פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1340

70 שנה למותו של יהודה ראב

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באייר, ל"ג בעומר, תשע"ח, 3.5.2018

עם הצרופה: אהוד בן עזר על רקע דיוקן סבו יהודה ראב בן עזר, מעשה ידי ש. עובדיהו

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראבּ: לאב. // יהודה ראב בן עזר, 1858-1948. פסח אחרון ב-1948. מתוך: אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", 1989. // סוף פסוק, משאלתו האחרונה של יהודה ראב בן עזר. // יוסי גמזו: צעירה בת שבעים. // עמוס גלבוע: 1. יתרונה של מצגת נתניהו בהיותה גלויה. 2. כמה מילים לזיכרו של סבינועם (סבי) אביבי,  שהלך לעולמו ב-29 באפריל 2018. // יהודה דרורי: איראן עדיין לא גרעינית אבל לבטח שקרנית. // משה כהן: רק לא ביבי. // זאב בן-יוסף: האמת בחשיפת שקר הגרעין האיראני. // מוטי הרכבי: תרומתו של אובמה לשלום העולמי. // אורי הייטנר: 1. מנגינת המכינות חייבת להימשך. 2. צרור הערות 2.5.18.  // אשר מעוז: בין סלק למרור: מה זה אם לא אנטישמיות? // מתי דוד: תזכורת לציפי לבני. // מנחם רהט: להאזין ולא להאמין. // איתן גלבוע: "צעדת השיבה": חמאס מנצח בקרב על דעת הקהל. [ציטוט]. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק ל"ט. מדריך חינוכי. // אהוד בן עזר: חסד אבותיך. מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". // ארנה גולן: מתוך ספרי "ילדה של קיבוץ", לזיכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן ז"ל, ביום נישואינו הוא יום ל"ג בעומר. // אהוד בן עזר: "מתחת לגלגל" להרמן הסה, עברית: 1975. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 8.8.1975, לפני 43 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר ראבּ

לאב

במלאת חמשים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

1929

* * *

יהודה ראב בן עזר

1858-1948

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה אשתו כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכן צעק בקול רם, ובעברית:  "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.

 [הייתי אז נער בן שתים-עשרה, ולשם שיחזור המעמד אספתי עדויות משאר בני-המשפחה שהיו שם. – אב"ע].

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", 1989.

* * *

סוף פסוק

משאלתו האחרונה של יהודה ראב בן עזר

"במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי, משאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק משאלה היא: שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו, כמובן."

"התלם הראשון", עמ' 171. נכתב בקיץ 1930.

* * *

יוסי גמזו

צעירה בת שבעים

בְּפִנָּה זוֹ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סַפֵּר סִפַּרְנוּ

אֵיךְ נוֹלְדָה לָהּ יִשְׂרָאֵלָה בְּאוֹתָהּ עֲצֶרֶת אוּ"ם

בְּאוֹתָהּ הַהַצְבָּעָה הַגּוֹרָלִית שֶׁכְּבָר תֵּאַרְנוּ

אַךְ עָלֶיהָ וּמְגוּרֶיהָ לֹא אָמַרְנוּ כָּאן מְאוּם.

לָכֵן, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא לִגְרֹם לָכֶם קְשָׁיִים

הֲרֵי כַּמָּה מִן הַפְּרָטִים הָאִישִׁיִים:

רֵאשִׁית, הַכְּתֹבֶת הַמְּדֻיֶּקֶת, כָּךְ שֶׁלֹּא תִהְיֶה טָעוּת

(זֶה לֹא כָּתוּב בְּשׁוּם מַדְרִיךְ שֶׁל "מִי וָמִי"):

רְחוֹב קִבּוּץ הַגָּלֻיּוֹת פִּנַּת שְׂדֵרוֹת הָעַצְמָאוּת,

בַּיִת שְׁלִישִׁי, כְּלוֹמַר הַבַּיִת הַלְּאֻמִּי.

אָמְנָם לִפְנֵי שֶׁהִיא נוֹלְדָה הָיוּ הוֹרֶיהָ

גָרִים בְּהֶרְצְל פִּנַּת בָּזֶל, אַךְ לִסְחֹב

אֶתְכֶם כָּל-כָּךְ רָחוֹק וַדַּאי לֹא אֶשְתַּגֵּעַ.

אֵיפֹה עָמַַדְנוּ? אָה, הַבַּיִת וְהָרְחוֹב.

אִם כֵּן, לַבַּיִת יֵשׁ מִסְפָּר – מִסְפָּר חָזָק, בְּכָךְ מוֹדִים

גַּם שְׁלַל שְׁכֵנִים עוֹיְנִים. עוֹד קְצָת פְּרָטִים, כַּזַּיִת:           

כְּנִיסָה – חָפְשִׁית. וְהַקּוֹמָה הִיא – רִאשׁוֹנָה עַל עַמּוּדִים

(דֵּי יַצִּיבִים אַךְ עוֹד זְקוּקִים לְבֶדֶק-בַּיִת).

הַהוֹל – מוּאָר (אוֹר לַגּוֹיִּים) וְהַחֲזִית הִיא, בְּכָל תְּנַאי

חֲזִית תְּמִידִית (כּוֹלֵל הָעֹרֶף הַקַּיָּם)

וּמִכֵּוָן שֶׁהַקְּשָׁרִים עִם הַשְּׁכֵנִים לֹא אַי-אַי-אַי

אָז עַל אַרְבַּעַת כִּוּוּנֵי-אֲוִיר וַדַּאי

יוֹם-יוֹם שוֹמֶרֶת יִשְׂרָאֵלָה בִּדְרִיכוּת שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ

כִּי אוֹיְבֶיהָ שֶׁרִשְׁעָם כֹּה מְאֻיָּם

מִקִּיּוּמָהּ הַמִּתְבַּסֵּס וּמִדִּגְלָהּ הַמִּתְנוֹסֵס

לֹא נִגְמְלוּ מִתְּשׁוּקָתָם וְאִוּוּיָם

מִלֵּדָתָהּ וְעַד עַתָּה לְכַלּוֹתָהּ וְלִמְחוֹתָהּ

וּכְבָר שָׁנִים טוֹרְחִים לַשָּׁוְא הֵם בְּמִרְיָם

בִּזְדוֹן גִּ'יהָאד לֹא מִתְאַפֵּק לְשַׁכְנְעָהּ שֶׁתִּסְתַּפֵּק

רַק בְִּכִוּוּן-אֲוִיר אֶחָד בִּלְבַד: לַיָּם...

אַךְ יִשְׂרָאֵלָה מוּל כֻּלָּם רַק מַגְבִּירָה אֶת תִּסְכּוּלָם

וּמַתְמִידָה בְּעִקְשׁוּתָהּ הַלֹּא נִמְנַעַת

וּנְחִישׁוּתוֹ שֶׁל קְשִׁי-עָרְפָּהּ לִגְדֹּל וְרֶגַע לֹא מַרְפָּה

וְעַ'ס בִּן עַנוֹם (עַל אַפָּם) לֹא מִשְׁתַּכְנַעַת...

כָּעֵת, הֱיוֹת שֶׁכְּבָר בָּרוּר עִם מִי כָּאן יֵשׁ לָנוּ עִנְיָן

וְהַתְּכוּנוֹת הָאִישִׁיּוֹת, וְהַשְּׁכוּנָה, וְהַבִּנְיָן

וּמֵאַחַר שֶׁעַל זְמַנְכֶם פֹּה לֹא אָחוּס –

כַּמָּה מִלִּים, אִם לֹא אִכְפָּת, עַל הַיִּחוּס:

וּבְכֵן, הִיא נֶכְדָּתָם שֶׁל שְׁנֵי זְקֵנִים בְּנֵי-סַמְכָא

וְלֹא שֶׁל סָבָא סְתָם אוֹ סָבְתָא מִבְּנוֹת "עַמְךָ"

כִּי אִם, תּוֹדָה לָאֵל (וְיֵשׁ

פֹּה נַפְקָא מִינָה!)

שֶׁל סָבָא יִשְׂרָאֵל וְסָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה.

שֵׁנִית, הִיא – כָּאן תּוֹאִילוּ לִזְכֹּר זֹאת בִּרְצִינוּת –

בִּתָּם שֶׁל אַבָּא בִּיל"וּ וְאִמָּא צִיּוֹנוּת.

אֶל סָבְתָא זוּגָתוֹ בָּא סָבָא – הֵן תָּבִינוּ –

בִּזְכוּת שַׁדְכָנוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

שֶׁרִבּוֹנוֹ הִקְדִּים בִּרְכַּת דֶּרֶךְ צְלֵחָה

לָאִישׁ מֵאוּר כַּשְׂדִּים בִּנְתִיב הַ"לֵּךְ לְךָ"

וּכְשֶׁהַלֶּהָבָה שָׁם לֹא נָתְנָה לִישׁוֹן

הָיְתָה זוֹ אַהֲבָה כְּבָר מִּמַּבָּט רִאשׁוֹן

וְהָרוֹמָן נִמְשַׁךְ כְּמִין פַּטְרוֹל צָמוּד

לְאֹרֶךְ הַתָּנָ"ךְ וּלְעֹמֶק הַתַּלְמוּד

וְחֹם בּוֹ וְחִבּוּר, לוּלֵא... מִין פַּנְצֶ'ר קְטִינָא...

אַךְ כָּאן רְשׁוּת-דִּבּוּר לְסָבְתָא פַּלֶשְׂתִּינָה:

אֶמְנָם הִיא לֹא מוֹכֶרֶת אֶת סָבָא בְּשׁוּם הוֹן,

אַךְ הִיא עוֹדָהּ זוֹכֶרֶת כֵּיצַד – מִן הוֹן לַהוֹן –

כְּשֶׁלֹּא נָקְטָה בִּקֹּרֶת אָז הוּא (וְזֶה נִרְשַם!ׂׂ)

בָּגַד בָּהּ עִם עַשְׁתֹּרֶת לֹא פַּעַם, פֹּה וָשָׁם.

וְאֵיךְ – הִיא לֹא תִשְׁכַּח לוֹ! – יָשְבָה בְּלֵב אָבֵל

כְּשֶלְּפְלַרְטֵט הָלַךְ לוֹ עִם הַשְּׁכֵנָה, בָּבֶל.

לָכֵן, כְּשֶׁבֵּינָתַיִם יָצָא לְמִלּוּאִים –

הִיא, מֶשֶׁךְ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם עָסְקָה בְּבִלּוּיִים:

תְּחִלָּה עִם צִבְאוֹת רוֹמִי וְאַחַר-כָּךְ, בִּשְׁלַב

קִצָּהּ הָאוֹטוֹנוֹמִי עִם כָּל מַסְּעֵי-הַצְּלָב

וּבֵין הַלֵּוַנְטִינִים (אִם כְּבָר סוֹדוֹת נִגְלִים)

נַבָּטִים, בִּיזַנְטִינִים, טוּרְקִים, וְאָז – אַנְגְּלִים...

וְסָבָא, מֵרָחוֹק, בְּסֵתֶר וְצִנְעָה,

לֹא הִתְפּוֹצֵץ מִצְּחוֹק כִּי אִם מֵרֹב קִנְאָה

וּבִנְדוּדָיו, בְּכָל עִקּוּל וְסֶרְפֶּנְטִינָה,

לִשְכֹּחַ לֹא יָכוֹל אֶת סָבְתָא פַּלֶשְׂתִּינָה,

זוֹכֵר בְּצַעַר רָב לַמְרוֹת כָּל בְּגִידוֹתֶיהָ

אֶת חֶסֶד נְעוּרָיו וְחֶסֶד נְעוּרֶיהָ

וּכְשֶׁדִּמְעֹנֶת שָׁם עַל לֶחִי נִשְׁפְּכָה

חָלַם כִּי עוֹד יֻגְשַׁם אִּחוּד הַמִּשְׁפָּחָה.

וְסִפּוּר הָאִחוּד כָּאן יוּגַשׁ, אַדְרַבָּה,

בַּאֲתָר זֶה מַמָּשׁ – בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא...

יוסי גמזו

קישור לביצוע מוסיקלי של השיר בהלחנת קלוד פרץ: 

* * *

עמוס גלבוע

1. יתרונה של מצגת נתניהו בהיותה גלויה

יתרונותיה המדיניים, המודיעיניים וההסברתיים עולים על נזק אפשרי ביכולות המודיעין של ישראל. מדובר בהישג שאין לו אח ורע בהיסטוריה שלנו ובעולם.

אפשר לסלוד מהתנהלות ביבי ואשתו אך אי אפשר להתעלם ממעלותיו, ומעטים כמותו המסוגלים להציג לציבור בצורה נפלאה נושא טכני מורכב ומסובך.

מיד בעקבות ההצגה הגדולה של נתניהו קמה צעקה בקרב מתנגדיו, שעיקרה: אכן הישג מודיעיני מזהיר, אך מדוע צריך היה להציגו בפומבי? מספיק היה להעבירו בשקט לשירותי המודיעין השונים, ובכך לא לחשוף את המידע ולא לפגוע  ביכולות המודיעין שלנו.

זה הזכיר לי שבמלחמת ששת הימים קלטה יחידה 8200 (אז במיספר אחר) את השיחה בין נאצר למלך חוסיין, בה השליט המצרי שיקר למלך (שהאמריקאים הם שתקפו את חיל האוויר שלו, וכי מטוסיו תוקפים את  תל-אביב) והאיץ בו לצאת למלחמה נגד ישראל המובסת. משה דיין, שר הביטחון, הורה לראש אמ"ן, האלוף יריב, לפרסם בפומבי את השיחה. יריב  וכל צמרת המודיעין התנגדו בנימוק שהדבר "יחשוף מקורות", אך דיין התעקש: "לא ייגרם שום נזק אם השיחה תשודר. זה יחשוף את נאצר, זה יהיה מצוין בעבור האמריקאים שהם הנאשמים שם ויסייע להם להזים את שקרי  נאצר, וזה יעצים את דמותה של ישראל," כך אמר. השיחה הוצגה ע"י דובר צה"ל במסיבת עיתונאים גדולה, ובמקביל שודרה ב"קול ישראל" בערבית. היא הפכה לשיחת היום ברחוב הערבי, והפכה לנקודת ציון היסטורית.

מי שחושב, ועוד בימינו, שהישג מודיעיני שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה המודיעינית שלנו, ודומני שבעולם, אינו ראוי לפרסום, דומה בעיני לאחד הממליץ לקיים תחרות יופי מאחורי הקלעים, ואז להודיע רק את שם הזוכה. הציבור לא יזכה לראות את הזוכה היפהפייה.

דעתי היא שעוצמתו של הישג כזה הוא בהיותו גלוי. יתרונותיו הוודאיים עולים לאין שיעור על נזקם המודיעיני האפשרי. יש בו עוצמת הרתעה בלתי רגילה כלפי כל אויבינו; יש בו אזהרה ברורה לכל מי שרוצה להתנכל לנו: ראו הוזהרתם, אנחנו יודעים! יש בו פרסומת  שאין לה מחיר  עד כמה רצוי לסמוך על המודיעין הישראלי; יש בה כדי ליצור מסגרת חשיבה "לעולם" מי היא איראן השפלה  השקרנית, ומה הוא הבסיס לכל הסכם הגרעין עימה שנחתם ב-2015; יש בו כדי לחשוף עירומים את אנשי  הצמרת האיראנית; ויש בו כדי להכניס איראנים רבים לפרנויה; יש בו כדי לספק תחמושת לקהל של טראמפ בארה"ב ולכל מי שרואה באיראן סכנה ואיום. ויש בו כמובן לרומם את דימויה של ישראל בתבל.

ואני מדגיש – ישראל! מדוע? כי ראיתי שאצלנו ישנם כאלו שעושים הפרדה כאילו ישנו המודיעין ולצידו ממשלת ישראל, כאילו מדובר ביצורים שונים, כאילו המודיעין פועל בחלל ריק.

הבל ורעות רוח. 

המודיעין הוא בשר מבשרה של המדינה, אולי הוא יותר מכל מגלם את הישגיה, מעמדה ודימויה; יש בו כדי לשים קץ לוויכוחים בישראל ובעולם האם איראן באמת העשירה אורניום לצרכים אזרחיים (רפואיים, כך הם אמרו) או צבאיים. וצריך להבין, ישנם כאלו שטוענים שכבר לפני עשור היו להם עדויות שאיראן מפתחת אנרגיה גרעינית צבאית. זה נכון, אך אז היה מדובר יותר בהערכה ובכמה פרקים מקוטעים מ"התורה" האיראנית.  עכשיו באה ישראל ומציגה לעולם את כל ספר "התורה" האיראנית ב-5 שלבים להגיע ל-5 טילים עם ראשי קרב גרעיניים.

ואם יש משהו שמרתיח אותי הרי זה הטיעון של פוליטיקאים  הבאים להפחית ולזלזל בהישג הישראלי באומרם: "לא הופתענו מרצונה של איראן להשמיד את ישראל ולפתח נשק גרעיני."

באמת?

זיכרוני הדל עדיין זוכר היטב כיצד תקפו את נתניהו על כך שחדשות לבקרים הוא מאיים על עם ישראל באיראן, וקראו לו מפחידן, ומה לא. והיו כמובן לא מעטים שפקפקו בכל המידע שנמסר על תוכניות הגרעין של איראן, והאשימו את נתניהו בשקרים לצורך הישרדות וכיוצא באלו.

"אין אבל הפרה של ההסכם במידע שהציג נתניהו," צוהלים כמה אצלנו, כמו גם באירופה.

נכון, אך דומני שמראש  לא יכול היה להיות שום אקדח מעשן  בחומר  שלפני 2015. זה ברור. ובו בזמן מה הייתם אומרים על אחד שנתתם לו הלוואה, והוא בהתחלה עומד בהחזרים החודשיים, והנה מתגלה לכם שהוא שיקר לכם, שהוא פושע אלים, שאין לו מספיק כסף כדי להחזיר את ההלוואה, והוא כבר הפיל בפח כמה תמימים כמוכם?

אני הייתי מרגיש רע מאוד!

ומילה על נתניהו. אני סולד מהתנהלותו והתנהלות אשתו, מ"החצר" שלו, מתאוותיו למתנות חינם ו"אוכל חינם". אך איני יכול בשום אופן להתעלם ולהעלים את מעלותיו כמדינאי ונואם. דומני שרק נתניהו יכול היה להגיש לעולם הצגה כזו כמו ביום שני, 30 באפריל. נושא מסובך מאין כמותו להצגה שתובן ע"י הציבור. זהו נכס  למדינה. בזה אין לו עדיין תחליף. כמסי לכדורגל ככה ביבי להסברה המדינית.

ולסיום הסבר מודיעיני קצר.

מתי יש סכנה של חשיפה מודיעינית? כאשר האוייב אינו יודע כלל שמידע רגיש שלו מגיע לידינו (מכיוון שהוא בטוח כי זהו מידע הכי מאובטח בעולם), ולפתע אנו יוצאים לעולם עם גילויים שונים המבוססים על אותו מידע רגיש. האוייב מופתע ומתחיל מיד לבדוק איך המידע הרגיש הגיע לידינו. כלומר, בעצם החשיפה הפומבית אנו מגלים לאוייב שיש לו פירצה מודיעינית.

במקרה הנוכחי, המצב שונה לגמרי. אין לנו כאן מצב שבו ברגע שנתניהו הסיר את המסכים, אצו רצו האיראנים למקום הארכיון וגילו לפתע שהוא נעלם. הם כמובן גילו זאת זמן מה אחרי שהוא נעלם, ויש להניח שהבהלה אחזה אותם.

2. כמה מילים לזיכרו של סבינועם (סבי) אביבי

 שהלך לעולמו ב-29 באפריל 2018

המוח אינו הולם, האוזן ממאנת לשמוע: "סבי איננו," אומרת לי אחת משלושת בנותיו בקול שקט בטלפון. איך, הכיצד?  

סבי, גבה הקומה, הרועם בקולו, המשתחצן משהו ומצטנע במשנהו, זה הפולט פקודות בצרורות, המניף ידו ואומר: "אינך מבין כלום." זה העקשן כפרד, הגאה, עם החיוך המיוחד הזה – הוא איננו?  אבל המוח יודע גם יודע: ימיו של סבי היו ספורים, עולם האמת חיכה בפינה.

עשיתי עם סבי (יליד 1938) בבית הספר העממי בקריית חיים, בבית הספר התיכון וב"תנועה המאוחדת". הוא היה שנה מעליי. כולם הכירו אותו כבנה של האחות בקופת חולים בקריית חיים ה"אדומה". מסלול חייו היה כשל רבים מ"מלח הארץ": נח"ל קרבי, קיבוץ יפתח, ומשם לשירות הביטחון. עלייה במעלה התפקידים עד לפסגה: ראש אגף האבטחה. והוא היה קפדן, מחמירן, יודע שהפישול הקטן ביותר יביא לאסון הגדול ביותר. סבי היה כולו אבטחה, ולפתע עוברים לחיים אזרחיים. מה עושים?

וסבי מפתיע את כולם: הוא עובר לתעשייה כעוזרו של בני גאון מנכ"ל כור, ומתמנה ליו"ר חברת סולתם פושטת הרגל. וראה זה פלא, החברה מתאוששת, עוברת לרווח. ומאז, סבי, איש האבטחה, איש שירות הביטחון, הופך למציל חברות, ליו"ר של דירקטוריונים. כן, סבי בן קריית חיים.

שלוש אהבות היו לו לסבי:

 האחת, לאה האישה, שלושת הבנות והנכדים. מה שלא היה יכול לתת בשירות בשב"כ, נתן בשנים שלאחר מכן.

 השנייה, קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב. וזאת היתה אהבה משוגעת, שלי היה קשה להבינה. "סבי." הייתי סונט בו, "אתה, בן קריית חיים, אוהד מכבי? אתה כבר שכחת איך אהבנו את הפועל תל-אביב?"

הוא היה מביט בי בחיוך מזלזל כאומר: "מה אתה כבר מבין בכדורסל?"

 והאהבה השלישית, קריית חיים. זו היתה האהבה שהכי הכרתי. הקרייה היתה בשבילו הכול, כל ילדותו הקשה, כל חינוכו וכל האידיאולוגיה שספג. קריית חיים לא היתה סתם מקום ליד חיפה. היא זו שנתנה לחיפה את  הכינוי "חיפה האדומה". חולצה כחולה ושרוך אדום, משפחות פועלים קשי יום, כמעט ולא היה כלום חומרי, אך לנוער היה הכול.  סבי היה גאה בכל בן קריית חיים שהצליח, כאילו היה ממשפחתו. "עמוס, אתה ידעת שהוא מהקרייה?" – הוא היה אומר לי תדירות.  פעמים דומה היה לי שהקרייה היא מעין "אבא" שלו. והוא גדל יתום.

הלב החם שלו, הרחב שלו, בגד בו כבר לפני שנים רבות, והתמיד בבגידותיו. עד שהגיע הרגע והוא נלקח. בן כיתה שלו, אריק כץ, שלח לחבריו תמונת ילדות של סבי: סבי משחק בָּלוֹרוֹת עם ילד שכן. אתה מתבונן בתמונה ודמעות ניגרות מהעיניים. כמה יפה היה, כמה חמוד, כמה יפים החיים. ואתה יודע: תמיד יהיו חיים יפים, לנכדים, לנינים.

יהי זיכרו ברוך.

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

איראן עדיין לא גרעינית אבל לבטח שקרנית

עם כל  הכבוד  ל"מוסד" ועם כל ההערצה לכושר הביטוי של נתניהו, הרי שהמסקנה העיקרית מ"הנאום על מסוכנות איראן" שנשא השבוע רוה"מ, מצביע בעיקר על  התחמנות האיראנית ותרבות השקר השיעית שאנחנו מודעים לה מימים ימימה.

אבל, בנקודה חשובה אחת, יש ערך עצום לחומר שנתפס והובא לארץ, אנחנו יודעים בדיוק באיזו נקודת זמן במחקר הגרעיני האיראנים נמצאים, ומי הן הנפשות הפועלות פה (לסיכול ממוקד...) קשה להאמין שמנהיגי בריטניה, צרפת וגרמניה ישנו דעתם בגלל גילויי נתניהו וירדו מהסכם הגרעין עם איראן, מה שיותר בטוח שהם יתרצו לכוונותיו של טראמפ להכניס שינויים בהסכם הגרעין, כאלוּ שיבלמו את המשך פיתוח הגרעין באיראן לכיוון ייצור הפצצה, והפעם יותר בזהירות ובהתחשב במסך שקרי האייתולות.

אסור שיהיה שיוויון בחוק הלאום

חה"כ בני בגין מתלונן על כך שבחוק הלאום שאושר אמש בכנסת בקריאה ראשונה הושמט אלמנט השיוויון שהוא רצה להכניסו.

אז אדון בגין ה"הומני", בוא ותבין שלא יכול להיות שיוויון בין היהודים למוסלמים, לא מפני שאנחנו לא מכירים בכך, אלא הם אלו שקבעו שאנחנו צאצאי חזירים שיש להורגם וכי ארצנו היא אדמת הקודש שלהם... אנחנו הקמנו בהסכמת כל אומות העולם את מדינת היהודים (וכך זה לפי הכרזת בן-גוריון במגילת העצמאות). האם באמת רצונך מר בגין לאפשר להם שיוויון ב"זכות השיבה" למשל? או בחוקי הנדל"ן המטילים עונש מוות על מוסלמי המוכר קרקע ליהודי (וליהודי מותר למכור ללא הגבלה...)

וגם לא יהיה שיוויון בהקצאת קרקעות להתיישבות של עולים חדשים הנרדפים בגולה והבאים להתיישב פה, ויחד עם כך יש למנוע גניבת קרקעות ע"י הפולשים הבדואים...

אז מה לא ברור פה לכל יפי הנפש שלנו? האם אנחנו חיים עם זרים המכבדים אותנו או עם כאלה המקללים אותנו יום יום ומייחלים למותנו? האם להם ניתן שיוויון מלא? מוסכם שיינתן להם שיוויון בחוק, בדין ובזכויות האזרחיות, אבל עד כאן! לא טוב להם? יש להם עוד 50 מדינות מוסלמיות שיוכלו לגור בהן בשיוויון מלא אם חוק הלאום שלנו לא מוצא חן בעיניהם!

חוק הלאום מחזק את מעמדנו פה!

יש עם מי לא לדבר...

כבר מיספר שנים שאני מסביר לקוראים את האמת הפשוטה והיא, שאבו-מאזן בכלל לא רוצה לדבר ולדון איתנו על הסדרים. הוא פשוט מנוע מלעשות זאת בגלל היותו מוסלמי מאוד אדוק המקבל את הגזרה הדתית המוסלמית, האוסרת לוותר על כל חלק שהוא מארץ ישראל, מכיוון שאדמה זו היא אדמת קודש לאיסלם... (אגב, בקוראן כתוב בדיוק להפך, שזו אדמה מקודשת ליהודים...)

מכאן שהראיס הזה אינו יכול להגיע לשום הסכמה, כי כל הסכמה שהיא, מחייבת אותו לוויתור על שטח מסויים (ומוסלמי שנותן/מוכר שטח אדמה בארץ-ישראל ליהודי – דינו מוות!)

אלא שמעכשיו אין לנו בעייה של מפגש, כי החלאה האיסלמית הזו אמר בימים אלו שהוא מבין את השמדת היהודים ע"י הגרמנים מהיות היהודים אנשים אנטי-חברתיים וכולם מלווים בריבית... אבו-מאזן ידוע כמכחיש שואה, וכנראה גמר סוף סוף לקרוא את "מיין קאמף" שכתב היטלר וגם דיפדף להנאתו ב"פרוטוקולים של זיקני ציון"...

מכל מקום, ארור יהיה המנהיג הישראלי שייפגש לדבר איתו על כל נושא שהוא, כי עבורנו האנטישמי המתועב הזה חייב להיות מוחרם, ומבחינתנו גם מחוק לחלוטין !

יהודה דרורי

* * *

אהוד בן עזר: מתי יושם קץ לטרור הערבי נגד חקלאי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית אחת, להרוס את החקלאות העברית!

* * *

משה כהן

רק לא ביבי

אחרי שראש הממשלה מציג אלפי עמודים של תוכניות נשק גרעיני איראני, פוסקים הפרשנים שלנו "אין אקדח מעשן", במילים אחרות "רק לא ביבי", לאמור "לעולם אל תפרגן לביבי", לעולם תשמיץ את ביבי. גם לאחר הישג מודיעיני חסר תקדים של מדינת ישראל, וגם לאחר ההצגה המעולה של נתניהו. 

נו באמת. 

אין אצלנו עוד מנהיג המוכשר להנהיג את המדינה בימים קשים ומסוכנים אלה כנתניהו. 

משה כהן

ירושלים 

* * *

זאב בן-יוסף

האמת בחשיפת שקר הגרעין האיראני

ההישג המודיעיני הכביר שהציג נתניהו בנאום מכונן נועד רק לחזק את עמדתנו הבלתי מתפשרת ביחס לאיראן – גם בנושא הגרעין וגם כלפי ניסיונותיה להתבסס לאורך גבולותינו.

מתנגדי נתניהו מנסים למזער את ערך ההישג הכביר של המודיעין הישראלי והנאום המכונן המדהים של נתניהו על השקר הגרעיני של איראן, בטענה שאין שום נתון חדש שמוכיח שאיראן מפרה את הסכם הגרעין מאז שנחתם, ושהשקר האיראני היה ידוע לכול כבר קודם לכן.

זהו טיעון מופרך המחטיא את העניין מיסודו, שכן לחשיפה ועיתוייה היו שלוש מטרות:

ראשית – החשיפה נועדה להזהיר את איראן שיכולותיה של ישראל מסוגלות לגלות כל הפרה של הסכם הגרעין, מה שעשוי להרתיע את המדינה הטוטליטרית הקיצונית מביצוע הפרה כזו.

שנית – החשיפה נועדה לעודד ולחזק את ארה"ב ברצונה לתקן את ההסכם הרע והנורא, ולהחליש את עמדתו הפרו-איראנית של האיחוד האירופי החוזר על טעויותיה הקריטיות של אירופה בראשות צ'מברליין הבריטי ערב מלחמת העולם השנייה שגרמו אחר כך למיליוני קורבנות.

שלישית – החשיפה נועדה גם לחזק את אזהרות ישראל שהיא תעשה הכול ובכל מחיר כדי למנוע התבססות איראנית בסוריה בפרט ולאורך גבולותינו בכלל.

כבר עתה ברור שכל שלושת המטרות הושגו ובהצלחה רבה. איראן הבינה שחסומה בפניה האפשרות להפר את ההסכם, ארה"ב הגיבה בהתלהבות ורמזה על כוונתה לתקן את ההסכם הרע, וכנראה לא במקרה בוצעה באותו יום תקיפה גדולה על בסיסים איראניים בסוריה שחיזקו את המֶסֶר לאיראן.

הצלחה גדולה זו של חשיפת שקר הגרעין האיראני מהווה בסיס להצלחות מדיניות וביטחוניות גם בעתיד.

* זאב בן-יוסף הוא נציג מייסדי הליכוד במוסדות התנועה, מוותיקי תנועת בית"ר, עיתונאי, פובליציסט, עורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומשלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.

* * *

שלא כמו העיתונאים הישראליים –

האמריקאים המטומטמים דווקא מאמינים לנתניהו

הבית הלבן פירסם לפנות בוקר (שלישי, 1.5) הודעה שבה נכתב כי המידע שהציג ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים אמש כולל "פרטים חדשים ומשכנעים" על מאמציה של איראן לפתח נשק גרעיני. עובדות אלה מתיישבות עם מה שארה"ב יודעת כבר זמן רב," נכתב בהודעה, "לאיראן היתה תוכנית נשק משמעותית וחשאית, שאותה ניסתה להסתיר ללא הצלחה מהעולם ומאזרחיה." ["הארץ" באינטרנט, 1.4].

* * *

מוטי הרכבי

תרומתו של אובמה לשלום העולמי

מאחר שאיראן עלתה שוב לכותרות, זה הזמן לסכם את תרומתו של אובמה לשלום העולמי:

מסירת עיראק לאיראן על מגש של כסף.

פריצת ה״אביב הערבי״.

מלחמה בלוב ורצח השגריר האמריקאי בלוב.

פריצת המלחמה בסוריה והשימוש המאסיבי בגז נגד אזרחים.

הזמנת רוסיה לסוריה (בעקבות מתקפת הגז).

כניסת האיראנים לסוריה.

הרחבת השפעת האיראנים בלבנון.

כל הפעולות האיראניות שהוזכרו נעשו במימון אמריקאי מלא. אובמה העביר לאיראנים 100 עד 150 מיליארד דולר (+ חצי מיליארד דולר לשחרור המלחים החטופים) כחלק מהסכם הגרעין, שהוא הזרע העיקרי למלחמה עולמית.

כניסת האיראנים לתימן.

אי תמיכת אובמה במוברק כמעט וגרמה למלחמת אזרחים גם במצרים. למזלנו אסיסי לא נתן לאובמה להצליח להבעיר גם את מצרים.

טורקיה ראתה מה קורה והצטרפה לרוסים.

אבל תרומת אובמה לשלום לא הצטמצמה רק לעולם הערבי. פלישת הרוסים לחצי האי קרים, למרות שהיה לאוקראינים הסכם הגנה עם ארה״ב. האמריקאים שיכנעו את האוקראינים להחזיר את ארסנל פצצות הגרעין לרוסיה תמורת הסכם הגנה, אובמה כמו אובמה התעלם מההסכם.

מלחמת האזרחים באוקראינה.

חשוב לזכור שלפני ״עידן אובמה״ רוסיה ישבה בשקט וכמעט לא התערבה בסכסוכים בעולם. החולשה והטיפשות של אובמה העלתה את האגו של פוטין. בריון כמו פוטין מחכה להזדמנות, הזדמנות אותה נתן אובמה.

הגרעין הקוריאני.

אבל נכון, שכחתי, אובמה כן עשה משהו למען השלום, הוא לקח את  כספי פרס נובל לשלום. ממש עשייה למען השלום.

אם לסכם, אם תהיה מלחמת עולם שלישית, אובמה ושר החוץ קרי זרעו עמוק את הזרעים למלחמה. ייתכן שטראמפ יצליח לעקור את זרעי המלחמה ששתל אובמה, אבל ייתכן שלא.

מוטי הרכבי

* * *

חרף הלעג הגורף שמפגינה קהיליית התקשורת הישראלית לנאומו של נתניהו על הגרעין האיראני, אנחנו משוכנעים כי החומרים שהביא המוסד הושגו תוך שיתוף פעולה עם גורמים איראניים המעוניינים להביא להפלת משטר האייתולות, וזה מוכיח שאיראן אולי נמצאת על סף זעזועים שיתמוטטו את המשטר שלה, גם בגלל זעם ההמונים המצטבר והולך בה.

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. מנגינת המכינות חייבת להימשך

מהי רוחו של הנוער הישראלי? אין תשובה אחת לשאלה הזאת. יש רוח של חומרנות ורדיפה מטורפת אחרי הבצע, הרכוש, ההצלחה הכלכלית בכל מחיר: העולם הוא ג'ונגל ועלינו להילחם נגד הסובבים אותנו, למען עצמנו, עצמנו בלבד. יש רוח של ניו-אייג', חיפוש עצמי, התחברות לעצמי, דרך התחברות ל"רוחְְניות"-שנטי בדרך אל האושר.

 בשני הזרמים הללו ה"אני" הוא המרכז. כאן ברדיפת הבצע והמרוץ אחרי המיליון ושם בליטוף העצמי והמסאז' העצמי ללא סוף. בשניהם, אין קולקטיב, אין ציבור, אין מחויבות לכלל, אין סולידריות חברתית ולאומית. שניהם אנטיתזה לרוח הציונית, המחברת את הפרט לכלל ומעניקה לפרט את הכוחות, הצמיחה וההעצמה, מתוך האחריות והמחויבות לכלל. שניהם מבטאים נרקיסיזם, חוסר מחויבות וחוסר אחריות.

אולם יש גם זרם עומק אחר, מהותי ומשמעותי, בקרב הדור הצעיר. יש רוח המבטאת תרבות של התחברות מחודשת ל"אנחנו" הציוני – הלאומי והחברתי, של לקיחת אחריות, של מחויבות, של סולידריות, של אלטרואיזם. במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ על הפנים היפים של הארץ שמתגלים כמו רקפות בין הסלעים, כשהמדינה לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה. אולם אין המדובר רק במסירות נפש בקרב, אלא גם בשלום – מסירות נפש לחברה הישראלית, להתמודדות עם מצוקותיה, למחויבות אין קץ לקחת אחריות לקידום החברה הישראלית לעבר אידיאל של חברת מופת.

שלושת הביטויים העילאיים של הרוח הזו, הם ההתנדבות האדירה לשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והמכינות הקדם צבאיות. למרבה הצער, האסון הכבד בנחל צפית, העלה למודעות הציבורית את המכינות הקדם צבאיות, וכבר קראתי הבלים על "קידוש המוות", על אידיאולוגיה של מוות, על הקרבה מיותרת ועל הסתכנות שווא בשם מתיחת כל הכוחות, כתיאורים של המכינות. ובטרם יחל עליהום מתוזמר נגד המכינות, כדאי להכיר את המפעל הנפלא הזה לאשורו.

מדובר בעשרות מכינות, שבכל אחת מהן עשרות בוגרי י"ב, שדוחים בשנה וחלקם אף בשנתיים את גיוסם לצה"ל, כדי לטעון עצמם בחוסן ערכי, ציוני, יהודי ומנהיגותי לקראת השירות, ולא פחות חשוב – לקראת האזרחות שלאחר השירות. רוב מוחלט של בוגרי המכינות מתגייסים לשירות המשמעותי ביותר והקרבי ביותר בצה"ל, רבים מהם הולכים לפיקוד ולקצונה וממשיכים לקצונה בכירה. ורבים מהם נוטלים אחריות אחרי שיחרורם לעשיה חברתית, חינוכית והתיישבותית למען החברה הישראלית. תקופת המכינה היא תקופה של לימודים מבוקר עד לילה, ללא מבחנים או ציונים, והחניכים מתמידים ומשקיעים בכל כוחם, ומשלבים בלימודים עשייה התנדבותית וחברתית. ברבות מן המכינות יש תוכניות המשך אחרי השירות הצבאי.

המכינות הן עתידה של המדינה. וגם אחרי האסון הנורא, שללא ספק היה כרוך ברשלנות חמורה – המנגינה הזו חייבת להימשך ולהתעצם.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 2.5.18

 * כור מעשן – אף אדם הגיוני, שאינו משקר לעצמו, לא העלה על דעתו שאיראן מכבדת את הסכם הגרעין. הרי אף אחד אינו מאמין לבדיחה שאיראן מפתחת תוכנית גרעינית "לצרכי שלום". הסכם הגרעין האיראני, הסכם מינכן 2, היה פסול מתחילתו. אולם מרגע שנחתם הוא מחייב, וכדי לבטל אותו, צריך היה "אקדח מעשן" המעיד על הפרתו.

את האקדח הזה סיפק נתניהו בהודעתו הדרמטית. מרגע זה, המטרה אחת – ביטול ההסכם ופעולה נחרצת לפירוקה המוחלט של איראן מיכולת גרעינית, ואם אין דרך אחרת – בכוח.

כל הכבוד למוסד על ההישג המודיעיני האדיר, הבלתי נתפס. כל הכבוד לראש הממשלה על המדיניות הנכונה והנחישות, בנושא האיראני.

יש לקוות שהאופוזיציה תגלה אחריות ותתייצב מאחורי הממשלה וראש הממשלה בנושא זה.

* חשיבותו של המהלך האסטרטגי – נקודת המוצא לכל דיון בנושא הגרעין האיראני, היא ההבנה שאיראן, מדינה שאין כל איום על קיומה, העמידה בראש סולם העדיפויות שלה כבר לפני עשרות שנים את היעד האסטרטגי של השגת נשק גרעיני, שבאמצעותו (אם כהרתעה ובהחלט אף בשימוש בפועל) היא תשתלט לפחות על המזרח התיכון, בשאיפה – הרבה מעבר לכך, ולהשליט את הרודנות השיעית על האזור כולו.

קיומה של מדינת כופרים יהודית במזרח התיכון, היא הגידול הסרטני החמור ביותר בעיני המשטר האיראני והוא היעד המרכזי להתעצמותה.

את היעד הזה מנסה לאורך שנים איראן להשיג בדרכי מרמה והסתרה, תוך הצגת מצג שווא של הבדיחה הנקראת "גרעין למטרות שלום".

ההישג המדיני הגדול ביותר של איראן, היה הסכם מינכן 2, עם צ'מברליין של המאה ה-21, שבו העולם ויתר על הדרישה לפירוק תוכנית הגרעין האיראנית, ובכך איפשר לה להמשיך את התוכנית כמדינת סף גרעינית בחסות הסכם עם העולם המערבי, המעניק חסינות בינלאומית למעשיה.

חובתה של ישראל לפעול לביטול החסינות הזאת, באמצעות קעקוע האמינות האיראנית והוכחה מוחשית למהות פרויקט הנשק הגרעיני, לחשיפת דרכי ההסתרה והרמייה ולהוכחה שאיראן ממשיכה באותן דרכי הסתרה ורמייה.

זאת החשיבות הגדולה של המבצע האדיר של המוסד ושל חשיפת המידע.

האם המבצע והחשיפה ישיגו את היעד – ביטול הסכם מינכן 2 והמרתו במדיניות עולמית שנועדה לחסל את פרויקט הגרעין, תחת איום בהשמדתו בפעולה צבאית? זאת מוקדם לדעת. מה שבטוח, הוא שחובתה של ישראל לעשות כל מאמץ להשגת המטרה החשובה הזאת.

לכן, אני לוקח בערבון מוגבל מאוד את דבריהם של הפרשנים המנסים לגמד את המהלך האסטרטגי של נתניהו, באמירות כמו "אין חדש בעובדות שנחשפו," "הדברים היו ידועים" וכו'. כל האמירות הללו מחמיצות את המשמעות האסטרטגית של המהלך – קעקוע החסינות שהסכם מינכן 2 העניק לתכנית הגרעין האיראני.

ברור, לא המבצע של המוסד ולא מסיבת העיתונאים כשלעצמה, יחוללו את המפנה. הם חלק מתהליך. אולם ללא הצעדים הרבים של ישראל, לאורך השנים, שחלקם הצליחו יותר, וחלקם – פחות, איראן היתה כבר מזמן מצוידת בנשק גרעיני. החשיבות של המבצע וחשיפתו, הם כחלק מאסטרטגיה כוללת, להגנה על שלומה של ישראל ועל שלום העולם, מפני האיום האיראני.

* בין העמימות הישראלית לשקר האיראני – טענה ששמעתי בדיון בסוגיית הגרעין האיראני: מה אנו מלינים על מדיניות ההטעיה וההסתרה של איראן? האם אנו נוהגים ונהגנו אחרת?

ההבדל בין תכנית הגרעין האיראנית לבין ההרתעה הגרעינית של ישראל, כמוה כהבדל בין מתן נשק ברישיון לאדם העובד באזור של סכנה ביטחונית המחייב נשק להגנה עצמית, לבין מתן נשק לבעל אלים שאיים פעמים רבות שירצח את אשתו.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שהאזור שבו היא חיה שולל את עצם קיומה ואת זכות קיומה, ולא יהסס לפעול להשמדתה. לכן, הרתעה גרעינית היא הכרח להגנתה ולהרתעה מפני ניסיונות לסכן את קיומה (לצד מרכיבים חשובים לא פחות כמו עוצמתו הקונבנציונלית של צה"ל, גבולות בני הגנה וחוסן לאומי וחברתי). קיומה של איראן אינו מאוים בידי אף מדינה. מטרת תוכנית הגרעין האיראנית היא תוקפנית – שימוש בעוצמה גרעינית כדי להשתלט לפחות על המזה"ת ולהשליט את הפונדמנטליזם השיעי על האזור.

העמימות הגרעינית של ישראל היא מדיניות נכונה וראויה, כי היא משרתת מטרה ראויה. מדיניות השקר וההטעיה האיראנית נועדה לקדם מדיניות המסכנת את שלום העולם, ולכן חובה לחשוף את השקרים.

* מתקפת השלום – חשיפת מסכת השקרים האיראנית והפרת הסכם הגרעין, מחייבת את העולם החופשי ליחס חשדני כלפי מתקפת השלום של קים, מנהיג צפון קוריאה. מתקפת השלום של הדיקטטור הצפון קוריאני עלולה להתגלות כבת דמותה של "מתקפת החיוכים" האיראנית, שהביאה להסכם מינכן 2.

* בדם ליבי – את מאמרי "מנגינת המכינות חייבת להימשך", שפרסמתי ב"ישראל היום" וב"חדשות בן עזר", כתבתי בדם ליבי. אני באמת ובתמים מאמין שמפעל המכינות הקדם צבאיות, לצד עוד מיספר מפעלים חינוכיים נפלאים, הם עתידה של מדינת ישראל, והן ביטוי לצד המאיר והמואר של החברה הישראלית. יש מכינות דתיות, חילוניות ומשולבות, יש מכינות עם אוריינטציה פוליטית לימין, לשמאל או ללא אוריינטציה פוליטית. אך כולן, ללא יוצא מן הכלל, מכינות את הנוער הישראלי למחויבות ערכית ציונית לחברה הישראלית ולעתידה.

אני מכיר היטב את עולם המכינות. לימדתי במכינות הגליל, מיצר ומדרשת השילוב. אני מרבה להרצות בפני המכינות. במכינות רבות לומדים טקסטים שכתבתי. מכינות רבות מטיילות בגולן, ונפגשות איתי כדי לשמוע את סיפור ההתיישבות בגולן. כשניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי הובלתי תוכנית מפגשי שיח של מכינות דתיות וחילוניות ואני חבר בוועד המנהל של המכינה – מדרשת השילוב בנטור. ויש לי קשר גם עם מכינת בני ציון. שנה ב' של מכינה זו, מתנהלת במתכונת "הנודדת" – מדי חודש הם יושבים באוהלים באזור אחר בארץ, לומדים אותו ודרכו את החברה הישראלית, ומתנדבים בקהילה. הם נמצאים באזורי מצוקה בחברה הישראלית, בפזורה הבדואית, בהתנחלויות ביש"ע (לרוב בתקוע) ועוד. התוכנית הזאת מתחילה בחודש בגולן. ובמסגרת החודש הזה, אני מעביר להם קורס של 8 שעות על ההתיישבות בגולן.

וכל מפגש עם הנוער הזה ממלא אותי ברוח אופטימיות ואמונה בעתידה של החברה הישראלית ובמנהיגות העתיד של ישראל, שתצמח מן המכינות הללו.

דברים טובים לרוב נעלמים תחת הרדאר התקשורתי. וכך, התקשורת הישראלית גילתה לפתע את מפעל המכינות בעקבות האסון הנורא בנחל צפית. חוסר האחריות המשוועת שהתגלתה באסון הזה, עלולה להטעות בתדמית המכינות, שהאחריות היא שם המשפחה שלהן. וכיוון שאני מזהה סימני "עליהום", חשוב לי כל כך להציג את התמונה האמתית.

* לא להקצין לצד השני – אסון השיטפון הצביע על לקונה באחריות וברגולציה על פעילות המכינות. אין ספק שיש צורך בתיקון ובשינוי. אך אני חושש מהקצנה לצד הכסת"ח, להוראות כובלות ומסרסות, שלא תאפשרנה לקיים את תרבות הטיולים בשטח, שאין ערוך להן בחינוך לאהבת הארץ ולהכרתה, לעצמאות ולמנהיגות.

חוויתי זאת כמנהל מתנ"ס הגולן, כאשר מדי שנה משרד החינוך הוסיף עוד ועוד תקנות כסת"ח מסרסות. אין דמיון בין מה שתנועות הנוער יכולות לעשות היום לבין מה שהן עשו בימים שאני הייתי חניך ומדריך. יתכן שבאותם ימים הגזמנו בנטילת סיכונים, אך הקיצוניות האחרת היא פגיעה חינוכית משמעותית. וחלילה אם כך יהיה גם בטיולי המכינות הקדם צבאיות.

* מעצר פופוליסטי – אסון השיטפון הוא תוצאה של רשלנות. אסור היה לו לקרות. יש חקירה וחייבת להיות חקירה. ומי שנושא באחריות ייתן את הדין, על פי תוצאות החקירה. אבל המעצר בזמן החקירה, הוא מעצר פופוליסטי, למען דעת הקהל. אין לו כל הצדקה. ראש המכינה ומדריך במכינה אינם אנשים שישבשו חקירה, אינם אנשים שיתאמו עדויות, אינם אנשים שישתמשו בזכות השתיקה, אינם אנשים שיברחו מאחריות. איני מעלה על דעתי כל צורך במעצר לקידום החקירה.

המעצר הוא בהסכמה. כלומר את המדריכים, המתייסרים באבל וברגשות אשם, כלל לא עניינה הסוגייה שהעליתי כאן, והם הסכימו למעצר המיותר הזה, אולי כהענשה עצמית. אבל אנחנו, כאזרחים, צריכים להתקומם נגד מעצר שווא, חסר שחר, שנועד אך ורק לזרוק עצם להמון הזועם.

* על פי מדיניות המערכת – מיד לאחר אסון השיטפון, רצה, ככל הנראה, שמועה על פיה מדובר במכינה דתית, או אולי בישיבה. על הידיעה ב"הארץ" פורסמו טוקבקים איומים ונוראים, של שנאת דתיים חולנית ושמחה לאיד על "אסונם". מה שחמור יותר מזוועת הטוקבקים האנטישמיים, הוא פרסומם. אני מרבה להגיב ב"הארץ" ויודע שהפרסום אינו אוטומטי. לאחר משלוח תגובה, מתקבלת הודעת המערכת: "תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת." הטוקבקים הללו אושרו לפרסום, על פי מדיניות מערכת "הארץ".

* התחכמות סרת טעם – שמו של אדם הוא זהותו. כשאדם בוחר לשנות את שמו, השם שבחר הוא זהותו. רבים מאוד מבין הישראלים, בחרו להחליף את שם משפחתם הלועזי, לשם עברי. זו בחירה מודעת, ומן הראוי לכבד אותה.

מעולם לא הבנתי את האובססיה של נעמן כהן לכתוב את שמם של האנשים עליהם הוא כותב, בשמם המקורי. מה עומד מאחורי האובססיה הזאת? למה מי שמכנה עצמה ציפי לבני צריכה להיות ציפורה שפיצר ברשימותיו של כהן? מה זה נותן? איזה מסר יש בזה? דומני שאין זו אלא התחכמות סרת טעם.

בגיליון האחרון כתב כהן על יהודה הראל, שבימים אלה אני מסיים את כתיבת הביוגרפיה שלו. יהודה נולד כיהודה אורבך, אך בגיל שנתיים התייתם מאביו, זאב אורבך, שאותו לא הכיר. בהיותו בן ארבע נישאה אמו לאריה שטיינברג, לימים הראל, שהיה אביו לכל דבר ועניין. מגיל ארבע, ומאז חלפו 80 שנה, שם משפחתו של יהודה אינו אורבך. תחילה היה שטיינברג ובהמשך – הראל. זה שמו, זה שמם של ילדיו ושל נכדיו. מה ההיגיון בכתיבת שם ילדותו, ברשימתו של כהן? האם זאת התהדרות בכך שכהן מכיר את הגניאולוגיה של מושאי כתיבתו? האם זו אמורה להיות איזו עקיצה בלתי מוצלחת?

אין זו הפעם הראשונה וגם לא השנייה או העשירית שמעירים לכהן על כך, אבל אובססיה היא אובססיה, וסביר להניח שגם אחרי הערתי זו, כהן לא ישתחרר ממנה. היא חזקה ממנו.

למען הסר ספק – יהודה הראל גאה בשם אורבך ובשם שטיינברג.

* אימת התלמידים – ביום חמישי שעבר, סיפרו לי בהתרגשות היודביתניקים שלנו, שבבחינת המתכונת שלהם בתנ"ך, בבית הספר "הר וגיא" הופיע קטע ממאמר שלי, בנושא החוקים הסוציאליים בתורה.

ביום ראשון השבוע התקשרו אליי חבר קרוב ובתו, וספרו לי שבבחינת המתכונת שלה בתנ"ך, בבית הספר ויצ"ו נהלל, שהתקיימה באותו יום, הופיע קטע ממאמר שלי, גם בנושא של צדק חברתי, הפעם בנביאים.

כך עוד אהפוך אימת התלמידים.

* ביד הלשון: מדורה – מקור המילה מדורה עתיק מאוד – המילה מופיעה כבר בתנ"ך: "מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה, נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ" (ישעיהו ל, ל"ג). המילה מופיעה גם בלשון חז"ל: "בית שמאי אומרים, לא יחם אדם חמין לרגליו... עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה" (משנה, ביצה ב ה).

הסבר אפשרי למקור המילה, הוא השורש דור כמעגל, שהוא גם מקור המילה כדור. למה מעגל? כיוון שהאנשים יושבים במעגל סביב המדורה.

ל"ג בעומר שמח!

אורי הייטנר

* * *

אשר מעוז

בין סלק למרור: מה זה אם לא אנטישמיות?

למחרת ליל הסדר התעוררנו לידיעה מרעישה. מנהיג הלייבור, ג'יימס קורבין, שאינו ידוע באהדתו לא לישראל ולא לעם היהודי, השתתף בסדר פסח שנערך בלונדון. ולא סתם השתתף אלא נכח בכל מהלך הסדר שארך ארבע שעות ואף השתתף בקריאת ההגדה. שרלוט ניקולס מארגון הנוער של המפלגה בישרה באתר אינטרנט התומך בלייבור, כי "קורבין היה פעיל מההתחלה ועד הסוף, הוביל את אחת התפילות, שר לצדנו ככל יכולתו ואף הביא סלק מהגינה הפרטית שלו לטובת צלחת הסדר (הצמחונית) שלנו."

במהרה התחוור כי הוא לא השתתף בסתם סדר אלא ב"סדר אלטרנטיבי" של ג'ודאס (Jewdas), גוף שהוגדר ב"ניו יורק טיימס" וב"גרדיאן" הבריטי כ"ארגון יהודי שמאלני שיוצא בשיטתיות נגד ארגונים יהודיים מתונים ונגד ישראל." עוד הובהר ב"ניו יורק טיימס" וב"גרדיאן", כי ג'ודאס, המכנה את עצמו "הפורום לקולות קיצוניים לפזורה אלטרנטיבית", כינה בעבר את ישראל "ערימה מצחינה מביוב" ותקף את הארגונים היהודיים שארגנו את ההפגנות האחרונות במחאה על גילויי האנטישמיות בלייבור. כלי תקשורת אחרים תיארו את "ג'ודאס" "קבוצת שמאל קיצוני שקראה בעבר להשמדתה של מדינת ישראל."

כותרות אלה הסעירו את עמירה הס, שנטלה פסק זמן מדיווחיה מעזה דווקא בימים סוערים אלה, השתתפה בסדר המדובר וסיפקה לנו "מבט מבפנים על הסעודה שהסעירה את בריטניה."

במאמר שזכה לכבוש את הכותרת הראשית במהדורת האינטרנט של "הארץ" בשביעי של פסח היא מתקוממת נגד הגדרתה של ג'ודאס כמי שקראה להשמדתה של ישראל, ורואה בה "פרשנות מעוותת" של צלם ש"הנו שתול שנשלח בשליחות לעומתית מלכתחילה."

וכך היא כותבת: "מארגני הסדר [ש]מגדירים עצמם יהודים אנטי-ציונים או א-ציונים מכנים עצמםJEWDAS  כדי שלא יהיה ספק שמדובר ביהודים, אך נהגה כמו שמו (בשפות לעז) של יהודה איש קריות, שבתרבות הנוצרית הפך לסמל הבוגדנות משום שהסגיר את ישו לסנהדרין, הממסד היהודי של אז. סמל זה הזין אלפיים שנות אנטישמיות נוצרית."

לא הבנתי מה זה אם לא אנטישמיות. וכי כיצד היינו מכנים לא-יהודי שמכנה את היהודים בשם זה?

אך נניח לאנטישמיות, שהרי  באנטי-ישראליות אנו עוסקים.

ובכן מעבר לעובדה ש"נקראה בטקס תפילה לשחרור אסירים ושיבת פליטים" מספרת לנו עמירה, כי "בהגדה של השנה שעברה, תשע"ז או 5777, ג'פרי כהן היה חתום על ה'תפילה נגד מדינת ישראל': 'בבקשה, אלוהים, מחץ את מדינת ישראל. מחץ אותה בשפעת אהבתך.. ושפוט אותה'."

בתמיהה מציינת עמירה, כי "בג'ודאס הסיקו שעל זה נסמך הבלוגר כשקבע שהם קראו להשמיד את מדינת ישראל, ובכך הפך את השתתפותו של קורבין באירוע לעוד רמז לאנטישמיות שלו כביכול או אטימותו לה."

ועוד היא מוסיפה כי "בתקשורת הבריטית נאמר שזה מתבסס על ציוץ שהופיע בחשבון הטוויטר הרשמי של ג'ודאס בדצמבר האחרון, שבו נאמר ש'ישראל היא ביב שופכין מהביל שצריך להיפטר ממנו.' אחד ממקורותיי אמר על כך: 'זו בטח היתה איזו שטות שמישהו צייץ מרוב כעס' – אבל הציוץ עדיין שם." [הדגשה שלי – א"מ].

לבושתי אני חייב להודות שעד לקריאת מאמרה של עמירה לא הכרתי את ג'ודאס. עתה משהכרתיו הודות לעמירה אני תמה האמנם ניתן להגדירו אחרת מאשר ארגון שקורא להשמדתה של ישראל?

ובכל זאת הצדק עם עמירה. הדיווח באמצעי התקשורת – אגב דווקא מפיה של חברת ארגון הנוער של הלייבור – היה אכן מעוות. דווח שם שקורבין הביא סלק לסדר בעוד הוא הביא מרור והרי "בדיקה עיתונאית פשוטה היתה מגלה שהצבע של שני השורשים שונה מאוד."

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­* פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא האגודה הבינלאומית להגנה על חופש הדת. המאמר פורסם לראשונה ב"העין השביעית".

* * *

לקח היטלר ומלחמת העולם השנייה –

יש להאמין לאזהרותיו של נתניהו לגבי איראן!

גם לאזהרותיו של צ'רצ'יל התייחסו תחילה בזלזול וסמכו על הסכם מינכן!

* * *

מתי דוד

תזכורת לציפי לבני

בימים אלה ראוי להזכיר לך כמה דברים:

את הלעג שלך כלפי נתניהו ש"מפחיד עם איראן. איראן. איראן."

נתניהו ואפרים סנה, שניהם צדקו מזמן כאשר הזהירו מפני הסכנה האירנית. את לעגת ונכשלת ואין לך אומץ לומר טעיתי.

להזכיר לך את הלעג הציני כלפי הממשלה שכביכול "אשמה" שישראל "מבודדת".

הבל הבלים של ביקורת עקרה מול המציאות. ישראל מחוזרת, מוערכת ומחוברת עם רוב מדינות העולם! שגית וטעית אך אין לך אומץ להודות ולהתחרט בפומבי.

להזכיר לך שאת ניהלת את המשא ומתן עם הפלסטינים מטעם הממשלות של שרון ואולמרט. השיחות שניהלת הסתיימו ללא שום תוצאות, בגלל הסרבנות הטוטלית של הפלסטינים לפשרות.  למרות חלקך בכישלון, את ממשיכה לבקר את כולם על היעדר "יוזמה מדינית".

 ראוי שתסגלי לעצמך מעתה סגנון מאופק יותר כמנהיגה של מפלגת בוטיק "התנועה". 

 מתי דוד

מפא"יניק (רפ"י) שאיננו מוכן לשתוק.

חבר לשכת המפלגה לשעבר.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

להאזין ולא להאמין

השופט בדימוס אליהו מצא מביהמ"ש העליון, חשף בראיון נוקב בתוכנית של קלמן-ליברמן, תובנות מדהימות שלא יאומנו, באשר להתנהלותה של מכונת הצדק בבג"ץ

ישנם רגעים נדירים בחיי אדם, או בחיי עם, שבהם האמת הצרופה, נטולת מסיכות וצעיפים, צפה ממעמקים ונחשפת בשיא טהרתה. לפתע פתאום מתבררים דברים שלא הובנו קודם, מחמת הררי מילים שקברו את האמת תחתם. מעטים הם רגעים אלה, שיש להם גם מטבע לשוני עממי: נפל לי האסימון...

האסימון נפל לי השבוע, בראיון רדיו בתוכנית הבוקר 'קלמן-ליברמן' ברשת ב' של תאגיד-השידור-בהרצה. זה אמור היה להיות 'עוד ראיון' – תמים ונטול משמעות מיוחדת. איש משותפי הריאיון לא התכוון להגיע לעומקי האמת המזוקקת.

 אבל זה מה שקרה בראיון רדיופוני שערך צמד המראיינים קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן, עם השופט בדימוס בביהמ"ש העליון אליהו מצא.

עד מהרה הפך הריאיון, בעיקר בשל תגובותיו של המרואיין, לפארודיה, סוג של חיקוי מוצלח של תוכנית הסאטירה הטלוויזיונית "גב האומה". מבלי משים הידרדרה השיחה לפורמט זהה של גב האומה: מראיין 'רציני' (ליאור שליין) מנסה להביך לץ-מתלוצץ שהתחפש לדמות ישראלית כלשהי, והלה שולף תשובות עילגות ונלעגות, מופרכות, מגוחכות, לא שייכות. השופט מצא, עם כל הכבוד, נגרר כאן – וכל הכבוד על הישג זה למראיינים – לתפקיד החקיין המתלוצץ, למרות שהתכוון להשיב ברצינות, והתוצאה היתה הרבה יותר טובה מן המקור. 

נתחיל בחשיפת היחס המזלזל של הוד מעלתם לציבור הישראלי. ממש לא ייאמן כי יסופר. כשהעיר המראיין אסף ליברמן, שהציבור מעלה הירהורים קשים באשר לזכות  שנטל לעצמו הבג"ץ לפסול חוקים, הגיב מצא בביטול: "הכול נובע מחוסר הבנה של הציבור."

הבנת את זה, ברוך?

הציבור שוטה ואינו מבין דבר. הציבור, באפסותו, אשם. כאילו שלא אותו ציבור בדיוק, משלם את משכורותיהם המנופחות של כבודם, וכאילו שהציבור לא הולך לבחירות כדי להכריע בקלפי מי ינהל כאן את העניינים, ומעולם לא זכור לאותו ציבור, שהוא הלך לקלפי לבחור שופטים לניהול-על של ענייני המדינה. עד כדי כך הדהימה תגובתו של מצא את המראיין ליברמן, עד שהמלים נעתקו ברוב תדהמה מפיו: "בסדר, אז הציבור לא מבין כלום."

וזה רק הפרומו למופע האימים הטרגי קומי. לא ניתן כמובן להביא כאן את תימלול הריאיון במלואו, בשל אורכו (15 דקות, אך הוא זמין באינטרנט). נסתפק בתמצות חלק מן המופע:

ליבסקינד: "למה כשמביאים החלטה בכנסת, [שהיא] הריבון שהעם בחר, משדרים לנו שמדובר בחיסול הדמוקרטיה, וכשזה נוגע לביהמ"ש העליון, יכולים [להכריע] שני שופטים מול אחד – שופטים שלא נבחרו ע"י הציבור, ובמידה רבה נבחרו ע"י עצמם – ועוד אומרים לנו שזו דמוקרטיה בהתגלמותה."

מצא: "אתה לא מבין שיש מיעוטים במדינה? אתה לא מבין שלפעמים חקיקה יכולה להיות שרירותית? שחקיקה יכולה להיות פוגעת בזכויות אדם, להיות בלתי סבירה?"

ליבסקינד: "אחת החקיקות הכי פוגעות בזכויות האדם, היתה החלטת ראש ממשלה לבוא עם שוּפל ולהרוס בתיהם של 10,000 אזרחים שלא חטאו ולא פשעו ולא עשו דבר רע. וביהמ"ש העליון, מגן זכויות האדם ומגן זכויות המיעוטים, נכנס יחד עם ראש הממשלה לשופל. איזו הגנה היתה שם על זכויות האדם? זו היתה דריסה הכי קשה של זכויות האדם."

מצא: "תראה, היה מדובר אז באקט פוליטי שהיה מקובל על רוב חלקי הציבור, שתמך במהלך של אריאל שרון לפנות את גוש קטיף וצפון השומרון."

ליברמן (שוב בתדהמה): "זה טיעון [שההחלטה אושרה בבג"ץ מנימוק ש'רוב העם' תומך בו, מה שאינו נכון עובדתית – מ"ר], שאני לא חשבתי שתשמיע, אני מודה."

מצא המשיך להסתבך בקורים שטוו המראיינים סביבו, מבלי שחש בכך.

שאלה: "אם בהתנתקות חשבתם שיש רוב בציבור, אז גם לבעיית המסתננים [כלומר, ההתנגדות להישארותם – מ"ר] יש רוב בציבור."

מצא: "[כאן] מדובר על פגיעה בכבוד האדם. לוקחים בחשבון את זכויותיו של האינדווידואל הנפגע".

ליבסקינד: "האינדיווידואל שנפגע היו 10,000 אנשים שביתם נהרס על לא עוול בכפם. קשה לדבר על בג"ץ כשומר זכויות האדם אחרי פסק הדין ההוא."

מצא [מודה]: "אז לא בדקנו את ענין האינדיווידואל."

וזוהי, לא להאמין, אמירה של שופט בג"ץ.

הקושי של מצא להשיב תשובה אינטליגנטית לשאלה, מדוע בהתנתקות רמסו את זכויות המתיישבים, ואילו בפרשת המסתננים מתגייס הבג"ץ למענם, הוריד לו את האסימון: "...חבל שפנית אליי אם זו העמדה שלך."

ליבסקינד: "בפעם הבאה אשתדל לבחור עמדות אחרות לפני הריאיון. אני מתנצל."

הפרודיה על מערכוני "גב האומה" נמשכה. השופט מצא עוד מצא לנכון להזהיר מפני האפשרות הנוראה שח"כים מעטים, מנומנמים, יבטלו בשעה 2 בלילה ברוב זעיר את חוק יסוד כבוד האדם. לא יעלה על הדעת! צריך לקרוא משפט זה שוב ושוב, כדי להאמין. והרי כך בדיוק, מר מצא, חוקק החוק המעוּות שמכוחו אתם מבטלים את חוקי הכנסת. במוצאי ה-17 במארס 1992, בשלהי ימי כהונת הכנסת ה-12, בשעה 2 בלילה, בוצע המחטף של חקיקת חוק שלא התיימר לחולל הפיכה שיפוטית, בתמיכה מגוחכת של 32 ח"כים מנומנמים (26% בלבד מקרב 120 ח"כי הכנסת), שברוב להיטותם ללכת הביתה לישון, לא הבינו, וגם לא הוסבר להם, על מה הם מצביעים. כך שאם מישהו כאן מסתמך על חוק אומלל זה, שהושג בהליכי מירמה וגניבת דעת ב-2 בלילה, זהו הבג"ץ, עם כל הכבוד. אז על מה בדיוק מלין מר מצא?

אם להתייחס ביתר רצינות למופע הרדיופוני, שכלל לא מעט סתירות לוגיות, התנשאות וזילזול, כי אז אין מנוס מלהגיע למסקנה שנחשפה כאן אמת מזוקקת, שלא היינו מודעים לעוצמתה.

ראשית: הבג"ץ מתנשא על הציבור וסבור שלעמדותיו של הציבור אין משקל. על כן מחוייב הבג"ץ להעבירו הליך של חינוך מחדש. 

שנית: השפיטה אינה נעשית על בסיס החוק והנוהל, אלא על פי היחס לעותר: לישראלי רב זכויות, מתיישב בגוש קטיף, אין סיכוי. אבל לטובת מסתנן פורע חוק מתגייס הבג"ץ, גם במחיר ביטול פעמיים של חוקי הכנסת ורמיסת זכויותיהם הבסיסיות של תושבי דרום תל אביב. כמאמר החכם: אמור לי מי אתה, ואומר לך כיצד יחליט הבג"ץ. מה שקובע היא עמדתו האישית, הפוליטית, של השופט. הכול גמיש. מסטיק.

ושלישית: השופט, שלכאורה אינו מתחשב בדעת הקהל, אכן מתחשב בה, אבל רק כשזה נוח לו.

מזעזע.

מנחם רהט

* * *

איתן גלבוע

"צעדת השיבה":

חמאס מנצח בקרב על דעת הקהל

התקשורת המערבית קונה את השקרים של ארגון הטרור ומקפידה לבקר את ישראל בלבד. כדי להתמודד עם האתגר אנחנו צריכים להיות חכמים יותר. חמאס משתמש נגד ישראל "בעוצמה נכלולית", שמשמעותה שימוש שיטתי ונרחב בשקרים, מניפולציות והטעיות. מטרתו היא להשפיע על העמדות של התקשורת המערבית, דעת הקהל, מנהיגים, ארגונים בין-לאומיים וארגוני זכויות אדם. כל אלה קונים את השקרים והסילופים ומבקרים בחריפות את ישראל ורק אותה. כדי להתמודד עם האתגרים שחמאס מציב, ישראל צריכה להשתמש "בעוצמה חכמה" שפירושה שילוב הדוק בין אמצעים צבאיים, מדיניים ותקשורתיים.

בשבוע הרביעי של "צעדת השיבה" הצטמצמו ממדי המפגעים, אבל האתגר הגדול – הפגנת המאה אלף – עדיין לפנינו. באירועי הצעדה חמאס עושה שימוש בסוג חדש של עוצמה ביחסים הבין-לאומיים המכונה "עוצמה נכלולית". מדובר במניפולציות, הטעיות ושקרים, שבהם משתמשות מדינות וישויות אוטוריטריות נגד דמוקרטיות ליברליות.

זהו קרב על התודעה שמשלב היבטים צבאיים, מדיניים ותקשורתיים. בשל מהותן, הדמוקרטיות מתקשות להתמודד עם המלכודות שהעוצמה הזו מציבה, ובמקרה של "צעדת השיבה", התקשורת המערבית, מוסדות בין-לאומיים וארגוני זכויות אדם, שהם כלים עיקריים בסוג הזה של עוצמה, משתפים פעולה עם הדיקטטורה האסלאמית בעזה.

בין עוצמה רכה לקשה

עוצמה היא אמצעי לגרום לצד שני לעשות את מה שאתה רוצה. פעם היתה רק "עוצמה קשה", המתבטאת בהפעלת כוח צבאי וכלכלי כמו סנקציות. בתום המלחמה הקרה, טבע ג'וזף ניי, חוקר באוניברסיטת הרווארד, את המושג "עוצמה רכה" – השגת יעדים על-ידי משיכה ושכנוע, ותכנים של ערכים, מוסר ותרבות. בשלב הבא, הופיעה "עוצמה חכמה", שילוב של עוצמה קשה ורכה.

מאמצי רוסיה להשפיע על בחירות ועל דעת הקהל באירופה ובארה"ב בעורמה ובהטעייה ובאמצעות טכנולוגיות תקשורת מתוחכמות יצרו עוצמה "נכלולית". מטרתה לנצל את חופש הביטוי וזכויות האדם והאזרח כדי לפגוע ולפורר דמוקרטיות. ארגונים ואישים פועלים בעורמה כדי להפיץ מידע שקרי, וגם ארגוני טרור משתמשים בעוצמה נכלולית כדי להשיג את יעדיהם.

חמאס השתמש בעוצמה נכלולית בכל המערכות הצבאיות שהוא ניהל נגד ישראל וזאת בשנים 2008-9, 2012 ו-2014. בכולן השתמש בשקרים, מניפולציות והטעיות כדי להחריף מחלוקות בישראל, לזכות באהדה בדמוקרטיות המערביות ולגייס תמיכה חד-צדדית בארגונים בין-לאומיים, כמו המועצה ההזויה של האו"ם לזכויות האדם. האסטרטגיה הזו הביאה למבול של ביקורות ולשתי ועדות חקירה של המועצה הזכורות לרעה, גולדסטון ושבאס-דיוויס, שגרמו לישראל נזק תדמיתי רב. חמאס חוזר על האסטרטגיה הזו ומציג את צעדת השיבה כמחאה והפגנה תמימה שיזמו אזרחים הסובלים ממצוקה כלכלית מתמשכת. אבל הוא יזם את ההפגנות האלימות ושתל בהן את אנשיו. בחסותן, הם מחבלים בגדרות מתוך כוונה לגרום לירי ישראלי.

הוא שוב שולח נשים וילדים לעימותים, ומעוניין במיספר רב ככל האפשר של הרוגים פלסטינים כדי לזכות בקרב על התודעה ולהוקיע את ישראל כפושעת מלחמה. הוא גם מאשים את הסגר כסיבה העיקרית למצוקה הכלכלית. אלו הן תופעות מובהקות של עוצמה נכלולית.

התקשורת באירופה המערבית ובארה"ב קונה לרוב את השקרים והמניפולציות של חמאס ומפרסמת כותרות מטעות, דיווחים חלקיים, נתונים מופרכים, השמטות של היבטים חשובים ופרשנויות קיצוניות. כותרות כמו "פלסטינים מוחים על שנים של הסגר", "ישראל הרגה 16 מפגינים" או "ישראל השתמשה בכוח מופרז", שמעוותות את המציאות.

הצביעות חוגגת בכל מקום על חשבון ישראל. מזכיר האו"ם אנטוניו גוטרש, שליחו המיותר למזרח התיכון ניקולאי מלדנוב, "שרת החוץ" של האיחוד האירופי פרדריקה מוגריני, וגם מפלגות וארגונים בארץ ובעולם, שמדברים במונחים של זכויות אדם, שוב מקבלים את הנרטיב של חמאס, מבקרים בחריפות את ישראל ובכך מעצימים את השימוש שחמאס עושה בעוצמה הנכלולית. אצלם, כמו במר"צ וב"בצלם", המטרות, המחדלים, התוקפנות ופשעי המלחמה של חמאס לא קיימים, רק צה"ל מול מפגינים תמימים לכאורה.

"שיבה" = חיסול ישראל

באופן תמוה ומוזר, כל אלה מתעלמים מהסיסמה של הצעדה, שכן "השיבה" פירושה חיסול ישראל. ברוב חוצפתו, מלדנוב עוד מדווח למועצת הביטחון שהמצב בעזה מסכן את תהליך השלום. אמירה הזויה כזאת מעוררת את השאלה מתי הוא היה כאן לאחרונה, ומתי לאחרונה היה תהליך כזה? וממתי חמאס, שסירב לקבל את תנאי אוסלו וקורא למלחמה עם ישראל עד הכרעתה, מעוניין בכלל בתהליך כזה.

העוצמה הנכלולית מציבה בפני ישראל דילמות קשות שעד עתה היא לא ידעה איך להתמודד איתן. צריך להשתמש בעוצמה חכמה המשלבת שימוש מבוקר מאוד בכוח ובארטילריה כבדה של דיפלומטיה ציבורית. צריך להבהיר את הנושאים שהתקשורת והארגונים מתעלמים מהם.

את חמאס צריך להוקיע על אחריותו למצוקה הכלכלית בעזה כתוצאה ישירה מהשקעת משאבים אדירים ברקטות ובמנהרות ובמחלוקות עם הרשות הפלסטינית. להסביר שירי, זריקת בקבוקי תבערה, הנחת מטענים על הגדרות, הבערת שדות והקרבת אזרחים אינם אמצעים לגיטימיים של מחאה תמימה.

התביעה לזכות השיבה, כלומר לחיסול ישראל, אינה מחאה נגד הסגר, אותו גם מצרים אוכפת והוא תוצאה של הברחת אמצעי לחימה וחומרים לבניית מנהרות, ולא של ניסיון לפגוע בחמאס ו"לחנוק" את הכלכלה העזתית.

מבחינה ארגונית, פיצול תחומי הקרב על התודעה בין כמה משרדי ממשלה מכביד על גיבוש ומימוש אסטרטגיה הולמת, ויש צורך חיוני בשיתוף פעולה בינם לבין עצמם ובינם לבין עמותות וארגונים לא ממשלתיים.

* פרופ' איתן גלבוע הוא ראש המרכז לתקשורת בינלאומית וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. המאמר המקורי התפרסם במסגרת סדרת 'מבט מבס"א' מבית מרכז בגין סאדאת. סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

המאמר הופיע באתר מידה מיום 25.4.18

* * *

מֹשֶה גְּרָנוֹת

הַרְפַּתְקְאוֹתָיו שֶל דַּר בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה

הַסֵּפֶר "הַרְפַּתְקְאוֹתָיו שֶל דַּר בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה" מְסַפֵּר אֶת קוֹרוֹתָיו שֶל יֶלֶד שֶנֶעֱקַר מֵאֶרֶץ יִשְרָאֵל בְּשֶל שְלִיחוּת הוֹרָיו לְאוֹסְטְרַלְיָה. הוּא מִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד לַסַּבְתָּא הַטוֹבָה, שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת כָּל הַטּוֹב וּמַכְמִיר הַלֵּב שֶבְּאֶרֶץ יִשְרָאֵל. דַּר מִתְמוֹדֵד יָפֶה עִם הַשָּפָה הַחֲדָשָה וְעִם חֲבֵרָיו הַחֲדָשִים, אַךְ אֵלֶּה אֵינָם מַקְהִים אֵת גַּעְגּוּעָיו. הַמִּשְפָּחָה חוֹזֶרֶת לָאָרֶץ, מִתְאַחֶדֶת עִם הַסַּבִּים, וְדַר מִתְכּוֹנֵן לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר.

הַסֵּפֶר מְיֹעָד לְשִכְבַת "רֵאשִית קְרִיאָה", וְהוּא מַצִּיעַ מַעֲנֶה לִילָדִים וּלְהוֹרִים הַנֶאֱלָצִים לְהִתְרַחֵק לִתְקוּפָה מֵהַמּוֹלֶדֶת. מְחַבֵּר הַסֵּפֶר ד"ר מֹשֶה גְּרָנוֹת הוּא מְחַנֵּךְ וָתִיק שֶכִּהֵן כִּמְפַקֵּחַ כּוֹלֵל בְּמִשְרַד הַחִנּוּךְ. סִפְרֵי הַיְּלָדִים וְהַנֹּעַר שֶכָּתַב הֻפְצוּ בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר בְּכָל הָאָרֶץ, וְהֻפְקוּ כְּתַסְכִּיתִים בָּרַדְיוֹ. הוּא זָכָה בִּפְרָסִים יֻקְרָתִיִּים עַל יְצִירוֹתָיו.

מחיר מומלץ: 58 ש"ח

אפריל 2018

[דבר המפרסם]

         * * *

אהוד בן עזר

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

דצמבר 1975

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"ט. מדריך חינוכי

הפגישה עם בת המנהל על מדרגות דירתי בכפר גלים, אירעה כמה שבועות אחרי חופשת פסח, וקדמו לה כמה אירועים אחרים שמן הראוי לציין אותם.

כשחגי אדר לקח אותי לסיור הראשון בכפר, הוא הראה לי בין השאר דירת שני חדרים קטנים ואמר לי שזאת הדירה המיועדת למדריך של "הבטיחים". אמנם  אם אני לא נשוי די לי בחדר אחד, אבל מתכנני הכפר צפו את הנולד ואני יצאתי נשכר.

דלת הכניסה לדירה צפתה לעבר הפנימייה הסמוכה וזה אפשר לתלמידים לראות מי יוצא ממני או בא. את הבעייה הזאת פתרתי על ידי תיבת עץ שהנחתי ליד החלון האחורי, ולנאווה קלת הגוף, לא היתה בעיה לעלות עליה ובעזרת ניתור אחד להיכנס דרך החלון. נכון שחדוה, אם הבית , או בעלה ברוך, שדירתם היתה צמודה לשלי, היו יכולים לצפות מחלון ביתם אל חלון חדרי, אבל זה היה סיכון שהייתי מוכן לקחת על עצמי.

ברוך, שהיה אחראי על כל מדריכי הפנימייה, היה מדריך בעל ניסיון. שלא כמוני, היה מגיל צעיר חבר בתנועת הנוער העובד בפתח-תקווה והתקבל לעבודה בכפר עם המלצות רבות. כשהיה בכיתה ו' כבר עבר קורס מדריכים של יומיים, והחל להיות מדריך של תלמידי כתה ה'. משנה לשנה עלה בסולם הדרגות של ההדרכה, עד שהיה לראש הסניף. בתפקיד זה  לא היה לו קשה לבחור לעצמו את חדוה, החניכה הכי יפה, ואחרי שהתחתן עימה, חיפש עבודה  משתלמת יותר. הסידור האידיאלי שמצא היה בכפר גלים, שסיפק לשניהם גם עבודה וגם דירת מגורים של שני חדרים עם מטבח ושירותים.

בסיור הראשון שחגי ערך לי הוא הכיר לי את ברוך, שפקח מולי זוג עיניים גדולות, כשחגי נקב בשמי. מסתבר שספרי "חבורה שכזאת",  היה התנ"ך של הסניף שלו בפתח תקווה. המדריכים היו קוראים ממנו לפני החניכים פרק בשבוע, ובסוף השנה אפילו הציגו מערכון המבוסס על פרק הקומזיץ שבספר. נזפתי בו על שלא הזמין אותי לראות את ההצגה,  והוא הודה שלא עלה על דעתם שאסכים לבוא.

אל ביתו של ברוך באתי  ביום העבודה הראשון שלי בכפר. הגעתי לשם עם הווספה, שנשאה מזוודה ובה כמה בגדים שאימי כיבסה וגיהצה, וכלי כתיבה עם כמה מחברות, וביניהן שתיים עם כריכה עבה. האחת טיוטה ראשונה של הספר 'אני פחד אני', שבו הגעתי עד פרק ד', והשנייה, ריקה לגמרי שבה התכוננתי לכתוב את יומן הפעולות.  

ברוך הוביל אותי אל הדירה שלי, שכללה מיטת סוכנות, ארון לבגדים, ומה שחשוב היה לי יותר, כיסא עם שולחן הצמוד לחלון. אמר לי להסתדר ולהתארגן ובערב, אחרי הארוחה, יבוא לקחתני אל המועדון של "הבטיחים" ולעשות בינינו הכרה.

את מה שקרה  בפגישה הראשונה, ובפגישות הבאות, לא קשה לי לשחזר, כי המחברת  עבת הכריכה, שבדף הראשון שלה נכתב "יומן הפעולות", מילאה את תפקידה כיאות, וכל מה שנותר לי לעשות זה להעתיק את הכתוב בה:

יום א' 20.3.60

ערב קבוצה ראשון

מתאמצים לשיר. שיחה אודות המצב בקבוצה והעלאת השאלה: בשביל מה בעצם יש צורך במדריך? מסתבר שיש.

הערב מלא השוואות לעולם החי. אני משווה את החניכים לאותם ערצבים קטנים הבוקעים מביציהם בתוך הקן החפור באדמה וקופצים ומטיחים את ראשם בכותל כדי שאימא ערצבה (אני),  הרובצת בקרבת הקן, תשמע האת הנקישות, ותחפור באדמה כדי להראות להם את הדרך ליציאה אל האור.

ברוך גם הוא לא טומן את דמיונו בצלחת, ומשווה אותי לדג הכי שמן שהנהלת הכפר הצליחה להביא להם, ומזהיר אותם שכדאי להם להיזהר ולשמור שלא אתחלק להם מהידיים, כמו שקרה למדריך הקודם. כשברוך יצא, חילקתי  דפים וביקשתי מהם לכתוב על עצמם ולהציע מועמדים לוועדות הקבוצה.

ניכר כי רוחשת במחלקה גחלת של רצון טוב, אך עוד רבה הדרך עד שתהפוך לאש.

אגב, למה אני צרוד?

יום ד'  23.4.60

ערב חברתי

אחרי שירה, פחות מיותר מלוכדת, ולימוד חלקי של שיר אחד שכל מילותיו הן 'בום דלידא בום דלידא בום דלידא...' אני מוסר לחבר'ה ד"ש מהשאלונים שמילאו ודברי שבח על יחסם הרציני לשאלות. תוצאות מפורטות יימסרו ביום א' הבא.

במפגש הקדשתי דברי מבוא לתוכן ערבי העיון הבאים שיוקדשו לחקלאות ולנוף בארה"ב. נערכה שיחה בדבר אחת ההצעות (שהובעה בשאלון) לקיום פגישות עם חברות נוער אחרות, ולאחר מכן שירה די נלהבת וריקודים. הבנות רוקדות כמעט כולן, מהבנים רק אחוז קטן (כר לפעולה).

היומן, שהתמדתי לכתוב אותו, מעיד על הרצינות הרבה שבה לקחתי עליי את הדרכת הנערים. גם הם קיבלו אותי ברצינות, אחרי דבריו החינוכיים של ברוך, שבהם הפליא להגזים בערכי.

אם כתבתי בסוף הפעולה הראשונה "למה אני צרוד?" זה לא בגלל שצעקתי, אלא בגלל שדיברתי יותר משעה רצופה, דבר שלא הייתי מורגל אליו. אני חושב שאני אחד המורים, או המדריכים הבודדים, שהצליח למלא את תפקידו בלי לצעוק. אפילו הילדים שלי בבית יכולים להעיד שלא צעקתי עליהם אף פעם. אני חושב שהפעם היחידה שצעקתי בחיי, היה במלחמת ששת הימים כאשר חייל אחד ירה על ערבי שהרים ידיים ואני צעקתי עליו נוראות עד שכל סיני רעדה.

את הרעיון של חלוקת שאלונים לא למדתי בשום קורס. פשוט חשבתי שזאת תהיה הזדמנות להכיר כל אחד מהם, ולהטיל תפקידים אחראיים על כמה שיותר תלמידים.

אחת ההיכרויות הראשונות שעשיתי היתה עם הדסה, אשתו של אריה ערמוני מדריך הנוי, שהוא ואשתו התימנייה היו צמד חמד שעימם התיידדתי עד מהרה. את דפנה, בתם הקטנה בת השנתיים, אי אפשר היה שלא לאהוב והיא היתה פורצת בצחוק פעמונים כשהייתי זורק אותה באוויר וממהר לתופסה.

עברו כחמישים שנה מאז, עד שהצלחתי להיפגש עימה בערב שירה וצי'זבאטים שנערך בקריית גת. היא זכרה את כפר גלים, אבל לא אותי. כשסיפרתי לה איך הייתי זורק אותה באוויר, ביקשה שאעשה זאת שוב. מאד רציתי, אבל לצערי השנים עשו את שלהן ולא הייתי יכול לבצע זאת ללא עזרת מנוף.

הדסה, אימה של דפנה, היתה מדריכת ריקודי עם. באתי אליה באחד הערבים הראשונים שלי בכפר, כדי לתאם עימה ערב אחד בשבוע, שבו תבוא ללמד את קבוצתי לרקוד, בעיקר את הבנים הביישנים. בנוסף לערך החינוכי של מחולות עם, זממתי לנצל את אותו ערב ריקודים, למפגשי עם נאווה, שחיפשה יום קבוע שבו תוכל למצוא סידור לשני ילדיה ותוכל לנסוע אליי אחרי העבודה. התוכנית היתה, שאחרי שהדסה תגיע ותיקח לידיה את ניהול העניינים, אני אחזור לחדרי ואמצא אותה מחכה לי.

  הכול ידעו שאני מנצל את השעות החופשיות שלי לכתיבת ספר ולהמשך המדור של איה הג'ינג'ית ב"מעריב לנוער". על טיוליה של איה בארה"ב כבר גמרתילספר, ועתה, לאור המצב החדש, היא החליטה  ללמוד בבית הספר החקלאי "חושחש" ועברה לשם יחד עם המורה שמילקיהו. הסידור עם ערבי הריקודים והביקור של נאוה בו זמנית פעל רק פעמיים. הדסה התלוננה שיש בנים שלא קמים לרקוד ורצוי שאני אהיה נוכח ואשמש להם דוגמה. נאוה הצטערה לשמוע שהסידור המתוכנן שלנו לא יכול להימשך, ונאלצתי להבטיח לה שאתקשר אליה לעבודה כל יומיים, כדי שנוכל לתאם את המפגש הבא.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

"חזית השלום הנצחי" הישראלית

מגנה את הגניבה הנפשעת של "ארכיון

האטום למען השלום" האיראני

ואת הצגתו הנלעגת

מפי ראש ממשלה החשוד בפלילים!

* * *

ד"ר ארנה גולן

לזיכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן ז"ל,

ביום נישואינו הוא יום ל"ג בעומר

דברי מבוא

נישאנו בערב ל"ג בעומר. אמנם זה לא אירע בקיבוץ עין חרוד, המוזכר בכותרת הפרק הבא,  אלא בקיבוץ מסדה שבעמק הירדן, ולא לאורה של מדורה לוהטת שבקירבה רוחשים תפוחי אדמה צלויים, אלא בחגיגה קיבוצית מפוארת ונרגשת לפי מושגי הזמן ההוא, והשמחה היתה גדולה. היה זה אירוע היסטורי בקיבוץ, כי נישאנו אז יחדיו שלוש מבנותיו הבכורות של הקיבוץ, מאירה ודליה ואנוכי (וכזכור, סיפרתי ששלושתנו נישאנו לניצולי שואה). נערכו שולחנות מפוארים וארוכים על הדשא המרכזי, הגיעו עשרות רבות של אורחים מן העיר, מקיבוצי הסביבה, מן המפלגה וההסתדרות. היו מופעי ענק במושגי הזמן ההוא, נאומים רמי שגב, ריקוד הכלות וריקוד האימהות הצעירות של הכלות, החתנים הובאו לבמה על מנוף ענק של חציר, וכולם סיימו באוכל ללא הגבלה ובריקודי עם סוערים.

לנו, לשלוש הכלות, הוכנו שמלות כלה לבנות וצחורות ממשי שעין לא ראתה עד אז בקיבוץ, וזו שלי אפילו שימשה לאחר שנים לתחפושת פורים לבתי הבכורה ל"מלכת אסתר". היה טקס חופה כהלכתו אבל מותאם על ידי הרב קורן מן המושבה כינרת לרוח החלוצית, והאירוע נרשם כציון דרך  מפואר בהיסטוריה הקיבוצית (כתבו על זה  אפילו בעיתון "דבר"!)

בכל אלה, לא שאלנו את עצמו ולו לרגע, מה היתה עלותו של אירוע רב משתתפים זה, מה היה סך ההוצאות על ההכנות המרובות, בגדי ההורים והכלות והשחקנים למיניהם. והאם הקיבוץ יכול בכלל לעמוד בהוצאות הללו. כל הצד הפיננסי של החיים לא היה קיים בעולמנו. מקרה זה לא היה יוצא דופן, כמובן. שהרי מעולם לא שאלו חברי הקיבוץ את עצמם כמה עולה אירוח הקרובים, שהיו מגיעים מן העיר מצוחצחים ונשותיהם מאופרות ועל עקבים והם באו אל הקיבוצניקים בבגדי החאקי ונהנו מהאוכל ומיפי השטח שבקיבוץ. ילדי קרובינו שבעיר אפילו הגיעו לעתים לכל חודשי החופש הגדול ואיש לא שאל את עצמו "כמה זה עולה." להפך, שמחנו עימם. שלא לדבר על כך שאיש לא שאל את עצמו כמה עולה האוכל או הלבוש בקיבוץ (הצנוע מאוד, יש לומר) וכמובן, גם לא בחגיגה.

במסיבה גרנדיוזית זו החלו נישואינו, בעוד שמאי משרת בצבא ומתקבל בחום בקיבוץ. ואכן, הוא בחר בת זוג הולמת בהחלט בערכיה התמימים: הכסף לא היה קיים כמעט במערכת הערכים שלנו. רק לצרכים חיוניים. העיקר היא התרומה לחברה ולמדינה ולעם. לא כל שכן ששמאי התחנך כנער ניצול שואה בקיבוץ רמת הכובש שקלט אותו מאוד יפה ו גם זה  לאחר שהות במחנה מעצר בקפריסין וחינוך על ידי מורים מתנדבים מהארץ. קודם לכן, במשך כשנתיים, אף שהה (למזלו, לאחר מות הוריו) בבית יתומים בטשקנט, שם הנחילו לו את הערכים הקומוניסטיים. אי לכך, כה גדולה היתה תדהמתנו, שלי יותר משלו, כשעזבנו את הקיבוץ לאחר שמלאו שנתיים לבתנו הבכורה שלומית ונאלצנו לקיים את עצמנו.

היום, כאשר מדורות ל"ג בעומר כבר החלו לבעור ולהאיר, לצלות היטב  תפוחי אדמה מובחרים ולהעיר בי זיכרונות רחוקים, חשבתי שטוב יהיה, לזיכרו של שמאי, שנותר כל חייו אדיש להיבט הכלכלי והפיננסי של חיינו למרות שעבד ועמל להבטיחו, שטוב יהיה להזכיר ולתאר את הרקע הייחודי והחד פעמי של החינוך הקיבוצי בהיבט הפיננסי, שלפיו גדלנו ואשר בעומק ליבו שמאי נותר נאמן לו כל חייו. למרות שכל השנים הוא מילא מישרות שתבעו את מיטב זמנו ופגעו בזמן שנותר לו לכתיבה, הוא עשה זאת בעיקר לשם מימוש עצמי ולשם הגשמת ערכיו. ההיבט הכלכלי והמשכורת שהביא הביתה, נותרו כמו מחוץ לשיח והופקדו בידיי. לכן גם מעולם הוא לא "התמקח" בנושא זה, והיה נתון כולו בשאיפה לממש עת ערכיו הספרותיים, החברתיים והציוניים.

יהא הפרק הזה תרומת מה לזיכרו:

* * *

"בעין חרוד טוב מאוד, אין בו כסף כלל"

מתוך ספרי "ילדה של קיבוץ", עקד, 2012

פרק שישי, חלק א

א. לגדול בעולם ש"אין בו כסף כלל"

     א.  "בעין חרוד טוב מאד,              ב.    הגנן מביא ירקות מן הגן,

         אין בו כסף כלל.                           חלב – החולבים,

         שָׁם הסנדלר לחייט                        פת – הזורעים,

         תופר נעליים,                               דבש – הכוורן,

         החייט לסנדלר                             שם כולם יחד

         מעיל, מכנסיים,                            יושבים לאכול,

         וכך לנפח.                                  יחד יוצאים בַּמחול.

                               בעין חרוד טוב מאוד.

בשיר הילדים העליז והתמים הזה תיאר המשורר זאב, במבט מעריץ אך נאמן למציאות, את הוויית ילדותנו. חיינו לנו בכעין גן עדן סגור, שעדיין לא אכלו בו מפרי עץ הדעת, הלא הוא הכסף, ובתמימותנו סברנו שכך מתנהל גם העולם שמחוץ לקיבוץ. אמנם, לא תמיד יצאו הורינו במחול, כתיאורו של זאב, וריקודי ה"הורה" הסוערים של החברים הצעירים פרצו רק בסיומו של שבוע עבודה מפרך, והקיום היה צנוע ובסיסי. אף על פי כן, בתוכו של העולם הקיבוצי הדל והסגור שלנו התנהלו הדברים באורח שוויוני ובעיקר, תוך שחרור מכללי הכלכלה שעל פיהם התנהלו החיים מחוץ לו. בעולם המהפכני שהורינו בראו בכוח חזונם הנועז, "לא היה כסף כלל" ואנחנו לא התוודענו למושגים כמו קנייה ומכירה, רווח והפסד, משכורות והוצאות והכנסות, תשלומים או חובות.

בקיבוץ, כך חונכנו, אין לאיש רכוש פרטי משלו, הכול שייך לכול. כל אחד נותן ככל יכולתו בעבודה מסורה ומקבל ככל צרכיו במוסדות הקיבוץ: בחדר האוכל, במכבסה, במחסן הבגדים או בנגרייה ובמסגרייה. כאן "נותנים" ו"מקבלים" ובאורח שיוויוני (לפחות כך רובם האמינו). כמובן מאליו נקבע גם השוויון בין הגבר לאישה (שגם כאן ספק אם התקיים בממש, אבל זו היתה הכוונה): שניהם עובדים, שניהם תורמים לכלל, איש איש לפי יכולתו וּמינוֹ.

לאיש לא היה כסף פרטי משלו, אבל לאיש גם לא היה צורך בו. גם הצרכים היו מועטים באותם ימים והעיקר היתה המטרה המשותפת, ביסוסו של הקיבוץ, והכל התנהל מתוך "רצון חופשי" "לתת" ולתרום לקולקטיב. החברים כמו אמרו לעצמם: "חמאה, חלב וגבינה, עגבניות ובננות מפרי עמלנו – יש? יש ויש! גם בגדי חאקי ובגדי שבת נתפרים עבורנו במחסן ונמסרים לנו נקיים, מתוקנים ומקופלים, לאחר שכובסו במכונת הכביסה הענקית שבמכבסה. ואפילו רְהיטים טובים ושימושיים יש לנו, וחשמל ומים זורמים. והרי דבר אינו חסר."

לקיבוץ כיחידה כלכלית ("מֶשק") היו, כמובן, בעיות חמורות, שבמסדה לא השכילו מעולם להתגבר עליהן ולא הצליחו ליצור בסיס כלכלי איתן לקיבוץ (במידה רבה משום שסירבו לפתח תעשייה הנזקקת לידיים עובדות ול"פועלים שכירים"). אבל לא רק אנחנו, הילדים, לא היינו מודעים להן. רוב חברי המשק לא הוטרדו בהן, כיוון שעל שערי "גן-העדן" הסגור שלנו הופקדו "שומרים". היו אלה חברים שתפקידם היה להתמודד עם השאלות הפיננסיות של הקולקטיב ובהכרַח – מאחר שהקיבוץ לא יכול היה לנתק את עצמו מן ההווייה שסביבו – לקיים את הקשר עם העולם החיצוני, זה שהכסף וכללי הכלכלה שוררים בו.

הם כיהנו במזכירות הקיבוץ, בהנהלת החשבונות ובוועדת המשק, שבה היו רובם מרכזי הענפים החקלאיים. אבל כל השאר, ובייחוד אנחנו הילדים, חיינו לנו בעולם המהפכני שלנו, וכיוון שבעמק הירדן התהוותה קהילה של קיבוצים, אף לא באנו במגע עם העולם האחר. מעולם לא שיחקנו משחקים על כסף, ועד שנכנסנו לבית הספר המשותף לקיבוצים של העמק, שהיה בדגניה א', גם לא אחזנו מטבעות בידינו, כי רק אז התחלנו להביא תרומות לקרן הקיימת לישראל. וכמובן, עד שהגענו לגיל חטיבת הביניים בערך (אז כמובן לא היתה חטיבת ביניים אלא בית ספר יסודי של שמונה כיתות) לא הבנו את קרובינו העירוניים כשהזכירו בעיות כלכליות, שלא חסרו להם, וילדיהם קינאו בנו.

לנו, הילדים, הצטייר, אפוא עולם הקיבוץ ממש כְּבשירו של זאב. אף שהוא התבונן בעולמנו מנקודת מבטו של אדם היודע שיש "כסף" בעולם, הוא היטיב לִקְלוֹט את תחושת השחרור וההדדיות שבנתינָה שאפיינה את חיינו, חיים של קיום "מפרי עמלנו" וללא היזדקקות לעולם "שבחוץ".

אולם, שלא כמונו, הורינו באו מאותו עולם "שבחוץ", ותהליך ההתנתקות ממנו היה, למעשה, הדרגתי. אנחנו לא ידענו על כך דבר, אך בשנות התקבצותה של חבורת "קבוצת גורדוניה" הקטנה בפאתי חדרה, התלבטו הכול בבעיות הקיום החמורות. "המצב הכלכלי החמור אינו נותן לנו מנוח," הם שופכים את ליבם במכתבים נואשים לחבריהם שנשארו עדיין בבסרביה ובבוקובינה. "המצב איום ממש וסכנת רעב." במצוקתם אין הם מסתירים את מצוקתם מחבריהם, אלא משוכנעים שדווקא בכך הם מזרזים אותם לעלות ולסייע: "אנחנו חיים פה בלי פרוטה להוצאות היום-יומיות," הם זועקים. יותר מזה, בהיעדר מקור פרנסה במושבה הקטנה, חברים אחדים מתפזרים בקבוצות קטנות של 3-2 אנשים במקומות מרוחקים בחיפוש אחר עבודה ומשכורת, כי "כאן אין סיכוי כלשהו לרווח."

בשנת 1936, לנוכח המצב התעסוקתי והפיננסי החמור, גוברת "מכת העזיבה", כאשר חברים מסורים ונאמנים עוזבים את הקבוצה בכאב, והקולקטיב הקטן כמעט ושוקע בייאוש (ספר מסדה, עמ' 25-19).

ההצלה באה עם העלייה להתיישבות ב"כיכר ארלוזורוב" שנמצאת מצידו המזרחי של הירדן, שנה לאחר מכן. אבל אז מוטרדים כולם בבעיות כלכליות, שלא הכירו עד אז: "היעדר אמצעים" ליצירת ענפי חקלאות חדשים, למתיחת קווי מים, להתקנת משאבות לשאיבת מים מן הירמוך וכיוצא באלה. במתח רב הם מצפים ליבול החקלאי הראשון, שהם רואים בו הישג קולקטיבי, ובעיקר הקלה במצוקת הקיום וראשית ההתבססות הכלכלית.

וכמובן, בעיות פיננסיות לא פשוטות מתעוררות עם הולדת ילדים נוספים, כשהאוהלים כבר אינם עונים על צורכי המגורים ויש לחשוב על בניית בתים של ממש, וכאשר יש לוותר  על עבודתן של חברוֹת בענפים החקלאיים , שכן הן חייבות לטפל בילדים ולהתחיל להקים בתי תינוקות וגנים, ועולה צורך דוחק בהשקעות נוספות.

תוך כך, עם ההתבססות וההתרחבות, הולכת ונקבעת גם הדיפרנציאציה בתפקידים. אט אט נוטלים בעלי התפקידים הכלכליים את העול הפיננסי (ולעיתים גם את ההטבות הכרוכות בו...) על שכמם, ושאר החברים חיים במציאות של "נותנים" ו"מקבלים". אבל בשלב זה בדיוק הם חשים שהגשימו את חזונם. שהרי "המפעל הקיבוצי יסודו במרד במציאות הזעיר בורגנית של הורינו, בפרנסות הגלותיות, באורח החיים ובהווי של המשפחה והסביבה." הוא הושתת על "הרעיונות הסוציאליסטיים החדשים" וגובש בִּשְׁנֵי יְסוֹדוֹתָיו: "שינוי המבנה החברתי" מכאן ו"רעיון גאולת הארץ" מכאן, ושניהם זכו להגשמתם: "יישוב שממות הארץ ובניית חברה חדשה בארץ ישראל" (ספר מסדה, עמ' 11). ולגאוות כולם החברה החדשה הזאת מנותקת מ"כסף" שהוא "מקור הרע", והיא שוויונית.

מערכת ערכים זו חייבה, אפוא, את שלילת הרכוש הפרטי וההישגיות האישית, כאשר כל הישג של אדם מסויים שייך לחברה כולה ומיוחס לכלל ולא לפרט, כמו גם דחייה מוחלטת של החומרנות בכלל. אי לכך זכו לגינוי "ערכים חומרניים" כצבירת כסף, רכוש ומעמד, ואת מקומם בפיסגת ההירארכיה הערכית תפסו "ערכים רוחניים", שעיקרם "עילוי האדם". רק אם יטפח האדם החדש את אישיותו ומוסריותו, יוותר על כל גילוי של אגואיזם והתבלטות וגאווה בהישגיו, ויפעל  למען חיי השיתוף ומַטרות ההתיישבות, כך האמינו, רק אז יגיע "החבר" למימוש עצמי נעלה ובה בעת יקַדם את עמו. "העיקר הוא להיות בן-אדם." הם שבו ושיננו לנו, "שנהיה כולנו אנשים טובים, דואגים זה לזה ולקיבוץ. זיכרו שאדם נבחן במעשיו כלפי הזולת."

בתוך "חברה עברית חדשה" ואידאליסטית זו גדלנו אנחנו. מושגים כמו "פרנסה", "מצב כלכלי", "פרוטה", "הוצאות והכנסות" או "רווח" לא התקיימו בעולמנו, ואת מקומם תפסו מושגים כמו "טוב ורע", "אחריות", "עבודת כפיים", "חַבֵרוּת" או "לכולם אותו דבר". מצוקות כלכליות ומושגים כמו "עוני" או "עובד ומעביד" לא היו ידועים לנו עד שגדלנו מעט, ודי היה לנו במעט שהיה לנו.

בתמונות המועטות שנותרו מילדותנו (אלו שלא נשרפו בקרבות מלחמת העצמאות ובכיבוש הקיבוץ) אנחנו נראים לבושים לא רע בבגדים שנתפרו לנו במתפרת מסדה, מתנדנדים על נדנדה  או מטיילים בשלווה עם המטפלת במרחבי השדות הפתוחים, שעדיין אינם מעובדים, על יד הקיבוץ, מסורקים היטב וצמות דקיקות קלועות בראשי הבנות, כנראה  במיוחד לכבוד הצילום.

מבחינה כלכלית היתה זו ילדות תמימה, נטולת דאגות, ששאלות של עיבוד אדמה והגנה עליה רווחות בה והיא מוגנת על ידי חברה שלמה שדאגתה ממוקדת בנו, הילדים המוכיחים את התגשמות המפעל, בלא שנדע שלא פעם מוותרים החברים על צרכיהם למעננו.

אלא שלא ניתן היה לנתק את העולם המהפכני הזה לאורך זמן מן העולם שסביבו. אט אט תתגלה להורינו אמונתם התמימה ב"עולם ללא כסף כלל" כאשלייה מרה וכעיוורון, אם משום ש"הכסף" יחדור אט אט לעולם הסגור-לכאורה של הקיבוץ, ואם על שום שבהכרח יתקיים מגע עם העולם "שבחוץ", ובראש וראשונה עם בני משפחה. ואילו לנו, שנולדנו אל אותה "חברה עברית חדשה", עתיד להיות עצם המיפגש עם "הכסף" בחינת תגלית מרעישה. יותר מזה, עם עזיבתנו את הקיבוץ אנחנו עתידים לעבור תהליך כאוב ומורכב של פענוח כללי המציאות הכלכלית "הבורגנית והנחותה" ושל התמצאות בה.

ב. בת הקיבוץ מגלה שיש "כסף" שם "בחוץ"

עד היום זכור לי בבהירות אותו רגע שבו גיליתי לתדהמתי שיש "כסף" בעולם. ויותר מזה, עד כמה שונה ומוזר הוא אותו עולם שהכסף קיים בו.

הייתי אז כבת 6 או 7 ונסעתי עם אבא לראשונה לתל-אביב. אבא נסע "לסדר" שם "עניינים" של הקבוצה – מסדה עדיין כונתה "קבוצה" כשאר קיבוצי "גורדוניה", לציין את המיספר המוגבל של חבריה, להבדיל מ"קיבוץ" – והוא לקח אותי עימו לבקר קרובי  משפחה.

לא היתה זו פגישתי הראשונה עם ההווייה הקרוייה "עיר", שהרי היכרתי כבר את טבריה, שנחשבה בעינינו לעיר הגדולה של ילדותנו, מנסיעותיי לביקורים תכופים אצל רופא האוזניים. כשהגעתי לטבריה, אף שהייתי שקועה תמיד בכאב שניקר בראשי (שסופו שהותיר אוזן אחת שלי כמעט חרשת), התבוננתי בסקרנות מבעד לחלון האוטובוס בכרך האפור והמוזנח, אך הוא דמה בעיניי שוקק ומלא חיים. וכשצעדתי ברחובות הצרים בדרך לקופת חולים, יחד עם אימא או מלווה אחרת, הבחנתי מקרוב בשוק העירוני שאנשים רבים, בעיקר נשים, סבבו בו בין דוכני הירקות, הפירות והדגים, הלבוש ומוצרי הסידקית. ובכל זאת, מעולם לא תהיתי איך מקבלים האנשים את המצרכים שהם שמים בסליהם. מן הסתם סברתי שהם מבַקשִׁים יפה, מקבלים ואומרים תודה. וכיוון שלא עלה על דעת המלווה לפנק ולנחם אותי בממתק או בצעצוע, ואף כסף לכך לא היה בידה, לא ראיתי איך "מקבלים" את הדברים הללו.

גם בבית הבחנתי בילדים שמקבלים מהוריהם, בשעת הביקור של אחר הצהרים, חפיסת שוקולד או ממתקים אחרים ואפילו צעצועים, שלא קיבלתי אני ורוב חבריי בחדרי הורינו. אך יש לשער שסברתי שקיבלו אותם מקרוביהם מן העיר שבאו לבקר בקיבוץ או שאולי נתנו אותם לאבותיהם הנהגים ב"תנובה", שם פרקו את תנובת הקיבוץ, או בנסיעה אחרת לעיר. קינאתי בהם, כמובן, וזכורה לי אפילו פעם אחת שבה התגנבנו, אני עם ילדה נוספת, לחדרו של חבר שעבד בעיר, ו"גנבנו" משם טבלת שוקולד. אולם אז, כיוון שאבא לא הביא לנו מותרות מעין אלו למרות שעבד במשך שנים במוסדות הקיבוצים בתל אביב, ואף לא חשבתי שאפשר שיביא, עדיין לא קישרתי בין מקום עבודתו של אותו חבר לבין הימצאותם של הממתקים, שמהם נהנו ילדיו. ימים רבים אף הוספתי לייסר את עצמי על אותה "גניבה".

לימים, בשיחות עם חבריי, גיליתי שהיו ביניהם שהבחינו כבר בילדותנו המוקדמת בין מי שהיה לו "כסף" הקונה "רכוש פרטי", לבין רובנו שלא היה לנו דבר. ואף שהמדובר היה בדברים פעוטים, הם חשו היטב בפער שנוצר ובמקורו. אחדים מאיתנו אף היטיבו להבחין בבית הספר בפער שבין איכות בגדיהם של בני קיבוצים עשירים יותר, כגון אֲפִיקים, לבין איכות בגדינו שלנו. עוֹדֵדָה, למשל, מספרת שכבר אז עמדה על משמעותו של פער כלכלי, אף שלא ידעה לנסח זאת כך. אשר לי, ככל הזכור לי, לא נתתי את דעתי באותם ימים לתופעות שהעידו על נחיתותנו הכלכלית – כמו נסיעה לבית הספר בעגלה רתומה לסוס, גם בימי גשם – וראיתי בהן תופעות טבעיות לקיבוץ צעיר ומרוחק.

והנה אני, ילדה קטנה ותמימה, מקבוצה קטנה שבראשית צמיחתה, משוטטת בעיר תל-אביב, והעיר נדמית לי ענקית וסואנת. אין היא דומה לטבריה האפורה. הרחובות רחבים יותר, מכוניות נוסעות בהם ואנשים הולכים ושבים ויש ביניהם לבושים בחליפות ותיקים בידיהם, כמו שלא ראיתי מעולם. גם הנשים לבושות שמלות נאות ותסרוקותיהן עשויות והן מהודרות יותר מקרובות המשפחה הבאות לחברי הקיבוץ. גם חלונות הראווה גדולים יותר מאשר בטבריה. עולם מופלא וזר.

חווייה מיוחדת זומנה לי כשאבא ניגש לקיוסק, דיבר עם האיש שבפנים והאיש מזג ונתן לו שתי כוסות של "גזוז" אדום, שאף טעמו היה חדש לי. אך מופלא יותר היה השוק, שדוכני הפירות והירקות שבו היו צבעוניים ומזמינים הרבה יותר מאשר בטבריה. ניגשתי אל אחד הדוכנים, שבקושי הגעתי לגובהו, ונטלתי ממנו חופן ענבים אדומים, ובידי השנייה משכתי את אבא להוסיף וללכת.

אבא נחרד: "הרי עוד לא שילמנו," הוא אמר לי.

אבל כיוון שלא הבנתי מה העניין הוספתי למשוך בידו.

"ארנה," הוא נזף בי קלות, "אי אפשר כאן לקחת כל מה שאת רוצה. זה לא שלנו. כאן צריך לשלם לאיש," והוציא את ארנקו וחיטט בו.

לא הבנתי והתקוממתי: "הרי יש לו כל כך הרבה, מה הוא לא יכול לתת גם לי קצת?"

שנים לאחר מכן עוד אהב אבא לשוב ולספר את הסיפור והיה צוחק צחוק גדול. "הסברתי לך שבעיר צריך לשלם בכסף," היה מספר ונהנה, "אבל את לא היית מוכנה לקבל שום הסבר. נעלבת וטענת שלא יפה שלא נותנים לך ושאת כן היית נותנת לו והתחלת לרוץ עם הענבים שלך. גם כשנכנסנו למסעדה הקואופרטיבית בשינקין לאכל ארוחת צהריים, לא הבנת למה אני עומד בתור ולמה צריך לשלם בקופה."

ואכן, גם את זה אני זוכרת, וגם כיצד עצר אבא על יד ילד עני שביקש נדבות – מחזה נדיר אז – ואמר בגאווה: "תראי את הילד המסכן הזה. זה בדיוק מה שאין לנו בקיבוץ," ונתן לו איזו פרוטה.

הביקור בתל-אביב, כמו הביקורים שיבואו אחריו, שימש לאבא הזדמנות מצויינת להבהיר לי את עדיפות חיי הקולקטיב השיוויוני, הצודק והחלוצי על פני העולם העירוני, הקרוי "בורגני".

לגינוי מיוחד זכה בפי אבא המוסד הקרוי "בית קפה". האמת היא, שאני בתמימותי עוררתי את הנושא. "מה המקום המוזר הזה?" תמהתי, "זה חדר-אוכל? אז למה כולם יושבים כאן עכשיו באמצע היום? הם לא עובדים? ומי הם האנשים הלבושים סינרים לבָנים ומגישים להם צלחות וכוסות? ולמה הם לבושים בבגדי שבת?" המטרתי על אבא את שאלותיי.

ואז, אבא התפרץ בלהט: "מה זאת אומרת מי הם? אלה הם סתם עירוניים שיש להם זמן באמצע היום לשבת כאן ולבזבז זמן יקר על שיחות בטלות ולאכול עוגות עם קצפת, כאילו כאן טשרנוביץ או אירופה. אפשר לחשוב שאין להם מה לעשות למען הארץ הזאת."

אבל אני, שלא ידעתי מהי טשרנוביץ ומהי אירופה, הקשיתי בתמיהה: "אבל מי הן הנשים האלו עם התסרוקות הנפוחות?"

אבא עצר את מהלכו הנרגז ולחש באוזניי: "אלה הן 'גברות' והן לבושות תמיד כמו בשבת, כאילו יש להן חג. והתסרוקות הנפוחות הללו, ממש כמו בגולה!"

ובכל זאת, שמתי לב שכאשר ביקרנו בבית הדוד והדודה וינראוב, שהגיעו מצ'כיה באניית פליטים רעועה, איבדו את הונם הרב והתגוררו בדירה קטנה על יד רחוב ביאליק, נהג בהם אבא כבוד רב, אף שלמרות עוניים וקשיי הפרנסה הקפידו על לבוש אלגנטי ככל האפשר. הדודה היָפָה היתה לבושה תמיד שמלה על פי מידתה או חליפת חצאית, שערה סדור וכובע אלגנטי על ראשה, ואילו הדוד, כאשר היה פנוי מעבודת השמירה המפרכת, ענב עניבה ולבש ז'קט.

אבא נהנה לדבר עימם בגרמנית צחה כמו בטשרנוביץ ולי הוא היה אומר: "תראי אותם איך הם שומרים על כבודם. למרות כל הצרות שעברו עליהם הם נוהגים בגאווה ובכבוד עצמי. כזאת היא משפחתנו. את רוחנו וכבודנו לא ישבור איש!"

באשר להם, מסתבר, גברה הנאמנות המשפחתית על הדבקות בערכים החלוציים.

אבא גם התפעל תמיד מיופייה של הדודָה ומנימוסיהם האירופיים של השנַיים, בעוד שבבית היה שותף להשקפה שעל פיה בעיר מתנהלים יחסי האנוש על פי נימוסים קפואים וחיצוניים, בעוד שבקיבוץ הם מושתתים על יחסי חברות כנים. אבל גם בתחום זה נקלע לדילמה פנימית. כשם שהוא עצמו הקפיד תמיד על לבוש מסודר, ויהא הפשוט שבפשוטים, כך סלַד מגילויים של "נימוסים גרועים", בלשונו, והלצות זולות בין חברי הקיבוץ ולא פעם התרפק על הנימוס "הטשרנוביצאי" שהיה בו מתן כבוד לאדם.

אבל באשר לערכים החברתיים והחלוציים היה חד-משמעי, ככל חברי הקיבוץ: הקיום הבורגני בעיר, שהוא מעין המשך לגולה, הוא מיקבץ של פגמים, שיסודם ב"כסף", ברכוש הפרטי. שורר בעיר אי שוויון מעמדי, ניצול של הפועל העברי, חומרנות, אגואיזם והישגיות אישית הקרוייה "קרייריזם". ומעל הכול, העירוניים אינם ממלאים את מצוות יישוב הארץ ותיקון החברה העברית. בעודם מקדישים את זמנם וכוחם לצבירת כסף ורכוש וחיי נוחות לעצמם, מפריחים החלוצים את שממות הארץ ונאחזים באדמה, חיים מפרי עבודתם, ומכינים ארץ לעם, קובעים את גבולותיה ומכוננים חברה צודקת ושוויונית.

לאורם של ערכים אלה צמחנו. הם הועברו אלינו במפורש או במובלע בכל אשר הלכנו. אי לכך, גם כשראינו את בני משפחתנו שבעיר בחייהם הצנועים והדלים ובקשיי הפרנסה, וגם כשהורינו הזדהו עם מצוקתם וטיכסו עימם עצה להקל עליהם, תמיד חשנו עליונות מהותית, של אלה הַחַיִים בעולם שהוא לא רק צודק, שוויוני ונטול "כסף", אלא גם תורם ליישוב ולעם.

מאידך, באותם ימים גם לא טרחנו להבין ולא הוסברה לנו כל המערכת הכלכלית ומושגיה, כגון עובד ומעביד, קנייה ומכירה, רווח והפסד, ריבית ועוד.

רק בבית הספר התיכון, "בית ירח", הוחלט להעניק לנו בסיס תיאורטי להשקפה הסוציאליסטית. על השיעור הופקדה מעיינה, חברת אפיקים שזכתה להערצתנו על שום תבונתה ואישיותה, והיא לימדה אותנו במשך שנה תמימה את ספר "הקפיטל". לא נזקקנו, כמובן, לספר זה כדי להיות משוכנעים באמיתות הסוציאליסטיות, אבל על רקע לימודי החקלאות המשעממים – "איזה טעם נפלא יש לעגבניות," היה אומר סטולר, חבר כנרת המומחה לגידולים חקלאיים ולתמרים, ומלקק את שפתיו, כשראה שקצה נפשנו בהסבריו – היו לנו שיעוריה של מעיינה כסם חיים.

אבל באותם ימים כבר החלה מתפוגגת אמונתם הנלהבת של הורינו ב"עולם ללא כסף". אמונה זו, שהתקיימה לערך שני עשורים מתוך להט נעורים, נפגשה עם המציאות, בייחוד לאחר מלחמת השחרור, ונפגעה. אך בנו הם כבר טבעו את "הזלזול" היסודי ב"כסף" על משמעויותיו, ואת העדפַת העשייה למען העניין עצמו והכלל – על צבירת רכוש אישי, מעמד או כסף ובכך קבעו לא במעט את מסלול חיינו...

ארנה גולן

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

"מתחת לגלגל"

להרמן הסה

עברית: 1975

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 8.8.1975

לפני 43 שנים

אחת הסיבות לעניין המתמשך והולך שאנו מוצאים ביצירותיו של הרמן הסה נעוצה בכך שמרביתן עוסקת בעולמם של מתבגרים ודרכם אל הגשמתם העצמית. אף שהיסוד האוטוביוגראפי הוא חשוב, ולעיתים מכריע, ברוב היצירות הללו, טועה מי שמנסה לראות בהן רק סיפורים על גיל הנעורים ובעיותיו הנפשיות. אלה הם ספרים על דרכו של אדם בכלל, וגיל הנעורים מופיע במלוא רצינותו, כגיל הקובע את כיוון דרכו של האדם הבוגר, ולעיתים אף משקיע אותו במשבר כה קשה עד שחייו מסתיימים בנעוריו, כשם שמסתיימים בטרם עת חייו של הנס גיבנראט, גיבורו של הסה ברומאן השני שלו (לאחר "פטר קמנצינד" שהופיע ב-1904) – "מתחת לגלגל" (1906).

צמד רעים, יחסי רעות ואהבה בין שני גברים שהתחילו בגיל צעיר, הוא עניין המעסיק את הסה ועומד במרכז  יצירותיו. קמנצינד וחברו הגיבן בופי. הנס גיבנראט וחברו הרמן היילנר. אמיל סינקלר ומאכס דמיאן. הילד בנובילה "נפשו של ילד" (1920) וידידו אוסקר ובר. סידהארתא וגווינדא, נרקיס וגולדמונד.

הדוגמא המעניינת ביותר היא זו של נרקיס וגווינדא כנגד סידהארתא וגולדמונד. שני הראשונים בוחרים באמת ומקדישים לה את כל חייהם בעלותם במעלות ההירארכיה הדתית, ואילו שני האחרונים אינם מוכנים לקבל את האמת "מוכנה", כתורה כתובה המחייבת את האדם, כאמונה שהוא דבק בה, אלא מתעקשים לעשות לבדם את הדרך הפרטית שלהם אל אותה אמת כללית.

סידהארתא בדוגמת חייו, וגולדמונד בחייו ובאמנותו גם יחד, שניהם הרפתקנים, מתנסים בחיים לכל גווניהם, הטוב והרע, האצילי והשפל, האירוטי והמיסתורי, ודווקא משום כך הם-הם הזוכים האמיתיים, העתידים להגשים עצמם באופן מלא. גווינדא יקנא בסידהארתא הגווע, ממש כשם שנרקיס יקנא בגולדמונד הגווע, ויבקש ממנו לגלות לו כיצד זכה בהארה ובהבנה האמיתית.

והמסקנה המתבקשת היא שאין אפשרות להנחיל את האמת, אפילו היא כללית במהותה, אלא חייב כל אדם לבדו לעשות את הדרך אליה, ומאושרים הם אלה שיעלה הדבר בידם, ועניים-ברוח  הם אלה שהלכו "על בטוח" ודבקו בנעוריהם באמת הכתובה ואותה עבדו כל ימיהם באורח שכלי וחברתי אך ללא התנסות רגשית חזקה וללא עמידה בניסיון הרבגוני של החיים, באהבת נשים, באמנות, בהרפתקאות.  אצל סידהארתא, למשל, עצם החלטתו לחיות חיים עירוניים, רגילים, היא בבחינת הרפתקה מופלאה.

כיצד קשורים שני הספרים המאוחרים הללו ("סידהארתא", 1922, "נרקיס וגולדמונד", 1930) לספרו המוקדם של הסה "מתחת לגלגל" (1906)?

קודם כל, מופיע כבר כאן, ובעצם, לראשונה, צמד החברים, שתכונותיו עתידות להתפזר במרוצת השנים בין שני הקטבים הללו: נרקיס-גווינדא – לעומת גולדמונד-סידהארתא. הנס גיבנראט דומה בשורש נפשו לנרקיס ולגווינדא, אלא שכוחותיו הנפשיים אינם עומדים לו ללכת אפילו בדרכה הסלולה היטב של האמת, או של המדע וההשכלה, וסופו שהוא מאבד עצמו לדעת.

ואילו ידידו הנערץ, הרמן היילנר, קרוב יותר לדמותם של גולדמונד וסידהארתא, הוא מורד במוסכמות החינוך אשר בסמינר שבמינזר במאולברון, הוא טעם ראשיתה של אהבת אישה, הוא נערץ על הנס גיבנראט, אלא שגם את סופו איננו יודעים. מיום שגורש מבית הספר אין הוא כותב מילה על אודות עצמו, ואין אנו יודעים אם המשיך להתפתח והגשים עצמו בצורה נעלה, או שמא השתנו כוחותיו הרוחניים והוא התבזבז ונתמזמז כליל. מבחינה זו אין המשל בספר הזה מרחיק מעבר לראשיתה של תקופת ההתבגרות, בעוד אשר בספרים המאוחרים נעשה ניסיון עמוק לראות את המשל שבחיי אדם מהתבגרותו ועד אחרית ימיו.

בחזרה המתמדת הזאת על חוויות נעורים מבטא הסה ללא ספק משקע אוטוביוגראפי מכריע של תקופת התבגרותו. הוא עצמו נשלח בגיל צעיר ללמוד במנזר פרוטסטאנטי, ובהיותו בן חמש עשרה ברח משם ועסק במלאכות שונות לפרנסתו, ובין היתר עבד במסגריה.

הקורא את "מתחת לגלגל" מבחין אפוא כי הסה "חילק" את עצמו בין שני הגיבורים – להנס הצייתן העניק את ילדותו שלו, ואת הצורך, לאחר עזיבת המנזר, להתחיל לעבוד במסגריה. הסה עמד בכך, אך אצל הנס יש בכך משום תחילת הקץ. ואילו את המרד ההירואי, הכורח לעזוב את המנזר, זאת העניק להיילנר.

גם נרקיס וגולדמונד, תחילת ידידותם בתקופת לימודיהם במנזר, גולדמונד בורח אל סערת החיים, ואילו נרקיס נשאר כל ימיו במינזר ונעשה לאב-המינזר, וישנה הרגשה כי ה"צמד" הזה, החוזר כתבנית, הוא צירוף של שני מרכיבים – האחד, כפל פנים והזדהות של הסה עצמו עם כל אחת מהדמויות שהא מציג ב"משל" שלו, והשני – יחסיו של הסה עם חברים מתקופת הילדות והלימודים במינזר. קינאתו שלו, הילד החלש, הנער הצייתן והשקדן, באלה המורדים, בעלי ההשראה (הרמן היילנר הוא משורר צעיר ואילו להנס אין מושג עדיין על אודות שירה ואמנות).

אך ברבות השנים ודאי קרה כך שדווקא הדמות ה"חלשה", כגון אמיל סינקלר, או הילד ב"נפשו של ילד", או הנס גיבנראט – היא שנעשתה לאמן, לסופר, היא שהגשימה עצמה באופן מלא, דוגמת הסה עצמו, ואילו החברים, אלילי תקופת ההתבגרות, "המשורר", "הגאון", "האמן" – עקבותיהם נעלמו ולא נותר רושמם אלא בנפשו של הסופר. ודבר דומה מתרחש גם ב"טוניו קרגר" של תומס מאן. וכך, גיבנראט עתיד להיעשות להיילנר, אך לא היילנר של תקופת ההתבגרות אלא היילנר שמגשים את עצמיותו לאחר מאבק קשה של שנים ארוכות.

וכאן אנו חוזרים לנקודת המוצא, והיא סוד הקסם שמהלכים גם כיום ספריו של הסה. טעות היא לחשוב שתקופת ההתבגרות היא עניין למתבגרים עצמם (ולהוריהם), וזו טעותם של אלה המבטלים את ספריו של הסה בהכריזם שאלה ספרים המכוונים לגיל ההתבגרות בלבד.

הסה פונה בכתיבתו לא רק אל המתבגר אלא גם אל המתבגר שנשאר בנפשו של כל אדם מבוגר. וכשם שספריו מעוררים את הנער להתבונן קדימה ולחשוב ברצינות על חייו, לבל יבזבזם באמיתות שווא או במנוחת הדעת שיש עימה משום טמטום – אך הוא מעורר את האדם המבוגר לחשוב על ראשיתו, על חלומות ימי התבגרותו, על המטרות שהציב אז לעצמו, החברים שראה כדוגמא, שהתחרה בהם, שרצה לחקות את דרכם או ראה בהם  מורי דרך שלו, לחשוב על אהבות ימי נעוריו, ולהתבונן אלא תוך נפשו פנימה, ממש כסידהארתא בגיל ארבעים, ולהרהר אם לא הגיעה העת לעזוב את כל אשר לו ולברוח אל היער, אל הנהר ואל עצמו.

לכן טועים אלה הרואים בספר "מתחת לגלגל" כמין רומאן תוכחה על החינוך הקשה וחסר ההבנה שניתן לנערים רבים בתקופת נעוריו של הסה, כמין מחאה כנגד שיטה חברתית של לחץ ודיכוי בחינוך. ודאי שיש אמת במירקם החברתי וההיסטורי הזה של פרשת הנס גיבנראט, אולם מי שמתבונן בספר ממרחק ספריו המאוחרים של הסה יבין כי כאן ראשיתו של "המשל" על דרכו של האדם, וכי הסה לא ביקש שיטה נוחה שבה יגדלו נערים כמו בחממה, אלא ראה בעצם המאבק של גיבנראט והיילנר נגד סביבתם את השיעור הראשון, ההכרחי, במאבקם הארוך על הגשמת עצמיותם. גורלם בידיהם. הם אינם משועבדים בנפשם. ואם האחד מתאבד והשני נעלם, אין זאת אלא משום שלא היה בהם הגרעין הקשה אשר ממנו עתיד להיווצר אדם שלם יותר ועשיר בניסיונו האנושי.

אלמלא אותה חולשת גוף ורוח שתקפה את גיבנראט במינזר, היה נשאר שם כפי שנשאר נרקיס לאחר בריחת גולדמונד, ונעשה ודאי ברבות הימים לאב המינזר. זאת לא היתה עשוייה להיות הצלחה גדולה, תמיד היה ממשיך לקנא באנשים במו היילנר, גולדמונד וסידהאתרא. אבל זו היתה אפשרות ריאלית, אלמלא אותה חולשה שתקפה אותו והביאה לדעיכת רצון חייו ולהפסקת התפתחותו הרוחנית.

גיבנראט הוא אותה אפשרות, או סכנה, שאותה חש וממנה חשש הסה עצמו בהיותו באחד המעברים המשבריים של חייו, בדרך מנטישת הסמינר אל החיים הקשים, העצמאיים, בהם היה בין היתר עוזר בבית מסחר, מסגר ומוכר ספרים.

* הרמן הסה: "מתחת לגלגל". תירגם: ד"ר בצלאל וכסלר. הוצאת שוקן. ירושלים ותל-אביב. תשל"ה. 1975. 171 עמ'.

* * *

עוּרוּ השורפים

עונת ההצתות הגיעה!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יצחק [מאיר] יקר, אכן, כי כן: לפעמים כה חשוב לבטא את אותה מבוכה ומבולקה שכמעט כל מי שעסק בחינוך צריך לחוש נוכח המקרה הנורא שהתרחש דווקא בנחל צפית – שכן כה קשה להיטיב לנהל את החיים בין הצפייה הדרוכה והיציבה – לבין ההתפרצויות האקראיות והבלתי  צפויות, עד  התרחשותן...

אז, תודה  על הדברים  שמסרת לאהוד  בן עזר!

עדה ה. 

* ידוע לנו על ישראלים שליבם כואב על כל מנהרה של החמאס, שמשטר האפרטהייד שלנו מפוצץ על גבולנו עם רצועת עזה.

* איך זה שהתקשורת הישראלית היודעת-כל טרם עלתה על הקשרים הסמויים שבין שרה נתניהו לתוכנית הגרעין האיראנית? היא בטח הזמינה שם ארוחות יקרות שחשבה שמותר לה בתור אשת ראש-ממשלה המייצג את המדינה המפציצה ישראל.

* "חברות ישראליות ביצעו בשנת 2017 עסקאות ייצוא ביטחוני בשווי 9.2 מיליארד דולר – סכום שיא מאז קום המדינה, כך פירסם היום (רביעי, 2.5) האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון (סיב"ט). מדובר בעלייה של כ-40% משנת 2016, אז עמד סכום העסקאות השנתי על 6.5 מיליארד דולר." ["הארץ באינטרנט. 2.5].

כפי שכבר ציין גיא בכור באחד ממאמריו, לאויבינו זכות גדולה בפיתוח אמצעי הלחימה שלנו ובהפעלתם ובמוניטין שאנו רוכשים בזכותם בעולם, ואויבינו אפילו לא דורשים תמלוגים על כך!

* תזכורת לאידיוטים המוסריים שלנו: "עשרה צוותי כיבוי פועלים הערב (רביעי, 2.5) לכיבוי שריפה שכילתה מאות דונמים סמוך לקיבוץ בארי בעוטף עזה. לפי המועצות האזוריות מרחבים ושדות נגב, עפיפון המחובר לבקבוק תבערה שנשלח מהרצועה גרם לשריפה, שעד כה פגעה ב-350 דונם שדות תבואה באזור." ["הארץ" באינטרנט. 2.5].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל