הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1344

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בסיון תשע"ח, 17.5.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

 

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים, 5. // מרדכי קידר: חמאס: עד הפלסטיני האחרון. // עמוס גלבוע: על רקע אירועי הנכבה – כמה זיכרונות ילדות מעצבים. // יהודה דרורי: סיסמת החמאס: "כל מי שיחצה את הגדר לשטח ישראל ייהפך מיד לשהיד." // ביבי, טראמפ ופוטין. // אורי הייטנר: 1. השלום השני. 2. צרור הערות 16.5.18. // יצחק פרנקנטל: למה אני לא שותף היום ל"שמחה" בפתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים? // מנחם רהט: זהירות, הדתה בשגרירות. // יוסי אחימאיר: אוסלו ועזה – שתי טעויות איומות. // ד"ר יוסף רוט-רותם: וחג שבועות תעשו לכם. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק מ"ג. התחלה בכפר גלים. // משה דיין מפקד ירושלים במלחמת השחרור, מתוך ספרו של אהוד בן עזר: "אומץ, סיפורו של משה דיין", ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997, אזל. // ברוך בן עזר ראב: העדות של שרה אהרנסון על רצח הארמנים. // אהוד בן עזר: "זאב הערבה" להרמן הסה, עברית: 1972. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 12.5.1972 לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

5

 

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי  –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי..."!

 

כָּאן, בְּיוֹם ה' הָאַחֲרוֹן, סִפַּרְנוּ עַל אֶחָד בְּמַאי

בּוֹ הִתְכַּסֵּחַ בֶּן-גֻּרְיוֹן עִם פַּרְדֵּסָן אֶחָד אַשְׁמַאי

אֶּך בֶּן-גֻּרְיוֹן, בִּרְבוֹת הַזְּמַן, זָכָה עַל אַף כָּל דּוֹבְרֵי-בֶּלַע

לְהִתְפַּרְסֵם כִּגְדוֹל הַדּוֹר, רֹאשׂ מֶמְשַׁלְתָּהּ שֶׂל יִשְׂרָאֵלָה.

 

כָּךְ שֶׁאוֹתָהּ הָעֲלִיָּה שֶׁהוּא נִמְנָה עִם מַצְעִידֶיהָ

וְנִקְרְאָה אָמְנָם שְׁנִיָּה אַף שֶׁכַּיּוֹם כָּל אִישׁ יוֹדֵעַ

שֶׁבְּמִזְגָהּ וּבִלְשׁוֹנָהּ, הָיְתָה בְּעֶצֶם רִאשׁוֹנָה

אוֹתָהּ הָעֲלִיָּה גוּפָהּ בִּשְּלַל בְּחִינוֹת וּשְׁלֶל אַסְפֶּקְטִים

חִדְּשָׁה בְּעֹז וּבִתְנוּפָה גַּם מֻסְכָּמוֹת וְגַם פְּרוֹיֶקְטִים

וּלְחוֹף כִּנֶרֶת, כְּשֶׁיַּרְדֵּן מוּלָהּ זוֹחֵל,

עָשְׂתָה רוֹמַנְטִיקָה עִם כָּל שִׁירֵי רָחֵל

וְהֵד-הָרִים מֵעֲבָרִים הִדְהֵד וַיַּעַן:

"אוֹח, בּוֹזֶ'ה מוֹי (אֵלִי), יָפִים הֵם לֵילוֹת כְּנַעַן..."

 

וְהֵם הָיוּ אָמְנָם יָפִים כְּמוֹ יָפְיֵיהֶן

שֶׁל אֵיפֹה, אֵיפֹה הֵן הַבַּחוּרוֹת הַהֵן

שֶׁכָּל חָלוּץ צָעִיר בְּמַבָּטָיו טְרָפָן עִם כָּל קִסְמֵי הַקּוּקוּ וְהַסָּרָפָן,

עִם הַטּוּרִיָּה, הַשַּׁבְּרִיָּה וְהַחֹם

שֶׁל דּוֹר שֶׁלֹּא פִּקְפֵּק עַל מָה שָׁוֶה לִלְחֹם

בִּכְדֵי שֶׁפַּעַם, בִּקְצֵה דֶרֶךְ אוֹ תְקוּפָה נִזְכֶּה לִרְאוֹת כָּאן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפָה

וְעִם אוֹתָהּ מִלָּה רוּסִית קְסוּמָה "לְיוּבִּי" שֶׁפֵּרוּשָׁהּ הוּא אַהֲבָה וְהִיא נֶחְרֶזֶת

כָּל-כָּךְ יָפֶה עִם צְלִיל מִלָּה עִבְרִית ("לִבִּי") וְעִם פַנְטַזְיָה יַחְפָנִית אֲבָל נוֹעֶזֶת

שֶׁל מִי שֶׁבָּא לְכָאן בְּתֹם וּבִלְהִיטוּת לִיצֹר כָּאן מַשֶּהוּ בְּלִי שֹׁחַד וּשְׁחִיתוּת

וְּבְלִי שְׁסָעִים בָּעָם וּמִלְחֲמוֹת-אַחִים

עַל הוֹן, שִׁלְטוֹן וְכִסְאוֹלוֹגְיָה וּרְוָחִים

שֶׁכְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בִּימֵי עָבָר

לַמְרוֹֹֹֹֹֹֹֹת אֵינְסְפוֹר הַהֶשֵּׂגִים שֶׁל אֶרֶץ זֹאת

בַּלֵּב לֹא פַּעַם מִתְעוֹרֵר כָּאן חֵשֶׁק כְּבָר

לִרְאוֹת בְּעֶצֶם גַּם כַּיּוֹם תְּמוּרוֹת עַזּוֹת...

 

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יוּגַשׁ – אַדְרַבָּא  –

כָּאן, בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּּׁבוּעַ הַבָּא...

יוסי גמזו

 

* * *

נמצא פתרון למשבר בעוטף עזה

כל יישובי עוטף עזה

יתפנו ויהגרו להתיישבות מחדש בארה"ב

תינתן אפשרות לעזתים לחצות את הגבול

ולשרוף עד היסוד את היישובים העבריים

כפי שעשו בגוש קטיף

הם יקימו אוהלים על חורבותיהם

ויתחילו לקבל כפל תשלומים

בתור פליטים חסרי פרנסה

על אדמתם השדודה והחרוכה

מעכשיו ועד קץ כל הדורות

 

 

* * *

מרדכי קידר

חמאס: עד הפלסטיני האחרון

לפני כשנה ניהלתי בעיר ערבית בשומרון שיחה ארוכה ומעמיקה על יחסי יהודים וערבים עם מיספר חברים, ראשי כמה חמולות מובילות בציבוריות המקומית הוותיקה. המפגש התקיים בביתו של אחד השייח'ים החשובים בעיר, על קערת פירות וירקות מלאה כל טוב, כיד המלך.

ברגע מסוים השתתק השיח' המארח, ואחרי הרהור ארוך אמר בערבית ספרותית כבדה, מהוקצעת ורצינית, כשהוא שוקל כל מילה: "יא דוקטור קידר, אתה יודע מה זה ארגון טרור?"

השאלה הפתיעה וסיקרנה אותי ועניתי "לא" בעניין רב.

"איסמע יא דוקטור, טוב טוב," הוא אמר, "ארגון טרור זה לא ארגון שנלחם נגד אויבים שלו. ארגון טרור זה ארגון הנלחם נגד עם שלו, נגד אנשים שעליהם הוא טוען שהוא מגן, נגד ילדים שתחת אחריותו."

הרמתי גבה בתמיהה, ושאלתי "כיף?" (איך זה?)

והוא ענה בארשת עצובה: "תראה דאעש, את מי הם שוחטים? את המוסלמים בעיראק, בסוריה, בסיני. תראה חיזבאללה, את מי הם רוצחים? את המוסלמים הסורים. תראה חמאס, את מי הם הורגים? את אנשי עזה. ארגון שנלחם נגד אויבים הוא ארגון שחרור, ארגון שנלחם נגד אנשים שלו זה ארגון טרור."

האמירה הזו נפלה על הנוכחים בהפתעה, והמילים נעתקו מפיהם. שקט הוטל בחדר, כי משמעות האמירה הזו היא הכרזת מלחמה, לא פחות, על חמאס, על ידי השיח' והחמולה שתחת הנהגתו. "מעניין," אמרתי והשארתי לעצמי להרהר בעניין אחרי המפגש.

 

בשבועות האחרונים, מאז שהחלו ההתפרעויות, לא ההפגנות, ליד הגדר המפרידה בין החיים בישראל והמוות בעזה, נזכרתי באמירה של השיח'. במשך השנים, מאז שתנועת חמאס השתלטה ביוני 2007 על הרצועה בכוח הזרוע, בפיצוץ תחנות המשטרה הפלסטינית, בירי בראשיהם ובברכיהם של שוטרים ואנשי ביטחון של הרש"פ, ובזריקת אנשי אש"ף מגגות גבוהים אל מותם על רצפת הרחוב, ומאז הלכו תנאי החיים ברצועה והתדרדרו עד השפל הנורא בימים אלו.

תנועת חמאס הוציאה שיעור ניכר מהכספים שהגיעו אליה על רכש נשק, פיתוח טילים, ייצור רקטות קניית פגזים וחפירת מנהרות. חמאס לא בנתה ברצועה אפילו בית חולים אחד, אפילו לא מתקן התפלה אחד, שום דבר. אפס. נאדא. ישראל פיתחה את "כיפת ברזל" ומחקה כמעט כליל את איום הרקטות והטילים, וגם נגד המנהרות היא מצאה פתרון. טנקים ותותחים אין לחמאס אז איך יפגעו בישראל? במה ישתמשו?

וכאן הגיעה התשובה שהשיח' התייחס אליה: חמאס, אחרי שהצליחה לכבות כל שביב של תקווה בליבות אנשי הרצועה, אחרי שהביאה אותם לתחתית המדרגה של הייאוש, עכשיו היא יורה את האנשים שתחת שליטתה לעבר ישראל.

האנשים הם התחמושת הטובה ביותר, שכן הם תחמושת המתנייעת בעצמה, תמורת 50 שקל לראש. זה מה שחמאס משלמת לפורעים. 50 שקל ויש לחמאס פצצה מהלכת, מלאה זעם, תסכול וייאוש מתוצרת חמאס, וזו האמת המרה על מה שמתרחש ליד גדר הגבול בשבועות האחרונים, אמת החושפת לעין כל את הסיבה להיותה של תנועת חמאס ארגון טרור: המלחמה שארגון זה הכריז על תושבי עזה מאז שהשתלט על חייהם, ועתה הוא משגר אותם אל מותם, מתוך ידיעה ברורה וודאית שישראל לעולם, לעולם, לא תאפשר להם לחצות את הגדר אל תוך קיבוץ או מושב הומה באנשים, נשים וילדים. רק המחשבה על הטבח שישתולל במקום מפחידה.

חמאס הוא ארגון טרור לא בגלל המלחמה נגד ישראל אלא כי הוא בגד בתושבי הרצועה: במקום שלטון אסלאמי הוא הטיל עליהם משטר של פחד. במקום עבודה הוא הביא להם אבטלה. במקום תקווה הוא הביא עליהם ייאוש. שלטון חמאס גרר את הרצועה לשלושה סיבובי אלימות קשה עם ישראל: "עופרת יצוקה" (2008-2009), "עמוד ענן" (2012), "צוק איתן" (2014), ומה שקורה היום עדיין לא זכה בשם, למעט הכינוי ההזוי שחמאס נתנה לאירועים: "תהלוכות השיבה" כאילו שישראל תאפשר לאדם אחד "לשוב" לשטחה. הכול סיסמאות נבובות מתוכן שכל תכליתן היא להדליק את מטען החבלה האנושי באש זרה.

כל הרוג הוא הישג תקשורתי של חמאס, כל פצוע הוא מתנת תעמולה להונאת הצופים באירופה ובאמריקה שאינם מבינים את התוכנית השטנית של חמאס, להשתמש באנשי עזה כתחמושת חיה לירות אותה על ישראל מתוך ידיעה שהם ייהרגו לפני שיעברו את הגדר. אחרי שבועות שישראל מראה להם את גורלו של כל מי שייגע בגדר, אחרי כל האזהרות, הכרוזים, ההודעות בטלפון וההתראות שישראל משדרת בתקשורת, כולם ברצועה, מיחיא סינוואר ועד אחרון הפורעים, יודעים ומודעים היטב לגורלו של מי שיתקרב לגדר, ולכן האחריות המלאה למותם של הכדורים האנושיים הללו רובצת על תנועת חמאס, ועל האנשים עצמם.

אבל יש כאן עוד אחראי שהציבור לא שם לב אליו: התקשורת הזרה. כל מי שמבין את המזימה של חמאס יודע היטב שללא כיסוי תקשורתי כל האירועים הללו על הגדר ובקרבתה לא היו מתרחשים, כי למה לחמאס לבזבז את התחמושת החיה בלי שהדבר עושה רושם על דעת הקהל בחו"ל?

וכאן מגיעה האיוולת של ממשלת ישראל, המאפשרת לאמצעי התקשורת הזרים להגיע לאזור "חוטף עזה" ולצלם מאחור את צלפי צה"ל המגינים בגופם ממש על תושבי הקיבוצים והמושבים באזור זה. רוב כתבי התקשורת הזרה אינם מספרים לצופיהם את האמת על גיבורי צה"ל העושים את מלאכתם נאמנה בהגנה על אזרחי המדינה, והם, הכתבים הזרים, משמשים כלי תעמולה בחינם בידי ארגון הטרור חמאס.

יגיד מי שיגיד, שבעידן האינטרנט והתקשורת החברתית אי אפשר להסתיר כלום. ובכן, אפשר לצמצם מאוד את הדיווח מהשטח באמצעות סגירת האינטרנט באופן זמני ברצועה. לכל מי שאינו יודע: ישראל מספקת לרצועה את שירותי הגישה לאינטרנט. אתם מבינים? הם מקבלים את הגישה לאינטרנט מישראל (האם הם משלמים עבור השירות?) ומשתמשים במדיום הזה כדי לפזר תעמולת כזב נגד ישראל. האם יש אבסורד גדול מזה?

והחשמל שישראל מספקת לרצועה משמש להפעלת ערוץ הטלוויזיה בלוויין של חמאס, השופך יומם ולילה הסתה פרועה נגד ישראל. מדוע ישראל ממשיכה לספק חשמל לרצועה במצב זה? האם במלחמת העולם השנייה היה עולה על דעתו של בריטי או רוסי שפוי כלשהו, נאמן לארצו ולעמו, לספק את החשמל למכונת התעמולה הנאצית?

נכון שלישראל כדאי יותר לעשות פוזה מול המצלמה כאילו המצב הוא שגרתי ו"עסקים כרגיל", כדי שתיירים לא יברחו וכדי שישראלים לא יקטרו, אבל אנחנו במלחמה, ו"במלחמה כמו במלחמה." אם שלטון חמאס יורה עלינו כדורים אנושיים, לנו מותר לנקוט כל צעד סביר כדי לעצור את המלחמה, החל מפגיעה ישירה במנהיגי חמאס, האחראים הישירים למצב הגרוע ברצועה, וכלה בירי חי נגד הפורעים המאיימים על אזרחי ישראל, על חייהם ושלומם.

בניגוד למה שקורה בעולם הערבי, ישראל מגנה על חיי אזרחיה מפני סכיני פורעי עזה. באותה מידה ישראל חייבת לשמור על שמם ותדמיתם של אזרחיה בעיני העולם מפני מפעילי "הטרור התקשורתי" האירופאי ועד "הג'יהאד התקשורתי" המבוצע בידי חמאס וערוצי הלוויין הערבים ובראשם אלג'זירה, שבאורח הנשגב מבינתי ממשיכה לפעול מתוך ישראל ולשפוך על ישראל קיתונות של הסתה.

ישראל תביס את חמאס, ללא צל צילו של ספק, כי ישראל נלחמת מלחמה צודקת ואילו חמאס הוא ארגון טרור המטיל משטר פחד על אנשי רצועת עזה כדי להפכם לתחמושת מתכלה בידיו הזדוניות. גורלה של תנועת חמאס אחד: להיות מושלכת לפח האשפה של ההיסטוריה, לצד הדיקטטורים הערביים שסולקו מכיסאותיהם בשנים האחרונות. חמאס, תנועת הטרור הדיקטטורי, איננה שונה מהם, שכן היא מוכנה להקריב את הפלסטינים עד האחרון שבהם על מזבח שרידותה.

מרדכי קידר

 

 

* * *

עמוס גלבוע

על רקע אירועי הנכבה –

כמה זיכרונות ילדות מעצבים

התמזל מזלי והייתי בצד המנצח, שידע הרבה שכול ושעות קשות. ואילו נוצחנו? לא היינו זוכים לטקסי זיכרון בנוסח טקסי הנכבה באוניברסיטת תל אביב.

 

שלשום היה יום "הנכבה" של הפלסטינים. כאשר היא התרחשה, במחצית הראשונה של שנת 1948, הם נקראו ערביי ארץ ישראל. ילד קטן הייתי אז בקרית חיים הפועלית. בכוונתי לשתף אתכם בכמה זיכרונות  ילדות ולקחם האקטואלי. אלו זיכרונות מעצבים, וככל שהם רחוקים, ומשהו עמומים, כך הם בוהקים מול עיני בתמונות חדות כאש תמיד.

 

זיכרון ראשון. שעת אחר הצהריים. אני משחק בחצר החולית ליד עץ הפונציאנה. ופתאום אני שומע קול רעם אדיר. ומרחוק, אי שם מכיוון קריית מוצקין השכנה  הצפונית, אני רואה עשן שחור מיתמר לשמיים. אני קופא במקום, הרעם נמשך. מה זה? לא פחדתי כי זה היה רחוק. אימי הגיחה מהבית ותפסה אותי. הרמתי כלפיה מבט שואל, אך היא חיבקה אותי חזק יותר.

לימים הבנתי את אשר קרה: שיירת תחמושת גדולה הגיע מלבנון ומגמת פניה לערביי חיפה הנלחמים נגדנו. היא עצרה בעכו, העיר הערבית הגדולה, ומשם המשיכה בכביש הראשי לעבר חיפה. זה נודע להגנה, ועל הכביש בין קריית ביאליק לקריית מוצקין הונח לה מארב. בחילופי האש התפוצצה משאית תחמושת אחת שגרמה לשרשרת פיצוצים.

עברו שנים ובזמן לימודי באוניברסיטה העברית בחוג לערבית, קראתי  ספר של אחד ממפקדי חיפה הערבים, משהו בנוסח "זיכרונות לוחם". הוא נלווה לשיירה וניצל. והוא מספר כיצד מעוצמת הפיצוצים  הוא עף מהמשאית במהירות מסחררת ונפל על שקי קמח שהיו בקרון רכבת שעברה אותה זמן בדיוק  מעכו לחיפה. פערתי פי בתדהמה כי המרחק בין הכביש הראשי, בו התפוצצה השיירה, לבין פסי הרכבת הוא למעלה מקילומטר. ככה התוודעתי לראשונה לגוזמאות הערביות, לפנטזיות שבסיפורים שלהם על המציאות, לתרבות של סיפורי אלף לילה ולילה, למרחק העצום בין דברי רהב למעש האמיתי, בקרקע המציאות. למזלי היכרתי היטב את השטח והבנתי את גודל הפנטזיה, אך מה יעשה הקורא התמים שאינו מכיר את השטח, וחושב אולי שמדובר במטרים ספורים בין הכביש לפסי הרכבת?

 

זיכרון שני. בבית השכן  התגוררה משפחת צייכנר. מרים, אישה צעירה ויפה למראה, וישראל. ולהם בת קטנה. ישראל היה נמוך קומה, כך ראיתיו כילד, אך כולו הר אדם. מוצק, שרירי, ידיים גדולות. והוא היה טייח, מקצוע מכובד, פועלי.

והנה, באחד הערבים, ואנחנו משחקים בלורות (ג'ולים) לא הרחק מביתו, נשמעת זעקה ארוכה, מצמררת. ראיתי את אימי ודבורה השכנה אצות רצות לבית של צייכנר. מה קרה? המשכנו לשחק. בערב אימי סיפרה לי, בהיסוס, בבכי: "ישראל נהרג. הערבים הרגו אותו."

לא האמנתי, לא הייתי יכול להאמין: איך זה יכולים להרוג את ישראל, זה ישראל החזק כל כך? לא קלטתי איך כדור  קטן יכול להרוג אדם כל כך חזק. לימים למדתי שנהרג בקרב בביריה שליד צפת.  קריית חיים ידעה את השכול בכמויות מדהימות במלחמת העצמאות. למעלה ממאה מבניה נהרגו בכל רחבי הארץ. דומני שביחס לגודל האוכלוסייה בקריית חיים של אותם ימים, היא שילמה מחיר יקר על  השגת העצמאות. כמה מבני כתתי איבדו את אחיהם הבכור.

 

זיכרון שלישי. חשיכה. אני ואימי עומדים בחצר. אבא אי שם. אנחנו מביטים על חיפה. כל השמיים מעליה מלאים בשבילים זוהרים.

"אלו כדורים," אומרת לי אימי.

"מי יורה על מי?" אני שואל.

"הערבים עלינו ואנחנו עליהם," היא עונה לי בדאגה ומחבקת אותי בחוזקה.

מי ינצח? שכבתי לישון,  בבוקר רצתי עם כולם לשפת הים. כל המפרץ היה מלא בספינות של ערביי חיפה הבורחים, רובם לעכו. ואיך ידעתי שגם עכו נכבשה? קרוב משפחה הביא לנו כורסה יפה והעמידה במרפסת. מהיכן השיג אותה? הוריי לא רצו להגיד לי. התביישו. חבריי למשחקים ידעו לספר לי: "כולם טסו לעכו וסחבו מהבתים הריקים של הערבים מה שיכלו." המילה ביזה עוד לא היתה מוכרת לנו.

עברו שנים, גדלנו. אנחנו כבר בבית הספר התיכון, ואז משתנה נוף המורים שלנו. באים מורים צעירים, בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים, וכולם לחמו במלחמת העצמאות, אחד מהם אף צלע מפגיעת כדור ברגל. בלט בהם שרגא הר גיל,  שלחם בקרב הדמים  בתרשיחא, שם כוחות קאוקג'י וערביי תרשיחא הביסו את כוחותינו מחטיבת כרמלי. בקרב הזה הושארו בשטח שישה פצועים. הם נרצחו וגופותיהם חוללו בצורה איומה. לימים למדתי שיש בערבית מילה מיוחדת להתעללות בגופה של מת. איני יודע אם יש דוגמתה בשפות אחרות.

 השיחות עם שרגא (לימים סופר ועיתונאי ב"מעריב") היו רוויות תרבות  ואפופות באווירת השעות הקשות של מלחמת העצמאות.

 והיו כל כך הרבה שעות כאלו, חלקם הגדול בלחימה נגד ערביי ארץ ישראל שנעזרו ב"צבא ההצלה" של מתנדבים ממדינות ערב בהנהגת קאוקג'י.

כן, אנחנו מדברים רבות על "שבע מדינות ערב" שהתנפלו עלינו לכלותנו לאחר הכרזת המדינה ב-14 מאי, אך שוכחים כי במרץ 1948, אחרי כמה חודשי לחימה עם ערבי ארץ ישראל, אחרי הכישלון המהדהד של שיטת ה"שיירות" ליישובים הנצורים ולירושלים – היינו כמעט על סף הפסד!

מזלי שניצחנו. ואילו נוצחנו? אני משער שלא היינו זוכים לערוך טקסי זיכרון באוניברסיטה הערבית בשיח' מוניס, כמו טקסי הנכבה באוניברסיטת תל אביב של ימינו.

עמוס גלבוע

 

[אהוד: עמוס היה בן-כיתתה של המסתורית בקריית חיים]

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

סיסמת החמאס: "כל מי שיחצה את הגדר

לשטח ישראל ייהפך מיד לשהיד"

כך מסביר החמאס את מאבקו לצעירים הערביים שמתים ונפצעים על ה"גדר". מה יש להם להפסיד? עבודה אין! אוכל אין! עתיד אין! – 72 בתולות קורצות לו בגן-עדן... אז קדימה עליהום... על ה"גדר"...

העלובים הללו נשמעים כעבדים נרצעים לאימאמים החמאסיים – אלה  הנהנים מהכסף האיראני והשולחים את הדור הבא שלהם אל מותו.

מראיינים בערוץ 11 את חה"כ עודה, ראש הרשימה המאוחדת, והוא מקשקש את הפרופגנדה הפלסטינית-איסלמית המוכרת, ומאשים את ישראל בטבח של 50 צעירים פלסטינים...

"היית שם? ראית ?" שואלת אותו גאולה.

הוא מתעלם מהשאלה וממשיך לדקלם את המנטרות הפלסטיניות השיקריות והמשעממות וכל מה שמתחשק לך להגיד לו: "עוף לנו מהעיניים תועמלן נבל!"

 

ארדואן, ההיטלר הקטן עם הפה הגדול

הדיקטטור הפשיסט של טורקיה, ארדואן, פותח שוב את הג'ורה שלו, והפעם עלינו בגלל שילדי טיפוחיו, הטרוריסטים של החמאס בעזה, נהרגים על הגדרות המגינות על מדינת ישראל (מדינה שהוא כל כך שונא...)

אני מזכיר כאן שוב, שארדואן ידוע כמכחיש שואה ("עם קבלות...") הוא בן למשפחה עם אוריינטציה נאצית, משפחה ששלחה את בניה לשרת בגסטאפו במדינות הבלקן במלחמת העולם השניה, שם הקלגסים הטורקיים הללו נטלו חלק ברצח אלפי יהודים   ארדואן נושא בנשמתו את המסורת המשפחתית הנאצית!

למרות היותי בן לעם שעמד מול ג'נוסייד מיספר פעמים בהיסטוריה שלנו, אני פשוט בוש לראות כיצד ראש הממשלה וחברי הכנסת נמנעים במכוון מלהכריז על שואת הארמנים כמעשה ידי הטורקים, בגלל שדבר זה יגרום לבטח לניתוק היחסים הדיפלומטים ויפריע לכלכלה של פיצוחים והכל-כלול...

האם לא הגיע הזמן שלנוכח ההשמצות והקללות מפי ארדואן עלינו, נכריז סוף, סוף שפשיסט איסלמי קיצוני ומכחיש שואה לא ילמד אותנו מהי הומניטריות והתנהגות עם הטרור האיסלמי, בעוד שהוא מייצג מדינה שעשתה ג'נוסייד לארמנים... מה כבר הוא יכול לעשות כנגד הכרזה שכזו? לנתק איתנו את היחסים? מי בכלל רוצה יחסים איתו? נמתין שעמו יחסל אותו...

 

פלסטינים מנעו מעבר משאיות דרך כרם שלום

פורסם YNET:  15.05.18

הפלסטינים מנעו כניסת משאיות דרך מעבר הסחורות כרם שלום על אף שישראל פתחה אותו לאחר סגירתו בשל הצתות. מאות משאיות שהגיעו למעבר נאלצו לחזור על עקבותיהן.

 (מתן צורי)

הם עושים מצור על עצמם!  היכן התקשורת העולמית והישראלית? וגם מדוע לא מצלמים את מעבר רפיח הפתוח לכל? להוקיע את השקר החמאסי על ה"מצור"! (כמו זה על ה"כיבוש"!)

 

באירלנד נופים יפים והפוליטיקה בזבל

אירלנד כועסת עלינו כי אנחנו מכים בחמאס המנסה לפרוץ לארצנו. תמהני מה הם היו עושים אם האנגלים (של צפון אירלנד) היו צועדים לגבולה של "אירלנד החופשית"? מישהו יכול לתאר לעצמו את נהרות הדם שהיו נשפכים שם?...

אבל האירים פוליטית אנשים צבועים, כקתולים אדוקים מאוד הם עדיין מאמינים שאנחנו רצחנו את ישו ובמלחמת העולם השנייה הם היו... על הצד של הנאצים... (הם מתרצים זאת בשנאתם לבריטים...)

אז מה אנחנו מצפים מאנטישמים תומכי הנאציזם? שיהיו לצידנו או לצד אוייבינו?... הייתי רוצה להאמין שהשגריר שלנו, שנקרא הבוקר ל"שיחת נזיפה" במשרד החוץ האירי, לא התנצל ורק שאל אם הם מתנצלים כיום על תמיכתם בהיטלר?...

זה כל מה שהיה צריך לומר למנוולים, שיודעים מהעיתונאים שלהם בעזה מה באמת קורה. אבל בהבנה של משרד החוץ שלנו, השגריר שלנו, ב"הוראה מגבוה", לבטח התנצל על תקריות ה"גדר"...

יהודה דרורי

שערי תקווה

 

* * *

ביבי, טראמפ ופוטין

‎אז מה היה לנו השבוע:

1. חשיפת מבצע של 100 סוכני מוסד בלב טהרן, והבאת חצי טון מסמכים לישראל.

2. השמדת מערכת הגנה אווירית S300 איראנית, כשהיא עוד בניילונים, רגעים אחרי שנחתה בסוריה, יחד עם כמה בכירים איראניים וסורים.

3. פיצוץ מסתורי ברכב בסוריה, בו נהרגו שישה קצינים סורים שהיו אחראיים להפלת המטוס הישראלי בינואר.

4. השמדת עשרות טילים של איראן לטווח בינוני עם ראשי קרב גדולים של מאות ק"ג כל אחד, רגעים לפני ששוגרו לישראל.

5. אקזיט של חברה ישראלית מהתעשייה המסורתית, בסכום של 6.5 מיליארד דולר.

6. הכרזת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין עם איראן, בניגוד לדעתם של הרכיכות באירופה.

7. מטח כושל של 20 טילים ע"י איראן. 16 התפוצצו בסוריה, ו-4 נוספים יורטו ע"י כיפת ברזל.

8. השמדת רוב התשתית הצבאית האיראנית בסוריה, כולל מעל 50  אתרי מודיעין, בסיסים, סוללות טילים, מפקדות וכו'.

9. אקזיט נוסף של חברה ישראלית מסורתית לייצור חיתולים ומגבונים בסכום של 1.4 מיליארד  שקל.

10. הצהרות של שרי חוץ ערביים על זכותה של ישראל להגן על עצמה כנגד התוקפנות האיראנית.

11. זכייה של ישראל באירוויזיון.

12. השמדת מנהרת טרור מרצועת עזה, לפני שחצתה לגבול ישראל.

13. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. ביום ירושלים.

 

די. אי אפשר עם בשורות האיוב האלה. אין לכם קצת חדשות טובות על שחיתות של ביבי? חמגשיות? גלידת פיסטוק? משהו?

יום ירושלים שמח. הודו לה׳ כי טוב.

[רץ באינטרנט ללא שם המחבר]

 

 

* * *

כל מסתנן שחוצה את הגבול

במטרה לערוך פוגרום ביישובים עבריים

הוא בן מוות

על כך אין צורך להתנצל

אלא אם כן אתה מועסק בעיתון "הארץ"

וחרד לפרנסתך או באמת מאמין שצריך להתנצל

 

* * *

אורי הייטנר

1. השלום השני

בשנותיה הראשונות של המדינה, היתה מקובלת האקסיומה, על פיה לא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, אבל השנייה תהיה לבנון.

לבנון נחשבה למדינה פרו מערבית, עם שלטון נוצרי ברובו, בלתי עוינת באופן יחסי; מדינה המעוניינת בשלום עם ישראל. רוצה – אבל פוחדת. פוחדת, כי היא מדינה קטנה וחלשה. אבל לאחר שמדינת עימות אמיתית, כמו מצרים, ירדן או סוריה, תחתום עם ישראל על חוזה שלום, היא תיצור את הלגיטימציה ללבנון ללכת בעקבותיה.

לבנון?! המדינה של חיזבאללה? נשמע מוזר. מוזר מוזר אבל... זה בדיוק מה שקרה. לבנון היא המדינה השנייה שחתמה על חוזה שלום עם ישראל. לבנון, לא ירדן.

כמעט שכחנו, אבל לפני 35 שנים בדיוק, ב-17 במאי 1983, חתמו ישראל ולבנון על חוזה שלום, בתיווכה של ארצות הברית. על פי ההסכם, כל מדינה תכבד את ריבונות שכנתה – ישראל תיסוג אל הגבול הבינלאומי ולבנון תתחייב להבטיח שקט ושלווה בגבולה עם ישראל; צבא לבנון יתייצב לצידו וימנע מכל גורם טרור להפר את ריבונות ישראל.

את החדשות המשמחות הללו שמעתי במוצב "גפן" שמצפון לכפר עמיק; המוצב הישראלי הצפוני ביותר בגזרה המזרחית בלבנון, בבקעת הלבנון.

במה הבשורה הזאת שינתה את חיי?

בשבוע שאחרי חתימת הסכם השלום, המשיכו לירות עלינו כפי שירו עלינו בשבוע שלפניו. המשכנו לבצע פעולות במתחם הסורי שמצפון לנהר הרישי כפי שביצענו בשבוע שלפניו. היתה זו התקופה הקשה והסוערת ביותר בכל שירותי הצבאי; תקופה שבה ספגנו אבידות בנפש, הרוגים ופצועים. 6 ימים לפני הסכם השלום נפל חברנו ארז בצלאל. 10 ימים אחרי ההסכם, נפל חברנו רונן יפה, חברו של ארז לגרעין הנח"ל.

זה היה השלום שהיה. הפיקציה הזו באה אל קיצה ב-5 במרץ 1984, כאשר ממשלת לבנון החליטה לבטל את ההסכם, פחות מעשרה חודשים אחרי חתימתו.

הפרשה הזאת מצביעה על החמקמקות של מושג השלום במזרח התיכון. היא מבהירה שהסכם שלום – אין פירושו בהכרח שלום. היא מעידה שצעדים שנועדו לקדם את השלום, לעיתים מרחיקים אותו. ולעיתים דווקא צעדים מלחמתיים מקדמים אותו.

תמכתי במה שהוגדר כ"נסיגה מלבנון" ב-1985, כלומר הנסיגה לאזור הביטחון. כידוע, הלוחמה בלבנון נמשכה עוד 15 שנים. תמכתי גם בנסיגה האמיתית מלבנון, בשנת 2000 (ואף הטפתי לנסיגה כזאת לפחות מאז 1993), אך צריך להודות שהיא לא הביאה לשקט בגבול לבנון. הגבול המשיך לדמם. דווקא מלחמה – מלחמת לבנון השנייה, הביאה ל-12 שנות שקט.

גם הסכם אוסלו, שבו הפלשתינאים התחייבו לשים קץ למאבק המזוין בישראל, לא קידם כהוא זה את השלום. ההיפך הוא הנכון, ההסכם הביא לגלי טרור חסרי תקדים ול-1,500 הרוגים ישראליים ולאלפי פצועים. מה שהוריד בצורה דרמטית את הטרור, היה דווקא צעד מלחמתי של ישראל, מבצע "חומת מגן", והחזרת השליטה הביטחונית הכוללת לידי ישראל.

איני מתעלם מן התוצאות החיוביות של אוסלו. איני מתגעגע להתבוססות של חיילי צה"ל בקסבות של הערים ביו"ש ולא בניהול ענייניהם של הפלשתינאים בידינו ובאחריותנו. אני בהחלט ער ליתרונות שבקיום הרש"פ. אבל היתרון שבקיומה של הרש"פ הוא בניהול הסכסוך, לא בפתרונו. ברור שההסכם לא קידם כהוא זה את השלום, אלא להיפך, הרחיק אותו והגדיל את שפיכות הדמים.

גם עקירת גוש קטיף והחזרה לקווי 4 ביוני 1967 עד המילימטר האחרון, בתוכנית ההתנתקות, לא קידמה את השלום, אלא נתנה גב לטרור. האמונה ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כאן," התבררה כאשלייה. האזור שממנו נסוגונו היה לקן לשיגור טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, בפשע מתמשך נגד האנושות.

כל ההודנות והתהאדיות שחתמנו עליהם עם הפלשתינאים לא החזיקו מעמד אפילו דקות ספורות. ודווקא צעד מלחמתי – "צוק איתן", הוריד בצורה דרסטית את הירי. עם זאת, התוקפנות מעזה נמשכת. הם אינם מסתפקים בנסיגה ל"קו הירוק", וכעת הם צועדים לעבר שטח ישראל, מציתים את שדות יישובי הגבול ובמלחמתם הפסיכולוגית קוראים לתושבי עוטף עזה לברוח.

זו הפרספקטיבה שבה עלינו לבחון את אירועי התקופה האחרונה בגבולנו עם סוריה. נודה על האמת, ישראל היא זו שתקפה ראשונה. הירי האיראני לעבר הגולן, היה פעולת נקם על פעולות של צה"ל.

אבל כל הפעולות של צה"ל היו פעולות של שלום, כיוון שהן נועדו לסכל את התבססות האיראנים בסוריה, על גבול ישראל, שמטרתה היא תוקפנות נגד ישראל, והיא נועדה למלחמה בישראל. כל פעולה ישראלית לסיכול ההתבססות האיראנית בסוריה, היא פעולה שנועדה למנוע מלחמה. הבלגה על הניסיון האיראני, הייתה גוררת למלחמה בלתי נמנעת.

בתגובה על רשומה (פוסט) בפייסבוק, שבה נמתחה ביקורת על נתניהו שגורר אותנו למלחמה עם איראן, הסברתי מדוע מדובר בצעד למניעת מלחמה, ובתור שכזה – צעד לשלום. על כך הגיבה כותבת הרשומה בשאלה: "שלום עם מי?" תשובתי היתה: "שלום על ישראל."

תשובתי זו היא גם המסר של המאמר. המחויבות של ממשלת ישראל ושל צה"ל היא לשלומה של מדינת ישראל, לשלומם של אזרחיה. זה השלום הבסיסי. הוא משמעותי הרבה יותר מכל "שלום עם", שלא בהכרח מקדם את שלום המדינה.

כמובן שאיני טוען חלילה נגד הסכמי שלום עם שכנינו. בהכרזת העצמאות הושטנו את ידינו אל שכנינו לשלום. אני מאמין שהשלום עם שכנינו הוא מטרה נעלה שאף פעם אין לוותר עליה, הגם שבעתיד הנראה לעין היא אינה ריאלית. וברור שאיני טוען שתמיד פעולות לוחמניות מקדמות את השקט והשלום, ומלחמת לבנון הראשונה היא העדות לכך.

השלום הוא משאת נפש וראוי לחנך עליו את ילדינו. אבל תמיד עלינו לזכור שהסכם שלום עלול להיות גם הסכם מינכן (1938) – הסכם הפייסנות של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, עם היטלר. לאחר החתימה צ'מברליין התרברב ש"הבאתי שלום בדורנו," ואנו זוכרים היטב איזה מין שלום זה היה.

הסכם שלום עלול להיות גם הסכם מינכן 2 – הסכם הגרעין האיראני, עליו חתם אובמה עם האיראנים. והוא עלול להיות חסר משמעות ותוקף כמו הסכם השלום עם לבנון.

את העובדות הללו, מן הראוי שיזכור כל שוחר שלום אמיתי.

 

2. צרור הערות 16.5.18

* שגרירויות אירופה בירושלים – אירופה החרימה את טקס העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. חבל. אבל אני בטוח שלא רחוק היום, שבו שגרירויותיהן של מדינות אירופה תוצבנה אף הן בירושלים.

 

* ניגוד אינטרסים – דברים שכתבתי בראשית השבוע, לפני האירועים הקשים בגבול עזה: "קיים ניגוד אינטרסים מובהק בין ישראל לפלשתינאים בנוגע לאירועי 'צעדת הנכבה'. האינטרס הישראלי הוא שאף פלשתינאי לא יחדור לישראל. האינטרס הפלשתינאי הוא שמקסימום פלשתינאים יחדרו לישראל. האינטרס הישראלי הוא שאף פלשתינאי לא ייהרג. האינטרס הפלשתינאי הוא שמקסימום פלשתינאים יהרגו.

האתגר שלנו הוא לתמרן בין שני האינטרסים הישראלים, למרות שיש ביניהם סתירה. ובכל מקרה, בראש ההיררכיה עומדת ההגנה על גבולה של ישראל מפני חדירה."

נכון לעכשיו, ניתן לציין בסיפוק שהמטרה העיקרית, החשובה ביותר, הושגה – אף מחבל לא הצליח לחדור לישראל. ובאשר לאינטרס השני – העובדה שנהרגו רק כ-60 מחבלים, מעידה על האיפוק העילאי של צה"ל.

 

* אחינו ב"עוטף עזה" – צה"ל שומר על הגבול. מי שמעצב את הגבול, זו ההתיישבות. ההתיישבות היא בני אדם, אזרחים, משפחות, ילדים, קהילות. תושבי הספר בגבול עזה עוברים בימים אלה מבחן לא פשוט, עוד מבחן בשרשרת ארוכה של מבחנים קשים, והם עומדים בו בגאון. הם ממשיכים לקיים את שגרת חייהם וממשיכים לעבד את שדותיהם, עד השעל האחרון, גם מול טרור ההצתות. אחרי "צוק איתן" חלה צמיחה דמוגרפית משמעותית ביישובי "עוטף עזה", בסימן "ובאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ." נאחל ליישובינו בגבול עזה שבעקבות האירועים הנוכחיים, הם ייהנו מגל נוסף ואף גדול יותר של צמיחה וקליטה. הציונות מנצחת!

 

* ניצול הצלחה – התעמולה הפלשתינאית קראה לתושבי עוטף עזה לברוח מיישוביהם. אפשר להבין אותם. הרי הם ראו איך ישראל ברחה מגוש קטיף תחת טרור. כאשר מן האזורים שמהם ישראל נסוגה בשל הטרור יוצא טרור נגד היישובים במערב הנגב, ניתן להבין את ציפייתם לניצול הצלחה.

אנחנו צריכים ללמוד את הלקח.

 

* התוצאה החיובית של ההתנתקות – התנגדתי מאוד לעקירת גוש קטיף וכל מה שקרה מאז רק חיזק את התנגדותי. אבל היתה להתנתקות גם תוצאה חיובית – היא חשפה בפנינו את המציאות הברורה והתירה את כל הספקות: הפלשתינאים אינם נלחמים נגד "אקיבוש" ולא למען מדינה עצמאית לצד ישראל, אלא ל"שיבה" לתוך מדינת ישראל כדי שהיא תהיה המדינה הפלשתינאית, במקום ישראל.

 

* התפכחות – האם תומכי ה"פיוס" עם ארדואן התפכחו?

 

* חדשות הגולן – חלף שבוע, והרי החדשות: החל קטיף הדובדבן, שמי הגולן מלאים בחסידות בדרכן חזרה לארצות הקור, הצימרים חוזרים ומתמלאים, ההכנות לחגיגות הביכורים בעיצומן וביום חמישי ג' בסיוון ימלאו 51 שנה לשחרור הגולן.

 

* האם זה יהיה מוגזם? – חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסורים: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. שלושת האחרונים עדין חיים איתנו. האם יהיה זה מוגזם לדרוש מהם להתנצל בפני עם ישראל? או, למצער, להודות בטעותם?

 

* מה החידוש? – ישראל זכתה באירוויזיון! יש!

אבל אין בזה חידוש. הרי זאת הפעם הרביעית שישראל זוכה. אז מה חדש?

ראשית, זו הפעם הראשונה שישראלי שאינו ממוצא תימני זוכה במקום הראשון. יזהר כהן, גלי עטרי ודנה אינטרנשיונל הם ממוצא תימני. וכך גם עפרה חזה שזכתה במקום השני.

שנית, זו הפעם הראשונה שישראל זוכה בשיר לא בעברית. בעיניי, יש בכך איזו נמיכות קומה ופרובינציאליות. אני מקווה מאוד שלהבא נחזור לשלוח שירים שייצגו את שפתנו על במת האירוויזיון. אבל לפחות היו בעברית המשפטים "אני לא בובה" ו"כפרה עליכם".

 

* אירו-ביזיון – מנחות האירוויזיון הצטוו בידי עסקני הפוליטיקה האירוויזיונית, לא לפנות לישראל במילים "ערב טוב ירושלים", כפי שנעשה עם שאר המדינות. אירו-ביזיון.

ולכן, החדשות הנהדרות הן שבשנה הבאה האירוויזיון יהיה בירושלים.

בשנה הבאה בירושלים!

חדשות טובות ערב חג שחרור ירושלים ויומיים לפני העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.

 

* מסתמנת דאגה – ברחוב שוקן מסתמנת דאגה. ניצחונה של ישראל באירוויזיון עלול לסייע, חלילה, להסברה של ישראל. מתוך הפשקוויל של אייל גרוס:

"בימים שבהם השתתפה ברזילי בתחרות, המשיכה ישראל לכבוש מיליוני פלסטינים חסרי זכויות, להרוג מפגינים בעזה ולרקום תוכניות שמתעמרות במבקשי המקלט החיים בשטחה... ניכוס זכייתה של ברזילי על ידי ממשלת ישראל – ניכוס שלפי דבריה על ההסברה היא עלולה לשתף אתו פעולה – עשוי לשמש ל'ג׳נדרוושינג'. ישראל מוצגת עכשיו כנושאת הבשורה הפמיניסטית, וכמי שמבטאת ערכים דמוקרטיים... במכונת ההסברה הזאת, המטרה היא ייצור נורמליזציה ותדמית לישראל כמדינה שגם אם אפשר לבקרה פה ושם על יחסה לפלסטינים, היא חלק מאירופה הליברלית והדמוקרטית" וכו' וכו'.

 

* נתון מדהים – הלהיט ברשתות למחרת הזכייה באירוויזיון, הוא שבכל ארבע הפעמים שישראל זכתה באירוויזיון הליכוד היה בשלטון. וואו! אבל גיליתי נתון עוד יותר מדהים: בכל הפעמים שבהן ישראל זכתה באירוויזיון, בשמו הפרטי של שר הבריאות הופיעו האותיות עי"ן ויו"ד (אליעזר שוסטק, אליעזר שוסטק, יהושע מצא, יעקב ליצמן)!

 

* מנטרת ה"משילות" – התנגדתי להעלאת אחוז החסימה. טענתי בזכות חשיבות הייצוג ההולם למכלול הדעות ולמגוון הציבור בישראל, כדבר הנכון לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, שהינה דמוקרטיה ייצוגית. לא קיבלתי את טענת ה"משילות", שהיתה התירוץ להעלאת אחוז החסימה.

ועכשיו, יוזמי העלאת אחוז החסימה יוזמים את הורדת אחוז החסימה. הם מסבירים זאת ב... משילות, כמובן. מילת הקסם.

הפעם אני איתם, אני תומך ברעיון, אבל סולד מהצביעות. המשילות מעניינת אותם כפי שהיא עניינה אותם אז. כאז, כן עתה זו מנטרה, שדבר אינו עומד מאחוריה. כאז, כאן עתה, רוקחי השינוי בסך הכול שוקלים מה להערכתם טוב למחנה שלהם בבחירות הקרובות.

שיקול ענייני של מהי הדרך הנכונה לשיטת הממשל הישראלי הוא מחוץ לתחום בשיקוליהם.

 

* ביד הלשון: כפרה – מילת השבוע היא, ללא ספק, כפרה. במלעיל. כמאמר הזמרת: "כפרה עליכם".

המקור הוא כמובן במלרע. כפרה היא דרכם של יהודים לנקות את עצמם מן החטאים והשגיאות שלהם. איך התגלגלה הכפרה הזאת ל"כפרה עליכם"?

המקור הוא ביהדות צפון אפריקה, כביטוי של אהבת אם לילדיה. "אני כפרה עליך," כלומר אני מוכנה לכפר בעצמי על כל עוונותיך, מרוב אהבתי.

וכך התגלגלה המילה, במלעיל, לביטוי של חיבה. "כפרה עליכם" קראה נטע ברזילי לקהל, כלומר אני חשה אליכם חיבה.

בפועל, בעברית המדוברת, הכפרה במלעיל התנתקה לגמרי מהכפרה במלרע, ואלו שתי מילים שונות.

אורי היטנר

 

* * *

יצחק פרנקנטל

למה אני לא שותף היום ל"שמחה"

בפתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים?

חברות וחברים יקרים,

תארו לעצמכם שמישהו – חשוב ככל שיהיה – מכריז היום שאתם בני אדם – האם הייתם מתרגשים?

ירושלים היא בירתה של ישראל מאז כ-3000 שנה, אכפת לי אם היום ארה"ב – ואולי עוד מדינות – יכירו בירושלים כבירת ישראל? בדיוק כמו שאכפת לכם שמכריזים עליכם היום שאתם בני אדם.

יש בי אפילו עצב מסוים שמרבים לשמוח על כך, כי זה סימן שאלו השמחים היום לא היו בטוחים דיים כי ירושלים היא בירתנו.

הדבר דומה לדרישת נתניהו שהפלסטינים יכירו בנו כמדינה יהודית. נו באמת, אני צריך "תעודת הכשר" מהפלסטינים שאנחנו מדינה יהודית?

לכאורה אין שוני בין שתי האקסיומות, אך יש קו מקשר בין שתיהן, והוא הרצון להימנע מהכרה במדינה הפלסטינית, ואולי אף לנסות ולתקוע טריז באפשרות להגעה לשלום.

ירושלים היתה ותהיה בירת ישראל עם או בלי שגרירויות, עם ובלי הכרה עולמית, ישראל קמה כמדינה יהודית עם או בלי הכרת הפלסטינים. אך השאלה הגדולה שנשארה פתוחה, מה משמעות "מדינה יהודית", מה המשמעות להיות "יהודי".

בעיניי, ובעיני רות המואבייה שהשבוע בחג השבועות נקרא את מגילת רות. יהודי הוא בראש ובראשונה אדם מוסרי, אדם שמחויב כנורמה דתית לקיים מצוות בין אדם לחברו כפי שרות קיימה עם נעמי.

רק כאשר נדע שכמדינה יהודית, עלינו לכבד את המיעוט הערבי החי בתוכנו, ולראות בהם אזרחים שווי זכויות וחובות כמו האזרחים היהודיים במדינה. רק כאשר נדע להגיע לסיום הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים על בסיס הבנת צרכיהם וצרכינו ומציאת מכנה משותף להם ולנו, והקמת מדינה פלסטינית לצידנו כי אז נוכל לחגוג את יום העצמאות האמיתי.

עצמאות מדינית אמיתית היא רק כאשר ישנן גבולות ידועים למדינה, וכל זמן שלא יהיה שלום, כי אז העצמאות שלנו הינה תוצאה של גבורה במלחמה – גבורה שיש להרבה עמים ואין בה ייחודיות לעמנו.

כל עוד מציאות זו הינה בגדר חזון ולא חזיון, אין אלו אלא ימים של בזיון.

בזיון לציונות שצריכה חיזוקים חיצוניים – בגלל חוסר ביטחון הנובע ממעשי עוולה מתמשכים כלפי מי שאינו "חבר בשבט" וביזיון לערך היהודי הבסיסי של "ואהבת לרעך כמוך" וכן "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" –  שני ערכים המשלימים את ערך האהבה השלישי "ואהבת את ה' אלוהיך." רק שלוש פעמים מופיע ערך האהבה כמצווה בתורה, והינם רשומים על סלע קיומנו ומהותנו.

יצחק פרנקנטל

‏14/05/2018

 

אהוד: הבה נקווה שיש באיזור המוסלמי-הערבי שבו אנו חיים – לפחות פלסטיני אחד שאינו מלגלג על הנאיביות שלך, הרואה את כל הבעייה של שנאת הפלסטינים והערבים בכלל. אותנו, כבעייה שלנו, יהודי ישראל, שנכשלנו לקבל אותם, את הגר!

 

* * *

מנחם רהט

זהירות, הדתה בשגרירות

כבר מזמן הם לא פישלו כל כך, הבג"ץ וה'בייס' שלו בשמאל הקיצוני. אילו היה להם מודיעין מספיק טוב, כי אז אין ספק שסוכניהם היו מצליחים להסליק מן המחשבים האמריקאים את רשימת המוזמנים לנאום, בטקס חנוכת השגרירות האמריקנית בירושלים, ואפילו את תוכן נאומיהם. או-הו! אילו הצליחו! עושה דברם, הוד רוממותו הבג"ץ, בוודאי לא היה מפספס את ההזדמנות לתקוע מקלות בגלגלי השמחה ולאסור על קיום הטקס. מטעמי הדתה בלתי נסבלת. אלא מה?

כל מי שעקב אחר הטקס המרגש, נוכח שהוא לווה כל כולו בסממני הדתה מחרידים. הדתיים, לא חשוב אם יהודים או נוצרים, השתלטו על הטקס. אלוהים עצמו היה נוכח שם. הכל הדתה – ואיך יוכלו השמאל והבג"ץ לשאת את החרפה? הרי טקסים הרבה פחות משמעותיים, נעדרי ברק בינלאומי, בוטלו בנימוקי הדתה.

כך למשל הצליחה ידידת הבג"ץ, עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועהמ"ש, לבטל אירוע של אמירת סליחות פומבית בכיכר רבין, ערב ראש השנה תשע"ז (אוקטובר 2016). היה זה לאחר שהיא, בגיבוי אירגוני נשים נרגנות, טענה שהאירוע המתוכנן אמור להתקיים בכיכר העיר בלא השתתפות זמרות. הדרה, הן זעקו. הדתה. והעיריה הליברלית העדיפה לבטל את האירוע ולא להסתבך עם ידידת הבג"ץ ואירגוני הפמיניסטיות.

מכיכר רבין שאבה משטרת ירושלים השראה במוצאי שמחת תורה תשע"ז, כשהורתה לעכב אירוע של הקפות שניות בגן סאקר בהשתתפות האחים רזאל – רק בגלל שהמארגנים הציבו מחיצה שנועד להקצות שטחי ריקוד נפרדים לגברים ונשים.

אגב, גם ברעננה עיר מגוריי, בה נוהגים לקיים תפילת קבלת שבת המונית בכיכר העיר בליל שבת של יום העצמאות, בה משתתפים מאות מתפללים ומתפללות, ניסו נציגי מר"צ בעיריה לבטל את התפילה. הם טענו ברוב איוולתם שמדובר בהקמת מחיצה להפרדה מגדרית, רחמנא ליצלן, בשטח עירוני ציבורי. לבסוף הבינה מר"צ עצמה את גודל השטות וירדה ממנה.

לפעמים גם הכהן הגדול, הנשיא בדימוס אהרון ברק, מפשל. ואוי לאותה בושה. כך למשל אירע לפני ימים אחדים, כשברק הוזמן לשאת דברים בפני סטודנטים וסטודנטיות חרדים למשפטים, בקמפוס החרדי של הקריה האקדמית אונו. לבקשתם הוצבה מחיצה שהפרידה בין גברים לנשים, ומולה ניעצב ברק והשמיע את דבריו המחכימים. 

מה לא עוללו לו הנטורי קרתא של ההדתה? עיתון הארץ מחה במאמר מערכת תחת הכותרת הנוקבת ויורדת חדרי בטן: "הגם אתה אהרן ברק?" ובהמשך נטען שיש עקרונות יסוד שלא מתפשרים עליהם: "הסכמתו של ברק להפרדה ולאפליית הנשים, תביא בסופו של דבר לשינוי במרחב הציבורי של מדינת ישראל." ובעיתון גלובס טענו שברק איש עקרונות השיוויון, לא היה אמור לנאום בכנס בו הנשים מופלות לרעה בישיבה נפרדת.

כבודו נאלץ להתנצל בפני שוטרי משטרת המוסר, בנימה הומוריסטית-משהו: "כאורח הייתי מוכן להגיע, גם אם הייתי נאלץ לחבוש שטריימל וללבוש פראק רבני." (ואם בהומור עסקינן, ראוי היה הפראק הדמיוני להתאים ככפפה ליד של לכבודו, שהרי פרא"ק, כידוע, מושתת על הנוטריקון: פה רק אני קובע).

חזרה לטקס שהיווה אחד משיאי אירועי שנת ה-70 למדינה, ובעל משקל סגולי משל עצמו, שרומם אותו לרשימת העשירייה הראשונה של האירועים החשובים בתולדות המדינה. איך חמק אירוע ההדתה הזה מתחת לרדאר של השמאל והבג"ץ? ואיפה נעלמו שומרי הסף –אשת המדנים דינה זילבר ואיש התיגר ד"ר רם פורמן יו"ר 'הפורום החילוני', דווקא כשצריכים אותם? נרדמו בשמירה.

אבל אל דאגה, עיתון הארץ-לא-שלנו, ניסה לתקן, ולו במקצת, את הפשלה. הוא סיקר את האירוע ההיסטורי בנימת בוז ולעג: "נתניהו בירך 'שהחיינו', הקהל שר הללויה." זעקה כותרת ענק לרוחב כל עמוד 5 (עמוד 3 היוקרתי, שמבטא באופן חד יותר את עמדת מערכת 'אל ארד' [הארץ בתרגום לערבית], הוקדש לאירועי התפרעויות החמאס על גדר הגבול, כשניסו לקיים מצוות 'אידבח אל יאהוד', ובראשו נאמר: "מרחץ דמים ידוע מראש." אבל זו כמובן סיבה אחרת למסיבה).

"הארץ" לעג כמובן למשתתפי הטקס: "רובם אנשים מאמינים, יהודים ונוצרים כאחד... שחזו בהתלהבות באירוע מכונן שמייצג בעיניהם לא פחות מאת הדרך לגאולה... הנוכח-הנפקד המרכזי באירוע מלבד טראמפ, היה אלוהים."

עוד ציטוט: "הכומר הבפטיסטי רוברט ג'פרס והכומר האוונגליסטי ג'ון הייגי, נשאו תפילה, לצד רב חב"ד זלמן וולוביק. מי היה מאמין שבאירוע ממלכתי כזה יינשא שמו של הרבי מלובביץ' לצד ישו הנוצרי. 'שאלוהים יברך אתכם ואת ארה"ב של אמריקה', בירך טראמפ."

אגב, ברוב להיטותו ללעוג למאמינים, השמיט העיתון לאנשים שחושבים שהם חשובים, את מלוא הברכות ששידר טראמפ לאירוע: "שאלוהים יברך את השגרירות הזו, שאלוהים יברך את כל מי שמוצב שם, ושאלוהים יברך את ארה"ב של אמריקה."

וואיי-וואיי-וואיי! איזו סוּפר-הדתה עשה לנו הטראמפ הבלתי נסבל הזה!

"הארץ" מספר שבנוסף לנתניהו גם "הנשיא ריבלין בירך את הנוכחים בברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו' (הערה שלנו: האמנם? לא התבלבלתם, בורים שכמותכם ועמי הארצות מרחוב שוקן? את הנוכחים הוא בירך?) תיבל דבריו ב'עומדות היו רגלינו בשערייך', הזכיר כי 'במשך 3,000 שנה התפללנו לירושלים'."

והעיתון כמובן גם בז, בין השיטין, לחתנו של הנשיא, קושנר, שגם הוא שיתף את בורא עולם באירוע: "אף הוא סיים ב'אלוהים יברך אתכם'."

אבל עיקר הלעג הוא כיוון כנגד נתניהו, על שברוב הדתתו ציטט את דברי הנביא: "כה אמר ה' (הארץ העדיף לשקר לקוראיו והדפיס כאן בכוונת מכוון את השם המפורש על ארבע אותיותיו, אף שנתניהו בפירוש לא השמיע את האותיות הללו; אבל מה לא עושים כדי להרגיז שוב את הדתיים?) שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים."

ביום ראשון הקרוב, חג השבועות, באי בתי הכנסת יקראו בתורה בפרשת מעמד הר סיני ומתן תורה, וגם יקראו בציבור את מגילת רות, העוסקת בין היתר בהתגיירותה של רות המואבייה, שהעזה להוציא מפיה את צמד מילות ההדתה המזעזעות: "אלוהייך – אלוהיי."

מזל גדול, שבעת מתן תורה ובעת צירופה של מגילת רות לתנ"ך, לא היו שם הבג"ץ וסייעניו. מן הסתם היו פוסלים הכול, בטענת הדתה. אלא מה?

מנחם רהט

 

* * *

יוסי אחימאיר

אוסלו ועזה – שתי טעויות איומות

שתי טעויות קולוסאליות נעשו על ידי מנהיגינו בעשורים האחרונים – האחת: אוסלו, השנייה: ההתנתקות. שאוסלו זה כישלון שעלה לנו במחיר דמים של מאות חללים – כבר ברור כיום לכל. וההתנתקות?

מה שאירע השבוע – הוא סטירת לחי למהלך שאמור היה, על פי יוזמו, להוביל לשקט ולרגיעה מכיוון הרצועה. הנה מה שכותב ביושר רב אחד מתומכי ההתנתקות, העיתונאי סבר פלוצקר:

"מסקנה מדינית עגומה עולה מההתפתחויות האחרונות בגבול עזה: הניסוי ששמו ההתנתקות – נכשל. בעזה לא שולטת הרשות הפלסטינית, כפי שציפו תומכי ההתנתקות, ואני בתוכם.

"עזה למעשה נמסרה לידי חמאס. הוא לא כונן בה ממשל אזרחי, הוא כונן משטר צבאי פרוע רודף עימותים ונטול יעדים אזרחיים... עזה תקוע בגרוננו, כיום יותר מבקיץ 2005...

"ההתנתקות היתה טעות. אני מודה שטעיתי כשתמכתי בה. לוּ נשארה ישראל בעזה, הפער הכלכלי בין הפלסטינים ברצועה לבין הפלסטינים בגדה היה מצטמצם. רבבות עזתים היו עובדים בישראל, כפי שעבדו בעבר, והאלימות היתה פוחתת."

ועכשיו חוזרת ונשאלת השאלה: היכן ההסברה הישראלית, לנוכח ההתלהמות העולמית נגדנו?

 

המאזן של חמאס

אין ספק – החמאס השיג את מטרותיו:

• יש לו הרוגים ופצועים

• יש לו צילומים "מרשיעים"

• יש לו עפיפונים וצמיגים בוערים

• יש לו גינויים נגד ישראל

• יש לו מפגינים ערביים בישראל

• יש לו בארץ את "הארץ"

• יש לו בעולם עיתונים אוהדים

• יש לו הסברה ישראלית כושלת

• יש לו את ארדואן, אירלנד ודרום-אפריקה

• יש לו את מועצת הביטחון...

אבל כל ה"הישגים" הללו לא הועילו, שהרי אין לחמאס:

• יכולת להתגבר על צבא שבולם את הטרור בנחישות,

• אפשרות לשבור את הרוח הישראלית,

• אמצעים לפרוץ לשטח לא לו, לרצוח ישראלים ולחטוף חיילים.

מכאן אולי ההסבר לכך שהמראות הקשים על גדר הגבול,

אינם חוזרים על עצמם ב"יום הנכבה" עצמו.

צה"ל שלנו ערוך ודרוך להמשך – היום, או מחר, או בימים הבאים.

 

טורקיה הטובחת

בעיתוי שאין מוצלח ממנו, רואה אור בעברית הספר "סיפורו של השגריר מורגנטאו – דין וחשבון אישי על רצח העם הארמני" בהוצאת "פרדס" החיפאית. זוהי עדותו של מי שהיה שגריר ארה"ב בטורקיה במלחמת העולם הראשונה, שתיעד ממקום מושבו את החיסול השיטתי של העם הארמני.

בימים שבהם מגביר השליט הטורקי הנוכחי ארדואן את מיתקפותיו המילוליות על ישראל, ומפיץ שקרים בוטים נגדה, מן הראוי שכל קורא עברית ייטול לידיו ספר זה ויידע עם מי יש לנו עסק.

אז נכון, מדובר על ג'נוסייד מלפני מאה שנה ויותר, אבל גם כיום הטורקים טובחים בעם אחר, העם הכורדי, פולשים לסוריה, מעודדים את הטרור הפלסטיני, ויורים שקרים לכל עבר.

זה לא מפריע לסולטאן המודרני שלהם, ברוב צביעותו ושנאתו, לתקוף בקיצוניות את ישראל, שמתגוננת מול ה"שבאב" העזתי המוסת המנסה לפלוש אליה ומול השקרים המוטחים בה מכל עבר.

היום כבר ברור: כל עוד נבל כארדואן שולט ביד רמה בארצו, טורקיה היא "יוק" עבורנו!

רוצו אפוא לקרוא את סיפורו-עדותו המצמררת של הנרי מורגנטאו.

אגב, על שם הנרי מורגנטאו הבן, נקרא המושב טל-שחר.

 

עיר מאוחדת ובליבה שגרירות...

בין מאה אלף הירושלמים בשנת 1948 היה גם ילד אחד בן 5 – והילד הזה הוא אני. יליד הר הצופים, שזיכרונות ילדותו הראשונים קשורים בעיר הנצח, במלחמת השיחרור, באזעקות ובמצור...

רחוב הטורים 28 – כתובת שחקוקה היטב בראשי. שם התגוררנו, אימא, אבא ואחי הבכור, ושם צפיתי בתום המלחמה במצעד של "משמר העם", כאשר בין הצועדים אני מזהה את אבי וצועק לו בהתרגשות: "אבאאאא!"

בתום המלחמה ירדנו לשפלה, ואני שבתי לירושלים לאחר שירותי הצבאי, ללמוד גיאולוגיה באוניברסיטה העברית, בעיר החצוייה. גרתי בשכונת ארנונה, שכונת הקצה, הזנוחה אך היפה, כי שם דמי השכירות היו הזולים ביותר.

למדתי בבניין בשכונת ממילא, הצופה אל חומת העיר העתיקה ומגדל דוד, הקרובים, אך בשלטון ירדן, המונע מיהודים כל גישה אליהם ולכותל המערבי. בשעות הפנאי עבדתי בספרייה הלאומית בגבעת רם.

חזרתי לירושלים הממלכתית ב-1984, לעבוד כעוזרו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ולכהן לאחר שמונה שנים בתפקיד רם זה, כחבר-הכנסת (לשנה אחת).

בממוצע, פעם בשבוע אני מגיע לירושלים, בה מתגוררים אחותי ואחי. בה אני פעיל בכמה דירקטוריונים הממוקמים בבירה. בכל פעם אני שב ומתרגש לחלוף בשער הגיא, לראות את המשוריינים שפרצו אל העיר לפני 70 שנה, ולזכור שלפני 51 שנה ירושלים כולה להיות בריבונות מדינת ישראל, במחיר יקר.

מקור-ברוך וארנונה – שתי שכונות בלתי נשכחות. זו הראשונה התחרדה ושינתה פניה. זו השנייה היא היום ב"מרכז העולם", כאשר המעצמה הגדולה ביותר תוקעת בה יתד, ומחזקת בכך את אחדות ירושלים בריבונותו הבלעדית של עם ישראל.

מאה אלף תושבים ב-1948 – כמעט 900 אלף תושבים ב-2018. זו ירושלים.

 

בשבחי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל רב-אלוף גדי אייזנקוט מתבלט בימים אלה במעט המילים שהוא משמיע וברוב מבצעים שעליהם הוא מנצח.

בשתיקתו-היחסית, באיפוקו, מזכיר לי אייזנקוט אדם אחר, את ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל, שידע להתאפק, לא לפטפט את עצמו לדעת, ולהמעיט בדיבורים, בוודאי במצבי חירום.

אייזנקוט בימי חירום אלה, כיצחק שמיר בימי החירום של מלחמת המפרץ.

לכאלה מנהיגים שקולים ואחראים אנחנו זקוקים.

פחות מדברים – יותר עושים.

 

[אהוד: גם אני שמתי לב לכך ואני שותף מלא להערכתך את גדי אייזנקוט!

בתקופה שיש בה כל כך הרבה פטפטנים ופושקי שפתיים, כדאי להיזכר בפסוק הנהדר מספר משלי: "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ, חָכָם יֵחָשֵׁב; אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן." משלי י"ז כ"ח.]

 

סמול-טוק

הנה הודעה שהוציא משרד החוץ האיראני:

"מטח הטילים של איראן הלילה לעבר הגולן הכבוש התבצע לאחר התגרות בלתי-פוסקת של נתניהו, שמנסה ואף מצליח לתעתע בכולנו, סורים, איראנים, מוסלמים – ובלבד שיציל את עורו מסיום 'תפקידו' בשמי ההיסטוריה של האויב הציוני."

ליתר דיוק – זהו הנוסח הנכון:

"מטח הטילים של האיראנים הלילה לעבר רמת הגולן התבצע לאחר התגרות בלתי-פוסקת של נתניהו, שמנסה ואף מצליח לתעתע בכולנו – ובלבד שיציל את עורו מסיום 'תפקידו' בשמי ההיסטוריה של הציונות".

ליתר דיוק – לא איראן פירסמה הודעה זו אלא "סופר וצייר עברי", בשם עמוס אריכא, במידעון הזוי, שנשלח אליי משום-מה על-ידי גוף שנקרא "על צד שמאל".

כשקוראים את האריכא הזה ושאר הכותבים, שמתחרים זה בזה בשנאת נתניהו, בצידוק האוייב ובביזוי הדמוקרטיה – ברור מדוע השמאל שלנו נהפך ל"סמול".

יוסי אחימאיר

 

* * *

ד"ר יוסף רוט-רותם

וחג שבועות תעשו לכם

 מבחינה מסורתית והלכתית משתייך חג השבועות למערכת החגים המכונה "שלוש רגלים" (=פסח, שבועות, סוכות). מבין שלושת החגים הללו חג השבועות הוא היוצא דופן: הוא החג הקצר ביותר, בן יום אחד בלבד (בחו"ל בן יומיים בשל יום טוב שני של גלויות); אין הוא מוזכר בחוקתו של הנביא יחזקאל, וגם לא במקרא, לבד מרשימות החגים שבתורה; אין התורה קובעת לו תאריך מסוים בלוח השנה, והוא כל כולו תלוי בחג אחר – חג הפסח ובמצוות ה"ספירה":  שבעה שבועות או חמישים יום מיום הבאת העומר.

למרות עובדה זו, ואולי דווקא בשלה,  חג השבועות עשיר מאוד בתכניו ובצביונו. הוא משופע ברעיונות ובסמלים ורב-גוני במנהגיו. עניין זה בא לידי ביטוי גם בשמות החג: חג הקציר; חג הביכורים; חג (יום) החמישים; עצרת (או: עצרת של פסח); חג מתן תורה; יום הקהל; שבעה שמות רשמיים שניתנו לו בתורה ובספרות ימי הבית השני.  יש להוסיף לו שם נוסף חג סיום האביב שהוסף לו בימינו.

חג הביכורים – זמנו של חג זה לא נזכר במפורש בתורה. לפי פשוטם של מקראות הבאת הביכורים אינה תלויה בחג השבועות, והיא מצווה לעצמה האמורה בסמוך למצוות הרגלים וגם ללא קשר עימם (למשל: שמות כ"ג: י"ט; דברים כ"ו: א' ואילך). גם היחס בין ביכורי קציר החיטים לבין ביכורים הבאים מתוצרת חקלאית שבשלה אינם ברורים. חג השבועות עצמו גם הוא לא היה קבוע בלוח השנה אלא תלוי בהבאת העומר ובימי הספירה. ורק משנתעורר הצורך להאחיז אותו ביום קבוע בלוח השנה הוחלט למזג איתו גם את חג הביכורים. (עיין משנה: בכורים ג': א'-ט').

חג מתן תורה גם הוא נזדווג לחג השבועות והוא זכר למעמד שהתרחש בראשית ההיסטוריה של עם ישראל כעם, ליד הר סיני. הוא קשור לחג הפסח קשר רעיוני והיסטורי.  כל המסורות מסכימים שיום קבלת התורה (שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים) היה שבת  ושתאריך קבלת התורה היה בראשית חודש סיוון, בחמישי? בשישי? בשביעי? לזכר אירוע זה נחוג חג מתן תורה. אולם מוזר הדבר שדווקא חג בשם זה לא נזכר כלל בתורה.

שם החג, הקשרו לחג השבועות ולחג הביכורים מבוסס על ספרות ימי בית שני. המקור הראשון הקושר את שלושת החגים יחד מצוי בספר היובלים, מן הספרים החיצוניים. שם מיוחס(ים) החג(ים) כבר לנוח (יובלים ו' כ'-כ"ג).

הוויכוח, יש לומר ויכוח אקדמי, בין פוסקי ההלכה בעניין היום המדויק שבו ניתנה תורה לישראל לא פסק עד היום. בפועל הסכימו חכמי ישראל לומר שחג מתן תורה הוא היום שבו חל חג השבועות.

להתמזגותם של חגים אחדים לחג אחד היתה השפעה אדירה על תולדות ישראל. מעשה זה איפשר גמישות שנדרשה לתהפוכות ההיסטוריות הקשות שעברו על עם ישראל. הוא איפשר את שימור כל היסודות הבסיסיים, הרעיונות והסמלים שמהם הורכב החג. הוא איפשר את הבלטת הרעיון והסמל לה נזקק העם באותה שעה היסטורית בתולדותיו. כך, למשל, כל זמן שהיה העם עובד אדמה, הנושא החקלאי שבחג השבועות הובלט. אולם כשסולק העם מאדמתו התנחם העם ב"חג מתן תורה". ולמרות  חוסר האפשרות של העם לקיים את חיי החקלאות שלו לא שכח העם את היסוד החקלאי: הבתים ובתי הכנסת קושט בירק חי.   

ד"ר יוסף רוט-רותם

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ"ג. התחלה בכפר גלים

כפר גלים הוא  כפר נוער בדרומה של חיפה שהוקם  בשיטת חבר מביא חבר. יוזם הקמת הכפר היה אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שהכפר הירוק הסמוך לתל-אביב שימש לו דוגמה. מי שנבחר להקים ולנהל את הכפר היה אברהם (מירקין) מירון ממייסדי קיבוץ חניתה. כשאני עבדתי כתרבותניק בבית המרגוע של חניתה, ניהל אותו יאשה, חבר הקיבוץ. ממנו שמעתי על  אברהם, המייסד הראשון, שהגה רעיון להוציא  בקיץ את חברי הקיבוץ משלושה מבנים, לצופף אותם במבנים אחרים שנבנו לא מכבר, ולהפוך את החדרים הפנויים לבית הבראה. בית ההבראה היה לסיפור הצלחה שהצדיק את ההשקעה בהקמת  מבנים נוספים, שבעונת החופש היו מתמלאים עד אפס מקום.

קשה לי לספר על מייסד כפר גלים, בלי לנדב כמה מילים על אביו, הרב יצחק מירקין,  שתולדות חייו זהים לחייהם של רבים  מאותם  חולמי גאולה, שעלו ארצה כשהייתה ארץ שממה האוכלת יושביה.

יצחק מירקין  היה יליד ליטא, שהיה עילוי והוסמך לרבנות בגיל 18, אך החליט להמשיך ללמוד בגימנסיה והוציא תעודת בגרות בברן שבשוויץ. משם עבר לאוניברסיטאות של מערב אירופה והוכתר לד"ר בפילוסופיה בגרמניה. לאחר מכן המשיך ללמוד וקיבל תואר נוסף: ד"ר לפסיכולוגיה פדגוגית וספרות גרמנית. אחרי נישואיו עבר עם משפחתו לאנטוורפן שבבלגיה, בה שיגשגה קהילה יהודית גדולה והוא קיבל עליו להקים שם סמינר למורים המתמחים במקצועות היהדות.

ההזדמנות להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל נפלה לידיו, כאשר פרנסי קהילת פרנקפורט העשירה החליטו להקים על אדמה שרכשו בפתח תקווה, בית יתומים  לפליטי הפרעות ברוסיה. בתחילת 1912 עלה ארצה עם אשתו ובתו  והקים בית ספר ופנימייה עם משק חקלאי צמוד.  (ידעת על כך, אהוד?)  שנתיים אחרי שבית הספר החל לפעול פרצה מלחמת העולם הראשונה וזרם כספי הסיוע של קהילת פרנקפורט פסק.

בעוד הרב מירקין נאבק בציפורניו כדי להחזיק את המוסד, התקדם הצבא האנגלי לגבולות הארץ, ובחודש מרץ 1917, הגיעה מהשלטונות הטורקים פקודת גירוש.  הרב מירקין נאלץ לקחת את יתומי בית הספר ומשפחתו, שגדלה בינתיים, ולצעוד ברגל צפונה.

אברהם, מי שקיבל את פניי בכפר גלים, נולד בסוף המסע, כשהחבורה הגיעה לצפת, והספיק לחיות חצי שנה תחת שלטון הטורקים. עם תום המלחמה ניסה אביו, הרב מירקין, להקים מחדש את בית היתומים, אך ללא העזרה הכספית מגרמניה, הדבר היה בלתי אפשרי, והוא קיבל את ההצעה לכהן כמורה בסמינר למורים של תנועת המזרחי בירושלים.  

 אברהם מירקין עבר בגיל שלוש עם הוריו לירושלים, בה החל את דרכו כתלמיד ישיבה, אך כשהגיע לגיל הנעורים התמרד, ובא למסקנה שהוא רוצה להיות חקלאי המיישב את הארץ. כששמע על בית הספר החקלאי כדורי, החליט ללכת ללמוד בו בניגוד לדעת אביו. בבית הספר אמרו לו שכדי להתקבל עליו לעבוד לפחות שנה אחת בחקלאות.

כך הגיע אברהם למשפחת  איכרים בנהלל, משפחתו של יגאל הורביץ, שהיה לימים שר האוצר בממשלת בגין. בנהלל הוא  חבר לבני הנוער במושב , ועד מהרה נפל בקיסמה של  צפרירה לבית משפחת בלוך, התחתן עימה, ואחרי כארבע שנים נענה לקריאת המוסדות ויחד עם  צעירי מושב אחרים, עלה צפונה והיה בין מייסדי קיבוץ חניתה. כשאני עבדתי בחניתה בשנת 1959, הוא כבר היה ארבע שנים מנהל כפר גלים וכשחזרתי מאמריקה וחיפשתי עבודה מצאתי תחילה אותו ואחר כך את בתו. אברהם מירקין, שעיברת את שמו למירון, הגיע לניהול כפר גלים בצירוף מקרים האופייני  לאותה תקופה.

אחרי שבית המרגוע בחניתה התבסס והוכיח את עצמו, הוא נבחר להיות יו"ר בתי המרגוע של ההתיישבות העובדת, עבודה שחייבה אותו לשוטט ברחבי הארץ. צפרא אשתו, שילדה בינתיים את בתה הראשונה רחל, או חלי כפי שנקראה בפי כל, חזרה עימה לבית הוריה בנהלל ובעקבותיה אברהם היה מגיע לשם יותר  מאשר לחניתה.

בינתיים החלה מלחמת העצמאות, הוא גויס לחיל הים ונפצע באחד הקרבות בדרום. כשהחלים והשתחרר מצה"ל, בסוף שנת 1949 , סירב לקבל את הצעת מפקד חיל הים לחתום קבע בדרגת סגן אלוף והעדיף לחזור לנהלל, לחיי חקלאות עם המשפחה. אחת התחנות הבאות שלו היתה בסמינר למשק וכלכלה שהתקיים בבית הספר לפעילי ההסתדרות בתל אביב. בפגישה מקרית  עם חבר נעורים ברחובות העיר, הציע לו החבר להיפגש עם אבא חושי ראש עיריית חיפה שחיפש מנהל להקמת כפר נוער. 

אותו יום שהגעתי לכפר אחרי הביקור החפוז בחיפה, נאמר לי שאברהם יצא לתל אביב, אבל אני יכול להיפגש עם סגנו, חגי אדר, מנהל בית הספר.

ממנהלי בית ספר היו לי פחדים עוד מאז שהייתי תלמיד בכיתה א', אבל חגי קיבל אותי במאור פנים ובטפיחת כתף של ידיד. מסתבר שהוא ואשתו עמליה הם ילידי קיבוץ עין חרוד, שניהם זכרו את הכשרת הפלמח שהיתה אצלם אחרי המלחמה ומה שיותר חשוב, שניהם גם קראו את הספר "חבורה שכזאת" ואהבו אותו, למרות שהוריהם מייסדי הקיבוץ הצטיירו בו באור מגוחך כלשהו.

חגי לקח אותי לסיור בבית הספר ובמבני הכפר, תוך שהוא מספר לי על המקום ועל מחזור כיתה ב' ('הבטיחים')  שאני עתיד לקבל.

הוא לא הסתיר ממני שזה מחזור של תלמידים פרועים והמדריך שלהם, שאותו אני אמור להחליף, נאלץ לעזוב באמצע השנה, מפני שלא השתלט עליהם. למזלי הוא דיבר רוב הזמן ולא איפשר לי לספר, שאין לי בכלל ניסיון בהדרכת נוער וגם הניסיון המועט שרכשתי כמורה לטבע, לא היה מוצלח ביותר.

כשחזרנו מהסיור התבשרתי שאברהם מירון המנהל, כבר חזר וגם הוא קיבל אותי במאור פנים. כששאלתי אם הוא רוצה לראות את תעודת האגרונום שלי, אמר שלא בוער וקודם כל שאתחיל לעבוד ותוך כדי כך, נסדיר  את כל הנהלים הקבועים.

די שמחתי שלא רצה לראות את התעודה, כי הציונים שלי לא היו מי יודע מה (חוץ מפיטופתלוגיה, שהיה אחד המקצועות הבודדים שבמבחן שלו הצלחתי לקבל "טוב מאוד" בלי להעתיק.) אז עוד לא ידעתי שלמנהל הכפר אפילו תעודת בגרות לא היתה, אך למרות זאת היה איש אשכולות במלוא מובן המילה, כיאות למי שהיה בנו של רב הנושא כמה דוקטורטים.

בסופו של אותו יום סוכם שאני מתקבל תחילה בתור מדריך של מחזור 'הבטיחים', ועם תחילת הלימודים בשנה הבאה, אעבוד בנוסף לעבודתי כמדריך, גם כמורה לטבע. את העבודה, כך הוחלט,  אתחיל עם תום חופשת הפסח, ובינתיים הומלץ לי לראות את מסיבת פסח בכפר ולצאת לטיול של יומיים עם 'הבטיחים' שאני עתיד להיות מדריכם. הטיול כלל  הליכה רגלית מעמק יבנאל בואכה אחוזת שושנה של מאיר הר-ציון, הצופה על עמק בית שאן. יצאתי לטיול על תקן של אורח מלווה ואחרי כמה קילומטרים של צעדה בדרך לא דרך התחילו הרגליים שלי להזכיר לי שהטיול האחרון שעשיתי היה לפני כעשר שנים במסע למצדה. הרגשתי שעשיתי טעות נוראה כשהצטרפתי לטיול בלי הכנה מוקדמת, ומה יגידו עליי תלמידיי לעתיד, כאשר יגלו שהגיע אליהם מדריך שבקושי הולך.

מי שהציל אותי היה עמוס שליין, מרכז המשק של כפר גלים. מסתבר שגם הוא לא היה בכושר צעדה, למרות שהיה בן נהלל ורגיל לעבודת שדה. כשראיתי שהוא מתחיל לפגר, מיהרתי להצטרף אליו כבן לוויה ושנינו הצלנו את כבודנו, כשצעדנו בסוף הטור כאנשי מאסף.

באותו טיול עשיתי כנראה רושם טוב על כולם, כי כמעט לא פציתי פה, אך לעומת זאת השארתי את צמד אפרכסותיי בהאזנה מתמדת, וקלטתי לחישות שמהן הבנתי שהם יודעים שאני אהיה המדריך החדש שלהם, שכתבתי ספר (שכנראה אף אחד מהם לא קרא) וגם שהייתי בפלמח.

ממסיבת התלמידים שהתנהלה בחדר האוכל של הכפר אני זוכר את להקת המחול של המחזור הבוגר, שבו בלטה לעיני רקדנית אחת במיוחד. היתה זו נערה יפיפייה , שרקדה בחן רב והסיטה את כל המבטים לעברה. ישבתי אז לצידו של עמוס שליין, שכבר הספיק להיות חבר שלי, ואמרתי לו להסתכל על זאת עם השמלה הירוקה, ולראות כמה יפה היא רוקדת.

עמוס, שהיה האחרון שהייתי צריך להגיד לו על מי להסתכל, ידע מיד למי אני מתכוון, ולמרות שהיו עוד שתי נערות עם שמלות ירוקות,  לחש לי – אל תעשה תוכניות, זאת חלי, הבת של המנהל. תזהר.

פוצ'ו

המשך יבוא

 

 

* * *

משה דיין מפקד ירושלים במלחמת השחרור

לפני 70 שנה

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

"אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997, אזל

 

מיום שנתמנה למפקד ירושלים משתנים חייו של משה כמעט לבלי הכר. אם עד סיום תפקידו כמג"ד 89 מצטייר סיפורו האישי על רקע המאורעות הכלליים: ילד בדגניה, נער בנהלל, אסיר בעכו, לוחם בסוריה, מפקד הפשיטה ללוד, חקלאי ולוחם – הנה מעתה הולך ומתגבש דיוקנו החדש: מדינאי ומצביא. לא זו בלבד שחייו מתנהלים על רקע המאורעות הכלליים, אלא הם נעשים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ישראל ושל מלחמותיה. מעתה קשה להפריד בין האיש לבין התפקידים שהוא ממלא, אם כי הוא-עצמו מנסה לשמר את עצמאותו, את מנהגיו וגם מקצת זכותו לפרטיות בדרכים שונות, ולעיתים גם משונות.

משה, מג"ד במלחמת העצמאות, עתיד להיות רמטכ"ל. מרבית אלופי צה"ל במלחמה הזאת, בהם גם בני גילו ודורו, והבולט שבהם יגאל אלון – לא יגיעו לרמטכ"לות ולתפקיד שר הביטחון. רק יצחק רבין עתיד להיות רמטכ"ל, ראש הממשלה ושר ביטחון ראשון מבין מפקדי הפלמ"ח לשעבר.

הסיבה לכך אינה צבאית או אישית, אלא בעיקר פוליטית. יצחק שדה, ישראל גלילי, יגאל אלון ומפקדים בכירים אחרים בפלמ"ח ובצה"ל בחודשיו הראשונים הם חברי מפלגת "אחדות העבודה". למפא"י, מפלגתו של בן-גוריון, אין השפעה רבה בפלמ"ח. מרבית הלוחמים משורות הפלמ"ח מקבלים את מנהיגותה של "אחדות העבודה", ובראשה יצחק טבנקין, יריבו של בן-גוריון. למפ"ם, שקמה בעקבות האיחוד בין "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר", יש שתי תנועות קיבוציות גדולות וחזקות: "הקיבוץ המאוחד" ו"השומר הצעיר".

בן-גוריון, המתנגד לצבא פרטי של האצ"ל ושל הלח"י, חושש שאם יונצחו מסגרות מפלגתיות-צבאיות גם בצד השמאלי של המפה, בדמות הפלמ"ח, לא יתקיים צבא ממלכתי אחד, של כל העם, ותחת מרות ממשלתית אחת. אמנם הפלמ"ח אינו מפר פקודות, אבל העומדים בראשו, והם ממחנה מתנגדיו של בן-גוריון, עלולים להשתמש ביוקרתם ובהשפעתם הצבאית לחיזוק מעמדם הפוליטי והמפלגתי. בתוך המאמץ הגדול של המלחמה באוייב החיצוני, אסור לזלזל בסכנות מבפנים, שיכולות לפורר את המדינה הצעירה ולגרום בה למלחמת אזרחים.

לכן, לאחר קרבותיו המפוארים, וחרף מאות לוחמיו שנהרגו ונפצעו – עתיד בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח כדי שלא תהיינה בצה"ל יחידות מפלגתיות, וכדי שהצבא יהיה תחת מרות אחת, ממלכתית.

לכן הוא מעריך מאוד את הקצינים המקצועיים, בוגרי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית; ועם זאת, הוא שם עינו על רב-סרן משה דיין. בשעה זו, ובהמשך המלחמה, אמנם אין למשה הזדמנות להוכיח עצמו כמפקד גייסות גדולים, מבצעים וחזיתות, כפי שמוטל על יגאל אלון, אבל משה הוא בשר מבשרה של תנועת המושבים, שרובה ככולה מפא"י. משה נולד לתוך מפא"י. וכך, אף שהוא פרא אדם במובנים רבים, הרי בדבר אחד אפשר לסמוך עליו ללא עוררין – תמיד יישאר נאמן לממלכתיות, ובשעת מבחן לא יהסס לנקוט צעדים קשים, אפילו נגד בני עמו, כאשר מדובר בצבאות פרטיים ובאי קבלת מרות הממשלה.

דבר נוסף משותף לבן-גוריון ולמשה – איש מהם אינו בעל השכלה צבאית מסודרת, וודאי שלא בניהול מערכות מלחמה גדולות. ניסיונו הצבאי של בן-גוריון מסתכם בהיותו חייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. הכשרתו הצבאית הפורמלית של משה מבוססת על קורסים של ה"הגנה" בג'וערה ועל קורס סרג'נטים בריטים בסרפנד. הכשרתם נופלת בהרבה מזו של הקצינים ששירתו בצבא הבריטי ובבריגדה, ועם זאת עתידים שניהם להטביע חותם מכריע על מלחמות ישראל ועל דרכה המדינית במשך שלושים שנותיה הראשונות.

קרוב לוודאי שבן-גוריון מוקסם מעצם דמותו הצברית של משה: אמיץ לב, מקורי, מחוספס, ישיר בדיבורו, בעל קסם אישי רב וקורן ביטחון עצמי. בני-דורו של בן-גוריון, אנשי העלייה השנייה והשלישית, מעריצים את הדור העברי הראשון הגדל בארץ, וגם מתבטלים בפניו. אמנם הם שומרים בקנאות על כך שהצעירים לא יידחקו בטרם עת להנהגה הפוליטית, אבל רואים בהם סמל לדמות האדם העברי, בן הארץ, היפה, החזק והבריא, שגדל בתנאים נורמליים של עם בארצו, של תרבות לאומית חדשה, ואין בו שמץ מהעקמומיות ושאר המגרעות של היהודי הגלותי.

בן-גוריון עתיד לראות בכך קו אידיאולוגי. יש קפיצה בהיסטוריה היהודית – מגיבורי התנ"ך היישר אל הדור העברי הצעיר, הזקוף, בן-דמותם, המוסר את נפשו על הגנת הארץ ובניינה. מה שקרה באמצע, אלפיים שנות גלות, אינו מעניין ואפילו מבייש, ואפשר לדלג עליו. מפקדים צעירים כידין, אלון ודיין, ומאות הבחורים שנהרגים במלחמת העצמאות, הם בעיני בן-גוריון כגיבורי המקרא, הלוקחים חלק במלחמות ישראל. בטווח רחוק יותר הוא כנראה מעדיף כי שרביט ההנהגה יעבור בבוא היום היישר ממנו אל צעירי מפא"י, ולא אל עמיתיו בצמרת המפלגה – שרת, לבון, אשכול וגולדה מאיר.

משה מתייחס לבן-גוריון בהערצה, אך ללא שמץ של התבטלות או חנופה. הוא רואה בבן-גוריון כל מה שאביו שמואל לא הצליח להיות – מנהיג אמיתי, אמיץ, החלטי, אדם בעל עוצמה, סמכות והעזה, שמעלותיו מחפות על מגרעותיו, והיודע לעורר יראת כבוד כלפיו בקרב סביבתו. במשך כל שנות הנהגתו משמש בן-גוריון למשה "מטרייה" של סמכות עליונה, של ראייה מפוכחת של המציאות, של כישרון להתרכז בעיקר ובחשוב ביותר, של חזון מרחיק ראות, של זהירות מרבית ונשיאה באחריות. ומשה חש תמיד שאסור לאכזבו.

עם זאת, הוא משועשע שוב ושוב מאי-התמצאותו של בן-גוריון בפרטים, גם בתחום הצבאי. הערצתו ל"צברים" באה דווקא משום שהוא שונה מהם לחלוטין. בן-גוריון נשאר סמל היהודי החכם, ה"גלותי", שיש בו שמץ מן הגאונות, ואשר פרץ בבת-אחת מהעיירות הקטנות של מזרח ומרכז אירופה אל במות העולם המערבי – בפילוסופיה, בספרות, ברפואת הנפש, בפיסיקה, במוסיקה, במרבית האמנויות והמדעים.

 

החלטתו של בן-גוריון לחזק את חזית ירושלים על-ידי מינוי משה למפקדה אינה מצליחה לשנות בהרבה את מצבה. העיר חצויה ומוקפת כוחות צבא ערבי מצפון, ממזרח ומדרום, ואף במערב, למעט מסדרון צר, שתחילתו בשפלה, בנתיב – רמלה, בית-שמש, שער הגיא. באזור הזה נסללת "דרך בורמה". היא עוקפת מדרום את הכביש הישן לירושלים, שחיבר עד 1948 את רמלה לשער הגיא בדרך הקצרה, העוברת את עמק איילון ולטרון. אזור לטרון נשאר בידי הירדנים עד למלחמת ששת הימים ביוני 1967.

בליל 17 באוגוסט 1948 תוקף כוח של צה"ל מגדוד "בית חורון" של חטיבת "עציוני" את האזור שלמרגלות ארמון הנציב, במטרה לתקוע טריז בין הלגיון הירדני הנמצא בצפון-מזרח החזית לבין הצבא המצרי, ששולט בדרום-מזרחה, בבית-לחם ובחברון. ההתקפה נכשלת. אחד-עשר חיילים נהרגים, חמישה נופלים בשבי ועוד עשרים נפצעים. הפעם אין משה דוהר ברכבו המשוריין בראש הטור. הפעם זהו קרב של חיל רגלים, בפיקודם של המג"ד מאיר זורע וקצין המבצעים החטיבתי הלל פפרמן. נוסף על הנשק והתחמושת נושא כל אחד מן התוקפים מטען כבד של חומר-נפץ על גבו, כדי להתחפר בין הסלעים.

הכישלון נובע מכך, שמראש נאסר על הכוח הישראלי לכבוש את ארמון הנציב, כי יושבים בו אנשי האו"ם, ולפי הסכם שישראל התחייבה עליו, יישאר הארמון בידיהם. הפעולה חייבת להסתיים בתוך עשרים וארבע שעות. החיילים אינם אנשי גדוד פשיטה הדוהרים על רכבם, אלא מגינים, שהתרגלו למלחמת עמדות מתישה וממושכת לאורך הקו העירוני. משה טוען כי הקושי להחזיק בשטח, בלי לכבוש את ארמון הנציב, היה עלול לתת אותותיו בחריפות בשעות היום, ואילו המשבר ותחילת הנסיגה, שהפכה למבוהלת, היו כבר בשעות הלילה.

כדי לתת תמונה מלאה ראוי להביא את דברי שבתי טבת: "כאשר האיר היום כינס משה את חיילי גדוד 'בית חורון', וייסר אותם בשבט פיו. הוא אמר להם שלחמו כבטלנים וכי ביזו את הנשק שניתן להם. ייתכן שעשה כך, כדי לעורר בהם רוח של היענות לקריאתו למתנדבים שיפרצו בכוח מחודש, מסתייע במשוריינים, שיתקוף שנית את הגבעה, הרכס והשיפולים גם יחד. לדעת פפרמן היה זה דיבור של סתם, שהרי איסור המטכ"ל עדיין היה בתוקפו. כך עוררו דברי משה מורת-רוח בחיילי הגדוד והכאיבו במיוחד למפקדם, זרו (מאיר זורע). לדעתו, לחמו אנשיו בגבורה ולא היו ראויים לגערה.

 "גם בסיכום החטיבתי, שנערך מיד לאחריה, היו חילופי דברים מרים. עם זאת שלא פקפק לרגע באומץ האישי של זרו, אמר משה כי היה עליו ללכת בראש אנשיו. מנהיגותו בשדה הקרב עשויה היתה לחרוץ את גורלו לטובה. ואילו זרו טען, כי בחשכת הלילה אין לנוכחות הפיסית של מג"ד השפעה של מנהיגות על חייליו, אלא רק על הסמוכים אליו. עדיפה היתה בעיניו נוכחותו במוצב הפיקוד, שאיפשרה לו קשר וממילא שליטה על כל הכוח. זרו מיקד את ביקורתו גם כנגד שעת הקשר החסרה, השעה שבה לא היה אפשר ליצור קשר עם דיין (היה זה במהלך הערב, כאשר נדרשו הכרעות אם לתפוס את ארמון הנציב או לסגת).

 "מורת רוחו של פפרמן היתה כה עמוקה, שיצא מהישיבה, ממשרדו של משה, באורח מופגן ובלא לומר לו שלום. הוא רגז על חוסר המקצועיות של משה בהכנת הפעולה, 'מין תיאור בשתי ידיים על המפה, לוקחים מפה ולוקחים משם.' הוא אפילו ניסה לשכנע את זרו ללכת עימו במשלחת אל ידין, בתביעה להדיח את משה מתפקידו בירושלים. דבר שזרו, מחמת משמעת טובה, דחה בשתי ידיו."

 

ב-17 בספטמבר נרצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, בנוסעו בג'יפ לשכונת רחביה בירושלים. מדיניותו היתה להבטיח את המעמד הבין-לאומי העצמאי של ירושלים, כפי שנקבע בהחלטת החלוקה שנתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. יחד עם ברנדוט נהרג ראש מטהו, הקולונל סרו. השניים נרצחים בידי יהודים, חברי הלח"י. ארגון זה, כמוהו כאצ"ל, טוען לחופש פעולה מדיני וצבאי בירושלים כל זמן שיש לעיר מעמד "בין-לאומי", מעמד שלדעת היורים ושולחיהם עתיד הרצח למנוע ולבטל.

הדוגלים בטרור סבורים שעל-ידי הפחדה ורצח ניתן לשנות עובדות מדיניות. אילו נכנע להם בן-גוריון, היתה ישראל נקלעת מתחילתה לתהליך הרסני של מלחמת אזרחים. מה גם שלהיותה של ירושלים בירת ישראל אין ולא עתיד להיות שום קשר לרצח המיותר של ברנדוט, שרק מזיק למדינה הצעירה בזירה הבין-לאומית.

 

משה נשלח לירושלים, גם כדי להתגבר על הפעילות הצבאית הנפרדת של האצ"ל והלח"י. הוא אינו מצליח למנוע את רצח ברנדוט, אך אינו רואה זאת ככישלונו האישי. בעקבות החלטת הממשלה לפרק סופית את הלח"י, מקיפה יחידה של צה"ל את מחנה הלח"י בעיר, והנצורים נכנעים על נשקם ללא התנגדות. אנשי האצ"ל מודיעים אף הם על הצטרפותם לצה"ל. תחת פיקודו של משה נעלמים אפוא שרידי העצמאות הצבאית של ארגוני "הפורשים".

בגדוד הקומנדו 89 שירתה, כזכור, פלוגה של יוצאי הלח"י בראשות דב הבלונדי, שזכה לידידותו ולהערכתו של משה. עתה, כמו בתקופת ה"סזון", מבצע משה ללא היסוס את מדיניות ההנהגה, אך ללא שנאה. להיפך, יש בו אהדה לאומץ הלב ולמומחיות של לוחמי האצ"ל והלח"י. תגובתו על הרצח חמקנית; הוא מנסה לראות צד חיובי במשבר שנוצר: "השפעת רצח ברנדוט על מצבה המדיני של ישראל לא היתה ידועה לי, לא היתה בתחום טיפולי והאמת שאף לא העסיקה אותי. אבל סיום הפיצול הממלכתי, וידיעתי שבתור מפקד ירושלים אני עומד בראש כל החיילים היהודים שבעיר, הקלו ועודדו."

 

הקרב האחרון שנערך תחת פיקודו של משה, במלחמת העצמאות, הוא הפעולה לכיבוש בית-ג'לא בליל 21 באוקטובר 1948. למחרת אמורה היתה להיכנס לתוקפה הפסקת-אש נוספת, שנקבעה בידי מועצת הביטחון של האו"ם. כמו בהתקפה על ארמון הנציב, מוקצבת גם הפעם יממה בלבד לפעולה. זלמן מרט, מצילו של משה בסוריה, בפגיעה שבה איבד את עינו, הוא עתה מפקד גדוד "מוריה", שעליו מוטלת הפריצה לבית-ג'לא. בדרכו ליעד מסתבך הטור בירידה קשה וממושכת בוואדי תלול ורצוף סלעים. כיתת החוד עולה על מארב, ואחד מאנשיה נהרג. מרט בא לידי מסקנה, שלא יהיה אפשר להספיק להעפיל ברכס שמנגד ולכבוש את בית-ג'לא לפני שיאיר השחר. הוא מבקש ממשה רשות לנסיגה. משה מאשר, כי הוא סומך על שיקול דעתו של המפקד בשטח, אבל הכישלון מרגיז אותו מאוד. הוא עתיד להישאר בידידות עם מרט, אבל לעולם לא יקדם אותו בסולם הפיקוד.

תגובתו של משה כאן דומה לביקורת שהטיח בחיילי גדוד "בית חורון". הוא מסכים שההתקפה היתה נכשלת בבוקר, אבל לדבריו: "גם כאן גורם הכישלון לא היה החישוב מה עלול לקרות בבוקר, אלא מה שאירע למעשה, בלילה." מצד אחד הוא יודע, שבשתי הפעולות היו תנאים שמנעו מראש את ההצלחה, ואף גרמו אבידות בקרב החיילים. מצד שני, עם מציאת סיבות לקשיים ועם חשש מפני סיכונים אין מנצחים בקרב. מפקד החוזר ממשימה בלא להשלימה, אפילו סיבותיו מוצדקות, צריך להוכיח קודם כל שלפחות מחצית מאנשיו נפגעו בניסיון להשלימה, ולא – אין הוא מפקד קרבי. זוהי תביעה אכזרית, שיש בה סיכון חיי אדם הרבה מעבר למקובל, אבל משה עתיד לדרוש שתיעשה לנורמה של כל הכוחות הלוחמים במסגרת צה"ל.

 

 "הכישלון בבית-ג'לא," כותב טבת, "היה למשל ולשנינה והזיק למוניטין הצבאי של משה, שאת ראשיתו קנה בלוד ובכרתיה. לסגולותיו החיוביות המוכרות – אומץ, מקוריות ותושייה – הוסיפה עתה דעת הציבור הצבאי תכונות שליליות. החלו לכנותו 'פרטיזן', 'בלגניסט', 'פזיז' ו'מסוכן'."

 

מלחמת העצמאות, שנהרגים בה אלפי ישראלים, רובם צעירים, מתקרבת לסופה בראשית שנת 1949 בניצחון ישראל, ועתה עתידה להתחיל תקופה של דיונים על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל למדינות הערביות שתקפו אותה. ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות, היא אחד האזורים הרגישים ביותר. ירדן, ובראשה המלך עבדאללה, סבו של חוסיין, היא המדינה בעלת הקשרים ההדוקים ביותר עם ישראל. לפני המלחמה התקיימו פגישות בין המלך עבדאללה לבין נציגי המדינה-בדרך. האחרונה שבהן נערכה עם גולדה מאיר והסתיימה בכישלון.

ואולם בין ישראל לירדן מתקיימת, חרף מלחמת הדמים, גם מעין הבנה שקטה באשר לחלוקת אזורי השליטה, גם בירושלים. ירדן זוכה בנתח ניכר מארץ-ישראל: "הגדה המערבית". בידי מצרים נותרת רצועת עזה. מרבית שטחיה האחרים של ארץ-ישראל המנדטורית נופלים בחלקה של ישראל, וזה הרבה יותר ממה שניתן לה בהצעת החלוקה המקורית של האו"ם.

אילו הוכרעה ישראל, קרוב לוודאי שלא היה נשאר שריד ופליט ליישוב העברי תחת שלטון ערבי. סיסמת הערבים היתה: "לזרוק את היהודים לים!"

במהלך המלחמה עוזבים מאות אלפי תושבים ערבים את כפריהם ועריהם, לרוב בהשפעת מנהיגיהם, המבטיחים להם שיבה מהירה לאחר הניצחון על היהודים. בשנים הראשונות למדינה מאוכלסות הערים הנטושות בעשרות אלפי עולים יהודים, חלקם הגדול פליטים מהמדינות המוסלמיות במזרח-התיכון ובצפון-אפריקה. על חורבות הכפרים הערביים נבנים מושבים ועיירות בידי העולים החדשים.

 

משה מרבה לסייר בעמדות הקו העירוני, לאורך הגבול החוצה את ירושלים, וכן במשלטים החולשים על הדרך מהבירה לתל-אביב. הוא משתדל להישאר צמוד לשטח. "כשהייתי בא לישיבה נכבדה בנעליים מלוכלכות ובבגדים מאובקים, לא עורר הדבר תשומת-לב. ידוע היה שאני מתרשל בלבושי. לגבי עצמי, לכלוך נחשב בעיני כתמי שמן או קפה שנשפך בשעת ארוחה. באבק ובבוץ שדבקו בי בעת הזחילה בתעלות הקשר במוצבים לא ראיתי פגם."

 

לתפקידו כמפקד הצבאי של ירושלים נבחר משה בגלל ניסיונו הקרבי. בשתי הפעולות שנערכות תחת פיקודו אין הוא מצליח, אך עד מהרה מתברר לו, שעיקר פעילותו בתחום המדיני. חייו משתנים. הוא נמצא בקשר ישיר עם בן-גוריון, מעמד יוצא-דופן לגבי סגן-אלוף. הוא לומד להעריך את מנהיגותו של בן-גוריון ולהתייחס בביטול לשורה השנייה של צמרת מנהיגי מפא"י, הסובבת את ראש הממשלה. היחסים שלו עימם יהיו בעייתיים כל ימיו. הם יחששו מפניו מאוד, אך יהיו זקוקים לו ולכריזמה שלו. הוא לא יעריך אותם ביותר, אבל יישאר תמיד תחת הנהגתם של פוליטיקאים מבוגרים ממנו: רמטכ"ל אצל שר הביטחון לבון ואצל ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון, שר הביטחון אצל ראשי הממשלה אשכול וגולדה, ולבסוף שר החוץ בממשלת בגין.

 

ידיעות וכתבות על משה, בלוויית תצלומיו, נדפסים לעיתים קרובות בארץ ובחו"ל ומעוררים קנאה וחששות, אך גם הרגשה שהוא עתיד להיות אחד ממנהיגיה של המדינה. לאחר שיגאל אלון ומפקדים אחרים – עטורי תהילת מלחמת תש"ח – פורשים מהשירות, הוא נעשה לאיש-הצבא המפורסם והחשוף ביותר לתקשורת, מחוץ לרמטכ"ל ידין. משה נמצא הרבה בישיבות, בארוחות, בקבלות-פנים רשמיות ובנסיעות.

 

לירושלים הוא עולה לגור עם כל משפחתו – הרעיה רות, והילדים יעל, אודי ואסי. הם מתגוררים בבית מפואר, שהיה שייך לעשיר ערבי, אבקריוס-ביי. הבית נמצא בקצה שכונת רחביה, ליד "טרה סנטה". מספרת יעל: "היה זה ארמון, שכמו נלקח מעמודי הרומנים. טירת אבן ורודה או מבצר מכושף מהאגדות. כל חדר היה צבוע בצבע אחר, ולא פסקנו מלסופרם. היו שם חדר ורוד, חדר ירוק, חדר אמבטיה עם אריחים ירוקים, חדר אמבטיה עם אריחים כחולים שתאם חדר כחול ושני חדרי-אירוח ענקיים. חלונות מקושתים שבלטו מחוץ לקיר. קומת מרתף ובה מטבח ענק. מסדרונות ארוכים ומרפסות, גן מוקף חומות ובו בור מים ועצי פרי. אבי, נוסף לחובותיו הצבאיות, מילא גם משימות דיפלומטיות. דבר לא השתנה ביחסו אלינו, אך כל תנועותיו היו כרוכות עתה במהומה רבה; נהגים, קצינים אחרים, קווי-טלפון וכלי-רכב – כל אלה הפכו את ביתנו למטה-חטיבה שני. חל שינוי באורח חיינו. בימי שישי אחר-הצהריים נאספו בביתנו אנשי העולם הגדול או נציגיו המכובדים, נזירים פרנציסקנים, משקיפי-או"ם, קונסולים זרים ועיתונאים רבים, אורחים קבועים ורצויים במה שנודע כ'בית פתוח אצל משה דיין' – מפגש שהפך כעבור זמן קצר למוקד החיים החברתיים בירושלים."

 

בנובמבר 1948 חותם משה, בשם ישראל, על הסכם הפסקת-אש אזורית בירושלים עם הכוחות הירדניים. את הצד הירדני מייצג מפקד ירושלים הערבית, קולונל עבדאללה אל-תל – גבר ערבי צעיר ממשפחה אמידה בעיר אירביד; גבוה, חסון, יפה תואר, בהיר עור, בעל מבט ישר וחיוך גלוי וידידותי. בסיום לימודיו התיכוניים במצרים הצטרף ללגיון הערבי, וב-1942 סיים בית-ספר בריטי לקצינים בסואץ.

ירדן, או כפי שנקראה קודם: עבר-הירדן, בראשותו של המלך עבדאללה, אינה מדינה עצמאית לחלוטין. צבאה, הלגיון הערבי, הוא יציר כפיהם של הבריטים, ובתקופת המנדט מילא תפקידי שיטור גם בארץ-ישראל. "בעיניי היה אל-תל משכמו ומעלה מכל המפקדים והמדינאים הערבים שנפגשתי איתם באותה תקופה," מספר משה. "את האנגלים השולטים בעמאן שנא, ולחבריו המתרפסים לפניהם בז."

בחתונתו של משה רקדו שכניו הבדווים משבט ערב א-מזאריב, שאחד מהם פצע אותו קשות בראשו שבועות לא רבים לפני כן. את הפגישה הלילית בטבעון קיים עם קצינים מהגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, מצבאו של קאוקג'י, שבקרב עימם נהרג אחיו זוריק. עתה נוצר קשר ישיר בינו לבין קולונל אל-תל, המבוסס על יחסי אמון והערכה הדדיים. אל-תל מסכים להצעתו של משה, להתקין קו טלפון-שדה ישיר ביניהם, מבלי להזדקק לתיווך של משקיפי האו"ם, ובראשם הגנרל ריילי.

 "משה דיין אמר את אשר חשב, וכאשר חשב אחרת, אמר גם זאת." כך עתיד יצחק רבין להגדיר את מעשיותו של משה, את נכונותו לבחון מחדש מצבים משתנים, ולנקוט מהלכים מפתיעים ונועזים.

 

לפגישות עם המלך עבדאללה מסיע אל-תל בחשאי את משה עם אליהו ששון – דיפלומט ישראלי יליד המזרח, הבקיא בכל רזי הטקסיות הערבית והבדווית. פעם אחת מצטרף גם משה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל. חצר מלכותו של עבדאללה באל-שונה מתנהלת לפי מיטב גינוני המזרח. שעות ארוכות חולפות בשיחות נימוסים, במשחקי שחמט עם המלך, שבהם חובה להפסיד לו ולהיות מופתעים מחוכמתו, בהאזנה למלך בעת שהוא קורא משיריו בערבית נמלצת או חד חידות לא קשות, שהכול מעמידים פנים שאינם יודעים את פתרונן. לבסוף באה הארוחה הכבדה, שבה מוגשת לבנה לכל מנה, והמלך מוסיף לה אבקת זעתר, המושטת לו מתוך קופסת כסף אישית שנועדה רק לו.

כאשר שומע המלך שגולדה נתמנתה לצירה במוסקבה, הוא מבקש: "חליה הונכ, חליה הונכ!" כלומר – השאירו אותה שם. הוא אינו סולח ליהודייה הגאה, שהעיזה לאיים עליו בפגישה האחרונה, לפני פרוץ המלחמה.

שרת מוצא חן בעיני עבדאללה, כי הוא דובר ערבית ומקפיד על גינוני מלכות. אבל שרת יש לו חיסרון גדול: הוא דקדקן להחריד, ותיקון טעות חשוב בעיניו מכל גינוני הנימוס. כאשר המלך טועה ואומר, שסין לא השתתפה בחבר הלאומים, חוזר שרת ומתקן אותו בעקשנות של מורה כלפי תלמידו, ומאותו רגע אוהב אותו עבדאללה ממש כשם שהוא אוהב את גולדה.

בדרכם חזרה שואל משה את שרת: "מה אכפת לך מה חושב המלך עבדאללה על סין וחבר-הלאומים?"

שרת מתרתח: "אבל סין הרי היתה בחבר-הלאומים."

אצל משה שלטת הגישה הצברית – לדבר "דוגרי", כלומר – ישירות ולעניין. "דוגרי" היא מלה ערבית, אבל אצל הערבים, עד שמגיעים לדוגרי, צריך ללכת סחור-סחור. משה מתפוצץ ממש מחוסר סבלנות בפגישות עם המלך, אבל משתדל להסתיר את קוצר רוחו.

רק אליהו ששון שוחה בהן כדג במים. בפגישה שאמורה לדון בגורל השבויים הוא מצליח שלא להתייחס לנושא כל הערב, חרף הפצרותיו של משה. רק ברגע הפרידה, כאשר הוא מתחבק עם המלך, תופס ששון באבנטו, מנהג של השייח'ים הבדווים, ובתמורה על המארח להיענות לכל בקשה. המלך מרים את ידיו ומפציר בששון לבקש רק את האפשרי. או-אז מעלה ששון את שחרור שבויי גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, 670 איש הנמצאים במחנה השבויים במפרק.

"הממשלה שלך משלמת כסף בשביל להאכילם. למה מחזיקים אותם בשבי? תן לנו אותם."

המלך נועץ באל-תל, ולאחר מכן נותן את הסכמתו העקרונית. לדברי משה, ההכנה לכך נעשתה קודם. בזכות יחסי האמון שנוצרו בינו לבין אל-תל, הצליח האחרון להשפיע על המלך לשחרר את השבויים עוד לפני תחילת השיחות על שביתת-הנשק בין ירדן לישראל.

לאחר שהשבויים שבים שואל משה את אל-תל, אם החזרתם כרוכה בתשלום. אל-תל מגיש לו קבלות על סכום לא גדול, תשלום לנהגי האוטובוסים שהסיעו את השבויים חזרה, אך יש לו בקשה:

 "אולי אתה יכול להשפיע על עורך העיתון 'פלשתיין פוסט' [כיום שמו 'ג'רוזלם פוסט'], שיכתוב דברים קשים על הנוקשות שלי כלפי ישראל ועל שנאתי אליה. אני זקוק לכך כדי לשמור על שמי הטוב בירדן."

משה ממלא את בקשתו.

 

משה נמצא תחת פיקודו של האלוף צבי איילון, אלוף פיקוד המרכז. ויכוחים לא מעטים פורצים ביניהם, לרוב בגלל עצמאותו היתרה של משה. פעם זוהי "סחיבת" ג'יפים של האו"ם על-ידי אחת היחידות הכפופות למשה, פעם זהו ויכוח מקצועי על הסתרת תותחים בעמדות שבבניינים לאורך קו הגבול העירוני, ופעם – סירובו של משה לשלוח מחלקת חיילים לשמירה על טקס נטיעת יערות בט"ו בשבט בשער הגיא לזכר גיבורי מלחמת העצמאות. משה טוען שהמלחמה הסתיימה, האזור מוגן, ואין צורך להגזים בסידורי האבטחה.

הטקס עובר בשלום, ואולם משה מועמד למשפט צבאי ונמצא אשם בהפרת פקודה. מה יהיה עונשו? באותו חודש, פברואר 1949, הוא מתמנה לחבר במשלחת הישראלית לשיחות על שביתת הנשק עם ירדן. האלוף ידין, העומד בראש המשלחת, פונה אל משה ושואל אותו: "מה לדעתך העונש המתאים לך?"

 "אתה יכול להוריד אותי בדרגה, מסגן-אלוף לרב-סרן, למשך תקופה מסוימת." מציע משה.

מספר טבת: "היה זה כמעשה הארנבת שהציעה שיטילו אותה, כעונש, לסבך קוצים. שכן באופן חיצוני לא נודע כלל על הורדתו בדרגה. הוא אפילו לא היה צריך להחליף את סימני הדרגות שלו. חברי המשלחת הצבאית יצאו לאי רודוס במדי ייצוג, ועל אלה ענד רב-סרן (בעונש) משה דיין את תגי הדרגה הרגילים שלו, של סגן-אלוף – עתה דרגת ייצוג שלו."

צבי איילון, שנשאר אלוף פיקוד המרכז גם כאשר נעשה משה ראש אג"ם ורמטכ"ל, עתיד לומר את המשפט המפורסם: "יותר קל להימצא תחת פיקודו של משה מאשר לפקד עליו."

אך צריך אולי להוסיף – לא כאשר המרות העליונה עליו היא זו של בן-גוריון, וגם זאת בערבון מוגבל.

 

המשא-ומתן מתקיים בחדר הצהוב במלון "השושנים" באי רודוס. המתווך מטעם האו"ם הוא הדיפלומט האמריקני השחור, רחב הכתפיים והחייכני, ראלף באנץ'. עם מצרים כבר חתמה ישראל על הסכם, ועתה מגיע תורה של ירדן. משה נקרא לבוא בשל הניסיון הרב שצבר בירושלים.

עד מהרה מתברר, כי למשלחת הצבאית הירדנית לא ניתנו סמכויות, ואין התקדמות בשיחות. אחת הסיבות היא, שהקצינים הבדווים מתקשים בניסוח האנגלי ומעדיפים לקבל הסברים לא-רשמיים בערבית מפי הנציגים הישראלים.

משה נהנה מהאוכל הטוב, ממזג האוויר האביבי, מהנוף הנהדר ומהחברה הרב-גונית. הוא מטייל על שפת הים, במבצר התורכי העתיק ובחורשות. "אלפי פרפרים בשלל גדלים וגוונים התעופפו בין השיחים ושיוו למקום דמות אגדה." הוא מספר.

מבאנץ' לומד משה פרק באמנות המשא-ומתן. בנושאים שבהם קשה להגיע להסכמה בין שני הצדדים, מוטב להשתמש בניסוח מעורפל, שכל צד מבין אותו אחרת, ובלבד שההסכם ייחתם, והקרבות ייפסקו. בגלל חילוקי דיעות בעתיד, בקשר לפירוש סעיף זה או אחר, לא יחדשו הצדדים את המלחמה. ואכן, בתוך תקופת המשא-ומתן כובש צה"ל את אום-רשרש, היא אילת. המלך עבדאללה נזעק, ומשה נקרא לחזור לירושלים: "נפרדתי מן הפרפרים וממלון 'השושנים' וחזרתי לשיחות החשיכות שבשטח ההפקר במעבר מנדלבאום."

 

שוב מתנהלות פגישות ממושכות ומתישות עם אל-תל ועם שרים וקצינים ירדנים. כאשר מסתיים המשא-ומתן, בשעה מאוחרת בליל 23 במרס 1949, בארמונו של עבדאללה, מסביר המלך למשלחת הישראלית את כובד הקורבנות שהוא מביא בוויתוריו. משה עונה לו:

 "כל אחד משלושתנו, אנשי הצבא שכאן, יגאל ידין, יהושפט הרכבי ואני, איבד אח צעיר במלחמה הזו, מלחמה שלא רצינו בה כלל ושלא היתה מתרחשת אילו המדינות הערביות, ובכללן ירדן, לא היו מתקיפות אותנו. על ויתורים ועל פשרות היה טעם לדבר לפני המלחמה, כדי למנוע אותה. עכשיו צריך לשאת בתוצאות ולסיימה."

 

משה מקבל מהמלך מתנה – אקדח, אך ללא חריטת הקדשה או תחמושת, וחוזר באותו בוקר לרודוס, כדי לחתום על ההסכם. מהצד הירדני חותם מפקד הלגיון, הבריגדיר האנגלי גלאב פחה.

תקופת זמן נמשכים המגעים עם ירדן, במטרה להגיע להסכם שלום. למלך עבדאללה חשוב מאוד למנוע את בינאום ירושלים ולהישאר מגינם של מסגד כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. על שאיפתו לשלום הוא נרצח שנתיים לאחר מכן, ביום שישי, 22 ביולי 1951, ביריות של נגר קיצוני ערבי, בעת שהוא נכנס לתפילת הצהריים במסגד אל-אקצה, מלווה בנכדו חוסיין.

את רצח סבו עתיד המלך חוסיין להזכיר, כשדמעות-בעיניו, בהר הרצל בירושלים, ביום שני, 6 בנובמבר 1995, בטקס קבורתו של יצחק רבין, שהיה ראש הממשלה הישראלי הראשון שחתם על הסכם שלום עם ירדן, ונרצח בידי סטודנט-למשפטים קיצוני יהודי.

 

האלוף יגאל ידין מתמנה לרמטכ"ל בנובמבר 1949. עוד קודם לכן, בתפקידו כראש אגף המבצעים, הוא נושא על שכמו את עיקר הנהגתו של צה"ל במלחמה, בגלל מחלתו של רב-אלוף יעקב דורי. לאחר שלוש שנות רמטכ"לות מגיע רב-אלוף ידין לעימות עם בן-גוריון ופורש לקריירה חדשה. הוא נעשה פרופסור לארכיאולוגיה, חופר מצדה, המביע באישיותו את הממד הלאומי של הארכיאולוגיה, את הביטוי לכמיהה הישראלית אל העבר הלאומי הרחוק, החבוי מתחת לרגלינו ומחזק את קשרינו לארץ; אליו, ולא אל ההיסטוריה והספרות התורנית של אלפיים שנות גלות.

 

בוויכוחיו עם בן-גוריון, משה עצמאי ותקיף בדיעותיו לא פחות מידין. גם משה מסוגל לאיים בהתפטרות, אבל אינו מתפטר. האחריות העליונה של בן-גוריון מאפשרת לו להמשיך בדרכו גם כאשר הוא נאלץ לא פעם לבטל את דעתו מפני החלטתו של מי שעומד מעליו.

תכונה זו, חיובית ככל שתהיה, אולי גם עומדת בסופו של דבר בין משה לבין הפיסגה. הוא לעולם לא יהיה ראש הממשלה; רק עד מספר שתיים בהיררכיה יגיע, גם תחת ראשי ממשלה אחרים. וזאת לא רק מפני שעמיתיו בממשלה ובמפלגה חוששים מפניו בתור מספר אחת, אלא מפני הישארותו כל ימיו, במידה מסוימת, במעמד של "הבן" ולא של "האב".

להיות אבי העם, המנהיג בכל, לא רק בצבאיות ובמדיניות – זה מנוגד לאופי ה"צברי" המחוספס והאנוכי במקצת של משה. אותו אי אפשר להריץ בסיסמאות הבחירות שקוראות לתמוך בבן-גוריון: "הגידו כן לזקן!" ו"אחד בדורו". משה אינו שונא פרסומת. נוכחותו מעוררת תמיד עניין בתקשורת, אבל אין הוא מוכן לעשות מעצמו סמל, ובייחוד לא כמייצגה של התנהגות מוסרית או כמבטא חזון לאומי וכמעט נבואי. הוא נותר בתחום המעשי, הביצועי, שבו הדברים החשובים ביותר הם עוצמתו של צה"ל וביטחונה של מדינת ישראל, כדי שלא יוכלו להשמידה לעולם. משה גם עתיד לסרב להיות סגן לרמטכ"ל ידין. ידין, בן-דורו, אינו "דמות אב" בשבילו, אלא שווה ערך ואחריות.

 "הצבר" הראשון שמגיע להיות ראש ממשלה, יצחק רבין, מסתבך לא פעם בלשונו, בנאומיו ובראיונותיו הפומביים, כאילו קשה לו בעברית. זאת אולי בגלל רתיעתו משימוש במלים גבוהות, כמו "להיות לאור גויים" – מלים שמתגלגלות כה בקלות בפי "האבות" – בן-גוריון ובני-דורו, וזוכות לכינוי "ציונות", בהדגשת המרכאות, בפי דור ה"צברים".

 

בראשית שנות ה-50 האלוף-לשעבר יצחק שדה הוא אזרח, חבר מפ"ם, בעל נטיות שמאליות. בשנים אלה הולכת מפ"ם ונעשית גרורה רעיונית של הקומוניזם ושל רוסיה הסובייטית, והקרע בינה לבין מפא"י מעמיק והולך. קיבוצי "השומר הצעיר" מתלבטים אם מותר לקבל טרקטורים, שמגיעים מארה"ב הקפיטליסטית! בפיקוד הגבוה של צה"ל נחשבים אנשי מפ"ם מסוכנים לא פחות מהטרוריסטים-לשעבר של האצ"ל והלח"י. משה הוא אולי "אבו-ג'ילדה", אבל נאמן לבן-גוריון ולמפא"י.

העיתונאי אורי אבנרי, עורך שבועון השערוריות הפציפיסטי "העולם הזה", הוא מהמתנגדים הנחרצים לדיין ולגישתו הביטחונית. בשבועונו הוא מפרסם אודותיו דברים ששום עיתון אחר אינו מעז להדפיס.

בעומק ההתנגדות שקיימת כלפי משה בחוגים מסוימים, ובחששות מפניו, אפשר להיווכח בדברים שאומר שדה לאבנרי באותם ימים: "דיין הוא הרפתקן חסר מוסר וחסר מעצורים. לכן הוא מסוגל לכל, אפילו לדיקטטורה." שדה אינו מסתפק בכך, ומתאר מצב דמיוני: "באחד הימים יכנס בן-גוריון את כל האלופים של צה"ל ויגיד להם שצריך לאסור את יצחק שדה. כל האלופים ימצאו תירוצים כדי להתחמק מהג'וב. הראשון יגיד שהיה תלמיד של שדה, השני יטען שזה לא תפקידו, וכן הלאה. אז יקום דיין ויגיד: 'אני אעשה את זה!' – וגם אני," אומר למרבה הפלא שדה, "אם יהיה צורך לאסור את דיין, אעשה זאת!" ומוסיף: "דיין הוא האדם היחידי המסוגל לבדו להביא לחורבן המדינה. הוא איש מסוכן. צריך לשים עליו עין ולעולם לא להסיר אותה ממנו."

בהיזכרו בדברים הללו, עשר שנים לאחר מות דיין, אומר אבנרי כי שדה הגזים בהערכת דיין. "לכאורה היו לדיין כל התכונות הדרושות לדיקטטור: כריזמה המביאה לו את הערצת ההמונים (דיין היה מסוגל להפעיל את קסמו האישי כרצונו), מידה של ניכור ובדידות, אמונה מוחלטת בשליחותו. היו לו כל התכונות מלבד אחת: השאיפה הנחרצת להיות מס' 1 בכל מחיר. בגרעין אישיותו היה איזה חסר. היה נוח לו להיות מס' 2 לבן-גוריון, לגולדה, לבגין."

כזכור, שדה עצמו, בהיותו עדיין מהפכן ברוסיה, ושמו לנדוברג, קיבל פקודה לירות למוות באדם שנחשב לבוגד. שנים רבות רדף אותו זכר הירייה הקטלנית שירה בו באקדח מבעד לחלון, ואשר לימים התברר שלא היתה לה הצדקה.

 

ב-21 באוקטובר 1949, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד ירושלים, מקבל משה דרגת אלוף ומגיע למטה פיקוד הדרום בקסטינה בתפקידו החדש כאלוף הפיקוד, במקומו של יגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות.

 

* * *

ברוך בן עזר ראב

העדות של שרה אהרנסון על רצח הארמנים

מלחמת העולם הגדולה פרצה בשנת 1914. חיים אברהם [בעלה של שרה] הסביר ש"בזמן כזה אסור להביא ילדים לעולם כי הכול עולה ביוקר..." תורכיה נכנסה אף היא למעגל הריקודים של המלחמה, והחלו צרות וגזירות על היהודים בארץ-ישראל, מה שהשפיע השפעה מדכאה על שרה.

אדם צעיר אחד, י.ה. [יצחק הוז], הגיע אז לקונסטנטינופול בשליחות סודית של אגודת "השומר" ובמקרה הכיר את שרה בביתה. חיים אברהם חלש באותו זמן על עסקים גדולים עם גרמניה, והיה עליו לנסוע בגללם לגרמניה. שרה לא רצתה להישאר לבדה בקונסטנטינופול, ורצתה להצטרף אליו בנסיעתו לגרמניה. אך בגלל שתי סיבות לא מילא חיים אברהם את רצונה: ראשית – הנסיעה "תעלה כסף רב בזמנים כאלה," שנית: הוא ידע שהצעיר השחרחר אשר שרה היתה בידידות עימו לפנים נמצא כעת בגרמניה, דווקא במקום שהוא צריך לנסוע להתם. כיוון שהצעיר הארץ-ישראלי י.ה. היה צריך לחזור לארץ-ישראל, ביכר אברהם לשלוח עימו את שרה להתם אל משפחתה מאשר לקחתה עימו לגרמניה.

 "מוטב שתיסעי לפלשתינה ותוכלי לפחות לעזור במידת-מה לאביך הזקן, בפרט שאחותך [רבקה] נמצאת כעת באמריקה."

שרה קיבלה בסבר פנים יפות את החבר לנסיעה, כרגיל אצלנו בארץ-ישראל. גם זה לא היה כל כך לפי טעמו של חיים אברהם, אבל לא היתה לו ברירה והוא שלח אותה עם הצעיר מארץ-ישראל.

בתלאות רבות ובאמצעים קשים היא נסעה ביחד עם הצעיר [יצחק הוז] דרך אנטוליה והרי הטַאורוס, בואכה דמשק, עד הגיעה לארץ-ישראל בחודש דצמבר 1915, כשהיא קפואה ורעבה (כיוון שחיים אברהם לא העניק לה כסף מרובה לנסיעתה). את מלתחתה גנבו בדרך ברכבת והיא סבלה נוראות בדרך כשהיה עליה להיות עד-ראייה, שלא מרצונה, היאך הרכבת התורכית דהרה ודרסה את פליטי הארמנים האומללים אשר התגוררו בתחנות הרכבת כשהם מתים מרעב, קור וטיפוס הבהרות, והיו נשכבים על פסי הרכבת. התורכים התניעו את הרכבת על גופותיהם, וחלקי ידיים ורגליים של נשים זקנות וילדים נחתכו על ידי גלגלי הרכבת ונזרקו לתוך חלונות תאי הנסיעה (הנוסעים). שרה זועזעה איומות מסיוט זה, וזמן רב ביותר לא יכלה לשכחו.

אותה תקופה היכרתי את שרה לראשונה, אחותו של המנהל שלי [אהרון אהרנסון, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שאצלו עבד ברוך כמנהל העבודות החקלאיות]. בלונדינית בהירה ורזה עם עיניים כבויות, אך חיוך מתוק על שפתותיה החיוורות. הדבר היחידי אשר קונסטנטינופול לא יכלה לגזול ממנה...

ברוך בן עזר ראב

 

* * *

אהוד בן עזר

"זאב הערבה"

להרמן הסה

עברית: 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 12.5.1972

לפני 46 שנים

 

אריך נוימן כתב בזמנו ("הארץ", 13.5.1955) כי הדין לגבי רוב יצירותיו של הרמן הסה (1877-1962) שעם חריגתו מעולמו הפנימי, הוא נכשל כאמן. על כישלון זה שביצירה "זאב הערבה" עומד גם האנס מאייר במסתו, הנלוויית למהדורה העברית של הספר, באומרו:

"בקטעים לא מעט איבד הפאתוס הכן מכוחו לשכנע, הסצינות האירוטיות שבספר היו מן הסתם טעונות משמעות נוקבת בתהליך השיחרור העצמי של הסופר והגבר בן החמישים בשנת 1927 (שנת הופעתו של "זאב הערבה") בקירוב, ברם כיום דבק בהן – ולא רק מפני שקוראי הספרות היפה המודרנית הסכינו בינתיים אל מזון מפולפל יותר – קורטוב מנימת-הבוסר של תלמיד בית-ספר."

אין זה קל לערער על ספר של סופר כהרמן הסה, לא רק משום זה שהוא כיום באופנה בעולם המערבי, אלא בעיקר בגלל חינם וקסמם של ספריו האחרים, ומן הידועים שבהם, שהופיעו עד כה בתרגום עברי, הם: "נרקיס וגולדמונד" בתרגומו של יעקב פיכמן בהוצאת "אמנות", "דמיאן" (ספר נדיר מאוד בעברית) בהוצאת צ. לינמן תש"ב, 1942, ו"פטר קמנצינד" בספריית "רימון" בתרגומו של ש. הרברג ב-1941.

בייחוד "פטר קמנצינד" (1904), סיפורו הראשון של הסה (לפני כן פירסם שירים) עומד בסימן אותו עולם פנימי, שעליו מדבר אריך נוימן ואשר בו עיקר כוחו של הסה, וגם "דמיאן" נמנה על קטגוריה זו.

אמנם, "דמיאן" מעורר בקריאה כיום בעיות שהן נושא למאמר כשלעצמו. מפתיע ברומאן-התהוות עמוק זה בעיקר סופו – הפורקן הניטשאני שמוצא אמיל סינקלר, מספר הסיפור, במלחמת העולם הראשונה. ופורקן זה מאוד-מאוד לא משתלב עם ההערצה שרוחשים כיום להסה אותם חוגי נוער אנטי-מלחמתיים במערב.

על כך עמד גם אריך נוימן, שטען באותו מאמר על "דמיאן" כי "הגות הגורל בסיום הספר, המביאה לכעין חיוב המלחמה, ייתכן שהיא גורם נוסף לשיפוטי השלילי לגבי הסוף. כי סוף זה עלול לעורר אי-הבנות. בראשית צעדיו לא ידע עדיין הסה שיש גם דברי אמת ורזי בינה, שאסור בהחלט להביעם בגלוי. זאת למד לדעת כאשר פנה אל חוכמת הודו וסין."

נוימן עומד, בצדק, על המשותף בסיומם של "הר הקסמים" לתומס מאן ו"דמיאן" מבחינת יציאתו של הגיבור ממגדל-השן הנפשי שלו אל מלחמת העולם הראשונה.

אבל נחזור ל"זאב הערבה". הרושם הקשה המתעורר למקרא הספר הוא הרושם של מלאכותיות, של מעשה-מרכבה שהושקעה בו הרבה מחשבה אך לכלל אחדות פנימית של יצירה שלמה לא הגיע. יותר משהוא רומאן הריהו משל הגותי, אולי אליגוריה, אשר תפריהם אינם עולים יפה, ודומה לעיתים שהסה רצה במכוון, לשוות לספרו מיבנה שתפריו בולטים. הקושי לדון במשמעות הרעיונית של "זאב הערבה" נובע מאותו חוסר כוח שיכנוע שבספר.

הארי האלר, "זאב הערבה", הוא איש בודד כבן חמישים. הוא מוצא ברחוב "טראקטאט על זאב הערבה" המיועד, לפי הכתוב בשערו, רק לטרופי דעת. טראקטאט זה, הניתן בספר כקונטרס לעצמו, הוא מסה על טיבו של הזאב ושל האדם בנפשו של הארי האלר, ובנפש האדם בכלל, מסה הכתובה ברוח ניטשאנית מובהקת, והיא למעשה עיקרו של הספר.

מיהו הארי האלר?

על כך כתוב בטראקטאט: "הארי מוצא בתוככי עצמו 'אדם', כלומר עולם של הגיגים ורגשות, של תרבות, של טבע מאולף ומזוכך, ובצידו של זה הוא מוצא בתוך עצמו גם 'זאב', כלומר עולם אפל שכולו יצרים, פראות, אכזריות, טבע היולי, נטול כל סובלימאציה. ברם, למרות שחלוקה זו של אישיותו לשני עולמות עוינים זה את זה היתה לכאורה ברורה וחד משמעית לגמרי, עובדה היא, שלא פעם במרוצת חייו זכה לחוש בליבו כילד לשעה קלה, לרגע מאושר אחד, חיים האדם והזאב שבקירבו בשלום ובאחווה.

"אילו ניסה הארי לקבוע מה חלקו של האדם ומה חלקו של הזאב בכל רגע מרגעי חייו, בכל אחד ממעשיו ובכל אחת מתחושותיו, כי אז היה כהרף עין נקלע למבוך, וכל תיאוריית-הזאב היפה היתה מתנפצת לרסיסים. כי אכן שום אדם בעולם, אף לא שוכן הג'ונגל היותר פרימיטיבי ואף לא השוטה ללא-תקנה, איננו בנוי באופן כה פשוט ונוח, שאפשר יהיה להציג את מהות אישיותו בסך-הכול של שניים או שלושה גורמי יסוד בלבד. לא כל שכן אדם כה מורכב כהארי האלר, וילדותי עד-אין-שחר יהיה מן הסתם כל ניסיון לבאר את מהות אישיותו על יסוד אותה חלוקה תמימה לזאב מזה ולאדם מזה. לא משני יצורים מורכב הארי כי אם ממאות ומאלפים. חייו (כחיי כל אנוש) אינם מיטלטלים בין שני קטבים כמו למשל בין הרוח והיצר או הקדוש וההולל, כי אם בין קטבים לאלפים, לאין ספור."

ועוד נאמר על הארי בטראקטאט כי "הוא מכנה חלק מעצמו אדם וחלק אחר זאב ובכך, סבור הוא, עשה את שלו ומיצה את כל אשר לאל ידו לעשות. ב'אדם' הוא צורר יחדיו את כל הסגולות הטבועות בחותם של רוחניות, של התעלות או לפחות של תרבותיות שהוא מאתר בקירבו, ואילו במדור 'זאב' מרכז הוא את כל המושלט על-ידי היצר, הפראות, התוהו-ובוהו. ברם בצורה כה פשטנית כמו במחשבתנו, בדרך כה גסה כמו בשפת הכסילים שלנו אין הדברים מסתדרים בחיים, – והארי משקר לעצמו כפל כפליים, כשהוא משתמש בשיטת-פרא זאבית זו," כי "לאמיתו של דבר האדם הוא בחזקת ניסיון ומעבר, הוא אינו אלא אותו גשר צר ומסוכן, שבין הטבע לבין הרוח. אל הרוח, אל אלוהים, הוא נדחף מכוח ייעודו הפנימי העליון – ואילו אל הטבע, חזרה אל חיק האם, הוא נמשך בחבלי כיסופים עמוקים בנבכי יישותו.

"בין שני הכוחות הללו מטלטלים חייו, אחוזי חיל של חרדה. מה שבני אדם בכל עת ועת משיגים במושג 'אדם', הוא תמיד רק בגדר מוסכמות לעת מצוא. יצרים מבויימים, בוטים במיוחד, נדחים ומוקעים על-ידי מוסכמות אלה. האדם נדרש למידה של הכרתיות, הליכות חיים נאות והדברת הבהמיות. קורטוב של רוחניות אינו רק מותר אלא אף נתבע ממנו. ה'אדם' פרי מוסכמות אלה הוא, ככל אידאל ציבורי בחזקת פשרה, ניסיון הססני ותמים-ממולח, להערים הן על האם הקדמונית המרשעת 'טבע' והן על האב הקדמון והטורדן 'רוח', כדי להשתמט מילוי תביעותיהם היותר קטגוריות ולשכון ביניהם, באמצע הפושר שבין הקצוות. על כן מרשה וסובל האזרח הממוצע את מה שהוא מכנה בשם 'אישיות', אך בד בבד עם כך הוא מפקיר את האישיות למולך 'מדינה', כשהוא מנסה לבלי הרף לסכסך ביניהם. מפני זה עשוי האזרח היום להעלות על המוקד ככופר, ולתלות על עמוד התלייה כפושע, את מי שמחרתיים הוא עתיד להציב לו אנדרטאות."

והסה ממשיך באותה רוח ניטשאנית באומרו ש"האדם" איננו יצור שכבר נברא וקיים, אלא הוא בחזקת אתגר של הרוח, אפשרות רחוקה. נכספת ומטילה מורא כאחד, שדווקא אותם יחידים, נדירים, שהיום מציבים להם עמודי תלייה ומחר אנדרטאות, הם אלה המתקדמים אט-אט פסיעה אחר פסיעה בדרך זו, הרצופה תמיד ייסורים ואכסטאזות נוראים. הארי האלר נרתע מללכת בדרך זו, המובילה אל האדם העליון הניטשאני, ואפילו הוא יודע כי בקצה של דרך זו רומז לו אלמוות, אין הוא מוכן להתייסר בכל הייסורים ולמות את כל המיתות הללו, הוא עוצם עיניו "ואינו חפץ לדעת, שההצמדות הנואשת אל האני, הסירוב הנואש למות, הם הדרך היותר בטוחה אל המוות הנצחי, בעוד שכושר-החידלון, הסרת-הקליפות, התמכרותו השלמה של האני לתמורה הנצחית, הם המוליכים אל האלמוות."

בהמשכו של הסיפור מגלה הארי הבודד, בן החמישים, את חיי האהבה הסוערים בחברת שתי נשים וגבר, שיש בהם מן היסוד ההמוני, האירוטי והבוהמי, והוא משתתף בנשף מסיכות ומבקר בתיאטרון מאגי. ובתיאטרון הזה כמו עוברים לפניו בחלום מחזות ממשיים ומדומים מתוך חייו, זיכרונות וחלומות, והוא נדרש להגיב ולקחת חלק במעשים מוזרים, סוריאליסטיים.

קשה להבין לאשורם את כל משמעויותיו של הספר, גם לא נראה שהסה, כמו גם בספרים אחרים שלו, משתדל להרצות שיטה פילוסופית, אלא משאיר, כמו ב"דמיאן", פתח רחב למשמעויות ולפירושים שונים. מצד אחד מתאר הרומאן את התרבות-לא-תרבות של דורנו, את הכרך הגדול רודף התענוגות, את הצעיף הדק של האנושיות אשר מסתיר את היצרים הזאביים, התופתיים, (התקופה בה נכתב והתפרסם הספר, תקופת בין שתי מלחמות עולם, היא גם התקופה המתוארת בו).

אבל ניראה כי לא גורלה של החברה הוא בראש מעייניו של הסה בספר זה, אלא גורלו, ובעצם כישלונו, של הארי האלר, זאב הערבה, להיות הוא עצמו בשלמות. להיות אדם, זאב, או אדם עליון. להגיע אל מעמדם של בני האלמוות. האהבה החושנית לשתי הנשים, נשף המסכות ובייחוד התיאטרון המאגי, הם משחק דמיוני באפשרויות של הגשמה אכסיסטנציאלית. אך זו אינה הגשמה אמיתית, אלא משחק של כאילו-הגשמה. זו אינה נגיעה אמיתית בשום מציאות, לא של האדם האמיתי ולא של הזאביות כשלעצמה, אלא בריחה אל התחום של האמנות ושל החלום.

 

* הרמן הסה: "זאב הערבה". תרגמה עדנה קורנפלד. בצירוף מסה מאת הנס מאיר. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב. תשל"ב, 1972. 221 עמ'. 

 

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* שלום אהוד, קראתי בעניין רב ביותר את הרשימה שלך על חידוש התרגום של הרברג ל"פטר קמנצינד", כי בדידי הווה עובדה. לי עצמי קרה דבר דומה. את הספר "טראומה והחלמה" מאת ג'ודית לואיס הרמן תרגמתי בשנת 1994 להוצאת עם עובד. בשנת 2017 יצאה מהדורה חדשה של הספר. שמי בתור המתרגמת מופיע גם במהדורה הזאת, אך מבדיקת הנוסח החדש התברר לי שאין זה עוד התרגום שלי. כמו צונאמי עברה על התרגום עריכה פרועה והותירה אחריה עיי חורבות. ביצר עריכה מטורף נמחקו פסיקים, מקפים, מירכאות, מילים; משפטים נחתכו, זמנים שונו, משמעויות סולפו, מונחים שובשו; תקין נהיה לא-תקין, נכון נהיה שגוי, יפה נהיה מכוער, בהיר נהיה מעורפל.

הנה כמה דוגמאות, מעט מזעיר:

יפה נעשה עילג: "השתנו פניה" תוקן ל"הפנים שלה השתנו"; "האפליה הממוסדת נגדן" תוקן ל"האפליה לרעה נגדן מצד הממסד";  "תהודתו אינה נשמעת" תוקן ל"הדהודו אינה נשמעת".

מונחים מדויקים שובשו: "קו-בסיס" תוקן ל"בסיס", "אורכי-גל" תוקן ל"גלים".

בהיר נהיה סתום: "קשת התסמונות" תוקן ל"קשר של התסמונות".

ביטויים שובשו: "מעוות לא יוכל לתקון" תוקן ל"מעוות שלא יוכל לתקן".

משמעויות שובשו עקב מחיקת מקפים: "זהות-הקורבן שלו" תוקן" ל"זהות הקורבן שלו" (ויצר משמעות הפוכה: "זהותו כקורבן" נעשה "הזהות של קורבנו").

משמעויות שובשו עקב מחיקת מילים: "המצבה מתעדת את מספר הנופלים" תוקן ל"המצבה מתעדת את הנופלים"; "המרכיבים הבסיסיים של ביטחון" תוקן ל"המרכיבים הבסיסיים".

משמעויות התהפכו: "עמדה על טעותה" תוקן ל"נוכחה שצדקה". "יציבות סימפטומטית" (כלומר, התסמינים נעלמו ואינם מופיעים שוב) תוקן, בדיוק הפוך, ל"יציבותם של התסמינים". 

ועוד ועוד, מאות תיקונים מיותרים ומזיקים שעיוותו את הספר ואת תרגומו לבלי הכר. לדאבון ליבי, שמי עדיין מתנוסס על התרגום הזה. אך יותר מהנזק לשמי, יש כאן נזק לספר עצמו, למחברת שלו ולקוראיו. ראוי לגנוז את המהדורה החדשה הזאת ולהוציא מהדורה מתוקנת, ואכן זה מה שביקשתי מן ההוצאה לעשות, אך בקשתי נדחתה. המהדורה הפגומה ממשיכה להימכר, ועל כן ראוי לפרסם את העוול הזה שנעשה לספר, למחברת שלו ולמתרגמת, ולהתריע לפני ציבור הקוראים שמבקשים לקנות את הספר ,שהמהדורה החדשה מקולקלת, וכדאי להעדיף על פניה את המהדורה הישנה, הטובה ממנה לאין ערוך. 

בברכה,

עתליה זילבר

 

אהוד: מאחר שהייתי גם עורך ספרים, השתדלתי בעריכה לא לפגום בתוכן ולהיצמד ככל האפשר לרמה הלשונית של התרגום או של המקור, זאת בעריכת ספרי מקור.

בשעתו ערכתי ספרים אחדים של דבורה עומר להוצאת שרברק. המו"ל, זאב נמיר, התרעם עליי שאינני משביח ומגביה את סגנונה כפי שנהג לעשות העורך הקודם שלה, אוריאל אופק, אלא נצמד לשפתה הטבעית.

השיא היה כאשר קיבלתי לעריכה כתב-יד של רומן של נגה מרון, והחזרתי אותו כמו שהוא לזאב נמיר, כשאני אומר לו שכתב-היד בסדר גמור ולא צריך לשנות בו אפילו מילה אחת. אגב, זה קרה לי רק פעם אחת מבין עשרות הספרים שערכתי. הוא כמובן סירב תחילה להאמין לי וחשב שאני מתעצל לערוך.

יש עורכים שכדי להצדיק את שכרם, שאמנם אינו רב, עושים בטקסטים שינויים ללא צורך ומתעללים במחברים ובמתרגמים המסכנים.

מצד שני, מרבית כותבי העברית, ובהם גם כמה סופרים מפורסמים וחשובים, אינם יודעים לכתוב עברית טובה, נכונה ומדוייקת, וזקוקים לעריכה יסודית. במכתב העיתי "חדשות בן עזר" אני עורך כל משפט ומשפט, והעריכה מתבטאת גם בכך שאינני משנה דבר במשפטים שהם בסדר גמור, אבל עברו בדיקת קריאה שלי.

באשר לספריי שלי, זה שנים שאני עורך ומתקין אותם לדפוס בעצמי, כל ספריי בהוצאת 'אסטרולוג', משנת 2000 ואילך, הם ללא התערבות יד זרה (לבד מהטקסטים המנוקדים).

כאשר הבאתי לדפוס את שירי דודתי אסתר ראב (בהוצאת זב"מ), ובייחוד את "כל הפרוזה" שלה (בהוצאת 'אסטרולוג'), השתדלתי תמיד להשוות את מה שכבר פורסם – עם כתבי-היד המקוריים שלה (שאותם כבר העברתי בינתיים ל"גנזים"), ונוכחתי כי העורכים נטו לא פעם "לגהץ" את השימוש הפרוע שלה והמיוחד לה בסימני הפיסוק. לכן, כמעט בכל מקום שיכולתי להשוות למקור, העדפתי את הנוסח המקורי שלה על פני הנוסח שפורסם.

 

* רשמי ביקור במוזיאון יעקב אגם. אהוד שלום, מוזיאון יעקב אגם שנפתח לא מכבר לא זכה ל"פירגון" ולכסוי הולם ומכובד שהוא ראוי לו, לדעתי. מעט הכתבות בעיתונות המקומית לא יצרו אצלי וכנראה אצל רבים אחרים ציפיות לפיכך הופתעתי בביקורי במקום והחלטתי להביאו לידיעת קוראי המכתב העיתי.

המוזיאון יפהפה!  לא גדול, עדיין חסרות יצירות רבות (חלקן במחסן) אך המבקר זוכה לחגיגה לעיניים.

רק ראיית היצירות במרוכז מאפשרת הבנת האומנות הקינטית של אגם, המתבטאת בשינויי צבעים, צורות ותנועה. לא דומה הפגישה עם יצירות בודדות של האמן כראייתן במרוכז, בליווי הדרכה מעולה והדגמת התנועה הנעשית אך ורק על ידי המדריכות שהמוזיאון מעמיד לרשות המבקרים.

מבנה המוזיאון מזכיר במקצת את מוזיאון גוגנהיים בניו יורק, ואף משכן במרכז האולם יצירה בשם "פנורמגאם" (פנורמה-אגם) שהוצגה ב-1980 במוזיאון גוגנהיים לראשונה, ויצירות נוספות שהיו בהשאלת האמן במקומות שונים בעולם.

המוזיאון מתאים לביקור משפחות למבוגרים ולילדים החל בגיל שנה ...  ומזמן למבקר חווייה ויזואלית מרתקת.

ניתן לשער כי מוזיאון אגם בראשון לציון יהיה בעתיד מרכז חשוב, ותיירים מכל העולם ינהרו אליו כפי שנוהרים היום למוזיאונים ייחודיים השוכנים באתרים נידחים.

הכתובת: מיש"ר 1 ראשון לציון. סגור בימי א' ובימי ו'.

רות דנון

בני עטרות

 

* הנה זה מתחיל: "עצומת רשת שפורסמה אתמול (שלישי, 15.5) באיסלנד קוראת לבטל את האירוויזיון בישראל בשנה הבאה בטענה שקיום התחרות בארץ יוביל להלבנת פשעי הכיבוש. כך דווח הבוקר (רביעי, 16.5) באתר האיסלנדי "grapevine". העצומה, שחתמו עליה כבר יותר מ-16 אלף אנשים, עלתה בעקבות הידיעות על עשרות הרוגים פלסטינים בהפגנות בגבול עזה. פול אוסקר, מכוכבי הפופ באיסלנד שייצג את המדינה באירוויזיון ב-1997, אף קרא לאיסלנדים להימנע מהשתתפות בתחרות בישראל." ["הארץ" באינטרנט, 16.5].

לא צריך להיות נביא או שרת תרבות בשמלת ירושלים כדי לדעת שתחרות האירוויזיון שתתקיים בירושלים, או בכל מקום אחר בישראל, בעוד שנה, תהיה מאורע פוליטי שאותו תחרמנה מדינות רבות אירופאיות התומכות בטרור הפלסטיני, שמצידו ודאי גם יגביר את פגיעותיו הנפשעות לקראת התחרות ויזכה בכך מצידן לאהדה רבה. זו תהיה הזדמנות נהדרת לשונאי ישראל להחרים אותנו! זה יהיה מפגן תעמולה אנטי-ישראלית בקנה מידה עולמי!

 

* שמועות עקשניות אומרות כי מחלקת החקירות של פוליס ישראל תפסיק להתעסק בקקה תקשורתי שחלקו ממוחזר ותתחיל לעסוק ברצינות בפיענוח פרשת הרצח בבר נוער וגם תתגייס לחקור ולהפליל את הפושעים ששודדים את חקלאי ישראל.

 

* יואל נץ: שלום אהוד! שני כותבים מעולים לוקחים חלק בעיתונך המצוין: אורי הייטנר ונעמן כהן. והנה לאחרונה "ירד" אורי על נעמן, על שזה רשם "אוטוביוגרפיה" במקום: "ביוגרפיה"... נעמן לא נשאר חייב ובגיליון הבא גמל לו לאורי על שזה כתב "טרור חקלאי"...

לא יאה ומיותר! ברוסית אומרים: Ты мне в кашу! – а я тебе в борщ – דהיינו: "אתה לי לדייסה – אז אני לך לבורשט!"

 

* נאום נציגת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, במועצת הביטחון, בדיון הצבוע והפרו-פלסטיני על פשעי החמאס על גבול עוטף עזה, השבוע:

http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=42812

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל