בסיפוריהם של מנדלי מוכר ספרים, י.ל. פרץ ושלום עליכם ובשיריו של ביאליק, ולהבליט בהן את היפה, הטוב והערכי שהיה ביהדות הגולה.

באותן שנים היתה לנו למופת גם התגייסותם לצבא הבריטי ולבריגדה העברית של חברי קיבוצים וביניהם, כאמור,  עמינדב ישראלי, מנהל בית ספרנו, שהתגייסותו היתה כיציאה להצלת אחינו הנרצחים ולמען "שארית הפליטה". תוך כך נפלה המחיצה בין היישוב הארצישראלי ליהדות הגולה. תחושת אחדות הגורל התחזקה גם בבית עם התגייסותם לבריגדה של חברים, שביניהם היו אבות לילדי "קבוצת השחר", משה זינגר ואברהם סטוליאר, שנעדרו במשך שש שנים מן הבית. גם בקבלות השבת דוּבר באסונו של העם היהודי, ותחושת החרדה התחזקה עם התקדמות צבא האוייב בסוריה. הֵדֶיהָ של החרדה הגיעו גם אלינו, הילדים, כשהחברים התחילו מתלחשים על דרכי ההתגוננות, שעה שקולות נפץ של פגזים ופצצות נשמעו מהרי הגולן. אף החלו לחפור תעלות ששימשו כמקלטים וכוסו בענפי עצים ובקורות עץ. שמענו את החברים מדברים גם על ההפצצות בתל-אביב ותחושת אֵימה ריחפה על הכול. החיים בקיבוץ הוסיפו להתנהל לכאורה כרגיל, אבל מתח נפשי כבד שׂרר בכל.

זה היה גם הרקע למיפגש עם "שארית הפליטה". זכור לי היטב המיפגש בבית הספר עם ילדי טהרן, אף כי אלינו למסדה לא הגיע איש מהם. המורים ציינו בפנינו את הדרך הפלאית שבה הגיעו ואת חובתנו לקבלם. הם אף בלטו בכישרונותיהם והשתלבו במהרה עד שנעשו חלק אינטגרלי בחברתנו. לימים, כשאחד מהם, הלא הוא יוסקה ויזנפלד, שהיה אז בקיבוץ אפיקים, נעשה ידידֵנו, שמענו אף ממנו דברים על קבלת הפנים הטובה, שהיוותה בסיס להשתלבותו ולהישגיו לאחר מכן בחיי הארץ. באותן שנים הגיעו אלינו, למסדה, אלי הירשהורן ויעקב יעקבסון, שנמלטו בדרך לא דרך מרומניה. אף הם השתלבו בינינו ואלי גם נעשה כבן משפחה במשפחתם של יונה וישראל זוהר.

מן הימים שלאחר סיום מלחמת העולם זכור לי המיפגש הכאוב של אבא עם שתי אחיותיו ועם אחיו ניצולי השואה. בפעמים שנלוויתי אליו הם נראו לי, ילידת הארץ, זרים ושונים ואף לא יכולתי לדבר איתם. עברית הם לא ידעו, יידיש לא איפשרו לנו לקלוט בבית וגרמנית, שהיתה שפתם, ודאי לא ידעתי. בבתיהם חשתי גם את משא היגון והתלאות שעברו ושונוּתם בלטה. אף על פי כן, הקפיד אבא לקחת אותי עימו לבקרם והשתדל בכל כוחו לקרב אותי אליהם ולהבין את כאבם והקירבה נוצרה משלמדו מעט עברית, ובַקשר עם ילדיהם. אבא לעומת זאת, נהנה מאכילת פשטידת האטריות שהכינו כמו בבית שבטשרנוביץ, וממרק העוף הדליל ומשאר מאכלים שלא היכרתי ובכך גם קירב אותי לעולם הזר והלא מוכר לי.

זכור לי היטב אירוע שבו הומרה הזרות ואולי גם שמץ ההתנשאות באהדת אמת ובחמלה. היה זה בחגיגת בר-המצווה הראשונה במסדה לטוביה, הבן הבכור. לכבוד החגיגה המפוארת הזמין אבא את אחותו רוזה, בעלה איז'ו ובנם מוניו (מנחם) על מנת לשמחם מעט לאחר שאיבדו את שלוש בנותיהם במחנות העבודה האכזריים בטרנסדניסטריה. אבא הכין אותי לקראת ביקורם וסיפר על תלאותיהם וקשייהם בקליטה בארץ, לאחר שפתחו חנות מכולת. הוא אף פרשׂ בפניי את התלבטותו. מוניו היה אף הוא בן 13 ואיש לא חגג לו בר-מצווה. אבא כאב את הקיפוח שנגרם לו ואמר כי באותה שעה שיחגגו לטוביה את האירוע, נברך אנחנו בשולחננו את מוניו והוריו ויהא זה כעין פיצוי פורתא, ולאחר המסיבה נחגוג לו בחדר במיוחד. וכי מה יכול היה אבא לעשות כחבר קיבוץ שאין לו כל משאבים כספיים להעניק להם לחגיגה משלהם? וכך ישב אבא מדוכדך בשעת החגיגה הגדולה ולחש לי: "נסי לשמח את מוניו. גם לו מגיעה חגיגה." ואני ניסיתי ככל יכולתי הדלה. זה היה לי שעור מכונן, אך עד היום לא העזתי לדבר עם מנחם על כך ולא שאלתי להרגשתו אז, ואף הוא לא העלה את הנושא.

המיפגש הבא היה שמח הרבה יותר. כשהגיעה למסדה מחלקת הנח"ל, שהיו בה בחורים צעירים ניצולי שואה מרומניה, היה זה לנו אירוע מסקרן ומרגש. כמסופר, אף שחשנו בשונותם, היה בכך דווקא כדי להגביר את משיכתנו אליהם, ואהבות ראשונות פרחו להן כשהבנים שבינינו מסייעים לנו ומלווים אותנו בקינאה. שנה לאחר מכן פגשתי את שמאי בקורס הקיץ למדריכי "הנוער העובד", וכמסופר לא הבחנתי כלל שאינו יליד הארץ. ודאי תרמה לכך התערותו המהירה בהוויית הארץ, לשונה ותרבותה, שהתאפשרה אולי משום שבחינוכו בבית היתומים בטשקנט קלט "ערכים סוציאליסטיים" והורגל בחיים ב"בית ילדים" (הורים כבר לא היו לו). הוא גם שאף ועשה מאמצים גדולים, כמו רבים אז, להיטמע במהרה בהוויה הארץ-ישראלית ולהיעשות ישראלים. אבל גם אני התעלמתי מסימנים של שונוּת ולא היתה בי, כמדומה, התנשאות של צברית, כפי שיש הנוהגים לטעון.

רק לאחר שנים התברר לי כי מנקודת תצפיתם של "הניצולים" ו"הפליטים" שהגיעו אלינו, נראו הדברים אחרת. האם בשל רגישותם? עברם הקשה? ואולי בכל זאת היתה התנהגותנו שונה מכפי שנראית לי? אינני באה להכריע. אבל זכור לי מיפגש שערכנו בשנות ה-80, אנחנו ורוב בני ובנות מחלקת הנח"ל ההיא, שאת כתובותיהם איתרנו במאמץ רב. לא זכור לי מי יזם את המיפגש, אך הוא נערך בכפר סבא ועורר בנו התרגשות. זכורה לי היטב הנוסטלגיה שהציפה אותנו ולעומת זאת רגשותיהם המעורבים שלהם, שבאו לביטוי מר למדי בדבריהם בשיחה. כולנו כבר בנינו משפחות, אך הם עדיין זכרו היטב – הבחורים והבחורות כאחת – גם את הקשרים המופלאים שקשרו עימנו וגם את הרגשתם הכאובה. לדבריהם, ראו בהם ידיים עובדות בלבד, לא התייחסו אליהם כניצולים שמצוקות קשות מכבידות עליהם. בייחוד כאב להם שלא ניסו להעניק להם השכלה, שכה חסרה להם בגלל שנות הילדות שעברו בשואה. בעוד הם מתבוננים בנו לומדים ומשכילים, נתנו להם שיעורים מעטים בלבד. לא זכורים לי כל טיעוניהם, אבל זכורה לי המרירות שליוותה אותם.

הם ציינו, אמנם, את הידידות העמוקה שנקשרה בינינו, בני המשק הבכורים, לבין בחורים ובחורות מהם, אולם גם הצביעו על כך שאיש מהם לא נשאר במסדה עם סיום שירותם הצבאי. אנחנו נדהמנו למשמע דבריהם. לא שיערנו כלל את עומק הפגיעה שנפגעו בקיבוץ. הם שיבחו חברים אחדים שעימם עבדו, אבל טענותיהם התמקדו בכך שלא נענו לצרכיהם המיוחדים. האם היתה זו אי הבנה טראגית? האם אפשר היה למנוע אותה? קשה לי לשפוט. רק זכור לי הכּאֵב שחשתי למשמע דבריהם.

ובכן, זה היה הרקע לנישואינו, בנות "קבוצת השחר", לניצולי שואה, שכמעט לא הבחנו בהם את עברָם. היום, לאחר עשרות שנות נישואין, אנחנו יודעות היטב שהם העשירו את עולמנו, הביאו לתוכו לא רק יסודות תרבותיים חדשים, אלא גם העניקו לנו פתיחוּת ורגישות ועודדו בנו כְּשָׁרים שלא ידענו כבנות קיבוץ שישנם בנו. ואת תרומתו של שמאי לחיי יודע ודאי כל אדם שהכיר אותנו.

יהי זיכרו של שמאי ברוך!

ארנה גולן

* * *

מרדכי קידר

ערבים אוהבי ישראל? יש דבר כזה

בדרך כלל אני מציג בפני קוראיי הנכבדים תמונה עגומה למדי של העולם הערבי והעולם המוסלמי, שכן הצרות הקורעות את שני העולמות הללו לגזרים הן גדולות, הפילו רק בשבע השנים מאות אלפי חללים ושלחו מיליוני אנשים, נשים, טף וזקנים, לחיי נדודים, אומללות וסבל. למרות הפוטנציאל העצום של המזרח התיכון, אוצרות הטבע, המרחבים האינסופיים והאפשרויות הבלתי מוגבלות, האזור הזה כושל ואומלל.

במזרח התיכון מתנהל שיח המטיל את האשמה למצב על גורם אחד עיקרי, ישראל, ושותפים לו הקולוניאליסטים – בעיקר בריטניה וצרפת – שהביאו להקמתה של ישראל. הטענה שישראל היא האשמה בכל צרות העולם הערבי והאסלאמי מצאה קרקע פורייה לגדול ולהתפתח, בשל כמה סיבות:

א. קל יותר לשכנינו להאשים את האחר בצרותיהם מאשר לחפש בתוך עצמם את הסיבות לסבל שלהם.

ב. ישראל ממילא נחשבת כנטע זר באזור הזה כי היא איננה ערבית או אסלאמית.

ג. ישראל היא מדינה של יהודים, אשר אין להם זכות לריבונות אלא חייבים לחיות תחת חסות האסלאם כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") ולכן ישראל היא מעשה שטן.

ד. ישראל היא הנהנית העיקרית מהבלגן שמסביבה ולכן היא בוודאי זו שגרמה לבלגן הזה לפרוץ ולהתגבר.

ה. ישראל היא סיפור הצלחה, בעוד ששכניה הם סיפור כישלון ולכן הם מקנאים בה.

השיח האנטי ישראלי מצוי בחלקים רבים באוכלוסיית המזרח התיכון: שליטים ונשלטים, משכילים ובורים, דתיים וחילוניים, אליטות ובני שוליים, מוסלמים ובני דתות אחרות, בדווים, כפריים ותושבי ערים. הדיבור נגד ישראל הפך עם השנים ל"בון טון" ברחבי האזור עד כדי כך שהמילה "תטביע" – נורמליזציה, במשמע נירמול היחסים עם ישראל – הפכה להיות מילה גסה ושלילית לחלוטין בשיח המזרח תיכוני.

אלא שבשנים האחרונות התפתח שיח מקביל, אחר, שונה ומשוחרר מהמוסכמות הללו, והוא מתייחס לישראל בצורה שונה ואף הפוכה לחלוטין. קשה לאפיין את השותפים לו, שכן יש בהם משכילים אבל גם אנשים פשוטים, אנשי שלטון ואנשי אופוזיציה, דתיים וחילוניים, מוסלמים ובני דתות אחרות. התכונה העיקרית המאפיינת את השותפים לשיח הפרו ישראלי היא היכולת של כל אחד מהם להשתחרר מהשיח הכללי ולשחות נגד הכיוון תוך נכונות לעמוד בפני הביקורת ולהתמודד איתה.

חשוב לציין שאמצעי התקשורת החברתית המצויים כיום בקצות אצבעותיו של כמעט כל אדם, הם אחד הגורמים המאפשרים לאנשי השיח הפרו-ישראלי לצאת אל הציבור הרחב ולהביא את דבריהם לעיני האחרים ולאוזניהם. אמצעי התקשורת הללו אינם נתונים לשליטת מערכות הבקרה של השלטון או אף גוף אחר ובכך הם מעניקים בימה ציבורית לאנשים הפועלים מתוך תחושת חירות מחשבתית מהמוסכמות שמסביבם.

אז מי הם ומה הם אומרים? (הערותיי בסוגריים, מ"ק)

דוגמה ראשונה הוא עיתונאי כוויתי ששמו עבדאללה אלהדלק. בראיון הוא אמר: "בין אם נרצה בכך ובין אם לא, מדינת ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית. היא נמצאת במציאות ויש לה מושב באו"ם, ורוב המדינות הדמוקרטיות השואפות לשלום מכירות בה. אך יש קבוצת מדינות שאינן מכירות בה ואלו מדינות של עריצות ודיכוי. פסוק 21 בפרק 'השולחן' (בקוראן) מוכיח שלבני ישראל יש הזכות על הארץ הקדושה: 'כה אמר האל יתעלה: משה אמר לעמו: הו עמי היכנסו לארץ המקודשת שאללה העניק לכם.' לכן, אללה הוא מי שהועיד את הארץ להם והם לא ישות שגזלה את הארץ. הישות הגזלנית היא מי שישב בארץ לפני שבני ישראל נכנסו אליה. לכן אינני מקבל את הסיסמאות וההתבטאויות שאבד עליהן הכלח, כמו 'יישות גזלנית' או 'יישות ציונית' וכדומה. אין בכלל כיבוש אלא רק עם שחזר אל ארצו המובטחת. ההיסטוריה של בני ישראל קודמת לאסלאם. לכן חובה עלינו כמוסלמים להכיר בזכות של בני ישראל על הארץ הזו. בשנת 1948, כאשר קמה מדינת ישראל, לא היתה בנמצא מדינה בשם פלסטין. מדובר באנשים שחיו מפוזרים בכמה מדינות ערביות שנקראו כנענים, עמלקים ושמות רבים אחרים..."

דוגמה נוספת היא אישה מעניינת מאוד ששמה נוני דרויש. היא במקור ממצרים, ואביה היה קצין במודיעין המצרי בעזה. בשנות החמישים של המאה הקודמת הוא היה שולח פידאינים – טרוריסטים בלשון הימים ההם – לפגע בישראל, לרצוח, לשדוד ולהרוס. יום אחד ישראל שלחה לו מתנה, ספר, וכשפתח את הספר התפוצץ מטען שהיה מוחבא בספר והקצין המצרי, אביה של נוני, הלך בדרך כל טרוריסט.

נוני הבינה שאביה קיבל את עונשו המוצדק בשל פעולותיו האכזריות נגד ישראל, והיא החליטה לעזוב את מצרים, לעזוב את האסלאם ולהתנצר. כיום היא גרה באחת ממדינות המערב, ומנהלת אתר בשם: ArabsForIsrael – ערבים למען ישראל. באתר זה היא מרכזת את פעילותה נגד האסלאם, נגד החלת השריעה במדינות המערב, נגד תרבות הג'יהאד ובעד ישראל, זכותה להתקיים, להגן על עצמה ולחיות בשלום על אדמת היהודים ההיסטורית.

גם בישראל, למרות מה שרבים מהיהודים חושבים, יש בקרב הערבים מי שרואה את הדברים אחרת ומעז לדבר בגלוי. אחת מהם היא בחורה מוסלמית ששמה דימה תאיה, שהופיעה בערוץ ערבי מקומי ואמרה למראיין עויין:

"ישראל איננה מדינת אפרטהייד, וכל מי שאומר זאת צריך להתבייש. אתם חיים במדינה הזו ויש לכם תעודת זהות כחולה. אתם עובדים, מדברים (כאוות נפשכם), לומדים (מה שאתם רוצים), חוקרים והופכים למורים ועורכי דין, אתם מובילים דורות וחיים במדינה שמכבדת אתכם. סוריה, עיראק, מצרים וכל מדינות ערב, מה הם עשו לעמים שלהם? ישראל היא מדינה דמוקרטית, וזה מה שכתוב במגילת העצמאות שיש בה מיעוטים, מיעוט ערבי מוסלמי, דרוזי וכדומה. מהי מדינה דמוקרטית? מדינה המכבדת את העם שלה, את האנשים החיים בה, מכבדת את זכותם לנהל את חיי הדת שלהם, ללמוד, לעבוד, להיבחר, להיות שופטים, עורכי דין וחברי כנסת, לדבר בכנסת על מה שהם רוצים. (ישראל) נותנת להם זכות לחיות בחופש, איפה אתה מוצא את זה (בעולם הערבי)? ... אני מאחלת לכל המדינות הערביות, החברות הערביות והתושבים במדינות ערב, שיחיו במדינה דמוקרטית כמו מדינת ישראל. אני מגדירה את עצמי כערבייה, מוסלמית, נושאת אזרחות ישראלית, גאה בעצמי ובדתי, וגאה על שאני חיה במדינה המכבדת אותי ונותנת לי את זכויותיי..." בהמשך היא אומרת: "אין דבר מושלם ואין מאה אחוז, ולכו תראו מה קורה בעולם הערבי, יחסית ישראל היא בסדר גמור! ותראה לי איפה אפשר לבקר את הממשל אצל הערבים?"

אלה רק מספר זעום של דוגמאות לשיח פרו ישראלי הקיים בעולם הערבי. שמות כמו ופאא סולטאן, בריג'יט גבריאל, שאכר אלנאבלסי, כמאל גובריאל, וליד שועיבאת ולואיי אלשריף הסעודי הם אנשים נוספים, שטבעו מטבעות לשון כמו: "אם ישראל לא היתה קיימת, הערבים היו צריכים להקים אותה." "ישראל לא מתאימה למזרח התיכון כי היא לא דיקטטורה, לא מדינת שבט, לא מדינת משפחה ולא מדינת חונטה צבאית." "העולם הערבי לא מוכן לקבל את ישראל כי בישראל ראש המדינה מקבל שלמונים במעטפות ואילו אצלנו, הערבים, העניין מתנהל בארגזים." "יש משהו משותף לעיתונאים בישראל ולעיתונאים הערבים: כולם משמיצים את מדינת ישראל ברשות השלטון במדינתם." "ישראל היא מראה ישרה, שכאשר הערבים מביטים בה הם רואים את עצמם, אבל הפוך."

יש עוד הרבה מה לומר ולספר על אותם בודדים המופיעים בתקשורת הערבית ומגנים על ישראל. יש עוד הרבה מה לספר על אלו העושים זאת בהסתר ובמחבוא מפחד התגובה שתבוא מהסביבה המקיפה אותם. אני אישית קשור עם לא מעט אנשים, כאלו הפועלים בגלוי וכאלה החוששים לעשות זאת בפנים חשופים.

כאן אסתפק בסיפור אחד. מדי כמה שבועות מתקשרת אליי בטלפון קבוצה של 3-4 אנשים מאחד המקומות ברצועת עזה, ומתחננים ומבקשים שישראל תשוב ותכבוש את הרצועה, כי מאז שחמאס השתלטו על הרצועה, ביוני 2007, חייהם הפכו לגיהינום. בעבר הם עבדו בישראל, התפרנסו היטב וסיפקו למשפחותיהם פרנסה בכבוד. ישראל כמדינה והישראלים כאנשים התייחסו אליהם כראוי, בכבוד ובדרך כלל שילמו להם באופן הגון עבור עבודתם.

מאז שחמאס השתלטו על הרצועה הם איבדו את עבודתם בישראל, ורק מי שמוכן להתחנף לחמאס מצליח לקבל ג'וב כלשהו, ומי שאינו מוכן לשיר שירי תהילה לחמאס מוצא את עצמו חסר תעסוקה. אבל העבודה היא עניין שולי, כי יש עניין חמור הרבה יותר והוא ההבדל בין היחס של ישראל וחמאס לנשים ולנערות מקומיות. החברים שמתקשרים אליי זוכרים היטב שכאשר ישראל שלטה ברצועה, אם היה לצה"ל צורך לבדוק אישה במחסום או בכל מקום אחר, צה"ל היה מביא שוטרת או חיילת כדי לערוך את החיפוש על הפלסטינית. מעולם לא קרה שחייל, גבר, נגע באישה מקומית. כיום המצב עם חמאס חמור מאוד כי אם יש מישהו שחמאס לא אוהבים אותו, אנשי חמאס מגיעים לביתו בלילה במכוניות ללא לוחיות זיהוי, מתנפלים על ביתו בפנים רעולים, מוציאים את הגברים מהבית ומתעללים בגברות ובנערות שבתוכו.

וזה מה שעושה את כל ההבדל. ערבים היודעים את האמת על ישראל, על יחסה לאזרחיה, גם לערבים שביניהם, מבינים שהאמת איננה עומדת לרגליו של מי שמשמיץ את ישראל עם סיבה ובלעדיה. גם תומכי ישראל יודעים שישראל איננה מושלמת, כי אין בעולם אפילו מדינה מושלמת אחת. מה שיש בישראל – ולא קיים אצל שכנותיה – הוא הרצון והכוונה של הישראלים להיות הגונים, שומרי חוק ומוסר, שומרי זכויות אדם ומכבדי נשים וגברים. אין בישראל רצון לראות את הערבים הרוגים או פצועים, ואם שכניה של ישראל היו מניחים לה לחיות את חייה בשלווה, היא לא היתה תוקפת אותם.

מה שחשוב הוא שאנחנו, הישראלים, נזכור שלא כל מי שמדבר ערבית הוא שונא ישראל בהגדרה. יש רבים בעולם הערבי והאסלאמי המקבלים את קיומה של ישראל לא רק בדיעבד אלא גם מלכתחילה, ומאמינים בזכות היהודים לשבת בארץ אבותם בשלווה ובביטחון. הם גם מאמינים בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה, על רווחתם ועל בריאותם. וכאן הטרגדיה הערבית: המדינה הערבית המודרנית מופיעה בכמה מקומות כאויבת העם, אויבת אזרחיה, רוצחת תושביה, שוללת זכויותיהם וגוזלת רכושם, ואילו ראש המדינה, השליט, מתואר כ"קצין הקישור בין אזרחיו והעולם הבא."

כאשר זה ההבדל בין ישראל ושכנותיה, אין זה פלא שיש ערבים לא מעטים המוכנים לקבל את זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה ועל אזרחיה, ככל מדינה בעולם. האם ישראל יכולה לעזור להם? לא בטוח, והם יודעים זאת היטב.

אין לנו אלא לאחל להם אריכות ימים בבריאות ובהצלחה, וכך גם לכל בית ישראל.

מרדכי קידר

* * *

לבנימין נתניהו איחולי החלמה מהירה

ושהחקירות לא תערערנה את בריאותך!

* * *

אורי הייטנר

1. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם

מדי שנה אני עורך ומוביל את ליל הסדר, במשפחה המורחבת שלי, במשפחה של אשתי או באורטל. כך גם השנה – אערוך ואוביל את הסדר האורטלי.

בכל סדר שאני עורך, העיקרון המנחה שעליו אני מכריז בראשית הסדר, הוא שלא חייבים לקרוא את כל ההגדה. חשוב יותר, שכל מה שנקרא מתוכה – יהיה משמעותי ומובן לכול. וכך, סדר בעריכתי אינו רק קריאה אלא גם לימוד. לימוד בטקסטים מתוך ההגדה, לעיתים נוספים להם טקסטים מחוץ להגדה, שבלימודם ובקריאתם אנו ממלאים את ייעודו של סדר פסח: לספר ביציאת מצרים.

וכיוון שהעיקרון הוא שאין לקרוא הכול, כלומר עקרון הבחירה, נשאלת השאלה – האם ראוי לבחור ב"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם"? האם ראוי לקרוא את הטקסט הזה?

הטקסט "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם" מורכב מארבעה פסוקים מן התנ"ך. הוא צירוף של שני פסוקים ממזמור ע"ט בתהלים, פסוק ממזמור ס"ט ופסוק ממגילת איכה, המגילה הנקראת בתשעה באב. זהו טקסט של תחינה לאלוהים להעניש את הגויים על הסבל והייסורים שהם גורמים לעם ישראל.

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ,

וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ.

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. תהלים ע"ט, ו-ז

שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תהלים ס"ט, כ"ה

תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'. איכה ג, ס"ו

האם ראוי לקרוא את הטקסט? האם ראוי לדלג עליו? אולי ראוי להחרים אותו? כלומר, לא לדלג עליו מתוך העדפת טקסטים אחרים, אלא לראות בו טקסט שלילי, שמקומו לא יכירנו במקומותינו?

כך פוסק דודו פלמה, במאמר שפרסם באתר "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות", לקראת חג הפסח אשתקד:

"עוד מעט נשב סביב לשולחן הסדר ובין שאר הדברים הנפלאים שנאמר על חרות ועל בית עבדים, נאמר גם בקול גדול 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!'

ברוכים הבאים למונותיאיזם המונופוליסטי, לאל שהוא נחמד רק לנוצרֵי בריתו ועדותיו. אולי יש לכם את זה יותר בהלכות פרוטקשן?

לדאבון הלב את הגישה המטופשת והאלימה הזאת אימצו גם שתי הדתות החד אליות שהגיחו ממעיה של היהדות.

ומאחר ושלוש הדתות החד אליות הן כאלה, בסופו של יום אנחנו מגלים שזהו למעשה מונופוליזם אלים לבני כל שאר הדתות, ולא מונותיאיזם חומל לכל הנברא בצלם.

וכל מי שקורא את התהילות המופלאות האלה חייב להחליט מראש ובראש צלול אם הוא קורא אותן באופן פרטיקולרי או באופן אוניברסלי.

ואלה אשר יקראו אותם באופן פרטיקולרי עתידים עוד לצאת במצוות הרב הקאדי או הכומר, להצית, להשמיד ולאבד.

והדם הוא אשר יכריע מי יהיה השליט היחיד פה..."

דבריו של דודו פלמה חדים וברורים. מדובר בטקסט של שנאת האחר, שנאת הגויים. יתר על כן, זהו טקסט בעל פוטנציאל הנעה, שעלול להוביל אנשים לקום ולעשות מעשה – להצית, להשמיד ולאבד. איזה אנשים? הקנאים, העושים מעשים כאלה "במצוות הרב, הקאדי או הכומר." אך כיוון שהקנאים המקשיבים למצוות הקאדי או הכומר אינם קוראים את הטקסט הזה בליל הסדר, טוען פלמה, למעשה, שהטקסט הזה הוא המוליד את ברוך גולדשטיין, את רוצחיו של הנער מחמד אבו חדיר בירושלים ורוצחי משפחת דוואבשה בכפר דומא. ולא בכדי, את המאמר הזה ליוותה תמונתו של אבו חדיר.

אם אכן הטקסט הזה מוביל למעשי הרצח הנתעבים הללו, אכן, הוא פסול לקריאה וללימוד. עם זאת, לפני שנשרוף את ההגדות שבהן הוא מופיע, כדאי אולי להציב סימן שאלה על האקסיומה הזאת. שמא משמעותו של הטקסט ומהותו היא אחרת?

האם בסדרים שאני עורך, הטקסט הזה מופיע?

את הסדר באורטל אנו עורכים עם ההגדה הקיבוצית, אף שאני מוסיף עליה כמה טקסטים מן ההגדה המסורתית שאינם מופיעים בה. את הסדרים המשפחתיים אני עורך עם ההגדה המסורתית, ואני מוסיף עליה מתוך ההגדה הקיבוצית.

בהגדה הקיבוצית "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם" אינו מופיע, כך שכדי לא לקרוא את הטקסט בסדר באורטל, אין כל צורך שאדלג על משהו. מלכתחילה הוא אינו מופיע בה.

למה הטקסט הזה אינו מופיע בהגדה הקיבוצית? נו, זה הרי ברור. איך קיבוצניקים כמונו יכולים לקרוא טקסט קנאי, דתי, לאומני קיצוני כזה?

ואכן, מראשית כתיבתן של הגדות קיבוציות, הטקסט הזה לא היה נוכח בהן. ולפתע, בשנות הארבעים, הן הגיחו חזרה להגדה. ולא זו בלבד שהן חזרו להגדה, הן הפכו ללב לבו של סדר פסח. הן הפכו לטקסט המשמעותי ביותר של הסדר, שבקריאתו דמם הקהל והאזין בחרדת קודש לאמור. יתר על כן, עורכי ההגדה לא הסתפקו בטקסט המסורתי, שכנראה לא היה חריף וחזק דיו כדי לבטא את המיית לבם, והם הוסיפו עליו כהנה וכהנה, כדי להעצים את המסר שלו.

כך למשל בהגדה של קיבוץ אילון, פסח תש"ג (1943). קיבוץ אילון, של "השומר הצעיר", שחרט על דגלו את אחוות העמים, שבחגיו עמד הקהל על רגליו לשירת ההמנון המעמדי האוניברסלי "האינטרנציונל", אינו חשוד בקנאות חשוכה, בלאומנות ובשנאת גויים. אולם בפסח תש"ג, כך קראו חבריו מתוך ההגדה של קיבוצם:       

שפוך חמתך על הגויים

אשר לא ידעוך.

וחרון אפך על ממלכות

בשמך לא קראוך.

כי את יעקב עמך אכלו

ונווהו השמו.

שפוך חמתך להמם, לאבדם

רדפם באף ותמו!

ארור אתה גוי אכזרי

ארור יהיה שמך

לעולמי עד, ומארת עליון

תלין נצח עִמְךָ.

ארור אתה מכל אדם

ורבצה בך האלה

כל עוד תראה באור כי יחל

וירדה אתך שאולה.

יימק אונך, ייבש לשדך

נפשך חטאה תישא.

ארור בך כל רגש אדם,

רגש בי כילית!

וטבעת בדם זבחיך,

תצלול בים הדמעות

והעירוך לילה לילה

אנקות חלל, זוועות.

ישלח אל בך מגפותיו

יחיש מועד שברך

ונבהלת מפניך

מפניך תברח!

והממך בכל צרה,

תחתך תנוט ארץ

והיית תועבת עפר

נמאס לחיית שרץ!

מה זה הדבר הזה?! מה זה הטקסט הנורא הזה? הלו, שמוצניקים, התחרפנתם?! יימק אונך? ייבש לשדך? וטבעתך בדם? ישלח אל בך מגפותיו? נמאס לחיית שרץ? הלו!

ובאותה שעה, בקיבוץ רמת הכובש, הפעם קיבוץ של תנועת הקיבוץ המאוחד, קראו החברים טקסט אחר. קרוב לוודאי שהם לא ידעו על הטקסט של קיבוץ אילון, כפי שחברי אילון לא הכירו את הטקסט שלהם. אך כמו חברי אילון, גם חברי רמת הכובש לא הסתפקו ב"שפוך חמתך" של ההגדה. לא היה בו די כדי לבטא את כאבם, את זעמם, את תסכולם.

אל ייעף החרון, אל תיבש הדמעה

ובנפשנו תוקד ולעד לא תדעך עוד;

ובכל קורט דמהּ של תבל זועמה

תחלחל תועבת הנבלים לא נשכחת;

ונצווה לבנינו, ובן את בנו

יורישנה אחריו ולא עוד תשקע

ועל לב אלף דור נכתבנה לשנוא

החיה ולמגרה באשר נגלית.

כה לשנוא החיה ולעד לא לשקוט

ועקור את ארסה עד אם תם עם שיניה

והדם השפוך, דם יונקים בהּ לפקוד

וקיצץ את כפה באשר תשלחיה.

איזו שנאה! ואיזו האדרת השנאה – האדרה עד כדי שבועה לשנוא. לשנוא החיה – איזו דה-הומניזציה. חיה?! והורשת השנאה, לא לשנה או לשנתיים, לא רק לילדים ולנכדים, "ועל לב אלף דור נכתבנה לשנוא החיה".

ובאותו ליל סדר, התכנסו לחגוג את הפסח גם חברי קיבוץ גבעת חיים. ואף הם קראו את ההגדה המקומית שאנשי הרוח מתוכם יצרו. וכך הם כתבו וקראו:

ונקמנו מעיינות דמע

נקם ימי דמים.

חרפת בנות, נשים נענות, פגרי עולי ימים.

ונקמנו קדשינו, כל שטימאה ידם

כל הישרים, כל התמימים רבבות קברי אדם.

קריאה לנקם. בקיבוצו של יצחק בן אהרון. סוציאליסטים, חילונים, הומניסטים מודרניים – וקריאה לנקם?

האם אנו יכולים להלין עליהם? מי היו אותם חברי קיבוצים? רובם היו חלוצים צעירים, חברי תנועות הנוער החלוציות במזרח אירופה, שעלו לארץ ישראל והקימו קיבוצים, והוריהם ואחיהם ומשפחותיהם וחבריהם שנשארו מאחור, הושמדו בשואה, שבאותה שנה נודע להם עליה.

הם ישבו כאן בארץ, נפשם קרועה מכאב, מגעגוע, מזעם ומתסכול האין אונים, של מי שהקרובים להם ביותר נטבחים, ואין בידם להושיע. ומה נותר להם, זולת "שפוך חמתך"? מה נותר להם זולת התקווה שדמם השפוך של הוריהם ואחיהם יינקם?

ומה חשבו היהודים עצמם, בגטאות ובמחנות ההשמדה, כאשר קיימו בחשאי סדר פסח, ככל שיכלו. האם גם הם ויתרו באיסטניסיות על "שפוך חמתך", "המטופש והאלים", שמבטא את "המונותיאיזם המונופוליסטי, לאל שהוא נחמד רק לנוצרי בריתו ועדותיו... הלכות פרוטקשן"?

שמא נלין גם עליהם, שבוודאי מיקדו את כל סדר הפסח והתכווננו בראש ובראשונה ל"שפוך חמתך"?

ומי הם אלה שכתבו את "שפוך חמתך"? יהודים אומללים ונרדפים, בתקופת מסעות הצלב, שלוו בפוגרומים איומים ונוראים, רוויים ברדיפות אכזריות ואלימות, ובעיקר סביב חג הפסח.

לא היתה להם עצמאות. לא היתה להם מדינה. לא היה להם צה"ל. הם לא יכלו להגן על עצמם. מה נשאר להם? להתפלל לאלוהים ולבקש שינקום בגויים הטובחים בהם. מי אנחנו, ישראלים ילידי הארץ, שנולדנו למדינה עצמאית וחזקה, שנעז לסנוט בהם בעזות מצח ובהתנשאות ונפסול את הטקסט שכתבו? איזו אטימות מרושעת יש בהתנערות הזאת מ"שפוך חמתך".

דבורה ליפסטאט היא חוקרת שואה, יהודייה אזרחית ארה"ב, שהובילה את המאבקים האקדמיים והמשפטיים במכחישי השואה. וכך היא כתבה, בהתייחס ל"שפוך חמתך":

"יש אנשים שמעדיפים שלא לקרוא את 'שפוך חמתך', שכן הם מוצאים בה יותר מדי נקמה ונקמנות. התפילה גורמת לאי נוחות לחלק ממשתתפי הסדר, כיוון שנדמה שהיא עומדת בסתירה לערכים האוניברסליים של חופש ושחרור המאפיינים את ליל הסדר. אני, לעומת זאת, אוהבת אותה. מנין החיבה היתרה שלי לתפילה חריפה זו?

"אני מדמיינת את המוני היהודים, במיוחד באירופה, שבעבורם היה חג הפסח, הקרוב לחג הפסחא הנוצרי, זמן מסוכן. בעיני רוחי אני רואה יהודים שמבלים את שנותיהם בפחד מאלימות של שכניהם הלא יהודיים, והם נטולי יכולת להגן על עצמם...

"לפתע, למשך פסקה אחת קצרה, הם פתחו את דלתות בתיהם והצהירו בפני העולם על איחוליהם למתנכלים להם. לרגע קצר אחד הם נתנו לצימאון שלהם לצדק להישמע בציבור. הם לא היו צריכים לפחד. זו היתה אולי הפעם היחידה בשנה שבה הם הגיבו, ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, לסבל הנורא שהם והדורות שלפניהם חוו. הם לא ביקשו מהאל לאפשר להם לשפוך בעצמם את זעמם על הגויים. הם השאירו את עשיית הדין לאלוהים. לרגע בהיר ונוצץ אחד עמד היהודי גאה. לרגע אחד הכוחות היו מאוזנים, כשהיהודי פנה ל'שופט כל הארץ' לעשות משפט.

"ואז, באותה פתאומיות שזה התחיל – זה נגמר. הדלתות נסגרו, היהודי מתיישב, הסדר ממשיך, והכל חוזר להיות כפי שהיה וכפי שעתיד להיות במשך שנים רבות מדי."

איני אוהב את "שפוך חמתך". איני מתחבר אליו. מהו המסר של שפוך חמתך? היהודי הגולה, המוכה, חסר ההגנה, מתפלל לאלוהיו שיציל אותו וינקום בגויים.

זאת הגלות. בגלות הזאת מרדה הציונות. לא עוד פאסיביות גלותית, ציפייה למשיח צדקנו שיבוא ויגאלנו. די! אנחנו קמים וגואלים את עצמנו, את עמנו; אנו זורקים לפח האשפה של ההיסטוריה את "שלוש השבועות" המאוסות והמסרסות ומפירים אותם במודע ובעליל: אנו מורדים בגויים, אנו עולים בחומה, אנו דוחקים את הקץ. אנו מביאים באופן אקטיבי את הגאולה – עולים לארץ ישראל, מפריחים את שממותיה, מקימים מדינה יהודית ריבונית עצמאית במולדתנו, מקימים צבא חזק המגן עלינו מכל אוייב ומתנכל ומשיב מלחמה שערה.

אני מתחבר להגדה של פסח של קיבוץ עין גב בשנת תש"ה (1945), שבועות ספורים לפני הניצחון על היטלר:

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. תַשְׁמִידֵם מִתַּחַת פני השמיים.

"ואלה אשר שרדו מן ההפיכה הנוראה, גמרו אומר לא להיות יותר בצל הגויים, ולשים פעמיהם לארץ האבות הקמה לתחייה."

בליל הסדר הציוני שאני עורך, אין מקום למסרים של "שפוך חמתך", ולכן הוא אינו מופיע בו.

אך בשנה שעברה (לאחר קריאת מאמרו של דודו פלמה) החלטתי להחזיר אותו, עם הסבר ובהקשר הראוי. כאשר ישראלים מרשים לעצמם כך לבזות את הטקסט, הם מבזים את הוריהם וסביהם הטבוחים, את דורות היהודים שלא זכו, כמותם, לחיות במציאות הישראלית הקיימת. אין זו רק עזות מצח, אין זו רק חוצפה, אין זו רק אטימות – זו כפיות טובה של דור שזכה למה שהדורות שקדמו לא יכלו אפילו לחלום עליו. ולכך, איני מוכן לתת יד.

ולכן, החל מהשנה שעברה, בלילות הסדר בעריכתי, אנו קוראים את "שפוך חמתך". אנו קוראים אותו בגרסת קיבוץ עין גב, תש"ה.

2. צרור הערות 28.3.18

* הקרקס – כל מי שמבקר בימים אלה בכפרים הדרוזיים בגולן, רואה לנגד עיניו אזור משגשג ופורח, אוכלוסייה חזקה, משכילה ועשירה, הנהנית מחיי שפע כלכלי וחשוב יותר – חופש, חירויות האדם והאזרח, שוויון אמיתי בדמוקרטיה ליברלית.

וכל אחד יודע שהאלטרנטיבה שלהם היא מדינה שבה המשטר מפעיל נשק כימי נגד אזרחיה; מדינה שבה נטבחו כבר כ-700,000 איש בטבח ההדדי, מיליונים אבדו את בתיהם וכל השאר מצויים במלחמת הישרדות בתנאים איומים.

והקרקס הקרוי "המועצה לזכויות האדם" של האו"ם גינה את ... ישראל על הפרת זכויות האדם "בגולן הסורי הכבוש"!

* על מה המאבק – לקראת המצעד של הפלשתינאים מרצועת עזה לעבר ישראל, הדבר החשוב ביותר הוא לראות (ולהראות לעולם) על מה המאבק. אין הם נאבקים למען שתי מדינות לשני עמים. הם אינם דורשים מדינה עצמאית לצד ישראל. הם נאבקים למען "זכות" ה"שיבה", כלומר למען הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. הם נאבקים נגד קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, המצעד הזה יוצא מרצועת עזה, שממנו ישראל נסוגה עד גרגר החול האחרון, לאחר שגירשה מתוכו את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת.

* טיביזם – אחמד טיבי מוציא שם רע למושגים "עזות מצח" ו"חוצפה". נראה לי שצריך להמציא מילה חדשה בשפה העברית שתתאר את חוצפתו של הנ"ל. אולי "טיביזם" (שם זמני).

יושב טיבי באולפן הטלוויזיה של חברת החדשות הגדולה והחזקה בישראל, מדבר בגלוי וללא שמץ של היסוס נגד קיומה של המדינה בה הוא אזרח, ומרשה לעצמו להתבכיין שהיא... אינה דמוקרטית.

"יש סתירה," אומר החצוף, "בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אם היא יהודית היא אינה יכולה להיות דמוקרטית, אם היא דמוקרטית היא אינה יכולה להיות יהודית."

במדינה הלא דמוקרטית הזאת הוא חבר פרלמנט בולט, סגן יו"ר הפרלמנט, אחד הפרלמנטרים הבולטים בכלי התקשורת הישראליים, כשחופש הביטוי המוחלט מאפשר לו להטיף השכם והערב נגד קיומה של מדינתו, והחצוף מתבכיין שהיא... אינה דמוקרטית.

לעמו של טיבי, העם הערבי, יש כעשרים מדינות. כולן, ללא יוצא מן הכלל, דיקטטורות רצחניות. נפלה בחלקו הזכות הגדולה, להשתייך לקיבוץ הערבי היחיד במזה"ת כולו, שנהנה מזכויות האדם, מזכויות האזרח, מזכויות פוליטיות, מחופש הביטוי, מהזכות האמיתית לבחור ולהיבחר, מהחופש הבלתי מוגבל להסית נגד מדינתו, משוויון מלא ואמיתי בדמוקרטיה ליברלית לעילא ולעילא. למה דווקא ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בתוך ים הדיקטטורות? מסיבה אחת בלבד. כיוון שישראל היא המדינה היהודית היחידה בתום ים המדינות הערביות.

* דמוחרטה – מישהי כתבה תגובה על פוסט שלי בפייסבוק בזו הלשון: "מרוב דמוקרטיה אוטו טו אין לנו מדינה! מוותרת על הדמוחרטה למען ארץ ישראל יהודית ושלמה!"

נו, סיקרן אותי מי כל כך מתעבת את הדמוקרטיה, כל כך לא בטוחה במדינת ישראל ומה היא מציעה במקום הדמוקרטיה. נכנסתי לפרופיל שלה. תמונת הנושא שלה היתה כרזה: "המחליף של ביבי עוד לא נולד."

הבנתי.

* שייענו לקריאתה – בנאום ההכתרה שלה, קראה תמר זנדברג לחברי הכנסת יוסי יונה, מרב מיכאלי וסתיו שפיר לפרוש ממפלגת העבודה ולעבור למר"צ.

כיוון שאכפת לי ממפלגת העבודה ואני כמה להתחדשותה של תנועת העבודה, תגובתי היא: הלוואי! הלוואי שהם ייענו לקריאתה ויעברו למר"צ. 

* שיניים רקובות – כמשיח לפי תומו, במאמר חריף נגד תמר זנדברג על רקע הייעוץ שקיבלה ממשה קלוגהאפט, הסגיר יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", את ההטייה וחוסר המקצועיות של רבים בתקשורת הישראלית: "כשעיתונאים שהשמועה הגיעה לאוזניהם התקשרו לברר, היא ואנשיה הכחישו זאת נמרצות. האמנו לה, אלא מה, היא ממר"צ." מסתבר שכאשר מדובר במר"צ, שיניו של כלב השמירה של הדמוקרטיה רקובות.

ורטר כותב על מר"צ: "ל-DNA של מפלגה שמנהיגיה, מרגיזים ומעוררי מחלוקת ככל שהיו, אף פעם לא נחשדו בציניות בוטה, כשל עמיתיהם במפלגות הגדולות."

אני ממליץ לוורטר על עמ' 115-117 בספר "לא יכולה אחרת – שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל", בו יוכל ללמוד מה אמרה אלוני על יוסי שריד בענייני ציניות ויושרה. כמו כן אני ממליץ לו לקרוא את פסק הדין של בית המשפט בתביעת לשון הרע של יאיר קוטלר נגד יוסי שריד.

* החרפה כולה של קלוגהאפט – מבחינתה של תמר זנדברג, איני רואה כל פסול בכך שנועצה במשה קלוגהאפט. טוב ונכון שתיוועץ עם כל מי שלטעמה יכול לשאת לה עצות טובות שתסייענה לה. יתר על כן, נכון מבחינתה להיוועץ במי ששייך למחנה היריב, לנסות להבין אותו כדי להיאבק בו. הביקורת עליה בנושא זה אינה מוצדקת.

לעומת זאת, אני רואה פסול במעשהו של קלוגהאפט, אם כי כנראה שהוא חלק מן האתיקה של המקצוע שלו... אין לו דרך? אין לו השקפת עולם? הוא ייתן את שירותיו לכל אידיאולוגיה והיפוכה, לכל המרבה במחיר.

רגע, אבל זה היה בהתנדבות. נו, זאת התנדבות של "שלח לחמך".

ואיפה הבעייה במעשיה של זנדברג? בכך ששיקרה.

* משגב מתגולל על אורלי לוי אבוקסיס – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה ושטנה נגד אורלי לוי אבוקסיס. הוא גיבב ערימת מילים מילים מילים שנועדו לבזותה ולהשפילה; אותה, את אביה, את אחיה. וכמובן שלא נעדרה מן הפשקוויל רוח סקסיסטית, כמו הערות על הבגדים והנעליים שלה. ואמירה נוטפת גזענות על כך שהיא לא חזרה לבית שאן אלא ליישוב שלפים הסמוך, הרי היא "מרוקאית" ולכן מקומה בבית שאן, לדידו של העשב השוטה שגדל בקיבוץ בעמק בית שאן. הוא לא כתב, חלילה, על הערך החברתי ביישוב משותף לחילונים ודתיים כשלפים.

כאשר אני רואה טקסט כזה, אני נוהג לעשות "פוווו" כדי לסלק את האבק ולמצוא את משפט המפתח, שאליו מתכוון הכותב, והשאר הוא כיסוי. אחרי שכדי לצאת ידי חובה הודה משגב שלוי אבוקסיס חוקקה חוקים סוציאליים חשובים, הוא הוסיף: "אבל ראוי לחדד ולהזכיר, שהיא מאמינה בקו חברתי מסוים מאוד. זו המצאה ייחודית לימין הישראלי: דאגה לחלשים ולמוחלשים, בתנאי שהם יהודים."

כמובן שזה שקר נתעב ובזוי. האם פועלה למען זכויות הילד, למשל, היא למען הילד היהודי? שקרן. אז למה הוא מתכוון? לכך שמי שמייצג השקפת עולם חברתית ופועל למענה, אך הוא ציוני ואינו בשמאל הרדיקלי, הורס למשגב איזה מבנה דמיוני שהוא מאוהב בו. לכן הוא רדף גם את שלי יחימוביץ', שסירבה לרקוד לפי החליל שלו ולהפוך את מפלגת העבודה לחד"ש 2. איני זוכר אם הוא או רוגל אלפר כינה אותה אז "נאציונל סוציאליסטית", אך זה לא באמת משנה, שניהם מאותה דבוקה.

* מסכים איתם – אני מאזין בקשב רב לדבריהם של מתנגדי הקוד האתי באוניברסיטאות, ואני מסכים איתם כמעט על הכול. אני מסכים איתם על חשיבות החופש האקדמי, מסכים איתם בהכרח לחופש ביטוי בקמפוס, מסכים איתם על כך שאסור שתהיה צנזורה של השלטון, מסכים איתם שמותר למרצה להביע דעה פוליטית, מסכים איתם שהאוניברסיטה צריכה לחנך לביקורתיות. מסכים איתם.

רק בדבר אחד איני מסכים איתם – התנגדותם לקוד האתי. כי הקוד האתי כלל אינו עוסק בכל אותם דברים שבהם אני מסכים איתם. הקוד אוסר על מרצים לקרוא לחרם אקדמי על ישראל, על אפליית סטודנטים בשל דעותיהם, על תעמולה מפלגתית במסגרת ההוראה ועל הצגת דעה פוליטית אישית כאילו היא דעת המוסד האקדמי.

באמת, איני מבין באיזה תירוץ הם מתנגדים לעקרונות הללו. אבל חוץ מזה, אני מסכים איתם על כל השאר.

* האקטיביסט מכולם – שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי ז"ל הוא יקיר הימין, בזכות שתי סיבות. האחת היא דו"ח המאחזים של הוועדה בראשותו, שהוכיח בעליל שמבחינה משפטית אין כל מקום להצגת יהודה ושומרון כשטח כבוש.

הסיבה השנייה היא עמדת היחיד שלו בעתירה נגד ההתנתקות – הוא היחיד שהצביע בעד ביטול ההתנתקות בידי בית המשפט.

במלאת ארבע שנים למותו, פרסם הפרופ' למשפטים מרדכי קרמניצר, איש השמאל הקיצוני, מאמר הספד ללוי ב"הארץ", שבו העלה על נס את פסיקותיו הליברליות בנושאים רבים – זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, זכויות מהגרים זרים, קבלת פלשתינאים לישראל במסגרת איחוד משפחות (חוק האזרחות, שהוא היה בעמדת המיעוט שפסלה אותו), פסיקות רדיקליות בנושאים חברתיים. ברוב המקרים הללו הוא היה בעמדת מיעוט.

אז מיהו אדמונד לוי – איש השמאל או הימין? זה היפה שבו. הוא היה משפטן דגול ואדם ישר שלא פעל כאוטומט, אלא פסק על פי מצפונו, ולא על פי אקסיומות מחנאיות. כך מצופה משופט.

יש נושאים, שלדעתי הוא טעה בהם בגדול, כמו חוק האזרחות. יש מקרים שבהם הזדהיתי עם עמדתו, כמו בנושא ההתנתקות. אך בשני המקרים ובמקרים רבים אחרים, שללתי בעיקר את גישתו השיפוטית האקטיביסטית. אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט העליון בישראל. הרבה יותר מאהרון ברק. הוא הרבה, ללא היסוס, לפסול חוקים והחלטות ממשלה על פי השקפתו.

ולמרות שאני שולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מעריך אותו מאוד. אני סולד מאותם מתנגדי האקטיביזם, שמלהגים על "דיקטטורה" של בית המשפט וכו', או שרוצים לשלול לחלוטין את הסמכות לפסול חוקים (ואפילו החלטות ממשלה) או רוצים לאפשר לכנסת להתגבר ברוב קואליציוני רגיל על ביטול חקיקה בידי בג"ץ.

אני בעד דרך המלך, בעד מידתיות, בעד מזג שיפוטי זהיר ושמרני, השומר את מימוש הסמכות לבטל חוקים ולדון על חוקים למקרים קיצוניים בלבד. 

גישתו של לוי הפוכה לשלי, אך אין בה כדי לגרוע מהערכתי הרבה אליו.

יהי זכרו ברוך!

* שונאי שלטון החוק – גדעון לוי על שופטי בית הדין הצבאי: "הם עלו בדרגות ונהפכו לשופטים צבאיים, כך נקראים הלבלרים-הקצינים שעובדים בצבא המוסר כשופטי הנכבש בשטחי הכיבוש." זה יחסם של הפנאטים והרדיקלים, מימין ומשמאל, לשלטון החוק בישראל.

* צד אפל – גירסת הכיסוי של שרית חדד לשירה של "כוורת" "נתתי לה חיי", היא גירסה מדליקה, בעיניי. אפשר כמובן לחלוק עליי, ואם בעיני אפרים שמיר היא לא מצאה חן, זה בסדר גמור, וגם העובדה שהוא ביטא זאת היא בסדר גמור. וגם ביקורת בוטה היא לגיטימית.

הבעייה היא שהתגובה שלו האירה צד אפל באישיותו. האיש פשוט גזען.

אילו דנה ברגר היתה מקליטה גרסת כיסוי ששמיר לא היה אוהב, הוא לבטח היה כותב זאת, ואולי גם אז היה משתמש במילה המיותרת והבוטה "גועל". אך לא כאן הבעיה בתגובתו.

למה הוא כתב שזה "דאעש עם שיר"? כיוון שזו גרסה מסולסלת. המסר שלו הוא שמזרחי = דאעש. זאת גזענות לשמה.

כמעריץ ותיק של להקת "כוורת", ממש כואב לי לשמוע פעם אחת את גידי גוב משתלח במבטא הרוסי של ליברמן וכעבור שבועות ספורים – את אפרים שמיר מתחרע במוסיקה המזרחית.

* ביד הלשון: מחפש בנרות – אחת מהלכות הפסח היא בדיקת חמץ. ערב פסח מחפשים את שאריות החמץ בבית כדי להביאם לשריפה.

את החמץ מחפשים בנרות, ככתוב במשנה, מסכת פסחים: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר."

אור לארבעה עשר – לארבעה עשר בניסן, כמובן – ערב פסח.

הביטוי "מחפש בנרות" מתייחס לחיפוש דקדקני ויסודי אחר דבר שקשה למוצאו. הוא לקוח מצפניה: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת."

אורי הייטנר

* * *

אהוד: להשמיץ את נתניהו ומשפחתו מותר, אבל אם מישהו מנסה לנקוט פעולות שיקטינו את גלי ההשמצה, הוא צפוי לחקירות באזהרה בידי המשטרה, ובמקביל התקשורת תשפוך את דמו לקול תרועות קהל מוסת!

* * *

אסתר ראב

פסח בחצרנו

המגרש בן עשרה הדונאם הופך לשדה ככבן (מרגניות לבנות), כאילו מכוסה הוא בסדין לבן. ליד הגדרות, בצל – חרציות צהובות, שמנות, וביניהן כבר, פה ושם, פרגים אדומים גדולים הנפתחים עם בוקר ונובלים עם ערב; גבעולים ארוכים ומלאים של ריכפה עדינה כסלסלה לבנה, מדיפה ריח ענוג.

איוושת-צמיחה וזמזום-דבורים, רפרוף פרפרים לבנים, צהובים, עץ-התות בחצר פתח עלים בהירים, ירוקים, על ענפיו הקירחים. הסנוניות משתוללות בציוציהן, מחרישות אוזניים וגומעות אוויר כחול; דרורים יוצאים מכליהם, רבים, מנקרים זה בזה ומתפלשים בחול הנקי שבצידי החצר, השטוף-למשעי מגשמי-החורף.

אני צומחת. בלחיי פרחה בועה מוזרה, וחיים דופקים עד קצה האצבעות בכוח וברצון לעשות, לנוע. אני מבקשת מאמא שמלה חדשה. העיקר, אני אבחר את האריג וגם את הדוגמה. אמא מסכימה לחידוש. אני בוחרת אריג נוצץ, כחול-של-ים ופרחים שחורים פזורים עליו (דווקא שחורים) במעין רשת סבוכה. החולצה ורודה מפוספסת, פסים צרים אדומים, שרוולים קצרים מנופחים, והחצאית – "פעמון"; והעיקר החגורה, חגורת-עור צהובה, כזו של אמא. אני רוצה להיות גדולה, מקנאה בבחורות המתבגרות בגופן המתעגל. אני ישרה, רזה, גבוהה, גפיים ארוכות, אבל אני נושאת אותן יפה ויודעת להשתמש בהן כמו סייח צעיר.

התלבושת נתפרה. כשהופעתי בה על המרפסת של רייצה, הבתולה הזקנה, פרצה זו בצחוק מידרדר.

היום העלינו את כלי-הפסח, איזה אור שפוך על כלים אלה! היתה קערת האמאיל הקטנה, שקניתי בחנות של דיסקין, ואמא היללה אותי על טעמי כשהבאתי אותה. מבחוץ היא כחולה בהירה, ובתוכה נוף שלם: בית קטן ומעליו מרזב שופע מים, וילדה מושיטה רגל יחפה מתחת לזרם. כוסות ועליהן כתובת עברית, עברית ממש, באותיות מרובעות. איזה תעשיין ציוני מטורף ייצר אותן! הכוס שקופה והאותיות בזכוכית מעורפלת: "ונטעו כרמים ושתו את יינם". סירי-חימר קטנים אדמדמים, תאווה לעיניים, תוצרת ערבית; וכדים גבוהים שחורים, בעלי מותניים כבידואיות שחורות, ספלים קטנים לקפה שחור, מפוספסים-זהב, ובין הקווים פזורים זכריות כחולות, תוצרת Limage בצרפת, מלבבים ומרננים. איזה אוצרות בארגז השחור הגדול.

ואני וסאלחה מיַהודייה מטפלות בכלים אלה. היא שוטפת תחת ברז-המים שבחצר, ואני מנגבת במגבות חדשות, שריח פשתן עולה מהן.

האוויר בחצר מגיע מגבהים בלתי-משוערים, שיורדים כמיקשה לתוך החצר. המיקשה מבושמת וכבדה מריח-הפרדסים. אני וסאלחה, שתי דמויות קטנות בחצר הגדולה.

תרנגולת שחורה מטיילת עם עשרת אפרוחיה מתחת לעץ התות ומקרקרת. התרנגולת הגזעית הראשונה במושבה, מתנת ידידי צ'ודקוב מעין-גנים. עשר ביצים איטלקיות קיבלתי, הדגרתי, והנה התוצאות. ואני גאה על זה.

האינג'יל מכסה את קרקע החצר, וה"חַמרה" האדמדמת נשקפת מתחתיו. רק לפני הבית פיזר אבא כורכר ונתהוותה מעין רחבה קטנה בכניסה לבית.

הנה הולך שמואל-יוסל ונושא על גבו את המצות-השמורות, עטופות בסדין לבן. יהודי מוצק, בלונדי, וקולו קול-באס: "לאה, לאה – " הוא צועק, "הבאתי לך את המצות."

הדרורים נמלטים בצווחה מתחת לרגליו, שתי רגליים שדומות לעמודים, לעמודי-הגדרות שהוא מומחה להם.

אמא יוצאת בשמחה, דקה וחגורה סינור מעומלן לבן: "אה, סוף-סוף באת." היא מכניסה אותו לסאלון, ושמואל-יוסל פורק את משאו על השולחן העגול. הסאלון כבר פסחי. הכל ממורט ומצוחצח וסגור על מסגר.

המריטה וצחצוח-הרצפות הם ברשותי. סאלחה מביאה דליי-מים ואני עומדת יחפה ומשפשפת בסבון נַבולסי ומברשת. הסבון הזה מעלה קצף נפלא, רגליי חוגגות לאחר החורף הארוך, משתקשקות ומתבעבעות ומשתכרות מרוב מים. הבית מדיף ריח רענן של נקיון, החלונות פתוחים, וריח הפרדסים שוטף לתוכו באין מעצור.

בערב מתמלא הבית סוד. החלונות סגורים, הווילונות מורדים, אמא בלבן מסתובבת סגורה אף היא: היא פיזרה פירורי-חמץ על אדני-החלון, חבויים בסתר הווילונות. אבא נותן בה עין ירוקה, ליצנית, והיא מורידה את הראש ומתאדמת.

אבא עטה לפתע ארשת-חומרה. בידו אגד-נוצות, בשנייה נר דולק. אני הולכת אחריו, מחזיקה קערת-חרס קטנה, שחורה, בשתי ידיי, והוא שם עצמו מחפש מכאן ומכאן, ומוצא גבשושיות קטנות של פירורי-לחם. אני מחזיקה לפניו את הקערה והוא, לאור הנר שבידו, גורף באגד-נוצות את הפירורים לתוך הקערה.

*

נכתב: 1975-1974 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910 לערך. נדפס לראשונה: "דבר", "משא", 26.3.1975. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 84.

בצאתנו העירה

לבוקר ההוא היה ריח עטרן וזיעת סוס מעורבת בריח גלליו הטריים, שהשעורה תוססת בהם ומזכירה ריח שמרים ותנור הכרחיים ופשוטים כמוהם.

הסוס היה לבן, זרוע "בהרות קיץ" כחלודה אדמדמה-כהה, לא תואר ולא הדר לו, זקן היה, אבל נוח ו"סוחב" במסירות, ומתאים היה לאותם הימים בבית ובמשק, שעמדו בסימן של שפל.

משק הפלחה הגדול העסיק את כל המשפחה, ואולם – רק לחם היה מצוי בבית; החיטה הזהובה מילאה את האסם והשתפכה החוצה דרך כל הסדקים והחרכים. אבל מונחת היתה, שנה-שנה נשפכה עליה חיטה חדשה מן היבול החדש, עד שריחה של הראשונה הולך ומבאיש, וגם נובטת מבקעי הקרשים שבאסם – וקונה אין.

קמח לבן כשלג היה מובא מרוסיה ואוסטרליה, ואולם בני-המשפחה אכלו לחם שחור מחיטתם, ומעט ירק מגינתם; לא בגד ולא רופא ורפואה הנחוצים כל-כך בימים ההם, ימי קדחת, דיזנטריה, טיפוס, גרדת וחטוטרות ודלקות עיניים.

ריחות טחב וערפילי יתושים היו עולים מן הביצה הקרובה, זו הביצה הנפלאה שהיתה הופכת באביב – גן-עדן, מעין "פארק" עשוי בידי הטבע, עם שבילים, אגמי-מים, סבכי-נוי וחרולים הדורי-דמות; שלוויות סגולות, נרקיסים לבנים, וכלניות מכל הצבעים והריחות – כסימפוניה אחת פראית ורבת-הוד.

אותו בוקר הוסעה העגלה על-ידי "האנס" הזקן, זה היה שמו של הסוס (השם נתגלגל מאחוזתו של גראף הונגרי לחולות וחַמרה ארצישראליים) – הוסעה בקושי כשמחצית הגלגלים שואבים את חול-הדרך המנופה מרוב שיפשוף אופנים, שואבים אותו וזורקים אותו שוב לקרקע. והיה אבק דק עולה ונישא וממלא את הנחיריים, העיניים, ואף השיער מתכסה שיכבה בהירה. כנהרות של מים רותחים היו דרכים אלה: השמש מחממת מעל, והגדרות חוסמות בעד רוח כלשהי, הבאה מן הים. ומשיצא אדם מתוכן, היו פניו מסורגים שבילי זיעה מבהירים על גבי הפנים המכוסים אבק. גם הסוס נשף ועורו מלא חבורות כהות-לחות, וקצף לבן מנקד את המקומות שהריתמה שיפשפה בעורו.

בצאת העגלה מן החולות הגיעה לביצה ולאדמה השחורה, שלאחר התייבשותה קשה היתה, ומתהדקת כאספלט – ואלמלא טרשים ורגבים גדולים פה ושם, שהיו מרקידים את העגלה, היה זה משהו שמזכיר כביש.

"יער הברון" היה מוריק ועבות מאוד כאן, והאוקליפטוסים שבשורות הראשונות, עתיקי-גזע, וכל כוח הביצה ושומנה חילחל בלבנונית קליפתם הטרייה.

גדרות השיטה, הקלושות כאן, עירטלו את הפרדסים הראשונים שהיו מהססים, צעירים ורזים מאוד – אלה, שהרבה ויכוחים ניתכו על חשבונם בערבי-החורף בבתי-המושבה הדלים; כיצד לגדלם, על מה להרכיבם, על לימונים או חושחשים – כשהחצרות היו מלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים.

משיצאה העגלה למרחב, החלו הכרים סובבים אחורנית, עם ריצת הסוס שנתגברה, היו סובבים ופורשים אחורנית כהתהפך דף בספר – בזה אחר זה. לאט ובלי רצון, כי העין היתה נדבקת בצימאון לכרי הדשא הדשן – דשא הביצה הירוק-כהה ושבע-המים, שלא כרגיל בעונה זו של השנה, עת כל ירק מאפיר או מכחיל במקצת ומסתתר מפני השמש האכזרית. כאן ראית שומשומין אפרוריים, מקשאות ושדות דורה מרשרשים; ואולם בצידי הדרך, מקום שם לא הגיעה המחרשה, פרץ בליל צמחים פראי מכוח אדמת בתולה רוויית לשד רב: דרדרי-ענק היו מקושטים כתרים זהובים והגיעו לגובה בלתי-משוער, קמשונים פתחו צלחותיהם הלבנות והענקיות והיו עורכים סלסלה לבנה כקצף לשני צידי הדרך, ועליהם היה מטפס חבלבל עדין, מצלצל בפעמוניו הזעירים ומטפטף ריח ונילה לתוך הפילפל של הקימוש והדרדר. ואבק הדרך הולך ומתבשם מהם, והולך וחומר עם עלות השמש למרומים גבוהים יותר.

והעגלה מפזזת על הטרשים ובוקעת לה את דרכה אל העיר הרחוקה, הרחוקה מאוד – – – ובאה העגלה ללב הביצה, שם עוד יעמדו מקווי-מים גם כעת בקיץ, כשהם משקפים את תכלת השמיים בין סיגי ירק כהה. באגמי טיט ורפש בוססים שוכני אוהלים, בידואים רועי תואים, ובקרוב העגלה, תקום זעקה גדולה – כנפול אבן לתוך ביצה, נופלת העגלה לתוך המחנה. כלבים מצורעים נובחים, תינוקות ערומים צווחים, ובידואיות מזגזגות בתכשיטיהן ומייללות כינשופים חרדים.

בהגיע העגלה אל חלקת המים שעל הירקון ירווח לנוסע ולסוס גם-יחד. קרירות עולה, וריח מים וגומא מרגיע חושים. תואים שחורים רובצים כגושים ללא תנועה ומצננים את גופם אכול הזבובים. "האנס" מרים את ראשו ונושף פתאום, וצנפה צרודה נעתקת מגרונו הניחר. מרים הוא רגליו מעשה צעיר וגנדרן, ונושא אותן בטילטול-מותניים מגוחך – ריח המים עלה בנחיריו ומי יודע מה חזה בהם. הדרך מישירה כסרט כהה בתוך ירק הביצה, מימין "שבע הטחנות" שעל הירקון, לוטות סוד וסכנה. משם היו יוצאים שודדים עם ערב, יורים ב"טַבנג'ים", מכים בנבוטים, ואת טרפם נושאים כשועלים לתוך סבך הירק העבות.

לרגלי הר נפוליאון, המעוגל והשטוח בראשו, שוב מבהיר שביל חול עמוק, וגדר-צבר זקופה חוסמת בעד אוויר-הים, ו"האנס" – אבדה לו כל צעירותו כאן, סוחב הוא כברת-דרך – ועומד, ואין להזיזו, השוט מרקד – והוא עומד. דומה שעורו הנוצץ מזיעה נהפך לפלדה. צלעותיו טופפות, עולות ויורדות כמפוח, ונחרה מתפרצת מגרונו. השוט מרקד – והוא אינו זז, ואולם משנח די צורכו – שוב חוזרת הבהמה הטובה לשכון בקירבו, והוא עוקר מתוך החול ונכנס בהכנעה לקצב הליכתו הרגילה, כמנגן ותיק לתוך מנגינה שגורה, בצלצל שרשרות הריתמה בעייפות. אופן אחד משמיע לסירוגין שריקה דקה, ואולם על הכל משתפך רון אחד לאה ודק כמים ניגרים בלי הרף – רון הצרצרים. ניגר הוא עליך ומדהים את חוש-השמע, והעיניים הולכות אחרי האוזניים ונעצמות מאליהן. הביצה, כעת מאחור, מהבהבת ושולחת מסך של אדים מתנדפים לשמיים.

מעתה העיר הולכת וקרבה וכבר היא שופכת משיפעה החוצה: גמלים טעוני קרשי-אורן, נותני-ריח, באים ועוברים; גמלים טעוני אבטיחים ענקיים הולכים העירה. יש מהם טעוני שקי שעורה וחיטה מן הגולן, ולתוספת – לולים מלאי תרנגולים מקרקרים, וערביות צורחות עם ילדיהן נתונות עליהם באמצע, כתוספת, והגמל מתנדנד בשיוויון-נפש גמור – אחת היא לו מה וכמה עמוס על גבו, רק לשונו יושיט לגדרות השיטה ויחטוף מקוציהן לתיאבון. הכל מובל על דבשות הגמלים בימים ההם: פירות-דמשק, חיטה מעבר-הירדן ושעורה מעזה. את סוריה, ועבר-הירדן – חוצים גמלים אלו בפרסותיהם השסועות והאיטיות, לאורך ולרוחב.

בהתקרב העיר יגדל הדוחק: הולכי-רגל, רוכבי-סוסים, בידואים בעבאיות, מכורבלים וזוממים, רוכבי חמורים ונוסעי-מרכבה – זו המרכבה השחורה אשר כלתה מן הארץ, הרתומה לשני סוסים אבירים, והרכב – הוד והדר לו על דוכנו המצוייץ – כולם נדחקים לבוא העירה. ויש אשר גמל יסתבך בעגלה, וסוס יעלה על הלך, וקללות וחרפות תישמענה בלשון ערב מתובלת – והיא שגורה גם בפינו אנו, ואת ידינו לא נטמון בצלחת בבוא עת הצורך. ואף השוט ארך-לשון הוא, וצולף-משקשק באוויר, ולעת הצורך גם על שוק וירך. האבטיחים מתדרדרים, הגמל מחרחר עד צאת הנשימה, ואולם "האנס" מפלס לו את דרכו העירה כשמותניו הרזים מפזזים בחן, שעבר זמנו.

*

נכתב: 1946-1945 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1913-1900 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 8.2.1946. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 87.

העיר הנזכרת כאן היא יפו. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

מתוך הכרך שאזל: "אסתר ראב / כל הפרוזה", המהדיר אהוד בן עזר. אסטרולוג 2001.

* * *

אלי מייזליש

מה נשמע באו"ם?

לפני מיספר ימים התכנסה איזו ועידה של האו"ם אולי בז'נבה [וזה קורה שם תמיד] לדון בגינוי נגד ישראל לפי בקשת הפלסטינים. כידוע יש באו"ם ובוועדותיה חברה ששמה פלסטין. חברה כמו עוד 110 או 180 חברות. הם לא עטויים עבאיות אלא חליפות ורסצ'ה באלפי דולרים, ומתאוננים כי אין לפליטים כסף, אוכל, מים, בגדים, בתים, כפרים, ועוד. והיות שמרבית החברות שם הן של ערבים או מוסלמים למשל: סודן, ג'יבוטי, מאוריטניה, אוגנדה, ניגריה, בורקינה, קמרון, ירדן, כווית, קובה ועוד 20 כאלה. והיות וכל מדינה כזו היא מעצמה באו"ם, והולכי הרגל שם יחפים, הולכים בחול יחד עם נחשים ועקרבים, אז בגלל החום התמלא להם הראש בחוכמה יתרה ונסעו לאו"ם ללון שם במלון "שרתון" או "הילטון" וקנו כאמור חליפות כחולות והתיישבו בלובי לאיזה ויסקי וזה אומר לזה באנגלית אפריקנית: נייז טו מיט יו, איי אם זליגיישין פרום קובה. עונה לו השני; אנדז איי אם זליגישון פרום נייגעריה. [אומר בליבו הקובני: אין צורך לומר – רואים].  

ושחיתות זו מה היא עושה כאן?

עיניהם הצרות של כמה מהעיתונאים כיום להצלחות שישראל מפגינה בשנים האחרונות – תקופת שלטון נתניהו, מביאה אותם לכתוב או לשדר או להופיע בטלוויזיה ולהשמיץ כל דבר טוב שנעשה כאן. כל דבר שהממשלה עושה בראשות נתניהו.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול..." וכשאני אומר את ההגדה אני עושה תיקון הגהה ואומר: 4 רשעים. אחד ערבים ומק"י, שניים מר"צ, שלושה מפא"י וגרוריה, ארבע עיתונאים. וההגדה מוסיפה – "ואתה, תן להם בשיניים, תכה אותם חזק, בעט בהם בין הרגליים, שיבכו מכאב, שיתפתלו על הקרקע, ואף אתה הוסף להם עוד עשר מכות מצרים."

עומד אחד מהם ואומר: "נתניהו מושחת. נתניהו ואשתו גנבים. הממשלה מושחתת. כל המדינה גנבים. התעשיינים, הסוחרים, הצבא, המשטרה, חברי הכנסת, אין בהם צדיק אחד..."

ואני שואל אותם, מי אמר שצריך כאן צדיקים? מיליון גברים כל בוקר והולכים או נוסעים לעבוד במפעלים, במשרדים, בנמלים, בנתב"ג ועוד אלפי מפעלים ייצרניים המעיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות המפותחות. כוח העבודה שלנו מייצר פי שניים או גם פי שלושה או ארבעה ממדינות ערב. אם יהודי מייצר 500 גביעי קוטג' בדקה, הערבי מייצר 100. וחוץ מקוטג' אנו מייצרים יין, טילים וספינות קרב, בגדי ים לנשים ביקיני, ריבת תות שדה, ונציגים לאירוויזיון.

למילה שחיתות אין אלוהים. ועל כן היא נזרקת כאן גם מפי בהמות אוכלות קש ותבן. ולא שזה דבר חדש כאן. הנה שמואל הנביא אומר לעם ישראל; "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו..."  וכשהוא אמר "כופר" הוא מתכוון למעטפות הכסף שהעיתונות מאשימה כי נתניהו לקח.

ואני אומר שלזרוק מילה מבלי לשים בה תוכן, זאת מילה נבובה, אפסית.

השכמה

אני אוהב להשכים קום רגע לפני הזריחה. מזלי הוא שהמרפסת המזרחית שלי נקייה מבינוי, ייעור או כל מה שמפריע לשמש לזרוח מעל הרי אדום או צפונה משם.

ואם אותו יום אינו אביק ובהיר, בצבוצי השמש האיטיים גורמים לקו הרקיע להיראות כמו משיכת מכחול ענק של כל גווני קשת הצבעים מימין לשמאל או ההיפך.       

רגע לפני כל זה נשמעה הדפיקה בדלת כשמחלק העיתונים השליך את העיתון ונשמעה מבחוץ המכה העמומה בדלת.

אז מה היה לנו? דפיקה בדלת של העיתון, התעוררות, הליכה לדלת, הנחת פינג'אן עם חצי כוס מים על הגז, להיות מוכן עם צנצנת הקפה [שחור] לשים בפינג'אן כפית סוכר לערבב לראות בועות קטנטנות לפני הרתיחה, והופה, לשים את כפית הקפה ולערבב במהירות להוריד ולשתות את הקפה הגולש לספל מיוחד מפרצולן מעטור בפרחים וורודים ואדומים וזהובים. וכשביד אחת עיתון וביד השניה ספל קפה, אני יוצא למרפסת, מתיישב על כיסא [קש או עלי נצרים ולך תדע ממה] מפנה מבט מזרחה ורואה את כל האדום האדום הזה והחום והצהוב ועוד קווי זריחה מהממים מצד לצד ככל שהעין תופסת.

אין זה דומה בכלל כשעומדים לצילו המערבי של מלון "דן" על חוף הים של תל אביב, כשרואים כבר רק את חצי השמש ששוקעת אט-אט וכל האופק הכחול ירוק הופך לבועת ענק אדמדמה-חומה וצבע הארגמן מהתנ"ך. ישנם כאלה ששפר עליהם המזל, בעודם יושבים שם בבתי קפה או מרפסת של מסעדה ולועסים את הסטייק או השישליק בקצב השקיעה. בסוף תמות השקיעה בתוך הים ומגיע החושך. ואז כוכב אחד נדלק בשמיים ומיד אחריו עוד שלושה כוכבים וממש באותו רגע נדלקים פנסי הרחוב ואורות מחלונות עשרות בתי המלון שעל החוף.

פעם לקחתי סירה מפרישמן לעומק, וישבתי את הרגעים הללו לראות את מלון דן ממערב למזרח. חוץ מכמה אורות קטנים ומהבהבים לא היה כלום. וככה בחושך, ורק מים סביב, וגלי ים קטנים מפכים בלאט בצידי הסירה, זאת דקה להתייחדות שחולפת עד הגל הבא שלפעמים גם יותר חזק מאלה הקטנים.

אבל עכשיו השמש כבר מלאה. שני סנטימטר מעל קו האופק המזרחי. ואט אט עוד סנטימטר ועוד סנטימטר והיא חצי חומה מלמטה וחצי אדומה מלמעלה. עדיין היא לא מחממת. הכביסה על החבל צריכה עוד שעתיים של שמש לפחות. וליתר ביטחון אני יושב באלכסון, שהשמש לא תשרוף לי את העיניים.

תזכורת קצרה ליהודי ארה"ב

א. רובכם לא הצבעתם לטראמפ. הרי אתם במפלגה הדמוקראטית.

ב. הולך לכם להיות 8 שנים חמות של מדורת ל"ג בעומר בכל קרן רחוב. ולא תיהנו מהחיים. או שלא יתנו לכם ליהנות אפילו מהמבורגר.

ג. לא פעם כתבתי כאן אליכם מכתבים: "בואו הביתה," ואתם לא באים. אז הנה עוד פעם: בואו. החיים בארץ כיום פי מאה יותר שווים מאצלכם. מרוויחים יותר מכם. עובדים פחות ונהנים יותר. וכשאנו נוסעים לטייל [כמעט כל שבת] אנחנו נהנים פי מאה, כי הנופים והאדמה והפרחים וכל דבר שלנו. מתי ראיתם בפעם האחרונה את הכנרת, את הגליל, את ירושלים, את העמק מהר תבור או הגלבוע. דעו! זו ארצנו ולא של אינדיאנים. "כי לך נתתי את הארץ" אומר אלוהים לאברהם.

הייתי שם אצלכם לא פעם ולא פעמיים. אל תעבדו עליי. לא טוב שם. חרא של ממש. מה? מה באמת יש לכם שם? תגידו רק דבר אחד. אין. אתם שומעים עברית ברחוב? העיתונים בעברית? הרדיו והטלוויזיה בעברית? לאוכל שם יש בכלל טעם? כשר בכלל? יש לכם שבת ברחוב? אפילו אם אתם לא דתיים או מסורתיים. אז עובדים או לא. האמת. רובכם עובדים בשבת.

פעם. פעם לפני 70 שנה או 60 ואפילו 50, אמריקה הייתה גן-עדן ליורדים או אפילו לתיירים ישראלים. כל יורד מיד ניגש למגרש מכוניות והיה קונה 'ביואיק' שחור; סטטוס כאן של ראש ממשלה. ושם? היו גם ב-400 דולר. זהו. מכונית. מה עוד? נו, מה עוד? כלום. היום אתה קונה מכונית בסוכנות כמו לחם במכולת. רואה מכונית בחלון. כמה עולה? מוציא כרטיס אשראי, 10 דקות והאוטו שלך. כמו לקנות מכנסיים. רואה בחלון. רואה מחיר. נכנס. כרטיס אשראי. ויש לך שקית יפה עם שם החנות ומכנסיים. כמה כסף? או 100 או 400 או 600. היום? רק אידיוט יורד או בורח לניו-יורק או לוס אנג'לס. בדרך כלל פושעים, גנבים, זייפנים, בוגדים באשה, פושטי רגל. וכך אנו גם מנקים את הארץ מלִכְלוּך.

ומשהו קטן על איכות חיים. האמת תגיד; היכן אתה גר? הדירה? מה מצבה? למשל המרצפות או מיזוג אוויר או נוף מהמרפסת. הרי יש לך טפטים עלובים מודבקים על הקיר לכסות את הערווה. מרצפות שיש או חרסינה 50X50 יש לך? או פיסות עץ מבוקעות. אתה רואה מהמרפסת את הים? את הרי ירושלים או יהודה ובנימין? ראית באחרונה את דירות 5 חדרים בבנייני המגורים שהם מגרדי שחקים 40 או 60 קומות? ראיתי איך אתם 2 מיליון גרים בברונקס או ברוקלין או הוואלי ב-LA. ראיתי. אפילו צריף מעברה בפרדסיה כבר היה יותר מודרני מהדירות הישנות שלכם בנות 80 שנה ויותר. אלא אם אתה חיים סבן. ויש רק סבן אחד. אז תעשו חושבים עוד פעם.

אלי מייזליש

* * *

יהודה דרורי

לעצור בכל מחיר "פלישה פלסטינית" מעזה

נכון שזה קצת מדאיג שעשרות אלפי פלסטינים ינסו להסתער על הגדרות, אבל  "לא אלמן ישראל" ועלינו להיות יותר חכמים מהם ולהבין כי מה שהחמאס מתכנן בקול רם זה לא בדיוק מה שיקרה בשטח. הם ינסו לפרוץ במקומות שלא מתוכננים. כל מה שאני מקווה הוא שאנחנו מכינים להם כמה הפתעות כמו סילוני סירחון ("הבואש"), חצציות, זרנוקים בעלי עוצמה, ענני גאז מדמיע, ובעיקר עשן, עשן כבד ומחניק!

ואם מישהו מאמין שבמקרים גרועים לא נפתח באש, אינו מבין את משמעותם של הניסיונות הללו לפלישה לארצנו. הם מנסים הכול. לפיכך יש להכין מכונות ירייה ולירות אש חיה לרגלי הגל הראשון, כי כמה מאות נפגעים מירי ברגליהם, השוכבים על הקרקע בזעקות כאב, הם ההרתעה הכי טובה לאלו שבאים אחריהם, אחרי הכול הם לא כל כך גיבורים, כמו שהחמאס מתפאר.

אני מציע, בנוסף לצה"ל, להשתמש במטוסי כיבוי-שריפות ובמטוסי ריסוס, פשוט למלא את מכליהם בנוזל צבע ובו לרסס את ההמונים המתפרעים. נוזל כזה שנדבק לאדם, ולא יורד במשך זמן רב, מאוד לא נעים ומאד מטריד. אני גם מציע לאנשי הקיבוצים בסובב עזה להצטייד ברובי ציד עם כדורי מלח כנגד אלו שיצליחו להסתנן לכיוון יישובם.

בסיכומו של דבר חובה על צה"ל ומערכת הביטחון לעצור כל גל של מסתערים, בכל האמצעים האפשריים, לרבות ירי. לנסות לא להרוג אבל כן לפצוע. אסור בשום פנים ואופן לתת לאספסוף הזה לנצח, כי אם יצליחו, נותקף כך מכל כיוון , בכל גבולותינו.

שלמי תודה למציל הגיל השלישי הגאון כחלון

קיבלתי ממך את ההעלאה החודשית בקיצבת הזיקנה שלי – 6 שקלים שלמים! ואני חב לך תודות עמוקות בשמי ובשם רעיי שבגיל השלישי. אנחנו מעריצים את ההקרבה הגדולה שלך למעננו, אתה גדול משכמך ומעלה מכל הנדיבים... הגו בנפשכם, 6 שקלים שלמים הצליח הגאון כחלון להוסיף לנו אחרי יותר משנתיים בתפקיד שר אוצרנו... תמהני כיצד יכולת לקפח את לומדי הישיבות וכל אוכלי החינם שבמדינה, איך יכולת לפגוע בהם, בתיתך לנו 6 שקלים שלמים לחודש!

אדוני הנכבד והמרומם מכל אדם, אני וחבריי בגיל השלישי מרגישים ממש אשמים בכך שאנחנו לוקחים סכום נהדר זה כתוספת חודשית – וחושבים שעשית מעל ומעבר, לפיכך תהיה לנו ברוך הנדבן הנהדר שר האוצר כחלון – ונתראה בבחירות...

שקרים שמספרים לנו ומדוע?!

לפי התקשורת השבוע, סגן ראש המינהל האזרחי מסר בוועדת חוץ וביטחון כי בשטחי יו"ש ורצועת עזה רשומים כחמישה מיליון פלסטינים. בעוד נתוני הלמ"ס מראים שבישראל 6.4 מיליון יהודים ו-1.5 מיליון מוסלמים. (וכך מנסה לספר לנו סיפורים שגויים ושיקריים כי כביכול יש אותו מיספר של יהודים וערבים בארץ-ישראל).

קשה להבין מה עומד מאחורי ההטעייה המכוונת של המינהל האזרחי במסירת נתונים שגויים לוועדת החוץ והביטחון. ההתייחסות לכל המיעוטים בישראל כאל ערבים או מוסלמים הינה שגיאה ברורה. בישראל ערב יום העצמאות ה-70 יש יותר מ-6.5 מיליון יהודים (+ 300,000 לא יהודים שלא עברו גיור...) כמו כן כ-1.5 מיליון ערבים מוסלמים (ויש עוד 300,000 דרוזים וצ'רקסים ונוצרים). ע"פ נתוני אמת, חיים כיום ביהודה ושומרון כ-1.8 מיליון ערבים מוסלמים (יש עוד כמה עשרות אלפים של נוצרים), ואילו ברצועת עזה יש כיום כ-1.3 מיליון ערבים, דהיינו בין הים לירדן חיים כיום ב-3 ריכוזים נפרדים  כ-5.6 מיליון ערבים!

אבל מי סומך על נתוני הרשות הפלסטינית? לרשות הפלסטינית יש אינטרס להראות מיספר גבוה יותר ולהגזים גבוה בכוונה תחילה במטרה להצביע על כוחה הדמוגרפי ולבקש ממדינות ערב יותר תקציבים. הלמ"ס הפלסטיני מעולם לא ספר את התושבים ביו"ש או ברצועת עזה, הוא יעני "מעריך בגדול", למשל, מוסיף כ-400,000 תושבי יו"ש שהיגרו לחו"ל וניתקו כל קשר עם ארצם (+ 100,000 שחיים במדינת ישראל בקשרי נישואים בתוך המגזר הערבי), הם גם מוסיפים כ-300,000 פלסטינים החיים בשטח ירושלים ואשר נכנסים למניין הערבים החיים בישראל... (כך הם מגיעים ל-2.6 מיליון), לכן מדובר במקסימום 1.8 מיליון ביו"ש!

לגבי עזה, הנתונים של אונר"א היו והינם שיקריים כל השנים. הם תמיד יצהירו על הרבה נפשות שיש לתמוך בהן כדי לקבל יותר תקציבים. לפי נתוני אונר"א אף פלסטיני לא מת זה יותר מ-70 שנה... (מי מוכן להחזיר לאונר"א כרטיס מזון של קרוב משפחה שמת?) אז ערביי עזה ממש משתוללים עם נתונים דמוגרפים כאוות נפשם ושקריהם, בין 1.5 מיליון ל-2.5 מיליון כאשר בפועל, בספירה לוויינית, מוצאים כ-1.3 מיליון כמקסימום.

כבר הסברנו עד כה מהו האינטרס הערבי והפלסטיני בהגזמות הדמוגרפיות (הגזמות אגב, זה דבר מאוד מקובל בתרבות שלהם...) אבל מדוע שהמינהל האזרחי שלנו יקנה זאת וינסה למכור לוועדת החוץ-והביטחון?

אני מניח שישנה פה גישה פוליטית מכוונת למנוע כל פעילות ממשלתית-ימנית לעבר סיפוח יו"ש, או הסבר אחר, הקשור לאפשרות שאנשי המ,נהל מנסים להראות, כמה הם עובדים קשה כי הם כביכול, אחראים על עוד 2 מיליון ערבים.

מה שנתניהו ופוטין הבטיחו זה לזה

אין כל ספק שהיחסים הקורקטים של רוסיה ופוטין עם נתניהו ועם מדינת ישראל נובעים ממיספר הסכמות שהשיגו שני המנהיגים בהקשר לאינטרסים המשותפים, ויותר נכון לומר, הסכמים שנועדו שלא לפגוע באינטרסים מסויימים של כל צד.

לרוסים יש באזור אינטרס אחד גדול, לפתח את בסיסי הקבע של הצי הרוסי בצפון סוריה, צי שהושקעו בו מיליארדים ואשר הוא היה סגור ב"אגם" הנקרא "הים השחור" צי מנוטרל 7 חודשים בשנה בנמלים קפואים בארכנגלנסק או בוולדיווסטוק, ומה עוד ששני נמלים אלו רחוקים ביותר מכל זירת פעולה אפשרית.

הרוסים השקיעו משאבים רבים בסוריה כדי לקבל את הזכיונות לנמלי טרטוס ולטקיה, הם הגיעו להסכמות עם איראן, ועכשיו סוכם שגם איראן תגן על ממשלו של אסד, דבר שיפטור את הצורך בנוכחות כוחות קרקע רוסיים בסוריה, הובטחה גם זמינותו של כוח חיזבאללה לסייע להגן על משטר אסד.

הרוסים זיהו בכל המערך האבטחתי שלהם על הנכס הזה את "החוליה החלשה" שהיא יחסי סוריה ואסד עם ישראל! והרגישות של ישראל לכל המתרחש צפונית לגבולה. אבל לא היה זה פיצוץ הכור הסורי שהקפיץ את הרוסים כמו חיסול בסיס טילי "יאחונט" (יבשה-ים) בגבעות לטקיה לפני כשנתיים. הרוסים ראו כיצד הפעולה הזו בוצעה ממש בדייקנות ובהצלחה בסמוך לכוחותיהם מבלי שהם היו מוכנים או ערוכים לכך.

לפיכך, הפגישות התכופות מאז בין פוטין לנתניהו באו ליצור הבנות בין הצדדים בנוסח  הרוסי שאומר שאין לפגוע באסד ובמשטרו! ואילו הצד הישראלי הסכים לכך בתנאים שבהם הוסבר שכל ניסיונות חימוש של חיזבאללה ע"י אסד יתקלו בכוח, ואפילו יעשה הדבר דרך משמרות המהפכה האיראניים, כמו כן הוסברה לפוטין הרגישות של ישראל לגבולה הצפוני מפני כוחות סוריים או איראניים וסוכם לכן על חגורת בטיחות של 20 ק"מ.

הדבר השלישי והכי חשוב היה הצהרה של ישראל שלא תרשה פיתוחים טכנולוגיים מתוחכמים בסוריה של אסד בין שזה יעשה על ידו או ע"י איראן. להדגיש עובדה זו, ישראל ביצעה מיספר תקיפות על שיירות נשק איראניות ואפילו על מתקנים טכנולוגיים בסוריה, כמה ממתקפות אלו היו בסמוך מאוד לכוחות רוסיים. הרוסים קלטו את המסר, וכבר מתחילת השיחות איתם הוקם צוות צבאי ישראלי-רוסי לת,אום צעדים שלא לפגוע אחד בשני. הצוות הזה גם מתאם את הטיסות הרוסיות והישראליות בשמי סוריה.

בימים אלו התפרסמו ידיעות במספר אמצעי תקשורת כי סוריה בונה כור גרעיני תת קרקעי אי-שם בגבול עם לבנון. מה שמוכיח שאסד הוא מפלצת רצינית למדי. אני רק מקווה שהפעם איננו מופתעים כמו בעבר, ולכן "כהרגלנו בקודש" אני מניח שניתן לסורים להשקיע כספים רבים ולבנות, עד לנקודה שהבנייה תסתיים ואז... לחסל...

יהודה דרורי

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

פסח בפתח: הסודות שלא סופרו

מדי שנה, בפרוס חג הפסח, מערימים עלינו 'המעוררים' מבית שמאי חומרות נוספות, חומרעס בלשון העם, מבלי להתחשב בדעת גדולי הדורות שצידדו להקל במקרים רבים

חג הפסח הוא כמובן חג החירות וחג המצות וחג האביב, אבל גם חג החומרעס. המכות החדשות של פסח מתרבות לאין קץ, למשל ההכשרים השטותיים לאקונומיקה ולנייר טואלט. אין לך פסח שלא מתחדשות בו זמירות חדשות, מבתי מדרשם של 'המעוררים', ואין מציל מידם. 

מצד שני, מסתבר שיש גם קולות למיניהן, אלא שאותן משום מה מצניעים מפנינו, אף שמאחוריהם עומדים גדולי הפוסקים.

בשבוע שעבר עסקנו בקולות שבגזירה המנוגדת אפילו לדעת חז"ל בגמרא (פסחים ל"ה, א'), ולדעת הרמב"ם ("קיטניות כגון אורז ודוחן וכיוצא בהן, אין בהם משום חמץ" – הלכות חמץ ומצה, ה', א'), ולרבינו ירוחם ("מנהג שטות הוא... ולא ידעתי למה" – נת"ה ח"ג).

 אבל הגזירה אכן אומצה בקהילות האשכנזים, ואין אנו באים להרהר אחריה. מה שמפריע הוא, שעל גבי גזירה זו הערימו גזירות נוספות, קומות ב' וג' של גזירות, בניגוד לכלל ההלכתי ש'אין גוזרין גזירה על גזירה.' אבל בפסח יש שמרשים לעצמם לגזור גזירה על גזירה – והעולם מקבל את הגזירה על גזירה בהכנעה. וכל עוד יש מי קונים לסחורה זו, יש לה גם מוכרים...

עסקנו בהיבט אחד של סוגיה זו, וציטטנו פוסקי הלכה מובהקים, שקמו באומץ לעצור את הסחף. אחד מהם הוא רבי משה פיינשטיין זצ"ל: "לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויים אז." מכאן פסק הרב דב ליאור, היתר מוחלט לשימוש בשמני מאכל שנוצרו מחומרי גלם שלא היו קיימים בעת גזירת הקיטניות לפני 850 שנה: סויה, קנולה, קינואה וליפתית. תם סדר חומרע'ס לגבי שמנים אלה.

פוסקים אחרים (בעל התניא ב'שולחן ערוך הרב'; רבי אברהם דנציג ב'חיי אדם'; שו"ת מהרש"ם לרבי שלום שבדרון, סבו של המגיד הירושלמי הנודע שנשא שם זהה; בעל המרחשת רבי חנוך אייגעש מווילנה 1864-1941; ועוד) פסקו כלל זהב אחר בנושא הקיטניות: "אין שום סברה שהטפל יהא חמור מהעיקר," כלומר: אין הגיון בכך שנחמיר לגבי קיטניות יותר מאשר לגבי מוצרי חמשת מיני דגן שהינם חמץ גמור. והרי בפסח אנו אוכלים מצה, המיוצרת מחיטה שהיא חמץ גמור, ואפילו מברכים עליה, בתנאי שהקמח בא במגע קצר בלבד עם מים, פחות מח"י דקות. ומכאן פסק הרב אליקים לבנון, רב השומרון, שפריכיות אורז בפסח, אם נוצרו במפעל שהקפיד שכל התהליך יהיה יבש (למשל, מפעל B&D במישור אדומים), הן כשרות.

לגבי הסוד השני, אני עצמי מתלבט. הפסיקה אמנם מכירה בהחלט בקולא זו, אך בתנאי שלא תיחשף. אנטגוניזם? סתירה מניה וביה? שוחחתי בנושא עם רב מקובל במקומותינו (חרדי, למקרה ששאלתם), שבין היתר משיב לשאלות הלכתיות. לפני שנביא את תשובתו נבהיר כי מדובר במוצרים נפוצים שמצויים בכל בית בכל ימות השנה, ובפסח מופיע עליהם ההדפס: "כשל"פ קיטניות", או משהו דומה.

לדברי הרב, הואיל וכמות המרכיב המוגדר (לשווא) קיטניות במוצר, פחותה מ-50%, הרי שמרכיב זה בטל ברוב, על פי הכלל ההלכתי שעיקרו: הרוב קובע. אפילו 'רק' 51%, מבטלים את המיעוט (אפילו ששיעורו מגיע ל-49%). ומכאן, שכל מוצר המכיל מרכיבים המוגדרים קיטניות, בשיעור של עד 49.99% – הרי שהקיטניות בטלות ברוב ורשאי גם אשכנזי למהדרין לאוכלם.

אז מה הבעייה? הסביר הרב: "אם כל בני אשכנז ישמעו מהיתר זה וירכשו מוצרים אלה בפסח, הרי היצרן יגדיל כמויות הייצור גם עבור בני אשכנז, ואז יהיה זה בגדר 'ביטול איסור' לכתחילה עבורנו האשכנזים, ואז תיאסר עלינו תוצרת זו! משום קנס שקנסו חכמים על מי שמבטל איסור לכתחילה בכוונה תחילה." הבנתם? מה טוב. לא הבנתם? שאלו את הרב בסביבה.

הסוד השלישי הוא סוד גלוי, שטרם זכה להכרה ולאיזכור דווקא בלילה שבו חוגג עם ישראל את גאולתו. מבחינת עורכי ומשתתפי סדר ליל פסח, עדיין נשמרת בסוד כמוס העובדה שאין שנייה לה בתולדות עם ישראל, שלפני 70 שנה קמה מדינה יהודית בארץ ישראל, בריבונות עם ישראל, והינה בית לאומי בפועל לעם ישראל; ושהינה מדינה משגשגת, אור לעמים; ושנתגשם חזון קיבוץ הגלויות שבפי נביאי האמת והצדק: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה', אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם (ירמיהו ט"ז י"ד-ט"ו); ושנענתה תפילנו בימות החול: "אבינו אב הרחמן הראנו אות לטובה וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ; יכירו ויידעו כל הגויים כי אתה ה' אלוקינו"; ושזכינו למה שלא זכו עשרות ויותר דורות לפנינו, שיתגשם בנו הפסוק: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן."

ואיך עם ישראל מציין זאת בליל הסדר? בצורה הכי פוגענית, בלא שמץ של הכרת הטוב: מתעלמים מן המציאות. ממשיכים כאשתקד עם הגדת הגלות – שנכתבה בגלות ליושבי הגלות – ללא שום איזכור לניסים הגדולים בדורותינו, לעינינו. ממש כפי שנאמר: יותר משקשה להוציא את היהודי מהגלות, קשה להוציא את הגלות מהיהודי...

מי שהתייחס לסוגיה זו כבר בערב פסח תש"י (1950), היה הגאון רבי מנחם מנדל כשר, בעל סידרת 'תורה שלימה', שכל רז לא אניס ליה. כבר לפני 68 שנה הוא חיבר הגדה שיש בה הודייה על תקומת המדינה – למרות היותו יהודי חסיד גור, חרדי – וקרא לה 'הגדה ארצישראלית'. בהגדה זו הוא מוכיח, שיש לשתות כוס חמישית כנגד לשון חמישית של גאולה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'."  

מסכם הרב כשר:

"מצינו מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים, שצריך אדם ליתן שבח והודייה לה' על מעשה נס... והנה בזמננו אנו, שזכינו לראות בחסדי ה' יתברך בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום, וקיום הבטחת 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ', טוב ויפה לקיים מצווה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, שהוא נגד וְהֵבֵאתִי, ולומר עליו הלל הגדול, ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות ועל המלחמות והתשועות שעשה לנו בימינו. כי עמדו לנו חסדי ה' בעת מצור ומצוק, בקום עלינו יחדיו שבע אומות, להרע ולהשמיד את המדינה העברית... וה' ברחמיו הרבים הפיר עצת זדים... ואנו תפילה כי קווי איילת השחר אשר הנצו לנו על אדמת אבותינו, יעצמו לאור גדול, ומדינת ישראל תיבנה ותבוסס על יסודי התורה... וכשם שזכינו לראות באתחלתא של וְהֵבֵאתִי, כך נזכה לגאולה שלימה בביאת משיח צדקנו..."

מטבע הדברים אזלה הגדה נדירה זו מן השוק, עד שקמו כמה אנשי מעשה, ובראשם אברהם לוברבוים ואשר יובל מירושלים, והדפיסוה מחדש בתכלית ההידור, לטובת כל שוחרי הכוס החמישית.

יישר חילם לאורייתא.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"ט. הגיבורים האמיתיים

כעשר שנים אחרי שחזרתי מהטיול לארצות הברית התחלתי  לכתוב את הספר  "יוסלה איך זה קרה",  המספר על החיים בנתיב הל"ה. היה זה הספר המסיים את הטרילוגיה על דור הפלמח, שתחילתו בספר "חבורה שכזאת".

  במהלך הכתיבה  הבנתי שאני מקפח את הגרעין הפולני שהצטרף אלינו לקיבוץ, ואני לא מספר כלום על מה שעבר עליהם במלחמת העולם ואיך הצליחו לשרוד את השואה. יכולתי לנסוע לנתיב הל"ה ולראיין את אלה שנשארו בו, אבל חשבתי שיהיה לי יותר קל לדובב את דניאל חנוך, 'בוגר אושוויץ', שאיתו שמרתי קשר מאז ששנינו חזרנו מאמריקה.

הודעתי לו מראש שאני מתכונן לבוא אליו ולשמוע את הסיפור שלו. הפעם לא ניסה להתחמק ואפילו הבטיח לי קפה ועוגה. הגעתי לביתו אחרי ששני הילדים הקטנים שלו הלכו לישון, ובעוד חלי, אשתו המקסימה, מגישה לנו את הכיבוד המובטח, פתחתי את המחברת והתחלתי לשאול.

הרבה לא נדרשתי לשאול, כי ברגע שהניצול  פתח את פיו, זרמו הזיכרונות ללא מעצור, כשהוא זוכר את שמות כל המקומות שבהם עבר ושמות כל האנשים שניקרו בדרכו. את כל מה שסיפר לי  הדבקתי לאחד מבני הגרעין הפולני שהצטרף לקיבוץ נתיב הל"ה.

בספר קראתי לו שמעון מוך, אך כאן, מאחר שמדובר באמת נטו, אקרא לו בשמו האמיתי. חלי אשתו, שהצטרפה לקהל השומעים (כלומר אליי), היתה המומה. את מרבית הדברים ששמעה באותו ערב לא הכירה, ולא פעם קטעה אותו כשאמרה: "למה לא סיפרת לי על זה אף פעם?"

"...דניאל חנוך נולד בקובנה שבליטה ובה עברו עליו שבע שנות ילדות מאושרת. האב, סוחר עצים ממולח וחרוץ, מרבה לנסוע בעולם ובין השאר מגיע גם לארץ ישראל, במסגרת עבודתו כספק עצים לבית חרושת לגפרורים 'נור' שבעכו.

כציוני ויודע עברית היה יושב בלילות שבת עם ילדיו, שני בנים ובת פעוטה, מרים, ומספר להם על עבודת החלוצים  בארץ ישראל ומכין אותם לעלות אליה אחרי שיגמרו את הגימנסיה. דניאל זכר את כל הסיפורים על העלייה לחניתה, את הקמת הגדר בצפון ושר את השירים שנכתבו לכבוד הקמת הנמל העברי הראשון בתל אביב.

כשפרצה מלחמת העולם והצבא האדום פלש לקובנה, פוזרו תלמידי בית הספר העברי 'שוועבס' ונשלחו ללמוד בבית ספר מעורב שבו למדו פרקי היסטוריה על תולדות המפלגה הקומוניסטית, כשהגיבור הלאומי הנערץ ביותר הוא יוסף סטלין.  בבחינת סוף השנה הוא כותב חיבור מלא דברי נאצה על הבורגנים, הטרוצקיסטים והקונטרובולציונים וזוכה בציון מצוין.

בשנה הבאה מתחלף השלטון, הגרמנים, ששולטים עתה בליטא, רואים בלימודים בזבוז זמן וכל העם נחלץ למאמץ המלחמתי.

ההורים עובדים בבית חרושת לנשק והאח אורי, הגדול מדניאל  כארבע שנים משמש כנער שליח במשרדי המשטרה היהודית. מדי פעם נערכים טיהורים שבם נלקחים ילדים  וזקנים למקום שממנו לא חוזרים. באחד מאותם טיהורים מוצא דניאל את עצמו מוסתר בעליית גג במרכז העיר עם עוד כמה ילדים. בערב מגיעה פלוגת  שלמה של גרמנים המקיפים את הבית. הגרמנים מציבים סולם ארוך מבחוץ, אחד מהם עולה למעלה  ומגלה את ה'אוצר'. הילדים נתפסים בזה אחר זה ומושלכים כחבילות מלמעלה למטה.

דניאל זוכר שאביו אמר לו לברוח תמיד ולא להיתפס, אבל איך עושים זאת? כל הבית מוקף שרשרת של זקיפים. הוא מציץ באשנב הצר הפונה לחצר. גרמני ענק עומד שם משועמם. דני אינו חושב פעמיים וקופץ לו ישר על הראש. השניים מתגלגלים על הארץ, אך דני  זריז יותר. הוא מזנק ומתחיל לרוץ בזיגזגים. כדורים שורקים לידו, אבל הוא מצליח להתחמק לתוך סימטה קרובה כשקריאות 'האלט!' רודפות אחריו בלי הרף.

יהודי רחום, מין אליהו הנביא, פותח לפניו פשפש צר והוא נבלע בחדר מדרגות אפל. מגיע לעלייה ובה גלי סמרטוטים ושברי רהיטים. מסתתר בתוכם. הגרמנים עוברים בסימטה מבית לבית ומגיעים גם לעלייה זו. חייל עם רובה מכודן נועץ את הכידון בכל ערימה וערימה. הנה הוא מגיע אליו, ופתאום צהלת ניצחון. הגרמני שולה מתוך ערימה סמוכה ילדון חיוור לבוש בלואים, הפורץ בקריאות רחמים. תחינות  אלה עתידות ללוות את לילותיו של דניאל בכל תקופת המלחמה ולחזור ולפקוד אותו גם בבאר טוביה ובמקווה ישראל.

שלוש שנים מצליח דניאל הצעיר לחיות בגטו כעכבר נרדף, ובשנה הרביעית – 1944 –מחליטים הגרמנים לחסל את המקום.

מכל אלפי הילדים של קובנה נותרו רק 150. אלה מסתננים בין המבוגרים וממשיכים עימם לדכאו ומשם לאושוויץ, שמארובותיה עולה עשן בלתי פוסק.

את אימא והאחות מרים הפרידו מהם ביציאה מהגטו בעוד אבא שרגא נעלם בדרך לארובות. רק האח אורי נשאר לשמור על דני ויום אחד נעלם גם הוא.

דניאל מקבל על זרועו את שמו החדשB2823    ונמנה עם המאושרים הבריאים שנמצאו ראויים לצאת לעבודה. מפעם לפעם עובר ד"ר מנגלה בין שורות היהודים והצוענים, בוחר את החולים והחלשים ושולח אותם למשרפות. לדניאל חנוך יש מזל, הוא גבוה, נראה מבוגר מאחת עשרה שנות חייו והיד המצביעה מדלגת עליו.

ממאות ילדי קובנה נשארים בחיים כארבעים. אלה מתלכדים ל'להקת זאבים' ומשוטטים תמיד רק בחבורות. מוכרחים להיזהר מהגדולים. יש ביניהם רשעים המתנכלים לחלשים ומנסים לסחוב מהם אוכל או שמיכות. מי שמאבד את שמיכותיו צפוי למיתה בקור.

יום אחד יוצא חנוך הצעיר עם קבוצת עובדים לשדה ומגיעים לבית שנהרס זה עתה מהפצצת אוויר. בין ההריסות מתגלה שולחן מלא אוכל. הכל מתנפלים על האוכל ומתחילים לבלוע מכל הבא ליד. גם דניאל בין המסתערים, אך הוא דואג קודם כל לחבורת הזאבים שלו. הבעייה היא איך להגניב את האוכל למחנה. בהברקת תושייה של מוח שנתחדד הוא ממהר לאסוף את שולי מכנסיו ולסגרם בתוך הנעלים. אחר כך פותח את החגורה ושופך פנימה דייסת תפוחי אדמה, קערת סלט ורסק אגסים סמיך. כשהוא חוזר לעת ערב למחנה, מתקבצת סביבו כל החבורה וחוגגת  עם ארוחה הגונה מזה שלוש שנים.

אחר כך – המסעות. צעדת המוות. מאות קילומטרים בקור של 40 מעלות מתחת לאפס. חוצים את צ'כוסלובקיה ברכבת פתוחה. נשים רחמניות זורקות לפעמים אוכל, אך הגדולים מצליחים תמיד לחטוף אותו, אם לא מן האוויר, אז מהידיים.

כשמגיעים למחנה מטהאוזן הנוראי, מתחילים לדבר על סופה של המלחמה, אך בינתיים נערמים המתים בערימות...

יומיים לפני כניסת בעלות הברית אל המחנה, נמלט ממנו דניאל עם עוד חבר וניצל מבלי דעת, מגורלם המר של חבריו האחרים, שנפחו נפשם בגלל בולמוס הזלילה שלא יכלו להתגבר עליו.

באחד מכבישי אוסטריה נתקל דניאל בג'יפ צבאי שעליו מצויר מגן דוד. הבריגדה העברית הגיעה לאירופה. הוא מוצא עצמו עומד ומדבר עברית עם חיילים יהודים מארץ ישראל. הם לוקחים אותו למוסד קרוב, שם נמצאים עוד כמה ילדים שלודים כמוהו. הוא רוצה להגיע לקובנה שבליטא לחפש את המשפחה, אך אומרים לו שלא נשאר שם אף אחד. כל הקבוצה נוסעת לאיטליה, לבולוניה, ממנה יוצאות שיירות של עולים לארץ ישראל. יש כאלה שרוצים לאמריקה, אבל הוא רוצה רק לישראל. הוא מוכרח לראות את הנמל של תל אביב ואת החומה והמגדל של חניתה.

מישהו מתנפל עליו פתאום בצעקה  ובבכי: 'דני! דניל'קה שלי!  אתה לא מכיר אותי?'

כן, הוא מכיר את האיש הזה בעל הלסתות הבולטות והקרחת, הן זהו אחיו אורי, הגדול ממנו בארבע שנים..."

לארץ הם מגיעים באניית המעפילים 'יאשיה ווג'ווד', נתפסים על ידי הבריטים ומובאים למחנה המעצר בעתלית. משם אורי מגיע לקיבוץ אלונים ומגשים את חלומו להצטרף לפלמח. לדניאל, שרוצה גם כן להתגייס אתו, אומרים שהם לא מקבלים ילדים בני ארבע עשרה ושיחכה עוד ארבע שנים.

דניאל מחליט לחכות בבאר טוביה, שבה הוא מוצא משפחה שיש לה בן בגילו, ומחליט להיות מאומץ על ידה. מהר מאוד, בזכות העברית שהוא יודע, ובזכות אופיו החברותי, הוא הופך ל'צבר' מקובל, מכיר את כל בני היישוב וביניהם את שמשון בן יהושע, הלומד איתו באותה כיתה. בשנים הבאות הוא הולך ללמוד במקווה ישראל, והוא התלמיד היחיד שהפלמח, (בזכות אחיו), משלם את שכר הלימוד שלו. 

לפלמח לצערו הוא כבר לא מספיק להתגייס, אך עם גרעין הנח"ל שאליו הוא משתייך, הוא משלים את נווה איתן שבעמק בית שאן, ועד מהרה נבחר להיות מרכז המשק. 

כשבת-דודה שלו בארצות הברית, הנשואה לאיל פלדה אמריקני, מגלה את שני השרידים האחרונים שנותרו למשפחה מליטא, היא לא חדלה מלהפציר בהם לבוא אליה ללוס אנג'לס.

דניאל מחליט לקבל את ההזמנה ונוסע לארצות הברית, עם כוונה לרכוש ידע חקלאי שעימו יחזור לנווה איתן. בלוס אנג'לס הוא מחדש את הקשר עם שמשון  המשכנע את שנינו להצטרף למסע עם הוריו. הודות לכך אני זוכה בחבר חדש, הצעיר ממני בשלוש שנים, אבל מתנהג כבוגר ממני, וכשאנו נוסעים ברמבלר שלי לסיאטל הוא הקובע את מסלול הנסיעה ומסמן את המטרה העיקרית שלו – להגיע לקנדה מסיבה השמורה עימו.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

צעדת השיבה, "ושבו בנים לגבולם"

ערבים לערב! יהודים ליהודה!

בערב חג החירות עם צעדת "השיבה" של הערבים, נאחל להם במלוא הלב שישובו לבתיהם במולדתם ארץ ערב.

לצורך התיישבותם בערב הננו מוותרים להם על אדמות היהודים שם, אדמות ובתים שנלקחו מהיהודים ע"י כוחות צבא הכיבוש הערבי של מוחמד. (קוראן סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 27)

ערבים לערב! יהודים ליהודה!

עצה לצה"ל. הדרך הטובה ביותר לעצור הסתתנות לארץ היא מיקוש חיצוני של הגדר ופירסומו.

האובססיה היהודית של הגרמנים

והמדיניות הניאו-נאצית של ממשלת מרקל

בנימין נתניהו בירך את קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל על הקמת ממשלתה החדשה. דא עקא ההסכם הקואליציוני עליו חתמה מרקל עם מרטין שולץ מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מראה  ששבעים ושלוש שנים לאחר לאחר נפילת המשטר הנאצי בגרמניה, ממשיכה עדיין האובססיה הגרמנית של העיסוק ב"בעייה היהודית" Judenfrage"" להתקיים בלב הפולק הגרמני.

בהסכם הקואליציוני הפנימי של גרמניה נקבע שיישוב יהודים ביהודה ושומרון היא "אי לגאלי". מבחינת החוק הגרמני העכשווי, אזור יהודה ושומרון חייב להיות "יודןריין".

ודוק: ממשלת גרמניה מעולם לא הכניסה למצעה הקואליציוני קביעה על "אי לגיטימיות" של התיישבות סינים בטיבט, או ערבים וטורקים בכורדיסטן, או טורקים בקפריסין, וארמניה. ולא על  התיישבות ערבים במצרים, מרוקו, או סהרה הספרדית, רוסים באוקראינה, וכיו"ב.

לפי החוק הגרמני רק יישוב יהודים ביהודה ושומרון הוא "אי לגאלי" ורק איתם (עם היהודים) יש להגיע לפתרון סופי.

במקום לברך את אנגלה מרקל על ממשלתה החדשה, על בנימין נתניהו לתבוע ממנה להוציא מיידית את הסעיף הניאו-נאצי הזה מההסכם הקואליציוני של ממשלתה.

האוחזים בחרם בחרם יאבדו!

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!

במאמר מערכת של עיתון "הארץ" מ-27.3.18 (אין חתימה. אולי מאמר של עמוס שוקן, או של שותפיו מהמשפחה הגרמנית הנאצית לשעבר, או של הטייקון הרוסי) בשם "אקדמיה מטעם בנט" מובעת התנגדות לקוד האתי המוצע לאקדמיה.

ההתנגדות מנומקת רק בגלל שלילת סעיף אחד והוא איסור על מרצה לקרא לחרם אקדמי על ישראל.

לדעת "הארץ" חובת המרצים היא לתמוך בחרם על ישראל בגין הכיבוש היהודי.

דומה שאין אבסורד גדול מזה. הרי הקוד האתי אינו אוסר כלל ועיקר על מרצה לתמוך בחרם על ישראל. כל מרצה יכול לתמוך בחרם ובלבד שילך בעקבות הטפתו לחרם, ויחרים הוא עצמו את המוסד האקדמי בו הוא עובד, כלומר ילך ויתפטר ממנו.

לא יעלה על הדעת שמרצה יטיף לחרם על המוסד בו הוא עובד בעוד הוא עצמו אינו מחרים אותו וממשיך לעבוד בו ומקבל ממנו את משכורתו.

מתנצל. טעות שלי. ברור שזה בהחלט יעלה על הדעת של האקטיביסטים הפרו-איסלמים. הרי לדידם כל מעשה עומד בקוד המוסרי ובלבד שיביא לכיבוש ערבי-מוסלמי ולחיסולה של מדינת היהודים.

על חינוך וערכים

יזהר סמילנסקי, בנו של זאב סמילנסקי מראשי "הפועל הצעיר", נענה להצעת בן גוריון לכהן כחבר כנסת מטעם מפא"י. לדבריו השיקול שהנחה אותו לקבלת התפקיד היה שחברות בכנסת תותיר לו זמן פנוי לכתיבה, והוא אכן הצליח תוך כהונתו לסיים את ספרו רב העמודים "ימי צקלג". (תודה לד"ר משה גרנות על התקציר).

לאחר שהספר "ימי צקלג" קורצוויל (על משקל נגמז) ע"י המבקר ברוך קורצוויל, הפסיק סמילנסקי את כתיבת הספרות ופנה לקריירה אקדמית. הוא למד חינוך, ועשה דוקטורט בחינוך באוניברסיטה העברית.

משנתו החינוכית עשתה אמנם רושם עז על כמה סטודנטיות צעירות שלו שאיתן קשר קשר רומנטי, אבל דומה שהיא לא הותירה את חותמה על האקדמיה ועל הציבור.

 במשנתו החינוכית קבע סמילנסקי שני עיקרים: האחד לא לחנך לערכים, השני לא ללמד ספרות. הוא דרש בתוקף "לא לעצב את הנוער." במסה בשם "פרידה מן החינוך" מ-1988 הוא ממליץ לקוראים לקחת דלי סיד ומברשות וללכת לסייד כל מקום שבו נאמר "חינוך"  (עמודים 696-697).

בשנת 1959 הוענק ליזהר פרס ישראל, והוא בן 43 בלבד, מצעירי הזוכים בפרס.

למרות שלדבריו אין לחנך לערכים, ניסה סמילנסקי בכל זאת לחנך לערכים כאשר קבע ביוני 2006, במהלך מעשי הטרור של אינתיפדת הקצה (השהידים של הקצה "שוהאדת-אל אקצה") כי "זה לא טרור, אלה לא הפרות-סדר, וזו לא הסתה ומהומות – זה עַם קָם. צריך להיות סתום כדי לא לראות."

באמת, איך זה שאנחנו הסתומים לא הבנו אז שזה לא טרור?

מסתבר שלמרות שסמילנסקי התנגד לחינוך לערכים הוא בכל זאת נטע ערכים בבנו.

בנו זאב סמילנסקי (יליד 1954) מתנאה בשני דברים. הוא מתנאה באביו שקיבל את פרס ישראל, ומתנאה בנכדיו שהגשימו את חלומו של ערפאת וירדו מהארץ (ומן הסתם גם יגשימו את חלומו של היטלר ולא יהיו יהודים יותר).

וכך הוא כותב:

בשם האליטות הישנות, הגוססות ונעלמות; בשם אבא, שקיבל את פרס ישראל ב-1959 על כתיבת "ימי צקלג", בשם נכדיי שלא גרים כאן, אני רוצה לזעוק זעקה גדולה ומרה על הענקת פרס ישראל למרים פרץ על "חיזוק הרוח  היהודית־ישראלית"... ממתי מדינת ישראל מעלה על נס הקרבת קורבנות אדם? האם לשם אנחנו הולכים? האם את זאת אנו מעודדים? מה לנו כי נלין על הפלסטינים הקוראים רחובות על שם שהידים ומחלקים כספים למשפחותיהם.

אני קורא למקבלי פרס ישראל בעבר להחזיר את הפרס לבנט בהפגנתיות. פרס ישראל של היום הוא לא פרס ישראל שהכרנו." (כלומר כזה שנתנו לאבא שלי...)

(זאב סמילנסקי, "פרס ישראל על על קורבן אדם", "הארץ", 19.3.18)

הנה הסיבה מדוע הערכים של סמילנסקי (האב והבן) הביאו איתם אליטות חדשות. האליטות הישנות (של סמילנסקי) נטשו את ערכי הציונות, ובמאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי מעודדים ירידה מן הארץ.

אנחנו, שמבינים היטב מה זה טרור איסלמו-נאצי ומתנגדים להגשמת חלומו של ערפאת, קוראים לנכדיו של סמילנסקי לחזור לעולם הערכים של זאב סמילנסקי הציוני מ"הפועל הצעיר".

ובזמן חג החירות פסח אי אפשר שלא לזכור את השיר היפה שהושר בסדר פסח של יהודה שרת, "וקרב פזורנו מן בין הגויים":

https://www.youtube.com/watch?v=lwjHGdybMgE

בין ליטאים לליטוואקעס

מהרב שמעון שקופ לאורי אילן ולרב שמואל אויערבאך

בקיץ 2015 ביקרתי בעיר גרודנה ברוסיה הלבנה. (רשמים מהטיול כתבתי כאן:)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01069.php

על העיר גרודנה שמעתי עד אז רק בהקשר של "מירלה אפרת" שאמרה את האימרה המפורסמת:"אימא אחת יכולה לדאוג לעשרה ילדים. ועשרה ילדים לא יכולים לדאוג לאימא אחת."

והנה לאחרונה שמעתי על כי דמות יהודית נוספת מאותה עיר. אב דואג לילדיו ונכדיו, הרב שמעון שקופ.

באותו סיור שעשיתי בגרודנה, המדריך עקיבא סלע, המומחה ליהדות ליטא ובלארוס, בעל האתר מירושלים לליטא.

http://www.jerusalem-lita.co.il/

העלה לפנינו את דמותו של הרב שמעון יהודה הכהן שְׁקוֹפּ (בהגייה יידית-ליטאית: רֶבּ שׁימֶען; שקאָפּ; (1860-1939) שהיה ראש ישיבת שער התורה בגרודנה, ויצר דרך ייחודית בלמדנות המזרח-אירופית הקלאסית, שבאה לידי ביטוי בספרו "שערי יֹשר".

הרב שמעון שקופ למד בנערותו בישיבת וולוז'ין ובהיותו בן 60 נקרא על ידי הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה לעמוד בראש ישיבת שער התורה בגרודנה, שם כיהן כעשרים שנים עד לפטירתו בתחילת מלחמת העולם השנייה.

ומדוע זה פתאום נזכרתי באותו רב?

לאחרונה פורסם כי משפחתו של החייל אורי אילן מקיבוץ גן שמואל שהתאבד בכלא הסורי ב-13.1.55 תרמה את כל עיזבונו לאוניברסיטת בר אילן. 

מדוע דווקא לבר אילן? מסתבר שבתו של הרב שקופ חנה, נישאה לשרגא פייבל הינדס, ובתם היא פייגה אילנית* (בילדותה: הינדס) מקיבוץ גן שמואל, חברת הכנסת הראשונה מטעם תנועת מפ"ם; שלאחר מות אימה גדלה אצל סבה, הרב שקופ.

במשך השנים הרב שקופ ניהל קשר מכתבים עם נכדתו, למרות שזו לא שמרה על אורח חיים דתי; בין השאר בעת נישואיה לשלמה אילן, חילוני מ"השומר הצעיר", כתב לה סבה:

"הנני גם אני למלא חפץ לב. ולב כל אוהבכם, להגיש אליכם ברכת אב זקן, אברך אתכם מקרב ולב שתהא אגודתכם שלמה, וכשמו "שלמה" כן ישפיע העליון על שלמה ופייגא שיהיו שלמים בריאים וקיימים בגופם וברוחם, לבנות בית בכרם ד' צבאות לברכה ולתפארת, ודור ישרים מהם יבורך. וכאשר נכדתי פייגא תחי' הביאה לי מנחת ביכורים מארץ הקדושה, לשמחני בנשואיה כן אזכה בחיי עוד לשמוח בנישואי יתר נכדי ולראותם מוצלחים בחייהם, ונושאי דגל היהדות ברוח ישראל סבא, כעתירת אוהבם מברכם בברכה משולשת, שמעון יהודא הכהן שקאפ."

נינו של הרב ובנה של פייגה אילנית הוא אורי אילן, לוחם צה"ל שהתאבד בשבי הסורי. מכיוון שהרב מאיר ברלין (שינה שמו לבר אילן) היה בין השאר תלמידו של שמעון שקופ, בחרה משפחתו של אורי אילן לתת את עזבונו לאוניברסיטה הקרויה על שמו, אוניברסיטת בר אילן.

ב-13.1.55 התאבד בכלא הסורי אורי אילן. אורי אילן נולד בקיבוץ "השומר הצעיר" גן שמואל. ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב־טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

ארבעה ימים לאחר שנפלה החולייה בשבי, אילצו מטוסי חיל האוויר מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בנתב"ג, בתואנת שווא שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם," אמר. פייגה אילנית, אימו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה.

בשבי, נתון ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו.

משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "10.1.55" :9 – כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין / איני יודע כלום על היתר / קברו אותי ע"י גבי  / נקם / אורי אילן / יש נירות בבגדים."

בבגדיו נמצאו תשעה פתקים שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי):

"הולכים להרוג אותי / תנקמו!"

"נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-15.12 קצין או"ם מכירם."

"לא בגדתי / התאבדתי."

"שלום / אורי אילן / נקם!"

במי בדיוק רצה אורי אילן לנקום ולמה? האם בנציג הסורי בוועדת שביתת-הנשק, או באנשים שהיו עם האו"ם ב-15.12.

בפרוטוקול של ישיבת הממשלה מינואר 1955 שאל שר החינוך זלמן ארן את שר הביטחון, פנחס לבון: "אני רוצה לשאול את שר הביטחון כיצד הוא מבין את ההתרכזות בפתקים בדבר הנקמה. בבוא כוח הסורים בוועדת שביתת הנשק, מדוע הוא התרכז במחשבת הנקמה דווקא נגדו."

לבון ענה שאינו מבין, וכדי לרסן את הרגשות שהופגנו בלוויה, שכונו בפיו "היסטריה", הורה לגנוז את הפתקים ולהימנע מפרסומם.

גם הרמטכ"ל משה דיין, בדברים שנשא בהלווייתו של אילן, בחר להשמיט את המילה "נקם" מנאומו והבליט את דבריו: "לא בגדתי, התאבדתי," וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי."

ואם הזכרנו את הרב שקופ אי אפשר שלא לחשוב על הרבנות הליטאית של ימינו שגולמה לאחרונה בדמותו של הרב שמואל אוירבך (נכתב גם אויערבאך) (1931-2018) שר"י, שהיה ראש ישיבת מעלות התורה בירושלים וחבר נשיאות ועד הישיבות.

לאחר פטירת הרב אלישיב והפיצול בציבור הליטאי הנהיג אותו האיש את ההפגנות בירושלים ובבני ברק, הפגנות החוסמות את הכבישים במחאה על כך שתלמידי ישיבה צריכים להירשם בבקו"ם, ולא חלילה כדי להתגייס לצבא.

אין ספק הולך ופוחת הדור.

* מאוד יפה העיברות של היגיון השפה הפולנית. אם האישה של וילנסקי נקראת בפולנית וילנסקה, אז בעברית האישה של אילן, נקראת אילנית.

אודי אדיב – כן בגדתי ומרצון

כעשרים שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן, בן קיבוצו, גן שמואל של "השומר הצעיר", עזב את מפ"ם למק"י ומשם עבר ל"מצפן", ו"לחזית האדומה" פלג מרקסיסטי לניניסטי.

אדיב וחבריו והקימו רשת ריגול לטובת הדיקטטורה הפשיסטית הסורית.

בחקירתו הודה אדיב כי העביר לסורים מידע רב על בסיסי צה"ל ועל מערכי ההגנה שלו לאורך גבולות המדינה. בנוסף, סיפר כי יחד עם שאר חברי החוליה עבר בסוריה אימונים בהפעלת ציוד חבלה וקשר.

שמעון אילן, בן קיבוץ גן שמואל, אחיו של אורי אילן, היה הראשון שחשד שאודי אדיב הוא מרגל, וגרם לתפיסתו על ידי שירותי הביטחון הישראלים.

לאור עלייתה לרגל של ראשת מר"צ, תמר זנדברג, הסטלנית-שקרנית, לקברו של רב המרצחים יאסר ערפאת, אי אפשר שלא לתהות עם מי מזדהים היום אנשי מר"צ (המורכבת גם ממפ"ם, "והשומר הצעיר") האם עם אורי אילן או עם אודי אדיב?

נתניהו מגן הדמוקרטיה

לאחר הפסטיבל התקשורתי ויחסי הציבור המלטפים שהעניק ארנון מוזס לעבריין אהוד אולמרט, ולאחר שכל שכירי העט של מוזס, נחום בורשטיין-ברנע, סימה שְצִ'יגְלִיק-קדמון, אמנון אברמוביץ, וואחרים רקדו סביבו "מה יופיס" (יפית) מתבררת יותר ויותר תרומתו החשובה של נתניהו לדמוקרטיה הישראלית.

רק בזכות נתניהו נשבר המונופול התקשורתי של ארנון מוזס. המונופול התקשורתי הזה עמד למוסס את הדמוקרטיה הישראלית, ואת שלטון החוק ולהעלות את השחיתות במדינה לדרגה של מקובלות גבוהה שחדרה לעומקה של החברה הישראלית.

כאשר כתב העיתון אמנון אברמוביץ גרם לפנים המכוערות של החברה הישראלית ע"י "איתרוגו" של כל פוליטיקאי מושחת, ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי. החל מאריאל שיינרמן-שרון ועד איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט, אי אפשר שלא להודות לנתניהו.

נתניהו, ברוך שפטרנו ממונופולו של מוזס.

חיסול כור גרעיני ובניית כור גרעיני

דומה שבארץ טרם נשמעה תיאוריה כל כך הזויה כפי שהעלה אהוד אולמרט, העבריין שהשתחרר מהכלא בראיון הטלוויזיוני ובו שטח את טענותיו שהוא זכאי וצדיק ורק נתניהו הוא שרקח נגדו עלילות בגלל שהוא היה לדבריו "הכי קרוב לשלום."

לא ברורה לי שירת ההלל לה זכה העבריין המשוחרר אהוד אולמרט בגין ההוראה להפציץ את הכור בסוריה.

אין במעשה זה שום חוכמה יתירה, או גבורה. כל אדם היה פועל בצורה דומה. אפילו תמר זנדברג הסטלנית היתה עושה כמוהו, ולא מסתפקת רק בשירת קומביה.

הרבה יותר משמעותית ושלילית היתה תרומתו של אהוד אולמרט לבניית כור אטומי במרכז ירושלים.

העבריין, אהוד אולמרט, איש השמאל הקיצוני* החליט למסור את כל יהודה ושומרון וירושלים כולל את הר הבית לכיבוש ערבי-מוסלמי.

בהבטחתו זו לאבא של מאזן בנה אולמרט כור גרעיני המפיץ קרינה רדיואקטיבית במרכז ירושלים. הכור הזה יוסיף וירעיל את הארץ כולה שהרי ברור שלאחר הצעתו של אולמרט שום מנהיג ערבי לא יסתפק בפחות.

למזלנו אבא של מאזן סירב לקבל את השטח שהוצע לו. אבא של מאזן יודע היטב שברגע שצה"ל לא יהיה בשטח חייו יגיעו לקיצם.

אולמרט באווילותו הצית את ליבת הכור ומי יוכל עתה לכבותה.

* כאיש שמאל קיצוני עבר אולמרט בוויתוריו אנשי שמאל ידועים כיוסף שניידר-שריד, חיים אורון-ג'מוס, ואחרים.

בשבחי מפא"י (1)

לאחרונה רועשת הרשת כאשר המוני מרוקאים קיפוחיים תוקפים את מפלגת מפא"י המיצגת עבורם את האשכנזים בגין העוולות שלדעתם נעשו בקליטת העלייה ממרוקו לארץ.

בייחוד הותקפו גאורג גיורא יוספטל, ואריה לובה ליפשיץ אליאב, עד שיש הדורשים לשנות (בנוסח סטליניסטי) את כל אזכור שמם ברחובות ישראל. עירית נתניה כבר מחקה את שמו של גיאורג גיורא יוספטל, ועיתון "הארץ" אף מיהר והוציא אותו מהארון בחשיפה שהיה הומוסקסואל.

אז למרות שבבית הוריי השם מפא"י לא זכה ביוקרה רבה, בלשון המעטה, לא כל שכן השם מפא"יניקים, ברצוני להעלות על נס את שבחי מפלגה זו.

מפלגת מפא"י היתה הכוח המרכזי שעמד בראש היישוב היהודי בא"י, הקים את המדינה וקלט את העולים.

כל אחד מאלו הוא מעשה אדירים מדהים הראוי לתהילת עולם, ואין דומה לו בשום חברה אנושית אחרת.

לרגל 70 למדינה, מן החובה לשלוח  ברכת תודה לאלו שעשו את מלאכת הקליטה.

יבורכו הרופאים והאחיות האשכנזים שטיפלו במסירות ואהבה בעולים ממרוקו (לא היו רופאים ורופאות מרוקאיים).

יבורכו המורים המורות האשכנזים שלימדו באהבה את ילדי העולים קרא וכתוב, ונתנו להם חינוך והשכלה. (רוב עולי מרוקו היו אנאלפבתים, והנה הצלחה אדירה, כל הדור השני והשלישי הם יודעי קרא וכתוב).

יבורכו המהנדסים והטכנאים האשכנזים אשר יצרו בארץ תעשייה מפותחת שהעסיקה את העולים. (במרוקו לא היו מהנדסים או טכנאים).

תבורך מפא"י על הקמת וארגון המדינה שעל אף הפגמים בוצעו לתפארת.

בשבחי מפא"י (2)

הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל (1770-1831) טבע את המונח "עורמת ההיסטוריה". "רוח הזמן" (Zeitgeist) היא ההתגלמות הממשית של הגורמים החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה האנושית בכל זמן נתון. ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם. לזה קורא הגל קורא למצב זה 'עורמת התבונה'.

ההיסטוריון יעקב טלמון השתמש במונח "עורמת ההיסטוריה".

היהודי המזרחי ("אוסט יודה"), הבלארוסי-פולני, מייצ'סלב בגון (רץ ברוסית), הידוע יותר בשמו מנחם בגין, התחיל לרוץ בפוליטיקה בתנועת "השומר הצעיר", ומשם הגיע לבית"ר, לחירות, ולליכוד.

מייצ'סלב-מנחם בגין, עלה לשלטון באמצעות הסתה עדתית פרועה של היהודים המערביים (מוגרבים-מרוקנים) נגד מפא"י ונגד "הקיבוצניקים המיליונרים בעלי בריכות השחייה."

היהודי המערבי-מוגרבי (מרוקני) דוד לוי, התחיל את דרכו בבית"ר, בחירות, ובליכוד ועלה במעמדו בעקבות הסתה עדתית של היהודים המערביים (מוגרבים-מרוקנים) נגד מפא"י ונגד "הקיבוצניקים המיליונרים בעלי בריכות השחייה."

דוד לוי הכריז על עצמו כי הוא היורש הטבעי של בגין: "קם לך יורש מנחם בגין!"

למרבה צערו הוא לא ירש אותו, ומשראה שכך, הוא נעלב, ראה עצמו קיפוחי, נטש את הליכוד, והצטרף למפא"י (מפלגת העבודה). מסתבר שלדידו מפא"י לא היתה כל כך גרועה... מה שקראו אז "מפא"יניק כדאיניק".

ועל כל אלה מקבל היום דוד לוי את פרס ישראל. כלומר בהתאם ל"רוח הזמן" (Zeitgeist) דוד לוי מקבל את פרס ישראל על היותו מרוקאי, ותו לא.

אם היה אשכנזי ברור שלא היה מקבל.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות

עוד על מרוקו (1)

שנים אנחנו שומעים על נפלאות משרד הקליטה הצרפתי, כיצד בניגוד לארץ הוא קלט בצורה מופלאה את כל העולים ממרוקו. מסתבר שקליטת המרוקאים בצרפת בכל זאת אינה מושלמת. לא כל המרוקאים המוסלמים נקלטים בחברה הצרפתית. חלקם באים אליה כדי לחסלה.

מהגר ממרוקו בן 25 שקיבל אזרחות צרפתית בשם רדואן לקדים לקח בני ערובה צרפתים במאבקו לחיסול הרפובליקה הצרפתית ולהחלפתה בחליפות ערבית-מוסלמית.

שוטר צרפתי בשם ארנו בלטרם החליף באצילות אחת מבנות הערובה ונרצח ע"י המחבל המרוקאי.

קשים חבלי הקליטה.

ועוד על מרוקו (2)

דלאל מוגרבי, ערביה מוסלמית-סונית בת למשפחה שהיגרה ממרוקו לארץ ונקלטה היטב.

כבכל שנה, קיימה גם השנה הרשות הפלישתינאית ב-11 במרץ ברמאללה, אירוע במלאת 40 שנים למותה של המחבלת דלאל אל מוגרבי, פלסטינית ילידת לבנון חברת פת"ח, שהייתה סגנית מפקד הפיגוע בכביש החוף ב-11.3.1978, בו נהרגו 35 ישראלים ונפצעו 71.

בכירים ברש"פ ובפת"ח נשאו באירוע דברי שבח לגבורתה של אל-מוגרבי ברצח יהודים.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4664

פיליסטיניזם ותרבות

מי היה מאמין שהמושג "פיליסטיניזם" (פלישתיות) שציין תמיד "חוסר תרבות" יהפוך למונח של תרבות. באוניברסיטת חיפה תיכננו התלמידים הערבים לציין את יום התרבות והפולקלור הפלסטיני (הפלישתי) שהוא בעצם פולקלור ערבי-מוסלמי-סוני. שהרי אין מדובר בשפה הפלישתית או האמונה בדגון האל הפלישתי. ברגע האחרון בוטל האירוע.

יום התרבות הפלישתית: http://rotter.net/forum/scoops1/460563.shtml

יש לציין שבחזית הכניסה הראשית לאוניברסיטה, אוניברסיטה שמיספר הסטודנטים הערבים בה מתקרב למחצית ממיספר הסטודנטים, הציבה האוניברסיטה אנדרטת זכרון ל"נכסה". אסון הערבים במלחמת ששת הימים.

ושוב על אלטלנה

רוני שדה מומחה למיפוי ימי מתחיל בחיפושים ימיים את שרידי הספינה אלטלנה:

http://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HFHJHL&c41t4nzVQ=FEG

במקום להשקיע מאמצים כלכליים במשיית האונייה, הגיע הזמן שלרגל ציון שבעים שנה למדינה יש להנציח את כל חללי אלטלנה, וביניהם להנציח לראשונה גם את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו על ידי אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.

למרבה הצער נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין מסרב פוליטית להנצחת חללי צה"ל אלו.

ולמרבה הצער גם ראש העיר תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי מסרב לכך.

בכל מקרה חג עצמאות שמח שיהיה לכולם.

נעמן כהן

* * *

יואל נץ

טירונים

ימי הנערות שלי נסתיימו בסתיו של שנת 1954.

שני שינויים מהותיים חלו בי עם הגיוס: התחלתי מרכיב משקפיים דרך קבע, ונאלצתי להיפרד מן המכנסיים הקצרים כאורח חיים קבוע בקיץ ובחורף. נעליים גבוהות, מכנסיים ענקיים, חולצה קטנה מדי, כומתה (בשלבי התאמת הציוד, התקשה האפסנאי למצוא עבור דוויד כומתה, שתתאים להיקף ראשו הגדול), זריקת חיסון בזרוע, פנקס שבוי, מספר אישי. מכאן ואילך אני טוראי 307517.

המשאית הצבאית הובילה אותנו למחנה הטירונים החדש של הנח"ל למרגלות הר הכרמל. היינו שרים, צוחקים ולועגים למראה החדש והמגוחך שלנו. כל אחד היה בעינינו החייל האמיץ שווייק.

האוהל ההודי ומיטת הברזנט המתקפלת זכורים לי ממחנות המעבר על פני אירופה ושכמותם פזורים במעברות העולים החדשים במדינת ישראל.

דוקטרינה אחת שלטת בצבאות העולם – לשבור את רוחו של הטירון, להשכיח ממנו את הווייתו הקודמת. את החלל באיונו, בביטולו של "האני", מחליפים בייצור יצור הסר למשמעת. לכך משמשים אימונים מפרכים, ריצות ממושכות עמוסי משאות כבדים, היענות מיידית לנביחת הפקודות מפי מפקדי הכיתות, ברובם בורים ועמי-הארץ. 

לכשיושג יעד הציות האבסולוטי או אז יהיה החייל לבורג במכונת המלחמה. הייתי שלם באמונתי כי בצבא המשמעת העיוורת היא כורח בל יגונה, שכן בשאלות של חיים ומוות עסקינן.

"הצנע" לא פסח על המטבח הצבאי. סמוך לאחר תום כל ארוחה היה נעור לנו התיאבון מחדש. אין הקומץ שבמסטינג האלומיניום משביע, כמאמר חז"ל, את הארי.

רמקולים אדירי עוצמה קורעים מעפעפינו את קורי השינה עם שחר. בעתיד לבוא, כל אימת שאשמע צלילים ברדיו "נח"ל, נ-א-ח"ל היכון!" אזדעזע ואעיף מבט כלפי מעלה להיווכח שאין מעליי תקרת הברזנט של האוהל ההודי...

המ"כים מטילים עלינו עונשים חסרי הגיון וחסרי פשר ומטרטרים בתרגולים חוזרים ונשנים.

המ"כ ג'וני הציג את עצמו:

"קוראים לי יוני. אתם תקראו לי 'המפקד' ואני אקרע לכם ת'תחת."

בעת הריצות עם ג'וני, שרים אנו בהתלהבות גדולה על פי המנגינה של :

 “Johnny is the boy for me”

"ג'וני הקטן שלי, / הוא רוצה לדפוק אותי! / אבל הוא אינו יכול / כי אין לו מספיק גדול / ג'וני הקטן שלי!"

ופזמונים מן הסוג: "לבן גוריון יש קדילק, / קדילק, קדילק; / לבן גוריון יש קדילק ולנו יש כזה! / ולמה יש לו קדילק? / ולמה יש לו קדילק? / ולמה יש לו קדילק – ולנו יש כזה?"

לפני הגיוס רצנו והתאמנו כהוגן והיינו כעת בכושר טוב. התלוצצנו על חשבון המ"כים תוך כדי הריצות וההשפלות, אבל רחשנו יחס של כבוד כלפי המ"מ. המ"מ מקבל את מסדר הבוקר, בוחן בקפידה את הסדר ואת הניקיון באוהל, את ניקיון הנשק, את ברק הנעליים, בודק אם רכוסים עד צוואר כל כפתורי החולצה, את איכות הגילוח של הפרצופים, גוזר על מסדר לשעת מנוחת הצהרים למתרשלים, מעביר את המחלקה ל"עמידת נוח" ומטיף מוסר על חשיבות האימונים, על הנאמנות והלויאליות כלפי צה"ל ומדינת ישראל. המ"מ הוא בעל דרגה גבוהה: סָמַל, לעומת דרגות הרב"ט של המ"כים, ואחד מהם אפילו טר"ש, כי לא נמצא עדיין ראוי לדרגת הרב"ט.

המ"כ "מקוקו" (כינוי הלקוח מן הסרט דאז "מקוקו השודד") מלמד שימוש בתת מקלע סטן:

"לחיצה על הכפתור A היא בשביל אש אוטומטית. לחיצה על כפתורR  היא בשביל 'בודדת'."

"Regular," מפרש אורי שמיר.

"נכון," מאשר מקוקו, "אש רגילה."

על בנות ועל חתולים

מאהל הבנות גובל במאהל הבנים. היינו חולפים בריצותינו ובצעידותינו בסך על פני המחלקות של הבנות. גם אימוניהן היו מפרכים למדי. שמענו אותן משננות תוך כדי הריצה את חוקי הרימון לקצב ריקוד הצ'ה-צ'ה-צ'ה: "מסלול תעופה גבוה, / זווית ירידה תלולה. /מסלול תעופה גבוה, / זווית ירידה תלולה. / זה החוק הראשון / בתורת הרימון. / זה החוק הראשון / בתורת הרימון."

עם בנות הגרעין היינו נפגשים בשבתות. התגעגענו אלה על אלה והתגעגענו לחיים הנורמאליים. על מפגשי השבת היתה שורה מידה גדולה של חיבה ורגשנות...

היינו כמדומני מחזור הטירונים האחרון שערך עדיין אימוני קרב פנים אל פנים בכידונים.

מסתערים לעבר האויב המדומה, כשידית הכידון מוצמדת לקנה הרובה ותוקעים את הכידון בכל הכוח לתוך בטנו, תוך שאגות קרב אימתניות ושולפים "במאמץ רב" את הכידון מגופו של האוייב, על ידי דחיפה נמרצת של הבטן המדומה בסוליית הנעל וסיבובו של להב הכידון בבטן, משום שרקמות גופו של האויב מתהדקות סביב הלהב ואינן מרפות ממנו בקלות.

למזלנו נמנע מן המחלקה שלנו האימון בכידון מן הסוג שנערך היה בכמה יחידות אחרות ביוזמת מפקדיהן, בהן ההסתערות בכידון שלוף הייתה כנגד שק תלוי שממלאים היו בחתולים חיים...

הגילוח המביש

קשיי האימונים ועקת המשמעת הלכו וגברו. הלכו ופחתו הבדיחות והידלדלו פרצי הצחוק. כל אחד מתכנס היה לתוך עצמו, מתמודד עם תשישותו, עם כמיהתו לארוחה דשנה, עם געגועיו אל יקיריו ועם הגעגועים אל אוויר החופש. הייתי מקנא בחתולים שעוברים היו מבעד לתיל הדוקרני אל מחוץ לגבולות המחנה.

אורי שמיר בר-המזל זכה מן ההפקר: הוא הרוויח זמן גילוח יקר בבוקר בזכות פני התינוק שלו. יום אחד היה הדבר לצנינים בעיני מקוקו. שלח מי מן הטירונים שיביא כלי גילוח ומים בספל וציווה על אורי שמיר להתגלח תוך כדי ריצה מסביב למחלקה. רתחנו מזעם, קפצנו אגרופים וחרקנו שיניים. הפעם – אמרנו – עבר מקוקו כל גבול. אלי גרינפלד (ז"ל. נפל בפעולת קלקיליה) חיבר שיר שמגולל את סיפור הגילוח המביש. התחבט כיצד יסיים את שירו וביקש את עזרתי. הצעתי לו נוסח עבור הבית האחרון ואלי אימץ אותו:

"...אנחנו בעד החייל הלויאלי, / חייל נאמן, כדברי המ"מ. / אך כיצד נתייחס למקרה הריאלי? / חברים יקרים – תשפטו נא אתם!"

המסע המזורז

אין, אין גבול ליכולת האנושית להתמיד במאמץ גופני. אחרי קילומטרים רבים של צעידה בקצב מטורף – מגיע רגע בו הבנאדם בטוח כי עם הצעד הבא הוא קורס ומתעלף. מן הרגע הזה הוא מוסיף וצועד עוד צעד ועוד צעד ועוד אחד, הוא עובר במסע המזורז עם תרמיל מלא פק"ל (פקודות קבע לקרב), רובה על צווארו ורובה שנטל מידיו של דוויד ועם דוויד, שאילצו להחזיק בחגורתו מאחור – עוד כחמישה עשר קילומטרים נוספים ונותר בחיים.

אנו רובצים פרקדן, מתנשפים בכבדות, ספוגי זעה עד התחתונים, בעיניים מזוגגות, בפרצופים דביליים ובראשים מרוקנים מבדל מחשבה, מתמסרים איש-איש למתיקות הכאב שבעצמותיו. לפתע אני מבחין שהנה הולכת וקרבה ממסלול המסע שלה גם מחלקת הדוסים. הולכים ומתנודדים, ידיהם רפויות, ראשיהם מורכנים ועיניהם תקועות בעקבי ההולכים לפנים.

איזה שדון נבזי גרם לי שאזדחל מתוך רתמות התרמיל, שאתרומם במאמץ רב ושאתייצב על רגליי. כאשר התקרבו ראשוני ההולכים אל שורת אוהליהם שמולנו, יצאתי לקראתם בצעדי ריקוד חסידי, מלווה את עצמי בניגון: "אי – אי – אי."

ההפתעה היתה כנראה גדולה. חבריי התנערו מן "המוות הקליני" והיו צוחקים ומוחאים לי כפיים. גם על פרצופיהם של הדוסים נשפכו חיוכים רחבים והוסיפו שם לזרוח שעה שגם הם נפלו שדודים על הקרקע באפיסת כוחות...

 יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

"תנובה"

לאביגדור המאירי

1934

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 4.7.1969

לפני 49 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, וברשימה הזו גם את כותרתו, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

ייאמר מיד – "תנובה" הוא רומן נאיבי, נאיבי מאוד, ומאכזב. ובייחוד אם קוראים אותו לאחר "השגעון הגדול" ו"בגיהינום של מטה". שם – חותם אוטוביוגראפי מובהק, כאן – דמויות של נייר. שם – יריעה ציורית ססגונית, חיים עזים, נופים אותנטיים, דמויות משכנעות. כאן ההיפך הגמור.

מי היא "תנובה"?

מוזר ככל שייראה בעינינו כיום, "תנובה" הוא שם של קבוצה צעירה בעמק יזרעאל, בסוף שנות השלושים של המאה [העשרים] – ותנובה הוא גם שמה של גיבורת הרומן, היושבת באותה קבוצה, והיא נערה אשר עלתה מגרמניה, נעשתה חלוצה, ויחד עם קבוצת חבריה הקימה את היישוב בעמק. היא יפה, מחשמלת, פשוטת הליכות ובעלת אופי, או כפי שהמאירי מתאר אותה בסיום החלק הראשון:

"היא התמתחה לכל אורכה ורוחבה ופיהקה פיהוק עמוק, שהעביר בה סמרמורת בכל אבריה הבריאים והדשנים. סמרמורת, שעברה את כל גופה וזינקה אל שתי פיטמות שדיה החשמליות." (עמ' 244).

מה הקונפליקט המפרנס את הרומאן?

בדרכם לארץ באונייה פוגשת תנובה במהנדס יהודי-אמריקני עשיר ושמו פוריון, ולו ארוסה בלונדית יפהפייה ורעת מזג, ושמה בללה מארדן. בללה שונאת את תנובה מן הרגע הראשון, המהנדס מחולל עם תנובה מחול סוער אחד, ומאז נפרדות דרכיהם.

עוברות כעשר שנים. הקבוצה בעמק מתפתחת ונבנית. יש ילדים. ויש אורח חיים סגפני ומוזר. המאירי מתאר חיי קיבוץ כאילו בא לספר סודותיו של מסדר אחווה סודי של סטודנטים באירופה, או את מנהגיו המוזרים של שבט אפריקני.

אחד החברים מתאבד כיוון שהבחורה שאהב אינה מוכנה לחיות בקיבוץ – ומאז מתקינים שיהא חבר אחד קורא את כל המכתבים הנכנסים והוצאים – למען לא יהיו סודות בחברה, ואפשר יהיה לדעת מבעוד זמן אם מישהו נתון בייאוש.

רוב החברים שותקים תמיד. האווירה מזכירה במשהו את "מנזר השתקנים" בלטרון. החלטות אינן מתקבלות באסיפה ובהצבעה, אלא מתוך דחפים חד-פעמיים ושתיקות הרות-משמעות המפעמים בבת אחת כמה מ"זקני" הקבוצה, והם אותם חברים מייסדים אשר על פיהם יישק כל דבר.

חברי הקבוצה הם גזע אנשים מיוחד במינו, אוהבים את האדמה אהבה דתית והיא חשובה להם יותר מאהבת גבר לאישה, יותר מממון, יותר מרווחתו של מעמד הפועלים כולו. המאירי אינו נילאה להסביר לקורא את טבעם המיוחד במינו של חברי הקבוצה, כאילו חשש שמא איש מלבדו לא יזכה לראות מקרוב את חיי החלוצים ולדווח עליהם לַעולם.

והקונפליקט?

המהנדס פוריון מתיישב בתל-אביב. זו העיר הלבנה בין החולות, "בת הזקונים" אשר לפי דעתו של דן, אחד החלוצים – "עתידה להיות זונה." (עמ' 82).

פוריון הוא כמין צירוף של רוטנברג [חברת החשמל] ונובומייסקי [מפעל האשלג בצפון ים המלח]. הוא מבקש לייסד בארץ מפעל גדול אשר ייתן עבודה לשלושים אלף פועלים. מפעל בנוסח אמריקני. לא ברור אם מדובר בחברת החשמל, בתוכנית מים ארצית, בפיתוח ים-המלח או בחפירת תעלה ימית לאילת.

פוריון בונה בית בתל-אביב, שם הוא גר עם אימו, ארוסתו והוריה. בבית הגדול משרדים, גן, בריכה, חוות סוסים ואפילו מסלול תעופה בו משתמשת נערת הזוהר התל-אביבית (נוסח שנות השלושים) בללה מארדן. לה אווירון פרטי בו היא נוסעת לקניות בקהיר (!), למשחק טניס בארמון הנציב העליון בירושלים, או כדי לעקוב אחר ארוסה המהנדס בנסיעותיו ברחבי הארץ. המעניין באווירון הזה הוא שאפשר לנחות עימו בכל קבוצה, כביש  או פינה בארץ, לפי צרכי העלילה.

והקונפליקט?

לפי תוכניות המהנדס פוריון צריך לפנות את קבוצת תנובה מאדמותיה ולהעבירה למקום אחר כי היא מצוייה בתוואי חיוני לתוכניתו, כניראה צריכה התעלה לעבור בתחומה. ומאחר שלא בעמק בית נטופה ובמוביל הארצי עסקינן, אלא בארץ-ישראל בשנות המנדאט, אין הפינוי נעשה בנקל. לאמיתו של דבר אין שום פינוי. אהבת החלוצים לאדמתם אינה יודעת גבול, ולא איכפת להם שבהתעקשותם הם מונעים מקומות עבודה משלושים אלף פועלים. ובראש ההתנגדות החלוצים בקבוצה – כמובן, תנובה היפה והמצודדת.

אך כאן מסתבכים העניינים. המהנדס פוריון מתאהב בתנובה, וגם היא בו, והמתח לקראת סוף הספר הוא עצום. האם פוריון רק טומן פח לתנובה? התבגוד תנובה בקבוצתה? היעזוב למענה המהנדס פוריון את ארוסתו היפה בללה מארדן ואת חותנו-לעתיד שהתעשר מעסקי גאנגסטרים באמריקה?

מזל התימנייה, חברת הקבוצה, ורחמים ארוסה, מזכירו הנאמן של פוריון, מצליחים לסדר את העניינים. הצורה בה מסתדרים העניינים מזכירה מאוד את חוברות הבלש הזעיר שהופיעו באותה תקופה, בחתימת ג. בן ישראל, ובהן ממלא תפקיד מרכזי הבלש דוד תדהר, ועימו עוזרו הנאמן ירמיהו, והתימני סעדיה הזכור לטוב.

סוף טוב, הכול טוב. בללה והוריה עוזבים את הארץ. הנוכלים נזרקים לבית הסוהר. פוריון מוותר על תוכניתו הגרנדיוזית. אך גם קבוצת "תנובה" שבעמק משלמת מחיר כבד – פוריון בא במכוניתו ולוקח עימו, לנצח, את תנובה ההיסטרית וחולת האהבה אליו.

הצורך "לשקף" ולהתמודד עם מציאות טרייה, קרובה מדי, זרה וחדשה לסופר, אשר אינה חלק מן הביוגראפיה שלו – מתבטא במחיר כבד. מחירה של האיכות הספרותית. "תנובה" לא רק שאינו רומאן לשעתו, אלא אף אינו נותן מושג בעל ערך עצמי ומשכנע אודות התקופה שאותה בא כביכול לתאר.

ואולי יש לכישלון עוד סיבה: "השגעון הגדול" ו"בגיהינום של מטה" נכתבו עברית על תקופה, מקומות ודמויות שלא היה להם כל קשר לשפה העברית, ואילו "תנובה" נכתב לאחר מפגשו של המאירי עם יישוב אשר לפחות בחלקו הגדול דיבר עברית. ודווקא כאן, בניסיונו לעקוב אחר "חידושיה" של השפה, התקלקל לגמרי סגנון העברית שלו, בייחוד במקום שהוא מנסה לתת דיבור ישיר – העברית נשמעת ממש מצחיקה, ובלתי מתקבלת על הדעת. ומעניין – שום דיאלוג ישיר לא נשמע מגוחך בשני הספרים הקודמים.

אכן, מחיר כבד מאוד, ומצער. אולי לכן כתב המאירי בפתח ספרו:

"ידועה למחבר אחריותו על הרומאן הזה, הרוצה גם לקבוע ולגבש את תקופת העלייה החלוצית-המונית בשכרון הגאולה המדינית, שעלתה לרעיון גאולת האדם מגלות עצמו. קשה למסור יצירה אפית בידי קהל, שרוב קוראיו עצמם מהווים את טיפוסיה, ורובו של רוב זה – את טיפוסיה-לשעבר – אך אם מישהו יאשים את המחבר באידיאליזציה מופרזת – יוגד לו: – צר לי מאוד, שנראית בעיניי יפה משהנך היום. אך בראי-שלי נחבלה דמותך משאתמול."

* אביגדור המאירי: "תנובה", רומן. שני כרכים. 472 עמ'. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, תל-אבב. תרצ"ד. [1934]. חלק ראשון: הכיבוש. חלק שני: הקורבן. נכתב: ירושלים, רמת-רחל, תרצ"ד [1934].

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופר דוד גרוסמן משווה בעקיפין אותנו לנאצים בעקבות יחסנו למסתננים האפריקאים:

"גרוסמן הוסיף בבקשתו כי 'במובן מסוים, עומדת מדינת ישראל להשליך כיום לכרישים אלפי אנשים. אם נפנה להם כעת עורף, אם נאטום את ליבנו מול סבלם, מול אנושיותם, לא נהיה טובים יותר מאלה שאטמו את ליבם לנוכח המצוקה והסבל של הורינו וסבינו.'"  ["הארץ" באינטרנט, 26.3].

* סרט באורך עשרים וחמש דקות נוצר על פי הספר "זוג עגילים" של אלי רוה, שגם פורסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי. הסרט 'זוג עגילים' בהפקה של 'עניין ראשוני', ישודר בכל חודש אפריל בערוץ 98 של יס והוט: בימי ראשון מ-11:30 עד-12:00  ובימי חמישי מ-17:30 עד 18:30.

* אורי הייטנר: בניגוד לדבריו של מתי דוד [גיליון 1329], עמיר פרץ התראיין על הכור ואף פירסם מאמר בנדון ב"הארץ".

* תמשיך בבריאות לערוך ולשלוח! כה לחי עד 120. מאחל דב קרמר, הזקן ממך בחמש וחצי שנים.

* מזל טוב, אהוד, והלוואי שתזכה לחיות שנים רבות, בבריאות מלאה וביצירתיות!

חג שמח ורוב אושר,

יחיעם פדן

* משה גרנות: הדסה מור כתבה אצלך על המחזה "סימני דרך", וגם ירון לונדון ערך כתבה בערוץ 10 על תרומתה של נעמי שמר לתרבות שלנו. איש לא הזכיר את הביוגרפיה שאני כתבתי עליה. לא נורא.

אהוד: איש גם לא מזכיר את "והארץ תרעד", שהוא לדעתי אחד הרומאנים החזקים והמסעירים ביותר שנכתבו על ארץ-ישראל, וכך גם ייקבע מקומו לדורות בַּנצח של הספרות העברית.

לא נורא.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל