פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1337

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באייר תשע"ח, 23.4.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לָמָּה? // אלי ניסן: "הארץ" –  עיתון גולה בארצו. // יהודה דרורי: נטלי פורטמן או גל גדות? // משה כהן: "האנשים הנאורים". // אורי הייטנר: 1. רשמים מטקס פרס ישראל. 2. צרור הערות 22.4.18. // מוטי הרכבי: פרס ישראל – על היופי ועל הכיעור. // יעקב חסדאי: חגיגות ה-70. אפשר לשמוח – לא צריך "להתנפח". [ציטוט]. // פוצ'ו:  בחיי [4]. פרק ל"ו. התפתלות אקרובטית בתא הלבשה. // משה גרנות: זעקת הנשים. על "חוריה – סיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות האביב הערבי", אסף, ערך ותרגם מערבית – אלון פרגמן. // גרימי: "פטריוט אמיתי". // תקוה וינשטוק: עליזה בגין. // אוריה באר: הערות ל"גונב התווים". // נעמן כהן: חזון השותפות של אברהם גבריאל יהושע. // יואל נץ: שני שירים. // אהוד בן עזר: פרק מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב: "אחיה ברוך בגלות כפר-סבא, המשפחה בגלות תל-אביב, חברתה שושנה בוגין שמה קץ לנפשה, אסתר בחוות בן-שמן, פועלת, מתעלפת, ואביה נשרף בפרדס, וחי." [לפני כ-100 שנים]. // אסתר ראב: לשושנה ב. ולורט פ. אשר הלכו ללא שוב. [שיר]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [108]. // אהוד בן עזר: "נרקיס וגולדמונד" להרמן הסה. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 25.4.1969 לפני 49 שנים, תחת כותרת מדור "קריאה אפשרית". // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

לָמָּה?

לָמָּה רַק בְּיוֹֹם הָעַצְמָאוּת, כְּשֶקַו-הַתֶּפֶר

הַקָּשֶה בֵּינוֹ לְיוֹם הַזִכָּרוֹן נִחָת

עַל לִבֵּנוּ, נוֹהֲגִים אֲנַחְנוּ חֵן וָשֶפֶר

זֶה בָּזֶה וְשוּב כֻּלָּנוּ מִשְפָּחָה אַחַת?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם דּוֹלִים אֲנַחְנוּ פֶּתַע

מִנִּבְכֵי הָאֵתוֹס הַשִּבְטִי שֶל עַם עַתִּיק

סוֹלִידָרִיּוּת שֶכְּבָר חָשַשְנוּ שֶהִיא מֵתָה

בֵּין דָּתִי לְחִלּוֹנִי, בֵּין greener לְוָתִיק?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶהָאוֹיֵב בַּשַּעַר

וְהַכֹּל מוּטָל בְּכַף-הַקֶּלַע, בְּלִי לַחְמֹל,

מִתְגַּבֵּר בָּנוּ אִינְסְטִינְקְט שֶל הִתְעָלוּת עַל פַּעַר

הַקְּטָבִים הַמַּפְרִידִים כָּאן בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם וַחֲרָדָה וּפַחַד

כְּמוֹ מֵאֲלֵיהֶם עוֹלִים אֶצְלֵנוּ מֵחֶבְיוֹן

נַחְשוֹלִים אֶמְפַּתִיִים שֶל חֹם תְּחוּשַת הַיַּחַד

חֵרֶף הַהֶבְדֵּל בֵּין אִיש אָמִיד לְאִיש אֶבְיוֹן?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶדְּאָגָה פּוֹשֶטֶת

וְהַכֹּל לְיֵצֶר קִיּוּמֵנוּ מְנֻקָּז

שֶפַע הָרָצוֹן הַטּוֹב שוֹלֵחַ יָד מוּשֶטֶת

שֶכֻּלָּהּ גִשּוּר בֵּין פֵּרִיפֶרְיָה לְמֶרְכָּז? 

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, בֵּין גְּרָאדִים וְקָסָאמִים

כֹּה טוֹבִים אֲנַחְנוּ זֶה לָזֶה, כִּמְפֻלָּחִים

בְּמִין זֶרֶם-חִלּוּפִין, בְּלִי סְיָג וּבְלִי חַסָּם, עִם

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶבּוֹ כֻּלָּם פִּתְאֹם אַחִים?

וּמַדּוּעַ כָּל פַּעַם שֶיֵּש לָהּ לָאָרֶץ הַזֹּאת הֲפוּגָה מֵאוֹיְבֶיהָ

הִיא נִזְרֶקֶת מִיָּד לְזִירָה שֶל מִלְחֶמֶת-אַחִים וּמָדוֹן וְאֵיבָה

וּמֵאֶרֶץ חֶמְדַּת הָאָבוֹת הִיא הוֹפֶכֶת לְאֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְבֶיהָ

שֶיּוֹשְבֶיהָ אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה מִיזַנְטְרוֹפִּית מַמָּש עַד קִלְקוּל הַקֵּבָה?

וּמַדּוּע אִם כָּל מַדְעָנֵינוּ יוֹדְעִים כְּבָר אֶת חֹק שִמּוּרוֹ שֶל הַחֹמֶר

וְכַנָּ"ל גַּם אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אֶנֶרְגִּיָּה אֵין בָּנוּ מִי שֶיַּפְעִיל

עַל חַיֵּינוּ אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אוֹתָהּ סוֹלִידָרִיּוּת-עַם, אוֹתוֹ חֹם עֵר

גַּם בִּזְמַן שֶשּוּם פָאגֶ'ר אֵינוֹ מִתְנַכֵּל אֶת חַיֵּינוּ בְּ"בּוּם" לְהַרְעִיל?

רְאוּ אֶת תַּת-רָמַת-הַבִּיב שֶבָּהּ כָּאן מִתְבּוֹסֶסֶת

"תַּרְבּוּת" הַהַכְפָּשוֹת שֶבִּרְשָתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת,

שִמְעוּ אֶת רַף הַחֲרָפוֹת שֶבֵּין חַבְרֵי הַכְּנֶסֶת

כְּשֶ"מָּה נִשְמָע?" הוֹפֵךְ לְ"מָה נִשְמָץ?" עַל כָּל פִּיּוֹת.

זִכְרוּ אֵיךְ מַרְטִין בּוּבֶּר בְּנִתּוּחַ אָקָדֵמִי

זִהָה, כְּשֶהוּא אִבְחֵן בְּדִיאַגְנוֹזָה יִחוּדִית

מִינֵי צוּרוֹת שִׂנְאָה עַצְמִית וּפוֹבְּיָה אַנְטִישֵמִית,

גַּם אַנְטִישֵמִיּוּת תּוֹצֶרֶת בַּיִת, יְהוּדִית.

זֶה לֹא אוֹמֵר בְּשוּם פָּנִים שֶיֵּש סוֹפְסוֹף לִשְכֹּחַ

כָּל הֶבְדֵּלֵי אִידֵאוֹלוֹגְיָה מוּל פַּצְמָ"ר מֻנְחָת

אַךְ אֵין סָפֵק שֶזְּמַן חֵרוּם מַזְכִּיר לָנוּ בְּכוֹחַ

כִּי חֵרֶף כָּל הֶבְדֵּל כֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת.

וְזֶה וַדַּאי אֵינוֹ אוֹמֵר שֶיֵּש לִמְחֹק מִלּוּחַ-

לִבֵּנוּ אֶת הַמַּאֲבָק לְצֶדֶק חֶבְרָתִי

אַךְ לֹא לִסְדֹק שוּם שֻתָּפוּת-גּוֹרָל כִּי זוֹ, הָרוּחַ

נִשְקֵנוּ הַסּוֹדִי הִיא שֶשּוּם יַעַד לֹא יַחְטִיא.

וְגַם כְּשֶבִּגְבוּלֵנוּ מַשְׂטֵמַת-עִוְעִים פּוֹרֶצֶת

וְרֶשַע צְמֵא-דָמִים שוֹאֵף יוֹם-יוֹם כִּי נִכָּחֵד

עֲדַיִן, בְּחֶשְבּוֹן סוֹפִי, עֻבְדָּה הִיא כִּי בְּעֶצֶם

עַל כָּל מָה שֶמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ רָב הַמְּאַחֵד.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶאֲנִי אוּלַי תָּמִים לְאַלְלַהּ

וְשֶנּוֹרָא נָאִיבִי הוּא עַל כָּךְ לְהִתְעַקֵּש

אַךְ אִם מַקְשִיב גַּם לַתְּמִימִים אוֹתוֹ בִּיג בּוֹס, לְמַעְלָה

אָז זֶה מָה שֶאֲנִי מִמֶּנּוּ חֶרֶש מְבַקֵּש:

שֶגַּם אִם אֵין כְּרִיזוֹת "צֶבַע אָדֹם" נִהְיֶה אַחִים כְּבָר

וְזֶה לָזֶה יוֹתֵר אֱנוֹשִיִּים לַעֲזָאזֵל

כִּי גַם אִירָן גַּם חִיזְבַּאלְלַהּ וְגַם חָמָאס פּוֹצְחִים כְּבָר

בְּחַאפְלָה חוּלִיגָנִית כְּשֶאֲנַחְנוּ מִתְכַּסְּחִים כְּבָר

וְרַק לְכִידוּתֵנוּ וְקִשְרֵנוּ מַבְטִיחִים כְּבָר

שֶחֹסֶן לְאֻמִּי גַם הוּא כָּאן מִין כִּפַּת-בַּרְזֶל.

יוסי גמזו

* * *

אלי ניסן

"הארץ" – עיתון גולה בארצו

טיוטה שנייה לרקוויאם על עיתונות הדפוס בישראל. טיוטה זו מוקדשת לכל קוראי "הארץ" בעבר ובהווה שקפה הבוקר שלהם הופך מר כלענה עם דפדוף ראשון בעיתון.

יסלחו לי הקוראים על הפלגיאט המופיע להלן. פשוט העתקתי מעצמי מאמר שכתבתי ב-2013 ב"חדשות בן עזר" על "הניו יורק טיימס" של ישראל, כפי שנוהגים בחוגים מסוימים לכנות את עיתון "הארץ", או HAARETZ לקוראי האנגלית,  או "אל ארד", בפיהם של לא מעט ממבקרי העיתון.

ומדוע נדרשתי לכך? כיוון שעיינתי בגיליון "הארץ" של יום העצמאות, בדפוס ובאינטרנט, ולרגע נדמה היה לי שמדובר בפמפלט אנטי ציוני ואנטי ישראלי, שתורגם מערבית לעברית עם הלוגו של "הארץ". אין דרך אחרת לומר זאת, "הארץ" חגג את יום ה"נכבה" כיום "אסונם" ואת יום העצמאות כיום חגיגות "הלאומנות הישראלית". "הארץ" הגיע לתחתית הבור ועדיין שומעים את נקישות צעדיו הבאים מלמטה.

ומכיוון, שהדברים חוזרים על עצמם, ואולי רק מעצימים, שבתי וקראתי מה שכתבתי ב-2013.  התברר לי, שהיום הייתי כותב בדיוק אותו הדבר.

על כן, באדיבותו של עיתון אינטרנטי מכובד זה, אשמח לשוב ולשתף את הקוראים במאמר שהופיע אז תחת הכותרת: "'הארץ' –  מזדקן גולה בארצו שלו".

סליחה על התגלית המאוחרת, אבל אין פתיחה רלוואנטית מזו גם ב-2013. תחת הכותרת שלעיל, הביא בפברואר 2011 המגזין של "העין השביעית" תקציר של כתבה, שהופיעה במגאזין הנודע "ניו יורקר", על התופעה הייחודית של העיתון הישראלי המתנכר לקוראיו ולחברה שבה הוא מבקש לעצמו קיום מקצועי וכלכלי. עורך ה"ניו יורקר" מדגיש, כי "במדינה קטנה ושבטית, 'הארץ' הוא שורד מפתיע. הוא מתגאה בהיותו המצפון של ישראל. האם יש לו עתיד?"

על כך משיב עורך ה"ניו יורקר", כי בעיני כמה מקוראי העיתון והמועסקים בו בעבר, "הארץ" הפך לגולה מזדקן בארצו שלו. העורך הראשי של "הארץ" לשעבר, חנוך מרמרי, אומר ל"ניו יורקר" כי התפנית העיקרית החלה בתקופת האינתיפאדה השנייה  כאשר עמוס שוקן התעקש על קו שמאלי, ואילו חעורך חנוך מרמרי וגורמים אחרים במערכת בקשו להסיט את הדיון למרכז.

"הלכידות של סגל המערכת נפגעה," אומר מרמרי על אותה תקופה, "נוצר קרע של ממש ביני לבין עמוס. העורך הראשי איבד לפתע את ריבונותו. עמוס לא היה מרוצה משום שהייתי פחות קיצוני ממנו. הרגשתי שהעיתון עלול לסטות עד כדי אי רלוואנטיות. ל'הארץ' יש הכישרון והיכולות של ה'ניו יורק טיימס', אבל לפעמים הוא הופך לשולי ואפילו מגוחך," דברי מרמרי.

ואילו דייוויד לנדאו, שהחליף את מרמרי כעורך ראשי (ואף הוא הוא פרש) מוסיף, כי העיתון במתכונתו הנוכחית מעורר ניכור ואנטגוניזם בקרב קבוצות שלמות בחברה הישראלית, וכי הטון שלו חסר תחכום ואמפטיה במידה הראויה. נחום ברנע, העיתונאי הבכיר של "ידיעות אחרונות" וחתן פרס ישראל לעיתונות פוסק, חד וחלק, כי "הארץ" הוא פשוט עיתון "מנותק" מן ההווייה הישראלית (אעפ"י שהוא, ברנע, פותח את הבוקר בקריאת "הארץ", אולי משום שהוא אוהב קפה מר על הבוקר).

עד לפני שבועות אחדים יכולתי להבין לליבו של ברנע. 55 שנות קריאת עיתונים מדי בוקר, שהן יותר משגרת חיים של מי שהיה עיתונאי, משנות ה-20 לחייו עד אמצע שנות ה-70, אינן ניתנות לגמילה לאלתר. ומי שאינו יכול להתקיים רק על הטבלואידים ואינו יכול להסתפק ברפרפת חדשות ואקטואליה ברדיו ובטלוויזיה קשה לו שבעתיים. כך מצאתי עצמי בשנים האחרונות, פעמים רבות, קרוב להתקף לב. כשידידיי העירו לי, לא אחת, שיש לכך מרפא בדוק – להתנתק מהעיתון המורעל, עניתי בהומור (היאה לגילי), כי ההתרגזויות הללו "על הבוקר" טובות לבריאותי כיוון שהן ממריצות את מחזור הדם. אבל לפני שבועות אחדים פקע אצלי מיתר נוסף ועכשיו אני אדם חופשי מסוג HaAretz-Less.

דומני שזו ההגדרה הנכונה לאדם חושב וחופשי מישראל – כן, באנגלית דווקא, כיאה לעיתון שהשפה העברית הפכה לו לטורח והמדינה היהודית מעיקה עליו עד דכא. אכן כן, גולה זקן מה יש לו בחייו, הוא מופיע בבוקר והשחר בו כבר אינו מפציע. (ויסלח לי דוד אבידן ז"ל).

אלי ניסן

אהוד: אני לא ביטלתי את המנוי על הארץ וזאת משלוש סיבות:

1. ההתרגזות בקריאת השקרים המתפרסמים בו עוזרת לי לחרבן בבוקר, כשהגיליון פרוש לפניי, בייחוד בימים שיש לי עצירות.

2. מהקריאה בו אני יודע במדוייק את האמת, שהיא כמעט תמיד ההיפך מהכתוב בו.

3. אני מקווה שיום אחד תיעלם כת השרלטנים השלטת בעיתון "הארץ" והוא יחזור להיות עיתון רציני ואמין כפי שהיה פעם, כאשר גם אנשים כמוני יכלו לפרסם בו את דבריהם. אם אבטל את המנוי, ואם רבים כמוני יעשו כן, אולי בצדק – העיתון יתמוטט ועימו גם הסיכוי שיחזור בעתיד להיות עיתון הוגן.

* * *

הצלחה מדהימה של החמאס

במבצע "דמעות תנין" על גבול הרצועה

שלחו נער בן חמש עשרה כדי שיירצח

והוא אכן נהרג

וגם צולם ביום שישי האחרון

אבל אף אחד לא מאשים את החמאס

גם לא את הוריו

על כך ששלחו את הנער אל מותו!

* * *

יהודה דרורי

נטלי פורטמן או גל גדות?

אנחנו שומעים לאחרונה שנטלי פורטמן, מסרבת לבוא לארץ, כי "לא מוצא חן בעיניה מה שקורה בגבול בעזה, זה מדכא אותה." יש אפילו אצלנו שממהרים להחליט שאהדתה נתונה ל-BDS. לא בטוח...

אני רק יודע שנטלי פורטמן היא אישה יפה, שחקנית קולנוע מוכשרת שנולדה בישראל אבל רחוקה מאד מההוויה הישראלית. בעלה אינו יהודי ומגוריה הקבועים הינם בחו"ל. זה שחיה מספר שנים בישראל והיא יודעת עברית איננה עושה ממנה "ישראלית" ובעיקר לא מכשירה אותה להעביר ביקורת על מצב שאינה מעורה בו ואשר אינה מבינה אותו.

אז מה אנחנו מתרגשים ? מדוע אנחנו מתעקשים שהיא ישראלית? מחפשים אלילה יפה ומוכשרת, יש לנו את גל גדות עם השובבות הישראלית, היופי הישראלי ועם החיוך המלבב (בניגוד לפרצוף העצוב תמיד של נטלי פורטמן). גל גדות מביאה לנו כבוד, גל מפגינה את הישראליות שלה בכל מקום בו היא מופיעה.

ניתן לומר שכיום יש לנו ייצוג לא רע בעולם הקולנוע  ועלינו להתעלם ממי שזונחת אותנו. אנחנו לא נרדוף אחרי נטלי פורטמן. שהיא תחפש אותנו. ועם קצת כבוד לאומי נבטל את הפרסים שהתכוננו להעניק לה.

ואת: אחותנו גל גדות, אנחנו גאים בך לא פחות מאשר את גאה להיות ישראלית, עלי והצליחי!

ארדואן מתכנן מתקפה על יוון...?

אמש, בנאום חוצב להבות, בסגנון טיפוסי פאשיסטי-היטלראי, ארדואן האשים את יוון בתיכנון ההפיכה (דמיקולו) אצלו, לאחר שבמשך יותר משנה האשים איזה טורקי זקן שמתגורר כבר שנים במקום מבודד בארה"ב בייזום "המהפכה".

אני מזכיר לקורא שוב ושוב שארדואן הוא בן למשפחה עם אוריינטציה נאצית, שבניה התגייסו לשרת בפלוגות הגסטפו בבלקן (שבין השאר רצחו יהודים רבים). ממשפחתו הוא שואב את השראתו. בתירוץ המגוחך של מהפכה שלא הייתה ולא נבראה, הוא הכניס לכלא תוך שנה כ-50,000 פקידי מדינה, אנשי צבא, מורים שופטים ועיתונאים. הוא מחסל את האינטליגנציה במדינתו כדי להשליט דיקטטורה איסלמית קיצונית ולבטל את כל רפורמות אתא-טורק (כיום הוא דואג לפרסם שגיבור האומה הזה היה בעצם יהודי מכת ה"שבתאים"...)

אנחנו מכירים כבר את ארדואן כאנטישמי ושונא ישראל, ועכשיו, כפשיסט אמיתי, הוא מחפש מלחמות! הרי עם הכורדים הוא לא כל-כך מצליח, לפיכך הוא פונה כיום נגד יוון, (שבניגוד אליו, היא זוכה לתמיכה מלאה מנאט"ו).

ללא ספק הוא יפסיד בהרפתקה הזו ואז ראשו בוודאי ייכרת ע"י חסידיו, כמו שנהוג אצלם. אבל עלינו לשים לב שלא ינסה לגרור אותנו לעימות הזה בגלל בריתות שיש לנו עם יוון וקפריסין.

שליח האו"ם למזה"ת תקף את ישראל:

"יורה בילדים, זו שערורייה!"

שליח האו"ם למזרח התיכון, ניקולאי מלאדנוב, מתח ביקורת בחשבון הטוויטר שלו על הרג המפגינים הפלסטיניים בעימותים עם כוחות הביטחון ברצועת עזה, שאחד מהם היה בן 15. מלאדנוב כתב כי: "זו פשוט שערורייה לירות כך בילדים. איך הרג של ילד בעזה יסייע לתהליך השלום? זה רק מלבה את המתח ומעודד עוד הרג. ילדים צריכים להיות מוגנים מגילויי אלימות וממוות. יש לפתוח בחקירת האירוע."

אני מציע להוציא לתקשורת הגדרה מציאותית יותר לתוקפים הצעירים בגדר בעזה והיא: "טרוריסטים שאינם בוגרים." כי הם אינם ילדים, הם אינם בוגרים, והם טרוריסטים! אולי אז תנוח דעתו של ניקולאי מאלדנוב ואולי הוא יתחיל לדבר גם על עשרות הילדים שנרצחים ע"י אסד בגזים בסוריה...

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

אהוד בן עזר: החרמתה של נטלי פורטמן השחצנית את קבלת פרס "בראשית" בגלל נוכחותו של נתניהו בטקס, תוסיף לפחות עוד כשניים-שלושה מנדטים לרשימת הליכוד בראשותו בבחירות לכנסת!

* * *

משה כהן

"האנשים הנאורים"

בואו נתערב. סבור אני שלו בהם היה תלוי, הדויד גרוסמנים המוסי רזים והתמר זנדברגות לא היו חותמים היום על מגילת העצמאות של מדינת ישראל (כיבוש, שלטון על עם אחר, שאיפה לשלום, הצלפים של צה"ל יורים בערבים תמימים...)

מזל שבן גוריון פירסם את מגילת העצמאות מבלי לשאול אותם. 

אלו דעותיהם, ניחא, אך מניין להם עזות המצח לכנות את עצמם ציונים ופטריוטים?

על מה יצא הקצף?

"האנשים הנאורים" מוכיחים אותנו: איך יכולים אנו לעמוד מנגד בשעה שבשכנתנו הצפונית סוריה מתבצע טבח?

אנו עמודים מנגד?

ביום 21 באפריל, בשעה 20:30, שודרה בערוץ 1 כתבה על הסיוע שישראל מגישה לעם הסורי: מאות ילדים העוברים טיפולים מורכבים בבתי חולים בארץ, (איך זה משפיע על התורים של הישראלים בבתי החולים?) – משלוחים של משאיות גדולות המעבירות מזון, תרופות...

אז לא ברור על מה יצא קצפם של האנשים הנאורים? 

אולי מגיע לנו ציון לשבח? 

הסתאבות גמורה

התנהגותה הבזויה של נטלי פורטמן היא דוגמה של ההסתאבות העוברת על יהודי ארה"ב, המתחילה "בזכויות אזרח" כביכול וסופה בהזדהות עם האנטישמיות המוסלמית. 

תופעה חמורה ומזיקה ביותר. 

רוב יהודי ארה"ב הפכו אנוכיים ואינם מוכנים לעזוב את מקומם הנוח ולהתעמת עם האנטישמיות המוסלמית. 

וזה מביש. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. רשמים מטקס פרס ישראל

רבות דובר בחג העצמאות, על מדינת ישראל – סיפור ההצלחה הבלתי נתפס, שאין לו אח ורע באף אומה או לשון.

ישראל היא התגלמות המצוינות. ואך טבעי, שבחג עצמאותה מוענקים פרסי ישראל – הפרסים על המצוינות בתחומים השונים ועל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בחג העצמאות השבעים של ישראל, זכיתי להשתתף, לראשונה בחיי, בטקס הענקת פרסי ישראל. הוזמנתי אליו כאורחו של חתן פרס ישראל על מפעל חיים בתחום ההתיישבות והחקלאות, יהודה הראל.

היה זה מעמד מרגש במיוחד – הטקס כולו, ובראש ובראשונה זכייתו של יהודה. אין ראוי מיהודה לפרס – תרומתו לציונות, למדינת ישראל, לחברה הישראלית אדירה. היום, כשאני בעיצומה של כתיבת הביוגרפיה שלו, שעתידה לצאת בקרוב לאור, אני מודע לכך יותר מבעבר.

מפעל חייו של יהודה הראל הוא בראש ובראשונה ההתיישבות בגולן, שאין מי שמזוהה עמה כמותו. ולכן, הפרס ליהודה הוא פרס ישראל לגולן כולו. הראשון שרואה זאת ומציין זאת הוא יהודה עצמו. פרס ישראל ליהודה הראל, הוא ההוקרה של מדינת ישראל למפעל ההתיישבות הציוני בגולן, המפעל שעיצב את גבולה של המדינה, והבטיח שהגולן יהיה ישראלי.

ההוקרה הזו אינה מובנת מאליה. אך לפני עשרים שנה, הונפה המאכלת מעל ראשנו, ומדינתנו כמעט ועקרה אותנו והחריבה את מפעל חיינו, כדי למסור את הגולן לרודן הסורי, למען אשליות שלום. היום, למעט קומץ סרבני התפכחות, הכול מבינים מאיזה אסון לאומי ניצלנו – בזכות ההתיישבות בגולן. וביום העצמאות השבעים למדינת ישראל – ישראל הרשמית הכירה בכך והודתה לנו. כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו לחץ את ידי חתן פרס ישראל יהודה הראל, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שגם האיש הזה ניסה למסור את הגולן לאסד. והנה, הוא מעניק פרס מפעל חיים לאבי ההתיישבות בגולן. ואהוד ברק, ראש הממשלה שהיה האובססיבי ביותר בניסיונו למסור את הגולן, יושב בקהל ומוחא כף בהתלהבות. וברגעים האלה חשתי את טעמו המתוק של הניצחון.

הענקת פרס ישראל ליהודה הראל גרמה לי לאושר עצום. שמחתי כל כך והתרגשתי כל כך ליטול חלק במעמד. שמחתי להיות בין אנשים יקרים כמו אמיתי שלם, הרב איזנטל, אלי זיו, מאירה גרליק, דידי ידין, אריאל שגיא ועוד, כל אותם שותפיו של יהודה לדרך, שותפיו למפעל החיים. ושמחתי להיות עם ציפקה ועם ילדיהם ונכדיהם הרבים של ציפקה ויהודה, ברגע המאושר הזה.

ובנוסף ליהודה, זכיתי להיות נוכח בטקס הענקת הפרס לחבר נוסף שלי – פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל לחקר המתמטיקה וחקר מדעי המחשב. אלכס הוא אחד המומחים הגדולים בעולם בתורת החבורות. מהי תורת החבורות? פעם שאלתי את אלכס והוא הסביר לי, ואולי באותו רגע אף הבנתי, אך לבושתי, אני מודה שאין לי מושג.

את אלכס הכרתי בתנועת "הדרך השלישית", שהוא היה בין מייסדיה וכיהן כח"כ מטעמה.

"הדרך השלישית" היא דרך המצוינות. שלושה מארבעת חברי הסיעה עוד חיים עמנו. האחד, אביגדור קהלני, הוא בעל עיטור הגבורה. השניים האחרים, יהודה ואלכס, הם חתני פרס ישראל. קהלני היה נוכח בטקס. הצעתי לו לכנס ישיבת סיעה.

"תגיד, הוא לא יכל לשים עליו ז'קט?" נזף בי (משום מה) קהלני, בהתייחסו ליהודה וכדרכו הוסיף נזיפה כלפיי, על כך שאני נעול בסנדלים. "אין לכם כסף, בגולן, לקנות נעליים?"

כן, מרבית חתני הפרס היו חנוטים בחליפות וחנוקים בעניבות. יהודה לבש חולצה עם צווארון פתוח, החולצה בחוץ, כמובן. ובלי ז'קט, כמובן. ובכך הוא כיבד באמת את המעמד. הרי אין זה נשף פורים, ולא מתאים שהוא יתחפש בו. הוא התלבש כמי שמיטיב לייצג את מפעל החיים שעליו קיבל את הפרס.

"איזו במה מכובדת יותר?" שאל אותי מאיר בן מאיר שאלה רטורית. הוא התכוון לבמת חתני וכלות הפרס, או לבמת הנשיאות, שבה ישבו הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, שר החינוך וראש העיר ירושלים.

מאיר אינו אדם אנטי פוליטי. הוא בא מבית פוליטי מאוד. אביו, יהודה בן מאיר, היה ח"כ וסגן שר החוץ. סבו, היה ח"כ ושר הפנים. הוא היה מזכיר סיעת "הדרך השלישית". וכאשר מדובר במי שהיו בפוליטיקה – יהודה ואלכס, זו בהחלט שאלה מעניינת (אפשר להוסיף עליהם גם את חתני הפרס שרנסקי ודוד לוי).

אך, כאמור, זו שאלה רטורית. הבמה עליה ישבו יהודה ואלכס בטקס, מכובדת יותר. בוודאי בעיניהם.

אלכס אהב את העבודה הפרלמנטרית וההשפעה הייתה חשובה לו. ובכל זאת, בשנותיו בכנסת הוא היה מתוסכל מאוד, ותמיד אמר כמה הוא מתגעגע למתמטיקה וכמה היא חסרה לו. ודוק – לא לאוניברסיטה, לא להוראה, לא למחקר. למתמטיקה. כאל תורה לשמה.

וכשיהודה הלך לפוליטיקה, בעיצומו של המאבק על הגולן, הוא נהג לומר שאם רוצים לנקות את הצנרת, אין ברירה אלא להכניס את היד לביוב. ולאחר תקופת הכנסת, היה מתוסכל מאוד כשהציגו אותו כח"כ לשעבר. בעיניו, ימיו בכנסת הם ממש לא פסגת עשייתו – הוא עשה דברים גדולים וחשובים יותר. ודומני שהוא שמח על העובדה, שבטקס הפרס ובכל התקשורת סביב הפרס, עובדת חברותו בכנסת הוזכרה בפרופורציה נכונה, כשולית יחסית, לעומת מכלול עשייתו.

ואפרופו במות – כשהוקמה "הדרך השלישית", יהודה התנגד לכך שכמו בכל המפלגות יהיה שולחן נשיאות בישיבות המועצה, או בלשונו, שולחן "הפוליטביורו". אך קהלני עמד על כך, ויהודה השתדל ככל הניתן להתחמק מלשבת על הבמה. והוא נהג להסביר את הסתייגותו: "כולם מסתכלים עליך. אתה אפילו לא יכול לחטט באף." והנה, כאן בטקס, יהודה ישב ערב שלם סביב שולחן הכבוד, מול קהל עצום ובשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה.

השתתפתי בטקס בזכות יהודה, והתרגשתי לכבוד אלכס. אך התרגשתי גם להיות בטקס הענקת הפרס לאחת הדמויות הנערצות עליי – נתן שרנסקי, שכבר בילדותי הוא היה אחד מגיבוריי, ובהיותי דובר ועד יישובי הגולן זכיתי גם להכירו. התרגשתי להיות בטקס הענקת הפרס לדוד גרוסמן, שכבר למעלה משלושים שנה אני קורא באהבה גדולה את כל ספריו, וילדיי גדלו על ספרי הילדים שלו. כדובר ועד יישובי הגולן זכיתי להכיר עוד שניים מהחתנים – דוד לוי ורון בן ישי.

את רוב הכלות והחתנים, איני מכיר. כלל לא שמעתי את שמם טרם הענקת הפרס. אך הסרטונים על כולם העידו על היותם משכמם ומעלה, כל אחד בתחומו – אנשים מעוררי השראה. אין כמותם כדי לחוש את תחושת ההתעלות ביום עצמאותה השבעים של המדינה.

דבר אחד שצד את תשומת ליבי – את פרס ישראל בחקר היהדות, ופרס ישראל במוסיקולוגיה שחתנו הוא מומחה למוסיקה יהודית, קיבלו אנשים גלויים ראש. את פרסי ישראל במתמטיקה, בפיזיקה ובפסיכולוגיה קיבלו חובשי כיפות. עוד הוכחה עד כמה הסטריאוטיפים המקובלים בחברה רחוקים מן המציאות.

רק אחד מחתני וכלות פרס ישראל נושא דברים בשם כולם. הסופר דוד גרוסמן, בענווה אופיינית, ביקש להיות הנואם ורץ להדליף לחבר'ה מהעיתונות ש"בנט השתיק אותו."

ואילו קיבל את הבמה, מה היה אומר? האם היה חוזר, בטקס הממלכתי הזה, על דברי הבלע שאמר בנאומו החלול, בפרובוקציה של יום הזיכרון, הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים? הוא אמר שם שישראל היא מבצר ואינה בית.

ישראל היא בית. ביתו של העם היהודי. היא הבית של כל יהודי וישראלי. יש כאלה, שבוחרים להרגיש, או לספר למילייה – במצוות הבון-טון שהם מרגישים, שישראל אינה ביתם.

על מנת שישראל תוכל להתקיים כבית, עליה להיות גם קצת מבצר. אם ליום אחד היא תחדל להיות גם מבצר, היא לא תוכל להיות עוד בית.

זאת אמת חיינו.

הנואמת היתה כלת פרס ישראל על מפעל חיים מרים פרץ. הנאום שלה היה נפלא. נאום ממלכתי, מרומם נפש. התרגשתי במיוחד מדבריה על הוריה שחיו בהרי האטלס, היו אנאלפביתים, אך ערגו לציון וכל מפעל החיים שלה, הוא פרי החינוך שקיבלה מהוריה.

גם נאומו של בנט היה טוב, גם אם הוא האריך במקצת. אהבתי את מסר האחדות שהוא נשא. את האמירה שהפטריוטיזם אינו נמצא רק בימין וזכויות האדם אינם רק בשמאל; שלא רק הימין אוהב את ארץ ישראל ולא רק השמאל רודף שלום. על החשיבות שבאחדות, שאינה אחידות.

וחבל שהדברים הללו, שנאמרים בחגיגיות בחג העצמאות, כל כך רחוקים מהמציאות הפוליטית בישראל. זה היה המסר של "הדרך השלישית". המפלגה הזאת כל כך חסרה היום, ואני מקווה שיהיו מי שימלאו את הוואקום הזה בשנים הבאות.

אני שמח ששר החינוך אינו מהליכוד. כך, נתניהו לא יכול היה לעשות לבנט את המחטף הכוחני, השתלטני והמכוער שעשה ליו"ר הכנסת בטקס הדלקת המשואות. הכוח הפוליטי של בנט גדול הרבה יותר מזה של אדלשטיין. נתניהו לא העז להתעסק עם בנט, וכך נחסך מאתנו נאום בחירות נוסף של ראש הממשלה.

יום אחרי שנטע ברזילי רצחה אותו בטקס הדלקת המשואות, השיר "הורה היאחזות" קם לתחיה בטקס פרסי ישראל. זה השיר שעימו ליוותה התזמורת את יהודה הראל, האיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם היאחזותנו בגולן, שעה שעלה לקבל את הפרס.

לאורך חייו, עבר יהודה מהפכים אידיאולוגיים – מן הקומוניזם ועד קצה הליברטריאניות. אבל הלוז שנשאר – רוח ההגשמה החלוצית, הציונית, ההתיישבותית, הוולונטרית. ולא בכדי, אלה הדברים שהוא אמר בסרטון. הוא דיבר על כך שכאשר הוא מאמין במשהו, אין הוא מטיף לאחרים, אלא הוא קם ועושה. 

טקס הענקת פרסי ישראל היה חג גדול בעבורי. ובראש ובראשונה בזכות פרס ישראל ליהודה הראל, שהוא פרס ישראל למפעל ההתיישבות בגולן.

2. צרור הערות 22.4.18

* ריבלין החדש – נכון, אדלשטיין התקפל ונכנע. נכון, אחרי שהתקפל ונכנע, נתניהו רימה אותו, ובדורסנות אופיינית השתלט על טקס המשואות. אבל זה לא יעזור לאדלשטיין. הוא הריבלין החדש. כלומר, הוא נשוא ההסתה והשנאה החדש של נתניהו. הוא הבא בתור אחרי ריבלין ואלשייך – סססססמולן, אנטישמי, לא יהודי וכו' וכו' וכו', ממיטב מנגנון ההסתה והשיימינג של נתניהו.

ליקטתי מזער שבמזער ממצטטי דפי המסרים של נתניהו, במסע הסיכול הממוקד נגד אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. הדברים כל כך נתעבים, נמוכים וקשים, שאהוד בן עזר סירב לצטטם במכתב העיתי. אבל ברשת הם מופצים כווירוס ועושים את העבודה. אוהו, כמה שהם עושים את העבודה.

[אהוד: דבריך נראים לי הזויים. למיטב ידיעתי, ה"נתעבים" ברשת עוסקים בעיקר בהשמצת נתניהו ולא בהשמצת אחרים למענו, ובוודאי שלא בציטוט מסרים "נתעבים" שחוברו כביכול בהשראתו! – נדמה לי שאתה מתמסר יותר מדי לקריאת דברים מטומטמים שכותבים אנשים מופרעים ברשת.]

* לא רק "חתולה" – עם זכייתו של זאב רווח בכבוד הגדול של השאת משואה בטקס הממלכתי בחג העצמאות השבעים, הוזכרו בראש ובראשונה תפקידיו בסרטי הבורקס של שנות השבעים, כ"חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי". אני מודה ומתוודה – איני אוהב את הסרטים האלה, ואיני מעריך את המשחק שלו בהם. משחק מוקצן ובלתי אמין, המגחיך את הדמויות שאותן הוא מגלם.

לעומת זאת, בסרטים המאוחרים שלו, שבהם צפיתי בשנים האחרונות, גיליתי זאב רווח אחר – שחקן גדול. כך בסרט "גט" ומעל הכול בסרט "מיתה נכונה", שבו הוא גילם את התפקיד הראשי.

כך כתבתי מיד לאחר הצפייה ב"מיתה נכונה": "... המשחק של השחקנים בסרט משובח ביותר, וזאב רווח מתעלה מעל כולם. תפקיד חייו. משחק ברמה של אוסקר. גם ב'גט', בו הוא משחק בתפקיד משנה, המשחק שלו מעולה. איזה בזבוז, שרוב הקריירה שלו הושחתה לריק על 'צ'רלי וחצי' ו'חתולה' למיניהם".

* להפריע לחגיגה – עם ישראל חוגג את עצמאותו, ומדור הדעות בשוקניה אבל וחפוי ראש. מיצתה את המדור כותרת פשקווילו של איימן עודה: "באתי להפריע לחגיגה."

צבי בראל מתאר את המדינה המחורבנת הזאת כהתגלמות המפלצתיות.

נועה אסטרייכר מסבירה שהיא אוטמת היטב היטב את ביתה לפני החגיגות, כי יש בהן המון רעש – רעש שמטרתו לגרום לכך שהישראלים לא יוכלו לחשוב, כי "אם כל אחד יוכל פתאום לשמוע את עצמו חושב, לכו תדעו מה הוא ימצא שם."

וב. מיכאל מסביר למה אין זכות קיום למדינה יהודית. הוא הרי אדם נאור. בתור שכזה עליו לדגול בזכות ההגדרה העצמית של כל לאום. איך הוא יסביר מדוע כל לאום ולאום זכאי למדינת לאום משלו, חוץ מהלאום היהודי? הרי הוא, כביכול, אינו אנטישמי.

הפטנט שלו: אין לאום יהודי. פשוט, אין חיה כזו. ואם אין לאום יהודי, ודאי שאין לו זכות למדינה. מ.ש.ל.

יש דת יהודית. אבל לדת אין מדינה. "גם 'מדינה יהודית' אין. לא יכולה להיות. 'מדינה יהודית' נשמע בערך כמו 'מלפפון בודהיסטי'. מדינות ומלפפונים לא יכולים להיות דתיים."

הכחשת הלאום היהודי של ב. מיכאל, אינה אלא הכחשת האנטישמיות שלו. אבל לא יעזור לו. מי ששולל את קיומו של הלאום היהודי ושולל את זכות ההגדרה העצמית של לאום זה, אינו אלא אנטישמי. ומבין כל סוגי האנטישמיות – הנחותה ביותר והבזויה מכולם היא האוטו-אנטישמיות. 

ולמחרת יום העצמאות פשקוויל המערכת של השוקניה ציטט את פשקווילו של עודה. כותרת פשקוויל המערכת: "יום אסונם." זה יום העצמאות שלנו – יום אסונם.

* למה ליבוביץ' ויתר על הפרס – ב"הארץ" התפרסמה כתבה מעניינת של עופר אדרת על ההיסטוריה של פרס ישראל. הוא כותב בכתבה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס, "לאחר שלימור לבנת טענה כי 'פרס ישראל הפך לפרס ישמעאל'."

זה קשקוש. לימור לבנת היתה אז ח"כית צעירה מן השורה באופוזיציה. ליבוביץ' לא היה מעלה על דעתו לוותר על הפרס בגלל תגובה שלה.

הסיבה היא אחרת לגמרי. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת הטקס, ועל כך שאין הוא מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות וקרא לחיילי צה"ל יודו-נאצים. בתגובה להודעתו ליבוביץ' ויתר על הפרס.

בכותרת המשנה של הכתבה מוזכר "שר החינוך שדרש לבטל את הפרס הראשון שהוענק לערבי." לכותרת הזאת אין כל זכר בכתבה עצמה. בכתבה מסופר ששר החינוך יצחק נבון "הביע תמיהה על הענקת הפרס לטלוויזיה הישראלית בערבית."

* שאלה למתחסדים – שאלה לי, לכל אלה שמטיפים לי על כך שאני מעז לבקר את נאומו החלול של גרוסמן, בטענה שהוא אב שכול. האם מעתה אסור לי לבקר גם את נתניהו, כי הוא אח שכול?

* בשבי האוייב – שעה שאנו חוגגים את חרותנו ועצמאותנו, מן הראוי שנזכור גם את מי שאינו נהנה מהחרות, ונמק כנראה בשבי האויב. אברה מנגיסטו.

למחרת יום העצמאות, ביקרתי יחד עם יעל, אשתי, באוהל המאבק למען אברה, סמוך לבית ראש הממשלה.

אני מודה, שאין לי דעה מה נכון לעשות בנדון. ולכן, גם איני יכול לומר שאני מזדהה עם המאבק. אבל ראיתי לנכון להביע סולידריות עם אברה ולתמוך במי שמזכירים לנו ולמנהיגנו את קיומו, ואת עצם המחויבות שלנו כלפיו. ביקרנו במאהל, שוחחנו ארוכות עם ראש המטה ואף השארנו תרומה.

גיל, ראש המטה, סיפר לנו שבשל סירובם לצבוע את המאבק בצבעים פוליטיים של מאבק ה"שמאל", הקרן החדשה סירבה לתמוך בהם. וכפי שהבנתי בין השורות בשיחה איתו, הוא עצמו דווקא איש שמאל, ודווקא לכן הדבר חורה לו כל כך.

* בובה על חוט – נטלי פורטמן מיטיבה לבצע מול המצלמות את התפקיד אליו לוהקה ואת הוראות הבימוי, אך אין זה הופך אותה למי שמבינה משהו על החיים האמיתיים, על המזה"ת, על ישראל. ולכן לא נותר לה אלא לגלם כבובה על חוט תפקיד ציני שארגוני הבי.די.אס. המתועבים ליהקו אותה אליו. ומרגע שהיא מדקלמת סיסמאות עבשות בנושא שאין לה מושג בו, בבורות מדהימה, היא תשודרג באחת לדרגת הוגה דעות "חשובה". חכו ל"הארץ" של השבוע הבא.

* טוב שאין מפתח שמות – אחרי שקראתי את הפרקים מתוך הביוגרפיה של נתניהו שכתב בן כספית, שהתפרסמו בעיתונות, כתבתי שאת הספר הזה לא אקרא. לא אקרא אותו, דווקא כיוון שאני חובב ביוגרפיות. במקום ביוגרפיה מורכבת של מנהיג מורכב, זו קריקטורה חד ממדית וצהובה, של מי שמוצג כתכלית השלילה.

ובכל זאת, אני כאמור חובב ביוגרפיות, ולכן, כשהייתי בחנות של "סטימצקי", לקחתי את הספר לידיי ועיינתי בו, עלעלתי בו, קראתי פה ושם. ועמדתי התחזקה. לסכם את הספר במילה אחת? זבל. וכיוון שכל מי שקורא את דבריי יודע שאני רחוק מלהשתייך לתומכיו של נתניהו, איש לא יחשוד בי שזו תגובה אוטומטית של מעריץ.

כדרכי, רציתי לעיין במפתח השמות, בסוף הספר. ובכן, אין מפתח שמות. וזה דווקא טוב. אם אין המדובר במחקר רציני, אין סיבה שהוא יתחפש למחקר רציני. אילו חשבתי שזו בחירה מודעת, מתוך מודעות עצמית, אולי אפילו הייתי מעריך זאת.

* חבר בקיבוץ גלויות – אני חבר בשני קיבוצים – קיבוץ אורטל וקיבוץ גלויות. והאמת שאלה שניים שהם אחד. ההרכב של אורטל היה תמיד ייצוג הפסיפס של העם היהודי המתקבץ במולדתו.

בשבת נערך אירוע שורשים של קבוצת "תלתן", קבוצת שנת המצוות של תמר, בתנו הקטנה. קבוצה של 8 ילדים בלבד, ואלו ארצות המוצא של הסבתות והסבים: ארץ ישראל, ארה"ב, טוניס, רומניה, עיראק, לוב, מצרים, פולין, צ'כיה, צ'ילה, סוריה, מרוקו, אלג'יר, רוסיה, ליטא.

8 ילדים – 15 ארצות מוצא, ובהתאם –  שפות האם של הסבים, המנהגים וכו'. ארץ המוצא השכיחה ביותר היא ארץ ישראל, אבל רוב הסבים שנולדו בארץ, הנם דור ראשון של ילידי הארץ. אילו הלכנו דור אחד אחורה, מגוון התפוצות היה גדל.

האירוע הסתיים בארוחה – כל משפחה הביאה מטעם משפחתי. ולא בכדי, הייתה זו ארוחה של קובה וקיגעל, קוסקוס, בוריקה וכרוב ממולא וכן הלאה. ארוחה ישראלית לתפארת.

מהי הישראליות בעיניי? מיזוג הגלויות. מיזוג הגלויות הוא ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל.

וזו התשובה האמתית למחרחרי הפוליטיקה העדתית הגלותית, אנשי הריב והמדון שוחרי הרע, המנסים בכוח להוציא שדים עדתיים מהבקבוק מתוך מניעים זרים.

זה לא יעזור להם. הציונות תנצח! בעצם, היא כבר ניצחה.

* ביד הלשון: שמרת – אנו חוגגים 70 שנה למדינת ישראל, ו-70 שנה ליישובים רבים שקמו בתש"ח. והראשון שבהם – קיבוץ שמרת.

קיבוץ "השומר הצעיר" שמרת עלה לקרקע בגליל המערבי ימים אחדים לאחר הקמת המדינה. התיישבו בו חלוצי "השומר הצעיר" שעלו מהונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה.

שמו של היישוב נובע מכך שהוא נמצא על נחלתו של שמרת, בנו של אשר. שמו העתיק של המקום השתמר גם בשם הכפר הערבי שישב בו עד מלחמת השחרור – אל-סומיריה.

אורי הייטנר

* * *

מוטי הרכבי

פרס ישראל – על היופי ועל הכיעור

אתמול בטכס הענקת פרסי ישראל עמדו זה מול זה היופי והכיעור.

מצד אחד היופי, הצניעות, הענווה, הפתיחות, אהבת האדם באשר הוא, התרבות, הנימוס, הנועם, הרצון להתאמץ למען המדינה, המסירות, ההקרבה, ובעיקור הרצון לתת עוד ועוד למען עם ישראל. אני מתכוון למרים פרץ בנאומה הנוגע ללב.

ומולה הכיעור, הגסות, השחצנות הריקה, קיבוע המחשבה, גסות הרוח, ההתנשאות חסרת הבסיס, תחושת האני ואפסי עוד, הרדיפה חסרת המעצורים אחרי רייטינג ולהיות in – במילים אחרות דוד גרוסמן שייצג את השמאל.

מודה אני למי שנתן את הבמה למרים פרץ שעשתה לנו את יום העצמאות.

מוטי הרכבי

* * *

יעקב חסדאי

חגיגות ה-70. אפשר לשמוח –

לא צריך "להתנפח"

מדינת ישראל השקיעה הרבה מאוד כסף בתכנון חגיגות יום העצמאות ה-70 למדינה. אכן, היו אלו חגיגות מרשימות עם משתתפים רבים, אבל מי שהקשיבו טוב לדברים שנאמרו בחגיגות אלו יכולים היו להתעורר בהם כמה ספקות, ואין הכוונה לצלילים הצורמים אשר ליוו את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל.

ראשית, דוברים רבים דיברו על הצורך באחדות, ושוב אחדות ועם אחד ובית אחד. כנראה שזה עניין מדאיג. אם צריך לדבר על זה כל כך הרבה – כנראה שיש בעייה של אחדות בעם. כדאי לשים לב לכך ולא לתת לשמחת החגיגות לטשטש את הבעייה האמיתית : יש קיטוב עמוק בעם.

הדבר השני שהיה בחגיגות הללו, ושגם עליו אפשר להרהר – היו בהן ביטויים של גאווה והתנפחות: ראו כמה אנחנו טובים, ראו כמה אנחנו חזקים, תראו מה עשינו ב-70 שנה.

נכון, אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שהיינו, בנינו צבא חזק וכלכלה בטוחה. אבל האם באמת אנחנו כל כך טובים? אמנם היינו בגלות ובאנו לארץ אבל האם התרבות הישראלית היא טובה יותר מהתרבות היהודית אשר היתה בקהילות ישראל בגולה? ככל שקוראים יותר על העיירות והקהילות היהודיות בגולה, נמצא שהיתה בהן תרבות עשירה, היתה בהן מידה גדולה של עזרה הדדית, של חסד, של אחווה. לכן עלינו לשאול את עצמנו ביושר האם באמת החברה היהודית-ישראלית, בשנת ה-70 למדינה, טובה יותר מקהילות אלו?

מדינת ישראל עשתה צעדים גדולים ב-70 שנותיה אבל לא בכל התחומים וכדאי לזכור זאת. יש תחומים שאנו עדיין לא באיכותם של אבותינו בגולה. אנו יכולים להתפאר בכמה פרסי נובל שקיבלנו. אבל יהודים בגולה קיבלו הרבה יותר מזה. אפילו כיום הם מקבלים יותר מאיתנו.

לכן אני חושב כי אם היו מכניסים לסיסמאות ולנאומים הרבים לא רק ביטויים של גאווה, שמחה וכבוד אלא גם מידות של חשבון-נפש וחיפוש דרכים לתיקון – לא היתה נפגמת השמחה של חגיגות העצמאות בשנת ה-70 למדינת ישראל.

יעקב חסדאי

* דברים אלו שלח יעקב וימן מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"ו. התפתלות אקרובטית בתא הלבשה

בשעה טובה עליתי על אוניית הנוסעים 'ישראל,' האמורה להחזיר אותי ארצה, אחרי שנעדרתי ממנה חצי שנה. עמדתי בירכתי הספינה ושלחתי מבט אחרון לעבר אותה עלמה העשויה ברזל ובטון,  העושה לי שלום עם היד האוחזת לפיד.

לא היה לי שום מושג מה אני הולך לעשות בארץ. אם היו לי תקוות שבארצות הברית יצוץ לי איזה רעיון חקלאי, או אפגוש את אהבת חיי, הרי זה לא קרה. גם התקווה הסמויה שאצליח לשכנע מישהו שיתרגם או יפיק סרט מהספר 'חבורה שכזאת', גם זה לא התממש. ההצלחה הספרותית היחידה היתה לי, שהצלחתי לחלק בחינם את עשרים הספרים שנשאתי עימי לאמריקה, והודות לכך היה לי מקום פנוי במזוודה לכל מיני מתנות או חלקי חילוף שהתבקשתי להביא ארצה.

מזל נוסף היה לי בנסיעה חזרה הביתה, שהצלחתי להשיג מקום במחלקה השלישית וחסכתי להוריי כמאה דולרים. אינני זוכר שום דבר מיוחד מהנסיעה לארץ, אולי רק את ההתרגשות שאחזה בי למשמע הידיעה  שיש לנו נוסעת סמויה שברחה מהבית והצליחה להתגנב לספינה. הנערה נתפסה  כשהיינו בלב ים ולא ניתן היה להחזירה.

עברו כמה ימים של הפלגה, עד שהבחנתי באחת הארוחות בנערה יפה בהירת שיער והבנתי שזאת היא. לא זוכר מתי התחלתי לדבר איתה ואיך נוצר בינינו קשר, אני זוכר רק שהצלחתי פעם אחת להזמין אותה לשבת לצידי בתוך אחת המכוניות שהיו קשורות על הסיפון. השיחה בינינו לא כל כך צלחה, כי האמריקנית שלה היתה קולחת מדי ואת רוב דבריה הייתי צריך לנחש.

כשנה לאחר מכן, כשעבדתי בארץ בעיתון "במחנה", הטיל עליי העורך יצחק לבני לעשות כתבה על שתי בחורות. האחת חיילת חדשה בשם אלונה טוראל, והשנייה עולה חדשה ציונית, שברחה מביתה באמריקה.

היתה זו אותה נערה נאה שהפליגה עימי באותה ספינה, אבל עכשיו בקושי זכרה אותי. הפעם היא כבר ידעה עברית והשיחה בינינו היתה שוטפת ומובנת. הבעיה היחידה היתה שהמפגש התקיים כחודש לפני שעמדתי להתחתן, ולא הרגשתי שיהיה זה נכון מצידי להציע לה פגישה נוספת.

כשהספינה הגיעה למצרי גיברלטר חיכתה לי הפתעה. הרמקול קרא בשמי וביקש ממני לפנות למשרד. לא הבנתי מה עשיתי הפעם, עד שהפקיד אמר לי שקיבלתי מכתב והושיט לי אותו. הכותבת הייתה נאוה שכושר האלתורים שלה היה אינסופי.

10.12.59   

לחבר שלי הכי טוב בעולם

טלפנתי הבוקר לחברת 'צים' ושם נודע לי שה'ישראל' בכלל לא תתעכב בפיראוס, וכך ניצלתי מכתיבת מכתב לשם, ועוד אמרו לי, שייתכן מאוד שהיום לא תפליגו מחמת הסערה באוקיאנוס. היום בחוזרי מהעבודה פגשתי במקרה חברה שחזרה מפלורידה (היא בכלל לא פגשה אותך שם).  בעלה הוא רב חובל של אחת מאוניות 'צים' וממנו קיבלתי את הכתובת שלך בגיברלטר.

אצלי הכול כרגיל מלבד שהלכתי קצת למדוד המותן שלי והחזה והלחץ דם, בגלל ראשי שסחרחר כבר שבוע, ונתברר שאני סתם בריאה כמו שור ורק שקצת קלה מדי במשקל  ואם תעשה לי 'פו' אני כבר נופלת אצלך בזרועותיך. אז מתי כבר תעשה את זה? מתי כבר? והשבועיים האלה נדמה לי ארוכים פי כמה וכמה מהחצי שנה, שכבר תודה לאל, חלפה וזה באמת אחרון-אחרון בסדרה ואוי לך אם לא תכתוב לי מלא-מלא מהדרך!

ואני שלך וטיפ טיפה אוהבת המון.

נאותך

אחרי מכתב שכזה לא התפלאתי, כאשר הספינה הגיעה לחיפה, לראות על הרציף את אותה אישה יפה שהשארתי שם לפני חצי שנה עומדת ומנפנפת יד. אלמלא היתה הפעם  לבושה במכנסיים ארוכים וחולצה ירוקה, הייתי יכול לחשוב שהיא נשארה לעמוד שם כל אותה חצי שנה, עם ידיים מושטות קדימה. הרבה זמן לא יכולתי לעמוד ולהתחבק איתה, כי ידעתי שהוריי מחכים לי מאחורי שערי הנמל. הבטחתי לה שאתקשר אליה מחר למשרד ונקבע מתי נוכל להיפגש.

את הוריי מצאתי מחכים לי בקוצר רוח, כי ראו שכולם יוצאים עם מזוודות ורק הילד שלהם מתמהמה. אבי, שהגיע עם מכונית הסימקה הקטנה, מיהר לעזור לי להכניס אליה את כל המזוודות התפוחות שלי, שאיש המכס עשה בהן בלגן ולא הבין בשביל מה אני צריך כל כך הרבה מזלגונים לתפיסת תירס.

לפני שעזבנו את שער הנמל, הספקתי לראות את נאוה חולפת על פנינו בהליכה מזורזת, מעיפה מבט חטוף על הוריי, שלא שמו אליה לב ולא העלו על דעתם, שרק לפני כמה דקות התהדקתי עמוקות עם האישה הממהרת הזאת.

טילפנתי אליה רק למחרת בעשר, אחרי שהתקלחתי ואכלתי ארוחת בוקר עם אימי ועם אביבה. אביגיל, אחותי הגדולה, באה אליי עוד אמש יחד עם איה הג'ינג'ית וְנֶלִי הקטן. הם היו מוכרחים לבוא לראות איזה מתנות הבאתי להם, ולא היו מוכנים לחכות אף רגע. 

גם נאוה לא היתה מוכנה לחכות, והציעה לבוא אליי לתל אביב כבר אחרי העבודה. כאיש מעשה ידעתי שבתל אביב לא נמצא מקום להתחבא, לעומת זאת זכרתי שבמקום עבודתה, עומד לרשותה החדר של האחות הראשית, שיש בו מיטה טיפולית והוא בדרך כלל ריק. לכן אמרתי לה שאני לא רוצה לסבך אותה עם נסיעה לתל אביב, ויהיה יותר פשוט אם אני אעלה על הרכבת ואגיע תוך שעה לחיפה.

השעה הפכה לשעתיים ונאוה, שהיתה כל אותה עת במגע אוזן עם הטלפון שלידה, כבר התחילה לדאוג. גם אני דאגתי, כי היה נדמה לי שהרכבת בכלל לא זזה וכל הזמן ניגן לי בראש המשפט שכתבה לי במכתב האחרון לאמריקה: "... ושרק תשמור לי את כל כולה של האהבה הפראית שנצטברה אצלך וגם אני שומרת. אוי אז מה יהיה? אני כבר מפחדת..."

אני לא יודע ממה נאוה פחדה, אבל אני פחדתי שהחדר של האחות הראשית לא יהיה פנוי, ואנחנו לא נדע מה לעשות עם אותה אהבה פראית שהצטברה אצל שנינו במשך חצי שנה. מסתבר שהפחד לא היה פחד שווא. נאוה ירדה אלי נושמת בכבדות מרוב ריצה במסדרונות, ואחרי שכמעט חנקנו זה את זה, בישרה לי את אשר יגורתי:  "אל תשאל! החדר שלנו תפוס!"

היום כל אחד ישאל מה הבעייה ללכת ולקחת חדר בבית מלון?  שאלה טובה, אבל אז גם אני וגם נאוה לא העלינו כלל על דעתנו אפשרות כזאת.

בייאושי נזכרתי שבחוף בת גלים יש אזור תאי הלבשה של מטר על מטר, שבהם אפשר להחליף בגדים ואפילו להתקלח. עצרנו את המונית הראשונה שחלפה על פנינו ונסענו לשם. נאוה הביעה חשש שאולי המקום סגור בחורף, אבל לא היתה לנו ברירה, כי ידענו שהאפשרות האחרת היא  לעלות על הכרמל ולמצוא איזה סבך שיחים שיסתיר אותנו.

אזור התאים נראה ריק, אבל כמה נערים שהסתובבו ביניהם נסכו בנו תקווה שאולי בכל זאת המקום פתוח. המזל שיחק לנו והאיש שעמד בשער בירך אותנו ונקב במחיר השכרת התא ליום שלם. אמרתי שאנחנו צריכים רק לשעה, אבל זה לא שינה לו.  אמר שבחורף כולם באים רק לשעה.

הסתכלתי על נאוה לשמוע מה היא אומרת, אך היא עמדה בצד עם ראש מושפל, כלא שייכת לעניין.

קיבלנו מפתח ואת מיספר התא והלכנו אליו בשלוות נפש, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו. ברגע שנעלתי את הדלת מבפנים חשתי בשתי זרועות הלופתות אותי ולא נותנות לי לנשום. אחרי שהנשימה חזרה אליי, וההתרגשות פינתה את מקומה לשלב המעשי, מיהרנו לקחת עצמנו בידיים. נאוה היתה יותר מעשית ממני והגיעה לפגישה עם חצאית שרק היה צריך להרים אותה, אני הייתי צריך לשחרר את החגורה ולהוריד ביחד את המכנסיים עם התחתונים עד הקרסוליים. רק עם גמר ההכנות הנדרשות, הבנו שצריך להיות אקרובטים כדי לעשות את מה שבשבילו חירפנו את נפשנו.

בתא היה ספסל צר צמוד לקיר וברז ללא כיור, שהמים היורדים ממנו ישר על רצפת בטון מיועדים בעיקר לרחיצת הרגליים. עד לאותו הרגע שנינו אף פעם לא עשינו את הדבר הזה בעמידה ונדמה לי שהמצאנו סוג מיוחד של השתלבות בלתי אפשרית שלא קיימת בשום ספר מדעי. עוד אני מתפתל כדי להצליח לקלוע למטרה ומבעד סדקי הקיר, העשוי קורות עץ, הבחנתי במשהו נוצץ שגרם לי הלמות לב. בין רגע נזכרתי במרחצאות תל אביב, שבימיי הטובים הייתי מציץ שם יחד עם זאב כץ על הנשים המתקלחות.

בחיפה מזלי היחיד היה, שמפגש העיניים בא יחד עם הגמר המהיר ואני יכולתי להרים במהירות שיא את המכנסים והתחתונים, לפתוח את הדלת ולצעוק תוך הידוק החגורה אחרי שני הנערים שנסו על נפשם.

 טוב שנאוה הנבונה מיהרה לתפוס אותי בחולצה ולא נתנה לי לרוץ אחרי השניים, כדי לרצוח אותם. אחר כך ישבנו שנינו על הספסל הצר, כשנאוה צוחקת  צחוק שאינו ניתן לבלימה ואילו אני מרגיש מובס ורוצה לבכות בפעם הראשונה בחיי.

אחר כך שנינו מיהרנו. נאוה לעבודה ואני לתפוס רכבת הביתה לפני שאימי תתחיל להרים טלפונים ולשאול איפה אני. טוב שבתחנת הרכבת היה טלפון ציבורי ויכולתי לטלפן הביתה ולהגיד שיתחילו לאכול ואני תוך שעה אהיה בבית. 

בכל זאת הם חיכו לי, כי רצו לשמוע עוד ועוד איך היה באמריקה. לא איכזבתי אותם וסיפרתי מה שסיפרתי, כשאני חושב שאם במקום לשאול על אמריקה, היו שואלים איך היה לפני שעתיים בחיפה, הייתי יכול לספר להם סיפור הרבה יותר עסיסי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

זעקת הנשים

על "חוריה – סיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות האביב הערבי"

אסף, ערך ותרגם מערבית – אלון פרגמן

רסלינג 2018, 161 עמ'

הקוראן מרשה לבעל להכות את אשתו (סורה ד' 39-38, בתרגום י' י' ריבלין, כאן ובהמשך), מציין שערכה של האישה היא כמחצית ערכו של הגבר (סורה ב' 282), שהזכר יורש כפול מהנקבה (סורה ד' 12), ושמותר לגבר לשאת ארבע נשים (סורה ד' 3, ז' 7), לנביא, כמובן, מותר לשאת יותר.

כאשר דברים אלה נחשבים למקודשים – כי נשאבו מפי האל, כביכול, אל ליבו ושפתיו של הנביא – איזה סיכוי יש לנשים לנשום אוויר של חירות וחופש בחברה המוסלמית ההולכת ומקצינה משנה לשנה? אני זוכר שהצטמררתי כשקראתי את שלושת כרכי הספר של נגיב מחפוז "בית בקהיר", בו מסופר כיצד חנווני קטן בשם אחמד עבד אל-ג'וואד, מטיל טרור בביתו: הוא מבלה כל לילה בבתי עינוגים ובבתי זונות, ואף מקיים מעין טקס נישואין עם אחת מהן, אבל לאשתו אסור לצאת מהבית בלי רשותו, והיא חייבת להיות מוכנה לשרתו כשהוא חוזר שיכור מבילוייו. היא יושבת מולו על הרצפה, מסירה את נעליו ואת בגדיו, ומחכה אילמת לפקודותיו. כשפעם היא העזה לצאת מהבית לראות את השכונה בה היא גרה, הבעל פשוט גירש אותה מהבית.

את הזוועה המיגדרית הזאת, שתיאר נגיב מחפוז ברומן רחב יריעה, מביא לנו ד"ר אלון פרגמן באסופה שלפנינו ששמה, כמה סמלי! – "חוריה", לאמור – חירות, שהיא משאת נפשן של הנשים במרחב הערבי-מוסלמי. הקוראים זכו למפגש עם ד"ר אלון פרגמן בתרגום הקודם שלו לסיפוריו של זכריא תאמר "נמר מנייר" (גם כן בהוצאת רסלינג, 2012). בלא ספק, האסופה שלפנינו היא דבר בעיתו.

באסופה שלפנינו 52 סיפורים קצרים (עד קצרים מאוד של מספר מילים בודדות) ורשימות של סופרות, חלקן אקדמאיות, שפירסמו ספרי סיפורים ורומנים, וחלקן מפרסמות בבלוגים שבאינטרנט. יש אפילו שתי כותבות שנמנע מהמתרגם מלהתחקות על פרטי הביוגרפיה שלהן, מן הסתם מחשש לתגובות קשות על פרסומיהן. אלון פרגמן ליקט סיפורים ורשימות של כותבות בכל הקשת הערבית – נמצא באסופה כותבות ממרוקו, תוניס, אלג'יר, לוב, מצרים, סודן, סומליה, פלסטין ולבנון (בתו של אדוארד סעיד הנוצרי, הגרה בארה"ב), בדואית מהנגב הישראלי (רשומות רק ראשי התיבות של שמה...), סוריה, ירדן, עיראק, כוויית, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, תימן.

כאמור, חלק מהרשימות קצרות מאוד, כמצופה בתקופת הטוויטר, וחלק (כ-14 רשימות) כתובות בז'אנר האבסורד והמשל, אולי כדי להסוות ולהכמין את המסרים. נמצא שם דברים הזויים, כגון זבובים בעלי תבונה ועוצמה, שתי ציפורים המדברות בכלוב, מת שמעוקצץ על ידי תולעים שנוגסות בו, משורר המחכה אלף שנה למוזה, וכד'.

אני מבקש ברשימה זאת להתרכז בזעקת הנשים המדוכאות בעולם המוסלמי, זעקה שבאה לידי ביטוי בכתבים שבאסופה זאת: "האביב הערבי" המיט אסון על החברה הערבית בכלל, ועל הנשים בפרט – יש חשש שמא יישמעו אפילו המחשבות (נואל אל-ר'נם המרוקאית).

במקום חירות משתררת אנדרלמוסיה וקיצוניות דתית שבאה לידי ביטוי בעריפת ראשים של "כופרים", בפיגועי התאבדות במרכזי תרבות בחובת ניקאב וגידול זקן (פרח אל-תוניסי התוניסאית).

נשים מקבלות מכות מהבעל מיד אחרי הנישואין (סאג'דה עבדאללה אברהים מבחריין).

אישה אחרת מואשמת שהיא בעד חברה שוויונית, ומסיתה נשים לקבל זכויות, שכידוע הזכויות שייכות  מקדמת דנא רק לגברים, הרי הנשים מרוצות ממעמדן הנמוך. על "חטא" זה היא מוצאת להורג (זינב אחמד חפני הסעודית).

לאישה אחרת קטעו את היד משום שהעזה לקיים יחסים עם עט (לד'ה אל-חמוד הכווייתית).

אוסרים על ילדה לצרוך כל סממן מערבי (בובת ברבי, פוקימן). שומרים מכל משמר על תומתה, משיאים אותה בעל כורחה, מכים אותה, וכשהיא בייאושה כותבת קסידה, עליה להחביאה (בות'ינה אל-עיסא הכוויתית).

גברים פוקדים על נשותיהם למי להצביע בבחירות (חנאן בירותי הירדנית).

איש נועל את אשתו בבית, והולך לזונה (מונתהא אל-עידאני העיראקית).

אישה אחרת היתה מבקשת להתגרש מבעלה הבוגד עם נשים צעירות, אבל היא לא מסוגלת, כי כל חשבונות הכספים בידיו. היא מתפלצת מכך שהחברה אינה מוקיעה אדם כזה (היפאא ביטאר הסורית).

צעירה בדווית משמשת כשפחה לאביה ("הוד רוממותו"), שנשא אישה שנייה. הצעירה נאלצת לעשות ממש "שמיניות באוויר" שתוכל להגיע במועד לקורס שלה באוניברסיטה (ר. א. ר. מהפזורה הבדווית בנגב הישראלי).

בחורה תמימה ו"טיפשה" נכנסת להריון בגיל 13 מבחור שאהבה, ואשר מתכחש לבנו. הראיות כולן לטובת "הטיפשה", אבל השופט מקבל שוחד, והאב המתכחש יוצא זכאי. היא מגדלת את הילד במסירות, תוך ספיגת עלבונות מהמשפחה ומהרחוב. אחרי המעשה הנבזה של אב הילד, היא שונאת את כל הגברים, ולבסוף מסכימה להתחתן עם אלמן זקן כדי שבנה יזכה להיות "חוקי". הוא לא עומד בהבטחתו, מתעלל בה ומכה אותה. בזכותה הבן מגיע לדרגת מהנדס, וביום חתונתו היא מתה עם חיוך על שפתיה (היפאא ביטאר הסורית).

הסיפור המזעזע ביותר בקובץ הוא סיפורה של טהורה שהשיאו אותה בגיל 14 לזקן בן 60, אימפוטנט סדיסט שעשה בה מעשי זוועה ממש. היא בורחת ממנו לאהוב ליבה, ומשמשת לו שפחה, ואז הוא מועיד אותה לזנות. היא יוצאת מדעתה, ומזדהמת בזוהמת הגברים, וכשהיא מובאת אחרי תאונת דרכים לבית החולים, אחיה "הגיבור", שמעולם לא חס על חייה הנוראים של אחותו, בא אל מיטתה ומשסף את גרונה. הוא מתגאה בכך שרצח על כבוד המשפחה – כידוע, על רצח כזה יש עונש מגוחך בארצות ערב (אותה הייפאא ביטאר הסורית).

במיספר רשימות מובעים שנאה ובוז לגברים שחוקי השריעה ומוסכמות החברה המוסלמית מרשים להם להיות חיות אדם (אחלאם מוסתר'אנמי האלג'יראית).

ובסיפור אחר מתואר גבר חולה לב שמסרב שישתילו לו לב של אישה, שמא יקבל, חס וחלילה, תכונות נשיות (סועאד מחמוד אל-אמין הסודנית).

הספר מביא עדויות על האנדרלמוסיה של "האביב הערבי" ועל שיירות העקורים שברחו מסוריה לטורקיה, אך על כך הרי קראנו אינספור כתבות בעיתונים  ובטלוויזיה, ואינני מתכוון להרחיב על כך את הדיבור. אזכיר כאן שאחת הכותבות לועגת לחיילים האכזריים כלפי בני עמם, אבל מתנהגים ככבשים רכות בעימות עם היהודים (רחאב מוחמד עלי אל-בסיוני המצרייה).

על פי הקוראן גן העדן מיועד רק לגברים, ובעיקר לנהרגים במלחמת קודש. הנשים הן האמצעי לאושר השמיימי (הגשמי מאוד!) שהגברים יזכו לו.

היחס המחפיר הזה כלפי הנשים שהרות את הזכרים, יולדות אותם בייסורים, מיניקות ומגדלות במסירות אין קץ – הוא בלתי נתפס: מכסים אותן מכף רגל ועד ראש, לא מרשים להן לצאת לרחוב בלי מלווה בן משפחה, אסור להן לנהוג, נערות שרוצות ללמוד נרצחות (באפגניסטן, ובארצות המוסלמיות באפריקה). הדיכוי הזה הוא לא רק פגם מוסרי בלתי נסלח, אלא גם הגורם העיקרי לכך שהארצות המוסלמיות טובלות במי אפסיים של נחשלות מבהילה, ובאוקיאנוסים של אכזריות.

תודה לאלון פרגמן, ויישר כוחו, שפתח לנו צוהר אל הנשים המורדות כנגד דיכויין. עבודה ענקית הושקעה כדי ללקט את הרשימות והסיפורים מספרים, כתבי-עת ובלוגים, והתוצאה בהחלט מרתקת.

משה גרנות

אהוד: ב"מועדון המכוניות של מצרים" של עלאא אל אסוואני המצרי ובספרו הקודם "בית יעקוביאן", כל ההתעללויות האלה, בנערות ובנשים, מתוארות להפליא. שני ספרים מעולים אלה ראויים לזכות את מחברם בפרס נובל, אם ייאות לקבלו, אם כי ברור שהם רחוקים מאוד מרמת ספריו החשובים של חתן פרס ישראל דויד גרוסמן.

* * *

חוריה

סיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות האביב הערבי

בעריכת: אלון פרגמן

24/4/18 יום שלישי, תולעת ספרים, מזא"ה 7  תל אביב

בשעה  20:30

* * *

גרימי

"פטריוט אמיתי"

טובה גדולה אנו חייבים לאורי הייטנר על שמינה את עצמו לפוסק מיהו פטריוט אמיתי ובעיקר מי לא. גם אני טוען שישראל היא מדינה כובשת, קולוניאליסטית ומנהיגה אפרטהייד.

אנמק:

ביוני 1967, תפסה ישראל בכוח צבאי שטחים שהוחזקו בידי ירדן ומצרים. התיוג הבינלאומי     המוכר של שטחים אלו היה הכללתם בשטחי המדינה הערבית בתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947. ישראל לא טענה מעולם כי שטחים אלו הם חלק משטחה הריבוני, או היו חלק משטחה    הריבוני בעבר ושוחררו. (היא ידעה להחיל את חוקיה על שטח כבוש כשרצתה בכך, כפי שמר    הייטנר חש על  בשרו מדי יום). כשאתה תופס בכוח שטח שאינו חלק מהשטח הריבוני שלך, אתה כובש. אפילו תכתוב 1000 פעם "אקיבוש" ותתפלפל  פלפולי ביצים, עדיין הכיבוש יישאר כיבוש.   ועדיין לא נאמרה מילה על כך,  שעל קרקע זו חיה אוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש.

מי שמיישב אוכלוסייה שלו בשטח כבוש, הוא קולוניאליסט. נקודה.

בשטח הכבוש יש חוק אחד לאוכלוסייה המקורית וחוק אחר לאוכלוסייה המתנחלת. מה זה אם לא אפרטהייד?

הגישה האומרת כי מי שיוצא נגד הממשלה הוא נגד המדינה, היא פרקטיקה אופיינית למשטרים טוטליטריים (ואינני רוצה לקרוא בשמם). בשלב הראשון אדם כזה מוגדר כמי שאינו פטריוט. בשלב השני – בוגד. גישה זו כבר מקובלת על ממשלת ישראל הנוכחית ועל רבים ממחנה הימין. אני מקווה, למען כולנו, כי לא נגיע לשלב הביצוע שלה, (אם כי באופן אישי, מפאת גילי, כבר אינני חושש משום דבר).

גילוי נאות: בגיל 20 נאחזתי בקצה זנבה של החלוציות ואת כל חיי העברתי ביישוב חבל ארץ נידח (אז). אני אסיר תודה למר הייטנר, על שגילה לי באחרית ימיי, מי אני ומה אני.

צבי גלעד (גרימי)

עין-גדי

אהוד: גרימי, על אדמות קיבוץ עין-גדי נהג לשבת שבט א-רשאיידה הבידואי ולכן אתה אינך שונה בהרבה מאורי הייטנר שיושב בגולן על קרקע שהיתה שייכת לסורים. היעלה בדעתך, מטעמי פלפול וצדקנות, להחזיר את אדמת קיבוץ אורטל לסוריה ואת אדמות עין-גדי לשבט א-רשאיידה? שהרי לא הרבה היה חסר בשעתו לכך שעין-גדי לא תיכלל בגבולות מדינת ישראל.

אגב, בעיני הפילוסופית של "הארץ" שאינה כותבת עברית, אווה אילוז, גם אני קולוניאליסט כי היא קראה, בצרפתית כנראה, שאבות-אבותיי היו קולוניסטים בקולוניות של העלייה הראשונה בפלשתינה.

* * *

תקוה וינשטוק

עליזה בגין

בעקבות הרשימה בעיתון "מעריב"" ב-24 לינואר 1958

הריאיון שלי עם גברת עליזה בגין התפרסם ב"מעריב" ב-24 בינואר 1958. בעלה מנחם בגין היה אז חבר הכנסת השלישית, מנהיג "חירות" וראש האופוזיציה.

פגשתי את עליזה גם ביום המהפך, ב-17 במאי 1977, כשבגין ניצח בבחירות והיה לראש הממשלה. כמנהגה יום-יום חזרה מהמרכול, מתנשפת מעט, כל חייה סבלה מנפחת, מחלת ריאות קשה, והיא עומסת שקית כבדה בכל אחת מידיה.

בירכתי אותה מעומק הלב ותמהתי: "גם ביום הזה את הולכת לסופר? הטלפון ודאי לא פוסק לצלצל, העם שמח!"

"ולמה שלא אלך? מה, השתנתי? מי יעשה את הקניות?" השיבה האישה שאף לימים, בהיותה אשת ראש הממשלה, המשיכה לנסוע באוטובוסים ללא גינוני טכס (וגם בנה, בנימין זאב בגין, נהג לנסוע באוטובוסים גם בהיותו שר).

היינו שכנות. משפחת בגין גרה ברחוב רוזנבאום מיספר אחד (כיום קבוע שם השלט  "פה גר ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל"), ואנחנו עברנו לגור ממש ממול, ביוסף אליהו 11. כשעברנו כבר היתה דירתם, בשעתה מסתור חבוי, כבר  סוד גלוי. מפעם לפעם יצא לי לפגוש את עליזה בגין במכולת השכונתית. החלפנו בינינו ברכות שלום, לעיתים שיחת קלה. יצא לי לפגוש ברחוב את עליזה יחד עם מנחם בעלה. הוא העניק לי שלום רחב וגם נשיקה פולנית ביד ("אל תרחצי את המקום," אמרה לי חברה) והזמינני לבקר ב"בית הפתוח" שלהם בשבת אחר הצהריים. חבל שלא הסתדר לי לבוא.

עליזה בגין נמנעה כרגיל מלתת ראיונות לעיתונאים אבל נעתרה לבקשתי. סוף סוף שכנה...

שאלתי אותה על חייה כאשת ראש האצ"ל ועל תקופת המחתרת.

"זה לא היה כה נורא," השיבה מיד. "היה פשוט מאוד... כשנישאתי לבגין ידעתי היטב מה מצפה לי."

היא נולדה בדהוביץ שבגליציה, בבית רוויזיוניסטי. לאביה היו בארות נפט. "בין לילה התעשר, ובין לילה התרושש. נכנסתי לבית"ר בגיל ארבע-עשרה," היא מספרת. את מנחם בגין, הקשיש ממנה בשבע שנים, הכירה כגימנזיסטית והתאהבה בו "לה קו דה פודר", ממבט ראשון. בגין כבר היה נציב בית"ר בפולין והתמחה כעורך דין בעיר הסמוכה. לדבריה "גם היום, אילו יכול, היה עורך דין." הם נישאו כשרק סיימה את הגימנסיה ובגין ניבא לחמותו: "תהיינה לבתך הרבה צרות!"

הצרות החלו שלושה חודשים אחר החתונה, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הזוג הצעיר נמלט לווילנה. בגין עסק בעלייה וב-1940 נאסר עם עסקנים יהודים נוספים בפולניה וקיבל שמונה שנות עבודת פרך. האשמה היתה (כמה אירוני!) "סוכן של האימפריאליזם הבריטי..."

עליזה לא הופתעה ממאסרו. "בגיל עשרים מקבלים מאסר פוליטי כדבר טבעי. ידעתי שעבור השקפת עולם משלמים."

"אחזור בעוד שנתיים," הבטיח בגין לרעייתו הצעירה. באומץ שאיפיין אותה החליטה עליזה לעלות לארץ, גם בלי אשרה. היא נפרדה מהוריה (ההורים וכן אחותה התאומה נספו בשואה). בגבול התורכי נעצרה, ושוחררה בהתערבות אליהו אילת [אפשטיין] שעבד אז באנקרה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

היא גורשה ישר למחנה עתלית, "לא היה שם קשה," טוענת האישה, שמאומה, כנראה, אינו קשה בעיניה. "היינו חבורה בית"רית גדולה." זמן קצר למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטה, עד שב-1942, אחרי שנתיים כפי שהבטיח, הגיע בגין ארצה לפי הסכם שיקורסקי-סטלין: רוסיה שיחררה את אסיריה הפולניים ואלה, בהם בגין, התגייסו לצבא פולין החופשית בפיקודו של הגנרל אנדרס. שנה וחצי שימש תורגמן מפולנית לאנגלית, לעברית לאידיש, לרוסית ולצרפתית. ועתה במסעותיו כח"כ למד גם ספרדית. עליזה שלטת אף היא בחצי תריסר שפות.

גם הירידה למחתרת נראית לה פשוטה מאוד.

"חשבנו שהגורל הציל אותנו על מנת שנציל אחרים. זה מצלצל מפוצץ מדי?" היא שואלת בחשש. מהמחתרת לא פחדה. "אחרי רוסיה לא פוחדים," אולם מרתיע אותה שמא תישמע דרמטית. דיבורה ענייני, נעדר פאתוס, ללא סימני קריאה. דיבור של אדם שחווה חוויות במלוא עוצמתן וחש כי הן כה גדולות עד שכל ניסיון לתארן רק יגרע ולא יוסיף.

כבר מימיהם הראשונים בארץ התחילו הנדודים מבית לבית, להסתתר מהבריטים. הבתים בהם התגוררו היו בחיפוש מתמיד, ועליזה ניצלה ממאסר כנראה בזכות התינוק שילדה ב-1943, זאב בנימין, על שם אביו של מנחם  בגין ועל שם זאב ז'בוטינסקי.

הדירה הסודית הראשונה היתה בשכונת חסידוף הנידחת ליד פתח-תקווה. לשכנים סקרניים "גילתה" עליזה שהם פליטים מפולין בשם הלפרין (שם משפחת גיסתה) וכי בעלה, ישראל, עורך דין שמתכונן לבחינות במקצוע בארץ. הישיבות עם צוות מפקדת האצ"ל נערכו תוך שיטוט בפרדסים. "היה לדברים גם צד קומי." ממהרת עליזה בגין לספר. פעם, כשנערכו חיפושים בפתח תקווה, הגיעו הטנקים ממש עד קצה הבית הסמוך לביתם, והפסיקו להתקדם. שכנתה קינאה בה: "לך, גברת הלפרין טוב! אבל אצלי בבית יש שתי שמיכות צבאיות!..."

בדירה השנייה, ברחוב יהושע בן נון בתל אביב, טיפח בגין זקן של חרדים. מדי יום שישי למד בבית הכנסת בשכונה. פעם אף הסביר מה פישרה של סוגיה בגמרא (בגין בא מבית רבנים ונותר דתי), והכל הופתעו. מאז ביכר לדום בפינתו. הוא קרא לעצמו ר' ישראל ססובר –שם נדיר (אף על פי כן הופיע פעם קרוב כביכול ותמה למה קיבל "שלום" צונן מ"בן המשפחה"). מרידור הציע להם להיקרא שלינגנבאום. עליזה מחתה: "עושים הרבה למען האומה אבל לא שם כזה!"

שנים ארוכות עשתה עליזה רק את הדרך מהבית למכולת. "וגם זה אינו יחיד במינו," לדעתה. "רוב האימהות לתינוקות, אז כבר ילדתי גם בת, יושבות בית."

יום אחד, בשובה מהמכולת, מצאה ניידת בריטית בפתח הבית. הם לא התכוונו לבגין. סתם חיפשו נשק בסביבה. "זה היה מקרה נדיר שראיתי אנגלים," היא אומרת. "בעצם שפר עליי מזלי יותר מאשר שאר האוכלוסייה. לא נאלצתי להיפגש איתם."

רק פעם אחת היה ממש קשה, בסריקה שעשו הבריטים אחרי פיצוץ מלון המלך דוד. בגין הסתתר שלושה ימים בין הרעפים שעל גג הבית ללא אוכל ומים. "מצב לא נעים ביותר..."

אותה, עם שני התינוקות, הוביל חייל חמוש לתחנת המשטרה, ללעגם של חבריו על "הטרוריסטים" שתפש. הסרג'נט פקד מיד: "לכי הביתה!"

אחר כך סרו כמה חיילים לבית, ביקשו מים והשתעשעו עם הכלבה רוקסי. ("רוקסי מופיעה בספר 'המרד' של בעלי יותר ממני," מתלוננת גברת בגין).

כשח"כ בגין ורעייתו ביקרו ברודזיה ובקונגו, פגשו אנגלים רבים מתקופת המנדט בארץ. מייג'ור פורד למשל, בשעתו מפקד משטרת תל אביב, השתוקק לראות את מנהיג אצ"ל והבטיח: "אני בלתי מזוין!" ובגין השיב: "אני הייתי בלתי מזוין גם אז!"

ועיתונאי סקוטי שביקר בארץ בתקופת המחתרת ניצח לכבוד בגין על מקהלה ששרה באנגלית "הוא בחור כארז..."

"לפעמים הייתי אומללה מאוד ולפעמים מאושרת מאוד," אומרת עליזה. "מאושרת שאנו ממלאים את חובתנו. אבל היה האבל על חברים שנספו, על בשורות רעות... בדרך כלל התלוצצנו על מצבנו. גם כעת אנחנו, גם בעלי, לוקחים הכול בהומור. זה נותן פרופורציה אפילו לדברים הרציניים ביותר. מתרגלים לכול. החיים היו פשוטים ביותר. ניהלנו סדר יום קבוע, אכלנו במועד, קראתי עיתונים, ידעתי אפילו מה האופנה באמריקה... מה חסר לי? היתה משפחה, היתה מטרה!" ואחרי הרהור: "אולי חסרה לי שיחת רעים. אולי לצלצל בדלת זרה. חלום לראות את העולם."

ב-1946 עברו הבגינים לדירה הצנועה, שני חדרים וחצי, ברחוב רוזנבלום, בה התגוררו עד שבגין נבחר לראש הממשלה. דירה בקומת קרקע בעלת חמש (!) יציאות לשעת חירום. למעשה, בסביבה "האריסטוקרטית" של בית "הבימה", לא נערכו חיפושים. "זו הדירה. כך נראתה המחתרת," צוחקת מרת בגין. היא מרבה לצחוק. פה נעלם הזקן שבגין גידל בתקופת המסתור הקודמת. (הוא הבטיח לגדלו מחדש). ואלו השפם שעליזה התנגדה לו ירד רק כעבור תשע שנים. היתה לשפם משמעות פוליטית: "אם נזכה בבחירות," הבטיח בגין, "נוריד אותו!"

בדירה שכורה זו הפך "הטרוריסט מיספר אחד", שעל ראשו הוקצב פרס של עשרת אלפים לא"י, ל"ד"ר יונאס קניגסהופר", ורעייתו ל"מלכה קניגסהופר". "בגן שבו למד בני (בנימין) כינו אותו הילדים בלגלוג 'קניגסבלופר'. אחיותיו, חסיה ולאה, נולדו בבית חולים קטן, כל אחת נשאה  שם משפחה שונה בלידה, השם בו נקרא בגין באותה שנה. 'האבא' שבא לבקר את היולדת היה ידיד המשפחה, ישראל אפשטין (לימים נפל בשליחות אצ"ל ברומא), והנשים התעקשו: 'הילדה ממש כמו אבא!'"

בית החולים היה לעליזה תקופת חופש. ידידות יכלו לבוא לבקרה. "הלידות סייעו גם לביטחון, הבריטים ידעו שיש לנו בן בלבד. "אבל לא לשם כך ילדתי," היא מבטיחה.

אחר כך ודאי שהיה פשוט. המחתרת הסתיימה ב-15 במאי 1948. "בעצם התכוננו לשבת יותר שנים," מודה עליזה. אז נאם בגין, לראשונה ולאחרונה, ברדיו המחתרת. דיירי הבית זיהו אותו מצילום בעיתון. זו היתה הפתעת חייהם. הבן הקטן כפר בכול: "אבא אף פעם לא היה אצ"ל!"

החלו הדאגות "הקלות". הבחירות לכנסת. הנאומים. "מצחיק להלל אותו," טוענת הרעייה. "בכל אופן עתה, כראש המפלגה השנייה במדינה, הוא חש באהבת הקהל ורואים שיש לנו סיכויים. ההרגשה הטובה ביותר, שהידידים רבים. תמיד היה בגין אופטימיסטן וסבלן. עצם הסבלנות לשבת זמן כה רב באופוזיציה... החלו המסעות לשתי האמריקות, לאירופה וכעת האוונטורה הדרום-אפריקאית."

כעת "החיים רגילים": ישיבות, כנסת, ביקור בקולנוע בערב פנוי. בגין בא הביתה מהכנסת רק בסוף השבוע. ביום שישי אחר הצהריים מאזינים כולם לתקליטים, והאב ובנו (תלמיד גימנסיה עירונית הנוטה למכאניקה) משחקים שח. בשבת בערב "הבית פתוח". לעיתים נותר לבגין קצת זמן לכתוב­. "הכתיבה אהובה עליו יותר מנאומים. בדעתו לחבר פעם ספר על גריבלדי."

תפקידה של עליזה הינו כמובן הבית והילדים. אף שבמסע האחרון הרצתה גם היא – על האישה בישראל.

בעלה מכניס אותה בסוד ענייניו, (הרגל מחתרתי. הרגלים אחרים: לשבת בית ולקרוא, הוא –היסטוריה, היא – מחזות), אך עליזה מסתייגת משיחות פוליטיות­. מספיק אחד במשפחה. חרף החיים במחתרת, ושמא דווקא בגללם, היא מתרחקת מחיי ציבור. אמנם  פטור בלא כלום אי אפשר. הינה מונתה לנשיאת כבוד של "ברית נשים חירות" וגם כמקשרת עם חברות התנועה בחו"ל.

"כיום יש לי בעיות של עקרת בית ממוצעת," אומרת האישה הצעירה הממושקפת, הנעימה למראה, השרויה כרגיל במצב רוח טוב חרף מחלתה הכרונית. "משכורת ח"כ ודאי שהינה ממוצעת... אולי אני קוראת וכותבת יותר ומארחת יותר מאחרות, אבל הבית נורמלי לגמרי!" והיא שמחה כשמעירים לבתה: "אבא שלך בכלל לא נראה כמו איש חשוב!"

הקשר בין מנחם בגין לעליזה היה עז מאוד. "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במידבר בארץ זרועה מוקשים," הודה בגין לרעייתו בנאומו הראשון כראש ממשלה.

כשנפטרה, בנובמבר 1982, בת 62, כבה מאור חייו.

תקוה וינשטוק

* * *

אוריה באר

הערות ל"גונב התווים"

התפלאתי לקרוא את הערתו המיותרת של העורך אהוד בן עזר, לגבי המחמאה שנתנו לי בני הזוג ערן, לגבי הסיפור הנ"ל. [ראו גיליון 1131].

כמה הערות בנידון.

ראשית מדובר בסיפור קצר, וכך צריך לשפוט אותו. אין זה מחקר היסטורי, בו אתה חייב להקפיד על העובדות בצורה דקדקנית.

שנית, מדובר אכן בסיפור אמיתי בחלקו הגדול. כן אמיתי, כפי שסופר לאשתי הדוברת גרמנית שוטפת, בתור ניצולת שואה, שימי ילדותה עברו עליה בשוויץ. ולימים אף לי, לאחר שלמדתי  גרמנית. המספר הוא שופט גרמני מחוזי, שעימו ועם אשתו יש לנו יחסי ידידות  הדוקים.

שלישית, מזה שלושים שנה, אני חבר באגודת הידידות של משפטנים ישראל-גרמניה. במרוצת השנים קנינו לנו הרבה חברים גרמניים, שעם כמה מהם אנו בקשרים עד היום, וכמה לצערי הלכו לעולמם. אחד מהם, שופט שלום ותיק, ביקר פעמים רבות בישראל, הכיר אותה היטב, בתו למדה  עברית, ואנו התארחנו בביתו, בעיר קטנה ליד האנובר. לצערנו הלך לעולמו לפני כשנתיים. חיבבנו אותו חיבה עמוקה. הוא היה אנטי נאצי חריף ואוהד ישראל מושבע.

ורביעית, אנא היזהרו מהכללות. נכון, בגרמניה היתה תנועה נאצית גדולה ולא פחות משמונה מיליון גרמנים השתייכו אליה. כרבע מיליון גרמנים השתתפו בפועל ברדיפת יהודים ובהשמדתם במחנות המוות, וזה מיספר עצום לכל הדיעות. שלא לדבר על אנשי האס. אס., אנשי הגסטאפו ורוצחים רבים אחרים.

ובכל זאת, היו בגרמניה של שנות השואה והמלחמה, מיליוני גרמנים שהסתייגו מדרכה של המפלגה הנאצית. בין הנרצחים במחנות הריכוז היו כחצי מיליון גרמנים, קומוניסטים ומתנגדי נאצים אחרים, וכל מי שפצה פיו נגד המשטר הנאצי, כולל נערים. אנשים פחדו לפצות את פיהם, כי מי שפצה פיו נגד המשטר, ולו גם בן משפחה, מצא מיד את מקומו במחנה הריכוז. משם הדרך לעולם שכולו טוב, היתה כידוע קצרה מאוד.

יצויין, כי למרות זאת, הרי בשנת 1942, התייצבו מול לשכתו של גבלס אלף ושבע מאות נשים גרמניות שהיו נשואות ליהודים, ובאומץ לב נדיר, תבעו את שחרור בעליהם היהודים שבמחנות הריכוז. נוכח עוצמת המחאה, נאלצו גבלס וחבריו לסגת אחור ושיחררו את הבעלים היהודיים, למגינת ליבם של הנאצים.

חמישית,  דווקא בברלין, מעוז הנאצים, ניצלו אלפי יהודים, שהוסתרו על ידי חברים וידידים, וסתם גרמנים אמיצים. כמה מהם הופיעו בכינוסינו, ואחד מהם, פסיכולוג מוכר, סיפר לנו סיפור מסמר שיער על הדרך בה ניצל  על ידי ידיד אמיץ לב, ממש במרכז ברלין. ממש מתחת לאפם של הנאצים.

לכן, התמונה אינה שחור לבן, אלא מורכבת. ולכן, הסיפור של חברנו גינתר, הוא ברובו אמת לאמיתה. ובאמתחתי עוד סיפורים רבים, ומוקירי סיפוריי קראו ועוד יקראו בעתיד, כך אני מקווה, סיפורים נוספים.

לסיום, שוב. חכמים, היזהרו  בדבריכם. ואנא, אל תעשו הכללות.   

* * *

נעמן כהן

חזון השותפות של אברהם גבריאל יהושע

בשני מאמרים ארוכים מציג הסופר אברהם גבריאל יהושע [שם העט שלו: אברהם ב. יהושע] תוכנית שלום בין ישראל לערבים המוסלמים-סונים שאותם הוא מכנה פלישתינאים. (ערבים עזתים, עבר ירדנים, תושבי יו"ש, הגליל, והנגב).

חלק ראשון מוסף "הארץ" 13.4.16 הגיע העת להיפרד מרעיון שתי המדינות:

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.5992832

חלק שני מוסף "הארץ" 20.4.18 התוכנית לבלימת האפרטהייד:

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.6008586

אברהם גבריאל יהושע המציג את עצמו כתומך בהקמת מדינה פלישתינאית ביהודה ושומרון ועזה כבר מהיום השלישי של מלחמת ששת הימים, נסוג לאחרונה מרעיון זה.

את הנסיגה שלו הוא עשה בהדרגה. בהתחלה באזכרה ליוסף שניידר-שריד הציע להעניק תושבות למאה אלף הפלישתינאים החיים בשטח סי, הכולל כ-60% מיהודה ושומרון, ועתה הוא מציע לספח את כל ערביי יהודה ושומרון, ולתת להם אזרחות ישראלית.

לא אכנס לניתוח ההיסטורי שעושה אברהם גבריאל יהושע, ניתוח שיש בו עיוותים וטעויות רבות, אבל אתייחס רק לשני אלמנטים מהותיים הנעדרים כליל מסקירתו ובלעדיהם אין הבנה של הקונפליקט:

 1. המרכיב הדתי של הסכסוך. אצל אברהם גבריאל יהושע הסכסוך הוא רק טריטוריאלי, ולא הוא. היהודים נתפסים ע"י האיסלם כבעלי דת מושפלת בלבד, ובעקבות זאת, ע"פ האמנה הפלישתינאית (החילונית לכאורה) אין כלל עם יהודי, יש רק דת, ולכן אין ליהודים זכות למדינה, ולפי אמנת החמאס (סעיף 7) על המוסלמים להרוג את כל היהודים.

בעקבות זאת ההיסטוריון והתיאולוג ד"ר אבא של מאזן, חוזר ואומר שמעולם לא יכיר בקיום העם היהודי, ובזכותו למדינה. היהודים כבעלי דת, הוא קבע, הם "טמאים ומטמאים."

2. חלוקת ארץ ישראל פלשתינה-פלסטין נעשתה כבר. הבריטים הקימו בשטח של למעלה משני שליש של ארץ ישראל-פלשתינה-פלסטין, מדינה ערבית-מוסלמית-סונית שהם כינו אותה "איזור עבר הירדן" ואחר כך "אמירות עבר הירדן". (לאחר כיבוש שטחי יהודה ושומרון שנקראו "הגדה המערבית", החליטו "העבר ירדנים" לשנות את שם מדינתם ל"ירדן" ואת שם עמם ל"עם הירדני").

במדינת "עבר הירדן" זכו המוסלמים-הסונים, שכונו ע"י הבריטים "פלישתינאים", לריבונות לאומית. (לערבים-המוסלמים יש ריבונות לאומית על 13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים על ידיהם).

ככל חזון משיחי גם חזונו של אברהם גבריאל יהושע עשוי לקסום לרבים (אגב גם ישעיהו הנביא בחזון השלום שלו מנבא את פתרון הבעייה הפלישתינאית: ישעיהו י"א י"ד) אבל גם הוא בהחלט מודע לכך שהוא הזוי לחלוטין.

למשל הסעיפים הבאים של יהושע: "כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאיתם קיים עכשיו שיתוף פעולה סביר, יתאחדו עם הכוחות הישראליים במשטרה משותפת." אם צה"ל הוא הריבון הרי אין כל משמעות לסעיף הזה.

"המקומות הקדושים בעיר העתיקה של ירושלים (כקילומטר רבוע) ינוהלו על ידי שלוש הדתות הגדולות." דתות אינן מנהלות כלום בני אדם מדתות שונות מנהלים. ומי ינהל?

בכל זאת שתי מדינות

בניגוד לדבריו שהוא נסוג מפתרון שתי המדינות, "חזון השלום" של אברהם גבריאל יהושע בכל זאת נשען על פתרון שתי מדינות.

לדידו של יהושע מדינת החמאס בעזה, שהיא מדינה ערבית-מוסלמית-סונית-פלישתינאית, בעלת צבא וריבונות, תמשיך את קיומה העצמאי. אותה, אין הוא מוכן לספח לישראל. וכמובן קיימת גם מדינת עבר הירדן שם גם זוכים הערבים מוסלמים-סונים-פלישתינאים לריבונות.

לסיכום: בחזון של אברהם גבריאל יהושע אין שלום (הוא מודה בכך כשהוא מגדיר "שותפות לא שלום") אלא בסיס לקונפליקט מתמשך אין סופי.

סיפוח ערביי יהודה ושומרון לישראל יהווה סכנה לקיומה של מדינת היהודים, ולכן יש לשלול אותו הסף מבחינה מעשית ומוסרית. לעומת זאת הייתי אומר שהצעתו הראשונה של אברהם גבריאל יהושע, אותה הציג באזכרה ליוסף שניידר-שריד, היא הצעה שמקובלת גם על חלק מאנשי הבית היהודי והליכוד, ועולה בקנה אחד עם תוכנית אלון ורבין, וראוי לשקול אותה בזהירות בחיוב.

איך עושים מאפס אישיות?

פרופסור ליבוביץ המנוח הסביר לנו פעם מה ההבדל בין אישים לאנשים. "אישים", הוא הסביר, "הם אנשים שכותבים עליהם בעיתון." מכאן שככל שכותבים יותר על איש, הוא נהפך לאישיות.

אני פונה בבקשה לאורי הייטנר, אנא הפסק לעשות מרוגל אלפר אישיות. הפסק להביא את דבריו, אין להם כל חשיבות. הנה מה שכבר פרסמתי כאן:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01178.php

כיצד עושים מאפס מסכן – אישיות? רוגל אלפר אינו ברל כצנלסון, דב בר בורוכוב ואפילו לא דב בר קובנר. אין כמעט גיליון עיתון שבו אורי הייטנר אינו מתפלמס עם כתב "הארץ" רוגל אלפר.

על אלפר כתבתי פעם אחת: אכן "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט ט"ז)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01105.php

אלפר תינה בפומבי את מר גורלו: הוא התגרש בפעם השנייה ובנו הבכור הוא אוטיסט. "אני חי," הוא כותב, "כאילו קורה תיפול עליי ותמחץ אותי מחר. מי שחי אחרת מסרב להתבגר."

http://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm

בגלל מצבו האישי הקשה של רוגל אלפר, ועתידה הקודר של ישראל, הוא דאג לפחות להציל את חיי בתו, הנערה בת ה-17, והשיג לה אזרחות אמריקאית. "לבתי ולילדיה (שייוולדו בעתיד) יהיה לאן לברוח הרגשתי שהצלתי את חייהם." (רוגל אלפר, "להציל את בתי", "הארץ" 20.9.15).

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2734140

קצת כואב הלב שאלפר לא דאג להציל גם את בנו האוטיסט והשאיר אותו בארץ.

אז נכון שאלפר מכיש את כולם. הוא יוצא נגד הציונות, נגד העולים, קורא לבטל את חוק השבות, מעליב משפחות שכולות וכולי וכולי, אבל יש לזכור שאפילו הערבים, שהציע להם לבטל את חוק השבות, לועגים לו.

אין שום טעם להתפלמס עם אלפר. אין לו שום חשיבות. התפלמסות איתו רק מעצימה אותו משל היה בעל תורה חברתית-מדינית כברל כצנלסון או דב בר בורוכוב. הוא אפילו אינו מגיע לרמתו של דב בר קובנר (הידוע יותר בכינויו המחתרתי הקומוניסטי מאיר וילנר), שגם כן היה אנטי-ציוני אבל בניגוד לאלפר היתה לו חשיבות פוליטית, ועמדה מאחוריו מפלגה.

דב בר קובנר (מאיר וילנר) לפחות חתם על הצהרת העצמאות של מדינת ישראל, שאלפר לא היה חותם עליה. אכן במקרה דנן "חוכמת מסכן בזויה," אבל כך יש להשאיר אותה.

שיר תהילה לישראל. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. ישראל היא המדינה המוסרית ביותר בהיסטוריה של המין האנושי

ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, ולנוכח כל המלעיזים והמשטינים עליה. אני קובע שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות המין האנושי, ומדינת ישראל היא המדינה המוסרית ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

חוקת ארה"ב של אמריקה מגדירה מהי בגידה (תיקון 14 סעיף 3): "given aid or comfort to the enemies"  – בגידה היא מתן עזרה וסעד לאוייב.

למרות שגרמניה הנאצית לא הצהירה שמטרתה לחסל את מדינת ארה"ב ולהשמיד את אזרחיה, ארה"ב (ובריטניה) לא העלו על הדעת לספק לגרמניה בזמן המלחמה מזון, תרופות, ודלק.

החמאס מצהיר מפורשות שמלחמתו מטרתה חיסול מדינת היהודים ורצח כל היהודים בעולם, ולמרות זאת ולמרות המצור שעושה עזה על ישראל, ישראל מספקת לעזתים מזון, תרופות, ודלק, ומקבלת לתחומה פצועים שנפצעו במלחמה נגדה.

פעולה זו של ישראל הינה תקדים היסטורי עולמי בתולדות המין האנושי.

מאז קיום המין האנושי – הומו ספיינס, כמאתיים אלף שנים, לא קרה שבני אדם יספקו לאלו הרוצים להשמידם במהלך מלחמה מזון, תרופות, ודלק.

תחי מדינת ישראל המוסרית במדינות בהיסטוריה של המין האנושי.

מרים פרץ בנאום מרגש עם קבלת פרס ישראל

"הפכתי את יגוני לניגון חדש"

הרבה רוע הוציאו המלעיזים והמשטינים על בחירתה של מרים פרץ לכלת פרס ישראל. בנאומה המרגש הוכיחה מרים פרץ האם השכולה פעמיים שהיא ראויה לפרס בשל האופטימיות שלה ודבקותה בחיים ובמקצוע החינוך, ובמילותיה הנהדרות "הפכתי את יגוני לניגון חדש."

הנאום שלה בשפתה הלבבית והפשוטה נגע ללב כולם הרבה יותר מדברי עמיתה לפרס דוד גרוסמן.

בנאומה היה עוד נדבך חשוב. כך אמרה:

"הוריי יעקב ואיטו אוחיון שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו. הם לא ידעו קרא וכתוב ולא דיברו את השפה העברית. אילו היו יושבים כאן היום היו מבינים רק כמה מילים מדבריי, מילים שבעבורם היו קוד: ירושלים, תורה, ותודה.

"באחד הלילות של קיץ 1963 הודיע אבי כי הלילה יבוא המשיח. לשאלתי כיצד אזהה אותו ענה כי הוא ילבש חולצה פתוחה מכנסיים קצרים וינעל סנדלים. פגשתי את המשיח, את שליח הסוכנות היהודית, שהוציא אותנו מהמלאח בקזבלנקה, שם חייתי עד היותי בת 10, והביא אותנו לירושלים, למעברת חצרים בבאר שבע, שבה חייתי עד 1969.

"חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות ברזל, וקשיי קליטה ושפה חדשה, אבל היתה שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל.

"...כילדה חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל ארץ מוכנה, ולא ידעתי שיום יבוא ואתן  את היקר לי מכל עבור ארצי, את בניי אוריאל ואלירז. אבל מולדת לא בונים רק בכאב ודמעות אלא גם בעמל ובנתינה מתמשכת לאורך שנים."

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/371223

דבריה של מרים פרץ שונים מדברי הבלע להם זכו לאחרונה מקימי המדינה וקולטי העלייה האשכנזים (רופאים אחיות, מורים, מורות, מהנדסים) שקלטו אוכלוסייה אנאלפאבתית ללא השכלה, ללא שפה, ללא הון חומרי, ובתנאים קשים.

שיר תהילה למקימי המדינה האשכנזים.

האקטיביסטים האנטי-אשכנזים עוד ייסרוהּ על דבריה.

המחדל של איווט לובוביץ ליברמן

והנצחון התודעתי של החמאס

כפי שהיה צפוי החמאס נוחל ניצחון תודעתי בהפגנת "השיבה". כל הרוג זוכה למסיבה. קל וחומר כשנהרג נער בן 15.

ישמעאל הנייה נהנה כמובן מהמוות והכריז: "אנחנו דור שאוהב את המוות."

http://rotter.net/forum/scoops1/466728.shtml

אהבת המוות הרי זו סיסמת החמאס ו"האחים המוסלמים". ההרוגים מקבלים בתולות יפות, ונערים יפים בגן העדן, ואנשי החמאס מקבלים תעמולת חינם בעולם עד כדי כך שהשחקנית נטלי* פורטמן מביעה סימפטיה לחמאס ושנאה לנתניהו.

צר לי שאני כותב זאת כל שבוע. איווט אביגדור לובוביץ ליברמן ממשיך לסבך את ישראל. במקום לדבר דברים ריקים עליו לתת הוראה מיידית למקש את כל גדר הרצועה.

במצב הנוכחי, ללא מיקוש עוד יהרגו ערבים רבים על הגדר. לאחר מיקוש אין לישראל כל אחריות למות, וכל המתקרבים לגדר דמם עליהם. יש לבצע את המיקוש מהר ולהכריז על כך. אם לא אנחנו צפויים לאסון נורא בהפגנת יום הנכבה ב-15 במאי, הפגנה של מאות אלפים.

בשביל החמאס הרג ערבים הוא שמחה. בשבילנו אסון.

* מה כבר אפשר לצפות משחקנית ששמה הפרטי הוא חג המולד? אגב מעניין אם היתה מסרבת לבוא לו היתה מקבלת לכיסה את שני מיליון הדולר, ולא לתרומה.

ככל שרודפים אחר הכבוד הוא מתרחק

יולי יואל אדלשטיין נאבק על כבודו, וככל שנאבק על כבודו כך הוא הפך לפתטי, וכבודו ירד. כל הוויכוח על כמה דקות הוא ינאם, או על כניסה ייחודית, היה מיותר. הוא לא העלה את קרנה של הכנסת אלא הוריד אותה.

אדלשטיין יכול להתנחם באשתו בת האוליגרך נבזלדין ובעיתונה "הארץ", שם הוא מפרסם את מררתו.

לזכותו יאמר שהוא, אדלשטיין, לא הגיש את הלחי השנייה, כמו שמטיף לו אביו שהשתמד והפך לכומר פרובוסלבי.

נעמן כהן

* * *

יואל נץ

על סף העשור החמישי

אָדָם יוֹצֵא לַדֶּרֶך. אַרְנָקוֹ תָּפוּחַ

כַּמָּה – לְמִי אִכְפַּת? הַרְבֵּה, בְּלִי עֵין הָרַע...

מָה פֶּלֶא שֶׁחִישׁ-קַל זוֹרֶה כַּסְפוֹ לָרוּחַ,

בְּלֹא הִרְהוּר נוֹסָף בְּיַחַס לַתְּמוּרָה?

עָשׂוֹר וְעוֹד עָשׂוֹר פָּרְחוּ כְּהוֹקוּס-פּוֹקוּס;

אוֹצַר הַזִּכְרוֹנוֹת בְּפָז אֵינוֹ נִמְדַד

עַל חֵלֶק מִן הַסָּךְ הָיִיתָ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס,

עוֹד חֵלֶק נִשְׁתְּכַח, וְהַנּוֹתָר נִשְׁדָּד.

מִכָּאן וְאֵילֵךְ בָּא הַתּוֹר הַאִינְפְלַציוֹנִי

הָעֵרֶךְ מִדַּרְדֵּר אַךְ מְחִירוֹ עוֹלֶה.

בָּרוּר לְכָל בַּרְנָשׁ, גַּם לַפַּזְרָן כָּמוֹנִי,

כִּי גַּם אֲשֶׁר נִצְבַר – הוֹלֵךְ וּמִתְבַּלֶּה.

שָׁלוֹם עֲשִׂירִיָּה! הוֹפֵךְ בָּהּ וְהוֹפֵךְ בָּהּ...

שׁוּר: הַצּוֹפִים דְרוּכִים – נַעֲלֶה עַל הַקְּרָשִׁים!

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, וְהוֹפּ! – רְאִי, סוֹפֵךְ בָּא,

וְזוֹ שֶׁאַחֲרַיִךְ בְּטֵלָה כְּבָר בְּשִׁשִּׁים.

פג בגיל מופלג

"יוֹם הֻלֶּדֶת עַלִּיז! בֵּן כַּמָּה אַתָּה, סַבָּא?"

"בֵּן שְׁמוֹנִים וְשָׁלוֹשׁ." וְהַנֶּכֶד צָחַק:

מְסִבָּה שֶׁכָּזֹאת – עוֹד סִבָּה לִמְסִבָּה בָּהּ:

סַבָּא יוֹאֵל הַיּוֹם בַּגִּימַטְרִיָּה: פַּ"ג!"

כִּי נֶכְדִּי מַעְיָן הוּא בֵּן תֵּשַׁע וָחֵצִי.

יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי תַּחְבִּיבִים, וּבָהֶם הוּא עָסוּק:

כַּדּוּרְסַל וְחֶשְׁבּוֹן. מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ עִם

הַדִּיּוּק בְּחִשּׁוּב וְעִם בּוּל בַּחִשּׁוּק.

כָּל תַּחְבִּיב הוּא "מַגְנִיב". יֵשׁ עָדִיף? לֹא – אַחַת הִיא.

אַךְ נָשׁוּב לַמְּסִבָּה; בַּחֲלוֹף פ"ג שָׁנִים,

הִסְתַבֵּר – מֵעֵין פָּג, כִּבְיַכָל, פֹּה הִגַּעְתִּי,

לָאֲוִיר הָעוֹלָם הַזֶּה טֶרֶם זְמַנִּי.

כִּי תְּבוּנַת הָעוֹלָם כְּבָר מִמֶּנִּי וְהָלְאָה.

הָאֶרְדוֹף וְאַשִּׂיג? הַה! אֲנִי מְסֻפָּק.

דַּי, נוֹאַשְׁתִּי, הֵרַמְתִּי יָדַי וְנִכְנָע לָהּ,

בְּגִילִי הַמֻּפְלָג, בּוֹ אֵינִי אֶלָּא פָּג!

חֶרֶף זֹאת שֶׁהַכֹּל כָּאן כַּדִּין וְכַדָּת הוּא,

בַּבְּרִיאָה נִשְׁתָכְּחוּ מִן הָאֵל כָּל יָכֹל

כָּל הַבִּיטְס וְהַבַּייטְס וְהַטוִיטר, הַסְטַטוּס

כָּל הַטַבְּלֶט, הַסְמַרְטְפוֹן, הַקּוֹנְפֵרֵנְס-קוֹל

בְּנֵי תִּשְׁחֹרֶת לוֹמְדִים לְקָחָם מִפִּי גוּגְל;

בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים כָּל קוֹטְלַי הַקָּנִים

רַק מַפְנִים קֻשִׁיוֹת מִכָּל זַן וְכָל סוּג אֶל

הַזָּקֵן שֶׁצָּבַר נִסָּיוֹן רָב-שָׁנִים.

הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ בְּחֹפְזוֹ הִרְחִיק לֶכֶת.

נִסָּיוֹן רָב-שָׁנִים? זֶה פַּסֶה, זֶה נִלְעַג!

אֶת רָזֵי עוֹלָמֵנוּ מַסְבִּיר לִי הַנֶּכֶד,

בְּגִילִי הַמֻּפְלָג, בּוֹ אֵינִי אֶלָּא פָּג!

יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך הספר הנידח

"ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

עם עובד, 1998, 599 עמ' בפורמט גדול

אחיה ברוך בגלות כפר-סבא,

המשפחה בגלות תל-אביב,

חברתה שושנה בוגין שמה קץ לנפשה,

אסתר בחוות בן-שמן, פועלת, מתעלפת,

ואביה נשרף בפרדס, וחי.

[לפני כ-100 שנים]

בז' טבת תרע"ח, 22.12.1917, שיחרר הצבא האנגלי את פתח-תקוה מעול התורכים. במשך כעשרה חודשים, עד סוכות 1918, קופאת החזית לאורך הירקון. באביב או בתחילת קיץ 1918 מפנים האנגלים בעגלות את מרבית הפתח-תקוואים, נשים, זקנים וילדים – לתל-אביב, כי התורכים מפגיזים מדי פעם את המושבה ממוצביהם שמצפון לירקון. הצבא מאפשר לחלק מהגברים להישאר במושבה ולעבד את הפרדסים. תל-אביב נטושה ברובה, כי רוב תושביה טרם חזרו מגלותם באיזורים הנמצאים עדיין בידי התורכים. המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה עתידה להיפתח רק ב-19.9.1918, ובמשך ימים אחדים תיכבש הארץ כולה בידיהם.

מספר יהודה ראב ב"התלם הראשון":

הועברנו, אפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה-צדק ונווה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי-חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות, ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח-תקוה ומתאכסנים ב"קמפ" צבאי.

בפברואר 1917 עדיין עובד ברוך ראב בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית, בקיץ אותה שנה, בעת שהמושבה מתמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, ברוך נמצא בפתח-תקוה, ואילו מאמצע אוקטובר 1917 הוא כבר נמצא בלבנון ומשמש כצייד של הזואולוג ישראל אהרוני בלבנון, עליו הטיל ג'מאל פחה להקים לו מוזיאון זואולוגי ולאכלסו בחיות ובעופות מפוחלצים. ואולם הסיבה האמיתית להסתלקותו של ברוך מן המושבה היתה החשש כי בעקבות גילוי רשת הריגול של ניל"י, הוא עלול להיאסר ולהיחקר ומי יודע מה יעלה בגורלו. ואכן, במשך שני חודשי עבודתו בלבנון – אין התורכים עולים על עקבותיו. תפקידו כצייד מעניק לו כיסוי מוחלט.

ב-13 בדצמבר 1917, כאשר הוא נמצא בבית-הספר החקלאי התורכי שבכפר טניל שבלבנון, הוא מקבל מברק: "מגרשים את משפחתך מפתח-תקוה. בוא לקחתם בתול-כרם. [שמעון] רוקח."

ברוך עושה הכנות ליציאה. ביום ראשון ה15- בדצמבר, ב9.30- בבוקר, הוא נכנס לדמשק במכונית עם קומנדנט (קצין) גרמני. הם חולפים על פני כיכר המארג' המרכזית של העיר ורואים שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים צמודים לחזותיהם – מתנודדות על עמודי התלייה. ברוך רושם בפנקסו-יומנו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה". אלה הן גופותיהם של יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנתלו אותו בוקר בכיכר.

בעזרת הקונסול האוסטרי – כאמור, בני משפחת ראב הם עדיין נתינים אוסטרו-הונגריים – מצליח ברוך לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הוא מגיע ב-22 בדצמבר לתול-כרם, שאליה גלה שמעון רוקח התל-אביבי עם משפחתו, מתברר לברוך מפי ערבים אחדים, ממהגרי יפו, "שאיחרתי כבר את המועד לנסוע לפתח-תקוה, מפני שהאנגלים נכנסו לשם לפני 12 שעות."

הגשמים העזים מונעים מברוך ללכת ברגל לכפר-סבא, והוא מגיע לשם רק ב-27 בדצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

יום ז. 28.12.17. כפי הניראה שמשפחתי נישארה בפתח-תקוה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

יום א. 29.12.17. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את פתח-תקוה ואז אוכל להתראות את משפחתי.

יום ב. 30.12.17. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

יום ג. 1918, 1 בינואר. היום מתחילה שנת 1918 ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר.

ברוך ראב עתיד להיתקע בכפר-סבא כשמונה חודשים, מיומיים אחרי נסיגת הצבא התורכי מפתח-תקוה בפעם השנייה ועד היום האחרון של עזיבת הצבא התורכי את כפר-סבא, ולחזור אל משפחתו רק בספטמבר 1918, לאחר שהבריטים כובשים את צפון הארץ.

מרים גיסין, בתו של ברוך, מספרת כי כשבוע לאחר שאביה ברח ללבנון, כלומר בשלהי אוקטובר 1917 – אסף סבא יהודה לביתו את רבקה אימה ואת שמחה אחותה ואותה, שתיהן ילדות קטנות, כי שלושתן נותרו חסרות-כל. ביתו של יהודה ראב ברחוב ביל"ו אינו גדול במיוחד. בחדר השינה ישנים יהודה ולאה. ב"סאלון" – שני האחים הצעירים, אלעזר ובנימין, ואילו אסתר חולקת מעתה את החדר השלישי עם רבקה ושתי בנותיה.

בבוקר, מספרת מרים, קמה אסתר בכעס, אמרה ... שהיא אינה מוכנה להישאר בבית, והלכה לעבוד בבן-שמן.

גם על פי עדותה של אסתר היא יוצאת שוב את הבית, הפעם לחוות בן-שמן, בתור פועלת. ועבודה זו, לדבריה – היא כבוד גדול. איתה יחד הולכות שרה פרידמן, המכונה כניראה – שריצ'קה, לאה דוברי, ועוד צעירות מבנות המושבה. נותנים להן חדר, והן אוכלות במיטבח המשותף.

אך מתי בדיוק הלכה אסתר לעבוד כפועלת בבן-שמן?

אם אכן נכונה עדותה של אחייניתה מרים, הרי שאסתר יוצאת לבן-שמן בשלהי אוקטובר 1917. ואולם על פי סיפוריה, שבהם מתוארות ההפגזות על המושבה לפני הכיבוש הבריטי בנובמבר ובדצמבר 1917, ומתוארים הימים שבהם חיילים בריטיים כבר גרו בחצר הבית – מסתבר שהיא עשוייה היתה לשהות בבן-שמן רק תקופה קצרה, כחודש ימים, החל בשלהי אוקטובר.

ב"מחברת שנייה" ממחברות הטיוטה של שירי "קמשונים", המכילה גם קטעי פרוזה ועדות, מצוי "קטע" שכתבה אסתר: "ימי המצור, חשוון 1917", וברור שהיא מתארת בקטע את שבתה בפתח-תקוה:

הלומי רעם תותחים מציצים אל הגבעות הקרובות והרחוקות מאיתנו כל-כך... עצים תקועים באדמה וגבעות רובצות דוממות, האוויר מלא אבק עומד וחם –

טר טררר, דרך כל החלל הזה – והלב מתפלץ רגע ותוהה שמא שמא פה תיפול הפצצה, טר טררר, והד ירדוף הד ותוף האוזן רוגש וכואב – ובלילות בין הזיתים רחש, ובדרכים קול צעדים עמומים, פה ושם מיילל תורכי פצוע בסופראן דק החותך את האוויר, אתה נושא ראשך לכל עבר – סגור סגור מכל צד רק רחובות המושבה נשארו, צר צר.

ישראל הראל, המראיין אותה בסוף שנות ה-70, מספר מפיה:

הימים היו ימים קשים ליישוב. התורכים פינו את היהודים מתל-אביב, וגם על אנשי פתח-תקוה ריחפה סכנת הגירוש לגליל. את השנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, השנה האכזרית והקשה מכולן בשביל היישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל, עשתה אסתר בבית הוריה בפתח-תקוה, סובלת ככולם מנגישות הטורקים ומהרעב בארץ.

ולפי סיפורה "בית אבי" היא נמצאת כפועלת בבן-שמן רק בראשית קיץ 1918, כאשר המשפחה מצוייה כבר בגלות תל-אביב, והאב עובד במשך ימי השבוע בפרדס בפתח-תקוה.

על תקופת עבודתה כפועלת בבן-שמן, בקיץ 1918, תכתוב אסתר לימים סיפור קצר, מעין תמונה, בשם "הטרייר". מתוך עיון מדוקדק בסיפור אני מנסה למקם את עונת השנה שעליה הוא מספר: טרייר היא מכונה למיון גרעיני-חיטה שנועדו לזריעה, ומכיוון שאת החיטה זורעים בחורף, לאחר הגשמים הראשונים, לכן מיון הגרעינים מתאים לחודש אוקטובר, אבל מאידך גיסא ייתכן שהמיון נעשה בקיץ, לאחר הקציר. הרקפות שבסיפור פורחות בשלהי החורף, ואילו תפוחוני הדום הנזכרים בו מבשילים בקיץ.

כותבת אסתר:

אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.

ליד לוע-המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת-הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: "פרפטואום מובילה". הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי-הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל-זאת, ואגל אחד בא ישר לעין.

אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי-יהודה, כאן הם מתחילים, בבן-שמן, עם הגבעות, עם "גבעת השומר", עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם-המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני "דום", שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – "פתקים" לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.

הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא 'מתה' – " צועקת שריצ'קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.

לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי-חמצן על מצחי.

 "מה קרה?"

 "התעלפת."

*

בעיצומו של הקיץ הקשה, בתחילת אוגוסט 1918, שמה בבן-שמן קץ לחייה חלוצה צעירה בת עשרים ושמה שושנה בוגן. ההתאבדות מתרחשת כניראה כבר לאחר שאסתר עזבה את בן-שמן, אבל בהחלט ייתכן שאסתר פוגשת בשושנה, שבאה לבן-שמן בתחילת חודש יולי.

שושנה, בת למשפחה ציונית מרוסיה, עולה לארץ לבדה בתרע"ג, 1913, בהיותה בת חמש-עשרה, ומגיעה מיד לפתח-תקוה. שנתיים היא עובדת במושבה כפועלת ובמשק-בית. בתקופה זו יוצאת אסתר, המבוגרת ממנה בארבע שנים, לדגניה וחוזרת לפתח-תקוה. בשנים 1917-1915 עובדת שושנה במסגרת קבוצת הפועלות בחוות כנרת, מתיידדת עם ברל ועם רחל כצנלסון, ומתאהבת באחת הדמויות המרתקות של העלייה השנייה, בנוח נפתולסקי.

בתחנותיה השונות של שושנה, בפתח-תקוה, ואולי גם בחודש האחרון לחייה בבן-שמן, פוגשת שושנה באסתר ראב. נעמי גלבוע מספרת: "פתח-תקוה היתה אז הקן העיקרי לתנועת הפועלים בארץ. בה חיו א"ד גורדון, לוי שקולניק (אשכול), ברל כצנלסון, שושנה בוגין ועוד רבים מבין מנהיגי התנועה. הגורן ומועדון-הפועלים היו ה'אוניברסיטה' שלנו. משם שאפנו את רוח הקידמה והאידאות, שם הקשבנו לוויכוחים השנונים בכינוסים ובוועידות. מהם למדתי את המושג של "לאומיות סוציאליסטית". בין חברותיי הטובות היו אסתר ראב, שושנה גולומב, שושנה בוגין, לאה דוברי ועוד."

ב-1917 מחייב אותה מצב בריאותה לחזור לפתח-תקוה וכניראה ששושנה נמצאת במושבה עד הכיבוש הבריטי. לאחר מכן היא מצטרפת לתנועת ההתנדבות של הנשים לגדוד העברי, שבסופו של דבר אינה יוצאת לפועל. בפורים תרע"ח, 1918, נואמים היא ושמעון קושניר, "ילדי העלייה השנייה", בוועידה השביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה, המתקיימת ברחובות. בקיץ תרע"ח מצטרפת שושנה לקבוצת הפועלות שמארגן אליעזר יפה במקווה-ישראל, ומשם היא יוצאת לבן-שמן. בסופו של חודש אב תרע"ח, בשתיים בלילה, היא קמה ושותה "כוס חומץ" בבית-המרקחת, ומתה.

כעבור אחת-עשרה שנים מתארת רחל כצנלסון ביומנה את פגישתה האחרונה עם שושנה בוגין: "היה רק רצון להתרחק מהנערה האכסצנטרית הזאת, שדיברה על הכל בראש חוצות בלי בושה, ובקדחתנות קראה לכולם את רשימותיה, וכאילו לא איכפת היה לה היחס של הנערות וגם של הבחורים אליה."

מוטי זעירא, חבר גבעת-חיים איחוד, שמצא את יומנה של שושנה בוגין וחקר את פרשת חייה, הוציא לאור חוברת מיוחדת על אודותיה: "שושנה, ילדת לפידות, אייך?" – ובה הוא כותב:

סימני התערערותה של שושנה היו בולטים לעין. היא שקעה לחלוטין בעולמה הפנימי, היומן שימש לה כמפלט יחיד מסערותיה הפנימיות, היא איבדה את הקשר עם הסביבה החיצונית ונכנסה לסחרור שאין ממנו מוצא. בתקופת חייה האחרונה נפגשה שושנה עם אסתר ראב, בתו של יהודה ראב, ממייסדי פתח-תקוה. במהלך שנת 1918 הצטלבו דרכיהן של השתיים פעמים מיספר בפתח-תקוה, עיר הולדתה של אסתר, ובבן-שמן – שם עבדה כפועלת.

המפגש בין הנערה המעורערת לבין המשוררת הצעירה הותיר רושם עז על אסתר ראב. שנים מעטות אחר-כך, ב-1924, כתבה שיר אותו הקדישה "לשושנה ב. ולורת פ. [פסקל], אשר הלכו ללא שוב" – שתי ידידות של המשוררת שהתאבדו. השיר ["לאחיותיי העניות, הנסערות"] ממחיש, יותר מכל התיאורים, את האובדן הפנימי של שושנה, ואת חוסר האונים של חבריה להושיט לה יד עוזרת.

השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שייך לסיפור-חייה של אסתר בתקופת היכתבו בחילואן בשנת תרפ"ד, 1924, ושם אמנם ידובר בו. הוא מתפרסם לראשונה, עם ההקדשה, ב"הדים", בשלהי שנת 1924, אך אסתר לא כללה את ההקדשה ב"קמשונים" (1930) וזו מוחזרת לשיר רק במהדורת "כל השירים", ושם מגלה אותה מוטי זעירא.

אך עוד קודם לכן, בפברואר 1919, כותבת אסתר טיוטת מכתב או הספד על חברתה שושנה. היא כותבת בעיפרון על צידו השני של דף שבו רשומים בדיו טורי ההוצאות וההכנסות שהיו לספריית המושבה פתח-תקוה בחודש שבט תרע"ט, בתקופה שבה היא שימשה כספרנית. הטיוטה כתובה בשני טורים, היא אינה קלה לפיענוח, והשורות מובאות לאחר קיצור ועריכה:

שלום שלום רב, / כן במקרה הייתי קרובה לשושנה / בשנה האחרונה / כן / המוות על-פי-רוב משרה פחד / והוד למעריציו / במקרה כמובן / מתים / אבל שושנה והמוות אינם / שני דברים נפרדים, הוא / היה בקירבה וגדל איתה יחד. / זה היה פתרון חייה / ברור לי מאוד. / היא נולדה בטמפו של חיים מיוחד / ברור בני אדם כאלה נולדים [פוגשים] / לעיתים רחוקות אבל יש, כן / יש כאלה / הכרתיה. / בשנה האחרונה התפרצות כוחות / היתה לה / כל השנה הזאת / בכוחות נפש בלתי רגילים היא / מקיפה דברים חודרת לפני ולפנים / כל צורות חיים שונות / היא בערה באש, כוחות / פעלו בה נפלאות אבל / הכלי לא היה חשוק ונשבר / נפלא היה לראות אותה / חודרת [מאירה] באבן של גויל שחורה / לכל הנופל תחת ידה, נפלא / ומבהיל גם-כן מפני שהיתה הרגשה שהיא / שורפת / את עצמה והולכת לקראת / גורל. כן זה אחד מהפלאים / החיים מראים לפעמים / יותר בברור / מאשר פלאים של רשע / שניראה יותר ברור מן / האחרים. / רק סתומי עין יאמרו / כי היתה "חולה" ובלתי / נורמלית – היא היתה / היא.

אולי כדאי להזכיר שהשיר "הוא" (1966), שנכתב כיובל שנים לאחר מכן והוקדש לדוד בן גוריון בתקופת בידודו הפוליטי, מסתיים אף הוא במילים דומות: "ומבתריו – / אדם ייבנה; / הוא שוב יהיה – / "הוא" / רק הוא."

חרף קירבתה למתאבדות הרי בשום פרק בחייה וביומניה של אסתר עד כה, ובשום פרק בחייה ובכתיבתה בעתיד – לא עולה ולא יעלה על דעתה אף צל של הרהור בהתאבדות. כל ימיה היתה אסתר אדם לוחם. אולי בא הדבר מכך שהיא גדלה בחברת שלושה אחים, אולי מהחינוך הספארטני המחשל של האב, אולי מן הקשר העמוק, החושני, לנופי מולדתה, ואולי מהרגשת העצמיות והייחוד שמפכה בה מיום שהיא עומדת על דעתה – אסתר רואה את הסכנות כבאות רק מבחוץ; בשיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" – נחשול מכרסם את צוקי הסלע שעליהם היא יושבת ועלול לנפצם לפתע ולגרוף גם אותה, היושבת עליהם – אבל לעולם, לעולם אסתר לא תיכנע ולא תהרוס את עצמה מבפנים ולא תיתפס אי-פעם לסוג זה של ייאוש, לא בכתיבתה ולא בחייה. אין דבר זר יותר לאסתר ראב מאשר המחשבה על איבוד עצמה לדעת – ויהיו חייה קשים ומשבריים ככל שיהיו.

מחלת ברוך בכפר-סבא, התעלפות אסתר בבן-שמן, מותו של אברהם-חיים בצפת – בכך עדיין לא נתמלאה סאת צרותיה של המשפחה, דווקא עתה, כאשר המלחמה כבר קרובה לקיצה, נפגע יהודה ראב בתאונת כווייה קשה בפתח-תקוה. על כך הוא מספר ב"התלם הראשון":

אולם אותו קיץ [1918] קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקוה הועברתי אל משפחתי בתל-אביב. ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים [תרע"ט, שלהי 1918].

לימים, ב-1934, מפרסמת אסתר את הסיפור "בפרדס". דמות גיבורו – ר' דוד, "הזקן", גזורה בחלקה על פי דמות אביה, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת הכווייה הקשה בבית-המנוע בפרדסו, החלים והאריך לחיות עוד כשלושים שנה. כותבת אסתר:

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה... אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז... הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו "בגדי המלכות" – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.

פרק-זיכרונותיה "בית אבי", שנכתב ב-1967 לערך, נותן את הרקע העובדתי לסיפור הכמו-בידיוני:

וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.

פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום "קבורה" כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.

את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –

דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו שיעבוד על דלק של פחמים, וה"צינדר" החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל "שוונג" –

ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה, והסוף –

אחי השני אלעזר, זה שנולד אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –

סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקוה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב"צינדר", וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –

בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: "הוא חזק, הוא יתגבר – "

ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –

גם לי סיפרה אסתר כי לאחר התאונה היא חזרה ברגל מבן-שמן לתל-אביב כדי לטפל באביה החולה, ישבה ליד מיטתו והחליפה לו בזהירות את תחבושותיו ומרחה שמן על פצעיו. מרים גיסין, שהיתה אז ילדה בת חמש, זוכרת את הריח הנורא של התחבושות, שבגלל המחסור בימי המלחמה היה צורך לכבסן לשימוש חוזר. היא אינה זוכרת את אסתר מטפלת בסבה יהודה, אלא את אימה רבקה וסבתה לאה המטפלות בו.

*

בקיץ 1918, כניראה כבר לאחר כווייתו של האב, אסתר בת ה-24 מצוייה אמנם בתל-אביב אך אינה גרה עם משפחתה אלא עובדת בפרדס גולדברג. על אותה תקופה היא מספרת ל-ש. שפרה ולנעמי גוטקינד (גולן):

אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר, לבוש במדי קצין בריטי, והתנהג כאילו הביא את הגאולה לארץ, במו ידיו. הוא הכיר כמובן אותי ואת אבי. יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל-אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלויים ופה נשף עם שקדים קלויים.

לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת "קלוש" קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנאזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה.

וכך, כאשר אני יושבת בכיסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת את השקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופיזרתי את השקדים על הריצפה; נישארתי שהות קצרה והלכתי. תל-אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה.

סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, שהיתה אז פועלת כמוני, בפרדסים, התיישבה לידי ואמרה:

 "את הרי משלנו, היית בדגניה, איך את מסוגלת ללכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? זה לא מתאים לך!"

היה אנטאגוניזם חריף בין אנשי ניל"י לבין היישוב.

עכשיו אני בידידות רבה עם רבקה אהרונסון. ואני אומרת לה בגלוי שקשה לי, למרות כל ההערכה לעצם מעשה ההקרבה של אנשי ניל"י, לעקור את האוורסייה שנטעה בי כלפיהם העלייה השנייה.

אהוד בן עזר: הספר אזל, וניתן לקבלו חינם בקובץ וורד עברי בפנייה אלינו, אך זה ללא קונטרסי התמונות שבמקור.

* * *

אסתר ראב

לשושנה ב. ולורט פ.

אשר הלכו ללא שוב ^*

לְאַחְיוֹתַי הָעֲנִיּוֹת, הַנִּסְעָרוֹת,

הַצָּפוֹת עֲלֵי גַּעַשׁ הַנַּחְשׁוֹל

אֱלֵי אוֹבֵד:

יְדֵיכֶן אֵלַי נְשׂוּאוֹת, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶן

מֵעַל פְּנֵי הַתְּהוֹם מְבַקְשׁוֹת אֲחִיזָה,

עֵינֵיכֶן הַפְּקוּחוֹת דְּבֵקוֹת בִּי:

עֶזְרָה!

אַךְ כַּבְלֵי הַהַצָּלָה נֻתְּקוּ

זֶה כְּבָר בְּיַד הַגּוֹרָל,

וּבְיָדַי רַק קוּרֵי עַכָּבִישׁ נוֹתָרוּ.

הִנֵּה דַּם לִבִּי לָכֵן,

הַיָּפוֹת הַנִּשָּׁאוֹת נִשָּׁאוֹת

וְעוֹבְרוֹת מֵעַל פָּנַי...

וַאֲנִי הַיּוֹשְׁבָה

עֲלֵי צוּקֵי הַסֶּלַע

חֶרֶשׂ מְכַרְסֵם הַנַּחְשׁוֹל אֶת הָאֶבֶן,

וְגִידֵי חוֹל מִתְפּוֹרֵר

בְּאֶצְבַּע תּוֹהָה

יוֹם-יוֹם אֶגְרֹר,

וְעֶרֶב אֶחָד

פֶּתַע יְנֻפַּץ הַכֹּל,

וְאָחַז הַנַּחְשׁוֹל

וְנָשָׂא אֶת אֲשֶׂר לוֹ – – –

חילואן תרפ"ד

1924

____________

^* שושנה בוגין ולורת פסקל (א.ב.ע.)

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [108]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

איסרו חג

עכשיו, לאחר שחגגנו 70 שנה למדינתנו, ואנו צועדים בביטחה ובתקווה קדימה, לקראת יובל ה-100, יש לנו במה להתגאות. ההישגים אדירים! לא יספיק המצע לפרטם.

ויש גם כישלונות, וצער על התפוגגות החזון הציוני ושל אותה הרוח של ימי קום המדינה.

אבל – לא המדינה מושחתת, אלא אישים כאלה ואחרים, בהנהגת המדינה וב"חלונות" הגבוהים, ולא צריך לפרט.

לא צה"ל בלתי מוסרי, כפי שמאשימים אותו אויבים מבחוץ ויריבים פוליטיים מבפנים – בָּאירגון העצום הזה יש ודאי אחדים בתוכו הנוהגים באי-מוסריות ובניגוד לפקודות ולקוד המוסרי של צה"ל. ויש כאלה בעם, התומכים דווקא בהם.

לא כל המתנחלים כובשים – רק אלה ביניהם שחשים עצמם כובשים.

לא כל הערבים אויבים – רק אלה השואפים להשמידנו.

לא כל המוסלמים טרוריסטים, אך רוב הטרוריסטים הם מוסלמים. [אמרו זאת לפני...]

לא כל הפולנים רצחו יהודים, רק רבים מהם, רבים לאין ערוך לעומת הקומץ של אלה שהצילו יהודים.

לא כל ארגז התפוחים רקוב, רק תפוח אחד או שניים בתוכו. ולא יהיה בכוחם להרקיב את הארגז כולו.

לא העכבר גנב – החור גנב. [אמרו זאת לפני...].

לא כצעקתה.

מדידת אורך...

התחרות הנואלת על אורך הנאום בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שבה האריך ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו מעבר לזמן המוסכם והמתוכנן, ובכך הוכיח ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין "מיהו גבר", מזכירה לי את התחרות בין נערים מתבגרים – של מי ארוך יותר...

הצהלה

הקלֶטת שבה נראה צעיר עזתי נפגע מכדור של צלף מעבר לגדר וחיילים שלנו צוהלים משמחה, גורמת מבוכה והרגשה לא נעימה לכל  ישראלי רגיש, חושב, ליברלי, הומניסט, אדם בעל מוסר יהודי. 

לא לי לשפוט אם הירי בוצע כדין, בפקודה, והיה מוצדק. אך צהלת השמחה של החיילים, חבריו של היורה, היא מעשה המנוגד למסורת ולמוסר היהודי וכן למוסר האנושי בכלל.

ידוע הפסוק התנ"כי: בנפול אויבך אל תשמח [משלי כ"ד, וכן בפרקי אבות]. צהלה זו היא בניגוד לאמירה ההומנית העתיקה הזאת.

כמובן, חיילי צה"ל יושבים על הגדר סביב רצועת עזה והם מגינים בנחישות על תושבי האיזור ועל מדינת ישראל בכלל, ועל כך מגיעה להם תודה והערכה וכבוד ראוי.

אך בעניין הצהלה האמורה עולה בנו חשש, שתופעה כזאת עלולה להוביל אותנו להתנהגות כפי שמתנהגים אויבינו, כאשר מצליחים להרוג יהודי. עוד מעט יחלקו אצלנו סוכריות בחוצות העיר[?].

ונשאלת גם השאלה: מי הם הוריהם של החיילים הצוהלים הללו? כך הם חינכו את בניהם? אם לא – כנראה שלא חינכו אותם כלל. צר לי צר עליהם ועל בניהם.

בקבוקי שמשון

הצעירים הנלהבים של עזה מפריחים "טיארות", עפיפונים, ובזנבם  קשורים בקבוקי-תבערה, המציתים את שדות היהודים בעוטף עזה. הם לא יודעים שקדם להם בכ-3.000 שנה, הגיבור העברי שמשון, שהתכתש כל חייו עם אנשי עזה, והוא שילח שועלים שזנבם בוער, ואלה הציתו את שדותיהם של הפלישתים, שהפלסטינאים בימינו טוענים שהם בני-בניהם של אותם פלישתים מן הימים ההם.

ההיסטוריה חוזרת – במהופך. 

יותר מדי חכמים

כמה חבל שאחד הטילים "החכמים" של טראמפ לא התבלבל וסטה ממסלולו ונפל על ראשו של אסאד. פיספוס של פיספוס.

*

בברלין פונתה בימים אלה פצצה בריטית מימי מלחמת העולם השנייה, שלא התפוצצה. חבל שלא התפוצצה בזמנה ודיללה במקצת את מספר הנאצים בלב בירתם.

יהודה גור-אריה

* * *

אהוד בן עזר

"נרקיס וגולדמונד"

להרמן הסה

 [ללא ציון שנת התרגום לעברית]

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 25.4.1969

לפני 49 שנים

תחת כותרת מדור "קריאה אפשרית"

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

"התכונות מן הסוג שאתה נמנה עליו," אומר נרקיס לגולדמונד, "התכונות בעלות החושים החזקים והעדינים, בעלי-הנפש החולמים, הפייטנים, האוהבים, עולים כמעט תמיד עלינו, אנשי-הרוח. בכם טבוע היסוד האמדי[?], אתם חיים מלוא החיים, לכם ניתן כוח האהבה וכישרון החיים הפנימיים. אנו, אנשי-הרוח, אם כי אתם רואים אותנו תמיד כמנהיגיכם וכשליטים עליכם, לנו לא ניתן שפע-החיים, כי אם חרבוניהם. לכם עתרת החיים, לכם עסיס-הפירות, גן-האהבה ונוף-האמנות היפה. מולדתכם אתם – האדמה, שלנו – הרעיון. הסכנה האורבת לכם היא ההשתקעות בעולם החושים, המחנק בעולם מחוסר-אוויר. אתה הנך אמן, ואני הוגה-דעות. אתה ישן ליד שד אימך, ואני ער במדבר. לי זורחת השמש ולך הירח והכוכבים. אתה רואה בחלומך נערות, ואני – נערים..." (עמ' 60).

מוזר למצוא דפים אחדים לאחר-מכן חותמת "הספריה העירונית" (הספריה לילדים)" – כאשר הספר רחוק מלהיות תמים, וספק אם הוא מובן לבני הנוער הקוראים בו. על כל פנים, כאשר חזרתי וקראתיו עתה נוכחתי לדעת כי מאום לא הבינותי בו כאשר קראתיו לראשונה בטרם מלאו לי עשרים שנה.

זהו ספר מתוכנן מאוד ובנוי על פי תבנית – כדי להוכיח את התיזה של מחברו. כמעט שאין חריגות ו"גידולים ממזריים" בהם מתגבר יצר המספר על תבנית יצירתו, והופכה משום כך לעיתים למעניינת יותר.

בראשית הספר מוצגת ההנחה, או הבעייה אשר דורשת פתרון: נרקיס וגולדמונד. בהמשכו – חייו של גולדמונד ומסעותיו על פני הארץ – ובהם ההוכחה או פיתוח הנתונים הראשונים. וסוף הספר, מות גולדמונד, הוא הפתרון או המסקנה הסופית.

מהי התיזה?

במובאה שהצגנו בפתח הדברים: הניגוד בין נרקיס לגולדמונד, הניגוד בין איש הרוח לבין האמן. וצמד ניגודים זה משתקף בתכונות מהותיות מנוגדות המשוייכות לאופיים, למחשבותיהם ולחייהם של שני הגיבורים.

נרקיס מבטא את היסוד הגברי, העליון, הוא איש הרעיון, האידאה. יש בו מיסוד המנהיגות והאבהות (במובנה הסמכותי), יש בו יובש, חיים שהוקדשו לדת, מידה של שלווה שאינה טבעית אלא מושגת לאחר משטר רוחני קפדני והתגברות על עולם החושים. ויש בו, במפורש, נטיות הומוסקסואליות אשר מבטאות, כפי שביטאו כבר ב"משתה" של אפלטון, את עליונותן של ידידויות בין גברים ושל האהבה הרוחנית על פני זו הגשמית. נרקיס רואה בחלומו נערים. המושא של אהבתו הנסתרת הוא זִכרי. ובכך נשלם מעגל הזִכריות של הווייתו ושאיפותיו. הוא קרוב לשמיים ולא לאדמה.

ההשפעה האפלטונית והניאו-אפלטונית מצוייה כאן בשני מישורים: האחד, ראיית עולם האידיאות העליון, הבא מלמעלה, כיסוד הנעלה, הזכרי, הזורם בדרך השפע למטה, אל העולם העכור, הנקבי, ונותן לחומר ההיולי את צורתו.

תפיסה דומה של זיהוי יסודות: זכרי-אלוהי-עליון מול נקבי-חומרי-תחתון – קיימת גם בתורת הספירות של הקבלה היהודית. שם מצוייה תפיסה של סכסואליות כפולה, לפיה כל ספירה, המתווכת בין עושר השפע האלוהי הבא מאין-סוף לבין עולם החומר – היא כנקבה לספירה שמעליה וכזכר לזו שמתחתיה, וחיותו של עולמנו תלוייה בזיווג המתמיד ובשפע הנמשך מן העולמות העליונים.

המישור השני בו קיימת ההשפעה היוונית הוא כאמור ראייתה של הזיקה ההומוסכסואלית כיותר אריסטוקראטית, יותר "זכרית", יותר "טהורה" ויותר מושגית – ופחות תלוייה בעולם של החומר, החושים והנשים. בעולם הנשים מובנה של ההזדווגות הוא תועלתי – לשם הולדה גשמית ולא לשם הולדה ביפה, כאהבתו של סוקרטס לאלקיביאדס.

"נרקיס וגולדמונד" [הופיע במקור בשנת 1930] הוא מיתוס, וגולדמונד הוא חלקו השני והאפל של המיתוס. גולדמונד הוא "גבר של נשים". הוא – רואה בחלומו נערות, הוא בעל חושים, נפש חולמת, פייטן, אוהב, אמן, צייר. בו טבוע היסוד האימהי, מולדתו האדמה. הוא קרוב במהותו לעולם החומר, לעולם האישה. היסוד הנקבי מבטא את האם, "האם הגדולה", את האהבה, השלימות ההרמונית של הגוף היפה, את האדמה, החומר ואת המוות, קץ כל חי.

כל חייו של גולדמונד הם רדיפה נואשת אחר דמות אימו שעזבה אוו בילדותו. הוא מוצא רמזים לה בנשים שעימן הוא שוכב, שאותן הוא אוהב, הוא מכין עצמו כל ימיו לעצב את דמותה בפסל של "האם הקדושה", פסל שיבטא את כל ניגודיה: החיים והמוות, ההולדה והכיליון, האימהות והמלחמה, הרחמים והאכזריות.

כל חייו, כל מסכת נדודיו, עומדים בסימן ניסיונו זה לפענח את דמות אימו. את דמות האישה כ"אם כל חי", ולעצבה במסגרת אמנות הפיסול אשר בה התמחה. מושאו של גולדמונד הוא נשי ומפני כך אף נפשו מלאה ממהות האישה, ממהותה של אהבת-בשרים וחיי חושים חולפים.

בראשית הספר אין גולדמונד מוכן להודות במהותו זאת. הוא רוצה דרך חיים זכרית-שכלית כזו של נרקיס הנערץ עליו. גולדמונד ניצב על פרשת דרכים – הוא אינו אוהב את נרקיס גם אהבת-בשרים. ואילו נרקיס, שאוהבו גם בנפש וגם בחושים, מקריב את אהבתו הגדולה למען גלות לגולדמונד את מהותו האמיתית של זה, גילוי השם קץ לקירבתם ומוציא את גולדמונד לחיי נדודים, יצרים ואמנות. גולדמונד שואל מדוע ייבצר ממנו ללכת בדרכו של נרקיס, ונרקיס עונה:

"לא, חביבי, ממך ייבצר הדבר. יש בני-אדם שכוחם יפה ללמוד הרבה, אתה אינך נמנה עליהם. אתה לא תהיה למדן לעולם. לך כישרונות אחרים. אתה עולה בכישרונותיך עליי, אתה עשיר ממני אף חלש ממני. דרכך תהיה עשירה יותר וקשה יותר מדרכי. יש שלא היית רוצה להבין לי. יש שהיית מסרב כסייח זה, לא תמיד היה קל הדבר, ועיתים הייתי מוכרח להכאיב לך. חובתי היתה להעיר אותך, כי על כן היית שקוע בשינה. אך דבר זה שהעליתי לפניך את זכר אימך כאב לך לכתחילה, כאב מאוד, מצאו אותך שוכב בדרך-הצלב-כבר-מינן, זה הה מן ההכרח, לא, אל נא תלטף את שערותיי! לא אוכל נשוא זאת." (עמ' 85-86).

נרקיס מרחיק מעליו בהחלטיות ובאכזריות-עצמית את נהייתו של גולדמונד אליו, ושולחו לגילוי מהותו האמיתית – כגבר יפה, "גבר של נשים", אמן, נודד החי חיי חושים ומעצב את רשמיו בחומר. אין אפשרות לגשר בין מהותו של נרקיס לזו של גולדמונד. הקירבה ביניהם היא קירבה דיאלקטית, של שניות, ולא של התדמות. כך מהות החיים:

"כל המציאות  נראית כעומדת על השניות, על הניגודים: אפשר להיות גבר או אישה, נודד או בעל בעמיו, איש-השכלה או איש-הרגש – בשום מקום לא ניתן לאדם בבת אחת לשאוף ולנשום, להיות גבר ולהיות אישה, להגיע לחופש ולסדר, לקיים יצר ורוח – תמיד יוצא שכרו של האחד בהפסדו של השני, ותמיד האחד החשוב ורצוי כל כך כמו השני!" (עמ' 336).

גולדמונד, בדומה לגיבורו של באלדווין ברומן "ארץ אחרת" (לאחר חווייה הומוסקסואלית) – מגלה שהוא נידון להיות שייך לנשים.

בחלקו האחרון של הספר, לאחר שנים רבות, חוזר גולדמונד אל המנזר, שעתה נרקיס עומד בראשו, ובורא את יצירתו הגדולה ביותר, את דמות מריה "האם הקדושה". "שמעני נא, נרקיס! כדי שדמות זו תצליח היו נחוצים כל ימי נעוריי, נדודיי, אהביי, ומעשי-עגבים המרובים. זהו המעיין ממנו שאבתי, ומעיין זה יתרוקן בקרוב. אני חש את החורב הכובש את לבבי." (עמ' 402).

אכן, ההתרוקנות שלאחר ההולדה היא חלק מן ההזדקנות, מתחושת הכיליון. גולדמונד הולך ודועך.  מחלתו: היעדר כוחות החושים. חייו כאמן הסתיימו, והוא משלים את דרכו האחרונה אל האם הגדולה:

"הידעת עוד?" שאל (את נרקיס) באחד מימיו האחרונים, "פעם שכחתי את אימי אבל אתה שבת והעלית את זיכרונה לפניי. גם אז הכאיב לי הדבר מאוד. הרגשתי כאילו חיות זוללות בתוך מעיי. היינו עדיין בחורים, נערים צעירים ויפים היינו. אבל כבר אז קראה לי אימי, ואני הוכרחתי להישמע לה. היא היתה בכול. היא היתה הצוענייה ליזה, המדונה היפה של האמן ניקולאוס, היא היתה החיים, האהבה, התאווה, היא היתה גם הפחד, הרעב והיצר. כעת היא המוות, ואצבעותיה הן בחזי." (עמ' 422).

דוגמת חייו של גולדמונד מעוררת ספקות פנימיים חמורים גם במחשבתו של נרקיס: "וכלום לא היה זה אולי פשוט יותר, ילדותי ואנושי יותר לחיות חיים של גולדמונד? כלום לא היה לבסוף בזה אומץ-לב גדול יותר להתמסר באמונה לזרם מעורבל ואכזרי זה, לחטוא ולשאת את כל תוצאותיהם המרות מלעמוד מחוץ לחיי עולם בידיים רחוצות ולחיות חיים טהורים, לנטוע לעצמו גן-מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו?" (עמ' 406).

אך רק מותו של גולדמונד מסופר ברומאן, ואלה מילותיו האחרונות: "אולם איך חפצת אתה פעם למות, נרקיס, אם אין לך אם? בלי אם אי אפשר לאהוב, בלי אם אי אפשר למות." (עמ' 424).

נרקיס איננו מת, אלא ממשיך לחיות בתוך משטר של היסוד הזכרי-אלוהי-עליון של המנזר, בעולמן של אידאות ותפילות שהן נצחיות כפסליו של גולדמונד, וכמותם מבטאות את גילוייה השונים של אותה מהות נצחית.

* הרמן הסה: "נרקיס וגולדמונד". רומן. תרגם יעקב פיכמן. 3 כרכים. 424 עמ'. הוצאת "אמנות" תל-אביב. "ספריה לכל".

הערה מאוחרת: האם ייתכן שאת שם ספרו "בגן המחשבות" (1942) לקח אלכסנדר אהרונסון, באירוניה ברורה, מהתרגום העברי של יעקב פיכמן לספרו של הרמן הסה "נרקיס וגולדמונד": "לנטוע לעצמו גן-מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו?" (עמ' 406)?

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מר בן עזר המאוד נכבד, במטותא צרפני לרשימת המנויים על מכתבך העיתי. למרות שירֵי האינות המרשימים והכואבים בגיליון אחרון הגעתי למסקנה ברורה שאכן יש אלקים בשמים שמצודתו פרוסה על בני האדם. לאחר שכבר הכרזתי ביאושי שאפסה התקוה לקרוא דבר מה מענין בשלולית האינטרנט וכמעט גמרתי אומר בנדר ושבועה שלא לשוטט עוד באתרים ישראליים, ההשגחה העליונה זימנה לי הפתעה מרעישה בדמות "חדשות בן עזר" וזיכתה אותי בקריאה מהנה שדוגמתה לא זכורה לי זה זמן רב.

אקווה כי תראני ראוי לקבלת מתנת חינם זו ותודתי נתונה לך מראש.

הרב שלמה גְמָרָא

טורונטו קנדה

אהוד: הרב שלמה גמרא הוא ראש ישיבת אור חיים ואולפנת אורות בטורונטו.

* עירית אמינוף: אהבתי את "צנום גאה וללא אשליות".

אהוד: מוזר, שהרי בשום מקום אין מחבר השיר נחשב ואינו נזכר כמשורר עברי. אולי את טועה?

* שלום רב לעורך הנכבד. אין דרכי להעיר ולהתפלמס אך הפעם לא אחשה. להערתו של העורך על זיכרונותיי בעניין המסעדות בירושלים בזמנו. הוא מנה רשימה ארוכה של בתי אוכל ובתי קפה שלא הזכרתים. והלא אנו העניים אכלנו היכן שמחיר התלוש לא עלה על תשעים גרושים, וממפעל הבגד הזול עלה בהנחה לנצרכים  שישים גרושים. ורשימתו של העורך ציינה מקומות  המיועדים ליפים ולמעונגים (כמו כבודו) שהפרוטה היתה מצויה בכיסם ואף בעודף. והם ישבו שם ונהנו, וגם אלמנט ה-SHOW  לא חסר. קחו לדוגמא את ייחוסו של העורך הנכבד, שהשלטים עם "בן עזר ובניו" קישטו הרבה מאוד פרדסים באזור השפלה, וזה לפני שהעתיקו אותם לנגב הצפון-מערבי בעקבות השפד"ן.

באשר לפנחס שדה. שהזכיר בספרו את מסעדת טרבלוס בעצב ובעגמומיות. זה תאם את כלל תפיסת עולמו, שמן הסתם בהזדמנו שם לסעוד חשב על גורלה העגום של האנושות, בעוד אנו הזנו את עינינו ביופיין של החתיכות שישבו שם ובזה של ההולכות על המדרכה ממול.

בברכה,

י"ז

אהוד: טועה אתה בנקודה אחת, אין ולא היה לי שום קשר תמיכתי לפירמה של קרובי משפחתי הנחמדים, בני-דודים דור שני, "בן עזר ובניו", וגם הוריי לא היה באפשרותם לממן לי את לימודיי באוניברסיטה הירושלמית. שנים התקיימתי בקושי מעבודות הוראה למבוגרים ומכתיבת רשימות ביקורת על ספרים במוספים הספרותיים, ולא פעם היה עליי לוותר על ארוחה. לכן גם אני סעדתי במסעדות כמו אלה צנועות שהזכרת, אבל חסרון הכיס לא היה נחשב בעיניי כל זמן שהיה אפשר למצוא בירושלים בערב סטודנטית שאפשר לא רק לדבר איתה.

לימים, כאשר זכיתי במילגה לשהות של חודשים אחדים באחוזת ירנטון ליד אוקספורד, שהיתה שייכת ל"מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים", קניתי תפוזים אחדים בחנות סיינבסורי הענקית, ולא היה להם טעם. כתבתי על כך לקרוביי בארץ, ולאחר ימים לא רבים התקבלו באחוזת ירנטון שני קרטונים גדולים: של תפוזי שמוטי ושל אשכולית אדומות, כשעליהם מודפסות אותיות גדולות של הפירמה BEN-EZER – והיה לי קצת לא נעים, כאילו אני ממשפחת עשירים שצריך לתמוך ב"מרכז" במקום לקבל מהם מילגה צנועה. כמובן שחילקתי מהמשלוח מנות רבות.

* שלום רב לך, נכדי הצעיר ביותר התכונן בקוצר רוח ליום הולדתו השביעי, וביום הראשון להיותו בן שבע סיפר לנו שבלילה הקודם הוא נשאר ער עוד דקה ועוד דקה עד שהיום נגמר והתחיל היום החדש, כי רצה להרגיש שהוא סוף סוף בן שבע.

לפני כמה ימים, בבוקרו של יום, פגש אותי חבר בישיבה כלשהי, ובהתלהבות בישר לי שקרא את מה שכתבתי היום בעיתון של בן עזר.

שאלתי מתי הספיק לקרוא שכן אני עוד לא הספקתי.

ענה שהוא נוהג לחכות עד שהשעה תהיה שתים עשרה, ודקה אחרי זה מופיע העיתון, ואז הוא עט עליו.

מה אתה אומר על זה סופר נידח?

בברכה,

י"ז

אהוד: בדרך כלל זה אמנם כך, אבל לעיתים יש תקלות במחשב או באינטרנט ואז אינני מצליח לשלוח את כל אלפי הקבצים של הגיליון החדש ברבע השעה לאחר חצות אלא מאוחר יותר.

* אהוד היקר, אהבתי את דבריו של אורי הייטנר על אלתרמן, משורר שלא פסח על שום שבט בישראל המתחדשת, והנלחמת על חייה, והראה שמכל העדות יש "נערה ונער", שהם "מגש הכסף".

"צנום גאה וללא אשליות" הוא שיר מרגש.

אני מסכים עם עמוס גלבוע לגבי הפסימיות המופגנת של ראשי המוסד, הנחשבים כבני סמכא לאבחון מצבה של ישראל.

שייקה גביש הוא באמת אדם נפלא, בעל עבר מפואר, שמתנהג בצניעות. הצטערתי ששיבצו אותו אחרון בין מדליקי המשואות, לאחר מלל אינסופי.

יהודה דרורי מצטט את ג'וליה גילארד, ראש ממשלת אוסטרליה בשנים 2013-2010, שמראה למוסלמים את הדרך החוצה אם ינהגו כמו המוסלמים האלימים והבוטים באירופה. את הציטוט הזה קראתי מיספר פעמים, ואני מסרב להאמין שהוא אמיתי, שבתקופה של "תקינות פוליטית" אפשר לומר דברים של טעם כאלה.

הסכמתי עם יהודה דרורי ואיתך על הנאום ההזוי של דויד גרוסמן, כשהוא מסביר מדוע מדינת ישראל היא עדיין לא בית, אלא רק מבצר. האיש פשוט לא חי במזרח התיכון – טקס משותף עם הורי הרוצחים מעורר חלחלה!

בברכה,

משה גרנות

אהוד: כדי לקבל פרס גדול צריך להשתין על המדינה כמו גרוסמן. הנה למשל פרס "בראשית", אשר לעולם לא יוענק לך ולי כי מה כבר עשינו למען התרבות והספרות העברית, שום דבר! (מישהו שמע על "והארץ תרעד"?) – אבל הגאון נטלי פורטמן, המוחנפת על ידי שופטי הפרס שכנראה הם תאבי שמות מפורסמים – היא משתינה על פרס "בראשית" ולא תבוא לקבלו כדי שלא ייפגע בארה"ב שמה הטוב אם תואיל לקבל פרס במדינת ישראל בנוכחות ראש הממשלה נתניהו, שכידוע לך אחראי לכך שישראל רוצחת פלסטינים תמימים המבקשים רק את "זכות השיבה" לתוך גבולותיה, ומעיזה להגן על עצמה מפניהם.

מגיע לשופטי הפרס שפורטמן תשתין עליו ועל ראש הממשלה ובעצם היא משתינה עלינו, על מדינת ישראל כולה!

* סופר נידח שלום. תמוה בעיניי שאתה ממחזר את השקרים של נתניהו (גיליון מס' 1382). טענתו שהקרן החדשה לישראל היתה הגורם המרכזי שהפעיל לחץ אירופי על ממשלת רואנדה לסגת מההסכם להוצאת מסתננים מישראל לא הוכחה והוכחשה לחלוטין ע"י הקרן. נתניהו נסוג מההסכם שנחתם עם סוכנות האו"ם לפליטים להוצאת 16,000 מסתננים מישראל. את המו"מ עם סוכנות האו"ם ניהל ראש המל"ל, מאיר בן שבת. אספסוף טוקבקיסטי השפיע על נתניהו לסגת מההסכם. נתניהו הוא לא מנהיג, הוא ראש ממשלה מונהג. התוצאה מהחלטתו השגויה היא שכל המסתננים מאפריקה יישארו בישראל.

רון וייס

רמת-גן

* "המלחמות הנכפות עלינו הופכות את המוצרים שלנו לפעילים באופן מוכח. מדינות אוהבות לקנות נשק שנוסה. לא ברור למה האויבים שלנו מתנדבים כבר 70 שנה, שננסה עליהם את הפיתוחים החדשים שלנו, והם אפילו לא דורשים על זה תשלום. לא ברור איך זכינו בברכה כזו, לטובת התעשייה שלנו."

גיא בכור

"ברכת הקללה", הרצאה בכנס ראשי התעשיות הביטחונית בישראל ב-30 באוקטובר 2017.

* סח לי חבר: "מה ההבדל בין 'ידיעות אחרונות' לבין 'הארץ'? שב'ידיעות' שונאים את נתניהו ואילו ב'הארץ' שונאים את המדינה.

* איזו חוצפה מצד ראש ממשלה, שבשנת ה-70 למדינה, שאותה הוא מנהיג בהצלחה בלתי רגילה ומביא אותה להישגים שלא היו לפני כן בתולדותיה – הוא מעז לרצות לנאום בטקסים המרכזיים לציון יובלה! חצוף שכזה! הלא כל שמוק ראוי לכך יותר ממנו! תשאלו את החברים והחברות שלכם! מתי כבר יולי אדלשטיין או אבי גבאי או אביגדור ליברמן או תמר זנדברג או פנינה רוזנבלום – ינהיגו את המדינה הכושלת שלנו ויגאלו אותנו משלטונו המושחת והמשחית של נתניהו?

* מי שעוקב אחר הפרסומים על הנעשה באיראן לא יתפלא אם בוקר אחד המדינה הזו, בעלת הטרור הדתי הפנימי, האינפלאציה המבהילה והפועלים שמתאבדים כי זה חודשים לא קיבלו את שכרם – תתחיל להתפרק במהומות דמים קשות.

מבחינת המיבנה והפיצול השבטי, הדתי והעדתי, איראן לא שונה בהרבה מעיראק, סוריה ולבנון.

* הסופר החשוב א"ב יהושע מציע, בין יתר רעיונותיו לחיסול ה"אפרטהייד", הקיים לדעתו בישראל כיום: "הפדרציה הישראלית-פלסטינית תבקש להצטרף אל הקהילה האירופית הקיימת, כחברה נלווה בסטטוס מיוחד." ["הארץ", 20.4].

פעם הוא כתב ספר "בזכות הנורמאליות". האם אורח מחשבתו כיום עדיין נורמאלי?

אבל אולי בטבלת הסיכויים למועמדות לפרס נובל מקומו כיום כבר אחרי דמגוג ה"שלום" דויד גרוסמן ואחרי המורה של גרוסמן לפתרונות הזויים ולמציאת חן בעיני הגויים, עמוס עוז.

וכמובן, ה"חשובים" האלה זוכים לליקוק תחת בתקשורת הישראלית בזכות עמדותיהם הפוליטיות, שאינן רחוקות בהרבה מעמוס שוקן וחבורתו.

למה, למה שלושה הסופרים "החשובים" שלנו הם כל כך סכלים? הרי לא ייתכן שאנשים מוסריים כל כך כמותם הם סתם ציניקנים רודפי פרסומת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל