פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1348

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בסיון תשע"ח, 31.5.2018

עם הצרופה "האמת העירומה על עזה".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מרדכי קידר: הדם הפלסטיני והדמים האיראניים. // עמוס גלבוע: מה המיוחד ביציאה מלבנון לפני 18 שנים? // אורי הייטנר: 1. הטרגדיה של השמאל הציוני. 2. צרור הערות 30.5.18. // חובב טלפז: חשיבות ההכרה בירושלים. //  יוסי אחימאיר: גורי ו"הספר המשוגע": לא היה כאן רצח פוליטי.  [ציטוט]. // משה כהן: איפוק זה כוח. // פוצ'ו: בחיי [4]. פרק מ"ז. איך הפכתי לבדיחה מהלכת. // אוריה באר: איך זה עם בלונדינית? // שמעון גרובר: מאסטרו חואן אונאסיס. // מתי דוד: בריטניה חוגגת חתונה מלכותית ונכנעת לפלישה המוסלמית. // מנחם רהט: העלמת צילום היסטורי מהתצוגה ביד ושם ממזערת את שותפות הפלשתינים בשואה. // משה גרנות: על "קַצָב של מילים – מבחר שירים מאז ומעכשיו" מאת מנחם פאלק. // ברוך תירוש: הצחקת אותנו איתן כבל. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "יטכן גברט" לגיאורג הרמן, עברית: 1941. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.7.1970 לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

מרדכי קידר

הדם הפלסטיני והדמים האיראניים

השבוע חווינו הסלמה קשה בגבול בין ישראל ורצועת עזה. זה כבר לא הפגנות וניסיונות של עזתים להסתנן לישראל, אלא ירי טילים ומרגמות בהיקף שלא ראינו מאז מבצע "צוק איתן" לפני כארבע שנים. עד כתיבת שורות אלה (בוקר יום רביעי, 30.5) לא היו ב"ה אבדות בנפש בצד הישראלי אלא פציעות בלבד, אבל לכול ברור שיש מרחק קטן מאוד בין פגז הנופל ברחוב ויוצר בור, ובין פגז הנוחת על בית מגורים או גן ילדים ומשאיר הרוגים ופצועים.

השאלה העולה מאליה היא מדוע כל זה פורץ עכשיו? האם הסיבה היא הפגיעה שפגע צה"ל בעמדת תצפית של ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה, וחיסול שלושת המחבלים שהיו בה? או שמא גורמים אחרים עומדים מאחורי ההסלמה הזו? שאלה אחרת היא: מדוע חמאס והג'יהאד עובדים במקרה זה ביחד, אחרי תקופה ארוכה של מתיחות בין שני הארגונים? ומדוע התרחבה הפעולה אל מעבר לאזור של "חוטף עזה"?

התשובה האחת לכל השאלות היא הגורם דוחף והיוזם של סבב האלימות הנוכחי. גורם זה הוא איראן. איראן היא המממן של הג'יהאד והחמאס, והיא זו שהעבירה את הדרישה לשני הארגונים לחמם את הגבול ולהתחיל מחדש את המתיחות וחילופי האש עם ישראל. מה שגרם לאיראן לדרוש זאת היו ההתפתחויות בסוריה בשבועות האחרונים.

מזה שנים שישראל פועלת בחופשיות רבה נגד מטרות איראניות בסוריה, מפציצה יעדים ומחסלת קצינים וחיילים, ואיראן עד היום לא עשתה כמעט שום דבר כדי לנקום את דמם של עשרות איראנים שנהרגו בהפצצות אלה, וכדי להשיב לישראל על הרס התשתיות הצבאיות של איראן בסוריה. הסיבה שאיראן לא פעלה נגד ישראל היא הנחיתות המבצעית והמודיעינית שהיא סובלת ממנה מול ישראל, שפגעה אנושות ביכולת של האיראנים אפילו להגן על עצמם באמצעות מערכות נ"מ חדשות שהם הביאו לסוריה, שכן ישראל השמידה אותן מיד עם הגיען לסוריה, לפני שהופעלו ולפני שהפכו למבצעיות.

ישראל גם הוכיחה את היכולת המודיעינית הגבוהה שלה, שכן התקפותיה על הכוחות האיראנים היו מדויקות, ועובדה זו הכניסה את מפקדת הכוחות האיראנים למגננה זהירה שמא תפגע ישראל במפקדי הכוח האיראני בסוריה, ובראשם קאסם סולימאני. ישראל פגעה במטרות האיראניות בכל רחבי סוריה, לא רק בקרבת הגולן, וכך הוכיחה ישראל לאיראנים ולתומכיהם הרוסים את הנחישות והיכולת הישראלית לפגוע במטרות איראניות מרוחקות, עם רמיזה ליכולת הישראלית לתקוף מטרות גם בתוך איראן.

אבל מה שהפיל על האיראנים את הפחד הגדול ביותר היה העובדה שרוסיה ראתה את כל מה שישראל עושה לכוחות האיראנים בסוריה, ולא נקפה אצבע כדי לסייע לאיראנים. הם גם רואים את נתניהו מגיע כל כמה חודשים למוסקווה, יושב עם פוטין שעות על גבי שעות, יוצא בהכרזה כמעט קבועה המשבחת את ההבנות בין ישראל ורוסיה ורומז לכך שלישראל יש צ'ק רוסי פתוח, אור ירוק זוהר, לפעול נגד איראן ככל אוות נפשה. התיאום בין נתניהו ופוטין מוציא את האיראנים מדעתם, והם רואים בכך בגידה של הרוסים בהם, אחרי שהאיראנים הקיזו את דמם במלחמה הקרקעית נגד המורדים באסד.

מנגד, האיראנים גם מניחים שהממשל האמריקני מגבה את ישראל בכל מה שהיא עשתה, עושה ותעשה נגד האיראנים בסוריה, שכן ממשל זה העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים מבלי שישראל נדרשה (עכ"פ עד עכשיו) לשלם מחיר מדיני עבור המחווה האמריקנית הזו. ישראל הצליחה לשכנע את ארה"ב לצאת מהסכם הגרעין, ולמעשה – על פי תחושת האיראנים – ישראל מכוונת את מדיניות הממשל האמריקני במזרח התיכון, שכן ממשל זה סומך על הניסיון והידע שישראל רכשה לאורך 70 שנותיה בכל מה שנוגע לאזור מסובך זה. נתניהו, בראיית האיראנים, הוא המדריך של טראמפ לענייני המזרח התיכון, ונתניהו היה זה שדחף את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין ולחדש את הסנקציות לא רק על איראן אלא על כל חברה ואדם שישתפו פעולה עם איראן, ובעיקר חברות אירופאיות.

השימוש המושכל, הנרחב וההחלטי שעשתה ישראל בשילוב בין העוצמה המודיעינית והעוצמה המבצעית, יחד עם העוצמה המדינית הישראלית שגייסה הן את רוסיה והן את ארה"ב לטובת המדיניות הנחושה של ישראל בסוריה, כל אלו גרמו לאיראנים להוריד פרופיל, לבלוע את העלבון וההשפלה שישראל הנחילה להם, ולהימנע מכל פעולה ישירה נגד ישראל.

אלא שלאיראנים יש שיטה קבועה להילחם באויביהם, והיא השימוש בכוחות זרים נגד אויביה. לכן איראן תומכת בחות'ים בתימן, בחיזבאללה בלבנון, באסד בסוריה, במיליציות הנאמנות לה בעיראק ובג'יהאד האסלאמי ובחמאס בזירה הפלסטינית, שכן כל אלה עושים עבור איראן את המלאכה הקשה של מלחמה באויבי האייתוללות, מסעודיה עד ישראל. איראן מחמשת כוחות טרוריסטים אלו, מציידת, מאמנת ומממנת אותם, ומצפה מהם לפעול כל אימת שהיא דורשת זאת מהם.

ברקע הדברים עומדת גם העובדה שישראל גנבה את ארכיון הפרויקט הגרעיני האיראני, פעולה שהסבה לשלטון האייתוללות בושה גדולה, ואם הם לא שמרו העתקים של החומר שנגנב, ייתכן שהתכנית הגרעינית שלהם קיבלה מכה קשה שתחזיר אותה שנים לאחור, שכן מדעניהם יצטרכו לחזור על הניסויים והחישובים המופיעים בחומר הרב שישראל גנבה מתחת לאפם. פעולה ישראלית זו הציגה את האיראנים במערומיהם.

החולשה האיראנית הגבירה את ביטחונו העצמי של אסד והוא הנחה את צבאו לא לאפשר לאיראנים לאחסן ציוד צבאי בהאנגרים השייכים לצבא סוריה, כדי שישראל לא תתקוף האנגרים אלה. הרוסים מוכנים ליצור מצב שהאיראנים אינם מתקרבים לישראל, וצבא אסד יתפוס את הגולן הסורי ויחדש את הסכם הפסקת האש שנחתם בשנת 1974. כך מתערער מצבה של איראן בסוריה אחרי שהיא הקיזה את דם חייליה, אנשי כוח קודס, ואנשי המיליציות השיעיות שאיראן הביאה מעיראק ומאפגניסטן, כדי להציל את אסד ושלטונו.

אירועי השבועות האחרונים בסוריה, שבהם הנחילה ישראל לאיראנים תבוסה קשה על אדמת סוריה, הביאו את השלטון האיראני לדרוש משני הארגונים שהוא מממן בעזה לפעול נגד ישראל לא רק באמצעות ירי צלפים, הפגנות ועפיפונים, אלא דרך שיגור טילים אל מעבר לאזור הקרוב של "חוטף עזה". לכן ראינו השבוע טילים נורים מעזה לאופקים, לנתיבות ולעוד אזורים הנמצאים עשרות קילומטרים מעזה.

נכון שלשני הארגונים העזתים יש אג'נדה אנטי ישראלית ברורה וותיקה, ואילו יכלו היו שולחים את ישראל לים, אבל ההתלקחות של הימים הללו היא ביוזמה איראנית ברורה. המצרים מבינים זאת היטב, ולכן הם משקיעים מאמץ רב לשים קץ לחילופי האש, כדי למשוך את השטיח מתחת לרגלי האיראנים, המנסים בכל כוחם להבעיר את ישראל כנקמה על מה שעוללה להם בסוריה.

חשוב לציין שאיראן עדיין שומרת את חיזבאללה כעתודה נגד ישראל למקרה של התלקחות מלחמה ישירה בין איראן וישראל. עם זאת, אם ההתנגשויות בין ישראל ועזה יתפתחו למחול שדים גדול ורב נפגעים בדומה למבצע "צוק איתן" בשנת 2014, ייתכן שאיראן תדרוש מחיזבאללה לתרום את חלקו ולתקוף את ישראל משטחים שבשליטת חיזבאללה בסוריה, לדוגמה: הרי הקלמון שמצפון לחרמון.

בכל תסריט, ישראל חייבת לשמר בקפידה את כושר ההרתעה שלה, ולפעול בנחישות וללא כל רגישות נגד כל מי שפועל נגדה, הן ביוזמת עצמו והן כשכיר חרב של מדינה אחרת.

השאלה שאינני יודע לענות עליה היא האם יש בידי ישראל יכולת להוכיח שאיראן היא העומדת מאחורי ההסלמה בדרום, ובמקרה שיש ביד ישראל הוכחה, האם ישראל תגבה מאיראן את מחיר ההסלמה מול עזה?

במקרה כזה, ייתכן שמסיבת העיתונאים הבאה של בנימין נתניהו תעסוק בחשיפת הקשר האיראני לאירועי עזה של הימים החמים הללו...

מעל בימה מכובדת זו נאחל מקרב לב לכל תושבי הדרום – תושבי ישראל ורצועת עזה גם יחד – שבמהרה יגיעו לרגיעה, לביטחון ולשלום.

ד"ר מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

מה המיוחד ביציאה מלבנון לפני 18 שנים?

שהיא קיבלה לגיטימיות בינלאומית, ולא היתה חד-צדדית למעשה. לא כך הוא בהתנתקות מרצועת עזה. וכל מי שמדבר על "היפרדות" צריך ללמוד את לקח לבנון לחיוב ולקח עזה לשלילה

יום השנה ה-18 ליציאת צה"ל מלבנון זכה, באופן טבעי, לכתבות רבות על היציאה עצמה ועל מלחמות ישראל בלבנון מאז 1982. כל שונאי ברק מצאו בכך הזדמנות להאשים אותו "בבריחה" מלבנון, ב"נסיגה חד צדדית" שהימרה בביטחון יישובי הצפון. היו כאלו שאף טענו שבגלל הנסיגה הזאת  אשם ברק בפריצת האינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. היה לי הרושם  שלא מעטים מתגעגעים לחזור ולשבת במוצבים בדרום לבנון, ומלאי חימה על כך שעזבנו אותם.

לחובתו של ברק ניתן לזקוף את כל היחס המחפיר לצד"ל, אך לדעתי הוא ראוי לכל שבח על החלטתו לצאת מלבנון. אני מעוניין כאן לדון במימד מרכזי אחד בהחלטה  שלו, הקשור למושג  שקנה לו אחיזה בציבוריות הישראלית והוא "נסיגה חד-צדדית" . ולפני כן הערת אגב: הנכון הוא להגיד "יציאה"  ולא "נסיגה". והרמטכ"ל דאז, שאול מופז, הורה על השימוש במילה יציאה ולא נסיגה, מכיוון שנסיגה היא צורת קרב, וצה"ל אינו יוצא מלבנון תוך כדי קרב. זה מה שחיזבאללה תיכנן לעשות לנו, אם אכן היינו יוצאים כפי שהוא ציפה שנצא, כלומר בסוף יוני או בתחילת יולי.

 ובכן, הכוונה המקורית של ברק היתה לצאת מ"רצועת הביטחון" בדרום לבנון כחלק מהסכם עם סוריה, שאם היה מושג, היה כולל גם הסכם עם לבנון שהיתה נתונה למעשה לשליטה סורית. התפיסה האסטרטגית הבסיסית של ברק היתה שאין לצה"ל מה לעשות בלבנון; הוא מקיז שם את דמו, זה מה שסוריה וחיזבאללה רוצים, והם דווקא מעוניינים שנישאר בלבנון; כל זמן שאנו שם יש לחיזבאללה כל ההצדקות לפגוע בנו, ולנו קשה להגיב מבחינה בינלאומית; רצועת הביטחון, לתפיסתו, לא מונעת ירי מטל"רים על ישראל, ובכך אין היא נותנת כל הגנה ליישובי הצפון. אם חיזבאללה רוצה לירות על יישובי הצפון, אין לו שום בעייה לעשות זאת. למעשה יש לו לגיטימיות לעשות כך, כי אנו יושבים  על אדמת לבנון עם צה"ל; לא רק זה: רצועת הביטחון אינה מונעת  מחיזבאללה להצטייד במטל"רים ארוכי טווח, ולצבור אותם.

 משלא עלה בידו (למזלנו!) להגיע להסכם עם סוריה של חאפז אסד (האב הרוצח של בנו בשאר הרוצח), נותרה הברירה לצאת ללא הסכם, ואז עלה הרעיון המבריק, שאביו מולידו היה אורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון, שעיקרו הוא זה: אם ישראל אינה יכולה לצאת בהסכם עם סוריה ולבנון, אז היא צריכה לנסות לצאת מלבנון בהסכם עם "העולם", בהסכם עם מועצת הביטחון.

במרץ 1978 יצאה ישראל מלבנון, אחרי מבצע ליטאני (בו השתלטה על כל דרום לבנון), על פי החלטה של מועצת הביטחון מיספר 425 . והרעיון אמר כך: נבוא למזכ"ל האו"מ ונגיד לו שאנחנו יוצאים מלבנון בחודש יולי 2000 על פי החלטה 425. אם זה יצליח הרי שתהיה לנו גושפנקא בינלאומית לכך שיצאנו מאדמת לבנון, שאין יותר שום שטח כבוש לבנוני בידי צה"ל.

ברק נדלק, והבין את החשיבות האדירה הטמונה בלגיטימיות הבינלאומית ליציאה מלבנון. הוא מיד ראה בהחלטה 425 חומה של לגיטימיות שתוצב על הגבול בינינו לבין לבנון: מצד אחד, לא תהיה לגיטימיות לחיזבאללה לירות ולתקוף אותנו דרך הגבול, ומצד שני אם בכל זאת הם יתקפו או יירו, תהיה לנו כל הלגיטימיות להגיב בחוזקה. 

על מנת לממש את הרעיון פתח ברק במסע מדיני במטרה לשכנע ולרתום לכך את קלינטון, נשיא ארה"ב, ובעזרתו את חברי  מועצת הביטחון ומזכ"ל האו"ם.

והוא הצליח. ב-16 ביוני 2000  הודיע מזכ"ל האו"מ למועצת הביטחון כי ישראל יצאה מלבנון על פי החלטה 425, והמועצה אישרה זאת.

כל זה לא היה בהתנתקות מעזה, וישראל עדיין נחשבת כאחראית לה. כל אלו בקירבנו המדברים על "היפרדות" (מילה מכובסת למושג יציאה חד-צדדית ללא הסכם) חייבים לזכור זאת היטב: סתם היפרדות ללא לגיטימיות בינלאומית, דינה כדין ההתנתקות מעזה, שלא זכתה ללגיטימיות ולא הציבה גבול לגיטימי.

זה אולי מסביר יותר מכול מדוע ההסתערויות על הגדר בשבועות האחרונים לא נתפסו בעולם כהסתערויות על גבול של מדינה ריבונית.

עמוס גלבוע

* * *

באבל על מותו בגיל 82

של האדריכל ומתכנן הערים

רפי לרמן

בן כיתתנו – שביעית ושמינית הומאנית

בתיכון חדש תל אביב

תנחומינו שלוחים למשפחתו

* * *

אורי הייטנר

1. הטרגדיה של השמאל הציוני

תוכנית ההתפכחות שפרסם ב"הארץ" איתן כבל, היא הדבר המעניין והמרענן ביותר בשיח הפוליטי הישראלי, זה זמן רב. איני מסכים עם כל רעיונותיו וקביעותיו, אך מצאתי בהם הגיון רב וצדק רב, ומכל מקום, בסיס לשיג ושיח על תוכנית לאומית משותפת.

הטרגדיה של מפלגת העבודה ושל השמאל הציוני בעשורים האחרונים, היא אובדן היצירתיות והדמיון, ודבקות דתית משיחית בתוכנית מדינית שנוסתה וכשלה, באסטרטגיה שאבד עליה כלח, ללא כל בחינה עצמית מחודשת.

קביעתו של אהוד ברק, אחרי שהפלשתינאים דחו על הסף את הצעתו למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס גבולות 4.6.67 עם חילופי שטחים סמליים, כולל נסיגה ישראלית מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים והעיר העתיקה, ש"זו התכנית ואין בלתה" – אומצה כאמת מוחלטת. אם אין בלתה, אין טעם לחפש, אין טעם לחשוב, אפשר לדקלם ולהאשים מן האופוזיציה את ממשלת ישראל בקיפאון. אולם חוסר המעוף והדמיון והדבקות השמרנית בתוכנית כושלת, תנציח את ישיבת השמאל באופוזיציה, ממנה היא תמשיך להאשים את הממשלה בקיפאון וחוזר חלילה.

השמאל הציוני דבק בשתי קונספציות כושלות. האחת היא קונספציית אוסלו – האמונה בכך שאש"ף הוא פרטנר לשלום ולפשרה כלשהי.

השנייה היא קונספציית קמפ-דיוויד – הצעתו של ברק לנסיגה כוללת ונטישת דרך הפשרה הטריטוריאלית וגבולות בני הגנה, שהיתה דרכה של מפלגת העבודה ממלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד, ורבין דבק בה, גם אחרי אוסלו, עד נשמת אפו האחרונה. על פי הקונספציה, כיוון שאין פרטנר לפשרה טריטוריאלית, אין מנוס אלא להציע נסיגה מלאה.

כל מה שקרה מאז, הפריך את שתי הקונספציות. הן מופרכות שוב ושוב, מדי יום ביומו. הן מופרכות בנאומיו של אבו מאזן, השולל את עצם קיומו של עם יהודי ומאליו את זכותו למדינה. הן מופרכות באירועים על גבול עזה, שבהם תושבי רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה עד גרגר החול האחרון ועקרה מתוכה את כל יישוביה, מנסים לפלוש אליה בהמוניהם, כדי לממש את תביעת ה"שיבה", שמשמעותה – הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

מאמרו של כבל הוא המקרה הראשון מאז אוסלו שבו דמות בכירה ומרכזית במפלגת העבודה מודה, במה שכל בר-דעת יודע – שהקונספציות הללו הוכחו כשגויות, ואין מנוס מחישוב מסלול מחדש. והוא אכן מנסה לחשב מסלול כזה; כיצד להתמודד עם האיום הדמוגרפי ולהימנע מסיפוח מיליוני פלשתינאים, תוך שמירה על גבולות בני הגנה ועל גושי ההתיישבות. אכן, אלה העקרונות שעליהם ראוי לבסס תוכנית ישראלית ריאלית וציונית, לאו דווקא במתווה שהציע כבל.

האם קולו של כבל יישאר בודד, או הינו סנונית ראשונה באביב ההתפכחות של תנועת העבודה? מוקדם לדעת. עם זאת, התאכזבתי מאוד ממאמר התגובה של חבר מפלגתו, כעבור יומיים ב"הארץ". התאכזבתי, כיוון שמי שחתום עליו לא היה יוסי יונה, לא מרב מיכאלי וגם לא סתיו שפיר, אלא איציק שמולי. דווקא איציק שמולי, מהגורמים המתונים והשפויים במפלגת העבודה. דווקא ממנו הייתי מצפה לא למהר לקטול את הרעיונות של כבל.

ומה הוא כתב? "מה שנדרש בעת הזאת איננו התפכחות, אלא אמונה בצדקת הדרך."

איזו הליכה עיקשת ושמרנית עם הראש בקיר, דווקא מצד ח"כ צעיר. איזו דבקות משיחית בדרך שכשלה. האמת היא, שדווקא הצעתו של כבל מבטאת אמונה בצדקת הדרך. בצדקת דרכה של תנועת העבודה טרם עידן אוסלו וברק.

מי שמוכיח עד כמה כבל צדק, הוא גדעון לוי בפשקוויל שכתב נגדו ונגד הצעתו. וכך הוא כתב:

"ב-1948 הלכו להם 78% מארצם, עכשיו כבל מבתר את שיירי-שייריה וגוזל לעצמו את הגושים, פרס לשודד ולמתנחל." בהנחה שלוי מבטא באופן אותנטי את עמדות האוייב הפלשתינאי, הוא מעיד מול מה אנו עומדים: ארץ ישראל היא ארצם של הפלשתינאים. מדינת ישראל בקווי 4.6.67 היא "78% מארצם שהלכו להם."

כן, המאבק עם הפלשתינאים אינו על 67' אלא על 48', על קיומה של מדינת ישראל. העיוורון כלפי האמת הזאת, אינה "אמונה בצדקת הדרך", אלא הטרגדיה של השמאל הציוני. 

2. צרור הערות 30.5.18

* מגמת התפכחות – השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשקראתי את מאמר ההתפכחות של איתן כבל ב"הארץ", היתה האם הוא קול בודד או סנונית ראשונה. שמחתי לקרוא במאמרו של אמנון לורד ב"ישראל היום", "הזרם המרכזי: התפכחות ב'עבודה'" על מסמך התפכחות של הזרם המרכזי במפלגת העבודה, הכולל מספר ח"כים בולטים. מעודד.

הערה אחת למאמרו של לורד. הוא ציין את הצעת הזרם המרכזי להחיל ריבונות מלאה בצעד חד-צדדי, בגבולות הכוללים את בקעת הירדן וגושי ההתיישבות "כפי שנעשה ב-1981 בגולן ביוזמת מנחם בגין."

לבגין זכויות רבות על החלטתו האמיצה ועל האופן הגאוני שבה הוא העביר אותה בשלוש קריאות ביום אחד, בעיתוי מזהיר. היה זה צעד של מנהיגות לאומית ומדינאות במיטבה.

אך לא הייתי מגדיר זאת כיוזמתו. היוזמה היתה של ועד יישובי הגולן, והצעד של בגין נעשה בתום מאבק מוצלח מאוד שנמשך שנתיים וחצי, ובין השאר הוחתמה בו עצומה של מאות אלפי אזרחים (לא בפייסבוק. במעבר מבית לבית ובכיכרות הערים ובחתימה בעט על נייר). יישובי הגולן העלו את הרעיון לראש סדר היום הציבורי. ללא מאבק זה, אני מתקשה להאמין שבגין היה נוקט בצעד שנקט.

* במובן הרחב ביותר של המושג – במאמר ההתפכחות של איתן כבל, הוא חזר למקורות של תנועתו, כאשר הציע לספח את בקעת הירדן שאותה הגדיר כאחד מגושי ההתיישבות הישראליים. יפה מאוד. זו היתה עמדת מפלגת העבודה גם אחרי אוסלו. בנאומו הפרוגרמטי האחרון של רבין ערב הרצח, שבו הציג את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא חזר ודיבר על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," כשטח שיישאר ישראלי. אהוד ברק, שבהצעתו לקמפ-דיוויד השליך לפח את תפיסתה המדינית של תנועת העבודה, הציע בין השאר לסגת מבקעת הירדן. למרות שהצעתו נדחתה בידי האויב הפלשתינאי, היא אומצה בידי השמאל הציוני, שדבק במתווה ברק (המכונה "מתווה קלינטון", מסיבות שונות) תוך התעלמות מן המציאות. אך לא רק השמאל הִפנה עורף לבקעת הירדן. במו"מ על תוכנית קרי, הסתפק נתניהו בדרישה לכוח צבאי ישראלי לאורך נהר הירדן, מוגבל בזמן. עמדתו היתה קרובה להצעות אולמרט הרבה יותר מאשר לקווים האדומים של רבין.

הצעתו של כבל עשויה להחזיר את הקונצנזוס על בקעת הירדן. אולם הוא לא הגדיר למה הוא מתכוון כאשר הוא מדבר על בקעת הירדן. כאשר רבין דיבר על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה," הוא התכוון גם למורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון. מי שהיטיב להגדיר זאת, היה יגאל אלון.

בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד ב-1976, אלון היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב."

* שקר המצור – מרגע שהסתיימה סופית ובאופן מוחלט טענת ה"כיבוש" ברצועת עזה, ולאחר שישראל הסתגרה מאחורי גבול 4.6.67 ובדרך החריבה מפעל התיישבות שלם; עקרה את כל יישוביה, גירשה את כל אזרחיה מבתיהם ונישלה אותם מאדמתם, המציאו אלה שאומנותם היא האשמת ישראל את אגדת ה"מצור". או בשוקניסטית: "הפכנו את עזה לכלא הגדול ביותר בעולם" או משהו בג'יבריש הזה.

ובכן, אין מצור. זהו שקר. יש גבול חדש לישראל. אילו לאחר הנסיגה הפלשתינאים היו פונים במרץ לפיתוח רצועת עזה, לקידום תושביה, לחיזוק כלכלתה, ישראל היתה יוצאת מגדרה כדי לסייע להם להפוך ל"סינגפור של המזרח התיכון", כפי שפרס נהג להתפייט עם הפנטזיות שלו. אך משהם הפכו כל מטר שישראל מסרה להם לבסיס שיגור טילים לעבר האוכלוסייה האזרחית הישראלית, בפשע מתמשך נגד האנושות, הם קבעו שהגבול יהיה גבול עם מדינת אוייב. וכמו שקיומו של גבול בינינו לבין סוריה ולבנון אין פירושו "מצור" על סוריה ולבנון, כך גם גבולנו עם עזה.

ואף על פי כן, ישראל ממשיכה לסייע רבות לרצועת עזה, מסיבות הומניטריות, והיא עושה זאת חרף העובדה שמדובר במדינת אוייב תוקפנית. גם בימים שבהם מאות רקטות נורו לעבר אזרחי ישראל, המשיכו מאות משאיות של אספקה לעבור מדי יום לשטח רצועת עזה. גם כאשר הפלשתינאים הפגיזו את תחנת הכוח באשקלון, ישראל המשיכה לספק להם חשמל.

מצור?! אם יש מצור על רצועת עזה הוא מצד מצרים, הסוגרת את גבולם. מדוע מופנות טענות נגד ישראל? המצרים הם ערבים, בני עמם של ערביי עזה. מרצועת עזה לא נורים טילים לעבר ערי מצרים. ובכל זאת מצרים סוגרת את גבולה עם רצועת עזה, ואותנו מאשימים ב"מצור" (או ב"מתסור").

נכון, יש סגר ימי. זהו צעד הגנתי מובהק על פי החוק הבינלאומי, וכך קבעה אפילו ועדת החקירה של האו"ם (!) שקמה בעקבות המשט הטורקי.

אבל כל מה שכתבתי כאן אלו עובדות, וממתי עובדות מעניינות את מי שאשמת ישראל היא אצלם אקסיומה, ואח"כ הם יחפשו את הטיעון היצירתי במה להאשימהּ?

* עומק השטות – בעקבות אירועי עזה בשבועות האחרונים, כתבתי הרבה על ההתנתקות – לה התנגדתי בשעתו, ולצערי המציאות מוכיחה מדי יום שצדקתי.

עם זאת, טיעון אחד של מתנגדי ההתנתקות, שללתי אז ואני שולל גם היום, והוא אגדת ה"כעומק החקירה – עומק העקירה." זו שטות מוחלטת.

אפשר לומר דברים רבים על אריק שרון, אבל טיפש הוא לא היה. ולכן, ברור שהוא לא חשב שהפרקליטות או היועץ המשפטי יתנו יד לשחיתות שלו אם יעקור יישובים ויגישו נגדו כתב אישום אם לא יעשה כן. אפשר להאשים אותו שהוא רשע, שהוא שקרן ועוד דברים, אבל הוא לא היה טיפש, ובוודאי לא עד כדי כך טיפש שהוא יאמין ברעיון הזוי וילדותי כזה.

אלה שממחזרים היום את השטות הזאת, עושים זאת כדי "לרמוז" שגורמי אכיפת החוק (למשל הססססססמולן הקיצוני אלשייך) תופרים תיק לנתניהו, בגלל עמידתו האיתנה מול איראן, משטרת ישראל, סוריה, פרקליטות המדינה, החמאס, היועץ המשפטי לממשלה, הרש"פ, מבקר המדינה ושאר אויבי ישראל.

אגב, ראש הממשלה היוני ביותר בתולדות ישראל, שהציע לפלשתינאים את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר בתולדות המדינה, היה אהוד אולמרט, ובאותו הזמן מערכות האכיפה פעלו בעניינו במקצועיות וענייניות והוא סיים בכלא.

אבל... בוא, בוא, מה אתה מאיים עלינו עם עובדות?

* מה שיעמוד לנגד עיניו – בין 1 ל-100, מה הסיכוי שתוארך כהונתו של אלשיך בשנה נוספת? בזהירות רבה אומר שהסיכוי הוא 0.1. למה? כי מה שיעמוד לנגד עיניו של ארדן בהחלטתו, אינה משטרת ישראל אלא מתפקדי הליכוד.

* עתירת סרק – התנגדתי לחוק ההדחה, וגם היום דעתי עליו כשהיתה; זהו חוק פופוליסטי שגוי. עם זאת, העתירות נגדו היו מופרכות מעיקרן. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק הוא צודק או שגוי. זכותה של הכנסת לחוקק חוקים רעים (או רעים בעיניי). אין לי מושג מה דעותיהם של חברי הרכב השופטים על החוק, וזה גם לא רלוונטי. תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע האם החוק הוא חוקתי. לא היה לי צל של ספק, שאין כל עילה לפקפק בחוקתיותו של החוק, ולכן הייתי מופתע מאוד מכל תוצאה של הדיון, זולת זו שהתקבלה – דחיה של העתירה, בהכרעה פה אחד של תשעת השופטים.

* תרבות השקר של הקברניט – צפיתי לראשונה בפרק מן הסדרה "הקברניטים", הפרק על שמעון פרס. חרף הביקורת שאשמיע, אקדים ואציין שהיה זה פרק מעניין ועשוי היטב, שעורר בי את הרצון לצפות גם בשאר הפרקים. אך, לצערי, היתה בפרק הזה החמצה גדולה.

ביום הקרב הקשה בדרום, מעניין היה לעמת את פנטזיות "המזרח התיכון החדש" של פרס, עם המציאות עימה אנו מתמודדים, שהיא במידה רבה תוצאת דרכו. לא היה בפרק שמץ של בחינה כזו. זה לא רציני.

בערב שבת התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם עמוס גלעד, מוותיקי קהיליית המודיעין הישראלי, שסיפר שבכל תהליך אוסלו, פרס ואנשיו לא הקשיבו לאנשי הצבא והמודיעין, והתייחסו לדבריהם בביטול. קברניט אינו חייב לקבל את עמדת צה"ל, אולם הוא חייב להקשיב לה, טרם הכרעות מדיניות. פרס לא עשה זאת, ובאופן בוטה.

על רקע זה, התמה המרכזית בפרק, לפיה חולשתו הגדולה של פרס היא התבטלותו בפני מערכת הביטחון, נשמעת קצת מוזרה. על יסוד הקונספציה הזאת, נבחנה ההחלטה על חיסול "מהנדס" הטרור יחיא עייאש. על פי הסדרה, החלטה זו גרמה לגל הטרור שהוריד את פרס מהשלטון והיתה שגויה. כמובן שאין שחר לדברים. לא חיסול עייאש הביא לפיגועי הטרור, אלא פיגועי הטרור הביא להחלטה לחסל את עייאש. אגב, היתה זו החלטה של רבין, שפרס הוציא לפועל כשנקרתה בפני ישראל הזדמנות. החיסול הזה היה הכרחי למימוש חובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה.

העובדה הבולטת ביותר בפרק היא שפרס ואמירת אמת מעולם לא היו חברים טובים. אמירת אמת לא היתה בדיוק תחביבו המובהק של פרס. גם הראיון עימו היה רצוף שקרים, כפי שרביב דרוקר, יוצר הסדרה, ציין בראיון עימו לאחר השידור. דרוקר האשים בראיון את פרס, שהוא יצר את תרבות השקר בפוליטיקה הישראלית, שבה הלכו והולכים דורות של פוליטיקאים. למרבה הצער, הוא צודק.

* ביד הלשון: כיכר הירדן – חלקה הדרומי של בקעת הירדן, סמוך לשפך הירדן לים המלח, נקרא כיכר הירדן.

מקור השם הוא התנ"ך. הוא מוזכר לראשונה בפרידה בין אברהם ללוט. אברהם מציע ללוט לבחור את חבל הארץ שבה ברצונו לגור, ונאמר שהוא בחר בכיכר הירדן. האזור מוזכר גם בהפיכת סדום ועמורה. יש לציין, שאזור זה דרומי יותר מזה המוכר היום ככיכר הירדן. על פי יוסף בן מתתיהו, כיכר הירדן דרומית אף יותר – מדרום לים המלח.

ולמה כיכר? בתרגומי התורה לארמית, כיכר היא מישור. פרשנות אחרת היא שהמילה מתארת את כרי הדשא באזור זה. איזה כרי דשא? הרי מדובר במדבר צחיח ובים המוות. נכון, אבל בתנ"ך המקום מתואר כאזור מרעה פורה, ולכן לוט בחר בו, אבל במהפכת סדום ועמורה, הפך האזור לצחיח ומליח, כעונש על חטאי האדם.

אורי הייטנר

* * *

חובב טלפז 

חשיבות ההכרה בירושלים

כאלף שנים עברו מאז "הליכתו" של אברם (לימים אברהם) "מארצו וממולדתו" לפני כ-4000 שנה עד שדוד המלך הפנים שאין לדחות עוד הקמתה וביצורה של בירה לעם היהודי היושב בציון הלא היא ירושלים.  החרה החזיק אחריו המלך שלמה שבנה בה את בית המקדש. אין מולדת בלי בירה המהווה מרכז השילטון, לרוחו של העם, לסמליו ומורשתו. פשוט זה לא היה. כמו שאברהם גילה לדאבונו את "וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ" כך הבין וביצר דוד את בירת העם בחומה אדירה שלא יכלו לה רבים וגדולים משוחרי רעתה. אבל גם אלה הצליחו פעמיים להגלותנו.

אחד מפלאי העולם היא התופעה שלאורך אלפיים שנות גלות קראו היהודים לפחות פעמיים ביום "בשנה הבאה בירושלים הבנוייה" כשהם פונים מזרחה. בקונגרס הציוני הראשון בבאזל היה ויכוח גדול היכן להקים מדינה וברוב גדול  הוחלט על ירושלים היא ציון. שום דבר לא היה פשוט למימוש ההחלטה. העולם התרגל ליהודי הגולֶה, הנודד, חסר מולדת שלא לדבר על מדינתו שניגזלה. אלה משלנו הטוענים כיום, לא להאמין, שמספיק שאנחנו מכירים ביהדותנו או בבירתנו היא ירושלים זה 3000 שנה, טומנים לא רק את ראשם בחול, אלא את כל גופם עמוק מאד באדמת בזלת חונקת. אפילו בן-גוריון טעה במחצית המשפט הראשון באומרו: "לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים." כמה דוגמאות על קצה המזלג.

הספרדים גירשו יהודים מספרד בשל יהדותם אלא אם ימירו דתם.

הנאצים הדביקו ליהודים טלאי צהוב נטלו מהם את שמם וצרבו בזרועם מיספר, זמן קצר לפני השמדתם ההמונית במחנות (אגב את רעיון הטלאי הצהוב הם קיבלו ממוחמד). כל זאת במסגרת תהליך ה"שואה".

אפילו בנות הברית סירבו במשך כשנתיים להפציץ את מחנות ההשמדה המרכזיים בזמן מלחמת העולם השנייה. בפשטות – לא ספרו את היהודים.

ספרות שיטנה תהומית פותחה נגד היהודים. ששיאה נמצא ב"זקני ציון" ושאריות משמעותיות נלמדות בבתי הספר הפלסטינאים בימנו אלה.

הכרה בירושלים כבירת ישראל

אפילו הנשיא טרומן – לו אנו חייבים את הכרת האו"ם בישראל כמדינה – לא מנע את החלטת אותו האו"ם על בינאום ירושלים ביודעו היטב את משמעות הדבר. קשה להמעיט במשמעות ההחלטה הזו. מדינה ללא בירה נחשבת לפג שנגזר עליו לשהות בפגייה עד שיוחלט עתידו בידי גורמים חיצוניים. אבריו החיוניים יימצאו על שולחן דיוני הרופאים המנתחים לקראת ניתוחי תיקון מומים.

כל התהליכים המדיניים לאורך 70 שנותינו נעצרו בחריקת בלמים צורמת ונפיצה כאשר עלה נושא ירושלים לשולחן הדיונים, כולל 50 השנים מאז שיחרורה בדמי בנינו היקרים. הכרזתנו מעל כל במה שהיא-היא בירתנו הנצחית התמוגגה כלא היתה. כדוגמה מנקרת עיניים, "הפליא" לעשות אובמה, נשיאה של ידידתנו האמיתית היחידה, כאשר תיזמן באמנות את החלטת מועה"ב 2334 ל"זמן הפציעות" של כהונתו – 23 דצמבר 2016 – כאשר הוא יודע להפליא שהנשיא שנבחר זה כחודש וחצי וממתין עוד כחודש לכניסתו לתפקיד, מתנגד לה נמרצות בכל נימי נפשו. החלטה זו קובעת, בין היתר, "שהתנחלותה של ישראל בירושלים המזרחית אינה חוקית."

בהימנעות ארה"ב מהטלת ווטו על ההצעה שבר אובמה, באמצעותה של שגרירתו הנאמנה – סמנתה פאואר, מדיניות של עשרות שנים בהגנה על זכויותיה של ישראל בגוף העויין אוטומטית הכולל גם "ידידות ותיקות" כמו צרפת ואנגליה, שלא היססו להצביע בעד ההצעה הבזוייה ביודען היטב שווטו הפעם לא יבוא. כמה סימלי שדווקא בהצעה הזו היו"ר של מועה"ב היה נציג ספרד, שחגג בחיוך את גירוש היהודים הנ"ל, וכמו כן דאג הנשיא אובמה להימצא בהוואי (הרחק ממקום הפשע?) כאשר הוא מפקיד ללא חשש את אי הרמת היד לווטו על שגרירתו הנאמנה.

אכן, מהלך סיום "מפואר" של נשיא שביחד עם עוזרו הנאמן – מזכיר המדינה ג'ון קרי (מעניין איך ידע לקבץ אליו נאמנים עיוורים כה רבים) הביא לעולם הסכם כה קלוקל הנותן לאיראן האייתולית לגיטימציה להתחמשות בנשק גרעין בעוד עשור, להובלתו ליעדיו, להתפשטות אימפריאליסטית ברחבי המזרח התיכון הכוללת את השמדת ישראל ועוד משמן זאת ב-150 מיליארד דולר. אבל כך מתייחסים למדינה-מינוס שנולדה בלי אברים חיוניים.

ואז הופיע בזירה נשיא חדש – דונלד טראמפ. משום מקום צנח לבית הלבן חייזר\שריף כשהוא מביא לקיצן הבלתי צפוי של שושלות מבוססות – קלינטון מחד ובוש מאידך, תוך פיזור הבטחות-בחירות "הזויות", בלשון המעטה, ומתוך הבנה ש"המלך עירום" בשורה ארוכה של נושאים.

היום, שנה ורבע בבית הלבן, מוכיח השריף החדש שהוא מבצע את כל הבטחותיו לבוחר, חלקן במקביל מוכפל ומשולש, כשהוא פועל בחזית רחבה ולא משאיר פצועים בשטח (ע"ע אובמה ומורשתו ז"ל). נפלה בידנו זכות גדולה – להיות חלק מרכזי, אפילו מוביל בחזית יעדיו. זהו שריף מזן חדיש. בלי אקדחים באבנטו – הוא שונא מלחמות – את אויביו הוא הופך ליריבים המוזמנים או מזומנים לשולחן המו"מ ועליהם לבחור בין חלופת השוט לבין חלופת הגזר כאשר זו של השוט היא ברירת המחדל עליה אין צורך לשלם מיקדמה ואילו את הגזר יש לקנות במחיר גבוה אך משתלם.

כדוגמה ניתן לראות איך הוא "טיפל" במדינות אירופה החברות בנאט"ו. השוט הופיע בצורת הודעתו הקצרה שאין יותר צורך בנאט"ו. הגזר – נישאר בנאט"ו אם אתן, המדינות החברות, תשלמו את חלקכן כנדרש (רק כמה עשרות מיליארדי דולארים בשנה). הן לקחו את הגזר בלי להניד עפעף כאשר שלושת הממים – מרקל, מקרון ומיי משלמים את החלק הארי, מה פשוט מזה?

את נשיא סין הוא הזמין לחוותו בפלורידה והודיע לו שאחרי האירוח המלכותי יחכה לו מיסמך במשרדו וזה אכן כלל את השוט – מכס משמעותי על היצוא הסיני לארה"ב. הגזר – הפחתה של רק 200 מיליארד דולר בגירעון המסחרי האמריקני. הסינים קיפלו זנב ואצו למו"מ על הגזר.

לשריף החדש יש גם נוהל שאהוב עליו מאוד. הוא מביט בעין בוחנת על שולחן המו"מ שייכנס לפעולה בקרוב ו"מוריד" ממנו פריטים בלתי רצויים לו. אחרי שהוריד את הפריטים הללו הוא מודיע לבעלי העניין, באופן חגיגי משהו, על הורדת הפריטים מסדר יום המו"מ הקרב. כמובן שכל אחד מהפריטים הנ"ל מהווה גזר מתוק לצד אחד ושוט מכאיב לצד שני. "הנוהל" הזה משיג שתי מטרות:

א) הוא מוריד מסדר היום את הפרטים שהשריף לא חפץ ביקרם.

ב) הוא מאפשר לשריף לשמש מתווך הוגן במו"מ הקרב אבל רק על הפריטים שנותרו. הצד שכבר זכה בגזר המוקדם מקווה להמשיך ולזכות בהמשך המו"מ ואילו זה שחטף את השוט מגיע למו"מ כדי לזכות במשהו בכל זאת ואולי גם להחזיר את השוט לשולחן הדיונים.

הנוהל הנ"ל תואם את הצפוי בנושא ישראל-פלסטינים. טראמפ, השואף להשיג הסכם סופי בין הצדדים במו"מ הקרב (יתחיל אחרי צום הרמאדן?) הוריד שני פריטים בעלי חשיבות עליונה מהמו"מ הקרב:

1) ירושלים היא בירת ישראל.

2) שגרירות ארה"ב עברה מת"א לירושלים.

יש להניח שפריט נוסף הורד גם הוא משולחן:

3) זכות השיבה.

רגע לפני שאבו-מאזן מחליט שלא לבוא למו"מ הקרב, כדאי לו לבחון בהשתאות מצמיתה אילו פרוייקטים אחרים מטופלים ממשרד השריף החדש במסגרת חזית הפרוייקטים הרחבה:

ביטול מעשי של הסכם הגרעין עם איראן – שוט כבד וחד כתער לאייתולות ולכל חברות הענק האירופאיות ואחרות הסוחרות ואו משקיעות בה. פגיעה אנושה בכלכלה החבוטה האיראנית, שבין היתר לא תוכל לאיים על יריבת הפלסטינים – ישראל – לא מסוריה ולבנון ולא מרחוק – איראן. גם התמיכה מהאיראנים תיפסק כי נחתך בחדות מקורה הכספי שזרם בשצף מחברות הענק האירופאיות. מנהלי אותן החברות שזכו לבונוסים שמנים עבור הפרוייקטים "האיראניים", גילו לפתע טופס חדש שצץ ממשרד המסחר\אוצר האמריקני, המחייב אותם לחתום על סעיף חדש וטרי שבו הם מצהירים בשבועה שהמפעל הנוצץ והמבריק שרק גמר הרצתו צפונית לטהראן, נעל את שעריו עד יעבור זעם מוואשינגטון די סי... אחרת ייסגרו שעריו של המפעל הענק פי כמה, הפועל כבר 10 שנים על גדות המיזורי ריבר.

ישראל המבטלת את ביסוסה של איראן בסוריה מהווה תמיכה ביטחונית משמעותית עבור ערב הסעודית באופן מיידי ושוללת ביחד עם ארה"ב גם את התגרענותה של איראן בעתיד, ומכאן על הפלסטינים לשכוח מתמיכה כספית ממנה ומכמה מידידותיה במפרץ.

ישראל משדרגת את מעמדה מנכס אסטרטגי לארה"ב לנכס טאקטי, ושיתוף פעולה הדוק עימה במרחב הסורי, לסילוקה המוחלט של איראן. ארה"ב שולטת במרחב הסורי מזרחית לפרת וישראל מערבית לו. שת"פ פעיל ברמה הזו עוד לא נחזה במקומותינו. שידרוג מעמדה של ישראל ע"י ארה"ב מהווה רוח גבית לשת"פ ישראל-רוסיה, כאשר מבחינת האחרונה האיראנים הם "הכושי שעשה את שלו..." וביבי הוא אורח הכבוד מצידו הימני של פוטין במצעד הצבאי בכיכר האדומה. מסתבר גם שעם העתקת השגרירות לירושלים נעלם לחלוטין מהדיווח התקשורתי המשפט: "ע"פ מקורות זרים..." והוא הוחלף לאחרונה במשפט "ע"פ דובר צה"ל..."

החזית הרחבה של טראמפ עוברת גם דרך פיונג-יאנג, שלה היה בעבר הרחוק והקרוב שת"פ הדוק עם סוריה (ע"ע הכור הגרעיני שנהרס ע"י חיל האוויר לפני עשור), ועם איראן שרכשה ממנה טכנולוגיות מתקדמות לפיתוח הגרעין והטילים ארוכי הטווח. השת"פ הביטחוני ישראל-ארה"ב מתבטא בטכנולוגיות היירוט (חץ, שרביט קסמים, כיפת ברזל) המאומצות ע"י ארה"ב בהגנה על דרום קוריאה.

כל זה מסביר משהו על מצבו הרפואי הקשה של אבו מאזן. אחרי שבילה 8 שנים על עץ גבוה באדיבותו של אובמה, נאלץ הוא להחלים ממחלות משתקות כשחטף סטירות מהשוט של טראמפ, המחכה לסיום הרמאדן להציע לו גזר יקר ובלתי נעים של חתימה על הסכם שלום עם ישראל לעד... אבל עם בונוס בדמות שגרירות אמריקנית באבו-דיס! לא תחזית מרנינת לב לחולה משתקם.

אוונגליסטים

קשה, אף אסור, שלא להזכיר את הנוצרים האוונגליסטים מבין אלה שאיכפת להם, אפילו מאוד איכפת להם מההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית אליה.

זוהי תנועה נוצרית הנמצאת בתנופת גידול מרשימה, מונה כ-100 מיליון בארה"ב ועוד כ-650 מיליון בשאר העולם. תמיכתם בישראל בלתי מסוייגת. הם מאמינים, בין היתר, שבוא המשיח מותנה ב-3 תנאים:

העם היהודי ישוב לארצו המובטחת.

ירושלים מאוחדת תחת שלטון יהודי.

בית המקדש ייבנה מחדש על חורבותיו הוא.

על השאלה איך יתבצע התנאי השלישי הם עונים – בעזרת האל...

אז שיהיו בריאים. מה שחשוב לא פחות זה שהם מאמינים בברית הישנה (התנ"ך) בדיוק כמו בחדשה ורואים בה המשך ישיר אינטגרלי של הישנה. מכאן אהדתם העיוורת לישראל. טראמפ נתמך על ידם בגדול, וסגנו מייק פנס הוא אוונגליסט נלהב. זו מיקדמה רבת משמעות לקראת הבחירות בעתיד עבור נתמכי הקבוצה הגדולה הזו. הם מאמינים באמונה שלמה ששיבת עמנו לציון לאחר שואה נוראה חסרת-תקדים, ניצחונות מזהירים על אויבינו הרבים, ייבוש הביצות, הפרחת המדבר והקמת מדינה מובילת טכנולוגיה – מהווה את מימוש הבטחת האל לאברהם  כשיגיע אל "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" והתבצעה בכך ההבטחה "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה."

לגבינו מהווה הקבוצה הזו, הפזורה ברחבי העולם, במיוחד בארה"ב, תמיכה אדירה שתתעצם רבות ע"י מימוש החלטתו של טראמפ להכיר בירושלים בירת ישראל ולמיקומה שם של השגרירות, שאחריה יבואו רבות אחרות – לכך הם בוודאי יתרמו את קולם איש איש בארצו שלו.

מי שעדיין לא איכפת לו אם ירושלים מוכרת ע"י שאר העולם כבירתנו, כנ"ל לגבי העברת השגרירות לירושלים – שיקום.

חובב טלפז, מאי  2018

* * *

יוסי אחימאיר

גורי ו"הספר המשוגע":

לא היה כאן רצח פוליטי

על הקיר ב"מוסד ביאליק" בירושלים תלויה כרזה ממוסגרת – מודעה על ערב שנערך לכבודו של חיים גורי, לרגל צאת ספר שיריו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד", ובהשתתפות המשורר. הערב התקיים ב-2.3.2016, בבית אבי-חי בירושלים. על הכרזה רשם גורי בכתב ידו כדברים האלה:

"לחברי היקרים במוסד ביאליק

לזכר ערב יפה עם ספרי

שלכם מאד

לאחר שנים של רעות ושותפות

ובאהבת-הספרים תמיד

שלכם

חיים גורי ההולך לעבר השנה ה-93 בחייו."

"מוסד ביאליק", הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית העולמית, היה מקום המיפגש שלי עם המשורר בשנים האחרונות. אני – כחבר הדירקטוריון, גורי – כמשורר הבית, שבו יצאו לאור כרכי כתביו בשירה ובפרוזה, אותו פקד לעיתים קרובות ואת עובדיו אהב. במיוחד ראיתי את החיבה ששררה בינו לבין חבר הדירקטוריון מיכאל-מיקי גולדמן-גלעד, שריד השואה, שעל בסיס סיפורו האישי הפיק גורי את הסרט "המכה ה-81". בשמחה רשם לי גורי הקדשות אישיות בכתב-ידו על קבצי שיריו הישנים-חדשים שיצאו לאור בהידור רב, ותחת השגחתו. לא חשתי במחסום-פוליטי כלשהו שהפריד בינינו. הוא – בשר מבשרה של תנועת העבודה השמאלית ובנו של ח"כ ישראל גורי ממפא"י, אני – בן של אחד מהאידיאולוגיים הבולטים של התנועה הרוויזיוניסטית שהיה יריב מר למפא"י, ובעצמי בעברי פעיל חרות והליכוד. רחשתי לו כבוד, שלא לומר הערצה, אבל לא חשתי בדיסטאנס כלשהו בינינו, כמו שגם עובדי ההוצאה-לאור לא חשו.

ראיתי תמיד את גורי במצב רוח מרומם, אפילו שובבי-משהו, צעיר בנשמה ובהליכותיו. משא שנותיו לא הורגש עליו, הגם שידע ממרום שנותיו כי יומו אינו רחוק. חשוב היה לו להמשיך במלאכת קיבוץ כתביו, בפרוזה ובשירה, בפובליציסטיקה ובזמר. והוא אכן זכה להשלים את המלאכה עליה ניצח בעבודה צמודה ושקדנית. הכרכים יצאו לאור לשביעות רצונו, בזה אחר זה, שלושה כרכים שירים, כרכי סיפורים ומאמרים, שהם נכסי צאן וברזל בספרות העברית החדשה, במדינת ישראל בשבעים שנותיה הראשונות.

"אתה תימשך, עשוי מאותיות. זה לא מעט. משהו, בכל זאת, יישאר ממך" – את מילותיו אלה הגשים חיים גורי שאיננו עוד עימנו, אך רוחו וירושתו הספרותית העצומה "לא ימחקו אותו", כפי שתיכנן, כפי שרצה.

"קולאז' מקסים של הימים ההם"

עוד בטרם הגעתי ל"מוסד ביאליק" לשמש בו כחבר הדירקטוריון, היה לי שיח-ושיג מסוג אחר עם משורר הפלמ"ח, משורר תש"ח, משוררה של ארץ-ישראל ונופיה, לה הוא אומר: "ארץ, ארץ, שמרי נפשך מפני השיגעון המאוהב בך!"

בכמה שיחות טלפון עימו, גורי לא שלל השתתפותו בכתב-עת "האומה", היוצא לאור על-ידי מסדר ז'בוטינסקי ה"ימני", הבטיח לחפש ולשלוח, אך הדבר לא נסתייע. הוא שיבח את רבעוננו, ביקש לקבלו דרך קבע, וכך היה.

אבל ראשיתן של השיחות – לפני שנים רבות, בעקבות צאתו לאור של הרומן פרי עטו "הספר המשוגע". "סיפור פיקרסקי, שמשתזרות בו עלילותיהם המופלאות של גיבורים ארצישראלים אנשי-שם ואלמוניים מאוד, פרשיות-חיים סוערות, דרמה והומור, אהבה ואלימות, המצטרפות לקולאז' מקסים של הימים ההם" – כך נכתב על גב הספר שהופיע בשנת 1971 בהוצאת הספרייה לעם של עם עובד (מחיר הספר – 3.50 ל"י). זהו ספר הפרוזה השני של גורי לאחר "עסקת השוקולד" שיצא ב-1965. "הספר המשוגע" הוא מעין מסע אל הזמן האבוד, אל ימי קדם תש"ח ופלמ"ח, מושאי געגועיו של הסופר-המשורר, שזכה לחיות 70 שנה במדינה העצמאית מאז מלחמת העצמאות.

הרומן הזה חזר והופיע, נכלל מחדש בכרך "בשורות ארוכות – סיפורים ורשמים", שהוציאו במשותף "מוסד ביאליק" ו"הקיבוץ המאוחד" ב-2013, בהשגחת המחבר, שמלאו לו 90 לעת צאת הספר לאור. זכיתי לקבל מידיו ספר זה עם הקדשת המחבר – "שלך בפגישה הנמשכת, בברכה תמיד..." גורי צירף הקדמה לקובץ ומתייחס בו גם ל"הספר המשוגע". וכך העיד עליו: "ספר המקומיות העברית, הארצישראלית, ילדות ונעורים בימי המנדט הבריטי. גיבוריו הראשיים חמדור וברניקי הם נציגיה המובהקים של ההוויה שבה נולדתי, גדלתי ופעלתי. מעורבים בו אנשי התקופה ההיא: עברים, ערבים ואנגלים, שליטי הארץ. הוא ספר 'משוגע', מפני שחברו בו כל הצורות הספרותיות שבהן התנסיתי מעודי."

מי הם חמדור וברניקי?

חמדור הוא חיים בן דור, לוחם הפלמ"ח שנפל ב-1.1.1948 והוא בן 24, בפעולת נקם בערביי בלאד א-שייח, בעקבות טבח 39 פועלים יהודים בבתי הזיקוק בחיפה.

ברניקי היא נועה אשכול, כוריאוגרפית ומורה לריקוד, בתו של לוי אשכול ובת דגניה ב'.

בראיון שהעניק לסופר מאיר שלו, עם מלאת לו  90 שנה, סיפר גורי בגילוי לב על חברו לפלמ"ח ול"כדורי": "אין יום שאני לא מתגעגע אל חמדור. אהבתי אותו אהבת נפש. זאת היתה חברות טוטלית. אין תחום שהיה מחוצה לו. בתור נער הוא כבר כתב מכתבים נפלאים, והיה איש אמיץ מאוד. הרביץ מכות, חטף מכות. יום אחד הלכנו יחד על מדרכה צרה. ממול בא קצין בריטי וחיים לא פינה לו את הדרך. הקצין הוריד לו סטירת לחי וחיים החזיר לו סטירה באבי אביו. הוא היה המבקר הספרותי שלי ללא רחם, אמר את כל האמת ולא הסתיר. רק פוסט-מורטם חשבתי כמה הוא צדק וכמה הייתי עיוור כלפי עצמי. תמיד היה רב עם נועה אשכול, שב'הספר המשוגע' אני קורא לה ברניקי ולו חמדור, מריבות נוראות על ספרות. צעקו כל כך שהשכנים קראו למשטרה."

ועל נועה אשכול סיפר: "היו לה הרבה גברים בחייה. הרבה מאהבים. הרבה קוניאק. הרבה סיגריות. עד שהיא חטפה סרטן הריאות. היא היתה מיוחדת במינה והקשר שלהם היה קשר מיוחד במינו. זה היה קשר רוחני כל כך עמוק, שהתחיל בכיתה ד' בבית הספר, והוא העריץ אותה."

קשר עקיף היה לי אל שני גיבורי "הספר המשוגע". נועה שהאריכה ימים ונפטרה בגיל 83, נטמנה בקיבוץ-הולדתה, דגניה ב', בסמוך לקברי הדודים שלי, בלומה (אחותו הבכורה של ד"ר אב"א אחימאיר) ואליעזר ורדימון. מדי בואי – ולא לעיתים קרובות – אל הקיבוץ הזה, אני פוקד את בית העלמין הפסטורלי, על גדת נהר הירדן, שבו טמונים גם קדיש לוז ז"ל, המשורר לוי בן אמיתי, אלישבע אשכול ושאר מייסדי דגניה ב'.

חמדור היה בנו של העיתונאי, ראש מערכת "דבר" בירושלים יצחק בן דור. חצי שנה לאחר שנפל בנו בפעולה ליד חיפה, ביום 9.6.1948, התפוצץ פגז ערבי ברחוב הירושלמי מיד לאחר שבן-דור יצא ממערכת העיתון. העיתונאי, שהיה אהוב על כל עמיתיו, נפגע אנושות ומת מפצעיו. בן 51 היה במותו. בעיתון "המשקיף" נתפרסם מאמר הספד נרגש עליו, מאת עמיתו, אב"א אחימאיר, שאף עליו ועל משפחתו עברו ימי המצור בירושלים.

"תנו למתים לקבור את מתיהם"

אבל יש עוד גיבור ב"הספר המשוגע", שאף הוא אינו נזכר בשמו האמיתי – יעקב. עוד נגיע אל שם-הכיסוי הזה, יעקב, אך נצטט תחילה מתוך "הספר המשוגע":

"אני זוכר רצח אחד שאירע לפני שנים רבות, בהיותי ילד. רצח ליד שכונת הצריפים. לא, לא, איני מתכוון להיכנס לפרטי העניין. 'תנו למתים לקבור את מתיהם.' יש בי מידה מספקת של אחריות ציבורית. אני זוכר שהפרשה ההיא השתוללה ימים רבים עד אשר נכלאה לבסוף כמו משוגעת עייפה בגנזכי מרתפים, בניירות העיתונים שהצהיבו. וערב אחד באתי אל יעקב... יעקב סיפר לי על בית-הסוהר, שבו ישב כמה שנים טובות ועל האנשים שפגש שם, ביניהם ערבי אחד שסיפר לו, כי הוא-הוא הרוצח שרצח בשגגה יהודי אחד מפורסם שטייל ערב אחד בחברת אישה על שפת ימה של תל-אביב, ליד בית הקברות המוסלמי. דבר הרצח ההוא הסעיר את הרוחות והפרשה לא שככה ימים רבים. חשבו כי האיש נרצח על 'רקע פליטי' בידי יהודים."

ממשיך גורי: "הבנתי מתוך דבריו של יעקב, כי אותו ערבי (צעיר לשעבר מיפו) שירה ביהודי המפורסם על חוף ימה של תל-אביב, נכלא בבית-הסוהר בעוון רצח אחר. שם פגש ביעקב וסיפר לו את האמת. נקרא לרוצח, נניח, עבדאללה חמיד. עבדאללה ירה בשוגג ביהודי ויעקב ירה בשוגג בערבי והשניים נפגשו לאחר זמן בבית-הסוהר. הערבי ההרוג נשכח מזמן, כי בינתיים היו מלחמות רבות בארץ-ישראל ואדמתה רוותה דם רעים ודם אויבים. אבל היהודי ההרוג זכור לטוב ורחובות רבים קרואים על שמו בערי ארצנו וכן קיבוצים ומושבים ושכונות."

דומה שעד לצאת "הספר המשוגע" ב-1971, לא היה פירסום כל-כך מדוייק על האמת בפרשת רצח ארלוזורוב, מלפני 85 שנה, ועל עלילת הדם שהוטחה בשלושה חברי התנועה הרביזיוניסטית, וכולו בכיסוי של שמות ספרותיים, רמזים, ו"סיפורים שמחציתם, לפחות, בדייה," מפרי עטו של סופר, בשר מבשרה של תנועת העבודה, איש הפלמ"ח, ובהוצאת הספרים ההסתדרותית (באותם ימים). היה זה גילוי שהיה צריך להרעיש עולמות, סקופ, מוצנע כולו בין דפי רומן מלבב, נוגע ללב וכל-כך הומאני. זמן קצר לאחר צאת הספר לאור, שוחחתי עם חיים גורי, והוא אישר את "האמת" שהביא מפי יעקב, כי הטריד אותו "הצד המוסרי שבפרשה."

מיהו אותו יעקב – את זאת לא גילה לי, אך בספר הוא מתארו כמי ש"הראו עליו באצבע... איש שבע עלילות, ששמו הלך לפניו בין המדורות וכלי הנשק." על נסיבות מאסרו (הוא ישב שש שנים בכלא עכו) סיפר גורי: "לילה אחד ישנו שלושתם בצל אלה עבותה: יעקב וחיימוביץ' ושאולי... שעה שתיים או שלוש לפנות בוקר... חיימוביץ' נוחר. הוא המבוגר בין השלושה. נשוי, אב. ולידו יעקב, על גבו, לבוש בבגדיו אך חלוץ מגפיים. ושאולי מסתובב... ופתאום נשמעו יריות מרובות וצעקות בערבית." אחד מהשלושה ירה והרג ערבי.

השלושה נעצרו, אך אין לדעת מי מהם היורה. "האגדה מספרת, כי יעקב קם ואמר: 'אני האיש.' ובעומדו זקוף לנוכח השופטים כמו שילב  את ידיו זו על גבי זו נכונות לאזיקי הברזל."

וכך, בכלא עכו, זימן הגורל את שני האסירים, את "יעקב" – היהודי שהרג ערבי, ואת  "עבדאללה חמיד" – הערבי שהרג יהודי, ונולדה העדות הכה-חשובה.

מסכם גורי את הנושא ב"הספר המשוגע": "מפעם לפעם מעלה מישהו את העניין והוא כמזכרת עוון, מציע – 'ועדת חקירה', אך העניין יורד מעל סדר היום הגדוש לעייפה. צעירים שבנו אינם יודעים במה מדובר והזקנים מבקשים לשכוח. טעות, הכל היה טעות – הרצח, המשפט, השערורייה שנמשכה ימים רבים עד אשר נכלאה כמשוגעת עייפה בדפי העיתונים שהצהיבו..."

ובאותה שיחת טלפון עמי, אמר גורי – הפעם לא כסופר אלא כעיתונאי: "עד עכשיו איש לא אמר דברים בצורה כזו. יש כאן, מבחינה מסויימת, אחרי שנים רבות, גילוי של אדם ששתק." הוא שאמרנו – סקופ!

"דם על החוף"

שלא כפי שכותב גורי ב-1971, הפרשה הקשה הזאת לא נכלאה ולא נשתכחה. היא צצה מחדש, למשל, כעבור שנתיים מצאת "הספר המשוגע", במלאת 40 שנה להירצחו של ארלוזורוב. ב"דבר" מתפרסמת מודעה על האזכרה בעמוד הראשון והמאמר "דם על החוף" מאת חיים גורי, בעמוד השני. הפעם זה גורי העיתונאי-המדווח, המביע רחשי לבו בשפתו הציורית-ספרותית. כשהוא מתאר את הימים הקשים ההם, את הידיעה שנפוצה בשחרית של שבת, כ"ג בסיון תרצ"ג, אין הוא – שהיה אז ילד כבן תשע וחצי – שוכח את "המלים המדהימות 'רצחו את חיים ארלוזורוב!!!', שעד מהרה היו לסיפור מחליא."

הוא מוסיף ומספר: "אינני זוכר פרטי-המשפט הממושך. אך זכור לי היטב כי ברחבי שבטנו שלנו היו שאמרו כי 'הם הרגו את ארלוזורוב.' הארץ מלאה בסיוט החשד והאשם. הם רצחו את המנהיג הזה, הצעיר, הגאון, וכבר אחזה התבערה בכל הארץ. סטבסקי ורוזנבלט ואבא אחימאיר שרבים כינוהו 'אבו-חמר'... היו משלנו שהאשימו אותם ברצח, מולם צעקו ללא הרף: עלילת דם! היישוב נבקע לשניים בעוד אנשים נשואי פנים מקרב נכבדי העדה טורחים בשארית כוחם לשכך את הריב הנורא, לעצור את המגפה התפשטת."

ובמעין תיקון למה שכתב ב"הספר המשוגע", כותב גורי מעל דפי "דבר": "מוזר, בעוד היא שכוחה ומחוקה או כלואה, לכל היותר, כמשוגעת עייפה בדפי העיתונים שהצהיבו, המשיכה פרשת הרצח ההוא להתקיים, עברה משנה לשנה, בבחינת נושא שיש לשוב אליו ביום מן הימים. לפעמים נראתה בעיני כסימן שאלה המבקש כל הימים להזדקף, להיות סימן קריאה המסיים את הסיוט אחת ולתמיד.  אם ננקוט לשון דימויים אחרת נאמר, כי היא המשיכה לשוטט כמו רסיס אבוד במחזור הדם שלנו ולפעמים היתה נקלעת אל רקמה זו או אחרת ומכאיבה. אולי קשור הדבר בתחושה קדומה, ראשונית, במועקה מוסרית מתקיימת, בבקשת צדק, אולי משום שסטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר זוכו בבית-המשפט, אך עדיין לא זוכו סופית בקרב חלקים מדעת-הקהל, המבכרים את התיק"ו המרעיל, או הממשיכים להאמין, כי הללו אמנם רצחוהו.

"בשנים האחרונות פגשתי באנשים אשר חזרו ושיכנעו אותי, כי לא יהודים רצחו את חיים ארלוזורוב, כי לא היה כאן רצח פוליטי, כי עבדול מג'יד ועיסא דרוויש היו הרוצחים וגם אלה לא עשו זאת על רקע הסיכסוך הלאומי בינינו לבין שכנינו. חשתי כיצד נגולה אבן מליבי... מקץ ארבעים שנה מותר לסיים את הפרשה הזאת בהודאה – החשד הנורא היה חשד שווא... פתאום, לאחר ארבעים שנה, כורע אחיו של יהודה ארזי ז"ל על ברכיו מול קברו של אבא אחימאיר ומבקש ממנו מחילה. לא, אין זו מלודרמה ואין זה בבחינת 'חיטוט' מיותר.

"בקשת האמת גם לאחר 40 שנה." מסכם גורי את מאמרו הנרגש, "איננה 'חיטוט'. אינני שותף לחרדתם של אלה הסבורים משום-מה, כי אם נעסוק בפרשיות עבר שנויות במחלוקות, תתעוות, חס וחלילה, דמותה של תנועת העבודה, או של ההגנה. אדם רשאי להיות גאה על שהיה כל ימים איש השמאל ולראות בו-זמנית פרשות אלה או אחרות כמישגה חמור או כמחדל אומלל, שחובה להודות בהם בלי שייפגמו דברי ימיה של תנועה מפוארת. אין תנועה בארץ מימין ומשמאל, שההיסטוריה שלה משמשת לה רק מקור לסיפוק ולגאווה. אני שולל עיסקות-חבילה בינינו לבין עברנו."

לאחר שנתפרסם מאמר זה, שוחחתי עם גורי, הודיתי לו על אומץ ליבו ומוסריותו, והוא אישר באוזני מפורשות: "הרצח לא היה עבודה עברית, אין שום ספק בכך."

אבל עוד תגובה (והפעם ב"מכתב נורא") נתקבלה אצלו, כפי שסיפר לי: "אתה משלנו, איך עשית זאת?" – הטיחה בו האלמנה, סימה ארלוזורוב, שהטמיעה בבנה ובכמה מצאצאיה את הדבקות עד היום בעלילת הכזב ובשנאת הרוויזיוניסטים.

"מישהו ציוני חשוב מאוד"

אז מי הוא יעקב, גיבור סיפורנו, סיפורו של חיים גורי?

הסוד לא נשמר זמן רב. הוא לא אחר מאשר איש ה"הגנה" וחבר קיבוץ כפר-גלעדי, יצחק חנקין (1995-1911), בנו של  השומר הנודע יחזקאל חנקין, שאף טרח ובא למסור את הידוע לו, לוועדת החקירה ממלכתית, שהקים ראש הממשלה מנחם בגין בשנת 1982, בעקבות הספר "רצח ארלוזורוב" מאת שבתי טבת ומכתב ששיגר דוד בן-גוריון אליי, ובו חזר וטען בקשיות-לב, כי סטבסקי הוא הרוצח, וזאת רק על סמך עדותה של הגברת ארלוזורוב.

תחילה הקליט חנקין את עדותו בפני ההיסטוריון פרופ' יוסף נדבה, והוא ששיכנע אותו למסור את ההקלטה ולהעיד בעל-פה בוועדה הממלכתית.

לשופטים היושבים על מדוכת הפרשה, דוד בכור ומרדכי (מקס) קנת ופרופ' אליעזר ברקוביץ, סיפר חנקין על ישיבתו בתא אחד בכלא עכו עם  עבדול מג'יד, אשר בגילוי לב סיפר כי הוא ועיסא דרוויש רצחו את ארלוזורוב – אך רק למחרת, בשבת, הבינו מהעיתונים כי "הנרצח היה מישהו ציוני חשוב מאוד."

לימים, העלה חנקין את סיפורו המלא בפני הסופר והעיתונאי איש נהלל אוריאל בן-עמי, וזה פירסם אותו בהרחבה בספרו "שאגה אחרונה במטולה" (משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990), תחת הכותרת: "הווידוי על רצח ארלוזורוב".

"יצחק, עזוב את הסיפור הזה, מדובר כאן במלחמת אחים. אליהו גולומב ודב הוז יחסלו אותך אם תצא נגדם," – מעיד חנקין באוזני בן-עמי, על אזהרתו של חברו לכפר גלעדי פנחס שניאורסון. "האזהרה הזאת מלווה אותי עד היום," התוודה בפני מראיינו – "אלמלא ידעתי את האמת על רצח ארלוזורוב, אולי הייתי נאיבי עד היום."

לחנקין, כמסתבר, קשה היה "לוותר על האמת," כפי שמביא בן-עמי את סיפורו המלא.  "שנתי נדדה הרבה שנים והמועקה לא עזבה אותי, עד שחשפתי את הידוע לי. אני איש תנועת העבודה, הייתי עד לעלילה הנוראה. ידעתי שסטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב והתבקשתי לשתוק. ידעתי שעבדול מג'יד היה הרוצח, כפי שהתוודה לפניי בכלא עכו, ולא סלחתי לעצמי על שתיקתי הממושכת. לא אהבתי את הרוויזיוניסטים, אך לא יכולתי לשאת את העלילה נגדם. זהו אות קלון למפא"י ההיסטורית, שהייתי משותפיה. קשה, קשה לשאת את תהום השנאה בין יהודים ליהודים..."

יצחק חנקין, הוא "יעקב" מ"הספר המשוגע", הלך לעולמו לפני 23 שנה. חיים גורי הלך לעולמו השנה. והפרשה והעלילה, שהשניים, מטובי בניה של תנועת העבודה, תרמו ברוב יושרתם לסיכולה, כמעט דעכה. האמת, היא כבר נחלת הציבור הגדול העייף ממנה. ואולם עדיין יש מי שממחזר אותה. כך עשה פרופ' זאב צחור המנוח זמן לא רב לפני פטירתו בראיון טלוויזיוני, וכך יבל"א פרופ' יחיעם וייץ במאמר ב"הארץ", כמו כמובן ד"ר שאול ארלוזורוב, שהיה בן 3 בנפול אביו בידי ערבים בני עוולה. עד היום האיש הזה איננו מוכן לחלוטין להיות במחיצת הבן של "המסית לרצח".

אכן, גם לאחר כל המשפטים בימי המנדט ובימי המדינה, גם לאחר כל הגילויים, גם לאחר פירסום מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לפיה לא סטבסקי ולא רוזנבלט היו רוצחי ארלוזורוב, גם לאחר "הספר המשוגע" – עדיין לא לגמרי הפרשה הזאת "נכלאה", כתקוותו של משורר הפלמ"ח ותש"ח, הסופר והפובליציסט חיים גורי. זיכרו ינון לעד בעושר הספרותי-רוחני שהותיר אחריו, ובמיוחד כאחד מבין אנשי הרוח המצפוניים ביותר שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים.

יוסי אחימאיר

(פורסם לראשונה בגיליון החדש, מספר 210, מאי 2018, של רבעון "האומה", בעריכתו של יוסי אחימאיר) 

* * *

משה כהן

איפוק זה כוח

לפי הדיווחים בתקשורת ירו העזתים 50 פצמ"רים אל ישובי עוטף עזה.

שגרת החיים מושבתת, התושבים אינם יכולים לעזוב את ביתם.

עוד לפי הדיווחים – צה"ל מכה בעוצמה בעזה כמצופה. 

לשאלת המראיין כמה אבידות יש בעזה, התשובה היתה 0 (כן, כן, 0 אבידות)

אבל הפרשנים בתקשורת מודיעים שהחמאס אינו מעוניין בהסלמה.

יופי, נחה דעתי.

השתכנעתי שאיפוק זה כוח, במיוחד כשאין נפגעים אצל האוייב. 

למה לא לירות?

ככל שאנו יורים מעזה (אנו החמאס) הדיבידנדים שלנו עולים.

ככל שאבו מאזן מונע מאיתנו משכורות ואספקה, נפציץ יותר את ישראל.

הרבה "אנשים נאורים" מתקוממים נגד ממשלת ישראל שאינה מוצאת פתרון לבעיית עזה. 

הם דורשים "לשקם את עזה" לרבות בניית נמל ים. 

למיטב הבנתנו פירוש הדבר הטרור משתלם.

ככל שאנחנו יורים יותר,

דורשים "האנשים הנאורים" בישראל עוד ועוד פתרונות "הומניטאריים",

הווי אומר עוד הטבות וסיוע.

אז מה אם אנחנו משקיעים מיליונים בכריית מנהרות? 

אז מה אם אנחנו הורסים את המעברים לעזה המשמשים להזרמת אספקה? 

העיקר שהאנשים "הנאורים" בישראל דורשים "לשקם את עזה".

צה"ל מגיב לירי פצמ"רים?

ניחא, איש מאיתנו לא נפגע.

עם כל ההפצצות על עזה התוצאה 0 נפגעים.

לא נורא. 

השורה התחתונה, הטרור משתלם. 

אז למה להפסיק את הפצמ"רים מעזה? 

משה כהן

ירושלים

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ"ז. איך הפכתי לבדיחה מהלכת

החופש נגמר והחיים עם ה'בטיחים' שלי ממשיכים להתנהל ללא אירועים מיוחדים. להשתתפות הנלהבת בסרט 'אקסודוס'  לא היה המשך משובב נפש. אף תלמיד  או תלמידה לא הוזמנו על ידי פרמינגר לטוס לאמריקה כדי לכבוש את הוליווד. לעומת זאת  בכפר עצמו התחוללו מדי פעם אירועים משעשעים שעל שניים מהם אספר כאן.

יום אחד בשעת אחר הצהריים, כשאני יודע שכל התלמידים עובדים  איש-איש בענף שלו, ואני יכול לשבת ולכתוב בשקט, אני שומע  פתאום צעדי ריצה על המדרגות. אוטומטית הפניתי ראשי לעבר הפתח והספקתי לראות איך הדלת נפתחת בסערה ואחד החניכים שלי, אהרון גולדשטיין, מתפרץ פנימה.

אהרון גולדשטיין  נמנה על אותם תלמידים דקיקים וקטנים, שכל רוח קלה יכולה להצמיח להם כנפיים. עוד לא הספקתי לפתוח עליו פה וכבר אני קולט צעדים נוספים במדרגות. עד מהרה מתפרץ לחדר יונה תבלול, הבריון של ה'דליתים' ובידו לבנה מבהיקה.

מיד קמתי ממקומי  כשאני מנסה להבין  מה קורה כאן. עד מהרה  מצאתי את עצמי משמש כציר, כשמסביבי רצים השניים. הבריון הגדול עם הלבנה ביד, והקטן  זריז הרגליים מקיף אותי כשידיו הריקות נתפסות מידי פעם בחולצתי.

תחילה היה לי קשה להבחין  מי רץ אחרי מי, אבל כששבה אלי נפשי פרשתי ידי לצדדים ופלטתי שאגת אימים:

"מה זה!!!"

למשמע הצעקה קפאו השניים במקום, ואני ניצלתי את ההזדמנות להוציא בכוח את הלבנה מידי הבריון.

"אתה השתגעת!" צווחתי על יונה, "החלטת להרוג אותו?"     

"לא אכפת לי," אמר הפעוט, "גם הכושי מסקטסבורו היה מתנפל על חזקים ממנו אם היו צוחקים עליו. אחר כך אף אחד לא העז לגעת בו..."

כמעט רציתי לחבק את הקטן הזועם הזה, אבל הסתפקתי בליטוף שערו הפרוע והסברתי לו שיותר טוב להיות חכם חי, מאשר גיבור מת. שיבחתי אותו על שהיה לו שכל לרוץ אליי ולא לברוח לחדרו, והוא הבטיח לי, שבפעם הבאה יתאפק וירוץ אליי לחדר עוד לפני שירים לבנה  מהאדמה.

עוד באותו ערב, לפני שהלכתי לחדרים לבדוק אם התלמידים יושבים ומכינים שעורים, הלכתי לספרייה של הכפר וביקשתי את הספר על הכושי מסקטוסבורו, ואחרי שקראתי אותו, אני מודה ומתוודה, שגם אני הייתי זורק לבנה על מי שהיה מנסה להעליב אותי, ולקרוא לי "פרצוף של שפם" או משהו דומה.

"את הלבנה הזאת הוא זרק עליי."

לא האמנתי למשמע אוזניי. 

"זה  נכון?"  פניתי אל הקטן.

"כן. שידע לא לקלל אותי!"

" אבל לזרוק לבנה?"

"זה מה שהיה הכי קרוב אליי. שפעם שנייה לא יקרא לי פרצוף של קיפוד!"

"אתה קראת לו פרצוף של קיפוד?"

"בצחוק..."

ביקשתי מיונה שיצא מהחדר ושאלתי את אהרון הקטן אם הוא החליט להתאבד, הרי היונה הזה יכול למעוך אותך באצבע הקטנה שלו.

האירוע השני שעליו רציתי לספר, קרה לקראת סוף שנת הלימודים, כשהחלטתי לקחת את הקבוצה שלי לטיול.

בסיורים הרבים שהייתי עושה עם הווספה באזור כפר גלים, גיליתי את חוף דור בקרבת  שרידי בית החרושת לזכוכית, שדיזינגוף הקים ליד הכפר הערבי טנטורה. התוכנית היתה לצאת ברגל מהכפר, ללכת דרומה לאורך שפת הים, להגיע לפנות ערב למפרץ דור המקסים ולהקים מחנה אוהלים ליד החוף. לשם כך הצטיידנו  בשמיכות דקות, במוטות, ובחבילת חוט שפגט שקניתי בעוד מועד בחיפה.

יצאנו לטיול ואחרי כמה שעות הליכה הגענו עייפים ומיוזעים למשטח חולי שבו בחרתי להקים את האוהלים. החוף היה ריק ושומם מאנשים, ורק קבוצה של כמה סירות פדלים הקשורות בשרשרת ברזל  זו לזו, העידה שיש חיים ליד החוף הזה. כמובן שהילדים רצו קודם להתרחץ בים ואני חשבתי שהם צודקים. הטלתי על השחיינים  הכי טובים  לשמור על המתרחצים שלא ירחיקו לשחות, ובזכותם יש לציין שהרחצה המסוכנת עברה בשלום.

אחר כך כמתוכנן, לימדתי אותם איך הופכים זוג שמיכות ליריעה אחת גדולה הודות לצדפים ההופכים לכפתורים בעזרת השפגט. את המוטות תקענו ללא קושי בחול הרך, ומתחנו עליהם את היריעות. עד שירדה עלינו החשכה כבר היה על החוף מעגל של אוהלי סיירים קטנים. באמצע המעגל ריכזנו אוסף של ענפים וזרדים, שהפכו עד מהרה למדורה מלבלבת, שלצידה ערימה של תפוחי אדמה העתידים להיזרק לתוכה  כשעציה יהפכו לגחלים.

כשסיימנו לסעוד את ליבנו, המשכנו לשבת ולשיר סביב האש עד שהעייפות עשתה את שלה, ושמנו פנינו לעבר האוהלים. למרות שידעתי שאנו נמצאים בסביבה בטוחה מגורמים עוינים, קבעתי תורנות שמירה, כשעיקר תפקידם של השומרים להשגיח שאף אחד לא יעז להתגנב כדי להתרחץ בים.

למחרת בבוקר הפכתי לבדיחת הטיול, ועד היום הם מספרים איך ניסיתי למשות מהים סירת פדלים בעזרת חוט תפירה.

הדבר היה יחד עם זריחת החמה. פקחתי את עיניי למשמע צווחות בהלה של כמה תלמידים מפוחדים. פרצתי מהאוהל וראיתי סירת פדלים עם ארבע תלמידות, נסחפת לתוך הים. אינסטינקטיבית רציתי לזנק למים כדי לשחות אל הסירה. אך ההיגיון שלי הזכיר לי שאני לא שחיין מעולה וכשאגיע לסירה, לא יהיה בכוחי להדוף אותה לחוף. מוטב, כך חשבתי, לקפוץ לים עם חבל, לקשור אותו לסירה ולהגיד לתלמידים למשוך אותנו אל החוף. הבעייה היא שחבל עבה וארוך לא היה בידי, היתה לי  רק חבילה של חוט שפגט ששימש אותנו ליצירת כפתורים ויתרים לאוהלים. 

רצתי לאוהל וחזרתי עם החבילה כשאני מתכונן לפרום אותה ולהכפילה לעובי המתאים. כשהתחלתי לשחרר את החבל, קרה הנס. גל גדול יצא ממעמקי הים והדף את הסירה אל החוף.

הילדים ניצלו מטביעה, אני ניצלתי מתביעה, אך לא מלגלוג שליווה אותי עד סוף שנת הלימודים, וחזר והוזכר אחר כך  בכל כנס של בוגרי כפר גלים, שבו היה תמיד מישהו שקם לספר, איך יצאתי להציל סירה טובעת בעזרת חוט תפירה...

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

איך זה עם בלונדינית?

כל ימות החול, עם עלות השחר, היה השעון המעורר מצלצל ארוכות. שני חבריי לחדר בשיכון הסטודנטים, היו מקללים חרש, מתהפכים לעבר הקיר ומצפים לתגובתי. הייתי שולח יד מגששת לעבר ארגז העץ הרעוע  הניצב ליד מיטתי, עליו היה מונח השעון, לוחץ על כפתור המתכת ודממה היתה משתררת בחדר הגדול. או אז, הייתי מוחה את קורי השינה מעפעפיי וכששיניי נוקשות מהקור הירושלמי העז, נכנס לבגדי העבודה המוכתמים. וכבר היו רגליי מוליכות אותי כמעט אוטומטית, אל מקום עבודתי במשרד מוניות "בזק" במורד רחוב יפו.

בשעה ארבע ושלושים בדיוק, כשהעיר עדיין שרויה בעלטה, ורק מתפללים, הממהרים לבית הכנסת למניין ראשון, פוסעים ברחובותיה, היתה עבודתנו מתחילה. היינו שלושה: צדוק, בן-שבת ואני. לפנינו שעות ארוכות של פריקה, טעינה וסידור מטענים המיועדים לשפלה וממנה. תחילה הייתי ממיין את תעודות המשלוח שהביאה המונית הראשונה מהשפלה לפי אזורי הבירה ושכונותיה. בסיום המיון, בעוד הרוח הקרה שורקת ומייללת בחוץ, הייתי משנס מותניי, מניח את ערימת התעודות הכחלחלה על הדוכן וחש לעזור לחבריי לעבודה. בן-שבת קיבל תמיד את עזרתי. צדוק, לעומתו, נשאר מכונס בעצמו זעוף פנים וקפוץ שפתיים. כך היינו עובדים ללא הפוגות וללא אומר כשעתיים רצופות.

בשעה שש וחצי, כשקרני שמש ראשונות הפציעו במזרח, היה מגיע שקולניק, מנהל המשמרת העבדקן. הוא היה שומט את משקפיו שבורות המסגרת על אפו הזולג תמיד, מיטיב את הכיפה על ראשו ובוחן בעיניו הטרוטות את תעודות המשלוח. אגב מריטת שפמו, היה קובל תדיר על טעויותיי: "רוצה להיות עורך דין," היה מתריס כלפיי. "אבל לא יודע אפילו איך לסדר קבלות כמו שצריך. נו, מה יהיה עם הקליינטים שלך? אסון!"

בשעה שבע היינו נפנים להפסקה של ארוחת בוקר לאחר המאמץ הגדול. בן-שבת היה מוציא מתיק עור ישן שתי ביצים חומות, פיתות חמות, חריץ גבינה צפתית, מלפפונים ועגבניות. היה מושך בחוזקה בשרוול סרבלי, מושיב אותי לידו על שרפרף רעוע בקיטון עמוס עד תקרתו בחביות ומזמין אותי לאכול עימו. כמעט בכל בוקר השמעתי סירוב מעושה ודחיתי את הביצה החומה המושטת לעברי, שלמען האמת כה התאוויתי לאכול. אבל בן-שבת לא התפתה. הוא היה לופת את זרועי בכף ידו האדירה ותוקע בתוך אוזני בזעף: "תפסיק עם ההצגות, סטודנט. קח את הביצה לפני שאני מתחיל לכעוס."

הכול חזר על עצמו  כטקס דתי מדי יום  ביומו: הסירוב  שלי  מן השפה ולחוץ, דברי הכיבושין של בן-שבת וההתרצות שלי. ואז, בעוד הוא תוקע שיניים רעבות בעגבנייה עסיסית, והמיץ האדום נוטף משפמו לעבר סנטרו הבלתי מגולח, היה דורש את ליטרת הבשר שלו: "נו, תגיד," היה נוגש בי. "איך זה עם בלונדינית?"

מובן שלא נשארה לי כל ברירה, חייב הייתי לפתוח ולספר לו על חיי סטודנטים סוערים בירושלים, על נשפיות עליזות הנמשכות עמוק לתוך הלילה, על סטודנטיות המוכנות, כביכול, להיכנס למיטה עם כל דכפין ועל הלילה האחרון שלי עם בלונדינית.

את מרבית הדברים בדיתי מדמיוני. הייתי סטודנט חסר פרוטה, שעבד קשה בבקרים למחייתו ולמד בחלק הנותר של היום. מעט זמן נשאר לי לשהות במחיצתם של מבלי העולם למיניהם שהסתובבו במועדוני סטודנטים דחוסים אפופי עשן סיגריות. אבל חזקה עלי מצוותו של בן-שבת לספר, ואם לא היה על מה, חייב הייתי להמציא משהו כדי להרוות את דמיונו הקודח.

בן-שבת היה חייכן, מסביר פנים ופטפטן נצחי כמו ילד. בהפסקת האוכל היה מספר לי מדי פעם פרט אחר מחייו האפורים. הוא הגיע לירושלים עם הוריו מכורדיסטן הרחוקה בגיל עשר. מגיל צעיר היה סבל כאביו המוצק, אשר עמד עד גיל שמונים ברחוב  הסולל, כשחבל כרוך על מותניו והוא מצפה ללקוחות. כל ימיו עברו עליו בין סמטאותיה הצרים של ירושלים. מקום אחר כמעט ולא ידע.

בגיל שמונה עשרה השיאוהו הוריו לשרי, נערה ביישנית בת שכנים, שכל  ימיה השפילה מבט ופני זר כמעט ולא שזפוה. בגיל תשע עשרה כבר היה בן-שבת אב. מאז ילדה לו שרי עוד שמונה ילדים. כשהתחלתי לעבוד אצל ברלינסקי, היה גבר כבן חמישים ושמונה. שערו הדליל כולו שיבה, עיניו העליזות שקועות עמוק בחוריהן ופיו חרושות תלמים עמוקים. שפם גדול ולבן התנוסס לתפארה מעל שפתו תחת אפו השרוע. כשחייך, חשף פיו טורי שיניים צהובות מעישון סיגריות מופרז.

בן-שבת לא ידע קרוא וכתוב. בקושי שירבט על נייר את שמו. הוא שאב את חוכמת החיים השורשית שלו מסיפורי עם, משלים ופתגמים מלוא הטנא. שעת ארוחת הבוקר הקצרה היתה עבורו היפה שביממה. בעוד הוא מוזג קפה ריחני מהתרמוס הצר והארוך שהכינה אשתו מבעוד יום, היה שב ומאיץ בסובבים אותו לספר על הכול.

לא פעם, התערב שקולניק, מנהל המשמרת בשיחתנו וליהג כבקיא ומנוסה בעסקי נשים. לשעה קלה היה עוזב את הדלפק, נוטל בארשת של חשיבות את כוס הקפה שבן-שבת הגיש לו ביראת כבוד, מערה תוכנה לפיו, ופותח:

"נו כן, בלונדינית זה משהו מיוחד. מה אתם יודעים? בלונדיניות אמיתיות קרות כמו קרח, אדישות ובהתחלה לא אוהבות את זה. הן מתחממות כמו פחמי אבן גדולים שהיו לנו ברוסיה. פחמים כאלה קשה מאוד להדליק, אבל אם הצלחת, אחרי מאמצים הם מפיצים בכל הבית חום נעים. ככה זה אצל בלונדינית. אתה מבין, בן-שבת, כשהיא סוף סוף נדלקת. היא מתחילה לנשום ולנשוף ולצעוק ולהיאנח. היא תוקעת את ציפורניה החדות בכתפיים שלך עד שיורד דם ומבקשת עוד ועוד."

"באמת?"

"אלא מה. ואחר כך היא נותנת קונטרות."

"קונטרות," תמה בן-שבת. "מה זה?"

"אתה לא יודע?" עיווה שקולניק את פניו בביטול. "שמע, אתה ממש ילד. אשתך אף פעם לא נתנה לך קונטרות?"

בן-שבת הניד ראשו בעצב, הניח את הכוס המהבילה על אחת החבילות, והביט משתאה בשקולניק.

"אשתי," השיב בתוגה, "אף פעם. תמיד היא עייפה מהעבודה הקשה, מהילדים והבלגן בבית. כשאני בא אליה היא אומרת: תעשה מה שאתה רוצה בן-שבת, מה שאתה רוצה."

הייתי מקשיב לו בצער ורואה בדמיוני את שרי, אשתו הדקיקה. הנה שרי שוכבת באפלה, במיטה הזוגית הרחבה, בחדר קר וטחוב, כנועה, מיוסרת ובעיניים עצומות למחצה, כשהשמיכה משוכה לה עד לסנטרה. בן-שבת בא לצדה, גוהר עליה כולו אש להבה. היא אוחזת בכתפו כמו שכפאה שד ומצפה בסבלנות עד שיגמור את תשמישו. אז תוכל לחזור למטבח אפוף ריחות התבשיל, לכיבוד החדרים ולשטיפת הרצפות.

קולו הגס של שקולניק היה קורע את הזיותיי:

"אתה לא מבין כלום, בן-שבת. ממש תינוק בן יומו. אז תשמע, אישה טובה נותנת קונטרות. בייחוד בלונדינית. כשהיא גומרת בא לה כוח עצום, והיא דוחפת אותך לשמיים. ואתה עף, עף ומרחף בחלל כמו ציפור."

הסבל כסוף השיער הביט בשקולניק בשקיקה, ושאל את השאלה החוזרת שמנהל המשמרת טרוט העיניים ציפה לה תמיד:

"תגיד שקולניק, היתה לך פעם בלונדינית?"

הפקיד העבדקן חייך חיוך רחב המגלה פה חסר שיניים בלסת העליונה וצחק בבוז.

"אם לי היו בלונדיניות? שאלה! פעם היתה לי בלונדינית מקסימה. חברה של אשתי בתיה עליה השלום. היו לה שדיים כמו לימונים ובטן צחורה כמו חלב טרי. אני הסרתי לה את השביס ופרעתי את השיער. והוא היה בלונדיני. זהוב. גם בבית השחי וגם במקום הצנוע. תקשיב בן-שבת, למה אתה חולם בהקיץ?  מה קרה לך?"

בן-שבת הביט בו בפה פעור ובעיניים קרועות לרווחה. אף ששמע סיפור זה עשרות פעמים, לא שבע להאזין שוב ושוב להרפתקה היחידה בחיים של שקולניק עם בלונדינית. פעם, בשעת רצון, ולאחר ששקולניק סיים את סיפוריו ופרש לתעודות המשלוח שלו ולקבלותיו, רכן אלי בן-שבת ולאט חרש:

"שמע שלומי, הייתי רוצה פעם לראות בלונדינית. פעם אחת. אפילו לא לשכב איתה. אפילו לא לנגוע בה. רק להביט בחזה הלבן שלה, בפטמות הוורודות ושם למטה. אתה יודע." אחר אחז בידי בעווית וחזר בהתרגשות, כמעט בתחינה:

"אז תגיד, אבל את כל האמת. איך זה עם בלונדינית?"

בשנה השלישית לעבודתי נפל דבר בתחנת המוניות. פלורנס, בלונדינית תמירה כבת שלושים וחמש, החלה לפקוד אותנו. בכל יום שלישי בשעה שבע ושלושים בבוקר, בדיוק נמרץ, היתה מופיעה בתחנה, קונה כרטיס לתל-אביב אצל שקולניק ונכנסת למונית הצ'קר הכבדה. בשלווה רבה היתה מתיישבת במושב האחורי ליד החלון, מצמידה ברכיה הנאות זו לזו, מוציאה ז'ורנל צרפתי זול מתיקה ומשקיעה ראשה בתמונות שלפניה. ביום חמישי היתה חוזרת לירושלים במונית הראשונה העולה מהשפלה ונפרדת מאיתנו במנוד ראש חטוף.

פלורנס היתה פילגשו של אנג'ל, סוחר המנופקטורה הקשיש, שחנותו שכנה פעם מול בניין ג'נרלי. לאחר שהתגרש מאשתו הטורדנית, עבר להתגורר בגפו בתל-אביב. אנג'ל היה תומכה של פלורנס, ומן הסתם היתה זו תמיכה נדיבה התלויה בדבר. אך שקולניק, שידע כמעט כל פרט על חייהם הפרטיים של נוסעי התחנה, טען בעקשנות רבה, שיש לפלורנס עוד כמה לקוחות נבחרים.

בואה ונסיעותיה הקבועות הסעירו את בן-שבת, כשהיה רואה אותה היה ברק של שמחה ניצת בעיניו.

"הנה היא באה," היה מושך בשרוולי. "הבלונדינית שלנו."

כדי להזין עיניו זמן רב ככל האפשר בחמוקי גופה הנהדר, נקט בשיטה פשוטה. הוא היה פונה כאילו לתומו לקשור חבילות על גג הצ'קר. אגב כך, היה משתהה רגע ארוך מול פלורנס ולוטש עיניים מבעד לשמשה הקדמית לעבר ירכיה המלאות. חזיון זה היה מביא אותו לכלל התרגשות שגבלה באובדן חושים. הוא היה חוזר אלינו מסוחרר כולו, כאילו יין הלמו, ומלמל שברי משפטים בלתי ברורים.

בתום השנה השלישית, הודעתי לברלינסקי על הפסקת עבודתי בתחנת המוניות. לפניי עמדו בחינות השנה הרביעית, עבודת הגמר ושפע של חומר ביבליוגרפי שנערם על שולחני והמתין לי עד בוש. כל זאת קשה היה לעשות לאחר שעות עבודה מפרכות בתחנת המוניות. וכך נפרדתי בוקר זיווני אחד מהעובדים, אליהם נקשרתי בעבותות של חיבה ורעות. צדוק לחץ את ידי בשתיקה, אך בן-שבת נפל על צווארי כשדמעות חמות בעיניו, מנשק ומחבק אותי ומשביעני לשמור על קשר.

חורף שנת הלימודים הרביעית היה מן הקשים בירושלים באותו עשור. גשמי זלעפות, שלגים רוחות עזות ריתקו אותי לחדרי השכור והטחוב. התנועה לתל-אביב התנהלה בכבדות, והכביש המתפתל נותק שוב ושוב. בעודי יושב מול תנור הנפט הישן, שהאש בו מהבהבת וכבית חליפות, הייתי מהרהר בבן-שבת כפוף הגב, הפורק באנחה חבילות כבדות מגגות של מוניות. אחר, בגשם השוטף, הוא מכסה אותם באברזין, כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו.

חודשים ארוכים חלפו. האביב הגיע והחורף הקשה כמו נשכח מלב. בוקר אחד, עם הנץ החמה, נפניתי לכמה שעות מלימודיי וסרתי אל תחנת המוניות כדי לדרוש בשלום ידידיי. שקולניק היה עסוק בניירותיו כדרכו, וצדוק אכל דומם את ארוחת הבוקר.

"איפה בן-שבת?" שאלתי באכזבה גלויה. "מה קרה לו?"

"חולה," השיב לי צדוק לקונית בפה מלא אוכל. "השתעל כל החורף והחסיר הרבה. פעם התמוטט עם חבילה כבדה ונפל לבוץ. היית מאמין? הוא כבר לא יכול לסחוב חבילות כבדות. ברלינסקי הציע לו לצאת לפנסיה. שלושים שנה עבד כאן. מספיק!"

"ופלורנס?"

שקולניק, שעד עתה היה חוטמו תקוע בניירותיו, התקרב אליי.

"אה, פלורנס", הצטחק. "הפסיקה לנסוע אתנו. לאנג'ל יש כבר אחרת. איזה סטודנטית שנוסעת אליו מפעם לפעם. אילנה שמה. מכיר אותה. נו, חסל סדר בלונדיניות של בן-שבת."

פרשתי מהם וחזרתי עגום לחדרי. גמרתי אומר לסור לביתו של הסבל שבריאותו התרופפה, בהזדמנות הראשונה שתיקרה לידי.

במאמץ רב עלה בידי לסיים את לימודיי, להגיש עבודת גמר ולקבל אישור להתמחות אצל שופט ידוע בבירה. שוב הייתי טרוד בארגון חיי החדשים ועברתי לגור אצל אלמנה זקנה, בחדר שכור בפאתי שכונת רחביה. פרק חיי בתחנת המוניות כמו נשתכח מליבי. רק פעם, בדרכי לעבודה בבית המשפט, התעכבתי לדקות ספורות אצל שקולניק ומסרתי לו בהיסח הדעת את כתובתי החדשה.

ערב אחד, בשעת לילה מאוחרת, בעודי מתכונן לשינה, שמעתי דפיקות עצבניות על דלת הכניסה. פניתי לפתוח, כשאני תמה מי עשוי לפקוד אותי בשעה שכזו.

בפתח עמדו שני גברים עם פנים חמורות סבר. האחד היה במדים ודרגות רב-סרן על כתפיו והשני  בבגדי עבודה.

"אתה שלומי?"

הקצין פנה אליי מיד ללא אמירת ערב טוב ומבלי לבזבז רגע אחד מיותר על גינוני נימוס.

"כן, זה אני," השבתי, סוקר אותם מכף רגל ועד ראש בפליאה.

"שמי עובדיה, וזה אחי ציון. אנחנו הבנים הבוגרים של בן-שבת."

חיתוך הדיבור של הקצין היה חד. ניכר היה שהוא אדם המורגל במתן פקודות.

"אבא נפטר היום," המשיך הלה. "אפשר להיכנס?"

הנחתי להם להיכנס לחדרי והושבתי אותם על מיטתי המוצעת כבר. הם נראו כקפיצים דרוכים. כמי שחייבים למצות דברים עד תומם.

"חיפשנו אותך שעות ארוכות," המשיך הקצין המכונה עובדיה. "שקולניק איבד את הכתובת ולא ידענו איך למצוא אותך. נאלצנו לצלצל למזכיר בית המשפט. סלח לנו על השעה המאוחרת."

"אין דבר," עניתי קצר סבלנות. "איך זה קרה?"

"הכול בגללה," פלט ציון, פניו חמורות והוא נכון לפתוח בשפע דברים מתלהמים. אך עובדיה אחיו הניח ידו על זרועו דרך אדנות, כאומר הנח לי אני מתבטא טוב יותר.

"אבא נפטר אחר הצהריים. זה קרה אצל פלורנס!"

"פלורנס?" התפרצתי בתדהמה.

"כן," השיב עובדיה. "הבלונדית הזאת. אבא, איך לומר, היה משוגע אחריה. היא לא שמה עליו, אתה יודע. אבל בזמן האחרון המצב הכלכלי שלה החמיר. אז... אתה מבין?"

הנעתי ראשי קדורנית.

"אבא השאיר אצלה כמה חפצים. הז'קט, הכובע ומקל ההליכה שלו. גם הארנק. כשבאו ממגן דוד אדום לקחת אותו ממנה, היא החביאה הכול. באנו אצלה וביקשנו יפה. אבל היא לא רצתה להחזיר. התחילה לריב, דיברה לא יפה וגירשה אותנו."

ציון התפרץ שוב: "אי אפשר לקבור אותו כך. זה עניין של כבוד!"

ושוב היסה אותו אחיו והרגיעו מסערת רוחו: "אנחנו לא רוצים להסדיר את זה באלימות. ואני קצין צה"ל. זה לא לכבודי. אז באנו אליך. אתה היכרת אותה. היום אתה מתמחה של שופט. לך היא תשמע. בוא, זה לא רחוק."

הסיטרואן הצבאי המאובק של עובדיה המתין לנו בחוץ. כעבור פחות מדקותיים היינו מול ביתה של פלורנס. בקצה רחוב ממילא. עובדיה הצביע על חלון מואר בקומה השלישית של בניין האבן הנישא ותקע בידי צרור שטרי כסף.

"נחכה לך כאן במכונית," פסק בשפתיים חשוקות. "ובעניין הכסף, לפי הבנתך. העיקר שתביא את החפצים של אבא. אז מהר !"

בחנתי את שטרי הכסף המקומטים שבידי ומניתי אותם בחופזה. היו בידי מאה וחמישים לירות. סכום נכבד במושגים שלי כמתמחה באותם ימים. אלא שמושגיה של פלורנס לא היו ידועים לי. וכבר הייתי מטפס במעלה חדר המדרגות הצר, המוביל אל דירתה של פלורנס. נקשתי קלות על דלת העץ הכבדה והמתנתי רגע ארוך. פלורנס פתחה לי כדי סדק, הציצה בי ואחר סקרה אותי ומכף רגל ועד ראש בחשד.

"אה, זה אתה. הסטודנט מתחנת המוניות?" היא חייכה חיוך לגלגלני. "בוא תיכנס!"

חלוק קל, כמעט שקוף, שכיסה טפח וגילה טפחיים מרגליה היפות וחזה השופע היה מונח ברישול על גופה. ריח של בושם זול היה באוויר, מעורב בעשן סיגריות ועובש של רהיטים ישנים. החדר היה צר מידות. מיטה זוגית רחבה תפסה את מרבית שטחו. בצידה היתה שידה ועליה בקבוקוני בושם, קרמים, גרביים ותחתונית שחורה. המאפרה היתה מלאה בדלי סיגריות מוכתמים בליפסטיק אדום.

"שב," פקדה עליי. "הם בטח שלחו אותך. נכון?"

הנעתי בראשי לאות חיוב, בעודה משתלחת בפרץ דברים.

"יש להם טענות? אז תגיד להם שהוא הטריד אותי. אני בכלל לא רציתי אותו."

"אין לי טענות בכלל", השבתי במתינות. "אני רק רוצה את החפצים שלו. בבקשה!"

"ואני רוצה את הכסף שלי," הרימה קולה, כשהיא משלבת רגל על רגל, מציתה סיגריה ופולטת את עשנה לעבר התקרה. "לא מעניין אותי שלא היה לו כלום!"

"אני אשלם לך," הרגעתי אותה. "בואי, נגמור את זה יפה."

חיוך רחב השתפך על שפתיה. היא נטתה כלפיי מפוייסת כממתיקה סוד.

"אתה רוצה לדעת איך זה קרה? הם בטח ישאלו אותך."

היא שאפה אל קרבה ארוכות מעשן הסיגריה והשתעלה קלות. "אז ככה. הוא רצה אותי. כמו כולם. אבל כשהיה לי את אנג'ל לא הייתי צריכה אף אחד. אחר כך אנג'ל מצא את הסטודנטית. הכלבה הזאת. טוב, אז הייתי מוכרחה לקבל אחרים פה ושם. יש לי ילד במוסד וצריך לגדל אותו, הבנת?

"לפני שבוע בן-שבת ראה אותי ברחוב, התקרב אליי ואמר לי: פלורנס, אני רוצה לבוא אלייך. טוב, אז קבענו להיום אחר הצהריים. אני רציתי שזה יהיה קצר ומהר. כי הוא זקן ואין לי זמן בשבילו. אז כשהוא בא, פשטתי את השמלה, הרמתי את הידיים, חייכתי אליו ועמדתי בפוזה מגרה. שיהיה לו טוב ממני. אז הוא הסתכל על בית השחי שלי. הפנים שלו החווירו כמו סיד ופתאום התחיל לצעוק כמו משוגע: את רימית אותי. את שקרנית. הכול בלוף! זה הרגיז אותי נורא. בן-אדם, אמרתי, מה קורה לך, תגיד!

"אבל, הוא המשיך לקלל אותי בגסות נוראה. קרא לי זונה, שקרנית, רמאית. ניגשתי אליו ודחפתי אותו בכל הכוח שלי. מה קרה לך, זקן, צעקתי. אני בכלל עושה לך טובה שאני מקבלת אותך. עכשיו תסתלק מכאן. אבל מהר!

"הוא רצה להשיב, הרים את המקל שלו ורצה להכות אותי בראש. אבל היד נשמטה לו והוא נפל על המיטה כמו שק של תפוחי אדמה. לא ידעתי מה לעשות. השארתי אותו שוכב על המיטה והתחלתי להתלבש. ירדתי למטה מהר וצלצלתי למגן דוד אדום. כי בבית שלי אין טלפון. כשהם סוף סוף באו, הוא היה ללא רוח חיים. כנראה חטף שבץ. הם לקחו אותו מפה באמבולנס, אבל מיהרו מאוד. אז שכחו את הז'קט, הכובע והמקל. אני לא נגעתי בכלום. דחפתי הכול מתחת למיטה. אפילו לא פתחתי את הארנק שלו."

הוצאתי את צרור השטרות המקומטים מכיסי והושטתי לה אותם. היא ספרה את הכסף במתינות.

"לא מספיק," פסקה בהחלטיות. "תביא עוד!"

שליתי את ארנקי מכיסי, הוצאתי ממנו עשרים לירות נוספות, שארית משכורתי הדלה עד סוף החודש.

"טוב מילא, נגמור על מאה ושבעים," ויתרה בחוסר רצון. "אתה בחור טוב. אני עושה את זה רק בשבילך."

היא קרבה, שלחה את ידה לעברי וליטפה קלות את פניי. "תבוא פעם אליי. נגיד ביום ראשון, בסדר?"

ריח גופה החם בא באפי  וסיחרר. התאוויתי לחבקה, להטילה על המיטה הזוגית ולשקוע בגופה החטוב. במקום זאת, נרתעתי לאחור כנשוך נחש. היא חשה ברתיעתי וסומק קל של חימה עזה הציף את פניה היפות. אחר סרה מעליי, התכופפה והוציאה מתחת למיטה בתנועות חדות את חפציו של הסבל הזקן. ואז, או אז, בעוד ראשה רכון, ראיתי שבפסוקת השיער הבהיר שבקרקפתה, עלו וצמחו שערות שחורות, שזורות בחוטי כסף דקים. הרעמה הנהדרת שכישפה אותנו תמיד, לא היתה אלא שפעה צבועה מחומצנת ומדובללת.

פניי החווירו, רגליי כשלו וידיי רעדו. לקחתי באחת, כמעט בלי משים את הז'קט והכובע ומקל ההליכה שתחבה פלורנס בידי ופרצתי לעבר הדלת. הגעתי כל עוד רוחי בי למכונית הצבאית ותקעתי את חפציו של בן-שבת בידי עובדיה בנו.

"הכול בסדר?" שאל מודאג. "מה קרה שם?"

"היא היתה שחרחורת," נעתקו המילים מפי.

האחים הביטו בי בתמיהה גוברת כאילו נשתבשה דעתי.

"מה אמרת?"

"זה פשוט," השבתי בכעס. "היא לא היתה בלונדינית!"

אוריה באר

* * *

שמעון גרובר

מאסטרו חואן אונאסיס

השורות הבאות באות להוסיף מידע על אודות האמן הגדול והדגול, מאסטרו חואן אונאסיס, שהוזכר על ידי תקוה וינשטוק בגיליון 1347 של ח.ב.ע.

חואן אונאסיס הוא פסנתרן, נגן עוגב כנסייתי, מורה למוסיקה וצייר שמצייר על בדים, לוחות עץ ועל טיח. אם לא שמעתם את שימעוֹ של האמן הזה, אז זה בגלל אופיו התמים והנחבא אל הכלים, חסר המרפקים והיחצ"נים. אופי זה דירדר אותו כלכלית והותיר אותו ללא הפסנתר והאורגן וללא קורת גג. רק לאחר תקופת תלאות ארוכה התמזל מזלו, והוא נתמנה לנגן העוגב בכנסיית "עמנואל", לאחר מותו של נגן העוגב מייסקי. בנוסף הוא קיבל מגורים בתוך הכנסייה.

את חואן אונאסיס היכרתי לראשונה לפני כיובל שנים בשירות מילואים פעיל וממושך, אי-שם בהרי רמאללה. השירות הזה התקיים בחודשי דצמבר-ינואר החורפיים, בגובה של כ-900 מטר מעל פני הים. את שעות הפנאי ניצלנו לשינה עטופים בדובונים ובערימת שמיכות. לא כן חואן: הוא עטה עליו שמיכת צמר, פסע אנה ואנה לאורך החדר כשידיו אוחזות במהדורת כיס של יצירות י. ס. באך, ושפתיו וראשו נעים בהתאם להתקדמות הקריאה. ומאז התיידדנו.

וכאשר חואן נותר ללא פסנתר וללא אורגן, הוא היה בא לביתנו ומתאמן על פסנתרנו. תחילה היה מסיר את שעונו מעל ידו, ולאחר מכן החלו ידיו לנוע על המקשים והבית היה מתמלא בצלילים שמימיים של האטיודים של שופן ושל דביוסי.

שמעון גרובר

* * *

מתי דוד

בריטניה חוגגת חתונה מלכותית

ונכנעת לפלישה המוסלמית

בריטניה חוגגת בפירסום ובהדר חתונה מלכותית, אבל מעלימה את העובדה שהיא נכנעה לפלישה המוסלמית.

זו רשימה חלקית של העובדות והנתונים של הכיבוש המוסלמי ברחבי בריטניה:

תשע ערים בריטיות גדולות מנוהלות על ידי ראשי עיר מוסלמיים: לונדון. בירמינגהם. לידס. בלקבורן. שפילד. אוקספורד. לוטון. אולדהם. רוקדייל.

באנגליה ישנם מעל ל-3000 מסגדים. למעלה מ-130 בתי דין שרעיים. למעלה מ-50 מועצות שריעה.

78 אחוז של הנשים המוסלמיות לא עובדות וחיות מהטבות סעד, כולל דיור חינם.

63 אחוז של הגברים לא עובדים וחיים מהטבות סעד ודיור חינם.

כל בתי הספר של המוסלמים מקבלים ארוחות עם בשר חלל כשר מוסלמי.

לכל משפחה יש בין שישה לשמונה ילדים.

כל זאת הצליחו להשיג ארבעה מיליון מוסלמים בדמוקרטיה הבריטית.

נתונים אלה לא פורסמו בתקשורת הבריטית, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים.

במסגדים מנהלים האימאמים דרשות נגד בריטניה ונגד הנצרות ומעודדים גיוס מתנדבים לג'יהאד הגלובלי.

מתי דוד

רמת אפעל

* * *

בעוד האו"ם מגנה את ישראל על הגנתה על עצמה נגד ארגון הטרור חמאס, שאר העולם נפל לתוך התעמולה של הטרוריסטים המוסלמים.

התמונות האלה מדברות בעד עצמן. לפלשתינאים יש שאיפה אחת. לחסל את ישראל. לתומכיהם יש אותו דבר.

תראו מה קרה בפועל בעזה בשבוע שעבר והשוו אותה עם הדיפלומטים האירופאים המזוייפים המאשימים את ישראל.

Watch what actually happened at Gaza last week and compare it with the fraudulent European diplomats that blame Israel. A short video by Pierre Rehov

https://vimeo.com/271215407

* * *

מנחם רהט

איך נעלם האקדח המעשן?

העלמת צילום היסטורי מהתצוגה ביד ושם, למרות היותו מיסמך מרשיע, ממזערת את שותפות הפלשתינים בשואה

בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. קו ישר אחד עובר גם בין התפרעויותיהם האלימות של ערביי ישראל, לאורך 70 השנים האחרונות, מאז הכריזו מלחמה על המדינה היהודית הצעירה ביום הקמתה, ועד להפגנת הפורעים בראשות ג'אפר פרח בחיפה בשבוע שעבר. זהו קו רווי משטמה תהומית למדינת ישראל ולאזרחיה היהודים, וגילויי נאמנות לאוייב, עד כדי ציפייה מצידם של אזרחי ישראל הערבים להשמדת מדינתם, שמיטיבה להיטיב עימם (ע"ע מצבם של האזרחים בכל מדינות ערב בסביבה).

זהו הקו האחד, שבקצהו האחד פורעי חיפה, ואחיהם עוכרי ישראל מן המשולש והגליל והנגב; ובקצה השני – מנהיגם של ערביי ארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה הקודמת, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, בכור שטן והאידיאולוג של תפיסת 'אידבח אל יאהוד', ששיתף פעולה עם השטן הנאצי, במאמציו לעודדם להפעיל את זוועת 'הפתרון הסופי'.

אין סמל יותר מוחשי למש"תפיות הנואלת של ערביי ארץ ישראל עם אשמדאי הנאצי, מאשר פגישתם האינטימית של המופתי והפיהרר, שהתקיימה ב-28 בנובמבר 1941 בברלין, בין השעות 16:30 ל-17:45, ובה הפציר המופתי בהיטלר להשמיד את יהודי אירופה לבל יגיעו לארץ-ישראל. היטלר דיבר במיפגש על החובה למנוע הקמת מדינה יהודית בפלשתינה, והמופתי דיבר על כוונתו להקים בעמק דותן, בסיוע החיה הנאצית, משרפות לחיסול כל הישוב היהודי בארץ. שניהם הסכימו שיש להם אוייב משותף, היהודים, שאותם יש להשמיד. כך מכר המופתי את נפשו לשטן, וסחף עימו את הפלשתינים, לשוחרי המפלצות הנאציות.

ועל אף זאת, נעדר דווקא הצילום המתעד את הצד האפל של הפלשתינים יורשי המופתי, מן התערוכה במוזיאון השואה שנפתחה ביד ושם לפני 13 שנה. ביד ושם כנראה לא שמעו עדיין, שתמונה אחת שווה אלף מילים.

ביקשנו לברר ביד ושם מדוע הוסר הצילום ההיסטורי, ונענינו כי "לא חל שום שינוי בתצוגה על המופתי מאז פתיחת המוזיאון לפני 13 שנה." אולם לפחות שני עדי ראייה שביקרו בעבר במוזיאון, טוענים כי התמונה אכן הוצגה והוסרה. אחד טען שגם אז הוצגה בפינה חשוכה, בלתי בולטת, אבל הוצגה.

וכאן נשאלת השאלה: מה טעם להסיר דווקא צילום זה, שהוא הביטוי המוחשי והממוסמך ביותר לפגישתם של שני משרתי השטן הללו? הרי אין לך מוצג יותר מוזיאוני מאשר הצילום הזה!

יש טוענים כי הצילום שהוצג והוסר (או שלא הוסר מפני שלא הוצג מלכתחילה, כטענת יד ושם), הורחק מטעמים פוליטיים. האומנם גם בהיכל הזיכרון הזה, שהוקם להנצחת כלל קדושי השואה, ללא הבדלי השקפות ואידיאולוגיות, חילחלה החשבונאות הפוליטית הנחותה? האם אִיוּנוֹ של הצילום המתעד את הברית הנאצית-ערבית להשמדת היהודים והיהדות, מצביע על התנהלות פוליטית-שמאלנית של מוסד יד ושם, שאולי חותר 'לעגל פינות' ולרכך את המשת"פיות הערבית עם השטן, במאמץ לנקות מהפלשתינים את פשעי העבר ולהפוך את צאצאי המשת"פים לפארטנר לגיטימי?

תגובת יד ושם: "אנחנו דוחים בשאט נפש את האמירות חסרות הבסיס כאילו יד ושם שוקל שיקולים פוליטיים בהחלטותיו לגבי התצוגה במוזיאון."

אבל אם אכן אין כל קשר, מהו אם כן הרציונל המוזיאוני שמאחורי איונה של התמונה הכי מפורסמת, הכי מתעדת, הכי מוחשית? מה ההסבר הלוגי להרחקת התמונה הכי סמלית, שממש מתבקש שתזכה להנצחה בכותל הכבוד במוזיאון להנצחת השואה? מהו ההיגיון היהודי, המוזיאלי, האנושי והציבורי, להרחקת 'האקדח המעשן' מן התצוגה (או אולי לאי הצגתו מלכתחילה, כטענת יד ושם)?

יד ושם, שהשיב לשאלותינו בסוגיית הצילום שאיננו, נמנע מלהשיב לשאלה זו. לא קיבלנו הסברים באשר להיגיון שבהעלמתה דווקא של התמונה החשובה. דום שתיקה.

השערה שלנו: התמונה הורחקה, אם הורחקה, כנראה בסביבות אוקטובר 2015. במועד זה אמר ראש הממשלה נתניהו, שלא היטלר היה אבי רעיון הפיתרון הסופי, אלא המופתי הירושלמי. הוא זה ששתל במוחו של הפיהרר (שהעניק למופתי דרגת גנרל באס.אס. וסיפק לו דירה למגוריו בברלין בירת הרייך בשנות המלחמה) את רעיון העיוועים המפלצתי הזה.

לא צריך להיות היסטוריון מדופלם כדי להבין שיש דברים בגו. שהרי מיפגש שני הארכי-רוצחים התקיים ב-28 בנובמבר 1941, ואילו ועידת ואנזה שבה הוחלט על כיליון העם היהודי, נועדה להתקיים מיד לאחר מכן, ב-7 בדצמבר. ברגע האחרון דחה היטלר את כינוסה בחודש ימים, על רקע התפתחות לא צפויה במלחמה – תקיפת היפנים את האמריקאים בפרל הרבור.

שלא יובן לא נכון: מוסד יד ושם מציג שני צילומים של חוסייני, אך אלה כמובן פחות רלוונטיים מהצילום האמור. באחד הצילומים מופיע כיתוב המציין כי "חוסייני ניהול בגרמניה תעמולה ארסית נגד היהודים וניסה להשפיע להרחבת ההשמדה גם למזרח התיכון, ואירגן יחידות מוסלמיות בבוסניה לטובת האס.אס." כמו כן מופיעים מחקרים בנושא זה בכתבי העת של יד ושם. כל זה אמנם חשוב וראוי, אבל עדיין 'עיקר חסר מן הספר': הצילום המרשיע, שכל כך חיוני להשלמת התצוגה ולהבהרת התמונה הכוללת, אינו שם.

לא פלא שיש הטוענים, כמו למשל רו"ח חיים יואבי רבינוביץ, מתל אביב, שחשף לראשונה את שערוריית הצילום שהועלם, כי "יד ושם מעלים ממניעים פוליטיים מעיני הציבור את אחריותם של ערביי א"י, בראשות המופתי, להשמדת מאות אלפי יהודים בשואה, ומסתפק במלל דל, שאינו משקף את חומרת האמת, באשר למפלצתיותו של המופתי, המתועדת במחקרה של ג'ואן פיטרס 'מאז ומקדם'. אולי ההעלמה נובעת מכך שמנכ"ל יד ושם היא אשת השמאל דורית נובק, אימה של יולי נובק, מנכ"לית לשעבר של 'שוברים שתיקה'."

יש קשר? אין קשר? ישפוט הציבור.

מנחם רהט

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

משה גרנות

לא מוקדם מדיי?

על "קַצָב של מילים –

מבחר שירים מאז ומעכשיו"

מאת מנחם פאלק

עקד 2018, 300 עמ'

באסופת השירים הגדולה הזאת (300 עמודים, כולל אפאראט) אנו מוצאים שירים מתוך למעלה מעשרים ספרים, שחלקם הגדול ספרי שירה, שפירסם מנחם פאלק משנת 1990 ועד היום, וכן שירים חדשים, שזהו פרסומם הראשון.

הספר מחולק לפרקים, שהוא מכנה בשם "השתקפויות", ובכל "השתקפות" מופיעים שירים בעלי אופי מוגדר – שירי אהבה, שירי הגות, שירים ארספואטיים, שירים על ירושלים, על עולם האתמול בגולה, שירים על זיקנה ונספחיה (בית אבות סיעודי; בית חולים) וכד'.

ביאור לשם המוזר של הספר "קַצָב של מילים" ימצא הקורא בעמ' 27: "קצב היה אבי / קצב של בשר / של עצמות ושומן וגידים / ...קצב של מילים כינו אותי פעם / מסדרן על שולחן / וחותך ומחבר / ומטגן ומטבל וטועם. / לעולם לא מרוצה דיו / ומתחיל מחדש."

אם נרצה יש כאן רמז עבה לאי-הנחת שיש תמיד למשורר, שלמרות המאמצים הלינגוויסטיים הגדולים – "המאטריה", כלומר המילים, לעולם איננה מספקת את הציפיות הגדולות של הנפש, וכפי שהשכיל לתאר אלתרמן לפני שמונים שנה – העט (= היכולת הפיוטית והפרוסודית) נשבר אל לב הזמר ("איגרת" מתוך "כוכבים בחוץ").

אין כאן הצטנעות של המשורר, אלא קביעת עובדה – למרות הפרסומים הרבים, וההערכה הרבה שקיבל מנחם פאלק על מפעלו הספרותי (ראו רשימת פרסים ואותות בעמ' 299), הוא עדיין חש שאיננו מרוצה, ושעליו לשוב ולהתחיל הכול מחדש.

הספר שלפנינו ראוי לתשומת לב במכלול שבו, אבל זאת משימה גדולה מדי עבור רצנזיה שמבקשת להטיל מעט אור בפני קוראים פוטנציאליים באשר לסגולותיו של ספר זה. אשר על כן בחרתי ב"נישה" קטנה וצדדית, עליה אשתדל להטיל מעט אור – כוונתי ללשון הפיגורטיבית ולפרוסודיה של הקובץ.

אחד האמצעים הפיגורטיביים של מנחם פאלק הוא "הזיהוי", כלומר, השוואה בלי כ' הדימוי, והאמצעי הזה מופיע בעיקר בשירים הארספואטיים שלו: המשורר הוא "טכנאי של רגשות" (עמ' 29), "משורר מורכב משבעים אחוזים מים" (עמ' 31), "ההיריון שלי (מוליד) מילים בלבד" (עמ' 35). "רק הלב הוא תייר מתמיד" (עמ' 19). "האדם תבנית גוף מולידו" (עמ' 145).

 בשיר "זהירות משטרה" (עמ' 39) מזוהה הביקורת (גם העצמית!) למשטרה המענישה על חזרות מיותרות, פיסוק מוטעה, ניקוד לא תקין, דמיון יתר וכד' השיר כולו בנוי בתבנית המכונה "שיר קונסיט", לאמור – בכל השיר שולט אותו דימוי (במקרה שלנו – זיהוי). דוגמה מפורסמת של קונסיט הוא שירה של רחל – "רק על עצמי לספר ידעתי", שבו לאורך כל השיר המשוררת מדמה עצמה לנמלה. בפרק הזה "גלימה של שיר" (עמ' 56-25) ימצא הקורא שירים ארספואטיים מעניינים, היורדים ממש חדרי בטן.

במסגרת החיפוש חסר הפשרות לביטוי מדויק של מחשבות ורגשות, נזקק גם המשורר שלפנינו למטפורות, הרי דוגמאות: "מחפש אוזניים שיראו בחושך" (עמ' 7); "מביט אני דרך / אצבעות הזוכרות עבר / וחי בתוך חלומות / של המחר". (עמ' 16); "פתחי האוורור למחשבות / סגורים למחצה / ומכוון אין" (עמ' 20); "ובכל זאת, אינני מוותר על / יורש היצר של מוח מסויט" (עמ' 35; ראו גם עמ' 239); "... אני מסתובב סביב הזנב / של עצמי / וחושב שמצאתי / את המנואלה של העולם". (עמ' 49); "אישה צריכה בית / כדי לטפח בו מטבח / ולאפות את תוכניותיה". (עמ' 81); "המגהץ ניסה ליישר / את קמטי שנותינו". (עמ' 86); "מחשבות מפוזרות הדוקרות / את שק עברה". (עמ' 157); "ואצבעות נוגעות, סורגות פנטזיה עתידית". (עמ' 177); "נהנה בתוך אמבט התלבטויות" (עמ' 186); "...טרם שנסגר / אחרון הכפתורים של האביב / המפתח צמרות תקווה"; "המחשבות אצלי באות בקומתיים" (עמ' 238); "רצוי שיהיה בארנקך / כרטיס ביקור של כירורג מוסמך / להשתלת רגשות" (עמ' 264); "מהענן החלו זולגות מילים" (עמ' 273).

לקטגוריה הזאת אפשר לצרף גם את האימיאז': "את אומרת: / קח כמה גרמים של שמחה / ובתמורה שלח לי / רבע קילו של תקווה. / אני מוסיף לחבילה גם אונקיה  של ריגוש / מילימטר אחד של עצב / ממנו ניפטר בשעות הערב" (עמ' 99; ראו גם עמ' 115).

בספר שלפנינו נמצא ארמזים לספרות קדומה ולספרות קאנונית: "כמעט לכל שיר יש כותרת / שהוריש לו אביו בזמן לידתו" (עמ' 41 // זלדה); "האם גם שם זורם מציפורני ידיך (אבא) / נהר שוצף של כוונות טובות" (עמ' 135 // יהודה עמיחי); "האדם תבנית תהומות מחשבותיו" (עמ' 146 // שאול טשרניחובסקי); "לך לך מארצך, מגלותך הכפויה" (עמ' 163 // בראשית י"ב); "הו, אלוהים / לו יכולתי אני / או מי חבריי / לנחם את אלוהי הגן,..." (עמ' 187 // יהודה עמיחי).

האנאפורה והפזמון מצויים בעשרות שירים שבקובץ הזה. אביא דוגמאות אחדות: בשיר "לידתי"  (עמ' 148) מילה החוזרת בראשי השורות היא "אני"; בשיר "לך לך" (עמ' 163) מילים החוזרות הן "לך לך"; בשיר "חתולים" (עמ' 198) המילים החוזרות בראשי השורות הן "חתול", "חתולים"; בשיר "בצפת" (עמ' 211) המילים החוזרות בראשי השורות הן "אין להם", "הם"; וכן מאין פזמון: "מאושרי צפת", "מאוכזבי צפת", "מקטרי צפת", "נלהבי צפת"; בשיר "לבן" (עמ' 226)  הפזמון החוזר הוא "לבן הוא צבע מתאים לרצח"; בשיר "תיבות" (עמ' 263) המילה החוזרת בראשי השורות היא "הלחץ"; בשיר "תנוחות" (עמ' 272) הפזמון החוזר בראשי הבתים – "שכבתי במיטה בתנוחת הצלוב" (ראו גם עמ'  169, 177, 218, 231).

ליד שירי אהבה מפעימי לב (מעמ' 79 ואילך), ליד שיר נפלא שהוא כותב לבנו הבלגניסט ("נגן המנגינות" עמ' 143), ליד שירי געגועים להורים שהלכו לעולמם  (עמ' 160-145) יש למנחם פאלק גם לא מעט שירים אירוניים כמו "מה צריך כדי להיות קברן" (עמ' 175); "סנגוריה ציבורית" (עמ' 182); "סוף העולם" (עמ' 215), "משיח בגני לוקסמבורג" (עמ' 224), "לבן" (עמ' 226); ויש אפילו שיר על גבול הגרוטסקה, בו מסופר על זוג זקנים השותפים לשיניים תותבות ולמשקפיים ("שיתוף" עמ' 196).

אברהם שלונסקי ונתן זך נתנו גט כריתות לחרוז ולמשקל, ומאז השירה עוינת את שני הסממנים הפרוסודיים האלו. יש גם "מורדים", המבקשים להחזיר עטרה ליושנה, אך חרוז בשירה העכשווית הוא ממש תופעה יוצאת דופן. יש בקובץ מספר שירים שמגיח בהם פה ושם חרוז, וגם שירים המחורזים לכל אורכם – אלה שירים מתוך קבצים ראשונים שפירסם מנחם פאלק, ומשום כך גם ניתן לסלוח על כך שחסרה בהם שלימות.

כפי שכתבתי בפתיח, סקרתי רק פן אחד של יצירת מנחם פאלק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה. הספר ראוי בהחלט לעבודה מקיפה יותר. אם נתעלם מהמעידה הקטנה בעניין החרוזים – לפנינו אסופה ראויה בהחלט – השירים מעניינים מאוד ומרגשים מאוד. הקורא חש בכאב שהשירים מבטאים (הכאב הוא אביה של כל יצירה גדולה), ובכנות המורגשת בהם. אהבתי את האסופה, על השירים הישנים והחדשים, אבל אני שואל: מנחם פאלק רחוק מלהיות זקן – לכן לא מוקדם מדי להכין אסופה משירים שראו אור בספרים קודמים, ולכתוב שירים על זקנה ותחלואיה?

משה גרנות

* * *

ברוך תירוש

הצחקת אותנו איתן כבל, ממה הגיע הזמן להתפכח? האם מהזיותיך ההרסניות?

מאמרך: 'חברי, הגיע הזמן להתפכח', "הארץ" 25.5.18, פרוש לפניי, ואני חוזר ומזהה בו את הסבך שטוויתם לעייפה במערכות 'העבודה' ו'המחנה הציוני'.

אתה מלין על שבמהלך 40 שנה התנתק הציבור הישראלי מכם, אך למעשה אתם התנתקתם מהבנות הציבור בישראל ומשאיפותיו המדיניות. את ההתמקדות הברוכה בביטחון ובהתגוננות מהטרור הערבי ומתביעותיו, קראתם 'קיפאון מדיני', ואת התעצמות צה"ל אתם מכנים 'היעדר יוזמה מדינית', ובניגוד להבנות רוב הציבור, גיניתם את אלה שחתרו להפר מזימות הערבים.

אתה מעלה את ברל כצנלסון שאכן חזה מראש בכאב רב את ההתפוררות של תנועת ארץ ישראל העובדת, זו שבנתה את הארץ, הגנה עליה והפעילה את שיבת ציון האדירה,  אך אתם בהזיותיכם 'פוררתם את התנועה' ועליכם הוא קונן בצער כבר בשלהי שנות ה-30: "היש עוד עם בעמים אשר בניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים. וכל מה שעושה אוייב עמם, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

ומנין לך המצח הנחושה לקבוע שראש הממשלה "לא יזם אף מהלך מדיני"? האם סלידתך ממנו גורמת לך להתעלם מעשרות פגישותיו עם מנהיגי עולם שגם עלו אליו לירושלים? האם תיאומיו עם דונלד טראמפ ועם ולדימיר פוטין להבטחת חופש הפעולה לצה"ל נגד האיראנים בסוריה ובלבנון אינם נחשבים בעיניך?

וכיצד לא עולה בדעתך שיש לו חלק בראייתך את: "הכלכלה משגשגת, יוזמות ישראליות נמכרות במיליארדים, ישראל מצליחה למגר את הטרור, והתחושה היא שטוב במדינה."

חבל לי על יצחק רבין, שהמריבה המתמדת בתנועת העבודה סביבו, התישה אותו עד כלות, והובילה אותו לקוות שוויתורים כואבים יפייסו את הערבים, והם עצמם ימגרו את הטרור "בלי בג"צ ובלי 'בצלם'."

והנה יש רושם שאינך זוכר מי היה בשלטון ו"התמכר לתפיסה הכוזבת שהערבים לא יעזו לפתוח במלחמה נגד ישראל"? ומי הוביל את המדינה מן הפח אל הפחת? הנך מודאג מהרחבת גבולות ישראל, קופץ ומעלה מחדש את הזיות אהוד ברק ואריאל שרון לנסיגות ללא תיאום והכרעת הערבים לשלום. אך האם שאלתם את ידידכם אבו מאזן באם הוא משלים עם המתווה המוצע על ידיכם? כבר בן גוריון נמנע מקביעת הגבולות לפני השלמת הערבים עם קיומנו העצמאי. ועוד טוב שהמתנת יחד עם מרעיך, ולא תבעתם קביעת גבולות סופיים באביב 1967, כך שאפילו אתם מוכנים להשאיר לישראל גבולות רחבים יותר.  

מעניין מי הם עמיתיך לרעיונות שאתה מביע במאמרך, אין לי ספק שהעסקת כל אחד מכם עלתה מיליונים לאומה המיוסרת במאמרך, ועוד תעלה מיליונים רבים, יותר מהסכומים בהם מוכפש ראש הממשלה. 

לכן רד מעלינו איתן כבל ושחרר אותנו מלפיתתך ומהזיותיך, מוטב שהציבור יתמקד בהתעצמות תרבותית וכלכלית שתשדרג את איכות החיים ותסייע למיגור העזובה והבערות. או אז נצליח לקדם שילוב חיובי של בני המיעוט, גם היהודים, בחברה ובעשייה, נתנער מהסחטנים בהרכבת הממשלה, ואולי נצליח לשכנע את הנהגות ערב לנהל איתנו שיחות לתיחום גבולות סביר, ולשלום בר קיימא.

ברוך תירוש

* * *

כשנתן זך פוגש את אלתרמן

שני המאורות הגדולים של השירה הישראלית

משתתפים: מנחם בן, שירה סתיו, ערן צור, יהלי סובול, גליה חי, אסף רוט, שאול בסר, ישראל ברייט, נסים קלדרון

ראשון 3/6 בשעה 2030

*

כשנסים אלוני פוגש את חנוך לוין

על מלאכת הפרוזה והסיפור הקצר של שני גדולי התיאטרון

משתתפים: דבלה גליקמן, אביגדור פלדמן, דורי פרנס, יוסי פולק, מיקי גורביץ, ערן צור, דניאל סלומון, ישראל ברייט, נסים קלדרון, אביגל הררי, בני ציפר

שני 4/6 בשעה 2030

*

מחיר כרטיס מיוחד עבורכם – 30 שקל

קוד 3000 לקבלת ההטבה בקופות צוותא טל. 03-6950156 ובאתר צוותא

*

קבלת שבת לכבוד דן וולמן

במאי, תסריטאי, מפיק קולנוע ישראלי וזוכה פרס אופיר למפעל חיים 2016

משתתפים: גילה אלמגור, נחמן אינגבר, אפרת לביא, נלי תגר, אושרה שוורץ, יעל שוב,

אורי קליין , עזרא דגן, מירון איזקסון

שירה: נעמה נחום

מנחה: שירי ארצי

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

עורכת: נילי שחור

שישי 8/6 בשעה 1030

מחיר כרטיס מוזל: 50 שקל

קוד 2016 לקבלת ההטבה בקופות צוותא טל. 03-6950156 ובאתר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"יטכן גברט"

לגיאורג הרמן

עברית: 1941

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.7.1970

לפני 48 שנים

"לי, שסופר גרמני אני" (כך בערך הריני מביא את הדברים על-פי הזיכרון) כתב לפני שנים משורר-הבלדות הגרמני בריאס פון-מינכהאוזן במכתב פרטי: "לי, שסופר גרמני אני, הרי זה מציק, כמובן, שהיהודים בספרות הגרמנית תופשים מקום בראש, ואולם על כך עוד אפשר היה להבליג. מה שהוא בשבילי ללא-נשוא ממש, הרי זו העובדה, כי בצדק הם תופשים מקום בראש."

בדברים אלה פותח סמי גרונימן את הקדמתו "יטכן גברט ויוצרה". אגב, על אותו משורר גרמני, בריאס פון-מינכהאוזן, מצאצאיו של הבדאי המפורסם, מספר גרונימן ארוכות גם בספרו המקסים "זיכרונות של יקה" ("עם עובד", תש"ו, 1946).  פון-מינכהאוזן כתב ספר בלדות בשם "יהודה", אשר נקרא וזכה לשבחים רבים בחוגים יהודיים בגרמניה, ובצירוף ציורי העיטור של א.מ. לילין הריהו, לדברי גרונימן "ההאדרה המופלאה ביותר של עם ישראל לתולדותיו."

הברון לבית מינכהאוזן היה ידיד נעורים של גרונימן ומאוהדי התנועה הציונית, ולימים נעשה נאצי. הוא ראה ביהודים את מעמד האצילים הקדמון שבעולם, והתבוללותם בגרמנים הנחילה לו אכזבה ומיררה את רוחו. כשכבר הוטל צילו של היטלר כתב לגרונימן אותו מכתב, אשר הפיסקה ממנו מובאת בהרחבה ב"זיכרונות של יקה":

"אתה איש-מגן-דוד; אני ודאי איני איש-צלב-הקרס. עם כל זאת תבין, כי בתורת סופר גרמני קשה לי, אם היהודים כובשים להם עמדה של הגמוניה בספרות הגרמנית" וכו'.

לא באו דברים אלה מפי גרונימן אלא כדי להקדים ולהכין את הקורא העברי לקריאה ב"יטכן גברט" – "ועתה דוק ותמצא מה היו, למשל, הרגשותיו של בריאס הטוב, לאחר שיצא לאור הרומן 'יטכן גברט' מאת גיאורג הרמן, ועימו ירדה ובאה לגרמניה אותה אופנה של יטכן גברט – כמעט ייתכן לומר: אותה אפידמיה של יטכן גברט, – הזכורה עוד בוודאי לרבים מאיתנו. בכל מקום, בכל נשף-מסיכות וחג-תחפושות, נראתה בהמונים תלבושת-יטכן-גברט. כזאת לא היתה מאז החל 'ורטר' של גטה הצעיר את מסע ניצחונו."

מי היא יטכן גברט?

בהקדמה לספרו (שהיא חלק מעלילת הספר) לוקח גיאורג הרמן את הקורא אל בית הקברות היהודי בברלין, וקורא בפניו מן המצבות: "בת אחינו היקרה, הנריטה יעקובי למשפחת גברט, ראתה אור עולם בט"ו במאי 1812, והלכה לעולמה באוקטובר 1840."

ואילו בתחילת הרומן מסופר: "ודאי אין איש יכול עוד להעלות בזיכרונו כיצד היתה יטכן גברט מהלכת אותו יום של ניסן 1839 לאורכו של רחוב המלך." (עמ' 4).

כלומר, בתחילת הספר אנו מודעים כי יטכן נפטרה בצעירותה. ולאחר מכן מבינים אנו כי תחילת סיפור המעשה כשנה לפני מותה. פרשת אהבתה ונישואיה הכפויים של יטכן עומדים אפוא בסימן מותה המתקרב, ומה רבה אפוא הפתעת הקורא, אשר הספר מסתיים בבריחתה המטורפת ממסיבת נישואיה, ואין מסופר בו מאום על שנת חייה האחרונה. על סוף פרשת יטכן, מספר גרונימן, כתב הרמן ספר נוסף.

סיפורה של יטכן הוא סיפור משפחת גברט. היא מתחנכת אצל דודה, סוחר-בדים ברלינאי, נערה יהודייה יפה ומשכלת, בת עשרים ושבע, אשר נישואיה בוששים לבוא. היא מעריצה את דודה האחר, יזון גברט, הבוהמיין של המשפחה. אך כוחם של שני חולמים אלה אינו עומד במאבק עם גזע בני גברט, העשירים, החסכנים, ובעלי הדיעות הקדומות והמוצקות.

בזכות יזון היא מכירה את גיבור אהבתה הגדולה והיחידה, קסלינג. בחור גרמני צעיר, לא-יהודי, הבא מעיר שדה, עני, אך בוער כולו באש של אהבה ושירה, ועתידות נכונו לו בשדה הספרות. קצרה אהבתם. בני המשפחה מתערבים להפריד ביניהם. יטכן מקבלת על עצמה את הדין, שוקעת בעיצבונה ובחלומותיה. מתוך הרגשת חובה למשפחה היא מקבלת את דין נישואיה לבן האחות של דודתה, יוליוס יעקובי, הבא מפוזן לעשות חיל בברלין ואשר "יש לו אופי זחלני." שתיים מדודותיה של יטכן מוצאן ממשפחת יעקובי, משפחה "יהודית" מאוד מפוזן, אשר בני גברט הגאים הברלינאים מתביישים בה, ויחד עם זאת כמו נכנעים לחיוניותה ולשאפתנותה של המשפחה המשתלטת עליהם.

עיקר כוח כתיבתו של גיאורג הרמן (שם משפחתו האמיתי – בורכרד) הוא בתיאור עולמה הרגשי הבלום של יטכן – "הכול בא כפי שמוכרח היה לבוא!" הוא הפסוק החוזר ונשנה, עולמה של יטכן הוא עולם מצומצם מאוד ובעל כוח פנימי עצום ומתקבל על דעת הקורא יותר מייסורי שיממונה של אותה אישה צרפתייה, נשואה ומעייפת, גברת אמה בובארי. ואילו בתיאור המילייה היהודי של אמצע המאה ה-19 בגרמניה, אומר גרונימן, "הישוו את גיאורג הרמן לתומס מאן, העידו את רומן המשפחה היהודית ליד ה'בודנברוקס', רומן הפטריקים מעיר ההנסה."

הקורא הישראלי אשר ימצא את הספר באחת מן החנויות למימכר ספרים עתיקים, לא ישפוט את תוכנו דווקא מנקודת הראות היהודית-גרמנית, יקרא בו בלא תסביך וקירבה יתירה, ויוכל ליהנות כאיש זר וסקרן מול עולם בעל עוצמה רגשית ועצב משכר.

* גיאורג הרמן: "יטכן גברט". רומן. עם מבוא מאת סמי גרונימן. תרגם מגרמנית י. שנברג [שנהר]. הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק. כינוס מבחר יצירותיהם של יהודים מלשונות-נכר בעריכת ד"ר ש. פרלמן. חברת "מסדה" בע"מ. תל-אביב. תש"א [1941]. 384 עמ'.

*

לפני שבועות אחדים נדפסה במקום זה רשימה על הרומאן "יטכן גברט" מאת הסופר היהודי-גרמני גיאורג הרמן. בעקבותיה קיבלתי מכתב ממיכאל בן-דרור, מקיבוץ חוליות, שדה-נחמיה:

"במשך תקופה ממושכת אנו מנסים להשיג את תרגומו העברי של הספר. כתבנו להוצאת מסדה, וללא-תועלת. הספר לא נמצא בחנויות הספרים ובכלל אזל, עד כמה שידיעתי מגעת, מן השוק. לי יש עניין מיוחד לקראו: גיאורג הרמן בורכרד היה סבי. אימי, בתו, ניסתה לפנים להשיג למעני ולמען אחי טופס [עותק] עברי של הספר, אך לשווא.

"בקשתי היא, שמא ידוע לך על אפשרות לרכוש את הספר במקום כלשהו. אנחנו מוכנים לשלם כמה שיידרש. אין צורך להסביר איזו הרגשה נואלת זו שאינך יכול לקרוא את כתביו של סבא בעברית בשעה שהספר בהוצאתו הגרמנית מקשט מדפים רבים. במידה שידוע לך על אפשרות כזאת, אנא הודע לנו, ותבוא על הברכה."

התרגום העברי לרומן זה הופיע ב-1941. באחת החנויות לספרים ישנים, ברחוב נחלת-בנימין, מצאתי עותק נוסף, ושלחתי לנכדו של גיאורג הרמן, בקיבוץ. תמיהני מדוע לא עלה על דעת אחת מהוצאות הספרים עד כה להדפיס את הספר במהדורה חדשה, מצולמת – למען יקראו בו לא רק נכדיו של גיאורג הרמן או חובבי רומנים נושנים כמוני.

"הארץ". 21.8.1970

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר, תודה  לאורי הייטנר: לימדתנו מה הוא גאון הירדן. ומה הוא פשט הנהר? למדנו נא.

אסתר ג.

* דרך אגב: מה דעתך שבתגובה לשרפות אצלנו ("המתבן של מזרע") נשרוף להם במכה אחת את כל השדות, כאשר לפני כן נצא באזהרה עולמית שכך נעשה אם עד יום זה וזה לא יפסיקו?!

עמוס גלבוע

אהוד: העזתים מקווים מאוד שנעשה זאת, והם גם ישימו בשדות כמה תינוקות חולים כדי שהצילומים בתקשורת העולמית יראו כיצד הם נשרפים בעקבות הפעולות שלנו, ושאנחנו לא שונים מהנאצים ששרפו אותנו.

* אהוד היקר, כרגיל, אני מתפעל מדבריו של נעמן כהן ברשימתו הארוכה בכלל, ובעניין "שואת הארמנים" בפרט. הוא מסמיך את דבריו על חוות דעתם של ברנרד לואיס ויהודה באואר – הטורקים ביצעו פשע נורא, אבל אין שום דמיון לשואת היהודים: אותנו הרגו משום שבכלל נולדנו, ואילו את הארמנים הרגו משום שחברו לאויבי טורקיה. הטורקים ערכו זוועות בארמנים (שרה אהרונסון אחת העדות לזוועות), אבל לטורקים היו, כביכול, סיבות למעשיהם. זאת ועוד, הארמנים עצמם ערכו טבח באזרים.

שלך,

משה גרנות

* אוריה באר: יישר כוחו של משה גרנות, שזכה בתואר יקיר רמת-השרון. משה ערך בהצלחה, בכישרון ובטוב טעם את גיליונות "מאזניים", ביטאונה של אגודת הסופרים.

תמוה מדוע אולץ "לזוז" ממקומו. לא מבין.

אהוד: היו בחירות, התחלפה ההנהלה של אגודת הסופרים והפסיקה את עבודתו של אחד העורכים הטובים והמוכשרים ביותר שהיו לירחון "מאזניים" בשנים האחרונות.

* דבר הגאון העומד כיום בראש המחנה הציוני, אבי גבאי, על מתקפת הטילים על עוטף עזה ב-29.5, יום שלישי:

"התרגלנו לחיות עם סבבי האלימות האלה, אבל למה בעצם? זו לא גזירה משמיים, אפשר וצריך להפסיק אותם אחת ולתמיד. מאז הסבב האחרון, צוק איתן, הממשלה שלנו לא עשתה שום מהלך כדי למנוע את הסבב המסתמן הנוכחי. הקיפאון המדיני והעובדה שאין הנהגה שהשכילה לייצר בריתות אזוריות למלחמה בטרור – פשוט משאירים את החמאס בחיים. כן – ממשלת נתניהו היא בלון החמצן של חמאס." ["הארץ" באינטרנט, 29.5).

אכן, מיום ליום גדלים סיכויה של מפלגת העבודה להתרחק מן החזרה לשלטון.

* התעשיות הביטחוניות בישראל מודות לג'יהאד האיסלאמי ולחמאס – לאחר שאלה נתנו ביום שלישי האחרון אפשרות למערכת "כיפת ברזל" להוכיח שהיא פועלת ביעילות גם נגד פצצות מרגמה שהן כידוע מטווח קצר, ובכך הגדילו הג'יהאד והחמאס בעשרות אחוזים את היקף הייצוא הביטחוני שלנו, ומעשיהם הנפשעים היו לתועלת כלכלתה המשגשגת של מדינת ישראל! מעז יצא מתוק, אם כי ברור שמלכתחילה אנחנו לא רצינו בזה, כי אנחנו לא מסַכְּנים לשווא את אזרחינו.

* "התרגום של יואל נץ עצמו הוא הנאה צרופה: שילובן של מלים ארכאיות עם עברית 'קלילה' והקריצה למבנה המשפט הרוסי גורמים לספר להישמע מתורגם במובן הכי טוב של הדברים. התרגום ההיתולי והמשחקי של נץ מבצע רבות מהמלאכה הנדרשת כדי לעשות לקוראים הזרה של מקומם וזמנם ולקחת אותם לברית המועצות הדלה, הקרה, הפרנואידית וחסרת המנוח של ימי לנין וסטלין. התרגום ממש מנצנץ מהברקות לאורך כל הדרך, כמו בסיפור 'קטטה' מ-1927: 'שני אזרחים מתנפלים זה על זה. האחד מנופף בבקבוק, והשני מתגונן בבללייקה, וגם הוא, חרף ההתגוננות, משתדל להכות את יריבו בפינה החדה של הכלי המוזיקלי. אזרח שלישי, ידיד שלהם, הפיכח מן האחרים, מפריד בין השניים. נתקע ממש בין שניהם ואוסר עליהם להתקוטט. הוא, כמובן, חוטף בעצמו את כל המכות, זאת אומרת גם מהבללייקה וגם מן הבקבוק... החלטתי לקרוא למיליציונר, כדי לשים קץ להשמדתו של האורגניזם המבורך הזה.'"

[מאשה אברבוך, "הארץ" באינטרנט, 28.5].

קוראי המכתב העיתי התוודעו במשך תקופה ארוכה לסיפוריו המקסימים של מיכאיל זושצ'נקו, שפירסם אצלנו יואל נץ מתוך הספר שעתה הופיע בתירגומו בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשם "נופש מופלא". אגב, במרבית חלקיה האחרים עושה הביקורת של מאשה אברבוך עוול לספר.

* "חברי הכנסת זוהיר בהלול (המחנה הציוני) ועיסאווי פריג' (מר"צ) היו היחידים מהאופוזיציה שתמכו בהצעת החוק של הרשימה המשותפת לביטול המעמד החוקי של המוסדות הלאומיים קק"ל, קרן היסוד, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית." ["הארץ" באינטרנט. 30.5].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל