| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1345
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בסיון תשע"ח, 21.5.2018
עם צרופת הפואמה "עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם" של יוסי גמזו, עשרה שערי עיר ושיר, שזכתה בפרס אקו"ם לשירה ישראלית, והיא ניתנת כאן לרגל הכרת ארה"ב באיחור של 70 שנה בזכות מדינת ישראל על בירתה ההיסטורית
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: בריג'יט גבריאל על האיסלם. [ציטוט]. // יורם אטינגר: שגרירות ארה"ב בירושלים – אינטרס אמריקאי. [ציטוט]. // מוטי הרכבי: 1. ראש השב"כ לשעבר ומיספר 2 במפלגת "יש עתיד", יעקב פרי, נתפס משקר ובגדול! 2. שמאלנים ״יפי נפש״ סלקטיביים. 3. חיכיתי שבוע. 4. אנחנו לא נותנים מספיק קרדיט ל״עיתונאי ישראל״. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.5.18. // יוסי אחימאיר: מסחטת הדמעות של החמאס. // איתמר אייכנר: השגרירה נקראה לנזיפה, ונזפה בבלגים." [ציטוט]. // יהודה דרורי: ה"זכויות" האבודות של העזתים... // משה כהן: זיכרון קצר. // חיים ביאור: ריאיון עם פרופ' איתן גלבוע: "זהו ג'יהאד הסברתי" [ציטוט]. // הדסה מור: 1. סִימָנֵי דֶּרֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי. 2. ההצגה "התקווה" בתיאטרון "הבימה". // פוצ'ו: בחיי [4], פרק מ"ד. עריכת עלון כהשלמת הכנסה. // אורית דשא: העיר נתמלאה. // תקוה וינשטוק: בין "והגית בו יומם ולילה" לבין הרימון. // נעמן כהן: הפתרון לעזה: פתיחת השערים ליציאה דרך הים. // אהוד בן עזר: "דמיאן" להרמן הסה. עברית: 1942. 1972. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "ידיעות אחרונות" ביום 11.12.1976, לפני 42 שנים. // ממקורות הש"י.
עקב סיוד חדרים בקומת המערכת ייתכן שינוי בהופעת הגיליון הבא 1346
בריג'יט גבריאל, ערביה נוצרייה, נואמת בכנס בארה"ב, ממש לפני הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, ועדיין רלבנטי מאוד!
איזו אישה מעוררת השראה! חובה לצְפות!
https://www.facebook.com/provokator.co.il/videos/1680510321998333
* * *
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
שגרירות ארה"ב בירושלים – אינטרס אמריקאי
"חדשות מחלקה ראשונה", 17 במאי
הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל ומקום השגרירות – לראשונה מאז 1948 – מלמדים על הכרה בסדר העדיפויות המזרח תיכוני, סטייה מדוקטרינה בת 70 שנים של מחלקת המדינה, וקידום ביטחונה הלאומי של ארה"ב.
בניגוד לתובנות המקובלות של הממסד התקשורתי, האקדמאי ומחלקת המדינה, הנשיא טראמפ מבין שהמעש – למרות המלל – הערבי מצביע על מקומם הנמוך של ירושלים והעניין הפלשתיני בסדר היום הערבי, המתמקד באיומים קטלניים של האייתולות, דאע"ש ו"האחים המוסלמים" על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן ומצרים.
העברת השגרירות – לפי "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995 – ממחישה את הפער בין עמדת הנשיא טראמפ, רוב הקונגרס והמצביעים בארה"ב, לבין הלך-הרוח השולט באו"מ, הרפיסות האירופאית ומוקדי התקינות-הפוליטית במחלקת המדינה, התקשורת "העילית" ומכוני המחקר בארה"ב.
ההחלטה משקמת את עצמאות הפעולה האמריקאית החד-צדדית, בניגוד להיגררות הנשיא אובמה אחר פעולות רב-צדדיות שכירסמו במעמד ובאינטרסים של ארה"ב.
העברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאת נחישות להדוף לחצים אירופאים, בינלאומיים וערביים, כדי לשקם את תדמית ההרתעה של ארה"ב. הנשיא טראמפ – ובמיוחד יועצו לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, ומזכיר המדינה, מייק פומפיאו – משוכנעים שוויתור לפורעי-חוק מהווה רוח-גבית לטרור ורוח-נגדית למשטרים ידידותיים.
לדוגמא, הכרת ארה"ב באש"פ בדצמבר 1988 שפכה שמן על מדורת החינוך לשנאה והטרור הפלשתינים, בדומה להשפעת ויתורים ישראלים חסרי-תקדים ב-1993 ("הסכם אוסלו") ו-2005 ("התנתקות") שהובילו לטרור חסר-תקדים, שלוש מלחמות (לפי שעה) וערעור תחושת-הביטחון הרבֵּה מעבר ל"עוטף עזה".
פייסנות וכניעה מכרסמים בתדמית ההרתעה, ולכן מלבים את אש הטרור ופוגעים בביטחון הלאומי ובביטחון הפנים. אי-הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל לא מנעה את טרור מכוניות התופת ב"מגדלי חובאר" ובריאד בסעודיה ב-1995 ו-1996 (24 הרוגים אמריקאים), פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה ב-1998 (224 הרוגים), הפיגוע במשחתת האמריקאית "יו. אס. אס. קול" בנמל עדן ב-2000 (17 מלחים נהרגו), וכמובן שלא מנעה את הטבח ב"מגדלי התאומים" בניו יורק ב-2001 (3000 הרוגים).
כצפוי, אי-מימוש "חוק השגרירות בירושלים" – כתוצאה מסעיף שהוכנס עקב בקשת רה"מ ישראל, ומאפשר לנשיא לדחות את יישומו – לא בלם טרור ולא קידם שלום. להיפך, הוא החריף את הטרור הפלשתיני, חייב את הרשות הפלשתינית לאגף את ארה"ב מהצד המכסימליסטי, להעלות את רף-ציפיותיה ולהקצין את תביעותיה. כיצד יכול פלשתיני להכיר במערב ירושלים כבירת ישראל אם ארה"ב אינה מכירה בה?!
לעומת זאת, הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל מבהירה לפלשתינים שיש מחיר לטרור ולגרירת-רגליים: היום הכרה במערב ירושלים, מחר אולי בירושלים המאוחדת, מחרתיים אולי רמת הגולן וגוש עציון, וכו'...
העברת השגרירות לירושלים מבטאת את מסד התרבות והערכים של ארה"ב כפי שעוצבו על ידי המתיישבים הראשונים במאה ה-17 והאבות המייסדים במאה ה-18, שראו בירושלים עמוד-אש ערכי – "העיר הזוהרת על ההר". מכאן 50 עיירות וערים בארה"ב הנקראות ירושלים ושלם (Salem), ואולי אף האיות האנגלי של ירושלים (Jerusalem) – במרכזו USA.
יורם אטינגר
* * *
אהוד בן עזר: מתי יושם קץ לטרור הערבי נגד חקלאֵי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית כאחת, להרוס את החקלאות העברית!
* * *
מוטי הרכבי
1. ראש השב"כ לשעבר ומיספר 2 במפלגת
"יש עתיד", יעקב פרי, נתפס משקר ובגדול!
השקר על השירות הצבאי מביך, אבל השקר של הכחשת הפגישות עם דרעי ערב קבלת אחת ההחלטות הגורליות לעם ישראל, הסכם אוסלו, גרוע שבעתיים.
השאלה המתבקשת, מה גרם ליעקב פרי להכחיש את קיומן של הפגישות אפילו בבדיקת פוליגרף? ואיזה מידע היה לפרי שבעזרתו יכול היה לסחוט מדרעי תמיכה בהסכם אוסלו?
לא פחות מדאיגה העובדה שהדרג המדיני השתמש בשב״כ למטרות פוליטיות פנימיות השנויות במחלוקת.
השאלה המרכזית – איך ייתכן שעדיין לא קמה ועדת חקירה פרלמנטרית וחקירה משטרתית על שקר! סחיטה! ושיבוש הליך דמוקרטי!
אחזור על מקצת מהעובדות.
בתוכנית ״עובדה״ מתפרסם שבבדיקה פוליגרף מתגלה שראש השב"כ יעקב פרי שיקר. לטענתו לא פגש את דרעי לפני ההחלטה של ש״ס לתמוך בהסכם אוסלו, אבל מסתבר שהוא כן פגש אותו. יעקב פרי ממשיך ואומר, לאחר שנתפס משקר בפוליגרף, שפגש את דרעי רק פעם אחת, מסתבר שפגש אותו מיספר פעמים, והכול לפני החלטת ש״ס לתמוך בהסכם אוסלו!
תוכנית "עובדה", ולמה אני לא מתפלא, לא ניסתה לבדוק איזה מידע החזיק פרי, מידע שכאמור עזר לפרי לסחוט מדרעי תמיכה בהסכמי אוסלו.
מה קרה באותן פגישות לעולם לא נדע, ספק אם נדע איזה מידע נגד דרעי מחזיק יעקב פרי בשרוולו. כל מה שאנחנו יודעים שש״ס החליטה פתאום לתמוך בהסכם אוסלו!
בתוכנית ״עובדה״ השנייה, מתברר שיעקב פרי שיקר גם לגבי עברו הצבאי. פרי בנה לעצמו עבר צבאי מפואר, כשבמציאות מעולם לא שירת בצבא. איך קורה שהשב"כ לא מצליח לגלות עובדות שכל ילד יכול לגלותם? איך קורה שמגייסים לשב״כ אדם שלא שירת בצה"ל? אני לא יודע מה מעורר חלחלה יותר: השב״כ ידע ולא עשה כלום, או לא ידע!
תוכנית ״עובדה״ השלישית עמדה לגלות שקר נוסף, והגרוע מכול, התכנית נגנזה (מעניין מי שילם כדי לגנוז אותה?) ופרי התפטר.
עיון קצר בביוגרפיה של יעקב פרי מראה קריירה מלאה בפרשיות שחלקן נחקר וחלקן לא, אבל מסתבר שאם אתה שקרן טוב ומספיק חצוף אפשר לצאת נקי מכולן.
יעקב פרי היה הבכיר הביטחוני הראשון שהתחיל לעבוד עם התקשורת, הוא טבע את פנינת הלשון שכל כך אהבו בתקשורת ״אין פתרון צבאי יש רק פתרון מדיני." הצלחתו הכבירה בשיתוף פעולה עם התקשורת הפכה עם הזמן לדרך ארץ של רמטכ"לים ומפכ"לים. כולם למדו שאתה יכול להיות כישלון מוחלט, אך אם תדליף ידיעות ותתקוף את מי שהתקשורת אינה חפצה ביקרו, תהפוך בין לילה לגיבור.
הנזק שהוא השאיר אחריו פוגע בעם ישראל ובשב״כ עד עצם היום הזה.
האם זה מקרה שהאינתיפדה הראשונה היתה במשמרת שלו? האם זה מקרה שגם רצח רבין היה כמעט במשמרת שלו, פרי התפטר ב-1995 ורצח רבין היה ב-1995.
אחזור על השאלות המרכזיות:
כיצד מתמנה שקרן סדרתי, ללא שירות צבאי, לראש השב"כ?
אם פרי החזיק מידע על דרעי שבעזרתו סחט ממנו תמיכה בהסכם אוסלו?
איך ייתכן שמשתמשים בשב״כ למטרות פוליטיות פנימיות השנויות במחלוקת?
למה נגנזה תוכנית ״עובדה״ מיספר 3?
ועדת חקירה ממלכתית היא חובה. איך אומרים בשמאל כשרוצים לחקור ימניים, אם הכול בסדר, למה לא לאפשר חקירה!
2. שמאלנים ״יפי נפש״ סלקטיביים
חשוב לכם מאוד למצוא אשמים להרג הפורעים והרוצחים הערביים מעזה.
הסתכלו בראי, ההצגה כולה בשבילכם, הרצון של החמאס להציג כמה שיותר הרוגים נועדה לכם ורק לכם.
אז כן, אתם אשמים בהרג, אתם יצרתם את האווירה בה כדאי לחמאס להקריב את אנשיו!
תודה לממשלת ישראל שלא היתה מוכנה הפעם להיכנע לשמאל, לאפשֵר לרוצחים מעזה להגיע ליישובים ישראליים ולשחוט יהודים!
3. חיכיתי שבוע
60 מערביי עזה (לעולם לא נדע את המיספר האמיתי) נהרגו בניסיונות לחצות את הגדר, ולפגוע בישראלים. חיכיתי שבוע עם הרבה פחד בהתחלה, קצת ירידה במתח ושוב פחד לקראת יום שישי. אבל עכשיו אני יכול להתרווח בכורסא ולספר מה באמת עובר על עוד ישראלי בימים אלה.
התקשורת הצליחה להכניס אותי לחרדות. נכון, אפשר לחייך ולהזכיר לי שהתקשורת הישראלית תמיד הצליחה לנחש את ההיפך מהמציאות, אבל למרות שידעתי זאת, ״נבואות הזעם״ שנחתו עלינו, ללא הפסק, מהטלוויזיה בסלון, מהרדיו בנהיגה ומדפי העיתונים, עשו את שלהן.
אז מה סיפרו לנו: ״ה-14 בחודש זו רק ההתחלה, מחר ביום הנכבה יוכפל או יושלש מיספר הערבים שינסו לחדור לישראל, וזה רק שאלה של זמן עד שיצליחו.״ "ירושלים תבער.״ ״הגדה תעלה בלהבות.״ ״החיזבאללה ינסה לפרוץ את הגדר בצפון ובמקביל ישלח טילים על ישראל.״
לא, אינני חסין לנבואות שחורות. בלילה הראשון אחרי ה-14 בחודש התקשיתי להירדם. ב-15, יום הנכבה, הייתי במתח כל היום ולא האמנתי שיש שקט. אבל מסתבר שבעזה לא יודעים לקרוא עיתונים ישראלים ולהבין מה צריך לעשות.
המתח ירד לאט-לאט, אבל שוב הגיעו ידיעות הכזב לקראת יום שישי: ״ערביי עזה לא יאכזבו את התקשורת הישראלית ושוב תהיה פריצה המונית.״
אבל כרגיל התקשורת הישראלית דיווחה את משאלות ליבה, והמציאות שוב היכתה בפניה, השקט נשמר וערביי עזה למדו את הלקח המר!
אז אם נסכם, אפשר לומר בוודאות – הצלחה מוחלטת של ממשלת ישראל.
הנחישות בשטח הביאה הצלחה, ערביי עזה למדו את לקח שלא יישכח מהר. העובדה שדובר החמאס מיהר לפרסם ש-50 מההרוגים הם אנשי חמאס (לא מאמין לשום מיספר מעזה) מוכיחה שהתסיסה בעזה כל כך גדולה שהחמאס מצא צורך ״להתהדר״ במיספר נפגעים גדול. איני רוצה להתנבא, אבל לא אופתע אם בפעם הבאה יתקשו המנהיגים הציניים של ערביי עזה לשלוח אותם לגדר עם ההבטחה שהחיילים כבר ברחו מזמן.
גם בתחום המדיני קצרנו הצלחה, אמנם ארדואן הדמוקרט ואוהב האדם האשים אותנו בהשד-יודע-מה, גם חטפנו פה ושם גינויים, אבל הרבה-הרבה פחות ממה שהיינו רגילים לו בעבר.
גם לערבים היו הצלחות: פעילי מר"ץ התאבלו, "בצלאל" ו"שנקר" תלו תמונות של השאהידים, ושמאלנים עברו הדתה, אחרי שמעולם לא התפללו – פתאום אמרו קדיש לזכר אנשי חמאס.
באשר לתקשורת ולשמאל, כבר כתבתי, אם אתם חייבים למצוא אשמים, הסתכלו בראי, אתם קהל המטרה שלהם, ההצגה כולה נועדה לכם ובשבילכם, ללא המשוב החיובי שמנהיגי עזה ציפו וקיבלו מכם, לא היה צריך לשלוח אנשים להיהרג.
4. אנחנו לא נותנים מספיק קרדיט
ל״עיתונאי ישראל״
העולם ברובו לא שמע על עזה ועוד פחות רוצה לשמוע על עזה.בין הבודדים שכן שמעו, הרוב לא מצליח להבין מדוע תוספת של 60 הרוגים לקציר שנתי עולמי של כ-150,000 הרוגים (לא כולל נשים שנרצחו על רקע כבור המשפחה) כתוצאה מטרור ומלחמות של ערבים/מוסלמים (99% מההרוגים מוסלמים) – עושה איזשהו הבדל.
אבל למרות הקושי צריך להעריך את המאמץ והנחישות של ״עיתונאי ישראל״ שלא הרימו ידיים ממשיכים לחפש בנרות וגם מוצאים.
כמה עבודה קשה וכמה כסף צריך להשקיע כדי למצוא את ״ארגון הנשים שמאמצות תוכים כחולים בכלוב סגול משבדיה עילית״ ארגון שמגנה את ישראל; או למצוא את ארגון הגברים בעלי האוזניים הגדולות מזנזיבר תחתית, גם ארגון זה מגנה את ישראל. חשוב להזכיר את ההצלחה הכבירה במציאת 8 נשים בלונדון שעברו הדתה מזורזת וקראו קדיש לזכר הקדושים הערביים מעזה. אכן עבודה עיתונאית שכל כולה לשם שמיים ונגד תפארת מדינת ישראל.
מוטי הרכבי
* * *
רץ באינטרנט, נשלח למוטי הרכבי
התשובה שלי לביזוי הדת ועם ישראל מתוכנית "ארץ נהדרת" אתמול [16.5]:
למפיקי ויוצרי ארץ נהדרת: אני אדם חילוני, אך המצגת הבזויה שלכם בתוכנית אמש, המציגה את שר החינוך נפתלי בנט עם תפילין על ראשו בצורת הקוקיות של נטע ברזילי, מקוממת, מזעזעת, חסרת טעם וכמובן פוגענית.
האם עלה פעם בדעתכם, או שהייתם מעזים לצחוק וללעוג בצורה כזאת לאיסלם ולסממניו? ברור שלא! כי אתם פחדנים, נפולת של נמושות, וכי למה שתפגעו בבני בריתכם הטובים ביותר? הכי קל הרי זה ללעוג ליהדות ולמדינת ישראל, סמליה והמסורת שלה, לצורך הצדקת האג'נדה האנטי ישראלית, ומאמש גם אנטי יהודית שלכם, כי הרי אתם יודעים שכל רע לא יאונה לכם, כי במסגרת חופש הביטוי (שגם אותו המחנה שאתם מייצגים, ניכס לעצמו ולעצמו בלבד) מותר לומר הכול, אפילו אם זה פוגע בציבור גדול במדינה הזאת, מה אכפת לכם? הרי זה משרת את האג'נדה החולנית והבזויה שלכם.
מטריף אותי כל פעם מחדש לשמוע ולראות את השנאה וקנאה שנוטפת מכם בכמויות אדירות, את הפייק ניוז הכל כך בוטה לצורך ייצוג צד אחד בלבד, את החתירה תחת שלטון שנבחר בצורה חוקית ודמוקרטית. אין לכם גבולות לשנאה ולרוע, אבל אתמול חציתם את כל הקווים האדומים, ואם היה לנו בג"ץ נורמלי בארץ, שלא משרת את האג'נדה הסמולנית ההרסנית שלכם, הייתי מגיש בג"ץ נגד המשך שידורה של התוכנית שלכם, שירדה לרמה של ביוב ותהומות הנשייה.
אני פשוט מזועזע ופגוע עד עמקי נשמתי, ומתבייש שיש תוכנית כמו שלכם בטלוויזיה, תוכנית שאמורה לשמח ולהצחיק ובמקום זאת פגעה אתמול ברבים וטובים מאיתנו בציבור הישראלי.
תתנצלו מיד בפני כל מי שנפגע מכם... הפכתם לא ראויים ואויבים של כולנו. תתביישו לכם!
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 20.5.18
* הצלחה אדירה – כבר שבעים שנה מרחף מעל ראשה של ישראל הסיוט, של צעדה המונית של פלשתינאים לתוך ישראל, כדי לאתגר אותנו במימוש תביעת ה"שיבה". אנו יודעים שממסע זה – טוב לא יכול לצאת.
מדובר באיום אסטרטגי על ישראל, ואסור בשום מחיר לאפשר זאת. אם כדי למנוע את החדירה לשטחנו היינו נאלצים להרוג 1,000 ואפילו 10,000 איש, היתה לכך הצדקה מלאה.
עם זאת, אנו יודעים שכל הרוג שלהם הוא פגיעה בתדמית ישראל ומתנה לתעמולה הפלשתינאית. האינטרס שלהם הוא הרג פלשתינאים והאינטרס שלנו הוא לא לסייע לתעמולתם.
את האירועים בגבול עזה בשבוע החולף, יש לבחון על פי הנחות היסוד הללו.
בעיניי היתה כאן הצלחה אדירה של ישראל.
א. אף פלשתינאי לא חדר לשטחה הריבוני של ישראל. זה ההישג החשוב ביותר וההצלחה הגדולה ביותר.
ב. אף ישראלי לא נפגע.
ג. מיספר ההרוגים בצד השני היה מזערי ביחס לנסיבות, כ-60 איש. זו הוכחה לאיפוק העילאי, למוסר הגבוה ולמקצועיות של צה"ל.
הכישלון היחיד שלנו היה בזירת ההסברה. כנראה שבתעמולה האוייב חזק מאיתנו, ויש לנו הרבה לאן לשאוף כדי לשפר את התמונה.
* פקודת המבצע – בחדשות 2 בליל שבת הוצגה פקודת המבצע של חמאס, לאירועים לאורך הגבול עם ישראל. התוכנית היתה פריצת הגדר במיספר מוקדים והסתערות של אלפים לתוך שטח ישראל, כדי לכבוש את הקיבוצים נחל עוז, בארי וכרם שלום. אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי להבין את המשמעות של הצלחת המבצע, חלילה.
המסקנות מן המידע הזה:
א. פעולת צה"ל הייתה מוצדקת לחלוטין והצלחה משמעותית.
ב. אם צה"ל לא היה מצליח למנוע את החדירה, מחיר הדמים בקרב הפלשתינאים היה גדול פי כמה וכמה.
ג. הקשקוש האופנתי, לפיו מה שראינו בגבול עזה הוא "מיואשים שרצים במודע למותם כי אין להם מה להפסיד," חסר שחר. לא ייאוש דחף אותם, אלא תקווה.
* האויב הטורקי – הסכם ה"פיוס" עם האויב הטורקי, היה תבוסה מדינית מבישה של ישראל. ישראל זחלה על גחונה – התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית כלפיה ושילמה פיצויים למשפחות מחבלים שטורקיה שלחה אליה כדי לפגוע בה. בתמורה, האויב הטורקי הסכים להחזיר לבירתו את השגריר הישראלי, כדי שבהזדמנות ראשונה יהיה להם את מי לגרש, כדי להשפיל שוב את ישראל. כמו אוהדי בית"ר במערכון של "הגשש", שדרשו מועדון חדש, כדי שיהיה להם מה לשרוף.
במשבר הנוכחי כל היוזמה היא אצל האויב הטורקי. הוא מגרש את השגריר – אנחנו מגרשים את השגריר. הוא מגרש את הקונסול – אנחנו מגרשים את הקונסול. הוא מבצע בידוק ביטחוני לשגריר שלנו – אנחנו עורכים בידוק ביטחוני לשגריר שלו. אנחנו רק נגררים.
כעת עלינו לנקוט יוזמה ולנתק את היחסים עם האויב הטורקי, כל עוד ארדואן בשלטון.
* להכיר ברצח העם הארמני – לפני כעשרים שנה, בשיאו של ירח הדבש בין ישראל לטורקיה – כאשר הייתה זאת ברית של ממש עם מעצמה מזרח תיכונית, מוסלמית, לא ערבית, כתבתי מאמרים ובהם קריאה להכיר ברצח העם הארמני בידי האימפריה העות'מאנית. כתבתי אז שאני מודע לכך שהצעד הזה מנוגד לאינטרס המדיני של ישראל, אולם יש שיקולים מוסריים העומדים מעל האינטרס המדיני, ובוודאי שכמדינה יהודית הנאבקת בהכחשת השואה, איננו יכולים לתת יד להכחשת הפשע הטורקי.
כידוע, ממשלות ישראל לא נהגו כך, כדי לא לקלקל את מערכת היחסים היפה וההדוקה עם טורקיה. אח"כ טורקיה הפכה למדינה עוינת, ואז נאמר שהיחסים התערערו וחבל להביא לנתק סופי באמצעות ההכרה בטבח. אחרי פיגוע המשט, נאמר שאנו מקיימים מאמץ להביא לפיוס עם טורקיה, ואין להרוס אותו עם ההכרה ברצח. כמובן שאחרי ה"פיוס" לא רצינו לקלקל אותו.
בעקבות המשבר האחרון, שוב עולות קריאות להכרה ברצח העם, ואף יוזמה פרלמנטרית כזו שמוביל ח"כ איציק שמולי. אני קצת אמביוולנטי לגבי היוזמה – איני אוהב את הערבוב בין החובה המוסרית כל כך, לבין סוגיה מדינית. זה מוזיל את הצעד החשוב של ההכרה ברצח העם, והופך אותו תלוי בדבר. אך כיוון שזו עמדתי העקרונית, אני רואה במשבר הזה הזדמנות לעשות את הצעד המתבקש, שממנו אנו מתחמקים כל כך הרבה שנים. האם כך תנהג ישראל? זה תלוי באדם אחד, נתניהו, שעד היום, כמו כל קודמיו, בלם כל מהלך בכיוון. נקווה שהפעם הוא ינהג אחרת.
* משק כנפי ההיסטוריה – אריאנה מלמד השתלחה במדור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" בחברת החדשות, על כך ששידרה בשידור ישיר את טקס חנוכת שגרירות ארה"ב בישראל, ולא את האירועים בגבול עזה, או לכל הפחות העמידה מסך מפוצל. בעיניה, זו אטימות ליותר מחמישים פלשתינאים הרוגים, התעלמות מה"מחאה" הפלשתינאית וכו'.
אני דווקא מעריך מאוד את הכרעת חברת החדשות. אין ספק שדם ואש ותימרות עשן הרבה יותר טלוויזיוניים ושואבי רייטינג מטקס עם צילומים סטטיים של נאומים ארוכים. ויפה שחברת החדשות העדיפה על הרייטינג את השיקול החדשותי האמיתי, שבסיקור אירוע היסטורי רב חשיבות. טקס חנוכת השגרירות הוא אירוע שקרה באיחור אופנתי קל של שבעים שנה. שבעים שנה ידידתנו הקרובה ובת בריתנו, לא הכירה בבירת ישראל. המשמעות הלאומית והמדינית של האירוע מצדיקה בעליל שידור חי של כולו. וטוב שחברת החדשות לא נגררה אחרי הפרובוקציה הפלשתינאית. והרי חברת החדשות לא העלימה את מה שהיה. מיד בתום הטקס, היא סיקרה את האירועים בדרום.
* המרחב המוגן של חופש הביטוי – ב"בצלאל" העלו סטודנטים מיצג מבחיל לזכר המחבלים שנהרגו בגבול עזה. בעקבות המקרה, הועלו לשידור בגל"צ שני סטודנטים. אחד שתומך במיצג (הוא לא קשור ליצירתו) ואחת שמתנגדת לו. הסטודנט התומך חזר שוב ושוב על המנטרה של חופש הביטוי, חופש הביטוי, חופש הביטוי, זכותם, החופש האקדמי וכו'. ובכתבה צוטטה תגובת "בצלאל" על פיה המוסד הוא המרחב המוגן של חופש הביטוי. אחריו עלתה הסטודנטית שמתנגדת למיצג, והיא ביקשה לשמור על עילום שם. למה? כיוון שהיא חשה כל כך מוגנת במרחב המוגן של חופש הביטוי.
* עם אחד? – צה"ל נלחם באוייב האיראני המאיים עלינו מצפון ובמקביל – באויב הפלשתינאי המאיים עלינו מדרום. ומה מעסיק את "יהדות התורה"? לאיים בפרישה מהקואליציה, כיוון שהיא אינה מקדמת את חוק ההשתמטות.
* קורבנות אדם – עוד עשרה נערים אמריקאיים, הפעם תור טקסס, נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית.
* השוואה מעניינת – כשבריטניה מתחתנת עם ארה"ב, מעניינת השוואה בין שתי המדינות. בריטניה היא אחת המדינות עם החיבור החזק ביותר בין דת ומדינה. לא זו בלבד שיש בה דת רשמית – הנצרות האנגליקנית, אלא שיש זהות בין ראש המדינה וראש הכנסייה. מלכת אנגליה היא ראש הכנסייה האנגליקנית.
לעומת זאת, ארה"ב היא אחת המדינות הבודדות בעולם שיש בהן הפרדה מלאה בין דת ומדינה. ומעניין, שארה"ב היא המדינה הדתית ביותר במערב (מבחינת זהותם האישית והקהילתית של אזרחיה, על פי כל הסקרים והמחקרים) בעוד בריטניה היא מדינה חילונית לאין ערוך. ללמדך, שאין קשר בין זיקת הדת והמדינה לבין זיקת אזרחי המדינה לדת.
* ואיה הטנא? – הילדות-השושבינות בחתונה המלכותית לבושות לבן וזר על ראשיהן. וזה לא מפתיע בערב שבועות.
* ביד הלשון: נעמי – בפרשנות שכתבתי על מגילת רות, המגילה הנקראת בשבועות, במסגרת מיזם 929 של קריאה יומית בפרקי התנ"ך, וכך גם בשיעורים שאני נותן על המגילה לאורך השנים, אני טוען שבמידה רבה נכון יותר היה להגדיר את המגילה "מגילת נעמי". יש, אמנם, סיבות טובות לשם מגילת רות, אבל לאמתו של דבר, הדמות הדומיננטית, הפעילה והמפעילה את העלילה, היא נעמי.
שמותיהם של גיבורי המגילה מזמינים מדרש-שם, וכך גם שמה של נעמי, המבטא נועם, נעימות. או ככתוב במדרש רות רבה: "'ושם אשתו נעמי': שהיו מעשיה נאים ונעימים."
השם נעמי מבוטא כ"נועומי", עם הדגשת העי"ן וכמובן במלרע. אבל בשפת הדיבור – ילדות ונשים הנושאות שם זה נקראות לרוב נומי, במלעיל.
אני הקפדתי על הגייה נכונה ורהוטה של השם נעמי שמר. באחת ההרצאות שלי עליה ועל יצירתה, ישבה בקהל אחותה, רותיק. אחרי פעמיים שלוש היא צעקה: "די כבר עם ה'נועומי' הזה. קוראים לה 'נומי'."
ומאז ואילך, כשאני מדבר על נעמי שמר, אני מקפיד על ה"נומי".
אורי הייטנר
חיימקה שפינוזה: אחת מכוכבות הפורנו הידועות באינטרנרט, שמיטיבה להזדיין בעכוז, היא נעמי ראסל.
* * *
יוסי אחימאיר
מסחטת הדמעות של החמאס
"חייבת לשאול אותך, יוסי, אם אתה מרגיש נוח עם התמונה הזאת?" – כך שאלה אותי ידידה במסנג'ר של הפייסבוק, למחרת יום הדמים בגבול עזה.
התמונה אכן קשה. עזתי קטוע רגליים, בכיסא גלגלים, מנסה ליידות אבן אל עבר הגבול, כשמעליו ענני עשן סמיך מתבערת הצמיגים. תמונה שכמו לקוחה מסרט מלחמה. ואכן, כך הצטייר יום הלחימה שיזמו הערבים המוסתים בעזה נגד ישראל, כשהם מסתערים על גדר המערכת.
בעקבות שאלתה של הידידה (נקרא לה שולה), התפתח בינינו דו-שיח נוקב, שאולי מאפיין את הוויכוח בחברה הישראלית לנוכח העימות האלים על גדר עוטף עזה. אני מביא אותו אפוא כלשונו ותשפטו אתם הקוראים – הצדק עם מי.
אני משיב לשולה: "בהחלט מרגיש נוח ככל שמדובר בנו. אילו הייתי ערבי-פלסטיני לא הייתי מרגיש נוח שמנצלים אותי, את נכותי, ומשגרים אותי להצטלם ולספוג כדור. תפסיקו את וחברייך בשמאל להתייפייף, אנחנו חיים במזרח-התיכון האיסלאמי הפרוע ולא במערב אירופה. אני הומניסט יותר מכל אחד שמרחם על ניצול מזוויע שכזה של בני אנוש. מתפלא עלייך!"
שולה: "זה שהחמאס טרוריסטים מצחינים זה ידוע, אבל איש כזה קטוע רגליים בכיסא גלגלים עם רוגטקה מול העוצמה של צה״ל, זה מביך אותי עד דמעות."
אני: "הנה הצלחה גדולה של הטרור החמאסי. הנה הצלחה גדולה של תעמולת האוייב. הרי זו מטרתו – לסחוט דמעות ממך ומשכמותך, להחליש את רוחנו הרגישה, ולהסית את כל העולם נגדנו. אני בוכה על האיש המנוצל הזה, קורבן לשלטון שטני. תגידי, חכמה שכמותך – אינך מבינה זאת? אינך מבינה איזה נשק זוועתי-תעמולתי מפעילים נגדנו? מזל שלהם יש רוגטקה ולנו נשק עוצמתי. סוף סוף העם היהודי חזק, והמצב אינו הפוך!"
שולה: "זו לא הצלחה של הטרור החמאסי, יוסי, זה כישלון שלנו. כן אתה צודק, מזל גדול שאנחנו כאלה חזקים, ללא ספק! אבל יש דבר שנקרא חמלה של חזקים, והייתי שמחה אם היינו מוצאים דרך אחרת להיאבק ברוגטקה. בטוחה שיש דרך אחרת ואז גם היינו מנצלים וגם יוצאים גדולים ומנצחים."
אני: "אנחנו נאבקים נגד אוייב לא-רציונלי. הוא מבקש לא רווחה לאנשיו אלא את ביתך בתל-אביב. יש פה מאבק בין תרבויות מנוגדות, בין שתי חברות שונות זו מזו. ב-2005 אפילו הימין הסכים לסגת לקו הירוק ברצועת עזה – ומה קיבלנו? שנאה גוברת, טרור נוראי, וניסיון לשבור את רוחנו. כל האשמה בהרג ובנכות – עליהם ועליהם בלבד! שם איש אינו מרחם על אותו נכה. אנחנו ניסינו כמעט הכול, הם לא מסתפקים במה שמוצע להם. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו – והם לא ישיגו – את מטרתם, היא חיסולנו. זוהי שנאה ששום רחמים והצטדקויות כלפיה אינם במקומם! אל תתפתי לתעמולת הכזב."
שולה: "אתה רוצה ללמד אותי על הסיכסוך? יש עכשיו סיטואציה והשאלה איך אנחנו מתמודדים איתה. הבדלי תרבויות? מיום ליום אנחנו יותר דומים להם, מיום ליום ממש כמוהם, אנחנו מאבדים את היכולת לראות סבל של אחר. זה גם כמובן מחלחל פנימה. השנאה שלנו גם היא גוברת על השכל הישר וגם על היהודיות שלנו. לי יש מראה וכשאני מביטה בה אני מתחלחלת. זה לא קשור אליהם ואיזה אנשים הם ואם הם רוצים את הבית שלי. זה קשור לשאלה איזה אדם אני רוצה להיות בזמן שעוד נותר לי לחיות."
אני: "את יכולה להיות גאה במה שאת, ברוח שלך, ברגישות היהודית שלך, בלאום שלך, במדינה שלך, בזכות שלך. אנחנו מאויימים איום קיומי, ובמאבק הזה אנחנו מאולצים לנקוט מעשים שאיננו חפצים בהם. זה לא אומר שאנחנו דומים או מתחילים להיות דומים להם. ניצחון אחד שלהם – ואנחנו שחוטים ואיננו קיימים. וזו שאיפתם. מוטב להיות לפעמים לא נחמדים, אפילו אכזריים, אבל חיים וקיימים ועצמאיים. הפלסטיניות היא המצאה, זו עוד קבוצה ערבית שלא ביקשה עצמאות כל עוד לא היתה תחת שלטון יהודי. ובעזה – הם כבר לא תחת שלטון יהודי. למה אינם יוצאים נגד מצרים, הסוגרת עליהם מדרום? המציאות קשה – אבל אסור לפתח רגשות שרק יחלישו את כושר העמידה הצודקת שלנו."
שולה: "זהו, שאין עלינו שום איום קיומי יוסי, גם אתה וגם אני יודעים כמה אנחנו חזקים."
אני: "לפי תגובתך לא כולנו חזקים (ברוח ובאמונה בצדקתנו). קיר הברזל שלנו אינו מספיק, כי הערבים מוכנים לשבור את ראשם עליו. מה עלינו עוד לעשות מול עזה? הרי קיבלנו את כל דרישתם ודרישת השמאל בישראל, לסגת לקו 67', והשאר עליהם... לא, הם רוצים לשבור את רוחנו, לסחוט אותנו גם רגשית – ואת יקירתי היא ההוכחה, לצערי."
שולה: "הנסיגה מעזה היא סוג של בלוף. אסרנו עליהם להכניס פסטה!! פסטה!! אסרנו כוסברה!! אין חשמל, אין מים נורמאליים. הם בכלא, אין נמל, אין שדה תעופה. זו נסיגה לנוחותנו, זה לא נתן להם מרחב מחיה נורמאלי. בגלל זה הם כאלה."
אני: "טוב, הבנתי, את בשלך, אינך מוכנה להיפנות לשכל הישר, היהודי, הצודק – וגם שריפת המיתקן שמעביר להם – כן להם! – גז ונפט במעבר כרם-שלום, כנראה לא תשכנע אותך. גם לא מאות המשאיות שמעבירות להם מדי יום מזון (איני אחראי על כוסברה) ובטון (למנהרות תופת נגדנו). בכל הקשור אלייך ולשכמותך – החמאס מנצח."
שולה: "החמאס לא מנצח יוסי, אבל גם אנחנו לא. אי אפשר לנצח את זה. ביי מותק, טסה בחמישי לניו-יורק קצת..."
עכשיו הבנתם איך עובדת על חלקנו מסחטת הדמעות התעמולתית של אירגון הטרור החמאסי?
יוסי אחימאיר
* * *
היכני ובכה, השיגני ויתלונן
פתגם ערבי ארץ-ישראלי ישן ואקטואלי:
דַרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַבַּקַנִי וַאִישְתַקַא
* * *
איתמר אייכנר
השגרירה נקראה לנזיפה, ונזפה בבלגים:
"עמדותיכם החד-צדדיות אינן תורמות לשלום"
פורסם ב"ידיעות אחרונות": 17.05.18
שגרירת ישראל בבלגיה ובלוקסמבורג, סימונה פרנקל, נקראה למשרדי החוץ בשתי המדינות בעקבות הההסלמה בגבול עם עזה, והתעמתה איתם. "הם חשבו ששגריר שנקרא לשיחת נזיפה אמור להתנהג כילד נזוף, להקשיב בהרכנת ראש ולא להשיב."
סימונה פרנקל, שגרירת ישראל בבלגיה ובלוקסמבורג, זומנה אתמול (יום ד', 16.5) למשרדי החוץ של שתי המדינות בעקבות העימותים בגבול עזה, וניצלה את ההזדמנות כדי למתוח ביקורת על ההתנהגות של המדינות.
"נראה שמשרד החוץ הבלגי שייך לאסכולה שלפיה כששגריר נקרא לזימון או לשיחת נזיפה, הוא אמור להתנהג כילד נזוף, להקשיב בהרכנת ראש ולא להשיב. אני השבתי והטחתי בבלגים: עמדותיכם החד-צדדיות אינן תורמות לשלום," כתבה פרנקל בדיווח שהעבירה למשרד החוץ.
פרנקל נקראה תחילה לפגישה עם תת-מנכ"ל משרד החוץ בבלגיה, אניק ואן קלסטר, שלא מזמן ביקרה בישראל. ואן קלסטר פתחה ואמרה שהתבקשה על ידי שר החוץ הבלגי ריינדרס לזמן את פרנקל כדי להבהיר את עמדת בלגיה, למחות על הנעשה בגבול עם עזה ועל חוסר הפרופורציות של השימוש בכוח.
קלסטר גם מחתה על דברים שאמרה פרנקל בראיון לרדיו הבלגי RTBF, לפיהם כל ההרוגים בעזה הם מחבלים. קלסטר אמרה שדבריה של פרנקל "אינם מקובלים עלינו." היא מחתה על המצב ההומניטרי בעזה וביהודה ושומרון, על ההתנחלויות והריסת בתים. "אנו פונים אליכם ומבקשים לפעול בהתאם לדין הבינלאומי של שימוש פרופורציונלי בכוח ושמירה על חיי אדם. נתמוך בהקמת ועדת חקירה עצמאית ואנחנו קוראים לכל הצדדים לעשות מאמצים כדי להביא שלום לאזור."
פרנקל ישבה, הקשיבה והחליטה שלא לעבור על הדברים לסדר היום. היא השיבה לוואן קלסטר בהרחבה על כל הנקודות שהועלו. "באשר לוועדת חקירה עצמאית, מעולם לא היתה ועדת חקירה עצמאית בענייננו. כולן היו נגועות בפוליטיקה, שם יש רוב אוטומטי נגד ישראל, מה עוד שבלגיה היא האחרונה לטעון שוועדת החקירה עצמאית, כאשר ראש ממשלת בלגיה שארל מישל, טען עוד לפני שהוועדה הוקמה שישראל צריכה להיענש, כך שאתם כבר קבעתם את התוצאות."
פרנקל גם התייחסה לביקורת על הדברים שאמרה בריאיון לרדיו: "אתם נזעקתם מכך שהגדרתי את כולם מחבלים, אבל כבר הבוקר אנחנו יודעים שאותה תינוקת בת שמונה חודשים, שלכאורה נפגעה מידי צה"ל, אפילו העיתונאים בעזה כבר ממתנים את עמדתם ואומרים שייתכן שהיא כבר גססה לפני כן והובאה בכוונה לגדר."
פרנקל הוסיפה ואמרה: "העובדה שבלחיצת כפתור של חמאס המפגינים נעלמו מהגדר, מוכיחה כאלף עדים מי הביא אותם לשם."
באשר לשאלת המידתיות בשימוש בכוח פנתה פרנקל ושאלה את הדיפלומטית הבלגית הבכירה: "הייתי מבקשת לשמוע מכם איך אתם מגדירים פרופורציונלי?"
פרנקל סיימה את דבריה באמירה קשה כלפי הבלגים: "אין מישהו שרוצה בשלום יותר מאיתנו אך תגובתה של בלגיה ועמדותיה החד-צדדיות בדרך כלל אינן תורמות לשלום."
דברים דומים השמיעה פרנקל בשיחתה במשרד החוץ של לוקסמבורג.
איתמר אייכנר
* * *
יהודה דרורי
ה"זכויות" האבודות של העזתים...
נציב מועצת זכויות האדם של האו"ם, זאיד ראאד אל-חוסיין, אמר בדיון מיוחד כי "1.9 מיליון פלסטינים כלואים ברצועת עזה, וישראל מונעת מהם את זכויותיהם באופן שיטתי." (ynet)
מבלי להתייחס כלל למספר המפוצץ של 1.9 מיליון, שהוא שיקרי ביודעין ע"י הנסיך הירדני המתועב, עדיין לא גילינו איזה זכויות אנחנו לוקחים מהם (חוץ מההסגר הימי על ייבוא של כלי נשק וציוד לוחמה לחמאס), וכל זמן שהם רואים בנו אוייב הם לא "יקבלו זכויות" במדינתנו...
מה שהכי חשוב לציין, שהם שם לא חיים תחת כיבוש ויש להם כיוון יציאה לא קטן לכוון מצרים, ואם המצרים אינם מרשים את מעברם החופשי, זה בגלל שיתוף הפעולה של הפלסטינים עם דאע"ש בסיני... (זאת זאיד הנסיך התועמלן לא מציין כמובן...)
מדינת ישראל חייבת כיום להוקיע את הנסיך השקרן הירדני ולא "להתחשב" בהעלבת בית המלוכה ההאשמי. ירדן עדיין פועלת נגדנו בכמה מישורים, והוא אחד הנציגים שלה האמון על הפרופגנדה האיסלמית הקיצונית נגד ישראל, כנציגה הבכיר באו"מ.
עלינו לכן להסיר את הכפפות, ולתקוף את התנהגותו כלפינו ולהוקיעו בכל דרך אפשרית! לא לתת לנבל להיות "צדיק" מטעם האו"מ!
האם "הארץ" מפיץ דיסאינפורמציה?
אני מאמין שעיתון "הארץ", בעליו, עורכו וקבוצת עיתונאים מתועבים בשירותו, פתחו במערכה להפצת דיסאינפורמציה (שקרים מתוחכמים...) כדי לשבש לנו את החיים במדינה, וזאת מכיוון שהפכו לשונאי המדינה ובהכרח לאויביה. הכיוון שלהם הוא אנרכיסטי ביסודו, דהיינו, לשבש סדרי שלטון ולמוטט את המערכות הקיימות.
דוגמא לכך ראינו בשמועות המופצות לאחרונה ממקורות אלו, כאילו יש קונספירציה למנות מפכ"ל חדש בגלל קשריו כביכול עם בנימין ושרה נתניהו, מצד שני מופצות שמועות מאותו כיוון שכאילו המפכ"ל הנוכחי עומד מאחורי החתירות נגד הניצב "המועמד" (שניהם אגב מכחישים זאת נמרצות).
אבל כל השמועות הללו, לא מונעות מכתבלבי הטלוויזיה והעיתונות הכתובה להתחיל לרחרח, לקנות את השמועות ולהפיצן מסביב כעובדות, כאילו אנחנו עומדים לראות "קרבות בצמרת..."
אז רבותיי, אני מציע להיזהר עם חדשות וידיעות שמקורן מבית-מדרשו של שוקן, "הארץ"...
"הרשימה הערבית המשותפת"
כמנהיגת ה"גיס החמישי"...
מה מנסים ערביי עזה בראשות החמאס לעשות?
(לדבריהם) לכבוש חזרה את הארץ...
כיבוש הארץ לדידם הוא השמדת האוכלוסייה היהודית או גירושה ...
ומי תומך באקט המתועב הזה? מצרים? לא! ירדן? לא! סעודיה? לא!
תומכים בו ערבים תושבי ישראל הנהנים מטוב הארץ – (כפי שכיום אף ערבי במזרח התיכון לא נהנה ...) ומנהיגיהם תומכי הטרור הנהנים ממשכורות שמנות, הממומנות ע"י ממשלת ישראל ויהודי הארץ! התמונה הזו ברורה – רק בגדה ובחיפה יש הפגנות תמיכה ברעיון הניבזי האיסלמי שהוא בעד השמדתנו.
לדעתי, לפיכך יש לרכז את כל תומכי החמאס בארצנו (ותומכי ה"צעדה לשחרור פלסטין") ולשלוח אותם לאלתר לעזה, שיהיו היכן שליבם מצוי... אין מקום בישראל לאזרחים הבוגדים במדינה (ערבים ויהודים כאחד) ולוּ רק בפעילותם הפוליטית-רעיונית, כי אין מקום לחופש ביטוי ומחשבה כשזה מגיע להרג וגירוש היהודים במדינת ישראל, ואפילו לא בתמיכה באלו הנושאים מנטרה זו על דגלם.
נתחיל בכך שכל המניף דגל פלסטיני בארצנו ייעצר מיד, יישפט על בגידה, ויגורש!
בנוסף, יחוקק מיד בכנסת, בחוק הבחירות, סעיף השולל את זכות הבחירה וההיבחרות לכנסת מאלו הלוחמים בנו מתוכנו ואלו השוללים את קיומנו כמדינת היהודים!
יהודה דרורי
שערי תקווה
* * *
משה כהן
זיכרון קצר
"לאנשים הנאורים" בקירבנו יש לב רחמן וזיכרון קצר.
הם קוראים לממשלה להקל על הלחץ ברצועת עזה על ידי הזרמת סיוע "הומניטארי".
הם שכחו שמי שגרם למשבר הם שליטי החמאס המשקיעים את כל המשאבים בבניית מנהרות, ואבו מאזן שהפסיק להזרים את הסיוע הרגיל.
ויתר על כן צריך להקים להם נמל ושדה תעופה.
אשרי המאמין שסיוע הומאניטרי יפסיק את הטרור החמאסי.
"האנשים הנאורים" הם דוגמה של פתי מאמין וסכנתם מרובה.
אלוהים ישמרנו.
חכמים הזויים
שוב חוזרת על עצמה התופעה המתסכלת של דעות פוליטיות הזויות ומופרכות אצל גדולי אנשי הרוח.
כך תמכו בשנות החמישים ברטרנד ראסל וז'אן פול סרטר במשטר העריץ הרצחני של סטאלין.
וכדי לקיים את הפסוק "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" לא נלאים אנשי הרוח שלנו להציע "פתרונות" לסכסוך שלנו עם הערבים.
בעיתון "הארץ" מפרסם הסופר הדגול א"ב יהושע מאמר פרוגראמטי עם עוד הצעות "לפתרון" הסכסוך.
מבלי להיות איש רוח דגול אפשר לזהות את המופרכות וההזייה בדעותיו של יהושע.
מה מציע הסופר הדגול?
לתת זכות בחירה לכנסת לכל הערבים בכל ארץ-ישראל.
ברור שזה סוף הציונות וסוף היהדות.
מתי יפסיקו סופרינו הדגולים לעוץ לנו עצות אחיתופל?
חוצפה ערבית
ממלכת ירדן שותה בכל פה ממי הכנרת המתרוקנת ובה בעת מלך ירדן אינו מחמיץ שום הזדמנות להשתלח ולגנות את ישראל בשל יחסה לפלסטינים.
אז מה אם ללא נוכחות צה"ל יהיה עתידו של המלך מוטל בספק.
ולמיטב ידיעתי אין סכסוך בינינו. וישראל מתנהגת בהבנה (המלך צריך לשאת חן בעיני נתיניו) ובולעת את דברי הנאצה בשקט מופתי.
המוחל על כבודו, כבודו מחול, הערבים ימשיכו לשתות את מימינו ולדרוך עלינו.
דוגמה ומופת לדו-קיום
האנשים "הנאורים" מצביעים על היחסים בין היהודים לערבים בחיפה כדוגמה ומופת לדו-קיום בין העמים.
אך מה שומעים אנו בחדשות?...
מתקיימות בחיפה הפגנות קולניות נגד המדינה, הנפת דגלי פלסטין והתנגשויות אלימות המטופלות על ידי המשטרה.
אם אלה דוגמה ומופת לדו-קיום, אז הבו לי סכסוך נורמאלי.
וזה מעורר הרהורים נוגים על מי הם הפרטנרים שלנו לשלום.
משה כהן
ירושלים
* * *
חיים ביאור
ריאיון עם פרופ' איתן גלבוע
"זהו ג'יהאד הסברתי"
מתוך "עיתונות" 15 במאי 2018
פרופ' איתן גלבוע, ראש המרכז לתקשורת בינלאומית בבר אילן ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, על ההטיות בדיווחים בכלי התקשורת בעולם על האירועים בישראל.
לפני ימים אחדים ראיין צוות של הטלוויזיה הממלכתית הסינית (CCTV) את פרופ' איתן גלבוע, ראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר אילן ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, בנוגע לשני האירועים המרכזיים שהתרחשו השבוע: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והפגנות הפלסטינים בגבול הרצועה (שהפכו למהומות דמים). למחרת פירסמה התחנה הסינית דיווח ענייני על הנעשה, שכלל את הראיון עם גלבוע.
"הסיקור הסיני היה אובייקטיבי לחלוטין. הוגן מבחינת הצד הישראלי והפלסטיני כאחד. זה היה מרחק של יום ולילה לעומת הסיקור של הבי.בי.סי. הבריטי ורוב העיתונים הגדולים באירופה את האירועים הקשורים לחנוכת השגרירות והעימותים בגבול הרצועה," אומר פרופ' גלבוע.
כלי התקשורת בעולם סיקרו בהרחבה בעמודים הראשונים ובליווי תצלומים את הפגנות הפלסטינים בגבול הרצועה עם ישראל, שבהם נהרגו 61 איש מאש צה"ל ונפצעו 2,771 איש, מהם 54 באורח אנוש.
ה"האפינגטון פוסט" כתב: "טבח יום השגרירות."
ה"ניו יורק טיימס", שגילה אהדה לתהליך הפיוס שטראמפ יזם עם צפון קוריאה, שידר נימה אחרת לחלוטין ביחס למתרחש באזורנו וכתב: "ישראל הרגה עשרות בעזה." כותרת נוספת של העיתון הצהירה כי "תהליך השלום התרחק כפי שלא היה מעולם."
אתר רשת "פוקס", התומך בנשיא טראמפ, מתח ביקורת על האופן שבו ה"ניו יורק טיימס" סיקר את האלימות ברצועה וטען שהעיתון מוטה נגד ישראל. ה"דיילי מייל" הבריטי כתב בכותרת: "מרחץ דמים." ה"ליברסיון" הצרפתי הקדיש להרג של מפגינים ברצועה את כל עמוד השער שלו וכתב: "שגרירות אחת וטבח אחד." ה"גרדיאן" הבריטי כתב: "ישראל: השגרירות החדשה של טראמפ נפתחת – ועשרות נהרגו."
"רוב העיתונים באירופה ובארה"ב קושרים בין חנוכת השגרירות בירושלים לבין המהומות הקשות ברצועה. המתרחש בגבול עזה מוצג בכלי התקשורת הללו כמחאה תמימה של הפלסטינים, תוך עיוות של המציאות, כמובן," אומר גלבוע. לדבריו, הכתבות והמאמרים הללו מוטים מסיבות שאינן ענייניות: "כלי התקשורת האוהדים את טראמפ, אוהדים גם את נתניהו, ודיווחיהם על המהומות ברצועה מאוזנים, יחד עם גילוי אהדה למהלך של העברת השגרירות לירושלים.
"כלי תקשורת הנוטרים טינה לטראמפ, בעיקר על רקע החלטתו לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, נוטרים טינה גם לנתניהו, ודיווחיהם אודות הנעשה בגבול הרצועה וחנוכת השגרירות ביקורתיים עד עוינים. הסיבה להקבלה הזו בין השניים נעוצה בכך שעיתוני אירופה רואים בישראל גרורה של ארה"ב."
בעיני גלבוע, התקשורת האירופית נוקטת חוסר איזון בניגוד לכל כלל עיתונאי: "'לה מונד' הצרפתי כתב שישראל סגרה את המעבר היחיד לעזה, שהוא כרם שלום. זה שקר. מי שהוציא את המעבר מכלל פעולה הם הפלסטינים, שהציתו את המתקנים החיוניים בחלקו העזתי של המעבר. כלי התקשורת באירופה ובארה"ב נכשלו כאן. הם לא מייחסים כל אחריות לחמאס למצב הנורא. הם לא מבינים שצעדת השיבה אינה אלא ניסיון להביא לחיסול ישראל. התקשורת הזו משחקת לידי החמאס."
יוצאי הדופן, לדבריו, הם כלי התקשורת במדינות אירופיות בודדות האוהדות במובהק את ישראל: רומניה, הונגריה וצ'כיה. לדבריו, "בשום תקופה בהיסטוריה לא היה מקרה שבו ארגון הקריב אזרחים כדי להשיג הסברה טובה. זהו ג'יהאד הסברתי. הם עושים שימוש בעוצמה נכלולית כדי לשקר."
על פי גלבוע, גם בישראל, דיווחי התקשורת בעניין העברת השגרירות לתל אביב ובנוגע למהומות בגבול עזה, קשורים לשאלה אם אותם עיתונים עוינים את נתניהו או אוהדים אותו.
"'ישראל היום', 'מקור ראשון' וערוץ 20 אוהדים את נתניהו ועקב כך הם סיקרו באופן מורחב ונלהב את העברת השגרירות. עיתון 'הארץ', שבלשון המעטה אינו מחסידיו, היה מסוייג יותר. 'ידיעות אחרונות' פירסם דיעות לכאן ולכאן, מטעמים שיווקיים."
גלבוע מצביע על כל התקשורת של המחנה הנוצרי-אוונגליסטי בארה"ב, שכולה שיר הלל לחנוכת השגרירות בירושלים. "למחנה הזה של אוהדי ישראל, שנציגו הבכיר בממשל הוא סגן הנשיא מייק פנס, יש מערכת עניפה של כלי תקשורת – עיתונים, תחנות טלוויזיה ואתרי אינטרנט המגיעים לציבור של 40-50 מיליון איש.
"האוונגליסטים יצאו מגדרם לנוכח העברת השגרירות לירושלים, משום שראו בכך משום התגשמות של נבואה היסטורית, ובקושי התייחסו לאירועים בעזה," אומר גלבוע, לדבריו, בלי קשר לכך, האוונגליסטים חצויים בנוגע ליחס אל טראמפ: מצד אחד הם מצדדים במדיניותו הפרו ישראלית ומצד שני הם מסתייגים מהתנהלותו האישית, ובעוד הציבור היהודי בארה"ב אינו משמיע קול אחיד, מכיוון שברובו הוא אינו תומך בטראמפ, אצל האוונגליסטים הקול הוא ברור."
חיים ביאור
* * *
הדסה מור
1. סִימָנֵי דֶּרֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי
לכבוד יום ירושלים 2018
הֵגַחְתִּי לַאֲוִויר הָעוֹלָם בִּשְׁכוּנַת רוֹמֵמָה הַמְּעוֹרֶבֶת
בִּירוּשַׁלְמִים יְהוּדִים וְעַרְבִים, בִּתְקוּפַת הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי.
שָׁם נִגְזַר עָלַי שְׁמִי, שָׁם נָשַׁמְתִּי אֲוִיר הָרִים,
שָׁם חָיִינוּ הָאֶחָד בְּתוֹךְ הַשֵּׁנִי, יְהוּדִים וְעַרְבִים
כְּמוֹ הָיָה זֶה מַצָּב הֲכִי טִבְעִי.
גַּם אֵיבָה וְעוֹיְנוּת שֶׁלֹּא חָסְרוּ, יְכוֹלִים לָדוּר בִּכְפִיפָה,
אֶלָּא אִם כֵּן הֻגְדְּשָׁה הַסְּאָה.
עַד שֶׁנִּפְרְדוּ דְּרָכֵינוּ וּמִשְׁפַּחְתִּי עָזְבָה אֶת הָעִיר, לְטוֹבַת הַגָּלִיל.
הַתַּחֲנָה הַשְּׁנִיָּה הִפְגִּישָׁה אוֹתִי עִם הָעִיר בִּנְקֻודַּת רְתִיחָה.
כְּתַלְמִידַת תִּיכוֹן וְגַדְנָ"ע, מוֹרְס וְקַפַּאפּ
הָיִיתִי עֵדָה לְהִיסְטוֹרְיָה בְּהִתְהַוּוּתָהּ,
לְפֶתַע הֻוכְרְזָה לָנוּ הַמְּדִינָה, וְעַמֵּי הָעוֹלָם אִישְּׁרוּ אֶת הֲקָמָתָהּ,
וְכִיכַּר צִיּוֹן הִתְמַלְּאָה חוֹגְגִים, מַעְגְּלֵי רוֹקְדִים בְּאֶכְּסְטָזָה מֻופְלָאָה,
אֵיזֶה אוֹשֶׁר שֶׁל עַצְמָאוּת, שֶׁל חוֹפֶשׁ, שֶׁל שִׁחְרוּר מִכְּבָלִים.
אַךְ כְּמוֹ כָּל רִגְעֵי אוֹשֶׁר שֶׁלָּרוֹב הִנָּם מְאוֹד קְצָרִים,
פָּרְצָה תּוֹךְ זְמַן קָצָר הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁגָּבְתָה אַלְפֵי הֲרוּגִים,
מִלְחָמָה לְהַחְזִיר לְעַצְמֵנוּ אֶת מוֹלַדְתֵּנוּ הַקְּדוּמָה,
וַאֲנִי תַּלְמִידַת תִּיכוֹן בְּיָשְׁבִי בַּמִּקְלָט, סָפַגְתִּי אֶת הַפַּחַד וְהָאֵימָה,
סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת בָּעִיר הַמֻּופְגֶּזֶת, הַמֻּרְעֶבֶת, הַמְּכֻתֶּרֶת וְהַנְּצוּרָה.
עַד הַנִּיצָּחוֹן. עַד הַפְּרִיצָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁלְּמַרְבֵּה הַדְּאָבָה
הוֹתִירָה בִּידֵי הָאוֹיֵב אֶת הָעִיר הָעַתִּיקָה. וַאֲנִי שׁוּב נָטַשְׁתִּי אוֹתָהּ.
תַּחֲנָה שְׁלִישִׁית בְּעִיר הֻלַּדְתִּי, בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי,
הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ לִלְמֹד בָּהּ בְּמֶשֶׁךְ מִסְפַּר שָׁנִים
אֶת לִמּוּדַי הָאָקָדֶמִיִּים. אַךְ כְּמוֹ הָיְתָה זוֹ יַד הַגּוֹרָל
חָוִיתִי בָּהּ מַשַּׁק כַּנְפֵי הִיסְטוֹרְיָה נוֹסָף. כְּשֶׁהָאֲדָמָה רָעֲדָה
מִתַּחַת לָרַגְלַיִם, אִיּוּמֵי כִּיבּוּשׁ הַמְּדִינָה מִכָּל הָעֲבָרִים
פַּחַד וּרְעָדָה, עַד שֶׁפָּרְצָה מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים.
מִקְלָט נוֹסָף בְּחַיַּי, מִתְגּוֹנֶנֶת מִפְּנֵי בְּרַד הַפְּגָזִים
שֶׁהֻמְטְרוּ עַל הָעִיר. שִׁשָּׁה יְמֵי מִלְחָמָה,
עַד שֶׁזָּכִיתִי לַחְזוֹר לָעִיר הָעַתִּיקָה,
יוֹם אֶחָד בִּלְבַד לְאַחַר כִּיבּוּשָׁהּ.
הִתְהַלַּכְתִּי בֵּין סִמְטאוֹתֶיהָ וְהָיִיתִי כְּחוֹלֶמֶת,
וְרָאִיתִי אֶת רַבִּין, דַּייָּן וְנַרְקִיס מְגִיחִים מִבַּעַד לְשַׁעַר הַפְּרָחִים
וְצוֹעֲדִים בְּאוֹן וּבְגָאוֹן לִקְרַאת הַקְרָאַת הַכְרָזַת הַנִּיצָּחוֹן,
הַחְזָרַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים, הַמְּלָכִים וְהַנְּבִיאִים,
לִידֵי הָעָם הַיְּהוּדִי, וּצְלִילֵי "יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב" מִתְרוֹנְנִים בְּפִי,
חֲוָויָה בִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת שֶׁל יְמֵי הָאוּפוֹרְיָה הַזּוֹהֲרִים אוֹתָם חָוִיתִי,
שֶׁאַט אַט הוּעַם זָהֳרָם בְּגִין תְּבִיעוֹת הַמּוּבָסִים שֶׁאֵינָם מְוַתְּרִים.
כִּי יְרוּשָׁלַיִם נֶחְשְׁקָה בִּידֵי כֹּל מֵאָז הִיוסְדָהּ.
הָחֵל מִיְּמֵי נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁהָרַס אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן
וִימֵי טִיטוּס הָרוֹמָאִי שֶׁהֶחְרִיב אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי,
וְהַכּוֹבְשִׁים הַבִּיזַנְטִים וְהַכִּיבושׁ הָעַרְבִי וְהַכִּיבּוּשׁ הַצַּלְבָּנִי
בְּרָאשׁוּתוֹ שֶׁל רִיצַ'רְד לֵב הָאֲרִי, עַד שֶׁאַבִּירֵי הַצְּלָב סֻּלְקוּ
בִּידֵי צַלַאח-אַ-דִּין. חָמַד אוֹתָהּ גַּם בַּיְבַּרְס הַמִּצְרִי
וְהַסֻּלְטָן הַתּוּרְכִּי אָחַז בִּגְרוֹנָהּ כַּמָּה מְאוֹת שָׁנִים,
עִם הַפְסָקָה קְצָרָה בַּכִּבּוּשׁ שֶׁל מֻחמד עַלִי,
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל קֹודֶשׁ וְשל חוֹל, שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה וְשֶׁל עָתִיד
יְרוּשָׁלַיִם הַמַּנְצִיחָה אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה הַיְּהוּדִית
לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
2. סיפור משפחתי או פוליטיקה עכשווית?
ההצגה "התקווה" בתיאטרון "הבימה"
קחו קמצוץ קטן מחוויה הנשאבת מן העבר הגלותי, ועוד קמצוץ קטן מימיה הראשונים של המדינה ועוד קמצוץ גדול, תוך כדי קפיצה גדולה, למערכת בחירות המתרחשת בימינו אלה עם להטוטים פוליטיים, והכניסו לתוכה פרשייה אישית עגומה של פוליטיקאי, שמפילה אותו ממרומי הזוהר והתהילה אל בור תחתיות של הבושה, והרי לכם מרקחת עשויה לעילא ולעילא לכתוב עליה מחזה ואף לביים אותו.
הבמאי המחונן רוני פינקוביץ' אינו מסתפק רק בבימוי. הוא גם כותב מחזות על מנת לביים אותם בעצמו, והמחזה הזה, "התקווה" הנו המחזה השישי שלו אותו הוא כתב וביים, בנוסף על עשרות מחזות ידועים אותן ביים בתיאטראות השונים.
מאז ומתמיד היתה לי הסתייגות מיוצרים, שגם כותבים וגם מביימים את יצירתם. כשאני רואה מחזה או סרט שבו כתוב "כתב וביים" אני שואלת האם זה מחזאי שחשקה נפשו גם לביים יצירה שכתב, או שזה במאי שחשקה נפשו לכתוב מחזה על מנת שיוכל לביים אותו בעצמו.
כך או כך, אני מאמינה יותר באמת הטמונה במחזה או תסריט, שבמאי מקצועי מביים, מאשר יצירה שנכתבה ובוימה על ידי אותו יוצר. לא שבהכרח התוצאה תמיד אינה מוצלחת. וודי אלן, למשל, כתב וביים את כל יצירותיו, ואכן מתוך שלל סרטיו, "האמנותיים", רבים מהם לא היו לטעמי, גם כשהביקורת היללה ושיבחה אותם. רק בשנים האחרונות הוא הוציא מתחת ידיו כמה סרטים שהם יצירות מפוארות ומהנות.
אז המרקחת הזאת של "התקווה", שאינה אלא שמה של מפלגה חדשה שהוקמה בישראל של שנת 2018, מלווה את קורותיה של משפחה אחת לאורך מאה שנה, שמתחילה באוקראינה של שנות העשרים של המאה הקודמת, כשבחורה יהודייה, אלה, יושבת לידו של גבר צעיר ויפה והם מדברים בחמדה, כשלפתע נכנס למתחם בו הם יושבים גבר גדל גוף וגדל זקן, עם נבוט בידו כשהוא מאיים וזועם וכועס על היחסים הקרובים המתנהלים בין בני הזוג הצעיר, והוא תוקף את הגבר ומכריעו בחבטה, וגורר אחריו את הבחורה שאיתו, שעד מהרה מתברר שזוהי בתו המתרועעת עם גבר גוי.
בסצינה הבאה, בבית המשפחה, מחליטים האב והאם לשלוח את בתם אלה לפלשתינה, על מנת למנוע ממנה להתחבר עם גבר גוי.
ואז מיד קופצת ההצגה לשנת 2018, למרכזה של מערכת בחירות, כאשר צילום וידאו ענק מקרין את מועמדה של מפלגת "התקווה" לראשות הממשלה, ארז דניאלי, אותו מגלם השחקן אמנון וולף, שבנאום בחירות מבריק (שמשודר בווידאו) מחקה במידה רבה את ביבי, מלא ביטחון עצמי, זקוף ובטוח בניצחונו על יריבו, שהוא ראש הממשלה המכהן.
בסצינה הבאה נראית אלה הבוגרת, השחקנית ריקי בליך, עשרים שנה לאחר עלייתה לפלשתינה, ביישוב החדש שמוקם בשנות הארבעים, ועליו מכריז פעיל מפלגה בפתוס נלהב, כפי שנהוג היה להכריז אז. ההכרזה על היישוב החדש מרהיבה במיוחד לאור השימוש בטכנולוגיית הווידיאו שבמאי המחזות משתמשים בה בהצגותיהם יותר ויותר. בהצגה הזאת בפרט, הגדילו לעשות מעצב התפאורה ניב מנור ומומחה הווידאו יואב כהן, ועיצבו במה יפה, מעוגלת, כאשר טפטופי אורות נוטפים על קירותיה הכחולים, הריהוט כמעט כולו רהיטי משרד למיניהם, שהופכים בעת הצורך לריהוט ביתי, ועכשיו, כשמדובר על היישוב הפורח החדש, מופיע תצלום וידאו ענק הפרוש על כל קירות הבמה המעוגלת, בתים ועצים ושדות ירוקים, והלב מתרחב למראה היפה.
אך במשרד המפלגה החדשה, שבו עובדים, לצד המועמד ארז דניאלי, גם מזכירתו, שיפי אלוני ועוזרו, שפי מרציאנו, העניינים הולכים ומידרדרים. מועמד המפלגה לראשות הממשלה מחליט לחשוף סוד מעברו בהנחה שהדבר יעזור לו לנצח בבחירות, אלא שהסוד לא רק שלא פותח בפניו את הדרך לראשות הממשלה, כי אם פותח תיבת פנדורה של שקרים, שאט אט מערערים בעיני הדמויות הפועלות את הדפוסים הישנים שדרכם ראו את המציאות, והאמת שנחשפת בפניהם ותגובתם, מכופפת את דמותו של ארז דניאלי, שהופך להיות שבר כלי, גוו שח ומכופף ללא הכר, והוא כמובן לא משיג את יעדו.
אמנון וולף מציג את דמות הפוליטיקאי באופן משכנע, ובפועל כל השחקנים האחרים משחקים היטב, בייחוד אלה שמגלמים דמויות שונות כשהם פושטים צורה ולובשים צורה.
למרות זאת, יש כמה נפילות בהצגה. כך לדוגמא הסצינה הארוכה ודי משמימה היא פגישתם של מי שהיו נאהבים בצעירותם, חיה ורחמים, כשאת חיה הבוגרת מגלמת עכשיו רבקה גור ואת רחמים הבוגר מגלם גבי עמרני, שניהם שחקנים מצוינים, שיושבים שעה ארוכה ליד שולחן ומדברים, כמעט בלחישה, על חוויות העבר שלהם. זה פשוט לא נדבק לשום דבר. ספק אם במאי אחר שהיה מביים את המחזה הזה, ולא מי שכתב אותו, היה מכניס את הסצינה הזאת כפי שהוצגה.
מה שעוד מפריע לחלק ניכר מקהל הצופים, הוא דיבור מהיר מדי והיגוי לא ברור של מרבית השחקנים. איפה, איפה הם שחקני העבר של הבימה, שכל מילה שיצאה מפיהם היתה תענוג לאוזן השומעת, רובינא, מסקין, קלצ'קין, בקר, ברטונוב, בוכמן וכל האחרים?
בשורה התחתונה של הצגת "התקווה" – מיש-מש שניתן בהחלט לצפייה אך לא משאיר שום חומר מחשבתי או חווייתי לאחר הצפייה בו.
הדסה מור
* * *
הנך מוזמן/ת לערב שירה וזמר עם מיכל מתתיהו
מיכל מתתיהו בהופעה חגיגית
יום א' 10.6.18 בשעה 20:30
בבית היוצר, האנגר 22 בנמל תל אביב
הערב יוקדש:
1. לכבוד הוצאת ספר שיריה "מלאכת התום" ספר ביכורים בהוצאת "עמדה"
דברים על הספר – רן יגיל, מו"ל ההוצאה לאור "עמדה"
2.לכבוד השקת הסינגל "לנשום בשקט" מילים ולחנים: מיכל מתתיהו
נגנים:
תופים: איווי גרייסמן
בס: אשר לוי
גיטרה: דן ברגר
פסנתר וקלידים: סער שמש
מיכל מתתיהו: בוגרת בית הספר למשחק בית צבי ושיחקה בתפקידים ראשיים בתאטרון חיפה, ביניהם, תפקיד ראשי בהצגה "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א בבימויו של עודד קוטלר. הופיעה בפסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו" עם המחזה "ילדה וציפור גדולה" מאת ובבימויו של דני הורוביץ, וכן בסרטים, בהם: "סיפורי תל אביב" ובטלוויזיה "שמש" "השוטר הטוב" "רוז" ועוד.
מיכל שהתה בלונדון 12 שנה, שם כתבה את מרבית שיריה והופיעה עימם בהופעות חיות. אחד משיריה – The Dearest love – יצא בשני דיסקי אוסף בלונדון ניו יורק ואיטליה. בימים אלה היא מקליטה אלבום בכורה משיריה. בערב ההופעה, בין היתר, תשיר בפעם הראשונה את השיר "מילים שרביות". מילים: מרגלית מתתיהו. לחן: דוד דאור. ואת השיר "בדואית עיר", מילים: מרגלית מתתיהו לחן: רמי הראל.
* * *
פרק מ"ד. עריכת עלון כהשלמת הכנסה
אחת הבעיות שהייתי צריך ללמוד להתמודד אתן במשרתי החדשה, היתה בעיית המשכורת. עכשיו, כשהתבגרתי והגעתי לגיל שלושים, הבנתי שעליי לקחת את עצמי ברצינות ולדעת להילחם על המגיע לי.
עד כה עבדתי תמיד בעבודות מזדמנות ובדרך כלל קיבלתי את המחיר שהציעו לי, ללא ויכוחים. לעומת זאת כעת, כשהתקבלתי לעבודה האמורה ללוות אותי כל חיי, הגעתי למסקנה שאני לא יכול להיות פראייר, ואני לא יכול לקבל את אותה משכורת שכל מדריך אחר מקבל. הרי אני מחזיק במגירתי תעודה של אגרונום מוסמך (M.Sc. Agr.) ובשביל מה למדתי באוניברסיטה חמש שנים? ובשביל מה עברתי פעמיים כמעט כל בחינה?
אברהם מירון, מנהל הכפר, היה אובד עצות והסביר לי שהעבודה בבית ספר חקלאי היא סוג של שליחות לאומית ומי שבוחר בעבודה הזאת, חייב לדעת שהסיפוק שיקבל כאשר חניכיו ילכו להקים יישוב חדש, הוא התשלום הכי גבוה שהאדם יכול לזכות בו.
כמובן שלא יכולתי להגיד לו שמעניין את הסבתא שלי לאן תלמידיי ילכו אחרי הלימודים, אבל ניסיתי לתת לו להבין שאני מוצף בהצעות מפתות פי כמה. חוץ מזה, יש לי הורים לא צעירים שמי יודע עד מתי יוכלו לעבוד ועליי לדאוג לעתידם.
כנראה שדאגתי לעתידם של הוריי נגעה לליבו והוא הציע לי פתרון שנגדו לא יכולתי לעמוד. המשכורת שלי תהיה לפי התקן, את זה הוא לא יכול לשנות, אבל בנוסף לה אקבל עליי לערוך את עלון בית הספר, ובעבור זאת אקבל תשלום נוסף.
רציתי לשאול מה גובה התשלום הנוסף, אבל אותו רגע התפרצה לדירה חלי, בתו היפיפייה והספקתי לשמוע אותה אומרת עוד בפתח: "אל תשאלו מה שקרה!"
מובן שבאותו רגע כבר לא עניין אותי מה הוא גובה התוספת, וגם אברהם שמח שהוא יכול לשנות את הנושא וקרא לבתו:
"חלי, בואי תכירי את המדריך החדש!"
עשינו הכרה מנומסת עם לחיצת יד והאבא, שהיה ממקימי קיבוץ חניתה, ניסה להעלות בעיניה את קרני כשהציג אותי לפניה בתור מי שהיה ממקימי קיבוץ נתיב הל"ה.
לא הרגשתי שהגילוי מעורר בה הערצה, גם לא סקרנות, ולמרות שמאוד רציתי לשמוע מה היה הדבר המפעים שאותו ביקשה לא לשאול, הבנתי שהפגישה הסתיימה והבעייה הכספית שלי נפתרה הודות לעלון. אמרתי שלום רפה לכולם ויצאתי בהרגשה שפראייר הייתי ופראייר כנראה אשאר. הרגשה זו התאמתה כעבור חודש, כאשר קיבלתי את המשכורת ובה תוספת זעומה של 20 לירות עבור עריכת העלון.
אם היתה לי אז הרגשת כישלון כאיש עסקים, באה היום ההרגשה שבכל זאת עשיתי עסק טוב, כי הודות לאותו הסכם כלכלי, אני יכול עכשיו לדפדף בעלוני כפר גלים ולמצוא כי יאיר מוסינגר מיצה את העונש שהטלתי עליו, ובעלון "ניר וגל" שיצא בעריכתי, מופיע הסיפור על שימעל'ה והבננות. היה זה סיפור משעשע למדי, שאותו היו מרבים לספר אחר כך בערבי הצטופפות בחדרים, או בקומזיצים מסביב למדורה.
יום אחד, כשיאיר מוסינגר ויאיר כהנוביץ עבדו במטעים, הם נשלחו להביא את הכרכרה למחסן הבננות, תוך אזהרה שלא ינסו לקצר את הדרך ולעבור דרך המטע. כמובן שהשניים החליטו כן לקצר והכל היה עובר בהצלחה, אלמלא נתקעה הכרכרה בין שני גזעי בננות כשהיו כבר קרובים למחסן.
מה עושים עכשיו? נזכרו שראו את שימעלה השובב, בנו של אריה מנהל ענף הבננות, כשהוא משחק בחול בפאתי המטע. באו ושאלו אותו אם הוא רוצה לנהוג בכרכרה. הקטן התלהב וקפץ על רגליו.
הושיבו אותו על מושב הכרכרה, נתנו לו את המושכות ואמרו לו:
"כשנקרא לך לבוא, תצעק לפרד 'דיו!' ותנער את המושכות."
הבטיח לא לזוז עד שיקראו לו.
באו למחסן ואמרו לאריה שהביאו לו את הכרכרה.
שאל: "איפה היא?"
אמרו: "כאן לא רחוק, שימעלה ביקש לשמור עליה."
אמר: "שימעלה שלי? השתגעתם? תקראו לו תכף!"
יצאו לפתח המחסן וצעקו: "שימעלה בוא!"
אחר כך נשמעה קריאת "דיו!" ועימה רחש של עצים נעקרים. לא חלפה דקה ומתוך המטע הופיע השובב כשהוא נוהג בכרכרה, הגוררת אחריה שני גזעי בננות ירוקים.
מי יודע מה היה גורל אחוריו של שימעלה, אלמלא שני היאירים, שאחרי המכה החמישית, באו לעזרתו של הקטן וביקשו רחמים על ישבנו.
אריה חדל מלהרביץ, ומאז שימעלה, שגדל בינתיים, מרגיש עצמו אסיר תודה ובכל הזדמנות הוא מספר על שני ה'בטיחים' טובי הלב, שהגיעו ברגע הנכון והצילו אותו מזעמו של אביו.
העבודה על עלוני "ניר וגל" החזירה אותי לימי נתיב הל"ה, שבהם ערכתי יחד עם אראלה את עלון "נטפים" של הקיבוץ. חיפשתי בין צוות ההדרכה של הכפר, או בין התלמידים, מישהו שיודע לאייר כדי שיוסיף לדפים החד-גוניים חזות יותר מעניינת. המורים סיפרו לי על תלמיד אחד ממעיין צבי, גבי גרזון, שבכל השיעורים הוא יושב ומקשקש במחברות. איתרתי אותו, סיפרתי לו על העלון ושאלתי אם יהיה מוכן לקבל עליו את עיצובו. כשנראה לי מהסס, הוספתי ואמרתי שלפני שהוא מחליט עליו לקחת בחשבון, שאולי אצטרך להוציא אותו מאיזה שיעור או שניים כדי להשלים את האיורים.
ברגע זה גזו כל ספקותיו והוא אמר לי: "בסדר! אני בפנים!"
גבי לא איכזב. הוא הוסיף לעלון איורים קלילים ששימחו אותי, כי היה בהם אותו חן והומור שחיפשתי.
לימים גבי התגייס לצבא והתקבל לקורס טייס. במלחמת יום כיפור מטוסו הופל בשמי דמשק והוא נפל בשבי הסורי. שם עבר מסכת עינויים קשים, אך הצליח לשרוד ולחזור לקיבוצו.
עד היום אני מחפש בספרי ילדים את שם המאייר, בתקווה שיום אחד אמצא את השם ג. גרזון, ואז אוכל להגיד שאת ראשית הקריירה שלו הוא התחיל אצלי בעלון של כפר גלים.
כמובן שחוץ מדיווחים על ענפי החקלאות והגיגים על חינוך וציונות השתדלתי לשבץ את העלונים בקטעי הווי שאני כנראה לא יכול בלעדיהם. הנה כמה דוגמאות:
# בין קבוצת דליתים וקבוצת אליפים נערכה באחד הימים תחרות כדורגל בלתי רשמית. התוצאה היתה 19:5 לטובת כתה ד'. שאלת כתבנו י.ו. (המכונה פ.) "איך קרה שאתם הדליתים קיבלתם 5 גולים?" – פגעה ביורם הדלית (לשעבר גמיל), והוא השיב מוכה עלבון: "מה יש! אין כבר גולים עצמאים?..."
# חגי אדר, המנצח המחונן של הכפר, עמד להירצח על ידי חברי מקהלתו, כאשר הביא אותם לכנס מקהלות אזורי, שבו השתתפו רק תלמידי בתי ספר עממיים. חלף רגשות הבושה והסומק, עלו חברי המקהלה על הבמה, וביצעו את שירתם בהצלחה יוצאת מהכלל. מיותר לספר שהכפר זכה במקום ראשון מכל בתי הספר התיכוניים.
# גבי שיינהויז, קיבל אישור משפחתי למוסכמותיה של החברה בכפר גלים, כאשר גם אביו החל לקרוא לו 'פופיק'.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
כל הרוצה לדעת לאשורן את תולדות פתח תקווה,
בקרוב בת 140 – כפי שהיו בראשיתה –
כאשר נוסדה בשלהי שנת תרל"ח, 1878
וליתר דיוק – אחרי החגים של שנת תרל"ט
ולא לסמוך על צ'יזבאטים וסתם בּוּרוּת של כותבים כיום
יכול לקבל חינם, בקובצי וורד עברי
את הספרים "פרשים על הירקון",
"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
והמחקר "תולדות פתח תקווה"
מאת: אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב בן עזר
שחרש את התלם הראשון באדמת המושבה
בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878
* * *
אורית דשא
העיר נתמלאה
העיר נתמלאה עננים סגולים-כחולים
מעל גזעים גבוהים,
ומתחתם שלוליות סגולות כחולות.
כל שנה למועד התפר,
שבין האביב המתחמם,
לקיץ הלוהט.
וכל זאת, נוכח ההר והים,
ולצידי אפור האספלט
המשמים, הקודר.
ולאלה הממהרים לדרכם,
נדמה בחלפם על פניהם,
כאילו חלמו
או הזו,
מתוך אפלת האספלט והבטון
הפולטים חום מעייף,
ומרדימים בשיממונם המצמית.
* * *
תקוה וינשטוק
בין "והגית בו יומם ולילה" לבין הרימון
בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית
"והיה כי תבואו אל הארץ... וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך... ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם."(דברים כ"ו א', ב').
חז"ל צמצמו את הצו: "אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים," נאמר ב"משנה ביכורים". "וכך היו עולים לבית המקדש עם הביכורים ... והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת זית בראשו." בטנא הביכורים בלט ודאי הרימון הפרי היפה, האדום-עגלגל וכתר בראשו. "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך,"א ומר הדוד לכלתו בשיר השירים. הרימון מהווה אחד משבעת המינים: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה, ארץ זית שמן ודבש."
הרימון הוא "צמח החודש" הנוכחי, חודש אייר. מנהג נאה של איזכור הלוח העברי, שאימצה ד"ר שרה'לה אורן. בראש כל חודש היא מעלה צמח המתאים לו, לחגיו ומועדיו ומסייעת לה ד"ר חן שרמן.
הרימון הנו שיח המגיע גם לגודל של עץ – עד 6 מטר. בחורף עליו מצהיבים ובאביב הוא מלבלב ומצמיח עלים אדמדמים על ענפים קוצניים. לרימון פרחים אדומים בקוטר 4-5 ס"מ, וחמישה עד תשעה עלי כותרת עדינים. עלי הגביע שבתחתית הפרח נשארים גם אחרי ההפרייה ואף כשהפרי מתפתח. אז משמשים שיני הגביע כקישוט של כתר לפרי. לפרח אין צוף אבל אבקניו עשירים באבקה וחרקים נמשכים אליה ומאבקים את הצמח. הפרי מבשיל בקיץ למעין כדור המכיל זרעים רבים בעלי ציפה מתוקה אדמדמה הנאכלת בעיקר על ידי צפרים והן מפיצות את הזרעים.
הרימון משמש לאכילה ומצטיין בחיי מדף ארוכים. מיץ הרימון מוצע בקיוסקים ובמסעדות. לאחר תסיסה מנוצל הרימון גם לתעשיית יין. בימי קדם היתה צריכה רבה של רימונים, אולם עקב הטירחה של הקילוף ובידוד הגרעינים מקליפתם הדקה, ירד הרימון מגדולתו. כבודו עלה שוב בסוף המאה העשרים. אז נתגלה כי הרתחת קליפות הרימון והשימוש במים לריפוי שלשולים ותולעי גוף אינו סתם "תרופת סבתא". יש לרימון סגולת רפואיות רבות המצויות בקליפתו, בזרעים ואף בשורשים. אלה חומרים פוניקלאגינים (הרימון הוא ממשפחת הפוניקגרנטום, שם רומי שתחילתו במלה "פניקים". הפניקים הם שהעבירו לפני כארבעת אלפים שנה את הרמון לממלכת רומא ולרחבי אירופה. מוצא הרימון כנראה באיראן). הפוניקלאגינים מכילים חומרים נוגדי חמצן המסוגלים לעכב גידולים סרטניים מסוימים.
כידוע מהניסיון, מיץ הרימון מכתים את הבגדים בכתמים ללא תקנה. יכולת זו של הישרדות הצבע מבוססת על חומרים המצויים בעיקר בקליפות הרימון. הקליפות היוו רכיב חשוב בתעשיית הדיו בעת העתיקה וכן בעיבוד עורות.
בתקופת בית המקדש עשו מענפי עץ הרימון שיפודים לצליית קורבן הפסח עקב סגולתם שלא להתחמם. "כצד צולים את הפסח? מביאין שיפוד של רימון תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו."
עיתוי הבאת הביכורים החל מחג השבועות מהווה אות לעם שלארצו חקלאות מגוונת. שפירותיו אינם מבשילים בעת ובעונה אחת. "אין מביאין הבכורים קודם לעצרת". (חג ה"שבועות" מכונה אף "עצרת"). ששבועות אינו חג הביכורים בלבד. הוא מקובל גם כמועד מתן תורה. זה העיתוי שבו הוענקה התורה לעם ישראל. תורה ששמרה על אחדותו של העם על פני דורות ועל פני יבשות והועברה מדור לדור. חז"ל ראו בסידור הגרעינים בפרי הרמון את הדור הצעיר הלומד את תורת ישראל: "אלה התינוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבים שורות שורות כגרעיני רימונים."
על העלייה לרגל והבאת הביכורים לירושלים הקדומה נאמר במשנה ביכורים ג"ג: "הגיעו קרוב לירושלים... וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהן ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום."
חגיגות הביכורים בקיבוצים ובמושבים ובהתיישבות החקלאית הפכו לשם דבר. בקיבוצים נוספת לתהלוכת פרי האדמה גם תערוכת פרי הבטן, ההורים מחזיקים את התינוקות שנולדו להם מאז שבועות שחלף, לכל תרועות הקהל הרב המגיע לצפות בתהלוכה. בין הקיבוצים מתקיימת אפילו תחרות אצל מי היתה השנה הפורייה ביותר. השנה היה זה מעגן מיכאל, עם מיספר שיא של חמישים תינוקות.
וכשמדובר ברימון לביכורים אי אפשר שלא להזכיר את השיר היפהפה והאהוב "עץ הרימון נתן ריחו" שחיבר המשורר יעקב אורלנד לפני שבעים שנה, והקדישו לשחקנית הדגולה חנה רובינא ("את דגולה כנגדלות") ואת לחנו המקסים, שחלקו מבוסס על שיר צ'רקסי שעיבד ידידיה אגמון. אמנם לעץ הרימון אין כל ריח מיוחד ובכלל אינו עץ אלא שיח והוא צומח בין ים המלח ליריחו רק לשם החרוז, אבל שיר הוא שיר הוא שיר, לא בוטניקה וגם לא גיאוגרפיה וכבר אמרו "מיטב השיר – כזבו."
הכול בגלל נקודה קטנה
הודעה באוטובוס קו 89 בתל אביב: "נא לא. לדבר בטלפון באוטובוס."
בקשה רגילה ומקובלת, אלא שאחרי "נא לא" מופיע סימן נקודה. וכך השורה הראשונה במשפט היא "נא לא" סתמי, והשנייה כמין ציווי – "לדבר בטלפון באוטובוס" בדיוק ההפך ממה שההודעה התכוונה לו.
תקוה וינשטוק
* * *
נעמן כהן
הפתרון לעזה פתיחת השערים ליציאה דרך הים
מילים רבות נשפכו השבוע על ידי פרשנים מימין ומשמאל על הפתרון האפשרי לבעיית שלטון החמאס על ערביי עזה.
על ישראל לצאת מהקופסה ולנקוט ביוזמה חדשה שיש בה יתרונות רבים לישראל.
על ישראל להחיל מדיניות של גבול ימי פתוח לעזתים ליציאה. יש לתת אפשרות גורפת לעזתים לצאת מעזה ולהגר לאירופה.
על ישראל להתיר מעבר חופשי החוצה של אזרחים ע"י מתן אפשרות חופשית ליציאת אוניות עם מהגרים עזתים. מובן מאליו שכל האוניות הנכנסות לעזה יעברו פיקוח בטחוני. לעומת זאת האוניות היוצאות עם מהגרים מעזה יצאו בחופשיות ללא כל פיקוח. יתדפקו העזתים על שערי אירופה. האיחוד האירופי יוכרח לקלוט את כל המהגרים מעזה.
זה אגב האיום הגדול ביותר שישראל יכולה לאיים על מדינות אירופה. הצפת אירופה בפליטים. ובעצם הצבתו יש משום יתרון מדיני מיידי לישראל.
האם נתניהו ייצא מהקופסה?
עדיין ניתן לתקן את המחדל לפני יום ה"נָכּסָה"
מספיק היה להיות שוטה או קטן כדי לנבא את כמות ההרוגים ב"צעדת השיבה" ביום הנכבה שנבע מהמחדל הביטחוני של נתניהו וליברמן.
בכל מקרה מיספר גבוה של הרוגים ואפילו של מחבלי חמאס שהוא מוצדק לפי כל שיקול מוסרי לגופו, נתפס בדעת הקהל העולמית בשלילה ומהווה פיגוע תדמיתי לישראל המציג את היהודים כרוצחים ומתיר את דמם בחינת "הכשר לרצח עם". עוד הרג כזה ועוד הרג והנזק המדיני יהיה ללא תיקון.
עדיין לא מאוחר למקש את גדר הגבול ולהודיע כי כל המתקרב האחריות על חייו בידיו. התאבדות כזו מצידם של "אוהבי המוות" (כלשונו של ישמעאל הנייה) לא תפעל על דעת הקהל העולמי באותה מידה כמו בירי של חיילים על מתחזים לאזרחים.
נתניהו וליברמן האחריות בידיכם.
לא קאשה לא בורשט ולא פארפאלך
יואל נץ נוזף בי: "זה לא נאה ומיותר!" (גיליון 1344) על שביקרתי את המושג "טרור חקלאי" (מושג שאינו קיים ולא יכול להתקיים), ותולה את ביקורתי בפעולת תגמול. בחינת "אתה לי לדייסה – אז אני לך לבורשט!"
ובכן להד"ם. לא היתה כאן שום פעולת תגמול, אלא רק ביקורת לגופו של עניין (ad hoc ולא לגופו של אדם personam ad). כתבתי כבר בעבר ביקורת על המושג הכוזב. יש להשריש את הביטוי "טרור חקלאי". זהו טרור של ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודים. בקיצור, לא קאשה, לא בורשט, ולא פארפאלך.
אכן טעיתי. משום מה סברתי שלאור הקשרים ההדוקים לאורך השנים והחברות בין אורי הייטנר ליהודה אורבך-שטיינברג-הראל, הוא כותב עבורו את הביוגרפיה שלו. טעות שלי.
והנה עשיתי עוד יח"צ לביוגרפיה.
הביוגרפיה של בנימין מיליקובסקי-נתניהו.
כשם שאין זה ראוי ומקובל שביוגרפיה תיכתב ע"י חבר, אלא רק ע"י כותב אובייקטיבי מרוחק, כך גם אין זה ראוי שביוגרפיה תיכתב ע"י אויב ומתנגד.
לאחרונה קראתי את הביוגרפיה של נתניהו מאת בן זילבר-כספית (בן כספית, "נתניהו הביוגרפיה", ראשון לציון, משכל, 2018). המגדיר עצמו מתנגד בולט וקיצוני של מושא הביוגרפיה שלו.
זוהי פשוט ביוגרפיה גרועה. מרבית המובאות בספר הן אנונימיות בלשון "מישהו אמר," "ההוא אמר," וכדומה. ללא הסתמכות על מקורות, וללא הערות שוליים. למרות זאת הפלא ופלא, בן זילבר-כספית יוצא בספר כבלעם* בשעתו, יצא לקלל ונמצא מברך. למרות הכוונה השלילית נתניהו אינו יוצא כל כך שלילי בביוגרפיה, ומי שבאמת יוצא שלילי בספר הוא דווקא דמותו של אהוד ברוג-ברק.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%A2%D7%9D
* מעניין שבעוד שבן זילבר-כספית אינו מביא הוכחות לסיפוריו, דווקא בלעם בן בעור הוא הדמות היחידה בתורה שנמצאה הוכחה על קיומה.
בזכות הריקוד בכיכר רבין
אי אפשר היה לסבול את הציקצוקים של האקטיביסטים הפרו-איסלמים שהתנאו במוסריותם ובצדיקותם עאלק, ויצאו נגד הריקודים לכבוד זכיית נטע ברזילי באירוויזיון. "זה לא נאה" זה לא מוסרי" לרקוד כשבעזה מתים אנשי חמאס, וכיו"ב.
מודה על האמת לא התחברתי לשיר, אבל מלוא הערכתי למבצעת וכמובן מלוא ההבנה לשמחה דווקא ביום שתושבי גבול עזה ניצלו מרצח וטבח.
אבל אם כבר ריקודים בכיכר מן הראוי היה גם לרקוד באותו יום בשמחה את ריקוד העם הישן: "כן יאבדו כל אויביך ישראל ואוהביו כצאת השמש בגבורתו": (שופטים ה' ל"א)
https://www.youtube.com/watch?v=Aha4exR8YPQ
והנה בביצוע הקלסי של שושנה דמארי:
https://www.youtube.com/watch?v=ESEUTkR2o4Q
על ההסתדרות להגן על העובדים ללא הבדל גזע דת ואזרחות
"ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל", נוסדה בשנת 1920 על ידי מפלגות סוציאליסטיות כדי לאגד את העובדים היהודים בארץ ישראל, שכירים למקצועותיהם ועובדים עצמאיים "החיים על יגיעם."
עם קום המדינה התקבלו להסתדרות גם עובדים ערביים.
לאחרונה מסרבת ההסתדרות לקבל אליה את המסתננים ממצרים.
יש לומר ברורות, המסתננים ממצרים צריכים לחזור לארצם מרצון או מכפייה, אבל כל זמן שהם עובדים בארץ אסור לאפשר את ניצולם, ויש להגן על זכויות העובד שלהם. חובה על ההסתדרות הכללית לקבלם לשורותיה ולהגן על זכויות העובד שלהם.
מזל טוב! דרקולה או הסייס?
בדומה למשה רבנו, הנסיך הנרי צ'ארלס אלברט דייוויד מאונטבטן-וינדזור מוויילס, לקח לו אישה כושית. בעצם רק חצי.
אביה של האישה רחל מייגן מרקל לא הוזמן לטקס. האמתלה היתה בעיות בריאות. הליצנים בבריטניה אמרו שגם אביו של הארי לא הוזמן לטקס. ג'יימס יואיט, קצין בריטי ששימש כסייס, הוא אביו הביולוגי של הארי.
https://celebs.walla.co.il/item/738878
אם הארי הוא בנו של צ'ארלס הרי הוא צאצא של דרקולה ולאד צפש הלא הוא ולאד המשפד. אז תגידו אתם, למי למי יש יותר כבוד, האם לצאצא של דרקולה או של הסייס המלכותי?
בין אם כך ובין אם כך, המלכה האנטישמית (אליזבת השנייה), אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, ושל שאר נחלותיה ואדמותיה, מלכה, ראש חבר העמים, מגינת האמונה". Elizabeth II D G Reg Fid Def עדיין ממשיכה להחרים את ישראל.
לאחר הקראת "שיר השירים אשר לשלמה" בחתונה המלכותית ודרשה חופשית עליו של כומר אפיסקופלי שחור מדרום ארה"ב, שרו הנוכחים בחתונה את המנון בריטניה.
את הבית השני הייתי ממליץ לאמץ לנו נגד הבריטים.
אלוהים נצור את מלכתנו רבת החסד,
תאריך ימים מלכתנו האצילה,
אלוהים נצור את המלכה:
שלח לה ניצחון,
אושר ותהילה,
כדי שיארכו שנות מלכותה עלינו:
אלוהים נצור את המלכה.
הו האדון, אלוהינו, קום,
הנס את אויביה,
והבא לנפילתם.
בלבל את מדיניותם,
סכל את תכסיסיהם הנבזיים,
בך אנו תולים את תקוותינו,
אלוהים נצור את כולנו.
https://www.youtube.com/watch?v=tN9EC3Gy6Nk
בניגוד לחתונת הנסיך ויליאם ארתור פיליפ לואי מאונטבאטן וינדזור, לא הושמע הפעם בחתונה הימנון אנגליה-ירושלים של ויליאם בלייק.
https://www.youtube.com/watch?v=4yIWBO_7nio
לא נשכח לאלביון הבוגדת – מלכות אנגליה הרשעה, שאינה מכירה בירושלים כבירת ישראל, והיא עומדת בראש ההתנגדות להכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל.
הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי עם מורא ועם משוא פנים
עיתון "העולם הזה", אותו ערך בשעתו הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי, פורסם עם המוטו: "ללא מורא ללא משוא פנים."
לאמיתו של דבר להלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי היה גם מורא וגם משוא פנים. הוא הצהיר כי הבטיח לערפאת שלעולם לא יכתוב עליו רעות. ואויסטרמן-אבנרי ממשיך במדיניות עיתונו.
במאמר בעיתון "הארץ" קובע אבנרי את הקביעה ההזויה: "האנטישמיות מתה." (אורי אבנרי "האנטישמיות מתה", "הארץ" 17.5.18)
העובדה שנטע ברזילי נבחרה היא ההוכחה לדעתו שאין כבר אנטישמיות, וזו, הוא אומר, בשורה רעה לנתניהו כי "כל הקריירה שלו מבוססת על קיום האנטישמיות. אנחנו מוקפים אויבים. העולם כולו זומם להשמידנו."
בשורה נהדרת לנו. אין כבר אנטישמים ואין כבר אויבים הרוצים להשמידנו. ומהי ההוכחה? אויסטרמן-אבנרי מסביר – אבא של מאזן איננו אנטישמי. וכל הקביעות שלו מבוססות על טענות קודמות. כמובן שאויסטרמן-אבנרי אינו מזכיר כלל את טענת אבא של מאזן שאין עם יהודי (גם זה לא מקורי שלו) והוא לעולם לא יכיר בקיומו של העם היהודי ובזכות קיומו, וכי היהודים הם טמאים ומטמאים. הרי למציאות אין שום חשיבות, והוא אויסטרמן-אבנרי, הרי הבטיח כבר לערפאת שלא ידבר עליו מלים רעות.
מוריה שלומות (מלחמות) נמקי מדוע על חיילי צה"ל
להציל את חייך וחיי בתך ומרשתך?
האקטיביסטית הפרו-איסלמית, עורכת הדין מוריה שלומות (מלחמות), בעברה מנכ"לית "שלום עכשיו", באה לשחרר פשיסטית תומכת חמאס בשם איילת ברכפלד, המסרבת לשרת בצה"ל. עוד לפני כן היא עודדה את הסרבנות של בתה תמר אלון:
https://www.youtube.com/watch?v=cObP1X-6ZbA
כדי להשתחרר משירות צבאי על הסרבנית להוכיח שהיא פציפיסטית, מה שאיננה יכולה, מפני שהיא תומכת במלחמת החמאס להשמדת ישראל.
במאמר תמיכה בה ובחמאס כותבת שלומות "לא רק איילת צריכה לתת הסברים. לא רק איילת חייבת לנקוט פעולה מצפונית, מנומקת ומגובה. להיפך, שאלה שירו על 60 מפגינים (אנשי החמאס) יסבירו לנו, לציבור, במילים שלהם, בדימויים שימצאו, בעזרת ההוגים שיבחרו, מדוע פעלו כפי שפעלו. שהצייתנים יתפתלו ויסבירו, ינמקו ויקבלו אחריות, למען השם." (מוריה שלומות, "שהצייתנים ינמקו", "הארץ", 18.5.18)
שלומות (מלחמות), המאמינה לדבריה בשם (אלוהי ישראל או אללה הערבי-מוסלמי?) אינה מאמינה לדברי החמאס המצהירים שמטרתם ב"הפגנת השיבה של מיליון השהידים" – היא כניסה לישראל ורצח היהודים בה. זכותה.
דרישת שלומות (מלחמות) מחיילי צה"ל שהגנו בגופם על תושבי הגבול מרצח וטבח לנמק מדוע עשו כן, היא פשוט חוצפה. חיילי צה"ל אינם צריכים לתת לה דין וחשבון על כך שמנעו את כניסת הערבים האיסלמו-נאצים של החמאס מעבר לגדר, ובכך מנעו טבח ורצח של יהודים ביישובי הגבול, שכן זוהי חובתם של חיילי צבא ההגנה לישראל, אבל על מוריה שלומות (מלחמות) האקטיביסטית הפרו-איסלמית, התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי, לנמק מדוע אותם חיילי צה"ל צריכים לסכן את עצמם ולהגן עליה ועל חיי בתה תמר אלון ומרשתה איילת ברכפלד. מדוע בעצם לא להפקירם לרצח ולטבח?
נשמח לשמוע את הנימוקים לכך!
היהודים אשמים בכול
כתב "הארץ" עופרי אילני ירד מן הארץ ויושב בברלין בירת הרייך, מובן על כן שכיהודי גלותי הוא מושפע מהקולטור הגרמני, וככזה הוא מושפע מהעיקרון הפולקיסטי הגרמני ש"היהודים אשמים בכל":
בנאומו המפורסם של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, האשים היטלר את היהודים בגרירת העולם למלחמת העולם, וניבא כי "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."
"אני," הכריז היטלר, "הומניסט גדול, היהודים אשמים בכל."
https://www.youtube.com/watch?v=6irJoHMChxA
אילני מסביר לנו מברלין את אשמת היהודים של ימינו. ישראל היא לדבריו "הבריון השכונתי והמלחמה הבאה." – "אחרי שהביסה את הפלסטינים, ישראל של נתניהו מחפשת אויב חדש."
ודוק: לא איראן היא היוזמת ומכריזה יום יום שמטרתה חיסול ישראל והיא הופכת את סוריה למוצב קדמי שלה להגשמת מטרתה, אלא ישראל היא שמחפשת אוייב כי היא מרגישה חזקה.
"אחרי שהביסה למעשה את הפלסטינים (לפחות בסיבוב הנוכחי)," כותב אילני, "ישראל זקוקה לאוייב בדרגה גבוהה יותר. ואת התפקיד הזה ממלאת איראן."
"נתניהו, המשוכנע ששליחותה של ישראל היא להנהיג את מסע הצלב העולמי נגד האיסלאם הרדיקלי." (עופרי אילני, "מדינה מחפשת מלחמה", מוסף "הארץ", 11.5.18(
אין ספק בברלין בירת הרייך לא השתנה דבר.
כמו תמיד היהודים אשמים בכול.
יצחק פרנקנטל
על העצבות המנלכוליה והדיכאון כמחלת נפש
יצחק פרנקנטל עצוב. הוא אינו יכול לשמוח. דיכאון היא מחלה קשה שאינה פשוטה לטיפול.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%99
אך בעוד שדיכאון קליני ניתן לטיפול תרופתי ולעיתים די בפרוזאק אחד לפתרון הבעייה, הדיכאון והעצבות של יצחק פרנקנטל היא במישור אחר ודומה שזוהי מחלה ללא תרופה.
יצחק פרנקנטל עצוב בגלל שירושלים הוכרה ע"י ארה"ב כבירת ישראל. ("חדשות בן עזר", גיליון 1344)
יצחק פרנקנטל אינו עצוב בגלל שהערבים המוסלמים אינם מוכנים להכיר במדינת היהודים מכיוון שאינם מכירים בקיומו ובזכותו של העם היהודי ובזכותו למדינה, והם מצהירים שמטרתם לחסלה ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית. הוא איננו עצוב בגלל שהערבים-המוסלמים נשבעים לחסל לא רק את מדינת היהודים אלא גם ולרצוח את תושביה היהודים. יצחק פרנקנטל עצוב רק מכך שירושלים הוכרה כבירת ישראל.
וכיצד מסביר פרנקנטל את עצבותו? פרנקנטל מתנאה בכך שבניגוד לשאר היהודים הרשעים הוא ה"צדיק" פרנקנטל, הוא "יהודי אמיתי" המאמין בערך היהודי הבסיסי של "ואהבת לרעך כמוך" וכן "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים."
למעשה יצחק פרנקנטל אינו יהודי אמיתי, אלא הוא ישועי אמיתי המגשים את תורתו של ישו בן יוסף מנצרת.
בדרשה על ההר (מתי פרק ה') דורש ישו את המצווה ואהבת לרעך כמוך לאהוב את אויבך ולהתפלל בעד רודפך. את המצווה עין תחת עין מפרש ישו: המכה אותך על לחי אחת הגש לו גם את השנייה.
מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שהלך לפי תורה זו של ישו. יהודים היו וישנם. והנה גם הישועי האמיתי פרנקנטל דוגל (או לוקה) במחלת Amor inimicus אהבת האוייב.
ביולי 1994 נחטף בנו אריק פרנקנטל ית"ד ונרצח ע"י מחבל חמאס. ומאז התאהב פרנקנטל באוייב ונעצב מכישלונו [של האוייב] בחיסול מדינת היהודים, ורצח היהודים כהצהרתו באמנתו המפורסמת. כמובן שכמו אנשי החמאס הוא נעצב שבניגוד לעמדת החמאס ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל. ממש דיכאון.
על מחלת הנפש של פרנקנטל כבר כתב ברל כצנלסון: "... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט." (נאום 1 במאי 1936; פורסם בדבר 4 במאי 1936).
בשעה שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען (גם מחוץ לחמאס) הרואה בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את כל היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, הנה משימה ראויה ליצחק פרנקנטל. ייקח נא את המיליונים שירש מההון המשפחתי של בית החרושת לגלידה סנוקרסט וישקיע אותם בחיפוש אחרי ערבי-מוסלמי שאינו גזען, או ליתר דיוק, שיעבור מערבי לערבי ויפעל למען ינטשו הערבים-המוסלמים את גזענותם האנטי יהודית – ורק כך הוא יתרום משהו למען השלום.
כל פעולותיו העכשוויות של יצחק פרנקנטל כאקטיביסט פרו-איסלמי רק מחזקות את הגזענות הערבית-מוסלמית ומרחיקות את השלום.
עוד על ביישנות ומחלת Amor inimicus
מסתבר שגם הביישנות היא מחלת נפש מסוכנת, ובייחוד כאשר היא חוברת למחלת הנפש של אהבת האויב. Amor inimicus.
למחלקת הביישנים הצטרף השבוע כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק מיכאל בריזון.
כתומך הפשיזם האיסלמו-נאצי של החמאס הוא כותב: "שיתבייש מי שלא מתבייש באדישות המפוהקת, הקרה, המרושעת שבה אזרחי ישראל מקבלים את 'טבח טראמפ'." (בריזון מיכאל, "שיתבייש מי שלא מתבייש", "הארץ", 15.5.18)
ודוק: לפי בריזון, חיילי צה"ל שעצרו את מחבלי החמאס מלבצע את זממם, טבח ורצח היהודים, מוגדרים על ידיו מפגינים לא חמושים, והריגתם של "הצדיקים" האלו מוגדרת על ידיו "טבח טראמפ".
את טרמפ מכנה בריזון "זנאי גזען, הומופוב, מיזוגן, דמגוג, גס רוח ושקרן בלתי נלאה." ואת נתניהו: "שוביניסט, חנפן, ציני, מסית, מדיח, דמגוג, ושקרן." וכולם מלבד בריזון צריכים להתבייש בהם.
ובריזון מסיים: "ולנו, המתביישים, לא נותר אלא לשאול, אנה נוליך את חרפתנו?"
הבעייה של בריזון היא שביישנותו היא מחלת נפש שאינה ניתנת לריפוי, לכן אין לו גם לאן להוליך את חרפתו. הוא יישאר איתה, עם החרפה, לעד.
מסתבר שיש פיליסטיני קומוניסט וקלריקל גדול גם יחד
ידוע שירו של נתן אלתרמן "הקלריקל הקטן". זהו שיר על תינוק שנולד להורים חילונים שהרגישו בחרדה כי לבנם הרך, נטייה חזקה 'קלריקלית', המתבטאת בשאלותיו הטורדניות על שמיים וארץ, על כוכבים וטללים, והאם יש אלוהים.
http://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=23443
את הילד "הקלריקלי הקטן": מכנה אלתרמן בסרקאזם "פיליסטיני": "יום אחד, את הוריו הבוהים, הפיליסטר שאל אם יש אלוהים."
מסתבר שקיים בזמננו פיליסטיני (תרתי משמע) וקלריקל גדול גם יחד.
האקטיביסט הפרו-איסלמי דב חנין, חבר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), מציג עצמו שנים רבות כקומוניסט (בעבר גם סטליניסט) הדוגל בתורת קארל הלוי-מרקס, והרואה בדת "אופיום לעמים" והלוחם בקלריקליות.
והנה מסתבר שאותו דב חנין הוא דווקא קלריקל גדול. אלא מאי – הוא קלריקל מוסלמי, ולא סתם קלריקל מוסלמי אלא תומך באיסלמו-נאציזם של החמאס. חנין, המזדהה עם האיסלמו-נאציזם ("ליבי עם קורבנות פעילי החמאס") הוא הדוגמה הבולטת לברית הפשיסטים של השמאל עם הפשיזם האיסלמו-נאצי.
http://rotter.net/forum/scoops1/472898.shtml
https://www.youtube.com/watch?v=a49ESFUbxEk&feature=youtu.be
מה רוצה האישה?
זיגיסמונד שלמה פרויד, אבי הפסיכולוגיה, אמר שבכל מחקריו הוא אינו מבין דבר אחד: "Was will das Weib?" מה רוצה האישה?
לעיתים גם אנחנו עומדים בפני אותה שאלה.
פסיכולוגית, ואפילו דוקטורית לפסיכולוגיה, בשם ג'וליה צ'ייטין, היא חברת קיבוץ אורים בגבול עזה. והנה אותה פסיכולוגית, המתנאה שהיא מבינה את הפסיכולוגיה של החמאס, תובעת מו"מ והסכם איתו:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-58525-00.html
לב מי לא יפעם מכנותה יושרה ושאיפות השלום של ג'וליה צ'ייטין. לכן לא ברור מדוע היא איננה מגיעה לגדר הגבול, שרה לאנשי החמאס את השיר "קומבייה" בשני קולות, ואת "שיר לשלום" ואינה משכנעת אותם לבטל את מחויבותם לחסל את ישראל, ולרצוח את כל היהודים. ג'וליה, את הרי פסיכולוגית, ודאי תצליחי בכך.
והנה יש לנו עוד פסיכולוגית חדשה. היא אינה זקוקה כלל להשכלה פסיכולוגית, אבל היא אינה יכולה להבין למה היהודים לא הולכים כצאן לטבח.
ח"כ חנין זועבי הפשיסטית האיסלמו-נאצית תומכת החמאס נהפכה לפסיכולוגית ואומרת: "החברה הישראלית צריכה טיפול פסיכולוגי דחוף."
http://rotter.net/forum/scoops1/472657.shtml
במקרה הזה לא נשאל מה רוצה האישה? אנחנו כבר יודעים האישה הזו רוצה במותנו.
"כן" ו"לא" – יאיר למפל-לפיד מחליף
את שמעון פרסקי-פרס
בעבר נודע שמעון פרסקי-פרס בתור איש ה"כן" ולא". על כל נושא היה עונה "כן" ו"לא" בעת ובעונה אחת. הנה הקטע:
https://www.youtube.com/watch?v=yTGsTvi9EVg
כנראה שנמצא לו מחליף. על כל שאלה שעולה על הפרק לאחרונה עונה יאיר למפל-לפיד ב"כן" ו"לא". הנה גם בשאלת היחסים עם טורקיה:
http://rotter.net/forum/scoops1/472686.shtml
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
"דמיאן"
להרמן הסה
עברית: 1942. 1972.
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "ידיעות אחרונות" ביום 11.12.1976
לפני 42 שנים
תחת הכותרת
"משבר היחיד ומשבר האנושות"
על "דמיאן" להרמן הסה בתרגום עברי חדש
לראשונה הופיע "דמיאן" בעברית בשנת תש"ב [1942], בהוצאת צ. לינמן, תל-אביב, ובתרגומה של רינה קלינוב. הספרון הכחלחל ודק-הנייר היה בגדר שכיית-חמדה יקרת-מציאות לחובבי הספר העברי, וכמעט בשום ספרייה כבר לא ניתן למוצאו. טוב עשתה הוצאת "שוקן", אשר במסגרת הדפסת ספרי הרמן הסה, נתנה מחדש גם את "דמיאן" בידי הקורא העברי.
תרגומו של דב קווסטלר אינו שונה בהרבה מתרגומה הראשון של רינה קלינוב. שניהם ברורים. ואם יש מילים וצורות-דיבור אחדות, הקרובות יותר לימינו בתרגום החדש, שכרן יוצר בהפסד הצד הטיפוגראפי הנאה של המהדורה הקודמת, שנעשתה ביתר הקפדה, אהבה והשתדלות למען הקורא.
אגב, הקורא המופתע יראה כי במהדורת "שוקן" אין דמיאן מת כלל בסוף הסיפור, לאחר שנפצע במלחמת-העולם הראשונה. הייתכן? ייתכן גם ייתכן. עקב טעות בעימוד נמצא המשכו של עמ' 147 בעמ' 150 לקראת האמצע, ומשם על הקורא להמשיך ולקרוא עד סמוך לסופו של עמ' 152 לחזור לאחור אל חלקו האחרון של עמ' 147, ומשם להמשיך עד ראשיתו של עמ' 150, ולדלג שוב דילוג קל עד סופו של עמ' 152.
מעשה-שטן מתאחה טעות מוזרה זו ברקמת הסיפור, ונוצר הרושם כי מותו של דמיאן הינו הבזקת-דימיון, המתחרשת כהרף-עין בהרהוריו של אמיל סינקלר, ביום בו פוגש בו דמיאן ומספר לו על פרוץ מלחמת-העולם. מי שאינו מאמין, יפתח את הספר ויקרא. דומני כי על ההוצאה להודיע, שתספק לכל קונה של "דמיאן" עותק ממהדורה חדשה ומתוקנת תמורת העותק הקלוקל שרכש בכספו.
שלוש השפעות
בשנים 1916-1917 היה הסה נתון לטיפול פסיכואנאליטי ואלה היו גם השנים אשר הניבו, בהפרשי-זמן לא ארוכים, את "דמיאן" (1919) ואת "סידהארתא" (1922). שלוש הן ההשפעות החזקות העומדות ברקע שני הספרים הללו:
א. המסע שערך הסה בשנת 1911 להודו ולציילון (עליו נכתב ספרו "מסע למזרח").
ב. הטיפול הפסיכואנאליטי שעבר (פיסטוריוס מנגן-העוגב, המשמש פרק-זמן מנהיג-רוחני לאמיל סינקלר, עוצב בדמות הפסיכואנאליסט של הסה, יוסף ב. לאנג).
ג. מלחמת-העולם הראשונה.
הסה, שהיה גרמני ועיר מולדתו בקאלוו שבווירטמברג, התגורר מ-1912 בשווייץ. אימו היתה שווייצרית, מניושטאל. ב-1921, השנה בה קיבל את האזרחות השווייצרית, התבקש הסה להכין מהדורה של מיבחר כתביו, ולצורך זה קרא חלק ניכר מיצירותיו המוקדמות, "וכל הסיפורים הללו היו על אודות עצמי," כתב מתוך התפלאות, "הם שיקפו את נתיבי הנבחר, חלומותיי הכמוסים, ייסוריי המרים, אפילו אותם ספרים אשר בהם, שעה שכתבתי אותם, חשבתי בכנות שאני מתאר גורלות זרים וקונפליקטים רחוקים ממני – אפילו הם שרו את אותו השיר, נשמו אותו אוויר, נתנו פירוש לאותו גורל, גורלי שלי."
תיאודור זילקובסקי, המביא דברים אלה במבואו ל"כתבים אוטוביוגראפיים" של הסה (בהוצאה האנגלית, פיקאדור), אומר כי במשך שנים היה הסה כה קרוב ליצירותיו, עד שלא היה מסוגל לראות עד כמה הן סבבו במדוייק סביב לצירה המרכזי של הכרתו. רק החווייה של התיראפיה הפסיכואנאליטית מ-1916 ואילך, איפשרה לו אותה מידה הכרחית של ריחוק למען יוכל להתבונן באובייקטיביות ביצירותיו המוקדמות: התבוננות זו גם השפיעה עליו לבחון מחדש את חייו באופן מודע, ולא רק באמצעות היצירות.
תהליך מכאיב
כ"סידהארתא" וכ"נרקיס וגולדמונד" (1930) בנוי גם "דמיאן" על צמד חברים. בדמותו של אמיל סינקלר, המספר, נקל למצוא קווים משל הנס גיבנראט ב"מתחת לגלגל" (1906), משל פטר קמנצינד, משל גווינדא וסידהארתא בראשיתם, ומשל גולדמונד.
ואילו הקוטב המשלים מצוי בהרמן היילנר ב"מתחת לגלגל", זה התלמיד בעל שאר-הרוח והמשורר, שבו מתגלמת מחציתו האחרות של הסופר (ראה מאמר מאת הדה שטיין, "הארץ", 25.7.1975). והוא מצוי גם בריכרד מ"פטר קמנצינד", בדמיאן ובנרקיס שאינם משתנים, בסידהארתא ובגולדמונד באחריתם.
אם נקבל את הנחתה המעניינת של הדה שטיין, שהסה חוצה נפשו בכל אחד מהצמדים הללו, נוכל לראות באמיל סינקלר ובדמיאן שני צדדים של נפש אחת, המצוייה בתהליך מתמיד של חיפוש אחר תכלית עצמה.
יותר מאשר דמיאן קיים בזכות עצמו הריהו כמין השלכה לעבר הדמות האידיאלית, הנובעת מנפשו של אמיל סינקלר. דמיאן מראשיתו כבר זכה לאותה הארה, אשר אליה הגיע סידהארתא רק באחריתו (ולאחר שהתנסה, כגולדמונד, בכל מה שהחיים מינו לו). סידהארתא סירב לקבל אמת מוכנה בגיל צעיר. ואילו בדמיאן קיימת מלכתחילה אותה ודאות פנימית עמוקה שהוא שייך לכת הנבחרים, בני-מעלה, ובדומה לאדם-העליון אצל ניטשה הם עתידים לבטא את הפיסגה, אשר אליה עשוי המין האנושי להגיע.
אמיל סינקלר הוא סידהארתא או גולדמונד בראשיתם, בהיותם עדיין באמצע ובתוך התהליך המכאיב של הכרת האמת והגשמתם העצמית הנכונה. מבחינה זאת כותרת המישנה של הספר "סיפור נעוריו של אמיל סינקלר" נכונה יותר משמו הראשון, "דמיאן", כי כל האנשים המשפיעים והמנהיגים במישרין ובעקיפין את אמיל סינקלר בדרך התקדשותו לאותה כת נבחרת של יודעי אמיתם, והם דמיאן, ביאטריצה, פיסטוריוס ואווה – ניתנים בקווים הרבה פחות ברורים משניתן הוא עצמו, והם יותר בבחינת אידיאלים מאשר דמויות בשר-ודם.
ברשימה קצרה "סודו של הסה" ("הארץ", 13.5.1955), במסגרת מישאל על "הספר שהשפיע עליי ביותר" אומר הפסיכואנאליטיקן והוגה-הדיעות היונגיאני אריך נוימן, כי כרגיל ברומאן מתגלה לרוב ההתפתחות הפנימית באמצעות המגע בין האדם לזולתו, ולא על רקע פנימי גרידא, כמו ב"דמיאן" (וזאת בהנחה שדמותו של דמיאן עצמו נחשבת לדמות פנימית בנפשו של סינקלר). דומה כי כל הנפשות האחרות ב"דמיאן" הן דמויות סמליות. מה שמושך אצל הסה הוא התוהו-ובוו והשאיפה לעיצוב גם-יחד. ב"דמיאן" מופיעים כבר כל הסמלים של פסיכולוגיית-המעמקים: הלא-מודע הקולקטיבי, הצל, האנימה וכו'. "דמיאן" הוא ההתפרצות של הלא-מודע הקולקטיבי לתוך התודעה האירופית. ובנקודה זו מזדהה משבר האנושות האירופית עם המשבר האישי של גיבור הרומאן על רקע מציאות אחד.
"קשה לנו להבין עתה את הנימה המבטאת את הבעייה האופיינית של גרמניה: ההתנגשות בין האינטרוברסיה ובין המשבר העולמי. היה זה אחרי מלחמת העולם הראשונה: עולם ישן נחרב ודומה היה כאילו עומד להיווצר עולם חדש (סמל הציפור שבספר). ומכאן גדלותו של 'דמיאן': הוא מהווה בעייה פנימית אישית ובו בזמן גם משמיע נימה המנבאה תקופה חדשה, בעייה קולקטיבית. הגות הגורל בסיום הספר, המביאה לכעין חיוב המלחמה, ייתכן שהוא גורם נוסף לשיפוטי השלילי לגבי הסוף. כי סוף זה עלול לעורר אי-הבנות. כאמור, ספר זה הוא הרומאן היחידי של התפתחות היחיד, המעמיד התפתחות זו במרכז העלילה כולה. הסכנה היא במיזוג של הרגשה קמאית לגבי מה שמסתמן לעתיד עם הכוחות השולטים בהווה – ובאותו ה'אסקפיזם' שבאינדיווידואליזם הגרמני. כמה משאיפותיו של הסה, כפי שהן מובעות ב'דמיאן', יש שהושלמו כהלכה ב'הר הקסמים' (1924) של תומאס מאן."
הגשמה עצמית
אנשים צעירים אשר יקראו היום ב"דמיאן" ודאי יוקסמו מאותה רומאנטיקה ניטשאנית, המפעמת באמיל סינקלר, הנרתע ושואף לקראת דמיאן הנערץ עליו; יוקסמו מדמות האם והאישה הגדולה, המפעמת בהזיותיו הארוטיות של סינקלר, הנעשית מושא להערצתו בדמות אימו של דמיאן; יוקסמו מהתמודדותו בין סתמיות חייו וביזבוזם לבין אותה הרגשה אליטיסטית ומיסטית המשייכת אותו לקבוצת הנבחרים; יוקסמו מדרכו במדיטאציה כדי להכיר את האמת החדשה, ומן הצורך במורה ומנהיג וממחזוריות המרד בהם כדי להשתחרר ולגלות את עצמיותו, זו בקיעת הציפור מביצתה.
לא הייתי ממליץ לקרוא את "דמיאן" בנפרד מספריו האחרים של הסה, ובייחוד "סידהארתא" ו"נרקיס וגולדמונד", וזאת כדי להבין טוב יותר כי בדרך ההגשמה העצמית, הרצופה משברים, התמזגותו של היחיד עם תחושת-העולם הקוסמית אינה רק בדרך בקיעת הציפור, בהיגרפות במלחמה, אלא בקירבה עמוקה לריתמוס של הטבע, האמנות, האלוהות.
בסופו של דבר הרי דמיאן מהרהר במלחמה כמין מהפכן בולשביקי, המקווה כי עולם חדש יצמח מהריסותיו של הישן, וכי שומה על האוונגארד של בני-קין להיות מוכן לנצל את המלחמה לשם כך. סופו של דמיאן במלחמה מלמד על אחריתן של התקוות הללו. וצודק אריך נוימן בראותו בדמות הנס קסטורפ דוגמה שלמה יותר לכל אותה בעייתיות של גאולה והרס המתרחשים בנפילה מ"הר הקסמים" המבודד, החולה והאליטיסטי אל אירופה הבוערת בלהבות מלחמת העולם הראשונה.
* הרמן הסה: "דמיאן, סיפור נעוריו של אמיל סינקלר". מגרמנית: דב קווסטלר. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב. 1976, 155 עמ'.
* ד"ר הדה שטיין היתה לוחמת בפלמ"ח ומורה לספרות כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. כל היודע פרטים נוספים על אודותיה מוזמן לכתוב לנו.
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* איילה זמרוני: ליואל נץ, בנוגע להערתך על שני הכותבים "הטובלים" עטם בדייסה ובבורשט, אורי הייטנר ונעמן כהן, הרי על זה כבר אמרו חז"לנו: "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (בבא בתרא כ"א ע"א).
* רוגל אלפר: "...אבל אין אלוהים. והארץ [ישראל] אחוזה טירוף אפל, שטופת רעיונות אוויליים. קשה יותר ויותר לחיות כאן." ["הארץ" באינטרנט, 20.5].
אהוד: אתה צודק, רוגל. וככל שתקדים להסתלק מכאן ייטב לך וייטב לישראל שלמרבה הפלא מרבית אזרחיה, ובהם גם שונאיה, אוהבים לחיות בה.
* יש לנו הרגשה שמפכ"ל המשטרה לא ימשיך בתפקידו לאחר שיסיים את הקדנציה שלו. חבל. איש כזה חכם.
* כ-300 אנשים הגיעו הערב [20.5] להפגנת שמאל בשכונת המושבה הגרמנית בחיפה במחאה על הרג המפגינים ברצועת עזה, ומעצר המפגינים שלשום. בין היתר הגיעו להפגנה יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה וח"כ אעידה תומא סלימן. במקביל, עשרות בני אדם הפגינו בשכונת המושבה הגרמנית בעיר תחת הכותרת "מחזירים את חיפה לישראל."
בהפגנת השמאל, המפגינים נשאו שלטים עליהם נכתב "מתנגדים לכיבוש", "יהודים וערבים ביחד", "לא תשתיקו את חיפה" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". הם צעקו: "ממשל הדמים די להרג ילדים", "הפאשיזם לא יעבור" ו"עזה עזה אל ייאוש, עוד נגמור את הכיבוש!"
משתתפי הפגנת הימין הניפו את דגל ישראל, שרו את התקווה וצעקו "עם ישראל חי" ו"עוד אבינו חי." ["הארץ" באינטרנט, 20.5].
אהוד: אם זה ה"שמאל" בישראל, אז ממשלות הליכוד תמשכנה להוביל את המדינה עוד שנים רבות. גם ל"מחנה הציוני" אין תקווה, כי עם "שמאל" אוייב-ישראל שכזה, המונהג בידי שונאי ישראל, אין לשום קואליציה אחרת סיכוי לחזור לשלטון.
מפא"י ותנועת העבודה לא היו "שמאל" משוקץ שכזה! הליכוד ומפא"י ההיסטורית קרובים זה לזה יותר מששניהם קרובים לשמאל בעל הנטייה הקוויזלינגית המונהג בידי ערבים בישראל ועימם כת של יהודים שהם אידיוטים מוסריים!
ואגב, בהרבה מדינות אחרות באיזור, מדינות מוסלמיות קיצוניות, היו כבר מזמן מחסלים את איימן עודה בגלל היותו שייך לדת האחמדית!
* אודי, בסוף רשימתך: "עם לגיון הזרים נגד הדרוזים" לג'ון הרווי [גיליון 1342] אתה מתעניין האם כתב ספרים אחרים לבד מפרשת הרפתקאותיו, ומה היה גורלו אחר-כך? ואתה שואל – אולי לאחד הקוראים הזוכרים את התקופה ההיא ואת המחבר – פתרונים.
באתר המצורף מצאתי מידע נוסף אודות אותו ברנש מפוקפק ג'ון הרווי, עלילותיו וספרים נוספים שכתב תחת שמות בדויים וכו'.
אגב שם הספר באנגלית הוא: "עם לגיון הזרים בסוריה".
המידע הוא פרי ידיו של עיתונאי וסופר בשם סטיב המתעניין בין השאר בספרים ומגזינים ישנים:
https://bearalley.blogspot.co.il/2013/03/escape-from-legion-part-1.html
יאיר שורצמן
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל