פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1338

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באייר תשע"ח, 26.4.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צעירה בת שבעים. // דן לאור: גם בספריות אפשר לאהֹב עד מוות. דברים שנאמרו באירוע פרידה מספרייתו של שלמה שבא. [ציטוט]. // אליהו הכהן: ימי שנותינו שבעים שנה? // יהודה דרורי: לא רוצה שלום איתם. // אורי הייטנר: 1. הסולידריות הלאומית – והמרתה. [ציטוט]. 2. צרור הערות 25.4.18. // יניב קובוביץ: חיילים שהיו מעורבים בירי במפגינים בעזה תושאלו. חלקם פנו לייעוץ משפטי. [ציטוט]. // המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו  –  בחיי [4], פרק ל"ז. מה עושים עכשיו? // משה גרנות: מאזן ההצלחות והכישלונות. על "בחיי (3) מאת פוצ'ו, קורות חייו של צבר מצוי. הוצאת לשון 2017. // אוטובוס כשר למהדרין. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?' // ישראל זמיר: הקרב על משלט 86. מתוך ספרו "לכבות את השמש", אסטרולוג 2004. // לייב יוחנן: אנדרטת הנופלים ב-30 בנובמבר 1947. // אהוד בן עזר: "סידהארתא" להרמן הסה, עברית: 1972, פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 9.2.1973 לפני 45 שנים, במסגרת "ספר השבוע". // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צעירה בת שבעים

אָז קֹדֶם כֹּל: שְׁמָהּ יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי

וְגַם אִם זֶה נִרְאֶה כְּמִין חֲלוֹם-עִוְעִים

בַּדִּי-אֶן-אֵי שֶׁלָּהּ יֵשׁ אַנְטִי-אֵיגִ'ינְג פֶּלִאי

שֶׁל צְעִירָה הוֹרֶסֶת גַּם בְּגִיל שִׁבְעִים.

הִיא צַבָּרִית מֵאָה אָחוּז אִם כִּי נוֹלְדָה לָהּ

בְּבֵית-יוֹלְדוֹת אֶחָד רָחוֹק, בְּלֵיק סַקְסֶס

וְּכְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ שִׁיק הִיא פַיְטֵרִית לְאַלְלַהּ

שֶׁלֹּא מֻמְלָץ אִתָּהּ לָרִיב וּלְהִתְבּוֹקְסֵס.

כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת אֶל הַשְּׁכוּנָה, אוֹ לַמִּרְפֶּסֶת

רוֹתְחִים שְׁכֵנֶיהָ מִקִּנְאָה, מָה שֶׁנָּכוֹן

וּתְגוּבָתָם תָּמִיד נִזְעֶמֶת וְנִכְעֶסֶת

מִזֶּה שָנִים בְּמִזְרָחֵנוּ הַתִּיכוֹן

וּכְשֶׁיָּדָהּ לָהֶם מוּשֶׁטֶת יְשִירָה – הֵם

שִׁבְעִים שָׁנָה דוֹחִים אוֹתָהּ בְּתוֹקְפָנוּת

כִּי לְעוֹלָם, בִּמְקוֹם יִתְרוֹן פִּתְרוֹן פְּשָׁרָה, הֵם

לֹא מַחְמִיצִים שׁוּם הַחְמָצָה שֶׁל הִזְדַּמְּנוּת.

וְאֶת עַמָּם מַרְעִיל כָּל מוּפְתִּי וְכָל קָאד‏י

בַּהֲסָתָה וּשְׁטִיפוֹת-מוֹחַ חֲמוּמוֹת

שֶׁל שִׁכְפּוּלֵי אוֹתוֹ רֶפֶּרְטוּאָר גִּ'יהָאדִי

שֶׁרַק יָגוֹן וּשְׁכוֹל מֵמִיט עַל שְׁתֵּי אֻמּוֹת.

עַל חֲמוּקֶיהָ – כְּבָר נִרְמַז בַּטּוֹפּוֹגְרַפְיָה:

יֵשׁ לָהּ גִּלְבֹּעַ... וְתָבוֹר... אַךְ כָּאן, זְמַנִּית,

אֲנַחֱנוּ תֶכֶף מַפְסִיקִים תַּ'פּוֹרְנוֹגְרַפְיָה

פֶּן נָאֳשַׁם, אַ בְּרוֹךְ, בְּהַטְרָדֶה מִינִית...

עַל קְשִׁי עָרְפָּהּ וּנְחִישׁוּתָהּ שֶּאֵין בָּם דֹּפִי

יֵשׁ קַבָּלוֹת מוּל אֵלֶּה שֶׁלָּשוֹן חוֹרְצִים

כְּשֶׁהִיא הוֹדֶפֶת כָּל דְּבַר-דֹּפִי מֵרֹב אֹפִי

בְּ"תִקְפְּצוּ לִי!" מוּל כָּל שְׁמוּץ שֶׁל מַשְׁמִיצִים.

וּבַת-מַזָּל הִיא (אֵין זֶה סְתָם דִּבּוּר רֵטוֹרִי)

שֶׁאִי אֶפְשָׁר מִמֶּנּוּ לֹא לְהִתְפַּעֵל

כִּי לֵדָתָהּ אֵרְעָה בָּרֶגַע הַהִיסְטוֹרִי

בּוֹ צַ'נְס בִּטְרַנְס זֻמַּן לְסָבָא יִשְׂרָאֵל.

וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁהִיא נוֹלְדָה הוּרְמוּ יָדַיִם

בְּאוֹתוֹ דֶרְבִּי גוֹרָלִי שֶׁל הַצְבָּעוֹת

עַל חֲלֻקַּת אַרְצָהּ הַפִּיצְפּוֹנִית לִשְׁנַיִם

בְּלִי לְשַׁעֵר כְּלָל מָה יָבִיאוּ הַבָּאוֹת.

וְהָעוֹלָם, רָתוּק לָרַדְיוֹ, כֻּלּוֹ מֶתַח

שָׁמַע אֵיךְ רֹאשׁ אוֹתָהּ עֲצֶרֶת, בְּקוֹלוֹ

שׁוֹאֵל אֶת כָּל חַבְרוֹת הָאוּ"ם אִם אֶת הַשֶּטַח

הַפִּיצְפִּיצוֹן הַזֶּה יֵשׁ לְחַלֵּק אוֹ לֹא.

"אַפְגָּנִיסְטָן?" שָׁאַל מַזְכָּ"ל זֶה בְּלִי לָסֶגֶת

מִקְּרַב זֶה בּוֹ כָּל צַד אֶת יְרִיבוֹ תוֹקֵף

וְצִיר עוֹיֵן, אַפְגָּנִיסְטָנִי, קָרָא: "נֶגֶד!"

כְּשֶׁכָּל אַרְצוֹת עֲרָב מִתְמוֹגְגוֹת בְּכֵּיף.

"וְאַרְגֶּנְטִינָה?" הוּא הוֹסִיף בְּעֵת שֶׁנָּע אַט

מְחוֹג שְׁעוֹן-הַקִּיר מוֹרֵט הָעֲצַבִּים

וְהַנָּצִיג הָאַרְגֶּנְטִינִי סָח: "נִמְנַעַת."

כְּשֶׁהַקָּהָל כֻּלּוֹ יוֹשֵׁב אֶל עַקְרַבִּים.

"וּבֶּלְגִּיָה?" הִמְשִׁיךְ מַזְכָּ"ל זֶה, צַעַד-צַעַד

כְּשֶׁהוּא שׁוֹאֵל עַל פִּי הַסֵּדֶר אֶת כֻּלָּם

וּשְׁלִיחַ בֶּלְגִּיָה קָרָא: "אֲנַחְנוּ בַּעַד!"

לְשִׂמְחָתָם שֶׁל יְהוּדֵי כָּל הָעוֹלָם.

וְכָךְ, בִּשְׁלֹשֶׁת וּשְׁלוֹשִים קוֹלוֹת "בְּעַד"

וּבִשְׁלוֹשָׁה-עָשָׂר קוֹלוֹת עוֹיְנִים שֶׁל "נֶגֶד"

וַעֲשָׂרָה קוֹלוֹת רָעִים שֶׁל אֲדִישִׁים וְנִמְנָעִים

נֶחְרַץ דִּינָהּ שֶׁל הַחְלָטַת עֲצֶרֶת אוּ"ם

שֶׁבָּהּ נִצְחוֹן הָרֹב שֻׁקְלַל וְאַף תֹּעַד

וּבִקְרִיאוֹת שֶׁל גִּיל פָּרְצָה אֻמָּה חוֹגֶגֶת

שֶׁהָעֲצֶרֶת הַנִּכְבֶּדֶת הֶעֱנִיקָה לָהּ מוֹלֶדֶת

בְּאֵין-אֶרֶץ מִשֶּׁלָּהּ וְאֵין מְאוּם.

וְאַף כִּי אִישׁ לְרֶגַע לֹא שִׁעֵר עֲדַיִן

מָה יְשַׁלֵּם מָחָר עַם שָׂשׂ לְהִגָּאֵל

עַל תִּקּוּנוֹ שֶׁל עָוֶל זֶה בֶּן שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

שֶׁבּוֹ חֲתַן שִׂמְחָה זוֹ, סָבָא יִשְׂרָאֵל

חָזָה סוֹפְסוֹף בְּלֵדָתָהּ הַמְּיֻחֶלָת

שֶׁל נֶכְדָּתוֹ שֶׁהִמְנוֹנָהּ בְּאוֹן יוּשַׁר

וְיִתְנוֹסֵס בְּעֹז דִּגְלָהּ, לָבָן וּתְכֵלֶת,

כְּשֶׁלִּשְׁנֵיהֶם סוֹפְסוֹף יֵשׁ מַעַן שֶׁאֻשַּׁר

בְּרֹב מַכְרִיעַ שֶׁל אֻמּוֹת עוֹלָם, גָּאוּ בַּכִּכָּרוֹת

בִּטְרַנְס אֶקְסְטָטִי שֶׁל שִׁכְרוֹן-חֶדְוָה כְּלָלִי

מַעֲגָלִים שׁוֹצְפִים שֶׁל הוֹרָה שֶׁשָּׁטְפָה בִּסְחַרְחוֹרוֹת

זָקֵן וָנַעַר בֵּין רוֹגֵשׁ לִגְבַהּ-גַּלִּי.

אֶת הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁבּוֹ עֵינְכֶם כָּאן תֶּחֱזֶה

נַגִּישׁ בְּעוֹד שָׁבוּעַ בָּאֲתָר הַזֶּה...

יוסי גמזו

קישור לביצוע מוסיקלי של השיר בהלחנת קלוד פרץ:

https://www.youtube.com/watch?v=Z344nUYDzEg

* * *

דן לאור

גם בספריות אפשר לאהֹב עד מוות

דברים שנאמרו באירוע פרידה מספרייתו של שלמה שבא, שנערך בביתו ברחוב זכריה בתל אביב בראש חודש ניסן תשע"ח, 17 במארס 2018

שלמה שבא היה אדם רב צדדי ורב תחומי, אך מעל לכול היה סופר ואיש ספר – בקטלוג של הספרייה הלאומית, תחת הכותר "שלמה שבא", ניתן למצוא לא פחות מחמישים פריטים, ובכלל זה רומנים ("מקום שאין לו שם"), מחזות (ימים של זהב"), שלוש או ארבע ביוגרפיות ("חוזה ברח: סיפור חייו של ח.נ. ביאליק"), שפע של ספרים בתחום ידיעת הארץ ("ארץ ישראל – אוטוביוגרפיה"), שהוא ליבת עבודתו, כולל מגוון ספרים על תולדות העיר תל-אביב ("עיר קמה"), ספרים על אמנות ישראלית ("לצייר ארץ מולדת"), וכן ספרי ליקוטים ואלבומים שונים, אותם יצר לבדו או יחד עם אחרים.

זאת בצד היותו עיתונאי פעיל, שכתיבתו התפרשה בכל הקשת של עיתונות תנועת הפועלים  – "על המשמר", "למרחב" ו"דבר". לזה מתווספת עבודתו כמייסד ועורך כתב העת "עתמול" שיצא לאור באוניברסיטת תל-אביב במשך עשרים וחמש שנה. כתב עת זה הוא מאגר בלתי נדלה של ידע היסטורי על הארץ ועל יושביה, פרי עבודתם של חוקרים וכותבים רבים, אך רוחו של העורך שורה בכול. הוא האדריכל של מפעל זה.

במקביל, או במשולב, היה שלמה שבא ביבליופיל מושבע, אספן של ספרים, שהקיף עצמו בספרייה של למעלה מעשרת אלפים כרכים, שהיא מן הספריות הפרטיות העשירות, המגוונות והאיכותיות ביותר שנראו בארץ. וספרייה גדולה, כידוע, איננה לעולם צירוף מקרי של ספרים, שכן יש בה תמיד איזושהי חוקיות פנימית או מבנה עומק המעידים על טיבו של האוסף ולא פחות מזה על טיבו של האספן.

בספרו "כוכבי בוקר" כלל זלמן שז"ר מאמר נפלא בשם "ספרייתו של אבא", שבו שיחזר לפרטים את תוכן הספרייה שהיתה ניצבת בביתו שבעיירה מיר שבפלד גרודנו ואף את אופן סידורם של הספרים, ודרכה נשקפה אליו דמות דיוקנו של אביו כמו גם דמות דיוקנה של התרבות והסביבה שבה פעל אביו ושהוא עצמו חווה בה את שנות ילדותו ונעוריו.

קצרה היריעה מלתאר את מבנה הספרייה של שלמה שבא על מלוא מרכיביה, די לנו לכן אם נפנה את הזרקור לעבר כמה ממרכזי הכובד שלה. 

הנדבך הבולט מכל של ספרייה זו הוא חקר וידע ארץ ישראל, שהיה גם תחום עיסוקו העיקרי של שלמה שבא כסופר וכמתעד. אוסף מדהים ורב צדדי של ספרים, מחקרים, חוברות, פרסומים בתחום הרחב של "ידיעת הארץ": לצד "תולדות ארץ ישראל" בעריכת יואל רפל, שהוא בגדר המובן מאליו, ניצבים בה ספרים כמו "בתי כנסת קדומים בארץ ישראל" של צבי אילן, "אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל" מאת יעקב גליס, "מנהגי ארץ ישראל", גם הוא מאת יעקב גליס, חיבורו של יוחנן אהרוני על ארץ-ישראל בתקופת המקרא, הספרBiblical Geography , מגוון עצום של ספרים בתחום הארכיאולוגיה, ובהם כל הכרכים של פרסומי החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, מקבצי ספרים על אזורים שונים, כמו הנגב וסיני ("נופי סיני בתחריטים עתיקים" בעריכת אלי שילר), ספר על צמחיית ארץ ישראל בשם  Flora of Syria, Palestine and Sinai,  שפע של ספרים על ירושלים, וכן עשרות קונטרסים שיצאו לאור על-ידי משרד הביטחון אודות מקומות שונים בארץ, המונחים זה על גבי זה בערימה – רמת מנשה, מהתנור והגלבוע לירדן, הגליל העליון, בקעת כנרות ועוד ועוד.  בתוך כך ניתן ייצוג נאה בספרייה לכל ה"מי ומי" בחקר ארץ ישראל – יהושע בן אריה, נתן שור, עזריה אלון וזאב וילנאי, וכן הארכיאולוגים יגאל ידין, בנימין מזר, יוחנן אהרוני ואחרים.

בצד אלה – וראוי הדבר לתשומת לב מיוחדת – מחזיקה הספרייה מבחר עצום של ספרים בתחום היהדות, מה שמלכתחילה יוצר אבחנה בין הגישה ה"כנענית" לארץ ישראל בנוסח עמוס קינן, שהתמקד בארץ ישראל נטו, לבין זו של שלמה שבא, שהיתה מחוברת אל שכבות העומק של התרבות היהודית. יש  לזכור: שלמה שבא, או ליתר דיוק שלמה שוורץ, הגיע לארץ כילד בן שבע, עד אז עברה עלו ילדותו בעיר הקטנה ז'שוב בפולין, השוכנת מזרחית לקרקוב, ושאותה העדיף תמיד לכנות בשמה היהודי – "ריישא". שם, בריישא, ספג בנקבוביות העור שלו את עולם המסורת של יהודי פולין, שמשום מה לא נס ליחו עם בואו לתל-אביב, ולו רק מתוקף לימודיו בישיבת "היישוב החדש" של הרב עמיאל, אז רבה הראשי של תל-אביב, שהיתה חלוצת הישיבות התיכוניות בארץ.

ואף שהיה חילוני וסוציאליסט במופגן, לא חלה אצלו כל שחיקה בזיקה אל "ארון הספרים היהודי": בספרייתו נכללים ספרים בתחום חקר המקרא, מסכתות של התלמוד, שישה סדרי משנה שהוציא חנוך ילון, מהדורה נדירה של מדרש רבה, משנה תורה של הרמב"ם, קיצור שולחן ערוך, "דברי ימי ישראל" של צבי גרץ, ספרי שאלות ותשובות, וכן מדף צפוף של ספרים על החסידות, לא רק דברים "קלאסיים" כמו ליקוטי סיפורים של הבעש"ט ור' נחמן מברצלב – אלא ספרים נדירים בהרבה, כמו, למשל, "תפארת בית דוד: תולדות האדמו"רים לבית ללוב בארץ ישראל" (חסידות פולנית שהיתה לה שלוחה חזקה בארץ) או "ספר שיח שרפי קודש" (שיחותיו של הרבי מלוביץ' עם גדולי ישראל).  

וישנו נדבך שלישי, המתחבר כבריח אל שני קודמיו: זהו אוסף מרשים ביותר של ספרים שעניינם הציונות והמפעל הציוני – "האנציקלופדיה של תולדות היישוב ובוניו" מאת תדהר,  זיכרונותיו של דוד בן-גוריון, כתבי נחום סוקולוב, "ספר תולדות ההגנה", "מחיינו" – שלושה כרכים בסטנסיל של עיתון גדוד העבודה, "ספר העלייה השנייה", "ספר נהלל", "שבעים שנה לדגניה", "תולדות תנועת הפועלים הארץ-ישראלית" מאת צבי ברסלבסקי, ספרים על מלחמת הקוממיות וכמעט כל הספרים, המחקרים וכתבי העת שיצאו לאור על-ידי המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל-אביב בחמישים השנים האחרונות.

באגף הזה של הספרייה נחשפת, יותר מכול, הסולידריות של שלמה שבא עם התנועה הציונית, עם המחשבה הציונית, עם המפעל של יישוב הארץ והקמת מדינת ישראל. יש לזכור כי שלמה שבא עצמו היה מחברם של כמה ספרים, שהיו ברובם ספרים מוזמנים, שעניינם בתחום המפעל הציוני ויישוב הארץ, כגון ספריו על סולל בונה ("דרך במדבר"), הסתדרות העובדים ("סיפור המעשה"), קרן קיימת לישראל ("יום אחד ותשעים שנה") הקיבוץ והמושב ("חברה חדשה – מדגניה עד עין יהב"). 

ומן הספרים המצטברים בהמוניהם זה על גבי זה וזה בצד זה נחזור אל מי שברר אותם, רכש אותם, צירף אותם יחד וכל חייו הפך והפך בהם. בפרפראזה על דברי עגנון אודות החכם הירושלמי בפרקי הסיום של "הכנסת כלה" ניתן לומר, בהכללה רבתי, כי בנפשו המשכלת של שלמה שבא – כמו בזו של אותו חכם ירושלמי – נשתלבו לו שלושת הדברים כאחד, היינו: אהבת הארץ (גם בספרים שכתב וליקט וערך וגם באוסף המדהים הניצב כאן), אהבת העם (שלמה היה "אוהב ישראל" במובן העמוק של המילה), ואהבת המדינה (או ליתר דיוק: אהבת המעשה הציוני). וכמו שרואים בעין, קיימת התאמה, גם אם איננה מלאה, בין מהלכים מובילים בכתיבתו של שלמה שבא לבין הערכים הגלומים בכמה מן האוספים המרכזיים המצויים בספרייתו. וזוהי, בתמצית. הדמות העולה לנגד עינינו בעת שאנחנו משוטטים בין המדפים העמוסים, הדחוסים והמטים ליפול של ספריית בית שבא.

ראוי לאזכור בהקשר זה הוא השיר "הספרים" מאת נתן אלתרמן, ששלמה שבא נמנה עם בני חוגו. השיר נכלל במחזור "שיר עשרה אחים", שגרסה מוקדמת שלו נדפסה בחוברת  "שישה פרקי שירה" בעריכת אברהם שלונסקי (1940). לימים נכלל המחזור בשלמותו בספר "עיר היונה" (1957).

וכך כתוב בבית השלישי של השיר:

נִשְׁבַּעְתִּי, גַּם בַּסִּפְרִיוֹת אֶפְשָׁר, אֶפְשָׁר לֹאהַב עַד מָוֶת,

חֵי הַגְּוִילִים וּמַחְשַׁבְתָּם הִיא מַלְכָּתָם הַחֲנוּטָה.

גַּם אֲזוֹבָם הַקַּדְמוֹנִי, עַל קִיר חֻרְבוֹת וַחֲצַרְמָוֶת,

טָלוּל כְּמוֹ שִׂפְתֵי הַחֲמוּטָל.

להווי ידוע כי במהלך "שיר עשרה אחים" צצה מפעם לפעם דמות בשם "החמוטל", הנושאת בתפקיד האישה הנחשקת. מעצם נוכחותה בשיר הזה אנו למדים שבעיני אלתרמן נתפשת הספרייה – שבה נאספים גווילים עשנים, ושעשויה גם להיות מקום טחוב, אפלולי ואפוף אזוב – כמושא לאהבה, לחמדה ולתשוקה גדולה.

ואילו בבית השנים-עשר, שעימו נחתם למעשה השיר, נישאים דברי תפילה עזי ביטוי לשלומם של הספרים. דברים אלה יפים להיאמר דווקא בשעה זו, שבה אנו נפרדים מספרייה גדולה ועשירה ברוח, ושעתה, עם מות בעליה, נגזרת כלייה גם עליה, אך לא בהכרח על הספרים הבודדים המרכיבים אותה, גם אם אלה יפוצו לכל עבר:

יִשְׁמֹר הָאֵל אֶת הַגְּוִילִים לְחַיֵּי עַד וּלְחַיֵּי חֶלֶד,

יִשְׁמֹר מִטַּחַב וּמֵעָשׁ וּמִנִּקְמַת כּוֹבֵש

יִשְׁמֹר אוֹתָם הָאֱלֹהִים מֵאֱוִילִים וּמֵאִוֶּלֶת

וּמֵחָכְמַת הַכְּסִיל כְּמוֹ מֵאֵשׁ.

ההמשך ידוע ומוכר לכל שוחרי "שיר עשרה אחים" – האח השמיני, שהוא זה שנושא המונולוג על "הספרים", מסתלק מן העולם. נותרים שבעה אחים, אך השבועה שנשבע, והאמת המקופלת בתוכה, אינן מסתלקות עמו, וקולן מוסיף להישמע בחלל העולם עוד ימים הרבה.

דן לאור

נוסח ראשון של ההרצאה פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בתאריך 20.4.2018.

* * *

אליהו הכהן

ימי שנותינו שבעים שנה?

המספר 70 לציון ימי שנותיה של המדינה, מציף לאחרונה את כל אמצעי התקשורת.

העיתונות ושידורי הרדיו והטלוויזיה מקדישים כתבות רבות על הספרות העברית בשבעים שנות המדינה, על השיר הישראלי מתש"ח ועד תשע"ח, ועל ההתפתחויות שחלו בימי המדינה בכל התחומים.

לרגע נדמה כי הכול החל כאן כשהמדינה פרצה.

בעוד המדינה חוגגת ושרה שיר הלל לשבעים שנותיה ברוב טקסים והדר, כמו נדחו לקרן זווית הישגי שבעים השנים הראשונות 1878-1948, שקדמו להקמתה. אלו השנים המכוננות שבהן הונחה התשתית ההתיישבותית, החקלאית והתעשייתית, עוצבו התרבות והאמנות הארץ ישראלית, הוקמה מערכת החינוך הענפה, והלשון העברית חודשה ואומצה כשפת הדיבור בארץ.

כמעט בכל התחומים סלל היישוב היהודי בארץ את הדרך למדינה והקים את המסד ואת הטפחות. לא נמנה כאן אלא אחדים מהם:

העיר העברית הראשונה, המושבות הראשונות, המושבים, החוות והקיבוצים הראשונים, מאות מפעלי תעשייה, האוניברסיטה העברית, מכוני המחקר החקלאיים והמדעיים, מוסדות תרבות ואמנות, רשת חינוכית ענפה של בתי ספר יסודיים, תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים, התיאטרונים הראשונים, תזמורות ומקהלות רבות – כל אלה ראשיתם לא היתה בשבעים שנות המדינה.

לפני הקמת המדינה ישבו בארץ והעשירו את תרבותה מיטב הסופרים והמשוררים העבריים, ביניהם: ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, שלונסקי, ש. שלום, רחל, לאה גולדברג, אסתר ראב, שופמן, שטיינברג, פיכמן, ברש, למדן, הזז, אלתרמן, אורלנד, פן, ורבים נוספים.

עשרות הוצאות ספרים פעלו בארץ לפני הכרזת המדינה. ביניהן: ''מסדה', 'עם עובד', 'מוסד ביאליק', 'דביר', 'שוקן', 'יזרעאל', 'מרדכי ניומן', 'טברסקי', 'מחברות לספרות', 'הקיבוץ המאוחד', 'קרית ספר', 'ספריית פועלים', 'תרשיש', 'מוסד הרב קוק', ועוד. הן הפיצו את הספרות העברית החדשה ודאגו להביא לקורא העברי מאות יצירות מספרות העולם.

מי ימנה את עשרות כתבי העת הספרותיים, החברתיים, האמנותיים, החקלאיים והאחרים שיצאו לאור בשנים של טרום המדינה, ביניהם 'מאזניים', 'הדים',  'גיליונות', 'טורים', 'כתובים', 'מולד', 'גזית', 'סיני', 'הפועל הצעיר', 'הטבע והארץ', 'השדה', 'ההד', 'מזרח ומערב', 'מולדת', 'עתידות', 'דבר השבוע', 'תשע בערב/העולם הזה'.

בתקופה זו יצאו יותר עיתונים יומיים עבריים מאשר בימינו, ביניהם ''דבר', 'הארץ', 'הבוקר', 'הצופה', 'המשקיף', 'על המשמר', 'הגה', 'קול העם', 'ידיעות אחרונות'.

השירים המנוגנים בטקס הדלקת המשואות הפותח את חגיגות ה-70, 'שאו ציונה נס ודגל', 'פה בארץ חמדת אבות', 'אל ראש ההר', 'אנו נושאים לפידים' אינם מוצרים של שבעים שנות המדינה. הם הוגשו לה על מגש הקצב יחד עם אלפי שירי זמר עבריים שהעניקה זִמרת היישוב למדינה עם הקמתה.

שני הסמלים המרכזיים של המדינה שהוצגו בחגיגות בטקס הדלקת המשואות לא נוצרו בשבעים שנות קיומה. ההמנון הלאומי הושר כאן עוד במאה ה-19, והדגל של המדינה עוצב בראשון לציון בימי העלייה הראשונה.

מפעל קימום הארץ החל בתרל"ח, שבעים שנה לפני תש"ח, השנה שממנה ואילך מונים את 70 שנות המדינה – כאשר יהודה ראב, מחלוצי היישוב, נעץ את להב המחרשה באדמת פתח תקווה.

בשנה שבה אנו חוגגים מלאת 70 שנה להקמת המדינה, כמעט שכחנו כי בעצם הימים האלה מלאו 140 שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ.

אליהו הכהן

אהוד: וגם שכחו, ובעצם אינם יודעים,  שנכדו של יהודה ראב עדיין חי, ושום נציג של 140 שנות פתח תקווה לא היה בטקסי שנת ה-70 למדינה.

* * *

יהודה דרורי

לא רוצה שלום איתם

מסופר בחדשות שהנשיא טראמפ שאל את נתניהו "אם הוא בכלל מעוניין בשלום... " בתקשורת לא ידעו לומר מה ענה נתניהו, אבל אם אני הייתי מתבקש לענות, התשובה היתה: לאו מוחלט!

אין לנו שום עניין בהסכם שפירושו סעיפים על סעיפים בנייר שחתומים עליו אנשים שאינם מתכוונים לכבד את חתימתם, ואפילו אלו החותמים כערבים לו, הם אנשים שאינם מבינים מהותו של הסכם שלום בין מוסלמים ללא מוסלמים, משהו שבכלל לא קיים...

שלום הוא לא ההסכם כמו זה שעם מצרים או עם ירדן (שאלה בעצם הם הסכמי שביתת נשק משופרים, ו"הודנא" ע"פ הגדרתם..) – שלום הוא נכונות של כל צד לקבל את נוכחותו של האחר על אדמתו, לנהל את חייו ללא פחד, ולא להיות מודל לשנאה ולהסתה.

הפלסטינים בקיצוניותם האיסלאמית אינם מסוגלים לכך (וגם לא יהיו מסוגלים לכך עוד שנים רבות!) הרי כל מה שהם מטפחים הוא שינאה, הסתה, קינאה וחמדנות לגבי הישגינו, שהם לא מסוגלים להגיע אליהם אפילו בעוד 100 שנים...

שלום איתנו לפי דתם הוא פחיתות כבוד עבורם מהיותנו כופרים והם ה"אדונים"... והכי חמור,  רצחנותם כלפינו הינה חלק מדתם, ואותה לא ישנו כל כך מהר.

אז מי בכלל שרוצה שלום איתם שיקום...

להבין את האופי התחמני שלהם

האיראנים מאיימים עליינו, הם עושים מסך צפוף של הרבה רעש, בנוסף לרעשים הקשורים אליהם והנשמעים מכיוון אירופה ומארה"ב. אם אנחנו יודעים לקרוא את ערמומיותו של האוייב, הרי שבחסות ה"רעשים" האלו זו הזדמנות מצויינת עבורם להתחיל שוב להעביר טילים ונשק לחיזבאללה דרך סוריה, כאשר הם בוודאי אומרים לעצמם: "ישראל בכוננות למתקפה שלנו. הם לא יכולים להרשות לעצמם בימים אלו להתקיף אותנו בסוריה, ובייחוד שהרוסים כועסים עליהם..." 

אני ממש מקווה בכל לב שאנחנו לא נמצאים בתקופה של איפוק אלא להפך,  מחדדים שבעתיים את כל חושי המודיעין שלנו ומוכנים בכל רגע לתקוף משלוחי נשק וטכנולוגיות מאיראן מערבה,  לסוריה וללבנון, וזאת בהתאם למטרות הביטחוניות שלנו.

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. הסולידריות הלאומית – והמרתה

החיבוק של כלת פרס ישראל מרים פרץ וחתן פרס ישראל דוד גרוסמן, בטקס הענקת הפרסים, היה רגע מרומם נפש, שהביא לידי ביטוי את המסר המרכזי ששרר באירוע: אחדות שאינה אחידות. יש בתוכנו חילוקי דעות נוקבים, אמתיים, ובכל זאת, אנשים אחים אנחנו. האחדות הלאומית והסולידריות הלאומית חייבים להתקיים גם במציאות של מחלוקת.

מרים פרץ ודוד גרוסמן חולקים, למרבה הצער, סולידריות נוספת: סולידריות בין ישראלים שבניהם נפלו בהגנה על המדינה. מרים פרץ שניגשה אל גרוסמן וחיבקה אותו, אמרה לו במעשה הזה, שאין היא מוכנה לוותר עליו ועל הסולידריות עימו, גם אם הוא בוחר להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת.

גרוסמן היה הדובר המרכזי בטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, הטקס המשותף לזכר חללי צה"ל והמחבלים שנהרגו במלחמתם בנו. טקס, שבשנותיו הראשונות היה פרובוקציה של השוליים הרדיקליים, אך כפי שקורה אצלנו, הן במחנה השמאל והן במחנה הימין, "המחנה" מתקרנף ונסחף אחרי שוליו הקיצוניים. השנה כבר השתתפו באירוע אלפים ורוב מחנה השמאל, כולל הציוני, רואה היום את הטקס כראוי ולגיטימי, ויוצר דה-לגיטימציה לביקורת עליו. 

הטקס ה"אלטרנטיבי" מנוגד במהותו למהות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. זו אמירה לאומית, שגם בשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו, איננו שוכחים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים עליה. אך גם שעה שאנו מתייחדים עם זכר חללי מערכות ישראל, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא במערכה על הקמתה וקיומה של המדינה ועל ההגנה על אזרחי ישראל.

עם כל המחלוקות בתוכנו, ידענו יום בשנה להניח אותם בצד, ולקדש את הסולידריות הלאומית בתוכנו. חללי צה"ל באו מכל המחנות הפוליטיים, והמחלוקות בתוכם היו כבכל החברה, אך אחוות הלוחמים והרעות כשיצאו למשימה המשותפת של ההגנה על מדינת ישראל, היו מעל למחלוקות. וכאשר יום בשנה אנו מתעלים מעל המחלוקות ומתאחדים בהתייחדות עם זכרם, אנו מעניקים להם את הכבוד שהם ראויים לו. וביום הזה אנו מזכירים לעצמנו שהסולידריות הלאומית חזקה יותר מהמחלוקות.

הטקס המשותף עם הפלשתינאים, הוא המרה של הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, עם האוייב. הרי הפלשתינאים לא נהרגו במלחמה על קיומה של המדינה, אלא במלחמה לחורבנה. הם לא נהרגו בהגנה על אזרחי ישראל, אלא במעשי טרור ורצח נגדם. מה הקשר בינם ובין מהותו של יום הזיכרון? ומה בוער למארגני האירוע לגלות סולידריות אתם, ולגרום לכאב נורא למרבית ההורים השכולים ולמרבית אזרחי ישראל?

הידברות? בבקשה. הידברות אינה נעשית בטקסים, ובוודאי לא בטקס ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

אין זה פלא, שבנאום שנשא גרוסמן בטקס כזה, הוא דיבר על כך שישראל אינה בית.

גרוסמן ביקש לנאום בשם כלות וחתני פרס ישראל בטקס הענקת הפרס. האם הוא היה מדבר באותה רוח? האם גם שם הוא היה מכנה את ישראל מבצר, ומספר שאינה בית?

נאומה המכונן של מרים פרץ בטקס ראוי להיכנס לפנתיאון של הנאומים הגדולים בתולדות המדינה. כשהיא סיפרה על הוריה שעלו לארץ ממרוקו, על ילדותה ונעוריה במעברה, ועל אהבת ארץ ישראל שקיבלה בביתה, היא הוכיחה שמאותה ביוגרפיה שגורמת לאנשים מסוימים לטפח מרירות ושנאה, היא בחרה לטפח אהבת ישראל. וגם השכול הנורא שפקד אותה פעמיים, לא ערער את אהבת ישראל שלה.

בניה של מרים פרץ ובנו של דוד גרוסמן לא נפלו בהגנה על מבצר, אלא בהגנה על הבית. פרץ בוחרת לחזק את הבית ולא לקעקע אותו. ובחיבוקה עם דוד גרוסמן, אני רואה קריאה נואשת לגרוסמן – זה ביתך, הישאר בו. אין לך סולידריות אחרת. אין "אלטרנטיבה" לביתנו המשותף.

* גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 25.4.18

 * לא יעזור להם – לא יעזור לנתניהו. גם המפכ"ל הבא, יהיה אשר יהיה (בהנחה שלא ימונה לתפקיד דוד ביטן או דודי אמסלם) לא יעצור את חקירותיו של רוה"מ. גם המפכ"ל הבא יהיה מקצועי, נאמן לתפקידו, לציבור ובעיקר לחוק, ולא למי שמינה אותו.

לא יעזור למפכ"ל הבא. כיוון שהוא יהיה מקצועי, נאמן לתפקידו, לציבור ובעיקר לחוק, ולא למי שמינה אותו, ולא יעצור את חקירות רוה"מ, הוא יהפוך במהרה קורבן למסע שיימינג, שיסוי והסתה, בדיוק כמו אלשייך.

לא יעזור לגלעד אלדן. ככל שילקק לנתניהו, ככל שיתחנף למעריצי נתניהו, ככל שיוכיח שהוא גבר גבר ויהיה לעומתי למשטרה – הפריימריז יהיו יום נקם ושילם. הוא לא סיפק את הסחורה – לא עצר את החקירות. ולכן, מקומו ברשימות החיסול מובטח.

* על טוהר המידות גם להיראות – במחלוקת הנקודתית בין אלשייך וארדן, בדבר מינויו של ריטמן לתפקיד ניצב במשטרה, אני מצדד בעמדתו של ארדן. על המשטרה להיות נקייה מכל רבב. אלשייך הוכנס למשטרה כמינוי חיצוני, דווקא בשל שערוריות השחיתות והמין של ניצבים במשטרה, בקדנציה הקודמת, ומוטלת עליו אחריות לניקוי האורוות. מינוי ריטמן – מקצוען ככל שיהיה, לתפקיד בדרגת ניצב, מנוגד למסר של ניקוי האורוות.

דווקא בשעה שהמשטרה פועלת לביעור השחיתות השלטונית, עליה להיות מופת של טוהר מידות. ובשעה שמתנהל ג'יהאד נגד המשטרה, דווקא בשל פועלה לביעור השחיתות השלטונית, על טוהר המידות גם להיראות.

כאמור, במחלוקת הנקודתית הזו אני מצדד בעמדת ארדן, אבל איני תמים. לא ריטמן מעניין את ארדן, אלא זה תירוץ לעימות עם אלשייך, כדי לרצות את המון חסידי נתניהו לקראת הפריימריז.

* בסיס ראוי לפסקת התגברות – פעמים רבות הצגתי את הצעתי להסדרת היחסים בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת: בית המשפט העליון יוכל לפסול חוקים רק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות. הכנסת תוכל לבטל את הפסילה רק ברוב של 2/3 מחבריה, כלומר 80 ח"כים.

אחד הטיעונים שהופנו נגד הצעתי שיכנע אותי – הסיכוי לגיבוש תמיכה של 80 ח"כים להתגברות על פסיקת בית המשפט אפסית, והדבר הופך את פסקת ההתגברות לאות מתה, לבדיחה. יתכן שהרף הזה אכן גבוה מידי.

מצד שני, ברור שפסקת התגברות בהצבעה של 61 ח"כים היא בדיחה, שהופכת את הבקרה השיפוטית לאות מתה. 61 ח"כים – פירוש הדבר שהמשמעת הקואליציונית של הקואליציה הצרה ביותר, תבטל כל פסילת חוק. בניגוד לפייק המופץ, כאילו רק בישראל יש בקרה שיפוטית, האמת היא שבקרה כזו קיימת כמעט בכל דמוקרטיה, ולמרות שלדעתי בית המשפט אקטיביסטי מדי, לא הייתי רוצה שהדמוקרטיה הישראלית תאבד את הבקרה השיפוטית, והשלטון יוכל לעשות ככל העולה על רוחו.

קראתי הבוקר הצעה של השר שטייניץ, שנראית לי ראויה והוגנת בבסיסה. הוא מציע פסקת התגברות המאפשרת ביטול פסיקת בג"ץ ברוב של 65 ח"כים בלבד, אך תהיה זו רק השעיית פסק הדין. כדי שההתגברות תהיה חלוטה, יהיה גם על הכנסת הבאה, לאחר הבחירות, לאשר אותה בשנית, ברוב של 65 ח"כים. ההצעה הזו נראית לי כבסיס ראוי לדיון חוק התגברות הוגן.

ואם בהפרדת רשויות ולצידה איזונים ובלמים עסקינן, מן הראוי שניתן את דעתנו לעובדה, שמי שבאמת מחליש את הכנסת, אינה הרשות השופטת, אלא הרשות המבצעת, ששולטת בה ביד רמה. מן הראוי לקיים דיון מהותי בבעייה הזאת, ולמצוא את הדרכים לחזק את עצמאותה של הכנסת.

* גבול לגיטימי – בתקופת ההתנתקות סופר לנו שברגע שיהיה לנו סוף סוף גבול, לא יהיה בעולם אדם שיחלוק על זכותנו להגן עליו, על ריבונותנו. ועוד נאמר לנו, שכדי שהגבול יהיה לגיטימי, הוא חייב להיות גבול 4.6.67.

נו, אנו רואים. מילא בעולם, גם בתוכנו לא מעטים שוללים את זכותנו להגן על גבולנו מול רצועת עזה. מיהם? אלה שאמרו שכשיהיה לנו סוף סוף גבול, והוא יהיה 4.6.67, גבול לגיטימי וכו'.

ואם ניסוג גם מיהודה ושומרון לקווי 4.6.67, מה יקרה למחרת?

* השוקניה נגד גרוסמן – הסופר דוד גרוסמן עורר ביקורת חריפה בעקבות השתתפותו בפרובוקציה ה"אלטרנטיבית" ביום הזיכרון ודבריו הקשים נגד ישראל, שאינה בית אלא מבצר.

גם ב"הארץ" גרוסמן הותקף. הוא הותקף על כך שאינו שונא את ישראל, ואף מקפיד לציין לצד ביקורתו את אהבתו למדינה וכמה היא חשובה לו. וזו כבר כפירה בעיקר. בפשקוויל שפירסם במוסף "הארץ", מגנה עפרי אילני את גרוסמן ואת סופרי השמאל, על כך שאינם שונאים מספיק את ישראל.

כותב עפרי אילני: "אני מקנא באומות שיש להן סופרים שממש שונאים את מדינתם, שנאה שוצפת ומבעבעת. מרוב דיבורים על שנאה עצמית, התרבות הישראלית מוכה באהבה עצמית פתולוגית."

וכעבור שלושה ימים – עוד פשקוויל נגד גרוסמן, הפעם של פרופ' עלי יסיף (לא חבר קבוע בדבוקת שוקן, אך כנראה שותף להשקפתה), שבו הוא מגנה אותו על כך שלא סירב לקבל את פרס ישראל. הוא הגדיר זאת כ"מעשה אנטי חינוכי", לקבל פרס מ"השלטון הרע הזה."

פרס ישראל אינו פרס מן השלטון, אלא ממדינת ישראל. מעניקים אותו בעלי התפקידים הנבחרים בידי הציבור, בבחירות דמוקרטיות. אבל כנראה שיסיף מעדיף טקס פרס ישראל "אלטרנטיבי", כמו טקס הדלקת המשואות ה"אלטרנטיבי" והפרובוקציה של חילול יום הזיכרון בטקס "אלטרנטיבי" ההופך את חללי צה"ל ואת המחבלים לעיסה אחת. 

* יום הרצל – [אתמול] י' באייר, יום הולדתו של הרצל, נקבע בידי הכנסת כיום ממלכתי, יום הרצל.

מתוך יומנו של הרצל, 14.6.1895: "בארץ המובטחת, שם נוכל להתהלך בלי שיבוזו לנו על חוטם עקום, על זקן שחור או אדום ועל רגליים קשותות. שם נוכל לחיות סוף סוף כאנשים חופשיים על אדמתנו ונוכל למות בשקט במולדתנו. שם נוכל גם אנחנו לזכות בכבוד על מעשים גדולים. שם נוכל לחיות בשלום עם העולם כולו שאותו נשחרר בשחרורנו, נעשיר בעושרנו, ונרומם בגדולתנו. וכך תהפוך קריאת הבוז 'היהודי' למלה של כבוד כמו 'גרמני' 'אנגלי' 'צרפתי' בקיצור כמו שמות כל עמי התרבות וכך נוכל בעזרת מדינתנו לחנך את עמנו למשימות שעדיין נסתרות מעינינו, שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך אילולא נועד לנו יעוד כלשהו בתולדות האנושות."

והימים האלה, שבהם יהודים מפחדים לחבוש כיפה בגרמניה, מוכיחים עד כמה הוא צדק.

* ביד הלשון: זליגה – ושוב נפל פצמ"ר ליד גבול סוריה, קילומטרים ספורים מביתי. הנפילה הזאת הוגדרה כ"זליגה". זליגה היא מילה ותיקה בעברית – נזילה, דליפה. "זולגות הדמעות מעצמן." אולם בהקשר הביטחוני, זהו חידוש של השנים האחרונות, מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.

המילה זליגה מתארת נפילה בשטחנו, של פגזים שלא נורו במכוון אלינו, אלא יעדם היה אחר והם נפלו בשטחנו. בצדק, ממשלת ישראל הגדירה גם את הזליגות כפגיעה בריבונות ישראל. וצה"ל מגיב על כל זליגה, כדי לדרוש אחריות ולגבות מחיר מן הצדדים הלוחמים, להימנע מזליגות, וכדי שהבלגה על זליגות לא תתפרש כחולשה שתעודד הפניית הנשק אלינו.

 אורי הייטנר

* * *

יניב קובוביץ

חיילים שהיו מעורבים בירי במפגינים בעזה תושאלו. חלקם פנו לייעוץ משפטי.

צוות התחקיר המטכ"לי בודק מקרים בהם יש חשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש, כגון הרג הנער בן ה-15 מוחמד איוב והצלם יאסר מורתג'א, ויבחן גם את מוכנות החיילים.

...למרות שבצה"ל מנסים לשדר עסקים כרגיל, בשטח הדברים אינם כך. חלק מהחיילים והקצינים שנקראו לתחקיר או כאלה שסבורים שייקראו אליו בהמשך כבר פנו לייעוץ משפטי. על פי הפקודה, התחקיר המטכ"לי נשאר בידי הצבא ואינו יכול לשמש כנגד החייל או הקצין אם יוגשו כתבי אישום או שתיפתח חקירה פלילית של משטרה צבאית.

ממצאי התחקיר יועברו לפרקליטות הצבאית והיא תקבע אם יש לפתוח חקירה פלילית. אם תיפתח חקירה, המשטרה הצבאית תחל את איסוף החומרים שלה באופן עצמאי מבלי להיחשף לדברים שסיפרו החיילים והקצינים לצוות התחקיר. ההערכה היא שאם תיפתח חקירה פלילית, כמות הבקשות לסיוע משפטי תעלה באופן ניכר מכפי שהיא כיום. בחלק מהמקרים, המפקדים בשטח הם אלו שפנו לייעוץ משפטי כדי להעביר לחיילים את זכויותיהם ומשמעות התחקיר הביטחוני.

["הארץ" באינטרנט. 23.4]

יניב קובוביץ

* * *

המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מיפנה דרמטי בפיקוד הישראלי חל

במהלך המלחמה הבאה

היא לא תנוהל בידי רמטכ"ל וראש הממשלה

בסיוע סביל של שר ביטחון

היא לא תנוהל בידי עיתון "הארץ"

והעיתונאי המוסרי יואב יצחק

לא, אלא היא תנוהל

בידי עורכי דין בכירים

מבקר המדינה והיועץ המשפטי

יקבעו את האסטרטגיה

שופטים בדימוס יהיו בוררים

מטרות לגיטימיות להתקפה

ואילו על קציני ומפקדי צה"ל

שחירפו נפשם להגנת המדינה

ייגזר לצעוד ולהלקות עצמם בפומבי

עד זוב דם בנוסח השִׁיעָה

ואם לא יהיו די קוּרְבָּאצִ'ים מזיבי דם

להלקאה עצמית בצבא

תוקם מיד עוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

עד לא די לה!

ומי יצא זכאי מכל אלה ללא רבב?

השיח' חסן נסראללה!

פורסם בגיליון 170

מיום 24.8.2006.

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"ז. מה עושים עכשיו?

עברו עוד יומיים עד שהתחלתי להבין שחזרתי מאמריקה בלי שום תוכנית, ועכשיו אני צריך להחליט מה אני עושה עם עצמי.

פגשתי את ציקה חברי הטוב, שהספיק להתחתן עם רותי המקסימה, וממנו שמעתי שהוא התחיל לעבוד במשרד החקלאות כמדריך להגנה נגד מחלות ומזיקים. ג'רי פנה למחלקה לגידול בקר, מיכאל גיל התחיל ללמד בבית ספר לחקלאות בעכו ונח דגני הצטרף אליו. אשל ברסלר פנה למחקר בתורת הקרקע, ורותיק, אחותה של נעמי שמר,  הפכה להיות מורה לטבע בעמק הירדן. כולם מצאו עבודה והסתדרו, ורק אני לא ידעתי מה לעשות. אמנם המשכתי לכתוב ב"מעריב לנוער" על מסעותיה של איה הג'ינג'ית באמריקה, אבל זו רשימה המופיעה רק פעם בשבוע, ומה אני אעשה בשאר הימים?

חשבתי שהכי פשוט ונכון יהיה אם אבקש משרה קבועה כעיתונאי ב"מעריב". אותם ימים  העורך הראשי של העיתון,  עזריאל קרליבך, שעימו היה לי קשר, כבר לא היה בחיים. אז למי פונים? ראובן ינאי, העורך של "מעריב לנוער", היפנה אותי אל שמואל שניצר, שנמנה על מייסדי העיתון. ידעתי איפה חדרו, ויום אחד עזרתי עוז ונקשתי בהססנות על הדלת הפתוחה. הוא ישב ליד שולחן עמוס ספרים וניירות והרים אליי ראש. הצגתי את עצמי.

הוא לא שמע עליי.

כשאמרתי שאני כותב את המדור של איה הג'ינג'ית, התנצל שהוא כבר לא קורא עיתוני ילדים. סיפרתי לו שלפני כשלוש שנים זכיתי בפרס מעריב לכתיבה עיתונאית, אך גם זה לא עשה עליו רושם.

כמוצא אחרון גיליתי לו שאני אגרונום ואני יכול לכסות נושאים הקשורים לחקלאות.

זה דווקא נראה לו מתאים ואמר לי לכתוב ולשלוח לו מאמר אחד לדוגמה.

עליז ושמח עליתי על הווספה ועד שהגעתי הביתה ידעתי שאני אכתוב על עבודת הגמר של  בן-עמי פלג, שגילה איך מביצי הפשפש הירוק בוקעות צרעות. כתבתי זאת כרשימה עיתונאית בה אני מראיין את אגרונום פלג ומוציא ממנו את פרטי המחקר שעשה.

היה זה אותו סיפור שבעזרתו קניתי את ליבם של תלמידי התיכון בהרצליה בשיעור טבע הראשון שנתתי להם. הייתי בטוח שרשימה הנושאת את השם: "תגלית עולמית שהתגלתה בפקולטה לחקלאות ברחובות" תכבוש את ליבו של שניצר, והמישרה החדשה תהיה שלי. לא מיהרתי לתת לו  את המאמר באותו יום, כדי שלא יחשוב ששלפתי אותו מהשרוול. מסרתי לו אותו אחרי שבוע, כשהלכתי למסור ל"מעריב לנוער" את הרשימה השבועית של איה הג'ינג'ית. 

יום קודם לכן נפגשתי עם נאוה, שמצאה סיבה לנסוע לתל אביב בשליחות מקום עבודתה. הראיתי לה את הכתבה ונדמה לי שאף פעם לא זכיתי לדברי הלל כפי שהיא חלקה לי. אמרה שמעולם לא קראה מחקר כזה מרתק ומצחיק ואין לה ספק שהמישרה תהיה מובטחת לי.

מלא ביטחון עצמי הגשתי לשניצר את שלושת הדפים הכתובים במכונת הכתיבה של אבי, והמתנתי שיתחיל לקרוא ויתפעל.

אך הוא הניח את הדפים על ערימת הניירות המונחת על השולחן ממולו ואמר לי לבוא בעוד שבוע.

קצת התאכזבתי, אבל הייתי בטוח שיבחין במיספר הטלפון שהשארתי ליד שמי ויתקשר אליי כבר למחרת.

משום מה הוא לא טילפן ואני הבנתי שלא רצה להראות כלהוט להדפיס, לבל אעלה את שכרי, והישהה בכוונה את תשובתו. גם למחרת וגם בימים הבאים לא הגיע שום טלפון, אבל  כשנכנסתי אליו אחרי שבוע, מיד זיהה אותי, הושיט לי יד ושאל למבוקשי.

הזכרתי לו  שמסרתי לו רשימה לפני שבוע.

הוא מיד נזכר והתנצל שלא הספיק לקרוא, אבל ביקש שאבוא אליו בשבוע הבא.

כשבאתי אליו בפעם השלישית, כבר לא היה לו לא נעים להשתמש באותו תרוץ  והודה שהפעם רצה לקרוא את המאמר, אבל לא מצא אותו, אז אולי אני יכול לכתוב מחדש ולמסור לו.

אמרתי: "בטח בטח," ויותר לא באתי אליו. גם לי יש כבוד עצמי.

נאוה אמרה לי למחול על כבודי ולבוא אליו שוב, היתה אפילו מוכנה ללכת ולמסור לו את הרשימה בעצמה, ולא לצאת מחדרו עד שיקרא אותה, אבל לא הייתי מוכן לתת לה משימה כל כך משפילה, לעומת זאת הבטחתי לה בטלפון שנדבר על זה כשאבוא אליה לטבריה.

את הנסיעה לטבריה תיכננה נאוה עוד כשהייתי בארצות הברית. הגיעו לה כעשרים ימי חופשה מהעבודה והיא הזמינה חדר לשבוע בבית המרגוע של גני חמת. אני, כדרכי, לא יכולתי לסרב והבטחתי לבוא אליה כבר ביום הראשון. היא בחרה חדר באחד הביתנים של בית המרגוע ואני שמחתי לראות אותה צופה בי מבעד לחלון. לא הספקתי להקיש על הדלת והיא כבר פתחה אותה ועוד כשעמדתי בפתח נתלתה על צווארי וכמעט הפילה אותי. אחר כך נעלה את הדלת, סגרה את הווילון, ובאפלולית שירדה על החדר כבר לא היינו צריכים לדבר.  היא, שראתה את הנולד, הכינה מבעוד מועד כריכים וגם דאגה לקומקום חשמלי וכך יכולנו לפתור את מכלול דרישות המעיים בלי לצאת מהחדר.

אחרי ששבענו מכל מין ומין ונהנינו גם ממקלחת חמה משותפת, חזרנו למיטה, הפעם כדי לדבר. היא סיפרה לי על הבעיות שבעלה עושה לה. הוא כבר מבין שאין סיכוי שהיא תחזור אליו, אבל עושה כל שיכול למשוך את הזמן. היא עצמה עוד לא החליטה בקשר לעתידה, כי זה תלוי בעיקר בי והיא נורא רוצה ילד ממני. אני לא יודע אם באמת רצתה, או שאמרה זאת מפני שאמרתי לה לא פעם שאני רוצה המון ילדים.

כשהגיע תורי לדבר סיפרתי לה שוויתרתי על שאיפתי להיות כתב לענייני חקלאות, כי קראתי בעיתון שבכפר גלים מחפשים מדריך לנוער, וזאת ההזדמנות להגשים את חלום נעוריי, לחיות בפנימייה של בית ספר חקלאי, אם לא בתור תלמיד, לפחות כמדריך או מורה לטבע.

נאוה כמעט קפצה מהמיטה  מרוב שמחה, כי כפר גלים קרובה לחיפה ונוכל להתראות לעיתים קרובות.

אמרתי לה שזה גם היה השיקול שלי וזכיתי ממנה לנשיקה.

כמה שעות קודם לכן, כשהייתי באוטובוס בדרך לטבריה, התלבטתי אם לספר לה שהחלטתי לקשור עימה את חיי, אם לא אפול ברשתה של איזו אמריקנית יפיפייה. כל רגע שיניתי את דעתי, תוך חישובים של בעד ונגד. בסוף, כשהאוטובוס הגיע לתחנה הסופית, החלטתי כדרכי לא להחליט. אמרתי לעצמי שלא אדבר על זה מיד עם בואי, הרי נהיה ביחד שבוע תמים וזאת תהיה ההזדמנות לראות אם אנחנו מתאימים ולבחון את רגשותינו.

בקשר לרגשותיי כלפיה, היתה לי בעייה. ידעתי שאני אוהב אותה, אבל לא כמו שהיא אותי. הרי באמריקה פקחתי עיניים לכל עבר ואפילו באנייה בדרך חזרה, כשישבתי לצידה של הנוסעת הסמויה, ידעתי שאם רק היתה מראה סימני משיכה, הייתי יכול להחזיר לה כפל כפליים. אז מה כל זה אומר?

הסוף היה שנרדמנו בלי לדבר על העתיד, וכשהתעוררנו בבוקר המשכנו להשתולל במיטה ואחר כך היא הלכה לבד לחדר האוכל, כי מטעמי מוסר, לא יכלה להזמין חדר זוגי, ואני נשארתי לחכות שתחזור עם הכריכים שהבטיחה להכין לי.

כשנשארתי לבד, הרגשתי שהחזרתי לעצמי את כל החסר שהיה לי בחצי השנה האחרונה, וידעתי  שעכשיו כל שאיפותיי הן רק לשבת ולכתוב יום ולילה. עוד לפני הנסיעה לחו"ל התחלתי בארץ לכתוב  את ספר ההמשך ל"חבורה שכזאת", ועכשיו כל מה שרציתי זה למלא בדיו את הפרקר החדש שקניתי בניו-יורק ולהמשיך לכתוב את הספר על קרבות חירבת מחאז, ספר שקראתי לו "אני פחדן אני".

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

מאזן ההצלחות והכישלונות

על "בחיי (3) מאת פוצ'ו

קורות חייו של צבר מצוי

הוצאת לשון 2017, 282 עמ'

אם בשני הכרכים הקודמים של "בחיי" רבו תיאורי הכישלונות (תיאורם מחותל בהומור טוב!) על אלו של ההצלחות (בכיבושי בנות ובפירסום יצירותיו של פוצ'ו), הרי שב"בחיי (3)" רבות ההצלחות על פני הכישלונות בשני התחומים הנ"ל.

 והרי תמצית הכישלונות: ראובן מס שולח את פוצ'ו לספריית פועלים, המחזות שלו מוחזרים בנוסח הקבוע מהתיאטרונים, כנ"ל התסכית ששלח לרדיו, ורק עזריאל קרליבך ושלמה ברטונוב מוסיפים במכתביהם הערכה והדרכה, ומשאירים על פוצ'ו רושם רב.

ההצלחות בהחלט יותר רבות: "העולם הזה" מפרסם את "הצד השני של הדלת", ומעניק לו שכר סופרים – מנוי לעיתון (על כך קראנו גם בכרך הקודם). המערכונים שלו מתקבלים ל"במחנה", וב"מעריב" הוא וזוכה בפרס של 100 לירות (ראומה וייצמן כתבה על אהבתה לעזר שלה, וזכתה בפרס ראשון – 200 לירות). זוכה בפרס אשר ברש על "שחיטה בלתי חוקית" (השם הראשון של הספר "חבורה שכזאת"), כששופטי הפרס הם מנחם תלמי ואהרן מגד. הוא מקבל מדור קבוע ב"מעריב לנוער". דן אלמגור מבקש לשבץ אותו ב"שלושה בסירה אחת" – תכנית הומור וסאטירה ברדיו. יוסי קליין, עורך "חדשות", מבקש ממנו סיפור בהמשכים. התיאטרון הכחול ותיאטרון זירה מוכנים להציג את יצירותיו, אך זה לא הסתייע.

ובאשר להצלחות עם נשים – כאן פוצ'ו ממש מרקיע שחקים, וממש מתבקש להשוות אותו לרומן אחר שעניינו חניכה מינית, הלא הוא הרומן של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים" (ספרי מקור, 2013). בכל הרומן של אהוד מוזכרות רק שתי בעילות שלימות – עם ג'ני בעין גדי, ועם ויולטה הרומנייה בהר הכרמל; לגבי כל שאר "המסעות עם נשים" – הרבה ביזיונות, שאהוד מתאר בכנות מכמירת לב.

ובכן, אהוד יכול רק לקנא בכיבושים של פוצ'ו בכרך הזה (והוא באמת מקנא – ראו הערותיו בעמ' 250, 254).

[אהוד: כאשר פוצ'ו קרא את ספרִי "מסעותיי עם נשים" הוא אכן הישווה אותו לספריו שלו אבל ככל שהתקדם משלוח פרקי "בחיי" שלו אליי, אני הופתעתי ולא תיארתי לעצמי שהיתה לו הצלחה אדירה שכזו אצל הבחורות הישראליות, וזאת בהשוואה אליי. כנראה שהיה הרבה יותר יפה ומסודר ממני. וגם היו לו טוסטוס ושפם].

כדי לגרות את הקורא, אני מרשה לעצמי לסקור את הטור הארוך של מעריצותיו ובנות הזוג שלו לעילוסי המיטה (לפעמים ספה, לפעמים המושב האחורי של המכונית, לפעמים חוף הים...):

ובכן, הראשונה שמוזכרת היא בתיה, חברתו עוד מהכרך הקודם, אז היא סיימה את החברות איתו, ובכרך שלנו היא מבקרת אותו בחניתה (פוצ'ו נשכר שם כ"תרבותניק"), ולולא התאונה עם הווספה שלו על כתם שמן, ייתכן שהיה לזה המשך, כי היא היחידה מבין חברותיו שאמר לה בכאב ובכנות שהוא אוהב אותה.

אחריה אנחנו פוגשים את חיה יעקובסון הג'ינג'ית, ששלחה לו מכתבי אהבה לוהטים. דורית, אחת מחמש הבנות שלמדו עם פוצ'ו בפקולטה לחקלאות, קטנה ובעלת חזה גדול, הוא מתגלגל עמה על השטיח, ומרומז שהיה ביניהם יותר מחיכוך "תנועת הנוער". גם היא כותבת לו מכתבי אהבה.

אצל רותיק ספיר הוא מאבד סופית את בתוליו. היא היתה מאוהבת בציקה היפה, וגם העניקה לו מחסדיה, אך בלית ברירה היא הסתפקה בפוצ'ו, ולימים כתבה לו מכתבים מכמירי לב.

לאחר טקס פרס אשר ברש (המוזכר לעיל), פוצ'ו חוגג עם מאירה בחדר השכור שלה אצל בעלי "נקניקי אס".

לפוצ'ו יש גם חברה דתייה, שרה'לה שינדלר, שבגללו היא נוסעת בשבת (ולא נענשה על ידי הקב"ה!), ואף התגייסה לצה"ל, בניגוד לאיסור של אביה. היא באה לבקר אותו בחניתה, וכותבת לו מכתבים לוהטים. לבסוף היא מתחתנת עם מנחם דיגלי, מפקד סיירת מטכ"ל, ומתגרשת ממנו אחרי עשר שנים.

נופר, המבקשת להיות שחקנית, מוכנה לסקס בתנאי שישמע אותה מקריינת את שירי אלתרמן. נירה הבלונדינית מרמזת לו שבטעות הפך אותה פוצ'ו מבתולה לאישה, ולכן הם מותרים לסקס מלא. עם רחל לא קורה כלום, כי היא נאלצת להבריח את הילדים שהיא שמרטפית שלהם, כי אלה באים כל רגע להציץ בהם. המציץ הממזר הוא לא אחר מאשר גידי גוב בילדותו.

שושנה, הנופשת בחניתה, נשואה לגבר המבוגר ממנה בעשרים שנה, אם לשלושה ילדים, מתמוגגת ממחמאה של פוצ'ו ומפתה אותו בחוף אכזיב (סקס בבגדי ים!) ואחר כך מבקרת אותו בחדרו.

רומן לוהט יש לפוצ'ו עם הצרפתייה ננסי (נישאה לחייל בריגדה ישראלי, התגיירה, וילדה לו שני ילדים). היא מתאהבת בפוצ'ו בטירוף, אפילו נשיקה גורמת לשניהם רטט אורגזמי. היא מבקרת אותו בחדרו, ואחר כך בתל-אביב, כותבת מכתבי אהבה מפעימי לב. כדי לגמול לה על אהבתה ומכתביה, הוא גם כותב מכתב, ובדיוק הבעל חוזר ממילואים, וקורא...

אישה נשואת פנים מפתה אותו לגשת עמה לחורשה בחניתה, אלא שאינה מעוניינת בסקס, רק רצתה לדעת אם היא עדיין מושכת גברים (כשהגיע בעלה הפרופסור לבית המרגוע בחניתה, הוא לא ממש נשאר נאמן לה).

רומן לוהט נוסף מתואר עם נופשת אחרת בשם נאווה, שוב אישה נשואה ואם לשניים, שמתקיים בינה ובין פוצ'ו סקס לוהט. כשבעלה מגיע לחניתה עם בנם בן השבע, היא מחכה בבית עם בנה התינוק, ומזמינה את פוצ'ו להתעלס עימה, אלא שלרוע המזל, הבעל ליכלך את חולצתו במרק שהוגש לו בחניתה, ומגיע הביתה להחליף חולצה בדיוק בזמן הקריטי. איך שני הנאהבים יצאו מזה – חובה לקרוא! פנינה שכמוה תמצאו רק ב"דקמרון" של בוקצ'יו.

גם אראלה, חברת נתיב הל"ה, הזכורה לנו מליל הפשפשים (גם בכרך הקודם), שהזהירה אותו שלא ייגע בה, כותבת לו מכתבי אהבה עזים, שאינם מצליחים לפוגג את הזיכרון הלא נעים שנגרם לו בעטיה. וכן, כששימש בתפקיד מורה לטבע בבית ספר תיכון בהרצליה, תלמידות שלחו לו מכתבי אהבה.

יאשה, מנהל בית המרגוע בחניתה, מספר בלחש לפוצ'ו על שפע הבגידות המתקיימות בין כותלי המקום, אבל פוצ'ו לא נזקק ללחשים, הוא ראה ושמע את הדברים בעצמו.

ואיך אהוד לא יקנא? ואני שוב תוהה: חלק גדול מהשמות של המאהבות הם בדויים, אבל יש גם שמות אמיתיים, כמו שמה של רותיק ספיר (אחותה של נעמי שמר), כלום פוצ'ו קיבל רשות להזכיר בפרהסיה את מעלליו המיניים?

הכרך הזה מתאר את חייו של פוצ'ו בחמש השנים שלמד בפקולטה לחקלאות בירושלים וברחובות. הלימודים (בעיקר, מתמטיקה, סטטיסטיקה, כימיה) הם עבורו כספר החתום, כמעט כל בחינה הוא נאלץ לעבור פעמיים, וכשהוא מצליח בבחינה, זה קורה, על הרוב, בעזרת פתקים שהוא מכין להעתקה. הכרך מתאר גם את פרנסותיו: גנן, כורת עצים, מסייע לאבא הקבלן שנותח באפנדיציט, מורה בשליש משרה.

כצפוי מ"בוגר פלמ"ח", פוצ'ו משבץ גם בכרך הזה תעלולים ותיחמונים שונים (שלו ושל חבריו): במקום לקנות שתילים עבור הגינות שהוא מתכנן ומבצע כגנן מוסמך, הוא לוקח אותם במשיכה מהעירייה. במקום לכרות עץ שמפריע לשכנים של מזמין הכריתה – הוא ויענקלה חי, חברו, גודעים רק את הענפים ודורשים שכר מופקע. הוא גובה לירה עבור מתנה לחתונה, ומצליח לפתות בחור דתי שישלם שלוש לירות כדי שילך עם כל החברים לבית זונות בהנחה... איך יוצאים מהתסבוכת – כדאי לקרוא במקור.

שוקה "החום" מעוניין בגרושה שתספק לו את להיטותו המינית. פוצ'ו מביים סצינה, שבה כביכול יש "גרושה" בודדה שמעוניינת בסקס מזדמן, ומצליחים להכניס את שוקה למלכודת, אלא שבדרך יש המון תקלות, שבהן מעורבת אפילו המשטרה – העיקר ששוקה, שנכנס לארון הבגדים מפחד "הבעל הזועם", שהגיע כביכול במפתיע – בטוח עד סוף המתיחה שהוא ניצל בנס.

לייזר הג'ינג'י מבקש מפוצ'ו להתלוות אליו בביקור אצל "המלכה", שושנה דמארי, כשכוונתו של לייזר לקנות את דירתה. אחר כך הם מפיצים ששושנה דמארי דרשה 30,000 לירות בחדר המיטות שלה...

חבריו של פוצ'ו מספרים שהסופר ג' שופמן התארח בקיבוץ, וכשהציעו לו חדר לשינה, הוא שאל אם יש "כלי" (התכוון בוודאי לסיר לילה), החברים הביאו לו אקדח...

לסיום אביא הרפתקה מימי לימודיו שבפקולטה לחקלאות: בבחינה אצל פרופסור וולקני הוא נשאל מה ההבדל בין עטין פרה ובין שד של אישה. פוצ'ו, כמובן, וכרגיל – אינו יודע, והוא מתנצל: החברה שלי שטוחה!

הפרופסור מייעץ לו להחליף חברה, ומעניק לו ציון בלתי מספיק.

הכרך, כאמור, פותח בתחילת לימודיו באוניברסיטה, ומסתיים בקבלת תעודת אגרונום, ובפרידתו מאהובותיו, כשפניו לכיוון ארצות הברית. פוצ'ו מצליח לרתק את הקורא בתיאורי עלילותיו המפותלות, המשובצות בהומור טוב, שגורם לקורא הנאה רבה.

משה גרנות

* * *

אוטובוס כשר למהדרין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

עליתי לְאוטובוס בְּקו מהדרין

וישבתי מלפנים כַּחוק

אז ניגשו אליי שלושה אברכים חרדנים

ובצעקות אותי ניסו לדחוק

אל אחורי אוטובּוּסָם הכשר למהדרין

לפסח שמיטה שביעית גם פורים

כי מאחור תֵעטפנה נשים בִּסתרים

שלא לעורר אבר קשה בַּגברים

התנגדתי לַטרנספר ביקשתי למחות

בעטו בי כְּסוס ובלי שום היסוס

שלפוני לאחורי אותו אוטובוס

שמה נחֲתי שבורת אברים

ליד אישה שלחשה לי בסוד כמוס

אך בקול קצת עבה משהייתם משערים

לשים ידי בין ירכיה וגם להרים

קצות אצבעותיי ולפרום בַּתפרים

ובעודי מעולפת בּוֹשָׁה ונשבעת לזעוק

עד בית המשפט זכותי לשבת כחוק

והנה טפטוף ובידי מחזיקה אני – שמוק!

נובמבר 2007

פורסם בגיליון 295

* * *

מנחם רהט

'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'

בכל שנות שלטון הליכוד, מבגין עד נתניהו, שימש הליכוד קבלן הביצוע של אליטות השמאל. רוממות הימין בגרונם, וחרב השמאל בידם. הסיפור שהחל בסירובו של בגין לפטר פקידים המזוהים עם השמאל (שכבר ארזו חפציהם), נמשך עד למאמצי נתניהו כיום לטרפד את פסקת ההתגברות.

לפני שנה בדיוק פירסם ארז תדמור את ספרו המצויין 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל', שמעלה אינספור דוגמאות לעובדה המדהימה, שלמרות ניצחון הימין בבחירות 1977, נותר השלטון האמיתי במדינה בידי האליטות הישנות: המשפטית, האקדמית, התרבותית, התקשורתית – המזוהות עם השמאל. 

אף שכבר חלפה שנה מאז הופעת הספר, דבר לא השתנה. הליכודניקים עדיין רואים עצמם ימין, ועדיין מקבלים הנהגת שמאל: ערכים לאומיים נדחקים הצידה לטובת ערכים אוניברסליים; ערכים דתיים מוכרזים 'הדתה' ונדרשים לפנות מקומם לערכים ליברליים; חזון המדינה היהודית נרמס לטובת חזון מדינת כל אזרחיה, ערבייה ומסתנניה; זכויות האדם הזר (פלשתינים, מסתננים, עזתים) גוברות על זכויות האזרח היהודי לחיים שקטים במולדת; הכלל 'הבא להרגך השכם להורגו' נדחק מול 'זכותו לחיים' של מחבל רוצח (ע"ע ליאור אזריה); מחבל שנעץ סכין בגבה של ישראלית מזוכה מאשמת ניסיון רצח, ועוד קוראים לזה משפט צדק; ואפילו אמירתו של דוד המלך "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" נפסלה ע"י צה"ל. השמאל מנצח בקרב על התודעה, בסיוע קבלני הביצוע שלו בימין.

בשבוע הקרוב אמור היה להתקיים מהלך חשוב בדרך לחקיקת פיסקת ההתגברות, וזאת על פי דרישת הבית היהודי על בסיס סעיף 27 בהסכם הקואליציוני עם הליכוד: "שתי הסיעות יתמכו בחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מערכת היחסים בין הכנסת לבג"ץ... חוק היסוד יקבע כי הכנסת תהיה רשאית בהחלטה מיוחדת שתתקבל ע"י 61 ח"כים לפחות, להותיר על כנם חוקים שנפסלו ע"י הבג"ץ." היום קוראים לסעיף הזה פיסקת ההתגברות.

אבל ראש הממשלה נתניהו, שעד כה נקט באקרובטיקה פוליטית כדי לבלום את פיסקת ההתגברות, פעל גם הפעם לטירפוד הדיון של השבוע הבא. לא מפריע לו, ש-99% מבוחריו מעוניינים בה, לנוכח העוולות הנגרמות בהיעדרה. נתניהו ממילא לא סופר את בוחריו.

נתניהו כמובן טוען שהוא בעד ריסון סמכויות היתר שגזל הבג"ץ מהכנסת, אבל בפועל הוא לוחם בעד העיוות הקיים, כפי שהתבטא בנימת ניצחון בראיון טלוויזיוני לערוץ הכנסת:

"היו הצעות להגביל או לקצץ כוחו של ביהמ"ש העליון. מנעתי את כולן. את כולן! ... חוק לקצץ ולהגביל את סמכויותיו – גנזתי. חוק להביא לשימוע שופטים בוועדות הכנסת – גנזתי. חוק לשנות את הרכב ועדת הבחירה לשופטים – גנזתי." במילים אחרות: ירי בתוך הנגמ"ש, נגד המצביעים שלו.

לאורך כל שנותיו בהנהגת המדינה שימש הליכוד, לפעמים מבחירה ולעיתים מחוסר מודעות, בתפקיד קבלן הביצוע של השמאל. זה החל בימי בגין, ונמשך בימי שמיר, שרון (ע"ע ההתנתקות הנפשעת) ונתניהו. דווקא בימי שמיר, שהיה רדיקלי אף יותר מבגין, נרשם אחד השיאים בפעילות הליכוד בשירות השמאל. תחת אפו הוביל הליכוד את חקיקת החוק האומלל 'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו', שמכוחו, באמצעות פרשנות עקלקלה ומפולפלת, בזז הנשיא ברק את זכות החקיקה מידי הריבון, הכנסת.

שני נציגי הליכוד שפעלו למען ההונאה החוקתית הזו, היו אוריאל לין, שבשבתו כיו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, שאותה הפך לוועדת חוכא ואיטלולא, ושר המשפטים דאז דן מרידור. הצטרפו למהלך הנכלולי הח"כים בני בגין, אהוד אולמרט ורוני מילוא; והרב יצחק לוי, מהמפד"ל, שבשעת ליקוי מאורות אישי תמך בהתלהבות בחוק מעַוֵות זה.

בימים אלה חושף לין בספרו החדש 'לידתה של מהפכה', כי הוא וחברו מרידור פעלו במחתרת בשליחות איש השמאל אהרון ברק, אך הסתירו זאת מידיעת חבריהם לליכוד ולקואליציית הימין.

מחתרת? – לין עצמו מנמק: כבר ב-1989 ניסה שר המשפטים דן מרידור להעביר 'חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם', אך הקואליציה הבינה את מיגרעותיו והפילה את היוזמה. לפיכך, מודה לין, הוא יזם ב-1991 קנוניה חשאית עם ח"כ האופוזיציה אמנון רובינשטיין. הלה הסכים להגיש לכנסת את הצעת החוק של מרידור מ-1989, אבל לאחר שפוצלה, לשם הטעייה, לארבע הצעות חוק נפרדות. אברך המשי מרידור, מיותר לומר, היה שותף לקנוניה.

לין נקט בשורת תחבולות ופעלולים, על מנת להפיל בפח את חבריו מהימין. כשהחרדים טענו כי בהסכם הקואליציוני סוכם שלא יקודמו יוזמות החקיקה לא מתואמות, רימה לין במודע את שותפיו החרדים: "הבטחתי שלא אביא את היוזמה לקריאה שניה ושלישית ללא הסכמתם." לין גם מודה שבעת הדיונים בוועדת החוקה חוק ומשפט עלולים היו הח"כים להבין שמדובר בהפיכה חוקתית, ולכן העדיף שהוועדה תפעל בהיעדרותם של מרבית ח"כי הקואליציה, ועם נוכחות מוגברת של האופוזיציה משמאל. לין לא טרח לספר לעמיתיו, שתחת אפם מתחוללת מהפכה.

תרגיל הונאה נוסף של לין הליכודניק: הוא הבין שהכותרת המקורית של החוק: 'חוק יסוד זכויות האדם', תעורר משאננותם ח"כים לאומיים מהליכוד ואת סיעות החרדים והדתיים. לכן שונה שמו ל'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו' – נוסח מכובס לעריצות המיעוט. והליכודניקים והדתיים, שוב נפלו בפח.

לין מודה שמדובר בהונאה שנועדה להיות מצע לפרשנות מורחבת של העליון: "הצבנו את המונח 'כבוד האדם' כערך עליון, המעניק השראה לכל החוק ולכל פרשנות עתידית... השתמשנו בהגדרות רחבות הסוככות על זכויות פרט שלא פורטו במפורש." לאמור: הנוסח הסתום הוא שהעניק, בכוונת מכוון, לביהמ"ש כוח להוסיף זכויות, שאילו הוזכרו במפורש בחוק, היתה נמנעת העברתו. כך העניקו נציגי הליכוד לבג"ץ זכויות-על, לרבות אפשרות לפרשנות בלתי מרוסנת של חוקים ולפסילתם.

בעשור האחרון של שלטון הליכוד, צעד הליכוד פסע נוסף לעבר יישום משנת השמאל: להפוך את המונח 'מדינה יהודית' לביטוי ארכאי, מגונה משהו, ולהעדיף על פניו את מדינת כל אזרחיה. כך למשל הוצא מן הלקסיקון המונח הציוני 'ייהוד הגליל', שהיה אבן פינה בממשלות מפא"י. ונציג אחר של הליכוד, הנשיא ריבלין, תרם חלקו לשלילת המונח 'מדינה יהודית' ממדינת ישראל, באמצעות נאום השבטים האומלל, שהפך תחת שלטון הליכוד לטקסט חובה בתוכניות השתלמות של בכירי המדינה, והוא עוד יחדור לתוכנית הלימודים, והכול כדי לטשטש יותר ויותר את אופייה היהודי של המדינה. ולא אמרנו דבר על חדירת גרורות הקרן השמאלית להכחדת ישראל, דווקא בעידן הליכוד, לבתיה"ס, לצה"ל, לסמינריוני השתלמות של משפטני המדינה.

פעם היתה סיסמה: רק הליכוד יכול. עכשיו יש לה המשך: רק הליכוד יכול ליישם את אג'נדת השמאל.

* * *

ישראל זמיר

הקרב על משלט 86

מתוך ספרו "לכבות את השמש", אסטרולוג 2004

קרסנו על החול הרטוב בחשכה מוחלטת. אנשי פלוגות ב' ו-ג' קידמו את פנינו בשמחה וסיפרו בהתרגשות על הקרב ועל גוויות המצרים הפזורות על הגבעה. לדבריהם, הרכב הביא אותם עד משלט 112 ומשם הלכו ברגל כחמישה קילומטרים. הכיבוש היה קל יחסית. הם פרצו את גדרות-התיל, הסתערו, והמצרים שהופתעו נבהלו ונסו.

על המשלט שכבו עשרה חיילים הרוגים. לפלוגות הכובשות נודע באלחוט ששיירת הדרג-השני שקעה בבוץ, וככל הנראה לא תגיע למשלט. יהיה עליהן להסתפק בנשק ובתחמושת שלקחו עימן, ולנסות להגיע אל מצבורי הנשק של האוייב.

בפאתי המשלט חנה טנדר מצרי נטוש ובו כמה ארגזי כדורים ובסיסי מרגמה.

מאירק'ה סימן את מקומן של עמדות ה"בזה", וחולייתנו, שבראשה אברהם זוהר מיספר אחת, אני מיספר שתיים ואיציק חבצלת מיספר שלוש, התמקמה בגזרה הדרומית-מערבית.

"חבר'ה, לחפור ולהכין עמדות-ירי לפני שיאיר השחר. אחר-כך נהיה תחת אש כבדה," הודיע לנו מאיר אלוני.

לא היינו מסוגלים להניע אבר. ההליכה בין המשלטים בגשם, בבוץ, בערפל, כאשר על הגב כחמישים קילוגרם משא, אם לא למעלה מזה – התישה אותנו כליל. פאול שכב על החול הלח והתייפח. אני התיישבתי כשהמנשא על גבי ולא הצלחתי לפרוק אותו מעליי. ידעתי, שמאירק'ה צודק ומצאתי עצמי ממלמל: "יאללה, קום, תתאושש, תתחיל לחפור. רק לפני זמן קצר חפרת כמו מטורף בידיים וברגליים, כשהפגזים נפלו מימינך ומשמאלך," כך מלמלתי אך לא זזתי ממקומי.

מאירק'ה פקד, צרח, והמילים נבלעו בחשיכה. עד מהרה קלט שבצעקות לא ישיג דבר והחל להתחנן. הוא הבין היטב את הקשיים. אף הוא סחב מטען כבד. אך ידע גם ידע שעם קרני בוקר ראשונות תתחיל הפגזת אימים.

רוח מהולה גשם טפחה על פנינו כסדינים לחים.

דוד פליק, המבוגר שבחבורה, התאושש ראשון, נטל את והחל לחפור. האמין שישמש דוגמה. הוא חפר ואנחנו עקבנו אחריו ולא הנענו אבר. לפתע נתקף זעם ופרץ קללות ניתז מפיו.

הלילה החל להימוג, ואור בוקר אפרפר מצא אותנו מתחפרים על גבעה חולית בנקודת גובה 86 מטר מעל פני הים, מרחק-מה מהכביש-הראשי. על הגבעה נראו שיחי אשל, שקדיות בשלכת, ובמורדות נתמשכו שיחי צבר. עננים שחורים צנחו בכבדות.

בדרום-מערב נמנם בשלווה כפר ערבי, דריבאת-שיח'-חמודה: בקתות חימר וסביבן כתמי ירק. תושבי הכפר גידלו ירקות ליד הבתים. הבוקר שעלה רחץ את הכפר.

ממערב נמתח כביש עזה-אל-עריש, שסאן תנועה: שיירת משאיות עמוסה זחלילים עלתה צפונה, ומשאיות גוררות תותחים ירדו דרומה. במקביל לכביש מסילת-ברזל. מוזר, אך באותם דמדומי בוקר ראשונים שקשק לו בנחת קטר רכבת, גורר אחריו קרונות-משא פתוחים ועליהם טנקים מסוג "לוקוסט", המוכרים מקרבות שיח'-נוראן וחירבת-מעין.

דויד פליק פער עיניים: רכבת ראשונה שראה בארץ-ישראל.

מעבר לכביש נמתחה רצועת חול בהירה שחוברה לים הגדול. גלי קצף עטורי כרבולות הלמו בחול, ובאופק שטה ספינת-קיטור.

צרורות ראשונים שנשלחו לעבר הכביש בישרו למצרים כי צה"ל פה. משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ונהגה נמלט לחולות. טנדר עמוס חומרי-נפץ נדלק ועשן סמיך התאבך. חיילים קפצו מן הרכבים ונסו. הכביש נחסם והתנועה פסקה.

העיר עזה סוגרת ומסוגרת.

סמל סודאני ענק מימדים נראה מהלך על המשלט ועל פניו חיוך. בידיו חבק מרגמת טו-אינצ' כאילו היתה תינוק. שיניו הלבנות נצצו בשחר העולה. מה הוא עושה פה? האם הגיע בטעות או שמא נרדם וחבריו לא העירו אותו?

שם-טוב אלוני, צלף פלוגה ג', הגיע ונשמעה ירייה. הסודאני קרס על החול הרטוב.

מדרום-מערב למשלט התפתלה גדר של שיחי צבר, שנקטעה ב"שטח מת". שאונו של מנוע עלה משם. נהג התאמץ להכניס את ידית ההילוכים למהלך, אך המצמד לא הפריד.

"הלך לו הקלאץ," קבע זוהר.

"ואולי פלוגה מצרית מסתתרת בקפל קרקע?"

"תחפור בן-אדם, תחפור. יממה שלימה צריך לבלות בחור הנאלח הזה עד שהפלמ"ח יזיז את התחת."

הטנקיסט המצרי הבין שלא יוכל להסיג את הטנק לאחור, והחליט להפעיל את התותח. פגזים החלו לשרוק מעלינו ברעש מחריש אזניים. הוא ירה וקילל, ירה וקילל.

"פיאט, פיאט," נשמע קולו הרועם של מאירק'ה.

אורי הפיאטיסט הגיע בריצה, ומאירק'ה הצביע לכיוון הטנק. עליו להתגנב בהיחבא ולפגוע בו. ה"בזה" תחפה בירייות בודדות, שהאויב לא יֵדע כי מכונת-ירייה מוצבת שם.

אורי קיבל מהסמג"ד פקודה לחסוך בתחמושת. במשלט ארבעה מטולי פיאט ומספר מוגבל של פגזים.

"חבר'ה, בלי מעצורים," התחנן אורי בחיוך של ילד-טוב.

"יהיה בסדר," הודיע זוהר וביקש שאחליפו כמספר אחת. הוא יפקד על שתי עמדות ה"בזה". אורי נעלם בין שבכי הצבר ואני יריתי בודדות לכיוון הטנק מבלי שאראה אותו. ה"בזה" בלעה כדורים ופלטה תרמילים.

ולפתע התפוצצות. עשן התאבך מבין עלי הצבר. אורי לא הכזיב. שקט מוזר השתרר ולאחריו שריקה צלולה ומסולסלת: זוג נחליאלים, עוברי-אורח, נחת על החול הלח, השמיע ציוץ-של-בוקר, הניף זנבו כלפי מעלה והמריא בחדווה.

משהתפזרו ערפילי הבוקר והשחר עלה, הצמדתי לעיניי משקפת-שדה, ובמרחק של כשש-מאות מטר, בפאתי הכפר דריבאת-שיח'-חמודה, הבחנתי בתנועה של צבא. שתי פלוגות חיילים צבאו סביב ברזיות-מים, כשמגבות לבנות על כתפיהם. חלק מרח על פניו משחת-גילוח לבנה ונעזר במראה. האוייב התגלח להנאתו, כאילו שהה בבסיס מרוחק. האם לא טרחו להודיע לו כי למראשותיו אורב אוייב? טבחים פתחו שולחנות-מתקפלים והניחו מגשי נחושת מלאי עיסה לבנה: לבנה? טחינה? חיילים התיישבו על ספסלים, בצעו נתחי פיתה וטבלו בעיסה. אחר-כך גמעו קפה מפינג'אנים.

"הם אוכלים כבני-אדם ואותנו מאכילים מנות-קרב משימורים מחורבנים," מלמלתי במרירות, ולרגע שכחתי את המלחמה.

הסמג"ד עמנואל ברשי הגיע. בחור אדיר-ממדים, תווי-פנים מונגוליים ועיניים מלוכסנות. מאחוריו הזדנב דן הקשר ועל גבו מכשיר-אלחוט. זוהר הסב את תשומת-ליבו לכוח המצרי הסועד ארוחת-בוקר, וברשי חייך בהנאה:

"אני הולך לתבל להם את הטחינה בקצת פלפל חריף," ופנה אל הקשר שיזמין אש תותחים.

החיילים סיימו לאכול והסתדרו למיפקד-בוקר. הם ניצבו בשורות וקציניהם בדקו נשק, לוחיות-זיהוי, ויישרו כומתה שמוטה. לבסוף עלה הדגל וקול תרועתה של חצוצרה נשמע.

ג'יפ הגיע. קצין ירד, הסתודד בנפנוף ידיים נרגשת עם הקצינים והצביע לכיוון המשלט שלנו. לפתע הסירו החיילים את הכומתות מראשיהם, חבשו כובעי-פלדה, ועל רוביהם הרכיבו כידונים שלהביהם זהרו בשמש. איש בשלמה לבנה, ככל-הנראה כהן-דת, נענע בידיו, בירך אותם, והם שאגו במקהלה: "אללה-אכבר." לרגע כרעו על ברכיהם לתפילה, וים-של-ישבנים הזכיר מפגן של התעמלות המונית שערכנו בכנס "הפועל". הפלוגות הסתדרו בשורות-רוחב, כמו "פלאנגות" רומאיות, ולקול הלמות תופים יצא המצעד לקרב. קשה לומר שהם צעדו בגאון ובגאווה. רבים לא חדלו להפנות ראשיהם.

"מסע של מתאבדים," אמרתי לזוהר. "שתי פלוגות מצריות פתחו במסע אל מול לועה של מכונת-ירייה!"

"נצור את הכלי ותן לממזרים להתקרב," הורה זוהר. כיוונתי את ה"בזה" למרכז השורה הראשונה ומדי-פעם צמצמתי טווחים.

"או-קיי בחורים, אם תתקרבו עוד קצת, אני חושש שאאלץ לפזר את המצעד היפה שלכם," מלמלתי והצצתי בהם דרך הכוונות. "רק שלא יהיה מעצור! הם שתי פלוגות ואנחנו בקושי חוליה."

"זוהר, למה הם מסתכלים כל הזמן לאחור?"

זוהר הצמיד משקפת ולפתע גילה: "הו, הקצינים שלהם הולכים מאחור עם אקדוחים שלופים!"

ריח של קרב עלה בנחיריי, תחושה בלתי מוכרת לחלוטין. האם כך מרגישים אלה, ה"ששים אלי קרב"? המצרים קרבים ובאים. הטווח הגיע למאתיים מטר וזוהר טפח קלות על כתפי:

"פתח באש ותזכיר להם את שירת הים."

"שירת-הים?"

"וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש," ציטט מ"שירת משה".

צרורות ארוכים נפלטו ברעש מחריש-אוזניים והשורות התבלבלו. הם החלו להתרוצץ כעכברים נמלטים. מי שניסה לברוח – נורה על-ידי הקצינים.

"איזה מילכוד! הקצינים משתפים עימנו פעולה: אנו יורים מלפנים והם מאחור."

הצלף שם-טוב אלוני הגיח, התפרקד סמוך לעמדה ובנחת-של-צלף ריפד לעצמו פיסת קרקע וירה חמש יריות. חמישה קצינים נפלו ושארית הכוח נס על נפשו בהשאירו נפגעים בשטח.

גשם זלעפות החל לרדת. לאחר הנסיגה המבוהלת פתחו המצרים בהפגזה מעשרות קני תותח ומרגמות. פגזים אימתניים של תותחי 25 ליטראות סרקו את הגבעה, שהתכסתה בעשן סמיך ובריח חריף של אבק-שריפה. מספר הנפגעים החל לגדול במהירות.

לפי תיכנונו של יגאל אלון עלינו לשרוץ בגבעה המחורבנת הזו יממה תמימה. הרחק בדרום-מזרח שקעה בבוץ שייירת הדרג המסייע, וידענו שלא נזכה לסיוע בנשק ובתחמושת.

"זוהר, מה יהיה כשייגמרו הכדורים?"

"ניקח רגליים ונברח."

"ומה עם הפקודה של יגאל אלון?"

"בעייה שלו."

"נותרנו עם ארבעה ארגזי תחמושת."

"כשאלה ייגמרו – קפל את החצובה, ארוז את המכונה – ומסתלקים."

טנק-תצפית קטן פרץ את קו-העמדות ונע על המשלט. מישהו השליך עליו בקבוק-מולוטוב, שלא התלקח. פיאטיסט פגע בו והטנק עלה בלהבות.

שני טנקים מסוג "לוקוסט", בעלי תותח 37 מ"מ, הגיחו. מראה מפחיד למדיי, כשאתה יודע כי עוד מעט תיוותר ללא נשק אנטי-טנקי. הטנק הסתבך בחוטי-תיל שהקיפו את המשלט ונעצר. ניסה הנהג לשחרר את שרשרותיו, נסע קדימה, אחורה, וגרר אחריו חלק מן הגדר. כיפת הטנק נפתחה וחייל הציץ החוצה. משראה כי הוא מוקף ישראלים, מיהר לסגור את כיפת הטנק. פגז של פיאט הדליק אותו. טנק שני נמלט.

מחלקת חיילים מצריים פרצה בריצה, ויונה ג'קסון נתן להם להתקרב ואז סחט את הדקי ה"בזה", שקצרה אותם כחרמש המונף על גבעולי תלתן. אחר-כך, טיפס בזריזות על טנק שבא בעקבותיהם, פתח את כיפתו והשליך פנימה רימון.

חייל סהרורי בגופייה נראה רץ לעבר האוייב, וחובש דולק אחריו. פגישה ראשונה עם הללו שיכונו "הלומי-קרב".

עוד טנק הגיח, ופגז של פיאט מילאו עשן סמיך. ניסה הטנקיסט לשלשל עצמו החוצה, כדור ריסק את ראשו, וגופו החליק לחול. שוב התרוממה כיפת הטנק וטנקיסט שני ניסה לקפוץ מהטנק הבוער. אף הוא נפגע ונותר תלוי על הצריח, כשמחצית גופו מתנדנדת כמו לולב.

ברשי התרוצץ, אקדח מאוזר בידו, ודיווח באלחוט: "אלן, נלחמים קשה מאוד בטנקים. יש פצועים. דרושות תרופות. יש מחסור חמור בפגזי פיאט. לא נחזיק מעמד בלי נשק אנטי-טנקי. עשו הכול שהדרג המסייע יגיע וגם..."

הקשר נותק וברשי נותר עומד במלוא שיעור קומתו, כמו גוליבר, כשפיו פולט קללות נמרצות, כנראה בהונגרית.

*

"ווי חטף פגז ברגליים!" שמעתי את צעקתו של ממיק, ורצתי עימו לעמדה.

פגז ריטש את שתי כפות רגליו, ועצמותיו נחשפו.

פשטתי את מעילי, פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו. בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום. ווי נראה מבוהל. גופו רטט ופניו חוורו. דמעות קלחו על לחיו. מדי-פעם כחכח בגרונו, בלע דמעה, וגרוגרתו זינקה בעצבנות מעלה ומטה.

"למה לא מפנים אותי?" שאל בקול מתייפח.

וכי לאן יפנו אותו?

הוא יבב זמן-מה ולפתע התעשת, הניף את גופו מעל פני התעלה ושאג, כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי-פאנפילוב":

"נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש-עשרה, תחי מדינת-ישראל!"

ה"בזות", המקלעים והרובים דומה שסיימו את חייהם. אבק, בוץ וגרגרי חול התערבלו לעיסה שסתמה את מנגנוני הירי. הקנים התנפחו ויצאו מכלל שימוש.

במרחק של כשלוש מאות מטר, ליד בוסתן מאפיל, הבחנתי בפרש על סוס לבן. עורו של הסוס בהק בקרניה של שמש זורחת.

"מיהו אותו פרש שיושב בקומה כה זקופה?" שאלתי את זוהר וכיוונתי לעברו את ה"בזה".

זוהר הציץ בו באדישות ומשך בכתפיו. כיוונתי את המכונה לעברו והתחננתי: "אנא, צרור קטנטן לעבר השחצן שעל הסוס. הוא יושב זקוף כאילו הוא נפוליון."

לחצתי על ההדק ונקישה עמומה נשמעה. נטלתי רובה, תחבתי כדור לבית-הבליעה ובשל הבוץ, התקשיתי לנעול את הבריח. גרדתי בציפורניי את הבוץ שהתקשה ודרכתי – כדור עקר.

לימים נודע כי אותו פרש לא היה אחר מאשר הגנרל מוחמד נגיב, שכעבור ארבע שנים חולל את מהפכת הקצינים במצריים ונטל לידיו את השלטון. ואילו הרגתי אותו, האם ההיסטוריה של מצרים היתה שונה?

נזכרתי בוויכוחים שניהלנו בכיתה על השפעתה של האישיות על ההיסטוריה. לדעת המחנך, השפעתה שולית לעומת התהליכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים העוברים על אותה ארץ. אילו היטלר לא היה עולה לשלטון, היטלר אחר היה תופס את השלטון והתוצאות היו דומות, טען המחנך.

"כן או לא," ענה לו דשיק, מסרב לאמץ דוגמוֹת מרכסיסטיות.

ממיק טען כי מרכסיסט אדוק אסור לו לבנות תיאוריות על "אילו".

תותחים ומרגמות עשו בנו שמות. צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר, והחובשים היו אובדי עצות, תרמיליהם התרוקנו מתרופות. הם רצו מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין זריקת מורפיום אחת לרפואה. פצוע שתת דם ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו... מישהו גהר על פצוע מדמם, חסם באצבעותיו את הדימום וביקש שאפשוט את גופייתי, עליו לבצע חסם-עורקים. עשיתי כפי שנתבקשתי.

כיתת חיילים סודאניים שחורי-עור וענקי-קומה עלתה למשלט ובידה נשק מתכתי, שנראה כמו סטן-צעצוע. ולפתע, לשונות אש נשלחו לעבר העמדות וחיילים אחוזי להבות נראו רצים בבהלה. היה זה נשק שמעולם לא נתקלנו בו. עד מהרה אזל הדלק במכליהם, והסתערנו עליהם בקתות רובים, ברימונים ובכידונים. יונה ג'קסון נופף רובהו כאילו היתה זו אלה והיכה בהם על שמאל ועל ימין. הם נבהלו מהשדים הצורחים ונסו.

ארבעה זחלילים עלו על המשלט. "פיאט! פיאט!" שאגו חיילים בייאוש, אך בכל המשלט לא נותר פגז אחד. נותרנו עם רובים שאינם יורים, עם כידונים, רימונים, וכמה בקבוקי-מולוטוב. הזחלילים התפרסו והחלו להתיז לשונות אש. חיילים בוערים רצו כלפידים חיים וצרחו מכאבים. מישהו הפיל אחד מהם על החול הרטוב וכיבה את האש. לפתע שינתה הרוח את כיוונה ואש הלהביורים, כבומרנג, ליחכה את פני היורים.

"ג'קסון, למה הנהגים לא בורחים מתאיהם?" שאלתי את ג'קסון.

עד מהרה התברר שקציניהם המצריים כבלו אותם בחגורות-פלדה למושבים, לבל יברחו.

ג'קסון התגנב אל אחד הזחלילים, פתח דלת של תא-הנהג ובהינף רובה רוצץ גולגולת. קרעי מוחו הגיעו אליי. חייל סודאני השתחל מתוך זחליל והחל לטאטא את המשלט עם להביור-יד. מצאתי עצמי צופה בו, מוקסם-משהו. משקרבה האש ניתרתי קלות לאחור, כאילו שיחקנו בחבל מתוח שעלינו לדלג מעליו. לפתע, חשתי חום לוהט באצבעות רגלי השמאלית. תמיסת אש דבקה לנעל וצרבה את עורי. קברתי את הנעל בחול הלח. אצבעות רגלי נחשפו והנעל הפכה לסנדל. משאזל הדלק במיכלו, נטל מקלע והתכוון להמשיך את מלחמתו ביהודים. משה גורודנצ'יק, מתאגרף ידוע, הגיח מאחור ודקר אותו למוות.

הגשם ירד בלי הפוגה. כיתת חיילים מצריים הופיעה ובראשה קצין ג'ינג'י, שבידו מקל ובקצהו מטפחת לבנה. הייתכן שהם נכנעים? לנו נסתם הנשק, כמחצית הכוח שוכב פגוע והם נכנעים?

איש לא התרשם מהדגל הלבן והסתערנו עליהם בצעקות: "קדימה גדוד שלוש-עשרה!" כשאנו הולמים בהם בקתות רובים ודוקרים בכידונים.

מן הרגע שטנקים וזחלילים עלו על המשלט, קול התותחים נדם.

"עושה רושם שאנו בדרך לתחנה הסופית. מזל שכתבנו צוואות," לחשתי לממיק.

התחבקנו לפרידה, אפופי בושה על הרגשנות שגילינו. "להתראות בשמיים!" הפטרתי.

זליג ראה אותנו וצרח: "אל תמהרו למות. שם, במחנות, יצאנו ממצבים יותר קשים!"

כך ביקש לעודד והציע לגימת וודקה. שלווה מוזרה אפפה אותי, כאחד שכבר נפרד מן החיים.

*

לימים, כשהייתי בניו-יורק, סיפרתי לאבי [יצחק בשביס-זינגר] על אותו קרב מר וכיצד נפרדתי מן החיים, והוא שאל אם זכור לי התאריך.

"נו בוודאי, העשרים ושלישי בדצמבר 1948," עניתי בביטחון, והוא קפץ מכיסאו:

"אני לא מאמין, לעולם לא אשכח את אותו יום!" אמר בהתרגשות גדולה, "ישבתי בקפטריה של 'שטינברג', בשדרת ברודווי, ואכלתי ארוחת-צהריים. לפתע התעטפתי בתחושת אסון נוראה ורעד עבר בכל גופי. ליבי אמר לי כי נהרגת במלחמה. מיהרתי לתא הטלפון. ניסיתי לטלפן לפלסטינה, וכשלא הצלחתי נשארתי לעמוד בתא הטלפון ואמרתי 'קדיש'. התמלאתי רגשי אשמה על שלא היצלתי אותך."

"גם אני אמרתי עליך פעם 'קדיש'."

הוא פער זוג עיניים כחולות, מומסות משהו, ואזניו הזדקרו כזוג מניפות.

זה היה בשנת 1944, הייתי בן ארבע-עשרה והתחנכתי בפנימיית נוער בשפיה. מדי שנה נדרשנו לרוקן את בורות השופכין של הכפר, והסירחון היה מחריד. ובעודי שקוע עד ברכיי בתוך המדמנה, הופיע מנהל הכפר.

"זינגר, צא מהבור, רוץ להתקלח והתייצב במשרדי!"

להתייצב במשרד-המנהל פירושו סילוק מן הכפר. לא היה לי מושג על מה ולמה, והתאבלתי על גורלי המר. דפקתי בחשש רב על דלתו. המנהל סימן לי שאשב. דקות חלפו עד ששלף מן המגרה עיתון "דבר", בעמוד הראשון התנוססה תמונה, ומתחתיה: "הסופר הדגול י.י. זינגר נפטר מהתקף-לב."

"ישראל זינגר, אני מצטער להודיעך כי אביך הסופר נפטר," אמר בעצב. הגיש לי סידור וכיפה וביקש שאומר "קדיש".

אמרתי "קדיש" והוא ליווה את תפילתי ב"אמן". למען האמת, נשמתי לרווחה. ראשית, לא סולקתי מהכפר ושנית, שוחררתי מניקוי בורות השופכין, בהיותי יתום "טרי". כעבור שבוע התבררה הטעות: דודי הוא שנפטר.

השמש טיפסה מעלה ושלחה קרני אור אל זירת הקרבות. מזג-האוויר השתפר. חייל פצוע בשתי רגליו ישב על גבעת חול זעירה, סיפר כי אך לפני חודש התחתן, ובכה: "אני כל-כך רוצה לחיות!" ולפתע הניף את ראשו כלפי מעלה ושאג:

"אלוהים, כבה כבר את השמש, שנוכל להתפנות! הלא כבר עשית את זה פעם, בעמק-איילון."

התחבושות שכיסו את פצעיו היו ספוגות דם.

להקת ציפורי-טרף חלפה. "ריח הדם מושך אותן לכאן," קבע איציק חבצלת, והצביע על זוג שבלולים דבוקים בגופם. פרייה ורבייה נמשכת בכל התנאים.

עוזי ציזלינג, מפקד מחלקה, ביקש לנצל את ההפוגה כדי לתקוף את הכוח המצרי שנערך למרגלות המשלט. בתחתית הגבעה מצוי נשק רב והוא קיווה להגיע אליו. עוזי התקרב אל מורד הגבעה, השקיף ונדהם: עשרים טנקים חיממו מנועים ועוד מעט יסתערו על המשלט. במה נעצור אותם? – שאל עוזי את עצמו. הוא הבין שתוכניתו אינה מעשית ומיהר לדווח לברשי.

השעה היתה אחת בצהריים. התכנית לבלום את המצרים עד לחשיכה ולסגת עם הפצועים נראתה חסרת סיכוי. הערתי לזוהר כי תכניתו של יגאל אלון הצליחה מעל למשוער. הטריז שתקענו בלב הרצועה אכן מיקד עלינו את כל צבא מצרים, ולפלמ"ח לא נותר אלא להחליק על מרגרינה ולכבוש את עוג'ה-אל-חפיר ואבו-עגילה.

"אבל איפה אנחנו בסיפור הזה?"

"אנחנו בשר-התותחים שבזכותנו יזכה הפלמ"ח לתהילת-עולם."

חיילים, על דעת עצמם, החלו לנוע לכיוון הוואדי, אך נחסמו על-ידי המ"מ עוזי פיינרמן, שניצב על גבעה זעירה, סמוך לפתח הוואדי, מקלע בידו ושאג בקולו הרועם: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש-עשרה לא ייסוג!"

הוא דמה בעיניי לגיבור סרט סובייטי.

חיילים מבועתים, בדרכם לוואדי, נעצרו, ולתדהמתי הצטרפו למקהלה: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש עשרה לא ייסוג!"

כדורים שרקו, פגזים התנפצו, והם צרחו. ממיק היה אחד מהם.

המח"ט נחום גולן שיכנע את יגאל אלון שהגדוד עשה מעבר ליכולתו, ולפני שיתרסק סופית – הורה על נסיגה. ברשי קיבל את הפקודה מהמג"ד אלן חורין, שהיה במשלט 112, ופקד לקחת פצועים שניתן לשאתם, ולנוע לוואדי.

עוזי ציזלינג פקד על מחלקתו לסגת, ואלה לא היו מוכנים להפקיר את חבריהם הפצועים. עוזי התחנן, צרח ולבסוף נאלץ להפעיל כוח.

רצתי אל ווי ומצאתי אותו שוכב בתחתית התעלה ובוכה. יורקי-להבות, שסרקו את העמדות, לא השגיחו בו, כיוון שכיסה עצמו באדמה. ממיק הופיע, נשכב לידו, ליטף את ראשו ונשק לו. הם בכו, דיברו אידיש  ופולנית.

"אל תדאג ווי, יותר לא נעזוב אותך!" הצהיר ממיק.

עזרתי לממיק להעמיסו על גבו, כשאני תומך ברגליו המרוסקות וקושר אותן למתניו. מעתה יהיה עימנו באשר נהיה. הצעתי לו מים, אך הוא סירב וגנח מכאבים.

לפתע הופיע מאיר אלוני: "איפה ווי? תנו לי אותו! יש פקודת נסיגה!"

"אנחנו כבר נדאג לו. לך יש מחלקה על הראש," אמרנו לו.

"היתה, איננה עוד."

מאירק'ה ניסה לקחת אותו מאיתנו ואנו סרבנו בעקשנות. מאירק'ה יצא מכליו, צעק, סטר על לחיו של ממיק, הפיל אותי ארצה, חטף את ווי, העמיסו על גבו הרחב, ופתח בריצה מטורפת לכיוון הוואדי.

"הם לא יגיעו... הם לא יגיעו..." צרח ממיק ובכה מרות.

קרוב לשעה שלוש החלה הנסיגה, כשהכול עומסים פצועים שניתן לטלטלם. בתוך שוחה עמוקה שכב חייל פצוע, שמשכתי אותו החוצה, ובעודי מנסה לחבוש אותו ולהעמיסו על גבי, חלף ברשי והורה לי לגשת אל חייל אחר, שסיכויו לשרוד יותר טובים. ממיק, שהיה מאחוריי, הודיע שידאג לו.

לרגלי הוואדי שכב חייל שותת דם, שספג רסיסים בבטנו ומעיו היו שפוכים. ביד אחת לפת רימון שלוף ובשנייה החזיק ניצרה ולא פסק מלצעוק:

"תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!"

מרחוק הבחנתי בקבוצת חיילים היושבת בלי נוע ואינה משה ממקומה. ראשם שמוט וגופם של כמה מהם פירכס בעצבנות. לידם ישב חובש ולפת את ראשו ביאוש.

"חבר'ה, יש פקודת-נסיגה!" קראתי לעברם, והם התעלמו. ניסה החובש לשכנעם שיצטרפו אליו, אך לשווא. בדרך סיפר החובש, שהם חטפו "שוק", או לקו במה שנודע לאחר-מכן, "הלם-קרב".

"אני מקווה מאוד שהמצרים יחוסו עליהם," אמר.

בפאתי המשלט נראו זחלילים נושאי להביורים שסרקו את המשלט בלשונות-אש.

איש מפצועי 86 לא נותר בחיים.

נשאבנו לוואדי כאל תוך משפך. הערוץ היה זרוע רובים, תרמילים, קסדות וכל דבר שהכביד על הריצה. טנקים מצריים עלו על המשלט, הגיעו לפתחו של הוואדי ושילחו פגזים אל תוכו. הוואדי הפך למלכודת-אש.

כשראה ברשי את הקטל הנורא, פקד עליי, שבמקרה התנהלתי אחריו, לפרוץ לשטח הפתוח, כדי לפזר את האש. טיפסתי בזריזות על דופן הוואדי, צעקתי "אחריי!" ופתחתי בריצה מטורפת, כשברשי מכוון את הכוח בעקבותיי. השטח היה חשוף וכדורי אוייב זינבו בנו בלי רחמים. זגזגתי כפר משתין. כדורים נשתלו מימיני ומשמאלי, והחול הרטוב קלט אותם בפעימות רכות. לאחר קילומטר של ריצה מטורפת העזתי להסתכל לאחור: חיילים רצו, אחרים צלעו ונשענו על חבריהם. חייל קשר רובה לרגלו השבורה, כדי לייצבה, וניתר על רגל אחת. היו שנשאו את חבריהם על גבם והיו שהשכיבו אותם על שמיכה וגררו. היינו כברווזים במטווח.

"הרגל, הרגל!" שמעתי צעקה מאחור.

לרגע אטמתי עצמי והמשכתי לרוץ, ואז עצרתי והסתובבתי. "חבר'ה, לא מפקירים פצועים בשום תנאי," עלו בי מילותיו של מאירק'ה אלוני באחד האימונים, ורגליי החזירוני אל הפצוע. חבשתי בזריזות את שוקו, העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ. כדור פילח את ירכו.

"אתה גומר לי את הרגל. די, תוריד אותי. לא איכפת לי למות," הוא בכה.

"אסור לעצור. תתגבר. נגיע, נגיע." המלים הכבידו על קצב הנשימה. החייל התייפח, הלם בידו האחת על ראשי ובשניה לפת את צווארי. מדי פעם, בגבור כאביו אף נשך את כתפי.

"די, לא יכול, לא יכול..."

"אתה יכול, יכול, יכול," פלטתי לקצב הריצה ואטמתי עצמי מהמכות. אם אגיע בשלום אוכל להודות לביני המדריך על כושרי הגופני. הוא אימן אותנו בריצות ארוכות מבית-אלפא לתל-עמל ובחזרה. אך ביני עלה על מוקש, איבד רגל והלל נוימן הציל את חייו.

לאחר ריצה של כארבעה קילומטר עצרתי. כוחותיי אזלו. כל שאפשר היה לעשות כדי להינצל – עשיתי. מעתה, רשות-הדיבור לגורל העיוור. הפגזים המשיכו לדלוק וריח של אבק-שריפה נדף מן האדמה. מרחוק הבחנתי במנחם אגמון, החבלן מבית-אלפא.

"מנחם, אולי ראית את מאיר אלוני כשעל גבו ווי?"

"ירדו לוואדי. אל תדאג, איש בריגדה כמוהו יגיע."

פגז של תותח נפל לידי והאדמה רעדה. סילון עשן נפלט מזנבו. התחלחלתי ונמלטתי כמפני שריפה. מי יודע אם לא תתרחש הצתה מאוחרת. שוב ניצלתי. כמו בסנדלה. הרמז ברור, לא לעולם חוסן, ובשארית כוחותיי שבתי לרוץ.

לרגע איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי. הפצוע נשמט מגבי, ולאחר שהתאוששתי מיהרתי להעמיסו על גבי. לפתע הירפה הפצוע מצווארי. מה קרה? חטף עוד כדור? האם אני סוחב על גבי גווייה?

היכיתי בידי על ראשו והוא כנראה התעורר מעלפונו והחל לבכות.

"העיקר שאתה חי!" מלמלתי ואנחת רווחה נפלטה מחזי.

הגענו לגדר של משלט 112.

"חובש!" צעקתי והתעלפתי.

הנהג שלמה כהן הסיע אותנו לשועוט. מנחם אושמן האפסנאי הקביל את פנינו בדאגה, הגיש אוכל חם, ביגוד יבש וניסה לעודד את רוחנו. רבים לא הגיעו. הלכתי ממקום למקום חסר מנוחה, שואל חיילים אם ראו את מאיר ואת ווי. רובם לא הכירו אותם. התיישבתי לאכול ליד חייל שחזר מחופשה. הוא סיפר כי בתל-אביב בכלל לא יודעים שיש מלחמה בנגב. הרחובות מלאים קצינים מצוחצחים, וליד כל תחנת אוטובוסים שני תורים: לאזרחים ולחיילים. כך גם ליד קופות בתי-הקולנוע.

"ג'ובניקים כבשו את תל-אביב..." אמר.

אני בתוך שק-שינה, מתקשה להירדם. אוזניי הורגלו להפגזות, לשריקות כדורים, והשקט הזה משגע, אינו מניח. אני מתהפך מצד אל צד ומקלל. אם מאירק'ה וווי ניצלו, הם כבר בבית-חולים, אך אם לא?

לפתע מצאתי את עצמי ממלמל: "נעמה, ניצלתי!" ומיששתי את תמונתה שבכיסי השמאלי. העייפות גברה ונרדמתי. מישהו טלטל אותי בעדינות.

"מה קרה?"

"קום. חוזרים למשלט," אמר משה גורודנצ'יק בשקט וברצינות רבה. הר אדם גהר עליי והתעוררתי בבהלה.

"לשמונים ושש? לגיהנום ההוא?"

"הרבה חבר'ה לא הגיעו, ויש כאלה שאולי שוכבים פצועים בוואדי או בדרך לכאן, ואם לא נאסוף אותם הלילה – מחר המצרים ישחטו אותם!"

"אתה מדבר ברצינות?"

"קום כבר!"

"ואולי מאירק'ה וווי שוכבים פצועים לא רחוק מכאן? הן לעולם לא אסלח לעצמי אם..."

קמתי והתלבשתי.

שלמה כהן הסיע אותנו למשלט 112. הגשם לא פסק והרוח נשפה וזעפה. שמענו יללות של תנים, שועלים, שריח הדם משך אותם לזירה.

עלטה כבדה שררה בנגב. רוח זלעפות וגשם מהול בגרגרי ברד היכו בנו ללא רחם. גיששנו דרכנו כסומים באפלה. כוכב לא נצנץ, ואור דלוח לא נראה באופק. הלכנו הלוך ובכה, מבקשים אחר חברינו האבודים. מדי פעם עצרנו וקראנו בקול-רם:

"מאירק'ה, ווי, ברשי, יורה ארצי, יצחק דורה!"

נשאה הרוח את קולנו וגלגלה בהד עמום. ברקים האירו נגב עכור ורעמים הלמו בו באכזריות. שעות בוססנו בבוץ בלי מפה, בלי מצפן ובלי סיכוי. רטובים עד לשד עצמותינו עשינו דרכנו אל הוואדי הארור ולא הגענו אליו.

עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות.

לימים סיפר יצחק דורה כי בהיותם בוואדי, במרחק של קילומטר אחד ממשלט שמונים ושש, פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו. יצחק דורה צנח מן ההדף, וכשניסה לקום התברר שנפצע.

כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונת אלוף חזית-הדרום, יגאל אלון בחברת פלמ"חניקים חייכנים, מצולמים ליד שלט-דרכים בצומת אבו-עגילה-אל-עריש.

"אנחנו אכלנו את כל החרא, והפלמ"ח זכה בתהילת-עולם," נזכרתי בדבריו של ווי.

יצחק דורה מפלוגה ג' שתת דם. הפגז שהרג את ברשי פצע אותו בירכו. הוא דחף תחבושת-אישית לתוך החור שנפער, קרע רצועה מחולצתו וחבש את הירך. מרחוק שמע קולות של חיילים מצריים, שעלו על משלט 86, מישהו ניצח עליהם בקריאות נלהבות, והם השיבו בקצב ובשאגות: "עליהום, עליהום! יא יהוד!"

על אף הפציעה הוא החיש את צעדיו כדי להדביק את הנסוגים, אך הכאבים גברו והוא נשכב. הערכת-מצב אמרה, שאם רצונו להינצל – עליו לעמוד על רגליו וללכת, אחרת המצרים יגיעו אליו. דורה בקושי התרומם על רגליו והחל לצעוד. כדורי האוייב ליווהו לאורך הדרך.

באחד מפיתולי הוואדי הוא פגש בחברו למחלקה, יורה ארצי מעין-חרוד, שעזב בין האחרונים את המשלט. יורה תמך בו ולא שעה להפצרותיו שיעזבהו לנפשו. יצחק טען כי סיכוייו להינצל אפסיים ויורה עלול להיהרג בגללו, אך יורה התעקש. הם מצאו גומחה בוואדי, התחבאו בתוכה והחליטו להמתין עד רדת החשיכה. לפרוץ עם רגל פגועה לשטח פתוח באור יום זוהי התאבדות בטוחה. הגשם גבר, ורוחות קרות שנשבו ממערב הקפיאו את עצמותיהם. זרם המים בוואדי סלקא החל לעלות. הוואדי ניקז אליו מים מוואדיות רבים. כל עוד עמד דורה על רגליו, הוא איכשהו התקדם, אך משהתיישב – בגדו בו רגליו. יורה החליט לחצוב "מדרגות" בקיר הוואדי, כך שיוכלו לצאת ממנו.

עם רדת היום, ובעזרת יורה, הצליח דורה לעלות על "המדרגות", לצאת מן הוואדי והם מצאו עצמם בשטח מישורי. עלטה נחתה ומסך עננים כיסה את השמיים. באופק לא נראה נצנוץ של אור. כל צעד לדורה היה בבחינת עינוי. הנעליים חרקו, שקעו בבוץ, ואדמה דבקה לסוליות. הם חצו ואדיות, שתו ממימיהם הדלוחים והמשיכו ללכת.

בתחתיתה של גבעה שמעו קולות אדם. סוף לסיוט? לרגע חשבו לקרוא לעזרה, אך עצרו והאזינו. הדיבורים היו בערבית. משלט מצרי התנשא מעליהם, והם הלכו בחשאי למרגלותיו, אוחזים ידיים לבל יאבדו זה את זה. הגשם גבר והיה לברד.

הם הגיעו לצומת-דרכים. יצחק דורה, שהיה באפיסת כוחות מוחלטת ופצעו שתת דם, הציע שיפנו ימינה. לעומתו טען יורה ארצי, כי דרך זו תוביל אותם לרצועת עזה.

זמן רב עמדו והתווכחו.

"אני פונה ימינה," הודיע דורה נמרצות. האם התכוון ליפול בשבי? יורה ידע שבלעדיו דורה לא יגיע לשום מקום ולא היה מסוגל להשאירו לבד. לימים הודה יצחק דורה שיורה צדק. אילו פנו שמאלה, מזרחה, היו מגיעים אל משלטי צה"ל.

לאחר הליכה ממושכת ומייגעת הם הבחינו בכתם שחור, כפר ערבי. לימים נודע ששמו: עבסאן-הצעירה – שכונה נלווית לעיירה עבסאן. הם עצרו, האזינו, ומשלא שמעו קולות – החליטו שהכפר ריק מאדם ופרצו שער נעול של אחת החצרות. הם גיששו באפלה, פתחו דלת של חדר ונכנסו פנימה. מיששו בידיהם ועל הרצפה גילו מחצלת מרופטת, לידה שני שקים ריקים וסחבה בלוייה. הם פשטו את בגדיהם, שהיו ספוגים מים ועמדו ערומים כביום היוולדם. רוח חדרה מבעד לסדקי הדלת והם רעדו מקור. בשקים ובסחבה שמצאו, ניגבו זה את זה והשתטחו על המחצלת. השעה היתה שתיים ושלושים אחר חצות. הם שכבו, ועל אף העייפות, החליטו להישאר ערים, כשהם רועדים מקור. לא אחת הציעו זה לזה להתכסות בשני השקים.

כעבור שעתיים הבחינו, מבעד לסדקי הדלת, בדמדומי שחר, ויורה לבש את בגדיו הרטובים ויצא לסיור. לאחר זמן קצר שב וסיפר, כי ערפל כבד שורר בחוץ.

לפתע הופרעה הדממה על-ידי רעש מכונית מלווה קולות אדם. יורה שוב יצא ובשובו סיפר, כי במרחק של כמאתיים מטר מהם ראה מכוניות חונות, שלא הצליח לזהותן. הם המתינו עוד כשעה ויורה שוב יצא, ויצחק התחנן:

"יורה נהג בזהירות!"

היו אלו המילים האחרונות שאמר לו כאדם חופשי.

בצאתו מן החצר נתקל יורה בנער ערבי ושאלו לשם הכפר. הנער נבהל, רץ אל אביו, וזה הזעיק חיילים שחנו בפאתי הכפר. מיהרו החיילים לכיוון הבקתה ותפסו את יורה ארצי. היה ברור שהם עומדים לרצוח אותו. יורה לא איבד את עשתונותיו והודיע להם בערבית, שידע עוד מימי לימודיו בבית-ספר התיכון בעין-חרוד, כי הוא קצין ישראלי ויענה כחוק רק לקצינים. שליטתו העצמית ונחישותו הצילה את חייו.

יורה הובל אל הקצין, שנהג בו מנהג קצינים. הוא חקר אותו מי הוא ומניין בא. יורה התרשם מהתנהגותו ההוגנת וסיפר לו, כי בכפר מצוי חייל פצוע, השוכב בחצר סמוכה, והצביע על הכיוון.

הקצין שלח לשם כיתת חיילים. המראה שנתגלה הדהים אותם: אדם ערום, פצוע בירכו, שוכב על מצע מזוהם וכובע פלדה לראשו. סוריאליזם במיטבו. פיהם נפער וברכיהם החלו לרעוד. הם כיוונו לעברו רובים מכודנים, לא העזו להתקרב ופלטו הברות מגומגמות:

"קום, אלבס!" (קום, התלבש).

יצחק דורה גייס את כל הידע שלו בערבית והצהיר: "וולה, תעלו. מפיש בומבה, מפיש ברודה, אנא עיין!" (אנא, בואו, אין פצצה, אין רובה, אני חולה!) – והצביע על ירכו.

הפחד לא הרפה מהם והם חששו להתקרב. כך עמדו סביבו ברובים מכודנים והמתינו. משראו שאינו קם, הרהיב הסמל עוז, קרב אליו, טלטל את כתפו בתנועת שידול ואמר:

"איסמע, מליכּ פארוק קווייס, קווייס," (שמע, המלך פארוק טוב, טוב) – כך ביקש להרגיעו ולשכנעו שיקום ויתלבש.

"מפיש פורסה..." (אין כוח...) – ניסה דורה להסביר, כשהוא פושט ידיו לצדדים.

שיחה "מרתקת" זו נמשכה למעלה מחצי שעה, עד שהחיילים הבינו כי לפניהם חייל פצוע, וכל רעה לא תאונה להם. היו שהרהיבו עוז, נכנסו לחדר ועזרו לו להתלבש. בגדיו היו רטובים ומגואלים בדם. הם גררו אותו אל הקצין ומרחוק הוא הבחין ביורה ארצי.

"הלו, מה שלומך?" קרא לעברו.

"אוסקוט!" (שתוק!) – צעק לעברו סמל מצרי שנעץ בו עיני רוצח.

המצרים כבלו את ידיהם, חבשו את עיניהם והטילו אותם על טנדר.

שבוע ימים הם שהו במחנה רפיח, במגורי קצינים, ונהנו מיחס הוגן ומאוכל טוב. הטיפול בפצעו של יצחק דורה היה אמנם שטחי, אך הפצע אט-אט הגליד. הכדור שחדר לירכו עבר דרכה ויצא.

משהחלו החקירות, החליט יצחק דורה לבדות סיפור: הוא פליט, יוצא מחנות המוות באירופה, ותיאר לפרטי פרטים את זוועות טרבלינקה, כפי שקרא בספרים. הוא הסביר להם כי כל משפחתו נספתה בשואה והציג את שיניו, שמאז ומתמיד היו פגומות, כהוכחה לסבלו הרב, והללו שוכנעו ועזבוהו לנפשו.

תחנתם הבאה היתה אל-עריש ומשם לקאהיר.

עם חתימת הסכמי שביתת-נשק עם מצרים, בחסותו של מתווך-האו"ם ראלף באנץ', ב-24 בפברואר 1949, יצחק דורה ויורה ארצי הוחזרו ארצה.

ישראל זמיר

אהוד: למנוולים ולסכלים שטוענים כי הצבא המצרי היה "צבא של אופרטה", צבא רקוב ומושחת, שלא היווה בשנת 1948 סכנה ממשית למדינת ישראל ולצבאה שזה עתה הוקמו – אני מציע לקרוא את ספרו המצמרר של ישראל זמיר "לכבות את השמש", זאת לבד משפע ספרי הספרות היפה, הדוקומנטארית וההיסטורית, המתארים את אותה תקופה.

היתה לי הזכות לעבוד כעורך עם ישראל זמיר מבית אלפא על "לכבות את השמש" כמו על מרבית ספרי הפרוזה שכתב והוציא לאור בשנותיו האחרונות בהוצאת אסטרולוג. לפני שנים רבות, עוד בטרם היכרתי אותו,  זכיתי לפגוש את אביו, יצחק בשביס-זינגר, כאשר ביקר בישראל.

* * *

פניית לייב יוחנן

אנדרטת הנופלים ב-30 בנובמבר 1947

שלום וברכה.

הח"מ מנהל את ארכיון מושב נחלים.

בשותפות עם עמותת חברי ההגנה מפ"ת, הריני אחד מיוזמי ומבצעי הקמת האנדרטה (החדשה) לזכר תקרית הירי על 2 האוטובוסים ביום ה-30 בנובמבר 1947 (בכניסה למושב נחלים).

כמנהל ארכיון אספתי במשך שנים חומר בנושא, אך לא נתתי תשומת לב מיוחדת לנושא, משום שנחלים באותה תקופה שכנה באצבע הגליל (קיבוץ הגושרים יושב במקום).

בעת הקמת האנדרטה החדשה, הבחנתי כי נכתבו דברים שאינם נכונים/מדויקים. היסטוריונים חשובים הסתמכו על כתבות בעיתונים של אותה תקופה.

בשיתוף פעולה עם המוזיאון לתולדות נתניה וארכיון החאן בחדרה, אני עורך מחקר מעמיק בנושא.

נכון להיום הגענו ל-18 מתוך 21 נוסעים באוטובוס מנתניה, ו-15נוסעים באוטובוס מחדרה (כנראה היו 25 או 28 נוסעים).

בגיליון מס 837 נכתבה תגובה על ידי חיים רובינשטין (לדברים שכתבה ידידתי רות דנון מבני עטרות בגיליון קודם).

חיים רובינשטין מציין כי אימו חנה אטינגהאזן (רובינשטין) עלתה לאוטובוס מחדרה לירושלים.

אני מבקש ליצור עימו קשר, על מנת לקבל את כל האינפורמציה הידועה לו. בנוסף אני מכין תקציר על חיו של כל נוסע.

אודה לכם באם תעזרו לי ליצור עימו קשר.

נ.ב. שמח לבשר כי משרד הביטחון נתן הסכמתו לדון בהנחת כרית עם שמות החללים. עד כה הם סירבו לדון בנושא משום שלא מצאו את בני המשפחות שיתנו את הסכמתם. במחקר מצאנו את רוב בני המשפחות, ובידינו הוכחות שלחלק מהחללים אין צאצאים.

בתודה:

לייב יוחנן

ארכיון מושב נחלים

 054-337-9209

* * *

אהוד בן עזר

"סידהארתא"

להרמן הסה

עברית: 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 9.2.1973

לפני 45 שנים

במסגרת "ספר השבוע"

"סידהארתא" להרמן הסה הוא אחד הספרים החשובים להתפתחותו של אדם צעיר באשר הוא מעורר את האדם למחשבה ולתהייה על דרך חייו. בכך דומה הספר לספריו הקודמים של הסה: "פטר קמנצינד" (1904), "דמיאן" (1919) ו"נרקיס וגולדמונד" (1930).

"סידהארתא" הופיע בשנת 1922. על גבי עטיפת הספר בתירגומו העברי (1972) נכתב כי "סידהארתא" קרוב ביותר ל"זאב הערבה" (1927). בעיניי "זאב הערבה" הוא מספריו הפחות טובים של הסה, ואם הופיע לפני זמן לא רב בתרגום עברי באותה הוצאה, אין זו סיבה לכרוך באופן מלאכותי שני ספרים כה שונים זה מזה ברמתם, רקעם ותוכנם. בעיניי קרוב "סידהארתא" ביותר ל"נרקיס וגולדמונד", והם מספרים סיפור דומה בעל משמעות דומה.

בסיפור "נרקיס וגולדמונד", גולדמונד הוא הגיבור הנודד, האמן המתלבט, פסל במקצועו, רודף נשים ותענוגות ומחפש את משמעות החיים האמיתיים בדרך של ההתנסות והסבל.

נרקיס מסתגר בגיל צעיר במנזר ומקדיש את כל חייו לרוח ולמצוות האמונה. למרות שנרקיס עולה בכוחותיו האינטלקטואליים על גולדמונד, הרי האיש האמיתי בסיפור הוא גולדמונד ולא נרקיס.

דבר דומה מתרחש ב"סידהארתא". אף כאן לפנינו סיפור מעשה בשני חברים, גווינדא וסידהארתא. סידהארתא, בן לכוהן בראהמיני, צעיר מוכשר ומשכיל, מורד באביו ויוצא לדרך ארוכה של סיגוף והתגברות על הגוף ואיפוס העולם החיצוני בהדרכת הטאמאנים השוכנים ביערות. אליו נילווה חברו הטוב ומעריצו גווינדא. כאשר מגיעה אליהם בשורתו של גוטאמא בודהא הם עוזבים את הטאמאנים והולכים לפגוש אותו. תורתו משפיעה עליהם עמוקות, אך כאן גם מתפצלות דרכיהם ממש כשם שהתפצלו דרכיהם של נרקיס וגולדמונד.

גווינדא מצטרף אל נזיריו של בודהא ומקדיש את חייו לדת ונעשה נזיר ובסופו אב מנזר, ואילו סידהארתא, ממש כגולדמונד, אינו מוכן לשעבד את נפשו לתורה כתובה, לשקט ולשלמות הרוחנית המושגים על-ידי פרישה מן העולם. סידהארתא סבור שמי שמחפש ולומד אינו עתיד למצוא דבר, אפילו הוא הולך לאור תורתו השלמה ביותר של בודהא. סידהארתא סבור שצריך לחיות את האמת ולא לחפש אחריה. איש לא הגיע לנירוואנה כתוצאה של לימוד, אפילו בודהא עצמו אינו יכול להעביר את השלווה והשלמות שלו לאחרים על-ידי הוראת תורתו. על האדם להתנסות ולהגיע בעצמו אל השלווה והאמת.

החלק הראשון של הספר מסתיים ביקיצתו ובחזרתו של סידהארתא אל עולם הטבע ועולם בני-האדם, זה העולם אשר קודם לכן ראה בו תרמית חושים ומאגיה, תופעה-חולפת. ניסיונו של סידהארתא להמית את האני המקרי של החושים רק פיטם בו את האני המקרי של המחשבות והלמדנות. "מעולם לא הגיע אל עצמותו ממש כיוון שביקש ללוכדה ברשת המחשבה." (עמ' 38).

עתה הוא מגיע למסקנה כי הדרך היחידה להתגבר על האני של החושים היא לחיות אותו עד תומו. אחת מפגישותיו הראשונות בחייו החדשים היא עם אישה המניחה לו לנשק את פטמת שדהּ ומעוררת את כיסופי החיים של העלם אשר טרם ידע אישה. כך בדיוק קורה לגולדמונד, אשר עוזב את נרקיס ואת המנזר לאחר שהוא פוגש ביער אישה צעירה בשם ליזה המעוררת בו את כיסופי האהבה ומלמדת אותו כיצד לאהוב אישה. וכשהוא בורח מן המנזר הוא אומר לנרקיס: "החיים עצמם באו אליי. הריני הולך, --- הריני בורח." ("נרקיס וגולדמונד", הוצאת אמנות. 1932, עמ' 102).

ההבדל בין גולדמונד לסידהארתא הוא שגולדמונד נעשה אמן המעצב בחומר ואילו סידהארתא נעשה אמן-החיים המנסה להגיע אל האמת והשלווה לא באמצעות היצירה אלא רואה את חייו כיצירתו הבלעדית.

לאחר חיי נדודים רבים דרך נשים ודרך האמנות חוזר גולדמונד למנזרו של נרקיס, שם הוא יוצר את יצירותיו השלמות והגדולות ביותר, יצירות דתיות, בפיסול ובציור, ומגיע דרך האמנות אל אותה אמת שנרקיס האינטלקטואל נשאר תמיד בריחוק ממנה, וזה מביא את נרקיס לומר:

"וכלום לא היה זה אולי פשוט יותר, ילדותי ואנושי יותר לחיות חיים של גולדמונד? כלום לא היה לבסוף בזה אומץ-לב וגודל יותר להתמסר באמונה לזרם מעורבל ואכזרי זה, לחטוא חטאים ולשאת את כל תוצאותיהן המרות, מלעמוד מחוץ לחיי העולם בידיים רחוצות ולחיות חיים טהורים, לנטוע לי עצמי גן-מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו? אפשר שקשה יותר ויש בדבר משום עוז-נפש ואצילות-נפש יותר לנדוד בנעליים קרועות ביערות ובדרכים, לשאת עינויי שרב וגשם, רעב ומחסור, למצות את כוס התענוגים ולשלם בעדה בייסורים. גולדמונד הוכיח לו, מכל מקום, כי אדם שנוצר לגדולות עשוי לשקוע עמוק במערבולת החיים ושיכרונם העכור, עשוי להתלכלך באבק ודם, בלי להנמיך את שיעור קומתו, בלי להמית את רוח האלוהים אשר בקירבו, ושהוא עלול לתעות במחשכי תהום, בלי לכבות את אש הקודש וכוח היצירה שבנפשו." (עמ' 406-407).

נרקיס מציל כמה פעמים את גולדמונד מסכנה לחייו, ממש כשם שגווינדא נוהג בסידהארתא. כאשר גולדמונד נעשה זקן, חולה ונוטה למות, "ליבו של נרקיס בער בקירבו מכאב ואהבה, הוא גחן עליו חרש ועשה דבר, אשר בכל שנות ידידותם הרבות לא עשה כמוהו, הוא נגע בשפתיו, בשערו ובמצחו של גולדמונד." (שם, עמ' 415).

וכך גם תמונת הסיום של "סידהארתא", גווינדא נעשה אחד הכוהנים הגדולים של המאמינים בגוואטמא בודהא לאחר שהאחרון הסתלק מן העולם הנראה לעין. סידהארתא נעשה באחרית ימיו דוברן על פני הנהר, ומשיג את השלווה האמיתית.

בפגישה האחרונה של גווינדא, הנזיר המלומד, עם סידהארתא הדוברן העני, מבקש ממנו סידהארתא שיישק לו על מצחו. גווינדא קרב-רוכן אליו ונוגע בשפתיו על מצחו, ואז מתחולל בו דבר מופלא. תחת פני רעו הוא רואה בהם נהר זורם של פרצופים, גלגול של דמויות ופרצופים:

"נתונים באלפי זיקות, עוזרים איש לרעהו, אוהבים, שונאים, משמידים זה את זה, על מנת לחזור ולהולידם." ("סידהארתא", עמ' 120), והוא מבחין אצל סידהארתא ב"חיוך זה של האחדות החופפת על זרם הדמויות, חיוך זה של החד-זמניות החופפת על אלף הלידות והמיתות, וחיוך זה של סידהארתא היה דומה בכול לחיוכו השקט, הרך, הסתום, ספק של טוב-לב, ספק לעגני, חכם ואלף-גוני של גוטאמא, הבודהא, כפי שהוא עצמו ראהו תוך יראת הכבוד מאה פעם. וידע גווינדא: כזה חיוכם של המושלמים. --- חיוך שקט, חיוך קל ורך התפרס עליהן, ספק של טוב-לב, ספק לעגני, אותו חיוך עצמו שהיה נראה על פניו שלו, של הנשגב." (שם, עמ' 121).

וכך מסתיים הסיפור: "שני הימים האחרונים ישב נרקיס מראשותיו וראה איך כבה. דבריו האחרונים של גולדמונד בערו כאש בנפשו." ("נרקיס וגולדמונד", עמ' 424).

בשני הספרים נמצאת מנצחת אפוא דרכו של האדם שדחה את הראציו ואת שלוותה של הדת, ואשר צלל אל תוך החיים והתנסה בהם. פניהם חרוצות הקמטים של גולדמונד וסידהארתא נושאות עקבות כל המסות וניסיון החיים העשיר שעברו עד שהגיעו לבשלות. זו בשלות שאינה ניתנת להגדרה וגם אי-אפשר ללמדה לאחר. אין לנסחה במילים. זו טעותה של כל שיטה מחשבתית וכל דת. על כל אדם שומה להתגבר על האני שלו ולהגיע אל השלווה, ואין ניסיונו וחוכמתו של האחד יכולים להועיל כהוא-זה לדרך חייו ולישועת נפשו של האחר.

אפילו סידהארתא החכם נכשל באחרית ימיו בשאפו לחסוך מבנו את דרך הייסורים ולחנכו באותה שלווה של הסתפקות במועט אשר אליה הגיע סידהארתא רק לאחר היותו למעלה מבן ארבעים, ולאחר שזנח חיי עושר ותענוגות. הבן מתמרד. עליו לעבור לבדו את כל הדרך הזאת ואין הוא יכול להשתמש לתועלתו בניסיון חייו של אביו ממש כשם שסידהארתא מרד באביו והכריחו לתת את הסכמתו להליכתו של סידהארתא אל הסגפנים ביער. הליכה אשר ממנה לא חזר סידהארתא מעולם לבית אביו.

כשקוראים ב"סידהארתא" אפשר להבין את ההשפעה הרבה שמשפיע הספר על הדור הצעיר באמריקה ובאירופה בשנים האחרונות. זהו ספר חינוכי ממדרגה נעלה, הקורא לאדם הצעיר למרוד כדי להכיר את עצמו. ואולם עזיבת בית ההורים החם, המסודר והנוח, וזניחת הביטחון שבלימודים ובמעמד, וההליכה אל הנדודים ביער, בעולם, אל הסגפנות ואל אי-החשבתה של כל נוחיות חיצונית, ניקיון ועידון – כל אלו, המשותפים לסידהארתא ולתנועת ה"היפיס", אינם אלא שלב ראשון של התבגרות ומרד בחיי הצעיר.

סידהארתא מבין כי צריך לצלול בתוך העולם החושני ועולם המעשה, בתוך ה"סאנסארה", אם חפצים להגיע לשלווה אמיתית. מי שנשאר סגפן ביער דומה לנזיר הבורח מן החיים, לגווינדא ולנרקיס.

סידהארתא פוגש בפילגש יפה, קמאלה, ולומד אצלה את כל תענוגות האהבה החושנית, והוא פוגש סוחר עשיר ולומד אצלו את דרכי המסחר ומתעשר. בראשונה נשאר סידהארתא טאמאני בנפשו, כלומר, סגפן. הוא מתענג למראה "האנשים-הילדים", כל אלו שרודפים אחר הפרוטה, שמצטערים על הפסד כספי ושמחים ברווח, שתולים כל תקוותיהם בילדיהם, במשפחתם וברכושם. הוא חי כמו מתוך "אליבי", באי-מעורבות, משום שלֶקח חיי הסגפנות: לדעת לחשוב, לדעת להמתין, לדעת לצום – עומד לו להצליח בכל דרכיו מפני שאינו לוקח ללב הפסד או ניצחון ואינו נתון לקוצר-רוח, לכעס ולשאר תנודות שבנפש.

אבל לאט-לאט שוקע סידהארתא בתוך ה"סאנסארא", בתוך החיים העכורים, הכבדים, נעדרי הרוחניות, המשופעים בתענוגות חושניים של משכב, מאכל-ומשתה ומשחקי-מזל. הוא נעשה סוחר מחמיר וקטנוני. יש שבלילות הוא חולם על כסף. הוא מזדקן, מתכער, נתפס לרגשות בושה ומיאוס בעצמו, ובורח מהן שוב אל משחקי המזל. "אל אובדן החושים שבתאוות-הבשרים, שביין, ומכאן חוזר חלילה אל יצר הצבירה והרכישה." ("סידהארתא", עמ' 64). ולבסוף קצה נפשו ביין, בפילגשים, בתפנוקי-החיים של איש עשיר, "אך יותר מכל קצה נפשו בעצמו." (שם, עמ' 65).

וכאן מתבטאת גדולתו של סידהארתא, שיש לו אומץ לעשות את חשבון חייו בגיל שלמעלה מארבעים, בהיותו משופע בעושר, במלבושים נאים ובתענוגות חיים, לעזוב הכול אחריו ולחזור חסר כל אל היער כדי שלא לאבד את עצמיותו וכדי שלא להידמות לגמרי לכל אותם אנשים-ילדים אשר הוא בז להם וחש עצמו עליון עליהם בזכות ניסיון הסגפנות של נדודיו בימי הנעורים. והעזיבה השנייה קשה יותר. סידהארתא קרוב להתאבדות ורק צלילו של ה"אום" הקדוש העולה מנבכי נפשו מציל אותו מלהטביע עצמו בנהר.

לפני כמה שנים העלה פרופ' ארנסט סימון במסתו "אז איתם" (על שם הפסוק בתהילים י"ט, י"ז) את הרעיון של התמימות השנייה ("עיון", כרך י"ד-ט"ו, 1963-64, מוקדש לש"ה ברגמן בן השמונים). עיקרו של הרעיון נעוץ בכך שאין כל רבותא בכך שהאדם הוא תמים ושומר על תמימותו. וגם להתפקח מן התמימות אין זה דבר יוצא מן הכלל. הקשה מכול הוא לזכות במדרגה הנעלה של התמימות השנייה, זו שלאחר ההתנסות העמוקה ופקוחת-העין בכל המסות והאכזבות שבחיי אדם. אין זה קשה להיות חכם. הרבה יותר קשה לשוב ולהיות איש תם. תם ולא טיפש. וגם לא עיוור ונזיר.

וזה מה שקורה לסידהארתא: הוא מצליח לזכות בתמימות השנייה ולהציל את חייו מאובדן משמעותם. להיות שמח בחלקו בתור דוברן עני על גדת הנהר, ולמצוא בנהר את שלוות חייו, מנגינתם ופשרם. ולכן הוא זוכה במדרגה הנעלה ביותר אחרי גוטאמא בודהא עצמו: הדרגה בה מביעות פניו את חיוכם של המושלמים, חיוכו של הנשגב, של בודהא. והוא מגיע לכך לא על-ידי לימוד מצוות ורעיונות אלא על-ידי ניסיון חיים.

אילו היה סידהארתא נשאר לתמיד בתקופת חייו המנוונת, בעושר החיצוני שבעיר, הוא היה מאבד את עצמיותו בכך שהיה נעשה דומה לכל היתר. הוא היה נמחק. ואילו ביושבו באחרית ימיו על גדת הנהר הוא לא איבד את עצמיותו אלא מיזג אותה בנשמת היקום כולו וזכה בשלווה אמיתית. האיש הבורח מעצמו ומן האני שלו אל הסתמיות אינו זוכה בשלווה. האיש המתבודד מתגבר על האני שבו  על-ידי כך שהוא מגלה מתוך עצמו את ריתמוס החיים של הבריאה כולה.

נדמה לי כי אנשים צעירים כיום מושפעים בעיקר ממרד הנעורים של סידהארתא, מהליכתו הראשונה אל חיי הסגפנות ביער. רובם ודאי יחזרו, כמוהו (ואומללים ותועי-דרך יהיו אם לא יחזרו) – אל עולם המעשה, עולמם של "האנשים-הילדים", תחילה מתוך אי-מעורבות, ויותר ויותר מתוך מעורבות, שקיקה ודעיכה. בכמה מהם יעמוד הכוח לעזוב הכול מאחוריהם בגיל שמעל ארבעים, וללכת שוב חסרי כול אל היער? רובם יסתפקו בזכר מרד נעוריהם כדי להצדיק את סתמיות חייהם שבהווה, כאילו כבר יצאו ידי חובתם כלפי הגשמת עצמיותם, ונואשו.

איש חכם היה הסה בכך שהראה כי ה"היפיס" האמיתיים הם אלה שחוזרים אל היער ואל הנהר בפעם השנייה, בגיל מבוגר, ועוזבים אחריהם מעמד, רכוש וחיי תענוגות, ולא אב שבור-לב כבימי נעוריהם.

את הספר הזה צריך לתת ביד כל איש צעיר לא רק כדי שיידע למרוד אלא גם לחזור אל החיים, ולא לאבד את עצמיותו, ולמרוד בשנית. והמרד השני קשה יותר, אכזרי ומסוכן יותר, וממנו כבר אין דרך חזרה.

* הרמן הסה: "סידהארתא". סיפור נוסח הודו. מגרמנית: אברהם כרמל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ג, 1972. 122 עמ'.

אהוד בן עזר: במשך שנים, בשיחות עם תלמידים, בני-נוער וחיילים צעירים, הבאתי את סיפור סידהארתא כמשל לחיים של מימוש עצמי, זאת גם בתקופת שירותי במילואים [עד גיל 55] במדור מרצים של קצין חינוך ראשי [במלחמת ששת הימים עדיין הייתי חובש בפלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10]. ואילו ממרום גילי היום, 82, נראה לי הסיפור של סידהארתא קצת פרימיטיבי וגם פאטאליסטי. במקום לשפר את מצבו של האדם, מכל הבחינות, ובייחוד בהודו, מציעים לו הזיות פילוסופיות.

כמוטו לחיים אני מעדיף את הציטוט מגתה או שילר, שהמורה שלנו לספרות כללית טוני הלה, מנהלת בית הספר תיכון חדש בתל-אביב, היתה חוזרת עליו בפנינו: "איש ייעוד טבעו כי יעש, לא תיפול עליו אשמה!"

עם זאת אינני יכול לשכוח אפיזודה הקשורה בסידהארתא, מתקופת ישיבתנו בשנת 2003 במרכז ללימודים יהודיים ועבריים בירנטון, ליד אוקספורד, שעליה כתבתי בשעתה ביומן:

26.5.2003. יום שני. במיניבוס של שמונה בבוקר אנחנו יוצאים לאוקספורד, ומשם ברכבת של תשע ורבע לתחנת פדינגטון בלונדון. כפי שקבענו מגיעה חברתנו הלונדונית מריון דייוויס לאסוף אותנו, ומתברר במכונית מפוארת עם נהג פרטי, שחור גבוה, דומני מניגריה, בשם ויקטור. מצטרפת עוד חברה שלה. יחד אנחנו נוסעים במכונית הפרטית השחורה למקדש (מנדיר) הינדי, בצפון-מערב לונדון, בברנטפילד רוד, ניסדן. השם המלא של המקדש, על שם מייסדו: שׁרי סוּאַמינַארַאיַאן מָנְדִיר.

בכניסה למקדש סידורי ביטחון כמו בנמל-תעופה וכמו בישראל. מאבטחים סביב שער הכניסה שבודקים כל מבקר, ובפנים אתה צריך להעביר את כל החפצים בגלאי מתכות כמו בטרמינל של נמל-תעופה. את רוב החפצים אנחנו משאירים במכונית, כי למקדש מותר להיכנס רק עם ארנק קטן ולא תיקים גדולים.

המקדש או המכלול עשוי שני אגפים ענקיים. האגף הימני, שמצופה ומקושט בעץ טיק בורמזי, מכיל אולמות גדולים להתכנסות, חדרי אוכל ואולם כושר גופני, חנות בכניסה, מקום להשיל נעליים לנשים, מקום להשיל נעליים לגברים, ועוד. האגף השמאלי הוא כולו מקדש שיש ענק, שיש איטלקי ובולגרי, שנשלחו להודו לשם עיצובם ופיסולם ומשם ללונדון, לבנייה. המבנה מאוד מרשים, מבחוץ כמו גם מבפנים. הרצפות כולן עץ, כי כל מי שנכנס משיל נעליו, והכול מהלכים בפנים יחפים או בגרביים. וכנראה שכך החובה ללכת גם בימי החורף הקרים.

מקבל אותנו הודי נעים הליכות, כבן חמישים, ושמו Shashi Kanabar והוא מעין יחצ"ן של המקדש שעימו יצרה מריון קשרים ביוזמתה והביאה לקירוב לבבות בינם לבין ישראל. אנחנו חולצים נעליים. אני זורק לתוך סל את ה"מתנה" שהבאתי, קובץ שיריה באנגלית של אסתר. כל מבקר צריך להביא "מתנה" כלשהי. חשבתי שמדובר בפגישה אישית. לא. אפילו לא היה למי להסביר מה הבאתי איתי. מעניין את זְקֵנתם.

שאשי מספר כי סידורי הביטחון הונהגו בעקבות התראות. המקדש ההינדי הוא מטרה בולטת מאוד לטרור איסלאמי. לפני ימים אחדים ביקרה במקום חבורה של מוסלמים, הסתכלו ויצאו, וקיים חשש שבאו לעקוב אחר סידורי הביטחון.

בחור צעיר ענוב עניבה, כולם כמובן יחפים, עורך לנו סיור באולמות הגדולים ומתפאר במידותיהם. על הבמה של האולם הגדול ניצבים שלושה פסלים שמרחוק ניראים כאנשים חיים, והם של האבות המייסדים של הכת, וציוריהם גם תלויים על הקיר מאחור. כל המצויירים והמפוסלים, כמו גם כל חברי הכת החיים ­– צבועים לא רק נקודה האדומה באמצע המצח אלא הנקודה תחומה במעין חי"ת גבוה של קו אדום דק, שיושב על הנקודה ומכיל אותה. המדריך מתפאר במידות הענקיות של האולם, ומסביר באנגלית, קשה להבנה קצת, על עיקרי הדת של הכת, שכולה אנושיות ופתיחות ומעשים טובים והכול בתוך ההינדואיזם.

---

תוך ירידה ושיטוט פה ושם, וגם מבט החוצה מהמרפסת הגדולה הצופה אל המדרגות המוליכות למרום המקדש, מביאים אותי לאולם גדול יחסית שבו מקבל את פניי בפינה אשקר ויהארי סוואמי. הוא לא זה שעומד בראש המקדש. שם הסאדו העומד בראש המקדש כיום הוא Pujya Atma Swaroop Swami. האמת היא שאשְקר אינו איש שיחה קולחת, ואולי הוא נוהג כך בכוונה. הוא בעיקר מקשיב ומדי פעם שואל שאלות. אני מניח שהוא צעיר ממני בעשרים שנה. גם הוא יחף ולבוש בגלימה הכתומה-הכהה.

אני מציג עצמי כסופר עברי השוהה באוקספורד. נותן הרצאה קצרה על יחסי ישראל והודו. אומר שאנחנו שמחים להיות איתם עכשיו ביחסים קרובים יותר. מספּר על נוער ישראלי שמחפש קצת שלווה בהודו אחרי הלחץ שבו הוא חי בישראל. על כך שלא ההתנחלויות הן הסיבה לכך שאין שלום אלא ההתנגדות הפלשתינאית והכלל-ערבית לעצם קיומה של מדינת ישראל. על כך שאין סיכוי לשלום בעתיד הניראה לעין, והדבר קשה מאוד כי אנשים צעירים רוצים תקווה ואינם משלימים עם המצב. ומסיים באומרי כי למרות השוני הגדול שבין יהדות להינדואיזם (אולי אפילו אמרתי בודהיזם), יש מקום לברית עמוקה בין הודו לישראל בגלל הסכנות המשותפות והמצב הפוליטי העולמי. ואנחנו בישראל כמובן שמחים על כך.

בן-שיחי מקשיב ברצינות וכמעט שאינו תורם משלו דבר לשיחה רק מביע מעין הסכמה מנומסת לדבריי, לציין שהבין אותם. לא למדתי ממנו כלום.

בכמה הזדמנויות איתו, וגם עם שאשי, אני, מתוך רצון לקרב את רוחה של הודו אלינו, בישראל, מספר כמה השפיע עליי ועל רבים מבני-דורי הספר "סידהארתא" של הרמן הסה המספר על נעוריו וחייו של בודהא, וכיצד מצאנו בספר משל על חיי האדם בכלל, ואפילו נהגתי לשוחח על הספר עם חיילים צעירים בעת שירותי כמרצה במילואים כסיפור של הגשמה ומימוש עצמי.

איש מבני שיחי לא שמע על הספר "סידהארתא" ולא על הרמן הסה. אך מה שיותר מוזר הוא שאני לא שמתי לב שבשום מקום במקדש של כת הסאוואמינאריאן אין זכר לפסליו הידועים של בודהא, היושב בשיכול רגליים והוא בעל ידיים רבות. חשבתי כניראה שזה מובן מאליו שלא רואים אותו אלא רק את האלים של הכת שלהם, שהם פרטיים יותר.

רק בערב, כאן בירנטון, כאשר פרופ' יונתן גולדשטיין הסינולוג קופץ להראות לנו תרגום סיני של "מדינת היהודים" של הרצל, ואני מספר לו על הכת והמקדש שבו ביקרנו היום ­– הוא תופס ראשו בשתי ידיו ואומר "אוי וי! הלא ההינדו והבודהיזם קרובים כמו היהדות והנצרות, אלה שתי דתות שונות! אין ביניהן קשר, כי בודהא היה רפורמטור בשעתו, כמו לותר, ובבודהיזם לא קיימת שיטת הקסטות, ואילו אצל ההינדים עדיין היא קיימת, ובייחוד כת הטמאים," חסר היה לי רק לשאול אותם עליה במקדש!

בקיצור, עשיתי פאשלה רצינית כאשר שיבחתי את בודהא, לפי ספר של הסה, באוזני הינדים שלא שמעו על הספר והסופר ובעיניהם בודהא שייך לדת אחרת! מתברר שמרבית הודו היא הינדית, ואילו הבודהיזם נפוץ יותר במדינת אחרות במזרח הרחוק.

עם זאת, הגישה של ההינדים שפגשתי היא כניראה כל-כך מיסיונרית, והרי גם לפי דתם הם מצווים להיות נחמדים ואדיבים לכל אדם, ולא אלימים – שעל כן אפילו לא תיקנו את טעותי ולא הסבירו לי את השוני ביניהם לבין הבודהיזם.

        * * *

אהוד בן עזר

לשווא הן מחכות

לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ בָּנָנוֹת שְׂרוּפוֹת בַּקָרָה

יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב לִבּוֹ בִּקְרוֹן רַכֶּבֶת רֵיק –

הָעוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ לְחֵיְפָה. קוֹרֵא בְּ"סִידְהַארְתָּא"

סִפּוּר נֹסַח הוֹדוּ בְּאוֹתִיוֹת עִבְרִיּוֹת.

(תְּקוּפָה אֲרֻכָּה פָּחַדְתָּ מִן הַמִּלִּים הָרָמוֹת).

בְּרֵכוֹת הַמֶּלַח שֶׁל עַתְלִית,

יָם רוֹגֵשׁ וּנְסִיעָה שְׁקֵטָה

לִפְגֹּשׁ מְשׁוֹרֶרֶת זְקֵנָה, חוֹלָה מְאוֹד.

נִזְכָּר כִּי בַּבְּדִידוּת יַכִּיר אָדָם אֶת עַצְמוֹ

מְהַרְהֵר בַּנָּשִׁים שֶׁמְּחַכּוֹת לוֹ בְּבָתֵיהֶן

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַחְלִיט.

הַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה לְקִצָּהּ.

סִידְהַארְתָּא פָּגַשׁ בַּפִּילֶגֶשׁ הַיָּפָה

לוֹמֵד נְשִׁיקוֹת אֲבָל לִבּוֹ לֹא עִמּוֹ

בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּוֹ –

וְנִרְגָּע. לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת.

ינואר 1973

* מתוך קובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. בהוצאת אסטרולוג 2005.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* השקה לספרה החדש של ציפי שחרור "מעגל המתופפות" תתקיים ב-27.4.18 ביום שישי 14:30 בבית היוצר נמל ת"א, האנגר 22. 

* בעקבות הקשקשת הממלכתית ההיסטוריה של עם ישראל בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, ישונו ספרי ההיסטוריה בבתי הספר בישראל וסיפור השואה [שנות ה-40] יוקדם בהם להקמת יישובי חומה ומגדל [שנות ה-30].

* התועלת שבהפגנות ימי שישי ל"זכות השיבה" על גבול רצועת עזה היא שככה ה"פלסטינים" שבים ולומדים שישראל ניצחה אותם במלחמת השחרור וכי לעולם לא יהיה להם סיכוי לעבור את הגבול ולהשתלט על אדמותיה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל