| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1333
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בניסן תשע"ח, 9.4.2018
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: עֲשַׁן הַצְּמִיגִים הַבּוֹעֲרִים בִּרְצוּעַת עַזָּה. // מתי דוד: "מצעד החיים", חייבים להמשיך לצעוד. // יהודה דרורי: אז שייסעו על הג'נטים... // דניה מיכלין עמיחי: הלינה בירנבאום – לוחמת כדי לזכור, הריאיון נערך בשנת 2008. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.4.18. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק ל"ב. ימים אחרונים בקליפורניה. // נעמן כהן: בזכות המבוכה ובגנות הטיח, בזכות מדיניותו של נתניהו בנושא המסתננים מאפריקה. // תקוה וינשטוק: "עונג שבת" – הבלוג של דוד אסף. // נירה תובל: על "רוח על פני תהום" מאת א.ה. הונזה (אבשלום הולצברג), 2017, הוצאת עולם חדש. עורך: חיים פסח. 122 עמודים. // אהוד בן עזר: "מסתורין" לקנוט המסון, עברית: 1928. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 11.4.1969 לפני 49 שנים תחת כותרת המדור "קריאה אפשרית". // אהוד בן עזר: "מסתורין" לקנוט המסון. עריכה לתרגום העברי: 1980. פורסם במוסף "תרבות וספרות", של עיתון "הארץ" תחת הכותרת "בריחה מן ההמון הסואן" ב-3.10.1980 לפני 38 שנים. // ממקורות הש"י.
* * *
עֲשַׁן הַצְּמִיגִים הַבּוֹעֲרִים בִּרְצוּעַת עַזָּה
"אפשר להבין – בלי להצדיק – את סירוב הפלשתינאים לקבל את עקרון החלוקה, בדיוק כפי שאפשר להבין – בלי להצדיק – את עמדת הציונים הרוויזיוניסטים ששללה את החלוקה. אך רוב הישוב היהודי קיבל את העיקרון. ואם רוב הפלשתינאים היו גם כן מקבלים אותו, הרי ב-1948 היתה קמה מדינה פלשתינית עצמאית בחלוקה של ארץ ישראל המנדטורית: בלא מלחמה, בלא פליטים."
(פרופסור שלמה אבינרי, "הארץ", 10.5.07)
אֵין בִּי שִׂמְחָה לְאֵיד עַל שׁוּם הָרוּג עַרְבִי בְּעַזָּה
כְְּּשֵׁם שֶׁהַפָּלֶשְׁתִֹינָאִים חוֹגְגִים עַל כָּל
הָרוּג שֶׁלָּׂנוּ מִיְּדֵיהֶם כִּי מִלִּבִּי לֹא גָזָה
אַף פַּעַם הָעֻבְדָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב וְיֵשׁ לוֹ אֵם
וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ הֵם מַכְרִיזִים בְּלַהַט
כִּי רֶצַח יְהוּדִים הוֹפֵךְ שָׁאהִידִים אֶת בְּנֵיהֶם
כָּל אִמָּא שַׁכּוּלָה בְּיִשְׂרָאֵל הֵיטֵב יוֹדַעַת
כִּי גַם הוֹרִים עַרְבִים מוֹחִים שָׁם אֶת דִּמְעוֹתֵיהֶם.
אַךְ שׁוּם עֲשַׁן צְמִיגִים מְבֹעָרִים לְאֹרֶךְ גֶּדֶר-
הַהַפְרָדָה בֵּין עַזָּה לְשִׁטְחָהּ שֶֶׁל יִשְׁרָאֵל
וְשׁוּם צִמְאוֹן-דָּמִים שֶׁל פֶּלֶשְׂתִינִי מִתְנַגֵּד עֵר
לְעֶצֶם קִיּוּמֵנוּ בְּהַסֵּת וּבְהַרְעֵל
אַף פַּעַם לֹא יוּכַל, אִם בְּעָשָׁן וְאִם בְּרַעַל
שְׁטִיפַת-הַמּוֹחַ הַגִּ'יהָאדִית לְטַשְׁטֵשׁ בִּמְאוּם
אֶת זֶה שֶׁהֵם אֵינָם מַעֲלִימִים מֵעֵינֵי צַהַ"ל
שׁוּם כַּוָּנוֹת-זָדוֹן גַּם אִם לְרֶגַע לֹא יִרְאוּם
תַּצְפִּיתָנִים שֶׁלָּנוּ, כִּי עֻבְדָּה לֹא מְעֻרְעֶרֶת
הִיא זֹאת שֶׁשּׁוּם מָסַךְ-עָשָׁן וְשׁוּם מַרְאַת-סִנְווּר
לֹא מַסְתִּירִים אֶת הַמַּצָּב בּוֹ מִי שֶׁמְּסֻנְוֶּרֶת
גַּם בְּלִי עָשָׁן וּבְלִי מַרְאוֹת הִיא דַעַת הַצִּבּוּר
הַפָּלֶשְׂתִּינִי עוֹד מִמַּאי שְׁנַת אַרְבָּעִים וָשֶׁבַע
שֶׁבַּעֲצֶּרֶת אוּ"ם וּבְתָכְנִית הַחֲלֻּקָה
דָחוּ הֵם פָּלֶשְׂתִּין אֲשֶׁר תִּכְלוֹל בָּהּ דֶרֶךְ-קֶבַע
מִלְּבַד יְרוּשָׁלַיִם מְבֻנְאֶמֶּת שֶׁנֻּתְּקָה
מִשֶּׁטַח יִשְׂרָאֵל בָּאוּ"ם בְּרֹב-קוֹלוֹת מַכְרִיעַ
גַם עוֹד עָרִים וַאֲתָרִים בְּשֶטַח פָּלֶשְׂתִּין
כְּמוֹ רַמְלֶה, אַשְׁקְלוֹן, נַצֶּרֶת, עַכּוֹ, נַהֲרִיָּה
אַךְ הֵם בְּסִכְלוּתָם סֵרְבוּ וּבְלִי כְּלָל לְהַמְתִּין
פָּתְחוּ יַרְדֵּן, עִירָאק, מִצְרַיִם בִּפְלִישָׁה נִמְרֶצֶת
עִם כּוֹחוֹת סוּרְיָה וּלְבָנוֹן מִתּוֹךְ צִפְצוּף עַל אוּ"ם
לְתוֹךְ תְּחוּמֵי אַרְצֵנוּ, כְּפִי שֶׁעַד הַיּוֹם בְּעֶצֶם
הֵם זוֹמְמִים לַשָּׁוְא וּכְפִי שֶׁגַּם כַּיּוֹם סִכְּלוּם
לִפְנֵי שָׁבוּעַ וְלִפְנֵי שְׁבוּעַיִם חַיָּלֵינוּ
לְאֹרֶךְ הַגָּדֵר תּוֹךְ הַתְרָאוֹת בְּרוּרוֹת בְּלִי סוֹף
כִּי מִי שֶׁיְּנַסֶּה לִפְרֹץ אוֹתָהּ לְתוֹךְ שִׁטְחֵנוּ
לְאֵשׁ חַיָּה שֶׁל מְגִינֵינוּ אֶת עַצְמוֹ יַחְשֹׂף
וְכָל זֶה בְּלִי לוֹמַר מִלָּה עַל נֶזֶק אֵקוֹלוֹגִי
לַחַקְלָאוּת בִּרְצוּעַת עַזָּה הַמְּלֵאָה עָשָׁן
וְעַל זִהוּם-אֲוִיר חָמוּר פְּרִי מוֹחַ פָּתוֹלוֹגִי
שֶׁל הַנְהָגַת "חָמָאס" וְשֶׁל אוֹתוֹ טֵרוֹר עַקְשָׁן
אוֹתוֹ הֵם מְטַפְּחִים מִזֶּה שָׁנִים בְּאֹרַח כְּרוֹנִי
בַּחֲפִירַת הַמִּנְהָרוֹת שֶׁאָנוּ מַחְרִיבִים
בִּמְקוֹם שֶׁהֵם יְצַמְצְמוּ אֶת מְמַדֵּי הָעֹנִי
לְרַוְחָתָם שֶׁל אֻמְלָלִים אוֹתָם הֵם מַקְרִיבִים
לְעוֹד יָזְמָה כּוֹשֶׁלֶת לְהָרֵעַ לָנוּ קְרִיטִית
בְּעוֹד שֶׁהֵם בְּטִמְטוּמָם בְּכָל מִינֵי קְנוּנְיוֹת
אַף פַּעַם לֹא הֶחְמִיצוּ שֶׁמֶץ הִזְדַּמְּנוּת פּוֹלִיטִית
לְמָה שֶׁהֵם מֻמְחִים בּוֹ: הַחְמָצַת הִזְדַּמְּנֻיּוֹת...
יוסי גמזו
* * *
אהוד: בעיית הפליטים הערביים בארץ-ישראל נוצרה במלחמת 1948 מפני שהערבים ברחו כיוון שהיו משוכנעים שאם אנחנו ננצח במלחמה אנחנו נשחט אותם כולם עד אחד כמו שהם היו עושים לנו אילו הם היו מנצחים. מציאות אחרת הם לא הכירו.
* * *
מתי דוד
"מצעד החיים"
חייבים להמשיך לצעוד
"מצעד החיים" הוא מפעל חינוכי, יהודי ולאומי (לא ממשלתי) מרשים ומצליח בתוכנו, בהיקפו ובתוצאותיו. באמצעותו מבקרים אלפים רבים של בני נוער יהודי במחנות ההשמדה בפולין, במסגרת מסעות להכרת השואה.
דור השואה הולך ונעלם. אלפי הצעירים האלה, שביקרו במחנות ההשמדה במסגרת שניתן לכנותה "חינוך בהלם", יהיו אלה שיעבירו את מסר השואה לדור הבא וייאבקו נגד מכחישי השואה מבחוץ ומגמדי השואה מבית.
זה מפעל של תיעוד היסטורי, באמצעות הלב והרגש. רואים את המחנות והמשרפות, נוסף על המחברות והבחינות. ביקורים אלה מחלחלים לעורקים ולנימים.
רובם המכריע של הצעירים היהודיים המשתתפים במצעד החיים ובביקורים אחרים בפולין חוזרים לארצותיהם שונים – יהודים וציונים בעלי הכרה והזדהות חזקות יותר. הם סופגים – רגשית ושכלית – את המשמעויות האמיתיות של חייהם ועתידם בישראל, בכל הקשור לערכים של מולדת, ציונות, דגל וגורל יהודי. הם נהפכים לבוגרים יותר ולציניים פחות. תחושות ותוצאות אלה זהות, ברוב המקרים, אצל רוב הנערים והנערות מכל החוגים והגוונים החינוכיים, המסיירים בפולין.
לאחר הביקור במחנות ההשמדה מבינים הנערים היטב את המשמעות של ערכים כמו "עם אחד – גורל אחד". הם חשים היטב כי עתידם בישראל תלוי באחדות פנימית, בעוצמה צבאית ובתבונה מדינית. הם רואים בטרבלינקה את הפסוק החרוט באבן "לעולם לא עוד" ומסקנתם אחת ויחידה – לשרת בצה"ל מתוך מעורבות, הזדהות ומסירות. הם יודעים כי השואה השמידה את יהדות אשכנז מזרח אירופה, אך מופתעים לשמוע לראשונה את העובדה כי אילולא ניצח הצבא הבריטי את הצבא הגרמני בצפון אפריקה, היה גורלה של יהדות צפון אפריקה כגורל יהדות מזרח אירופה – השמדה.
הם מופתעים לדעת כי את השואה שחלפה יש לזכור, ואילו את העצמאות שנבנתה יש לשמור.
כל הניסיונות להקטין או לבטל את מסעות הנוער לפולין, בנימוקים כביכול חינוכיים ואנושיים, נובעים מן העובדה כי למסעות אלה יש הצלחה אדירה בעיצוב דעתם של הצעירים. אני ניצול שואה, שגדלתי בארץ מגיל צעיר ולחמתי ברוב המלחמות. הייתי בצוות שארגן את "מצעד החיים" הראשון, הדרכתי עשרות קבוצות של נוער לפולין. הרצאתי ב-78 בתי ספר ובצה"ל בנושא עדות אישית משואה לתקומה.
מפעל חינוכי זה ראוי שיימשך ויתרחב וימצא את ביטויו בשילוב עם הצדעה לישראל, תוך תקווה ואמונה במדינה ובעתידה. כשם שאסור לערב את צה"ל במחלוקות הפוליטיות, כך אסור לערב מפעל זה של מצעד החיים ביריבויות המפלגתיות השגרתיות.
מתי דוד
אהוד: צריך להתחיל את "מצעד החיים" בברלין ובמחנות ההשמדה בגרמניה, כמו ברגן בלזן, כדי שהצעירים ידעו בדיוק מי אשם בהשמדת היהודים ולא יתפתו להטיל את עיקר האשמה על הפולנים.
* * *
יהודה דרורי
ציטוט: גורם פלסטיני: ישראל ביטלה
הכנסת 4 משאיות עם צמיגים לעזה
פורסם ב-YNET: 07.04.18
ישראל ביטלה הכנסה של ארבע משאיות הנושאות מכולות עם צמיגים למכוניות, שהיו אמורות להיכנס לעזה דרך מעבר כרם שלום, ביום ראשון. כך מסר גורם פלסטיני האחראי על תיאום הכנסת הסחורות לעזה. ממשרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר כי "טרם נקבעה מדיניות קבועה בנוגע לכניסת צמיגים מישראל לרצועת עזה."
סוף ציטוט.
אז שייסעו על הג'נטים...
כדי להיות גזעני אמיתי אומר רק ששריפת הצמיג מתאימה מאד למאבק הפלשתיני, משופשף, פגום, בלתי ניתן לשימוש ובעיקר: שחור ומסריח! (כמו כן, מפיק הרבה עשן סמיך מכדי שהם יראו דרכו איזו דרך פוליטית...)
אולי יש להם עוד הרבה דברים לשרוף, אבל רק כאשר יתחילו לשרוף את סיסמאות ההסתה שלהם ואת הדגלים המצועצעים שלהם, אז אולי נבין שהם מוכנים לדבר במקום ליהרג על גדרות שאינן עבירות עבורם.
[אהוד: בין שני דגלים שלהם ראינו, בצילומי ההפגנה ביום שישי האחרון, דגל בהיר שעליו היה מצוייר צלב-קרס שחור גדול!]
עיתונאים בשירות החמאס
היללה העולמית והמקומית על הפגיעות כביכול בעיתונאים ברצועת עזה נשענת על הרבה צביעות ועל לא מעט צדקנות בכיינית. עיתונאים המסקרים מתוך המון מוסת ופרוע מטושטש בעשן צמיגים חייבים להבין שייפגעו, זה הכלל הראשון!
הכלל הלא פחות חשוב, כי מרבית העיתונאים בשטח עובדים שם בחסות החמאס ותפקידם ללבות את המהומות (הרי הנערים שרואים מצלמה, מתחילים להשתולל למען התמונה), העיתונאים שם הינם בהחלט בשירות החמאס ופגיעה בהם אינה מוגנת בחופש העיתונות!
ולבסוף, לגבי העיתונאי שנורה כביכול ע"י צלף ישראלי, לדברי חבריו הוא נורה ברגע שהפריח "רחפן" (מזל"ט צילום). מבחינתו של הצלף שלנו, הוא לא זיהה שם עיתונאי אלא איש מודיעין של האוייב המפעיל אמצעי מודיעין! יחשבו כל אותם עיתונאים בעזה שהם מהוים מטרה בין שכתוב עליהם PRESS או לא. מצידי , אם החמאס יראה שאנחנו לא פוגעים בעיתונאים הוא ישים "שלט" כזה על כל החבלנים שלו, הלא הם גם משתמשים באמבולנסים של הסהר האדום להעברת לוחמים ונשק, למה שלא יעשו שימוש בסמל העיתונות?
יהודה דרורי
* * *
דניה מיכלין עמיחי
הלינה בירנבאום – לוחמת כדי לזכור
הריאיון נערך בשנת 2008
בשנת 1986, ארבעים שנה אחרי שעזבה את אדמת פולניה, החליטה הלינה בירנבאום לחזור למקום בו נלקחה ממנה ילדותה, זהותה וכל משפחתה, להוציא אח אחד ששרד.
בנה, יעקב גלעד, פזמונאי ומפיק מוסיקלי, כתב לה את השיר המושר בפי יהודה פוליקר "אפר ואבק" – "ואם את נוסעת לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק, ואם את נוסעת לאן את נוסעת, שנים וכלום עוד לא נמחק."
הלינה מוכרת לרבים מהמבקרים בפולין ובמחנות ההשמדה, בעיקר בזכות ספרה "החיים כתקווה", ששמו הולך לפניו וגם לפניה. הוא משמש מדריכים, הלוקחים קבוצות למחנות ההשמדה, מבקרים הבאים יחידים או בקבוצות, חוקרי שואה וסטודנטים. בספרה מספרת הלינה את קורות חייה:
"נולדתי בווארשה. גרתי ברחוב נובינירסקה עם אימא, אבא ושני אחיי... בקיץ 1939, בהקשיבי לשיחות המבוגרים הבנתי, שאימת מלחמה מרחפת על פולניה..."
הלינה נולדה בווארשה בשנת 1929. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה בת עשר, המלחמה והכיבוש עברו עליה בגטו וארשה ובמחנות הריכוז של מיידנק, אושוויץ בירקנאו ואחרים. אחד אחרי השני נלקחו ממנה בני משפחתה, אבא, אימא ואח, והיא נותרה לבד להילחם על חייה וגורלה. היא השתתפה בצעדת המוות ושוחררה ע"י הצבא האדום במאי 1945. בשנת 1947 עלתה ארצה בעלייה בלתי לגאלית. כיום הלינה מתגוררת בהרצליה עם בעלה חיים, יש לה שני בנים ושלושה נכדים. היא מנהלת אורח חיים רגיל, אבל...
מאז 1986, שבה הלינה ונוסעת לפולין שוב ושוב, פעמים רבות. גם עכשיו אנו נפגשות בביתה, יום אחרי שחזרה "משם". מה דוחף את הלינה לחזור אל מקום התופת, אל הזיכרונות המרים ביותר שהיא נושאת איתה.
זאת ועוד שאלות רבות רציתי לשאול את האישה שמקדישה את חייה לזיכרון השואה. הלינה נענתה ברצון לפגוש אותי ולדבר ולספר, לדבר ולספר, מה שהיא עושה במשך יותר משישים שנה. ידעתי מראש שיש יותר שאלות מתשובות ויש שאלות שאי אפשר לענות עליהן, אבל יש הבדל גדול בין מי שהיה שם ובין מי ששואל שאלות על מה שהיה שם.
את נוסעת לפולין שוב ושוב, למה?
כדי לספר על אלה שלא נשאר מהם אפילו שם, על המון אנשים שהייתי איתם יחד, גם בגטו, גם במחנות. ראיתי איך שהם נעלמים בסלקציות, איך הם בוערים בתנורי הקרמטוריום. אני ראיתי את הארובה, הייתי באושוויץ בירקנאו בבלוק 27, שהיה הכי קרוב לכבשן והיה מול הרמפה. במשך כמעט שנתיים ראיתי כל יום בבוקר, במפקד, רכבות נכנסות מלאות באנשים, על הרמפה ירדו המון אנשים עם חבילות עד לב השמיים, ונעלמים בצד שמאל של בלוק 27, מאחורי גדר תיל של הקרמטוריום, והארובה הגדולה פולטת אש.
ואת זוכרת הכול?
אני זוכרת הכול, הייתי בת 13, ועד גיל 15 ראיתי את זה. עוד קודם לכן הייתי כמה חודשים במיידנק ומאז ששוחררתי אני לא יכולה להשלים עם זה שישנם אנשים שלא יודעים.
כשנולד בני הבכור והוא קירב את ראשו אליי כדי לינוק, חשבתי מיד על אלה שבגטו וארשה לא היה להם מה לתת לילדים, והילדים מתו. כשילדיי בגרו והחלו לשחק במשחקים דומים לאלה שאנחנו שיחקנו כילדים, במחבואים ובתופסת ובקלאס, חשבתי על חברי הילדות שלי, כשעדיין היה לנו מה לאכול, אבל חלמנו על שוקולד ועל תפוח עץ. דיברנו על פוליטיקה וכמה יהיה נפלא אחרי המלחמה. אף אחד מהם לא נשאר ואף אחד לא יודע שהם היו אי פעם בעולם הזה. לא יכולתי להשלים עם זה שהכול חזר לקדמותו אבל הם אינם ואני כל כך זוכרת אותם, את השאיפות שלהם, את החלומות שלהם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני חיה ואני לא אספר עליהם. תמיד. מאז שיצאתי משם. אני תמיד מזכירה את האנשים שנעלמו ולא נשאר מהם שם.
היתה לי חברה באושוויץ, היא באה מבייג'ין. אני הייתי בת 14 והיא בת 16. יום אחד ישבנו והיא סיפרה לי על אימא שלה ועל המאכלים שבישלה, ופתאום הקריאו את המספר שלה, הם צעקו בקול ואני לא תפסתי אפילו, רק הבנתי שהיא קפצה מהדרגש, וזה היה באמצע המשפט. לקחו אותה ואני נשארתי עם חום הגוף שלה מתחת לשמיכה ועוד מעט תצא אש מהארובה. אני שכחתי את השם שלה, כתבתי את הספר עשרים שנה מאוחר יותר וכבר לא זכרתי איך קראו לה וכתבתי הבנג'ינאית. עברו עוד שלושים שנה ואז פתאום כמו ברק בראש – הרי קראו לה פרומה. וכתבתי שיר שבמשך חמישים שנה לא עלה שמה על שפתיו של אף אחד. ואין זכר, לא ממנה ולא מהמשפחה שלה. קשה לי תמיד להתנתק מהבית כשאני נוסעת לפולין, אבל לספר על אנשים כמוה, שאף אחד לא זכר את שמה במשך חמישים שנה, זה מה שגורם לי לבוא לשם שוב ושוב.
כשאת חוזרת לוורשה, איזה מין ורשה את רואה, את זו של ילדותך, או את ורשה של ימות המלחמה והגטו?
אם הייתי חוזרת לבד אז הייתי בעיר זרה לחלוטין והייתי אבודה שם. אין דבר אחד דומה, הם הרסו את הגטו כליל ובנו עליו רחובות אחרים לגמרי. בפעם הראשונה שבאתי לשם בכיתי ברחובות האלה. שמעתי את השפה הפולנית שאני מדברת בבית עם בעלי, אבל שם היא שלטת. ראיתי את הבתים האפורים והרגשתי שוב את מזג האוויר שכל כך מוכר לי, רק אני לא כאן, ושייכת לכאן, למתים, לא לאלה שמהלכים עכשיו ברחובות וחיים בתוך מה שאני חייתי פעם.
אבל כשאני באה לווארשה עם קבוצות, ואני מגיעה לאומשלאג פלאץ (מקום ריכוז היהודים לשילוח למחנות הריכוז וההשמדה) אני שוב שם, למרות שהמקום מסביב כבר לא דומה. רק בית הספר קיים ונשאר, למרות כל ההרג הוא נשאר. שם אחי למד. היום לומדים שם ילדים פולניים. זה המקום שמשם שלחו אותנו למחנות המוות, ואני מכירה כל פינה בו. רק השנה, 65 שנה אחרי, איפשרו לי להיכנס פנימה ושוב ראיתי את הכיתה שבה הושיבו אותנו צפופים וזרקו אותנו משם לרכבת. אז לא יכולתי לגעת במדרגות, הצפיפות היתה כל כך גדולה שלא הגעתי עם רגליי למדרגות, ההמון נשא אותי. עכשיו נכנסתי וראיתי את המדרגות, שמנסים לשפץ אותן, אבל הן נשארו אותו דבר. נכנסתי לכיתה שבה ישבנו כשנכנסו הגרמנים והתחילו לחפש אצלנו זהב והתעללו בנו. את אחי תפסו והיכוהו מכות נוראות. עכשיו יושב פה נוער פולני ובולע כל מילה על המקום הזה שהם יושבים ולומדים בו. ואני מספרת בפולנית ומרגישה שמשהו הוחזר לי בחיי. כל כך הרבה השפלה ידעתי פה, כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה אובדן. והנה אני עומדת פה עכשיו וכולם מקשיבים לי, דור שלישי או רביעי של פולנים. הם מחזיקים את הספר שלי ביד ומבקשים הקדשה.
יש הבדל בין הנסיעה הראשונה שלך ובין אלה שבאו אחר כך?
כן, כן, כן, יש הבדל גדול. בפעם הראשונה שנסעתי, אחרי 40 שנה שהייתי בארץ, הייתי כמו שתיים ממש, אחת שלא הבינה כנראה את השנייה. אחת שהייתי בילדות, כשאימא שלי החזיקה בידי כשהלכנו לפארק. אחר כך בתוך המלחמה, בתוך ההפצצות, כשביתנו נשרף, ואחר כך בגטו. רציתי לבלוע את האוויר מסביבי, לצלם אותו, שאולי הוא יחזיר לי את כל האנשים האלה שאהבתי ושאיבדתי אותם. והנה אני פה עם מצלמה, כאילו אני תיירת, ופה זה התחבר לי כאילו אני שתיים וזה היה כל כך חזק. זו של גיל הילדות עם המלחמה עם כל האימה הענקית הזו, והגטו, והרכבות והמחנות, והסלקציות והמתים, וריח הבשר השרוף במחנות הריכוז באושוויץ, בעיקר באושוויץ כשנשמתי את זה וראיתי את האש מהארובה. ושמות הרחובות בווארשה ושמות הערים כמו קרקוב, קז'ימיז', זקופנה, שרק שמעתי אותם בילדותי ולא הייתי שם. אז, בפעם הראשונה, זה היה כאילו שתיקחי שני חיים מלאים ותחיי אותם עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים. אפשר היה להתפוצץ מזה ממש. רציתי לעלות על הדרגש שלי בבלוק שלי באושוויץ, אלה דברים שלא חוזרים על עצמם באותה צורה.
בפעמים הבאות זה כבר לא היה כך. אז כבר ידעתי לאן אני נוסעת, זה לא היה חדש. אמנם אני תמיד מתרגשת אבל עכשיו אני חושבת על האנשים שדרכו שם, איך הם הלכו בפעם האחרונה, לאן הם הגיעו. אני זוכרת המונים, ואני חושבת איך הילדים הקטנים ביקשו מהאימא כל מיני דברים והאימא מובלת אל בורות הירי. ואני הולכת שם ורק מתארת לעצמי את הדרך האחרונה שלהם כמו שאת אבא שלי ניתקו מאתנו באומשלג פלאץ בוורשה ומה היה איתו אחר כך.
אמרת פעם שכשאת מדברת על האנשים האלה הם ממשיכים לחיות, מה יהיה אחרי שדור הניצולים כבר לא יהיה?
לא כל הניצולים יודעים לספר, יש ניצולים שלא רוצים לספר כי הם לא מאמינים שיבינו אותם. ויש כאלה שלא מתייחסים לעיקר אלא לדברים צדדיים לא חשובים והנוער לא מקשיב להם. צריך להוציא את הדברים החשובים ויש מספיק אנשים עם עומק נפשי ועם רגש אנושי שיבינו את הדברים האלה. יש דברים שחייבים לספר לנוער, ולהמשיך לספר.
מה הכי חשוב לספר לנוער?
לספר על האנשים שהיו. איך הם חיו את זה, איך היו התגובות שלהם, איך הם התייחסו לזה, הרי הם עשו משהו, הרי כל השישה מיליון, לא מתנו ביום אחד. זה מה שגרם לי לכתוב את הספר שלי. כשהקשבתי למשפט אייכמן אמרתי לבעלי הם מספרים איך הרגו, איך רצחו, איך חתכו את האנשים ושרפו אותם, אבל הם לא מספרים איך הם חיו עד שהרגו. הרי חיינו, עוד ניקינו רצפה ושטפנו כלים עד לגירוש. כשהתחילו האקציות גם אז עשינו משהו, והיינו עוד יותר טובים, עוד יותר אהבנו, או שהיינו יותר גרועים, אחד גנב אולי לשני את הפירור שנשאר לאכול.
אני זכיתי לזה שאנחנו חילקנו בינינו הכול באהבה גדולה. לא ידענו מה יהיה עוד שעה ועוד דקה וזה מה שנתן לי את הכוח לרצות להיות. את מבינה, את זה אני רוצה שיספרו. איך הגיבו כשהיה צורך להידחף כדי לקבל קערת מרק, מי דחף או מי נתן לשני את המעט שהיה לו או שלא היה לו, והיו כאלה. את זה הייתי רוצה שיידעו, שיידעו מה באמת יש לו ערך בחיים. שם ראינו את זה.
שואלים אותי לפעמים למה רצית לחיות, לקחו לך את האימא ואת האבא והיו תנאים כאלה, אני הייתי מתאבד מיד. כשאומרים לי כך אני עונה שלא מתאבדים כל כך מהר. אי אפשר היה אפילו לחשוב על זה, דחפו אותנו אחד על השני והיה צריך לחשוב איפה לשים את הרגל, רצית לשתות ולא היה מים, המחשבות היו עסוקות באיך לחיות את הרגע הנתון. היו רגעים שכבר לא הייתי מוכנה להילחם על החיים, לעשות משהו, הייתי אדישה, אבל לא הייתי מתאבדת. כבר הייתי כאילו נולדתי מאבן, כאילו לא היתה לי מעולם אימא ולא היה לי בית, רק הצריף הזה והדרגש הזה והלוואי שלא היינו כל כך הרבה אנשים עליו בצפיפות נוראה. כשהגענו למיידנק וראיתי איך הגרמניות והפולניות והיהודיות שהשגיחו עלינו היו מכות בשוט, חשבתי על אימא שלי ולא יכולתי לתאר לעצמי תמונה כזו שמישהו ירביץ לה, אז יותר טוב שהיא איננה פה. זה מה שחשבתי ולא שאני אתאבד. אני במילא כמעט לא חייתי. אני לא נדחפתי בתור למרק, יכלו לרמוס אותי, לא רציתי כלום, רציתי את אימא שלי. אני לא הבנתי שאני יכולה להתאבד, שבגלל זה אני צריכה לתלות את עצמי או לזרוק את עצמי על גדר תיל מחושמלת, וגם לזה לא הייתי מסוגלת. אז שיבינו שהחיים הם יקרים והחיים עצמם הם ערך ואם יש לך אימא ואבא, לתת להם אהבה ולקבל מהם אהבה. לתת מעצמך זה ערך וזה סיפוק ענק, ויש להשלים עם דברים שנלקחים ממך.
את יכולה לתאר לי מה קורה לבן אדם שלוקחים ממנו את הזהות שלו, ומה קורה אחר כך שמקבלים אותה בחזרה?
זה לא קורה בבת אחת, אתה מתרגל, אתה כמו גדל לתוך זה. כשאתה מגיע לאומשלאג פלאץ, כשאתה יושב בבונקר, לפני כן אתה מסתתר כדי לא להגיע למחנה, אתה כבר לא במיטה, אתה כבר לא כמו בן אדם נורמלי. אתה לא מתכסה, לא מוריד בגדים, אתה מוריד בגדים כי חם נורא, אתה עם המון אנשים ביחד במחבוא ואתה כבר לא מתבייש ללכת עם בגדים תחתונים כי אין מה לנשום, כי חם ואין אוויר. אז אתה לא חושב על הזהות שלך, אתה רק חושב שלא יגלו אותך. והם מגלים. והרגע שהם מגלים זו מכה גדולה כמו של איבוד תקווה. עכשיו הנורא ביותר. גם פה היה נורא, אבל עוד לא גילו אותנו, לא היה צורך להתלבש, להחליף בגדים, לאכול, שלושה שבועות על קוביית סוכר וקצת מים וחלום על חתיכת לחם ואור יום, והתקווה שהמלחמה תיגמר ואנחנו נחייה כמה חודשים מתחת לאדמה כמו שזה. אבל עכשיו כבר מוציאים אותנו וזורקים אותנו לאומשלאג פלאץ עם מאות אלפי אנשים, בכל הכיתות ובכל הקומות. אסור ללכת לשירותים, שהם קרובים, ואתה מת לשתות מים ואין. אז מי אנחנו. אח"כ כך דוחפים אותנו לרכבות ואנחנו נחנקים לקצת אוויר וכבר לא חשוב לאן הרכבת נוסעת. אתה מפחד מהשם טרבלינקה ואז הגענו למיידנק ולא ידענו שיש שם תאי גז. ואימא אומרת אנחנו נחיה, יתנו לנו אוכל ועבודה ומי צריך יותר מזה, ואני נכנסת ואימא לא, ואין לי אימא יותר, לתמיד. היא היתה בת 42, 43, יפה, חזקה, מחייכת בכל מצב להרגיע אותי, ועכשיו היה איננה, ומי אני בכלל, אני כלום. ומתחילים לחלק איזה מרק ודוחפים, וצריך ללכת מכות, אז איזה זהות. יש כבר ערכים אחרים, פרופורציות אחרות, כבר לא מחפשים זהות. וגם לקבל את הזהות חזרה זה קשה. אנחנו לא היינו כמו כולם, כמו אנשים שלא עברו מה שאנחנו עברנו. פתאום נהיה ריק. שם היו אירועים נוראים אבל קרה משהו כל הזמן. עכשיו הכול ריק. בהתחלה היתה השמחה על זה שאני שוכבת במיטה, שאני אוכלת מצלחת וכף ולא שותה מכלי פח, שאני יכולה לחתוך לחם כמה שאני רוצה, אבל אחר כך מתחילים הזיכרונות וההשוואות. אני חושבת שאת הזהות שלי אף פעם לא איבדתי. אף פעם לא ביקשתי תוספת מרק שלא ירביצו לי, אף פעם לא נתתי שישפילו אותי, אף פעם לא נתתי הזדמנות לזה. חלמתי שמחר יהיה יותר טוב, תמיד הייתה לי תקווה.
השתנית?
לא, לא, אני ממשיכה להיעלב. אומרים לי איך את יכולה להיעלב ככה על דברים קטנים כשעברת דברים קשים כל כך? בשבילי אותו דבר, אני רגישה באותה מידה. השואה לא בנתה את האופי שלנו, אנחנו באנו לשם עם מה שבאנו מהבית. זהו, וזה מה שאני היום, רק עם יותר רגישות למי שסובל כי אני סבלתי ואני יודעת מה זה להיות רעב, להיות בחוץ, מה זה שלא רוצים אותך והפחד לאבד. מצד שני אני מאמינה שלכל צרה יש פתרון כי יצאתי מכל צרה.
ספרי לי על הקשרים שלך עם בני נוער ישראלים שמגיעים לפולין.
יש כאלה שאומרים לי "אני לא מתחבר," או "אני מרגישה שלא יכולתי לבכות." ואני אומרת להם למה אתם רוצים להתחבר, למיליונים שלא הכרתם ולא חייתם ביניהם ולא הכרתם את מנהגיהם ואת השפה שלהם? באת לכאן לראות חלק מההיסטוריה של העם היהודי ויש לך את הזכות לא רק לקרוא את זה בספר אלא לראות מקרוב את המקום ששם זה קרה. את לא צריכה להתחבר, את לא צריכה לבכות. זה רק גורם למדריכים שלכם לגרום לכם לבכות והם מתחילים לעשות קיטשים. גם אני, אם אני מרגישה צורך לבכות אני בולעת את זה ברגע מסוים ומפסיקה לדקה כדי לא לעורר רחמים.
על הקשרים שלי עם בני הנוער יעידו קטעי מכתבים שקיבלתי לאחרונה:
"בזכות אישיותך החזקה, סיפורייך המרגשים ושמחת חייך, לימדת אותי המון דברים. לימדת אותי להעריך את הדברים שנראים לנו כשגרתיים כמו המשפחה, החברות, המדינה והחיים."
"תרומתך לעיצוב התובנות האישיות, הלאומיות והאוניברסליות של כל משתתף במסע, משמעותית ביותר."
שאלתי את הלינה איך היתה העלייה שלה לישראל ואיך היתה קבלת הפנים.
הלינה סיפרה על שליחים שבאו מהארץ ואמרו להם כמה חשוב שיעלו ארצה, שמחכים להם וצריכים אותם. הם עלו על ספינת דיג בעיירה קטנה בצרפת, למעלה ממאה איש כשהיה מקום בקושי לארבעים, בדרך אספו עוד עולים מעיראק, שספינתם טבעה, והגיעו לארץ תשושים לחלוטין. קבלת הפנים בקיבוצים לא היתה מסבירת פנים והם הרגישו מנוכרים ובלתי רצויים. ביקשו מהם לא לדבר פולנית ולא אידיש, לא להתלבש כמו בגלות ולא לדבר כמו בגלות כדי לא לקלקל את רוח הנוער. לימים הודו שהיו אלה טעויות אבל הטעויות האלה חרתו פצעים בלב הניצולים. היו התבטאויות של 'צאן מובל לטבח,' ולמה לא באתם קודם והעדפתם לשבת על סיר הבשר. לא נתנו להם לדבר, לספר, רק סיפרו להם על גיבורים מקומיים, מעשי גבורה וייבוש ביצות. עם המעבר לעיר השתפרה ההרגשה שכן בעיר הקשיבו להם.
מתי היחס התהפך?
עם משפט אייכמן היחס התחיל להתהפך, לא תיכף, לא כולם. בעיקר כאשר החלו הנסיעות לפולין.
אבל הלינה תמיד דיברה. כל אימת שפגשה מישהו שרצה לשמוע וכשהזדמנה לחברה חדשה. אחר כך התחילה לדבר בבתי ספר לפני כיתות.
מתי התחלת לדבר לפני אנשים?
משנת 63' התחלתי לנדוד, עברתי עשרות אלפי אנשים עם הסיפור שלי ותוך כדי כך כתבתי את הספר. אמרתי לעצמי אם הם ככה הקשיבו כפי הנראה יקראו גם.
במשך הזמן השתנה גם יחס הנוער אל השואה. פעם ילדים התביישו שהם דור שני, לא פעם ביקשו ילדים מהוריהם להסתיר את המיספר על היד. כיום המודעות לשואה גדולה, ילדים מתגאים שסבתא או סבא שלהם היו בשואה ושרדו אותה כגיבורים.
את מאמינה שאפשר להבין את השואה?
אני חושבת שאפשר להבין הכול. נכון שאנחנו לא יכולים להיכנס למחשבה של סדיסט ורוצח אבל אנחנו יכולים להבין את הקורבן. אפשר להבין שלוקחים ילד מזרועות אימו והוא צורח ואי אפשר להגן עליו. זה כואב אבל אנחנו מבינים. לא צריכים לחלות בסרטן כדי להבין את הפחד של אדם שלקה במחלה. אולי אי ההבנה היא רצון לברוח מהסיפור. מבינים אך מפחדים. אני נלחמת במשפט הזה כבר שנים.
אישה חזקה הלינה. היא נלחמת על דעותיה, היא נלחמת על זכותה וחובתה להחיות את האנשים שהלכו ולא נותר מהם זכר, ולא נותר מהם שם. הלינה מקרינה כוח, נחישות ואהדה, והיא מעניקה מהם למי שנמצא לידה.
דניה מיכלין עמיחי
* * *
צרור הערות 8.4.18
* קמפיין תמיכה בטרור – כל אוייב פלשתינאי שינסה לחדור לישראל, הוא בחזקת מחבל בדרכו לפיגוע, וכך על צה"ל להתייחס אליו.
קמפיין ההמרדה של "בצלם", המסית את חיילי צה"ל להפר פקודות ולא לירות במחבלים, הוא קמפיין סיוע למחבלים ולפיגועים.
* חש צער עמוק – "מה, אינך חש כל צער על מה שקרה ביום שישי שעבר על גבול עזה?" נשאלתי.
אני בהחלט חש צער. צער על כל חייל שלא הסב עם משפחתו לחוג את סדר פסח, כי הוא נאלץ להגן על תושבי הדרום, מפני חדירות מחבלים.
* עיד אל טאייר – מחסור בצמיגים ברצועת עזה, בגלל המצור האכזרי.
* אני תומך בנתניהו – ד"ר נתניהו הוא ראש ממשלה אחראי, שמתוך אחריות לאומית הוביל מהלך מדיני וחברתי חשוב לפתרון אופטימלי למשבר ההגירה.
מיסטר ביבי הוא פוליטיקאי ציני, שנבהל מטוקבקיסטים, כי הבין שהרגיז את אלה ששוכבים למענו על הגדר ונלחמים בשמו נגד שלטון החוק ומשטרת ישראל. הוא חשש שהם יתהפכו עליו ויילחמו בשחיתות. ולכן, הוא ביטל את ההישג הלאומי שהוא השיג.
אויבו הגדול של ד"ר נתניהו הוא מיסטר ביבי.
אני תומך בד"ר נתניהו.
* תעמולה נואלת – תמכתי ואני תומך במתווה נתניהו לפתרון משבר ההגירה. אני מאוכזב מהתקפלותו וביטול המתווה, שהוא יודע שאין טוב ממנו.
ועם זאת, אני שב וחוזר על דברים שכתבתי פעמים רבות בחודשים האחרונים – הקמפיין הנואל בסוגיית מבקשי המקלט, המשווה אותם ליהודים בשואה ולמעשה את ישראל לנאצים, הוא תעמולה אנטי ישראלית נפסדת, עלילת דם נוראה וסוג של הכחשת שואה, או לפחות גימודה.
* לא מעוקצך ולא מדבשך – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, הגשתי הצעה לקול קורא של הקרן החדשה, על תוכנית מסוימת שערכנו בקריית שמונה.
מנכ"ל המכללה לשעבר, שהיה איש מר"צ, עקץ אותי: "הייטנר?! שאתה תבקש תמיכה מהקרן החדשה?!"
השבתי לו, שתי תשובות. האחת, היא שכאשר אני עושה פעולה חשובה, כל מימון חוקי שאני משיג בעבורה רצוי ומבורך.
השנייה, היא שכאשר מדובר בקרן החדשה, כל אגורה שאני מוציא משם היא מצווה, כי אני יודע מה האלטרנטיבה של הכסף הזה...
הקרן עושה פעולות מזיקות מאוד של פוליטיקה רדיקלית, אך גם פעולות חיוביות וטובות למען החברה הישראלית, חלקן בשיתוף פעולה עם הממשלה. לפני שנים אחדות כתבתי מאמר שכותרתו: "ד"ר קרן ומיסטר החדשה" שבו הצגתי את הדואליות הזאת (הדוגמה לפעולות החיוביות שהצגתי היא המרכזים לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית). קראתי להבחין בין סוגי הפעולות הללו.
היום אני רואה את זה קצת אחרת. גישתי היא "לא מעוקצך ולא מדבשך." פעילותה המזיקה מאפילה על פעולותיה החיוביות.
עם זאת, אין צורך לשקר. הטענה שהם שיכנעו את רואנדה לבטל את ההסכם, היא סתם שקר של נתניהו, שנועד להסיט את תשומת הלב הציבורית מהתנהלותו העלובה בנושא.
ובאשר לוועדת החקירה הפרלמנטרית – המוסד הזה קיים לצורך הפיקוח של הכנסת על פעולות הממשלה, ולא לפיקוח של הממשלה על פעילות מתנגדיה.
אגב, בסוף לא קיבלנו את הכסף מהקרן החדשה...
* שלא יהיה מנוח לכף רגלם – עיריית חולון סירבה לאפשר את קיומה של הפרובוקציה המכוערת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – חינגה מאוסה של עיסת זיכרון משותף למחבלים וקורבנותיהם ולחללי צה"ל. אמנם הטיעון דבילי: "זה אירוע פוליטי" נכון, זה אירוע פוליטי, אך לא זו הבעייה. הבעייה היא חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל.
יש לקוות שכל הרשויות המקומיות בישראל תנהגנה באותה דרך. ויש לקוות שגם בעלי אולמות פרטיים לא ישכירו את האולמות שלהם לפרובוקציה הזאת, כי בצע כסף אינו מכשיר כל שרץ.
* גדעון לוי נגד ערפאת – ג'ורג' חבש היה ארכי טרוריסט, אחד הטרוריסטים המסוכנים בהיסטוריה. הוא הקים את ארגון הטרור הרצחני "החזית העממית לשחרור פלשתין", שאחראי למעשי טרור רצחניים ואכזריים נגד ישראל, נגד יהודים בעולם ונגד המערב, חלקם בשיתוף פעולה עם טרוריסטים לא ערבים, מרקסיסטים קיצוניים מגרמניה, דרום אמריקה, יפן ועוד.
בין פעולות ארגונו של חבש: חטיפת למעלה מעשרה מטוסים, תחילה של "אל-על" ולאחר שהדבר הפך לבלתי אפשרי, של חברות תעופה מערביות שהטיסו נוסעים לישראל וממנה. בין החטיפות המפורסמות: חטיפת מטוס אל-על לאלג'יר ב-1968. פיצוץ מטוס של "סוויסאייר" שהיה בדרכו לישראל, שבו נרצחו 47 איש (1970). מתקפת חטיפות מטוסים – 4 מטוסים ביום אחד (1970). הטבח בשדה התעופה לוד (לימים נתב"ג) שבו נרצחו 24 בני אדם ולמעלה משבעים נפצעו (1972). ניסיון לרצוח את איש העסקים היהודי אדוארד זיו (1973). חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה (1976). ההתקפה על בית התינוקות במשגב עם בה נרצחו תינוק וחבר הקיבוץ ושאר הילדים נחטפו לצרכי מיקוח (1980). רצח השר רחבעם זאבי (2001) ופיגועי התאבדות באינתיפאדה השנייה.
ג'ורג' חבש הנהיג את האופוזיציה לערפאת, שנתפס בעיניו כ"מתון". הוא עמד בראש "חזית הסירוב" שהתנגדה לתוכנית השלבים של אש"ף, שאמנם הייתה תכנית לחיסולה של ישראל, אך הייתה בנויה על שלבים שכללו נכונות למו"מ עם ישראל לצורך קבלת שטחים והקמת מדינה פלשתינאית על חלק מא"י. בעיני חבש המדיניות הזאת היתה בגידה. כשהתקבלה תוכנית השלבים חבש פרש מאש"ף, אך גם לאחר שחזר לאש"ף, הנהיג את ההתנגדות לערפאת, שהיה "מתון" מדי.
לאחרונה יצאה ביוגרפיה של חבש. במוסף הספרים של "הארץ" התפרסם פשקוויל ביקורת של גדעון לוי על הספר. כותרת המאמר היא, לא פחות: "חבש צדק."
במה הוא צדק, לדעתו של לוי? במחלוקת בינו לבין ערפאת. חבש ראה בערפאת בוגד, כזכור. במאמרו, מציג לוי את חבש באור רומנטי כאידאולוג ואידיאליסט ומהפכן הראוי להערצה. הוא צדק בכך שהוא היה "אויבן המר של הפשרות." הפשרות עם היישות הציונית כמובן. כי הרי "מה הועילו כל פשרותיו של אבו עמאר לעם הפלסטיני? ... רק העמקת הכיבוש הישראלי והתחזקותו של מפעל ההתנחלויות." חבש צדק, כי "עדיף היה ללכת בדרכו הלא מתפשרת של חבש, שלא הסכים לשום משא ומתן עם ישראל... שחשב כי עם ישראל אפשר להתדיין רק בכוח."
לוי מתרפק על חזון השמדתה של ישראל שנשא חבש: "חלם על מדינה אחת, דמוקרטית וחילונית שבה יהיו היהודים שווי זכויות, ולא הסכים לדון בשום דבר אחר". מדובר כמובן במדינה שתקום במקומה של ישראל ועל חורבותיה. ועל כך, חוזר גדעון לוי על המנטרה, "חבש צדק".
לוי מצטט באהדה רבה דברים שכתב חבש על מלחמת השחרור, הנקראת בפיו של לוי "הנכבה": "אחז בי דחף לירות בהם עם אקדח ולהורגם, וכל זמן שלא היה עימי כלי נשק – השתמשתי במילה האילמת. צפיתי בהם מהצד ואמרתי חרישית: זו אדמתנו, כלבים, זו ארצנו ולא ארצכם, נישאר כדי להרוג בכם."
הכלבים = היהודים, על פי חבש & לוי.
טוב, אפשר לומר לזכותו של לוי, שהוא נגד ערפאת.
* בריונות גזענית – מעשה הבריונות במלון באילת מחריד. על החברה הישראלית להילחם בבריונות הזאת. אבל כל הקלישאות המציגות את הבריונות הזאת כמאפיינת את הישראליות חסרות שחר. לא, היא ממש לא מאפיינת את הישראליות, היא ממש לא מאפיינת את הישראלים, תופעות כאלו יש בכל מקום וגם ברוב המקומות האחרים אין היא מאפיינת את אזרחי אותן מדינות. יש יותר מקורטוב של גזענות בהכללה הזאת.
ויש מי שחוגגים את הבריונות הזאת וקופצים עליה כמוצאי שלל רב. למשל, בריון המקלדת רוגל אלפר, פרסם בשוקניה פשקוויל בריוני גזעני, שבו מה שקרה שם הוא "הישראלים". כך "הישראלים" מתנהגים. עובדה – "בעזה" וזה.
אה, הוא קצת מיקד זאת. כך מתנהגים בעיקר "הישראלים בחופשה."
* הישראלי המכוער – אם הייתי צריך להגדיר אדם מסוים בתור "הישראלי המכוער", זה היה רוגל אלפר, ולו בשל תחביבו לבוז למשפחות שכולות, לנוד להן על אבלן ולפרסם פשקווילי שמחה לאידן.
* הבן הרשע תשע"ח – רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" (שמות י"ב כ"ו), לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג ח), לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
מיהו הבן הרשע תשע"ח? אותם עריקים משתמטים טפילים, שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו, בשם "לימוד התורה" כביכול, ומרשים לעצמם להשבית תורה כדי להתפרע ולשבש את חיינו. לכבוד פסח, 12 עריקים טפילים שהשתחררו מהכלא הוסעו במצעד ניצחון בירושלים בלימוזינות, וזכו לשבחים על... "מסירות הנפש", לא פחות.
רשעים מרושעים.
* מול קו מאז'ינו הסורי – העיתונאי והסופר מנחם תלמי הלך לעולמו בגיל 90. בהרצאות על תולדות הסכסוך בין ישראל לסוריה, אני מצטט לעיתים מכתבה של תלמי ב"מעריב", ב-1964:
"מי שרוצה לספוג אל קירבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול. מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. זה לא רחוק: 10 ק"מ בלבד מראש פינה... לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים החולשים על משק גדות יכסוהו בברד כדורים ופגזים... זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי... קומץ 'מטורפים': בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות 'מוזרים' בהלך רוח הכללי השורר היום ברחוב... האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: 'קו מז'ינו הסורי'... שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק... מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראיה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים... אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם.. יראה מבנה מפוצץ ולא נשאר מנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפילים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש... כשמאותה גדה מזרחית נעלמים לפתע העדרים וכשמג'לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים 'לעשות שמח'!"
* לפטריוטים בלבד –את הערכתי העצומה לספרו הנפלא של אסף ענברי "הטנק" כבר הבעתי במאמר ביקורת על הספר. במאמר ב"ידיעות אחרונות" של יוני לבנה, הוא כתב: "לקוראים שנרתעים מספרות פטריוטית אין מה לחפש ב'הטנק' של אסף ענברי." לדעתי, זה לא רק מדויק, אלא זו מחמאה גדולה לספר.
* המפא"יניקים החדשים – מתוך מדור הטריוויה (האהוב עליי ועל ילדיי) "20 שאלות", במוסף "הארץ": "מה משותף לישראל ברצ'נקו, פנחס קוזלובסקי ויגאל פייקוביץ'?"
אלה שמותיהם המקוריים של שרי ממשלות ישראל ישראל גלילי, פנחס ספיר ויגאל אלון. אבל בתשובות נאמר: "שלושת שרי מפא"י."
מבין השלושה רק אחד, פנחס ספיר, היה מפא"יניק. גלילי ואלון היו מ"אחדות העבודה".
* זיכרונותיי מאנצאר – ג'קי לוי הוא בן מחזור שלי בנח"ל. בטור שלו "בא בטוב" במגזין שביעי של פסח של "ישראל היום", הוא סיפר על החוויה שחווינו במחנה אנצאר בלבנון. היו אלה חמשת השבועות המחורבנים ביותר שלי בשירות הסדיר, ולכן אני זוכר אותם היטב.
היינו באמצע האימון של גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים הסדירה, בתקוע. פתאום הקפיצו אותנו בדחיפות, למשימה של 3-4 ימים במחנה אנצאר בגזרה הדרומית של דרום לבנון. מה לצנחנים ולמחנה מעצר? נאמר לנו שהתגלתה במחנה המעצר מערכת של מנהרות, ולכן הוחלט לפנות את המחבלים העצורים למכלאה זמנית ולרצף את המחנה. המבצע היה חשאי, ובשל חשש למהומות והתפרעויות בשעת המעבר, הוחלט להזניק לשם גדוד צנחנים.
בשעת הפינוי, הפלוגה שלי הוצבה על מגדלי שמירה. עשר שעות עמדתי עם חבר על מגדל שמירה, מאבטח את הפינוי, שעבר בשקט ובסדר מופתי. בשעת לילה הסתיים הפינוי.
אך במקום לחזור להמשך האימון, נשארנו עוד חמישה שבועות, שומרים על אלפי עצורים שרוכזו בתוך מחפורת ענקית, שוכנו באוהלים של הצלב האדום, ואנו שמרנו עליהם מעל סוללות עפר. במשך חמשת השבועות יָשַנּוּ באוהלי סיירים (אני הייתי עם חברי הטוב איציק פרג'ון), בחום בלתי נסבל ביום ובקור ולחות בלתי נסבלים בלילה. אכלנו מנות קרב קרות, ובמשך שעות רבות ביום ובלילה פטרלנו לאורך הסוללה.
צפינו בשגרת חייהם, בתחרויות הספורט ביניהם ובתגרות ההמוניות שהיו מעשה שגרה. ואני זוכר שקצת קינאנו בהם על הפיתות הטריות שהם קיבלו מדי בוקר... לא, לא היה מה לקנא בהם. אבל גם לא כל כך בנו.
הגענו לשם בסוף אוגוסט, ונשארנו שם 5 שבועות, כולל ראש השנה, יום כיפור וסוכות. במהלך התקופה, היה סבב בין הפלוגות, שיצאו לשבוע אימון קשה ומרוכז בתקוע.
חודשיים קודם לכן, חזרנו משירות קשה בלבנון, עליו כתבתי לא פעם, במוצג "גפן", מוצב הקצה של צה"ל בגזרה המזרחית, סמוך למתחם הסורי, כשנהר הרישי הפריד בינינו. היתה זו תקופה סוערת מאוד ועקובה מדם. ולמרות כל הקושי, והכאב על אובדן חברים, חשנו שאנו חוד החנית של צה"ל, והיינו גאים מאוד בפעילותנו. ופתאום... מצאנו את עצמנו שומרים על עצירים. זאת משימה ללוחמים? לצנחנים כמונו? חשנו תסכול רב.
כמה זיכרונות מתקופת אנצאר. ביום הכיפורים בבוקר הקפיצו אותנו פתאום. הודיעו על חייל נעדר, חשש שנחטף או שהוא עלול להיחטף ולכן אנו במרוץ נגד הזמן. יצאנו לחיפושים בחום הלוהט בעיצומו של הצום. כעבור כחצי שעה הנעדר נמצא. מסתבר שהיה זה שריונר, "הסדרניק", מיחידת שריון שהיתה המעטפת שמסביבנו, שהלך מכות עם חבר, בעט בבטנו, נבהל, ברח והסתתר במערה סמוכה.
במוצאי יום הכיפורים כינס אותנו המג"ד הנערץ גיורא איילנד, וסיפר לנו את מורשת הקרב שלו ממלחמת יום הכיפורים והקרב על החווה הסינית. ישבנו דרוכים והאזנו לו בפיות פעורים. היתה זו מורשת קרב ויותר מכך שיחת מוטיבציה והזרקת ציונות בלתי רגילה, כפי שרק גיורא ידע לעשות. לחיילים שחוקים במשימה כל כך לא סימפטית, שיחה מרוממת נפש כזו הייתה חשובה ביותר.
זיכרון נוסף הוא מאחד הימים הראשונים לשהותנו – התפטרותו של בגין. אני הייתי חיית אקטואליה, צמוד לטרנזיסטור, קורא את כל העיתונים וכל שאר החיילים ראו בי את "קשבנו", מדי פעם התעדכנו. אני הייתי מרותק לחדשות ולדיווחים באותם ימים, סביב ההתפטרות הדרמטית.
וזיכרון אישי-משפחתי. בראש השנה יצאתי לחופשה, והגעתי לאורטל. חברתי באותם ימים, עתליה, שהייתה חל"תיניקית מטעם התנועה ומרכזת שבט הצופים "רשפים" בהרצליה, הגיעה אף היא לאורטל. התקשרנו משם הביתה, והוריי סיפרו לי שדודי האהוב צ'יבי, מקיבוץ בית זרע, עבר התקף לב, והוא מאושפז ב"פוריה". ביום השני של החג, נסענו בטרמפים מאורטל הביתה לר"ג, ובדרך עצרנו לבקר את צ'יבי, שנראה ונשמע מאושש לגמרי.
בשבוע שלאחר מכן הפלוגה שלי היתה באימון בתקוע. בדרכנו חזרה לאנצאר, היינו אמורים לעצור לפריסה בקיבוץ בית זרע, קיבוצו של חבר לפלוגה. אולם כשהתקרבנו לעמק הירדן, קיבלנו הודעה שאי אפשר לעצור בבית זרע, כי יש שם הלוויה של אחד החברים. הפריסה עברה לקיבוץ אפיקים השכן, קיבוצו של המ"פ שלנו, אמיר שדמי.
לאחר הפריסה המשכנו אל תוך לבנון, בחזרה לאנצאר. למחרת בבוקר קיבלתי הודעה דחופה משלישות הגדוד, על פטירתו של צ'יבי, ועל מועד ההלוויה, שנערכה אתמול.
* ביד הלשון : כפר חושן / ספסופה – ב-2003 החליטה ועדת השמות הממשלתית לשנות את שמו של מושב ספסופה שבמרום הגליל, בקרבת הר מירון, לכפר חושן. הנימוק לשם הוא העובדה ששמות הרחובות במושב הם של אבני החושן, האבנים על אפוד הכוהן הגדול.
אולם מה פסול נמצא בספסופה? זהו חידוש שמו של כפר יהודי מתקופת המשנה והתלמוד שישב במקום זה. הכפר הערבי שישב על חורבותיו נקרא סאפסאף ובכך הנציח את שמו המקורי והקל על זיהויו.
בעיניי, אין שם יפה ליישוב יותר מחידוש שמו של יישוב יהודי עתיק שישב באותו מקום וחרב.
המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מבולגריה ב-1949, אך ננטש בשל התנאים הקשים. במקומם יישבו את המקום חלוצים שעלו מתימן, וגם הם לא שרדו. העליה השלישית, שבניגוד לקודמותיה הצליחה, היתה של חלוצים שעלו ממרוקו ומתוניס ב-1954.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: אולי לא מאוחר להודות לנתניהו ולממשלת ישראל על שביוזמתם נחסם הגבול עם מצרים וחדלה התופעה המופקרת של חדירת עשרות אלפי מסתננים אפריקאיים מוסלמיים לגבולות ישראל?!
* * *
גיא בכור
יהודי צרפת בסכנה קיומית
https://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=4383
* * *
ובשבדיה:
This is the result of not having Immigration Laws that really vet those who are permitted to enter a country and enforce them. A country should not allow anyone to enter their country illegally.
THINK
OF YOUR FAMILY!
Wow – it is amazing how politicians can ruin a country!
http://allthatstreaming.com/media/ats/video/sweden-multi-cultural-utopia.mp4
* * *
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
* * *
פוצ'ו – בחיי [4]
פרק ל"ב. ימים אחרונים בקליפורניה
בביתה של לילי חכו לי המכתבים הרגילים מהבית ומנאווה. במכתבים מהבית לא היו הרבה חידושים, אבל אימי לא ויתרה ולא הניחה לאיש מבני המשפחה להתחמק מלענות על כל מכתב ששלחתי. גם נאוה לא נשארה חייבת, ולפי המכתבים שהייתי מוצא אצל לילי בין גיחה לגיחה, יכולתי להבין שלא סיפרתי לה אפילו ברמז על הרומן הקליל שהיה לי עם דבורה מהשגרירות, ומכתביה התרכזו בעיקר במה שאמר לה ליבה:
16.9.59
לנער החלומות שלי,
בכל ערימת המכתבים שהגיעו על הבוקר לא נמצא שום מכתב כחול והתייאשתי. רק בול אחד שמשך את תשומת לבי הביא לתגלית המרעישה שהגלויה מיועדת דווקא לי. אז כמה שמחתי, למרות שהכילה מלים ספורות בלבד ורמזים דקיקים חמודים.
...אני נמצאת בין טכס, שכבר תודה לאל נגמר, ובין מסיבה שעוד מעט תתחיל. טוב היה לי אילו היית איתי, כי אז בטח הייתי נהנית יותר ולא הייתי מחליפה אותך באף אחד מכל הדוקטורים האלה. כשאני מתחילה לחשוב שרק שלושה חדשים עברו מאז שנסעת ושתקופה נוספת כזו עליי לעבור, אני ממש נחרדת. אז בינתיים שתהיה בריא ותדע לך שתמיד תהיה שלי. אתה הבטחת, טוב? מסכים?
מתוק שלי! בחיי שאני אוהבת אותך עוד ועוד יותר.
אז להתראות כבר. נורא רוצה.
נאותך
20.9.59
למתלבט שלי היקר!
שלחת את מכתבך מהדואר המרכזי, נכון? ובגלל זה לאחר שלושה ימים הוא כבר הגיע אליי. כך שלשבת היית לי. אז תעשה כך תמיד. בסדר? אתה בכלל לא יודע כמה נורא נפלא לדעת שאתה מתגעגע ארצה וגם אליי ובאמת שהייתי מסכימה פתאום לבוא אליך, אבל אף פעם לא הזמנת אותי...
המסיבה ביום רביעי, היתה די מוצלחת יחסית, ואת הגירעון בשינה עדיין לא החזרתי לעצמי. אז ספר אתה איך אתה מבלה? ומה אתה עושה מלבד הסיורים המאלפים? ומה אתה כותב? כלום אינך מספר לי ואני דווקא נורא רוצה להיות חברה שלך ונורא מתגעגעת, אז מה יהיה?
נורא מצוברחת ונורא נורא שלך
נאוה.
אחרי כל מכתב כזה שהייתי מקבל מנאוה, הייתה יורדת עלי תוגת געגועים ואני הייתי אומר לעצמי שוב ושוב, שאם לא אמצא באמריקה את אהבת חיי, סימן שמהשמיים הועידו לי אותה ולא אתלבט יותר.
כמובן שלא כתבתי לה זאת, להפך, השתדלתי שלא לתת לה לחיות באשליות, ומכאן רוח העצבות שנשבה ממכתביה, אחרי שהיתה מקבלת את מכתביי שעיקרם קורותיו הבנליות של סטודנט המטייל בדרכי אמריקה.
לעומת מכתביי אליה שלא נשתמרו, הקפידה אימי לשמור כל מכתב שאני שלחתי, והודות לכך אני יכול להיזכר בדברים שמזמן נשכחו ממני.
יום רביעי
קליפורניה 16.9.50
זה עתה סיימתי למלא את אחת המצוות שעליהן צוויתי מפי אימא ושלחתי כעשר גלויות של שנה טובה לארץ. כדי שזה לא יעלה לי בכמה דולרים שלחתי בדואר רגיל, וזה אומר שהמכתבים יגיעו רק בעוד 6-7 שבועות. חוץ מזה לא היו לי הכתובות של סופיקה, לאה ויוסף, והברגמנים בחיפה, אז תמסרו להם שנות טובות בעל פה.
חשבתי נורא הרבה על האפשרות של אימא לבוא וזאת היתה טיפשות עצומה שלא חשבנו על כך לפני שאני נסעתי. אולי עוד בא בחשבון שתבואי לחודש האחרון כשכבר אהיה בניו-יורק ושם אוכל להראות לך את כל הקרובים, אבל כשאני בוחן את זה יותר לעומק, אני מבין שהאפשרות היחידה היתה באמת לו רק הייתי נשאר ללמוד כאן שנה ומכין הכל לקראת הקיץ. נו באמת, מה אתם רוצים מהחיים שלי. לא למדתי מספיק? מה אני סוס?
התקווה היחידה היא שאולי תיפול מהשמיים איזו יפיפייה עיוורת, שלא תראה עם מי יש לה עסק ותצליח לרתקני למקום, אבל כמה שאני מחפש, אינני מוצא אחת כזאת. חוץ מזה המסורת כאן מחייבת להוציא לפחות 10 דולר לערב על חתיכה וזה עוד מילא, כי אחר כך צריכים גם לנשק אותה לפני שנפרדים. זה מפחיד אותי לגמרי ואם אני יוצא קצת, אז זה עם חבר'ה ישראלים שמבינים את החיים ומדברים עברית, או עם בנות מהקונסוליה שמשיגות לפעמים כרטיס הזמנה חינם לאיזו הצגה.
בטיול שחזרתי ממנו שלשום, ביקרנו בסקרמנטו בתערוכה חקלאית (יריד) ובמה שהתעניינתי הכי הרבה (אחרי תצוגת אופנה של בגדי ים) היתה פינת הבניין. אחר כך התעניינתי בנגרות, בייחוד בחלונות ודלתות שעמדו למכירה.
אביגיל, הייתי מבקש לא לעשות מהמכתבים שלי פלקטים ולקראם לפני כולם, אחרי הכל הם לא מוכרחים לסבול ואם אימא תרצה לשמוע עוד ועוד, אז תקראי לה חמש פעמים בבת אחת. הפטנט של נלי עם שפיכת מים על אנשים, נוסך תקוות עצומות, כי אני עצמי עשיתי אותו לראשונה כשהייתי בן 15.
תכניותיי הקרובות הן לעבור לגור אצל בן דודי החדש, מני. הוא נחמד מאד ויש לו בית חרושת שתופש שטח כמו שני בתי חרושת של אבא. בינתיים אלך לראות גם כמה משקים בסביבה הקרובה, ובעוד כ-10 ימים אצא עם קיבוצניק אחד שמצאתי פה, לחלק הצפוני של קליפורניה ובזאת כנראה נגמור עם המדינה הזאת ונזוז לפלורידה בדרך הביתה.
יסקה
הרבה הרפתקאות לא זכורות לי אחרי שחזרתי עם דני מקנדה. הייתי קצת אצל מני וקצת אצל לילי. לילי נסעה באותם ימים לסן פרנסיסקו עם בעלה וקרן בתה, לחתונה של בנה עם בת האדמירל היהודי שהכיר אותה באוניברסיטה.
במכתב שכתבתי הביתה כתוב שראיתי אותה פעם אחת והיא נחמדה מאוד. מודה ומתוודה שאני לא זוכר, אבל אם כתבתי זה כנראה נכון. כתוב שם שהחתונה היתה צנועה בחוג המשפחה וגם שהבן המוכשר של לילי עובד כסטז'ר, מרוויח 300 דולר לחודש וההורים צריכים לעזור לו. מקס, עד כמה שאני זוכר, הרוויח אז 700 דולר לחודש ולדבריו הוא בקושי היה גומר את החודש.
לי עצמי נשארו באותם ימים כ-500 דולר, וכשזכרתי שכרטיס לאונייה עולה כ-300 דולר, לא פלא ששמחתי שמצאתי בלוס אנג'לס שחקן אחד, שלמה בכר, שרצה לנסוע לניו יורק תמורת השתתפות בהוצאות הדלק ותיקוני הפנצ'רים.
נשארו לי חודשיים אחרונים לשהות באמריקה, אבל לא דאגתי למצבי הכלכלי, כי ידעתי שבבוסטון אמכור את הרמבלר ובטח אקבל בחזרה את ה-350 דולר שהוא עלה לי.
וכי יכולתי לנחש שאחרי שאגיע לדרום קרוליינה האוטו יתעייף ויעבור לנסיעה במהירות אופניים...
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
נעמן כהן
בזכות המבוכה ובגנות הטיח
בזכות מדיניותו של נתניהו
בנושא המסתננים מאפריקה
תלי תילים של ביקורת קיבל נתניהו מנסיגתו מרעיון ההבל שהציג – הסכם עם האו"ם בדבר העברת חלק מהמסתננים לגרמניה איטליה אמריקה וקנדה, ובתמורה להעניק לכל השאר מעמד לגאלי של "תושב ארעי" בישראל.
נתניהו קיבל החלטה נכונה להקשיב לבסיס התמיכה שלו כשלא קיבל את ניסיון הטיוח בהתייחסות לבעייה. נתניהו הלך לפי מאמרו המפורסם של ברל כצנלסון, עדיפה מבוכה על טיוח.
להסכם המוצע שבוטל לא היתה שום היתכנות. האו"ם התחייב רק להשתדל לפעול במהלך חמש שנים, בעוד שהמדינות שאמורות היו לקלוט הביעו את סירובן לעשות כן. כאילו חסרים להם מסתננים משלהם. לעומת זאת התחייבות ישראל לתת לשאר המסתננים מעמד של "תושב ארעי" מהווה סכנה אסטרטגית עצומה ואווילות מוחלטת.
כיום, ללא הסכם, עקב מצבם הלא מוגדר של המסתננים, יוצאים מהארץ מרצונם כאלפיים, שלושת אלפים מסתננים בשנה. יותר מכל הצעת האו"ם.
מתן מעמד קבע למסתננים היה מפסיק באחת את יציאתם מהארץ, והרווח של ההסכם היה יוצא בהפסדו. ומעבר לכך, קבלת מעמד לגאלי יביא לדרישות בלתי פוסקות של איחוד משפחות, ומאות אלפי מסתננים ינהרו אל שערי הארץ.
הנה דוגמא לסכנה שבהענקת מעמד של תושב ארעי למסתננים. ברגע שקיבל המסתנן הערבי-מוסלמי מסודן, עלי מותסים, מעמד של תושב ארעי בישראל, הוא נוסע בעולם ומסית נגד ישראל במימון הקרנות התומכות בהפיכתה של ישראל למדינה ערבית-מוסלמית:
http://rotter.net/forum/scoops1/463444.shtml
בראיון שנערך איתו לפני ארבע שנים הוא הצהיר: "לא נפסיק עד שיהיה פתרון אנחנו מוכנים למות בשביל הזכויות שלנו." ("הארץ" 10.1.14).
כן, המסתננים אינם מוכנים למות למען חופש בארצם, אלא רק כדי להישאר בארצנו, והם אכן ימותו תוך כדי רציחת המוני יהודים.
ניתן להבין את הביקורת על נתניהו מצד החוגים הפרו-איסלמיים הממומנים ע"י קרנות זרות שמטרתן הפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית, אבל מוזר לקרוא את הביקורת מצד אלו המבינים את חומרת הבעייה.
אם אורי הייטנר טוב הלב היה קולט בקיבוצו אורטל מסתננים מוסלמים מאפריקה (מה שלא המלצתי לו) היה נאלץ תוך זמן קצר להקצות בחדר האוכל בקיבוצו מקום למסתננים שבהתאם לוועדת התרבות שלהם יחגגו שם את תרבותם.
בעוד הייטנר היה עורך בהתאם למסורתו היפה את מסכת יום העצמאות של הקיבוץ, יחגגו שם המסתננים הערבים-המוסלמים תושבי הקיבוץ, את קינת הנכבה. ועוד לא אמרתי מילה על תביעתם הלגיטימית כתושבי הקיבוץ להקים בקיבוץ מסגד.
למזלו של הייטנר אין צורך להעמידו במבחן. המסתננים מאפריקה לא ילכו לקיבוצים. אין להם שום כוונה ויכולת לעבוד בחקלאות. אי אפשר גם לפזרם ברחבי הארץ. הם ישארו בתל אביב העיר הגדולה.
השאלה הנעלמה – הסכנה האסטרטגית מהמסתננים לעיר תל אביב ולישראל.
העתיד בעוד שבעים שנה
השאלה שאין עוסקים בה בעיתונות בישראל היא הסכנה האסטרטגית מהמסתננים לעיר תל אביב ולמדינת ישראל. בארץ חושבים רק על הווה ולא על העתיד.
למסתננים מאפריקה יש כיום כעשרת אלפים ילדים, רובם ילידי הארץ, ומיספרם הולך ועולה.
ודוק: מיספרם של ילדי המסתננים עולה על מספר ילדי התנועה הקיבוצית כולה. בעוד שנים לא רבות, (מהר מכפי שחושבים), יגיע מספרם של המסתננים לכמחצית מתושבי תל אביב.
אם לא נכיר בחומרת הבעיה יקרה בתל אביב תהליך הדומה ללונדון ולפריז, שם שכונות שלמות הן מוסלמיות שיהודי אינו יכול לדרוך בהם, (גם לא נוצרי) ואפילו המשטרה נמנעת מלהיכנס לתוכן, כך בדיוק עלול לקרות גם בתל אביב.
(קראו את גיא בכור: לקראת טיהור אתני של היהודים בצרפת):
https://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=4383
המסתננים המוסלמים מאפריקה, החולקים עם ערביי יפו המוסלמים את האמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם מופת מוסרי, יחברו לערביי יפו המוסלמים במאבקם נגד היהודים.
ערביי יפו תומכים בשהידים של "מצעד השיבה" (17 שהידים מתוך מיליון השהידים במצעד השיבה):
http://rotter.net/forum/scoops1/463589.shtml
המסקנה: יש לחשוב על העתיד! אסור בתכלית האיסור להעניק למסתננים מעמד של "תושב ארעי" בתל אביב.
בעיית המסתננים והכחשת השואה
השוואת מצב המסתננים מאפריקה עם שואת יהודי אירופה היא כוזבת ויש בה משום הכחשת השואה. הלוואי וליהודים היתה בזמן השואה מולדת אליה יכלו לגרשם.
המסתננים ושואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד)
האנאלוגיה ההיסטורית הטובה יותר היא ההשוואה לשואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב על-ידי מוחמד):
מחמת שיטפון גדול בתימן, שהציף את האזור, נמלטו במאה השישית לספירה שני שבטים ערביים, אוס וחזראג', לישוב היהודי ית'ריב (אל-מדינה). המהגרים הללו התקבלו על-ידי היהודים, שדאגו למחסורם. זמן לא רב לאחר שהתבססו שם הגיע לעיר מוחמד כפליט ממכה, שני השבטים אוס וחזראג' חברו אליו במלחמתו נגד היהודים ועזרו לו לחסל את היישוב היהודי כולו. הגברים נרצחו והנשים והילדים נמכרו לעבדים. עד היום לפי החוק חייבת אל-מדינה להיות "יודן ריין".
למרבה הצער רוב רובם של המסתננים הם ערבים-מוסלמים הדוגלים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.
יש לדעת כי כל הארגונים התומכים בהישארותם הם ארגונים האוחזים במדיניות גזענית לפיה יש לחסל את מדינת היהודים ולהקים במקומה עוד מדינה ערבית-מוסלמית.
האלוהים של היהודי הוא הממון תאוות הבצע
קל מאוד להיות "טוב" על חשבון אחרים. כפי שאמר מרקס: ההוויה קובעת את ההכרה והממון הוא אלוהי היהודים. כמה שהוא צדק! תאוות הבצע של הישראלים עלולה להוביל את כולם לאבדון. בעלי מסעדות בתל אביב העושים כסף על גבם של המסתננים מפגינים לטובתם במסווה של הומאניות. קל להם מאוד להיות טובים על חשבון אחרים, הם הרי לא מזמינים את עובדיהם לגור בשכנותם, ומה אכפת להם מגורלם של תושבי דרום תל אביב, וחוסר האפשרות של השכבות הנמוכות בארץ להתפרנס בכבוד? לדידם הכסף יענה את הכול. (לשיא הגיע השף אייל שני, שעודד את המסתננים, שאותם הוא מעסיק, לצאת להפגנה, בעוד הוא נתבע על-ידי עובד שלו על הלנת שכר בסכום עתק).
עצוב מאד לראות איך עשירי החברה הישראלית נעדרי סולידריות מינימאלית עם עניי תל אביב.
הפתרון הערבי-מוסלמי
לאחר שנתיים בהם התיישבו מסתננים מאפריקה בכפר הערבי מנדא אשר בגליל התחתון, ולמרות היותם של המסתננים גם הם ערבים-מוסלמים, ולמרות שהם חולקים את האמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם מופת מוסרי, באישון לילה התנפלו עליהם תושבי הכפר, וההמון הזועם דרש מהם שיעזבו את הכפר לאלתר. בעימות קשה ואלים הושלכו עליהם, כמיטב המסורת הערבית – אבנים, ורבים נפצעו. חייהם של המסתננים ניצלו בעזרת כוח של 150 שוטרים שבקושי הצליחו לחלצם בחיים מהכפר.
"הם פוגעים בנו בפרנסה," טענו ערביי הכפר.
כמצופה לא נשמע קול מהארגונים המכונים "ארגוני זכויות אדם".
http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-88ec763f4fbe731018.htm
פתרון בעיית המסתננים
הגדרות:
מסתנן – אדם שהסתנן ממצרים לארץ ללא אשרת כניסה. בין אם הוא מהגר עבודה ובין אם פליט.
פליט: היות וכל המסתננים באו לארץ ממצרים הם בגדר של מהגרי עבודה בלבד. כדי שמסתנן ממצרים יקבל מעמד פליט בישראל, על המסתנן להוכיח כי הגיש בקשה להכרה כפליט במצרים, ונדחה.
בקשתו תידון בחיוב רק אם יוכיח כי נדחה מטעמים שיש בהם סכנה לחייו במצרים. אם למשל הוא גיי, או נוצרי שנשקפת סכנה לחייו במצרים.
עקרונות:
א. כל המסתננים יוחזרו לארצם, או למדינה שתסכים לקבלם.
היות שכל המסתננים באו לארץ ממצרים מן הראוי והחוק היה להחזירם למצרים, אבל היות שהדבר לא נעשה בזמן, ועתה הוא מסובך מבחינת יחסי ישראל מצרים, יש להחזירם למולדתם, או לכל מדינה שתסכים לקבלם.
ב. מגורים בדרום הארץ: יש להקים לכל המסתננים, כולל ילדים, מבני מגורים בדרום הארץ בהם יינתן להם מזון, טיפול רפואי, וחינוך לילדים על חשבון המדינה. ורק שם יורשו לגור עד חזרתם לארצם, או לכל מדינה שתסכים לקלוט אותם.
ג. היתר עבודה: יש להתיר להם לעבוד ובלבד שיחזרו למקום מגוריהם בדרום.
ד. מס מעסיקים: יש להטיל על מעסיקי המסתננים מס חודשי בגובה אלף שקל שיינתן להם ברגע שיעזבו את הארץ. יש להכריז כי אם יסרבו לעזוב בזמן נתון ילקח מהם סכום הכסף כפיצוי למדינה על הוצאותיה.
פעולות:
בשלב הראשון יש להחזיר לאריתריאה את כל הנשים והילדים. מכיוון שאחד הטיעונים נגד החזרה לאריתריאה היא סכנת הגיוס לצבא, הרי אין סכנה כזו לנשים ולילדים.
ממשלת שווייץ כבר מחזירה מסתננים מאריתריאה לארצם. בהתאם לבדיקתם אין באריתריאה סכנה. ההוכחה: המסתננים נסעו לשם לחופשה לביקור מולדת.
http://rotter.net/forum/scoops1/463496.shtml
פתרון הומאני – הוראת קבע לטובת המסתננים שיחזרו לארצם
יש לזכור כי המסתננים הם בני אדם ויש להתייחס אליהם במלוא ההומאניות גם לאחר חזרתם למדינתם, לכן יש לתבוע מכל "ההומניסטים" דורשי טובתם, כגון שלושים אלף מתפקדי מפלגת מר"צ, וכל הארגונים והאנשים טובי הלב (על חשבון אחרים, עניי תל אביב) ובמיוחד מחברי הארגונים שמרוויחים מהמסתננים כספים בצורת משכורת חודשית שמנה, כגון א.ס.ף. ארגון סיוע לפליטים הממומן ע"י האיחוד האירופי ושאר גורמים אנטי ישראליים שמטרתם הפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית – לחתום על הוראת קבע בסכום של מעשר ממשכורתם לטובת המסתננים בארצם. ישלמו הם את המחיר, ולא יטילו את התשלום על אחרים. רק בתשלום אישי זה הם יוכיחו אם באמת הם הומאניים, וטובי לב, או צבועים.
בטוחני ששלושים אלף מתפקדי מר"צ ההומניסטים, הידועים בטוב ליבם, (לא לעניי ישראל) יתרמו ברצון מכספם למען יישוב המסתננים בארצם (מה גם שלפיהם ישראל היא מדינה גזענית-פשיסטית-נאצית המסכנת את חיי המסתננים).
ואם בהחזרת המסתננים לארצם עסקינן, הנה אתגר לאורי הייטנר. יקים הייטנר באריתריאה קיבוצים למסתננים.
הייטנר יוכל להיעזר ביואל מרשק, בנו של בני מרשק, הפוליטרוק המיתולוגי של הפלמ"ח, שנהפך זה מזמן לאקטיביסט פרו-איסלמי, וכמרכז אגף המשימות של התנועה הקיבוצית הוא מושך את התנועה הקיבוצית לפעילויות פרו-איסלמיות.
בעזרת שניהם יהפכו המסתננים השבים למולדתם את אריתריאה לחברת מופת סוציאליסטית הומניסטית, ובא לאריתריאה ולציון גואל.
אהוד ברוג-ברק האחראי לבעיית המסתננים
אחד האחראים הגדולים ביותר לבעיית המסתננים הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד ברוג-ברק.
חיים וישניה-רמון השר לשעבר בממשלתו מספר שאהוד ברוג-ברק טירפד את הקמת גדר מול מצרים, והוא-הוא האחראי להצפת ישראל במסתננים
התנהלות ברוג-ברק בנושא הגדר לא החלה ב-2010. כבר ב-2007 , מספר חיים וישניה-רמון, מינה אותו ראש הממשלה אולמרט לאחראי על בנית הגדר בגבול מצרים. זה קרה כשמספרם היה אלפים ספורים. "הזהרתי." אומר רמון, "שאם לא נבנה גדר בדחיפות ישראל תוצף במאות אלפי מהגרי עבודה. מי שטירפד את בניית הגדר היה שר הביטחון ברק שלא ראה בבנייתה שום דחיפות. הסוף ידוע."
http://rotter.net/forum/scoops1/463247.shtml
ברוג-ברק התגלה פעם נוספת כאחד הפוליטיקאים הכושלים ביותר בתולדות המדינה.
מי שהציל את ישראל והשלים את הגדר הוא ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו.
על הביישנות של יעקב מנדלבאום-מידן
מקור הביישנות יכול להיות נטייה גנטית, או בשל הסביבה בה אדם גדל או ניסיונו האישי. ביישנות יכולה להיות תכונה אישיותית או להופיע באחד משלבי ההתפתחות בקרב ילדים או מבוגרים. לביישנות ישנו גם ממד תרבותי חזק.
ישנן רמות שונות של ביישנות; רמה גבוהה וקיצונית של ביישנות עלולה להוות חרדה חברתית או פוביה חברתית.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA
אני רק שאלה.
לאחר שחיילי צה"ל מנעו את כניסתם לארץ של "מיליון שאהידים" במצעד השיבה, הכריז שדרן גלי צה"ל יעקב מנדלבאום (קובי מידן) בבישנות כי הוא מתבייש להיות ישראלי.
למה הוא התכוון? ממה בדיוק הוא התבייש?
לאחר איום בפיטורין הוא הסביר שבבושתו הוא לא התכוון למעשיהם של חיילי צה"ל.
אם לא למעשי חיילי צה"ל, אז למי כן?
רק בגין הזלזול שלו במאזינים, כאידיוטים המקבלים כל דבר שטות מפיו, ועל הניסיון שלו ל"עבוד" עליהם "המטומטמים", מן הראוי היה שיפטור אותנו מהגיגיו.
הנה לפחות תהנו משיר יפה על מנדלבאום אחר, דווקא לא ביישן: "מנדלבאום קח אותי אל החמה".
https://www.youtube.com/watch?v=TvRbs6J8Vls
סדר פסח של האקטיביסטים הפרו-איסלמים
יציאת עם ישראל מחירות לשיעבוד
האקטיביסטים הפרו-איסלמים, אברהם בורג מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), ומשה מזרחי (מוסי רז) ממרצ, חגגו את סדר הפסח בחברון, (סליחה אל-חליל) תחת דגל פלישתינאי עם הכיתוב: Free Palestine.
(לא Free Pasestine from Arabs occupation)
http://rotter.net/forum/scoops1/463298.shtml#20
שניהם חגגו סדר פסח שמטרתו יציאת עם ישראל מחירות לשיעבוד של שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי.
גם כתבת "הארץ", האקטיביסטית הפרו-איסלמית, עמירה הס, השתתפה בסדר פסח בק"ק לונדון שארגן ארגון יהודי אוטו-אנטישמי-אנטי-ציוני בשם "ג'ודאס" על שם יהודה איש קריות הבוגד.
הארגון, שתיאר את ישראל כ"ערימת ביוב מסריחה שיש להיפטר ממנה," הזמין לסדר הפסח, כמה לא מפתיע, את אורח הכבוד, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, האנטישמי האנגלי, ג'רמי* ברנרד קורבין.
ומה תרם החבר קורבין לסדר? כמה לא מפתיע, הוא הביא לסדר מרור, ולא חרוסת.
כאשר קוראים על כל האנטישמים שחגגו כך את הפסח, אי אפשר שלא להיזכר בשירת הים: "צללו כעופרת במים אדירים."
שירת הים:
https://www.youtube.com/watch?v=_SncE_dC2Ko
https://www.youtube.com/watch?v=vx-s1LYmJTA
* מן הראוי שיחליף את שמו הפרטי – את השם העברי ירמיהו, בשם המוסלמי מוחמד.
מגנדהי לארגון בְּצֶלֶם (הָרֶשַׁע) מחרחרי המלחמה
לפי הביוגרפיה של מוֹהַנְדַּס קַרַמְצַ'נְד גַּנְדהִי מסתבר שהיתה לו תפיסה גזענית כלפי השחורים באפריקה, אבל עיקר הביקורת שיש לנו עליו היא בגין תפיסתו הגזענית כלפי היהודים.
גנדהי סירב להכיר ביהודים כעם, וסירב להכיר בזכותם לריבונות לאומית. עליהם להישאר בכל מקום שם הם נמצאים, טען: "יהיה זה פשע כלפי האנושות להוריד את הערבים הגאים ממעמדם, כדי להחזיר את ארץ-ישראל, כולה או בחלקה, ליהודים."
בתקופה השואה, על פי תורת "אי האלימות" – יעץ ליהודים במכתב לבובר למסור את עצמם לרוצחים וללכת למחנות ההשמדה בלא התנגדות כי הגרמנים לא יעשו להם דבר. (מה שהיהודים באמת עשו).
גם ביחס לפרעות שעשו הערבים ליהודים בארץ ישראל, הוא הציע "להרשות לערבים שיירו ביהודים, או שישליכו אותם לים-המלח מבלי לנקוף אצבע." (מה שלמזלם היהודים לא עשו)
אחד מביטויי הגזענות השפלים ביותר שלו היה כשבדומה להיטלר קבע שהיהודים הם האשמים במה שקרה בגרמניה: "היהודים המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה."
למותר לציין שבגינו (כמובן גם עקב לחץ המוסלמים) הודו הצביעה נגד הקמת מדינה יהודית ע"פ תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם.
בדיוק כפי שמדיניות "אי האלימות" של גנדהי (ופיסניקים אחרים) שימשה את היטלר במניעת התנגדות נגדו, ובכך הביאה למלחמה איומה, כך גם המדיניות הנוכחית של ארגון בְּצֶלֶם מעודדת את הפאשיזם האיסלמו-נאצי ובכך מחרחרת מלחמה ושתביא להרג המוני.
ארגון "בצלם" קורא לחיילי צה"ל לסרב לירות במפגינים לא חמושים ברצועת עזה. הארגון יצא בקמפיין הנושא את הכותרת "מצטער המפקד, אני לא יורה." כי "ירי במפגינים לא חמושים הוא בלתי חוקי, פקודות לבצע ירי כזה הן בלתי חוקיות בעליל."
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5220146,00.html
לפי הארגון אין לעצור את "מיליון השאהידים", אלא ללכת כצאן לטבח.
את השם "בְּצֶלֶם" נתן לארגון המנוח יוסף שניידר-שריד, כדרש על הפסוק "וַיִּבְרַא אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א כ"ז).
עם הזמן הפך הארגון לארגון המייצג את צֶלֶם הָרֶשַׁע של הפאשיזם האיסלמו-נאצי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי.
האם מנכ"ל ארגון בְּצֶלֶם (הָרֶשַׁע), חגי אלעד, סבור שאי מניעת חדירת "מיליון שאהידים" לארץ תציל אותו כיהודי בגלל היותו אקטיביסט פרו-איסלמי? הרי מיליון השאהידים, ואפילו לא חמושים, מיד ישפדו אותו "בדין מוחמד בסייף" כ"לוטי" (בערבית הומו).
אין סכנה גדולה יותר לחיי היהודים מאשר ארגון החמאס המצהיר כי מטרתו חיסול מדינת היהודים ורצח היהודים בעולם. בדיוק כפי שאין סכנה גדולה יותר לחיי הלהט"בים מאשר ארגון החמאס, שהרי לערבים, כפי שקבע יצחק רבין, אין בג"צ ובצלם. להם יש רק את צֶלֶם הָרֶשַׁע של החמאס.
מיכל רוזין תובעת לתת לחמאס חופש ביטוי ותנועה
האקטיביסטית הפיליסטינית הפרו-איסלמית, ח"כ מיכל רוזין (מר"צ), מכה שנית. לאחר שהצהירה שפרעה גירש את בני ישראל ממצרים, היא מפרסמת הודעת תמיכה בחמאס ("השוחר שלום" לדבריה), ותובעת לתת לחמאס "חופש תנועה וביטוי".
http://rotter.net/forum/scoops1/462452.shtml
דומה שמזמן לא שמענו הצהרה הזויה כל כך. האם הפיליסטינית רוזין לא שמעה שיש לחמאס חופש דיבור מוחלט. חופש ביטוי בו הוא מכריז בריש גלי כי רוזין היא קופה וחזירה שיש להורגה?
האם היא אינה מכירה את אמנת החמאס? האם אינה שומעת את חופש הביטוי של החמאס בטלוויזיה ובעיתונות? חופש ביטוי בו הוא מביע את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית שלו, חיסול מדינת היהודים, ורצח היהודים בעולם כולו?
ותמוה ומוזר עוד יותר, לאיזה חופש תנועה היא מתכוונת? האם היא תובעת לתת לחמאס חופש תנועה כדי לרצוח אותה ואת משפחתה? האם היא חושבת שהיותה אקטיביסטית פרו-איסלמית יציל אותה מתוצאות מימוש חופש הביטוי של החמאס?
פיליסטיניזם מוחלט, כבר אמרנו.
יהודי חרדי מזדהה עם החמאס – האם ייפסקו הקריקטורות האנטישמיות?
התעמולה הערבית האיסלמו-נאצית מרבה להשתמש בקריקטורות בנוסח נאצי של דֶר שטירמר, המראות יהודים בלבוש חרדי השופכים דם של ילדים ערבים, והנה אותה תעמולה ערבית איסלמו-נאצית משדרת סרט על יהודי חרדי שהגיע לעזה להזדהות עם האיסלמו-נאציזם של החמאס, ולמחות נגד השלטון הציוני, ולהבהיר שהם אלה היהודים האותנטיים, ואילו מדינת ישראל אינה מייצגת נאמנה את היהדות.
"באנו להזדהות עם אחינו בעזה," הוא מוסיף.
http://rotter.net/forum/scoops1/463142.shtml
האם הסרט זה ישנה את תמונת הקריקטורות האנטישמיות הרווחות בתעמולה הערבית?
רונן השייך – לא נפתח בחקירה
מפכ"ל המשטרה, רונן השייך, הציג את מדיניותו כך: "לא נפתח בחקירה על פליק של מורה חרדי לתלמיד כי זה מקובל בבית הספר."
https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.5957863
מעבר לאימרה הזו, החמורה כשלעצמה בהיותה נותנת לגיטימיות לאלימות, מובן מה כן תחקור המשטרה?
כמובן, את ביבי.
נ.ב. למשטרה אין כוח אדם למצוא את הרוצח בבר-נוער.
אולי מיפנה?
פירצה בגזענות הערבית-מוסלמית
אחד העיקרים המהותיים של הגזענות הערבית-מוסלמית היא שאין עם יהודי ואין לו גם זכות קיום, ולכן גם אין לו צורך במדינה. היהודים הם דת מושפלת בלבד.
כזכור ההיסטוריון (מכחיש השואה) והתיאולוג המוסלמי (היהודים טמאים ומטמאים), ד"ר אבא של מאזן, מכריז תמיד (ברוח האמנה הפלישתינאית) כי לעולם לא יכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה.
והנה חידוש מסויים.
יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, אמר בראיון למגזין האמריקני "אטלנטיק" כי לישראלים יש זכות למדינה משלהם.
בתשובה לשאלתו של עורך ה"אטלנטיק", ג'פרי גולדברג, האם לעם היהודי יש זכות למדינת לאום משלו "לפחות בחלק ממולדת אבותיו," אמר הנסיך מוחמד: "אני מאמין שלכל עם, בכל מקום, יש זכות לחיות באומתו השלווה. אני מאמין שלישראלים ולפלסטינים יש זכות לארץ משלהם. אבל אנו זקוקים להסכם שלום שיבטיח את היציבות עבור כולם ואת קיומם של יחסים נורמליים."
בתשובה לשאלה האם אין לו התנגדות על בסיס דתי לקיומה של ישראל, השיב יורש העצר הסעודי: "יש לנו דאגות דתיות בנוגע לגורלו של המסגד הקדוש בירושלים ובנוגע לזכויותיו של העם הפלסטיני. זה מה שיש לנו. אין לנו כל התנגדות לשום עם אחר."
כמובן שהדבר עורר הדים בקרב הפלישתינאים.
נאסר א-לחאם, עורך סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" (שמרכזה הראשי בבית לחם), הגיב בתפיסה הערבית הגזענית הותיקה: היהודים הם עדה (כלומר דת) ולא 'עם'. בדומה לעדות הסונית והשיעית באסלאם. כמובן שלדידו יש "עם פלישתינאי".
הנה קראו את התגובות של הפלישתינאים:
http://www.arabsensor.co.il/פובליציסט-פלסטיני-על-ההכרה-של-מוחמד-בן/
לגופו של עניין, למרות שיורש העצר הסעודי משתמש במילה ישראלית ולא במילה יהודים יש בדבריו התקדמות קטנה כלשהי. אולי נפתח פתח כלשהו בחומת הגזענות הערבית-מוסלמית.
ימים יגידו.
מיקוש יצילנו מפח יקוש
לאור מאורעות יום שישי האחרון אני חוזר ומביא תקציר של מה שכתבתי.
ארגון החמאס, שמטרתו חיסול מדינת היהודים ורצח היהודים בעולם, נקט באסטרטגיה של ארגון הפגנות "שיבה" המוניות. ככל שיהיו יותר הרוגים הוא יזכה ביחסי ציבור, ובתמיכה כספית ופוליטית.
דרך הפעולה הנוכחי של מערכת הביטחון, שר הבטחון ליברמן, והרמטכ"ל אייזנקוט, לנוכח הפגנות "השיבה" ההמוניות, תביא את ישראל לאסון תדמיתי שיתורגם בהמשך לאסון צבאי ומדיני, לכן יש לשנותה מיידית.
אין לבזבז משאבים כלכליים ע"י הקפת רצועת עזה בחיילים כמענה להפגנות ההמוניות.
יש להוריד את הסכום שהשקיע החמאס בהפגנות, כ-10 מיליון דולר, מהכסף שישראל מעבירה לרשות, ולהשקיע אותו במיקוש כל גדר הרצועה.
יש להכריז בשלטים כי כל המתקרב לגדר האחריות לחייו עליו. פעולה זו תשנה מיידית את המצב באשר תימנע את ההאשמת היהודים בהריגת אזרחים ערבים-מוסלמים.
אם לא ייעשה כן אנו צפויים לאסון כבד ב-15 במאי, יום הנכבה.
הפרכת השקר התעמולתי שהפריחו הגזענים האנטי-אשכנזים
על גיורא יוספטל
כל תנועה גזענית חייבת להשתמש בשקרים להפצת תעמולתה. ראו למשל את סרטיה הקלאסיים של לני ריפשנטל.
לאחרונה היינו עדים לסרט תעמולה שבו התקפה נמרצת נגד דמותו של גיאורג יוזפטל (גיורא יוספטל), שהקים את מחלקת הקליטה של הסוכנות, עמד בראשה, וקלט את יהודי מרוקו, בגין העוולות שנעשו לכאורה לדעתם בקליטת העלייה ממרוקו לארץ.
ההסתה הגיעה לידי כך שהמרוקאים דורשים לבטל באופן סטליניסטי את הנצחת שמו של יוספטל.
ראש עירית מגדל העמק, אדם ממוצא מרוקני, בשם אלי ברדה, שינה את שמו של רחוב יוספטל בעירו, וראשת עיריית נתניה מרים פיירברג, שאיננה אמנם ממוצא מרוקאי, אבל רוצה אולי לשאת חן בעיני משפחות מסויימות ממוצא מרוקאי בנתניה, שינתה גם היא את שם הרחוב בנתניה שנשא את שמו.
והנה התעמולה השקרית בסרט נגד יוספטל הופרכה עובדתית.
חוקר יהדות מרוקו וקליטתה בארץ, ד"ר אבי פיקאר, בעל תואר כבוד "יקיר ארגון יוצאי מרוקו בישראל", פרסם את הסיפור האמיתי על יוספטל.
יוספטל הוצג בסדרה כגזען, הוא מסביר, כדי לשרת את הנאראטיב של הסרט (נראטיב שקרי של הגזעניות האנטי-אשכנזית). הדברים שהובאו בשמו של יוספטל, מסביר ד"ר פיקאר, הם למעשה דברים שהוא התנגד להם.
יוספטל התנגד לדבריו של העיתונאי אריה גלבלום מעיתון "הארץ" שתיאר בסדרת כתבות את העולים ממרוקו תיאור שלילי. יוספטל כעס על כך מחשש שהכתבות שלו (של גלבלום) עוד תגרומנה לאנשים לחשוב שהעלייה ממרוקו היא כזאת.
כלומר הדברים שדרעי הביא בסדרה כמייצגים את יוספטל הם בעצם דברים שהוא התנגד להם.
(אבי פיקאר, יוספטל וסאלח הצגה היסטורית פשטנית, "ישראל היום", 2.4.18)
http://www.israelhayom.co.il/opinion/546185
גיורא יוספטל, העולה הציוני מגרמניה, עלה לארץ כחלוץ והתיישב בפריפריה בקיבוץ ספר. כדוקטור למשפטים הוא יכול היה להתעשר באמריקה, או בשוויץ עם משפחתו העשירה, אבל הוא בחר בחיי חלוץ בארץ ישראל, ולאחר הקמת המדינה ראה את משימת חייו לקלוט את העולים לארץ, וביניהם גם את עולי מרוקו.
מן הראוי שדמות המופת שלו תונצח בארץ, ומעבר לכך מן הראוי שהוא יונצח כ"יקיר ארגון יוצאי מרוקו בישראל" כי מעטים תרמו ליהודי מרוקו כמוהו.
האם אתם מכירים מרוקאי שתרם למרוקאים יותר מהיֶקֶה גיאורג יוזפטל (גיורא יוספטל)?
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
אהוד: לכל החרדים לגורלה של ישראל
ואינם חדלים להפציץ אותנו בנבואות כזב
על עומק שחיתותה ועל סופה הקרב ובא
אנחנו ממליצים לעבור לסוריה
בעיקר לרובע דומא שבפאתי דמשק
ולשאוף שם קצת גז מרגיע
מהנשק הכימי של אסאד
* * *
תקוה וינשטוק
"עונג שבת" – הבלוג של דוד אסף
מזה כמה חודשים מגיע לביתי, נוסף ל"מכתב עיתי לילי" שעורך אהוד בן עזר, גם עיתון אינטרנטי בשם "עונג שבת" (בקיצור: עונ"ש) שעורך דוד אסף. העיתון, "הבלוג" כפי שמכנה אותו אסף, מופיע מדי יום שישי וכמו "המכתב העיתי" הוא לא נועד לרווח כספי ונשלח למנויים חינם אין כסף.
זכות הראשונים שמורה כאן ל"מכתב העיתי". כשהחל האינטרנט לתפוש תאוצה עלה בדעתו של הסופר והמשורר אהוד בן עזר לרתום את המכשיר המופלא הזה להוצאת עיתון. גיליונו הראשון הופיע ב-12 לפברואר 2005. "עונג שבת" יצא לאור שש שנים אחריו (אך כבר משנת 2007 נהג דד אסף לשלוח אי מייל לחברים תחת הכותרת "עונג שבת". ב-2011 עבר מאי מייל לאינטרנט).
"הבלוג זה אני בצלמי ובדמותי," מודה אסף. "יתרון וחיסרון... 'עונג שבת' נועד ללימוד, למחקר ולהעשרה." הוא מצטט את המוטו המופיע בראש כל גיליון: "כל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך דברי הבאי, הבל ושטות."
זו, כמובן, אירוניה עצמית. "אני אדם עם הרבה אירוניה," מעיד דוד אסף. "זה נותן פרספקטיבה לחיים." אכן הבלוג מכיל מיני פרפראות – פרנסות של יהודים, שיבושים בשמות רחובות ודרכים, שגיאות משעשעות במודעות ובפרסומת, גם חידונים לזיהוי אתרים וכולי. אבל כל אלה אינם אלא אתנחתא אחרי שניים-שלושה מאמרים רציניים מאוד ומוקפדים מאוד בבלוג ("לא מצאתי בעברית תרגום מתאים למילה," מצטדק אסף. "הפתרון של האקדמיה ללשון עברית 'יומן רשת' מוטעה ואינו משקף את מהות הבלוג.") –השקפת עולם היסטורית, מאמרים על אישים יהודיים ותופעות ביהדות. כל מה שקורה בהיסטוריה היהודית לא של היום. זה אינו עיתון ספרותי. לא כתב עת אליו שולחים סופרים ומשוררים את יצירותיהם. ב"עונג שבת" הרבה דברי שירה וסיפורת, אבל הם מופיעים רק כחלק ממאמרים.
בבלוג משתתפים ידענים משטחים שונים, אף כי את רוב המאמרים מחבר העורך עצמו, בעילום שם. ב-5 באפריל הופיע ב"עונג שבת" מאמר נהדר: "גלגולו של ניגון: בין פרחי הגן", הגרסאות והלחנים השונים, הרבים מאוד, של השיר שראשיתו ברוסיה הסובייטית. על המאמר חתום: צבי (גרימי) גלעד. מיהו העילוי האלמוני הזה, "גרימי"? רק שורה קצרה במדור התגובות פותרת את התעלומה: המחבר אינו אלא דוד אסף.
[אהוד: את טועה ובגדול. גרימי, צבי גלעד, הוא בן-גילי, חבר גרעין "שדמות" וממייסדי קיבוץ עין-גדי, בו הוא מתגורר עד היום – כל זמן שמאות "פלסטינים" שוחרי שלום מצאצאי שבט א-רשיידה לא כבשו את הקיבוץ].
אליהו הכהן, חתן פרס ישראל, מעלה בבלוג את חקר שירי הזמר העברי (מאמרו האחרון: המשורר הנשכח אליקים צוזנר, מחבר "השושנה").
עדינה בר-אל כותבת מאמר מקיף על שירים באידיש (הכהן ובר-אל משתתפים גם במכתב העיתי של בן עזר).
כותבים כאן רבים וטובים אחרים. לא מכבר כלל הבלוג מאמר על חיים אריה זוטא "מורה המורים", שכתבה רמה זוטא (בתה של ימימה אבידר-טשרנוביץ), גם מאמר על האטלסים הראשונים בארץ, על יהואש כמשורר לילדים. המאמרים יסודיים אך כתובים בצורה מובנת גם לקהל הרחב, ומלווים בשפע צילומים. אסף עורך את הדברים בקפדנות מבחינה לשונית ומדעית. "בודק בפינצטה כל תאריך, שם וציטטה. יש עוד יתרון גדול לבלוג," הוא אומר. "אינטרנט איננו ספר וניתן לתקן ולהוסיף בו גם אחרי הפרסום."
הוא משקיע זמן רב בעריכה, זמן שעשוי היה לשמש אותו לכתיבת ספרים או מאמרים נוספים בתחום התמחותו. הצד הגראפי, הצילומים, התמונות, תובע השקעה מיוחדת. העיתון האינטרנטי הוא מפעל של איש אחד. אין לצידו מערכת ועוזרים. את הכול מבצע העורך בעצמו. הוא האחראי לעיתון, הכותב והמקליד, גם הדוור... והכל בהתנדבות, ללא תשלום, גם הכותבים אינם מקבלים שכר סופרים, ולעיתים מוציא העורך מכספו על העיתון (למשל, כשצלם תבע למשפט את העורך שעשה שימוש תמים בצילום שלו והעורך נקנס...)
למען האמת, אסף היה שמח לקבל תרומות לבלוג ולשפרו עוד יותר. "עונג שבת" קיים כבר שבע שנים ומופיע בדיוק נמרץ כל שבוע ומיספר מנוייו הולך וגדל מפה לאוזן ומעין לעין. עד כה הופיעו ברציפות מעל 1350 פוסטים והם נשלחים בכל שבוע לרשימת מנויים שמחזיקה כמה אלפי נמענים.
הבלוג חתום ב"דוד אסף" בלבד, ללא כל תואר. דוד אסף הינו פרופסור מן המניין להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. הוא עוסק בתולדות יהודי מזרח אירופה ובעיקר בתולדות החסידות. לדברי ההיסטוריון פרופסור משה רוסמן, דוד אסף גרם לשינוי חקר החסידות במאה ה-19 וה-20, ופתח תחום מחקרי חדש באשר לחסידות. אסף ציין כי מורשת ההשכלה היא שהשפיעה על העיצוב השלילי של החסידות המאוחרת. לא פעם העלה את חמת החסידות, בפרט בגין ספרו: "נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות", המעלה מחקר על התנצרותו של משה, בנו של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד. אירוע שהוסתר מעיני החסידים. בספר נאמר כי מילדותו היה משה חולה נפש.
פרופסור דוד אסף היה פעמיים ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ראש המכון לחקר תולדות יהודי פולין והוא עומד בראש הקתדרה למדעי היהדות על שם סר אייזיק וולפסון. הוא פירסם ספרים ומחקרים רבים, ובימים אלה נמצא בדפוס בהוצאת "עם עובד" ספר חדש פרי עטו הנקרא: "שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי." בין היתר תרגם אסף מאידיש את "המגילה" לאיציק מנגר.
השילוב של מחקר וענייני דיומא אינו מקרי. שנים רבות התלבט דוד אסף בבחירה בין היסטוריון לעיתונאי, "להיות עיתונאי מתאים לטמפרמנט שלי." בסופו של דבר הוא עוסק גם בזה וגם בזה. "אני המקף הקושר את שניהם," מעיר אסף על עצמו. מה גם ש"האינטרנט זו האפשרות המודרנית הגדולה להנגיש מידע לקהל, וקיים דמיון בין ההיסטוריון לבין הבלש המבקש להוכיח כי לכל פרט יש משמעות."
לאחרונה, בערב פסח, פירסם בבלוג מאמר שריגש אותו מאוד. ממכר קיבל גיליון של עיתון "הצופה" נ"ה, 19 באפריל 1943, י"ג ניסן תש"ג. בגיליון מאמר בשם "עם חסידי ברסלב בוורשה". הכותב מספר על התרשמותו מערב פסח בשטיבל של חסידי ברסלב בבירת פולין. הביקור נערך כנראה בערב פסח שנת 1939. כיום ידוע שזה היה הפסח האחרון שחגגו יהודי ורשה כאנשים חופשיים. ואילו המאמר ב"הצופה" הופיעו ביום משמעותי בהיסטוריה היהודית: יום פרוץ מרד גטו ורשה.
את המאמר כתב משה קרונה, אביו של דוד אסף. קרונה היה מראשי "השומר הדתי" בפולין ומראשי תנועת הפועל המזרחי בארץ. תחילה התגורר עם רעייתו (שניצלה מפולניה ברגע האחרון לפני הכיבוש) בהכשרת "רודגס" ליד כפר אברהם בפתח-תקווה ואחר עברו לקבוצת יבנה. דוד נולד בתל אביב ב-1956 וחזר ליבנה, ללמוד שם בבית הספר התיכון המשותף. בצבא היה בחיל השיריון. בגיל 24, כשלמד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, יצא בשאלה. אז גם שינה את שמו מ"קרונה" ל"אסף", "זאת מסיבות בן גוריוניות: שם עברי. כשם שלא אקרא לילדיי (יש לו ארבעה) בשמות אידישאיים כמנו ברל או פייגה, חשבתי שגם שמות המשפחה בישראל צריכים להיות עבריים. וגם כדי לזהות את עצמי." היינו, להיבדל מהקהילה הדתית ש"קרונה" הוא עבורה שם דבר. "לשם אסף לעומת זאת אין כל משמעות. זה מדרש שעשיתי על שם אחייני שהיה אז בן חמש "דוד (של) אסף."
(בי עורר דווקא השם "אסף" קונוטציה דתית: הרב פרופסור שמחה אסף היה המורה שלי לתלמוד באוניברסיטה העברית).
השקפתו של דוד אסף על המסורת ההלכתית בולטת כבר בלוגו של העיתון. בראש כל גיליון מופיע ציור קטן של גבר בחלוק בית, רכון על ספר המונח על "שטענדער", עמוד הקריאה בבית הכנסת, לידו דולקים פמוטות שבת ובפיו סיגר. הוא מעשן בהנאה – ועננת העשן מיתמרת ישר למילים "עונג שבת".
על הלוגו הזה חיבר דוד אסף רשימה מעניינת: "גלגולו של איור". המאייר הוא ידידו נועם נדב. נדב שמע מפיו את דבריו של יהושע השל שור מברודי, שהיה עורך "החלוץ" ואפיקורס שנון: "ללמוד גמרא בשבת כאשר סיגר ריחני נעוץ בפיך – אין לך עונג שבת גדול מזה." הדמות המופיעה בלוגו היא אליעזר בן יהודה, אף הוא אפיקורס חילוני. נראה לי שגם "עונ"ש" – קיצור שם הבלוג "עונג שבת" שהיה מוזר בעיניי: קריאה בבלוג היא עונש? יעמידו אותי בפינה? גם הוא מרמז על כוונת העורך שהשבת ההלכתית אינה אלא עונש.
עם זאת נשאר פרופסור דוד אסף עמוק ביהדות. כל כתביו – עליה. ובפראפרזה על דברי בן גוריון "אפשר להוציא את היהודים מהגלות אבל קשה להוציא את הגלות מהיהודים," ניתן לאמור: אפשר להוציא את היהודי מהדת אבל קשה להוציא את הדת מהיהודי.
גם לפי תגובות קוראי הבלוג – התגובות מקבלות בו מקום נכבד, מסתבר שרבים מהם בקיאים היטב בתרבות היהודית.
המחקר והבלוג חיים אצל דוד אסף בשלום אבל הם גורמים לו סדר יום צפוף מאוד, כמעט סופרמני: בשלוש הקצה לי ראיון, בארבע קיים שיעור באוניברסיטה ובחמש כבר נסע לסמינר סוף שבוע באודסה שבאוקרינה. אנשים עסוקים מאד מוצאים זמן לכל דבר.
תקוה וינשטוק
* * *
על "רוח על פני תהום" מאת א.ה. הונזה (אבשלום הולצברג), 2017, הוצאת עולם חדש. עורך: חיים פסח. 122 עמודים.
"הוא יורד, נוגע לא נוגע במצע העלים. מחליק בינם כמו רוח סתיו. העלים מקרוב מכוסים באותיות קטנות, תמונות חיים... הזמן מתמסר, משאיר את עצמו בידיו. הוא נכנס אל בין העלים, כמו קוסם המחליק באגדות, צופה, כמעט נוגע בנקודות מחייו."
הספר שהוקדש לרעיו של המחבר, לוחמי סיירת גולני שהשתתפו בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים, תפס אותי לא מוכנה. התחלתי לקרוא אותו עוטה שריון, מבעד למשקפי אומץ השמורים לספרים שאינם רומנים של אהבה. אך עד מהרה נכבשתי: בעלילה, בקסם המילים, בזמן שפשט את המגבלות הידועות לנו מכבר, בנקודת המבט המיוחדת של הסופר על המלחמה ההיא, על החיים ועל המוות.
אם נדמה את היצירה הספרותית לאומנות הפיסול, ישנם ספרים שעשויים רבדים, כמו פסל שיוצרו לקח בכל פעם בין כפות ידיו מעט חומר וכך בנה את היצירה. או צירף זה לזה פיסות מתכת שונות, הלחים יחד ובנה מיצג. הספר דומה לפיסול מסוג אחר: כזה שבו האומן לוקח גוש אבן, אולי שיש, או גזע עץ שיצירה חבויה בהם וחושף מתוכם דמות בלי להוסיף דבר אלא רק לגרוע מפה ומשם.
כך היתה תחושתי כשקראתי את הספר. היצירה הזו, "רוח על פני תהום", נוצרה בנצח רגעים כמו אבן, או כמו גזע שצמח מאדמה יודעת כל, וכשנגדע קיבל חיים חדשים כיצירה.
הספר הוא מארג של פשטות ומורכבות, כך בשפה בה הוא נכתב וכך בתוכן. הוא קריא, לא מתחכם, אך התיאורים כובשים, הדימויים שובי לב ובארמזים המינון המדויק של רמז לבאות מבלי לחשוף יתר על המידה ממה שעתיד להתרחש, או מה שהיה במציאות שאינה מוזכרת או נרמזת או בהתרחשות דומה אחרת בזמן אחר ואפילו ביקום מקביל.
הדמויות אמתיות עד כאב. הן שלנו, מהארץ הזו, על החספוס והרגישות של אנשיה. ובגלל נקודת המבט המיוחדת שבה גיבור הספר מביט על העולם ממנו נגדעו חייו, ניתן לחוות את הסיפור גם ברגעיו הקשים המתארים חוויה מינית או שכול, מבעד לחומת מגן שמפרידה בין יקומים שונים ומאפשר להפריד בין המתח האישי של הקורא לבין היצירה וכך לנוע לצד ההתרחשות, לחוות את המציאות הידועה לנו מכבר של המלחמה בשדה הקרב ובעורף התומך והדואג אבל להתחבר לרובד נוסף, מתוחכם מאוד, של מארג המחבר כמו במדיטציה מושלמת את האדם עם מה שקיים בעולם ללא מחיצות של זמן במובן תקופת חיים או רגע, של גוף, נפש, ומושגים נוספים שצפים לרגע ביצירה במתכונתם המוכרת לנו ואז גבול המילה המתארת אותם נפרץ והם מקבלים משמעות עמוקה, רחבה אחרת.
אי אפשר שלא להוקיר גם את עורך הספר, חיים פסח, שטביעת ידו המסורה ניכרת בתוצאה הסופית של היצירה, שכמו נחל של אמת זורמת בהרמוניה, הגם שידוע שמימיה יגיעו לים אך משם יתאדו למרום וישובו להביט על הנחת מעובי הענן ואולי ישובו אל האדמה ברוח ובמטר.
רוח על פני תהום. צריך להביט בתמונה שעל הכריכה, לקרוא את השורות האחרונות של הספר, להקשיב לסופר (שפציעתו האישית האנושה בקרב נכרת ביצירה) לשכוח כל מה שידענו או שמענו על פחד הקרבות, על חרדת האבות והאימהות, על אדמה, שמיים ותהום ואז להבין מחדש.
זה ספר מרגש ובלתי נשכח.
נירה תובל
* * *
אהוד בן עזר
"מסתורין"
לקנוט המסון
עברית: 1928
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 11.4.1969
לפני 49 שנים
תחת כותרת המדור "קריאה אפשרית"
[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].
"מסתורין" עומד בסימן הפתיחה הכפולה וההתאבדות המשולשת.
הפתיחה הכפולה כך היא:
"באמצע הקיץ של אשתקד היתה עיר-חוף אחת קטנה בנורווגיה לגיא חיזיון של אילו מאורעות יוצאים מגדר הרגיל. אדם זר ומוזר, שנודע בשם נאגל, הופיע בעיר, רמאי מצוין ומיוחד במינו, שעשה המון דברים מופלאים, וכביאתו כן פטירתו לפתע פתאום נהיתה. אדם זה אף קיבל במעונו פני גברת צעירה ופלאית, שבאה, האלוהים יודעים לשם מה, ולא שהתה אלא שעות אחדות עד שיצאה לדרכה. אולם לא זו הפתיחה עדיין...
הפתיחה אך זאת היא: כשחתרה ספינת-הקיטור בשעת הערב השישית אל הנמל, נראו על סיפונה שניים-שלושה נוסעים ובהם אדם אחד בלבוש כתום ודוקר את העין, ולראשו מצנפת של קטיפה לבנה. הדבר היה בערב השנים-עשר לחודש יוני; כל אותו יום התנפנפו דגלים לכבוד אירושיה של העלמה לבית קיילאנד, שנודעו לקהל בעצם השנים-עשר לחודש יוני." (עמ' 1).
פתיחה קלאסית היא שראוי ללמוד אותה היטב. בקטע הראשון מוסר המסון בקצרה כמעט את כל תוכנו של הספר, ולא בפירוט אלא כראשי פרקים מרומזים המעוררים עניין וסקרנות, וכדי לדחוס יותר פרטים חשובים לתוך הדף הראשון הוא משחק בתחבולה עם הקורא: לא, לא זו הפתיחה עדיין... (כאילו יש באמירה זו כדי לבטל את העובדה שהספר נפתח כבר!) – אלא הפתיחה אחרת היא: וכאן באה הפתיחה השנייה ששונה במתכונתה, לא עוד רמזים לקראת העתיד אלא תיאור התרחשות בהווה – ביום זה וזה בשעה שש בערב הגיע אדם לבוש כתומים בספינת-קיטור אל הנמל, וכו'.
הדף הראשון של רומאן כמוהו כאקורדים הראשונים של סימפוניה או כרגעים הראשונים בהצגה. יש והדף, האקורד או הרגע הראשון, קובעים את גורלה של היצירה כולה. אחר פתיחה חזקה במיוחד יכול הסופר לשאוף קצת רוח ו"להעמיס" על הקורא קטעים שאולי אינם כה מרשימים ומצודדים אך הכרח בהם לפיתוח העלילה. וזאת הוא יכול להרשות לעצמו כי רצונו הטוב של הקורא כבר נתון לו ממילא. לקורא יש אמון ביצירה והוא נותן לה "שאנס" לפי התרשמותו מן הפתיחה או הפרק הראשון.
פתיחה כושלת, ממושכת מדי ומשעממת, יוצרת הרגשת כשל בקורא, וגם אם ישתדל הסופר לאחר מכן להביא בפניו פרקים מופלאים ויפים, יעקוב אחריהם הקורא במנוד ראש ויאמר לעצמו: אדוני הסופר, מאמציך נוגעים לליבי, אך מחזקים בקירבי את ההרגשה שאתה מנסה להציל, באמצעות שיפורים והפתעות, יצירה שהיא גרועה.
בהצגה שתחילתה ב"רגל שמאל" יתקבלו גם מאמציהם הכנים והמוצלחים ביותר של השחקנים באווירה של הסתייגות ואי-אמון מצד הקהל, שיחשוד בהם כי הם מנסים להציל הצגה כושלת.
היוצא מכך שכדאי וכדאי להשקיע עבודה רבה בדף הראשון של רומאן. אך כדי שלא להיתקע לנצח בטיוטות הפתיחה של המשפט הראשון, כפי שקורה לסופר ב"הדֶבר" של קאמי, מוטב לסיים קודם את הרומאן ואחר כך לשבת ולעצב היטב את פתיחתו. אם איני טועה כך נוהגים רבים, וגם המסון הוסיף כנראה את הקטע הראשון של הפתיחה, המרמז על תוכנו של הספר, רק לאחר שסיים את כתיבת הטיוטה הראשונה של בספרו.
במדורֵי השחמט בעיתונים נהוג לדון בכובד ראש בסגנונות שונים של "פתיחות". ולו כתיבת רומאנים היתה עיסוק רציני לפחות כמשחק בשחמט, ראוי היה לייחד לה מדור העוסק בסגנונות הפתיחה של ספרים וסופרים.
מ"מסתורין" אפשר ללמוד לא מעט ולגנוב הרבה. לא רק עניין הפתיחה הכפולה אלא גם ההתאבדות המשולשת של נאגל. נאגל התימהוני והמסתורי נושא עימו בכיסו צלוחית רעל, שפסח גינצבורג הנפלא תירגמו בשם: "חומץ-כחול", ודומני שהמדובר הוא בבקבוקון של ציאנקאלי, באשר ריחו מתואר כריח שקדים.
מחשבת איבוד עצמו לדעת מלווה את נאגל כל הזמן, ובייאושו מאהבתו לפרקן דאגני קיילאנד הוא יוצא בלילה ליער ושותה את צלוחית הרעל. כל הקורא את הספר בפעם הראשונה, כמוהו כנאגל עצמו, משוכנע ששעת המיתה קרובה. אך לא! ההתאבדות הופכת לפיאסקו: נאגל באמת מרגיש את הרעל, מתפתל, מתעוות על קרקע היער, ולמות אינו מת. להיפך, סופו שהוא שוקע בשנת ישרים. ועם התעוררו מה מתברר? צלוחית הרעל שלו היתה, עקב צירוף נסיבות מסויים, למשך שעות אחדות אצל שוטה העיירה, הגיבן מינוטין, והלה, שידע על תוכנה, החליף את הנוזל במים פשוטים. נאגל המסכן, לילה שלם הזה את מותו והתגלגל ביער בתחושת הקץ הקרב ואף הרגיש את טעמו וריחו והשפעתו של הרעל הקטלני – וכל זאת משום ששתה לגימה אחת של מי-באר פשוטים!
הוא שב למלונו. חולפים יום או יותר, יש פגישות מוזרות וביניהן אחת אחרונה עם דאגני הנאה והמוזרה, שאולי כבר אוהבת אותו ומוכנה לוותר על ארוסה למענו (תמיד נערות חלומותיו של המסון מאורסות הן לאחרים) אך הוא פוגע בה ומעליבה כדרכו והיא פורשת ממנו בגאווה, ושוב הוא במלונו, הולך לישון, מתעורר בבהלה בהיזכרו שאת טבעתו, שהיתה כקמיע לו, השליך לים לפני ניסיון ההתאבדות [הראשון]. הוא ממהר לשפת הים, יורד בסירה, מבקש להטביע עצמו, מפריעים לו, הוא מתגבר, הוא מרגיש מה שאדם חש ברגעו האחרון, והפעם, אנו בטוחים, קיצו בא... אך לא! הנה התעורר מחלום בלהות והוא בחדרו שבמלון.
"פתאום השעון נופל על הרצפה, והוא קופץ מעל המיטה. קוראים! לוחש הוא וצופה בעד החלון בעיניים פקוחות לרווחה, במהירות הוא לובש מכל הבא בידו, פותח את הדלתות ופורץ החוצה. הוא מביט על סביבותיו, איש לא השגיח בו. בפסיעות גסות הוא ממהר אל הנמל. גבי חזיתו מלבינים כל אותה השעה. הוא מתקרב אל שפת הים, רץ הלאה לאורך החוף עד קצה הנמל, ובקפיצה אחת הוא מטיל את עצמו לתוך הים.
"בעבועים אחדים עולים על פני המים." (עמ' 311-312).
הפעם זה אמיתי, כלומר – בספר, אך האם זה מובן? לא. קראתי כמה פעמים את הספר וחלק ניכר וחשוב מעלילתו נשאר לדידי בבחינת מסתורין גמור, מתוך אי-התחשבות גמורה בקורא לא טרח המסון כלל לעגל את העלילה ולספר את כל מה שניתן לספר ולדעת על הדמויות. גם זאת, אני משוכנע, עשה בכוונה: המתכונת הבלתי-גמורה היא חלק מן העקרון האסתטי שעל פיו בנוי הספר והיא גם חלק בלתי נפרד ממשמעותו הרוחנית.
אגב, "מסתורין" אזל לגמרי משוק הספרים הישראלי. סיפר לי ישראל רובינזון, בעליהָ האדמוני של והממושקף של חנות "זוהר" לספרים עתיקים, כי זה לו חמש עשרה שנים שלא ראה בעיניו כרך של "פן", ואילו "מסתורין", הגם שיצא לפני שנים במהדורה שנייה (מקרה נדיר מאוד ביחסה של המו"לות העברית להמסון), אף הוא אזל, ורק לעיתים נדירות מתגלגל כרך ממנו לחנות ומיד נחטף, וכך גם גורל יתר ספרי המסון, רק את "ויקטוריה" ניתן לעיתים להשיג.
"בשביל מה אנחנו צריכים את הנאצי הזה המסון?" אמרה לי ספרנית אחת, "באירופה הלא זרקו כבר מזמן את כל הספרים שלו מהספריות!"
ובאמת , הלא גם דוסטוייבסקי לא הצטיין באהבת יהודים, וחוץ מזה הערבים שונאים אותנו ולנו הצבא הטוב ביותר בעולם. כמה דיביזיות יש ל"שדים" ולהמסון? לא צריך לדאוג.
* קנוט האמסון: "מסתורין", רומאן. תרגם מנורווגית פסח גינצבורג. תל-אביב, תרפ"ח. [1928]. המחיר 200 מא"י (1 דולר). המכירה הראשית: בית מסחר-ספרים "מוריה", תל-אביב, וסניפיו הארץ ובחוץ-לארץ.
הערה: לפי מחיר הספר, לא"י [לירה מנדטורית] אחת, כלומר 1000 מיל ארץ-ישראלי, בשנת 1928 ערכה היה 5 דולר!
* * *
אהוד בן עזר
"מסתורין"
לקנוט המסון
עריכה לתרגום העברי: 1980
פורסם במוסף "תרבות וספרות", של עיתון "הארץ", בעריכת אברהם רימון,
תחת הכותרת "בריחה מן ההמון הסואן" ב-3.10.1980
לפני 38 שנים
"מסתורין" (1892) היה הרומאן השני שפירסם קנוט המסון (1859-1952) לאחר הרומן שבו קנה את שמו בנורווגיה, "רעב" (1890). ואכן מבחינות רבות דמותו של התימהוני הנווד יוהן נאגל, גיבורו של "מסתורין", היא המשך לאותה דמות של סופר צעיר שפגשנו ב"רעב", וקווי-איפיון קרובים באים לידי המשך גם ב"פאן" (1894) וב"ויקטוריה" (1898).
אדם צעיר, מוזר-הליכות, שנמלט במידה זו או אחרת מן החברה, מאוהב אהבה נואשת בעלמה צעירה, אולי גם מבלי שהכיר אותה היטב, אך הצורך לאהוב מפרנס את כל נפשו, מכתיב את התנהגויותיו ומוזרויותיו ומביאו להתאכזרות כלפי עצמו וכלפי אחרים, לבריחה ולקץ מר, טראגי.
האהבה, והבריחות מן העיר אל הטבע, שלובים בביקורת חברתית קשה על העולם הפוליטי והספרותי-אמנותי של נורווגיה וארצות אירופה אחרות באותה תקופה, ואף שיש התייחסות לדמויות ולמצבים אקטואליים-למדי, הנה גם מבלי לדעת מי הם היו כולם, ברורה ותקפה מבחינתה ביקורתו של המסון גם כלפי תקופות ומקומות אחרים.
ב"מסתורין", שהוא ללא ספק אחד השיאים שאליה הגיעה מעודה אמנות כתיבת הרומאן, מגיעות כל התכונות ה"המסוניות" הללו לידי ביטוי בולט. יוהאן נאגל, צעיר בראשית שנות השלושים לחייו (ניתנות כנראה במתכוון, שתי גירסאות שונות לגבי גילו, עשרים ותשע, ושלושים ותשע שנים), מגיע יום אחד בספינה לעיר-חוף נורווגית קטנה, ושם, תוך זמן קצר למדי, מתרחשים כמה וכמה מאורעות תמוהים ומשונים אשר בסופם הוא מאבד את עצמו לדעת בקפיצה לים.
מיד עם בואו, בעצם, עוד בטרם בואו, רק למראה הדגלים שהונפו לכבוד אירוסיה של דאגני קיילאנד, בת-הכומר, מתאהב בה נאגל ומכוון כנגדה את כל מעשיו וחיזוריו, כדי לעשות עליה רושם ולזכות בתשומת-ליבה ולהפר את אירוסיה לקצין ימייה, שאינו מופיע כלל ברומאן.
הדמות השלישית ברומאן היא הננס (בנוסח המקורי של התרגום כינהו פסח גינזבורג בשם – מינוטין), דמות ספק מעוותת ספק טהורה, משורש נפשו של סמארדיאקוב, אשר עימה יש לו לנאגל דין-ודברים מתמשך.
ברקע כל הדברים מונחת התאבדותו האמיתית, או המדומה (כלומר, בתאונה או ברצח) של קארלסן, איש צעיר ורע-מראה שהכין עצמו לכמורה והיה מאוהב בדאגני קיילאנד.
רגע של אמת
אף שעלילת הרומאן מסופרת בדייקנות ובפשטות-כביכול, הריהו נותר בגדר מסתורין גם לאחר גמר הקריאה בו. האם הכיר נאגל מישהי מכל הדמויות הלוקחות חלק ברומאן עוד בטרם דרכה כף-רגלו לראשונה בעיר הקטנה? מה פשר אהבתו המוזרה לבתולה הקשישה מרתה גודי? האם באמת ביקש לשאתה לאישה ולהתחיל בפרשה של חיים חדשים, בריאים, בחיק הטבע? או הציע לה את הצעת הנישואין רק מפני אכזבתו באהבתו לדאגני קיילאנד, וכדי להרעים את זו האחרונה, מעשה שאכן הצליח?
אם כן, מדוע הוא נס מפני דאגני, כאילו את רעתו היא מבקשת, ולבסוף אף שם קץ לחייו, שעה שברור כי לבסוף היא מאוהבת בו מאוד והיתה מוכנה להשליך למענו את ארוסה וכל אשר לה? ומה חלקו של הננס, של מינוטין, בכל הפרשה הזו? ההיה זה הוא שרצח את קארלסן? האם היה איש-סודה של דאגני? האם אהב אותה? או שמא היה קשור למרתה גודי?
מכל הבחינות הללו, זהו רומאן שעלילתו אימפרסיוניסטית למדי, ובמבט-לאחור היינו נוטים לכנותה אפילו סוריאליסטית-במקצת. עקרונה המרכזי, והוא מאפיין לא במעט גם את "רעב", "פאן" ו"ויקטוריה", הוא שהגיבור-המספר אינו מכיר, או נאמר אולי אפילו – מרמה, את נפשו-שלו. נאגל אינו מסוגל להגיע לידי מודעות-עצמית מלאה, ומאחר שכל הסיפור ניתן, אמנם בעקיפין, מנקודת מבטו שלו, נותר גם הסיפור מעורפל; קצותיו הברורים כל-כך – אינם מתאחים כלל, זאת אומרת דאגני למרתה, בסוף הספר, וזאת כבר לאחר מותו של נאגל, כי נאגל אכן הזהיר ואמר כי סופו של הננס, של מינוטין, יהיה רע.
מהו אפוא הסוף הרע הזה? האם אכן היה רוצח? זאת אין אנו יכולים לדעת מתוך העלילה. והלא הננס הוא אשר החליף את הרעל שהחזיק נאגל בבקבוקונו – במים, ובכך הציל את נאגל מניסיון-ההתאבדות הראשון שלו. מדוע עשה זאת? אולי עקב הננס אחרי נאגל לא פחות משעקב נאגל אחריו, וביקש לעזור לו לזכות בדאגני כדי לנקום בארוסהּ יפה-התואר, שהיה מתעלל בו, בננס, ולועג לו, כפי שעשו כל שאר נכבדי ויקירי העיר הקטנה?
אך מיהו נאגל עצמו? הריהו מצד אחד מאחז-עיניים, חסר כל כישרון-של-ממש, מתחבל תחבולות מצויינות אך חושף אותן ומתאכזר לעצמו, לשם מה? כדי להגיע לרגע-של-אמת עם עצמו או כדי לעשות רושם ולעורר עניין באישיותו מצד דאגני קיילאנד? ואולי הוא מטורף גמור? או שיכור כרוני? או אדם מאוכזב, שלילי-במהותו, מלא תאוות הרס עצמו והרס אחרים?
מצד שני, לעגו, ביקורתו החברתית והספרותית, הבוז שהוא חש לבינוניותה של "הגאונות" שעולה חומרים-חומרים בתרבות ארצו ובשאר ארצות אירופה, דימיונו הלוהט, חלומותיו הנוראים, התפרצות יצריו האי-ראציונאליים, המעוותים, הסוטים (כיצד עינה פעם בחורה שעימה טייל מחצית היום בלונדון והעמיד אותה במצב שבו התביישה להיפנות לצרכיה הגם שזה גרם לו עצמו להשתין במכנסיו, מתחת למעילו), ומעל לכול – אהבתו העזה, המלאה השפלה עצמית והשפלת הזולת, לדאגני קיילאנד – כלום אין כל אלה מציגים אותו כדמות עמוקה, חד-פעמית, טראגית, כזירה שבה מתרחש המאבק הנורא בין הקסם הרקוב של התרבות העירונית, שאי אפשר לו בלעדיה, לבין החלום המעורפל שיש לו על חיי טבע, חיי יער, חלום שבא למלוא-ביטויו רק לאחר שנים, כשכתב המסון את "ברכת האדמה" (הספר שעליו זכה ב-1920 בפרס נובל)?
מוות בחיים
כשהתפרסם, ביקשו מהמסון כי יספר על הביוגראפיה שלו. והוא ענה בערך כך: "לא ביקרתי בבית-ספר ולא עמדתי בבחינות. בנעוריי עסקתי במלאכות רבות ומשונות וסיירתי בארבע יבשות. התחתנתי פעמיים והולדתי חמישה ילדים. עכשיו אני מת."
אכן, מבחינה מסויימת ביקש המסון למות, או להתנוון, כמעט עם כל אחד מגיבוריו-הקרובים-שלו ב"רעב", "מסתורין", "פאן" ו"ויקטוריה". אך הוא לא העניק להם את חסד הכישרון, הגאונות שאכן היתה לו-עצמו. הוא חש כאילו גיבוריו, שפחותים ממנו במידת הכישרון והגאונות, יודעים את החיים בצורה עמוקה ממנו-עצמו, זה שכתב את פרשת חייהם, ולכן באה אותה הילה של מסתורין שהם מותירים אחריהם. מסתורין שהוא-עצמו לא הצליח או לא רצה לפענח בהם. ולכן באה אותה הרגשה שלו שהוא "מת" בחייו, משום שהוא אינו מסוגל להעפיל לאותן פסגות, או לרדת לאותם מעמקים, בהם שהה ברגעי גאוניותו, שעה שכתב את יצירותיו.
והלא נאגל ב"מסתורין" כמוזועק כל הזמן שהוא-הוא הגאון האמיתי, הגאון שטרם יצר דבר, ובתחושה זו הוא מאבד-עצמו-לדעת.
*
"מסתורין הופיע לראשונה בעברית בדפוס "הארץ" בשנת תרפ"ח [1928] בתירגומו מנורווגית של פסח גינזבורג, ובמהדורה נוספת ואחרונה בשנת תש"ז [1947]. במהדורה שלפנינו עבר התרגום עריכה מחודשת בידי פנחס שדה ויותם ראובני. אין אני יודע אם העורכים הישוו את התרגום עם המקור הנורווגי, או עם תרגום לשפה אחרת, אך התוצאה מוזרה למדי.
הנוסח החדש הוא אמנם קריא למדי, אלא שאבד בו אותו זוהר מסתורי, חגיגי, שהיה לתירגומו המקורי של פסח גינזבורג, תרגום שאמנם עתה בקריאה מחודשת, נראה זקוק מאוד לעריכה בגלל התיישנותו, וחוזר חלילה, עד כי עולה השאלה מדוע בכלל נשאר שמו של גינזבורג כמתרגם המהדורה הנוכחית? הלא יותר קל היה לתרגם את הספר מאנגלית, למשל?
* "מסתורין" מאת קנוט המסון. מנורווגית: פסח גינזבורג. עריכה מחודשת: פנחס שדה ויותם ראובני. הוצאת שוקן, תל אביב, תש"ס [1980], 278 עמ'.
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* 2018, שנת ה-70 לישראל, היא שנת ה-140 לייסודה של פתח-תקווה, 1878, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה, שהיא ראשית הקמתה של מדינת ישראל, כדברי בן-גוריון: "אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ" – אך לא שמענו עד כה אפילו ציוץ אחד שמקשר בין שני המאורעות ההיסטוריים הללו, למשל – שאחד מצאצאי המייסדים, שעדיין יושבים היום בפתח-תקווה, ידליק בשמה משואה בערב יום העצמאות ה-70 למדינה.
* אהוד היקר, באשר למשה רבנו – אתה צודק, השם שלו מוזכר בהגדה פעם אחת, אבל לא בנוסח של החכמים, אלא כציטוט מספר תהילים.
יישר כוח ליהודה גור אריה על כך שהצביע על האבסורד שיש שני רבנים ראשיים.
אני תמה, יחד עם משה כהן – מדוע ממשלת ישראל מסכימה עם החוצפה הבלתי נפסקת של ממשלת ירדן, שאת המים וההגנה היא מקבלת מאיתנו, שבלעדי זה, היא היתה מתפוגגת מזמן.
חג שמח!
משה גרנות
* אהוד חג שמח. אכן שמו של משה מופיע פעם אחת בהגדה, בפסוק: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. איזכור עלוב זה היה פוגם בהומורסקה שלי.
אתה יכול לגשת לתחנת המשטרה ולדרוש את הפרס של תרי זוזי.
יהודה גור-אריה
* למר אהוד בן עזר, "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" כתב חיים ויצמן ז"ל. יש צורך להיאבק עליה. יש צורך להילחם למענה. אמת זו מלווה את חיינו בכל ימות השנה. היא מקבלת משמעות נוקבת בחיבור שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לבין יום העצמאות. צירוף השב מדגיש את מחירה הנורא והכואב של החלטת העם היהודי להיות אדון לגורלו, לשוב לארצו ולממש בה את חייו במסגרת לאומית, ריבונית וחופשית.
בברכת חג עצמאות שמח,
צביקה שטרוסברג
בני-ברק
* התאכזבתי מדבריו של מתי דוד בגיליון 1322 נגד הקרן החדשה לישראל. מספיק כבר עם ההסתות נגד קבוצות כאלה ואחרות בחברה הישראלית כאילו הן אויבות העם. השיח המתלהם ומקצין מיום ליום רק מחזיר אותנו לתקופות שהביאו עלינו הרס וחורבן.
יצא לי להאזין ולצפות ב-4.4 באולפן "לפני החדשות" בה תקף נציג הקרן החדשה לישראל את ראש הממשלה והאשימו בשקרים לגבי האשמה של השפעת הקרן על ממשלת רואנדה. באותו ערב צפיתי גם בירון לונדון מראיין יו"ר עמותה מהימין הנהנית מתמיכה כספית חשובה מהקרן (במקום שהממשלה היתה צריכה לעזור). יו"ר העמותה אף טענה שקיימת הסתה נגד הקרן מטעמים פוליטיים.
למי עליי להאמין? נולדתי בשכונת נווה צדק בת"א לפני קום המדינה למשפחה ימנית ליברלית. שירתתי בצבא וראיתי את הקורבנות ששפכו דמם למען המדינה מן הקיבוצים ומן המעברות. אז מה קורה לנו עכשיו? באים לעשות סטטיסטיקה מי הם חברי הקרן החדשה לישראל – כאילו שהם אויבי העם.
אני דוחה על הסף את הדברים שכתב מתי דוד. לאור ההיסטוריה שלנו השאלה שאני שואל את עצמי ממרום גילי – האם על עם ישראל לעבור שוב קטסטרופה כדי להתעשת?
דוד כהן
אהוד: אני מאמין לראש הממשלה וסבור כי "הקרן לישראל חדשה" [זה שמה האמיתי וזו גם כוונתה הפוליטית] עושה נזק עצום לישראל, וזה נעשה בין היתר בתמיכת הקרנות של שונא ישראל המיליארדר היהודי-אמריקאי ממוצא הונגרי ג'ורג' סורוס. לדעתי כל מה שכתב בנושא מתי דוד זוהי אמת לאמיתה.
לכאורה, בתמיכות כספיות, אפשר לקנות גם את אהדת אנשי ה"מצפון" שלנו, שרובם גם אידיוטים מוסריים.
* אהוד היקר, לא רק "חסידים שוטים" יש לו לבנימין נתניהו אלא גם "משנאים שוטים", אשר השנאה כלפיו מטמטמת את מוחם ומסמאת את עיניהם עד שהם מדמים למצוא יתרונות בתוכנית האו"ם ליישוב בעיית ה"פליטים" האפריקאיים. טוב שתוכנית זו עברה ובטלה מן העולם. אילו בוצעה, הייתה ממיטה אסון על ישראל.
בברכה,
ד"ר דורון גולדברג
* פרופ' מנואל טרכטנברג, חבר כנסת לשעבר, דיבר במהלך הוועידה הראשונה למשפט וסביבה שנערכה בתל אביב. מדובר בוועידה שיזמו עמותת "אדם טבע ודין" והפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן. הוא ציין שמאז הקמתה הגדילה ישראל את אוכלוסייתה פי עשרה ואת התוצר הכלכלי פי מאה. "יש מדינות שבהן האוכלוסייה גדלה יותר באותו פרק זמן ויש כאלו שבהן התוצר גדל יותר," הוא ציין. "אבל אין אף מדינה בעולם שבה גם התוצר וגם האוכלוסייה גדלו בקצב כזה. זה חד פעמי בהיסטוריה ואני לא חושב שזה יחזור וזהו בהחלט הישג אדיר של ישראל." ["הארץ" באינטרנט, 5.4].
* אהוד: ניסיתי לקרוא את שלושה הסיפורים שזכו בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בפסח האחרון ולא הצלחתי. כנראה שמנת המשכל שלי הולכת ומידרדרת ואני כבר לא מבין שסיפור זה קודם כל לא-סיפור.
אני ממליץ לזוכים לקרוא את הרומאן האחרון של הסופר המצרי עלא אל אסוואני "מועדון המכוניות של מצרים" בתרגום עברי כדי ללמוד איך כותבים סיפור.
* מתי הם ילמדו? אירופה סובלת ממכה קשה של טרור איסלאמי. את מי מגנה האיחוד האירופי... את ישראל.
חרדים מותקפים שוב ושוב על ידי מחבלים בדרך לכותל המערבי. נגד מי מפגינים החרדים... נגד הגיוס לצה"ל.
מתי הם ילמדו?
משה כהן
ירושלים
* התובעת הראשית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה, פירסמה היום (ראשון, 8.4) הודעה על המצב בעזה, שבה היא קוראת להפסקת האלימות.
התובעת בנסודה כתבה בהודעתה: "בצער רב, אני מציינת את האלימות וההידרדרות ברצועת עזה... לפחות 27 פלסטינים נהרגו עד כה על פי הדיווחים מאש צה״ל מאז פרוץ האירועים ואלפים נפצעו, כתוצאה מירי אש חיה וכדורי גומי. אלימות כלפי אזרחים, במצב הנוכחי העזה, עשויה להיות פשע בינלאומי וכך גם שימוש באזרחים כדי להגן על פעילות צבאית."
ככה זה, כשהצביעות חוגגת.
אבל אין דבר, כבר היום מדינות באירופה עומדות באותו מצב כלפי מהגרים מוסלמיים וטרור מוסלמי הכובשים בהן שכונה אחר שכונה שבהן כבר אין כניסה למשטרה.
* הפילוסופית החדשה של "הארץ", שבאה כנראה במקום ליצנית-החצר אווה אילוז, ממשיכה לחלוק עימנו את הגיגיה, שמבטיחים לה אולי המשך העסקתה בעיתון:
" ...החזרות לקראת העלאת קורבן הפסח בבית המקדש עצמו עברו בהצלחה יתרה בשבוע שעבר ושני כבשים נשחטו על ידי אנשים הלבושים לכאורה בבגדי כוהנים במרחק עשרות מטרים מהמקום שבו יוקם בית המקדש, ואפשר רק לשמוח מאוד על כך שמדובר עדיין רק בכבשים ולא בילדים בני שלוש עם מברג וקולפן ביד." ["הארץ", 5.4].
אתם הבנתם את אורח המחשבה? מדובר אמנם בכבשים ששוחטים כיום יהודים פאנאטיים, אבל כמשתמע מדבריה, מזל שעדיין לא מדובר בַּילדים בני השלוש ["הפלסטיניים"] שאותם כידוע שוחטים יהודים לפני חג הפסח כי הם זקוקים לדמם לשם אפיית המצות!
* שלום אהוד, לגמרי במקרה "עליתי" על כתבה שלך באתר "למטייל" מלפני כ-13 שנים, עם תיאור ביקור בעיר ביאליסטוק שבפולין. קראתי בעניין ואפילו לא מעט התרגשות את הכתבה המפורטת והממוסמכת בה התייחסת להיבטים שונים ומגוונים של הקיום היהודי המפואר ובסופו של דבר הטראגי בעיר.
התרגשות, משום שבעשר השנים האחרונות אני מגיע מדי פעם לביקור בעיר, אצל משפחה של ידידים פולנים, וגם עם קבוצות של תלמידים אשר בשנים האחרונות, ביוזמתי, מקדישים יום אחד מתוך המסעות שלהם למפגש עם תלמידים באחת מהגימנסיות שבעיר. במסגרת זו הם גם עושים הכרות עם עברה של יהדות ביאליסטוק, מבקרים באתר ההנצחה לבית הכנסת הגדול בו שרפו הנאצים אלפי יהודים, ועורכים ביקורים משותפים עם מארחיהם בבית הכנסת בטיקוצ'ין וביער לופוחובה.
חשוב לציין כי ניתן למצוא בעיר אתרי הנצחה לגטו, לבתי כנסת, וגם להתמרדות אנשי ונשי המחתרת בגטו (שפרופ' שרה בנדר ממעיטה קצת בחשיבותה, אולי מתוך איזו צדקנות אקדמית).
באמצעות ידידיי אני שומע גם על המאבק שמנהלת שיכבה, דקה אמנם, של אינטלקטואלים פולניים, להכרה בפשעים שביצעו פולנים – בעיקר הודות לעבודתו של יאן תומש גרוס על יידוובנה ועל אנטישמיות בפולין לאחר היטלר, וגם הודות לספר של אנה ביקונט, העיתונאית הפולנייה, שעסקה גם היא בחשיפת הפרשה של יידוובנה.
(גילוי נאות: אינני משתייך למתלהמים בעקבות החוק הפולני החדש, שהוא טיפשי למדי, אך יש לראות אותו בעיקר על רקע הלאומנות הפולנית העכשווית המשתלחת, הבונה על זיכרונות החלוקות של פולין והשפלתה ההיסטורית על ידי המעצמות שכנותיה).
חג שמח,
ניר יהודאי
קיבוץ שמיר
* בימים אלה מלאו 55 שנים להופעת הרומאן "המחצבה" אבל התקשורת הספרותית לא שמה לב לכך, כשם שלא שמה לב גם כשמלאו 50 שנה לצאת הרומאן, כי ככה זה כשאתה סופר לא חשוב, דעת הקהל עליך כבר מוצקה ואין צורך להתייחס לספרים שלך.
יתירה מזו, התקינות הפוליטית בשדה הספרות מחייבת שלא להתייחס לספרים של אהוד בן עזר!
* על פי נתונים של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, המתבססים על המשטרה, 64% מכלל הרציחות בישראל בין השנים 2014-2016 היו במגזר הערבי, זאת על אף ששיעורם באוכלוסייה הוא כ-20%. זאת ועוד, שיעור קורבנות הרצח ל-100 איש בחברה הערבית ("המגזר הלא יהודי" כהגדרת המחברים) היה גבוה פי חמישה מאשר בחברה היהודית.
["הארץ" באינטרנט. 8.4].
* אלוני זמורה: אני מודה מקרב לב לכל חברותיי וחבריי, שנענו והשתתפו בעלות הוצאת ספרי "ימים של אשמורת 1973". הבטיחו לי מבית ההוצאה לאור, שהספר יודפס בשבועות הקרובים. הספר יישלח אליכם בדואר ללא דיחוי.
לחברים שמעוניינים לרכוש את הספר במחיר העלות של 68 שקל כולל משלוח בדואר, ניתן לשלוח המחאה לכתובת: אלוני זמורה רחוב חנה סנש 22/45 חיפה 33854.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל