פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1339

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז באייר תשע"ח, 30.4.2018

עם צרופת יום העיון "בבית ובחוץ"ב-8.5 באוניברסיטת תל-אביב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְהַעֲלוֹת מִיָּד אֶת שְׁאֵרִית יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה. // עמוס גלבוע: אחרי יום הצעדה השישי ברצועת עזה. // יצחק מאיר: הלומי אבל. // יהודה דרורי: יולי אדלשטיין תרים את נס המרד בנתניהו! // משה כהן: ראיה חד צדדית. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.4.18. // משה גרנות: ניתנת האמת שתיאמר, על ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש". // ישראל זמיר: פרק נוסף מהספר "לכבות את השמש", הקרב על זרעין ו"דרך-בורמה" [לפני כ-70 שנה]. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק ל"ח. ייסורי מצפון. // אהוד בן עזר: ג'נאנדראה נוֹזֶדָה, מקס ברוּך, מיכאל בארנבוים, ג'ואקינו רוסיני והמקהלה הפילהרמונית של פראג, בקונצרט נהדר במוצ"ש האחרון. // נעמן כהן: יהודה אורבך-הראל – הציונות בין חופש לשוויון ואחווה. // תקוה וינשטוק: "שביל העצמאות" בתל אביב. // יצחק הילמן: אחרי שבעים שנה, כיצד יש לשלב את ערביי ישראל במדינה? // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר'. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "פטר קמנצינד" להרמן הסה. עברית: 1941. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.8.1970 לפני 48 שנים. // עכשיו נוסע משה נתן. רשימה של אהוד בן עזר בעיתון "דבר" מיום 9.3.1979. // אהוד בן עזר: "פטר קמנצינד" להרמן הסה. עברית: 1976. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "ידיעות אחרונות" ביום 25.6.1976, לפני 42 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְהַעֲלוֹת מִיָּד אֶת שְׁאֵרִית יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה

הֵם עָבְרוּ חַתְחַתֵּי שְכוֹל וּפֶרֶךְ

וּתְלָאוֹת לְאֵין-סְפוֹר שֶעוֹדָן

חֲקוּקוֹת בְּלִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ

מֵאֶתְיוֹפְּיָה לַגְּבוּל עִם סוּדָאן.

הֵם דָּבְקוּ בָּהּ, לְחוּד אוֹ בְּיַחַד,

לֹא סָרִים מִשְּבִילָם, לֹא נִסְטִים

וְעֻמְּתוּ עִם סִכּוּן וְעִם פַּחַד

מֵרָעָב, מִצָּמָא, מִלִּסְטִים.

וְהַכֹּל, בְּסַגְרִיר אוֹ בִּתְכֵלֶת

יְמֵי חֹם, בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת

מִתְּפִלּוֹת בְּנוֹת דּוֹרוֹת שֶל תּוֹחֶלֶת

בְּכֹחוֹ שֶל חֲלוֹם בֶּן מֵאוֹת

שֶטֻּפַּח עַל חוֹפֵי אֲגַם טָאנָה

וּבִשְאַר מְקוֹמוֹת-מוֹצָאָם

וְשֶבּוֹ הָאוּטוֹפְּיָה נִתָּנָה

כְּפִצּוּי עַל כָּל מַה שֶּפְּצָעָם

אִם מִיַּד הַנַּצְרוּת הָרוֹדֶפֶת

אוֹ מִיַּד הַאִיסְלָם הָאַלִּים

וְהֵזִין אֶת נַפְשָם הַנִּדֶּפֶת

וְלִבּוֹת הוֹרֵיהֶם הַכָּלִים

בְּתִקְוָה שֶתָּבְעָה בְּמַפְגִּיעַ

אֶת שֶכְּלָל לֹא הוּבַן מֵאֵלָיו:

שֶאֵי-פַּעַם יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ

לְצִיּוֹן זָבַת דְּבַש וְחָלָב.

וַאֲנַחְנוּ לָהֶם הֲכִינוֹנוּ

מִבְצָעִים כְּמוֹ "מֹשֶה" וּ"שְלֹמֹה"

וְקִוִּינוּ כָּל-כָּךְ כִּי נָכוֹנוּ

לַצִּבּוּר הַזֶּה, שְבוּי חֲלוֹמוֹ,

לְעֵדָה מֻפְלָאָה וּצְנוּעָה זוֹ

שְנוֹת בָּנִים הַשָּבִים לִגְבוּלָם

עַד שֶבָּאוּ יָמִים אֲשֶר בָּזוּ

לְמֵיטַב אִחוּלֵינוּ כֻּלָּם

אֲטִימוּת-הַמּוֹחִין וְהַטֶּפֶש

שֶל חֶבְרָה מִתְנַשֵֹּאת וְקָרָה

שֶהִגִּיעוּ בָּהּ מַיִם עַד נֶפֶש

לְאוֹתָם שֶחָפְצוּ בִּיקָרָהּ,

לְאוֹתָם שֶנָּשְקוּ אֶת הָאָרֶץ

בְּיָרְדָם מִמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג

וּבֵרְכוּ בָּהּ כָּל שְבִיל וְכָל הַר, עֵץ,

כְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" עַל פַּת-בַּג

וְכָמְהוּ בָּהּ לִמְצוֹא לָהֶם בַּיִת

וְלֹא גֵטוֹ שֶל עֹנִי וּדְחָק

בֵּין אַחִים שֶיּוֹשִיטוּ כַּפַּיִם

תּוֹךְ שְמִירָה עַל קִרְבָה, לֹא מֶרְחָק.

וְאָכֵן, לֹא חָסְרוּ גַם כָּאֵלֶּה,

מוֹסָדוֹת וִיחִידִים וּקְרָנוֹת

שֶבּוֹעֵר בָּהֶם לַהַט בַּל-יֵלֶא

לְקַדֵּם, לְשַפֵּר, לְשַנּוֹת,

לְקַזֵּז אֶת מִטְעַן מַמְרוֹרֶיהָ

שֶל עֵדָה זוֹ מִיַּחַס עוֹלֵב,

אַךְ עֲדַיִן הַפַּעַר קוֹרֵעַ

לֵב כָּל מִי שֶעוֹד יֵש לוֹ כָּאן לֵב.

וַעֲדַיִן כַּמָּה מִשּוֹטְרֵינוּ

נוֹהֲגִים בָּם שֶלֹּא כַּיָּאוּת

כְּמוֹ שוֹטְרִים בְּאַרְהַ"בּ לֹא עָלֵינוּ

הַחוֹבְטִים בַּשְּחוֹרִים בִּפְרָאוּת

וְאֻמָּה רְדוּפַת תּוֹרוֹת גֶּזַע

וְחֶבְלֵי מְהַגְּרִים וֶעֱנוּת

עַד הַיּוֹם מִקִּרְבָּהּ לֹא הֵעֵזָה

לַעֲקֹר גִּלּוּיֵי גִּזְעָנוּת.

וְיֵש אֵם בְּלִי מֵידָע וּבְלִי דוּ"חַ

עַל גְּוִיַּת בַּר-בִּטְנָהּ, כִּי בֵּיתָהּ

לֹא מֻקַּם בְּהֶרְצְלִיָּה פִּתּוּחַ

וְיַחְסַנְסְקִי לֹא שֵם מִשְפַּחְתָּהּ.

וְאֵין שַר כָּאן וְאֵין חֲבֵר כְּנֶסֶת

מֵאוֹתָם הָרָצִים פֹּה הָמוֹן

לִשְׂמָחוֹת שֶל סְנוּבָּה מְפֻרְכֶּסֶת

שֶשִּלְטוֹן בָּהּ נוֹשֵק לַמָּמוֹן

וְשֶאֵין מִימוּנָה שֶנִּפְקָד בָּהּ

מְקוֹמָם, אוֹ מִפְגָּש בִּקְהָלָם

שֶל אָחָ"ם שֶכְּבוֹדָם לֹא יֵחַד בָּהּ

(עַל פִּי רֹב בְּלִוְיַת הַצַּלָּם) –

שֶיּוֹאִיל אֶת רַגְלָיו לְהַטְרִיחַ

וִיגַלֶּה כָּאן קֻרְטוֹב רְגִישוּת   

בִּלְוָיָה שֶל עֵדָה שֶהִתְרִיעָה

זֶה שָנִים עַל סִבְלָהּ מוּל חֵרְשוּת

אַף עַל פִּי שֶכָּל עַיִן עֵדָה פֹּה

חֵרֶף סְטִיגְמוֹת שֶל בְּלוֹף תַּדְמִיתִי

אֵיךְ פּוֹרְחִים צְעִירֵי הָעֵדָה פֹּה

כְּשֶנִּתָּן לָהֶם צַ'אנְס אֲמִתִּי

בַּחִנּוּךְ, בַּחֲרֹשֶת, בְּצַהַ"ל

וְהִגִּיעָה הָעֵת, לְמוּלָם,

שֶנִּזְכֹּר עַל כָּל צַעַד וָשַעַל:

הֵם בָּשָׂר מִבְּשָרֵנוּ, כֻּלָּם.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

אחרי יום הצעדה השישי ברצועת עזה

צה"ל מנע עד כה בהצלחה את מימוש המטרה המוצהרת של הצעדה: פריצת הגדר כסמל ל"זכות השיבה" הפלסטינית למדינת ישראל. אבל, "בקרב על התודעה", ישראל נתקלת בכמה בעיות יסוד, ומגלה אוזלת יד.

אנחנו כבר אחרי היום השישי במניין  לימי "צעדת השיבה הגדולה" ברצועת עזה. לפי התכנון היא אמורה להימשך עד 15 במאי, ואז להגיע לשיא של משתתפים. המטרה המוצהרת  של הצעד היא להנחיל לתודעה העולמית את "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים לשטח מדינת ישראל. איך עושים זאת? על ידי כך שאלפי פלסטינים יצליחו לפרוץ את גדר הגבול, יחדרו למדינת ישראל, יתקעו בה דגלי פלסטין וינציחו "תמונות ניצחון". מטרת יסוד זאת לא הושגה, הודות לצה"ל. אבל, בקרב "על התודעה", הנלווה לקרב לפריצת הגדר, שוב אנו עומדים בפני כמה בעיות מובנות המשחקות לרעתנו ולטובת החמאס, במקרה זה.

הבעייה העיקרית נוגעת לנפגעים מהצד הפלסטיני. איך "העולם" מקבל את המידע על היקף הנפגעים הפלסטיני, הרוגים ופצועים? דרך גורם אחד בלבד: משרד הבריאות הפלסטיני שברצועת עזה.

לעולם, אבל, לעולם, משרד הבריאות הזה לא יעשה שום הבחנה בין אזרחים שנהרגו, לבין אנשים המשתייכים לארגוני טרור שונים שנהרגו. הוא מודיע רק על "פלסטינים" שנהרגו/נפצעו. ארגוני זכויות אדם, ממשלות, ארגונים בינלאומיים, מערכות התקשורת העולמיות, מקבלים את המיספרים כתורה מסיני, וכראייה ברורה שישראל הרגה/ פצעה אזרחים פלסטינים.

ב"צוק איתן", למשל, דיווח משרד הבריאות בעזה על כ-3000 "פלסטינים" הרוגים (יותר ממחציתם, אנחנו יודעים, היו אנשי ארגוני הטרור השונים, רובם מהחמאס). הצרה היא שגם התקשורת הישראלית, ברובה הגדול, מקבלת את נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, ואינה מנסה כלל לבדוק אותם. לפעמים נדמה לי, ואולי אני טועה, שכמה כתבים לענייני פלסטינים ברשתות הטלוויזיה שלנו הפכו ממש לדוברי החמאס.

עיתון "הארץ" שובר שיאים. הוא מצטט רופאים מעזה המוסרים כי 1700 פלסטינים נפצעו  עד כה מאש חיה של צה"ל! דומני שגם אם חטיבה שלמה היתה יורה לא היו מגיעים למיספר הזה. ובכלל, ביחס לפצועים אין שום הבחנה בין פצוע מאש צה"ל לבין נפגעים מעשן, מחבלות,  נפילה וכדומה. כולם פצועים והרוגים "פלסטינים" תמימים.

במדינת ישראל קיים כיום, לפי כל הידוע לי, רק גוף אזרחי אחד הבודק את המיספרים של משרד הבריאות הפלסטיני על מנת להוציא את הנתון כמה מהם הם אנשי טרור לוחמים, וכמה מהם אזרחים רגילים המשמשים להם כמגן אנושי. המדובר ב"מרכז למידע ומודיעין על שם מאיר עמית" של המרכז למורשת המודיעין. זה נעשה ע"י מחקר פרטני-שמי של כל הרוג. כאשר משרד הבריאות הפלסטיני הציג (נכון ל-11 באפריל ), 34 הרוגים "פלסטינים",  המחקר השמי מצא כי כמעט 80 אחוזים מהם היו פעילי טרור ורובם נהרגו במהלך עימותים אלימים עם כוחות צה"ל בניסיונות לחצות את הגדר.

אין טעם לשאול היכן מרבית התקשורת שלנו העוסקת בפלסטינים, אבל היכן ההסברה שלנו? למה השמות לא מופיעים  במודעות פרסום בכל העיתונים הראשיים בעולם, ברשתות הטלוויזיה?

הבעייה השנייה נוגעת  לניפוח האירוע. הופכים אירוע נקודתי לאירוע סביבתי. כך היה עם העיתונאי איש החמאס שנהרג, הנכה בכיסא גלגלים, והנער  בן ה-15 שהפך ל"ילד" שיצא בסך הכול "לשחק עם חבריו," כדברי אביו. התקשורת אוהבת, מטבע הדברים, את האירועים החדשותיים האחרונים, וכל שונאינו (וגם כאלו בתוכנו) עטים על "המציאה", ואז: ישראל האכזרית רוצחת ילדים, מחסלת באכזריות נכים, ונותנת פקודות לחסל אנשי תקשורת.

הבעייה השלישית נובעת מאחידות המסר השיקרי הפלסטיני. הוא היה מאז ומתמיד הנשק המרכזי של הפלסטינים.  לא תמצא דובר פלסטיני, עיתונאי פלסטיני, איש רשות פלסטיני, מנהיג פלסטיני, שייצא נגד מה שכל עין רואה: שהצעדה אינה מפגן מחאה שקט הנמנע מכל אלימות, נהפוך הוא. זה שהנציבה של האיחוד האירופי לענייני חוץ עיוורת למתרחש במזרח התיכון, ידוע  וכבר כמעט מקובל. אבל שאצלנו לא יראו זאת?

ולסיום הערת אגב. ממש בימים אלו נערכים קרבות במחנה הפליטים הגדול "ירמוכּ" שבדרום דמשק. המחנה נמחק מעל פני האדמה ע"י מטוסי בשאר ופוטין; 150 אלף פלסטינים ברחו משם כבר  מזמן, נפוצו לכל עבר. לא יהיה להם, כמובן, להיכן לחזור. 

לאיזה פלסטיני זה חשוב ומציק? לאבו מאזן? להניה? לצועדים? לארגוני זכויות אדם? לנציג האו"ם למזרח התיכון, מר ניקולאי מלדנוב?

מה פתאום! 

העיקר הוא שישראל רוצחת ילדים פלסטיניים.

עמוס גלבוע

* * *

יצחק מאיר

הלומי אבל

הארץ סופדת. הלומת אבל. היא אינה יודעת נפשה. מה אירע לה? לא מלחמה. לא טרור. לא אסון טבע. אולי אכזר מזה. אולי אהבת הארץ גבתה קורבנות. קריאת התיגר על פגעי מזג האוויר, ההליכה אל הנקיקים בהם שומרים סלעי בראשית על סודותיו של הקשר האינטימי בין האדם היהודי לבין מכורת אבותיו, הודממה לפתע בנחשול שבא אין יודע מאין, אין יודע למה, כשצריך היה לדעת, כשמצווה גדולה היתה להאזין לנחל איתן השואג כבר מרחוק.

 התדהמה גדולה מן ההיחלצות הטבעית לאתר אשמים, פלילים, רישול, כתובות על הקיר.  ברי לכל כי הכול ייחקר. אולם התחושה העזה כי יש כאן מפגש אחר, מפגש של אסון עם תפיסת עולם אינה נותנת מרגוע. היא לא ברורה לי  עד תומה, לא פענחתי אותה עדיין, אבל היא מהססת את עצמה בתוכי. היא שואלת האם לא  אירע לנו שהמצוינים שבנו העלו את עולם הערכים גבוה מעל עולם המידות? כי המכינות הצבאיות פרשו את ההכנה לצה"ל כזהה להכנה לחיים, כסדנה בה מעצבים את האדם של העילית כמי שיש לו כושר עמידה, סגולות של סיבולת, חיבור אל נופי הארץ, רעות, ורואים בצבא לא רק כורח המתחייב מן ההגנה על המולדת ועל הנפש אלא גם סדנה עילית של עיצוב האדם הישראלי שעשה במכינה את הסדנה הראשונה? מי יודע.

אולי התאזרחה בארץ הנחה האומרת כי בית הספר איננו מחשל ערכים. הוא מלמד. הוא מפגיש את הנערים ואת הנערות עם מצוות עשה ועם מצוות לא תעשה אוניברסליות, הטוב אל עומת הרע, הישר אל עומת המעוות, מפנה תשומת לב פדגוגית אל המידות, אולם הוא חסר יכולת לתבוע התמודדות ערכית-ישראלית.

שירות האומה עושה את זה. שירות האומה זה צה"ל. כדי שהוא יהיה משמעותי לאורכם של החיים כולם, צריך להתכונן. צריך לקבל מנושאי הערכים את הערכים שרק המצוינים והמצוינות בוחרים לקבל. טיול הוא לא טיול. מזג אוויר הוא לא מזג אוויר. אחריות איננה מתבטאת רק בזהירויות המובנות מאליהן המחייבות את הכלל המצוי, האחריות לעתידה של האליטה הישראלית, של שידרת ההנהגה, מחייבת עמידה בפני התביעה הממוסדת לעמידה באחריות הממוצעת. האנשים המצוינים המנהלים את המהלך הזה משוכנעים בליבם כי התעוזה שלהם היא זהירה דיה אבל לא עד כדי ביטול ההתמודדות עם מה שמחשל את הטובים ביותר ומכין אותם להיות חלוצי המהלך הערכי הישראלי. אולי.

אני מרגיש בי שאני אומר דברים שהם עדיין מבולבלים, אולם אני חש כי אי אפשר לעבור על האסון הזה באבלות בלבד. חשבון נפש. בחינה. עד היכן פרושה האחריות ההורית בטרם משלחים את הצעירים לסדנאות ערכיות בהן אין להורים הלכה למעשה יותר מדי זכות עמידה. בניהם ובנותיהם לא מעניקים להם אותה בנדיבות. הם רוצים להיות "ראשונים תמיד אנחנו, כך אמרנו אח אל אח" לא כבימי החלוציות שנחתמו אלא בימינו האלה, בנוסח שעדיין אינו ידוע להורים.

לא ברור לי אם כל זה נכון. ברור לי כי מה שאירע קורא להתבוננות אמיצה במה שמתרחש במרחבי הדעת בישראל. לא מי צריך לפקח בלבד. לא על מי מצוות האישורים. גם. אין ספק. אבל בזה לא שגיא. משהו נורא כל כך צומח ממה שנראה כמצוין כל כך  מוכרח להביא לחשבון נפש מוכח.

יצחק מאיר

27.02.2018

* * *

יהודה דרורי

יולי אדלשטיין תרים את נס המרד בנתניהו!

אין ספק שהמטרה הקרובה של נתניהו להרוס יריב פוליטי הוא נגד חה"כ יולי אדלשטיין שהתנגד לכך שנתניהו ינצל את טקס הדלקת המשואות לנאום בחירות פוליטי, כפי שאכן עשה נתניהו (בעודו משקר כמה שעות קודם לכן בשידור ישיר בטלוויזיה לכל עם ישראל שאין לו כוונה לעשות כך...)

נתניהו ידוע כחיה ערמומית המנסה לרמוס כל מי שהוא חושד שיש לו כוונות להתעלות עליו. זוכרים שעשה זאת לכמה מוותיקי הליכוד ואפילו פגע קשות בנשיא ריבלין.

הפעם ניצב מולו יריב מסוכן, יולי אדלשטיין שמזהה את רמתו המוסרית הירודה של נתניהו ופשוט אינו מאמין שאדם כזה צריך להמשיך להנהיג את הליכוד ואת המדינה. אדלשטיין אמנם לא היה בסיירת מטכ"ל, לא היה חלק בפעילות במטוס "סבנה" וגם אין לו אח שנהרג באנטבה... אבל הוא אסיר ציון שהתמודד לבד מול המשטר האכזרי של ברית המועצות, הן כמורה לעברית והן כפעיל עלייה, ונלחם פה על מקומו בפוליטיקה הישראלית ביושר ולא ע"י דריסה כנתניהו.

אז קום עכשיו יולי, אתה אדם סמכותי וחזק, תרים את נס המרד בפוליטיקאי המושחת הזה נתניהו. נצפה שהוא ינסה לפגוע בך דרך אביך, דרך אשתך ודרך חותנך, אבל הוא לא יצליח לפגוע בך וביושרך. ואתה! אל תחסוך בתחמושת, תוקיע בפומבי את כל מעלליו, מסיגרים ושמפניה ועד הדילים עם התקשורת והטייקונים. אל תוותר לו ואל תתפשר כי הוא יראה כל פשרה כחולשה שלך. עשה הכל שביבי ואשתו החמדנית יעופו לנו סוף סוף מהעיניים ותחזיר את הכבוד לליכוד ולמדינה.

[אהוד: זה באמת נורא שראש הממשלה, המנהיג בהצלחה לא-מבוטלת את מדינת ישראל, מתעקש על זכותו לנאום בעצרת המרכזית בערב יום העצמאות ה-70 של המדינה. למה מי הוא לעומת יולי אדלשטיין?]

להתחיל להרוג אותם!

נושא ההגנה על חיות הבר בארץ הגיע לממדים אבסורדיים ממש. משום מה, שפני הסלע הוכרזו כחיות שאין לחסלם אף שהם לא מסייעים למשהו בטבע ורק גורמים להתפשטות מחלת הלישמניה בכל ארץ ישראל, זו לפיכך חיה שיש לחסלה בכל מקום בו היא מקננת.

גם לגבי "חיות מוגנות" כמו שועלים, תנים וצבועים, הללו הפכו כיום למיטרד רציני עבור החקלאים מהיותם, טורפים-מזיקים ומפיצי מחלו כגון הכלבת באזורים שונים בארץ. גם החזיר הוא חיה מסוכנת הפוגעת בבני-אדם ובמטעים.

לכל החיות הללו אין כל ערך בטבע של ארץ ישראל עם כל האידאולוגיות "יפות הנפש", ולכן יש לחסלן בהקדם!

אלא שפה ניצבים כמה "חובבי טבע" עם פקידוני מדינה, שעל דעת עצמם קבעו את החיות הללו שמניתי כ"חיות מוגנות", למרות  שהן למעשה מזיקות ופוגעות בחקלאות, בבריאות התושבים, ופיזית באנשים.

האבסורד הזה חייב להיפסק! הגיע הזמן שמישהו ייקח את הפקידים המטופשים הללו וינער אותם בבית המשפט. יש לאפשר למאות הציידים בארץ –אשר מוגבלים כיום ברישיונותיהם, לצוד את ה"מוגנים" הללו, לאשר להם לנקות את שטחי ארץ-ישראל מחיות בר אשר פוגעות בבריאותנו והורסות שטחים חקלאיים!

היועץ המשפטי לממשלה ושופטי העליון מנטרלים את חוצפת הפה הגדול של העבריין אולמרט.

כתב המשפט של חברת החדשות, גיא פלג, דיווח הערב (חמישי) כי בוטלה השתתפותו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין – שיתקיים בחודש הבא באילת. אולמרט לבסוף לא יישא דברים ולא ישתתף, בעיקר בגלל פניות חוזרות ונשנות של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. היועמ"ש ונשיאת העליון ביקשו מיו"ר לשכת עורכי הדין, עורך הדין אפי נווה, לבטל את השתתפות אולמרט בכנס הלשכה

השניים אמרו לנווה כי אולמרט השתלח במערכת המשפט והשתתפותו בכנס "יוצרת קושי..."

מנדלבליט וחיות הביעו מורת רוח מהזמנת אולמרט לשאת דברים לא רק בגלל שמדובר באסיר לשעבר, אלא בגלל השתלחותו של אולמרט במערכת המשפט כולה – מני מזוז שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, כיום שופט בית המשפט העליון, ופרקליט המדינה לשעבר, השניים הבהירו לנווה: "לא לעניין שננאם באותו כנס איתו."

בעקבות כך, נווה הודיע לאולמרט שהזמנתו בוטלה.

מה שבאמת חשוב!

ההליכה של צפון קוריאה לקראת איחוד עם דרום קוריאה, התפרקותה הצפויה (אולי...) מנשק גרעיני,  והפיסגה בקרוב עם טראמפ, אלו אולי החדשות הכי חשובות, והכי משמעותיות במישור הבינלאומי בשנים האחרונות.

אני רואה פה את נצחונו של טראמפ, שפשוט חנק את צפון קוריאה בסנקציות הכלכליות ונתן להם ברירה: לרדת ממרוץ החימוש הנורא שלהם או למות מרעב. הבטן ניצחה!

אז יש לי שתי מסקנות מקדימות לסיטואציה החדשה שנוצרה: הראשונה, שטראמפ הוא כלל וכלל לא טיפש במישור הבינלאומי ואולי החכם מכל עשרת הנשיאים שלפניו.

שנית, יהיו פה השלכות חשובות ביותר על מניעת מרוץ החימוש של איראן, כי גם אצלם הבטן בסוף תקרקר, כאשר סנקציות על גבי סנקציות יוטלו עליהם. אללה לא יעזור פה, הם ייאלצו להתקפל...

האם אתם לא מרגישים כיום הרבה יותר בנוח, כאשר ארצות הברית רואות בנו את החבר הקרוב ביותר...

יהודה דרורי

שערי תקווה

אהוד: לא. אנחנו מרגישים שמנהיגים כמו טרמאפ וביבי הם סכנה לאנושות, ואנחנו מייחלים ליום שבו השלטון יעבור למנהיגים כמו אובמה בארה"ב ותמר זנדברג אצלנו כאן.

* * *

משה כהן

ראיה חד צדדית

ביום 28 באפריל בשעה 8 בבוקר ברשת ב' שודר דיון היסטורי על סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938.

ההיסטוריונים פרופ' צימרמן ופרופ' דינה פורת מתחו ביקורת קשה על ממשלת אוסטריה הכוללת מפלגת ימין, עורכים איתה את החשבון ההיסטורי  ומסתייגים מקשרים דיפלומטיים עם אוסטריה של היום.

אז מה אם ממשלת אוסטריה מכריזה שהיא מתנגדת לאנטישמיות ומעוניינת ביחסים עם מדינת ישראל? 

אין להיסטוריונים שום התייחסות לאנטישמיות המוסלמית, ולהתנגדותה של ממשלת אוסטריה להגירת המוסלמים.

זה אופייני להיסטוריונים שלנו המנהלים מאבק נחרץ נגד מפלגות הימין וממלאים פיהם מים נוכח האנטישמיות של המוסלמים בתמיכת  השמאל "הליברלי". 

אז מה אם מפלגות הימין משתדלות לנטוש את האנטישמיות, בעוד המוסלמים בתמיכת השמאל  מגבירים את תביעתם לדה לגיטימציה של מדינת ישראל?

רבותיי, הגיע הזמן לפקוח את שתי העיניים ולא להסתכל רק בעין אחת עקומה.

משה כהן

ירושלים 

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.4.18

* אופטימלי, לא מקסימלי – תושבי דרום תל-אביב תוקפים את ביטול תוכנית הגירוש ומאשימים את הממשלה שבגדה בהם. האמת היא שעליהם להלין בראש ובראשונה על הנהגתם הקיצונית, ועל הימין שגרם לביטול מתווה נתניהו – ההסכם עם האו"ם.

במסיבת העיתונאים שבה הציג נתניהו את המתווה, הוא היטיב להגדירו: אופטימלי, לא מקסימלי. המקסימליסטים שדחו את המתווה האופטימלי וגרסו "הכול או לא כלום", גרמו לכך שנותרנו בלא כלום.

אילו נתניהו גילה מנהיגות ולא התקפל, הוא יכול להסביר לתומכיו את המתווה ולשכנע אותם שזה הפתרון הטוב ביותר שבנמצא.

ועדין לא מאוחר לעשות כן.

* גינוי תקיף – איימן עודה, כידוע, הוא הומניסט גדול. מה זה גדול? הומניזם זה עודה.

ביום רביעי עודה התראיין בגל"צ, וכהומניסט סיפר שאין דבר קדוש יותר מחיי אדם, ותקף את פשעי ארה"ב ופשעי ישראל ואת מנהיגי מדינות המפרץ שמשתפים פעולה עם הפושעים.

ומה עם בשאר אסד? שאל אותו רזי ברקאי. מה עם הרודן שטבח במאות אלפים מאזרחי מדינתו, שמפעיל גז נגד ילדים מבני עמו? הוא שאל פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שדחק אותו לפינה. כמעט בעינויים הוא הצליח להוציא ממנו גינוי, אבל ממש-ממש גינוי תקיף:

"תראה, אני לא אומר שאסד הוא טלית שכולה תכלת, אבל..."

* הסלוגן העדכני – על פי תמיכת מנהיג הרשימה המשותפת ברודן הסורי, שטבח מאות אלפים מאזרחי מדינתו, נראה לי שהרשימה המשותפת יכולה לאמץ את הסיסמה: "מוות לערבים!"

* גדעון לוי נגד העולם – גדעון לוי הוא התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני והארסי ביותר בעולם. האובססיה שלו נגד מדינת ישראל מאפילה אפילו על זאת של המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס. הוא תוקף כל מי שאינו פועל נגד ישראל. למשל, רק לאחרונה, במאמר סגידה לארכי טרוריסט ג'ורג' חבש, הוא תקף בחריפות את ערפאת על כך שהאמין לישראלים וחתם איתם על הסכם. שלשום הוא תקף בחריפות את העולם, על היחס המועדף שהוא מעניק לישראל. הפעם, בשל חיסולו של מהנדס חמאס, המיוחס לישראל.

"המוסר הכפול של העולם שוב עבד שעות נוספות: מה שמותר לישראל אסור אפילו לרוסיה... המעשים הללו הם מעשי רצח, ומבצעיהם הם רוצחים שכירים... כמו במשפחות פשע... אלפי מהנדסים ישראלים מפתחים אמצעי נשק מסוכנים ונבזיים הרבה יותר מהעפיפונים של חמאס." וכן הלאה וכן הלאה.

* השוקניה נגד גרוסמן – בשבוע שלאחר נאומו של דוד גרוסמן בפרובוקציית יום הזיכרון המשותף לחללי צה"ל והמחבלים והענקת פרס ישראל לספרות לגרוסמן, יצאה השוקניה למסע צלב נגדו. לפחות שלושה פשקווילים פורסמו בגנותו. באחד הוא הותקף על כך שאינו שונא מספיק את מדינת ישראל. בשני הוא הותקף על המעשה הבלתי חינוכי, של נכונות לקבל פרס מ"השלטון הרע הזה". ובליל שבת פשקוויל שלישי, הפעם של ניסן שור, שתקף אותו על דבריו בגנות "אקיבוש". מה, ניסן שור, איש דבוקת שוקן, יוצא נגד גינוי "אקיבוש"? כן. כי מי שיוצא נגד "אקיבוש" של 67', נותן לגיטימציה ל"אקיבוש" של 48', כלומר לקיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם. וזה כמובן חטא חמור. בכך שהוא דיבר על "אקיבוש", גרוסמן "התעלם מהעובדה שישראל מדכאת את הפלסטינים מאז 48'... כך נמנע גרוסמן מלהתמודד — בעקביות, יש לומר – עם השאלה הקשה באמת." בתור שכזה הוא "נמצא באזור הנוחות של השמאל הישראלי." השנוא כל כך על השוקניזם.

הם עקביים, השוקניסטים. אם גרוסמן תומך בקיומה של ישראל בגבולות כלשהם, הוא אינו שונא מספיק את המדינה ולכן הוא מוכן לקבל ממנה פרס. ולא תעזור לו ההשתתפות בטקס התייחדות עם המחבלים, כי זה "המובן מאליו".

* לוחמים בשלום – הארגון "לוחמים לשלום" הוציא סרטון תמיכה ב"זכות" ה"שיבה". בסרטון מופיעים בזה אחר זה כעשרה פעילים מרכזיים בארגון, כל אחד מהם אומר את שמו ומוסיף: "אני תומך ב'זכות' השיבה" ומוסיף עוד משפט, כמו "אני מכיר בעוול שנעשה לפליטים ב-48'" וכד'.

"זכות" ה"שיבה" משמעותה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. אין כל משמעות אחרת ל"זכות" הזאת, זולת השמדת ישראל. אין דבר הרחוק מהשלום יותר מדרישת השיבה, אין מכשול חמור יותר בפני השלום מהטענה הזאת, ולכן אין זה ראוי שהארגון יישא את שם השלום לשווא. אין זה ארגון "לוחמים לשלום" אלא "לוחמים בשלום" וליתר דיוק: "לוחמים במדינת ישראל".

"לוחמים לשלום" הוא הארגון היוזם והמארגן את הפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, באמצעות טקס משותף לזכר חללי צה"ל והמחבלים. עכשיו ברור, לצד מי הארגון הזה – לא לצד צה"ל אלא לצד המחבלים.

כל כך מצער שהארגון הנורא הזה הצליח לגרור משפחות שכולות לפרובוקציה של יום הזיכרון; הורים ששכלו את בניהם בהגנה על מדינת ישראל, נגררים אחרי גורם שנלחם נגד קיומה של המדינה.

* כפירה בעיקר – מירי רגב עשתה את טעות חייה. היא בטוחה שמלחמותיה למען כבודו של נתניהו והצטיינותה היתרה בתפקיד נערת השליחויות שלו, תהפוך אותה בעיני מעריציו וחסידיו ליורשת האולטימטיבית. אבל ברגע שהיא הכריזה שהיא רואה עצמה מועמדת לראשות הליכוד והממשלה אחרי עידן נתניהו, היא סימנה את עצמה. מהר מאוד, הרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת, תופנה אליה כתף קרה מכיוונו של נתניהו. בדיוק כפי שקרה לגדעון סער, יעלון, ישראל כץ, ארדן ואדלשטיין. וברגע שתימצֵא אמתלה מתאימה, יינתן האות ויחלו גלי הטוקבקים והפוסטים לגימודה ולשיימינג נגדה. בדיוק כפי שקרה לכל הנ"ל. הרי עצם הביטוי "אחרי עידן נתניהו" הוא כפירה בעיקר.

רגב אומרת שמדינת ישראל כבר בשלה לראש ממשלה אישה. היא שכחה שבישראל בת ה-22 היתה ראש ממשלה אישה. ודאי שישראל בשלה לראש ממשלה אישה, אבל אין זה אומר שכל אישה מתאימה להיות ראש ממשלה. רגב אינה ראויה להיות שרה, לא כל שכן ראש ממשלה.

* סתור שיער הדקל – הדקל שפל הצמרת משירה של רחל המשוררת "כנרת" ("שם הרי גולן"), על  גבעת הכֶּרָךְּ, שבה נמצא בית הקברות של כנרת, בו טמונות רחל ונעמי שמר, שהלחינה את השיר – קרס בסופה האחרונה.

* ביד הלשון: דוב"ב – דוב"ב הוא מושב עובדים של תנועת המושבים בגליל העליון, סמוך לגבול לבנון, מצפון להר מירון. שם המושב הוא ראשי תיבות של דוד בלוך בלומנפלד (1880-1947), ראש עיריית ת"א השני, ומראשי תנועת העבודה בא"י. המושב עלה לקרקע ב-1957 בידי חלוצים שעלו ממרוקו ופרס.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

ניתנת האמת שתיאמר

על ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש" אסטרולוג, 2004, 291 עמ'

בפרק האחרון – "על הספר" – כותב הסופר: "זהו ספר שרובו אמת, אך ככל סיפור, יש בו גם דמויות ואירועים בדויים." (עמ' 290). אני יכול לשער אילו דמויות קיבלו שמות בדויים ומדוע, אך נראה לי כי כל מילה ברומן זה נחצבה מהאמת שבלבבו, ועל כן הרומן מוצא נתיבות אל קורא המחפש באמנות את האומן, את האמת. ולא רק זאת, יש אפיזודות בספר שכאילו נכתבו עליי ועל קורות חיי, ואני אמרתי לא אחת בליבי תוך כדי קריאה: אמת נכון – כך היה הדבר!

הספר מתאר את חוויותיו של הסופר לפני, ובזמן, הקרבות של מלחמת השחרור, אך הוא גולש אל ימי הילדות בפולין, במוסדות החינוך מאיר שפיה ומקס פיין, במוסד החינוכי בבית אלפא, שם שהה כילד חוץ; וכן גולשת העלילה אל ימים מאוחרים יותר, כשעשרות שנים אחרי מלחמת השחרור הוא פוגש את הנפשות הפועלות ומאיר יחד איתן את המאורעות בחכמה שלאחר מעשה.

לוז הספר הוא המאורע הטראומטי של ימי המלחמה, כאשר גדוד 13 מחטיבת "גולני", אליו הסופר השתייך, נשלח אל קרב חסר סיכוי, ממש קרב התאבדות, למשלט 86 שבנגב במערבי, כדי להסיח את דעתם של המצרים מהתקפת הפלמ"ח בגזרת עוג'ה אל חפיר ואבו-עגילה. החיילים המעטים נדרשו לכבוש את משלט 86 מידי המצרים, ואחר כך להחזיק בו במשך יממה כדי שהפלמ"ח יצליח לבצע את משימתו ולקצור את התהילה. הקרב על המשלט היה חסר סיכוי מינימלי: הלוחמים נאלצו ביום סוער במיוחד לעלות על המשלט, כשעל גביהם ציוד כבד של עשרות קילוגרמים, להילחם בכלים נחותים ובצמצום משווע של תחמושת כנגד טנקים, זחלילים, תותחים, וים של חי"ר מצרי שהתקיף את המשלט ללא הפסקה. הם חשו שנועדו להיות בשר תותחים למען האדרת שמו של הפלמ"ח, ושל מפקד גזרת הדרום – יגאל אלון (עמ' 179-203). לימים פגש הסופר את מפקד גדוד 13, הלא הוא אלן חורין מקיבוץ טירת צבי, וזה סיפר שהוא עצמו, ומפקד חטיבת גולני, נחום גולן, אליה השתייך הגדוד, מעולם לא סלחו ליגאל אלון שהפך את חיילי גולני לקורבנות, ועל כך שהבטיח הבטחות שווא לשלוח סיוע ארטילרי ואווירי (עמ' 284-286. ראו גם עמ' 249).

קרב הייאוש של חיילי הגדוד על אותו משלט מתואר באורח נטורליסטי ממש: ההרוגים המרוסקים על ידי פגזי האוייב, הפצועים המתחננים שיירו בהם ולא ישאירו אותם לחסדי המצרים העולים על המשלט, תיאור חוסר הנשימה של החיילים הסחוטים שנשאו על גביהם פצועים חרוכים וקטועי איברים, כשהמצרים מזנבים אחריהם ביריות צלפים. הלב נחמץ לנוכח התיאורים הקשים של הקורות את הצעירים שטרם הספיקו לסיים בית ספר ונקלעו אל גיהינום, וכן של חבריהם ניצולי השואה אשר איתרע מזלם ליפול מן הפח אל הפחת.

לסופר יש חשבון נוסף עם הפלמ"ח המתנשא: מסתבר ששתי החטיבות "הנגב" ו"גולני" היו אמורות להגיע יחד לאום רשרש, היא אילת, אלא שהוראה מגבוה (תרתי משמע – כי היא הוצנחה ממטוס פייפר...) גרמה להשהיית התקדמותם של הגולנים בשעתיים, כדי ש"הנגב" יגיעו ראשונים. תיקון-מה לעוול הזה קרה במלאת חמישים שנה לכיבוש אילת (1999), כאשר האלופים אברהם אדן (אז המ"פ שהניף את דגל הדיו), מטעם "הנגב", ומאיר עמית מטעם "גולני" הניפו שניהם את הדגל בטקס (248-250).

כשקראתי את ספרו של יורם קניוק "תש"ח", התקוממתי על ההלקאה העצמית באשר להתנהגות הבלתי מוסרית, כביכול, של חיילינו בעת מלחמת השחרור. אני ידעתי "מידע אישי", שלא כך מתנהג צבאנו בעת מלחמה, והנה, קריאה בספרו של ישראל זמיר מחזקת את הטענה שצה"ל הוא באמת אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם: החיילים כאן שואלים שאלות נוקבות, מדוע מגרשים חלק מהיישובים הערביים. הם חושבים שזה פוגם באחוות העמים, שצריך לבנות גשר של הבנה בין הפרולטריון היהודי לערבי. חיילי צה"ל נוצרים אש כאשר רואים אמבולנסים של האויב (ראו עמ' 84, 117-118, 164). לעומת השיחות האלו, אנו מוצאים בספר תיאורים של התעללות החיילים הערבים בפצועים ובגופות החללים. צה"ל מגרש את הכפרים העוינים ומחריב את בתיהם (לדוגמה – פקועה), ומניח לכפרים המתנגדים לכנופיות (לדוגמה – כפר מנדא), אך מקום שנכבש על ידי הערבים הוא תמיד נקי מיהודים (עמ' 84, 117, 236-237). חיילי צה"ל עדים ליציאה לקרב בצבא המצרי, כאשר הקצינים הולכים מאחורי החיילים, ויורים במי שבורח משדה הקרב (עמ' 192), ונהגי הזחלילים מרותקים בחגורות פלדה לכיסאותיהם כדי שלא ינטשו את הרכב גם כאשר הוא עולה באש (עמ' 196). ישראל זמיר מגיע כעיתונאי למחנה הפליטים עין חילווה בלבנון במלחמת לבנון הראשונה ושומע מפי אחד הפליטים, יליד יפו, כיצד אנשי פת"ח, שאמורים לגאול אותם מחרפת תבוסתם, אונסים ורוצחים את בנותיהם וגם את אחיהם המבקשים לשמור על כבודן (עמ' 119-120)

אינני טוען שלא חסרים בינינו מניאקים סדיסטים שהמלחמה היא עבורם הזדמנות לתת דרור ליצריהם האפלים –זה קיים בכל צבא בעולם, אך אין כלל מקום להשוואה בנדון בינינו ובין כל אחד מצבאות העולם, כולל הצבא האמריקאי, ובוודאי ובוודאי ביחס לצבאות ערב, שמטרתם המוצהרת היא השמדת העם היהודי בארץ ישראל.

מכמירי לב הם הוויכוחים בין הקיבוצניקים המארכסיסטים, המייחלים למדינה דו-לאומית, והרואים ברוסיה את אימם, ובסטאלין את אביהם, ובין בוגרי אצ"ל ולח"י שצורפו לצה"ל והדוגלים בשתי גדות לירדן. הסכנות הנוראות, הגורל המשותף והמטרה המשותפת – גאולת ישראל על אדמתו – מאחדים שני הקטבים האלה לאחוות לוחמים מרגשת. המסקנה היא שכפי שהשומר הצעיר ויתר על סטאלין, כך גם אנשי בית"ר צריכים לוותר על חלום שתי גדות לירדן (עמ' 28, 38, 87-96, 146-153, 235).

כידוע, בנסיבות של סכנת נפשות רבים נוטים לתת מקלט לנפש באמונה הדתית. הספר מזכיר פלוגות דתיות וחיילים דתיים בודדים בתוך גדוד 13. לעומתם מופיעה דמותו של זליג, ניצול שואה, המספר מתי נתן "גט" לאלוהים ולאמונה: הוא נדחס ברכבת אל מחנות המוות עם עוד 120 יהודים, מרביתם חסידים דתיים, שלומי אמוני ישראל, שלא חדלו להתפלל ולהכות על חטאים מתוך תקווה שהאל יחולל נס, והם יינצלו. הם נסעו דחוסים במשך 18 יום ללא אוכל וללא מים – מרבית הדתיים מתו בדרך בייסורים קשים, ורק מעט כופרים נשארו בחיים. מאז זליג "גמר עם אלוהים" (עמ' 169-171, 209-211). אך בזה לא סגי: כיוון שהנאצים עשו בו ניסויים כדי לעקרו – הרבנות קבעה שהוא פסול חיתון, ומשום כך גם נאסר עליו לאמץ ילד. הנה כך – הממסד הדתי שיתף, למעשה, פעולה עם הנאצים. משום כך נטש זליג את הארץ הקלריקלית שלנו וירד לגרמניה, אל העם שלא הבדיל בין יהודי כשר ליהודי פסול (עמ' 175 ואילך).

יחד עם זאת, ישראל זמיר הוא הרי בנו של יצחק בשביס זינגר, ובלי קצת על-חושיות ומאגיה – אי אפשר, והספר באמת משובץ בכל מיני תחושות בטן על הסוף, על מה שקורה במרחקים, על ניבוי העתיד (עמ' 56-58, 105, 168, 178, 197, 211).

רמזתי לעיל שהספר נכתב כאילו עליי, ומסתבר כי למרות הבדלי הגילים בינינו (ישראל זמיר מבוגר ממני בתשע שנים), קורותיו, כפי שהן מתוארות בספר, דומות להפליא לקורותיי: שנינו היינו עילגי שפה כעולים חדשים, ובשנינו התעללה הסביבה בשל כך (עמ' 25, 29), היינו עדים להתנשאותם והתנכרותם של בני הארץ כלפי בעל התו של "ילד חוץ" (עמ' 11, 19). ישראל זמיר שירת בגדוד 13 של "גולני", ואני שירתי בגדוד 12 של אותה החטיבה, וכמוהו ספגתי הפגזות, ויצאתי מהן בנס (עמ' 11, 104-105, 162, 201), ונשלחתי למשימות חסרות שחר וחסרות סיכוי (ראו לעיל). כמוהו התמרמרתי על חוסר הצדק, לפיו אני נושא על כתפיי נשק, תחמושת וציוד במשקל גדול מגופי, מסכן את נפשי במלחמות ובגיחות מעבר לגבול, ואילו הג'ובניקים חוגגים, ושירותם נחשב לשווה ערך לזה של החיילים הקרביים (ראו עמ' 219, 222- 223, 254). עם כל עמוד שקראתי, הנהנתי לעצמי: כן, כך היו הדברים, הוא כאילו מספר את קורותיי ונובר ברחשי ליבי.

הספר מזכיר מפקד מחלקה בשם סיקו (בוודאי שם בדוי!) – שחצן שפקודותיו חסרות האחריות גורמות למותם של חיילים. סיקו משתמט מהקרב הקשה בגבעה 86, אבל דווקא הוא מתבקש לסקור את הקרב הזה בפני אלופים במטה של צה"ל (עמ' 146, 161, 167, 172-173, 178, 186, 216, 218, 242). אני יכול להישבע כי סיקו כזה היה גם בגדוד שלי: ב-31.1.1960, בפשיטה על חירבת תאופיק (מוצב סורי שהיה צולף על קיבוץ תל-קציר ועל הכנרת), קם הסגן השחצן והרמאי הזה, נקרא לו גם כן סיקו, וטען שעליו לחזור מיד לבסיס (מחנה שרגא ליד קיבוץ לוחמי הגיטאות!) – הוא מגיע למחנה ומעיר את כל החיילים: "נבלות, שם יש מלחמה, ואתם ישנים!" – לאחר שנים פגשתי בו בפתח של משרד ממשלתי, חזהו מלא אותות, ועל כתפיו דרגות תת-אלוף. למותר לציין שהוא לא זיכה אותי אפילו מבט.

ולא רק זאת, מסתבר שחלק לא מבוטל מהאישים המוזכרים בספר פגשתי גם אני בנתיבות חיי: אברהם יפה, אז מפקד גדוד 13, ועמוס חורב, אז מיוזמי "דרך בורמה", הם בני שכונתי (עמ' 68, 71, 106, 130). את שלמה באום, לימים סגנו של אריאל שרון ביחידה 101, הכרתי בכפר יחזקאל (עמ' 90). יוסקה בסין, הנהג שחס על חלקת שדה מעובדת בעיצומו של קרב (עמ' 148), הוא בנם של קלמן בסין ושושנה, אשר נישאה לחלוץ הכופר ו"המוסקוביט" על אפו וחמתו של אביה, אשר בעקבות זאת קרע עליה קריעה. עוזי פיינרמן, המתואר בספר כמ"מ אשר כבש את משלט 86, ומנע מהלומי הקרב לנטוש את המקום (עמ' 183, 198), הכרתיו כאיש גדול ומלבב, שנועד להיות שר החקלאות בממשלתו של בן גוריון; ציפור כרמי, הלוחמת הנהגת בספר, היא בתה של המשוררת וסופרת הילדים אנדה עמיר. היא היתה נשואה לעקיבא כרמי, אחד מגיבורי מלחמת העצמאות.

כל הדמויות האלו ניצבות חיות לנגד עיניי, והספר מתאר אותן כמו שהיו.

 על אלו דמויות בדויות מדבר ישראל זמיר? אם יורשה לי לשער, הסופר השתמש בשמות בדויים רק כאשר תיאר מעשים אינטימיים שראוי להצניע, כגון ניסיונו המיני הראשון עם נעמה היפה שהייתה מאורסת לאָחֵר (136-137), וסיפורה המפותל של קלרה היפה, שהרפתקת אהבים עם מפקדה לייזר, מובילה לתסבוכת נוראה, ואף לטרגדיה יוונית "בלי קתרזיס" (עמ' 139-145).

הספר מתאר מצבים קשים מנשוא וחוויות מבהילות בריאליזם מעורר התפעלות.

אחת הסצינות, שממנה נגזר שמו של הספר, מתארת כיצד פצוע קשה בקרב האבוד בגבעה 86, מתחנן שלא ישאירו אותו על הגבעה, ופונה כלפי שמיים: "אלוהים, לכבות את השמש, שנוכל להתפנות!" (עמ' 10) – שהרי הכוח קיבל פקודה להחזיק מעמד עד החשיכה, למרות האבידות הכבדות וחוסר הוחלת שבהחזקת הגבעה, שבסופו של דבר עברה לידי המצרים.

ישראל זמיר משכיל לשבץ פה ושם גם תיאורים של מצבים קומיים והומור טוב המרפים את שרירי הבטן המכווצים (לדוגמה, עמ' 29, 131, 135).

מכל הסיבות שמניתי לעיל – הספר הזה ריתק אותי, ואני סבור שהוא ספר חובה למי שיודע להוקיר את "מגש הכסף" שעליו ניתנה מדינת היהודים.

משה גרנות

אהוד: המאמר פורסם לראשונה בגיליון 576 מיום 23.9.2010 ומובא כאן פעם נוספת בעקבות העניין שעורר הפרק "הקרב על משלט 86" מתוך ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש", שהבאנו בגיליון הקודם.

מי שרוצה לרמות את עצמו ולשפוט אחרת את מלחמת השחרור יכול לקרוא את הספר המתבכיין וההזוי של יורם קניוק "תש"ח"!

* * *

ישראל זמיר

פרק נוסף מהספר "לכבות את השמש"

הקרב על זרעין ו"דרך-בורמה"

[לפני כ-70 שנה]

ב-9 ביולי הסתיימה ההפוגה הראשונה, וכעבור שבוע התחדשו הקרבות. הגדוד יצא לכבוש את נצרת, והפיקוד על זרעין [שעל מקומו קם קיבוץ יזרעאל] עבר לגדוד 14. שתי חוליות מהפלוגה "המסייעת" של גדוד 13 נשארו בזרעין, לתיגבור מערך ההגנה, ובין הנשארים: שאוליק, דשיק, ממיק ואני. הפעלנו מכונת-ירייה "הוצ'קס", המוזנת על-ידי מסרקות בנות 25 כדורים כל אחת. לא היה פנאי ללמוד את רזיה וקרביה; בקושי ידענו כיצד מפרקים אותה.

ההפוגה הראשונה נוצלה להכנת עמדות-ירי ולהעמקת תעלה רחבה, שנועדה למנוע מהטנקים לגלוש לעמק-יזרעאל. מאות קיבוצניקים ומושבניקים גוייסו לעבודה. העיראקים לא השלימו עם כיבוש זרעין והמשיכו להפגיז את הכפר.

באחד הימים ישב שאוליק סלומניצקי מ"אורן" על אבן לבנה מרובעת, ליד קיר אחד הבתים, ובצהריים נשלח יחד עם דשיק שוהם אל מטבח-הפלוגה, להביא אוכל. מרחוק הבחין שאוליק באיצקו המ"פ, שהתיישב במקומו על אותה אבן לבנה. לפתע נשמעה שריקת פגז והכול השתטחו על הארץ. הפגז נפל סמוך לאבן הלבנה ואיצקו נפצע בחזהו ובבטנו.

חשתי אליו ולתדהמתי גיליתי קרע בבטנו, מעיים שנשפכו החוצה, ומיהרתי להחזירם פנימה, כשאני חוסם בידי את החור הפעור. איצקו התקשה לנשום, רסיס פגע בריאותיו. עד מהרה הובא ג'יפ, שהחישו לבית-חולים עפולה, כשאני יושב לידו וכף-ידי בבטנו, חוסמת את החור הפעור. כך הגענו אל שולחן הניתוחים, והרופא בחדר-הניתוחים זועזע, כשראה את כף-ידי בבטנו, ומלמל בתדהמה:

"אין כל ביטחון שיחיה – אך אם כן – יהיה זה אולי גם בזכותך!"

ב-19 ליולי בשבע בערב עמדה להתחיל ההפוגה השנייה. העיראקים ביקשו לשפר עמדות לפני כניסת ההפוגה לתוקפה, ובשעות הבוקר נראו ארבעה משוריינים עיראקיים דוהרים לעבר הכפר, ממטירים אש, שהיתה מלווה בהפגזת תותחים ובהפצצות מן האוויר. השריון העיראקי שעט קדימה, ובחיפויו נעה מחלקה של חיל-רגלים עיראקי, והתפרסה בתוך שדה תירס סמוך לכפר. החיילים התקדמו בקפיצות-קרב, וכמה מהם הגיעו לתעלה, קפצו לתוכה וקרב פנים-אל-פנים התחולל.

צוות אחד של מכונת-ירייה "הוצ'קס" כלל את: שאוליק, ממיק וחייל נוסף. אש כבדה ניתכה על עמדת ה"הוצ'קס", לא ניתן היה להשיב אש, והם קיבלו פקודה לעבור לעמדה חלופית. הם קיפלו את תלת-הרגל ופתחו בריצה. בדרכם הצטרף אליהם אחד החפרים, יעקב איתן, שלקח משאוליק שני ארגזי-תחמושת. הם חצו את הכפר ממערב למזרח, עלו על גבעה קטנה וחשופה, ושאוליק נטל את הפיקוד. הוא יִצב את המכונה ורוקן שתי מסרקות כדורים על אחד מארבעת המשוריינים. נהג המשוריין נבהל מעצמת האש שהלמה בפלדה, עצר את המשוריין בבת-אחת, הסתובב ופתח במנוסה.

שאוליק הסיט את קנה ה"הוצ'קס" לעבר המשוריין השני, שצרור אחד שיכנעו לסגת. יתר המשוריינים שעטו בעקבות השניים הראשונים. מחלקת חיל הרגלים העיראקית נוכחה לפתע לדעת כי כוח החיפוי שלה נסוג, והחיילים קמו על רגליהם ונסו כל עוד רוחם בם.

צוות שני של מכונת-ירייה, ובראשו בנארי, הוצב על גג של בית וכוּון למערב. הם ירו כל העת אש בודדת, כדי שהשריון העיראקי לא יֵדע כי נשק אוטומטי מוצב שם. וכשהגיעו המשוריינים לטווח של שלוש מאות מטר – ניתנה הפקודה לעבור לצרורות. בנארי העביר את הידית מ"בודדת" ל"שוטפת", לחץ על ההדק – אך מכונת-הירייה דממה. מה קרה? מעצור? מעולם לא לימדו אותם כראוי את רזי ה"הוצ'קס" – מכונת-ירייה צרפתית מראשית המאה, שזכתה לכינוי הגנאי: "הקולוניאלית". איך מתגברים על מעצור? עצם השתייכותם ל"מסייעת" חייבה שיידעו מה עושים. המשורינים המשיכו להתקדם וה"הוצ'קס" נותרה התקווה האחרונה. בנארי ניסה כל שידע, אך לשווא.

"מסייעת אש! מסייעת אש!" נשמעו צעקות מכל עבר, והמכונה דממה כאבן. המשוריינים הגיעו לשפת התעלה והחלו בזחליהם לסתום אותה, כדי לסלול דרך לכיבוש עמק-יזרעאל. הכול הונח על כתפיו של בנארי, שברגע של ייאוש פרץ בבכי, הרים אבן ובכל כוחו הנחית על מנגנון המכונה, וראה פלא: המכונה התעשתה ופתחה בצרורות. המשוריינים עצרו בבהלה, הסתובבו ונסוגו.

"חזרנו לתקופת האבן!" מלמל בנארי, חציו בוכה וחציו צוחק.

*

שנים רבות לאחר מכן סיפר יעקב איתן, מוותיקי בית-אלפא, זיכרונות מאותו קרב: "יזרעאל עוד היתה זרעין, וגוייסנו בין-לילה כדי לבלום את הצבא העיראקי ולהציל את העמק. היה ברור שאם לא נבלום את העיראקים – זהו סוף החלום הציוני. כל הלילה חפרנו כמטורפים. מרחוק ראינו משוריינים משלחים פגזי "סיקס-פאונדר" (שש ליטראות), ועשן עלה מן הכפר. הייתי בעמדה יחד עם שני חפרים מבית-אלפא, זלמן לב ופישל טוכמן, ואחד הפגזים פגע פגיעה בעמדה, שלמזלנו עזבנו לפני רגע. ממיק הופיע לוודא שנותרנו בחיים. המשוריינים נעו לעבר התעלה והגיעו למרחק של זריקת אבן. מכונת-ירייה "הוצ'קס" נתקעה, וכולם צרחו: 'מסייעת אש! מסייעת אש!' – הטנקים החלו למעוך את התעלה בשרשרותיהם כדי לרדת לעמק-יזרעאל. לפתע התעוררה ה'הוצ'קס' מתרדמתה, פתחה בצרורות, והמשוריינים נסוגו בבהלה. שאגנו משמחה.

"פתאום חלפו לידינו בריצה שאוליק, ממיק ועוד חייל, כשהם סוחבים מכונת-ירייה, חצובה וארגזי תחמושת. בלי לשאול את זלמן לב, שהיה מפקד העמדה, הוצאתי משאוליק שני ארגזי תחמושת ורצתי אחרי הצוות. מיניתי עצמי כמספר ארבע של צוות מכונת-הירייה. האמנתי שאהיה להם לעזר. עברנו ליד בית-ספר, שהיה מטה הגדוד, ליד בית ששם רוכזו פצועים, עלינו על גבעה ושאוליק הידק בקור-רוח את המכונה לחצובה, ייצב אותה וסחט מסרקה שלימה על המשוריין הקרוב, וזה נמלט בעור זחליליו. אחריו נסו יתר המשוריינים.

"נאמר לנו, כי תגבורת הגיעה מאחת השכונות הדרומיות של תל-אביב. פגז נפל לא רחוק מהם והתגבורת לפתע 'נעלמה'. הם גילו מערה בשיפולי הרכס ונדחסו לתוכה. צבי יסני (בהיר) מניר-דויד, שהיה מפקד הגזרה מטעם הנפה, החל לחפש אחריהם, אך לשווא. לפתע שמע לחישות, וכשהגיע למערה, שלף אקדח ופקד עליהם לצאת. הם יצאו עם ידיים מורמות! בטוחים שנפלו בשבי.

"כן, גם זה קרה בקרב זרעין... ולימים, בהיותי פלח," סיים יעקב איתן, "שבתי לזרעין כדי לחרוש את שטחי לג'ון (כיום ישובי התענך), והתלמים שפתחנו היו ארוכים מאוד: מזרעין ועד מוקיבלה. וביושבי על הטרקטור, לא אחת שבתי אל זרעין, לקרב שבו השתתפתי כחייל מספר ארבע של צוות מכונת-ירייה..."

*

עברנו לבית-שאן וקיבלנו חופשת-שבת. החבר'ה נסעו לקיבוץ ואני החלטתי לעלות לירושלים, לבקר אצל אימי ולראות את נעמה. לשם כך נדרשתי לאישור כדי להצטרף לאחת השיירות הצבאיות, שעשו דרכן ב"דרך-בורמה", שאך זה התפרסם דבר קיומה.

 הגעתי לתל-אביב, ל"ריכוז-רכב", ברחוב עלייה שבדרום העיר, שם התארגנו השיירות. סמל מטעם קצין-העיר קרא את האישור והורה לי לעלות על אחת המשאיות. בראש השיירה נסע משוריין, אחריו טנדר ועליו חייל חבוש כובע פלדה, והוא לפת מרגמה בשתי ידיו.

מישהו עלה על המשאית, פרש מפות והחל להסביר את מסלולה של "דרך-בורמה". נמוך-קומה, מוצק ולו זקן תיש. דיבר בקול בוטח. טען שהוא נהג משאית במקצועו וגיאוגרף בתחביבו. לדבריו, ירושלים היא עיר מבונאמת להלכה, והדרך שנסללה הפרה למעשה את החלטות האו"ם. "אך למי זה איכפת?" חייך והניף את ידו.

השיירה עצרה ליד חולדה, ופלמ"חניקים בכובעי גרב, כאפיות לצוואריהם וסטנים על כתפיהם, הצטרפו וחילקו הוראות. לאחר שחלפנו על פני דיר-מוחסין, עצרנו, וקצין בסנדלים הזהיר את הנוסעים להישמע להוראות במקרה שתיפתח אש. פניתי אליו ואמרתי שאני חייל קרבי ושאלתי אם אוכל לקבל נשק ולהשתלב במערך ההגנה. הוא שאל לשם חטיבתי וכששמע "גולני" עיקם את פרצופו והסביר לי כי רק פלמ"חניקים רשאים לשאת נשק בגיזרה זו.

מלווה שיירות עלתה, לבשה חצאית שחורה, חולצת חאקי, מעל לכיסה השמאלי התנוסס סמל הפלמ"ח, וכאפייה עטפה את צווארה. סיפרה ששמה אהובה והיא מלווה שיירות "עוד מהימים שהבריטים היו בארץ." היא שלפה מתרמיל-צד חלקי סטן משומנים, עטופים בגופייה אפורה, ובמיומנות ובמהירות הרכיבה את הסטן המפורק. התפעלתי מיופיה ומזריזות אצבעותיה הדקיקות.

"הנשק היה תמיד בתרמיל-צד?" שאלתי.

חייכה והסבירה, כי עד לעזיבת האנגלים את הארץ הנשק הוחבא ב... תחתוניה, וכאשר בשעת החיפושים היו ברכיה צמודות, והבריטים – ג'נטלמנים מושלמים – לא העזו לפשוק את ברכיה.

שאלתי אם היא חושבת שיהיה צורך להשתמש בנשק. למיטב הערכתה, הליגיונרים כמעט שאינם יורים. לפעמים איזה פגז בודד או צרור נשלחים מכיוון לטרון.

ביקשתי לדעת אם היא מכירה את גברוש מבית-אלפא.

"מי לא מכיר אותו? בחור עלא-כיפק, חבוב אלף!" לדבריה, בתחילת הסלילה קראו ל"דרך-בורמה" – "דרך-גברושים".

שיירת המשאיות פנתה מזרחה, לדרך עפר, וליד בית-ג'יז עצרה. חוליה של המשטרה הצבאית בדקה את מסמכי הנהגים והנוסעים. לא הבנתי מדוע שוב בודקים, ואהובה הסבירה שלפעמים מסתננות לשיירה משאיות של ספסרים, שמוכרים בירושלים מצרכי מזון במחירים מופקעים, ויש עם זה בלגן.

בית-סוסין. ליד בקתה צמודה לכביש התפרקדו שלושה חיילים משועממים בתוך כורסות קטיפה אדומות שהוצאו מאחד הבתים. מישהו שאל כיצד התגלתה אותה דרך, והגיאוגרף ידע לספר על אווירת ייאוש ששררה בירושלים הנצורה, כאשר באזור לטרון, הקסטל ושער-הגיא התחוללו קרבות מרים, והדרך היתה סגורה. לדבריו, אחד מלוחמי הפלמ"ח קיבל איגרת-אזעקה ממשפחתו להגיע הביתה בכל מחיר, והחליט להסתנן בחסות הלילה לשפלה. הצטרפו אליו עוד שני לוחמים. היה זה ב-25 למאי. בדרכם נתקלו ביחידת סיור של הלגיון-הערבי, שפתחה עליהם באש, והסתתרו. משפסקו היריות, המשיכו ללכת, נעזרים במצפן ובכוכבים. לפנות-בוקר הגיעו לחולדה.

אהובה הפלמ"חניקית התערבה וטענה, שהסיפור הוא אמנם יפה מאוד, אך לפי הידיעות שיש לכל הפלמ"חניקים, הדרך התגלתה על-ידי גברוש. שלושה חבר'ה שמצליחים להסתנן לשפלה עדיין אינם פורצי דרך.

מרחוק התנשא "המסרק" – קבוצת אילנות דלילים על פסגת הר קירח, שיצרו דימוי של מסרק. ענני אבק ליוו אותנו, והמשאית התנדנדה כשיכורה. שוב עצרנו, והמלווים ירדו. משימתם נסתיימה. אהובה נפרדה בחיוכים ובנפנופי ידיים. מנוע המשאית החל להשתעל ומדי-פעם כבה.

"המנוע לא בסדר," קבע הגיאוגרף בצער.

נסענו עוד זמן-מה והרכב עצר. הנהג ניסה לתקנו, אך עד מהרה הודיע ש"שפך לאגר" ולא נוכל להמשיך. מישהו הציע שנחפש מקומות לינה באוהלי הסוללים, הפזורים לאורך הדרך. היתה כבר שעת ערב וענני ערפל גלשו מן ההרים. הבחנתי במדורה רחוקה במעלה ההר ושיערתי, כי זהו אחד מבסיסי הסוללים.

לשמחתי, בין היושבים היה גברוש, שהופתע לראותי והזמין אותי להסב עימם. פניו היו עטורי זקן, בגדיו בלויים ומאובקים. אקדח דבוק לירכו וסנדלים לרגליו. לדבריו, מאז גילוי הדרך, הוא מופקד על שיפוצה והרחבתה. הוא עולה על "בולדוזר" בארבע בבוקר ויורד ממנו באחת-עשרה בלילה. היום הקדים לרדת, כי הטרקטור בטיפול.

לאחר הארוחה, שכללה קופסת "בוליביף" ומחית תפוחי-אדמה, הזמין אותי לאוהלו, שפת קנקן קפה על פרימוס זעיר ולבקשתי סיפר כיצד נתגלתה הדרך.

ב-18 במאי נכנס "הלגיון הערבי" לאיזור לטרון, והדרך לירושלים נחסמה. ניסיון להוריד שיירת-רכב מירושלים לשפלה – נכשל בשל האש הכבדה שניתכה.

סיפרתי לו כי מהמכתבים שקיבלתי מאימי למדתי שהעיר רעבה ללחם ויש מחסור במים.

לדבריו, ירושלים הופגזה קשה מאוד, והבריטים הפסיקו את הזרמת המים ממעיינות ראש-העין. גם אספקת החשמל צומצמה, ולא היה די קמח במאפיות לאפיית לחם. מפקד ה"הגנה" דויד שאלתיאל, ונשיא "הוועד-הלאומי" יצחק בן-צבי, "הפציצו" את תל-אביב במברקים בהולים על הצורך הדחוף במזון, בנשק ובתחמושת. כל הניסיונות לכבוש את משטרת לטרון – נכשלו, והיה ברור שצריך לחפש דרכים חלופיות. גברוש התבקש על-ידי יוספל'ה טבנקין, מפקד חטיבת "הראל", שהחליף את יצחק רבין – לחפש דרך חלופית שתחבר את השפלה עם ירושלים.

גברוש הגיע לתל-אביב, למטה-התחבורה של הפלמ"ח, וביקש ג'יפ.

"אין," השיבו לו.

עוד הם מדברים, וג'יפ-גרוטאה חלף ובו שני אנשים.

"מה עם הג'יפ הזה?"

"של האצ"ל."

הג'יפ נסע כמאתיים מטר, עצר ליד אחד הבתים, ואנשיו נכנסו פנימה. גברוש ניגש לג'יפ, הניע ונסע. בג'יפ זה הוא פרץ את "דרך בורמה".

בפלמ"ח הוחלט לשלוח שתי פלוגות במסע רגלי לירושלים. אחד-עשר אוטובוסים הסיעו אותם בלילה אפל עד צומת בית-ג'יז, ומשם בצעדה לירושלים, כשגברוש מוביל את הכוח בג'יפ. כעבור זמן-מה נקרא לשוב, כדי לסייע לנהגי האוטובוסים לסובב את רכביהם בעלטה הכבדה ששררה ובשלוליות המים שניקוו. הוא עזב את שתי הפלוגות, שהמשיכו לצעוד, שב לצומת בית-ג'יז וסייע לנהגי האוטובוסים לסובב את רכביהם.

לפנות-בוקר הם מצאו עצמם בין בית-סוסין ללטרון, חשופים לאש ה"לגיון הערבי". גברוש הסתכל כה וכה ולפתע קלט כי במקום שבו נוסע הג'יפ אפשר לסלול דרך חלופית לירושלים. אמנם לא ניתן לעבור בה בשעות היום, מבלי להתגלות, אך בלילה הדבר אפשרי.

בשש בבוקר הם הגיעו לחולדה. גברוש חיפש את מטה חטיבה 7 ומצא את המפקדים ישנים על שולחנות בבית-הספר של הקיבוץ. היו שם האלוף מיקי סטון, שנתמנה למפקר כל הכוחות שפעלו בירושלים, שלמה שמיר, מפקד חטיבה 7, ועמוס חורב – המתאם בין מיקי סטון לפלמ"ח.

גברוש העיר את עמוס וסיפר לו שאפשר להגיע לירושלים. יש דרך. הוא לא המשיך לנסוע, כי האיר היום, אך בלילה ניתן להגיע לירושלים.

היה זה ב-29 במאי, וההתלהבות היתה עצומה. עמוס חורב ושלמה שמיר מיהרו לעלות עימו על הג'יפ, נסעו בעקבות הצמיגים, והגיעו למקום חשוף, מול לטרון, היכן שתצפית הליגיון עלולה לגלותם באור יום. הם בדקו היטב את הדרך, שוכנעו בצדקתו ושבו לחולדה במגמה לצאת באותה דרך למחרת בלילה ולהגיע להרטוב. לפני שיצאו, התקשרו אל "רעננה" – קצין המבצעים של "הראל", שבסיסו בקרית-ענבים, וביקשו שייצא לקראתם.

למחרת, הציע שלמה שמיר להחליף את ג'יפ הגרוטאה של גברוש בג'יפ טוב עם נהג מקצועי, ולפנות-ערב הם שוב יצאו לדרך: גברוש, עמוס חורב והנהג. הדרך היתה קשה והמדרונות תלולים וחלקים. לפני אחד המדרונות סירב הנהג להמשיך לנסוע ולא היה מוכן בשום-פנים למסור את הג'יפ. בלית-ברירה עמוס וגברוש ירדו מהג'יפ והנהג שב לחולדה.

השעה היתה שתיים אחר חצות. הם החליטו להתקדם לכיוון בית-ג'יז, במגמה לישון בבסיס קרוב לכפר ובבוקר יקפיצו אותם לחולדה. הם היו עייפים עד מוות ועל השביל בין בית-סוסין לבית-ג'יז, מצאו כמה שמיכות והחליטו לנמנם שעה קלה.

פתאום נשמע רעש גדול. גוש ענק שחור התקדם לעברם. הם עמדו לפתוח באש ואז גברוש לחש:

"עמוס, חכה, אני שומע לחשים בעברית."

"היה זה "רעננה". הם היו שנים-עשר חבר'ה בג'יפ, והשמחה היתה גדולה. גברוש ועמוס הצטרפו.

בחולדה הם סיפרו לאלוף מיקי סטון את הבשורה המרנינה, והוא נתן לגברוש פתק אישי לבן-גוריון, ש"אפשר להגיע לירושלים וצריך להשיג הרבה ג'יפים."

בן-גוריון קרא את הפתק ונתן הוראה לארגן ג'יפים. עם ערב יצאה שיירת ג'יפים עמוסה: שני תותחים (נפוליונצ'יקים), שתי מכונות-ירייה, תחמושת, שני ארגזי מלפפונים וארגז עגבניות. כשהגיעה השיירה לקרבת בית-סוסין עלה השחר והם הבינו, שאם ימשיכו לנסוע – חיילי הליגיון ייגלו אותם, והדרך תיחסם. בלית-ברירה שבו לחולרה. למחרת-היום, עם שקיעה, שוב יצאו, ובחצות כבר היו בבאב-אל-ואד. מדי-פעם עצרו, הזיזו אבנים, עקרו סלעים בולטים והכשירו את הדרך למעבר.

וכך, לילה לילה, במשך שבועיים ימים, הועברו שיירות לירושלים הנצורה. אחר-כך הוכנס לתמונה חיל-ההנדסה, ולפי הוראותיו של גברוש, ובפיקוחו, החלו בהרחבת הדרך למעבר משאיות ואוטובוסים. בהפוגה הראשונה פורסם בעיתונות על קיומה של "דרך בורמה".

סיפרתי לגברוש ששמעתי כי הדרך התגלתה על-ידי שלושה פלמ"חניקים, שעברו ברגל את כל הדרך עד חולדה, וגברוש חייך.

"מה זה חשוב מי עבר ראשון? חשוב שהדרך קיימת וירושלים ניצלה."

הגעתי לירושלים ומצאתי את אימי בחדשי הריון מתקדמים, שוכבת במיטתה. היא נזקקה לתרופות ולמזון מועשר, שלא היה אפשר להשיגו בירושלים. החלטתי להוציאה מן העיר, ויומיים תמימים טיפלתי בהשגת רישיונות-יציאה, במגמה שיחד נצא מן העיר, אך בערב הגיע מברק שעליי לשוב בדחיפות לגדוד.

לא ראיתי את נעמה.

ישראל זמיר

* * *

השערורייה של מדיניות העריכה – שהצניעה את הידיעות הנוראות על השואה, בתקופת השואה עצמה, בעיתון "ניו יורק טיימס", בהשראת הבעלים והמו"ל של העיתון ארתור הייז סולצברגר, היהודי-האמריקאי.

http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=36938

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"ח. ייסורי מצפון

נאוה חזרה  לחדרנו במלון בטבריה, כשהיא נושאת בידיה ארוחת בוקר שלמה ופניה מקרינות גיל ועליצות. לא היה לי אומץ להגיד לה על תוכניתי החדשה, אבל אחרי שגמרתי לזלול את כל מה שהכינה לי, ואחרי שגמרה להסתכל באהבה ובסיפוק על הכף האחרונה שהגשתי לפי, הציעה לי שנצא לטפס על הגבעה שמעל לבית המרגוע.

נשמתי נשימה ארוכה, השפלתי את עיניי  ואמרתי בקול רפה  שאני חוזר הביתה.

היא היתה המומה, וכשהסברתי לה שאני רוצה לשבת לכתוב, אמרה: "תכתוב כאן, אני לא אפריע לך. אני אפילו אצא לטפס על הגבעה לבד."

הסברתי לה שגם המחברת וגם מכונת הכתיבה נשארו בתל אביב.

ניצלתי את הקיפאון שירד עליה, נתתי לה נשיקה, נטלתי את התיק שהיה כבר ארוז ומוכן ויצאתי מהחדר כמו גנב.

כשהגעתי לתחנה המרכזית של טבריה, הספקתי לתפוס את האוטובוס לדרום בדיוק ברגע שעמד לצאת. כשהרכב הגיע לראש ההר המשקיף על הכנרת ואני העפתי מבט אחרון על האגם המבהיק, ירדה עליי תוגה. הרגשתי ממש כאב פיזי בלב ושאלתי את עצמי למה ברחתי למה? מי היה השד הזה שהסיט אותי לברוח מגן העדן שחיכה לי בחופי הכנרת? אם האוטובוס היה עוצר, הייתי ללא ספק יורד ממנו ופוסע חזרה ברגל לטבריה. עד כדי כך הייתי אחוז חרטה. לדאבוני  האוטובוס, שלא ידע לקרוא את מחשבותיי, לא עצר ולי לא היה אומץ לבקש מהנהג שיעמוד לרגע ויוריד אותי כי שכחתי משהו בטבריה.

העונש שלי היה, שבבית לא הצלחתי להתרכז ולא זו בלבד שנתקעתי בפרק ג' של "אני פחדן אני", אלא גם החלטתי למחוק את פרק ב' שלא נראה לי ראוי. גם עם המדור של "איה הג'ינג'ית" היתה לי בעייה. היה לי אמנם סיפור מוכן, אך הפואנטה שלו היתה צולעת ולא הצלחתי למצוא טובה הימנה.

הנחמה היחידה שעשתה לי טוב היתה כאשר הלכתי במסדרונות בית "מעריב" וראיתי את שמואל שניצר בא מולי. החלטתי שהפעם אני מוכרח להתנקם בו על שהשיב את פניי ריקם, וכשהגיע קרוב אליי, הסטתי את ראשי הצידה ועשיתי עצמי כאילו אני לא רואה אותו. נקמה יותר מקורית, לא הצלחתי למצוא.

יומיים חלפו עליי בבית באפס מעשה וביום השלישי הגיע אליי מכתב מטבריה שמעטפתו נשאה את הכותרת "בתי מרגוע – גני חמת", היה זה מכתבה של נאוה שבו כתבה לי על דף חלק, כמה שורות צובטות לב:

23.12.58

יקירי, יקירי,

הבוקר השמש מקרין גבי הרים, ראשי סלעים, כנרת, וכאילו שמר את מיטב קרניו לא לי – והכל מאפיל – לעיתים הנך חי בעולם הפוך ואחר ולא שלך הוא. אני חשה עצמי  עגומה ותקופה מכאוב נפש. נמסרתי לאיזו רשות נעלמה ולא יכולתי להיפרד ממך הבוקר. שלמה נתתי לך כך לצאת וכך ללכת ממני? לו יכולתי הייתי רצה אחריך, כן אחריך. ונסעתי מיד לכרך, וכולם היו ברחוב, רק אתה לא. חיפשתי בכל המסעדות ובכל התחנות ולא נמצא שלי. ושוב לא נותר לי כלום, אלא לכתוב את אותה כתיבה נשפכת ואולי שמץ של תקווה שתופיע בצהריים לחדרי.

ולו באת בצהריים הייתי רצה לקדם את פניך ומתכווצת כולי בתוכך, להילחץ ולנשק פעם נוספת אחת ויאבדו חיי אחר כן. ואתה, מה היה לך? גלה לי!  אתה סתם אוהב אותי כמו פרפר? לא, לא יתכן...  

                                                                       שלך

                                                                                  נאוה  (שלך?)

היום, כשאני קורא את המכתב שלה, אני ממש רוצה לתקוע מזלג בליבי (מסכינים אני מפחד). איך יכולתי להיות רשע כזה? איך יכולתי לעולל כזאת למי שהכי אהבה אותי בעולם? לא פלא שאחר כך, כל מה שניסיתי לכתוב לא צלח בידי. ולא רק אז, גם עכשיו הקללה נמשכת. אני מסתכל על תאריך המכתב ורואה שהוא נכתב עוד בשנת 1958, בכלל עוד לפני שהפלגתי לארצות הברית. כלומר, הזיכרון בגד בי, והנסיעה שלי לטבריה היתה כנראה בתקופת שהותי בארץ, לאחר גמר עבודתי בחניתה.

כיוון שכך נשארת השאלה איך חגגנו ביחד את השיבה שלי מאמריקה? הרי לא ייתכן שאחרי חצי שנה של ניתוק, לא פיצינו את עצמנו בצורה ממושכת. מה יש להגיד, אני עצמי סקרן לקרוא את הפרק הבא ולראות אם הסתפקנו באותה התפתלות מגוחכת בתא ההלבשה בחיפה, או מצאנו פתרון יותר חגיגי. 

תעלומה זו היתה נפתרת לבטח לולא הקדמתי לעבור לכפר גלים, כי היותו של הכפר קרוב לחיפה, איפשר לנאוה לראות אותי לעיתים קרובות, והודות לכך התמעטו המכתבים שהיו יכולים לעזור לי לזכור מה בדיוק  עבר עלינו אחרי שחזרתי מאמריקה. 

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: הבלבול שאתה מפגין כאן נותן תקווה שאולי חלק מעלילות האהבה שלך הן דימיוניות, כי קוראים רבים שואלים איך זה שאותה נאוה, אפילו אם שמה בדוי, הרשתה לך לפרסם את מכתביה הלוהטים אליך ואת עלילות האהבים שלך איתה. מה עוד שהיתה אז, לפי דבריך, עדיין אישה נשואה, ואם אינני טועה גם אם לילדים!

* * *

אהוד בן עזר

ג'נאנדראה נוֹזֶדָה, מקס ברוּך, מיכאל בארנבוים, ג'ואקינו רוסיני והמקהלה הפילהרמונית של פראג, בקונצרט נהדר במוצ"ש האחרון

המנצח נוזדה עלה לבדו על בימת המנצחים בהיכל התרבות, ואחריו יצא לבמה דובר התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהודיע, כי לאות השתתפות באבל על מות תשע הנערות והנער באסון ההיסחפות בנחל צפית, תנגן התזמורת את סוויטת האבל מס' 3 של באך. הוא ביקש שלא למחוא כפיים בסיום הנגינה, וכך אמנם היה. מחווה מרגשת של מוסיקה עצובה בעקבות האסון הנורא.

בהמשך שב נוזדה לבמה ואחריו הכנר הצעיר מיכאל בארנבוים, בנם של דניאל בארנבוים והפסנתרנית אלנה בשקירובה. הוא ניגן את הקונצ'רטו מס' 1 בסול מינור לכינור ולתזמורת אופוס 26, הקונצ'רטו המפורסם ביותר של המלחין הגרמני הלא-יהודי מקס ברוך (1838-1920). בארנבוים הצעיר הוא כנר מצויין. נגינתו פשוטה, צלולה, שובת-לב ומתמזגת נהדר עם התזמורת. היצירה הזו יפה להפליא והתזמורת העלתה אותה לרגעי שיא. זה היה תענוג אמיתי לשמוע אותה. מה עוד שלאחריה זיכה בארנבוי'ם את הקהל בהדרן ארוך-יחסית, עצוב גם הוא, שהתאים לאווירה.

מה שלא ברור הוא מדוע בתוכנייה של הפילהרמונית הופיע גם מועד ביצוע מטעה של הקונצ'רטו ברה-מג'ור לכינור ולתזמורת, אופוס 35, של צ'ייקובסקי, ועד שהתזמורת לא החלה לנגן, לא היה ברור לקהל איזו משתי היצירות הוא עתיד לשמוע.

חלקו השני של הקונצרט הוקדש ל"סטבט מאטר" (שפירושו "עמדה האם" [המעונה]), יצירתו של רוסיני (1792-1868), עם הזמרות והזמרים אריקה גרימלדי, סופרן, אישה דקה בעלת קול עז וממש לא יאומן, דניאלה ברצ'לונה. מצו-סופר, פיירו פרטי, טנור, נמוך קומה ובעל קול חזק, ניקולא אוליביירי, באס, ומעל כולם המקהלה הפילהרמונית רבת המשתפים של פראג, הנחשבת לאחר הטובות בעולם ומרבה להופיע אצלנו. עם התזמורת בהרכב גדול, והמנצח נוזדה, נמשך המופע המרהיב הזה קרוב לשעה והקהל היה מרותק ומחא כפיים בהתלהבות בסיום הביצוע של היצירה. אלה היו רגעים ממש מרוממים, ולשירת הנשים במקהלה יש איכות של קולות שמיימיים.

אמנם הטקסט המושר היה כולו על צערה של האם המעונה מריה העומדת לפני צלב-העינויים של בנה ישוע וגונחת בבכי מר, אבל קשה היה שלא לקשר את הצער הנורא הזה עם מאורעות יום חמישי האחרון, כאילו מובעת כאן גם הקינה של המשפחות שבנותיהן ובנם ניספו באסון המיותר כל-כך בנחל צפית.

קטעי הזימרה של הסולנים היו כאלה שבאופרה מוחאים להם כפיים, אך לא ביצירה הדתית הזו, למרות שכישרונו הגדול של רוסיני כמחבר אופרות היה ניכר בה כולה.

זה היה אחד הקונצרטים הטובים של העונה, והרבה שבחים מגיעים לפילהרמונית על הבאתו במתכונת הגדולה והאיכותית הזו.

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

יהודה אורבך-הראל –

הציונות בין חופש לשוויון ואחווה

המוטו המפורסם של המהפכה הצרפתית: "חופש, שוויון, אחווה"Liberté, Égalité, Fraternité . (היו לו ניסוחים שונים והוא התקבל בצרפת רק ב-1848), עורר מראשיתו פולמוס ער.

"חופש" ניתן להגדיר רק אם מגדירים חופש ממה, וחופש למה.

כאשר המהפכנים הצרפתים אמרו Liberté הם התכוונו לחופש כלכלי. הבורגנות הצרפתית דרשה חופש ממיסים ומכסים כדי לעשות רווח. הדרישה היתה: laissez faire, laissez passer "תנו לעשות תנו לעבור." הבורגנות הצרפתית שהניעה את המהפכה דרשה כלכלת שוק חופשי. קפיטליזם מוחלט.

"שיוויון" ניתן להגדיר רק אם מגדירים שוויון במה? כשהבורגנות הצרפתית דרשה "שיוויון" היא לא התכוונה לשיוויון כלכלי (לכל היותר לעני ולעשיר יש שיוויון בזה ששניהם יכולים לישון תחת הגשר), הבורגנות הצרפתית דרשה שיוויון למעמד האריסטוקרטיה, ולמעמד הכמורה שלא שילמו מיסים כמותה.

מאוחר יותר עם עליית המחשבה הסוציאליסטית ובמיוחד במרכסיזם, כשהמושג "שיוויון" נתפס כשוויון כלכלי, נוצר ניגוד בין המושגים "חופש" שכלל לא רק חופש כלכלי קפיטליזם מוחלט, אלא גם חופש פוליטי, לבין המושג "שיוויון" שהיה מנוגד לחופש הכלכלי, לבורגנות ולקפיטליזם, ושלל גם את החופש הפוליטי מתוך עיקרון "הדיקטטורה של הפרולטריון."

הוגי הדעות של הציונות-הסוציאליסטית הילכו בין שני הקצוות. דוד גרין-בן-גוריון החל את דרכו במפלגת "פועלי ציון" המרכסיסטית, והושפע מאד מהבולשביזם הסובייטי, אך במהלך הזמן החל לנטות יותר ויותר לטובת כלכלה מעורבת הכוללת גם בורגנות וקפיטליזם.

הרעיון הקיבוצי מראשיתו עמד בסימן הניגוד בין חופש הפרט, האינדיבידום, לשוויון ואחווה. אם כי היה וולונטרי מעיקרו.

ב-1938, כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעייה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פרסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."

המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" – "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי." לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרית היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם... בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי', דווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."

אימרה מפורסמת המיוחסת למנהיג הצרפתי ז'ורז' קלמנסו Georges Clemenceau  אומרת: "אדם צעיר שאיננו סוציאליסט הוא אדם חסר לב, סוציאליסט זקן הוא אדם חסר שכל."

והנה כאילו להוכיח אימרה זאת, יהודה אורבך-הראל, חתן פרס ישראל לחקלאות והתיישבות, ממייסדי קיבוץ מרום גולן (יליד 1934) מפרסם בזקנתו תורה קפיטליסטית קיצונית המנוגדת לרעיון השיוויון הקיבוצי.

יהודה אורבך-הראל, שהיה בצעירותו מרכסיסט, לניניסט, ואפילו סטאליניסט. פירסם ב-2010 את ספרו "להפריט", הקורא לנטוש את האידיאולוגיה הסוציאליסטית-שיתופית של "החלום הקיבוצי" וללכת לקפיטליזם ושוק חופשי ברוח "היד הנעלמה" ומילטון פרידמן.

יהודה אורבך-הראל, שבצעירותו יצק מים על ידיו של יצחק טבנקין מנהיג "הקיבוץ המאוחד", יצא מגדרו בשמחה כאשר החליט קיבוץ עין חרוד על פירוק והפרטה. "בלי כסף אין חירות," הוא הצהיר, "הכסף הוא תנאי לחירות הפרט ולאינדיבידואליזם."

https://mida.org.il/2017/05/10/53531/

כשהיה יהודה אורבך-הראל צעיר היה לו לב, ועתה בזקנתו יש לו שכל?

בלי כסף אכן אין חירות, אך לאנשים בלי כסף אין חירות, ולא יכולה להיות חירות.

בלי אחווה אין שוויון, ובלי אחווה ושיוויון גם אין חירות לכולם. לכן גם בקשר לרעיון הקיבוץ (שאין ברצוני לדון בו כאן כי הוא דורש התייחסות נפרדת) וגם בקשר לחברה הכללית, יש תמיד ללכת על פי העיקרון המופיע במקדש אפולו בדלפי, שעליו היו שתי כתובות "דע את עצמך", ו"שום דבר לא יותר מדי". (ביוונית  Meden agan בלטינית (Nihil nimis.

לא תיתכן חברה שיש בה חופש, ללא מידה של סולידריות ושוויון. ללא סולידריות, ללא אחווה, לא ייתכן גם חופש. החוכמה היא בכיוונון העדין ביניהם.

ונניח, וייתכן, שקיבוץ מרום גולן היה ברוח דבריו של ליבוביץ, כישלון לא למופת של הרעיון הסוציאליסטי, אבל ללא אין ספק הצלחה למופת ביישוב הארץ, הרי גם זה מוטל עכשיו בספק לאור תורת ההפרטה החדשה של אורבך-הראל. שהיה איש ארץ ישראל השלמה שהיתה לו גם תרומה להקמת "גוש אמונים" ב-1974

בלי אחווה ושוויון מסוים לא רק שאין חירות אלא גם אין התיישבות יהודית בגולן. אם הכסף הוא תכלית הכול, למה להישאר בגולן, או בא"י בכלל? יש מקומות נוחים יותר לעשות כסף. אם הכסף הוא תכלית הכול, למה לא למכור את אדמות הקיבוץ לכל המרבה במחיר? ובכלל, אם הפרטה אז גם הפרטה באדמות הלאום לכל המרבה במחיר.

מעניין שדווקא כאן נשאר אורבך-הראל עם המרכסיזם הקלסי שההווייה קובעת את התודעה. לפי הכסף נקבע את האידיאולוגיה.

בתשובה לשאלה: אם עברת כזה שינוי רעיוני מטלטל, יש מצב שתשנה את דעתך ותסכים לרדת מהגולן? הוא השיב "כששאלו אותי על זה בפעם הראשונה, אמרתי שאני צריך לחשוב על זה עשרה רגעים. הקשר שלי עם הגולן לא יכול להשתנות, כי הוא רגשי ולא הגיוני. אני קשור לכל מה שנעשה שם כבר 43 שנה, וזה כמו אהבה לילד. היא לא תשתנה גם אם הוא יחזור בתשובה."

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/112/890.html

אם הכסף הוא תכלית הכול, וההווייה היא הקובעת את התודעה, היא תקבע גם את הרגש. הרי הרגש נקבע גם על פי האידיאולוגיה. אהבת הארץ, או אהבת העם היהודי והציונות, היא רגש הנובע מאידיאולוגיה.

בתורה הקפיטליסטית החדשה שלו מסכן יהודה אורבך-הראל את כל ההתיישבות בגולןשעליה קיבל את פרס ישראל, בפרט, ואת כל ההתיישבות בארץ בכלל. בכך דומה יהודה אורבך-הראל לפרה הנותנת חלב ובועטת בדלי.

גם קופת חולים

למאמרו הנפלא של אליהו הכהן "ימי שנותינו שבעים שנה" ("חדשת בן עזר" 1338), המתאר את כל המוסדות שנוצרו בתקופת היישוב לפני הקמת המדינה, הייתי מוסיף את המוסד המפואר של "קופת חולים". "קופת חולים", מוסד של אחווה וסולידריות אנושית, ולא של רפואה פרטית קפיטליסטית המיועדת לעשירים בלבד.

[אהוד: ראשיתה של "קופת חולים" היתה בפתח-תקווה, לאחר פציעתו של הפועל ברוך פריבר בתקופת העלייה השנייה].

מהנעשה בברלין בירת הרייך

בדומה לשחזור המחזה המפורסם של שלום רבינוביץ-עליכם "שווער צו זיין א ייד" "קשה להיות יהודי" מ-1912, התערבו שני חברים אחד יהודי, והשני ערבי-ישראלי, בשאלה האם קשה להיות יהודי בברלין?

הצעיר הערבי חבש כיפה ויצא לרחוב, ומיד זכה לקללות ומכות מצידו של ערבי-מוסלמי פליט מסוריה.

https://www.youtube.com/watch?v=577lPuyCE8k

המאורע התפרסם בברלין ובגרמניה כולה.

יוזף שוסטר, ראש הקהילה היהודית בברלין ,המליץ ליהודים לא ללכת עם כיפה ברחוב מטעמי ביטחון.

הקהילה היהודית בברלין אירגנה אירוע מחאה בשם "ברלינאים חובשים כיפה" וקראו לבוא להזדהות עם היהודים.

באירוע השתתפו כ-500 איש, הרוב יהודים, ורק מיספר קטן של גרמנים אריים ואפילו כמה מוסלמים שבאו להזדהות עם מצוקת היהודים.

מחוץ להפגנה הגדולה נערכה הפגנה קטנה ומקומית דומה בשכונת נויקלן, אך שם הותקפו משתתפי הפגנה. התוקפים קראו לעברם טרוריסטים והפילו את דגל ישראל.

זה  לא מתמיה שמתוך 3.7 מיליון תושבי ברלין הגרמנים-הארים, כל כך מעט באו להזדהות עם היהודים, מה שכן מתמיה איפה היו 20 אלף הישראלים שירדו לברלין? האם הם כבר נטמעו לחלוטין בפולק הגרמני?

מי שכן בא להפגנה הוא יאיר למפל-לפיד, שחיפש ומצא כיפה גדולה במיוחד, והכריז בקול גדול: "לא ייתכן שיהודים יפחדו ללכת עם כיפה בגרמניה ב-2018."

לא ייתכן אבל עובדה.

עדות לאנטישמיות הגלויה של הברלינאים-הארים מספקים שני צעירים ישראלים שירדו לגרמניה והתיישבו בברלין בירת הרייך.

דורון המבורגר, נצר למשפחת ארנסט ומרגוט המבורגר, עולי גרמניה בעלי ההון  שהקימו את חברת הביטוח "המשמר", ואחר את "הראל", החליט לקבל אזרחות גרמנית, ולרדת מהארץ לא להמבורג, אלא לברלין. המבורגר ששבת רעב כחייל באינתיפאדה השנייה מתוך הזדהות עם הערבים, חבר לצעיר נוסף אמיר נעמן שהגדיר עצמו "פוסט ציוני". הם הקימו (בהון המשפחתי שלו שזרם הפעם הפוך מישראל לגרמניה), חנות ספרים באנגלית. גרמנית הם לא יודעים מספיק טוב.

בחנות הספרים הם קיימו גם הרצאות. אקטיביסטים גרמנים-ארים מתנועת השמאל "אנטי-פה" שהינה בעצם תנועה פשיסטית שלעולם אינה יוצאת נגד הגזענות של הפשיזם האיסלמו-נאצי. הטילו עליהם טרור במדיה החברתית, והם שניהם, המוגדרים בארץ "שמאלנים", הואשמו בברלין בפשיזם ובנאציזם. לאחר תקופה לא קלה הם נאלצו, מחמת האיומים, לסגור את חנות הספרים. (רועי צ'יקי ארד, "שמאל קורס אל תוך עצמו", "מוסף "הארץ" 27.4.18)

ולאור כל הבעיות בברלין גם לכתבת "הארץ" נרי לבנה יש בעייה קשה וייחודית בברלין.

נרי לבנה, הנמצאת בביקור בברלין בירת הרייך אצל בנה נעמן*, מוטרדת מחתיכת ניילון התקועה על צמרת עץ מול דירתו של בנה. ("צרות בצמרת", למה חתיכת ניילון שתקועה על צמרתו של עץ ערמון בברלין מדאיגה אותי יותר ממצבה המדיני של ישראל", נרי לבנה, מוסף "הארץ" 27.4.18)

לא אטריד את הקוראים בסיבות (שבהם היא מילאה מאמר שלם) מדוע חתיכת הניילון על העץ בברלין מטרידה את הגברת לבנה יותר ממצבה המדיני של ישראל, כי עצם הכתבה האווילית שלה היא כבר סימפטום למצבה המדיני של ישראל.

* מעניין אם הוא שומר עדיין על שמו מפני כשהכריז שהוא עוזב את העם היהודי ומצטרף לפולק הגרמני, יעצתי לו לטובתו לקחת את השם הפרטי ריינהארדט או אדולף, ולנרי עצמה הצעתי שלמען נכדיה הגרמנים-ארים תשנה את שמה לקלרה פלצל.

יהודה אטלס – "והזקן קהה הרגש הצדקן הזה הוא אני"

הגם אתה ברוטוס?

דומה שמצעד הצביעות העצוב המוכיח את אובדן הסולידריות של החברה הישראלית מתמצה במאמרו הצדקני, קהה הרגש של יהודה אטלס.

יהודה אטלס פונה במכתב לכחלון שר האוצר ואומר לו:

"אתה עומד לתת יד לחבורה הזדונית, בהגבלת/חסימת השפעתו של בית המשפט העליון ובגירוש הפליטים מסודאן ואריתריאה. בכך אתה מוכיח, גם לאוהדיך, שחזות-המוסרי היתה רק מסיכה, וכי אתה חשבונאי וניתן לקנייה, כמו האחרים; שאתה נטול עקרונות." (יהודה אטלס, "כן כחלון גם אתה ברוטוס?" "הארץ", 26.4.18)

בכתבו את הדברים האלו, משים עצמו יהודה אטלס, בניגוד לכחלון, כאדם מוסרי, ובעל עקרונות. ממש צדיק. אבל נהפוך הוא.

וכי מה אכפת לו לאטלס מעניי ישראל? הוא הרי אינו ניזוק כלל מהמסתננים, אלא רק מרוויח מהם. "מה עשו לך כמה רבבות הפליטים, שעובדים כאן בכל עבודה שחורה," הוא שואל בצדקנות את כחלון.

הוא אטלס נהנה מהעבודה השחורה של המסתננים, ומה אכפת לו אם זקנה בת 81 בגילו מדרום תל אביב אינה מעיזה לצאת מדירתה מפחד המסתננים?

מה אכפת אם בגלל העבודה הזולה של המסתננים, עניי תל אביב לא משיגים שכר ראוי?

הוא, יהודה אטלס, יושב בביטחה בשכונה עשירה של ישראלים בלבד, והוא אינו ניזוק כלל מהמסתננים.

מה היה אומר לו היה נאלץ לגור במקום בו הוא מיעוט קטן בין אפריקאים-מוסלמים, והיה מפחד לצאת מדירתו לרחוב.

כל כך קל להצטייר צדיק על חשבון אחרים ולהרבות רווחים בשל כך.

אם באמת היה אטלס צדיק ומוסרי ולא צדקן צבוע, היה הולך על פי המוסר היהודי וחותם הוראת קבע של מתן מעשר מרווחיו הרבים למען שיקום המסתננים בארצם. במעשה סולידרי זה היה גם מביא אושר למסתננים, וגם מביא לשחרור עניי תל אביב. אבל כמובן כדי להיות צדיק צריך לתת משהו. צדקן לעומת זאת לא צריך לתת דבר.

את מכתבו מסיים אטלס: "לרגע נדמה היה, שבמאורת הפריצים ההיא לפחות אתה יודע מהו מצפוּן. אם גם אתה ברוטוס, מה יגידו אזובי הקיר?"

ואנחנו נפנה זאת אליו, הגם אתה יהודה אטלס? הגם אתה בין המאבדים את הסולידריות עם עניי ישראל? אם גם אתה ברוטוס, מה יגידו אזובי הקיר?

מיכאל בריזון התעמלן למען החמאס והפשיזם האיסלמו-נאצי

בעוד חיילי צה"ל משקיעים ימים כלילות בהדיפת מיליון השהידים המתכונים לעבור את גדר הרצועה ולכבוש ישראל, כותב כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי מיכאל בריזון שצה"ל יורה כדורי דום-דום, וזו המקבילה של 2018 לפגזי הזרחן של 2008 ולאמוק ההרס וההרג של 2014. נראה כי "מבצע" בלי פשעי מלחמה הוא למעלה מכוחה של בת ה–70." ולגבי מפקדי צה"ל "פושעי המלחמה" הוא כותב: "אולי תתגשמנה כל התקוות [של החמאס ובריזון] וזימון לבית הדין הפלילי הבינלאומי יגיע אליהם בכל זאת?" (מיכאל בריזון, "הזרחן של 2018", "הארץ", 24.4.18)

מר בריזון ודאי חושב שאם יצליחו מיליון שהידים לפרוץ את הגדר ולהגיע לביתו הלא מוגן ע"י צה"ל, הוא רק יגיד לשהידים: היי, אני אקטיביסט פרו-איסלמי, והם מיד יניחו לו, ולא יראוהו יותר כקוף וחזיר שיש להרוג.

אסור לתת לפשיזם האיסלמו-נאצי ולמשתפי הפעולה עימו לעבור.

תחזקנה ידי חיילי צה"ל העומדים במשימה זו בעלת החשיבות העליונה להיסטוריה של המין האנושי.

על "פטריוטיזם" ואהבת האוייב

עֲרָבִי שְׂתוּם עַיִן
מָשַׁךְ לַחֲמוֹר בַּזַּיִן

הָיוּ לוֹ שָׁלוֹשׁ בָּנוֹת
וְכֻלָּן מְזֻיָּנוֹת

הָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה בָּנִים
וְכֻלָּם מְזֻיָּנִים

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2001&artist=1595

את השיר הגזעני* הזה שר צבי גרימי-גלעד המתנאה להיות "פטריוט אמיתי" ומוסרי בניגוד לפטריוטים אחרים.

"מי שמיישב אוכלוסייה שלו בשטח כבוש, הוא קולוניאליסט. נקודה," הוא כותב, וממשיך: "בשטח הכבוש יש חוק אחד לאוכלוסייה המקורית וחוק אחר לאוכלוסייה המתנחלת. מה זה אם לא אפרטהייד?" ("חדשות בן עזר" 1337)

גרימי-גלעד צודק. זה בדיוק המצב תחת 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים. בכל 24 הדיקטטורות הערביות.

השימוש בטרמינולוגיה הזו כלפי ישראל משמעה אימוץ הטרמינולוגיה של החמאס והפשיזם האיסלמו-נאצי.

הנה, קרא על זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-2711-00.html

יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים. ממי נכבשו? ממדינת עבר הירדן הכובשת?

החלטת עצרת האו"ם בה התקבלה ההחלטה להקים מדינה ערבית בארץ ישראל הינה בחזקת המלצה בלבד שהערבים, ורק הם, דחוה.

לכל היותר ניתן לקרוא לשטחי "יהודה ושומרון" "שטחים שבמחלוקת". (לדעתי האישית יש למסור את חלקם לכיבוש ערבי-מוסלמי ברוח תוכנית אלון על מנת להגיע לשלום).

יכול כמובן צבי גרימי-גלעד להיות אקטיביסט פרו-איסלמי שלא מסתפק ב-13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים בידי הערבים, ורוצה להעניק להם עוד קצת שטח כבוש, אבל אין צורך לעוות את העובדות. כי בציטוט שלו את החמאס, גם עין גדי וגם תל אביב הן התנחלות שיש לפרקן ולרצוח את כל היהודים שהתנחלו בהם.

* במבט שני זה אולי לא שיר גזעני, אלא רק שיר מחאה כלפי היהודים שמזיינים את הערבים. אם כי במחקר מדעי נקבע שבגלל הגזענות היהודית, החיילים היהודיים לא מזיינים ערביות.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

תקוה וינשטוק

"שביל העצמאות" בתל אביב

"שביל העצמאות" הנו המתנה הגדולה והיפה שהעניקה תל אביב למדינת ישראל ליובלה השבעים: המחשת קורותיה של העיר העברית הראשונה מיום היווסדה עד היום  שהוכרזה בה מגילת העצמאות ב-1948. מוזיאון חי של תולדות העיר בארבעים שנות קיומה הראשונות. השביל הוא מיזם משותף של המשרד להגנת הסביבה ומורשת, משרד התיירות,  ועיריית תל אביב כמובן.           

 "השביל" הוא פס פליז מוזהב עטור כפתורי מתכת העובר במסלול מעגלי בעשר תחנות (וחמש תת-תחנות). ציוני דרך המשקפים את ההיסטוריה של תל אביב ומרכזיותה בשטחים השונים ואת הקשר שלה למדינה. באורך של קילומטר בשדרות רוטשילד וסמוך לשדרות מוצגת תל אביב הקטנה וגם ההולכת ומתבגרת. ואילו התנועה התוססת מסביב לשביל, מגדלי המגורים ומבני הזכוכית, מייצגים את תל אביב של היום.

התחנה הראשונה היא הקיוסק הראשון של העיר. עליו מתנוססים דבריו של ח.נ. ביאליק למוזגת בקיוסק: "גזזיני ואגרשך והעדיפיני  במילך" – כתרגומו של אליהו הכהן בספרו "יש בה משהו": "תני לי גזוז אתן לך גרוש ואת תתני לי עודף."

בין ראשוני אחוזת בית היו שהתנגדו ל'קיוסק בבולוואר". הם חלמו על עיר גנים חפה מכל מסחר. אבל החום והצמא הכריעו ובשנת 1910 הוקם הקיוסק (שדרות רוטשילד פינת הרצל).

תחנה מיספר שתיים היא מזרקת נחום גוטמן. עבודת פסיפס צבעונית גדולה המציגה את תל אביב: מגדל המים, ביקוריהם של  מונטיפיורי והרצל, שכונת אחוזת בית ונווה צדק, טקס הכרזת העצמאות. מופיעה גם יפו – יונה שנבלע במעי הדג, סלע אנדרומדה, מלחמת נפוליאון. הפסיפס אמור להוות חלק מ"בית העצמאות" (בית דיזנגוף) כשיושלם שיפוצו של הבית. כיום מוצג הפסיפס ברחבת רוטשילד מס' 1. (אגב, הרחבה מסתיימת ברחוב יהושע התלגי (סופר מאנשי "ברית שלום") ובו  קטע מהחומה שהקיפה את אחוזת בית.)

התחנה השלישית – בית עקיבא ויס ברחוב הרצל 2, אחד משישים בתיה הראשונים של "אחוזת בית". הבית הוקם מלבנים וצדפים. במרוצת השנים שופץ ושונה, אף נוספה לו קומה. כיום הוא מטופח ובולט בצורתו המיוחדת. עקיבא ויס עלה ארצה עם אשתו וששת ילדיו ב- 1906.עוד ביום עלייתו נשא נאום נלהב באסיפה של יהודי יפו שרצו לצאת מהחומות למרחב. הוא שאירגן את חלוקת המגרשים של אחוזת בית, ובמשך ארבע שנים היה יו"ר ועד השכונה, עד שנת 1910, כשאחוזת בית  הפכה לתל אביב. לבת שנולדה לו, כשנכנס לבית, קרא "אחוזבית", על משקל "אליזבט", השם שרצתה אשתו לתת לילדה.

התחנה הרביעית – רחוב אחד העם 9. בעצם לא תחנה אלא זכר לחורבן: כאן התנוססה גע"ה, גימנסיה הרצליה, בית הספר התיכון הראשון בעולם בשפה העברית, מעוז לתרבות העברית ולזהות הלאומית. הגימנסיה היתה גם  מבנה ארכיטקטוני מיוחד. תיכננו אותו האדריכל מרדכי ברסקי ופרופסור ש"ץ מייסד "בצלאל", בסגנון האקלקטי, שילוב של סגנונות בנייה מזרח-תיכוניים עם תפישות אירופאיות. "הרצליה" נהרסה בשנת 1969 על מנת ליצור מעבר ישיר מרחוב הרצל לים. המעבר לא מומש ואדמת הגימנסיה נמכרה כנדל"ן ועליה הוקם מגדל שלום.

חמישית בתחנות – בית הכנסת הגדול, אלנבי 110. המבנה רחב הידיים שבראשו כיפת ענק הוקם כסמל לזהות היהודית של העיר ושימש לאשכנזים ולספרדים גם יחד. בנייתו הושלמה ב- 1925 הודות לתרומה מהברון רוטשילד. כשהוקם, ניצב בית הכנסת  במרכז העיר ורבים התפללו בו. אבל האזור נעשה מסחרי והתרוקן מתושבים. כיום יש לבית הכנסת מתפללים בימות החול אך רק מועטים פוקדים אותו בשבתות ובחגים. מיטב האדריכלים עסקו בשיפור מראה בית הכנסת והתאמתו לימינו. בשנים האחרונות ניכרת מגמה לחזור לערוך בו חתונות. בימי המנדט גילתה המשטרה הבריטית מחסן נשק של לח"י בבית הכנסת והשמש של הבית נידון לשנת מאסר.

התחנה השישית – שדרות רוטשילד 23, מוזיאון ההגנה. אחד מבתי הראשונים של תל אביב, בית בן ארבעה חדרים, ששניים מהם נותרו ממש כפי שהיו פעם, עם הרצפות הנראות כשטיחים והקירות המעוטרים. כשנצבעו הקירות  מחדש היה זה בדיוק בצבעם המקורי.

זה היה ביתו של אליהו גולומב ממייסדי ארגון ההגנה ומפקדו. כאן הוכרעו גורלות של ההעפלה, חומה ומגדל, התיישבות וביטחון ומלחמת העצמאות. כמו כן שימש הבית להתכנסות של בני המשפחה, שכללה את מנהיגי היישוב: משה שרת, לימים ראש ממשלת ישראל, דב הוז מראשי ההגנה וחלוצי התעופה העברית, ושאול אביגור מפקד המוסד לעלייה. ב-1959 נמכר הבית ועמד להיהרס. ביזמת גולדה מאיר הוקמה מועצה ציבורית שרכשה את המיבנה, הוסיפה לצידו בניין בן ארבע קומות, שנעשה מוזיאון לתולדות ההגנה.

תחנה 7:  בנק ישראל. לילנבלום 37. הבניין הוקם בסוף שנות השלושים עבור "בנק אשראי" ובהמשך שכן בו משרד מס ההכנסה הבריטי. אצ"ל פוצץ את המקום (וכן את משרדי מס ההכנסה בירושלים ובחיפה). כיום זה הסניף התל אביבי של בנק ישראל וכן מרכז מבקרים חדש לתולדות הכסף: כיצד שילמו לפני המצאת המטבעות, מהי אינפלציה ומה תפקידו של בנק ישראל, סדרת השטרות הראשונה שהונפקה בישראל וכדומה. במהלך יובל השבעים למדינה המוזיאון פתוח חינם.

  התחנה השמינית – האנדרטה למייסדי העיר בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין, בה חקוקים שמות 66 המשפחות שהקימו את העיר. האנדרטה הוקמה ב-1949 בידי הפסל אהרון פריבר. בצידה האחורי מופיעים שלושה שלבים בהתפתחות העיר: כיבש החולות, הדיונות, של העיר, תקופת אחוזת בית – הבתים הראשונים הנמוכים של רחוב הרצל עד בניין הגימנסיה הרצליה, ותל אביב של שנות הארבעים עם בנינים בסגנון הבינלאומי והאקלקטי (סגנון מקומי מעורב), ונראים בין היתר קולנוע מוגרבי ובית הבימה, ובאופק כבר בולטים רבי קומות.

משני צידי האנדרטה מתנוסס סמל העיר שעיצב נחום גוטמן, ובמרכזו מגדלור שתהיה העיר "שער לעלייה ומאור לגולה." הרבה התלבטויות התעוררו לגבי השמות שיופיעו באנדרטה ובאיזה יום משמעותי יחנכו אותה. לבסוף נבחר יום הולדתו התשעים של מאיר דיזנגוף.

   תחנה תשיעית – שדרות רוטשילד מול בית מס' 16, בית דיזנגוף. הומאג' למאיר דיזנגוף. פסל של ראש העיר המיתולוגי שעשה הפסל דוד זונדולביץ – דיזנגוף על סוסתו "מהירה", עליה יצא לראות את המתרחש בעיר ועל גבה רכב בראש תהלוכות העדלאידע.

דיזנגוף (1861-1936), כיהן כראש  העירייה הראשון משנת 1921 עד יום מותו (למעט שלוש שנים בהן שימש סגן עיריית יפו). הוא היה איש רב פעלים עוד ברוסיה, לחם בלגיון  הצרפתי וגם בגדוד העברי, הקים כמה מפעלים בארץ, ביניהם מזגגה בטנטורה. הוא שכנע את הנציב העליון להעניק לתל אביב מעמד מוניציפאלי, משך לעיר כוחות רוחניים, תעשיינים ויזמים, תוך אמונה עזה בגניוס היהודי. הוא הטביע את חותמו על העיר, היה אהוב מאוד על תושביה, ובמותו הוכרזו בה שלושה ימי אבל.

    התחנה העשירית, האחרונה, היא שיאו של נתיב העצמאות: "בית העצמאות" בשדרות רוטשילד 16, הבית שבו הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, 14.5.1948.

ארבעים שנה לפני אותו נאום בראשיתי, באותו מקום בדיוק שהיה כולו חולות, הונחה אבן הפינה לאחוזת בית היא תל אביב. את הבית הקים ראש העיר מאיר דיזנגוף והוא הורישו לעיר. בחודשי המדינה הראשונים פעלה בבית מועצת המדינה הזמנית. דיזנגוף הקים בשתי קומות הבית את מוזיאון האמנות הראשון של תל אביב ובעצמו, רעייתו צינה נפטרה, התגורר בקומה השלישית. המבנה עובר שיפוץ וייהפך לאתר מורשת לאומי שיוקדש להקמת המדינה ועצמאותה ויהיה בו מקום כבוד למאיר דיזנגוף.

   יש ודאי החולקים על הבחירה, סבורים שאפשר היה להשמיט תחנה או שתיים, בנק ישראל למשל, לכלול במקום זאת את "הבימה"  או את בית ביאליק, את שוק הכרמל, אפילו את הים... אין סוף  להצעות.

   מה שחסר באמת בשביל העצמאות הם המונומנטים ההיסטוריים שנכחדו ואינם. בעשרות שנותיה הראשונות נעדרה העיר כל תרבות שימור. ממבני המגורים הראשוניים בשדרות רוטשילד והסביבה מציע השביל רק את בתי ויס וגולומב וכן את מלון פלטין ובתי המידות של  בנין נייגר ולדרברג. למרבית שישים הבתים האחרים כבר אין זכר. גם הקיוסק אינו הקיוסק המקורי. מישהו בעירייה החליט בשעתו להעביר עליו טרקטור. אחרי שנים התחרטו והקיוסק נבנה מחדש לפי רישומים שנשתיירו. גם זו לטובה.

פסיפס המזרקה הגדול של גוטמן, שהוצב ברחוב ביאליק, ניזוק מהמים, והוסר. הוא אוחסן במחסני העירייה והתגלגל משם לאתרו הנוכחי, רחבת רוטשילד 1, שהוא ארעי. מקומו של הפסיפס נועד להיות בבית העצמאות, אחרי שהבית ההיסטורי ישופץ. אך לא הצליחו לשפצו לחגיגות השבעים למדינה.

החמצת ההחמצות היא כמובן "גימנסיה הרצליה", שהיתה הסמל הלאומי-תרבותי של ישראל בארץ ובעולם וגם מיבנה ארכיטקטוני יחיד במינו. לוואנדליות הזו אין סליחה ואין כפרה.

    אבל חרף כל הוויכוחים, הטלטולים והאובדנים, קיבלנו "שביל עצמאות" המעלה על נס את היצירה והבנייה במדינת ישראל, משלב את העירוני בארצי, את הישן בחדש. שביל מרוכז, לא ארוך מדי, של היסטוריה, שביל ממצה וחינמי.

מדי יום בשש בערב (בימי שישי ב-12 בצהריים) מתקיים סיור הסברה מודרך של השביל. נקל ליהנות ממנו גם בהליכה עצמאית ביום ובלילה. לשביל תאורה מיוחדת. ביתן בשדרה מציע דפדפת בשמונה שפות, המספרת בתמציתיות ובבהירות על כל תחנה בשביל. אפשר כמובן לשנות את סדר התחנות, לדלג, להוסיף, לנוח על ספסל בשדרה... מי שדבק למהלך שבדפדפת חוזר לבסוף לסביבת המוצא, והמעגל העירוני-לאומי מושלם. "פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהוא עם ומתחיל ללכת..."

תקוה וינשטוק

* * *

יצחק הילמן

אחרי שבעים שנה, כיצד יש לשלב את ערביי ישראל במדינה?

מזה שנים נטוש מאבק על סילוק חברי כנסת ערבים מהכנסת, בטענה של חוסר לויאליות למדינה. פרשת חנין זועבי. כמו פרשות קודמות,  איננה הבעייה האמיתית, אלא צילה של הבעייה.

שם המשחק הוא כיצד לשלב את הערבים שחיים במדינה, בתוכנו. חייבים לדאוג שגם מצבם ישתפר. אם מצבם ישתפר מצב כולנו ישתפר. והכול לדעתי, מתחיל בלימוד העברית כשפת הוראה בבתי הספר הערביים.

עקב שימוש בשפה הערבית כשפת הוראה, אנו מגדלים בארץ מיעוט ערבי מתבדל. מיעוט זה הולך ומתבצר ובמקום להשתלב במדינה, הוא מזדהה יותר ויותר עם המורשת הפלסטינית. אינני מתנגד שימשיכו לדבר בשפתם, אלא שחייבים לשנות את שפת ההוראה מערבית לעברית. זה חייב לחול על כל בתי הספר הממלכתיים, שממומנים ע"י משלם המיסים הישראלי.

אין בדרישה זו כדי לפגוע בזכויות המיעוט, אלא ניסיון, אחרי שבעים שנים, לקרב אותם אלינו. הם מהווים כמעט שני מיליון תושבים, וללא שליטה בעברית, הם עלולים להישאר לעד חוטבי עצים ושואבי מים. האינטרס שלנו הלאומי, הוא לעזור להם להרחיב את תחומי עיסוקם. לצאת מהחקלאות, הבינוי והמלאכה הזעירה, מקצועותיהם המסורתיים, ולעבור יותר ויותר למקצועות ההי-טק והתיירות. ללא שינוי זה, אנחנו מקפיאים את הבידול ומנציחים אותו.

כשליש מצעירי המיעוט הערבי לומדים היום במוסדות השכלה על-תיכוניים. אלפים מביניהם לומדים בירדן ובמצרים. הם היו שמחים ללמוד בארץ, כי זה ליד הבית וזול יותר. אבל הם מתקשים לעשות זאת מחמת אי השליטה בעברית. בתום התיכון או האוניברסיטה בין בארץ ובין בחוץ לארץ, הם חוזרים לעריהם וכפריהם, ומנסים להשתלב, אבל האפשרויות שם מצומצמות, שם נקלטים פחות מרבע מהבוגרים, ורובם עוסקים בהוראה.

כל אלה שלא הצליחו להשתלב בסקטור היהודי, מסתובבים מובטלים. חלק לא מבוטל מהם עוזב את המדינה, ויש לא מעטים שמהווים טרף לטרור ולהרפתקאות נוסח המדינה האיסלמית.

מאידך גיסא, הם נחוצים במשק הישראלי, כי הם מהווים פוטנציאל חשוב מאוד לצמיחתו. ככל שהם משתלבים יותר, הם מקבלים תמורה גדולה יותר. עתידם כאן בישראל ותוך כדי כלכלת המדינה המתרחבת. 

הכנסת חייבת לחוקק חוק, לפיו שפת ההוראה בכל בתי הספר שבפיקוח משרד החינוך, תהיה אך ורק עברית. עלולות לפרוץ  מחאות, וטענות, שהמהלך הזה הוא בגדר דיכויו של המיעוט. אבל בהנמקה לחוק, חייבים להדגיש  שהמהלך הזה מתבקש, ולא רק שאיננו מקפח, אלא נועד לייצר שיוויון הזדמנויות, גם לערבים.

אין סיכוי לאינטגרציה אמיתית ולשיוויון בהזדמנויות ללא החלפת שפת ההוראה בבתי הספר הערביים מערבית לעברית. מהלך זה יביא להכפלת מספר הערבים שלומדים במכללות ואוניברסיטאות ולעלייה ברמת החיים של הערבים בעשרות אחוזים. הכפלת שיעור ההשתתפות הערבית בקרב עובדי מדינה ובסקטור התעשייתי והמסחרי, תעלה את התוצר הלאומי הגולמי לנפש, שהתחיל לדשדש וכמעט שאיננו עולה מזה עשור.

יוצא שכמעט כל פוטנציאל הצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל נמצא בסקטור הערבי ומכאן חשיבותו. חלקם של הערבים בין משלמי המיסים, יילך ויעלה. כיום חלקם אפסי, אבל ככל שההשתלבות הכלכלית שלהם תיגבר, הם יגיעו תוך עשור או שניים לממוצע היהודי.

ובכך אין די. משעה שילמדו בעברית, ישוחחו בעברית ויקראו בעברית, הם גם יתחילו לחשוב בעברית. הם גם ישרתו בשירות לאומי, מפני שזה ייתן להם יותר כבוד. לאט לאט הנורמות המסורתיות שלהם, ילכו וישתנו. אם נתמיד במשימה, בתוך שלושים שנים הם יהיו ישראלים-ערבים ולא ערבים-ישראלים. זה הבדל עצום.

בהמשך הדרך, וזה יקרה די מהר לדעתי, הערבים המוסלמים, כמו אחיהם הערבים הנוצרים, הדרוזים והבדואים, יתגייסו לצה"ל. מהר מאד יבינו שזה כדאי להם, כי מי שישרת יוכל להתקדם מהר יותר מהבחינה הכלכלית.

לסיכום, הבעייה איננה זועבי או כל חבר כנסת ערבי שמגדף את המדינה ומשניא את הציבור שאותו הוא מתיימר לייצג. מה שחשוב הוא להיכנס לתהליך של שינוי חברתי ותרבותי אמיתי, עד עכשיו משרד החינוך לא עשה דבר כדי לקדם את התהליך הזה. צריך להתחיל בכך כבר מהשנה הבאה, ויפה שעה אחת קודם.

יצחק הילמן

אהוד: דבריך אלה היו חלק מחזונו הרחב-יותר של יונתן רטוש.

בתקופות שבהן יצא לי לפגוש תלמידים בבתי ספר ערביים בישראל, נדהמתי מחוסר הידע שלהם בעברית, כאילו אינם חיים במדינת ישראל. העברית המצויינת בפיו של ח"כ אחמד טיבי יוצרת בציבור היהודי בישראל את הרושם המוטעה שזוהי רמת העברית של המיגזר הערבי כולו.

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

המשורר

עִתּוֹ אִתּוֹ

כַּנָּ"ל עֵטוֹ

הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ

עִתִּים מִשְׁתַּהֶה

מְשַׁרְבֵּט וּמְטַיֵּט

בְּפִנְקָסוֹ.

שני שירי חתולים

(א)   

הַחֲתוּלָה לֹא הִתְרַגְּשָׁה

מֵהַצְּפִירָה שֶׁל יוֹם הַשּׁוֹאָה

וְהִמְשִׁיכָה לִרְבֹּץ

כְּשֶׁאֲנָשִׁים עָמְדוּ לְזֵכֶר.

"מָה לִי וְלַזְּוָעָה," חָשְׁבָה

"וְאוֹתָנוּ עוֹד מְכַנִּים בְּשֵׁמוֹת

כְּשֶׁרוֹצִים מִישֶׁהוּ לְגַנּוֹת

וּמַשְׁוִים אוֹתוֹ לַחַיּוֹת..."

(ב)          

"כֵּן כֵּן," חָשַׁב הָאִישׁ עַל חֲתוּלוֹ,

"אַתָּה חוֹזֵר וּמִתְחַכֵּךְ בִּי פַּעַם וְעוֹד,

אֶת רֵיחִי הָאֱלוֹהִי אַתָּה מַכִּיר עוֹד

מֵאָז מְצָאתִיךָ מֻטְמָן בְּאַרְגָּז קַרְטוֹן קָטָן,

שֶׁהֶעֱמַסְתִּי עַל כְּתֵפַי וְהֵבֵאתִי אֶל בֵּיתִי

וּמֵאָז כְּבָר חָמֵשׁ שָׁנִים אַתָּה אִתִּי."

אוכלים

(א) במסעדה

עִם הַמְּטַפֵּל וְעִם הַמַּקֵּל

מְדַדֶּה וּמוֹעֵד, מוֹעֵד וּמְדַדֶּה

מְפַלֵּל לְהַגִּיעַ לַמּוֹעֵד

לָאָרֶץ הַמּוּבְטַחַת –

לַחֲבִיתָה הַשְּׁטוּחָה

שֶׁתִּהְיֶה לְפָנָיו בַּצַּלַּחַת.

(ב) הסעודה האחרונה

כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ

הִזְמִין אֲרוּחָה וְהִמְתִּין

סַנְטֵרוֹ שָׁעוּן עַל הַמַּרְפֵּק

חוֹלֵם וּמִתְרַפֵּק

בְּחָזוֹנוֹ עַל אֲרוּחָה מוּצְלַחַת,

עַל עֵגֶל הַמַרְבֵּק בְּצוּרַת סְטֵק

שֶׁלְּפָנָיו עַל הַצַּלַּחַת

וְכָל זֹּאת מִבְּלִי דַעַת

מַה יֵּלֶד יוֹם.

חֲלוֹפִיּוּת

הָאָבִיב פּוֹרֵחַ בֶּהָמוֹן שָׁדַיִם זְקוּרִים

עַד סְתָו שָׁדַיִם נְפוּלִים.

*

בְּהֶנֶף אֶחָד פָּרְשָׂה עַל הָרִצְפָּה שְׂמִיכָה

כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ מַפַּת שֻׁלְחָן

וְהִנִּיחָה עַצְמָהּ עָלֶיהָ

כַּאֲרוּחָה בְּשָׂרִית.

*

"תָּבִיא מַגֶּבֶת" אָמְרָה הָאִשָּׁה.

הַזֶּרַע, כְּדָם, פָּרַץ מִגּוּפָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה.

לִמְחֹק! לִמְחֹק!

שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר זֵכֶר

(כְּמוֹ שְׁנַיִם שֶׁקָּשְׁרוּ קֶשֶׁר)

כְּמוֹ שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָה לְהַסְתִּיר

כְּמוֹ שֻׁתָּפִים לִדְבַר עֲבֵרָה,

כְּמוֹ שְׁנַיִם שֶׁיָּאָשְׁמוּ בְּרֶצַח

אַשְׁלָיַת הָאַהֲבָה.

חרדה

הַמּוֹטוֹ שֶׁלּוֹ הָיָה:

אָכֹל וְשָׁתֹה,

עָשֹה חַיִּים

כִּי מָחָר אוּלַי נִשְׁתַּטֶּה

וְלֹא נֵדַע אֵיפֹה אֲנַחְנוּ חַיִּים.

בעל עניין

חָשַׁב הָאֶחָד בְּלִבּוֹ:

שֻׁתָּפִי הוּא עַצְבָּנִי

אֲבָל רָזֶה כָּזֶה

וַאֲנִי יָכוֹל לִמְחֹץ אוֹתוֹ

בְּאֶגְרוֹף כָּזֶה,

אֶת הָרָזֶה הָעַצְבָּנִי הַזֶּה

אִם הוּא יַמְשִׁיךְ לְהַטְרִידֵנִי

בָּעִנְיָן הַזֶּה.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"פטר קמנצינד"

להרמן הסה

עברית: 1941

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.8.1970

לפני 48 שנים

לאחר הופעת התרגום העברי של "הינריך הירוק" לגוטפריד קלר נעשית (לפחות לקורא העברי) הקריאה ב"פטר קמצינד" ברורה יותר. מה עוד שהסה עצמו מעיד על ההשפעה הגדולה שהשפיע עליו גוטפריד קלר:

"לאחר שהתחלתי לבער את ביכורי פיוטיי ולראות את כל מעשה-הכתיבה שלי מתוך פקפוק ואי-אמון," מספר פטר קמנצינד, "נפלו לידי בדרך מקרה כרכים אחדים משל גוטפריד קלר, ומיד קראתים פעמיים ושלוש בזו אחר זו. עתה ראיתי פתאום עד מה מאוד רחוקים היו חלומות הבוסר שלי מהאמנות הכנה, החמורה, האמיתית. עמדתי ושרפתי את שיריי ואת סיפוריי והסתכלתי בעולם מפוכח ועצוב תוך הרגשה מענה ומדכאה של מפח-נפש." (עמ' 33).

מולדתו של פטר קמנצינד היא כפר בודד בחיק האלפים, ואת תחושת פסגות ההרים המושלגים הוא נושא עימו כל ימי חייו. הרמן הסה נולד בשנת 1877 בגרמניה הדרומית, ואחר כך גר בשוויץ. "פטר קמנצינד", כרומאן העוסק בהתהוותו של אדם, יש בו ודאי לא מעט מחוויותיו האוטוביוגראפיות של הסה, וגם בכך דומה הספר ל"הינריך הירוק". בעצם הולך פטר קמנצינד בעקבות ההסתכלות המפוכחת והעצובה של הינריך הירוק. שניהם נערים שוויצריים הגדלים מתוך קירבה לטבע. קמנציד – בכפר בהרים, והינריך – בפתאי-עיר ואצל קרוביו בכפר. בהתבגרם הם זונחים את משפחותיהם, קמנציד – את אביו, והינריך – את אימו, ויוצאים למקום תורה ולימודים. הינריך רוצה להיות צייר (חברו הטוב הוא צייר) וסופו שהוא פונה לספרות. גם קמנצינד מצוי בחברת צייר, ידידו הטוב, מושפע ממנו, ופונה לכתיבה, אלא שאינו מתייחס ברצינות לכתיבתו.

שניהם חוזרים לבסוף למחוזות ילדותם וכאילו מתייאשים מן הכתיבה. הינריך הירוק נעשה אזרח מכובד של הקנטון שלו, ונושא בתפקיד ציבורי שיש עימו משום הטבת תנאי חייו של העם (וכך אמנם היה גורלו של גוטפריד קלר עצמו), וגם קמנצינד חוזר לכפרו שבהרים, מוותר על איטליה שטופת-השמש, על אהבותיו וקשריו עם עולם הספרות, ונוטה שכם לעסוק בטובת אנשי הכפר, מסתגל אליהם, הולך מדי ערב לבית-המרזח, כמנהג אביו ודודו, ובסיום הספר עולה בדעתו לחכור את בית-המרזח, למען לא ייפול המקום החביב בידי זרים.

גוטפריד קלר (1890-1819) היה בעל-מום, ועובדה זו קבעה באורח מכריע את גורל חייו ורווקותו. לגבי הינריך הירוק אין פרט זה מוזכר כלל ועיקר, ורק כאשר אתה מקשר את גורל חייו של קלר לגורל גיבורו האוטוביוגראפי, הינך מבין את הכישלון ביחסיו עם נשים, את אכזבותיו בהיותו נער, וכל הקשיים שעברו עליו עד שביסס לעצמו מעמד כלשהו בחייו.

מעניין כי דמותו של נכה חכם בשם בופי ממלאה חלק מכריע בספרו של הסה. קמנצינד, עייף מחברת אנשים מלומדה, מתחבר אל נגר עני ואל בני משפחתו, ושם הוא מכיר את בופי, אחיה של האישה, שהוא גיבן, נכה וכבול מילדותו לכיסא-גלגלים. תחילה הוא נרתע מקירבתו של בופי, אולם לאחר זמן הוא מתקשר אליו באהבה חושנית-כמעט, אף מביא לו ספרים לקריאה, ושוב חוזר כאן שמו של גוטפריד קלד:

"מכאן באתי להציע לו ספרים לקריאה, והוא הודה לי על זאת. כשהצעתי לו את ירמיאס גוטהלף, נמצא כי הוא יודע כמעט את כל כתביו, אך את ספריו של גוטפריד קלר לא ידע עדיין, ואני הבטחתי כי אשאילם לו." (עמ' 166-167).

אולי אני מסתכן בהשערה לא מבוססת אם אומר, כי באהבת פטר קמנצינד לבופי מבקש הרמן הסה להביע את אהבתו לגוטפריד קלר. כי אכן קשה להבין אחרת את סיפור אהבתו של קמנצינד לבופי, כיצד הוא מעבירו אליו לביתו, פורש עליו את חסותו ומטפל בו, והרגשתו העצמית היא כאילו נשא אישה. מותו של בופי הוא שגורם לקמנצינד לשנות את חייו כליל. אלא שבמקום להגיע לאיטליה הוא חוזר לכפרו שבהרי האלפים.

אחת התמונות היפות שבספר קשורה אף היא בבופי. קמנצינד יוצא לטייל ביום ראשון עם הנגר ובני ביתו, לשתות יין בגן-הפונדק. והם נהנים מאותה הקלה פורתא שבאה להם בהיפטרם משהייה במחיצת הגיבן. אולם הנוחם תוקף את קמנצינד, המתאר לעצמו את עצבותו של הגיבן, היושב סגור, גלמוד ונוגה בתוך הבית השוקע בדמדומים, ואפילו אור אין ביכולתו להעלות. קמנצינד נפרד מן החבורה, משאיר את יינו על השולחן, וממהר אל העיר, אל הבית. בעומדו לפני הבית מתברר לו פתאום כי הדלת נעולה ואין מפתח בידו, ואולם מתוך הבית הוא שומע קול שירה, בעל המום הסגור שר חרש, בקול רך ומתלונן, שיר אהבה עממי.

"ידעתי כי ימים רבים לא שר, ולפיכך נגע עד ליבי הדבר, בשומעי מאחורי הדלת איך הוא משתמש בשעה השקטה כדי לשמח את נפשו במקצת על פי דרכו. זה דרכם של החיים תמיד: אוהבים הם לסמוך אל מאורעות קשים ותנועות-נפש עמוקות – את המצחיק והמבדח. --- עומד אני על המדרגות מתוך כוונה לנחם את האיש המסכן, להראות לו את דבר השתתפותי בצערו ולהנעים עליו את שעותיו הארוכות, והוא יושב לו בתמימות מבפנים ושר, ואילו הודעתיו על עמידתי כאן, על-ידי צעקה או על-ידי דפיקה, היה ודאי נבהל." (עמ' 166).

ואמנם, מאותה שעה, שבה נוכח קמנצינד בעצמאותו הנפשית של הגיבן, מתקשרת ביניהם ידידות אמיצה, שראשיתה, כמסופר, בכתבי גוטפריד קלר, הסופר הנכה אף-הוא, שאותם מביא קמנציד לקריאה לידידו החדש.

"נרקיס וגולדמונד" של הסה הופיע אף הוא לפני שנים רבות, בתירגומו של יעקב פיכמן, בשלושה כרכים דקים של "ספריה לכל" בהוצאת "אמנות". ומתי נזכה בעברית ל"משחק פניני הזכוכית"? האומנם רק לאחר שהסה, המסון ודומיהם ייעשו שוב אופנתיים במערב, וספריהם יופיעו במהדורות חדשות, יהיו כשרים לחזור ולבוא בקהלנו העברי?

* הרמן הסה: "פטר קמנצינד". סיפור. ספריית רימון. הוצאת "מסדה" תל-אביב. בסיוע מוסד ביאליק. תרגם מגרמנית ש. הרברג. 1941. 200 עמ'.

הערה מאוחרת: שנים רבות היינו נפגשים במוצאי-שבתות בדירתו הקטנה של הסופר יהושע קנז ברחוב עמדן בתל-אביב, והאורח הקבוע ביותר בחבורה הקטנה היה העיתונאי והסופר משה נתן. אחד הסיפורים החביבים עליו, אותו היה חוזר ומזכיר בהקשרים שונים, היה סיפור עליזותו של בופי הגיבן הבודד, אשר פטר קמנצינד מרחם עליו וממהר לבוא אליו כדי לעודדו, מה שמתברר שלא היה נחוץ כלל. משה נתן עצמו היה אדם בודד ומת בגיל צעיר בתאונת דרכים.

* * *

עכשיו נוסע משה נתן

רשימה של אהוד בן עזר

בעיתון "דבר" מיום 9.3.1979

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים, במרפק קפוא מתאונתו הראשונה, ולבוש מעיל-של-מירדפים, הוא רודף אחר סרט קולנוע חדש, שבו אולי מראים כיצד הוא נדרס בתאונה מקרית בבית-קולנוע נידח בעולם של רפאים ובהשתתפות טובי הכוכבים, שהם גיבורי חלומותיו מילדות במעברת יד-המעביר, שחשבונה-שלו, שחשבונו-שלה, עם תל אביב לא נסתיים עד שלא נהרג בגלגלי אוטובוס קו עשרים וחמש, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, חיי הולך-רגל עירוני מתמיד בין תחנות של ידידים תרבותיים.

הוא מת צעיר אפילו מברנר, אשר אחר מותו התחקה בג'יפ צבאי עם נהג ורשמקול כשהם נוסעים מזקן לזקנה בארץ הזיכרונות של אחרוני העלייה השנייה, במשך חודש, חודשיים, אולי חצי-שנה, של עריכת משפט אל משפט בסכין-גילוח, עם טכנאים עצבניים, באולפן גלי צה"ל, בתוכנית-רדיו שטרם היתה כמותה, מעשה ידי נער בולגרי אגוצנטרי ויפה-עיניים.

עכשיו נוסע משה נתן אל העולמות הבדויים אשר בהם היה חי בחייו. עכשיו נעשה גופו חסר-מציאות כשם שבהיותו מציאות הוא ערג אל היפוכה וחי בבדות, באותו עולם-ביניים של מחוזות התיאטרון, הספרות והקולנוע, שהם לא רק בגדר תחליף-לחיים אלא גם מעין ראי-למוות ולהתנסות חושנית בו, על הסף. תמיד על הסף. ועכשיו הוא נופל אל תהום של שיכחה, כשם שבחייו החל נופל, לבסוף, אל תהום של אושר.

לבוש מעיל של מירדפים הוא נופל בראשונה אל תהום מצוקי סידנא-עלי, חוזר אל נחלי הדיו ואל תעלות הדם, אשר בהם כתב את "המלחמה על ירושלים"; כתב בחדרו, רחוק מן הקרב, שקדן והיסטרי, סיפור של ניצחון והרג, תפאורה של מערכה של מקריות אכזרית בנוסח הרם של "מלחמה ושלום" המבקש להראות שההיסטוריה חזקה מכל מצביאיה, כתב בן-זקונים ברי"ש מתגלגלת ובלמ"ד עמום של בולגרים וכעכים.

עכשיו נוסע משה נתן אל ארצות האופל אשר עימו הזדהה וממנו פחד. אל המחוזות אשר בהם כמו בסרט-קולנוע – הוא היה הרוצח והנרצח גם-יחד; הוא היה חי ב"הנסיכה האמריקאית", ב"בדם קר", בברנר, והמשותף לכל אלה היה מיתוס מוות, מוות שבא ברצח, רצח שמתרחש ונודע לנו כמו במחזה – עם לייטמוטיב והרבה תפאורה ויסוד דוקומנטארי שנעשה תיאטרלי, וחיים שהם מעין נשף של מסיכות עם רוצח אמיתי שמסתתר ביניהן. וקינאה סתמית, עמומה ואפלה, רובצת לפתחו של כל מה שהוא בהיר ומאושר והיא זוחלת לרוצחו והיא אף רוצחת אותו לבסוף, כמו את קנדי, וכל זה נתרחש בדמיונו של נער-מעברה תאב-דעת, בחור נקי ואקלקטיקן, שהפך עצמו בהתבגרו לכל מה שנתקנא בו בנעוריו, והמשיך לקנא ולהעריץ באחרים את עצמו ולחיות את חייו באמצעותם.

עכשיו סובב-נוסע משה נתן בעולם כשהוא מתבונן בנו מן הצד האחר של האקרן, מן הסוף להתחלה; בחלל-זיכרוננו הוא שט במרפק קפוא ובשיער-שיבה ובבגדים תוצרת-חוץ מן האופנה האחרונה. אולי היה כבר מזמן חותר אל אובדנו? אולי אובדן היה חותר בו, חותר אל בן-דמותו? בן-אדם קאפריזי, שאפתן ואוטודידאקט – שרצה וגם יכול היה להרשות לעצמו לחיות שנה בפאריס – נדרס בשנה הזו ברחוב ברודצקי בסצינת גלגלים מקרית כשבמוחו הצרפתית אשר למד לקראת נסיעתו וכל סבכי-חיי, אשר בהם טייל בין הצגות, ספרים, סרטים וידידים עד שהגיע אל תלולית החול האחרונה שעטפוהו בה זרי פרחים כחתונת-דמים שלו ושל עצמו והוא שוכב מונח מתחת לחופת תפילה שנאמרת בנוסח ספרד.

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים.

* תוספת: את משה נתן היכרתי לראשונה בשנת 1963 כאשר יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" ב"ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד". באתי למערכת "במחנה" לפגישה עם העורך יצחק ליבני, שישב בבניין המערכת בפינת רחוב קפלן ודרך פתח-תקווה, כדי להציע שיראיינו אותי על הרומאן. לליבני היה כבר אז חוש מפותח להבחין בין סופרים חשובים ללא-חשובים, והוא קרא לחייל-כתב של השבועון, משה נתן, כדי שיטפל בי, ויצא מן החדר; ואני יכול לומר בביטחון שזו היתה גם ההתייחסות היחידה שלו אליי כסופר במשך 44 השנים שחלפו מאז, כי הוא הריח מיד שאני לא הטיפוס שיכול לספק לו את הסחורה הסנובית של התחככות ב"צמרת" הספרותית. לא עברו שתי דקות וגם החייל הצעיר ויפה העיניים, במדים – יצא, בבקשו ממני לחכות לו כי מיד הוא חוזר.

חיכיתי חמש דקות, עשר, רבע שעה, כי חשוב מאוד היה לי שידעו שספרי הראשון יצא לאור – ורק אחרי חצי שעה או יותר קמתי ויצאתי מהמשרד הריק.

לאחר שבועות אחדים התפרסמה ב"במחנה" ביקורת קטלנית על "המחצבה" מאת דוד ויינפלד, שחתם בשם בדוי, ד. כרמי, כחלק משירות המילואים שלו, ביקורת שבה קבע כי עורכי "הספרייה לעם" היו כנראה בחופש כאשר אושרה הוצאתו לאור של הרומאן. לימים עשינו יחד סוף-שבוע בסיני בהרצאות לחיילים, ודוד התנצל בפניי מבלי שביקשתי זאת ממנו ומבלי שהזכרתי כלל את ביקורתו הנבזית.

לאחר שנים לא רבות שבתי ופגשתי את משה נתן בביתו של יהושע קנז. משה נשבע לי כי לא היתה לו שום כוונה רעה בכך שהסתלק ממני אלא שיצחק ליבני היה מטיל עליו עוד ועוד עבודות וזו היתה דרכו להוריד מעליו את הנטל העודף.

התיידדנו בעירבון-מוגבל, בעיקר בזכות יהושע קנז שהיה ידיד של שנינו והיינו נפגשים בביתו, בחבורה, בעיקר במוצאי שבתות. (לאחר שמשה נהרג, ויהושע חזר מפריס, לא חודשה המסורת כי היתה הרגשה, לפחות לי, כי מרגע שנתכנס כולנו בחבורה – תחל רוחו של משה לרחף בינינו, וגם ידענו בדיוק מה יאמר ועל מה יתלונן).

משנת 1966, שבה עברתי לגור בתל-אביב, ועד שנת 1979 שבה נהרג משה נתן, היינו מתראים לעיתים קרובות. משה היה אז חסידו ומפרשו הגדול של ניסים אלוני, ולא הסתפק בביקורות אלא היה יושב באולם מרגע שהחלו החזרות על כל מחזה חדש, וכותב אחר-כך בעיתונו "מעריב" מאמרים או כתבות על פני עמודים רבים ודחוסים שבהם גם עקב אחר כל השינויים שערך אלוני בטקסטים שלו מחזרה לחזרה.

פעם אחת העלה אלוני מחזה חדש כאשר משה נתן היה בחוץ-לארץ ולא ליווה את העבודה עליו בכתבותיו. ההצגה הצליחה יותר מקודמותיה משום שהפעם כתבותיו הארוכות של משה ב"מעריב" לא הפחידו את הקהל מללכת לראות את אלוני.

במשך כל השנים הללו, שבהן היה עיתונאי תרבות וספרות מן הצמרת, הקפיד משה שלא לכתוב מילה עליי ועל ספריי אף כי קרא את כולם והיו לו הערות רבות; וכאשר הזמינו אותי להרצות בפו"ם על הערבי בספרות העברית, והוא בא עם יהושע ונילי (פרידלנדר), כאורחיי, הוא הקפיד לומר לקהל הקצינים שלא צריך לקחת ברצינות את האבחנות שלי ואת ההסתמכות שלי, בין השאר, על ספריו של מוֹיְשֶׁה שְׁמִיר.

בשנת 1968 הופיע ספרו הראשון והיחיד-בחייו של משה נתן, "המלחמה על ירושלים". משה קנה בשעתו את עולמו בכתבות ענק ב"במחנה" על גיבורי פעולות התגמול. הניסיון שקנה בכתבות האלה, מבלי שהשתתף בפעולות עצמן, עמד לו כאשר כתב את "המלחמה על ירושלים", והוא זכה גם שיהושע קנז יערוך לו את ספרו במחווה של ידידות. הספר היה לרב-מכר, ובצדק. זה היה אולי הספר הטוב ביותר, ספרותי אך גם דוקומנטארי, מבוסס על הצלבת עשרות עדויות – שנכתב על מלחמת ששת הימים, כאשר הזירה היא ירושלים.

אבל איש לא כתב על הספר בעיתונים. משה היה בהיסטריה. שוב עלה גם רגש הקיפוח של הנער ממעברת יד-המעביר. מה יהיה? וכמובן פונים לחבר, אליי, שכתבתי אז מדי שבוע כשתיים-שלוש ביקורות על ספרים חדשים כמעט בכל המוספים הספרותיים, כי מזה גם התפרנסתי. וכמובן שכתבתי, ב"משא" של "למרחב", מאמר גדול שניתח את הספר וגם שיבח אותו מאוד, ובצדק, ולא מפני שהיכרתי את משה מחברו, אלא מפני שמאז לימודי הפילוסופיה הכללית באוניברסיטה הירושלמית אני חי לפי תורת המוסר של קאנט, האומרת שעליך לפעול כך שכל מעשה ממעשיך יוכל להיות גם לחוק כללי, ואין לפעילותך המוסרית שום קשר לתגמול, לתועלת, למצווה דתית או לכל הכרת תודה אחרת. ולכן מצפוני שלם עם מעשיי גם כאשר מחרבנים עליי.

לבסוף נהרג משה בתאונת דרכים טיפשית ברמת-אביב, אוטובוס קו 25 דרס אותו לא רחוק מדירתו, שאותה קנה בתמלוגים שקיבל מן "המלחמה על ירושלים". הוריו הזקנים גרו בדירת שיכון קטנה לא רחוק משם, ובפעמים הנדירות שהזמין אותנו אליו (בדרך-כלל היינו נפגשים בביתו של יהושע קנז), היה מחביא מפנינו את הוריו בחדר סגור כי התבייש בהם או חשש מפני הבדלי המנטאליות כאשר יפגשו אותנו. הוא היה בן יחיד, בן זקונים, רווק.

יהי זיכרו ברוך.

ההספד שכתבתי על משה נתן ב-1979 שב ונדפס בכתבה ארוכה ויפה מאוד של גבי אלדור במקומון "העיר". התוספת המובאת כאן נכתבה באפריל 2007. הרשימה על משה נתן יחד עם התוספת ניתנו בגיליון 234 של המכתב העיתי מיום 12.4.2007, במלאת 28 שנים למותו.

* * *

אהוד בן עזר

"פטר קמנצינד"

להרמן הסה

עברית: 1976

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "ידיעות אחרונות" ביום 25.6.1976

לפני 42 שנים

תחת הכותרת: "הסה בעברית 'משופצת'

עם הופעת 'פטר קמנצינד' במהדורה חדשה"

עד שלא קראתי את מהדורתו העברית החדשה של "פטר קמנצינד", סבור הייתי כי מהדורתו הראשונה בעברית (ספריית "רמון", הוצאת "מסדה" תל-אביב, בסיוע מוסד ביאליק, תרגם מגרמנית ש. הרברג, 1941, 200 עמ') עשוייה למופת, אף כתבתי עליה בשעתו במדורי "ספרי דורות קודמים"" ("הארץ", 14.8.1970) כפי שכתבתי על רבים מספרי הסה, המסון ואחרים, מתוך תקווה שיודפסו מחדש בעברית, ואף סיימתי את רשימתי ההיא בשאלה: "האומנם רק לאחר שהסה, המסון ודומיהם ייעשו שוב אופנתיים במערב, וספריהם יופיעו במהדורות חדשות, יהיו כשרים לחזור ולבוא בקהלנו העברי?"

מתוך קריאה רבה בתרגומים לעברית הגעתי למסקנה כי יש לפחות שני מתרגמים – פסח גינזבורג ושלמה הרברג – אשר תרגומיהם עמדו בפני שיני הזמן ולא התיישנו, והם ראויים להידפס מחדש ככתבם וכלשונם.

בפתח-דבר למהדורה העברית החדשה של "פטר קמנצינד" נאמר כי "מאחר ועברו כשלושים וחמש שנים מאז תורגם הספר לראשונה, נערך התרגום מחדש ע"י יותם ראובני, והותאם לשפה העברית המתחדשת תוך שמירה על רוח התרגום המקורי."

דבר דומה עשתה הוצאת שוקן למהדורה העברית החדשה שהוציאה ל"נרקיס וגולדמונד", אשר תורגם בשעתו על-ידי יעקב פיכמן והופיע בהוצאת "אמנות" בשנת 1932.

לא השוויתי בין שני הנוסחים העבריים של "נרקיס וגולדמונד" ואינני יודע איזה מהם עדיף. אך ההשוואה שעשיתי בין שני הנוסחים של "פטר קמנצינד" הביכה אותי מאוד. היא חשפה את הליקויים הקיימים בתרגום האהוב עליי של ש. הרברג, לעיתים תיקנה אותם, לעיתים קילקלה עוד יותר, וללא צורך, גם קטעים הניראים יפים בעיניי.

 אני קורא, למשל, בנוסח החדש: "עד שחזרנו לעניין זה אירע משהו אשר שינה את חיי וקבע את עתידי. אדם קם בבוקר ומרגיש שהוא סופר." (עמ' 41).

תמהתי, האומנם עשה הרמן הסה ז"ל פאראפראזה על שירו של אמיר גלבוע, כפי שעושים ישראלים רבים כיום? כיוון שלצערי אינני קורא גרמנית, לא יכולתי להסתמך אלא על תרגומו הישן של ש. הרברג, אשר צויין בפירוש כי תורגם מגרמנית (אגב, לא צויין אם ההתאמה "לשפה העברית המתחדשת" נעשתה על פי המקור הגרמני) ומה אני מוצא:

"עד שחזרנו לשוחח בעניין זה, נפל דבר קטן אשר שינה את חיי בתכלית וקבע את עתידי לשנים רבות. עם הקיצי בבוקר יום אחד משנתי, נעשיתי סופר." (עמ' 44).

אחיזת עיניים

אינני יודע מה הן זכויות-היוצרים המגינות על מתרגם לבל יושם שמו על  תרגום שנערך בצורה כה דראסטית ושוּנה כמעט כליל. דומני שמוטב היה לתת למתאם-התרגום-לשפה-העברית-המתחדשת לתרגם מחדש לבדו את היצירה, או למצוא לה מתרגם אחר, ולא לשים את שמו של ש. הרברג ז"ל על תרגום שלא יכול היה בשום אופן לצאת ככה מתחת ידו. אין זו אלא אחיזת עיניו של הקורא.

דוגמה אחרת, על פי הנוסח ה"מעודכן" [של ראובני]:

"זה היה קורבן סתרים על מיזבחה של נמזים, שהובא ללא ידיעת האלה, בלי קללה מפי אבי וללא צעקה מפי – כעין מינחה לשלטון מסתורי. לאחר שנים, כששמעתי בני-אדם אשר דיברו על 'הגורל העיוור', נזכרתי בעונשים החשאיים ההם, אשר ניראו לי כאיור הטוב ביותר על מושג זה." (עמ' 12-13).

ואצל ש. הרברג:

"קורבן-סתרים על מזבחה של נמזיס היה זה, קורבן שהובא ללא אלה וללא קללה מפי אבי וללא צעקה וצווחה מפי אני – כעין מס חובה לשלטון רב-תעלומה. מדי שמעי לאחר כמה שנים בני אדם מדברים על 'הגורל העיוור', היו עולים על ליבי מחדש מחזות מסתוריים אלו ונראים לי כתיאור בולט ביותר של מושג זה." (עמ' 16).

גם אם נניח כי סיומה של נמזיס במ"ם אינו אלא שגיאת-דפוס פשוטה, עדיין חידה היא כיצד זה "הובא ללא אלה" אצל הרברג הפך ל"הובא ללא ידיעת האלה" אצל ראובני, ומה רע במילה "תיאור" שצריכים במקומה כאן מילה כה חדישה "איור", הנשמעת זרה וחורגת. אומנם, "עונשים חשאיים" נשמעים מסתוריים לא פחות מ"מחזות מסתוריים", אך תמהני כיצד צירוף שתי מילים כה ברורות נעשה אחר לגמרי מנוסח לנוסח, האומנם תירגומו של הרברג אינו מדוייק, והוא הוגה עתה תוך השוואה עם המקור?

בעמוד 46 בתרגום הרברג מופיעות המילים "קנקן הלואר", "אבסינת", "ביס" ו"יין ואדטלנד", וארבע הערות באותיות-פטיט, לפי הסדר: מין משקה מעיר הל, יי"ש במשרת לענה, מישחק-קלפים שוויצי, קנטון בשוויץ. בנוסח החדש מופיעות המילים הלו ללא ההערות. מילא, אמרתי לעצמי – מניח הוא כי הקורא העברי בימינו משכיל עד מאוד ואינו נזקק להסברים פעוטים אלה.

מה מאוד התפלאתי אפוא למצוא בעמ' 40, מתחת למשפט "נבוך כלשהו נכנסתי לאטלייה" את ההערה באותיות פטיט בתחתית העמוד: "חדר-עבודה של הציירים (צרפתית)." שבתי וחיפשתי הערה מאירת-עיניים זו בתרגומו של הרברג ולא מצאתיה. משמע, לקוראיו של הרברג עדיין ידועה היתה משמעותה של המילה הנדירה "אטלייה", אך לקוראי ראובני, שיודעים את משמעותן של כל המילים הנדירות שהבאתי לעיל, חסר דווקא ההסבר על אטלייה כדי להשלים את השכלתם הכללית.

אומנם, כדי לעשות צדק עם הנוסח החדש, אציין כי יש מקומות בהם הוא עולה על התרגום הראשון, כגון: "מתוך חרדה הרגשתי איך זורם אליי מתוך הספרים האלה הבושם הקפוא של חיים אשר לא היו מעולם מציאות, אך הם היו בכל זאת, ועכשיו הם מבקשים להכות גלים ולחוש את שברם בליבי המזועזע." (עמ' 22) – זה אצל ראובני, כנגד הרברג: "מתוך חרדת נפש הרגשתי, איך שזורם נגדי מתוך הספרים הללו אוויר-בושם קר של חיים אשר מעולם לא היו במציאות על הארץ, ואף-על-פי-כן היה היו באמת, ועתה הם שואפים להכות גליהם ולחוש את גורלם בליבי המזועזע." (עמ' 30-31).

אודה ולא אבוש, סופו של המשפט היפה הזה אינו בהיר וברור לי דיו בשני הנוסחים. מאידך, "הבושם הקפוא של החיים" הוא צירוף-מילים יפה, ועדיף על "אוויר בושם קר של חיים" לפי הרברג.

הריתמוס המשולש

בדברי הקדמתו לקובץ "כתבים אוטוביוגראפיים" של הרמן הסה כותב העורך תיאודור צילקובסקי, כי הריתמוס המשולש של התפתחות האדם, מתמימות דרך ייאוש אל האירוניה, או, במיקרה הטוב ביותר, לקראת דרגת מודעות גבוהה יותר, מאפיין את כל יצירותיו החשובות של הסה: ותבנית זו ברורה בעיקר ביצירות כ"דמיאן" (1919) ו"סידהארתא" (1922) שנכתבו זמן קצר לאחר התנסותו הראשונה של הסה בפסיכואנאליזה.

"פטר קמנצינד" (1904) אינו ספרו הראשון של הסה, אך הוא סיפורו הראשון שזכה להצלחה גדולה, ומאז ניתנה להסה האפשרות להקדיש עצמו כולו לספרות. הסה היה בן 27 כאשר הופיע ספרו זה, וזה בערך גם גילו של פטר קמנצינד. עדיין אין בספר אותה התפצלות מרתקת של גורלות אדם, כזו של סידהארתא וגווינדא, גולדמונד ונרקיס, התפצלות שהעסיקה את הסה, שכמו חילק את הביוגרפיה-הנפשית שלו בסיפוריו בין דמויות מנוגדות המופיעות בכל אחד מצמדים אלה.

ועם זאת מתאימה הגדרה זו, של הריתמוס המשולש, כבר ל"פטר קמנצינד". זהו סיפור עצוב, משהו בניגונו מזכיר את קוהלת, אך הוא סיפור שנכתב בידי איש צעיר על-אודות איש צעיר, המספר על עצמו ועל רצונו להיות אמן, משורר. התקופה התמימה היא תקופת ילדותו ונעוריו של פטר קמנצינד בכפר בודד בחיק הרי האלפים. את תחושת פסגת ההרים המושלגות הוא עתיד לשאת עימו כל ימי חייו כביטוי לאותה תמימות ולאותה מהות איכרית וכפרית שביסוד אופיו.

תקופת הייאוש היא תקופתו העירונית בציריך, בבאזל, בפאריז, להיטותו לשתות, היעשותו סופר במידת-מה, אהבותיו הערטילאיות, הנכשלות תמיד, כגורל הרודפו מנעוריו. אך כשם שזרע תאוות השתייה נזרע בו עוד בנעוריו ושוטפו בבחרותו, כך איטליה שטופת-האור, פרנציסקוס מאסיזי, בופי הגיבן – הן נקודות-אור הנזרעות בו בתוך תקופת ייאושו ותחושת ניוונו, והוא עדיין עלם בשנות העשרים שלו, והן שעתידות להכינו לקראת התקופה השלישית בחייו, זו תקופת ההשלמה השקטה, החזרה לכפר המבודד בהרים, לחיים שקטים, חיים של השלמה עם הגורל, ללא שאפתנות, ועם מידה מסויימת של אחריות חברתית ועזרה לזולת.

האם זוהי אירוניה, או דרגת מודעות גבוהה ביותר, או השלמה שקטה עם הגורל, תוך הרגשה של מלאות וקבלת הדין בדומה לאחריתו של סידהארתא? פטר קמנצינד הוא אדם צעיר ובעל כישרון, וקצת קשה להאמין כי אפשרות זו של בריחה תהלום אותו. סידהארתא וגולדמונד מגיעים להארה ולשלווה באחרית ימיהם, ולאחר שהתנסו בחיים לכל עומקם, ואילו קמנצינד כמו בורח באמצע התנסותו ומזקין בטרם עת.

הסתכלות מפוכחת

דומה כי המפתח ל"פטר קמנצינד" מצוי בספרו האוטוביוגראפי של הסופר השוויצרי הגרמני הגדול גוטפריד קלר (1819-1890), "היינריך הירוק" (1874). אגב, הספר הופיע בעברית, שנים רבות לאחר שתורגם מגרמנית בידי מרדכי טמקין, בהוצאת "עם עובד" (1969). הסה מעיד על ההשפעה הגדולה שהשפיע גוטפריד קלר על פטר קמנצינד:

"לאחר ששרפתי את כתבי-היד שלי ראיתי בכתיבה משהו מפוקפק וחסר חשיבות. אז נפלו לידי, בדרך מיקרה, ספרים אחדים משל גוטפריד קלר. קראתים פעם, פעמיים, שלוש. ראיתי בבירור מה רב המרחק מדברי הבוסר שלי עד האמנות הכנה, החמורה, האמיתית. העולם היה זר, רחוק, מתנכר. אני נכשלתי." (עמ' 23).

פטר קמנצינד הולך ומתבגר באותה דרך הסתכלות מפוכחת ועצובה של היינריך הירוק. שניהם נערים שוויצריים, הגדלים מתוך קירבה לטבע. קמנצינד – בכפר בהרים, והיינריך – בפאתי-עיר ואצל קרוביו בכפר. בהתבגרם הם זונחים את משפחתם, קמנצינד את אביו, היינריך את אימו, ויוצאים למקום תורה ולימודים. היינריך רוצה להיות צייר (חברו הטוב הוא צייר) וסופו שהוא פונה לספרות. גם קמנצינד מצוי בחברת צייר, ידידו הטוב, ובהשפעתו פונה לכתיבה, אלא שאינו מתייחס אליה ברצינות.

היינריך וקמנצינד נוחלים אכזבות ביחסיהם עם נשים, ונותרים בגפם. שניהם חוזרים לבסוף למחוזות ילדותם וכאילו מתייאשים מן הכתיבה, לאחר שנחלו בה הצלחה מסויימת. היינריך הירוק נעשה אזרח מכובד של הקנטון שלו, ונושא בתפקיד ציבורי, שיש עימו משום הטבת תנאי חייו של העם (וכך אומנם היה גורלו של גוטפריד קלר עצמו). גם קמנצינד חוזר לכפרו שבהרים, מוותר על איטליה שטופת השמש, על אהבותיו הנכזבות ועל קשריו עם עולם הספרות, ונוטה שכם לעסוק בטובת אנשי כפרו, שרובם נושאים את שם משפחתו. הוא מסתגל אליהם, הולך מדי ערב לבית-המרזח, כמנהג אביו ודודו, ובסיום הסיפור עולה בדעתו לחכור את בית-המרזח של הכפר, למען לא ייפול המקום החביב בידי זרים (וזה, כידוע, לא היה סופו של הסה עצמו).

אהבה לנכה

דימיון נוסף מצוי בכך שגוטפריד קלר היה בעל-מום, ועובדה זו קבעה את גורל חייו ורווקותו. פרט זה אינו מוזכר כלל ב"היינריך הירוק", ועולה רק בהרהוריו של הקורא, כשהוא מקשר בין גורל חייו של קלר לגורל גיבורו, ואז נעשים ברורים יותר הכישלונות, האכזבות והקשיים.

דמות של נכה חכם בשם בופי ממלאה חלק מכריע בחייו של קמנצינד. הוא מתקשר באהבה חושנית-כמעט לגיבן, נכה הכבול מילדותו לכיסא-גלגלים. אף מביא לו ספרים לקריאה. וכאן חוזר בפעם השנייה בספר ונזכר שמו של גוטפריד קלר, אשר את ספריו ובייחוד "היינריך הירוק" מביא קמנצינד לקריאה לגיבן.

אולי אני מסתכן בהשערה לא מבוססת אם אומר, כי באהבתו ה"נוצרית" כל כך, המושפעת מפרנציסקוס מאסיזי, של קמצינד לבופי, מבקש הסה להביע איזו אהבה לדמותו של גוטפריד קלר עצמו, כי אכן קשה להבין את סיפור אהבתו של קמנצינד לבופי, כיצד הוא מעבירו אליו לביתו, פורש עליו את חסותו ומטפל בו במסירות, ומרגיש כאילו נשא אישה.

מותו של בופי הוא שגורם לקמנצינד לשנות את חייו כליל. אלא שבמקום להגיע שוב לאיטליה ולהמשיך במחקרו על פרנציסקוס הקדוש, הוא חוזר לכפרו שבהרי האלפים.

ספריו של הסה ראויים להיקרא כל עשר שנים מחדש. מי שאינו מוצא בהם משמעות חדשה לעצמו, או חדל לחוש במשמעותם, ראוי לו לדאוג מאוד שמא התאבנה כבר נפשו.

* הרמן הסה: "פטר קמנצינד". סיפור. תירגם: ש. הרברג. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1976, 125 עמ'. 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* גיל שוורצמן, שבשבוע שעבר קיבל דרגת תת-אלוף בצה"ל, הוא בנם של חסיה [ופנחס ז"ל] שוורצמן ממושב מרחביה [פנחס היה בנם של מייסדי המושבה מרחביה, שהפכה לימים למושב]. חסיה היא בתו של שמעון בן עזר ז"ל ממושב בלפוריה. שמעון היה בנו של מנחם-שלמה ראב ז"ל מירושלים. ומנחם-שלמה ראב היה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר ז"ל מאשתו הראשונה הדסה הרשלר. סבי יהודה ראב עלה ארצה בשנת 1875 או 1876 עם אביו לאזאר-אליעזר, שתי אחיותיו חנה וטובה, ואחיו הצעיר משה-שמואל.

אנחנו מאחלים לתת-אלוף גיל שוורצמן את מלוא ההצלחה בדרגתו החדשה! – הוא מקבל את הדרגה בשנת ה-70 למות סב-סבו יהודה ראב בן עזר [1858-1948], שהיה חופר הבאר, השומר וחורש התלם הראשון בפתח-תקווה לפני 140 שנה.

תלווה את תא"ל גיל שוורצמן גם ברכת כל צאצאי האנשים הנזכרים כאן.

[אגב, שם משפחתה של אחותנו הצעירה לאה הוא שורצמן אך ללא קשר לַשוורצמן של פנחס וחסיה].

* השיטפון הלא-פתאומי בנחל צפית בערבה, שגבה ביום חמישי האחרון את חייהם של תשע נערות ונער, מוכיח שעדיין לא פסה כאן תרבות השוויץ וה"סמוך", המקלה ראש במגבלות של תנאים אובייקטיביים, וסבורה שבתעוזה הגובלת בקלות דעת וביהירות אפשר להתגבר על כל מכשול.

זיכרו למשל את "משמעת המים" הקשה שהיתה נהוגה במסעות של תנועות הנוער ובצבא, ושהפכה למיבחן של חישול ושל כושר גופני וקרבי, עד אשר פרופ' עזרא זהר הצליח לבטלה, וזאת לאחר מאבק ממושך בגורמים האחראים לה בצה"ל. הוא הפך את אספקת המים לשתייה לגורם חיוני לא פחות מתחמושת ונשק, שיש לספק אותו לחיילים בכל מקום כדי שלא לפגוע קשות בבריאותם ובחייהם.

* "האיחוד האירופי והקרן החדשה ממשיכים את ההתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל, ואף בענייני החוץ של ארצות הברית, באמצעות ארגוני שמאל ישראלים שמנצלים את מערכת המשפט להגשת עתירות. עמותת השמאל הקיצוני 'עיר עמים', הנתמכת על ידי האיחוד והקרן, מנסה למנוע את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים שהתקבלה בהחלטת הנשיא טראמפ, ועתרה לבג"ץ בדרישה להפסיק את עבודות ההכנה לקראת ההעברה."

גלעד צוויק. אתר "מידה". 22.4.2018.

* תודה! ובמיוחד הפעם – על רשימתו המצויינת, החשובה כל כך, של אליהו הכהן, המזכיר לנו את השבעים הראשונות של הלפני...

רנה ש.

אהוד: ומזכיר גם את שנת ה-140 לפתח-תקווה, שלא נזכרה כלל בחגיגות ה-70 למדינה!

* במקומון לפתח-תקוואים "העיר מלאבס" מיום 18.4.2018 התפרסמה רשימה של סופרים יוצאי פתח תקווה ובהם יגאל מוסינזון שנולד בעין-גנים ובגיל שנה עבר עם הוריו לתל-אביב, המו"ל יוסי אלקוני וכן עוד סופר בשם יאיר אסיסקוביץ.

מי לא הוזכר?

נתן יונתן, יהושע קנז, גדעון תלפז, דוד מלמד, משה מוסינזון [אביה של דבורה עומר], יוסף חנני, י"צ שרגל, אברהם רז, אלימלך שפירא ואהוד בן עזר.

הכתבה במקומון היא כל כך שטחית ומטומטמת שאפילו לא עלה בדעתנו לשלוח בעקבותיה מכתב תיקון.

* חדשות על המפגינים ה"פלסטיניים" הלא-אלימים והלא חמושים התמימים ורודפי השלום ביום שישי האחרון:

"בצה"ל אמרו כי חיילים עצרו ניסיון חדירה לשטח ישראל באזור מעבר קרני. 'מאות מתפרעים אלימים ניסו לפרוץ לשטח ישראל ולשרוף את גדר המערכת,' נמסר מדובר צה"ל, 'המתפרעים התקרבו לגדר, השליכו מטענים, רימוני-יד ובקבוקי תבערה, ידו אבנים וניסו להצית את הגדר.'" ["הארץ", 29.4].

* יוצר סדרת הסימפסונים, מאט גריינינג, אמר בתגובה לביקורת, בראיון עם "יו-אס-איי טודיי": "אני מאוד גאה במה שאנחנו עושים בסדרה. אני חושב שאנו חיים בתקופה שבה אנשים אוהבים להעמיד פנים שהם נעלבים." ["הארץ" באינטרנט, 27.4].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל