הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1334

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בניסן תשע"ח, 12.4.2018

עם הצרופה "שרה והאהרנסונים, התגשמותה של קבוצה רוחנית" מאת גלי אדר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

 

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי! // אסתר ראב: אביב 1921 בפתח-תקוה.  סיפורים ליום כ"ז בניסן תרפ"א, 1921, לפני 97 שנים בדיוק! // אהוד בן עזר: כ"ז בניסן, היום הנשכח של פתח-תקווה. // עמוס גלבוע: התמונה הסורית. // מרדכי קידר: ירדן – על סף משבר פנימי? // דניה מיכלין עמיחי: ניצחתי – עכשיו אני יודעת מי אני. הריאיון עם חניתה נערך באפריל 2010. // יעקב חסדאי: גירוש המסתננים – הכרח שלא יגונה. [ציטוט]. // יהודה דרורי: ביבי, פוטין כבר לא חבר שלך... // מתי דוד: התקשורת איבדה את שיקול הדעת. // יוסף אורן: מחשבות סופרים על לוחמים. // אורי הייטנר: 1. הפריבילגים. 2. צרור הערות 11.4.18. // יעל מדיני: "אלה היו הימים היפים בחיי!" // פוצ'ו: בחיי [4], פרק ל"ג. עוד מכתבים מקליפורניה. // משה גרנות: על הספר "בחיי (2) – קורות חייו של צבר מצוי" מאת פוצ'ו. // יהודה גור-אריה: שבעה שירי אֵינוּת. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ויקטוריה" לקנוט האמסון, עברית: 1921. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.8.1973, לפני 45 שנים. // אהוד בן עזר: ליוהנס מילר, בן-הטוחן. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי

 

"וַיֹּאמֶר יֵשוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם כִּי לֹא-יָדְעוּ מָה הֵם עֹשִׂים"

(הברית החדשה, הבשׂורה על פי לוקס, כ"ג: 34)

 

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם יָדְעוּ יָפֶה מְאֹד    

מָה הֵם עוֹשִׂים וְיָדְעוּ זֹאת כְּבָר אָז, כְּשֶהָדְפוּ אוֹתוֹ יוֹם אֶת כֻּלָנוּ

בָּאוּמְשְלַגְפְּלָאץ אֶל תּוֹךְ קְרוֹנוֹת-אִכְסוּן-בָּקָר בְּהֹלֶם

קַתּוֹת הַשְּמַיְסֶרִים אֶל הַמַּסָּע לָאַרֻבּוֹת.

שוּם פַאשְלָה, שוּם טָעוּת מִקְרִית, לֹא לֹא, דִיּוּק טֶבְטוֹנִי

עַד רֶגַע שִלּוּחוֹ שֶל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט הָאַחֲרוֹן.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַתֹּפֶת רְצוּפָה הָיְתָה, כָּל מֶטֶר,

בְּכַוָּנוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַשָּטָן לְעֻמָּתָן

הוּא סֵמֶל הַתְּמִימוּת. אוֹתָהּ סִסְמָה מֵעַל לַשַּעַר

שֶל אַוּשְוִיץ נוּמֶר אַינְץ הָיוּ לָהּ כָּל הַקַּבָּלוֹת

שֶל חֶנֶק גַּז הַ"צִּקְלוֹן בֶּ", "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי" הוֹכִיחָה

כִּי עֲבוֹדַת S.S. בִּבְּלוֹק 11 אָמְנָם

הִצְלִיחָה לְשַחְרֵר (מִן הַחַיִּים) כְּהֶרֶף-אַיִן

אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶל מָה שֶכְּבָר תֻּכְנַן מֵרֹאש.

 

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ

לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת-הַטֶּרֶף, גַּם לְךָ

שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְשָתַקְתָּ

בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלֹהִים. הַהַבְטָחָה

שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם

נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְׂרָפוֹת,

רַק הָעַיִט עָט עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש

מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה,

רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יִהְיֶה זַרְעֶךָ,

נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְּפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן).

 

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם כֻּלָּם יוֹדְעִים שָם

גַּם כַּיּוֹם מַמָּש אוֹתָהּ אֱמֶת גֵּיהִנּוֹמִית

שֶעָלֶיהָ מְכַסִּים הֵם כְּפִיָתִית בְּטִיחַ

כָּל מַסְווֹת-הַשֶּקֶר שֶל רִשְעוּת הַהַכְחָשָה

שֶגַּם הִיא, כְּמִנְהָגָם, סְדוּרָה וּמְתֻכְנֶנֶת

כְּמוֹ שֶתֻּכְנְנוּ אֶצְלָם זְמַנֵּי הָרַכָּבוֹת.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָז, תַּחַת קוֹנְטְרוֹל, הַשֵּד הָאַנְטִישֵמִי

אַף פַּעַם לֹא יָצָא מִן הַבַּקְבּוּק, כִּי מֵעוֹלָם

הוּא לֹא הָיָה כָּלוּא בּוֹ, מָה שֶאֵין כֵּן מְעֻנֵינוּ

בַּלָּאגֶרִים שֶל הַפְּלָנֵטָה הַתָּפְתִּית הַהִיא.

לֹא, הוּא לְרֶגַע לֹא חָדַל כְּבָר אָז מִשּוּט בָּאָרֶץ

כְּמוֹ הַשָּׂטָן בְּפֶרֶק א' שֶל "אִיּוֹב", לָסֹב

חָפְשִי בָּאֲוִירָהּ הַצַּח שֶל נְאוֹרוּת אֵירוֹפִּית

בָּהּ חֹפֶש הַכָּזָב מֵמִיר אֶת חֹפֶש הַבִּטּוּי.

 

 

 

כִּי מָה שֶלֹּא כֻּלָּם תּוֹפְסִים – וְזֹאת כָּל הָאִירוֹנְיָה –

הִיא הָעֻבְדָּה שֶהֵם, גַּם הֵם, אֵינָם סוֹלְחִים לָנוּ,

הֵם לֹא סוֹלְחִים לָנוּ, אָבִי, הֵם מִתְפַּלְּצִים לִרְאוֹת כָּאן

שֶעוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי הִצְמִיחַ מֵאֶפְרוֹ

אֶת אֹמֶץ הַ"מִּיר זַיְנֶען דֹא" שֶל שִיר הַפַּרְטִיזָנִים,

אֶת סְטָמִינַת הַגֶּנְיוּס הָעִקֵּש, הַלֹּא נִכְחָד

שֶל חַנָּה סֶנֶש, שֶל חֲבִיבָה רַיְק, שֶל פָּאוֶל פְרֶנְקֶל,

שֶל אָנִילֶבִיץ', אַבָּא קוֹבְנֶר, וִיטְקָה קֶמְפְנֶר, שֶל

שׂוּרִיקָה בְּרָוֶרְמַן, שֶל רוּזְ'קָה קוֹרְצָ'ק, וְכַיּוֹם כְּבָר

שֶל נֶכְדָּתוֹ שֶל אַנְטֶק צוּקֶרְמַן, טַיֶּסֶת-קְרָב.

הֵם מוּכָנִים שָם, מַכְּסִימוּם, אוּלַי לַחְמֹל עָלֵינוּ

אַךְ לֹא לִתְפֹּס שֶאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּחֶמְלָתָם.

 

אַל תִּסְלַח לָהֶם כִּי הֵם יוֹדְעִים מַמָּש כָּמוֹנוּ

שֶאֲפִלּוּ שְתִיקָתָם שֶל מוֹלִידֵינוּ, זֹאת

בָּהּ נָקַב הַדִּין כִּכְתַב-אִשּוּם אֶת הַר הָאֵלֶם

שְנוֹת אֵינקוֹל רַבּוֹת, שְתִיקָה שֶרָעֲמָה יוֹתֵר

מִנִּפְצֵי מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיוֹת שֶל הַוֶּרְמַאכְט      

דַּוְקָא הִיא חָדְרֶה בָּנוּ אֶל תּוֹךְ הַ-D.N.A

שֶל מוֹרֶשֶת דּוֹר שֵנִי לִבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

שֶל אוֹתָם הַיִּצְחָקִים שֶלֹּא נִמְצָא לָהֶם

לֹא מִפְלָט, לֹא אַיִל מִסְתַּתֵּר בַּסְּבַךְ, לֹא קֶשֶב

בְּבוֹאם כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵש אֶל אֶרֶץ זֹאת

שֶקָּלְטָה אוֹתָם אַךְ לֹא אֶת הַנּוֹרָא מִשְּמֹעַ

הַמֻּחְנָק וְהַמֻּדְחָק עָמֹק בֵּין שִׂפְתֵיהֶם

שֶל אוֹתָם שֶבְּחֵיקָם הַחַם יָלְדוּ אוֹתֵנוּ

בְּתִקְוָה שֶלֹּא נֵדַע וְלֹא נוּכַל לִזְכֹּר

אֶת שֶהֵם עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יוּכְלוּ לִשְכֹּחַ

אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל אֲנַחְנוּ כֵּן זוֹכְרִים, מְאֹד,

כִּשְבוּעָה, כְּצַוָּאָה, כְּהִתְחַיְּבוּת לָנֶצַח

זוֹ שֶאָנוּ, יוֹרְשֵיהֶם, נוֹרִיש לְנֶכְדֵיהֶם.

 

וְאַל תִּשְכַּח וְאַל תִּסְלַח אֶת פּוֹגְרוֹם קְיֶלְצֶה, אַבָּא,

אֶת הַזְּוָעָה בָּהּ הִשְתַּתְּפוֹ שוֹטְרִים וְחַיָּלִים

פּוֹלָנִיִּים מִלְּבַד הָאֲסַפְסוּף, מִשֶּנָּסַבָּה

עֲלִילַת דָּם עַל יְהוּדֵי הָעִיר הָאֻמְלָלִים

כְּאִלּוּ הֵם רָצְחוּ יֶלֶד נוֹצְרִי לַאֲפִיַּת

מַצּוֹת לְפֶסַח בְּדָמוֹ, כָּזָב שְׂטָנִי יָדוּעַ

וְאֶת הַטֶּבַח בְּיוּדוֹבְנָה בּוֹ בֻּצְּעָה כְּפִיַּת

נָשִים, זְקֵנִים וָטַף בַּאֲמַתְלָה אֲשֶר בָּדוּהָ

לְכְלֹא אוֹתָם בְּתוֹךְ אָסָם שֶהָעֳלָה בָּאֵש

וְהַפּוֹגְרוֹם בְּפִּינְסְק שָנִים לִפְנֵי כֵן, כְּשֶכָּל אֵלֶּה

וְעוֹד רַבִּים דּוֹמים לוֹ שֶלִ נַחְשוֹל-שִׂטְנָה גוֹעֵש

שֶל חוּלִיגָנִים פּוֹלָנִים, לֹא גֶרְמָנִים. מָה פֶּלֶא

שֶהַמִּמְסָד הַפּוֹלָנִי אֵינֶנּוּ בּוֹש לִטְרֹחַ

עַל חֲקִיקַת חֻקִּים מְתֻכְנָנִים לְְתַלְפִּיּוֹת

לְהַכְחָשת חֶלְקָם שֶל פּוֹלָנִים שֶאֵין לִשְכֹּחַ

וְאֵין לִסְלֹחַ מֶה עָשׂוּ, וְלִסְתִימַת פִּיּוֹת.

 

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, דְּמֵיהֶם שֶל כָּל טְבוּחֵינוּ

צֹעֲקִים אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה הַהִיא

שֶרַבִּים, רַבִּים מְאֹד מֵהֶם אַף לֹא זָכוּ בָּהּ

לְצִיּוּן שֶל קֶבֶר חוּץ מִבְּלִבֵּנוּ זֶה

הַזּוֹכְרָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שוֹכֵחַ וּמַשְכִּיחַ

שֶכּוֹחוֹת הָרֶשַע וְצִבְאוֹת הַחֲשֵכָה

שוּב זוֹקְפִים בּוֹ יַעַר שֶל רָאשֵי נָחָש בָּרִיחַ,

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אֵין לָהֶם סְלִיחָה.

יוסי גמזו

 

 

* * *

אסתר ראב

[סיפורים ליום כ"ז בניסן תרפ"א, 1921

לפני 97 שנים בדיוק!]

 

אביב 1921 בפתח-תקוה

 

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.

"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.

אמא מתרגזת.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"

"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

"אבל למה?"

"אין לי מושג."

בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

 

בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכול מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.

 

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178.

הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקוה, שנערכה ב5- במאי 1921, מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא לאור ב1993- בהוצאת "עם עובד".

 

מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקוה

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקוה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

 

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקוה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [?] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

 

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

 

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

 

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקוה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

 

*

נכתב: סוף שנות ה20- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.

 

התנפלות הערבים על פתח-תקוה

בימי המנדט הבריטי

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-יריייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

 

בינתיים החל היום לערוב.

תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

"מה זאת?" שאלתי את אחי.

"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."

"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.

"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

"לך!" פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"

הנער עמד רגע כלא מאמין.

"רוץ!" פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

 

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921.

ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים "אביב 1921 בפתח-תקוה" שהתפרסם ב1973-, ו"האסיר" שהתפרסם ב1969-, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.

ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם "פתח-תקוה – שעתה הגדולה" יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת "עם עובד", 1993.

בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקוה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקוה, שיצא לאור ב1993-.

הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב.

 

"האסיר"

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

 

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

"חַלד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

 

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הפועל הצעיר", שנה 62, כרך מ, חוב' 27-26, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 182.

בהתקפה על פתח-תקוה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.

 

* כל הסיפורים האלה, והפרטים עליהם, מופיעים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", המהדיר אהוד בן עזר, בהוצאת אסטרולוג, 2001. ניתן לקבל את הכרך כולו חינם בקובץ מחשב בפנייה אלינו.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

כ"ז בניסן, היום הנשכח של פתח-תקווה

תאריך כ"ז בניסן, שהיה יום זיכרון חגיגי בפתח-תקווה, נשכח כליל בעקבות הפיכת כ"ז בניסן ליום השואה והגבורה. המקום היחיד שבו נזכר מדי שנה התאריך בהקשר לפתח-תקווה הוא המכתב העיתי "חדשות בן עזר".

הנה תיאור האזכרה בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שם מובא גם, בשלושה פרקים גדולים, התיאור ההיסטורי המדוייק, המפורט והמהימן ביותר שנכתב עד כה על אותם ימי קרב שעברו על המושבה.

 

מדי שנה, בכ"ז בניסן, נהגו לאסוף את תלמידי בתי-הספר ליד המצבה לחללי ההתקפה על המושבה, שנערכה בכ"ז ניסן תרפ"א, 1921, ומשם לצאת בתהלוכה אל זירת הקרב – התל המתנשא מעבר לפסי-הרכבת וצופה לעבר בית-הקברות מזה והביצה מזה. לרגלי התל היה מוטל סרקופג אבן עתיק, שפירא נהג לעלות עליו, ניצב מלוא קומתו, ומספר לנוער על פרשת הקרב:

 "בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון [מסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודיה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אבשלום והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש, ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."

התלמידים, שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך. העברית של הנוער בפתח-תקוה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת-מעט של שפירא. יום-הזיכרון העצוב הפך לבדיחה, ובני-הנוער עמדו והפריעו. על-כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: "אתם נוער אתם? אתם בררה..." – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – "חרה", ולא סתם, אלא חי"ת בשווא ורי"ש בצירה, והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב"ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר: "פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח-תקוה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: 'אתם נוער אתם? אתם חרא.' וירד מהבמה."

 

כאשר הפיקו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית "היו זמנים", הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן-אמוץ את ההזדמנות, ובחצי-קריצה שאל:

 "אדון שפירא, אל תכעס עלי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – 'אתם נוער אתם? אתם חרא!'?"

שפירא נעלב: "מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה-פרימו... אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב..."

אהוד בן עזר

 

 

* * *

עמוס גלבוע

התמונה הסורית

בשעה שמשטר בשאר מבסס את שליטתו במרחב המזרחי של דמשק באכזריות חייתית, ומתחילים להתעצב הגבולות ואזורי השליטה בסוריה, ממשל טראמפ עומד בפני החלטות מכריעות

מול הדרמה הגדולה האמיתית המתחוללת בסוריה, מתגמדות הפרובוקציות החדשניות של החמאס מול הגדר ברצועת עזה, אם לא כמעט נמוגות, בתודעת העולמית.  כמובן שהחמאס ימשיך במלאכת השריפות, תוך שאיפה שיהרגו כמה שיותר אנשים, אך גם תוך רצון שלא לדרדר יותר מדי את המצב.

מה קורה בסוריה? להלן התמונה  העכשווית ב-5 נקודות:

 ראשית, בפרברים המזרחיים של העיר דמשק מבסס המשטר של בשאר את שליטתו לאחר חודשים ארוכים של לחימה נגד המורדים. "הלחימה", כמו בחאלב בזמנו, היתה למעשה  בגדר פשע מלחמה מראשיתה: המטוסים הרוסיים והמטוסים הסוריים הפציצו ללא כל הבחנה את האוכלוסייה האזרחית ואת כל המתקנים הציבוריים, כולל בתי החולים, תוך הריסה ברברית של המבנים. זה התרחש יום ולילה, ובעולם לא נשמע ציוץ.  להמחשה: תארו לעצמכם את חיל האוויר שלנו מפציץ ללא רחם את העיר עזה, על כל מתקניה, במשך חודשים, ומאות אלפים מהאזרחים נסים לעבר רפיח, למשל. תיאור הלקוח מהאגדות, אבל זה מה שקורה כל הזמן בסוריה.

ועולות שתי שאלות. הראשונה, מדוע דומם העולם  לחלוטין כשהורגים אלפים בפצצות רגילות, וקצת מתעורר כשהורגים מאות בנשק כימי?

אין לי תשובה.

והשאלה השנייה היא: מדוע השתמש בשאר דווקא עכשיו בנשק כימי, כאשר למעשה לא היה לו צורך בכך?

השערתי היא שבזה הוא רצה לאותת לכל ארגוני המורדים: זה יהיה גורלכם אם לא תיכנעו, ככה יעשה לסורים המתנגדים לבשאר אסד. וברגע זה, המרחב הדרומי של העיר דמשק נמצא בידי דאע"ש. אין ספק שהם יהיו היעד הבא של ההפצצות, כמו גם כל האזרחים המצויים במובלעת שלהם.

שנית, מתחוללת ותתחולל בימים הקרובים, תנועת פליטים גדולה ממרחב דמשק לצפון סוריה. המשטר של בשאר ממש מעודד את האזרחים הסונים לעזוב ולנוע צפונה, והרוסים  מאבטחים את תנועת המורדים העוזבים צפונה.

וזה מביא אותנו לנקודה השלישית. למעשה כמעט כל צפון סוריה היא עכשיו רצועת ביטחון תורכית בה מצוי צבא תורכי. תורכיה של ארדואן הופכת לבעלת החסות של כל ארגוני המורדים האסלאמיים, ושל האוכלוסייה הסונית של הפליטים. דומני שרק החשש התורכי מהרוסים מונע מהם לנסות ולהשתלט על העיר חאלב. חלקה הגדול הוא הריסות והיא נשלטת ע"י משטרה צבאית רוסית.

ורביעית. הגבולות של סוריה מתעצבים בתקופה הנוכחית: התורכים, כאמור, בצפון סוריה, ממערב לפרת (למעט מובלעת כורדית אחת), ולצידם מובלעת גדולה ביותר, אידליב, של מורדים  אסלאמיים, הנהנים מחסות תורכית. זה בערך 15 אחוז משטחה של סוריה.

בצפון מזרח סוריה, ממזרח לנהר הפרת, שולטים הכורדים בתמיכת ארה"ב. זה כ-30 אחוזים משטח סוריה, וכאן מצוי השלל הגדול: בארות נפט וגז.

חיזבאללה לקח לו נתח קרקע ברכסים ההרריים של מערב סוריה.

וברמת הגולן שומרת ישראל על האינטרסים שלה.

בטווח ישנו בשאר, המחזיק בערך 50 אחוזים משטח סוריה. השליטים האמיתיים הם רוסיה ואיראן.

וחמישית ארה"ב. אובמה התעלם מרצח העם בסוריה ופתח את השער בפני הרוסים. החטא הקדמון הוא שלו. האם טראמפ עומד לחקותו?מצד אחד  הוא רוצה "לברוח" מכל אחריות, לבגוד ולהפקיר את הכורדים, שהם היו אלה שעשו עבור ארה"ב את העבודה השחורה של הבסת דאע"ש. מצד שני קשה לו להתעלם מהפעלת הנשק הכימי ולהסתפק בפעולת גמול מינורית, ואז "לברוח".

מה יחליט? הדעת נותנת שטראמפ כמעט חייב להכות חזק מאוד בסוריה, מכיוון שלהיקף ולטיב התגובה שלו בסוריה תהיינה השלכות ברורות על מעמדו מול  צפון קוריאה. אבל, לך ותרד למוחו של טראמפ.

ואי אפשר לסיים בלי הבדיחה הטרגית המשקפת את העולם בו אנו חיים: בחודש מאי צפויה סוריה להיות הנשיאה החודשית התורנית של הפורום האו"מי (בן 65 מדינות) לפירוק נשק. זהו הפורום שמתחת ידיו יצאה האמנה האוסרת שימוש בנשק כימי. הכי מעניין מה יעשה אלוף הצביעות ה"נאור" הנקרא "האיחוד האירופי"? האם שגריריו יחרימו  את המושב בחודש זה?

עמוס גלבוע

 

 

* * *

מרדכי קידר

ירדן – על סף משבר פנימי?

מאז שלהי 2010, כשפרץ "האביב הערבי" שערער את סדרי המשטר והחברה ברבות ממדינות המזרח התיכון, הועלו שאלות לגבי הממלכה ההאשמית הירדנית, האם ומתי יגיעו גלי ההדף גם אליה. עד כה הצליח המלך עבדאללה השני לעצור בגבולות הממלכה את התקדמות התהליך ההרסני, אם כי לאורך שבע השנים האחרונות היו מדי פעם הבלחות של תמיכה בדאע"ש, בעיקר בעיר מעאן שבדרום המדינה, ובמחנות הפליטים הסוריים שבצפונה.

ארגוני הביטחון של הממלכה, המוח'אבראת, הם הזרוע העיקרית של שימור השלטון, אבל חשוב לציין שגם גורמים חיצוניים – ארה"ב, אירופה, ישראל – שומרים ללא הרף על הממלכה מפני כוחות המערערים כל סדר שהעולם המודרני בנוי עליו.

ישראל במיוחד רואה בממלכה ההאשמית הירדנית אזור חיץ בינה לבין הבלגן המאפיין את המדינות השכנות ממזרח – עיראק וסוריה, והשלום עם ירדן נתפס בישראל כנכס אסטרטגי שיש לשמור עליו מכל משמר, גם אם ישראל נאלצת לשלם בעבורו במטבע קשה של ריבונותה בירושלים: בכל עת שפורצות פעולות אלימות בבירת ישראל מן הצד הערבי-אסלאמי, ישראל נכנעת לתכתיבי ירדן אשר קיבלה בהסכם השלום (1994) מעמד של "שומר המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים". התחושה המנחה את ישראל להיכנע לתכתיב הירדני היא החשש – ואולי אפילו הפחד – שאי עמידתו של המלך על חובותיו הנובעים ממעמדו זה תביא לערעור הלגיטימיות של שלטונו ולזעזוע היציבות של ממלכתו.

כאן חשוב לומר משהו על ההרכב התרבותי של אזרחי ירדן (להוציא את הפליטים מסוריה ומעיראק). אלו מתחלקים באופן גס וסכמטי לשתי אוכלוסיות: בדווים ופלסטינים. הבדווים, המהווים כרבע מאזרחי הממלכה, הם אנשים עם רקע תרבותי שבטי מדברי, ואילו הפלסטינים – המהווים כשלושה רבעים מהאזרחים – מחולקים לשתי קבוצות: א. תושבי הכפרים ("פלאחים") והערים ("מדנים") של "הסהר הפורה הקטן" המשתרע באזור הפורה של ירדן, מעמאן צפונה עד הגבול הסורי ומזרחה עד זרקא. ב. פליטים ומהגרים שעברו מאז 1948 ממערב לנחל הירדן אל מזרחו.

בעולם הערבי קיימים הבדלים תרבותיים גדולים בין בדווים, חקלאים ותושבי עיר, וכל קבוצה מסתכלת על הקבוצות האחרות מגבוה. תושבי כפר ועיר רואים בבני המדבר נחותים ופרימיטיבים, ולכן יש מעט מאוד מקרי נישואין בין הקבוצות הללו. מאז שנוסרה "אמירות עבר הירדן" בשנת 1921 הסתמכו מלכיה – עבדאללה הראשון, נכדו חוסין בן טלאל ועבדאללה השני בן חוסין – על הציבור הבדווי שאייש את משרות הביטחון, הצבא והאדמיניסטרציה. הפלסטינים – שהודרו בדרך כלל ממשרות מימשל וביטחון – הופנו אל הצד הכלכלי, והם המגזר הנושא את הממלכה מהבחינה הכלכלית. הם גם זוכרים את "ספטמבר השחור" של 1970, עת טבח המלך חוסין אלפי פלסטינים שערערו על שלטונו, תחת הנהגת יאסר ערפאת.

כדי לגשר על הפער והמשקעים המרים בין האוכלוסיות, התחתן המלך עבדאללה השני עם אישה ממוצא פלסטיני, ראניה יאסין. האם הנישואין הללו אכן יוצרים גשר או האם הם מדגישים וממחישים את שליטת המלך – באמצעות סייעניו הבדווים – בציבור הפלסטיני, זו שאלה שהתשובה עליה היא בעיני המתבונן: זרים רואים בנישואין אלו גשר חיובי, ואילו רבים בקרב הפלסטינים רואים בהם עניין פוליטי שלילי ואפילו בגידה מצידה של המלכה בכך שהיא משתפת פעולה עם המדכאים.

 

המצב ברחוב

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז שפרץ "האביב הערבי", עלתה בעולם הערבי חשיבותו של הרחוב והתגבר כוחם של ההמונים, שכן אמצעי התקשורת החברתית מעניקים להם קול, נוכחות, עוצמה והשפעה, שנמנעו מהם כל עוד היתה התקשורת תפוסה בידי השלטון ומשדרת רק את מה שהוא מסכים ורוצה. בשנים עברו, ראינו לפעמים הפגנות מקומיות, בעיקר בעיר הדרומית מעאן שתושביה ממוצא בדווי ולא הפכו חלק מהשלטון, ואפילו כאלה שהובעה בהן תמיכה בדאעש. השלטון טיפל בהפגנות אלו בשקט ומאחורי הקלעים, והן שככו ודעכו.

בחדשים הראשונים של 2018 החלה סדרת הפגנות חדשה שלא ראינו כמוה בעבר, והסיסמאות המושמעות בהן מכילות תוכן בעייתי מאוד מבחינת המלך. פרט חשוב מאוד בהקשר זה הוא העובדה שהאנשים המשמיעים סיסמאות אלו מופיעים בפנים גלויים, כלומר הם אינם פוחדים מהמלך או ממנגנוני הביטחון שלו.

הרקע המיידי להפגנות אלה הוא ההידרדרות הכלכלית בירדן הנובעת – בין השאר – מצמצום התמיכה הכספית ממדינות אחרות, בעיקר במפרץ. הקשיים מתבטאים בעליית מחירים של מצרכי יסוד ובראשם הלחם, המיסים החדשים על המגזר החקלאי (במשמע פלסטינים) ועל מכוניות מיובאות, עליית מחירי הדלק ומנגד המיסוי הגבוה על מכוניות היברידיות הצורכות מעט דלק, העלאת מחירי החשמל, האבטלה הגואה עקב הימצאותם של פליטים רבים מסוריה ומעיראק, ותחושה כללית של חוסר אונים מול כמעט שני מיליון פליטים המציפים את ירדן והורסים את כלכלתה ואת מרקם היחסים העדין בין מרכיביה הדמוגרפיים.

החשש בקרב רבים הוא שהשלטון מושחת ונכנע ללחצים המגיעים מבחוץ – ארה"ב, אירופה, האו"ם, קרן המטבע הבינלאומית – בזכות שלמונים שמקבלים ראשי השלטון. בית הנבחרים, האמור לייצג את האזרחים ולשמור על האינטרסים שלהם, מאשר את תקציב המדינה כחותמת גומי ולכן נתפס כמשתף פעולה עם הממשלה ומשפחת המלוכה.

בהפגנות שהתקיימו לאחרונה בעיירה ד'יבאן (70 ק"מ דרומה מעמאן) הושמעו הסיסמאות הללו (בסוגרים: תוספות הבהרה שלי, מ"ק): "למה לחפש סיבות מאחורי השיחים? – המלך הוא האשם! השלטון הוא האחראי!"  "הו מי שכותב את הדו"ח (איש המודיעין): מסור לבוס הגדול, בעצם: הקטן (זלזול): שינוי! שינוי! יתרחש! יתרחש! אנחנו החלטנו: אתה, הסרסור, תראה מאיתנו גיהנום." "הו אללה הגיבור! אנחנו רוצים להעמיד למשפט את הסרסור הבוגד הזה!" "הו בני ד'יבאן, אנחנו מעדיפים מוות ולא השפלה (מידי השלטון)!!" "חירות, חופש, ולעזאזל הגנבים." "זיאד (לא ברור למי הכוונה) ועלי (אלבריזאת, עו"ד מד'יבאן, שנעצר בפברואר השנה בשל השתתפותו במחאה נגד עליית מחירים ומיסים. יחד איתו נעצרו עוד פעילים בכרכ, סלט וחי אלטפאילה.) הם חופשיים, מי שאסר אותם (המלך) הוא בוגד, הסוהר שלהם (המלך) מכור להימורים (שמועה על המלך. ההימורים אסורים על פי האסלאם)." "זה לא עניין של דינאר (מחירים) אלא התמכרות להימורים." "הו מי שמשחק עם כספנו, אשתך (המלכה ראניה) שדדה אותנו." "לאן המדינה הולכת? איפה הכסף של ירדן? הו מגן המושחתים!" "קראו בקול גדול: המוות מגיע אליך מד'יבאן!" "מד'יבאן לעמאן: שמע זאת נשיא ארמון רע'דאן (המלך): למה אתה אוסר את המהפכנים ומגן על הבוגדים והמושחתים?" "הקשב מג'די יאסין (אחיה של המלכה ראניה), אתה בעקבות ח'אלד שאהין (שנאסר על שחיתות)."

ב-12 במארס השנה אמורים היו להיערך בירדן "תהלוכות נאמנות" למלך, אך הן משכו קהל קטן מאוד. אפילו בקרב השבט הגדול ביותר בירדן, בני חסן, נשמעות קריאות בנוסח: "הפחד נעלם, המושחת חייב להסתלק."

בהפגנה שהיתה בעיר מאדבא ב-8 במארס השנה קרא עלי אלסניד (חבר לשעבר בפרלמנט הירדני, מותח ביקורת קשה על המדיניות הכלכלית של הממשלה) למלך: "לך! אינך ראוי להישאר עוד בשלטון!"

(סיסמה זו רגישה במיוחד, שכן הקריאה "לך!" – בערבית: אירחל – היא בדיוק אותה הקריאה שליוותה את ההפגנות במצרים נגד מובארק, בלוב נגד קד'אפי, בסוריה נגד בשאר אסד ועוד.)

"ביטלנו את הוויזה החופשית שלך אל ליבותינו, תדמיתך בעינינו הרוסה, סילקנו את הפסל שלך מקירבנו, לֵך, המשחק נגמר, הקדושה המדומיינת שלך נהרסה, מפרשי הספינה שלך קרועים לגזרים, הספינה שרכשת כדי להטביע את אנשיה שבטחו בך, הפכת אותם לעבדים להנאתך ולגחמותיך, השלכת אותם ללא רחם לקשיי החיים. אתה כושל בכל יום ובכל שיר המושמע נגדך ברחוב, וארמונות קדושתך קורסים זה אחר זה. הפכת לשיחת הכלל!! הציבור תובע אותך רטרואקטיבית על פשעיך נגד העם, שהתאחד לזרם אחד נגדך בעוד שאתה נוסע לתוך ביצת הבושה. לֵך!! אינך יכול עוד להישאר על גופות חלומותינו! נטשת אותנו מובסים, דואגים ואבודים, חסרי כול, חיים בקושי, בלי הדברים הבסיסיים לחיי אנוש, גרמת לנו לשנוא ולתעב זה את זה. לֵך! לך! הו סרסור, לפני שהמדינה מוקפת באש!! צא מבתינו ומשירנו, אין פחד!! ירדן יובשה (בעוני)! לֵך! גנבת את הכול והשארת את המדינה בלי כלום! מעולם לא קיימת הבטחות, גזלת חלומות, הרגת את ליבותינו כדי שרק אתה תישאר מאושר! הפכת אותנו למחסן של עצב, הטלת עלינו מיסי עצב, לֵך!! קדושתך נהרסה, ואינך קדוש עוד! הכבדת עלינו וגרמת לנו סיוטים! נפשות שהשתוקקו לחירות אוכזבו. הרסת את הציבור, אתה מקור הבעייה והגניבה. לֵך!! המדינה הפכה לענייה, הקשיים מתגברים, הגנבים משגשגים, החיים יבשים ושבענו את השקרים שלך הבאים מהכוח שאתה מחזיק. הגברת הראשונה גונבת את רכושנו יומם ולילה (הקהל מריע בוז). אתה מתייחס יפה לאיש עני לפני המצלמות ועל מסכי הטלוויזיה, אבל יש הבדל ענק בין מי שמקדיש את חייו לרצות את עמו (רמז למלך חוסין, האב) ובין מי שגרם אומללות למיליונים כדי לפרוח בכוחו ובכספו, ולבנות את אימפריית החלומות שלו על גבו של הציבור. לֵך!! זה שיר הערש שיספיד אותך בדרכך אל תחתית ההיסטוריה. (לך!!) זה מה שייאמר, הגרונות יזעקו זאת מחר, אתה תובס ותברח ושם (בגלות) תראה את האובדן המוחלט. אתה תלך כשאנחנו נרדוף אותך בקללותינו. האופורטוניסטים שהקפת את עצמך בהם, ינטשו אותך, ואתה תמצא את עצמך מת בגולה, עם זיכרונות של כוח, ללא הוד עולמים. אתה תסיים את חייך בחיפוש אחרי רגע של שקט פנימי. מחר, הימים העוברים ימחקו אותך ויסתלקו כמו חלום רע. העם הירדני יצליח לרפא את פצעיו ולהתחיל מחדש לחיות חיים טובים עם הדבר החשוב ביותר: אתה מחוץ לתמונה."

עם זאת, יש להעיר כמה הערות:

ההערה הראשונה נוגעת לתוכן ההפגנות והמחאה: הרקע (הקונטקסט) הוא כלכלי, הנוסח (הטקסט) הוא כלכלי ופוליטי, ואילו הכוונה העמוקה (סב-טקסט) היא פוליטית לחלוטין. הכלכלה והפוליטיקה הן שני צדדים של מטבע אחד: עובדת הלגיטימיות הפגומה של בית המלוכה הירדני בעיני אזרחיו.

ההערה השנייה היא שהסרטונים המתארים את ההפגנות הללו מופצים בעיקר על ידי גופים אופוזיציוניים, השואפים להחליף את השלטון בירדן. אין זה אומר שהסרטונים אינם אותנטיים, אלא שיש לשים את הפצתם בהקשר פוליטי של מאבק אנטי שלטוני שמנהלים גופים אופוזיציוניים, הן כאלו החיים בירדן דוגמת האחים המוסלמים, והן כאלה הנמצאים במדינות אחרות המעניקות להם מקלט מדיני.

ההערה השלישית היא שהשלטון מודע להפגנות אלו ולסיסמאות המושמעות בהן, והמלך איננו פועל נגדן כדי לאפשר לאנשים "להוציא קיטור" וכך להופיע בירדן ובעולם כשליט ליברלי ומודרני, המכבד את זכות הדעה וחירות הדיבור. הוא יודע היטב מה המחיר הפוליטי והכלכלי שיצטרך לשלם אם תהיה לו תדמית של מדכא ואכזר, כמו זו של בשאר אלאסד, שכנו מצפון וחברו בשנות האלפיים הראשונות.

ההערה הרביעית היא שקיימת אפשרות, תיאורטית לפחות, שההפגנות והסיסמאות המושמעות בהן, הן לאמיתו של דבר מוזמנות על ידי השלטון כדי ליצור תמונה של איום על יציבותו שתביא להגדלת הסיוע – בעיקר הכספי – ממדינות זרות, ערביות ולא ערביות כאחד, החוששות שהאלטרנטיבה של המלך גרועה ממנו בהרבה. במזרח התיכון יש מקרים שבהם "תיאוריית הקונספירציה" היא המציאות.

תהא אשר תהא הסיבה להפגנות אלו, חובה על ראשי קהילות המודיעין של ישראל ומדינות אחרות, להקצות כוח אדם ומשאבים, כדי לעקוב אחרי ההתפתחויות בירדן, כדי שהעולם לא ייתפס שוב בהפתעה גמורה כשהר הגעש הערבי יתפרץ, הפעם בירדן.

מרדכי קידר

 

 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

ניצחתי – עכשיו אני יודעת מי אני

הריאיון עם חניתה נערך באפריל 2010

בשנות  החמישים, כאשר חבשנו את ספסלי הגימנסיה הרצליה בתל אביב, למדה בכיתתנו ילדה בשם חניתה. רוב התלמידים בכיתה גרו בתל אביב ואילו חניתה גרה במושבה רמת השרון, שלא ידענו אפילו היכן היא נמצאת. אבל זה לא היה הדבר היחידי שהבדיל בין חניתה לבינינו; חניתה הייתה ילדה מאומצת, ניצולת שואה, שלא ידעה את שמה ושם הוריה ולא ידעה דבר על מקום הולדתה. כשהיתה בת שבע הובאה ארצה ונמסרה לאימוץ לזוג אדלמן מרמת השרון. מבחינה מסוימת, מאז החלו כביכול חייה.

כל זאת לא היה ידוע לנו בתקופת היותנו תלמידים. לפני כשנתיים התקיים כנס מחזור, ואנחנו התראינו  עם חברים, שאת חלקם לא ראינו קרוב לחמישים שנה. נפגשתי שוב עם חניתה. היא כבר ידעה מי היו הוריה, מה היה שמם, היכן נולדו ומתי ניספו. אבל הפרטים האלה לא נודעו לה במקרה ולא היו קלים להשגה; חניתה יצאה למסע ארוך בעקבות עברה, שנמשך שנים אחדות ועדיין לא בא על סיומו.

נפגשתי עם חניתה בביתה שבירושלים בו היא מתגוררת עם בעלה אלי, אבי שלושת ילדיה, שהוא שותף מלא לתכנונים ולמסעות בעקבות עברה הלוט בערפל של אשתו.

איך  הכול התחיל, מתי יצאת לחפש את זהותך העלומה?

ב-1994 הקרינו בטלוויזיה את הסרט התיעודי "רשימות ונדה" על ילדים, כמוני, שניצלו בידי משפחות פולניות בתקופת השואה. גם הם לא ידעו את שמם וחיו כמוני ללא זהות. חלקם הלכו בעקבות עברם  ואיתרו  את מוצאם. פתאום ראיתי שאני לא היחידה בעולם שחיה ללא זהות, שיש עוד אנשים כמוני, שלא מתביישים לדבר על זה, ואני כל חיי כל כך התביישתי. פניתי אל מפיקת הסרט ומכאן החלו העניינים להתגלגל. בחיפושים אחרי קצה של חוט נשאלתי מה אני זוכרת מעברי ואני השבתי שאיני זוכרת דבר. לא ידעתי איך קראו לי ואיפה נולדתי אבל השם קרקוב כאילו אמר לי משהו. במשך הזמן הבזיקו  לי זיכרונות כגון אונייה עם חלון עגול, או בית בתל אביב ליד גן החיות ושאגות של חיות. זיכרונות אלה התבררו בדיעבד כנכונים. הכל התברר בדיעבד.

קצה החוט ממנו התחלנו, מקורו בשנת 1963, כאשר בטקס החתונה שלי מישהי סיפרה להורים של בעלי שהיא מכירה את האישה שהביאה אותי ארצה. בזמנו לא עשיתי עם הידיעה הזו דבר, אבל תחקירנית הטלוויזיה איתרה את האישה, ששמה היה הלנה גולדמן, ואירגנה פגישה בינינו. כשהגענו לביתה של הלנה, היא נפלה על צווארי וקראה זוליינקה, זוליינקה. רק אז נודע לי לראשונה שהשם שנתנו לי הורי היה איזבלה, בקיצור זולא, ושמות חיבה זולינקה או זוליינקה. הלנה סיפרה לי שבשנות הארבעים עבדה בבית יתומים מטעם הג'וינט בקרקוב. לדבריה, בשנת 1946הגיעו למקום הנריק וסופיה וראז'יי מלבוב, ובנם אנדז'י, והביאו אתם ילדה קטנה בלונדינית, יפה, חולת שחפת בשם זולא (איזבלה).

 

מכאן אפשר היה להתחיל בתחקיר שארך כארבע שנים. ובשנת 1999 יצאו חניתה ובעלה עם צוות הטלוויזיה הכללית הישראלית בעקבות עברה של חניתה. כל פרט שנוסף הצטרף לתמונה שטיפין טיפין התבהרה וחשפה סיפור חיים מרגש שהיטלטל בין תקווה לייאוש.

איך הכל התחיל: כאשר נלקחו הוריה של זולא לגטו בלבוב, הם הבינו שחייהם בסכנה ומסרו את בתם התינוקת, כבת שנה, לשכנה פולנית בשם אניילה סטאחביץ'. לפי הסכם ביניהן, בימים מסוימים ובשעות מסוימות הביאה אניילה את הילדה לפארק היורה, והאם הייתה חומקת מהגטו, מסתתרת בין העצים ומתבוננת בבתה התינוקת, בלי שתוכל אפילו לאמץ אותה אל ליבה. ארבע פעמים היא הגיעה, עד שחדלה לבוא... בקיץ 42' נשלחו מגטו לבוב משלוחים המוניים לטרבלינקה.

זולא נשארה בידי משפחת סטאחביץ', אך כעבור זמן מה נקלעה המשפחה למצוקה כלכלית והם מסרו את הילדה לחברים שלהם, הנריק וסופיה וראז'יי, שהיו הורים לבן אחד והשתוקקו גם לבת. הם גרו בפרוור של לבוב במושבת הפרופסורים. בהבזק אל העבר נזכרה חניתה שטנקים עברו ליד ביתם, והם התחבאו במרתף. זכור לה שפחדה אז מאוד. בנם אנדז'י הפך להיות אח לכל דבר לזולא הקטנה. אהבה גדולה שררה בין הילדים, שהיו תמיד יחד, למרות הבדל הגילים ביניהם, 11 שנים.

האידיליה נמשכה כשנה וחצי בלבד. זולא חלתה בשחפת והזוג וראז'יי, שככל הנראה ידע שבידיהם ילדה יהודייה, הביא אותה לקרקוב לבית יתומים יהודי. בדיעבד סיפרו לחניתה שהפרדה היתה קשה עליה ביותר, היא בכתה במשך ימים ולילות, ואילו אנדז'י בכה והתחנן שירשו לו לכל הפחות להתבונן בה דרך חור המנעול.

מבית היתומים נשלחה לבית מרפא לחולי ריאה, מוסד מסודר ששלח בכל חודש דיווח לג'וינט על הילדים היהודיים. בחיפוש בארכיון היהודי בווארשה נמצאה הכרטיסייה של זולא מאותו מוסד; צויין שמה: איזבלה ומקום הולדתה: לבוב, לכרטיסיה צורפה תמונה שלה.

כשהבריאה והזוג וראז'יי רצה לקחת אותה חזרה, התברר להם שהדבר בלתי אפשרי. הארגונים היהודים לקחו את הילדים תחת חסותם והתכוונו להעלותם לארץ ישראל. זולא עלתה, כאמור  עם הלנה גולדמן, שהיה לה סרטיפיקט עבורה. הפגישה של חניתה עם הלנה היתה ראשונה מבין פגישות מרגשות שעוד נכונו לה במסעה בעקבות עברה.

הלנה וזולא הגיעו ארצה באנייה "פרובידנס" ב-25 בפברואר 1947. תחילה שהו השתיים במשך שבועיים אצל משפחתה של הלנה בתל אביב, ליד גן החיות, ואחר נמסרה זולא לאימוץ להינדה וד"ר גד אדלמן מרמת השרון. הם נתנו לה את השם חניתה וביקשו מהלנה לא לבוא ולא לשמור על קשר עם הילדה, כדי שתתאקלם בביתם ותראה בהם את הוריה. וכך אמנם קרה.

בת שבע היתה כשנמסרה לזוג אדלמן ברמת השרון. כששאלתי את חניתה אם ידעה משהו על עברה, היא התקשתה קצת לענות. מצד אחד היא ראתה בזוג אדלמן הורים לכל דבר, ואמרה שמתחת לגיל שבע לא ידעה דבר על עברה, אבל מפעם לפעם היו לה הבזקי זיכרון ובאיזה מקום בתודעה הייתה לה הרגשה שהיו לה חיים קודם לכן.

האם ידעת מהרגע הראשון שהזוג אדלמן לא היו הורייך?

לא, אף פעם לא ידעתי.

אבל הם אמרו לך שהם מצאו אותך.

תראי, אני אף פעם  לא ידעתי שאני מאומצת, זו היתה תקופה שלא דיברו על זה. ברמת השרון היה קשר של שתיקה. ולי היה כנראה מנגנון הדחקה חזק מאוד. היתה לי הרגשה שאולי אני לא שייכת אליהם כי הם היו מבוגרים מאוד, הם היו בסביבות גיל שישים. אבל אני כנראה באתי מכאוס  כזה, שכל מה שאמרו לי קיבלתי. הם התייחסו אליי כהורים וכן גם אני, קראתי להם אימא ואבא, אבל לא היתה בינינו קרבה נפשית. האב אהב אותי מאוד, והאם היתה יותר מסויגת, היא לא רצתה לאמץ אותי כחוק, רק הוא. כשהגעתי אליהם דיברתי רק פולנית והם דיברו עברית וביניהם דיברו רוסית. התחלתי ללמוד בכיתה א', והילדים דיברו עברית. אבל המורה זהבה מכיתה א' לימדה אותי באופן פרטי עברית ומהר מאד התחלתי לדבר עברית. לא היתה לי ברירה. 

איך את זוכרת את ילדותך ברמת השרון?

הייתה לי ילדות טובה, באמת. אני כנראה הייתי מבולבלת אבל קיבלו אותי מאוד יפה. רמת השרון היתה באותם ימים כפר קטן עם בתים קטנים. הבית של הוריי היה מדהים. עמד על שטח של חמישה דונם אדמה, עם פרדס גדול וקרונית שנוסעת על מסילה להובלת התפוזים, וכל הילדים היו באים אליי לשחק, אפילו היה לי חמור פרטי שלי. מלבד כל אלה היתה לי ספרייה ענקית. אבי היה בא יום יום עם ספר. הוא אהב ספרים וגם אני אהבתי לקרוא. אל האב הייתי יותר קשורה, הוא פינק אותי. בשביל אימא הייתי תחליף לבן שלה שנפטר שנים קודם לכן. קראו לו חנוך ולכן הם קראו לי חניתה. היה לי מדליון שכתוב עליו חניתה ואבא אמר לי, תדעי לך שמצאנו אותך עם השם חניתה אבל את הבת שלנו. אני כנראה הדחקתי את זה.

בכל זאת כשבגרת קצת איך הרגשת עם העובדה שלא ידעת מי את.

הרגשתי משהו מוזר, סבלתי מחוסר בטחון שלא יכולתי להסביר אותו, ודי התביישתי. כל השנים זה ליווה אותי. אני לא הראיתי את זה כלפי חוץ, כי לא רציתי להיות שונה. התביישתי גם כשהגעתי לרמת השרון והייתי עם לבוש גלותי, והתביישתי גם בעובדה שהיו לי הורים מבוגרים. ברמת השרון היו אז מעט מאוד ניצולי שואה, ואני הייתי היחידה משכבת הגיל שלי, ולא רציתי להיות שונה.

כשלמדנו בתיכון לא ידענו שום דבר על עברך.

אני לא סיפרתי על כך לאף אחד.

גם לא לחברות קרובות ?

לא. בטח שלא בצעירותי.

מה את יודעת על האימוץ שלך?

כל זמן שהוריי היו בחיים לא עשיתי כלום כדי לא לפגוע בהם. רק אחרי מותם, כשכבר היו לי ילדים משלי, ידעתי שאני יתומה ושבאתי מהשואה. הלכתי לפתוח תיק אימוץ אבל הוא היה ריק לגמרי. נודע לי בדיעבד שאבי המאמץ, ד"ר אדלמן, שהיה רופא עור והיה ידוע בקרב היישוב הישן בארץ, הכיר את יו"ר עליית הנוער ואת יו"ר ויצו וביקש מהם שיביאו לו ילדה לאימוץ. כשפניתי מאוחר יותר לויצ"ו כדי לקבל פרטים עליי ועל מוצאי,  אמרו לי שם – את לא צריכה לחפש את העבר, עכשיו יש לך משפחה, עזבי את העבר. לא היה לי אפילו קצה של חוט להתחיל איתו.

לאחר הפגישה המרגשת של חניתה עם הלנה גולדמן, השלב הבא היה נסיעה לקרקוב לבית היתומים. חניתה זכרה במעומעם גרם מדרגות גדול וביקשה לראות מקרוב את החדרים ואת המקום שאנדז'י הציץ בה דרך חור המנעול. הניסיונות לאתר את משפחת וראז'יי, הוריו של אנדז'י עלו בתוהו, אולם מבצע משותף של הטלוויזיה הפולנית והטלוויזיה הישראלית הביא לתוצאה מיידית. מישדר מיוחד בשם "דמות אבודה" שודר בו זמנית בירושלים ובווארשה. הוקרנה תמונתה של זולא הקטנה ונשאלה השאלה המוכרת כל כך מחיפושי קרובים "מי מכיר, מי יודע?"

שיחת הטלפון המצופה  הגיעה מוורוצלב. על הקו היה פרופ' ברוניסלב גנסארג', בן 91 , בעבר מלבוב, שאמר שהוא מכיר את הילדה. בפגישה בינו לבין חניתה, הוא  הסתכל עליה ואמר: אותן עיניים, אותו חיוך. הוא סיפר שבאותם ימים גר בבית אחד עם סופיה והנריק וראז'יי, והוא זוכר שהביאו  את הילדה. הנריק אמנם אמר שהיא בת של חבר מהמחתרת, אבל הפרופ' גנסארג' ידע שהיא יהודייה. הרבה פעמים הוא גם שמר עליה בהיעדרם.

הוא לא זכר הרבה אבל הוביל את המסע לשלב הבא שלו כשאמר שרופאה בשם ד"ר מירה רייס מלבוב, שחיה כיום בלונדון, מחפשת את זולא.

על כך סיפרה חניתה: איתרנו את ד"ר רייס בביתה שבלונדון, והיא שמחה מאוד לראות אותי. לאחר הנשיקות והחיבוקים  היא הקריאה לנו מכתב שקיבלה בשנת 1983 מקרובת משפחה שלה, לא אחרת מאשר אניילה סטאחביץ' מלבוב, האישה שקיבלה אותי מידי אימי. במכתבה ביקשה אניילה לברר מה עלה בגורלה של הילדה זולא, שאותה מסרה לפני שנים רבות למשפחת וראז'יי. לפני מותה היא היתה מאד רוצה לדעת שהילדה זכתה לחיים טובים. היא נפטרה בשנת 1991.

ד"ר רייס שמרה את המכתב למקרה שבכל זאת תמצא אותי. היא מסרה לנו את כתובתה של כריסטינה, בתה של אניילה סטאחביץ, המתגוררת בוורוצלב שבפולניה.

הפגישה עם כריסטינה היתה מרגשת מאוד וחשובה מאוד עבורי. היא האדם היחיד בחיים שהכיר את הוריי. ממנה שמעתי מכלי ראשון איך אימא שלי באה אליהם ומסרה אותי לאימא שלה. היא אפילו זוכרת שהיה אז יום מעונן. היא עצמה היתה אז כבת 16. היא סיפרה שהייתי תינוקת שקטה וטובה ולא בכיתי ולא הטרדתי.

שאלתי אותה איך אימא שלי נראתה והיא אמרה שאני דומה לה, אבל לה היה שער ארוך.

אחרי שאימה מסרה אותי להנריק וראז'יי, הלכו שתיהן לבקר אותי בביתו, והתרשמו שטוב לי שם מאוד, שיחקתי עם הבן שלהם והייתי מאושרת.

היא ידעה לספר שהוריי גרו בלבוב, ברחוב גרודצקה 62, באותו בית היתה גם החנות שלהם. היא זכרה את סבי, יהודי עם זקן ופיאות לבנים שהיה יושב בחנות. וכן שלסבא רבא שלי היתה חנות צעצועים מוכרת מאד בלבוב, ושהיינו משפחה אמידה מאוד.

בביקורנו בארכיון של לבוב  מצאנו את הפרטים על הוריי: אבא שלי ליאופולד ולדבאום, יליד 1904, אימא שלי הלה ולדבאום לבית קלפטן, ילידת 1912. הם נישאו בלבוב ב-1937, ונמצאה תעודה של בתם איזבלה ולדבאום ילידת 1940, מרחוב  גרודצקה 62. הארכיון מחזיק תיעוד על כל בית בעיר, מצאנו התכתבות עם העירייה בחתימת ידם של אבי ואימי. מאחר וחלון הראווה של חנותם נהרס בהפגנות פועלים, אימי שרטטה את צורתו המדויקת של החלון לשם שיחזורו, כדי לקבל פיצויים מן העירייה. ביקרנו גם בבית במושבת הפרופסורים, שבימי המלחמה האחרונים בלבוב, כשירו עלינו. התחבאנו שם במרתף למשך הלילה. אבל המקום הכי מרגש מבחינתי היה פראק היורה, שם אימי היתה מסתכלת עליי בהיחבא. אני רק יכולה לחשוב כמה נורא היא הרגישה.

איך את הרגשת את באותו מעמד?

נורא, זה היה כל כך מרגש.  אני לא יכולה אפילו לספר על זה בלי שעיניי מתמלאות דמעות. אני חושבת לעצמי איזה גיבורה היתה אימא שלי, שבגיל 28 מסרה אותי, כי ידעה שהיא הולכת אל מותה, ובעצם נתנה לי חיים פעמיים.

איך הרגשת בלבוב?

הרגשתי שניצחתי. נסענו לפי ההנחיות של כריסטינה, שהסבירה במדויק שהבית שלנו הוא בית פינתי מפואר מול הכנסייה הגדולה. חצי מהרחוב היה שייך למשפחה שלנו. הלכנו לבית של כריסטינה, היכן שגדלתי, הלכנו לגטו, למקום שהוציאו את הוריי להורג, קשה להסביר כמה הכול היה מסעיר ומרגש.

מה היה הקטע הכי מרגש במסעך?

הכל היה מרגש, הפגישות עם האנשים, המקומות שהוריי חיו בהם. אף פעם לא חשבתי שאחזור למקומות האלה. הפגישה עם משפחתו של אנדז'י היתה קשה. חיכיתי לרגע שבו אפגוש את "אחי", אבל לרוע המזל הוא נהרג בתאונת דרכים יומיים אחרי השידור בטלוויזיה. כשאשתו סיפרה לי על כך חשתי כאב גדול ואכזבה. כל כך חיכיתי לפגישה בינינו. ישבתי עם אשתו ובתו ונכדתו בביתם, אבל לא יכולנו לדבר כי הן דוברות פולנית בלבד, ונזקקנו לעזרת מתורגמן. על הקיר בסלון ביתם תלויות תמונות גדולות של הנריק, של סופיה ושל אנדז'י ולא נותר לי אלא להתבונן ב"אחי" האהוב ולבכות את מותו. מעניין הדבר שאת תמונות הילדות שלי גם הם וגם משפחת סטאחביץ שמרו במשך כל השנים האלה, חמישים שנה. אשתו סיפרה לי שתמיד היה מדבר עליי ומספר עד כמה אהב אותי.

האם ילדייך היו שותפים לכל עניין גילוי השורשים שלך?

הם יודעים מגיל צעיר שאני ניצולת שואה, אבל לא הרבה מעבר לכך. אחד מילדי התלווה אלינו והיה עד פאסיבי לכל המסע. אני יכולה לומר שהילדים שלי שותפים לזה בצורה מאד מינורית.

מאז שחזרנו אנחנו ממשיכים את החקירות בהתכתבויות, ולפני כחודשיים הייתה לנו הפתעה גדולה. כאשר כתבנו לאוניברסיטה היגלונית בקרקוב, קיבלנו תשובה שלא נשאר כלום, שכל המסמכים נשרפו. אמנם יש ארכיונים שעדיין לא נפתחו, אבל צריך לדעת מה בדיוק מחפשים ואל מי לפנות, וגם לפתוח את הארנק, וזה עובד.

לבסוף קיבלנו תעודה מאותה אוניברסיטה , שהיא למעשה המלצה לוועדה רפואית על שם אימי, שבגיל 18 ביקשה להירשם לפקולטה לרוקחות. משם נודע לנו שם אביה איזידור קלפטן ומקצועו סוחר, והכתובת שלהם זולקיבסקה 3 לבוב. אבל החשוב מכל, לכרטיס הזה היתה מצורפת תמונה של אימי. כיום, כשאני מתקרבת לגיל 70, זו הפעם הראשונה שאני זוכה לראות את קלסתרה של אימי. בתעודה כתוב שהיא התקבלה ללימודי הרוקחות אבל לבסוף בחרה ללמוד משפטים והיתה לעורכת דין.

עכשיו שאת יודעת מי היו הורייך ומאיפה באת, את מרגישה כאילו נולדת  מחדש?

כן, זה רק טבעי, גם הסקרנות שלי התעוררה, זו היתה שמחה גדולה, שמחה של הולדת, הנה יש לי שורשים, אני נטועה באיזה מקום, והילדים שלי יכולים לומר שיש להם סבא וסבתא. עכשיו שיש לי שם אני מוציאה תעודת זהות חדשה עם שמי איזבלה, שנת לידה ומקום לידה. עכשיו אני יודעת מי אני.

האם את ממשיכה לחפש?

כן, אני רוצה לדעת עוד פרטים על הוריי ובעיקר תמונות. אנחנו הענקנו לצאצאיהם של משפחת סטאחביץ' ומשפחת וראז'יי את אות חסידי אומות העולם. שתי המשפחות סיכנו את עצמן כדי להציל אותי.

 

סיפור חייה של איזבלה, זולא, חניתה, תועד בסרט בשם "הזהות האבודה של חניתה", והוקרן ביום השואה. בעקבות השידור נמצאו לחניתה שני בני דודים מדרגה שנייה.

 

זולינקה

בשיעור היסטוריה למדנו

על מלחמת העולם השנייה.

זולינקה, שהתחבאה מתחת השם חניתה,

ישבה בשורה הראשונה.

היא עברה את הבחינה על בשרה;

 

החביאו אותה במרתף

בלי אימא

בלי אבא

לבדה.

למדנו בשיעור היסטוריה

על מלחמת העמים הגדולה

ואיש מאיתנו לא שיער בנפשו

ואיש מאיתנו לא ידע

שהילדה...

דניה מיכלין עמיחי

 

* * *

יעקב חסדאי

גירוש המסתננים – הכרח שלא יגונה

הנושא של גירוש המהגרים מאפריקה הסעיר את החברה הישראלית בשבועות האחרונים. ראש הממשלה הגיע להסכם עם נציבות האו"ם לפליטים וחזר בו לאחר לחץ ציבורי, בעיקר משותפיו הפוליטיים. בנוסף, נסגר מתקן הכליאה "חולות" לאחר מיספר החלטות של בג"צ, ומחאת התושבים באזורים בהם יש ריכוז גדול של אוכלוסיית המהגרים נמשכת תקופה ארוכה.  מדינת ישראל נשארת עם הבעייה ועם הפליטים ובלי שום דרך לפתור את אותה.

בנושא זה אני מבקש להתייחס רק לעניין אחד – העניין המוסרי.

ראשית, כל מי שמשווה את מצבם של מהגרים אלו למצבם של היהודים בשואה או ערב השואה עושה מעשה שלא ייעשה – חרפה ובושה. אין שום קשר ואין שום דמיון. אפשר להאריך בעניין זה אבל זה ברור. ברובם הגדול אלו מהגרי עבודה ויש להתייחס אליהם ככאלה.

למדינת ישראל יש זהות מיוחדת השונה מזהות של מדינות אחרות, לא לגמרי – אבל שונה. אנחנו מדינה אתנית אשר נועדה לממש זכויות של עם, ולא כל מי שנעשה אצלנו "אזרח" הוא גם נהיה "בן העם". לכן, כדי לשמור על הזהות של מדינת ישראל כ"מדינה לאומית" אנחנו איננו יכולים לקלוט אנשים בלי גבול. אנחנו קולטים יהודים על פי "חוק השבות". לאחרים אנחנו נותנים אזרחות אחרי תהליך ארוך וקשה מאוד. כל זאת כדי לשרת משהו שהוא חלק מהזהות שלנו. לשם כך הוקמה מדינת ישראל.

מול טיעון זה, התשובה של אלו הרוצים להגן על המהגרים הוא טיעון מוסרי. אי אפשר לגרש אותם, הם בסכנת חיים, הם בני אדם, צריך לתת להם אפשרויות ועוד.

לעניין הטיעון המוסרי אני רוצה להעיר הערה אחת הנראית לי חשובה מאוד.

כל טיעון מוסרי צריך להתייחס לא רק למצב הנוכחי אלא גם לתוצאות. הטיעונים המוסריים בעניין המהגרים חייבים לקחת בחשבון לא רק את מסכנותם של מהגרי העבודה ואת הסכנות הצפויות, או לא צפויות, להם, אם יגורשו, אלא גם לשים מול זה את התוצאות הצפויות של השארתם במדינת ישראל.

הניסיון מלמד כי כאשר נותנים לאוכלוסיית מהגרים כזו להישאר בארץ, ברובה נחשלת ומפגרת יותר מהאוכלוסייה המקומית, מזמינים לעתיד-לבוא בעיות של אפלייה, פשיעה ועולם תחתון שקשה מאוד יהיה להתגבר עליהן. מדינת ישראל לא צריכה במו ידיה לבנות את הצרות הבאות שלה, יש לנו מספיק צרות משלנו. כל מי שראה לאחרונה בטלוויזיה את הסדרה "סאלח פה זה ארץ-ישראל" מבין שקידום של אוכלוסיות המגיעות מארצות נחשלות הוא סיפור קשה, מסובך וכואב. גם כיום, יותר מ-50 שנה אחרי שהגיעה העלייה מצפון-אפריקה, עדיין יש לנו ייסורי מצפון על הדרך בה קלטנו אותם. ייסורי מצפון אלו, חלקם מוצדקים וחלקם לא מוצדקים, מלמדים כי קליטה אינה דבר קל. מי שרוצה להשאיר במדינת ישראל את מהגרי העבודה מאפריקה מזמין למדינת ישראל צרות רבות בעתיד.

יעקב חסדאי

 

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

 

 

* * *

יהודה דרורי

ביבי, פוטין כבר לא חבר שלך...

לפי מה ששומעים ממוסקבה, הרי אין ספק שהאסטרטגיה הרוסית במזרח התיכון איננה מביאה בחשבון את ישראל כגורם משמעותי, בניגוד למה שנתניהו וליברמן ניסו להסביר בשנתיים האחרונות תוך טפיחת שכם עצמית. הבעייה היא שחילות היבשה הרוסיים הפכו זה מכבר להוצאה כספית אדירה, לנטל לכלכלה הרוסית הממוטטת, לכן משחררים אוגדות שלמות, אבל מצד שני מחזקים, בעלות גבוהה ביותר, את חיל האוויר וארסנל הנשק הגרעיני ולמען הרושם בעולם, הם נאחזים בצי המצחיק שלהם הקבור באגם שנקרא הים התיכון (לאחר שנחלץ מ"בית-הסוהר" באגם הקטן הנקרא: הים השחור...)

לפי הרוסים, איזורי טרטוס ולטקיה בסוריה זקוקים ליציבות, והיציבות לפי פוטין זה המשך שלטון אסד (עוד טעות רוסית גדולה! יותר מדי גורמים באזורנו חדורי נקמה באסד ובמשפחתו וזה בסוף יצליח להם...)

פוטין רוצה שקט מהצד הטורקי (שמעולם לא אהבו את אסד...) ויותר מכך, הוא רוצה שאיראן תגן על שלטונו של אסד, בעוד שנראה שהקווים האדומים שקבעה ישראל לא בדיוק בראש שלו. אז אנחנו מראים כיום מה בראש שלנו, ונמשיך כך לפי האינטרסים הביטחוניים שלנו, מה שיחייב את פוטין לארגן מחדש את סדר העדיפויות שלו באזור, והפעם, ביתר התחשבות בנו.

 

יש אלוהים...

על פי דיווחים בתקשורת של חמאס, ראש הג'יהאד האסלאמי בפלסטין, רמדאן שאלח, סבל משבץ במוחו ועבר ניתוח בניסיון להציל את חייו. היו דיווחים ערביים אחרים שטענו כי מפקד ארגון הטרור, שהיה בן 60, נמצא בתרדמת במשך כמה שבועות לאחר שהורעל... הג'יהאד האיסלאמי הכחיש שהיה ניסיון פיגוע בחייו של שאלח, המאושפז כיום בלבנון, ולבטח לא יוכל לחזור לתפקידו. לפיכך גורמים בג'יהאד האיסלאמי אמרו כי הנהגת הטרור כבר החלה לחשוב על קיום בחירות כדי למצוא תחליף לשאלח.

אגב, עדיין לא בוטל הגמול מטעם ה-FBI של 5 מיליון דולר על מידע שיוביל ללכידתו של רמדאן שאלח...

 

וַי, וי, מה שאנחנו עשינו לאיראנים בסוריה...

באמת שמגיע שאפּו מיוחד וגדול לחיל האוויר ולמודיעין שלנו שנתנו לאיראנים מכה מאוד, מאוד כואבת, כה כואבת שהם כועסים בצורה היסטרית ממש ולא מפסיקים לדבר על נקמה... כי על מה שקרה שם, ניתן לומר שהפעם "תפסנו אותם בביצים..."

הם הקימו בעמל רב ובהוצאות כספיות גדולות מרכז מודיעין אווירי שיתבסס על טכנולוגיות של מל"טים ומזל"טים, כאלו שלא רק ישרתו אותם, אלא גם את אסד ואת חיזבאללה. הם ריכזו למקום את כל המוחות שיש להם בטכנולוגיות הללו, ואנחנו השמדנו את כל המתקן הזה על מפעיליו ומפקדיו!  (עד היום אנחנו מדווחים על לפחות 14 קצינים איראניים, מהם בכירים, אשר זכו ללוויות מפוארות, להם זוכים רק יחידי סגולה...)

המיתקן הוקם בכוונה בסמוך לכוחות רוסיים, באמונתם שלא נעז לפגוע כל-כך קרוב לרוסים.

אבל ראו גם עד כמה שהרוסים קפצו מעורם, אולי לא כל כך בגלל הקירבה של ההפצצה למיתקניהם, וגם לא גרמנו להם או לאסד נזק ישיר, אבל הנזק העקיף לבניית הכוח האיראני בסוריה (שתפקידו על פי הרוסים להגן על משטר אסד) משפיע ללא ספק על תחשיבי הרוסים באשר למה שעלול לקרות בסוריה עם חדירת איראן יותר ויותר.

לישראל יש קווים אדומים ברורים והודענו לרוסים שלא נאפשר בניית כוח איראני בסוריה שיהווה איום על ישראל, ישירות או דרך חיזוקו של חיזבאללה.

כל הכבוד לקבינט הביטחוני שיודע להחליט : מה. מי, היכן  ו...איך...

יהודה דרורי

שערי תקווה

 

 

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

 

 

 

* * *

מתי דוד

התקשורת איבדה את שיקול הדעת

בן דרור ימיני צודק!

 

המזרח התיכון על סף התדרדרות למלחמה.

בסוריה מתבצעים פשעים בקנה מידה היסטורי.

הנשיא טראמפ מאיים בתגובה נגד הסורים (והרוסים).

ישראל מצויה בכוננות מול הטרור החמאסי מעזה.

איראן מאימת בתגובה על הפצצת ישראל בסיס איראני בסוריה.

סעודיה מכריזה בפריס שאולי תצטרף למערב בתגובה נגד סוריה.

 

ואילו התקשורת שלנו הקדישה את תוכניות האקטואליה ל"נושא המרכזי" והוא

פרשת החייל האחד שירה כדור אחד באחד החמאסניקים על הגדר בעזה.

הסרטון הזה, כמו רבים נוספים, הפך אמצעי תעמולה רב עוצמה בשירות אויבינו.

התקשורת שלנו איבדה את השכל ואת חוש המידה.

השליחות העיתונאית אינה גוברת על ביטחון המדינה.

עיתון "הארץ" ושאר הפרשנים השמאלניים הקיצוניים

כרגיל מאשימים את ישראל כמדינה פאשיסטית.

הגיע הזמן לנפץ את ההלקאה העצמית הזו!

מתי דוד

 

* * *

יוסף אורן

מחשבות סופרים על לוחמים

מכורסת צופה בטלוויזיה מצטייר סרטון הירי בגבר העזתי, שהתקרב באופן כה מאיים לגדר הגבול המגוננת על יישובי עוטף עזה, רע מאוד. וזו גם היתה, כנראה, מטרתו של זה שהזדרז להפיץ את הסרטון במרשתת. מאחר שלא טרח להוסיף פרטים על מועד התרחשותו של האירוע ועל נסיבותיו, אין ספק שקיווה להציג את ההגנה על הגדר כפעולה אלימה ובלתי-מוסרית של החיילים שהופקדו על הגנת ישובי עוטף עזה.

אף שהרושם המיידי מהצפייה בסרטון משרת כעת את מטרתו של מפיצו במרשתת, מוטב לכולנו להמתין לתוצאות חקירת האירוע על-ידי צה"ל. חוקרים אלה ודאי יבהירו את מטרותיו של הגבר העזתי שהתקרב כך אל הגדר, אף שהעזתים הוזהרו לא להתקרב אליה.

באין יכולת לדעת אם העזתי שהתקרב אל הגדר רצה רק להתהדר בפני חבריו באומץ ליבו, או שנשלח על-ידי מפקדיו בחמאס לפגוע בלוחמי צה"ל ממרחק קרוב יותר ובה-בעת גם להניח מטען שיופעל נגדם כעבור זמן, מוכיח הסרטון עצמו שהיה מוצדק השימוש ביֶרי שכוון אליו, בהגיעו כה קרוב לגדר עוטף עזה.

ואשר ללוחם שירה בעזתי – כל עוד פעל על פי ההוראות של מפקדיו, הוא ראוי להערכה, וזאת יקבע צה"ל בסיום חקירת האירוע. ורק המפקדים שהיו שם בעת שהירי בוצע שם, יוכלו להסביר לנו, השופטים את החייל רק על-פי הסרטון, את משמעות השבח שביטא חברו של היורה, אם שיבח את היורה על הקליעה המדויקת שלו בעזתי שסיכן אותם על-ידי התקרבותו לגדר, כפי שאימנו אותם לעשות במקרה כזה, או – וגם זה ייתכן – שביטא את שביעות רצונו מכך שהפעם גם הצליח לצלם את האירוע ויוכל להוכיח את איכות הביצוע של הירי על ידי חברו.

ובעוד צה"ל חוקר את האירוע גם מזווית זו – שמפיצי הסרטון כמובן לא בחנו אותה – חייב צה"ל לחשוף מהר ככל האפשר את זהותו של זה שצילם אירוע של ירי במעמד מבצעי וגם את זהותו של זה שהזדרז להפיץ את הסרטון במרשתת כדי להכתים את לוחמי צה"ל כחבורה של בריונים קלי-דעת שיורים בעזתים תמימים ושוחרי שלום בכל הזדמנות ובניגוד להוראות היֶרי של המפקדים.

בכל מקרה לא פירושם לאירוע של המזדרזים להציג את לוחמי צה"ל כבלתי מוסריים אמור להיוותר בתודעתנו, אלא זה שיוצג על-ידי המטכ"ל אחרי שהאירוע ייחקר. ועד אז הבה נלמד מהסיפורת שלנו את האופן שבו תיארו סופרים אירוע מסוג זה ונחכים ממה שהשתמע מסיפוריהם.

 

ס. יזהר

הנודע מבין סיפורי מלחמת תש"ח שהציג אירוע ירי באופן ביקורתי חריף הוא ללא ספק סיפורו של ס. יזהר "חרבת חזעה" (1949). "המספר" בסיפור זה הוא אחד הלוחמים שנבדל מחבריו ברגישותו המוסרית. ואף על פי כן, במהלך כיבוש הכפר, גם הוא נסחף עם האחרים המנסים לכוון את האוחז במקלע כדי לפגוע בתושבי הכפר, שמנסים להימלט דרך השדות כדי להציל את נפשם, ומיד מתחרט על כך:

"הנה שם!" שאגתי והראיתי לגבי: אלף ומאתיים, ימינה מן העץ הבודד! אפשר לתפוס אותם יופי!" ובו ברגע נתחלחלתי משום-מה, ובעוד ידי נטויה בהתלהבות שיכרון לעבר הבורחים שגיליתי, הרגשתי שמישהו צועק אחרת בי, כציפור פצועה, ועודני נפתע משני קולות אלה, וגבי הטיח שמה כמה צרורות. ומוישה אמר: "לעזאזל איתך! אינך יודע לקלוע כלום!" ותמיה מאוד הרגשתי שרווח לי משהו, אפשר ככה : "שלא יפגע, אה, שלא יפגע בהם!" מהר נשאתי עיני סביב אם לא תפשני מישהו, במה שנראה כקלקלתי.

  בהמשך ולנוכח מראות הגירוש מהכפר של אלה שלא הספיקו להימלט דרך השדות הופכת התייסרותו המוסרית של "המספר" לחזקה ולמפורשת יותר:

הרגשתי שאני על-פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרביי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרביי. שקר, צעקו קרביי. חרבת-חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי. - - - רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? הסתבכתי הפעם. היה בי דבר מרדני, מנפץ הכל, כופר בכל, מקלל הכל. אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי. היתה בי מפולת מהממת. היתה בי ידיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי-אפשר להשלים עם כלום, כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין-קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא-יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת-מצוא – אז אמרתי למוישה: "אין לנו, מוישה, שום רשות להוציא אותם מכאן!" ולא רציתי שקולי ירעד. 

ולבסוף, אחרי שהלוחמים ו"המספר" בכללם יוצאים מהכפר, סיים יזהר את הסיפור במשפט הנודע הבא:

מסביב-מסביב ירדה שתיקה, ועוד מעט תסגור על חוג אחרון. וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.

 

דוד גרוסמן

 בזכות כישרונו הגדול הצליח יזהר, שלא מישיבה בכורסה מול צג הטלוויזיה הציף לבטים אלה בגיבור סיפורו, להציג בסיפור הזה את הקונפליקט המוסרי שנכפה על לוחמי תש"ח, בני דורו, ושגם בתשע"ח עדיין מעסיק את לוחמי הדור הנוכחי. אני מאמין שגם אותו לוחם שהוצג בסרטון יורה בעזתי שהתקרב יותר מדי אל הגדר של מדינת ישראל, וגם חברו ששיבח אותו על הקליעה, לא פעלו כרוצחים, אלא מילאו באופן מוסרי את חובתם כלוחמים.

 ולכן, הבה נמתין לדברו של צה"ל שחוקר את האירוע. שאם לא כן נימצא עד מהרה כה נפחדים וכה מעורערים בצדקת קיומנו הריבוני בארץ הזו ובמוסריות מלחמתנו על עצמאותה של מדינת הלאום שלנו כאן. סכנה זו לעצמנו משתמעת מיצירתו של סופר נוסף שהציף בסיפורו תגובה אפשרית אחרת לאירוע דומה לזה שהוצג בסרטון הירי מגבול עזה.

אפשרות מסוכנת זו הציג דוד גרוסמן בעלילת הרומאן "אשה בורחת מבשורה" (2008). אחרי שאורה, גיבורת הרומאן, שמעה מפי עופר, בנה החייל, על הפעילות המבצעית שלהם בשטחים:

"היינו בחברון ותצפתנו על הקסבה, שכבנו במארב ליד חלחול וירינו כדורי-גומי בילדים שזרקו אבנים,"

היא מגיבה על עדותו זו באופן הבא:

אף פעם אל תירה בהם - - - תפליק להם סטירות, תיתן להם בוקסים באבי-אביהם, הכל, רק אל תירה בהם! - - - עכשיו אני רוצה שתבטיח לי שבחיים אתה לא תירה במישהו בשביל לפגוע בו! - - - מצידי, תכוון לשמיים, תכוון לאדמה, תפספס לכל הכיוונים, רק אל תפגע במישהו! 

אף שאורה בטוחה "כי אם יקרה דבר כזה, ואפילו יהיו לו אלף צידוקים, ואפילו אם ההוא יעמוד מולו עם מטען נפץ מוכן להפעלה – חייו של עופר אחר-כך כבר לא יהיו חיים." היא נסוגה בהמשך הוויכוח עם עופר מהאיסור הגורף שאסרה עליו לירות ואומרת לו: 

אם אתה בסכנת חיים אז או-קיי, אני לא אומרת, אז תנסה כמה שיותר להציל את עצמך, על זה אין לי ויכוח אתך, אבל רק אז!

אני בטוח שעמדתה זו של אורה תואמת את ההוראה שמפקדי צה"ל משמיעים מזה שנים באוזני הלוחמים המגוננים על גבולות המדינה כל אחד בחזית שבה הוא מוצב, ולכן אני מקווה שחקירת האירוע שהוצג בסרטון מחזית הגדר בעוטף עזה תסתיים במסקנה, שגם הלוחמים שצולמו בסרטון, שהודלף למרשתת בזדון, כדי להכפישם, היו נאמנים להוראות הירי של המפקדים ופעלו על פיהם.

יוסף אורן

 

* מחבר המאמר הוציא השנה בהוצאת "יחד" את ספרו "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" המסכם את מחקרו על התפתחות הסיפורת בשנות המדינה. פרטים:

 yoseforen@bezeqint.net

 

* * *

אורי הייטנר

1. הפריבילגים

 

תקומת ישראל מתוך אפר השואה אל קוממיות לאומית היא תופעה שאין דומה לה בהיסטוריה האנושית. לצד התקומה הלאומית, מן הראוי שנזכור את ניצחונם האישי של שורדי השואה, שמתהום התחתיות, מתוך התופת הנוראה של השואה, עלו לא"י, שיקמו את חייהם, הקימו בית ומשפחה בישראל.

הם עלו לישראל, לחמו במלחמת השחרור ויש מהם שנפלו במלחמה. הם הקימו קיבוצים ומושבים לאורך הגבולות, בנגב ובגליל. חלקם יישבו את ערי מרכז הארץ, והיו שותפים לכינון הכלכלה והתרבות של מדינת ישראל הצעירה. הם היו שותפים מלאים לבניין הארץ והקמת המדינה, ולקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים

ועכשיו, בשִֹיחַדָשׁ התוקף לאחרונה את החברה הישראלית, הם הפכו לפתע ל... פריבילגים. ל"מופלים לטובה".

בסרטו התיעודי של חיים גורי, "המכה ה-81", תיאר מיכאל גולדמן גלעד עונש של 80 מלקות שוט שלקה מן הנאצים, ועמד בהן. לטענתו, המכה ה-81 הייתה האדישות שבה חבריו והוא התקבלו בארץ, לאחר עלייתם. גולדמן, קצין במשטרת ישראל, היה בין חוקריו של אדולף אייכמן, לאחר תפיסתו. משפט אייכמן והתהודה הציבורי שקיבל, שינו את היחס לשורדי השואה ולסיפור השואה, בחברה הישראלית.

כעת, לנוכח הגל העכור שפוליטיקת העדתיות יוצרת, אפשר לומר שהצגת העולים מאירופה, שורדי השואה, כקבוצה פריבילגית, היא המכה ה-82.

כשאבי, יוסי הייטנר, היה בן עשר, הוא גורש למחנה הריכוז טרנסיסטריה. שם הוא חווה את שנות נעוריו, שם הוא איבד את אחיו הבכור, האהוב, את סביו וסבתותיו ורבים מבני משפחתו. הוא עצמו לקה במחלת האולקוס, ממנה סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ לבד, כנער, בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, עלה לארץ עם הילדים והנערים היישר לקרבות מלחמת השחרור.

בהיותו חייל, חולה באולקוס, לא היה לו בית בישראל. בחופשות הוא נסע לישון אצל מכר זה או קרובת משפחה אחרת, שכבר עלו לישראל.

ובאמצע שנות החמישים, כשהוא בסך הכל 7 שנים בארץ, הוא ירד לנגב, לסייע לקליטת העלייה וללוות את מושבי העולים, כי זה היה צו השעה.

שם, בנגב, הוא פגש את אימי, רחל לבית מסר; אימי, שילדותה נעשקה בשנות השואה, שעד יומה האחרון סכרה את פיה, ורק אחרי מותה למדנו את מוראות ילדותה והסבל הנורא שחוותה. לאחר שנים אחדות במחנה עקורים בגרמניה היא עלתה עם הוריה לישראל, והתגוררה בבית ערבי נטוש, ללא גג, באָזוּר. שש שנים לאחר עלייתה, בעודה עולה חדשה, היא ירדה ללמד עברית את ילדי העולים במושבים בנגב.

הוריי היו בין מייסדי היישוב מבועים שבנגב, שם הקימו את משפחתנו, ותמיד ראו את ימיהם בנגב כתקופה היפה בחייהם.

אלה הם "הפריבילגים": מושא השנאה והקנאה של עסקני העדתיות חסרי הבושה.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

 

2. צרור הערות 11.4.18

 

* כינוס חרום - הנשיא הסורי אסד ביצע טבח כימי, עוד טבח כימי, בו נרצחו מאות, עוד מאות, אזרחים סוריים. בתגובה, מועצת הביטחון תתכנס לגנות את ישראל על שהיא מונעת חדירת מחבלים לתחומה.

 

* שום הנחה ושום הקלה – אהוד אולמרט הגיש בקשה לביטול הרישום הפלילי שלו. בהמשך לקמפיין התקשורתי, נראה שהוא רוצה לחזור לחיים הפוליטיים.

אמנם דעתי, כפי שהבעתי פעמים רבות, היא שבלי קשר לצד המשפטי הפורמלי, לתוקף הרישום הפלילי ולקלון – איש ציבור שסרח וחטא בשחיתות ובוודאי בשחיתות קרימינלית כאולמרט, פסול מבחינה ציבורית ומוסרית למנהיגות. לצמיתות.

אבל אצלנו הרי מזלזלים בכל מה שאינו פלילי. ולכן, אין מקום לכל הנחה. אולמרט הוכיח בקמפיין שלו, שאין בו שמץ של חרטה על מעשיו. הוא מתבכיין ומיילל ומספר כל מיני תיאוריות קונספירציה מטורללות שהימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, התקשורת ובתי המשפט חברו נגדו כדי לתפור לו תיק ולסכל את השלום העולמי שהוא או-טו-טו הביא. הוא ממשיך להתגולל בשלטון החוק ובגורמי האכיפה, בשופטיו, בפרקליטות ובמבקר המדינה. הוא ממשיך להכפיש את מי שהיתה שפחתו החרופה במשך עשרות שנים וברגע שחשה שהוא נוטש אותה, סיפרה את האמת (או את חלקה) בהסכם עד מדינה. שום מילת התנצלות בפני הציבור הישראלי שבו הוא בגד במעשי השחיתות והשוחד שעשה.

אין עוד מקום לשום הנחה, לשום הקלה. הדרישות ממנהיג לאומי צריכות להיות גבוהות יותר מאשר מסתם עבריין פלילי. יש לנהוג בו על פי מידת הדין, ללא כל רחמים, ולא להתרשם מדמעות התנין המאוסות.

בימים האלה של מאבק בשחיתות השלטונית ובהסתה שלטונית נגד גורמי האכיפה, המסר כלפי אולמרט חייב להיות נוקשה, ברור וחד משמעי.

 

* החלקת דרכו לפוליטיקה – מלבד התנגדותי העקרונית לכל הקלה לעבריין המושחת אולמרט, במיוחד כיוון שלא הביע כל חרטה על מעשיו והוא ממשיך להטיל רפש בשלטון החוק, אני מתנגד לבקשתו מסיבה נוספת.

חנינה היא מידת הרחמים. שחרור אדם מהכלא, הוא ביטוי למידת הרחמים. כאשר אולמרט ישב בכלא וביקש חנינה, הייתה זו בקשה לנהוג בו במידת הרחמים. כזכור, הנשיא ריבלין דחה את בקשתו. אך אילו קיבל אותה, היתה זו החלטה לגיטימית, כיוון שזו מהות מוסד החנינה.

אולם היום אולמרט הוא אדם חופשי, מלבד מגבלה אחת – אסור לו עדיין לחזור לחיים הפוליטיים. בהקשר הזה, אין המדובר במידת הרחמים, בשחרור אדם אל החופש, אלא בהחלקת דרכו חזרה לפוליטיקה. קשה לי להאמין שריבלין יקבל את הבקשה, אך מכל מקום – היא אינה ראויה ואין לה שמץ של הצדקה.

 

[אהוד: ומה דעתך על אריה דרעי? מדוע הוא כן ואולמרט לא?]

 

* ביד הלשון: מכר את נשמתו לשטן – הביטוי הבזוי והנתעב ביותר של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא השוואתה הנואלת לנאצים. אלו טיעונים שאין טעם להתווכח איתם, להסביר את "ההבדל" (כי עצם הנכונות להשוואה היא כניסה למלכודת של המנוולים שמבצעים את ההשוואה חסרת השחר הזאת). הדרך היחידה היא פשוט לומר את האמת – כל השוואה כזאת היא סוג של הכחשת השואה, או לפחות גימודה.

ההשוואה הזאת נואלת במיוחד כאשר היא נעשית בידי יהודים, בידי ישראלים. לאחרונה, מככב בענף הזה דניאל בלטמן, שתחת כסות היותו היסטוריון וחוקר שואה, הוא מפרסם שוב ושוב בשוקניה פשקווילים המשווים את ישראל לנאצים.

בפשקוויל שפרסם ערב שביעי של פסח ב"הארץ", הוא האשים את נתניהו בכך ש"מכר את נשמתו לשטן," בשל החלטתו לבטל את ההסכם עם האו"ם בנושא מבקשי המקלט.

גם אני מתנגד לצעד הזה של נתניהו ותקפתי אותו בחריפות. אבל השימוש בלהג ההשוואה הנואלת הזאת, הוא שקרי וחמור. "כמה ימים לפני יום השואה, שבו זוכרים אנו את פליטי עמנו שלא מצאו מקום מבטחים להימלט אליו" בלה בלה בלה; דברי הבל וקשקשת.

הביטוי "מכר את נשמתו לשטן," נכנס לשיח הישראלי בפסק הדין במשפט קסטנר. ישראל קסטנר היה פעיל בהצלת יהודי הונגריה בזמן השואה. בראשית שנות החמישים, עת כיהן קסטנר כדובר משרד המשרד והתעשייה, פירסם מלכיאל גרינוולד, עולה תמהוני מהונגריה, עלונים שבהם האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. בשל תפקידו של קסטנר כעובד מדינה, המדינה תבעה את גרינוולד לדין על הוצאת דיבה. תביעת הדיבה נדחתה, והשופט בנימין הלוי קבע בפסק דינו, ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן," כלומר לנאצים. בעקבות פסק הדין הזה קסטנר נרצח בידי מתנקשים קנאים, ולא זכה לראות את קבלת ערעורו, ברוב קולות, בבית המשפט העליון. 

כל מי שמשתמש בביטוי "מכר את נשמתו לשטן," יודע במה המדובר, בוודאי היסטוריון כבלטמן. ולכן, נכון להגדיר את הפשקוויל שלו כסוג של הכחשת שואה, או לפחות גימודהּ. ניתן להגדיר את בלטמן כסוג של מכחיש השואה, או לפחות מגמדהּ.

מקור הביטוי, ממנו שאב הלוי את ההשראה, הוא אגדה המצויה בפולקלור של תרבויות שונות, שבה מוכר אדם את נפשו לשטן בחוזה הנחתם בדם. האגדה עומדת בבסיס מחזהו של גֵתֶה "פאוסט".

אורי הייטנר

 

* * *

יעל מדיני

"אלה היו הימים היפים בחיי!"

 

לארנה גולן שלומות,

כל-כך שמחתי  בתרומתך ל"חדשות בן עזר" (1330) שקראתי לפני כשבוע. מובן שמיד נזכרתי בחוויית הקריאה של "ילדה של קיבוץ" – בפרוזה הנהדרת ובחדירה העמוקה והאמפתית להוויות אנושיות וחברתיות.

בהקשר ליחסים שבין  צברים ועולים חדשים באותם ימים  רחוקים, אני מרשה לעצמי לשתף אותך בחוויה משלי:

הדבר היה בימי מלחמת העצמאות. ההכשרה שלנו (היינו חברי התנועה המאוחדת של הקן הירושלמי) צורפה לגדוד השישי של חטיבת הראל של הפלמ"ח. בתקופה שחנינו  בסריס (היום שורש) הופיעה  יום אחד קבוצה של אנשי גח"ל – כמניין בחורים. הם נטו את אוהלם ליד אוהלינו. לא עברו יום-יומיים והם החלו "לחזר" אחרי הבנות שבינינו – לשרוק, להפריח הערות  (באידיש – עברית שימושית הם לא ידעו) , לקרוץ, לקרוב עד כדי סכנת חיכוך. צורת "חיזור" זו היתה זרה לנו. היא הביכה אותנו. היינו רגילות לאורחות חיים של צניעות ביחסים שבינו לבינה. כעבור כחודש הועברה קבוצה זו לאן שהועברה ושוב לא נפגשנו.

שנים חלפו.

ברבות הימים, מדי עלות תקופה זו בזיכרוני, החל לבי נוקפני על יחסינו אל הבחורים האלה – שמי יודע במה התנסו במוראות מלחמת העולם השנייה ומי יודע איך ניצלו ממלתעות השואה. אמרתי לעצמי שהיה עלינו לגבור על חיישנותנו ולחדול להתגדר בה. וכי לא היינו מודעות ומחוייבות לערכים לאומיים וחברתיים ואנושיים? היה עלינו ליצור בינינו היכרות, למצוא שפה משותפת, לדובב אותם, לשמוע מה עבר עליהם, לפתוח להם מסילות להווי הארצישראלי שלנו. וזאת ועוד: לכולנו היו משפחות. ואילו להם? מעולם לא שאלנו את עצמנו מי להם ומה להם בארץ, מה הם עושים בחופשותיהם. אמנם היינו רק בנות שמונה-עשרה, אבל במובנים רבים היינו בוגרות. כמה מבינינו כבר עסקו בהדרכה בתנועה וידעו לתת פתחון פה לחניכים ולעודד נחשלים ונכשלים. הרגשתי שחטאנו לבחורי גח"ל אלה בעיוורון, בחירשות, באטימות.  גם מתחתי ביקורת על  סגל הפיקוד – על כך שאיש מהם  לא נחלץ לעשות מעשה בתחום זה. והם היו חבר'ה אחד-אחד – גם הוכיחו עצמם בעבר וגם  הוכיחו  את כוחם לעתיד לבוא.

ועוד שנים חלפו.

ואז, זמן קצר לאחר שנחנך בית-הפלמ"ח ברמת-אביב, צלצל הטלפון. בקצה השני של הקו הזדהתה אחת המתנדבות ואמרה שעומד לידה מישהו שרוצה לדבר איתי, מישהו  שבא לביקור בארץ מצרפת ואומר ששירת איתי יחד בפלמ"ח. היא העבירה לו את האפרכסת.  בעברית המגומגמת שלו ובצרפתית המקרטעת שלי הזדהינו זה לזה. הוא זכר את שמי. אני נזכרתי בשמו. ואז אמר שהיה רוצה לבקרני ביקור קצרצר ביותר מפני ששהותו  בארץ מוגבלת מאוד בזמן. קבענו יום ושעה. ידעתי מה צפוי לי: הוא יבוא אתי חשבון – ובצדק.

ביום ובשעה היעודה בא. לחצנו ידיים. תוך שהתכבד במאכל ובמשקה התעדכנו הדדית בראשי פרקים בקורות אותנו מאז אותם ימים, באותן עברית מגומגמת שלו וצרפתית מקרטעת שלי. התברר שאחרי שהשתחרר נסע לפריז אל קרובי משפחה, קצת למד, הרבה עבד, נכנס לעסקים ועשה בהם חיל, והנה בא לראות את בית הפלמ"ח שלהקמתו הרים תרומה. כל אותה עת עמדתי על המשמר: הנה זה בא... הנה זה בא... עד שקרבה שעת הביקור לסופה.

בהיפרדנו על סף הדלת הקיף אותי בזרועותיו, נישקני על שתי לחיי ובגרון חנוק אמר בצרפתית: "אלה היו הימים היפים בחיי!"

בברכה,

יעל מדיני

 

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"ג. עוד מכתבים מקליפורניה

 

החלטתי לעשות לי חיים קלים ולתת למכתבים ששלחתי הביתה, לדבר במקומי

 

19.9.59

...היום נסעתי עם עוד חבר קיבוצניק לבקר שני איכרים והייתי צריך לחזור בשבע לארוחת ערב אצל מני (הבן של בקי אחותו של אבא).  באנו לאיכר הראשון ומצאנו אחד שלפני 40 שנה היתה לו שחפת ואז הוא בא לקליפורניה, לכפר, ויש לו 200 דונם של שושנים שהוא שולח לכל אמריקה. היום הוא בן 85 והתגרש לא מזמן מאשתו. תכף אמר לעוזרת להכין לנו ארוחה ואחר כך לקח אותנו באוטו שלו, הוא נוהג לבד, אפילו בלי משקפיים, אל האיכר האחר, עוד 30 ק"מ.  ואיך שאנחנו מסתובבים שם ומסתכלים בלולים, קוראת לנו האישה לארוחה קלה של מיץ תפוזים, חצי מלון, מרק עוף, עופות, תפוחי אדמה עם מיונז, לשונות של כבשים ולפתן אפרסקים.

כשהגעתי לארוחת ערב אצל מני, כבר לא הייתי מסוגל להסתכל על אוכל, אבל לא יכולתי לגרום עגמת נפש לאנט, אשתו של מני וביקשתי עוד. מזל שיום כיפור מתקרב...

 

21.9.59 פריסנו

התחלתי לכתוב את המכתב בעיר אחת פריסנו ואני ממשיך בתוך פארק אחד, 50 ק"מ ממנה. יצאתי במכונית שלי עם עוד ישראלי אחד (דניאל) ונדברנו להיפגש עם חבר שלו שיצא לקראתנו מסן פרנציסקו. במקום ב-12 בצהרים הגענו למקום רק בארבע כי קרה לנו פנצ'ר בגלגל אחד. המזל שלנו היה שאצל החבר התפוצץ ראש המנוע, ואלמלא אחרנו, לא היינו פוגשים אותו בכלל.

לילי הייתה בשבוע שעבר בחתונת הבן שלה בסן-פרנסיסקו ונתתי לה לתת לו כמתנה את אחד הכדים שאמא מילאה בם את המזוודה. לילי מבסוטה מהכלה, בייחוד מהייחוס שלה (בת של אדמירל יהודי). שניהם עדיין לומדים ולילי שולחת להם כל חודש כמה דולרים. מני נחמד מאד וציוני יותר מכל הדודים שלנו באמריקה.

עוד מעט ראש השנה ואני נזכר שלאביגיל לא שלחתי שנה טובה, בעצם שלחתי רק למי שעלול להיעלב וגם זה עלה לי ב-20 כרטיסי ברכה. כל פעם כשאני נזכר למי שכחתי לשלוח נהיה לי חושך בעיניים, אז תמסרו בע"פ לגב' רוזנקרנץ, למשפחת סרוקה ולכל האחרים שאפילו שכחתי ששכחתי אותם...

 

2.10.59  ערה"ש 

אני כותב את המכתב בביתו של איכר אחד בפטלומה, שעל יד סן פרנסיסקו. יש לו 320 פרות ועגלים, אז הוא אומר שאין לו בעיה להלין ולהאכיל עוד שני טיפוסים. ובאמת אכלנו אתמול ארוחת ערב של ממש וישנו פעם ראשונה אחרי 10 ימים על מיטות אמיתיות, למרות שהתרגלנו לישון טוב מאד גם בתוך המכונית.

הבוקר קמנו כמו לורדים בשמונה כשאנו מריחים את החביתות המתבשלות לכבודנו. נבקר כאן בכפר עד הצהרים. יש כאן  כ-400 משפחות של איכרים יהודים וחבל שלא נוכל לבזבז כאן יותר זמן, כי בערב נדברנו ללכת לבית כנסת רפורמי בסן פרנסיסקו. די מעניין לראות בי"כ כזה. שמעתי כבר על אחד שיש לו חזן מצוין שהוא גוי (זה לא משפיע על הקול)  וביום כיפור עושים בצהרים הפסקה של שעתיים כדי לנסוע לאכול.

חוויה אחרת חיכתה לנו בפורטלנט שבמדינת אורגן. דניאל מסר ד"ש ליהודי אחד, שתכף הבין שמה שאנחנו צריכים זה מרחץ הגון והביא אותנו לבנין של הג'ואיש קומיוניטי, שזהו מרכז רוחני-ספורטיבי לנוער היהודי, ויש בפנים אולם שחייה ומקלחות. 

בכל הדרך הארוכה היו לנו רק שני פנצ'רים. המכונית סוחבת כמו פרד ואנחנו מאורגנים כך, שכאשר מגיע הערב, נכנסים לאיזו עיירה, מוצאים רחוב צדדי שבו חונות עוד כמה מכוניות, מפילים אחורה את משענות המושב הקדמי, מזדחלים לשק השינה ונרדמים. לי המקום מספיק בדיוק, אבל לחבר שלי יש רגלים ארוכות ויש לו בעייה. בבוקר בשש יש נהג תורן שלוקח את ההגה בעוד השני ממשיך לראות את הנוף תוך שכיבה.

בסופרמרקט המנה העיקרית היא קורנפלקס  עם חלב וסנדויצ'ים של ירקות, כך שאנחנו כמעט לא צריכים לעצור בדרך כדי לחרבן.

עשיתי עד כה כעשרת אלפים מיל ונשארו לי עוד 5 אלפים כדי להגיע למקס ולמכור שם את המכונית. על הדרך והמראות החולפים לידנו – אין לי מילים. חבל שאבא לא יכול לראות את היערות ואת המנסרות המגלחות את העצים ואת הגזעים המושטים בנהרות...

 

14.10.59

...יום הכיפור עבר עליי בהזדהות שלמה עם כל החלכאים והסובלים בעולם, אולי לא כל כך בגלל הצום, כמו בגלל העניבה שחנקה אותי בעקשנות כל זמן ששהיתי בבית הכנסת של מני. בבית הכנסת היתה גאווה גדולה שיש להם אורח מישראל והם תרמו למעלה מ-20 אלף דולר למדינה. אמרתי להם שאני מתנדב להעביר את הכסף לארץ, אבל הם חששו שיהיה לי כבד.

הלכתי אתמול לערב ריקודים של בני ברית והיה די נחמד. בין השאר צילמתי גם את הבית של ג'ין מנספילד מכל צדדיו. אותה עצמה לא הצלחתי לראות. החזה שלה כנראה הסתיר אותה...

 

20.10.59

... אם חשבתם לקבל ממני מכתב מהדרך לניו-יורק, סימן שאינכם יודעים כמה אני אוהב לשבת במקום אחד. פתאום התברר שלא גמרנו לראות את הארץ הזאת (קליפורניה גדולה פי 20 מישראל). הספקתי לבקר כאן במקום הנקרא "נוט בארי פארם", זה מין כפר ענקי הבנוי בסגנון הבנייה של הכפרים במערב הפרוע מלפני 100 שנה. עם בתי פונדק של אז, רכבות ישנות, אנשים בתלבושות של הימים ההם , מחפשי זהב, והצגות בסגנון ההוא. משהו נחמד המושך המונים.

מה שלומך אימא? כשהייתי בבית תמיד כאב לך משהו, כשאני כאן – הכול בסדר. אז אולי באמת כדאי שאשאר יותר. העיקר שיהיה לכם נחת מאביבה, כי ממני אני רואה כבר לא יצא כלום...

 

27.10.59

זה עתה קיבלתי את המכתב הקולקטיבי בהשתתפות כל תושבי תל אביב והסביבה. מפליא שלא קיבלתם מכתב 10 ימים, כי אני מקפיד לשלוח כל שבוע. הכל כנראה באשמת הדואר, אז אם אימא אוהבת לדאוג, שתדאג לדואר.

חזרתי שלשום מביקור נפלא ומאלף בעמק יהויקים במרכז קליפורניה. בזכות הקשרים של דניאל התארחנו שלושה ימים במלון על חשבון החברה הכי גדולה לשיווק ענבים בכל אמריקה. לקחו אותנו לכרמים, בתי אריזה, יקבים, מפעלי כיבוש זיתים וראינו דברים שצריך ללמוד במשך חצי שנה לפחות... היה לנו רגע של משבר, כאשר חשבנו שיהיה עלינו לשלם בעד המלון, אבל ברגע האחרון נמענו מלהציע זאת, לבל נעליב את המארחים.

 

29.10.59 טקסאס

את המכתב הזה אני כותב סוף סוף מהדרך לפלורידה. יצאנו מקליפורניה שלושה ומכאן אנחנו ממשיכים שניים, אחרי שהשארנו את דניאל אצל דודה אחת שהזמינה אותו אליה. מבחינה חברתית יש הפסד, אך מבחינת הקפיצים של המכונית – הקלה – ואנו ממשיכים לזוז...

 

לבל אקפח את נאוה שמכתביה ליוו אותי כל המסע, אני מביא כאן רק שניים מתוך שמונה ומביע את  צערי  על שמכתבי התשובה שלי לא השתמרו,  וניתן רק לנחש איך התפתלתי בין תיאורי הטבע והנוף המשולבים במלות געגועים, תוך הימנעות אכזרית מהבטחות מעוררי אשליה. 

 

12.10.59

אישי שלי האהוב!

ערב יום כיפור, לפני שהחלטתי לעזוב את העבודה, אחרי שכבר נשארתי שעתיים נוספות בגלל הדוור, הוא הגיע והביא צרור נפלא ממך. שתי גלויות ומכתב צפוף, אז כבר נורא היה כדאי לחכות. הייתי צריכה להיות אנוכית ומאושרת שהגעגועים שלך אינם קטנים משלי והנה אני יושבת עם לב כואב, ולא יודעת איך להגיב ומה לעודד, בפרט כשאתה נזהר ונמנע מלהצהיר הצהרות גלויות או לתת הבטחות מפורשות. כלומר אינך בטוח לא ברגשות שלך כלפי, אלא נראה שלגבי צעדיך בעתיד, אני פוחדת פחד מות מחצאי דברים ומאשליות. מי יודע מה מחשבות מתרוצצות בך מבלי שתגלה לי. לו רק ידעתי, והיה לי טוב.

אצלי סוכמו דברים באמצעות עורך דין ולצערי הרב נדחקו באמצע החגים שמנעו את סיומם. בינתיים הבעל היה ליד תל אביב אצל קרוב משפחתו וסיפר שלרגל עבודתו ייעדר מהבית. אני חושבת שבזאת רצה להוכיח עד כמה קשה יהיה לי בלעדיו ועד כמה יחסר לילדים. אני מוכרחה לציין שלא לי ולא לילדים היה קשה ואולי ההפך. מה שמאד חיזק את החלטתי. בענייני כספים הייתה זוהמה כזאת, שבושה לכתוב עליה. היא רק הוכיחה עד כמה בלתי אנושי יכול אדם להיות. מתגעגעת כבר לחיבוקים.

                                                                                                                                                                                                                  נאותך

 

 

1.11.59

...הבוקר גם כן קיוויתי לשווא ולא בא דוור. לכן פשוט חייגתי ואימך היתה מאוד חביבה ולגמרי לא התבלבלה, ההפך, נדמה לי שהיתה די מבסוטה ויעצה לי שאכתוב לכתובת של ניו ג'רסי, אז ראה אפילו עצה טובה קיבלתי.

                                                                             נאוה שמשתגעת כבר...

 

אכן באותו שבוע קצת סטיתי ממנהגי ופיגרתי במשלוח המכתבים בגלל ה"קדילאק" שלי, שבגד בי וגזל ממני את הזמן המוקדש למכתבים, למרות שבזכות זה היה לי דווקא הרבה על מה לכתוב. רק כשהגעתי לאיז'ו בניו ג'רסי, מצאתי את הזמן והנכונות לדווח על כל מה שקרה, תוך השתדלות להפוך את האירוע הנוראי שבו הרמבלר שבק חיים באמצע הדרך, למשהו מבדח ומשמח לב, שבדרך כלל מספרים אותו לצורך הרמת המוראל.  

פוצ'ו

המשך יבוא

 

 

* * *

משה גרנות

בשבח הכנות

על "בחיי (2) – קורות חייו של צבר מצוי"

מאת פוצ'ו

הוצאת לשון 2017, 302 עמ'

נדמה שפשוט לפצח את סוד הקסם של כתבי פוצ'ו, ואני מודה כי עד שקראתי את "בחיי 1" לא הייתי ממש "סגור" על העניין, ואז "ירד לי האסימון": לא רק ההומור ושפע מעשי קונדס, שפוצ'ו מתאר בכישרון, הם ששובים את הלב, אלא, ובעיקר – התחושה שהדברים נאמרים בכנות.

אבל על כך בהמשך.

ובכן, יש בספר המון קטעי הומור, אבל משובצים בו גם די הרבה קטעי יגון: זיכרון החברים שנפלו בקרבות שפוצ'ו השתתף בהם (בעיקר קרבות חרבת מחאז, עליהם כתב גם ס' יזהר), השכול של דויד מלץ ושל שלמה לביא מעין חרוד, סיפורו של יצחק גרינוולד (בנו של מלכיאל גרינוולד הידוע כמחולל משפט קסטנר), לוחם אצ"ל שנהרג בקרב, ואחותו העגמומית שהתאבדה. הבן של קיסילוב, הממונה על תקציבי הקיבוצים, שנהרג מפליטת כדור, וכן סיפוריהם מסמרי השיער של ניצולי השואה שבגרעין "הפולני" שהצטרף לקיבוץ נתיב הל"ה (שאגב את השם הזה הציע פוצ'ו לקיבוץ, ראו עמ' 81-80).

אבל בהחלט ההומור ומעשי הקונדס הם מרכיב עיקרי בספר הזה כמו גם בשאר ספריו של פוצ'ו. ידוע ששיחזור הומור נדון מראש לכישלון, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, לכן אזכיר קצת מן המין הזה, אבל קודם אציין שמרבית ההומור הוא הומור עצמי שהמצע שלו הוא כישלונותיו של הדובר עצמו, כישלונות בתחום אהבה ובשדה הספרות. הומור עצמי עדיף תמיד על פני סאטירה על חסרונות הזולת, כגון מה שמכונה היום בשם "הומור עדות". בסיפור שלפנינו יש צעירים מכל העדות: יענקלה הוא ממוצא עיראקי; שבתאי ואריה סילווה בולגרים, נתן לוין ("פושקין") הרוסי מאוהב בטירוף באסתר אמרד התימנייה, והיא לא רוצה בו; יוסקה קאשי (אחיה של עליזה קאשי הזמרת) הוא פרסי; אדם (מילדי טהרן) והניה הם מפולין – ובין כולם שוררת אחוות לוחמים ואחוות חברי קיבוץ – הגם שהם ממש לא נמנעים מלעולל מעשי קונדס זה לזה.

אצל ההורים ההרחק העדתי משחק תפקיד ראשי בעלילה: אימא של פוצ'ו סופקת כפיים כשנודע לה שלאה מיוחס (הספרדייה!) היא חברתו של בנה.

הזכרתי מעשי קונדס – הרי טעימה: נותנים לשביביה השרוני (לימים – רופא) מסטיק משלשל, והוא מבלה את כל הלילה ב"יציאות". יענקלה ופוצ'ו מזיזים את הסולם שעליו עלו שבתאי ורינה אל הגג של בית השיח' הנטוש כדי להתייחד. מפתים חברים להיכנס לחדר שבו נמצאים, כביכול, סלעים אפורים, ולמעשה מדובר בערימות ענקיות של אפר שטובעים בו. פוצ'ו נזכר שבגיל חמש-עשרה, לקח בלי רשות, ומבלי שהיה לו רישיון, את המכונית של אבא, וכמעט דרס ילד שהתפרץ לכביש. כשפוצ'ו השתעמם בשמירה בהיותו בקורס, הוא  גנב מכונית צבאית, נהג בה בלי רישיון ושקע עמה בשוליים החוליים (איך יצא מהפלונטר – כדאי לקרוא במקור). המכונית מוחזרת לבסיס עם נקר בגלגל, שמשאיר עקבות שחורים על הכביש, אבל פוצ'ו מיתמם, והלוקה הוא דווקא מי ששמר אחריו – הרומני (איך לא?) שאיתרע מזלו וגמגם כאשר נחקר על ידי הנהג שרכבו ניזוק. פוצ'ו גונב סליל נחושת, שהופקר בצד הכביש על ידי עובדי חברת החשמל, כדי להתקין אומגה שתעביר את ארגזי הפירות מהמטע. הוא משועמם בשמירה (כרגיל!) ומיילל כמו כלב ליד חדרן של סימה ונצחיה כדי לגרום להן לייסורי מצפון על כך שהוציאו את הכלבה עזה מחדרן. כשלבסוף הן נכנעו, והכניסו את הכלבה פנימה – הוא מיילל כמו תן, וכשהן חושפות את התעלול, הן מתכננות נקמה (ועל כך שוב – חובה לקרוא במקור). פוצ'ו גונב את מפתחותיו של קיסילב, איש התקציבים, בעל המכונית האמריקאית המפוארת, ונותן לחבר'ה לנסוע בה. בבוקר נדהם קיסילב כמה בנזין המכונית שתתה למרחק כל כך קצר.

הספר גדוש בסיטואציות מצחיקות, והרי קצת פנינים, שאני, כאמור, נמנע מלשחזר בפירוט: התקלות בעלייה לקרקע בבית נטיף, לימים – "נתיב הל"ה" (מה לעשות, "צוציקים" עלו על הקרקע בלי עין משגיחה של אדם מבוגר, וכך זה נראה). המחמאה מחיים גורי שגרמה לפוצ'ו להתעלם מ"גניבת" התאנים שהוא "גנב" ממטע של הקיבוץ (ירושה מהכפר הערבי הנטוש). מצחיק הוא גם בכי ההתרגשות של יצחק חצרוני, המדריך לכבישת זיתים מבית השיטה, על המתנה (המשוחזרת) שפוצ'ו העניק לו, בכי שמדביק את כל נוסעי האוטובוס ששמעו על המעשה מכמיר הלב (כביכול) של פוצ'ו. "למה צחקה מיכל"? האם מההברקה של פוצ'ו, או מסיבה אחרת? שוב, חייבים לקרוא במקור. וכן סיפור אכילת  תוצרת הכרובית בשבי ציון ותוצאותיה. יש בספר משפטים אגביים שגורמים לפרצי צחוק, כגון ההסבר מדוע פוצ'ו לא הגיע לברית אצל חברים – כי נולדה להם בת (בימים ההם טרם נולדו "הבריתות").

פוצ'ו לא חס על עצמו, ומתאר בכנות ובפרוטרוט את כל כישלונותיו בתחום הכתיבה שהיתה כל כך חשובה לו: משה ברסלבסקי, מהוצאת הקיבוץ המאוחד, מחזיר לו את "חבורה שכזאת" (כעבור חצי שנה, ורק כשפוצ'ו מזכיר לו!) בטענה שהוא צעיר ולא בשל.

צבי פרידלנד דווקא מרוצה מקטעי המחזה שפוצ'ו הביא לו, ואף מקדיש זמן לעיבודו, אבל היועץ האמנותי קובע ש"הנבו נמוך". פוצ'ו איננו טורח לאורך כל הספר להסביר את מילת המפתח הזאת, ואני מניח שהכוונה למקוריות (בצרפתית).

יעקב טימן מחזיר לו מחזה. התיאטרון הקאמרי בכלל לא עונה לו, ואחד התלמידים, אריק לביא, בקורס של ימימה מילוא, אפילו מוצא לנכון ללעוג לו.

תיאטרון "המטאטא" לא מסתפק בקטעים ששלח, ודורש מחזה שלם. קול ישראל מחזיר תסכית שלו. הירחון "תאטרון" מחזיר לו את הרשימה "עורו! ההרצאה נגמרה". אורי אבנרי מחזיר לו סיפור, ועזריאל קרליבך כותב באדיבות ובאריכות מה שניתן היה לומר במילה אחת – לא!

מוזכרות בספר הצלחות עתידיות (מופעים, סרטים וכו'), אבל ב"הווה" של עלילת הספר יש רק כישלונות, וההצלחה היחידה, שהוא מודה בה: הרשימה "הצד השני של הדלת" שהתפרסמה ב"העולם הזה" בשם הבדוי י' אביעומר (עומר הוא שם כלבו של פוצ'ו), וגם זה אולי משום שאורי אבנרי חשב שהמחברת היא אישה... וכן, פוצ'ו מזכיר פרס שני בתחרות סיפורים בעיתון "מעריב" על הרשימה "אמן בא למשק".

"בחיי (2)" מתרכז בקורות חייו של פוצ'ו בגיל 24-19, והוא מעיד על עצמו שכל הזמן הזה היה בתול כמו רוב הלוחמים בני דורו (כך מעידה גם נתיבה בן-יהודה בספר "1948 – בין הספירות"). הספר סוקר רשימה גדולה של בחורות, שפוצ'ו ניסה את מזלו איתן, כשכל כוונתו היא לספק את מה שההורמונים המתפקעים שלו דורשים בתוקף. כבר בכיתה ה' הצליח לחבק מאחורי שיח את אביבה מקיבוץ נען.

בהיותו בהכשרה בעין חרוד, הוא מקבל שיעור איך להתחיל עם בחורות, ומצליח להזמין את מרים שטייגליץ "לנשום אוויר" בחוץ, אבל כיוון שלא לימדו אותו איך להמשיך – לא יצא מזה כלום.

את עליזה, העובדת בחדר האוכל של עין חרוד, הוא מזמין לכרם בלילה. היא מסכימה להיות חברה שלו, והוא מדהים אותה כיצד הוא מצליח להשתיק את קרקרור הצפרדעים. שם הוא מצליח להתחכך עימה (עם כל התוצאה המתבקשת במכנסיים...) אבל לבסוף היא מבקשת להיפרד ממנו כי הוא מצחיק חברים, ואילו איתה הוא שתקן...

בגרעין שמגיע לקיבוץ נתיב הל"ה יש בחורה מצודדת בשם מיכל, שפוצ'ו היה מעוניין בה, אבל צמודה אליה בחורה גמלונית בשם רוית. בלית ברירה הוא מציע לרוית חברות, והיא מסכימה בבחינת "ברירת מחדל", כי היתה מעוניינת בצבי בן-אריה (ציקה) היפיוף, אבל היא יודעת שאין לה סיכוי. פוצ'ו בולע את העלבון, ומביא אותה אל גבעת החרוב, שם טמן שמיכה, שהציג אותה כשמיכה שהשאיר דויד המלך לפני 2000 שנה (פוצ'ו יקירי, דויד המלך חי לפני 3000 שנה!)

לקיבוץ מגיעה חוה'לה, הנחשבת ל"נותנת", ופוצ'ו מקווה שיצליח להשיג אצלה מה שנמנע ממנו אצל שאר הבנות, אבל אז הסתבר לו שלאיבר הקטן יש מחשבות משלו, ועושה לו ביזיון ברגע הקריטי, אלא שחוה'לה מאושרת ש"קיבלה", כלומר, לא התעברה מכל הבחורים שהיו עימה, וכך גם ניצל כבודו הגברי של פוצ'ו.

אחר כך יש עוד "חברות" כמו לאה מיוחס שפורצת בבכי אחרי כל "התחככות" (המכונה בספר בכינוי "תנועת הנוער", או "היצמדות חיכוכית"). ברכה מקיבוץ גונן שיש לה חבר. פוצ'ו שומר עם חנה, ומצליח לחבק אותה רק כאשר יש רעמים. ואילו את פנינה הצליח לחבק רק כשזו הגיעה לגיל שמונים! יש לו קשר קצר עם הגימנזיסטית בתיה (שניהם שלחו ידיים מתחת לספר מחזות של שקספיר שמא יראו אותם ההורים בקלקלתם).

מסתבר שפוצ'ו לא היה היחיד שניסה ללא הצלחה לצלוח את "הלא" הנשי, והיו כאלה שנכשלו אף יותר ממנו, כמו זאב שהציק כל הלילה לזהבה ללא הצלחה, כמו הניה שסירבה קטגורית לאדם דרוקס שכתב לה שירי אהבה לוהטים בעלון הקיבוץ בעריכתו של פוצ'ו, כמו אסתר אמרד שמסרבת לנתן (פושקין) הרוסי, כמו רות מטלון שצועקת על מישהו שהטריד אותה כשישנו מחוץ לצריפים שרוססו נגד פשפשים. גם אהרל'ה הראל אכל קש עם נירה הגימנזיסטית, וכדי לשכנעה שהוא ראוי לה, הוא שולח לה מאמרים שפירסם ב"במעלה", באמצעות פוצ'ו.

על שתי בנות מסופר שרצו את פוצ'ו, והוא לא רצה בהן: האחת היא תרצה שהסתייעה בתיווך של חברה, והשנייה היא רחל ז. המזכירה של אורי אבנרי ב"העולם הזה", שמשום מה פוצ'ו חשב שהיא הצעירה המרשימה, שגם שמה רחל, שהיתה אשתו של העורך. רחל ז. כותבת לו מכתבי אהבה, שולחת לו אפילו בדיחה גסה, ומשתוקקת להיפגש עמו. כשזה מסתייע, אחרי שורה של אי הבנות, פוצ'ו נוחל אכזבה מרה. אגב, גם אראלה, המבשלת והציירת של הקיבוץ, שולחת לו מכתבי אהבה, אבל מזהירה אותו (בליל הפשפשים הנ"ל) שלא ישלח אליה ידיים.

פוצ'ו מביא כלשונן את ההערות של אהוד בן עזר, שבכתב העת האינטרנטי שלו התפרסם הספר בהמשכים. אהוד מעודד אותו לא להישמע לקולותיהן של הנרתעות מחשיפת ההטרדות שפוצ'ו לוקח עליהן אחריות. הוא מתכוון לגליה עוז, ועפרה גלברט (שערכה את "בחיי 1") שכינתה אותו "אינפנטיל" (אולי בחיבה). אהוד מזכיר את ש' שפרה שהתגוללה על הגסויות בספרו "המושבה שלי", וטוען שקביעותיה שמרניות ומתחסדות.

למרות שחסידות תנועת ה-ME TOO עלולות להוקיע אותי, אני נאלץ לסנגר על פוצ'ו (המחוזק על ידי אהוד): הלחץ שחווה הזכר הצעיר באדם ובשאר היונקים הוא אדיר כל כך שאין סיכוי  שבעולם שניתן לפוגג אותו, כי הרי אין פרטנרית. כל הזכרים ביונקים "מטרידים" את הנקבות, ואלו בורחות מהזכרים כמו ממגיפה. מדוע הטבע ברא כך את הדברים – מן הסתם כדי שהנקבה תזכה בזכר החזק ביותר, כדי שלצאצאים יהיו סיכויים לשרוד במלחמת הקיום. אצל האדם קיימת גם המודעות של שני המינים כי המגע יכול להסתיים בהריון לא רצוי – כל זה יוצר תסכול אדיר אצל מי שהוא עבד נרצע להורמונים הלוהטים, כשמנגד, כאמור, אין פרטנרית. פוצ'ו נתן תיאור כן ואמיתי לחוויה שחווה כל צעיר, גם בתקופתנו החופשית, כאשר כמעט אין למצוא בתולים ובתולות בגיל 24.

השחקן הצרפתי המלבב מוריס שבליה בירך על הזיקנה שהשכיחה ממנו את האובססיה לחזר אחרי כל אישה נאה שהוא ראה. לעומתו, נדמה שפוצ'ו לא רק שלא שכח מאומה, אלא אדרבה, הוא חי את הנעורים באינטנסיביות כזאת כאילו לא חלפו להן שבעים שנה. ובאמת, איך הוא זוכר פרטי פרטים מהתקופה הרחוקה ההיא: שמות, מקומות, אירועים? אני, כשלעצמי, מודה שאין לי מושג מי היו חבריי בכיתה ה', מי היו מוריי בכיתה ח', ומה היו מעשיי בבית הספר התיכון. עננה של שכחה אופפת את העבר שלי, ואני ממש נדהם מפרטי הפרטים שפוצ'ו מזכיר בסיפורו האוטוביוגרפי. בדל הסבר יש לי בכך שהוא מעיד על עצמו ששמר מכתבים, עלונים שערך וכתבים שחיבר.

ועוד חידה אחת: כיצד לא חשש פוצ'ו להזכיר באוטוביוגרפיה שלו את השמות האמיתיים של גיבוריו (חלקם אני מכיר באופן אישי)? הרי הסיטואציות הן על הרוב מגוחכות – האם לא חשש להביך אנשים? לדוגמה: פוצ'ו מתאר את דרכי החיזור (המגוחכים, צריך לומר) של אהרל'ה הראל אחרי נירה. והרי לא מדובר בדמויות אנונימיות – אהרן הראל היה לא רק ראש המועצה האזורית הצעיר ביותר – הוא מילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים, ביניהם חבר כנסת ומנהל רשות השידור. ונירה הראל, חברתנו ב"סומליון", היא הרי היתה עורכת של הוצאת ספרים וסופרת ילדים מפורסמת. נכון חידה? נכון מתמיה? פה ושם פוצ'ו משתמש בשמות בדויים, אבל על הרוב, כאמור, מדובר בשמות של אנשים שחיו בינינו, וחלקם חיים עימנו היום.

אניח לחידות בינתיים ואציין שהספר מחמם את הלב בהומור שבו ובכנות השופעת מלב אוהב, כנות שנתיבים לה לליבות הקוראים.

משה גרנות

 

 

* * *

יהודה גור-אריה

שבעה שירי אֵינוּת

הסולם

1,500,000 ילדים יהודים נרצחו בשואה

לֹא בַּחֲלוֹם

וְלֹא בְּחֶזְיוֹן-לַיְלָה –

מִילְיוֹן וָחֵצִי

יְלָדִים יְהוּדִים.

מַלְאָכִים קְטַנִּים שְׁבוּרֵי כְּנָפַיִּם

זֶה עַל כִּתְפֵי זֶה –

סֻלָּם

מֻצָּב אַרְצָה

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ

הַשָּׁמַיְמָה ---

 

בֶּעָשָׁן הַסָּמִיךְ,

מְתַקְתַּק,

בָּלוּל בְּרֵיחַ שֶׁל גַּז

(רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶׁה לִיהוה)

הֵם מוֹשִׁיטִים יָדַיִם קְטַנּוֹת,

מַצְבִּיעִים

וְשׁוֹאֲלִים זֶה לָזֶה:

אַיֵה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ?

 

נִפְקַד מְקוֹמוֹ

שֶׁל מָקוֹם

בְּזֶה הַמָּקוֹם.

רֵיק הָרָקִיעַ

אֵין בּוֹ

אֱלֹֹהִים.

 

זה השער

 

מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר הַהוּא

עִם הַכְּתֹבֶת   Arbeit macht frei

שַׁעַר נוֹסָף מְרַחֵף מֵעָלָיו

וּכְתֹבֶת חֲקוּקָה בּוֹ

בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל גַּז "צִיקְלוֹן B"

זֶה הַשַּׁעַר לִיהֹוָה

צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּו.ֹ

 

אֵינוּת [א]

איך אוכל לשכוח

חסד נעורים?"

רחל

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

אֶת עֱנוּת יַלְדוּתִי,

אֵינוּתָם,

חֶסֶר נְעוּרַי,

יִסּוּרִים שֶׁנִתְּכוּ מִיָּדְךָ

עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

וְעָלַי

לְלֹא חֵטְא וְאָשָׁם?

אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ, אֵלִי,

אֵינוּתְךָ –

שָׁם ?

 

אֵינוּת [ב]

 

תֵּבֵל עָלְתָה בְּלֶהָבוֹת

וְעַמִּי – בֶּעָשָׁן.

 

וַאֲנִי –

יֶלֶד רַךְ

מְכֻרְבָּל תַּחְתַּי כְּגוֹזָל עָזוּב,

רוֹבֵץ כְּמוֹ אֶבֶן,

כָּמוֹהָ בּוֹדֵד בְּעוֹלָם.

 

אָז נָשָׂאתִי עֵינֵי

אֶל שְׁמֵי הָרָקִיעַ הָרֵיק

לְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ  שָׁם,

בַּשָּׁמַיִם מֵעַל

אוֹ בַּבֹּץ מָתַחְתַּי.

וְנוֹכַחְתִּי:

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא

אֵינוּתְךָ.

 

 

הצלקת

 

אֵין לִי מִסְפָּר עַל הַזְּרוֹעַ,

אֵין לִי סִימָן חָקוּק עַל הַיָּד,

אַךְ נוֹתְרָה בִּי צַלֶּקֶת

צְרוּבָה בְּנַפְשִׁי לָעַד –

מִצְּלִיפָה שֶׁל פַּרְגּוֹל גֶּרְמָנִי,

אָחוּז בְּיָדוֹ הַנִזְעֶמֶת

שֶׁל אֱלֹהִי יִשְׂרָאֵל,

יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד.

 

 

אי-שיכחה

לא לשכוח, לא לסלוח!

צוואת הנרצחים בשואה    

 

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

מָה שֶׁהָיָה לָנוּ שָׁם.

 

לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי עַם-עוֹלָם,

טָמִיר וְנֶעֱלַם –

אֶת אִי-הֱיוֹתוֹ שָׁם.

 

 

חיוג

 

שׁוּב וְשׁוּב, בְּיָד רוֹעֶדֶת

הוּא מְחַיֵּג אֶת הַמִּסְפָּר

הַמְּקֻעֲקַע עַל זְרוֹעוֹ:

– הַלּוֹ, אֱלֹהִים!

– – – – – – –

הַדּוּמִיָּה מְאוֹתֶתֶת:

הַקַּו מְנֻתָּק,

הַנִּמְעָן לֹא עוֹנֶה,

אֵינוֹ זָמִין,

אֵינֶנּוּ.

 

מתוך סְפָרַי: "מצב צבירה" ו"נוכחים נפקדים".

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ויקטוריה"

לקנוט האמסון

עברית: 1921

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.8.1973

לפני 45 שנים

 

"ויקטוריה" הוא אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שנכתבו בזמן מן הזמנים ואחד מספריו הטובים ביותר של הסופר הנורווגי קנוט האמסון (1859-1952). חתן פרס נובל לשנת 1920.

ויקטוריה היא בתו של בעל-אחוזה, וילדותה עוברת עליה בבית-האדונים, הנראה כטירה קטנה על פני הנוף הירוק, כארמון נפלא בודד בערבה.

לא הרחק מן הארמון מצויה טחנת-קמח, שם גדל בן-הטוחן, יוהנס מילר, והוא מילדותו אוהב את ויקטוריה ומשתתף במשחקים שלה ושל אחיה. ברבות הימים עוזב יוהנס את המקום ונעשה סופר. מעניין שכמה מגיבוריו של האמסון הם עצמם סופרים, ונראה שהיסוד האוטוביוגראפי-הנפשי חזק מאוד בכתיבתו.

לאחר שנים אחדות, והוא כבר מפורסם למדי, חוזר יוהנס לבית-הוריו ופוגש בוויקטוריה המתגוררת באחוזה. אהבתם מתלקחת מחדש, ואולם היא משיבה ריקם את פניו באותה תבנית המצויה גם בסיפורי אהבה אחרים של האמסון כ"פן" ו"מסתורין". הגיבור אוהב את הנערה, היא משיבה ריקם את פניו, אך בעומק ליבה מושפעת ממנו ואוהבת אותו. עקב צירופי מקרים ומעמדים מוזרים, שהם לרוב גם משיאי כוח-התיאור הספרותי של האמסון, נמצא הגיבור מרגיז תמיד את אהובת-ליבו, מתקשר לאישה אחרת או עושה מעשי-שטות – כאילו כדי להצדיק את דחייתה אותו. הוא נהנה להיות איש מוזר, לא-אחראי, תימהוני. כך בא רגע שהיא רוצה בו וגם מתוודה על אהבתה, ואילו הוא, כבול כבר או מלא-גאווה, אינו מסוגל לזכות באישה אשר בה רצה יותר מכול. הקשר ניתק ומסתיים בצורה טראגית, במות אחד האוהבים.

ויקטוריה מכריחה עצמה להתארס ללייטנאנט צעיר ועשיר מאוד, כדי להציל את הוריה ממפולת כלכלית. היא כאילו מקריבה את עצמה למען אביה. לקורא בן-ימינו נראית הסיבה הכלכלית "מצחיקה", אך אילו היינו אומרים שלוויקטוריה יש "תסביך-אב" והיא מבקשת להינשא לגבר שאינו אהוב עליה כדי לפצות את אביה, מיד היה הקורא "מבין" ו"מזדהה". יצרי הכסף והרכוש, שהיו מניעים לגיטימיים בספרות המאה הקודמת [המאה ה-19], התגלגלו בתקופתנו בדמות מניעים פסיכולוגיים, ותשוקת הבת לאביה היא הרבה יותר "מכובדת" ממעשה "מיושן" של הקרבת אושרה למען ביטחונו הכלכלי.

לבטיה של ויקטוריה מגיעים להתפרצות מוזרה במסיבת אירוסיה, שאליה היא מזמינה גם את יוהנס מילר. היא משפילה אותו וכרוכה אחריו. ארוסה הלייטנאנט חש בכך, ולאחר שהוא סוטר על לחיו של יוהנס, הוא יוצא לציד ומת בתאונה מסתורית, שם קץ לחייו.

ויקטוריה נפגשת עם יוהנס בנמל הקטן, לאחר שמפליגה הספינה ובה גופת ארוסה. היא מרגישה שעכשיו היא יכולה לגלות ליוהנס את כל אהבתה, אבל בינתיים אירע דבר בחייו של יוהנס, דבר שהיה מוכרח לעשותו כדי להרגיז את ויקטוריה, וכך המעמד ביניהם. ויקטוריה אומרת:

"הוא יודע, שאותו אני אוהבת, יוהנס, זאת הלא ראה? אני התגעגעתי עליו כל-כך בשנים האלה, עד שאין איש, אין איש אשר יבין זאת, אני הייתי מהלכת פה בדרך והייתי מהרהרת: עתה טוב לי לעמוד מעט בתוך החורשה על-יד הדרך; כי שם היה הוא אוהב להלך. וכך הייתי עושה. באותו היום, ששמעתי כי הוא בא, לבשתי את שמלתי הבהירה, הכתומה-בהירה, הייתי חולת ציפייה וגעגועים, והייתי מהלכת ואומרת לעצמי כל העת: עתה שב הביתה! אין כמוהו נהדר, ועתה ששב הביתה, לא-כל-שכן שאין כמוהו נהדר! ביום שלאחריו לא יכולתי עוד להתאפק, ולבשתי שוב את שמלתי הבהירה ועליתי אל המחצב כדי לפגשו. הזוכר הוא? אני פגשתיו, אולם אני לא קטפתי שום פרחים, כמו שאמרתי, ואף לא שלשם כך באתי. הוא לא שמח עוד לשוב ולהתראות איתי; בכל-זאת תודתי לו על שפגשתיו. הדבר היה לפני שלוש שנים. הוא החזיק ענף בידו וישב והיכה בו, כשבאתי; וכשהלך משם, הרימותי את הענף וצפנתיו ונשאתיו עימי הביתה..."

"כן, אולם, ויקטוריה," אמר הוא בקול מרתת, "מעתה אל-נא תוסף לדבר אליי דברים כאלה."

"לא," ענתה בחרדה ותפשה את ידו. "לא. אין לי לעשות זאת, לא, הוא אינו רוצה בזה." היא התחילה להחליק את ידו בעצבנות. "לא, הן אין לי לקוות, שיחפוץ בכך. ואני, חוץ מזה, הרעותי לו כל-כך. האם לא יוכל סלוח לי אף במשך העת?"

"כן, כן, על הכול. אולי אין זה העיקר."

"ומה-זה אפוא?"

שתיקה.

"באתי בברית-האירושים," ענה הוא."

(עמ' 84-85).

ברית אירושיו של יוהנס עם קמילה, שאותה הציל בילדותה ממוות בטביעה, אינה מגיעה לכדי קשר קבוע. ליבה של קמילה אינו נתון לבחור הרציני השוקד על כתיבת ספריו, ואילו הוא משתעמם בחברתה ושמח בהיוודע לו מפיה כי היא התאהבה בבחור אחר. הוא נמנע מלפגוש בוויקטוריה, וגם אינו יודע שהיא דועכת והולכת במחלת השחפת.

 אחד הקטעים הגאוניים בספריו של המסון הוא המעמד האחרון בסיפור, שעה שמורה-הבית הקשיש של האחוזה, כמין גראפומאן-חובב, פוגש כמו במקרה את יוהנס לפני שער ביתו בעיר. ראשיתה של השיחה בענייני הספרות הנלעגים וחייו הפאתטיים של מורה-הבית. אחר מגלה לאט-לאט מורה-הבית את דבר מחלתה של ויקטוריה. "האם היא חולה מאוד?" שואל יוהנס. "מאוד. אפשר שכבר מתה, המבין הוא?" (עמ' 104).

ופתאום מתברר שוויקטוריה מתה באותו יום בבוקר, ומורה-הבית, שיודע את כל פרשת אהבתה הנואשת ליוהנס, בא אליו בשליחותה האחרונה ומוסר לידיו את מכתב הפרידה שכתבה לו ויקטוריה, אשר רבות משורותיו נקראות כפרק שירה מופלא:

"כן, יוהנס, אני אהבתי אותו, אהבתי רק אותו כל ימי-חיי, ויקטוריה היא הכותבת זאת, ואלוהים קורא את הדברים מעל לשכמי." (עמ' 108).

האמסון נתן ל"ויקטוריה" כותרת-מישנה: "תולדות אהבה אחת". קשה שלא להשוות את ספרו לאותו "סיפור אהבה" [של אריק סיגל] שהיה לרב-מכר לפני כמה שנים בארה"ב וגם כאן. שני הספרים מסתיימים במותה של הגיבורה, כשם שהשיעבוד הפסיכולוגי החליף את תאוות הממון והרכוש, כך באה מחלת הסרטן במקום השחפת, אבל נדמה לי שכל ההבדל בין ספרות רומאנטית טובה ואמיתית לבין קיטש, מתגלה בהבדל בין "ויקטוריה" ל"סיפור אהבה".

כשעומדים על הניגון המיוחד שבדברי ויקטוריה, על סגנונו הפיוטי והאימפרסיוניסטי של האמסון, אי אפשר שלא לחוש בהשפעה העצומה שהיתה לו על הספרות העברית בעשורים הראשונים של המאה [העשרים]. עקבות הניגון [שלו] מצויים בסיפורי האהבה היפואיים של עגנון ואצל גנסין, ואפילו אצל ברנר, ובסיפוריו של דב קמחי. והיה, כמובן, שוני בהשפעה, בייחוד אצל הסופרים שכתבו בארץ-ישראל. כי האמסון מתאר נופים צפוניים של יערות ושלג וקור וים ופיורדים, ואילו הסופרים העבריים הצעירים, שהגיעו ארצה באותן שנים וכרכי האמסון בציקלונם, מצאו עצמם בארץ חמסינית, קירחת, מדברית ומזרחית, ונוגע ללב היה ניסיונם לטעת את הרומאנטיקה הצפונית הזאת בדרך-ראייתם את האקלים וחיי הנפש של גיבוריהם בארץ-ישראל.

שמונה ספרים של האמסון הופיעו בעברית. הראשון, "רעב" (1890), הופיע ב-1899, בווארשה, בהוצאת "תושיה", בתרגום מיושן מאוד של א. סגל, שאותו בוודאי היה צריך לתרגם מחדש.

"ויקטוריה" הוא הספר היחיד ששב ונדפס במהדורה חדשה לאחר קום המדינה, בשנת 1950, ועדיין אפשר להשיג את הספר, בקצת מאמץ, בחנויות למימכר ספרים ישנים.

ועוד הופיעו, ואזלו לגמרי: ""ברכת האדמה" (1922) בתרגום ניסן טורוב, "פן" (1919) בתרגום מ. ליפסון, "עבדי האהבה" (1922) בתרגום פ. גינזבורג, "בעלי חלומות" (1930), ו"מסתורין" (1928) אף הם בתרגומו של גינזבורג, ו"פרשה אחרונה" (1933) בתרגום יצחק שנברג [שנהר].

כל התרגומים הללו עדיין לא נס ליחם וצריך רק להדפיסם במהדורות חדשות.

לפני שלוש שנים אזלה תוך שלוש שעות מהדורה בת 100,000 עותקים של ספרי קנוט האמסון, שנדפסה בברית-המועצות. ספרי האמסון לא נדפסו ברוסיה מאז 1930. כתבים נורווגיים במוסקבה מסרו על תור של אלפי אנשים שהמתינו שעות ליד חנות הספרים "דום-קניגי", כדי לרכוש את "ויקטוריה", "רעב", "מסתורין" וספרים אחרים. בהקדמה הרוסית לספרים לא התייחסו כלל לאהדתו של האמסון לנאציזם.

ואילו אצלנו, יש לשער, כמו במקרה של הרמן הסה, יבוא גל תרגומים ומהדורות חדשות מספריו של האמסון רק לאחר שהוא ייעשה אופנתי במערב, היפי'ס מזוקנים יקראו בו ואינטלקטואלים יהודיים יכתבו עליו מאמרים מלומדים וסנוביים במוספים הספרותיים. ורק מעטים יזכרו אז כי האמסון היה בן-בית בספרותנו ובעולמנו הרוחני שנים רבות לפני שגילוהו מחדש במערב, ואין צורך להיות לבאנטיניים ואופנתיים כדי לשאוב מכלי ראשון את מיטב ספרות העולם.

 

* קנוט האמסון: "ויקטוריה, תולדות אהבה אחת". תרגם מנורווגית פסח גינזבורג. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה, תרפ"א, 1921. 108 עמ'.

 

    

        * * *

אהוד בן עזר

ליוהנס מילר, בן-הטוחן

 

אִלּוּ לִפְנֵי שָׁנִים נָשָׂאתִי

אֶת גֵּיהִנּוֹמֵךְ הַקָּט

לוֹמֵד לִפְסֹעַ בִּשְׁבָרַיִךְ

נָס עַל קֶרַח דַּק מִמֵּךְ אֵלַי אֵלַיִךְ

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכְּפוֹר נִסְדַּק בִּצְלָעוֹתַיִךְ

אִשָּׁה עֲיֵפָה אַתְּ

מִן הַתְּבוּנָה לָשֵׂאת רַגְלַי לִבְרֹחַ

בְּטֶרֶם אַתְּ יוֹצֵאת

מִדַּעַת, נוֹשֶׁרֶת אֶל חֵיקִי

כִּפְרִי בָּשֵׁל מִדַּי –

 

בִּשְׂרִיד רֵיאָתָהּ וְהִיא גּוֹוַעַת

לְיוֹהַנֶס מִילֶר, בֶּן-הַטּוֹחֵן:

"כֵּן יוֹהַנֶס, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

רַק אוֹתְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי

וִיקְטוֹרְיָה הִיא הַכּוֹתֶבֶת

וֶאֱלֹהִים קוֹרֵא אֶת הַדְּבָרִים

מֵעַל שִׁכְמִי."

 

הֲיִי שָׁלוֹם, עַכְשָׁיו זָרָה אַתְּ

וְאַךְ לְתֹהוּ קְצָת

מִלִּים שֶׁלִּי מְרַחֲמוֹת אוֹתָךְ

וּקְצָת מִלִּים שֶׁלָּךְ מְרַחֲמוֹת אוֹתִי –

רַק אֶת עַצְמִי נָשַׁקְתִּי בִּשְׂפָתַיִךְ

לִפְתֹּר חִדַּת גַּאֲוָתִי

אֲבָל מוּזָר הָיָה לִבֵּךְ וְקַר וְדַל כֹּחוֹ

אִם לֹא יָכֹלְתְּ אוֹ לֹא רָצִית

אַחַת לִי. שְׁנוֹתַי נֶאֱסָפוֹת מוּלֵךְ

אֶתְמוֹל עָצוּב בְּגַעֲגוּעַ סָתוּם

כַּחֲמִישִׁיָּה בְּדוֹ-מָז'וֹר לְשׁוּבֶּרְט

אַתְּ נִגּוּן שֶׁלֹּא הָיָה בָּךְ –

 

יולי 1973

 

מתוך ספר השירים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר"

בהוצאת אסטרולוג, 2005

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* ברגע האחרון! במקום חואן אורלנדו נשיא הונדורס שביטל את בואו, נבחר המשורר חיימקה שפינוזה להדליק משואה בטקס בערב יום העצמאות בהר הרצל, וזאת לצד נתניהו או לצד זאב רווח. חיימקה שפינוזה נבחר בשל: 1. מוצאו הספרדי. 2. אוהב נשים יפות עם שדיים זקופים וכותב עליהן שירים גסים. 3. הביטול שבו הוא מתייחס לקלאסיקה העברית הספרותית בת-זמננו. 4. תמיכתו במשטר הדיקטטורי של נתניהו שעלול להביא בקרוב את מדינת ישראל לסוף דרכה.

 

* יצחק מאיר: טעות נוראה. מדינת הלאום של העם היהודי חוגגת שבעים. מדינת עם ישראל, סומך ומסמך, זה משמע הקיצור "מדינת ישראל". היא מדינת הבשורה של האומה, כאן ובכל פזורותיה, עדיין. בירושלים בירת המדינה, בירושלים לב האומה, עולים שנים עשר איש להדליק משואה לתפארתה של מדינת ישראל. לא יהיה בשנים עשר, לא איש ולא אישה אשר יעלו משואה לתפארת מדינת ישראל ולתפארת עם ישראל.

המדינה כאן, לא מצאה אף לא איש יהודי, אף לא אישה יהודייה, אשר ייצגו את מיליוני היהודים בניכר. עשו את זה קודם, רב נודע מגולת מערב ארצות הברית, תורם נדיב ממזרחה של הגדולה בגלויות ישראל. השנה, בשנת השבעים, יש הונדורס, אבל אין העם היהודי. לתפארת מדינת ישראל.

ליבי כואב עליי. זה לא צריך היה לקרות. לא אף פעם. לא בשנת השבעים לקיומה של  המדינה ששינתה את הבסיס הקיומי של היהודי בעולם. משהו עמוק מזדייף בטקס המשואות בשנת השבעים בה לא נמצא לא  איש יהודי בעולם  מחוץ לישראל המדינה ולא אישה יהודייה, להאיר בנוכחותם את מנורת הלבבות של העם היהודי. זה גרוע מחטא. זו טעות נוראה בהבנה.

 

* האם גם העיתונאי הוותיק והרציני של "הארץ" צבי בראל התקרנף ונעשה קצת אידיוט?

"ההשוואה בין הנזק העצום שגורם ארדואן לחברה הטורקית לזה שמעולל משטרו של נתניהו היא בלתי נמנעת. היא נוגעת לא רק לצד הפוליטי, היא פושה גם במרחב התרבותי. כך, למשל, פירסמה השחקנית הידועה פוסון דמירל קריאה נואשת בדף הפייסבוק שלה, שבה היא מתחננת להחזירה לעבודתה. 'האם לא נותר בינינו במאי או מפיק אמיץ?' תמהה. פשעה של דמירל היה שבראיון לתחנת טלוויזיה פרו־ממשלתית, שהתקיים ב–2016, היא העזה לומר: 'הייתי רוצה לשחק בתפקיד אשת גרילה שלוחמת בהרים, הייתי יכולה למלא תפקיד של אימא או סבתא של הלוחמים.' דמירל לא הוזמנה עוד לשחק בתיאטרון, ונאלצה להתפרנס תקופה מסוימת ממכירת חפצים משומשים בשוק. אם עד לפני שנים מעטות איש לא היה יכול להעלות על הדעת התנהלות דומה של תיאטראות בישראל, היום אפשר רק להתפלא שזה עדיין לא קרה. הרי התנאים זהים, במיוחד כשעל תחום התרבות השתלטה משפחת אדמס." ["הארץ", 8.4].

"השלטון בישראל כבר אינו צריך לטרוח לאיים על מי שמעז לבטא מעט הזדהות עם הסבל של תושבי עזה. החברה חפרה לעצמה את הביב המצחין שבו היא משתכשכת להנאתה. זו חברה שמזדעזעת לנוכח גילויי השחיתות של שליטיה, שיודעת בדיוק כמה כסף שילשלו מנהיגיה לכיסם, ורוצה לראות אותם תלויים על גרדום ומיד. אבל הסעיף העיקרי נעדר וייעדר מכתבי האישום. זהו הסעיף שנוגע להשחתתה של החברה, לאידויו של צלם האנוש, ולהאדרת כוונת רובה הצלפים. זו ממשלה שאשמה ביצירת משבר-הומניות, לא בקרב הפלסטינים, אלא בחברה הישראלית." ["הארץ" באינטרנט, 11.4].

 

* שלום אהוד, אני לא חוסך דברי הלל מכתב-העת שלך, ורבים מידידיי הצטרפו לקוראים הקבועים.

הייתי מבקש שתעבירו לי את הצרופות הבאות:

"האבטיח", "כובע טמבל", "ת"א בראשיתה בראי הספרות".

תודה רבה,

בידידות והערכה,

ד"ר אברהם רוכלי

 

* מכובדי הסופר הנידח, תוכן סדרת מאמריו הקולעים של מר נעמן כהן בגיליון 1333 הוא לעילא ולעילא. לאחר שלמדתי להכירו דרך ההתכתבות שניהלנו ביננו בנושא התיאולוגי הזכור לטוב, הקפדתי לקרוא כל מאמר פרי מקלדתו. בגיליון זה הוא התעלה אף על עצמו, ולכן כפיתי על עצמי לסיים את קריאת כל קטעיו, למרות השעה המאוחרת. יישר כוח מרובה לצרצר החרוץ,

אלכס לכיש

 

* אהוד היקר, קצת במאוחר, רק עתה, קראתי את ביקורתך על "פאן" ו"ויקטוריה," הספרים הראשונים מסדרת הביקורות שלך על קנוט המסון.

   את שני הספרים קראתי בראשית נעוריי והם שבו את ליבי והילכו עלי קסם. במרוצת השנים אמנם שכחתי את תוכנם וזכרתי בעיקר את הרושם שהותירו בי על הטבע ועל האהבה. כעת לא רק שביקורותיך החזירו אלי את החוויות, גם הבנתי מהן את הרעיונות שבספריו, את ייחודו של המסון כחוקר נפש האדם ואת השפעתו על סופרים רבים. גם בארץ.

במלחמה העולמית נדהמתי לשמוע שקנוט המסון נוטה לתורה הנאצית. כנראה שרבים היו נדהמים כמוני ודאגו שספריו ייעלמו מהשוק. לפני כן, כלל לא היו ספרי המסון יקרי מציאות. שאלתי אותם מהספרייה הציבורית של פתח תקווה שניהל הזקן האשמאי כהן.

תקוה וינשטוק

 

* בוקר טוב אהוד. הערתך צודקת ונכונה מאוד. צריך לחבר את ברגן בלזן וברלין עם "מצעד החיים".

מתי דוד

 

* הביוגרפיה שבצרופה: "שרה והאהרנסונים, התגשמותה של קבוצה רוחנית" מאת גלי אדר, (בתה של מלי טויב לבית אהרונסון), התפרסמה בספר בהוצאת "אדם עולם ביוגרפיות" 2018, בעריכת יפתח שילוני, סימונה חנוך ונועם שרון.

 

* מתי דוד: שלום לידידי ולמכרי. הערב [11.4] הופעתי בפני עובדי תאגיד השידור, במסגרת "זיכרון בסלון". ערב שבו סיפרתי על נתיב הישרדותי בשואה בעזרת קצין גרמני, במזוודה ברכבת צבאית גרמנית. מלבוב העיר שבה הייתי בגטו, בסתר אצל פולנים, באמצעות הגרמני לבוקרסט ומשם דרך טורקיה, סוריה, לבנון עד ראש הנקרה ביולי 1944...

 

את הערב נצלם ונעביר בשידור בדף הפייסבוק שלנו, שכתובתו :

https://www.facebook.com/kanbeharaza/

 לדף שלנו יש מעל 250,000 עוקבים ומיליוני צפיות כל שבוע.

נדב אמבון

מנהל קריאטיב – כאןIדיגיטל

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל