פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1342

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באייר תשע"ח, 10.5.2018

עם הצרופה "איזון שביר", עטיפת ספרה של יערה בן-דוד

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. 4. // אורי הייטנר: 1. אין חריש עמוק בלי נשק. 2. צרור הערות 9.5.18.// משה כהן: סלחנים בני סלחנים. // רות דנון: היום לפני שבעים שנה בעטרות – חודש מאי: "מצפון נפתחה הרעה..." // יהודה דרורי: תרבות השקר הערבית. // י. כרמון: שקיעה פוליטית ידועה מראש. [ציטוט]. // מנחם רהט: ליום ירושלים: מה זה בינאום? // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: 1. דמוגרפיה יהודית מנפצת תובנות מקובלות. [ציטוט]. 2. האייתולות – איום ברור ומיידי על ארה"ב. [ציטוט].  // יוסי אחימאיר: הגנרל: 77 שנה לנפילת האלוף בן ענת. // יעקב חסדאי: מה עוד לעשות בעניין האיום הגרעיני מאיראן? [ציטוט]. // משה גרנות: האם מעוות יוכל לתקון? על הרומן "זמן הלב" מאת צביקה ניר. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק מ"א. הרפתקאות בכפר גלים. // ד"ר ארנה גולן: שירים  קסומים ש"איזון שביר" ביסודם מוליכים מנפילה להתחיות  ולבריאת עולם פרטי באיזון שביר חדש. על ספר שיריה של יערה בן דוד, "איזון שביר". // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "עם לגיון הזרים נגד הדרוזים", לג'ון הרווי, עברית: 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.6.1974, לפני 44 שנים. // ד"ר גיא בכור: הלם, בלבול, ועולם שהשתנה ברגע: היציאה מעיסקת הגרעין, הרקע, מי מפסיד, והאם איראן תגיב צבאית? [ציטוט]. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

4

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי  –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בְּלֵיל שִׁשִּׁי הָאַחֲרוֹן סִפַּרְנוּ עַל תְּלָאוֹת שׁוֹנוֹת

שֶׁנֶּחְרְטוּ בַּזִּכָּרוֹן בַּעֲלִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת

כִּי כָּאן, בָּאָרֶץ הַנִּדַּחַת, בִּמְקוֹם בְּרְכַּת-הַנֶּהֱנִין,

מָה הֵם אָכְלוּ אִם לֹא קַדַּחַת? מָה הֵם בָּלְעוּ אִם לֹא חִינִין

כְּשֶׁהַגּוֹרָל בָּם הִתְְקַלֶּס בְּיַתּוּשֵׁי אָנוֹפֵלֵס

כְּשֶׁהֵם יִבְּשׁוּ אֶת הַבִּצּוֹת וְהִתְיַגְּעוּ מְאֻמָּצוֹת

בְּפַטִּישִים כְּשֶׁבַּכְּבִישִׁים אַבְנֵי חָצָץ הָיוּ כּוֹתְשִׁים?

וְעִם לֵדַת כָּל עֲלִיָּה הַמְּיַלְּדוֹת מִיָּד הִתְחִילוּ

כְּשֶׁרַק הֻסְרָה שָׁם הַשִּׁלְיָה לָדוּן בִּדְחִילוּ וּבִרְכִילוּ

בְּטִיב הַבַּת הַיִּלוֹדָה, סְגוּלוֹת אָפְיָהּ וּתְכוּנוֹתֶיהָ

וְגוֹרָלָהּ וַעֲתִידָהּ גַּם לְהַבָּא, בִּרְבוֹת שְׁנוֹתֶיהָ.

"הָעֲלִיָּה הָרִאשׁוֹנָה," אָמְרוּ בְּיִידִיש וּבַלָאט הֵן,

"דּוֹמָה לָאָב וְלֹא שׁוֹנָה מִקְּלַסְתֵּרוֹ (פּוּנְקְט וִי דֶער טַאטֶע...)

לָכֵן הָאָב אוֹתָהּ אָהַב כִּי הֵם כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת שָׁווֹת

גַּם כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם לְמִשְׁקֵיהֶם שָׂכְרוּ עַרְבִים בַּמּוֹשָׁבוֹת..."

אַךְ הַשְּׁנִיָּה, שֶׁאֵין שְׁנִיּה לָהּ בְּתַקִּיפוּת מַמָּש גַּבְרִית,

הָאָב – כְּאָב חוֹרֵג נִהְיָה לָהּ וַעֲתִידָה כְּלָל לֹא הִוְרִיד

כִּי שְׂכַר-שִׁפְחָה לָהּ לֹא נִרְאָה לָהּ וְעִם קְשֵׁי-עֹרֶף כָּרְתָה בְּרִית

וְהִתְעַקְּשָׁה לָהּ וּבִקְּשָׁה לָהּ שְׁמִירָה וַעֲבוֹדָה עִבְרִית.

וְאִם לֹא דַי בַּקְרַאנְק הַזֶּה שֶׁל חֻצְפָּתָהּ וּקְשִׁי-עָרְפָּּּה

הִיא מוֹסִיפָה לַמַּחֲזֶה (אוֹי לַבּוּשָׁה וְלַחֶרְפָּה)

גֶם סוֹצְיָאלִיזְם – וַהֲרֵי הִיא כְּבָר חוֹרֶצֶת לְשׁוֹנָהּ

בְּמַרְדָּנוּת מוּל אִכָּרֵי הָעֲלִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

כָּךְ לְמָשָׁל בְּסֶגֶ'רָה קָפַץ אֲחַד הַנּוֹעֲזִים

בְּיוֹם אֶחָד בְּמַאי נוֹרָא לָאִכָּרִים הַבֹּעֲזִים

עַל פּוֹדְיוּם שֶׁהוּקַם חַאפּ-לַאפּ בְּפוּקְס, מִבּוֹקְס שֶׁל תַּפּוּזִים,

כְּשֶׁבִּמְחִיאוֹת-כַּפַּיִם (קְלַאפּ) עַל הַפְגָּנָה שָׁם מַכְרִיזִים

עוֹבְדָיו שֶׁל בֹּעֲזִי אֶחָד הַמַּשְׁבִּיתִים עֲבוֹדָתָם

כְּשֶׁהַנּוֹאֵם, חָרִיף וָחַד, לְנֹכַח הִתְקַהֲלוּתָם

שֶׁל כָּל שְׂכִירֵי-הַיּום כֻּלָּם טוֹעֵן בִּסְפִּיץ', בְּלִי לְפַחֵד,

כִּי פּוֹעֲלֵי כָּל הָעוֹלָם צְרִיכִים מִיָּד לְהִתְאַחֵד.

כָּל זֹאת שָׁמַע הַבָּלַבּוֹס, אִכָּר תָּקִיף וְלֹא עַצְלָן

שֶׁעַד עַכְשָׁיו נֶחְשַׁב לְבּוֹס וְמֵעַכְשָׁיו נֶחְשָב נַצְלָן

וּמוּל אוֹתוֹ נוֹאֵם, שֶׁלֹּא חָדַל לַחְצֹב שָׁם לֶהָבוֹת

עַל הָאַרְגָּז בִּמְלוֹא קוֹלוֹ בִּמְקוֹם לְשְׁתֹּק וְלַעֲבֹד

מִיָּד הִרְעִים הוּא כְּעֵדוּת שֶׁיֵּש לְכָל הֶפְקֵר בַּלָּם:

"דֻּוִדְ'ל, אֵין לִי הִתְנַגְּדּוּת שֶׁפּוֹעֲלֵי כָּל הָעוֹלָם

יִתְאַחֲדוּ לַאֲגֻדָּה שֶׁל סוֹצְיָאלִיסְטִים סְטַיְל רוּסִי

אַךְ לֹא בִּזְמַן הָעֲבוֹדָה וּבֶטַח לֹא בְּפַרְדֵּסִי..."

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַשׁ, אַדְרַבָּא,

כָּאן, בְּיוֹם חֲמִשִּׁי, בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא...

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

בנאום טראמפ ארה"ב חוזרת למקום מוביל בעולם

הנאום מעלה שורה של שאלות  לגבי ההתרחשויות האפשריות בעתיד, אך דבר אחד ברור: יש בו ניצחון אדיר לקו שנתניהו הוביל בנושא הגרעין האיראני

הצהרת הנשיא טראמפ על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין שנחתם ב-2015, מעוררת כמובן שפע של שאלות: מה יהיה גורל ההסכם, האם יקרוס, מה יעשו המדינות האירופאיות, מה תעשה איראן, מה יהיה גורל ההשקעות של החברות האירופאיות שחתמו חוזים עם איראן בשווי של 55 מיליארד דולר, איך יוטלו הסנקציות , ועוד ועוד.

אין בכווני לדון בכך, אך ברצוני להצביע על 3 משמעויות עיקריות, לדעתי, העולות מהנאום.

הראשונה טכנית, אך מהותית. טראמפ היה יכול בהינף יד וקולמוס לצאת מההסכם ולהטיל סנקציות ב"מזכר נשיאותי" בגלל הנשיא אובמה. מדוע? כי להסכם הגרעין האיראני ב-2015 לא היה אישרור של הסנאט האמריקאי ברוב של שני שליש כנדרש בחוקה. לא רק זאת, כמעט שני שליש מחברי הסנאט היו נגד ההסכם. כיוון שכך, לא פנה אובמה בכלל לקבל את אישור הסנאט, אלא נתן תוקף להסכם ב"מזכר נשיאותי". ומזכר נשיאותי ניתן לבטל ע"י "מזכר נשיאותי" אחר.  ואכן 47 סנאטורים שלחו ב-2015 מכתב להנהגה האיראנית ובו הם מבהירים ומזהירים כי ההסכם, שלא קיבל אישרור הסנאט האמריקאי, אינו שווה את הנייר שלו.

השנייה, הנאום החזיר את ארה"ב להיות כוח מוביל בעולם, ולהתחיל לשנות את הסדר העולמי. הוא כרך ביחד שני אירועים מרכזים גלובאליים: היציאה מהסכם רב-לאומי והצעות להסכמים אחרים בעניין האיראני, וכניסה להסכם אפשרי עם צפון קוריאה בשיתוף עם סין, יפן ודרום קוריאה.  וכל זאת תחת הסיסמה: "לארה"ב אין איומי סרק ואין הבטחות סרק." זה ההיפך מהקו הרופס של אובמה שעיקרו היה: "ארה"ב מובילה מאחור."

ובהקשר לאובמה. בשנה האחרונה לנשיאותו דיברו רק על "מורשת אובמה", כערך עליון, כמטרת על. עכשיו, אחרי שהוציא את כל העוקץ מ"אובמה קר", נעץ טראמפ מסמר אחרון במורשת שאובמה ואנשיו היו הכי גאים בה: הסכם הגרעין. 

האם טראמפ יצליח? כמובן שאיני יודע וקשה להעריך. ברור אבל שכל שונאיו, הלא מעטים, ישנאו אותו עוד יותר ויפליגו בתחזיות שחורות.

והשלישית, ישראל וראש ממשלתה. ישראל והמודיעין שלה היו היחידים שהוזכרו בנאום היסטורי זה ככאלו שתרמו למאבק בשקר האיראני וביססו את ההוכחות לכך. מה יגידו עכשיו "אזובי הקיר" שזלזלו  בחשיבות הארכיון הגרעיני האיראני, התפארו בשחצנות ש"הוא לא חידש להם"?

יתר על כן, לדעתי, הנאום המכונן הזה של טראמפ מהווה ניצחון אדיר לנתניהו, הייתי אפילו מגזים עד כדי אמירה שמדובר בניצחון אישי היסטורי (ויום צום ואבל לשונאיו השרופים?) כל מגבלות ההסכם שנתניהו העלה בנאומו המפורסם בקונגרס, וזכו לביקורות וחרפות מצד כל יריביו, נימנו עכשיו ע"י טראמפ.

במילים אחרות, כל מה שישראל הרשמית טענה נגד ההסכם, זכה עכשיו לגושפנקא נשיאותית אמריקאית. וליבת הטענה של ישראל: הלגיטימיות שאיראן קיבלה על פי ההסכם לייצר נשק גרעיני כאשר יפוג תוקף ההסכם ב-2025. האבסורד הזה זעק לשמיים,  ועימו זעק אבסורד  מתחום אחר: איראן הטרוריסטית, החתרנית, זאת התולה אנשים על עמודי חשמל ושוברת ידיים לילדים שנתפסו בגנבה – התקבלה ל"משפחת העמים", והאירופאים אצו רצו לחבקה ולעשות איתה עסקים.

 ואתמול נתניהו ישב עם פוטין.

כאן אני מסיים בשתי בשאלות. לאיזה מנהיג בעולם ישנה בימים אלו האפשרות "להרים טלפון" ולקבל גם את נשיא ארה"ב וגם את נשיא רוסיה, כמו שיש לנתניהו?

מי מכל אלו שקוננו בזמנו כי נאום נתניהו בקונגרס יביא לשבר "שאינו ניתן לאיחוי" ביחסי ישראל עם ארה"ב, העלה בדעתו שיחסי ישראל עם ארה"ב יהיו כל כך הדוקים ואינטימיים כמו שהם עכשיו? ועוד עם שגרירות אמריקאית בירושלים?

בזמנו, פרשן וותיק מאוד ומכובד, קבע שהשגרירות לא תועבר לירושלים, והוא אומר זאת לא משום שהוא חכם, אלא משום שדבר כזה לא יכול לקרות!

אכן, המציאות היא רבת תעתועים!

עמוס גלבוע

* * *

אהוד: כשם שהעם הבריטי סילק את צ'רצ'יל לאחר ניצחונו על היטלר ושם במקומו ראש ממשלה חסר-אישיות ושר חוץ אנטישמי (ארנסט בֶּוִין) – כך על הציבור הישראלי לסלק את נתניהו לאחר נאומו של טראמפ נגד איראן, ולשים במקומו את הַקְלֶמֶנְט אֶטְלִי הישראלי, את אבי גבאי!

* * *

אורי הייטנר

1. אין חריש עמוק בלי נשק

רגע של אנכרוניזם. להלן כמה בתים משירו של עמנואל הרוסי "שכב בני".

"לילה, לילה, לילה קר / שועל חורק לו שן / סובב, סובב על המשמר / אבא אינו ישן // ביום עבד, בלילה ישמור / שם בגורן ישמור האב / הנה תגדל, תהיה גיבור / תצאו לשמירה אז יחדיו // שכב בני, שכב, אל תירא / כל המושב ער / אימא גם כן בשמירה / תגן על בנה אבנר // בוערת הגורן בתל יוסף / וגם מבית אלפא עולה עשן... / אך אתה לבכות אל תוסף / נומה, שכב וישן // לילה, לילה, לילה אש / תאכל חציר וקש / אסור, אסור להתייאש / מחר נתחיל מחדש // מחר צריך לירות המסד / בית לבנו יבנה האב / הנה תגדל, תרים היד / תצאו לבניין אז יחדיו."

איזה אנכרוניזם! מי שר היום שירים כאלה לילדיו? מי ירגיע את בנו הקט לפני השינה כשיספר לו שאבא, שעבד ביום, צריך לשמור בלילה? מי ירגיע את בנו בסיפור על הגורן הבוערת בתל יוסף?

השיר הזה, שנכתב במאורעות תרפ"ט, 1929, תאר מציאות של טרם מדינה. בהיעדר ריבונות, לא היה מנוס משמירה והגנה וולונטריים. אדם צריך להגן על רכושו, חקלאי חייב לשמור על שדותיו, ציודו ובעלי החיים שלו, יישוב נדרש להתארגן להגנה.

אבל היום?! היום יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו משטרה. יש לנו בתי סוהר. יש פרקליטות ובתי משפט. יש שלטון. במציאות כזאת, כידוע, אדם אינו צריך להגן על חייו, על חיי ילדיו ועל רכושו.

קיים חוזה בסיסי בין האזרח למדינה. האזרח מוותר על מקצת חירויותיו ומעביר אותן למדינה. הוא משלם מכספו מיסים למדינה. הוא מקצה שלוש שנים יקרות מחייו לשירות צבאי. הוא יוצא למילואים. הוא מסכן את חייו ואת בריאותו כדי לקיים את המדינה. המדינה מספקת לאזרח שירותים שונים. יש ויכוח בין חסידי מדינת הרווחה ומתנגדיה באשר להיקף וצביון השירותים שעל המדינה לספק לאזרחיה. על דבר אחד אין ויכוח – הביטחון. חובת המדינה להבטיח את ביטחון אזרחיה. לשם כך, יש למדינה מונופול על השימוש בכוח. רק היא מוסמכת להפעיל כוח, להפעיל נשק, לשלול חירותו של אדם ואפילו את חייו.

כשיש מדינה, אימא אינה צריכה לשמור בלילה. גם לא אבא. וכיוון שיש לנו מדינה כבר 70 שנה, ברור שהשיר "שכב בני" מתאר מציאות אחרת, רחוקה מאתנו מרחק רב. ברור שאת ילדי דור המסכים אין צורך להרדים במילות "שכב בני".

האומנם? האם השיר באמת כה אנכרוניסטי?

כל מי שחי באזור חקלאי יודע שהשיר רלוונטי היום כמעט כפי שהיה לפני 90 שנה. אי מתן מענה הולך לטרור החקלאי, הוא אחד הכישלונות החמורים ביותר של ממשלת נתניהו. אילו האמנתי בתרבות ועדות החקירה (אני לא), זה הנושא הראשון שהייתי מקים ועדה ממלכתית לחקור אותו. זהו מחדל חמור, ואנחנו כאזרחים חייבים לדרוש מהממשלה והעומד בראשה לתת פתרון, או ללכת הביתה.

וכעת, נוסף לכך טרור ההצתות מגבול עזה, שמחייב תגובה הולמת. מדינת ישראל החריבה מפעל התיישבות שלם – עקרה שדות, החריבה בתים, גירשה את אלפי אזרחיה, ומהשטח שממנו נעקרו היישובים, כניצול הצלחה, מציתים את שדותינו בצד הישראלי של הגבול החדש, כדי לקרוא עליו תיגר, בתקווה שכמו ההתיישבות בגוש קטיף, כך הטרור יעקור גם את ההתיישבות בנגב.

בישראל 2018, 70 שנה לאחר קום המדינה, עדיין אקטואלי שירו של יחיאל מוהר, "שיר ערש נגבי":

"הן יחרוש בשדות המשק / למה לו אקדח וסטן? / אין חריש עמוק בלי נשק / נומה בן, נומה בן."

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 9.5.18

 * הסכם מינכן 2 חשוב כמת – ללא ארה"ב לא היה נחתם הסכם מינכן 2, הידוע בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני". ולכן, עם יציאתה של ארה"ב מן ההסכם, גם אם ההסכם אינו מבוטל, הוא חשוב כמת.

הדבר החשוב ביותר בהצהרתו של טראמפ, הוא החזרת הסנקציות בכל עוצמתן.

יש לקוות שבגידת אירופה לא תאריך ימים.

הצהרתו של טראמפ היא מעשה מנהיגותי חשוב ביותר ותרומה גדולה לשלום העולם ולשלומה של ישראל.

* מגן הדמוקרטיה – משה כחלון הוא מגן הדמוקרטיה. הוא סיכל כמה התנקשויות בדמוקרטיה, בשנים האחרונות. הוא סיכל את ניסיונו של נתניהו לסגור את השידור הציבורי. הוא סיכל את ניסיונו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ("החוק הצרפתי"). הוא הוציא את העוקץ מ"חוק ההמלצות"; אמנם לא מנע את קבלתו, אך סיכל את מטרתו, למנוע מהמשטרה לסכם את תיקי חקירות רוה"מ. והשבוע הוא סיכל את מזימתו של נפתלי בנט לבטל את הביקורת השיפוטית, החיונית כל כך לדמוקרטיה.

אני תומך בפסקת ההתגברות. היא נחוצה להסדרת מערכת היחסים בין בית המשפט העליון לבין הכנסת והממשלה. מי שפרע את הסדר הטוב ומשך את החבל היה בית המשפט, בהתנהלותו האקטיביסטית. אבל הפתרון אינו יכול להיות כל כך קיצוני והרסני. פסקת התגברות, נועדה לאפשר לכנסת במקרים קיצוניים, ברוב מיוחד, להתגבר על ביטול של חוק. הצעת בנט, לפיו ניתן להתגבר על פסיקת בית המשפט העליון ברוב של 61 ח"כים, כלומר במשמעת הקואליציונית האוטומטית של כל ממשלה, היא בדיחה.

במקום להגיע, יחד עם בית המשפט ועם סיעות הכנסת, לפחות סיעות הקואליציה, להסכמה רחבה שתפתור את הבעייה, נפתלי בנט ניסה לכפות את הצעתו הקיצונית. נתניהו, המתנגד לגישתו הקיצונית של בנט, נבהל, לא גילה מנהיגות ולא עצר את המהלך. מי שעצר אותו וסיכל אותו הוא מגן הדמוקרטיה, משה כחלון.

* מהלך ציני – המהלך של בנט הוא מהלך ציני. בנט ידע שאין לו רוב. הוא ידע שניתן לגבש רוב לחוק התגברות שקול ומאוזן. אבל הוא העדיף את גישה "הכול או לא כלום", הגם שהיא משאירה אותו ב"לא כלום", כדי לגזור קופונים בתחרות עם נתניהו על לבם של קיצוני "הבייס".

בתקופת המאבק על הגולן הקפדנו להזכיר לעצמנו, שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר. דומה שמטרתו של בנט היא לריב עם השומר.

* שעיר לעזאזל – ברשומה (פוסט) שפירסמתי בפייסבוק, כתבתי שהטרור החקלאי הנמשך לאורך שנים ללא מענה, הוא הכישלון הגדול ביותר של נתניהו. מיד קיבלתי תגובות שביבי לא יכול לעשות כלום בגלל בג"ץ שכובל את ידיו, שמשתף פעולה עם הטרור, שהוא השליט האמיתי במדינה, שמטיל דיקטטורה וכו' וכו', כל הבלה בלה בלה והקיש קיש קיש מן הזן הבכייני המאוס הזה.

וחשבתי לעצמי, מעניין. אילו הפנטזיה הרטובה שלהם הייתה מתקיימת, D-9 היה דורס את בית המשפט העליון והוא היה נעלם מחיינו. מי אז היה השעיר לעזאזל? מי אז היה אשם בכל כשלי נתניהו?

* חיים של אחרים – נעמן כהן ציין שאני כותב את האוטוביוגרפיה של יהודה הראל. והוא טועה. היחיד שיכול לכתוב את האוטוביוגרפיה של יהודה הראל הוא יהודה הראל. האוטוביוגרפיה היחידה שאני יכול לכתוב, היא של אורי הייטנר. מה שאני כותב, זו הביוגרפיה של יהודה הראל.

* ביד הלשון: סנקציות – בשנות השבעים, המילה סנקציות היתה נפוצה מאוד בשיח הציבורי הישראלי. היתה זו תקופה סוערת ביחסי עבודה. סנקציות היו צעדים לשיבוש העבודה, שאינם בגדר שביתה מלאה, שארגוני העובדים נקטו במסגרת סכסוכי עבודה. באותן שנים, האקדמיה חידשה מילה עברית לסנקציות – עיצומים. במהדורות החדשות נהגו לומר: "עובדי נמל אשדוד פרצו בעיצומים (סנקציות)" וגו'. ואכן, המילה נקלטה, ועד היום אנו משתמשים בה, בהקשר לסכסוכי עבודה.

המילה עיצומים היא התחדיש העברי גם לסנקציות במובן של ענישה ביחסים הבינלאומיים. ומשום מה, בנושא הזה היא לא נקלטה, ואנו נוהגים להשתמש במינוח הלועזי.

סנקציות או עיצומים – העיקר שיינקטו באופן חריף נגד איראן, ויביאו לסיכול מיזם הגרעין.

אורי היטנר

* * *

משה כהן

סלחנים בני סלחנים

בשעה שהטרוריסטים מעזה מציתים את שדותינו וגורמים נזקים כבדים, עומד צה"ל, "הצבא החזק ביותר", מנגד ואינו מגיב. 

על כך נאמר: בני ישראל רחמנים בני רחמנים, אבל אין לשכוח שמי שמרחם על אכזרים מתאכזר אל הקורבנות. 

מה קרה לחיל האוויר שלנו? יצאו לפגרה? 

מבצע מדהים

התבשרנו בתקשורת שסין הקימה גשר באורך... 55 קילומטר!!

ממש מדהים!

הצטיידו בכובעים

כמה הם קיטרגו והשתלחו בבנימין נתניהו, האנשים "הנאורים". איך הוא מחציף פנים לנשיא ארה"ב ופונה לקונגרס בניגוד לרצונו. הוא הורס את יחסי ישראל-ארה"ב. הוא מבודד את ישראל מבחינה מדינית וכיו"ב...

נתניהו פעל ללא לאות לביטול ההסכם הגרעיני עם איראן. 

והנה השיג נתניהו את מטרתו כנגד כל הסיכויים. הוא פיתח יחסים מצוינים עם נשיא ארה"ב, אשר ביטל את הסכם הגרעין עם איראן ומאיים עליה בסנקציות כלכליות. ותוך כדי כך נלחם נתניהו בכוחות איראניים בסוריה ומקיים יחסים מצוינים עם פוטין שליט רוסיה. 

הוא קוסם, הוא נחל ניצחון מוחץ. כעת ייאלצו כל "האנשים הנאורים" לאכול את כובעיהם וייווצר מחסור בכובעים בארץ. אבל "האנשים הנאורים", דוגמת רונן ברגמן ומואב  ורדי, בשלהם, וכדרכם אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. הם מפנים אצבע מאשימה אל הנשיא טראמפ שיגרום לטענתם להתגרענות של איראן. מה לעשות, יש עובדות קשות לעיכול. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר: מתי יושם קץ לטרור הערבי נגד חקלאֵי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית אחת, להרוס את החקלאות העברית!

מתי יושם קץ למכת השריפות באמצעות עפיפונים ובלונים מרצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה? צריך למצוא דרך לנטרל את המציתים! לכאורה אין טעם לשרוף אצלם כי הם רק מחכים שנעשה זאת כדי להפיץ את התמונות בעולם אבל אולי הגיע הזמן לשרוף להם כמה מטרות חשובות!

* * *

רות דנון

היום לפני שבעים שנה בעטרות –

חודש מאי: "מצפון נפתחה הרעה..."

במהלך המצור הממושך באו אלינו הבריטים בהצעה לסייע לחברי המושב לנטוש את הבית ולהציל נפשות, רכוש ובעלי חיים. הצעתם לא נבעה מאהבה אלא בכוונה לפנות את נתיב יציאת הצבא הבריטי בכביש מירושלים צפונה עד חיפה נקי מלחימה. 

ההצעה סורבה, הגוש הצפוני, מוצב ההגנה הקדמי מצפון לירושלים המשיך לעמוד בגבורה וציפה לבאות.                                                                            

1.5.48 לאחר חמישה חודשי לחימה, בהם שלושה חודשים במצור, פונו האימהות וילדיהן, בעטרות נותרו כשישים מגינים, חברי המושב וחיילי חי"ש (חיל שדה) . על אף המצור וההתקפות, נמשכו החיים בעבודות המשק, בנחישות להגן על הבית ואמונה כי המתיחות תחלוף כפי שהיה במאורעות 1929, ו-1936-1939 בהם סבל הישוב מהתקפות והרג אך החיים שבו למסלולם.

מברק ממטה ההגנה בירושלים ליגאל ידין –

10.5.48 מברק דחוף

אל – ידין מאת – עציוני

השדה בעטרות יתפנה הבוקר. רוצים לתפוש אותו. דרושה תוספת נשק. אחת מכונה, שני מגלדים, עשרה רובים. מציע שאןוירון טעון בכל זה יבוא לירושלים ויחכה בשדה התעופה כאן ברגע שיהיה מתאים ימריא אל עטרות. האווירון צריך להיות כאן עד שעה תשע.

מחכה לתשובתך המידית.

13.5.48 מתקבלת הודעה במכשיר הקשר (ה"צבר") – הנציב העליון ופמלייתו ייצאו ביום המחרת משדה התעופה בעטרות בטיסה לחיפה ומשם ייצאו את הארץ בדרך הים, יש להשתלט על השדה ולפזר סביבו מוקשים. המגינים משתכנעים שמטה ההגנה נחוש להגן על היישוב ומיד בצאת פמליית הנציב תנחת בשדה תגבורת בתחמושת ואנשים ולהגנת היישוב.

14.5.48  בוקר – היום המיוחל, הבריטים יוצאים את הארץ! הנציב העליון ומלוויו מגיעים לשדה וממריאים לחיפה, שדה התעופה ניטש. על הגבעות מסביב נראים המוני ערביי הסביבה הזוממים אף הם להשתלט על השדה, מגיני עטרות משתלטים על השדה, ממקשים סביבו ומשדרים למטה ההגנה: "שדה התעופה בידינו שילחו תגבורת"

לתדהמתם מתקבל מענה המכה אותם בהלם – יש לנטוש הערב את היישוב ולסגת לנווה יעקב, בפקודה!

החברים ההמומים והכואבים מקבלים הוראה למקש את הבתים להשאיר אורות דולקים לקשור את הכלבים לבל ירוצו אחריהם, חלבו את הפרות גאוות עטרות לבל יגעו מלחץ החלב, וחויבו בפקודה לנטוש ולהרוס רכוש ועמל של 28 שנים!

ערב שבת – שישים המגינים, אבות, בנים ובנות, חברי עטרות וחיילי חי"ש, נאספו ליד בית הכנסת לתפילה, קברו את ספרי התורה בסליק הריק ויצאו באלם, למסע רגלי בדרך ההרים. בדרכם אספו את מגיני המחצבה הסמוכה, עקפו את הכפר הערבי השכן א-רם, ולאחר שעות אחדות הגיעו לנווה יעקב, שם נודע להם לראשונה דבר הכרזת המדינה באותו בוקר.

(הסרטים שהנציחו את המאורע המרגש מראים קהל רב, כולל בחורים צעירים, המתגודדים בפתח המוזיאון – לו רק חלק מהם היה מתגייס ומטה כתף להגנת הגוש הצפוני...)

15.5.48 שבת – בנוה יעקב נמצאים עתה כ-160 איש ואישה המיועדים לעצור את התקפת הלגיון הערבי שעבר את גשרי הירדן מצויד בשריוניות ובנשק רב, יחד עם אלפי כפריי נפת רמאללה ושכם בדרכם לכיבוש ירושלים!

קומץ המגינים נערך להגנה על הציר וצופה בכאב צפונה למראה עטרות המותקפת ביריות ללא מענה ובהמשך נבזזת ובתיה מתפוצצים ועולים באש.

שבע וחצי בבוקר – שיירת הלגיון בת שבעה משוריינים (2 פאונדרס ו-6 פאונדרס), כלי רכב אחדים ויחידות סיוע תותחים, נראתה מתקרבת על הכביש מצפון, פגזי המרגמה היחידה שבידי המגינים, שנורו לעברם, פגעו באחד המשוריינים והכוחות נסוגו, התקפת הלגיון הראשונה נבלמה, כוחות האוייב נערכים לקרב הבא ומתפרסים מצפון, ממערב וממזרח ליישוב.

16.5.48 (קטע מיומנו של חייל חי"ש – האלחוטן צבי טל לימים – שופט בית המשפט העליון נכתב ב-17.5.48):

"מן הבוקר החלה הרעשת תותחים כבדים מביר נבללה. האש עברה בשיטתיות מבית למשנהו והרסה את הבתים בעקביות. לאחר הרעשת ריכוך זו הופיעו טנקים כבדים ומשוריינים המשיכו להרעיש ולתקוף. הטנקים שניסו לפרוץ נהדפו ע"י רובים איטלקים. פגז "3 שנורה מאיתנו פגע פגיעה ישירה במשוריין של האויב והרסו. השריקות והנפץ היו מחרידים. פעמים אחדות ניסו הערבים להסתער אך בכל פעם נהדפו. מקלען אחר עם המקלע נתרסקו ע"י פגז. ידי הרופאים היו מלאות עבודה. מדי פעם באו פצועים נוספים ואחד משני הרופאים  נפצע אף הוא. הקשר בין העמדות ע"י רצים. בשעה שתיים אחה"צ אפסו כוחות המגינים. מיספרם קטן והלך והיה זה רגע קריטי. אותה שעה באה הודעה מן העיר:

"החזיקו מעמד, יש לכם סיכויים טובים."

היתה זו תשובה על דרישתנו לשלוח טור משוריין לעזרה. מפקד המקום הסיק מן התשובה שאמנם טור כזה יישלח ומיד החליט להודיע על כך בעמדות. למרות הסיכון הרב שלח רצים לכל העמדות להודיע על צאת הטור המשוריין לעזרתנו.

ידיעה זו פעלה כקסם. הרוחות התעודדו והחברים, שספק אם היו עוצרים הסתערות אילו באה כמה דקות לפני כן, עברו עתה אפילו להתקפת נגד. האש המעטה אך קולעת של אנשינו הפילה חללים רבים באוייב.

לעת ערב חדלה ההפגזה והחלה הסתערות הערבים מכל הכיוונים. היה זה הרגע הקשה ביותר. לאחר שלא טעמנו כלום במשך כל היום, מדולדלים, מיוגעים ומעטים, לא האמנו שנוכל לעצור הסתערות כזו. שני מקלעים הועברו ממקום למקום בריצה כדי לסתום פרצות שהתהוו. היה זה נס שאזרנו כוח להדוף את ההסתערות. עם חשכה התרחק האוייב ותפס עמדות רחוקות יותר מסביב לכפר. האנשים עטו אל האוכל והמים. נערכה התייעצות מפקדים..."

להלן – מתוך ראיון שערך אורי מילשטיין עם אברהם תימור, המא"ז של נווה יעקב:

"...כבר בבוקר נהרגה בחורה – תמר פיטובסקי, שבאה מעטרות. אחר כך נהרג מיכאל שטראוס, גם אביו היה אצלנו כשזה קרה. המשוריינים התקרבו לגדר, אל העמדות. לא היה לנו שום נשק אנטי-טנקי. בשעות הצהריים – היו לנו כבר 4 הרוגים. עמדה אחת נעזבה על ידי אנשינו ושלחתי לשם תגבורת עם מקלע ברן שהיה לנו כרזרבה – לתפוס את העמדה שוב, כי היתה חשובה, כי חשבתי שהאנשים נהרגו או נפצעו. לא ידעתי שהם עזבו את העמדה. בחור אחד שהחזיק את הכלי, קיבל פגיעה ישירה מתותח. הוא כמובן נהרג וגם הכלי נהרס ועוד אחד נהרג. היו לנו שני רופאים – אחד מהמקום ואחד מעטרות. הרופא שלנו ד"ר ליפשיץ, נפצע גם כן ובחדר הנפגעים היו כבר מעל 30 פצועים, מלבד ההרוגים, ביניהם פצועים קשה. קיבלתי שדר מהרופא שהוא מציע שנוציא דגל לבן, כי הוא רואה שכל האנשים כבר "יוצאים מכלל שימוש."

בינתיים התקשרנו עם ירושלים והודענו להם שמצבנו קשה מאוד, שכל רגע עומדים לפרוץ ליישוב ואין לנו שום דבר נגד המשוריינים. כל העמדות הרוסות והבתים הרוסים. המרגמה 3 אינטש שהיתה לנו, שהיא הדפה את קצת המשוריינים, נפגעה. פגז התפוצץ לידה והדורגל שלה נחתך. המשכנו להשתמש בה ע"י השענתה על גדר והזזת הבסיס קדימה ואחורה. (גם אני נפצעתי קצת – אפילו לא הרגשתי...)

התשובה מירושלים היתה: אם מצבכם יהיה קשה – טור משוריין יחלץ אתכם. אנחנו ידענו היטב שאין טור משוריין בירושלים ואין משוריינים ושאין דבר שיחלץ אותנו. אני הודעתי לכל העמדות שיצאה תגבורת אלינו, שיחזיקו מעמד ושאין דגל לבן. אנחנו המשכנו ואז קרה לנו משהו טוב: כל הזמן, אש הרובים והמקלעים שירו עלינו מבחוץ, לא היה מאיים כמו הפגזים שכל הזמן פגעו בחדר האלחוט, במפקדה, בבניינים. הבחור שחילק והעביר תחמושת לעמדות, נפגע בעין מרסיס אבל הוא המשיך. זה היה בחור קטנצ'יק שלא הייתי נותן גרוש בשבילו, אך אמיץ לב והא רץ מתחת למטר האש בלי לפחד וחילק תחמושת לפי הצורך.

חיסול עמדות התותחים

 השמש הגיעה בינתיים לדרום ופתאום גיליתי את המקום של סוללות התותחים. זה היה אחרי גבעה בצד מערב. כל זמן שהשמש היתה במזרח או בדרום-מזרח, לא הבחנתי בזה, אך כשהשמש היתה לגמרי בדרום, הבחנו בהבהקי הירי ואז ירינו לשם כמה פגזי מרגמה. אש  התותחים פסקה כליל, הם כנראה ברחו מהמקום. היה זה בשעה שלוש, משהו כזה. אש התותחים נפסקה ונהיה שקט וקל יותר.

המצב היה: 4 הרוגים, 26 פצועים קשה, קשה מאוד – פצועי ראש ועוד כ-50 פצועים קל יותר – מבינוני עד קל. תחמושת: מרגמות – נשארו 3 פגזים של 3 אינטש, תחמושת של 2 אינטש נשאר קצת, אבל 2 המרגמות עצמן יצאו מכלל שימוש, כי המקורים נשברו. נשארה לנו תחמושת של 9 מ"מ, רימוני יד וקצת תחמושת רובים.

הלגיון נשאר בעמדותיו, ליד היישוב והתארגן כנראה גם כן. לפי הערכתי, אחרי שהם היו עושים את החשבון שלהם – היינו מחזיקים מעמד אולי שעתיים שלוש – לא יותר.

התקשרנו לירושלים, עם הגדוד שלנו – מכמש, המג"ד היה ש.פ. ישורון ודיווחנו על המצב  שאין לנו סיכוי להחזיק מעמד במקום...

התארגנות לקראת נסיגה

התחלנו להתארגן לנסיגה: את הפרות (המעט שנשארו עוד בחיים) – הרגנו. את המרגמות שלא יכולנו לסחוב אתנו – זרקתי לתוך בור מים. שברנו את הרדיו, את מכשירי הקשר, מה שיכולנו להרוס הרסנו. את 4 ההרוגים קברנו וגם את ספרי התורה שהיו לנו. מה שעיכב אותנו בנסיגה היה הטיפול בפצועים. הטיפול בפצועים לקח הרבה זמן ונהיה יותר ויותר מאוחר. ואז, זה היה 12 (חצות) בערך, קיבלנו פקודה להתבצר במקום ולא לסגת. למה? אף פעם לא ביררתי. אני חושב שבאותו לילה הגיע ג'יפ דרך כביש בורמה לירושלים וחשבו שיוכלו לשלוח תגבורת גם אלינו. ענינו, שעכשיו, אחרי כל מה שחיסלנו והשמדנו, אין לנו ברירה אלא לסגת. ואז ישורון – מפקד גדוד מכמש אמר לישראל פונט: "אז תיסוגו, אבל אל תסתבכו עם האוייב בדרך, אנחנו לא יכולים לעזור לכם."

ואז, בשעה אחת אחר חצות פתחתי את גדר היישוב בצד דרום מזרח. לא היו לנו מספיק אלונקות, אז לקחנו את רוב הפצועים על מיטות אמריקאיות שהיו לנו. גם את הנשק של הפצועים שמנו על המיטות והשיירה יצאה בדרך דרומה.

הנסיגה מנווה יעקב

ידענו מה קרה בכפר עציון, שאחרי שהרימו את הדגל הלבן שחטו המקומיים את כל השבויים. היינו ברשת אחת עם הגוש, כפר עציון דרך גדוד מכמש. התנועה של השיירה היתה מאוד איטית ולקח כל כך הרבה זמן שפחדתי שבכלל לא נגיע. ירדנו מהצד המזרחי של היישוב לכיוון האוניברסיטה, הדסה. ירדנו דרומה לוואדי וחצינו את הכביש לחיזמה. עברנו את הכביש לענתה.     עברנו בצד מזרח ליד שועפט. בדרך נכנסנו שם לאיזו מזבלה  מה שעשה הרבה רעש. בבתים של הערבים נבחו הכלבים ופחדנו שיגלו אותנו. העיקר, הגענו לקראת בוקר, עם אור ראשון, מול הכפר הערבי עיסויה, שהוא צפונית מהר הצופים. אנחנו לא ידענו שעיסויה ריקה, שהערבים ברחו משם וגם לא הודיעו להדסה בכלל שאנו באים. כשראיתי שאנחנו מול עיסויה באור שמש, ושלא יגלו אותנו, הכנסתי את כולם לתוך שדה תבואה מאחורי גבעה והוריתי לשכב ולא לנוע. אני ועוד שני אנשים רצנו להדסה – מיכה ושאול לוז'ינסקי, חשבנו לומר להם שיתקיפו את עיסויה, ואז תחת האש של המגינים, ניכנס להדסה, מפני שעם כל השיירה הזו לא יכולנו לעבור ליד הכפר הערבי. כיוון שלא הודיעו לאנשי הדסה שאנו באים, נכנסו לתוך שדה מוקשים של הדסה. מהעמדות צעקו לנו: עמוד! אני נעצרתי אבל מיכה ושאול צעקו: זה אנחנו! רצו הלאה והם נפצעו ממוקשי תיל שהם הפעילו. עיסויה היתה ריקה, אנשי הדסה יצאו לקראתנו והובילו את השיירה פנימה וככה הגענו להדסה.

 בשעות הבוקר המוקדמות, שמענו שהלגיון התחיל להרעיש שוב את נווה יעקב.

17.5.48 הלוחמים מגיעים להר הצופים, הפצועים אושפזו בהדסה, שניים מהפצועים נפטרו. חלק מהלוחמים מגויס להמשך הלחימה בחזית ירושלים, אחרים יורדים אל העיר ופוגשים את משפחתם.

הרוגי הקרב – תמר פיטובסקי, דניאל צפניה, יעקב כהן ומיכאל שטראוס נותרו קבורים במחצבת נווה-יעקב והובאו למנוחות רק בנובמבר 1949 – בגמר הסכמי שביתת הנשק עם ירדן.  ארבעים ושניים מגחנים נפלו בקרבות הגוש הצפוני.

18.5.48  ידיעה קטנה בעיתונות היומית – "נווה יעקב פונתה כמתוכנן..." עטרות לא מוזכרת כלל.

מגיני הגוש הצפוני "תרמו" למטה ההגנה בירושלים שלושה ימים קריטיים להיערכות ולהשתלטות על מבנים ושטחים שפונו על ידי הבריטים ב-14 למאי (ונתפשו במבצע קלשון). תודות לעמידתם הצליח האוייב להגיע לירושלים רק ב-18 במאי ולא ב-15, כמתוכנן, "תרומה" שלא הוכרה ולא הוקרה.

תמה פרשה חלוצית מופלאה של מושב עטרות, מראשוני מושבי העובדים בארץ, שקם בשנת 1919, בתנאי מחסור בקרקע ומים והגיע במשך עשרים ושמונה שנות קיומו להישגים ולשם דבר בענף הרפת והכרם בשל נחישות המתיישבים וגבורתם.

רות דנון (שטראוס)

בני עטרות

* * *

באבל על מותו לאחר מחלה קשה

של חברנו היקר

יצחק גודס

בן קריית חיים

אביו נפל במלחמת השחרור

הלווייה התקיימה בבית הקברות צור-שלום

אתמול, יום רביעי, 9.5.2018

תנחומינו לזיוה ולכל בני המשפחה

יצחק גודס היה אחד מכדורסלני העבר של ישראל

והוא אביו של גיא גודס

* * *

יהודה דרורי

תרבות השקר הערבית

קיבלתי לאחרונה תקציר נאום של מלומד "פלסטיני" באוניברסיטת קולומביה, שסיכם את הצהרת בלפור מבריאתה עד היום. קראתי לפני כן שירי הלל  למלומדותו וידענותו של הפרופסור הזה שגרמו לכך שהחלטתי לעיין במישנתו.

ואכן הוא התחיל זאת באומרו "ש"לפני כ-100 שנה הלורד בלפור הכריז מלחמה על הפלסטינים."

שוֹיין... כאשר הרצאה מתחילה בשקר תעמולתי מתועב אינני חייב לקרוא את ההמשך, אבל  הדבר הזכיר לי ה"תרגיל" של נציג ישראל באו"מ בעבר (שכחתי את שמו) שהתחיל את נאומו במילים: "כאשר בני ישראל, בדרכם מסיני לארץ ההבטחה, באו לחצות את הירדן, הם השאירו את בגדיהם על החוף ואז באו הפלסטינים וגנבו את הבגדים."

הנציג הפלסטיני קם ובחמת זעם צעק: "שקר! לא היו אז פלסטינים!"

הנציג הישראלי חייך, המשיך ואמר: "תודה אדוני, לאחר שהבהרת לנו נקודה זו אמשיך בנאומי..."

[אהוד: דודי ברוך בן עזר ראב בן פתח-תקווה, שהכיר היטב את ערביי הסביבה וידע ערבית, היה אומר: "ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, ערבי מתחיל לשקר."]

ראש המוסד לשעבר פרדו:

לא ראיתי הפרה של הסכם הגרעין מצד איראן

פורסם YNET:  08.05.18

ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו אמר בכנס הרצליה של המרכז הבינתחומי כי לא נחשף להפרה של הסכם הגרעין מצד איראן. "אני כבר לא בשירות אבל לפי ידיעתי בנושא, יש שיתוף פעולה מלא של האיראנים," אמר. "לא ראיתי שיש אי עמידה בהסכם מצדם."

דרורי: איך אחד שהיה ראש המוסד יכול להיות כזה אידיוט ולא להבין שההסכם היה אינטרס של איראן להשקיט את ארה"ב ואירופה כדי שתוך יספר שנים תוכל איראן לייצר פצצות גרעיניות? איך אדם ברמה כזו לא מבין שההסכם עם איראן נעשה על בסיס נתונים שגוי בהונאה איראנית, כפי שחשפו המסמכים שהביא המוסד מאיראן?...

השחיתות במפעל הפיס – והזוכה...

מדו"ח מבקר המדינה עולה שמו של האלוף (בדימוס) עוזי דיין כאדם שפרק כל עול של מינהל תקין לעשות כרצונו ולפעול בגחמותיו במוסד כספי זה המחזיק (ומחלק) מדי שנה מיליארדי שקלים לטובת הציבור. לאור הנאמר בדו"ח מבקר המדינה, על יחידה 433 של משטרת ישראל לחקור מיד, ויותר לעומק, לאן ולמי חולקו הכספים שהיו בעצם בתחום שליטתו המוחלטת של עוזי דיין. אז מה שאנחנו לא צריכים כיום היא עוד פרשת שחיתות חדשה שאישיות ציבורית מככבת בה, אבל זה מה שיש...

"פיצוי נזקי העפיפונים" יבואו מכספי החמאס

הנזק שגורמים פעילי הטרור החמאסי בעפיפוני הבעירה בשדותינו, מחייב למצוא פתרונות צבאיים, מכיוון אחד, ומהכיוון השני – יש לפצות את החקלאים שלנו ששדותיהם נשרפו.

ואכן, יש מקור  לכסף זה, הכסף שאנחנו מעבירים לחמאס מידי חודש ממכסים שאנו גובים עבורה בנמלים ובשערי הכניסה לרצועה. מכספים אלו יש להקצות מיד פיצוי לחקלאים ששדותיהם ניזוקו, ו...שלום על ישראל.

יהודה דרורי

* * *

י. כרמון

שקיעה פוליטית ידועה מראש

מתוך פרסומי ממר"י, 6.5.18

לנגד עינינו ממש, שוקעת התנועה הלאומית הפלסטינית בימים אלה לתוך מאבק פנימי על הזכות לייצג את הפלסטינים, מאבק נעדר כל משמעות פוליטית בהקשר של פתרון הסכסוך עם ישראל. מנהיג התנועה בשנות השמונים לחייו, הנראה כמי שמאבד כל קשר למציאות, מפיץ אנטישמיות של ביבים, מאשים את היהודים בכך שהם גרמו לשואה ומביא על עצמו ועל תנועתו גינוי בינ"ל.

כיצד הגענו לנקודה זו?

ב-1993, באוסלו, לאחר כמעט מאה שנה של מאבק מזוין פלסטיני, אש"ף, כמייצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית, אימץ את התהליך המדיני. ואולם שינוי זה היה טקטי בלבד, משום שלא התלוותה אליו תמורה במישור האידיאולוגי שבלעדיה התהליך המדיני הפך להיות למסגרת ללא תוכן.

מהו השינוי האידיאולוגי אשר עשוי היה להפוך את התהליך המדיני למסלול המוביל באמת לפתרון הסכסוך? התשובה היא פשוטה: הוויתור על "זכות השיבה".

לא פחות מ- 25 שנים נדרשו כדי שהאמת בעניין זה תתברר לאשורה: הפלסטינים אינם מוכנים לוותר על זכות השיבה.

מן היום הראשון ליסודו, ב-7 בפברואר 1998, לפני עשרים שנה, הראה מכון ממר"י בתרגומיו ובמחקריו שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר על זכות השיבה. למעשה, ממר"י הראה הרבה יותר מכך, את הצביעות וכפל הלשון של אש"ף (הסתה לג'יהאד בערבית תוך כדי משא ומתן עם ישראל), את מעורבותו של אש"ף בטרור ואת אי נכונותו של ערפאת להפוך ממהפכן למדינאי ועושה שלום. אבל, הגילוי החשוב מכל היה חשיפת עמידתו העיקשת של אש"ף על תביעתו לזכות השיבה, אשר גזרה מראש את דינו של כל התהליך לכישלון.

במשך כל אותן שנים היה רק איש ציבור פלסטיני אחד אשר היה מוכן לוותר על זכות השיבה תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 67. היה זה פרופסור סרי נוסייבה , אשר גם הקים תנועה משותפת עם בן שיח ישראלי. בתנועה היו כמה אלפי ישראלים ופלסטינים בודדים. נוסייבה נודה בתוך מחנהו ובסופו של דבר עזב את הפוליטיקה.

תכנית השלום הסעודית של 2002 יכולה היתה להוות בסיס לפתרון המבוסס על חלוקה, משום שבגרסתה המקורית היא לא כללה את זכות השיבה. אולם, לאחר שהליגה הערבית "תיקנה" אותה והכניסה לתוכה את זכות השיבה, היא הפכה לחסרת תוחלת

במשך 25 השנים מאז אוסלו הסכסוך הידרדר עוד יותר, משום שישראלים דורשי טוב קנו את הטקטיקה הפלסטינית של תהליך מדיני ריק מכל תוכן פוליטי, הנחוץ לעשיית שלום. ישראל אף השלתה את עצמה שדחיית הדיון בנושא זכות השיבה תגרום לה להיעלם. אך מה שקרה היה ההיפך המוחלט. הפלסטינים פירשו את הדחייה כהסכמה ישראלית שבשתיקה לעקרון זכות השיבה, אשר אפשר שיוגשם בעתיד כלשהו. למותר לציין שאף מנהיג ישראלי לא העלה על דעתו רעיון זה מעולם, כולל אלה שהסכימו להכליל את זכות השיבה כאחד הנושאים שיידונו בעתיד.

בשנים האחרונות דחה אש"ף גם את הצעותיהם של ראשי הממשלה ברק ואולמרט לנסיגה כמעט מלאה מכל השטחים הכבושים ובשנה וחצי האחרונות הוא אף התנה את חזרתו לשולחן המשא ומתן בתנאים מוקדמים. כך הביאו הפלסטינים את עצמם בחזרה לשנת 1947.

ביחס למנהיגות הציונית, מבחן הנכונות לשלום היה תמיד הנכונות להסכים לחלוקה והיא עברה מבחן זה בהצלחה שוב ושוב. ביחס למנהיגות הפלסטינית המבחן היה הנכונות לוויתור על זכות השיבה, שכן עמידה עליה פירושה אי ויתור על ישראל בגבולות 48', והיא נכשלה במבחן זה שוב ושוב.

אכן, חלק גדול מהציבור הישראלי התנגד לחלוקה, אבל אלה אשר ייצגו את רוב האוכלוסייה הישראלית היו מוכנים לקבל אותה. בעמידתם על זכות השיבה, חסכו הפלסטינים מישראל את הצורך להתמודד עם התוצאות הפנימיות הקשות הפוטנציאליות של הסכמה לפתרון המבוסס על חלוקה.

העמידה העיקשת של הפלסטינים על זכות השיבה ודחייתה על ידי ישראל – דחייה לה שותפים כמעט כל הגורמים בקשת הפוליטית הישראלית, ימין ושמאל כאחד – היא הטרגדיה האמיתית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רוב מכריע של מדינות המערב אינו מצפה מישראל להסכים לזכות השיבה. בעיית ההתנחלויות – שרבים מעמידים אותה במרכז – היא בעייה שניתנת לפתרון בדרכים שונות. אבל, זכות השיבה גוזרת מראש את דינו של פתרון שתי המדינות לכישלון, שכן משמעותה היא מדינה פלסטינית בגבולות 67' וחזרה של הפליטים הפלסטינים לתוך ישראל בגבולות 48'.

הדרך הציונית למדינה התאפיינה כמעט תמיד בנכונות לוויתור ובפרגמטיות. לא תמיד היה כך הדבר בהיסטוריה היהודית. כפי שחמאס מאמין כיום שהוא יכול לשלוח את היהודים חזרה להיכן שבאו, האמינו היהודים בשנים 67 עד 135 לספירה, בסדרה של מרידות, שהם יכולים לשלוח את החיילים הרומאים חזרה לרומא. אבל, בסופו של דבר אלו שנשלחו לאלפיים שנות גלות והשמדה היו היהודים. התוצאה הקטסטרופלית הזו חדרה עמוק לתודעתם של רוב היהודים ודחפה את המנהיגות הציונית לקבל כמעט כל תוכנית חלוקה, מתוך מנטליות של "סירוב לסרב".

דוגמא אחת מיני רבות לפרגמטיות זו של המנהיגות הציונית היתה העובדה שבעצם הימים שבהם הצי המלכותי הבריטי היה צד ספינות מעפילים ובהן פליטים יהודים בדרכם לפלסטינה ושולח אותם חזרה לאירופה אל מותם, קרא בן גוריון לנוער העברי להתגייס לצבא הבריטי, אותו צבא שביצע מעשה זוועה זה.

לאן מועדות פניה של התנועה הלאומית הפלסטינית כיום?

תנועה שאין לה את המרכיבים החיוניים לפתרון מדיני ואף איננה מסוגלת יותר לקיים אפילו מראית עין של תהליך מדיני, עלולה לשוב למאבק מזוין. בינתיים זה לא קורה. אפילו החמאס מאמצת לפי שעה אסטרטגיה של מאבק עממי במקום לשגר טילים שיש ברשותה על ישראל.

תרחיש אחר הוא שהתנועה הלאומית הפלסטינית תחפש את עתידה בירדן. גם זה איננו נראה באופק, אבל נוכח העובדה שהפלסטינים מהווים רוב בירדן לא ניתן לטווח הארוך לשלול תרחיש זה לחלוטין.

תרחיש שלישי הוא שהציבור הפלסטיני ישתלב בישראל מחוסר ברירה ובאי רצון (מה שנקרא פתרון המדינה האחת) תוך מאבק מתמיד לזכויות אזרחיות ולאומיות כאחת. גם תרחיש זה איננו נראה סביר לפי שעה.

לפיכך, ההתפתחות היחידה הנראית עתה היא שקיעה נמשכת והולכת של התנועה הלאומית הפלסטינית לקראת הכחדה פוליטית.

נוכח אי היכולת הפלסטינית לוותר על זכות השיבה יש השואלים האם היו אי פעם נקודות מוצא מהסכסוך?

שני תרחישים היפותטיים עולים בהקשר זה:

אילו המלך חוסיין היה מסכים לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עשויה היתה התביעה לזכות השיבה להיחלש באופן הדרגתי אך משמעותי.

אילו עמדה ישראל על סירובה העקרוני להכיר באש"ף – נושא הדגל של זכות השיבה – והיתה מנסה להגיע להסכם הדרגתי עם מנהיגות פלסטינית מקומית, היה אולי מתפתח תהליך שלום יותר ריאליסטי אף כי במחיר דמים. תהליך כזה היה זוכה לתמיכה מדינית מצרית אלמלא סאדאת נרצח.

 אבל שני התרחישים הללו הם היפותטיים ושנויים במחלוקת ובכל מקרה אינם רלבנטיים עוד.

כל עוד הפלסטינים אינם מצליחים לעבור שינוי היסטורי אידיאולוגי ולוותר על המרכיב של זכות השיבה בזהותם הלאומית ובמאבקם, אין להם שום סיכוי לממש יעד לאומי כלשהו.

יש לקוות, למען הפלסטינים עצמם, שלא ידרשו להם אלפיים שנה כפי שנדרשו ליהודים להשלים עם הצורך במתינות ובפרגמטיות. אמונתו של עבאס שישראל היא פרויקט קולוניאליסטי אשר נגזר עליו בהכרח להיעלם (כפי שאמר בנאומו האחרון) רק תאריך את סבלם של הפלסטינים.

י. כרמון

* * *

מנחם רהט

ליום ירושלים: מה זה בינאום?

כיום נראה הרעיון של הפיכת ירושלים לעיר בינלאומית וללא ריבונות ישראלית, הזוי לחלוטין, אבל לפני 70 שנה ניסה האו"ם להפקיע את השליטה בירושלים מידי מדינת ישראל הצעירה ולעשותה מרחב אקס-טריטוריאלי בחסות בינלאומית

בשבוע הבא עלינו לטובה, תחגוג ירושלים חגיגה כפולה: מחרתיים כ"ח באייר, ימלאו 51 שנה לשיחרור העיר; למחרת, ה-14 במאי למניינם, ייסגר מעגל נוסף במהלך ה'קמעא קמעא' לגאולת ישראל: במעמד בינלאומי, לעיני העמים, יחנכו בכירי המעצמה האדירה והמשפיעה, ארצות הברית של אמריקה, בעלת בריתנו הקרובה ביותר, את שגרירותה בבירת ישראל. בכך תושלם ההכרה האמריקנית בירושלים, כבירתה הבלתי מעורערת והבלעדית של ישראל. "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍ִם... לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם, וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ." 

נכון, השמחה לא שלימה. משיח בן דוד עדיין בדרך, והר הבית, קודש הקודשים – שועלים מהלכים בו ומחבלים משחקים בו כדורגל, וליהודי אין בו כמעט שום זכות, גם לא לתפילה. אבל כל מי שעיניו בראשו חש עם זאת, שנתרחקנו עוד יותר מהתיאור המצמית: "העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה... והיא יושבת וראשה חפוי." לא עוד.

לפני 70 שנה קשה היה להאמין שירושלים העתיקה וירושלים המערבית, יימצאו בשלטון ישראל. בשתי שנותיה הראשונות של המדינה, זממו אומות העולם להפקיע את עיר הנצח מידי העם היהודי, תחת הכותרת הנואלת – בינאום ירושלים. קשה להאמין, שלנסיון השוד הזה הצטרפו מרבית האומות הנאורות, לרבות ארצות הברית, שאמנם היתה הראשונה להכיר במדינת ישראל דקות ספורות אחר לידתה ב-14 במאי 1948, אך הטילה אמברגו על אספקת נשק לישראל והצטרפה ליוזמה לביזת ירושלים מידי המדינה היהודית. הנשיא טרומן אף לחץ על המדינה הצעירה, שעדיין נלחמה על עצם קיומה, ואוכלוסייתה מנתה 650,000 נפש, לקלוט בתחומיה 100,000 פליטי אוייב עויינים, שאך שבועות מעטים קודם לכן קמו עליה להטילה לים. טרומן אף איים בניתוק היחסים בין המדינות, אם ישראל תסרב. למרבה המזל הגיב בן גוריון בשלילה, אף שידע שהחוצפה הישראלית הזו תעלה למדינה בהצטננות חמורה של היחסים עם המעצמה הגדולה.  

כיום נתפסת יוזמת בינאום ירושלים כקוריוז היסטורי עגום. תזכורת מקוצרת: היוזמה עצמה נולדה עוד טרם הקמת המדינה, בדיוני ועדת האו"ם לא"י (אונסקו"פ), שהמליצה על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית (המונח הדמיוני פלשתינית, טרם הומצא אז).

ההנהגה הישראלית לא פסלה על הסף את הרעיון. ישראל מצידה חתרה לכך שהבינאום יחול על שטח ערבי נרחב ככל האפשר, וזאת מתוך הנחה שעצם הבינאום יסכל את שליטת הירדנים במקומות הקדושים ויאפשר הגעת יהודים לכל שטחי ירושלים, כולל העיר העתיקה והכותל (ואולי גם הר הבית). אלא שאז שוב באה התשועה מן הסרבנות הערבית, שהבהירה כי כל השטחים שבשליטתם, יישארו 'יודן ריין' (נקיים מיהודים). הירדנים אכן מנעו גישת יהודים לכותל, לרובע היהודי, להר הזיתים ולשאר האזורים שבשליטתם.

בנוסף לגזענות הערבית שציננה את תמיכת ישראל בבינאום, הופעלו על הממשלה הצעירה לחצים מצידם החוגים הלאומיים בציבור ('הימין') ו'השדולה הירושלמית' שכללה פעילים ירושלמים מכל החוגים. אלה גם אלה טענו שדמם של הלוחמים הירושלמים, לא נשפך כדי שהם ימצאו עצמם תחת שלטון בינלאומי בחסות מושל מטעם האו"ם העויין. באותה עת היו לכוחות  המגן העבריים הישגים נוספים בזירה הירושלמית. כל אלה יחד הובילו את 'הזקן' לקבל החלטה בממשלה, ב-12.9.1948, ובישיבה נוספת ב-26 בחודש, להתנער מן ההכרה הקודמת ברעיון הבינאום.

על רקע זה הסבירה בספטמבר 1948, משלחת ישראל לעצרת האו"ם, כי "נוכח הפקרת העולם הנוצרי את ירושלים לכיבוש מוסלמי, השתתפות פיקוד בריטי במסע הכיבוש הזה, הצלת ירושלים משלטון ערבי בכוחם של היהודים בלבד, ועובדת שליטתה של ישראל כיום ברחבי העיר החדשה, הננו רואים עצמנו זכאים לחידוש התביעה על כלילת ירושלים בתחום מדינת ישראל."

אבל אופציית הבינאום ריחפה מעל ירושלים, ביוזמת האו"ם, במשך שנה תמימה, עד סוף 1949. רק ב-5 דצמבר 1949, ערב כינוס עצרת האו"ם לדון בסוגיית ירושלים, 'חתכה' ממשלת ישראל והכריזה על ירושלים כבירתה הרשמית של המדינה. אלא שהאו"ם לא התרשם והמשיך בשלו: ב-9 בדצמבר 1949 חזרה העצרת על החלטתה מכ"ט בנובמבר בעניין בינאום העיר.

תגובת ממשלת ישראל: האצת העתקת נוכחותה בבירה החדשה-ישנה. כבר ב-17 באוגוסט 1949 לא המתינה המדינה לאו"ם והביאה את ארונו של בנימין זאב הרצל ז"ל לקבורה בירושלים. אבל במחאה על החלטת האו"ם עבר לירושלים ב-16 בדצמבר משרד ראש הממשלה, וב-26 בדצמבר הועתקה הכנסת לבית פרומין במרכז העיר.

האו"ם לא נח מזעפו והעלה באמצעות ועדת פיוס שהקים, תכנית בינאום חדשה: העיר תחולק לשני אזורי מינהל עצמי, ערבי ויהודי, שעליהם יופקד נציב מטעם האו"ם שיהיה אחראי לענייני המקומות הקדושים והגנת זכויות האדם. לצידו תופעל ועדה מייעצת מורכבת מיהודים וערבים ויוקם בית דין עליון לטיפול בענייני התושבים והמקומות הקדושים. כמו כן תיאסר הגירה בין שני חלקי העיר.

והיתה גם הצעה אוסטרלית – שממשלתה אהדה את ישראל – נוקשה יותר, שדיברה על משטר בינלאומי בירושלים רבתי. ב"ג הבין שההצעה עלולה להיות פתח לדרישות טריטוריאליות נוספות מישראל, ובראשן נסיגה לקווי החלוקה של כ"ט בנובמבר וּויתורים על יפו, לוד, רמלה, מגדל גת, נצרת והגליל המערבי. "זאת אומרת הרס המדינה," כתב ב"ג ביומנו, והוסיף שוויתור ישראלי יוביל לקריסת כל ההישגים המדיניים והצבאיים, לרבות דרישה עויינת לשיבת פליטים ארצה.

לרוע מזלה של ישראל קיבל האו"ם את ההצעה האוסטרלית המחמירה. אך ב"ג החציף פניו וקבר אותה פומבית, בנאום בכנסת ב-13 בדצמבר: "עצרת האו"ם החליטה ברוב גדול על שימת ירושלים תחת משטר בינלאומי בגוף נפרד. החלטה זו לא ניתנת לביצוע בשום אופן, ולוּ בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצת, של תושבי ירושלים. יש לקוות שעצרת האו"ם תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של כפייה על עיר הקודש."

ירושלים התפתחה מאז ללא אימת הבינאום, שבפועל, תיאורטית בלבד, עדיין מרחפת מעליה, משום שההחלטה על בינאום העיר עדיין רשומה בספרי האו"ם, אף שאינה שווה את הנייר שעליו היא כתובה. המהלכים לסיכול בינאום העיר והעברתה לשלטון בינלאומי, רשומים לזכות 'חוצפתו' של יהודי אחד, שלעג ל"או"ם-שמום", וסבר ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים."

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שבזכות תעוזתו כנגד כל הסיכויים, יסד את מדינת היהודים, והבטיח את מעמדה של ירושלים כבירתה הנצחית, שבתוכה פעילה גם שגרירות ארה"ב?

מנחם רהט

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

1. דמוגרפיה יהודית מנפצת תובנות מקובלות

מתוך אתר "מידה", 8 מאי 2018

בניגוד לתובנה המקובלת, ישראל אינה חשופה לפצצת-זמן דמוגרפית ערבית, אלא נהנית מרוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.

בניגוד לתובנה המקובלת, המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי עבר מהפך משיעור פריון של שש לידות ויותר לאישה ערביה ב-1969, לשוויון של 3.11 לידות ב-2015, ויתרון ראשון לאישה היהודייה ב-2016.

בניגוד לתובנה המקובלת המבוססת על הערכות, תחזיות ואומדנים סובייקטיביים, ומהדהדת את הנתונים הפלשתיניים ללא בדיקה-מעמיקה, מבוסס מאמר זה על תיעוד אובייקטיבי ובדיקה מעמיקה של תיעוד פלשתיני, ישראלי ובינלאומי.

ב-2018 ישראל היא הדמוקרטיה המערבית והכלכלה המתקדמת היחידה הנהנית משיעור פריון גבוה ואיכותי, המהווה דלק להמשך הצמיחה הכלכלית ללא תלות בייבוא כוח עבודה זר. הפריון החריג אף מאפשר הרחבת מחזורי גיוס לצה"ל, אם יתעורר הצורך, ומשדרג את מעמדנו הבינלאומי.

במקביל, התמערבות הפריון הערבי – מ-9.5 לידות לאישה ב-1960 ל-3,11 לידות ב-2016 – משקף את שדרוג מעמד האישה הערבייה בהקשר המשפחתי, החברתי, החינוכי והתעסוקתי. לדוגמא, כמו הנשים הערביות ביו"ש – ששיעור הפריון שלהן השתנה מ-5 לידות בשנת 2000 ל-3.27 ב-2017 – רוב הנשים הערביות ב"קו הירוק" נוטות לסיים 12 שנות לימוד, ומיספר הולך וגדל נרשם למכללות ולאוניברסיטאות. לכן, בניגוד לדור הקודם, גיל הנישואין המקובל של ערביות "הקו הירוק" ויו"ש אינו 15 (אלא 20 ומעלה) ותהליך הפריון אינו מתחיל בגיל 16, ולא נמשך עד גיל 55 (אלא עד גיל 45).

ההתמערבות ההדרגתית של האישה הערבייה גם מובילה להרחבת השימוש באמצעי מניעה. לפי הPopulation Reference Bureau- מרוקו – (78% מהנשים), הרשות הפלשתינית (72%) וירדן (70%) – מובילות את העולם המוסלמי בשימוש  באמצעי מניעה. האישה הערבייה בישראל וביו"ש מגבירה את השתלבותה בשוק התעסוקה ובחברה, וחותרת לשדרוג מעמדה החברתי והמקצועי.

בנוסף לכך, קיימת ביו"ש מגמה-רבתי מהכפר אל העיר, במיוחד בקרב הדור הצעיר הערבי: מ-70% כפריים ב-1967 ל-75% עירוניים ב-2018. כלומר, מהפך מחברה הזקוקה לידיים-עובדות ובעלת תנאי מגורים נוחים למשפחות מרובות-ילדים, לחברה הזקוקה למיספר קטן יותר של ידיים עובדות ובעלת תנאי מגורים נוחים-פחות למשפחות מרובות-ילדים.

למעשה, התמערבות שיעורי פריון מאפיינת את כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה. לדוגמא, בסעודיה הסונית האדוקה ממוצע של 2.1 לידות לאישה, באיראן השיעית הקיצונית 2 לידות לאישה, מרוקו – 2.1 לידות, לוב – 2, תוניס – 2.2, סוריה – 2.5, אלג'יריה – 2.7, ירדן – 3.2, עיראק – 3.4, מצרים – 3.5, תימן – 3.6 לידות לאישה, וכו'.

בניגוד ל"נביאי הזעם הדמוגרפי" בממסד הישראלי האקדמאי, הממשלתי והפוליטי – המתריעים על פצצת זמן דמוגרפית ערבית מאז המאבק על הקמת המדינה – המגמה הדמוגרפית המתועדת מצביעה על רוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.

לדוגמא, זינוק של 74% במספר הלידות היהודיות: מ-80,400 ב-1995 ל-140,000 ב-2017. ב-1995 היו הלידות היהודיות 69% מסך הלידות בישראל וב-2017 גדלו ל-76.5%.

הזינוק במיספר הלידות היהודיות התרחש למרות ירידה מתונה בפריון החרדי – כתוצאה מהשתלבות גוברת בשוק העבודה ובהשכלה גבוהה – עקב תרומה חריגה של המגזר החילוני, כולל "הצפוניים". שדרוג הפריון מבטא רמה גבוהה של מדדי האופטימיות, פטריוטיות, קשר לשורשים ואחריות קהילתית, במקביל לירידה בהיקף ההפלות.

כמו כן, ערביי יו"ש מאופיינים על ידי מאזן הגירה שלילי שנתי (מיספר יציאות עולה על מיספר כניסות) מאז הסיפוח לירדן באפריל 1950, להוציא את אמצע שנות ה-80' – כאשר המלך חוסיין בלם את התנועה במעברי הירדן כדי להפגין את עליונותו על אש"פ – והשקת "הסכמי אוסלו" ב-1995-1993, כאשר ישראל איפשרה לכ-100,000 פלשתינים להגר ליו"ש ולעזה ממחנות טרור בתוניסיה, סודן, תימן ולבנון, ולהרכיב את תשתית הרשות הפלשתינית. מאז התפרצות האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 קיימת מגמת גידול במאזן ההגירה השלילי מיו"ש, שהגיע בשנים האחרונות לכ-20,000 לשנה.

במקביל, קיימת מגמה חיובית במאזן ההגירה היהודית משנת 1882: גלי עלייה מדי עשרים שנים, כגון מיליון עולים מברה"מ בשנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000. היקף העלייה השנתית בשנים האחרונות הגיע ל-30,000-25,000, אך קיים חלון הזדמנויות לגל עלייה נוסף בהיקף של 500,000 (תוך חמש שנים) מצרפת, ברה"מ לשעבר, גרמניה, בריטניה, ארגנטינה ועוד.  מימוש הפוטנציאל מותנה בהחזרת העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי וחידוש מדיניות העלייה הפרו-אקטיבית, כפי שהיה מהקמת המדינה ועד תום כהונת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל.

בניגוד לתובנה המקובלת, מספר ה"יורדים" השנתי (השוהים בחו"ל למעלה משנה) נמצא במגמת ירידה משנת 1990: מ-14,200 ב-1990 ל-8,200 ב-2015, כאשר היקף האוכלוסין כמעט הוכפל: מ-4.8 מיליון ל-8.8 מיליון.

הרשות הפלשתינית מנפחת נתונים דמוגרפים

במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-26 לפברואר 1998 הציג ראש הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלשתינית (למס"פ), חסן אבו-ליבדה, את תוצאות מפקד האוכלוסין הראשון: "פקדנו גם 325,000 איש המתגוררים למעלה משנה מחוץ לאדמות הפלשתיניות."

היקף מתפקדי-חו"ל מתרחב בשיטתיות בגין לידות (שהיקפן עולה על היקף הפטירות), אך הוא מנוגד לכללים הבינלאומיים המחייבים ניכוי תושבים השוהים למעלה משנה מחוץ למדינת האם (כולל פרופסורים, סטודנטים, יועצים, טיילים ו"יורדים"), עד לחזרתם לתקופה של 90 ימים לפחות.

נוהל פסול זה תועד בפברואר 1998 גם באתר האינטרנט של הרשות הפלשתינית: "פעלנו בשיטת הדה-פקטו [רק מי שנמצא במדינת האם יכול להתפקד], אך עם מיספר חריגים כגון סטודנטים הלומדים בחו"ל... פלשתינים המתגוררים בחו"ל יותר משנה אך מקום מגוריהם הוא באדמות הפלשתיניות..."

ועדת הבחירות הפלשתינית הודיעה ב-14 לאוקטובר 2004 ש-200,000 תושבי חו"ל (למעלה משנה), מעל גיל 18 (שהיה גיל החציון), נכללו ברשימת הבוחרים. כלומר, מיספר תושבי חו"ל הכלולים במפקד האוכלוסין הגיע ל-400,000 ב-2005.

ראש הלמס"פ לשעבר, לואי שאבאנה, הצהיר ב-8 ליוני 2005, בעימות שהתקיים ב"מכון נאמן "בטכניון: "משרד הבריאות הפלשתיני הציג נתוני לידה נמוכים מנתוני הלמס"פ מכיוון שלא כלל לידות של תושבי חו"ל."

תת-שר הפנים הפלשתיני, חסן עילווי, הוסיף ב-29 לאוקטובר 2014, בראיון לסוכנות הידיעות הפלשתינית "מעאן": "מאז 1995 הוספנו כ-100,000 לידות חו"ל למרשם האוכלוסיןן."

330,000 ערביי ירושלים נספרים פעמיים, הן על ידי ישראל והן על ידי הרשות הפלשתינית, ומיספרם גדל בשיטתיות בגין לידות.

הרשות הפלשתינית טוענת שמאזן ההגירה (הפער בין יציאות וכניסות דרך המעברים הבינלאומיים) הוא אפס, אך תיעוד ממוחשב יומיומי של יציאות וכניסות – המתבצע על ידי "רשות האוכלוסין, ההגירה והמעברים הבינלאומיים" – מלמד על גידול הדרגתי במאזן הגירה-שלילי (יותר יציאות מכניסות) משנת 2000; ממוצע של 20,000 לשנה מיו"ש בשנים האחרונות ו-280,000 מאזן הגירה שלילי מיו"ש מאז מפקד האוכלוסין הפלשתיני הראשון ב-1997.

למעלה מ-100,000 פלשתינים/יות – רובם/ן מיו"ש – נישאו לערביות/ערבים ישראלים, קיבלו תעודות זהות ישראליות ונספרים פעמיים – כתושבי ישראל וכתושבי הרשות הפלשתינית. הענקת תעודת אזרחות/תושבות ישראלית בוצעה כמעט-אוטומטית עד נובמבר 2003, כאשר הכנסת אישרה תקנה שהפסיקה נוהל זה. גם מספר חברי קבוצה זאת גדל מדי שנה בגין לידות.

בספטמבר 2006 הצביע דו"ח "הבנק העולמי" על פער של 32% בין מספר הלידות של הלמס"פ לבין מספר הלידות העולה מבדיקת "הבנק העולמי".

מפקד האוכלוסין הפלשתיני (השני) מ-2007 כלל ערבים שנולדו ב-1845, כמיטב המסורת הפלשתינית המצמצמת את הדיווח על היקף הפטירות. ואכן, לפי דו"ח הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית (למ"ס) מ-10 ליוני 1993: "אם אומדן האוכלוסין הפלשתיני מדוייק, הרי שתוחלת החיים הפלשתינית גבוהה מתוחלת החיים בארה"ב."

 ב-2009 דיווחה הלמס"פ על 1,900 פטירות ברצועת עזה, כאשר היקף האבידות הפלשתיניות במלחמת "צוק איתן" היה 1,391...

לפי התיעוד הנ"ל של לידות, פטירות, יציאות וכניסות, ב-2017 היה מיספר ערביי יו"ש 1.85 מיליון ולא 3 מיליון כפי שטוענת הלמס"פ.

אסכולת הדמוגרפוביה

אסכולת הדמוגרפוביה – "פצצת זמן דמוגרפית" – מעניקה מימד מיתולוגי לשיעור הפריון הערבי ומימד אירופאי לשיעור הפריון היהודי, תוך התעלמות מהתמערבות הפריון המוסלמי והזינוק בפריון היהודי החילוני, וממעיטה בהערכת פוטנציאל העלייה הנמשכת מ-1882.

 בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי בישראל,  ב-2018 יש בישראל 7 מיליון יהודים, כולל למעלה מ-300,000 עולי ברה"מ, המוכרים כיהודים לפי "חוק השבות", אך לא לפי "ההלכה".

בשנת 2000 פירסמה הלמ"ס תחזית אוכלוסין לקראת 2025, במסגרתה צפתה כרסום הדרגתי בשיעור הפריון היהודי מ-2.6 לידות לאישה ל-2.4 ואף 2.1 לידות לאישה, וכרסום בפריון הערבי מ-4.7 לידות לאישה ערביה ל-3.8 לידות ואולי אף 2.6 לידות לאישה.

אבל המציאות טפחה, שוב, על פני הממסד הדמוגרפי הישראלי: משנת 2000 נמצא הפריון היהודי במגמת גידול בניגוד חריף לתחזית (3.16 לידות ב-2016), והפריון הערבי במגמת ירידה חדה מהתחזית (3.11 לידות ב-2016). הלמ"ס אף המעיט בהיקף העלייה הצפויה – כפי שעשה לגבי עליית יהודי ברה"מ – וטען ל-7,000, ואולי אף 2,000 עולים לשנה, בניגוד למציאות של 20,000-30,000 עלייה שנתית.

במרץ 1898 הגדיר הדמוגרף וההיסטוריון היהודי המוביל דאז, שמעון דובנוב, את הציונות המדינית של הרצל כ"חלום משיחי יפהפה" המנותק מהמציאות. כמו הממסד הדמוגרפי והסטטיסטי הנוכחי, גם דובנוב שלל את האפשרות של גלי עלייה. לפי תחזיתו, ב-1998 היו אמורים להיות בישראל רק 500,000 יהודים – "קצת יותר מאוכלוסיית העיר קייב" – טעות של 5.5 מיליון יהודים!

מ-1944 ניסה בכיר הסטטיסטיקאים והדמוגרפים, ומייסד הלמ"ס, פרופ' רוברטו בקי, לשכנע את בן גוריון לדחות את הקמת המדינה בגין מגבלות דמוגרפיות קשות. עמדת בן גוריון, שראה בגלי עלייה נדבך מרכזי בדמוגרפיה היהודית, היתה: מנהיג איננו מקבל – אלא יוצר – דמוגרפיה. לכן, בן גוריון לא נרתע מרוב יהודי של 55% בלבד בתחומי החלוקה מ-1947.

לפי תחזית שהנפיק בקי, שנחשב לבר-סמכא בינלאומי, ב-2001 הייתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל אמורה למנות 2.3 מיליון – מיעוט של 34%: טעות של 3.2 מיליון יהודים!

כמו תלמידיו המובילים את הממסד הדמוגרפי בישראל, גם פרופסור בקי לא האמין בגלי עלייה, התעלם מהשפעת המודרניזציה על מגמת ההתמערבות החזקה של הפריון הערבי, התייחס לפריון היהודי כאילו היה פריון מערבי, ולכן לא צפה את המהפך במאזן הפריון היהודי-ערבי.

בשנות ה-80' של המאה הקודמת טען הממסד הדמוגרפי שאין שחר לקביעת רה"מ יצחק שמיר שמיליון עולים יגיעו מברה"מ ויזניקו את המדינה בתחומי המדע, טכנולוגיה, כלכלה, ביטחון ודמוגרפיה. הממסד הדמוגרפי טען שהיקף העולים יהיה 150,000-200,000 לכל היותר...

  ב-1946 הגיש דוד בן גוריון ל"וועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל" מסמך של ישראל טריווש: "אין רוב ערבי בארץ." המסמך שופך אור על שגיאות שורשיות במפקדי האוכלוסין הבריטים מ-1922 ו-1931 – שנועדו להרתיע את הציונות המדינית – ושחלקן תקף גם היום.

לדוגמא, טפסי המפקד מולאו על ידי ראשי חמולות הרואים בניפוח נתונים דמוגרפים מכשיר לשדרוג מעמדם הפוליטי, הכלכלי והחברתי; טפסי ההתפקדות הערבית עברו בדיקה חפוזה בלבד; מיספר המתפקדים הבדווים נופח בשיטתיות; הדיווח על פטירות במגזר הערבי מצומצם ביותר; רבים מהמהגרים הערבים מהכפר אל העיר נספרו פעמיים; תושבי חו"ל ערבים נכללו במפקד האוכלוסין.

אם לקבל את נתוני המפקדים של המנדט הבריטי כאמינים, הרי שהריבוי הטבעי של ערביי ישראל היה הגבוה בהיסטוריה האנושית, וגבוה – באופן דרמטי – מהמקובל בעולם הערבי...

המציאות הדמוגרפית ב-2018

 ב-2018 – בניגוד לנתוני הלמס"פ המצוטטים ללא בדיקה יסודית על ידי הממסד הישראלי והבינלאומי – יש בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" 7 מיליון יהודים, לצד 1.6 מיליון ערבים מוסלמים, 130,000 דרוזים, 130,000 ערבים-נוצרים ו-1.85 ערביי יו"ש. כלומר, רוב יהודי של 65.5% (לעומת מיעוט של 9% ב-1900 ו-39% ב-1947), הנהנה מרוח גבית של פריון – בעיקר במגזר החילוני – ושל מאזן הגירה חיובי.  בנוסף לכך, קיים פוטנציאל עלייה של מאות אלפים מצרפת, גרמניה, רוסיה, אוקראינה, מולדובה, ארגנטינה, בריטניה וארה"ב. מימוש הפוטנציאל מותנה בשיקום מדיניות עלייה פרו-אקטיבית.

 סילוף המציאות הדמוגרפית מערבית לירדן נועד להשריש פסימיות, ולגרום למורך-לב בישראל ובקרב תומכיה, כדי להביא לנסיגה מרכסי יו"ש  שהם "רמת הגולן" של ירושלים, נתב"ג, תל אביב ורצועת החוף הצרה מאוד, והמאכלסת כ-70% מתושבי ישראל ותשתיות התעבורה, תעשייה, חינוך ובריאות בישראל.

 על רקע התיעוד הדמוגרפי לעיל, התעלמות מהרוח הגבית הדמוגרפית היהודית חסרת-התקדים, והתרעה על "פצצת זמן דמוגרפית ערבית", מהווה טעות דרמטית או הטעייה שערורייתית.

2. האייתולות – איום ברור ומיידי על ארה"ב

"ישראל היום", 9 מאי 2018

עמדת הנשיא טראמפ כלפי האייתולות אינה מעוצבת על ידי יחסו לישראל, אלא על ידי השפעת האייתולות על אינטרס ארה"ב.

אסטרטגיית-על של האייתולות מבוססת על אימפריאליזם פרסי בן 2,600 שנים ושאיפה לשלטון אסלאם שיעי על המזה"ת והעולם באמצעות "מלחמת קודש" (ג'יהאד) נגד "כופרים" ו"משומדים" סונים, נוצרים, יהודים, בהאים, כורדים ואזרבייג'אנים. לכן, הסכם עם "כופר" הוא זמני ובלתי-מחייב.

מכשול-על היא ארה"ב ("השטן הגדול") ולא ישראל ("השטן הקטן") שאינה שחקן מרכזי במפרץ הפרסי ובחצי האי ערב. יכולות-על בליסטיות וגרעיניות נועדו לקדם אסטרטגיית-על ולהסיר את מכשול-העל האמריקאי. טקטיקת-על ("טאקייה") מנחה את השיח עם "הכופרים", ומאפשרת להטעותם ולהוליכם שולל. כך פעל הנשיא רוחאני ב-2002 כאשר הוביל מו"מ עם "הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית" והצהיר: "איננו מקדמים יכולות גרעיניות, כימיות או ביולוגיות."

ב-2018 מאפשרים טילים בליסטים ורשת טרור של האייתולות להכות בארה"ב – ואולי אף להסיגה מהמפרץ הפרסי – על ידי הפלת משטרים "משומדים" בסעודיה, בחריין, איחוד האמירויות, כווית ועומאן; גיבוש השליטה מאיראן, דרך עיראק וסוריה, עד לבנון והים התיכון; השתלטות על מיצרי הורמוז (המפרץ הפרסי) ובאב-אל-מנדב (ים סוף); החרפת טרור אסלאמי וחתרנות באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית; והגברת השפעת האייתולות על כמות ומחירי נפט.

הארכיטקטים של הסכם הגרעין מיולי 2015 לא הבינו את הניגוד המובנה בין אופי משטר האייתולות מחד, לבין דו-קיום בשלום ודבקות בהסכמים מאידך. לכן, לא חתרו לשינוי התנהלות האייתולות כתנאי-מוקדם להסרת המגבלות ולהעברת 150 מיליארד דולרים לטהראן. שינויים מתבקשים של ההסכם כוללים התחייבות קבועה – ולא זמנית – להימנע מפיתוח ורכש נשק להשמדה המונית; העברת כל תשתיות הנשק להשמדה המונית לארה"ב, כפי שעשתה לוב ב-2003; ביטול כל פעילות צבא, טרור וחתרנות מחוץ לגבולות איראן; חיסול מערכת החינוך לשנאה שהפכה קו-ייצור לטרוריסטים.

כדי להסיר את האיום הברור והמיידי של האייתולות על אינטרס ארה"ב יש להשתחרר מאשליית הסנקציות הכלכליות שלא בלמו את המרוץ הגרעיני של צפון קוריאה (שאינה מונחית על ידי חזון מגלומני), ולא מנעו מהאייתולות להגיע לסף התגרענות. כמו כן, אין לצפות לסנקציות אפקטיביות מכיוון סין, רוסיה ומערב אירופה.

כדי לשנות את התנהלות משטר האייתולות – ולהעניק רוח גבית למתנגדי האייתולות מבית – יש לשכנעם שארה"ב שוקלת ברצינות את אופציית המניעה מול אופציית התגובה לתוקפנותם. בניגוד לפייסנות ומחוות הנתפסים על ידי האייתולות כעייפות וחולשה, איום צבאי אמין יזכה להערכתם. לדוגמא, מלחמת המפרץ השנייה ב-2003 הביאה לעצירת המהלך הגרעיני של האייתולות, שחששו שארה"ב תמנף את חיסול משטר צדאם חוסיין לחיסול חשבונות עם טהראן. בכל מקרה, מחיר מלחמת-מנע קטן לאין שיעור ממחיר מלחמת-תגובה באיראן בליסטית וגרעינית.

האם ארה"ב תקדם שינויים מבניים בהסכם הגרעין, תפעל לשינוי מהותי בהתנהלות האייתולות, תפגין נכונות לפעול צבאית מול האייתולות, ותקריב הרהורי-לב ונוחיות קצרת-טווח על מזבח מציאות וביטחון לאומי ארוך-טווח?

יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

הגנרל: 77 שנה לנפילת האלוף בן ענת

דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר, באירוע הצדעה למפקד האצ"ל דוד רזיאל, שהתקיים בירושלים ביום שלישי,  כ"ג אייר תשע"ח, 8.5.2018.

אני מסופק אם יש כאן בנוכחים מאן-דהוא שזכה להכיר באופן אישי את דוד רזיאל. בעצם כן – יש אחד, זהו אריה נאור, האחיין, שהיה בן שנה כשהדוד דוד נפל. הוא בוודאי אינו זוכר אותו מאז, אבל אין מי שמכירו טוב ממנו, כמי שחיבר את הביוגרפיה עליו, ושוקד עתה גם על עידכונה, לאור המסמכים שנפתחו לפניו בלונדון. אנו מצפים אפוא בשקיקה לביוגרפיה המעודכנת!

מי שהכירו היטב – עד 120, הוא יקירנו יעקב סיקא אהרוני, כבן 97, שיצא – אז, לפני 77 שנה – עם מפקדו רזיאל לעיראק, בשליחות הבריטים, למאבק בגרמנים-הנאצים, ובמופתי, פעולה שממנה מפקד הפעולה, מפקד האצ"ל, לא חזר... רק כעבור 20 שנה הוא חזר, בארון, כדי למצוא את מקום מנוחתו האחרון כאן, בהר הרצל...

סיקא ושני חבריו – יעקב מרידור ויעקב טרזי, זיכרם לברכה – המשיכו בארץ בלחימה לגירוש הכובש הזר הבריטי, וזכו לראות בעצמאות ישראל. לאחרון מבין הארבעה, לסיקא, נשלח מכאן איחולי בריאות ואיתנות!

ומכיוון שאין כאן מישהו אחר שזכה להכיר אישית את דוד רזיאל – בכל זאת, כאמור, עברו 77 שנה מאז אסון נפילתו – אביא לפניכם עדות של אחד מאלה שהכירוהו. והי עדותו של ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל.

אבי-מורי פירסם שני מאמרים על דוד רזיאל. האחד, ב"המשקיף" ב-1941, חודש ימים לאחר המוות, מאמר תחת הכותרת "המפקד הירושלמי". מאמר שכולו הצדעה למפקד. עד כדי כך העריצו – שאינו נוקב בשמו, אלא מדבר עליו בגוף שלישי.

הכותב משווה בין מכת מותו של זאב ז'בוטינסקי ומכת מותו של דוד רזיאל, שאירעו בסמיכות זמנים, והשאירו בהלם את חברי התנועה והמחתרת. על רזיאל הוא כותב, כי "היה שייך, אם אפשר לומר, לאסכולה הירושלמית של התנועה. הוותיקים הם אודיסאים, והערש הרשמית של בית"ר עמדה בריגה. הוא לא נולד בירושלים. הוא היה בן אחד מטובי השבטים הישראליים של דורות אחרונים. הוא היה ליטאי. הערש הפיסית שלו עמדה באחת העיירות הנפלאות אשר בסביבת ירושלים דליטא.

"התקופה הבריונית של האסכולה הירושלמית," ממשיך אבא וכותב, "היא תקופת הלימודים שלו. בתקופה האירגונית של אותה אסכולה, התלמיד נהפך למורה, למורה בה"א הידיעה. בשנים ההן נהפך לאיש מרכזי, לאיש!!!

"המפקד הירושלמי היה בין המעטים שהבינו, כי ציון תיקנה בייסורים, ושראשי הציונים צריכים להיות עולה תמימה על מזבח הציונות. זאת הבינו הרצל, ז'בוטינסקי ועוד בודדים מהמנהיגות הציונית. את זאת הבין המפקד הירושלמי. ומפני שהיה מאוד מוסרי במובן ציבורי, הלך תמיד בראש, תמיד ראשון.

"הוא לא היה שייך לסוג אותם המנהיגים כביכול, המטלגרפים פסוקים ממקום שנוח להם... מוסריותו הציבורית הפכה אותו למפקד בחסד עליון... הוא הלך בעצמו לקראת ייעודו הסופי, לקראת המוות. אומרים כי רצה לראות במלחמה, במלחמה ממש. כאילו בשנות 1939-1936 לא נמצא בתוך מלחמה. אבל יותר מכפי שרצה לראות במלחמה, רצה לשמש דוגמא לאחיו, כי לעולם לא חיפש נוחיות בחיים."

עד כאן מאמר ההספד המיידי. במאי 1950, בעיתון "חרות", מפרסם אחימאיר מאמר שבו הוא מספר על שתי הפגישות שהיו לו עם דוד רזיאל.

הפגישה הראשונה התקיימה כמה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. רזיאל היה באופן רשמי נציב בית"ר בארץ-ישראל. ומספר אבי:

"הבאתי לו ספר על מרד האירים בשלטון הבריטי, והרהרתי אז: הנה יהודי, בן לרב מעיירה ליטאית, וכולו אומר – גנרל! 'גנרלית' היתה הבעת-פניו, 'גנרליות' היו כתפיו הרחבות, 'גנרלית' היתה ישיבתו המסורבלת כלשהיא..."

כעבור שנתיים, והגרמנים כבר חצו את המדבר המערבי, "והנה הזמינני דוד רזיאל. הפגישה נערכה בדירת בנימין לובוצקי-אליאב. רזיאל דיבר בקיצור נמרץ: עם התקרב הגרמנים לירושלים, נתבצר בעיר העתיקה ונערוך 'מוסה דאג', רמז להתבצרות הארמנית במלחמת העולם הראשונה, לפי הרומן הידוע של פראנץ ורפל. הסכמתי להצעתו" אומר אחימאיר , "אלא בתיקון קל: נתבצר לא ברחוב היהודים, אלא בהר הבית."

והוא מסכם: "העניין לא התגשם, כשם שלא התגשמה תכנית ההגנה בכרמל. למזלנו, הקדים מונטגומרי והיכה את רומל. וזמן קצר אחרי זה נתקלתי ברחוב יפו הירושלמי בהרמן סגל ובשורת-איוב בפיו: דוד רזיאל נהרג בבגדאד..."

גם דוד רזיאל וגם חברו-יריבו אברהם שטרן, יאיר, בוודאי הושפעו מתורת הביריונים של אבי-מורי, כסטודנטים על הר הצופים, וכנראה אף נטלו חלק בהפגנת התאים הלאומיים ב-1932 נגד "ברית שלום" והקתדרה לשלום בינלאומי שעמדו אז לחנוך.

שניהם היו אינטלקטואלים, אבל על רקע חילוקי הדעות ביניהם באשר ליחס לבריטניה במלחמת העולם השנייה, נפלגו דרכיהם, קם לח"י – אך לא לפני שחיברו יחדיו, תחת שם הכיסוי  ד. ראש, ספרי הדרכה ללוחמי המחתרת על האקדח וכלי נשק אחרים. תוכלו למצוא אותם בארכיון של מכון ז'בוטינסקי, ארכיון האצ"ל.

מאז מותם בגיבורים, רזיאל ב-1941, ויאיר ב-1942, היו שניהם למושאי הערצתו של הנוער הלאומי עד היום. ראינו את הרבים ובראשם כבוד הנשיא ריבלין, שבאו להתייחד עם זכרו של האלוף בן ענת דוד רזיאל, ליד מקום מנוחתו האחרון בלב ירושלים, וראינו את ההמונים שבאים מדי שנה להתייחד עם זכרו של יאיר, בלב תל-אביב.

אשרינו, שבחלוף כל כך הרבה שנים, רוחם וגבורתם הם מקור השראה לדור הלוחמים הצעירים בני ימינו. אירוע מכובד זה – ביוזמת ברית חיילי האצ"ל – מוכיח אף הוא, כי זכרו של המפקד הירושלמי, דוד רזיאל, וזכרם של כל לוחמי האצ"ל, פקודיו, נצורים לעדי עד.

יוסי אחימאיר

* * *

יעקב חסדאי

מה עוד לעשות בעניין האיום הגרעיני מאיראן?

הרפובליקה האיסלמית של איראן מאיימת עלינו ב-3 איומים:

 האיום האחד הוא הטרור.

השני – טבעת המצור של חמאס וחיזבאללה בגבולותינו

והאיום השלישי הוא הנשק הגרעיני.

ראש הממשלה סבור כי איום הגרעין הוא הרציני ביותר וכבר שנים הוא מקדש מלחמה בזירה המדינית, בעיקר בארה"ב, בניסיון שארה"ב תצטרף למאבק נגד הנשק הגרעיני של איראן.

לעניות דעתי, דגש זה של ראש הממשלה אינו נכון.

כבר כתבתי על כך לפני יותר מ-20 שנה כי הנשק הגרעיני יגיע למזרח התיכון במוקדם או במאוחר. לא ניתן למנוע זאת. גם אם נצליח, כפי שעשה הסכם הגרעין עם איראן, לדחות את הופעתו בשלוש, חמש או אפילו עשר שנים, בסופו של דבר הנשק הגרעיני יהיה באזור וזאת משתי סיבות עיקריות:

הראשונה, למספיק מדינות באזור יש אינטרס שיהיה להן נשק גרעיני.

שנית, ההתפתחות הטכנולוגית האנושית היא כזו שיותר ויותר טכנולוגיות גרעיניות יהיו זמינות למדינות קטנות יותר ואף לארגוני טרור. לכן, דווקא בזירה זאת, של האיום הגרעיני, נראה לי שהמאמץ צריך להיות לא בזירה ההתקפית-מדינית אלא בזירה הישראלית הפנימית, ההגנתית.

באותם מאמרים כתבתי בזמנו כי צריך לרשת את המדינה במנהרות, למשל של רכבת תחתית, כדי שיוכלו לשמש מקלטים אטומיים בשעת חירום. ישראל צריכה להיערך לאו דווקא נגד איראן אלא נגד כל מי שיהיה לו נשק גרעיני באזור. אנו צריכים להיות מסוגלים, לא כפי שתמיד חשבנו – לתת את המכה הראשונה או המכה המקדימה או אפילו המאוחרת, אלא דווקא להתגונן מפני מכה ראשונה או שנייה.

כאשר מדובר על נשק גרעיני, המשמעות של מכה מקדימה או מכה שנייה היא לא כל כך גדולה. בסופו של דבר, כל מי שיש לו נשק גרעיני מסוגל להגיב ומסוגל גם ליזום. ישראל צריכה להיות מסוגלת לשרוד גם בתנאים של מתקפה עליה בנשק גרעיני.

איומי הטרור והאיום מסביב לגבולותינו הם איומים בהם אנו יכולים לנקוט צעדים שיקטינו או יפחיתו מאד את האיום. החיזבאללה והחמאס הם אויבים אותם אנו יכולים להדביר.
לכן, בכל הקשור לאיומי חיזבאללה וחמאס ואף של צבא איראני על גבולותינו, צריכה להיות לישראל אסטרטגיה התקפית מובהקת.

לעומת זאת, בזירה המדינית-חיצונית מוטב לנו להשלים עם העובדה שלאיראן, ואולי גם למדינות ולגופים אחרים באזור, יהיה נשק גרעיני ולכן, מבלי להזניח את האופציות ההתקפיות, אין להתעלם ואפילו יש לשים דגש ולהתמקד דווקא באסטרטגיה הגנתית מפני האיום הגרעיני הנשקף למדינת ישראל.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר  www.laor.org.il 

* * *

משה גרנות

האם מעוות יוכל לתקון?

על הרומן "זמן הלב" מאת צביקה ניר

הקיבוץ המאוחד 2015, 271 עמ'

נראה לי שאחד ההישגים יוצאי הדופן של הרומן שלפנינו הוא במבנה ייחודי שלו, אבל כדי לדון בכך צריך להביא בפני הקורא את סיפור המעשה, לפחות בתמצית (שבדרך הטבע עושה עוול ליצירה):

מדובר בשתי גיבורות ראשיות – כרמלה נחשון בת 54, פרקליטה במשרד האפוטרופוס הכללי, שהתאלמנה לפני שנה ממשה נחשון, שהיה מורה לעברית בבית ספר תיכון, "שפוט" על התנ"ך ועל ביאליק, שנפטר משבץ באמצע כיתת הלימוד. בין השניים התקיימה אהבה ענקית, שזיכרונות המחוות וההתעלסויות שלהם משובצים לאורך הספר.

הגיבורה הראשית השנייה היא תרזה קולוז'ווארי (השם נגזר משמה ההונגרי של העיר קלוז', בירת טרנסילבניה), אישה צעירה בת 24, שהתגרשה לא מכבר מבעל בשם אריה, שלא הצליח לממש את הנישואין משום איזה סכר נפשי, ובתסכולו – הוא היכה אותה. בנישואיה, וגם לאחר הגירושין, היא נשארת בתולה. גם כרמלה וגם תרזה מתאהבות בעל כורחן בשני צעירים לטינו-אמריקאים, שעלו לארץ, התערו בקיבוץ, נטשו את הקיבוץ, ומקיימים ב"הווה" כל אחד מהם בנפרד, כמובן, פרשות אהבה סוערות, ו... נעלמים.

כרמלה מתאהבת בעל כורחה באבי, הוא אברם, שעלה מארגנטינה, ותרזה מתאהבת, שוב בעל כורחה, במי שמכונה אמיגו, אך למעשה שמו הוא גם כן אברהם. בסוף הרומן אנו מתבשרים שכל אחד מהם חזר לארץ הולדתו, והנשים המאוהבות טסות לפגוש אותם שם.

רק לאחר הסיכום הרפרפני הזה של התוכן ניתן להצביע על המבנה המיוחד של הרומן: כותרות הפרקים, כולן – להוציא את הפרק האחרון – הן שמות הגיבורים – רוב הכותרות הן השמות של כרמלה ותרזה, ומיעוטן של גיבורי משנה: אמיגו (אהובה של תרזה), משה (בעלה של כרמלה שנפטר), יהורם (יליד טבעון שישב בכלא עשרים שנה על רצח אשתו ומאהבה), מוסה (בן מחמוד הבדווי, חברו, ואולי אחיו למחצה, של משה), רות (אימו של משה, בעלת מעון לקשישים בטבעון), מיכל (עובדת במשרד של כרמלה, נטשה את החבר שלה משום שהפתיעה אותו מקיים יחסים עם גבר), תמר (חברה של כרמלה שתבעה גם במשפט אזרחי את אביה האסיר שאנס אותה מגיל 12), יוחאי (אביה של תרזה ונילי), אסתר (אימן של תרזה ונילי); ורק בפרק האחרון הכותרת בנוסח שונה – "בדרך לשדה התעופה". בפרק הזה כרמלה ותרזה נפגשות במקרה, ועולות לאותה טיסה אל מושאי אהבתן.

לאורך כל הספר יש הקבלה כמעט סימטרית בין קורותיהן של כרמלה ומשפחתה ובין קורותיהן של תרזה ומשפחתה: שתי הגיבורות אינן מסתדרות עם האימהות "המפלצתיות" (אלו מענישות ללא צדק, שוברות צלחות...), בשתי המשפחות השכנות הטובות מפייסות ואף מטפלות בבנות המבוזות על ידי אימותיהן; גם כרמלה וגם תרזה זקוקות למוזה (=המאהבים) בכתיבה (כרמלה כותבת סיפורים; תרזה כותבת תיזה לתואר שני), שתיהן מתאהבות בעל כורחן בצעירים לטינו-אמריקאים, שמנגנים על גיטרות, לשני מושאי האהבה שלהן יש שם זהה (אברהם), ושניהם מבקשים לערטל אותן, ולהתערטל בעצמם על חוף הים; לשתי המשפחות יש יחס מיוחד לשירת ביאליק (אביה של תרזה העניק לה את השם בעקבות השיר של ביאליק "תרזה יפה" המופיע במלואו בעמ' 116; כרמלה נמשכת אל הספסל בגן בו ישב ביאליק). גם אבי של כרמלה, וגם אברם של תרזה כותבים מכתבים לאהובותיהם, מסבירים את סיבת הבריחה וההיעלמות, ומפצירים בהן לבוא אליהם. שתי הנשים, כרמלה בת ה-54, ותרזה בת ה-24 מחליטות לממש את אהבתן ולטוס לאהובי ליבן במרכז ובדרום אמריקה; הן נפגשות בשדה התעופה, ואף יושבות יחד במטוס, ונדמה להן שהן מכירות זו את זו.

יש, כמובן, גם הבדל בין השתיים, ולא רק בגיל: כרמלה התרועעה עם הרבה גברים לפני שנישאה (כולל המרצה שלה למשפטים, נשוי ואב לילדה), וזכתה לעשרות שנים של אושר עם משה בעלה עד שנפטר בפתאומיות, ואילו תרזה נישאה והתגרשה, ולמרות שנכספה אל אמיגו (אברם), משהו סכר בעדה מלהתמסר סופית, והיא נשארת בבתוליה עד סוף הספר.

הקורא תוהה לאורך כל הספר מדוע ההקבלה הזאת, כשלמראית עין אין שום קשר בין שתי הנשים ובין שתי המשפחות?

עיון מדוקדק בכתוב יחשוף בפני הקורא לא רק את הקשר, אלא גם המניע של העלילות המקבילות, בבחינת ניסיון לתקון את המעוות: לכרמלה היתה חוויה בנעוריה עם נער בשם יוחאי קולוז'ווארי, ממנו קיבלה נשיקה ראשונה בחייה. הם ישבו יחד על הספסל בו ישב ביאליק בגן אברהם (שוב אברהם!) ברמת גן. הנער היה ביישן, והיא נטשה אותו, ולא פגשה אותו מאז, אבל את הנשיקה ההיא היא אינה יכולה לשכוח גם אחר ארבעים שנה. ברור שמדובר במי שלימים יהיה אביה של תרזה ונילי; יוחאי מתוודה בפני תרזה בתו על האהבה שלו לאותה נערה שהוא שכח את שמה, אבל איננו יכול שלא להתחרט על ההחמצה, בעיקר לאחר שהתחתן עם אסתר היפיפייה והמעורערת נפשית (אימן של תרזה ונילי), שאיננו אוהב, ואף נפרד ממנה אחרי טיול סיוטי ומשותף בארצות הברית (בעקבות הפרידה האם ניסתה להתאבד).

מידע זה מוכמן במקומות שונים בספר (עמ' 41-40, 46, 139-137, 163, 184, 192, 254), וכאמור, מהווה מפתח, לא רק לקשר שבין שתי העלילות, אלא גם להתפתחות העלילה – שתי הנשים חוששות שהן הולכות להחמיץ את אהבת חייהן, כפי שכרמלה ויוחאי החמיצו אותה בנעוריהם, ולכן הן מחליטות החלטות הרות גורל (כרמלה יוצאת לפנסיה מוקדמת; תרזה מוותרת על משרת מתרגלת אצל פרופסור חורגין המאוהב בה, והמבקש לקדם אותה באקדמיה), הן טסות אל אהוביהן, ובעצם אל הלא נודע.

שאול טשרניחובסקי לימד אותנו שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, והספר הזה מוכיח שאמנם כך גם דרכו של מחברו: בילדותו גר צביקה ניר בבית "רכבת", בו שוכנו עולים שרידי שואה; אחר כך עבר להתגורר ברמת-גן, שם היה לאיש ציבור. הספר גדוש בתיאורי רחובות, חורשות וגנים בשתי ערים אלו. רות, אימו של משה, היא בעלת פנסיון בטבעון, שהפך עם השנים למעון קשישים. כרמלה שומעת מיהורם שרות התאהבה בצעירותה בפרש בדווי בשם מחמוד, וילדה לו את משה, שהיה חבר כאח (ובעצם אח-למחצה) של מוסה, בנו של מחמוד מאשתו החוקית. כרמלה היא עורכת דין, וזה גם מקצועו של המחבר; תרזה היא אשת ספרות, והספרות היא הרי גם מרכז חייו של מחבר הספר.

אני מבקש להסב תשומת לב לפרטים מעניינים בספר, וקודם כול לתיאורים הארוטיים – המאהבים הלטינו-אמריקאים מצליחים לערטל את אהובותיהם, וגם את עצמם בסצינות נועזות על שפת הים. כרמלה, שכאמור, זכתה לחיי אושר עם משה בעלה, זוכרת בערגה את ליל הדבש שרקח לה בקרחת יער – באוהל סיירים הוא מרח את גופה בדבש, ליקק, וריגש אותה עד להתפקע, כשברקע שירו של ז'ילבר בקו "נטלי" (משה חשב שכרמלה יותר יפה מנטלי ווד מהסרט "זוהר בדשא; עמ' 105-102).

כרמלה זוכה לחוויה מצמררת דומה שלושים שנה מאוחר יותר, כשהיא פוקדת על אבי למרוח את גופה העירום בדבש לפני שיתעלס עימה (עמ' 216-215). אלו תמונות ארוטיות מרטיטות בהחלט, אבל אני מודה שאני, כאיש "מרובע" מלידה, התחלחלתי למחשבה שאפשר להתעלס כשהגוף דביק בדבש...

המחבר הוא, כנראה, מומחה לגסטרונומיה, כי הוא איננו מחמיץ שום הזדמנות לתאר בדיוק מה אכלו הגיבורים והגיבורות בקיוסקים (פלאפל, כריכים) בתי קפה ומסעדות, אצל לוצ'י (השכנה שריחמה על כרמלה הקטנה המוכה), אצל אדית (אימא של יוחאי, וסבתא של תרזה ונילי), אצל רות (אימו של משה), ואף כיצד מבשלים את כל המעדנים המוזכרים (עמ' 48, 82, 94, 96, 121, 143, 144, 145, 240).

כשכרמלה מחכה לעלייה למטוס בדרך אל אהוב ליבה הצעיר ממנה ב-23 שנים, היא נרדמת וחולמת חלום, שבו מסתחררות תמונות מוזרות: וורן ביטי ונטלי ווד מ"זוהר בדשא", טרנסדניסטריה, דודה לוצ'י שקר לה שם, אבל חוששת שבארץ ישראל יהיה יותר מדי חם (עמ' 266-265). זהו דרכו של חלום שמחבר מין בשאינו בן מינו; וזה מזכיר לי שבספרו של אהרן אפלפלד "פולין ארץ ירוקה" (כתר 2005) יש 15 חלומות (!), ואף אחד איננו "טבעי" כמו בספר שלנו – אלא כולם שם ליניאריים והגיוניים.

אהבתי את התיאור של הכנות המטוס להמראה, וההמראה עצמה (עמ' 268-267), והמכתבים הארוכים ש"האברמים" כותבים לאהובותיהם בהחלט מרגשים (239-233; 248-241). מעניינת היא ההשוואה שבין זריעה ושתילה ובין בריאת גיבורים לסיפור: הגנן זורע, שותל, משקה, ומחכה שהצמחים יגדלו מעצמם – כך בדיוק הסופר, הוא צריך רק לזרוע אותם ביצירתו, והם כבר יגדלו מעצמם, ויוליכו את הספר לפי רצונם.  (עמ' 259).

יש בספר גם חולשות: דמותה של נילי מושלמת מדיי בעיניי: היא כולה בת שתים-עשרה, ומדברת בתבונה של אדם מבוגר בעל ניסיון חיים עשיר, ולא רק זאת, היא מצליחה לצייר מזיכרונה בדיוק את אמיגו שנעלם (עמ' 207), האם עמדה מול עיני הסופר במציאות דמות מושלמת כזאת? חידה.

שתי האחיות, תרזה ונילי, מחמיאות זו לזו במידה מופלגת, כן גם בניה של כרמלה מדברים אליה בשפה גבוהה מדיי; גם שפתו של אמיגו אינה מתאימה לחבר קיבוץ לשעבר ובוגר סיירת (עמ' 59, 80, 83, 164, 169, 187). יש בספר גם נימה דידקטית, נימה שסגנון ריאליסטי נמנע ממנה בדרך כלל: הסבר מוצא שם המשפחה של יחיעם ושל תרזה (עמ' 24 ,20); קורות ההגירה היהודית לארגנטינה (174-171). לא הסתדר לי שכל הנשים בספר זה יפיפיות: רות בצעירותה, אימא של כרמלה בצעירותה, כרמלה עצמה (דומה לנטלי ווד), אסתר (אימא של תרזה ונילי), תרזה, נילי, תמר, מיכל. זה קצת מוגזם, לא?

במאזן הכללי לפנינו ספר ראוי מאוד, יש בו חידושים תבניתיים מעניינים, עלילה מרתקת, ומסרים מעוררי מחשבה.

משה גרנות

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ"א. הרפתקאות בכפר גלים

פעם, בימים שאני הייתי תלמיד, נמנו מרבית הילדים שביקשו ללמוד בפנימייה חקלאית, על אלה שחלמו ליישב את  שממות ארצנו. רוב השירים ששרנו אז היו שירי חקלאות כמו "במחרשתי כל אושרי ירשתי" או "את, מכוש, טוריה וקלשון התלכדו בסערה" או "ממורדות הלבנון עד ים המלח, נעבור אותך במחרשות..." מיטב בני  הנוער היו בתנועת נוער ושם למדו שעתיד האומה הוא בהוצאת לחם מן הארץ.

כשאני הגעתי להדריך בכפר גלים, נמצאו בו עדיין בני מושבים או יוצאי תנועות נוער שביקשו להתמחות בחקלאות, אך יחד עימם היו רבים שבאו ממשפחות הרוסות, והחיים בפנימייה היו פתרון אידיאלי עבורם.

בספר "פרא אדם" שכתבתי על כפר גלים, מככב תלמיד בשם אדם פ. שעושה בעיות למורים ולמדריכים שלו. סיפורו של אדם מבוסס על סיפור אמיתי, ששמעתי מרחלי, אשר בתור בתו של מנהל הכפר, ובתור מי שבעצמה גרה ארבע שנים בפנימייה, שמעה וזכרה הרבה סיפורים מעין אלה.

אדם פ. נחשב לתלמיד מופרע כבר ביומו הראשון בפנימייה. אל הכפר הוא הגיע עם כלבלב שמצא בדרך, טיפל בו במסירות ובלילה אפילו הכניס אותו לישון במיטתו. הבעייה היתה, שבבוקר, הפרא הזה היה מוצא שהכלב הרטיב במיטה והיה מסלק אותו בקללות. כל לילה היה מכניס את הכלב לישון במיטתו ובבוקר מגלה שהמיטה רטובה.

אחרי שבועיים נעלם הכלב ואדם חיפש אותו כל היום ללא הצלחה. בלית ברירה הלך לישון ללא הכלב ולמחרת התגלה הסוד. המיטה היתה רטובה גם ללא הכלב.

לחלי, שלימים סיפרה לי הרבה סיפורי פנימייה, נודע מפי אביה שאותו פרא אדם היה ילד מאומץ. בגיל 12 נודע לו מפי ילדי הרחוב שאביו ואימו הם לא הוריו הביולוגים ומאז השתנו חייו. הוא התחיל לצעוק עליהם, להאשים אותם בשקרים ובלילות התחיל להרטיב במיטה. בבית הספר ניכרה ירידה בלימודים וברחוב הפך והיה לפרחח של השכונה. להוריו לא היתה ברירה ואחרי ייעוץ פסיכולוגי, הבינו שאין מוצא,  אלא לשלוח אותו מהבית לפנימייה.

בין התלמידים שאני קיבלתי לא היו מופרעים עד כדי כך, אבל לא חסרו פראי אדם שתרו אחרי תעלולים, שיוציאו להם "שם טוב" בחברה, בעיקר בין הבנות.

ביומן הפעולות שלי אני מגיע לסיפור אמיתי שכמעט נשכח ממני, הסיפור הנושא את הכותרת "פרשת יאיר מוסינגר" ואני מביא אותו כאן ככתבו וכלשונו 

       תחילת הפרשה בערב קבוצתי, שבו מישהו הביא למפגש שעון מעורר והתאפק כל הזמן שלא לצלצל. זה היה בימים הראשונים שלי כמדריך והחניכים עדיין התייחסו אליי בדרך ארץ. יאיר, המכונה שריף, נטל את השעון תחת חסותו, בדק ומישש אותו מכל צד ובסוף נגע במתג שהשמיע צלצול קצרצר. לא הגבתי, חשבתי שאולי יסתפק בזה וייזהר להבא. יחד עם זאת חיכיתי דרוך ומוכן, כי בעצם ידעתי שההמשך הבלתי נמנע בוא יבוא.

ההמשך לא בא בצורה מצלצלת, להפך, יאיר שם את השעון צמוד ללחיו, עצם את עיניו והשמיע נחירה קצרה. לפי דבריו, זה לא היה בכוונה. ידעתי שעכשיו, מבחינה חינוכית, אסור לי להתעלם יותר ואמרתי לו: "די! הפעם עברת את הגבול. קח את השעון, לך לישון ולנחור בחדר, אבל לפני שתירדם כוון אותו שיעיר אותך בשש בבוקר ובוא להתייצב אצלי בחדר בשש וחצי, כדי לסגור את העניין."

השעון היחיד שצלצל למחרת בבוקר, היה השעון המכוון בחדר שלי. חיכיתי עד רבע לשבע וכשהבחור לא בא, הלכתי לחדרו  ומצאתי אותו עדיין במיטתו. לא עזרו לו כל הסבריו, חייבתי אותו לבוא לחדרי עוד לפני ארוחת הבוקר. בשיחה הקצרה שניהלתי עימו, הוא הסכים עימי שיש לנו הרבה על מה לדבר, ולא מחה כשדרשתי ממנו להתייצב בחדרי למחרת בחמש וחצי בבוקר.

מי שדואג ליצירת הפתעות בחיים, כיוון את העניינים כך שיאיר מוסינגר קיבל באותו יום  בעיטה מהפרד של גן הירק ויצא מכלל פעולה. אחרי יומיים, כשחזר לעמוד על רגליו בא לחדרי, לא כדי להתנצל חלילה, אלא כדי לבקש רשות לנסוע בשבת לבר מצווה משפחתית. סירבתי בתוקף ואמרתי לו שהוא לא עוזב את הכפר, עד שלא נקיים בינינו את הבירור של חמש וחצי בבוקר.

לפנות ערב  בא אליי שוב. הפעם הגיע מוכן עם הבטחה מפורשת שלמחרת הבר-מצווה, הוא מוכן להיות אצלי בחמש בבוקר או בארבע, מתי שארצה, והוא מוכן אפילו להשאיר לי הבטחה בכתב.

ציינתי בפניו שהבטחה בעל פה מספקת אותי ואחר כך נתתי לו הרצאה שלמה על צדק ויושר. על אהבת הארץ ונאמנות לחברה ולאדם. הוא הניע ראשו בקוצר רוח והסכים עם כל מלה שאמרתי. בסיום השיחה התחייבתי לתת לו לנסוע לחגיגה המשפחתית והוא  התחייב למלא את כל מה שדרשתי, דהיינו:

א. לא להפריע יותר באספות החברה.                                            

ב. לכתוב לעיתון הכפר "ניר וגל" את מה שסיפר לי על הרפתקאותיו עם שימעלה.      

ג. להתעורר החל מיום ראשון לפני כל התלמידים, ובמשך שבוע שלם לעבור מחדר לחדר במקומי ולהעיר את החבר'ה שיצאו ללימודים או לעבודה.

לזכותו של יאיר ייאמר  שלא הייתי צריך להזכיר לו למלא את הבטחתו. הוא עשה זאת מרצונו החופשי, והיה מאושר להשכים קום, לעבור מחדר לחדר ולמשוך את השמיכות מכל מיטה. אחרי שלושה ימים שבם מילא את תפקידו ללא דופי, פניתי אליו מיוזמתי ובישרתי לו, שאני נותן לו  חנינה בשלושת הימים הנותרים.  הוא לא קפץ משמחה, אבל אמר לי תודה. את קיצור העונש עשיתי משלושה טעמים:

א. כי פחדתי שלא יחזיק מעמד ולא ידעתי במה עוד אוכל להעניש אותו אם חלילה לא יקום בוקר אחד.

ב. חשוב שמבחינה חינוכית ידעו כולם שיש שכר למי שממלא את הבטחתו.

ג. התחילו לבוא אלי תלונות, שיחד עם השמיכות הוא גם מדגדג לתלמידים בכפות הרגלים, או נועץ בהן סיכות.

אותו יום אחרי ארוחת הערב הבחור הגיע אליי לחדר עם בקשה מיוחדת. קצת נבהלתי כי לא ידעתי איזו 'בר-מצווה' הוא מכין לי עכשיו. אבל שמרתי על קור רוחי ואמרתי לו: "דבר!"

הוא גמגם קצת ולקח לי זמן להבין, שכל מה שהוא מבקש זה לתת לו להמשיך להעיר את החבר'ה עד סוף השבוע, כפי שהתחייב.

מאז ומתמיד היה ידוע לכל כי חוננתי בלב רך. לא יכולתי לסרב לבקשה כל כך נאצלת והרשיתי לו למלא את תפקידו, בתנאי שלא ידגדג לחברה בכפות הרגליים ולא ינעץ בהן סיכות.

הוא הבטיח שלא יעשה זאת, ואני רק יכולתי להאשים את עצמי שלא אסרתי עליו גם להדליק גפרורים שהקפיצו את הישנים.

ביום האחרון לגמר העונש הכינו לו החבר'ה מסיבת סיום באחד החדרים, וכשבא למשוך את השמיכה הראשונה, חטף על ראשו דלי מלא מים צוננים.   

היה זה סיפור משעשע למדי, שאותו היו מרבים לספר אחר כך בקומזיצים מסביב למדורה ואם היה בין תלמידיי סופר לעתיד, הוא בטח היה מכניס את הפרשה לספרו ואחר כך היו מאשימים אותי בגניבה ספרותית.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

לא עוד יפורסם כאן:

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

הדברים האלה הופיעו אצלנו פעמיים בשבוע במשך תשעת החודשים האחרונים שבהם ישב סמל-לשעבר אלאור אזריה בכלא.

שמחנו לקרוא היום [8.5] כי טוראי אלאור אזריה שוחרר מכלאו לאחר שעונשו קוצר והוא גם זכה לקיצור שליש בזכות התנהגות טובה.

עכשיו נותר רק לבקש שבאופן סמלי תוחזר לאזריה דרגת סמל שנשללה ממנו בידי בית הדין הצבאי ששפט אותו והיה אטום למציאות שבה פועלים ונלחמים חיילינו.

אנחנו לא מכירים שום סופר או משורר עברי שתמך באלאור אזריה בימיו הקשים האלה.

* * *

ד"ר ארנה גולן

שירים  קסומים ש"איזון שביר" ביסודם

מוליכים מנפילה להתחיות

 ולבריאת עולם פרטי באיזון שביר חדש

על ספר שיריה של יערה בן דוד, "איזון שביר"

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, (הדפסה שנייה 2016) 112 עמ'.

על העטיפה קולאז' מעשה ידיה של המחברת. [ר' צרופה].

הספר זכה בציון לשבח ב"פרס ברנר", 2016.

מעניין לציין כבר בתחילה: השם, שנתנה המשוררת לספרה נועד כמדומה לתאר את מצבה הקיומי בכלל ואת הרגעים שהוליכו למבע השירי המצוי "באיזון שביר". עם זאת, מפתיע לגלות כי יש בו כדי לתאר גם את המבע השירי רב הייחוד והקסם שלה עצמו. אין ספק, מבעה השירי מפליא את הקורא משום שהוא מצוי באיזון שביר בין הקונקרטי למופשט, בין הריאלי לפנטסטי, בין המטאפורי לפיסי, ולעיתים אפילו ביחס שבין טורי השיר עצמם שעה שצורפו במעשה קולאז' אמנותי מופלא ואז הם מחייבים את הקורא להפעיל את מיטב קריאתו הקשובה.

ובנוסף, רב המתח בין הגלוי למוסתר או הנרמז, בין הנגלה לנסתר, בין האירוע הקונקרטי שלא נמסר במפורש והקורא לא תמיד מצליח לפענחו, לבין מהותו ומשמעותו הנמסרים בדימויים או במטאפורות מקוריות ונועזות. חלקן מובאות לכלל פיתוח עד כדי יצירת מציאות ועלילה שירית "פנטסטית" שלמה וחלקן באות בזו אחר זו כבמעין מעשה קולאז' מופלא. אכן, לפנינו שירה רבת ערך שכל שיר בה כמעט, כפי שנראה, מוסר תהליך שראשיתו בשבר, בנפילה, במשבר, אך הוא מוליך להתחיות חדשה ולניסיון להקים איזון קיומי חדש, שבהכרח אף הוא יהיה שביר.

איזון שביר קיים בין חלקי הספר רבי העניין. השירים נחלקים, למעשה, למעטפת שראשיתה בחלק הפותח, הקרוי  "שירי דיוקן" (8-32)  ואשר נושאו הוא "האני" של הדוברת, כלומר, זהותה ומהות קיומה ויצירתה, וסיומה בחלק הסוגר את הספר, הקרוי "דלת מסתובבת" (88-110) ונרמזים בו באופן "סודי" למדי קשר זוגי של היקסמות ואהבה ותשוקה, שסופו נכזב ומראשיתו היה במצב של איזון שביר, וניסיון של הדוברת לייצב את הקיום מחדש.

החלקים הפנימיים, לעומת זאת, החל מ"קולות מן הבית" (34-40) שעניינו עדיין בביתה של המשוררת ובדמויות יקרות לה בחייה ש"זלגו לעולם האמת," כמו חנה יעוז האהובה, מתרחב מרחב התייחסותה של המשוררת לעולם המקיף, ונושאם של השירים הוא בני המשפחה בחייהם ולאחר מותם, כפי שכתוב בהקדשת הספר: "לחיים איתי / ולחיים בתוכי לאחר לכתם."

מקום מיוחד ניתן לאם בחייה. עולה גם התמודדות עם זכר האב שנפטר והאח המת והדודות והדודים, בחייהם ובהשפעת זכרם על מהות קיומה של הדוברת ועל הרגשות המתחוללים בליבה וביצירתה (34-86). שהרי בשירה הנפש נמצאת במרכז, זו המתבוננת בזיקתן של הדמויות האחרות לקיומה שלה.

מאלף אם כן לראות, כי בכל אלה ניכרת השפעתן של האמנויות האחרות שבהן משקעת יערה בן דוד את נפשה. הלא הן אמנות הקולאז' ואמנות השירה הקולית (הזמרה) הקלאסית במקהלה הפילהרמונית. בתהייתה על המשותף והשונה שבהן וכיצד סחפו אותה להתמסר להן כתבה שני מאמרים רבי עניין (האחד ב"פסיפס", גל' 74, 2009, 10-13. והאחר ב"גג", גל' 23, 2010). היא עצמה מוצאת כי "ההשפעות ההדדיות שביניהן מחלחלות במחילות התת-קרקעיות של ההכרה, ועם הזמן הן מפרות זו את זו." ומדוע? כי "בשירה ובקולאז' קיים משחק בין המודע ללא מודע שלא כבשירה המוזיקלית. אלא שבעוד אמן המילים מתקשה לבטא את המרחב הוויזואלי ולכן הוא נזקק למטאפורות ולסמלים, האמן החזותי מתקשה להביע זמנים ותהליכים."

ומה משותף להם? "שרק מצב של איזון שביר, עמידה על בלימה" מעורר ליצירה, ואז ברגע של חסד הקרוי "השראה" נוצר קולאז' שהרעיון מנחה אותו, או שיר, הנוטל "תמונות מן המציאות" ומטיל אותן להקשר חדש, מפתיע, חד פעמי, סובייקטיבי בתכלית. ואכן, דומה כי היא היטיבה לתאר כאן את שיריה שלה.

אלא מה? בכל אלה, בדיונים הרגישים והמעמיקים הללו, חסרה התייחסות ל"חומרי שירתה", לאירועי חייה, לסביבתה בהווה, לתוכן המציאות, לאירועים הקונקרטיים והפיסיים המעוררים אותה עצמה ליצירה, כמו גם ההישגים או הכישלונות, הכאבים או השמחות בחייה. מהם היסודות המפעמים בשירתה במיוחד? האם, למשל, גם נושאים חברתיים? לאומיים?

אלה כמובן שאלות תיאורטיות, כי בספר שלפנינו משוקעים מצבים של איזון שביר קיומי בחייה שלה וכן מצבים מקבילים בחיי קרובים לה. אך פעמים רבות רב הנסתר כי השירה אינה דוברת בלשון האירוע, ובכל זאת, וזאת יש להדגיש,  המציאות החדשה, השירית והסובייקטיבית, מופלאה בפני עצמה.

תופעה זו ניכרת במיוחד ב"שירי הדיוקן" העצמי המרשימים, שחלקם הם שירים ארספואטיים, התוהים על מקור שירתה ועל מהותה, וחלקם תוהים על מצבה הקיומי של המשוררת בזמן המתואר. הקונקרטי עובר בהם מטאמורפוזה אל המופשט בכוח המטפוריקה או בהשפעת אמנות הקולאז', ולעתים מהדהד גם  המצלול.

דרך אחת משתקפת אלינו, למשל, בשיר "פרלודים" (16). השיר נוטל את כותרתו מן המוזיקה ומסמן יצירה קטנה אך טעונת רגש, הבאה כהכנה ליצירה השלמה שאחריה. ואכן נבנית כאן עלילה מטאפורית סביב דימוי אחד של צניחה: "אני נקודת הכובד של מצנח רחיפה הנפתח מעל ראשי." אלא שאז המצנח "מסתבך בחבליו" והנפילה נמשכת עד להתחבטות באדמה בלא לומר "את הדבר הנכון" ובלא שיצפה לה איש. ואז היא משדרת "מנקודה / שאיש לא שיער את קיומה." הנפילה הוליכה אפוא לצניחה מאיימת וכואבת. אבל בסוף בכל זאת, היא שידרה, ושירתה הגיעה ממקום שאיש לא שיער, ואולי גם היא לא, והאיזון השביר הזה הוליד את היצירה הלא צפויה והלא מתוכננת.

לעומת שיר זה, מרבית השירים האחרים מושפעים, להבנתי, מאמנות הקולאז'. למשל בשיר הבא, "אני", רצף מטאפורות הזוכות כמעט כל אחת לפיתוח ויוצרות סתירות והפתעות נהדרות (היא קופת שרצים, בוידֶעם רגשות, פיל, אבל עוברת בקוף של מחט, היא בובת חרסינה, לוליין על חבל השומר  על "איזון שביר", היא עוטָה מלים בעור נמר, ולבסוף תלויה על חבל כביסה כאשר תכלת למעלה ותהום למטה) בונות את השיר כולו כמו היו עבודת קולאז' צרופה. ומה פישרו? להבנתי עניינו בתיאור סימבולי של חבלי היצירה, אך השיר פתוח לפירושו של כל קורא ובכך כוחו.

ואומנם, בשיר "קולאז'" (37), הכלול במדור "קולות מן הבית" שרוב שיריו מתמודדים עם הבית והווייתו בהיעדרה ובשהותה בו, ניכר בבירור כי מתואר בו בית שנוצר בעבודת הקולאז'. הוא שקוף כחיית קריסטל, הלבנים אדמדמות ואפורות בצריחים, יש בו כרכובים ועמודים ומונה ליזה מתעלסת בחלון עם סופר יונק מקטרת, וישנם גם תוהו ודלת מתהפכת ועוד, ברצף של דמיון. אבל מדהים מכל הוא הסיום, על פיו מתבהר כי היא עצמה מצויה "בהיתוך הזמנים" והתקופות (המשתקפות במבנה הבית), כי זו תבנית הבית שממנו היא נלקחה (מעולם הפלאות של אליס המובא כמוטו בראשית הספר?), כלומר – ששם מצוי יסוד נפשה, ויפרש כל קורא כהבנתו.

כבר השיר הראשון חסר הכותרת, שהוא שיר ארספואטי יפהפה, עשוי להדגים את "האיזון השביר" בשירתה של יערה בן דוד בכל היבטיו. "אני עוקפת את כאב המכה," היא פותחת, והמבע עושה את הכאב כמו היה אובייקט פיסי הניתן לעקיפה, ואז היא "חוצה את הדומם, לובשת / בגד הפוך עם כל סימני התפרים וריחות הגוף," תחילה  ממשיכה, כמו מדמימה את  העולם (את הכאב?) ויכולה לחצות אותו, אינה זועקת על המכה אלא נוטלת את הבגד שקלט את תגובות הגוף הלא נעימות, הופכת אותו עם כל צד שמאל שלו, ומהדי הכאב והלא נעים והלא יפה (התפרים) מחוללת מעין מעשה כשפים, כמו היו הם יין או נוזל  משכר אחר: "מוסכת מן הגיהנום שלי אל  / הגיהנום של  אחרים". אם כן, השירה היא כמעשה כשפים מטאפורי לא רציונלי ,שמקורו ב"מכה" של יסורים אך מעביר וחושף את הדי הגיהנום האישי בכעין כישוף מילולי, המצרף תחומי קיום ודוֹבֵר בשפת כשפים.

בשיר הסמוך, "אישור מחדש", הדברים מורכבים וקולאז'יים יותר. "אני קונה לי זכויות / בחלקת הזמן הזאת" (חלקת שדה? חלקת קבר?), אבל כאן "משלמים תמיד / בתותי דם-דם" של ייסורים עד זוב דם, כדי "להציב אחר כך גבול לעיניים כמהות, שאינן מודעות לכמיהתן."

האם הכוונה לגבול לחלקת הכמיהה הלא מודעת? מכל מקום, אז חל מהפך קולאז'י גדול יותר עם המעבר לתחום משמעות הנראה רחוק: "היופי הוא בפרי שהבשיל והחמיץ לאיטו / וכבר הוא יצוק בתוך השפה / כמו דבר והיפוכו." יש קישור עמום של אדמה ופרי, אבל הבשלות מוארת כהחמצה והמעבר אל השפה, בשירה, מפתיע לא כל שכן שיש בו דבר והיפוכו. מכל מקום, עתה יש בו איזון שביר חדש, אלא שתהליך יצירתו בשירה שנקנו לה "זכויות" בייסורים נתון לפירושו של הקורא.

נקרא עוד שיר אחד ממדור זה למרות קוצר המצע, וכוונתי לשיר המפתיע "גב אל הקיר"(25), ההופך לכעין חזון קולאז'י שמעבר לפירוש אחד ודאי. ראשיתו כביכול ריאלית ותמימה, בשאלת המנצח על המקהלה מדוע אין היא שרה עם כולם, והרי היה עליה לבקש קודם רשות לא לשיר. אך לפתע ממריא השיר למחוזות אחרים. המנצח אומר לה שהשיר הממתין, מחכה לקחת אותה "לארץ העיטים והבזים / לא הרחק מן התופת של דנטה." או אז נכנסות לשיר "ציפורֵי מגיפה", כי אלוהים, שתמיד הוא חובב ציד, יוצא עכשיו לחופשה, והן עטות על חלת הדבש שלה, ואין חשיבות לכך "אם צלחתי את הלילה / גב אל הקיר / פנים בלי מראָה." ובכן, האם זה חלום בלהות טעון? הזייה? רצף של סמליות? אמירה עמוקה לגבי זהותה – ודאי ישנה כאן.

לעומת זאת, אם נתבונן בשירי "האני" בחלק הסוגר את מעטפת השירים, במדור "דלת מסתובבת" (88-110), נגלה שם שירי אהבה ותשוקה וכאב של אכזבה. אכן, מעומעם עד מאוד בהם הסיפור הריאלי, אך הם מפצים בבניית סיפור פנימי רווי קסם, הנבנה מהיפוכים מטאפוריים המוליכים מצער וכאב לשמחת רגע ולהיפך, כלומר – ל"איזון שביר".

"אולי תחנוט אותי כך," מבקשת הדוברת מן הגבר בשיר הפותח. וכי למה לחנוט? ואיך כך? "צומחת מתוך הדשן הדומם / נובטת לאיטי / פי מלא דם ועפר."

הכיצד, אומר לעצמו הקורא. הכיצד מובילה הנביטה המטאפורית מהדשן לפה פצוע מלא דם ועפר? ולמה היא זקוקה אז? וגם כאן, ממש כמו בקולאז': "למילה נדירה שלא אעז להתגעגע בה, הברה אחת / שאישן בתוכה כמו  אליס בארץ הפלאות."

האם למילה מרתיעה או אולי מְשַׁמרת זיכרון? או לשנת פלאים שהיא כחיסון פלאי כנגד געגועים? ומדוע? דומה, קשה לדעת, אבל הקסם השירי נוצר.

השיר הבא, לעומת זאת, מוליך לכיוון אופטימי יותר, ועל כן גם קרוי במונח מוזיקלי הולם: Bel Canto. "לבסוף במוצאי זמנים / הגיח איש מבין מכוניות חונות / לפגוש עיניים שחֲמימותן ציפור / קלועה (לא כלואה!). שם ציויתי על העולם לעצור / והוא עצר והתגלגל להתחלה. / על קצות העצבים החליקה קשת / מגוף / לגוף." אכן, בל קנטו! אלא שמרבית השירים הם רצופי מעברים מפתיעים מן הפיסי לנפשי ולרוחני, מכוח לחולשה, מכאב להתגברות ומהיגיון לפרדוקס, עד שנוצר מסתורין.

 השירים הראשונים נותנים, כמדומה, מבע לשלמות המגע, הגם שהיא יחסית ומורכבת, שלמות של תשוקה שזכתה להתממש. כך, למשל, בשיר "פרמטה" שיופיו בדימוייו. "מַשהו נרקב בי והבשיל להיאמר. // מי שידע אהבה משורשי שערותיו / בא, פורס לחם גוף, / פושט כתונת עור / אינו מבין איך זה שהוא / ואני שתי הברות במילה."

ויש שהאהבה מתוארת במונחי קריאה בקול של הברות, מעבר לכללי הדקדוק, או  שהאוהבת "מפוסלת מאהבה, ישֵׁנה בניחוחהּ / מְטיל זהב בִּשְׂעָרָהּ." ואפילו "יבוא איש לפלח אותה וּפלח אחר פלח תמתק לחיכו."

והדברים יפים עוד יותר כשהשירים נקראים בשלמותם. אלא ששלמות המגע נדירה, והמורכבות לעולם תציץ מן הדברים, כך אפילו בשיר המכריז על עצמו שהוא "שיר אושר" ולהפתעת הקורא נפתח בשורה הבאה: "במשק חולף נסקה מתוכי / צְעקה בגודל אגרוף," ומסתיים בטור, "בדממה מונחות בי עכשיו שכבות הנפש כנוצות שנשרו."

אפילו שיר כמו "דביק", שדוֹבר במגעם (המיני) "הדביק" של גבר אישה בדומה למגעים אחרים בטבע. אחרי הטור, "וקוראים לדבק טוב," הנשען על המקרא לתיאור השלמות, בא הסיום: "ולמוות קוראים – אחד".

ואמנם, בשירים הבאים האושר מתחלף בכאב של כמיהה וכאב, כמו בשיר בעל הכותרת הארוכה שהיא שורת שיר לכשעצמה: "כאילו לא היה צלף הזמן בחושך אורב." וכך אכן הזמן פוגע בשניים: "גופו המתרושש מִלֵּא פְּלָאֶיהָ / דבש תפוחים וַאֲשִׁישׁוֹת והיתה מתעברת / מן הרוח, תופחת בלי עֻבָּר. / כל הלילה ייללו בה רוחות / מכף רגל עד תקרת המבואות. דלת חרקה – / כמה קל לעקור אותה מציריה."

כמה ייאוש כאן בהתרוששות ובהיחלשות גופו אף שהוא נהנה מפלאי גופה, ובייחוד בה, שאין בה התעברות והיא כדלת החורקת (שאולי היא ממשית בחדרה) וקל לעוקרה מצירי קיומה. בכל השירים הללו יש לציין גם את השפע התרבותי והלשוני המשוקע בהם. שפע זה, שניכר בשירים שונים באלוזיות כמו בדרך אגב – למשל, "כמו חוני המעגל היא מסמנת לו את עצמה במקלה הסומא" – ניכר גם ב"שירי אזמרלדה" החותמים את החלק העוטף וראויים לעיון נפרד.

המדורים הפנימיים, הנעטפים בשירי הזהות העצמית וביחסים עם היישות הגברית, עניינם כאמור בבני המשפחה הממלאים את הוויתה של המשוררת. האב והאח שנפטרו, האם בחייה, דודים ודודות שמילאו מקום משמעותי בחייה, ואשר, כאמור, הספר אכן מוקדש להם, כנאמר בהקדשה "לַחיים איתי ולַחיים בתוכי לאחר לכתם."

אלה הם שירים מפעימי לב, הממעטים לדבר בלשון קונקרטית וחותרים אל המהות ואל המבט הסובייקטיבי, הכאוב והאוהב, של המשוררת. תוך כך, בעקיפין, הם אולי חושפים את מקור היסחפותה של המשוררת לשלוש האמנויות.

אם נעיין, למשל, בשיר הקצרצר והעמוק, "הסתלקות" (57), ניווכח שאכן קברו של האב מואר בראייה סובייקטיבית מפתיעה, דחוסה ורבת עומק  של הבת. וכיוון שהיא חותרת להביע את שאין ביכולתה לבטא באמירת היגיון, היא פונה למטאפורות הצרופות בהתאם לעקרונות הקולאז' או להשמעת צלילים וכך נוצר הקסם.

"בין שפתי אבי מתאבנת מילה לחה," היא אומרת והקורא נחרד להירמז כי האב שוכן קבר ובדומה לבת הוא מבקש לומר לה דבר אך המילה קפאה והתאבנה כאבן המצבה והיא לחה מן האדמה. כי "כמו סנונית במסע הגשם חבוטת כנף / טועָה בשקיפות החלון המפריד בין כאן לשם," מוסיפה הבת ואומרת, כמו היתה המילה סנונית בגשם – וכנראה שהגשם היורד הוא מן הסתם גם מקור הדימוי של הלחות – והיא נחבטת בזכוכית כי אינה מסוגלת להבחין בה, בדומה למילה הנחבטת. הבת כמהה לה ואינה יכולה לקבל את ההפרדה שבין העולם הזה לעולם המוות ו"נחבטת" בכאב.

שיר כה קצר וכה טעון, והמשכו בסדרת שירים קצרים שאינם נופלים ממנו במתח הפנימי. כהדגמה  נביא את שיר ה' בסדרה שבו נמסרת, במועקה ובדחיסות, אי יכולתה הנפשית של הבת לבקר בבית העלמין. זו נרמזת תחילה דווקא באמירת האב שהבת מדמה לשמוע ובתגובתה  השוברת את החציצה בין העולמות כשהיא הנמלטת הופכת כרוח ואין מי שישמע את דברי המתים: "מדוע אינך מבקרת, שאל אבי / הלא גם ביקור פתע יתקבל כאן בשמחה. / סיבוב קל וכבר אני רוח, רשרוש עוֹבֵר, / הכביש אץ לעברי / ונבלע מאחוריי. // אחר כך צעיף על אבן, סימן שהייתי. / ומי ידובב עכשיו שפתי מתים / אפילו לא אני." אין תימה, ש"רק במות אחי מת גם אבא שלי באמת. / קודם לכן מתוך הסתלקותו / היה מתעורר ונרדם בי חליפות."

גם בשיר המתאר הוצאת האב מהבית לקבורה, מזוית הראייה החד פעמית של הבת היא רואה את "חיוכו" של האב "היָשֵׁן", חשה את מגע הקור של שפתיה במצחו (לא של מצחו!) ושני העולמות מתערבבים.

מכמירי לב במיוחד הם השירים המוקדשים לאם, שהמשפט המדהים, "אני שומעת אותה צוחקת בקִרבה" הוענק למדור הזה כולו. כבר השיר, "רגלֵי מְבַשֵּׂר", שלכאורה עולה ממנו קונוטציה של בשורה טובה, בשורת הצלה, הופך את הדברים ומתוך אהבה ורצון לגונן. הכניסה לבית האם היא "ללא קול," כמרחפת, כי עיניה של האם "מפלסות דרך באותיות," סוככות עליהן וחותרות למפלט. או אז נעשית הבת "שומרת הסף," "תליינית זמן שכמוני," למען הארכת שעת החסד של האם השקועה בתהילים, שעה שאפילו המטפלת הנפאלית בחושיה החדים, (שלאחר מכן יוקדשו גם לה שירים) – "עיניה כובשות צעקה," וכשהאם קוטעת קריאתה-בריחתה לתפילה והבת אוזרת אומץ לבסוף ומבשרת לה את בשורת האיוב על מות בנה, "ידיה הריקות סוערות על פניה / שְׂעָרָהּ," כי עתה חל המעבר אל ההלם והכאב הבלתי נסבל. או אז אפילו "החיבוק המיותם" של הבת אין בו נחמה ובאוויר "כמו ריח שרוף." וכי למה? "איך לא ראיתי כבר אז בכבות הנורה הקטנה בתוכה," כואבת הבת את ראשית הידרדרותה הפיסית, הנפשית והתודעתית של האם, כשסדר העולם השתבש שעה שנעשתה "אניית מלחמה שוקעת לאיטה" (44). וזה רק חלקו של השיר הטעון והכאוב הזה. תהליך האובדן של הזיכרון והכישורים הפיסיים של האם מתואר באופן מקורי ונוגע ללב: "אימי מפוררת את חייה לרגעים ציפוריים / הפורחים מזיכרונה," ולבסוף "מתחת לגגון הקרוע מעל ראשה / מַפַּל ציפורים / חשות בקרבת המים שלא הומלחו עדיין." ומאוחר יותר, כש"בשבר הכתף שלה רוח סתיו," נעשית האם "אישה יפה סדוקה מלבר ומלגֵו," ולב הבת נקרע.

גם השירים על שאר בני המשפחה הם רבי עוצמה ועיתים נרמז בהם סיפור חיים וחבל שאין זה המקום לפרט בהם. אכן, לא תמיד הם נהירים לנו במלואם, אבל קיסמם כובש אותנו. למשל בשיר הקצר, "עדיין – כבר לא" (79), מתואר "איש עקוד אל עצמו" (איזה ביטוי נהדר!) והשיר רווי תעלומות ויופי. לא ברור לנו, אמנם, מי היא "האישה הזהובה" הממלאת כמדומה את מקום המתה ותומכת באיש אשר "קודם נבילתו היה מושח בטל הלב את שערה ואת עיניה / של האישה הזהובה / ששפתיה משוחות באודם." מן הסתם, היא היתה בת זוגו השנייה וליוותה אותו בשתיקה.

חריף הוא השיר על הדודה המצפה לטלפון מבנה ניסים "שהתכדרר לכדור תועה" והיא, כך ניתן להבין, שלא השלימה עם זה, "כל חייה עשתה בכשפים" קיללה ולא בירכה, היתה נתונה במעין "שיגעון", ו"איש לא היזה על קיברה מלים של רָאשֵׁי בְּשָׂמִים," ו"ענן שלא נבקע רבץ על המלווים אותה אל מותה." נכון, אולי הסיפור אינו נהיר, אבל  משמעות מה שעוללה אי ההשלמה המתריסה – ברורה. ומצויים כאן שירים מפעימים על הדוד הירושלמי האופה ועל משמעות פטירתו למשוררת, לאחר ש"חודשים אחדים זחל מותו על ארבע" (80) ועוד רבים.

ונסיים בשיר יוצא דופן למדי בחשיבותו ובקונקרטיות שבו, וכוונתי לשיר "זינגר – קולאז'", שעניינו במכונת התפירה של הדודה מרסל עליה שלום, אבל הוא מצהיר על זיקתה של המשוררת עצמה לאמנות הקולאז' שלה. יש לציין כי השיר שקול בחלקים ממנו ומחקה כמו באונומטופיאה את הצליל ומקצב התפירה של המכונה באוזני הילדה הקטנה, המסתתרת מתחת לשמיכה וחשה עצמה כ"ילדה נוסעת סמוייה" ברכבת, המאזינה לשקשוק הפסים ולקולות חיבור הקרונות והיא מנמנמת לקולות המחט וריקודה בתפרים.

וחשוב להבחין: הדודה מרסל היתה תופרת לפי "מודל שהיה כבר סגור אצלה בראש, לא מן הז'ורנאל," כמו יצרה יצירת אמנות, וחלקי הבדים היו אחוזים בסיכות כקרונות משתקשקים. אחרי מותה עמדה מכונת הזינגר שנים ללא שימוש. אבל "מה שגזרה דודתי ותפרה והניחה בארון / היה לסיפור בדים / אותם אני גוזרת עכשיו ומדביקה, / בוראת מהם עולם." יצירת האמנות של הדודה עוברת עכשיו טרנספורמציה ליצירת האמנות של המשוררת.

ונוסיף אנחנו: יערה בן דוד בספרה "איזון שביר" אכן בוראת עולם שירי מ"בדים" של  קטעי זהותה וקיומה, מחיי בני משפחתה, ממטען תרבותי ולשוני עמוק, מצלילים ודמיון – ויוצרת קסם מופלא.

ארנה גולן

* * *

ערב זמר – חגיגי וייחודי

יום שישי, 11.5.18, ב-21.30

בואו לשיר יחד (ולצפות במופע) בערב שמח ומרגש:

שישי, 11.5.18, 21:30, אולם רוזין, דרזנר 2, רמת-אביב ג', ת"א

הערב מחולק לשני חלקים:

חלק א': שירים אהובים בהנחיית הזמרים אילן טל & אילנה כץ, בליווי נגנים: קובי משעל, פסנתר קלידים, יוסי גרושקה, אקורדיון, יואב פינקלמן, תופים.

חלק ב': מופע: הזמרת לימור שפירא, בתוכנית נשמה יהודית

מחיר כרטיס: 80 ש"ח כולל כיבוד.

מובטח ערב כיפי ומהנה.

כרטיסים: אתר  'איוונטר'  www.ilan-tal.co.il

(בכרטיס אשראי)

בחירת מקומות מסומנים:

https://www.eventer.co.il/ZemerB5

יש בעייה? התקשרו למשה, טל': 054-7772912

או לאילן, טל' – 052-3376760

(נא לא להתקשר למרכז רוזין).

חנייה נוספת: רחבת קאנטרי ג', פיינשטיין 18, קרוב לרוזין.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"עם לגיון הזרים נגד הדרוזים"

לג'ון הרווי

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.6.1974

לפני 44 שנים

אני מתאר לעצמי כי ספרו של ג'ון הרווי "עם לגיון הזרים נגד הדרוזים", היה רב-מכר בשנות השלושים ממש כשם ש"הפרפר" וספרים אחרים מסוגו הם רבי-מכר אצלנו, עד שהם דוחקים ברוב חנויות הספרים בארץ לקרן זווית את הספרות העברית. לא פעם אתה נתקל בקשיים להסביר את ההבדל שבין ספרות ו"ספרות", מה עוד שסיפורי הרפתקאות מסמרות-שיער, המסופרים כעדות-חיה, היו מאז ומעולם חביבים על קהל הקוראים הרחב.

דומני כי ההתמשכלות היתירה של קורא הספרות הרציני, והתרחבות מחקר הספרות באוניברסיטאות (פרנסתו של חוקר-ספרות מובטחת כיום יותר מזו של רוב הסופרים שאת יצירותיהם הוא אמור לחקור), הם שגרמו לפחדו של הסופר בן-ימינו לכתוב סיפור-מעשה פשוט.

רק בספרות הילדים עדיין אפשר לדבר עם הקורא בתמימות, ומאחר שבחלק גדול מן הקוראים המבוגרים שוכנת עדיין נשמתו של ילד תמים וצמא הרפתקאות, הולכת ה"ספרות" מסוג "הפרפר" ודומיו וכובשת לעצמה את הטריטוריות שהספרות הרצינית נסוגה מהן. אמנם, "מושבת העונשין" תישאר תמיד מעל ומעבר לכל סיפור-מעשה "אמיתי" נוסח "הפרפר", אבל...

בור האשפה של הציביליזציה

ג'ון הרווי לא היה סופר, ושמו אינו נזכר כלל בלכסיקונים לספרות. הוא נולד בכפר מכרות בווילס הדרומית, ובן ארבע-עשרה כבר השתכר למחייתו בנבכי האדמה. בן שבע-עשרה התגייס לגדוד ה"סאות וילס בורדרס" והשתתף בקרבות בפלנדריה במלחמת העולם הראשונה, שם נפצע בראשו. לאחר המלחמה שב לעבודתו במכרות, וכאשר התחולל המשבר הכלכלי מצא עצמו בלונדון, בראשית שנת 1925, מובטל, נואש, ללא פרוטה בכיסו, מוכן לצאת לכל מקום שיקבל בו עבודה כלשהי.

את כל הפרטים הללו הוא מספר בספרו האוטוביוגראפי. כה נואש היה מצבו, עד שהתפתה להיספח על לגיון הזרים הצרפתי, מתוך תקוות-שווא לזכות במענק נכבד, במשכורת חודשית נאה, ולעלות בבוא היום לדרגת קצין, לאחר שיסיים את בית הספר הצבאי בסן-סיר.

"שניים הם לגיונות הזרים אשר לצרפת. האחד קיים רק בדמיונם של מחברי-רומאנים ומורכב בעיקר מגיבורים קודרים העתידים במרוצת הזמן להתאהב בנשים נחמדות. אולם השני, זה הקיים במציאות, שהמפקדה העליונה שלו חונה בסוזה אשר בצפון אפריקה, מורכב מחלאת המין האנושי." כך פותח הרווי את ספרו.

משעה שיצא, כמעט בהסתר, מלונדון לקאלה ולדנקירק, שם הוחתם בעורמה על חוזה שירות בלגיון לחמש שנים, מצא עצמו כאסיר בחברת רוצחים, גנבים, רמאים, שודדים וסתם דגנראטים. כולם אנשים נואשים, רבים מהם רוסים-לבנים, וגרמנים:

"הלגיון האמיתי הנהו מוסד שתועלתו מרובה. מסגיר הוא למדבר-אפריקה כמה אלפים ממנודי החברה, ורובם מוצאים שם את קבורתם. הלגיון הוא בור-האשפה של הציביליזאציה, המוכן תמיד לקלוט לתוכו את פסולת המין האנושי על מנת למוסרה לכבשן המאכּל אותה לאפר." (שם).

הרווי עובר שבעת מדורי גיהינום בבסיס הטירונים של הלגיון בסוזה. כדי להיחלץ מן הניוון, הבהמיות וההתנוולות תחת קרני השמש האפריקאית היוקדת, הוא מתנדב ללכת לסוריה ולהילחם בדרוזים.

הנסיעה באונייה דרך אלכסנדריה, פורט-סעיד ויפו, בואכה ביירות, מלווה בריחה של לגיונרים אל החוף. נפשו של הרווי כלה להימלט לארץ הנתונה לשלטון בריטי, שם יהיה מוגן מפני חוזה העבדות עם הלגיון, אך השמירה המעולה עליו מונעת ממנו את הבריחה.

בביירות מועמסים הלגיונרים על רכבת ההולכת לסוריה, ומתחילה פרשת קרבות שאין להם סוף. התקפת שודדים על הרכבת בדרך לדמשק. קרבות עם הדרוזים במסמיה. מנוחה ופרשות אהבים קצרות ברייק שבלבנון. קרב הגנה עקוב מדם על המצודה בראשייה, הנמצאת בהרי הלבנון. ושוב דמשק, והרפתקות אהבים. ולבסוף קרב ההשמדה של הצבא הצרפתי, המורכב מחיילי הלגיון, ועימם ספהים, מרוקנים, טוניסאים, רובאים כושיים ממושבות צרפת, צ'רקסים ושבט בדווים שכירים – על העיר הדרוזית סווידה.

הספר גדוש עלילות דמים מסמרות שיער. אודה ולא אבוש – מרגע שלקחתיו לידי לא הרפיתי ממנו, עד שסיימתי את העמוד האחרון. נשביתי בקסם ההרפתקה, הרצון לדעת מה הלאה, והריגשה המתעוררת למקרא קרבות המתחוללים בין מחנות פרשים עזי נפש. גישתו של הרווי ביקורתית מאוד. בסתר ליבו הוא אוהד את אומץ-ליבם של הדרוזים אוהבי החופש, ומגנה את אכזריות השלטון הצרפתי, ובייחוד את מנהגו לשלוח ראשונים לשדה הקטל את השכירים הזרים, חיילי הלגיון, אשר מצבם פחות-או-יותר כאסירים, ואבוי לבורח ונתפס.

הטבח בדרוזים

אחד הפרקים המזעזעים בספר הוא תיאור גביית מיסים בכפר הלבנוני תל-איל-דיד, ליד רייק, אשר תושביו לא נמנו כלל על הדרוזים המתקוממים, אלא היו ערבים נוצרים, שהאמינו בכל ליבם כי חיים הם תחת חסותה המאנדאטורית של צרפת. אנשי הלגיון מקיפים את הכפר, ועל-ידי מתורגמן מודיעים למוכתר כי אם לא יפרעו התושבים את המיסים בעשרים וארבע השעות הקרובות, יוצת הכפר באש.

בתום הארכה מגיע מטוס לעזרת הצרים ועימו הפקודה. עוד הקפיטן קורא את הפקודה, "והנה חזר הטייס לאווירונו, המריא למעלה, ובהשפילו לטוס, חג פעמים אחדות מעל לכפר. גברים, נשים וטף, יצאו את הסוכות ויסתכלו בו. ואז התנשא יותר והשליך את הפצצה הראשונה.

"שאגות נוראות, הזדעזעות-אדמה, ותמרות עשן עלו השמיימה מקצה הכפר.

"פצצה אחר פצצה הומטרה על כנופית סוכות-החומר הבלתי-מוגנות. להבות-אש זנקו מתריסר מקומות וענן-עשן כבד עטף את הכפר. זעקות הייאוש של התושבים, שנלכדו כעכברים במלכודת, בקעו ממעטה החשיכה שלך והתעבה. אחדים ניסו להימלט אל ההרים, אבל המשמרות ירו אחריהם והפילום חללים. מהנשארים בכפר נקברו רבים חיים תחת מפולת סוכותיהם העשנות. לבסוף המריא האווירון מערבה וחשכת-לילה ירדה על המחזה.

"באורו האפור של השחר התגודדנו שורות-שורות לפני החרבות העשנות, והפקודה ניתנה להשתער.

"ברעם פרסות-סוסינו השתערנו עליהם, כשחרבותינו השלופות מבריקות בקרני-השמש הראשונות.

"הערבים ירו בנו מרוביהם הארוכים כשהם מסתתרים בין עיי-סוכותיהם וגם נלחמו בנו בחרבות ובפגיונות. אפילו בשוכבם תחת פרסות-סוסינו דקרו אותנו מתוך גבורה נואשת. הנשים קידמו את ההתקפה בלי חת, כגברים ממש, והגנו על עצמן בחרבות, פגיונות וגם בכלי-עבודה. אחרי רבות מהן היו כרוכים ילדיהן שלפתו אותן באימה. תבוסתם היתה שלמה כי עצמנו מהם במיספר ובכוח. לא חלפו רגעים מעטים ונפש אחת מהם לא נישארה בחיים. גברים, נשים, זקנים וטף נהרגו לפי חרב. לא אויבינו היו אלה, אלא בריות שאננות שדימו כי חיים הם תחת חסותה של צרפת, ונידונו לכלייה רק בעוון סירובם לסלק את המיסים הנדרשים מהם. במשך כל ימי היותי בלגיון לא הייתי עד למאורע נתעב המעורר בחילה כטבח זה שנערך בנשים ובילדים של תל-איל-דיד." (עמ' 97-98).

הטבח בתל-איל-דיד, והכיבוש האכזרי של העיר הדרוזית סווידה, מביאים את הרווי להחלטה נמרצת – לברוח לארץ-ישראל, הנמצאת תחת שלטון המאנדאט הבריטי, כדי לזכות בחופש.

לאחר מסע תלאות וצמא משך שלושה ימים במדבר, מאות מטרים אחדים לפני גבול הארץ, בנקודה הקרוייה טיסה-טייבה, נעצרים הרווי ושלושת חבריו ונחבשים בבית הסוהר. מתחילה פרשת עינויים ומשפט צבאי בדמשק. הרווי נידון לשמונה שנות מאסר ונזרק לבתי הסוהר הצרפתיים באלברטוויל וקלרוו. למזלו הוא משתחרר לאחר שנה וחצי, בהשתדלות הממשלה הבריטית.

האם כתב ספרים אחרים לבד מפרשת הרפתקאותיו, ומה היה גורלו אחר-כך? אולי לאחד הקוראים הזוכרים את התקופה ההיא ואת המחבר – פתרונים.

* ג'והן הרווי: "עם לגיון הזרים נגד הדרוזים". תרגם מאנגלית א. קרינקין. הוצאת ספרים מצפה בע"מ. תל-אביב, תר"ץ, 1930. 180 עמ'.

* * *

ד"ר גיא בכור

הלם, בלבול, ועולם שהשתנה ברגע:

היציאה מעיסקת הגרעין, הרקע, מי מפסיד, והאם איראן תגיב צבאית?

1 העולם כולו השתנה בבת אחת, לאחר הנאום חמור הסבר והאמיץ של 12 וחצי דקות, ולא רק המזרח התיכון: הכול מעכשיו ייראה אחרת, והרבה יותר טוב מבחינתנו. הנשיא הדגול דונלד טראמפ ייבש בבת אחת את ביצת המשאבים הכספיים האדירים, שהעמיד הנשיא האמריקני הקודם עבור ציר הרשע השיעי-רוסי. אובמה הפשיר להם 150 מיליארד דולר, ובכספים העצומים האלה הם הבעירו את המזרח התיכון כולו, בתימן, בסעודיה, בסוריה, בעיראק, בלבנון בעזה, ועוד. תוך כמה חודשים הכספים יתחילו להיגמר, והיכולת השיעית הצבאית צפויה לרדת. זהו צעד גאוני, אמיץ ומחוכם. טראמפ אוהב לתת לכסף לעבוד בשבילו, כמו המלכה אליזבת הראשונה.

זוהי מלחמה לא רק כנגד איראן, אלא כנגד הסדר העולמי כולו. ההשפעות יהיו ניכרות בצפון קוריאה, בהסכמי הסחר, עם סין, עם רוסיה, סוריה, ובמה לא. העולם כולו רואה מנהיג נחרץ ונוקשה, שאינו מוותר. והרי טראמפ כבר קבע לפני עשרות שנים בספרו איך להצליח בחיים – "מי מנצח? זה שאינו מוותר."

הנשיא טראמפ לא רק שיצא מעסקת הגרעין, אלא החזיר את כל הסנקציות האמריקניות הראשוניות והמשניות על איראן, כולל חנק פיננסי, מסחר בינלאומי, מניעת חומרי גלם, כניסת אזרחים לארה"ב, ביטול כרטיסי האשראי האמריקניים, הקפאת תעשיות הרכב, ביטול עסקאות קיימות, רכישת דולרים ועוד. וכן סנקציות משניות, בהודעה שכבר יצאה לכל החברות האירופיות, ובמיוחד הגרמניות, לסיים את כל העסקים שלהן, בין אם חתמו כבר או יחתמו, עם איראן, וזאת תוך שלושה עד שישה חודשים, על פי קריטריונים שכבר נקבעו. מי שיישאר ביחסים כלכליים עם איראן לאחר מכן – יהיה אסור כניסה לארצות הברית, ויוחרם כלכלית.

המשמעות היא שכבר היום כל העסקות הבינלאומיות עם איראן צפויות לקרוס, עם אובדן עצום לכלכלה האיראנית, הרי אף חברה לא תעדיף את איראן, שכלכלתה כחמישה אחוזים מכלכלת ארצות הברית, ותפסיד את אמריקה. גם חברות אמריקניות יפסידו, למשל עסקת הענק של בואינג למכור לאיראן 80 מטוסי נוסעים תמורת 8 מיליארד דולר – העיסקה הזו היא כבר היסטוריה מהיום.

יהיו לזה השלכות דרמטיות על העוצמה הצבאית האיראנית במזרח התיכון. היא נלחמת דרך מיליציות שיעיות, להן היא משלמת, והכסף ייגמר מהר מאוד.

מרחב השיקולים האיראני יעבור עכשיו טלטלה.

2 האירופים בהלם – אפילו בחלומות הגרועים ביותר מדינות מערב אירופה לא האמינו שהנשיא טראמפ יפרוש, וגם יחזיר את כל הסנקציות, כולל על חברות אירופיות ועולמיות. הוא הרי בחר באפשרות הנוקשה ביותר. הם ידעו שזו אפשרות, אך הן לא הביאו אותה לתחום המודעות. את כל הכלכלה שלהן הציבו איטליה, צרפת, בריטניה וגרמניה על עסקות עשרות מליארדי דולרים על הנפט והגז האיראניים. הנשיא מקרון הכניס את העסקות האלה לתקציב המקרטע של ארצו, ועכשיו הכול קורס. ההשפעה צפויה להיות כל כך דרמטית מבחינתן, עד שהן בהלם ובאלם. היחידה שהופיעה מיד היא האיטלקייה הטיפשה פדריקה מוגריני, שרת החוץ של "האיחוד האירופי", שהיא בעצמה שפוטה של האיראנים לכל דבר. היא מיהרה להכריז שאירופה תמשיך עם עסקת הגרעין, מה שמראה שהיא אפילו אינה מבינה את מידת האיום על החברות האירופיות. הגברת הזאת מנותקת לגמרי מן המציאות. 

למשל, חברת האנרגיה הצרפתית "טוטאל" חתמה עם איראן על חוזה בסך 4.8 מיליארד דולר לפיתוח שדה הגז "דרום פארס" במפרץ  הפרסי, שעתודותיו מוערכות בכ-50 טריליון מ"ק. טוטאל יכולה עכשיו להגיד שלום לעיסקה, ולגז. כך גם חברת פז'ו הצרפתית, בעיסקה של 400 מיליון אירו, לייצור מכוניות באיראן, או עסקאות של חברות גרמניות (סחר שנתי הדדי של שלושה מיליארד אירו) כמו מפעל לבניית משאיות של חברת פולקסווגן, חברות גרמניות בתחום הבריאות שמספקות מוצרים רפואיים לאיראן ואף נושאות ונותנות על הקמת בתי חולים במדינה; אספקת מכונות ותחנות חשמל על ידי חברת סימנס; אספקת מכונות וחלקי חילוף ועוד.

כל זה יקרוס מיידית, משום שהוא תלוי בבנקים אירופיים לסחר חוץ (למינוף ולאשראים דוקומנטריים), ואף בנק לא יסתכן בסילוק הסניפים שלו מארצות הברית. גם חברות ביטוח לא יבטחו עוד עסקים עם איראן, והאירופים בהלם. הם מפחדים מן הסנקציות של טראמפ לא פחות מהאיראנים.

אירופה מבינה היום שמה שהיה לא יהיה עוד.

3 ההנהגה הרוסית רותחת מזעם ומדאגה – רוסיה בנתה את האסטרטגיה "הסורית" שלה כולה על איראן, כמממנת. במאמרים קודמים ראינו שהגז הסורי נשלל מהרוסים בידי הנשיא טראמפ, מה שהשאיר להם רק את איראן כמקור למימון ההפסדים העצומים ב"סוריה". ההנחה היתה שאיראן תכרות עסקות ענק עם האירופים, אלה יעבירו סכומים גדולים לאיראן תמורת זיכיונות נפט וגז, ואת הכסף הזה תשלם איראן לרוסיה, בקניית נשק. אבל עכשיו הכסף הזה יימוג, וכך גם האסטרטגיה של הרוסים האומללים. טראמפ ייבש אותם, והם נשארו באוויר.

ולמה שטראמפ יישאר בהסכם הגרעין? היחידות שנהנות ממנו הן איראן, רוסיה והאירופאיות. וממילא כלכלת ארה"ב אינה מקבלת ממנו כמעט דבר. אז למה שיישאר בעיסקה שאינה מועילה לו? רק טיפש יסכים להסכם שבו הוא אינו מקבל דבר, ואויביו מתעשרים.

רוסיה ניסתה לאיים ביומיים האחרונים על טראמפ, וכנראה שפוטין חושב שעדיין אובמה ניצב מולו. איומים רק מקשיחים את הנשיא טראמפ, ורוסיה השיגה לכן את ההיפך.

זהו איתות ברור של ארצות הברית, שחופש הפעולה הרוסי במזרח התיכון – נגמר.

4 המלכוד האיראני – איראן תקועה במלכוד משתק: אם תחזור להעשיר אורניום, תפסיד מיד את מדינות אירופה, שהיא מקווה עכשיו להציב יחד איתה. ואם לא תעשיר אורניום – היא תאבד את כלי הלחץ היחיד שלה על ארצות הברית. האם איראן תגיב צבאית, נגד מטרות אמריקניות או ישראליות? היא יכולה, אך זו תהיה התאבדות כפולה. ראשית, היא תוכיח בכך את מה שטען טראמפ שהיא מדינת טרור מסוכנת, ושנית, היא חושפת את עצמה לתגובת מחץ משתקת של ארצות הברית, ואיראן אינה טיפשה לעשות זאת.

האם איראן תגיב כנגד מטרות בישראל? היה חשש במערכת הביטחון שאיראן תורה למיליציות שיעיות בסוריה לתקוף יעדים בישראל, תוך שהיא מסתירה את חלקה. ישראל הפכה את הכוונות האלה לפומביות, וקשרה בכך בין עסקת הגרעין לבין "סוריה". כלומר אם איראן תורה על תקיפה מסוריה, זה ייראה כחלק מתגובתה על עסקת הגרעין, מה שיעמיד אותה מול זעם ארה"ב. ולכן גם כאן, איראן ממולכדת. היא מבינה שטראמפ רציני, והוא עלול להיות מסוכן מאוד מבחינתה. גם חיזבאללה מבין את זה. "חגיגותיו" המבויימות הפכו לדיכאון.

בתוך רגע עבר המשטר באיראן מגן עדן אובמי, לגהינום טראמפי. מרחב התמרון שלו הוגבל מאוד, והבלופים שלו נחשפו. במשך שנים איים על העולם, ועכשיו מתברר שהאיומים שלו היו ריקים מתוכן.

מעניינות התגובות באיראן: דווקא הכוחות "המתונים" לכאורה, כמו הנשיא רוחאני ושר החוץ הדוחה זריף, הפיצו איומים על העשרה מיידית של אורניום, בעוד המנהיג הרוחני ח'מנאי קבע שאיראן תשמור על הפרמטרים של הסכם הגרעין, והוא הקובע. אז למה הציר המתון עצבני? כי הוא מבין שזה סוף הדרך שלו. הוא הבטיח פירות מדיניים וכלכליים, וקטף לבסוף חורבן.

וכך, בירייה אחת פגע טראמפ בשלוש ציפורים במכה אחת: באיראן, רוסיה והאירופים, שלושתם שנואים עליו. גאוני.

כמה תאריכים נכנסים עכשיו להיסטוריה שלנו: 6 בדצמבר 2017, יום ההכרה האמריקנית בירושלים בירת ישראל; 8 במאי 2018, יום יציאת ארצות הברית מעיסקת הגרעין, ו-14 במאי 2018, יום חנוכת השגרירות האמריקנית החדשה בבירתנו. אלה ימים היסטוריים, כמוהם לא זכורים לנו מאז קום המדינה.

כמו עם ירושלים, שוב הוכח שהפחדות "התקשורת" וכת ה- PC על מלחמה איומה ונוראה – הפחדות אלה הזויות.

5 המסר של הנשיא טראמפ היה גם לעם האיראני, על העדות והדתות שלו, למרוד במשטר. הוא לא יהיה אובמה, ששתק במרידה הגדולה בשנת 2009, כאשר מיליון יצאו לרחובות טהראן נגד המשטר השנוא. ההיפך, הוא יתמוך במורדים נגד המשטר. המסר הזה יחלחל מהר מאוד לציבורים רבים באיראן, שיבינו שיש מי שעומד מאחוריהם, אפילו עד למיגור המשטר. גם שר החוץ האמריקני החדש, מייק פומפאו, חזר על המסר ובייתר שאת: אנחנו יוצאים לעימות עם משטר הרשע, ובכל החזיתות, גם הגרעינית, גם הטילים, גם זכויות האדם, ונעמוד ביחד עם בעלי הברית שלנו.

אלה רגעים קשים למשטר, שנכנס גם לדילמה פנימית: אם ימגר בכוח את המהומות שיכולות לפרוץ, יפסיד את האירופים. ואם יניח להן להתפתח – הוא עלול להיעלם. מאפס דילמות, לים של דילמות, והכל בזכות היציאה האמריקנית המדהימה.

באיראן ההפגנות לא נעלמו, הן מתקיימות, אך בלי עניין של התקשורת העולמית. האם האזרחים יחטפו את ההזדמנות שבפניהם? את זה נראה בשבועות ובחודשים הבאים. איראן, בכל מקרה, נכנסה למטחנה כלכלית, וכל אזרחי איראני ירגיש את זה. מסכנים אזרחי איראן, שהם קורבן של העולב האסלאמי הזה.

6 הציר החדש, שסברנו שיקרום עור וגידים, כלומר היועץ לביטחון לאומי החדש, ג'ון בולטון, ושר החוץ החדש מייק פומפאו – ניצח. שר החוץ הקודם טילסון הועף, ושר ההגנה ג'יימס מטיס מוזער, וסביר להניח שבקרוב יראו לו את הדרך החוצה. בולטון הוביל את הקו העויין ביותר כנגד איראן, וגם פומפאו הצטרף אליו בגישה הנוקשה ביותר. גישת השניים חריפה כלפי איראן אף יותר מזו של נתניהו, ומבית לבן שיעי בתקופת הנשיא הקודם, לבית לבן עם גישה ישראלית מובהקת כיום. קשה לומר שהוא עם הסונים, כי לצוות ביקורת קשה גם על סעודיה, וקשריה לטרור הסוני בעולם.

זהו תיקון טעות ההפצצה הרופסת האחרונה על משטר בשאר, כפי שאותו מאטיס היתווה. היה זה במחצית חודש אפריל, בולטון נכנס אז רק לתפקיד, ופומפאו היה עדיין בחוץ. עכשיו, המאזנים השתנו, וכבר רואים את זה. אין להתייחס להדלפות מהפנטגון על האיום על ישראל, אלה הדלפות של כת ה-PC, המבקשות להראות שביטול העיסקה מאיים על ישראל. צריך להבין שגם האליטה הביטחונית בארץ תומכת בהסכם הגרעין, ויש לה עניין להראות שאנחנו מאויימים עכשיו יותר.

עם הציר החדש הזה, נוכל להשיג הרבה מאוד גם בתחומים האחרים הלוחצים עלינו: בולטון אינו מוכן לשום מדינה פלשתינאית, והוא מדבר על האופציה הירדנית, ואת פומפאו ניתן לשכנע להכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן, כתגובת נגד לעויינות הרוסית-שיעית. הכרה אמריקנית בסיפוח הגולן היא הערובה הטובה ביותר ליציבות באיזור המוכה הזה של העולם.

לא ברור, לפי שעה, מה עמדת הציר בולטון-פומפאו כלפי השולטן ארדואן. מצד אחד הם בוחנים אמברגו נשק שיוטל עליו, בשל ההתפרעות הבלתי נגמרת, אך מן הצד השני הם זקוקים לו, להדק את החרם על איראן. השבועות הקרובים יעידו, ויש פה עדיין התלבטות אמריקנית.

היציאה עליה החליט הנשיא טראמפ היא מכה למימסד הביטחוני גם בארצות הברית וגם בישראל. המסר כלפי שניהם הוא, שיש בעל בית חדש לעולם, עם סדר יום אחר לגמרי. 

7 האם ארצות הברית תצא מסוריה? כבר ראינו במאמרים קודמים שבפועל ארצות הברית עשתה את ההיפך, בבנייה ובהשקעה של כעשרים בסיסים בצפון ומזרח סוריה. מי שמקים תשתיות כאלה לא מתכוון לצאת. עכשיו, עם הנטישה של העיסקה, והעימות הכולל נגד איראן, בוודאי שלא נראה יציאה כזו, מה גם שמאטיס נדחק עכשיו החוצה. הנשיא טראמפ לא אוהב להקריב את החיילים שלו למען אחרים, ויתכן שהוא יכפה על מדינות ערביות או אירופיות להיכנס לשטח, תוך עליונות אווירית אמריקנית משתקת. את זה עוד נראה. בכל מקרה, כבר בקרוב אנו צפויים לראות פחות נשק רוסי לבשאר ולמקורביו, כי לא יהיה מי שישלם על כך. בשאר צריך להיות מודאג, ויש כאן חיים חדשים למורדים הסונים, אם יידעו לפעול נכון.

במקביל להחלטת הנשיא, הקונגרס מאשר את החלטת הפנטגון לממן ולאמן "קבוצות בסוריה" עד לסוף 2019. הכוונה למיליציה הכורדית של "סוריה הדמוקרטית"; למורדים סונים הנתמכים בידי ארה"ב לשליטה במעבר הגבול טאנף; וגם במורדים סונים בדרום סוריה, על גבולנו. אלה חדשות מעניינות וחשובות.

8 ההשפעה של הצעד הדרמטי על הפלשתינאים היא מהממת. עכשיו הם מבינים שמדובר באופי אחר לחלוטין משל אובמה, וטראמפ מסוגל לחסל אותם כמנהיגות. כבר עתה המימון האמריקני לרשות הופסק בידי טראמפ והקונגרס (חוק "טיילור פורס"), והתקציב האמריקני לאונר"א כמעט חוסל. הנשיא העניק את ירושלים לישראל, העביר את השגרירות, וקבע שהסכסוך עם ישראל לא מפריע לשלום וליציבות במזרח התיכון. בקרוב אנו עשויים לראות את וושינגטון מסלקת את המחבל הפלשתינאי, המופיע שם כשגריר הרשות, ועוד צעדים משתקים. גם בנאום ההסתלקות מהגרעין כרך הנשיא טראמפ את חיזבאללה יחד עם חמאס והטליבן, כגרורות איראניות, ואיראן נדרשת להפסיק לתמוך בחיזבאללה ובחמאס. הפלשתינאים חזרו בזה עשרות שנים אחורה, לכנופיות של טרור.

היום הבין עבאס שהוא בבעיה קשה, ובטיפשותו הוא מבין את זה בביקור מתריס דווקא אצל שנואי נפשו של טראמפ, ונצואלה. במו ידיו כרך עבאס את עצמו בברית של מצורעות, והיכולת שלו להגיע לאיזושהי הסכמה עם ישראל נראית דמיונית.

אלה המיליציות השיעיות מעיראק ומלבנון, שמשתלטות עכשיו על דמשק, וגם בשאר לא אוהב את זה, בוודאי לא הרוסים. זה אספסוף שאיראן מממנת, והוא מבטיח "לכרות את ראשי הסונים ולגרשם," ומי שיתנגד – הם ישרפו את דמשק כולה. הם כבר תלו כרזות שיעיות על המסגד הסוני האומיי הגדול של דמשק, והם מעוררים זעם עצום אצל הסונים. לא צריך להתערב, הם כבר יעשו את העבודה עבורנו, בין הסונים לשיעים, רק תנו להם קצת זמן.

9 בנאום ובכלל העניק הנשיא טראמפ קרדיט עצום לישראל ולמודיעין הישראלי. אותו ארכיון שישראל העלימה מן האיראנים זכה כאן לנחירות בוז של "התקשורת", אך הוא הופיע בראשית נאומו של טראמפ, ונראה שהוא העניק לו יותר אמינות מאשר לדו"חות המודיעין שלו. קשה להאמין שהארכיון הזה היטה את הכף אצל טראמפ, משום שהוא כנראה תיכנן לסגת מעסקת הגרעין מזמן, הרי זו היתה הבטחת בחירות מרכזית. אך הארכיון משמש לגיטימציה והוכחה, ולכן היה לו תפקיד היסטורי בהסתלקות האמריקנית מן ההסכם. טראמפ אימץ לחלוטין, ואף יותר מכך, את גישתו של ראש הממשלה נתניהו, להטיל "סנקציות משתקות" (זה המונח של נתניהו) על איראן. השפעתו של ראש הממשלה על הממשל הזה בארצות הברית היא מוחלטת.

זוהי תמונת מראה למשטר הקודם בוושינגטון, שהתייחס אל ישראל ואל המודיעין שלה בזלזול מופגן. לאובמה ולקרי לא נותר אלא לקונן על עיסקת חייהם, שנרמסה וחוסלה היום. בכך נמחקה כל מורשת אובמה, החל ממדיניות החוץ עם קובה, הפלשתינאים ואיראן, והמשך בנושאי הפנים, ובראשם ביטוח הבריאות.

אובמה מופיע היום כאדם המיותר ביותר בעולם, ומורשתו נראית נלעגת ועלובה. סגרנו מעגל, והמאמר שלנו מ-2013 קבע שהאמת מנצחת תמיד. היא אכן ניצחה.

ועוד בנוגע לישראל, שוב השדרנים נראו מוכים ונוגים על מסכי הטלוויזיה, בעקבות ביטול עסקת הגרעין. כמה מכות הם עוד יכולים לספוג מטראמפ, כל יום? עולם הפי סי הולך ומתמוטט, וכך זה היה צפוי שיקרה. אותם פרשנים ושדרנים הופכים לאנשים המבודדים והלא רלבנטיים בישראל, והם שייכים לעידן אחר ואפל. הציבור איבד בהם אמון, בהם ובפניקה שהם נוהגים לשדר.

10 מה עוד נבקש מהנשיא הנהדר טראמפ? הרי כתבנו על כך מאמר שלם, על חג ההודייה.  זהו הנשיא הטוב ביותר לישראל אי פעם בתולדות ארצות הברית, ונקווה להשיג ממנו עוד פירות, שישמרו על ישראל בעשרות השנים הבאות, למשל, ברית הגנה צבאית. כיוון שהזדמנות כזו אולי לא תחזור עוד עשרת שנים, חובה לקבל הכרה אמריקנית בריבונות שלנו בגולן, אולי כאנטי תיזה לאיראנים המאיימים שם, ולמי שרוצה, גם הכרה בשטחי סי בריבונות ישראלית, ללא צורך בחילופי שטחים. בוודאי יש מקום למבצע כמוהו לא נראה מאז שנות השבעים ליישוב השטחים המזרחיים בירושלים, הרי בשבוע הבא תכיר ארה"ב רשמית וסופית בירושלים בירת ישראל. אז האם ישראל לא תוכל לבנות את בירתה?

זו גם החובה לבנות ביו"ש בקצב מואץ, כדי להגיע למיליון תושבים מעבר לקו הירוק כבר בשנים הקרובות, והמיספר אינו רחוק מכך ביו"ש ובמזרח ירושלים. מרחב ההזדמנויות שבפני ישראל הוא עצום, רק צריך להעז.

בצעד ההסתלקות מעיסקת הגרעין התעלם טראמפ, כדרכו, מן האו"ם, ומזכ"ל האו"ם הפגוע מיהר לקרוא לאחרים להישאר בעסקה. זה מציב את המזכ"ל ההזוי ואת ארגונו המיותר במסלול התנגשות עם טראמפ. הנשיא האמריקני כבר קיצץ את התמיכה האמריקנית באו"ם, אך יש לקוות, גם דרך השגריר פרידמן, לשינוי גורף במוסד האו"ם, אולי סילוקו מארצות הברית. גם היום התבטאה השגרירה היילי שהיחס באו"ם כלפי ישראל הוא כאל ילד מוכה. אז הילד המוכה מבקש, מספיק. סלקו את המכים.

הנשיא האהוב הזה מספק לנו כמעט כל שבוע מתנות, ועוד מתנות. האם אחריו המצב ישתנה באופן קיצוני?

קשה להאמין, משום שהאוונגליסטים ממשיכים לגדול ולהתרחב, והשליטה שלהם בממשל מתרחבת גם היא. איתם, כמאה מיליון בצפון אמריקה, אנחנו מסודרים לעוד שנים ארוכות, במיוחד שהנשיא טראמפ איפשר לכנסיות חופש דיבור ועיסוק גם בנושאים פוליטיים. הוא הרי חתם על צו נשיאותי, המבטל את "תיקון הנשיא לינדן ג'ונסון", משנת 1964, המאיים על אנשי כנסייה בביטול הניכוי ממס לתרומות לכנסיותיהם, אם יתבטאו בענייני ציבור ופוליטיקה. הביטול הזה מעצים את היכולות של הכנסיות, ואנו מרוויחים מכך. לאוונגליסטים היתה השפעה ישירה גם על ביטול עסקת הגרעין.

ימים היסטוריים מאחורינו עם טראמפ, ימים היסטוריים יש לנו איתו עכשיו, עם ההסתלקות מעסקת הגרעין, וימים היסטוריים צפויים כבר בשבוע הבא, עם הפתיחה של השגרירות האמריקנית החדשה בירושלים. איך זכינו לכך הטוב הזה, ואיך זה מגיע לנו?

גיא בכור

[המאמר רץ באינטרנט]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מדוע נתניהו הוזמן על ידי פוטין למוסקבה ליום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית וזכה שם לכבוד גדול כל כך?

אולי כי טילים בליסטיים איראניים בעלי ראש נפץ גרעיני מסוכנים למוסקבה לא פחות משהם מסוכנים לישראל?

ויש לישראל קצת מידע חדש בנושא שאינו מצוי עדיין אפילו בידי הרוסים!

* כל הכבוד אהוד יפה ענית [לנעמן כהן]. עליי לציין שאף אני בעלת משק במושב מרחביה ובני הבכור צביקה אף עסק שנים כמהנדס בענף התמרים, וכיום במפעל יצרני גדול של חלקי מטוסים, ודודי יונה [בן עזר] היה חבר קיבוץ חניתה, חלוציות וחקלאות ועוד ועוד...

התודה והברכה על שמירת המורשת. 

בברכת בריאות טובה לעוד שנים רבות של מפעל חייך.

מחסיה

 [שוורצמן. נינתו של יהודה ראב בן עזר, אימו של תא"ל גיל שוורצמן].

אהוד: דודֵךְ, הוא בן-דודי יונה בן עזר ז"ל מחניתה, היה מפקוּדיו של צ'ארלס אורד וינגייט בפלוגות הלילה, ובתקופת מלחמת העולם השנייה שירת בצי הבריטי.

* ישנם לא מעט מלחינים ישראליים, חיים ומתים, שאפשר ליהנות משמיעת יצירותיהם, אז מדוע אנחנו נידונים לשמוע שוב ושוב בפילהרמונית את יצירותיו של יוסף ברדנשווילי?

* האם עיתון "הארץ" עומד לצד האיראנים השואפים להשמיד את ישראל, ונגד טראמפ?  הנה קטע מדבריו של הפרשן צבי בראל מיום 9.5 במהדורת העיתון באינטרנט, "הגיבור הטראגי של הסכם הגרעין: נשיא איראן חסן רוחאני", כתבה שברובה שזורים רחמים רבים על האיראנים הסובלים עכשיו בגלל טראמפ:

"רוחאני היה משוכנע שההזדמנות השנייה שניתנה לו כאשר נבחר לנשיא בשנת 2013, לשאת ולתת עם שש המעצמות, תניב את ההסכם שכל כך השתוקק לו ועמל עליו מול כל יריביו. רוחאני אמנם הצליח להשיג הסכם חסר תקדים, רק כדי לראות אותו מתרסק בידיו של נשיא אמריקאי שנחשב בעולם לפגע רע, שקרן ומסוכן לשלום העולם."

* ב"הארץ" אוכלים את הכובע? "סקר שערכה חברת החדשות ופורסם הערב (רביעי, 9.5], מעניק למפלגת הליכוד 35 מנדטים. מפלגת הבית היהודי יורדת לשמונה מנדטים ומפלגה בראשות אורלי לוי-אבקסיס נחלשת לחמישה מנדטים." ["הארץ" באינטרנט. 9.5].

* אהוד היקר, מעשה חשוב עשה נעמן כהן כשהפריך את הטענות שהושמעו על גולדה מאיר, כאילו החמיצה הושטת יד לשלום מסאדאת. ברור שסאדאת רצה בהחזרת סיני תמורת הפסקת אש בלבד. גולדה היתה מנהיגה גדולה, בוודאי יותר עמידה מגנרלים שהתמוטטו אל מול המאורעות הקשים. תנא דמסייע לשבחים על מנהיגותה של גולדה נמצא בכתביו של מאיר פעיל, כפי שנעמן כהן מצטט.

 אוריה באר מתאר את התסיסה נגד שלטון הזוועות של האייטולות באיראן. שאלה גדולה היא מתי יצליח העם החכם ההוא להתקומם נגד השלטון העריץ.

 שלך,

 משה גרנות

*

אהוד: קצת היסטוריה

[תל-אביב, 14.3.74]

מכתב גלוי לראש-הממשלה

גולדה מאיר, אינני אלא סופר, אך מעט חוש היסטורי יש לי, ואני נשבע, נשבע לך, כי ההיסטוריה תשפוט אותך בחומרה ובאכזריות על החלטתך להמשיך ולכהן כראש הממשלה. כמה כיתות של סופרים גייס סטאלין, כדי לפאר את שמו בפני ההיסטוריה – וקם סולז'ניצין אחד ודיבר אמת של ספרות – והיא אמת ההיסטוריה כיום. לוא אני במקומך הייתי חושש מכל מה שכל סופר ישר יכתוב עלייך ועל תקופתך בארץ, כי כך, רק כך – ולא בדברי חנופה של מרכז המפלגה – ייחרץ גורל דמותך בהיסטוריה שלנו.

אהוד בן עזר

* מכתב למערכת מאת אהוד בן עזר, התפרסם בעיתון "דבר" ביום 14.3.74, ובעיתון "הארץ" ב-17.3.74. את המכתב, שניראה חריף מאוד ממרחק הזמן, יש להעריך על רקע האירועים של תקופתו, חודשים אחדים בלבד לאחר מלחמת יום כיפור. בהעתיקי דברים אלה היום, לאחר יותר מעשרים שנה, ניראה לי שטעיתי במקצת: גולדה מאיר יצאה די חלק – הן מבחינת אחריותה ההיסטורית למחדל והן התעקשותה להמשיך לכהן כראש-ממשלה, עד שנאלצה לפרוש, בלחץ דעת הקהל. כיום לא זוכרים לה כל זאת.

*

[טבעון, 22.3.74]

לכבוד ראש הממשלה

הגברת גולדה מאיר

גברת יקרה!

אני רוצה להביע לך בזה את צערי על כל העלבונות וההתחצפויות אשר הדור הצעיר מטיל בך.

אני המכירה אותך מזה שנים יודעת שכל חייך היו קודש לעם ואינו[?] להתייחס אלייך – אלא בכבוד הגובל לפעמים בהערצה

* טיוטת ראשיתו של מכתב, כניראה מיום 22.3.74, מאת אסתר ראב לגולדה מאיר, בתוך בלוק המכתבים בעל הכריכה הכחולה. התאריך נקבע לפי אישור הקבלה הקצר והמרושל ששלח לאסתר אלי מזרחי, מנהל לשכתה של גולדה מאיר, ב-3.4.74.

מכתבי למערכות העיתונים, שהתפרסם ב-14 וב-17 בחודש, עורר את זעמה של אסתר והניע אותה לכתוב לגולדה מאיר מכתב התנצלות. במכתב, כדבריה אליי אז, כינתה אותי "הכבשה השחורה" של המשפחה, טענה שאיני "מייצג" את המשפחה, וחזרה על דברי השבח שלה לגולדה מאיר, שאותה העריצה, ולא היתה לה שום ביקורת עליה בעקבות מלחמת יום כיפור. כאשר ביקרתי אצלה לאחר מכתבי זה, אמרה לי אסתר, כמו גם בפעמים קודמות – כי היא הסובלת בגלל דיעותיי הפוליטיות, אותה רודפים ולה מתנכלים. עם זאת, ניראה שאסתר היססה לציין במפורש את שמי במכתב, והסתפקה בכינוי "הדור הצעיר". ספק אם גולדה מאיר הבינה בכלל מה הקשר בין הדור הצעיר, אהוד בן עזר ואסתר ראב.

במלחמת יום כיפור נהרג בסיני נכד של ברוך, אחי אסתר, ושמו רן שוחט. אסתר הקדישה לו ב-1974 את שירה: "עיני הילד השמנמן התם". השיר מופיע ב"אסתר ראב / כל השירים", עמ' 366. עקבות התקופה הקשה שלאחר המלחמה ניכרים בשירים אחרים שלה שנכתבו ב-1974.

אסתר הקדישה לגולדה מאיר את השיר "בנות חווה", שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" 12.9.77, והפותח במילים: "יש נשים – / כוהנות גדולות / שליחות – / רוח-אנוש / וברוכות-אל / נגע בהן – / בזרת קלה;" ההקדשה "לגולדה מאיר" לא נדפסה בפירסום הראשון, אלא נוספה למהדורת "אסתר ראב / כל השירים" (עמ' 384) לפי כתב-יד של השיר שמצאתי בעיזבון.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

[כרכי המכתבים המפוענחים של אסתר ראב ואליה נמצאים בארכיון אסתר ראב שנמסר ל"גנזים"]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל