פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1336 ביום העצמאות ה-70!

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באייר תשע"ח, 19.4.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878, בהיותו כבן 20 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים. // אורי הייטנר: 1. נערה ונער. 2. דברי הימים א' ה': "וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן." 3. צרור הערות 18.4.18.  // אהוד בן עזר: צנום, גאה וללא אשליות. // עמוס גלבוע: האם לראשי מוסד יש סמכות מוסרית מיוחדת להתנשא מעל הציבור הישראלי? // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: הפצצת סוריה – המשימה לא הושלמה! [ציטוט]. // משה כהן: יהדות ארה"ב לאן? // יהודה דרורי: להילחם אש באש. // מנחם רהט: ציונות חרדית. // דוד הקטן: 'חתול במגפיים' במסעדת טרבלוס. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק ל"ה. היי שלום אמריקה. // אהוד בן עזר: שני קטעים על תקופת מלחמת השחרור, מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין",  ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997. [אזל]. // אהוד בן עזר: "ברכת האדמה" לקנוט המסון, עריכה לתרגום העברי [1930]: 1979. פורסם במוסף "תרבות וספרות", של עיתון "הארץ" ב-14.12.1979, תחת הכותרת "החזון הכוזב של הקידמה", לפני 39 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים

"וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:

הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם... וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם"

(יחזקאל ל"ז 9, 12, 14)

רִאשוֹן קָרָא, כְּמוֹS.O.S , הָאֹחַ

מִגַּג נָטוּש בְּעֵמֶק רְפָאִים,

אַחֲרָיו, כְּמוֹ אִזְכּוּר צַו-קְרִיאָה, כְּמוֹ סִסְמַת-מִלּוּאִים מְהֻדְהֶדֶת בָּרַדְיוֹ,

כָּל מַקְהֵלוֹת הַתַּנִּים, אַ קַפֶּלָה,

בְּעֵמֶק יְהוֹשָפָט.

וְאָז, כְּמִין בָּרָק הַמְּזַגְזֵג אֶת הַשָּמַיִם כְּתֶפֶר שֶל נִתּוּחַ קֵיסָרִי שוֹתֵת וָחַם

פָּשְטָה כְּרִיזַת כָּנֹס בְּכָל שְרִיקוֹת צְלִיפַת הָרוּחַ

בְּכָל חֶלְקָה צְבָאִית בְּבֹקֶר יוֹם הַזִּכָּרוֹן.

וַאֲנַחְנוּ, מִבֵּית-הַקְבָרוֹת שֶל אֵילַת

עַד הַהוּא, הַיָּשָן, שֶל מְטוּלָה,

נִזְעַקְנוּ פִּתְאֹם לְנָעֵר כְּמוֹ אָבָק מִמַּדִּים וּכְמוֹ דָם מֵחֲגוֹר

אֶת כָּל תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר וְהַזְּמַן מֵרָאשֵינוּ פְּרוּעֵי הַתִּשְחֹרֶת

שֶלֹּא נִתְמַזֵּל מַזָּלָם כְּמוֹ לָכֶם לְהַגְרִיל בְּקֻפּוֹת-הַגּוֹרָל

אֶת אַרְכַּת אוֹתוֹ שְטָר דְּחוּי-מוֹעֵד שֶל עוֹדלֹא וְאוֹתָהּ חֲנִינַת הַבֵּינְתַיִם

שֶבָּהּ מַאֲפִיר הַשֵּׂעָר וּמֻחְלָף בְּעִתּוֹ בְּשִלְגֵי הַשֵּׂיבָה,

שֶלֹּא כְּמוֹ קִצְבַּת-הַכִּילַי-קְפוּץ-הַיָּד שֶל חַיֵּינוּ שֶטֶרֶם הֵחֵלוּ

וּכְבָר הֵם גְּמוּרִים וּצְרוּרִים פֹּה בְּסֵתֶר חֵיק אַב הָרַחֲמִים הַחַף מִשֶּמֶץ רַחֲמִים

כָּאן, בְּמִסְדַּר הַכְּנָפַיִם קְצוּצוֹת הַמָּעוֹף שֶל טוּרֵי מַצְּבוֹת-אֶבֶן

וּכְלָל לֹא בִּצְרוֹר הַחַיִּים, רַק בִּצְרוֹר הַנְּכָאִים, הַבְּכָאִים וְהַקֵּץ.

רֶגֶב בְּרֶגֶב

וְקוּבּ אַחַר קוּבּ

שֶל כֻּרְכָּר, שֶל בַּזֶּלֶת, שֶל חַמְרָה,

שֶל כֹּבֶד גּוֹלֵל מִתְנַפֵּץ לִרְסִיסִים וְנִתָּק כִּכְבָלָיו שֶל שָבוּי

גָרַפְנוּ אִיש-אִיש מִקִּבְרוֹ שֶנִּפְעַר אֶת מִכְסֵי גְּזַר-דִּינוֹ שֶל הַחֹשֶךְ 

בְּעֵינַיִם כֵּהוֹת, לְמוּדוֹת עֲלָטָה וּסְמוּאוֹת מִזִּיווֹ שֶל הַיּוֹם,

בְּמִין אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה הֲפוּכָה שֶבָּהּ הָעֹמֶק חוֹפֵר עַצְמוֹ הַחוּצָה בְּמִין דַּחַף רְעוּב-אוֹר

שֶל כַּת חֲפַרְפָּרוֹת הַמְּגִיחָה מֵאֵיזֶה אֹפֶל

שֶיֵּש לוֹ מְחִלָּה אוּלַי

אַךְ אֵין לוֹ מְחִילָה.    

אֵיךְ זֶה, תַגִּיד לָנוּ אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם כְּמוֹ הוּסַר מֵעָלֵינוּ הַמָּוֶת?

מָה זֶה, תַגִּיד לָנוּ מָה זֶה אִם לֹא מִקְדָּמָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים?

כְּמוֹ מִפְגָּש לֹא צָפוּי מִן הַסּוּג הַשְלִישִי: לֹא עָבָר, לֹא הֹוֶה, רַק הָרֶוַח

שֶבֵּין הָאוּלַי וְהָאִלּוּ, שֶבֵּין הָאֶפְשָר וְהַלֹּא יִתָּכֵן.

פֶּתַע פִּתְאֹם מִתְנַעֵר דּוֹר עִזוּז וְגִבּוֹר שֶבְּכָל שְׂדוֹת-הַקֶּטֶל

נָתַּן כָּאן אֶת מָה שֶיָּקָר מִכָּל עֵרֶךְ וְאֵין לוֹ מְחִיר, אֶת חַיָּיו,

דּוֹר שֶנּוֹפְלָיו נֶחְשָבִים הָיוּ פְרָאיֶרִים בֵּין לֹא מְעַט צִינִיקָנִים                         –

וּפּוֹסְט-צִיּוֹנִים בְּעִדַּן הָאֲנִי וְאַפְסִי עוֹד וּטְרֶנְד הָרַק קַח,

דּוֹר שֶלֹּא אָץ לַעֲשׂוֹת לְבֵיתוֹ אַךְ הֵגֵן בְּדָמוֹ עַל הַבַּיִת

שֶלָּנוּ, שֶל כֻּלָּנוּ הֶחָבִים לוֹ אֶת הַכֹּל,

אֵלֶּה שֶלֹּא חִשְבְּנוּ חִשְּבוֹנוֹת בְּקָרְאָם "אַחֲרַי" מוּל אֵש-תֹּפֶת,

אֵלֶּה שֶלֹּא הִתְמַקְּחוּ עַל מַגִּיעַ לִי, אֵלֶּה שֶרָצוּ בָּרֹאש

עִם הַסְּטֶן, עִם הָ"עֻזִּי" אוֹ עִם הַ"תָּבוֹר" וְהָאַטְרָף הַזֶּה בָּעֵינַיִם

שֶל שׂוֹנְאֵי מִלְחָמוֹת הַנִּכְפּוֹת עֲלֵיהֶם חֵרֶף כָּל כְּמִיהָתָם לְשָלוֹם

וּכְמוֹ שֶהֵם מֵתִים, כְּמוֹ שֶקָּבְרוּ אוֹתָם לָנֶצַח

הֵם מְסָרְבִים פְּקוּדָה לְמַר-הַמָּוֶת בְּעַצְמוֹ,

עוֹלִים מִן הַגֻּמָּה וְהַדּוּמָה, יוֹצְאִים לְמֶרֶד

עַל כּוֹחַ הַכְּבִידָה, עַל חַרְצֻבּוֹת הַהִגָּיוֹן

וּבְלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן, כְּמוֹ עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

פּוֹרְצִים כְּמִין קוֹמַנְדּוֹ שֶל רוּחִין עַרְטִילָאִין.

בַּחוּץ, מוּל שַעֲרֵי כָּל בֵּית-עָלְמִין, חִכּוּ הַגִּ'יפִּים

אִם שֶל "חַיּוֹת הַנֶּגֶב" אוֹ שֶל "שוּעֲלֵי שִמְשוֹן"

וְכָל מְשֻרְיְנֵי "הַרְאֵל" שֶהֻפְגְּזוּ בַּדֶּרֶךְ

לִירוּשָלַיִם שֶכֻּתְרָה בְּלִגְיוֹנוֹת יַרְדֵּן

וְעִמָּהֶם, פְּחוּמֵי קְרָבוֹת, כָּל נַגְמָ"שֵי הַ"זֶּלְדָּה"

וְהַ"נָּמֵ"ר" שֶנִּתְפָּרְקוּ לְגוֹרְמֵיהֶם מֵאָז

מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, שְלוֹם הַגָּלִיל וְאַחֲרֶיהָ

וּמֵ"עוֹפֶרֶת יְצוּקָה" וְעַד "עַמּוּד עָנָן"

וְאֵלֶּה, כָּל שִבְרֵי הַגְּרוּטָאוֹת שֶעוֹד הַלַּיְלָה

רָבְצוּ קְטוּעִים וַחֲלוּדִים כִּפְסֹלֶת מַתָּכוֹת

קָרְבוּ כְּמוֹ בְּמַטֵּה-קְסָמִים בְּבֹקֶר יוֹם תּוּגָה זֶה

בְּכָל בָּתֵּי-קִבְרוֹת-הָרֶכֶב עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ

כַּעֲצָמוֹת הַיְּבֵשוֹת וּבְלִי נַהָג וְדֶלֶק

הִסִּיעוּ מִלֹּעוֹת קְבָרָיו שֶנִּתְרוֹקְנוּ פִּתְאֹם          

אֶת כָּל חַפַּ"ק רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶקָּם מֵאֹפֶל

אֶרֶץ מוֹתָהּ וְצַלְמוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה לִחְיוֹת

לְיוֹם אֶחָד בִּלְבַד לִרְאוֹת עוֹד פַּעַם אֶת הָאָרֶץ

שֶבִּשְׂדוֹתֶיהָ לָחֲמוּ וּבָהּ הוּרְדוּ לַבּוֹר.

מִי לֹא הָיָה שָם? כֻּלָּם, עַד אֶחָד,

קְטוּלִים וַהֲרוּגִים, מִי בַּסַּכִּין וּמִי בַּנֶּפֶץ,

מִי בְּמִשְלָט נָצוּר, מִי בַּפַּטְרוֹל וּמִי בָּאַמְבּוּש,

מִי בְּפוּלְסִין שֶל אֵש וּמִי בְּמַיִם זֵידוֹנִים.

אַךְ כְּמוֹ בְּפָּרָדוֹקְס מֻפְלָא, מוּזָר, סוּרֵאָלִיסְטִי

שֶבָּוֹ הָעַל-טִבְעִי הוּא הַטִּבְעִי הֲכִי סָבִיר

וּבוֹ, כְּמוֹ בְּמֵמַד אַחֵר, הָזוּי, אַפְעַלְפִּיכֵנִי

גַם הֵעָדֵר הוּא קְווֹרוּם, גַּם אֵינוּת הִיא נוֹכְחוּת –

וְלוּא רַק בִּזְדוֹנָן שֶל אִינְקְוִיזִיצְיוֹת-כְּלוֹת-הַנֶּפֶש

וְלוּא רַק בְּדִמְעַת הַשַּכּוּלוֹת הַלֹּא נִמְחֵית

אוֹ בִּצְבִיטוֹת לִבּוֹ הַמָּזוֹכִיסְטִי שֶל הָ"אִלּוּ"

(אִלּוּ עַכְשָיו הָיוּ אִתָּנוּ אֵלֶּה שֶאֵינָם...) –

הָיוּ שָם כָּל כֻּלָּם שֶאִי אֶפְשָר אוֹתָם לִשְכֹּחַ

כִּי אָבְדָנָם שוֹתֵת בָּנוּ כְּפֶצַע לֹא נִגְלָד,

שוּם מֵת לֹא נֶעֱדַר, שוּם בְּדַל-תַּלְתַּל, שוּם דַּש שֶל חָ'אקִי,

שוּם צֶמֶד דִּסְקִיּוֹת-זִהוּי, שוּם כּוֹבַע-גֶּרֶב דַּל:

טְבוּחֵי הַל"ה, שְׂרוּפֵי מְשֻרְיְנֵי הַדֶּרֶךְ

בְּבַּאבּ-אֶל-וַּאד, נוֹפְלֵי קְרָבוֹת מַלְכִּיָּה וְלַטְרוּן,       

עִירָק סוּיְדָן וְנֶגְבָּה, גוּש עֶצְיוֹן וְנֶבִּי יוּשַע,

הַמִּיתְלֶה, גַ'בֶּל לִיבְּנִי וְקַלְקִילְיָה וְחוּסָאן

וְעַזָּה וְאוּם-כַּתֶף וּבִּיר-גַּפְגָּפָה וּקְסֵימָה,

תֵל-עֲזַזְיָאת, תֵּל-פַאחֶר, הַסּוּאֶץ וְהַחֶרְמוֹן

וְעֵמֶק הַבָּכָא, עַלִי מוּנְטָאר, מֻצַּב הַמֵּזַח    

וְהַחַוָּה הַסִּינִית וּבִּינְת גְּ'בֵּיל, מָרוּן אָ-רָאס,

וְקַו צִיר פִילָדֶלְפִי –

                                וְכֻלָּם, בְּאֹרַח פֶּלֶא,

בְּכוֹחַ אֵיזֶה נֵס לֹא מְשֹעָר וְלֹא מֻשָּג

כִּי אִם בַּטֵּרִיטוֹרְיוֹת הַקְּסוּמוֹת שֶל הַנִּדְמֶה לִי  

כְּמוֹ שָבוּ מִן הַשָּם וְאָז לַכָּאן וְלָעַכְשָיו

וְקָמוּ לִתְחִיַּת-פִּתְאֹם תְמוּהָה וּמְצַמְרֶרֶת,

נוֹרָא לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת, אֵין מַצָּב,

אַךְ דַּוְקָא, וְעוֹד אֵיךְ, בִּמְלוֹא עָצְמַת הַגַּעֲגוּעַ

צְפוּיָה וּמִתְקַבֶּלֶת עַל הַלֵּב שֶלֹּא שָכַח.

וְהֵם עוֹבְרִים בְּאֶרֶץ זוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב

וְעֵינֵיהֶם שֶכְּמוֹ כָּבוּ לָנֶצַח נִפְקָחוֹת

וְהֵם אוֹמְרִים לָנוּ בְּלִי קוֹל מִלְּבַד הַהוּא שֶפְּנִימָה,

זֶה הַמַּרְעִיד אֶת חֲלָלָהּ שֶל כָּל חֶלְקָה צְבָאִית:

לֹא, גַם לְרֶגַע לֹא טָחוּ עֵינֵינוּ מֵרְאוֹת אֶת טוּבוֹ שֶל הַיֵּש כָּאן,

אֶת כָּל שֶהֻשַּׂג וְלֻבְלַב וְשֻׂגְשַׂג בַּמַּדָּע, בַּחֲרֹשֶת, בַּכֹּל,

אַךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת הִיא גַם אֶרֶץ פִּצְעֵי הָאוֹהֵב הַמַּזְעִיק, הַמּוֹכִיחַ,

אֶרֶץ הָאוֹר הַנּוֹקֵב אַשְלָיוֹת וּבְדָיוֹת כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר,

אֶרֶץ הַדּוּגְרִי הַלֹּא מִשְתַּפֵן שֶל עָמוֹס, יְחֶזְקֵאל, יִרְמְיָהוּ,

אֶרֶץ חוֹבְטֵי רָאשֵיהֶם אֶל כָּתְלֵי הָאֱמֶת וּבִלְבַד שֶתֻּגַּד

אַף כִּי שוּם חֲבָטָה כָּזֹאת לֹא מוֹטְטָה עוֹד שוּם קִיר, רַק חָתְמָה בַּגֻּלְגֹּלֶת

חוֹתָם מְדַמֵּם שֶל כְּאֵב לֹא נִרְפָּא כִּי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַכֹֹּל,     

רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים, שוֹמְעִים וְלֹא פּוֹלְטִים שוּם הֶגֶה

מִלְּבַד אֶת קַשְׂקַשֵּׂי דֶּנְדְרוּף הַבְּלוֹף הַמִּתְקַלֵּף

מִגְּרַב קַרְקַפְתָּם וּמִצְּרַב סַפַּחְתָּם שֶל כָּל שֶקֶר וּסְפִּין וְקוֹמְבִּינָה,

מִיַּהַב סְרָקָם וּמֵרַהַב בְּרָקָם שֶל כָּל גִימִיק, תַּדְמִית וְתַרְמִית,

מִמֵּיק-אַפּ נִמְרָח עַל כָּל חוֹר וְחָרָךְ בְּחוֹמַת הַכְּזָבִים הַנִּסְדֶּקֶת,

מֵחִפּוּי וְצִפּוּי וְיִפּוּי וְשִפּוּי שֶל עַוְלות וּנְבָלוֹת וּנְכָלִים,

כָּל יַחְ"צָנֵי-הֶחָצֵר הַזְּרִיזִים לְהַמְתִּיק כָּל טִנֹּפֶת בְּנֹפֶת,

כָּל תַּפְאוּרוֹת חַנְטָרִיש הַפָסָאדָה שֶל פְיַאסְקוֹ קוֹרֵס עַל יוֹשְבָיו

וּמֵסִיר אֶת הַטִּיחַ מִקִּיר מִתְפּוֹרֵר וְאֶת שְׂרַק הַמִּרְמָה מִפָּנֶיהָ

שֶל גְּרוֹטֶסְקָה מָרָה, כְּעוּרָה, דוֹרְיָאן גְּרֵיאִית, שֶכָּל מַסְווֹתֶיהָ נוֹשְרִים.

כִּי בְּמוֹת הַתְּמִימוּת, כְּשֶשְּׂרָרָה הִיא סְרָרָה, נַעֲוָה גַּם שְחִיתוּת מִדּוֹתֶיהֶ

שֶל חֶבְרָה אֲנוּשָה שֶאִבְּדָה כָּל תְּחוּשָה שֶל בּוּשָה וְהַכֹּל בָּהּ פָּרוּץ

מִן הַסְּלָאם הַנִּרְמָס עַד טִירוֹת הַשּוּפוּנִי יָא נָאס בָּן בָּז קְנָאקֶר לַסָּאקֶר   

וְהַיּוּזֶר חוֹמֵס אֶת הַלּוּזֶר וְשִׂיא הַצְּמִיחָה הִיא כְּרֵסוֹ שֶל הַגְּבִיר.                                                 

וְרָאִינוּ אֶת אֵש תַּבְעֵרוֹת הַצְּמִיגִים שֶל שְדוּדֵי הָרָעָב וְהָעֹנִי

שֶכָּל מִי שֶמַּכְחִיש אֶת סִבְלָם הוּא יָעֵן הַטּוֹמֵן זוּג עֵינַיִם בַּחוֹל,

אֶת חֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל רַבִּים מִפְּלִיטֵי הַשּוֹאָה שֶעֲדַיִן לֹא מֵתוּ   

וְכַסְפֵּי סַעֲדָם מֻקְפָּאִים בְּכַפָּהּ שֶל פְּקִידוּת קְפוּאַת לֵב לֹא פָּחוֹת

וְאֶת קְשִי עֱנוּתָם שֶל נָכִים נִרְמָסִים תַּחַת שֶקֶר שֶיֵּּש לוֹ רַגְלַיִם 

וְלֹא תְלוּת בְּכִסֵּא-גַּלְגַּלִּים וּפְּרוֹטֵזָה כִּי יֵש לוֹ כָּאן ווֹלְווֹ צָמוּד                                  

וְאֶת חַארְתַּת גִּרְעוֹן הַקֻּפָּה הָרֵיקָה בְּעוֹד שְלַל עֲלוּקוֹת קוֹאָלִיצְיָה

סוֹחֵט מִנּוֹתְנָן שֶל עִסְקוֹת הָאֶתְנָן אֶת מֵיטַב מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן.

וְהַקֶּשֶר הַצִּינִי שֶבֵּין רִבּוּיָן שֶל מִשְׂרוֹת הַמִּמְסָד הַתּוֹפֵחַ

וּמִדּוֹת רִבּוּיָם הַמַּבְעִית שֶל בָּתֵּי-הַתַּמְחוּי וְהַהוֹמְלֶס יוֹם-יוֹם

וְעָדְפֵי הַשֻּמָּן וְהַחֵלֶב בִּבְשַׂר תַּחְמָנֵי הַתְּכָכִים וְהַדִּילִים,

הַכַּחַש וְהַבַּחַש

שֶבִּנְזִיד-הָאֲדִישִים.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ לִסְאַת הַזַּעַם וְהַזַּהַם:

אִלּוּחַ כָּל חוֹף-יָם מִנְּמַל פִּישוֹן עַד תֵּל-הַבִּיב,

שִפְכֵי הַתִּעוּשׂ בָּאֲוִיר הַמָּאוּס בּוֹ כְּרִישֵי הַנַּדְלָ"ן וְהַבֶּצַע

קוֹבְרִים כָּל בְּדַל-נוֹף בְּשַׂלְמַת הַבֵּטוֹן וְהַמֶּלֶט שֶל רֶוַח וּמְחִיר.

וּרְצִיחַת הַנָּשִים הַיוֹמִית בְּיָדָם שֶל פְּרִיצֵי-הַטֵּרוּף-וְהַטֶּרֶף

וְגִדּוּל הַפְּשִיעָה וְקִזּוּז בִּטְחוֹנוֹ הָאִישִי שֶל אֶזְרָח בְּחַיָּיו

וּמִזְבֶּלֶת הַשּוּנְד וְהָרֵיטִינְג שְל כָּל עֲרוּצֵי הַטִּמְטוּם הַמּוֹרוֹנִי

בְּעַם שֶדּוֹרוֹת נִתְקָרֵא עַם-הַסֵּפֶר מִבְּלִי שֶיִּפְזֹל אֶל הַזּוֹל.

וּקְלוֹן עִתּוֹנוּת נְגוּעָה בְּצַהֶבֶת וְאֵתוֹס נָגוּף בְּחַזֶּרֶת

וְטֶבַח יוֹמִי סִיטוֹנִי בַּכְּבִישִים בּוֹ אֻמָּה מְכַלָּה אֶת עַצְמָהּ

בְּחֵטְא הַשִּכְרוּת וְזִילוּת הַחַיִּים שֶל אוֹתָה אַלִּימוּת מְמֻנַּעַת

בְּסַךְ הָעוֹלֶה עַל מִנְיַן הֲרוּגֵינוּ בְּכָל מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן זֶה כָּל-כָּךְ מְתַסְכֵּל וּמַכְאִיב

וְלָכֵן לְעוֹלָם לֹא תָבִינוּ

מָה מִתְחוֹלֵל בְּלֵב מֵת הַחוֹזֵר לוּא גַם פַּעַם אַחַת אֶל בֵּיתוֹ,

מֵת הַנּוֹכָח שֶלִּחְיוֹת אֶפְשָר פַּעַם בִּלְבַד אַךְ לָמוּת –  פַּעֲמַיִם:

פַּעַם אַחַת מֵאִשּוֹ שֶל כְּלִי-קֶטֶל

וּפַעַם שְנִיָּה מִבּוּשָה.

וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אִם נָכוֹן שֶבְּעֶצֶם מוֹתֵנוּ

צִוִּינוּ לָכֶם, שֶנּוֹתַרְתֶּם לִשְׂרֹד פֹּה, אֶת מָה שֶקּוֹרְאִים לוֹ חַיִּים –

אֵלֶּה חַיִּים אֵלֶּה? זֶה טַעֲמָם? בִּשְבִיל זֶה, תִסְלְחוּ לָנוּ, מַתְנוּ?

מָה עִם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם עַל חֶבְרָה שֶבָּהּ אֵין מְקֻפָּח אוֹ אֶבְיוֹן,

חֶבְרָה שֶהִיא יַחַד שֶל עַם שֶבָּנָיו תַּפְרָנִים הָיוּ פַּעַם בְּחֹמֶר

אֲבָל מִילְיוֹנֵרִים בְּרוּחַ, רוּחָם שֶל מְעַט שֶשִּלְּמוּ בְּהַרְבֵּה.

אֵיזֶה הַרְבֵּה? שֶל קָרְבָּן לְלֹא גְבוּל בִּמְכוֹרָה שֶגְּבוּלוֹת לֹא הָיוּ לָהּ

חוּץ מִגְּבוּלוֹת הָאֶפְשָר וְהַיֵּש שֶאוֹתָם הֵם חָצוּ עַד זוֹב דָּם.

כַּמָּה הַרְבֵּה? עַד הַסּוֹף, בְּלִי חֶשְבּוֹן, וְאַף פַּעַם מִבְּלִי לִשְאֹל כַּמָּה

חוּץ מִכַּמָּה נִתְבָּע עוֹד הָאֹמֶץ לָתֵת לְכֻלָּם שֶהָיוּ לְאֶחָד,

שֶמֵרֹב שֶהָיוּ אַלּוּפִים בְּלָתֵת וְעִלְּגִים עַד חֶמְלָה בְּלָקַחַת

כְּלָל לֹא הֵבִינוּ שֶהֵם נַשָּׂאִים שֶל נָגִיף שֶעוֹד אֵין לוֹ חִסּוּן

חּוּץ מִן הַמָּוֶת: נְגִיף שְׂאוֹרָהּ שֶל עִסַּת הַחֲלוֹם וְהַמֶּלַח,

מֶלַח הָאָרֶץ שֶבְּלִי קָרְבָּנָם שֶל נוֹפְלִים לֹא הָיוּ לָהּ חַיִּים.

מָה כְּבָר נִשְאָר מִזִּכְרֵנוּ מִלְּבַד כְּמִישָתָם שֶל זֵרִים עַל הַקֶּבֶר?

מָה כְּבָר נוֹתָר לְזוֹכְרֵינוּ מִלְּבַד תַּצְלוּמוֹ הַשּוֹתֵק שֶל הָאָב 

אוֹ הַבֵּן אוֹ הָאָח אוֹ הַבַּעַל בַּוָּאקוּם הַזֶּה הַחוֹתֵךְ, הַפּוֹלֵחַ

שֶשּוּם אֶבֶן-גּוֹלֵל לְעוֹלָם לֹא תוּכַל לְכַסּוֹת אוֹתוֹ אוֹ לְמַלְּאוֹ?

הֵם אוֹמְרִים, הַסּוֹפְדִים, שֶלֹּא מַתְנוּ לַשָּוְא, שֶנָּפַלְנוּ עַל אֵיזֶה לְמַעַן:

אֵיזֶה לְמַעַן?

שֶל אֵיזוֹ מִין כְּנַעַן?

שֶל כְּנַף הַחֲלוֹם אוֹ שִבְרוֹ?

וַאֲנַחְנוּ, שֶכָּל הַיָּפֶה וְהַטּוֹב בִּמְדִינָה זוֹ יָקָר לְלִבֵּנוּ

וְלָכֵן בְּדִיּוּק מִתְחַמֵּץ אוֹתוֹ לֵב עַל כָּל מָה שֶפָּגוּם וְחָסֵר,

מָה כְּבָר אֲנַחְנוּ בָּאִים לְבַקֵּש כָּאן מִכֶּם עִם צְפִירַת הַסִּירֵנוֹת

בְּאוֹתָהּ דַקַּת-דֹּם שֶל דְּמָמָה? רַק לִזְכֹּר

מָה הִקְרַבְנוּ חַיֵּינוּ עָלָיו.

מִי שֶכָּמוֹנוּ אָהַב עַד זֹב דָּם, עַד קָרְבָּן וְחֻרְבַּן עֲלוּמֵינוּ

בִּשְׂדוֹת הַמִּלְחָמָה, בְּמִבְחָנֶיהָ שֶל אֵש-תֹּפֶת, בַּתֶּפֶר הַנּוֹרָא בֵּין הָעוֹד-לֹא וְהַלֹּא-עוֹד,

מִי שֶאוֹהֵב אֶת הָאָרֶץ הַזּאת, אֶת הָעָם הַזֶּה, אֶת הַתּוֹחֶלֶת

שֶל כָּל רִאשוֹנֵי מְיַבְּשֵי בִּצּוֹתֶיהָ וּמַפְרִיחֵי שִמְמוֹתֶיהָ לִמְדִינָה שוֹנָה

מִשְּחִיתוּתָם שֶל הוֹן וְשֶל שִלְטוֹן וְשֶל קוֹמְבִּינָה,

מִפַּעֲרֵי הָעָוֶל בֵּין הָרִיש לַנוּבוֹרִיש,

מֻכְרָח הַיּוֹם לִטֹּל בְּחֹזֶק יָד, בִּכְלוֹת הַנֶּפֶש

אֶת זְכוּת הַצְּעָקָה לְמִמּוּשוֹ שֶל הַחֲלוֹם

לְמַשֶּהוּ אַחֵר מְאֹד, לְיִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת

זֹאת שֶעָלֶיהָ מַתְנוּ

וְאוֹתָהּ תִחְיוּ אַתֶּם.

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

1. נערה ונער

במשך שנים רבות נאלץ חיים גורי להתמודד עם אשמה שהוטחה בו – בשירו "הרעות", שהוא בעל מעמד המנוני כמעט, הוא התייחס רק לצברים החסונים והשזופים, והתעלם מן העולים החדשים מאירופה, מן המזרחים, ומן הדתיים. עובדה... הוא כתב על "יפי הבלורית והתואר".

מי שטוען את הטענה הזאת – במומו פוסל. הרי הוא מעיד על עצמו, כמי שרואה רק באותם צברים את "יפי הבלורית והתואר."

גורי נפגע מן ההאשמה וכעס עליה. "מה, כולם היו יפי בלורית ותואר?" סנטו בו. והוא השיב, שהם מתו צעירים באביב חייהם, וככאלה הם היו בעיניו יפי בלורית ותואר. והשיר נכתב על נופלי תש"ח, ותיקים ועולים מכל העדות.

ברוח זו ניתן לשאול, מי הם הנערה והנער שעליהם כתב מורו ורבו של גורי, נתן אלתרמן, בשירו "מגש הכסף"?

ב-19 בדצמבר 1947, פירסם אלתרמן במדורו "הטור השביעי" ב"דבר", את השיר "מגש הכסף". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף." כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה. בשירו "מגש הכסף", אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינה היהודים."

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,

ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס

האחד, אין שני...

היא לטקס תיכון, היא תקום למול סער

ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.

אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים

בנתיב יעברו הם

הלוך והחרש

לא החליפו בגדים, לא מחו עוד במים

את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע

ונוטפים טללי נעורים עבריים...

דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע

ואין אות אם חיים הם או ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם

ואמרה: "מי אתם?" והשניים שוקטים

יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,

שעליו לך ניתנה מדינת היהודים."

כך אמרו ונפלו לרגליה עוטפי צל

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה והלוחמים על הקמת המדינה, הנערה והנער.

מיהם אותם נערה ונער?

ארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר, שבוע לפני קום המדינה, במלאת שבע שנים לפלמ"ח, וכאשר הפלמ"ח היה בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור וכבר שילם מחיר דמים כבד, פירסם אלתרמן את שירו "מסביב למדורה". בשיר זה העלה אלתרמן על נס את לוחמי הפלמ"ח, על אורח חייהם הצנוע והפשוט, ועל נשיאתם בעול המלחמה. השיר הזה מתכתב עם "מגש הכסף". גם בו מתנהל שיח בין הלוחמים והאומה. גם כאן הדיאלוג מתנהל במעין טקס, ובו האומה משתחווה ללוחמים ובוכה, על ספו של הדרור.

בין חגיו הגדולים של הדור

אין יפה מחגכם הצנוע

למולכם האומה על ספו של הדרור

משתחווה ובוכה, הבינוה.

אולם כאשר אלתרמן כתב על מגש הכסף, הנערה והנער לא היו רק אותה "עדת נערים בני בלי שם" – הפלמ"חניקים מ"מסביב למדורה", אלא הלוחמים כולם. ובשירים נוספים, הוא מעלה את גבורתם של לוחמים, שאינם דווקא ממודל הצבר המיתולוגי.

כך למשל בשיר "אחד מן הגח"ל". הגח"ל הוא "גיוס חוץ לארץ" – החיילים שעלו במהלך המלחמה מן הגולה; שורדי השואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. 20 אלף מלוחמי תש"ח הם בני הגח"ל, כרבע מכוחו הלוחם של צה"ל. ורבים רבים מהם נפלו במלחמה, בטרם הספיקו להכיר את הארץ עליה נלחמו.

ב-31 בדצמבר 1948, פרסם אלתרמן בטורו את השיר "אחד מן הגח"ל". השיר פורסם לקראת "יום קיבוץ גלויות" – יום הוקרה ממלכתי ללוחמי גח"ל שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח"ל, הוא החייל האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח"לניקים, או הגח"לייצים כפי שכונו בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח"ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האונייה, ובערב הוא החזיר לה אותם בחזרה.

מסיפון אונייה מתנודדת.

הוא ירד אל רציף הנמל.

וחיכתה ברציף לו מולדת

בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,

היא השליכה בגדיו אל השק.

ושבועה נוראה היא השביעה

לקולו של הגשם הדק.

ונראהו זוחל, או כורע,

או עומד עם צלחת בתור,

ונדע: ללא בית ורע

קר ללחום את מלחמת הדור

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו

לא ידיד, לא פינה למקלט,

לא שמחה מן האלף הללו,

אשר לנו היה למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב

הוא קיבל על החוף מידה.

אבל גם את חייו, אי בערב,

הוא השיב בנפלו בעדה.

האחד והאחת מהגח"ל, אף הם הנערה והנער, מגש הכסף שעליו ניתנה לאומה מדינת היהודים.

וכך גם נתן אלבז, העולה ממרוקו שעסק בפירוק רימון ובטעות הפעיל את מנגנון הפיצוץ. כשראה חיילים סביבו, והבין שאם יזרוק את הרימון חבריו עלולים להיפגע, הוא אחז ברימון בידיו ורץ עם הרימון אל מחוץ לקהל תוך שהוא צועק "רימון, רימון", ובתום ארבע השניות הרימון התפוצץ. הוא נהרג ובמותו הציל את חיי חבריו. האירוע הטרגי התרחש בשנת 1954. אלתרמן כתב את השיר "על החייל אלבז":

רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִילוּ

אֲחָזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עָז.

רָצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ

כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בָּז.

כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִילוּ

הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אַלְבָּז.

הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי חֹק,

שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.

הָהּ, דוֹהֵר לְלֹא סְיָג וּבַלָּם,

כְּאִישׁ פֶּרֶא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

אלתרמן משתמש ב"הפוך על הפוך" בסטיריאוטיפ על "המרוקאי", החמום והנמהר. בזכות תכונות אלו, לא היו לו מעצורים, והוא דהר "כמו פרא".

הָהּ, זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רָם

וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם.

והשיר מסתיים במילים:

כַּנִּרְאֶה לֹא הַכֹּל בַּדֶּרֶךְ

מְפֹרָשׁ, כִּי עוֹד סוֹד בָּהּ וָרָז.

שׁוּר, הַזְּמַן הַכּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ

כִּגְמוּלוֹ יְהֻלַּל גַּם יֻלְעַז,

אַךְ עֶרְכּוֹ הַנִּצְחִי הוּא עֶרֶךְ –

שְׁנִיּוֹתָיו הַחוֹלְפוֹת, אַלְבָּז.

הָהּ, נוֹפֵל עַל עָפָר כַּחֹק.

שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.

הָהּ. מֻטָּל פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם,

עֵד בֵּינֵינוּ רִבּוֹן עוֹלָם.

אם ב"מסביב למדורה" האומה משתחווה, כאן הזמן בכבודו ובעצמו כורע ברך, ואפילו ריבונו של עולם מוטל פעור פה ונדהם, לנוכח גבורתו של אלבז, אותו "בן מרוק".

אליפלט הוא כנראה צבר, אך לבטח לא המיתולוגי; לא החבר'המן, כפי שנהוג היה לומר אז. היום קוראים לזה "קוּל", "מגניב". לא, אליפלט לא היה קול. להיפך –

כאשר עוד היה הוא רק ילד,

כבר היה הוא ביש גדא גדול.

בו שכנים ושכנות דיברו דופי

ואמרו שום דבר לא יועיל –

אליפלט הוא ילד בלי אופי,

אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,

הוא נשאר מבולבל ומחייך,

מחייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה זה ואיך.

וגם כאן, ברגע המבחן, דווקא הוא, ואולי דווקא בשל אותן תכונות, חירף את נפשו בגבורה עילאית.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,

בין אנשי הפלוגה קול עבר:

העמדה הקדמית מנותקת,

מלאי תחמושת אזל בה מכבר.

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,

התמוטט הוא, כרע וחייך.

הוא חייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה זה ואיך.

אז מיהם הנערה והנער, יפי הבלורית והתואר – מגש הכסף שעליו נתנה לנו מדינת היהודים? אלה הפלמ"חניקים שמסביב למדורה, והאחד מן הגח"ל, ונתן אלבז ואליפלט. ובימים אלה, שיש מי שכל כך חשוב להם להצית את האש הזרה של השנאה העדתית, כדאי שנזכור זאת.

2. דברי הימים א' ה': "וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן"

ביום עלייתם לקרקע, ב-15 בספטמבר 1967, קיבלו חלוצי היאחזות נח"ל שניר, שכעבור שנה הפכה לקיבוץ שניר, מברק מיו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון, בזו הלשון:

"למתנחלים ברמת הבניאס:שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון."

קיבוץ שניר של השומר הצעיר, הוא היישוב השני שקם מחוץ לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים. קדם לו רק מרום גולן. יגאל אלון, פטרון ההתיישבות בגולן, ציטט במברקו מן הפרק העוסק בשבט ראובן, מדבר על ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי, כולל הגולן. אלון חיבר את חלוצי שניר בימינו, לאבותינו שהתיישבו באותו אזור.

ביום העצמאות השבעים, תוקיר מדינת ישראל את מפעל ההתיישבות בגולן, בהענקת פרס ישראל על מפעל חיים בהתיישבות ובחקלאות ליהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.

3. צרור הערות 18.4.18

* ההישג הגדול – מדינת ישראל בת ה-70 עתירה בהישגים גדולים: בביטחון, בחקלאות, בתעשיה, בהיי-טק, במדע, ברפואה, בהשכלה, בתרבות, בחינוך.

אבל כל ההישגים הגדולים הללו מתגמדים לצד ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, שמאפיל על כל השאר – קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50 וה-60, וההתיישבות רבתי בגליל ובנגב שהיא פועל יוצא ממנה. זהו הישג שאין לו אח ורע בשום אומה ולשון.

ואף שהיו בו שגיאות וגם עוולות, כפי שיש בכל עשייה, אין בהן כדי לעמעם את גודל ההישג ואת הגאווה בו.

אל ניתן למחרחרי מדנים ועסקני עדתיות לטמטם את מוחנו ולזרוע בתוכנו תודעה כוזבת.

* פטריוט אמיתי – פטריוט אמתי אינו מוציא את דיבת מדינתו רעה ואינו מעליל עליה עלילות שקר. פטריוט אמיתי אינו מעליל על צה"ל שהוא צבא קלגסים רצחני שמבצע פשעי מלחמה. פטריוט אמיתי אינו מעליל על משטרת ישראל שהיא תופרת תיקים לנבחרי הציבור. פטריוט אמיתי אינו טוען שישראל היא מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית כובשת. פטריוט אמיתי אינו טוען שישראל היא מדינת משטרה שמשטרתה פועלת נגד ממשלתה. פטריוט אמיתי אינו נגוע בשנאה עצמית שמובילה ישראלים להעליל על מדינתם עלילות כזב מן הסוג הזה.

* ג'וז & דרוז – באירוע המרכזי של חג העצמאות בגולן, תופיע בבכורה עולמית להקת "ג'וז & דרוז", להקה משותפת ליהודים ולדרוזים תושבי הגולן. עצם קיומה של להקה כזו, ובוודאי הופעת זמרים ונגנים דרוזים בחגיגת העצמאות של ישראל, לא היתה אפשרית לפני שנים אחדות. בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, כל ניסיונותיי לשיתוף פעולה עם הדרוזים העלו חרס (מלבד השתתפות בליגות הכדורגל והכדורסל). כעת המצב השתנה.

הדרוזים באשר הם, נאמנים לשלטון במדינה שבה הם חיים. בעשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, הדרוזים היו נאמנים לישראל, תבעו סיפוח ואזרחות וחגגו את יום העצמאות. הכול השתנה כאשר ישראל החליטה על הנסיגה מסיני. הדרוזים הבינו שישראל היא משענת קנה רצוץ, והחלו לגלות, לפחות בפומבי, נאמנות לסוריה. הדבר הלך וגבר בשנות המו"מ על נסיגה מהגולן.

בשנים האחרונות, ככל שהולכת ומתחזקת ההכרה של הדרוזים שסכנת הנסיגה חלפה, הם מובילים תהליך הדרגתי של ישראליזציה.

* בחר בשתיקתו – סימה קדמון פירסמה בערב שבת, שנדחתה בקשתו של דוד גרוסמן לשאת דברים בשם הזוכים בפרס ישראל. כעבור יומיים רינו צרור כבר תקף את השר בנט ש"בחר בשתיקתו של גרוסמן."

איזו דמגוגיה. 17 איש זכו בפרס ישראל, ורק אחד מהם יישא דברים. מכאן, שבנט "בחר בשתיקתם" של 16 כלות וחתנים.

גרוסמן זכה בפרס ישראל בספרות בצדק רב, כי הוא סופר נפלא. זהו פרס עבור מצוינות, והוא ראוי לו בהחלט.

כך, יש להניח, גם שאר הזוכים (שאת רובם איני מכיר). למה דווקא דוד גרוסמן צריך לשאת את הדברים? זו איזו זכות שמוקנית לו? שרשומה בטאבו?

מבין הזוכים בפרס, ראוי שיישא מי שיבטא הסכמה לאומית, שיישא את רוח העם. יש לי, משום מה, איזו תחושה קלה, שאם גרוסמן היה נקרא לשאת דברים, לא בטוח שאלה היו דבריו. אולי, חלילה, הוא היה אומר דברים ברוח דבריו בפרובוקציה שחיללה את יום הזיכרון?

בעת פירסום שמות הזוכים בפרס, נמתחה ביקורת על מיעוט נשים ועדות המזרח בין הזוכים. אז למה הנואם צריך להיות גבר אשכנזי דווקא? מי שנבחרה לשאת דברים, היא כלת פרס ישראל מרים פרץ.

אילו אני בחרתי את הדובר, הייתי בוחר בדוד לוי, ולו כדי שנזכה לשמוע נאום נדיר מפי אחד מגדולי הנואמים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.

* טיעון דמגוגי – אחד הטיעונים בזכות הפרובוקציה של טקס משותף לחללי צה"ל ולמחבלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא שכפי שיכולנו להתפייס עם גרמניה, על אחת ואחת שאנו יכולים להתפייס עם הפלשתינאים.

כך, למשל, כתב ב-ynet גיא מרוז: "איך יכול להיות שהצלחנו יחסית מהר, תוך דור וחצי פחות או יותר, לסלוח לגרמנים יימח שמם, אבל לעולם, כך צורח הרחוב ברשת ובכלל, לא נסלח לעם הזה ממול."

למה זה טיעון דמגוגי? כי ככל הידוע לי, איננו מקיימים ביום השואה טקס זיכרון משותף לקורבנות השואה ולרוצחים הנאצים.

הלוואי שנגיע פעם לפיוס ולשלום עם הפלשתינאים, וגם אז לא יהיה מקום לחילול יום הזיכרון לחללי צה"ל בדמות הטקס המשותף. לא כל שכן, כשאנו רחוקים מהפיוס הזה, והמלחמה בעיצומה.

אגב, לא סלחנו, איננו סולחים ולעולם לא נסלח לגרמנים. 

* חוטפים ילדים – מאז ומתמיד סלדתי מהדיבור על חיילי צה"ל כעל "ילדים". זה החל במאבק למען הנסיגה מלבנון – "החזירו את הילדים הביתה," נמשך בקמפיין של גלעד שליט – "הילד של כולנו" והתואר עבר לאלאור אזריה. גלעד שליט ואלאור אזריה, כמו גם חיילי צה"ל בלבנון ובאשר הם שם, אינם ילדים. הם גברים, לוחמים, והיום גם נשים לוחמות. כמו כל חיילי צה"ל מתש"ח ועד הלום. כל אחד הוא ילד של הוריו, גם כאשר הילד בן שלושים או ארבעים. אבל גבר בן 18 המתגייס לצה"ל אינו ילד.

לא פעם, כאשר נשמעו הדיבורים על "הילדים", כתבתי באירוניה שלא ידעתי שצה"ל החל לחטוף ילדים. אבל היום אני כבר יודע. עובדה – היה כתוב בעיתון. שחור על גבי שוקניה.

כותרת הפשקוויל התורן של רוגל אלפר הוא "צה"ל מנצל לרעה קטינים." מיהם הקטינים? חיילי צה"ל. איך בן 18 הוא "קטין"? "בכל האמור בעסקי הקטל של בני אדם, 18 זה קטין." ולמה צה"ל חוטף ילדים? כי הם מספיק טיפשים, ואפשר "לחנך את ילדי ישראל לקדש את המוות הפטריוטי, את העלאת קורבן החיים בשדה הקרב, כדי לוודא שיסכימו, ואף ישושו, לסכן את חייהם הכה-צעירים במלחמה האינסופית, שנחיצותה היא תורה מסיני." ועוד – "אמצעי קוגניטיבי יעיל לשליטה בתודעת הקטינים, שהחוק מחייבם להתגייס לצבא, ולעיצובה, כחומר ביד היוצר, כדי שתתייחס למוות בשדה הקרב כאל דבר טוב."

אלפר, שבמשך שנים מנהל ג'יהאד נגד יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, מסביר הפעם שהם כלל אינם נחוצים, שכן "מנגנון קידוש המוות עובד בישראל 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, בכלי התקשורת ובמערכת החינוך. ימי השואה והזיכרון מיותרים למעשה."

בערב שבת האחרונה, נערך בקיבוץ שלי, באורטל, ערב לכבוד גיוסן של שתי בנות ושחרורם של בת ובן, כפי שאנו נוהגים לציין כל גיוס ושחרור של כל בת ובן. המילים הנוכחות ביותר בערבים הללו הם "שירות משמעותי". על כך ילדינו מחונכים מקטנות – הן בדיבור והן בדוגמה אישית מהוריהם, אחיהם הגדולים ושכבות הגיל הבוגרות. ברמת הקִרְבָה בקיבוץ, שהוא מעין משפחה מורחבת, כמעט לגיטימי לקרוא להם "הילדים", אך לשמחתי כמעט איני שומע את הביטוי הזה.

השוקניה היא הנגטיב המוחלט של העולם שלי, של המשפחה שלי, של הקיבוץ שלי ובכלל של כל קבוצת ההשתייכות שלי. קבוצת ההשתייכות הזאת מגוונת מאוד מבחינה פוליטית, אך בין הקצה השמאלי שלה לבין תופעת "הארץ" ומה שהוא מייצג, רובצת תהום שורצת כרישים, תהום שהולכת ומתרחבת. אנו מאבדים אפילו את השפה המשותפת. הם מלהגים בשפה זרה.

* דבוקת שוקן – לעיתים מאשימים אותי: "אתה מכליל בדברים שאתה כותב על 'הארץ'. לא כולם מקשה אחת." וזה נכון. אבל הקול הדומיננטי, הוא של דבוקת שוקן, אותה קבוצה המטפטפת ארס אנטי ישראלי.

הנה, מדור הדעות ביום אחד, היום הפותח את השבוע של יום העצמאות השבעים למדינת ישראל. רוגל אלפר כותב על המדינה שמגייסת "קטינים" ושוטפת את מוחם כדי שישושו למות כקורבנות אדם. שני ליטמן בביקורת טלוויזיה על ראיון שערכה רינה מצליח עם ארבע אלמנות מלחמה, השתלחה באלמנות על כך שלא יצאו נגד המדינה. "האלמנות מקבלות בהכנעה את גורלן הנורא. אף אחד לא שובר את הכלים, בטח שלא רגע לפני מופע הזיקוקים." איריס לעאל הטיפה לסירוב לשרת בצה"ל או סירוב פקודה. והמצחיק במאמרה הוא שהעריקה חיונית כדי שלא "נמשיך לקבל בצייתנות את כל ביטוייו המכוערים של הכיבוש." את זה היא כתבה בהקשר של הגנת הגבול שאליו נסוגונו כשקיבלנו את עמדתה והפסקנו את "אקיבוש" עד גרגר החול האחרון ועקרנו את כל היישובים. כלומר, גם הגנה על נחל עוז, עין השלושה, ניר עם ובארי אחרי הנסיגה, היא "אקיבוש". גדעון לוי מגדיר את ישראל כמדינה שאינה דמוקרטית, אלא מדינת אפרטהייד מובהקת, שלטון דיכוי וכיבוש, ומשקר במצח נחושה שגם רצועת עזה היא תחת כיבוש. ניצן הורביץ הסביר שישראל היא בדרך להפוך לגרמניה הנאצית.

אז נכון, יש ב"הארץ" גם קולות אחרים. אבל זה הקו הדומיננטי של העיתון, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בפשקווילי המערכת שלו.

* Me too – צה"ל השמיד מנהרת טרור בגבול עזה. גמני מתבייש להיות ישראלי.

* פתרון מאוזן – אני בעד פסקת התגברות, כחלק ממערכת האיזונים והבלמים בהפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אולם התגברות ברוב של 61 ח"כים היא בדיחה. משמעותה היא התגברות אוטומטית על כל פסילת חוק, בידי המשמעת הקואליציונית של הקואליציה המצומצמת ביותר.

מצד שני, אני חושב שיש גם קלות בלתי נסבלת של פסילת חוקים בידי בית המשפט העליון. הרי היום גם שופט יחיד יכול לפסול חוק.

אני שב וחוזר על הצעתי אותה אני מציע כבר שנים אחדות – ניתן יהיה לבטל חוק רק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות בבית המשפט. הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק ברוב של 2/3 מחבריה.

כל פתרון שלא יהיה ברוח זו (לאו דווקא הצעתי המדויקת) הוא בלתי מאוזן ואינו ראוי.

* לא ייעשה במקומותינו – הלורד בייטס, עד לאחרונה השר להתפתחות בינלאומית בממשלת בריטניה, התפטר לפני חודשיים וחצי מתפקידו, כיוון שאיחר בדקות ספורות לדיון בבית הלורדים. הוא אמר שבמעשהו הוא פגע במעמד הפרלמנט ובכך מעל בתפקידו, ועליו לשאת באחריות.

כאשר הנורמות אצלנו לא תהיינה קיצוניות עד כדי כך, אבל למשל יהיה ברור שמי שמכהן בתפקיד ציבורי אינו יכול לקבל "מתנות" מטייקונים בעלות של יותר ממיליון שקל, ניתן יהיה לשקול אימוץ "המודל הבריטי".

* שקרן בחותמת בג"ץ – כאשר יגאל סרנה הפסיד בתביעת הדיבה, הוא הפך מסתם שקרן לשקרן מדופלם. כעת, משערעורו נדחה, הוא הפך מסתם שקרן מדופלם, לשקרן בחותמת בג"ץ.

כל אלה שטוענים שבית המשפט הוא מוּטֶה "רק לא ביבי" וכל הקשקושים הללו, צריכים לאכול את הכובע. עובדה, כאשר מטיחים בנתניהו שקרים – מפסידים בבית המשפט.

*  ביד הלשון: רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ – ביטוי המבטא את תפיסת הציונות הדתית, או לפחות חלקים מתוכה, את מדינת ישראל. על פי תפיסה זו יש קדושה במדינת ישראל, שהיא חלק מתהליך הגאולה, אף שאין היא הגאולה השלמה.

הביטוי הופיע לראשונה בתפילה לשלום המדינה, שנכתבה בידי הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל בסיוע של ש"י עגנון. הפסוק המלא: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגואֲלו, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ."

אורי הייטנר

                         * * *

         אהוד בן עזר

צנום, גאה וללא אשליות

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים

זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים

מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל

הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –

אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים

עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם

לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף

בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא

מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר

בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ

תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ

נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת

וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן

וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ

לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ

גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל

זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...

נובמבר 1975

מתוך הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995", שיצא לאור בשנת 2005 בהוצאת אסטרולוג.

* * *

לזיכרו של סמל גדי ליפסקי הי"ד

https://www.youtube.com/watch?v=9BEqFYCdDrM

* * *

עמוס גלבוע

האם לראשי מוסד יש סמכות מוסרית מיוחדת להתנשא מעל הציבור הישראלי?

האם יש להם מונופול על חוכמה וראיית העתיד?

לדעתי לא! מדוע בראיון לקראת 70 שנה למדינה, חמישה מתוך שישה ראשי מוסד לשעבר, רואים מסביבם רק חושך ודברים רעים וחוזים חזות קשה למדינה? מדוע אינם רואים את הישגי המדינה?

לפני כשלושה שבועות קראתי במטוס כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" שזעקה, לפי זיכרוני: ששת ראשי מוסד לשעבר: "מצב המדינה אנוש."

הגדרת מצב כאנוש, אומרת למעשה: ימי החיים עומדים לפני סיום, המוות ממתין, רק נס יציל.

מה שהציק לי בהיותי בחו"ל לא היתה בכלל השאלה האם יש משהו אמיתי בהגדרה הזאת, אלא השאלה: מיהו ראש המוסד שאמר זאת, שנתן הבחנה רפואית כזאת?

כשחזרתי ארצה קראתי את הריאיון המלא עם ששת ראשי המוסד לשעבר. למעט אחד מהם, אני מכיר אישית את כולם. עם נחום אדמוני גם עשיתי בהפלגות הלילה לנוצרים בלבנון, עליהן הוא מספר בראיון. אני מעריך ומוקיר כל אחד, מכיר את שיעור קומתו ותרומותיו למדינה ולביטחונה. ובו בזמן איני מקבל את שיפוטם על המדינה בשנת ה-70 שלה, למעט כמה שורות של נחום אדמוני (ראש המוסד 1982-1989):

"אני חושב שלמרות הדברים הקשים, ואפילו גועליים, שקיימים במנהיגות שלנו היום ושמחלחלים לחברה שלנו, צריך גם להסתכל על חצי הכוס המלאה, והיא הרבה יותר מחצי כוס."

כמובן שדברים אלו לא זכו להבלטה בכותרות המישנה של הריאיון. זכו, הייתי אומר כמעט באורח טבעי, רק האמירות הרעות, השחורות, וזה מה שאיפיין את הריאיון: בכי, נהי וקינה של המרואיינים על מצב המדינה השחור משחור.

אכן, אחד מהם הגדיר את מצב המדינה "אנחנו במצב רפואי אנוש." אחר הפליג ש"הקלקול כל כך גדול, כל כך עמוק, כל כך מקיף, אין קווים אדומים." אחר חשב  ש"העם צריך לקום ולהגיד את דברו, לא שיהיה כאן מרד, אבל צריכה לקום תנועה עממית כי קורים דברים לא מקובלים."

ככל שהרהרתי באמירה חריפה זאת , לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שזאת אמירה שמוסוליני, אבי הפאשיזם, היה חותם עליה. אבל, מה שממש "משגע" אותי זאת העובדה שכמעט כולם לא מצאו לנכון לראות את הדברים הנפלאים שהמדינה שלנו הגיע אליהם בשבעים שנה, וסוף סוף הריאיון היה לרגל 70 שנה! איש לא ניסה ללכת בעקבות נחום אדמוני ולהראות מה יש "ביותר מחצי הכוס המלאה." רק רע, רע, רע בנוסח "מכף רגל ועד ראש, אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה."

ומעניין, לפני כמה ימים רואיין האלוף (מיל. ) שייקה גביש, לרגל היבחרו להדליק משואה ביום העצמאות. שייקה, איש הפלמ"ח, מפקד פיקוד הדרום במלחמת "ששת הימים", נשאל לדעתו על המצב והמדינה כאחד מלוחמי תש"ח. ומה הוא ענה להם, לפי זיכרוני: הישגים אדירים ב-70 שנה, בכל התחומים. הגענו  לשיאים. אכן, יש בעיות (כמו הפערים החברתיים המתרחבים, השסע הדתי-חילוני, הקצנת השוליים, ועוד ועוד), יש פגמים, בוודאי, אבל צריך לראות את ההישגים. ייתכן שאני לא מדייק במילים, אבל זאת הייתה רוח דבריו. שמעתי ברכב את הריאיון עימו ורציתי לחבקו.

ואני מפנה את תשומת הלב לפרסום שיצא בימים אלו על "ישראל כסיפור הצלחה" המונה את הישגי המדינה בשלושים השנים האחרונות. כמעט לכל פינה בחיי המדינה שאליה תביט תראה הישגים מרשימים ברמה עולמית. ברור שיש פגמים, שישנם פעמים מעשי ראש ממשלה  והתנהלותו שמעוררים בך סלידה. וישנה כמובן השחיתות, בה עלינו במדד השחיתות העולמי בשנים האחרונות, דווקא מול עלייה בולטת במדד הדמוקרטיה על פי קריטריונים בינלאומיים.

והערה קצרצרה על השחיתות: באופן הכי טבעי היא זינקה מעלה כי פשוט יש יותר כסף, יש יותר הזדמנויות, החיים הטובים והנוצצים מפתים יותר, והם נראים לכל עין באוקיאנוס של פרסומות. ולהבדיל משנים עברו, בהן לא חסרה שחיתות ברמת על (ורמי מעלה אף התאבדו), במימד התקשורתי חלה מהפכה שלמה. מה שהיה סוד בעבר, הפך כיום לגלוי בראש כל חוצות. ובאופן פרדוכסלי אבדה הבושה.

אחד המרואיינים מבכה את המצב הנורא בו שרויה המדינה ושואל: "איזו מדינה אני  משאיר לנכדיי?" ומשיב: "איני מסוגל לתת על כך תשובה."

השאלה הזאת נהפכה בימינו לקלישאה שמאחוריה עומד חזון אימים לגורל המדינה החוטאת הזו. גם לי אין תשובה כי איני נביא ולא בן של נביא. אבל, במבט לאחור, איזו מדינה השארנו לנכדים שלנו ערב מלחמת ששת הימים, כשבארץ הילכה הבדיחה על "האחרון שעוזב שלא ישכח לכבות את האור בשדה התעופה בלוד"? איזו מדינה השארנו ב-1985, כשדומה היה שאנחנו פושטים את הרגל? איזו מדינה השארנו בעקבות גל הטרור האיום בשנות ה-90 ובתחילת המאה ה-21?

ובואו נתבונן לטווח הקצר יותר, נגיד, 7 שנים קדימה. כתב לי ידידי הפרופסור חובב טלפז: מדוע שלא נחשוב על כך שישראל תיהפך ליצואנית אנרגיה משמעותית (כששדות הגז של לוויתן ואחרים ייכנסו לתפוקה מלאה)? למה שלא נעריך את אפקט טראמפ, שיהפוך את ירושלים לבירתה הרשמית והמעשית של ישראל, עם שגרירויות זרות רבות? מדוע לא נאמין כי עוד חברות תעופה בינלאומיות יטוסו לישראל דרך סעודיה, ובסוף גם אל-על? כמובן שיכולים להתרחש גם דברים רעים, אבל שרק זאת תהיה דרך הדיבור וההצגה בשנת 2018? נפלאה מעיניי!

ונושא עקרוני. אין צל של ספק שכל אחד מהמרואיינים הוא משכמו ומעלה, השאור שבעיסה, בתחום עבודת המוסד, שעיקרה מבצעים מיוחדים (בתחום המבצעי כמו בתחום המדיני) ואיסוף מודיעין. אבל, הם לא מומחים מיוחדים למזרח התיכון ולהוויות העולם, והם, מה לעשות, "לא הכי בקיאים במה שקורה," כפי שהוגדרו בראיון, ובוודאי שאין מונופול על החוכמה וניבוי עתידות.

אבל, לא זאת הנקודה העקרונית המעשית. החשוב הוא לדעתי שאין לאף קבוצה בישראל סמכות מוסרית להתנשא מעל שאר קבוצות האוכלוסייה. סמכות זאת אולי ניתנה ליחידים, בודדים. 

עמוס הנביא, אותו אני כמובן אוהב, ראה עצמו כסמכות מוסרית והטיף נגד האליטה השלטת, נגד השחיתות האיומה שלה, והטיף לחורבן, לקץ ממלכת ישראל. ובו בזמן, נבואות הנחמה שלו, נבואות הפריחה והשגשוג שיבוא ועל ישראל, נכנסו לכותל המערבי של השפה העברית וגם של הזמר העברי, השנוא כל כך על עיתון ה"ארץ": "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה". כן, זה היה חלק מ"ההדתה" שלמדתי בקרית חיים, בבית הספר של תנועת העבודה!

חג עצמאות שמח.

עמוס גלבוע

אהוד: חלק מהישראלים שהיו בעמדות מפתח ופעלו רבות למען המדינה נעשים קצת אידיוטים כשהם כבר לא בעמדות השפעה ועשייה. קשה להם להשלים עם כך. ובשנות קשישותם הם צורכים יותר מדי תקשורת נכאים ונהי המנותקת מן המציאות, מאמינים לה, ולכן פיהם מפיק שטויות שבזכותן הם חוזרים לכותרות של אותה תקשורת נכאים ונהי.

וכדאי ללמוד משייקה גביש בן ה-92, הצנוע והאופטימי. כאשר דיבר בבית הפלמ"ח, בערב לצאת הופעת ספרו של פוצ'ו "בחיי", הוא לא התבייש לספר שאביו היה בעל-עגלה בתל-אביב.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הפצצת סוריה – המשימה לא הושלמה!

"חדשות מחלקה ראשונה", 17 אפריל 2018

הפצצת סוריה עשויה לשקם את תדמית ההרתעה של ארה"ב – שנפגעה בתקופת אובמה – ולשדרג את מעמדה במזרח התיכון ובעולם, אם הנשיא טראמפ ילמד משגיאות קודמיו בכל הקשור למלחמה בטרור האסלאמי.

קודמיו של טראמפ הניחו שאפשר להשלים את משימת המלחמה בטרור על ידי מתקפות קצרות-טווח וטקטיות, ולהחזיר את הלוחמים הביתה במהירות. אבל גישה זאת פגעה במשימה ארוכת-הטווח והאסטרטגית של קיצוץ כנפי הטרור האסלאמי – תנאי לשמירה על ביטחון לאומי וביטחון פנים. קודמיו ניצחו במיספר מבצעים צבאיים, אך לא במערכה להדברת הטרור.

לדוגמא, הנשיא קלינטון הכריז על ניצחון באוגוסט 1998, בעקבות הפצצת יעדי טרור בסודן ובאפגניסטן, בתגובה לטרור-מתאבדים בשגרירויות ארה"ב בקניה ובאפגניסטן שקטל חיי 224 איש. אבל המנוחה על זרי הדפנה ואי-הרחבת המלחמה בטרור הביאו להחרפתו: 17 הרוגים במתקפת אוקטובר 2000 על ספינת המלחמה "USS Cole" ו-2,996 הרוגים ו-6,000 פצועים במתקפת ספטמבר 2001 על "מגדלי התאומים" והפנטגון.

הנשיא בוש הצהיר על ניצחון בעיראק במאי 2003 מתחת לכרזה מאירת-עיניים: "המשימה הושלמה." ביוני הכריז על השלמת המשימה באפגניסטן. אבל ב-2018 עיראק ואפגניסטן הן זירה לטרור איסלאמי המתפשט ברחבי העולם.

הנשיא בוש הוציא להורג את צדאם חוסיין והדיח את חברי מפלגת הבעת' הסונים מעמדותיהם בממשלה ובצבא, ובכך תימרץ אותם לחבור לארגוני טרור סונים, החמיר את הקרע הסוני-שיעי, העביר את השלטון לרוב השיעי, וסלל את הדרך להשתלטות איראן על עיראק כגשר אסטרטגי לסוריה, ללבנון ולים התיכון – ביטוי לשאיפת האייתולות להשתלט על המזרח התיכון והעולם האסלאמי.

הנשיא אובמה היה נחוש להפיל את הרודן קדאפי באמצעות מתקפת נאט"ו, למרות שקדאפי העביר לארה"ב את התשתית הגרעינית, פירק את רוב התשתית הבליסטית, הכימית והביולוגית, ונלחם בארגוני טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי. חיסול קדאפי הפך את לוב לזירה מובילה של הטרור האסלאמי הבינלאומי.

האם הנשיא טראמפ יימנע משגיאות קודמיו ויתמקד באיום המרכזי על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות?

אמנם אין להקל ראש באכזריות אסאד, אך השפעתו על התססת האזור והעולם מתגמדת בהשוואה להשפעת האייתולות, המתחזקים (לצד רוסיה) את משטר אסאד בסיוע שנתי של כ-10 מיליארד דולרים באספקת נפט, מימון רכש צבאי, קווי אשראי, מימון חיזבאללה, וכו'.

התססת האזור מהווה רוח גבית למגלומניה של האייתולות, השואפים לעקור את ארה"ב מהמפרץ הפרסי, חצי האי ערב, האוקינוס ההודי וכל המזרח התיכון. שדרוג המעמד האזורי והגלובלי של האייתולות מקרב את המאכלת לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ומקל על אספקת יכולות בליסטיות, כימיות וביולוגיות לארגוני טרור אסלאמיים. ככל שהאייתולות מכים שורש בעיראק ובסוריה, כן גוברת פעילותם האנטי-אמריקאית באסיה, אפריקה, מרכז ודרום אמריקה ואף בארה"ב.

מול איום האייתולות, ונוכח מציאות הכפר הגלובלי והתפשטות הטרור האסלאמי הגלובלי, אין לארה"ב את אופציית הבדלנות או אי-השלמת המשימה. עליה להחליט האם להילחם בטרור האסלאמי במזה"ת או על אדמת ארה"ב!?

יורם אטינגר

* * *

משה כהן

יהדות ארה"ב לאן?

* בעקבות ראיון עם המנהיג היהודי האמריקני אייב פוקסמן:

לדבריו דונאלד טראמפ מגביר את האנטישמיות, לא בשל היותו אנטישמי אלא בגלל שהוא מתיר התבטאויות בלתי תקינות פוליטית, בין השאר נגד מוסלמים?!

תמוה, מוסלמים טובים ליהודים?

* אין ליהודים עתיד באירופה, למה? כי הימין  הפוליטי זכה בבחירות בהונגריה. 

תמוה, רק הימין מאיים על היהודים? 

ומה עם המוסלמים הרצחניים ותומכי ה-BDS השמאלניים? 

קיבעון מחשבתי בלתי נתפס.

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

להילחם אש באש

מסתבר שהמוח השטני של הפלסטינים בעזה ממציא לבקרים שיטות חדשות לפגוע בנו. לאחרונה הם מפריחים עפיפונים עם אמצעי בעירה עליהם כדי להצית ולשרוף את שדות החיטה שלנו בעוטף עזה.

אני מניח שנמצא דרך להתמודד עם זה אבל מה שיותר חשוב – זה נותן לי רעיון גדול. עלינו להתחיל להשתמש בלהביורים על הגדרות! בואו נראה את הפשפשים הללו עוברים דרך להבות של להביור...

מפקד גזרת עוטף עזה! אנא צייד את חייליך בלהביורים, ותורה לחיילים "להשפריץ קצת אש" על כל ניסיון מגע שלהם עם הגדר. רציתם לשחק איתנו באש, עלובי נפש? תקבלו אש!

סוריה: מתקפת טילים נגד בסיסים צבאיים בשני יעדים

ציטוט: "גורם צבאי בכיר בסוריה טען כי שישה טילים שוגרו לעבר שדה תעופה צבאי בחומס ושלושה לעבר בסיס בפרברי דמשק והם יורטו."

דיווח לבנוני: "ישראל אחראית."

ארה"ב: "אין פעילות אמריקנית באזור."

הערכה: גורמי מורדים בשליחות גורם אחר ביצעו את המתקפה.

עד כאן הציטוט.

אני מקווה מאד שמדינת ישראל היתה חכמה לספק לקבוצות מורדים בסוריה טילים לטווח קצר כדי לפגוע במטרות איראניות בסוריה... הדבר התבקש לנוכח האספקה המתמדת של טילים מאיראן לחיזבאללה.

כה אמרה ג'וליה גילארד, ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר,

אישה אמיצה ומעוררת השראה

ג'וליה אלין גילארד היא פוליטיקאית אוסטרלית, שכיהנה כראש ממשלת אוסטרליה בשנים 2010-2013, והיתה לאישה הראשונה בתפקיד זה. גילארד נבחרה לראשות מפלגת הלייבור האוסטרלית ב-24 ביוני 2010 והושבעה לראשות הממשלה בהמשך אותו היום. הלוואי ומנהיגים אחרים בעולם, כולל אלה שאצלנו, יפנימו את מה שאמרה ג'וליה על המוסלמים:

"המוסלמים, אשר דורשים את חוקי השריעה, התבקשו לעזוב את אוסטרליה ביום רביעי, כי אוסטרליה רואה במוסלמים פנאטים טרוריסטים, וכל מסגד יבדוק והמוסלמים ישתפו פעולה איתנו בתהליך הזה. כל המוסלמים שהיגרו ממדינות אחרות לאוסטרליה יצטרכו להתאמץ ולשנות את עצמם על פי ארצנו ולא לצפות מאיתנו להשתנות בהתאם. אם הם אינם מסוגלים לעשות זאת, הם מוזמנים לעזוב את אוסטרליה.

"הרבה אוסטרלים חוששים שאנחנו עלולים להעליב דת מסוימת ... אבל אני מבטיחה לאזרחי אוסטרליה שכל מה שנעשה הוא לטובת אוסטרליה ואנשיה. אנחנו מדברים אנגלית כאן ולא ערבית או כל שפה אחרת. אז אם אתה רוצה להישאר במדינה שלנו כדאי ללמוד לדבר אנגלית.

"באוסטרליה אנו נוצרים ואנו מאמינים באלוהים. רק בגלל שאנחנו מאמינים בנצרות ולא בדת אחרת, לא עושה אותנו קהילתיים, ולכן תמצאו תמונות אלוהים וספרים דתיים בכל מקום. אם יש לך התנגדות לכך, אתה חופשי לעזוב את אוסטרליה וללכת לכל מקום אחר בעולם. אוסטרליה היא הארץ שלנו, המדינה שלנו וזו התרבות שלנו.

"אנחנו לא עוקבים אחר הדת שלכם. אנחנו מכבדים את הרגשות שלכם ולכן אם אתה רוצה לקרוא קוראן, בבקשה לא ליצור רעש באמצעות רמקולים בקול רם. נא לא לקרוא בקוראן או להציע תפילות בבתי הספר שלנו, במשרדים או במקומות ציבוריים. אתה יכול לעשות זאת בשלווה של הבית שלך או במסגד אשר לא יפריע לנו.

"אם יש לך בעיות עם הדגל הלאומי או ההמנון הלאומי שלנו או הדת שלנו או אורח החיים שלנו, עליך לעזוב את אוסטרליה ברגע זה ממש ואף פעם לא לחזור בחזרה."

דויד גרוסמן: "ישראל החזקה היא אולי מבצר –

 אבל עדיין לא בית"

הסופר וחתן פרס ישראל לספרות דויד גרוסמן נאם בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני בתל אביב ואמר: "ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי יזכה סוף סוף לבית, והנה, כעבור 70 שנה, ישראל החזקה היא אולי מבצר – אבל עדיין לא בית." הוא תקף את ראש הממשלה בנימין נתניהו: "מסית נגד ארגוני זכויות האדם."

סוף ציטוט.

דויד גרוסמן הוא אולי סופר, אבל עדיין לא ציוני. העובדה שגרוסמן יכול לתמוך בכנס, בו ניתן מעמד שווה להורים שכולים של מרצחים ומחבלים פלסטינים לאלה של הורים שכולים של חיילי צה"ל, מצביעה על איבוד דרך מוסרית ועל... פרס ישראל שגוי... מי שתומך באירגוני חלאות כמו "שוברים שתיקה", איבד זכותו לדבר על ציונות וישראליות.

משהו מיוחד עבורנו, בוגרי מחזור י"ח, ליום זיכרון זה

לפני מיספר חודשים הלך מאיתנו חברנו ארי תיבון ז"ל, ארי לא היה חלל צה"ל, כבוד זה ניתן לבנו, הרופא הצבאי עוז תיבון ז"ל,  שנרצח בשירותו הצבאי בחברון, יהיה זיכרו ברוך!

מה שרציתי להזכירכם הוא, שארי עלה שוב על מדי צה"ל לפני 20 שנה (!) – הוא התנדב ליחידה המיוחדת לאיתור נעדרים. הוא עסק בעבודת קודש שם במסירות ללא גבול. מדי פעם בפגישותינו היה מספר לי על "עבודות הבילוש" והחקירות שביצע עם הצוות שלו ועל מציאתם של נעדרים ממלחמות ישראל  והחזרתם למשפחותיהם לאחר 60 שנה ויותר. איזה סיפוק ואיזה אושר על כל גילוי ועל כל משפחה שקיבלה את בנה.

לכן דווקא היום, ביום הזיכרון, אני מזכיר לכולנו שוב את האיש הנפלא הזה, חברנו, ארי תיבון ז"ל.

יהיה זכרו ברוך,

איתכם כתמיד,

יהודה דרורי

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

ציונות חרדית

לכאורה נראה שצירוף המלים הזה הוא בבחינת תרתי דסתרי, אך הסקרים והמציאות הריאלית מוכחים שכמחצית מהחרדים רואים עצמם ציונים * אם יש ציונות דתית, למה שלא תהיה ציונות חרדית?

ציונות חרדית? לא תרתי דסתרי? יש חיבור כזה?

אז זהו: שיש. ומדובר בתופעה רחבה הרבה יותר ממה שמצטייר מעל דפי היומונים הקנאים 'יתד נאמן' ו'הפלס', הנלחמים בכל תוקף נגד כל מה שריח ציונות נוטף ממנו.

התופעה המדהימה מקבלת אישוש מדעי מפתיע: סקר שערך מכון סמית למחקר בקרב מידגם מייצג של כלל הציבור היהודי במדינה ישראל, לרגל שנת ה-70 למדינה, מעלה נתון מרעיש: 45% מקרב המשיבים שהגדירו עצמם בשאלון חרדים, רואים עצמם גם ציוניים.

סקר אחר שערך המכון לדמוקרטיה העלה ש-60% מהמגדירים עצמם חרדים הינם גם ציונים. ועם העובדות אי אפשר להתווכח: כמחצית מהציבור החרדי, שייך בעצם לקבוצה שלא הוגדרה עד כה – ציונות חרדית. 

אבל הישראלי הממוצע לא זקוק לסקר כדי להיווכח שיש ציונות חרדית. בדיוק כפי שיש מחנה גדול של ציונות דתית. די לפקוח עיניים ולהסתכל סביב. יותר ויותר חרדים יוצאים מהגיטאות, מתחברים לאתוס הישראלי, משתלבים בחברה הישראלית, ומפנימים כי המדינה היהודית הראשונה והיחידה מזה אלפיים שנה, היא באמת נס ופלא, ראשית צמיחת גאולתנו.

רובם ככל הנראה אינם אומרים הלל ביום העצמאות, אבל די בטוח שיש ביניהם לא מעטים שגם לא אומרים תחנון (הנאמר כידוע רק בימים שאינם ימי שמחה) בתפילת שחרית של יום העצמאות. ואגב, גם זו אינה תופעה חדשה: הרב יוסף כהנמן זצ"ל, שציווה כידוע להניף את דגל המדינה מעל ישיבת פוניבז' שייסד, נהג להתבדח: "אני נוהג ביום העצמאות כמו בן גוריון – לא הלל ולא תחנון..."

אז נכון שהחרדים הציונים אינם מניפים דגל מעל לבית, ולא אומרים הלל. אבל הם המציינים את יום העצמאות בדרך משלהם: ממנגלים על האש (ועל דרך ההומור נוסיף: לקיים את מצוות הפטרת יום העצמאות: "ינופף ידו"), ואחרים מטיילים להנאתם ברחבי הארץ, נהנים ממראות התשועה והתקומה, סועדים תחת כיפת השמיים ואוכלים מפרייה ומטובה, כמנהג כל בית ישראל. וכאמור, מחוברים היטב, בעבותות אהבה, לאתוס הישראלי המרכזי. בתוך ליבם הם מבינים שעם ישראל במדינת ישראל מצוי במדינת ישראל בשעתו היפה ביותר בכל תולדותיו, גם אם יש עדיין מקום לשיפורים.

אבל, צריך להודות, יש גם קנאים קיצוניים ברוח ה'יתד' ו'הפלס', שאמנם בינם לבין עצמם מנהלים מלחמת עולם, אך מאוחדים ב'השקופע' העכורה של איבת הציונות בכלל. אגדה אורבנית מספרת, שבתי כנסת מסויימים בבני ברק ובירושלים, אין אומרים אף פעם תחנון, אם מחמת איזשהו יארצייט של צדיק זה או אחר, ואם מחמת ברית מילה הנערכת אותו יום בבית הכנסת. רק ביום העצמאות אומרים בהם במפגיע תחנון, גם כשחל בו יארצייט וגם כשנערכת בו ברית מילה, כדי שיהיה ברור שהם מחוץ לגדר. 

ויש גם מעוזי קנאות בבני ברק ובירושלים ובבית שמש, שיעשו בשם האנטי ציונות כל מה שלא יעלה על הדעת (ואינם זוכים לטיפול המשטרתי הראוי למפירי חוק), לרבות רדיפת חרדים שהתגייסו במסגרת מסע ההכפשות החרד"קי, ו/או שריפת דגלי ישראל, ו/או התעטפות בשק לציון אבלם על תקומת ישראל. אבל זוהי מלחמת מאסף של זן הולך ונכחד. בדיוק כפי שקורה לאותו קומץ קנאים אמריקאים, שעולים לרגל לרמאללה ולטהרן, לכרוע ברך ולהשפיל קומה מול צוררי ישראל אבו מאזן והאייאתוללה עלי חמנאי. מסתבר שאפילו הסאטמרים הקנאים מתעבים אותם. במו אוזנינו שמענו שיחת נזיפה מוקלטת של ברוך מרדכי אקרמן, חסיד סאטמר קיצוני, אשר מחה בפני אחד מן המטורפים שעלו לרגל להצטלם עם אבו מאזן והדגל הפלשתיני: "הרבי מסאטמר מעולם לא צידד בשיתוף פעולה עם הרוצחים האיסלמיסטיים."

מחנה ההזויים המצטמק, גם מפיק לעיתים אמירות מופרכות כמו "אחרוני המאמינים בדת הציונות, מחנה הלאום הדתי, ממשיכים להחזיק בקרנות המזבח הציוני." ("יתד נאמן", 15.4.18). דת הציונות? – ומה איתם עצמם? לא "אחרוני המאמינים בכת החרדיות הקנאית"?

החרדים מן השורה, נעשים תו"ל יותר ויותר, מעורבים בדעת עם הבריות ועם המדינה. איך הצהיר השבוע אדם חרדי? – החרדים הם המגזר הכי לאומי במדינה! הם אוהבים עד כלות את המדינה, מבינים מאוד שאין שום אופציה אחרת, מכירים בתרומתה הכבירה לצמיחת עולם התורה והיהדות לסוגיו ולגווניו, שמחים מאוד בשמחותיה ודואבים בימי אבלה – "גם אם הם אינם אומרים הלל ביום העצמאות ואינם מניפים דגל," אמר אותו חרדי. "הדגל הלאומי נמצא אצלם בלב."

אכן, יותר ויותר חרדים פוקדים את אולמי האוניברסיטאות והמכללות ומוסדות ההכשרה המקצועית לחרדים, ועוד היד נטויה. יותר ויותר חרדים מוצאים מקומם דווקא במפלגות החילוניות. כך למשל נראים במיפגשים של חברי מרכז הליכוד חרדים רבים, שבסיום האירוע נעמדים דום לשירת התקווה. ויש שמוצאים פרנסתם בתקשורת הלא דתית: עיתונים, רדיו וטלוויזיה. אפילו מפלגת העבודה, בעלת הדימוי האנטי דתי/חרדי, מפעילה תא מיוחד של תומכים חרדים ובראשו עומדת – לא להאמין! – אישה חרדית, היא מיכל צ'רנוביצקי. 

וישנם אותם חרדים שמתגייסים לצה"ל, לא מתוך אילוץ וכפייה אלא על בסיס הכרה בחיוניותו הקיומית של כוח מגן לעם ישראל, ושהשירות בו מהווה מצווה של ממש, מסוג "יוצאים לקראתם [האוייבים] [אפילו] על עסקי קש ותבן" (כלומר כשאפילו אינם באים להרוג אלא 'רק' לבזוז קש ותבן). תמצא אותם ביחידות הקו הראשון, ביחידות השדה – ולא תאמינו: גם ביחידות העילית דוגמת 8200. חבר, קצין במילואים, שהוזמן לקורס ייחודי להכרת זרוע המודיעין של צה"ל, סיפר בתום הקורס: "לא תאמין כמה חרדים משרתים בתפקידי קצונה במודיעין, והם עושים שם מלאכת קודש ממש, שחשיבותה בגדר לא ישורנה."

הקנאים החרדים מבית ה'יתד' ו'הפלס' מנסים כמובן להכפישם ולטעון שמדובר בשבאב'ניקים וב'חרדים חדשים' ועוד הגדרות מכפישות שכאלה. אבל זו דרכם כסל למו: את עצם המונח יום העצמאות הם מכניסים, כביטוי של בוז והתנשאות, לתוך מרכאות שנועדו להבהיר שמדובר ב'חגא שבדו מליבם' (כהגדרתם), ושוללים בתכלית כל איזכור ענייני של יום העצמאות, ללא מרכאות. (אגב, השיטה הזו של ביזוי יום העצמאות ע"י הכנסתו לתוך מרכאות פוגעניות: 'יום העצמאות', אינה נחלתו של עיתון חרדי אחר, ראשון היומונים החרדיים, 'המודיע', המתייחס ליום העצמאות עניינית, ללא לעג וזילזול). עד כדי כך שבמודעות שמודפסות בפשקווילי ה'יתד' ו'הפלס' לגבי אירועים תורניים שנועדו להתקיים ביום העצמאות גופו, לטובת הציבור שזמנו בידו ביום זה, אין הם מזכירים כלל שמדובר ביום העצמאות, אלא ב-ה' (או ב-ד') באייר. סתם כך.

מנהיגים חרדיים גילו ראיה הרבה יותר רחבה. כך נהג למשל רבי אהרון שטיינמן זצ"ל, כשנשאל ע"י גבאי של בית כנסת בבני ברק, שברבות הימים נתרוקן ממתפלליו הציונים-דתיים ו'נכבש' בידי חרדים, אם להמשיך לומר בשבתות את התפילה לשלום המדינה, כמימים ימימה, מול לחציהם של חלק מהמתפללים לחדול מנוהג זה. היטה הרב הישיש ראשו כלפי השואל: "אבא שלך, שהיה גבאי לפניך, אמר את התפילה? אז תמשיך להגיד גם אתה."

או למשל רבי מנחם שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שנתבקש להכריע במחלוקת בעניין הנפת דגל המדינה, שהיתה בין השר לשעבר הרב יצחק פרץ, רבה של רעננה, שהוא חרדי ציוני על פי כל הגדרה (בימי העצמאות הוא נושא דרשות נלהבות בזכות המדינה), לבין בנו בן ה-12 (אז). באותן שנים התגוררה המשפחה בשכונת בית וגן בירושלים. האב רצה להניף דגל במרפסת הבית הפונה לרחוב, ונימק זאת בכך שהוא מכהן בתפקיד מיניסטריאלי בממשלת ישראל, ובחשש שהיעדר הדגל הלאומי על מרפסת ביתו תחולל מהומה אנטי דתית. "אנחנו הילדים הבנו את הצורך אך התביישנו בתוך עצמנו מהחברים, מהשכנים ובבית הספר – שדגל ישראל מתנוסס על מרפסת ביתנו, וניסינו לשכנע את אבא שאין צורך."

לבסוף החליטו לפנות בבקשת עצה לרב שך, "וככל שיאמר – נעשה."

סיפר הבן. שבגר בינתיים. על המיפגש עם הרב שך: "נכנסנו לחדרו וכהרגלו קיבל הרב את אבא במאור פנים. וכשראה אותי, קם הרב הישיש מלוא קומתו וצעד לעבר ארון השוקולדים המפורסם שהיה מרוחק כעשרים צעדים של הרב ממקום מושבו... הרב הוציא את מפתח הארון מכיסו, נבר בארון והוציא חופן שוקולדים קטנים עטופים, בכשרות של הרב שלזינגר מז'נבה ונתן את כל החופן לשתי ידיי באומרו, 'אל תשכח לתת מזה גם לאחיות שלך...'

"ואז אבא פתח ואמר: 'הבאתי את הבן שלי היום כי רצינו לשאול את הרב שאלה. אני בגלל תפקידי בממשלה מרגיש שכדי למנוע סערות מיותרות, כדאי שאתלה דגל בחלון הבית ביום העצמאות. אך הילדים שלומדים בבית יעקב ובחיידר מתביישים בכך בפני החברים והשכנים. אז באנו לשאול את הרב מה נכון לעשות...'

"לא אשכח את החיוך המתוק שהשתפך על פניו של הרב. הוא לקח את ידי בידו החמה, ואמר: 'אבא צודק. אבא יודע מה שהוא אומר. גם מעל הישיבה של פוניבז' תלוי דגל ביום העצמאות. הפונביז'ער-רב חשב שצריך לתלות. ואני לא מתבייש שתלוי שם דגל. תגיד לחברים שלך שאני אמרתי לאבא לתלות דגל..."

ההבנה הזו מחלחלת גם בזמננו. כך למשל נוהג הרב של בית הכנסת (השטיבעל) של חסידי סדיגורא בגני תקווה מדי שבת. משהעלו חלק מהמתפללים ספיקות אם נכון לומר מדי שבת את התפילה לשלום המדינה, נוהג רב בית הכנסת, יהודי חרדי, לעלות לבמה ולומר אותה בעצמו, מדי שבת בשבתו. ולוּ רק מטעמי הכרת הטוב לריבונו של עולם, והידיעה שאין שום אופציה אחרת...

מנחם רהט

* * *

דוד הקטן

'חתול במגפיים' במסעדת טרבלוס

הייתי בין הסועדים הקבועים של מסעדת טרבלוס הזכורה לטוב. תמיד הזמנתי מנת אורז ועליה דג פילה מטוגן ולקינוח הג'לי הידוע. כאן שברתי את רעבוני במחיר סמלי יחד עם מאות מתושבי ירושלים עד שיום אחד פגשתי ב'משולש הירושלמי' את שוליית הטבחים שסיפר מה שסיפר. אינני אחראי לאמיתות הסיפור, אבל הוא היה מוכן להישבע ב'ספר התורה' וב'אבא שלו זיכרונו לברכה', שמעשה שהיה כך היה:

"במטבח געשו הפרימוסים ומעליהם מחבתות ענקיות שטיגנו בהם דג פילה. הרצפה היתה מוצפת מים עכורים וחתולה קטנה שהריחה את הדגים המטוגנים השתגעה מעוצמת הריח, הסתובבה בין הרגליים של הטבח ולא הפסיקה לילל 'מיאו, מיאו' בתקווה שיזכו אותה בחתיכת דג.

"המלצרים מאחורי אשנב ההגשה לא הפסיקו לצעוק 'עוד מנה פילה', 'עוד מנה פילה' והטבחים המיוזעים שהסתובבו במגפיים בתוך השלוליות עושים כמיטב יכולתם לספק את הדרישה האין סופית בעוד שהחתולה לא מפסיקה לילל. הטבח שתפס עצבים כחום היום והשמן הלוהט ביורה הרותחת בעט בחתולה בחוזקה במגף רגלו הימנית, בעיטה שגם מלמיליאן, המבקיע האגדי, לא היה מתבייש בה. החתולה המייללת נישאה מעלה מעלה עד למרומי התקרה וצנחה הישר לתוך המחבת הרותחת המלאה בשמן ובחתיכות פילה. פסקו באחת כל היללות. הטבח היה מזועזע. 'מה עושים בנסיבות הטרגיות האלה?' האם מנקים את הכלים וזורקים את התכולה היקרה מפז בימי הצנע ועוד מאבדים חצי שעה לפחות, בעוד המלצרים ממשיכים לצעוק דרך אשנב ההגשה: "עוד שתיים פילה," "עוד שלוש פילה."

ברגע של תושייה, הטבח הכניס את התרווד לתוך היוֹרָה הרותחת, הוציא את החתולה המנוחה [בירושלים כל החתולים הם חתולות] והשליך אותה לפח האשפה והמשיך לטגן את חתיכות הפילה כאילו לא נפל דבר, וכך סיפק את הדרישה האין סופית: 'עוד שתיים פילה!' 'עוד שלוש פילה!' ושמר על מקום העבודה שלו,"

כךסיפר שוליית הטבחים.

מיותר לציין שאני דוד הקטן העדפתי מאז את החומוס במסעדת 'טעמי' מול קולנוע 'אוריון' חרף  צרחותיו של בעל הבית שעבר משולחן לשולחן  ונזף בסועדים: "לא ללעוס... לבלוע!" כדי לפנות את  השולחנות המעטים לסועדים הרבים שחיכו בפתח.

דוד הקטן

אהוד: דוד הקטן הוא שם עט של סופר ידוע, ואל דבריו יש להתייחס כאל סיפור בידיוני, כאל אגדה אורבאנית – ולא כמעשה שהתרחש במציאות באותה מסעדה.

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"ה. היי שלום אמריקה

 אחת המשימות הראשונות שהטלתי על עצמי כשהגעתי לניו-יורק, היתה ללכת לסוכנות הנסיעות "ציון" כדי להשיג בעוד מועד כרטיס למחלקה שלישית, לבל אאלץ, כמו בנסיעה  לאמריקה, לקחת תא יוקרתי במחלקה השנייה.

הפעם זכיתי לקבל תא של 8 מיטות באונייה "ישראל" שעמדה להפליג לארץ ב-10 בדצמבר. עלות הכרטיס היתה 275 דולר, ואני שאלתי את אבי במכתב אם יש לו כסף לשלם את זה בארץ, ואז אוכל להשאיר את מותר הכסף כאן אצל מקס, למקרה שאביבה או מישהו אחר מהמשפחה ירצה לראות את אמריקה.

מה שעניין את אימי הוא אם נשאר לי כסף כדי לקנות מגהץ חשמלי, שעולה באמריקה רק 4 דולר, וגם סיר לחץ שאותו בכלל קשה להשיג בארץ. יותר מכל ביקשה שאקנה כארבעים מזלגות קטנים שניתן לתפוס בהם קלחי תירס משני הצדדים. עלות כל זוג מזלגות כאלה כעשרה סנטים וזאת מתנה נהדרת, שהיא תוכל לתת לכל הקרובים והחברים,  כשי יוקרתי שהילד הביא מאמריקה.

מנאווה חיכו לי ארבעה מכתבים שבהם היא מפרטת בעיקר את געגועיה. ב-2.11.59 היא כותבת:

"...נשארה לי שורה שלמה ל: אני אוהבת אותך נורא נורא ועוד פעם נורא." ב- 8.11.59  "...בינתיים עשיתי מעשה נואש וניסיתי להכניס את עצמי לתוך איגרת זו וממש ברגע האחרון נתקלתי בהערה 'אם יושם משהו בפנים, תשלח האיגרת בדואר רגיל'." ב-22.11.59 ...ושתדע לך התחלתי לספור את הימים והלילות וזה בלי סוף." ב-26.11.59 "...אז תגיד אתה מתי יהיה לך נוח ואני כבר לוקחת חופש וכבר באה לאן שתרצה..."

נותר לי יותר מחודש לשהות בארצות הברית ואני ניצלתי את הזמן לסיבוב חוזר אצל כל החברים והקרובים. אחרי ששהיתי יומיים אצל איז'ו בניו ג'רסי , שבהם הוא לא שבע מלשמוע ולשאול  על לילי אחותו ועל מני בן דודנו. כשיצאתי אל הקרובים האחרים,  השביע אותי איז'ו שאחזור אליהם ליום חג ההודיה ולא לאף קרוב אחר. לא היה לי מושג מהו החג הזה, אבל רשמתי את המועד והבטחתי לו להגיע.

אצל חצ'קל היתה הפגישה מרגשת מאוד ואפילו הלן, אשתו המרשעת, חיבקה אותי כאילו הייתי בנה. לכבודי שלחה את חצקל לסופרמרקט עם רשימת מצרכים שהמסכן יהיה צריך לשאת ברגל עד הקומה השביעית. הלן עצמה כבר לא יצאה מהבית למרות שלרדת במדרגות לא היתה לה בעייה. לעומת זאת כשחצקל יצא, היא הלכה למרפסת לצפות מתי יחזור. כשחזר וראה אותי יוצא לקראתו מחדר המדרגות, נעלב ואמר שעוד יש לו כוח לסחוב סלים לבד. בכל זאת לא ויתרתי, אמרתי שהלן ביקשה ממני לעזור לו ולקחתי ממנו כמעט בכוח שני סלים. כשעמדנו לנוח בקומה הרביעית, הודה שהלן תמיד מחכה במרפסת לראות מתי יחזור, כדי שלא ינסה לנוח אצל השכנה האלמנה.

אני לא זוכר אם ה'דינר' שהלן עשתה לנו והגישה מכל הלב היה באמת טעים, אני רק זוכר ששיבחתי כל מנה ומנה וגרמתי לה קורת רוח רבה, כשביקשתי תוספת. כשסיפרתי להם שיש לי תוכנית ללכת לראות את הרדיו-סיטי הביע חצקל את רצונו להצטרף. כאן הלן קפצה נאמרה שבשום אופן לא תיתן לו לראות את הגועל-נפש הזה, שבו לפני הסרט מופיעות רקדניות בתחתונים ובחזיות. כשראיתי שהם מתחילים לריב, אמרתי שאני בעצם עייף וגם צריך לכתוב מכתבים ואלך לרדיו סיטי כבר בהזדמנות אחרת. הלן החמיאה לי כשאמרה לחצקל שיש לו קרוב משפחה יותר חכם ממנו, וכפיצוי הלכה לאפות לי עוגת תפוחים, שזאת המומחיות שלה.

על הרדיו-סיטי לא ויתרתי,  כי תמר דובדבני אמרה לי שאני לא יכול לחזור לארץ לפני שאראה באמריקה את הרדיו סיטי ואת המחזמר "גבירתי הנאווה" שמוצג כבר השנה השלישית.

מודה ומתוודה ששני המופעים המומלצים האלה קצת איכזבו אותי. במחזמר, שאליו הלכתי אחרי שבוע, כשעברתי לגור בברוקלין אצל סם,  נרדמתי מדי פעם. לעומת זאת מול הרקדניות של הרדיו-סיטי, שאותן ראיתי באחד הימים לפני הצהריים, אמנם לא נרדמתי, אבל הן איכזבו אותי כאשר, כאשר בנגוד להבטחותיה של הלן, הן  לא הופיעו  בתחתונים ובחזיות, אלא בביקיני מצומצם, מאותו סוג שאני יכול לראות גם בחוף  תל אביב ואפילו יותר מקרוב.

את מי שעוד ראיתי באותו חודש אחרון, זה את חגי בית אריה, אחיו של איציק, שאמנם כבר השלים עם השכן הרגזן שלו, אבל אני  ליתר בטחון נמנעתי מלהתקלח אצלו. בערב יצאנו שנינו  לאכול ב"כסית".

המסעדה היתה מלאה ישראלים שפטפטו בעברית, כשברקע הפטפון חוזר ומשמיע מחרוזת שירים חדשים של חיים חפר מתוך המחזמר "תל אביב הקטנה".  את המחזמר הזה הלכתי לראות בחאן של יפו, חודש אחרי שחזרתי לארץ, ושם לא נרדמתי אפילו לא לרגע. ב"כסית" קיוויתי לפגוש את תחיה,  אותה מלבסית שמנמונת שפגשתי  חצי שנה קודם, אבל היא לא הגיעה והחלום שלי לחזור ולחלוק איתה שמרטפות כלשהי, נשאר כמשאלת לב מבוזבזת.

הייה לי גם תוכנית לברר אצל בעלי  "כסית" את הכתובת של שלמה בכר, כדי לשחרר אותו מהמועקה שבטח מעיקה עליו בגלל  20 הדולר שהוא חייב לי. תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל, לא מפני שהחלטתי לוותר על הכסף, פרייאר אני לא, אלא מסיבה הרבה יותר מעשית, כי ברגע שנכנסתי עם חגי, ראיתי אותו יושב ליד בלונדינית אחת בפינת המסעדה. כמובן שניגשתי אליו ולחצנו ידיים בחמימות כאחים מלידה. הוא הכיר לי את הבלונדינית, שדיברה אנגלית כל כך שוטפת עד שלא הבנתי אף מלה. אני הצגתי להם את חגי שלא הכיר אותם, אך לעומת זאת שלמה זיהה את חגי ושאל אותו אם הוא לא החזן של בית הכנסת בברוקלין. חגי אישר זאת ושניהם התחילו לדבר אנגלית, כדי שגם האמריקנית תבין. בינתיים התפנה מקום ליד שולחן בפינה הנגדית, ואני הצעתי לחגי שנעבור לשבת שם ולא נפריע לשלמה, שאולי היו לו תוכניות פרטיות לגבי הבלונדינית.

עד שהביאו לנו את המנה שהזמנו, חומוס עם כמה כדורי פלאפל, סיפרתי לחגי על התקלה שהיתה לנו עם הרמבלר בדרום קרוליינה ועל 20 הדולר ששלמה חייב לי. חגי התפלא שלא ביקשתי אותם מיד  ואני הסברתי לו, שאולי הוא לא מעוניין שהבחורה תדע שלוויתי ממנו כסף, כי אחרת הרי הוא עצמו היה קם ומחזיר לי.

חגי נד בראשו ואמר: "אתה עם האשליות שלך! אני מבטיח לך שלא תראה יותר את הכסף. גש אליו ובקש את הדולרים."

 כמובן שלא קמתי כי הייתי בטוח ששלמה יזכור ויבוא אליי בעצמו. חגי אמר לי שאני תמים, אבל אני לא הסכמתי, להפך, ידעתי שאני ערמומי יותר ממה שהוא חושב. ההוכחה לכך אירעה אחרי כחצי שעה, כשאנחנו כבר הגענו לעוגת גבינה עם קפה הפוך. שלמה קם ופסע לעברי.

"אתה רואה," אמרתי לחגי בנימת ניצחון, "הנה הוא בעצמו בא אלינו להחזיר."

ואכן לא טעיתי שלמה באמת הגיע אלינו ובלי להרבות בהקדמות רכן לעברי ושאל אם אני יכול להלוות לו עשרה דולר, כי הבלונדינית שכחה את התיק שלה בבית.

כדי להוכיח לחגי שאני לא פרייאר ואני לא חוזר פעמיים על שגיאה שעשיתי פעם, שלחתי ידי אל הארנק והוצאתי רק 10 דולרים.  נתתי לו אותם ולא הוספתי אפילו סנט אחד יותר.

מאז עברו קרוב לשישים שנה, ואני מדי פעם חושב על שלמה המסכן ששנתו נודדת, והוא הופך עולמות כדי למצוא אותי ולהחזיר לי את הכסף. אדרבא שימשיך לחפש,  אם בבית לא חינכו אותו שחובות יש להחזיר תכף ומיד, אז ששנתו תמשיך לנדוד ושמצפונו לא יפסיק להציק לו ושלא יעז להאשים אותי. 

באותו חודש אחרון באמריקה נסעתי גם לבוסטון להיפרד ממקס בן דודי ומחברתו יעל היפה, שהפכה להיות אשתו ובמשך השנים הבאות הביאה לו שלושה בנים מוכשרים. במשך חמשת החודשים שהנחתי לו הוא עשה חיל בעבודה ועבר לגור בדירה גדולה ומרווחת יותר, ובשנים הבאות הפך למיליונר, ועל כך אכתוב באחד הפרקים הבאים.

מבוסטון חזרתי לניו ג'רסי, אל איז'ו בן דודי, כדי לממש את הבטחתי להתארח אצלם בחג ההודיה ולטעום מהתרנגול הודו הענק, שהיא אפתה בתנור אחרי שמילאה את בטנו בכל טוב. חג ההודיה, כך למדתי באותו יום, הוא יום  האסון הלאומי של תרנגולי הודו ברחבי ארצות הברית. מיליוני רבבות  של תרנגולים אדומי כרבולת, נופחים את נפשם ביום מיוחד זה וגורמים לצהלה לאומית אדירה. הילדים לא הולכים לבית הספר, ההורים לא יוצאים לעבוד, ובני המשפחה על צאצאיהם הפזורים, עושים מעשה נדיר ומיוחד במינו ונפגשים בצוותא.

זהו מעין חג שבועות בנוסח אמריקני שבו מודים לאלוהים על יבולי השדות והלולים ועל כל הטוב שהוא העניק להם בשנה החולפת. הכול מתיישבים חגיגיים סביב שולחן ערוך, מכוסה מפה לבנה, כאשר במרכזו, לפי המסורת, משתרעת גופתו השחוטה והאפויה של תרנגול הודו אדיר.

התרנגול השחוט של משפחת הורנינג, שהזמינה אותי להסב עימה, שכב על גבו בתוך צלחת כסף ענקית, כשהוא נטול ראש ופסוק שוקיים חרוכות, המונפות אל על. הבטן המופנית אל התקרה היתה פעורה ומחוזקת בחוט מתכת דק שהושחל מצד לצד בסגנון שרוך הסרפן.  בתוך הכרס הפתוחה ניתן היה להבחין בכופתאות בצק, נתחי כבד ושרירי קורקבן שנדחסו פנימה עד לקרקעית הקורבן.

למרות שלא הזדהיתי עם שחיטה המונית זו, הרגשתי איך רוקי עולה בגרוני ומלתעותיי חולמות על ריסוקו האכזרי של הפולקה הימני הקרוב אליי. היה זה חלום שמימושו היה רחוק, כי אי אפשר לבוא לחג לאומי כזה ולהתחיל ישר בזלילה. צריך קצת תוכן, קצת משהו רוחני , מעין הגדה של פסח. סוף-סוף לא כל יום נפגשות כאן המשפחות, שלא באמצעות הטלפון.

התוכן התבטא בכך שכל אחד מהאורחים שלף את המצלמה שלו והחל לצלם את הקורבן פעור הרגלים מכל צדדיו. אך לא די במצלמות. השיא היה כשאחד האורחים שלף מסרטת וידאו, איז'ו החזיר את העוף השחוט למטבח, כדי שהלן אשתו תצא משם נושאת אותו על מגש בידיה, כשחיוך מלא גאווה נסוך על פניה. התפקיד שלנו, האורחים, היה לעמוד בצד ולמחוא כפיים תוך השמעת  קול התפעלות, המשתלב בקולות זהים  הבוקעים מכל חלונות הבתים הסמוכים.

זהו. "ההגדה של פסח" נגמרה, וההתנפלות החלה. את השוק הימני תפס לי אורח אחר, אבל אני הצלחתי לדוג את הקורקבן התפוח ועוד איזה נתח שלא הצלחתי לזהות, אבל היה טעים מאוד. זהו. הסעודה האחרונה  היוותה סיום  מתאים לתקופת הגלות הארוכה שלי, הגיע היום המיוחל להעלות מפרש ולשחזר את יציאת מצרים. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שני קטעים מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997

באולם מוזיאון תל-אביב הישן, בשדרות רוטשילד, מכריז בן-גוריון ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, על הקמתה של מדינת ישראל, ומתמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון של הממשלה הזמנית. למחרת פולשים לארץ צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ובראשן סוריה, מצרים וירדן, אך קרבות מלחמת העצמאות מתחילים לפני כן, בעיקר עם ערביי ארץ-ישראל. התקפות קטלניות על יישובים עבריים ועל התחבורה בדרכים פורצות מייד לאחר כ"ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות, האו"ם, על הקמתה של מדינה עברית.

עדיין לא ברור אם המדינה החדשה תיקרא ישראל, כי רבים רואים בישראל את שם הממלכה הצפונית, שקמה לאחר הפילוג בין רחבעם וירבעם, לצד ממלכת יהודה. וכך מדברים וכותבים גם על ארץ-ישראל וארצישראלים, והסיסמה תחת שלטון הבריטים היא: "עלייה חופשית, מדינה עברית!"

כאשר מתחיל לפעול דואר עצמאי, לאחר צאת הבריטים, נושאת סדרת הבולים הראשונה רק את הכותרת "דואר עברי". השמות "יהודה", "מדינה עברית" ו"ארץ-ישראל" מהדהדים ברחוב העברי עד שנקבע סופית, כי שם המדינה החדשה יהיה ישראל. בהגדרות יהודי ויהודים ממעטים להשתמש לגבי היישוב העברי, הארצישראלי, אולי כדי להבדילו מהיהודים פליטי השואה, מששת המיליונים שנכחדו ומאלה שעדיין חיים בגלות.

חיילי "צבא ההצלה הערבי", שגויסו בסוריה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, מתקיפים באביב 1948 את משמר-העמק, ונכשלים. למרותו של קאוקג'י סר גם גדוד שכירי-חרב דרוזי שגוייס בסוריה, ובראשו עומד קפטן-לשעבר בצבא הסורי, שכיב וואהב שמו. הגדוד מוצב בשפרעם שבגליל. לאחר תבוסתו מבקש קאוקג'י מוואהב לתקוף את רמת-יוחנן וכפר-אתא, כדי להקל מעליו את הלחץ.

המערכה נמשכת ארבעה ימים, מ-12 באפריל. זוריק, אחיו הצעיר של משה, משמש קצין בחטיבת "כרמלי". ביום השני לקרבות ברמת-יוחנן הוא מסתער בראש חייליו ונהרג מפגיעת כדור במצחו. הוא בן עשרים ושתיים, נשוי ואב לתינוק, עוזי, שעתיד להיות אחד מבכירי המפקדים בצה"ל.

רק בתום ימי הקרב מוצאים את גופתו של זוריק מושלכת בשדה, על פניו, ירוי בראשו. משה נוסע לזהותו בחדר האוכל של רמת-יוחנן. הוא עושה זאת בחברת גיסו, ישראל גפן, כי מראה הגופות לאחר הימים שהיו מונחות בשדה הוא איום ונורא. זהר דיין נקבר בשימרון – לפני הוריו, לפני אחיו הבכור ואחותו הגדולה ממנו. כולם עתידים להיטמן לידו, בבוא שעתם.

בתש"ח, 1948, נופלים בקרבות אלפי בחורים, ממיטב הדור הצעיר, ובהם בניהם של רבים ממנהיגי היישוב. יש משפחות, כמשפחת גובר וישראלית, ששוכלות כל אחת שניים מבניה. בשום מלחמה ממלחמות ישראל מאז אין מספר כה רב של נופלים, לא באופן יחסי ולא במספרים מוחלטים. ערב הקמת המדינה מונה היישוב העברי לא יותר משש מאות אלף איש, גברים, נשים וטף.

דבורה מקבלת באופן קשה ביותר את מות בנה הצעיר והאהוב. זוריק הוא הקרוב לה מכל ילדיה, ולדברי משה: "מעתה היא אשה מוכה. בחייה כבה האור." לעולם לא תתאושש מן המהלומה. תגובתו של משה-עצמו פטליסטית במקצת. הוא דואג בעיקר להוריו השכולים, לאמו שאליה הוא קשור מאוד. מרגיז אותו שאינו יכול להקל מעליה את מכאוב האובדן הנורא, אך הוא משתדל להישאר קר רוח. על חרדתה של יעל, בת התשע, הוא עונה בהבטחה: "אני כבר חטפתי את הכדור שלי ונשארתי בחיים, אין לי שום כוונה להיפגע שוב, כי עכשיו אני כבר יודע איך להישמר מפני הכדורים."

האם אביה אינו פוחד מדבר? – תוהה הילדה. רק לאחר שנים היא נוכחת לדעת כי "פחדו האמיתי היה קשור לעין הבריאה, שמא גם היא תיפגע, והוא יישאר עיוור לחלוטין."

ימים לא רבים לאחר נפילת זוריק בא אליו אחד מעוזריו, גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המעורה היטב בקרב הערבים והדרוזים בגליל ובעמק. הוא מספר למשה, כי באמצעות השייח' צאלח חניפס משפרעם יצר קשר עם הגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, ויש סיכוי להעבירם לצד הישראלי. האם מסוגל משה להתגבר על כאבו הנורא ולהיפגש לשיחה עניינית עם הורגי אחיו?

למשה אין ספקות. בתיווכו של גיורא באה בלילה, לטבעון, חבורת קצינים מהגדוד הדרוזי. הם מופיעים עם נשקם, בצורה מסודרת. כאשר מציגים לפניהם את משה, ונאמר להם שאחיו היחיד נהרג בקרב ברמת-יוחנן, הם מחווירים. הם חושדים שמא הובאו בעורמה, כדי להתנקש בחייהם, כנקמת דם. ואולם משה אומר להם בערך כך:

 "אחי נהרג בקרב איתכם, וחיילים שלכם נהרגו בקרב מולו. זאת הקללה שבמלחמה. אם תמשיכו להילחם בנו, יוסיפו ליפול עוד קורבנות, הרבה קורבנות, משני הצדדים. אבל אם באתם אלינו בלב נקי, לעשות הסכם של הפסקת מלחמה בין הגדוד שלכם לבינינו, אני מוחל על חשבון הדם של העבר, כי אחי נלחם למען השלום והחופש, שכל אדם ראוי לו."

סיכום הפגישה מפתיע: הגדוד הדרוזי מוכן לעבור לצד הישראלי. אמנם מפקדת ה"הגנה" אינה מאשרת, מחשש שנאמנות גמישה זו עלולה להתחלף פעם נוספת, אולם המטרה הראשונה מושגת – הגדוד הדרוזי משתכנע שלא לקחת עוד חלק במלחמה ומאפשר בכך את כיבושה של עכו, ואחדים מחייליו עוברים לצד הישראלי.

הגישה המעשית של משה כלפי האוייב – חבורת הקצינים הדרוזים שבקירבה יושב אולי האיש שהרג את אחיו – היא מדהימה ממש. לכאורה העיקר הוא האבל והנקם, וכל השאר טפל. אך לא, העיקר הוא המטרה – לנטרל גדוד של לוחמים דרוזים מעולים, וליצור איתם יחסים של אמון ושיתוף פעולה, שימנעו קורבנות נוספים ויחזקו את הצד הישראלי במלחמתו בערבים. לכן צריך להתגבר על רגשות נקם ואבל. אי אפשר לפעול ביעילות על סמך הרגש. צריך להיות מפוכח, ענייני, לא להירתע ממוסכמות ומדעת הקהל, ובלבד שלא להחמיץ שום הזדמנות.

*

משה בן שלושים ושלוש. חרף החשש המתמיד לעינו הימנית פן תיפגע, אפילו בסריטה, הרי לאחר מות אחיו הצעיר הוא חש שאינו יכול להמשיך בעבודת המודיעין, אלא עליו לחזור לפעילות קרבית. בעקבות הידיעות שהוא מקבל, הוא יוזם פיגועים בדרכים נגד יחידות לוחמים ערביות, אך מאחר שאין לו חיילים הסרים לפקודתו, אין תוכניותיו יוצאות לפועל. לזמן-מה הוא מתמנה לאחראי על חיפה הערבית, לאחר בריחת תושביה. ואולם אין הוא משתבץ בצמרת הפיקוד של הפלמ"ח וה"הגנה", של צה"ל ההולך ומוקם.

לדעת כותב תולדות חייו, שבתי טבת, סבורים במטה הכללי שמשה דיין טוב לעסקי מודיעין אפלים הקרויים "שווארצע געשפטן", ולא לפיקוד קרבי. רואים בו מעין פרטיזן: "שיש בו הרבה מן הפרחח, מההעזה הגובלת בחוסר אחריות, הנסבלת איכשהו בדרגות הביניים של מפקדי השדה אך פסולה מכל וכל בדרג הגבוה."

מצד אחד, משה אינו שייך לקצונה הבכירה, שקיבלה את הכשרתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. מצד שני הוא מושבניק, איש מפא"י, ולא נמנה עם מפקדי הפלמ"ח, רובם אנשי הקיבוץ המאוחד, ממפלגת מפ"ם. אמנם בן-גוריון ומרבית מנהיגי המדינה-בדרך הם אנשי מפא"י, אבל לפלמ"ח יש מידה של עצמאות.

בחודש מאי 1948 מטילים על יצחק שדה להקים חטיבה חדשה, חטיבה 8. שדה זוכר את משה מתפקידיו הקרביים שבע שנים לפני כן. הוא זוכר את אומץ-ליבו ואת גישתו הצבאית הנועזת, הקרובה לרוחם של וינגייט ושל שדה עצמו, ומציע למשה להקים גדוד קומנדו, גדוד הפשיטה 89, ולהתמנות למג"ד. משה מקבל את ההזמנה מייד, אף שדרגתו היא רק רב-סרן.

אך כרגיל הוא נקרא בדחיפות למשימה אחרת. הרמטכ"ל, יעקב דורי, ממנה אותו לפקד, לראשונה בחייו, על גזרת קרב קשה ביותר – בעמק הירדן, בדגניה, המקום שבו נולד, ושעלול ליפול בתוך שעות לא רבות לידי הצבא הסורי.

*

ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.

ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.

 "בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב-18 במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.

נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.

ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.

מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.

 לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.

השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.

לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.

זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.

אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.

להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.

לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!

ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.

רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.

הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.

פגז שני, ועוד פגז – – –

קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.

עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.

בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.

הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:

 "זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

[ובהמשך הפרק]

... [משה] הודיע לכל היחידות לנוע מייד לדיר-טריף, "ושלא ישכחו שמייד זה מייד – אחרי!" – ולהתלכד שוב לאגרוף משוריין אחד. בדיר-טריף נמצאת פלוגת הזחל"מים של הגדוד הנאחזת בכפר, שביממה האחרונה כבר עבר פעם מיד ליד. בעזרת אחד מאנשיו מצליח משה לחלץ משדה הקרב, תחת אש, משוריין ירדני הפוך מסוג "מארמון-הארינגטון", בעל תותח שתי ליטראות, על תחמושתו. המשוריין נפגע מאש הג'יפים של הגדוד. מייד כותבים עליו את השם "הנמר הנוראי" ולומדים להפעילו, כדי שיעמוד בראש הטור המשוריין, שכולל רק זחל"מים, שריוניות קלות וג'יפים.

משה עושה הערכת מצב. במזרח, בגבעות שמעל דיר-טריף, פרוס כוח רציני של הלגיון הירדני, מצויד בתותחים ובמשוריינים נושאי נשק אנטי-טנקי. לנסות ולהכריעו בפשיטת-פתע – הרי זו התאבדות. לעומת זאת במערב, במישור שבלב הפרדסים וכרמי הזיתים, משתרעת העיר לוד.

 "אין לשער כי לוד מבוצרת ומוגנת כראוי בגזרתה המזרחית, הפונה אלינו," מהרהר משה. "הרי כאן המסדרון, המקשר בינה לבין כוחות הלגיון בשטח שמבית-נבאללה ועד רמאללה. ולכן, אם צריך לפרוץ, מוטב לעשות זאת עתה, כאשר לוד אינה מוכנה. אמנם הגדוד ספג אבידות מאז יצא לקרב, אך גם צבר ניסיון והתחזק וביכולתו לבצע את הפשיטה."

והוא אוסף את מפקדי הפלוגות ומודיע בקול רם, כדי שישמעו כל החיילים: "צריך לגמור, וללכת על לוד!" כלומר, אנחנו קומנדו, לא באנו להתמזמז כאן בשמירה על כפרים ערביים כבושים, אלא לעשות את המוטל עלינו ולחזור לבסיס למשימות נוספות. משה חושש, שאם יניח לגדוד להתפרס ולהיתקע בהחזקת קטע של החזית, כמו גדודים אחרים, הוא עשוי לקרקעו, ומי יודע אם ישוב הגדוד להמריא למשימות פשיטה מיוחדות, במסגרת "העתודה המטכ"לית".

בדרך ללוד עובר הטור את בן-שמן הנצורה, שתושביה שמחים עתה עם הסרת המצור. החבלנים מפרקים את המוקשים והמחסום שהגנו על בן-שמן מצד לוד. השעה היא כבר לפנות ערב. משה נותן הסבר אחרון ללוחמיו:

 "אנחנו לא יוצאים מכלי-הרכב ולא תופסים עמדות בשטח. תפקידנו רק לנסוע הלוך וחזור ולירות לכל עבר, כדי לזרוע בהלה בערבים ולגרום להם לברוח. נגרום מהומה ונשתדל להביא לכניעה או לבריחה. בנתיב שנכבוש ימשיכו אחרינו חיילי חטיבת 'יפתח', והם כבר ישתלטו על העיר כולה."

מגיני הפלדה של הרדיאטורים נסגרים. החיילים מהדקים את קובעי הפלדה ופותחים את מכשירי-הקשר. בבת-אחת מותנעים כל המנועים ויוצרים רעש בלתי רגיל. בראש השיירה עומד "הנמר הנוראי" בעל תותח שתי הליטראות, המכוון לעבר לוד, ואחריו הטור כולו, הנראה למרחוק; קצהו, שני ג'יפים, נמצא עדיין בתוך בן-שמן ומטעה את הערבים לחשוב שכלי-רכב רבים נוספים עתידים לצאת נגדם. הרעש האדיר נשמע היטב בלוד הסמוכה, במשך דקות רבות, ויוצר בהלה בקרב ערביי העיר. יש סברה, שבריחתם מתחילה טרם יציאת הטור לדרכו.

 "ככה זה כשנלחמים עם ערבים," משוכנע משה מאז הקרב על הדגניות: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

משה נמצא בפלוגת הזחל"מים, מייד אחרי "הנמר". לדעתו, חייב מפקד גדוד קומנדו להימצא קרוב לראש הטור, ולא מאחור, וזאת כדי לנסוך אומץ בחיילים וגם כדי להתאים את פקודותיו לכל מצב משתנה.

רק עכשיו, לאחר שהרעש עשה את שלו, ניתנת הפקודה לזוז.

המרחק מבן-שמן עד הכניסה ללוד אינו רב. "הנמר", בראש הטור, יורה מתותחו ומחסל עמדות. בכניסה ללוד חצוי הכביש בתעלה נגד טנקים. אש חזקה ניתכת לעבר הטור, "הנמר" נעצר, ואחריו כל השאר. על-פי ההוראות מתפרסים מייד כלי-הרכב לצדדים, ופותחים בירי לעבר האוייב. משה חש שהעצירה הזאת – מול קו ההגנה של האוייב, וללא אפשרות לפריצה – מסוכנת מאוד. בתוך היריות הוא יורד מרכבו, מסתכל סביב, רואה דרך-שדה צדדית העוקפת את התעלה, ומכוון במו ידיו את הטור לדרך זו, כדי לפרוץ ממנה אל העיר. כדור אחד – והוא עתיד להישאר בזיכרון הלאומי כגיבור הפשיטה לסוריה, שנפל בראשיתו של מבצע "פרטיזני", שסופו עדיין לא ברור.

 "מה יהיה אם הדרך ממוקשת?" שואלים אותו.

 "אז תעופו למעלה!" הוא משיב בקור-רוח. בשעת הקרב הוא פועל בצלילות עילאית. ברור לו שהסכנה שבעצירה מול אש האוייב גדולה פי כמה מהסיכון של המיקוש.

למרבה המזל אין מוקשים בדרך הזאת, וכל הטור נע בדרך הצרה ומתקרב לעיר כשהוא עובר תעלות ומנפץ מחסומים. הג'יפים המצוידים במקלעים יורים כל הזמן לצידי הדרך ומרססים את משוכות הצבר שלאורכה.

אש כבדה ניתכת על הטור ממצודת המשטרה הבריטית לשעבר, מסוג "טיגרט", ברחוב הראשי בלוד. אך הטור ממשיך לירות לכל עבר, ובחודרו ללב העיר נתקפים הערבים בהלה. הם בטוחים שהעיר נכבשה בידי הישראלים. "הנמר" פונה ימינה לצד אחד וממשיך במלחמתו לבד, ואילו הטור חולף על פני לוד, עובר מצודת משטרה נוספת שבין לוד לרמלה, העומדת כיום במרכז כלא רמלה, וממשיך עד תחנת הרכבת יפו-ירושלים, בכניסה המזרחית לרמלה, שם הוא נערך לחנייה קצרה.

ג'יפ אחד נפגע מרימון, שהושלך אליו מבניין המשטרה, ונותר בוער מאחור. לידו נשארים חיילים פצועים. יש גם ארבעה הרוגים. חלק גדול מכלי-הרכב נפגעו – יש חורי כדורים ברדיאטורים, שכבר רותחים, וצמיגים נקובים.

עתה בא החלק היותר קשה של הפריצה – לעשות את כל הדרך חזרה, לאסוף את הפצועים וההרוגים, לחצות שוב את לוד ולשוב לבן-שמן. ברמלה עצמה אי-אפשר להישאר, כי כוחות הלגיון הירדני כבר מתארגנים למכת-נגד.

הטור מתניע ועולה צפונה באותה דרך ממש. הוא נתקל שוב במכת אש ליד מבצר המשטרה בין רמלה ללוד. ההגנה היחידה היא האש הבלתי פוסקת שהטור מייצר מהזחל"מים, מהשריוניות ומהג'יפים, וזאת כדי שהלוחמים הערבים לא יוכלו להרים ראש. "תקוותנו היחידה לחזור היתה תלויה באש המדוייקת שלנו," מספר משה. "התפרסנו, יצאנו מן הזחלים כדי לאסוף את הפצועים ואת ההרוגים. לא היה צורך להאיץ באיש. כולם נשכו ככלב בוקסר המחזיק בשיניו בלי שים לב למהלומות שהוא סופג."

בתוך הנסיעה שומע משה בקשר את דב הבלונדי, המודיע שחיילי הלגיון כבשו מידי פלוגתו את דיר-טריף. דב מבקש עזרה. במידה מסוימת היתה זו קלות דעת מצד משה להפקיר את דיר-טריף ולצאת לפשיטה על לוד ורמלה, כאשר הוא עצמו אינו מובטח מעורפו במזרח. כיצד יעזור עתה לחייליו, כאשר הוא עצמו בראש הכוח הנשחק והולך? בכל זאת הוא מצליח לעודד את דב, ובייחוד כאשר מתברר לו, שדב אינו מוכן לסגת. ואכן, דב אוסף את שרידי הפלוגה והם כובשים מחדש את דיר-טריף. זו פעם שלישית שהכפר נופל בידי צה"ל מאז החל מבצע "דני".

בהגיע הטור חזרה ללוד מצטרף אליו "הנמר", שלא נפגע כלל. האש הערבית פוחתת, אך הטור מתקדם צפונה בכבדות בגלל הפגיעות הרבות. כלי-רכב תקינים דוחפים לפניהם כלי-רכב פגומים. ג'יפ דוחף משוריין שמנועו התקלקל, וזחל"ם דוחף את רכבו של משה, ששלושה מצמיגיו ניקבו.

לוד דוממת ותריסיה מוגפים, כאילו כבר ברור לתושביה שהם חיים בעיר כבושה. היום מחשיך. כאשר מגיע משה לנקודה שממנה החלה הפריצה, במבואה הצפוני של לוד, מצד בן-שמן, הוא מסתכל בשעון – ארבעים ושבע דקות בלבד נמשכה הפשיטה! תשעה לוחמים נהרגו, שבעה-עשר נפצעו. כולם נאספו וחולצו, ורק ג'יפ בוער אחד נעזב. כוח של חיילי פלמ"ח מחטיבת "יפתח" כבר מחכה להשלים את ההשתלטות על העיר, לאחר שהחזית הערבית התמוטטה כמעט כליל.

בחולפו על פני המחסומים המנותצים והעמדות העזובות של הערבים חוזר הטור הממונע של גדוד הקומנדו 89 לבן-שמן.

עוד באותו לילה פוקד משה על הגדוד, כנראה על דעת עצמו, לחזור לבסיסו במחנה תל-ליטווינסקי. לילה שלם תועים הלוחמים בשדות, רכב אחד עולה על מוקש, ויש הרוג ופצועים. רק לפנות-בוקר שב הגדוד לבסיסו, חבוט, פגוע ומוכה. שמונה-עשר חיילים נהרגו בשני ימי הקרב. יש פצועים רבים, רובם מקרב המפקדים, ומצב כלי-הרכב רע מאוד; רובם זקוקים לתיקון.

בחצות הלילה עוזבים חיילי הלגיון את העיר. למחרת, יום שלישי, 12 ביולי, נכנעות לוד ורמלה לצבא הישראלי.

כך תם יום הקרב העיקרי, ובעצם – ארבעים ושבע הדקות המכריעות, שבהן קונה לעצמו רב-סרן משה דיין שם עולם בתולדות מלחמת העצמאות; זאת לצד אלופי צה"ל, רובם בני-גילו, המופקדים על חטיבות וחזיתות שלימות. למעט קרב נוסף – שבו הוא מפקד על גדוד הקומנדו 89 בכיבוש הכפר כרתיה בחזית הדרום, בלילה שבין 1 ל-18 ביולי – מסתיים עיקר תפקידו הקרבי של משה בפשיטה על לוד ורמלה; הקרב החשוב הראשון וכמעט גם האחרון שהוא מנהל בעצמו, בעומדו בראש חייליו. בכל שאר דרכו הצבאית והביטחונית, בשנים שתבאנה, יישם משה את לקחי הקרבות שהשתתף בהם בעשרת הימים הללו, שבין ההפוגה הראשונה לשנייה, אבל שוב לא יוליך את הלוחמים לקרב בקו הראשון אלא ינהל אותם כמפקד, כמצביא וכמצביא עליון: רמטכ"ל מבצע "סיני" באוקטובר 1956, ושר הביטחון במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת "יום הכיפורים" ב-1973.

הספר אזל אבל ניתן לקבלו בקובץ מחשב בפנייה אלינו.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

"ברכת האדמה"

לקנוט המסון

עריכה לתרגום העברי [1930]: 1979

פורסם במוסף "תרבות וספרות", של עיתון "הארץ" ב-14.12.1979

תחת הכותרת "החזון הכוזב של הקידמה"

לפני 39 שנים

כמו מבעד לערפילים רחוקים חוזרת ומופיעה על מפת הספר העברי, מצוחצחת בלשון עברית בת ימינו, אחת מיצירותיו הנחשבות ביותר של קנוט המסון (1859-1952), "ברכת האדמה" (1917), שעבורה זכה בפרס נובל בשנת 1920.

בעברית הופיע הספר לראשונה בשני כרכים בשנת 1930, כשכתובת ההוצאה היא בברלין, ואילו הספר סודר ונדפס בבית-הדפוס "ראם" בווילנא, פולין, כשבעמוד השער מופיע קישוט-הדפס של מראה נוף כפרי-הררי.

המתרגם ניסן טורוב מציג את הספר לפני הקורא העברי ואומר כי הביקורת קידמה את היצירה הזו בהתפעלות רבה ואף הרחיקה לכת עד כדי להביע את הדיעה כי אישיותו של יצחק, הגיבור הראשי באפופיה כפרית זו, ראוייה להיות מועמדת בדרגה אחת עם גיבורי התנ"ך הנערצים. "ולנו חשוב הספר הזה בייחוד משום ערכו החינוכי הרב, בהיותו שיר השירים לעבודה בכלל ולעבודת-האדמה בפרט – לחיים פשוטים, בריאים וישרים בחיק הטבע."

אכן, הדיעה המקובלת נוטה לראות ביצירתו של המסון מעין שתי תקופות עיקריות, ו"ברכת האדמה" היא המאפיינת המובהקת ביותר לתקופה השנייה, בנסותה להראות את ברכת ההשתרשות בקרקע, החיים הטבעיים, הפשוטים, המסתפקים-במועט והמקיימים-את-עצמם, אשר אינם נתונים לתנודות המלאכותיות של התיעוש, תרבות העיר והרדיפה אחר הכסף כתכלית-כל ולא כאמצעי-בלבד לסיפוק צרכי החיים תמורת עבודה קשה ויצרנית.

דמותו של יצחק, גיבורה של "ברכת האדמה", שונה אפוא מדמויות הנוודים והנמלטים שעמדו במרכז יצירותיו הידועות של המסון מתקופתו הראשונה: דמות הסופר הצעיר הרעב ברומאן הראשון שלו, "רעב" (1890), יוהן נאגל ב"מסתורין" (1892) ותומאס גלן ב"פן" (1894). בדידות קאפריזית, תמהונית, מרושעת-לעיתים, הפכפכת וממיטה אסון על עצמה ועל הקרובים לה, היא העומדת במרכזם של הרומאנים הללו, אשר איזו רוח של תלישות גאה, רומאנטית, ושל אהבה אשר לא תבוא על סיפוקה לעולם – מרחפת עליהם ומעניקה להם את הקסם המשכר והאפל שלהם.

יצחק ב"ברכת האדמה" ובמידה מסויימת גם דניאל האיכר ב"פרשה  אחרונה" (1924), אשר אישיותו השורשית ניצבת, למרות חטאו, בקוטב המנוגד לתושביו החולניים של בית-המרפא, כמו גם דמותה השורשית, החיובית של אשת יצחק, אינגיר, וזאת למרות חטאיה, וכן בנם סיברט – כל אלה ניצבים כמעין קוטב אחר, ראשוני, אשר אליו יש לשאוף כדי לברוח מקללת התרבות העירונית, התיעוש ורדיפת-הבצע. ובכך כאילו העמיד המסון ביצירותיו המאוחרות דמויות "חיוביות" ושורשיות, לעומת התלושים, התמהונים והנוודים של יצירותיו הראשונות.

סלע איתן

יצחק הוא אב-טיפוס של חלוץ, של האדם החדש, היצרני, המוצא מנוח לנדודיו בהתיישבו בחבל-ארץ מיוער אך לא מיושב, ובהתחילו מבראשית, במו-ידיו, להקים לעצמו ובבוא-היום למשפחתו – נחלה ובית, אחוזה לתפארת.

האישה שמצטרפת אליו, אינגיר, שפת-ארנבת שסועה לה, ומומה זה מביאה לחטאה הגדול – את ילדיה היא יולדת באין-רואים, ובלידתה השלישית היא חונקת את הבת הנולדת כי המום המשפחתי הזה חוזר בה, והיא רוצה לחסוך ממנה את סבלה שלה מילדותה.

על חטאה זה עתידה אינגיר לשלם בכמה שנות ישיבה בבית-סוהר, אולם מבית-הסוהר שבעיר הרחוקה היא חוזרת בבוא-היום אל האחוזה כמו היתה גברת שנשלחה להשתלם במוסד חינוכי מעולה. היא מביאה עימה משהו מן התרבות העירונית, ידיעת תפירה, אהבת ריקוד, גאווה, מעודנוּת, וגם איזה אי-שקט נפשי שהוא נחלתם של העירונים בהיקלעם לכפר, כאשר חסרה להם האווירה הדחוסה, המורעלת והזוהרת של העיר.

בכל מהפכי החיים עומד יצחק כסלע איתן, כאחד מאיתני הטבע. התנהגותו השקולה, הסלחנית ואפילו המהססת-לעיתים, אין אתה יודע אם היא נובעת ממיעוט חוכמתו או מחוכמה טבעית עילאית המנחה אותו תמיד לעשות את הנחוץ וההולם בכל מצב. יושרו אינו מוסכמה חברתית אלא יצר טבעי, קשר לאדמה, לעבודה מועילה, בונה, והתרחקות מכל דבר ששמץ של פאראזיטיות, התעשרות-קלה ורדיפת-מותרות דבקו בו.

התרבות, התיעוש, העיר – מופיעים כבר מן ההתחלה בדמות גייסלר, מעין גלגול של נאגל התמהוני מ"מסתורין", אשר מופיע כאן ונעלם כל פעם בעניין סמלי אחד, דידאקטי, שביקש המסון להבליט בספר. באדמות ההר שבמורדותיו שוכנת אחוזתו של יצחק, מצוי עורק של עופרת-נחושת. פעמיים, בזכות גיסלר, זוכה יצחק בסכומים נאים תמורת הקצאת חלק מאדמותיו למיכרה-הנחושת. אולם בעיני יצחק אין הכסף הזה נחשב, ואין הוא מוכן לשנות כהוא-זה בהרגלי חייו ובעבודתו, אשר כולה מבוססת על האדמה, החקלאות.

לא כן רבים משכניו, ומן המתיישבים החדשים המצטרפים לאיזור ומקימים בו בתים ואחוזות. בעיני רובם יש למיכרה ערך עליון של מעין-קידמה ושל רווחים קלים. אך תהפוכותיו של המיכרה, אשר מדי פעם קם ונופל משום שמכרות-הנחושת במקומות אחרים בעולם מכים את רווחיות ההפקה ממנו – תהפוכות אלה מטלטלות את מחפשי הרווחים הקלים ואת העצלנים ומביאות אותם עד פת-לחם. התיעוש אינו אלא חזון כוזב. הוא אך משחית את האנשים כי אחרי שהורגלו תקופה קצרה בפריחה כלכלית – אין הם מוכנים לחזור ולעבוד קשה בשדותיהם כמקודם. ובתוך התהפוכות הללו עומדים איתנים רק אנשים כיצחק, ואחדים משכניו, אשר מעודם לא היו מוכנים להפקיר עבודה כלשהי במשקיהם תמורת רווחים קלים בעבודות הקשורות במיכרה, אם כי, כדרך איכרים מעשיים, נהנו אף הם, במידה, מכל עבודה או סחורה שהיה בידיהם למכור לאנשי המיכרה.

אינגיר מתנודדת בין חלומותיה העירוניים, המתבטאים גם בהתפתותה לפועל צעיר מן המיכרה במעין התלקחות אחרונה של אהבת הזר, האחר, הקליל והמשעשע – לבין נאמנותה ליצחק ולאחוזה ולמשפחה, ורגשות חרטה הפועמים בה בהתקפי חזרה-בתשובה ואדיקות.

יצחק הוא איש שלם עם עצמו. אין הוא נאבק אלא בסלעים ובגזעי-עצים כדי להרחיב את נחלתו ולבנות בה עוד ועוד. ואילו אינגריד – שדה-הקרב הוא בתוכה פנימה, והיא מנצחת לבסוף את נטיות הבריחה שבה, ואף שים החיים טילטל אותה, והיא היתה בעיר, הנה בסופו של הספר "עכשיו היא שוב בבית" וכינוי לה – "רוזנת האדמה".

אך זרעי התלישות, אי-הנחת העירונית וגם העקמומיות המינית נובטים דווקא בבנו-בכורו של יצחק, אלישע, שנשלח בילדותו להתחנך בעיר ונותר חלוש-בגופו וקרוע-בנפשו, נס-מנשים ושונא-עבודה, וסופו, לאחר שהוא מבזבז חלק ניכר מן הסכום שקיבל אביו עבור אדמת-המיכרה, שהוא נוכח שאין לו עוד מקום במולדתו והוא מהגר לאמריקה, כדי שלא לחזור עוד לעולם. והכסף שבא בקלות, וכמו שלא-ביושר, מעניין המיכרה, אף הולך בקלות-דעת עם שיגיונותיו של הבן הלא-מוצלח, והיה כלא-היה.

ורק סיברט, הבן השני, העתיד לרשת את האחוזה – הוא הדומה כמעט בכל לאביו, וממשיך את התכונות החיוביות של ברכת האדמה.

תרגום כחדש

אם נחזור להערת-הפתיחה של ניסן טורוב מלפני כחמישים שנה, ייקל עלינו להבין איזו מידה של הקבלה והזדהות נמצאו להן, ליצירותיו של המסון, בקרב קהל הקוראים היהודי הצעיר, שמקביל בערך לדור אנשי העלייה השנייה והשלישית, תחילה כפי שהופיעו היצירות בספרונים ברוסית, "אוניברסלקות", ולימים בתרגומיהן לעברית; ואיזו השפעה היתה להן על דור של סופרים עבריים מתחילת המאה. הלא בכתיבתו של הרומאנטיקון התמהוני הזה מארץ-הצפון הרחוקה כמו היה מקופל כל היסוד הבעייתי של חיי הצעירים היהודיים – מצד אחד התלישות הנוראה, ההתאכזרות העצמית עד כדי הרס, וההתאכזרות דווקא אל הקרובים ביותר, מצד אחר הנוודות והנדודים והבדידות וחיים שאין לה תיכלה בעיר הרוסית או הפולנית, ועל רקע גלי ההגירה לאמריקה (נושא החוזר ברבות מיצירותיו של המסון, שעבר אף הוא חוויית הגירה זו במשך שנים מיספר) – ומצד שני הרצון לחזור אל הטבע, אל ברכת האדמה, להתחיל מבראשית חדשה חיי כפר פשוטים, יצרניים ונקיים מכל חולאיה של תרבות העיר האירופית השוקעת.

אכן, מה טראגי הוא שסופר נורווגי קרוב-ורחוק זה השלים בבוא היום עם המישטר הנאצי של וִידקון קוויזלינג בארצו ובכך כמו ביישה אחריתו את ראשיתו וניתן לו מעין גט גמור מצד קהל הקוראים העברי, כמו גם במשך שנים מצד בני-ארצו הנורווגיים. ורק עתה שבה יצירתו אלינו, או אנחנו שבים אליה, להבין את גדולתה כשלעצמה ואת פרשת השפעתה על תרבותנו העברית, פרשה שהושכחה והודחקה במשך שנים רבות.

ההוצאה מעירה, כי "לקראת הוצאתו המחודשת לאור, נערך עתה התרגום מחדש על-ידי יותם ראובני והותאם לשפה העברית בת-ימינו תוך שמירה על רוח התרגום המקורי" – ואכן, בנוסח ראובני לא נשאר דומני גם משפט עברי אחד כפי שכתבו טורוב, אלא כל התרגום הישן (שנעשה מגרמנית ולא מנורווגית, כפי שצויין בספר) עבר שיכתוב ושינוי יסודיים והריהו כמעט כתרגום חדש. איני אומר זאת לשלילה. להיפך: השוואה, אמנם חלקית, בין שני הנוסחים, מראה שיותם ראובני עשה עבודה נאה בסיגול לשונו הארכאית-למדי של טורוב ללשון קרובה יותר לקורא העברי כיום. והלוואי שאפשר היה "לתרגם" כך מחדש יצירות של כמה סופרים עבריים מאותה תקופה.

יש רק לחשוש כי מכל הגלגולים הללו התרחק התרגום עוד יותר ממקורו הנורווגי, אך אולי גם בכך ישנה איזו הוכחה לחיוניות יצירותיו של המסון בעברית.

* "ברכת האדמה" מאת קנוט המסון. מנורווגית, ניסן טורוב, 1930. עריכת התרגום מחדש: יותם ראובני. הוצאת שוקן, תשל"ט 1979. 363 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לעורך שלום. ממליץ מאוד להפסיק לפרסם אצלך את עיתון "הארץ" והכותבים בו באמצעות תגובות לכתבות ו/או כותרות שונות המתפרסמות בו.

בעיקר פנייתי זו לאורי הייטנר אך גם לעורך – בהתייחסותכם לנאמר בעיתון הזה, שחולה במחלה אוטואימונית קשה, אתם מעודדים אחרים לקנותו.

תהיו בטוחים, אם אף אחד לא יקנה את העיתון, הוא ייסגר.

בברכה,

יוסי הלר

* לאור המצב החדש והנפיץ השורר במזרח התיכון, אני קורא להקמת ממשלת איחוד לאומית בהקדם האפשרי. ההפצצה של המתקנים בסוריה ע"י ארה"ב בריטניה וצרפת לא הביאה לצערנו לשיפור מצבה של ישראל בזירה. כל מי שעיניו בראשו – אינו זקוק לפרשנים כדי לדעת ולהבין שעם ישראל נותר כרגע לבד בזירה מדממת ומסוכנת. לפיכך עלינו לאחד את כל הקולות והכוחות השפויים בעם ישראל מן הקואליציה ומן האופוזיציה כדי שיפעלו יחד בתבונה ובאחריות מול הסכנות הממשיות העומדות בפנינו.

יותר ויותר קולות נשמעים לאחרונה מן המערכת וגם מחוצה לה על חולשת העורף הישראלי. עושים זאת אנשים אחראים הן בצה"ל והן מקרב הציבור.

הפצצת המתקנים לייצור כימיקלים בסוריה לא תרמה לחיזוק העורף הישראלי, אולם היא העלתה את מפלס הדאגה כיצד יוכל לעמוד ביום פקודה.

יש נושאי ביטחון המדינה שיפה השתיקה להם ובכל זאת ממשיכים פוליטיקאים בלתי אחראיים בפסטיבל של איומים כלפי איראן והחיזבאללה.

כל מי שראה מפה של המזרח התיכון יודע את גודל העורף האיראני לעומת העורף שלנו, אבל זה לא מפריע לפוליטיקאים שמחפשים רייטינג בתקשורת. יפה נוהג ראש הממשלה שמבקש מהשרים שלא להתראיין.

לפיכך, אני  קורא לראש הממשלה לנהוג באחריות וליזום כבר עכשיו שיחות עם גורמים אחראים באופוזיציה להקמת ממשלת איחוד לאומית, ע"מ שישראל תוכל להיערך ולעמוד איתן ביום פקודה. אני מקווה שלא יאשימוני בתבוסתנות – אבל כאמור לעיל ראיתי את מפת המזרח התיכון. ברור לכולנו שזה מה שיקרה ברגע שיפלו הטילים הראשונים. (והלוואי שלא). לפיכך יפה שעה אחת קודם.

דוד כהן

בת ים

* אהוד, אהבתי את מה שכתבת על שרית חדד ו"בארץ אהבתי..." באמת מי האידיוט.

מיכל

* שמעון גרובר: קץ כדור הארץ (2). בגיליון  914 של חב"ע, חזיתי שקץ כדור הארץ יחול בשנת 2014. התחזית הנ"ל לא התממשה. לעומת זאת, היום, לנוכח השינויים הגאו-פוליטיים המתרחשים יום יום מצפון ומדרום לישראל, קרב היום שלישראל לא תהיה ברירה, והיא תיאלץ להפעיל את נשק יום הדין, ובכך יבוא הקץ לכדור הארץ.

* הטיפשות והפרימיטיביות נמשכות אצל מרים סיבוני-רגב כמו שמלת ירושלים שעימה הופיעה בפסטיבל הסרטים של קאן 2017:

"יו"ר ועדת הטקסים והסמלים, השרה מירי רגב, הורתה אתמול, בחזרה הגנרלית לטקס הדלקת המשואות, להוסיף לחלק העוסק בשואה אפקטים קוליים המדמים תנועת רכבות ונביחות כלבים בעוד ילדים העונדים טלאי צהוב עומדים על הבמה. הקולות לא היו מתוכננים תחילה, ונוספו לטקס בחזרה הגנרלית, בהוראת השרה ולמורת רוחם של חלק מהצופים שתיארו בתוכנית 'בוקר טוב ישראל' בגלי צה"ל תחושת מועקה והפתעה מפס הקול הגרפי שליווה את הקטע." ["הארץ", 25.4].

ומפליא שבמקביל היא לא קבעה שיקראו גם איזה שיר אנטי אשכנזי של רועי חסן או של גרפומן אחר מדור המשוררים הַקּוּטֵרִים הערס-פואטיים ה"מזרחיים" ה"מקופחים", העושים חיל בשדה התרבות והתקשורת שלנו.

והתוכנית ה"אמנותית" המשעממת והארוכה עם המוסיקה האיומה, שדחקה את טקס הדלקת המשואות עד שחלק ניכר מהצופים כבר הפסיקו לצפות בטלוויזיה והפסידו אותו! וטקס ההשבעה לצה"ל בסגנון סובייטי, טקס שמעולם לא התקיים כחלק מטקס הדלקת המשואות ומהתוכנית ה"אמנותית" האינפאנטילית שקדמה לו! איזה פרחיאדה! איזה בלבול היסטורי! איזו בורות! יישובי "חומה ומגדל" מוקמים אחרי הטלאי הצהוב וקול רכבות השואה!

זה נראה כאילו מרים סיבוני-רגב כתבה במו-ידיה את התמלילים הנוראים והעילגים הללו, וזאת ברמת הידע ההיסטוריוגרפי של ארז ביטון.

והדרך שבה הראה ראש-הממשלה ליושב-ראש הכנסת מאיפה משתין הדג!

אבל הזיקוקים די-נור בכיכר רבין, בשתי נגלות מעל הגג של עיריית תל-אביב, היו יפים מאוד. בייחוד הנגלה השנייה שהתחילה בשעה 23.30 לערך.

* הצביעות והשקר בהתגלמותם בטקס הזיכרון האלטרנאטיבי: גרוסמן סיכם את דבריו ואמר:

"ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש בבית, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית. את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית." גרוסמן גם אמר שיתרום מחצית מסכום הכסף שיקבל על זכייתו בפרס ישראל ל"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני" ולארגון "אליפלט", המסייע לילדי פליטים. ["הארץ", 18.4].

אהוד: הגיע הזמן שתבין, מתעתע שכמוך – ישראל היא בית רק משום שהיא מבצר. בלי מבצר היא לא תהיה בית כי היא לא תתקיים, היא תושמד! לששת המיליונים לא היה מבצר ולכן הם נותרו לא רק בלי בית אלא גם בלי רוח חיים. הם כלו בתאי הגזים ובעשן המשרפות ובכל מיני מיתות אכזריות, ולפני 70 שנה זה היה עלול להיות גם גורלנו כאן אילו נכבשנו בידי מדינות-ערב!

שש שנים לפני שנולדת, המטוסים המצריים הפציצו את תל-אביב ופצעו והרגו בה עשרות נשים וילדים, וזאת כאשר הצבא המצרי שעט צפונה לעבר תל אביב ונבלם רק בגשר הקרוי כיום "עד הלום", 35 ק"מ דרומית לתל-אביב.

ה"בית" שאתה כל כך רוצה לתת לפלסטינים הוא הבית שלך במבשרת, כי לדעתם ארץ-ישראל כולה שייכת להם מאז שכבשו אותה מידי הביזאנטים ואיסלמו אותה במאה השביעית, בשנים 634-638 לספירה.

אז תמשיך לתעתע. זה אולי יעזור לך לקבל את פרס נובל לשלום.

* נהנינו הנאה מרובה לקרוא את הסיפור של אוריה באר, "גונב התווים" בגיליון 1331, סיפור שנכתב לאור קשרי הידידות שלו עם סופרים גרמניים. הסיפור כתוב לפי מיטב כללי הסיפור הקצר, שאוריה אמון עליהם מזה שנים רבות. הסיפור מבליט את מפגש התרבויות בתקופת שלטון הנאצים: הלמוט, הילד הגרמני, מתנהג באומץ לב יוצא דופן כלפי חברו היהודי אדגר, דואג לשלומו ועוקב אחריו עד שאדגר ואביו נשלחים למחנה ריכוז ומתים שם. הוא משתמט מגיוס לצבא הגרמני, מעשה נועז בזמנים ההם. גניבת התווים היא ביטוי לצורך של הלמוט להתנקם באביו הנאצי. האירוע של גניבת התווים, שנמצא במוקד הסיפור, יוצר הפתעה ומתח.

ד"ר יעל וד"ר מרדכי ערן

17 באפריל 2018

אהוד: אני התקשיתי להאמין למסופר, ואם אכן שמע אוריה באר את הדברים מפי ידיד גרמני, נראה לי שדבריו של הידיד היו מגמתיים למדי, וזאת כדי לטהר אותו בעיני הישראלי התמים המאמין לו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל