פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1341

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באייר תשע"ח, 7.5.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תַחֲזִית מֶזֶג הָאָבִיב... // אורי הייטנר: צרור הערות 6.5.18. // יוסי אחימאיר: תלמידי המכינה כמשל... // מוטי הרכבי: גניבת המסמכים מאיראן, ההבדל בין ימין לשמאל. // משה כהן: יש פרטנר לשלום. // יהודה דרורי: הטרור החקלאי מבוצע ע"י ערביי ישראל ויש לחסלו! // חובב טלפז: תגובה לעמוס גלבוע. // יעקב חסדאי: על ערכים ומשפט פלילי. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק מ'. הקרב עם מנהל הכפר. // גלעד צוויק, מארגן טקס הזיכרון האלטרנטיבי: "אין הבדל בין המחבל המתאבד שרצח את בתי לטייס שמפיל פצצה בעזה." [אתר "מידה", 30/04/2018]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [109], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // זאב בן-יוסף: שלטון החוק ועליונות המשפט. // תקוה וינשטוק: אומה זו כגפן נמשלה. // ארנה גולן: "לגדול בעולם שאין בו כסף כלל". חלק שני: 1. הוריי מגלים חוסר אונים בעולם שאין להם בו כסף כלל. 2. איך תפענח בת קיבוץ את המציאות "שיש בה כסף". // יוסי אחימאיר: חנה בוים, האגדה מן הנחלה. // אוריה באר: הפרסים, כן הפרסים. // נעמן כהן: ואלה שמות: יהודה-שטיינברג-אורבך-הראל. // אהוד בן עזר: By Herman Hesse Rosshalde, פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 8.2.1974, לפני 44 שנים, תחת הכותרת: "הספר הלועזי – 'רוזהאלדא' להרמן הסה". // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

תַחֲזִית מֶזֶג הָאָבִיב...

הָאָרֶץ הַקָּשָה, הַחֲרוּלִית הַזֹּאת, שוֹדֶפֶת

הַטַּל, הַוָאדִיּוֹת וְהַדְּמָעוֹת שֶאֵש תַּחְרֹךְ

מַקְצָה לְךָ, כִּבְדַל-חִיּוּךְ בִּפְנֵי חֻמְרָה זוֹעֶפֶת,

לְרֶגַע

אֶת חַסְדָּם

שֶל הַיִּפְעָה וְשֶל הָרֹךְ.

הָאָרֶץ שֶהַיֵּש בָּהּ מְאֻיָּם תָּמִיד בְּאַיִן

וְלַהַט הַשַּרְקִיָּה כְּמוֹ מוֹחֶה בָּהּ כָּל רָבִיב

נוֹתֶנֶת לְךָ כָּאן, בִּנְדִיבוּתָהּ צָרַת-הָעַיִן

פִּתְאֹם,

כְּהַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד

אֶת הָאָבִיב.

יַפְיוּף,

הָדוּר-נָאֶה,

מַדִּיף נִיחוֹחַ שֶל תּוֹחֶלֶת

מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם וְקִנָּמוֹן,

פּוֹרֵשׂ הוּא כְּחֻפָּה טַלִּית-שְחָקִים שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

עַל כָּל אַשְלָיוֹתֶיךָ שֶצְּחוֹקָן כְּפַעֲמוֹן.

עַל כָּל שְׂרִידֵי הַתֹּם הַיַּלְדוּתִי שֶכֹּה עָמַלְתָּ

לִמְחוֹת אוֹתוֹ מִלֵּב, אַךְ עַל אַפְּךָ וַחֲמַתְךָ

מֻבְרָר לְךָ כִּי כְּלָל וּכְלָל מִמֶּנּוּ לֹא נִגְמַלְתָּ

וְהוּא דָבֵק בְּךָ כְּבֹשֶׂם אַבְקְנֵי פְּרִיחָה.

והוּא צוֹבֵעַ לִכְבוֹדְךָ אֲפִלּוּ אֵיזֶה חוֹחַ

בְּמִין בְּלוֹרִית שֶל פַּאנְק פָּרוּעַ, וּמֵנִיס שֵׂיבָה

מִצַּמַּרְתּוֹ שֶל זַיִת גֶּרִיאַטְרִי רַק בְּכֹחַ

עִקְּשוּת הַכְּלוֹרוֹפִיל בֹּו מִתְחַדֶּשֶת הָעַלְוָה.

כִּי מַרְבַדֵּי כְּחוֹל-סְגוֹל הַתֻּרְמוּס נִגְלָלִים כְּמֶשִי

עַל חַמּוּקֵי הָרֶיהָ הַדְּשוּאִים שֶל אַרְצְךָ

שֶאוֹרְגִּיַּת חַכְלִיל פְּרָגֶיהָ לְהוּבָה כָּאֵש הִיא

וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת מֻתָּךְ בָּהּ כְּחַמָּה שְפוּכָה.

וְהַנְחָלִים מְמַלְמְלִים גְּלִיסַנְדּוֹ פְּרוּעַ-קֶצֶף

וְדֶטֶרְגֶּנְטִים חֲרִיפִים שֶל אוֹפְּטִימִיזְם עַז 

שָׂשִׂים וּמְכַבְּסִים בְּךָ אֶת כָּל כִּתְמֵי הָעֶצֶב

לִבְרַק סִכּוּיֵּיהֶן שֶל כָּל הִזְדַּמְּנֻיּוֹת-הַפָּז.

וּבַשְּוָקִים מֵעַל כָּל בַּאסְטָה שוּב קוֹרְצִים אֵלֶיךָ

פֵּרוֹת-הַצּוּף הַמַּבְשִילִים שֶל מִקְדָּמָה קֵיצִית

כְּמַחְשׂוֹפֵי הָעֲלָמוֹת שֶיֵּש לִקְרֹא כְּבָר, אֶחָא,

לַכַּבָּאִים לִפְנֵי שֶאֵש מַרְאָם אוֹתְךָ תַצִּית...

וְזֶה אֵינוֹ יוֹם-חַג כִּי אִם בְּסַךְ הַכֹּל, בֵּינֵינוּ,

סְתָם יוֹם שֶל חוֹל בּוֹ אוֹר גָּדוֹל בְּאֶרֶץ קְטַנְטַנָּה

מַגְרִיל עַל גְּרִיל שֶל שֶמֶש יוֹם שֶל מַאי לִמְשֹוֹשׂ עֵינֵינוּ

כִּגְּדוֹל חַגֶּיךָ בּוֹ כָּל רֶגַע קָט הוּא מַתָּנָה.

אֶת מֹהַל הַצְּמִיחָה הַמִּתְמַסְטֵל בְּךָ כְּיַיִן,

אֶת פַּרְפוּמֶרְיַת בָּשְׂמֵיהֶם שֶל הַשָּׂדוֹת סָבִיב,

אֶת זֶה שֶבָּעוֹנָה הַזֹּאת אַתָּה תָמִיד עֲדַיִן

צָעִיר מַמָּש כְּמוֹ שִיר זֶה

וּמַמָּש כְּמוֹ הָאָבִיב...

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.5.18

 ניצול הצלחה – מדינת ישראל החריבה מפעל התיישבות שלם – עקרה שדות, החריבה בתים, גירשה את אלפי אזרחיה, ומהשטח שממנו נעקרו היישובים, כניצול הצלחה, מציתים את שדותינו בצד הישראלי של הגבול החדש, כדי לקרוא עליו תיגר, בתקווה שכמו ההתיישבות בגוש קטיף, כך הטרור יעקור גם את ההתיישבות בנגב.

טרור ההצתות מחייב תגובה קשה.

* גם בצד השני יישרפו שדות – פעם היתה לנו נוסחה: אם בצד שלנו לא יישנו בשקט, גם בצד השני לא יישנו בשקט. באיחור של שלושה שבועות, יש ליישם זאת גם בסוגיית הצתת השדות בגבול עזה. על ישראל להבהיר, שאם ישלח עוד "עפיפון" בוער אחד להצתת שדותינו, בתוך 24 שעות יוצתו כל השדות ברצועת עזה.

* פתרון מקורי – קראתי רעיון מקורי כיצד להתמודד עם טרור הצתת השדות. להציף את עוטף עזה בהמון כבאיות. וואלה. על פי שיטה זו, הפתרון לטרור המתאבדים צריך היה להיות תגבור זק"א וחברה קדישא.

* הכישלון הגדול ביותר – טרור ההצתות בגבול עזה, ממשיך את הטרור החקלאי המשתולל כמעט באין מפריע בכל רחבי הארץ. חוסר האונים של מדינת ישראל במתן מענה הולם לטרור החקלאי, הוא הכישלון הגדול ביותר של ממשלות נתניהו.

* הדוקטור להכחשת השואה – מה עומד מאחורי הפופולריות של הכחשת השואה בעולם הערבי? המיתוס לפיו מדינת ישראל קמה בזכות השואה. אמנם מיתוס שקרי, אבל מעוגן היטב בתודעתם. המהלך המחשבתי, הוא שאם השואה תבוטל רטרואקטיבית, תבוטל עמה הצדקת הקמתה של מדינת ישראל, ויינתן הצידוק למחוק אותה. וכיוון שאי אפשר להחזיר אחורה את גלגל ההיסטוריה, מה שעושים הוא לבדות היסטוריה חלופית.

אבו מאזן הוא מומחה לזה. הדוקטורט שלו הוא עבודה של הכחשת השואה. אבו מאזן הוא דוקטור להכחשת השואה.

* מכחישי ההכחשה – האם אוהדיו הישראלים של אבו מאזן יוקיעו אותו על דבריו האנטישמים? האם הם יפסיקו להכחיש את העובדה שהוא מכחיש שואה ותיק וידוע?

* סניגורו של השטן – מכחיש ההכחשה יריב אופנהיימר נשא בערוץ 13 נאום חוצב להבות להגנה על המנהיג האנטישמי, מכחיש השואה ומצדיקהּ, אבו מאזן. במשך דקות ארוכות יצא סנגורו של השטן מגדרו לגונן על המכחיש האנטישמי, להזכיר שהוא מכיר אותו היטב והוא ממש לא אנטישמי, אלא רודף שלום, שנלחם בטרור, שפועל לצד צה"ל נגד הטרור, שלפני כמה שנים הוא הוציא איזה גילוי דעת שגינה את השואה, ושבנאומו האנטישמי אין שום אנטישמיות, רק פרשנות מעוותת להיסטוריה. ובכל פעם שהצליח להוציא תחת בדל שפתיו משהו על פרשנות מעוותת להיסטוריה, הוא מיד איזן כשאמר "כמו הפרשנות המעוותת של נתניהו שהוריד מאחריותו של היטלר לשואה והאשים בה את המופתי." ארבע פעמים הוא חזר על השטות הזאת.

קצת היסטוריה. דבריו של נתניהו בנושא היטלר והמופתי היו אומללים, כיוון שניתן היה לפרש אותם כהפחתה באחריותו של היטלר לשואה, וזו אחריות מוחלטת, של 100%. אבל נתניהו צדק בכך שהזכיר את העובדה הנכונה לחלוטין, שמנהיגם של ערביי א"י, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, היה שותפו של היטלר, והסיבה היחידה לתמיכתו בהיטלר, היא שהוא סיפק לו את פנטזיית הפתרון הסופי, של השמדת היהודים.

המופתי עצמו ניסה לממש דרך זו במאורעות 1920, 1921, 1929, 1936-1939 ובהתנפלות על היישוב היהודי למחרת החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר (שאלמלא אותה התנפלות, היא היתה מביאה להקמת מדינה פלשתינאית בקווי 1947). נכון, המופתי נכשל במשימתו, והמיט על עמו את ה"נכבה". ממשיכו הישיר של המופתי היה יאסר ערפאת. ממשיכו הישיר של ערפאת הוא אבו-מאזן. אבו מאזן הוא המופתי סימן 3.

ועליו מסנגר בלהט ובחום יריב אופנהיימר. לא יאומן! מי שהדוקטורט שלו הוא הכחשת השואה, ובנאומו האנטישמי הצדיק אותה בכך שהיהודים עסקו בהלוואה בריבית, אינו אנטישמי, אליבא דאופנהיימר.

פעם, בעקבות אחת ממתקפותיו המרושעות על ההתנחלויות, כיניתי את אופנהיימר – בלופנהיימר. הפעם הוא הוציא שם רע לבלופרים.

* מכחיש העם היהודי – מכחיש השואה, המנהיג האנטישמי אבו מאזן, "מתנצל". וכך הוא אומר: "אם יש מי שנפגע מדבריי, במיוחד מבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא היתה לי כוונה כזו ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת."

אפילו בכאילו-התנצלות הזאת, הוא מדבר על בני הדת היהודית, ועל הכבוד שלו לדת היהודית, ומשמעות הדבר אחת – יש רק דת יהודית. אין עם יהודי. וכיוון שאין עם יהודי, אין זכות קיום למדינת העם היהודי, כלומר למדינת ישראל. כאן הכול מתחיל, כאן הכול נגמר. זו מהות הסכסוך, וזאת הסיבה היחידה לכך שאין שלום, ואין סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין.

* פירוש הרטוריקה הפלשתינאית – סאיב עריקאת מנסה למזער את הנזק שגרם נאומו האנטישמי של אבו-מאזן, בעקבות גינויו בעולם. אמר עריקאת: "אבו מאזן הדגיש כמה פעמים את הכבוד שלו לדת היהודית וכי הבעייה שלו היא עם מי שכובש את אדמתנו."

הבה נסיר את נייר הצלופן, וננסה להבין את מהות דבריו. ברטוריקה הפלשתינאית, האמירה "כבוד לדת היהודית" משמעותה היא שאין עם יהודי אלא רק דת יהודית. את הדת אנו מכבדים, אבל בעם איננו מכירים ומכאן שגם לא את זכותו למדינה. "מי שכובש את אדמתנו" – הכוונה כמובן למדינת ישראל, אך לא לגבולות מסוימים, אלא לעצם קיומה. צעדות ה"שיבה", מגבול עזה שהוא גבול ה-4 ביוני, מסבירות היטב במה המדובר. המאבק נגד "הכיבוש", ברטוריקה הפלשתינאית, הוא נגד קיומה של מדינת ישראל.

* סמכות בלתי סבירה – הפקדת הסמכות להחלטה על יציאה למלחמה לידי שני אנשים, ראש הממשלה ושר הביטחון, היא הענקת כוח בלתי סביר לשני אנשים. עד כה החוק דרש החלטת ממשלה. בממשלות הגדולות הקיימות היום, זה באמת לא סביר. אבל הקבינט הוא הגוף הראוי לקבלת החלטות אלה.

אציין שהתנגדותי כלל אינה קשורה לזהותו של ראש הממשלה. בנושא הזה אני דווקא סומך על נתניהו, שהוכיח מידה רבה של זהירות ושיקול דעת בהפעלת כוח (לעיתים אפילו זהירות יתר). אולם איננו יודעים מי יהיה ראש הממשלה או שר הביטחון בעתיד, ובכל מקרה, אין זו החלטה לשני אנשים.

ונקודה נוספת שכדאי לזכור – יותר משליש משנות המדינה, אדם אחד כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון.

* רוקדים על הדם – אברי גלעד היה איש שמאל שהתפכח ושינה את דעותיו. גלעד הוא אדם בעל בולטות תקשורתית רבה, דעתן, בעל כושר ביטוי מעולה, חריף וחד לשון.

אצל מי שהסולידריות שלו אינה לאומית אלא מחנאית, המחנה האחר הוא מחנה אוייב. ומי שעבר למחנה האוייב, הוא עריק, בוגד ומומר.

ולכן, בקרב אנשי השמאל הקיצונים, אברי גלעד הוא אחת הדמויות השנואות ביותר.

אברי גלעד הוא מורה במכינת "בני ציון" בתל-אביב, שעשרה נערות ונערים שהיו בטיול גיבוש לקראת הצטרפותם אליה, נספו באסון הנורא בנחל צפית. בערב האסון, כתב אברי דברי כאב בעקבות מותם הטרגי של תלמידיו לעתיד. דברים כנים, יפים ומרגשים.

דבריו היו אות לריקוד מחריד על דמם של ההרוגים, מצד ביריוני שנאה, ש"בהזדמנות חגיגית זו" של עשרה נערים הרוגים יצאו במתקפת שנאה נגד אברי.

מנוול אחד זכה להמון "לייקים" כאשר כתב נגד מכינה "צבאית" בעיר אזרחית שבה אברי גלעד מלמד פשיזם. מנוולת אחרת כתבה את הלקח שלה מהאסון – שההורים יהיו מעורבים יותר בטיולים ובתכנים והזכירה בהקשר זה את העובדה שאברי גלעד מלמד ב"בני ציון". והם אינם היחידים.

איך להגדיר בשתי מילים את הרוקדים על הדם? הישראלי המכוער.

* בדרך לישראליזציה של החרדים – אני סולד מהפרדה מגדרית, הן אצל ילדים ובוודאי אצל מבוגרים. היא מנוגדת לתפיסותיי הערכיות, החינוכיות, היהודיות. ולמרות זאת, אני תומך במתן האפשרות להפרדה בתוכניות לחרדים באקדמיה. אני בעד – לא מתוך השקפה רב תרבותית, ולא בשל עקרונות "חיה ותן לחיות" למיניהן, אלא כיוון שהצטרפות המגזר החרדי לעולם העבודה, הכלכלה והחברה בישראל הוא אינטרס לאומי חשוב מאוד. הצטרפות חרדים לאקדמיה היא שלב חשוב בתהליך הזה. ואם המחיר לקידום המהלך הוא תוכניות בהפרדה מגדרית – המחיר הזה כדאי. אני שמח שנשיא העליון לשעבר אהרון ברק נאות לנאום בפני חרדים שישבו בהפרדה. הג'יהאד של "הארץ" נגד ברק, בשל הרצאה זו, עם פשקוויל מערכת, גל של פשקווילים וקריקטורה, הם שיא הצביעות. הרי "הארץ" נושא את דגל הרב-תרבותיות, עד שזה נוגע לדתיים. כלומר ליהודים דתיים.

* ביד הלשון: "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם" – ההישג האדיר של המוסד – לקיחת ארכיון הגרעין האיראני שלל, תחת עיניהם הפקוחות של האיראנים, הוא סיבה טובה להציג את סיסמת המוסד: "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ." הפסוק הוא מספר משלי פרק י"ד פסוק י"א. סיסמה זו החליפה את הסיסמה הקודמת, שאף היא לקוחה מספר משלי: "בְּתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה."

שמו המלא של המוסד הוא המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

תלמידי המכינה כמשל...

הם צעדו בביטחה על קרקע הלס הנוקשה. יצאו לדרך מתרוננים, כשהשמיים מעוננים מעליהם והאזהרות וההתרעות מאחוריהם. הנופים המשכרים, חדוות הנעורים, השירה לב – השכיחו את הסכנה... הכול היה אידיאלי כביכול לטיול מושלם... שום נורה אדומה לא נדלקה – עד שנשמע לפתע געש המים השוצפים ונהם הסלעים המתנפצים... אבל אז היה זה מאוחר...

בבת אחת נקטפו חייהם של תשע נערות ונער אחד – רק בגלל האשלייה ש"הכל בסדר", שאפשר לצאת לדרך, ודבר לא יאונה למטיילים...

אשלייה? – מלה מתונה. חוסר-אחריות-משווע – זו תהיה הגדרה נכונה יותר. ביטחון עצמי מופרז, אי שימת לב מספקת לאזהרות החזאים, למה שהולך ומתקדר בשמי הנגב, ותוצאותיו – זרמים עזים שדבר אינו עומד בפניהם, בערוצי הנחלים היפהפיים שבכל ימות השנה הם יבשים ושחונים.

אנחנו מדברים על המכינה הקדם-צבאית, על עשרת תלמידיה ששילמו בחייהם, אבל חושבים על מדינת ישראל. המכינה כמשל למדינה. האם אין ישראל כמו "בני ציון" נמצאת גם היא בעין הסערה,  מבודדת למדי, שמיים קודרים מעליה, שיטפון קטלני מאיים עליה, ואיננה יודעת?

האין תלמידי המכינה, רגעים לפני שנשטפו למוות – משל הם לכולנו, אזרחי המדינה, שחיים אנו את החיים המתוקים, צועדים ומתרוננים, מתנהלים בתחושה שהכול טוב, הכול בסדר, הכול אידיאלי? אכן כן – אך הבדל אחד: תלמידי המכינה היו מלוכדים, מאוחדים, נאמנים זה לזו וזו לזה, צעדו כדבוקה אחת, בלי לדעת לאיזו סכנה הם נקלעו בגלל שיקול דעת מוטעה.

לא כן החברה הישראלית בכללותה. אנחנו צועדים ומתנהלים, חיים ומתקדמים, כאשר האחדות היא מאיתנו והלאה.

יותר גרוע: הקרעים, השסעים, השיח הפרוע, ההפגנות, העויינות, האלימות המילולית והפיסית – כל אלה מאפיינים כיום את חיי היומיום בישראל. כולנו אשמים, לא רק ההנהגה, שקל מאוד לגלגל לפיתחה את כל הטענות והטרוניות.

משל לכל אלה היה טקס המשואות וחגיגות ה-70, שממקור של שמחה וגאווה, נהפכו לעוד עילה להתכתשות מילולית גסה, להטחת האשמות ועלבונות, לזריקת בוץ ורפש אלה בפני אלה.

רדיפת הכבוד והכיבודים, מאבקי אגו, תביעות סקטוריאליות מוקצנות, פלגנות שמכלה בתוכנו כל חלקה טובה – זוהי תמונת מצב פנימי עגומה, שבה איש לנפשו, איש לדרכו, קבוצה לעצמה, והסולידריות שאולי פעם איפייינה אותנו – מתפוגגת והולכת.

היריבויות הפנימיות החריפות, התחרותיות והדורסנות, מביאות להסחת הדעת מן הסכנות האמיתיות, האורבות לכולנו, ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים, יהודים וערבים. החברה הישראלית מאבדת את דרכה.   

כמו תלמידי המכללה, כולנו צועדים ומתרוננים, חיים את הרגע המתוק, את אשליית הרווחה, אבל בניגוד אליהם – שהיו הבטחה גדולה שנשטפה באחת – אנחנו מתכתשים ומקטרים תוך כדי צעידה, ואיננו נותנים די את דעתנו לעננים העבים המתקשרים מעל ראשינו, מעל מדינתנו, מעל חיינו ועתידנו.

מצב זה יוחמר במושב הקיץ של הכנסת. הנה מזהירים אותנו – ובצדק – בפני "מושב חם". פסקת ההתגברות, חוק ההסדרה, חוק הלאום ושלל נושאים אחרים, יחממו עד לריתחה את הדיונים, את המאבקים לא רק שבין אופוזיציה לקואליציה, אלא גם בתוך הגושים פנימה, ואפילו בתוך הליכוד – שם מאבקי האגו כבר עברו כל גבול. והעם שומע את הקולות...

כי כאשר נבחרי העם כך מתנהלים – מה פלא שקבוצות שונות מרשות לעצמן לקחת אף הן לידיהן את המושכות – שלא לומר את החוק – ולדאוג בדורסנות לאינטרסים שלהן על חשבון כלל הציבור? ומה פלא שאחרוני המתבטאים בפייסבוק ובשאר רשתות חברתיות איבדו כל רסן, בדברי בלע ושנאה שהם מפרסמים ביד קלה על המקשים?

זוהי שעתה של הנהגה אחראית, להטות אותנו מהמסלול המסוכן. עליה להרגיע את הרוחות, למתן את השיח, לאפשר ויכוח ענייני ודמוקרטי, לא מתלהם, להביא ליתר לכידות ופיכחות, ולפקוח את עיני הציבור אל מול השיטפון הקטלני האורב לכולנו ועלול להגיח מכל הצדדים – מאיראן ומסוריה, מלבנון ומעזה.

יוסי אחימאיר

* * *

מוטי הרכבי

גניבת המסמכים מאיראן, ההבדל בין ימין לשמאל

אין כמו תגובת השמאל והתקשורת לגילוי המרשים של ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי להצביע על ההבדל המהותי בן שמאל לימין וההבדל המהותי עוד יותר בן האמת לבין ההסתה של התקשורת.

הרשו לי להשוות בין תגובת הימין והשמאל לאירועים דומים.

הפצצת הכור העיראקי. ראש הממשלה בגין. תגובת השמאל כפי שביטא אותה שמעון פרס – ביקורת קשה על ההתקפה.

הפצצת הכור הסורי. ראש הממשלה אולמרט. בנימין נתניהו לא ניסה למזער את האירוע, לא ניסה ללעוג לאולמרט, אלא מיד יצא חיזק וחיבק והודיע שהוא תומך.

אגב יש הבדל מהותי בן שתי הפעולות, הפעולה בעיראק היתה מורכבת, ארוכת טווח, ופגעה בכור שעמד להיות מופעל (אני יודע, היתה לי בזמנו נגיעה קלה בנושא).

ההפצצה בסוריה פשוטה שבעתיים, מדובר במצבנה שהיה בבנציה. אולם ללא ספק שתי הפעולות חשובות מאד.

ועכשיו לשני האירועים האחרונים. שני אירועים שלכל אחד מהם נגיעה ישירה לקיום מדינת ישראל.

אירוע ראשון, השמדת כ-200 טילים ארוכי טווח שהיו מכוונים לישראל, אני מניח שכ-100 מהם היו מכוונים לתל אביב. והשאר למטרות כמו בסיסי חיל האוויר, בסיסי צה"ל ועוד מטרות שפגיעה באחת מהן היתה מביאה אסון נוראי לעם ישראל (איזה מטרות, הפעילו לבד את הדמיון). לא אחטא אם אומר שנחסכו חייהם של מאות או אלפי ישראלים. אילו נפגעו מטרות רגישות אחרות מי יודע להעריך את הנזק!

תגובת התקשורת, או השמאל, הס מלהזכיר או להתייחס. אף לא מילה טובה אחת, פתאום הם שומרים על סודיות. מזלנו שיש ערוצי חדשות בחו״ל שמשדרים חדשות ולא מינשרים פוליטיים.

אבל תגובת שקט היא עוד הרע במיעוטו.

אין ספק שגניבת מסמכי הגרעין האיראניים היא אירוע המאה. מין מבצע אנטבה של המוסד. מבצע שעוד ילמדו עליו בכל השירותים החשאים בעולם. אין לדעת בוודאות אם גילוי זה יביא לביטול הסכם הגרעין, שהוציא את איראן מהבוץ ואיפשר לה לא רק לממן טרור בעולם, לפלוש ל-4 מדינות כשיש עוד על הכוונת, אלא גם להמשיך את תוכנית הטילים האיראנית, תוכנית הגרעין האיראנית והמשך הדיכוי של בני עמם. האם גילוי המסמכים יהיה ״הקש״? אי אפשר לדעת. אבל חובה היה על ראש הממשלה לנסות את כל מה שהוא יכול כדי לעזור לטראמפ לקבל החלטה!

אין מספיק מילים כדי לשבח ולהלל, הוצאת חצי טון מסמכים מתוך לוע האריה האיראני היא דבר שלא יאומן, וכמו שמבצע אנטבה היה בלתי אפשרי, ממש כך גם מבצע מרשים זה. ואכן תגובת העולם היתה בהתאם, התפעלות ומחיאות כפיים מכל מקום בעולם.

אבל בישראל, התקשורת והשמאל לא חיכו לסיום הצגת האירוע על ידי ראש הממשלה ומיד התחילו ההשמצות, וההסתה מלגלוג ועד להאשמות. זה התחיל מציטוט האיראנים, שהמסמכים לא מוכיחים דבר, המסמכים חסרי ערך, ועד האשמות שאפילו לא שווה לפרטן.

אחזור ואומר זאת, תפקיד שירותי המודיעין לספק מידע שיעזור בקבלת החלטות מדיניות או צבאיות. אין זמן נכון יותר או מתאים יותר מאשר שימוש במידע זה כדי להשפיע על החלטת הנשיא טראמפ.

מאחר שקראתי ברשתות החברתיות שהשמאל פתאום מאשים את בנימין נתניהו באי הפצצת הכורים באיראן, אז הרשו לי להזכיר חלק מהשתלשלות העניינים שבעקבותיהם לא התבצעה הפעולה.

ראשית, לא מדובר בכור בודד אלא במיספר רב של אתרים שפזורים במדינה גדולה. זאת ועוד, האתרים נבנו עמוק באדמה! כשבנימין נתניהו יחד עם ברק (כן אהוד ברק שהיום טוען שאין סכנה איראנית, היה אז חוד החנית לפעולה נגד איראן) מחליטים שיש לטפל בבעייה ונערכים לפעולה רחבת היקף נגד מערך הגרעין האיראני, הפעם יש בצה"ל כבר גנרלים שמונו בעזרת הקרן ושנשואים לנשות ווטש. המידע דולף והחגיגה מתחילה.

קמפיין ענק במימון ענק (מעניין מי מימן) נגד השמדת מערך הגרעין האיראני. להזכירכם, בתקשורת מתפרסם אפילו מכתב קריאה לטייסים לסרב פקודה! מכתב כזה, קריאה לסירוב פקודה, הוא עבירה ברורה על החוק, אבל אף אחד לא נשפט, לא הכותבים ולא המפרסמים.

בין השאר זעקו בשמאל שהאמריקאים צריכים לעשות זאת ולא ישראל. מי שמימן את הקמפיין נגד השמדת הגרעין האיראני, ידע יפה שתוך כמה חודשים יהיה נשיא בשם אובמה, שלא רק שלא יפציץ את מערך הגרעין האיראני אלא יממן אותו. כשעלה אובמה לשלטון הודיע שאם מטוסים ישראלים יטוסו מעל שטח עיראק, מטוסים אמריקאיים יפילו אותם.

אינני יודע מה מנע בזמנו פעולה נגד איראן, הקמפיין הממומן של השמאל, או אולי המציאות. אבל מי שאסור לו היום לזעוק שבנימין נתניהו לא השמיד את תוכנית הגרעין האירונית הוא השמאל, בעל התרומה הנכבדה ואולי המכרעת במניעת הפעולה.

מוטי הרכבי

* * *

משה כהן

יש פרטנר לשלום

יש ערבים השורפים רכוש, שדות, ציוד של חקלאים (טרור חקלאי) ובראשם אבו מאזן הנואם האנטישמי.

מי אומר שאין פרטנר לשלום?

מחשבות תמוהות

4 במאי, שעה 8, גלי צה"ל, תוכנית הפרשנות האקטואלית "מחשבות בעם". הפרשן משה שלונסקי מתייחס לנאומו האנטישמי של אבו מאזן: "צריך להודות שאבו מאזן מוריד את הטרור."

איך מוריד? על ידי תשלום אלפי שקלים כפרס על רצח יהודים? על ידי נאומים אנטישמיים והסתה? אכן נראות לי מחשבותיו של משה שלונסקי תמוהות למדי, מלמד סנגוריה על הערבים בכל מחיר. 

ג'ון קרי רוכב שנית

לאחר קריירה כושלת בתור שר החוץ של ארה"ב, שהותירה אחריה אדמה חרוכה, רוצה ג'ון קרי הידוע לשמצה לחזור לבמת היסטוריה ולגרום חורבן נוסף. האיש שנכשל כישלון חרוץ בהתנעת "תהליך השלום" בין ישראל והערבים, שהגיש את סוריה על מגש של כסף לרוסים, שעשה הסכם גרעיני מביש עם איראן, משתף כעת פעולה עם האייטולות כדי להציל את שאריות ההסכם.

 איש לא בחר בו ולא מינה אותו לכך.על כך נאמר "הכול עניין של אופי." ישמרנו האל מאופיו הקלוקל של ג'ון קרי. 

 משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

הטרור החקלאי מבוצע ע"י ערביי ישראל

ויש לחסלו!

ההתייחסות הסלחנית של השלטונות והממשלה לטרור החקלאי מראה על פשיטת רגל ביטחונית פנימית שחלקה נעוץ גם בחנופה פוליטית לעבר המגזר הערבי... כי אחרי הכול, אם "נקרא לילד בשמו" הפושעים המחבלים בחקלאות הנם ערבים ישראליים אשר מאורגנים מקומית לפגוע במשק הישראלי!

הנזק שהם גרמו רק בשנה האחרונה עולה על הנזק מכל הטילים של החמאס שפגעו בנו במבצע "צוק איתן". האיסלם הקיצוני, זה המשפיע על ערביי ישראל, מעודד פעילות זדונית זו בתיחכום של פעילות יחידים להצתות, עם הידיעה הברורה שלא ימהרו לירות בהם או לתפוס אותם, ואם אפילו יתפסו, יגיע בהקדם עו"ד מטעם "עדאלה" לשחרר בערבות את הנתפס ולמסמס את ההעמדה למשפט... (כפי שהדבר קורה בשנים האחרונות).

אז מה עושים?

ראשית, עלינו לומר ברורות לעצמנו שיש פה טרור מסוכן נגד מדינת ישראל. לפיכך, וכפעילותנו היום-יומית כנגד טרור רצחני, עלינו להכריז שדינם של מבצעי טרור חקלאי להיירות (!) בעת פעילותם! והיה אם נתפסו, יועמדו לדין ממש כמחבלים בפני בית-דין צבאי.

שנית, אם נתפס פושע בעת פעילותו החבלנית (או אפילו נהרג) יש לחייב את משפחתו בפיצוי כספי מלא על הנזק שנגרם.

שלישית, יש להשקיע מיד מאמץ מודיעיני לגלות את רכזי חוליות החבלנים הללו ולעצור אותם (מינהלית לפחות) ולהעמידם בחקירה מעמיקה. בצורה הרחבה יותר, יש לאסור בחוק נאומים במסגדים, שככל שאנו יודעים, רובם ומטרתם תמיד, הסתה נגדנו!

אם מערכות הביטחון והמשפט לא ישכילו מיידית לפעול בצורה מוחצת נגד הסוג החדש הזה של הטרור, המדינה תיפגע קשות בכלכלתה, וייתכן כי לחקלאים לא תהיה ברירה אלא להתארגן בהתאם, דהיינו, להקים יחידות לחיסול ממוקד של הפורעים הערבים הפוגעים במשקיהם...

האם לאנרכיה כזו שואפת הממשלה?

[אהוד: נדמה לי שעליך לדייק ובמקום ערביי ישראל (ובוודאי לא כולם!) לכתוב ערביי ארץ-ישראל כשהכוונה היא גם לשודדים ולמציתים הבאים מעבר ל"קו הירוק"].

האלימות במגזר הערבי:

 שיירת מחאה תצא מאום אל פחם לירושלים

פורסם ב-YNET:  05.05.18

ציטוט: "מחר [6.5] בשעה 8:00 תצא בנסיעה איטית שיירה מאום אל פחם לקריית הממשלה בירושלים – וזאת במחאה על האלימות במגזר הערבי..."

נקרא לה שיירת הצביעות! המגזר הערבי נלחם במשטרת ישראל ועוד מצפה ממנה להיכנס לכפרים (שם הם סופגים ממטרי אבנים) ולמצוא רוצחים שהם מסתירים מ"היהודים" ("לא יפה" להסגיר מוסלמי אפילו אם הוא רוצח ילד או אישה...)

חוסר שיתוף הפעולה מתבטא גם בכך שהם דחו את בקשת הממשלה שצעירים ערביים יתנדבו ל"שירות לאומי" בתוך יישוביהם... בין השאר לשמור על ביטחון התושבים שם...

הבנתם זאת?

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

חובב טלפז

תגובה לעמוס גלבוע

עמוס יקירי,

  קלעת בול (עמוס גלבוע: "יתרונה של מצגת נתניהו בהיותה גלויה") אבל במיטווח בדרך כלל מחפשים מיקבץ קליעות ברדיוס מינימלי ומכאן תרשה נא לי לנסות להשיג זאת במספר קליעות משלי.

הסכם הגרעין עם איראן – JCPOA –שנחתם ב-2015, נולד עם שלושה חטאים חמורים מרכזיים:

הוא בא להמיר 7 החלטות על סנקציות משמעותיות נגד איראן מטעמה של מועה"ב בשנים 2006-2010 על אי כיבוד הבטחתה להפסיק לאלתר את פיתוח תוכנית הגרעין שלה, וזה למרות חתימתה על אמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני. כלומר איראן התנהלה בשקר חמור ומתריס מול שאר העולם במשך קרוב לשנות דור. יש לזכור – לחתימה על האי-הפצה אין תפוגת זמן! הסכמים משפטיים מבוססים על לוגיקה צרופה, מכאן שהיתה חובה לוגית ומשפטית להכיל בפיתחו של ההסכם סעיף מהסוג של הואיל ו-(Whereas) כמו: איראן מתחייבת בזאת לחדול לאלתר ובלי שוב מפיתוח נשק גרעיני! אי קיומו של פתיח במהות חדה כזו מייתרת את ההסכם כולו, פשוטו כמשמעו. הסכם הבא לממש ולאושש התחייבות חתומה ללא תפוגת זמן בעתיד (Sunset), התחייבות המופרת בהתמדה, חייב לאסור על הצד המפר באופן מפורש חד וברור הפגת אותה התחייבות עצמה בתאריך עתידי כלשהו גם כאשר יפוג תוקפו של ההסכם.

הנשיא אובמה, שנשבע להגן על החוקה האמריקנית ב-3 גירסאות (Preserve, Protect and Defend) הפר את שבועתו שלו ברגל גסה כאשר ארה"ב חתמה על הסכם כה חשוב מבלי לאשררו ברוב של שני-שליש מהסנאט, מה שנוגד את "סעיף האמנה" בחוקה האמריקנית (Article II, Section 2, Clause 2).

לרוע מזלו של אובמה, ולמזלו של העולם החופשי, החתימה האמריקנית על JCPOA נעשתה מכוחה של "תקנת נשיא" בלבד, מה שמותיר בידי הנשיא(ים) הבא(ים) את האופציה לבטלו במשיכת קולמוס. אז מדוע בחר אובמה בדרך זו דווקא? פשוטו – להסכם הזה, לא רק שלא היה רוב של שני-שליש בסנאט, לא היה לו רוב בכלל! בהצבעת ניסיון בלתי פורמלית נדחה ההסכם הזה ברוב גדול. כלומר היתה אפשרות להביא להצבעה את ביטול "התקנה" אבל אז לאובמה היתה שמורה זכות וטו שניטרולה היה מצריך רוב של שני שליש מהסנאט.

רוה"מ נתניהו, שניהל ללא מעצורים את מאבקה של ישראל בהסכם המתהווה ולאחריו זכה סוף סוף לאוזן אוהדת בדמותו של הנשיא טראמפ, שהבטיח במסגרת קמפיין בחירות 2016 לבטל את ההסכם. עד כה עמד טראמפ על כל הבטחותיו שכללו בין השאר הפחתה משמעותית של מס החברות ומס הכנסה, ביטול סעיף משמעותי בביטוח הבריאות, ביטולן של למעלה ממאה "תקנות נשיא" אחרות, ובעניין שלנו הגשמת שני חלומות ארוכי טווח: ירושלים בירת ישראל (חלום של 3000 שנה), והעברת השגרירות לבירה ("רק" 70 שנה).

מי שחושב שקל ביותר לטראמפ לבצע את הבטחות הבחירות שלו, שיחשוב שנית וברצינות. בארה"ב העם הוא הריבון וכל שנתיים יש בחירות לקונגרס (לבית הנבחרים הנציגים – כולם; לסנאט – שליש מהם). ללא תמיכת הקונגרס הנשיא נהפך ל"ברווז צולע". מי שפרס לטראמפ "רשת ביטחון" הם האוונגליסטים, שמתקרבים ל-100 מיליון או כ-30% מהאוכלוסייה (אוהדי ישראל מושבעים), אבל זה מכסה רק כמחצית מהקולות שהוא צריך ע"מ להיבחר שנית. על השאר הוא צריך לעמול קשה, ולכן ההכרזה הצפויה על ביטולו של ההסכם ו-או תיקונו מהמסד לטפחות חייבת לסחוף תמיכה רחבה ככל האפשר. בעניין הזה הוא מצא יותר מאוזן אוהדת אצל ביבי. ההישג המודיעיני שהשיגה ישראל – שאין לו אח ורע בעולם, נופל לידיו של טראמפ כפרי בשל עסיסי ומתוק. הוא שולח חץ מורעל ישירות למחדל המרכזי של הסכם JCPOA – מחדל ההתחייבות התמידי לאי שובה של איראן לפיתוח נשק גרעיני עם תפוגת ההסכם. ההצגה של ביבי – המושלמת כשלעצמה – חשפה את איראן ושקריה בערום ועריה, ומכאן גם משך את השטיח מתחת הסכם שיסודותיו הרעועים הפכו לבלתי ראויים!

טראמפ, שעדיין שקוע (לא להאמין) בביצה העכורה של חקירות  בקונגרס ושל "החוקר המיוחד" – מולר, שלא מצא דבר במשך קרוב לשנה ובכל זאת מאיים בימים אלה לשלוח לו "צו הבאה" בפני "חבר מושבעים גדול" על חלקו בקנוניה עם פוטין ורוסיה להטות או להשפיע על מערכת הבחירות ב-2016 – לא יכול היה לצפות למתנה מהשמיים (כלומר מביבי והמוסד הנפלא) כפי שנחתה על שולחנו לפני כחודשיים בדמותם של עשרות אלפי מיסמכים איראניים אותנטיים החושפים כאלפי עדים את השקר שאי-חשיפתו סיפקה ביסוס להסכם JCPOA ואילו חשיפתו תאפשר לו לשלול ו/או ליזום תיקונו מהיסוד.

לא אתפלא אם זה גם מה שעזר לטראמפ להיפטר ממזכיר המדינה – טילרסון – שלא סיפק כל סחורה, להושיב במקומו את מייק פומפאו, ולהחליף את היועץ לביטחון – מקמאסטר, גנרל שלושה כוכבים (בפאראפרזה על צ'רצ'יל: "מלחמה יותר מדי חשובה שנותיר את ניהולה בידי גנרלים") – בג'ון בולטון המבריק והמנוסה עוד מימיו במימשלם של רייגן ובוש הבן.

טראמפ השלים בזאת "נבחרת חלומות" הכוללת גם את ניקי היילי, שתעזור לו לנווט את המערכות המדיניות והביטחוניות העומדות לפיתחו של העולם. התיזמון של "הצגת השנה" בכיכובו של ביבי לא יכול היה לבוא בתיאום יותר מושלם לטראמפ, שנמצא איתו באינטימיות מושלמת.

מי שצפה בהצגה הזו, שהועברה בשידור ישיר או כמעט, לחמש יבשות, כלל כנראה גם את קים-איל-ג'ונג (צפון קוריאה), שמאז מחסיר שינה מעפעפיו. הוא, אביו, וסבו תמכו ודחפו ב"אישית לוחצת" כל מיני "רעים" באיראן, בסוריה (ע"ע השמדת הכור המיסתורית בדיר-אזור לפני 10 שנים). יש לשער שכמה מאות אם לא אלפי מסמכים מתוכנית הגרעין הצפון קוריאנית כלולים בין היתר באותו חצי הטון המודיעיני, שהעתקו נפל לידיו של טראמפ כפרי בשל, וכל זאת לפני הפגישה ההיסטורית המתוכננת בקרוב.

אפשר גם להבין מדוע ניכנס מייק פומפאו – ראש ה-CIA עד לפני שבועיים, לפגישה עם ביבי במשרדו בירושלים כשחיוך רחב  על פניו, וכשהוא טס במטוס הרשמי של מזכיר המדינה עוד לפני שנשבע אמונים לקראת תפקידו החדש...  אחרי הכול, לא כל יום פותחים בלונגלי מחסן חדש לחומר מודיעני מהמעלה הראשונה, מבלי שנקפו אצבע.

יש למה לצפות ב-12 במאי הבא עלינו לטובה. קשה להאמין שמקרון, מיי, ומרקל, השקועים עד צוואר בפרוייקטים ענקיים עם איראן בחסותו האדיבה של הסכם JCPOA (ס"ה 55 מיליארד דולר), ישנים טוב בלילה. וזאת לדעת, אם ארה"ב תבטל את ההסכם ו/או תשיב למקומן הראוי את הסנקציות החמורות על איראן אזיי  All bets are off – כלומר, כל מי שימשיך לסחור או לעסוק עם איראן, ייכנס לרשימה השחורה  בפנקסה של נבחרת החלומות הכלכלית של טראמפ, הכוללת את מזכיר האוצר מנוחין ואת מזכיר המסחר רוס (שני יהודים חביבים וגם בעלי ניסיון-על) שמנהלים את התהוותם של מערכות חוזים חדשות בתכלית מול סין, נפטא, האיחוד האירופי ועוד.  טראמפ, שמומחיותו היתה בבניית מגדלים גבוהים, יודע לקרוא חוזים והסכמים וגם לקרוע כאלה שאין להם בסיס המעוגן ב-"הואיל" וב-"מתאים".

חובב טלפז

3 במאי, 2018

* * *

אהוד בן עזר: מתי יושם קץ לטרור הערבי נגד חקלאֵי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית אחת, להרוס את החקלאות העברית!

* * *

יעקב חסדאי

על ערכים ומשפט פלילי

בשבועות האחרונים ניתנו שני פסקי דין שעוררו תגובה ציבורית רבה.

פסק הדין האחד הוא בעניינו של ניצב ניסו שחם מבכירי משטרת ישראל שהואשם בהאשמות חמורות מאוד בתחום של הטרדות מיניות.

פסק הדין השני במשפטו של אלון חסן שהואשם בהאשמות חמורות בתפקידו כיו"ר ועד העובדים בנמל אשדוד.

פסקי הדין, שהיו כמעט זיכוי או הרשעה בעבירות קלות יחסית, עוררו דיון ציבורי ותחושת אי-נוחות. תרועות החצוצרות בעת החקירות, הגשת כתבי האישום והדיווחים, שנמשכו שנים, במהלך המשפטים, על מעשים שלא ייעשו בשני המקרים, על התנהגות בלתי סבירה, בלתי קבילה, בלתי חוקית – ופתאום – זיכוי.

כיצד זה יכול להיות?

ועל הזיכוי יש כמובן גם תגובות מבקרות: אולי בית המשפט מקל, אולי בית המשפט לא רואה את כל התמונה.

לכן, נראה לי שאנו עומדים בפני בעייה אמיתית ורצינית.

יש שני מישורים בהם איש ציבור נשפט: הראשון הוא המישור הפלילי. האם הוא ביצע עבירות פליליות. המישור השני הוא הערכי, המוסרי. אלו לא מישורים זהים. יכול אדם להיות, כפי שאמרו חכמינו, "נבל ברשות התורה." כלומר, לא לעבור כל עבירה במישור הפלילי ואף על פי כן לעשות מעשי נבלה. כאשר ניצב במשטרה מקיים יחסים עם פקודותיו, אולי זו אינה עבירה פלילית אבל על כל אחד להבין כי זוהי עבירה מוסרית-ערכית. יכול גם להיות כי יו"ר הוועד בנמל אשדוד לא עשה קנוניה עם מישהו כדי לקבל טובות הנאה אבל הוא השבית את הנמל פעמים אין ספור והפך את עובדי הנמל למכשיר כדי להתעלל בציבור. מכוח תפקידו כיו"ר ארגון הוא פעל במסגרת סמכויותיו אבל מבחינה ערכית וציבורית אלו היו מעשים שלא ייעשו.

ממה נובעת, לדעתי, האכזבה הציבורית מתוצאות המשפטים? מפני שבשנים האחרונות המישור הערכי-מוסרי אצלנו התבטל. נשאר רק המישור הפלילי. ובמישור הפלילי מחליטים גם על תוקפם המוסרי של דברים מסויימים. זהו מצב שחברה מתוקנת לא יכולה לחיות איתו.

צריך להיות מובן כי בעל תפקיד ציבורי נשפט לא רק על פי הדין הפלילי אלא גם על פי משמעות מעשיו מבחינה ערכית ומוסרית. אם לא נבין זאת, בסופו של דבר החברה הישראלית תאבד את כל קני המידה לשפוט את מנהיגיה מעבר לקנה המידה הפלילי.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ'. הקרב עם מנהל הכפר

המפגשים עם נאוה בחדרי עמדו יום אחד בסכנת קיום.

היה זה באחד הערבים, כאשר חזרתי לביתי מפעולה עם ה'בטיחים' שלי. כשעליתי במדרגות התפלאתי לראות שיש אור בחדר השני של הדירה. אותו חדר אשר דרך חלונו היתה נאוה קופצת כשהיתה באה אלי לביקור.

כשנכנסתי לשם הבהלתי שתי תלמידות הכיתה הבוגרת שישבו והכינו שעורים. הכרתי אותן, הן למדו בכיתתה של חלי, בת המנהל. כששאלתי מה הן עושות כאן, סיפרו לי שאברהם מירון נתן להן רשות לעבור לכאן, כי בחדרן אשר בפנימייה הן לא יכולות להכין שעורים בגלל הרעש.

רתחתי מזעם. איך עושים לי דבר כזה בלי לשאול אותי?

השעה היתה מאוחרת, אחרי כבוי האורות בפנימייה, אבל הזעם נתן לי אומץ לצעוד לצריפו של אברהם מירון ולהקיש על דלתו. צפרירה, אשתו החיננית של המנהל פתחה את הדלת, ולמראה פניי הסוערות שאלה אם קרה משהו. ברגע זה יצא אברהם מחדרו, אמר לי שלום חביב, הזמין אותי להיכנס ושאל אותי איפה הייתי בבוקר, כי הוא חיפש אותי כל היום.

לא יכולתי לספר לו איפה הייתי, כי במקרה באותם לפני הצהריים, נאוה באה אלי במפתיע לביקור קצר. מישהו ממקום עבודתה נסע לתל אביב, והיא ניצלה את ההזדמנות לנסוע איתו עד כפר גלים כדי לבוא ולשאול מה שלומי. אחרי שנעלתי את הדלת אחריה ונתתי לה להבין ששלומי טוב, היא יצאה מהחדר דרך החלון וחיכתה לי ליד השער. זה בדרך כלל היה הסידור הקבוע בינינו. כדי שתלמידי המקום לא יגלו אותי חולף על הווספה בדרכי הכפר, כשאישה צעירה מחבקת אותי מאחור. היא היתה יוצאת ברגל מחדרי, הולכת עד השער ושם ממתינה לי שאבוא לקחתה על הקטנוע חזרה למשרדה. באותו יום כשהחזרתי אותה, היה לה פנאי להזמין אותי לכוס קפה במזנון של בית החולים רמב"ם שבו עבדה, ואני לא יכולתי לסרב.

במשך כל השבועות שחלפו מאז שחזרתי מאמריקה, היא חיכתה לשמוע ממני מה אני חושב על עתידנו המשותף, ואני למרות שחיבבתי אותה מאוד וידעתי שיכול להיות לשנינו נפלא ביחד, לא הצלחתי להוציא מפי שום בשורה טובה.  נכון שביני לבין עצמי החלטתי  להתמסר לכמיהותיה, אם לא אמצא באמריקה טובה ממנה, אך כשבא הרגע לעשות מעשה, נסתם פי.

אף פעם במשך השנים שחיינו יחד, לא הוצאתי מפי שום הבטחה לעתיד משותף, וגם במילות אהבה קימצתי. כל אחת אחרת היתה זורקת אותי מזמן, אבל היא, שלא חסרו לה מחזרים, לא הצליחה לזרוק אותי לכל הרוחות ואילו אני, ההססן הנצחי, לא הצלחתי להודיע לה שהגיע זמן סיום, כי ידעתי שזה ישבור את ליבה.

מצד שני עליי להודות שהסידור הזה שיש לי אישה אוהבת שבאה להתמסר לי פעם או פעמיים בשבוע, היה מאוד נוח ופתר אותי מלחצים הורמונליים, שהיו מסוגלים להעביר את הפיקוח על דמותי כמדריך ומחנך לידיו של היצר הרע. עכשיו. כשאברהם מירון הכניס אליי  את שתי הבנות, שהיו עתידות לקלקל לי את ההסדרים הנוחים שאליהם הגעתי, אנא אני אבוא?

אברהם מירון לא הצליח להבין למה אני נסער כל כך. הרי זו דירה של שני חדרים, ובשביל מה אני צריך את החדר הנוסף?  נכון שאני סופר הרוצה לכתוב, אבל מה זה יפריע לי אם בחדר השני, תשבנה שתי בנות ותכנה שעורים. הרי הן בנות שקטות, וכל מה שהן רוצות זה לשבת בשקט וללמוד.

מובן שלא יכולתי לספר לו על הגברת הנשואה, המתגנבת אליי בשעות לא צפויות דרך חלון החדר שעכשיו דרות בו שתי תלמידות.  יכולתי רק לתת לו להבין שאם הוא לא מסלק את הבנות, אני פורש מהכפר. הרשיתי לעצמי לעמוד בתוקף על דרישתי, כי בחודשים הראשונים שלי בכפר, הצלחתי לעשות רושם שמדריך טוב ממני אין בכל הארץ. אברהם עצמו סיפר לי שהיתה לו שיחה עם כמה מתלמידיי ומעולם לא שמע דברי שבח שכאלה. חוץ מזה גם עם חגי אדר, מנהל בית הספרי היו לי יחסים מצוינים והוא כבר סיכם עימי שבשנת הלימודים הבאה, אתחיל לעבוד כמורה לטבע עם האליפים החדשים.

אברהם ביקש שאתן לבנות להישאר עוד כמה ימים עד שימצא להן סידור אחר, אבל גם לזאת לא הסכמתי והוא נאלץ להרים ידיים ולהבטיח לי שמחר הן  יחזרו לפנימייה.

יכול להיות שאם היה יודע שערב אחד בתו האהובה תדפוק על דלת חדרי, לא היה נכנע כל כך מהר, אבל הוא לא יכול היה לדעת, גם אני לא, והשגרה חזרה למשכני.

חלפו כשבועיים של שלווה שבה הרגשתי שעשיתי את המהלך הנכון כשהחלטתי לעבור לעבוד בכפר גלים. מהר מאוד נקלטתי ומצאתי את עצמי שייך לצוות המדריכים, כשהחניכים מנגד מתייחסים  אלי בחרדת קודש. את הסימן הראשון לכך שבו אני מתחיל להבין שלא לעולם חוסן אני מוצא ביומן באחד הימים הבאים:

יום א' 27.3.60

ערב קבוצה. סוף סוף מתעוררים ניצני הפרעות. דוד טוקר ויאיר מוסינגר מוצאים מהמועדון למען יראו וישמעו. אך מי רואה ומי שומע. רק לאחר האיום הנוראי שהאדם הבא שיצא מכאן יהיה אני, אוחזת בהלה כללית את ההמון וניתן לי לסיים את קביעת אנשי הוועדות ולבחור את מרכזיהן. כרכז הקבוצה נבחר יעקב רדוי. ראשי החוליות שהם גם חברי הועדה המרכזת הם: ניצה שטרוך, שמואל אברהמי, אילון מילא, אלכסנדר רבינו, אברהם כצמן, יאיר כהנוביץ, ישראל פלם, יונתן ברבר...

יעקב רדוי, שנבחר ברוב קולות ליו"ר הוועדה המרכזית, נחשב לאחד הפרחחים של הפנימייה, אך יחד עם זאת ניחן בכושר מנהיגות, וברוך אמר לי שאם אצליח לרכוש את ליבו, הוא יהיה לי לעזר רב. למזלי יעקב היה ממעריצי הפלמח, וברגע ששמע שהייתי אחד מלוחמיו, לא הייתי צריך להתאמץ הרבה כדי לשכנע אותו שייקח על עצמו את הפיקוח על החבר'ה שיגיעו בזמן לפעולות ושיהיה שקט כשאכנס למועדון. בין השאר הבטיח לי לדאוג לכך שהחבר'ה לא יתגנבו לים, ואחרי שהסברתי לו שזאת סכנת חיים להיכנס לים בלילה כשאין מציל, הבטיח ליידע אותי אם ישמע על התארגנות כזאת.

חוץ מהוועדה המרכזית נבחרו גם ועדת תרבות, ועדת חברה, ועדת משק, ועדת ניקיון ואיך אפשר בלי ועדת קישוט. את חברי הוועדות בחרתי בעקבות השאלון שבו ביקשתי הצעות לכל ועדה, וגם ביקשתי שכל אחד ירשום במלוא הכנות, לאיזו ועדה הוא חושב שהוא מתאים. היו תלמידים שאף אחד לא נקב בשמם, אך אני דאגתי לכך שהדבר לא ידלוף ולא יהיה תלמיד שלא תהיה לו ועדה.

בימים הקרובים הזמנתי לחדרי כל ועדה ויחד חשבנו ודנו  בכובד ראש על תפקידה.  מאחר שבישיבות האלה השתתפו לא יותר מתשעה תלמידים, איש מהם לא התבייש לדבר, ואם מישהו לא העז להצביע, פניתי אני אליו לשמוע את דעתו, ואז הוא דיבר.

את התלמידים שעליהם הייתי ממונה, 84 במיספר, חילקתי לתשע קבוצות, כשבראש כל קבוצה עומד חבר הוועדה המרכזת ולצידו חבר ועדת תרבות.

הוועדה הקרובה לליבי היתה כמובן ועדת תרבות .

על כל קבוצה לפי התור הוטל לתכנן בתורה מסיבת ליל שבת, כשאני מתנדב לספק להם מערכונים, אם ירצו לשלב הצגה בתוכנית.

אני זוכר את המסיבה הראשונה, אשר לפי הצעתי הוקדשה לפלמח (איך לא?) – חוץ משירי פלמח, שאותם שרו בהתלהבות, הם הציגו את המערכון "אליעזר והחבית או החבית ואליעזר" שנתתי להם מתוך האוסף שהיה אצלי. המערכון זכה במסיבה להצלחה רבה. בעיקר מפני שהשכלתי לתת את התפקיד הראשי של אליעזר הפלמחניק, לאחד התלמידים שנמנה על  עלובי הנפש של הכיתה ופתאום התגלה ככוכב זוהר וזכה למחיאות כפיים אדירות.

לימים, בהמלצת דן אלמגור, נמסר המערכון ללהקת פיקוד צפון אך נדחה על ידי הבמאי שלה שהיה צייר ידוע. דבר זה לא הפריע לי למסור את המערכון בשינוי שם ללהקת  הנח"ל ושם הוצג  בכיכובם של פולי, חנן ופופיק תחת שרביט הבימוי של בומבה. כמה שנים לאחר מכן, הוזמנתי על ידי הבמאי דני ליטאי להצגת הבכורה של להקת חיל הים. לא הבנתי במה זכיתי, עד שפתאום עלה על הבמה אותו מערכון שהפעם נקרא בשם המסקרן "פחפח" והוצג בכיכובו של דובל'ה גליקמן.

עד היום, מפעם לפעם מגיעות אליי שמועות, על המערכון שעדיין זוכה להיות מוצג בתנועות הנוער, ואני שמח שבזכותו, זוכה לחיי נצח חברי ניסן פחטר המכונה פחפח, שהיה איתי בימיו הטובים של הפלמח.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

פוטין מזמין את הקְרַיְם-מיניסטר נתניהו למוסקבה

כדי ללמד אותו פרק בשחיתות שלטונית

מוגש מטעם נאמני הפלוציאדה

* * *

גלעד צוויק

מארגן טקס הזיכרון האלטרנטיבי:

"אין הבדל בין המחבל המתאבד שרצח את בתי לטייס שמפיל פצצה בעזה"

אתר "מידה", 30/04/2018

מנכ"ל 'פורום המשפחות השכולות' רמי אלחנן ל"מידה": "לרוצח של הבת שלי לפחות היתה ההגינות להרוג את עצמו. היא נהרגה כי אנחנו כובשים עם אחר."

 'פורום משפחות שכולות', אחד משני הארגונים שהיו אמונים על ארגון טקס הזיכרון "האלטרנטיבי" שנערך לפני כשבועיים, מתעלם במכוון מטרור ערבי, משווה בין לוחמי צה"ל לטרוריסטים ומעניק לגיטימציה לקידוש זכרם של מחבלים.

"אני לא רואה הבדל בין הטייס שמפיל פצצה בעזה לבין המחבל שהרג את הבת שלי," אומר ל'מידה' רמי אלחנן, מנכ"ל שותף של הפורום. אלחנן איבד את בתו סמדר ז"ל בפיגוע התאבדות משולב שביצעו שלושה מחבלים פלסטינים במדרחוב בן יהודה בירושלים בספטמבר 1997. בפיגוע נרצחו חמישה ישראלים, ולמעלה ממאה נפצעו. "הבת שלי נרצחה בגלל שאנחנו כובשים ויושבים על הצוואר של עם אחר," אומר אלחנן.

אלחנן משווה את הפיגוע בו נרצחה בתו למותה של הילדה הפלסטינית עביר אראמין ב-2007 מירי ישראלי. אראמין נקלעה לעימותים בין פלסטינים לכוחות הביטחון באזור ענאתה ונהרגה מפגיעת כדור גומי. התיק נסגר מחוסר ראיות אך בית המשפט הורה למדינה לפצות את המשפחה תוך קביעה כי הירי נעשה "ברשלנות."

לדברי אלחנן, בעוד שהמחבל המתאבד שרצח את בתו היה "הגון מספיק כדי להרוג את עצמו," שוטר מג"ב שהרג בשוגג את הילדה הפלסטינית "בילה באותו ערב בדיסקוטק ולא עמד לדין." אלחנן גם מכנה את לוחם מג"ב "רוצח".

במהלך השיחה עם 'מידה' ערך מנכ"ל 'פורום משפחות שכולות' גם השוואה בין מחבלים פלסטיניים לראשי ממשלה ישראליים ולוחמי המחתרות לשעבר. "מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו טרוריסטים? עולי הגרדום לא הרגו ערבים חפים מפשע?" תהה אלחנן.

לפי מכון המחקר NGO מוניטור בשש השנים האחרונות קיבל 'פורום משפחות שכולות' למעלה מ-6 מיליון שקלים מישויות זרות כמו האיחוד האירופי, גרמניה, הולנד וארה"ב, אשר מהווים למעלה ממחצית מתקציב הארגון. בשנים 2016-2015 זכה הפורום גם לתרומות של כ-80 אלף שקלים מהקרן לישראל חדשה.

מסרבים למסור שמות המשפחות הפלסטיניות בטקס

בטקס שנערך ביום הזיכרון האחרון נטלו חלק תשעים מוזמנים המתגוררים ברשות הפלסטינית, אך ב'פורום המשפחות השכולות' סירבו למסור את שמותיהם. "אנחנו לא רוצים לפגוע בפרטיות של חברי הפורום," נאמר לנו בשיחה עם עובדת הארגון. המנכ"ל אלחנן הוסיף: "למיטב ידיעתי הפלסטינים שהשתתפו בטקס או בני משפחותיהם לא מעורבים בטרור אבל האמת שזה לא מעניין אותי. לכולנו יש דם על הידיים גם לי לעצמי."

בפוסט בפייסבוק הודו בפורום כי "אנחנו מעדיפים שלא להיכנס להבחנות מי מחבל ומי לא" והוסיפו כי "נקבל כל בן משפחה של כל הרוג/ה – בתנאי שיתנערו לחלוטין מאלימות ויפעלו לפיוס."

בארגון למעשה נמנעים לחלוטין מהבחנה מוסרית בין מדינת ישראל לארגוני הטרור הפלסטיניים, הרוצחים תינוקות וילדים ישראליים בדם קר ומצהירים בגאווה על רצונם לבצע טיהור אתני ביהודי ישראל, אם לא בכלל היהודים בעולם.

בפורום גם טוענים כי "אין חברי פורום פלסטיניים שהינם בני משפחה של מחבלים", אך בדיקה שערך בשנה שעברה אתר 'פרספקטיבה' מלמדת כי לא פחות משליש מהפלסטינים שזוכים להנצחה באתר האינטרנט של הפורום, עסקו בטרור. שניים מהם אף מחבלים עם דם על הידיים שהיו מעורבים בתכנון והוצאה לפועל של פיגועי התאבדות, בכלל זה הפיגוע בנתניה ב-2002 בו נרצחו צעיר ישראלי בן 27 ותינוקת בת עשרה חודשים.

כאמור, מעורבותם של בני משפחה של חברי הפורום בטרור אינה מופיעה באתר הארגון. למנכ"ל אלחנן היתה סיבה מקורית מדוע הושמטו עובדות אלו: לטענתו מדובר במידע "לא רלוונטי. אנחנו לא בודקים בציציות של אנשים מה הם היו, אלא מה הם יהיו."

גילי מייזלר, אחראי המדיה של הפורום, קבל בפנינו על "ההתעקשות להיתפס דווקא לסיפור" של המחבלים שרצחו אזרחים ישראליים.

דברים אלה נוגדים כאמור את ההצהרה של הפורום כי "אין חברי פורום פלסטיניים שהינם בני משפחה של מחבלים."

"לא נוותר עד שנחסל את האויב הציוני"

בטקס שנערך לפני כשבועיים נאמו גם בני משפחות של הרוגים שייתכן והיו מעורבים בפעולות אלימות נגד ישראל. אחד הנואמים היה ג'יהאד זגיר, אביו של עלאא' זגיר, שנהרג מירי צה"ל בהתפרעויות בחברון במהלך מבצע צוק איתן.

האב ג'יהאד טען כי בנו נורה "ללא סיבה" ובפרסומים הרשמיים של הטקס נכתב כי זגיר נהרג "בזמן שהלך עם דודו לבית סבו."

מנגד, בתקשורת הפלסטינית דווח בזמנו כי זגיר נהרג במהלך "עימותים". אימו אמרה כי בנה רצה "למות מות קדושים" והוסיפה: "העובדה שעלאא' הפך לשהיד למען גאולת עזה, מרימה את הראש של כולנו."

במהלך מסע הלוויה נשבע חברו של זגיר "להמשיך בהתנגדות", כלומר במאבק המזוין, ואיים: "עלאא' נהרג אבל במקומו יבואו אלף אחרים. המסר שלנו לאויב: לא נוותר על גרגר מאדמת פלסטין... עד שנחסל את האויב הציוני." בהלוויה גם הונפו דגלי חמאס. במהלך נאומו בטקס הזיכרון כינה האב ג'יהאד פלסטינים הרוגים בתואר "שהידים".

דוברת נוספת בטקס היתה מהא סאלח, שאחיה עבדאללה נהרג ב-1997 מירי צה"ל בביר זית. סאלח טענה מעל בימת הנואמים כי אחיה נהרג במהלך "צעדה לא אלימה", אך בדיווח של 'בצלם' מאותה תקופה נמסר כי סאלח נהרג במהלך "התנגשויות" עם כוחות צה"ל באזור.

ערבים רוצחים, מתנחלים אשמים

ארגון 'הפורום למשפחות שכולות' מנוהל במשותף על ידי צוות ישראלי הפועל במרכז הארץ ופלסטיני הפועל מבית ג'אלה. לפורום ישנה גם רשת של פעילים ברחבי ארה"ב ואירופה העוסקים בקידום מטרות הארגון ובגיוס כספים. חלק מחברי הארגון הופיעו בעבר באירועי תמיכה בחרם על ישראל.

אף שהארגון מציג את עצמו כתומך ב"פיוס" וב"הכרת האחר", בפועל הוא מקדם אג'נדה פוליטית ברוח השמאל הקיצוני. הפעילויות שהוא מקיים יוצאות מנקודת מבט מוטה על הסכסוך, המבוססת על הנרטיב הפלסטיני, ויוצרות השוואה מקוממת מבחינה מוסרית בין קורבנות טרור לטרוריסטים.

כך למשל הסרט התיעודי 'נקודת מוצא', אשר מטיל על ישראל את מלוא האחריות לסכסוך ולסבל שנגרם כתוצאה ממנו לשני הצדדים. אחת הדמויות המופיעות בסרט היא דוברת הפורום, רובי דמלין, שאיבדה את בנה דייויד ז"ל כאשר צלף פלסטיני הרג עשרה חיילי צה"ל באזור בנימין. דמלין נשאלת בסרט על תחושותיה לאור הפיכתו של רוצח בנה לגיבור בקרב ערביי יהודה ושומרון.

"אני לא מתמקדת בזה," אמרה דמלין. "אני מתמקדת בשאלה למה הוא היה בשטחים הכבושים? למה הוא שמר על מתנחלים שאמרו שהביטחון שלהם חשוב יותר מהחיים שלו?"

בהזמנה לטקס הזיכרון האחרון נכתב: "אנחנו מאמינים שהמשפט 'במותם ציוו לנו את החיים' הוא לא סיסמה, אלא קריאה לפעולה." כלומר, האזרח או החייל הישראלי שנרצחו בפיגוע מסוים נושאים צוואה מוסרית זהה לזו של המחבל שרצח אותם. אין חשיבות לסיבת המוות, אין רוצחים ונרצחים, אין טובים ואין רעים.

המסקנה מערב הזיכרון "האלטרנטיבי" ומשאר פעילותו של 'הפורום למשפחות שכולות' ברורה: לחברי הארגון אין זה משנה אם ההרוג הוא ערבי או יהודי ואם המוות התרחש בעקבות פיגוע טרור או רשלנות מבצעית – הישראלים, או ליתר דיוק "הכיבוש", תמיד אשמים.

בהכנת הכתבה סייע עו"ד עדי בן חור.

גלעד צוויק

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [109]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הארכיון – לטמיון

אילו כתב מישקה בן-דוד ספר ובו עלילה כזאת, שהמוסד, [שבו שירת ופעל שנים רבות], חדר לנבכי-נבכיו של ארכיון התכנון והמחקר והייצור של פצצה גרעינית איראנית, במחסן עלום כלשהו בלב טהראן, הקוראים והמבקרים היו אומרים לו: הגזמת. דמיון פרוע.

והנה מתברר שהמוסד אכן עשה זאת בפועל, ולא רק חדר לשם, אלא רוקן אותו מתיקיו וממסמכיו ומההקלטות ומהדיסקים הסודיים שבו, והביא אותם לישראל! לא בִּדיוֹן, לא דמיון, אלא מציאוּת ממשית!

עכשיו יש רק לקוות ולהתפלל שיצר הפטפוט הרוֹוֵחַ אצלנו לא יזדרז להעלות ספקולציות והנחות וניחושים וגילויים – אמיתיים או מפוברקים – מתוך כוונה לחשוף ולגלות ולהדליף מי ומה ואיך ומתי בוצע הדבר, ובאופן מבריק כזה.

יש לקוות שעל כל פרטי המבצע הזה יוּרד מסך, רצוי כחול-לבן, תוך הטלת "דממת אלחוט", וציון "סודי ביותר", והם יוכמנו ויוטמנו באיזה ארכיון סודי ביותר, הרחק מעיני סקרנים, עיתונאים צמאי סקופים, וכמובן סוכני האויבים שלנו, וכל אלה לא ימצאו את הארכיון הזה בעתיד הקרוב והרחוק, והוא ייחשף רק כעבור 30 שנה, במלאות יובל המאה למדינה, לתפארת מדינת ישראל ולתפארת המוסד ולוחמיו האלמונים.

ורק חבל שבעת הצגת "המצגת" המדהימה שהציג ראש הממשלה בנימין נתניהו בדרמטיות לעיני העולם כולו, וגרף את כל הכבוד והתהילה, לא ישב שם על הבמה, ראש המוסד יוסי כהן, אפילו היה שותק כדג. בנוסף [או במקום] התהילה שזכה בה ביבי, הרי כל הכבוד וההערצה והתהילה מגיעים ליוסי כהן ולחבורת הלוחמים המופלאים שהוא עומד בראשם. למוסד נאווה תהילה. 

מבעירי מדורות

ל"ג בעומר ביום שרב. כל הארץ מדורות. ילדים יושבים סביב המדורה ומחכים שתפוחי-האדמה –  ה"קרטושקס" העטופים בנייר כסף, שהונחו בתוך המדורה [בידי ההורים] ייצָלו כראוי, וטעמם טעם גן-עדן.

ומדורת ל"ג בעומר גם בשכונת מאה שערים בירושלים, שם שרפו את דגל ישראל, תושבי השכונה שחורי המגבעת וחדורי שנאה למדינת ישראל ולכל מי שחי בה, ואינו נוהג כמותם באדיקות יתרה. נבזים שכמותם, נטושי קרתא, "חניוֹקים" עלובי-נפש, עוכרי ישראל.

בהילולת ל"ג בעומר במירון נראה הרב ברלנד מדליק מדורה, לקול תרועת ההמונים. הם יודעים ודאי כי הרב "הקדוש" הזה הורשע בהטרדה מינית ותקיפה ומעשים מגונים בנשים ובנערות, והוא הורשע וישב בכלא. עבריין מין, שהיצר שולט בו. מה הם יגידו כאשר הרב הזה יאנוס את האישה-הבת-האחות שלהם?

הטלפון הסלולרי שהתפוצץ במדורת ל"ג בעומר בשכונת סטמפורד היל בלונדון, שם מתגוררת קהילה גדולה של חרדים, ועשרה חוגגים נפצעו – אכן מוכיח כי המכשיר הטמא הזה מסוכן לבני-אדם, במיוחד ליהודים כשרים, החרדים לדבר ה'. ולפצועים – ברכת רפואה שלמה והחלמה מהירה.

וגם "מדורות" של שנאה שהציתו צעירי עזה, בשלחם עפיפונים נושאי בקבוקי תבערה, שאכן הציתו שדות בשלים בעוטף עזה, לשמחתם הרבה, ולאור "הצלחה" זו הם גם חיברו לעפיפונים מטעני-חבלה מסוכנים. זו תוצאה של חשיבה מקורית, אם כי ילדותית ופרימיטיבית, אך עובדה שזה "עובד". וצה"ל האדיר והמתוחכם עומד אובד-עצות כנגד "שיטת מלחמה" זו, ועוד לא מצא פתרון כיצד להתגבר על כך. לא די לנופף בנבוט כנגדם. אני סמוך ובטוח שיש בצה"ל אנשים חכמים ונבונים, והם ימצאו תשובה אינטליגנטית ומתוחכמת לבעיה זו.

כיפה גרמנית

נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה המליץ ליהודים לא לחבוש כיפה בצאתם מן הבית. למען ביטחונם כמובן.

ואנו נציע לו להמליץ גם שלא לציין את שמותיהם היהודיים על שלטי משרדיהם, עסקיהם, חנויותיהם. להסיר את המזוזות מעל דלתותיהם, לא לקרוא לילדיהם בשמות יהודיים, לא לדבר עברית ברחוב ולא לענוד מגן-דוד על הצוואר; וכן לחסֵן את שמשות חלונותיהם בזכוכית משוריינת חסינת-שבר; לא להחזיק בבתיהם ספרים בעברית, אלא אם כן הם ספוגים חומר מונע בעירה. מזכיר לכם משהו?

ואין זה רק כהתגוננות [פסיבית] מפני מתנכלים טרוריסטים מוסלמים. יש בגרמניה די בריונים ניאו-נאצים, המתגעגעים להיטלר ולמשטרו, ול"ליל הבדולח", ובעיקר לרצח יהודים. 

ואין להניח שזה ישתנה, למרות ההפגנות של גרמנים חובשי כיפות, כמחאה על התקריות האנטישמיות [קרי: אנטי-יהודיות] בארצם. נאום השנאה וההשמצה והשקרים והכחשת השואה של אבו-מאזן [הדוקטור להיסטוריה...] משָׂחֵק לידיהם של שונאי ישראל ומלבה את אש השנאה כלפי יהודים באשר הם, בעולם כולו, לא רק בישראל.

ורק עצה אחת לא הציע המנהיג הנכבד לצאת מרעיתו: קומו עזבו את האדמה הארורה הזאת. עלו לישראל וכאן תהיו בטוחים ומוגנים תחת "כיפת הברזל".

ול"מהגרי המילקי" נציע: שובו למולדתכם. ואולי, בעצם, לא רצוי שתשובו אליה.

מקומה של הכומתה

כפי שנמסר, בצה"ל הוחלט שחיילי עוצבת הקומנדו יחבשו כומתה אדומה – שיש לה מסורת מאז ימי יחידת 101 בחטיבת הצנחנים, לאחר קום המדינה, לפני כ-65 שנה. כומתה מעוררת גאווה וכבוד והערכה.

אבל, כפי שנמסר, לוחמי סיירת "אגוז" של גולני לא מוכנים להסיר את הכומתה החומה של גולני מעל ראשם. זו גאוותם.

ודואר ישראל הוציא גיליון בולים חגיגי עם תמונות של כל הכומתות הנהוגות בצה"ל. מחווה יפה.

לא לי לנקוט עמדה בעניין זה של צבע הכומתה, אך אני מתרעם זה שנים על ה"אופנה" המקובלת בצה"ל בימינו, שבה תוחבים את הכומתה, מקופלת, תחת כותפת שמאל.

ונשאלת השאלה: מדוע לקפח את כתף ימין? אם כבר, אז לחלק את "הכבוד" הזה בין שתי הכתפיים: יום אחד על כתף שמאל, יום אחד על כתף ימין. [וזאת ללא רמז כלשהו על נטייה פוליטית של החייל...]

הדבר דורש בירור: 1. אם הכומתה לא נחוצה כלל, מיותרת, אז לא לנפק אותה לחייל בכלל.

2. אם הכומתה היא חלק אינטגרלי של המדים של החייל, אז עליה להיות תמיד על ראשו. כך נוהג הרמטכ"ל רב-אלוף גדי אייזנקוט, וזו דוגמה לפַקודיו, למן האלופים ודרומה. ואז אסיר מפניהם את כובעי [האזרחי] כאות הערכה.

הסרת הכומתה היא בבחינת זלזול במדים, ואין לכך מקום בצה"ל.

שאלה קיסרית

אולי מישהו יאיר את עיני, יסביר/יתרץ/יצדיק – מדוע אני, ויחד עימי כל אזרחי מדינת ישראל, צריכים לממן את אחזקת מעונו הפרטי של ראש הממשלה בנימין [ביבי] נתניהו ורעייתו ושני בניהם – הווילה בקיסריה [מזכיר את השם קיסר-ציזר, האימפרטור של רומא העתיקה...] בעוד הוא מתגורר עם משפחתו ברווחה ובנעימות במעון הרשמי של ראש הממשלה בירושלים.

האם אין לו די כסף לממן את אחזקת הווילה שלו? אולי נעשה לו מגבית בשם "מעות המעונות".

יהודה גור-אריה

אהוד: אל דאגה. ממילא תצליח בקרוב מערכת המשפט להושיב את ראש הממשלה הכושל והמושחת שלנו במעשיהו ואת אשתו בנווה תרצה, ואבי גבאי המבריק יהיה ראש הממשלה הבא, והרוצח מ"בר נוער" ימשיך להסתובב חופשי.

* * *

זאב בן-יוסף

שלטון החוק ועליונות המשפט

כוח בלתי מוגבל בדמוקרטיה גורם להשחתה ולכן יש למנוע את כוחו הבלתי מוגבל של בג"ץ ולהבטיח שעקרון "עליונות המשפט" לא ישתלט על עקרון "שלטון החוק".

משפטנים ופרשנים טוענים שכל ניסיון להעביר חוק המגביל כוחו של בג"ץ מהווה צעד אנטי דמוקרטי שיעניק כוח בלתי מוגבל לרשות המחוקקת והמבצעת. אין טעות גדולה מזו וההיפך הוא הנכון: בשנים האחרונות ניתן כוח בלתי מוגבל דווקא בידי בג"ץ, אשר משתמש בו בשרירות וקובע עדיפויות ערכיות. כך למשל – הערך של סיכון חיי אדם לעומת הערך של סבל של תושבים. אם קיים שיקול של בניית גדר הפרדה שנועדה להבטיח חיי אדם לעומת האפשרות שהקמת הגדר תגרום סבל או קושי לתושבים ערבים, או – אם עומד סבל של מסתננים אפריקאים מול סבל של תושבי דרום תל אביב – מחייב העיקרון הדמוקרטי הבסיסי להעניק את יכולת ההכרעה בעניין כזה בידי הרשויות שנבחרו על ידי האזרחים –  הכנסת והממשלה – ולא בידי הרשות השופטת, שלא נבחרה על ידי רוב האזרחים ולכן איננה יכולה לייצג את השקפת העולם שלהם. לכן, בהתאם לכלל הדמוקרטי שיש להסכים איתו בהחלט – "כוח בלתי מוגבל – משחית" – יש להגביל כוחו של בג"ץ בחקיקה מתאימה.

למעשה, הוויכוח העקרוני בשאלת "שלטון החוק" ו"עליונות המשפט" נובע מהשאלה – מה באמת פוגע יותר בדמוקרטיה: האם הערך הדמוקרטי של זכויות הפרט וזכויות המיעוט צריך לגבור על הערך הדמוקרטי של יכולת הרוב להכריע מהם הערכים העדיפים עליו.

למונחים "שלטון החוק" ו"השוויון בפני החוק" יש משמעות רק אם החוקים הם אכן הקובעים ערכים אלה. שלטון החוק הוא אכן תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה מְתָפקדת, ולכן בדמוקרטיה תקינה צריכה גם הרשות השופטת להישמע למה שקבע המחוקק; שכן רק הרשות המחוקקת לבדה מוסמכת לקבוע חוק, בעוד שהרשות השופטת אחראית רק על אכיפתו ועל פרשנותו במקרה של ספק בכוונת המחוקק, או במקרה שהתגלתה לקונה בחוק (חלל בחוק שאיננו מתייחס לנושא הדורש הכרעה שיפוטית).

נמצא, לאור האמור לעיל, כי מושג "שלטון החוק" מנוגד כליל למושג "עליונות המשפט". החוק עליון גם על המשפט, בעוד שבג"צ כופר למעשה בעקרון "שלטון החוק" ובמקומו אימץ לו את רעיון "עליונות המשפט", מה שמצמיח למעשה דיקטטורה שיפוטית וגורם לפגיעה אנושה בדמוקרטיה.

לפיכך חייבת דמוקרטיה תקינה למנוע את המצב שהתקבע אצלנו בשנים האחרונות לפיו בג"ץ מכתיב לרשות המחוקקת והמבצעת מהם הערכים העדיפים. יש לאפשר לאלה שהרוב בחר לייצג אותם בבית המחוקקים, לקבוע את הערכים העדיפים עליהם.

הסמכות שצריכה להינתן בידי הרשות השופטת, היא היכולת להכריע במקרה של לקונה בחוק או החלטות של הרשות המבצעת (הממשלה) שעלולות לקפח זכותו של מיעוט או של אזרח בודד במסגרת החוק הקיים.

אי לכך, "שלטון המשפט" שקיים היום, המעניק כוח בלעדי בלתי מוגבל לרשות השופטת, שבראשה בית הדין העליון, לקבוע מה יהיה הרכב בית הדין ולהכריע בין ערכים גם אם הם מנוגדים או אינם מתיישבים עם חוקים שקבעה הרשות המחוקקת, או מתן אפשרות להכריע בין עמדות מקצועיות של הרשות המבצעת לבין זכויות הפרט (כמו גדר הפרדה ביטחונית הגורמת סבל או הפרעה לתושבים) – יגרום לדיקטטורה עריצה של הרשות השופטת, דבר המערער את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי.

לכן, דווקא כל אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם תמיד וכל מגיני זכויות האדם, חייבים להיות הראשונים לתמוך בהגבלת כוחה הבלתי מוגבל של הרשות השופטת, מתוך הבנה שמשמעות "שלטון החוק" לא נועד לתת סמכויות בלתי מוגבלות להכריע בין ערכי יסוד, אלא רק לאפשר לה אכיפה יעילה של הערכים והחוקים שנקבעו על ידי רוב האזרחים.

זאב בן-יוסף

* * *

תקוה וינשטוק

אומה זו כגפן נמשלה

צמח חודש אייר לפי המאמר של ד"ר שרה'לה אורן

 וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

יין ישמח לב אנוש. בפורים הנחוג בחודש אדר מצווה לשתות יין עד כדי שיכרון ממש: "חייב אדם להשתכר בפורים עד כי לא יבחין בין מרדכי המבורך לבין המן הרשע" (בבלי, מגילה ז).

מצוות השתייה עוברת מאדר לניסן, מפורים לפסח: בליל הסדר חייב אדם מישראל לשתות לא פחות מארבע כוסות "על שום ארבע לשונות גאולה: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה... ולקחתי אתכם לי לעם."

היין שמקשר בין אדר לניסן מקשר גם מניסן לאייר, בין פסח שאירועיו התרחשו לפני כ-3500 שנה לבין יום העצמאות, ה' באייר תש"ח. ועתה, ביובל השבעים למדינה, אנו מרימים כוס לכבוד הקמת מדינת ישראל.

    אבל אייר הוא גם החודש של יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ד' באייר. והוא מגיע ימים מעטים בלבד אחרי "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", כ"ז בניסן. ואולי על השילוב הזה שבין אבל לשמחה בעם ישראל, העם  שהוא "כרם ה' צבאות"  כדברי ישעיהו (ה, ז), נאמר:  "מה גפן זו, בהתחלה היא נרפסת ברגל ואחר כך עולה על שולחנות מלכים, כך ישראל." (ויקרא רבה ל"ו).

גפן היין, ממשפחת הגפניים, היא צמח מטפס רב שנתי. נשיר בחורף ומלבלב באביב. ענפיו ירוקים, רכים ובהירים, נקראים שריגים. מהשריגים יוצאים אשכולות של ענבים. שר המשקים של פרעה תיאר אותם (בראשית מ, י.): "ובגפן שלושה שריגים; והיא כפורחת עלתה נצה, הבשילו אשכולותיה ענבים."

הפרחים הזעירים של הגפן, הסמדר, מפיצים ריח נעים. "הגפנים סמדר נתנו ריח" נאמר בשיר השירים (ב, י"ג). על מנת לטפס ולהיאחז מצמיחה הגפן קנוקנות: עלים מגולגלים הנראים כחוטים גמישים המסתלסלים על גדרות  או ענפים להיאחז בהם. הפרי הוא ענבה עגלגלה מסודרת כאשכול רחב מלמעלה והולך וצר כלפי מטה. הפרי בשל בקיץ ובסתיו. אז בוצרים אותו לאכילה או לייבוש כצמוקים או לייצור יין, בגת או ביקב. המלה "יקב" נגזרה מלשון נקב, בור. "הוא בור שלפני הגת והיין יורד לתוכו." מסביר רש"י.

הגפן היא אחת משבעה המינים שנשתבחה בהם הארץ, ונזכרת הרבה במקרא ובספרות העתיקה בכלל. ביוון וברומי היו אלי יין מיוחדים. היין, המוצר העיקרי של הגפן, נועד גם לצורכי פולחן. הגפן הוא גם צמח נוי מטפס על סוכות ונותן צל. מוצא הגפן כנראה מגפן הבר בצפון מזרח תורכיה והוא תורבת עוד לפני כששת אלפים שנה. היא צומחת באזורים מגוונים. ועל מנת שהצמח ישגשג ויניב פרי עליו לגדול באקלים המאפשר לו מנות חום וגם מנות קור.

בתנ"ך מוזכרת הגפן לראשונה בקשר לנוח. המעשה הראשון שעשה נוח בצאתו מהתיבה היה לטעת כרם, וכך הוביל לשכרות הראשונה בעולם: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר," (בראשית ט כ). את הכרם נטע מייחורי גפן שהכין לקראת המבול והכניס לתיבה עם ייחורים של צמחים אחרים. "הכניס עימו לתיבה זמורות לנטיעות ייחורים לתאנים וגרופות לזיתים."(בראשית רבה ל"א) .בתיבה לא היו אפוא בעלי חי בלבד אלא, לפי המדרש, גם צמחים. ביניהם זמורות של גפן, ענפים בני שנה שיש בהם יכולת התחדשות.

זנים רבים של גפן נזכרים בתנ"ך. ביניהם גפן השורק או השורקה. גפן משובחת שפירותיה אדומים. בברכת יעקב לבנו יהודה מתוארת נחלתו כמצוינת לגידול גפנים. הגפנים בהרי יהודה גדולים וחסונים עד כדי כך שניתן לקשור לגזעם עיר שובב  והם כה שופעי פרי עד שאפשר לכבס כביסה בשפע היין: "אוסרי לגפן עירו ולשורקה בני אתונו, כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו."( בראשית מ"ט י"א). ב"משל הכרם" מספר הנביא ישעיהו  על "הדוד" שבחר לנטוע בכרמו זן גפן משובח, שורק: "ויטעהו שורק" (ישעיהו ה, ב).

ד"ר אורן סבורה כי בחודש אייר, במלאות  שבעים שנות עצמאות של מדינת ישראל, מולדת העם השב למולדתו, ניתן לראות בגפן מסר חברתי חשוב העוסק במגזרים השונים של החברה הישראלית. לעיתים הם שרויים במחלוקות ובפירוד, אולם בהקבלה אפשר לקבל תובנה מהשיתוף של כל חלקי הגפן לתפקוד שלם ומיטבי:

"אמר ריש לקיש: אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה – אלה בעלי בתים. אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים. עלין שבה – אלה עמי הארץ. קנוקנות שבה – אלה ריקנים בישראל. לכך התכוונו: תנו לאשכולות להתפלל עבור העלים כי לולי העלים לא יוכלו האשכולות להתקיים." (בבלי, חולין צ"ב ע"א).

  וד"ר שרה'לה אורן מסיימת את דבריה באיחולים למדינת ישראל שתהיה כבימי שלמה המלך: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א, ה). אמן!

ברכה לבטלה

באוטובוסים הנוסעים בעיר שמורים מושבים מיוחדים לקשישים ולמוגבלים. יפה. והדרת פני זקן.

אלא שהמושבים הללו מוקצים בשורה הראשונה שאחרי הנהג, בדיוק מעל לגלגלים, והם גבוהים. כדי להתיישב עליהם צריך ממש לטפס – ולהרבה מוגבלים המאמץ קשה מדי. לכן גם כשהמושבים הללו פנויים (לא פעם תופסים אותם צעירים), מעדיפים המוגבלים והקשישים לפסוח עליהם ולהיכנס  פנימה ולמצוא מקום פנוי או נוסע אדיב שיקום.

המושבים המיוחדים הם בעיקר ברכה לבטלה.

במקום להקצות לקשישים את מושבי הגלגלים כדאי לייחד להם מקומות בשורה השנייה שמאחורי הנהג. הכיסאות שם בגובה רגיל. קל להתיישב עליהם ועדיין הם קרובים לכניסה וליציאה. כל מה שצריך, רק סימון שאלה המושבים המיועדים לקשישים ומוגבלים.

תקוה וינשטוק

* * *

ארנה גולן

"לגדול בעולם שאין בו כסף כלל"

לזכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן ז"ל

חלק שני

1. הוריי מגלים חוסר אונים בעולם שאין להם בו כסף כלל

כבר לאחר העשור הראשון, התמים והנלהב, חשו הוריי, כמו חברים אחרים, שאמונתם באפשרות ליצור "חברה עברית חדשה" וקולקטיבית, הסגורה בפני עצמה ובפני המציאות הכלכלית בארץ, אינה עומדת במבחן המציאות. תחילה הם סירבו להודות בכך בפני עצמם, אבל תוך כדי העשור השני הם כבר לא יכלו להתכחש לעובדה שאי אפשר לנתק את ההווייה הקיבוצית מן העולם הסובב אותה.

הם הבחינו, תחילה, איך הכסף חודר אל עולם הקיבוץ ומופר השוויון המוחלט, כשחברים מסויימים השיגו כספים ממקורות שונים ועלומים וקנו לעצמם או לילדיהם דברים שאין לכולם. אבא ראה בכך הוכחה נוספת לכישלון אמונתם באפשרות לעצב בקיבוץ אדם חדש, החותר לעילוי אישיותו ובונה חיים של אחווה ושוויון, כי חברי הקיבוץ אינם ברמה הולמת.  הוא הגיב על כך בזעם, כמו על שאר תופעות שנראו לו פוגמות במימוש האידאל הקיבוצי, ונתן ביטוי לאכזבתו בדברי קיטרוג קשים.

אין תימה, שבשנות ה-70, שנים לאחר שני ניסיונות להיענות להצעות מפתות למשרות ציבוריות נחשבות בעיר, בתל אביב וברעננה,  ולעזוב את הקיבוץ – ניסיונות שנכשלו בגלל התנגדותה של אימא – עתיד אבא לכתוב שירים וסיפורים שייתן בהם ביטוי כואב לאכזבתו. ביצירות הללו, אותן הוצאתי מעיזבונו בשנת 2010 בספר שכותרתו היא כשם אחד הסיפורים המרים במיוחד, "אחרון הוותיקים", אפילו בהן אין אבא כופר בעצם האידאל הקיבוצי ואינו מהרהר שמא משהו באידאל הזה אינו תואם את האופי האנושי בכלל, אלא ממקד את מבטו באדם החי בקיבוץ ומתגלה בקטנותו ובשפלותו המוסָרית.

אבל בה בעת בכל זאת גבר פקפוקם של הוריי, וביחוד זה של אבא, בחזונם הגדול, שעה שגברה מודעותם למצב הפרדוקסלי שנקלעו אליו. מחד, הם צפו בסיפוק במשק הקולקטיבי שהלך והתפתח לנגד עיניהם, הלך והתבסס. גם ההרס הגדול של הקיבוץ  במלחמת השחרור לא מנע את הביסוס הכלכלי. היפוכו של דבר, הוא דירבן לזרזו. רמת החיים עלתה בהדרגה והחברים החלו עוברים מחדרי המשפחה הקטנים לדירות מרווחות יותר, שצויידו במטבחונים ואפילו במקררים. אם היו לקיבוץ בעיות כלכליות, החברים לא הוטרדו בהן ונהנו מהשיפור ברמת חייהם. הילדים הלכו וגדלו, הראשונים שבהם נישאו והקיבוץ זכה לראות בגאווה ובסיפוק דור המשך שני, נכדים.

מאידך, בהיעדרו של כסף פרטי, ודווקא על רקע השיפור הכלכלי והתרחבות המשפחות, חשו הוריי כי כל חבר, בתחום חייו הפרטיים, הוא למעשה "עני" וחסר אונים. הם נעשו מודעים יותר לאי יכולתו של החבר ומשפחתו לספק לעצמם צרכים אישיים ולו פעוטים, כמו ממתקים לילדים או אביזרים לדירה, וחשו כי רבים מן החברים נדחפים להשיגם בדרך לא דרך ומערערים בכך את השיוויון.

וחמור מזה, הוריי חשו כי בהיעדר כסף פוגעים החיים בקולקטיב במחוייבותם המוסרית כלפי בני משפחתם פליטי השואה, הנאבקים על קיומם בעיר ואין ביכולתם לסייע להם. והֲרי לא ניתן לנתק את חבר הקיבוץ מהעולם שמחוץ לו. וכאשר גבר תִּיסְכּוּלָם, שמעתי לא פעם את הוריי נותנים ביטוי להכרה כי בהיעדר הקצבה לכך מן הקיבוץ ובלא כסף משלהם, נשללת מהם יכולת הבחירה האישית והעצמאית. תחושה זו אף גברה לאחר מכן שעה שֶהורַיי צפו בנו, בשמאי ובי, עוזבים את הקיבוץ בידיים ריקות והם אינם יכולים לסייע לנו בדבר.

הרהור ראשון של ספק, עדיין לא מוגדר, עלה כשהחלו להגיע לארץ בני משפחתו של אבא ניצולי השואה. אבא חש גאווה על היותו איש קיבוץ, חלוץ שהתערה במולדת וסייע להכין להם ארץ לבוא אליה. הוא שכח לחלוטין את ליגלוגם לו שעה שהחליט לעלות ארצה יחיד מכל משפחתו, וניסה לעזור להם ככל יכולתו, כשהוא מסתייע בקשריו כפעיל בתנועת הקיבוצים. אף על פי כן, הוא חש באוזלת ידו לסייע להם ולו במשהו מבחינה כלכלית. כסף לא היה לו ומצרכי מזון או חפצי יסוד לא יכול היה להביא מן הקיבוץ. על רקע זה קשה היה לו לראותם באבלם על בני משפחה שניספו,  ועל חייהם שנקטעו בעודם מצטופפים מיוסרים בחדרי שיכון דלים והמקרר הקטן בביתם כמעט ריק. הם לא התלוננו מעולם ונאחזו בכל כוחם בחיים החדשים. אפילו ניסו לפנקו במאכל צנוע או במאפה בנוסח ימי ילדותם. אבל הוא, בעודו מתרפק על האווירה המשפחתית שזכה בה, חש אז ביתר שאת במצוקתם.

כשהיה שב הביתה מביקור אצלם בחולון, היה מספר בכאב על אחותו רוזה ובעלה איז'ו  שאיבדו שלושה ילדים ברעב ובמגיפות  ברעב ובמגיפות  במחנות טרנסנייסטריה ונאבקו כאן על קיומם ובמאמצים עליונים פתחו חנות מכולת קטנה לפרנס בה את עצמם ואת בנם מוניו, היחיד שנותר להם. הוא היה מספר איך מבוקר עד לילה הם עומדים על רגליהם בחנות ועובדים כה קשה, עד שרגליה של רוזה התנפחו ועבו וחיוך אף פעם אינו עולה על פניהם. אבא שב והזמין אותם אלינו לחגים, אך בשל טירדות המכולת מיעטו לבוא. כאשר הגיעו פעם לאירוע חגיגי במיוחד, לחגיגת בר-המצווה של טוביה, הבן הבכור של מסדה, עלו דמעות בעיניו של אבא והוא לחש לי:

 "הביטי על מוניו. הרי הוא ממש בן-גילו של טוביה והוריו לא יכולים לחגוג לו בר מצווה כהילכתה."

גם אחותו השנייה מָלי, הצעירה מאבא בשנתיים, התחבטה עם בעלה מקס בקשיי קליטה גדולים, כי הרי גם הם לא ידעו עברית ולא היו מסוגלים להשתלב במישרה ממשלתית. הם השתכנו בדירת שיכון זעירה בחולון ומלי לקחה עבודות תפירה וגזירה לביתה, בעוד מקס מנסה להשתלב בעבודות מזדמנות. הישג מיוחד ראה מקס לעצמו כשקנה בפרוטות טנדר ישן וחורק, תיקן אותו ועבד כמוביל משאות. כך פירנסו בצמצום ובדוחק, אך ללא תלונות, גם את שני ילדיהם שנולדו להם בארץ, סימונה ואבי, והשתדלו להעניק להם את כל הטוב האפשרי. אך אבא צפה גם בהם ולא יכול היה להעניק להם יותר משק תפוחי אדמה, שהשיג בתחנונים ממרכז הענף, או לעיתים נדירות ביותר עוף שחוט שקיבל מטובה וסנדר הררי, ידידיו ילידי טשרנוביץ שעבדו בלול.

גם אחיו הצעיר פבוס, שהתגורר תחילה בחדרון של הרכוש הנטוש ביפו ולאחר מכן עבד במשך שנים בבית החרושת "לודזיה", נאבק בבעיות כלכליות חמורות. לאחר שעבר אסון אישי כבד, כשאשתו היפה והטובה אווה נספתה בתאונת דרכים, כבתה בו שמחת החיים ונפגמה בריאותו. גם שעה שהשתקם והקים משפחה חמה עם מניה, ניצולת שואה אף היא, ונולדו להם שני ילדים, אסתר ודוד, הוא חי כל השנים בצמצום. ואף כי מעולם לא התלונן אבא כאב את בעיותיו הכלכליות אך נבצר ממנו לסייע.

"אנחנו חיים לנו כאן, בקיבוץ, בביטחון כלכלי" – חשב אבא – "אבל מה יוצא לי מזה כשאיני יכול לתת לאחיי, שסוף סוף התאחדו עמי בארץ, ולו פרוטה אחת."

אימא היתה שותפה למצוקתו של אבא, אולם נמנעה מלהפוך אותה לסוגיה עקרונית, אידאולוגית. היא חייתה את חיי הקיבוץ כאילו היתה זו מציאות טבעית לה ולא הרבתה לערער על יסודותיה. במקביל אף לא הרבתה לשפוט את ההווייה העירונית שבה חי אחיה, שרגא כהן, שמילא תפקיד מרכזי "במרכז החקלאי" בתל אביב, ושמחה על התבססותו הצנועה ביד אליהו עם משפחתו הקטנה, עם אשתו פרומה ובתם עופרה.

היא הבחינה, כמובן, סביבה, במעידותיהם המוסריות של חברי הקיבוץ, אך בהיותה סלחנית מטבעה לכל מעידה של בן אדם כי מטבעו הוא חלש, לדעתה, כאב לה יותר על אבא בהתפכחותו, והיא ניסתה למצוא למעידות הללו צידוק כלשהו או לנחמו שזה טבע האדם שנולד חלש ואין חבריו בקיבוץ גרועים מאחרים, רק שאיפותיהם גבוהות יותר.

מעולם לא ישבה בבית-קפה, אך לא גינתה את יושביו ורק תמהה מהו העניין שהם מוצאים בכך. היא גם חשה בנוח בקיבוץ ועם ידידותיה שתמיד שמחו לפגוש אותה במדרכה או לפתח איתה שיחה בחדר האוכל, ודי היה לה בלבושה הפשוט ו"הנוחַ". אבא ואימא גם מעולם לא מצאו כל חיסרון בריהוט הפשוט שבדירתם,  ומעולם לא השמיעו תלונה באשר לעצמם מבחינה חומרית. וכאשר חילקו לחברים ציוד מועט למטבחון החדש ובתוכו גם קומקום תה דמוי מיחם, לא היה גבול לאושרה. שהרי אפשר לשתות תה ממש כמו בבית בבסרביה.

לעתים היתה אימא מספרת איך הגיעה לקבוצה הקטנה בחדרה כשהיא מצויידת בארגז בגדים ובו גם שמלת חופה לבנה והכל הוחרם מיד לשימושן של החברות כולן. אך גם אז היתה מחייכת ומוצאת לכך צידוק דחוק במיעוט הבגדים שהיו אז להן. היא טרחה גם לציין שלא אכפת היה לה על הבגדים שנעלמו ורק כאב לה על אובדן זכר הוריה ודאגתם לה, שהיתה טמונה בהם, אך למרות כאבה לא נטרה טינה לחברות ותמיד חשה שמקומה בקיבוץ .

כשהגיעו קרובי משפחתה הבודדים מבסרביה, שם הושמדה רוב האוכלוסייה היהודית, וביניהם בני הדודים צבי ושמואל שכטר, שהיו אהובים עליה מנערותה, אף היא חשה תסכול וחוסר אונים. בנוסף להזדהותה עם תסכולו של אבא, היא קלטה שכחברת קיבוץ שאין לה כסף פרטי כלל, לא תוכל לסייע להם בדבר, אפילו לא בהשגת מישרה כלשהי. ואף הם, כקרוביו של אבא, לא נענו להזמנה להצטרף לקיבוץ ולהיות חברים בו. ובכל זאת היא עצרה בעצמה שלא להגיע לכלל קטרוג עקרוני על ההווייה הקיבוצית והשלימה בצער עם המיגבלות המוטלות על חבר קיבוץ, המקדיש את חייו למען מטרה נשגבה.

מאלף היה השוני בין תגובותיהם של אבא ואימא גם באשר לזוטות כביכול שנבעו מהעדר כסף פרטי, כגון דברי מאכל. במיפגש המחודש והמרגש של אבא עם בני משפחתו, הוא זכה לטעום בביתם ממאכלי ילדותו והם נראו לו כ"מטעמים שאין כמותם." כאשר אחותו מלי הגישה לו בביקוריו מרק עוף צלול, שכתמי שומן צהובים ומבהיקים צפים עליו וכיסוני בצק ממולאים בכבד מונחים במרכזו, היה אבא מקרב את הכיסא לשולחן הקטנטן, טועם ומתענג ומשמיע אנחות רווחה ואומר: "הוי, אניל'ה, מה את יודעת! זה בדיוק המרק שאכלתי בבית! רק בטשרנוביץ ידעו להכין מרק כזה ואין כמוהו בעולם כולו."

וכאשר פשטידת תפוחי אדמה מגוררים או קוגל אטריות בקינמון היו מגיעים לשולחן ב"תבנית פלא" אשר חור במרכזה ולאחר שנאפתה היטב על הפתילייה, הוא לא ידע את נפשו מהתרגשות. לי נראו המאפים הללו כתבשילים מוזרים, אבל הוא יישר את ישיבתו לשולחן, שניצב דחוק במטבח הקטן והאפלולי והרווי ריחות בישול, הוסיף מלח או סוכר לפי טעמו ושתיקה נפלה עליו. נתון היה כולו בטעם המופלא של ילדותו שקמה לתחייה. כך היה גם בביתה של רוזה, אף כי רק לעתים רחוקות, כיוון שהיתה תמיד טרודה בעבודתה במכולת, וכך גם בביתו של פבוס שהתמקם עם משפחתו "רחוק", בראשון לציון.

ומאז, כשישבנו כולנו יחד בחדר האוכל, בחגים ובערבי שבת, ואכלנו את האוכל שהחברות בישלו במטבח בסירים הגדולים ואת המרק, שתמיד הן הוסיפו לו שפע מים, על מנת שיספיק לכולם, היה אבא אומר לאימא: "רבקהל'ה, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל קצת מרק עוף של מלי, ואפילו בשביל חתיכונת פשטידה, כמו שרק מלי ורוזה יודעות להכין."

כמיהתו לאוכל של ילדותו ולטעמים שהחיו את הימים המאושרים שקדמו להתפרקות משפחתו, לא חדלה מעולם. אפילו בימיו האחרונים, כשהיה כבר חולה במחלה שהוא עתיד למות בה, נדהמתי כאשר באחד מביקוריי בבית שמעתי אותו לוחש לי: "לו רק היתה לי עכשיו חתיכת בשר בטעם של פעם הייתי לבטח מבריא," לחש וחייך.

אבל מי יכול היה להכין בקיבוץ, בייחוד בעשורים הראשונים, אוכל לפי טעמו האישי כאשר אפילו מטבחון לא היה בחדר ולא היה אפשר להשיג מצרכים. משהותקן מטבח קטן, ניסתה אימא לפצותו, בייחוד בעוגות הגבינה הכבדות ומלאות הצימוקים, שטעמן היה מופלא. אבל לשם כך נאלצה "ליטול במשיכה" את המצרכים לאפייתן מחדר האוכל או מן המטבח הקיבוצי או לבקש, להתחנן ממש, לפני החברות הטבחיות, שלמען האמת, לרוב נענו לה בחיבתן לה. היא מילאה את "המסטינג" המיוחד לכך וצעדה, צולעת כמו תמיד בגלל כאבי הברכיים שלא הירפו ממנה, במדרכות בדרך הביתה ולא תמיד חשה בנוח וחששה מעיני העוברים ושבים. אך מה לא תעשה למען בעלה וילדיה האהובים? אשר לעצמה, ויתרה אימא, כדרכה, על טעמי ילדותה ושיכנעה את עצמה שבמטבח ממשיכים לרוב את מסורת הבישול של אקרמן. וכאשר ניתן היה כבר לאפות ולבשל מעט בבית, היתה מאושרת כשכולנו התפעלנו ממעשי ידיהָ.

משבר חמור יותר, שבו שניהם חשו כי בהיעדר כסף מאבד חבר הקיבוץ את יכולתו לעצב את חייו על פי העדפותיו ומחוייבותו כאדם וכבן משפחה, אירע כאשר בקיץ 1957 החלטנו שמאי ואני, לעזוב את הקיבוץ. הוריי ידעו כי, למעשה, כפו עלינו חברי הקיבוץ עצמם את העזיבה כשלא אישרו לימודים גבוהים לשמאי, אף כי התחייב לשוב לקיבוץ ולהיות מורה ב"בית ירח", והנימוק שלהם היה – ואז לא הפתיע כלל – שהתחנך  בקיבוץ של מפ"ם.

הייתי אז הבת הראשונה שהודיעה על העזיבה וזה לא היה פשוט כלל. וכנהוג אז הודיעו לנו שנוכל לקחת איתנו רק ריהוט בסיסי כמו מיטות הברזל והמזרונים לנו ולשלומית בתנו, מעט מצעים וכלי אוכל רק לשני אנשים, כי הרי שמאי עדיין בצבא הקבע ואינו חבר ורק שילם מדי חודש עבור שלומית בתנו. נדרשנו אפילו להשאיר את המאוורר הקטן שהיה חיוני בעמק הירדן הלוהט, בצידי החדר, ולא ציידו אותנו אפילו בכסף לסידורים ראשונים.

הוריי כאבו את עזיבתנו וחרדו לגורלנו. תחושת אין אונים ותלות בקולקטיב השתלטה עליהם ומרירות החלה נשמעת בדבריהם. הם ידעו שאין טעם לנסות ולהביא שוב את הנושא לאסיפה הכללית, כעסו על חבריהם ולא חדלו לדאוג לעתידנו.

"אתם לא מכירים בכלל את חיי העיר," שבו ואמרו, "אין לכם כסף, אלא המעט ששמאי חסך ללימודיו. ארנה עוד צריכה להשלים את לימודיה להוראה וגם זה עולה כסף, ואתם יוצאים עם ילדה קטנה בת שנתיים ואין לכם דירה ולא סיכוי לקנות דירה. מה יהיה?"

בתסכולם הם מצאו "פתרון" כלשהו, בדומה לפתרון שמצא אבא בניסיונותיו הנואשים לסייע לקרוביו. בביקורם הראשון אצלנו בשדה וורבורג, שם שכרנו בית קטנטן ומוזנח לגור בו עד שאסיים את לימודיי בסמינר ב"בית-ברל", הם "הגניבו" לנו בסתר מערכת נוספת, לשלושה, של סכו"ם וצלחות, עוד כמה מגבות ואפילו שק של תפוחי אדמה ועוף אחד. את הפתילייה למטבח ואת זו שעליה העמדנו את סיר הכביסה כבר קנינו בעצמנו כמו את המקרר מיד שנייה שהישגנו במושב. בליבם הם חשו כבוגדים בעקרונות הקיבוץ, אבל דאגתם לנו ולנכדתם גברה על נאמנותם לאותם עקרונות שפגעו בהם. הקונפליקט הזה גרם, לאבא בייחוד, משבר קשה והוא החל מגבש ביתר תוקף את הכרתו כי מקומו אינו בקיבוץ, למרות שהוא עתיד להישאר  בו עד יום מותו.888

2. איך תפענח בת קיבוץ את המציאות "שיש בה כסף"

במובן מסויים עברתי אני, שנולדתי אל תוך המציאות הקיבוצית, תהליך הפוך מזה שעברו הוריי. הם מרדו בהווייה הכלכלית "שיש בה כסף" ורכוש פרטי וביקשו ליצור עולם טוב יותר, צודק ושוויוני, קולקטיביסטי. כאשר התאכזבו מחלומם, בייחוד אבא, נראה להם חזונם הנלהב כאשליה וכעיוורון של תמימים. לא על שום שהחזון היה מופרך מעיקרו, אלא בשל קטנותם של מגשימיו.

אני, לעומתם, אף שמעולם לא חדלתי להעריץ אותם ואת חבריהם על מרד הענקים שלהם ועל ניסיונם הנועז לשנות סדרי עולם, נולדתי אל תוך הניסיון הנועז הזה להקים עולם "שאין בו כסף כלל." והנה לפתע, באחת, נאלצתי לעבור אל העולם שהם מרדו בו וחינכו אותי לבוז לו.

לא היה זה, אמנם, העולם "הגלותי" שממנו הם באו, אבל היתה זו הווייה כלכלית ששלטון "הכסף" בה היה כרוך במערכת ערכים שונים בתכלית מאלה שחונכנו עליהם. חונכנו לא רק לשלילת החומרנות וצבירת נכסים פרטיים, אלא גם לשיוויון ולחברה צודקת, לעקרון ה"לתת" ו"לקבל", להעדפת צרכי הכלל ומטרתו על צורכי הפרט וצורכי משפחתו, על פשטות וצניעות, הסתפקות במועט וערבות הדדית, העדפת היופי הפנימי על זה החיצוני, ועל נכונות להגבלת המימוש האישי, ההישגיות וההצטיינות למען הכלל ואפילו על הצנעת הנשיות, כי "הבל החן ושקר היופי." אי לכך, היה המעבר קשה ומכאיב.

למעשה, המיפגש הראשון עם העולם "שבחוץ", אף שמשמעותו לא היתה נְהִירָה לי אז, התרחש כבר בימי לימודיי במכינה לסמינר למורים שברמת רחל. חמש הלירות החודשיות, שהוקצבו לי "בנדיבות", לדברי חברי המזכירות, לא הספיקו לצרכיי המועטים. לא יכולתי לממן בהן קנייה של כרטיס לסרט או שניים בקולנוע "סמדר", אף לא להצגה בקולנוע "אוריון", לא לנסוע באוטובוס העירה ובנוסף לקנות איזו פיתה עם פלאפל. ומעל הכול, התקשיתי לחסוך כסף לקניית מתנה קטנה להוריי, לאחי ולאחותי עם בואי הביתה לביקור, אחת לחודש לערך, או לשמאי עם עלייתו בדרגה בצבא או ליום הולדתו. על קניית בגד או נעליים או חפץ כלשהו לעצמי אפילו לא העזתי לחשוב, וכשעברתי ברחוב במרכז העיר בדרכי לשמוע הרצאה באוניברסיטה או לבילוי כלשהו עם חבריי בסמינר, נמנעתי מלהסתכל בקיוסקים ובחנויות כי ידעתי שאין לי מה לחפש שם.

במצוקתי פניתי לבומה, מנהל הסמינר וחבר קיבוץ חניתה הזכור לטוב, והוא בתבונתו וביחסו האנושי הבין את מצבי ונענה להצעתי לאפשר לי לנקות את כיתות הלימוד פעמיים-שלוש בשבוע במקום מנקה שכירה, וזאת בשעות הערב, שבהן לא יבחין בי איש. כך הרווחתי את "משכורתי" הראשונה, וחשתי גאווה גדולה כשעלה בידי לקנות לאימא ליום הולדתה את הספר "יבגני אונייגין" מאת פושקין בתרגומו הווירטואוזי של שלונסקי, וראיתי את שמחתה על פניה.

כשהגיע יום הולדתו של שמאי, היגשתי לו בחגיגיות קופסת סיגריות מצופה בכסף ולא ידעתי את נפשי מהתרגשות.

כיוון שזו היתה עבודה זמנית, אף שנמשכה גם בשנה הראשונה של הסמינר,  גם לא התלבטתי בשאלת נאמנותי לעקרונות הקיבוץ. עם שובי הביתה, לאחר שנתיים, לקראת לידת שלומית, השתלבתי בטבעיות בסדר החיים הקיבוצי והפרשה נשכחה.

המשבר התרחש לאחר כשלוש שנים. כאמור לעיל, כשעזבנו את מסדה, נזרקנו באחת אל מציאות בלתי מוכרת לי וללא כל תמיכה כספית, בעוד שאני  חייבת להשלים את לימודי ההוראה בכוחות עצמי, בסמינר שעבר ל"בית ברל", וכבר סיפרתי שלמזלנו יכולנו לשכור בית קטן בן שני חדרים במושב שדה וורבורג הסמוך, ממשכורתו הצבאית של שמאי, שאת רובה חסכנו ללימודיו ולקניית דירה בעתיד.

מאותה שעה החל תהליך ההסתגלות למציאות "שיש בה כסף" והתהליך היה כרוך בקושי רב. לפתע נאלצתי לנהל תקציב משפחתי: לשלם עבור הלימודים, להפקיד את שלומית בבוקר בידיה של רותי זלינגר, הזכורה לטוב, ולנסוע רכובה על אופניים לבית ברל וללמוד עד הערב, לאסוף אותה עם ערב ולשלם עבור הטיפול המסור. וכמובן, לשלם עבור שכירת הבית וללמוד לקנות אוכל ושאר מצרכים חיוניים, לערוך חישובי הכנסות והוצאות ולחיות בצמצום רב.

כל זה היה חדש לי, לא כל שכן חוויית החיים כמשפחה קטנה לבדה, כששמאי בא הביתה פעם או לכל היותר פעמיים בשבוע, ובלא חומת ההגנה הקיבוצית. אבל דומה, עמדנו בקשיים הללו דווקא בזכות החינוך הקיבוצי וערכיו: הסתפקות במועט, נכונות לעבודה קשה ודבקות במטרה. ואם לא היה די אוכל, התנחמנו בעצי ההדר שצמחו בחצר או בתותי השדה שגדלו פרא סביב הבית.

עם סיום לימודיי השתחרר שמאי מהצבא והתכוננו לצאת לדרך חדשה, לירושלים, שם ביקש שמאי להגשים את חלומו ללמוד באוניברסיטה על מנת שיוכל להפוך לסופר. אך מה נעשה ועדיין לא חסכנו די כסף לקניית דירה, ולו זעירה, ובמשכנתא כבדה? הבנו שעדיין אין ביכולתנו להשתלב ב"עולם שיש בו כסף." ושוב, בזכות היותי בת קיבוץ מצאנו מוצא: להשתלב זמנית בעולם המוכר לנו, בקיבוץ. פניתי ליערה שריד, בת קריית ענבים, שעימה קשרתי ידידות עוד באותו קורס מדריכים שבו הכרתי את שמאי, ובזכות בעלה, עמנואל, שהיה מנהל בית הספר האזורי ששכן בין קריית ענבים למעלה החמישה, התקבלתי כמורה שְׂכִירָה עם מגורים בקיבוץ ותשלום עבור שלומית.

התנאי שהוצב לי, להשתלב בחיי המשק כאילו הייתי חברה, למלא ככל חבר תורנויות של שבת וחג ולסייע בריכוז חברת הילדים, נראה לי טבעי לחלוטין ומילאתי אותו ברצון. גם חדר המשפחה בצריף של תלמידי כתות י"א-י"ב – בקריית ענבים לא היתה "לינה משותפת" ושלומית ישנה עימנו – נראה לנו כסידור הוגן ואפילו משמח. ובנוסף, זכינו שם לטיפולה של דבורה אדלר, חברת הקיבוץ, שהיתה ידידתם של הורַיי, והיא וכל בני משפחתה צירפו אותנו למשפחתם. וכך הסתערתי אני בהתלהבות על תפקידי הראשון כמורה מחנכת ושמאי החל את לימודיו האוניברסיטאיים.

לאחר שנתיים החלטנו, למרות העניין והנוחות שמצאנו שם, שהגיע הזמן להתמודד עם המציאות "שבחוץ" ולעבור לחיות בירושלים. חסכונותינו כבר גדלו מעט ויכולנו לשלם בהם לא רק את לימודיו של שמאי, אלא גם לרכוש בהם ובתוספת משכנתא כבדה דירה בשיכון עממי של עולים, שהוקם זה לא כבר בקרית יובל, והחלה ההסתגלות האמיתית לחיים כמשפחה עצמאית. אפילו השגת משרת הוראה בעיר, היתה משימה חדשה וסבוכה לי. רק בעזרת עצתן של דבורה שוורץ וצילה שרויטמן, ידידות מורות "עירוניות", עלה בידי לשכנע את המפקח, לאחר שנה, לשבץ אותי בהוראה ב"בית הספר ע"ש אגרון" הסמוך לדירתי. מעולם לא עלה בדעתי שאהיה "עקרת בית", כמובן. עקרון השיוויון בין הגבר לאשה שבקיבוץ, הדריך אותנו תמיד.

שמאי הביא רק הכנסה מ"חלטורות" של סטודנטים, וההתמודדות היום-יומית עם הוצאות הקיום היתה קשה. רמת חיינו היתה כה נמוכה עד שאוצה דודתי, אחותה של אימא, שהיתה חברת מסדה ובאה לבקרנו אז, שבה הביתה  נחרדת וסיפרה להוריי בדאגה ש"המקרר שם רֵיק כמעט ואף פעם הם לא אוכלים בשר."

אבל אנחנו לא חשנו בחומרת המצב שהרי רוב שכנינו היו עולים מעוטי אמצעים מעשרות מדינות ואני היכרתי היטב את בתיהם הדלים של תלמידיי. יותר מזה, שוב סייעו לנו ערכי היסוד שהוקנו לנו בקיבוץ: העדפת ההישגים הרוחניים על הערכים החומריים. הבחנו, אמנם, שבין חבריו של שמאי ללימודים היו שזכו לסיוע של הוריהם או שהיו בנים למשפחות מבוססות, שאף סייעו להם לרכוש דירה. אבל לא התעמקנו בכך, אם משום שעדיין לא סיגלנו לנו תפיסה של הירארכיה כלכלית – בני קיבוצים אינם מיטיבים להבין הירארכיה אזרחית בכלל, להבנתי – ואם משום שחשנו גאווה על שאנחנו מתמודדים בכוחות עצמנו.

הדבקות בהישגים הרוחניים והנכונות לוותר למענם על ביסוס כלכלי, איפיינה את דרכנו גם בעשורים הבאים. שנינו היינו שותפים לדעה שכתיבתו של שמאי – הוא היה נתון אז בסיום כתיבת הרומן הראשון, "באשמורת אחרונה" – מצוייה בעדיפות עליונה. כיוון שכך, עם השלמת לימודיו לתואר הראשון בספרות ובהיסטוריה, הוא החל לעבוד כמורה במשרה חלקית ב"גימנסיה העברית" ושאר זמנו הוקדש לכתיבה. ואילו אני, שהוספתי לעבוד כמורה, החלטתי להירשם גם אני לאוניברסיטה וללמוד ספרות ופילוסופיה, בין השאר משום ששמאי שב ולחץ עליי ללמוד ספרות  על מנת ליצור לנו עולם רוחני משותף. ויתרתי לשם כך על חלומי ללמוד מתימטיקה שכל כך אהבתי, אבל גם לא שאלתי את עצמי כלל "מה אעשה" עם הידע הפילוסופי. ביקשתי רק "עושר רוחני".

עד היום זכורה לי שאלתו של פרופ' בר-און, שכיבדתי אותו מאוד, ושריאיין אותי לקראת קבלתי לחוג לפילוסופיה. "למה בחרתְּ דווקא בלימודי הפילוסופיה?" הוא היקשה, "הרי לא תהיה לך מזה פרנסה. לא לומדים את זה בשום מקום."

אני נדהמתי. לא שקלתי כלל את הנושא מנקודת ראייה זו. "אבל פילוסופיה זה מה שמעניין אותי," אמרתי.

הוא התבונן בחיוך במרואיינת התמימה שלו, ושאל שוב בעדינות: "ובכל זאת, מה תעשי עם זה?"

אז התאוששתי ואמרתי: "אני לא רוצה לעשות עם זה כלום. אני כבר מורה ויש לי פרנסה."

לימים, שלוש שנים מאוחר יותר, כשהגיש לי תעודת הצטיינות, הוא אמר לי: "את זוכרת את הריאיון הראשון? כבר אז ידעתי שמי שעונה כך, מתאימה לחוג שלנו."

אותה עמדה עצמה אפיינה גם את החלטתנו לצאת לשליחות חינוכית במקסיקו עם סיום לימודיי, בסוף שנת 1964. שמאי יזם את הרעיון ולא – כפי שאפשר היה לחשוב – לשם הרפתקה או לרווח כספי, אלא על מנת להכיר קהילה יהודית בגולת אירופה, ששורשיה מעוגנים בתרבות היידיש. ההיכרות עם המבנה הקהילתי והחינוכי עשויה לשרת אותו בכתיבתו כְּשֶיָבִין טוב יותר את המקום שממנו בא. הוא לא סיפר לי על כך דבר כי הייתי שקועה בבחינות לקראת סיום התואר הראשון, אבל כמובן שנעניתי לו והסכמתי לנסוע למרות שהציעו לי בשני החוגים להתחיל ללמד, וזאת לא רק משום ערך המשפחה והאהבה, אלא גם בשל הכבוד שייחסתי לכתיבתו.

אותה גישה היא שעמדה בבסיס ההחלטה לחזור ארצה לאחר שנתיים, בלא חיסכון כספי גדול  ועם ילדה נוספת, איילת, שהיתה רק בת שלושה חודשים, על אף שהיה לנו סיפוק רב בעבודה ב"יידישע שול" ועל אף הלחצים הכבדים שהופעלו עלינו שנישאר. שמאי סבר שרכש את כל הידע שנתכוון לצבור וגם הניסיונות לפצות אותנו בהעלאת המשכורת לא צלחו. חזרנו ארצה  בלי להביא עימנו דברי חשמל ורהיטים, שהיינו זכאים להביאם, והתפארנו בתמימותנו בגאווה שאיננו ככל השליחים השבים ארצה לאחר שצברו נכסים. אותנו לא מעניינים דברים חומריים.

סדק ראשון, חלקי בהחלט, נבע בעמדתנו רק בראשית שנת 1973, עוד הרבה לפני המלחמה. לימדתי אז בחוג לספרות כאסיסטנטית והייתי נתונה בעיצומה של עבודת הדוקטורט. שמאי הוסיף לכתוב ולפרסם וכבר עוטר בשני פרסים ספרותיים. חיינו היו עמוסים ודחוסים, במאמץ לתמרן בין מיעוט "הפרנסה" להתקדשות "להישגים הרוחניים" ואף לשלב בהם חיי חברה ירושלמיים.

בשלב זה, עם כניסתי להריון – אז עוד לא ידענו שייוולדו תאומים – התערבו בעניין ידידינו הטובים והנבונים, תחייה וישראל שצמן. תחייה לקחה אותי לשיחה ואמרה:

"מספיק עם התיאוריות היפות שלך. אתם לא יכולים להוסיף ולגור בדירה הקטנטונת הזאת שלכם עם שתי ילדות ועם הילד העתיד להגיע. אפילו אין לכם מקום למכונת כביסה ואתְּ מכבסת בידייך. יש עכשיו הזדמנות טובה לקנות דירה מרווחת בבניין חדש שנבנה בנווה-גרנות ואתם חייבים לנצל אותה."

לא עזרו לי כל טיעוניי היפים, שהדירה מספיקה בהחלט לצרכינו ואין לנו יכולת לקחת משכנתא גדולה. השיחה הזאת, ושיחות נוספות שבאו בעקבותיה, חדרו את חומת מחשבתנו. נטלנו משכנתא גדולה וקנינו את הדירה, וכאשר נולדו התאומים אמנון ושחר, במלחמת יום הכיפורים, כבר היה לנו מקום לשכן אותם. שנים לאחר מכן הוספתי והודיתי לתחייה בליבי.

ובכל זאת, עדיין לא שינינו את ההירארכיה הערכית שהחינוך הקיבוצי טבע בנו. אפילו כשחזרנו ב-1981 משליחותנו בארגנטינה, אליה יצאנו ב-1978, עדיין הוספנו לדקלם את אותן מנטרות ישנות. "אין לנו צורך לנצל את ההטבות החומריות המוענקות לשליחים חוזרים. די לנו במה שיש בארץ. לא יצאנו לשליחות במטרה לצבור נכסים חומריים." אמרנו ולא הבאנו דבר.

לשינוי נדרשו עוד שנים מספר.

היה זה כשחזרנו בשנת 1987 משליחות נוספת שאליה יצאנו 3 שנים קודם לכן, במקסיקו. שמאי נשלח אז לשגרירות ישראל ואילו אני נשלחתי מטעם אוניברסיטת ירושלים להרצות בספרדית על ספרות ישראלית באוניברסיטה המקסיקאית היוקרתית "אל קולֶחיו דה מחיקו". הפעם, כששבנו מן השליחות המרתקת והאינטנסיבית הזאת, לא רק שהבאנו עימנו ארצה רהיטים אחדים ומכשירי חשמל בודדים בהשפעת ידידינו, אלא גם פגשנו מציאות ישראלית שהתחולל בה שינוי ערכים, ובנוסף גם קיבלנו החלטה, דרמטית מבחינתנו, לעבור מירושלים לתל-אביב בעקבות עבודותינו, שהרי כל יציאה לשליחות היתה כרוכה בשינוי מקום העבודה.

אמנם, כבר בשנת 1982 נבחר שמאי ליו"ר אגודת הסופרים ועבד בתל-אביב, ואף אני התחלתי לעבוד ב"אוניברסיטה הפתוחה" שבתל-אביב. אך שמאי סירב בתוקף "לרדת מירושלים", כדבריו.

עתה, עם חזרתנו ארצה, הוא נבחר שוב ליו"ר האגודה, ואילו אני התחלתי לעבוד כמרצה במשרה מלאה ב"מכללת לוינסקי לחינוך". אי לכך, הודעתי הפעם שאם לא תהיה ברירה אעבור לבדי עם הילדים לתל-אביב. וכך לא הועילו לו נימוקיו "הפטריוטיים" על אהבתו לירושלים, והחלטנו לעבור לתל-אביב. השינוי הדרמטי של מקום המגורים, הסביבה החדשה והתבגרות ילדינו – שלומית כבר נישאה ונולד לה בן, ארז, והם נזקקו לדירה – כל אלה, בצירוף למודעותנו הגוברת לתמורות שבחברה סביבנו, הביאו לערעור ההירארכיה הערכית שבה דבקנו.

לפתע חַשתי כמו הוסר תבלול מעיניי והמציאות הוארה לי באור חדש. "הכסף כן חשוב." העזתי לפתע להודות בפני עצמי. יותר מזה, הבחנתי כי בפועל פעלנו לביסוסנו הכלכלי גם שעה שכפרנו בצורך לכך, ואפילו עשינו ויתורים נכבדים לשם "ההישג החומרי". או אז הבחנתי היטב בדילמה שבה נתונים היו חיינו. כל העת היינו נאמנים לחתירה ל"הישגים הרוחניים", אבל בפועל, כבעלי משפחה וכבני אדם הנטועים במציאות, בהכרח נאבקנו לביסוס כלכלי מעצם מחוייבותנו המוסרית למשפחה. לא פעם ראינו בכך מעין בגידה בשאיפות הגבוהות ותשלום "מחיר", אבל טעינו כשייחסנו זאת לכישלון מוסרי. יותר מזה, מעולם לא זכינו לסיוע כלכלי מאיש. הוריי, כחברי קיבוץ לא יכלו לסייע לנו בדבר, ואפילו לאחר פטירתם לא קיבלנו דבר מתרומתם לקיבוץ, הכול נשאר בקיבוץ ולימים חולק בין החברים שנותרו בו או הצטרפו אליו, ואילו הוריו של שמאי ניספו בשואה. אז מה התימה שנקלענו לדילמה שבין יצירה רוחנית לבניית תשתית כלכלית?

הטלטלה שאחזה בי בעקבות ההודייה באטימות המסויימת, שהיתה בי בדבקות בערכים של ילדותי, הרעישה אותי והובילה אותי להכרעה, שהפתיעה גם אותי עצמי. אולי יש שיְכַנו אותה ויתור: לשכלל את כשרַיי הפיננסיים והכלכליים, להתעמק בעניינים הכלכליים וללמוד את הצד הפיננסי של החיים, במיוחד על מנת לבסס את עתידם הכלכלי של ילדיי, ואפילו יהא בכך ויתור מסויים על המימד "הרוחני", שלפתע הואר לי באור תמים. וכך עשיתי. אמנם, גם גורמים נוספים פעלו ברקע, כמו הגיל ההולך ומתקדם והניתוק שנגרם בעקבות השליחויות ממסלול ההתקדמות האקדמית. אבל השינוי המכריע היה תודעתי.

ולפעמים, כשאני מנהלת בּליבּי שיחה עם הוריי, שתמיד הם לי כמצפן ערכי ומוסרי, נדמה לי שהם אומרים לי:

"אניל'ה, ילדתנו, הילדות אינה כבלים להיקשר בהם. אכן, בזכות הערכים שביקשנו להנחיל לך, בנינו את הארץ הזאת והורשנו לך שאיפות לטוב ולנכון. אבל המציאות, זו דרכה להשתנות. ואפילו היום, בגילך המבוגר, עליך להעריך את כוחך להתאים את עצמך למציאות המשתנה בלא לאבד את הבסיס הערכי של ילדותך."

וכשנדמה לי שהם אומרים לי כך, עולה דמעה בעיניי, אבל אני נרגעת.

ארנה גולן

* * *

יוסי אחימאיר

חנה בוים, האגדה מן הנחלה

תחילה נפטר הבעל, יוסף בוים ז"ל, איש בית"ר, פלוגות בית"ר, ממייסדי נחלת ז'בוטינסקי. זה היה ב-1977. בן 68 היה במותו.

אחר-כך נפל הנכד, אמיר בוים. זה היה ב-3 במאי 1992. בן 20 היה.

בנה הבכור, השר וחבר-הכנסת זאב בוים, שהיה גם ראש עיריית קריית-גת, נפטר ב-2011. גם הוא בן 68 – המחלה הקשה הכריעה אותו כשהוא בשיא פועלו הציבורי.

ואחרי שלושת יקיריה אלה, שהקדימו אותה, הנה גם חנה בוים נפרדה מאיתנו. 41 שנה אחרי יוסף, 26 שנה אחרי אמיר, שבע שנים אחרי זאב.

בבית הכפרי שבו עברו עליה מרבית שנותיה, נעצמו עיניה של הליידי של נחלת ז'בוטינסקי, אשר לצד בעלה היתה ממייסדי היישוב הבית"רי, שהוא כיום רחוב כפרי בבנימינה, ושמות מייסדיו-ותיקיו מצויינים בשלטים המוצבים בחזית כל בית.

בת 103, שבעת חיים ושנים. 103 שנות חיים של ציונות ומשמעות, צניעות ואנושיות.

דמות אגדית. לוחמת ומתיישבת, מקימה בית ומשפחה לתפארת, צוק איתן שראתה הכול בחייה. חיי לחימה, תקומה, התבססות. נאמנות אין-קץ לדרך ז'בוטינסקי ואהבת ארץ-ישראל.

קשר מיוחד היה לחנה ויוסף בוים לאמי ולאבי ז"ל. בשנות החמישים, שנות הצנע והמחסור, הוא דאג לשלוח מפעם לפעם מוצרים ממשקו החקלאי, פירות, ירקות וביצים, לרווחת משפחתנו. כמו כן סייע בהפצת ספריו.

במכתב של יוסף בוים, הנושא את התאריך  י' בתמוז תשט"ז (1956), הוא כותב לאבי בין השאר:

"הננו מודים לך מקרב לב על הברכות ששלחת עבורנו לבר מצווה של זאב-דוד שלנו.

"בדמעות של גיל, חדווה ותוגה קראנו בדבריך. אני כשלעצמי יתום מאבי, שאת דמותו וצלמו לא ידעתי. אבל את בן בכורנו קראנו כשמו של ראש בית"ר והמפקד רזיאל, ואחרי שנות סבל, עמל ותלאות, זכינו והגיענו למה שהגענו בדם וביזע ממש! והנה הוא ב"ה בן י"ג.

"חגגנו מאורע זה בתרועות, כי 'למה לא באמת – פעם אחת לשמחה בחרתנו?'... מכתבך אלינו כאילו קרני אור בחשכת הליל יאירו לנו את דרכנו."

עד כמה דבקה חנה בתורת ראש בית"ר, יעיד הסיפור ששמעתי בזמנו מ"חתן הבר-מצווה" הנ"ל, בנה זאב בוים, חברי היקר. אילו מחלת הסרטן לא הכריעה אותו, היה זאביק חוגג בימים אלה מלאת לו 75 שנה. הוא נולד ב-30 באפריל 1943, ויש משמעות לתאריך זה.

בהתקרב מועד הלידה, חשש אחד אחז באם היולדת – שמא הלידה תתרחש ב-1 במאי, "החג" הסוציאליסטי, השנוא עליה כל-כך.

חנה התאמצה להחיש את הצירים, ובלבד שהוולד ייצא מביטנה לפני ה-1 במאי. חששה שמא יום הולדתו "ייפול" על החג "האדום".

היא הצליחה גם במשימה זו. זאביק נולד ערב ה-1 במאי...

את כאבה על אובדן יקיריה נשאה חנה כל השנים בשקט, בגאון, בתוכה פנימה.

היא עברה בשלום גם את ה-1 במאי 2018. כי עוד שלושה ימים היתה עם בני משפחה, עם רוחל'ה שרק באחרונה שבה לנחלה, לגור בסמיכות לבית הנושן של האם הקשישה, ואז נפרדה מהם לנצח...

 גם במותה, חנה בוים לא הטרידה, לא היקשתה על אהובי נפשה.

היא נטמנה באדמה שכה אהבה ועליה צעדה עשרות שנים, מאז קמה הנחלה במקומה הנוכחי, ב-1946, על-ידי פלוגת הגיוס של בית"ר – בבית העלמין של בנימינה, לצד הבעל יוסף והבן זאב.

תם עוד פרק בתולדות נחלת ז'בוטינסקי, ישוב בית"רי לתפארת. תמה מסכת חיים ארוכה ומפוארת.

יוסי אחימאיר

* * *

אוריה באר

הפרסים, כן הפרסים

השבוע , בשיא המתיחות עם "חברינו" הפרסים, החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לבקש עצה. לא, לא מן הפרופסורים יודעי הכול, לא מקומץ ידידי  הדוקטורים, שם למעלה, לא מהחכמים הגדולים הנושאים תארים נכבדים –

אלא ממי?

ובכן כן, מהאנשים הפשוטים. קרובי משפחה מהעדה הפרסית, שמבינים עניין. ידידים, עורכי דין, שנולדו באיראן , סטודנט איראני, עימו שוחחתי פעם ארוכות בבית קפה בלוכסמבורג הקטנה, וכן אותה עובדת, ילידת איראן, שברחה ממשטר האייתולות, נישאה לישראלי וחיה עתה עמנו.

ובכן, ראשית דבר כולם בזים לאמריקנים, וביחוד לנשיא ג'ימי קרטר, אשר בשנת  1979 נהג לדעתם כפחדן גמור, וכפוי טובה. לא סייע לשאח המסכן, שהתחנן לעזרתו, לא פעל בתקיפות ובחוזקה לאחר שהאייטולות התקיפו את השגרירות ולקחו בשבי כשבעים עובדי שגרירות. כן אלה, אשר רק בעמל דיפלומטי רב שוחררו, לאחר כשנה בשבי.

המשטר הקיים עתה באיראן, הוא המשטר הגרוע ביותר במאה שנים האחרונות. רק המשטר הנאצי, וזה הקומוניסטי של סטאלין ומרעיו, גרועים ממנו. כך גורסים כל מיודענו, חסרי תואר הדוקטור, פשרה עימו היא דבר בלתי אפשרי, ויש לעשות הכול להפילו, ואין  זה קל כמובן.

 לימין משטר זה עומדים כרבע מיליון אנשי "משמר ההפיכה", אינטרסנטים, מושחתים, רודפי בצע ואוחזי נשק קל וכבד. הם דיכאו את ניסיון ההפיכה הקשה ב-2009, הם רודים בכול, והם חוששים לעורם. הם יודעים היטב, שאם לא יחזיקו בהמונים ביד ברזל, הם יוצאו כולם להורג משנאה ומתיעוב בהזדמנות הראשונה. הם חוששים לעורם ויש בסיס לחששותיהם.

בראש וראשונה הם שנואים על כמעט כל נשות איראן. בזמן השאח הן לא חוייבו  לשאת חיגאב, כיסויי ראש ושאר הבלים. היה להן חופש יחסי והן חיו פחות או יותר כחברותיהן במערב. הכול השתנה  עם בוא חומייני וחבריו, וכיום מי שלא מכסה את פניה  ברחוב, דינה מעצר בבית הכלא ומשם לעונש מאסר.

אחריהם באים המשכילים והאינטלקטואלים, שנאלצים לכוף ראשיהם וחיים בפחד מתמיד.

אחריהם מיליוני צעירים שכמהים לחופש, שנולדו לתוך מהפכת האינטרנט, והם רוצים השכלה.

כמה מידידינו, וגם אלה שברחו מאיראן, מספרים לנו על שיחות חשאיות, פגישות שאסור לדבר עליהן מילה ומפגשים עם בני משפחה בתורכיה. כולם שונאים שנאת מוות את האייטולות. רבים אפילו יתגייסו, אם יתבקשו, להתעמת עם המטורפים שונאי ישראל.

"אז תעשו סוף סוף משהו," הם רוטנים. "ואל תפחדו, חלק גדול מהעם האיראני עימכם. היו תקיפים. אל תגיעו איתם לשום הסדר, הם רמאים מושלמים."

נאום האיראני הקטן, הפרסי מן השורה.

אוריה באר

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות: יהודה-שטיינברג-אורבך-הראל

לעובדה שאני תמיד מביא דבר בשם אומרו (השם המלא), קורא אורי הייטנר "התחכמות סרת טעם" ("חדשות בן עזר" 1340) ובכל זאת הוא מיד מוצא בכך טעם כאשר הוא מייחצן את האוטוביוגרפיה שהוא עומד לכתוב על יהודה הראל ומספר לנו על שם משפחה נוסף שלו, שטיינברג. הוא גם לא שוכח להוסיף שיהודה גאה בשני השמות הללו.

מרוב עיסוק בדבר סר טעם כשמות אין אורי הייטנר עוסק בעיקר והוא תורתו החדשה של יהודה-אורבך-שטיינברג-הראל הזקן (לעומת הצעיר) תורה שברוח ההפרטה והקפיטליזם נוסח מילטון פרידמן, איין רנד, ודומיהם, מאיים על עצם קיום קיבוצו אורטל, על ההתיישבות בגולן בפרט, ועל המפעל הציוני בכלל. וכי מה כל אלו לעומת עיסוקו הסר טעם בשמות?

הייטנר גם טועה ומתעה. בניגוד לדבריו מעולם לא קראתי לציפי לבני – צפורה שפיצר. אני קורא לה תמיד בשמה המלא צפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר.

בניגוד להייטנר נראה לי תמיד מגוחך לקרא למטרוניתא מכובדת הנמצאת בעשור השביעי של חייה בכינוי הילדותי מבית הילדים בקיבוץ "ציפי". ובדיוק באותה מידה נראה לי אינפנטילי לקרוא לנתניהו "ביבי" ולמרים סיבוני-רגב בשם החיבה "מירי". ובדיוק כפי שנראה לי אינפנטילי לקרא לאברהם גבאי בשם החיבה "אבי", שהרי מעולם לא נפגשנו בבית הילדים, והקשר היחיד שלי איתו היה כאשר הוא נכנס לחשבון הבזק שלי, ולקחו לבניית ביתו.

ובהקשר לתורתו של יהודה-אורבך-שטיינברג-הראל הזקן (לעומת הצעיר), קראתי בעניין רב את סיפור הילדות המעניין עם התובנות המאוחרות של ד"ר ארנה גולן, ("בעין חרוד אין כסף כלל") ואני מזדהה לחלוטין איתו. תיקון קטן. ד"ר ארנה גולן מספרת שהיא למדה בבית הספר את "הקפיטל" של מרקס. לא נראה הגיוני. ספר הקפיטל הוא ספר שקשה ללמוד אותו אפילו בסמינריון לתואר שלישי באוניברסיטה, ולא סביר שלימדוהו בבית הספר.

באותן שנים היה נהוג בקיבוצים ללמד ספר אחר, "המניפסט הקומוניסטי", שיצא אז במהדורה מיוחדת ומנוקדת לעולים ולבני הנעורים.

המניפסט הקומוניסטי הוא המצע שחיברו מרקס ואנגלס ב-1847 למפלגה שהקימו "ברית הקומוניסטים", ובמצע זה הם פורשים את תורת מרקס בשפה מובנת לכל. מן הסתם בחלוף השנים התחלף לה השם ל"קפיטל".

מה קרה עם משאלתו האחרונה של יהודה ראב בן עזר?

 ("חדשות בן עזר" 1340)

יהודה ראב בן עזר, שדמותו תינון לעד בתולדות תקומת עם ישראל בארצו והציונות, השאיר צוואה:

"במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי, משאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק משאלה היא: שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו, כמובן."

["התלם הראשון", עמ' 171. נכתב בקיץ 1930].

נכדו אהוד בן עזר מביא פעמים רבות את דבריו, את דברי בתו המשוררת אסתר ראב, ועלילות שאר המשפחה. יהיה מאוד מעניין לקבל מאהוד בן עזר סקירה היסטורית על הממשיכים. כמה מצאצאיו באמת מילאו את צוואתו, ועוסקים בחקלאות ובענף יצרני, וכמה לא. כמה מצאצאיו נשארו בארץ, וכמה ירדו מן הארץ?

זו יכולה להיות סקירה היסטורית ואף ספרותית מרתקת. הנה אתגר לאהוד בן עזר.

אהוד: סבי יהודה ראב בן עזר [1858-1948] עלה לארץ-ישראל עם אביו לאזאר-אליעזר, עם שתי אחיותיו חנה [לימים פרלקוורט] וטובה [לימים גרין], ועם אחיו הצעיר משה-שמואל ראב.

סבי ואביו אליעזר היו ב-1878 במייסדי פתח-תקווה.

עשרות ומאות צאצאיו של אליעזר ראב, של בניו ובנותיו – נשארו נאמנים למשאלתו של סבי, חלקם עדיין בחקלאות, חלקם בתפקידים חשובים בצבא, לוקחים חלק בחינוך, במדע, באקדמיה, באמנות, בספרות, בקיבוץ, בפרדסנות, בהי-טק ובעוד מקצועות מועילים.

רובם חיים וגם חיו בשעתם "חיים של יצירה ותועלת". רק מעטים מהם חיים בחו"ל, כמו הקריקטוריסט רענן לוריא.

נכד של יהודה ראב בן עזר – שמעון בן עזר מבלפוריה, היה סבו של תת-אלוף גיל שוורצמן, ונכד אחר של שמעון, יריב בן עזר, הוא בעל חברה גדולה לציוד הנדסי וחקלאי לטרקטורים בבלפוריה.

אחד מניניו של סבי, רן שוחט, נהרג כחייל מילואים במלחמת יום הכיפורים.

בן-משפחה מענף אחר, מניצולי "רכבת קסטנר", צדוק ראב, היה במגיני גוש עציון ונפל בשבי הירדני, והוא אביו של יחזקאל ראב, מגדולי המגדלים של תפוחי-האדמה בדרום, וכן של אסתר, אשתו ואם ילדיו של הרב יואל בן-נון.

ועוד הרשימה ארוכה.

אני בטוח שאילו פקח סבי יהודה את עיניו כיום והיה מסתכל סביבו, היה מברך שוב "שהחיינו" כי חלום חייו התגשם!

אהוד

מה צריך לומר מורה ללשון?

סיפורו של פוצ'ו על קבלתו לעבודה בניר גלים על ידי חגי אדר, הזכיר לי את הסיפור הבא.

שני עשורים לאחר סיפורו של פוצ'ו לימד אותנו חגי אדר את מקצוע הלשון, הלשון העברית כמובן.

יום אחד באחד השיעורים, אינני זוכר בעוון מה, או שלא הבנו את החומר, או שפשוט הפרענו בשיעור, הוא גער בנו בכיתה וקרא לנו "בלטות!"

אותנו זה פשוט הצחיק, אבל היו בכיתה כמה תלמידות ייקיות מקיבוץ גלעד (לקרוא גלעד במבטא גרמני), והן נעלבו, והלכו להתלונן בפני מנהל בית הספר מאיר איילי.

מאיר איילי ערך בירור ובסופו התקבלה ההחלטה הבאה: רשאי מורה לקרא לתלמידים (אם נחוץ) "בלטות", אבל היות והוא מורה ללשון העברית מן הדין שיקרא לתלמידים "אריחים"...

אבא של מאזן מכחיש העם היהודי

ההתנצלות שפרסמה לשכתו של אבא של מאזן ברמאללה (לא מפיו הישיר) לאחר נאומו האנטישמי, בו טען ש"מדינות אירופה לא היו נגד היהודים רק בשל הדת שלהם, אלא בשל הפעילות החברתית שלהם והנגיעה שלהם בהלוואות, ריביות, בנקים ועוד." "אם מי שנפגע מדבריי, במיוחד לבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא היתה לי כוונה כזו, ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת." – דווקא חשפה את המימד הבעייתי בתורתו האנטישמית.

אבא של מאזן לא חזר בו מדבר בדבריו, אבל הוא, שבדוקטורט שלו נודע כמכחיש שואה, מכחיש בהתנצלותו את העם היהודי. אבו של מאזן אומר שהוא מכבד את הדת היהודית, אבל לא את העם היהודי.

אבא של מאזן אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. בכך הוא חוזר לדברי האמנה הפלישתינאית הישנה שלפיה היהודים אינם עם, אלא רק דת.

מכאן גם נובעת אמירתו שהוא לעולם לא יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אם אין עם יהודי, אין מדינה יהודית. אבו מאזן תובע פתרון שתי מדינות. האחת מדינה ערבית נקיה מיהודים, והשניה מדינה שאינה מדינה יהודית, אלא מדינה שאליה חייבים לשוב הערבים כדי להפכה למדינה ערבית.

דומה שכל זמן שאבא של מאזן ימשיך להכחיש את העם היהודי לא ייתכן עימו כל פתרון של שלום.

 למותר לציין שגם הצהרתו שהוא מכבד את הדת היהודית, וש"הרשות הפלסטינית מגנה אנטישמיות בכל דרך," אינה מתיישבת עם כך שהוא אינו מסתייג מדברי המופתי של הפת"ח מוחמד חוסיין (שהוא מינה אישית) הקורא לרצח כל היהודים בני הקופים והחזירים בעולם כולו מבחינה דתית (תביעה שמופיעה גם באמנת החמאס סעיף 7), ובשעה שהוא קבע שהיהודים העולים להר הבית הם טמאים ומטמאים.

(מוחמד חוסיין המופתי מטעם הפת"ח, (מינוי אישי של אבא של מאזן) קורא להשמדת היהודים על פי דברי מוחמד:)

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

(אבא של מאזן הנאום האנטישמי:)

https://www.facebook.com/NewsChannelIL/videos/10155653977847523/

האם יצליח אבא של מאזן ל"עבוד" על אנשים בשקר התנצלותו? סביר שכן. תמר זנדברג בוודאי תשתטח על קברו כפי שהשתטחה על קבר ערפאת.

השקרים של רביב דרוקר

ודמותה המופתית של גולדה מאיר

בפרק שייוחד לפועלה של ראש הממשלה גולדה-מאבוביץ-מאירסון-מאיר, בסדרת הטלוויזיה "הקברניטים", האשים יוצר הסדרה, רביב דרוקר, את גולדה (ולא את המצרים והסורים) באחריות למלחמה. סאדאת לדבריו הציע שלום ואילו היא סירבה.

בדומה להיטלר שאמר "אני הומניסט," "היהודים אשמים בכול" ואיים: "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה," כך גם האשמתה של גולדה נבעה ונובעת מאג'נדה פוליטית שלו.

ובכן להד"ם, זה פשוט שקר. מעולם לא היתה יוזמת שלום. היתה יוזמה להסדר מדיני כלשהו, שבמקרה הטוב הוצעו בו מרכיבים דומים להסכם שביתת הנשק מ-1949, ובנוסף המצרים התנו אותו בנסיגה מוחלטת של ישראל משטחי יו"ש לקו הירוק.

ודוק: לפני מלחמת יום הכיפורים לא הוצע שלום, הכולל הכרה בישראל, יחסים דיפלומטיים, וגבול פתוח.

למה אם כן משתמש דרוקר במושג האורווליאני "שלום"?

הסיבה פשוטה. דרוקר אינו מציג סרט היסטורי אלא פמפלט פוליטי הבא לשכנע את הקורא הישראלי (באנאלוגיה שלא מן העניין) שסירוב למסור את שטחי יו"ש לפלישתינאים בראשות החמאס – יוביל למלחמה בדומה למה שקרה ביום הכיפורים.

שאלה נפרדת היא, האם הסדר כלשהו (שאינו שלום) לנסיגה ישראלית מקו התעלה, היה מונע את המלחמה?

 בהיסטוריה קשה מאוד לנתח מה היה קורה אילו, ועל כך כמובן יש חילוקי דעות. בכל מקרה על ההיסטוריון להציג את העובדות ההיסטוריות ולא פמפלט פוליטי.

קל מאד לומר מה היה קורה, אילו... קשה מאד לדעת. מיהו החכם היכול בכלל לדעת אם משהו בכלל היה קורה, וכיצד.

רצח האופי של גולדה לא התבסס על עובדות, אלא היה פרופגנדה פוליטית. סאדאת לא הציע שלום וממילא גולדה לא החמיצה אותו.

סאדאת נזקק למראית העין של הניצחון הערבי במלחמה על מנת להכשיר את דעת הקהל הערבית לאפשרות קבלת שלום עם ישראל. לפני מלחמת יום הכיפורים, כשהציבור הערבי נתון היה עדיין תחת הרושם של תבוסת הערבים ב-1967, לא היה ניתן להגיע לשלום.

הכפשת גולדה אינה חדשה – "אמר נביא הזעם לאדריכל השלום"

פגישה בין שמעון פרס לישעיהו ליבוביץ.

"מעריב", "סוף שבוע", 25.3.94, עמ' 43.

 ליבוביץ: למלחמת יום הכיפורים אנו אחראים. סאדאת הציע לנו שלום אם רק ניסוג מהתעלה שהיא הנכס היקר ביותר שיש למצרים מבחינה כלכלית. אבל אותה מטומטמת ומרושעת, ששלטה אז במדינת ישראל, הכריזה שאין עם פלשתינאי, ואותו אדם אשר באותה שעה היה דמות רפרזנטטיבית, משה דיין, אמר בפירוש שהוא מעדיף שארם אשיך בלי שלום על שלום, בלי שארם אשיך. ז.א. שמדינת ישראל איננה מעוניינת בשלום אלא בכיבושים. אלפי אחינו ואחיותינו שנהרגו באותה מלחמה נרצחו בידי גולדה ומשה דיין.

פרס: משה אמר זאת לצרכי מו"מ ואמר גם "עדיף תעלה פתוחה וסכסוך סגור על פני סכסוך פתוח ותעלה סגורה". לגבי גולדה מה שסאדאת ביקש שנפנה את התעלה ולאחר שישה חודשים נתחיל לפנות גם את יו"ש ועזה ללא מו"מ.

ברור לחלוטין הוא, שגם מפ"ם דאז בראשותו של יעקב חזן, לא היתה מוכנה לקבל אז, את תנאי סאדאת: "לא מו"מ ישיר, נסיגה טוטלית, לא הסכם שלום."

במהלך המלחמה התגלתה גולדה כמנהיגה מדינית-צבאית מהמעלה הראשונה. כדאי להשוות למשל את תיפקודה, לעומת סטלין, לאחר מבצע ברברוסה; רוזבלט, לאחר פרל הרבור ואולמרט במלחמת לבנון. בהנהגת גולדה ניצלה ישראל ועברה ממצב קשה עקב מתקפת פתע, לניצחון צבאי מהיר.

נכון, ישראל לא ידעה לתרגם זאת לנכסים פוליטיים. חלק מכך בגלל המתקפות עליה. הטרגדיה של גולדה (ושל מדינת ישראל) היתה, שמכל קצווי הקשת התקיפו אותה אישית וגרמו לציבור הישראלי טראומה. גולדה הותקפה הן ע"י הימין, (מנחם בגין למשל), והן ע"י מתנגדיה משמאל. התקפות אלו הן שיצרו את הדימוי של "התבוסה ישראלית הנחרצת", והביאו את ישראל לאי יכולת לתרגם את הניצחון האדיר שהושג בזכותה של גולדה לנכסים פוליטיים ראויים.

גולדה מאיר מנהיגה צבאית:

איש השמאל, ההיסטוריון הצבאי, ד"ר מאיר פילבסקי-פעיל, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת היסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו, גולדה מאיר צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע.

פעיל: "האם חיל האוויר היה פועל נגד מצרים, כמו במלחמת ההתשה? כשיש הפסקת אש? כשאין לנו תירוץ? ובסוריה? ב-13 בספטמבר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי. הרי ביום שבת בבוקר לא ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה. גם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת למהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל. ובראש וראשונה ארה"ב. העולם היה מאשים אותנו שאנחנו פרנואידים."

"היא היתה אסון מדיני, אבל לא יכולתי להאמין למקרא החומר – גולדה התנהגה במלחמה כמנהיג צבאי מצליח, נבון, שקט בניהול המלחמה. וכל זה כאשר דיין עשה במכנסיים," אומר אלוף-משנה במילואים הד"ר מאיר פעיל.

"עם פרוץ המלחמה בנתה גולדה קבינט מלחמה שפעל עד ליום האחרון של המלחמה ועימו נמנה הדרג האזרחי: גולדה, דיין, אלון, גלילי ובר-לב. בדרג הצבאי היו הרמטכ"ל אלעזר, סגנו ישראל טל, מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד, ראש אמ"ן זעירא וראש המוסד צבי זמיר. פעיל: "העשירייה הזאת ישבו כמעט כל יום. קראתי את כל הפרוטוקולים של הדיונים שקיימו. ולמדתי לכבד את גולדה."

גולדה מאיר אחראית לשורה של החלטות. חלק לא מבוטל מהן התקבלו לאחר שנאלצה להכריע בין עמדת הרמטכ"ל לבין עמדת דיין או בין עמדת אלעזר לבין סגנו טל. "בוויכוחים בין דדו לדיין, למזלי, תמכתי תמיד בדדו," כותבת מאיר בספרה.

ההחלטה הראשונה שקיבל הקבינט היתה לקבוע סדר עדיפות שלפיו יש לרכז מאמץ עיקרי קודם כל ברמת הגולן, כדי לבלום את הצבא הסורי ולמנוע ממנו להגיע לכנרת. במסגרת זו אישרה גולדה מאיר את העלאת האוגדה שהגנה על מרכז המדינה וירושלים, בפיקודו של מוסה פלד, לרמת הגולן. אוגדת פלד חוללה את המפנה והסורים נהדפו לעבר הקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה בגולן מאז 67').

השאלה שהוצגה לפני גולדה מאיר היתה אם להעביר בשלב זה כוחות מרמת הגולן לסיני. ראש הממשלה קיבלה את הצעת הרמטכ"ל לדחות את התקיפה בסיני, לנצל את ההצלחה ברמת הגולן ולקדם את כוחות השריון מזרחה, כדי להכניס את הבירה הסורית לטווח הארטילריה הישראלית. צה"ל רצה להגיע לטווח של 20 ק"מ, אך נבלם על ידי הסורים בעזרת כוחות סיוע עיראקי וירדני. צה"ל נבלם במרחק 50-40 ק"מ מדמשק.

על ההחלטה למנות את בר-לב למפקד החזית בדרום. כשהתברר שמפקד פיקוד הדרום, האלוף שמואל גורודיש, אינו מסוגל להשתלט על שלושת מפקדי האוגדות שבפיקודו, אומר פעיל: "המינוי, באישורה של גולדה, היה החלטה מצוינת." בספרה היא כותבת: "יש לבר-לב צורת דיבור איטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: 'גולדה יהיה בסדר. אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם,' ידעתי שהגלגל התהפך."

מאיר החליטה, בניגוד לעמדתו של דיין, לאשר את צליחת התעלה. וההחלטה שהביאה לסיום המלחמה היתה, בניגוד לכמה הצעות, לכתר את הארמיה השלישית בלבד ולא את שתי הארמיות."

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=346317&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

היום ביום הולדתה המאה ועשרים של גולדה מאיר נזכור לה את עמידתה במלחמה כצוק איתן. היא לא התמוטטה כיצחק-רוביצוב-רבין בששת הימים, ולא כמשה דיין ביום כיפור. היא הצילה את המדינה מתבוסה.

כמובן שכרגיל גולדה הולעגה בסרט על דברי האמת שאמרה שאין עם פלישתינאי.

(גולדה מאיר אין עם פלשתינאי:)

https://www.youtube.com/watch?v=PuR48VVzC6Y

לא צריך את הוגה הדעות הפוליטי ד"ר עזמי בישארה שיאשר את דבריה. כל ערבי יודע זאת. ההמצאה של עם פלישתינאי היא רק המצאה של יהודים פיליסטינים בורים.

ודוק: הערבים מדברים רק על עם ערבי-פלישתינאי ולא על עם פלישתינאי שזו המצאה יהודית.

עם זאת נציין לזכותו של דרוקר שבסרט הוא הדגיש את תרומתה האדירה של גולדה לאיסוף הכספים באמריקה עם הכרזת המדינה ותחילת מלחמת השחרור, שעליה אמר בן גוריון שעל זה היא תיזכר בהיסטוריה, וכמובן את תרומתה האדירה כשרת העבודה לחקיקת חוקים הסוציאליים של מדינת ישראל, ובשל זאת, למרות שהמרוקנים שנאוה, מעולם לא תרם מרוקני כלשהו למרוקאים יותר מגולדה.

אחמד טיבי מזדהה עם צעדת השיבה של החמאס

הגזען הערבי-מוסלמי-סוני, אחמד טיבי, שמפלגתו מייצגת את תנועת "האחים המוסלמים", תנועת האם של החמאס, מזדהה עם מצעד השיבה שארגן החמאס במטרה לכבוש את ישראל ולהרוג את היהודים בה ככתוב במצעו (סעיף 7).

הנה הוא בהפגנה: 

http://rotter.net/forum/scoops1/469712.shtml

ולמרות זאת הוא, אחמד טיבי, קובל שישראל היא מדינה לא דמוקרטית אלא פשיסטית.

פעילת שלום – שלום בלי יהודים

אחמד טיבי לא לבד. הנה ראו ילדה פעילת שלום הדורשת שלום בלי יהודים:

http://rotter.net/forum/scoops1/469091.shtml

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

קול מן העבר, אסתר ראב בת 73 ב-1967

קישור לשני סרטונים על אברהם הרצפלד. בראשון שבהם רואים את אסתר ראב מספרת בקולה-היא על בואו של הרצפלד לחצר ביתו של אביה יהודה ראב:

הרצפלד

http://www.youtube.com/watch#!v=xN3FKmx7Lwg&feature=related

http://www.youtube.com/watch#!v=gY7SPHXWc_U&feature=related

* * *

ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל

הסתדרות הפועלים החקלאים

המרכז החקלאי

אלנבי 126, תל-אביב

תל-אביב, כ"א אב תשכ"ז

27.8.67

אסתר ראב היקרה,

שלום וברכה,

רצ"ב אני ממציא לך גיליון "בשדות ישראל", בו מופיעה רשימתי על הסרט שהופק ע"י הוועד הפועל בקשר אליי.

ראיתי את הסרט ואינני יכול לאמור שהייתי שבע רצון מכל חלקיו, אולם, היו מומנטים נוגעים ללב שהעלו בי זכרונות, ואחד מאלה היתה הופעתך.

הייתי מעוניין לדעת אם את ממשיכה בכתיבתך וכן איך הסתדרת בדירתך. אשמח מאוד אם תכתבי לי שורות מספר.

בברכה,

א. הרצפלד

אהוד: לצערנו כבר אין גישה לסרטונים האלה באמצעות הקישורים המובאים כאן. בערך על הרצפלד בגוגול נזכרים שני סרטונים של "גבע" עליו, אך אי אפשר לפתוח אותם.

אולי מישהו מהנמענים יכול לעזור לנו בנושא ולהעלות את הסרטונים בקישורים פעילים?

* * *

ברגע האחרון:

פוטין התחרט ובמקום להזמין אליו

את ראש הממשלה הכושל נתניהו

העומד להיכלא במעשיהו כקודמו

יזמין אליו את ראש הממשלה הבא אבי גבאי!

* * *

אהוד בן עזר

Rosshalde

By

Herman Hesse

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 8.2.1974

לפני 44 שנים

תחת הכותרת: "הספר הלועזי – 'רוזהאלדא' להרמן הסה"

עם התעוררות העניין המחודשת ביצירותיו של הרמן הסה (1877-1962) אשר עקבותיה, תודה לאל, ניכרים גם במו"לות העברית (לאחר הפסקה של יותר מעשרים שנה בתרגום יצירותיו) אפשר למצוא כמעט בכל דוכני ספרי-הכיס האנגליים את מרבית ספריו: "דמיאן", "נרקיס וגולדמונד", "פטר קמנצינד" (כולם תורגמו בשעתו לעברית אך אזלו מהשוק), "סידהארתא" ו"זאב ערבות" (שהופיעו לא מזמן בתרגום עברי, בהוצאת שוקן), "משחק פניני הזכוכית" ו"רוזהאלדא" (שטרם תורגמו לעברית).

"רוזהאלדא" (1914) הוא אחד הרומאנים הראשונים של הסה, ומן הפחות ידועים. זהו רומאן אוטוביוגראפי בחלקו, אשר נכתב לאחר שהסה חזר ממסעו להודו, ובצל התפוררות נישואיו הראשונים. הוא היה נשוי לאישה מבוגרת ממנו, קפדנית ומחמירה, שלקתה במחלת עצבים ונשלחה למוסד. גם אחד מבניו היה חולה מסוכן. ולבסוף חונכו ילדיו במוסדות. המשבר הזה סיפק לו חומר לעוד רומאן, לא מן הידועים, "גרטרוד".

רוזהאלדא הוא שמה של אחוזה  באיזור יער ואגמים בשווייץ, בה חי הצייר יוהן וארגוט עם אשתו אדלה ובנם הקטן פייר. עוד בן מבוגר לזוג, אלברט, אשר בא בימי החופש לבקר את הוריו (ב-1912 עבר הסה עצמו לגור בשווייץ).

וארגוט הוא צייר ידוע, תמונותיו נמכרות היטב ומוצגות בגלריות מיוחסות בבירות אירופה, אבל חיי המשפחה שלו הרוסים לגמרי. זה כמה שנים שהוא חי בנפרד מאשתו. היא מתגוררת עם פייר הקטן בבית האחוזה, רוזהאלדא, ואילו וארגוט הוסיף לעצמו חדרי שינה ומגורים ליד הסטודיו שלו, המצוי גם הוא באחוזה, ושם הוא מצייר וחי חיי סגפן, כל חייו מוקדשים ליצירתו. הוא מתנזר מנשים, כמעט אינו יוצא למסעות, מסתגר, והופך את יצירתו להצדקה היחידה-כמעט לחייו.

אלברט, הבן הבכור, אינו יכול לשאת את אביו, ועומד כולו לצד האם. רקמת יחסים הדוקה בינו לבין אימו, ואל האב הם מתייחסים בחשדנות ובאיבה. מעטות הפגישות ביניהם, רק פעם ביום, ולעיתים פעמיים ביום, בשעת הארוחה.

האדם הקרוב ביותר לליבו של וארגוט, והאהוב עליו, הוא בנו הקטן פייר. אלמלא פייר היה עוזב מזמן את רוזהאלדא, מתגרש מאשתו ופותח דף חדש בחייו. אך אדלה אינה מוכנה לוותר על פייר, ומשום כך נמשכים חייהם השבורים והזרים יחד, ופייר הוא היצור האנושי היחיד הקושר אותם עדיין בעל לאשתו.

הפרקים הראשונים של הסיפור מתארים את סדר יומו של וארדוט, את פייר אשר התרגל לחלק את חייו בין שתי רשויות, האב והאם, ואת ביקורו של אוטו בורקהארדט, רעו מנוער של וארגוט, היושב דרך קבע באיי המזרח, בעל מטעים.

בפני בורקהארדט מנסה וארגוט להציג מראית-עין של חיי משפחה מסודרים, אך הידיד חש מיד בקור ובזרות, באותה מלכודת של יחסים לא-בריאים בה שקועים יוהן ואדלה.

בשיחת-ליל גלוייה עם בורקהארדט חושף יוהן וארגוט את כישלון חיי נישואיו, הפחד לאבד את פייר הקטן, והשתקעותו בבדידות השלווה ובשמחה הקרה של מעשה היצירה. בורקהארדט עושה כל שבכוחו כדי להוציא את ידידו מן המלכודת הזאת, מן הוויתור על כל הנאות החיים.

ליבו של וארגוט גס אפילו בתהילה ובממון שציוריו מביאים לו. בורקהארדט מנסה לעורר בידידו את תאוות הנדודים, ולהשפיע עליו שיצא עימו לטיול ממושך למזרח, להודו ולאיים. הוא בטוח כי השינוי לא יניח לו לחזור למסגרת חייו הנוכחית.

וארגוט מהסס. צר לו לאבד את פייר, מאור חייו, להשאירו בידי אימו, מתוך הרגשה כי כשיגדל ישנא גם הוא אותו, את אביו, כפי שבנו הבכור אלברט שונאו.

בורקהארדט משתדל לשכנע את ידידו לוותר אפילו על בנו, ובלבד שיציל את נפשו ויצא מן המצב הסטאטי בו הוא מצוי. וארגוט מבטיח להרהר בכך ולהשיב בקרוב תשובה בקשר למסע.

ומכאן מתחיל אותו זעזוע כפול אשר עימו בא הקץ על חיי המשפחה ברוזהאלדא. במקביל להחלטתו של וארגוט לנסוע, שוקע פייר הקטן לתוך עייפות ורגישות קיצונית, תחילה אין בזה כדי להדאיג את הוריו, אך עם התפתחות המחלה מתברר שזוהי דלקת קרום המוח, ופייר גוסס. תיאור חייו ומחלתו של פייר הקטן הם מן הקטעים המרגשים ביותר בכתיבתו של הסה. זהו עולם מופלא של ילד, שמתארו מבוגר, המסוגל לראות עולם מבוגר מבעד לעיניו של ילד. בתבונה מעמיקה, רגישות עזה, ומבלי שהתיאור יחרוג מחוג הנושאים שילד אכן יכול לחוש ולהבין.

מחלתו של פייר כאילו מאחדת, בהבהוב אחרון, את שלושת בני המשפחה. היא החולייה המקשרת את יוהן עם אדלה, ועם מותו של פייר נחרב הכול. אדלה נוסעת עם בנה הבכור, אלברט, לעיר אחרת. וארגוט מתכונן לנסוע להודו. חייהם הקודרים, זרותם, תקופת הריחוק של יוהן ואדלה, מוארים עתה באור אחר. אדלה כמעט מתרפקת על עבר זה, והוא טוב בעיניה מאשר חייה מעתה, ואילו וארגוט נלחם בנפשו שלא להתרפק על העבר, לדעת להעביר קו על חייו הקודמים, ולצאת להרפתקה חדשה, מתוך אותה ידיעה עצובה כי דבר לא נותר לו בחייו לבד מהציור.

נושאי הציור מקבילים לריקמת הסיפור. רוב הזמן עובד וארגוט על ציור של גבר ואישה, פניהם מופנות לעברים שונים, וביניהם ילד בהיר עיניים ועצוב, הוא פייר, על רקע האחוזה. במשולש הזה הוא מנסה לבטא את כל מירקם היחסים שביניהם. והציור האחרון, אותו אינו מספיק לסיים, הוא של מראה נוף מסביבת האחוזה. הוא עושה רישומים רבים מפייר, כדי לזכור אותו בצאתו למסע. וממשיך לרשום את תווי פניו בשעת מחלתו, וגם בבוקר לאחר פטירתו של הילד הוא עושה רישום אחרון של תווי פניו, ומורגשת מאוד ההתלבשות של הסופר בדמות הצייר.

גם בהערכת עצמו: וארגוט אינו מסונוור מהצלחתו בציור, ואומר לרעו בורקהארדט כי הציירים נחלקים לשני סוגים: מלכים, וראשי-ממשלה. מה שווארגוט עתיד להגיע אליו בכל כוח יצירתו הוא מעמד של ראש-ממשלה, חרוץ, מוכשר, המגיע בזכות עצמו לתפקידו. אך האמנים הגדולים באמת הם המלכים, אשר אותו ניצוץ טבעי של גאונות מכתיר אותם מכוח השתייכותם למשפחה הנבחרת של אצילי הרוח. אין אדם יכול להיעשות מלך רק בזכות כישרונותיו. עליו להיוולד כך.

יצירותיו של הסה נושאות תמיד משמעות חינוכית עמוקה, לא במובן שטחי של חינוך לטעם ולתרבות, אלא כקריאת האדם את עצמו לסדר בעומדו נוכח הלקח של חיי אדם המסופרים ביצירה. וב"רוזהאלדא" מצליח הסה להראות כיצד אדם מתעורר מתרדמת נפשו בכאב ובייסורים, ומשלם מחיר כבד בעד עצמאותו הרוחנית. ואכן בשנים שבין "רוזהאלדא" (1914) ו"דמיאן" (1919) עבר הסה משבר נפשי קשה, העצבת, הנוירוזה שאיימה עליו תמיד, הלכה והחמירה, אז למד את מחקריו של פרויד, עבר אנאליזה ממושכת אצל יונג, ובמשך פרק זמן היה גם מאושפז בסנאטוריום.

* Herman Hesse, Rosshalde, Translated by Ralph Manheim. Bantam Books. U.S.A. 1972. 202 p.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בוקר טוב, מרגשת מֶחוותך לציון 70 שנה למותו של הזיידע (שלכם) – יהודה ראב, אותו לא היכרתי כמובן אבל סיפורים שמעתי ושמעתי.

תודה.

אגב – שאלתי פעם את יורם טהר-לב מדוע לא הזכיר את יהודה ראב בשירו "הבלדה על יואל משה סלומון", והוא ענה לי שהוא מכיר היטב את הסיפור, אבל לרוע המזל לא מצא חרוז מתאים ל"ראב".

בשמחות,

יעקב שרייבּמן

אהוד: יורם טהר-לב אינו דובר אמת במה שאמר לך. יהודה ראב לא היה יכול להיכלל ב"מסע" של חמשת הרוכבים בקיץ תרל"ח, 1878, משום שמסע כזה מעולם לא התקיים, ותיאורו בבלדה אינו בעיקרו אלא צירוף של אגדות שבדה טהר-לב.

יהודה ראב הגיע לפתח תקווה, שטרם נבנתה, רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, עדיין 1878, ומיד החל בהשלמת החפירה של הבאר הראשונה. ואולם בכל בתי הספר בישראל, גם בפתח-תקווה עצמה, נלמדים תולדותיה בעיקר על פי הבלדה היפה של טהר-לב, שהלחין שלום חנוך, בביצועו של אריק איינשטיין, בלדה שכאמור אין לה אחיזה במציאות ההיסטורית של העיר.

פרנסי פתח-תקווה, שידיעתם בתולדותיה אינה חורגת לרוב מעבר לבלדה של טהר-לב, הציבו ב"כיכר המייסדים" את פסלי "חמשת הרוכבים", אך מאחר ולא היה אפשר להציב פסל של גוי, זה הרופא הנוצרי ד"ר מזריקי מהבלדה, הם הציבו בתור הרוכב החמישי את פסלו של סבי יהודה ראב – שאין לו שום קשר לאגדה הזו!

* נחמיה שטרסלר: "אפשר להתווכח אם נתניהו פעל נכון כאשר הציג לעולם השבוע, באופן דרמטי, את ארכיון הגרעין האיראני. מצד אחד, זו דרך יעילה ללמד את העולם כולו עם מי יש לנו עסק: עם משטר ששיקר והונה, כשטען שהוא כלל לא מתכוון לפתח נשק אטומי. מצד אחר, הוא חשף סודות ביון שמסגירות את יכולותינו לאוייב, שמשנה עכשיו את הערכותיו בהתאם.

"בכל מקרה, האירופים לא התרשמו. הם רוצים להמשיך עם ההסכם הרע הקיים ולהסתפק בשינויים קלים בלבד. זה הטבע האנושי: שקט עכשיו. מה גם שבינתיים אפשר לעשות כסף גדול ממכירת ציוד וסחורות לאיראן.

"האירופים גם מעריכים שאיראן לא תתקוף אותם, אלא את ישראל, ועם זה הם יכולים לחיות. לא מטרידה אותם העובדה שעוד שבע שנים ההסכם יפוג, ואיראן תוכל לגשת להעשרת אורניום במלוא הקצב. זה מזכיר את מדיניות הפיוס של מנהיגי אירופה כלפי היטלר ב-1938, שהתבטאה בהסכם מינכן הידוע לשמצה. אובמה של 2015 היה צ'מברליין של 1938.

"לכן, לא מספיק לתקן את ההסכם בסעיף זה או אחר. צריך לקוות שדונלד טראמפ יפרוש ממנו, כדי שיהיה אפשר להחזיר את הסנקציות, כך שהמצב הכלכלי הגרוע באיראן יורע עוד, עד שהשלטון הפונדמנטליסטי ייפול. הרי זה בלתי אפשרי שבעוד שבע שנים, כאשר ההסכם יפוג, איראן תוכל לנוע בחופשי." ["הארץ", 4.5].

* הי אודי, ציטוט ממך: "חרף הלעג הגורף שמפגינה קהיליית התקשורת הישראלית לנאומו של נתניהו על הגרעין האיראני, אנחנו משוכנעים כי החומרים שהביא המוסד הושגו תוך שיתוף פעולה עם גורמים איראניים המעוניינים להביא להפלת משטר האייתולות, וזה מוכיח שאיראן אולי נמצאת על סף זעזועים שיתמוטטו את המשטר שלה, גם בגלל זעם ההמונים המצטבר והולך בה."

אנחנו משוכנעים וכו'... אתה משוכנע. יופי. אבל האם יכולה להיות תשתית אחרת לשיתוף הפעולה? אולי אלה ששיתפו פעולה, לא עניינה אותם הפוליטיקה בכלל ורק רצו כסף בתמורה למידע? ואולי מישהו רצה להתנקם בבוס שלו על השפלה או אי קידום? כבר היו דברים מעולם, והמוסד מנצל מצבים כאלה. התיאוריה הזאת שבנית על שיתוף פעולה בגלל רצון להפלת המשטר איננה מוכחת.

אבל במשפט הבא שלך – אתה כבר כותב כאילו מה שאמרת שריר וקיים: וזה מוכיח וכו'... איך אתה יכול לומר שמשהו מוכח אם הנחת היסוד בדבריך לא הוכחה?

וזה לא משנה שחוקרים שמכירים את איראן אומרים שיש שם תסיסה גדולה, ושאיראן באמת עלולה להיכנס לזעזועים בעתיד הנראה לעין. אבל בפירוש המשפטים שכתבת כאן – אינם מוכחים, ואינם  מוכיחים דבר.

בֶּנְדָלֶה

אודי: בעקבות דברייך החכמים אני משעה בינתיים את התחזית שלי. וכי מי אני בכלל שאשער השערות כאלה? מילא, אם הייתי נולד בקריית חיים...

* לקראת שנת ה-140 לפתח-תקווה מתנהלת תחרות בין הכותבים והמתראיינים במקומונים של העיר – מי ימציא, מי תמציא  – שטויות גדולות יותר על תולדותיה, והבורות חוגגת.

* שמענו שהבדרנית עדי אשכנזי תובעת שיגבילו את מיספר הקדנציות של כהונת ראש הממשלה, וזאת כדי להיפטר מנתניהו.

ואנחנו שואלים: מתי כבר יגבילו את מיספר הקדנציות/השנים שבהן מותר לבדרנית מעצבנת כמו עדי אשכנזי להטריד אותנו בשטויות שלה?

* ישראל הראל: "לפני כמה שנים דן בג"ץ במיגון מוסדות החינוך בעוטף עזה. בהחלטה שקולה במיוחד, ציוותה ממשלת-העל על הממשלה שמתחתיה למגן עד יום תחילת שנת הלימודים – כארבעה חודשים מיום מתן ההחלטה-הפקודה – את כל מוסדות החינוך. המדינה טענה, שאפילו תכנון הנדסי לא ניתן לקיים בלו"ז שכזה. הפרויקט מחייב טיפול במכרזים, בהקצאת משאבים והעיקר: הזמן הממושך, שמוערך בחודשים רבים, שנדרש כדי לבנות בעת ובעונה אחת מרחבים מוגנים לעשרות גני ילדים ובתי ספר.

טענותיה [של "הממשלה שמתחתיה"] נהדפו על הסף."

["הארץ", 4.5]

* אהוד: בכתב-העת "ניו-יורקר" פורסם סיפור של יצחק בשביס-זינגר שטרם ראה אור עד כה, ונתגלה בעיזבונו בכתב-יד באנגלית בלבד.

הייתי ידיד קרוב לבנו יחידו של בשביס-זינגר, ישראל זמיר מקיבוץ בית-אלפא, שהיה סופר בזכות עצמו, והוא סיפר לי בשעתו כי "הירושה" היחידה שהוריש לו אביו היא זכויות היוצרים על כל הסיפורים שפורסמו במשך עשרות שנים בעיתוני האידיש בארה"ב, כמו "פורוורטס", וטרם תורגמו וטרם נכללו בספריו.

מעניין מה עלה בגורלה של "ירושה" זו, כי ישראל עצמו אמר שזוהי משימה כבדה ויקרה מכפי יכולתו להתמודד עימה, ואילו לדעתי פירסום סיפוריו וסיפוריו-בהמשכים של בשביס-זינגר כנתינתם בעיתוני האידיש בשעתם, פוגעת באיכות יצירתו, וזאת כי הוא עבד יחד עם מתרגמיו על עריכה ושיפור וגם קיצור של מרבית יצירותיו שתורגמו מאידיש לאנגלית.

* ההישגים האחרונים של העזתים האמיצים: "המפגינים הציתו שריפות בצידו הפלסטיני של מעבר הסחורות בכרם שלום. לפי צה"ל, הם פגעו בצינורות הגז והדלק שיוצאים מישראל לכיוון רצועת עזה ומיועדים לספק גז ודלק לתושבי הרצועה." ["הארץ" באינטרנט, 4.5].

* אותם צעירים עזתיים ש"חצו" בשבת האחרונה את הגדר לאחר שחתכו בה פרצה במספרי-תיל, ורצו כמסוממים בשדה טרשים ממזרח לגדר לעבר "ישראל" – ממחישים לנו מה היה גורלנו ככלל וגורל יישובי עוטף עזה בפרט אלמלא חצץ צה"ל בינינו לבינם – אילו התנפלו עלינו במאותיהם ובאלפיהם. מה היה גורלנו אלמלא חצצו בינינו לבינם בנינו ובנותינו המשרתים בצה"ל.

* אם היינו משנים את שם משפחתנו מבן עֶזֶר לבן עַזַר, האם מצבנו התקשורתי והספרותי היה משתנה? רק תארו לעצמכם, אם למשל היינו נמנים על יוצאי עיראק ונקראים בשם אהוד בן עַזַר. איזה כיסוי תקשורתי גדול ואוהד היינו מקבלים, וגם פרסים ספרותיים!

* בכל השבועות והימים האחרונים, כאשר שינויי מזג-האוויר הם לעיתים קיצוניים, ואנחנו רוצים לדעת מהשירות המטאורולוגי הישראלי אם יהיה גשם, אנחנו מקבלי רק תשובה אחת על גבי המסך: "המכ"ם מושבת עקב תקלה".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל