חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1346

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בסיון תשע"ח, 25.5.2018

עם צרופת תמונתו של הסופר הצעיר יוסף לואידור שנרצח בידי ערבים במאי 1921

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // ד"ר מרדכי קידר: חמאס ותוכנית האמירויות הפלסטיניות. // עמוס גלבוע: אלו ימים רעים לאיראן, אלו ימים טובים לישראל. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.5.18. // יצחק הילמן: התיתכן כיום מלחמה כוללת בין ישראל לאיראן? // רון וייס: טעות אסטרטגית של טראמפ ונתניהו. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [110], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אוריה באר: דברוּ ברור! // יואל נץ: הליברטורה. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק מ"ה. בעיות הדרכה. // אהוד בן עזר:  מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? // אהוד בן עזר: הירקונים, מתוך הספר "פרשים על הירקון", 1989. // חנה מושיוב: אימי לבשה טעם של כָּאהי. // אברהם כץ עוז: ארדואן. // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר. [פרסום חוזר]. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ג'וד האלמוני" לתומאס הארדי, עברית: 1960. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 27.11.1970 לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"... 

בְּיוֹם שְׁמוֹנָה בְּמַאי שְׁנַת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה

הִתְרָה גּ'וֹרְגּ' מַרְשָׁל, הוּא מַזְכִּיר-הַמְּדִינָה

שֶׁל הַרִי טְרוּמַן, כְּשׁוֹטֵר מַפְעִיל מִכְמֹנֶת

מוּל מְהִירוּת מֻפְרֶזֶת שֶׁל כָּל רֶכֶב נָע

בְּמַר שֶׁרְתּוֹק שֶׁלֹּא עָבַר אַף לֹא לְרֶגַע

לֹא הוּא וְלֹא מַנְהִיגוּתוֹ שֶׁל הַיִּשּׁוּב

עַל שׁוּם קָמָ"ש שֶׁל מְהִירוּת גּוֹרֶמֶת פֶּגַע

בִּכְבִישׁ פּוֹלִיטִי מְפֻתָּל, שֶׁבְּחִשּׁוּב

אָמֵרִיקָאִי חַשְׁדָנִי יוֹבִיל חָלִילָה

לְ"חָרָקֶה" שֶׁל נְהִיגָה טְרוּפַת פְּרָאוּת

בִּסְפִּיד שֶׁוָּשִׁינְגְּטוֹן מֵרֹאשׁ אוֹתוֹ הִפְלִילָה

כְּאַקְט פָּזִיז שֶׁל הַכְרָזֶה עַל עַצְמָאוּת.

שֶׁרְתּוֹק, מֻדְאָג, חָזַר לָאָרֶץ בָּהּ נִקְבַּע לוֹ

נְאוּם פּוֹלִיטִי בְּמֶרְכָּז הַמִּפְלָגָה,

אַךְ כְּשֶׁנָּחַת בְּלִי שֶׁלִּבּוֹ בִּכְּלָל נִבָּא לוֹ

מָה מְצַפֶּה לוֹ בְּתַחְתִּית הַמַּדְרֵגָה

שֶׁל הַמָּטוֹס חִכָּה לוֹ "אַמְבּוּשׁ" דֵּי מַפְתִּיעַ

וְלֹא צָפוּי כְּבָא-כּוֹחוֹ שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן

שֶׁאֶל בֵּיתוֹ דָאַג כִּי חִישׂ שֶׁרְתּוֹק יַגִּיעַ

שָׁם יְדַוַּחַ לוֹ עַל פְּרָטֵי הָרֵאָיוֹן

עִם מַר גּ'וֹרְגּ' מַרְשָׁל – וְשֶׁרְתּוֹק, כְּאִישׁ קוֹרֶקְטִי

חָלַק עִמּוֹ גַם חֲשֶׁשׁוֹת לֹא מְעַטִּים,

אַךְ בִּיּוֹגְרַפְיוֹת הֵן תָּמִיד מִישְׁמָשׁ אֶקְלֶקְטִי

שֶׁל מִסְמָכִים מְתֹעָדִים וְשֶׁל פְּרָטִים

שֶׁאֵין בָּהֶם אִמּוּת דּוֹקוּמֶנְטָרִי-גְרָפִי

לַפִּיקַנְטֶרְיָה שֶׁכִּמְעַט כָּל בִּיּוֹגְרָף

בָּהּ מְקַשֵּׁט אֶת מֶחְקָרוֹ הַבִּיּוֹגְרָפִי

וְכָךְ פֻבְּרַק הַ"סְּקוּפּ" שֶׁ"הַזָּקֵן" נִגְרַף

בָּרֶגַע שֶׁשֶּׁרְתּוֹק חָלַק עִמּוֹ חֲשָׁשׁ אוֹ שְׁנַיִם

מִפְּנֵי נְקִיטַת צַעַד לֹא שָׁקוּל שֶׁיְּסַכֵּן

אֶת הַכְרָזַת הָעַצְמָאוּת, לִנְעֹל כְּהֶרֶף-עַיִן

אֶת דֶּלֶת מְעוֹנוּ וְתֶכֶף אֶת אוֹרְחוֹ עִדְכֵּן

כְּשֶהוּא טוֹמֵן אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּכִיסוֹ: "הַבְטַח לִי

שֶׁלֹּא תַצְדִּיק אֶת מַרְשָׁל בְּדִבּור ּכֹּה מְסֻכָּן

בִּפְנֵי מֶרְכַּז הַמִּפְלָגָה – פֶּן עַל כָּרְחִי אֻכְרַח לִי

לֹא לְאַפְשֵׁר לְךָ בְּשׁוּם פָּנִים לָצֵאת מִכָּאן..."

וְיִשְׂרָאֵלָה, שֶׁטָּרְחָה לָבֹר מִתֶּבֶן

הַדֹּמֶן הַסְּפֶּקוּלָטִיבִי הַנָּלוֹז

רַק בַּר-עֻבְדּוֹת אוֹתֶנְטִי, בָּחֲנָה הֵיטֵב אֶת

כְּתָבָיו שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן בְּיֹשֶׁר וּבְעֹז

וּבְלִי פִּקְפּוּק בְּיוֹמָנָהּ הִיא מְצַטֶּטֶת

אֶת דִּבְרֵי בִּיגִ'י בַּסֻּגְיָה הָעֲדִינָה

שֶׁבָּהּ חָלְקוּ שְׁנֵיהֶם תְמִימוּת-דֵּעִים מֻחְלֶטֶת

הוּא וְשֶׁרְתּוֹק (שָׁרֵת) לְנֹכַח גְּזַר-דִּינָה

שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁעַל קִיר-הַזְּמַן חוֹרֶטֶת

אֶת כָּל תּוֹלְדוֹת עִתּוּי קוּמָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה

וְאֵין שָׁם זֵכֶר לַקּוּרְיוֹז הַסֶּנְסַצְיוֹנִי

שֶׁאֶת רוֹדְפֵי הַ"סְּקוּפִּים" יְרַתֵּק רָתֹק

עַל נְעִילַת דֶּלֶת בֵּיתוֹ הַבֶּן-גֻּרְיוֹנִי

וְעֹצֶר-בַּיִת שֶׁהֻטַּל עַל מַר שְׁרְתּוֹק...

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יוּגַשׁ – אַדְרַבָּא –

כָּאן, בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּּׁבוּעַ הַבָּא...

יוסי גמזו

* * *

אנחנו תושבי היישובים העבריים בעוטף עזה

מתנצלים בפני מפגיני השלום העזתיים

על שחיילים שלנו מנעו מכּם לעבור את גדר הגבול

ולשחוט אותנו

* * *

ד"ר מרדכי קידר

חמאס ותוכנית האמירויות הפלסטיניות

בימים אלו, עם התקרבות קץ תקופת מחמוד עבאס, עולות שאלות חשובות ואף גורליות: מה יהיה אחריו? מי יחליף אותו? האם המנהיג הבא יצליח לחבר מחדש את אש"ף וחמאס? מה יהיו יחסיו עם ישראל? האם ימשיך התיאום הביטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית? ובכלל – מה יהיה גורל הרשות הפלסטינית? האם היא תהפוך למדינה? מה יהיה מעמד תנועת חמאס במדינה זו? מה יהיו גבולותיה? מה יהיה גורל ירושלים? מה יהיה גורל הפליטים הפלסטיניים? ושאלות נוספות, חשובות לא פחות, שלאף אחד אין תשובה עליהן.

 באתר חמאס מופיע בימים אלה מאמר של חידר אלמצדר, תחת הכותרת: "אחרי עבאס – דה-צנטרליזציה פלסטינית". המונח דה-צנטרליזציה מתורגם בדרך כלל לעברית כ"ביזור" או "שלטון מבוזר", שמשמעותו מערכת מדינתית שחלקיה מתנהלים לא מהמרכז אלא באופן אוטונומי, באופן שכל חלק מתפקד באורח כמעט עצמאי. דוגמה: ארה"ב, שבה לכל מדינה (ניו יורק, ניו ג'רסי, פלורידה...) יש מרחב רחב של אוטונומיה לקבוע כללים בענייני מיסוי, תחבורה, תכנון, חינוך ועוד תחומים, ואילו מדיניות הביטחון והחוץ נקבעת בידי השלטון המרכזי בוושינגטון הבירה.

במאמר שיובא להלן מתאר המחבר את המצב הפלסטיני אחרי עבאס כמצב מבוזר, ולהלן יובא המאמר במלואו עם הערותיי בסוגריים:

חידר אלמצדר: "אחרי עבאס – ביזור פלסטיני"

מה יהיה אחרי שעבאס יעזוב? שאלה שכולם מנחשים את תשובתה בניסיון לקשור אותה עם שמות ואנשים מסוימים מבלי להביא בחשבון את המצב הגאוגרפי המתגבש, וטבעם של הקשרים והאינטרסים האזוריים המתחדשים אשר הפכו קרובים להשקפה הישראלית הרבה יותר מאשר לזו הפלסטינית. (המזרח התיכון מסתדר על פי האינטרסים של ישראל) כדי להבין את משמעות הדברים עלינו לראותם בעין הישראלית, במיוחד לאור העובדה שישראל יצרה מצב שקשה להתעלם ממנו או לדמיין תסריטים אחרים.

נתחיל עם עבאס עצמו: הוא המנהיג ההיסטורי האחרון והחוט היחיד – בין אם נרצה בכך ובין אם לא – הקושר את האישיות (הפלסטינית) הנאבקת כפי שהיתה בעבר עם ההווה הפוליטי שלה (אחרי שוויתרה על המאבק). כשייעלם עבאס ייעלם הקשר הזה והעניין הפלסטיני ייכנס למאבק על הירושה כאשר אף אחד מהמתמודדים איננו מזוהה עם המאבק באופן שיכשיר אותו להכיל את המכלול הפלסטיני על כל חלקיו (ולהיות מנהיג מקובל על כל הפלגים, כמו שערפאת היה).

לכן אנחנו עומדים בפני משבר לגיטימציה, ותוצאותיו אינן קלות כפי אנחנו חושבים, במיוחד לאור העובדה שישראל מתאמצת בכל כוחה לבסס ישות פלסטינית שלא תגיע למעמד של ייצוג מדיני שיזכה להכרה, כמו המעמד שזכה בו אש"ף והרשות הפלסטינית, ולא תהיה יותר מאשר מינהל אזרחי כדי למנוע את הבלגן שיתרחש אם לא יקום.

מטרתה של ישראל היא למצוא צורת שלטון שיעניק לפלסטיני שוליים (רחבים מספיק של שלטון עצמי) כדי שינהל את חיי היומיום בלי שתהיה לו היכולת להגיע לרמה חוקית ופוליטית שתאפשר לו לדרוש את זכויותיו. כך יעלה מחדש תסריט האפוטרופסות הערבית (שהיה עד 1967, ירדן שולטת ביהודה ושומרון ומצרים בעזה) עם כל הזיכרונות הכואבים שלו. אך האם זה ריאליסטי להעלות תסריט של אפוטרופסות כאשר ישראל שולטת על המדיניות של האפוטרופוס? או כאשר ישראל שואפת להיות האפוטרופוס על חלק מארצנו?

ברור שכן, מכיוון שמי שבודק את ההתנהלות הישראלית בשטח שהפכה את הגדה המערבית לישויות נפרדות, אינו יכול שלא לחוש בכוונה הישראלית להגביר את החלוקה והפירוק עם מינוי "אמיר" לכל חלק ובפרט אם "האמיר" ייענה לרצון הישראלי לבזר את השלטון הפלסטיני. ישראל תנסה לחלק את הירושה לכמה יורשים, מבלי שאף אחד מהם יוכל לרכז בידיו את השלטון (על כל השטח). הוא יוכל לשפר את השלטון באזור שלו אם יוכיח שהוא הולך אחרי הישראלים. נגזר על הגדה להישאר תחת השלטון הישראלי אחרי שישראל תספח אליה את השטחים שתחפוץ בהם ותשאיר את השאריות לאנשים שיוסכם על מגמותיהם המנהליות באופן שישתלב עם צרכי הביטחון של ישראל ויתעלם מכל מגמה של שחרור.

גם עזה איננה רחוקה מהתסריט הזה, שכן הפילוג (בין אש"ף וחמאס, בין יו"ש ועזה) הוא מציאות, והצורך באפוטרופוס גדול יותר מבשאר חלקי הארץ בעלי החשיבות האסטרטגית לישראל. מכיוון שעזה קרובה יותר להקמת גוף בעל שליטה מרכזית, ההתייחסות אליה תהיה שונה באופן שמצרים תהיה חלק מהעתיד של רצועת עזה במסגרת עסקה הרואה במאבק עניין סוריאליסטי, חסר ערך.

הדבר המוזר הוא שישראל איננה יכולה לשלוט בכל מה שנעשה ברצועת עזה, אך המיקום האסטרטגי של עזה כופה על ישראל לוותר על רצונותיה. בנוסף, הדרישה למצוא אישיות פלסטינית שכולם יסכימו עליה (להחליף את עבאס) לא תצלח, לא רק בגלל ישראל אלא גם – למרבה הצער – בגלל הפלסטינים.

לכן, מצב השנאה והיעדר האמון בין אש"ף וחמאס יכשיל כל מאמץ (למצוא מנהיג מוסכם) במיוחד לאור העובדה שרוב האנשים המוזכרים (כמחליפים אפשריים לעבאס) קשורים לאג'נדות אזוריות (סעודיה, איחוד האמירויות) המשולבות עם העמדה הישראלית. לכן סביר להניח שלא תהיה אישיות אחת מוסכמת, ובמיוחד לאור המגמה הישראלית לבזר את השלטון הפלסטיני. בהיעדר אישיות אחת בעלת מורשת של מאבק (שתרכז תחת ידיה את כל חלקי העם הפלסטיני) ניתן יהיה ליישם פתרון אזורי (למנות את ירדן אפוטרופסית של יו"ש, מצרים על עזה, וישראל תספח את מה שתרצה).

המערכת הפוליטית והלגיטימיות הפלסטינית נמצאות בסכנה, ואנחנו חייבים לעקוב מקרוב אחרי התסריטים של מי שרוצה לפגוע בנו. אנחנו חייבים להתחיל בצעדים מעשיים כדי לאחות את הפילוג הפלסטיני ולבחור במנהיג שכולנו נסכים עליו. עלינו להניח הצידה את המחלוקות הפנימיות כדי לפזר את החלומות של "הציונים החדשים" (תומכי ישראל מבית ומחוץ) לכל הרוחות.

*

עד כאן מאמרו של חידר אלמצדר שפורסם באתר חמאס. הכותב רואה את המצב בעיניים ריאליסטיות, והוא מודע היטב למשבר המנהיגות שהרשות הפלסטינית סובלת ממנו. הוא גם מודע היטב למצב העגום של הפלסטינים בעיני "אחיהם" הערבים, והדבר היפה הוא שהוא משתמש במונח "אמיר" כדי לבטא את התנגדותו לכוונה הישראלית לחלק את יו"ש לישויות נפרדות בעלות אוטונומיה מנהלית, כאלו שאני מתייחס אליהן בכינוי "אמירויות".

יש כלל חשוב שכל מתעניין בענייני המזרח התיכון חייב להכיר: אם חמאס מתנגדת לעניין כלשהו זה סימן ברור שהעניין הזה הוא חיובי, טוב ורצוי, בפרט לישראל. ולכן, היות שהכותב מתנגד לביזור השלטון הפלסטיני ברור שביזור כזה משרת את האינטרסים של ישראל, ולכן ישראל חייבת לקדם את רעיון הביזור, פירוק הרשות ל"אמירויות"  שכל אחת מהן תתבסס לא על אידיאולוגיה של מאבק – אש"פי או חמאסי – אלא על המשפחות המקומיות בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות.

"תוכנית האמירויות" היא הדבר שחמאס חוששת ממנו יותר מכול, שכן בכל מקום שהמשפחות שולטות, הן מסלקות את הג'יהאדיסטים לכל הרוחות, מכיוון שהם מאיימים על היציבות החברתית, הכלכלית והפוליטית של שלטון המשפחה. והיות שחמאס חוששת משלטון המשפחות, חובה על ישראל לקדם שלטון זה בכל האמצעים הרבים העומדים לרשותה, ובפרט בימים הללו, ימי היעדר מנהיגות פלסטינית כוללת הזוכה ללגיטימיות.

ד"ר מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

אלו ימים רעים לאיראן, אלו ימים טובים לישראל

ארה"ב מכריזה  מלחמה כלכלית נחרצת על איראן במטרה לרסק את שאיפותיה האימפריאליות ולהביא להפלת משטרה; בסוריה, ישראל הרסה את מרבית המערך הצבאי הישיר האיראני; בעיראק זוכה בבחירות מתנגד חריף של איראן, ורוסיה רומזת ברורות שאינה רוצה בהשפעה איראנית בסוריה.

אלו ימים טובים למדינת ישראל; אלו ימים רעים לאיראן ולמשטר האייתולות שלה, החותר להגמוניה אזורית; אלו ימים של מבוכה וחידלון אונים ל"איחוד האירופאי", המתגלה במלוא ערוותו המוסרית; אלו ימי מבחן לנחישות וליכולת של ממשל טראמפ לממש את האסטרטגיה עליה הכריז מזכיר המדינה האמריקאי, פומפיאו: מלחמה כלכלית חריפה נגד המשטר האיראני במטרה לרסק את שאיפותיו האימפריאליסטיות באזור, ולהפילו בסופו של דבר.

איראן כמובן מצהירה שהיא "מצפצפת" על דיבורי ומהלכי ממשל טראמפ, וצריך להיות נאיבי על מנת להניח שהיא תרים ידיים ותוותר על  שאיפותיה האימפריאליות. אבל, צריך לשים לב שאיראן חטפה בתקופה האחרונה כמה מכות קשות  בתחום השאיפות שלה:

זה התחיל בכך שישראל השמידה חלק ניכר מהמערך הצבאי האיראני הישיר בסוריה, שהיא החולייה המרכזית בשאיפות האימפריאליות של איראן. רוסיה עמדה מהצד, והמשטר האיראני נותר חסר אונים. כמובן שהאיראנים העקשנים יכולים לחזור ולבנות את מה שנהרס. נכון, אבל זה צריך יהיה לעלות הרבה כסף (והוא יחסר להם בקרוב), ומי ערב להם שישראל לא תחזור ותשמיד את המערך החדש בלילה אחד?

אכן דילמה קשה.

לדעתי האיראנים עשו בסוריה טעות עקרונית: הם הציבו לעצמם שני יעדים שלא ניתן להשיגם בו זמנית: האחד, להפוך את סוריה למדינת חסות שלהם, ופירושו של דבר להביא לייצוב המצב שם, להביא לאיזה שהוא הסדר שלטוני, ולא פחות חשוב: ליצור חיבור יבשתי פתוח ובטוח בין איראן לים התיכון.

היעד השני: להפוך את סוריה לבסיס למערכה צבאית נגד ישראל דוגמת לבנון וחיזבאללה.

מה שקרה הוא שאיראן, בטרם הצליחה  לממש את היעד הראשון, כבר התחילה במימוש היעד השני, וזה מיד יצר בעיות מול הרוסים ומשטר אסד. אלו האחרונים רוצים לייצב את המצב, לא להביא לדו-קרב איראני-ישראלי שמסבך אותם.

זה המשיך בעיראק, שם נערכו לאחרונה בחירת לפרלמנט, ולהפתעת רבים מי שזכה לא היה "האיש של טהרן", ולא "האיש של וושינגטון", אלא האימאם השיעי מוקדתא א-סדר. מתנגד חריף של איראן ושל ארה"ב. הוא ממחיש את הקושי המרכזי של שאיפות ההגמוניה האזורית של איראן: מול המרכיב הדתי השיעי המאחד (מול הסונים) עומד המרכיב האתני הערבי. בעיראק הרוב הוא שיעי, אך הוא ערבי! הדרישה של א-סדר היא שאיראן תפרק את המיליציות השיעיות הרצחניות בפיקוד "משמרות המהפכה". זאת גם דרישה מיספר 7 של פומפיאו מאיראן, מתוך 12 הדרישות שלו. צפו שם לשפיכות דמים.

וזה המשיך ממש בימים האחרונים כאשר פוטין, בתום מפגש בזק עם אסד, הודיע שיש צורך ש"הכוחות הזרים" יֵצאו מסוריה. עוזרו לנושא סוריה פירט, שהכוונה היא לאיראן, תורכיה, חיזבאללה וארה"ב. כמובן שלא מדובר במשהו אופרטיבי, אך הוא משקף, לדעתי, אינטרס רוסי בסיסי: רוסיה לא מעוניינת לחלוק עם איראן בהשפעה על המשטר הסורי, יהיה אשר יהיה.

ובאשר לאירופה. "אבירת" זכויות האדם נאבקת בציפורניים, באופן פאתטי, כדי לשמר הסכם גרוע, אך כזה היוצר עבורם אפשרות לרווחים כספיים. ועם מי? עם משטר טרוריסטי, רודני, ארכי דתי קיצוני, התולה אנשים על עמודי חשמל, ושובר ידיים לילדים הנאשמים בגניבת לחם. ותוך כדי כך היא מעלה רעיונות הבל איך להילחם בסנקציות האמריקאיות, איך לפצות את איראן.

להיכן התדרדרת אירופה? בעוד מקרון, נשיא צרפת, ושר האוצר שלו, מלאי גאווה שאסור להיכנע לארה"ב (כאילו היא האוייב הנורא), חברות ענק צרפתיות (אירבוס, טוטאל, פג'ו, רנו, וסיטרואן) מודיעות כבר שהן נכנעות.

איך אמר פומפאו לאירופאיות: אתם עכשיו מרוגזים, אבל לא תהיה לכם ברירה בסופו של דבר אלא להצטרף לארה"ב. 

קיץ מעניין צפוי לנו.

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.5.18

* חופש ההפגנה – אני שומע את הטענות על כך שהמשטרה בחיפה פגעה בחופש ההפגנה, כאשר פיזרה את הפגנת הערבים והשמאל הרדיקלי שהתקיימה בחיפה בשבוע שעבר.

זכות ההפגנה וחופש ההפגנה הם ערכים מקודשים בדמוקרטיה. אך האם באמת נפגע חופש ההפגנה?

האם המפגינים ביקשו אישור להפגנה וסורבו? איש אינו טוען זאת. אין לי ספק, שאילו ביקשו רישיון להפגנה, הם היו מקבלים אותו, חרף העובדה שהפגנתם היא בעד האוייב ונגד המדינה, והמשטרה היתה נמצאת במקום כדי להבטיח את מימוש זכותם. הם פוזרו כיוון שפרעו חוק והפרו את הסדר הציבורי, בהפגנה בלתי חוקית, פרועה ואלימה. הם פוזרו בצדק, ואין בפיזורם דבר וחצי דבר עם חופש ההפגנה. פיזורם הוא שמירה על שלטון החוק.

ובאשר לטענתו של ג'עפר פרח ששוטר בעט בברכו ושבר אותה, שעה שהיה עצור – אם הדבר נכון הוא חמור מאוד. על מח"ש לחקור את המקרה. אני מציע להמתין לחקירה ולא להתייחס לטענה הזאת כאל עובדה, בטרם חקירה.

* איימן עודה מתבכיין – איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, הוא תומך של בשאר אסד, מי שטבח במאות אלפים מאזרחי סוריה, כולל בנשק בלתי קונבנציונלי למינהו: באוכלוסייה אזרחית, ילדים, נשים, זקנים, חסרי ישע. בראיון לגל"צ, כאשר הוא נלחץ אל הקיר, המקסימום שהצליחו להוציא ממנו הוא "תראה, אני לא טוען שאסד הוא טלית שכולה תכלת, אבל..." וכבר כתבתי לאחר אותו ראיון, שהרשימה המשותפת יכולה לאמץ כסיסמה שלה את "מוות לערבים."

לכן, אני ממש לא מתרגש מדמעות התנין שהוא שופך, כאשר הוא מתבכיין על המחבלים שנהרגו בניסיונם לחדור לישראל. לא חיי ערבים מעניינים אותו. חיי ערבים אינם מעניינים אותו אפילו כקליפת השום. הוא פשוט תומך במחבלים ובמטרותיהם.

* המחאה שלי – יותר מחמש דקות התראיינה בגלי צה"ל תגית חן מ"נשים עושות שלום" וניסתה להסביר על מה ולמה חברותיה והיא מוחות במאהל שהקימו בגן הוורדים בירושלים. אנחנו דורשות מהממשלה ומהכנסת חלופות מדיניות. איזה חלופות? מדיניות. מה מדיניות? חלופות. מה אתן מציעות? חלופות מדיניות. איזה? מה? למה? במה אתן תומכות? למה אתן מתנגדות? ... אנחנו מפגינות בעד חיפוש חלופות מדיניות.

זה מצא חן בעיניי, ומחר גם אני אטה את אוהלי בגן הוורדים, ואפתח בשביתת מחאה נגד ואדרוש בתקיפות מהכנסת ומהממשלה ל.

* נשאיר לטכנאים – באותו ראיון ניסה רזי ברקאי להבין איזה סוג של חלופות מדיניות הן רוצות, וחן השיבה לו שהיא סומכת על המומחים בנושא. וכמו שידענו להמציא את "כיפת ברזל", המומחים גם ידעו להמציא חלופות מדיניות.

וזה הזכיר לי את הגאון שדרש להיפגש בדחיפות עם שר הביטחון. ובפגישתם הוא אמר שיש לו רעיון לאמל"ח שישנה את פני המערכה. הרעיון הוא לייצר טנק, שיכול גם לשוט במים, לצלול מתחת למים, לטוס ואפילו לעוף לחלל.

"נו," אומר השר בהתלהבות, "הראה את התכנית."

"לא. אני הבאתי את הרעיון. את הביצוע אני משאיר לטכנאים."

* ביד הלשון: גאון – כשאנו משתמשים במילה גאון, כוונתנו לאדם מחונן, בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד או כישורים יצירתיים יוצאי דופן.

אולם זה אינו הפירוש המקורי של המילה, שמקורה תנ"כי. במקרא מדובר במילה הנקשרת לגאות ולגאווה. וגם היום אנו משתמשים בביטויים כמו "נושא את ראשו בגאון" כביטוי לגאווה, ובשיר בית"ר, ז'בוטינסקי כתב על הגזע העברי כ"גאון, ונדיב ואכזר."

החל בסוף המאה השישית, ניתן התואר גאון לראשי הישיבות בבבל. תקופה זו, עד אמצע המאה ה-11, מוגדרת כ"תקופת הגאונים".

אורי הייטנר

* * *

יצחק הילמן

התיתכן כיום מלחמה כוללת בין ישראל לאיראן?

איראן של היום מזכירה את גרמניה הנאצית. גרמניה של 1938 היתה מדינה ללא איומים עליה. לא היתה מדינה אחת באירופה שזממה לתקוף אותה או שהיו לה תביעות טריטוריאליות כלשהן כלפיה. לכאורה, היטלר היה יכול לשבת בשקט, להמשיך ולהתעצם, אבל לא לתקוף. היום אנו יודעים, שבהיותו סבור שמדינות המערב חלשות וברית המועצות עסוקה בבעיותיה הפנימיות, זהו הזמן להתפשט ולהתחיל בתהליך השתלטות מסודר על אירופה ועל העולם כולו.

איראן נמצאת במצב די דומה. אין עליה איומים צבאיים. ממערב לה נמצאת עיראק עם רוב שיעי, בתהליך שיקום משתי מלחמות המפרץ וממלחמתה במדינה האיסלאמית.

מערבה יותר נמצאת סוריה, מדינה הרוסה עם גייסות שכירים איראניים המורכבים מלא-איראנים, של כוח אל-קודס, קרי, תחת פיקוד משמרות המהפכה האיראניים. משמרות המהפכה, הם כידוע הצבא הפרטי של האייטולות.

מצפון נמצאות אזרביג'ן, טורקיה, רוסיה, כולן מדינות ידידותיות לאיראן.

ממזרח נמצאת פאקיסטן, מדינה סונית מתונה וידידותית לאיראן, הנתונה בצרות פנימיות עם הטאליבן.

ולידה אפגניסטן. אפגניסטאן נמצאת עדיין במלחמת אזרחים פעילה, שגם בה יש מעורבות איראנית, ע"י מימון איראני לטאליבן.

מדרום נמצאות המפרציות וסעודיה. אלה לא העזו מעולם לתקוף את איראן. הן מדינות שבדומה לישראל, חוששות מאוד מההתפשטות האיראנית, אבל אינן יוזמות מתקפה עליה.

אלף קילומטרים ממערב, נמצאת ישראל, מדינה שהיתה בתקופתו של השאח ידידתה של איראן וספקית נשק חשובה שלה. לישראל בוודאי שאין כל אינטרס להשתלט על איראן או לבחוש בנעשה בתוכה.

למרבה הפלא, גם כשלא נשקף לאיראן כל איום על גבולותיה, היא מפתחת כוחות התערבות ומפעילה אותם ללא היסוסים הן בעיראק, הן בסוריה, הן בלבנון והן בתימן. איראן חוזרת ומצהירה השכם והערב שבדעתה לחסל את היישות הציונית. ההצהרות האלה נשמעות כבר שני עשורים. בשנתיים האחרונות הדיבורים הפכו יותר ויותר למעשים ואיראן הקימה בסוריה רשת של מחנות ומוצבים, שנועדו גם לתיחזוק כוחות אל קודס וגם כבסיסים למתקפה על ישראל. לפני כחודש, הגיעו הדברים כדי שיגור מטוס זעיר ללא טייס, חמוש, שחדר לישראל ויורט מעל שטחה. בהמשך היה שיגור 32 טילים איראניים על מוצבי צה"ל ברמת הגולן. התגובה הישראלית היתה מיידית ומוחצת.

אלא שהאיום האיראני לפתח נשק גרעיני, שונה מהאיום הקונבנציונאלי. כאן מדובר בנשק שובר שיוויון, מפני שהוא עלול לסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, וכנראה של מדינות נוספות שנמצאות על מפת היעדים של איראן.

האור בקצה המנהרה מגיע עם כניסתו לתפקיד של הנשיא דונלד טראמפ. טראמפ הוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין, והציג שנים-עשר דרישות  אולטימטיביות לאיראן, שאם לא תמולאנה, יביאו לעיצומים חריפים על איראן, עד כדי קריסת כלכלתה.

נשאלת השאלה היכן בעצם הבעייה. הרי לכאורה קיימות בעולם לפחות תריסר מדינות שנמצאות על סף הגרעין, ואיש איננו חושש מהן. גם טורקיה, מצריים וסעודיה נחשבות למדינות כאלה, אלא שהן שומרות על פרופיל נמוך. אז מדוע איראן מהווה בעייה וכל האחרות אינן מסוכנות ?

הסיבה נעוצה באופי המשטר. כל מדינות הסף, הן מדינות בעלות משטרים שפויים. אין להן צורך בנשק גרעיני כנשק שובר שיוויון. גם רוסיה סין, הודו ופאקיסטן אחראיות מספיק שלא להפעיל נשק גרעיני, למרות שכמויות גדולות של נשק כזה, נמצא בידיהן. גם צפון קוריאה, שמחזיקה בנשק גרעיני, איננה מסוכנת כל כך כמו איראן. צפון קוריאה פתחה נשק זה יותר כערובה לשמירת השלטון הטוטליטרי שקיים בה, ולא על מנת להכריע את שכנותיה. איראן היא משהו חריג, ומכאן הדאגה הן בישראל והן בארה"ב.

מדובר במדינה שהיא גם טוטליטרית וגם אגרסיבית. איראן איננה מסתפקת בשמירת שלטון האייטולות ובדיכוי פנימי, אלא היא מחזיקה בדוקטרינת התפשטות שמתבצעות הלכה למעשה. איראן מעוניינת להגיע לימיה של האימפריה הפרסית, זו ששלטה מהודו ועד כוש. כלומר, המוטיב כאן הוא תוקפני ולא הגנתי. היות שזה המצב, איראן החליטה להתחמש בנשק גרעיני, לשלוח גייסות לסוריה ולתימן, לחתור תחת המפרציות וסעודיה ולהיערך למלחמה טוטאלית בישראל עד כדי השמדתה.

מאחר שישראל היא המדינה החזקה באיזור, מטבע הדברים שהיא מהווה יעד לחיסול, לפני כל האחרים. האיראנים סבורים שאם ישראל תחוסל, תיסלל דרכה להשתלטות על כל המזרח התיכון.

נשאלת השאלה, מהו כוחה האמיתי של איראן ואם היא מסוגלת באמת להוות איום על קיומה של  ישראל?

כאן מסתבר, שהכף אינה נוטה לטובתה של איראן. מבחינת הכוח האווירי למשל, בידי איראן 20 מטוסי אפ-14, 40 מטוסי פאנטום אף-4, 65 מטוסי אף-5, 40 מטוסי מיג 29, 24 מטוסי סוחוי 24, 80 מטוסי אף-6 ואף-7 סיניים. מערך כוחות זה, שמבוסס ברובו על ציוד אמריקני משנות השבעים, חסר חלקי חילוף וגם מיושן, ואילו הציוד הרוסי והסיני נחות לעין ערוך מהציוד האמריקאי הישראלי המתבסס על מטוסי אף-16, אף-15 ואף-35. לכן, חיל האוויר האיראני, איננו משתווה בשום אופן לכוחו של חיל האוויר הישראלי, לא כמותית ובוודאי שלא איכותית.

לא זו בלבד, אלא שהמטוסים האיראניים צריכים, כדי להגיע לישראל, לטוס 1000 קילומטרים בכל כיוון. זה הופך אותם לכמעט בלתי רלוונטיים. זהו חיל אוויר שנועד בקושי להגן על שטחה העצום של איראן, ותו לא. לדעת יודעי דבר, בהיעדר תדלוק אווירי, וגם אילו היה אמצעי כזה לאיראנים, מדובר בחיל אוויר שבהתנגשות עם חיל האוויר הישראלי, הוא לא ישרוד יותר מ-48 שעות.

לכן, יש הסבורים שהאיום האמיתי שנשקף לישראל מאיראן איננו מטוסי אלא טילי. מדובר בטילים בליסטיים ארוכי הטווח, שיהאב ואחרים, בעלי טווחים של 2,000 קילומטרים ומעלה.

בנוסף להם קיים איום משני של כוח ההגנה האווירי האיראני שכולל סוללות אס.אי. 300, וטילים מתוצרת איראנית, הניתנים לניוד לתוך סוריה, סמוך לישראל, כדי לאיים על המרחב האווירי הישראלי.

השימוש בטילים בליסטיים ארוכי טווח, ובלבד שלא יולבשו בראשי נפץ גרעיניים, איננו מהווה איום קריטי מבחינתה של ישראל, מאחר שהוא ניתן ליירוט, הן ע"י טילי החץ והן ע"י ה-THAAD  שנמצאים על ספינות המלחמה האמריקאיות באיזור. 

אשר לנוכחות כוחות אל קודס האיראניים בסוריה, כמאה אלף חיילים, אלה אכן מהווים איום, וישראל כמו ארה"ב דורשות בתוקף את פינויים, אבל ברור שזה לא יקרה מחר בבוקר. לכן, הצפי הוא שהחיכוך הישראלי-איראני על אדמת סוריה עתיד להימשך עוד זמן ניכר, והוא יימשך כל זמן שאיראן מסוגלת לספוג את האבדות ולממן את נוכחות כוחותיה בסוריה.

כאן נכנסת לתמונה גם ארה"ב. ארה"ב בשלב זה, עדיין לא מתעמתת צבאית עם איראן, אבל פתחה בהפעלת סנקציות קשות נגדה. סופן של סנקציות אלה לשתק את הכלכלה האיראנית. כל החברות האירופאיות, הסיניות, הרוסיות וההודיות, תנתקנה עד מהרה את קשריהן עם איראן. אין כוח בעולם שיוכל להתייצב מול סנקציות אמריקאיות אלה. זו רק שאלה של שנים ספורות עד שאיראן תתקשה מאוד במכירת הנפט שלה, בקדיחת בארות חדשות ובהזנת תושביה. יש לקוות שסנקציות אלה יביאו בסופו של דבר לחוסר שקט באיראן, לחידוש הפגנות סטודנטים ובסופו של דבר לשינוי המשטר בתוכה.

אשר לחידוש תוכנית הגרעין, שנמצאת בפתח, כאן פני הדברים שונים. גם אם איראן תפסיק לחלוטין את התוכנית ותתחייב שלא לחדשה, זו התחייבות זמנית והיא פונקציה של אופי המשטר הפנימי באיראן. לאיראן יש את כל הידע לבניית פצצה גרעינית ולייצור עשרות פצצות בהמשך. גם אם המאמץ לייצור פצצות גרעין ייפסק זמנית, הוא עלול להתחדש כל רגע מחדש. מאחר ובסיס הידע כבר קיים, הבעיה איננה מניעת הידע, אלא עצם מימושו. חייבים להכניס את השד חזרה לבקבוק. המשך או חידוש התוכנית תלוי במישרין באופי המשטר ובעדיפויות המדיניות והכלכליות שלו.

בדומה לצפון קוריאה, גם איראן יכולה לבחור בדרך של קיום תוכנית גרעין וייצור עשרות ואפילו מאות פצצות גרעיניות, אלא שמחיר ההחלטה הזאת משמעו הרעבת אוכלוסיית המדינה.

לעומת זאת, אם המשטר ישנה מדיניותו. הסנקציות ייפסקו רק שתיפסק תוכנית הגרעין, איראן תיכנס לפיקוח הדוק ותתחייב לשכוח מהתוכנית לעד. במקביל איראן נתבעת להפסיק את תוכנית הטילים הבליסטיים שלה ולחדול מהטרור ומההתערבות בנעשה אצל שכנותיה ולחדול מאיומים על ישראל. ארה"ב מבחינתה, כמו גם ישראל, שתיהן לא ישלימו עם התחמשותה של איראן בנשק גרעיני ועם המשך חתרנותה האזורית.

ברור לשלטון האייטולות שהמוני האיראנים מעוניינים ברמת חיים מערבית. אותם לא מעניין הנעשה בעיראק ובסוריה ובוודאי שלא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן, הצפי כרגע הוא שאיראן תעשה כל אשר לאל ידה לשמר את הסכם הגרעין עם אירופה, רוסיה וסין ובלבד שתוכל לשקם את כלכלתה ולשמר את שלטונה. אם יתברר לאיראן שהסנקציות גוברות על כל דבר אחר, היא עלולה, בצר לה, לחדש את תוכנית הגרעין, וללכת בעקבות צפון קוריאה. אבל אם יתברר לאיראן שמשטר הסנקציות משתק אותה לחלוטין, היא תצטרך לבחור בין פצצות אטום לבין מזון לתושביה. ואם גם זה לא יעזור, איראן עלולה להיכנס לעימות צבאי עם ארה"ב, כולל סכנה לכיבושה ולהפלת משטרה הרודני בכוח, בדיוק מה שקרה במלחמת המפרץ השנייה לעיראק.

אשר לישראל, כל ניסיון איראני להזיז את כוחות היבשה הסדירים שלה, כמיליון חיילים, לכיוון ישראל הוא חסר סיכוי משני טעמים.

ראשית, בהיעדר עליונות אווירית הם יושמדו בדרך לאזור.

שנית, אם יצליחו בכלל להגיע לישראל, במחיר כבד, הם לא יוכלו לשרוד בגלל היעדר עורף לוגיסטי. ממרחק של אלף קילומטרים קשה מאוד להעביר משאיות עם תחמושת, דלק ומזון. סיכויי ההישרדות שלהם שואפים לאפס.

המסקנה היא, שאם האיראנים חפצי חיים, והם מבינים מצויין מהם יחסי הכוחות שלהם מול ישראל, הם לא יסתבכו איתה במלחמה כוללת.

לכן, קרוב לוודאי שהאיראנים יחפשו עד מהרה פשרה לגבי הסכם הגרעין ושתים-עשרה הדרישות האולטימטיביות של טראמפ. עד מהרה נשמע על פשרות ונוסחאות למיניהן שיועלו על ידי ידידי איראן למיניהם, כמו נשיא צרפת עמנואל מקרון, הקנצלרית מרקל, ומוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופאי ואחרים, כל אחד לפי סגנונו.

להערכתי נראה, כי איראן תאלץ לרדת סופית מתוכנית הגרעין, או שתסתכן בקריסה כלכלית ובמהפך פנימי.

יצחק הילמן

* * *

רון וייס

טעות אסטרטגית של טראמפ ונתניהו

סופר נידח שלום,

נשיא ארה"ב טראמפ פועל באובססיה לבטל את כל הישגי קודמו, הנשיא אובמה. הוא חתם על פרישת ארה"ב מהסכם האקלים. לפני הבחירות בארה"ב טען טראמפ שהתחממות כדור הארץ זו תעמולה של סין כדי לפגוע בארה"ב. טראמפ נכשל בניסיונו לבטל את החוק המאפשר טיפול רפואי בעניים בלתי מבוטחים (Obama care) עקב אי השגת רוב בסנאט לביטול החוק.

לאחרונה ביצע תרמית של פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים. הפתיחה התבטאה בתליית שלט "שגרירות ארה"ב" על קיר הקונסוליה האמריקאית בשכונת "ארנונה". בשלב זה, השגרירות על מאות עובדיה נשארת בתל אביב. המטיף האוונגליסטי הקיצוני, רוברט ג'פריס, שהוזמן לנאום בטקס ע"י שגריר ארה"ב בישראל, פרידמן, אמר בסוף נאומו ששגרירות ארה"ב נפתחת בירושלים הודות לישוע הנוצרי.

החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן וחידוש הסנקציות עליה, היא הפרה בוטה של ההסכם. הסכם הגרעין שנחתם ביולי 2015 (159 עמודים+נספחים) חסם את דרכה של איראן לנשק גרעיני. הדו"חות של סבא"א קבעו בעקבות מאות ביקורות פיקוח חודרניות כי איראן מקיימת את כל סעיפי ההסכם. ההגבלות המרכזיות של ההסכם הן עד שנת  2031(ולא עד שנת 2025). האיסור על איראן להעשיר אורניום בדרגה צבאית לחומר בקיע הוא לתמיד ולא חלות עליו מטפורות של "שקיעת החמה". איראן התחייבה בהסכם לא לבצע בעתיד שום פעילות שעשויה להיות קשורה בפיתוח נשק גרעיני, כמו פיתוח ראשי קרב לטילים, תיכנון ממוחשב של פיצוץ גרעיני וכו'. על התחייבות זו לא נקבעה מגבלת זמן.

הפרישה מהסכם הגרעין היא טעות אסטרטגית של טראמפ ונתניהו. מה תעשה ישראל אם איראן תפרוש גם היא מהסכם הגרעין ותתחיל להעשיר אורניום לדרגה צבאית?

רון וייס

רמת-גן

אהוד: לצערנו אין לנו קו ישיר לבית הלבן, שאם היה, היינו מתרגמים את מאמרך ושולחים לטרמאפ, אשר ללא ספק היה משתכנע מיד מדבריך ומשנה את עמדותיו הנלוזות.

* * *

מתי יושם קץ לטרור הערבי נגד חקלאֵי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית כאחת, להרוס את החקלאות העברית!

מתי יושם קץ למכת השריפות באמצעות עפיפונים ובלונים מרצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה? צריך למצוא דרך לנטרל את המציתים! לכאורה אין טעם לשרוף אצלם כי הם רק מחכים שנעשה זאת כדי להפיץ את התמונות בעולם

 אבל אולי הגיע הזמן לשרוף להם כמה מטרות שתכאבנה מאוד בייחוד להנהגה שלהם!

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [110]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

קבלת-פנים

בפעם הבאה, כנראה בקרוב, כאשר חמאס יארגן שוב "יום זעם"  ופסטיבל  של חציית הגדר, עם צמיגים בוערים מעלי עשן שחור ועפיפונים נושאים חומרי תבערה, והם יביאו לגבול 40,000 – 50,000 – 100,000 מפגינים, חדורי רצון לחתוך את הגדר ולחדור לישראל השנואה, חמושים ברובי קלשניקוב, סכינים וכלי משחית אחרים, כדי לשחוט יהודים – 

או-אז יזדרזו ויבואו [לצד שלנו של הגבול] נציגים מכל ארצות תבל [פרט לארה"ב, מיקרונזיה,  ועוד כמה ידידות של ישראל] ובראשם ארדואן הטורקי, זריף האיראני, פדריקה מוגריני מהאיחוד האירופי, ולידה, ח"כ חנין זועבי לצד איימן עודה, לידו נציג של חיזבאללה מלבנון, וכן סטודנטים מ"בצלאל" ומאוניברסיטת חיפה, ובידיהם זרי פרחים לקבל בברכה את פניהם [הרעולים] של רוצחי חמאס, בבואם לפשוט על יישובי עוטף עזה, לשחוט את תושביהם ולהעלותם באש.

ברוכים הבאים למדינה הפושעת הזאת, ישראל הארורה! שתישרף!

עולם צבוע.

עדיפות

עדיף לנו שיגַנו אותנו על כך שהתגונַנו מפני אלה שרוצים להשמידנו, מאשר שיספידו אותנו בהתחסדות. המגַנים הללו לא כל-כך טיפשים שלא להבין את מה שקורה כאן בינינו לבין הערבים – חמאס, חיזבאללה, ואחרים. הם רק צבועים, לא פחות מזה.

ואילו תומכי חמאס בתוכנו – אינטליגנטים יעני, אוהבי אדם, או שהם תמימים או שהם מיתממים. 

עולם צבוע.

צה"ל מאחר

צה"ל יודע תמיד להיות בזירת האירוע הביטחוני שהוא נדרש להיות בו, במקום ובזמן הנכון. אלא שבמקרה של אירועים ביטחוניים עם חמאס ומתפרעים אחרים, הללו מדווחים על כך בזמן-אמת [לא תמיד דיווח-אמת], וצילומים יוצאים ומופצים מיד לכל העולם, וזה מיד מגנה אותנו. ואילו ב"חזית" זו, הצלמים והמדווחים מטעם דובר צה"ל, לרוב משתהים ומאחרים לצלם ולדווח [אולי בגלל בדיקת צנזורה, שהיא לא רלוונטית כלל בימינו, וודאי לא במקרה זה].

אולי כדאי לגייס למילואים [או אף לקבע] עיתונאים מקצועיים וצלמים זריזים, כדי "לכסות" אירועים ביטחוניים והתנגשויות עם מחבלים ומתפרעים, כדי להראות לנו ולעולם, בזמן-אמת, דיווח-אמת, מִיָדי ואמין.

פיתרון סוציאלי

מקובל על כולנו שתושבי עזה חיים בעוני מחפיר, במצוקה נוראית, [ולא ניכנס כאן לדיון לאן זורמים כל הכספים המגיעים לעזה, ואיפה הם מושקעים – עמוק באדמה, במנהרות], רע להם לעזתים, לכן הם שונאים אותנו. תן להם תנאי-חיים סבירים, כלכלה, עבודה, חשמל, מים וביוב ועוד הטבות, ואז הם יפסיקו לשנוא אותנו, כך אומרים כולם. זה הגיוני, זה ברור. ואני שואל: האומנם?

הנה תושבי הגדה-איו"ש חיים ברמת חיים סבירה, גבוהה לאין ערוך מאשר אחיהם בעזה. האם הם הפסיקו לשנוא אותנו, את המתנחלים, את צה"ל, את היהודים בכלל? האם אינם רוצים – ומכריזים על כך בגלוי – שנסתלק מכאן, על רגלינו או על גבי אלונקות-מתים, מ"השטחים הכבושים", תחילה מאלה שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967, אחר-כך מאלה שנכבשו במלחמת העצמאות שלנו [וה"נכבה" שלהם] ב-1948, ושניעלם מן האזור הזה – "הסהר הפורה" בכלל.

ואפילו הערבים-הפלסטינים, אזרחי ישראל, שחיים בינינו, במדינה מתקדמת, מפותחת, ברמת-חיים גבוהה יותר מאשר בכל הארצות הערביות-המוסלמיות מסביב, האם הם, ברובם, לא חשים עוינות כלפינו ורוצים בהסתלקותנו מכאן?

הווה אומר, הסכסוך ההיסטורי בינינו לבין הערבים אינו על רקע כלכלי-סוציאלי בלבד. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהסכסוך הזה הוא על רקע לאומי-לאומני, ויותר מזה, זהו בעיקר סכסוך דתי של המוסלמים נגד היהודים. ובשם הכרתם הדתית הם מוכנים להקריב את חייהם וחיי ילדיהם, להיות שהידים מבורכים. הם חולמים ופועלים לסילוק היהודים, לא רק מן המזרח התיכון, אלא מעל פני האדמה בכלל.

זה לא עניין של שטחים ולא התנחלויות ולא אל-אקצה. זה חלום על קץ היהדות.

מי שחושב אחרת וסבור שאני טועה, שיבוא להוכיח לי ולשכנע אותי שזה לא כך, שיקום!

האם לעולם תאכל חרב? ומה הפיתרון?

לעניות-דעתי, או הודנא ארוכת שנים, או השלמה עם המציאות, שאי-אפשר לחסל את מדינת היהודים, או לשקוע בחלום של 2000 שנה על "שיבה" לארץ שממנה ברחו או גלו במלחמותיהם עם היהודים.

או – תיק"ו.

כבוד המשפחה

ושוב, רצח אכזרי של שתי אחיות ערביות על-ידי אחיהם, על רקע "כבוד המשפחה". ודומה שהדבר מתקבל בסלחנות, אולי אף בהערכה ל"גיבור" הרוצח – על-ידי בני-עמו, שזו המסורת אצלם.

ולא קם אחד ממנהיגי הציבור הערבי בישראל, אפילו לא נציגיהם בכנסת, ואחרים, ולא שייח'ים ואימאמים וקאדים וחכמי דת, שיגַנו את המעשה וישימו קץ למנהג הברברי הזה, של בדואים במדבר לפני 1500 שנה. מסורת של רצח, המתממשת גם בימינו. ואם אנחנו, היהודים נזעק על כך, מי מהם שומע זאת? מסורת מקודשת, ולא משנים מסורת ולא מבטלים מסורת. תחי המסורת!

יחי המוות!

גיור נוסח רות

ואם מדברים על מסורת, הרי גם לנו, היהודים, יש מסורת ארוכה של אלפי שנים, בתחומים שונים של חיי העם והאדם. כמו למשל: גיור נוכרים וקבלתם לחיק היהדות, ובראשם כמובן, רות המואבייה. היא אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" ומיד הפכה ליהודייה כשרה ומקובלת ורצויה. והיתר –  מיתוס והיסטוריה.

ובימינו, מאות אלפי עולים [מהגרים] מרוסיה וכן בניהם ובנותיהם שנולדו בישראל, "צברים", שישראל היא מולדתם והעברית שפתם, מעוניינים להתגייר ולהסתפח לעם היהודי, אך הרבנים – בכירים וזוטרים – עורמים קשיים מרובים בתהליך לימודם את יסודות היהדות וגיורם, עד שאלה מוותרים על כך בכלל.

וכאן אתגר ומצווה גדולה בפני הרבנים הראשיים בישראל: קחו יוזמה, שַנסו מותניים ומצאו דרך נאותה ומכובדת של גיור נוכרים במסגרת ההלכה, והוסיפו עוד מאות אלפי בני-אדם לעם ישראל.

כאשר יהודי מתפלל: חדש ימינו כקדם, זה צריך לכלול גם את נוסח גיורה-התגיירותה של רות המואבייה.

הבו לנו גיור נוסח רות.

יהודה גור-אריה

* * *

אוריה באר

דברוּ ברור!

לא ראיתי את ההצגה "התקווה", המוצגת עתה בתיאטרון "הבימה". אך לאחר דבריה הקשים, וביקורתה של הדסה מור, ברור שלא אלך לראותה.

ובתוך כך, "יְשר כוח" גדול לדבריה על ההיגוי הגרוע של השחקנים, ועל כך שקשה להבין אותם.

אכן כן, הדסה צודקת. בשנים האחרונות חלה ירידה תלולה באיכות הדיבור של השחקנים ובהיגוי של השפה העברית. ומדובר בכל התיאטרונים. אתה יושב באולם, וממש לא מבין פעמים רבות על מה הם סחים. הדיבור גרוע, מהיר ולא מובן. קטעי משפטים שלמים נבלעים והיו כלא היו. ונראה שהדבר האחרון שמעניין את שחקני  התיאטרון הגדולים שלנו, הוא שיבינו מה הם אומרים זה לזה שם, על הבמה...

אך בכך לא סגי. גם בטלוויזיה ישנן כתבות מלומדות ואפילו מגישות נכבדות, שמדברות במהירות, בולעות מילים, ועושות כנראה כל מאמץ  כדי שלא יבינו על מה הן מדברות. שיבינו, מה בשם אלוהים הן אומרות. על מה הן סחות.

תחילה סברתי שהבעייה היא שלי, ועם גילי המתקדם, אלא שלאחר שיחה עם צעירים רבים וטובים ממני, הסתבר שגם להם יש טענות קשות על הדיבור המהיר כמטוס, על בליעת המילים, ועל הזלזול במאזין הקטן.

אשתי הוותיקה, בוגרת המחזור הראשון בבית הספר למשחק "בית צבי" ובמאית בזכות עצמה, מספרת: "הכלל הראשון שלימדו אותנו בבית צבי היה "דברו ברור," בטאו כהלכה כל משפט. אל תבלעו מילים. זה יותר חשוב מהכול."

אבל שחקנינו והמגישות שלנו לא מקשיבים כלל. הם מדברים זה לזה, לא לקהל.

אוריה באר

* * *

ארוך אבל חשוב / ברנרד לואיס

https://mida.org.il/2016/01/15/שובו-של-האסלאם-פרופסור-ברנרד-לואיס/

* * *

יואל נץ

הליברטורה

המושג "ליברטורה" קרוב לוודאי שאיננו שגור על פיהם של יוצרי הספרות העברית וקוראיה. ננסה לערוך כאן מעין היכרות עם מושג זה.

כאשר אנחנו משמיעים מילה, אנחנו מודעים לצליל ולמובן שלה במשך פרק הזמן הקצרצר של השמעתה, ובזה נגמר העניין. אבל כאשר אנחנו כותבים או מדפיסים מילה אנחנו יוצרים עבורה דמות גשמית בחלל ובזמן. המילה המודפסת היא כידוע המרכיב האטומי של כל יצירת ספרות. בוחרים עבורה גופן, גודל; את המילים מציבים בתוך חללו של דף נייר בעל עובי נתון, בעל מרקם מסוג נבחר ותכונות אחרות, ועוד כהנה וכהנה מרכיבים.

לאורך הדורות לא נמצא מי בין חוקרי הספרות שייתן דעתו על ההיבט הזה, עד אשר בשנת 1999 פרסם הסופר הפולני זֶנוֹן פייפֶר מסה, בה הוא מצר על שמבקרי הספרות דנים בביקורותיהם רק בתוכן הסיפורי, הרעיוני, האיכותי של היצירה, במשלב הלשוני שלה וכיו"ב תכונות ספרותיות, אבל הם מתעלמים לחלוטין מעיצובה הגרפי והגשמי.

פייפר המציא מושג חדש בחקר הספרות וקרא לו ליבֶּרַטוּרה (מן ה-liber בלשון הלטינית שמשמעו גם "ספר" וגם "חופשי"). הסופר הפולני הצביע על העושר האמנותי הגלום במכלול האפשרויות האינסופי בהדפסתו ובעיצובו של הספר.

סופרים פולניים אחרים החרו והחזיקו אחריו, הרחיבו את הרעיון והצביעו, למשל בין היתר, על הדמיון שיצר ג'יימס ג'ויס בין התוכן לבין העיצוב שביצירתו.

הליברטורה היא, אם כן, מעין ספרות טוטלית, בה הטקסט והעיצוב מהווים שלמות אורגנית, והספר הגשמי אינו עוד לא יותר מאשר אריזת המוצר המוגמר, וגם לא הסבּל אשר נושא אותו כביכול על גבו.

הרציונל שמאחורי רעיון הליברטורה הוא להצביע בפני הסופר, הוגה היצירה, בנוסף לבחירתו המושכלת של המילים, ובפני המו"ל – גם על אפשרויות הבחירה המושכלת של מגוון האמצעים הרחב שפרוש לפניהם: החלל הפיסי, המבנה, העיצוב, אופי הדפוס, הממדים, הצבע, וגם חלל הדף שאיננו מודפס, האותיות והמילים המשולבות בציור או בצילום וכן סוג הנייר או אפילו בסיס אחר – שכל הנ"ל הם כחומר ביד היוצר, בכל שלב משלבי היצירה, כראוי למובנו השני של המושג liber – "חופשי". 

המשורר וו. מיאקובסקי כתב ויצר את שיריו המודפסים במבנה של מעין מדרגות. משוררים רבים אחרים רושמים את תוצרתם במבנים גיאומטריים שונים ומשונים ומותירים חללים ריקים נרחבים שידברו בעד עצמם. גם בסופרי פרוזה יש שנוהגים כך. אין הם מודעים כלל שהם מצייתים לכללי הליברטורה, אבל הלוא גם גיבורו של מולייר מ"גם הוא באצילים" הודה כי, "כבר חמישים שנה אני מדבר ולא ידעתי שאני מדבר פרוזה."

יש לסייג את הספר האמנותי מן הליברטורה, שכן הספר האמנותי נמנה על האמנויות הוויזואליות ולא על הספרות.

אבל באמור לעיל לא סגי. הליברטורה לובשת משמעות כפולה ומכופלת כאשר עסקינן לא בעוד ספר מן השורה, אחד מיני רבים, אלא כאשר משולבות יצירות ספרות זו בזו באורח קוהרנטי, והשילוב מן הסוג הזה יוצר שלמות חדשה. הפולנים הרחיקו לכת בכיוון הזה ויצרו ליברטורות משולבות שונות ומשונות. למשל, הם כרכו יחדיו שלושה ספרים, כך, שהספר האמצעי כרוך בכיוון ההפוך לשניים הסמוכים לו.

https://www.youtube.com/watch?v=7D-thBVOKDA

דוגמה מלבבת ומרגשת מאוד של ליברטורה משולבת בלשון העברית היא יצירתן של האחיות צלילה והדסה, בנותיו של איש האשכולות המנוח יוסף באו. הן קראו ליצירתן "מזוודת האהבה". אנו רואים קופסה שטוחה שחורה העשויה בטוב טעם ומעוטרת בחן. עם פתיחתה מתגלה פורטרט מרהיב עין של הזוג יוסף ורבקה באו, ומסתבר כי פורטרט זה אינו אלא שני שערים לשני ספרים מוצמדים זה לזה, האחד הוא ספר שיריו של יוסף באו מתורגמים מפולנית לעברית, ובצמוד לו ספר זיכרונותיה של רבקה באו, מתורגם מפולנית גם הוא.

כאשר שולפים מן הקופסה את שני הספרים מתגלה הפתעה נוספת: בגומחה שבמרכז הקופסה כמו חבוי ספרון שמידותיו 10 X 12 ס"מ כגודל ניירות לגלגול סיגריות. בספרון זה מודפסים כ-100 שירים שבמקורם רשם יוסף באו בלשון הפולנית בכתב יד זעיר על גבי הניירות הדקיקים ושילב בהם מציוריו המצוינים.

רבים בארץ ובעולם מכירים את סיפורם הטראגי וההרואי של יוסף ורבקה באו, אשר נישאו בתוך מחנה ריכוז תוך תכסיסי עורמה ובסיכון נפשות. יוסף באו, שהיה גאון באמנויות הגרפיות (ולא רק בהן) הועסק ע"י הנאצים בשרטוט תוכניות וברישום טקסטים באותיות גותיות. הוא יצר מין מחבוא בתחתית קופסת כלי השרטוט שלו, בו החביא תמונות ומסמכים וצבר בו את שיריו הנפלאים שהיה רושם בהיחבא.

"מזוודת האהבה" היא, אם כן, מחווה ומעין רפליקה לקופסת השרטוט ההיא...

רשמנו בפתיחה כי, "כאשר אנחנו כותבים או מדפיסים מילה אנחנו יוצרים עבורה דמות גשמית בחלל ובזמן." אבל, בעידן החדש, הווירטואלי, האינטרנטי – האמיתות מתהפכות עלינו: הנה, אנחנו מדפיסים מילה – והמילה נעדרת מכל וכל דמות גשמית! הנה, היא לנגד עינינו, והנה, בלחיצה על העכבר – הופ! – היא נעלמת כהרף עין. ואף-על-פי-כן, היוצרים המוכשרים בעידן שלנו מפיקים יצירות אמנות רבות ערך ומרהיבות עין בחלל הווירטואלי-האינטרנטי באמצעות מילים, גופנים, אותיות, סימני דפוס, צבעים, ציורים וצילומים כיד הדמיון הטובה עליהם.

נראה, על-כן, שגם בעידן החדש, הליברטורה לא אמרה עדיין את מילתה האחרונה, רק שידו של אדם תקצר מלגעת במילים, ורגלו מנועה מלדרוך באתרים הווירטואליים...

יואל נץ

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ"ה. בעיות הדרכה

בין בנות הקבוצה תפשה את תשומת ליבי תלמידה אחת עליזה במיוחד, צנומה ומלאה מרץ, מרים. מאלה שמדי פעם הייתי צריך להזכיר לה שעכשיו אני מדבר.

בוקר אחד, כשכל התלמידים היו בבית הספר ואני ישבתי בחדרי וכתבתי, היא דפקה על דלת חדרי. סיפרה לי שטילפנו למזכירות להגיד לה שאימהּ חלתה ומבקשת שתבוא הביתה.

שאלתי אם אין לה עוד אחים, אמרה שהיא בת יחידה. על אבא לא שאלתי, כי רוב התלמידים, בכורח המציאות, נאלצו להסתפק בהורה אחד.

כמובן  ששחררתי אותה, אך ביקשתי שתטלפן אם תראה צורך להישאר עם האימא.

עברו כמה ימים, היא לא חזרה ולא טילפנה. התייעצתי עם חגי והוא הציע שאעלה על הווספה ואסע לחפש אותה בביתה. הכתובת שנמסרה לי הובילה אותי אל שכונת צריפים בפאתי בת גלים. הסתובבתי זועם בין הצריפים, כשאני מחליט לגעור בילדה על שלמרות הבטחתה, לא טילפנה ואילצה אותי לנסוע אליה במיוחד.

על זה שבהזדמנות זאת כבר נסעתי לבקר את נאווה בעבודתה, לא מצאתי לנכון לספר לה ולא לאף אחד אחר.

אישה לבנת שיער וקמוטת פנים שישבה על כיסא לפני ביתה, הצביעה לי על הצריף שבו מרים גרה. הקשתי על הדלת. ובלי לחכות  לקריאת "מי שם?" לחצתי על הידית וראיתי את מרים קמה לקראתי בפנים נבוכים.

על מיטת סוכנות, שמילאה את חצי החדר הקטן, ראיתי ערימה ענקית של שמיכת פוך שנתנה לי להבין שהגוף המסתתר תחתיה הוא עצום מימדים. הראש העגול שבצבץ מקצה השמיכה נשם בכבדות עם פה פעור ועיניים עצומות. בחדר לא היו כמעט רהיטים, ובגדים היו תלויים על מסמרים. דלות כזאת לא ראיתי מעודי. הבנתי שכנראה לא היה לה כסף לטלפן, ואם לא הייתי חושש שתיעלב הייתי מציע לה את מה שהיה בכיסי.

אמרה לי שהרופא לא יודע מה יש לאימה  ואמר שאם עוד שלושה ימים לא תרגיש יותר טוב, ישלח אותה לבית חולים.

אחרי שלושה ימים היא באמת הרגישה יותר טוב, הרבה יותר טוב, כאשר עלתה לשמיים, וכל הקבוצה  שלי קיבלה הזמנה לבוא להלוויה שלה בבית הקברות של חיפה.  אני לא זוכר אם ראיתי שם בני משפחה, אני זוכר רק שאת ה"יתגדל ויתקדש" אמר איש חבר'ה קדישא בעצמו. חגי שאל אותי אם הכנתי הספד ואני אמרתי שאגיד כמה מילים. היה זה ההספד הראשון שנשאתי בחיי, למרות שבתקופת מלחמת העצמאות היו לי הרבה הזדמנויות לעשות זאת. היתה דממה עמוקה, כל התלמידים הפרועים שלי עמדו מרכיני ראש ועצובי מבט כמקובל במצבים כאלה. חידדתי את גרוני ואמרתי:

"אימא של מרים מתה. ילדה קטנה חברת הקבוצה שלנו, נותרה לבד ללא משפחה.  מה אפשר להגיד לילדה כזאת שנשארה לבד בעולם? נוכל להגיד לה רק זאת שאנחנו חבריה לכיתה ולקבוצה נהיה המשפחה שלה..." 

היה זה הספד בנאלי עם הבטחה שלא היה לה כל כסוי. בימים הבאים  מרים לא באה לחדרי אף פעם, כיאות לבת משפחה, עליזותה הטבעית חזרה לפקוד אותה בפנימייה ואני הבנתי שפשוט כאן זה הבית היחיד שיש לה והכי טוב לה זה כשהיא בבית.

באותו יום שבו נתפסתי לעוגמת נפש אל מול האם החולה והחדר העלוב, החלטתי לבקר בהזדמנות זו את נאוה, כי ידעתי שאין דבר שממלא אותה שמחה ותקווה, יותר מזה  שאני בא אליה ביוזמתי, בלי שהיא צריכה להפציר בי.

נאוה לא האמינה שאני מתקשר מהמבואה של מקום עבודתה. הודיעה לפקידה שלה, שהיא נאלצת  לצאת ועד מהרה מצאנו את עצמנו, ממהרים ללכת אל מחוץ לבניין, לבל יראה מי מבאי הבית איך אנחנו מתחבקים ומתנשקים. 

התוכניות שלי היו לשבת באיזה מזנון ולשתות כוס קפה עם כריך כלשהו, אבל היא רצתה יותר מזה. גם אני רציתי, אבל לא הייתי מוכן להתפתל שוב בתאי ההלבשה של חוף בת גלים. נאוה הציעה שאקח אותה על הווספה לחדרי בכפר גלים, ובחזרה כבר תעלה על אוטובוס. קיבלתי את ההצעה ברצון. הורדתי אותה ליד שער הכניסה לכפר, כדי שלא אתפס בקלקלתי. היא הלכה ברגל, עוקפת את בתי הפנימייה ומגיעה לחדרי דרך החלון. אחר כך רצתה להישאר עוד קצת ולשתות קפה עם העוגיות של אימי, אך אני חששתי שחגי יעבור בדרכו מבית הספר וכשיראה את הווספה שלי, ייכנס לשאול מה היה אצל מרים.

עד מהרה חזרה השגרה של הווי חיים בפנימייה להשתלט על סדר היום. תוכניתי להטיל את הדאגה לחיי החברה על התלמידים עצמם, שהתחילה כל כך יפה, עם רצון טוב להשביע את רצוני, לא צלחה לאורך זמן. ראשי הקבוצות שנבחרו על ידי התלמידים עצמם, החלו לבוא אליי מדי פעם בטענות על בני כיתתם שאינם שומעים בקולם ומצפצפים על מה שאומרים להם. כדי להתחלק בנטל ביקשתי שיפנו  קודם כל ליעקב רודוי יו"ר ועד הכיתה, וינסו לפתור יחד את הבעיות. בהתחלה זה עבד, אך עד מהרה  העדיף לשלוח את המתלוננים אליי ואני נאלצתי  להשלים עם גורלי.  בערבי הקבוצה שהתנהלו פעם בשבוע, הייתי צריך להקדיש חלק ניכר של הדיונים להטפת מוסר ולאזהרות של סילוק מהכפר למי שייתפס הולך להתרחץ בים. 

הים הקרוב לכפר, היה הגורם הראשי לנדודי שינה של חגי ואברהם מנהלי הכפר. לתלמידים היה קשה שלא לנצל את קרבתו ולא לקפוץ למימיו בכל הזדמנות. החרדה פן מישהו יטבע ריחפה כל הזמן באוויר וברוך, המדריך הראשי של  הפנימייה, היה עורך מדי פעם  ביקורת חדרים כדי לבדוק אם אין כאלה שברחו לים.

באחד הלילות החליט ללכת לסייר בשפת הים ותפס שלושה 'בטיחים' בבגדי ים. בין השלושה היה יעקב רודוי, יו"ר ועד הכיתה. השלושה הובאו מיד לחגי המנהל וזה הורה להם לנסוע הביתה ולחזור עם  ההורים. באספת ההנהלה הוחלט שיש לסלק לפחות תלמיד אחד שישמש אות אזהרה לכל תלמידי הכפר. התלמיד שנבחר היה יעקב רודוי. לא עזרו להוריו כל בקשותיהם. הם נאלצו לקחתו מהכפר ושלחו אותו ללמוד בפנימייה של ביה"ס כנות, אחרי שביררו ומצאו שהוא רחוק מספיק מהים.

ענייני המשמעת תפסו חלק ניכר מזמנו של כל מדריך, והמצאת עונשים מתאימים למתפרעים, הצריכה כושר  יצירתיות רבה. התלמידים  גילו די מהר שאני רך לבב מטבעי, ומה שיותר גרוע שאני אוהב תעלולים לא פחות מהם.

בספר "פרא אדם" אני מספר על עודד המדריך, שהתלמידים הכינו לו תעלול חברתי וכשנכנס לבדוק אם הם יושבים ומכינים שעורים, משך אחד הילדים שהתחבא מתחת המיטה, את השטיח שעליו המדריך עמד והוא נפל על גבו. הצחוק העליז של התלמידים קפא באוויר, כאשר עודד המדריך השמיע אנקת כאב ולא הצליח לקום ממקומו. הילדים הסתכלו בבעתה על המדריך המעולף למחצה והשמיעו קולות חרטה. רק כאשר אחת הבנות צעקה שצריך מהר להזמין אמבולנס, קפץ עודד המדריך בקלילות על רגליו ואמר: "חשבתם שמצאתם את מי לסדר!..."

בספרי המדריך הצליח להמם את התלמידים בתושייתו המהירה ויצא גיבור מהתעלול. אך במציאות כשהאירוע המפיל נפל עליי, היו הדברים שונים במקצת.

התעלול הזה אירע בחודש השני להיותי בכפר. בחיפושיי אחרי עיסוקים חברתיים בערבים החופשיים, 'גנבתי' מתקופת לימודי ברחובות את ערבי ההצטופפות והצעתי לוועדת התרבות מפגשים שבהם כל השכבה תתכנס ותדחק לאחד החדרים ושם תעביר את הערב בשירה ובצ'יזבאטים. התלמידים אהבו מאוד את המפגשים האלה שבהם הצטופפו כעשרה מהם, בנים ובנות על מיטה אחת. כאשר ארבע המיטות שהיו בכל חדר, לא הספיקו, צפו הנותרים בנעשה בפנים מהחלון או מהדלת שנשארה פתוחה.

ערב אחד הזמינו גם אותי להשתתף בהצטופפות כזאת והודיעו לי שהפעם גם הכינו תוכנית. כשהתקרבתי לחדר הופתעתי מהשקט ששרר בו. העומדים בפתח פינו לי דרך ואני צעדתי פנימה ואז שמעתי את צהלת השמחה שליוותה את ההשתטחות שלי על הרצפה.

למזלי הצלחתי לבלום בידי את הנפילה ובמהירות רבה חזרתי לעמוד על רגליי ולצחוק על התעלול יחד עם כולם. אמרתי להם שגם אני אוהב משחקי חברה, אך לא כאלה היכולים לגרום לאסון. סיפרתי להם על מקרה שבו תלמידים משכו כיסא מילד שעמד להתיישב והוא נפל  ושבר את גבו ועד היום הוא משותק בחצי גופו התחתון. הם קיבלו בהפתעה את העובדה שצחקתי יחד איתם ולקחו ברצינות את  דבריי על הסיכון שבתעלול.

רק אחר כך, כשהייתי בחדרי  טעון במחשבות של גיבורי חדר המדרגות, עלה על דעתי שהחמצתי את הזדמנות חיי והייתי יכול לצאת גיבור מהסיפור אם הייתי יותר מהיר מחשבה ולאו דווקא מהיר קימה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

 מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב?

אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו* של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

* הערה קטנה. כתבת – הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון. לא יודע מה עניין נכדו כאן. למיטב ידיעתי (כפי שציינת) זה נכתב על ידי בנו טוביה סלומון בספר היובל (ואחר כך בתוך זיכרונות ארץ ישראל של יערי) ומשם ב"שלושה דורות בישוב" של הבן מרדכי. 

ורק אציין שבמשפחת אשתי (צאצאי הרי"מ סלמון) מתייחסים לבלדה של טהר-לב כאילו ניתנה למשה מסיני.

שלום פוקס

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן].

רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של "התלם הראשון", עם המחקרים הנילווים באותו כרך, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות  פתח-תקווה.

וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-135 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שלא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי...

* * *

אהוד בן עזר

הירקונים

מתוך הספר "פרשים על הירקון", 1989

ובינתיים התחוללו במושבה שינויים קשים והרי-אסון.

בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה –  אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.

ר' דוד מאיר גוטמן, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.

וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שיעלו ממנו ברשת או בחכה.

כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.

נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.

בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד מאיר גוטמן ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.

"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ'ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!

"רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.

[הערה: כאן רואים שהבלדה היפה על הרוכבים יואל משה סלומון ושלושת רעיו, ועל הרופא ד"ר מזוריקה, בקיץ תרל"ח – שאותה רקם יורם טהרלב, ושעל פיה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה – אינה אלא ציז'באט! – ד"ר מזוריקה דווקא צדק, אבל שנתיים מאוחר יותר, כאשר הובא למקום לראשונה כדי ליירא את הירקונים!]

לקראת החורף השלישי, שנת תרמ"א, 1880/1881 – פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מנתה בקושי כמה עשרות מתיישבים – כבר התפלגה לשני יישובים עוינים, הגבעה,  והירקונים.

התוצאות היו רעות ומרוֹת: גם באותה שנה היה החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים הציפו את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבּין הירקון לבין ואדי אבו-לִגֶּ'ה, שנעשו כאגם אחד (כיום השטח שבין פסי הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא). הירקונים רעבו, הצטננו, חלו, קדחו ומתו בזה אחר זה. היו ימים שבהם תושבי הגבעה אף לא יכלו לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם –  בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד אז במושבה, והירקונים – חלקם נקברו ביפו, אחדים מקום קבורתם לא נודע ונתקיימה בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהָפכו לקבריהם; ואחרים, שהובאו חולים לירושלים ומתו – נקברו בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני כשנתיים לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – ראתה עתה מחזות קשים. אחד-אחד הובאו הירקונים החולים העירה ועול הטיפול בהם נפל על הירושלמים, שהיו עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה היו מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שהתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם אמנם התפרנסו לא-רע מהיות הממונים על החלוקה, פירסמו הודעה ברבים:

"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"

כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבּין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה היתה פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵׁן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.

כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!

* * *

חנה מושיוב

אימי לבשה טעם של כָּאהי

חג השבועות הזה מוקדש לך, אימא.

אני זוכרת אותך בריח הקאהי שהכנת,

מרובע, משוכב בשכבות, מטוגן, פריך

וטעים.

תמיד התבוננתי בך מכינה את הכָּאהִי.

מעולם לא ניסיתי לפתור את חידת טעמו הטוב,

שבא אל פי רק פעם בשנה בחג השבועות.

מעולם לא ניסיתי להכין אותו בעצמי,

כי זו המומחיות שלך אימי,

ויש מאכלים שטעמם הטוב בא רק מפרי ידייך.

חלפו השנים, אימא הלכה לעולמה.

הערגה בכול חג שבועות הייתה לא לעוגת גבינה, או פשטידה עשירה,

אלא לכָּאהִי, הפשוט, שעשוי מקמח, מים, מעט מלח ומרגרינה.

ידעתי שלעולם לא אשוב לטעום את טעם המעדן המטוגן שכה אהבתי,

עד שיום אחד, ראיתי מרשם בפייסבוק, ונדלקתי.

הסתבר שהכנתו פשוטה

והחלטתי לנסות להכינו

ובכך להחיות איתו את אימי

שנכנסה לתוכי ועודדה אותי.  

היא עמדה קרובה אליי,

נכנסה עמוק בתוך נשמתי

ושמחה שאני מחייה אותה.

דאגה שאדייק,

שלא אדלג על שום שלב,

בדיוק כמוה.

שמתי את החומרים בקערה,

והיא לשה בידיה הגרומות המגוידות

וערכה ושטחה את הבצק

ומרחה מעל העלה

מרגרינה או חמאה

וקיפלה.

ונתנה לבצק לנוח במקרר,

ושוב שִטחה ושוב מרחה וקיפלה

ורידדה

ולבסוף טיגנה...

ואימא עמדה וטיגנה וטיגנה

ובטיגון, שכבות הבצק הדקות,

נפתחו, תפחו

והשכבה החיצונית הפריכה והחומה

הוכיחה שהמלאכה הושלמה.

כל אחיי מרחוק הריחו

ובאו לטעום מהגעגוע.

כל אחד לתורו חיכה

לקבל את הכאהי חם פריך

ישר מהמחבת

אכל בערגה עם סוכר או סילאן

ואני אכלתי אותו בטעם טבעי,

מעט מלוח, עם הזיעה של אימא,

שניגרה והתערבבה בתוך הבצק

ונתנה לו את הטעם המיוחד רק לה.

וחיכיתי שיגיע תורי לסבוב שני.

טעמו הפשוט של הכאהי מאז ומעולם,

כמו כל טעמי האוכל שאימי הכינה,

היה טעם של חג, של מסורת מקודשת

שלא חדלה מעולם.

לא היה חג שבועות בלעדיו.

השנה, אחרי שאימא ניצבה לידי ופעלה יחד איתי,

שמחה, שגם נכדיי נישבו בטעמו הנפלא של הכאהי

וביקשו שלא אכין אותו רק בשבועות, אלא כל יום...

אני לא שוכחת שיחד עם הטעם הנפלא,

עשייתו לוותה בעמל רב,

לישה, רדוד, מריחה,

טיגון בחום של חודש סיוון.

אני עדיין רואה איך אגלי זיעתה

נוטפים ממצחה

ומתערים בבצק

והיא ממשיכה במלאכתה.

ואני לא זוכרת

שראיתי אותה פעם אחת טועמת

מהמאכל שנפשנו יצאה אליו.

אחר כך היינו שותים תה מתוק

ויושבים על הרצפה הקרה

ואבי היה קורא באוזנינו בנעימה מיוחדת את "מגילת רות"

ולמרות שאימא לא ידעה לקרוא אף תו,

היא הרנינה בקולה בעל פה

כאילו היא קוראת מתוך המגילה.

אלה רגעים שאקח איתי תמיד,

רגעים שלא ידעתי לילדיי להעניק.

רק היום בפעם הראשונה,

הנכדים  טעמו מהכָּאהִי הנחשק

ושאלו, מהי "מגילת רות"?

ספרתי להם בקיצור את הסיפור המופלא

כשגם הוריי ניצבים לידי

שמחים שלקחתי אותם לחג לביתי.

חנה מושיוב

20.5.2018

* * *

אברהם כץ עוז

ארדואן

 רוצח מזרח תיכוני כמוהו ככל הסולטנים העות'מניים בעבר, בראש וראשונה רוצח שממשיך את מורשת אבותיו במזרח התיכון. רוצח בסוריה, רצח עם בארמניה ורצח עם מתמשך בכורדיסטן.

לדעתי הגיע  הזמן שישראל תגיש הצעה לדיון  באו"מ על הרצח בארמניה ועל הרצח של הכורדים. אולי  הוא ישתוק אחרי  זה.

ויש לזה כנראה סיבה היסטורית. הנה מה שכתוב בוויקיפדיה: "האימפריה העות'מנית נטלה את השליטה על עזה העיר לאחר כיבוש הסולטנות הממלוכית בשנים 1516-17. בתחילה מינתה מושלים עות'מניים. במחצית השנייה של המאה ה-16 מונו מושלים  מבית  ארדואן  שהיה  קשור למושל ירושלים. בשנת 1662 הודחו בני שושלת בית רדואן בעקבות כישלונם לאבטח את שיירות החאג'  שעברו  בתחומן  בעזה, והשלטון על  עזה הועבר לפקידות העות'מנית."

כנראה הבושה המשפחתית של ארדואן, שאבות-אבותיו גורשו מעזה על ידי העות'מנים, מלווה את  השחצן ארדואן היום, לעשות הכול על מנת לשלם את כישלון משפחתו בעזה (עד היום יש משפחות בעזה ששמן ארדואן).

שוב גבול עזה

 אפילו החמאס יקריב למולך התקשורת 1000 פלשתינאים, אסור ולו לרגע לחשוב  על  שינוי המדיניות של "אף כף רגל מעזה לא תעבור למדינת ישראל." זה הזמן  שצריך להתחיל לאוורר את  הדעות הקדומות  שלנו על עזה והפתרון  הנכון או האפשרי:

צריך להפריד  בין הפתרון לעזה לפתרון של  הגדה. (הסכמי אוסלו).

עלינו להסכים  למדינה  קטנה  של 2-3 מיליון  תושבים – עזה. להקים שם ממשלה ולחלק  דרכונים (25% קרוב לודאי שיצאו  מיד).

אפשר וצריך לחסל את  הנהגת החמאס את כולם – עד אחד.

אפשר לחשוב להעמיד את  דחלן  בראש  מה  שייווצר  בעזה  אחרי  חיסול מלא  של מנהיגות החמאס. הציבור  העזתי יתמוך במי שייתן לו לחם ועבודה.

צריך לקחת זמנית שטח בצפון הרצועה ולבנות שם יחד עם הארופאים – מתקן התפלה ותחנת ייצור חשמל (כסף אירופאי ובנייה ישראלית). עם גמר הבנייה להעביר את השטח והמתקנים לשלטון שיהיה  בעזה.

צריך לאתר את שטח הים שיינתן למדינת עזה בעתיד לחיפושי  גז.

צריך לחפש מערכת תיירות בין לאומית להקמת  מרכז תיירות  על החוף  בעזה.

העיקר לא להיות תקועים בדעות קודמות שלא עוזרות כלל.

שואת יהודי ברית המועצות לשעבר –

יש צורך להציל עכשיו עוד מיליון יהודים

אני מלווה ומסייע לבוריס מפציר, המארגן והמפיק של שמונת הסרטים הדוקומנטריים לזכר  שואת יהודי  ברית המועצות.

תוך כדי טיפול בנושא למדתי שברוסיה ובארצות הנלוות לה יש כיום ללא ספק עוד כמיליון יהודים (יש אומרים 1.5 מיליון). אני  מבין  שהמצב הכלכלי ברוסיה לא  נעשה יותר טוב אלא יותר  גרוע. הגיע הזמן שממשלת ישראל תחליט על מבצע עלייה חדש ונוסף של מיליון  עולים  מרוסיה. תרומתם למדינה, לצמיחתה  ולכלכלתה, לא תסולא  בפז.

הגל   הקודם של העלייה כבר נקלט במידה רבה, והוא  מעורב היטב בכל הרמות של הציבור בארץ. מפליא אותי שאין יוזמה ו/או קול זעקה להצלת שארית הפליטה.  אם לא  נביא אותם לארץ, תוך  20 שנה לא יישאר  מהם כלום.

על  שר הביטחון, כאיש הבכיר ביותר של עלייה זו, חובה להרים את נס העלייה  החדש. אם  נשארו עוד ציונים  בממשלה קומו  ועשו  את חובתכם  הציונית.

אני שואל את עצמי ואין לי תשובות

 למה לא קובעים חובת רישיון נהיגה לאופניים חשמליים? זה רכב מסוכן על  המדרכה לעוברים ושבים,  ומסוכן לעצמו על הכביש , האם מחכים לעוד הרוגים?

למה לא  מטילים מס על עסקות פיננסיות? יש בזה הרבה מאוד כסף, מאות מיליוני שקלים לאוצר. וצדק  קטן ודרוש.

למה לא מקדמים את  קיצור  שבוע  העבודה?

למה לא מפעילים את התוכנית של  תעסוקה חלקית לוותיקים – יש להם הכי הרבה ניסיון, יש להם הכי הרבה ידע, הם רוצים לעבוד, וחשוב  במצב התעסוקה בארץ לכלול אותם כחלק  אורגני ומלא מכוח העבודה הלאומי. תתחילו להעלות את גיל הפרישה של רופאים, של  שופטים, של פקידים  בכירים.

מדוע לא מחליטים על שכר מקסימום למנהלים?

מדוע לא להעלות בהרבה את המיסוי,  מעל לשכר של 100  אלף  שקל לחודש? ולהגיע  עד 75 אחוז מס? את המס המירבי צריך להטיל  גם על בונוסים למנהלים, ולבטל לחלוטין בונוסים  למנהלי חברות  מפסידות, ובו  בזמן להקטין את המיסוי  של בעלי שכר עד 10 אלף שקל  לחודש.

הייתכן? כן

ב"ידיעות אחרונות"  היו 4 עמודים עם צילומים של  אבי  גבאי (זה שרוצה להחליף את בן גוריון  רבין ופרס) כשהוא מאשים את כל העולם ובת זוגו – ואפילו לא מילת חזון לאומי אחת. ממש לא מתאים.

האם  יכול  להיות שראש הממשלה של ישראל במשך 2-3 שנים היו דן מרידור ויחיאל קדישאי? ואילו לבגין לא היה כלל קשר להחלטות ממשלה ולעולם  הזה?

האם  זה יכול לחזור? חובה  על  היועץ המשפטי ועל ובית המשפט העליון לשנות את חוק יסוד הממשלה.

מפא"יניק ותיק, שלעיתים רואה שעל כל השגיאות שעשתה מפא"י, חוזר הליכוד – חבל.

אברהם כץ עוז

* * *

כל הרוצה לדעת לאשורן את תולדות פתח תקווה,

בקרוב בת 140 – כפי שהיו בראשיתה –

כאשר נוסדה בשלהי שנת תרל"ח, 1878

וליתר דיוק – אחרי החגים של שנת תרל"ט

ולא לסמוך על צ'יזבאטים וסתם בּוּרוּת של כותבים כיום

יכול לקבל חינם, בקובצי וורד עברי

את הספרים "פרשים על הירקון",

"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

והמחקר "תולדות פתח תקווה"

מאת: אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב בן עזר

שחרש את התלם הראשון באדמת המושבה

בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ג'וד האלמוני"

לתומאס הארדי

עברית: 1960

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 27.11.1970

לפני 48 שנים

"ג'וד האלמוני" היה הרומאן האחרון שכתב תומאס הארדי (1840-1928). הספר הופיע בשנת 1896, ועם צאתו עורר סערה. הביקורת כינתה אותו "ספר מורבידי", ש"אינו מותיר מקום לגישה אופטימיסטית לחיים, לאחר גמר הקריאה בו," ו"מכאיב מדי לקורא הרגיל."

כה רבה היתה ההתנגדות לספר בעיתונות ובציבור, עד אשר הארדי עצמו כותב ב"אחרית-דבר" למהדורה חדשה של הספר בשנת 1912, כי לאחר ההתקפות וההאשמות בעיתונות עלה בגורלו של עותק מן הספר להישרף בהפגנתיות בידי בישוף – "כנראה ברוב ייאושו על שאין ביכולתו לשרוף אותי."

לעומת זאת, מספר הארדי באותה הזדמנות, איש ספרות אמריקאי כתב לו, כי לאחר ששמע את התקפות-הביקורת קנה את הספר וקרא בו דף אחר דף, מחכה לראות מתי יתרחש אצלו, הקורא, הנזק הנפשי והמוסרי המובטח; ולבסוף זרק במורת-רוח את הספר לעברו השני של החדר, כשהוא מקלל את המבקרים בני-הבליעל שפיתוהו לבזבז דולר ומחצה על ספר שהוא היה יכול לכנותו בלב שקט בשם: "מסה דתית מוסרית."

מפני התקפות אלו, ואולי מפני סיבות אחרות, התמסר הארדי לאחר רומאן זה, – הנחשב לטוב שבספריו – לכתיבת שירה, ובה עסק עד למותו בשנת 1925.

גורלו של הארדי לא שפר אצל הקורא העברי. אמנם התוכן של "הרחק מן ההמון הסוער", ספרו שהתפרסם לראשונה ב-1874, ידוע בעקבותיו של סרט בשם זה, שהוצג גם בארץ בכיכובם של ג'ולי כריסטי וטארנס סטאמפ. אבל פחות ידוע ספרו "ג'וד האלמוני", שתורגם לעברית והופיע לפני עשר שנים. ואולי אשמת התרגום היא. איתרע מזלו של הספר ונפל בידי מתרגם המוחזק אמנם מתרגם מעולה ועורך מעולה, אשר שפתו מהוקצעת, אלא – וזו הצרה – מהוקצעת מדי היא, ונוהג הוא מנהג מתרגמים אניני-לשון, הבוחרים תמיד את המילה הקשה, הנדירה והבלתי-מובנת, מבין כמה אפשרויות העומדות בפניהם, במקום לכתוב בלשון בני-אדם.

והתוצאה המדכאה היא, שספרו של הארדי, שנכתב אנגלית לפני למעלה משבעים שנה, יכול להיקרא בנקל במקורו, בידי כל נער אנגלי, ואילו בתרגומו העברי, שנעשה רק לפני כעשר שנים, יכול לקרוא רק קורא מבוגר, בעל הרבה רצון טוב ומילון עברי-עברי לצידו.

מיהו ג'וד האלמוני?

על כך אפשר להשיב – דע מי הן הנשים שבחייו, ותדע מי הוא. ואכן, חייו של ג'וד מתנודדים בין סיו לאראבלה, כאשר הראשונה היא למענו התגלמות טוהר קפוא, אהבה בלתי-מושגת, אישה יפה וחסרת-רחמים, וקרירות מינית גאיונה; בעוד השנייה, אראבלה, היא התגלמות הבשרי, היצרי, הלוהט, ההמוני, המפתה והנחות שבחיים וביצר.

להארדי עצמו היתה נטייה חזקה לעבר אותו טוהר פריג'ידי, שבנשים מסוגה של סיו, והוא עצמו כותב על אודותיה: "היא טיפוס של אישה שהיתה תמיד כגירוי בשבילי." ומשום כך הוא גם מגזים בשנאתו לאראבלה, עד לידי כך שהיא נעשית לפארודיה של אישה.

א. אלברז, אשר למסתו בשולי מהדורת-הכיס האמריקאית של הספר אני חייב כמה מן ההבחנות שהובעו לעיל, מספר כי ד. ה. לורנס, שחב הרבה להארדי והושפע ממנו, כתב מסה חשובה על הארדי וניסה לקרוא בספריו בעיקר את המרד הסקסואלי במוסכמות החברה הוויקטוריאנית. מקרא זה הביא את לורנס, ולא במקרה, לראות דווקא באראבלה את הדמות החיובית שבספר.

אמנם הקורא, כל קורא, הולך שבי אחר דמותה החולמנית, האינטלקטואלית, הקאפריזית והבלתי-מושגת של סיו. ואולם לורנס אומר כי הארדי עומד בתוקף על כך, שאראבלה היא בתו של קצב-חזירים, שהיא מכריחה גם את ג'וד לעסוק במלאכה בזוייה זו, ושיש לה פאת שיער-נוכרי. אך לא זאת חשיבותה. כל זאת אינה אלא מלאכת אמנות רעה של הארדי. הוא עצמו גורם אחר-כך בכל ציור דמותה בספר, שפרטים אלה יעשו לבלתי חשובים. אם כי מורגש שתיאורה על דרך השלילה הוא נקמתו האישית בה, בגלל גסותה, שמעליבה אותו.

והנה, בעוד הארדי רואה באראבלה את הדמות השלילית שברומאן, בעיני לורנס היא נעשית לגיבורתו, והוא מראה, ובצדק, כי בסופו של דבר היתה זו היא היחידה ששיחררה, ונתנה סיפוק ליצריו המתוסכלים של ג'וד, וכמו התגבר היצור על בוראו, כן מניח הארדי לאראבלה את המילים האחרונות, המסיימות את הספר, על אודות סיו, לאחר מותו של ג'וד:

"אין דברהּ אמת, אפילו תישבע על ברכיה לפני הצלב הקדוש אשר לצווארה, עד שייחר גרונה!" אמרה אראבלה. "מעולם לא מצאה מנוח מאז עזבה זרועותיו, ושוב לא תמצא מנוח עד שלא יהי חלקה עימו!"

הרביתי דברים על ארבלה ועדיין אין הקורא, שאינו מכיר את הספר, יודע מיהו ג'וד, ומדוע אלמוני הוא. אלמוניותו באה לו משום שבכל חייו אינו מצליח להשתחרר ממעמדו הנחות, כבן-כפר וסתת-אבן, ולהיכנס אל האוניברסיטה בעיר הנכספת בעיניו, כרייסטמיניסטר, שהיא אוקספורד.

הרוחניות, שאותה אינו מצליח לכבוש, לא בחדירה לאוניברסיטה ולא בחיים הנורמאליים עם סיו, סופה שממלאה אותו, אך הוא אינו יודע על זה. אמנם הוא כבר יודע שהאוניברסיטה היא משכן לבינוניות, למרות שקנאתו במדי-החג של הפרופיסורים והרקטורים היא פאתטית. הוא גם יודע כי סיו, שהיתה סמל-החופש, הכפירה והעצמאות הרוחנית בעיניו, ואשר בה השתמש כדי להשתחרר מאדיקותו – נעשתה עבד לדת ולמוסכמות החברה. וכן שהיא מכסה על קרירות היצר שבה במין צורה של דבקות דתית. שאינה אלא זנות-רוחנית. והוא אף אומר לה בפגישותיהם האחרונות:

"הרי את, בסך הכול, קרה – מין פיה או שדה – ולא אישה!" (עמ' 312).

ועל חזרתה אל בעלה הראשון, פיילוטסון, הוא אומר: "זנות שמתוך אדיקות עתידה זו להיות!" (עמ' 319).

ובפגישתם האחרונה: "סיו, סיו, אינך ראויה לאהבתו של גבר!" (עמ' 345).

אלא שג'וד אינו יודע בהגיהָ אור התבונה בפנימית את נפשו. הקורא נצרף ומזדכך בכור ייסוריו של ג'וד. ואילו ג'וד עצמו, שבע-אכזבות, חולה, שיכור, שעולמו חרב עליו, מביא על עצמו את מותו באמצעות הליכה מטורפת, באמצע מחלתו, ביום קר וגשום, לפגישה אחרונה עם סיו אהובתו.

* תומאס הארדי: "ג'וד האלמוני". מאנגלית: א. ד. שפיר. ציורים: יוסל ברגנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. תשכ"א,  1960. 363 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הירצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא ניבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976: "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר, ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו אם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

                                           בכבוד רב

                                                            אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו, ולצערי חטאו בהוצאתה, ללא שום בסיס, לא רק ידידי היקר לי חיים באר.

[פורסם לראשונה ב"עיתון 77" בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן. א.ב.ע].

* * *

מכללת הגליל: שיתוף פעולה עם ארגונים פלשתיניים (כולל בעזה)

מכללת הגליל, נהלל, ממשיכה לבנות ולנהל תוכניות בשיתוף ארגונים פלשתיניים למרות המצב המתוח באזור עזה.

בימים אלו מתקיימות במכללה תוכניות המשותפות לישראלים ולפלשתינים בתחומי החקלאות. המטרה לעודד הקמת מפעלים ופרויקטים משותפים. יזמים ישראלים ופלשתיניים עשויים לקבל תמיכה כספית כאשר יגישו הצעות כלכליות (business plans). ממשלת ארה"ב והאיחוד האירופי הסכימו לממן פרויקטים משותפים בנוסף למימון תוכניות ההכשרה במכללה.

בנוסף, המכללה בנתה תוכנית לימודים מרחוק (On-Line) למהנדסים מעזה בנושאי הי-טק, כדי להכשירם לעבודה בחברות ישראליות. העבודה תהיה מרחוק (On-line), חברות הי-טק ישראליות מעסיקות מהנדסים מהודו וממדינות רבות אחרות, אין סיבה שלא יעסיקו מהנדסים ועובדים פלשתיניים מעזה. אנשי המכללה מקווים שיתרמו להורדת רמת האבטלה הגבוהה באמצעות תוכניות אלה.

הצעה לתוכנית למשך 9 חודשים למהנדסים מעזה הוגשה לממשלת יפן. ראש ממשלת יפן שינזו אבה הצהיר במהלך ביקורו האחרון בארץ, שממשלתו תתמוך במימון שיתופֵי פעולה, בעיקר כדי להוריד את רמת האבטלה הן בעזה והן בגדה, בעיקר באזור יריחו.

[דבר המפרסם]

* * *

צִיפִּי שַׁחְרוּ ר

נוֹיָה וַאֲגַם

וּ מִרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה

אַגָּדָה מְשַׁעֲשַׁעַת עַל הַפֵיָה מִרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה, עַל הֶחָתוּל שֶׁלָּהּ, מִרָנְדֶּלוֹ פּוֹמְפָּרֶלוֹ, עַל הַמְּכַשֵּׁף הַגָּדוֹל מִירְרְרְרְ וְעַל שְׁתֵּי יְלָדוֹת קְסוּמוֹת.

בְּלֵיל הַמְּכַשֵּׁפֵיוֹת הַגָּדוֹל מִרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה יוֹצֵאת לְחַפֵּשׂ לֶחָתוּל שֶׁלָּהּ חָבֵר, אוּלַי חֲבֵרָה.

הַמְּכַשֵּׁף מִירְרְרְרְ עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ. וּבְדִיּוּק כְּשֶׁהִיא בּוֹחֶרֶת בְּנוֹיָה וַאֲגַם, מִרָנְדֶּלָה הוֹפֶכֶת לִמְכַשֵּׁפָה מְסֻכֶּנֶת וּמְכַשֶּׁפֶת אֶת הַיְּלָדוֹת, שֶׁהוֹפְכוֹת לְ... מוּטָב שֶׁלֹּא אֲגַלֶּה... אֲבָל אֲגַלֶּה לָכֶם שֶׁמִּרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה הִיא מְכַשֵּׁפֵיָה וְכָל מִי שֶׁתִּפְגְּשׁוּ וְתִרְאוּ, מִתְהַפֵּךְ, מִתְגַּלְגֵּל, מִתְכַּשֵּׁף, מִתְכַּשְׁפֵּף וְגַם מִתְנַגֵּן, כִּי בַּבַּיִת שֶׁל מִרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה גָּרִים חָתוּל וָרֹד, פְּסַנְתֵּר שֶׁמְּנַגֵּן בְּאַרְבַּע יָדַיִם, מִטְרִיָּה הַמַּפְלִיאָה לִרְקֹד, וְהַכֹּל נִהְיֶה כְּלֹא יֵאָמֵן כִּי יְסֻפַּר. אֲבָל הַסּוֹף בַּסּוֹף, כָּל כָּךְ טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכֻּלָּנוּ אוֹהֲבִים.

ציפי שחרור, סופרת ומשוררת, כותבת ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים. היא זכתה עליהם בפרסים רבים. ספריה מוכרים ואהובים מאוד. מבין ספריה המוכרים: "אמא היא גם אבא",
"קרסוליה בחלל", "קרסוליה – עלילותיה של ילדת פלא", "הנסיכה השקרנית", "החיה שבפנים", "יער הגעגועים", "הבית של גילי", "התזמורת של גילי",
"עבמצוציק והכוכב הירוק", "ילדה של קיץ", "עוד סיפור ועוד שיר", "ארמונות גנובים" ועוד רבים.

[דבר המפרסם]

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, יוסי אחימאיר מצטט את חליפת המסרים בינו ובין "שולה", שרחמיה נכמרים על אסונם של העזתים, ושאו טו טו היא טסה לארצות הברית. הוא מזכיר למי שרצה לשכוח כי המצור הישראלי מאפשר כניסת מאות משאיות עם מזון וציוד לעזה, וכי יש להם מוצא אל אחיהם – אל מצרים. מה שלא הזכיר יוסי אחימאיר הוא מטר אלפי הטילים ופצצות המרגמה שהוטלו מעזה לישראל לאחר שיצאנו עד הסנטימטר האחרון משם.

 שאפּו לשגרירת ישראל בבלגיה ובלוקסמבורג שנקראה לנזיפה, והטיחה בנוזפים תוכחות נכוחות (ציטוט רשימה של איתמר אייכנר).

 נעמן כהן מתאר את האנומליה בחשיבה החד-צדדית של אורי אבנרי, שנמנע להוקיע את הפשיזם האיסלאמי, ולא משנה לאילו תהומות של שנאה הם יגיעו.

האם אורית דשא שפירסמה שיר אצלך היא בתו, או כלתו, של מיכאל דשא, שהיתה לי הזכות להכירו מקרוב?

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: ליוסי אחימאיר אולי לא היה צורך להזכיר ברשימתו עובדות הידועות לכול על רצחנות החמאס.

אורית דשא היא אכן בתו של המשורר מיכאל דשא.

* שלום אהוד, הייתי רוצה להוסיף כמה הערות קטנות לרעיון שהעלה נעמן כהן ובו הוא הציע לפתוח את הים בעזה כדי לעודד את תושבי עזה להגר לאירופה. הצעה זו נשמעת הרבה יותר הגיונית מהשטות של ישראל כץ לבנות לעזתים אי בים התיכון, אבל אני לא בטוח אם הרעיון של נעמן כהן הוא נקי מבעיות. ייתכן למשל, שהעזתים יעלו על המכליות הענקיות שחוזרות ריקות מאירופה ושיכולות להגיע מהר עם ההמון המוסלמי הזה לנמלי המפרץ הפרסי במקום להגיע לנמלי אירופה, שכבר פחות מתלהבת מההגירה האיסלמית.

במאה ה-19 ״המשחק הגדול״ בין רוסיה ואנגליה היה בעיקר למנוע מרוסיה הקרה להגיע דרומה ולבנות לעצמה נמל חם ופתוח לתנועה כל השנה. במאה הנוכחית המטרה, לפחות בעיני הטורקים, היא ערב הסעודית עם אוצרותיה ושליטתה במקומות הקדושים לאיסלם. לרוסיה יש כבר נמלים חמים בסוריה ואולי היא תסתפק בהם לעת עתה אבל הטורקים זונחים את החילוניות של אתא טורק ומתאסלמים באדיקות ומהר כדי לממש את מטרותיהם בערב הסעודית. בקטאר הרי כבר מוצב צבא טורקי עכשיו להגן על הקטארים מתוקפנות סעודית.

 הדעה המקובלת היא שהסעודים שונאים את הפלסטינים ולא יכניסו אותם  למדינתם.

אולי? בזמננו המצב השתנה. הסעודים התגלו לעולם כנמר של נייר וטרוריסטים חשוכים שלא יכולים להגן על עצמם ולשמור על סדר אפילו בגבול עם תימן שהח'ותים שם מפגיזים את ריאד כל פעם שמתחשק להם.

פעם עצרתי לפלאפל במזנון של הערבי בשער יפו שמיהר לומר לי שבנו הוא טייס בחיל האוויר הסעודי. אולי הוא סתם התפאר.

לא בדקתי, אבל ברור לי שהסעודים של היום ישמחו לקבל כל אחד שמוכן למות במקומם, אפילו את הפלסטינים.

ממשיך לקרוא את "חדשות בן עזר" בציפיה ובעניין, במיוחד את נעמן כהן.

בברכה,

אשר תורן

* "בורומטי, כתב לענייני מאפיה בן 35, מתחיל את ימי העבודה שלו עם ספל אספרסו, סיגריה ומאבטחים. הוא אינו היחיד – כך נאלצים לחיות באיטליה עיתונאים שמרגיזים את המאפיה. כיום, כמעט 200 עיתונאים במדינה מסתובבים עם אבטחה צמודה. לפי ארגונים הפועלים בנושא, מדובר בתופעה חריגה במדינות המערב המתועשות." [גאיה פיאניג'אני, "ניו יורק טיימס", מצוטט ב"הארץ" באינטרנט, 22.5].

אהוד: ממש, ממש כמו אצלנו – המאפיה של ביבי ושרה רודפת את "העיתונות החוקרת" ובקרוב גם יתחילו לרצוח עיתונאים וחוקרים שמעבירים ביקורת על הזוג המלכותי!

* איל מגד: "...אחרי ההפגנות [בחיפה] בסוף השבוע. אני סבור, ללא שום היסוס, שהמפגינים נגד פעולות הצבא לעצירת מחבלי החמאס בגבול עזה, הם בעצמם מחבלים. מחבלים מהסוג השפל ביותר, כי הם מחזיקים בשני קצות המקל, שלא לומר נהנים משני העולמות. הם נהנים ממשמני הארץ, חובשים את ספסלי האוניברסיטאות, מנצלים כרצונם את חופש הביטוי ואת בימות הכנסת והעיתונות המקומית והעולמית – ובו זמנית פועלים להחרבת כל חלקה טובה כאן. בעיקר כשהם רואים בעיניים כלות את שֵבֶת האחים בעיר המעורבת [חיפה]." ["הארץ" באינטרנט, 23.5].

* אהוד: לפי התמונות של אבו מאזן מטייל בסנדלי-בית שחורים במסדרון בית החולים שבו הוא מאושפז ברמאללה – סולייתו של סנדל רגל ימין שלו גבוהה הרבה יותר, כאילו רגלו הימנית קצרה יותר. מילא שיש לו ביד אצבע קטומה כי נסגר עליו בחופזה חלון מכוניתו כאשר נמלט מעזה ברגע האחרון מפני רוצחי החמאס, אבל מי קיצר את אחת מרגליו, או שנולד בעל מום?

אולי ה"נכבה" אשמה בקיצור רגלו בתקופת ילדותו בצפת, וראוי להגיש גם על זה תלונה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג?

* במדינה רחוקה החל להיות מורגש מחסור חמור במים. רק אחרי מחקרים רבים התגלתה הסיבה: המים החסרים מוזרמים לגביעי גבינות הקוטג' באותה מדינה רחוקה.

* מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, אמר בכנס בהרצליה כי ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שביצעה תקיפה מבצעית במטוסי F-35 וציין כי מטוסים אלה "כבר מבצעיים וטסים למשימות מבצעיות." נורקין אמר כי החמקן ביצע שתי תקיפות במזרח התיכון והציג לבאי הכנס תצלום של המטוס בשמי ביירות באור יום. מטוס זה לא השתתף בתקיפה האחרונה בסוריה אלא בשתי תקיפות שקדמו לה. ["הארץ" באינטרנט, 22.5].

אהוד: וזו לא הסיבה היחידה שבגינה ארה"ב חייבת לנו ונעזרת בנו אולי יותר משאנו חייבים לה ונעזרים בה.

ישנה עוד סיבה, והיא פחות שמחה.

רבים ממיטב הצעירים שלנו, גם משפחות, פאר מערכת החינוך הישראלית, צה"ל וההי-טק שלנו – יורדים לארה"ב במטרה ובפיתוי למצוא בה משרות מכניסות יותר ואפשרויות קידום רבות יותר, ואלה אכן קיימות שם, והישראלים המוכשרים עושים בה חיל.

אנחנו תומכים בארה"ב בעשרות אלפים ממיטב בנינו ובנותינו, מבלי שהיה עליה לטרוח כהוא-זה בחינוכם ובהכשרתם.

בצורה דומה אנחנו נהנינו בשעתו ממיליון היהודים שעזבו את רוסיה, שבה רכשו את השכלתם, רובם מוכשרים וחרוצים מאוד ועושים חיל בישראל. ההפסד היה כולו של רוסיה, ודומה שפוטין הבין זאת.

* להרגשתנו יש סיכוי גדול מאוד ששרת התרבות המשכילה שלנו, הנדחקת לכל אירוע חשוב, תשבית את האפשרות של קיום תחרות האירוויזיון בירושלים בעוד שנה. כל הכרזה פטריוטית שלה תדחוף עוד מדינות לבטל את השתתפותן בתחרות.

איזה מזל יש לנו ששרת התרבות שלנו כל כך חכמה: הלא בקצב הזה יש סיכוי שרק ישראל תשתתף בתחרות הבאה, וכך האירוויזיון ישכון קבע בירושלים.

* עצורי ההפגנה בחיפה העידו במח"ש נגד השוטרים, ובפרט נגד השוטר ל' שנחקר באזהרה. לפי הכתבה שעוררה את הסערה במליאה [של הכנסת] הם טענו לאגרופים, יריקות ומניעת טיפול רפואי. על פי אחד המפגינים, השוטרים אמרו לו: "לכו לעזה, כאן זה מדינה יהודית." ["הארץ" באינטרנט, 23.5].

איום ונורא. מפגינים ללא רישיון, אלימים, רובם אם לא כולם ערבים ישראליים הנהנים מכל טוב הארץ – מפגינים לטובת פורעים פלסטיניים אויבי המדינה שאינם רוצים שלום אלא "זכות שיבה" אלימה לכל שטח ישראל ובינתיים שורפים את שדותיה – והשוטר מעז לומר להם "לכו לעזה. כאן זו מדינה יהודית!"

איום ונורא! ממש פשיזם!

* "שריפות פרצו היום (רביעי, 23.5) באזור עוטף עזה כתוצאה מעפיפוני תבערה שנשלחו מרצועת עזה. כוחות כיבוי של קק"ל ושירותי כבאות והצלה פועלים לכיבוי שריפות באזור כיסופים, נחל עוז ויער אסף שמחוני. מוקדם יותר השתלטו כוחות הכיבוי על שריפה באזור קיבוץ בארי. לא היו נפגעים." ["הארץ" באינטרנט. 23.5].

* שלום אהוד היקר! אז נכון שכל מילה נוספת בעניין "קנאת הסופרים" אורי הייטנר – נעמן כהן איננה שווה אף לא ביצה שלוקה – אבל אי אפשר עם זאת שלא להעיר כי לא תמצא קורא עברי שאיננו מפרש "טרור חקלאי"  אחרת מאשר "טרור של ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודים." גם בעיתונות היומית נוקטים במונח זה. לא צריך צ'עפען זיך צו גלאטע וענט. דהיינו, ביידיש: להיטפל אל קירות חלקים...

ברכות,

יואל נץ

* לאהוד שלום. בהקשר לדברי נעמן כהן בחב"ע 1345, אשמח אם תמצא לנכון לפרסם את מכתבי לאדם רז, המצורף למטה, בתגובה לביקורת על ספרו של בן כספית במוסף 'ספרים הארץ' בשבוע שעבר: 

לאדם רז, שלום בהערכה!

עיינתי ביסודיות בביקורתך הארוכה במוסף 'ספרים' על ספרו של בן כספית, אודות קורות נתניהו ותהפוכותיו. ספר שלא קראתי בו, אבל ייתכן שהכתוב בו דומה לכתיבת פרופ' ליבוביץ על בן גוריון, או זהבה גלאון על מנחם בגין. 

מכל מקום, בן כספית השקיע מאמצים וכספי ציבור בהשחרת פני נתניהו, ועדיין לא התממשה אחת מתחזיותיו השליליות. גם בביקורתך אתה מביע דעה שלילית על נתניהו, ואתייחס רק לתיאורך אותו כ'נביא החורבן', ונהירת הערבים לקלפיות.

'תעמולת האימה' שהוא העלה, בתיאור 'נהירת הערבים לקלפיות' אכן היתה אמת, אך הוא נבהל מהתגובה החריפה בתקשורת. גם אתה תוכל לבדוק ולוודא שביום הבחירות הופעלו עשרות אוטובוסים להובלת מצביעים ערביים, שנפשו ושהו במצרים ובסיני וירדן, בשעה שלא ידוע על יהודי ישראלי אחד שחזר ארצה מחו"ל, להצבעה בקלפי. 

אינני מאנשי נתניהו, אך לבד מהצלחותיו המדיניות, גם הישרדותו מול הכפשות בן כספית ומרעיו הינה מרשימה.

ברוך תירוש

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל