פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1352

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' תמוז תשע"ח, 14.6.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. [המשך]. // ד"ר מרדכי קידר: בין קים וקום. // עמוס גלבוע: מהיכן נובע יצר הפייסנות, הרצון לרצות את האוייב ולא להרגיזו? // יורם אטינגר: הקשר בין ארה"ב-איראן-צפון-קוריאה. [ציטוט]. // פרופ' ירמיהו יובל: מלחמה צודקת ונפשעת. [ציטוט]. // יהודה דרורי: להוציא את נושא הפליטים מהמשוואה. // יוסי אחימאיר: רצח האמת. // אורי הייטנר: 1. הסכם אינו מטרה. 2.  צרור הערות 13.6.18. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ב' – בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. // ארנה גולן: חמש נשים דוברות אל הסופר שברא אותן, מסיפורי הקובץ "חופה" מאת שמאי גולן. // יצחק שויגר: טיול שנתי. // יואל נץ: שבחי הקורא האלקטרוני. // הדסה  מור: 1. הכיבוש הערבי. מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס". // מנחם רהט: עזה: ברוכים הבאים לממלכת האבסורד. // שמעון גרובר: סימפוניית התחייה והמוות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "גשר סן לואיס ריי" לתורנטון וויילדר. עברית: 1940. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.9.1973 לפני 45 שנים. // רשימת ספרים שספק אם תמצאו בדוכני שבוע הספר. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי...!"

בַּשָּבוּעַ שֶעָבַר סִפַּרְנוּ כָּאן אֵיךְ סָבָא, סָבְתָא

וְכֵן אַבָּא וְגַם אִמָּא נִקְהֲלוּ בְּלֵיק סַקְסֶס

סְבִיב בִּתָּם וְנֶכְדָּתָם, הִיא יִשְׂרָאֵלָה – וּבְצַוְתָּא

לֹא חָדְלוּ לַחְגֹּג וְטֶקֶס יוֹם הֻלֶּדֶת לְטַקְסֵס

וְכָךְ, מֵרֹב נֶהֱנְתָּנוּת אֶת יְצִירַת הָאָמָּנוּת

הַזֹּאת סָקְרוּ הֵם וְאָמְרוּ: "פַּרְצוּף מָתוֹק"

וְגַם הִבִּיעוּ רֹב תּוֹדוֹת לְפֶּרְסוֹנַל בֵּית-הַיּוֹלְדוֹת

כְּבוֹד הַפְּרוֹפֵסוֹר וַיְצְמַן וּמֹשֶׁה שֶׁרְתוֹק.

וְהִיא הָיְתָה – מָה יֵש לוֹמַר פֹּה? – גְבִיעַ יַיִן מְשֹֻמָּר פֹּה

בּוֹ חָבְרוּ, חָמְרוּ בְּנַחַת כָּל יִקְבֵי הַתּוֹרָשָׁה:

גֵנִים חֲרִיפִים שֶׁל סָבָא (הַשְּׁנִינוּת שֶׁתָּסְסָה בָּה)

עִם חֻמָּהּ שֶׁל סָבְתָא יַחַד בְּמוּטַצְיָה חֲדָשָׁה

וְנוֹסָף לְכָךְ נִרְאָה בָּהּ גֵּן עִם עֹז-רוּחוֹ שֶׁל אַבָּא

שֶׁמִּבִּיל"וּ עַד תְּקוּפַת "וַיַּעֲפִּילוּ" בּוֹ כְּרוּכָה

שָׁם, עָמֹק-עָמֹק וּפְנִימָה הָרוֹמַנְטִיקָה שֶׁל אִמָּא

שֶׁשּׁוּם "שְׁמַע נָא, בְּלִי יָדַיִם!" לֹא יוּכַל לְהַפְרִיכָהּ...

כָּךְ שֶבְּעוֹד כָּל הַקְּרוֹבִים סָבִיב כִּתְּרוּהָ

וּ"פּוּצִי-מוּצִי" שָׁם צִיְּצוּ לָהּ מִכָּל צַד

הֵם הִתְלַבְּטוּ אֵיךְ חוֹגְגִים אֶת הָאֵרוּעַ:

עִם רֶבַע עוֹף? אוּלָׂם? תִּזְמֹרֶת? – הַכֵּיצַד?

אָמְנָם, אֶת עֹל בְּרִית-הַמִּילָה מֵהֶם חָסַךְ

פּוּר הַגּוֹרָל הַמִּגְדָּרִי, שֶׁבּוֹ נִקְבַּע

כִּי בַּת תְּהֵא זוֹ וְלֹא בֵּן, וְסָבָא סָח:

"מַזָּל שֶׁבַּת כָּזֹאת קְטַנָּה וְחַבּוּבָּה

פְּטוּרָה מִמָּה שֶׁפִּצְפּוֹנֵינוּ הַזְּכָרִים

צְפוּיִים לַחְטֹף, כְּפִי שֶׁדּוֹרוֹת רַבִּים הֵבִינוּ

מִן הַַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁל בְּרִית-בֵּין-הַבְּתָרִים

שֶׁבָּהּ לְתוֹךְ בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

מַכְנִיס מוֹהֵל אֶת הַנִּמוֹל בְּ skillful touch-

כְּלוֹמַר מַגַּע-אָמָּן שֶׁבָּאִזְמֵל חָמוּשׁ,

אַךְ אִם מוֹהֵל הוּא דִילֵטַנְט אוֹ סְתָם פַּרְטָץ'

וּמַגִּיעָה רַשְׁלָנוּתוֹ לִכְלַל מִמּוּשׁ

וְאִם בִּמְקוֹם לַחְתֹּךְ פִּסֹּנֶת מִזְעָרִית

הוּא מְקַצֵּץ כָּאן בִּנְטִיעוֹת וְגַם מַכְרִית

פִּתְאֹם לַצּוּצִיק הַקָּצוּץ וְהַקָּלוּף

אֶת מָה שֶׁאֵין לוֹ, נֶעבֶּעךְ, כָּל חֶלְקֵי חִלּוּף

אָז מִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא מוֹצִיא (וְלֹא מַכְנִיס)

מִתּוֹךְ בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תּוֹךְ הִתְרַפּוּת

בְּתִפְקוּדוֹ, עָלֶיהָ יֵשׁ כָּאן לְהַתְרִיס,

אֶת הַפַסְפוּס שֶׁעָתִידוֹ כְּאָב – קַפּוּט.

כִּי הוּא מַכְפִּיל אֶת מַכְאוֹבֵי בְּרִית-הַמִּילָה הַזֹּאת, אוֹי וֵי,

וּמְנַטְרֵל אֶת הַקָּרְבָּנְצִ'יק הָאָנוּשׁ

מִמָּסָרְתֵּנוּ הַקְּדוֹשָׁה וּמוֹצִיאוֹ בְּלִי שׁוּם בּוּשָׁה

גַם מִן הַבְּרִית וְגַם – אַ בְּרוֹךְ – מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ...

אֲבָל לָחֹג הֲרֵי צָרִיךְ! וּמִי אָשֵׁם

אִם גַּם לַמֵּידָ'לֶה צָרִיךְ לָתֵת פֹּה שֵׁם?"

וְסָבְתָא סָחָה: "שֵׁם כַּדִּין וְגַם כַּדָּת

וְלֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכְּבָר הִדְבִּיק לִי מַר מַנְדָט!"

כִּי זֹאת לָדַעַת: כְּשֶׁגָּרַר אוֹתָהּ לְרוֹנְדּוֹ

אוֹתוֹ הַlandlord- הָאַנְגְּלִי, כְּכָל אַשְמַאי,

צָמוּד מִדַּי – צָרְחָה הִיא "אַי!" מִכָּאן עַד לוֹנְדוֹן.

כָּךְ, שֶמֵּאָז קוֹרְאִים לָהּ "פָּלֶשְׂתִּינָה אַ"י..."

"נוּ, שׁוֹיְן... מַסְפִּיק עִם סִפּוּרִים עַל מְחַזְרַיִךְ!"

נָזַף בָּהּ סָבָא, "לֹא דְרוּשָׁה כָּאן פְּרוֹפָּגַנְדָה

כְּשֶׁמַּכִּירִים אֶת הַסְּחוֹרָה..." וְהִיא, 'חַת-שְׁתַּיִם,

עָנְתָה: "בְּסֵדֶר, אָז סַפֵּר לָנוּ בֵּינְתַּיִם

אֵיךְ הִתְפַּתֵּיתָּ כִּפְשָׁרָה just for the time

being, לַפְלִירְט הַהוּא בֵּינְךָ וּמִיס אוּגַנְדָה...

כִּי מִיס אוּגַנְדָה, כְּתַחְלִיף לִי, לֹא מֻכֶּרֶת

כְּשׁוּם פִּתְרוֹן טֵרִיטוֹרְיָלִי, כָּךְ שֶׁאוֹי לָהּ

לָאַשְׁלָיָה שֶׁל בַּעֲלִי מַקְרִין הַקֶּרֶן

שֶׁהִתְפַּכֵּחַ מִן הַשִּׁיקְסֶה הַמֻּפְקֶרֶת

וְשָׁב סוֹפְסוֹף אֵלַי כָּאוֹפְּצְיָה הַמֻּבְחֶרֶת

שֶֶֶׁל חֵיק הַיֶּנְטֶה החֻקִּית, הִיא הָ'אַלְט-נוֹיְלַנְד'.

וּלְיָמִים הוּא עוֹד עָתִיד לְהִוָּכַח לוֹ

כִּי שׁוּם טוֹבָה מִמִּיס אוּגַנְדָה לֹא תִצְמַח לוֹ

כְּשֶׁבְּרֹאשָׁהּ עוֹמֵד בִּרְיוֹן בִּלְתִּי אָמִין

בִּימֵי אַנְטֶבֶּה, זֶה שֶׁשְּׁמוֹ אִידִי אָמִין..."

אַךְ סָבָא לֹא נִשְׁאַר חַיָּב לִרְמִיזוֹתֶיהָ

כִּי זֶה כי כִּי זֶה שָׁנִים הוּא מְתַעֵד בְּקַפְּדָנוּת

אֶת פְלִירְטוּטֶיהָ עִם זָרִים וּבְגִידוֹתֶיהָ

(מָה גַם שֶשְּׁלוֹנְסְקִי כְּבָר אָמַר בְּהִזְדַּמְּנוּת

כִּי אִם שֶׁאִם אִשָּׁה קֶרֶן הִצְמִיחָה לוֹ בְּסוֹד

לְבַעֲלָהּ הֲרֵי זוֹ קֶרֶן הַיְּסוֹד

אַךְ אִם לִבְגֹד בּוֹ בִּקבִיעוּת הִיא מְאַיֶּמֶת

אָז הַתַּקְדִּים הַזֶּה מוֹלִיד קֶרֶן קַיֶּמֶת.)

וְגַם אִם אֵין אוֹתוֹ קַרְנָן קוֹרֵן מִנַּחַת

עַל שְלַל קַרְנָיו (עַל הַבְּלוֹרִית אוֹ הַקָּרַחַת)

וְלֹא רָמָה קַרְנוֹ וְלֹא נוֹסַף מִשְׁקָל

לְיֻקְרָתוֹ בַּאֲגֻדַַּת שׁוֹמְרֵי מִשְׁגָּל

יֵשׁ נֶחָמָה פֻּרְתָּא לָאִישׁ בְּתִסְכּוּלוֹ

בָּאָנֶקְדוֹטָה עַל נַגַּן הַפִּיקוֹלוֹ

(אוֹתוֹ חָלִיל זָעִיר), שֶׁיּוֹם אֶחָד אָמַר

לְזוּגָתוֹ מְקַרִנַנִתּוֹ בְּרֶגַע מַר:

"שָׁמַעְתִּי, חֵנְדָ'לֶה, בִּדְחִילוּ וּבִרְכִילוּ

כְּסוֹד דִיסְקְרֶטִי שֶׁיּוֹדְעֵי-דָּבָר הִתְחִילוּ

לִקְלֹט כְּמֶסֶר לֹא מַחְמִיא וְלֹא מֻחְנָף

בְּרֶמֶז דַּק כְּרֹחַב שֶׁל פְּסַנְתֵּר כָּנָף,

שֶׁאַתְּ, גְּבִרְתִּי, בְּפוֹרְטֶה, לֹא בְּמוֹדֶרָטוֹ

וּבְלֵגָטוֹ מִתְמַשֵּׁךְ, לֹא בִּסְטָקָטוֹ

מַעֲנִיקָה לַעֲמִיתַי בְּאֹרַח כְּרוֹנִי

אֶת חֲסָדַיִךְ בְּמִין סְקֶרְצוֹ פִילְהַרְמוֹנִי,

כָּךְ שֶׁאֲנִי אֶצְלֵךְ מֵרֹאשׁ וְעַד קַרְסֹל לֹא

נַגָּן יָחִיד שֶׁמְּנַגֵּן עָלַיִך סוֹלו."

"אִישִׁי הַטּוֹב," עָנְתָה אִשְׁתּוֹ לוֹ וְחִיְּכָה

לְמַר קַרְנַנְסְקִי שֶתָּמִיד נִכְשַׁל בְּטֶסְט רַע,

"תַּגִּיד תּוֹדָה שֶׁעִם הַפִּיקוֹלוֹ שֶׁלְּךָ

אַתָּה אֶצְלִי, חָמוּד שֶׁלִּי, עוֹד בָּאוֹרְקֶסְטְרָה..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יוּגַשׁ – אַדְרַבָּא  –

כָּאן, בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּּׁבוּעַ הַבָּא...

יוסי גמזו

* * *

ד"ר מרדכי קידר

בין קים וקוֹם

המפגש המתוקשר שנערך ביום רביעי השבוע בסינגפור בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובין הרודן של קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, משך את תשומת לב העולם כולו במהלך השבוע החולף בשל השאלות החשובות המלוות את המפגש, במישורים שונים: האזורי, הבינלאומי והפנימי.

במישור האזורי והבינלאומי: האם יצליח טראמפ לשכנע את קים לוותר על הנשק הגרעיני שלו? האם יסכים קים להקמת מנגנון פיקוח אמין שיפקח על הביצוע הדקדקני של ההסכם? האם טראמפ יעניק לקים בטחונות שאם יוותר על הנשק הגרעיני לא יקרה לו מה שקרה לקד'אפי אחרי שוויתר על הפרויקט הגרעיני? האם יגיעו המנהיגים וצוותיהם לכלל הסכם שיקפיא גם את פרויקט הטילים הבין-יבשתיים של קים? האם תוצא צפון קוראה מהבידוד הבינלאומי ומהסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה? מה יהיה טיב יחסיה עם שכנותיה הדמוקרטיות, דרום קוראה ויפן? האם יוכלו מדינות בעולם להשקיע בפרויקטים כלכליים בצפון קוראה?

במישור הפנימי: האם ישחרר קים את אזרחיו מטבעת החנק שבהם הם נתונים? האם יסגור את מחנות "החינוך מחדש" שבהם נמצאים אלפים רבים של אזרחי קוראה הצפונית? האם יחדלו ההוצאות להורג הפומביות על "עבירות" נגד כבודו של קים? האם ייהנה האיש ברחוב מהסכמים כלכליים שאולי ייחתמו בעתיד עם מדינות זרות, או שמא ירוכז ההון בידי משפחת השלטון ומקורביה?

אך השאלה החשובה ביותר לאזרחי צפון קוריאה היא האם טראמפ ייצור קשר ("לינקג'") בין השאלות הבינלאומיות ובין אלו הפנימיות, כלומר האם טראמפ יתנה את הקלת הסנקציות הכלכליות והמדיניות המוטלות על קוריאה הצפונית לא רק בשינוי מגמה בעניין הגרעיני והטילים אלא גם בשינוי יחסו של קים לזכויות האדם ולחירויות הפוליטיות של אזרחיו, כולל סגירת מחנות החיסולים והעינויים. רוב הפרשנים מטילים ספק בכך, שכן שינוי בעניין הגרעיני הוא שינוי מדיניות, בעוד ששינוי בעניין זכויות האדם משמעותו שינוי באופי השלטון. לכול ברור ששינוי מדיניות קל יותר מאשר הכנסת שינויים באופי ההתנהגות וההתנהלות של השלטון. שינוי אופי השלטון יגיע – כך מקווים רבים – בהדרגה, באיטיות ובמתינות, לא בלחץ ולא במהירות.

השבוע קים פיטר שלושה גנרלים בצבאו, וייתכן שצעדו זה נועד לאותת לטראמפ שהוא מוכן לשינויים במדיניותו. עלינו להמתין ולראות האם קים אכן מחליף את הסובבים אותו ואת מדיניותו, הן במישור הפנימי והן בזה האזורי והבינלאומי.

אלא שנראה שהתשובות לכל השאלות לעיל תלויות יותר מכול בטיב ב"כימיה הבין אישית" והיחסים האישיים שיתרקמו בין טראמפ וקים, שכן הפוליטיקה של ארה"ב הפכה בשנה וחצי האחרונות לתלויה כמעט לחלוטין בגישה האישית של הנשיא טראמפ. יש כאלה בארה"ב ובעולם הרואים זאת בעין טובה אבל יש רבים הרואים עניין זה בעין רעה ואף רעה מאוד. רבים מהפרשנים מתייחסים למחוות הקטנות ולשפת הגוף של טראמפ וקים, לטון הדיבור שלהם, למספר השניות שארכה לחיצת הידיים ביניהם, להזמנה שטראמפ נתן לקים לבקר בארה"ב ובבית הלבן והאם התארכה פגישתם מעבר למתוכנן.

האירופים, למשל, רואים בגישה האישית הזו של טראמפ עניין רע מאוד, שכן ניהול מדיניות כלכלית ופוליטית מתוך סגנון החשיבה של "ביזנס-מן" אמריקני, לחלוטין אינו מקובל על אירופה, שכן האירופאים התרגלו לכך שארה"ב מעולם לא דאגה לאינטרסים של עצמה באופן בוטה כל כך. האופן החמוץ שבו התפזרה וועידת ה-G7 שהתכנסה בקנדה בסוף השבוע הקודם, הוכיחה שוב לאירופים שבראש סולם השיקולים של טראמפ בכל סוגייה עומדת התועלת שתצמח לארה"ב, והוא פועל באופן שלא ניתן לחזותו מראש באמצעות כלי החיזוי הפוליטיים הרגילים והשגרתיים. האם מישהו צפה לפני שנתיים שנשיא אמריקני כלשהו ייפגש עם שליט קוריאה הצפונית? לתחושתי, האירופים רועדים מפחד שמא תיקח ארה"ב את חלק הארי של החוזים לשיקום צפון קוריאה, והבורסה האמריקנית כבר מגיבה לאפשרות הזו בעליות, שטראמפ מתגאה בהן בציוציו.

לענייננו כאן, במזרח התיכון, המפגש בין טראמפ וקים משמעותי אולי יותר מלכול אזור אחר בעולם, שכן חוט קצר מאוד, וחזק מאוד, קושר את מה שיקרה בין טראמפ וקים עם מה שיקרה בין ארה"ב ואיראן. מול שתיהן מתנהל טראמפ בכוחניות: הוא מצייץ איומים בהפצצה גרעינית על צפון קוריאה, פורש מהסכם הגרעין עם איראן ומטיל סנקציות כלכליות עליה ועל כל מי שיקיים יחסים כלכליים איתה.

העולם הערבי עוקב בדריכות אחרי פסגת טראמפ-קים, שכן מבחינתו היא מהווה "פרומו" למה שיקרה ליחסים בין ארה"ב לאיראן. ברור לכול שאם טראמפ יצליח לשכנע את קים – או לכפות עליו – לוותר על הפרויקט הגרעיני שלו, בתוך דקה יופיע הציוץ של טראמפ על כך שהוא מתכוון לשכנע גם את שליטי איראן – או לכפות עליהם – לוותר על החלומות הגרעיניים ועתירי הטילים שלהם. אנטוניו גוטרש, מזכ"ל האו"ם, כבר הכריז שמטרת פסגת טראמפ-קים חייבת להביא לוויתור של צפון קוריאה על פרויקט הגרעין שלה, והאיראנים אינם שבעי נחת מהצהרה זו של גוטרש.

פה באזור שואלים אנשים: האם טראמפ בכלל ירצה לפגוש את ח'אמינאי? על מה הם ידברו? האם יש משהו משותף ביניהם? גם אם תהיה ביניהם הסכמה על עניינים שבמחלוקת, האם יכולה להתפתח בין שניהם כימיה בין אישית? האם יש ביניהם רמה מספקת של אמון הדדי שתאפשר להם לחוש שההסכמות ביניהם מבוססות על כוונה אמתית בשני הצדדים? או האם החשדנות הטבעית אצל טראמפ ואצל ח'אמינאי תמנע כל אפשרות להגיע להבנות והסכמות? האם תחושת העליונות של האייתוללות שהם "מאמינים" אמתיים, תאפשר להם לקבל את טראמפ – הנוצרי, שבתו התגיירה, שהכיר בירושלים כבירת העם היהודי והעביר אליה את שגרירות ארצו – כבר-שיח לגיטימי?

אבל השאלות החשובות יותר הן: אם טראמפ יגיע עם קים להסכם על פירוק הנשק הגרעיני והטילים של צפון קוריאה, כמה יוסיף הסכם כזה לנחישותו של טראמפ לכפות על האיראנים הסכם דומה? עד כמה ישפיע הסכם כלשהו, שייחתם בין טראמפ וקים, על נחישות האיראנים? עד כמה יצליח טראמפ לכפות על האיראנים לחדול מלהתערב בענייני מדינות אחרות דוגמת לבנון, סוריה, עיראק, תימן, סעודיה והאמירויות? עד כמה יצליח טראמפ להוריד את רמת הרטוריקה האיראנית נגד ישראל? האם ינסה טראמפ ליצור קשר בין שאלות אזוריות ובינלאומיות ובין שאלות הקשורות לזכויות אדם וחירויות פוליטיות באיראן? ואם ינסה, האם יצליח?

נראה שעדיין מוקדם לענות על שאלות אלה, שכן עדיין איננו יודעים מה יקרה בין ארה"ב וצפון-קוריאה בתקופה שאחרי המפגש ההיסטורי בין טראמפ וקים. בשבועות הבאים יֵשבו פקידים ויועצים משני הצדדים וינסו לנסח בצורת הסכם מחייב את ההבנות וההסכמות שהמנהיגים הגיעו אליהן במפגש בסינגפור. וכפי שכולנו יודעים, השטן נמצא בפרטים הקטנים, וניסוח הסכמות מילוליות בהסכם כתוב שכל מילה בו היא בעלת משמעות, עלול להיות מלאכה קשה למדיי, ארוכה ומתישה, העלולה להביא את שני הצדדים להכרה שהסכם ברור ומחייב הוא דבר רחוק מהשגה.

האיראנים עומדים דרוכים לראות להיכן יגיע העניין, והם יודעים שמה שיהיה בין טראמפ וקים ישפיע באופן ניכר על מה שיהיה בין וושינגטון לקום.

ד"ר מרדכי קידר

* * *

ההישגים המדהימים של טראמפ תוך שימוש פשוט בשכל הישר ובכוחה של ארה"ב רק מראים איזה סָכל ופֶגע-רע היה אובמה, מאיזה אסון ניצל העולם בכך שהילארי קלינטון לא נבחרה לנשיאה, ועד כמה נתניהו צדק.

* * *

עמוס גלבוע

מהיכן נובע יצר הפייסנות, הרצון לרצות את האוייב ולא להרגיזו?

מבורות, מהחשיבה שאני כמו אויבי בתרבותי ובערכיי, מנאיביות תמימה עד טיפשות וגם כאימרתו של צ'רציל: לקוות שהתנין, אותו מאכיל הפייסן, יאכל אותו אחרון.

עשיתי בימים האחרונים בפולין, כדי ללמוד עליה ועל היהודים שהיו בה (בפולין הגדולה) ואינם עוד. כאשר יצאתי עדיין הדהדו באוזני דברי ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, כי אין "המוסד אלא ארגון פשע ברישיון." אבל יותר מכל  הרהרתי במטוס באמירתו שאילו הוא היה ראש המוסד, כי אז היה מתנגד להצגת הארכיון האיראני בידי נתניהו. ומדוע היה מתנגד? כי לא היה רוצה "להשפיל את האיראנים."

כך אמר, לא פחות ולא יותר. דהיינו הרצון שלא להרגיז ולהקניט את האוייב הכי חריף ומסוכן שלנו הוא השיקול  העליון של מי שהיה ראש המוסד, והוא עדיף בעיניו על פני שיקולים אחרים הנוגעים לאינטרסים המדיניים והביטחוניים  וההסברתיים של מדינת ישראל. או ביתר דיוק – של ראש ממשלת ישראל.

התקשיתי לרדת לעומק הגיונו של ראש המוסד. הלא אין המדובר במצב בו הבסנו את איראן במלחמת דמים, ואנו מצווים לנהוג בה במידת הרחמים ולא להשפילה עד עפר. מדובר בעיצומו של מאבק, חלקו הגדול אלים, בו לאיראן אין סייגים ברצונה להשפילך ולהסב לך אבידות, זולת סייג היכולות.

זה הציק לי. והנה בנסיעה בין אושוויץ לבירקנאו אני  מדפדף במיבזקונים ואת עיני צדה אמירה של מחזאי ישראלי ידוע האומר שעזה היא מחנה ריכוז גדול אחד והוא מריח את זה.

מיד נזכרתי שאותו מחזאי התפייט שאילו היה נער עזתי, אז גם הוא היה מעיף עפיפון לשרוף את השדות בישראל.  מיד נזכרתי גם באחת מנשות הקיבוץ בארי, בעוטף עזה,  שחזרה ואמרה  בוועדה בכנסת ש"צריך לדבר אתם, עם החמאס, ואז הכול יהיה בסדר." וממש בנחיתה בלוד אני קורא שבאוניברסיטת ת"א הוחלט שבטקס הענקת תארים לא ינגנו, כנהוג, את המנון התקווה, אלא את  אחד משירי אריק איינשטיין. וזאת למה? על מנת שלא להרגיז את הסטודנטים הערבים!

מה משותף לכל אלו, ולתופעות דומות אחרות שאנו עדים להן חדשות לבקרים?

לדעתי החוט המקשר הוא רצון הפייסנות, השאיפה לפיוס וריצוי האוייב שלך  עד כדי נכונות ללכת לקראתו על חשבון האינטרסים של בני עמך.

ממה זה נובע?

לדעתי מתוך ארבעה  גורמים מרכזיים, ייתכן ללא קשר ביניהם:

הראשון, בו לוקים רבים מאיתנו, ובעיקר ארגוני המודיעין, הוא "הפרוייקציה". יש לנו הטייה מובנית להביט בראי, לראות את עצמנו ולדמות שאנו רואים את היריב שלנו. אנחנו מטילים עליו את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את התרבות שלנו, את כל עולם הערכים שלנו. ההמחשה החיה ביותר היא האמירה השכיחה: "מה, האימא שלהם לא כמו האימא שלנו? מה, היא רוצה שהבן שלה ימות?" 

השני, פשוט בורות, אי ידיעה מה באמת מתרחש בצד השני, מה לומדים ילדיו. זאת בורות שמתלווה אליה נאיביות – מאמיתית עד זו הגובלת בטיפשות.

השלישי, היפוכו של דבר, אטימות קונצפטואלית עמוקה ביותר המורידה מסך כבד על תמונת המציאות.

הרביעי, אולי מה שאמר צ'רצ'יל על הפייסן: הוא זה שמאכיל את התנין ומקווה שהוא יאכל אותו אחרון.

והערת סיום: איני מתייחס לקיצונים שבקיצונים, שהוציאו עצמם, לדעתי, מהכלל. כמו, למשל, יו"ר "הקרן לישראל חדשה" הדוגלת בחזרה ל"גבולות החלוקה" של 1947 והחזרת כל הפליטים. או הכת המשיחית של עיתון "הארץ", המטיפה למדינה שאינה מדינת העם היהודי. או הכתות המשיחיות החרדיות הכופרות בזכות קיומה של מדינה יהודית, או להבדיל אלה המוכנות להרחיב את גבול ישראל עד הירדן.

עמוס גלבוע

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הקשר בין ארה"ב-איראן-צפון-קוריאה

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 11 יוני 2018

מדיניות האייתולות של איראן מושפעת מאוד מהמו"מ בין ארה"ב לצפון-קוריאה ב-2018 וההסכם הגרעיני בין השתיים מ-1994, כפי שמדיניות צפון-קוריאה מושפעת על ידי הסכם הגרעין מ-2015 בין האייתולות לבין ארה"ב ובעלות בריתה.

התנהלות האייתולות ושליט צפון-קוריאה – בכל הקשור לשדרוג או להשבתת תהליך ההתגרענות ולפיתוח טילים בליסטים, טרור, חתרנות והתפשטות טריטוריאלית – מהווה פועל-יוצא של תדמית ההרתעה האמריקאית. ככל שארה"ב להוטה להשיג הסכמים ונרתעת משימוש בכוח צבאי, כן נפגע כוח ההרתעה שלה, וכן מקצינה התנהלות האייתולות וצפון-קוריאה.

טהראן ופיונגיאנג רואות בוויתורי ארה"ב והמערב אות חולשה, במיוחד כאשר מדובר  בוויתורים מוחשיים, מרחיקי-לכת ומיידיים של ארה"ב, בתמורה להתחייבות עתידית של שני משטרים פורעי-חוק, אלימים ובלתי-אמינים אלה.

לדוגמא, לפי הסכם הגרעין עם צפון-קוריאה מ-1994 והמו"מ שנמשך עד 2001, התחייבה צפון-קוריאה לפרק את התשתית הגרעינית ולהימנע מפיתוח, ניסוי, ייצור והפצת טילים וטכנולוגיות בליסטיות החורגים מטווח של 300 מיל. אבל צפון-קוריאה שדרגה באופן משמעותי את יכולותיה הבלתי-קונבנציונאליות, ואף העבירה את חלקן לאיראן ולסוריה, ומכאן הצורך הישראלי לתקוף את הכור הגרעיני הסורי ב-2007.

ב-18 לאוקטובר 1994 הצהיר הנשיא קלינטון: "ההסכם [עם צפון-קוריאה] יקדם יעד אמריקאי ארוך טווח השם קץ להתפשטות יכולות גרעיניות בחצי האי קוריאה. ההסכם טוב לארה"ב, לבעלות בריתנו ולעולם כולו...."

אבל, ב-2006 קיימה צפון-קוריאה ניסוי גרעיני ראשון. תגובת ארה"ב כללה ויתורים נוספים לפיונגיאנג – כגון הוצאתה מרשימת מדינות יוזמות-טרור – שכירסמו בתדמית ההרתעה האמריקאית, הקצינו את מדיניות צפון-קוריאה, ופגעו בביטחון הלאומי של בעלות ברית ארה"ב כגון יפן ודרום-קוריאה.

מאז נחתם – וכתוצאה מהסכם הגרעין האיראני ב-2015, העמיקו האייתולות את נוכחותם הצבאית בעיראק, סוריה, לבנון ותימן, ואת המאמץ להפיל כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן, מצרים, אסיה, אפריקה, וזאת במקביל להעמקת נוכחותם באמריקה הלטינית.

מאז 2015 הסלימו האייתולות את המאמץ להפלת שלטון המיעוט הסוני בבחריין הנתפסת על ידי טהראן כמחוז איראני. סיוע צבאי איראני ניתן למיעוט החות'י-שיעי בתימן כדי לתקוף את סעודיה הסונית, במקביל לסיוע השיטתי  המוזרם לרוב השיעי באזורי הנפט במזרח סעודיה.

האם הנשיא טראמפ למד מהשגיאות הגסות של קודמיו בבית הלבן?

האם הוא מפנים את עוצמת היסודות פורעי-החוק של משטרי האייתולות וצפון-קוריאה, המחייבים שינוי שורשי, דרמטי ומוחשי, רעיוני, גיאו-אסטרטגי, ולא רק הצהרתי?

האם הוא מכיר בצורך הקריטי לשקם את תדמית ההרתעה של ארה"ב – כולל אופציה צבאית "על השולחן" – כתנאי להסכם חיובי עם צפון-קוריאה ואיראן?

האם הוא מבין שהסכם לקוי, גרוע מהיעדר הסכם?

האם הנשיא טראמפ מבחין בקשר ההדוק הקיים בין ההסכמים עם איראן וצפון-קוריאה מחד, לבין מעמדה הבינלאומי של ארה"ב והביטחון הלאומי, שלה ושל בעלות-בריתה מאידך?

יורם אטינגר

 * * *

פרופ' ירמיהו יובל

מלחמה צודקת ונפשעת

[שלום אהוד, מציע לפרסם את מאמרו של ירמיהו יובל, שנכתב לפני 9 שנים וכאילו נכתב יום לפני מותו. גם זו דרך לכבד את זיכרו. המאמר נכתב בימים בהם סיימנו את עבודתנו המשותפת על האנציקלופדיה החילונית "זמן יהודי חדש". שלך כתמיד, יאיר צבן].

מראשית שנות השמונים נלחמת ישראל באוייב ללא מדים. דור שלם של חיילים נולד לתוך מציאות, שבה האוייב שזור באוכלוסייה אזרחית. כתוצאה מכך נכבלו ידיו של הצבא; אבל הכבלים הללו הוסרו פעם אחר פעם בהצדקה של כורח מבצעי כזה ואחר, עד שבמלחמת עזה הותרה הרצועה כמעט ללא תקדים.

בשם מטרה צודקת המטירה ישראל מבול של אש, דם והרס על גטו סגור, מאוכלס בצפיפות מהגדולות בעולם. במשך שלושה שבועות נדחסו הורים וילדים בדירות חסרות מגן, או נמלטו מבית ספר לבית ספר ומבית חולים למשנהו; אבל לא היה להם מפלט מפצצותיו של חיל האוויר הטוב בעולם, ומפגזיו של חיל יבשה, שהקריב אותם לעשרות ולמאות כדי למזער את הסיכון הנשקף ללוחמיו, וכדי לפגוע בלוחמי טרור, שמוצדק אמנם לפגוע בהם, אבל לא בכל מחיר.

כ-1,300 בני אדם נהרגו, רובם הגדול לא לוחמים, ובהם מאות ילדים. משפחות שלמות נקטלו, אלפים רבים נפצעו, וכ-60 אלף חסרי בית נוברים עתה בין ההריסות ללקט את שרידי רכושם. זה מחזה טראגי, שתושבי ישראל היהודים כמעט לא ראו על מסכיהם, ואת המעט שראו הם מנסים לטשטש ולדחוק מן התודעה ברגע זה של "ניצחון" כביכול, שאינו אלא הפוגה. אבל הטרגדיה אינה רק של עזה. היא גם של ישראל עצמה.

אסיריה הדלים של עזה לכודים בשתי מערכות כיבוש שמדכאות אותם, זו של המעצמה הישראלית שפעלה מתוך שילוח רסן ביודעין (מדיניות של "בעל הבית השתגע"), וזו של ארגון דתי קנאי עיוור למציאות, המוכן ללחום ב"ישות הציונית" ובתושביה עד לילד העזתי האחרון.

הפעם האחרונה שבה צה"ל נלחם נגד צבאות סדירים-ממש היתה ב-1973, לפני שנולדו המג"דים ואפילו המח"טים של היום. מאז הידרדר העימות למלחמה בין שני עמים, בין שתי אוכלוסיות אזרחיות. מכאן גם עוצם השנאה המפעפעת במלחמה זו, ומעשי העוולה והפשע שהיא גוררת אתה. מבחינת ישראל נוצרה מלכודת שאינה מאפשרת לה לפעול, גם לא במקרים של הגנה מוצדקת, בלי לחולל פשעים הומניטריים שחלקם פשעי מלחמה ממש.

יש ישראלים שמוכנים לשלם מחיר מוסרי גבוה כל כך, אם ביודעין ואם תוך כדי הדחקתו מתודעתם. כפי שניתן ללמוד מן התגובות היום, רבים מוכנים לקבל את הפרדוקס הטמון במונח "מלחמה צודקת ונפשעת" ולחיות איתו תוך טשטוש משמעותו. אבל ניתן לשער שרוב המוכנים לכך מנחמים את עצמם בכך שזה מצב ארעי, ולא מצב הקבע, המגדיר את אופן קיומה של החברה והמדינה שהם שייכים לה.

האומנם?

מלחמת עזה הדגימה בדרמטיות, שהצירוף של לחימה מוצדקת ופשעי מלחמה אינו מקרה פרטי של מלחמה זו או אחרת, אלא הולך ונעשה לתבנית קבועה במאבק בין ישראל לפלסטינים. כל עוד זהו מאבק בין שתי אוכלוסיות, כובשת ונכבשת, וכל עוד אין שלום בין ישראל למדינה פלסטינית עצמאית המתקיימת לצידה, תהיה הנפש הישראלית חצויה בין צדק ופשע האחוזים זה בזה ללא מנוס, כשני תאומי סיאם.

ככל שהאטימות וההדחקה של מעשינו יגברו, כך תעמיק מתחת לפני השטח תחושת המיאוס, החרטה ואובדן המשמעות של ישראל כמדינה צודקת – לא רק בעיני העולם החיצון, שיוקיע אותה עם הזמן כמדינת רשע – אלא גם בעיני רבים מאזרחיה היהודים.

ואם הצירוף הזה ייעשה לתבנית נפשית וחברתית קבועה של ישראל, הוא יציג אותה כלפי חוץ כמדינה מצורעת וייצור ניכור עמוק כלפי פנים בקרב רבים מאזרחיה, אלה שהיום מסתפקים בבושה, בשתיקה ובהסתרת פניהם מאחרים ומעצמם. תוצאות אלו יסכנו את קיום המדינה לאין ערוך יותר מהטרור.

לכן, מי שמחזיק בתפישה של "לנצח תאכל חרב" צריך להביא בחשבון שבתנאי הכיבוש הקיים זוהי חרב פיפיות. הדרך להתגבר עליה היא על ידי יצירת תנאים לשלום עם הפלסטינים. לשם כך צריכה ישראל לגייס את כל משאביה, ותומכיה בעולם, כדי לחזק את החברה הפלסטינית ואת יכולתם של מנהיגיה לשקם את עמם ולכונן ממשל אפקטיווי. בניין הכלכלה והממשל הפלסטיניים הוא מקדמה הכרחית לשלום, ולכן אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

ירמיהו יובל

אהוד: כמה נחמד לחלוק את האחריות למלחמה בינינו לבין אויבינו, הרוצים להשמידנו, כאילו בידינו האפשרות לשנות את גישת החמאס כלפינו, וכאילו זה לא "בון טון" להתבונן במצב בעיניים נטולות אשלייה.

* * *

יהודה דרורי

להוציא את נושא הפליטים מהמשוואה

בכל הספקולציות על נושא הפתרונות האפשריים לסכסוך הערבי-ישראלי, מעלים באופן מיידי וקבוע את נושא הפליטים, אבל נושא זה חייב להיות מורד מיידית  מסדר היום, ועל מערך ההסברה הישראלי והאמריקאי להדגיש את הכשל של הנושא!

הבחינה  המהירה של העובדות הקשורות לפליטים מסבירה זאת כך:

1. לפי בדיקת האו"מ בתום מלחמת השחרור נותרו במרחב כ-480,000 פליטים פלסטינים. כ-80 אלף מהם חזרו לתחומי מדינת ישראל תוך 4 שנים בדרכים שונות.

2. בהתחשב בתוחלת החיים של הפליטים הפלסטיניים (לפי האו"מ כיום) הרי כל מי שעזב את ביתו והפך לפליט ב-1948 כבר אינו בחיים! ולפי מדדי האו"מ, שאריו אינם פליטים!

3. בו זמנית, כאשר נוצרו כ-400,000 פליטים פלסטינים, אז כנקמה הוכרחו כ-800,000 יהודים במדינות ערב לעזוב את רכושם ולהפוך לפליטים (שמדינת ישראל קלטה) – ומכיוון ששמענו את מדינות אירופה מדברות על הצורך בפיצויים למשפחות הפליטים הפלסטינים...

4. מדינת ישראל התחילה לפני שנים לרכז רשימות של רכוש יהודי שנשדד במדינות ערב בהשראת הסכסוך הפלסיטיני, עם גירושם למעשה של 800,000 יהודים, כיום הסכום המוערך עומד על מיליארדים רבים של דולרים, לבטח פי כמה וכמה ממה שדורשים הפלסטינים.

לפיכך, אין כל תועלת מצד כלשהו להעלות את נושא הפליטים על שולחן הדיונים העתידיים (אם בכלל יהיו כאלו) ומערכת ההסברה של המדינה חייבת להעלות נושא זה בכל עוצמתו.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

יוסי אחימאיר

רצח האמת

נעמן כהן שוב מנסה להתגרות בי באופן אישי ובציבור הרחב, כאן מעל דפי חב"ע, כשהוא מקבל את הבמה על מנת להפיץ כאוות נפשו את דבר שקר-הפוטש של "אלטלנה", ולהצדיק, ולו בעקיפין, את טבח 16 אנשי האצ"ל שהיו על הספינה, במצוות בן-גוריון.

יבושם לו. ימשיך ויתבוסס בבוץ שהוא מתגולל בו בהנאה סדיסטית-מרשעית, וברפש העלילה הבזויה על פוטש ומרידה, שגם בעל חב"ע, ידידי אהוד בן עזר, לדאבוני דבק בה. לא רק שנירצחו 16 עולים נלהבים, שורדי שואה, באש מכוונת ו"קדושה", אבוי, אלא שנעשה כאן ניסיון ברור (שלא צלח) לחסל את מפקד האצ"ל לשעבר, מנחם בגין, בהיותו היריב הפוליטי המר של השליט.

16 אנשי אצ"ל שילמו בחייהם – ואדון כהן רוקד על הדם וממשיך בעלילותיו גם 70 שנה לאחר האסון הנורא הזה, באשמת ראש ממשלת ישראל דאז.

באותה הזדמנות הוא מלגלג על  המשפט בדבר "ארבע המחתרות", ומשווה שתיים מהן לזבוב ושתיים אחרות לשור. ברור למה כוונתו. נכון, ה"הגנה" והפלמ"ח (השור) היו הגדולות מבין הארבע, אבל מה לעשות ופעולות שתי האחרות (הזבוב) – האצ"ל ולח"י, ובמיוחד זו הראשונה, הן שזירזו יותר מכל את החלטת הבריטים לצאת מהארץ, ואני עוד עשיתי "הנחה" ל"שור".

איך אמרו שם בלונדון בסוף 1947 ותחילת 1948  – עד כאן! ואכן, מי היה יכול להמשיך בשגרת השלטון במרחק אלפי ק"מ מבירת האימפריה, לאחר שספג מכות כמו: פיצוץ מרכז העצבים שלהם ב"קינג דיוויד" בירושלים, או הפריצה הנועזת לכלא עכו, או תליית שני הסרג'נטים, שהביאה להפסקת תליות של יהודים בארץ-ישראל?

אני יכול להבטיח למלגלג נעמן כהן, כי עוד נכונו לו ולשכמותו בעתיד הלא-רחוק הפתעות מחקריות חשובות בתחום זה. יתאזר נא בסבלנות עד לפירסומים שיגיעו, ויכריעו בשאלה מה הביא להחלטת הבריטים לעזוב את ארץ-ישראל, לפני שהוא מקליד את הגיגיו חסרי הביסוס ויוצא בהכרזות המבזות קודם כל את עצמו.

אבל שימו לב לסגנון של האיש, כשהוא מכנה אותי משום-מה: יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר. והרי אני חותם על דבריי, כולל אלה המתפרסמים בעיתון מקוון זה, באדיבות מר בן עזר, בשם: יוסי אחימאיר. אז ראשית, "שאפו" על הבקיאות במקורות משפחתי. אכן, גייסינוביץ' היה שם משפחתו של אבי המנוח, יליד סוף המאה ה-19. שם שאותו עיברת כבר ב-1919, והוא כבן 24, כלומר לפני כמאה שנה (!), לזכר אחיו האהוב מאיר, שנפל בשורות הבולשביקים על אדמת בלארוס.

אני עצמי – אחימאיר, מזה 75 שנה בדיוק. כמובן, אני גאה בשורשי המשפחתיים, גאה בשם גייסינוביץ', שם שנשאו סבי יצחק-אייזיק וסבתי שרה הי"ד ועימו ניספו ביוני 1941 בשואה בעירם בוברויסק, שם שהוציא מתוכו את אחד מחשובי הוגי הרוח והלוחמים הציונים-רוויזיוניסטיים בארץ-ישראל המנדטורית.

ואגב, רק השבוע פגשתי לראשונה בחיי, קרוב משפחה, בן של בן-דוד שלי, שעלה זה מקרוב מהעיר פרם שבאוראל הרוסית עם רעייתו, הגיעו היישר אל מרכז הקליטה באשקלון וכבר טעמו טעמה של אזעקה מגבול הרצועה. שם משפחתו – גייסינוביץ'. כמה הייתי שמח לו היה אבי עימנו בחיים כדי לראות גם בעלייה זו של נטליה ואלכסנדר, נכד-אחיו, את ניצחון מאבקו בבולשביזם, גם ברוסיה וגם בארצנו. ניצחון הציונות על הקומוניזם.

אם חשב אפוא הבולשביק נעמן כהן ללגלג עליי – טעות מרה היא בידו. כידוע, הסגנון הוא האדם, בוודאי סגנון הכתיבה המביש של מי שמסלף כאוות רצונו את האמת כאן בחב"ע.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

1. הסכם אינו מטרה

המפגש ההיסטורי בין נשיא ארה"ב לנשיא צפון קוריאה משמח כל שוחר שלום בעולם. טוב יותר כשמדברים ולא כשיורים, כשנושאים ונותנים ולא כשמאיימים.

אין זה מקרה, שהמשא ומתן נפתח דווקא כתוצאה ממדיניות תקיפה ואקטיביסטית מצד הנשיא טראמפ כלפי צפון קוריאה. פייסנות כלפי דיקטטורים נתפסת כחולשה, ולכן מרחיקה את השלום ומקרבת מלחמה.

עצם המפגש הוא בשורה חשובה ומשמחת, אבל חשוב לזכור – הסכם אינו מטרה. הוא אמצעי להשגת מטרות. המטרה היא אחת – פירוז מוחלט של צפון קוריאה מכוחה הגרעיני.

הדיפלומטיה היא המשך המלחמה בדרכים אחדות. הדיפלומטיה, כמו המלחמה, היא כלי, אמצעי. כמובן שהיא כלי עדיף לאין ערוך; היא חוסכת דם, סבל ומשאבים. אך כמו מלחמה, היא נבחנת בהשגת המטרות. הסכם כושל, עלול להמיט אסון.

כזה היה הסכם מינכן בין בריטניה לגרמניה הנאצית. "הבאתי שלום בדורנו" התרברב צ'מברליין, ואנו יודעים מה קרה. כזה היה הסכם הגרעין האיראני. אובמה העדיף בצדק את האופציה הדיפלומטית על הצבאית והכלכלית, אבל שכח שמטרתה היתה הפסקת תכנית הגרעין האיראני. במקום זאת הוא חתם על הסכם שהפך את איראן למעצמת סף גרעינית, הסיר ממנה את הסנקציות שנועדו לדחוק אותה לפינה ולאלץ אותה להפסיק את תכניתה.

מה קרה בשני ההסכמים הללו ובעוד רבים דומים להם? המנהיג שניהל את המו"מ עם הדיקטטור מטעם העולם החופשי, נשבה בתהליך והיה להוט לסיים אותו בהסכם. כשהוא נסחף למסלול הזה, האוייב זיהה זאת והוא תומרן להסכם בכל מחיר, שמשמעותו היחידה היא הסכם רע, המשרת את האינטרס של הדיקטטור.

האם הדבר עלול לקרות גם במו"מ בין טראמפ לקים? ודאי שכן. ולכן, אין כל מקום לאופוריה.

ישנם סימנים חיוביים שנותנים מקום לאופטימיות. האחד הוא פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני. בצעד זה, הפגין טראמפ תעוזה, תבונה מדינית ומנהיגות. מעטים המנהיגים שהיו נוהגים כך. יש לקוות שהוא יפגין אותה נחישות במו"מ עם צפון קוריאה. עם זאת, יש לזכור שהסכם הגרעין האיראני היה הבייבי של אובמה, שנוא נפשו. איך הוא ינהג בהסכם שהנו "בייבי" שלו?

סימן חיובי נוסף, אולי החיובי ביותר, הוא שמסמך העקרונות עליו הוא חתם עם קים מדבר בפירוש על פירוק חצי האי הקוריאני מן הגרעין. לתוצאה טובה מזו, בשלב זה, קשה לצפות.

אולם יש לזכור, שצפון-קוריאה כבר הפרה ברגל גסה הסכמים דומים עם נשיאי ארה"ב. מפגש הפסגה הוא חסר תקדים, אך הסכמים כבר היו והופרו. אם מנהיגי איראן היתלו באובמה במו"מ, מנהיגי צפון-קוריאה היתלו בנשיאי ארה"ב אחרי ההסכמים. לכן, ההסכם המפורט חייב להיות מעשי עם יכולת אמיתית לפיקוח אחר ביצועו.

על טראמפ לזכור שאינו מנהל מו"מ עסקי, אלא הוא מנהיג העולם החופשי שמנהל מו"מ עם דיקטטור רחצני, ומטרתו היחידה היא למנוע ממנו נשק גרעיני.

והערה על הביקורת על כך שטראמפ נושא ונותן עם דיקטטור רצחני ובכך נותן לגיטימציה לפגיעה הקשה בזכויות האדם בארצו. זו אכן בעייה, אבל הדיקטטור הצפון קוריאני עם נשק גרעיני מסוכן לעולם ולאזרחי ארצו לאין ערוך יותר מאותו רודן ללא נשק גרעיני. הגרוע מכל הוא השלמה עם הדיקטטורה ועם הגרעין, כמו בהסכם הגרעין האיראני.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 13.6.18

* המלצה לטראמפ בנוגע לקים – חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו וכבדהו.

* צביעות – כאשר אני שומע עיתונאים המבקרים את טראמפ על כך שהוא מתעלם מהפגיעה בזכויות האדם בדיקטטורה הקומוניסטית הצפון קוריאנית, אני יכול להזדהות עם דבריהם. אבל כאשר מדובר במי שהריעו לאובמה כאשר התעלם מהפגיעה בזכויות האדם בדיקטטורה האיסלאמית הקנאית באיראן, במסגרת הסכם שהפך אותה למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות, אין זו אלא צביעות.

* דמיינו – אילו אובמה היה עושה בדיוק את המהלך הצפון קוריאני שעשה טראמפ, היינו שומעים בדיוק את אותם שבחים ואת אותה ביקורת שאנו שומעים כעת. את השבחים היו אומרים מותחי הביקורת ואת הביקורת – אומרי השבחים.

* על זה שובתים רעב?! – אני מעריך מאוד את ח"כ יהודה גליק. אני תומך בכל ליבי במאבקו להשוואת המס על גלגול סיגריות מתוצרת עצמית לגובה המס על סיגריות. כמי ששבת רעב – לפני 24 שנים שבתתי רעב 19 יום נגד הנסיגה מהגולן, יש לי כבוד והערכה לשובתי רעב. ומתוך שלוש נקודות המוצא הללו, אני שולל את צעדו של גליק – שביתת הרעב עד השוואת המס.

שביתת רעב היא נשק שיש לשמור אותו לנושאים הקריטיים ביותר ולמצבים קשים. הנושא הזה אינו נושא שעליו ראוי לשבות רעב. יתר על כן, נשק שביתת הרעב אינו נשק פרלמנטרי ומוטב שחברי כנסת לא ינקטו בו. לח"כים יש די דרכים לפעולה ודי במות לבטא את דרכם, וכפי שאין זה ראוי שהם יעתרו לבג"ץ, כך אין זה ראוי שישבתו רעב. תפקידם הוא לפעול בכנסת.

* האיכות תנצח – מלבד ההישג האמנותי האדיר של סדרת המופת "בשבילה גיבורים עפים", יש כאן הישג נוסף. לראשונה, תוכנית ברמה תרבותית גבוהה עקפה את הרייטינג של זוועת "האח הגדול". זו הוכחה שאם הטלוויזיה מתאמצת ומשקיעה, האיכות יכולה לנצח את הזבל. נכון, במקרה הזה, בשל האופי הטראנס אטלנטי של הסדרה, ההשקעה אדירה. אבל היא שווה כל אגורה, וניתן לייצר גם סדרות מופת זולות יותר.

* ללמד סנגוריה – קו ההגנה של יובל: הייתי מבולבל.

* ביד הלשון: משואה – בחודשים עבריים ארוכים, בני שלושים יום, היום השלושים נחשב א' ראש החודש הבא אחריו. כיוון שהיום הוא ל' בסיוון, זהו א' ראש חודש תמוז.

בתקופות קדומות, קוּדָשׁ ראש חודש בידי הסנהדרין על פי שתי עדויות של אנשים שונים שראו את מולד הלבנה. הסנהדרין היתה מוציאה את ההודעה, והיא היתה עוברת מיד באמצעות השאת משואות מעל ראשי ההרים, מירושלים לכל חלקי הארץ ועד לבבל.

במסכת ראש השנה במשנה, מתואר מסלול השאת המשואות: "ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם –אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד (את המשואה) עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש."

כמובן שאין אלו כל התחנות, אלא הגבוהות והמרכזיות ביניהן, ובהן – סרטבה (אז סרטבא) שבמורדות המזרחיים של השומרון, מעל בקעת הירדן.

היישוב הקרוב לסרטבה, נקרא משואה, לציון משואת ראשי החודשים שהודלקה על סרטבה.

משואה היא מושב שיתופי של תנועת "העובד הציוני". היא עלתה על הקרקע כהיאחזות נח"ל ב-1970 ואוזרחה ב-1974.

אורי הייטנר

* * *

פרופ' חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ב' – בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם

פירוקה של בריה"מ פתח עידן חדש ובו שני תהליכים מנוגדי כיוון. מחד ירידת מתח ושקיעה בצמיחה כלכלית בארה"ב ומאידך זינוק בצמיחתה הכלכלית של סין. העולם שחי במצב של שתי מעצמות-על הפך ברגע למעצמת-על יחידה. סין פרצה לשווקי העולם תוך מילוי הציווי האלוהי של בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, כלומר תעסוקה מלאה, בחלקה הגדול כפייתית, תוך רמיסה חלקית של זכויות אדם מאזרחיה, יצרה משאבת-ענק של מקומות עבודה משאר העולם המפותח – אמריקה, אירופה ויפן בהציעה מוצרי צריכה זולים במיוחד.

אצלנו קראו לתהליך הזה פעם "כיבוש העבודה" (ע"ע א. ד. גורדון). אלא שבמקרה הזה לווה התהליך בהעתקת מפעלים של חברות ענק אמריקניות ואירופאיות לסין. די קל להתמסר לתופעה, צריכת מוצרים מוזלים מתוצרת סין משולה בנקל לאכילת הפרי האסור מעץ הדעת כי היא גורמת לצבירת חוב לאומי מחד ועלייה במספר הבלתי מועסקים מאידך. הבושה, שהביאה עם אובדנה, לעלי התאנה בסיפור המקראי (בעיניי, החשוב מכולם) מתבטאת באובדן כבוד האדם וחירותו של מחוסר העבודה. בפשטות מכאיבה – נשללת ממנו הזכות הראשונית- לאכול מזיעת אפו שלו. על העניין הבסיסי הזה "יצא קיצפו" של טראמפ, החל ממערכת הבחירות המדהימה שלו, מהלכי חקיקה בשנתו הראשונה, וכלה בכינוס ה-G7 בשבוע שעבר בקוויבק, ובפיסגת סינגפור ההיסטורית השבוע.

טראמפ יצא במחצית 2015 למערכת-על של תשע וחצי שנים (שנה וחצי של מערכת בחירות + שתי קדנציות כנשיא) המורכבת מעשרות מערכות מישנה ואבני דרך המכסות במפת דרכים את כל היבשות. לכל מערכת מישנה מטרה ראשית משלה ומטרות מישנה התומכות במערכות אחרות על המפה.

מערכת-העל מבוססת על יכולותיה של ארה"ב בלבד, תוך מתן אפשרות למדינות נוספות לתרום למאמץ העיקרי מרצונן החופשי. שדות המערכה – הכלכלות המעורבות, כאשר היכולת הצבאית משמשת רק כ"פתיחה" לאופרה עצמה (ע"ע "כוחו של גורל", ורדי)  המנוגנת ע"י התזמורת בלבד במסך סגור, כשזה נפתח – התזמורת רק מלווה את אירועי הבמה.

במקרה דנן "הפתיחה" חולקה ל-4 פרקי אלגרו עם קרשנדו: שתי התקפות טילי שיוט אמריקניים מדוייקים-למשעי בסוריה באפריל 2017 ו-2018, ושני מטסים מרשימים של מטוסי B52 מלווים היטב לאורך חופי צפון-קוריאה.

פתיחת המסך חשפה פריצתה של מערכה המבוססת על עימות סחר בין ארה"ב מול הכלכלות המשמעותיות, שהחלה לא לפני שטראמפ הצליח לרסק את מס החברות הפנימי מרמת-חנק של 35% ל-21% בלבד, מה שמהווה הזמנה שקשה לסרב לה עבור אלפי החברות שנטשו את אדמתן לחזור הביתה. מי בכלל האמין שאיש עסקים א-פוליטי שכזה ("גזען", "רודף נשים", "מחרחר מלחמה גרעינית" וכיו"ב) יצליח להזיז את הקונגרס כולו לבצע מהלך כה ענק?

מאז ירדה האבטלה ל-3.8%, והצמיחה קפצה למעלה מ-4% – דו"ח חלקי וזמני. למרות הישג זה רחוקה מאד אמריקה מחוף מבטחים. הנתון המשקף נכוחה נמצא ב"שיעור ההשתתפות בעבודה" הנמוך וזה חווה ירידה נמשכת וחמורה בכל שנות אובמה למעט האחרונה. הבעייה נעוצה בקושי העצום להעלות בחזרה את שיעור ההשתתפות בעבודה תחת דמוקרטיה "נאורה" – שדואגת לבלתי מועסקים מכל סיבה שהיא. בארה"ב הגיעה התופעה לממדים מדאיגים עם שיכלול הקצבאות הממשלתיות בצורת תלושי מזון, סיבסוד מלא וחלקי של ביטוח בריאות וחינוך. קל מאוד להתרגל וקשה מאד לוותר על כך.

יתרה מזו, שיעורי השתתפות נמוכים מחבלים באושיות הדמוקרטיה, כמאמרו-חידודו של ג'ורג' ברנרד שאו: "ממשלה השודדת מפיטר כדי לשלם לפול יכולה לבנות על תמיכתו של פול." סימנים מובהקים לחידוד שאו ניכרים משמעותית במערכות הבחירות בארה"ב. טראמפ רואה בעצירת התהליך המסוכן – משימת חייו, מתנגדיו רואים בעצירתו הוא מטרה-מקדשת-אמצעים.

אסטרטגיית הלחימה הכלכלית של טראמפ מבריקה. יש בה שילוב של כלכלה עם תורת המשחקים, הרואה ביריב מטרה שיש להביסה תוך ניצול מלא של תנאים בלתי-שיוויוניים. כלומר, אם אני גוליית הענק ויריבי הוא דוד הזעיר והמהיר, אז למדתי מהמקרה ההוא ועליי לרתק אותו לסביבתי ולנתקו מאפשרות תימרון כלשהי. רק אז, בפירפורו, מקריאים לו את כללי המשחק.

תרגום: אחרי עבודת מטה מאומצת של משרדי האוצר והמסחר, שלמדו את המאזנים הלאומיים של כלכלות העולם ובמיוחד את המאזנים המסחריים מול ארה"ב, התברר שארה"ב נמצאת בגרעון מסחרי בסדר גודל של כ-600 מיליארד דולר לשנה, 375 מזה מול סין!

חישוב מורכב, המבוסס על גידול שנתי של נפח הסחר העולמי שנעשה בדולרים, מראה שחייבים להקטין את הגירעון הזה לתחום ה-300 עד 350 מיליארד דולר לשנה. חלקה של סין בהקטנת החוב צריך להיות כ-200 מיליארד דולר לשנה, ואליו צריך להגיע תוך שנתיים. גם חלקה של אירופה בהקטנת הגרעון אינו קטן, במיוחד קשה מצבה כאשר היא נמצאת במצבי גירעון פנימי מול גרמניה. אין ספק – עיקול טקטוני במהלך הנסיעה בשבילי גן העדן של שוטים שנסללו בהנהגת הנשיא אובמה ע"י הזרמות כספים ענקיות של למעלה מטריליון בשנה!  אגב, זו פגיעה חמורה כפליים בדמוקרטיה, כי הכספים האלה ניתנים לפול מבלי לשדוד אותם מפיטר... ואז בסיבוב הראשון פול קונה חלק מצרכיו מיבוא וחלק מפיטר המופתע מאהדתו החדשה למימשל הנדיב ומעניק לה את תמיכתו. איפה ברנרד שאו שצריכים אותו דחוף.

משימתו הראשונה של טראמפ בפרק א' היא כפולה: ריתוק הדוידים הקטנים אליו ופירוק איחודי מדינות לדוידים בודדים. כך בוצעה הכרזה על הטלת מכסים – 35% על פלדה ו-10% על אלומיניום של יבוא לארה"ב. אלה שני מרכיבי יסוד חיוניים בסקטורים רחבים כמו בניין, רכב, מטוסים, תחבורה, נשק מכל הסוגים, ומה לא. הסינים היו ראשונים לנחות בוואשינגטון, להצביע על טעות דפוס? כשהתבררה האי-טעות הם שלפו את המיסמך המודיע לבני שיחתם על מכס ברמה דומה על מוצרי יבוא מארה"ב ברמה זהה של 3 מיליארד דולר. כשבישרו להם שארה"ב מטילה מכס נוסף של 10 מיליארד, כבר הגיעה משלחת רמת דרג שהעלתה את הנפח בצורה דומה עד שלאחר ימים ספורים של תחרות דמויית מכירה פומבית נעצרו הסינים על כל 150 מיליארד היבוא מארה"ב, כאשר נערי האוצר-מסחר האמריקני העלו כבר ל-200!

כאן כבר הבינו הסינים איך נראה משחק עסקים בלתי שיוויוני – וביקשו טיים-אאוט. במקביל החל שטף נשיאים ורוה"מים מאירופה לפקוד את טראמפ בבית הלבן לביטול רוע הגזרה. כתוב ליבם ביין הוא שלח אותם אחד-אחד (מקרון, מיי, מרקל, טרודו וכיו"ב) לזובור דומה אצל אותם נערים הנ"ל, שבינתיים צברו ניסיון מהתרחיש הסיני. כולם שבו הביתה דואבים. בינתיים אין חזרה למצב אפס – המכסים על הפלדה ואלומיניום בתוקף!

מה עושים? מזמנים פגישה של ה-G7 אצל טרודו. עוד נחזור לשם.

הסינים בדרכם במעלה מוצרי היבוא האמריקני עליו יטילו מכסים, הגיעו למוצרי החקלאות, שם כבר כבדה נשמתם, אבל כשהגיעו למוצר האחרון – פולי סויה, נעתקה נשמתם – לאלה אין תחליף והם מקור החלבון העיקרי לעמם המונה כמיליארד ושליש. זה פרק הסיום של הסיפור "חוץ מזה מרקיז, הכול בסדר."

לזה יש כבר השלכות טקטוניות משל עצמן. בשלב הזה של האופרה מופיע לפתע שחקן חדש-ישן: קים-און-ג'ונג. הצעיר הזה בכלל לא רצה להיות דיקטטור אכזרי, אלא מאי, סבו ואביו החליטו שעל מנת לשרוד הם זקוקים למטרייה גרעינית עצמאית משלהם כתעודת ביטוח. ארה"ב, בתקופות קלינטון, בוש הבן ואובמה, ניסו ללא הצלחה להניאם מרעיון נואל זה והם שיטו בהם כאשר סין היא זו המשלימה להם את מנת המזון "הצנועה" ממילא כתגובה על סנקציות כלכליות. אבל איך תעביר סין אליהם מזון עתיר חלבון כאשר נתיב פולי הסויה ייסגר או יעלה לסין במחיר כפול כתוצאה מהמכס?

יש לשער שאת בשורת איוב זו העבירו הסינים לקים הצעיר בלוויית צוות רפואי מתאים. אחרי הכול, אפילו עם מדוכא זה שישה וחצי עשורים יקרוס מרעב וממחלות-מיעוט-חלבון ולך תדע למה מסוגלים מפרפרי-גסיסה. ואז, כמעט כמו שעון שוויצרי, בא האיתות המצופה מפיונג-יאנג. קים מבקש להיפגש עם טראמפ. יש לשער שנתנו לו לחכות יום יומיים בכדי לראות אם בבקשה האמיתית, להבדיל מזו בתקשורת, יש סימני תחנונים. כשזו הגיעה מלווה בתחנוני נהי כבר נקבעה תוצאת הקרב – נוק-אואט אמריקני לקים ולפטרוניו מסין. כל השאר כבר נשאר בידי התסריטאים איך להפוך את ההצלחה ההיסטורית לפרקי האופרה בבימת סינגפור. נותרה עבודה רבה לפירוק מוחלט של מדינת גרעין מגרעינה אבל התהליך הזה עובר להנהגתם של פומפאו ובולטון ואילו טראמפ יתפנה להמשך מערכת העל שלקח על עצמו אלא שמכאן והלאה צריך לסמוך עליו שיידע  לנצל את ההצלחה ולהגביר את האי-שיוויון במערכות הבאות לטובתו.

טראמפ בישל את קים-און-ג'ונג למנצח ענק על-תנאי והוא, שיילך בדרך שסלל לו. כלומר פירוק מוחלט ומבוקר של כל מערכות הגרעין וביצוע תהליך בניית מדינה מהיסוד א-לא תכנית מרשל מודרנית שתיקרא כנראה "פומפאו-בולטון" או בסדר הפוך.

הוא אפילו לא יצטרך להתחנן בקונגרס שיקציבו לו תקציב מיוחד, הוא פשוט ישתמש בחלק קטן מההוצאה השנתית להחזקת ה-32 אלף חיילים בקוריאה הדרומית (30 מיליארד לשנה),  להשקעות ענק במדינה המתחדשת מצפון.

אז פתאום יגלה, אותו כתב מהטלוויזיה שלנו, ששאל את טראמפ שאלה מגעילה על רודן צמא דם, מדוע טראמפ לא טרח לענות לו אלא בניפנוף אצבע. לא הייתי מזכיר את הכתב הזה אלמלא עמיתי בארה"ב, מהחברה לה אני בונה מודלים מתמטייים לאופטימיזציה בענף הלול, שאל אותי היום לגביו, בהביעו תמיהה על שאלה עויינת לנשיא שעשה כה רבות למעננו (ירושלים בירת ישראל, שגרירות וכו').

תשובתי תיחסך מנייר זה. אגב, פרשן אחר שלנו, הסביר אתמול ברדיו שמיזכר ההבנה עליו חתם בזמנו הנשיא קלינטון עם סבו של קים הכיל משפטים דומים להפליא לזה החדש מאתמול... מה שהוא שכח לציין שקלינטון לא בנה אפילו מגדל אחד לרפואה, כאשר אצל טראמפ הפסיקו לספור אחרי 99 כי לא היה מקום לסיפרה שלישית...

טראמפ לא יצא לטיסתו ההיסטורית מקוויבק לסינגפור שטופת השמש האביבית לפני שהותיר את טרודו וחבריו פעורי פה מנטישתו אותם, ובלי חתימתו על מיסמך הסיכום. בימים הקרובים נהיה עדים לזחילה שקטה לאחור של מכסי המגן שלהם על ייבוא מארה"ב, עליהם הצהירו קבל עם ועדה. במקרה הטוב מבחינתם, אם יתנהגו יפה, הוא ייתן להם כמה פרוייקטים בבניית צפון קוריאה חסרת הגרעין, אחרי הכול, הם הפסידו עשרות מיליארדים עם פרישתה הרועמת של ארה"ב מעסקת המאה האיראנית.

גם האיראנים גילו לאחרונה ש"גבעת" קים-און-ג'ונג "אינה עונה."

מערכת-על – בעיצומה.

פרופ' חובב טלפז

* * *

ארנה גולן

חמש נשים דוברות אל הסופר שברא אותן

חמש נשים מסיפורי הקובץ "חופה"

מאת שמאי גולן

באו בשנת 2004 לדבר אליו ומינו אותי, רעייתו, לדוברת שלהן בערב לכבודו

הדברים מתפרסמים כאן במלאת שישה חודשים (כאובים) לפטירתו

ולוואי ויכולתי לייצג אותן בפניו גם היום

שמאי גולן יקירנו,

אנחנו, נירה, אודליה, קלארה, ניצה ורות, אחדות מן הנשים שבראת בספרך "חופה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, 1984), ואשר את סיפור חיינו פרשת כה יפה לעין-כל, התכנסנו כאן היום עם שאר המוזמנים לרגל יובלך. באנו להודות לך על שהענקת לנו חיים, אבל גם להשיח את אשר עם ליבנו. הזמנו גם את שאר הנשים שבספריך, אבל הן טענו, שאנחנו בוגרות ומנוסות יותר במונולוגים.

אם לומר את האמת, והרי זה מה שדרשת מאיתנו תמיד, כיוון שחששנו להופיע בפניך, שהרי אתה יוצרנו ומקיימנו להפליא, פנינו לרעייתך, שהיא תייצג אותנו היום. שהרי אינספור פעמים היא שמעה את ידידיך אומרים לה בחיבה, אבל גם באירוניה מוסתרת, שהיא-היא האישה שבספריך. ותמיד זו היתה ספק מחמאה ספק עקיצה. אמרנו לה, שזו הזדמנות בעבורנו להוכיח, שיש לנו זהות עצמאית משלנו, ושאין זו זהותה שלה, ושהיא אינה אחראית לנו. ואתה רואה, כפינו עליה עד שהסכימה.

יקירנו, הענקת לנו דמות כנשים, וחננת אותנו, למרות השוני שבינינו, בכוח וביופי, ובחשיבות לאין קץ בחיי הגברים שלנו. גם גילית הבנה לנסתרות שבנפשנו, והזדהות עם כאבנו, עד שהשתוממנו לעיתים, מניין לך, כגבר, הבנה זו. אבל, זכור-נא, דווקא משום שהצגת אותנו ככוח מכריע וגורלי בחיי הגברים שלנו, ידעת גם לשלול מאיתנו לפעמים את חמלתך, ולעשות אותנו אז לכוח כובל, מקפיא וממית, המנפץ את החלום הגברי.

רק עתה, עם קריאה חוזרת בספרך, הבנו עד כמה מורכבת תלותם ההדדית של הגבר והאישה ביצירתך, ועד כמה הם מהווים, זה לזה, כוח מחייה או משחית, הכול לפי מצב יחסיהם ואהבתם. ובכל זאת הגבר הוא הכוח המניע, השואף, המנצח או נכשל. הוא תמיד המרכז ואילו אנו, הנשים, פונות אליו ושואבות את תחושת קיומנו ממנו, כחמנייה הפונה אל השמש. בלעדיו אין אנו יכולות לעמוד. ומדוע? סלח-נא לנו על דברינו, שהרי אך יצירות-כפיך אנו, אבל נראה לנו, שמרוב שהתרכזת בעולמו של הגבר האוהב אותנו, קורה שלא בנו תלוי גורלנו – משום שלא הענקת לנו עולם אוטונומי שלנו ומשלנו.

אם ננסח זאת במינוח הפופולרי היום, ושלא היה מקובל בזמננו, הרי שאנו הנשים באות מכוכב "נוגה" החיוור, חסר האור, ואילו הגבר בא מ"מאדים" העז והאוטונומי. הוא לא רק הגבר שלנו, שאנחנו נתונות כל הזמן במאמץ נואש לפענח אותו, להגיע אליו ולרתק אותו אלינו, אלא שיש לו תמיד עולם אוטונומי משלו, אחר, נסתר מאיתנו, גבוה יותר, רוחני יותר. הוא מתואר כאלבטרוס המבקש לעוף, או שהוא מבקש להנמיך ולהכות שורשים באדמת הקיום הרופפת. אמנם, נגזר עליו להיכשל בכך, אבל אז הוא כ"גיבור הטרגי".

ואילו אנו, שמאי יקירנו, מי אנו? אנחנו שואבות את כוחנו ואת עולמנו או מן המיניות הנשית, המושכת והמפתה, או מן האבות שלנו, המקנים לנו שורשים, ידע, מסורת או מגע עם הנסתר. כלומר, מן השושלת הגברית. ואף זאת, המהות הנשית שלנו, היודעת להיאחז בקיים ולהכיר במיגבלותיה של המציאות, הופכת עם הזמן למגבילה ומצמצמת את הגבר לפי הרגשתו, וכך גוררת אותו אל כישלונו. שמחנו לראות שאתה מעניק לנו השפעה גדולה על חיי הגבר שלנו, אבל למה זה  הופך למגביל וכובל?

מדוע? שמנו לב, שבראת אותנו בצעירותנו, בראשית מגענו עם הגבר המיוסר שלנו, והוא תמיד נושא בליבו מטען של כאב, כמושא מושלם של כמיהה, של רכות, תמימות ותשוקה, כמקור ההיאחזות בחיים. אבל בתהליך הכאוב של התבגרותנו כנשים, עם בוא האימהות או המחויבויות, האמורות לעגן את הגבר שלנו בקיום האנושי, הרגיל,  אנחנו הופכות בעיניו למייצגות את הסדר המעיק של הקיום. אז אנחנו נעשות לגורם כובל, המרחיק את הגבר האהוב עלינו מן העולם ה"אחר", הפנימי שלו, כובלות את "האלבטרוס הנוסק" ושואף החופש, ומעוררות בו תחושת אפסות, חוסר אונים, וכישלון כתולעת. לגביו, אנחנו הופכות אז לנטל, למקור הבריחה אל מקום אחר, למרות שנגזר עליו מעצם מהותו שלו שלעולם לא יוכל לממש את כמיהתו לברוח, כל כך הוא קשור בנו.

אולי לא נתת את דעתך על כך, שאנו הופכות לנטל ולגורם הדוחף את הגבר אל ההרס העצמי, דווקא משום שאנחנו בעלות כושר להיאחז במציאות ולשאת את עולה. לכן אנחנו, בניגוד לגבר שלנו, מייצגות את נורמות-העל התובעניות, שהגבר עצמו שואף אליהן, ושאולי יכלו להצילו, אך הוא אינו מסוגל לממשן, משום שנדמה לו, שהן גוררות אותו לוויתור על משמעות החיים האמיתיים שלו ולכן גורמים לו לתחושת אפסות. ולאן יברח? מעצמו אל עצמו. הוא בורח אל אפשרות חדשה של קיום, הנדמית לו כמתגלמת בחופש מוחלט. והיכן? בצעירות מדומה או בחופש, או בנשים צעירות אחרות. אין הוא יודע שמעצם שורש נפשו, אפשרויות אלו סגורות בפניו. ולכן, כשכמיהותיו מתנפצות, הוא רואה בנו את המקור לאסונו, נגרר לתחושת כישלון ותודעת חטא, ובסופו של דבר – הוא מגיע אל ההתאבדות הנפשית או הפיזית.

נירה, מן הסיפור הראשון והמרכזי "חופה", שפרש את סיפור נישואיה ליואל, רוצה לבשר לך שכבר בגרה מאז נשאה את המונולוג שלה, וגם בנתה לה עולם אוטונומי משלה, ועכשיו היא ניסחה זאת טוב מכולנו, שהרי תמיד הצטיינה בכושר הניסוח וכך אמרה:

בראת אותנו בצעירותנו כפתח הצלה לגבר שלנו, הצלה מן הפצע האנוש, אך מכוסה היטב שבנפשו. אבל אתה גם בראת אותנו כהצלה זמנית, תובענית, אשר – מתוך אכזבה מן הגבר הבורח, שאינו מסוגל להתגבר על הפצע שבנפשו – נעשית גם בוגדנית, מרה, קשוחה ואירונית, שהרי אין לנו עולם מלבד הגבר שלנו. וכך בסופו של דבר אנחנו הורסות אותו, והוא – נסוג אל השתיקה ואל הפצע שנפער בו.

ומהו הפצע שבנפשו? לרוב מקורו הוא בעברו שבשואה, אבל, להבנתנו הדלה, הוא מצוי בשורש נשמתו, והשואה העצימה אותו מאוד. כשהתכנסנו כולנו והבנו שעדיין אנחנו שקועות עד צוואר בניסיון לפענח את הגברים שלנו, תהינו מהי משמעות השואה לגבי הגברים שלנו. שהרי עתה, כשאנו רחוקות כבר מן הסבך שבו סיבכת אותנו בידיך הספרותיות האמונות, אולי נוכל להבינה.

קלארה, שהיא הבוגרת בינינו והיא באה אלינו מן הסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן", וגם היא היחידה שעברה בגופה ובנשמתה את אימי השואה, נטלה עתה את זכות המונולוג ופתרה לנו, כמדומה, את החידה.

ומה הסבירה לנו קלארה? הרוצה אתה לשמוע? שהרי מי אנו שנספר זאת לך, והרי אתה כתבת אותנו? ובכן, השואה, כך אמרה, גרמה או העצימה את קוטב הפחד ואת אימת הכישלון, והמשיכה למסתורין השולטת בגבר שלנו, והפכה אותו לקוטב האשם והמוות, קוטב ה"תנאטוס". מנגד, עז בו הקוטב האחר, של יצר החיים, התשוקה למגע עם האישה ורצון ההמשכיות, קוטב ה"ארוס". ולכן, כשההיאחזות בחיים, שאנו מציעות לו ומאפשרות לו אותה, קשה עליו, מחניקה אותו, מנוגדת לשורש נשמתו האחר, הפצוע, הוא בורח תחילה אל המקום הרופף, הבלתי מחייב, אל המקום המסמן התחלות חדשות, אל "ארוס" משוחרר מכול. אבל, כשהוא נוכח לדעת, שהבריחה שוב מביאה אותו אל "ארוס" כבול על ידי המחויבויות המעיקות שבחיי היום יום, אלו  המטביעות אותו במציאות האנושית, אין הוא יכול לעמוד בה. אז נפער בו הפצע שאין לו מרפא, ומתוך תחושת הכישלון והאפסות, ומתוך תשוקת מוות, הוא גורר את עצמו בעקשנות ובעקביות, הגובלות לעתים בטירוף, אל אובדנו.

לכן, את אודליה, שבאת אלינו מהסיפור "חופה" כצעירה שבה ניסה יואל למצוא מיפלט וחיים,  אמרה אז קלארה, וליטפה את ראשה של אודליה ברחמים רבים, אל תאשימי את עצמך במותו של הגבר שלך, שהרי לא יכולת להצילו. את, שבאת מעיראק, וצמחת בעולם שידע את הגורל היהודי, את החולשה והפרעות, את שלשלת המסורת וההמשכיות ואת האמונה במופלא, את היית לו הצלה שתאמה את כאב השואה שבו. אבל בהכרח היתה זו הצלה זמנית, נערתי. שהרי, כאשר ביקשת לממש את האהבה כמחויבות, כקבלת עולו של הקיום האנושי, נוצח הארוס הסוער על ידי תשוקת המוות שלו.

ואילו את, ניצה, שאף את באת אלינו מסיפורו של ניילבן והיית לאב ולבנו כניצת פרח שנפתח ואחות רחמנייה, שיכלה לרפא את פצעיהם, גם את היית בהכרח הצלה זמנית, מדומה, ולכן גם קורבן של סבך התשוקות והכמיהות, וגם של הגורל שלנו היהודי.

והמבוגרת שבינינו, רות, שבאת אלינו מן הסיפור "שנת השתלמות", מה את אומרת? רות טוענת, שהיא נעשתה למייצגת המובהקת של הנשיות הקשוחה והתובענית, רק משום שכמיהותיו הסותרות של בעלה הרסו את תשתית חייהם. אמנם, היא הבינה אותו טוב יותר כשקראה את סיפורך "שנת השתלמות", שבו היא מוצגת כהרסנית, אבל גם אז היא ידעה בעומק ליבה, שהבחירה לא היתה בידיה ולא היתה זו אשמתה. גורלה באמת נקבע על ידי בעלה.

וגם לא נרחיב על נירה, שבמונולוג הנהדר וקורע הלב שלה, יצרת אותה בעוצמה ובשנינות מילולית, ונטעת בדבריה סמליות עמוקה, שהיא עצמה לא היתה מודעת לה. רק נאמר, שבסופו של דבר, בראת אותה כייצוג של נשיות לא מפותחת ביותר, שהרי תחושת ה"עצמי" שלה שאובה ממיניותה הלא-בוגרת, או משורשיו של אביה, שהוא הגבר היחיד שידע להשליט את יצר החיים העז על הכמיהה למסתורין ולמוות. אבל היא גם זו, שמתוך קינתה האירונית-מרירה על הזוגיות שהתפוררה, נבנית התפיסה, העולה מכלל יצירתך, שבעולם זה שבראת למעננו, אין סיכוי למפגש מרפא, שיהיה פשוט ועם סוף טוב  בין המהות הגברית לזו הנשית.

קלארה סיפרה לנו, שהיא שבה לא מזמן מרוסיה, מסנט-פטרבורג, לשם נסעה במיוחד לרגל העלאת מחזה לפי הסיפור שבו היא מתקיימת, ושם צפתה בדמותה, כפי שהועלתה באמנות מצמררת על הבמה, בתיאטרונו הנודע של לב דודין, והצגה זו עוררה בה חשבון נפש נוקב. דמעות עלו בעיניה, היפות עדיין, כשסיפרה כמה אהבה וריחמה את ניילבן שלה, שכשמו – הציע לה, תחילה, חיים חדשים, והיא אכן העניקה לו חיים. אבל מתוך הקונפליקט שבנפשו, בין שני הקטבים, הוא שגרר את עצמו אל אסונו. ואילו היא, ששאפה חיים וחשה כיצד הגורל היהודי רודף אותם גם בארץ המיוסרת הזאת, ביקשה להימלט על נפשה. אבל ביצירתך, שהרטיטה את ליבנו, היא הוצגה מבעד לעיניו המיוסרות של הגבר שלה, כמייצגת נשיות אנוכית, בוגדנית, חסרת חמלה, המעיזה ליטול את גורלה בידיה, ונשפטת בחומרה לגורל של עקרות וניכור. והלא היא ביקשה להצילו מן הפצעים שבנפשו ובגופו. אמנם קלארה הופתעה והוחמאה לגלות את דמות האישה הפטלית שהענקת לה, אבל היא הרי רק ביקשה את ויתורו של בעלה הקשוח, ואת חמלתך כיוצר. והרי אתה יודע היטב גם לחמול!

ומי היא האישה שלא הכזיבה? הלא היא לאה של רוזנברג הזקן. היא הצטרפה אלינו ברגע האחרון מן הסיפור "הפגישה", וטענה בלהט, שכוחה היה דווקא בכך, שלא ביקשה דבר מן הגבר שלה ולא תבעה ממנו דבר ולא הכבידה עליו כלל. על כן, גם מועט כל כך מקומה בסיפור. ואילו הוא – לא ממנה, אלא ממכונות הברזל שבבית החרושת שאב את הכוח להתמודד עם פצעי חייו. לכן הוא היה עשוי לנצח בזקנתו את הצעירים האלימים, ולהתנער מן העפר.

ובמה נסיים את ברכתנו?

נודע לנו שאתה מצוי עכשיו בסיומו של רומן חדש שכתבת, שפרקים ממנו כבר פרסמת. הרשה-נא לנו לברך אותך בענווה, שהרי אך מן המילים שלך נבראנו, ולאחל לך שיהיה ספרך החדש טעון, מורכב ובעל עוצמה כמו הספר שבו כרכת אותנו יחדיו. ואנא, שמאי יקירנו, צייד-נא את הנשים שבו, שוודאי יתכנסו עמנו לקראת יובלך הבא, ביתר כוח מציל, מרפא ואוטונומי, ובייחוד – הענק-נא לגברים יכולת לשאת את מגבלות הקיום האנושי וכאביו. ואולי אז, במיפגש ביניהם, ואפילו יהא המיפגש סבוך ומורכב, אולי הם יזכו להתגבר סוף-סוף על אימי השואה ועל סבל הגורל היהודי, והקיום האנושי. או אז הם ייאחזו באהבתם וייטעו יחד שורשים בארץ הכואבת והמיוסרת הזאת. הלוואי.

תודה!

* הדברים כונסו בספרי, "גבריות, נשיות ומשא הזהות – שאלות של מיניות וזהות בספרות הישראלית", הוצאת עקד, 2010, עמ' 187-192.

ארנה גולן

* * *

יצחק שויגר

טיול שנתי

בבית הספר התיכון בחלם היתה מסורת נפלאה שבכל פעם שמגיע הקיץ יוצאים בוגרי המחזור שגמר את התיכון, לטיול שנתי. ואמנם גם בוגרי המחזור השנתי נשוא סיפורנו, ועוד בטרם יצאה שנת הלימודים, התבשרו כי השנה באופן יוצא מן הכלל, היטיבה הנהלת בית הספר עם תלמידי השנתון המדובר בשל הצטיינותם היתרה והחליטה כי השנה יצא הטיול השנתי לוורשה עיר הבירה של פולניה ומחוז ומושא חפצם של כל צעירי חלם אשר מאסו בחיי הכפר המשעממים וחסרי הסיכוי.

חלק ניכר מבוגרי בית הספר החליטו להשתמש במסווה הטיול השנתי ולערוק או אם אפשר לברוח מחלם, ומיד עם הגיעם לוורשה החליטו פשוט לערוק ולברוח עד כמה שרגליהם תשאנה אותם ולהיעלם בעיר. בתוך כך נקבע מועד הטיול לוורשה באחד מימי הקיץ של אז. מקום הכינוס של צעירי בית הספר נקבע ליד גדר בית הספר אשר גבלה בחורש שצמח פראי ליד בית הספר. בשעה היעודה התחילו התלמידים להיאסף. חלקם באו עם ציוד אישי ליום אחד עם ממתקים שנתנה להם אימם וכיוצא באילו. וחלקם באו עם מזוודות וניכר עליהם שהחליטו לברוח מחלם אחת ולתמיד. 

כולם הגיעו ואף המורים.

ומי לא בא?

האוטובוסים, שהיו אמורים לקחת את הצעירים לטיול. שכן זאת הדרך היחידה לעזוב את חלם מפני  שהרכבת אינה מגיעה אליה.

היכן האוטובוסים? שאלו כולם, ואף המורים והמלווים של הטיול.

לפתע התברר למטיילים כי איש לא הזמין את האוטובוסים.  מה הם חושבים עצמם מנהלי הבית הספר? תמהו התלמידים. הם הרי הבטיחו שיהיה טיול וקבעו תאריך ומי היה צריך להזמין את הרכב? ברור שזאת האחריות שלהם. כך רטנו רבים. והנהלת בית הספר עמדה בשלה. נכון, הבטחנו טיול, וורשה מחכה לנו. אוטובוסים לא הבטחנו, מפני שאין לנו כסף לממן את הנסיעה שהיא מאוד יקרה וכיצד בכלל העלו התלמידים על דעתם שבית הספר הבלוי הזה שבקושי משלם שכר למוריו, יעניק לבוגריו טיול שנתי מפואר שכזה. על חשבון מי?

האווירה התחילה להתלהט. המורים נסו על נפשם ובוגרי בית הספר נכנסו לתוך בניין בית הספר, עלו על הגג והודיעו לכל מי שרק רצה לשמוע. אנחנו נשארים  פה עד שייקחו אותנו לוורשה. לא אכפת לנו מי ישלם, מגיע לנו טיול. וזהו.

הלילה ירד על חלם והתלמידים נשארו בבית הספר ונעלו את שעריו. המורים והמלווים ובני המשפחות הלכו כולם לביתם ואילו התלמידים המרומים נשארו על גג הבניין.

לעת בוקר הופיע מנהל בית הספר ודיבר אליהם שיפנו את הבניין ויחזרו לביתם, תוך הצטדקות על הטעות ובקשת סליחה. כשהתקרב לבניין נענה במטר של פצצות מים מסריחות שהתלמידים הכינו מעיתונים ישנים ומים מעופשים שהיו במיכל על הגג. נוטף מים מעופשים. נמלט המנהל על נפשו.

וכך נהגו התלמידים לגבי כל מי שניסה להתקרב אליהם. עוד התברר, למגינת ליבם של המנהלים ובני המשפחות, שמיכל המים המעופשים הוא גדול מאוד וגם מלאי העיתונים הישנים אינו קטן וזה מבטיח קרב ארוך ונוטף מים עד שיתרצו. כל מיני יועצים הובאו על ידי הנהלת בית הספר לטובת שכנועם של התלמידים העקשנים. והם בשלהם. או טיול לוורשה או מים מעופשים על הראש.

"אנחנו נישאר עד שנמות. לא רוצים לאכול לא לשתות ואל תביאו לנו שום דבר להחיות את נפשנו. רק באוטובוסים חשקה נפשנו ואם אפשר שיהיו עם מיזוג אוויר וכיבוד קל כיאות לבוגרים המצטיינים, שכל כך דאגתם לשבח אותנו וגם הבטחתם לנו טיול שנתי כל שנה. הבטחה שלא קיימתם מעולם. וזאת ההזדמנות האחרונה שלנו לטיול שנתי." כך אמרו דוברי התלמידים שנבחרו על ידי עצמם בבחירות חשאיות ומיידיות.

איש לא הצליח לשכנע את המפגינים להפסיק לזרוק את פצצות המים המעופשים על כל מי שהתקרב. יועצים מיוחדים מכוחות העילית של הצבא הפולני הוזעקו למקום, יחד עם פסיכולוגים משטרתיים, ושום דבר לא הועיל. חלקם יעצו לזרוק על התלמידים פצצות מים מעופשים, וכך הובאו למקום טנקרים מלאי מי ביוב  ומאות שקיות נייר ואנשי המשטרה מילאו את השקיות במים המסריחים והתקרבו לבניין כדי לזרוק את השקיות על התלמידים. חלק מהשקיות לא הגיע למטרתו  ואף נשפך על השוטרים שהפכו בעצמם לפצצות סירחון נוטפות מים.

עצה נוספת היתה לשלוח באוויר יוני דואר ולקשור להם זנבות של נייר ולהבעירם. מתוך כוונה להבעיר את מלאי העיתונים שיש לתלמידים על הגג. גם שיטה זאת לא צלחה ובמקומה נדלקו ערימות העיתונים הישנים והשקיות שהובאו למקום על ידי הכוחות המיוחדים וכאשר ניסו לכבות אותם עם המים מהטנקרים שבמקום. הריח של הביוב גרם להתעלפות של השוטרים והם נזקקו לאמצעי החייאה מיוחדים שהובאו למקום.

שבעה ימים ושבעה לילות נמשך הדו שיח של פצצות הסירחון.

למקום הובא יועץ מיוחד שיש לו עבר בניהול משא ומתן עם פושעים וחוטפי ילדים. איש גבה קומה, מזוקן, עם פרצוף של פרנקנשטיין. לאחר שעיין ובדק וראה ודיבר ושמע, הוא הלך לרכב שלו והוציא אלת בייסבול שקיבל מתנה מאביו המנוח, שהיה שגריר ארצות הברית בוורשה וקיים רומן אסור עם פולנייה שהיתה רקדנית בבית זונות פולני שהיה ליד השגרירות.

הוא חבש את הכובע שקיבל יחד עם האלה והלך לכיוון הבניין. שום דבר לא עצר אותו. מטר פצצות המים המעופשים לא הזיזו לו אפילו שערה בשפם האימים שהיה לו. הוא עלה לגג פרץ את הדלת בבעיטה והתחיל לחבוט בתלמידים ללא הבחנה. תוך מיספר דקות הוא שבר לכמה מהם את הרגליים והידיים, והשאר נמלטו כל עוד נפשם בם. כוחות ההצלה עלו למקום והובילו את הנחבלים לבית החולים כדי לטפל בשבורי הגפים.

"כך צריך עשות למפירי סדר," רטן. מי שרוצה ויש לו עוד כוח שיפריח עפיפון.  

יצחק שויגר

* * *

יואל נץ

שבחי הקורא האלקטרוני

לְתּוֹלָעֵי סְפָרִים שְׁפוּטִים אַךְ בְּלִינְדֶרִים כָּמוֹנִי,

שֶׁמִּתְקַשִּׁים לִקְרֹא בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל דְּפוּס –

שׁוֹמֵר סוּמִים הַשֵּׁם קָרַן עָלֵינוּ אוֹר גָּנוּז,

וּבְחַסְדוֹ בָּרָא אֶת הַקּוֹרֵא הָאֶלֶקְטְרוֹנִי.

לְמִי תּוֹדָה? לְמִי בְּרָכָה? – עִם שַׁחַר הַמִּילֶנְיוּם,

בִּפְרוֹס הַפָּרָדִיגְמָה שֶׁל עִדָּן הַמַּחְשֵׁבִים,

אַךְ קְלִיק עַל גוּגְל – וְיַדְעָן בִּן-רֶגַע כָּל אֱוִיל,

וּמִי צָרִיךְ לִשְׁקֹד עַל לִמּוּדִים עוֹד, לֹא עָלֵינוּ...

מָה הֶעָתִיד צוֹפֵן לָנוּ בְּרוּחַ וּבְחֹמֶר?

רְאוּ: הִנֵּה יָמִים בָּאִים – הַסֵּפֶר יֵעָלֵם!

נָהָר הַזְּמַן שׁוֹצֵף בְּאָפִיקוֹ, חֵרֵשׁ-אִלֵּם...

נִפְנֶה נָא לְאָחוֹר: מָה דּוֹר לְדוֹר הִבִּיעַ אֹמֶר?

הִנֵּה, עִדָּן יָשָׁן חָבוּי מֵאֲחוֹרֵי הָאֹפֶק –

הָאוֹתִיּוֹת צוּירוּ אָז בְּנוֹצָה וּבְמִכְחוֹל;

הָאֲצִילִים דָּחוּ דְּפוּס גוּטֶנְבֶּרְג מִכָּל וְכָל:

סְפָרִים שֶׁל דְּפוּס לְסִפְרִיָּה? – בְּשׁוּם פְּנִים וְאֹפֶן!

וּבַיָּמִים אֲשֶׁר קָדְמוּ לְגוֹפָנֵי דְּפוּס בֶּלֶּט

גָּאוֹן אֶחָד הִמְצִיא קִפּוּל דַּפִּים עֲבוּר קוּנְטְרֵס,

וְכָךְ אִפְשֵׁר שׁוּב לְעַיֵּן בְּתֹכֶן מִתְפָּרֵס

לְאֹרֶךְ מְגִלָּה שֶׁל קְלָף קְשׁוּרָה וּמְגוּלֶלֶת.

וּמִלּוּחִית חֵמָר – מַדְּעָן-חוֹקֵר מַבָּט נוֹעֵץ בָּהּ –

נָשׁוּב לְהִתְאַבֵּל, וַי, עַל הַסֵּפֶר שֶׁיָּמוּת...

רוֹמָן, סִפּוּר, שִׁירָה, בַּלָּשׁ, הַרְפַּתְקָאוֹת, הָגוּת;

נִיחוֹחַ דְּיוֹ שֶׁל דְּפוּס, דִּפְדּוּף, לִקּוּק הָאֶצְבַּע...

נֶחָמָה פּוּרְתָא שֶׁיּוֹאִיל הַכֹּל-יָכֹל-רַב-חֶסֶד:

סְפָרִים שֶׁיִּוָּתְרוּ לָנוּ הֵם סִדּוּרֵי תְּפִלָּה,

מִפְּאַת אִסּוּר חַשְׁמַל בְּיוֹם שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת;

וּבְאָרוֹן הַקֹּדֶשׁ עוֹד תִּשְׁכֹּן הַמְּגִלָּה.

יואל נץ

* * *

הדסה  מור

1. הכיבוש הערבי

[מובאים כאן  בהמשכים קטעים מספרה של הדסה מור "יום הדין של ג'ני מרקוס", שבגללם, לדעתה, למרות היותו רומן היסטורי המבוסס על סיפור אמיתי, המבקרים הספרותיים לא אבו להתייחס אליו, כי לדבריה: "יותר מדי אמת יש בהם..."]

אמונה דתית. דת פוליטית. פוליטיקה דתית. דת ופוליטיקה – הולכות יד ביד בכל הדתות. פוליטיקה שמשחיתה את הדת. דת המשמשת חרב פיפיות על הפוליטיקה של העמים. דתות שבגינן פרצו רוב המלחמות בעולם, ומיליוני בני אדם הקריבו או איבדו את חייהם על מזבח האמונה בהן. אמונה אמיתית? או שמא תירוץ לתאוות שלטון של פוליטיקאים, של מנהיגי מדינות, של ראשי עדות, המשתמשים בדת בציניות ובצביעות, על מנת להשתלט, להתרחב, לכבוש אדמות ולקחת שלל? כן, לקחת שלל, כדברי הנביא מוחמד, הנביא המוסלמי,               שקרא לילד בשמו: לנהל מלחמות על רקע השלטת הדת, על מנת "לקחת שלל". וההיסטוריה המלחמתית מאז ומעולם ובכל העולם, הוכיחה את המטרה הזאת, שחור על גבי לבן.

צעדם הראשון של הכובשים הערבים בהשתלטות על פלשתינה, היה לכבוש אותה מידי הביזנטים, ששלטו בה לאחר נפילת האימפריה הרומית. בימי השלטון הביזנטי, פרחו ושגשגו חיי היהודים בארץ, אך הכיבוש הערבי שם קץ לשלטונם והביזנטים נעלמו מן המפה. שרידים ארכיאולוגיים רבים נותרו מימי שלטונם, המפוזרים בארץ פה ושם. כשהמוסלמים כבשו את ארץ ישראל, היתה זו פלשתינה, ששמה הוענק לה על ידי הרומאים על שם הפלישתים שחיו בה עוד לפני הרומאים.

בפלשתינה הביזנטית, רק נוצרים ויהודים חיו בה והם אלה שהיו הפלסטינים המקוריים. אך הדבר לא הפריע למוסלמים הכובשים לנכס לעצמם את השם פלשתין וברבות השנים הם תבעוהו לעצמם כזכות בלעדית.

מתברר שלא רק אדמות ועדרים וכסף וזהב אפשר לקחת שלל. גם קניין רוחני כמו שם של מדינה יכול כובש לנכס לעצמו. למה לא?

לאחר שהשלימו את כיבוש הארץ מידי הביזנטים, החלו המוסלמים לאכוף על היהודים שחיו בפלשתינה את הדת המוסלמית ואילצום להתאסלם בכוח. המוסלמים נתקלו כמובן בהתנגדות עזה מצד היהודים, שדחו מכול וכול את ניסיונות הכפייה להמרת דתם. הרי יהודים אינם עובדי אלילים, חסרי דת, שיסכימו לקבל עליהם דת חדשה, כפי שקיבלו אותה הארצות שבהן שלטה עבודת האלילים. הדת היהודית הרי היא זאת שעליה נשענו וממנה צמחו יתר הדתות המאמינות באל אחד. אז להחליף אמונה באל זה באמונה באל אחר? או אפילו להגיע לאותו האלוהים, רק שהדרך אליו נעשית באמצעות סולמות אחרים?

בתגובה להתנגדותם להתאסלם, הוטלו על היהודים בארץ ישראל מיסים כבדים ששברו את גבם ואת מטה לחמם, נוסף על גזירות ורדיפות עוולתיות בלתי נסבלות, עד שלא נותר כוח בגופם ובנפשם להישאר על אדמתם ובמולדתם, ובלית ברירה ברחו ממנה באלפיהם, כל עוד נפשם בם, לארצות אחרות, כשהם מצטרפים לאחיהם היהודים שגלו לניכר אחרי המרד הראשון וחורבן הבית, ואחרי מרד בר-כוכבא, לארצות המזרח ולאירופה בעיקר.

כך החלה הפזורה היהודית בניכר, בארצות הגולה. תחילה גולי רומא ואחריהם גולי האסלאם, שברחו לארצות זרות שהפכו להיות ביתם למשך מאות שנים, יהודים שמעולם לא כבתה בליבם אש הגעגועים לארץ ישראל, וכל העת הזאת הם נשבעו בקול רם או במסתרי לבבם, שתישכח ימינם אם ישכחו את ירושלים, ושתדבק לשונם לחיכם אם לא יזכרוה. הם התרחקו מהמולדת, גורשו ממנה והוברחו ממנה, אולם המולדת נותרה קיימת עמוק בתודעתם ובלבם לנצח נצחים.

גורלם של אותם יהודים בפלשתינה, שלא רצו לעזוב את ביתם ומולדתם, ונשארו בביתם, היה אכזרי. היה ככל הנראה מספר מועט של יהודים שהתאסלמו, כדי להציל את נפשם. ואילו את כל הנותרים שסירבו להתאסלם, השמידו המוסלמים. את כל הגברים הם הרגו ואילו עם נשותיהם האלמנות ובנותיהם הצעירות, הם התחתנו, בכוח כמובן, והולידו איתן עוד ילדים. ילדיהן של אותן נשים יהודיות כבר חונכו כמוסלמים לכל דבר.

כך התרוקנה ארץ ישראל מתושביה היהודים בעקבות ההשתלטות המוסלמית, והחלו מאות שנות הגלות של היהודים באירופה ובמזרח. פרט לכמה משפחות בודדות ששרדו בארץ ולא עזבו אותה.

מאז הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה, שררו בארץ ישראל ההזנחה, הריקנות והשממה. שבטים בדואים נודדים שלטו בה בכוח הזרוע והנשק בשבילים ובדרכים. במשך יותר מאלף שנים אף מדינה ערבית לא התעניינה בה. הבדואים, שחדרו לארץ מחצי האי חיג'אז עם עדריהם, השתמשו בה לא כארץ שראוי לחיות בה, כי אם כארץ מעבר לסוחרים ולעוברי אורח שעשו דרכם ממצרים לסוריה, והבדואים היו גובים מהשיירות החוצות את הארץ לאורכה, מיסי מעבר. זאת היתה פרנסתם. הארץ שהיתה בעבר מרכז של תרבות יהודית אדירה, הפכה להיות ארץ פרימיטיבית, כמעט ריקה מתושבים.

עדות מאלפת לתופעה הזו מתגלה בספר שכתב חוקר מהעיר אוטרכט שבהולנד, הדריאני רלנדי (Hadriani Relandi) שמו, שהיה איש אקדמיה וקרטוגרף במקצועו. בספר שכתב בשנת 1714   "מיפוי יישובים ואתרים בפלשתינה", הוא  קבע,  שכאלפיים וחמש מאות מקומות בפלשתינה היו קרויים רק בשמות שאוזכרו בתנ"ך ובמשנה, בעברית, רומאית ויוונית, בעוד אף לא מקום אחד נקרא במקורו בשם ערבי כלשהו. רלנדי מסביר זאת בעובדה שפשוט לא היו יישובים ערביים קדומים בפלשתינה באותה תקופה. רלנדי מצא שרוב ההתיישבות באותם מקומות היתה של יהודים, של נוצרים ושל שבטים בדואים נודדים. כך לדוגמא, נצרת, לדבריו, היתה מיושבת בפחות מאלף תושבים נוצרים, ואילו בירושלים היו כחמשת אלפים תושבים יהודים ואותו מיספר של תושבים נוצרים. רק בעיר שכם התגוררו כמאה ועשרים מוסלמים ואותו מספר של שומרונים, שעל פי המסורת השתייכו לעשרת השבטים. כל החוקרים והעדויות ההיסטוריות הצביעו על כך שההתיישבות הערבית-מוסלמית המשמעותית בפלשתינה החלה רק במחצית השנייה של המאה התשע עשרה.

הגירת ערבים לפלשתינה החלה באופן מצומצם, כאשר השליט המצרי מוחמד עלי החליט להרחיב את גבולות שלטונו ויצא למלחמה נגד התורכים, ששלטו בפלשתינה מאז נכבשה על ידם במאה השש עשרה, והצליח לכבוש אותה מידיהם. היתה זו תקופת שלטון קצרה למדי, תשע שנים בלבד, מ-1831 עד 1840. באותן שנות שלטונו, נוכח מוחמד עלי לראות עד כמה האוכלוסייה הערבית בארץ דלה ודלילה, וכי פרט ליהודים ונוצרים, רק כמה שבטים בדואים התגוררו בה, בעוד מצרים ארצו סבלה מפיצוץ אוכלוסין, מבעיות דמוגרפיות קשות ומצפיפות אוכלוסייה גואה במדינה ענייה, והפתרון האידיאלי שמוחמד עלי ובנו אברהים הגו היה העברת אלפי משפחות של פלאחים מצרים לארץ ישראל. אלפי משפחות שלא היה להן מה לאכול והיכן לגור בארץ הנילוס מולדתן, והנה עכשיו עשו להן טרנספר לפלשתינה, שהפכה להיות ארץ מגוריהן החדשה. הן יושבו בעיירות של מישור החוף, בעזה, באשקלון ואף ביפו וצפונה לה.

כך החלה למעשה "העלייה הערבית" לארץ ישראל ממצרים.

בפועל,  רק עם תחילת העליות  של היהודים  לארץ-ישראל,  לקראת סוף  המאה התשע-עשרה,  החלו להגיע לארץ ערבים מחפשי עבודה מעבר הירדן, מסוריה, מהחורן, מלבנון מעיראק,  בנוסף לכמה אלפים שברחו ממצרים מפחד הגיוס לצבא ועבודות כפייה, ותשלומי מיסים גבוהים.  בנוסף, השלטון העות'מאני עשה טרנספר מחושב לתושבים רבים ממרוקו ומאלג'יריה, שיהוו משקל שכנגד להתיישבות היהודית  שקמה וצמחה בארץ.

מה  שאיחד את כל המהגרים הערבים מכל המדינות הללו היו השפה הערבית ודת האיסלאם.  אולם הבדלי כיתות תהומיים  הפרידו ביניהם. הדת המוסלמית מאופיינת בהרבה זרמים וכיתות,  כמו סונים ושיעים, ששנאה תהומית שוררת ביניהם כמו בין אויבים. אין להם תרבות אחת, אין להם  היסטוריה משותפת. הסורים שנאו את המצרים, הסעודים שנאו את העיראקים, העירוניים שנאו את הפלאחים, הפלאחים שנאו את הבדואים והבדואים שנאו את כולם.

הדסה מור

* * *

ברצוננו לשתף אתכם ולהודיע על פטירת אבינו היקר

המשורר

משה דוד שפריר

ממחלה קשה

ההלוויה התקיימה בבית העלמין במודיעין ביום רביעי 13.6.2018

יושבים שבעה בביתם של משה וטובה

ברחוב פנקס 67 דירה 2 בתל אביב

החל מיום חמישי ה-14.6.2018

בין השעות 12:00 ל-18:00

אורן, עדו וזיו שפריר

משה שפריר, יליד שנת 1935, בתל-אביב, היה משורר וחוקר, גיאולוג ומרצה. במשך שנים רבות עבד באיתור מקורות מי תהום עמוקים, מחצבים ומלכודות נפט וגז תת-קרקעיים במרחבי ישראל.

* * *

מנחם רהט

עזה: ברוכים הבאים לממלכת האבסורד

בעוד החמאס ממשיך ללבות אש ותימרות עשן, ומחזיק בגופות חיילים ובאזרחים, תומכת ישראל בהמשך שלטון החמאס ובחיזוקו, ודווקא השמאל ממליץ לרסק את אירגון הטרור המיליטנטי

כמה ממשלות בישראל מנהלות את ענייניה הביטחוניים והמדיניים של המדינה? מסתבר ששלוש:

אחת מהן ממשלת-על, היא הבג"ץ, שממקם עצמו מעל הדמוקרטיה וממשיך להתנהל כפיראט משפטי (ע"ע ההרס הנפשע, המרושע, האכזרי, הבלתי סביר בעליל, חסר הפשר והתוחלת, בנתיב האבות השבוע). אבל זוהי אופרה אחרת.

מתחתיה של ממשלת הזדון, שחייבים להחזיק לה תודה על שהיא מאלצת אותנו להשמיע בתפילה בשיא הכוונה והריכוז את תקוות "השיבה שופטינו כבראשונה... והסר ממנו יגון ואנחה," מנהלות את מדינת ישראל שתי ממשלות. כל אחת מהן מרוחקת 180 מעלות מחברתה, בשאלת קיומו בעזה של שלטון מחבלי החמאס.

השבוע התכנסו בכירי שתי הממשלות הללו לדיון משותף – גם זה קורה – במסגרת הקבינט.

הממשלה האחת, בראשות הליכוד, היא זו שגורסת, בהשראת בכירי צה"ל, שרק שיפור המצב ההומניטרי בעזה, יחסוך מאיתנו 'ימי זעם' ו'ימי נכבה' ו'ימי נכסה'. שרק חילוצם של העזתים מן החיים בזבל, ינמיך את רף האלימות ויחזיר את השקט לטובתם של חלוצי עוטף עזה (שחלקם, ברוב סיכלות וזדון לב, ליוו במחיאות כפיים את ההתנתקות שסילקה את המגן האנושי שגונן על שוטי השמאל הללו), וגם ירגיע את הביקורת הבינ"ל כלפי ישראל.

הממשלה השנייה מעריכה שכבר ניסינו הכול, ושום דבר לא עזר. ולכן, הפתרון היחיד לפי הבנתה, טמון במיטוט שלטון החמאס. ממשלה זו, שבהנהגתה בולט שר הביטחון אביגדור ליברמן, טענה השבוע בישיבת הקבינט, שהואיל וכבר נוסה הכול, אין מנוס מאשר הפלת שלטון החמאס. בוודאי לא סיוע.

איפה עומד נתניהו, במחלוקת שבין שתי הממשלות כאן?

אז לידיעת ידידיי הליכודניקים וחבריי האידיוטים השימושיים מהציונות הדתית, שהצביעו נתניהו: נתניהו בעד החמאס. הוא סבור שיש להזרים כספים לעזה כדי למנוע קריסת שלטון החמאס. להאכיל את המפלצת בליטרת בשר יומית. לקנות שקט. כי מפלצת רעבה היא מפלצת מסוכנת. אז מה אם אותה מפלצת מייחלת לחורבנה של המדינה, ועד אז ממשיכה לשגר עזתים שיתנפצו על הגדר, ומיני 'חפצים מעופפים': קסאמים ופצמ"רים, עפיפוני טרור ובלוני הליום? טירוף מערכות מוחלט: להאכיל יום יום את האגרוף החובט בך.

עד כדי כך גדול האבסורד, שנתניהו איים על אבו מאזן, שאם ימשיך הטרוריסט מרמאללה בסנקציות כלכליות כנגד החמאס, יקצץ נתניהו מהכספים שישראל מזרימה לרמאללה, ויעבירם ישירות לעזה.

ועדיין לא הגענו לשיא האבסורד: רצים דחופים יוצאים ממשרד החוץ לבירות העולם המערבי, ומשכנעים ממשלות שלא לקצץ (שמעתם נכון: שלא לקצץ!) בכספים המתחזקים את אונר"א, אירגון תומך טרור בעליל, שמפטם את מוחם של הפלשתינים הצעירים, ילידי עזה, בדבר שובם 'בקרוב ממש' לפלשתין, בחסות 'זכות השיבה' המדומיינת. האמריקאים כבר קיצצו 60 מיליון דולר, ועכשיו מפצירים בהם שיחדשו את הזרמתם לאונר"א, ומשם קצרה דרכם לחמאס, להטמעה במערכת החינוך של ערכים אפלים של טרור, שהידוּת, פליטוּת, ו'זכות השיבה' המומצאת.

האבסורד נמשך: המינהל האזרחי ממשיך להפיץ באינטרנט מצג שווא, כאילו ההסתה בספרי הלימוד הפלשתינים, שמממן אונר"א, הולכת ופוחתת, ולכן ראוי אונר"א לתמיכה כספית נדיבה של העולם המערבי, בעוד שבמציאות המצב ממש הפוך וההסתה רק גואה וסוחפת את כל גילאי העזתים – מגיל 3 ועד שיבה וזיקנה. (רק בארץ האבסורדים קורה, שהמינהל האזרחי מצפצף על עמדת שר הביטחון ופועל בניגוד לעמדתו).

בואו לא נתבלבל. נתניהו, מגינו של החמאס, חשב פעם אחרת. בבחירות 2009 הוא התייצב על גדר הגבול בעזה והבטיח שהוא, בניגוד לממשלה 'הרופסת' של אולמרט, ימוטט מיד בעלותו לשלטון את ממשלת הרשע החמאסית בעזה. לא מופרך להעריך שהצהרה זו גייסה לטובתו קולות נוספים של אידיוטים שימושיים שהאמינו לו.  

אז אמר.

בדיוק כפי שאמר שהוא בעד סגירת אונר"א, אבל כעת פועל להצלתו.

בדיוק כפי שהצהיר שהוא בעד עונש מוות לטרוריסטים רוצחים.

בדיוק כפי שהבטיח בהסכם הקואליציוני לקדם את פסקת ההתגברות, אך עושה הכול לטירפוד המהלך הזה, סיכול שלטון העריצות של הבג"ץ.

ועוד הבטחות, שהתאדו ברוח. איך אמר פעם ראש הממשלה לוי אשכול: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים."

דווקא בארץ האבסורדים קורה, שהשמאל (הציוני, לא ההזוי) דורש צעדים משמעותיים נגד העזתים, מול הימין השפוף שמנהיגו פועל להצלתם. כך למשל חזר וטען השבוע השר לשעבר חיים רמון: "כבר ניסינו הכול, פרט לפיתרון ההגיוני היחיד: חיסול שלטון הטרור החמאסי, שהוא זרוע איראנית בדרום הארץ."

וכך גם הח"כית לשעבר במפלגת העבודה, אשת השמאל ד"ר עינת וילף, (שחיברה עם עדי שוורץ את הספר 'מלחמת זכות השיבה'). שוורץ-וילף קבעו השבוע בטור בעיתון השמאל הסהרורי 'הארץ', שאונר"א הוא הגורם המתדלק במימון אירופי ואמריקאי את חלום השיבה ההזוי בקרב 1.3 מיליון העזתים, דור חמישי לפליטוּת נצחית, שמייצר אונר"א.

"כל המהות של אונר"א, היא להבהיר ליותר מ-70% מתושבי הרצועה, שרשומים אצלה כפליטים, שעזה אינה ביתם האמיתי; שביתם האמיתי שנלקח מהם בכוח, נמצא מעבר לגבול; ומעודדים אותם לשוב לישראל... הסיכוי לשיקום עזה, גדול יותר ללא אונר"א, שניזקו גדול בהרבה מתועלתו."

עולם הפוך: בעוד נתניהו ואייזנקוט מבקשים לחזק את שלטון הרשע של החמאס (שבעזות מצח מחזיק בחללים ואזרחים ישראלים), התייצבה השבוע בפרלמנט השוודי, מגדולי מממני אונר"א, ח״כית הקואליציה שרן השכל, ליכוד, חברת ועדת חוץ וביטחון ויו״ר השדולה לרפורמה באונר״א, והתריעה:

״הכסף ששוודיה תורמת לאונר"א, 40 מיליון דולר בשנה, מממן טרור, משרת את חמאס ומשמן מכונת הסתה של אנטישמיות ושנאת ישראל; אונר"א מתפקד כזרוע של הרש"פ והחמאס."

איך זה מתיישב עם עמדת נתניהו? לא מתיישב. עוד אבסורד. מישהו אמר משחק כפול?  

ברוכים הבאים לממלכת האבסורד. 

מנחם רהט

* * *

שמעון גרובר

סימפוניית התחייה והמוות

בשנת 2010 רכשה חברת "בוני השרון" (כל השמות בדויים פרט לשמות ענקיי המוסיקה הנצחיים ולשמות האתרים והאירועים הידועים) את המבנה החרב והשומם של "היכל האמנויות רמות", שעמד בשיממונו כחצי יובל שנים בחוצות רמות-דן. את המבנה החרב הרסו, ועל חורבותיו החלו לבנות מגדל מגורים בן 33 קומות.  כאשר החלו לחפור את החניון התת-קרקעי של המגדל, נתגלתה לעיני החופרים גולגולת אדם, וככול שהמשיכו לחפור נתגלו חלקי שלד נוספים. על אחת מעצמות כף היד נתגלתה טבעת זהב, ועליה חרוטות האותיות...

אבל בל נקדים את המאוחר ונתחיל את סיפורנו בשנת 1888.

בשנת 1888 החל המלחין היהודי המומר, הגאון והמתוסבך גוסטאב מאהלר, להלחין את הסימפוניה השנייה שלו, הידועה גם בשם "סימפוניית התחייה". חבלי הלידה של סימפוניה זו היו קשים, ונמשכו עד שנת 1894, וביצוע הבכורה שלה התקיים בשנת 1895. מאהלר קרא לסימפוניה זו "סימפוניית התחייה" בעקבות פואמת התחייה של קלופשטוק, שעוסקת בשאלה האם יש חיי נצח אחרי המוות.

לסימפוניה זו מבנה ייחודי, שכנראה הושפע מבטהובן, כיוון שכמו הסימפוניה השישית של בטהובן היא בנויה מחמישה פרקים במקום ארבעה, כמקובל; ובמקום מינואט, שהיה מקובל עד לימי בטהובן, מופיע פרק הסקרצו; וכמו בסימפוניה התשיעית של בטהובן משתתפת בסימפוניית התחייה מקהלת גברים ונשים מלווה על ידי התזמורת רבת נגנים, שחלקה הגדול ממוקם, כרגיל, לפני הקלעים, בעוד שקבוצת נגני כלי נשיפה ממוקמת מאחורי הקלעים.

בשנת 1924 עלו מרוסיה לארץ ישראל זוג צעיר, אלי ולאה לוי, שזה עתה נישאו, והתיישבה בתל-אביב. למגוריהם שכרו דירה בת שני חדרים ברחוב זרח ברנט. אלי לוי היה גבר חזק בנוי לתלפיות, ועד מהרה מצא עבודה כפועל במפעל ליציקת לבני בניין. תפוקת עבודתו שלי אלי לוי הייתה כפולה מתפוקת יתר העובדים, ועד מהרה התמנה על ידי בעל המפעל למנהל עבודה.

בנוסף לגבריותו המרשימה, היה אלי לוי גם בעל כריזמה ונוח לבריות, שעד מהרה התחבר והתחבב על כול מכריו ועל כול הלקוחות שבאו לרכוש לבני בניין, שהעדיפו את תוצרתו על פני תוצרת של יצרני לבנים אחרים. העדפה זו גרמה לשגשוג המפעל, וכאות הערכה עשה אותו בעל המפעל לשותף. בחלוף השנים מכר בעל המפעל את חלקו לאלי לוי; ומשהפך להיות הבעלים היחידים של מפעל הלבנים, החל אלי לוי לרכוש את מפעלי מתחריו, ועד מהרה הפך להיות יצרן הלבנים הגדול ביותר בתל-אביב רבתי.

גלי העלייה לארץ ישראל גרמו לעלייה בביקוש ללבני בניין, ואלי לוי הרחיב את מפעלו, וכגודל הרחבת מפעלו, כגודל התעשרותו. או אז החל לקנות קרקעות באזורים שונים של תל-אביב, בנה עליהם בתים, שאותם מכר או השכיר, ובכך הפך להיות אחד מעשיריי ארץ ישראל.

באוקטובר 1936, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ ישראל, הרסו פורעים ערבים מיפו את מפעל הלבנים של אלי לוי, והמשפחה עזבה את תל-אביב, התיישבה ברמות דן, יישוב צעיר, ששכן צפונית-מזרחית לתל-אביב, הקימה מחדש את מפעל הלבנים, ובנוסף המשיכו את עסקי הנדל"ן ביישוב החדש שהלך וגדל.

 משפחת לוי לא היתה היחידה שנטשה את תל-אביב, ומשפחות אמידות נוספות רכשו חלקות אדמה ברמות דן, ובנו שם את בתיהם הפרטיים החד-קומתיים והדו-קומתיים, ובחצרותיהם נטעו עצי פרי ועצי נוי, וכן שתלו וזרעו  שתילי וזרעי פרחים וירקות. חברת הבנייה לוי השתלבה גם היא בבניית בתי רמות-דן, ועושרה גדל עם כול בנייה חדשה. ואולם, עם כול עושרם, חסרים היו להם חיי התרבות, שהיו חלק מחייהם כשגרו בתל-אביב. כיוון שכך, באה משפחת לוי בדברים עם ראש מועצת רמות-דן, וסוכם שהמועצה תתרום חלקת קרקע, וחברת לוי תבנה על חשבונה את היכל האמנויות של רמות דן, שישמש להופעות תיאטרליות מוזיקליות וקולנועיות.

ואכן, בעוד מאורעות הדמים בארץ ישראל נמשכים, החלה חברת הבנייה לוי לבנות את "היכל האמנויות רמות דן".

במקביל לבניית היכל האמנויות ברמות דן הצטרף אלי לוי לאירגון לוחמי ישראל (אל"י), שנלחמו תחילה במרצחים הערביים, ובהמשך הזמן גם בשליטים הבריטים, שהצרו את התרחבות הישוב היהודי בארץ ישראל, והגבילו  את עליית היהודים לארץ ישראל. לוחמיי אל"י אירגנו וליוו אניות מעפילים, שהעלו לארץ אלפי יהודים במסגרת "למרות האיסור".

ב-2 באוקטובר, 1937 בעוד בניית הייכל האמנויות ברמות דן נמצאת בעיצומה,  הגיע לשירות המודיעין של אל"י ידיעה, כי פקיד המפלגה הנאצית בגרמניה, אדולף אייכמן, עומד להגיע לארץ ישראל בכיסוי של עיתונאי שבא לסקר את מאורעות הדמים שהתרחשו בה. ואולם מטרתו האמיתית של הביקור היתה להדריך את האנס מילר, ראש הקהילה הטמפלרית בארץ ישראל, באירגון תאי חבלה טמפלריים בכול מושבותיהם – ביפו, בשרונה, בווילהלמה, בירושלים,  בוולדהיים ובחיפה – כדי שבבוא העת יחבלו בבתי הזיקוק, בנמל חיפה ובשדה התעופה של חיפה.

השלטונות הבריטים לא ראו בעין יפה את ביקורו של אייכמן, ולכן  איפשרו לו שהות של יממה אחת בלבד. כיוון שכך, ירד אייכמן מן האונייה שעגנה בנמל חיפה והצטרף להאנס מילר, שחיכה לו על הרציף. שניהם נכנסו למכוניתו של מילר, יצאו משטח הנמל ועלו לשלוחת מלון ווינדזור ברחוב ההר 82 בחיפה, שהיה בבעלות טמפלרית. לאחר ארוחת צהריים דשנה יצאו למרפסת הגדולה של המלון שפונה מערבה, ואשר ניתן להשקיף ממנה על כול מפרץ חיפה. ובעודם סורקים את הנוף, פירט אייכמן למילר את מטרת בואו והטיל עליו את המטלות שעל תאי החבלה הטמפלרים לבצע בפרוץ המלחמה.

באותו היום, בעוד אייכמן ומילר מתכננים את תוכניותיהם השטניות, ולאחר שאחרוניי הפועלים סיימו את יום עבודתם  באתר בניית היכל  האמנויות ברמות-דן, הגיעה חוליה של לוחמיי אל"י , והחלה לחפור בקדחנות בור גדול במרכז הבניין שהולך ונבנה. חוליות אל"י נוספות הצפינו עד בנימינה והמתינו לידיעה מאנשיהם בחיפה – באמצעות שיחה טלפונית מבית מרקחת ברחוב הרצל ליקב של חבר אל"י בבנימינה – נודע להם שהאנס מילר נפרד בלילה מאדולף אייכמן ועושה את דרכו במכוניתו חזרה לשרונה. בהגיעה הידיעה, הגיחו בחשכת הלילה שתי חוליות בשתי מכוניות, שארבו להגעת מכוניתו של מילר, בקרבת פסיי הרכבת שבין בנימינה לזיכרון יעקב.

בהתקרב מכוניתו של מילר לפסי הרכבת היא נחסמה מקדימה ומאחורה על ידי מכוניות לוחמי אל"י. מייד פרצו שני לוחמיי אל"י משני צדדיהָ של מכוניתו של מילר, ירו בו שישה כדורים מאקדחים המצויידים במשתיקי-קול, אספו את כול ששת תרמילים הכדורים הריקים והעבירו את גופת מילר לאחת המכוניות של לוחמי אל"י. המכונית עם גופת מילר הדרימה לעבר אתר הבנייה של היכל האמנויות ברמות-דן, בעוד שהמכונית השנייה ומכוניתו של מילר נהגו צפונה, ובהגיעם לצוקי ראש הניקרה, דירדרו משם את מכוניתו של מילר לים.

כאשר הגיעה החוליה עם גופת מילר לאתר הבנייה ברמות-דן, מיהרו לקבור אותה בבור הגדול במרכז האתר, שכבר היה מוכן, וכיסו אותה באדמה, בשברי לבנים, חצץ ושאריות בטון. בבוקר יום המחרת הגיעו פועלי הבניין ויצקו בבטון את רצפת הבניין, ובכך סתמו את הגולל על גופת ראש הטמפלרים וראש הסניף הנאצי בארץ ישראל.

דבר היעלמו של מילר הפך לנושא מדובר בכול הארץ, וכול מיניי גירסאות על גורלו הועלו מעל דפיי העיתונות, ואולם כול החיפושים אחריו העלו חרס.

ב-28 במאי 1938  נחנך ברוב פאר היכל האמנויות של רמות-דן. לחנוכתו בחרה גברת לאה לוי, שהיתה הרוח החיה בבניית היכל האמנויות, ובהתייעצות עם מאסטרו ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת הסימפונית הארצישראלית, את  השמעת סימפוניית התחיה של גוסטב מאהלר, שתסמל את תחיית המוסיקה ושאר האמנויות ברמות-דן.

 חנוכת ההיכל נערכה בנוכחות משפחת לוי, מושל המחוז הבריטי, ראש המועצה המקומית וקהל מוזמנים. בתום הברכות והנאומים,  נוגנה סימפוניית התחיה, שבוצעה על ידי הרכב מוגבר של התזמורת הסימפונית הארצישראלית, שתוגברה בנגני התזמורת הסימפונית של קול ירושלים, ומאחוריה תפסה את מקומה מקהלה מעורבת בת 100 זמרים וזמרות, ובנוסף התמקמו מאחורי הקלעים קבוצת נגני כלי נשיפה, וכול הסידור הזה בהתאם להוראותיו של גוסטב מאהלר, כאשר על כולם מנצח מאסטרו ברוניסלב הוברמן.

בתום השמעת הסימפוניה, שנמשכה כשעה ורבע ללא הפסקה (בהתאם להוראות מאהלר), יצאו המוזמנים לאולם הכניסה הגדול של ההיכל, והטיבו את ליבם ביינות ובמגדנות.

היכל התרבות של רמות-דן פעל כיובל שנים. על במתו הופיעו הצגות, אופרות, אופרטות, מחזות מוזיקליים, ועל המסך הגדול הוקרנו ממיטב הסרטים. לאחר מכן – בעקבות ה"קידמה הטכנולוגית" של וידאו ומחשבים – פעילותו לא היתה רווחית, ודלתותיו נסגרו ונאטמו. כחצי יובל עמד ההיכל בשיממונו, עד שנרכש על ידי חברת בוניי השרון, שהרסה אותו על מנת להקים תחתיו מגדל מגורים בן 33 קומות.

לאחר הריסת המבנה החלו לחפור את החניון התת-קרקעי, ואז נתקלו המפנים בשלד אדם. מיד הופסק הפינוי וחוליית שוטרים הוזמנה לאתר. השוטרים עטו כפפות על ידיהם והחלו לבדוק את השלד בזהירות, והמימצא המיוחד של בדיקתם היה טבעת זהב על אחת מעצמות האצבעות השלד, שעליה היו חרוטות האותיות הלועזיות HM. מרגע זה החל תהליך הזיהוי של בעל הטבעת. ההיגיון הוביל את החוקרים למסקנה שבעל הטבעת נעלם בתקופת בניית היכל האמנויות. ואז החלו החוקרים לעבור על יומני משטרת המנדט הבריטי שלפני קום מדינת ישראל, ובמקביל החלו לקרוא בספרייה העירונית "בית אריאלה" את כול העיתונים שיצאו לאור בתקופה הנדונה. תוצאות המחקר העלו שבתקופה הנדונה נעלם האנס מילר, ראש הקהילה הטמפלרית בארץ ישראל.

 לאימות סופי של  בעל עצמות השלד נזקקו החוקרים לאמצעי זיהוי השיניים והלסתות. לעזרתם הגיע קצין משטרה קשיש בדימוס, שהיה לקוח של רופא השיניים של הטמפלרים, ואשר מרפאתו שכנה בלב שרונה. לאחר בירורים אינטנסיביים, הוברר שאותו רופא שיניים הלך לעולמו, ואולם בנו מתגורר בגבעתיים, ושומר את כול תכולת המסמכים ותבניות הגבס לשיניים תותבות של לקוחות אביו. ואכן, משמצאו החוקרים את תבניות שתי הלסתות שמסומנות "האנס מילר" והלבישו אותן  על לסתות הגולגולת, נוכחו לראות שקיימת התאמה מלאה.

ובזאת נפתרה חידת ראשי התיבות HM שעל הטבעת וחידת היעלמותו של האנס מילר.

ומה עלה בגורלם של עצמות השלד והטבעת של האנס מילר?

ובכן, העצמות נטחנו לאבקה, שפוזרה בלב-ים והפכה לחלק משרשרת המזון של היצורים הימיים. לעומת זאת, הטבעת הושלכה לאחת מהחפירות של היסודות שעליהם יוקם מגדל המגורים, ואלפי קילוגרמים של בטון ופלדה סתמו עליה את הגולל.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"גשר סן לואיס ריי"

לתורנטון וויילדר

עברית: 1940

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.91973

לפני 45 שנים

"בצהרי יום השישי בשבת, בעשרים ליולי, בשנת 1714, נשבר הגשר המשובח בכל גשרי פרו, והטיל חמש נפשות-אדם לתוך לשון-הים למטה. אותו גשר היה תלוי בדרך המלך בין לימה לקוצקו, ואנשים למאות עברוהו מדי יום ביומו. בני אינקה קלעוהו ענפי-שעם לפני מאה שנה ומעלה." (עמ' 11).

כך נפתח סיפורו המקסים של תורנטון וויילדר "גשר סן לואיס ריי" (נתחבר ב-1927). הבמקרה בא האסון, או היתה כאן כוונה, יד ההשגחה העליונה?

שאלה זו מעסיקה בראש ובראשונה את יוניפר, נזיר פרנציסקני אדמוני מצפונה של איטליה, שהגיע לפרו, שם עמל להכניס את האינדיאנים תחת כנפי ישו, ונזדמן מקרהו להיות עד לאסון. שש שנים התמסר לתפקיד שהטיל על עצמו, חיזר על פתחי הבתים בלימה, הציג שאלות לאלפים, מילא עשרות פנקסים, מתוך מאמץ לקבוע, כעובדה שאין להרהר אחריה, כי חיי כל אחת מחמש הנפשות האובדות היו שלמים בתכלית. "פרי כל השקידה הזאת היה ספר רב-כמות, אשר (כך נמצאנו למדים לאחר זמן) הובא יום אביב בהיר אחד אל הכיכר הגדולה, והועלה על המוקד." (עמ' 16).

ובסופו של דבר הועלה גם יוניפר למוקד, מאחר שהשופטים שעיינו בספר מצאו בו סימני כפירה והחליטו כי השטן השיא את יוניפר להודיע תפארת מעשיו בפרו.

בספר זה קנה וויילדר את עולמו בספרות האמריקאית וזכה לפרסום עולמי, ובשנת הופעתו של הספר אף הוענק לו פרס פוליצר. וויילדר נולד ב-1897 במדיסון, ויסקונסין, שבארה"ב. את ראשית חינוכו קיבל בסין, שם כיהן אביו במשרה דיפלומאטית, והשלים את השכלתו האקדמית באמריקה. בשנים הבאות ישב הרבה באיטליה, צרפת ושווייץ, והושפע מג'יימס ג'ויס ומגרטרוד סטיין. 

בשנת 1938 זכה שוב בפרס פוליצר על מחזהו "העיירה שלנו" שהופיע אותה שנה, והמספר על חיי עיירה קטנה בניו-אינגלנד. המחזה הוצג בשעתו ב"הבימה". לפני כשנתיים עובד לנוסח ארץ-ישראלי בתיאטרון חיפה והוצג בשם "המושבה שלנו". מחזהו "בעור שינינו" (1942) תורגם בשעתו בידי לאה גולדברג ועמד להיות מוצג ב"הבימה" בשנות החמישים בידי בנימין צמח, ולבסוף לא הוצג, ואילו עתה מעלה אותו "בימת הקיבוץ" בשם "בשן ועין". מלבד "גשר סן לואיס ריי" הופיע בעברית רק ספרו "איגרות רומאיות" בשנת תשי"ג [1953], בתירגומו של יאיר בורלא.

"גשר סן לואיס ריי" הוא פנינה ספרותית, ועיקר קסמו במורכבויות השונות של הרצאת הסיפור. וויילדר פותח בהרצאת דברים עובדתית, "אולי במקרה," על מקרה אסון והשפעתו על הנזיר יוניפר. העתק אחד מספרו של יוניפר נותר בדרך-נס בספריית המיכללה של סן-מרטין, והמספר מפתה אותנו להאמין שלאחר שקרא את חיבורו המפורט של יוניפר, יוכל הוא להסביר לנו בצורה מקפת, אמיתית ותמציתית יותר, את פרשת חייהם של חמשת הניספים באסון, מאחר ש"בכל שקידתו הרבה, לא ירד המחבר יוניפר לסוף תאוות-חייה של דונה מריה, ולא לתכלית חייו של הדוד פיאו, ואף לא של אסטבן, ואני עבדכם, המתאמר לדעת הרבה יותר מזה, האם מן הנמנע הוא, שאפילו מעיני נעלם הגלגל שבתוך הגלגל? יש אומרים כי לעולם יהיה נעלם ממנו, וכי בעיני האלים כזבובי-קיץ הננו, הממורסים בידי נערים שובבים. ויש אומרים, מאידך, כי אין אנקור משיר נוצה בשדה, בלתי אם היתה בו אצבע-אלוהים." (עמ' 16).

הפרשה השנייה של הסיפור מספרת על המרקיזה דה-מונטמיור ואמתה פפיטה, שתיהן ניספו באסון הגשר. המרקיזה היא אישה קשה, מכוערת, עשירה ומלאה מרירות. בתה היחידה יושבת בספרד, מעבר לים, וכל חייה של המרקיזה סבים על אהבתה הנכזבת לבתה וכפיות הטובה מצידה של זו, וכאן יש לוויילדר עוד המצאה שנונה: המרקיזה כותבת איגרות לבתה.

"לא עברו מאה שנים מיום פטירתה, עד שנעשו איגרותיה מצבת-תפארה בספרת ספרד, וקורות חייה, עם דברי-ימי תקופתה, היו מכבר לנושאי מחקרים ארוכים." (עמ' 19).

וויילדר משתמש ב"איגרות" כמקור נוסף לשיחזור פרשת חייה של המרקיזה ומביא ציטטות מאיגרות אלו, לא רק בפרק המוקדש לפרשתה אלא בפרשות הבאות של הסיפור. כדי לעמוד על קו החינוך [החיוך?] המדוייק, השנון והחי, שוויילדר מאפיין בו כל אחת מדמויותיו, ראוי להביא מקצת איפיונו למרקיזה דה-מונטמיור:

"אישה זקנה, קפלטה האדום שמוט במקצת על אוזנה האחת, לחיה השמאלית לוהטת בצרעת ממארת, והימנית מפורכסת בתוספת שרק. לעולם סנטרה לח. לעולם שפתיה נעות. רבו האנשים המשונים בלימה, אך אפילו עיר זו חרצה לה לשון, מדי עברה במרכבתה ברחובותיה, ומדי פסעה כבדות במדרגות כנסיותיה, אמרו, שאין ידה זזה מעם בקבוק היין, והיו שאמרו רעות חולות מאלה, ובקשות הוגשו לשימה תחת מנעול ובריח. היא ראתה את בני-האדם עוברים בעולם הזה, ואהבת-עצמם להם לשיריון, מזינים עינם בדמות עצמם עד לשוכרה, צמאים לדברי-חלקות, שומעים ואינם שומעים את אשר הוגד להם, אינם מזדעזעים לכל אסון אשר יקרה את ידידיהם הקרובים ביותר, מפחדים מפני כל בקשה העלולה להשבית את התמסרותם הממושכת לתאוות-ליבם הם." (עמ' 24-25).

בהיוודע למרקיזה כי בתה בהריון, היא עולה למקדש סנטה מריה דה-קלוכסמבוקה, כותבת את איגרתה האחרונה, "היא האיגרת המפורסמת נ"ו, הידועה בפי בעלי המאספים כאיגרתה השנייה של הקורינתים על שום אותו פסוק בן-אלמוות בדבר האהבה: 'מאלפים ורבבות, אשר נפגוש בדרך חיינו, בתי...'" (עמ' 56), ובדרך חזרה מוצאת את מותה יחד עם פפיטה אמתה, בהתמוטט הגשר.

פרשה שלישית מספרת על שני התאומים, מנואל ואסטבן, הקשורים זה בזה קשר דם עמוק וטלפתי. אהבתו של מנואל לשחקנית היפהפייה קמילה, המכונה פריכולה, גורמת קרע עמוק בין האחים. מנואל מת בהרעלת דמו אחר פציעה קלה בברך, ובייסורי גסיסתו הוא מקלל את אסטבן. בגלל אסטבן ויתר על אהבתו, הגם שפריכולה, פילגשו של המישנה למלך, מושל פרו, לא שמה ליבה כלל למנואל. הקברניט האגדי אלורדו מפתה את אסטבן המיואש לרדת עימו בספינה, ובעוברו על הגשר נופל גם אסטבן.

הפרשה הרביעית מתארת את חיי הדוד פיאו, הרפתקן ספרדי מקסים, אוהב תיאטרון, אשר גילה את קמילה ועשה אותה שחקנית, ולא נטש אותה גם לאחר שחלתה באבעבועות ופרשה לכפר. בעמל רב עולה בידו לשכנעה שתפקיד בידו את בנה החולני, דון האימה, למען יקבל הנער חינוך הגון בעיר לימה. ובדרכם לעיר פוקד גם אותם אותו גורל.

הפרשה החמישית והאחרונה, "אולי במתכוון", מתארת את שעלה בגורלו של יוניפר לאחר סיום מחקרו, ואת ניחומיה של מנהלת המנזר מדרה מריה דל-פילר, לקרובי המשפחה, "יש ארץ-החיים וארץ-המתים, והגשר הנטוי ביניהם, אהבה שמו – האחת והיחידה לחיי עולם, הפשר האחד ואין שני." (עמ' 159).

המסקנה האירונית של סיפור האסון היא מקריותו, וזו הכפירה אשר בעטייה הועלה יוניפר התמים על המוקד. מסקנתו של המספר אף היא אירונית, אך יש בה משום צידוק הדין, משום שהיא מראה את ההכרחיות הנחרצת שהביאה כל אחד מן החמישה לעבור את הגשר באותו יום, כאילו כל חייו לא כוונו אלא לרגע זה. וכך, מבעד לשטחיותם של אמונה וכפירה, מצליח וויילדר לחשוף רובד פנימי עמוד ולהעניק משמעות דתית לסיפור שלכאורה הריהו מהתלה חילונית כנגד אלוהים.

תירגומו היוצא-מן-הכלל של פסח גינזבורג נותן לסיפור איכות פיוטית של יצירה קלאסית.

* תורנטון וויילדר: "גשר סן לואיס ריי". סיפור. ציורים של אמי דרוונסטדט. ספריית "רימון", הוצאת "מסדה" תל-אביב בסיוע מוסד ביאליק. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. שבט תש"א, פברואר 1940. 159 עמודים. מחיר כל ספר 60 מא"י [מיל ארץ-ישראלי, שהם 6 גרוש. בלירה המנדאטורית היו 100 גרוש או 20 שילינג].

מהדורה חדשה: ספריית תרמיל, 1970. 131 עמ'.

* * *

רשימת ספרים שספק אם תמצאו

בדוכני שבוע הספר העברי

יהודה ראב (בן עזר)

"התלם הראשון" (זיכרונות 1930-1862, נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב), מבוא מאת ג. קרסל, הספרייה הציונית, בהוצאת ספרים מ. ניומן, תל-אביב, תשט"ז, 1956. מהדורה שנייה מצולמת בתוספת אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, 1988).

אסתר ראב

1. "כל השירים" (המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תל-אביב, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תל-אביב, 1994. הדפסה שנייה של המהדורה השנייה, 2001).

2. "כל הפרוזה" (המהדיר: אהוד בן עזר, אסטרולוג, 2001. כולל סיפורי "גן שחרב", סיפורים מהעיזבון, תרגומיה של אסתר ראב למשוררים אחרים ושיריה לילדים).

אהוד בן עזר

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, תל-אביב, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001).

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, תל-אביב, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, תל-אביב, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, רמת-גן, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion", Quadrangle (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות, ירושלים וארה"ב, 1974).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, תל-אביב, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, תל-אביב, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, פרסומי קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור, משרד הביטחון, תל-אביב, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, תל-אביב, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, תל-אביב, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, תל-אביב, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, תל-אביב, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, תל-אביב, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, רמת-גן, 1984 ואילך, ללא ציון שנת הדפסה חוזרת. מודן 1997 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, תל-אביב, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, ירושלים, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, תל-אביב, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, תל-אביב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, תל-אביב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, תל-אביב, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, תל-אביב, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, תל-אביב, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, תל-אביב, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, רמת-גן, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, תל-אביב, 1992).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, תל-אביב, ירושלים, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל-אביב, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, בני-ברק, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, תל-אביב, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, תל-אביב, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, תל-אביב, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג, 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו,  עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג, 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. אסטרולוג, 2014).

44. "והארץ תרעד" (סאגה. אסטרולוג, 2014).

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בעיתון "הארץ" הוחלט כנראה להעניק לטראמפ "טיפול נתניהו" לאחר פגישת הפסגה שלו עם קים, נשיא צפון-קוריאה. הכותבים המשובטים של שוקן אינם מפסיקים ללגלג על טרמאפ, מגמדים את הישגו, ובייחוד מצטיין בסכלותו חמי שלו, שהוא ההיפך ממה שעיתונאי אחראי ורציני אמור להיות. יש הרגשה כי לרוב הוא כותב מהרהורי ליבו.

אבל כדאי בכל זאת להמשיך לקרוא את "הארץ" כי משום עיתון אחר אינך יכול לדעת לעיתים כה קרובות שההיפך ממה שכתוב בו הוא האמת.

* אהוד היקר, אהבתי כיצד מלמד יוסי גמזו את נסראללה מה כתוב בקוראן.

אברהם כץ-עוז צודק: מדוע לא מפגיזים את שדות עזה בפצצות תבערה? אולי כדי שעיתונאי העולם ייווכחו איך שדותינו עולים באש, ואולי תהיה סימפתיה בעולם "הנאור" – לדעתי, אין סיכוי.

 בעניין יהושע סובול, אני סבור כמוך, כאשר באופן אוטומטי יש גינוי נגד ישראל, גם כאשר ברור שהאשמה היא על העזתים – להיות יפה נפש ולחפש אצלנו, ורק אצלנו, את האשמה – זאת בעיניי פריווילגיה משוקצת.

 כבר שנים רבות סופרי ילדים הם חברי אגודה – לא ברור מדוע התלונה.

 אהוד, אתה מצדד ברן כהן, אבל מאז התראיין בעיתון, וטען שבגן שמואל "עיראקי" זה על הכיפאק, ואילו "אשכנזי" זה כמו קללה – קשה לי לראות בו דמות ראויה.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: למיטב זיכרוני אגודת הסופרים בררנית במיוחד בקבלת סופרי ילדים ונוער כחברים בה ועל רקע זה גם הוקם בשעתו סומליו"ן, הפורום של סופרים ומשוררים לילדים ונוער, שחלק מחבריו הזדקנו ואחדים כבר אינם עימנו ולכן פעולתו כמעט שנפסקה כליל, ולמעשה אין כיום מי שדואג להתארגנות של סופרי ילדים ונוער.

* בהמשך לרשימתה של נורית יובל: "הבו לנו ארכיונים", התבקשתי על ידי איגוד הארכיונאים ליידע את הקוראים שקיימים בארץ כמה וכמה ארכיונים מקצועיים שניתן לפנות אליהם לגבי הפקדה של חומרי ספרות ילדים ובהם: גנזים, קיפ (אונ' ת"א), מח' הארכיונים של הספרייה הלאומית, ארכיון החינוך היהודי באונ' ת"א ועוד.

בנוסף, קיימת תמיד האפשרות לפנות לארכיון היישובי של היוצר.

הבעייה ידועה אך מי שיחפש גם ימצא.

בברכה,

בני

nostalgylove@yahoo.com

* אורי הייטנר: הרב עי"ש נפטר 5 שנים אחרי הצהרת בלפור, 25 שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, ארבעים שנה אחרי העלייה הראשונה, 44 שנה אחרי הקמת פתח-תקווה. אז למה הוא לא יכול היה להיות רב ציוני? תמהני.

אהוד: אתה כותב: "רב ציוני שעלה מהונגריה לארץ ישראל והיה מבוני הארץ."

כאשר העי"ש עלה מהונגריה לארץ-ישראל טרם היה קיים המושג ציונות ולכן אינך יכול לכתוב כפי שכתבת.

אורי: כתבתי על האיש. הוא היה רב ציוני. עובדה. הוא עלה מהונגריה. עובדה. לא כתבתי שהוא עלה כרב ציוני. עם זאת, הוא בהחלט היה ציוני בהשקפת עולמו לפני שקמה התנועה הציונית.

אהוד: קטע מהדברים שמואים על על העי"ש בוויקיפידה: לאחר שסייר בסביבות חברון יחד עם דוד גוטמן, יהודי עשיר מהונגריה, כתב: "באנו וראינו מה שלא פיללנו לראות בארץ ישראל: עשרים וששה הרים פוריים ויערות עצים צומחים עליהם. בין ההרים משתרע מישור פורח ובשני מקומות מצאנו גם חורבות עתיקות ובהם עמודים עתיקי ימים מאוד. התפללתי שם שחרית ומנחה וגם מעריב ומעולם לא כיוונתי את לבי כמו בתפילה ההיא ואפילו לא ביום הכיפורים, דמעות זלגו מעיני בזכרי מה אבד לנו. אי אפשר לי לתאר כלל את המקומות האלה, העזובים מבניהם זה אלפי שנים, כיצד הם לובשים גיל בשוב אליהם יהודים.

בעקבות פעולות אלו, הוחרם ונודה על ידי רבני ירושלים. הוא מצא לו ידידי נפש בין הספרדים ובהם רבה של חברון, הרב אליהו סלימאן מני. באמצעותו הגיעה אליו הצעה לרכישת ארבעת אלפים דונם ליד חברון. יחד עם גוטמן, כשבהמשך מצטרף אליהם יהושע שטמפפר, ניסה לבצע את הרכישה, שנודעה גם לרב יהודה אלקלעי – שתמך בה ברבים, אולם הרכישה נכשלה.

הרב שלזינגר לא הרפה מקנייה זו גם לאחר שנקנתה כבר אדמת פתח תקווה. הוא עזר להתיישב בקבר יוסף, קבר רחל ויריחו ורכש אדמות בפתח תקווה עם גוטמן ויואל משה סלומון, בעידודו ובסיועו של חמיו, הרב ליכטנשטיין. את האדמות שקנו פיצלו למאה חלקות ומכרו אותן ליהודים שרצו לעסוק בחקלאות. הוא עיבד את נחלתו, ואף העלה ממנה עשרים גמלים טעונים מעשרות לירושלים, וחילק מעשר ראשון לכוהנים ולווים, ומעשר עני לעניים.

בשנת תר"ל (1869-1870) הוא ניסח תוכנית ותקנות לניהול מדינה יהודית ברוח ההלכה, ואף תוכנית להקמת כוח מגן צבאי ובו גדודים בשמות "שומריאל" ו"לוחמיאל".

* שלום אהוד, נתקלתי בראיון ישן זה ואני מעביר אליך למקרה שאין לך:

https://www.youtube.com/watch?v=WuX4tUfJFIg

אשר מעוז

אהוד: מדובר בראיון של ירון לונדון עם אסתר ראב, בהיותה בת 80,  וזאת בתוכניתו בטלוויזיה "טנדו" מיום 24.6.1974, יחד עם טדי קולק ושמוליק קראוס. מומלץ לצפות בה. זה התיעוד הקולנועי הארוך ביותר שבו מופיעה אסתר ראב.

יש גם סרט תיעודי של נדב לויתן, שהופק על ידי "סרטי קסטל" ושירות הסרטים הישראלי  – "פתח תקווה בעיני סופריה", ששודר בטלוויזיה הממלכתית לפני 40 שנה, ביום חמישי, 9.11.1978, בשם "היתה דממה..." ובסרט סיפורים אישיים וזיכרונות של משוררים וסופרים בני פתח-תקווה, במלאת מאה שנים למושבה, בהשתתפות: חנוך ברטוב, אהוד בן עזר, אסתר ראב, נתן יונתן, רות אלמוג, עדה ייבין, מרדכי הורביץ ויוסף חנני.

לצורך הסרט נערך בבית אבות בטבעון ראיון ארוך ומעניין עם אסתר ראב אבל הובאו ממנו רק קטעים מעטים בנוסח הערוך, ואת האחרים גזרו והשליכו (עבדו אז עם פילם) על הרצפה במעבדת הקולנוע של פוזמנטיר במרתף באבן-גבירול, וכך אבד לנצח הסרט הטוב ביותר שהיה יכול להיות עליה.

בגוגל כתוב שהסרט נעשה "לפי תסריט של אהוד בן עזר." זה לא נכון. אני רק עזרתי במידע על סופרי פתח-תקווה כאשר נדב לויתן הכין את הסרט.

יש גם קטע מצולם שבו אסתר ראב מספרת, בתוכנית טלוויזיה, על אברהם הרצפלד, אבל למרבה הצער הקישור לתוכנית באינטרנט כבר לא פועל. אם מישהו יגלה קישור פעיל וישלח לנו, נשמח מאוד.

קול מן העבר, אסתר ראב בת 73 ב-1967

קישור לשני סרטונים על אברהם הרצפלד. בראשון שבהם רואים את אסתר ראב מספרת בקולה-היא על בואו של הרצפלד לחצר ביתו של אביה יהודה ראב

הרצפלד

http://www.youtube.com/watch#!v=xN3FKmx7Lwg&feature=related

http://www.youtube.com/watch#!v=gY7SPHXWc_U&feature=related

אגב, בשעתו רצה נדב לויתן לעשות סרט על פי הרומאן "הנאהבים והנעימים" אבל זה היה נועז מדי לגבי תקופתו וספק אם גם היום אפשר לעבד את הרומאן לסרט ישראלי. זה מתאים אולי לצרפתים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

https://www.youtube.com/watch?v=WuX4tUfJFIg

ראיון של ירון לונדון עם אסתר ראב בתוכנית "טנדו", 24.6.1974.

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל