פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1350

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בסיון תשע"ח, 7.6.2018

עם צרופת הזמנה ל"מתכתבים עם שירי יוסי שריד" בהשתתפות פרופ' נורית גוברין

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // מרדכי קידר: תקועים בהזיות. // אהוד בן עזר: שני פרקים מתוך הרומאן "שלוש אהבות" שהתרחשו ביוני 1967. // יהודה דרורי: סיכול ממוקד למעיפי עפיפונים. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.6.18. // יהודה גור-אריה: שערי עזה. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק מ"ט. משלחת לחיפה. // אילן בושם: 9 שירים לחדשות בן עזר. // אביבה רבינוביץ:  לזיכרם של בָּנִי וסידני סיל. // מנחם רהט: הכול בגלל גיטל המשוגעת. // משה גרנות: על "הכלה סגרה את הדלת" מאת רונית מטלון. // משה כהן: חרפת אריה. // יוסף אורן: "בחזרה מעמק רפאים" של חיים באר. חלק ב' – מדוע בחר חיים באר לעסוק בכופרים ובמומרים? // אהוד בן עזר: בשולי פנקס הכיפורים בירושלים, נובמבר 1974. // אהוד בן עזר: "צדיק" לוולטר, עברית: 1945, 1974. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 7.10.1974 במדור "ספר השבוע", לפני 44 שנים. // אריה רפפורט: מכתב לאזרחי ישראל הערביים. // משמרת חדשה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי...!"

מְסַפְּרִים עַל חַיִּים וַיְצְמַן, נְשִׂיאֵנוּ הָרִאשׁוֹן

שֶׁיָדִיד, חֲבֵר הַפַּרְלָמֶנְט הַבְּרִיטִי

שֶסִּפֵּר לוֹ יוֹם אֶחָד בְּנֹעַם סֵבֶר וְלָשׁוֹן    

כִּי לִנְסֹעַ הוּא עוֹמֵד בְּרֶגַע קְרִיטִי

אֶל אִמּוֹ הַיְּשִׁישָׁה שֶׁבְּרִיאוּתָהּ הִיא בְּכִי רַע

בִּנְיוּ-קָסֶל שֶׁבִּצְפוֹן-מִזְרַח בְּרִיטַנְיָה

(הַשׁוֹכֶנֶת בְּמֶרְחֶק עָצוּם מִלּוֹנְדוֹן הַבִּירָה

בְּמִתְחַם דִּיּוּר מוּגָן שֶׁהוּא אַכְסַנְיָה

לִקְשִׁישִׁים) – שָׁאַל אֶת וַיְצְמַן, אֲשֶׁר חָשׁ עַצְמוֹ חַיָּב

לְקִדּוּם הַצְהָרַת בַּלְפוּר הַהִיסְטוֹרִית

שֶׁבָּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה תַכְלִית מַאֲוַיָּיו,

שְׁאֵלָה שֶׁהִיא לְגַמְרֵי לֹא רֵטוֹרִית.

נִתְכַּעֵס חֲבֵר הַפַּרְלָמֶנְט הַבְּרִיטִי וְצָרַח:

"אַךְ אִשָּׁה זוֹ כְּלָל אֵינָה זְקֵנָה חוֹלָה וְאָנוֹנִימִית,

הִיא אִמִּי, פְּרוֹפֵסוֹר וַיְצְמַן, אִם מִזִּכְרוֹנְךָ פָּרַח

פְּרָט חָשׁוּב וּמִשְׁפַּחְתִּי זֶה שֶׁבּוֹ קֶשֶׁר עַז, אִינְטִימִי

מְקַשֵּׁר אוֹתִי אֵלֶיהָ בְּחִבּוּר בִּלְתִּי נִפְרָץ

הַחוֹרֵג מִכָּל זִקָּה קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִית וְרוּטִינָה."

וְעַל כָּךְ הֵשִׁיב לוֹ וַיְצְמַן: "זוֹהִי בְּדִיּוּק נִמְרָץ

הַסִּבָּה לְהִתְעַקְּשׁוּת הַצִּיּוֹנִים עַל פָּלֶשְׂתִּינָה..."

אֲבָל כָּאן, כְּמוֹ סוּס פְּזוּר-רוּחַ הָרָתוּם לְמַחְרֵשָׁה

וְחוֹרֵג פִּתְאֹם תְּקוּף קְרִיזָה מִן הַתֶּלֶם

נְיָעֵץ לְךָ, גוֹלֵשׁ יָקָר, לָשׁוּב בְּבַקָּשָה

אֶל סִפּוּר גִּבּוֹרָתָם שֶׁל דַּפִּים אֵלֶּה

עִם גֻּמּוֹת-הַחֵן וְעִם אַפָּהּ הַקָּט וְהַסּוֹלֵד:

יִשְׂרָאֵלָה הָעוֹמֶדֶת תּוֹךְ שְׁנִיָּה לְהִוָּלֵד...

קְטַנָּה, אֲבָל – לֹא סְתָם, כִּי אִם דְּרוּכָה וּמְאַתְגֶּרֶת

וְחַיְכָנִית מַמָּש לְמִין הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן

הִיא בָּאָה לָעוֹלָם אוֹתוֹ הַלַּיְלָה בַּעֲצֶרֶת

וְלֹא נָתְנָה לְכָל מַחְלֶקֶת-הַיּוֹלְדוֹת לִישׁוֹן.

לְאִמָּא צִיּוֹנוּת אָמְנָם כָּאַב תְּחִלָּה בַּצַּד שָׁם

הַחֶתֶךְ הַכִּירוּרְגִי שֶׁל תָּכְנִית הַחֲלֻקָּה,

אַךְ דוֹקְטוֹר טְרִיגְוֶה לִי, מַזְכַּ"ל הָאוּ"ם הַמְּלֻמָּד שָׁם

שֶׁבְּחָלוּק לָבָן עִם סְטָתוֹסְקוֹפּ שָׁלוּף עָמַד שָׁם

וְאֶל דָּפְקוֹ שֶׁל פֶּרֶק כַּף-יָדָהּ מִיָּד נִצְמַד שָׁם

אָמַר שֶׁזֶּה יַגְלִיד וְהִיא חִיְכָה לוֹ – וְשָׁתְקָה.

שָׁעוֹת סְפוּרוֹת לִפְנֵי-כֵן עוֹד צָוְחָה: "גֶוַאלְד! הַצִּילוּ!"

וְכָל חֲשָׁשׁ מִ"וֶּטוֹ" עוֹד גָּרַם לָהּ עִנּוּיִים  

וְסָחָה: "מָה עוֹלַלְתָּ לְבִטְנִי, הוֹי אַבָּא בִּיל"וּ?

כְּלוּם זֶה סוֹפָם הַמַּר שֶׁל בִּלּוּיִים עִם בִּיל"וּיִים?"

אַךְ סָבְתָא, כְּיוֹלֶדֶת וָתִיקָה וְקוֹלֶגְיָאלִית

הִרְגִּיעָה: "זֶה יוֹתֵר בָּטוּחַ מֵהִסְתַּבְּכוּיוֹת 

כְּמוֹ פְלִירְטִים בַּמַּחְתֶּרֶת, אַהֲבָה בִּלְתִּי לֵגָלִית

וְאֵין מָה לְדַבֵּר הַעֲפָּלוֹת מְלָאכוּתִיּוֹת..."

וְסָבָא, אֶל נָכוֹן, הוֹסִיף שֶׁאִם לִבְחֹן

צִירֵי אִשָּׁה, הַסֵּבֶל מַמָּשִׁי – אַךְ

בְּאֹפֶן עֶקְרוֹנִי זֶה דַוְקָא חֶסְכוֹנִי:

חֶבְלֵי-לֵדָה הֵם גַּם חֶבְלֵי-מָשִׁיחַ!

וְתֶכֶף, בִּרְאוֹתוֹ אֶת זִיו פְּנֵי נֶכְדָּתוֹ

סִפֵּר לְאַבָּא וְעֵינָיו הִבְרִיקוּ

כְּשֶׁאוֹר מֵהֶן פָּרַץ אֵיךְ בְּטִפּוּל נִמְרָץ

דָּאַג לָהּ הַמְּיַלֵּד אַנְדְרֵי גְרוֹמִיקוֹ

מִבְּרִית-הַמּוֹעָצוֹת, עַזּוֹת וְנִמְרָצוֹת

בְּהַצְהָרַת-תְּמִיכָה שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ

וְלֹא הָיְתָה כְּמוֹתָהּ מֵאָז הֻלַּדְתָהּ

הַמַּפְתִּיעָה כָּל-כָּךְ שֶׁל יִשְׁרָאֵלָה

שֶׁכְּבָר אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּפִלּוֹת וְעֶרְגּוֹנוֹת

זְקוּקִים לָהּ כְּמוֹ לְנֵס שֶׁל מֵדִיצִינָה

וּלְבִיאַת גּוֹאֵל גַּם סָבָא יִשְׂרָאֵל

וְכַמּוּבָן גַּם סָבְתָא פָּלֶשְׁתִּינָה.

וְאָז, כְּשֶׁאַבָּא בִּיל"וּ שֶׁשְּׁתֵּי עֵינָיו הִזִּילוּ

דִמְעוֹת-שִׂמְחָה שֶׁמִּטְפַּחְתּוֹ קִנְּחָה

הֵעֵז סוֹפְסוֹף לָגֶשֶׁת בְּסַקְרָנוּת נִרְגֶּשֶת

יָשָׁר אֶל סַף הַדֶּלֶת הַפְּתוּחה

שֶׁמֵּעֶבְרָהּ שָׁם, פְּנִימָה

בְּמִטָּתָהּ שֶׁל אִמָּּא

הֵצִיצָה בּוֹ בִּתּוֹ הַחֲבִיבָה,

הוּא חִישׁ נָתַן בָּהּ מַבָּטוֹ

כְּמוֹ רַב-אָמָּן בִּיצִירָתוֹ

וְעַל שִׂפְתֵּי אִשְׁתּוֹ, בְּרֹךְ וְגַאֲוָה

נָשַׁק, כְּאִלּוּ הוּא מַדְפִּיס

שִׁיר-אַהֲבָה עַל דַּף כְּתַב-עֵת

וְסָח, מוּל כָּל תַּלְתַּל וְרִיס

שֶׁל הַקְּטַנָּה, כָּל הַקּוֹמְפְּלֵט:

"זֹאת לֹא יַלְדָּה, זֶה מַסְטֵרְפִּיס

(דְּהַיְנוּ: יְצִירַת-מוֹפֵת...!")

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יוּגַשׁ – אַדְרַבָּא  –

כָּאן, בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּּׁבוּעַ הַבָּא...

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

תקועים בהזיות

חמישים ואחת שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים, חמישים ואחת שנים שבהן ישראל התקדמה בכל ההיבטים, בכלכלה, בטכנולוגיה, בחברה (החליפה שלטון סוציאליסטי בשלטון לאומי) ובעיקר במצב הגיאו-פוליטי שלה: שתי מדינות ערביות הגובלות עם ישראל – מצרים וירדן – חתמו איתה הסכם שלום, ומספר מדינות ערביות מקיימות עם ישראל קשרים מאחורי הקלעים. ישראל חברת כבוד "בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" OECD)), וההכנסה הלאומית לנפש בישראל מתקרבת  ל-40,000 דולר בשנה.

האם נפתרו כל בעיותיה של ישראל? לא ולא. ישראל נאלצה להילחם על קיומה גם אחרי מלחמת 1967: בשנים 1969-70 מלחמת ההתשה, ב-1973 מלחמת יום כיפור, ב-1982 מלחמת לבנון הראשונה, ב-2006 מלחמת לבנון השנייה, טרור מתמיד בין המלחמות, ולאחרונה יש לישראל בעייה גדולה ושמה איראן, אבל איראן היא בעיה שניתן להתמודד איתה.

העולם הערבי, לעומת זאת, עדיין לא התאושש ממפלת ששת הימים, בעיקר בגלל התרבות הערבית המתקשה להתמודד עם כישלון ועם הבושה המתלווה אליו. ההודאה בכישלון מחייבת לחפש את סיבת הכישלון ואת האחראי לכישלון, ומטילה חובה לפעול כדי למנוע את הישנות התבוסה. עצם העיסוק בתבוסה הוא בעייתי, כי מטבע הדברים מי שאחראי לה הוא השליט, ובעולם הערבי של 1967 אסור לאזרחים למתוח ביקורת על השליט – גמאל עבד אלנאצר במצרים, המלך חוסין בירדן וצלאח ג'דיד וחאפז אלאסד בסוריה.

ישראל פתחה את המלחמה במכה אווירית שהשמידה על הקרקע את חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה, ופגעה גם בחילות האוויר של לבנון ועיראק. גמאל עבד אלנאצר, נשיא מצרים, וחוסיין מלך ירדן, לא יכלו לשאת את הבושה ובשיחת טלפון שקיימו החליטו לפרסם במהדורות החדשות שלהם ידיעה שחיל האוויר האמריקני הוא אשר תקף את בסיסי האוויר שלהן והשמיד את מטוסיהם. חיל המודיעין הישראלי קלט את השיחה, ואחרי שתחנות הרדיו המצריות והירדניות דיווחו על "ההתקפה האמריקנית" שידרה ישראל את השיחה בקול ישראל.

שידור השיחה הציג את שני הדיקטטורים במערומי שקרנותם, וגמאל עבד אלנאצר נפגע כל כך קשה עד שחש שהוא חייב להתפטר. המונים פרצו לרחובות בהפגנות שאורגנו על ידי השלטון, והוא "נכנע לדרישת ההמון" וחזר בו מהתפטרותו. אחרי שלוש שנים הוא נפטר משברון לבב, ככל הנראה בגלל הביזיון שנגרם לו בתבוסת ששת הימים ובגלל הבושה שישראל גרמה לו בשידור שיחתו עם המלך חוסיין.

גם בסוריה גרמה המלחמה בושה גדולה לנשיא צלאח ג'דיד ולשר הביטחון ששימש גם כמפקד חיל האוויר, חאפז אלאסד. הם נחשבו כאחראים לתבוסה בגלל העובדה ששנה קודם למלחמה, כשהשתלטו על סוריה ב-1966, הם סילקו מהצבא כמחצית מקציני הצבא בחשד שהם אינם נאמנים לשלטון. קצינים רבים גם הוצאו אז להורג, וצבא סוריה תיפקד במלחמה באופן גרוע לחלוטין כתוצאה מכך. הכישלון היה אחד התירוצים של אסד לסלק את ג'דיד מהנשיאות בנובמבר 1970.

במקרה הסורי, ישראל גרמה לג'דיד ולאסד בושה גדולה באופן שבו היא כבשה את העיר קונייטרה, בירת מחוז הגולן ב-10 ביוני. ישראל זייפה מהדורת חדשות בתדר של הרדיו הרשמי הסורי, והקריין – שהיה חייל ישראלי ממוצא סורי – הכריז על נפילת קונייטרה עוד לפני שהקרב על העיר הזו החל. החיילים הסוריים שהגנו על העיר שמעו בחדשות שהעיר נפלה ונסו מהעיר ללא קרב, כי כל חייל סבר שהוא האחרון שנשאר בעיר.

הבושה שנגרמה לאסד בגלל כיבוש הגולן בכלל ובגלל האופן שקונייטרה נפלה בידי ישראל בפרט, גרמה לו למועקה נפשית עמוקה שחזרה על עצמה בכל שנה ב-10 ביוני. במהלך כמעט 30 שנות שלטון, אסד לא הצליח להחזיר לסוריה את הגולן ולהשיב לעצמו את הכבוד. כאשר היה זקן, חולה וחלש, ליבו בגד בו והוא מת, ב-10 ביוני 2000.

תבוסת ששת הימים הביאה גם לירידה בפופולריות של אידיאולוגיית הלאומיות הערבית שגמאל עבד אלנאצר היה המוביל הראשי שלה, והיתה עבורו כלי להשתלט על מדינות ערביות אחרות כדי ליצור "אחדות ערבית", שהצליחה רק לשכנע את סוריה להצטרף למצרים תחת שם "הרפובליקה הערבית המאוחדת" למשך שלוש שנים, בין 1958 ו-1961. כל שליטי ערב האחרים הבינו שסיסמת "האחדות הלאומית הערבית" הייתה רק תירוץ של עבד אלנאצר להשתלט על מדינותיהם, ולכן סירבו.

ירידת קרנה של הלאומיות הערבית גרמה לעליית האידיאולוגיה הפרטנית, זו הרואה בכל מדינה ערבית מדינה שחייבת להישאר נפרדת ועצמאית, אך מצד שני גרמה לרבים לחפש את הסיבה לכישלון דווקא במסר הדתי. אימאמים ודרשנים טענו באותם ימים ששתי האידיאולוגיות שהינחו את הערבים – הלאומיות הערבית במצרים והבעת' הסוציאליסטי בסוריה – הן במהותן אידיאולוגיות מנוגדות לדת, שכן הן מציבות במרכז ההוויה את הלאום ואת החברה, ובכך הן דוחקות את אללה לשוליים. התבוסה במלחמה, על פי דרשני המסגדים, הייתה עונש שאללה הטיל על המדינות הללו בגלל שעזבו אותו והפנו לו עורף.

גישה דתית זו לתבוסת ששת הימים אפיינה את דרשני "האחים המוסלמים" אשר ניסו בכל כוחם להשתלט על מצרים וסוריה. בגלל עליית הפופולאריות של "האחים" במצרים, גמאל עבד אלנאצר, וממשיכו אנוור אלסאדאת, היו בשיגרה מוציאים להורג את מנהיגי "האחים". בסוריה הם התארגנו בשקט ופרצו במרד גלוי בשנת 1976. אסד נלחם בהם מלחמת חורמה וחיסל את המרד שלהם בטבח בעיר חמאת בפברואר 1982.

עליית האסלאם הפוליטי כאלטרנטיבה לאידיאולוגיות החילוניות, המודרניסטיות, במהלך חמישים השנים האחרונות, נחשבת גם היא כתגובה לתבוסת ששת הימים ולפשיטת הרגל של האידיאולוגיות החילוניות. לכן, הטרור האסלאמי שהעולם כולו סובל ממנו כיום, יכול בהחלט להיחשב כתגובה מאוחרת וכתוצאה לא ישירה של מלחמת ששת הימים.

ישראל כינתה את המלחמה "מלחמת ששת הימים" כדי להדגיש את העובדה שתוך שישה ימים בלבד היא הצליחה להביס שלוש מדינות ערביות. בשיח התקשורתי הערבי נהוג לקרוא למלחמה זו "מלחמת יוני 1967" כדי ליצור רושם כאילו שהמלחמה ארכה חודש שלם, ויש אפילו המתאמצים לקרוא לה "מלחמת 67'" כאילו נמשכה שנה שלמה.

בתקשורת הסורית המלחמה איננה מכונה "מלחמה" אלא "תוקפנות", שכן מלחמה היא אירוע בין שתי מדינות, ואילו תוקפנות היא מעשה חד צדדי של מדינה אחת, ואילו האחרת כלל לא מפעילה את כוחותיה. הצגת המלחמה כ"תוקפנות" משדרת את המסר המשתמע ש"לא נכשלנו כי כלל לא נלחמנו."

עד מלחמת ששת הימים שלטה ירדן על יהודה ושומרון והחניקה כל ניסיון של תושבי האזור לפתח תחושה לאומית "פלסטינית" נפרדת מממלכת ירדן. שחרור השטחים הללו מהכיבוש הירדני שחרר גם את התושבים הערבים מעולו של המודיעין הירדני, וישראל איפשרה להם לדבר, לכתוב ולפרסם את רעיון הלאומיות הפלסטינית ללא בעייה, כל עוד לא פעלו באופן אקטיבי נגד ישראל. לכן, באופן פרדוקסאלי, מלחמת ששת הימים איפשרה לערביי יהודה, שומרון ועזה להמציא את רעיון "העם הפלסטיני" ולפתחו לממדים שהוא תופס כיום, המאפשרים לדובריו אפילו לשכנע את נבחרת הכדורגל של ארגנטינה להימנע מלבוא לירושלים לשחק משחק ידידותי נגד נבחרת ישראל.

אלא שגם רעיון "הלאומיות הפלסטינית" מתפוגג לעינינו, כשהארגון העיקרי המקדם רעיון זה – אש"ף – הוא ארגון שחתם על שלום עם ישראל בספטמבר 1993 ואפילו משתף פעולה עם ארגוני הביטחון של ישראל כדי להחניק את ארגוני ההתנגדות האחרים. תנועת חמאס ריסקה את הרעיון הלאומי הפלסטיני במרידה בעזה ביוני 2007, וכך מתברר שרעיון זה לא היה חזק יותר מרעיון הלאומיות הערבית שנפל חלל במלחמת ששת הימים.

כך, תפוסים בהזיות, מתרוצצים ערבים רבים בין אידיאולוגיות מודרניסטיות שיובאו מאירופה וקרסו בששה ימים, וזאת למרות שהדבר היחיד המסוגל לנהל מדינה ערבית הוא מצב השבטיות, המצב היחיד שנוצר על ידי תרבות המזרח התיכון, תרבות המדבר והשבט. אמירויות המפרץ הן המדינות הערביות המצליחות היחידות, רק בגלל העובדה שכל כל אחת מהן מבוססת על שבט אחד דומיננטי.

הגיע הזמן שהעולם הערבי יתעורר מההזיות, ובסיוע המערב ורוסיה ימוטט את המדינות הכושלות והמלאכותיות שהוקמו באזור על ידי הקולוניאליסטים, ועל חורבותיהן – הפיזיות והאידיאולוגית – יקים אמירויות מצליחות ומשגשגות בשליטת המשפחות המקומיות, דוגמת אמירויות המפרץ.

מרדכי קידר

* * *

אהוד בן עזר

שני פרקים מתוך הרומאן

"שלוש אהבות"

בהוצאת אסטרולוג, 2000

שהתרחשו לפני 51 שנים, בחודש יוני 1967

אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא

את הלילה שבו נהרג חנניה בקרב על גבעת התחמושת בירושלים, במלחמת ששת הימים, ביליתי אני לא רחוק משם, בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.

המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא ארמון של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.

בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?

אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.

בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.

בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.

יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.

מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך. פתאום הופיע בן-דודי, ששירת כל המלחמה יחד איתי בפלוגה, וסיפר שחנניה מהמושבה שלנו נהרג בקרב על גבעת התחמושת.

אהוד בן עזר

* * *

יהודה דרורי

סיכול ממוקד למעיפי עפיפונים

"מלחמת העפיפונים" שקידש עלינו החמאס, מתבצעת ע"י נערים שחשופים בשטח מיספר דקות לפני שמעיפים את העפיפון. יש לנו מספיק מזל"טים אלימים וחכמים בשמי ה"רצועה" כדי שיבצעו סיכול ממוקד על חבלני החמאס הללו – ללא התחשבות בגילם. כשיחוסלו כמה מהם יפחדו היתר לבצע זאת.

שנית, ברור לנו, שיש מספיק "שטינקרים" ברצועת עזה אשר יוכלו להצביע למודיעין שלנו על בתיהם של מעיפי העפיפונים... גם פה מזל"ט אלים יכול לפגוע בבית משפחת המשלח...

חייבים להבין שאנחנו במלחמה, וכמו במלחמה, האוייב הוא כל אחד המנסה לפגוע בנו ולכן יש לחסלו – ויהיה גילו אשר יהיה!

למסמס את מסי...

הוא לא אלוהים וגם לא הסגן שלו – ויש כיום כדורגלנים לא פחות טובים ממנו. אבל מסי הוא בחור פשוט שהפך למותג בזכות הכישרון שברגליו ויש לו מאות מיליוני מעריצים בכל רחבי התבל. לפחות 500 מיליון מוסלמים ואולי, בקושי, מיליון אחד של יהודים...

אז מה לכל הרוחות חשב מי שהזמין אותו עם נבחרת ארגנטינה למשחק בירושלים? מי העריך שהפלסטינים ישלימו עם זה? או שהעולם המוסלמי ישתוק (וביחוד בירושלים...)?

האם הגאון הפוליטי ששמו מירי רגב הקדישה שמץ של מחשבה לחזות את האירועים הפוליטיים שיפלו על ראשינו? – או שכל שראתה בעיני רוחה היתה תמונתה בלחיצת יד עם מסי בכותרות העיתונים...? בחודשים האחרונים אמנם לא הקדשתי תשומת לב לאקסצנטריות של הגברת הזו, אבל היצמדותה לבנימין נתניהו ובייחוד לשרה, אינה מנבאת טובות לזוג נתניהו...

ההפתעה הממתינה לג'יבריל רג'וב

ראיתי הערב [6.6] את יו"ר ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית, ג'יבריל רג'וב, כולו מבסוט וזחוח ומתפאר בכך שכאילו הוא זה שגרם לביטול משחקה של נבחרת ארגנטינה נגד נבחרת ישראל, הוא לוקח את כל הקרדיט לזה לעצמו, אף שכולנו יודעים שלא הוא שאחראי לכך.

אבל מאחר שהוא השקיע מיליונים מכספי ה"רשות" בהקמתה של נבחרת פלסטינית בכדורגל, על ג'יבריל רג'וב לזכור את המשפט הערבי: "כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ!" – וזאת, כאשר יזמין נבחרת כדורגל יוקרתית מחו"ל למשחק נגד קבוצתו באיצטדיון היקר שבנה  ברמאללה בכספי העוני הפלסטיני, ואז יתברר לו "פתאום" שמסיבות ביטחוניות ברגע האחרון הנבחרת לא תוכל לעבור בישראל משום כיוון ולהגיע למשחק, פשוט בגלל סכנה  לחייהם... נראה אותו זחוח אז... כמו שנאמר: "כל כלב בא יומו!"

יהודה דרורי

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.6.18

 * פרדוגייט – כמקובל במקומותינו, התגובות לראיון עם תמיר פרדו, ראש המוסד בדימוס, נחלקות על פי המחנות ה"אידיאולוגיים" של ישראל: המחנה שהאידיאולוגיה שלו היא הערצת נתניהו והמחנה שהאידיאולוגיה שלו היא שנאת נתניהו.

אני מציע לנסות להיפרד מהנטייה האוטומטית המחנאית, ולבחון את הפרשה באופן אובייקטיבי, מתוך ראיית טובתה של המדינה, ולא על פי הרפלקס המותנה פרו/אנטי ביבי.

למיטב הכרתי, במקרה זה מי שסרח וחטא הוא תמיר פרדו. הוא חטא בראיון פטפטני; פטפטנות שבלשון המעטה אינה תורמת במיוחד לביטחון המדינה. הוא חטא באמירה על המוסד כ"ארגון פשע עם רישיון" – בדיחה שאפשר לומר בקריצה לחבר, אבל באופן כזה בשידור היא עלולה רק לספק תחמושת לתעמולה האנטי ישראלית. אך החטא העיקרי הוא במה שעשה בזמן אמת על פי עדותו. הניסיון שלו ושל עמיתיו לסכל הוראה שקיבלו מן הדרג המדיני, בין השאר באמצעות הדלפתה ושבירת סוד מדינה חמור, לעורכי דין שאינם מוסמכים, כדי לבחון את חוקיותה, היא מעשה חתרני חמור.

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו שאלוף פיקוד הדרום מתנגד להפסקת האש שעליה החליט השבוע הדרג המדיני בתום הסבב הקצר עם חמאס, ומורה לצה"ל להפר את הפסקת האש ולתקוף בעזה.

אין הבדל בין המקרים. בדמוקרטיה הצבא ושירותי הביטחון כפופים לדרג המדיני הנבחר. הם מחויבים להחלטותיו, בין אם הם מסכימים עימן ובין אם הם מתנגדים להן. ניסיון לשבש ולסכל את הוראת ראש הממשלה, היא מעשה חמור ביותר.

הסוגייה שנותרה עמומה, היא האם ראש הממשלה הורה להאזין לרמטכ"ל ולראש המוסד. מתן הוראה כזאת היא צעד בעייתי ביותר, המעיד על חוסר אמון של ראש הממשלה בראשי השירותים. אולם על פי עדותו של פרדו עצמו, הוא אינו ראוי לאמון!

* האם היתה כוונה לתקוף? – אין לי מושג, כמובן, אם אכן היתה כוונה לתקוף את איראן בפועל. תחושת הבטן שלי, היא שלא היתה כוונה כזאת, גם אם ישראל עשתה את כל ההכנות לכך. אבל חשוב לציין, שזכותה וחובתה של ישראל לעשות הכול כדי לסכל את התגרענות איראן, ופעולה צבאית לשם כך, אם יש לה היתכנות מבצעית אמתית, מוצדקת לחלוטין.

פעמים רבות הבעתי את הערכתי לדרכו של נתניהו בנושא האיראני, אך ייתכן שמשפט ההיסטוריה יקבע שהמחדל הגדול שלו היה הימנעות מתקיפה. הגישה של ישראל העדיפה תמיד את המסלול הדיפלומטי, והאיום המבצעי והסנקציות נועדו לדחוק את איראן לפינה, כדי שתפסיק את תוכנית הגרעין בדרכי שלום. אבל הסכם מינכן 2, הידוע בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני", היה היפוכה של האופציה הדיפלומטית; במקום מסלול דיפלומטי לפירוק תוכנית הגרעין – מסלול דיפלומטי להכשרת הגרעין האיראני. אם זו תוצאת האופציה הדיפלומטית – חבל שישראל לא תקפה.

הנשיא טראמפ ראוי לכל שבח על החלטתו לפרוש מן ההסכם ולהטיל סנקציות חמורות על איראן. יש לקוות שהוא ידבק בדרך זו בלי למצמץ, עד שישיג את התוצאה היחידה שהעולם יכול להשלים עמה – ביטולה המוחלט של האופציה הגרעינית של איראן.

* היה טוב? –  במשך שנים שרתם באוזנינו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן," עשינו פיילוט ברצועת עזה – בדיוק את מה שהטפתם לו כל השנים. על הדרך החרבנו גוש התיישבות, גירשנו אלפי אזרחים ישראליים מבתיהם ונישלנו אותם מאדמתם. הקפדנו לסגת עד גרגר החול האחרון, שלאף אחד לא תהיינה טענות. לא להשאיר שום תירוץ לאף אחד. שלא תצוץ לפלשתינאים איזו "חוות שבעא" חדשה.

נו? טוב, אז איני מצפה מכם להודות בטעות. אל תודו. גם לא להתנצל. אל תתנצלו. אבל לפחות שתתמכו בכך שנגן על הגבול שלחמתם לכך שהוא יהיה גבולנו. זאת ציפייה מוגזמת? לפחות אל תדקלמו את אגדות ה"מצור", אל תמשיכו להעליל עלילות על ישראל, אל תשללו את זכות ההגנה העצמית של ישראל ועל זכותה להגן על ריבונותה. בקיצור, הפסיקו להיות שבויים בתודעת האוייב ולאמץ כל נרטיב שקרי שימציא.

הבעייה היא שהרגל הופך לטבע. ההרגל שלכם להאשים בכל את ישראל, הפך כנראה לטבע.

* כישלון ישראלי – המשך טרור עפיפוני התבערה, בלי שישראל נותנת לו מענה, הוא כישלון ישראלי חמור. על ישראל להבהיר שאין כל הבדל בעיניה בין שליחת עפיפון תבערה לבין שיגור רקטה או פצמ"ר לשטח ישראל. מכאן, שדינו של פלשתינאי האוחז בעפיפון תבערה כדינו של משגר רקטות – השמדה.

שנית, שעל שיגור עפיפון תבערה ישראל תגיב באותה עוצמה שהיא מגיבה על שיגור רקטה. ואני שב ומציע שעל כל דונם שמוצת בישראל, יוצתו עשרה דונמים חקלאיים ברצועת עזה. חובתה של מדינת ישראל להגן על ריבונותה, ועל רכושם ופרנסתם של חלוציה, יושבי הספר.

* סמי הזייה – יש בתוכנו אנשים שטרם נגמלו מסם ההזיה של "המזרח התיכון החדש". קראתי השבוע מישהו שתיאר את המחבלים שמבצעים את פיגועי ההצתות בשדות הנגב "ילד מעיף עפיפון."

* רוגל אלפר באורגזמה – רוגל אלפר הוא איש מר נפש; נרגן וממורמר כרוני. דומה שכאשר הוא פירסם מכתב גלוי למחבל הסכינאי שירצח אותו, שבו הוא משבח אותו על המעשה ומתנצל בפניו על "אקיבוש" – דבריו לא ביטאו רק שמחה מראש על רצח של עוד יהודי, אלא גם ייאוש של אדם שקץ בחייו.

אבל יש דברים שמסיבים לו עונג. למשל – פיגועי ההצתות. כיוון שלעת עתה ישראל טרם מצאה מענה הולם לסוג הזה של טרור, הוא מתמוגג מהצלחותיו. דומה שמאז נירון קיסר שהצית את רומא כי הוא נהנה מן הלהבות, לא היה מקרה כזה של הנאה ותענוג למראה הלהבות, כמו בפשקוויל שבו הוא התענג על הצתת שדותיהם של חקלאי הנגב.

"יש משהו גאוני בשיטת עפיפוני התבערה שהמציא חמאס, שהופכים את שדות הנגב המערבי לאדמה חרוכה ושחורה."

למה? בגלל מה שהוא מנחיל לשנואי נפשו של אלפר: "הוא מנחיל ליהודים שיעור חשוב – ומשפיל – בענווה."

ואין מה שגורם לאלפר עונג יותר מהשפלת היהודים, הנתעבים בעיניו. וכך הוא מתפייט למראה ההרס: "קשה להתעלם מעוצמת הדימוי הגלומה בעפיפונים ובבלוני הליום. אביזרי מסיבת יום הולדת. העפיפונים מזוהים עם חדוות ילדים, והופכים גם את הוריהם לשבויים מחדש בקסמי הילדות. הריצה על חול הים, העליצות למראה הרוח האוחזת בעפיפון ומרוממת אותו. העפיפון מחבר את הילד לכוחות הטבע. אובייקט של יופי ותמימות. יש בו חירות ותחושת התעלות על מגבלות, ובהתעופפו מעל גדר הכלא שבו כלואים שני מיליון עזתים, יש בו מידה של צדק פואטי נוקב. בדלותו ובשבריריותו, אפשר לומר כמעט שמדובר בניצחון הרוח על החומר."

אבל לזכותו של אלפר, יש לציין שהוא יצא במאמרו נגד הטרור. מי אמר שהוא תמיד תומך בטרור? הנה: "טרור הצלפים של צה"ל."

ולמה, לטענתו, תהיה מלחמה? כיוון ש"חיילים מקצוענים, כמו ראשי צה"ל... שואפים בסופו של דבר להילחם. זה משלח-ידם."

* דקלומיו העבשים של יהושע סובול – המחזאי יהושע סובול אומר שאילו היה פלשתינאי גם הוא היה מעיף "עפיפוני תבערה". לא יאומן, מי שכתב את המחזה הנפלא "אחרון הפועלים" על א.ד. גורדון, האדם שלב הגותו היא העמקת שורשיו של עם ישראל במולדתו באמצעות העבודה החקלאית, תומך בפיגועי טרור של הצתת שדות של חקלאים ישראליים המגשימים בחייהם את תורת גורדון.

סובול הוא אחד המטיפים העקביים ביותר, לאורך עשרות שנים, לסיום "אקיבוש". אילו היה אדם הגון, מרגע שישראל סיימה את "אקיבוש" ברצועת עזה, הוא היה תומך ללא סייג בהגנה על הגבול. אולם במקום זאת הוא בחר לדקלם כתוכי את שקר "המצור" או "אמתסור" על עזה.

ובין שאר דקלומיו, הוא מלהג על ישראל ש"יורה על אזרחים". וכי מה הוא מציע? שישראל תאפשר את פלישתם של רבבות פלשתינאים לשטחיה והתנפלותם על יישוביה? אם הוא היה הומניסט אמיתי, הוא היה מעלה על נס את האיפוק העל-אנושי והמקצוענות הבלתי רגילה של צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה העולמית, שמול הסתערות על הגבול של רבבות, הוא הרג רק מספר אפסי של כמאה מחבלים, והצליח למנוע את הפלישה.

* חלאה – התועמלן האנטי ישראלי השקרן דין יששכרוף, התפנה לרגע מפעולתו בחו"ל נגד ישראל, לפשקוויל נאצה נגד צה"ל בשוקניה (אל דאגה, גם פשקוויל זה יופיע בגירסה האנגלית של השוקניה ויופץ בחו"ל). בפשקוויל הוא מעליל עלילות דם נוראות על מדינת ישראל וצה"ל. והוא נתלה בכך שהוא נלחם כמ"מ ב"צוק איתן", כלומר, הוא מציג את שקריו כ"עדות", כביכול.

וכיוון שהוא נתלה בעובדה שפעם, לפני שהתהפך, הוא היה קצין בצה"ל, מן הראוי לציין, שמבחינה מוסרית וערכית אין ולו שמץ של הבדל בין מעשיו הנפסדים לאחר שחרורו, למצב שבו בעיצומה של הסתערות הוא היה מסתובב עם נשקו ויורה לעבר חייליו.

* תסמונת שטוקהולם – בזמן המאבק נגד נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, יהודה הראל נהג לומר בישיבות התכנון של ועד יישובי הגולן, שאיום הגיליוטינה מחדד את המחשבה. בדרך כלל זה נכון, אבל יש אנשים שלהב הגיליוטינה מסנוור את עיניהם, והם מתאהבים באוחזים בהם.

דני קושמרו בילה ביישובי עוטף עזה ב"סבב" שהיה בשבוע שעבר, שוחח עם תושבים, וניתן להתרשם ולהעריך, מותר לומר אף להעריץ, את החוסן והנחישות של רובם המכריע.

הוא שוחח גם עם ילדים באחד היישובים. "למה הם יורים עלינו?" הוא שאל.

אחד הילדים השיב: "בגלל שאנחנו מתעללים בהם ובגלל שגירשנו אותם."

אין לי טענות לילד. הוא תינוק שנשבה. את ההבלים הללו הוא שמע בבית. לתופעה הזאת יש הסבר מדעי, בתחום רפואת הנפש. היא נקראת תסמונת שטוקהולם. מי שאינו מכיר, מוזמן לשאול את ד"ר גוגל.

* תמונת הניצחון – באחת מהפסקות האש ב"צוק איתן", זו שנדמה היה שהפעם היא רצינית, עד שהאוייב הפר אותה כמו את 11 קודמותיה, השתתפתי במשלחת הזדהות של אורטל עם כרם שלום. הדבר שהרשים אותי יותר מכל היה, כאשר מזכיר הקיבוץ סיפר לנו שבשבת הקרובה תגענה שתי משפחות לאירוח ביישוב, לקראת הגעתן לקליטה. המילה הראשונה שעלתה לראשי לשמע הבשורה הייתה "ניצחנו". במאמר שכתבתי באותו ערב, בשובנו הביתה, הגדרתי שמשפחות שמגיעות היום לכרם שלום, הן תמונת הניצחון שלנו במערכה.

בכתבה על כרם שלום השבוע, בעקבות ה"סבב" האחרון, סופר שבשבועות הקרובים תגענה שבע משפחות חדשות לקליטה. הציונות מנצחת ותנצח.

* חשדות נגד צביקה גנדלמן – כל ידיעה על איש ציבור החשוד בשחיתות מצערת, אבל כאשר אני מכיר את האיש באופן אישי, הידיעה מצערת שבעתיים. הכרתי את צביקה גנדלמן, ראש עיריית חדרה שנעצר בחשד לשוחד, כאשר היה מפקד אוגדת הגולן, לפני כעשרים שנה. אני זוכר אותו כאיש חכם, מהיר תפיסה, בעל ראיה רחבה, שהבין היטב שהיישובים אינם קוץ בתחת שמפריע לצבא, אלא שהצבא קיים כדי להגן על היישובים, ולכן הוא גילה התחשבות מירבית בצרכי היישובים. אני זוכר סיור איתו, כשהייתי מזכיר אורטל, לאיתור שטחי אש שרצינו להעביר להרחבת אורטל ורצינו את תמיכתו. הוא גילה הבנה רבה (אם כי, התברר שהשפעתו לא היתה גדולה). הוא אמר לי שלאחר שיחרורו היה רוצה לעבור לאורטל. הוא לא עבר. הוא הלך לפוליטיקה המוניציפלית, נבחר לראשות עיריית חדרה, וכעת הוא חשוד בפלילים. כמובן שאין לי מושג כלשהו על אודות אשמתו, ויש לי אמון מלא בגורמי החקירה, אך אני מאחל לו שיוכיח את חפותו.

[אהוד: קְרא בעיון את מאמרו של אברהם כץ עוז בגיליון הקודם על הסיבות האמיתיות שבגללן מרבית ראשי הרשויות נאשמים בפלילים וחלקם מסיים במעשיהו. מרביתם לא אשמים. השיטה דופקת אותם].

* ביד הלשון:  אשרי מפחד תמיד – בראיון לגל"צ המליץ השר יואב גלנט לא לזלזל באיומי חמאס, והוסיף: "כמו שכתוב במקורותינו: אשרי מפחד תמיד."

היכן הדבר כתוב במקורותינו? במשלי, פרק כ"ח פסוק י"ד:

"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [111]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

שערי עזה

נאמנים עלינו דבריו של מפקד פיקוד הדרום, שפיקד על המערכה  בשבוע שעבר, נגד הג'יהאד האיסלאמי וחמאס בעזה: תקפנו תקיפות ערכיות בעזה. ואכן, הושמדו מפעלים לייצור רקטות, מחסנים של אמל"ח, מפקדות, בסיס של הקומנדו הימי שלהם, ועוד. אין סיבה שלא נקבל את דבריו באֵמון, אם כי בהסתייגות קלה כלשהי, בסגנון המקובל בעיתונות: אין אישור / אימות ממקור אחר.

אז נכריז: כל הכבוד לצה"ל!

ובכל-זאת מתעוררת תמיהה: יותר מ-100 פצמ"רים ורקטות שוגרו לעברנו, לעבר ישובי עוטף עזה, לא מתוך אתרים "ערכיים" במרכז הרצועה או על חוף הים, אלא מרצועה צרה של 4-6 ק"מ בגבול המזרחי שלהם, ולא ראינו ולא שמענו שצה"ל פעל ברצועה צרה וקרובה זו, שם הם מציבים את כני השיגור והמרגמות שלהם, ומשם הם מעיפים את עפיפוני התבערה.

מדוע צה"ל לא הפציץ ו/או הפגיז את קיני הצרעות האלה, ואיפשר להם להציב את כלי המשחית שלהם, כרצונם, ובטווח היעיל [הקצר] לפגיעה ביישובים הקרובים אליהם מרחק קצר ביותר? לכאן אין צורך לשלוח מטוסים עמוסי פצצות או טילים ארוכי-טווח. די בירי פגזי תותחים וטנקים או טילים קצרי-טווח, כדי לכתוש את הרצועה הזאת ולמנוע מהם להתקרב ולהציב שם את המרגמות וכני השיגור שלהם. [נדמה לי שכך פעל צה"ל בעבר, בלבנון, נגד "שמורות טבע", בסיסי שיגור מוסווים ליד בתים של תושבי הכפרים בדרום הלבנון, הסמוכים לגבול].

יש ודאי בידי צה"ל אמצעים כאלה ואחרים כדי לאתר את כני השיגור והמרגמות של המחבלים, מיד לאחר שהם יורים, וכפי ש"כיפת ברזל" מאתרת ומשמידה טילים במעופם, אין זה מן הנמנע לפתח יכולת איתור / גילוי / השמדה של הכלים הללו ושל מפעיליהם, עוד לפני שהם מספיקים לברוח ולהתרחק מן המקום לאחר ביצוע השיגור. האמנם נבצר מצה"ל לעשות זאת?

עניין של מחיר

אינני פסיכולוג ולא בוחן החלטות אסטרטגיות או טקטיות של האוייב. אני מתאר לעצמי שמנהיגי החמאס והג'יהאד האיסלאמי ופלגים אחרים של המחבלים אינם טיפשים, הם הרי יודעים שעל כל פצמ"ר או רקטה או כדור מקלע שהם יורים עלינו, על יישובינו, הם מקבלים על הראש כהנה וכהנה, בהשמדת מתקניהם הצבאיים, מפעלים לייצור נשק, מפקדות ובסיסים, וכמובן – נפגעים. [אלה מטרידים אותם הכי פחות].

כמובן שהם עצמם, המנהיגים והמפקדים, יושבים לבטח מתחת לאדמה במנהרות העמוקות  שחפרו, במקום לבנות בתים לתושבים. אבל תושבי עזה הלא-לוחמים, הם אלה שנפגעים, הם משלמים את המחיר.

אז מדוע המחבלים עושים זאת? שיוכלו התפאר שהכניסו את היהודים תושבי עוטף עזה לממ"דים, ושרפו עוד שדה ויער? אז המחיר הזה שהם משלמים שווה להם?

שאלה ללא תשובה.

ושאלה נוספת: מתי ואיך  ובידי מי יבוא סוף-סוף הפתרון לבעיית עזה?

האם יש בכלל פתרון?

דממת מוות

מדינת ישראל וצה"ל ידעו להגיע בשעתו עד אנטבה במעמקי אפריקה ושיחררו את חטופי מטוס אייר-פראנס, שהיה בדרכו לישראל, וטרוריסטים גרמנים חטפו אותו והנחיתו אותו באנטבה. הנוסעים כולם שוחררו במבצע הרואי מבריק, אך במחיר-דמים של יוני נתניהו ז"ל, ממפקדי המבצע. [ושל דורה בלוך. אב"ע].

זרועות המודיעין של הממשלה וצה"ל ידעו לאתר את מקום שִביוֹ של החייל נחשון וקסמן ז"ל, שנחטף בידי חמאס והוחזק במרתף של בית בביר נבאללה, וצוות של לוחמי סיירת מטכ"ל ניסה לשחרר אותו. אך למרבה הצער זה לא עלה בידם: המחבלים רצחו אותו רגע לפני שלוחמי הסיירת פרצו לחדר, וזאת תוך נפילתו של סרן ניר פורז ז"ל, מפקד המבצע.

ובימינו, לאחר מבצע "צוק איתן" מוחזקים גופות חיילינו שנפלו, אורון שאול והדר גולדין ז"ל אי-שם בעזה ואיש איננו יודע איפה. ומדוע לא יודעים? כי המחבלים לא מספרים, לא מפטפטים, שומרים סוד, שותקים דממת מתים.

ואנו לא שוכחים גם את שני האזרחים החיים, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, שעברו בתום-לב לעזה, והחמאס מחזיק אותם כבר שנים ולא מחזיר אותם.

ואילו אצלנו – מדברים ומזמרים ומצייצים ללא הרף, החל משרים, ראשי זרועות הביטחון לשעבר, אלופים במילואים ובדימוס, עיתונאים שזוכים בבדל הדלפה ומנפחים אותו לממדי ידיעה מרעישה, או שהם משערים משהו ומיד רצים לחבר'ה לספר, לכתוב, לגלות: שופוני! אני יודע סודות שאתם לא יודעים. אני שותף-סוד! אני גדול!

אולי בנושא זה כדאי לנו ללמוד מהמחבלים בעזה: לשתוק.

הערה: הדברים לעיל אינם אמורים לגבי אנשי המודיעין השותקים, בזרועות הביטחון והמודיעין – שב"כ, מוסד, אמ"ן, וכן לוחמי הסיירות, אנשי הדממה של השייטת, וכמובן – לוחמי הצוללות, שממלאים פיהם מים. כל הכבוד לשתיקתם!

[אהוד: חלק מבעלי הדרגות והתפקידים הכי רגישים אצלנו, שכנראה תיפקדו היטב בשירות כוחות הביטחון, נעשים קצת אידיוטים לאחר שהם משתחררים ופותחים את הפה, בייחוד אצל אילנה דיין].

ספינים ועשן

כידוע, כמה וכמה "תיקים" תלויים ועומדים במשטרה ובפרקליטות, נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. והוא מגיב: לא יהיה כלום, כי לא היה כלום.

אך יריביו המרים בפוליטיקה ובעיתונות אינם שוקטים על שמריהם, וכל יום צצים "גילוים" ו"ספינים" חדשים וישנים, הן לגבי התנהגותו של נתניהו עצמו, ובמיוחד לגבי התנהגותה העצבנית וחסרת הסבלנות – לכאורה – של שרה נתניהו, בעלת "הפתיל הקצר", שמתערבת – לכאורה – בעניינים שלא שייכים לה בלשכת ראש הממשלה ומחוצה לה, או מתעמרת בעובדים במעון ראש הממשלה, שהיא הממונה עליהם.

ולאחרונה, עלתה גם פרשה מרעישה על כך, שראש הממשלה הורה לראש השב"כ להאזין לטלפונים של ראש המוסד והרמטכ"ל ושותפי-סוד אחרים, המשתתפים בדיונים סודיים בקבינט. לא יֵאָמֵן!

ראש הממשלה כמובן מכחיש מכל וכל, וגם יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר, מכחיש זאת קטגורית.

אז מה קורה פה? האם אין זו אלא עלילה נבזית ותו לא? מה פשוט יותר מאשר לתבוע את המלעיזים-העיתונאים לדין על הוצאת דיבה, כמו במקרה של יגאל סרנה, שנמצא אשם והוטל עליו קנס ופיצויים למשפחת נתניהו?

אכן קשה להאמין לכל מה שמתפרסם בעיתונות, שלא תמיד האמת היא נר לרגליה.

ובכל-זאת, בכל-זאת אי-אפשר להתעלם מן הפתגם העממי החכם: אין עשן בלי אש.

ועם ישראל מבולבל והעיר ירושלים נבוכה.

ומתחת לכל הנאמר כאן, מוצבת פה המילה לכאורה...   

מעות מעונות

קשה להבין מדוע זה צריך עם ישראל לממן מכיסו את אחזקתו ושיפוץ מעונו הפרטי של ראש הממשלה ורעייתו בקיסריה, בעוד הם מתגוררים [כנראה לאו דווקא באי-נוחות] במעון הרשמי של ראשי הממשלה בירושלים.

ואם תאמר: כך החליט מי שהחליט, לפני זמן רב, אפשר לשאול: האם זו החלטה קדושה? תורה מסיני? נכתבה באצבע אלוהים?

יש לבטל החלטה זו, ויפה שעה אחת קודם. גם כאן נציין: לכאורה...

ביטול גיור

לאור התנגדותם הנמרצת של הרבנים הראשיים ועימם רבנים נוספים להצעתו של משה ניסים להסדרת הגיור בישראל וגם בחו"ל, עלתה הצעה בחוגי הרבנים: לבטל את גיורה של רות המואבייה, שנעשה שלא על פי ההלכה ולא בהתאם להוראות הרבנות הראשית לישראל. ולאור זאת יש לברר את יהדותו של נינָהּ, דוד המלך וצאצאיו. ויפה שעה אחת קודם.

יהודה גור-אריה

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק מ"ט. משלחת לחיפה  

מאז שאימי ירדה לחצר עם פח האשפה ופגשה את נאוה, היה לה קשה להירדם. בימים הבאים, כשהייתי מגיע מכפר גלים לביקור בבית, הייתי צריך להרגיע את אימי ולהבטיח לה שוב ושוב שאין לי תוכניות להתחתן עם הבחורה הזאת, וגם להישבע לה שהיא  לא מתגרשת בגללי, וכי רצתה להתגרש עוד לפני שאני הייתי בתמונה.

כנראה שלא הצלחתי לשכנע אותה, כי יום אחד הגיע אלי מכתב מאביגיל אחותי, שבו היא מבקשת את מיספר הטלפון של נאוה.

צלצלתי לאביגיל לשאול בשביל מה, והיא סיפרה לי שאימא משגעת את אבא. היא רוצה שהוא יקבע איתה פגישה והם יבואו אליה לשכנע אותה שלא תתגרש מבעלה.

הסכמתי לתת את המיספר בתנאי שאימי תישאר בבית והיא, אביגיל, תיסע עם אבי. 

אחותי הבטיחה  שתעשה כדבריי וכך היה.  

לא עברו שלושה ימים ומישהי טילפנה למזכירות הכפר וביקשה שיקראו לי. היא הציגה את עצמה כחברה של נאוה והפצירה בי שאבוא לבית חולים רמב"ם לבקר את נאוה.

שאלתי מה קרה? אמרה לי שעכשיו הכול בסדר, היא רק חושבת  שכדאי שאבוא להגיד לה מילה טובה.

עליתי על הווספה ותוך פחות מחצי שעה הייתי ליד מיטתה. 

מסתבר שאביגיל אחותי לא ביזבזה זמן ובאותו יום שבו מסרתי לה את מיספר הטלפון, צילצלה לנאוה וקבעה איתה פגישה כבר למחרת בצהריים, בלי שסיפרה לה שתבוא יחד עם אבי. 

לפי דברי אחותי הפגישה היתה נעימה מאוד. נאוה, שהיתה בגילה של אחותי, עשתה על שניהם רושם מצוין. לא ציפו לפגוש בחורה כזאת יפה ומעניינת. הבינו אותי לגמרי, אבל ההתחייבות למלא את השליחות שאומי הטילה עליהם, היתה חזקה מכול. היא, אביגיל, כמעט לא דיברה, לעומתה אבי – כך אביגיל סיפרה לי אחר כך – הצליח בשום שכל להסביר לה שאני לא יודע מה אני רוצה וכי הקשר בינינו נועד מראש לכישלון. אם לא היו לה ילדים, – כך אבי אמר – הם לא היו מתערבים והיו נותנים  למציאות לעשות  את העבודה, אבל כשמדובר בנזק שיכול לבוא לשני ילדים קטנים, לא יהיה חכם להיכנס  לתרגיל כזה על חשבונם. 

נאוה לא דיברה הרבה והסכימה כמעט עם כל מילה של אבי. אמרה לו שיש להם בן מקסים (אני) וחבל לה לאבד אותו, אבל היא מקבלת את דעתם ולא תפריע לי לחפש את דרכי בחיים, כפי שאחפוץ.

הם נפרדו בלחיצת יד ושמחו לחזור לתל אביב לספר לאימי שהיא יכולה לישון בשקט.

מי שלא ישנה בשקט, היתה נאוה. היא חזרה למשרדה, ניסתה לחזור לעבודתה ואז,  מול סגניתה שנכנסה לשאול משהו, איבדה את הכרתה והתמוטטה.

הרופא שהובהל לחדר לא הצליח להבין מה קורה וציווה להעביר אותה לבית החולים לבדיקות.

כשאני הגעתי למחרת נאוה היתה יותר מאוששת. כדורי ההרגעה עשו את שלהם והיא שלחה אלי חיוך רפה. החזרתי לה חיוך רפה עוד יותר, התיישבתי על הכיסא הסמוך ותפסתי את כף ידה שנשלחה לעברי. היא הצדיקה את הוריי לגמרי, אך קיוותה  לשמוע ממני שאני חושב אחרת.

לא יכולתי למלא את בקשתה האילמת, כי הראש שלי היה  כבר מכור לחלי, שעמדה על סף גיוסה לצבא.

עם חלי בת המנהל, התהדקו קשריי כשבאה אלי ערב אחד, כדי שאעזור לה לכתוב פזמונים למסיבת הסיום, ואני התחלתי לחלום עליה בלילות. יחד עם זאת לא הייתי מסוגל להקשיח את ליבי מול המבע המיוסר של נאוה, ולהגיד לה נחרצות שהסיפור בינינו נגמר.

לא זוכר איך נפרדנו ומה הבטחתי לה, אך בתיבת המכתבים שלי מצאתי שני מכתבים שהגיעו אליי באותם ימים, ומהם ניתן ללמוד על המצב המעורפל שבו הייתי.

10.9.60 

יסקהל'ה

מאוד השתוקקתי לראות אותך. טילפנתי ביום שישי ביקשתי למסור עבורך. לא באת. חיכיתי לך מאוד מאוד, הייתי צריכה אותך. גם מבקשת שתסלח על המכתב האחרון שכתבתי לך.

טיפשי כמו  תמיד, כמו כולם, כמו אני. משתוקקת לראות אותך. יסקה! בוא אליי השבוע עוד פעם. רק אם תרצה. בוא! כי אני עוד שלך (רוצה להיות.)

נאוה

יכול להיות שחששה של אימי שהבן שלה יעשה עסקת חבילה עם גרושה ואם לשני ילדים היה מתממש בסופו של דבר, אלמלא  התהדקו היחסים עם חלי, שכאמור באה אליי ערב אחד, לפני סוף שנת הלימודים, כדי שאעזור לה לכתוב כמה שירים לאופרטה שלקחה על עצמה להכין למסיבת הסיום.

חלי, בלי שהייתה מודעת לכך, נחשבה למלכת הכיתה ואני לא העליתי על דעתי שיש סיכוי, שהיא בכלל תסתכל על 'קשיש' כמוני. מה שהתחיל בעזרה ספרותית על המדרגות העולות לחדרי, נגמר בשיחות נפש תמימות תוך הליכה יחפה על חוף הים.

ייתכן מאוד שאחד משנינו היה מנסה לפתות את השני להרחיק לכת יותר, אך צוק  העתים הגן עלינו, כי פשוט לא היה לנו כמעט  מתי להיפגש. הבחינות של סוף השנה וההכנות למסיבת הסיום גזלו מחלי כל רגע פנוי, ובסוף, כשכל זה נגמר, הגיע צו הגיוס שחייב אותה להתייצב במחנה סרפנד.

הצבא, שגזל ממני את חלי בשלבי ההתגבשות הראשונים, העניק לנו בתמורה אפשרות להחליף הגיגים, בעזרת בלוק המכתבים.

כך קרה שיום אחד, אחרי שנאווה כתבה לי את מכתבה הקצר דלעיל, ישבה חלי על מיטתה הצבאית וכתבה לי את המכתב הבא.

11.9.60

שלום לך,

...החיים כאן מתחילים  להיכנס לשגרה מסוימת ואין הם קשים כל כך. מתאמנים, מתרוצצים עם תרמילים וחגורים ורובים מצוחצחים. ישנם גם רגעים נחמדים שאפשר לכתוב עליהם אופרטה. אך משום מה אין לי מצב רוח של אופרטה. ודווקא ה"אופרה"  שפתחנו בה שנינו מטרידה אותי. היה לי כל כך טוב ונעים אתך עד שנוח היה לי לדחות את ההחלטה, שהייתי צריכה להחליט מזמן. פוצ'ו, אינני יודעת מדוע כל כך טוב היה לי איתך, אולי מפני שאתה מבוגר ומנוסה ממני בכול. אולי בגלל תשומת הלב שלך אליי, ואולי פשוט בגלל עצם אישיותך. אך מכאן ומכאן נראה לי שלא אוכל להיות חברה רצינית ונאמנה לך.

מצד שני הפרשה שבינינו לא תוכל להיות אחרת מאשר רצינית מאוד עד הסוף. אינני מוכנה עדיין לאווירה של רצינות זו ואינני מסוגלת לשפוט אפילו אם אתה הוא באמת האדם שאני יכולה לאהוב ולהתמסר לו במלוא מובן המילה. אני מרגישה גם שהאחריות המונחת על שנינו במקרה זה רצינית מדי, ובסופו של דבר כנראה מוטב ונחליט לסיים בינינו הכול למרות שזה קשה.

נראה לי מגוחך לכתוב לך באותה רוח שאני כותבת לבני גילי ולהסביר לך כביכול את רצינות המצב. על כל פנים, חשוב על הדברים ברוח זו, משום שאני מרגישה כי זוהי המציאות. עדיין אינני יכולה לומר (לא יכולתי אף פעם) שאני אוהבת. כנראה שזה עדיין לא קרה לי. אני כותבת רק מהצד שלי. אינני יודעת מה מידת הרצינות שלך לגבי הקשר שבינינו. אינני יודעת אם אתה מתכוון לעשות זאת או לא. יש לי קצת נקיפות מצפון, גם כלפיך וגם כלפי עצמי והיא מוצדקת למדי, אך בפעם אחרת.  

כתוב לי על הכול וכתוב הרבה. אני מחכה, מחכה.

להתראות 

חלי                                     

נ.ב. איך זה להיות מורה, ואיך פיצי אחותי בתור תלמידה שלך?

בתוך המעטפה הצבאית מצאתי דף נוסף שהקפיץ אותי עד התקרה. הוא היה כתוב בכתב ידי. היה זה מכתב תשובה שכתבתי לחלי. מכתב תשובה יחיד שלי שנשמר, כי חלי, לצערי, לא שמרה את עשרות המכתבים ששלחתי לה.

הדף לא נושא תאריך ואני לא יודע אם היה טיוטה, או מכתב שנכתב ולא נשלח. המכתב מספר על ארכיאולוגית אחת, שאין לי מושג מי היא, אך לפי שמו של 'אמוץ' המוזכר בהמשך, אני מבין שמדובר בצוות מדריכים  שהתקבץ בחדרי בעיתוי שהיה לי הכי פחות נוח.

את מקום התאריך תפסו שלוש מילים:

עוד באותו ערב

חלי, פעוטונת אהובה!

...אחר כך באה אליי ארכיאולוגית אחת, ואחר כך הצטרפה עוד אחת וכבר לא היתה לי ברירה והלכתי וקראתי לאמוץ המדריך וכבר הלכה השבת, והלכו מוצאותיה ועתה 12 בלילה ואת אשר רציתי להגיד לך עוד לא אמרתי. 

חלי, הטלתי אבן למימייך השלווים ועתה הם רוחשים גלים. בכל מאודי הייתי לוקח אבן זו חזרה, לו רק ידעתי שעמה ייעלמו הגלים. רצית שאני האמיץ, אדחק מתוכי את הסובייקטיביות ובצורה אובייקטיבית אייעץ לך מה לעשות.

ובכן בצורה אובייקטיבית לחלוטין אני מציע לך:

– ת פ ס י נ י!

חלי, כל הצרה שלנו שלא פגשתי בך בעוד שנתיים שלוש. זה דומני המעצור היחיד. את פשוט טרם בשלת. עוד לא הגעת לגיל ההתמשפחות הזה, וכשהדבר בא אליך במפתיע, אז טבעי שתוכי בסנוורים והתהפוכות תמשלנה בך. נראה לי כי אל לנו לדחוק את הקץ. איני רוצה שתבשילי לי תחת להט של שמש צהריים. מוטב לי נוגה הירח האיטי, אבל שאדע שאותה הכרה בשלה במלואה ובתוך תוכה ולא רק שרופה בחוץ...  

כשאני קורא עכשיו את המכתב היחיד שלי שנשמר מאותם ימים  אני אומר לעצמי: "איזה מזל שכל נמענות המכתבים שלי, לא השכילו, כמוני, לשמור את המכתבים שכתבתי להן, כי יש להניח שאם היו עושות כן, היו שבעת הכרכים של  "בחיי" שאני מתכנן לכתוב, מכפילים את עצמם, ולמי יש היום כוח לקרוא כל כך הרבה." 

סוף "בחיי" [4]

בכרך הבא:  "בחיי" [5] – פרידה מכפר גלים, קצין התרבות של האונייה 'ארצה', בומבה צור ככדור מרץ בלתי נלאה, הולדת הסרט 'חבורה שכזאת', פיטר פריי כמגשר מכור מראש, דניאל חוזר לארץ ומצליח בעזרתי למצוא את חלי, אימא של יעל נגדי, בת המיליונר בעדי, מזל טוב! החופש תם. אללי...

פוצ'ו

* * *

אילן בושם

9 שירים לחדשות בן עזר

(יוני 2018)

רחוב פינסקר

מַה שֶּׁהָיָה לֹא יִהְיֶה:

הַמְּשׁוֹרֵר הַדָּגוּל כְּבָר לֹא יַעֲלֶה

לְבֵיתוֹ שָׁלֹשׁ קוֹמוֹת

וּבְתוֹךְ וִילָה שֵׁרוֹבֶר תִּמְצָא רַק עִיֵּי חֳרָבוֹת,

כְּנָסִים שֶׁל הַמִּי-וָמִי כְּבָר לֹא יִתְקַיְּמוּ בָּהּ עוֹד

וְלֹא יִכְתְּבוּ עַל הַמִּי-וָמִי הַבָּאִים בָּהּ עוֹד וָעוֹד.

רַבִּים הָלְכוּ לְדַרְכָּם וְהִתְפַּזְּרוּ לְאַרְבַּע רוּחוֹת

וְרַבִּים הָלְכוּ לְעוֹלָמָם;

אִישׁ לְאִישׁ כְּבָר לֹא יַבִּיעַ אֹמֶר

עַל אֵיךְ הוּא הִרְגִּישׁ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב

כְּשֶׁהֶעֱשִׁיר הַדָּגוּל הִגִּיעַ לַוִּילָה קְצָת מְסֻמָּם...

משבר

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר.

מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר

חוֹזֵר וְהוֹלֵךְ, מְהַסֵּס לְהִכָּנֵס.

מִישֶׁהוּ בּוֹשֵׁשׁ לַחֲזֹר הַבַּיְתָה

כִּי מַשֶּׁהוּ מִשְׁתַּבֵּשׁ!

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּשֵׁשׁ...

שכנים

דַּיָּר נוֹפֵף לִשְׁכֵנוֹ לְשָׁלוֹם

מִדֶּלֶת לְדֶלֶת

כְּמוֹ עַל פִּי תְּהוֹם:

'שֶׁנַּעֲבוֹר אֶת הַיּוֹם בְּשָׁלוֹם,'

*

אָמַר אִישׁ לַחֲבֵרוֹ:

'וַי וַי

כְּבָר חֲמִשָּׁה-עֲשַׂר בְּמַאי

וְעוֹד לֹא עָשִׂיתִי דַּי

בָּעִנְיָן שֶׁהִצִּיק לִי עַד מְאוֹד...'

'דַּי דַּי, אַל תַּלְקֶה אֶת עַצְמְךָ עוֹד'

הִרְגִּיעוֹ הֶחָבֵר,

'וַאֲפִילּוּ כּוֹעֲסִים עָלֶיךָ לְמַדַּי.'

 הונאת פרסומת

יְפֵהפִיָּה בִּתְנוּחָה מַזְמִינָה עַל מִזְרוֹן

מַזְמִינָה לִקְנוֹתוֹ בְּתוֹאֲנוֹת שׁוֹנוֹת

עַל שׁוּם מַעֲלוֹתָיו הָאֵלּוּ וְהָאֲחֵרוֹת

וּמַסְתִּירָה מֵהַקְּלִיֶנְט הַפּוֹטֶנְצִיאֲלִי

אֶת הָעֻבְדָּה הַמּוֹתַחַת

שֶׁהִיא עַל הַמִּזְרָן לֹא תְּהֵא נוֹכַחַת.

*

מָלוֹן, פֶּנְסִיּוֹן אוֹ מְלוֹן-בּוּטִיק

אֵינוֹ מַעֲלֶה וְאֵינוֹ מוֹרִיד לַנַּקְנִיק:

הוּא בְּשֶׁלּוֹ

וְהִיא –

בֵּין בְּתוּלָה אוֹ בְּשֵׁלָה,

בֵּין מוּסָרִית וּבֵין אִם זוֹלָה –

הִיא בְּשֶׁלָּהּ.

*

חַי אִתָּהּ טוֹב

רָאָה אִתָּהּ צָהֹב.

מתחת לכבודן

רַק בְּעוֹנַת הַיִּחוּם

קוֹפֵץ לַחֲתוּלִים הַפְיוּז

(כְּמוֹ שֶׁאֵצֶל הַרְוִי וַינְשְׁטַין תָּמִיד)

בְּמַרְבִּית יְמוֹת הַשָּׁנָה שׁוּם כְּלוּם,

חַיּוֹת אֲצִילִיּוֹת...

Curiosity Killed the Cat

או אני ואביגיל

אֲנִי יוֹשֵׁב בְּ'אֲבִיחַיִל',

לְמַרְגְּלוֹתַי רוֹבֶצֶת אֲבִיגַיִל.

אֲנִי מַזְמִין קָפֶה

וְהִיא עָלַי פּוֹקַחַת עַיִן.

אֲנִי מְפַשְׁפֵּשׁ בְּתִיקִי וְהִיא דְּרוּכָה:

(מָה הוּא מַחְבִּיא שָׁם בִּשְׁבִילִי?)

אֲנִי מוֹצִיא סִפְרִי

וְהִיא בְּאַכְזָבָה מַפְנָה אֵלַי גַּבָּהּ.

אילן בושם

* * *

אהוד בן עזר: מתי יושם קץ למכת השריפות שנגרמות מהטסת עפיפונים ובלונים מרצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה? האם אין אמצעים טכניים שמאפשרים לסכל מראש את טרור המציתים?

מאז סוף מארס נרשמו בעוטף עזה יותר מ-260 שריפות. העפיפונים גרמו לשריפת כ-3,000 דונמים של גידולים חקלאיים, בעיקר חיטה, ועלותם נאמדת ב-4-3 מיליון שקלים. מעבר לכך, נשרפו כ-2,100 דונם ביערות קק"ל, 5,000-4,000 בשמורת הטבע יער הבשור – ועוד אלפי דונמים של חורש וקוצים הפזורים באזור. ["הארץ" באינטרנט. 2.6.]

צפוי לנו קיץ שרוף מאוד כי ערבים מצאו דרך לא-חדשה וזולה מאוד – לשרוף שדות, בתים ורכוש שלנו בכל ארץ-ישראל! משני עברֵי "הקו הירוק"!

ומתי יושם קץ לטרור הגניבות הערבי נגד חקלאֵי ישראל, הזוכה לעידוד מהרשות הפלסטינית במטרה פלילית ולאומנית כאחת, להרוס את החקלאות העברית!

* * *

לזיכרם של בָּנִי וסידני סיל

שלום אהוד בן עזר,

אני מעוניינת לקרוא את הכתבה על הבית ברחוב עקיבא 4 של סידני סיל, שהכרתי היטב אותו ואת אשתו המקסימה.

אשמח לקרוא.

אביבה רבינוביץ

לאביבה רבינוביץ שלום,

לא פירסמתי כתבה על הבית ברח' עקיבא 4 אבל הוא נזכר פה ושם בדברים שכתבתי, נזכר עם בעלת הבית בני סיל, כמו בקטע המצורף בזה מתוך האפילוג שלי למהדורה המחודשת של ספרי "המחצבה" [1963, 2001].

אנא כתבי לי בפירוט כל מה שאת זוכרת על הבית ועל סידני ובני סיל כי זה חשוב לי מאוד.

בני נזכרת בספרה של שולמית הר-אבן "עיר ימים רבים". שולמית היתה נשואה לאלוף הראבן, אחיינה של בני.

אם איני טועה גם מרגלית עקביא סיפרה לי על הבית ויושביו.

בתודה

אהוד בן עזר

"נסגרתי בחדרי בבית ערבי ישן ברחוב עקיבא 4 (לימים נעשה חדרי-לשעבר חלק מאולם מרכזי של גלריה לתמונות ושל בית-קפה), ולאחר שרבתי גם עם הוריי, שלא יכלו לעזור לי כספית במצב המחורבּן שאליו נקלעתי לאחר פיטוריי – חדלתי גם לנסוע לבקר בסופי-שבוע בביתנו בפתח-תקווה. בשבתות הייתי סועד על שולחנה של בעלת-הבית בַּנֵיכר (בַּנִי) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, בעל ה'שאלה נעלמה', ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי הירושלמי סידני סיל, שעמד בראש מחלקת המוסיקה של "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי."

שלום אהוד,

זיכרונות ילדות – סידני ובני היו מיודדים עם משפחתנו – עם הוריי – בנו וברטה גולדמן ועם סבתי.

גרנו ממול ברבי עקיבא 8 – ומאחר ולא היו להם ילדים הם קירבו מאד אותי (בגיל 7-10 בערך) ואת אחי רפי שהיה עדיין קטן, בערך מגיל שלוש עד שש.

היה להם בית גדול ומטופח –בסלון רחב הידיים היו מוצגים פסלים אפריקאיים מעץ שחור, שאחי נהג לשחק איתם.  ובני העניקה פסל אחד במתנה לאחי – מאחר ששמה לב שהוא משחק במיוחד עם אחד הפסלים. זה היה פסל של אישה אפריקאית חשופת חזה שבילדותי היה נראה בעיני "פסל נועז".

תמיד בקעו מהבית קולות של נגינה בפסנתר. סידני הפך את ביתו למעין קונסרבטוריון ועסק בהוראת פסנתר לבנות הטובים של ירושלים. זה היה לפני מלחמת השחרור.

בסיום כל שנת לימודים היה נערך בביתם קונצרט של התלמידות לפסנתר בו השתתפתי כצופה ומאזינה.

בני גם היתה מזמינה אותנו הילדים לארוחה. וסידני היה אדם שקט ומופנם.

כמובן שתמיד הילכו רינונים ורכילויות של השכנים סביב העובדה שסידני אינו יהודי... בירושלים הקטנה של אותם ימים זו היתה בהחלט סנסציה – היהודייה שנשואה לגוי.

חידשת לי לגבי הייחוס של בני. לא הייתי מודעת לכך. היתה אישה מקסימה – אצילית מאוד –נאה ונעימה בהופעתה ובהליכותיה.

ייתכן שמצאה שפה משותפת עם הוריי כי אימי גם כן ניגנה בפסנתר ואבי שהיה ממייסדי הספרייה הלאומית, היה מקורב לאנשי ספרות ואנשי רוח שהיו מבאי ביתנו.

הבית התרוקן מיושביו במלחמת תש"ח – אולם בחצר הבית היתה באר ונהגנו להגיע מדי יום לבאר ולעמוד בתור לקבלת דלי מים לתצרוכת היומית.

אגב מרגלית ואוריאל עקביא שהזכרת –היו ידידי נפש של אבי.

מקווה שהוספתי במעט ...

בברכה

אביבה

אהוד: לא ברור לי מה פירוש "הבית התרוקן מיושביו"? הבית היה שייך לערבי ירושלמי, והזוג סיל גרו בו בשכירות עוד מתקופת המנדאט. כשאני הגעתי ללמוד בירושלים ב-1959 וגרתי אצל בני, היא כבר היתה אלמנה שגרה רצוף בבית הזה שנים רבות, לפני ואחרי מלחמת השחרור. הבית היה אז במעמד של "רכוש נטוש". לימים היא מכרה את הבית, שבו כתבתי את "המחצבה" ב-1961, ויחד עם כל הסטודנטים-הדיירים שלה עברנו לדירה גדולה שקנתה ברחוב לינקולן.

בחצר הבית הקדמית ברחוב עקיבא 4 – זו לא היתה באר אלא בור-מים ירושלמי.

* * *

מנחם רהט

הכול בגלל גיטל המשוגעת

המלצות השר-לשעבר נסים בנושא הגיור, הן אמנם פרי פשרה ואילוצי המציאות, אך נוטות חזק לטובת העמדה האורתודוקסית. דחייתן תעמיק נישואי תערובת והתבוללות בישראל

אגדה אורבנית ירושלמית מספרת, שכל החומרע'ס המתחדשות עלינו לבקרים, וכל הפסיקות הקיצוניות שאינן מתחשבות במציאות הריאלית, מקורן בגיטל המשוגעת, היושבת על גגו של בית זופניק במאה שערים.

מה לגיטל המשוגעת ולזעפנות ההלכתית, שמבוססת על תפיסת ייקוב הדין את ההר?

הירושלמים יודעים להסביר, שבסופו של דבר כולם מתיישרים תמיד על פי גיטל המשוגעת, מפני שהיא מטילה אימה, באופן משורשר, על כולם: הרבנים הציונים חוששים מפני 'מה יאמרו' הרבנים החרדים, ואלה נבעתים מפני 'מה יאמרו' רבני העדה החרדית, ואלה מתפחדים מקנאי נטורי קרתא, והקנאים מתייראים מ'מה יאמר' מנהיגם ר' עמרם בלוי – והוא, האמיץ שבאמיצים, שמעולם לא פחד להתעמת עם המשטרה הציונית, מתבהל מאוד מפני תוכחתה של גיטל, שתצרח לו ממרומי הגג, ברגע שיסכים להקל במשהו: "ר' עמרם, היזהר ממני! נעשית רפורמי, רחמנא ליצלן!"

כאשר זו דרכה של שרשרת המזון בדרך העולה לבתי זופניק, וכולה מושתתת על ה'מה יאמרו', כי אז לא פלא, שכולם מתיישרים על פי 'מה תאמר' מרת גיטל המשוגעת ממאה שערים.

הדברים אמורים ביחס להמלצות שהגיש השר-לשעבר עו"ד משה נסים, בנו של הרב הראשי לשעבר יצחק נסים זצ"ל, והוא עצמו יהודי שומר מצוות, לפרימת הפלונטר של סוגיות הגיור. המלצותיו, הקובעות בין היתר כי המדינה תכיר רק בגיורים ממלכתיים שיבצעו בתי הדין לגיור, אשר יוקמו בידי רשות גיור חדשה שתוקם במשרד ראש הממשלה, הקפיצו את כולם: למן חלק מהרבנים החרד"ליים, והרבנים הראשיים, ועד העסקנים החרדים, ואפילו את התנועות הלא-אורתודוקסיות. כולם התכנסו תחת מטריית אחדות נדירה, למיתקפה נגד המלצותיו של נסים.

וכשמכל הכיוונים תוקפים את ההמלצות שהונחו השבוע על שולחנו של ראש הממשלה, כי אז יש מקום להעריך, שמשה נסים צודק הפעם.

אבל גיטל המשוגעת לא תנוח ולא תשקוט. כולם מתיישרים וכולם מתאוננים וכולם זועקים 'אויי ויי' – ואימת גיטל מבתי זופניק עוברת לאורך השרשרת כולה.

הצעתו של משה נסים מאזנת בין האינטרסים השונים של החוגים השונים בעם ישראל, תוך מתן העדפה ברורה לזרם האורתודוקסי. אבל האורתודוקסים אינם מוכנים לתת ולו גם דריסת רגל סמלית לרפורמים ולקונסרבטיבים בנושא הגיור, חרף היותם רוב מניינו ובניינו של עם ישראל בדורותינו; והלא-אורתודוקסים, הטוענים שהם הרוב, מתרעמים על ייצוגם הסמלי בלבד בהמלצות נסים.

קשה לחשוד במשה נסים שהוא חותר תחת יסודות הגיור האורתודוקסי, ושהוא "מחבל בטהרת כרם ישראל", כפי שמאשימה אותו התקשורת החרדית. איך אפשר להחשיד בהחדרת זמורת זר לכרם ישראל, את מי שאמר את הדברים שלהלן בעת הגשת ההמלצות לראש הממשלה, שכל יהודי אורתודוקסי היה חותם עליהם ללא עירעור?

נסים: "כל אומות העולם כולל האימפריות הגדולות, כולן נעלמו. ועם ישראל, למרות האינקוויזיציות והחורבן וכל מה שעבר בכל הדורות, לא רק שממשיך להתקיים, אלא שחזר לארצו... ההסבר הוא רק אחד: האיסור עלינו להינשא בנישואי תערובת. נישואי תערובת הם סם המוות לעם היהודי. לדאבון ליבנו אנו סובלים בדורות האחרונים ממצב שאני לא יכול להגדיר אותו אחרת, מאשר שואה רוחנית. בתפוצות ישראל שיעור ההתבוללות הוא מעל 70%. במקום לשמור על קיומו ולגדול, העם היהודי הולך וקטן, הולך וקטן. זה מה שעמד לנגד עיניי. השקעתי לא רק אלא גם לב ונשמה בכך שההתבוללות לדאבון ליבי חודרת גם למדינת ישראל."

האמת היא שהמלצתו של נסים היא סוג של פשרה. מצד אחד שוללת ההצעה את שליטת הרבנות הראשית (שעברה לשליטת החרדים) בהליכי הגיור הממלכתי, ומצד שני מבטיחה שהגיור בישראל ייעשה אך ורק על פי דין תורה. מצד אחד, מבטלת ההצעה את מעמדם של הגיורים המפוקפקים בבתי הדין הפרטיים למיניהם, מימין ומשמאל, ובכך גם שוללת מהלא-אורתודוקסים את היכולת לעסוק בגיור כאן בישראל (אבל מכירה בגיורים של זרמים אלה בחו"ל, מבחינת חוק השבות). מצד אחד מופקע הגיור מידי 'דיינים' לא אורתודוקסים, אך מאידך ניתן להם ייצוג סמלי, בלתי משמעותי, ליד שולחן המינויים של דייני הגיורים, "כדי לתת להם תחושה שלא מחרימים אותם," דברי משה נסים.

המפתיע בהתנגדות החרד"לית והחרדית הוא, שהמלצות נסים מעניקות להם את כל תאוותם: לא בתי דין פרטיים, גיור רק על פי דין תורה, והדיינים יהיו באמת דיינים מומחים. אז למה יצא הקצף? – מפני ה'מה יאמרו' הקיצוניים שבקצה הרצף הדתי-חרדי-קנאי, עד לגג שבו יושבת מטרוניתא ושמה גיטל. כולם חוששים מכולם. ס'פאסט נישט.

וכך, מחמת רדיפה אחר הטוב ביותר, מאבדים גם את הסיכוי לטוב הסביר. אם לא יאומצו המלצות נסים, מתוך חשש ל'מה יאמרו' ורדיפה אחר חומרע'ס, נגיע לקולע'ס שלא שיערום אבותינו: 400 אלף העולים הלא יהודים ממדינות בריה"מ לשעבר, כולם מזרע ישראל, יברחו מבתי הדין המחמירים והלא-ידידותיים, וימשיכו להיטמע בתוכנו; ובנותיהם – ילידות הארץ, דוברות עברית, בוגרות צה"ל ועם מנטאליות ישראלית – יינשאו ליהודים. כך, מבלי שנרגיש, תגדל ההתבוללות בישראל. הדרך לגהינום, אומר המשל העממי, רצופה כוונות טובות. 

רגע אחד לפני שזורקים לפח את המלצות נסים, ראוי להיזכר בביקורתו הנוקבת של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, כלפי שיטת החומרע'ס, עצימת עיניים מול המציאות הריאלית ותכתיביה, ושיטת ייקוב הדין את ההר: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו." (גיטין נ"ו ע"א). עד היום הזה סובל עם ישראל מאותה ענוותנות. בל נחזור עליה שוב, ובוודאי לא מאימת ה'מה יאמרו' ותוכחותיה של גיטל ממאה שערים.

מנחם רהט

אהוד: הנישואים עם בנות "רוסיות" בישראל, שהן ומשפחותיהן לא התגיירו, אינם בגדר "התבוללות" אלא הבנות האלה הן חלק מהעם היהודי החילוני בישראל שתרבותו עברית ולאומיותו ישראלית, וכאלה היו גם בגליי העלייה הקודמים לארץ, ונטמעו בנו.

התבוללות קיימת כאשר יש נישואי תערובת בין יהודים ללא-יהודים, למשל בארה"ב, אבל גם ללא נישואי תערובת, חלק ניכר מיהודי ארה"ב "מתבוללים" בתרבות ובלאומיות האמריקאית. הם לא כמו יהודי פולין לפני השואה, שרובם לא היו חלק מהתרבות ומהלאומיות הפולנית אלא היתה להם תרבות משלהם. זו היתה תקופת הזוהר של ספרות האידיש, ואילו בארה"ב אין ספרות יהודית אלא רק יהודים שכותבים ספרות אמריקאית והם חלק ממנה.

* * *

משה גרנות

פארסה

על "הכלה סגרה את הדלת"

מאת רונית מטלון

כתר 2016, 130 עמ'

אם נתרגם את מה שקורה בנובלה שלפנינו לשפת החולין והשגרה, בוודאי נודה שמדובר במצב ביש, במדרון טראגי שכל גיבורי העלילה מעורבים בו: הכלה מרגי (מרגלית) מסתגרת בחדר, אינה עונה להפצרות של האם ושל מתי החתן – וכל זה שעות מיספר לפני המועד שנקבע לחתונה. היא גם איננה עונה, ואיש אינו יודע מה היא הסיבה ל"ברוגז" הזה.

מסתבר שהמשפחה (שגרה, כנראה, בקיראון, ראו עמ' 91) חוותה אירועים קשים לאורך שנים: הבת הקטנה נטלי נעלמה לפני עשר שנים, ואיש איננו יודע מה אירע לה. האב נפטר לפני חמש שנים. אילן, הבן-דוד, בן להורים גרושים, קצת לקוי בשכלו, לא גויס בשל "אי התאמה", והוא גר עם סבתו לינה, אישה זקנה כמעט חירשת, ולא מאופסת, אותה הוא מכנה "סבתונה", ומתנהג עימה כאילו היתה אהובתו, או בובתו.

הסתגרותה של מרגי, ללא שום הסבר, כשהיא מסרבת בעקשנות לענות לכל ההפצרות, גורמת לשבר גדול: קודם כול אצל החתן, שאינו מבין מדוע נפל עליו האסון הזה, לאימה של מרגי, ולהוריו של החתן, שהשקיעו כסף רב לגן אירועים, ללהקה, לתזמורת, לצלמת. חמש מאות איש הוזמנו לחתונה, ועד הרגע האחרון הם אינם יודעים מה לענות לבעל הגן, למוזמנים, לשאר האנשים שנשכרו לאירוע.

ובכן, למרות מצב הביש שבו נמצאים כל הגיבורים, המחברת מעצבת אותם בקווים של פארסה: הבגדים שלהם חצי מהודרים וחצי מרושלים, האיפור המתמרח עם הדמעות, התסרוקות המגוחכות; אריה, אביו של מתי, נמוך בראש מאשתו פנינית, קירח, החובש כובע מצחיק של נער כדי להסתיר את הכתמים המכוערים על קרחתו. האיש מדבר לא לעניין, צמוד תמידי למכשיר לבדיקת לחץ דם, בשלומיאליות הוא שופך כוס קולה על מכנסיו.

נדיה, אימו של החתן, מנסה ללא הצלחה לברוח מהמציאות: הילדה עצובה, הילדה חולה, תיכף תבריא, ומה שמטריד את מוחה בלי הרף: האם פנינית, אם החתן, תדרוש ממנה להשתתף בפיצוי לגן האירועים ולשאר האנשים שנשכרו לאירוע.

"הקינוח" לפארסה הוא הזמנתה של ד"ר יוליה אנגלנדר ממשרד "כלות מתחרטות", שאמורה לשכנע את מרגי שתתרצה לצאת מהחדר (תמורת אלפיים שקלים!) כיוון שלא ניתן ליצור קשר עין בין הדוקטור ובין מרגי – מוצאים פתרון (לאחר המון התפתלויות): מזמינים עובד בחברת החשמל הפלסטינית שיביא משאית עם סולם מעלית עד החלון בקומה השלישית. לדוקטורית יש פחד גבהים, ולכן אילן מתנדב לעלות עימה, אבל לפי כלליה אסור שאף אחד יהיה על ידה כשהיא פונה אל הכלה, ואילן מצהיר: "אני אף אחד" – והדוקטור מסכימה. היא אמנם מצליחה לגרום למרגי לפתוח את החלון, ולהופיע בפני כל המתקהלים שבאו לחזות במופע חינם. מרגי מופיעה בהינומה ובמשקפי שמש, בידה בריסטול, עליו כתוב באותיות גדולות "סליחה."

מישהו מהשכנים מזמין משטרה, וכצפוי, עוצרים את עדנאן הפלסטיני, נהג המשאית, שבסך הכול ביקש לעשות טובה לחברו היהודי העובד בחברת החשמל הישראלית. ועוד סממן לפארסה – על חולצתו של עדנאן מודפס: "מפעל הקייטנות פתח-תקווה"!

אנחנו למדים שמתי ומרגי גרו יחד זמן מה לפני החתונה, וכי דווקא מרגי היתה זאת שדרשה כי יתחתנו, וכי לאות סולידריות עם עלובי החיים, היא ביקשה להצטלם ביום שמחתה, דווקא בגן לווינסקי, כשברקע המסתננים הסודנים. היא דרשה שמתי יקנה נעליי לכה ("כמו לערס"), מה שהרגיז אותו, אבל לבסוף נכנע. מתי זוכר שהיו להם קצת מריבות, אבל הרי השלימו, מה האסון הזה שנפל עליו ללא שום התראה? הוא שואל את מרגי מבעד לדלת הסגורה אם היא חדלה לאהוב אותו, ולא מקבל תשובה.

שתי תגובות יש למרגי מתוך חדרה: האחת – צלילי בובה מדברת, בובה שהיתה של נטלי הנעדרת. והשנייה: הוצאת דף מתחת לדלת, עליו כתוב שיר בשם "משירי הבת האובדת" (עמ' 59-58). מתי הוא היחיד שמבין כי מדובר בשיר של לאה גולדברג "משירי הבן האובד"*), כשמרגי הפכה כל תבנית מלשון זכר ללשון נקבה. חוץ ממנו איש מכל הנמצאים אובדי עצות בבית – אינם מבינים במה מדובר. נדיה משוכנעת שמרגי, בתה המוכשרת, כתבה את השיר על נטלי, שהיא הרי "הבת האובדת", אריה בטוח שהכוונה ל"בת עובדת", כי הרי באמת מרגי עבדה מנעוריה. אילן מתפלנטר עם השם האשכנזי שנראה לו בלתי ניתן להיגוי "גולדברג" וכד'.

כאן כביכול מתבקש הקורא לקשר בין אחת הסיבות לריב בין מרגי למתי ובין השיר "המשופר": מתי ומרגי, שניהם סטודנטים באוניברסיטה (שם נפגשו לראשונה), צפו יחד בסרט על חייה של לאה גולדברג. לאחר הסרט אמר מתי כי חבל שלא הכיר את לאה גולדברג בחייה – היה אוהב אותה, ומציל אותה מכל הגברים שנטשו אותה. דברים אלה גרמו לסצינת קנאה מצד מרגי, ומתי לא הבין איך היא יכולה לקנא באישה שמתה מזמן.

מסתבר, אם כן, למרות שלא נאמר במפורש, שמרגי מחליטה להיות בעצמה מעין לאה גולדברג – להישאר רווקה כמוה, ולכתוב שיר כמוה.

הדמות היחידה שכמעט אינה יוצאת מגוחכת (חוץ ממתי) היא דמותה של אימו, פנינית. למרות שכל התקלה נבעה ממשפחתה של מרגי, היא אינה מטיחה בה האשמות, אדרבה, היא מראה לה אהדה, ובסוף היא גם לוקחת על עצמה לדווח על ביטול החתונה, וגם לשלם את הפיצוי לכל מי שמגיע לו, ואילו את נדיה היא שולחת לקחת כדור שינה ולנוח מהבלגן.

יש רמז בסוף הספר שמשהו התרכך בליבה של מרגי כשהיא שומעת את הסבתא שרה שיר של פיירוז בערבית: "אני פוחדת לומר מה שבליבי," אז נשמעת תזוזת המפתח במנעול הדלת.

המחברת איננה מתעללת ממש בדמויותיה, אבל בהחלט מעמידה אותן באור מגוחך, ולמרות הרמזים השונים, שהזכרתי לעיל, סיבת הסתגרותה של מרגי נשארת עלומה.

*) ראו "משירי הבן האובד", חלק א' מתוך "מוקדם ומאוחר", ספריית פועלים 1968, עמ' 209.

משה גרנות

אהוד: האם אתה ממליץ לקרוא את הספר?

* * *

משה כהן

חרפת אריה

6 ביוני שעה 7 רשת ב': אריה גולן מודיע על ביטול ביקורה של נבחרת ארגנטינה בארץ.  ואל מי הוא מפנה אצבע מאשימה?

אל הבי.די.אס? אל נבחרת ארגנטינה?

מה פתאום?

אריה גולן מפנה אצבע מאשימה אל מירי רגב על שהעבירה את המשחק מחיפה לירושלים.

מה, לו היה המשחק מתקיים בחיפה לא היו שחקני ארגנטינה נבהלים מהאיומים?

תתבייש, מר גולן!

חברות כבוד

נוכח הזדהותו עם התנועה, הכריז חמאס על המחזאי יהושע סובול חבר כבוד בתנועה המפוארת. ברכותינו, מר סובול! אתה מתקדם בחיים.

לא די בהשמצת ישראל

ממלכת ירדן, השותה את מי הכנרת המעטים בכל פה, חשבה לרצות ולקנות את לב תושביה על ידי השתלחות והשמצת ישראל מעל כל במה. 

ובכל זאת יש שם הפגנות סוערות שחייבו את פיטורי ראש הממשלה. 

מסתבר  שהשתלחות בישראל איננה מרפא לכל תחלואי הממלכה. 

קרבות רחוב בדרום תל-אביב

מסתננים אריתראיים מנהלים קרבות רחוב אלימים בדרום תל-אביב תוך התעלמות גמורה מהסדר הציבורי ותוך סיכון תושבי האזור. זה מציב באור הנכון את קריאותיהם של "האנשים הנאורים" לקלוט את המסתננים. האם חסרי פושעים אנו?

משה כהן

ירושלים

* * *

המופע "שנסונים שרים באהבה" חוזר

בעקבות  תגובות הקהל יתקיים מופע נוסף ב 18 ביוני שעה 18:00

בסינמטק תל אביב

שירת מיטב השנסונים הצרפתיים בלוויית סרטי אנימציה אמנותיים למבוגרים.

מגישים בני פורת ודודו שליטא.

השירים האהובים: " אהבה בת עשרים", "אל תעזבי אותי", " הבורגנים" , "שתי גיטרות" ואחרים, בביצוע  רענן, מאוייר ומקורי שטרם ראיתם כמותו.

להזמנות בהנחה: קוד הנחה: אנימה (מחיר 45 שקל)

להזמנת כרטיסים בטלפון: 6876*

* * *

יוסף אורן

"בחזרה מעמק רפאים"

הספר הרדיקאלי ביותר של חיים באר

חלק ב' – מדוע בחר חיים באר לעסוק בכופרים ובמומרים?

מפי רוגל מילוא, שמעו "המספר" והספרן הומינר, שנתלווה אליו לביקור בחוות בנו של מילגרוים, את תוכנן של שתי היצירות המוקדמות של אביו, הנובלה "מיאוס" והרומאן "בזאת אתם נכחדים".

עלילת הנובלה המוקדמת "מיאוס", אמר רוגל לשני אורחיו, מספרת על רפאל תשר"ק, בן למשפחה ירושלמית אדוקה שהתפקר. שם המשפחה של רפאל, שמציין אקרוסטיכון בסדר הפוך מסדר האותיות המקובל של אותיות האלף-בית בשפה העברית, רומז שבשלב ההתפקרות סטה רפאל מערכי היהדות הנורמטיבית. אחרי מותו של רפאל מנעו שומרי הסף את כניסתו לגן העדן, אלא ציוו עליו לחזור לעולם הגשמי ולאסוף את גזרי ציפורניו שבימי חלדו לא הקפיד לקבור או לשרוף כפי שהגמרא מורה לעשות. אך גם אחרי שביצע את הוראתם ואסף את גזרי ציפורניו מכל המקומות המסואבים שבהם השליך אותם, פקד עליו הממונה בשערי גן העדן לבלוע אותם. רפאל ניסה להשלים את הארוחה המבחילה, אך מחמת הרגשת הקבס שהתגברה אצלו הקיא את כל הארוחה על הממונה ועל רשימותיו. מבקרי ספרות היללו את הסיום המורבידי והדוחה הזה של הנובלה, ואף שיבחו אותה כמודרניסטית – "נובלה שחורה שמנהלת רב-שיח עם כוחות הטומאה, נציגיו של הסיטרא אחרא." (229-228). 

התפרצות אפיקורסית חמורה יותר, גילה רוגל לאורחיו, המחיש אביו ברומאן החניכה "בזאת אתם נכחדים". פרק הפתיחה של עלילת הרומן המוקדם הזה נבט במוחו של מילגרוים במהלך הרצאה ששמע בכנס ספרותי על הגותו של באחטין, אחד ממאורות חֵקר הספרות המודרנית. גיבור הרומאן בפרק זה הוא עילוי שנבחר בפורים להיות ה"רב של פורים" והוטל עליו לחקות באופן משעשע את ראש הישיבה, ברוח הנאמר בגמרא שבחג הזה "עליונים למטה ותחתונים למעלה." אך במקום לבדח את הקהל בחיקוי מֶחְווֹת הגוף של הרב, נשא העילוי, שהיה כבר בגילופין, "משא של חרפות וגידופים" נגד ראש הישיבה ובהמשך גם חשף "את פשעיו של המשגיח ואת חטאיהם של הר"מים." למחרת נזרק העילוי מהישיבה לבלי שוב אל שעריה (232).

הרומאן "נעטרי קוצים"

עדות המעידה על החמרת הצגתה של תופעת האפיקורסות ביצירתו של מילגרוים שמע "המספר" מפי "האשך", שסיכם עבורו את תוכן הרומאן המצליח ביותר שלו – הרומאן "נעטרי קוצים". "האשך" לא החמיץ את ההזדמנות להתגאות באוזני "המספר", שבעזרתו אימץ מילגרוים את שם הרומאן מסיום סיפורו של ברנר "מכאן ומכאן" (113).

הפעם התכוון מילגרוים לכתוב סיפור היסטורי, שיחשוף את ותיקותה של תופעת המומרות בתולדות העם היהודי. לכן שלח את גיבורו הבדוי, הושע תור, "למסע חיפושים בעקבותיו של רב ירושלמי אמיתי, בנימין גולדברג, "שלאחר משבר האמונה המשיחית שזיעזע בשנת 1840 את עדת הפרושים הקטנה בעיר הקודש, נלכד ברשתם של מסיתים אנגליקנים, המיר את דתו, נשלח לאיזמיר - - - ופעל שם כמיסיונר עד יום מותו." (119).

אף שכבר היתה למילגרוים סכימה מגובשת לעלילת הספר הזה, וגם את שתי הדמויות שהיו אמורות לייצג את המשיכה שלו עצמו אל "האיש שיקום מן המתים," את הושע תור ואת בנימין גולדברג, חיפש עוד דמות – "רגל שלישית לחצובה" בניסוחו של "האשך" – כדי לייצב עליה עלילה שתספר על שושלת המומרים שצמחה מבין חוגי החרדים בירושלים. למטרה זו נסע אל לונדון כדי לחפש מידע על המומר גולדברג "שהוטבל לנצרות והודה במשיחיותו של ישו" בארכיון של האגודה המיסיונרית שהטבילה אותו. 

בביקורו בארכיון קיבל מילגרוים סיוע מעובדת הארכיון, נעמי זלקינסון, בתו של המומר הידוע יצחק זלקינסון שתירגם בהצלחה את הברית החדשה לשפה העברית, והיא שמסרה לעיונו שני תיקים, את התיק שביקש על בנימין גולדברג ותיק נוסף – שממש כפתה עליו לעיין גם בו – תיקו של המומר יחזקאל סטניסלב הוֹגֶה, שמילגרוים לא שמע עד אז את שמעו (120). לא רק בתמורה לעזרתה, אלא גם כהמשך להתעסקותו הממושכת בתופעת המומרים, גמל לה מילגרוים פעמיים בתקופת שהייתו בלונדון – גם נטבל לנצרות וגם נשא את נעמי לאישה.  

יחזקאל הוֹגֶה היה ההישג החשוב ביותר של המיסיונרים בלונדון (122), הן משום שאביו היה מבכירי תלמידיו של "החוזה" מלובלין והן משום שכיהן אחרי הכשרתו כרב בעיירה קוזמיר. אף שגם יחזקאל הוגה היה ביסודו עילוי מופלג, התגלה כחומץ בן יין: לא רק שלא המשיך בדרכו של אביו, אלא עיין בספרי משכילים, למד שפות זרות, רקם ידידות עם נסיך פולני, היה מתורגמן של צבא נפוליאון, כשהמצביא הצרפתי הזה עבר בפולין בדרכו לרוסיה, והועסק כצנזור לספרים יהודיים בוורשה. ואז, בהגיעו לפסגת הישגיו, נפל הוגֶה ברשתו של שליח החברה הלונדונית בבירת פולין, שהטביל אותו ואת משפחתו לנצרות והעבירם ללונדון, שבה קיבל הוֹגֶה את שמו החדש, סטניסלב, והחל לפעול כמיסיונר.

   הרב הירושלמי בנימין גולדברג היה המפורסם מבין מוּמָרָיו של הוגֶה. הוגֶה פגש את גולדברג בלונדון ואחרי ששמע ממנו על רצונו להיטבל לנצרות, לא רק פרש עליו את חסותו, אלא גם שלח אותו לאיזמיר שבתורכיה לצוד שם נשמות של יהודים נוספים (124-122). ואשר להוֹגֶה עצמו, בערב פסח של שנת 1848 ו"קרוב לשתים-עשרה שנים קודם למותו חזר הוגה ליהדות," ואחרי שנות עוני ובדידות גם נטמן בלונדון בבית הקברות היהודי. (128).

הסוד שנשמר במשפחה

   הסדר הטוב מצדיק לקטוע כאן את סיפור לידתו של הרומאן "נעטרי קוצים" כדי למסור  מידע על משפחתו של מחברו, אלישע מילגרוים, מידע שיסביר לא רק את הקלות שבה נגרף הסופר להמרת דתו בהגיעו אל לונדון, אלא גם את הנושא שבחר לספרו החדש. אחרי חקירה בשורשי משפחתו, גילה מילגרוים להפתעתו, שגולדברג היה בדורו, לפני שבעה דורות, עשב שוטה מבית הגידול של משפחת אימו, בת הדור הנוכחי (143), ושבמשפחה העלימו ממנו את "הסוד" המביש הזה שפקד את המשפחה לפני דורות.

   אף שחלפו שבעה דורות מאז השתמדותו של בנימין גולדברג, ניכרו תוצאות האירוע ההוא גם בדורות המאוחרים. כל עוד התגוררו בבתי אונגרין, התבלטה המשפחה בפעילותה המסורה בנטורי קרתא, חוג חרדי קיצוני בירושלים שהתנגד למדינה הציונית מרגע שנוסדה. הנודע מבני המשפחה בדור שבו נוסדה המדינה היה רֶבּ שְׂרוֹל אוֹשֶר טיקטין, סבו של מילגרוים מצד אימו, שהחליט לעשות מעשה ולצאת מהמדינה הציונית, אך בעודו חוצה את שטח ההפקר בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית כשהוא מנופף בהתלהבות במוט שעליו הניף את הגַטְקעס הצחורים שלו, לבל יטעו הלגיונרים בכוונתו, נורה למוות ע"י צלף מהלגיון הירדני.

   סוף עגום זה של רֶבּ שְׂרוֹל אוֹשֶר הסיט את המשך הדורות למסלול חדש. אימו של מילגרוים, בת הזקונים של המַרְטיר היָרוּי, נאלצה להתפשר עם "ייחוס" פחות מכובד ונישאה לאלכסנדר מילגרוים, שתוכו – כך התברר לה – אינה כְּבָרוֹ. אף שכולם נהגו לכנותו רֶבּ סֶנְדֶר, ואף שהקפיד ללבוש "דֵקוֹרציה יְרֵאית" בצאתו לבקר את לקוחותיו במוסדות של היישוב הישן, "כל יראת השמיים שהפגין היתה אך ורק מן השפה ולחוץ." בצוהרי כל שבת "היה מגיף את התריסים וסוגר את החלונות ופותח את מקלט הרדיו" כדי לקיים מצוות האזנה לפרקי החזנות – ה'עוינג שאבעס' שלו. (158-157).

הרומאן והסרט

ולפיכך, אין לתמוה שכבר מנעוריו נתפתה אלישע מילגרוים להציץ בהוד ובהדר של הכנסיות ושבהגיעו אל לונדון – והוא כבר סופר נודע ומצליח – כדי לאסוף 'מַטֶרְיָאלים' לכתיבת הרומאן "נעטרי קוצים", היה כבר בָּשֵׁל לגמרי להמיר את דתו בכנסיית המיסיון של נעמי. ובוודאי שאין לתמוה על כך שגם "המספר", שעודנו רחוק מהמעשה הנמהר הזה של אלישע מילגרוים, הבין מבעוד מועד את ההצלחה שתהיה לסרט שלו, אחרי שתיכנן לספר בו "על מערכת יחסים בין סופר עברי יליד ירושלים, ששורשיו נטועים ביישוב הישן ובעולמם של אנשי נטורי קרתא הקנאים ובין מיסיונרית לונדונית, שסב סבה המומר תרגם את 'הברית החדשה' ללשון הקודש." (47). 

הרומאן "נעטרי קוצים" אכן זכה לעניין רב, אך בשל נושאו גם עורר – כך סיפר "האשך" בהספד שנשא בלווייה הראשונה מבין השתיים שקיימו למילגרוים אחרי מותו – פולמוס מתמשך שסירב לדעוך. "בשל הרוח הנוצרית שבו" חברו דתיים לאנשי ציבור וח"כים חילוניים של הימין בדרישה "להוציא את ספריו של מילגרוים מתוכנית הלימודים, למנוע את השתתפותו בתוכניות רדיו וטלוויזיה - - - ולאסור על הופעתו בפני חיילים בבסיסי צה"ל." (36).

 ייתכן שההמולה הזו הכריעה אז, חמש שנים לפני המועד הנוכחי של עלילת הספר "בחזרה מעמק רפאים", הן על ההחלטה של שופטי פרס ספרותי חשוב להעניק את הפרס לספרו השערורייתי של מילגרוים והן על ביטולה. בלחץ דעת הקהל העניקו לבסוף השופטים את הפרס ל"רומאן ביכורים קלוש פרי עטה של מתנחלת מחברון" (37). אך קודם שעוול זה נגרם ל"נעטרי קוצים", נפגש "המספר" לראשונה עם מילגרוים, שהזמין אותו להכין למענו סדרה של צילומים לקראת הזכייה בפרס. אלא שבאופן שהתמיה את "המספר" קבע מילגרוים שהצילומים יבוצעו בבית הקברות של המיסיון בעמק רפאים וליד קבריהם של מומרים ידועים. ושם, ליד קברו של הרֶבֵרַנד מראש-פינה, ד"ר יעקב בלום, גילה ל"מספר", כי את המומר הושע תור, גיבור ספרו "נעטרי קוצים" – עיצב בדמותו של "האיש שיקום מן המתים." (16).

"ומלאכים ייחפזון"

להשלמת ההיכרות עם התפתחות עיסוקו של מילגרוים בתופעת המומרים שיצאו מחוגי "הפורשים", החרדים בירושלים, ממש הכרחי למסור את תוכנן של שתי יצירות שמילגרוים השלים לפני פטירתו, שאותן הפקיד למשמרת בידי אהובתו הפולנייה, ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, שבמיטתה, כזכור, נפטר "בשעת הֶרגל דבר".

ואכן, החזיקה אוֹלָה ברשותה אחרי פטירתו את כתב-יד של הרומאן "ומלאכים ייחפזון" (245), שגם נעמי החזיקה העתק ממנו במחשב שלה, ואת כתב-היד של המחזה "פורץ גדר" שאיש מלבד אולה לא ידע כלל שנכתב. ולפיכך, מוצדק למסור גם את תוכנם כעדות משלימה על הרעיון החתרני שפיתח מילגרוים בהדרגה ביצירותיו, אך לא לפני שיובהר המקור לשמן של שתי היצירות האלה. שם הרומאן "ומלאכים יֵחָפֵזוּן" שאול מהפיוט "ונתנה תוקף" (בתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים), ושם המחזה "פורץ גדר" שאול מהפסוק "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קוהלת י'-8) – שני המקורות מזכירים לחוטא שביום הדין ייענש על חטאיו.

כפי שמילגרוים זכה אחרי פטירתו להיטמן בשני בתי עלמין, כך גם נדפס פעמיים הרומאן "ומלאכים ייחפזון". תחילה נדפס הרומאן כיצירתו של טכנאי מחשבים אלמוני, איזידור לוין, שפירסם את היצירה תחת הפסידונים איסי שבט הלוי (241), אחרי שקיבל מנעמי את פרקיו בנוסחם הראשון.

כחלק מנקמתה במילגרוים על בגידותיו בה עם נשים אחרות, העבירה נעמי את הפרקים לטכנאי המחשבים הזה בידיעה שיפרסם את הרומאן תחת שמו. ואחר-כך, משהתבררה התרמית על-ידי אולה, נדפס הרומאן פעם נוספת, מנוסח סופי של כתב-יד, שכלל שינויים ותוספות, אך הפעם תחת שמו של מילגרוים, סמוך להקרנת הבכורה של הסרט של "המספר" על חייו.

 רומאן זה של מילגרוים "התגלה לקורא כמין פנטזיה היפר-היסטורית - - - שדמיון מטורף ותפניות חדות מאפיינים אותה," שבה מתואר מיפגש של "הלובי היהודי" עם אלוהי ישראל, שהתקיים בשמיים אחרי תפילת מוסף ביום כיפור, "בדיוק ארבעים שנה לאחר מלחמת יום כיפור." "הנאספים נחרדו למראה ה' צבאות שהפעם ירד ממרכבתו לבוש סגין צבאי שצבעו אדום כדם - - - ולא התעטף כמנהגו ביום הכיפורים בבגדי אור לבנים - - - היה זה אות מבשר רע. ואכן, עד עלות המנחה נשא הקב"ה באוזניהם משא קטרוג ותוכחה נוקב," שבו "הטיח בהם כי במעמד הר סיני נתן את התורה ליהודים לא כמתנה וכמזכרת אלא למשמרת, כדי שיהיו נושאיה וכך יגאלו את העולם ואת יושביו. אבל, לטענתו, מעלו היהודים באמון שנתן בהם דור אחר דור, ממצרים ועד הנה. לא זו בלבד שלא טרחו להנחיל את תורתו לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, אלא אפילו הם עצמם לא קיימו אותה כפי שנצטוו לעשות." (243-242).

בעקבות פתיחה זו מופיע קטע הסוקר את האירועים בתולדות העם היהודי, את אלה שבהם העניש אלוהים את מפירי הברית איתו וגם את אלה שבהם הרעיף עליהם מחסדו ברחמיו הגדולים – קטע שעליו נדלג ישירות אל המשך אירועי המיפגש הנדיר הזה בפנטזיה שרקם מילגרוים:

"באותו מעמד עצמו הודיע אלוהים שהוא מפזר לאלתר את 'הלובי היהודי': 'מכאן ואילך יהודים לחוד ויהדות לחוד. היהודים הם שְנִיִים במעלה, ואילו היהדות, דהיינו התורה, ראשונה במעלה. - - - גם לאחר שאחרון היהודים יעבור מן העולם, היהדות לא תכלה, היהדות והתורה מעמדן יישמר, ואפשר שאמצא לי עם אחר או אומה אחרת מבין האומות, שבניה יקבלו עליהם להיות מכאן ואילך עם התורה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש." (245-244).

אחרי הפרק הראשון שתיאר את החזון של הקב"ה לימים יבואו, המשיכה עלילת הרומאן "ומלאכים ייחפזון" לספר, במסורת העלילה הפיקרסקית, על מסעו של אלוהים, "מסע חיפושים אינטנסיבי אחרי קהילה אנושית, אומה או עם או שבט, שיהיו מוכנים לקבל עליהם את התורה כתורת חיים וכשליחות."

השפעת ברדיצ'בסקי

בשלב הזה מתבקשת הסטייה הבאה מהמשך הדיון ביצירתו של מילגרוים כדי להשיב על השאלה הבאה: מהיכן שאב את חזון הכפירה הזה, המקעקע את התפישה שהיתה בלתי מעורערת בקרב העם היהודי עד העת החדשה (הנמשכת מתנועת ההשכלה העברית ואילך), שלפיה הברית בין התורה ובין עם ישראל היא ברית עולם שאיננה ניתנת להפרה? רק מומרים שהוציאו עצמם מכלל עם ישראל כפרו בתקֵיפותה של תפישה זו וקיבלו על עצמם באקט של טבילה את המרת "ברית העולם" הזו במה שהמיסיונרים מכנים "הברית החדשה", ש"האיש ההוא" גילם אותה בעיניהם הן בצליבתו בעבר והן בתחייתו המובטחת בעתיד. 

להשגת תשובה על שאלה זו, טס "המספר" יחד עם שדֵמה, השדרנית בעלת החוש הבלשי  ותאבת הסְקוּפּים, אל ורוצלב, עיר מגוריה של  אולה בפולין. ואכן, פולנייה קתולית זו גילתה להם, שמילגרוים נדהם מתוכנו של פרק שהתפרסם באחד מקובצי "גנזי מיכה יוסף", קבצים שפרופ' אבנר הולצמן שקד להוציאם מעת לעת. הפרק שקרא בקובץ, שהתגלגל לידיו באקראי, כלל קטעים מהיומן הגרמני שחיבר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב) בשנת 1909 במקום מושבו אז בגרמניה, בעיר בְּרֶסְלָאוּ. באחד מקטעי היומן העלה מי"ב את השאלה "מה ישרוד מן התרבות היהודית לאחר שבמוקדם או במאוחר ירד העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה?" וזו התשובה שהשיב: "היהודים אינם בהכרח היורשים האמיתיים של התרבות היהודית הייחודית, יהודים ויהדות הם שני דברים שונים ונפרדים. התורה קדמה לישראל, ולכן אין לשלול את האפשרות שבהיעדרה של האומה הישראלית יציע אלוהים את התורה לעם אחר." (270).

מאחר שחיים באר סיכם את המקור בלשונו, מוצדק להציג את הרעיון המהפכני של מי"ב כפי שהוא מנוסח ביומנו: "ההשקפה שעל ברכיה נולדתי וחונכתי אמרה כך: - - - יהודים לחוד ויהדות לחוד. - - - אורייתא קודמת לישראל." אך אחרי שבדורות האחרונים איבדה היהדות מכוחה ומהשפעתה על חיי היהודים, הגיע מי"ב למסקנה, כי מאחר ש"היהדות לא היתה מעולם המחוללת של העם היהודי אלא אולי התוצאה שלו והסיבה לתעייתו. הרי שניתן להפריד בין שני הדברים, ודווקא עם שקיעת היהדות מקבל העם היהודי את מרצו הייחודי. בקיצור: ישראל קודם לאורייתא." (שתי ההדגשות מופיעות במקור – י.א.).

אין לתמוה שמי"ב הגדיר סעיפים אלה ביומנו במילים "כפירה, אפיקורסות" – מילים שמתיישבות היטב עם תוכן דבריו גם בציטוט הבא מיומנו: "יחד עם הצורה החדשה שאנו מנחים אליה את העם היהודי, יופיע גם תוכן חדש. תרבות חילונית והערכת-דברים אנושית טהורה חייבים להחליף את התרבות הדתית." (הדגשה זו איננה מופיעה במקור –י.א.).

ואכן, מילגרוים – הסופר הבדוי שגילף חיים באר ברומאן הזה כדי להציף את התופעה של צמיחת מומרים דווקא מתוך החוגים החרדים – ביסס את עלילת הרומאן האחרון שלו על תורת שינוי הערכים של מי"ב, שתומכת בהשתלבותו של העם היהודי בתרבות הכלל-אנושית על-ידי הפצתה וחיזוקה של החילוניות בתרבותו הן מכורח מצבו בעת החדשה והן כפיתרון להישרדותו בהיסטוריה.

יתר על כן: במועד שבו רשם מי"ב משפטים אלה ביומנו, בתחילת המאה ה-20, הוא זיהה את הציונות, את תנועת העם לא"י ("כנען" בפיו), כהליכה לקראת הצלת העם היהודי בדרך מהפכנית זו, באמצעות הסבת ערכיו מערכים דתיים פרטיקולריים לערכים חילוניים אוניברסליים. ואם אין גדודי החילונים במדינת ישראל מסתייעים כיום בהשקפתו זו של מי"ב במאבקיהם הרעיוניים והפוליטיים נגד התגברות כוחם של החרדים בכנסת ובחברה הישראלית, ניתן להסביר את מחדלם זה בכך שאינם קוראים מספיק בכתביו.

 בכל מקרה, כדי למנוע אי-הבנה, חשוב להבהיר: מי"ב היה "בעל המחשבות", אך לא היה אנרכיסט. הוא לא הדיח יהודים בכתביו להמרת דתם, אלא הצביע על דרך חדשה לקיומו של העם היהודי בעולם הולך ומשתנה הצועד לקראת עתיד אחר¹⁾. השקפתו היתה חתרנית משום שהתבססה על הפרדה בין הדת ללאום, והיא היתה גם מסוכנת משום שהוא לא הסתפק בביטול בכורתה ובלעדיותה של היהדות הרבנית בחיי העם היהודי, אלא התיר לכל יהודי לבחור לעצמו מהיסודות הפרקטיים והרוחניים של היהדות (ממצוותיה, ממוסרה ומערכיה) את אלה שיהיה מחוייב להם. לפיכך אין לתמוה שפרצה מחלוקת רעיונית בינו ובין אחד-העם²⁾, שאליה הצטרפו אנשי רוח נוספים, אף שרבים מהם כבר לא דקדקו בקיום מצוות כאבותיהם בדורות הקודמים.

"פורץ גדר"

    בדברי הברכה שהשמיעה לפני הקרנת הבכורה של הסרט "רימון ושמו מילגרוים" שילבה אולה את הגילוי המפתיע הבא על מילגרוים: במקביל לכתיבת הרומאן "ומלאכים ייחפזון" השלים מילגרוים גם מחזה בשם "פורץ גדר" השמור אצלה. "זהו מחזה לשניים המתרחש בליל 25 ביוני 1263, אור לשבעה עשר בתמוז, באחד מחדריו האפלוליים של מנזר האחים הפרנציסקאנים במונפליה שבדרום צרפת. שני גיבורי המחזה הם נזירים, ניקולס דונין המארח ואורחו הנזיר הדומיניקני פאבלו כריסטיאני. שניהם תלמידי חכמים יהודים ילידי צרפת שהמירו את דתם והיו בחוד המאבק הארסי שניהלה הכנסייה הקתולית והאפיפיור בראשה נגד היהדות ובייחוד נגד התלמוד. - - - השיחה בין שני המומרים הלכה ונעשתה סוערת יותר משעה שהתחוור לאורח כי מארחו ניחם זה מכבר על מעשיו ורואה בהם חטאות נעורים שנפשו סולדת מהם. במבט לאחור, התוודה דונין, הוא מלא חרטה על שבגד בבני עמו ובדת אבותיו. - - - כריסטיאני התבונן בשאט נפש בנזיר הפרנציסקאני הזקן - - - והאשים אותו בסכלות, במורך לב ובעיקר בכניעה לאותה זוהמה יהודית נתעבת משכבר הימים, שגם המים הקדושים שהיזה עליו הכהן שהטבילו לנצרות לא הצליחו להדיחה ולהעבירה מן העולם." (323-322).

   אולה סיימה את הדיווח התמציתי שלה על המחזה "פורץ גדר", שסיפר על המחלוקת בין שני מומרים, בקביעה שהמחזה הזה "החותם את יצירתו של אלישע מילגרוים, משקף אולי באופן האותנטי ביותר את אשר התחולל בנפשו באחרית ימיו."

בדבריה אלה רמזה אולה, שכמו הנזיר הפרנציסקאני ניקולס דונין, היה כבר גם מילגרוים, לדעתה, "מלא חרטה על שבגד בבני עמו ובדת אבותיו" בזמן שכתב את המחזה הזה.

הערות:

1) למעוניינים להכיר את תורת שינוי הערכים של מי"ב מומלץ להגיע אל המאמרים שכונסו בכרכים ה'-ו' במהדורה החדשה של כתבי מי"ב, שעל עריכתה שקד פרופ' אבנר הולצמן במשך 20 שנה. בהופעת כרך י"ד של מהדורה זו השנה, גאל הולצמן את יצירתו של מי"ב "במלוא היקפה ועל-פי סדר התהוותה." כמו כן מומלץ לקורא לעיין בפרק המסכם את השקפתו זו של מי"ב במונוגרפיה שפירסם הולצמן על חייו ויצירתו של מי"ב ב-2011.

2) על תחילת היחסים ביו אחה"ע ובין מי"ב לפני הופעת "השילוח", שמעל דפיו התנהל הוויכוח ביניהם בראשיתו, ראה בספרי המחקרי "אחד-העם, ברדיצ'בסקי וחבורת 'צעירים'" (1985), המבוסס על המכתבים שהשניים החליפו ביניהם בין השנים 1896-1891.

יוסף אורן

(חלק ג' ואחרון יופיע בגיליון הבא)

* * *

יש להדיח בהקדם את המנהיגים החשודים טראמפ ונתניהו, שמתמודדים עם האיומים הגרעיניים של צפון קוריאה ואיראן – ולהביא במקומם את הילארי קלינטון ג'ון קרי ואבי גבאי! ראו כי בנפשנו הדבר!

* * *

אהוד בן עזר: פרק מן היומן:

בשולי פנקס הכיפורים בירושלים, נובמבר 1974

תל-אביב. 20.11.74. ו' בכסלו תשל"ה. יום רביעי. אתמול השתתפתי בערב סופרים ומשוררים שנערך במועדון הגלריה הקטנה בירושלים בערב מטעם התוכנית לספרות של רשות השידור, הרדיו, שמואל הופרט ודליה יאירי. מלכתחילה לא רציתי להשתתף, משום ריבוי המשתתפים, אך הבטחתי, והפצירו בי לבוא.

במועדון, ברחוב נחלת שבעה, המשתתפים היו: אנטון שמאס, חנא אבו חנא, מישל חדאד, יורם קניוק, חיים גורי, אבות ישורון ואני. התברר כי כל אחד מתבקש לקרוא שיר בסיבוב הראשון. יורם קניוק היה המנחה. היה איתי בתיק השיר "בשולי פנקס הכיפורים" שכתבתי באוקטובר 73' [ופורסם אז ב"על המשמר"], והחלטתי לקרוא אותו. [לאחר מלחמת ששת הימים פירסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב].

הקדמתי מילים אחדות בדבר שירו של ניזאר קבאני "בשולי פנקס התבוסה", וקראתי.

בשולי פנקס הכיפורים

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה

בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי

לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה

וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים

וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם

דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –

וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ

עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –

אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה

בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח

בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל

וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –

הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה

גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...

אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף

מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה

אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה

פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם

וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא

מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל

חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ

גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי

רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –

עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי

לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –

וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ

אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה

אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,

כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי

כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים

אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –

אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,

יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים

אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר

וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –

וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה

רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:

"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ

כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...

דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."

אֶלָּא –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

[אוקטובר 1973, שב ונדפס בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"]

כאשר הגעתי לתחילת הבית האחרון (וקראתי, דומני, ברגש ובהטעמה), נשמעו פתאום צעקות שהפסיקו את קריאתי:

"מה זה? מניפסט, של מזדיינים-בתחת! אני דורש שייערך דיון על השיר של אהוד בן עזר!"

הרמתי עיניי, בחור מזוקן, דומני במשקפיים, כבן עשרים וחמש, אחר-כך נתברר ששמו אמנון מרמת גן. היה משהו מופרע בכל דיבורו. היה לי רושם שלפניי איש מצפן או גוון שמאלני קיצוני אחר – הרואה בשירי משהו "פאשיסטי" של אינני יודע מה. מאוחר יותר נתברר לי שהשיר ניראה בעיניו אפולוגטי, כלומר, תבוסתני ושמאלני, וכי נקודת המוצא שלו היא של ימין קיצוני. חזרתי על הבית האחרון של השיר, מבלי לענות מילה לבחור, וסיימתי את קריאתי.

אחר-כך בא מונולוג נירגש מפי אבות ישורון: "אלפיים שנה בפולניה היה לנו פלסטין. לכם יש שש נשים, כל לילה אישה אחרת, ולי רק אחת, כל השנים אישה אחת. תנו לנו לחיות קצת, זוזו קצת, תנו גם לנו מקום!"

אחריו דיבר חיים גורי, ואחד הדברים ש"זיעזעו" אותו היה השיר הפלקטי שלי, אשר, משתמע מדבריו, גדוש ביטויי שנאה לערבים. שינאה שאינה קיימת, לדבריו, אלא אם כן תיעשה ישראל ל-under dog.

אחריו דיבר חנא אבו חנא ואף הוא התאכזב ממני. לדבריו – "שמענו את אהוד בן עזר ופגשנו אותו וראינו דברים שכתב, אבל עכשיו אנחנו מכירים אהוד בן עזר אחר וטוב לדעת." משמע, בעיניו השיר שלי הוא אנטי-ערבי.

הרגשתי עצמי בחלום תעתועים. אותו שיר שכתבתי בתום לב, וכתשובה לדברי קיטרוג-עצמי חריפים של משורר ערבי – נדרש כאן לגנאי הן כשיר תבוסתני והן כשיר מלא שינאה ואנטי ערבי. אני יושב פעם אחר פעם ושומע, וקורא, את שירי המשוררים הערבים, בהם כל לילה נצלב ישו מחדש וכל לילה מת בהם סלאח א-דין (סיהאם דאוד) ועליי להבין ולשמוע, אך אם אני כותב ללא צעיפים את הרגשתי, את הכאב על המלחמה וחוסר תכליתה, ועל כך שגם לניצחונותינו אין טעם – הריני "פסול", וזאת למרות השתדלותי למצוא שפה משותפת עימם.

אותו משוגע, שחירף אותי, המשיך להתווכח עם אחרים, ונוסף עליו ניסים קלדרון, [---] צעיר ולא חכם, שנתן הרצאה קצרה על השאלה הערבית בספרות העברית, כולה מנקודת מבט שמאלנית עיוורת, ללא כל הבנה ספרותית עמוקה ובלא רקע היסטורי הנדרש מאיש אוניברסיטה. והמסקנה שלו – שעלינו להכות על חטא על הדמות המסולפת בה נצטייר הערבי בספרותנו! ואיננו פחות טובים מן הערבים בחד-צדדיות שלנו!

גורי אמר לא פעם [במהלך הערב] – "כשאהוד בן עזר ידבר, הוא יסביר. הוא עושה 'דוקטוראט' בשאלה הזו."

אמרתי: "אני לא אדבר הערב. לזה נחוצה לפחות הרצאה של שלוש שעות." ושתקתי. לא השתתפתי בוויכוח. הצטערתי שלא קמתי והלכתי מיד.

ולאחר שנסתיים הערב (שהתנהל תוך צעקות מן המבוא ושאר גילויים של חוסר תרבות ורעש), קמתי והסתלקתי וחזרתי לבדי במונית שירות לתל-אביב.

[פורסם לראשונה בגיליון 440 של המכתב העיתי מיום 30 באפריל 2009. בשנת 2036, במלאת למחבר 100 שנה, יועמד יומנו, ללא מחיקות, לרשות הציבור].

* * *

אהוד בן עזר

"צדיק"

לוולטר

עברית: 1945, 1974

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 7.10.1974

במדור "ספר השבוע"

לפני 44 שנים

את ספרו "זאדיג, או הגורל" (בעברית – צדיק) כתב וולטר (1694-1778) בהיותו כבן יותר מ-50 (הספר התפרסם בשנת 1747).

ב-1755 זיעזעה רעידת אדמה איומה את ליסבון, בירת פורטוגל, ואלפי מתפללים נקברו בבתי-הכנסיות. שנים אחדות לאחר מכן מפרסם וולטר את ספרו "קאנדיד, או ספר האופטימיות" (1759. תרגום עברי: עזרא זוסמן. ספריית השעות, תל-אביב, תש"ג, 1943) – הטוב בסוג הסיפורים הללו שוולטר יצר, סיפור פיקארסקי-פילוסופי, שעיקרו לגלוג על לייבניץ, שקבע כי "עולמנו הוא הטוב בעולמות שהם בגדר האפשרי." וגם רעידת האדמה שהתחוללה בליסבון מופיעה בו.

"זאדיג" התפרסם לראשונה בעברית ב-1945, בתירגומו של מנשה לוין, בהוצאת ספריית פועלים, ומהדורה זו אזלה כנראה לפני שנים רבות. עתה הופיע הספר בתרגום אחר, של א. ראובני, בהוצאת "תרמיל", ובכך נעשה שוב בר-השגה למשך חודשים אחדים (עד שתאזל, כרגיל, מהדורת "תרמיל", ולא תחודש), לאותם אנשים בני-מזל אשר יודעים היכן להשיג את הספרונים הללו (ברוב חנויות הספרים, ובקיוסקים, אין ספרוניה החדשים של ספריית "תרמיל" מצויים, אלא לעיתים כמה ספרונים, דווקא חסרי-ערך, אשר שרדו במקרה על אחד המדפים, משום שאיש לא קנה אותם. והרי לך עוד פאראדוקס מתחום הפצת הספר בישראל – ספרים טובים אוזלים ולא מודפסים מחדש, והגרועים ממלאים, מתוך רשלנות ושיכחה, את המדפים).

זאת ועוד, א. ראובני [1886-1971] נפטר, כידוע, לפני שנים אחדות. בספר, המופיע עתה בתירגומו, אין מצויין אם זוהי מהדורתו הראשונה של התרגום, מכתב-יד המצוי בעיזבונו של ראובני, או שמא כבר נדפס פעם בצורה כלשהי, וזוהי הדפסה ראשונה של מהדורה שנייה. הסימון הסתמי: "מהדורה ראשונה", אינו מלמדנו דבר. ואני מדגיש נקודה זו משום שתירגומו של ראובני אינו נראה חדש, ודומה שיצירה עתיקה כזו, בספרייה עממית, ראויה להינתן בתרגום "צעיר" ככל האפשר, כדי לשמור על חיוניות השפה.

"עלינו לעבד את גננו" – אלה דברי קאנדיד בהם מסתיים הספר הקרוי על שמו, כשהוא יושב בחוותו הקטנה שבתורכיה, יחד עם קוניגונדה אהובתו המשומשת-מעט, ושאר בני-לווייתו. ה"אופטימיות" של קאנדיד היא תמימות שעמדה במבחן כל המסות המוזרות שבעולם, ולא נשברה. אילו היה קאנדיד חכם יותר – היה מתייאש מזמן. כי העולם בו הוא חי הינו העולם הרע ביותר מכל העולמות האפשריים. אך קאנדיד, החי בחלומו, זוכה לעבד בשקט את חלקת גנו הקטנה יחד עם כל אהובי-נפשו, אף שלעיני המסתכל מהצד הם ייראו כחבורה פאתטית של שברי-אדם ובעלי-מומים מזדקנים. אושרו של קאנדיד נעוץ ב"עיוורונו", או שמא ברצינות הרבה מדי בה הוא לוקח את דברי מורו פאנגלוס הלייבניצאי. קאנדיד זוכה בשלווה של פילוסוף משום שאינו מוכן להודות כי המציאות אינה כזו שלימדהו לראות מורו פאנגלוס.

צדיק הוא "אחיו הבכור" של קאנדיד, ודומה לו במהותו. בשני הספרים גיבור הסיפור הוא עלם צעיר, המאבד את אהובתו בראשית הסיפור ושב ומוצאה באחריתו. הסגנון דומה: סיפור פיקארסקי-פילוסופי, שנון ודמיוני, עם נטייה עזה למחוזות עולם אכזוטיים: בימתו של "קאנדיד" מאמריקה הדרומית ועד תורכיה, ואילו "צדיק" בימתו ממצרים ועד ציילון, ומרכזו בבל. וולטר אף כינהו בכותרת מישנה: "סיפור מזרחי". אך דומני כי מכל הבחינות עולה "קאנדיד" על "צדיק" – בעושר הדמיון, בחיוניות הסיפור, בשנינות, בחוכמה ובעמקות תוכנו.

בכ"א פרקי סיפורו של צדיק אנו עוקבים אחר גילגוליו של הגיבור הפיקארסקי, כשמדי פרק מתחלפת בימת העלילה, נושאה ומשתתפיה, ורק צדיק מלוונו, או אנו אותו – לאורך כל הסיפור.

התבנית של הסיפור דומה וחוזרת על עצמה ברוב הפרקים: צדיק הוא עלם בבלי הגון, מייצג את החיוב, את התום ואת התבונה, ובעצם, הוא פיקח מעט מקאנדיד. מניסיונו המר הוא למד שאין לבטוח באדם, ובמיוחד לא באישה, אבל ידידו הטוב כדור, ואהובתו המלכה אסטארטא [אולי אסתר?] נשארים נאמנים לו ללא שמץ ספק או חשבון תועלת. מדי פעם נקלע צדיק למצבו של יוסף הצדיק בבית פוטיפרע, וכך עליו לברוח מחצרות מלכים ושועים, למרות שנשא חן בעיניהם והועיל לממלכתם ולרכושם.

אחד הפרקים המעניינים בספר, ודומני גם העמוק שבכולם, הוא פרק כ' – "הנזיר". צדיק פוגש נזיר בעל זקן לבן ונכבד, המעורר יראת כבוד, יחד הם יוצאים לשוטט בארץ, אך הנזיר מתנה עם צדיק תנאי: שלא ייפרד ממנו, ויהיו המעשים שיראה מוזרים ככל שיהיו. עתה הם עוברים סידרה של מעשים מוזרים. הנזיר גונב קערת-זהב מאיש המיטיב עימם, ונותנה לכילי. משלח אש בארמונו של אדם שאירחם בנדיבות, ומטביע נער העוזר לשניים לעבור גשר שבור ומסוכן.

ז'אזראד, הנזיר, מסביר לצדיק את הסיבה לכל אחד ממעשיו. הנער עתיד היה להיות רוצח, ואילו נשאר בחיים, והיה איש ישר וטוב, נגזר עליו שירצחוהו יחד עם כל משפחתו.

"איך" –  קרא צדיק – "כלום הכרח הוא שיהיו פשעים ואסונות? והאסונות הלא פוקדים אנשים הגונים!"

"הרשעים" – השיב לו המלאך ז'אזראד –  "לעולם הם אומללים; הם משמשים להעמדה-בניסיון את מעט הצדיקים הפזורים בעולם, ואין רע בלי טוב."

"ואילו היה רק טוב, בלי רע?" – שאל צדיק.

"אז" – אמר ז'אזראד – "היתה האדמה הזאת אדמה אחרת ושרשרת האירועים היתה מגלמת סדר אחר של חוכמה. אותו סדר, שכולו מושלם, לא יוכל להיות אלא במעון נצחים של אל עליון, שאין כל רע יכול ליקרב אליו. הוא ברא מיליוני עולמות ואין אחד מהם דומה למשנהו. שוני עצום זה הוא אחד מגילויי יכולתו העצומה. אין שני עלים בעץ אחד על האדמה, ולא שני כדורים במרחבי האין-סוף של השמיים, שהם דומים בכול, וכל שרואות עיניך על פני האטום הקטן, עליו נולדת, חייב להיות כמו שהוא, במקומו ובזמנו הקבוע, בפקודות לא-תעבורנה מפי חובק-כל. בני אדם יחשבו כי הילד שאבד נפל במים במקרה, וכי אותו בית נשרף במקרה; אולם אין מקרים בעולם; הכול מסה או עונש או שכר או ראיית הנולד." (עמ' 119-120).

בסופו של הסיפור נעשה צדיק מלך בבל, ונושא את המלכה לאישה. "זאת היתה תקופה יפה מאין כמוה עלי אדמות. צדק ואהבה משלו בה." (עמ' 126).

ואולם "צדיק" ודאי שאינו אוטופיה, אלא ספר הרפתקאות אירוני, שהגורל מושל בו. האם רצה וולטר ללגלג כאן על "ההרמוניה שנוצרה מראש" (עמ' 37) של לייבניץ, שאותה הוא מזכיר בלגלוג, או שמא רצה לומר כי אותה הרמוניה קבועה מראש היא סברה של תמימים, המבקשים לראות את התגשמות הטוב והסדר האלוהי בעולם; ואילו "הסדר שכולו מושלם" עליו מדבר ולטר, יכול להתקיים רק במעון נצחים של אל עליון; אמנם גם בחיינו עלי-אדמות שולט הסדר הזה, אך עולמנו מורכב מן הטוב והרע כאחד, ועל כן מה שנראה כשלימות מנקודת מבט של אלוה, ושל המלאך ז'אזראד, הוא בבחינת גורל עיוור לבן-תמותה כצדיק.

אחריתו של צדיק היתה טובה לא בזכות מעשיו הטובים, כישרונו, כוחו ותושייתו, אלא מפני שכך עלה בגורלו. כל מקרה וכל נסיבה בחייו היו עלולים להביא גם לידי תוצאה הפוכה.

* וולטר: "צדיק, או: הגורל". תירגם א. ראובני. ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר. פירסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. הדפסה ראשונה מרס 1974. 126 עמ'.

אהוד: לפני שנים רבות, בהתייחסי ברשימת ביקורת באחד העיתונים, דומני ב"הארץ", לאחד מספרוני "תרמיל", ציינתי כי לעורך, המשורר ישראל הר, מגיע פרס ישראל על מפעל חיים.

אחר ימים אחדים פגשתי בישראל הר ברחוב בתל-אביב והוא אמר לי שהוא מקבל ברכות רבות על זכייתו בפרס ישראל, כפי שפורסם בעיתון!

ואני עדיין חושב שמגיע לישראל הר, יליד 1932, פרס ישראל על מפעל חיים! וראוי היה לזכות בו כבר לפני שנים רבות.

* * *

אריה רפפורט

מכתב לאזרחי ישראל הערביים

נא לחשב מסלול מחדש

הרבה פעמים אני חש  שראוי שתושבי הארץ מהמגזרים השונים יקצו  הרבה יותר מזמנם כדי לבחון ואף  להעריך את פלא חיינו המשותפים  בארץ הזו. אלו ימים לא פשוטים שעוברים עכשיו על כולנו. מבט למהפכים הפוליטיים ורעידות האדמה שמסביבנו רק מחזק את עמדתי שלמרות הכול – פלא אמיתי  קורה פה.

 יתרה מכך, כל חיינו יחד במדינה הזו ראויים להתייחסות מיוחדת. אני מציע לכל אחד מאיתנו לעיין מעת לעת, ודווקא  בימים אלו, בנוסח הכרזת  העצמאות,  ולקרוא בעיון, בין השאר:

"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תקיים שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, תבטיח חופש דת ומצפון תשמור על כל המקומות הקדושים לכל הדתות ... אנו קוראים לבני העם הערבי, תושבי הארץ, ליטול חלקם בבניית המדינה."

האם כל זה הושלם? ודאי שלא – אבל תזכרו תמיד שזה הלפיד שמוביל אותנו לאורך כל המסע המשותף שלנו.

בכאב נורא, כנגד זה אני מצטט מאמנת החמאס:

"היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונות היא בגידה בעיקר, וארור העושה כן."  והציטוט  הדתי הכול כך קשה: " יאמרו העצים והאבנים : הו מוסלמי, הו עבד  אללה , יש יהודי מתחבא, בוא והרגהו."

וזה רק חלק קטן ממסמך השנאה האיומה הזה.

לא קל לנתח את התפתחות הקשר הערבי-היהודי במרחב שלנו. עד 1948 התנהל גידול בשלבים של האוכלוסייה בארץ ישראל. תחת המנדט היה ריבוי ועלייה של יהודים ובמקביל, במידה מסוימת בגלל המאמץ הציוני לפתח את היישוב היהודי  – חל גידול מואץ גם  באוכלוסייה  הערבית. לפני מאה שנה האיום המוסתר היה שהשטח הזה, שחיו עליו פחות מחצי מיליון אנשים, לא יוכל לשאת בגידול הנוסף של העלייה היהודית. כיום בתחום הזה חיים כ-13 מיליון תושבים, כלומר פי 25, ועדיין יש מקום להתרחבות.

ב-1948 היה מצב שחלק המגזר היהודי התקרב בממדיו  לזה הערבי, אך  לאחר הכרזת החלוקה  ערערו מנהיגי הציבור הערבי, בגיבוי של מדינות ערב, על ההתפתחות הזו והיו מוכנים להשתמש בכוח כדי למנוע זאת. כיום זה נשמע מדהים – אבל לו היתה  אז לערביי פלשתין מנהיגות שהיתה מקבלת את תוכנית החלוקה – אין ספק שכל ההיסטוריה היתה מתהפכת.

הכרזת הקמת המדינה גרמה למה שאצל הערבים נקרא "הנכבה", תופעה שגרמה סבל לרבים  אבל תמיד יש לזכור כי במקביל  לסבל הצד הערבי, מעל ל-6,000 מטובי האוכלוסייה היהודית נהרגו במלחמה. מיספר זה הווה אז כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית.

מאותו מועד אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שטופחה ולא נפתרה הנה אוכלוסיית פליטי פלסטין. בשנתיים הראשונות לקיום המדינה, מיספר זהה לפליטים אלו – יהודי מדינות ערב,  הוכרחו לנטוש  את הכול ולהגיע לישראל. בנוסף מיספר גדול מכך היה של יהודי אירופה, ניצולי האסון הגדול בהיסטוריה העולמית, שהגיעו לארץ. כולם נקלטו בארץ ובנו לעצמם חיים מלאים וחדשים.

מבחינתנו, במשך כל שנות קיום המדינה, ולאחר מיספר שנות מימשל צבאי, אזרחי ישראל הערבים הנם אזרחים שווים לכל דבר ועניין. אין ספק גם שהם חיים בתנאי חיים ובמציאות פוליטית עדיפה פי כמה לעומת אזרחי מדינות ערב.

בשבועות האחרונים קראתי שוב ושוב את אמנת החמאס. כולה חדורת שנאה ואיום על קיום כל יהודי באשר הוא יהודי . הם גיבו זאת כל העת בבניית מאגר רקטי של  עשרות אלפי טילים, וכפי שהתברר עכשיו גם בבניית עשרות מנהרות תקיפה שפריצה דרכן יכלה לגרום להרג של אלפי תושבים של יישובי הדרום.

מנהיגויות אש"פ והחיזבאללה גם הן מלבות את הלהבות. אנו עומדים במשך שנים מול מנהיגות מוטרפת שמזינה את סביבתה בהילולא של הרג ומוות, מטפחת ומשקיעה במערכות חינוך שמדגישות את המוות ואת השמדת המהות הציונית. כל התהליך החינוכי שלהם מבוסס על שנאה ותאוות נקם, וזה מה שהצמיח את  הניסיון של השבועות האחרונים לשכנע מאות אלפים פשוט לנסות ולהתפרץ מול גבול ריבוני – מעשה שהינו ברמת טמטום  של כנופיות ילדותיות או של ציניות ורשעות וזלזול בחיי אדם, ברמות דמוניות שטניות.

בכל העולם הסתערות על גבול ריבוני, תוך שימוש בסיסמאות ובציות אלים, היתה מניבה עשרות אלפי הרוגים. רק בזכות התנהלות הגיונית וראויה נגמר ה"תעלול " הזה ב-62 הרוגים בלבד, וגם מתוך אלה, מעל ל-50 היו לוחמי חמאס.

לחברה דמוקרטית יש זכות מלאה להתגונן בפני אויביה ובמיוחד בפני אלו שמצהירים בגלוי על תוכניות ההשמדה שלה. אין ספק שלא ניתן להסכים להמשך החיים הרגילים במתכונת זו. מי שמסוגל לתכנן מהלכים שכאלו, שלא יתפלא על כך שנעשה כל מאמץ כדי לבלום אותו.

המתח בימים אלו רב, למיטב ידיעתי רוב המגזר הערבי מקבל בחיוב את השתלבותו בחברה הישראלית. צער רב נגרם לכולנו כאשר בשנים האחרונות דמויות כזוהיר בהלול או סייד קשוע  ואחרים חשו כאילו נשמטה קרקע החיים המשולבים מתחת לרגליהם. להם אנו חייבים לומר  כי אנחנו מודעים לכך שמדובר בבני עמכם שסובלים כל כך. אבל גם כשכואב לכם על מצבם של תושבי הגדה או תושבי עזה – תמיד תזכרו שמעל לכול אתם  גם ובעיקר  אזרחי ישראל.

השימוש לרעה שעושים פוליטיקאים ערביים ישראליים בדמוקרטיה גולש לעיתים למישורים ששום מדינת חוק לא יכולה להכיל. רוב הח"כים  הערביים חרגו מכל מסגרת – בכל אירוע טוענים זחאלקה, זועבי, טיבי ושותפיהם, בעיניים שוצפות ובפה מלא ארס – על טבח, רצח, אפרטהייד, ויוצרים אנטי כנגדם וזאת לא רק באוכלוסייה היהודית.

בימים אלה, התנהלותה של ח"כ איימן עודה וניסיון מביש שלה לקידום פוליטי צר על ידי טיפול בכנסת ישראל בבעיות האישה העזתית – הנה בלתי קבילה ופוגעת בתפקידה לגבי מעמד האישה בכלל ומעמד האישה הערבייה בפרט. ישנם הרבה מנהיגים ופעילים במגזר הערבי  שנשמעים לדין החוק והדמוקרטיה ומאמצים אותה, ולגביהם נאמר, אל תטעו ואל תגרמו למצב שיפגע  בזהות הישראלית  שלכם. אל תתנו יד למי שמנסה לפגוע בקשר הזה, כי יש סיכון רב שמי שמנסה לפגוע  במדינה, פועל נגדה, מסית ומערער על בסיס קיומה – יוגדר כאוייב. אל תתנו לדחוק אתכם לפינה הזו. הערבים בישראל הינם מיעוט מכובד גם בכמות וגם באיכות, ומבקש את השתלבותו במדינה. העדה הדרוזית , קטנה במידתה אבל נהדרת בהישגיה, ולמרות שגם לה יש השגות, הרי בזכות התנהלותה היא זוכה לכבוד ולהישגים בלתי רגילים.

מה שאנחנו רואים על מסכי הטלוויזיה זו התוצאה – לא הסיבה. בשנים האחרונות נבחנו  הרבה צעדים כדי לקדם פתרון. דווקא בעזה נעשה צעד דרמטי, כאשר נגד התנגדות רבה פונו כל המתיישבים היהודיים מרצועת עזה. והתוצאה היתה השתלטות ברוטלית  של החמאס תוך רצח ופגיעה באחיהם מהפת"ח ואחר כך הפניית כל המאמצים  לקידום ה"התנגדות" ולייצור ורכישת רקטות ושימוש בכמיליון טונות של בטון לבניית מנהרות. אין שום הצדקה בעולם שתיתן לכם את הזכות להגן על מעשים אלו. מאידך אין ספק שלא נמצאה עדיין הדרך להשגת דרך חיים משותפת  והוגנת לשני העמים.

לא ניתן בשום פנים גם להסכים שדווקא כאשר אנחנו מנסים לשמור בראש מעיינינו את זכויות האזרח שלכם ושלנו, ניתקל בשטח בפעולות של הסתה, הפגנות אלימות, הריסת סמלי שלטון כמו בנקים ומוסדות, מעשי שריפה ודריכה על דגל ישראל וחסימת צירי תנועה.

למרבה הצער, למרות התדרדרות הביטחון האישי בקהילה הערבית, התגברות שלטון של כנופיות פשע מאורגן ואירועי רצח מתועב בשל "כבוד המשפחה" – יש ניסיונות  לפגוע דווקא בפעולות המשטרה.

אחרי האסון הנורא מלפני עשור אסור בשום פנים לחזור לתוצאות שכאלו. עם כל העוינות והטינה אני ממליץ לכל אחד מאיתנו להסתכל מסביב ולראות מה קורה בסוריה ובעיראק, ואיך החמאס מדכא ומשפיל את נתיניו ורוצח את מתנגדיו, וכך גם בכל המרחב, לראות ולשפוט את מעשי בשאר ודע"ש ואיסיס. המחזות של הרס מוחלט  של חומס, מוסול, עראקה וערים ואזורים נוספים. למרות כל הניסיונות להציג את ישראל כמדינה אכזרית, הרי מעשי האכזריות הכי נוראים אירעו בין הקהילות המוסלמיות עצמן. העוינות הסונית-שיעית גררה אובדן חיי אדם במעשים ובמספרים מזוויעים. מלחמות איראן-עיראק. הטבח שבה טבחו העיראקים בכורדים, והניסיונות  להשמדת היזידים! וכיצד האיסלאמיסט הקדוש ארדואן – רוצח עשרות אלפי כורדים, והטובח הפסיכופט, נשיא סוריה, הורג מאות אלפים בחרב ובגז, בידיו שלו ובידי המסייעים לו.

לעומת הנכבה, שחלקה נגרם בעידוד המנהיגות המקומית – השליט הסורי לבדו  גרם לפליטות של מחצית עמו ושל מיליונים רבים מאחיו. לעומת כל המעשים הללו, אנחנו הישראלים מצטיירים ככבשים תמימות.

הדרך שבה בחרו מנהיגים ערביים לשמר את תוצאות מלחמת העצמאות  הנה מחרידה. כמו בכל מלחמה שהיתה בעולם, נפרצו גבולות ומסגרות, אנשים נהרגו, משפחות נהרסו ונוצרו בעיות של פליטים בהיקפים של עשרות מיליונים, הושלמו חילופי אוכלוסין, עוצבו גבולות חדשים  והושקעו ובוצעו פעולות  שיקום במיליארדי דולרים.

מבחינת הישוב היהודי, אירועי 1948 והכרזת המדינה היו סוף פסוק. כולנו חיינו כך עד 1967 – ורק ניסיון נואל להרוס את ישראל גרם להחרפה נוספת וליצירת ה"נכסה" ומעגל פליטות נוסף. במשך שבעים שנה, חרף מאבק מזוין בלתי פוסק – ישראל האדירה את עצמה וקידמה בצורה דרמטית את רווחת אזרחיה – כולל אזרחיה הערבים. מנגד, בכל אותם שנים דאגה המנהיגות הערבית לתחזק את מותג הקורבניות, ובשיתוף נפשע של האו"מ  מנעה כל ניסיון לבנות עתיד חדש לאוכלוסיית הפליטים הערבית.  הם יצרו מסגרות חינוכיות של  שנאה  ותקוות הרס. 

כיום, הדבר הכי משמעותי הוא שמבחינת אזרחי ישראל אין יותר שום מחויבות להחזרת המציאות הקודמת, חד וחלק – חלאס, אין שום תוחלת לכל החלומות על זכות השיבה, ואנו רואים את גבולות ישראל כמעשה מוגמר עם דגש על מדינה יהודית-דמוקרטית שבה כל האזרחים הערביים הינם אזרחים שווים לכל דבר. כל ריטואל המפתח שנשמר עד ליום השיבה – אין לו תוחלת ואין לו סיכוי. פתרון  הבעייה הפלשתינאית יוכרע רק במסגרת מו"מ ובמגבלות אלו. במקביל, מדינת ישראל והעולם כולו יעשו כל מאמץ לעזרה לפתרון אלו שמוגדרים כפליטים ולשיקום ולפיתוח כל מי שייתן ידו לכך.

בתוך תחומי ישראל, אין לנו שום דרך אחרת מלבד החיים ביחד ובדו-קיום ובשוויון מלא, ולהמשיך לטפח את המציאות שבה כל אזרח ערבי יכול להיכנס לכל מקום בישראל וכל אזרח יהודי יוכל לקיים מערכת יחסים בריאה ובטוחה בכל עיר, כפר ואתר ערבי.

בתנאי השטח הזה יהיה צורך להתחשב בתהליכים ההיסטוריים, כולל תהליך התגבשותה של היישות הפלשתינאית. הפתרון חייב להיות בכיוון של שמירה על הייחוד היהודי של מדינת ישראל מחד, ומניעת מצב שבו התחום הפלשתינאי יהווה איום ביטחוני-קיומי על המדינה.

למגזר הערבי-הישראלי יש תפקיד דרמטי להשגת האיזון הזה. לצערנו, בשלב הנוכחי הרשימה הערבית המשותפת הינה מתכון לפגיעה בהווייה הישראלית וראוי לפרקה, ועדיף פי כמה שבני המגזרים והעדות השונות ישולבו במרקם הפוליטי הישראלי הקיים.

למען כולנו, אל ניתן לדחוף אותנו לפינות אפלות.

אריה רפפורט

תל אביב – מאי  2018

* * *

משמרת חדשה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

א-בא

מְ-זיֵין

את אימא

הילדים

צועקים

קדימה

שבוע הספר כבר התחיל

מה הקשר

משמרת חדשה

של פואטיקה עברית

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, נאמת אחלה נאום בטקס קבלת הפרס [ראש הממשלה, 1990], הדברים נכונים וביתר שאת גם בימינו. 

תמשיך עוד שנים רבות.

שלך,

אלי עמיר

אהוד: אפריים קישון כבר אמר בשעתו שישראל היא דמוקרטיה שבה אתה חופשי לומר כל מה שאתה רוצה על מי שאתה רוצה אבל אף אחד לא חייב להקשיב לך ולהתייחס אליך.

* לאהוד, בוקר טוב, והערכה מיוחדת! חב"ע 1349, גדוש כרגיל במידע אמין, וברשותך אתייחס ראשית לטור המרעיד לב של חנה סמוכה מושיוב, המתאר את זוועת פרעות הפרהוד, הטבח שנערך ביהודי בגדד. והשאלה האם היא שמעה ומה דעתה על אלה מהקהילה, שכפי ששודר אמש ברשת ב', חזרו לאחרונה לבגדד והתעניינו באם היהודים יכולים לחזור לבתיהם.  מי הם החוזרים? האם הם צאצאי אלה שהעלילו בשעתו על שלמה הלל וחבריו במחתרת ההגנה, בהפעלת פצצות בכדי להפחיד את היהודים, ולהנחותם לעלייה ארצה.

 והערכה לכם, אהוד ונעמן, על האמת שהטחתם בפני יוסי אחימאיר, שהוא וחוגיו אינם מרפים, וממשיכים ללבות את הפרישה והסלידה שהתישו את מערכות הישוב, בשנות ה-30, ה-40 וה-50. כדבריך, מרבית העולים הורדו בחוף כפר ויתקין, וגם הנשק, שבניגוד לדברי רוה"מ,  נמסר מיד לידי מערכת החימוש של צה"ל, ולא היה בו בכדי לשנות את המערכה הכבדה, ממנה ערקו אנשי אצ"ל ובאו להגן על 'אלטלנה', שלמעשה היוותה מרד בהנהגתו של מנחם בגין, שכלל לא היה מודע מראש על ההתארגנות.

ובנוסף, ראוי לצנן את התמוגגותו של יוסי אחימאיר משירת הימנוני אצ"ל ולח"י, שלוחמיהם אמנם היו חדורים בתקווה לחרות ישראל, אך לא מאבקם, שנמוג עם פיזור שורות האצ"ל לאחר 'אלטלנה', והלח"י לאחר הריגת הרוזן ברנדוט, "סלל את הדרך ליציאת הבריטים ולהקמת מדינת ישראל" – אלא המאבק ההירואי של מעפילי 'יציאת אירופה' מול אכזריות הבריטים, הוא ששיכנע את ועדת האו"ם, שנוכחה בנמל חיפה, לקבוע שעל בריטניה לעזוב את הארץ.

 באשר לנשיא המדינה, קיוויתי שלא ימשיך ב'סיפורי' אלטלנה, לאחר שבטקס דומה, העידה 'רבקלה' לידו, כי מטח היריות החל מכיוון הנחתת, וכי לידה נפגע אז פסח וולודינגר, בן 19, לוחם פלמ"ח ניצול שואה, שהחלים אז מפציעתו על הקסטל.

'רבקלה' שאלה את הנשיא, אם אתה רוה"מ היום, ושומע על הגעת ספינה עם נשק עבור נוער הגבעות, האם תתיר להם את הפריקה?

הנשיא חיבק אותה, ולא אמר יותר מילה.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם.

* חובב טלפז: לאהוד שלום רב, משעות הבוקר [4.6] יש לי זרם תגובות בלתי פוסק לכתבה שלי שפירסמת בגיליונך האחרון. להלן האחרונה – מרגשת.

"חובב, קראתי בשקיקה את התרחיש/ניתוח שלך [גיליון 1349]. מאוד מרשים. הוא נופל לתוך גבול המציאות הדימיונית בתוכנית טראמפ שאט-אט נוגסת ביכולתן ובהשפעתן הכלכליות של המדינות הסוררות. אתה מבטא את השקפתך בניתוח רהוט ומקצועי.

י."

* שלום אודי, אני מתהלכת כבר כמה זמן, מאז החלו העפיפונים ואחר כך הבלונים לשרוף את השדות בעוטף עזה, עם רגש החמצה עז. צה"ל הגדול והחזק לא יכול נגד אמצעים כל כך פשוטים? ואני כל הזמן חושבת על משהו, ובעקבות הערתו של ראובן שיפריס על כך שהיה יורה בבלונים, החלטתי להעלות את הרעיון שלי ואולי מישהו יוכל ליישם אותו.

כידוע, קרן לייזר איננה מתפזרת במרחב והיא נשארת ממוקדת. היא גם יכולה להלהיט את הנקודה שבה היא פוגשת חומר (עושים בה אפילו ניתוחים ששורפים את נימי הדם ולכן אין שם דימום).

קרן כזאת אפשר גם לשלוח למרחק רב. אז – האם אי אפשר לכוון קרני לייזר כאלה אל הבלונים והעפיפונים? אם קרן כזאת תפגע בבלון היא תתיך את נקודת הפגיעה, והוא יתפוצץ מיד. גם בעפיפון, אם תפגע קרן לייזר – בנקודת הפגיעה ייווצר חום רב והעפיפון עצמו יישרף.

אני לא פיזיקאית, ובוודאי לא יודעת אם זה אפשרי. אבל אולי?

בֶּנְדָלֶה

אודי: בשעתו הגה הסופר-הממציא יגאל מוסינזון רעיון כיצד ניתן להפיק אנרגיה מתנועת גלי הים בהתקרבם לחוף. כששאלו אותו איך זה יתבצע מבחינה מעשית, ענה כי לשם כך יש מהנדסים.

מכל מקום אני מודה לך בשם כוחות הביטחון ותושבי עוטף עזה.

* אשר תורן: לכל מי ששואל מדוע ישראל ממשיכה להזין את עזה, שמשיבה לה בטרור ובעפיפוני הצתה, אז הנה התשובה:

ייצוא הסחורות לרשות הפלשתינית עולה בשלושה מיליארד דולר על היבוא ממנה. הפסקת הזרמת הסחורות לעזה משמעותה פגיעה משמעותית בכלכלה הישראלית שכן איש לא יצרוך את מה שעזה לא תצרוך. זול יותר לפצות את עוטף עזה על השריפות והפגיעות מאשר לשלם אבטלה לכל העובדים שייפגעו מהפסקת הסחר עם עזה. זהו ייצוא לכל דבר ועניין, מכיוון שהכסף בא ממקורות חוץ, מה שקרוי המדינות התורמות. כך המדינות התורמות, שחשבו לתמוך ברשות הטרור והרצח החמאס כדי שזו תחסל את ישראל, מוצאות עצמן תורמות מיליארדים לכלכלת ישראל. למעשה זו הג'יזיא שישראל גובה מאירופה על מנת שארבעה מיליון מוסלמים נוספים לא יהגרו אליה.

איך התהפכו היוצרות.

* בראיון לטלוויזיה הארגנטינאית אמר הבמאי והשחקן וודי אלן, "ביימתי סרטים במשך 50 שנה עם מאות שחקניות ואף אחת מהן מעולם לא התלוננה על התנהגות לא הולמת מצידי."  ["הארץ" באינטרנט. 5.6].

* אם נבחרת הכדורגל של "פלסטין" תשתתף בתחרויות על גביע העולם יש לה סיכוי גדול לזכּוֹת בו בִּזְכוּת האיומים בטרור שיופנו נגד שחקני הקבוצות האחרות מפי ג'יבריל רג'וב, העומד בראש התאחדות הכדורגל של מדינת "פלסטין". יש לפלסטינים ניסיון רב בשיבוש תחרויות ספורט בינלאומית – מאז רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972.

גם לארגנטינאים יש מסורת ארוכה של זלזול במחוייבות שלהם למאבק נגד הטרור הפלסטיני המוסלמי המכה בישראל וביהודים – מאז שלא חדלו לנסות לשבש את חקירת פיגוע הטרור הנורא בבניין הקהילה היהודית בבואנוס-איירס ב-1994.

* אם צרת התרבות והספורט תהיה יום אחד ראש ממשלה, אנחנו נתגעגע לנתניהו ולאולמרט. כל הכבוד לה שהצליחה בינתיים ברוב חוכמתה ובתקציב ציבורי ענק ומיותר – להעביר את משחק הכדורגל עם נבחרת ארגנטינה מחיפה לירושלים, ובכך הביאה לביטולו כי הפכה אותו למפגן פוליטי מיותר. מה תעשה עכשיו צרת התרבות עם שמלת הכדורגל שאולי כבר הכינה לאירוע?

אך מעז יצא מתוק. עכשיו אפשר להיווכח וגם לומר בגלוי שצרת התרבות והספורט שלנו אינה מתאימה בשום אופן לתפקידה, וזאת מבלי להיחשד בגזענות!

ואם יש בה שמץ של יושר עליה להתפטר ולהיעלם מנוף חיינו הציבוריים!

ותודה לג'יבריל רג'וב – אם כי אנחנו בטוחים שהוא, כמרבית אחיו, היה מנסה לטרפד את המשחק גם לו נערך בחיפה, ממש כמו שהוא ומרבית אחיו עתידים לשקוד עתה ביתר שאת על טירפוד קיומה של תחרות האירוויזיון הקרובה בירושלים, ולאיים בפעולות טרור על המארגנים ועל המשתתפים בה, ולהצליח בכך ולזכות באהדת חלקן הגדול של מדינות אירופה הצבועות והפחדניות, המאמינות בשקרים של התעמולה הפלסטינית ולא מכירים במציאות האמיתית של שנאת הפלסטינים כלפינו ורצונם להשמיד אותנו, שאינם פוסקים לרגע!

* גם בזה אנחנו אשמים: "מנתוני דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפורסם ביוני אשתקד, עולה כי כמחצית מהאוכלוסייה הערבית בישראל (49%) אינה קוראת ספרים כלל, לעומת 24% בקרב האוכלוסייה היהודית.

חלק משמעותי מהאוכלוסייה הערבית בארץ אינו קורא היטב או כלל בעברית. הדבר נכון בעיקר לילדים הקטנים. השפה הערבית, שקיבלה תוקף של שפה רשמית בישראל לצד העברית עוד בימי המנדט, אינה נהנית ממעמד שווה לה בתחום הספרות. ברוב היישובים הערביים אין כלל חנויות ספרים. במרבית הספריות הפזורות בהם היצע הספרים דל, ובמקרים רבים איכות הספרים לקויה. על ספרי קלאסיקה לילדים בתרגום לערבית לרוב אין על מה לדבר. אפילו רבי מכר כמו הארי פוטר, סדרת הספרים המצליחה בעולם, קשה למצוא בערבית."

[יוסף חדאד. "הארץ", 6.6.18.]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל