פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1349

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בסיון תשע"ח, 4.6.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַסְּקוּפּ עַל יֶחְיֶא סִינוּאָר שֶפֶּתַע מִן הַשִּׂיא נֻעַר... // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: כניעה ב-0 אבדות. // רפי לרמן: סיפור התוכנית הראשונה לגולן. [פרסום חוזר]. // חנה סמוכה מושיוב: ולא סיפרתם לי על הפרהוד. // יוסי אחימאיר: ההתערטלות הפומבית של מר פרדו. // אהוד בן עזר: דברים בטקס קבלת פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, אוקטובר 1990. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.6.18. // יעקב חסדאי: חשבון נפש במקום תרועות ניצחון. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק מ"ח. בינתיים עם שתיים. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מָה לוֹ לְאָדָם זָקֵן? // אברהם כץ עוז: ראשי  הרשויות, מי אשם? // שמעון גרובר: חוזה איטורבי, רחמנינוב וחב"ע 420. // יוסף אורן: הספר הרדיקאלי ביותר של חיים באר. חלק א' – העלילה הדו-שכבתית ברומאן "בחזרה מעמק רפאים". // תקוה וינשטוק: שלושה סרטים ישראליים חדשים. // נעמן כהן: רָצוֹן כְּלָלִי וְאַהֲבָה פְּרָטִית. // משה כהן: פרטנרים לשלום. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בין הכרמים" ליהודית הררי, 1947. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.4.1973 לפני 45 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַסְּקוּפּ עַל יֶחְיֶא סִינוּאָר שֶפֶּתַע מִן הַשִּׂיא נֻעַר...

יֶחְיֶא סִינוּאָר נֶחְשָב מַנְהִיג "חָמָאס" עוֹלֶה

כְּשֶאֶצְלוֹ הַדַּחַף הַמֵּנִיעַ

הוּא סִלּוּק כּוֹחָהּ הַמִּתְבַּלֶּה וּמִתְכַּלֶּה

שֶׁל צַמֶּרֶת אִיסְמָעִיל הָאנִיָּה

וּשְלִיטָה טוֹטָלִית עַל אוֹתוֹ אִרְגּוּן טֵרוֹר

מָה שֶּהִתְאַפְשֵׁר לוֹ כְּשֶנִּצֵּחַ

בַּבְּחִירוֹת וְאֶת קוֹדְמָיו הוּא הֶאֱכִיל מָרוֹר

אַף עַל פִּי שֶאִיש עוֹד לֹא פִּצֵּחַ

בֵּין שְכֵנָיו לְכֶלֶא "הֲדָרִים" לְשֶעָבַר

שָם הָיָה חֶלְקוֹ מַמָּש "מֶעַפֶן"

אֶת סוֹדוֹ שֶבּוֹ הֻכְתַּר מֻמְחֶה לְכָל דָּבָר

בְּיִצוּר שֶל עֻגִיּוֹת "כּוּנַאפֶה".

אֲבָל הוּא, שֶיֵּש לוֹ רֵקוֹרְדּ לֹא כָּל-כָּךְ מָתֹק

כְּמוֹ חִסּוּל שֶל כִּתְרֵיסַר מַשְתַּ"פִּים

עַרְבִיִּים שֶעָלֵיהֶם הוּא לֹא מַקְפִּיד לִשְתֹּק

יֵש לוֹ סוֹד מֵבִיךְ מְאֹד, תֵּרַאפִּי

וְאֶת זֶה הוּא מִתְאַמֵּץ לְהַעֲלִים

מִצַּמֶּרֶת הַ"חָמָאס" וְגַם מִדַּעַת-

הַקָּהָל כִּי זֶה מֵבִיש וְגַם מַכְלִים

אֶת פָאסָאדַת-קְשִיחוּתוֹֹ, אַךְ בֶּטִי לַהַט,

שֶשֵּרְתָה בְּתוֹר קְצִינַת-הַמּוֹדִיעִין

בַּשַּבָּ"ס שֶהוּא שֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר

כְּבָר סִפְּרָה גְלוּיוֹת וְלֹא לַחֲשָאִין

עַל עֻבְדָּה נִסְתֶּרֶת הַקּוֹרַעַת צֹהַר

אֶל אָפְיוֹ שֶל יֶחְיֶא, תַחַת מַסֵּכַת

הַגַּ'בָּאר הָאֶקְסְטְרָה שָאטֶר הַקָּשוּחַ

שֶלִּבּוֹ לֵב-אֶבֶן הֶעָשׂוּי בְּלִי חַת

שֶמִּזֶּה זְמַן רָב רָאָה עַצְמוֹ מָשוּחַ

בְּחַסְדּוֹ שֶל אַלְלַהּ אַכְּבָּר עַד לְכֵס

רֹאש "חָמָאס" עוֹד בְּשִבְתּוֹ בְּבֵית-הַכֶּלֶא 

שֶפִּתְאֹם הֵחֵל בְּפַחַד לְפַרְכֵּס

(תּוֹפָעָה טִבְעִית מְאֹד שֶאֵין בָּהּ פֶּלֶא)

כְּשֶנִּגְלָה גִדּוּל מַמְאִיר בְּקָדְקוֹדוֹ

וְאִם זֶה עוֹד לֹא מַסְפִּיק הֲרֵי בָּטוּחַ

שֶהַפְּרָט הֲכִי פּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ

כְּשׂוֹנֵא יָאהוּד הוּא זֶה, שֶהַנִּתּוּחַ

שֶהִצִּיל אוֹתוֹ, בֻּצַּע בִּידֵי יָאהוּד

כְּשֶאָסִיר יִשְׂרְאֵלִי, בְּאוֹתָהּ פָאזָה,

שֶל חוֹלֵה סַרְטָן תְּקוּף-פַּחַד וְרָעוּד

לֹא הָיָה וַדַּאי זוֹכֶה לְכָךְ בְּעַזָּה.

וְאַחַר שֶהוּא מֵבִין שֶאֶת חַיָּיו

סְטַאף-רוֹפְאִים יִשְׂרְאֵלִים מָסוּר הִצִּיל לוֹ

מִתְחַנֵּן הוּא, תְקוּף אֵימָה, שֶהוּא חַיָּב 

אֶת אוֹתוֹ כִּירוּרְג לִשְאֹל אִם זֶה הוֹעִיל לוֹ

 בְּמֵאָה אָחוּז, וּבוֹ-בַּמַּעֲמָד 

בֶּטִי לַהַט מְבִיאָה אֵלָיו לַכֶּלֶא

אֶת רוֹפְאוֹ הַסָּח כִּי הַגִּדּוּל הֻשְמַד

וּכְשֶהִיא בְּסִינוּאָר זֶה מִסְתַּכֶּלֶת

כָּאֶחָד שֶבֵּין רֵעָיו הִמְרִיא לַשִּׂיא

כְּ"רָאִיס" מֻכְתָּר, חַוָּאגָ'ה סִינוּאָר

אַךְ בִּפְנִים נִשְבַּר בּוֹ מַשֶּהוּ בְּסִיסִי

שֶנִּעֵר אוֹתוֹ חָזָק וְהוּא נֻעַר

מֵאִילוּזְיָה שֶאֶת צְבָא הַצִּיּוֹנִים

יַהֲפֹךְ הוּא יוֹם אֶחָד לַחֲלָלִים

בְּזָכְרוֹ אֵיךְ כְּחוֹלֶה חֲסַר-אוֹנִים

כָּל חַיָּיו נִצְּלוּ בִּזְכוּת יִשְׂרְאֵלִים

הָעוֹלִים עַל רוֹפְאֵיהֶם שֶל בְּנֵי עַמּוֹ

גַּם בְּכוֹחַ יִתְרוֹנָם הַמּוּסָרִי

כִּי לַמְרוֹת שֶהוּא אוֹיְבָם טִפְּלוּ בּוֹ כְּמוֹ

בְּאֶחָד מִבְּנֵי עַמָּם, עַד שֶהִבְרִיא.

אַךְ אֶפְשָר שֶבְּמוֹחָהּ שֶל בֶּטִי גַם חָלַף הִרְהוּר

שֶאוֹתוֹ גִדּוּל מַמְאִיר אָמְנָם אֵינֶנּוּ

מְקַנֵּן יוֹתֵר בְּקָדְקוֹדוֹ, אַךְ בֶּטַח שוּם טִהוּר

אוֹנְקוֹלוֹגִי דְרַסְטִי לֹא יוֹצִיא מִמֶּנּוּ

אֶת סַרְטַן הַפָנָטִיזְם שֶגַּם הוּא גַם עֲמִיתָיו 

נְגוּעִים בּוֹ בְּטִמְטוּם אֵלֵמֶנְטָרִי:

שֶבִּמְקוֹם שֶיִּדְאֲגוּ לְיוֹשְבֵי עַזָּה, שֶיֻּטַּב

מַצָּבָם הַמַּר הַדֶּה-הוּמָנִיטָרִי

הֵם שוֹלְחִים אוֹתָם לַשָּוְא לְהִסְתַּעֵר עַל הַגָּדֵר

בְּטֵרוּף נוֹאָל שֶל פְּרוֹבוֹקַצְיוֹת-נֵפֶל

כְּשֶשִּבְעִים שָנָה מוֹסִיף הַקּוֹמוֹן סֶנְס לְהֵעָדֵר

מִמּוֹחָם וּבִמְקוֹם מַעְלָה הֵם בַּשֵּפֶל...

יוסי גמזו

* * *

אהוד בן עזר: מתי יושם קץ למכת השריפות שנגרמות מהטסת עפיפונים ובלונים מרצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה? האם אין אמצעים טכניים שמאפשרים לסכל מראש את טרור המציתים?

מאז סוף מארס נרשמו בעוטף עזה יותר מ-260 שריפות. העפיפונים גרמו לשריפת כ-3,000 דונמים של גידולים חקלאיים, בעיקר חיטה, ועלותם נאמדת ב-4-3 מיליון שקלים. מעבר לכך, נשרפו כ-2,100 דונם ביערות קק"ל, 5,000-4,000 בשמורת הטבע יער הבשור – ועוד אלפי דונמים של חורש וקוצים הפזורים באזור. ["הארץ" באינטרנט. 2.6.]

צפוי לנו קיץ שרוף מאוד כי ערבים מצאו דרך לא-חדשה וזולה מאוד – לשרוף שדות, בתים ורכוש שלנו בכל ארץ-ישראל! משני עברֵי "הקו הירוק"!

ומתי יושם קץ לטרור הגניבות הערבי נגד חקלאֵי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית כאחת, להרוס את החקלאות העברית!

* * *

פרופ' חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה: כניעה ב-0 אבדות

ב-8 במאי 2018 בצהרי היום מהבית הלבן, הכריז נשיא ארה"ב מלחמה מסוג חדש וחדיש. מבחינת המשתתפים הפוטנציאליים ניתן לראות בה פתיחת מלחמת העולם השלישית. המייחד העיקרי שבה הוא סוג התחמושת: USD )$(. שפיכות דמים מתוכננת: 0 אבידות בנפש. תוצאה מתוכננת: נירמול היריב הראשי – לא יאוחר משנה, קיפול זנבם של המשת"פים – בין שלושה חודשים, ולא יאוחר משישה.

המיסמך החתום ע"י נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מכריז על יציאה חד צדדית של ארה"ב מהסכם JCPOA תוך אכיפת סנקציות ישירות חריפות-חונקות על משטר האייתולות באיראן, מלווה בסנקציות מישניות שוות-חריפות על כל החברות הסוחרות עימן (כולל אמריקניות).

זו רק יריית הפתיחה הרישמית. היריבה העיקרית לא נחשפה עדיין בריש גלי אבל אין ספק שהיא נמצאת כבר כמה שבועות תחת מלחמת התשה מקדימה אך מתישה הלא היא סין – הכלכלה השנייה בגודלה. במהלכים מקדימים נפתחו הסכמי סחר פעילים עם מול צבר מדינות, כמו נפט"א וטי.פי.פי במטרה מוצהרת להחלפתם ביחסי מסחר בילטרליים בהם ייווצר בהכרח יתרון בולט לארה"ב מתוך גודלה היחסי.

אצלנו מגדירים את המצב: "לא כוחות" וזאת מכמה טעמים: הקרב המרכזי (ארה"ב-סין) מתקיים במגרשה הביתי של ארה"ב, השופט "רמאי" לטובתה, רוב מכריע מהקהל מנופף את דגל 50 הכוכבים והפסים, מיעוט מצומצם שורף אותו. שני קרבות משנה (ארה"ב–צפון-קוריאה ומול איראן) הממוקדים אך קריטיים כשלעצמם, מתנהלים במקביל וגם שם מתקיים מצב של אי-שיוויון לטובת אותו הדגל.

המערכה המרכזית מתנהלת בין הדולר ליואן הסיני. מי שכופה את המערכה הזו הוא הנשיא טראמפ. הסינים היו מעדיפים לחכות 10-20 שנה או לבצע אותה ללא הכרזה כלל – בזחילה מתגברת, כפי שהחלו בה ע"פ הזמנה מהנשיא הקודם – אובמה.

הסינים, שעובדים בד"כ ע"פ תוכניות 25 שנה, גילו לשמחתם המוסווית את מזכירת המדינה החדשה דאז – הילארי קלינטון בביקורה הראשון (פברואר 2009)  עם "גול עצמי" שלה בצורת בקשה לשמר, ואולי אף להגדיל את גירעון ארה"ב במאזן המיסחרי... וזה אכן תפח ב-50% ב-8 שנות אובמה – בעודו מלווה בסגירת עשרות אלפי חברות ברחבי ארה"ב ובהעתקתן הרחק מזרחה.

יתרה מזאת, שיט מכולות הענק העובר בים הצהוב תפח למימדים מבהילים כאשר אלה השטות לסין בדרך כלל משייטות גבוה (ללא מטען) ואלה השטות מסין שקועות במי הים עד צווארן בעומס יתר. איים מלאכותיים חדשים ניבנו ע"י סין בלב מסלול השיט, בצידם נמל לצי משחתות, ועליהם מסלולי המראה-נחיתה למטוסי קרב. אין לטעות במשמעותם.

עד כאן! אמר הנשיא טראמפ עם כניסתו לבית הלבן, את הרעיונות הנלוזים הנ"ל יש לעקור בעודם צעירים. הסד"כ העומד לרשותו של טראמפ כולל את: כלכלת ארה"ב עם תל"ג של כ-21 טריליון דולר לשנה; סחר עולמי שרובו המכריע מתבסס על הדולר; מערכות האשראי הבנקאי וכרטיסי האשראי – מבוססות דולר; הבנק העולמי נשלט בעיקרו ע"י ארה"ב ומטְבעו העיקרי דולר; מערכת המסלקה העולמית – SWIFT – אמריקנית. מרבית מדינות העולם, כולל סין עצמה, מפקידות חלק משמעותי מרזרבות דולריות בבנקים אמריקניים. הקצפת בעוגה – את הישגי כלכלת סין המתבטאים ברמות צמיחה גבוהות לאורך שנות דור, חבה סין במידה רבה לרצונה הטוב של ארה"ב, שלהט בעידן אובמה.

עם החלטתו של טראמפ להיכנס למערכת הבחירות הוא סימן שני מוקדים בעולם – הרסניים לארה"ב ו/או לבעלי בריתה: צפון קוריאה ואיראן. שני מוקדים שטופלו באופן קלוקל ע"י מימשלים קודמים שהשאירו אותם בשיגשוגם. לפחות בדבר אחד הוא מצא הסכמה למדיניות קודמיו – הם לא שלחו צבא אמריקני להילחם בהם התקפית, וגם לו אין כוונה כזו.

אלא מה, שני המוקדים מרתקים כוחות צבא אמריקניים למטרות הגנה על האינטרסים שלה ושל בעלי בריתה. במוקד הצפון קוריאני משרתים כ-30 אלף חיילים אמריקניים מכל זרועות הצבא בעלות של כ-30 מיליארד דולר בשנה, ובס"ה קרוב ל-2 טריליון דולר מאז סיומה של מלחמת קוריאה ב-1953.

למרות זאת הגיעה צפון-קוריאה לפיצוץ גרעיני (שלב מתקדם לקראת יכולת איום גרעיני, מה שהיה מעניק לה חסינות מכאיבה). המוקד האיראני מרתק קצת פחות כוחות אמריקניים במזרח התיכון (בערב הסעודית, מדינות המפרץ וכאלפיים וחצי במזרח סוריה). אלא שאיראן קיבלה לגיטימציה להמשך פיתוח יכולת גרעינית בעוד כ-8 שנים ומענק כספי ענק של 150 מיליארד דולר בעודה מאיימת על שכניה, מבצעת התפשטות אימפריאליסטית עויינת ברחבי המזרח התיכון, וממשיכה לגיטימית לפתח טילים באליסטיים ומערכות העשרת אורניום חדישות.

עם כניסתו לבית הלבן ביקש טראמפ מצוותו הבכיר אסטרטגיה וטקטיקה למיגורם של שני המוקדים הנ"ל. מהיועץ לביטחון – גנרל מקמאסטר – קיבל ניירות עמדה עבי כרס מגומגמים וחסרי משמעות, ממזכיר המדינה – טילרסון לא שמע, מהיועץ הכלכלי גארי כהן –התנגדות.

את שלושתם החליף בצוות מקצועי למהדרין בדמותם של מייק פומפאו במחלקת המדינה, ג'ון בולטון כיועץ לביטחון, לארי קאדלו כיועץ הכלכלי ראשי שביחד עם ניקי היילי באו"ם, סטיב מנוחין באוצר, וילבור רוס במסחר – מרכיבים נבחרת חלומות למלחמה, בנשק כלכלי טהור,  כזו שלא נבראה בהיסטוריה.

שלב הטעימות

עם עליית הקבוצות למגרש, מצאו הסינים את הכדור עמוק בשערם עם 1:0 לרעתם. תרגום: על 100 מיליארד דולר ייצוא לארה"ב מוטל מכס כבד.

מאז משלחת סינית יושבת במו"מ מתיש ושוברת את הראש איך משנים את תוצאת המשחק והיא – הפחתה של 200 מיליארד דולר בעודף המסחרי שלה מול ארה"ב תוך שנתיים. הכול שם על שולחן המו"מ, כולל מחיקת הנשק הגרעיני מבובתה צפון-קוריאה במהלך הפגישות שיחלו ב-12 ליוני. אם חסר לסין נפט תיקנהו מארה"ב ולא מאיראן, כי זו תחדל בקרוב לתמוך בשלוחותיה. ממילא הורד משולחן המו"מ נושא ירושלים, אליה כבר הועתקה השגרירות האמריקנית! היו עוד טעימות, אך קצרה היריעה.

המערכה המרכזית

ההתקפה האמריקנית (בפתיח) לא החלה במרכז (סנקציות ישירות) אלא מהאגפים (סנקציות מישניות). כבר עם שריקת הפתיחה הודיעו עשרות חברות ענק (איירבוס, טוטאל, בואינג, בריטיש פטרוליום מארסק וכיו"ב) על פרישתם מהמשחק תוך הפרה בוטה של הסכמים חתומים עם האייתולות ההמומות.

יריבות אחרות של איראן, כמו ערב הסעודית, הצטרפו לחגיגת מטילי הסנקציות והודיעו עליהן לחברות אירופאיות משמעותיות כמו סימנס הגרמנית וכיו"ב.

ההפסדים הכספיים המיידיים הכוללים לנ"ל נמדדים במאות מיליארדים, מה שכבר עתה מאיים על שלמות האיחוד האירופי, במיוחד כאשר חברותיה הבכירות כמו צרפת ואיטליה בנו על פירות ההסכם הנפסד, וכעת ניצבות בפתח תהום כלכלית כרעם ביום אביבי, בעוד מרקל חביבתם קצרה מלהושיע.

מוקדם לסכם. המערכה רק החלה וכבר מותר לשאול בפשטות: האם מתגשמת נבואת "וכיתתו חרבותם לדולרים"? האם כך צריך להראות "תהליך מדיני" אולטימטיבי? ללא אבידות בנפש ועם הושגי-על. בשנות דור אין שום גורם אחר באופק שיכול להשיב לארה"ב במלחמת מטבע! היש מקום בהר "רשמור" לעוד נשיא?

פרופ' חובב טלפז

1 ביוני 2018

* * *

רפי לרמן

סיפור התוכנית הראשונה לגולן 

[פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 1257 מיום 6.7.2017 ומובא עתה פעם נוספת לאחר פטירתו של האדריכל רפי לרמן בשבוע שעבר]

עם מלאת 50 שנה להתיישבות בגולן נראה לי נכון להעלות על הכתב את השתלשלות הדברים שהולידה את תוכנית האב הראשונה לפיתוח רמת הגולן.

סמוך לסיום מלחמת ששת הימים יזם משה סלע ז״ל, איש רשות שמורות הטבע, עריכת סקר כולל לרמת הגולן כאזור לפיתוח, התיישבות, שמירת טבע ותיירות. מסיבה שלא הובהרה לי, משה החליט שאני האיש המתאים לנושא. התקשיתי להיענות מיד לפנייה, כאדריכל שסיים לימודיו שנתיים קודם לכן,  אך משה לא הירפה ולבסוף, באמצע ספטמבר 67', הסכמתי.

הצעתי לחבר מתקופת הטכניון – אדריכל מיכה גלעד – להתחבר לנושא וכך התחלנו בפועל להתארגן לעבודה. בנינו צוות סקר  שכלל את יצחקי גל כאיש שדה, דן פרי עובד בכיר ברשות שמורות הטבע בגליל ובגולן, עמד לרשותנו ג'יפ וכן בניין שלם בקוניטרה, שהפכנו אותו לבסיס היציאה, מקום לינה, ומחסן.

הגדרת המטרות של הסקר היתה כללית ביותר, ולמעשה נותרה בידינו, כאשר הקו המנחה הוא טבע ונוף, אך למעשה היה הכרת חבל ארץ חדש, כמעט ריק מתושבים – נותרו רק היישובים הדרוזיים בצפון הגולן. ההתיישבות הישראלית החלה קרוב מאד לסיום המלחמה – מרום גולן שהתיישבה בבניינים  הריקים של קוניטרה, עד להקמת יישוב הקבע.

הסקר נערך בשיטתיות בסיורי שדה שכללו מילוי טפסים, רישומים וצילומים לנושאים שונים, דוגמת יחידות נוף, אתרים בנויים, מקורות מים וכדומה. ההתרשמות הראשונה שלי מהגולן היתה בזמן המלחמה, בעלייה על המדרונות מול המוצבים הסורים, בנוף אפור, קודר, סלעי בזלת שחורים בנוף הפתוח והחשוף מצמחייה, בין גדרות אבני בזלת שנבנו בין החלקות החקלאיות, קירות האבן הכהים של בתי הכפרים העלובים. ההתרשמות הראשונה הקודרת השפיעה על תפיסת הנוף הכוללת שלי ביחס לרמת הגולן.

אולם תפיסה זו הלכה והשתנתה ככל שהתקדמנו במהלך הסקר. נגלו פינות החמד של הגולן, הנחלים הזורמים, קניוני מנסרות הבזלת המרהיבים, נופי השלג של החרמון, השיפעה של ביצות הבטיחה וחופי הכנרת, אתרים ארכיאולוגיים מרשימים, מיסתורין סביב רוג'ום הירי, שנתגלה לי בטיסת סיור במטוס קל והפתיע במיבנה המעגלי המרשים, גילוי גמלא בהברקה של יצחקי גל ועוד.

במהלך העבודה נוצר קשר הדוק עם עוזי גדור – מתכנן במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית שעסק בתיכנון ההתיישבות החקלאית בגולן, ונושאי התיכנון בהם עסקנו במסגרת הסקר – השתלבו בתוכניות ההתיושבות החקלאית בגולן.

 בשלב מסוים בעריכת הסקר פנה אליי אדריכל ידוע בהצעה לשתף איתו פעולה  בקידום תוכנית לשיקום קוניטרה – שיפוץ הבניינים הסוריים הנטושים והפיכת העיר לישראלית – תוכנית שהוזמנה על ידי משרד השיכון. סירבתי להצעה, שנראתה בעיני טעות רעיונית בסיסית, החוזרת על התהליכים שהתרחשו בערים הנטושות בישראל מיד לאחר מלחמת השחרור. פיתוח עיר ישראלית בקוניטרה – בירת הגולן הסורי הקשורה לדמשק – תהיה בחזקת טעות עקרונית ביחס לפיתוח העתידי בגולן.

כתוצאה מהפנייה העלינו בפני עוזי גדור את הצורך בתיכנון איזורי כולל לגולן, במטרה למסד במסגרת תיכנונית כוללת את הרעיונות השונים שהתפתחו סביב נושא יישוב ופיתוח האזור ובמיוחד את נושא מיקום עיר מרכזית בגולן אשר תבטא את הקשר של הגולן עם ישראל. לקידום הנושא מונה צוות תכנון רב-תחומי לעריכת תכנית אזורית כוללת לגולן כאשר לנו נועד תפקיד המתכנן הפיזי הכולל.

 תוך זמן קצר גובשה תוכנית שהתבססה על היכרות טובה ומפורטת עם תכונות ומבנה השטח של הגולן. מיספר ואופי היישובים החקלאיים נקבעו על בסיס היתרונות היחסיים ומצאי הקרקע החקלאית בגולן, ובדיעבד ניתן לומר כי היתה בתוכנית הערכה מדויקת מאוד ביחס להתפתחות הענפים המשגשגים כיום בגולן דוגמת הכרמים ויקבי היין, גידול בקר, פירות נשירים ועוד.

התוכנית כללה מרכיב תיירות וטיילות מאסיבי המבוסס על ספורט חורף בחרמון, נופש חופי לאורך חופי הכנרת, טיילות באתרי הנוף והארכיאולוגיה ועוד. המגבלות הפיסיות איפשרו תיכנון כ-20 יישובים חקלאיים. איכלוס מאסיבי יותר חייב הקמת יישוב עירוני.

בתוכנית נעשה ניתוח זיקות שנועד להמחיש כי קוניטרה היתה בירת הגולן הסורי, הקשורה לדמשק, בכיוון צפון מזרח, בעוד "בירת" הגולן הישראלי צריכה להיות מקושרת למוקדי האוכלוסייה בישראל בכיוון דרום מערב. קבענו מיקום מועדף במרכז הרמה במפגש כביש העלייה מגשר בנות יעקב  עם כביש עתידי משפך הירדן לכנרת לאורך שלוחת יהודיה ועם כביש אורך שיעבור במרכז הגולן – מיקומה של קצרין היום.

התכנית ריכזה את כל הישובים העתידיים לאורך הכביש המרכזי שהוצע במרכז הגולן, במטרה להימנע מחזרה אל המצב ששרר בגליל העליון ערב מלחמת ששת הימים, שבו הסורים חלשו בנשק קל ובתצפיות על היבשובים לרגלי הרמה, ותקריות הגבול העיבו על החיים הסדירים. התוכנית התעלמה מהבעיות הפוליטיות קשורות במידת ה"בעלות" של ישראל על השטח, ונבנתה בהנחה כי ההתיישבות והאיכלוס בגולן נועדו ליצור עובדה מדינית-פוליטית יציבה בכל מו"מ עתידי. התוכנית סוכמה בחוברת שהוגשה לממשלה בשבוע שבו הלך לוי אשכול – ראש הממשלה – לעולמו.

במהלך עריכת הסקר והתכנון, שכלל בנוסף לתוכנית האזורית הכוללת –  תיכנון מפורט לאתר הסקי בחרמון, תיכנון מפורט לאזורי התיירות והנופש לאורך חופי הכנרת ואיתור שטחים לשמורות טבע, שטחי ייעור קידום סלילת כבישים וכדומה. נוצרה מערכת קשרים אופרטיבית עם גורמי ביצוע דוגמת ק.ק.ל, מ.ע.ץ, הצבא, החברה הממשלתית לתיירות, המחלקה להתיישבות ועוד. כדי למנוע השתלטות חקלאי עמק הירדן על אדמות לאורך חופי הכנרת יזמנו והבאנו לגולן את אדריכל הנוף יוסף סגל ז"ל, לעבודה מול קק"ל, לתכנון וליווי הביצוע של נטיעת חורשות אקליפטוס לאורך חופי הכנרת במטרה להבטיח שימורם למטרות נופש ותיירות.

המשך הסיפור התפתח באופן בלתי צפוי. התפתח קונפליקט סמוי בין יישובי עמק הירדן לבין מגמות התכנון ביחס לאדמות הבטיחה – שטח חקלאי מול שמירת טבע, נוף ותיירות. במהלכו התפתחו "טלטלות" מוזרות.

אולם התוצאה היתה מרחיקת לכת: עוזי גדור הועבר מתפקידו כמתכנן במחלקה להתיישבות במחוז הצפון, התוכנית הכוללת שערכנו נמוגה איכשהו בין הגורמים השונים שפעלו בגולן. משרד השיכון המשיך לשפץ דירות בקוניטרה, עובדה שנעלמה מאוחר יותר מהתודעה הציבורית. היאחזות נח"ל הוקמה מדרום לתל פארס, קרוב לקו הפסקת האש, נהרסה בהפגזה סורית והוקמה מחדש בעומק השטח, בדומה לתפיסה הפיסית שגובשה בתוכנית שלנו, ואיש לא קיבל אחריות על המשגה.

בסיכום: חלק ניכר ממערכות התחבורה שהצענו בתוכנית בוצע בפועל, מערך היישובים נפרש באופן דומה למוצע ובעיקר – קצרין הוקמה במרכז הגולן ומתפקדת כראוי, אזורי התיירות בחופי הכנרת ובחרמון פותחו ומהווים מוקדי נופש ותיירות ברמה הארצית. למרות שהתוכנית לא  קיבלה מעמד סטטוטורי, היתה לה השפעה ממשית על התפתחות תמונת ההתיישבות והפיתוח של הגולן.

*

אהוד שלום,

כקורא מתמיד של עיתונך אני מלא הערצה למסירות, להתמדה ולחריצות שלך בהפקת העיתון. ברכותיי להמשך פורה רב שנים.

בעקבות חגיגות 50 שנה לגולן הישראלי מצאתי לנכון לצרף כאן סיפור קטן על ראשית תכנון הגולן שבו הייתי מעורב. 

אשמח לקשר,

בברכה ובידידות,

רפי לרמן

4.7.17

אהוד: רפי לרמן למד איתי בכיתות שביעית ושמינית "הומאנית" [ספרותית] בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב. המחנכת שלנו, והמורה להיסטוריה, אמנות וספרות כללית, היתה המנהלת טוני הלה, והמורה לספרות עברית היה יעקב בהט.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

ולא סיפרתם לי על הפרהוד

ולא סיפרתם לי כלום על הפרהוד,

ולא על ההסתה והצעקות: "אדבח אל יהוד"

ולא על עריפת הראשים

ולא על אונס וריטוש בטני נשים הרות

ולא על השחיטה של גברים, נשים, זקנים ותינוקות

ולא על השוד, הביזה, החורבן וההרס

ולא על כל השנאה והארס,

ולא ידעתי, שבבוקר חג השבועות, ו' בסיוון, ה'תש"א

מיד אחרי "תיקון ליל שבועות",

כשכולם מטוהרים ומקודשים

ובבגדים לבנים לבושים,

כשכול הלילה בבתי הכנסת בילו,

קראו תהילים ו"מגילת רות", והתפללו, וריננו דברי שבח ותפילות ואת תרי"ג המצוות שיננו,

וכשהשמש זרחה השוחט שחט...

ושום מלאך לפתע לא גח ולא אמר, אל תשלחו יד...

והשוחט המשיך וטבח ורצח...

ידעתי רק שאחי הבכור, שמעון, נקרא, על שם בנה,

של אחת הדודות, שעל שמה, אני נקראתי, חנה,

שראשיהם נערפו באסון "הפרהוד",

כשקראו: "אד'בח אל יהוד."

ולא סיפרתם איך כל אחד מכם ניצל ושרד את הפרעות

ומה עבר עליכם באותן השעות המזוויעות

ואיך התחלתם בפחד איום לחיות

מחשש לבאות.

סיפרתם רק, שאחרי האסון,

הרגשתם שהאדמה מתחתיכם רועדת,

ושלא תוכלו להמשיך על "סיר הבשר" לשבת

ועל כל העדה לקום ולצאת, בדרך קשה ומתישה, למולדתכם הישנה, אחרי אלפיים שנה,

שהייתה משועבדת בידי עמים זרים,

שהפכו אותה לשמה ולשממה

ובלי בניה איכה ישבה בדד,

מחכה לקיבוץ בניה בתוכה,

שתגאל אותם והם אותה

לחדש כקדם את דמותה

כי אין אחרת זולתה.

ולפני שפעמי המשיח נשמעו

קמתם ועשיתם...

מי היה מאמין???

30.5.2018

חנה סמוכה מושיוב

* * *

יוסי אחימאיר

ההתערטלות הפומבית של מר פרדו

אני יכול לשער שרבים מאלה שצפו – כמוני – ב"עובדה" של אילנה דיין, נעו על כורסתם באי-נוחות ובאי-נחת, עד כדי חלחלה. לא בגלל הסיפורים החדשים נגד ראש הממשלה נתניהו, לא בגלל אילנה דיין, שעושה כתמיד עבודה עיתונאית מעולה – אלא בגלל המרואיין.

לקח לו כמעט שנתיים, למר תמיר פרדו, מאז עזב את תפקיד ראש המוסד, כדי לפתוח את הפה ולשפוך סודות, בלא מעצור או היסוס. ואתה – לך תדע מה בהם אמת, מה חצי אמת, מה לא אמת.

אבל לא זו השאלה. הבעייה היא, מה מניע אנשי-סוד לפטפט את עצמם לדעת, עד תום? היכן הריסון והאחריות? האם חשף ונחשף כדי לספק את יצר הפירסום העצמי ולפצות את עצמו על עשרות שנות אלם?

הוא לא הראשון, מר פרדו, אבל אמש גרם נזק עצום למוסד "המוסד" ולאמון הציבור באנשי-הסוד-כביכול. לא מה שסיפר (אמת או לא אמת) על נתניהו היה העיקר והחשוב בתכנית "עובדה" אלא ההתערטלות הפומבית – שמשום-מה לא צונזרה.

איזו הצגה...

בזכות הנכים ראיתי ביום חמישי את התוכנית "עובדה". וכל-כך למה? ובכן, היינו בדרכנו להצגה בתיאטרון "גשר" – ואז נתקענו בנתיבי איילון, בפקק הענקי שגרמו לו המפגינים הנכים. הבנו מיד כי נאחר, אבל חשבנו על נהגים ונוסעים אחרים, מימין ומשמאל, קדימה ואחורה, עצבנים כולם, שממהרים בדרכם, איש איש וסיבותיו, והן חשובות בהרבה מעוד הצגה שאנחנו עומדים (כפשוטו) להפסיד.

חצי השעה היינו תקועים בפקק שכמותו לא ראיתי מעודי, בעוד מחוגי השעון אינם נעצרים, ושעת תחילת ההצגה כבר הגיעה. הגענו – באיחור ניכר – לאזור התיאטרון, אבל אז הסתבר שכל החניונים בסביבה מלאים עד אפס מקום. והפעם לא באשמת הנכים. מן הפח של הפקק בנתיבי איילון נפלנו אל הפחת של הפקקים באזור אולם "גשר" ביפו.

חזרנו אפוא הביתה (הדרך חזרה לא היתה פקוקה) בלא שראינו את ההצגה (תיאטרון לטבי – ללא מילים), לאחר שעתיים וחצי בדרכים-לא-דרכים, במדינת הפקקים.

בדרכנו חזרה פיצינו עצמנו בכמה בייגלאך חמים – ואז נפלנו על הפה הגדול של האיש שתמיד שתק, תמיר פרדו.

איזו הצגה! אין מילים.

העיר ה"מחתרתית" ביותר...

איזו עיר בישראל גילה כפול מגיל המדינה? – פתח-תקווה כמובן, בת 140.

ציינתי זאת באירוע גדול שנערך בפתח-תקווה בהשתתפות מאות תלמידים, אירוע הוקרה מרשים ביותר לארבע המחתרות הלוחמות בטרם קום המדינה: ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל ולח"י.

בברכתי הזכרתי עוד יובל – 100 שנה לכיבוש הארץ על-ידי הצבא הבריטי מידי השלטון התורכי-עות'מאני, ובהשתתפות שני גדודים עבריים ובהם הלויטננט זאב ז'בוטינסקי, הוגה רעיון הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

היה זה כשנה לאחר שניתנה הצהרת בלפור, שהפיחה תקוות גדולות בעם היהודי, שהינה הבריטים יגשימו לנו את חלום הבית הלאומי בארץ-ישראל. אלא שלא כך קרה. הבריטים בגדו ביישוב היהודי ולכן לא היתה ברירה אלא להילחם בהם, ב"שלטון הזר", כפי שהגדיר אותו ראשון אבי-מורי אב"א אחימאיר. ארבע המחתרות הן שסללו את הדרך ליציאת הבריטים ולהקמת מדינת ישראל.

באירוע הושרו הימנוני המחתרות, ניתנו אותות הוקרה לוותיקי המחתרות, ונשאו דברי ברכה גם השר צחי הנגבי, בנם של לוחמי מחתרת לח"י עמנואל ז"ל וגאולה כהן תבל"א, ראש העיר יצחק ברוורמן, יו"ר ברית חיילי האצ"ל יאיר אסיסקוביץ וראשי מערכת החינוך בפתח-תקווה.

מזמן לא הסתובבתי בעיר הזאת. היא משנה פניה, מצמיחה מגדלים לשמיים, אבל גם מנציחה יותר מכל עיר אחרת בישראל את גבורת לוחמי המחתרות, הן במערכת החינוך והן בעשרות האנדרטאות הפזורות ברחובותיה.

שרידי "אלטלנה" יימשו מן הים

שורה של זרים ובהם זר מכון ז'בוטינסקי הונחו ביום רביעי לפנות ערב על אנדרטת "אלטלנה" בבית העלמין נחלת-יצחק, באזכרה הממלכתית לחללי ספינת הישע של האצ"ל, במלאת 70 שנה לנפילתם באש צה"ל ובהוראת דוד בן גוריון. על האנדרטה חקוקות מילותיו של מנחם בגין ז"ל: "מלחמת אחים לעולם לא!"

כמדי שנה נשאו דברים בעצרת נשיא המדינה וראש הממשלה. בנימין נתניהו לא ויתר על השתתפותו, למרות האירועים הביטחוניים הבוערים, ואכן מיד בתום האזכרה מיהר לישיבת הקבינט בקריה בתל-אביב.

"לקבוץ ברזל ולטפח את קיר הברזל – זה מה שמניע אותי," אמר ראש הממשלה, כשהוא מצטט את זאב ז'בוטינסקי. הוא הוסיף: אילו הנשק שהיה על "אלטלנה'" היה מגיע לייעודו במלחמת השיחרור, פני המדינה וגבולותיה היו שונים.

ראש הממשלה הזכיר במיוחד את אחד החללים, אברהם סטבסקי ז"ל, וציין כי היה קרבן עלילת הדם בפרשת ארלוזורוב. "אבי הוא שפעל להאיר את עיני הרב קוק, שלחם בעלילה והציל את סטבסקי ואת אביך, יוסי, אב"א אחימאיר, מהאשמה."

ראש הממשלה ציין, כי הינחה את מזכיר הממשלה לאתר את שרידי "אלטלנה" במעמקי הים ולהציבם לידי בית גדי על החוף בתל-אביב. "חרטנו על לבנו את לקח 'אלטלנה' – אחדות פנימית וכבוד הדדי."

סטבסקי היה אחד משלושת ה"נאשמים" בפרשת רצח ארלוזורוב בשנת 1933 על שפת הים בתל-אביב. הוא וחבריו כמובן לא היו הרוצחים – אבל 15 שנה מאוחר יותר סטבסקי עצמו נרצח, באותו מקום שבו נרצח ארלוזורוב בידי שני ערבים מיפו, סטבסקי כשעלה ארצה על סיפון "אלטלנה" ביוני 1948.

הספר "המשפט" שכתב אבי מוקדש לדמותו ולזכרו.

יוסי אחימאיר

אהוד: בשנת 1990 פירסמתי מאמר ב"הארץ" בו כתבתי שמזלנו הוא שבן-גוריון פירק את האצ"ל והלח"י ואת מפקדת הפלמ"ח, אחרת היינו נראים כמו מדינת לבנון השסועה במלחמת אזרחים.

ראש הממשלה היה אז יצחק שמיר, ובתגובה לדבריי החרים את טקס הענקת פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל לסופרים עבריים לשנת 1990, זאת גם לאחר שלא הסכמתי להראות מראש לנציג הקרן אביגדור שחן את הדברים שאני עומד לשאת בטקס בשם הסופרים הזוכים [לא התכוונתי אז כלל להעלות את הנושא הפוליטי אבל סירבתי מטעם עקרוני שיפקחו על דבריי].

לכן לא חתם שמיר על תעודת הפרס שלי.

על אי-חתימתו הייתי גאה לולא לא חתם אז גם על התעודה של יצחק לאור.

מזלנו ש"אלטלנה" הופגזה ב-1948. חלק ניכר מן הנשק שהביאה כבר פורק קודם לכן בחוף כפר ויתקין, ומה שנותר והושמד היה מיועד לאצ"ל, שאז ראה עצמו כארגון שאינו סר למרות ממשלת ישראל – באזור ירושלים!

* * *

אהוד בן עזר

דברים בטקס קבלת פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, אוקטובר 1990

כבוד שר החינוך והתרבות זבולון המר, גברת מרים אשכול, יו"ר ועד הנאמנים של הקרן אהרון ידלין, יו"ר אגודת הסופרים שמאי גולן, בני משפחות הזוכים, שופטים ואורחים נכבדים – – בשם זוכי פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, ואולי גם בשם ציבור הסופרים בארץ – בחרתי לדבר תחילה כסופר, ואחר-כך גם כעסקן ספרותי.

אנחנו, בישראל, הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.

היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות יצרה וגם סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה. מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימים של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשר הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבט לאומית, תרבותית והיסטורית, וזוהי היהדות שלנו.

כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על תקופות אחרות, כך בעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזיי לבד מן השואה, הקאטאסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בהיסטוריה היהודית החדשה שלנו בישראל, בספרות שנכתבה כאן, לסוגיה. כי הסופר הוא מעין מרגל, סוכן של העתיד שחי בהווה. כשהוא במיטבו הוא משמש בית-דין של אדם אחד שביצירתו מעצב את העבר, מעצב את ההווה ומרגל למען הדורות הבאים – כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו.

זה כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת מצחיק, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי; וסך-הכל של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.

בישראל מצוי כיום הריכוז הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליון יהודים דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת כי בדור הבא יגדלו בני העולים בתרבות העברית. זה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא לתרבות המשותפת את המיטב, וגם את הכואב, מכל מקום שממנו בא.

התופעה הזו שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה בעיקר אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, דתי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, אפילו התרבות העברית החדשה החלה שם, המרכז שלה עבר לארץ-ישראל רק בין שתי מלחמות עולם. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין באירופה המשך לאומי לתרבות היהודית, ששפתה העיקרית היתה אידיש.

אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל לרובם אין תרבות לאומית, זהות לאומית – נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מהתרבות האמריקאית, והסופרים היהודים שם הם חלק מהספרות האמריקאית.

לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום. מעולם לא ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.

כל אחד מאיתנו הסופרים מקדיש את חייו לתרבות העברית כשבליבו תקווה שאם מעט ממה שכתב יזכה לעמוד לנצח בספרות העברית, בתרבות היהודית – הרי שחייו לא היו לשווא. אם אחוז אחד משפע היצירה העברית המקורית הפוקד אותנו ייעשה קלאסי וידבר אל לב הקוראים בדורות הבאים – הרי שחיינו כולנו בתור הזהב של היהדות בישראל, ויצירתנו העברית-הישראלית היתה אחד ההישגים המפוארים והחשובים של היהדות בתקופתנו.

לכן מדהים וגם מעציב שדווקא הסופר העברי, שאמור היה לחגוג ברינסאנס התרבותי הפאנטאסטי הזה – הוא מסתובב כאבל בין חתנים. הוא היחיד שכדי להגשים את עצמו במקצועו – חייב להתפרנס ממקצועות אחרים. מבחינה זו נחות הוא ממורה באוניברסיטה, מבחור-ישיבה שתורתו-אומנותו, מעיתונאי, מכל בעל מקצוע חופשי אחר בעל ותק ומעמד הדומים לשלו.

מצב זה אינו מחוייב המציאות. הסופר העברי אינו מבקש גמילות-חסד, תגמולים ומילגות ציבוריים, הוא עומד על זכותו המקצועית לקבל שכר-סופרים ותמלוגים הוגנים על השימוש שעושים ביצירותיו. אילו תומלג הסופר כראוי בדרך השיווק של ספריו והשימוש בהם – אולי לא היה צורך לתגמל אותו על ידי קרנות הציבור.

אמנה בקצרה נושאים אחדים:

יושבת על המדוכה ועדה שמינה שר-המישפטים כדי שתכין חוק זכויות יוצרים חדש. הופענו בפניה, משלחת של אגודת הסופרים, והגשנו תזכיר מפורט ומכובד, שהוכן על ידי יועציה המשפטיים של האגודה. ביקשנו שיובטחו בחוק החדש זכויות יסוד של הסופר בהתקשרותו החוזית עם המו"ל, כגון: זכויות אינן מועברות לצמיתות, אחוז מינימלי של תמלוגים, חובת דיווח תקופתי על מכירות, ביטול החוזה באם הספר אזל והמו"ל אינו מוציא מהדורה חדשה, ועוד. הבאנו דוגמאות לכך מן המתוקנות שבמדינות אירופה המערבית בימינו. מתגובת חברי-הוועדה לא התרשמנו, זאת בלשון המעטה – שטובת הסופר עומדת בראש מעייניהם.

בתקופת כהונתו של שמעון פרס כראש הממשלה הוקמה ועדה לבדיקת מעמד הסופר העברי, ואחת מתביעותינו העיקריות היתה שישולמו לסופרים תמלוגים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות. מה שקיבלנו הוא הסדר תשלומים, לא תמלוגים. הסדר שאינו מעוגן בחוק. הסדר אשר לפיו מתחלק סכום שנתי לא-גדול בין יותר ויותר סופרים, שרובם מקבלים מדי שנה פחות ופחות סכומים עבור יותר ויותר ספרים שכתבו והוציאו לאור, ונמצאים לשאילה בספריות.

זאת ועוד, כשמונים ושניים אחוז מהשאלות הספרים בהסדר הקיים כיום הם של ספרות ילדים ונוער, ורק כשמונה-עשר אחוז – למבוגרים. אבל השמונה-עשר אחוז מקבלים שבעים אחוז מהסכום העומד לחלוקה, ואילו השמונים-ושניים אחוז, שאין להם שום ייצוג בוועדה הקובעת את מפתח החלוקה – הם מתחלקים בשלושים האחוז הנותרים מן הסכום. אם שר החינוך רוצה לשלם תמלוגים רק לסופרים למבוגרים – בבקשה, יאמר זאת בפירוש, אז תהא הדלת פתוחה לסופרי הילדים לבקש הסדר דומה. אם לא – אזי יש להגדיל את סכום התמלוגים העומד לחלוקה ולדאוג שיחולקו בצורה הגיונית וצודקת יותר.

ח"כ גד יעקבי הגיש לכנסת הצעת חוק בדבר תמלוגים לסופרים בגין שאילה מספריות, הצעה שנוסחה בידי עו"ד אלי זהר, היועץ המשפטי של אגודת הסופרים, לפי הדוגמאות של מערב-אירופה. אם תתקבל ההצעה בכנסת, ומשרד החינוך צריך להיות מעוניין בכך, יעוגן בחוק ההסדר הרופף שקיים כיום.

הכנסת קיבלה בשעתה חוק אחר, חוק הספריות הציבוריות, חוק שעל ביצועו מופקדים משרד החינוך והתרבות והרשויות המקומיות. הם עושים הרבה, אך לא די. מדוע? חוק זה, המחייב הקמת שירותי ספריות ציבוריות לאוכלוסיה על פי גודלה – נתקבל ללא הסעיף התקציבי, לכן אינו מבוצע במלואו. אילו בוצע במלואו – היו כמעט כל ספרינו נרכשים ונמצאים במאות הספריות הציבוריות וספריות בתי-הספר בארץ, ומיותר לפרט כאן את חשיבות הדבר.

אגודת הסופרים גיבשה במשך השנים תעריפוני מינימום לדברי מקור, תרגום, עריכה והרצאות. מאבק עיקש של הסופרים, כל אחד מול המו"ל או מזמין ההרצאה, הביא בדרך-כלל להכרה בתעריפונים. מי אינו מכיר בהם? כל משרדי הממשלה והמוסדות התלויים בה, כולל משרד החינוך והתרבות.

כאשר הקים ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל את הקרן לפרסי יצירה, היה מיספר הפרסים בשנה חמישה, כולם מפירות הקרן. בינתיים היתה אינפלאציה, והיו החלטות ועדת המנכ"לים לבדיקת מעמד הסופר, מטעם ראש הממשלה דאז שמעון פרס, ואלה קבעו כי יינתנו עשרה פרסים בשנה. למימון כל אלה כבר לא הספיקו פירות הקרן, ומזה שנים בא עיקר המימון מתקציב משרד החינוך והתרבות. מי שיודע את קשיי התקציב – הוא יכול להעריך את התעקשותם ואת הצלחתם של היו"ר וחבר-הנאמנים של הקרן, שעושים עבודתם בהתנדבות, ושל משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות והאגף לתרבות ולאמנות – לקיים את תנאי הקרן במלואם, לשמור על ערכו הריאלי של הפרס, כולל גילום המס, ולהעניק אפשרות כמעט יחידה לסופר עברי לזכות בשנת שבתון פעם או פעמיים בחייו. על כך תודתנו נתונה להם בשמנו ובשם התרבות העברית.

סופרים רבים מבינינו סבורים שעסקן ספרותי אינו יכול להיות סופר חשוב, לכן הם נרתעים מלעסוק בפעילות הזו. רבותיי, הלוואי שכל מי שאינו עסקן ספרותי – היה סופר חשוב, כי אז היינו חיים בתקופה של פריחה גדולה, גדולה מאוד. האמת היא שסופרים חשובים רבים, במרכאות ובלעדיהן, רואים עצמם כפרימאדונות וסבורים שלמטה מכבודם לעזור במאבק המקצועי של אגודת הסופרים ושל ציבור היוצרים בארץ – אך אותם סופרים נהנים גם נהנים מפרי ההישגים של המאבק המקצועי, כגון תעריפונים, כגון פרס זה שניתן גם לסופרים שאינם חברי האגודה, כגון תמלוגים מהספריות הציבוריות אשר משולמים, ובצדק, לכל סופר, גם אם אינו חבר האגודה.

ברנר וביאליק לא ראו זאת למטה מכבודם להקדיש מזמנם וממרצם לעסקנות הספרותית. כותב ביאליק באחת מאיגרותיו: "יש עיתים שאין שום אדם, בר-השפעה כל שהיא, בן-חורין להיפטר מעסקי הציבור. ואני לפי טבעי, עם כל בחילת נפשי לעסקנות שמוציאה את האדם מעולמו הפנימי, ומרחקתו מנפשו, איני איגואיסט עד כדי כך שאבכר את צורכי עצמי על צורכי הציבור. ובכלל איני רואה את הסופר כחתן בלילה הראשון, שהוא פטור מכל המצוות."

שלמה שבא, אשר מספרו היפה על חיי ביאליק, "חוזה ברח", צוטט קטע זה, סבור, שאם היו אומרים על ביאליק שהוא משורר לא-מוצלח – זה לא היה איכפת לביאליק, אך אילו גונב לאוזני ביאליק שמספרים עליו שהוא סוחר לא-מוצלח – זה בוודאי היה מעליב ומרגיז אותו מאוד.

ארשה לעצמי לחתום דבריי ב"אני מאמין" של עסקן ספרותי. דבר ראשון: אם יאמרו עליו שהיה סופר לא-מוצלח לא ייעלב. וכי יכול היה להיות משהו אחר מאשר סופר? אבל אם יאמרו שהיה עסקן לא-מוצלח, זה יעליב אותו מאוד כי בעסקנות היה יכול גם שלא לעסוק, אלמלא חשב שחשוב מאוד לעשות זאת.

דבר שני: כאשר יתומלג הסופר העברי כראוי בדרך השיווק של ספריו והשימוש בהם – אולי לא יהיה צורך לתגמל אותו על ידי קרנות הציבור.

תודה רבה בשם כל זוכי הפרס.

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.6.18

* ההפסקה והאש – האם ישראל ניהלה מו"מ עם חמאס על הפסקת אש? התשובה היא חיובית. אמנם מו"מ עקיף, אך גם מו"מ עקיף הוא מו"מ. ואיני רואה בכך כל פסול. עלינו להיות ריאליים. חמאס הוא אמנם ארגון טרור, אך הוא גם יישות שלטונית. הוא האוייב. וגם עם האוייב המר ביותר מגיעים להפסקות אש. הרי אין לנו אינטרס במלחמה. עצם הפסקת האש היא צעד נכון וחיובי. חרף דברי הרהב השגרתיים של חמאס, אין ספק שהוא חטף מכה קשה, ומבחינתנו נכון היה להגיע להפסקת אש.

הבעייה היא בתנאי הפסקת האש. הפסקת האש היתה חייבת לכלול את הפסקת טרור ההצתות. אין יותר אש מן האש הזאת, המכלה את שדותינו, והיא חייבת להיפסק. שרים בממשלה הגדירו את עפיפוני התבערה כשווי ערך לרקטות. הפסקת אש שאינה כוללת את העפיפונים הללו, כמוה כהפסקת אש שאינה כוללת ירי רקטות. הפסקת אש שאינה כוללת את עפיפוני התבערה – כמוה כהשלמה עם אותם עפיפונים.

על ישראל להבהיר באופן חד משמעי, שדין עפיפון תבערה כדין רקטה, ואם ימשך טרור ההצתות, היא תחזור לתקוף בעזה במלוא העוצמה.

* מתבייש אני – כאשר ישראל מפעילה כוח מופרז כדי למנוע מרקטות פלשתינאיות לממש את זכות השיבה שלהן, אני מתבייש להיות ישראלי.

* אני מבין את מוסי רז – ח"כ מוסי רז התראיין ודיקלם המצור מצור מצור, המנטרה התורנית אחרי אקיבוש, אקיבוש, אקיבוש. ואני מבין אותו. וכי מה הוא יאמר? כל חיי טעיתי והטעיתי?

* רגע של עברית – מצור = הגדרת שטח שהוגדר כ"כבוש", אחרי שישראל יצאה ממנו, כהצדקה להמשך התוקפנות נגדה.

* דירתו הפרטית – ראש הממשלה מקבל מן המדינה דירת שרד, וכל הוצאותיה ממומנות על חשבון המדינה. דירתו הפרטית היא עניינו האישי. אין שום סיבה שהמדינה תשלם ולו אגורה שחוקה אחת על אחזקת הדירה, זולת אבטחה. ראש הממשלה יכול להשכיר את הדירה, הוא יכול להשתמש בה כדירה שנייה – זה עניינו הפרטי.

כמובן שהדברים נוגעים גם לנשיא ולכל מי שמקבלים דירת שרד.

 יש לעגן זאת בחוק.

* פלורליזם – "חינוך בחברה רבת תרבויות: פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים." נשמע טוב, נכון? מי שכתבה את הספר הזה היא הפרופסור פנינה פרי, ההיא ממופע האימים הדוסופובי בנתב"ג, עם הצחוק הרע שנלווה אליו.

אני מכיר פלורליסטים מן הסוג שלה. הם פלורליסטים אמיתיים, באמת. אבל רק כלפי אלה שהם בדיוק, אבל בדיוק בדיוק, פלורליסטים כמותם.

* ניגון הדיבור של האחד מנשב רוח שמניף את המפרש של האחר – במשך שנים רבות, נהגתי מדי שבוע לפתוח את קריאת עיתוני השבת בעמוד שלפני האחרון במוסף השבת של "מעריב", במדורו של אדם ברוך "שישי". רק אח"כ, התפניתי לקריאת העיתונים. קריאת "שישי" היתה בעבורי מעין טקס, קבלת שבת פרטית, שטענה אותי במטען תרבותי, אינטלקטואלי ורוחני רב משמעות. בעקבות המדור, קניתי וקראתי בשקיקה את כל ספריו של אדם ברוך. לצערי, מעולם לא נפגשנו, אך עד יומו האחרון הקפדתי לקרוא כל מילה שכתב.

אדם ברוך נהג לדבר על השפה היהודית והשפה הישראלית, לדלג בווירטואוזיות בין השפות ולתרגם ולהנגיש שפה לדוברי רעותה. ואני תמיד סברתי, שיש שפה אדם ברוכית. כפי שיש שפה מאיר אריאלית. כפי שיש שפה ניסים אלונית. ואת השפה של אדם ברוך, אי אפשר לשחזר. רק אדם ברוך יכול לכתוב בה.

בגיליון השבת של המוסף הספרותי של "הארץ", הופיעה מסה מרתקת על אדם ברוך, של מורן שוב. הרבה כתבו על אדם ברוך מאז מותו, אבל ייחודה של המסה הזאת, היא שזו הפעם הראשונה שקראתי מאמר על אדם ברוך, בשפה האדם ברוכית. ולכן, ממש התרגשתי לקרוא את המסה.

בקרדיט למסה נאמר "מורן שוב עבדה עם אדם ברוך ב-11 השנים האחרונות לחייו כמפיקה וכעורכת ספריו."

איני יודע אם מורן הפנימה את שפתו וסגנונו עד כדי כך שזו כתיבתה, או שהיא התאמצה במיוחד לכתוב כך את המסה הזאת. רמז להטמעת שפתו בתוכה, היא נתנה בפסקה הבאה, לקראת סוף המסה: "ומאחר ולמדתי את השפה שהציע לי אדם והקשבתי קשב רב למנגינה שבה ניגן את דבריו, יום אחד הבנתי, שנים אחדות אחרי מותו, שעם אדם חייתי בשפה, ושם ואז נתגלו לי תשובות לשאלות ששאל אותי מבלי שידעתי רגע קודם את התשובה. ובאופן דומה הייתי שואלת אותו שאלה ויודעת את התשובה רק מעצם ששאלתי והוא היה משיב: 'אתן לך יומיים לחשוב על זה ואם לא תמצאי את התשובה חזרי אלי,' ותוך דקה מצאה התשובה את דרכה אל ליבי. אני לא יודעת להסביר את זה מלבד להצביע על כך שכשמקיימים שיח מתמשך ונאמן ואינטימי, ניגון הדיבור של האחד מנשב רוח שמניף את המפרש של האחר לעבר התשובה."

נפלא!

* ולהבדיל – ולהבדיל, באותו גיליון של "הארץ", התייחסות נוספת לאדם ברוך היתה במדור ביקורת הטלוויזיה. יום קודם לכן שודר בערוץ 8 סרט על אדם ברוך. לא ראיתי את הסרט, כך שאיני יודע לחוות עליו דעה, אבל אני משער שהוא סרט טוב, בזכות ביקורת הטלוויזיה עליו. רוגל אלפר פירסם פשקוויל שטנה נגד הסרט ופסק נחרצות: "לא ראוי לשידור." לא פחות.

וזה לא כל כך צריך להפתיע, כי תופעת אדם ברוך היא כל כך יהודית, שאך טבעי שכך יתייחס עליה האנטישמי הקטן הזה.

* ביד הלשון: עלייה לקרקע – אתמול, ב-2 ביוני, מלאו בשעה טובה ארבעים שנה לעלייה לקרקע של חלוצי קיבוץ אורטל, הקיבוץ שלי.

מדוע אנו אומרים עלייה לקרקע? הרי מדובר בעלייה על הקרקע. לכאורה, מדובר בשיבוש לשון. אך אני אוהב את השיבוש הזה. איני יודע אם הדבר נעשה במודע או שלא במודע, אולי זה רק מדרש-שם אישי שלי, אך בעיניי הביטוי עלייה לקרקע מתכתב עם "עלייה לרגל", העלייה לבית המקדש.

עליה לקרקע – כך ראוי לומר, כדי לבטא את הקדושה שאנו מייחסים להתיישבות.

אורי הייטנר

* * *

יעקב חסדאי

חשבון נפש במקום תרועות ניצחון

יש כלל במדינת ישראל: כאשר התותחים רועמים, הפוליטיקאים והתקשורת עוברים לדום, ומיד מתחילים לשבח ולהלל את כל מה שנעשה, והממונים על הביטחון מכריזים על כך שצה"ל פותר את הבעיות.

בשבוע האחרון של חודש מאי 2018 היה שוב סבב התמודדות, הפעם קצר, מול חמאס והארגונים השונים ברצועת עזה. מטחי טילים ופצמ"רים נורו מעזה על יישובים בשטח ישראל, ומנגד תקיפות מאסיביות של חיל האוויר בכל רחבי הרצועה על מטרות שונות.

לאחר כ-48 שעות נדמו התותחים, כאשר לכולם ברור כי לא היתה הכרעה ברורה, וסבב נוסף הוא רק עניין של זמן. במהלך כל אותה לחימה הצהירו המומחים שצה"ל לא ירפה עד אשר החמאס יתכופף או ייכנע – כל אחד לפי גרסתו. מסתבר כי לעיתים הצהרות אלו נועדות כנראה רק לחזק את הביטחון של הציבור, אולם כאשר סבב לחימה זה הסתיים והתברר כאמור כי החמאס לא התכופף ולא נכנע, אזיי הגיע הזמן לשאול באופן ברור איך זה התחיל ולאן הגענו?

המסקנה שעולה מבדיקה, אפילו שטחית, היא שמדינת ישראל במרוצת כל השנים מאז עלה החמאס לשלטון, ובמיוחד מאז מבצע "צוק איתן" לפני כ-4 שנים, לא הצליחה לגבש תוכנית איך להפיל את החמאס. בכל פעם החמאס, אשר מבין זאת, מתגרה בנו ויוצא למיספר ימים של קרבות ולאחריהם חוזר למנהרות ולבסיסים כאשר נזק ממשי לשלטונו לא נגרם.

עלינו אם כן לשאול למה אין לממשלת ישראל תוכנית איך להפיל את שלטון החמאס?

לכך יש בדרך כלל שתי סיבות עיקריות וסיבה אחת נוספת, אקטואלית, הנכונה לימים אלו.

הסיבה העקרונית הראשונה היא שמדינת ישראל וממשלת ישראל פוחדות מה יקרה אם ייפול שלטון החמאס בעזה. מי ישלוט במקומו? אולי מישהו גרוע יותר ומה יהיה המצב בכללותו?

הסיבה השנייה, ובכך קשה כנראה לישראל להודות, נוח לנו לנהל את המלחמה עם חיל האוויר. כמעט שאין אבדות והמחיר, בפרמטרים שונים, אינו גבוה כמו מלחמה קרקעית.

לחיל האוויר יש כמה יתרונות מאוד טובים אבל יש לו חיסרון אחד: הוא לא מכריע מלחמות. הוא מסייע, הוא יכול להיות כוח בעל משמעות גדולה מאוד, אבל כדי להכריע מלחמות צריך כוחות קרקע. מדינת ישראל, במצבה הנוכחי, כנראה חוששת מקורבנות ולכן היא מנהלת את המלחמות באמצעות חיל האוויר.

הסיבה הנוספת, האקטואלית, שאליה אנו נחשפים בימים אלו, היא שראש הממשלה "מכור לעניין האיראני." ומכיוון שהוא עומד לצאת לאירופה בעניין זה, מעדיף נתניהו שהעניין בעזה יסתיים בשקט יחסי כדי לתת לו מרחב פעולה נוח יותר באירופה.

כל הסיבות הללו משמעותן אחת : רמת החשיבה האסטרטגית של מערכת הביטחון לא מרשימה בימים אלה. היא אינה נותנת תשובה לבעייה קשה שניצבת בפניה, וזאת אכן בעייה קשה.
אי אפשר לחיות עם החמאס וצריך למצוא פתרונות, קשים ככל שיהיו, לחסל את הבעייה הזו.    אפילו שר הביטחון, בימים שבטרם התמנה לתפקידו, הבטיח הרים וגבעות בנושא החמאס ופתאום, כיום, קולו לא נשמע.

המסקנה היא שזו אינה בעייה של אדם אחד אלא של מערכת, שבשלב זה יכולתה להתמודד עם הבעייה ששמה חמאס – לא מספקת.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

לידיעת המבקרים בדוכני הוצאות הספרים

בשבוע הספר הנפתח ביום רביעי, 6.6

בשום דוכן לא תמצאו אפילו עותק אחד מיוֹתר מ-40 ספריו של אהוד בן עזר

שיצאו לאור בשנים 1963-2014

וכן אף לא אחד מספריה של המשוררת אסתר ראב

הדרך היחידה להשיגם היא בחנויות לספרים ישנים או לקבלם חינם בקובץ וורד עברי בפנייה אלינו

(הכוונה לספרים שמוקלדים אצלנו)

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ"ח. בינתיים עם שתיים

לקראת סוף שנת הלימודים ותחילת החופש הגדול נפגשתי עם חגי אדר מנהל בית הספר, שאמר לי שבשנת הלימודים הבאה אתחיל לעבוד כמורה לטבע של שלושת כיתות האליפים החדשות. בהזדמנות זאת שאל אם אני רוצה להשתתף בקורס למדריכי נוער בבית רוטנברג בחיפה. כמובן שהסכמתי, למרות שהייתי שמח יותר אם הקורס היה נערך בזמן הלימודים. 

הרבה אני לא זוכר מהקורס, אך מי שדואג להזכיר לי אותו מדי פעם, הוא היום משורר ידוע יליד עין עירון. אשתו הראשונה, שאותה הכיר בצבא, החליטה בשבילו שעם גמר השירות ילכו יחד להיות חברי קיבוץ מזרע. אחרי שנתיים בקיבוץ, שוב היתה זאת היא, שהחליטה בשבילו שהגיעה העת לעזוב. בחיפושיו אחרי עבודה שתעניק לו גם פינת מגורים, הגיע לפנימייה של בית הספר אשל הנשיא בנגב, לא לפני שעבר קורס של ארבעה ימים, שבו רכש  מקצוע של מדריך נוער מוסמך. עם המדריך הזה, ששמו יהודה אטלס, אני נפגש כיום מדי פעם והוא מזכיר לי תמיד את המערכון שהצגתי במסיבת הסיום.

אותם ימים עלצה כל הארץ יחד עם הרב הראשי טולדנו, בן השמונים,  שזכה להתחתן עם נערה בת שמונה עשרה. השמחה היתה לנחלת כל הארץ, ולתקשורת היה על מה לכתוב ולהתלוצץ. במסיבת סיום הקורס שיחקתי את תפקיד הרב הקשיש עטור זקן צמר-גפן ההולך עם מקל, הולך וכושל, הולך וכושל. את הבתולה בת הי"ח שיחק מושבניק אחד שהיה לו שפם יותר גדול משלי. יודה אטלס קיבל את תפקיד החזן ההולך בראש, אבל הוא מכחיש ומאשר שיכול להיות שהתנדב רק להיות אחד מארבעת נושאי החופה וגם על זה הוא לא מוכן לחתום. 

כשהודעתי לנאווה שאני יוצא לקורס מדריכים ולא אוכל להתראות עימה בימים הקרובים, קיבלה את הדין, ומיהרה לנסוע אליי לחדרי בכפר גלים, כדי שנאגור ביחד עוד כמה זיכרונות נעורים. את המכתב ששלחה לי לבית רוטנברג, כתבה כנראה עוד באותו יום כשחזרה הביתה. הייתי היחיד מכל תלמידי הקורס שנקרא למזכירות לקבל מכתב. מכתב כתוב בכתב יד נשי  שיזכיר לי שאני לא לבד בעולם. המכתב מונח עכשיו לפניי והודות לו אני יכול לדעת באיזה תאריך היה הקורס.

16.8.60

לקחן ליבי שלי!

הייתי רק רוצה לזעוק לך יסקה יחידי שלי מאז! וזהו זה. די.

והיתה זעקת השם – שיש לו משמעות כזו של עומק בתוכי – אומרת לך את כל הריחושים חסרי הניבים.

רק הגעתי לביתי, לאורח חיי שלי וכבר שוב לא היה הד בנפש ולא אחיזה בשכל ושוב נסתתמו לי כל צינורות ההיגיון והתפיסה והייתי רק משתוממת, האם היו לי אי פעם חיים שכאלה. והייתי רק חולמת איך נפלא היה לי עולמי, לו הייתי זיקית מוכשרה להחליף צבע  ולא די בזה, אלא עוד שהיתה לשוני ארוכה משתרבבת מן הפה ומסייעת לי לצוד החרקים האהובים עלי, אפילו בריחוק עד בית רוטנברג. אוי, איך היה טעים לחכי...

ואני שלך מחכה לקריאתך

נאוותך

תכתוב לי! אל תשאיר אותי ככה!!!

אחרי הקורס נשארו לי עוד שבועיים של חופשה ואותם עשיתי בבית הוריי בתל אביב, כשאני מחכה לחלי, שהיתה אז כבר מגוייסת לטירונות בסרפנד. חלי לא הצליחה להגיע, אבל  נאווה כן.

אני זוכר את הביקור הזה, מפני שהיתה זו הפעם הראשונה שאימי ראתה אותה פנים אל פנים. היא ידעה שיש לי חברה בחיפה, בזכות שיחת טלפון שהיתה לה עם נאווה. היה זה באותם חודשים שהייתי בארצות הברית, כאשר נאווה לא קיבלה ממני מכתב במשך שבועיים ודאגה לי, כי התרגלה  לקבל ממני מכתב פעם בשבוע. אזרה אומץ וטילפנה לביתי לשמוע אם שמעו ממני. היא  קיוותה שאביבה אחותי תרים את הטלפון, אך היתה זו דווקא אימי, שהסתקרנה לדעת מי היא המדברת.

נאווה, שלא יכלה לשקר, אמרה: "נאווה, ידידה טובה מחיפה." (היא טילפנה ממשרדה בבת גלים).

אימי הרגיעה אותה כשסיפרה לה שלפני יומיים הגיעה ממני גלויה והכל בסדר איתי. מאז אימי ידעה שיש לי חברה בחיפה ופעם אפילו שאלה אותי, למה אני לא מביא אותה הביתה.

הפעם הראשונה שהשתיים נפגשו פנים אל פנים, היתה באותו יום שנאוה באה לבקרני אחרי הקורס בבית רוטנברג, ואני הובלתי אותה בחשאי למשרד של אבי, ששימש לי כחדר מגורים. רצה הגורל וזה קרה בדיוק כשאימי חזרה מהחצר עם  פח האשפה. הפגישה היתה בלתי נמנעת. נאוה היתה קצת מבוהלת, כשהבינה מי היא האישה הבאה מולה. אימי נעצה בה עיניים חשדניות ולא הצליחה לרכך את מבטה.

היתה לרגע דממה, עד שהתאוששתי ראשון ואמרתי לאימי:

"תכירי חברה טובה שלי."                                                           

אמי התאוששה שנייה ושאלה: "מחיפה?"

נאווה שהתאוששה שלישית הודתה: "כן, מחיפה. דיברנו פעם בטלפון."

 אני לא יודע אם אימי זכרה, כי רק נענעה בראשה, התנצלה שאבי מחכה לה בבית. ומיהרה להסתלק עם הפח הריק.

הבחנתי שמשהו לא מוצא חן בעיניה, אבל היא לפחות לא החווירה, כמו באותה פעם כשגילתה אותי  בחדר השינה שלה עם לאה חברתי מהקיבוץ, וכמעט התעלפה כשלמחרת שאלה אותי לשם משפחתה ואני עניתי בראש מושפל: "מיוחס".

למחרת המפגש בחצר, כשנאווה השכימה קום, כדי לחזור לביתה בצפון – עליתי מהמשרד למעלה, להצטרף לארוחת בוקר עם הוריי. השאלה הראשונה שאימי שאלה אותי, ללא הקדמה של בוקר טוב, היתה: 

"בת כמה היא?" 

עד כה כל החברות שלי היו צעירות ממני בחמש-שש שנים וכאן משהו נראה לה מוזר.

לא התעלמתי מהשאלה והודיתי: " היא בגילי, אולי מבוגרת בשנתיים שלוש..." 

לזכותה של אימי ייאמר שנשימתה לא נעצרה, לעומת זאת   פנתה אל אבי ואמרה: "מה אמרתי לך?"                                                                                 

אבי, שבדרך כלל היה מחפש דרכים לסנגר עלי, אמר:

"לפחות היא לא גרושה."

"היא לא גרושה?" – שאלה אימי ולרווחתו של אבי אמרתי:  "לא!"

"את רואה," אמר, "את תמיד מחפשת את הדברים הכי  שחורים."

כאן לא יכולתי להתאפק, ולבל אתפס כשקרן הוספתי:

"היא עוד נשואה,  אבל בהליכים."

עכשיו סוף-סוף אימי החווירה ואבי לא ידע מה להגיד. המשכנו לאכול בשתיקה, עד שהגענו לקפה ואז אימי אמרה, כאילו לעצמה: "אני מקווה שלפחות אין לה ילדים."            

גם הפעם לא יכולתי להתאפק, ולמרות שידעתי שעוד מעט תהיה כאן רעידת אדמה, כעכעתי קלות בגרוני ואמרתי:

"מי אמר שאין לה? יש לה שני ילדים חמודים, אחד בן עשר והשני בן שלוש."

היתה זו טעות  להגיד את הדבר הנורא הזה כשאבי בדיוק הגיש לפיו את ספל הקפה. טוב שאני ישבתי מולו ואימי יצאה הפעם ללא פגע. רצתי לחדר האמבטיה לשטוף את פניי ולהסיר את החולצה. אימי רצה אחרי, לקחה את החולצה המוכתמת ואמרה לי להסיר גם את הגופייה. 

כל מה שיכולתי לעשות באותו בוקר, זה רק להבטיח להוריי שלא ידאגו, כי אני לא הולך להתחתן איתה,  ובכלל יש לי בכפר בגלים חברה אחרת.    

"שתיים?" מילמלה אימי, "אחת לא מספיקה לך...?"

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

מָה לוֹ לְאָדָם זָקֵן?

מָה לוֹ לְאָדָם זָקֵן

בְּחַיָּיו?

שׁוֹאֵל הַמְּשׁוֹרֵר

מָה כִּי יָלִין כַּאֲשֶׁר        

יִמְעַד

יָדוֹ תִּרְעַד

יִפֹּל

כְּוִיָּה בַּיָּד.

צְעָדָיו  קְרִירִים.

קְרוֹבָיו אֵינָם קְרוֹבִים.

מָה  כִּי יָלִין

כַּאֲשֶׁר עוֹרוֹ

בְּשֶׁתֶק.

כָּךְ יֵלֵךְ וְיִתְקַמֵּר בְּתוֹךְ

הַשֶּׁקֶט

וְנַפְשׁוֹ לֹא בְּטוֹב תָּלִין

אַלּוֹנָה

רָזוֹן שֶׁיָּפְיוֹ נָפוֹג,

פָּנִים מִתְמוֹסְסִים מִיֹּפִי,

חוּטֵי כֶּסֶף שְׁזוּרִים לְצַמָּה

מִתְפּוֹגְגִים מִקַּוֵּי מִתְאָר

עֲרָאִיִּים.

מְהַלֶּכֶת לְלֹא הֶפְסֵק,

כָּל אֲגוֹרָה אֲשֶׁר אוֹגֶרֶת

אֶת חֲתוּלֵי הָרְחוֹב,

יְדִידֶיהָ הַקְּרוֹבִים

מֵאֲכִילָה בְּרֹךְ.

גּוּפָה אוֹצֵר אֶת הַלַּיְלָה

מוֹשִׁיט זְרוֹעוֹתָיו

אֶל כָּל מִי אֲשֶׁר יְכַוְּנוּ

הַדַּחַף

אֶל לַיְלָה חֲסַר

וִתּוּרִים.

חיים חדשים

הַמַּשָּׂא דּוֹחֵף לְקֹצֶר רוּחַ,

חָשׁ אֵיךְ הַדְּמוּת עוֹבֶרֶת

שִׁנּוּיִים.

מַשְּׂאַת הַלֵּב כְּבָר

עֲמוּמָה,

עַד הֱיוֹת בִּלְתִּי מוּבָן

לַיַּקִּירִים הַבּוֹדְדִים.

חָשׁ בְּצַעַר

בֹּחַן פָּנִים הַנִּשְׁקָפִים

בַּמַּיִם.

אוֹחֵז כְּמוֹ בְּחוֹחִים.

לְהִוָּתֵר לְבַד,

בְּלִי אִישׁ קָרוֹב לַלֵּב.

הַאֵין זוֹ כְּנִיסָה לְחַיִּים

חֲדָשִׁים?

אחות

י.ח. בְּרָנֶר מְתָאֵר אוֹתָהּ מִטַּלְטֶלֶת

עַל הַגֶּשֶׁר,

אִשָּׁה הַמְּחַלֶּקֶת אֶת גּוּפָהּ

תְּמוּרַת פְּתוֹתֵי לֶחֶם

וּמְעַט יַי"שׁ .

הוּא נִגַּשׁ אֵלֶיהָ

מוֹשִׁיט לָהּ אֶת מַשְׂכָּרְתּוֹ

שֶׁזֶּה עַתָּה קִבֵּל.

וּמְכַנֶּה אוֹתָהּ: "אֲחוֹתִי."

גַּם הוּא כְּגִבּוֹר הַבְּרֵנֵרָי

פּוֹגֵשׁ בָּהּ,

בָּאִשָּׁה אֲשֶׁר הָעִבְרִית מִתְנַגֶּנֶת.

מוֹשִׁיט לָהּ שַׂקִּיּוֹת אֹכֶל

לַחֲתוּלֶיהָ הַצְּמוּדִים

גַּם מָעוֹת.

מוּל רַחֲשָׁם שֶׁל הַמִּתְבּוֹנְנִים

בַּעֲצַלְתַּיִם

וּמֵרְוָחִים עַצְמָם

בְּחִיּוּכִים.

מוקי אלדר

* * *

אברהם כץ עוז

ראשי  הרשויות – מי אשם?

   מהתקשורת אנו לומדים כי 70 ראשי רשויות נמצאים בשלבים שונים של חקירות משטרה. רבים שלא מכירים את המערכות אומרים – "פושעים." 

אולי נכון, אבל רבים  מהם  בלית ברירה – קצת סבלנות ותבינו למה.

אני  מכיר רבים  מהם והם  אינם  אנשים  גרועים  אלא  בהחלט  אנשים  נורמטיביים מן היישוב שהחליטו, שלא  בטובתם, להיבחר לראשות  עיר או מועצה מקומית, בשיטה  הנוכחית. שוחחתי עם  כמה  מידידיי הטובים אשר משרתים כבר מעל 20 שנה בתפקידם כראשי ראשויות ללא כל  חקירה. ושאלתי למה?

מאז  שקיימות  בחירות  כפולות, לרשימה מחד, ולראש הרשימה בפתק נוסף. מאז  שהפרידו בין בחירת המועמד המפלגתי לראשות על ידי חברי סניף המפלגה ביישוב, ועכשיו הרוב הם מועמדים עצמאיים – חל  שינוי  מהותי  בנושא אבל לא תוקנו הנהלים.

לכל בר דעת ברור שבחירות לראש ראשות עולות כסף, ובתקנות משרד הפנים קבעו מה אסור, אבל לא אמרו מה מותר. התקצוב הכספי לבחירות עדיין  בנוי על המצב ההיסטורי שהמועמדים לראשות היישוב, ולרשימה, היו מועמדי המפלגות, שלהן מקציבים כסף על ידי הכנסת, והמפלגות היו מממנות את  הבחירות.

 כך היה כאשר אני הייתי יו"ר אגף הארגון של מפלגת העבודה. הלשכה אישרה את המועמדים שנבחרו ביישובים השונים על ידי חברי סניפי המפלגות, והבחירות בוצעו על ידי מטות בחירות מפלגתיים, ומומנו על ידי המפלגות.

הזמנים השתנו והיום רוב המועמדים הם מועמדים מטעם עצמם, לעיתים עם ולעיתים בלי גיבוי של המפלגות.

בחירות לראש רשות  עולות  לדעתי  בסדר  גודל  של  חצי עד שלושה מיליון  שקל , לפי גודל היישוב ומצבו של המועמד. על פי החוק (שהאחראי לבדיקתו הוא מבקר המדינה), מותר למועמד עצמו ולכל  בן-משפחה שלו לתרום 5000  שקל (חמשת אלפים) למסע  הבחירות. אז מאיפה ישיג המועמד כסף לבחירות? אפילו אם יש לו משל עצמו, אסור לו להשתמש ביותר מ-5000 שקל. ברור שהוא מגייס כסף מבעלי ממון שונים. והנה לכם הסיבה לחקירות. כי כאשר הוא נבחר ויושב על כסאו, מתחילים המממנים, בחשאי או בגלוי, לתבוע את ההבטחות שניתנו כאשר גוייס הכסף. אף אחד לא נותן  כסף ללא תמורה.

משמע השינוי בשיטה על ידי הכנסת, מחייב את המועמדים לגייס כספים, ואי אפשר לקבל כסף בלי להבטיח משהו, בעיקר  בתחום  הנדל"ן, הקרקע והבנייה. החוק מתיר תרומה של  5000 שקל בלבד לתורם. אז מה  עושים? פשוט מאוד, המועמד מגייס את הכסף הגדול מבעלי הון, ומחלק את הכסף הזה להרבה חברים שלו "כדי שיתרמו לו כל  אחד שקל" והנה פעילות נוספת  בניגוד לחוק, עבירה בנוסף לעבירת ההבטחות לבעלי הון.

מה עושים? האחריות הראשית היא של משרד הפנים, שיודע ושותק. גם מרכז השלטון המקומי חייב היה להרים  קול זעקה.

לדעתי הכי טוב היה לחזור לשיטה הקודמת הלא  פופולרית, אבל ישרה  נכונה וטובה, ציבורית ומפלגתית. לדאבוני המועמדים, הכוכבים בעיני עצמם, כמובן לא יקבלו אותה, וירוצו באופן פרטי, הם אולי יזכו בבחירות אבל גם, לדאבון לב, בישיבה במעשיהו.

אני  מציע לקראת הבחירות הקרובות, בנובמבר 2018, שיכין משרד  הפנים מיד תקנות חדשות. על פיהן מועמד יוכל לגייס עד סכום  של  חצי עד שלושה מיליון שקל, על פי  גודל היישוב ומיספר התושבים שבו. התרומה תוכל להיות בכל  סכום. מדוע לדוגמא מועמד לא יוכל לקחת משל עצמו כמה שהוא רוצה?

ובו בזמן לכלול בחוק הוראה על חובת פומביות מלאה על פרטי התרומה בזמן שהיא ניתנת, ולא  בדו"ח מבקר המדינה שיוצא שנה אחרי הבחירות. וכן יש צורך בתקנה שמונעת מראש רשות להיות יו"ר או חבר בוועדות העוסקות בנדל"ן ובמקרקעין. 

הכנסת העבירה לראש הראשות את רוב הסמכויות, כך שהוא יוכל לנהל לבדו את היישוב כולו,  וזה קשה, ולדעתי גם לא נכון ציבורית, כי ביטלו את  הבלמים והאיזונים שהיו בשיטה הקודמת, ואת הביקורת הציבורית השוטפת. צריך  לשנות הרבה תקנות או לבטלן. אם  לא נשנה את המצב לפני הבחירות הקרובות, בשנה  הבאה יהיו  150 נחקרים  במשטרה. המתמודדים "נענשים" בגלל השיטה ולא תמיד הראשים שנבחרים  הם  גם הפושעים.

יואיל נא שר הפנים לשבת  שבוע ימים מבוקר עד ערב עם  המומחים שלו ולפתור את הבעייה. ויואיל מבקר המדינה להציע גם פתרונות משלו, ולחוות  דעתו. כי אי אפשר לחפור בור לפני המתמודדים הרצים, וכשהם נופלים לבור שואלים: "למה  נפלתם?"

ילד – דובדבן

יש לו שם – אבל הוא מייצג את כל הדובדבנים בארץ הזאת, הפרי הכי נהדר הכי יקר  הכי אמיתי. אין מה להוסיף – דובדבן. מה  נשאר  לנו לומר על דובדבן  נהדר שנפל?

רק  לבכות.

יורדים לבונקר?

ביבי, זה לא יעזור לקיים ישיבות קבינט  בבונקר ולא יעצור את ההדלפות. בעיקר שעכשיו יש לך  גם שרת תרבות בפנים. לשרים שלך אין חיים בתקשורת אם לא ידליפו. הדלפה  זה החיים שלהם.

איפה  הקרב האמיתי?

האינטרס האמיתי של ישראל במאבק עם איראן הוא להפיל את משטר האייטולות. לזה לא  דרושות ההצהרות היום יומיות  של  ראש הממשלה ושר  הביטחון ושאר אזובי הקיר. ההצהרות  מטרתן הבחירות הבאות ותו לא.  

על ישראל להגיב, אבל לא  להיגרר למלחמה שאף אחד לא יודע איך תיגמר.

לדעתי חשוב מאוד להשקיע בחבורה של יודעי פרסית ומומחי תקשורת ומנהלי מערכות אינטרנט חברתיות ולפעול יום ולילה, חזק, בתקשורת הפרסית.  

אגב,  אחרי כל השבחים  שנותנים לביבי  על החודשים האחרונים , יואיל נא להסביר איך זה  שיש לחיזבאללה  150  אלף טילים? האם הם נשארו  מהזמן של מפא"י? כנראה שמישהו (ראש הממשלה וחבורת הביטחון  שלו) לא היו מספיק  מודע, לא  מספיק רגיש ולא מספיק אחראי. כי ברור שאסור היה להגיע למצב  זה. צריך היה לפעול בזמן. וכשתהיה ועדת החקירה הבאה, האשמה הזו ותוצאותיה תיפול בחיקו של ביבי.

ים המלח וכי"ל

בממשלה יש ועדה שצריכה להחליט האם מחדשים לכי"ל את המנדט על "הרס ים המלח", כי  החוזה  הקודם נגמר.

 לדעתי אסור לתת  שוב זכות, מנדט, להמשיך להרוס  את הפנינה העולמית-ים המלח. יש לישראל אחריות לא רק לגבי אשת לוט וסדום ועמורה אלא גם ובעיקר כלפי החברה  האנושית כולה, כי ים המלח הוא תופעת טבע גלובלית, עולמית. עלינו להפסיק את הסחיטה מהים. די. סחטנו מספיק. גם אנחנו וגם הירדנים. אפילו טייקונים גידלנו על הים  הזה.

לא רק שצריך להפסיק לנצל את הים אלא  חובתנו להחזיר את הים כבראשונה, למלאו  מחדש, זה יעלה  כסף,  נכון , אבל זו  חובה בין-לאומית. אם יש צורך להפיק כמות מסוימת עבור תעשיות המשנה  של ים  המלח, זה לא יותר מ-15 אחוז מהתפוקה הנוכחית. יספקו אחרים את  צורכי סין והודו  באשלגן, אנחנו נשמור  על הנכסים  ההיסטוריים והבין-לאומיים, ישראל כבר איננה מדינה מתפתחת אלא מפותחת. יש לנו מחויבות לנכסי טבע בין-לאומיים השייכים לכל תושבי כדור  הארץ.

אסור גם להלאים את הים וליצור  חברה ממשלתית  נוספת שתחלק  עוד  ג'ובים לחברי מרכז הליכוד, זו האפשרות הגרועה והפלילית  ביותר.

זנות

אני בעד הסדרת הזנות בחוק, על ידי קביעת נהלים ותקנות בריאות, ומתן רישוי כמו למרפאות יופי, לטיפולי קוסמטיקה וכו'. כפי שלא היה אפשר להתמודד עם איסור האלכוהול בארה"ב  כך בלתי אפשרי להתמודד עם  הזנות. עם כל הכבוד לחברות  הכנסת, המעלות את הנושא בתקשורת, יואילו  לטפל בנערות או  בנשים  שיש  צורך בכך, אבל אל יכניסו את המדינה לחקיקה שלא יהיה  אפשר לעמוד  בה, כי זה יתפוצץ לנו  בפנים  במוקדם או במאוחר.

אמנים ותיקים

כשהייתי יו"ר מפעל הפיס, במסגרת טיפול בנושאי תרבות, בנוסף להקמת המועצה לתרבות ופרס ספיר, טיפלנו בשאלה הרגישה אך הכרחית, כיצד מסייעים לאמנים ותיקים שלא יצרו לעצמם  קרן פנסיה? החלטתי לפעול במשותף עם גיורא עייני,  מנכ"ל קרן  רבינוביץ, והעברנו כל שנה באישור  הדירקטוריון את הסכום הדרוש. קרן רבינוביץ חילקה כנאמן גם של הפיס, כך ניתנה תשובה לאמנים במצוקה. והכל ללא פרסום.

לדעתי זו הדרך הנכונה, אל תקימו עוד ממסדים ופקידים. תואיל  הממשלה להעביר לקרן רבינוביץ עוד 5-6 מיליון  שקל בשנה בשקט, והכל  יסתדר בצנעה, ואל תעליבו את האמנים בפומבי. מגיע להם לא רק עזרה אלא גם יחס אוהד, חם ומוצנע. (רק שהשרה לתרבות לא  תחלק נדבות לאמנים!)

כל טוב

 אברהם כץ עוז

 מפא"יניק שלא מתחייב להגיד "כן" לשום  דבר אלא לבדוק כל דבר לגופו.

[אהוד: כשאומרים אמנים ותיקים יש להדגיש גם – משוררים וסופרים!]

* * *

שמעון גרובר

חוזה איטורבי, רחמנינוב וחב"ע 420

שאול חיפש אתונות ומצא מלוכה. אני חיפשתי בגוגל "חוזה איטורבי" והגעתי  לגיליון 420 של  חב"ע, שבין שאר הנושאים שפורסמו בו, מוזכרת גם הופעתו של חוזה איטורבי בסרט "העוגן הרימו", כאשר איטורבי מנגן את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של רחמנינוב.

אז מה לי ולחוזה איטורבי?

נוסטלגיה. כגימלאי שעיתותיו ומחשבו בידיו, נזכרתי בקונצרט של הפילהרמונית בביצועו ובניצוחו של חוזה איטורבי, שנערך בהיכל-התרבות בתל אביב בשנת 1958. אם זיכרוני לא מטעני, אחת היצירות שנוגנו היתה "לילות בגני ספרד". וכפי שקורה לעיתים קרובות, אתה מחפש נושא מסויים ומגיע לנושא שלא חיפשת אבל מוכר לך ואתה רוצה לרענן את זיכרונך. אז כך קרה שגוגל היפנה אותי לגיליון 420 של חב"ע.

 ואם, כפי שצויין לעיל, הגענו כבר לרחמנינוב ולקונצ'רטו לפסנתר מס' 2, חובה להשוות אותו לקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של אותו מלחין, שרחוק מהקודם לו כרחוק מזרח ממערב. בעוד שמס' 2 מלא נעימות נעימות ומהנות (שאגב ליוו גם את הסרט "היה זה בספטמבר", שהיה בין הסרטים הראשונים שהוקרנו בקולנוע "תמר"), הרי שאת קונצ'רטו מס' 3 הייתי מגדיר ללא היסוס כקקופוניה שמאיימת לשבור את הקלידים של הפסנתר, לשבור את פרקי האצבעות של הפסנתרנים ולקרוע ואת קרום התוף של אוזניי המאזינים (על טעם וריח אין להתווכח).

באותו גיליון מופיע גם הסיפור היפה של תקוה וינשטוק "הקפיטן מחירייה", שמן הראוי לפרסמו שנית לטובת הקוראים שלא קראוהו.

שמעון גרובר

* * *

יוסף אורן

הספר הרדיקאלי ביותר של חיים באר

חלק א' – העלילה הדו-שכבתית ברומאן "בחזרה מעמק רפאים"

הרומאן החדש של חיים באר "בחזרה מעמק רפאים" (הוצ' עם עובד, ספרייה לעם 2018, 335 עמ') מספר על האירועים אחרי פטירתו של הסופר אלישע מילגרוים במיטתה של "השיקסע" מפולין, ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, אחרי "שליבו לא עמד לו בשעת הֶרגל דבר" (עמ' 165).

אף שמילגרוים היה סופר ותיק, שעד מותו פירסם שמונה רומאנים וגם קובצי סיפורים במיספר דומה, נאלץ "המספר", שהחליט להפיק סרט דוקומנטרי על חייו, לאסוף מידע עליו ועל ספריו לא רק מהפולנייה שהעריצה אותו ואת יצירותיו, אלא גם משתי נשותיו, דרורה ונעמי, וגם מרוֹגֵל מילוא, בנו מנישואיו עם דרורה, אשתו הראשונה. השלושה תרמו מידע על מילגרוים כבעל וכאָב וגם כסופר, שרובו לא היה ידוע בציבור.

כמו כן הסתייע "המספר" הזה – ש"צ'וּפּ" בּוֹהֶמי התנופף על עורפו (189), וזה הפרט היחיד שנמסר לקורא ממראהו ומזהותו – בעדותם של שניים שהיו בקיאים בחייו ובכתביו של מילגרוים: בישעיהו הוֹמינֶר, שלמד עם אלישע מילגרוים בתיכון ושיסד, אחרי פרישתו כגימלאי ממשרתו בספרייה הלאומית, מכוֹן בתחום בקיאותו, תחום הגֶנֶאוֹלוגיה היהודית, ובחוקר הספרות ד"ר מתתיהו חַלְפי, שהעובדות ברדיו מכנות אותו "האשך" בגלל דלילות השיער בראשו העגלגל (35), אף שהכינוי יאה לו גם משום שבמחקריו על מילגרוים לא נבר רק ביריעות כתביו, אלא גם חיטט במְבוּשיו ובבגידותיו הרבות בשתי נשותיו.

שילובם בעלילה של שניים אלה, שהינם אנשי ספר, תרמה לרומאן ציטוטים רבים מספרות החכמים ושפע של אַלוּזְיוֹת (רמיזות לשון סמויות אל מקורות קודמים של התרבות). ולכן, שפת הרומאן, המשלבת בשפת הדיבור המקובלת במקומותינו מליצות וניבים מלשון הלימודים במקורות וגם מילים מהלקסיקון היידישי של ירושלים החרדית, היא הנאה צרופה ליודעי ספר, ואתגר גדול לקוראים מן השורה. ולפיכך, צירף חיים באר למוסרי המידע על מילגרוים גם שתי עובדות המועסקות ברדיו בנושאי הספרות, את שְדֵמה לִבְנת ואת וִיוי בצלאל, שמְתַבְּלות ברכילות את המעברים בין פרקי הומינר ופרקי חלפי ואגב כך גם מאזנות בשפת הדיבור שבפיהן את לשון הלימודים הארכאית של השניים.

מאחר שכולם נענו ברצון לבקשותיו של "המספר" וממש נידבו ביוזמתם את המידע שהיה ברשותם על אלישע מילגרוים, הצליח "המספר" להשלים במועד את הסרט התיעודי "רימון ושמו מילגרוים" על חייו ועל ספריו של הנודע והמצליח מבין סופרי הדור, וזה הוקרן סמוך להשקת רומאן חדש שמילגרוים סיים לכתוב כשבועיים לפני פטירתו. 

דגם החקירה והבילוש

איסוף שיטתי כזה של המידע מעֵדים רבים מניב לבסוף רומאן ריאליסטי, שעלילתו מבוססת על דגם החקירה והבילוש. זהו דגם המכתיב לעלילה את המבנה, כי היא מתפתחת על-פי סדר גביית העדויות מהעדים על הדמות המרכזית ("הגיבור"), שהיה איש-חידה בחייו.  כל עֵד מאוחר בסדר מסירת העדויות מותיר מידע חדש על "הגיבור", אך בה-בעת גם מפריך את הגזמותיהם ואת הסבריהם הרעועים של מוסרי העֵדוּת הקודמים.

ואכן, דגם החקירה והבילוש הניב אחדים מהרומאנים היותר טובים של סופרי הדור. באר עצמו כבר ניצל את יתרונות הדגם הזה ברומאן הקודם שלו "חלומותיהם החדשים" (2014). ולפניו ניצלוהו היטב גם שניים מסופרנו הוותיקים יותר: אהרון מגד ב"החי על המת" (1965) וב"עוול" (1996) ונתן שחם ב"סדרה" (1992) וב"קרן אקסודוס" (2006).

בעלילת "בחזרה מעמק רפאים" בולט מאוד הסדר שבו גובה "המספר" את המידע על אלישע מילגרוים מהאנשים שהכירו אותו בשלבים השונים של חייו. ואכן, אחרי פרקי אקספוזיציה, שבהם מפגיש "המספר" את הקורא עם כל גיבורי התחקיר במעמד הלוויה של מילגרוים בבית-העלמין של המיסיון בעמק רפאים, מובאים פרקיהם של מוסרי העדות על חייו ועל יצירותיו בסדר הבא:

עדותו של חוקר הספרות ד"ר מתי חלפי פרושה בפרקים 8-6, וזו של ישעיהו הומינר, גמלאי הספרייה הלאומית, נדחסת בעיקר בפרק 9. ורק אחריהם באים הפרקים של העדים שהיו יותר מקורבים אל מילגרוים: פרק 12 ובו העדות של רוגל מילוא, בנו של מילגרוים מנישואיו לדרורה, פרק 14 ובו העדוּת של ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, המאהבת של מילגרוים בפולניה, ופרק 16 המתרכז בעדוּתה של נעמי זלקינסון, אשתו השנייה של מילגרוים. בין הפרקים הללו משלימה שדֵמה לבנת את הפאזל (תַצְרֵף בעברית) בגיחותיה התכופות לעלילה, שבהן היא בעיקר מסייעת לבאר לקיים מעברים כמו-טבעיים מפרק לפרק.

מאחר שגביית העדות מהעדים הראשיים מתבצעת בסצינות קאמריות (בדרך כלל בפגישות של "המספר" עם כל מוסר-עדות בנפרד) המתקיימות באתרים צפויים (מיעוטן בדירות ורובן במסעדות ובבתי-קפה), נאלץ חיים באר להכניס בהן חִיוּת באמצעות הוספת אנקדוטות ובעזרת שילוב אמרות-לשון וחידודים הומוריסטיים ביריעת הרומאן, מאלה ששמורים במאגרי זיכרונו, ושניצל דומים להם גם בספריו הקודמים (במיוחד באלה שבהם שיתף קברנים בעלילה) וגם במפגשי ה"פָּרְנוֹסֶה" הרבים שהוא מקיים עם קוראי ספריו. עובדות אלה הפכו בפועל את הרומאן הזה לקריא ולמראית-עין גם לרומאן מבדר למדי.

חיים באר הוא חוקר תרבות מחונן שאלוהים בירך אותו גם בזיכרון מצויין. הוא עצמו התבדח על יכולותיו אלה, הראשונה נרכשת ובאחרת זכה מלידה, כאשר הגדיר את עצמו כ"בלש העבר" בספרו הקודם, "קשר לאחד" (2017), שהוא אוסף מרתק של רפורטז'ות על דמויות ועל מבנים בתולדות ירושלים בדורות האחרונים. אך מאחר ששזר בעלילת הרומאן הנוכחי דוגמאות רבות על מקרים נודעים מתולדות חייהם של סופרים עבריים בדורות האחרונים, שמקבילים לאירועים בחייו של אלישע מילגרוים, יאה לצרף לו גם התואר "צליין ספרותי", תואר שחוקר הספרות ד"ר מתתיהו חלפי, אחד מגיבורי הרומאן החדש, מייחס לעצמו (106).

המשעשעות מבין האנקדוטות מחיי הסופרים הן אלה המספרות על מה שעוללו אלמנותיהם של סופרים לעיזבונם (עמודים 75-74), ורק רשימת דרישותיה המופרזות של נעמי מכל מי שפנה אליה לקבל את רשותה לעסוק ביצירתו של מילגרוים אחרי פטירתו משעשעת יותר מהן (94-92).

ואם אינני מסתפק בסיכום זה על הספר, אלא עומד בהמשך להעביר את הדיון בו מסיפור-המעשה הריאליסטי, הנפרש לקורא ברובד החיצוני של תוכנו, אל רובד אידיאי המוצפן מתחתיו – רשאי הקורא להניח, שאינני שלם עם האופן שבו נסקר הספר ברצנזיות שהתפרסמו עליו עד כה, שבכולן הוצג כרומאן שעלילתו מספרת באופן סאטירי על בחישתם המזיקה של בעלי עניין שונים, כל אחד לפי מניעיו, בעיזבונו האישי והספרותי של סופר אחרי פטירתו.

מכאן ואילך מוזמן הקורא לחדור לקומת המרתף של הרומאן, שבו הטמין חיים באר רעיון חתרני על תופעה שאמנם התקיימה לאורך דורות בשולי היהדות הנורמטיבית, אך התעצמה מאוד בתולדות העם היהודי בעת החדשה – תופעת הכפירה בדת בדרגותיה השונות.

החדירה למרתף זה מתאפשרת ברומאן הנוכחי של באר על-ידי התעמקות בתוכנם של הספרים שחיים באר מייחס לגיבורו, הסופר הבדוי אלישע מילגרוים. כאשר אוספים את תוכנם של ספרי אלישע מילגרוים, על-פי סדר הופעתם, מתברר שקיים מכנה משותף לכל היצירות שהשלים: בכל ספריו עסק מילגרוים ביהודים שמאסו בערכי היהדות ובאורח החיים היהודי, המירו בשלב כלשהו בחייהם את דתם, ואחרי שהוטבלו לנצרות גם פעלו כמיסיונרים בשליחותה להדחת יהודים אחרים להתנצר. ורק לפני מותם חזרו בתשובה ושבו לזהותם היהודית.

יוסף אורן

(המשך שני ושלישי בגיליונות הבאים)

* * *

תקוה וינשטוק

שלושה סרטים ישראליים חדשים

העדות / ישראל אוסטריה / בימוי: עמיחי גרינברג

 / עברית ואנגלית / 2017

  סיפור אמיתי על טבח יהודים באוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. תושבי הכפר האוסטרי לנדסדורף שעל גבול שוויץ רצחו את שכניהם היהודים, דחפו באתים את הגוויות לבור גדול שהוסתר, מי שהצליחו להינצל מהקטל, נשלחו למחנות ההשמדה הגרמניים וכל הפרשה טויחה.

יואל, יהודי חרד, היסטוריון חוקר שואה, מעלה את הטבח הזה למשפט. בית הדין דורש עדות על מקום הקבר ההמוני, והחוקר ועוזריו מתחילים לחפש את האתר לפי רישומים ישנים ועדויות של שורדים. אחרי חיפוש מותח, בעזרת דחפורים, נמצא אתר ההריגה על כל זוועתו.

לצד הסיפור ההיסטורי עוסק הסרט בסיפורו של יואל, החוקר החרדי. תוך בדיקת המסמכים והשוואתם נתקל יואל בשם הנעורים של אימו ומגלה שהיא היתה נוצרייה. ואכן בתחילת הסרט מצטרפת תושבת העיירה ליהודים המגורשים כדי "להמשיך לחיות עם השכנים היהודים האהובים" (נשמע כמחווה לשיתוף הפעולה של הסרט הישראלי-אוסטרי). האישה נשלחת עם היהודים למחנה  עבודה, שורדת, מסתירה את מוצאה, נישאת ליהודי וחיה כיהודייה חרדית עד יום מותה. על שני היסודות נעדרי הפשר הללו – למה הצטרפה האם לגולים ולמה הסתירה את זהותה  והתחזתה  ליהודייה – מבוססת הטרגדיה של יואל,

כשיואל מגלה שאימו גויה הוא מקבל עליו את הדין. מודיע לאחותו החרדית שהיא "גויה" וזו חושבת שדעתו התבלעה ואוטמת את אוזניה. הרב מציע ליואל להתעלם מהעניין אבל יואל אינו מסוגל להתכחש למה שהוא חושב לאמת חייו, כשם שאינו יכול להתעלם מהאמת של מחקריו. הוא מקצץ את פאותיו ואת זקנו הארוך. הוא הופך לגוי.

הבמאי עמיחי גרינברג העלה בעוז דרמה העוסקת באישומם של עוזרי הנאצים. המשפט מרשים והופעתו של אורי פפר כיואל, הלוחם לגילוי הטבח והוקעתו, מעוררת כבוד. בפסים האישיים הוא מרשים פחות. יואל ממשיך במשפט, ממשיך להיות חוקר קר, מנוכר, ואינו מצליח לשכנע כי הוא נתון בטרגדיה עמוקה. הצופה (שאינו חרדי) אינו חש אמפתיה אליו. יואל אמנם לוחם למען האמת שלו בכל תנאי, גם כשהוא משלם על כך בהרס עולמו. אבל הצופה סבור שאלמלא החרדיות הקיצונית היה יואל מצליח להמשיך לחיות כהרגלו, נמנע מלערער את חיי אחותו ומתנחם בעובדה שאימו חברה ליהודים בשעתם הקשה וחיתה כיהודייה כשרה.

"העדות" זכה בפרס הישראלי בפסטיבל חיפה לסרטים 2017. בין המשתתפים בסרט: רבקה גור, אורי יניב, ליאה קניג בהופעת אורח, וכמובן אורי פפר. 

הבן דוד / בימוי: יוסי גראד / ישראל 2017

דרמת קולנוע ישראלית קטנה, משעשעת וגם בעלת מסרים.

 לסרט "הבן דוד" מתכונת קלאסית. הכול מתרחש ביממה אחת. נפתלי (יוסי גראד), המתגורר בישוב ישראלי קטן בשפלה, מזמין ערבי לשיפוץ הסטודיו שלו. בבוקר, בבואו לאסוף את הפועל, לא ממתין לו אותו סעיד אלא פועל בלתי מוכר, פאהד (אותו מגלם עלא דקר) הטוען "אני כבר עשרים שנה בשיפוץ."

עתה מתחילות צרות בצרורות: פאהד בקי במחשב אך חובבן עד הרסני בשיפוץ. נפתלי מגלה כי לבית אין יסודות מוצקים, שיחה חשובה לו מוחמצת, רעייתו (אסנת פישמן) רבה איתו –בנוכחות פאהד, על שהביא הביתה פועל בלתי מוכר. ואם לא די בבלבול המשפחתי, הסרט עובר למישור החברתי: באותו יום נאנסת נערה מהיישוב מתחת לגשר סמוך, והיישוב שכל אנשיו מכירים איש את רעהו, ממקדים מיד את חשדם בפועל. זר ועוד פלשתינאי.

רותחים מחמה צרים התושבים על הסטודיו שבו נמצא הפועל. נפתלי, הדוגל באחוות עמים ומתכנן פרויקט לצמצום הפער בין ישראלים לפלשתינים, מנסה לשכנע שהפועל חף מהפשע הזה אך גם הוא נסחף ומתחיל לחשוד.

פאהד המבוהל נמלט במהירות מהבית, והקהל בעקבותיו. רמקול מזעיק את התושבים, קוראים למשטרה. סצינה מצחיקה של אנשים, רובם קשישים, לא יוצלחים גופנית, דולקים  אחרי הפועל הצעיר. זה חושש לחייו, קופץ על אופניים,דוהר בשיגעון, עושה סלטה באוויר, נופל, נתפס בידי השוטרים, נאזק ומועבר למעצר. ואז, כמו "דאום אקס מכינה" – האל המציל בטרגדיות היוניות הקלסיות, מופיעה הנאנסת שהסתתרה עד כה ומגלה מי האנס: בן דוד של אחד התושבים.

פאהד משתחרר. האשם האמיתי ודאי ייתפש.

מצחיק ומהנה וגם מעורר מחשבות. בצורה לא בוטה, בלי להרגיז, מעביר הסרט ביקורת על הדעות הקדומות הרוחשות בלב רבים כלפי הזר והשונה. מאידך אפשר למצוא בו רמזים גם כלפי הליברלים מצדדי השוויון והאחווה שאינם עומדים במבחן אמיתי.

השחקן יוסי גראד, שהופיע בקומדיות ובסדרות טלוויזיה, מגלם את הגיבור הראש בסרט, נפתלי, בצורה אמינה ומוצלחת. גראד גם ביים את הסרט בתבונה ובשנינות. "הבן דוד" הוא הסרט השלישי שביים. סרט משפחתי, שצולם בביתו האמיתי, והילד והילדה שבסרט הם ילדיו.

   גם שם הסרט "הבן דוד" – לא עברית תקינה אך מקובלת מאד – ניתן לפירושים שונים. אולי משום שהאנס הוא בן דוד של אחד התושבים ואולי משום ש"הבן דוד" הוא שם מכובס  ל"ערבי".

בית בגליל / אסף סבן / ישראל 2017

סרט מהחיים: זוג ישראלי, גילי (אורי רצון) ויערה (נועה קלר), הורים לבת קטנה, עזב בית צר בעיר ומקים בית צמוד קרקע בגליל, ביישוב קהילתי. הכסף – מהוריו של גילי.

הזוג עובר בהצלחה את שאלון ההתאמה. יערה נולדה ביישוב הזה וגדלה בו עד שהוריה מכרו את ביתם ועברו העירה. עתה היא חוזרת למחוז ילדותה, מראה לבעלה את הסביבה ההררית. גם את "החושה", הבקתה העזובה, אליה היתה באה עם חברים.

גילי, מחזאי כושל, מרבה לפקוד את החושה, מנסה לכתוב מחזה חדש. כל הקשור לבנייה, ההתדיינות עם הקבלן, עם  האדריכל, בחירת החומרים – הכול נופל על יערה. היא נוכחת שבהגרלה מוקם בית החלומות שלה ליד שכנים לא רצויים לה, שלפי התוכנית ביתה פונה לצד שאינו אהוב עליה. היא רוצה להרחיב את החלון במטבח אבל השינוי דורש תשלום – וכספם אזל. יערה כועסת על גילי המתבודד בחושה. גילי מודאג מההוצאות עקב רעיונותיה של אשתו. ככל שהבית הולך ונבנה הזוגית הטובה ביניהם הולכת ונסדקת.

הבית מתקדם בבנייה. הסרט דורך במקום. הצופה כבר מודע להתלבטויות הגורלית של יערה על צבע המרצפות וכדומה. הסרט מציאותי מאוד, אבל כבר יותר מדי "כמו בחיים". מה הלאה? לאן מוביל התסריט? משהו יתפתח מכל השיחות של יערה עם מאהביה לשעבר? יהיה המשך לחיבוק שמעניקה לגילי הנערה המגיעה לחושה? מה יצא מהביקור של יערה בבית לשעבר של הוריה? יקרה משהו לבת הקטנה המבקשת רשות מאימא וסבתא ללכת לחברה?

מאומה מכל זה אינו מתרחש. לסצינות אין המשך. החידוש היחיד – יערה נכנסת להריון שני. מבעלה. והיא יגעה וממורמרת עוד יותר.

את השעמום שוברת הבנייה. הבניין המתהווה הוא "הכוכב" האמיתי של "בית בגליל". תהליך ההקמה, מיישור הקרקע עד להחלקת הגג, זרנוקי המים והצבת החלונות והדלתות – מאוד פלסטי ומרהיב.

מוצלחות גם התמונות הקבוצתיות. ההורים שלו ושלה צועדים בסך, אוחזים מטריות צבעוניות, ונכנסים לבית שעודו בבנייה. גילי מבקש כסף נוסף מאביו (גדליה בסר בהופעה קצרה מרשימה ולצידו, כאם, ליאורה ריבלין, רעייתו בחיים). האב אומר שכספו אזל ומציע לגילי לפנות לאחותו. אכזבה.

סצינה טובה אחרת – הזוג מזמין את השכנים למעין חנוכת בית מוקדמת. השכנה שיערה סלדה ממנה מראש זורקת לבעלת הבית הערה ארסית על מחדליו של גילי כמחזאי.

בתום האירוח יערה, שהיא כבר עמוק בהריון, קורסת ושופכת את כל מרירותה על גילי: הוא אינו מתעניין ממש במשפחה, לא משקיע בה רגשות, אלמלא היא שהערימה עליו לא היתה בתם נולדת וגם לא היה תינוק נוסף.

גילי מתמלא רחמים ואהבה לאשתו, הם שוכבים יחד על הרצפה שבנייתה טרם הושלמה, כשכרסה הגדולה של יערה חשופה לעין (השחקנית אכן היתה בהריון אמיתי בתקופת ההסרטה).

עתה אנו מגיעים להפי אנד, הפיוס מוחלט, הבית עומד על תילו ומראהו נאה, בזרועות יערה תינוקת. מתחילים החיים בבית בגליל.

 זה סרט הביכורים של אסף סבן. אורי רצון – פנים חדשות בעולם הסרטים – ונועה קולר, משחקים כהלכה את בני הזוג. בין המשתתפים: ישי גולן, יסי עטיה וורד פלדמן.

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

רָצוֹן כְּלָלִי וְאַהֲבָה פְּרָטִית

גָּ'ן גָ'ק רוּסוֹ אִישִׁיּוּת דְּגולָה

"הָאָדָם נִבְרָא חָפְשִׁי" הוּא מַכְרִיז,

"אֲבָל בְּכָל מָקוֹם הוּא אָסוּר בַּאֲזִיקִּים"

יֵשׁ לִפְעֹל לְפִי "הָרָצוֹן הַכְּלָלִי!"

"הָרָצוֹן הַכְּלָלִי" הוּא קוֹל הַמַּצְפּוּן.

גָּ'ן גֶּ'קָ רוסו אִישׁ חִינוּךְ דָּגוּל.

תֵּיאורֶטִיקָן מֻפְלָא בְּגִידוּל וְחִינוּך יְלָדִים.

מַכְרִיז עַל עַצְמוֹ כְּ"יְדִיד הָאֱנֹושׁוּת".

חָמִישָׁה יְלָדִים נוֹלָדִים לוֹ מְפִּילָגְשׁוֹ תֶרֶז

וְּכְשְׁהֵם יוֹצְאִים לָאֲוִיר הָעוֹלָם בָּזֶה אַחַר זֶה

הוּא לוֹקֵחַ אוֹתָם בַּלַּיְלָה עִם הַחֲשֵׁכָה,

וּמַשְׁלִיכָם לְמַדְרֵגוֹת בֵּית הָעִירִיָה,

לַמוֹסָד הַעִירוֹנִי לִיְלָדִים עֲזוּבִים.

"עָשִׂיתִי, מַה שְׁהִטִּיף אַפְּלָטוֹן," אָמַר.

כֻּלָּנוּ קְצָת מַרְגִּישִׁים כִּיְלָדִים נְטוּשִׁים

שׁנִזְרָקִים לְגוֹרָלָם לְיַד בֵּית העִירִיָּה.

כֻּלָּנוּ כְּמוֹ יְלָדָיו שֶׁל רוּסוֹ,

רוֹצִים קְצָת פָּחוֹת "רָצוֹן כְּלָלִי"

וּקְצָת יותֵר אַהֲבָה פְּרָטִית.

הוגה הדעות השוויצרי-צרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו Jean-Jacques Rousseau;‏ (1712-1778) היה תיאורטיקן פוליטי, ותיאורטיקן של החינוך שהשפיע רבות על תקופת הנאורות והמהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התיאוריה הסוציאליסטית ועל רעיון הלאומיות.

בחיבורו "האמנה החברתית" מ-1762 המתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים," טבע רוסו את המושג "הרצון הכללי".

 ההיסטוריון יעקב טלמון ראה את מושג "הרצון הכללי" כמקור האידיאולוגי למה שהוא כינה "הדמוקרטיה הטוטליטרית" – המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים, הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, שטענו, כל אחד מהם, שהם מבוססים על מושג "הרצון הכללי", בעוד שבמציאות אין "רצון כללי" אלא רק רצון פרטי.

כתיאורטיקן חינוכי עסק רוסו בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך ילדים בגישה טבעית.

בספרו "אמיל", או על החינוך" (Émile ou De l'éducation), שהוא מעין נובלה בידיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו, הוא תיאר את חינוך הנער אמיל בכפר, מפני שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים, פיזיים ואינטלקטואליים.

מטרת החינוך, לפי רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר (רוסו), היכול להראות לצעיר את הדרך אל החיים הטובים.

בניגוד לתיאוריה החינוכית היפה שהציג בספר, במציאות נהג רוסו ההיפך בדיוק.

מיחסיו עם פילגשו תרז לווסר (Levasseur), תופרת חסרת השכלה, נולדו לו חמישה ילדים. מרגע לידתם הוא נטש אותם על מדרגות בית העירייה, שיילקחו לבית יתומים.

וולטר כבר עמד על הסתירה הזו בין התיאוריה למעשה.

השבוע לא יכולתי שלא להיזכר ברוסו ובסתירה הקשה בין התיאוריה החינוכית שלו לפראקסיס, כשראיתי את הסתירה בין התיאוריה החינוכית הנאורה של ד"ר פנינה פרי לבין הפראקסיס ההפוך שלה.

פרופסור לחינוך, פנינה פרי (פרופסור אורח באוניברסיטת מרילנד) מתנאה בהיותה מומחית בתיאוריות רב-תרבותיות וידועה כמי שערכה ספרים בנושא, דוגמת "חינוך בחברה רבת תרבויות: פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים", ירושלים 2007.

על כריכת הספר נכתב: "חינוך בחברה רבת תרבויות מכנס מחקרים העוסקים כולם בעשייה חינוכית, מזווית ראייה ביקורתית, של קבוצות חברתיות שונות בחברה הישראלית. כל המאמרים שואפים לחשוף את מקומן המיוחד של קבוצות אלה, תוך ערעור על סמכות האידיאולוגיה של העבר והעמדתה במוקד של ביקורת. המאמרים מדגישים את ההווה ושואפים לטפח עתיד הבנוי על תרבות של שוויון ואכפתיות לכל, ומעודדים את רעיון האינטגרציה. רק כך ניתן להקטין פערים, להעלות את רמת ההישגים ולבלום את החוקיות הידועה, שלפיה אוכלוסיות חלשות מקבלות שירותים חדשים".

יפה הלא כן?

אבוי, התיאוריה החינוכית הנאורה שלה, שונה לחלוטין מהתנהגותה הלא החינוכית.

גד קאופמן, נוסע שהמתין בנתב"ג, העלה סרטון ל"ספר הפנים" שלו וכתב: "אירוע מדהים אירע הבוקר בשדה, כאשר נשאלתי בנימוס ע"י איש חב"ד, אם אני מעוניין להניח תפילין? השבתי בחיוב, או אז קפצה אישה עם מבט מוטרף והחלה לגדף, להציק ולהפריע! ממש מביש שלהיות יהודי בארץ זה להיות נרדף ע"י הבוהמה השמאלנית. אם הייתי מוסלמי או נוצרי, זה היה לגביה יותר לגיטימי?"

הנה ראו את פרופסור פנינה פרי צוחקת:

https://www.youtube.com/watch?v=9x-5MaCSSEs&feature=youtu.be

ד"ר פנינה פרי עוד הוסיפה חטא על פשע כאשר את התנהגותה והצחוק הפרוע תירצה בשקר גמור, שהשניים כביכול אמרו לה: "חבל שהיטלר לא רצח אותך ואת כל משפחתך." "משפט זה הוא שגרם לי להתפרצות."

הרב מאיר הרצל, (האם קרוב של?), מנהל בית חב"ד בפסגת זאב, מזים את שקריה:

http://rotter.net/forum/scoops1/476361.shtml

"במשך דקות ארוכות לא אני ולא היהודי המתפלל לא הטחנו בה מאומה, מלבד הבקשה לזכות להתפלל בדממה. לאחר שהיא, כחמש-עשר דקות, לא פסקה מלבזות ולצעוק, סיים היהודי להניח תפילין והתיישב חזרה במקומו. הוא אמר לה מתוך סערת רגשות משפט שהתוכן שלו היה ש"ההתנהגות שלה היתה כל כך גרועה וקשה לו להאמין שאפילו הנאצים היו נוהגים כך." גם בסרטון שומעים שהיתה אישה שהתבטאה שאפילו האנטישמים הכי גרועים לא היו עושים את זה."

פרופ' פנינה פרי היא רעייתו של ד"ר יורם פרי, לשעבר נשיא "הקרן לישראל חדשה" בין השנים 1999-2001, ולאחר שירדו לאמריקה הזוג פרי פעילים בארגון 'J street'

כיום ד"ר פרי משמש כפרופסור לסוציולוגיה, המכהן כראש המכון ללימודי ישראל ע"ש ג'וזף ואלמה גילדנהורן באוניברסיטת מרילנד.

לפני שמונה שנים כתב  בן דרור ימיני על "תסמונת פרי": (בן דרור ימיני, "מיהו שמאלני? יורשיו של השמאל הציוני מעניקים סיוע ותמיכה לשוללי זכות הקיום של ישראל", מקור ראשון, 6.2.2010)

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/050/546.html

ד"ר יורם פרי, בעברו עורך "דבר" וחבר מפלגת העבודה (דובר מפלגת העבודה בזמן כהונתה של גולדה מאיר) הפך לתומך הארגונים הפועלים לחיסולה של מדינת היהודים.

הזוג פרי הם יהודים המגדירים עצמם "אנשי שמאל", "פעילי שלום", ובעצם הם מחרחרי מלחמה התומכים באנטישמים שונאי ישראל.

אין תימה אפוא שאותם אקטיביסטים פרו-איסלמיים שונאי ישראל מגיעים בסופו של דבר לאנטישמיות טהורה המתבטאת בצחוק של פרופסור פנינה פרי המבטא שנאה ובוז לקודשי ישראל וליהדות.

יד ושם – המופתי ושואת יהודי ערב

בתגובה לתיאוריה המופרכת של מנחם רהט שהיעלמות תמונת המופתי עם היטלר מהתצוגה ב"יד ושם" נעשתה ע"י אימּה של האקטיביסטית הפרו-איסלמית דורית נובק, בעקבות דברי האיוולת של בנימין מיליקובסקי-נתניהו כי המופתי הוא הסיבה לשואה ("חדשות בן עזר" 1348) הריני לומר שהמציאות שונה לחלוטין. תמונת המופתי עם היטלר מעולם לא היתה במוזיאון החדש.

לאחר פתיחת מוזיאון יד ושם ביקרתי בו. התרשמתי עמוקות מהתצוגה (בייחוד מהמצגת הנפלאה של האמנית מיכל רובנר), ותמהתי על העובדה שתמונת המופתי הירושלמי, גנרל הס.ס. מוחמד אל חוסייני, היושב בברלין עם היטלר (שזכרתי שהיתה בתצוגה הקודמת) נעלמה מהתצוגה.

מניה וביה כתבתי מכתב ליו"ר "יד ושם" ושאלתי מדוע הוסרה תמונת המופתי? האם מטעמים פוליטיים? והוספתי שעל המוזיאון להנציח גם את האנטישמיות המוסלמית (לא רק הנוצרית),  ואת "שואת יהודי ערב".

והנה מכתב התשובה שקיבלתי.

יד ושם

רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

ירושלים, ז' שבט, תשס"ו

5 פברואר, 2006

לכבוד

מר נעמן כהן

תל אביב

שלום רב,

קיבלתי מכתבך מיום 26.1.06. כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת, תפקידו של יד ושם הוא להנחיל את זיכרון השואה. בהתאם לכך עוסקת התצוגה במוזיאון לתולדות השואה בשורשיה של האנטישמיות הנאצית ובתפקיד שמילאה האנטישמיות הנוצרית בהתפתחויות ההיסטוריות שהובילו לשואה.

הרשה לי להבטיחך שאין אנו מודרכים ע"י מניעים פוליטיים. במוזיאון לתולדות השואה מצויות תמונותיו של המופתי של ירושלים במיקום שנקבע על פי ההקשר ההיסטורי.

באותה מידה גם הגבנו על התבטאויות של נשיא איראן. אני מצרף לך את ההודעה לעיתונות שפירסמנו.

יד ושם הוקם על מנת להנציח את זיכרון השואה – רצח יהודי אירופה בידי הנאצים ועוזריהם – ולהנחיל אותו לדורות הבאים. אנו פועלים בהתאם למנדט זה המגדיר את משימותינו בתחום התיעוד, המחקר, ההנצחה והחינוך. על פי תפיסתנו והמחקר העדכני, השואה היתה אירוע ייחודי מכיוון שגרמניה הנאצית שמה לה למטרה לא רק לרדוף ולהשפיל את היהודים, אלא עשתה את הניסיון חסר התקדים להשמיד כל יהודי בתחום שליטתה.

אנו עוסקים, כאמור, בתחום זה.

בברכה,

אבנר שלו

יו"ר הנהלת יד ושם

אכן, בתצוגה החדשה במוזיאון החדש יש תמונה קטנה של המופתי, אבל לא זו המפורסמת עם היטלר.

אין לי מושג מי היה היוזם של הסרת תמונת המופתי עם היטלר שהיתה בתצוגה הקודמת במוזיאון הישן, אבל מהתשובה הבנתי שמוסד "יד ושם" אינו מוכן להנציח את שואת יהודי ערב, ולכן יזמתי את הקמת "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב".

יש לזכור כי בימים ההם השתוללה בארץ "אינתיפאדת הקצה" (אל אקצא), לאחר סיום האופוריה של "השלום", וייתכן שזו הסיבה להחלטה של המוסד להסיר מהתצוגה את תמונת המופתי עם היטלר.

בד בבד פניתי לראש העיר ירושלים אהוד אולמרט שינציח את "שואת יהודי ערב" ויקרא רחוב על שם קהילת קורייטה שהושמדה ע"י מוחמד באל-מדינה.

בתשובה כתבו לי מהעירייה שוועדת השמות העירוניים של עיריית ירושלים דנה בבקשה והחליטה לדחותה. מסתבר שעיריית ירושלים אינה מוכנה להנציח את שואת יהודי ערב בדומה להנצחת קהילות שהושמדו בשואת יהודי אירופה.

במכתב הם הוסיפה הערה כי "אי ההיענות לבקשה איננה נובעת מאי ההכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמיים. תודה על יוזמתך הברוכה."

למותר לציין שכל ניסיונותיי להנצחת "שואת יהודי ערב" במטרה להילחם בגזענות הערבית-מוסלמית עלו בתוהו בגין התנגדות מפורשת של כל המוסדות מימין ומשמאל.

נתניהו מבזה את חללי צה"ל

גם השנה, כמדי שנה, ביזה בנימין מיליקובסקי-נתניהו יחד עם נשיא חצי העם, ראובן ריבלין, את חללי צה"ל, כאשר השתתף באזכרה לזכרם של אנשי האצ"ל שנהרגו בניסיון הפוטש של אלטלנה, והתעלם לחלוטין מחיילי צה"ל שנהרגו ע"י אותם אנשי האצ"ל.

נאום נתניהו 30.5.18

https://www.youtube.com/watch?v=xr7sZuGkDxA

נתניהו הילל את הגיבורים שחלקם ערקו מצה"ל (תוך גניבת כלי מלחמה) בעיצומה של מלחמת השחרור, כאשר צבא הכיבוש המצרי נמצא כשלושים ק"מ מתל אביב, כדי להשתתף בניסיון הפוטש של אלטלנה.

האם זה המסר שרוצה מיליקובסקי-נתניהו להעביר היום לחיילי צה"ל?

אחרי שבעים שנות עצמאות הגיע הזמן שבנימין מיליקובסקי-נתניהו, וראובן ריבלין, נציגי "הפורשים" המכנים עצמם "המשפחה הלוחמת" יכבדו את עצמם ואת עם ישראל וינציחו גם את חללי צה"ל שנהרגו במהלך ניסיון הפוטש של אלטלנה.

ודוק: אני מדגיש את המילה "גם" כי מעבר למחלוקת ההיסטורית כולם ראויים להנצחה. 

ייאמר ברורות, מדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים. המדינה הצעירה לא היתה שורדת (כאשר צבא הכיבוש המצרי נמצא כשלושים ק"מ מתל אביב) אם בנוסף לצה"ל היה קיים ארגון צבאי פרטי בפיקודו של מייצ'סלב בגון (מנחם בגין), וגם לא ארגון צבאי של הפלמ"ח בפיקוד יגאל פייקוביץ-אלון.

בפירוק כל הארגונים הצבאיים והכפפתם לצבא אחד, צה"ל, הכפוף למוסדות המדינה, בן גוריון הציל את קיום המדינה הצעירה ואת משטרהּ הדמוקרטי.

במקום להשקיע מיליונים במשיית האונייה מהים, כפי שדרש נתניהו בנאומו, יש להנציח את חיילי צה"ל ההרוגים.

וכן, הגיע הזמן להזים עוד שקר אחד עליו חוזר מיליקובסקי-נתניהו שנה אחרי שנה. השקר שבגין מנע מלחמת אחים כאשר אמר: "מלחמת אחים לעולם לא!"

בגין לא מנע מלחמת אחים, אלא התחיל בה.

בכל מדינה אחרת בעולם, גם בדמוקרטיות הנאורות, אדם העושה מרד מזוין נגד השלטון בזמן מלחמה היה מועמד לקיר.

למזלנו בן גוריון היה מספיק חכם כדי לא לעשות כן.

במקום נתניהו וריבלין, המבזים כדרכם את זכר חללי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל, ננציח אנחנו כאן את שלושת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל.

זכרם של השלושה יינון לעד כתורמים להקמתה של מדינת היהודים ולהיותה מדינה דמוקרטית:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מיספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

(ועל עדותו של ס"אל אלי דובדבני (אני מקווה שהוא בבריאות טובה) מחטיבת אלכסנדרוני, ועל סירובו של נשיא חצי העם, ראובן ריבלין, להנציח את חיילי צה"ל, כבר כתבתי:)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

המדיניות השגויה של נתניהו – החזרת ספינות הערבים מעזה

לאחרונה כתבתי על הפתרון האפשרי לבעיית שלטון החמאס על ערביי עזה.

על ישראל לצאת מהקופסה ולנקוט ביוזמה חדשה שיש בה יתרונות רבים לישראל.

על ישראל להחיל מדיניות של גבול ימי פתוח לעזתים ליציאה. יש לתת אפשרות גורפת לעזתים לצאת מעזה ולהגר לאירופה.

על ישראל להתיר מעבר חופשי החוצה של אזרחים ע"י מתן אפשרות חופשית ליציאת אוניות עם מהגרים עזתים. מובן מאליו שכל האוניות הנכנסות לעזה יעברו פיקוח בטחוני. לעומת זאת האוניות היוצאות עם מהגרים מעזה יצאו בחופשיות ללא כל פיקוח. יתדפקו העזתים על שערי אירופה. האיחוד האירופי יוכרח לקלוט את כל המהגרים מעזה.

זה אגב האיום הגדול ביותר שישראל יכולה לאיים על ממדינות אירופה. הצפת אירופה בפליטים. ובעצם הצבתו יש משום יתרון מדיני מיידי לישראל.

האם נתניהו ייצא מהקופסה?

למרבה הצער השאלה ששאלתי נענתה בשלילה. מסתבר שנתניהו לא יצא מהקופסה.

במסגרת ההפגנות לחיסול מדינת היהודים והשמדתם יצאו כמה ספינות מעזה למשט לאירופה. ובמקום להתיר להם פשוט לצאת חיל הים מנע מהם את היציאה.

תנו לערבים לצאת כרצונם! אל תפריעו להם לצאת!

הם צודקים

"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," דברי האימאם השהיד (החלל הקדוש) חסן אלבנא, רחמי אללה עליו. שהרי השליח [מוחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." (אמנת החמאס סעיף 7)

איסמאיל הניה מצהיר: "אנחנו אוהבים למות, והיהודים אוהבים לחיות, ולכן אנחנו ננצח."

https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8

לאחר הדברים המפורשים של אנשי החמאס האיסלמו-נאצים שמטרתם חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים, קובע האקטיביסט הפרו-איסלמי, תעמלן החמאס, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי) שהם פשוט צודקים!

"צריך להגיד זאת בפשטות וביושר: הם צודקים." (גדעון לוי, "הם צודקים", "הארץ", 31.5.18) והוא מסיים: "הם לעולם לא יפסיקו להיאבק. הצדק איתם."

למזלו של לואי (לוי) חיילי צה"ל (הפאשיסטיים לדבריו) מגינים עליו בגופם. אילולי הם, היו העזתים מחריבים את ביתו, ורוצחים ואונסים אותו ואת משפחתו.

 המגוחך הוא שלואי (לוי) מגנה את ישראל כמדינה לא דמוקרטית בשעה שבן דמותו האנגלי הלורד האו האו הועמד לדין והוצא להורג, כי לדמוקרטיה האנגלית יש עקרונות. הדמוקרטיה האנגלית היא דמוקרטיה מתגוננת, הדמוקרטיה הישראלית – לא.

הדמוקרטיה האנגלית היתה חסרת ביטחון, ולכן התגוננה מהפשיסטים תומכי הנאציזם כלורד האו האו שהוצא להורג, או מאנשי מפלגתו של מוסלי שהוכנסו לכלא.

הדמוקרטיה הישראלית בטוחה בעצמה.

ודוק: בשום פנים אופן אין להוציא להורג את לורד האו האו הישראלי – גדעון לואי (לוי). הדמוקרטיה הישראלית חזקה מספיק.

הישבנים החדשים – בזכות הישבנים המרוֹקנים

בתיאטרון הקאמרי החליטו להעלות מחזמר חדש בשם "זה אני" שיכתוב ויביים המחזאי, מאור זגורי.

 לפי התקציר, המחזה המבוסס על שיריו של הזמר אייל ביטון-גולן, מספר על משפחת טולדנו המנהלת תזמורת מוזיקה מרוקאית (בכיבוסית אנדלוסית-ספרדית) הנמצאת על סף קריסה, כאשר האב מנסה לשכנע את שלוש בנותיו לקחת לידיהן את הניהול.

בדף הסבר שכתב זגורי הוא נימק את הבחירה בשיריו של ביטון-גולן בכך ששיריו ליוו אותו מאז התבגרותו בבאר שבע ועד חייו בתל אביב כיום. "שיריו הם הקונצנזוס היציב והמצליח ביותר בפופ הישראלי," וציין ש"זה זמן רב שכיסאות התיאטרון הישראלי צמאים לישבנים טריים של קהל חדש, כזה שיש להזמינו לא על ידי תיאטרון חנפני, אלא על ידי יצירה חדשנית ובועטת."

מרגע הפרסום החלה מתקפה פרועה עליו בשתי חזיתות.

בחזית הראשונה הותקף זגורי שעצם ההצגה על יהודים מערביים-מוגרבים היא מגונה מפני שהיא חנופה לשרת התרבות מרים סיבוני-רגב, והופכת את הקאמרי לתיאטרון חנפני.

בחזית השנייה, החזית הפוריטנית, הותקף זגורי על הבחירה בשירי איל ביטון-גולן, שאביו דני ביטון ריצה שנתיים מאסר על שידול לזנות וקבלת שירותי זנות מקטינות, ונעצר בחודש שעבר בחשד לביצוע מעשה מגונה.

כל זה מגונה.

מאור זגורי הוא במאי מוכשר. אמנם לא אהבתי את הפרשנות שלו ל"המלט", אבל מאד אהבתי את הסידרה שלו "זגורי אימפריה" בה הציג את חיי המרוקנים כהוויתם. (אם היה אשכנזי ודאי היה מואשם בגזענות) וכן אהבתי את הסדרה הקומית שביים "השבבניקים".

זגורי צודק. כל מי שמבקר בתיאטרון רואה מיד כי הקהל הוא א"ט – אשכנזי טהור.

עדת המערביים-מוגרבים אינה נמנית על חסידי התיאטרון. לכן יש לעודד את זגורי האומר ש"כיסאות התיאטרון הישראלי צמאים לישבנים טריים של קהל חדש" – ישבנים מרוקנים.

יש לתמוך בהעלאת ההצגה החדשה.

לפני יום הנכסה

אנחנו עומדים לפני יום הנכסה. בהיעדר מיקוש נקווה שהיום הזה יעבור עם פחות הרוגים מיום הנכבה. הרוגים הם בראש ובראשונה אינטרס ערבי. יש לזכור כי אחת ההמצאות הגאוניות ביותר של מוחמד היא המצאת רעיון מלחמת המצוה – הג'יהאד. 

הרעיון גאוני בגלל שהג'יהאד הוא מה שנקרא בתורת המשחקים win win situation,   הזוכים בקרב מקבלים את השלל – אדמות, בתים, נשים, וההרוגים מקבלים חיי נצח בגן העדן עם בתולות ונערים. לכן כל הרוג ערבי הוא הישג עבורם.

לרגל יום הנכסה כתבתי מכתב תזכורת לפרופסור רון רובין – נשיא אוניברסיטת חיפה, שיסיר את  אנדרטת הזיכרון המנציחה את זכר הנַּכְּסַה (יום התבוסה, בערבית – אסון, של הערבים במלחמת ששת הימים) הנמצאת לפני שער הכניסה הראשי לאוניברסיטה.

היום כשהסטודנטים הערבים הם רק כמחצית התלמידים זה עדיין ניתן. בעתיד כבר לא.

(ערבים בחיפה חוטפים היום את דגל ישראל ודורכים עליו:)

http://rotter.net/forum/scoops1/477080.shtml

מזכ"ל נאט"ו: לא נגן על ישראל אם תותקף על-ידי איראן

בריאיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" הדגיש מזכ"ל נאט"ו, ינס סטולטנברג, כי ישראל אינה חברה בברית, וכי הסיוע הצבאי של הארגון אינו חל עליה.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5276886,00.html

זה ברור שנאט"ו (או בכלל אירופה) לא תתייצב לצד ישראל, השאלה היא אם היא תתייצב לצד איראן במאבקה בישראל?

ונהיו בעינינו כחגבים

כמה נלעגת היתה השבוע ח"כ ציפורה-מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, כאשר הגיבה לדברי תמיר פרדו וכתבה: "קמנו למדינה שבה ראש השב"כ היה המעצור האחרון בפני ראש מממשלה שרוצה להשתמש באמצעים שנועדו מול אויבים כנגד רמטכ"ל וראש המוסד. השילוב של הרבה שנות שלטון, עודף כוח וסימון כל מי שחושב אחרת כבוגדים – הרסני. נתניהו צריך ללכת," ופנתה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון, אבי דיכטר, בבקשה לכנס דיון דחוף בוועדת משנה לשירותים חשאיים, שאליו יזומנו יורם כהן וראש השב"כ הנוכחי, נדב ארגמן, כדי לברר האם אכן היתה בקשה לבצע האזנות.

לא זכור לי למשל שכאשר מסר מאיר דגן לאמריקאים מידע סודי על תוכניות תקיפת הגרעין האיראני, היא תבעה לחקור אותו על כך. כי הרי דגן התנגד לנתניהו, אם היה זה נתניהו הוא היה ודאי מואשם בבגידה, לא פחות.

דווקא הוראת נתניהו להגביר את האמצעים לשמירת סודיות מקבלים משנה תוקף לאור הפטפטת הבלתי נפסקת של לשעברים למיניהם, עד שלפעמים אפשר לקבל זיעה קרה רק מהמחשבה שאלו היו ממונים על ביטחוננו.

כמה נלעג גם אברהם גבאי, שותפהּ של ציפורה-מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, המאשים את ממשלת ישראל שהיא "בלון החמצן של עזה":

http://rotter.net/forum/scoops1/476060.shtml

ומחליף את פרסקי-פרס בסאטירה "כן", ו"לא", כאשר יום אחד אומר לכבוש את עזה ויום אחד שאסור לכבוש את עזה.

אבי גבאי כן ולא:

http://rotter.net/forum/scoops1/476485.shtml

כמה עצוב.

הטרגדיה של ישראל היום והעם היהודי כולו, שכולם ליד נתניהו נדמים כחגבים.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

משה כהן

פרטנרים לשלום

דיווחים בתקשורת: מפגינים ערביים בחיפה חטפו דגל ישראל ודרכו עליו. 

אלה הפרטנרים שלנו לשלום. 

אם זה יחסם של אזרחי ישראל הערבים למדינה, למה יש לקוות? 

הרי הם נהנים מכל הזכויות.

אם הם לא מכירים בזכות הקיום של מדינת ישראל, מה המכנה המשותף איתם, על מה יש לדבר? 

הים הוא אותו ים, מוטב שנלמד לשחות. 

משה כהן

ירושלים

* * *

יש להדיח בהקדם את הנשיאים החשודים טראמפ ונתניהו, שמתמודדים עם האיומים הגרעיניים של צפון קוריאה ואיראן – ולהביא במקומם את הילארי קלינטון ג'ון קרי ואבי גבאי! ראו כי בנפשנו הדבר!

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בין הכרמים"

ליהודית הררי

1947

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.4.1973

לפני 45 שנים

יהודית הררי (איזנברג), בתו של אהרון איזנברג ולימים אשתו של ד"ר חיים הררי, נולדה בה' בחשוון תרמ"ו (1885) בדרך לארץ-ישראל. בחודש כסלו תרמ"ו הגיע אהרון איזנברג עם משפחתו לארץ. הוא עבר לוואדי-חנין והתיישב שם עם בני-ביתו במרתף בפרדסו של ראובן לרר, במקום שהיה עתיד להיקרא בשם "נס-ציונה". המרתף נהפך במהרה למרכז חברתי לבני היישוב החדש בארץ, ולמרכזם של "בני משה". כעבור זמן גאל אהרון איזנברג, יחד עם יהושע חנקין, את אדמת רחובות, והתיישב בה.

ילדותה של יהודית עברה עליה תחילה באותו מרתף מפורסם, ועם ייסוד רחובות – במושבה זו. היא סיימה את בית-הספר העממי ברחובות, למדה להיות גננת בראשון-לציון, סיימה וגם לימדה בבית-המדרש למורות של אוולינה דה רוטשילד בירושלים. בין מוריה במושבה היו משה סמילנסקי וישראל בלקינד.

כאשר הוציא הסופר ש. בן-ציון, בשנת 1907, את המאסף "העומר" ונתן בו מקום מרכזי ליצירות המשקפות את ההווי בארץ-ישראל המתחדשת, פירסמה יהודית, שהיתה אז כבת כ"ב [22], מורה בירושלים, רשימה בשם "מן המרתף אל הרפת", ובה העלתה מזיכרונות ילדותה במרתף בוואדי-חנין. היא מתארת חתונה כפרית בנוסח הימים ההם, הכיבוד: זיתים, לביבות מקמח, עדשים ופולים, תפוחי-זהב ושני רוטלים דגים מלוחים. והיא אף מתארת חלום ילדות:

"אימי שבה בשלום מיפו וחדשה בפיה, אומרת היא כי לאחר הפסח נצא לגור באוהל קרוב לבידואים, כי טוב לנו שנתקרב אליהם והיינו בטוחים בחברתם, וכבר הזמינה אצל בידואית אחת שתארג לנו יריעות עזים לאוהל. שמעתי ואשמח מאוד על החדשה הזאת, שמחתי, אך רעדתי בכל זאת בזוכרי את עכברי השדה הגדולים, השועלים המייללים, הנחשים הנושכים והסיפורים שסיפרה לי נפיסה, הערבייה הזקנה, על 'הדבה' שעיניה בוערות כלהבה...

"אך כל זה כדאי היה לי ובלבד שנגור באוהל, ביחד עם הבדויים..." ("העומר", ספר ראשון, תרס"ז [1907]. עמ' 31).

אבל החלומות היפים אינם מתגשמים. הילדה חולמת לצאת את המרתף, המוצף מים בימי גשם, "עוד מעט והביאה לנו הבדואית את יריעת האוהל!" – והנה חברתה, בת השכנים הקטנה, נגנבת. "תשעה ימים ותשעה לילות ביקשוה בכל הכפרים, בכל הדרכים, בכל הפרדסים והשדות – וביום העשירי שב שליח אחד עם הילדה! הוא מצאה קשורה אל עץ זית לא רחוק מוואדי-חנין... סיבת הגניבה נעלמה עד היום, אך המאורע האיום הזה עשה רושם נורא." (שם, עמ' 33).

ונוספו על כך רצח השכן, הנפח ילובסקי, והבדואים הבאים לרעות את צאנם בהעלות הכרמים סמדר; ובלכת האב עם שכניו לגרשם, התנפלו עליהם והיכום מכות אכזריות, עד כי נפלו למשכב, ובמקום לעבור לגור באוהל עם השכנים הבידואים, קיבלו מבעל הפרדס את מחציתה של הרפת, ובה גרו עוד שנים אחדות.

*

חיים הררי נולד ברוסיה ב-1883, ובהיותו בן חמש-עשרה, ב-1898, עלה לבדו ארצה, ללמוד במקווה-ישראל. ב-1901, לאחר שקם מרד בין [בקֶרב] תלמידיו של מוסד מתבולל זה, "המכניע ומשעבד את רוח הנוער, האוסר עליהם לקרוא ולדבר עברית, הקושר תלמידים אל העצים ומלקם בשוטים, המורים בועטים בתלמידיהם ברגליהם, מקללים בערבית וצרפתית ומצווים למוחמד לזרקם מעל המדרגות." ("בין הכרמים", עמ' 58), עזב חיים הררי את לימודיו במקווה-ישראל ואת פעילותו באגודות הנוער של צעירי המושבות, ונסע בחזרה לרוסיה, ולאחר תקופה קצרה של שירות בצבא הרוסי הוא מצליח להגיע, ב-1904, לז'נבה, שם הוא לומד באוניברסיטה מדעי החינוך, פסיכולוגיה ואמנות התיאטרון.

[אהוד: כדאי לשים לב לעדות ממקור ראשון על מה היה באמת אופיו של המוסד המתבולל מקווה-ישראל, שנוסד ב-1870, ואשר יש המשתמשים בו כדי לנגח את הצגת המושבה פתח-תקווה, שנוסדה ב-1878 – כיישוב היהודי הראשון של העלייה הראשונה.]

בתקופה שבה למד במקווה-ישראל הכיר את יהודית ברחובות ונפשותיהם נתקשרו זו בזו בביישנות של נעורים. רק בערב נסיעתו מהארץ הוא מתוודה לפניה על אהבתו אליה, בתיתו לה לקרוא את פנקסו: "רשימות וזיכרונות של תלמיד מקווה-ישראל".

"י"ג תמוז תרס"א [1901].

"מחר אני נוסע לרוסיה ועוזב את מולדתי האהובה, מחר אני נפרד מטליה אהובתי. מי יודע מתי אשוב וראיתי את פני חמדתי זאת? האומנם אנו נפרדים לנצח?

"עד יומי האחרון אזכרך, טליה, והיה זיכרונך חרות על לבבי ולא אשכחך."

"היא קראה את הכתוב בספר זיכרונותיו ובעיניה דמעות. הוא ישב והסתכל בה בשתי עיניו האפורות. הן היו עצובות ומלאות דאגה. היא לחצה שתי ידיו ונעצה עיניה בעיניו ומסרה להן במבט אילם את כל אהבתה ונשמתה.

"היא שתקה. ביד רועדת לקחה את עטה ורשמה ביומנו: 'אחכה לך עד שתשוב ארצה.

שלך לנצח, טליה.'

"הוא לחץ את ידיה בשמחה. תודה, ילדה, כעת אוכל לנסוע בלבב שקט. היי שלום."

(שם, עמ' 61-62).

בספרה מכנה יהודית את עצמה בשם טליה, ולחיים הררי היא קוראת בשם זיו הרמתי. ב-1906 חזר ארצה ונשא את יהודית לאישה. ב-1913 יצאו יחד עם בנם יזהר, הקרוי בספר דרור, להשתלמות בצרפת, ועם פרוץ מלחמת-העולם עברו לז'נבה, שבה חיו עד 1919 ושם הגיש חיים הררי את עבודת-הדוקטור שלו. לאחר המלחמה חזרו לארץ-ישראל. מלבד פועלו הספרותי במאמרים, בתרגום ובעריכה, ועבודת ההוראה שלו, הוא היה בחלוצי התיאטרון העברי החדש בארץ, כבימאי, שחקן ומתרגם מחזות. הוא נפטר בירושלים ב-1940.

*

בספרה "בין הכרמים", שהופיע ב-1947, שבע שנים לאחר מות בעלה, מספרת יהודית הררי על כל פרשת היכרותם בימי הנעורים, אהבתם, השנים שבהן ציפתה לו, כשהקשר ביניהם היה במכתבים – גם משברים לא חסרו ביניהם, ובינה לבין הוריה (אשר בתחילה התנגדו לזיווג) – שובו ארצה, ונישואיהם.

מכתביה, ומכתביו, המחזיקים חלק ניכר מהספר, מסומנים בתאריכים שנרשמו בהם בשעתם. האישים הנזכרים בו, נזכרים בשמותיהם, חוץ מבני המשפחה, הנקראים בשמות בדויים. וכך משמש הספר כמין כרוניקה משפחתית על רקע היישוב העברי בארץ מסוף המאה הקודמת [ה-19] ועד שנת 1940. יש בו הרבה תיאורים מהווי המושבות וירושלים בראשית המאה [ה-20], טיולים בארץ, וחיי תל-אביב בשנותיה הראשונות. מבין דפי הספר גם מבצבצות ועולות תקופות של משבר בחיי זיו וטליה, שעליהן מספרת המחברת בגילוי-לב.

הספר אינו כתוב בצורה מקצועית, ולא כל המסופר בו מעניין את הקורא שאינו שייך למשפחה. ובכל-זאת, בקריאה קצת סלקטיבית, ימצא בו הקורא המעוניין מעין אנציקלופדיה קטנה של משפחה ארץ-ישראלית.

ואולי כדאי לסיים באקורדים האחרונים של הספר, בתיאור שמתארת טליה את מותו של זיו בעלה בבית-החולים בירושלים:

"טליה החזיקה ראשו בידיה ומילמלה אליו: 'אל תיבהל, חביבי, זה יעבור, זה לא כלום.'

"אין אני מפחד – ענה, – אבל רע לי מאוד. חממי ידי, טליה, קר לי מאוד.

"נשימתו הלכה וקצרה, הוא נשם בכבדות, דבר-מה חילחל בגרונו ונדם. הרופאים הוציאו הצינור מהווריד, עצמו את עיניו ועזבו את החדר.

"היא הקריבה את ידיו אל פיה ונשפה בהן בכל כוחה, נדמה היה לה שעוד תחייהו בלהט נשימתה. האחות רחצה פניו מהדם, החליפה הסדינים והכרים המגואלים, טליה עזרה על ידה ורחצה את תלתלי ראשו. פתאום הרגישה בדממת המוות, בשלווה הנסוכה על פניו. הבינה, כי מת...

"היא הניחה את ראשה המבולבל על חזהו הדומם, לא עצרה כוח לבכות, היא ביקשה את המוות וכמהה לו בכל נפשה, למה לה חיים וזיו איננו עוד איתה.

"היא ישבה והסתכלה בפניו השקטים והחיוורים. איזה הוד ויפעה במנוחה הנצחית. מעולם לא היה זיו כה יפה ושליו. הוא ישן שינה עמוקה. תם נתיב-הייסורים. היא ליטפה את מצחו ופניו ונשקה גבות עיניו, סרקה באצבעותיה שערותיו, הצמידה פיה אל פיו, נשיקת אהבה אחרונה.

"הרוח קרע את החלון, רוח קרירה נושבת מההרים, השחקים שטופים אורה, הרי-הסיד נוגהים בלבנוניותם כמו עטופים תכריכים לבנים, עוד מעט ילבישו תכריכים גם את זיו." (שם. ספר שני. עמ' 287).

* יהודית איזנברג: מן המרתף אל הרפת. (זיכרונות). רחובות תרס"ו [1906]. מתוך: "העומר", קובץ ספרותי-מדעי, מוצא בארץ-ישראל. העורכים: ש. בן-ציון, דוד ילין. שנת ה'תרס"ו (1907). כרך ראשון. ספר ראשון. עמ' 29-34.

* יהודית הררי: "בין הכרמים". ספר ראשון. 312 עמ'. ספר שני, 288 עמ'. הוצאת "דביר" תל-אביב, תש"ז, 1947.

*

אהוד בן עזר: פגישה עם יהודית הררי

מתוך יומן 1973

8.9.73. י"א באלול תשל"ג. שבת. אתמול לפנות-ערב ביקרתי אצל יהודית הררי בת השמונים ושבע, הגרה ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. בילינו כמה שעות בשיחה. הראתה לי מכתבים רבים שקיבלה מגדולי היישוב, וכן דיפדפתי בספריה. יש הרבה דברים מקסימים ל"ספרי דורות קודמים" בספרייתה, אלא שלא היה נעים לי לשאול. היא עדיין ערה ובמלוא כוחותיה. ואולם שיחתה קצת איכזבה אותי. יותר מדי היא נתונה בתוך זיכרונות פעילותה העסקנית, ורשמי שנות הילדות והנעורים כבר קהו. היא מחפשת הרגשת חשיבות ועניין בפעילותה הנמשכת כיום, ולא ניראה לה מתאים ונחוץ לשבת ולכתוב את זיכרונות נעוריה. ובכל זאת היתה בשיחה איתה משום פגישה עם עולם שחלף.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

צפריר רינת: מה יישאר מכל זה בעוד כמה עשורים, כשילדינו ונכדינו יהיו אנשים בוגרים? יהיו ככל הנראה כמה כתמים קטנים, שיוגדרו כפארקים או שמורות חול זעירות. גם בהם יהיה אפשר לראות יצורים וצמחים מעוררי התפעלות. יישאר אולי חלק מגוש החולות בין אשדוד לאשקלון, שזכה למעמד של שמורת טבע ויש לקוות שמעמד זה לא ישתנה. ויישארו הרבה זיכרונות ותיעוד היסטורי של מה שהיה פעם ולא הצליח לשרוד מול תנופת הפיתוח הבלתי ניתנת לעצירה. "מי יישא את נופי השפלה, מן הים בואכה למישור," כתבה אסתר ראב בשיר "רקויאם לנוף", "הכול ייזל לתוך הנצח. כתמי הנוף שאותו מצאנו כאן אחרי אלפי שנה, ינוחו איתי לעד תחת הבטון." ["הארץ", 31.5.18].

* אהוד היקר, ברוך תירוש מגיב על "ההתפכחות" של איתן כבל – הבעייה, לדעתי, איננה הקו של הימין, או הקו של השמאל – איזה קו שלא נבחר לא יועיל בהתמודדות עם העולם המוסלמי, המושתת על מלחמה נצחית והרג נצחי, עד שכל העולם יהיה חשוך ונחשל כמוהם. זה עולם הרואה בהרג עצמו תהילת עולם, הרג בין הפלגים השונים בדת האיסלאם, ובוודאי ב"כופרים". 

התגובה שלנו צריכה להיות "קיר הברזל", שאליו יקרסו כל המזימות המבהילות שלהם. למדנו משהו מההיסטוריה: מי שמכריז על השמדה – מתכוון לכך. האירופים ממשיכים את "קו הפיוס" עם השטן, כמו שנקטו בו לפני מלחמת העולם השנייה.

 שלך,

משה גרנות

* אם בחיפה, המוצגת על ידי ראש העיר האופטימי שלה יונה יהב כמופת לדו-קיום יהודי-ערבי, ואשר ארבעים אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה שלה הם ערבים ישראליים – מתקיימות ביום שישי הפגנות הזדהות עם הטרור של החמאס הממטיר עלינו טילים ושורף את שדותינו בעוטף עזה, הפגנות עם דגלי אש"ף וכרזות בנוסח "Palestine will be free!" – אזיי כנראה שלא רק שלעולם לא יהיה שלום עם ה"פלסטינים" אלא גם לא יהיה שלום עם חלק ניכר מערביי ישראל המזדהים עם הטרור הפלסטיני השואף להשמיד את מדינתם, את מדינת ישראל!

לא יהיה שלום עם אותם מערביי ישראל כפויי הטובה, בייחוד נוצרים ואחמדים, שאינם מוכנים להודות שהם חיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון המאפשרת להם קיום חופשי ללא רציחתם, ללא פרעות אכזריות בהם וללא צורך שלהם להימלט מן המדינה.

המשיכו לשרוף את שדותינו!

* לקחו אותנו לראות את הסרט "מועדון הספר הטוב" בכיכובם של דיאן קיטון, ג'יין פונדה, קנדיס ברגן, מרי סטינבורגן ואנדי גרסייה. הסרט המטופש והפטפטני מתייחס לקריאת ספר מתועב ומשעמם. אל תלכו! חבל על הזמן במובן המקורי של חבל על הזמן, לפני שצירוף המילים הללו הפך לביטוי מטומטם.

* העיתונים מלאים במידע על העיתונאי אדם ברוך כמייסד ז'אנר חדש בכתיבה העיתונאית העברית. ואולם אני זוכר במעומעם טור אישי שהופיע בסוף שנות החמישים או ראשית שנות השישים, אולי ב"פי האתון" של הסתדרות הסטודנטים בירושלים ואולי בדו-שבועון "אתגר", ואותו כתב מישהו בשם צוונצינר [אולי אני טועה בכינוי ואשמח אם יתקנו אותי], טור אישי שלא היה אפשר להבין בו מילה, ואמרו אז שהכותב הוא אדם ברוך, שטרם היה דמות ידועה.

* אהוד: אני מתייחס בחשדנות ל"עובדות" המתגלות לא פעם בשידור התוכנית "עובדה" של אילנה דיין, ובדרך-כלל אינני רואה בהן עובדות מוכחות מעבר לכל ספק. בייחוד לא בראיונות עם "לשעברים" מתוסכלים.

מה עוד שדיין מצטרפת כנראה ברצון רב להיסטריה התקשורתית של רדיפת בנימין נתניהו, למרות שמתברר שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו! – ראש ממשלה שכל חשד, כל שקר וכל ספק-שקר על אודותיו ועל אודות אשתו זוכים מיד לכותרות ראשיות בעיתונים וברשתות השידור.

עם ישראל הוא כנראה עם כפוי טובה, לפחות חלקו של העם השולט בתקשורת.

* על השאלה: מדוע לא מצנזרים גילוי סודות מדינה בתוכניות כמו אלה, יש אולי שתי תשובות:

האחת, כל המשמיץ את ביבי הרי זה משובח ועל המגמה הזו אין שום הגבלות.

והשנייה, כל מי שינסה לצנזר השמצות על ביבי עלול להיחשד כמשוחד על ידו, והטיפול בו יהיה כמו באחרים, ואז הוא עלול אפילו למצוא את עצמו נאלץ להיות עד מדינה נגד נתניהו.

* איך זה שבטירוף הרדיפה אחר גברים אנסים בתחום הבידור והקולנוע, בייחוד שחקנים, מפיקים ובמאים, טרם עלו על היוצר הגאוני וודי אלן [קוניגסברג]? טרם הצליחו לנדות אותו, לא לאפשר לו להפיק ולביים סרטים חדשים, וגם להחרים את סרטיו הקודמים?

הרי קרוב לוודאי שהטיפוס היהודי הנוירוטי הניו-יורקי ממוצא ייקי, הנמוך, הרזה, המכוער, הממושקף והמקריח – הטריד מינית הרבה נשים יפות ולא-יהודיות (שיקסעס), אשר לאחת מהן הוא נשוי כיום.

* למערכת שלומות, כמפריח עפיפונים לשעבר, אינני מצליח להבין איך צה"ל החכם והמתוחכם, שידע להציב צלפים כנגד הניסיונות לחצות את הגדר, לא מצא עד היום פתרון לבעיית העפיפונים, בלוני הגז והרחפנים  למינם.

הרי כל המעופפים למינם מגיעים עם הרוח ואינם מהירים במיוחד. מה הבעייה להציב תצפיתנים שיזהו אותם עוד מעל הרצועה, לצייד אותם במקלעים, כשבמחסנית גם קליעי זרחן לתצפית כיוון הירי, ולפגוע ולחורר אותם, מה שיגרום לנפילתם, אפילו מעל הרצועה.

חושבני שבגיל מתאים  הייתי מצליח במשימה.

שלכם

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* אהוד: אני נחשב לסופר פורנוגראפי, נידח, שספריו אינם ראויים לרשימת ביקורת בעיתון "הארץ", אפילו לא הסאגה "והארץ תרעד" [2014] שאותה כתבתי במשך כ-40 שנה ואני רואה בה את אחד מספריי החזקים ביותר, שספק אם ייכתב עוד אחד כמוהו בספרות העברית, אבל קוראי "הארץ" לא זכו עד היום לקרוא אפילו מילה אחת על אודותיו.

ואילו אהרן שבתאי הוא משורר וחרזן קנוני שיודע לחבר היטב בכתיבתו בין פרו-פלסטיניוּת לפורנוגרפיה, ושיריו מתפרסמים שוב ושוב במוסף "תרבות וספרות" של אותו עיתון:

"...וְאִם כִּי אֵלֶּה הֵם יָמִים שְׁחֹרִים

(אֶתְמוֹל הַצַּלָּפִים טָבְחוּ בָּעֲשָׂרוֹת)

וּבָעוֹלָם הָרַע הַזֶּה שְׁנוֹתַי סְפוּרוֹת,

אֵינִי חָדֵל לִכְתֹּב לְמַעֲנֵךְ שִׁירִים,

אוֹטֵם אָזְנַי, אֵינִי שָׂם לֵב אֵלָיו,

כָּל עוֹד עוֹמֵד הַזַּיִן וְנוֹתֵן חָלָב."

["הארץ", "תרבות וספרות", 1.6]

אז אני מאחל לך, אהרן שבתאי, שיעמוד לך הזין עוד שנים רבות ושתמשיך ללקק את התחת לַפלסטינים עוד שנים רבות – ללקק לַרוצחים את אזרחינו ולַשורפים את שדותינו, ואולי בזכות שני איפיוניךָ אלה, ומאחר ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו" – אתה תהיה היורש של ביאליק, אלתרמן, עמיחי וגורי בתור המשורר הלאומי – מה עוד שהגסויות וניבולי הפה המשעשעים שלך הם מיטב שירתך!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,067 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל