| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1353
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' תמוז תשע"ח, 18.6.2018
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִׁיחַ עֲפִיפוֹנִים. // "אלטלנה" על פי ויקיפדיה. // אהוד בן עזר: 70 שנה ל"אלטלנה", מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין". // 70 שנה ל"אלטלנה", מתוך "לכבות את השמש" מאת ישראל זמיר. // אוריה באר: "אלטלנה" ולטרון. // יוסי אחימאיר: "הרצח" – 85 שנה לפרשת ארלוזורוב. // יהודה דרורי: מוכנות העורף בצפון – זו גם אחריות התושבים! // אורי הייטנר: 1. מי בעד חיסול הטרור? 2. צרור הערות 17.6.18. // משה גרנות: הפללת צרכני זנות. // משה כהן: שיעור באזרחות. // יונתן גורל: למילים יש מעט הד. // הדסה מור: מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס". קטע 2. במאהל הפלאחים. // תקוה וינשטוק: חגיגה ברחוב התאנה.// נעמן כהן: חיקוי והתבוללות, אוניברסיטת תל אביב – ישן וחדש לרווק אמנותי. // ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "האטרוסקי" למיקה וולטארי. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 19.2.1965. לפני 53 שנים. // ממקורות הש"י.
* * *
שִׁיחַ עֲפִיפוֹנִים
בֵּין עַזָּה לְנִירְעַם, בֵּין בְּאֵרִי לְדִיר אֶל בַּלַח * טָסִים עֲפִיפוֹנִים אֶל יַעַד שֶׁעוֹד לֹא נֶחְרַךְ, * הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בְּשָׁעָה זוֹ אֵיךְ שֶׁבָּא לָהּ * וְאֵיךְ שֶׁבָּא לָהּ זֶה מִמַּעֲרָב אֶל הַמִּזְרָח. * הֵם כְּלָל וּכְלָל אֵינָם תְּמִימִים וְהֵם יוֹדְעִים לָבֶטַח * כִּי מִטְעָנָם דָּלִיק וְתַפְקִידוֹ הוּא לְכַלּוֹת * בְּאֵשׁ חֻרְשׁוֹת וּשְׂדוֹת דָּגָן בְּמַקְסִימוּם שֶׁל שֶׁטַח * אַךְ יֵשׁ לָהֶם לַמְרוֹֹת כָּל זֹאת שׁוּרָה שֶׁל שְׁאֵלוֹת. * שוֹאֵל שָם עֲפִיפוֹן רִאשוֹן אֶת שֻתָּפוֹ לְטַיִס * שֶשְּׁמוֹ טָאיָארַת אֶל חָרִיק (מַר עֲפִיפוֹן-שְׂרֵפָה): * "אֵיךְ זֶה שְמְּשַלְּחֵינוּ עָטוּ גַיִס אַחַר גַּיִס * עַל גֶּדֶר הַיָּאהוּד וְנֶהֱדְפָה כָּל הַתְקָפָה? * וְאֵיךְ זֶה שֶרוּחָם שֶל הַיָּאהוּד כְּלָל לֹא נִשְבֶּרֶת * וְסַךְ פְּגוּעֵינוּ מוּל פְּקוּדוֹת 'עֲצֹר!' אֵינוֹ כּוֹלֵל * אֲפִלּוּ אִיש 'חָמָאס' בָּכִיר אֶחָד מִן הַצַּמֶּרֶת * כִּי אִם הָמוֹן מוּסָת שֶהוּא שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל * בִּידֵי שִלְטוֹן טֵרוֹר שֶלֹּא נוֹקֵף אֲפִלּוּ אֶצְבַּע * לְשֵם שִפּוּר מַצָּב הוּמָנִיטָרִי מְיָאֵש * שֶל אֻמְלָלִים שֶלְּסִבְלָם שָנִים כְּבָר אֵין שוּם קֵץ בָּא * כְּשֶאִישְׂרָאִיל פּוֹרַחַת חֵרֶף כָּל דְּלֵקוֹת הָאֵש?" * עוֹנֶה לוֹ עֲפִיפוֹן שֵנִי בְּרַחֲפָם מִמַּעַל * לְאֶרֶץ הַיָּאהוּד: "גַּם לִי יֵש שְאֵלוֹת לִשְאֹל * כְּמוֹ לְמָשָל מָה טַעַם מְסִיתִים בְּנֵי הַבְּלִיַּעַל * מִן הַ'חָמָאס' כְּשֶמְּצוּקַת הָעָם קָשָה כִּשְאוֹל * אֶת כָּל הָאַהְבָּלִים הַלָּלוּ לְחַבֵּל בְּזַעַם * בְּקַו צִנּוֹר הַגָּאז שֶרַק טוֹבוֹת לָהֶם עָשָׂה * וְלָמָּה הֵם תוֹקְפִים אֶת הַסָּאיּוּנִים שֶאֵי-פַּעַם * סִפְּקוּ לָהֶם בְּשֶפַע עֲבוֹדָה וּפַרְנָסֶה?" * –"מִפְּנֵי שֶכָּל שְטִיפוֹת הַמּוֹחַ שֶל 'חָמָאס' בֵּינְתַּיִם," * כָּךְ סָח שָם עֲפִיפוֹן שְלִישִי שֶהֶגֶה לֹא הֶחְסִיר * מִשִּׂיחָתָם, "הֵן שֶקֶר – וְלַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם * אוֹ, כְּדִבְרֵי פִּתְגָּם עַרְבִי: 'חַבְּל אִלְכְּדִיב קָסִיר'... * וְכָךְ סָחִים אוֹתָם עֲפִיפוֹנִים בֵּינָם עַד רֶגַע * נְחִיתָתָם בִּשְׂדוֹת נִירְעָם אוֹ בְּאֵרִי כְּשֵם * שֶשּוֹלְחֵיהֶם קִוּוּ, אַךְ כֶּשֶמֻּצֶּתֶת אֵש הַפֶּגַע * רוֹאִים הֵם, יִשְמֹר אַלְלַהּ (בְּעִבְרִית: יִשְמֹר הַשֵּם) * שוּרַת כַּבָּאִיּוֹת עִם זַרְנוּקים מַתִּיזִי מַיִם * שֶמַּמְתִּינָה לָהֶם כְּשֶהֵם לִנְחֹת שָם נִדְחָפִים * וְלַהַק מְטוֹסֵי-כִּבּוּי רוֹחֵף כְּבָר בַּשָּמַיִם * כְּשֶכָּל עֲפִיפוֹנֵי הָאֵש עַד אֵפֶר נִשְׂרָפִים * כְּפִי שֶאוֹמֵר פִּתְגָּם אַחֵר שֶבַּמָּרוֹם מוֹפִיעַ * בִּכְתַב-עָשָן שֶהַמְּטוֹסִים פּוֹלְטִים בֵּין כֹּה וָכֹה: * "מַן חַפַר חוּפְרָתָן כָּאן לֵאָחִיהִי וַּקַע פִיהָא" * ("מִי שֶחוֹפֵר בּוֹר לְאָחִיו צוֹנֵחַ לְתוֹכוֹ"...*
יוסי גמזו
* * *
עזתים – הַמשיכו לשרוף את שדותינו
100 מדינות בעצרת הכללית של האו"ם
תומכות בשקרים שלכם ובזכות השריפה שלכם ובהן אולי גם מדינות שבעברן
היו מומחיות בשריפת יהודים
* * *
"אלטלנה" היתה ספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947, והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל.
במהלך המשא-ומתן, שהתקיים טרם הגעת הספינה לחופי ישראל, בין הנהגת האצ"ל בראשות מנחם בגין לבין נציגי ממשלת ישראל, התגלעו חילוקי דעות קשים בעקבות דרישת נציגי האצ"ל, שעשרים אחוזים מהציוד הצבאי הנמצא על האונייה יועבר לידי יחידות האצ"ל, שלחמו במסגרת צה"ל, וליחידות האצ"ל במרחב ירושלים (שם שמרו יחידות האצ"ל על עצמאותן, בטענה שבהתאם להחלטת החלוקה ירושלים לא נכללה בשטח המדינה היהודית, אלא היתה מובלעת בחסות בינלאומית). נציגי הממשלה דרשו, שהציוד הצבאי על האונייה יועבר קודם כל לרשות צה"ל, ורק לאחר מכן יוחלט מה ייעשה בו. עצם הגעתה של ספינה הנושאת נשק לחופי ישראל הייתה בעייתית, משום שהיוותה הפרה של החלטת האמברגו של מועצת הביטחון ושל תנאי ההפוגה.
כאשר הגיעה "אלטלנה", בהנחיית ממשלת ישראל, לחוף כפר ויתקין, ב-20 ביוני 1948, וניסתה לפרוק שם את הציוד הצבאי שעל סיפונה, כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום למסור באופן מיידי את הנשק שנפרק מהאונייה לידי שלטונות צה"ל. בעקבות דחיית האולטימטום על ידי פיקוד האצ"ל, פרצו בשעות הבוקר של 21 ביוני חילופי אש בין כוחות צה"ל וכוחות האצ"ל, והספינה נמלטה מחוף כפר ויתקין והפליגה דרומה לכיוון תל אביב, בתקווה ששם יוכלו אנשי האצ"ל לפרוק בביטחה את הנשק שעל סיפונה.
כאשר הגיעה "אלטלנה" מול חופי תל אביב ב-22 ביוני, התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל בתל אביב, שניסו להשתלט על אזור החוף כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאונייה. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה, שנורה על ידי תותח של צה"ל, עלתה באש, ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב. למעלה משנה לאחר מכן הוטבעו שרידי הספינה מול חוף נבי רובין.
בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור" (מהלך שיש הרואים בו אקט של טיהור פוליטי). הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל.
[ויקיפדיה]
אהוד: ראוי גם להזכיר כי "אלטלנה" היה השם הספרותי שבחר בו בשעתו זאב ז'בוטינסקי.
* * *
70 שנה ל"אלטלנה"
מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין"
ההוצאה לאור משרד הביטחון, 1997
ב-11 ביוני 1948 נכנסת לתוקפה שביתת נשק זמנית בין ישראל לצבאות הערבים, הקרויה בשם הפוגה. היא משמשת לצה"ל, שזה עתה הוקם, פסק-זמן חיוני להצטיידות, לאימונים ולהכנת הכוחות לקראת התחדשות הקרבות של מלחמת העצמאות.
הדרך שבה מוקמות שלוש פלוגותיו של גדוד 89, בתקופת ההפוגה, דומה יותר להתארגנות גדוד פרטיזנים בעורף האוייב מאשר להקמת יחידה של צבא מסודר. חיילים עוזבים ללא רשות חטיבות אחרות, כדי לשרת בו. ג'יפים נגנבים בלילות, נצבעים ומקבלים מספרים צבאיים, מותקן בהם מקלע מלפנים ומקלע מאחור – והם הופכים לרכב מבצעי. הלוחמים מסתובבים בלי דרגות; הלבוש מרושל. לראשיהם כובעי היטלמאכר – מתנת יצרני הכובעים היהודים בארה"ב לחייל צה"ל. זהו כובע עגול ושטוח מבד חאקי בהיר, בעל מצחייה רכה. בצידו האחורי יריעת-בד מקופלת, שבהיפרסה היא מגנה על העורף, כנהוג באזור מדברי. תקופה ארוכה עתיד משה להיות מצולם כשהוא חבוש בכובע הפשוט הזה.
המפקדים בחטיבות האחרות מקימים קול צעקה ומאיימים להכריז על חייליהם כעל עריקים. אך ההילה של גדוד קומנדו ממונע, שאינו כבול לגזרה אחת, אלא נועד לפשיטות נועזות בעורף האוייב, קוסמת לדמיונם של הלוחמים שהתקבצו ובאו לגדוד. משה מצליח להלהיבם וללכדם סביבו. הוא גם רוצה להוכיח, כי אין לפלמ"ח מונופול על יחידות-צבא איכותיות ונועזות. משה נוטע באנשיו גאוות יחידה בבוז שהוא מפגין כלפי הדפוסים הפורמליים, מורשת הצבא הבריטי, שלתוכם הולך ונוצק הצבא הצעיר. אל השוטרים הצבאיים, למשל, הוא מתייחס כאל שומרי בסיס-האימונים של ה"הגנה" בג'וערה, לשם חדר בשעתו בלילה בראש אנשיו, תוך סיכון שיירו בהם באש חיה אם יתגלו.
אך כמו בפרקים קודמים בחייו, נקרא לפתע משה למשימה אחרת. הפעולה הצבאית הרצינית הראשונה שאותה הוא נדרש לבצע, כמפקד גדוד הפשיטה 89, אינה נגד הערבים. מתברר שמוטל עליו, כמו בימי ה"סזון", להילחם דווקא ביהודים שאינם מקבלים את מרות היישוב המאורגן המיוצג מעתה על-ידי הממשלה הזמנית והמטה הכללי של צה"ל.
עד זמן לא רב לפני כן היה האצ"ל ארגון טרור, שפעל נגד הבריטים. עתה, כאשר הבריטים כבר אינם בארץ, הוא פותח בפעולות לחימה נגד הערבים. כדי לחזק את כוחו, מביא האצ"ל ארצה נחתת עמוסה נשק, תחמושת ולוחמים, "אלטלנה" שמה. הספינה מטילה עוגן מול כפר ויתקין ב-20 ביוני 1948, בעיצומה של תקופת ההפוגה הראשונה. הארגון ומפקדו, מנחם בגין, מסרבים להכיר במרות ממשלת ישראל, ומתכוונים לחמש בנשק שעל "אלטלנה" את יחידותיו, הפועלות בנפרד, בייחוד בירושלים. פירושו של דבר כי לצד צה"ל, שזה עתה נוצר, ימשיך להתקיים צבא פרטי של האצ"ל.
בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מנהיגה ומעצב דמותה של המדינה הצעירה, בת החודש ושבוע. הוא גם עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, מפא"י. זוהי מפלגה סוציאליסטית, המאגדת את המושבים והקיבוצים, את העובדים השכירים בערים ובמושבות, ואת הממסד ההסתדרותי על שלוחותיו: "סולל בונה", "תנובה", "המשביר המרכזי" והקואופראטיבים הגדולים. בראייה למרחוק תובע בן-גוריון מחברי תנועתו, עוד לפני קום המדינה, לעבור "ממעמד לעם", כלומר ממאבק של מפלגת פועלים אל אחריות ממלכתית למדינה כולה. בהנהגת בן-גוריון נעשים הצבא, ומאוחר יותר מרביתה של מערכת החינוך, לשכות העבודה, וכמובן כל מוסדות המדינה ומשרדי הממשלה – לממלכתיים, סרים למשמעתה של ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי, ובשום אופן אינם סרים למרות מפלגתית.
הנהגת האצ"ל מעמידה למבחן את גישתו הממלכתית של בן-גוריון. אם ייכנע לה – עלולה ישראל להיות מדינה מפולגת בין צבאות פרטיים, ומי יודע אם בפירוד הזה תצליח בכלל להחזיק מעמד כנגד הערבים.
חוץ מקורס הסרג'נטים של הצבא הבריטי, אין למשה ניסיון רב בצד המרגיז של חיי צבא, הקרוי "בולשיט": מסדרים, משמעת, צחצוח, דרגות, הצדעות, לבוש מסודר וטרטורים. הוא נחשב ל"פרא אדם", מחפה על אנשיו גם כשהם מפרים את תקנות הצבא, ובלבד שהכל נעשה למען הגדוד ומתוך גאוות יחידה. אבל בהגיע שעת מבחן, פונה יצחק שדה, בשם בן-גוריון, דווקא אל משה ואל יחידות הפלמ"ח, ולא אל יחידה אחרת של צה"ל הנמצאת באזור, שאולי יש בה יותר גינוני סדר ומשמעת צבאיים, אבל יש סכנה שחייליה לא יסכימו לפעולה נגד האצ"ל, וחלקם אכן עורקים עם בוא "אלטלנה", כדי לעזור בפריקתה.
משה אינו שמח על התפקיד שנופל בחלקו אבל אינו מפקפק אף לרגע בנחיצותה של הפקודה ובחובתו למלאה. ליתר ביטחון הוא לוקח לפעולה רק שתי פלוגות – של בני המשקים ושל התל-אביבים, שעל נאמנותם לממשלה ולמטכ"ל הוא סומך. לא כן באשר לפלוגה המורכבת מאנשי הלח"י לשעבר. כדי להימנע מהפתעות משאירים אותם במחנה, ואפילו פורקים מעליהם את נשקם בתואנה כלשהי, ומוציאים בחשאי את הנוקרים מרוביהם, מחשש שישתלטו בכוח על הנשק. מדובר בפלוגה של לוחמים שעתידים להשתתף בכל הקרבות של גדוד 89, וחלקם ייפצעו וייהרגו, ובין ההרוגים – המ"פ דב הבלונדי.
משה מגיע עם שתי פלוגותיו לכפר ויתקין, ב-21 ביוני, ופוקד לכתר את אנשי האצ"ל, שכבר הספיקו לפרוק חלק מתכולתה של "אלטלנה". הוא סבור, שדי יהיה בקריאה להם להיכנע, כדי שיבינו את האבסורד שבמצב. אבל לא כך קורה. לוחמי האצ"ל, שתפסו רצועת חוף כדי לפרוק את הנשק, יורים בחיילי צה"ל, הורגים שניים מהם ופוצעים שישה. משה, שנקרא בדחיפות לעזוב את המקום, משאיר פקודה להפגיז את רצועת האצ"ל במרגמות. שישה אנשי אצ"ל נהרגים. יש גם פצועים. נחישות הפעולה גורמת להם להיכנע למחרת ללא תנאי, מה גם ש"אלטלנה" כבר הרימה עוגן והפליגה לכיוון תל-אביב. יש סברה שבפעולה משתתפים מתנדבים מפלוגתו של דב הבלונדי, והם אינם מהססים לעלות על אנשי האצ"ל בזחל"מיהם ולדורסם.
כאשר עולה בוקר 21 ביוני מתגלה הנחתת "אלטלנה" תקועה על שרידי אוניית המעפילים "פריטה" מול חוף תל-אביב. שמש הבוקר מאירה את החרך הצר שבבטן הנחתת, אשר אינה מצליחה לפתוח את דלתותיה. נראה שם בבירור "ברן-קרייר", זחל נושא מקלע, מוכן לפלישה. לרוע מזלם של אנשי "אלטלנה", לא זו בלבד שעלו על שרטון, אלא נחתו מול מטה הפלמ"ח, השוכן במלון "ריץ". הלוחמים במטה הפלמ"ח הם בעיקר אנשי השלישות והסעד, ובהם בנות, פצועים מחלימים, חברי להקת ה"צ'יזבטרון" וחיילים בחופשה. במקרה מזדמן לאזור גם סא"ל יצחק רבין, מפקדה של חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, ולוקח את הפיקוד. המטה כבר מוקף כולו אנשי אצ"ל. הרחוב היחיד שממנו אפשר לצאת לכיוון מרכז תל-אביב הוא רחוב מאפו. ואילו רחוב הירקון, צפונה ודרומה בקטע רחב למדי, הוא בידי אנשי האצ"ל. חסקות וסירות גומי שטות מן הספינה אל החוף ועליהן נשק. הנשק אינו נמסר לצה"ל, וזאת חרף העובדה שלאחר הקמת צה"ל נערך הסכם עם האצ"ל, ולפיו נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד. מפקדת האצ"ל מסרבת לתביעת הממשלה, למסור את הנשק לידי צה"ל. אנשי האצ"ל מקרבים מקלעי "ברן" ופיא"טים, נשק אנטי-טנקי, לעבר מטה הפלמ"ח. חוליות של אנשי אצ"ל פושטות על צמתים שונים בתל-אביב, פורקות ומחרימות את הנשק מאנשי "הגנה" קשישים, ומתחילות לכוון את התנועה בעיר. יש גם ידיעות על התמרדות יחידות של האצ"ל, שכבר מסופחות לצה"ל.
באווירה הזאת, של פוטש צבאי וניסיון לכבוש את תל-אביב, אין ברירה אלא לפתוח באש. נוסף על חילופי היריות בין הספינה לחוף, מפגיז תותח הניצב במחנה "יונה", בסביבת מלון "הילטון" כיום, את הספינה ומעלה אותה באש. יחידות של הפלמ"ח, הנאמנות לחלוטין לממשלה ולמטכ"ל, מוזעקות על זחל"מיהן מסרפנד כדי לחזור ולהשתלט על ראש-הגשר של האצ"ל בתל-אביב. אנשי האצ"ל שעל הספינה ממשיכים לירות גם כאשר ספינתם עולה באש. כאשר משתלט צה"ל על האזור מפנים את כל התושבים ברדיוס גדול, כי יש שמועות שבבטן הספינה מצוי מטען גדול של חומרי נפץ, שעתיד להעיף את כל רחוב הירקון. חיים חפר, מחבר הפזמונים של ה"ציז'בטרון" ועד למאורעות הללו, לוחם בחלון המרכזי של מלון "ריץ". עם עוד שניים מחבריו הוא נשאר שם, במטה הפלמ"ח, גם לאחר פינויו, כדי לשמור שלא יוציאו ממנו מסמכים.
הקרב מוכרע. צה"ל מנצח. זה מאורע טרגי שטרם היה כמוהו בארץ. ב"אלטלנה" העולה באש יש הרוגים, אבל נקבע כלל ברזל: לא יהיו עוד צבאות פרטיים בישראל. קולות הנפץ של שארית הנשק והתחמושת שהיו באונייה האומללה נשמעים למרחוק. חורים ענקיים נפערים בה, אך היא אינה טובעת, אלא נשארת תקועה על השרטון. כך היא ניצבת עוד חודשים רבים, שחורה ומפויחת, יעד לשחיינים נועזים שמביאים ממנה כלי-נשק מעוותים, שמתכתם התעקמה בחום השריפה וחלקם הועפו עד לחוף עצמו.
מפקד האצ"ל, מנחם בגין, נושא אותו יום נאום נרגש מתחנת השידור הפרטית של ארגונו, ובמהלכו הוא פורץ בבכי. לדבריו, פקד על אנשיו שלא לירות. למעשה, לא נשמעו לו אלא נכנעו לכוחו העדיף של צה"ל. בכיו עושה רושם נורא. "מנהיג אמיתי אינו בוכה בשעת משבר!" – אומרים אנשים, ובכך מדביקים לו תווית של מנהיג לא רציני, תווית שעתידה להשתנות רק לאחר עשרים ותשע שנים, בהיותו ראש ממשלת הליכוד, כאשר הוא מביא, עם נשיא מצרים סאדאת, את השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים.
ובן-גוריון? – הוא מכנה את התותח שירה ב"אלטלנה" בשם "התותח הקדוש".
אהוד בן עזר
* * *
70 שנה ל"אלטלנה"
מתוך הרומאן "לכבות את השמש"
מאת ישראל זמיר
בעריכת אהוד בן עזר
אסטרולוג, 2004
פרק י': אלטלנה
יום אחד הגיעה למחנה-גדעון שיירת משאיות עמוסות ארגזים, ואיצקו המ"פ, עם ברק בעיניים, נכנס למגורי "המסייעת" וביקש שנגיע בהקדם למחסן-הנשק, הפתעה ממתינה לנו.
בבוקר נשלחה משאית אל מחסני-הבגדים בקיבוצים, להבאת סמרטוטים. נשק חדש הגיע מצ'כוסלובקיה: רובים, מקלעי "שפנדאו" ומכונות-ירייה "בזה". הנָשקים מילאו גיגיות נפט, הביאו גלילי פלנלית, ערמו סמרטוטים, ולימדו אותנו איך מפרקים את הנשק החדש ומסירים את שכבות הגריז.
היינו בשמיים. לא היה לנו ספק כי הנשק הצ'כי נשלח בהוראתו המפורשת של החבר סטאלין – הוכחה ניצחת שברית-המועצות לא רק הכירה בזכויות ההיסטוריות של היהודים בארץ-ישראל אלא גם מסייעת לה בפועל להביס את אויביה.
ממיק לא הסתיר את שמחתו, ושילח דברי ביקורת בארה"ב, שאמנם הכירה בנו דה-פאקטו, אך נקטה במדיניות של "אמברגו" – איסור על שליחת נשק למדינות המעורבות במלחמה בארץ-ישראל. בריטניה וצרפת מיהרו להצטרף אליה. לדבריו, האימפריאליזם המערבי חשף את פרצופו המכוער, ולשמחתנו צ'כיה, בהוראת ברית-המועצות, התייצבה לימיננו ושלחה לנו נשק!
מניותיה של ברית-המועצות הרקיעו שחקים. ווי ראה קשר ישיר בין הצהרת גרומיקו להכרת ברית-המועצות במדינת-ישראל.
שלמה באום מכפר-יחזקאל, שכעבור שנים היה לסגנו של אריאל שרון, מפקדה של יחידת 101, חשד ברוסים שיש להם כוונות לכבוש את המזרח-התיכון ולהשתלט על הנפט. להערכתו, אימפריאליזם רוסי מתכוון להחליף את האימפריאליזם הבריטי.
הבעתי את דעתי כי ברית-המועצות ממשיכה את מלחמתה באימפריאליזם הבריטי, ורואה בישראל פוטנציאל לכינונה של "דמוקרטיה עממית" במזרח-התיכון, בראשותן של מפלגות הפועלים.
ניקינו נשק, התווכחנו ולא אחת מצאנו עצמנו פוצחים בשירים רוסיים, כשיתר החיילים מצטרפים ברצון. היתה זו שעתה היפה של ברית-המועצות, אפילו אוייביה המושבעים הודו לה מעומק ליבם.
לפתע קם אחד האצ"לניקים-לשעבר, ומרוב התרגשות פצח בשירי מחתרת: "היום שרה הקטנה / ניפגש בצאתי למלחמה / את המדינה נכונן / על שתי גדות הירדן..." ואנחנו, שיכורי שמחה, הצטרפנו במחיאות-כפיים.
איצקו חייך בסיפוק. סוף-סוף בגרנו, התגברנו על "החינוך הפנאטי", והוא הביא בקבוק יין. השקנו כוסות, וווי, ברגע-של-התרגשות, הצמיד לשפתיו רובה צ'כי ונשק לקת. המתרסים הפוליטיים קרסו, ואילולא זירזו אותנו הנשקים, בטענה שהמשלטים ממתינים לנשק – היינו פורצים ב"הורה" סוערת.
לראשונה חשנו אחוות-לוחמים אמיתית.
*
באפריל 1994 צורפתי כחבר "ועדת-העורכים של עיתוני ישראל" למשלחתו של ראש-הממשלה יצחק רבין, שיצאה למוסקבה. באחד הימים המתנו במסדרון של משרד-החוץ, בקרמלין, עד שראשי הממשלות יסיימו את פגישתם. בין היושבים היה פקיד סובייטי ששיבה זרקה בשערותיו, נראה כבן שישים, ואולי יותר.
שיחה נרקמה בינינו, ושאלתי אותו כיצד קרה הדבר שברית-המועצות שינתה בבת-אחת את מדיניותה כלפי ישראל: הצהרת גרומיקו ב-14 במאי 1947, הכרה במדינת-ישראל באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ומשלוחי נשק צ'כי בתחילת יוני 1948.
האיש חייך. "נו כן," – הוא מכיר את הנושא היטב. לדבריו, "יהודי ארץ-ישראל לא קלטו כל השנים כי ברית-המועצות מעולם לא היתה אוייבתם. מאז מלחמת-העולם השנייה היו לשני העמים אוייבים משותפים: גרמניה הנאצית מזה, והאימפריאליזם הבריטי מזה. עובדה, כאשר ברית-המועצות ראתה מה עומד לקרות ליהודים במלחמת העולם השנייה, היא פתחה לרווחה את גבולותיה, בעוד אמריקה התעלמה. כל השנים חשו הרוסים צורך לפתור את שאלת העקורים. בשנת 1943 ביקר בישראל איוואן מאיסקי, קומיסר לענייני-חוץ, נפגש עם ראשי היישוב, וביקש לדעת אם בבוא היום תהיה ארץ-ישראל מסוגלת לקלוט את עקורי אירופה. משנת 1944 ואילך דאגנו שיתפרסמו בעיתונים שונים מאמרים התומכים בפיתרון ציוני לשאלת ארץ-ישראל. בפברואר 1945 הצביע ראש המשלחת הסובייטית, בוועידת היסוד של האיגודים המקצועיים, על כך שיש לאפשר לעם היהודי להמשיך ולבנות את ארץ-ישראל כביתו הלאומי.
"אני מקווה כי ברור לך שמאמרים אלה לא יכלו להופיע בלי אישור הפוליטביורו, בראשותו של החבר סטאלין. ברית-המועצות עקבה בזעם אחר התחמקויותיה של אנגליה מלהחזיר את המנדט על ארץ-ישראל לידי האו"ם, ולאחר לחצים דיפלומטיים עלה הנושא במאי 1947, בנאומו של שר-החוץ אנדריי גרומיקו. ברית-המועצות שאפה להפוך את ארץ-ישראל לגורם מדיני שיתסיס את המשטרים הערביים הריאקציוניים במזרח-התיכון ויחליש את מעמדה של בריטניה. הקו שנקטנו היה ברור ועקבי: הצבעה באו"ם לחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, הכרה בה, ומשלוחי נשק צ'כי, שנועד להביס את הערבים."
שאלתי היכן היתה בסיפור הזה יהדות ברית-המועצות, והוא הודה שהם שגו בהערכתם כי יהדות זו נטמעה בין עממי ברית-המועצות לאחר שבעים שנות קומוניזם. לאחר שעמדה על טעותה, הלכה ברית-המועצות לקראת ישראל ופתחה לרווחה את שעריה. ברית-המועצות היתה מאז ומעולם ידידת העם היהודי ובבוא המבחן – הוכיחה זאת.
"אודה לך אם שיחה זו תישאר חסוייה ולא תנקוב בשמי. לא, אינני יהודי, אך קורא אני אידיש היטב."
*
ישבנו כחיל-מצב על גבעה צחיחה מצפון לג'נין. העיר אמנם נכבשה על ידי חטיבות "כרמלי" ו"גולני", אך לא היה אפשר להתבסס בה בלי לכבוש את ההרים החולשים מדרום. ההפוגה עמדה לחול ביום שישי, ה-11 ביוני, והוחלט לכבוש את משטרת ג'נין וליצור קו הגנה יותר נוח.
החבלן אפרים חנון סיפר כי בלילה שקדם לאותה התקפה יצאה חוליית חבלנים למקש גשר על כביש ג'נין-עפולה, ולמנוע עזרה מג'נין. למחרת בלילה יצא כוח ישראלי לכבוש את המשטרה, כשעל הפעולה פיקד מפקד פלוגה ג' – עמנואל ברשי.
חצות. כוח ברשי יצא מג'נין לכיוון תחנת-המשטרה. בדרכם חלפו ליד וילות הדורות, וברשי הורה לפוצצן. לדעת אפרים זו היתה שגיאה חמורה, כי כך נודע במשטרה שכוח צה"ל בדרכו אליהם. כשהגיע הכוח כמאה מטר מהמשטרה, התברר שגדרות תיל דוקרניים מקיפים אותה סביב-סביב. החבלנים השחילו שלושה צינורות "בּוּנְגָלוֹר" בין הקונצרטינות, פוצצו את הגדר, והדרך לחצר נפתחה.
ברשי וכוחותיו פרצו קדימה, וכשהתקרבו לבניין גילו סבך נוסף של חוטי תיל דוקרניים, שלא איפשרו להגיע אל דלתות הבניין. הפעם הונחו שקיות חומר-נפץ בפינה צפון-מזרחית של המשטרה, ונפער חור בקיר. עוד שגיאה, להניח חומר-נפץ בפינה, שהיא הבסיס המוצק ביותר של הבניין. ניסיון להשחיל חייל דרך החור, כדי שיפתח את השער מבפנים, נכשל. העיראקים ירו כמטורפים והשליכו רימונים מגג הבניין. שער הברזל נותר נעול. כיצד פורצים אותו?
זבון שדמי, מפקד מחלקה מניר-דוד, איש גדל ממדים ורב תושייה, הציב מרגמת "טו-אינץ" בכינון ישיר אל מול שער הברזל, כשהוא מכסה את בסיסה באבנים כבדות, וליתר ביטחון נשכב עליה. מעולם לא נורה פגז מרגמה בכינון ישיר. השער לא נפרץ, וזבון הועף מן ההדף. משטרת ג'נין לא נכבשה.
*
הפוגה ראשונה. צה"ל ניצל את השקט כדי לחייל אותנו, וערך טכס השבעה. המחלקה עברה לדום, ורס"פ פלוגה ג', אליעזר סקלרץ, קרא בפאתוס ובעגה יקית את הנוסח, שרק לאחרונה חובר:
"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת-ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צה"ל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על-ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחרות ישראל."
לאחר הקריאה ענינו במקהלה שלוש פעמים: "הנני נשבע."
הטכס עורר גיחוכים. נזכרנו בטכס ההשבעה ל"הגנה", שנערך במעין-חרוד.
בתום המסדר קיבלנו משכורת ראשונה: שתי לירות ו... משחת-שיניים.
"למה משחת שיניים? שאל דשיק.
"זה מה שצה"ל מנפק," השיב סקלרץ ברצינות גדולה.
חצות. אני מפטרל עם כדור בקנה. מרחוק מבליחים אורות ג'נין. צרור נותב חוצה את השמיים, וזיקוק לבן צונח על צריח של מסגד. אני הרוג מעייפות ועיניי בקושי פקוחות. מדי-פעם אני עוצר, פותח מימייה ושופך על ראשי מים. עליי לשמור עד שלוש לפנות-בוקר. איך אחזיק מעמד? רגליי סורקות, עיניי בולשות ומוחי מפנטז: אני מנשק את נעמה ולש את שדיה. היא גועה מהנאה, מסירה את חזייתה ואת תחתוניה. דימיוני משלים מה שלא קרה: אני גוהר עליה, פורץ מחסום, חודר פנימה והיא גונחת מכאב ומהנאה. אלוהים, איזה חום, איזה עונג! אברי מתפוצץ ותחתוניי מלאים...
בשעה שלוש הערתי את אחד החיילים והלכתי לישון. אותו חייל, ככל הנראה, נרדם בשעה שרכס את שרוכי נעליו, ובשלוש ושלושים התעורר אושמן, האפסנאי של המחלקה – לחרדתו גילה שאיש אינו שומר, ופתח בצרחות אימה:
"הדיוטים, משוגעים, כולרות! פלוגה עיראקית יושבת מול האף?! הם יכלו לשחוט את כולנו ואיש לא היה מתעורר!"
הוא סיפר כיצד הגרמנים שחטו כפר רוסי שלם, גברים, נשים וטף, ששומריו שתו לשוכרה ונרדמו. תיאורי השחיטה צימררו, התכסיתי זיעה קרה, וזמן רב לא שכחתי את הפחד שתקף אותי באותו לילה.
*
עשרים וארבעה ביוני. משאית אספקה הגיעה למשלט ועימה מפקדנו מאיר אלוני. הוא סיפר שהחבר'ה מ"המחלקה המיוחדת", האצ"לניקים – ערקו שלשום מהגדוד. בבוקר לא נמצאו במיטות. למחרת הודיעו ברדיו על ספינת-נשק בשם "אלטלנה", שהגיעה מאירופה ועל סיפונה נשק רב. מאיר אלוני סיפר על הסכם שנחתם בין מנחם בגין ראש האצ"ל – לבין ישראל גלילי, נציג צה"ל, שבו נאמר, כי חברי אצ"ל יתגייסו לצה"ל, יישבעו שבועת אמונים, וכי הנשק והציוד שבידם יימסרו לצה"ל. אצ"ל ומפקדתו חדלים להתקיים כחטיבה צבאית במדינת ישראל.
ממיק שאל אם בואה של אוניית נשק באמצע ההפוגה אינה מהווה הפרה של הסכמי האו"ם, ומאיר השיב כי שמע מפי גדליה, מפקד "המיוחדת", כי מנחם בגין ביקש רשות לפרוק את הנשק רחוק מעיני הבריטים, על חוף כפר-ויתקין.
"אז מה קרה שהאונייה הגיעה לתל-אביב?"
לדבריו, מפקדי האצ"ל שעל האונייה דרשו שחמישית מהנשק יוקצה לאצ"ל, שיחידותיו הנפרדות לחמו בירושלים. "אלטלנה" עגנה בחוף כפר ויתקין והחלה פריקה חשאית של הנשק. באמצע הפריקה בא אולטימטום של בן-גוריון: "כל הנשק למחסני צה"ל!" – נוצר מתח והיו חילופי אש. מנחם בגין הוזעק מתל-אביב, עלה על סיפון האונייה כדי להרגיע את הרוחות, וכאשר הסתבר כי בן-גוריון מתעקש – הוחלט להפליג לתל-אביב, שבה יש לאצ"ל תמיכה רחבה. האצ"לניקים מכל גדודי צה"ל קיבלו פקודה חשאית לערוק מיחידותיהם ולהתכנס על חוף ימה של תל-אביב, מול האונייה, וליצור חומת אדם. הם יפרקו את הנשק ויעבירוהו ליחידותיהם בירושלים.
הממשלה התכנסה לדיון חרום. בן-גוריון טען כי לפנינו ניסיון גס לדרוס את הצבא ולרצוח את המדינה. המתח גבר והסוף ידוע. הספינה טובעה.
שלמה באום רתח מכעס. בקרב על פקועה לא היו לגדוד די רובים, וחלק מהכוח יצא עם מקלות ורימונים, ופה מפוצצים אונייה מלאה נשק. במדינה מתוקנת היו מעמידים את בן-גוריון למשפט צבאי!
ממיק הביע סברה כי לנשק שהובא היתה מטרה לא חוקית: למנוע את החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, ולכבוש את עבר-הירדן. כך קיוו הבית"רים להגשים את חלום "שתי גדות לירדן", ושלמה באום זעם:
"פיצוץ 'אלטלנה' זהו הדף הכי שחור שאני מכיר בתולדותיה הקצרים של מדינת-ישראל!"
"מרד חייבים לדכא!" ענה לו ממיק. "אתה לא מבין שכל הקיום הדמוקרטי של המדינה עמד בסכנה?"
"קומוניסט מחורבן!"
"פאשיסט מטומטם!"
שלמה קפץ ממקומו כנשוך נחש. פניו סמקו ועיניו רשפו. החבר'ה מיהרו להפריד.
שאלתי את מאיר מה הניע את אצ"ל להפר את ההסכם שנחתם בין גלילי לבין בגין. גדליה, מפקד האצ"לניקים, הסביר לו כי ארבע יממות של שיט בים-התיכון, וקשר אלחוטי ישיר עם מפקדת האצ"ל בירושלים, שיכנעו את מנהיגי האונייה להתעלם מהסכם בגין-גלילי ולהחליט כי רק אצ"ל יפרוק את הנשק, והוא שיחליט איזה חלק ממנו יוקצה לצה"ל. הם האמינו שאם חוף תל-אביב יתמלא באנשי אצ"ל – יהודים לא יעזו להרים יד על יהודים.
מאיר סיפר שגדליה טען בפניו כי הוא בכלל אינו תופס את שורשי המתח השוררים בין בית"ר לבין "השומר-הצעיר". לטענתו זאב ז'בוטינסקי היה סוציאליסט שדגל ב"אחוות-עמים", ואף רשם לו על פיסת נייר שורות אחדות שכתב ז'בוטינסקי על עתידה הוורוד של ארץ-ישראל:
"... בו ירווה לו משפע ואושר / בן-ערב, בן-נצרת ובני / כי דגל טוהר ויושר / ייטהר שתי גדות ירדני."
"'שתי גדות ירדני' אינה הפרוגרמה שלנו," הערתי ביובש.
האצ"לניקים שבו לגדוד נרגשים ומזועזעים. הם ראו במו עיניהם כיצד בחורי הפלמ"ח העלו את ספינתם באש.
המג"ד אברהם יפה החליט לעבור על עריקתם מצה"ל לסדר-היום. כאיש חינוך לשעבר קלט את הדילמה: באחד ביוני חתם מנחם בגין, בשם האצ"ל, על הצטרפותם לצה"ל, ומפקדי אצ"ל שעל "אלטלנה" הפרו את פקודתו. אברהם כינס את קציניו והסביר כי אנשי "המיוחדת" זקוקים לזמן נפשי כדי לעכל עובדות שהולידו מציאות חדשה: הבריטים עזבו את הארץ. אין עוד מחתרות. מפקדות האצ"ל והלח"י פורקו. קיימת מרות צבאית אחת בלבד – מפקדת-צה"ל.
אברהם החליט לעבור על העריקה לסדר-היום אך סגנו, עמנואל ברשי, דרש להעמידם למשפט צבאי. "עליהם ללמוד שיש לצה"ל בעל-בית אחד!" צעק. וכשנוכח לדעת כי דעתו אינה מתקבלת, עזב את הישיבה בטריקת דלת.
אברהם לא התרגש, שניהם מאותו הכפר.
קצינים ביקשו לדעת מיהו אותו קצין "חמום-מוח", ואברהם נאות לספר:
עמנואל ברשי הוא בחור רב-ניגודים. מוכשר כשד ומפקד מעולה. מקורו מבית מסורתי ספוג ספרות, ששימש בשעתו בית-ועד לאנשי רוח. אביו היה רופא. וכשהגיע עמנואל למצוות, הגיש לו המשורר חיים נחמן ביאליק, מבאי ביתם, ספר תנ"ך ובהקדשה כתב: "לבר-שי, שי ליום הבר-מצווה."
לאחר שסיים את לימודיו העממיים ב"תחכמוני", נרשם ללימודי חקלאות במקווה-ישראל ועד מהרה הסיר את הכובע, זנח את תיק התפילין והצטרף ל"השומר-הצעיר". ברבות השנים השלים גרעין בוגרי מקווה-ישראל את קיבוץ תל-עמל. בתקופת המאורעות שימש עמנואל נוטר ושומר-שדות מטעם הקרן-הקיימת. בראשית שנת 1941 נגנב רכוש מאחד היישובים, וברשי, בראש קבוצת נוטרים, יצא בעקבות הגנבים לכיוון פקועה. כשטיפסו על מדרונות ההר, הבחינו מרחוק בערבי נמלט – והחל מרדף. כאשר ראה הערבי שהנוטרים קרבים והולכים, שם נפשו בכפו וקפץ מצוק גבוה הישר לתוך ואדי עמוק. ברשי לא היסס וזינק אחריו. הערבי הגיע לכפרו חבול ופגוע, ולאחר ימים אחדים מת. ברשי והנוטרים נאסרו ונכלאו בכלא עכו.
המשפט נמשך חודשים ארוכים. הקיבוצים, בשיתוף ארגון ה"הגנה", שכרו את שירותיו של עורך-הדין ברנרד ג'וזף (לימים ח"כ דב יוסף, שר האספקה והקיצוב בממשלת בן-גוריון).
פסק-הדין שנגזר היה חמור מאין כמוהו. עונש מוות לעמנואל ברשי, ומאסר-עולם לנוטרים. התדהמה ביישוב העברי היתה גדולה. משלחות מכל שדרות-היישוב פנו אל הנציב-העליון בבקשות חנינה, שנדחו. ברנרד ג'וזף ערער על חומרת העונש, וטען כי אין זה מתקבל על הדעת שערבי בריא יקבל כמה "מכות יבשות" – ולפתע ימות. לטענתו הערבי היה חולה, והמוות בא בגין מחלתו. להוכחת טענותיו דרש להוציא את הגופה מקברה לבדיקה פתולוגית, אך השופט סירב בתוקף. הופעלו לחצים, וכנראה גם שולמו "דמי לא יחרץ", ובסופו-של-דבר הוצאה הגופה, פתולוג מ"אנשי שלומנו" בדק אותה, וקבע כי הערבי סבל מקדחת וכי הטחול שבגופו היה מוגדל. קפיצתו לוואדי גרמה לפיצוץ הטחול, ולפטירתו.
מיהר השופט הבריטי לאשר את ממצאי הבדיקה, נערך משפט-חוזר וברשי והנוטרים זוכו מכל אשמה.
אך האווירה בגדוד נעכרה. חברי "המיוחדת", שלא מזמן שבו מאריתריאה, חזו במו-עיניהם במלחמת-אחים על חוף ימה של תל-אביב.
הפצע שנפער, זמן רב סירב להגליד.
ישראל זמיר
* * *
אוריה באר
"אלטלנה" ולטרון
ראשית, ייאמר נא במפורש: אינני חבר של יוסי אחימאיר, מעולם לא נפגשתי איתו, ואינני מכיר אותו כלל.
ועם זאת, אני סבור, שבוויכוח המתנהל בינו לבין נעמן כהן, הוא הצודק, ולא המתנגד לו, שנוקט בשפה לא ראויה, וחבל.
כן, פרשת "אלטלנה" זכורה לי היטב. הייתי אז ילד. וגרנו לא רחוק משפת הים. והנה, באחד הבקרים, באו אלנו שני שוטרים, וביקשו, דרשו, שנעזוב את הבית, ונעבור מזרחה, או צפונה, כי אוניית נשק, העלול להתפוצץ כל רגע, נמצאת לא רחוק מהחוף.
עשינו זאת, ובילינו עד שעות הערב בבית ידידים, שגרו ברחוב סוקולוב המרוחק.
לימים קראתי רבות על פרשה מצערת זו, ואף גיבשתי דיעה משלי. היה אפשר להימנע מהרג תשעה-עשר לוחמים, מהם שישה-עשר חברי אצ"ל, פציעת רבים אחרים ופיצוץ אוניית נשק יקרה, אם המעורבים בפרשה, ובייחוד בן גוריון, היו פועלים במתינות, ביישוב דעת וברוח טובה. לבגין לא היתה שום כוונת פוטש, ומי שחושב שכך הוא לדעתי חסר דיעה לחלוטין.
שיחה של בן גוריון ובגין מולו, עשוייה היתה להגיע למסקנות טובות ולחיסול הסכסוך ביום אחד. בעודו באיבו.
אלא שכאן פעל האגו ולבן גוריון היה כזה בשפע, או אז באה ההחלטה השגויה, לתת פקודה לירות באונייה, ולהתחיל במלחמה זאת, כאשר ברור היה מראש, כי לצה"ל דאז היה יתרון עצום באש ולא היה צריך כלל לירות, אלא להתרות, אולי אפילו לאיים, ולחכות. רק לחכות.
לדעתי, פקודת הירי נגד האונייה היתה בלתי חוקית בעליל, ואילו אני הייתי המפקד במקום, הייתי מסרב לה. אמנם כן, לא שבגין ומרעיו היו צדיקים גדולים, אלא שבאחים לא יורים, אלא מתפשרים עימם ומסדירים הסכסוך. ושוב, השנאה שרחש בן גוריון לאצ"ל היתה כנראה תהומית, ומנעה כל שיקול דעת הגיוני ומתון.
בן גוריון, שגר בילדותי לא רחוק מביתנו, היה ללא ספק מנהיג גדול. בזכותו קמה מדינת ישראל, והוא ראה למרחוק, מה שאחרים לא ראו.
ובכל זאת, גם הוא עשה שגיאות קשות במהלך חייו. האובססיה שלו לכבוש את לטרון, התנהגותו בעניין ה"פרשה", דעותיו השגויות בעניין המלחמה, שאסור לנו לפתוח במלחמת "ששת הימים". היכן היינו נמצאים היום, אילו האזינו לדבריו אשכול ושריו, בטרם פקדו על חיל האוויר להפציץ את שדות התעופה של המצרים, הסורים ויתר מדינות ערב?
ולסיום, עוד זיכרון ילדות.
אבא, אז נהג פשוט ב"אגד", (לימים מנהל בכיר) חוזר מזועזע מחזית לטרון. הייתי אז ילד, אך הדברים נחרתו בזיכרוני.
אבא אוחז בידיו את ראשו ומספר בהתרגשות לאימא:
"היו שם עשרות הרוגים. לא, אולי מאות. היו הרבה עולים חדשים. ציפורה, הם לא ידעו לירות ברובה. הרבה מהם לא ידעו כלל לפתוח את הבריח. מי ששלח אותם להילחם ככה, שלח אותם למות. לא, אני לא מבין... זה גובל בחוסר אחריות. ממש."
בטרם יבש הדיו מעל הדברים שכתבתי, התפרסם מאמר בעיתון "הארץ" שכותבו מאשש לחלוטין את מה שכתבתי.
ובכן, מדובר לא בטעות, אלא בטמטום גמור.
מרבית הצעירים שהיו על האונייה אלטלנה, כך כותב מחבר הרשימה, היו ניצולי שואה, בחורים נלהבים שרצו להילחם במלחמת העצמאות נגד הערבים, וצבאות ערב. לאף אחד מהם לא היו בראש רעיונות של פוטש, או הקמת מארבים בתל-אביב או הבלים דומים. למען האמת, הם לא הבינו כלל מה רוצים מהם, ולמה יורים עליהם.
ושוב, חזרו וקראו. חבל שאנשים חכמים כמו בן גוריון ויגאל אלון, עשו גם שטויות איומות שנגמרו בהרג טובים וחפים מפשע.
אוריה באר
* * *
"הרצח" – 85 שנה לפרשת ארלוזורוב
הסרט החדש והמושקע "הרצח" – על "תעלומת מותו של חיים ארלוזורוב" – הוא במידה רבה פיספוס. 85 שנה בדיוק לאחר הטרגדיה הנוראה על שפת הים בתל-אביב, שהביאה את היישוב אל סף מלחמת אחים, סרט שהושקעו בו כל כך הרבה זמן, משאבים ועבודה – תמוה הדבר שאינו מסתיים בקביעה ברורה מי היו רוצחי המנהיג הציוני-סוציאליסטי.
אמנם, ב-1985 קבעה ועדת החקירה הממלכתית שהקים ראש הממשלה מנחם בגין, כי סטבסקי ורוזנבלט לא היו הרוצחים, אבל משלא נתבקשה על פי כתב המינוי לקבוע מי כן היו הרוצחים – נשארו כל שאר הגירסאות פתוחות. המפיק המוכשר אבי וייסבלאי החמיץ הזדמנות פז להציג קביעה נחרצת בנדון, הגם שסרטו מקבע את התחושה בלב הצופים נעדרי דעה-קדומה, שאכן לא יהודים רצחו את המנהיג היהודי.
האחרון משלושת ה"נאשמים", צבי רוזנבלט, עוד היה עימנו בעת שהחליטה ממשלה ב-1982 על הקמת ועדת החקירה הממלכתית, ועדת השופט דוד בכור, אבל הלך לעולמו בטרם פורסמו מסקנותיה. בנו ישראל רוזנבלט מתראיין בסרט, אבל הלך לעולמו כחודש לפני שהוקרן בבכורה. הוא לא זכה לצפות ב"הרצח", שבו הוא משמיע דברים נוקבים וחשובים.
הסרט הדוקומנטרי הזה מביא באופן הוגן את שלל הגירסאות שצצו ברבות השנים, כאשר מתוכן מתבלטת הגירסה, שיד הבולשת הבריטית היתה בפשע. החוקר אריה יצחקי מוכיח, שזו שלחה את שני הרוצחים משתי סיבות: האחת, נתגלה להם שארלוזורוב מאוכזב גם הוא מהתנהלות שלטון המנדט ומצדד ב"שלטון מהפכני" יהודי בארץ, והשנייה – במטרה לעורר סיכסוך פנימי ביישוב היהודי. בכך הם הצליחו.
וייסבלאי נהג בהגינות ומעורר עניין ומתח, כשהוא משוטט עם מצלמתו בין שלל הגירסאות, שבוודאי אינן מוכרות לרובו המכריע של קהל הצופים בסרטו, אבל לכלל מסקנה סופית אינו מוביל. "לא חשבתי שאני הולך לפתור את התעלומה" – הוא משיב לשואלים אותו, ומאשר שבשורה התחתונה "נשארנו עם כלום."
אבל לא רק ועדת החקירה הממלכתית אמרה את דברה. בשנים האחרונות שמעתי מכמה אנשי שמאל אמירות, שאינן הולכות בתלם העלילה הכוזבת, לפיה היה זה רצח פוליטי וכי הרוויזיוניסטים רצחו את היריב, שניהל מו"מ עם הגרמנים-הנאצים.
כך למשל, ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא אמרה לי בהזדמנות אחת, כי העובדה שבמשך כל עשרות השנים שחלפו מאז הרצח לא נמצא ולו קצה חוט, קצה רמז, שיצא ממחנה הימין – מוליכה אותה להרהור וגם לערעור שלא אנשיו רצחו. חבל רק שבסרט חזרה ואמרה, שהיה זה רצח פוליטי.
עם המשורר חיים גורי ז"ל החלפתי בכמה הזדמנויות מילים על הרצח, והוא אמר לי מפורשות שעל פי כל הנתונים שבידו, הרוצחים לא יצאו מהמחנה הרוויזיוניסטי. עיקר הסתמכותו היתה על עדות חברו, איש ה"הגנה" יצחק חנקין ז"ל, ששמע בכלא עכו את שני הערבים הרוצחים מתפארים בכך, ואף העיד זאת בוועדה הממלכתית, למגינת ליבם של חבריו במפא"י.
כתבתי על כך ארוכות במאמר שפירסמתי ברבעון "האומה", לאחר פטירתו של חיים גורי, יוצא חלציה של תנועת העבודה.
בסרט מובאת עדות מופלאה של העיתונאית תמר מרוז, שפירסמה בזמנו כתבת-תחקיר על הפרשה. סיפרה כי יצאה למחקר מנקודת מבט "ברורה", שהיא הולכת להוכיח שאכן הרוויזיוניסטים רצחו. מסקנותיה כתוצאה מהתחקיר המעמיק, והודות ליושרתה, הביאו למסקנה הפוכה לחלוטין. מזל ש"הארץ" פירסם בזמנו את מלוא התחקיר האמיץ הזה.
כל אלה לא יניעו כמה מאחרוני השבט המפא"יי, וגם כמה מצאצאי קורבן הרצח הנפשע, להמשיך ולדבוק בזדון-לב בעלילה נגד אבי וחבריו, להמשיך ולסלף את העובדות, להתכחש לפסיקות בתי המשפט הבריטיים והישראליים בדבר זכאות ה"נאשמים".
לי עצמי ניתן מקום קטן בסרט. מהדברים הרבים שאמרתי בראיון המצולם לאבי וייסבלאי, השאירו לפחות את המשפט שבו אני אומר, שאילו אבי וחבריו יזמו את הרצח, הם היו הראשונים להתפאר בכך ש"חיסלנו את גדול יריבינו," והולכים בשקיקה אל הגרדום.
כמובן, לא עלה אפילו על דעתם של אבי וחבריו לנקוט מהלך נורא כזה של התנקשות ביריב פוליטי. על אחת כמה וכמה בארלוזורוב, שהיה חברו של אבי, שניהם אינטלקטואלים ששוחחו ביניהם על ספרות, בעת שעדיין היה אבי חבר "הפועל הצעיר" בשנות העשרים טרם הצטרפותו לתנועת ז'בוטינסקי ב-1928.
על שפת ימה של תל-אביב, בלילה קודר ב-16 ביוני 1933, לפני 85 שנה, התרחשה טרגדיה נוראה לעם היהודי וליישוב היהודי בארץ-ישראל. נרצח בגופו מנהיג ציוני מוכשר, שכל עתידו לפניו, בעיקר בתנועתו, בידי שני ערבים מיפו, אך גם נרצח בנפשו מנהיג ציוני במחנה האחר, שהיה ל"נאשם השלישי" ועד יומו האחרון נשא בליבו את צלקת העלילה הנוראה.
קריאתו הנרגשת של אבי משנת 1943, במלאת עשר שנים לרצח, לעלות בצוותא חדא, אנשי שמאל וימין, אל קברו של חיים ארלוזורוב בבית העלמין ברחוב טרומפלדור, להתפייס אלה עם אלה ולהתייחד עם זכרו – ואוסיף: להכיר בפסיקות המשפטיות החד-משמעיות – עדיין לא נענתה. האם לא הגיעה השעה לכך?
יוסי אחימאיר
* * *
מוכנות העורף בצפון – זו גם אחריות התושבים!
חזינו בערב שישי האחרון, בחדשות בטלוויזיה, בדיווח מצולם המתאר הזנחה גדולה במקלוט הנדרש בצפון בכלל, ובמקלטים הקיימים בפרט. השידור עמד נכון על הסכנה הגדולה לאוכלוסייה ממלחמה המאיימת לפרוץ כל רגע באזור, בה יהיו טילים הרבה יותר גדולים ומתוחכמים מאלו שעפו על הצפון לפני 12 שנה. השדרנים, והמרואיינים (בעיקר ראשי הרשויות המוניציפליות באזור) עמדו על חוסר המעש של הממשלה בנושא ועל אוזלת ידו של השלטון בנושא המקלוט.
ייתכן שיש צדק בדרישה שהממשלה צריכה להיות יותר מעורבת במיגון תושבי הצפון, בעיקר במקלטים ציבוריים ובמוסדות רפואה וחינוך, אבל בנקודה הכי חשובה אזרחי הצפון הם הנאשמים!
ראינו את ההזנחה הנוראית במקלטים הקיימים, כך שלא ניתן יהיה להשתמש בהם בעת חירום – האם בכך אשמה הממשלה או הדיירים ההופכים את המקלטים בבנייניהם לחדרי זבל?
אז הנה מה שיש לעשות: כל רשות מקומית תפעיל את פקחיה בראש ובראשונה לוודא שהמקלטים בבניינים שבתחומיה הינם שמישים בכל עת, והפקחים יקנסו את דיירי הבניין, כולם, על מקלט מזוהם ולא שמיש – יותר מכך, אם הדברים לא זזים ע"י הדיירים, תנקה ותשפץ הרשות המוניציפלית את המקלט, ותחייב בעלויות את הדיירים.
ההזנחה הפושעת הזו של המקלטים הקיימים, חייבת להיפסק!
יהודה דרורי
רמה"ש
* * *
אורי הייטנר
1. מי בעד חיסול הטרור?
התנועה הקיבוצית יצאה בקמפיין נגד הממשלה בשל אוזלת ידה בהתמודדות עם טרור ההצתות בגבול עזה, והיא קוראת לממשלה לעבור מדיבורים למעשים.
הקריאה הזאת צודקת לחלוטין – אכן מדובר במתקפת טרור קשה וחמורה. אכן, הממשלה מהססת, חוששת ואינה מורה לצה"ל לעשות כל הנדרש כדי לגבור על מתקפת הטרור הזאת. ומי אם לא התנועה הקיבוצית, שקיבוציה פרוסים לאורך הגבול ושדותיהם עולים באש, תקרא את הקריאה הזאת?
הקריאה צודקת, אך הקמפיין חלול. הוא חלול כמו שאלתו הדמגוגית של אריק שרון במרכז "חירות" ב"ליל המיקרופונים" המפורסם: "מי בעד חיסול הטרור?" – או כמו המפגינים הפופוליסטים שקוראים לממשלה "לעשות שלום."
הוא חלול, כי הוא דורש את המובן מאליו, שיהיה טוב, בלי להציע דבר. הרי ברור שגם הממשלה אינה רוצה בטרור הזה. מי שקורא לה לקום ולעשות מעשה – מן הראוי שיצביע על כיוון.
ברור שהקמפיין אינו צריך להציע הצעות אופרטיביות למלחמה בטרור "עפיפוני התבערה", אך הוא צריך להציג דרך, ובעיקר להבטיח גיבוי לממשלה, אם תחליט לעשות את הדרוש. הרי ברור שהגורם למחדל אינו אי רצון של הממשלה לגבור על הטרור, אלא החשש מפני הביקורת הבינלאומית והפוליטית והתקשורתית בתוכנו. ולכן, מי שיוצא בקמפיין כזה, צריך להבטיח שהקמפיין יהפוך לקמפיין תמיכה וגיבוי לממשלה, כאשר תחליט לעשות את הנדרש.
מהו המעשה הנדרש?
הבהרה חד משמעית של הממשלה, מגובה במעשים, שדין "עפיפון תבערה" כדין ירי רקטות. ולכן, היא תורה לצה"ל לפעול נגד מבעירי שדותינו בדיוק כפי שהוא פועל נגד משגרי הרקטות. פירוש הדבר, הוא שחולייה או מחבל העומדים להעיף "עפיפוני תבערה" תושמד, בדיוק כפי שיושמד משגר רקטות. לא ירי אזהרה ליד, אלא ירי על מנת להרוג. מחבל הרוג לא יעיף עוד "עפיפוני תבערה" ומדיניות של הרג המשגרים, עשויה להרתיע את המחבלים.
אך בכך אין די – על ישראל לגבות מן האוייב מחיר כבד וכואב על הצתת השדות, בדיוק כפי שהיא גובה על ירי הרקטות. זה יכול להיות באמצעות הצתה סיטונית של שדות עזה, או במתקפה קשה על מפקדות ומחנות חמאס.
ה"סבב" החד יומי בגבול עזה לפני שבועות אחדים הסתיים, לכאורה, ב"הפסקת אש". אולם איזו הפסקת אש היא זו, שבה אש מוצתת בשדותינו והופכת אותם לאדמה חרוכה? הפסקת אש שהתייחסה לירי הרקטות, ואכן הפסיקה אותו, אך לא כללה את "עפיפוני התבערה" – כמוה כהשלמה עם סוג הטרור הזה.
זהו מחדל המצדיק את הקמפיין של התנועה, אך הקמפיין חסר, אם אין בו אמירה ברורה: דין "עפיפון תבערה" כדין רקטה, ואם אין בו התחייבות לגיבוי מוחלט, ללא תנאי, למתקפת נגד של ישראל. גיבוי, פירושו שהתנועה הקיבוצית היא שתעמוד בחוד החנית מול כל ארגוני "זכויות האדם" וה"שמאל" שיצווחו ככרוכיות, כהרגלן, נגד ההגנה על מדינת ישראל ושלום אזרחיה.
2. צרור הערות 17.6.18
* השוואה להסכם הסורי – ההסכם שחתמו טראמפ וקים, הוא בגדר הצהרת כוונות, לא הסכם מעשי, ולכן מוקדם להשוות בינו לבין הסכמים אחרים. אולם אין ספק שרוח ההסכם שונה לגמרי וטובה לאין ערוך מהסכם הגרעין האיראני. על פי הצהרת הכוונות, ארה"ב תבעה מצפון קוריאה את מה שהיה עליה לתבוע מאיראן, והשיגה את התחייבותה של צפון קוריאה למה שהיה עליה לעמוד כהתחייבות איראנית – פירוז מוחלט מנשק גרעיני. כזכור, הסכם מינכן 2, המוכר בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני", הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות ובתמורה הוסרו מרבית הסנקציות מאיראן.
ההסכם בין טראמפ לקים מזכיר הסכם אחר של אובמה – ההסכם לפירוז סוריה מנשק כימי. בהסכם ההוא אובמה אכן עמד על הדרישה הנכונה, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, והשיג את ההתחייבות הסורית הראויה.
אך מה קרה? מה שקרה, למשל, באוסלו. אסד פשוט צפצף על התחייבותו. לא זו בלבד שהוא לא חיסל את הנשק הכימי שברשותו, אלא הוא אף השתמש בו והמשיך לטבוח באזרחיו.
זה הלקח העיקרי שעל ארה"ב ללמוד, בנוגע להסכמים עם דיקטטורים. יש להם, לאותם דיקטטורים, נטייה להפר את ההסכמים שעליהם הם חתומים. ולכן, הסכם מעשי יהיה חייב לכלול בתוכו מנגנון אמין ומקצועי, של ארה"ב, שיפקח בצורה הדוקה, על כיבוד ההסכם, תחת נבוט מאיים בתגובה קשה ואכזרית על כל הפרה.
* אופוריה – הצהרתו של טראמפ לפיה צפון קוריאה כבר אינה מהווה איום גרעיני, מדאיגה וחסרת אחריות. היא מזכירה לי את ההתרברבות של פרס אחרי הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור." מנהיגים באופוריה הם תופעה מסוכנת. צפון קוריאה היא מדינה בעלת ארסנל של נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח. השילוב של אלה עם דיקטטור צמא דם ומטורף, לא עונה בדיוק על ההגדרה של טראמפ.
* מחדל טרור ההצתות – חמאס מבטיח לשגר אלפי עפיפוני תבערה לעבר "שדות המתנחלים" בישראל. מה ניתן לעשות נגד מתקפת הטרור הזאת? ברור שאין לנו יכולת ליירט אלפי "עפיפונים". הדרך להילחם בתופעה היא הרתעה. הבהרה לפלשתינאים שדין עפיפון תבערה כדין טיל, ושהמחיר שיגבה מהם על מתקפת הטרור יהיה מחיר זהה למתקפה דומה של ירי טילים.
אבל איך אפשר להרתיע, כשחיל האוויר יורה ירי אזהרה סמוך לחוליית מחבלים עם עפיפוני תבערה, במקום להשמיד אותה כפי שהיינו משמידים חוליה של שיגור טילים? לא זו בלבד ששלושה מחבלים שהיו נהרגים לא היו מעיפים עוד מטענים מעופפים, אלא היתה זו הצהרת כוונות לקראת ההמשך.
אוזלת היד מול טרור ההצתות מצטרפת למחדל המתמשך של חוסר אונים מול הטרור החקלאי ברחבי הארץ, ועולה השאלה האם זו עדות לרמת האכפתיות של הממשלה לחקלאות הישראלית.
* מאות עולמות מלאים – ראש השב"כ דיווח בכנס בירושלים שמתחילת השנה סוכלו 250 פיגועי טרור משמעותיים. כאשר אנו שומעים את ההתבכיינות על "דופקים בלילה על הדלת ושולפים פלשתינאי ממיטתו" ושאר קיטורים מאוסים מסוג זה של עמירה הס וגדעון לוי, נזכור את הידיעה הזאת. כך מסוכלים הפיגועים. משמעות דבריו של ארגמן, היא שהפעילות הזו הצילה את חייהם של מאות ישראלים. "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא."
* ריפוי וחינוך מחדש – איך מגדיר רוגל אלפר את האמונה באלוהים ואת כל מי שמאמין באלוהים? "סטייה קוגניטיבית עמוקה, שריטה של ממש. רק אדם לא נורמלי, סוטה... סוג של פסיכוזה, עיוות מוחלט של תפיסת המציאות... פסיכוזה היא סטייה מהנורמה. שהרי הצטברו עדויות למכביר שאין אלוהים. הם מדברים עם חבר דמיוני."
בלי קשר לשאלה האם יש אלוהים (קטונתי מלהתחיל להתיימר לדעת את התשובה, ובכלל – אמונה, על פי הגדרה, אינה ידיעה ולכן אינה ניתנת להפרכה או לאישוש), לפחות סטטיסטית, אלפר מזכיר לי את זה שנוסע נגד הכיוון, ומתקשר לאשתו כדי לספר לה איזה משוגעים כולם, נוסעים נגד כיוון התנועה.
אבל הדבר החשוב בדבריו הוא המשפט האחרון: "אני מכיר לא מעט אנשים שהיו סוטים כאלה. והלכו לטיפול פסיכולוגי. ונרפאו."
למה זה חשוב? כי הדבר יכול ללמד על החזון המדיני של אחד מבכירי דבוקת שוקן. אני מכיר מספר מדינות בעולם ובהיסטוריה, שהכניסו "סוטים" אידיאולוגים למחנות לריפוי וחינוך מחדש. בדרך כלל זה נגמר בטבח במיליונים.
* אני עף – מבקר הטלוויזיה עינב שיף פרסם מאמר ב"7 לילות" שכותרתו: "אל תעופו", ובו הוא ניסה לשפוך מים צוננים על ההצלחה הגדולה והפופולריות של הסדרה "בשבילה גיבורים עפים". אמנם גם הוא אינו יכול להתעלם מן העובדה שזו "סדרה מושקעת ומלוטשת", אבל חשוב לו לצאת נגד ההגדרה שהעניקו לה רבים, בצדק, כ"סדרת מופת פורצת דרך." ומה פסול הוא מצא בסדרה? היא "שמרנית". טוב, הבנתי לאן הוא חותר. כנראה היא פטריוטית מדי בשבילו. ואכן, "מעולם לא נראינו יפים, מיוסרים וצודקים כפי שהשתקפנו מבעד לחבר'ה שיצאו להציל את נינט שלנו." מבחינתו, כדי שיצירה ישראלית תוגדר יצירת מופת, עלינו לצאת בה מכוערים ורשעים. וכיוון שאני לא מתבייש להיות פטריוט, וממש לא מעניין אותי אם שיף או אלפר ושכמותם יגדירו אותי "שמרן", אני דווקא עף על הסדרה המעולה הזו.
* התמה המרכזית – יש בסדרה "בשבילה גיבורים עפים" שתי תמות מרכזיות. האחת, היא הפוסט טראומה שרבים מהישראלים סובלים ממנה, והועלתה על השולחן בצורה אמינה מאוד וחזקה. השנייה היא ערך הרעות ואחוות הלוחמים, שהיא בעיניי המרכזית בסדרה.
הרעות הזאת ממש אינה מוצגת בצורה קיטשית, אלא בצורה מורכבת מאוד. רעות שיש בתוכה גם הרבה כעסים, התחשבנויות, קטנוניוּת, שילוב של אהבה/שנאה. אבל היא בהחלט מציגה את המחויבות המוחלטת של הלוחמים, גם שנים אחרי שחרורם, לעשות הכול זה למען זה בעת צרה. את דבקות האין קץ במשימה, גם כאשר אין זו משימה שהוטלה עליהם בפקודה. והתיאור הזה הוא אמין, ריאלי, וסיפורים רבים במציאות מעידים על כך. נכון, זו התגלמות יפה של הישראליות, שנוצקה בצה"ל. וזה מה שמטריף אנשים כמו עינב שיף, שבעיניהם איכות של יצירה תרבותית נמדדת ברמת האנטי ישראליות שלה.
אישית, כמי שאהב מאוד את הסדרה ונהנה ממנה מאוד, יש לי דווקא קושי אידיאולוגי עם המסר המרכזי שבה. המסר הוא שאחוות הלוחמים היא-היא המניע היחיד של הלוחמים, היא ורק היא יוצרת את הנכונות להקרבה. הן בקרב בלבנון והן במסע להציל את יעלי בקולומביה. אין שום שיפוט אידיאולוגי של הירידה של בנדה לקולומביה, כי גם שם הוא ישראלי המסור לצו העליון של נאמנות מוחלטת לחבריו לצוות. אין שום ביקורתיות כלפי אמירה של אחד הלוחמים (נדמה לי שאביב) באחד הפרקים, שצריך לברוח מכאן (מישראל) בגלל המחיר האישי של המלחמה. ובסוף, בסצנה של השיחה של בנדה עם אהובתו מריה, כשהוא מאושפז פצוע בבית החולים, שהשאירה פתוחה את השאלה אם הוא החליט לחזור לארץ, המסר של בנדה הוא שמי שאינו ישראלי לעולם לא יוכל להבין את הישראליות. אולי לכן הוא יחזור. אך אין המדובר באמירה ציונית לפיה מקומו של יהודי הוא בארץ ישראל, אלא שאת החוויה הישראלית של הרעות, ניתן לממש בצורה שלמה רק בין ישראלים שחוו אותה וחיים אותה, ולכן הם מבינים אותה, ויכולים להבין זה את זה.
אני מאמין גדול בערך אחוות הלוחמים, אך אין הוא המניע הראשי למסירות הנפש של הלוחמים. הרי הנער שמתגייס ליחידה קרבית אינו מכיר את מי שיהפכו בקרוב לחבריו הטובים, והוא מתגייס ליחידה הזאת כדי להגן על המדינה. הסיסמה של יהונתן גפן "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה" היא קשקוש אינפנטילי. רק לאחרונה קראתי את הסיפור המופלא על "כוח נתי" שלחם בגולן במלחמת יום הכיפורים. הגדוד קם במלחמה, בעיקרו מישראלים שהיו בחו"ל ועלו על המטוס הראשון לישראל כדי להתגייס למילואים, אף שלא היו משובצים ביחידה. צוותי הטנקים הורכבו מאנשים שלא הכירו זה את זה כלל. ומסירות הנפש ונכונות ההקרבה שלהם, מן הרגע שהחליטו לעלות על המטוס הראשון לארץ ונלחמו על הזכות להגיע מוקדם ככל האפשר, ועד שוך הקרבות, היתה מוחלטת, ולא הייתה קשורה לאחוות הלוחמים, שהיא ערך עילאי בפני עצמו.
"בשבילה גיבורים עפים" היא סדרה מעולה בעיניי, לאו דווקא כיוון שאני מסכים עם כל מסריה, אלא דווקא כיוון שהיא גורמת לי לחשוב, להתווכח איתה ועם עצמי. היא כזאת, כי היא מורכבת, אינה פלקטית. ונכון, אני אוהב אותה כי היא מוכיחה שאין צורך בפוזה האנטי ישראלית כדי להיות מעולה, אף שהבון טון בעולם האמנות הישראלי מצפה לכך. והיא מוכיחה שכדי שסדרה ישראלית תזכה בפרס הסדרה הטובה ביותר בקאן, היא לא צריכה להציג את ישראל כמפלצת.
אבל כדי לזכות בביקורת חיובית מעינב שיף, כנראה שיצירה חייבת להציג את ישראל כהתגלמות הכיעור והרשע, כיוון שהדבר היחיד שגרם לו להשתלח בה, היא העובדה שאנחנו נראים בה יפים וצודקים.
* ביד הלשון: שבעים שנה, לך תזכור – קמפיין להחזרת ציוד צה"לי מבוסס על שייקה לוי והסרט "גבעת חלפון אינה עונה". שייקה מחזיר ציוד, "מה שלקחתי ב-56'." מה לקחת ב-56'? "מה שלקחתי ב-48', אין טוב מזה." מה לקחת ב-48'?" "שבעים שנה, לך תזכור."
זאת קלסיקה. היכולת להעמיד קמפיין, שמן הרגע הראשון בטוח שיהיה להיט, המשוחח עם משפט מסרט בן 42 שנה (!) מתוך ודאות שלא רק שכמעט כל מי שיראה אותו יידע במה המדובר, אלא הוא יפרוט בו על נימים דקות של נוסטלגיה וגעגוע, מעידה על הסרט "גבעת חלפון" שהוא הקלסיקה הישראלית בהתגלמותה.
אגב, רק לאחרונה הוצג קטע ממנו בתוכנית טלוויזיה, שיצרה מיקס המשלב בין קריאות "יעלי" של אביב ב"בשבילה גיבורים אחים" לקריאות "יעלי" של "מר חסון" ב"גבעת חלפון".
אורי הייטנר
* * *
משה גרנות
הפללת צרכני זנות
אני מנסה לדמיין לעצמי איך המתווה להפללת צרכני זנות עומד להתבצע:
שוטר חרש, לבוש בבגדים אזרחיים אורב ליד בית חשוד כבית בושת, אבל גם "המדאם" לא נולדה אתמול, והיא מגניבה את הקליינטים דרך מבוא סתרים. קליינט שלומיאל יוצא דרך הפתח הראשי, והשוטר עט עליו:
"אתה מואשם כצרכן זנות, בוא איתי לתחנה!"
הקליינט דווקא לא מתבלבל: "אני גר כאן!"
"תראה לי תעודת זהות."
"יש לי כאן רק רישיון נהיגה."
"אל תתחכם איתי, בוא איתי לתחנה!"
"אני נשבע לך, אני רק שאלתי, רק שאלה, כמו בקופת חולים."
"אז אתה מכחיש?"
"כן, אני מכחיש."
"אז אקח אותך ואת היצאנית לבדיקת די אן אי."
"יש שם חמש..."
"עכשיו לילה, סגור במעבדה, אמלא צו לך ולחמש – מחר בבוקר תתייצבו במעבדה."
"המאדאם" יוצאת ולועגת לשוטר: "מי יפצה אותי על אובדן הקליינטים? תוותר בן אדם, איזה די אן איי תמצא מחר אחרי שכולן יתקלחו?"
אני מניח שהסצינה שתיארתי לעיל איננה רחוקה מהמציאות שתיווצר אם המתווה המטומטם הזה ייהפך לחוק, שבו יקנסו צרכן זנות ב-1500 שקל, ועל הרצידיביסט יוטל קנס כפול, אבל יזכה להנחה אם יסכים ל"חינוך מחדש".
"החינוך מחדש" מזכיר משטרים אפילים מההיסטוריה הלא רחוקה, ואם אינני טועה, גם דאע"ש נקט דרך זאת כלפי סוטים "קלים" מהאיסלאם "הנכון". באשר ל"כופרים"ף היה להם "פתרון" הרבה יותר יעיל. יש גם היום חוגים דתיים המאמינים שעל ידי חינוך מחדש ניתן לגרום להומוסקסואלים להיהפך להטרוסקסואלים.
ומדוע הזכרתי את הניסיון הנואל לשנות את טבעו של ההומוסקסואל?
משום שמדובר בטבע, ובלשון שהדתיים יבינו: ככה ברא אותם הקדוש ברוך הוא. זה גם מה שקורה עם הזכר האנושי, "השפוט" על מין מלידה עד זקנה ושיבה, והבעיה נובעת מכך שהפרטנר – הנקבה האנושית – מוכנה להיענות לדרישה האובססיבית הזאת במינון זעיר, והקומץ אינו משביע את הארי.
שלא ישתמע שיש לי טענה כלפי הנשים, אדרבה, מובן מאליו שמי שנושאת את הרחם בגופה, והרי האחריות על תוצאות המפגש המיני היא בעיקר עליה, לכן היא חייבת להיות בררנית בבחירת הפרטנר למין. בין הסיבות האובייקטיביות ל"יובש" מיני נמנה את ימי המחזור שאצל הרבה נשים כרוכים בסבל, את חודשי ההיריון הראשונים עם הבחילות האינסופיות שאינן מותירות כל מקום לאינטימיות מינית, וההחלמה מהלידה שבדרך כלל היא טראומטית למדיי, ולחלק לא קטן של נשים מתלווה גם הדיכאון אחרי לידה. וכן גם תקופת הבלות איננה מסייעת למצב רוח מתאים לאקט שהגבר "שפוט" עליו.
שהרי אצל גבר, חוץ ממחלה קשה, שום דבר איננו יכול להחליש את התשוקה האדירה למין. הסטטיסטיקות (מדו"ח הייאט ואילך) מראות שיש אחוז גבוה של נשים שמעולם לא חוו אביונה בחייהן, ויש לא מעט נשים שהמין עבורן זה עינוי, שהן מוכנות לסבול אותו (תוך זיוף אורגזמה) למען ילדים ולמען שלום בית. כל זה איננו מונע מהנשים לעשות כל אשר לאל ידן כדי לפתות ולגרות את הגבר: בגדים צמודים וחשופים, תעשייה ענקית של יופי (תסרוקות, איפור, ניתוחים פלסטיים, מניקיור, פדיקיור, אינספור פריטי גרדרובה וכו'). אני משוכנע שנשים רבות אינן מודעות לכך שהתנהגות זאת מגרה, כפי שהנקבה המיוחמת ביונקים איננה מודעת לכך שהרחם שלה מפיץ ריח שמטריף את מוחו של הזכר, הרודף אחריה עד אובדן החושים, והמוכן להילחם עליה עד מוות.
שוב, שלא תשתמע כאן טענה – כך ברא הטבע את הזכר, וכך את הנקבה. אבל צריך להיות עיוור כדי לא לחוש בפער האדיר בין תשוקת הזכר למין ובין יכולתה-רצונה של האישה לספק תשוקה זאת.
הפתרון מאז ומעולם: קניית מין בכסף. הפמיניסטיות סבורות שצרכני הזנות עושים את מעשיהם האפלים כדי להחפיץ את הנשים: הולך גבר כזה אל מאורה חשוכה בלא מעט סכנות (סרסורים, עולם תחתון), משלם במיטב כספו – וכל זה לא כדי לספק את יצרו, אלא כדי להחפיץ את האישה!
לא יכולה להיות דרך מחשבה יותר מטומטמת מזאת! ויש פתרון מזהיר: משלם הקנס, כך טוענות יוזמות המתווה, יבויש בפני משפחתו וחבריו.
יש לי חדשות: צרכן הזנות איננו הולך קוממיות לבית הזונות גם היום. הוא יודע גם היום שמעשיו, ומעשיה של הזונה, אינם הבון-טון של החברה, אבל אם מותר לי להיכנס לעורו – הוא חש שהוא כפוי על ידי יצרו, שלא בטובתו.
ובכן, אנחנו הולכים להיות מדינה מתקדמת, כמו עוד 9 מדינות בעולם, ואנחנו נפליל צרכני זנות. אם הדאגה לזונות היא בראש מעייניה של התנועה הפמיניסטית, הרי אפשר לשאול אותן אם הן מוכנות להשתקם, להציע להן דיור, קורסי השתלמות והבטחת עבודה. זה יהיה הרבה יותר זול מכל המנגנון האדיר שהמשטרה תצטרך להקים כדי להתמודד עם תוצאות החוק המטומטם הזה. וכן, הפמיניסטיות תהיינה מופתעות להיווכח כמה מעט מהן תהיינה מוכנות למתווה השיקום.
משה גרנות
* * *
הזמנה
לערב הוקרה לסופר
ד"ר משה גרנות
לכבוד קבלת אות יקיר העיר רמת השרון
יישאו דברים:
צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
אבי גרובר, ראש עיריית רמת השרון
עצמון יניב, סגן ומ"מ יו"ר אגודת הסופרים
הסופר א"ב יהושע בהרצאת אורח "הספרות כמעבדה מוסרית"
שמחה סיאני: הפקה והנחייה
אתנחתא מוסיקלית: גרשון וכטל, פסנתרן
האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, תל-אביב
ביום שני, ה' בתמוז תשע"ח, 18.6.2018
התכנסות וכיבוד קל: 19.45. תחילת האירוע 20.15
הכניסה חופשית
* * *
משה כהן
שיעור באזרחות
לא מזמן, ביום 11 ביוני, התקיימה בחינת בגרות באזרחות.
בהזדמנות זו שיננו בין השאר תלמידינו את זכויות היסוד של הפרט במשטר דמוקרטי, לרבות חופש הדעה והמצפון.
והנה רק יומיים לאחר מכן מתבשרים אנו שארבעה חיילים הועמדו לדין ... על סירוב לעלות לקברו של יצחק רבין.
הרי לפנינו הלכה אזרחית בפעולה. שהרי החיילים האלה סירבו למלא את הפקודה מטעמים אידיאולוגיים, בשם חופש הדעה והמצפון.
מה עניין פקודה צבאית לעניינים של דעה ומצפון, כגון לעלות לקברו של ראש ממשלה לשעבר.
האם ערכי הדמוקרטיה וזכויות הפרט אינם תופסים בצבא, במיוחד כשמדובר בבוגרי ישיבה תיכונית?
בברה"מ לשעבר היתה חובה להצדיע לדיוקנו של שמש העמים סטלין.
תמהני.
הבו לנו חוליגאנים
החוליגאנים הם הפלפל של הכדורגל, שלא פעם הוא משעמם.
חבל שימנעו אותם.
מה שווה כדורגל בלי חוליגאנים?
מודעוּת לסרטן
האגודה למלחמה בסרטן עושה עבודה מעולה בהגברת המודעות לסרטן בקרב הציבור.
לכן כשגיליתי נגע חשוד בעורי אצתי רצתי לקופת חולים לקבוע תור למנתח פלסטי.
קיבלתי תור לעוד חצי שנה.
הא לכם גילוי מוקדם של סרטן לפי המלצת האגודה למלחמה בסרטן.
הצוררים יוצאים נקיים
החרבת היישובים ביהודה ובשומרון בעקבות פסיקת בית המשפט העליון מעוררת תגובה בציבור.
אבל רגע, בית המשפט פוסק בעקבות הגשת תביעה.
תמוה בעיני שעד היום לא ידועה בציבור זהותם של צוררי ישראל המגישים תביעות לבית המשפט העליון במימון זר, על אף שאין עליה שום חיסיון.
למה שותקים להם?
לא צריך לבוא איתם חשבון?
הם מתנכלים וגורמים עוול למתיישבים חפים מפשע ונותרים באלמוניותם?
הגיעה העת לפרסם את שמם לדיראון עולם, להוקיע אותם ולהקיא אותם מקרבנו.
הכיצד סובלים המתיישבים רדיפה והתנכלות, והצוררים יוצאים נקיים?
תמהני.
תסביך גלותי
ניקח דוגמאות מהימים האחרונים.
נערה יהודייה בת 14 נרצחה בגרמניה על ידי ערבי עיראקי, שנתפס והוחזר לגרמניה מעיראק.
14 מצבות בבית עלמין יהודי באנגליה מנותצות.
בכל מקרה מקפידים היהודים המקומיים לציין שאין אלה פשעי שנאה ואין הם תוצאה של אנטישמיות.
באמת?
יופי, נחה דעתי.
הרי לכם תסביך גלותי טיפוסי.
הבו לנו עורכי דין
דיווח בתקשורת:
בתגובה לעפיפוני ורחפני האש אל עוטף עזה תקף חיל האוויר מכונית ריקה, לאחר התייעצות עם הפרקליטות הצבאית.
הוא אשר אמרנו, יש לצרף לכל לוחם עורך דין צמוד.
השתגעתם?
משה כהן
ירושלים
* * *
יונתן גורל
למילים יש מעט הד
מחווה לירמיהו איש ענתות
למילים יש מעט הד
ולקולות מהדהדים
יש עומקים ופיתולים
הולכים אל הים ואינם כלים
גם לצעיף בוקר מוחם
יש קרירות
שמורה לבעליו
סוד כמוס
בין צויוארו ואורחו ורבעו
התגלות באה ונמוגה
היתה לא היתה
כי מדי אדבר אזעק
איש לא ישמע
יונתן גורל איש ירושלים
* * *
הדסה מור
מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס"
שמתורגם לאנגלית ויופץ בקרוב באמזון
קטע 2. במאהל הפלאחים
ג'ני שמחה להתארח אצל הכפריים הערבים הללו ובירכה בליבה על שלבשה שמלה ערבית שחורה רקומה בשלל צבעים, כשצעיף צבעוני כרוך לראשה כמנהג הערביות, שקיבלוה במאור פנים ונהגו בה בהכנסת אורחים מסורתית, הציעו לה פיתות מן הטאבון וחלב עזים וביצים טריות, ואף הציעו לה את משכבה בפינת האוהל על מחצלת מרופדת בשמיכת צמר עזים.
ג'ני נהנתה מהכנסת האורחים הפרימיטיבית הזו, בירכה בלובה את מזלה על שליטתה בשפה הערבית, ושמעה בעניין את טרוניותיהם של מארחיה על סבלם מעול הכיבוש התורכי הממרר את חייהם.
המחשה לדבריהם הופיעה לנגד עיניה יום אחד, כשהתארחה במאהל גדול מבודד, ביושבה עם אם המשפחה מתחת לעץ התאנה שגדל לצד בדון המגורים. בעוד הפלאחית היתה עסוקה בקילוף ירקות להכנת הארוחה למשפחתה הגדולה, הופיע לפתע אדם רכוב על סוס, אדם בגיל העמידה, בוטח בעצמו, שלמראהו חוורו והתכרכמו פניה של האישה. ג'ני הבינה מיד שהאישה יודעת היטב מיהו האיש ומהי מטרת ביקורו. היה זה גובה המס הקבוע, שהשלטון התורכי העניק לו זיכיון מקומי לפקח על יבול הפלאחים, שאחת לחודש היה מגיע למקום מגוריהם כדי לגבות את המס על היבול שהצליחו לגדל.
האורח הלא-קרוא התיישב בנחת, נוהג כבתוך שלו, על אגד של קש, והמתין לבואו של הבעל, שעבד עדיין בשדה המרוחק. בהכנעה ובמורא שירתו אותו ילדי המשפחה, הביאו לו מים וקפה, והציעו לו כיסא חסר משענת, שהיה הרהיט היחידי במאהל, לישיבה נוחה יותר.
"תפדל, תפדל," בבקשה, בבקשה, כרכרו הילדים סביבו בהכנעה, כיאה לשירות שיש להעניק לשליח הסולטן ירום הודו.
לפעמים גובה המס היה נשאר ללון בבית המשפחה, כדי לערוך ספירת מלאי מלאה ולחשב את הכנסות היבול. הוא היה משוטט בשדות ורושם כמה יבול נתן העץ הזה וכמה יבול הניב גן הירקות הזה וכמה חלב הניבה כל פרה או עז ואפילו את מיספר הביצים שהטילו התרנגולות גובי המס ספרו ודרשו את האחוז המגיע על מכירתן.
כן, זהו. אחוז אחד מכל היבולים יש להעביר לידי הסולטן, לשלטונות המס התורכיים.
ספק אם גובה המס דיווח אי פעם לאיזשהו גורם על הסכומים שהוא תחב מן הסתם לכיסו, מאותם מיסים שגבה מיבולו הכולל של הפלאח העני.
סצינות של תחנונים ובכי היו מתחוללות עם כל ביקור שכזה. אנא, רחם, היבול כל כך דל, כלי העבודה שבורים ואין לי כסף לתקן, אין גשם, הפרות רזות, בקושי יש חלב, מה נשאר לי ביד?
את גובה המס כל זה לא עניין. הוא היה נוטל את הכסף המגיע לו על פי חישובו, והיה מסתלק, עושה דרכו למשפחה הבאה המתגוררת אי שם הרחק, במאהל הבא.
תוך כדי נדודיה ושיטוטיה, למדה ג'ני את השיטה של גביית המס מהפלאחים שעבדו את האדמה, שהיתה שייכת כולה, על פי החוק, לסולטן התורכי. אותם פלאחים, שעיבדו את האדמה במרחביה של פלשתינה, קיבלו את חלקת האדמה שלהם בחכירה לשנה. שנה אחת בלבד, עם אופציה להארכה, והתחייבו לשלם אחוז אחד מס על היבול שיפיקו ממנה. הקרקע היתה מועמדת למכרז, והערבים שהתגוררו בעיירות, שעסקו יותר במסחר ובמלאכות שונות, שהפרוטה היתה מצויה יותר בכיסם, היו ניגשים למכרז ומי שהציע להעביר לשלטון הסולטן סכום גבוה יותר של מס, היה זוכה במכרז והופך להיות גובה המס, העובר בכפרי ובמאהלי הפלאחים ונוטל מהם את הכסף המגיע לו, על פי חישובו.
איכר שזנח את האדמה שניתנה לו בחכירה למשך שלוש שנים רצופות, היה מאבד את זכותו עליה וזו היתה מופקעת מידיו וחוזרת לבעלות הסולטן, שיכול היה להחכירה מחדש לכל מי שהיה מוכן לחכור אותה מידיו ולשלם את המיסים המוטלים עליה כסדרם.
המכרז, שהיה תקף לשנה אחת בלבד, יצר מצב שבו חוכר המס לא היה לו עניין להשקיע באיכר, לפתח את מערכת ההשקיה שלו ולפתח את החקלאות. חוכר המס התרכז רק במציצת דמו של האיכר ובניסיון מאומץ להגדיל את רווחיו. שיטה זו הביאה לניוון החקלאות, כפי שהשלטון התורכי הביא גם לניוונם של התעשייה, של התברואה ושל פיתוח המדינה. מדינה שנותרה דלה, ענייה, שוממה ברובה, עם רמת תחלואה גבוהה ותוחלת חיים נמוכה.
עם חלוף השנים חדל חוכר המס הערבי לסמוך על גיבוי השלטונות, ותוך תמרונים ולהטוטים כלכליים, הפך להיות לתקיף ולשליט מקומי. החכירה השנתית של מה שכונה אדמות הסולטן, היתה מתארכת מעבר לשנה, שנה ועוד שנה ועוד שנה, עד שהנכס היה הופך לנכס של קבע של אותו גובה מס ערבי, נכס שהיה נרשם על שמו בטאבו והיה כבר כשר לעבור לצאצאיו בירושה.
כך, מבלי משים, גידל השלטון העות'מאני בפלשתינה, שליטים מקומיים, שבעתיד יגרמו לו צרות צרורות וישתלטו למעשה על רוב האדמות שלכאורה שייכות לו. חוכרי המס הערבים הפכו למעשה, עם השנים, הבעלים החוקיים של האדמות שאותן עיבדו הפלאחים הערבים, והמיסים שהם גבו מהפלאחים היו כבר מועברים ישירות לכיסם, שהרי האדמה הפכה עם השנים לנכס הפרטי שלהם, מבלי ששילמו עליה שום תמורה.
אותם גובי מס הפכו להיות אפנדים, בעלים של שטחי אדמה נרחבים ועצומים, והם אף יכלו להציעם למכירה, לכל מי שישלם להם את התמורה שביקשו עבורם.
ואכן, כשהחלו באותה תקופה להגיע לארץ עליות של קבוצות גדולות של יהודים, החל בעלייה הראשונה בחסות התנועה הציונית, שהגיעה לארץ ב-1881, ממזרח אירופה בעיקר, שמחו אותם בעלי האדמות הערבים למכור להם את אדמותיהם, שבעבר היו אדמות הסולטן ושעם השנים עברו לבעלותם בחינם. ומה משתלם יותר מאשר למכור ולקבל תמורה נאה בכסף מזומן, עבור ממכר שברובו שכב כאבן שאין לה הופכין, כי לא היו די פלאחים שירצו לעבדו. מה עוד שרוב האדמות הללו היו אדמות טרשים או שטחים נרחבים של ביצות, שבהן רחשו חיידקי מלריה מסוכנים.
לאותם אפנדים אצה מאוד הדרך למכור את האדמות הללו לאותם יהודים, שהיו המוסדות הלאומיים הציוניים – הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד והכשרת היישוב – שלגביהם היתה זו אדמת הלאום היהודי מקדמת דנא, שעל מנת לגאול אותה שילמו את תמורתה בכסף מלא כמלוא ערכה.
בעלי הקרקעות הערבים היו כל כך להוטים למכור את אדמותיהם כדי להתעשר, עד שנוצר מצב שבו היצע האדמות גבר על הביקוש, ובעלי האדמות הערבים נכנסו לתחרות ביניהם, מי יזכה הראשון למכור את נכסי אדמותיו שמהן רצה להיפטר, תמורת מזומנים.
מובן שהפלאחים שחכרו את אדמות הסולטן באמצעות גובי המס המשיכו לעבדן כדרכם מימים ימימה, אך בד בבד הם החלו לראות כיצד היהודים מעבדים את האדמה, כיצד הם מייבשים את הביצות ונופלים חללים מחיידקי המלריה התוקפים, אך ללא רתיעה. הפלאחים ראו את המכשור החקלאי החדיש שהיהודים עיבדו בו את האדמה שרכשו, וכיצד הם בונים בתים ומקימים עליה יישובים בזיעת אפם.
אט-אט החלו הפלאחים הערבים ללמוד מהחקלאים היהודים שיטות עבודה מתקדמות, רמת חייהם עלתה ועם הזמן הם הפכו להיות מתיישבים ביישובים החדשים שהקימו, שעיבדו את אדמתם באופן עצמאי, בשיטות המתקדמות שלמדו מהיהודים. זאת, נוסף על שיפור דרמטי בתברואה בקרב הערבים, שכתוצאה משמירת ההיגיינה שאותה למדו מהמתיישבים היהודים, חלה ירידה תלולה בתמותת התינוקות שנולדו להם.
אך לא רק זאת. מאז הוקמו היישובים היהודים בפלשתינה, בשלהי המאה התשע עשרה, בעקבות גלי העלייה של היהודים ממזרח אירופה, ראו הערבים בארצות השכנות כי טוב, פלשתינה הפכה להיות אטרקטיבית עבורם, ואז כמו ניתן האות וגל של מתיישבים ערבים החל לשטוף את הארץ. מהגרים ערביים הגיעו לארץ ישראל מכל ארצות ערב השכנות. כשראו כיצד היהודים מקימים יישובים ומוציאים לחמם מן האדמה בשיטות עבודה מתקדמות, החלו אף הם להקים יישובים ערביים. הגליל המערבי החל להתנקד בכפרים שתושביהם הגיעו לשם מסוריה ומלבנון, והגבעות המתנשאות משני עברי ואדי ערה מלאו אט-אט בנקודות יישוב של תושבים שהגיעו מעבר הירדן ואף מסעודיה. ואילו עזה וסביבתה מלאה בתושבים שהגיעו ממצרים.
המתיישבים היהודיים, לא רק שעינם לא היתה צרה בהם. אדרבה, היהודים עזרו לערבים שהגיעו לארץ אחריהם ובעקבותיהם בהקמת יישוביהם, ובחפץ לב לימדו אותם שיטות עבודה חקלאיות מתקדמות ובכלל, הם למעשה שימשו להם דוגמה חלוצית, שאת הארץ הזאת, שעמדה בשיממונה מאות שנים, ניתן לבנות ולפתח בעבודה יצרנית.
המתיישבים היהודים ממש יצאו מגדרם כדי לקיים יחסי אחווה וחברות עם הערבים ועזרו להם בכל התחומים, כאדם מבוגר שמלמד פעוט לקום על רגליו וללכת בכוחות עצמו.
בהתחלה אכן דומה היה שהאידיליה תשרור ביניהם. אך כטבעם של יחסים אידיליים, כשמדובר בין יהודים לערבים, היד המושטת לשלום וליחסי קרבה, שהושיטו היהודים לערבים, לרוב נשארה תלויה באוויר. לפתע עינם של הערבים נעשתה צרה בהתיישבות היהודית. מה פתאום הם פה? העובדה שטרם בואם האוכלוסייה הערבית הדלילה היתה שקועה ביְוֵן העוני והמצוקה, נשתכחה מהם. מין שכחה שמדחיקה עובדות שאדם אינו רוצה לזכור, או להודות בקיומן.
הסתות מכל הסוגים מצד מנהיגים ערבים, גרמו לכך שאותה היד המתחננת ללחיצה איתנה של אחווה, לא רק נותרה תלויה באוויר, כי אם אף נחבטה וננשכה וגם נגדעה באכזריות. הסבת גבם של הערבים לכל מחוות הרצון הטוב של היהודים כלפיהם, הובילה יותר ויותר לתקריות דמים.
אך לא רק התנפלויות על מתיישבים יהודים ורציחתם. בד בבד החלה גם התעמולה השקרית. הופצו בדיות כאילו המתיישבים היהודים אילצו את הפלאחים העניים למכור להם את אדמתם, והמציאו מצב, שהפלאחים, כביכול בעלי האדמה, בשנות בצורת קשות, כשלא יכלו להוציא שום יבול ממנה, נאלצו למכור אותה ליהודים תמורת תשלום עלוב.
תעמולה שקרית שהעלימה את העובדה שהפלאחים מעולם לא היו הבעלים של האדמה שאותה עיבדו, אלא רק היו חוכרים אותה לתקופות קצרות, וכי מי שמכר אדמות ליהודים היו האפנדים, שהיו גובי המס של הסולטן, שניכסו לבעלותם את אדמותיו, אדמות שבמשך שנים רבות עמדו שוממות ואיש לא היה מוכן לעבד אותן או להתיישב עליהן, ורק עליית היהודים להתיישב בארץ פתרה להם את המצב והם יכלו למַמֵּשׁ את נכסיהם הקרקעיים ולהמירם לכסף מזומן.
אבל הרי בענייני תעמולה שקרית ועיוות התדמית היהודית מדובר, שבה הערבים תמיד יוצאים כשידם על העליונה. שהרי השקר של הערבי, כוזב על פניו ככל שיהיה, מתקבל בעיני העולם ביתר אמון והסכמה, מהאמת הנכונה והבדוקה של היהודי.
נשק התעמולה השקרית רעיל ויעיל הרבה יותר מכל כלי מלחמה.
בפועל, לולא היהודים חזרו לארצם, לארץ ישראל, בנו אותה והתיישבו בה, היו כל אדמות האפנדים והסולטן נשארות שוממות, איש לא היה מעבדן ולא מתיישב עליהן והארץ היתה נשארת שוממה ברובה, והערבים שגרו בה היו נשארים שקועים ביוֵן העוני והאומללות והמצולה, כמו במאות השנים הקודמות, ושום התיישבות ערבית חדשה לא היתה מוקמת בה, מעבר לדלות ששררה בה מימים ימימה. מדינות ערביות שכנות היו כובשות את פלשתינה האחת מן האחרת, או שכל אחת מהן היתה נוגסת ומספחת חלקים ממנה לארצה שלה, עד כי לא היה נודע שבאה אל קירבן.
הדסה מור
* * *
תקוה וינשטוק
חגיגה ברחוב התאנה
רחוב התאנה שוכן מאחורי בית החולים "איכילוב" בתל אביב. רחוב שליו עם ניחוח כפרי, המסתעף מרחוב הנרייטה סולד (פעם – רחוב "הדר"). סביבו רחוב הזית, רחוב התמר, רחוב הגפן ורחוב הרימון. חמישה משבעת המינים שהארץ נתברכה בהם. בצוותא הם יוצרים שמורת טבע בתוככי העיר. זה שיכון הקצינים, רשמית: "נווה דוד".
רחוב קטן, התאנה. כמעט סמטה, סך הכול 16 מיספרים. 8 בתים בכל צד, כל בית על מגרש בן 250 מ"ר ועליו בנויות שתי דירות עם קיר משותף. בתים בני קומה אחת וקוטג'ים בני שתי קומות. לא למעלה מזה. כולם בסגנון אחיד. לכל מבני הקומה האחת אותו גובה, וגג שטוח עם אופציה לתוספת בנייה. בתי הקומתיים מכוסים רעפים וגם להם גובה שווה. כל המבנים בצבע בז'. לכולם שטח לגינה בחזית וגינה מאחור. כאילו נולדו למשפחה אחת עם ילדים גדולים (מבני הקומתיים) וקטנים (בתי הקומה).
ואכן כל השכונה הזו נולדה בשנה אחת – 1949. היא נועדה לקצינים היהודיים, סרנים ורבי סרן, שהתגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. שמה "נווה דוד" ניתן על שם דוד מרכוס, קולונל בצבא ארצות הברית שהתנדב לצה"ל במלחמת השחרור, פיקד על גזרת ירושלים ונהרג בשוגג על ידי כוחותינו. בתל אביב הוקמו שכונות נוספות למשוחררי הצבא הבריטי, ביד אליהו וברמת החי"ל.
באחד ממוצאי השבת האחרונים התקיימה חגיגה גדולה ברחוב התאנה. חתן השמחה היה – הרחוב עצמו. המדינה חוגגת יום הולדת שבעים וגם התאנה או-טו-טו בת שבעים. ועלה הרעיון בליבה של איה ולד, ילידת הרחוב, לזמן יחד את כל הילדים שנולדו בו. ילדים שפעם היו כה קרובים, וזה שנים רבות – כה רחוקים ונעדרי קשר.
התאנה חנטה פגיה ובשנים 1949-1955 נולדו בה 32 ילדים. איה הגתה את הרעיון, ויונית רביב התנדבה לקיים את המסיבה בביתה. יונית הינה הילדה האחרונה שנולדה ב"התאנה", והיחידה המתגוררת עם משפחתה בבית שבו נולדה, התאנה מספר 5. ילדיה הם דור שלישי לרחוב.
כולם נדלקו לרעיון. מיד התארגנה ועדה: זיוה אבן חן (אורן לשעבר), אבנר סולל, יונתן ולד ומובית בן חנוך מנור. החל חיפוש קדחתני של שמות ומענים, טלפונים ומיילים. ההתפעמות היתה כללית. "הילדים" ו"הילדות" נתבקשו לשלוח צילומים למצגת על חייהם ברחוב, וחמישים שקל להוצאות המיוחדות (מיקרופון, כיבוד). יונית סיפקה את הגינה היפה שלה, אותה הקים אביה, יוסף זילברשטיין, כיום בן 104, ואת הכיסאות.
שמחה והתלהבות, חיבוקים ונשיקות, הפתעות לטוב ולרע למראה הבאים, ניסיונות זיהוי: "זה אתה?" "זו את?"
לרבים היה זה מפגש ראשון אחרי כיובל שנים. לא תמיד צלחו הניסיונות לגלות בבני השישים פלוס את הילדים של פעם.
"את רוב האנשים לא פגשתי מאז עזבתי את רחוב התאנה," מודה זיוה. "חלק זיהיתי משום שהיום הם דומים כל כך לאבא או לאימא שלהם, כפי שהכרתי אותם."
את המסיבה פתחו ההורים, הדור הראשון של רחוב התאנה. מהם נותרו שלוש אימהות: רבקה אורן, אלמנתו של אלחנן אורן, ומרים סולל אלמנת אשר סולל. שתיהן מתגוררות בבתיהן המקוריים שעברו שיפוצים ושינויים, אך בחזית נותרו בתבניתם הראשונית, כעין בתים לשימור. אלמנה שלישית, דינה ולד, רעייתו של יוסף ולד, חיה בבית מוגן אולם הגיעה למסיבה.
האימהות סיפרו על ימי הבראשית, כשקנו את הבית. הבית המקורי כלל שלושה חדרים על שטח של 80 מ"ר ועלה אלפיים ל"י.
כיום "שיכון הקצינים" הוא שכונת וילות יוקרתית, סמוכה למרכזי התרבות, לאופרה, לקאמרי, למוזיאון, לבית אריאלה. אבל כשהוקם, צץ נוה דוד כנווה במדבר. מסביב השתרעו חולות. לא היה סימן לרחובות. רחוב ארלוזורוב טרם הגיע לפינת הנרייטה סולד. רחוב ויצמן הס מלהזכיר. לא היתה שום תחנת אוטובוס קרובה. במקום "איכילוב" היתה גבעת חול ועליה פרדס עם בריכת השקייה ובית אריזה. מסביב רעו פרות. אבל ראוי לציין כי מההתחלה דאגו לצרכנייה ברחוב. לקניית לחם לא היה צורך ללכת מעבר להרי חושך. הצרכנייה הוקמה בחלל שבין שני צידי הרחוב. כיום מתנוסס על מקומה בית מידות.
התאנה היה הרחוב הראשון שהושלם בשיכון הקצינים, ולחנוכתו בא ראש הממשלה בן גוריון בכבודו ובעצמו והדגיש בנאומו, בין היתר, את השמות התנ"כיים של הרחובות. סך הכול מנה השיכון 99 בתים.
הבתים הוגרלו. זוגות המשתכנים לא הכירו איש את רעהו. אבל כולם היו קצינים לשעבר, והנשים היו לערך באותו גיל, ועד מהרה נוצרה אווירת רעות. רבקה ומרים, למשל, נעשו חברות קרובות. כשנולד ילד לתושבי הרחוב, ערכו ההורים מסיבה לכל "התאנתים" בשבת, בשעה 11 בבוקר, והשופט יוסף בן חנוך, תושב המקום, היה נושא ברכה ב"עברית של שבת". בעלי השמחה נטעו עץ בחצר ביתם, לרוב אלון, על שם הרך הנולד. מכל העצים לא נותר אף אחד. הקרקע החולית לא התאימה לאלונים.
אמנון אריאלי, מפרסום אריאלי, היה מביא סרטים ומקרין אותם בערב שבת על קיר הצרכנייה. סינמה בלש.
מרים ורבקה סיפרו על הרופא ד"ר אברהם שטרנברג תושב התאנה שאימו, ניצולת שואה, באה להתגורר בביתו. היא ידעה פולנית ואידיש אבל לא עברית. היא היתה הקשישה היחידה ברחוב. איש לא ידע את שמה. כולם קראו לה "סבתא", אף שעדיין כלל לא נולדו לה נכדים, והילכו עליה אגדות. "סבתא" נהגה לשבת בחלון הבית ולבחון את העוברים ושבים. כשראתה מישהו זר הייתה מיד שואלת באידיש:"יונגר מאן, ווס זוכטיר?" ("איש צעיר, מה אתה מחפש?") ובאמת מה לזר ולשיכון המהודק הזה?
לאחר דברי האימהות הגיע תור "הצעירים", בני הדור השני, שגם הם כבר בני שישים פלוס. כל אחד העלה זיכרונות מילדותו ברחוב. כולם למדו בבית הספר היסודי "בר כוכבא". בתיכון כבר התפצלו. סיפרו על המשחקים המשותפים – לא פעם בקבוצות של 6-7 ילדים: מחניים, מקל גדול ומקל קטן, דודס. גוגואים. מחבואים וקפיצה על חבל. הטלוויזיה ופלאי האלקטרוניקה טרם השתלטו, והחיים החברתיים התנהלו ברחוב. הזכירו גם את הכינויים. חיים שטרנברג, "חיימצוק", כפי שאימו קראה לו, ובקיצור "צוצו", נשאר צ'וצ'ו עד היום. דני זרחי היה "זמזו".
שמעון כהן סיפר איך בהתחרות אופנים נתקל בקיר הצרכנייה ונפצע קשה והרופא המקומי ד"ר שטרנברג הוזעק אליו. הזיכרונות עלו וגאו ולעתים היה קשה לנתק את המיקרופון מידי הדובר ולהעבירו הלאה.
מ-32 הילדים שנולדו ברחוב, השתתפו בחגיגה 24. שלושה הלכו לעולמם. רותי גילוץ, ממשפחת מייסדי תל אביב, נספתה בטבח שעשה היפני קוזו אוקמוטו בנמל התעופה בן גוריון. שתיים מבנות התאנה היו בחו"ל. אחד חלה ואחד הודיע שאינו מעוניין בהתכנסות. לעומתו באה איה ולד במיוחד מארצות הברית, מקום מגוריה.
איזו מסיבה מוצלחת! איזו אווירה וכיבוד! כולם יצאו במצב רוח של "היי!" – "היה נהדר להיזכר!" והיו שנפרדו באיחולים להיפגש שוב: "בעוד שבעים שנה!"
תקוה וינשטוק
* * *
נעמן כהן
חיקוי והתבוללות
אוניברסיטת תל אביב – ישן וחדש לרווק אמנותי
סוחר התה העשיר והאנטי-ציוני, אשר הירש גינצברג, שהיה שלוחו של הטייקון המוסקבאי קלמן וולף ויסוצקי, התנאה בשם הצנוע "אחד העם".
אשר הירש גינצברג – "אחד העם" התפרסם במסות אותם כתב.
בגלל מאבקו נגד הציונות כתב עליו מקס נורדאו יד ימינו של הרצל: "דבר טוב יש באחד-העם: הוא כותב עברית טובה ומהירה. זה ראוי לתהילה. ואולם חבל, כי בעברית היפה הזאת אין לו כל מאומה להגיד, לחלוטין כל מאומה. 'מחקריו' (Essays) כביכול, הם אך פטומי מלין, אשר אין מילה בלשוני לסמן את אפיסותם המתרברבת. זו היא ערבוביה של מלים-מקשקשות, סתומות וחטופות מהפוליטוניסטים האירופיים, תהו ובהו של דרכי-דיבור אשר לשווא נחפש בהם רעיון אחד ברור, מסומן היטב, משוכלל בהגיון ומובן לקורא."
למרות זאת, כנראה בגלל עלייתו לארץ, במערכת החינוך העברית, בשנות היישוב, ובעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נדרש כל תלמיד ללמוד כמה ממסותיו הידועות ביותר.
אחת המסות שלמד פעם כל תלמיד לבגרות היתה "חיקוי והתבוללות":
אשר הירש גינצברג – אחד העם – "חיקוי והתבוללות":
http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz014.html
השבוע לא יכולתי שלא להיזכר באותה המסה.
ביום שלישי, 12 ביוני 2018 בערב, התלוויתי לבני שקיבל את התואר "רווק אומנותי"* מטעם אוניברסיטת תל אביב. טקס הענקת התעודות לתואר בוגר אוניברסיטה (B.A) נערך באודיטוריום סמולרש הגדול והמפואר.
בלובי היו ערוכים שולחנות עם כיבוד עתיר שומן טראנס – בורקסים ורוגלך, גם קצת פירות, ובקבוקי מים. קהל המלווים את הסטודנטים, מקבלי התואר, נזכר כנראה בשירו האלמותי של בומבה צור: "אוכל, קדימה אוכל!" והסתער על הכיבוד.
בקצה הלובי עמד טור של שולחנות ערוכים המכוסים במפות לבנות, ועליהן כתובת: "רק למוסלמים."
בשעה 19:45 הכריז הכרוז: "המוסלמים מוזמנים לאכול. המפות הוסרו, והמוסלמים (שלא הכירו כנראה את השיר של בומבה צור), הסתערו על הכיבוד.
כמה יפה מצד אוניברסיטת תל אביב. הרי כתוב: "לאו עכברא גנב חורה גנב." האוניברסיטה דאגה שחלילה המוסלמים לא יעברו על מצוות דתם, ולא ישברו את הצום לפני השעה המותרת.
ב-20:00 היה האולם הגדול מלא עד אפס מקום.
מנחה הטקס הצעיר פתח ואמר: "שלום לכולם, וקודם כל ברכות לחברינו המוסלמים לצום הרמדאן, 'רמאדאן כרים.' אוניברסיטת תל אביב," הוא המשיך, "ידועה בחדשנות שלה, והשנה אנחנו מכניסים בפעם הראשונה מנהג חדש," (על החידוש השני הוא לא אמר מילה והוא יתגלה רק בסוף הערב) לראשונה מקבלי התואר הראשון יהיו לבושים בגלימות."
לקול המוסיקה נכנסו ועלו לבמה מאות הרווקים והרווקות האמנותיים החדשים, עטויים בגלימות בנוסח הארי פוטר. שעליהן סרט לבן עם שם האוניברסיטה, ולראשם כובע מרובע עם אניצים. ממש כמו בטקס סיום של תיכון אמריקאי.
המנחה: "כולם מתבקשים לכבות סמארטפונים ולא לצלם! צלם מטעם האוניברסיטה יצלם את הטקס והתמונות יופיעו באתר האוניברסיטה."
אמר? אמר. מיד, כבמטה קסם מוציאים כולם את הסמארטפונים שלהם, ומתחילים לצלם.
דיקאן הפקולטה, פרופסור ליאו קורי, מברך את כולם במבטא דרום אמריקאי חזק המזכיר לי את המבטא של מסי.
ד"ר אהוד הלפרין, המתמחה בתרבות הודו, נותן הרצאה בנושא "לחשוב, לשאול, לבקר, הרהורים על פירות מדעי הרוח."
"האוניברסיטה," הוא אומר, "מלמדת אותנו תמיד לשאול שאלות ולהטיל ספק. ולדוגמה אספר את הסיפור הבא: לגורו אחד בהודו באו תלמידים ועבדו אצלו שלושים שנה בכל עבודות הבית, ושירתו אותו בנאמנות כדי ללמוד על מהות החיים. מהו ה'אטמן' בסנסקריט 'העצמי הפנימי' 'האני האמיתי של האדם'. לאחר שלושים שנה של עבודה מפרכת אמר להם הגורו את התשובה. התלמידים שבו לביתם, ותלמיד אחד תפש בשכלו שהגורו אמר דבר שאינו נכון, וחזר אליו לעבוד עוד שלושים שנה כדי לזכות לשמוע את התשובה הנכונה.
"בדיון שנערך בין החוקרים על הסוגייה מדוע הטעה הגורו את התלמידים," אומר ד"ר הלפרין, "הצעתי תיזה חדשה. הגורו פשוט שיקר כדי לשמור רק בידיו את התשובה הנכונה. מיד הותקפתי ע"י כולם על התיזה שלי, אבל נזכרתי שבהיותי סטודנט למדתי אצל פרופסור גרינשפון שצריך להטיל ספק בכל, והמשכתי לעמוד על שלי למרות שגם הוא היה בין מבקריי."
(המסקנה שלי מהסיפור היתה שאידיוטי לעבוד שלושים שנה בפרך כדי לקבל שקר או אפילו אמת השייכת לעולם הסובייקטיבי של הערכים).
"הלימוד באוניברסיטה," הוסיף ד"ר הלפרין, "גם עזר לי לפתור בעייה בעסקת סחר בין לאומית. נסעתי באוטובוס בהודו, והאוטובוס עצר לרגע. צעיר ישראלי שנסע לידי ניגש למוכר בננות ואמר לו: 'בננה בבקשה,' המוכר אמר לו משהו בהודית, ולא נתן בננה. הצעיר המשיך: 'בננה בבקשה,' ההודי ממלמל משהו ולא נתן בננה. הצעיר לא מבין. מה קורה כאן? מה לא בסדר? הסברתי לצעיר ש'בננה' בהודית זה תכין, לכן כשהוא אומר 'בננה' המוכר שואל אותו בחזרה מה להכין? ועכשיו שהכול הובן עברו כמה רופי למוכר, וניתנה הבננה לקונה והעסקה הבין לאומית בוצעה לשביעות רצון כולם. הנה היתרון של האוניברסיטה," סיים ד"ר הלפרין.
לאחר ההרצאה הגיע הקטע האמנותי. כמובן שבאוניברסיטת תל אביב לא חשבו כלל על תרבות עברית או שירה עברית.
זמרת צעירה שרה באנגלית את השיר של להקת אבא I BELIEVE IN ANGELS אבל במחווה מיוחד, בית אחד של השיר מתורגם לעברית, ואחד לערבית.
ולסיום, הגיעה לידי ביטוי החדשנות הנוספת מבית היוצר של אוניברסיטת תל אביב.
מקבלי התואר קיבלו דף עם שירון, ובו מילות השיר "אני ואתה נשנה את העולם" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. ופוצחים בשיר גדול עם הקהל. "אני ואתה נשנה את העולם" (לאיזה עולם נשנה אותו?)
סיום הטקס.
אוניברסיטת תל אביב "החדשנית" ביטלה מסורת של 65 שנה של שירת ההימנון "התקווה" בטקס קבלת התואר. אין יותר תקווה ליהודים.
אוניברסיטת תל אביב "החדשנית" הכריזה שאין להשמיע את ההימנון היהודי כי הוא מעליב את הערבים.
אני מעיר למישהו היושב לידי שמזל שעוד השאירו את סמל הדגל משני עברי הבמה, והוא עונה לי: "אבל הדגל לא מעליב."
"למה לא מעליב?" אני עונה לו, "הרי יש שם מגן דוד ולא סהר?"
ואם כבר עלבון, מה עם העלבון היהודי? היש מעליב יותר מהגזענות הערבית שאינה מקבלת את זכותו של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו, ולא להיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי?
האם אין ליהודי כבוד?
אוניברסיטת תל אביב אולי אינה פוגעת בערבים, אבל אוניברסיטת תל אביב פוגעת בעם היהודי!
ואני חוזר למסה של אחד העם "חיקוי והתבוללות".
ככל הנראה אוניברסיטת תל אביב החדשנית תשנה בקרוב גם את שפת הלימוד מעברית לאנגלית. ובעצם מדוע לא? אם התרבות האוניברסיטאית העברית היא חיקוי והתבוללות באמריקה, למה בכלל לשמור על העברית?
אגב שאלתי את הבן שלי שקיבל את התואר "רווק אמנותי", הוא מעולם לא שמע דבר כלשהו על "אחד העם".
* תואר ב.א. בעברית, בוגר אוניברסיטה. במקור Bachelor of Arts: BA – רווק אמנותי.
את התואר קיבל מי שסיים ללמוד את שבע האמנויות החופשיות (בלטינית: Septem artes liberales) שבע המקצועות שנלמדו באוניברסיטאות בימי הביניים.
הלימוד כלל שני שלבים:
השלב הראשון: trivium – לימוד שלושה מקצועות: גרמטיקה, רטוריקה, לוגיקה. (מכאן הביטוי "טריוויאלי" כלומר בעל הידע הראשוני)
השלב השני: "Quadrivium" – אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה, ואסטרונומיה.
המסיים את לימוד שבע המקצועות קיבל את התואר Bachelor of Arts: BA – באנגלית רווק אמנותי; שכן רק רווקים יכלו להרשות לעצמם אז לימודים גבוהים.
רצח האמת
את מאמרי בו כתבתי שנתניהו מבזה את חללי צה"ל בסירובו להנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל (חלקם עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור) בניסיון הפוטש של אלטלנה, חיילים שהקריבו את חייהם למען הקמת המדינה וקיום משטרהּ הדמוקרטי ("חדשות בן עזר" 1349), מכנה יוסף גייסינוביץ-אחימאיר כ"התגרות בו באופן אישי, ובציבור הרחב"... (אבוי, אני ממש Hostis publicus נוסח רומא, או איבסן... לא פחות) ו"בהנאה סדיסטית-מרשעית..."
בחוצפתו הרבה הוא עוד כותב: "אדון כהן רוקד על הדם". ("חדשות בן עזר" 1352).
להזכירכם, יוסף גייסינוביץ-אחימאיר היה אותו האיש שרקד על הדם של רצח רבין כאשר בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל עלילת דם על יצחק רבין בהאשימו אותו ב"רצח" אנשי אלטלנה, כשכתב: "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]. עלילת השקר הבזויה הזו שטפל גייסינוביץ-אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני.
אם חשב אפוא יוסף גייסינוביץ-אחימאיר ללגלג עליי כאשר הוא מכנה אותי "בולשביק" – טעות מרה היא בידו. כידוע, הסגנון הוא האדם, בוודאי סגנון הכתיבה המביש של מי שמסלף כאוות רצונו את האמת כאן בחב"ע.
אבל האמת שסגנון זה, לקרוא לאדם "בולשביק", נראה טבעי למי שהתחנך כדבריו על פי מצבי הרוח הפשיסטיים של אביו שהתנאה בהיותו פשיסט, ואף אימץ לעצמו את המושג הזה בהטיה עברית "פשיסטן" בכתבו את "טורו של פשיסטן".
הפתטי הוא, שאדון יוסף גייסינוביץ-אחימאיר עוד דורש שאקרא לו בשם החיבה יוסי.
(ולגבי השאלה ההיסטורית למה הבריטים עזבו את הארץ תקצר כאן היריעה. קראו:)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2009025
יש להפסיק עם שמות החיבה לפוליטיקאים
דומני שהגיעה העת להפסיק לקרא לפוליטיקאים בשמות חיבה משל היינו חברים בבית הילדים בקיבוץ, או בתנועה. פוליטיקאי אינו חבר, ומגוחך לקרא לו בשם חיבה.
אם פוצ'ו יכול היה להעניק לחבריו הפלמחניקים ב"חבורה שכזאת" את כינויי החיבה יוסקה, יוסלה, יוסי, יוסיניו, וספי, הרי זה פשוט מגוחך לקרא למשל לחבר יוסף סטלין בשם החיבה יוסי סטלין. בדיוק כפי שמגוחך לקרא לאדולף היטלר בשם החיבה דולפי היטלר. או לקרוא למנחם בגין בשם החיבה מני בגין, (או מיצ'סלבוש בגון) ובאותה מידה זה מגוחך לקרא למנחם נפתלי בשם החיבה מני נפתלי. לבנימין נתניהו בשם החיבה – ביבי. לציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר לקרא בשם החיבה ציפי, למרים סיבוני-רגב לקרא בשם החיבה מירי, ולאברהם גבאי לקרא בשם החיבה אבי. ואידך זיל גמור.
האם היה אברהם סטבסקי סוכן "ההגנה"?
כשאני כותב את הדברים האלו אני קורא היום [15.6] ב"מעריב" כתבה על פרשת "אלטלנה" המביאה עובדה מפתיעה חדשה.
לפי אורי מילשטיין, אברהם סטבסקי שהואשם ברצח ארלוזורוב, שוחרר מהכלא, והיה על סיפון ה"אלטלנה", היה בעצם סוכן סמוי של "ההגנה", והוא נפצע באוניה ונפטר – אולי חוסל למחרת בבית החולים. מי חיסל אותו? האם אנשי האצ"ל?
(אורי מילשטיין, "על מים סוערים, מיהו הסוכן הסמוי המפתיע שהושתל באלטלנה", "מעריב", 15.6.18)
http://m.maariv.co.il/news/military/Article-645876
הפרשה תביא לנו כנראה עוד גילויים חדשים, מכל מקום המסקנה ממנה לדורות הבאים היא ברורה וחדה: לעולם לא מלחמת אזרחים! רק באחדות ננצח!
שעשוע נחמד הוא לעוסקים בהיסטוריה הוא מה היה אילו?
[אהוד: הרשה לי לפקפק בַּ"חידושים ההיסטוריים" מבית מדרשו של אורי מילשטיין אשר נדמה לי שהם מיוסדים לעיתים על דימיונו הקודח].
מה צריך היה בגין להכריז עם הקמת המדינה וצה"ל
אני מנחם בגין (מייצ'סלב בגון) בן וולף וחסיה לבית קוסובסקי בגון ז"ל. מצהיר בזאת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ומתחייב לקיים את החלטות הכנסת והממשלה.
עם הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, והקמת צבא ההגנה לישראל ביום 26 במאי 1948, אני מנחם בגין, מכריז על פירוק ארגון האצ"ל, וקורא לכל אנשי האצ"ל להתגייס לצבא ההגנה לישראל על כל נשקם וציודם, להישמע לו אמונים, ולקיים את כל הנקבע לו ע"י מוסדות המדינה הנבחרים.
בימים קשים אלו עם התקפת צבאות ערב העולים עלינו לכלותנו, כשצבא הכיבוש המצרי מאיים על תל אביב, למען קיום מדינת ישראל, ולמען קיום משטרהּ הדמוקרטי, אני מכריז בזאת, לעולם לא עוד מלחמת אחים! רק באחדות ננצח!
אם היה בגין מכריז את ההכרזה הזו היתה נמנעת כל הפרשה העצובה [של "אלטלנה"].
למרבה הצער, מנחם בגין, שכראש תנועת בית"ר בפולניה, שמנתה עשרות אלפי חברים, לקח את קופת התנועה עם סכום עתק של 150 אלף זלוטי, וברח עם אשתו לווילנה, בהשאירו את חניכיו למות ע"י הגרמנים, כשל מוסרית גם הפעם.
בגין לא הכריז את ההכרזה הזו, ולא מנע מלחמת אחים, אלא התחיל בה. האחריות על מותם של אנשי האצ"ל, וחיילי צה"ל מוטלת עליו.
וזה הלקח לדורות הבאים לעולם לא מלחמת אחים! רק באחדות ננצח!
הגדוּלה של בן גוריון
בימי ילדותנו ב"קיבוץ המאוחד" חונכנו על שנאה לבן גוריון. בטיולים או במחנות הנוער העובד לימדו אותנו המדריכים את לומר את הקריאה הבאה שנאמרה בכל הזדמנות:
לא, לא, לא נשכח, איך פירקו את הפלמ"ח.
ני-סע לשדה בוקר, נ-תפוס את הממזר,
נ-גמור את החשבון עם בן גוריון!
זה כמובן היה מגונה. במרוצת השנים מתגלה יותר ויותר גדולתו של בן גוריון שהבין שמדינת ישראל לא תקום ללא צבא אחד, ובנחישות רבה פירק את הפלמ"ח.
אם הלקח הזה לא יופנם ע"י הדורות הבאים סופה של המדינה לא ירחק לבוא.
קיים מכנה משותף בין שונאי ישראל לאנשי האצ"ל. בן גוריון נתפס כרוצח ע"י הערבים-המוסלמים, וגם על ידי בני אנשי האצ"ל.
(לפני זמן קצר נחנך רחוב בצרפת ע"ש הנכבה המכנה את בן גוריון רוצח ופושע מלחמה)
הגיע הזמן לפרק את השותפות הזו, ולמען הדורות הבאים על בני אנשי האצ"ל להכיר בגדולתו של בן גוריון.
הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון
כתב "הארץ" עודה בשאראת הוא יווני-נוצרי שעקב הכיבוש הערבי איבד את שפתו היוונית, ותרבותו היוונית, והסתערב (נהפך לערבי), והחליף את השפה היוונית לערבית.
במאמרו קובע בשאראת שמדינת עבר הירדן "ולא ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." (עודה בשאראת, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", "הארץ", 11.6.18).
בשפתו הערבית ובערבית בלבד, המשטר הפוליטי של מדינת עבר הירדן "הממלכה ההאשמית", שהוא ביוונית "מונרכיה אבסולוטית", הוא בערבית "דמוקרטיה".
כדאי לו לבאשאראת לחזור למקור היווני שלו וללמוד מה פירוש המושגים עליהם הוא כותב.
עד אז נמליץ לו שכדאי לו לחיות במשטר דמוקרטי, ולא במשטר הפשיסטי הישראלי, לכן, קח דוגמא מיווני נוצרי אחר שהסתערב, עזמי בשארה, ועזוב את הארץ לדמוקרטיה היחידה לדבריך – ירדן. עבור לשם!
על סוכר וטעם החיים – תהייה אקזיסטנציאלית
כהיפוכנדר מושלם ("מה אמרתי לכם?" כתוב על הקבר של ההיפוכונדר) קיבלתי בחרדה את בדיקות הדם האחרונות שלי שכללו בדיקת עומס סוכר שהראו אמנם שאין לי סוכרת אבל עלולה להתפתח טרום סכרת... בצירוף מקרים מצמרר התוודעתי לחדר בבית חולים בו טופלו כמה גברים חסרי גפיים עקב הסוכרת. אבוי. מה עושים?
בצירוף מקרים והפעם מעודד התפרסמו בעיתונים ובטלוויזיה כתבות על סטרטאפ חדשני של מכון וייצמן הבא להושיע את המתוקים.
הרעיון בבסיס המיזם הנקרא Daytow הוא שלכל אדם יש הרכב שונה של חיידקי מעיים המעבדים בצורה שונה את האוכל.
בתשלום (לא קטן) החברה ממפה את הרכב ה-DNA של האדם (בבדיקת צואה) ושולחת אפליקציה אישית מותאמת עם הרכב האוכל המותר לאותו אדם.
עשיתי את הבדיקה וקיבלתי את האפליקציה. הידד הידד, חיידקי המעיים שלי מאפשרים לי לאכול שוקולד גלידה וחלבה ללא סיכון לעלייה בסוכר... (הרעיון הוא בשילוב סוכר עם שומן צמחי כלשהו).
הנה נסו בעצמכם:
לא הייתי כותב על כך אלמלא התעוררה בי תהייה אקזיסטנציאלית, האם ראוי למות בגלל סוכרת?
לאחרונה הוקרן בטלוויזיה סרט זיכרון בשם "סוכני הזיכרון" שעשו עמליה ועידו רוזנבלום לזכר אביהם שנפטר.
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.6111309
ברוך מאיר רוזנבלום שהתנאה בשם "אדם ברוך" נולד בשכונת מאה שערים שבירושלים למשפחה מרקע חרדי. אביו, אשר רוזנבלום, עבד בשנות ה-50 כמנכ"ל משרד הפנים מטעם 'המזרחי' והתפרנס בעיקר כסוחר אמנות ויודאיקה.
ברוך למד כנער במדרשיית נועם, ובישיבת חברון, ואחר למד משפטים בעתודה אקדמאית.
עיקר פרסומו בא לו מהיותו עורך כתבי העת "מושג", "מוניטין" מוסף "שבעה ימים" של "ידיעות" ולבסוף לתקופה קצרה ערך את "מעריב".
כעיתונאי, הוא הכניס לעיתונות העברית את הסגנון האמריקאי של הניו-ג'ורנליזם. גם כלפי חוץ סיגל לעצמו פאסון אמריקאי. הוא תמיד חבש קסקט ייחודי, משל היה דתי, יחד עם מכנסי ג'ינס בנוסח "איש המרלבורו".
אודה על האמת, אישית לא כל כך אהבתי את כתבותיו המפוטפטות כי קשה היה להוציא מסבך המילים איזו אמירה. מהי דעתו לא היה אף פעם ברור.
האם היה קפיטליסט או סוציאליסט, שמאל או ימין? האם היה דתי אורתודוכסי או רפורמי? ואולי בכלל חילוני אתאיסט?
מה ניתן היה ללמוד מהצהרותיו שהוא ממעריציו ומקורביו של הרב עבדאללה-עובדיה יוסף, ושהוא רואה את עצמו כמסבירו בציבור? ומה פשר התעסקותו הרבה בתפיסתו התיאולוגית של שונא ציון הרב יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר, שר"י, מה רצה לומר בכך?
כשהעיתונאי יאיר לפיד תהה בראיון איתו איך הוא מציב את עמוס עוז ויעל בר זוהר על אותו מישור, ברוך פשוט הסביר לו כמו לתלמיד קשה תפישה בכיתה: "הכלל מאוד פשוט, כשזה עשוי לא טוב זה לא טוב, כשזה עשוי טוב זה עשוי טוב, וכשזה היה עשוי טוב – זה עבד טוב."
התשובה הזו עוד יותר מבלבלת, הרי מה טוב?
לפני שנים כשלמדנו אצל גדול הדור הקודם, הרבי מליבוביץ (פרופסור ישעיהו ליבוביץ), הוא ניסה להסביר לנו את המושג טוב, ותמיד השתמש בדוגמה הבאה:
מה זה טוב?
טרומפלדור אמר: "טוב למות בעד ארצנו."
ברדיו אומרים: "קוקה קולה זה טוב."
אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה?
כמובן שכל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים ועל כל אדם לבור את ערכיו שלו.
וכאן אני חוזר לסרט "סוכני הזיכרון" ולתהייה האקזיסטנציאלית הקיומית מה זה טוב?
לפי הסרט, בסוף ימיו, כשהוא עדיין צעיר יחסית, בגיל 63, כאשר כמה שנים קודם לכן החליף אישה למודל צעיר יותר, ונולד לו בן קטן, הוא החליט לא לטפל בעצמו במחלת הסוכרת, ונפטר מהמחלה.
נכון הוא כבר לא היה במלוא מעמדו וכוחו כעורך, אלא כעיתונאי פשוט, ובכל זאת.
הסוגייה המרתקת הזו של הבחירה במוות לא באה לידי ביטוי בסרט למלוא עומקה. כולנו נשארנו עם הבחירה הקיומית, והשאלה הנצחית מה זה טוב?
ואתם שהחיים יקרים לכם, רוצו להרכיב תפריט אצל חברת Daytow.
(נ.ב. אני לא מקבל אחוזים).
על עשב וטעם החיים – תהייה אקזיסטנציאלית
מקרה מוזר קרה בטורקיה. 500 כבשים ביצעו התאבדות קבוצתית מסיבה לא ברורה. כקבוצה אחת הן קפצו אל מותן.
http://rotter.net/forum/scoops1/480385.shtml
http://www.hurriyetdailynews.com/500-sheep-die-in-mass-suicide-jump-in-eastern-turkey-133225#photo-1
וגם כאן עולה תהייה אקזיסטנציאלית מדוע בחרו הכבשים במותן?
האם הן מאסו בשלטונו של ארדואן? או על פי אופנת Me too קצה נפשן בהטרדה מינית שנגרמה להן ע"י הטורקים. וד"ל.
תיק"ו.
dolce far niente
המתיקות שבבטלה או
השייך רונן מתבטל
שני צעירים עולים לאוטובוס עם סיגריות. הנהג מורה להם לא להיכנס עם סיגריות ובתגובה הם מכים אותו נמרצות.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5287526,00.html
למרות שכל התקרית צולמה מתחילתה. מסרבת המשטרה לאתר את העבריינים ולהעמידם לדין. התירוץ הוא: "נהג האוטובוס לא הגיש תלונה..."
ממתי המשטרה פועלת רק על סמך תלונה? למשטרה יש צילומים ועדים, ותפקידה הוא לבער את האלימות באוטובוסים.
דומה שמפכ"ל המשטרה רונן השייך, ואיתו המשטרה, אימצו את האימרה האיטלקית המפורסמת: dolce far niente המתיקות שבבטלה. נוח יותר, ונעים יותר לא לעשות דבר.
במחשבה שנייה זה לא נכון. המשטרה הרי עסוקה יומם ולילה בפשעי שרה ובנימין נתניהו, ובשל כך אין סיפק בידיה להתפנות לפשיעה הרבה באוטובוסים, בבתי החולים, בעיירות הבדואים, לפעול נגד הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים, ובמציאת הרוצח מבר-נוער.
"הערבים אינם כובשים"
שאפו להדסה מור על הפרק "הכיבוש הערבי" מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס". ("חדשות בן עזר" 1352). עצם שם הפרק יש בו חשיבות רבה.
למרבה הצער, גם מניסיון אישי, אני יודע שגורל ספרהּ נחרץ. האקטיביסטים הפרו-איסלמיים מיד יגמזו את הספר. הרי לגבי דידם אין כלל "כיבוש ערבי". לא משנה כלל מה יהיה כתוב בספר, ומהו טיבו, ואפילו הוא ראוי לפרס נובל, ברגע שהוזכר המונח "כיבוש ערבי" הוא כבר פסול.
לפני שנים יצאתי מהקרנת הסרט "הקרב על אלג'יר" המתאר את מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר (הפלמ"חניקית מראש פינה שנישאה לערבי-הנוצרי צליבא (צלב) חמיס, ואימו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין כערבי-נוצרי ע"י קנאים ערבים מוסלמים-פלישתינאים) – עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי.
שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות?
היא ענתה לי: "הערבים אינם כובשים!..."
לפני שבועיים בבוגרשוב מול דיזנגוף סנטר עמדו מפגינים עם שלטים נגד "הכיבוש".
"נהדר," אמרתי להם, "אתם מפגינים נגד הכיבוש הערבי של 13 מיליון קמ"ר."
"לא, אנחנו נגד הכיבוש," הם ענו לי.
"אבל נגד איזה כיבוש," הקשתי עליהם, "הכיבוש הערבי?"
"הערבים לא כובשים," ענו לי.
"אז אתם נגד הכיבוש היהודי?"
"כן."
"אז למה אתם לא כותבים בשלטים אנחנו נגד הכיבוש היהודי ובעד הכיבוש הערבי?"
על זה לא השיבו לי כי התשובה ברורה.
בכל זאת תיקון קטן על הכתוב בפרק של הדסה מור.
הסיפור על הריגת כל הגברים היהודים שסירבו להתאסלם, ומכירת ונשותיהם וילדיהם לעבדות, אירע באל-מדינה עם הכניעה של שבט קורייטה היהודי למוחמד, ולא אירע בארץ ישראל.
ועוד דבר, הערבים הכובשים לא קראו לארץ "פלשתינה". לצפון ארץ ישראל – כולל עבר הירדן, הערבים קראו מחוז "אורדון" כלומר ירדן, ולדרום הארץ כולל עבר הירדן קראו הערבים מחוז "פלסטין".
השם "פלשתינה" כשם לארץ כולה מעולם לא היה בשימוש אצל הכובשים הערבים.
לעומת זאת בקוראן מוגדרים גבולות הארץ המכונה "ארץ בני ישראל", שניתנה ע"י אללה – אלוהים הערבי-מוסלמי לעם בני ישראל בלבד, על שני עברי הירדן. (קוראן סורה 7 פסוק 132)
הכיבוש הערבי-מוסלמי
עובדות ומיספרים
השטחים הכבושים על-ידי האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית היום הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה.
הכיבושים היו גדולים יותר. הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, היוונים, המלטזים, הארמנים, הגיאורגים, הפרסים, והאוזבקים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות.
מי לא הצליחו להשתחרר מהקולוניאליזם הערבי-מוסלמי: המצרים-האגיפטים. (המצרים נלחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי, ודוכאו בכוח. מצרים קוראת לעצמה: "הרפובליקה הערבית של מצרים" על מנת להדגיש שמצרים היום שייכת לכובשים הערבים ולא למצרים-האגיפטים – הילידים, שמאז הכיבוש הערבי-מוסלמי הם מדוכאים ונרדפים), הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה, הכורדים, האשורים, המרונים, השחורים בדרום סודן, גם הם סובלים תחת הקולוניאליזם והכיבוש הערבי-מוסלמי.
חמינאי: "אדמת פלסטין תחזור לבעליה."
המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, שיבח את אזרחי המדינה שהשתתפו בשבוע שעבר ב"יום אל-קודס", יום התמיכה בפלסטינים שאיראן מארגנת בכל שנה.
חמינאי אמר: "אני מאמין שאדמת פלסטין תוחזר לבעלי הקרקע בעזרת האל."
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5287846,00.html
הוא צודק! הרי אללה אלוהים הערבי-מוסלמי אמר שכל אדמת ארץ ישראל תוחזר לבעלי הקרקע – עם ישראל.
Amor inimicus
אהבת האוייב
תנטוס או סינדרום ויינינגר
כבר כתבתי לא אחת על מחלת הנפש היהודית Amor inimicus אהבת האוייב, המשולבת בתנטוס – יצר המוות וב"סינדרום ויינינגר".
היטלר אמר בשעתו שאוטו ויינינגר הוא היהודי היחיד שיש לו זכות קיום כי הוא התאבד בגלל שהבין את הצורך לשחרר את הגזע הארי מנוכחותו היהודית המטמאת.
והנה יש לנו יהודי נוסף שלקה במחלת הנפש הזו.
הסופר האמריקאי ממוצא יהודי מייקל שייבון המגדיר את עצמו "אנטי-ציוני", שביחד עם אשתו הסופרת איילת ולדמן חברו לארגון "שוברים שתיקה" והוציאו ספר בשם "ממלכת זיתים ועפר: סופרים מתעמתים עם הכיבוש (היהודי)" – לקראת יום העצמאות ה־70 לישראל, נתן הרצאה ב-Hebrew Union College, בית הספר הגבוה של התנועה הרפורמית בלוס אנג'לס.
בהרצאה ביטא שייבון תיעוב עמוק ביותר כלפי יהדות ישראל, וקיום ישראל, והמסר העיקרי שלו היה שליהדות אין הצדקה מוסרית להתקיים.
שייבון פתח את נאומו בגינוי נישואים בין יהודים ליהודיות. זוגיות יהודית, הוא אמר, אינה אלא "גטו של שניים."
לעומת זאת, נישואי תערובת הם, לדבריו, "מקור כל הגדולה האנושית." עוד הוסיף שייבון: "כל דת המסתמכת על חובת האנדוגמיה כדי לשרוד היא דת שאינה מצדיקה את המשך האמיתות והנחיצות שלה בחיי היומיום של בני אדם."
הוא הציג את המסע שעבר מיהודי נאמן ליהודי אנטישמי. הוא טען כי התורה היא שקר; שסיפור עבדות מצרים הוא שקר; שהמסורת היהודית היא גזענית; וכמובן, ה"כיבוש" (היהודי ולא הערבי) הוא שורש כל הרוע האנושי. לבסוף אמר שלא תהיה טרגדיה אם היהדות פשוט תיעלם. "זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה - רחוק מכך - שדת גדולה ועתיקה הפסידה את אחיזתה בדמיון המוסרי של מאמיניה ואת הרלוונטיות שלה לחייהם", אמר.
לבסוף, שייבון הסביר לבוגרים החדשים של מוסד הדגל של היהדות הרפורמית כי כדי להיות מנהיגים יהודים עליהם להצטרף אליו בבנייה מחודשת של היהדות באופן שיהפוך אותה למשהו נטול תורה. בלי חומות, מחיצות וגבולות. במילים אחרות, כדי לשרוד, היהדות צריכה לבטל את היהדות.
רק סטודנטית אחת (ישראלית) קמה ועזבה את האולם באמצע נאומו. בסיום זכה שייבון למחיאות כפיים סוערות מהקהל.
http://www.maariv.co.il/journalists/Article-644767
הבנתם? לפי מחלת הנפש היהודית Amor inimicus אהבת האוייב, המשולבת בתנטוס – יצר המוות וב"סינדרום ויינינגר", למען האנושות והעולם המוסלמי הנאור מוטב שהיהודים ייעלמו מהעולם. היש מחלת נפש קשה מזאת?
ודוק: עזבו את היהודים. גם בשביל אדם הומניסט שאינו יהודי, האם עולם רק עם מוסלמים בלבד יהיה טוב יותר?
כיצד ייתכן שהיהדות הרפורמית מזמינה אותו, ומוחאת לו כפיים?
פתרון בעיית הפליטים
ראשית כל טרמינולוגיה חדשה לא פליטים – עקורים
בשעה שאבא של מאזן, יליד צפת, חי ובועט, מוזרה בלשון המעטה, קביעתו של יהודה דרורי שלפי האו"ם כל הפליטים מ-1948 אינם כבר בחיים. (יהודה דרורי, "להוציא את נושא הפליטים מהמשוואה", "חדשות בן עזר" 1352) – במציאות עדיין קיימים פליטים רבים, ולפי ארגון האו"ם אונר"א (בניגוד לפליטים מעמים אחרים) גם צאצאי הפליטים הפלישתינאים מוגדרים פליטים.
הטיפול בבעיית הפליטים יעלה לדיון, אם נרצה או לא, ולא נוכל להימנע ממנו.
ראשית חוכמה יש להשתמש בטרמינולוגיה הנכונה.
אין פליטים. יש עקורים:
עקורים (באנגלית: Internally displaced persons - IDPs) הם בני אדם שאולצו לנטוש את מקום מגוריהם הקבוע עקב נסיבות מסוימות, בעיקר עקב מלחמות, אך אינם פליטים.
דו"ח האו"ם "Guiding Principles on Internal Displacement" מגדיר עקורים כך: "עקורים הם אנשים או קבוצות אנשים שאולצו להימלט או לעזוב את מקומות מגוריהם הקבועים בעיקר כתוצאה מעימות מזוין או כתוצאה מניסיון להימנע מעימות כזה, ממצבי אלימות כלליים, מהפרת זכויות אדם, מאסונות טבע או מעשה ידי-אדם, אשר לא חצו גבולות בינלאומיים מוכרים."
כל הערבים שעזבו את בתיהם ב-1948 והמתגוררים בכל תחומי ארץ ישראל, כולל עבר הירדן, אינם כלל פליטים, אלא רק עקורים, ורק כך יש להגדירם.
הפליטים היהודים שעזבו את ארצות ערב והגיעו לארץ אכן מוגדרים פליטים.
גם העקורים שיצאו מחוץ לארץ ישראל ונמצאים על אדמות כבושות ע"י הערבים אינם יכולים להיות מוגדרים כפליטים.
אין גם בארץ "מחנות פליטים", אלא אם כן קוראים כך גם לישובים יהודיים רבים. יש בארץ שכונות שם גרים אנשים שהיו עקורים.
יש להפסיק ולומר "מחנה הפליטים" כי אין מחנה, אין אוהלים, ואין צבא. יש שכונה.
אין לומר יותר מחנה הפליטים שוואפט, או שאטי, אלא שכונת שוואפט, שכונת שאטי. וכיו"ב.
לכשתעלה בעיית הפליטים במשא ומתן, ובטוח תעלה. במסגרת חתימת הסכם שלום סופי ללא תביעות, על ישראל להסכים לקלוט בתחומה את כל העקורים הפלישתינאים (לא לדאוג לא נותרו רבים) ובתנאי שכל צאצאי העקורים ייקלטו על אדמות היהודים בערב, הארץ שאת שמה הם נושאים (ערבים), שאת שפתה הם דוברים (ערבית), ואליה הם מפניהם פניהם בתפילה חמש פעמים ביום. יחיו הם שם בעושר על אדמות היהודים, ליד קבר נביאם.
כמובן שהמו"מ יתנהל גם על רכוש הפליטים היהודים שיש לפצותם על הרכוש שהשאירו.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
ג'וזי לקח אותי לחוף הים של
תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה
על החול ושתינו קפה יהודי
ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים
אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים
ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים
שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו
כל שערותיי רק הפנים היפות
שלי למרות שאני שמנמנה היו
גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות
הצעירות עם התחת והשדיים
כאילו אין אללה בשמיים
יַעַנִי יפות כל כך מן השטן
ואני רק את הסנדלים הורדתי
ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את
החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי
גם אני כבר ערומה כמו כל
השרמוטות היהודיות שגרמו
לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל
גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה
כאשר לש את השדיים הגדולים שלי
והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה
על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת
את החול באצבעות רגליי המזדיינות
והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות
המאושרות עם העור המלוח
חוף גורדון, 26.8.2014
פורסם לראשונה בגיליון 973 מיום 28.8.14
* "בבריכת השחייה של המועצה האזורית מרחבים, הנמצאת ביישוב מבועים שבנגב המערבי, מתקיימת הפרדה קבועה בשעות הפעילות ליהודים ולבדואים." ["הארץ" באינטרנט. 17.6].
* * *
אהוד בן עזר
"האטרוסקי"
למיקה וולטארי
[ללא ציון שנת ההופעה בעברית]
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 19.2.1965
לפני 53 שנים
"שנהאת המצרי" הוא ספרו של מיקה וולטארי אשר היקנה לו שם עולמי ואף הביא לו חסידים לא מעטים בארץ. ספרו "האטרוסקי" פותח לפנינו שער לתיאורו של אחד העמים המופלאים בדברי ימי האנושות. העם האטרוסקי הגיע לשיא פריחתו במחצית האלף הראשון לפני הספירה, ותרם תרומה נכבדה לתרבות העולם של אותם ימים.
הופעתם של האטרוסקים בחצי האי האיטלקי מעלה בעייה שעודנה רחוקה מפתרון. אולי יבוא יום ופיענוח הכתובות ייתן בידינו את המפתח להבנת העניין. הלשון האטרוסקית, שעדיין לא פוענחה, קרובה כנראה ללשונות הים-תיכוניות, מלפני הפלישות ההודו-אירופיות, ולא לקבוצה האיטאלית-יוונית. האלפבית החקוק בלוחות שנהב שנמצא במארסיליאנה ד'אלבאניה, שממנו בא האלפבית הלטיני, מרמז על מקור אוריינטאלי ולא יווני.
באחת מערי האטרוסקים נחשפה סיכת-רכיסה של זהב, ובה הכתובת הלטינית הקדומה ביותר. הקדמונים קיבלו בדרך-כלל את דעתו של הרודוטוס האומר שהאטרוסקים באו מלודיה במאה הי"ג בערך (לפנה"ס). החוקרים של ימינו מסתמכים על פיסקה אחת משל טיטוס ליוויוס, לפיה מוצאם נורדי, והם ירדו לאירופה דרך האלפים הריטיים. עכשיו שוקדת הארכיאולוגיה, בעיקר על-ידי חקר הקברים והחפצים שבהם, על פתירת בעיית מוצאם של האטרוסקים.
חבל ארץ אטרוריה היה מפורסם במרבצי הברזל ובחרושת המתכת, ואלה היו כנראה מקור כוחה של האימפריה האטרוסקית, שהחזיקה מעמד עד למחצית המאה החמישית לפני הספירה. שמה של העיר רומא אף הוא מוצאו אטרוסקי, ובראשיתה שלטה בה השושלת האטרוסקית של הטארקיניים.
על רקע המיסתורין האופף את דתם ומוצאם של האטרוסקים רקם מיקה וולטארי רומאן היסטורי מעניין המעביר לפנינו בהינף אחד את אורחותיהם של מרבית העמים החשובים שאיכלסו את חופי הים התיכון בתקופת מלחמות הפרסים ביוונים. ראשיתו של הספר ביוון ובמלחמות שריה עם פרס, ולאחר מכן מתגלגל גיבורו, טורמס, דרך עלילות של שודדי ים בעורף הצי הפרסי, ליד קפריסין וצור – עד לסיקיליה, לבריתות ובריתות-שכנגד עם הקרתגים. מסע המלחמה של חמילקרת, כישלונו, כאשר ברקע אנו שומעים על הדי המלחמה של היוונים בקסרקס הפרסי. סוף נדודיו של טורמס הוא ברומא ובארץ האטרוסקים, שם הוא מתוודע לזקני העם ומתברר לו קשרו המופלא אליהם.
לארס טורמס הינו חצי-אל וחצי-אדם. וולטארי מסתמך על אגדה אטרוסקית, שהיא כנראה מקורית, בדבר התגלותו של השליט, הוא ה"לוקומון" – בקרב העם האטרוסקי.
הערים הראשיות של אטרוריה המרכזית, בין הארנו והטיבר, היו מאוגדות בפדרציה של שתים-עשרה ערים, אשר נציגיהן מתכנסים שנה-שנה בהיכל האל וולטומנה. במשחקים השנתיים האלה, שתיאורם מובא בספר, היתה נערכת התחרות של קרב בין נציגי הערים אשר היתה מעניקה את הבכורה לעיר שנציגה ניצח בקרב השנים-עשר. בראש הערים עמדו מלכים ואנשי-הרשות, שהיו נבחרים מקרב בני הכת האריסטוקראטית של ה"לוקומונים", שומרי המסורות הדתיות ובעלי מרכבות-המלחמה. דרכם של בני משפחות אלו לשלטון היתה לרוב על-ידי בחירה. ואולם המסורת ידעה לספר כי "לוקומון" אמיתי הוא בן-אלמוות ואל-למחצה אשר מתגלה לעצמו ולאחרים רק לאחר גיל הארבעים – למען לא יוכל לעשות שימוש בכוחו העל-אנושי בשנות הפחזות והנערות.
גיבורו של וולטארי הינו "לוקומון" אשר זהותו טרם נודעה לו-עצמו. אך אביו, שמלך על ארץ האטרוסקים, היה, כפי שמתברר בהמשך הספר, "לוקומון", אלא שתכונה זו לא עברה בירושה. לא כל בן של "לוקומון" זכה להגיע למדרגה האלוהית. ובמקרים רבים, בהם נטענו טענות האלהה על ידי היורשים, היו עוברים בעם רינונים כי אין השליט "לוקומון" אמיתי.
אביו של טורמס, מתוך הקרבה שבאכזריות, הפקיר את בנו יחידו בהיותו נער רך ושלחו במיסתרים לסיקיליה. משם התגלגל ליוון ואיבד כליל את זהותו, את שייכותו לעם ואת שמו ומוצאו. הנחתו של האב היתה כי אם ירצו האלים ויתגלו בבנו התכונות העל-אנושיות של "לוקומון" אמיתי – הוא יוכר בכוחו וימצא את דרכו חזרה לעמו, ואיש לא יוכל לטעון כי רק בזכות מורשת-אבות ומוצא-רם זכה בשלטון ובהאלהה. ובאם אין בנו "לוקומון" אמיתי – כי אז מוטב שיאבד דרכו, ולעולם לא יתגלה קשרו לעם – מאשר ישלוט בעם בשם יכולת מזוייפת.
כדי להבין ו"להיכנס לעורו" של טורמס האטרוסקי עלינו לקבל אפוא את כל ההנחות הללו ולהאמין למנגנונו הפסיכולוגי-האישי, כמו גם להתגלויות הכוח העל-טבעי, אשר ככל שתכיפותן מתרבה כן הולכת וגוברת בקירבו ההכרה בדבר מוצאו האלוהי ובדבר קשרו הסמוי לעם האטרוסקי, אשר נציגיו בערי החוף של סיקיליה מכירים בו ובאלוהותו עוד בטרם הגיע הדבר לתודעתו שלו עצמו.
גמישות ספרותית רבה נדרשת מוולטארי בבואו לעצב גיבור אגדי מסוגו של טורמס ובנסותו שלא לוותר על שום תכונה אנושית, ויחד עם זאת שלא להיגרר אחר נוסח אגדי-חיצוני אשר שובר את המבנה הפסיכולוגי-הפנימי של הרומאן ועשוי להופכו לאפוס מחודש. בדרך כלל עולה יפה ניסיונו של וולטארי, כאשר ההתרחשויות מסופרות כולן מתוך פרספקטיבה של התרחשותן בנפשו של טורמס. וכך אין מעשי-הניסים שהוא מעולל חורגים מגדר סערות-הנפש שלו עצמו, וכוח-שליטתו על הרוח בים הינו חלק מהשתקפויות המשברים והסכנות העוברים עליו.
המתח של הספר נעוץ בתהייתו הבלתי-פוסקת של טורמס על מוצאו ועל פשר כוחו העל-טבעי, ובמובן זה הופך הרומאן ההיסטורי לרומאן מודרני בו "מחפש" הגיבור את זהותו שאבדה לו. ומאחר שטורמס מספר את סיפורו בלשון עבר, כרצף של זיכרונות, יש ואתה מקבל את הרושם שלא גיבור אגדי לפנינו, אלא משכיל זהיר ושקט, שמחשבותיו רבות ממעשיו, התבוננויותיו מעמיקות מאהבותיו, ואילו מעשי-הניסים שחולל פעמים כה רבות אינם אלא "דאוס אקס מכינה", מעשה-ידיו של הסופר הבא לחלצו כל פעם שהוא עצמו, ולא גיבורו, נתון במיצר-ההמצאה של המשך ההתרחשויות. החיים מאחורי שולחן הכתיבה נותנים כנראה אותותיהם גם כאשר הנושא הוא גיבורו האגדי של מיתוס קדום.
תירגומו של הספר נמלץ ולמדני מדי במקום שהשפה צריכה להיות פשוטה, ולעומת זאת אין הלמדנות ניכרת כלל בעריכת הספר, כאשר למרות שפע השמות העתיקים של אלים, מקומות, עמים ואנשים – שמות אשר רובם עומדים בסימן האותנטיות ההיסטורית –לא נמצאת בכל הספר אפילו הערת-הסבר אחת או לפחות מפה של ערי העולם העתיק באותה תקופה, והקורא אשר אינו פותח ספר-עזר היסטורי, עלול שלא למצוא את ידיו ורגליו בסיפור הרקע, אם כי עשוי הוא ליהנות מסיפור העלילה הבנוייה בכישרון, בהומור, ובברק תיאורי רב.
* מיקה וולטארי: "טורמס האטרוסקי". עברית יאיר בורלא. הוצאת מ. מזרחי. ת"א. [ללא ציון שנת ההופעה של התרגום העברי].
* * *
שבוע הספר עם אלוני זמורה בחיפה
שלום רב,
בימים שלישי ורביעי 19-20.6.8 אציג את ספרי "ימים של אשמורת 1973" ביריד הסופרים והמשוררים "השראה צפונית". אירוע הספרים יתקיים בחיפה 19-20 ליוני 2018 (במסגרת שבוע הספר העברי). כידוע, בחיפה לא התקיימו אירועי שבוע הספר העברי כבר כמה שנים. לפני שנה התארגנו סופרים ומשוררים מחיפה והצפון ובעזרת עיריית חיפה, הפעילו יריד ספרים באחת מהגינות הציבוריות בכרמל וזאת בהצלחה מרובה.
השנה היריד יפעל בשנית. מדובר ביריד מיוחד. בשונה מאירועי הספר בערים גדולות. היריד יתקיים ללא השתתפות הוצאות הספרים המסחריות, והדגש בו הוא על הקשר הבלתי אמצעי בין הסופר לקורא. יש לציין כי אין מדובר ביריד מסחרי, הסופרים יביאו את ספריהם לתצוגה ומכירה בפני הקהל הרחב.
האירוע יתקיים בגן שמואל, ככר היינריך היינה במרכז הכרמל בימים שלישי ורביעי 19-20 ביוני 2018 בשעות הערב, 17:00-21:00.
מצפה לראותכם,
אלוני זמורה
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, קראתי את ספרה של ארנה גולן "גבריות, נשיות..." וכן את ספרה של הדסה מור "יום הדין של ג'ני", וגם כתבתי עליהם – ספרים ראויים מאוד.
הצצתי ברשימת הפרסומים שלך ונראה לי שהספקתי לקרוא די הרבה מתוכה.
שלך,
משה גרנות
* אהוד יקר, כבר מזמן רציתי להודות לך על סדרת ביקורות הספרים שלך "ספרי דורות קודמים" שעתה מעלה מחדש. ספרים קלאסיים מתרגומי הספרות הסקנדינבית, הגרמנית ולאחרונה גם מכתבי הסופרים בארץ מהדור שעבר.
ספרים אלה עוררו בי חוויות עזות אבל הלכו ונשתכחו ממני במרוצת השנים. והנה הם עולים לפניי שוב, נפרשים במאמריך בכל עמקותם ורבדיהם, על רקע הדור והלכי הרוח של הספרות בימיהם – וגורמים לי לחוויה שנייה מאותם ספרים שעמדו במבחן הימים.
תקוה וינשטוק
אהוד: אני מודה לך על התרשמותך. לצערי הספרות והתרבות העברית אינן יודעות לגמול לי על כל מה שפעלתי מרבית חיי למענן.
* לאהוד, בוקר טוב! כתמיד, הערכה שלוחה לך על ההתמדה הברוכה בעריכת עיתונך המקוון, המגיע אלינו באורח סדיר פעמיים בשבוע. ואני, כ'מטריד הידוע', ממהר ברוח טובה, לשלוח אליך שתי הארות:
בראשית שורותיו המקסימות של יוסי גמזו: "בַּשָּבוּעַ שֶעָבַר סִפַּרְנוּ כָּאן אֵיךְ סָבָא, סָבְתָא וְכֵן אַבָּא וְגַם אִמָּא נִקְהֲלוּ בְּלֵיק סַקְסֶס סְבִיב בִּתָּם וְנֶכְדָּתָם, הִיא יִשְׂרָאֵלָה" – כלולה שגיאה שחטאו בה רבים, גם הסופר עמוס עוז בספרו 'סיפור על אהבה וחושך' – לגבי מיקום עצרת האו"ם בלייק סקסס בכ"ט בנובמבר 1947. האמת היא שהעצרת התנהלה באולם גדול במתחם האו"ם ב- FLUSHING MEDOWS PARK, מזרחית לרובע קווינס בניו יורק. השם 'לייק סקסס', שם התתמקם האו"ם מאוחר יותר, השתרבב לתיאורים בתקשורת עקב כיכובו של אבא אבן במקום החדש, שם הוא הפליא וחימם את הלב בשנינות נאומיו באנגלית מבריקה.
זאת ועוד, על עשרות דברי הבלע שיוסי אחימאיר מעלה שוב ושוב, ראוי לומר לו ש"הפוסל, במומו פוסל."
כולנו חותרים לעמעום המתחים שהתישו אותנו בתקופות הקשות ביותר, והוא עצמו אינו חדל מ'לרקוד על דם הרוגי המרידה' שאכן הופעלה נגד עצמאות ישראל, במהלך העמידה על חיינו בקרבות כבדים. ואכן היתה זאת מרידה שבמהלכה נקראו המורדים לנטוש את עמדותיהם בחזית, וגם נגד מנחם בגין, שכלל לא היה מודע להתארגנות "אלטלנה", ולהגעתה.
מיד משנודעה המגמה למנחם בגין, הוא התקשר עם ראשי 'ההגנה', שתיאמו את הגעת הספינה לחוף כפר ויתקין, שם הורדו מרבית העולים והציוד, לבד מכמה זחל"מים שלא ניתן היה להניעם.
כאשר מנחם בגין עלה על הספינה, הורו מפקדיה לחזור לים ולהפליג לעבר תל אביב, והם שירו אל החוף ופגעו בשני חיילי צה"ל. המהומה שהתחוללה בחוף תל אביב, ראוי לה שתישכח, ולא שתועלה מדי פעם ע"י יוסי אחימאיר ומרעיו, המלבים את הפירוד שאיים על התגברותנו על תוקפנות כוחות ערב.
ואכן רבקל'ה העידה לאחרונה בשידור כי בחוף תל אביב נפתחה האש מהספינה לעבר מטה הפלמ"ח, שם נפגע אנושות לוחם פלמ"ח, נצר אחרון מהשואה למשפחתו, שבא להחלים מפציעתו בקרבות הקסטל.
מולה תינה נשיא המדינה את 'אשמות' ישראל, ורבקל'ה שאלה אותו: "אם אתה ראש הממשלה היום ושומע על הגעת ספינת נשק עבור 'נוער הגבעות', אתה היית מניח להם לפרקה?"
הנשיא חיבק את רבקל'ה ולא אמר מילה.
בהערכה,
ברוך תירוש
בוטרוס בפלי"ם.
* אודי יקירי, התפרסם בעיתונך האינטרנטי סיפורו של הסופר אוריה באר: "איך זה עם בלונדינית". נהניתי עד מאוד לקרוא את הסיפור הקצר המופלא הזה. אני מתענגת על הקריאה של סיפוריו של באר ואני מדמה אותו לגי דה-מופאסן או לסומרסט מוהם. אין זה פשוט לכתוב סיפור קצר והוא מביא את הסוגה הזאת לשלמות ספרותית אמיתית.
צריך לתת פרסים למצטיינים בכתיבת סיפורים קצרים, כי זו מלאכה לא קלה בשדה הספרות. ומן הראוי לציין את באר כעושה במלאכה בכישרון רב ובדייקנות יצירתית מופלאה. יישר כוח על הדפסת סיפורים כאלה בעיתונך. כן ירבו!
בברכה חמה,
נילי ורקר
אהוד: אני חושש שיש לאוריה באר חסרון רציני – שהוא לא מנשק את התחת לפלסטינים, לכן לא תמצאי התייחסות לכתיבתו המעולה בעיתון "הארץ", וזו אולי גם הסיבה שהקהילייה הספרותית שרובה שמאלנית [כאשר "שמאל" בימינו פירושו הצדקת הפלסטינים] – אינה מעריכה אותו כערכו.
* איילה זמרוני: יוסי גמזו – פשוט גאון!
* לאהוד בן עזר שלום. שאלתי מופנית לאברהם כץ עוז. למה כוונתו בעצתו – "צריך" להחזיר את "הפליטים המקוריים" לישראל או לשלם להם פיצויים. האם קיים רישום מסודר של אותם פליטים מקוריים מה"נכבה"?
לפי הבנתי מדובר באנשים מבוגרים מאוד, בני 70 ויותר. האם כוונתו להפרידם מעל משפחותיהם הענפות שפרו ורבו במהלך שנות האיבה? ומי יטפל בתחלואי זקנתם, אם לא בני משפחתם הצעירים יותר, שכבר נולדו מחוץ לגבולות ישראל ולאחר 1948?
כץ עוז דרש "צריך" והותיר את עצתו עמומה ומטרידה ומבלי להרחיב פרגמטית בנושא הנידון. מה גם שכלל לא בטוח שאותם "מוּשבים", באם יחזרו, תיעקר מתוכם השנאה ורגשי הנקם ויהפכו לאנשי שלום. בעיקר שכבר הטמיעו בהם את תחושת הקורבניות והפליטות במשך 70 שנה.
הערתך בקשר ליהושע סובול צודקת. הצהרתו של סובול מזכירה את האמירה הזחוחה והמטופשת של אהוד ברק בימים האופטימיים וה"עליזים" של הסכם אוסלו, טרם ההתפכחות המרה והכואבת, וכן של טומי לפיד ז"ל בימי מבצע "חומת מגן".
האם ניתן, ע"פ הרציונל של כץ עוז, לחדד ולהחדיר ערכי שוויון וערך חיי אדם אוניברסאליים באמצעות אמירות מיליטנטיות וקריאות עידוד לטרוריסטים, כולל ילדים שמונהגים על ידם, בנוסח יהושע סובול? וזאת בשעה ששורפים לך את שדותיך כאקט פוליטי טרוריסטי! ובוודאי לא כאקט אנושי נואש, כפי שנוטים סובול והשמאל לסבור לנוחותם הפוליטית.
הערתו של יהושע סובול מקוממת! והיא אינה במקומה על פי כל קנה מידה מוסרי או אוניברסאלי.
כשל מהותי ופוליטי נוסף של כץ עוז הוא בדיכוטומיה, שכביכול הוא הציב בין אמונתו היהודית של בנט בזכותנו ההיסטורית והתנ"כית על הארץ – "כי לך ולזרעך אתן את הארץ..." לבין הערותיו האמפטיות ואמונתו האוניברסליסטית וההומניסטית של יהושע סובול ושל מחנה השמאל.
אינני רואה כלל את הסתירה. האם קיימת סתירה בין התנ"ך לבין ערכים אוניברסאליים של שיוויון בין בני אדם וערך חיי אדם? האם הם מנותקים אלה מאלה רק משום שאלו מעוגנים באמונה ובציווי דתי ואלו מושתתים על מישנה אזרחית ואתיאיסטית?
אחדד איפה את זיכרונו של כץ עוז. במקורותינו כתוב "בנפול אויבך אל תשמח." ובפירוש ל"שירת הים" בפי משה – מתריע רש"י – "מעשי ידיי טובעים בים ואתה אומר שירה..."
רוב הציבור בישראל אינו שש על מותם של בני אדם שאינם חמושים, גם כאשר הם בעימות אלים ומתמשך איתנו. אך שום אזרח, גם לא יהושע סובול, רשאי לקבוע החלטות אסטרטגיות ולקחת על עצמו אחריות מבצעית צבאית בנושאים שאיננו מבין בהם כלום.
אמירתו של סובול היא אמירת רהב אומללה ומיותרת.
ויתכבד מר כץ עוז להודיע אם מקובל עליו להטמיע ולהגמיש את זהותו היהודית-הומניסטית רבת הדורות, ולנתקה מערכי שיוויון וערך חיי אדם , בשם איזה אוניברסליזם בלתי מזוהה. כפי שהדגים לנו יהושע סובול.
בהחלט על רקע האירועים סובול מתאים להגדרתך – אידיוטיזם מוסרי.
בברכה,
חוה ליבוביץ
* מתברר שהשריפות הרבות של השבת האחרונה נגרמו לא רק בגלל עפיפונים ובלונים מרצועת עזה אלא יש למבעירים שיתוף פעולה מתוך ישראל עצמה:
"לפי רכז הביטחון של כרמיה, אדם דיווח לו כי את השריפה הדליקו 'כמה אנשים שברחו בטרנזיט.'" ["הארץ" באינטרנט, 16.6].
נחשו מי הם?
הם באו בטרנזיט מהרצועה!
לא?
אז אולי הם שייכים ל"גיִס חמישי" הנמצא בישראל?
* אנחנו מברכים את הנסיך ויליאם דוכס קיימברידג' לרגל ביקורו הקרוב בכותל המערבי שכידוע בארמון בקינגהאם – אינו נמצא במדינת ישראל אלא בירושלים "פלסטין".
* נודע לנו כי כמה מדינות באירופה, בהן צרפת ובריטניה, שוקלות לבטל את השמעת ההימנונים הלאומיים שלהן, בהם יש אלמנטים דתיים-נוצריים, לאומיים, היסטוריים וממלכתיים – וזאת כדי שלא לפגוע ברגשות אזרחיהם המוסלמים, למרות שהם חיים בעיקר על פי חוקי השריעה, וזאת בעקבות הדוגמה המופתית של אוניברסיטת שיח' מוניס הישראלית שביטלה את השמעת ההימנון "התקווה" בטקסיה כדי שלא לפגוע ברגשות תלמידיה הערביים.
* היועץ המשפטי של ממשלת ישראל בשירות "בצלם"? – "היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, קבע כי אין לקדם את הצעת החוק שאוסרת על תיעוד פעילות צה"ל בשטחים, שצפויה לעלות היום (ראשון) לדיון בוועדת השרים לחקיקה. לפי מנדלבליט, ההצעה שיזם ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) סובלת מקשיים חוקתיים וקיימת מניעה משפטית לקדמה." ["הארץ" באינטרנט. 17.6].
נחשו מי מממנים את "בצלם" – המממן את הצלמים-המרגלים הפלסטינים – המתפרנסים היטב מלעקוב ללא הרף אחר חיילי צה"ל – המגינים עלינו מפני הטרור הפלסטיני, ועומדים בפני פרובוקציות קשות, שכל מטרתן להפליל אותם-אותנו בעיני העולם, וזאת אולי גם בזכות הקריטריונים של הפרקליטות הצבאית בישראל!
* אסור לחוקק חוק נגד המרגלים הפלסטיניים המצלמים את חיילי צה"ל בעת פעולתם אבל מגישים תביעה משפטית נגד אשת ראש הממשלה על הזמנת ארוחות לבית ראש הממשלה!
תגידו, אתם השתגעתם?
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל