פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1343

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באייר תשע"ח, 14.5.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בְּיוֹם לִפְנֵי פְּתִיחַת שַגְרִירוּת אַרְהַ"בּ בִּירוּשָלַיִם. // אורי הייטנר: 1. הגולן – קהילה של חוסן. 2. צרור הערות 13.5.18. // חובב טלפז: החלטת חייו – טראמפ. // אוריה באר: באיראן: "לקרובי משפחתי אין לחם לאכול." // ד"ר רון בריימן: להתגבר על עריצות המיעוט. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק מ"ב. מה לא עושים בשביל הפרנסה. // מתי דוד: נתניהו צדק! // יהודה דרורי: גוואטמלה ביקשה משגרירי ונצואלה ושוודיה לעזוב. // תקוה וינשטוק: שיינדל  פלדנקרייז, אימו של ד"ר משה פלדנקרייז. בעקבות ראיון שפירסמתי ב"מעריב" בשנת  1963. // נעמן כהן: הנרטיב הפלסטיני מבוסס על הנרטיב המוסלמי, של חיסול היישוב היהודי בערב ע"י מוחמד. // אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב" בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. // אברהם כץ עוז: מצעד הניצחון בכיכר האדומה. // אולי בפעם הראשונה בתקשורת מופיע אהוד בן עזר בתור משורר! –  יורם ירקוני: אין מילים, משפט של שיר ["ידיעות אחרונות", 10.5.2018]. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים: "נפשו של ילד" להרמן הסה. עברית: 1954. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.12.1972, לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

בְּיוֹם לִפְנֵי פְּתִיחַת שַגְרִירוּת אַרְהַ"בּ בִּירוּשָלַיִם

צַנְחָן וָתִיק עוֹמֵד נִרְגָּש בִּירוּשָלַיִם

מוּל בִּנְיָנָהּ שֶל שַגְרִירוּת אַרְצוֹת הַבְּרִית

שֶבְּאִחוּר שִבְעִים שָנָה פָּקְחָה עֵינַיִם

לַאֲמִתָּהּ שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה הָעִבְרִית.

וְהוּא זוֹכֵר אֵיךְ באייר תָּי"ו-שִי"ן-כָּ"ף-זַיִ"ן

פָּרַץ לָעִיר עִם עֲמִיתָיו הַצַּנְחָנִים

וְכָל דַּקָּה מֵאוֹתוֹ יוֹם טְבוּעָה עֲדַיִן

בְּזִכְרוֹנוֹ שֶלֹּא קָהָה עִם הַשָּנִים.

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶׁת

וְאֶת הַמָּוֶת רָץ זִיג-זָג בַּחֲפִירוֹת

וְאֶת רִגְעֵי הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

יוֹקְדִים בִּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֲפֹרוֹת.

וְהוּא זוֹכֵר אֵיךְ נִחֲתָה עָלָיו בְּכֹחַ

מַכַּת הַדָּם הַנּוֹרָאָה וְהַטְּרִיָּה   

וְהוּא זוֹכֵר אֶת מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ:

אֶת עֲקֵדַת רֵעָיו עַל הַר הַמֹּרִיָּה.

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ כָּל סִמְטָה, יְרוּשָלַיִם,

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ אוֹר שֶל שַחַר שֶאָדַם

וְאֵיךְ הָרֵי מוֹאָב נָגְעוּ בּוֹ בַּשּוּלַיִם

כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶל נְבוּאָה טְבוּלָה בְּדָם.

עֲרוּץ הַוַּאדִי נֶהֱפַךְ לְגֵיא צַלְמָוֶת

וְהַדְּמָמָה קָרְסָה כְּמִין בִּנְיַן קְלָפִים

וְלֹא אֶחָד מִנַּעֲרֵינוּ שֶאָהַב אֶת

יָפְיֵךְ וּשְמֵךְ נִקְצַר בְּאֵש הַצַּלָּפִים.

כֵּן, הוּא זוֹכֵר בָּךְ אֶת הַקְּרָב, יְרוּשָלַיִם

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַצְּרוֹרוֹת הַמִּתְפַּצְּחִים

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַפְּרִיצָה לְהַר-הַבַּיִת

וְאֶת הַשֶּקֶט שֶל תּוּגַת הַמְּנַצְּחִים.

וְאַתְּ הָרִים סָבִיב סָבִיב לָךְ, עִיר הַנֵּצַח,

וְאַתְּ אֵימַת הָאֵש עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה

שֶאִחֲתָה בָּךְ אֶת הַחֶתֶךְ וְהַפֶּצַע

אֲשֶר בִּתֵּר אוֹתָךְ לִתְשַע-עְֶשׂרֵה שָנָה.

יְרוּשָלַיִם הַנִּכְבֶּשֶת לְלֹא הֶרֶף

מִדּוֹר לְדוֹר בִּידֵי כָּל מִי שֶבָּא הֲלוֹם,

עַמִּים, צְבָאוֹת וּמַמְלָכוֹת, בְּאֵש וָחֶרֶב –

מָתַי יִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ סוֹפְסוֹף גַּם הַשָּלוֹם?

זֶהוּ סִפּוּר עַל קַרְנוֹ עַתִּיקַת הַיָּמִים שֶל הָאַיִל

זֹאת שֶמִּמֶּנָּה הִתְקִין אַבְרָהָם, כָּךְ סִפְּרוּ לִי, שוֹפָר

שֶעָבַר מִן הָאָב אֶל הַבֵּן וּמִבְּנוֹ, דֶרֶךְ כָּל שְנוֹת אַלְפַּיִם,

עַד לְסַבָּא שֶלּוֹ שֶמִּזְּמַן כְּבָר חָזַר מֵעָפָר אֶל עָפָר.

אַךְ כְּשֶסַּבָּא הָיָה בַּשּוֹפָר שְלַל תְּקִיעוֹת מוּל הַכֹּתֶל תּוֹקֵעַ

בִּתְפִלַּת רֹאש שָנָה, וְאַחַת – לְאַחַר נְעִילַת יוֹם כִּפּוּר

הוּא הָיָה מְדַמֶּה בְּלִבּוֹ כִּי לִצְלִיל שוֹפָרוֹ כְּבָר רוֹקֵעַ

חֲמוֹרוֹ שֶל מָשִיחַ שֶבָּא וְנִכְנַס לוֹ

לְפֶתַע לְתוֹךְ הַסִּפּוּר.

וּמֵאָז הוּא הֵוֹגֶה כָּל יָמָיו בְּחֶלְקוֹ הַנּוֹרָא שֶל הָאַיִל

שֶעָלָיו לֹא הִזִּיל הַתָּנָ"ךְ שוּם דִּמְעָה כְּשֶנִּדּוֹן שָם לָמוּת,

כִּי חֶטְאוֹ הַיָּחִיד הָיָה זֶה שֶתַּחְלִיף לֹא נִמְצָא לוֹ עֲדַיִן

בְּעוֹלָם בּוֹ הַחַף מִכָּל חֶטְא מְשַלֵּם אֶת מְחִיר הַתְּמִימוּת.

זֶהוּ סִפּוּר עַל יָמִים שֶמַּלְכוּת הָרִשְעָה לֹא הִתִּירָה

צְלִיל תְּקִיעָתוֹ שֶל שוֹפָר יְהוּדִי מוּל הַכֹּתֶל,

אַךְ סַבָּא לֹא סָר

לִפְקוּדַת הַשַּלִּיט וְהֵלִיט בַּטַלִּית

שֶכִּסְּתָה עַל פָּנָיו וְהִסְתִּירָה

אֶת הַצַּו שֶהוּפַר וְתָקַע בַּשּוֹפָר אַךְ נִתְפַּס וּמִיָּד נֶאֱסַר.

וְהִגִּיעוּ יְמֵי הָרָעָה וְְאֻלְּצוּ לוֹחֲמֵינוּ לִגְלוֹת אֶל

גִּדְרוֹת תַּיִל בִּשְבִי הַלִּגְיוֹן, וְרַבִּים הַנּוֹפְלִים בַּמָּצוֹר.

אֲבָל סַבָּא הִטְמִין בְּהֶסְתֵּר, בְּאַחַת הַגֻּמְחוֹת שֶבַּכֹּתֶל

אֶת אוֹתוֹ הַשּוֹפָר הָעַתִּיק, וְלָחַש: "אֱלֹהֵינוּ יִנְצֹר."

וְהַבַּיִת בְּ"חַארְת אֶל יָאהוּד",

הוּא רָבְעָם שֶל מְאוֹת יְהוּדֶיהָ

שֶל אוֹתָהּ כִּבְרַת עִיר עַתִּיקָה בָּהּ חָיִינוּ דוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת,

נֶהֱפַךְ לְבֵיתָם שֶל זָרִים בְּעוֹד אָנוּ קָרְבָּן בְּיָדֶיהָ

שֶל שִׂנְאַת יִשְמָעֵאל לְאָחִיהוּ יִצְחָק

הַמֻּמְטָר בִּפְגָזִים וּצְרוֹרוֹת.  

וְצַנְחָן זֶה זוֹכֵר כָּל יָמָיו אֶת אוֹתָם עֲקוּרִים פְּלִיטֵי חֶרֶב

שֶאוֹתָם מֵעוֹלָם לֹא כִּנָּה הָעוֹלָם "עֲקוּרִים" אוֹ "פְּלִיטִים",

כִּי חֶטְאָם הַיָּחִיד הָיָה זֶה שֶנִּמְנוּ עַל אֻמָּה מְיֻסֶּרֶת

הַחוֹלֶמֶת, בִּמְקוֹם עַל גִּ'יהָאד,

עַל כִּתּוּת חֲרָבוֹת לְאִתִּים.

זֶהוּ סִפּוּר עַל שָנִים שֶהָעִיר חֲצוּיָה בָּן לִשְנַיִם,

אֵש צַלָּפִים עַל חוֹמוֹת הָאֵיבָה מוּל יָשִיש מְמַלְמֵל אֲמָרָיו:

"לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּעִירְךָ הַפְּדוּיָה, רִבּוֹנִי הַצּוֹפֶה מִשָּמַיִם

וְרוֹאֶה אֵיךְ אֲנַחְנוּ בְּסוֹף מַעֲרָב וְהַכֹּתֶל בְּכֶבֶל עֲרָב."

אֲבָל גַּם לַשָּנָה הַבָּאָה יֵש שָנִים הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ

וְלֵב סַבָּא יוֹצֵא אֶל עִירוֹ עַד הַרְעֵם לוֹחֲמִים בִּכְלֵיהֶם

אוֹתוֹ בֹּקֶר כ"ח בְּאִיָּר בּוֹ עוֹמְדוֹת רַגְלֵיהֶם בִּשְעָרֶיהָ                                   

כְּבָנִים הַשָּבִים לִגְבוּלָם – וְנֶכְדוֹ הַצַּנְחָן בֵּינֵיהֶם.

וְהַנֶּכֶד זוֹכֵר כְּמִין קוֹד, כְּסִסְמָה מַחְתַּרְתִּית שֶנָּסַבָּה

עַל הַכֹּתֶל הַהוּא שֶעֵינָיו בּוֹ כָּל אֶבֶן בּוֹלְעוֹת וְגוֹמְעוֹת,

אֶת מְקוֹם הַשּוֹפָר הַנִּסְתָּר בַּגֻּמְחָה בָּהּ הִטְמִין אוֹתוֹ סַבָּא         

וְזוֹכֶה לְקַיֵּם בּוֹ אֶת "אָז יִתָּקַע בַּשּוֹפָר" בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת.   

וְעוֹדוֹ מְהַרְהֵר כָּל יָמַי עַל כֹּחָהּ הַמֻּפְלָא שֶל הָרוּחַ

הָעוֹלָה כְּאוֹתוֹ עוֹף-הַחוֹל מֵאֶפְרָן הַצּוֹנֵן שֶל שָנִים

וְנוֹפַחַת פִּתְאֹם בַּשּוֹפָר הָעַתִּיק שֶנִּדְמָה כְּשָכוּחַ

אֶת נִגּוּן הָאָבוֹת הַנִּצְחִי הַפּוֹרֵץ מִשִּׂפְתֵי הַבָּנִים...

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

1. הגולן – קהילה של חוסן

גל של חום ואהבה עוטף אותנו, תושבי הגולן, בימים האחרונים, בעקבות האירועים הביטחוניים. בני משפחה וחברים מתעניינים, שואלים, מזדהים. זו תחושה נפלאה של כל ישראל ערבים זה בזה. במשך שנים אנו התקשרנו לחברינו ובני משפחותינו בחזיתות השונות לשיחות דומות. ועכשיו – תורנו. עכשיו נזכרנו שאנו אזור סְפָר.

אלה הם חיינו בזמן האחרון: שומרים על השגרה, מקיימים את מערכות החינוך כסדרן, קוטפים את הדובדבנים, קולטים תושבים חדשים, מקיימים פעילות תרבותית, ולצד השגרה – עירנות, דריכות, מעט מתח.

אוכלוסיית הגולן מצטיינת בחוסן חברתי ולאומי. אנו קהילה של קהילות; קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, וקצרין שהיא יישוב עירוני ברמה גבוהה של קהילתיות. הערבות ההדדית, החברות, תחושת השייכות וההזדהות ויכולת ההתארגנות הגבוהה, מחזקים אותנו בשגרה – קל וחומר בחירום. קהילה חסונה מיטיבה לעטוף ולחזק גם אנשים חלשים יותר בתוכה. היחד הקהילתי מחזק כל אחד מן היחידים בקהילה.

תחושת הערך שלנו כמיישבי הספר, מעצבי גבולה של המדינה, ואמונתנו היוקדת בצדקת דרכנו הציונית, היא מרכיב החוסן המרכזי שלנו. במאבק על הביטחון והריבונות, האמונה עומדת במבחן.

אנו עוברים ימים לא קלים. לא נעים להתעורר באמצע הלילה מאזעקה, לעבור תדריכי היערכות להפגזות, לשמוע את הפיצוצים ורעשי המטוסים, לחוות מתח ודאגה.

אולם אנו מודעים היטב לאלטרנטיבה. אם אנו נדרשים לעבור את התקופה הקשה הזאת, כדי לסכל התבססות האוייב האיראני על גבולנו, סמוך לשדותינו ולבתינו – אנו יודעים שהקושי כדאי. אנו סומכים על ממשלת ישראל ובוטחים בצה"ל, העושים את הנדרש כדי לסכל את האיום, והביטחון הזה מקל עלינו לעבור את התקופה במורל גבוה וברוח איתנה.

ואם אנו מדברים על אלטרנטיבה... איננו שוכחים בפני איזה איום קיומי עמדנו לפני עשרים שנה, כשממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לסורים, להחריב את מפעל חיינו ולעקור אותנו מאדמתנו. המאבק הדמוקרטי שניהלנו, סיכל את האיום הזה. היום הכול (זולת קומץ סרבני התפכחות) מבינים, שהצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. וכשהאיראנים יורים לעברנו, אנו זוכרים שלא היינו רחוקים ממציאות, שבה האיראנים היו יושבים במקומנו, ומשגרים מכאן את טיליהם.

היום, יותר מתמיד, אנו מחוזקים בהכרת החשיבות ההיסטורית של מפעלנו החלוצי, שעיצב את גבולות הקבע של ישראל, המקנים ביטחון לכל אזרחי ישראל. 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 13.5.18

 * האלטרנטיבה – אנו עוברים, כאן בגולן, ימים מתוחים, לא קלים. אולם אנו מבינים מה האלטרנטיבה. אם הברירה היא בין שקט היום, שבחסותו האוייב האיראני יתבסס על גבולנו, לבין המשך הפעולה לסיכול הסכנה הזאת – הסיכול הוא הדבר הנכון, למרות המחיר בטווח הקצר. נדמה לי שלכך כיוון ז'בוטינסקי במילים: שקט הוא רפש. אנו סומכים על ממשלת ישראל וצה"ל, שפועלים נכון וגאים בהישגים יוצאי הדופן של צה"ל.

* תזכורת – רק לפני עשרים שנה, ממשלות ישראליות ניסו לסגת מהגולן ולמסור אותו לאסד. אילו חלילה האסון הזה היה קורה, היום האיראנים היו יושבים כאן.

* תמצית המסר – בראיון לרזי ברקאי בגל"צ, סיפרתי על המצב באורטל ובגולן, על השגרה לצד המתיחות וכד'. לקראת סוף הראיון הזכרתי לו, שהוא ראיין אותי פעמים רבות בתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק נגד הנסיגה. אילולא מאבקנו אז, אמרתי, ואילו מסרנו את הגולן לאסד, השאלה היום היתה האם היו יושבים כאן חיזבאללה, ג'בהאת אל נוסרה, דאעש או האיראנים. סיימתי באמירה, שלמעט קומץ סרבני התפכחות, הכול מבינים עד כמה חשוב שהגולן יישאר ישראלי, ולכן אנו סמוכים ובטוחים.

לאחר הראיון הושמע השיר "בתי את בוכה או צוחקת." שיר המתאר את המהפך האדיר בביטחון תושבי הגליל, כאשר צה"ל שיחרר את הגולן במלחמת ששת הימים. והשיר הזה הוא תמצית המסר שרציתי להעביר.

* עשיתי נחס – באותו ראיון לרזי ברקאי, סיפרתי שגם הצימרים אצלנו פועלים כסדרם ואין ביטולים. בהמשך היום ובמיוחד למחרת, היו ביטולים רבים מאוד. עשיתי נחס.

* בושה – צה"ל השמיד טילים שכוונו לישראל לקראת שיגור. "גמני מתבייש להיות ישראלי."

* סכנת אופוריה – מבצע "בית הקלפים" נגד התשתית האיראנית בסוריה היא הצלחה מודיעינית ומבצעית אדירה. לעומת זאת, האיראנים גילו יכולת עלובה למדיי בפעולתם נגדנו.

אלה חדשות נהדרות, אך יש בהן סכנה. כשאני רואה את הבדיחות על האיראנים שרצות ברשתות, איני יכול שלא לחשוב על השחצנות והבוז לערבים בעקבות ניצחוננו הגדול במלחמת ששת הימים, שהיו המבוא למחדל ערב מלחמת יום הכיפורים. יש להיזהר מן האופוריה המסוכנת.

* איחולי החלמה – לכל עלובי הנפש שמברברים על כך שנתניהו מחולל מלחמה בגלל החקירות, אני מאחל שלא יידרדרו למצב שבו הם גם יאמינו לקשקוש הזה.

* ד"ש ממיסטר ביבי – הקבינט המדיני ביטחוני אמור להיות קודש הקודשים של קבלת ההחלטות בנושאים הגורליים ביותר לשלומה של המדינה. הוא אמור להיות מופת של ענייניות ואחריות, והמקום הרחוק ביותר ממשחקי עסקנות עלובים. הזמנת מירי רגב, שאינה חברה בקבינט, לישיבת קבינט בתור צ'ופר על "נאמנותה למנהיג", מלחמתה ביו"ר הכנסת ושכיבתה על הגדר כדי שנתניהו ישתלט על טקס המשואות, היא הזניה וזילות של הקבינט.

כל כך חבל, שדווקא בשבוע השיא בקריירה של ד"ר נתניהו כמנהיג מדיני, ביטחוני ואף בינלאומי, מיסטר ביבי אינו מסוגל להתאפק.

* הכרעה מנהיגותית גדולה – בראש השנה בחרתי בדונלד טראמפ לאיש השנה. במאמר, כתבתי דברים קשים נגדו, שעל רובם הייתי חותם גם היום. אך כתבתי גם זאת:

"האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.

"הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תוכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.

"טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.

"לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי. אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.

"אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל.

"... מבחן הידידות לישראל של טראמפ, יהיה בראש ובראשונה יחסו לגרעין האיראני."

החלטתו של טראמפ היא הכרעה מנהיגותית גדולה. אם הוא ידבק במדיניות זו והיא תביא לסיכול התגרענותה של איראן, הוא יכנס להיסטוריה כמנהיג גדול.

* הישג של נתניהו – החלטתו ההיסטורית האמיצה של טראמפ לפרוש מן ההסכם עם איראן, היא גם הישג חשוב של נתניהו. לאורך כל כהונתו, מנהל נתניהו מדיניות נכונה בנושא איראן. לא תמיד היא נושאת פרי. הוא לא הצליח למנוע את חתימת הסכם מינכן 2. אבל כאשר נשיא ארה"ב היה נחוש להגיע להסכם בכל מחיר, לא היה בכוחה של מדינה בסדר גודל של ישראל למנוע זאת. אך המאבק שנוהל אז, כולל הנאום החשוב והמוצלח של נתניהו בפני בתי הקונגרס, אף שהיה שנוי במחלוקת, חילחלו, ואת התוצאה קיבלנו בהצהרת טראמפ.

* לא למדו – אירופה של המאה ה-21 לא למדה את לקח אירופה של המאה ה-20.

* אופוזיציה למדינה – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" היא: "אין אופוזיציה בישראל". הפשקוויל תוקף בחריפות את האופוזיציה הפרלמנטרית על שאינה יוצאת נגד מדיניות הממשלה בנושא האיראני.

הטענה שאין אופוזיציה בישראל היא כמובן שטות. אז מדוע הם כותבים זאת? כי הם אופוזיציה לישראל, ומבחינתם אופוזיציה לממשלה שאינה אופוזיציה למדינה, אינה ראויה לשמה.

* מה הם יכתבו – נמשך טרור ההצתות מגבול עזה. עמלם של חקלאי הנגב המערבי עולה באש. וזאת, מגבול ה-4 ביוני 1967, אליו ישראל נסוגה לפני 13 שנים, במחיר כבד וכואב של חורבן חבל התיישבות שלם, העיקר שייפסק אקיבוש.

ח"כ חיים ילין מ"יש עתיד", תושב עוטף עזה, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, פירסם רשומה (פוסט) קשה, מלווה בתמונות מזעזעות. בתגובה, פרסם קובי ניב פשקוויל שטנה ונאצה בשוקניה, שבה הוא מתגולל בחיים ילין, מעליל עלילות על מדינת ישראל, בז לסבלם של החקלאים בנגב ומביע תמיכה בטרור ההצתות.

לעיתים שואלים אותי מדוע אני מצטט מפשקווילי השיטנה הללו. אני רואה בכך חשיבות רבה, כי אם נקרא את הפשקוויל, נוכל לצפות מה יכתבו אנשי ה"שמאל" הקיצוני אם ישראל תיסוג גם מיהודה ושומרון לקווי תחילת יוני 67' וגוש דן ייהפך לעוטף יו"ש.

הנה, כמה ציטוטים לדוגמית: "הבן-אדם הזה, סליחה על הביטוי, חי כבר עשרות בשנים בשכנות קרובה לכלא הגדול ביותר בעולם, שאנחנו הישראלים, כולל הוא, סוהריו החמושים. פעם עשינו את זה עם צבא ומתנחלים מבפנים, עכשיו אנחנו עושים את זה עם חנק וגדרות מבחוץ והפצצות מהאוויר. אלא שהוא, חבר בכנסת שהפכה למושב טיפשים, בשל קרבתו לגדרות בית-הסוהר הזה, יכול גם לצפות ולראות ולחוש, לא כמונו המרחיקים עצמנו מן האמת, את המתרחש בתוכו – כלא עצום של אנשים נואשים שבתוכו חיים, אם ניתן לקרוא לזה כך, כשני מיליון בני אדם בתנאים נוראיים של צפיפות, אבטלה ומחסור, והעומדים כל רגע, תלויים לחלוטין על בלימה בנו ובגחמותינו, ליפול, או אולי לא, אל מותם. ונבחר הציבור הזה, והציבור הזה הוא אנחנו, מבכה על עצים גדועים ופרחים שרופים וקיפודים שקיפדו את חייהם וצבים שאיבדו את בתיהם, בשעה, ממש באותה שעה, שבה חייליו בני-עמו צולפים במכוון וטובחים בעשרות ובמאות באנשים לא חמושים שכל נשקם הוא פחות או יותר אותם עפיפונים בוערים עלובים השורפים קצת בשדותינו, וזאת מול מדינה מזויינת (על פי פרסומים זרים, זרים לגמרי) וממוגנת מציפורן הבוהן ועד לנקודת החן בפדחת, למשל בארבעת אלפים טנקים, שבע מאות מטוסים ומאתיים פצצות אטום."

נו, אז מה הם יכתבו אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לקווי ראשית יוני 67' וגוש דן ייהפך לעוטף יו"ש? הנה, קראתם.

* נדוש ומשומש – מה הבעיה בבדיחה על האיש שרצח את הוריו וביקש רחמים מבית המשפט, כיוון שהוא יתום? שתי בעיות. האחת, היא שזו בדיחה נדושה ומשומשת. השנייה, היא שהמציאות עולה עליה. הנה, הפלשתינאים מציתים את צינורות הגז, שאנו מספקים להם שעה שהם מבעירים את שדותינו, ומחר הם יתבכיינו על המצור האכזרי, ושאפילו גז אין להם. וגם התעלול הזה נדוש ומשומש.

* איפה נמצאת עזה? – האם עזה היא חלק מפלשתין? כאשר ישראל שלטה בה, היא היתה פלשתין ודרוש היה לשחרר אותה. היום, כאשר היא בשלטון חמאס, הנייה מכריז שביום הנכבה יצעדו רבבות פלשתינאים מעזה ל... פלשתין.

* הכחשת השואה הנחותה ביותר – בפשקוויל ביקורת על ספרו החדש של אליאס ח'ורי, ב"הארץ ספרים", אברהם בורג יוצא מגדרו בהתלהבות רבתי, ומציע את ח'ורי לפרס נובל לספרות. בורג מגדיר את ח'ורי כ"מתעד הגדול של הנכבה הפלסטינית". באמת? האם ח'ורי מאשים את הנהגתם של ערביי ארץ ישראל, שדחו את הסכם החלוקה שהבטיח להם מדינה עצמאית לא רק ביהודה, שומרון ועזה, אלא גם בחלקים נרחבים של הגליל והנגב, בלוד, ברמלה ואפילו ביפו, ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו? האם ח'ורי מאשים את מדינות ערב שלמחרת הכרזת העצמאות של ישראל, דחו את ידה של המדינה בת יומה שהושטה להם לשלום בהכרזת העצמאות, ופלשו אליה בניסיון להטביעה בדם ולהשלים את מלאכתו של היטלר שלוש שנים אחרי השואה? הרי הם האשמים הבלעדיים בכל תוצאות המלחמה הזאת, כלומר ב"נכבה".

לא. בורג מצטט ללא כל ביקורתיות את ח'ורי הכותב: "העניין הוא לא רק הפשע של עקירת הפלסטינים מאדמתם, משום שפשע גדול יותר הגיע בעקבותיו... אני מתכוון לשתיקה שכפה המנצח על המנוצח."

כיצד מתאר בורג את מלחמת השחרור: "פשעי המלחמה הישראליים שהושתקו והוסתרו תחת מסרי התעמולה של 'הצבא הכי מוסרי בעולם' וצדקנות 'טוהר הנשק', שטומא וחולל שוב ושוב אז ומאז."

בורג כותב על "פרויקט ההשכחה הציוני". והוא מצטט את ח'ורי שכותב: "ישראל הפכה את חייהם של שלושה דורות של פלסטינים למסכת של נכבה מתמשכת."

שמו של הספר אותו מהלל ומשבח בורג הוא "ילדי הגטו". שמו של הספר מעיד על תוכנו ועל מגמתו: להציג את ישראל כנאצית ואת הפלשתינאים כקורבנות השואה. בורג אינו משבח את הספר למרות עובדה זו, אלא בזכות עובדה זו.

כנראה שזו דרכו של הילד המגודל אברום למרוד באביו ז"ל, יוסף בורג, נשיא מועצת "יד ושם". הביטוי הנחות, הבזוי והשפל ביותר של הכחשת השואה, הוא הצגת ישראל כנאצית, ובדיוק על כך בורג מריע. הוא כותב על ח'ורי שהוא "מעולם לא הורשה לבקר בישראל, בשל היותו אזרח 'מדינת אוייב' [המירכאות במקור א.ה.]. עם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהוא ישב ימים ארוכים בארכיוני צה"ל ויד ושם". ארכיוני צה"ל ויד ושם, המציגים את שני הצדדים, של מחוללי השואה/נכבה (הנאצים וצה"ל) ושל קורבנותיה (היהודים באירופה והפלשתינאים בישראל).

את הצגת היהודים כנאצים ואת הפלשתינאים כקורבנותיהם, בעטו של ח'ורי, מגדיר בורג: "המהלך שלו מדהים בעורמתו ובחוכמתו. לא פחות."

הוא משבח אותו על הכותרת "ילדי הגטו", שהוא "פלגיאט מכוון לספרו בשם זה של ישראל זנגוויל", ב-1882, על יהודי הגטו. כיוון שזנגוויל היטיב לתאר את המהפיכה הציונית במילים "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם," בורג מגדיר בהתלהבות את האמירה של ח'ורי: "ח'ורי מתייצב כנגדו ואומר: אולי הייתם עם ללא ארץ, אבל אנחנו העם של הארץ הזאת, ועכשיו בגללכם אנחנו היינו לעם ללא ארץ."

אני מציע לא לזלזל בדקויות. על היהודים שהיו פזורים בגולה, כותב בורג "אולי הייתם עם ללא ארץ" – אולי. למה אולי? שמא... "אולי הייתם עם". הרי אם אנחנו עם, אנו ראויים למדינת לאום בארצנו, והרי אין מה שמעורר בבורג סלידה יותר מקיומה של המדינה היהודית. ואז, בלי שום אולי, ללא כל הסתייגות: "אנחנו העם של הארץ הזאת". העם, בה"א הידיעה. כלומר, ארץ ישראל היא ארצם של הפלשתינאים. נקודה. וכיוון שקיימת בארץ ישראל מדינה יהודית, כעת הפלשתינאים הם "עם ללא ארץ". בלי אולי.

הגטו היהודי שעליו כתב זנגוויל, לא היה הגטו שהושמד בשואה. וכדי שלא נתבלבל ונחשוב שההשוואה שערך ח'ורי אינה לגטו בשואה, מזדרז מכחיש השואה אברהם בורג להסביר זאת:

"אבל ח'ורי אינו עוצר בזנגוויל, שמת הרבה לפני עלות הנאצים לשלטון. הוא יודע ש'גטו' היא מילה כמעט נרדפת בישראלית המדוברת לוורשה. וגם לשם הוא מעביר את השיחה בין הלאומים: 'לא הסתרתי את זהותי הפלסטינית, אבל החבאתי אותה בגטו שנולדתי בו. הייתי בן הגטו, והוא העניק לי את החסינות של גטו ורשה'."

ומיהי המקבילה של גטו ורשה? לוד, מבהיר בורג, ומוסיף: "אליבא דחורי, השואה והנכבה ירדו כרוכות לעולם, ולכן לאיש מאיתנו אין מונופול על פסיכולוגיית הגטו." והוא מציין ש"הספר הוא זיכרון החיים בגטו של לוד." 

* נתניהו יביא שלום – בנימין נתניהו יביא שלום. איך אני יודע? כידוע, הסיבה היחידה לכך שאין שלום, היא נתניהו. שכנינו כמהים לשלום, ואנו מסרבים. הסורים על הגדרות, מתחננים לשלום ומזמינים את האיראנים לסייע להם לשכנע את נתניהו. בגבול עזה נערכים מצעדי שלום ובהם הילדים מפריחים עפיפונים של כמיהה לשלום. אני חוזר אל השכונה אל עץ התות אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט. אבל... נתניהו לא רוצה להביא שלום. הרי כל מה שצריך כדי שיהיה שלום, הוא שנתניהו ירצה להביא שלום. ללכת ליריד השלומות, לבחור איזה שלום יפה יפה, לארוז אותו, לעטוף אותו בנייר צלופן ולהביא אותו.

אם כך, על סמך מה אני מנבא שנתניהו יביא שלום? ב"7 לילות" מופיע ראיון עם מולי שגב, העורך הראשי של "ארץ נהדרת". וכך הוא מספר: "אמרתי לנתניהו, 'אם תביא שלום, אני מוכן לעזוב הכול ולהיות כותב הנאומים שלך'."

נו, כדי שמולי שגב יהיה כותב הנאומים שלו, נתניהו יעשה הכול. אפילו יביא שלום.

* זו לא ביקורת – אחד המבקרים החריפים והאפקטיביים ביותר ארגונים מן הזן של "שוברים שתיקה", "עדאלה" וחבר מרעיהם – הוא בן דרור ימיני. הוא גם מבקר חריף של "הקרן החדשה", על תמיכתה בארגונים הללו.

אבל הוא אדם מאוזן ועיתונאי הגון, ולכן הוא כתב בגיליון שבת: "ארגון 'אם תרצו' פתח בקמפיין חדש נגד הקרן החדשה לישראל. בסרטון ישן, מסדרת 'השתולים', הציג הארגון מחבל עם סכין שמחפש קורבן יהודי. בסרטון חדש מחליפה דמותה של טליה ששון, נשיאת הקרן, את המחבל. היא מצוידת בדולרים במקום סכין. זו לא ביקורת. זו הסתה. היא עובדת. משה קטן, יהודה בוטבול טובה מקטובי בוקובזה, יש עוד, פצחו בעקבות הקמפיין בקריאות לרצח. מדוע הם לא נעצרים? עיריית ירושלים סירבה להעלות מודעות של 'אם תרצו'. היא ראויה לברכה."

* אשמת שומרון – בספרו האוטוביוגרפי מתפאר אהוד ברק שמנע חקירה שנועדה לבדוק האם דן שומרון הוא הומו. טענה שנועדה למנוע את מינויו לרמטכ"ל. זהו שקר. החקירה הזו התקיימה גם התקיימה. יזמו אותה הרמטכ"ל משה לוי וקודמו רפול, ששנאו שנאת מוות את שומרון, ולא בחלו באמצעים כדי לסכל את מינויו. הם טענו שהוא הומו סמוי, ולכן הוא נתון לסחיטה ואינו כשיר להיות רמטכ"ל. ראש הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הטילו על השב"כ לחקור את הפרשה והם חתומים על כתב מינוי לחקירה הזאת לראש אגף החקירות בשב"כ חיים בן עמי. במסגרת החקירה דן שומרון נחקר בפוליגרף.

אילו היה מתברר שדן שומרון הומו, הוא לא היה מתמנה לרמטכ"ל. היום זה נשמע הזוי, אבל הדבר מעיד על כברת הדרך הגדולה והמבורכת שהחברה הישראלית עברה מאז, ביחסה אל ההומואים.

* כאב – אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש אג"ת וראש המל"ל, היה המג"ד שלי בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (כשעוד היה חלק מחטיבת הצנחנים). גיורא היה מפקד משכמו ומעלה, מן המפקדים שחייליהם חשים ביטחון אמיתי ללכת אחריהם לקרב. ולא פחות חשוב – הוא מפקד חכם, אינטלקטואל, רהוט מאוד.

בראיון אתו ב"7 ימים" הוא סיפר על ייסוריו בשל כאבי התופת שמהם הוא סובל. קראתי את הדברים בצער וכאב. מאחל לו רפואה שלמה!

* המיצים הפטריוטיים – הפעם האחרונה שצפיתי באירוויזיון היתה 1979, בירושלים. למה? מפאת הדיסוננס בין הזמן היקר שלי לרמה הירודה של המפעל הזה. עם זאת, פעמים רבות צפיתי בספירת הקולות, גם כי זו תחרות מעניינת, ובעיקר כביטוי לאהדתי לנציגות של ישראל. הרי בלי קשר לעמדתי האמנותית, כאשר נציגות ישראלית בתחום כלשהו מתמודדת בתחרות כלשהי, אני מזדהה אתה ותומך בה. וכאשר מדובר בתרבות – עצם השמעתה של שפתנו הלאומית, העברית, על במות אירופה, היא סיבה חשובה לגאווה. ומה כאשר השיר הוא באנגלית? קודם כל אני כועס על כך ומאוכזב מכך. אני רואה בכך נמיכות קומה. איני חש שהשיר הוא שלי ולא כל כך אכפת לי מה יהיה איתו. במידה מסוימת אני אפילו מאחל לו כישלון, כדי ללמד לקח שדווקא בעברית ננצח (או מקסימום בשפת הבי"ת).

אבל כאשר ה-BDS פועלים ולוחצים להצביע נגד השיר, כיוון שהוא ישראלי, וכאשר רוגל אלפר כותב פשקוויל נאצה שכלל אינו מתייחס לשיר מבחינה אמנותית, אלא בז לעצם הרעיון של זמר ושיר שמייצגים את ישראל ("לאומנות" וכד') – מתעוררים בי המיצים הפטריוטיים, ואני מאחל לנטע ברזילי הצלחה, בתקווה שהאירוויזיון הבא יתקיים בירושלים והשיר הישראלי יהיה בעברית.

ובאשר לשיר? בקטגוריית הטעם הנחות של האירוויזיון, יש בו משהו מעניין, יחסית.

(הערה זו נכתבה לפני התחרות).

* יו"ר מדרשת השילוב – נבחרתי השבוע ליו"ר עמותת מדרשת השילוב בנטור. מדרשת השילוב היא תכנית שקמה במושב נטור שבגולן ב-2012, ומשמשת בית יוצר למנהיגות יהודית ציונית חינוכית. המדרשה היא מעין ישיבה משותפת לבנות ובנים, חילונים, דתיים ומסורתיים, העוברים מסע של לימוד והעמקה. מדרשת השילוב קמה במתכונת של ישיבת שילוב (ישיבת הסדר המשלבת שירות צבאי מלא), אך מסיבות שונות, בשנה האחרונה עברה להיות מכינה קדם צבאית, תוך שהיא שומרת על הצביון הייחודי שלה.

הייתי חבר בצוות ההיגוי של הקמת המדרשה, אני חבר הוועד המנהל שלה מיום הקמתה ובשנה הראשונה אף לימדתי בה בהתנדבות. החל מהשבוע אני יו"ר העמותה, בהתנדבות מלאה, ואשמש גב וכתף לראש המדרשה, חברי הטוב אביה רוזן.

תודה לאבינועם מליק, היו"ר הקודם!

* היחיד שנגע בגביע – לפני למעלה מעשר שנים, קבוצת הכדורסל של אורטל העפילה לגמר אליפות הגולן. במשחק הגמר, היא הפסידה בנקודה, בהארכה. איזו אכזבה!

היחיד מאורטל שזכה לגעת בגביע ... הייתי אני. ואני, איך להגדיר זאת בזהירות, כדורסלן לא מי יודע כמה...

אבל הייתי מנהל המתנ"ס, והענקתי את הגביע למנצחים (כשבזווית עיני ראיתי את בני, שהיה אז אולי בן 8, אך האוהד השרוף והקמע של הקבוצה, ממרר בבכי).

ולמה נזכרתי בכך פתאום? לרגל העובדה שיו"ר בית"ר ירושלים לשעבר והאוהד השרוף שלה, רובי ריבלין, העניק את הגביע להפועל חיפה שניצחה את בית"ר בהארכה.

* ביד הלשון: רוחות מלחמה – צמד מילים רווח בימים אלה של אירועים ביטחוניים בסוריה ובגבול עזה (וגם בתקופות אחרות של מתיחות באזור ובעולם) הוא "רוחות מלחמה".

הביטוי הוא ספרותי – זה שמו של ספר שכתב הרמן ווק על מלחמת העולם השנייה. "רוחות מלחמה" הוא אפוס רחב יריעה, ספר מכונן המספר את סיפורה של המלחמה, דרך סיפורם האישי של מספר אנשים מן השורה.

הספר נחשב לאחר החשובים והטובים על מלחמת העולם השנייה.

הספר יצא לאור ב-1971 וכעבור 7 שנים יצא חלקו השני, שנקרא "מלחמה וזיכרון". הספר עובד לסדרת טלוויזיה ב-1983.

הסופר והמחזאי היהודי האמריקאי הרמן ווק, שבין ספריו הנודעים "המרד על הקיין", "נער הכרך" והרומן ההיסטורי הציוני רחב ההיקף על מדינת ישראל: "התקווה" והמשכו – "התהילה", יהיה החודש בן 103. ספרו האחרון, לעת עתה, הוא אוטוביוגרפיה שכתב במלאת לו מאה (יצאה לאור ב-2016, כשהיה בן 101).

"רוחות מלחמה" הוא שיר הנושא של הסדרה הטלוויזיונית "מילואים", שאותו כתב, הלחין ושר רמי קליינשטיין.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר: דן חלוץ, מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל לשעבר, שהושמץ על גישתו – שההכרעה במלחמות ישראל תבוא בעיקר כוחו של חיל האוויר, ופרש בעקבות מלחמת לבנון השנייה – צדק.

ההכרעה האווירית נמשכת מהפצצת רובע דאחייה בביירות ועד לפעולת חיל האוויר וכלי הטיס הלא-מאויישים והטילים אור ליום 10 במאי 2018 בסוריה, ובמינימום של קורבנות מצידנו!

* * *

חובב טַלפז

החלטת חייו – טראמפ

נשלח לפרסום אצלנו לפני החלטת טראמפ מיום 8.5.18

הערב, 8 למאי 2018 יכריז הנשיא טראמפ על החלטה שתקבע את גורלו של הסכם הגרעין עם איראן הידוע בקיצור JCPOA. אין ספק שזו ההחלטה החשובה ביותר שקיבל עד כה מבחינת השלכותיה המיידיות ועל הטווח הרחוק. במאמרי הקודם עמדתי על חטאו הכבד של אובמה (תוך הפרה חמורה שלו בשבועת האמונים לחוקה) בכך שארה"ב חתמה על ההסכם הזה מבלי לאשררו ברוב מיוחס ביותר של שני-שליש מחברי הסנאט. ב-9 במרץ 2015 פירסמו 47 סנטורים מכתב גלוי שבו הזהירו את ההנהגה האיראנית שחתימתה של ארה"ב לא עברה את האישרור הנדרש תוך שהם מפרטים את התהליך שהיה נדרש לכך. תקדים הסכם ורסאי חייב לעמוד לנגד עיני ההנהגה בטהרן, גם שם זכה נשיא אמריקני (וילסון) לפרס נובל לשלום על חתימת הסכם שלום, חשוב בהרבה, שלא אושר ע"י הסנאט האמריקני!

הבה נבחן בתמצית את חשבון הרווח והפסד מהסכם.

עיקרי הרווח – יתרונות

הפסקת העשרת האורניום מעבר הדרוש למטרות אזרחיות כמו רפואה מו"פ אזרחי וכו'.

הוצאת החומר המועשר אל מחוץ למדינה.

פיקוח סאב"א על שמירת סעיפי הנ"ל.

עיקרי ההפסד – חסרונות

פיקוח לקוי – מוגבל למקומות מוסכמים ובהודעה מראש. האיראנים מכינים את הדגימות. כאשר נישאל מזכיר המדינה – ג'ון קר,י בתישאול בסנאט, אם יש משמעות לבדיקת סמים בשתן או בדם אם הבדיקה תובא ע"י הנבחן מביתו – הוא ניענע ראשו בהסכמה מביכה...

איראן לא מוגבלת בפיתוח סרקזות ברמות של פי 10 ויותר מאלה הקיימות.

איראן רשאית לפתח במלוא עוצמתה טילים באליסטיים בעלי יכולת שיגור ראשי נפץ גרעיני לאלפי ק"מ.

תאריך תפוגה! כלומר ברירת מחדל מאפשרת לבטל תקיפותם של שלושת האיסורים דלעיל בתאריך התפוגה (בעוד כ-7 וחצי שנים).

כל הסנקציות הכלכליות (שהעיקו קשות) מבוטלות.

ארה"ב משחררת לאיראן סכום עתק של כ-100-150 מיליארד דולר.

חשבון פשוט של רווח והפסד מורה על הפסד נטו משמעותי מיד עם החתימה. חשבון דומה נכון להיום – כמעט 3 שנים אחרי – מראה על הפסד נטו כפול ומוכפל. איראן ניצלה את כל סעיפי של שאר העולם לטובתה. הפיתוח נמשך בקצב מהיר. הכסף ששוחרר לא שימש, כפי שטען קרי בתישאוליו, לקידום מטרות אזרחיות אלא למימון ניסיונות התפשטות בכל רחבי המזרח התיכון כמו סוריה תימן עזה וחיזבאללה וחתירה נגד מדינות ערב במפרץ הפרסי.

איראן, הצליחה כנראה להמשיך את פיתוח הטכנולוגיות הצבאיות שלה בעזרתה האדיבה של צפון קוריאה תוך שהיא משלמת לה בכסף שקיבלה.

עם מיליארדי הדולרים ששוחררו הזמינה איראן את בנות הפלוגתא  במו"מ (5P), למעט ארה"ב, שהפכו מיידית לשותפותיה, למכרזי פיתוח ועיסקאות בהיקף ענק של כ-55 מיליארד דולר. צרפת, בריטניה (ע"ע הסכם מינכן 1938) עטו על החוזים השמנים בעוד סין וגרמניה פיגרו משהו אחריהן. ארה"ב לא מיהרה לשחרר את הסנקציות שלה ולכן לא שותפה במרוץ הזה.

כאן מגיע שאפו ענק לאבות המייסדים של אמריקה שחזו בדיוק מצב דומה והשאירו, במסגרת מערכת האיזונים-בלמים המסועפת, בידיו של הקונגרס את הטלת הסנקציות וכמובן גם את שיחרורן. מכאן שחברות ענק אמריקניות, שלטשו עיניים בורקות לאפשרויות העיסקיות, נשארו מחוץ לתמונה מה שמשחרר לטראמפ מנופי לחץ מצידן אם יחליט לנטוש את ההסכם.

החיסרון בה"א הידיעה טמון בסעיף הלגיטימציה. מהות ליבת ההסכם. בתקופת חלות ההסכם יש לאיראן לגיטימציה למהלכים הכרחיים הדרושים לתהליך התגרענות, ועם תפוגת ההסכם יש לה לגיטימציה למרוץ בפיניש קצר ומהיר להשלמת התהליך. חד וחלק אבל לא סופי. את הלגיטימציה הזו הרחיבה איראן בערמומיות מעשה-אמן להתפשטות אזורית רחבת-ידיים. היא עושה זאת ע"י מימון צבאות זרים שלמדנו להכיר כמו החיזבאללה והחמאס וכאלה שעוד כנראה נלמד בעתיד, כמו מליציות שיעיות בסוריה וכמו החותים בתימן.

"איראן לא הפרה את ההסכם במשך שלוש שנותיו וממלאת את חלקה ע"פ קוצו של יו"ד אז יש להמשיכו." טוענים חסידי ההסכם.

אבל מה הפלא? אובמה והאייטולות סיכמו על עקרונות ההסכם בעוד קרי וזריף (שר החוץ האיראני עם האנגלית הרהוטה) בישלו הסכם שהאיראנים לא חלמו עליו בחלומותיהם הוורודים. אז לא רק שאיראן לא הפרה את ההסכם היא מאתרגת אותו כלשונו בצמר גפן צחור וחלק, ונעזרת במומחי איתרוג בעלי מדייה חובקת עולם.

בסיכום ביניים מצידה של איראן על שלושת שנות ההסכם ישנם אצלה כאלה שיגידו "חוץ ממטרידן סידרתי –ביבי – שאותו ניטרלנו עד כה בהצלחה מרשימה, העתיד נראה די וורוד..." אבל אז מגיע טראמפ! וזה כבר שריף חדש בחדר הסגלגל, מי שהכניע את שושלת קלינטון רבת האמצעים שדהרה בביטחה לאורך קמפיין הבחירות עם יתרון מבטיח בסקרים, ואפילו אובמה הנערץ, שעשה הכול שזו תיבחר, לא עזר – הוא כשל במשימתו.

ועכשיו, האיראנים נזכרים, שהשריף הזה איים לבטל את ההסכם, לאורך כל מערכת הבחירות שלו, מצד שני הוא עדיין – שנה וחצי כמעט בתפקיד. לא מימש זאת. "המומחה לאמריקה" של האיראנים, זריף נשלח לאיים בשידור חי על טראמפ שלא כדאי לו לבטל את ההסכם כי כל האופציות ייפתחו בפני איראן... וכו'.

מהלכים מקדימים ומשולבים

טראמפ פועל בחזית רחבה ודינאמית להשגת מטרותיו. הוא מסמן מטרת-על, ומוסיף מטרות מישנה שכל אחת מהן היא מטרה בפני עצמה. להלן רשימת מטרות שנראות לדעתי הצנועה קשורות זו בזו ואו באחרות מהרשימה.

ביטול או שינוי מהותי בהסכם JCPOA. להערכתי טראמפ יכריז על הזמנה למו"מ לקראת הסכם חדש בעוד חודש עד חודשיים. אם תהייה היענות של איראן להיכנס למו"מ הזה אז ארה"ב תיקבע מועד לתחילת הדיונים אליו יוזמנו כל משתתפות ה-1+P5. מי שיבוא ברוך הבא. המשתתפות הפוטנציאליות יחשבו את מסלולן בעניין גם ע"פ המטרות הבאות. אם לא תהייה היענות תבטל ארה"ב את חתימתה עליו בתאריך נקוב.

ביטול תוכנית הגרעין הצפון קוריאנית. בחודש-חודשיים הבאים ייפגשו נשיאי ארה"ב וצפון קוריאה לדון בנושא היסטורי זה בעל היבטים מבניים למערך הכוחות בעולם. הצלחה בנושא תביא גם לשלום ולקשר פדרטיבי עם דרום קוריאה, ובתסריט אופטימי לעתיד גם הסגת כוחות ארה"ב מהאזור בתהליך של שנים, זה כולל כוחות יבשה, אוויר וים שיושבים שם מאז סיומה של מלחמת קוריאה לפני כ-65 שנה ושעולים למשלם המיסים האמריקני כ-30 מיליארד דולר בשנה!)

היה קשר משמעותי בין ה"גרעין" הקוריאני לבין האיראני שכלל גם טילים ארוכי טווח לאיראן. יש לשער שבחצי טון המיסמכים שנתפסו במחסן התמים בטהרן יימצאו בין שאר תופיני המודיעין גם סימוכין קונקרטיים לקשר הזה – מה שהיה על איראן לדווח בדיוניי ה 1+ P5.

הסכם סחר היסטורי חדש בין ארה"ב וסין. לפני כחודשיים הכריז טראמפ על העלאת תעריפי מכס משמעותיים על ייבוא פלדה ואלומיניום מצד אחד, ועל ייבוא חלקי של סחורות מסין. סין המופתעת משהו, איימה במלחמת-מכסים מול ארה"ב. טראמפ, שהפעיל מודלים של סימולציה במשרדיהם של מנוחין (אוצר) ורוס (מסחר) וגיבש בעטייה תוכנית בדוקה, הודיע לסינים שהוא ירחיב את המכס על נפח יבוא של 50 מיליארד דולר, הסינים הישוו את נפח היבוא שימוכס בהתאם (מעבר למכסים שהם נוטלים זה עשרות שנים). טראמפ העלה את הנפח ל-100 מיליארד דולר... וזה כבר הביא אותם לשולחן המו"מ שמתנהל עתה בנחישות ובקשיחות בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

המעניין הוא שמי שינצח במו"מ הזה לא נמצא בסימן שאלה כלל – ארה"ב ששואפת להוריד בשלב ראשון את הגירעון שלה במאזן המסחרי ב-200 מיליארד דולר. זה לבדו מביא לקשר עמוק למהלך הקודם, כי סין היא הפטרון הבלתי מעורער של צפון קוריאה. יש לדעתי קשר בין המו"מ להסכם הסחר לבין "הסכמתו" או הצעתו של נשיא צפון קוריאה לטראמפ להיפגש.

יחסי ארה"ב-אירופה. התנהגותן של צרפת, בריטניה, גרמניה והאיחוד האירופי בעיצוב הסכם JCPOA ותוצאותיו הקפיצו לטראמפ את הפיוז. הוא ראה בכך "רצחת וגם ירשת" כלומר רצח ע"י מניעת התגרענות איראן מלווה בירושת הפרוייקטים הענקיים. במקביל הוא תפס אותם על נושא אי תשלום חובם הענק לנאט"ו. אין מצב טוב יותר מלתפוס חייב-תשלום ולומר לו שכדאי לו מאוד להצטרף לדיוני ההסכם החדש עם איראן כי סנקציות אמריקניות על איראן חלות אוטומטית על מי שממשיך לסחור עימה...

הפיל והיתרון הישראלי. ישראל עברה שידרוג משמעותי בתקופת טראמפ. במשך שנים נחשבה ישראל לנכס אסטרטגי מחד ונטל הנובע מייבוא אמריקני מאסיבי של נפט ממפיקות הנפט הערביות, המוסלמיות ומדינות התומכות בהן.

היום, עם פיתוח הפקת הנפט מפצלי שמן וממקורות אחרים הפכה ארה"ב מיבואנית ליצואנית המשמעותית ביותר. נעלם הנטל.

מצד שני, שנות אובמה, שהביאו על מדינות ערב את הנכבה האמיתית המכונה "אביב ערבי", שידרגו את מעמדנו והוסיפו גם נכס טקטי לארה"ב. המדינות הסוניות, שחשות את מועקת ההתפשטות האיראנית, כמו ערב הסעודית, יודעות שיש להן אינטרס עליון משותף בזכות עוצמתה הצבאית הטכנולוגית והכלכלית של ישראל. טראמפ עושה לא מעט ביצירת שת"פ אזורי מול "הצורר" איראן על שלוחותיו. ארה"ב נהנית מהעובדה שישראל, למען ביטחונה היא, חייבת ועוצרת את התפשטותה של איראן בסוריה ובלבנון, היא גם יודעת שלישראל יתרונות צבאיים גדולים על אלה של איראן, שעלולים להצטמצם או להימחק אם איראן תהפוך גרעינית, או אם זאת תביא להתגרענות המונית של האזור הנפיץ הזה. את זאת חייבת ארה"ב לעצור ויפה שעה אחת קודם.

אין כמו ישראל, שהוכיחה לאחרונה את יכולתה לפגוע אנושות בשדות תעופה ובמחסני טילים איראניים על אדמת סוריה. לא בטוח שהיה צורך להוכיח לאמריקנים מהי יכולת המודיעין הישראלי, בכל מקרה, חצי טון המסמכים שהוצגו קבל עם ועולם מספקים לטראמפ כבר עכשיו הרבה תחמושת לקראת JCPOA מספר 2, ולגורמי המודיעין שלו חומר רב שלא יסולא בפז.

על נציג איראן החדש במו"מ הזה (רק לא זריף שנתפס כשקרן) יהיה להצהיר על כל האתרים החדשים שהתגלו בחומר שנתפס כמקומות אסורים בהתגרענות עתידית. משלחות המודיעין ממדינות ידידותיות שהוזמנו לכאן לצפות במודיעין החם בעולם ויחזרו לביתם עם כמה "מתנות" מאמ"ן והמוסד, יבינו מה שהיו צריכים לעשות כבר מזמן – שכאשר מטפלים במפיצי גרעין למיניהם יש מה ללמוד מהמדינה היחידה בעולם שהשמידה כורים אטומיים (שניים) שניו קרובים למצב "חם" שהיה נותן להם חסינות לעולמי עד, ומהמודיעין שהיא אוספת בעצמה.

חובב טלפז

7 למאי 2018

lidmht@bezeqint.net

* * *

אוריה באר

באיראן: "לקרובי משפחתי אין לחם לאכול."

כמה מחברינו וקרובינו, מהעדה הפרסית, שקראו  את רשימתי [בגיליון 1341], באו אלי השבוע בטענות קשות.

כן, יפה שכתבת על מצוקות העם האיראני, כך אמרו, וטוב שפירטת את מצוקות הנשים וחוסר החופש באיראן.

אך למגינת ליבנו שכחת פרט חשוב למדי, אולי העיקרי: באיראן של היום שורר רעב כבד בכול שכבות האוכלוסייה, למעט ה"חבריא" שבצמרת, אנשי משמרות המהפכה.

לאנשים רבים אין  כמעט מזון בסיסי. המטבע המקומי איבד את ערכו, העוני משתולל, ורבים פשוט אינם יודעים מה יהיה מחר.

"לקרובי משפחתי אין לחם לאכול, ואינני יודעת איך הם מתקיימים," מקוננת המקורבת אלינו. "אני רוצה לשלוח להם כסף. רוצה לעזור במשהו. במזון בפירות בירקות. אבל  איך?"

 אז  טוב, אני מבקש סליחה ממיודעיי. מזון וחיי יום יום חשובים באמת יותר. מי ייתן ומשטר מזוויע זה של האייטולות יעבור בהקדם מן העולם. ויפה שעה אחת קודם.

אוריה באר

* * *

שריפת צינור הגז והמסוף בחלק הפלסטיני של מעבר כרם שלום ביום שישי האחרון על ידי הפלסטינים עצמם מוכיחה כי הם ציבור פרימיטיבי, מזוכיסטי, ברברי, ללא עתיד, מונהג בידי מטורפים.

* * *

ד"ר רון בריימן

להתגבר על עריצות המיעוט

הכול מסכימים שמשטר דמוקרטי אין פירושו שהרוב הנבחר, רוב המתבטא הן בהרכב הרשות המחוקקת והן בהרכב הרשות המבצעת, רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. מוסכם שיש גבולות סבירים שגם לרוב אסור לחצות אותם, ואם יחצה אותם הוא ייקלע למצב של עריצות הרוב, שכמובן אינה תקינה ואינה רצויה.

קל וחומר שמשטר דמוקרטי אינו יכול לאפשר עריצות המיעוט, זה שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות, זה שהמדיניות שלו לא התקבלה על דעת ציבור הבוחרים, זה שבכל זאת מנסה לכפות את דעתו על הרוב הנבחר. עריצות המיעוט נוגדת את הרוח הדמוקרטית אף יותר מעריצות אפשרית של רוב.

 מאז שנות התשעים של המאה הקודמת קיימים בישראל שני מאפיינים בולטים הנוגדים את הרוח הדמוקרטית. האחד הוא שהרשות השופטת צברה כוח רב מדי והרשתה לעצמה לחדור לתחומי הסמכויות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת. בכך הופרו ברגל גסה הבלמים והאיזונים שנועדו להבטיח את המשטר הדמוקרטי. אם נוסיף לכך את תהליך מינוי השופטים באמצעות ועדה המונה תשעה פוליטיקאים ששלושה מהם הם גם שופטים נבין כיצד הולך ונשחק אמון הציבור ברשות השופטת.

המאפיין האחר הוא אי-קבלת תוצאות בחירות דמוקרטיות על-ידי מפלגת השמאל/תקשורת. המחנה "הנאור" – בעיני עצמו בלבד – מ-1996 ועד היום אינו מקבל את בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ורואה בה תקלה המנוגדת לדמוקרטיה, גם כאשר זו בחירתם של הבוחרים שוב ושוב. על כן מרשה לעצמו המחנה האנטי-דמוקרטי לנסות להפיל את נתניהו דרך רעייתו במקום באמצעות הקלפי.

מחנה אנטי-דמוקרטי זה, המשקף את סכנת עריצות המיעוט, מזהיר שוב ושוב מפני עריצות הרוב, למרות שזו כאמור פחות מסוכנת מעריצות המיעוט. על כן מתעקש המחנה האנטי-דמוקרטי לכנות את פיסקת ההתגברות כ"חוק עוקף בג"ץ", בשעה שהיא נועדה למנוע מציאות של בג"ץ עוקף כנסת ומבטל את חוקיה, או מציאות של בג"ץ עוקף ממשלה ומחליט החלטות ביצועיות, למרות שאין לו הסמכויות, האחריות, הכלים והתקציבים לכך.

אם בג"ץ מרשה לעצמו לפסול חוקים של הכנסת ברוב מקרי כלשהו מבין חבריו, קל וחומר שהכנסת, לאחר שיקול דעת, צריכה להיות רשאית לחוקק מחדש את החוק שנפסל. חקיקה כזו, ברוב של 61 מבין חברי הכנסת הנבחרים צריכה להתגבר על פסיקה ברוב מקרי של שופטים שאינם נבחרים ושאינם משקפים את רצון הבוחרים.

מי שעדיין חושב שאין סכנה בעודף כוח לרשות השופטת וביכולתה לפסוק בניגוד לשכל הישר מוזמן לראות את המחזה "טרור" בתיאטרון הקאמרי.

ד"ר רון בריימן

* * *

המתים המהלכים

אלה שייהרגו היום בהפגנות המאורגנות לרגל פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים וייהרגו מחר בהפגנות המאורגנות לרגל יום ה"נכבה" – הם מתים שמהלכים עדיין אך אינם יודעים שהם כבר מתים

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ"ב. מה לא עושים בשביל הפרנסה

עכשיו אני חייב לעשות הפסקה ברצף  של "בחיי", ולספר על האסון שקרה לי במהלך הכתיבה.

במשך עשרות השנים שחלפו מאז שהכרתי את נאוה בבית המרגוע של חניתה, הייתי בטוח שכאשר חזרתי מארצות הברית, חגגנו את שובי בדירת מחבוא שהכינה בגני חמת שבטבריה כדי שנוכל בה להחזיר לעצמנו את מה שהפסדנו בתקופת הנזירות שהנסיעה לאמריקה כפתה עלינו. זכרתי לפרטי פרטים איך חיכתה לי בחלון המלון ואיך קפצה על צווארי כשהגעתי. זכרתי גם את העגמומיות שירדה עליי בדרך חזרה וגרמה לי ממש לכאב לב וחרטה איומה על שהקדמתי לחזור. כתבתי על כך באחד הפרקים הקודמים ושלחתי ל"חדשות בן עזר".  

אחרי שאהוד הדפיס את הפרק וכמה פרקים שבאו אחריו  קרה לי "האסון". מצאתי מכתב מנאוה  שתוייק במקום לא לו. הסתכלתי על התאריך והבנתי ששגיתי. הבילוי הראשון שלי עם נאוה, כשחזרתי מחו"ל, לא היה בטבריה.  הנסיעה למלון בטבריה אירעה עוד לפני שהפלגתי לאמריקה, כדי שהיצר-הרע לא יטריד אותנו כשנהיה רחוקים זה מזה. אז איפה ואיך חגגנו את חזירתי לארץ?

בייאושי חזרתי אל תיבת המכתבים ומצאתי את המכתב הראשון שקיבלתי בתל אביב, כמה ימים אחרי שחזרתי ארצה. במכתב אני מוצא כתוב:

27.12.59

לזה שאני כבר כל כך רוצה אותו!  

כבר שעה שאני מנסה לכתוב לך משהו וכלום לא מצליח לי מרוב התרגשות.

הייתי כל כך אנוכית וקראתי לך שתבוא מרחק כזה כדי שקצת יהיה לי טוב, אפילו רק שלוש שעות לבד איתך...

כשחזרתי ל"מנזר" כבר חיכו לי וחיפשו אותי בכל המחלקות של ביה"ח. בתוך ה"מנזר", ישנה כנסיה שבה נערכות תמיד המסיבות והמפתח היה כמובן אצלי והחזרה שהייתה צריכה להתקיים שם, נדחתה עד שובי...

והבושם נורא מריח טוב, והמטפחת יפיפייה ממש והגרביים בכלל אין צורך להגיד... 

ואני על כל זה איך הודיתי לך? ומה אני אשמה שאפילו מתנות מתביישת לקבל?

 ואני שלך תמיד נורא.

 נאותך

כעת אני מבולבל לגמרי. עד שנתקלתי במכתב הזה הייתי בטוח שהפגישה עם הנערים המציצים של בת גלים היתה באותו שבוע שחזרתי מאמריקה. זה גם מסביר את הצורך הדחוף שהיה  לנו  להיפגש בכל תנאי ובכל מקום, והנה לפי העדות החדשה שמצאתי, הפגישה הראשונה בארץ  היתה בכלל בחדר האחות הראשית של בית חולים רמב"ם. פגישה יצרית שהשכיחה מנאוה שהמפתח למועדון המסיבה נמצא באותה שמלת נשף שנזרקה לרצפה במהלך ההסתערות ההדדית.

אז מתי היתה אותה פגישה אקרובטית חפוזה בבודקה שליד חוף הים? כנראה כמה ימים אחר כך, כשנסעתי לכפר גלים אחרי שקראתי מודעה שבה הם מחפשים מדריך ואחרי שהבנתי שאני לא אהיה "כתבנו  לענייני חקלאות" של עיתון מעריב. במעריב המשכתי עוד לכתוב את המדור של איה הג'ינג'ית באמריקה, אבל ידעתי שעוד מעט יגמרו לי הסיפורים ואצטרך למצוא  מקום עבודה חדש. אני מתאר לעצמי שכל אחד מקוראי הספר הזה עבר בחייו תקופת מעבר שבה הוא גומר ללמוד, או גומר את שירותו הצבאי ומחפש מה לעשות עם עצמו. כל אחד שולח באותה תקופה כמה עשרות מכתבים שבהם עליו להציג את עצמו בצורה מומלצת כדי לזכות במשרה. חיפשתי בין הניירות שלי את המכתב שבו ניסיתי למכור את עצמי לכפר גלים  ולא מצאתי. לעומת זאת מצאתי העתקי מכתבים אחרים, וביניהם אחד שבו הצעתי את עצמי כמדריך למחנה קיץ באנגליה. אני מעתיק אותו כאן מתוך הנחה שמכתב דומה פחות או יותר, שלחתי גם להנהלת בית ספר כפר גלים.

12.5.59

מר  ח. ליפשיץ שלום!

הגברת רות בן צבי  סיפרה לי שאתה מוכן לקבלני לקייטנה אך מבקש שקודם אמסור לך פרטים אודותיי. אז הנה הם:

     בן 29, סיימתי לא מכבר את לימודיי בפקולטה לחקלאות. במשך שנות לימודיי עסקתי בכמה עבודות פרנסה היכולות להצביע על נטיותיי: מורה לטבע בבי"ס תיכון, תיכנון וטיפול בגינות נוי, גיזום עצים, חבר בלהקת בידור ליישובי עולים. כתיבת ספר אחד שהספיק לצאת כבר בשלוש מהדורות. לבסוף – וזה אולי הכי חשוב לגביכם – עבדתי בחודשי החופש כמרכז תרבות בבית ההבראה של קיבוץ חניתה, ושם היה עליי "לעייף" כ-150 מבריאים בצורה רוחנית או ספורטיבית, 8 שעות מדי יום ביומו. נדמה לי כי הכשרה טובה מזאת לאיש קייטנה לא יכולה להיות. בשאר תולדות חיי הספקתי ללמוד בגימנסיה הרצליה, ולהיות 5 שנים בפלמח ובקיבוץ נתיב הל"ה.

יחד עם זאת אני חייב להודות שבשום אופן אי אפשר להאמין עליי שלמדתי אנגלית  במשך שמונה שנים, ואין ספק כי אעורר חמלה בלב התלמידים אם אתאמץ להגיד להם באנגלית משפט כה פשוט כגון: "דמדומי ערפילים כהי כסות, נתמסמסו בבוהק קרניה של חמה יוקדת." כנגד זה אני די אמיץ ואם אדע שתפקידי להגיד להם משפט כזה, אגיד אותו בכל מחיר, אפילו אם מחצית המלים יהיו באידיש...

לתשובתכם המהירה אני מצפה

י. ויסלר (פוצ'ו)

מיותר לספר שהתשובה המהירה שאליה ציפיתי, לא הגיעה עד היום  והנסיעה שלי לאמריקה התממשה ללא תחנת ביניים באנגליה.

מכתב עבודה אחר שהיה בין מכתבי ההמלצות שלי נשלח אחרי שחזרתי מארצות הברית, והיה מיועד  לוועד התלמידים של הפקולטה לחקלאות. להם לא הייתי צריך לספר על עצמי, כי זכרו אותי מהימים שלמדתי שם והסיפור איך השתעלתי במשך חצי שעה ליד הלוח, עבר ממחזור למחזור, ונדמה לי שהוא עובר עד היום. כתבתי להם שחזרתי בימים אלה מסיור חקלאי ברחבי ארה"ב ואני מוכן לתת על כך הרצאה המלווה בשקופיות.

התשובה החיובית הגיעה כבר באותו שבוע, כנראה בזכות זה שלא דרשתי תשלום. ויתרתי על הכסף כי הנחתי שבעקבות המפגש יצא שמי לתהילה בכל הארץ, ולכשאוזמן אחר כך  להרצות בכל הקיבוצים והמושבים, כבר אדע  לדרוש את המחיר המלא ופרנסתי תהיה מובטחת.

יו"ר הועד ירחמיאל ברגנר קבע את המפגש  ליום רביעי 17.2.60, ולמרות שבמודעה שנתלתה על לוח המודעות היה כתוב שהכניסה חופשית, הגיעו רק כעשרים תלמידים. המפגש היה נחמד, ואחת  השקופיות אפילו עוררה צחוק רב. היתה זו תמונה של בחורה אמריקנית עם חזה שופע הנשפך מתוך בגד ים לחוץ. כמובן שהתנצלתי והכרזתי שאני לא יודע איך התמונה התגנבה לאוסף, אבל זה לא עזר לי, זאת היתה התמונה היחידה שכולם ביקשו ממני להראות  אותה שוב ושוב. לאור 'ההצלחה' הזאת החלטתי לחזור על הטעות הזאת גם במפגשים הבאים שבטח יהיו בימים הקרובים.

בסופו של דבר המפגשים הבאים לא התקיימו כי מחשבתי לשלוח מכתבים לכל הארץ על הרצאתי המלומדה לא יצאה לפועל,  גם מפני שהיה לי חבל על הבולים וגם בזכות העובדה שבעקבות המכתב שכנראה שלחתי לכפר גלים, קיבלתי הזמנה לבוא לראיון עם אברהם מירקין  (מירון) מנהל הכפר. היה זה  כבר בחודש מרץ, כנראה באותו יום שבו התנהלה הפגישה הרומנטית שלי עם נאוה בבודקה על חוף הים. 

כל מה שנותר לי לקוות היה שאותם נערים שהציצו לתוך הבודקה, לא יהיו בקרוב התלמידים שאלמד ואדריך בכפר גלים. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מתי דוד

נתניהו צדק!

הוא צדק בנאומו בקונגרס האמריקאי בזמנו.

הוא צדק בניהול המאבק המדיני נגד הגרעין והטרור האירני.

הוא צדק בניהול אחראי למניעת הסתבכות במלחמה הפנימית בסוריה.

הוא הצליח במאבק העיקש נגד מדיניותו של הנשיא אובמה.

הוא הצליח ליצור ברית אישית ומדינית עם הנשיא טראמפ.

הוא הצליח להביא להעברת השגרירות של ארה"ב לירושלים.

הוא חשף לעולם את סודות ארכיון הגרעין האירני.

הוא צדק במתן הגיבוי להנחתת המכה האווירית של חיל האוויר על האיראנים בסוריה.

הוא הצליח ליצור קשרי עבודה וכבוד (ואולי גם הבנה) עם פוטין, נשיאה של המעצמה הרוסית.

הוא זכה אפילו להזדהות של ערב הסעודית והמפרציות במאבקינו נגד איראן.

הוא זכה לכבוד במעמד היסטורי, לעמוד ליד פוטין במצעד הצבא האדום במוסקבה לציון הניצחון על הנאצים.

הוא זכה במעמד הזה לשמוע את נגינת המנון התקווה בכיכר האדומה על ידי התזמורת הרוסית.

כל ההישגים המדיניים האלה הם בזכותו האישית במידה רבה מאוד.

 כל אלה שלעגו לנתניהו בנוסח הציני "איראן. איראן. איראן." ראוי שיתנצלו!

כל אלה שהשוו את נתניהו לארדואן ואת ישראל לטורקיה, ראוי שיתנצלו!

למרות כל ההישגים המדיניים האלה, שהם לזכותו, לא פותרים אותו מביקורת צודקת נגד התנהלותו!

 מתי דוד

(מפא"יניק ותיק)

* * *

"לוי יצחק 9, תל אביב"

ספר חדש לרנה שפירא

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה?

בזמן "פירוק" הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ' רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא"י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה "האיש החזק במפא"י" או "יד ימינו של בן גוריון."

העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.

 רנה שפירא, פרופסור אמריטה לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת תל אביב, חוקרת בעלת שם עולמי בתחומה, כלת פרס ישראל לחקר החינוך (1995), יקירת תל אביב, מילאה תפקידים בכירים באוניברסיטה, במערכת החינוך וכיהנה כיושבת ראש רשות השידור.

רנה שפירא, פרסמה ספרים ומאמרים רבים; ספרה האחרון: "המורה רנה אמרה שאנחנו יכולים – המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל" (כרמל, 2011) עוסק בעלייה בעשור הראשון למדינת ישראל.

הספר יוצא לאור בהוצאת כרמל. בכריכה הקדמית של הספר, צילום רחוב לוי יצחק היום, בכריכה האחורית צילום הרחוב בשנת 1933.

[דבר המפרסם]

* * *

יהודה דרורי

גוואטמלה ביקשה משגרירי

ונצואלה ושוודיה לעזוב

פורסם: 11.05.18

ציטוט: "גוואטמלה ביקשה משגרירי ונצואלה ושוודיה לעזוב את המדינה, בטענה כי הן מתערבות בענייניה הפנימיים. הממשלה לא ציינה לאיזו התערבות היא מתכוונת, אך השגריר השוודי אנדרס קומפאס הודיע לפני כמה ימים על סיוע כספי של ארצו לארגון שחוקר שחיתות במדינה. " (AP)

אין זה מעניינה של שוודיה אם יש שחיתות בגואטמלה... פשוט אסור לה להתערב בענייניה הפנימיים של ארץ המקיימת יחסים דפלומטיים איתה. לכן, בואו נלמד מגואטמלה ונתחיל להעיף מפה שגרירים זרים התומכים כספית בארגוני שמאל קיצוני, הפועלים למען הטרור הפלסטיני, ונגד ממשלת ישראל, שנבחרה באופן דמוקרטי.

איראן לא הולכת לשום מקום...

לאחרונה קראתי מאמר שכתב רמי דור-און, ובו הוא נותן תמונה ממש מפחידה של כיווני ההשתלטות האזורית ועולמית של המעצמה האיראנית.

לדעתי, מאמרו של עמי דור-און גובל במדע בידיוני. ייתכן שהתיאור של "תוכניות ההתפשטות העולמיות" של איראן הן נכונות, אבל לבטח הינן חלק מהפנטזיות המזרחיות של האייטולות + חלומות הכליפות... אם נתרכז במבחנם של התנאים המציאותיים בשטח, נגלה שלא קיים שום סיכוי סביר להתגשמות החלום שלהם אפילו לא בחלק קטן ממנו.

טורקיה, שגם לה פנטזיות מזרחיות על כליפות, תנסה (ומנסה כיום) למנוע פריצת איראן לעבר הים התיכון (וישראל גם היא פעילה מאד בנושא זה...)

סעודיה וארה"ב פועלים נגד איראן והח'וטים בתימן, (וגם פה ישראל הודיעה שלא תרשה שליטה איראנית ב-באב-אל מנדב).

הצי האיראני מיושן לגבי המאה ה-21 (ובכלל, נראה כבר בסוף המאה הקודמת כי כוח ימי אינו ערובה לכוח כיבוש עולמי...)

מה שכן בטוח הוא, שהפרופגנדה האיראנית, זו המנסה להעמיד את עצמם כמעצמה, השפיעה על הכותב עמי דור-און, אף שלמעשה הינה ריקה מתוכן מעשי! איראן איננה מעצמה! איראן היא כיום מדינה חלשה כלכלית וחברתית ואפילו צבאית, חוץ מטילים אין לה כוח צבאי משמעותי באוויר ובקרקע ואין בינתיים גם מי שיבנה לה עוצמה צבאית מבחינת הציוד הנדרש לכך (בטח לא רוסיה הרואה בה סכנה עתידית לכניסתה למזרח התיכון...) הסתבכותה של איראן עם ארה"ב בנושא הגרעין תביא אותה לבטח לכניעה נוסח צפון קוריאה, ועמידה נחושה של ישראל גם היא תעצור את האיראנים.

ולבסוף אסור לשכוח לרגע שיותר ממיליארד סונים לא ירשו כל התרחבות אזורית ועולמית למיעוט שיעי תוקפני ושנוא עד מוות...

על חוצפה וטימטום ל"פצועי הגדר"

קבוצות של פעילי זכויות אדם בכלל ו"רופאים למען..." בפרט, מנדנדים לשר הביטחון ולרמטכ"ל כדי לקבל אישורים להעברה  לבתי חולים בארץ של כמה עשרות מהפורעים הפצועים בהפגנות לאורך גדר הרצועה...

מאמינים!?

לי זה מזכיר את ההוא שרצח את אביו ואימו וביקש רחמים כי הוא... יתום.

החוצפה הזו לבקש טיפול רפואי מאיתנו למחבלי החמאס, בליווי הטמטום ההומניטרי של "פעילי זכויות הפושעים" – חייב להיתקל פה בלאו מוחלט! ממשלת ישראל הרפוסה מרשה בשנתיים האחרונות כניסת חולים מרצועת עזה לטיפולים רפואיים בבתי החולים בישראל מבלי אפילו שישנה התנייה להשבת גופות בנינו... חייבים לשים גבול לכל דרישה כזו מצד האירגונים הנבזיים הללו ובייחוד של שולחיהם...

יהודה דרורי

* * *

אהוד בן עזר: מתי יושם קץ לטרור הערבי נגד חקלאֵי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית כאחת, להרוס את החקלאות העברית!

מתי יושם קץ למכת השריפות באמצעות עפיפונים ובלונים מרצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה? צריך למצוא דרך לנטרל את המציתים! לכאורה אין טעם לשרוף אצלם כי הם רק מחכים שנעשה זאת כדי להפיץ את התמונות בעולם אבל אולי הגיע הזמן לשרוף כמה מטרות שתכאבנה מאוד בייחוד להנהגה שלהם!

* * *

תקוה וינשטוק

שיינדל  פלדנקרייז, אימו של ד"ר משה פלדנקרייז

בעקבות ראיון שפירסמתי ב"מעריב" בשנת  1963

  34 שנה אחר מותו, עדיין יש למשה פלדנקרייז המוני חסידים נלהבים. כששת אלפים מורים נמנים על שיטתו (הספירה משנת 2011), שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי של הגוף .פדרציה של שיטת פלדנקרייז פועלת באירופה, ביפן, אוסטרליה, מקסיקו... וכמובן בישראל, הארץ בה חי ופעל. רבים משוכנעים שזו הדרך שתביא להם מזור ממחלות ומכאבים, מגב שנתפס עד לרגל לא מתפקדת.

אבל גם אלה שאין להם שמץ מושג בתורת פלדנקרייז יודעים שהוא "העמיד את בן גוריון על הראש". ראש הממשלה הקשיש, הלובש  בגד-ים, ראשו על החול ורגליו מונפות אל-על כמין פירמידה הפוכה, הוא צילום שאין שני לו בצילומי הפוליטיקאים, לא כל שכן ראשי הממשלה, אצלנו וכנראה בעולם כולו.

לא רק משה פנחס פלדנקרייז. גם אימו, שיינדל פלדנקרייז, היתה דמות מיוחדת במינה. קופת צדקה מהלכת ופעילת "ביקור חולים" ללא לאות. ובגיל קרוב לשמונים התברר שהיא ציירת מחוננת, "סבתא מוזס" הישראלית.

 "סבתא מוזס" (1860-1961), אן מרי רוברטסון, נולדה בחווה במדינת ניו אינגלנד שבארצות הברית במשפחה מרובת ילדים. היא היתה שנונה ומוכשרת, ובשיעורי ציור בבית הספר השתמשה בצבעים שהפיקה ממיץ ענבים, מתפוחי אדמה וממוצרי חווה אחרים, אף קישטה בציוריה את  האח והארונות בביתה. אן מרי נישאה לתומס סלמון מוזס. השניים קנו חווה משלהם והולידו עשרה ילדים.

בגיל 78 חלתה אן מרי במחלת מפרקים ולא יכלה לעסוק עוד באמנות שימושית, ברקמה ובצביעה.

"תתחילי לצייר!" הציע לה בנה.

והיא התחילה, וכשידה הימנית נחלשה, ציירה בשמאלית. העלתה במכחולה את האנשים והנופים סביבה. הציורים היו ריאליים נאיביים אך הלכו והתקדמו לציורים אישיים מורכבים, זיכרונות ילדות, חיי הכפר: המאפייה, היריד. את ציוריה מכרה במכולת בעיירה בחמישה דולר התמונה.

אספן תמונות ראה את ציוריה בבית המרקחת ורכש עשר מתמונותיה, כל תמונה בשלושת אלפים עד חמשת אלפים דולר כל אחת והציגן בתערוכה. הפשטות והתום שבתמונות כבשו מיד את הלבבות. ציוריה הוצגו  במוזיאונים ו"סבתא מוזס" נעשתה האייקון המדליק של המדינה. היא זכתה  לתארי כבוד, הופק סרט על תולדותיה, תמונותיה נמכרו בעשרות אלפי דולרים. אחת מהן נמכרה במחיר שיא ארצי: 1.2 מיליון דולר.

ביום הולדתה המאה התנוסס דיוקנה בשער גיליון ה"טיימס", וכשנפטרה ב-1961 הנשיא  קנדי ספד לה.

פירסומה של שיינדל פלדנקרייז צנוע לאין ערוך. ישראל אינה אמריקה (ובימיה של גברת פלדנקרייז דמתה עוד פחות לאמריקה...) עם זאת קיים דמיון בין השתיים, שנעשו ציירות בשלהי הגיל השלישי.

שיינדל פלדנקרייז התגלתה לי כאשה שנונה, פתוחה לרוחות החדשות. "במובנים רבים היא צעירה יותר מאתנו," אומרים ילדיה. "יש אנשים שבאים חצי שעה לפני השיעור שאני נותן כדי לשוחח עם המזכירה שלי," סיפר ד"ר משה פלדנקרייז בגאווה. המזכירה לא היתה איזו בלונדה חטובה אלא אמו  בת השמונים פלוס.

הבן גאה באימו והאם גאה מאוד בשלושת ילדיה. כמובן בבכור משה שגאוות המדינה עליו. בבתה הכימאית מלכה שעבדה שמונה שנים עם זוג המדענים ז'וליין ופרדריק  קיירי, שזכו בפרס נובל לכימיה, וניהלה את המחלקה שלהם למדידות רדיו אקטיביות. מלכה מתגוררת  עם בעלה הרופא ושני ילדיה בצרפת. "למלכה אופי סוער כמו לי," אומרת אימה. "החיוניות שלה יכולה לעורר מתים." ואילו הבן הצעיר, ברוך, דווקא נחבא אל הכלים ומוצא ביטוי בהוצאת הספרים שהקים, "אלף". ברוך רווק מושבע, מתגורר עם אימו. משה היה נשוי ויש לו בת אבל התגרש ומאז גם הוא  רווק.

גברת שיינדל פלדנקרייז קוראת יומיום עיתון, כועסת שמתעלמים מתרומת אצ"ל להקמת המדינה (ראיינתי  אותה ב-1963. המפה הפוליטית היתה אחרת...) מבקרת בפרמיירות של הצגות ועודה מצטערת שלפני אחת-עשרה שנה, בהיותה בפריז, החמיצה את הצגת "פולי ברג'ר".

חיי חברה חשובים לה מאוד. "אנשים סביבי הם לי כמו מים לפרח." היא מצדדת באהבה חופשית "וניצול של כל רגע להנאה. וכפי שמציעה בנה בתורתו, מוכנה תמיד למשהו  חדש. להתחדש. "אם יציעו לי מכרים  'סעי אתנו לאילת!' מיד אקום ואסע." לא מכבר, כשנכדיה מצרפת עמדו לבקר אצלה, התחילה ללמוד צרפתית ולקחה כמניין שיעורים, בעיקר לשיחות עם ילדים. רשמה הכול במחברת באותיות רוסיות. עד היום בטוחים הילדים כי סבתא בקיאה בצרפתית.

שיינדל פלדנקרייז נולדה בעיירה סלאויטה באוקראינה בתחילת שנות השמונים למאה שעברה [ה-19]. היא מצאצאי ה"מולקה", ר' שמואל אבא שפירא, המופיע בסיפור של י.ל. פרץ "שלוש המתנות". אותו יהודי ירא שמיים שהעלילו עליו עלילות שווא והשלטונות הגויים הכריחו אותו  לרוץ תוך שהם  מלקים אותו בשוטים ובשבטים. הוא המשיך לצעוד, אבל כשהפילו את הירמולקה מראשו חזר אחורה להרים אותה, והקלגסים הגבירו את מכותיהם והוא הוציא את נשמתו. הירמולקה המדממת היתה המתנה השלישית שקיבל הקב"ה מישראל, שהכריעה את כף המאזניים של העם לצד זכות.

 אביה היה יהודי בעל תורה ומצוות וגם בעל ממון. שיינדל, השלישית מתשעת ילדיו, למדה בבית ספר עברי ואצל מורים פרטיים. האב "קנה" לה חתן עילוי שידע את הש"ס בע"פ והיה גם "משכיל", ר' אריה לייב פלדנקרייז. "הוא היה יפה ומצא חן בעיניי," אומרת הישישה. הבחור חי על "קעסט" אצל אביה (היה סמוך על שולחן החותן כנהוג אז). היא חבשה פאה. האב הכניס את חתנו לביזנס ופלדנקרייז נעשה סוחר מצליח ובעל טחנת קמח. פרצה מלחמת העולם הראשונה. הפלדנקרייזים התגוררו בברונביץ, שהיתה עיר גבול. הם חיו בצד הגרמני ורכושם היה בצד הרוסי, והמשפחה נותרה בחוסר כל. הבעל התמוטט  ושיינדל התגלתה כבעלת תושייה, קנתה בקנטינות מצרכי אוכל שהותירו החיילים, ומשחר עד חצות עברה מבית לבית ומקומה לקומה מוכרת את חבילות המזון ברווח מצער. נותנת גם בהקפה אף שידעה כי לעולם לא תקבל תמורה.

תוך כדי כך חלף לעיניה העוני שבעיירה. היא התחילה במעשי צדקה. קרעה את סדיני המשי ששימשו ללידות שילדה והתקינה מהם סדינים לחולים. מגיפה בעיר, טיפוס, היא מתנדבת לעזרה. אף יסדה את "לינת הצדק" בברנוביץ, ועם הצעירים את "הפועל הצעיר".

"אמת. בגלל העסקנות, לילדיי הייתי רק אימא לשבת." היא אומרת.

לאחר שעלה היטלר, לשלטון השיג ב-1936 הבן משה, שחי בצרפת, סרטיפיקטים להוריו ולאחיו והם עלו לישראל.

    בארץ שמעה על יוצאי ברנוביץ שהוגלו לסיביר ואספה חבילות בין ידידים ושיגרה אותן לסיביר והן היוו הצלה ממש לגולים. הזקנה, שכבר התאלמנה, הקימה ארגון של יוצאי ברנוביץ בישראל ושלחה יותר מארבע מאות חבילות לבני עיירתה בסיביר. כשעלו ארצה היתה לגולים כתובת: שיינדל פלדנקרייז. פלדנקרייז – "האימא של ברנוביץ." כמאתיים נפש העבירו את לילותיהם הראשונים בישראל בדירתה בבית הישן ברחוב נחמני בתל אביב. היו ששמעו בו לראשונה את אילן היוחסין שלהם. שיינדל מומחית ל"משפחולוגיה". יודעת היכן התגורר כל יהודי בברנוביץ ומי היה אבי אביו. חרף החששות של הארגון הקימה קרן גמ"ח (גמילות חסד) עבור יוצאי ברנוביץ. התרימה את יוצאי העיר בארץ ובארצות הברית, ידידים, תרמה בעצמה, ומסרה קרן משגשגת לארגון "קרן שיינדל פלדנקרייז".

  והשנה גילתה בעצמה כישרון חדש: היא נעשתה ציירת. כבר היתה עמוק בעשור השמיני לחייה. התקשתה בהליכה ונעשתה יושבת בית. פורקן לנפשה מצאה במעשי רקמה. הצייר צבי שיליס, מבאי הבית, ראה את מלאכת הרקמה של הגברת הזקנה וקרא: "מי שרוקם בצבעים כאלה יודע גם לצייר!"

בעצתו אכן החלה לצייר, בעיקר פאונה ופלורה, פרחים ועצים. עצי לבנה שראתה בילדותה באוקראינה וגם עצי רימונים בישראל, טירות בודדות במישור ובתי כפר רוגעים. פה ושם מופיעות דמויות קטנות של אנשים ובעלי חיים, אך העיקר – הצומח.

   גברת פלדנקרייז לא הסמכה רק על הכישרון הטבעי והתחילה לקבל שיעור ציור שבועי אצל שיליסט.

"התקדמותה מפתיעה," אומר המורה. לא פחות מפתיעה פוריותה. היא מציירת 3-4 שעות ביום. יצירותיה כבר מעטרות את כל הקירות ודירתה הפכה לגלריה לאמנות. מציורי פסטל וגואש המשיכה לצבעי מים והעפילה לצבעי שמן ולציורי רבדים של צבעים, עם אופק רחוק.

"אני לא חושבת שהגעתי למילה האחרונה שלי בציור," אומרת הגברת הזקנה, הציירת הצעירה. "אני רק מתחילה."

עם זאת פתחה לפני ספרים של ברויגל וואן דייק ואמרה, כשקמט קטן של עצב מסתמן במצחה, מתחת לתסרוקת הגבוהה: "לעולם לא אהיה כמוהם."

ליום הולדתה השמונים העניק לה בנה ברוך מתנה: ספר אלבומי גדול ומהודר ובו 28 מתמונותיה בצבעים עזים של גואש, פסטל ובשמן. בהן עץ רימונים עליז ו"עץ המוח" בגואש. עץ בעל צמרת ענק  שפארותיו משתרגים לכל עבר ולהם פרחים בצבע צהוב עז. וגם "עץ הגן עדן", שעליו צהובים אך ענפיו אינם מחוברים זה לזה. כל ענף יוצא בנפרד מהגזע ופונה לעבר משלו. ומן הגזע, "האבא", שעליו כרוך מעין חבל מסתלסל (האימא... יוצא חוטר שגם לו ענפים בעלי פרחים זהובים ומיספרם כבר רב יותר מענפי "הוריו" וקרקע צמיחתם שופע שלל פרחים.

באלבום "בדרך לכינרת", "גמלים בנגב" והערבה ו"שרפה בשדה": לשונות אש אדומים ובתוכם עצים מפוחמים, ומעל לאדום שלהבות צהובות ומעליהן תמרות עשן באפור כהה-אפור עדין-סגול ואפור דק, בהיר מאוד, ומעל לכל שמי תכלת. ו"נוף שלגי", שמיים תכולים עם פסי ורוד וכדור ירח לבן  בשמיים הכהים הנסערים. לשמיים שלה סולם צבעים מגוון,  מבהיר עליז עד אפור קודר.

לשמיים מקום חשוב ביצירותיה. באחת התמונות האחרונות באלבום, "גן זיכרונות", מתערבבים בשמיים הריאליה עם הפנטסיה והחלום. ברקיע התכלת מתעופפים כתמים מוארכים, מיני דמיות כתומות, כחולות כים, עם נגיעות סגול. ספק ציפורי גן עדן, ספק מלאכים.

בספר הקדמה שכתב המשורר עזרא זוסמן: "פלא העינייים". "שרטוטים ביוגרפיים" של גדעון קצנלסון וגם הפתעה: חנה רובינא כותבת על "חוכמת הגיל". "כשהיכרתי את גברת שיינדל פלדנקרייז," נזכרת השחקנית הדגולה, "עדיין הייתה רחוקה מציור. תמיד עמדתי מתפלאת בפני החיות, המרץ וההתלהבות העצורים באישה קשישה זו, רזת הגוף וכסופת השיער. בשעות הפנאי רקמה, כדרך נשים מאז ומתמיד. ואז יום אחד מצאתיה עם כן צבעים, וציוריה תלויים על קירות ביתה והקירות נעשים צעירים יותר, לובשים בד צבעוני. וכשאני רואה את גברת פלדנקרייז בין תמונותיה, עולה על ליבי מחשבה שאין מאוחר באמנות, ביצירה, ואדם מסוגל מיד להתנער להתחדש ולהתעורר ליצירה. כמו שחקן לתפקיד חדש."

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

הנרטיב הפלסטיני מבוסס על הנרטיב המוסלמי

של חיסול היישוב היהודי בערב ע"י מוחמד

פרופסור דניאל בר-טל הוא פרופסור מכובד שמומחיותו היא פסיכולוגיה חברתית פוליטית בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, והוא מתנאה בכך שהוא עומד בראש "מכון וולטר לבך לחינוך ודו קיום יהודי ערבי", ומחקריו עוסקים בחקר סכסוכים ופתרונם.

במאמר בעיתון "הארץ" מתנאה פרופסור בר-טל שהיה לו הכבוד לחקור את הנרטיב הפלסטיני, ולפי מחקרו הוא לא מצא אצל הפלסטינים "כינויי דה-לגיטימציה לצד האחר" (דניאל בר-טל, "מה באמת יודעים הפלסטינים על השואה", מוסף "הארץ", 11.5.18).

פשוט מביך בלשון המעטה. חבל על סכום הכסף העצום שבוזבז על המחקר. מוטב היה לו פרופסור בר-טל היה פשוט מתבונן בטלוויזיה, או גולש באינטרנט.

מפגיני "צעדת השיבה" בעזה מונעים ע"י הנרטיב המוסלמי-חמאסי שיסודו בחיסול יהודי ערב ע"י מוחמד. לו היה מתבונן בר-טל בטלוויזיה היה רואה את המפגינים זועקים: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב". לו היה מקשיב למטיפים הדתיים, או לפחות היה קורא את מצע החמאס (סעיף 7) היה יודע שהנרטיב הוא חיסול מדינת היהודים כמו שמוחמד חיסל את יהודי ערב, ורצח כל היהודים הקופים והחזירים שיסתתרו מאחורי העצים והאבנים".

איסמאיל הניה מצהיר: "אנחנו אוהבים למות, והיהודים אוהבים לחיות, ולכן אנחנו ננצח."

https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8

  ולפי הנרטיב האיסלמי-חמאסי הזה מתחנכים כל ילדי עזה.

https://www.youtube.com/watch?v=horx3TKN_S8

עולה החשש שתוצאות המחקר של פרופסור בר-טל וקביעתו ש"שני הצדדים מתמחים בהסתה ובצדקנות," אינם מבוססים כלל על המציאות, אלא מותאמים לדעות הגורם שמימן את מחקרו.

והיות והשבוע יֵצאו צועדי "מצעד השיבה" (מיליון שהידים) להפגנת יום הנכבה. יש לזכור ולהזכיר את הדבר הבא:

הנַכְּבָּה – עונש מוצדק ולא מספיק

הנַכְּבָּה – הינה עונש מוצדק על פשע של ניסיון לרצח עם. הנַכְּבָּה– עונש לא מספיק מפני שהניסיון לרצח העם היהודי עדיין ממשיך.

הפשע

הפשע הוא הניסיון להשמדת היהודים. לערבים יש אחריות חלקית, ישירה ועקיפה לשואה. אחריות בעזרה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים בביצוע השואה. הערבים בחרו במדיניות של שיתוף פעולה ישיר עם הגרמנים-הנאצים במטרה להשמיד את הקורבן היהודי שנבחר על ידיהם כראוי להשמדה, ולאחר הנאצים יש להם אחריות ישירה בהמשך הניסיון להשמדת היהודים.

הערבים-המוסלמים אחראים לנכְּבָּה, בגלל הניסיון לחסל את מדינת היהודים, ואת היהודים תושביה.

מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי – מוחמד אל חוסייני, פעל למען השמדת היהודים ע"פ התקדים של מוחמד בחיסול היהודים בשואת יהודי ערב והפיכת ערב ל"יודן-ריין:

ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני - המופתי הירושלמי, מייסד הרעיון הלאומי-הערבי-פלישתינאי (פלסטיני בערבית) לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר "חאג'": "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיראקי חוזר ואומר: אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי." המתורגמן תירגם לגרמנית: "אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר – עומד להגיע."

היטלר הסביר למופתי כי בניגוד למה שחושבים, הוא היטלר, מעולם לא כתב על "ארים" מול "שמים" אלא, רק על "ארים" מול  "יהודים". היטלר  הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד."

"התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."

היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן.

המופתי, שקיבל בינתיים דרגת גרופנפיההר בס.ס., ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן אירגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם. על פי המודל של אושוויץ הוא תיכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו:

"אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים."

בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת."

בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים, ושני ערבים, הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם הייתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החולייה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט.

אחריות עקיפה – בהשמדת כמיליון יהודים

ע"י פעולה נגד עלייתם לארץ

כתוצאה מהתנגדות הערבים לעליית יהודים קיבלה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן", ואסרה על עליית יהודים. לפחות מיליון יהודים היו יכולים להינצל אלמלא המדיניות הערבית. לערבים יש אחריות עקיפה בהשמדת כמיליון יהודים.

אחריות ישירה בהמשך ניסיון השמדת היהודים בארץ ישראל

הערבים לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו"ם. שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – מוחמד אמין אל-חוסייני, את כל ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה.

"הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה."

המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

מוחמד אל חוסייני אירגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב-30 בנובמבר 1947 בשעה 8:12, חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור.

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי, שבו על פי החלטת עצרת האו"ם, יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת "מדינת ישראל". מיד לאחר יציאת הבריטים, הכריזו שבע מדינות ערב: מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון, עיראק, תימן, וערב-הסעודית – מלחמה על המדינה שזה עתה קמה. למחרת החלו צבאות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה. מטרת הפלישה הוכרזה בבירור רב על-ידי עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית: "זאת תהיה מלחמת השמד וטבח רבי חשיבות, שעוד ידובר בהם כמו בטבח שהמונגולים והצלבנים ביצעו..."

"מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר, ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי, ולערבים-המוסלמים יוזמי ותומכי הניסיון לחיסול ישראל, הביאה את העונש המוצדק – הנַכְּבָּה.

הנכְּבָּה – עונש מוצדק

הנכְּבָּה של ערביי הארץ ב-1948 היא עונש מוצדק על ניסיון רצח, מפני שהיא תוצאה של מלחמת אזרחים שפתחו בה ערביי א"י נגד היהודים, ובהמשך פלישת צבאות מדינות ערב. כאשר רוב  האוכלוסייה הערבית השתתפה במאמץ המלחמתי ובתמיכה אידיאולוגית, שמטרתה חיסול טוטלי של היישוב היהודי.

הנכְּבָּה – עונש מוצדק ולא מספיק

הנכְּבָּה הוא עונש מוצדק אבל אינו מספיק, מפני שהערבים ממשיכים בניסיון שבו נכשלו.

ב-15 במאי 1948 קמה מדינת ישראל ומועד הקמתה משמש מאז אצל אלו השואפים לחסלה,  כיום הפגנה ואבל – יום הנַכְּבָּה.

בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמיד את היהודים, תנועת החמאס שקיבלה רוב קולות מקרב הפלשתינאים, (יותר משקיבלו הנאצים בגרמניה), רואת את חיסול היהודים ע"י מוחמד בשואת יהודי ערב כמופת ומפרסמת בגלוי את מצעה הפוליטי התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים.

בניגוד לגרמנים, שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד בעולם כולו ובישראל (גם לא בין ערביי גבעת חביבה של השומר הצעיר) הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

במצב כזה יש חובה להזכיר ולהזהיר בטקס לציון זכר הנַכְּבָּה שכל ניסיון השמדה נוסף יביא בחובו נַכְּבָּה חדשה!!!

הערה: כל האמור לעיל נכון רק אם מדובר בתגובה להפגנה המציינת ציון פוליטי של הנַכְּבָּה והקוראת לחיסול מדינת היהודים ולהשמדת היהודים. אם מדובר על טקס המדבר רק על סבל האנושי, בהחלט ניתן להזדהות עם הסבל האנושי שנגרם לאנשים הפשוטים בגין הקנאות הערבית-מוסלמית.

המחדל הגדול של איווט אביגדור לובוביץ ליברמן

בשעה שישמעאל הנייה מנהיג החמאס מאיים: ב-14 וב-15 בחודש – "כל העם הפלסטיני יהיה ברחובות פלסטין. עמנו ינהר ממחנות הפליטים בלבנון אל הגבול הצפוני של פלסטין, וגם אנשינו בירדן ינהרו לפאתי פלסטין. נהפוך את הנכבה שהביאה לקיצה של פלסטין לנכבה שתביא לסיומו של המפעל הציוני. לא נוותר על פלסטין, מהים ועד הנהר, ולא נכיר בישראל."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5257727,00.html

שר הביטחון הישראלי איווט אביגדור-לובוביץ-ליברמן (שהבטיח בזמנו שאם יהיה שר בטחון הוא יחסל אותו תוך 48 שעות) נמנע ממיקוש גדר הגבול ברצועת עזה ובכך משתף פעולה עם הנייה.

ישמעאל הנייה מכריז תמיד: "אנחנו אוהבים את המוות היהודים אוהבים את החיים ולכן ננצח אותם.")

https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8

המטרה מבחינתו היא הרג מה שיותר ערבים על ידי ישראל. מבחינתו הערבים, המתים הרי מקבלים אצל אללה אלוהיו נשים יפות ונערים יפים, והוא מקבל הישג מדיני על ידי השחרת ישראל כעם פושע שיש לחסלו.

בעוד שמיקוש גדר הגבול היה מעביר בדעת הקהל העולמית את האחריות להרג הערבים-המוסלמים אל החמאס, הרג המבוצע ע"י חיילי צהל משחיר את היהודים ומכשיר את דעת הקהל העולמית להשמדת ישראל.

לא מובן לי מדוע נמנעו ליברמן ונתניהו מהפתרון הפשוט הזה.

נקווה שמניעת הג'יהאדיסטים המוסלמים מכניסה לישראל לא תהיה כרוכה בהרג רב שהוא הגשמת מטרתם.

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

אם לא אעלה את ירושלים אל ראש שמחתי

God Bless America

ברכות לנשיא ארה"ב ולאמריקה על פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים. מעשה זה ינון לעד בלב כל יהודי בעל נפש יהודי הומייה, השואף להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

תמר זנדברג – אם אשכחך פלשת תישכח ימיני

האקטיביסטית הפרו-איסלמית (הסטלנית שקרנית) תמר זנדברג, הכריזה כי היא מחרימה את טקס חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים. זנדברג הרי תומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים העתיקה.

כאקטיביסטית פרו-איסלמית וכפשיסטית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי ובכיבוש הערבי-מוסלמי, היא תמשיך ודאי כמנהגה ללכת ולהשתטח על קברו של ערפאת ברמאללה.

בהצבעה שנערכה השבוע על חוק לשלילת הכספים המוענקים למחבלים ע"י הרשות הפלישתינאית, הצטרפה תמר זנדברג (עם האקטיביסטים הפרו-איסלמיים ממפלגתה, משה מזרחי-רז, ומיכל רוזין) לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בדרישה להמשיך ולשלם למחבלים הרוצחים יהודים את המיליונים המגיעים להם.

מי היה מאמין שפעם עוד נתגעגע לקודמתה גולדה זלטה שניפיצקי – זהבה גלאון?

איפה עוד יש אופוזיציה כזו?

המאורעות האחרונים, נטישת ארה"ב את הדיל עם איראן, והמתקפה האיראנית על ישראל, הוכיחה שלמרבה הצער אין בישראל אופוזיציה ראויה לשמה.

ודוק: גם שלטון טוב וראוי זקוק לאופוזיציה רצינית וראויה.

לשיא הגיחוך הגיע הטוען לכתר ראש הממשלה, יאיר למפל-לפיד.

לפני הודעת טראמפ על פרישה מההסכם הצהיר למפל-לפיד: "פרישה חד צדדית של טראמפ מהסכם הגרעין היא רעיון גרוע. הכסף ימשיך לזרום לאיראן – והאיראנים ימשיכו בתוכניתם," ומיד לאחר הכרזת טראמפ: "מברך את הנשיא טראמפ על עמידתו האיתנה לצד ישראל. אחרי החלטת הנשיא עלינו לגייס את כל כוחותיה המדיניים של ישראל כדי לוודא שהאירופאים, הסינים והרוסים יצטרפו למהלך וימנעו מאיראן לחזור לפיתוח נשק גרעיני."

זה רציני?

מובן שגם ציפורה מלכה בז'ז'ביץ-לבני-שפיצר לא יכולה היתה בלי להגיב, ולאחר שיגור הטילים האיראנים ותקיפת כוח אל-קודס היא הכריזה: "ישראל צריכה לפעול נקודתית תוך העברת מסר שאין לה עניין להתדרדר למלחמה. הפעולה הלילה מדברת בעד עצמה ולא צריך להתלהם."

זה רציני?

המלחמה בטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים

אורי הייטנר תובע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקור את "אי מתן מענה לטרור החקלאי" ("חדשות בן עזר" 1342).

הבעייה היא שאין טעם בהקמת ועדת חקירה בנושא זה שכן זהו נושא שלא ניתן לחוקרו. פשוט אין דבר כזה "טרור חקלאי".

החקלאות אינה יכולה לעשות טרור. טרור (פחד בצרפתית) יכולים לעשות רק בני אדם. לא חקלאות.

מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonté  –

אם רוצים לנצח את הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים ראשית חוכמה יש להגדיר אותו כפי שהוא, ולא להשתמש בניסוחים שקריים, ואפילו הם פוליטיקלי קורקט.

הגיע הזמן להיגמל מתרבות השקר השכיחה בתקשורת הישראלית, ולהיצמד לעובדות.

בעוד ש-446,583 ערבים נהרו לקלפיות (המיספר כולל גם מספר זעום של יהודים פרו-איסלמיים) והצביעו לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), עד היום מתקיפים את נתניהו על כך שאמר את העובדה הזו.

יש לומר את האמת על הטרור הערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים. וכאמור רק הרצון לנצח את הטרור הערבי-מוסלמי הזה יביא את הניצחון.

יחסי יפן וישראל

יחסי יפן וישראל מורכבים. בעוד שהטבח הישראלי משה שגב העליב את היפנים כשהגיש לראש ממשלת יפן להם קינוח בנעל (ביטוי לאמנות לטענתו) נציגת ישראל לאירוויזיון נטע ברזילי, שרה אמנם באנגלית, אך עוטה על גופה בגד יפני, ומאחוריה תפאורה של חתולים יפניים.

ישראל ויפן סיפור אהבה.

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?

הפוליטיקאי היהודי-פולני jako Mosze Kleinbaum משה קלינבויים, (1909-1972) היה רופא במקצועו, ועסק בפוליטיקה במסגרת מפלגת ה"ציונים כלולים" (במלעיל) בפולניה (אהוד בן עזר, אנא אל תתקן, זה היה שמה של המפלגה) כסגנו של יצחק גרינבויים, ובין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב – "היינט".

לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, בשנת 1933, הפך קליינבוים למנהיג "הציונים כלולים" בפולניה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה שירת קליינבויים כקצין רפואה בצבא הפולני, ונפל בשבי הסובייטי. בדרך נס הוא ניצל מהטבח שעשו הסובייטים בקצינים הפולנים ביער קטין, והצליח להימלט מהשבי, ודרך קובנה עלה לארץ ב-1940.

עתה כמשה קליינבוים-סנה, הוא השתלב מהר בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה".

בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946, (תפקיד המקביל בימינו לתפקיד שר הביטחון). בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי, (גוף המקביל לכנסת כיום).

לאחר ש"בשבת השחורה" ב-1946 הוא לא נתפס, הוא הוברח מהארץ לפריז שם שימש כראש האגף המדיני של הסוכנות באירופה.

 בעקבות שיחות עם מדינאים קומוניסטים גולים בפריז כגון הו צ'י מין, אנה פאוקר וז'אק דיקלו, קליינבויים-סנה הגיע למסקנה שהקומוניסטים בראשות סטלין ישתלטו על כל המזרח התיכון ומדינת ישראל, והוא שאף להיות האיש שיתפוס את השלטון בארץ כנציגו של סטלין. לפיכך הפך עורו, פרש ממפלגת "הציונים כלולים", עבר ב-1948 למפ"ם, ומשם המשיך שמאלה ל-פ.ק.פ. שהפכה למק"י, והחל בפעילות פוליטית אנטי-ציונית, אם לא לומר אנטישמית, כשהוא רותם את כישרונו הרטורי היוצא דופן לתעמולה הקומוניסטית האנטישמית והאנטי-ציונית, ובתמיכה באימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי.

לימים, משראה שתוחלתו נכזבה, והוא לא יהפוך למנהיג (דיקטטור של הפרולטריון) מטעם הסובייטים בישראל, הוא עשה מהפך חזרה.

בתחילה עם חלוקת מק"י הוא לא נטש עם בער קובנר (מאיר וילנר) ועבר לפלג הערבי של המפלגה "רק"ח", ולאחר מלחמת ששת הימים הוא חזר לקונצנזוס היהודי-ציוני.

אפרים קליינבויים-סנה, בנו של משה, גם הוא רופא שעסק בפוליטיקה, ובעברו היה שר הבריאות, התחבורה, וסגן שר הביטחון במפלגת העבודה.

כיום משמש אפריים קליינבויים-סנה כיו"ר "המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה", ובהתאם לתוארו הוא מנסח דיאלוג אסטרטגי חדש כפתרון להשגת שלום.

במאמר ב"הארץ" הוא טוען שכדי להגיע לשלום צריך ליצור מה שהוא קורא "נרטיב של פיוס". "הפלסטינים," הוא קובע על סמך משאלת ליבו (או מרצון להונות), "דבקים ב'זכות השיבה'. אבל הם ויתרו על השיבה. לכן על ישראל להכיר 'בזכות השיבה' של הערבים, אך לא לממשה. וזה יביא את השלום. (אפרים סנה, "להכיר בזכויות השיבה אך לא לממשן", "הארץ", 7.5.18)

ההיסטוריון מכחיש השואה והעם היהודי, ד"ר אבא של מאזן, מעולם לא אמר שהוא מוותר על "זכות השיבה". הוא אמר שהוא אמנם אישית לא ישוב לצפת. אבל הוא מעולם לא יכיר במדינה  יהודית כי הוא אינו מכיר בקיומו ובזכות קיומו של עם יהודי. הנה הבעיה האמיתית.

ובכלל ההגדרה של קליינבויים-סנה היא מחשבה אבסורדית. אם מוותרים על מימוש "זכות השיבה" מוותרים על "זכות השיבה". עצם ההכרה בזכות, ואפילו רק בזכות, תוביל בהכרח בעתיד למלחמה על מימושה.

מה שכן, כדי להגיע לשלום, על ישראל להכריז כי היא מכירה "בזכות השיבה" של הערבים למולדתם ערב, מולדת שעל שמה הם נקראים, ובשפתה הם דוברים, ואליה הם נושאים פניהם בתפילה חמש פעמים ביום.

על מדינת ישראל להכריז כי בשם העם היהודי היא מוותרת למען השלום על הרכוש היהודי העצום בערב שנגזל שם מהיהודים ע"י מוחמד והערבים".*

יהא הרכוש הקרקעי העצום הזה מקום לשיקום הפליטים הערבים שיחיו שם בעושר ובאושר ליד קבר נביאם. ובא לציון ולערב הגואל.

*לאחר חיסול הישוב היהודי בערב הכניס מוחמד פסוקים לקוראן לפיהם כל רכוש היהודים שם, אדמות, בתים, ונשים שייך לו. (קוראן סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 25) את כל הנשים (מלבד שתיים ששמר ברשותו כשלל מלחמה) עם ילדיהם מכר מוחמד בשוק לעבדות, ועשה כסף רב כסוחר עבדים.

ג'יהאד ורצח יהודים כזכויות אדם דמוקרטיות

דארין טאטור, צעירה ערביה-מוסלמית-סונית (אזרחית ישראל בכפייה) הורשעה לאחרונה ע"י בית המשפט בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור, בגין פרסומים ברשתות החברתיות.

באחד הפרסומים כתבה טאטור: "אללה אכבר וברוך השם, הג'יהאד האיסלאמי מכריז על המשך האינתיפאדה בכל רחבי הגדה, והרחבה לכל פלסטין. עלינו להתחיל בתוך הקו הירוק"!

בפרסום נוסף היא פרסמה תמונה של אסראא עאבד, תושבת נצרת שנורתה ונפצעה לאחר ששלפה סכין בתחנה המרכזית בעפולה, עם הכיתוב "אני השהיד הבא"...

טאטור פרסמה בפייסבוק וביוטיוב סרטון בו נראים רעולי פנים מיידים אבנים ומשליכים בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון, על רקע הקראת שיר שפרסמה תחת הכותרת "התנגדו בני עמי, התנגדו להם," ובו השורות: "לא אסכים לפתרון שלום / לעולם לא אוריד את דגלי / עד שאורידם ממולדתי."

טאטור אמרה לאחר הדיון כי היא לא מתחרטת על דבר והודיעה כי תערער על הפסיקה.

למרות שגם מבקרי השירה המקלים ביותר טוענים שאפילו השירה הערבית בתקופת הג'האליה (הבערות) היתה ברמה גבוהה יותר, מיד החלו האקטיביסטים הפרו-איסלמים להלל את השירה ה"פיליסטיניות" של טאטור, ולהכתירה כמשוררת דגולה. וכמובן שקריאתה הג'יהאדיסטית לרצח יהודים הוגדרה מיד כקריאה למימוש זכויות אדם ומימוש הדמוקרטיה. ואיסור על תעמולה ג'יהאדיסטית הוגדרה מיד כפשיזם והרס הדמוקרטיה. וכפגיעה מפחידה בדמוקרטיה ובחופש השירה

לא מפתיע שהאקטיביסטית הפרו-איסלמית, הפשיסטית המעריצה את סלין ואת הפשיזם האיסלמו-נאצי, אילנה המרמן, מזדעקת לטובת ה"משוררת" הג'יהאדיסטית", וגם לא מפתיע שניסים קלדרון, הסטליניסט בעברו, מזדעק לטובתה, אבל בכל זאת קצת מפתיע שאברהם גבריאל יהושע עושה כן. ודוק: זו לא שירה אלא תעמולה ג'יהאדיסטית זולה.

ודוק: האימרה הידועה על דברי וולטר (לא שלו אלא של אוולין ביאטריס הול) "אינני מסכים למילה מדבריך אבל אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם,"  איננה מתאימה להסתה ליציאה לג'יהאד ולרצח יהודים. הדמוקרטיה איננה מאשרת הסתה כזו. בדיוק להיפך. דיבורים כאלו הם הם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה.

ובעצם, האמת היא שהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים אינם נלחמים למען דמוקרטיה וזכויות אדם. הם נלחמים למען כיבוש ערבי, שם נהוג הפשיזם הערבי.

על הבושה – מסדר הביישנים

אל הביישן יעקב מנדלבאום-מידן הצטרף השבוע ביישן נוסף.

הביישן הוא המשורר קורט-טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל מקיבוץ מרחביה.

בעקבות הרשעת הג'יהאדיסטית המוסלמית טאטור באשמת הסתה, קבע ריבנר את הקביעה ההזויה שנתניהו הוא דיקטאטור השולט גם בבית המשפט:

"בנימין נתניהו עומד בשורה אחת עם סותמי הפיות: היטלר, מוסוליני, סטאלין ומאו. הפאשיזם והטוטאליטרים כבר כאן. אסור להביע דעה. אני מתבייש להיות ישראלי."

http://rotter.net/forum/scoops1/471531.shtml

קורט-טוביה ריבנר, יליד ברטיסלבה, ששפת אמו גרמנית, הגיע כנער ניצול שואה לקיבוץ השוה"צ מרחביה ומאז חי בקיבוץ.

כמשורר גרמני, בעל קולטור גרמני (גם אם כי לא פולק גרמני) הוא חבר באקדמיה ללשון ולשירה הגרמנית, באקדמיה למדעים ולשירה במיינץ, ובעוד כמה מוסדות ספרותיים גרמניים כמו חברת פרנץ קפקא, חברת הוגו פון הופמנסטאל, וכמו כן החברה האירופית לתרבות.

כבעל "קולטור גרמני" הוא כמובן אינו מתבייש בגרמנים. הוא מתבייש רק ביהודים.

בקביעותיו השקריות קורט-טוביה ריבנר הוא אידיוט שימושי המשרת את התעמולה האנטישמית האנטי-ציונית. אם זהו עולמו הרוחני, אין תימה אפוא שבנו היחיד ירד מהארץ, ולא רק שהוא אינו ישראלי יותר, אלא גם אינו יהודי עוד, (גם לא סלובקי או גרמני), הוא בודהיסט אדוק החי בנפאל. קורט-טוביה ריבנר, אתה מתבייש בישראל, אנחנו מתביישים בך.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב"

בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

מאי 2005

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל* ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר":

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים...

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

* הערה: פרופסור דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו"ר ארגון סיס"ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION

* * *

סִימוֹרְג – ציפור האש

רומן מאת

בן-ציון יהושע

אלישע-חי שאביו נרצח, בהיותו ברחם אימו, על-ידי שודדי דרכים בהרי פאמיר,  הוא תחבולן והרפתקן. הוא בורח מן העולם הישן, שבו שולטים אמונות עממיות, שדים ורוחות, אל עולם חדש ולא מוכר בחיפה המנדטורית. המסע מערבה מפגיש אותו עם סוחרים ממולחים, מבריחי סמים ונשק, שמהם הוא לומד את סוד החיים האפלים. פער תרבותי וערכי עמוק רובץ בין מחוזות ילדותו לבין העולם החדש שבנה לעצמו בחיפה.

הסוור בנמל חיפה נעשה קפיטליסט, סוחר ערמומי שחי על חוד החרב – מחליף זהויות,  מלשין לבריטים ומשתף פעולה עם המחתרות. מתרועע באותה עת עם בריטים, עם לאומנים ערבים, עם הטמפלרים, עם הבהאים ונאבק בסוציאליסטים. הוא איש יצרים שאינו יודע שֹובעה. לצד הנשים בחייו הוא נשבה בקסמה של טרודה, העולה החדשה מלייפציג, הצופנת סוד כמוס ומאבדת בזרועותיו את כל רכושה ואת כבודה. עולמם  נחרב כליל בלילה אחד של תהפוכות.

עלילות הספר מרתקות, דרמטיות ושזורות אלו באלו על רקע מאורעות הזמן בפלסטינה-א"י. הקורא מוזמן להיכנס לעולם צבעוני, מבושם, אקזוטי, מקאברי, רווי מנהגים ואמונות, רומנטי, טרגי וקומי. צאתם של הבריטים והקמתה של מדינת ישראל  מותירה את אלישע-חי מול שוקת שבורה.

הספר ייצא לאור בקיץ 2018. 

[דבר המפרסם]

* * *

אברהם כץ עוז

מצעד הניצחון בכיכר האדומה

מצב טוב וחשוב לישראל. ביום 9.5, בשידור ישיר, היה אפשר לראות את מצעד הניצחון במוסקווה בכיכר האדומה. במקום שישב סטלין בעבר ישב פוטין, על ידו גנרל עם מדליות ולידו  ביבי נתניהו ראש ממשלת ישראל. על פניהם עבר הצבא האדום במשך כשעה וחצי. 

אחרי המצעד והנאום של פוטין הם ירדו מהבמה, ופוטין  וביבי צעדו יחדיו אל  קבר החייל האלמוני שבקצה הכיכר האדומה, הגיעו לקבר  החייל האלמוני, הונחו פרחים על ידי פוטין וביבי. לאחר מכן התזמורת של הצבא  האדום ניגנה את ההמנון הרוסי ולאחר ההמנון הרוסי ניגנה את  התקווה. 

אני פשוט לא  האמנתי למראה עיניי ולמשמע  אוזניי. ראש הממשלה  שלי עם  הצר הרוסי החדש עומדים דום בהתקווה, ביום הניצחון של   ברית המועצות  על  המשטר  הנאצי  שהשמיד חצי  מעמנו. אני מקווה  שלא חלמתי.

ביבי עושה לא מעט  שטויות, אבל  ההישגים הבין-לאומיים הם בהחלט שלו – הוא לא ויתר על המאבק נגד איראן גם כשזה היה נגד הנשיא האמריקני אובמה, הוא ידע לשמור שלא נסתבך במלחמה בסוריה, הוא  הצליח להביא להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא העמיד את איראן, רוסיה וארה"ב  בפני האמת שלנו, הישראלים. הוא חשף את  תחבולותיה של איראן. הוא יצר קשרי עבודה וכבוד עם רוסיה, ואולי גם הבנה. ובתוך כל אלה הראה לאיראן את נחת זרוענו, וכבונוס קיבלנו גם הזדהות של ערב הסעודית והמפרציות.

הוא הצליח עד עכשיו  בגדול, ההישגים הלאומיים האלה הם בהחלט לזכותו. זה לא מנקה אותו מעבירות מוסריות ו/או חלילה פליליות, וזה כנראה ייגמר בבית המשפט. קצת מסובך  אבל  אמיתי.

בברכה ובדאגה

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק ומודאג

אהוד: אף אני הסתכלתי מוקסם במופע המרהיב של המצעד הצבאי, המושלם-כשלעצמו, כמו בימי רוסיה הסובייטית בשיא תהילתה [כאילו לא פשו בצבאה מאז שום רקב והזנחה], וממש לא האמנתי למראה ראש הממשלה המושחת שלי, האיש שבקושי מצליח להתבטא באנגלית, העומד כל שעת המצעד הארוך לצד פוטין ולצד ראש ממשלת סרביה! דומה שאפילו לזנאי  הזקן טראמפ יש סיבות להתקנא על כך בנתניהו כי ספק אם פוטין היה מזמין אותו!

כנראה המוסד שלנו הצליח לחשוף בפני הרוסים את כוונותיהם הגרעיניות האמיתיות של האיראנים, גם כאיום על מוסקבה, ועדיין לא חשף בפניהם את כל החומר. הבה נקווה כי בשנה הבאה יעמוד ראש ממשלתנו אבי גבאי לצד פוטין במצעד הצבאי בכיכר האדומה.

ובינתיים גם תודה גדולה לשרה נתניהו, אשתו השלישית של בעלה השני, שהרשתה לו לנסוע בלעדיה לחזות במצעד הצבאי במוסקבה. כנראה יש לפוטין השפעה רבה עליה, כמו שהיתה לרוסים בארה"ב השפעה גדולה בבחירות האחרונות לנשיאות.

* * *

אולי בפעם הראשונה בתקשורת

מופיע אהוד בן עזר בתור משורר!

יורם ירקוני

אין מילים

משפט של שיר

[נדפס ב"ידיעות אחרונות", 10.5.2018]

צעירה נדהמה לגלות בשיר תיאורים מחפיצים וגזעניים של גופה וציון שמה המלא. עכשיו היא תובעת מהמשורר חצי מיליון שקלים.

המשורר ישראל נטע, חתן פרס יהודה עמיחי לשירה, בחר לשבץ בשיר מחווה לחבר שהלך לעולמו תיאורים על "התחת המפואר" ו"השפתיים הכי יפות בעולם" של צעירה ממוצא אתיופי שהתגוררה בקיבוץ שלו, בארי. הוא גם לא היסס לצין בשיר את שמה המלא. עכשיו הצעירה תובעת ממנו פיצוי בסכום של חצי מיליון שקלים.

השיר – שבו הוא מפציר בצעירה, "קחי אותי לגורן" – פורסם לפני חמש שנים באתר שמנהל הסופר והמשורר אהוד בן עזר תחת השם "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח".

הצעירה, א', גילתה את קיומו לפני מיספר חודשים, אגב שיחה אקראית עם ידיד, כשכבר לא התגוררה בקיבוץ בארי. א' מיהרה לפנות לעו"ד ד"ר חיים שטנגר ולעו"ד אורי פנטילט, שדרשו מיד משני המשוררים להסיר את השיר מהאתר ומכל פרסום אחר.

השיר כולל גם משפטים גזעניים כמו: "להביט בערגה על התחת האתיופי של א' בטייטס פרחוני, על הבוקר, עם השפתיים הכי יפות בעולם. ולעולם ינעם."

בכתב התביעה שהוגש אתמול [9.5] טוענים עו"ד שטנגר ופנטילט כי הביטויים בשיר, המתייחסים לגופה של א', מיניותה ומוצאה – מבזים, משפילים ופוגעניים, וכי יש בהם החפצה ואף הטרדה מינית.

בטרם הוגשה התביעה שלחו עורכי הדין מכתב התראה לשני הנתבעים. עורכת הדין שלהם, רינה דגני, טענה כי נטע כתב על א' בחיבה ובהערכה, ומתוך כוונה להעצים את יופייה, והפרסום אינו גורם להשפלתה. עם זאת, נטע הודיע ל-א', כי הוא מוכן להתנצל בפניה, אך לטענת עורכי הדין של התובעת הוא לא עשה זאת ורק הסיר את השיר מהאינטרנט. פרקליטו של בן עזר טען כי לקוחו לא ידע כי השם המוזכר בשיר הוא אמיתי. שני הנתבעים סירבו להגיב לעצם הגשת התביעה נגדם.

[ציטוט]

* * *

קבלת שבת בצוותא

זכות הצעקה

מחווה ליצירותיהם של אלכסנדר פן, דליה רביקוביץ ויעל דיין בענייני השעה

על פרשת השבוע "נשא" המשורר מירון איזקסון

משתתפים: חגית הלפרין, סינילגה אייזנשרייבר-פן, גדעון טיקוצקי, יעל דיין

קריאה: יהויכין פרידלנדר

מנחה: שירי ארצי

ניהול מוסיקלי: רמי הראל

שירה: רז שמואלי, הדס קליינמן

עורכת: נילי שחור

שישי 25/5 בשעה 10:30

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל בקופות צוותא

טל. 03-6950156 ובאתר צוותא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"נפשו של ילד"

להרמן הסה

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.12.1972

לפני 46 שנים

אחד הדברים הזכורים ביותר לקוראי "דמיאן" (תורגם לעברית בידי רינה קלינוב בהוצאת צ. לינמן, ת"א, 1942, וראוי היה להוציאו מחדש – אולי בהוצאת "תרמיל", אשר גאלה לאחרונה את "פואמות בפרוזה" של בודלייר ואת "ג'ובני אפיסקופו" לגבריאלֶה ד'אנונציו) היא פרשת השתעבדותו של המספר, אמיל סינקלר, לנער מבוגר ממנו, חזק וגס, בן חייט שיכור, ושמו פראנץ קרומר.

אמיל, שהוא בן-טובים, מתפאר בפני פראנץ בגניבה שכלל לא גנב, נשבע על אמיתות סיפורו, ונופל קורבן לסחיטה אכזרית של פראנץ, המאיים להלשין עליו. כדי לשלם את דמי הסחיטה לפראנץ מתחיל אמיל לסחוב כסף בבית הוריו, חייו נהרסים כמעט, והוא חש עצמו אדם מזוהם אשר נתן יד לשטן. אהבתו הגדולה של אמיל למאכס דמיאן מתעוררת בין היתר, משום שדמיאן מציל אותו מסיוט השתעבדותו לפראנץ קרומר.

ילדותו של הסה עמדה, כנראה, בסימנן של חוויות דומות. הוא נולד בקאלוו שבווירטמברג ב-1877 (נפטר ב-1962 בשווייץ). בילדותו לימדוהו לקום עם שחר ולפני שטעם משהו, לקרוא ב"ברית הישנה", חינוך מחמיר וקפדני. פעם שבר בשוגג זגוגית ולא הודה. "אני מענישך על עבירה שלא הודית בה," כתב לו אביו. "אם עשית והכחשת, איך אדבר אליך עוד? ואם לא חטאת, היכיתיך שלא כדין. בעד שבוע, כשאחזור ממסעי, יהיה על אחד משנינו לסלוח לרעהו."

ילדותו של הסה נעשתה סיוט אחד ארוך. בן שבע החל בועט ומתמרד, והוריו הכניסוהו לפנימייה. הוא נועד לכמורה, כאביו וכסבו, שהיו מיסיונרים פרוטסטאנטיים, אולם בלומדו במנזר התחיל הסה להטיל ספק בעיקרי אמונתו, בן חמש-עשרה ברח מהמנזר, נעשה עוזר בבית-מסחר, מסגר ומוכר-ספרים.

הנובילה "נפשו של ילד" התפרסמה ב-1920, בתוך קובץ סיפוריו, שקרא לו, על שם הנובילה האחרונה בקובץ, "הקיץ האחרון של קלינגזור", והיא נדפסה עוד קודם-לכן בברן. "דמיאן" הופיע ב-1919. שתי היצירות הן, אפוא, לערך בנות אותה תקופה בחייו של הסה, ודומה שלא קשה לזהות ולמצוא קווים אוטוביוגראפיים בדמות של אמיל סינקלר ושל הילד בן האחת-עשרה, שהוא המספר וגיבור הסיפור "נפשו של ילד".

גם ב"נפשו של ילד" נפרשת לפנינו פרשת התחברות אפלה של המספר, נער בן-טובים, עם בחור פשוט, בנו של נהג-קטר, ושמו אוסקר ובר.

"נערים כוובר – אשר המכות שהם סופגים בבית-הספר כאילו אינן מכאיבות להם כלל, ויחסי קירבה וידידות להם עם משרתים, עגלונים ונערות בתי-החרושת – מעמדם בעולם נראה בטוח ואיתן יותר, הם נראים מבוגרים יותר, יודעים בדיוק כמה משתכר אביהם ובוודאי יודעים עוד הרבה דברים אחרים, שאני חסר-ניסיון בהם לגמרי. הם צוחקים למשמע ביטויים מסויימים והלצות שונות, אשר לי אינם מובנים כלל. ובכלל צוחקים הם בצורה כזאת, שלגבי דידי אינה בגדר האפשרות – צחוק גס ומכוער, אבל – זאת אין להכחיש – צחוק של גדולים, 'גברי' כמעט. ללא הועיל הוא להיות חכם מהם, ולדעת בשיעורי בית-הספר יותר מהם. אין גם תועלת בכך, שאתה לבוש יותר יפה מהם, שאתה סרוק ורחוץ למשעי. להיפך: ההבדלים האלה הם לטובתם. הכניסה ל'עולם' – כפי שנצטייר בדמדומי דימיוני ההרפתקני – נראתה לי יותר קלה לנערים מסוגו של ובר, בעוד שבפניי ובפני אלה שכמותי נשאר ה"עולם" נעול על כל שעריו והכניסה לכל אחד ואחד מהם היתה מותנית בהתבגרות, בלימודי בית-הספר, בבחינות וכולי. --- לא היה בוובר שום דבר שיכול היה לעורר את אהבתי אליו, חוץ מסודו הגדול, שבעזרתו היה מקורב לעולם המבוגרים וחי בעולם גס וערום יותר מזה שבו חייתי אני עם חלומותיי ושאיפותיי הכמוסים. אולם הרגש הרגשתי, כי בסופו של דבר ינחילני אכזבה ולא יעלה בידי לגלות את סודו ולמצוא את המפתח המאגי שלו לשערי החיים." (עמ' 14-15).

ובר מייצג בעיני הילד קשר לעולם אפל של בגרות: ארוטיקה וחטא. החינוך הנוצרי הפוריטאני של הילד אומר לו כי כל הדברים הרעים קשורים זה בזה: ההתחברות עם ובר, עולם היצרים, עולמם של המעמדות הנמוכים, הגניבה, החטא לכל צורותיו.

הסיפור פותח בבואו של הילד לביתו, במצב-רוח רע, לבקש ניחומים וחיזוק לנפשו בחדרי האב. אבל האב אינו נמצא בחדריו, והילד מתפתה לגנוב ממנו שני עטים וכמחציתה של מחרוזת דבלים, שהוא מוצא במגירה.

מעשה החטא מתעצם בנפשו להזדהות עם היסוד הרע, הדמוני, של הקיום, עם זיכרו של פושע שהובל בחוצות העיר. הילד חולם להיות פושע גדול, נידון למיתה, ולא לבקש סליחה ולא להראות שום סימני חרטה. ואם ישאל אותו השופט, בבית-דין של מעלה: "הכזאת וכזאת עשית?" יקרא לעומתו: "כן, כזאת וכזאת עשיתי ועוד יותר מזה, ובצדק עשיתי כל אלה ולו כוח בידי הייתי חוזר ועושה כך, רצחתי ובתים באש העליתי, מפני שלי גרם הדבר עונג מרובה, ולך ללעוג חפצתי ולהכעיסך נתכוונתי. אכן, שונא אני אותך ויורק אני לרגליך, אלוהים. כי אכן עיניתני וייסרתני, חוקים לא-טובים נתת, חוקים שאין ביד איש לקיימם, ועל הגדולים-המבוגרים פקדת, כי ימררו את חיינו הצעירים." (עמ' 30).

רדוף הרגשת-אשם חושש הילד להסתכל בפני הוריו. מצבו דומה בדיוק לזה של אמיל סינקלר בתקופת גניבותיו והשתעבדותו לפראנץ קרומר, לכן אני מעז לשער, כי הסה מספר בכמה אופנים על חווייה אמיתית ועמוקה ממין זו שידע בילדותו. מן-הסתם לא לחינם נשלח בגיל צעיר לפנימייה. זה מה שקורה גם לאמיל סינקלר, וזה הפחד הרודף את הילד בסיפור שלפנינו. (עמ' 42).

הילד יוצא מהבית לטייל בחוצות העיר. הרגשת חטאו משנה את כל ראיית עולמו. הכול עצוב. הוא מהרהר בהתאבדות. בשובו משיטוט ביערות, רדוף "הצל הגדול והענקי של האב" (עמ' 34) הוא פוגש בוובר. ובר מאיר אליו פנים ואולם הילד מתקוטט עימו:

"התרתחתי וכעסתי וכל האימה, הפחד וחוסר-האונים שנצטברו בי מצאו להם עתה מוצא בחימה שפוכה. ביחס לוובר מצפוני נקי ואני צודק לגמרי. הייתי זקוק למישהו שביחס אליו אני יכול להיות גאה וצודק. כל הפרוע והאפל שבקירבי זרם עתה לתוך אפיק זה. עשיתי את הדבר, שנזהרתי ממנו תמיד, וגיליתי את אופיו של 'בן-טובים'. רמזתי לו כי לא ייגרם לי כל צער 'אם אוותר על ידידותו של נער רחוב כמותו'." (עמ' 37)

הקשר לוובר הוא דו-כיווני. תחילה ייצג בעיני הילד את האפשריות האפלות שנפשו של הילד נכספת להגשימן, ועתה, על-ידי המריבה עימו, כאילו מנסה הילד לגרש את הרע שבנפשו על-ידי הטלתו על מי שמסמל את הזר, האחר, הרע שמבחוץ. מי שמעורר את הדמונים בלב הזולת נעשה להם אחר כך שעיר לעזאזל.

נוראה היא הקטטה בין השניים. הילד חוזר לביתו מוכה וזב דם. עתה לא איכפת לו אם יתגלה חטאו. הוא חפץ כי יבוא יום-הדין, "כי הדבר נורא המעיק עליי ייהפך למציאות ותיפסק האימה הנוראה. הייתי מוכן לכול! יענישוני קשה, ילקוני ויחבשוני! הלוואי וירעיבוני, יקללוני וינדוני! ובלבד שהאימה והמתיחות תיפסקנה!" (עמ' 41).

ואולם חטאו עדיין לא התגלה. מרחמים עליו ומטפלים בפצעיו. ורק למחרת, ביום הראשון, לאחר שהוא חוזר מהכנסייה, נכנס אביו לחדר בארשת-פנים המראה, כי נודע לו דבר גניבת התאנים. הילד מתקומם. עתה אינו מוכן להודות. הוא מסתבך בשקרים ומנסה להטיל, בלא הצלחה, חלק מהאשמה על ובר, אשר בכספו קנה כביכול את התאנים הגנובות שהתגלו בחדרו (של הילד).

האב מאיים לערוך עימות עם בעל החנות, שממנו כביכול נקנו התאנים. בדרך לשם נשבר הילד ומודה על חטאו. אך זוהי הודאה חיצונית. החרטה של יום אתמול, הרצון להיתפס ולהודות, הנכונות להיטיב את מעשיו, כל זה פג ונעלם. שעת החסד הוחמצה והאב אינו מצליח, ולשווא הוא פונה אל מצפונו של הילד ואל הטוב שבו.

הילד מקבל עונש לא קשה יחסית. להיות כלוא שעות אחדות בתא שמתחת לגג. "בערב של אותו יום ראשון עצוב, סמוך לעלותי על משכבי, עלה בידי אבי להניעני לשיחה קצרה אשר הביאה לידי התפייסות. שכבתי במיטה והייתי בטוח, כי אבי סלח לי בלב שלם – בלב שלם יותר מאשר סלחתי אני לו." (עמ' 53. סוף הסיפור).

מעבר להרגשת החטא שבגניבה ועונשו, עוסק הסיפור בתחושות בעלות משמעות עמוקה. היחס לאב כאל אלוהים. הצד הארוטי המובלע ביחס לחבר הגס, המפתה לחטא בעצם הווייתו. מי שכבר יודע את סוד היצר והחטא נעשה נושא לתשוקה עצמה.

היחס הארוטי המורכב בין גברים בולט אצל הסה ביצירות כ"דמיאן" ו"נרקיס וגולדמונד". הבריחה מן האב הגדול, המחמיר והשופט, אל האם הגדולה. הניסיון לברוח מן האלוהים ה"זכר" באמצעות ההזדהות עם הנשיות מביא להומוסכסואליזם לאטנטי.

לכישלון לעמוד במיבחנים של ערכי המוסר יש משמעות ארוטית פאטאלית. ויש לכך משמעות רבה כל-אימת שמתעוררים רגשות אשמה וחטא מכל סוג שהוא בתקופת ההתבגרות. כל עניין הגניבה כאן אינו אלא ביטוי למצוקה נפשית פנימית עמוקה יותר, וגם רצון ההודאה בשעת החסד שבאה, לאחר הקטטה עם ובר, לא היה לגמרי אמיתי אלא חלק מבריחה של ה"אני" המסרב, או עדיין בלתי-מסוגל, להכיר את עצמו.

הסיפור מעניין מאוד ומתאים מאין כמוהו ללימוד בכיתות גבוהות של בתי-ספר תיכוניים או בחוגי-נוער. שמעתי כי למרבית המזל עדיין נותרו מיספר ניכר של עותקים מן הספר (שאזל מן החנויות) במרתפיה של הוצאת "עם עובד", אשר קיבלה בירושה את כל המלאי של הוצאת "תרבות וחינוך".

* הרמן הסה: "נפשו של ילד". תרגם וצירף מבוא ואחרית דבר: יהודה ארליך. "אורים", מרכז לתרבות ולחינוך. תשי"ד, 1954. 66 עמ'. (הפצה: "עם עובד").

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ההישג הגדול ביותר של נטע ברזילי בתחרות האירוויזיון, לעיני עשרות מיליוני צעירות  בעולם, הוא לא רק שהיא זכתה במקום הראשון אלא גם שהוכיחה כי להיות שמנה זו לא בושה!

כמו שכתבה שני ליטמן ב"הארץ" [באינטרנט, 13.5] – "ברגעי המתח הגדולים אתמול בלילה, התייצבה נטע ברזילי כמו בדו קרב אפי, ראש בראש, מול המתחרה מקפריסין, שייצגה בדיוק את ההיפך ממה שייצגה נטע עצמה. כמו שסיכמה בפשטות ילדה בת תשע: 'זו היתה תחרות בין השמנה לרזה.' ורק בשביל זה, היה שווה."'

מהשיר של נטע לא התפעלנו, וקצת קשה לנו להבין מדוע זכה במקום הראשון. היו שירים הרבה יותר יפים ממנו, כמו של סו-רי שייצגה את בריטניה או של הלהקה הסרבית עם התפאורה המדהימה.

יש לקוות שבתחרות האירוויזיון שתתקיים בירושלים בשנה הבאה לא יהיו ביזיונות מצד מדינות שתחרמנה את התחרות בגלל מיקום הטקס בירושלים. אבל אפשר לסמוך על הפה הגדול של מירי רגב שביזיונות אכן יהיו. אגב, שמלה לטקס כבר יש לה, שמלת ירושלים מפסטיבל הקולנוע בקאן.

* אהוד היקר, אהבתי מאוד את מאמרו של גיא בכור בעקבות הנאום האדיר של דונלד טראמפ. אני מקווה שכל תחזיותיו תתממשנה.

 אשרי אסתר ראב ז"ל שזכתה לאחיין מפרגן כמוך.

 באשר לאלאור אזריה, ובכן שנינו מסכימים שהוא חייל מצטיין, שנינו מסכימים שהמחבל הוא בן מוות, שנינו מסכימים שאילולא המצלמה – איש לא היה מתחלחל מכך שהמחבל נהרג. אבל מהרגע שהמעשה התגלה, ויש ראיות חותכות שאלאור ירה בו לאחר שהמחבל היה מנוטרל על הקרקע, מבלי שקיבל על כך פקודה – מרגע זה המעשה הופך להוצאה להורג ללא סמכות. מה עוד שבמדינת ישראל לא הוצא להורג מעולם המחבל המזוויע ביותר. השופטים לא יכלו לנהוג אחרת, למרות שמחצית העם גרסה שאלאור הוא גיבור שעשה את המעשה הנכון. אדרבה, השופטים הקלו בדינו, כי כאן באמת מדובר בהריגה בכוונה. אני שמח שהוא חופשי, אבל המעשה שעשה איננו מעשה גבורה, רחוק מזה.

 שלך,

 משה גרנות

* לאהוד בן עזר שלום רב, תודתי שלוחה לך על פרסום המאמר על ספרי "איזון שביר" במכתב העיתי שלך, היוצא בקביעות מרשימה זה שנים.

ולד"ר ארנה גולן היקרה שהפתיעה אותי במאמרה – תודה מיוחדת ומלוא ההערכה על שפקחה את העין, הלב והמחשבה בהתייחסותה המעמיקה והנרחבת לספרי.

בברכה,

יערה בן דוד

* מוטי הרכבי: בעקבות הזכייה של ישראל עם הזמרת נטע ברזילי באירוויזיון, וזאת למרות הקמפיין המכוער נגד הזמרת ונגד ישראל, ברצוני להגיד מיספר מילים לערבים ולעוזריהם!

ערבים, חשוב לכם שישראל לא תזכה, יש לכם 500 מיליון ערבים, 1.6 מיליארד מוסלמים ואת כל הכסף בעולם. מצאו זמר/זמרת, כתבו שיר (לא יכולים, שלמו למישהו, יש ישראלים שיעשו זאת בשמחה עבורכם) הפיקו מופע ונצחו את ישראל בזמר. כך נוהגים בני אנוש.

אבל מה לעשות, אתם ערבים, אז במקום זה אתם שולחים ילדים לגדר, ומממנים שקרים ועלילות.

זה ההבדל בינינו לביניכם ותודה לאל שזה כך.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל