פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1354

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' תמוז תשע"ח, 21.6.2018

עם צרופה הזמנה לערב ספרותי למשה גרנות ב-3.7.18 בבית היוצר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // דניה מיכלין עמיחי: נתן שחם. // עמוס גלבוע: המושג "טרור עפיפונים" הוא מוטעה. // יורם אטינגר: ישראל בגולן – אינטרס אמריקאי. [ציטוט]. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: עין-תחת-עין ודילוג. // יעקב חסדאי: המורה הקטן והדיקטטורה החדשה. // הדסה מור: "יום הדין של ג'ני מרקוס". בקבר רחל. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.6.18. // יצחק מאיר: ציון אפס באנושיות. // ד"ר מור אלטשולר: טראמפ מטריד מינית? תסתכלו שוב על הוליווד! // יהודה דרורי: מי תומך במי? // משה כהן: חרפה. // מנחם רהט: היכונו לביאת 'עסקת המאה'. // משה גרנות: זאוס והרה כמשל. // אברהם כץ עוז: מים. // יצחק מאיר: ילדים בכלובים. // עֵלי קדם: על ספרה של נירה אשל, "הייתי אבא במשפחת הקיבוץ". // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "תל-אביב" ל-א. ויסוצקי. עברית: 1947. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.11.1974 לפני 44 שנים. // אסתר ראב – אהוד בן עזר: שמלת העץ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

[המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ לְיִשְׂרָאֵלָה

שֵׁם נִתַּן כְּמֶחֱוָה לִשְׁמוֹ שֶׁל סָבָא יִשְׂרָאֵל

וְכֵיצַד עִם לֵדָתָהּ כְּבָר זָמְמוּ לְהִתְנַכֵּל לָהּ

כָּל שֶׁהִתְנַכְּלוּ דוֹרֵי דּוֹרוֹת לְסָבָא בְּלִי הוֹעֵל.

בָּהֶם הֵעִירָה סַקְרָנוּת וְחַקְרָנוּת.

חֶלְקם בִּטְּאוּ זֹאת בְּמִין אֹרַח אִמָּהִי

שֶׁנִּתְקָרֵא בְּשֵׁם "דֶה פַקְטוֹ" אוֹ "דֶה יוּרֶה"

וַאֲחֵרִים עָמְדוּ בַּצַּד, אַךְ סָבְתָא – הִיא

לֹא הִתְרַגְּשָׁה וְסָחֶה: "מֵילֶא, אוֹף כַּפּוּרֶה"...

וּבְזָכְרָהּ אֶת פֶּרֶק ח' שֶׁל "תְּהִלִּים"

מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר הָאָהוּב כָּל-כָּךְ עָלֶיהָ

ׁׁׁשָׁבּוֹ כָּתוּב כִּי מִפִּיהֶם שֶׁל עוֹלָלִים

וְשֶׁל יוֹנְְקִים יִסַּדְתָּ עֹז – נָשְׂאָה עֵינֶיהָ

אֶל נֶכְדָּתָהּ שֶׁנִּצְמְדָה לְאֵין חָצֹץ

אֶל חֹם חַזָהּ הָרַךְ שֶׁל אִמָּא צִיּוֹנוּת

וְלֹא חָדְלָה לְעֵת מְצֹא וְעֵת מְצֹץ

לִינֹק מִמֶּנָּה בִּשְׁקִיקַת רְעַבְתָּנוּת

אֲבָל מֵרוֹץ-הַמִּכְשׁוֹלִים הָאַנְטִישֵׁמִי

וּשְׁנוֹת אַלְפַּיִם שֶׁל עַוְלָה ְוַאְפָלָיה

הַמֻּשְׁרָשׁוֹת עָמֹק כְּנֶגַע אֶפִּידֵמִי

שֶׁל הִיפּוֹקְריטִים הַשּׁוֹגִים בָּאַשְׁלָיָה

כִּי הֵם נִמְנִים עִם מְדִינוֹת עוֹלָם נָאוֹר

אַךְ מַצְפּוּנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי לֹא נֵעוֹר

לַעֲשִׂיַּת צֶדֶק הִיסְטוֹרִי עִם אֻמָּה

שֶׁלֹּא זָכְתָה לְנַחֲלָׂה מִשֶּׁל עַצְמָהּ

מֵאָז נֻשְּׁלָה מֵאַדְמָתָהּ בִּידֵי צְבָא רוֹמִי

וְנִרְדְּפָה בְּאִינְקְוִיזִיצְיוֹת וּפּוֹגְרוֹמִים

וְרֶצַח-עַם שֶׁבּוֹ מֵעַל חֶצְיָהּ בֻּתַּק

כְּשֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ רָאָה זֹאת – וְשָׁתַק,

אוֹתוֹ מֵרוֹץ-הַמִּכְשׁוֹלִים לֹא תָם עֲדַיִן

עִם לֵדָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה הַקְּטַנָּה

בַּהַצְבָּעָה הַהִיא שֶׁבָּהּ הוּרְמוּ יָדַיִם

בְּרֹב-קוֹלוֹת שֶׁבּוֹ אִשְּׁרוּהָ כִּמְדִינָה

שֶׁכֵּן מִיָּד, בְּכָל מַחְלֶקָת-הַיּוֹלְדוֹת

הֻפַץ חֲשֶָׁשׁ, וּכְשֶׁשָּׁאַלְתָּ: "מָה קָרָה?"

עָנוּ: "תִּינֹקֶת זוֹ טוֹבָה מֵעִקָּרָהּ

וְהַטּוֹבִים בָּנוּ רוֹצִים כָּאן בִּיקָרָהּ,

אַךְ יֵשׁ כָּאן בָּאסָה שֶׁצָּרִיךְ בָּהּ לְהוֹדוֹת:

לֹא כָּל צִבּוּר הַאֲחָיוֹת וְהָעוֹבְׁדוֹת

(בִּפְרָט אוֹתָן שֶׁלְּהוֹרֶיהָ מִתְנַגְּדוֹת)

לָהוּט כָּל-כָּךְ לְהַעֲנִיק לָהּ הַכָּרָה."

וּמֵאַחַר שֶׁ"בָּאסָה" לֹא מִלָּה לָטִינִית

וּמְקוֹרָהּ הוּא בָּעַרְבִית הַפָלַשְׂתִּינִית

בָּרוּר כְּשֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן כִּי הַמַּשְׂטִין

הֵם קָרְבְּנוֹת שְׁטִיפוֹת מוֹחָהּ שֶׁל פָלַשְׂתִּין

הַזּוֹמְמִים מִזְרָח חָדָעֶשׁ, לֹא שָׁלוֹם

וְהַחוֹלְמִים, מִקֵּץ שִׁבְעִים שְׁנוֹת הִתְפַּתּוּת

לְמַנְהִיגוּת שֶׁמִּן הַנַּאקְבָּה עַד הֲלוֹם

טִפְּחָה בָּהֶם חֶזְיוֹן-עִוְעִים שֶׁל הִשְׁתַּטוּת

וּפִמְפְּמָה וְטִמְטְמָה מִּפִּי כָּל קָאדִי

וְכָל מַסִּית שִׂטְנָה אַרְסִית בַּמִּסְּגָּדִים

חֲלוֹם גִ'יהָאדִי שֶׁל סִכְלוּת וְקָלָאם פָאדִי

וְחַארְטָה בַּארְטָה שֶׁבְּסִפּוּרֵי-בַּדִּים

רוֹקְמִים הֵם עַד הַיּוֹם אָגֶ'נְדָה שֶׁדִּינָהּ

הוּא אִינְתִיפָאדָה שֶׁתּוֹסִיף עוֹד מְדִינָה

לְכָל אַרְצוֹת עֲרָב בָּהֶן בּוּרוּת חוֹלֶשֶׁת

וְאִלּוּ לָנוּ כָּאן רַק אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ נִמָּנֶה כָּאן, בָּהּ בַּפָאזָה

בֵּין שְׁאַר גּוֹרְמֵי מְנַת גוּרְמֶה לִדְגֵי יַם עַזָּה...

וְיִשְׂרָאֵלָה, שֶׁפְּקָדוּהָ מְבַקְּרִים

שֶׁנֶּחְלְקוּ לְמַכִּירִים מוּל מִתְנַכְּרִים

וְשֶׁיָּנְקָה בְּכֵּיף מֵאִמָּא צִיּוֹנוּת

עַד שֶׁפָּנְתָה שָׁם סָבָתָהּ אֶל כַּלָּתָהּ

וְסָחָה: "אַל נָא יֵחָשֵׁב לִי לְעָווֹן

אֲבָל מֵאָז נוֹלַד לִי בִּיל"וּ עַד עַתָּה

עוֹד לֹא רָאִיתִי טְרַאנְס כָּזֶה שֶׁל תֵּאָבוֹן."

– "אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי?" עָנְתָה לָהּ כַּלָּתָהּ

כֻּלָּהּ מֻתֶּשֶׁת וּסְחוּטָה, אֲבָל בְּסֵבֶר-

פָּנִים שֶׁל אֵם הַמִּתְמוֹגֶגֶת מִבִּתָּהּ,

"הִיא פְרֶעסֶערִית שֶׁזֶּה מַמָּשׁ כְּבָר שָׁד וָשֶׁבֶר

כִּי אִם תָּצִיצִי בְּמִתְקֶפֶת-הֶחָמָס

בּוֹ קְרַב-מַגָּע עָלַי בְּפִיהָ נֶעֱרָךְ

הִיא מִתְיַחֶסֶת אֶל הַצִּיצִי כְּמוֹ שֶׁמַּס-

הַהַכְנָסָה כָּאן מִתְיַחֵס אֶל הָאֶזְרָח..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כָּאן בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׂבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

באבל על מותו של

נתן שחם

איש חכם וחייכן

אחד מגדולי הפרוזאיקנים

של הספרות העברית

חבר קיבוץ בית-אלפא

* * *

דניה מיכלין עמיחי

נתן שחם

קיבוץ בית אלפא, יוני 2008

נתן שחם, יליד הארץ, 1925, הוא מבין הסופרים האחרונים של "דור הפלמ"ח", ומעמודי התווך שלו. זה הדור שהניח את היסודות שעליהם נבנתה הספרות העברית הצעירה שנכתבה בארץ. אבל לנתן שחם יש גם זכות אבות: אביו, אליעזר שטיינמן, היה מהדמויות החשובות בתולדות הספרות העברית והלשון העברית בזמנו. סופר, עורך, מסאי, ונודע בשפתו החיה והטבעית. מצד אחד ינק מהמקורות שלנו, התנ"ך המישנה והאגדה, ומצד שני מן הספרות הקלאסית העולמית והפילוסופיה העולמית. הוא היה מייסדו ועורכו הראשון של כתב העת הספרותי "כתובים", ביטאונה  של אגודת הסופרים, שהחל לצאת בעת ראשית התגבשותו של המרכז הספרותי בארץ. מאוחר יותר מרד שטיינמן בממסד ויצא נגד אגודת הסופרים. הוא היה איש של קצוות ואיש של עקרונות. בשנת 1959 הוענק לו פרס ביאליק, ובשנת 1963 הוענק לו פרס ישראל לספרות יפה.

שני בניו של שטיינמן, נתן שחם ודוד שחם, סופרים אף הם, צמחו וגדלו בצילו של האב הסופר והעורך, וימי ילדותם עברו עליהם בחדרי המערכת של "כתובים". ב"ספר החתום", אותו הקדיש שחם  להוריו, הוא כותב : "ילדותי עברה עליי בסל המערכת. הצעצועים ששיחקנו בהם אחי ואני, היו סלילי נייר, מחררים, סיכות חיבור, לוחות סדר של עופרת ואבץ וחותמות...ילדותי ידעה עוני מאושר מאין כמוהו. מערכת ה'כתובים', בדירת הוריי, המתה מאנשים. בכל שעות היום התגודדו  בה סופרים, משוררים, ציירים ושחקנים – כולם צעירים, מחוסרי עבודה ומאושרים למראית-עין." ("ספר החתום", ספרית פועלים 1988).

בגיל צעיר ביותר החל נתן שחם לכתוב. סיפוריו הראשונים התפרסמו ב"דבר לילדים" בהיותו בן  אחת עשרה וחצי. בשנת 1948 יצא קובץ סיפורים שלו "דגן ועופרת", הספר הראשון שראה אור במדינת ישראל. ומאז, בזה אחר זה יצאו קובצי סיפורים משלו, נובלות, רומנים, סיפורים לילדים, מחזות וסיפורי מסעות. כמעט לא היה ז'אנר שבו לא שלח את ידו. הוא כתב למעלה מארבעים ספרים, בהם תיאר את החברה הישראלית  מראשית התהוותה.

נתן היה נער רציני וחושב, היה חבר ב"מחנות העולים" וב"השומר הצעיר" ועם סיום לימודיו בגימנסיה הרצליה התנדב לפלמ"ח, ועבר לקיבוץ בית אלפא. ב-1947 נסע לפראג ולגרמניה והעלה ניצולים לארץ ישראל. עם שובו ארצה השתתף בקרבות מלחמת השחרור. אחרי המלחמה חזר לקיבוץ, עבד בפלחה והיה מזכיר הקיבוץ. בשנות השישים החל לעבוד ב"ספרית פועלים" ומילא שם תפקידים שונים כעורך ומו"ל ההוצאה, ועורך אחראי של ספרות מתורגמת.

שחם קיבל פרסים ספרותיים רבים, ביניהם, כאביו, את פרס ביאליק ואחרים.

תקופה מסוימת בחייו שימש כקונסול לענייני תרבות בניו יורק במטרה לקרב את התפוצה היהודית בארה"ב. לצד עיסוקו בספרות, שחם מנגן בוויולה ומשתתף ברביעיות קאמריות שנים רבות, הווי שמשתקף בספרו "רביעיית רוזנדורף" (1987), שעלילתו מתרחשת בשנות העלייה החמישית, העלייה ה"יקית". השנה בחר שחם לכתוב רומן שמקצת מהדמויות הן ילדי טהרן, ומקצתן מן העלייה הרוסית. "הרחק מטשקנט". מר מאור, פנסיונר מחלקת החקירות במס הכנסה, התאלמן מאשתו והחליט לעבור לדיור מוגן, תוך כדי העברת חפציו, גילה כתבים של אשתו, שחשפו פרק אפל בחייהם של ילדי טהרן, עליהם השתייכה. את דירתו הוא משכיר לזוג עולים חדשים מרוסיה. עם האישה הוא קושר קשרי ידידות אמיצים ובעזרתה הוא יוצא לגלות את תעלומת עברה של אשתו.

שחם מתגורר עם רעייתו בקיבוץ בית אלפא מאז שנת 1945. יש להם שלושה ילדים; הבכור איש עסקים והצעיר ראש מעבדה במוסד מחקרי מכובד בארה"ב. רק בתו, אורית שחם גובר, הולכת בעקבות סבה ואביה; במקצועה היא אוצרת מוזיאונים היסטוריים כמו מוזיאון הפלמ"ח, בית הרצל, בית בגין ואחרים, ורק בגיל 45, כשהדבר בער בעצמותיה, החלה לכתוב. לאחרונה יצא ספרה "טיסת יום".

אל חדר העבודה של שחם בקיבוץ בית אלפא יש לרדת מיספר מדרגות. אבל זו בהחלט ירידה לצורך עלייה. יש בחדר הקטן והצפוף הזה נתח נכבד מתולדות הספרות העברית לדורותיה. ספרים, הרבה ספרים, מכסים את הקירות, רבים מהם משל אביו, מהדורות ישנות לצד חדשות שהוצאו אחרי מותו, ספרים רבים של שחם ואחרים. על השולחן נציג הדור החדש, מחשב. ברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית. זו האווירה המתאימה ביותר לשוחח עם נתן שחם על חייו ועל יצירתו הספרותית.

מוכרחים להתחיל עם אביך. ספר לי עליו, ועל המחלוקת  שלו עם ביאליק שהביאה לפרדתם.

אבא היה בן שלוש כשאביו, נתן שטיינמן, רב העיירה, נפטר בגיל 26. אבא התגלגל בין דודים, למד בישיבה וכפי הנראה היה עילוי כי מתחת לשולחן למד רוסית וגרמנית ובגיל 14 תירגם את סטרינדברג. בגיל 16 הוסמך לרבנות, אבל הוא נשא פניו אל מקום אחר. בגיל צעיר החל לפרסם סיפורים, ובמשך שנתיים הוציא ירחון ספרותי בשם "קולות", על טהרת העברית. השיר הראשון של אורי צבי גרינברג ראה בו אור. אבא חשב שהעברית ב"קולות" תהיה המאור האלקטרי שיאיר לכל היהודים בעולם, אך התברר לו שזה לא מספיק והוא נעתר לביאליק, שקרא לו לעלות ארצה ולערוך את השבועון הספרותי של אגודת הסופרים. ביאליק קירב את אבא, שהיה בוגר בעשר שנים מהחבורה שהתקבצה כאן, בארץ, כי חשב שהוא יהיה החוליה המקשרת. וכך הקימו את אגודת הסופרים והקימו עיתון בשם "כתובים". אני נולדתי בעצם יחד עם העיתון. אחי עוד הספיק להיוולד בפולין.

אבל ביאליק דיבר אידיש ואבא כעס על כך מאוד, וכשהוא שמע את ביאליק  מדבר אידיש עם היבסקצים, עזב אותו עם העיתון. עיניו של אבא היו נשואות אל המערב, שסימל דעת ותבונה וזיקה אל היופי. ביאליק היה יותר מדי לאומי בעיניו, ואילו הוא רצה להגיע להישגים של העולם התרבותי האירופי. ביאליק היה הישן ואבא היה החדש ואני נולדתי על ברכי המחלוקת בין הישן לחדש. אבא המשיך לערוך את העיתון כמה שנים לבד ואחר כך צירף אליו את שלונסקי ואת החבורה שלו. אני כילד למדתי הרבה מן החבורה הזו, הם נראו לי אנשים שנורא חשוב להם מה חושבים עליהם ואני החלטתי שאני לעולם לא אהיה כזה.

"בעודי רך בשנים גמלה בלבי החלטה נחרצת, שלעולם לא אהיה סופר."

החלטתי שאהיה חקלאי וחייל והצלחתי להיות את שני הדברים האלה הרבה מאוד שנים אבל לא הצלחתי לא להיות סופר.

הושפעת מאד מאבא שלך, ובכל זאת היה הבדל גדול ביניכם.

נכון. למרות ההערצה הגדולה שלי אליו יש בינינו הבדל גדול והוא שאבא שלי אמר שה"אנחנו" הוא האוייב של ה"אני", זה אחרי שהוא התייאש מהמהפכה, ואילו אני העזתי לכתוב את הספר "תמיד אנחנו" ב-1952. אני לא חושב שהספרות זה להציץ לתוך הקורקבן שלך ולהתעלם מהיותך חיה חברתית, ואז חזרתי וכתבתי ב-1959 עוד ספר "גוף ראשון רבים" שזה בפירוש שוב "אנחנו".

לאורך כל היצירה הספרותית הפורייה שלך נשארת עם ה"אנחנו" או שנכנסת גם לקורקבן, כמו שאתה קורא לזה?

תראי, אני חושב ש"אנחנו" זה אני ואני ואני וזה מלחמה, כל סיפור המלחמה הוא סיפור יחיד, וסופר הוא בוודאי אופוזיציה של איש אחד, אחרת הוא לא סופר. אבל לחשוב שאתה יכול להיות היום חלק מהתרבות האנגלו-סקסית או הצרפתית זה מגוחך, אנחנו תלויים זה בזה בקיומנו, בצורה הגורלית ביותר. מעניין שאבא שלי אמר לי פעם משפט כזה: יכול להיות שאתה צודק כי יש לך חברים.

אני הראיתי לאבא שלי כל מה שכתבתי והוא אף פעם לא אמר לי זה לא נכון. הוא היה אומר: "אתה לא חושב שאפשר לוותר על זה?" או: "אתה לא חושב שאפשר לומר את זה קצת אחרת?"

יש בנים של סופרים שלא מעיזים לכתוב, ויש כאלה שרואים את עצמם כממשיכיהם, לאיזה זן אתה שייך?

בתשובה מקריא לי נתן קטע מדברים שאמר בהשקת ספרה של בתו:

"אומרים שלא קל להיות סופר בן סופר אבל זאת לא מפני שצפוף בכוננית הספרים המשפחתית, אלא מפני שהעולם השתנה ועד שאדם צעיר תופס את מקומו בעולם הוא תוהה מה יש לו להוסיף על דברי קודמיו... במרוצת ארבעה הדורות במשפחתנו חלו שינויים עמוקים בתפיסת האני. סבי, שעל שמו אני קרוי, ידע שפחות מעשרה יהודים אינם רשאים לפתוח את ארון הקודש. אבי, שהיה מהפכן כתב: 'אנחנו' הוא האוייב של 'האנ'". אני, שנולדתי ארבע שנים אחרי מהומות וארבע שנים לפני גל חדש של מהומות, הייתי סבור שאין ליחיד תקווה אם לא יהיה אחד מרבים. אצל אורית, שכל ילדיה נולדו בין מלחמות 'אנחנו' חלק בלתי נפרד מן ה'אני', ואולי משום כך אין היא חוששת לשאול מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה... היא הבינה שההיסטוריה אינה סיפור על מלכים ורוזנים אלא  סיפור על אבות ובנים אימהות ובנות, המבינים כי העבר אינו דבר שחלף, אלא דבר שנוצר, וכי גם בתקופה הרת גורל  לאומה, מה שמעניין את הספרות הוא מה קורה לאנשים, אחד אחד.

ב"ספר החתום" אתה כותב שקיבלת מאבא שלך יחס של דחילו ורחימו למלאכת הסופר. מהי מלאכת הסופר בעיניך?

אין טעם לעסוק בה בלי הרגשת שליחות. היא לא נועדה לתאר את ההיסטוריה, היא אינה דידקטית, אבל אם לא למדת ממנה שום דבר היא לא שווה כלום. אין היא ספינה להשיט עליה אידיאות מנמל לנמל, אך היא טובעת באין אידיאה גדולה להפיח רוח במפרשיה. או כלשון הזמן בסופו של דבר אם אין בה דופק הזמן היא סתם דפוקה.

אמרת קודם שכשהיית ילד החלטת שלעולם לא תהיה סופר ובכל זאת התחלת לכתוב. איך זה קרה?

בהתחלה כתבתי שירים כי זה היה הכי קל. כתבתי בלי חרוזים ובזה הקדמתי בעשרים וחמש שנה את אלה שחשבו שהם עושים מהפכה כשכתבו בלי חרוזים. אחר כך עברתי לסיפורים וכינסתי אותם, ואז באו אלי מתיאטרון הקאמרי וביקשו ממני לכתוב מחזה לפי סיפור סנטימנטלי שהם מסרו לי. הסיפור הזה לא נראה לי ובמקום זה כתבתי להם מחזה לפי סיפור שנקרא "שבעה מהם" וקראתי למחזה "הם יגיעו מחר". זו היתה הצלחה גדולה, והצלחה מפתה אותך לחשוב שאתה בדרך הנכונה. המשכתי לכתוב עוד כמה מחזות ואפילו קיבלתי מילגה של איגוד בינלאומי לתיאטרון ויכולתי ללכת לכל הצגה ולכל בית ספר למשחק שרציתי, ונסעתי לצרפת. התיאטרון בצרפת עשה עליי רושם כביר עד שלמדתי צרפתית. ברגע שהבנתי מה מדברים זה נראה לי נפוח ופתטי. ואז עברתי לכתוב פרוזה.

מה דעתך על הספרות העברית היום? לאן היא הולכת?

אני לא חושב שאיזושהי ספרות הולכת, כל אחד הוא עולם לעצמו. אני חושב שהביקוש קובע. באופן ציני אוכל לומר על הזקנים, שכונניות הספרים שלהם מלאות ואין להם מקום לספרים חדשים, אז הם לא קונים ספרים. לצעירים יש  עוד כונניות ריקות והם קונים ספרים שמתארים את החיים שלהם או את החיים שלעולם לא יהיו להם. הביקוש אינו מלמד שום דבר וכן גם רשימת רבי המכר. יש בהם ספרים טובים אבל אין קנה מידה. יש סופרים צעירים שאני מאד מחבב, ביניהם כאלה שאני גידלתי.

בוא נדבר על המוסיקה בחייך, הרי בקלות יכולת להיות מוסיקאי. אתה ניגנת עם רביעיות מפוארות  ביותר, האם זה ההרכב האהוב עליך?

כן. אף פעם לא אהבתי תזמורת. ברביעייה קאמרית כל אחד מנגן על כלי אחר, והם מאוד אינדווידואליסטים. אבל רק שיתוף פעולה ביניהם מוליד את היצירה. אתה צריך להתאים את עצמך לקצב ולחוזק הנגינה של כולם. אני ויולן וניגנתי בכל מקום, בלונדון, בבוסטון, בניו יורק וגם כמעט בכל רביעייה שהיתה בארץ. כשחזרתי לארץ בשנת 1980 בחרתי שתיים שלוש רביעיות ועם אחת התמדתי מאוד וסביבה נכתב הספר "רביעיית רוזנדורף".

המוסיקה מאוד חשובה לי, אבל המקצועיות פחות. בשעתו בקיבוץ, עבדתי 14 שעות ביום כמרכז הפלחה והיה קשה מאד לנגן, אם כי ניגנתי בתזמורת עמק הירדן. היתרון של מוסיקה הוא שאתה שותף גם כשאתה מקשיב, וספרות אתה צריך לדבר בשפה שלך. אני אף פעם לא כותב בלי מוסיקה ברקע, אני כבר לא יכול. לאחרונה קשה לי לנגן כי נפלתי ופרקתי את הכתף, אבל לא הפסקתי לנגן אף פעם. עוד בפלמ"ח היה לי כינור והמ"מ אהב נורא שהייתי מנגן לו את החלק של הכינור מהקונצ'רטו לכינור של מנדלסון והוא היה מפזם את הפזמון. והיום אני מנגן ברביעייה בחפצי בה.

בוא נדבר על הספר האחרון שלך (בינתיים) "הרחק מטשקנט". מה לך ולילדי טהרן ומה לך ולעלייה הרוסית?

תמיד יש משהו שדוחף אותי לכתוב ספר ואין לזה שום קשר עם מה שייצא בסוף. יש לי חבר עוד מ"מחנות העולים" שלאחר מות אשתו החליט ללכת לדיור מוגן. נסעתי לבקרו עם הכנרת מהרביעייה, שטיפלה באשתו בימיה האחרונים. לפני שעזב, ביתם היה מלא וגדוש ספרים ותקליטים בכמה שפות, אלבומי ציורים, וחפצי חן, ואילו בדיור המוגן היתה לו כוננית שיש בה מקום ל-22 ספרים. עשרה מהם שלי, עם הקדשות למשפחה, ושלושה שעוסקים בגנטיקה, שזה התחום שבו יש לו שם עולמי. כשהוא יצא למטבח להכין לנו קפה, אמרה לי הכנרת, תראה כמה מעט מהעבר שלו בן אדם יכול לקחת אתו למקום כזה. ואז פתאום היה הספר. לקחתי מהעבר שלו, ומסיפורה של אשתו שהיתה מילדי טהרן. פה בבית אלפא יש לנו מילדי טהרן והספר הזה גרם להם התרגשות עצומה. הם מצאו את עצמם נכונים.

ולשאלתך על הרוסים, תמיד היתה לי אמפטיה לעולים מרוסיה ולרצון שלהם להשתלב. הטרגדיה שלהם נגעה אל ליבי. אני יודע שרבים מהייבסקים היו אופורטוניסטים, שקרנים חסרי לב, אבל בקרב יהודי רוסיה קיננו גם אותם אומללים שהאמינו בלב שלם שקיים דבר כזה כמו אינטרנציונליזם. סתם אזרחים בברית המועצות ראו את עצמם קודם כל כרוסים, אוקראינים, גיאורגים וכו' ורק לאחר מכן ראו את עצמם כחלק מעולם המהפכה. הקומוניסטים היהודים ישרי הלב, האידיאליסטים, אלה שנורו ראשונים, באמת האמינו שאדם יכול להיות אזרח העולם ורק בשעת הדחק  לשאת על גבו גם את החטוטרת  הלאומית.

אתה כבר שנים רבות חבר קיבוץ מבחירה, מה אתה אומר על מה שקורה עכשיו בקיבוצים, האם זה הכרח או הכרח מגונה?

הקיבוץ לא חדל  להשתנות מאז שהוא נוסד, כך שהשינוי כשלעצמו לא הדבר הרע. ברגע שיהיו בו אנשים מחוסרי עבודה ורעבים זה לא יהיה קיבוץ, אבל כשאדם מוגן, ואני חושב שבקיבוץ אדם מוגן לכל ימי חייו, וכל זמן שבית הילדים לא יהיה שממה, אז הוכל בסדר.

והחלומות של אבא שלך "ציון, עברית וקומונה, לשון נקייה ואמנות של קידושין, תרבות ספוגה  כוחות עוז  ומרי," האם הם התגשמו, עדיין ממשיכים להתגשם, או שעבר זמנם?

אין רעיון שעבר זמנו כרעיון. מה שהיה נכון בימי "קהלת" נשאר נכון ב"שיר השירים" וגם בימינו. לא הכול התגשם, אבל בכל זאת לחשוב שיש פה שבעה מיליון אנשים, ואם כי יש לנו בעיות קיומיות, אני חושב שהן יצילו אותנו, יצילו את הערכים שלנו. הצעירים משתמטים מצה"ל כי הם חושבים שמצבנו בטוח, הם לא ישתמטו אם יחשבו שהכול בסכנה, כך שכמה מחסרונותינו מגינים עלינו.

והמילה הגשמה, שכל כך סגדת לה, יש לה עוד מקום היום?

ודאי, אני חושב שאפילו יש לה גרעינים חדשים אצל אנשים חדשים שמחפשים חיים חדשים ולא רוצים להשתעבד לחומר.

איזה ספר יש לך בקנה?

מחכים אצלי עוד שני ספרים. אני מוכרח לחיות עוד ארבע שנים כי עליי להפריד בין ספר לספר שנתיים.

ואם תוציא כל שנה ספר מה יקרה?

הם יאכלו אחד את השני, יפריעו זה לזה.

עכשיו כשבתך גם כותבת, אתה מעביר את שרביט הספרות מדור לדור, אתה שמח שהיא לקחה על עצמה את התפקיד הזה?

כן, ואני לא רק שמח על כך, אני שמח שהיא יודעת טוב יותר ממני לדאוג לספרים שלה, כי היא באה מעולם של שיווק אכזרי והיא כבר מוכרת יותר ממני.

שחם גאה מאד בילדיו, הוא מראה לי את תמונותיהם ו"משוויץ" בנכדיו ובארבעת ניניו. והוא אומר: "אבא שלי כתב דוד לדוד יאמץ, זה על התקופה שהוא גדל בין דודים. אני חשבתי שאם אכתוב פעם משהו על יחסי סבא רבא, אכתוב סבא רבא מניִן ילמד, כי מה שאתה לומד כשאתה מסתכל על הנינים, לא למדת כשהסתכלת על הילדים, ואפילו על הנכדים. עדיין לא קלטת, לא היה לך החזון הרחב הזה לראות איך קולט היום ילד את העולם, את המִספרים, את הטכניקה. כשאני זקוק למשהו במחשב אני שואל את הנכדים.

אני חושבת שעל משפחת שחם לדורותיה אפשר לומר דור לדור יביע אומר' ובהחלט יש אומר ויש דברים, ויש קשר חזק במעלה ובמורד הדורות.

דניה מיכלין עמיחי

ימים אחדים לאחר פגישתנו, שלח לי שחם את המייל הבא:

דניה, שלום,

נזכרתי שלא עניתי על שאלתך בעניין הרוסים. מה העניין המיוחד שלי בהם. "שלחתי" אותך ל"עצם אל עצמו", שם הדברים נידונים באריכות. אגב, כשראה אור, נחלקו יוצאי רוסיה מי באמת כתב את הספר הזה. אלה אמרו פלוני ואלה אמרו אלמוני. אלה גם אלה הסכימו שאני הייתי סופר הצללים, ומכל מקום לא ייתכן שכתבתי אותו מן הדמיון. בתמצית אוכל לומר, שהטרגדיה של יהודי רוסיה נגעה לליבי...

בברכה,

נתן

* * *

עמוס גלבוע

המושג "טרור עפיפונים" הוא מוטעה

זהו טרור הצתות" וכך צריך לכנות אותו. ממשלת ישראל בוגדת במחויבות הבסיסית שלה להגן על רכושם של אזרחי הספר של המדינה. הנזק התודעתי שבכך הוא הרבה יותר חמור מכל נזק פיזי הנגרם לשדות.

גיורא שמי, מכפר עזה, שלח לידידיו את המכתב הבא:

"הנושא במרכאות הוא 'דרום אדום', כי בלי מרכאות זהו דרום שחור. אחרי יותר מחודשיים השחור משתלט סביבנו. הריח השרוף הפך לשכיח. שדות, חורשות, אתרי טבע, נעלמים בקצב מטורף מחיינו. אחרי 4 שנים (מאז "צוק איתן") של חוסר מעש, מצאה הממשלה שלי השבוע את הנוסחה הגואלת: שקט תמורת שריפת עוטף עזה. אם זה לא היה שלי, אולי גם אני הייתי צוחק... ביזיון!!! הייתי חייב לשתף גם אתכם, שאינם חיים באזור המוכה הזה, בהרגשתי כתושב העוטף, כציוני, שהיה פעם גאה במדינה שלו... נשמע כועס? אינכם יודעים עד כמה... עדיין בתקווה לימים טובים יותר."

גיורא הוא בן קריית חיים, 60 שנה הוא חי מול רצועת עזה. מלח הארץ, הנותן ביטוי אותנטי לתחושה של אנשי הספר הדרומי של מדינת ישראל:

ממשלת ישראל ויתרה על ריבונותה בספר; היא איבדה את תחושת המחוייבות והנחישות של הנהגת המדינה מאז קמה המדינה: להגן על הרכוש, מפעל החיים והחיים של יושבי הספר. זהו המבחן העליון של כל מדינה, זאת מחויבות הכוללת את ההכרה הפשוטה והברורה כי מי שלא מספק ליושבי הספר את ההגנה על שדותיהם, סופו שלא יספק הגנה גם לחייהם, לפחות על פי הבנת שורפי השדות.

את זה הבינה הנהגת הישוב כבר במאורעות 1936-1939, כאשר הכנופיות הערביות שרפו את שדות יישובי עמק יזרעאל (אז הספר!) ונפלה ההחלטה האסטרטגית ההיסטורית: "יוצאים מהגדר!" – עוברים מהגנה סבילה להתקפה!

המחדל הנורא של ממשלת ישראל הנוכחית אינו נמדד, לכן, בנזק הפיזי שגורמות השרפות. ליבתו היא בנזק התודעתי האיום שנגרם בתוך המדינה ומחוצה לה, ובבגידה של הממשלה במחויבות לאזרחיה

אני גדלתי סביב ריקוד ההורה של "המתבן של מזרע עולה באש," וכאשר אני צופה ורואה את השריפות בשדות היישובים שלנו,  בתוככי ארץ המכורה שלנו, לא רחמנא ליצלן ב"שטח כבוש" – אני מתפוצץ! כאשר אני שומע את שר הביטחון שלנו אומר לעם ישראל כי התגובה שלנו תבוא בזמן ובמקום שנבחר – אני מתבייש; כאשר אני שומע חדשות לבקרים את האמירות התקשורתיות כי "צה"ל טרם מצא את התשובה לטרור העפיפונים" – בא לי ממש לבכות. ובכלל, מה זה "טרור עפיפונים"? מי הכניס לתודעה את המושג המטופש הזה, המפחית מחומרת המעשה, הנותן לו דימוי של משהו ילדותי, של משהו שהוא בבחינת שעשוע. "טרור הצתות" זה השם ובו צריכה להשתמש התקשורת והנהגת המדינה. לזרוק לפח את המושג "טרור עפיפונים".

היכן אנחנו עומדים? במישור  האופרטיבי החמאס נכשל לחלוטין ב"צעדות השיבה" שלו.  הוא לא רק נכשל על הגדר, אלא נכשל במאמץ שלו לגייס לאורך זמן הרבה מפגינים, ונכשל במאמץ להדליק את יהודה ושומרון (שם, חרף נבואות הזעם על אינתיפאדה בעקבות העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והרוגי הגדר העזתיים, חלה ירידה בולטת בתקריות הטרור במחצית 2018 לעומת השנה שעברה!)

מאידך הוא זכה להצלחה תעמולתית. ואז, במצב זה באה לו הארה: העפיפונים! גם גורמים נזק, גם מביאים רווח תעמולתי, גם משמרים את מומנטום הצעדות שנכשל, גם ממררים את חיי היהודים ביישובי עוטף עזה, גם יוצרים דילמות לצה"ל וממשלתו.

לשון אחרת, השקט שהיה מאז "צוק איתן" נגמר! אנחנו עומדים בפני "מלחמת התשה" מצד החמאס. וזאת הדילמה המרכזית העומדת בפני מדינת ישראל:

מצד אחד, הממשלה חוששת כי הידרדרות והסלמה עלולות לבוא במידה ותתחיל להרוג את משגרי העפיפונים או שתנקוט בצעדים צבאיים חריפים אחרים. דומה שאינה רוצה בכך מכיוון שהיא רואה את המגרש הצבאי העיקרי בצפון.

מצד שני אם החשש מהסלמה יגבר, ניכנס ל"התשה" בדרום, שתלך ותשתכלל, תהיה יותר ויותר מזיקה, עם השלכות  תודעתיות ממאירות על העדר נחישות המדינה להגן על אזרחיה.

בפשטות: הסלמה או התשה.

עמוס גלבוע

* * *

יורם אטינגר

ישראל בגולן – אינטרס אמריקאי

נדפס לראשונה ב"ישראל היום", 19.6.2018

הכוחות העלאווים, סונים ושיעים הפועלים בסוריה מאיימים בשיטתיות על אינטרס ארה"ב, השואף לצמצם את כושר התמרון הסורי.

ההיסטוריה מלמדת שסוריה, ביתם של החליפים הראשונים, היא זירה בלתי-צפויה, אלימה ושאפתנית, הרואה עצמה כמוקד התרחשויות בהיסטוריה האסלאמית. מכאן, בין היתר, ההשתתפות המסיבית של ארגוני טרור אסלאמיים במלחמת האזרחים בסוריה.

בעידן המודרני, סוריה הפכה למוקד הסתה נגד ארה"ב, טרור אנטי-אמריקאי (לדוגמא, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בביירות ופיצוץ מטוס פאן-אם 103, נרקו-טרוריזם, הפרת זכויות-אדם, איום על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שיתוף פעולה אסטרטגי עם האייתולות, רוסיה, סין וצפון קוריאה, וקשר הדוק עם קובה, ונצואלה, בוליביה ואקוודור האנטי-אמריקאיות.

נסיגת ישראל מרמת הגולן (55 ק"מ מדמשק) תפגע קשות בכוח ההרתעה של ישראל ובתפקודה כמוצב קדמי אמריקאי, ותעודד תוקפנות סורית בזירה הערבית ונגד ישראל. נסיגת ישראל מהגולן תלבה את החזון האסטרטגי של דמשק: שיקום השליטה בסוריה כצעד להשתלטות על "סוריה הגדולה" (הכוללת את לבנון, ירדן וישראל) ועל העולם הערבי.

למרות שסוריה שקועה במלחמות אזרחים, היא מהווה מוקד וולקני לזעזועים אזוריים כפי שמלמדים ההיסטוריה האסלאמית בת 1,400 השנים, והמזרח התיכון עתיר-התהפוכות האלימות, והמעורבות העמוקה בהר הגעש הסורי מצד רוסיה, האייתולות, דאע"ש, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור נוספים, השואפים למוטט את המשטרים הערביים.

כמו האייתולות באיראן, כך גם שליטי סוריה, רואים בנוכחות ארה"ב במזרח התיכון את המכשול העיקרי בדרך למימוש שאפתנותם האסטרטגית. מכאן שיתוף הפעולה ההדוק בין סוריה לברה"מ/רוסיה, המקדם את השפעת מוסקבה במזרח התיכון ובים התיכון. לדוגמא, נמל טרטוס שהוא הבסיס הימי הרוסי היחיד בים התיכון.

ב-1970, בעיצומה של מלחמת אזרחים בירדן, פלשה סוריה לירדן, כאשר ארה"ב היתה שקועה בבוץ הוויטנאמי, והתקשתה לסייע למלך חוסיין.

בעקבות פנייה אמריקאית, התפרס צה"ל בגבול המשותף ישראל-סוריה-ירדן, הביא לנסיגה מיידית של הפלישה הסורית, שידרג את תדמית ההרתעה של ישראל וארה"ב, כירסם בתדמית סוריה וברה"מ, מנע את הפלת בית המלוכה ההאשמי ואת התפשטות "אפקט הדומינו" האנטי-אמריקאי לסעודיה ולמדינות נפט פרו-אמריקאיות נוספות.

ישראל מנעה מברה"מ הישג דרמטי, ומארה"ב מכה כלכלית ואסטרטגית קשה, חסכה לארה"ב מיליארדי דולרים ודיון ציבורי לוהט הכרוכים בשינוע כוחות למזרח התיכון, ומנעה עימות אפשרי בין שני כוחות-העל.

ההיסטוריה ההפכפכה והאלימה של המזרח התיכון מלמדת שתופעות דומות עלולות להתרחש שוב באזורנו, במיוחד לאור התפשטות האייתולות והזעזועים הגוברים בירדן ועל גבולותיה. אבל, נסיגה מרמת הגולן תפגע קשות בכושר התמרון של ישראל ובתדמית ההרתעה שלה, ותהפוך אותה מיצרן-ביטחון-לאומי עבור ארה"ב לצרכן ביטחון-לאומי במצוקה.

ב-29 ליוני 1967 מסר הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, לנשיא לינדון ג'והנסון את "מפת גבולות הביטחון המינימלים של ישראל," אותה גיבש לפי הערכת האינטרס האמריקאי: המפה כללה את רמת הגולן כחלק בלתי-נפרד מישראל.

יורם אטינגר 

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ג' – עין-תחת-עין ודילוג

פיסגת סינגפור היתה רק הבבואה של המערכה האמיתית, כאשר זו התנהלה במלוא עוצמת דיוני המו"מ הקשוח על גובה רף מלחמת המכסים בין ארה"ב וסין. בשיטת העין-תחת-עין העלתה ארה"ב את נפח היבוא מסין שיוטל עליו מכס בהתחלה בפעימות של 10 מיליארד דולר שהושבו מיידית בנפח דומה מצידה של סין. כשהגיעו ל-100 ביקשו הסינים פסק-זמן. הם קיבלו. "מסכנים" הסינים – תיקרת היבוא שלהם מארה"ב נמצאת באזור ה-150 בלבד.

כעבור שבועיים שהסתיימו אתמול, ציפתה להם הפתעה לא נעימה. טראמפ דילג על שלב הפעימות והקפיץ את הנפח ל-200! בתוספת הערה שתגובה "לא מתאימה" מצידה של סין תביא לדילוג של 200 נוספים!!!

יש לדעת, במצב הזה סין משולה לשוער כדורגל שגפיו כפותים, בכיסוי עיניים מול פנדל שיבעט רונאלדו (לא מסי). סין מייבאת בס"ה בנפח של 150 לשנה ולכן בפשטות – אין לה מענה. יתרה מזאת אין לה קונה או קונים אלטרנטיביים לארה"ב שמסוגל(ים) לייבא ממנה בנפח של למעלה מחצי טריליון דולר בשנה. חסימה מוחלטת של ייצור בנפח כזה משמעותה אבטלה של כמה אחוזים, כאשר אבטלה של פחות מפרומיל תמלא את כיכר טיאנמן (היא עצומה בגודלה) במפגינים רעבים ותזכיר את תמונות מלחמת התרבות ההיא!

כפי שטענתי בפרקים הקודמים, לסין היה צפוי הפסד בנוק-אאוט כל עוד מתנהלת "מלחמה" לא כמו במלחמה. טראמפ וציוותו המיומן קיוו (לא בהכרח ציפו) לראות את המגבת הלבנה הסינית על רצפת הפרקט בחזרה מפסק הזמן שביקשו. כשזו לא קרתה הם סקרו את מהלכי סין בתקופה האחרונה וגילו כמה פעולות שניתן לראות בהם "פאול במתכוון":

ניסיון לרכוש נפט מרוסיה ביואנים סיניים  "פטרו-יואן". [טראמפ תוהה – הרי טענתם שאין לכם מה לרכוש ממני למרות שהפכתי בין-לילה ליצואן נפט גדול?]

משלחת סינית במגעים עם ברזיל לרכישת פולי סויה ואולי גם סורגום. [טראמפ תוהה שנית].

סין מארחת סנטורים מסטייטס המגדלים ומייצאים לסין את שני המוצרים הנ"ל ואחרים, לך תדע אם הם לא הראו לאורחים מהדוד סם את הכדורגל המוזהב-משהו שקיבלו במתנה מברזיל. [טראמפ  ברתיחה – סנטורים דמוקרטים לא מגדלים דבר].

מתחילת השנה סין מתחילה להוריד את אחזקותיה בדולרים ירוקים בשיעורים של כמה עשרות מיליארדים בחודש (אל דאגה, יש לה מעל ל-3 טריליון). לזה כבר מצא טראמפ מענה – הוא מעלה את שער הריבית בפעימות של רבע אחוז, ואז כבר לא כדאי לסינים להיפטר מנכס שערכו עולה (ב-7.5 מיליארד לשנה לכל רבע אחוז). גם לטראמפ אין אפשרות להתמיד במהלך יותר מדי כי ריבית עולה תיפגע בהשקעות במשק האמריקני, ותוריד את שוק המניות (על זה בונים הסינים). למרות זאת, שתי פעימות רבע אחוז כאלו כבר נמצאות בתנור.

משחתת סינית עברה במיצרי הורמוז ועוגנת אצל האיראנים, שגם הם מייצאים נפט לסין למרות הסנקציות האמריקניות המחודשות על איראן.

במקביל זימנה סין אליה ל"התייעצויות" את הרודן הצעיר מצפון קוריאה – ידידו החדש של טראמפ (בלי מרכאות כפולות) לפני שהחלים מהג'ט-לג של 3 שעות מסינגפור.

מילה למהות העימות. סין שיפרה את שיטותיה לגניבת "קניין רוחני" (IP), והנשיא הקודם העלים עין מכך. אבל זה לב העניין במסחר המודרני. היא עושה זאת גם באופן פלילי, לך תיתבע אותם בהאג...

אך החמור יותר זה שהיא עושה זאת באופן חוקי למהדרין – ע"י תשלום מחיר זעיר מבחינתה, המקובל על מוכר לחוץ. דוגמה קלאסית היא ניסיון סיני לרכישתה של מוטרולה, שהיתה בשלבי קריסה לפני כמה שנים. חברת פאר, ששוויה בשוק שנתיים קודם היה בסביבות ה-50 מיליארד דולר, ירדה פלאים ל-12 מיליארד בלבד. זו היתה יכולה להיות קפיצת מדרגה ענקית בעולם השבבים המתוחכמים, שהיתנ חוסכת לסין עשרות שנים של לימוד.

יתרה מזו, יש הבדל "קטן" אם חברה נמכרת למדינה בינונית כמו איטליה למשל (60 מיליון תושבים) או סין (1.3 מיליארד) הגדולה ממנה פי 21.6. ארה"ב ניסתה בעבר הרחוק לקחת זאת בחשבון אבל הרימה ידיים גם כתוצאה מפגיעה ב"חופש העיסוק" שבאה מבפנים. טראמפ טוען באופן פילוסופי שחייב לבוא כאן שינוי תפיסתי כולל.

דוגמאות רבות אחרות של "רכישות" על סף החוקיות קיימות וחדשות צצות עם הנץ החמה. במיוחד זה קרה כאשר עשרות מיפעלים "נסגרו" באמריקה ו"נפתחו" מחדש בסין בתקופת הנשיא הקודם.

אתמול הודיע הנשיא טראמפ על הקמת זרוע צבאית חדשה, השישית במספר – "הגנת החלל". הוא לא הוסיף פרטים מעבר להכרה בצורך להגן על החזית רחבת הידיים הזו. אבל נזכרתי שחבר טוב אמריקני בעל עבר מרשים בחיל האוויר סיפר לי לפני מיספר שנים שבכל אוניית חיל הים האמריקני יש היום קצין מומחה לניווט בעזרת כוכבים ומכשיר הסקסטנט ההיסטורי.

לשאלתי מדוע חוזרים מאה שנים אחורה, הוא השיב כי המודיעין גילה שהמטרה הראשונה של הסינים תהיה ריסוקם של לווייני ה-GPS בחלל...

הזמן משחק לטובתה של סין, כי כל יום שעובר נהנית סין ממיליארד דולר של עודף מסחרי. את זה טראמפ הורה לגמד ע"י זירוז של תהליך גביית המכס על ה-200 הנ"ל. שיזיעו בסין וישחררו את קים הצעיר למגעים מהותיים עם הצוות פומפאו-בולטון.

משעמם – לא יהיה.

גם האיראנים גילו לאחרונה ש"גבעת" קים-און-ג'ונג "אינה עונה".   מערכת העל – בעיצומה.

פרופ' חובב טלפז

  lidmht@bezeqint.net

* * *

יעקב חסדאי *

המורה הקטן והדיקטטורה החדשה

בישראל מתפתחת דיקטטורה ליברלית. זהו מצב בו עקרונות הליברליזם שולטים בכיפה ומי שלא מקבל אותם – דמו בראשו. עליו לשתוק, ואם הוא מביע את דעתו, הוא יכול להיות מפוטר, מסולק ויכול להיענש בדרכים שונות. זוהי הדיקטטורה הליברלית.

הדוגמא האחרונה לכך התרחשה בתחילת חודש יוני 2018. כמדי שנה, בשנים האחרונות, הוחלט כי "מצעד הגאווה" השנתי באזור המרכז יתקיים בתל-אביב ביום שישי 08/06/2018. וכרגיל החלו להישמע שוב דעות לכאן ולכאן הן על עצם קיום המצעד, המשתתפים בו והעקרונות והערכים העומדים בבסיס קיום האירוע.

מורה אחד בבית הספר על-שם "רפאל איתן", תיכון חילוני ברמת-גן, כתב כך לתלמידיו בקבוצת הווטסאפ:

"יום שישי לצערנו יהיה חילול ה' גדול בעיר ואם בישראל. קצרה ידינו מלהושיע אך תשועת ה' כהרף עין. קראו פרק תהילים זה (ט"ו)   שיצילנו ה' מהבושה וחרפה."

כלומר, הצעדים אשר הציע אותו מורה לתלמידיו כדי למחות על קיום מצעד הגאווה לא היו הפגנה או חלילה אלימות, רק אמירה של פרק תהילים.

על זה יצאו הקצף והזעם. איזו חוצפה. איזו שערורייה. כיצד הוא מרשה לעצמו?
עיריית רמת-גן מיד הודיעה כי היא:

 "מגנה בתוקף אמירות גזעניות וחשוכות מעין אלה ולא תגלה סובלנות כלפי מורים המשמיעים אותן. רמת-גן היא עיר ליברלית הדוגלת בשוויון ובחופש הבחירה... לאור האמירה האומללה קיימו הבוקר מורי בית הספר מעגלי שיח עם התלמידים והציגו את האמירה הפלורליסטית והמכילה, המאפיינת את בית הספר."

לא די בכך, גם משרד החינוך הודיע כי:

 "דבריו של המורה המועסק על ידי הרשות המקומית אינם עולים בקנה אחד עם רוח משרד החינוך המחנך להגברת הסובלנות ולקבלת האחר."

אני מבקש לשאול – האם המורה הזה הוא לא "אחר"? האם מורה זה אינו ראוי לסובלנות? האם המורה הזה אינו ראוי להכלה? האם העקרונות של שוויון, חופש וחופש הדיבור הם עקרונות הנגמרים מסביב למורה זה? האם לתלמידים אסור לשמוע כי יש גם כאלו החושבים שמצעד הגאווה הוא חרפה ובושה? האם גם לאלו החושבים אחרת זכות להגיד זאת?  

האם לתלמידים אסור לשמוע שתי דעות והם חייבים לשמוע רק דעה אחת, וזוהי הדעה של "האח הגדול" שהוא, למרבה האירוניה במקרה זה,  בעד חופש, שוויון וחופש הדיבור לכול?

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il 

* * *

כמו במשפט שלמה

אלה שמוכנים לשרוף את הארץ

לעולם לא יהיו בעליהָ!

* * *

הדסה מור

מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס"

קטע 3 – בקבר רחל

ג'ני נפרדה ממראה הנשים המתחננות, המתפללות לפרי בטן, ופנתה לצאת.

למרבה הפתעתה, היא ראתה סמוך ליציאה חדר נוסף צמוד למבנה של הקבר, ומשהציצה לתוכו ראתה שם כמה גברים ערבים מתפללים כשהם כורעים על ברכיהם ופניהם נוגעות ברצפה המרופדת בשטיחים, בתנוחה של השתחוות, אל מול גומחה של תפילה למוסלמים שפניה מכוונות מזרחה, למכה.

בדרכה החוצה היא שאלה את השמש היהודי הכיצד מוסלמים מתחברים לאותו אתר יהודי דתי, לקבר רחל.

השמש, שלשמע השאלה העווה את פיו במרירות, השיב לה בטון של אירוניה מרה: "וכי יש אתר קדוש ליהודים מלפני אלפי שנים, שהמוסלמים לא השתלטו עליו והפכו אותו קדוש גם למוסלמים? הרי על הר הבית בירושלים, שעליו עמד בית המקדש הראשון שאותו בנה שלמה המלך, ובית המקדש השני שאותו בנה הורדוס המלך, שבע מאות שנה אחרי שהרומאים החריבו אותו, בקצה הרחבה, לא הרחק משם, נבנה המסגד המוסלמי הקדוש למוסלמים! ואילו הכותל המערבי, הנמצא למרגלותיו, שהוא השריד היחידי מחומת בית המקדש השני, שיהודים התפללו לידו וקידשו אותו במשך אלפיים שנה של געגועים ותקווה לחזור ולהגיע אליו, המוסלמים קידשו אותו גם הם, מהנימוק שנביאם מוחמד קשר שם את סוסתו אל-בוראק ומשם הוא עלה השמימה!  היית מאמינה?  אבל הרי ברור שבענייני אמונה אין מה להתווכח,  כל אחד יודע את זה.  אבל האם ידעת ששמה של  ירושלים לא מוזכר בקוראן אף לא פעם אחת, ואילו בתנ"ך היא מוזכרת מאות פעמים?" 

מבלי להמתין לתגובה, המשיך השמש בלהט דבריו: "המוסלמים אף קידשו לעצמם את מערת המכפלה בחברון! על המערה שבה קבורים אברהם יצחק ויעקב, ונשותיהם שרה ורבקה ולאה, שהם האבות והאימהות של העם היהודי, השתלטו המוסלמים והם לא נותנים ליהודים להיכנס למערת המכפלה כדי להתפלל בה! תארי לך, הם מרשים ליהודים להגיע רק עד המדרגה השביעית שבמעלה המדרגות המובילות אל הקברים. כף רגלם של היהודים לא יכולה לדרוך מעבר למדרגה השביעית, ודרכם לקברי אבותיהם חסומה בפניהם! רק למוסלמים מותר! למה? ככה!  נכון, לגביהם אברהם אבינו הוא גם אבי ישמעאל שנולד לו מהגר, השפחה המצרייה של שרה אמנו, אבל האם זאת סיבה למנוע מהיהודים להיכנס למקום הקדוש גם להם? מבחינתם, התשובה חיובית.  שהרי הם הכובשים, הם השליטים!"

מבלי להפסיק את שטף דיבורו, המשיך השמש למנות בלהט עוד עוולות: "וכיצד התחברו המוסלמים לקברו של שמואל הנביא? סלאח-א-דין המוסלמי, שכבש את הארץ מידי הצלבנים, חשק בקבר הנביא היהודי והקים מעליו מסגד בנוי לתפארה, כשצריחו מתנשא אל על, עם אולם תפילה מרווח, ואילו ליהודים ניתנה גישה רק למערה שמתחת למסגד, שבה זיהו את קברו של שמואל הנביא. ואני עדיין תוהה כיצד מתחבר שמואל הנביא לדת המוסלמית והפך לנאבי סמואל. נשגב מבינתי להבין זאת."

לאחר אתנחתא ארוכה בדבריו, ומשהבחין שג'ני מרותקת לשמעם, המשיך השמש בהרצאתו על המקומות הקדושים  המשותפים,  שנימת המחאה חילחלה מתוכם:

"כך גם בעניין קבר רחל.  במאה השבע עשרה סגר מוחמד פאשה, מושל ירושלים, את קירות המבנה והפך אותו לקבר קדוש למוסלמים בלבד והם אף היו נוהגים לקבור את מתיהם סמוך לאתר המקודש. אלא שבפועל, עיקר המשתמשים בקבר היו היהודים וכך הם קנו חזקה עליו. ב-1840 רצו המוסלמים להפקיע את קבר רחל מידי היהודים, והתנכלו לכל יהודי שבא להתפלל בו וניצתה מריבה קשה בין היהודים למוסלמים והפניות לסולטן התורכי לא עזרו כל כך. מי שהרגיע את הרוחות והביא להסכמה ולהבנה בין היהודים למוסלמים היה סר משה מונטיפיורי, שלאחר ביקורו בקבר רחל, בשנת 1840, קיבל אישור מהסולטן לשפץ את המקום, שהיה מאוד מוזנח, וכדי להניח את דעתם של המוסלמים, הוא בנה חדר נוסף שישמש גם בית תפילה מוסלמי, שאותו ראית זה עתה, וגם חדר טהרה למתים המוסלמים, שנקברו בבית קברות סמוך. רק לאחר סיום השיפוץ, ניתן ב-1841 הפירמאן של הסולטן והוכרה רשמית חזקת היהודים בקבר רחל."

ג'ני עמדה כל העת הזו והקשיבה לדברי השמש מבלי להתערב. היא מעולם לא התערבה במחלוקות הדתיות שבין היהודים למוסלמים, ולא ראתה לנכון בשום מקום לנקוט עמדה בסכסוכים דתיים מכל סוג שהוא. היא רק היתה מודה מעומק ליבה על הסיור ומעניקה נדבת יד ברוחב לב. היא נתנה לשמש של קבר רחל האדיב חופן בישליקים, ונפרדה ממנו בברכה ונענתה ברוב ברכות מצדו והמשיכה ללכת בדרכה של רחל, עד הגיעה לעיירה הקטנה בית לחם, שממרומי הגבעה שעליה היא בנויה נשקפים שלל גבעות וגאיות, כמו היו משתחווים וכורעים ברך לפניה.

הדסה מור

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.6.18

* אדם חרא – אם לגונן שגב היתה טיפת כבוד עצמי, הוא היה מתאבד.

* מאז אני מעריך אותו – מיד אחרי שגונן שגב פילג את סיעת "צומת" והקים את סיעתו "ייעוד", הוא עלה יחד עם חבריו אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ' לגולן, ונפגש עם הנהגת ועד יישובי הגולן. שגב וחבריו סיפרו לנו שבכוונתם להצטרף לקואליציה, אבל הם דבקים בעמדותיהם ובתמיכתם בגולן, הם נכנסים לממשלה כדי להיאבק ולהשפיע מבפנים והם יהיו האנשים שלנו בממשלה.

סלדתי מהפילוג הזה שהיה כיסאולוגיה נטו, אבל אני מודה שאהבתי את הרעיון שבממשלה יהיה קול אחר, ניצי, משקל נגד למר"צ. שמחתי שיהיו לנו "האנשים שלנו" בממשלה.

המבחן הראשון לא איחר לבוא – ההצבעה על הצעת החוק של קהלני לשיריון חוק הגולן. סלמוביץ' אכן הצביעה בעד החוק אך גונן שגב וגולדפרב הצביעו נגד. תוצאות ההצבעה היו תיקו – 59:59.

מאז אני כל כך אוהב ומעריך את גונן שגב, הערכה שהולכת וגוברת עם השנים; כאשר הוא הביא לארץ שקים של סוכריות m&m's ועכשיו כשהוא הלך להשפיע מבפנים באיראן. איש כלבבי!

* לא חבל על הפצצה? – צה"ל הפציץ את מכוניתו הריקה של אחד ממפקדי מתקפת טרור התבערה בגבול עזה. ואו! לא חבל על הפצצה היקרה? על פי המודיעין שבידי, הרכב הזה לא יזם ולא ביצע את פיגועי ההצתה. ומי שיזם וביצע יקום בבוקר וימשיך במעשיו. ככה לא נלחמים בטרור!

* מחדל ההצתות – בראיון לגל"צ הציג צחי הנגבי את עמדת הממשלה בנושא טרור ההצתות ואת המדיניות המאפשרת את המשך מתקפת הטרור. ראשית, הוא אמר שהצתות אינן פעולה מלחמתית. ולכן אין להתייחס אליה כפי שאנו מתייחסים לפעולה מלחמתית. הוא אמר בפירוש שאין דין הצתה כדין ירי רקטות. שנית, הוא אמר, צה"ל לא יירה בילדים קטנים שמפריחים בלונים, כפי שהגדיר את המחבלים המציתים את שדותינו והופכים את אדמת הנגב לחרוכה.

אלה דברים חמורים ביותר. אבל לפחות דבר אחד ניתן לומר לזכותו של הנגבי. בניגוד לספינים המכוערים שמופצים בימים האחרונים, הוא לא הסתתר מאחורי צה"ל, אלא אמר בפירוש שזו מדיניות הממשלה.

* הלחי השנייה – קיבוץ ניר עם יושב על גבול עזה ועומד בגבורה ובנחישות במתקפות הטרור החוזרות ונשנות של האויב המנסה לרשת אותנו. ניר עם הוא היישוב שספג יותר רקטות ופצמ"רים מכל יישוב אחר. את העובדה הזאת אי אפשר לקחת מהם ויש לזכור ולהזכיר אותה גם כאשר מותחים עליהם ביקורת. מצד שני אין היא פוטרת אותם מביקורת, חריפה ככל שיהיו ראויים לה. והם בהחלט ראויים לה בעקבות המפגן האינפנטילי והמזיק של הפרחת בלונים מלאים בסוכריות לעבר רצועת עזה.

אפילו המוסר הנוצרי המעוות של הושטת הלחי השנייה, אינו מדבר על הענקת סוכריות למי שמצית את שדותיך והופך את אדמתך לחרוכה.

אני יכול להבין את ההיגיון היח"צני העומד מאחורי המיצג – להראות לעולם את ההבדל בינם לביננו. לא נראה לי שמישהו יתרשם מזה, ולכן לא תהיה בכך כל תועלת. נזק, לעומת זאת, יהיה גם יהיה. במקום קמפיין הדורש מממשלת ישראל לשים קץ למדיניות ההבלגה וההכלה, ולפעול על פי העיקרון שדין הצתה כדין ירי טילים, מתעסקים במיצגים ילדותיים כאלה.

ומה יעשו הפלשתינאים עם הסוכריות? מה שהם נוהגים לעשות עם סוכריות. יחלקו אותם ברחובות כדי לחגוג רצח יהודים.

* סירוס השב"כ – ועדת לנדוי, ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי לנושא חקירות השב"כ, התירה "הפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי." במקרים קיצוניים לסיכול פיגועי טרור. ככל שבתי המשפט מסרסים את יכולת השב"כ להפעיל אמצעים אלה, כמו בפסילת ההודאות בנושא הטבח בדומא, כך נפגעת היכולת של ישראל להתגונן נגד הטרור. במקרה זה ככל הנראה הראיות שלא נפסלו מגובשות וחזקות מאוד, כך שספק אם הפסיקה תשפיע על תוצאות המשפט. החשש הוא שהשב"כ יירתע בעתיד לעשות את הנדרש ממנו לסיכול פיגועים, כתוצאה מפסיקה זו ושכמותה.

* מוטציה של היהדות – חבריהם ואוהדיהם של שורפי התינוקות בדומא הפגינו ליד בית המשפט. עיקר הפגנתם היתה הבעת שמחה על הרצח. כשהגיע למקום הסב השכול שמשפחתו נטבחה בידי בני עמי שבחרו בטרור, הרקיעה השמחה של המפלצות הללו שחקים. הם פרצו בשירה, כאחוזי אקסטזה של אושר: "איפה עלי, אין עלי, עלי נשרף. עלי על הגריל."

איך צמחה מוטציה כזאת של היהדות? איך צמחה בתוכנו מפלצת מכוערת ונתעבת כל כך? יש להקיא מתוכנו את החיה הכהניסטית, להוקיע את הכהניסטים ועוזריהם. הם החרפה של העם היהודי. עצם קיומם הוא כישלון של כולנו.

אלה שה"יהדות" שלהם מתבטאת בשריפת תינוקות וחגיגה על דמם, הם חלאות המין האנושי. וחבל שבתי המשפט בישראל מתייחסים אליהם ברפיסות כזאת. 

* שוויון בעריקה – השמאל הרדיקלי שונא את הדת היהודית ומתעב את הדתיים, אבל מעריץ את ההשתמטות של החרדים מצה"ל.

ב. מיכאל פרסם בשוקניה פשקוויל הערצה וקנאה בהשתמטות החרדית. "איזה אדם שפוי היה מסכים לכך שבתמורה להלוואה, או אפילו מענק, ידרוש ממנו הבנק כמה מצאצאיו (לרבות הזכות לסכן את חייהם)? הלא זו עסקה מרושעת ומטומטמת! והחרדים, בצדק רב, אומרים 'לא! אנחנו לא אברהם אבינו, ילדינו אינם יצחק, והבנק הוא לא אלוהים.' האומנם יקשה להבין אותם? למען האמת, את ההורים האחרים קשה להבין. למה לעזאזל הם מסכימים לעסקה כזאת? מדוע הם ממשיכים לקנות את הבלי 'כור ההיתוך', 'צבא העם', 'הזכות לשרת' ואת קדושתם המופרכת? מדוע אין הם תובעים שגם לילדיהם יינתן פטור מגיוס? ... הגיעה אפוא השעה ... לשחרר אותנו מן הכורח להטביע בעוד ועוד דורות של מגויסים צעירים את חותם הצייתנות, האטימות, הכוחנות והגסת הנפש, ההכרחיים לביצוע משימות קלגסוּת."

כותרת הפשקוויל היא "שוויון בפטור! לא בנטל." והכותרת הראויה היא שוויון בהשתמטות ובעריקה. ברית העלוקות. היכולת שלהם להשתמט ולעשות מהשתמטותם "אידיאולוגיה" מבוססת על מסירות הנפש וההקרבה של בנותינו ובנינו, למען קיום המדינה, שבזכותה העריקים חיים והם כל כך אוהבים לשנוא אותה.

* ביד הלשון: בדלתיים סגורות – מתוך כתבה ב-ynet על החלטת בית המשפט בנושא קבילות ההודאות של הנאשמים בטבח בדומא: "למרות החשיבות הציבורית הגדולה, הדיונים התקיימו עד כה בתיק בדלתיים סגורות והרחק מעיני הציבור, לבקשת הסנגורים ובהסכמת השופטים."

"בדלתיים סגורות," הכוונה היא למשפט ללא קהל. מקור הביטוי הוא מקראי, מתוך מגילת קהלת, פרק י"ב (פרק הסיום של המגילה): "וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר."

אורי הייטנר

* * *

יצחק מאיר

ציון אפס באנושיות

"אפס  סובלנות עם הגירה בלתי חוקית" איננה חוק בארצות הברית. היא מדיניות מוצהרת של משרד המשפטים. של האדמיניסטרציה.

אדמיניסטרציה באמריקה היא מילה נרדפת לשלטון. בדמוקרטיה האמריקאית מוסמך הנשיא, בהנפה של אמירה שלטונית אחת, בלי קונגרס, בלי סנאט, בלי בית משפט גבוה לחוקה או כל בית משפט אחר, לבטל או לשנות מדיניות מוצהרת ולהורות על המוציאים לפועל לחדול.

על פי "אפס  סובלנות עם הגירה בלתי חוקית" הפרידו שלטונות ארצות הברית בששת השבועות האחרונים בין הורים לבין 1995 ילדיהם. הם כלאו את הילדים במתקני מאסר. אפילו סנטורים שרצו להיכנס ולראות בעיניהם מה מתרחש שם, לדבר, לשמוע, לא הורשו להיכנס.

אפס סובלנות עם הגירה בלתי חוקית הפך לאפס סובלנות עם ערכי אנוש בסיסיים. לורה בוש, רעיית הנשיא בדימוס, כתבה בטור אורח ב'וושיננגטון פוסט' – "אני מגבה את הצורך במדיניות שמירה ואכיפה על גבולותינו, אבל מדיניות אפס הסובלנות הזאת היא אכזרית. היא לא מוסרית. זה שובר את לבי."

המסר הברור של האדמיניסטרציה הוא חד משמעי. על מחפשי המקלט הלא חוקיים לדעת כי אם יגנבו את הגבול – יפרידו מהם את ילדיהם. הילדים הם אמצעי. הילדים הם מכשיר לאכיפה. הילדים הם הביטוי לאפס סובלנות עם המוסר עצמו.

ראוי להבין. מדיניות הגירה, בכל ארץ, בכל אומה, היא חובה אזרחית. אבל למן הרגע בו היא מוצאת לעצמה מצדקים מוסריים, הרואים  באכיפה אורתודוקסית של 'עניי עירך קודמים', של קליטת זרים כפגיעה אתית בזכויות תושבי הקבע, בחובה ערכית להגן על האוכלוסייה מפני זרים – נפרצות חומות המוסר כולן, והפרדת ילדים מהוריהם כאמצעי הופך להיות מוסרי, מטרה, ואין בו שום אפס סובלנות עם האנושיות אלא רק אפס סובלנות עם הפרת החוק. שמירת המוסר גוררת עברה על החוק. זה לא אוטומטי. אבל זה בא בלי משים. זה הצעד המחכה בתור.

יש בארצות הברית בשתי המפלגות ובמצביעיהן, קולות צלולים הדוחים את האכיפה של המדיניות המזוויעה הזו. אבל יש לארצות הברית נשיא שיש לו "בייס", תשתית עמוקה של מצביעים שאינם רואים אלא מוסר של "אמריקה פירסט" כמוסר אוניברסאלי.

לא רק באמריקה יש "בייס" מעין זה. ילדים שלא חטאו, הם אסירי ה'בייס' האמריקאי. יש בעולם הגדול עוד הרבה מאוד מאוד ילדים שלא חטאו. מה שקורה מעבר לים, צריך להפחיד אותם...

בושה! ציון אפס באנושיות!

יצחק מאיר

אהוד: ורק תאר לעצמך מה היה קורה אצלנו ונגדנו אילו אנחנו נקטנו במדיניות כזו!

* * *

ד"ר מור אלטשולר

טראמפ מטריד מינית? תסתכלו שוב על הוליווד!

ציטוט חשוב מעיתון "הארץ" מיום 19.6.18

מיוחד לקוראינו שהפסיקו לקרוא את "הארץ"

השחקן רוברט דה נירו הביע את דעתו על נשיא ארצות הברית ערב פגישתו עם שליט צפון קוריאה, קים ג'ונג און, בשתי מילים: Fuck Trump – זאת, אף על פי שבפגישה נדון פירוק ארסנל הנשק הגרעיני של צפון קוריאה.

פרשן "ניו יורק טיימס", תום פרידמן, כתב שאפילו אם מהלכיו של טראמפ יזכוהו בפרס נובל, בעיניו הוא ראוי לאיג-נובל. פרידמן סבור, כי סירובו של דונלד טראמפ לחתום על הצהרת כוונות משותפת בפסגת המדינות המתועשות (G–7) בקנדה מציג את ארצות הברית בדמותו של הנשיא: "מדינה אנוכית, חסרת יושר ובלתי צפויה, הדוקרת את ידידיה בגבם ומרגישה בנוח בחברת דיקטטורים," כך כתב (ניו יורק טיימס, 12.6).

אפשר להאשים את טראמפ באנוכיות ובחוסר ערכים, אך הוא אינו "בלתי צפוי", להיפך. הוא חותר בעקביות לשלושה יעדים שעליהם הצהיר במרוץ לנשיאות:

להפוך את כלכלת ארצות הברית מכלכלת צריכה לכלכלת ייצור.

להרחיק מהגרים לא חוקיים, שלשיטתו גוזלים משרות ממעמד הפועלים האמריקאי ומאיימים על תרבות ארה"ב.

ולהסיר את האיומים על ביטחונה של המדינה.

שלושת היעדים הללו משולבים זה בזה, ונועדו להגשים את חזונו "להפוך את אמריקה לגדולה שוב."

קל להבין מדוע האליטה בחוף המזרחי (מנהטן) ובחוף המערבי (הוליווד) יוצאת נגד טראמפ. חבריה אינם חיים בקרב בוחריו, הבאים בעיקר ממה שמכונה חגורת החלודה – מדינות במרכז ארה"ב, שבהן התרסקו מאות מפעלים לייצור פלדה, רכב ומוצרי אלקטרוניקה, פאר התעשייה האמריקאית. אנשי הצווארון הכחול, פועלים מיומנים שנהנו בעבר מרמת חיים טובה, איבדו בשלושת העשורים האחרונים את משרותיהם ואת כבודם: ילדיהם נושרים מבתי הספר, רבים מתמכרים לסמים והופכים לחסרי בית וחסרי מעמד. אובמה הציע להם ביטוח רפואי מוזל; טראמפ שואף להחזיר להם את משרותיהם.

לדאבון ליבם של האליטיסטים, טראמפ מתעקש לתלות את האשם בגלובליזציה. לשיטתו, בעלות בריתה של ארה"ב במערב אירופה ובמזרח הרחוק, והשכנות קנדה ומקסיקו, ניצלו את הערכים הליברליים של ארצו כדי להציף אותה במכוניות ובמוצרי אלקטרוניקה, ולהביא אליה המוני פועלים זולים (בעיקר ממקסיקו) עד שמוטטו את תעשייתה והפכו את פועליה למובטלים. בה בעת הן נהנות מהגנת הצבא האמריקאי במסגרת הסכמי ברית נאט"ו או הסכמי ההגנה עם יפן ודרום קוריאה.

סירובו של טראמפ לחתום על הצהרת הכוונות המשותפת בפסגת ה-G–7 מפני ש"מדינות אחרות מצפות שאמריקה תמיד תהיה הבנק שלהן," כדבריו, הוא איתות פומבי לכך שאין בכוונתו להשלים עם כללי המשחק ולפיהם, קנדה, לדוגמה, מייצאת לארה"ב את רוב תפוקתה בנפט, גז וחשמל, אך מטילה מכסים גבוהים על יבוא ממנה. אין פלא, שראש ממשלת קנדה אינו חסיד נלהב של הטראמפיזם.

בדומה, הכרזתו של טראמפ על ביטול התמרונים הצבאיים המשותפים עם דרום קוריאה אינה רק מחווה לצפון קוריאה, אלא אף קריאת השכמה לדרום קוריאה וליפן: לא תוכלו ליהנות משני העולמות, או שתחזירו חלק מההון שצברתן מהשוק האמריקאי על ידי תשלום לצבא ארה"ב או שתיאלצו לוותר על נוכחותו ולהגן על עצמכן.

טראמפ רואה במדינות ה-G–7 מתחרות עסקיות. ואילו ברית הגרעין בין צפון קוריאה לאיראן היא איום אסטרטגי, שכדי לפרקו יש לנטרל את צפון קוריאה ולבודד את איראן. זהו ההיגיון מאחורי חתירתו לפירוז צפון קוריאה מנשק גרעיני וטילים, זמן קצר אחרי שביטל את הסכם הגרעין עם איראן ולחץ על חברות האיחוד האירופי לבטל את הסכמי הסחר שנחתמו איתה.

לפי ההיגיון הטראמפיסטי, איראן היא אוייב אסטרטגי מפני שכל עוד היא מתחזקת במזרח התיכון, לא תהיה שם יציבות, ומיליוני מוסלמים ימשיכו לנהור לאירופה וגם אל שכנתו קנדה, אחרי שראש ממשלתה הציע להם בהתלהבות להגיע לארצו. זהו הטעם העמוק לסלידתם של מנהיגי גרמניה וצרפת מטראמפ: הם רוצים ליהנות מהסחר עם איראן, ולעזאזל עם זכויות האדם שם.

ובעודם מתעלמים מזכויות האדם של האיראנים, הם מקבלים מיליוני מהגרים מוסלמים ומקרבים את היום שבו יגוועו הערכים הליברליים גם באירופה.

לרוע מזלם, האיש הוולגרי שהתיישב בבית הלבן חושף את צביעותם ואת תאוות הממון המניעה אותם, ועל כך אין לו מחילה.

אין לו מחילה גם במנהטן ובהוליווד: עד לפני זמן קצר היה אפשר להאשים את טראמפ ביחס מזלזל וסקסיסטי לנשים ואף בהטרדה מינית. אחרי הרווי ויינשטיין וקמפיין MeToo שחשפו את קלונה של הוליווד, אפילו העונג הזה נמנע מכוכביה – Fuck Trump  – באמת.

ד"ר אלטשולר היא היסטוריונית.

* * *

יהודה דרורי

מי תומך במי?

קטע מ-YNET מהיום [18.6], עוסק בחוליית החמאס המסוכנת שנתפסה לפני שעמדה לבצע פיגועי התאבדות קשים בערי ישראל. המאמר מגלה:

"...שיתוף פעולה בין ארגוני טרור מיהודה ושומרון ומסוריה – נגד ישראל: כתב האישום הראשון שהוגש נגד חבר תשתית הטרור, מצביע על קשר בין פעילים מחמאס לבין ארגון ג'בהת א-נוסרא האיסלאמי, שלוחת אל-קאעידה שפועלת בסוריה בקרבת הגבול עם ישראל..." 

ככל הידוע, אירגון זה מקבל מאיתנו סיוע רפואי על הגבול הצפוני  ואני מקווה, לא רק שזה ייפסק מיידית, אלא שנעביר לקצבים של אסד מידע שיאפשר להם לחסל אירגון עויין ומסוכן זה בהקדם!

יהודה דרורי

* * *

משה כהן

חרפה

רפיסות התגובה של מדינת ישראל לתוקפנות מעזה היא חרפה. וכל מפקד נזקק לעורך דין צמוד בכל צעד ושעל. בעוד "האנשים הנאורים" משכנעים אותנו עד כמה צה"ל חזק  ומאפשר לנו ללכת לוויתורים. 

מה, הם מצפים שפתרון "המשבר הומניטארי" בעזה (אם וכאשר הוא יגיע) יפסיק את התוקפנות? 

אם זו הצפייה הרי הם שוגים באשלייה מסוכנת. 

עד מתי תהיה ישראל "בכוננות ספיגה" ? 

כך להתקפל לפני כנופיית פוחזים? 

אנה נוליך את הבושה?

בושה

הח"כים החרדים פועלים כמשת"פים של הח"כים הערבים שונאי ישראל. 

לדוגמה – הם מתנגדים להדחת ח"כ זועבי ולחוק המואזין. 

לאיזה שפל יורדים החרדים!

וזאת כדי להשתמט מגיוס לצה"ל.

אין להם בושה? 

משה כהן

ירושלים

* * *

מנחם רהט

היכונו לביאת 'עסקת המאה'

הישגו הגדול של טראמפ בפיסגת סינגפור עלול לקדם את 'דיל המאה',

לכינון 'מדינה מינוס' פלשתינית בארץ ישראל

לא הבוגד גונב שגב, שמכר נשמתו לשטן מיספר פעמים, מאז גנב ב-1995 את קולות מצביעיו מן הימין, והעבירם לטובת אישורו בכנסת של אסון אוסלו, שכבר גבה מאיתנו למעלה מ-1,500 'קרבנות שלום'. וגם לא התרפסותו עד עפר, הבלתי-נתפסת, של נתניהו בפני המלך האביון עבדאללה, בפגישתם השבוע, שבה חזר והבטיח לשמור על הסטטוס-קוו בהר הבית, בעוד שהברנש מעמאן, שממש יושב על כידוני צה"ל, עושה הכול, אבל ממש הכול, לכירסום מתמשך במעמדה של ישראל בהר הבית ובעולם בכלל; וגם לא שאר מחדלי נתניהו (את הדרום הבוער כבר הזכרנו?) – הם שצריכים להדאיג את עם ישראל. עם כל הקשיים, אין הם בלתי הפיכים. 

מה שבאמת צריך להדיר שינה מעיניהם של שוחרי נחלת אבותינו, הוא המהלך שמתבשל כרגע בחדרי חדרים, ושעלול להסתיים בבכייה לדורות ובמדינה פלשתינית. מדובר ב'עיסקת המאה' שרוקם הנשיא טראמפ מאחורי גבנו, וייתכן שבידיעתו ובהסכמתו-שבשתיקה של נתניהו, להקמת 'מדינה מינוס' בחלק ניכר משטחי יו"ש. מהלך אסוני שכזה, עלול להמיט עלינו רעידת אדמה בסדר גודל קוסמי (בדומה, למשל, לבכייה לדורות שהיתה במהלך חסר האחריות של משה דיין למסור לוואקף את מפתחות הר הבית בששת הימים). ע"ע מדינת עזה הפלשתינית, גם היא 'מדינה מינוס', שאינה חדלה מלהטריד, ורק מחמת מימדיה המצומקים אינה מהווה איום קיומי.

כולנו חגגנו את הצלחותיו המדיניות הבלתי צפויות של הנשיא טראמפ, בעיקר מול צפון קוריאה, אבל בעקיפין גם מול פטרוניהם הסינים והרוסים. השחקנים המרכזיים הבינו שתם עידן הרכרוכיות של חוסיין אובמה, ומעכשיו יושב בבית הלבן איש עסקים, שלא רק יודע לדפוק על השולחן, אלא גם להפוך אותו. הרודן הצפון קוריאני קים ג'ונג און, הבין שאם יתחצף ויחצה בטעות את הקו האדום, תמחץ ארה"ב את ארצו עד עפר. טראמפ עשה לכולם בית ספר.

בימין הישראלי, אבל לא רק, פתחו בקבוקי שמפניה. נשיא כזה, כך אמרו, כבר מזמן לא היה לנו. פרו ישראלי מובהק, שכבר הוכיח את נאמנותו למדינת ישראל, בהעברת השגרירות לירושלים, בגיבוי המתקפות של ישראל בסוריה מול האיראנים, והתעקשותו לעמוד באו"ם תמיד לצידה של ישראל באמצעות נציגתו ניקי היילי, ולסכל באמצעות וטו אמריקניות יוזמות אנטי ישראליות (בניגוד לקודמו חסר האונים שנהג מדי פעם לתקוע לנו סכין בגב באמצעות הימנעות מהטלת וטו אוטומטי על החלטות אנטי ישראליות).

איך התמוגגנו מכניעתו של הרודן הקטן מול טראמפ? קרולין גליק, פרשנית דעתנית, מטובי ההוגים בימין, כתבה:

"הנשיא טראמפ לימד אותנו כיצד מנהלים מו"מ עם אויבים מסוכנים. טראמפ הראה שאין סיבה לייפות את הצד השני. עדיף להדגיש את הצדדים החלשים והרעים שלו. במשך כל שנות אוסלו ובמהלך שיחות הגרעין של אובמה עם איראן, מנהלי המו"מ הריעו לצד השני. ערפאת היה איש של שלום, אבו מאזן היה מתון, וכך גם נשיא איראן רוחאני. לעומת זאת טראמפ כינה את קים Little Rocket Man ו'איש מטורף' ואיים להשמיד את קוריאה הצפונית. וזה עבד יופי."

ואילו עו"ד יורם שפטל, פרשן לעת מצוא, התפעם: "מבחינת ישראל... הנסיבות שהביאו את קים לבוא לפיסגה ולחתום, הינן צעד חיובי רב משמעות." ומסקנתו: "התקדמות מעשית ומהירה במו"מ ליישום ההבנות, תבודד את איראן לגמרי... מאידך, שליטיה המוסלמים הקנאים [עשויים] להימנע מלחסל את תכניות הטילים והגרעין... או-אז יקיים נשיא ארה"ב את אזהרתו הפומבית... לתגובה אמריקאית קשה מכול... שפירושה הפצצה וחיסול מתקני הגרעין של איראן, מתנה יקרה מפז עבור ישראל."

ההישג המדיני, הנועזוּת והנחישוּת, סחפו את כולנו. ממש אופוריה.

אלא שכאן טמונה הבעייה. בהתנהלותו הנון-קונפורמיסטית של טראמפ, אשר בז לכללי המשחק המקובלים ומייצר חוקים משלו, טמונים זרעי הפורענות.

בפיסגת סינגפור היכרנו כמה מחוקי טראמפ החדשים: ראשית, הוא מסוגל בקלי קלות להפוך אוייב מר ונמהר, לידיד שראוי לחיבוקים ולמחמאות. שנית, הוא מסוגל לנטוש חד צדדית את התמרונים הצבאיים ההפגנתיים עם הידיד הוותיק (דרום קוריאה), מבלי למצמץ, מבלי ליידע אותו, מבלי להתייעץ עימו, בהנחה שהוא כבר ישמע על זה ברדיו. 

ושלישית, והכי מסוכן מבחינתנו, הוא החוק של טראמפ, שלו לא אומרים לא. וכשהוא ירצה ליישם את 'עסקת המאה' שאמורה לכלול ויתורים ישראליים והקמת מדינה פלשתינית שתוגדר 'מדינה מינוס', נתקשה לעמוד בפניו. הפלשתינים אולי יתעקשו שלא לשתף פעולה, כפי שהבטיח מראש אבו מאזן, אבל נתניהו לא יוכל לסרב, כפי שלא סירב לתמוך במדינה פלשתינית תחת סיסמת 'שתי מדינות לשני עמים'.

אבל איך ניתן ליישם עסקה ללא פארטנר פלשתיני? אנשי צוות השלום של טראמפ: קושנר, גרינבלאט ופרידמן, כבר מסמנים דרך לריבוע המעגל: להפוך לפארטנר את יורש העצר הסעודי מחמד בן סלמן, או אולי מנהיג קטארי כלשהו. הם כבר ימצאו משהו.

האם נתניהו נעשה שותף שקט ל'דיל המאה' המסוכן הזה, מתוך הנחה שכך יציג את הפלשתינים כסרבני השלום האמיתיים?

בסביבתו אמרו, כפי שצוטט בערוץ 7, ש"ראש הממשלה מתכוון לשקול בכובד ראש כל תוכנית שיציע הנשיא... גם אם היא תכלול מה שהגדירו 'גלולות מרות' עבור הצד הישראלי."

במילים אחרות, נתניהו לא ירצה בשום אופן להיקלע לעמדת הבר-פלוגתא מול ידידו טראמפ, ויהיה המחיר ככל שיהיה. ממשלת הימין תבלע, מבחינתו, את הגלולות המרות. ואם לא? – תמיד אפשר לצרף לקואליציה את הרצוג וגבאי, ולהראות למתנגדי 'אוסלו החדשה' את הדרך החוצה. נתניהו, שרק בשנה האחרונה הקפיא את הבנייה ביו"ש בשיעור של 50% יחסית לשנה שעברה, כבר הוכיח שהוא מסוגל.

ליכוד'ניקים יקרים (אדלשטיין, לוין, אלקין, חוטובלי ועוד), ובנט ואיילת שקד וכל השאר – ראו, הוזהרתם. 

מנחם רהט

* * *

משה גרנות

זאוס והרה כמשל

בשולי הצעת החוק להפללת צרכני זנות

היוונים הקדומים שהביאו לעולם את הדמוקרטיה, הפילוסופיה, הדרמה, האפוס, האמנות – הבינו דבר מה במעמקי נפש האדם (תשאלו את ז' פרויד), והם עיצבו את חבורת אלי האולימפוס בדמותם, על כל החולשות שלוקים בהם בני האדם: אלימות, נקמנות, נטירה, שקרים, אי נאמנות, בעיקר אי נאמנות, והדוגמה הבולטת ביותר היא בתיאור התנהגותו של זאוס, אבי האלים: אחותו-רעייתו היא הרה, אבל הוא לעולם איננו מסתפק ביצועה, ובהיחבא  מחפש דרכים לכבוש בנות זוג אחרות מתוך חבורת האולימפוס ומתוך בנות התמותה: האלות לטו ודמטר, הנימפות מאיה, קליסטו, איו נימפת הנהר, אייגינה בת הנהר, סמלה בת קדמוס מלך תבי, אוורופה בת מלך צור, אנטיופה בתו של נקאוס מלך תבי, דנאה בת מלך ארגוס, אלקמנה אשת אמפיטריאון, לדה אשת טינדראוס – רשימה חלקית... צריך להזכיר שכמעט אף פעם "הנכבשות" אינן צועדות ברצון את יצועו של אבי האלים, והוא נאלץ  להתחפש לפר (אוורופה), לגשם זהב (דנאה), לברבור (לדה).

ומה באשר להרה? היא רק מקנאה ונוקמת – לא בזאוס, אלא בבנות הכיבושים שלו ובצאצאיהן, ורק כאשר היא רוצה מזאוס דבר מה שיש סיכוי שהוא ימאן להיענות לה – היא שואלת מאפרודיטה, אלילת היופי והאהבה, את כלי הפיתוי הנשיים, כדי לפתות את זאוס להתעלסות, שבעקבותיה יירדם – כדי שתוכל לבצע את אשר זממה.

ומדוע כל ההקדמה הזאת מהעולם הרחוק ההוא, ואיך היא מתקשרת לעניין שלנו – הצעת החוק להפליל צרכני זנות? כל ההקדמה הזאת באה להמחיש את ההבדל התהומי בעמדת שני המינים לסקס: הזכר האנושי להוט אחרי סקס מרגע הלידה עד לזקנה ושיבה – לא תמיד יש לו יכולת, אבל תמיד בוערת בו התשוקה, ואילו הנקבה האנושית, מטעמים אובייקטיביים לחלוטין, אפילו כשקיימת בה התשוקה, ההיענות לדרישה שאינה יודעת שובע של הזכר היא מעטה ביותר. ומה הם התנאים האובייקטיביים: ראשית הברירה – החיפוש אחר הזכר "הנכון", ושנית, הכאב הכרוך בתחילת ההתעלסות, והמסתיים  בכל תלאות ההיריון, הלם הלידה, הנטרול המיני שבא בעקבותיה, ולעיתים אף דיכאון שאחרי לידה. לכך מצטרפים המיחושים ומצב הרוח לפני, בזמן ואחרי המחזור, והרי לפנינו תקופות ארוכות של "יובש" שהזכר איננו יכול להתמודד עימן. לכאן מתווספות גם תקופות יובש שאינן קשורות בהכרח באנטומיה – היכולת הנשית "לייבש" את בן הזוג כשדבר מה בהתנהגותו פוגע בה, ואז הוא נאלץ לבלות את לילותיו בספה בסלון. גם על כך ידעו היוונים הקדמונים להצביע, ואפילו בהומור ("ליזיסטרטה" של אריסטופנס).

יש נשים רבות שאינן חוות אביונה כל ימי חייהן, ורואות במין מטרד שצריך להסכין עמו למען שלום בית, ולכל הנ"ל מתלווה גם שנאת גברים אידיאולוגית של הפמיניסטיות הרדיקליות, הרואות בגברים אויב שיש לגרשם מהחברה לאי מבודד כדי שלא יזיקו (ראו פירוט בספרי "האי", 2016).

לפער האדיר הזה שבין התשוקה, שלעולם איננה נגמרת, של הגבר, ובין ההיצע הזעיר מצד האישה – אין פתרון מהוגן: בחברות מסוימות רשאים הגברים לשאת מיספר נשים (מעשה הנחשב לפלילי בחברה המערבית). יש גברים בעלי אמצעים שדואגים לנשים "מוחזקות". יש גברים שבזכות הכריזמה שלהם מצליחים ליצור סביבם הרמון שלם (ראו מקרה גואל רצון). יש גברים שגונבים סקס בכל מיני נוכלויות. יש השודדים סקס (אונס). ויש רבים שפשוט קונים סקס מנשים שמוכנות למכור.

הסטטיסטיקה אומרת שכ-12,000 נשים עוסקות בזנות במדינת ישראל, ומאות אלפי גברים נזקקים לשירותיהן. אף אחד מהגברים האלה איננו גאה במה שהוא עושה, גם בלי שייחקק החוק המפליל אותו, אבל באמת קשה לי לדמיין איך יפעל החוק הזה: האם המדינה "תשקם" 12,000 נשים שהשיגו עד כה כסף קל? האם תהפוך אוכלוסייה שלימה של מאות אלפים לעבריינים? פעם, ממש לא מזמן, נחשב משכב הזכר לפשע בדין הפלילי – האם זה מיגר את ההומוסקסואליות? האם עולה על הדעת שזה אפשרי – מבלי להתייחס לחוסר ההומאניות שבחוק? האם "חוק היובש" (1933-1920) הפסיק את שתיית האלכוהול בארצות הברית? אדרבה, החוק הגביר את השתייה האסורה, ותחום המסחר בנוזל הבלתי חוקי עבר לידיו של העולם התחתון שממש פרח בתקופה ההיא.

מצביעים על שוודיה, שכביכול המצב שם אחרי חקיקת החוק להפללת צרכני זנות הקטין את מספר היצאניות – שקר! מספר היצאניות אפילו גדל, אלא שהן נקראות בשם אחר, ובמקום שתזמנה את הלקוחות לחדרן – הן מוזמנות לביתו של הלקוח, ושם הן באמת חשופות לאפשרות של התעללות מצד לקוחות בעלי נטיות סדיסטיות. ולא רק זאת, מסתבר שמקרי האונס אפילו רבו באחוזים רבים מאז נכנס החוק לתוקף.

יש גברים שאין להם כל סיכוי לזכות בסקס שלא בדרך של צרכנות זנות. גברים אלה ייקלעו למצב של אין מוצא, שרק רע יכול לצמוח ממנו. הפמיניזם הרדיקלי מבקש לסגור את המוצא הזה על ידי חקיקה, מבלי להציע פתרון לא  עבור המספקות את השירות הזה, ולא לאלה שנזקקים לו.

משה גרנות

פורסם לראשונה ב-1.6.2017 בגיליון 1247 של המכתב העיתי.

*

הרעיון נראֶה לי קצת הזוי: אם ייתפס אדם שהלך לזונה ולא שילם לה את המדובר ביניהם מראש, הריהו עבריין חוטא. מצב זה אינו אלא מצב היפותטי, כי הזונה מקבלת מראש את האתנן, לפני שהיא פושקת מולו את רגליה.

אולם אם ישלם אדם לזונה את מחיר המשכב איתה, ולמדינה ישלם 1500 שקל קנס, הרי המדינה נהפכת לסרסור של הזונה.

אסי דגני

* * *

הזמנה להשקת ספר ילדים

"הרפתקאותיו של דר בארץ רחוקה"

סיפור ילדים מחורז מאת משה גרנות

הספר מגולל את קורותיו של ילד שנעקר מארץ ישראל בשל שליחות הוריו לאוסטרליה. הוא מתגעגע לסבתא הטובה שמסמלת את כל הטוב ומכמיר הלב שבארץ-ישראל.

הספר מיועד לגיל "ראשית קריאה", והוא מציע מענה לילדים ולהורים הנאלצים להתרחק לתקופה מהמולדת.

האירוע בהשתתפות:

ד"ר חיים נגיד, מנחה הערב

מר משה ראובני, מו"ל ספרי צמרת

פרופ' זיוה שמיר

הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר)

משה גרנות, המחבר, יקרא קטעים מהספר

יערה בן-דוד, משוררת וזמרת תשיר בליווי סשה וולך ליד הפסנתר

הכניסה חופשית

בבית היוצר של אקו"ם, האנגר 22 בנמל תל-אביב

יום ג', 3.7.2018 בשעה 20.30

* * *

אברהם כץ עוז

מים

עסקתי שנים  רבות במשק  המים. כל עוד משק זה היה  באחריות משרד החקלאות, ניתנו התשובות המלאות הנכונות ובזמן הנכון, לדאבון  לב, רפאל איתן כשר חקלאות הסכים לותר על האחריות לנושא, שהועברה למשרד התשתיות, ואילו הציבור הכי דואג והכי מטפח את הנושא של המים הוא החקלאים, כי חקלאי אינו יכול לסמוך רק על ריבונו של עולם,  וצריך לעזור לו וצריך לבדוק יום יום אם יש מים למחר.

  בשנת 1991 פתחתי את סכר הירדן מחשש הצפה של עין גב וטבריה, משמע הכנרת היתה מלאה ביותר. בתקשורת מתפרסמים נתונים לא תמיד אמינים ולא  בהכרח נכונים.

עוד לפני שנת 1988 היה ברור שעתיד המדינה הוא התפלת מי ים, והתוכנית בעת ההיא היתה להתפיל 650 מיליון קוב בשנה.

האוצר כמובן לא קיבל את התביעה, ועל כן ללא כל ברירה אחרת המשכנו לשאוב מים מהכינרת בהיקף של 400-450 מיליון קוב בשנה. כל מיליון קוב זה ס"מ אחד בגובה הכינרת ואנחנו סחטנו וסחטנו, וגם בנינו מאגרים בגולן ובגליל, שהקטינו את הזרימות לכנרת. וכן בריכות הדגים ואיגום מים באגן היקוות הכנרת, לרבות ההתאדות  של הכנרת עצמה, שהיא כ-200 מיליון  קוב  בשנה.

אז מה הפלא שאם יש שלוש שנות בצורת הכנרת מתייבשת. לא אלוהים מייבש אותה, מועצת המים והממשלה יבשו אותה.

ובנוסף לכל אלה, בהסכם השלום עם ירדן הסכמנו להעביר לירדן 50 מיליון קוב מים בשנה מהכנרת, וגם פסקנו לקחת מים מהירמוק, שהועבר  כולו  לירדן. ובנוסף לא בוצעה החלטת ממשלה, שנתקבלה עם העברת המים לירדן, שיש צורך להתפיל את מי תעלת "המוביל המלוח", וזה כמובן לא בוצע. קיצורו של דבר עשינו כל הזמן את ההפך ממה שצריך, והיום אנשי האוצר בוכים בדמעות תנין שאין מים.

כל האשמה היא עליהם.

עכשיו  לעתיד –

בראש ובראשונה אסור להתעלם מאחריותנו המוחלטת לאספקת מי שתייה לגדה וגם לרצועה, ובמידה לא קטנה גם לירדן. אין לנו סיבה להשפיל את ירדן. היא השכן שאנו רוצים ביחסים טובים איתו בעתיד. המשמעות היא  שאנו אחראים לאספקת המים לישראל, כולל מים לחקלאות, למי שתייה לגדה ולרצועה, ובמידה לא  קטנה גם למי שתייה לירדן.

הנתונים של הלמ"ס מורים על הכפלת אוכלוסיית ישראל (ללא עליה משמעותית) בכל 32 שנים, משמע בשנת 2050  במדינת ישראל יהיו כ-18 מיליון  תושבים. הצריכה  המוערכת הממוצעת לנפש בישראל ב-2050 תהיה כ-80  קוב מי שתייה בשנה, הצריכה בגדה תהיה כ-60 קוב לנפש, וברצועה כ-40 קוב לנפש בשנה. הצפי שברצועה יהיו 4-4.5 מיליון תושבים ובגדה  יהיו כ-5 מיליון תושבים, משמע הצריכה למי שתייה בשנת 2050 תהיה יחד כ-1,920 ביליון קוב  לשנה. לדעתי ישראל תצטרך להתפיל מים מהים התיכון גם עבור ירדן כ-400-500 מיליון קוב שיועברו מחוף  הים לעמאן כל שנה. ס"ה יהיה צורך בהתפלה ב-2050 של כ-2.5 ביליון  קוב בשנה.

זה החלק של מי השתייה, אך עיקרה של החקלאות של ישראל יהיה  מבוסס על מי ביוב מטוהרים, כשבעים אחוז ממי השתייה יטוהרו ויהיה אפשר להעביר אותם לחקלאות, שהם 1.4 ביליון  קוב   לחקלאות.  להיקף  התפלה כזה צריך מיתקנים והשקעות.

אלוהים מוריד על ישראל והגדה בשנה כ-5,5 ביליון קוב גשם, אז איפה הם?

חלקם מתאדים, חלקם זורם בנחלים ובוואדיות לים, וחלקם חודר לקרקע לעומקים (אקוויפרים) שונים, וקצת מאגמים ושומרים מעל הקרקע.

פוטנציאל שאיבת המים מהאקוויפרים השונים ומהזרימות הפתוחות של ישראל, הוא כ- 1.5  עד 1.8  ביליון  קוב מים לשנה. 

אם וכאשר הממשלה תאשר את תוכנית ההתפלה, יהיה עלינו להחזיר 400 מיליון קוב לשנה לכנרת (גנבנו מספיק). עוד 500 מיליון קוב לשנה יהיה עלינו להחזיר את חובותינו  לטבע ולסביבה. מגיע לנו לא רק בניינים וכבישים אלא  גם נוף וסביבה וטבע ועצים וצמחים, אנחנו כבר לא מסכנים, ולא  למותר לנו הכול. כ-600 מיליון ימשיכו להיות מים לחקלאות. סך כל   המים לחקלאות יהיה כשני ביליון קוב בישראל. (600 מיליון מהטבע ו-1.4 ביליון מי ביוב מטוהרים). 

בהשקייה ממוצעת לכל הגידולים בכל האזורים של 500 קוב לדונם בשנה, השטח שניתן יהיה להשקייה מכמות המים לעיל הוא כ-4  מיליון  דונם. וזה בהחלט שטח מספיק לייצור המזון להיקף האוכלוסייה בישראל  בעתיד של 2050.

האם זה יקרה?

לא  בטוח, כי אני לא רואה, חוץ מאשר  בבריאות, בתחבורה ובתיירות, שרים רציניים שאני יכול לסמוך עליהם.

  בכל  זאת  אני מציע:

1. להעביר חזרה את רשות המים לאחריות משרד החקלאות (ומהר). זה המשרד היחיד שבאמת ידאג למים.

2. להגדיל מהר את ייצור המים בהתפלה במפעלים שכבר עובדים וקיימים, ב-250 מיליון  קוב  בשנה.

3. להתחיל לבנות את  מפעלי ההתפלה הנוספים לפי הקצב הנכון הדרוש לאספקת מים ולא  לצרכים של האוצר.

4. לקבל החלטה מפורשת שהגדה והרצועה יקבלו את מי השתייה הדרושים מישראל, ומים לחקלאות רק את מי הביוב המטופלים שלהם עצמם, דבר שיחייב אותם לטפל במים שלהם.

5. מאוד מאוד חשוב להשקיע כסף ממלכתי בנושאי המים (אני מזכיר שאת שיטת האוסמוזה ההפוכה להתפלה,  המציאו במכון ויצמן בישראל, אבל הממשלה  לא רצתה לרכוש את הפטנט "כי היה לנו מספיק מים" והפטנט  נמכר לחברה אמריקנית או יפנית).

 הכרחי לחזור למחקר בנושא חליבת עננים. הכרחי לחזור למחקר בשיטות ובהוזלה של התפלת מי  ים. הכרחי  לחזור  לשיטות  להשקאת  גידולים חקלאיים במים מליחים או ליצור זני ירקות המתאימים למים  מליחים. הכרחי למצוא דרכים להקטנת ההתאדות במאגרי מים טבעיים ומלאכותיים, ועוד רעיונות.

ונשארנו עוד עם בעיית ים המלח, שאטפל בה באחת הפעמים הבאות כי זה קצת מסובך.

מי  אתה אדוני היועץ המשפטי  של הכנסת?

למה, אדוני  הפרקליט, אתה צריך לקבל שכר ופנסיה יותר גבוהים מחברי הכנסת עצמם? מה, אתה יותר חכם? אתה עובד יותר קשה? אתה מבין יותר טוב מאחרים? אתה בן טובים? או שסתם יש לך פרוטקציה אצל כמה ח"כים מבולבלים שחושבים שמסכום של 42 אלף שקל אתה לא יכול לחיות – מסכן. (או אולי מישהו חוזר לשיטת גדעון גדות במפעל הפיס. כשהיה היו"ר העביר החלטה בדירקטוריון, ששכרו של היו"ר יהיה גבוה ב-10%משכרו של המנכ"ל  וכל מה שהיה צריך לעשות, זה לדאוג  שהמנכ"ל יקבל יותר שכר. כך הגיע ל-80  אלף שקל חודש – אוטומטית.

בתביעה שהגשנו נגדו ונגד המנכ"ל, החליט בית המשפט העליון שגדות יחזיר שמונה מיליון שקל, והמנכ"ל והמזכירה חמישה מיליון שקל. (לדאבוני היו"ר שבא אחריי הסכים לקבל  פחות  החזרים).  

הידעתם?

כל המחלקות באוניברסיטאות ובטכניון לפיזיקה גרעינית, נסגרו, אין  סטודנטים  לנושא. למה? מעניין אם ראש הממשלה יודע  דברים. 

הפשיעה  בחברה  הערבית

יש צורך בהחלטת ממשלה שתקבע שבכל אחד מהיישובים הערביים (יש 72 יישובים) תוקם תחנת משטרה, ושבכל תחנה יהיו בממוצע עשרה שוטרים שרובם יהיו  ערבים, ויינתן להם ציוד, ויגדירו אותם למיספר שנים כמחוז נפרד במשטרה.

זו הוצאה של כ-800 מיליון  שקל  בשנה. וזה  נראה לי  חשוב יותר מהרבה  דברים.

עפיפונים

מה  שצריך זה ללמד את ילדי ישראל לעשות טאיירות. אבל בינתיים לתת לפלשתינאים הפגזה יפה של פצצות תבערה על עזה ומחנות הפליטים, ועם התראה מראש. לדעתי אחרי ההפגזה השנייה ייפסקו העפיפונים,  אבל  שר  הביטחון  שלנו התגלה כארנב נוהם ולא  כארי נושך.

  כל טוב

 אברהם  כץ עוז

  מפא"יניק  ותיק שמסתכל סביב ומשוכנע שאילו היו מקימים מפלגה של ליכודניקים אמיתיים = ז'בוטינסקאים, ומפא"יניקים = בן גוריוניסטים, היה אפשר לבנות מדינה יותר טובה ויותר נקייה.

* * *

יצחק מאיר

ילדים בכלובים

ילדים בכלובים. מי בנה כלובים לילדים? מי אמר למתכנני הכלובים לילדים כי בכלובים האלה ייכלאו ילדים, פעוטות, תינוקות, שיופרדו מהורים? מי הרגיע את מי שידע כי הוא בונה כלובים לילדים והסביר כי הכול הוא בעצם כלוב הכנה למעשה אנושי, כי הורים שגנבו את הגבול, פושעים, מועמדים לדין, ואין זה אנושי שילדים, פעוטות תינוקות, יהיו בתא אחד עם הורים המחכים למשפט פלילי?

מי היה זה שנתן הוראה לבנות כלובים בדמוקרטיה הנאורה בעולם וידע כי הילדים שהופרדו מן ההורים יישלחו למשפחות אומנה בלי שהוריהם יידעו בכלל לאן נשלחו?

איך זה בכלל אפשרי בימים האלה במדינה בה שום אדם סביר לא היה מעלה על הדעת שפשע כזה בחסות הממשל יכול לקרות בכלל? כלובים לילדים זה משהו ששדים אפלים ששרדו את האגדות הגותיות של האחים גרים הניחו בלילות חסרי כוכבים וירח בערבות טקסס.

זה משהו בלתי אמריקאי בתכלית באמריקה התכליתית עד זוועה, זה עקירה של הדעת על ידי היגיון נגוע במשהו שאפילו רשע אי אפשר לקרא לו, אלא סטייה, חלום רע שמהלך קוממיות בצילו של הבית הלבן, והצל לא לבן, והוא קודר, מעובה, ושוקל על ליבם של כל אזרחי ואזרחיות ארצות הברית – איך אפשר שלא – והם לא יודעים להתפרק מן הצל, ואי אפשר להבין עוד למה.

אמריקה הגדולה, תרתי משמע, איך הורידו אותך אל שפל כזה, איך גמלו על היותך הדמוקרטיה הקדמית בחזית האנושות, בכלובים לילדים... איכה היית לאסירת השומרים שאיבדו כל גבול על הגבול המעמידים כלובים לילדים בשמך...

כלובים לילדים. נורא כמו שזה נשמע. נורא מהישמע.

יצחק מאיר

* * *

עֵלי קדם

הייתי אבא בקיבוץ של פעם

על ספרה של נירה אשל, "הייתי אבא במשפחת הקיבוץ", 213 עמ',

הוצאת המחברת, עריכה: שרית בלונדר.

גם המגינים הנאמנים של החינוך הקיבוצי, כמוני למשל, אינם יכולים להתעלם ממיספרן המצטבר של עדויות ילדים שבגרו והורים, שמעידים על פגיעה ונזק שנגרמו להם. אפשר ונחוץ למנות את הישגי החינוך המשותף, ואת הסגולות של בוגריו – מוסר עבודה, הצטיינות וחריצות ועוד, ועם זאת למצוא אוזן קשובה למצוקות, חרדות ולחצים שמקורן באותה שיטה עצמה.

רוב הספרות המוכרת לנו עוסקת בנושא מנקודת מבטם של הילדים. מאז התערוכה "לינה משותפת" והסרט "אדמה משוגעת" נחשפו לציבור כתבי אישום קשים של ילדים נגד הוריהם ונגד המבוגרים בקיבוץ, שחשפו אותם – לתחושתם – ל"ניסיון חברתי" אכזרי ומנוכר. דומה שקצת פחות תשומת לב הוקדשה לרגשות של ההורים. רובם של אלה הלכו בתלם, ושמרו בינם לבין עצמם את הביקורת ואת הכאב על הניתוק הכפוי מילדיהם.

נירה אשל, בת משמר העמק, בחרה לקרוא לספרה "הייתי אבא במשפחת הקיבוץ". זהו שם רב משמעות: הרי אבא הוא מן הסתם תפקיד במשפחה הגרעינית. מה פירוש להיות אבא במשפחת הקיבוץ? במשתמע, הקיבוץ מחליף את המשפחה, ועל האב והאם להסתגל לכך.

אשל בחרה לספר את סיפורו של אביה, יעקב "קובה" דורון (1906-1984), יליד וורשה וממייסדי  משמר העמק, בגוף ראשון. על פי זיכרונות, מכתבים וכתבים, היא בונה אוטוביוגרפיה בדיונית-אבל-אמיתית, בה היא "מדבררת" את אביה, ושמה בפיו את המילים שלהכרתה מבטאות את תחושותיו. התוצאה היא כתב של התלבטות מייסרת, בו הפרט אינו מפסיק לשאול את עצמו האם האידאולוגיה הקיבוצית מוצדקת, או נכון יותר: האם המחיר שהוא משלם אינו מחיר מופרז.

את התשובה מספקת אשל במוטו של הספר, אותו היא מקדישה לבני משפחתה: "רציתי לספר לכם על אבי, שלמרות ספקותיו היה קיבוצניק נאמן עד יומו האחרון."

הלבטים  אינם מביאים את האב לכלל מעשה, אין הוא מורד בסמכות הקיבוץ, אלא נשאר מתחבט ומתלבט בדל"ת אמותיו. קובה דורון נשאר חבר מן השורה, תורם מעבר לעבודתו , למשל בכך שהוא כותב "פליטונים" לאירועים ולעלון הקיבוץ, אהוד על חבריו, אבל הספק ממשיך לכרסם.
  תוך כדי הקריאה, שוכח הקורא שהמספרת היא בעצם הבת, נירה, עד שהוא מגיע למשפטים המשקפים את תחושותיה כילדה, כמו: "הרגשתי שבתי אוהבת את היחד שלנו, שהיא נמשכת לחום האבהי שכל כך רציתי להעניק לה, ומה אני? אני לא הראיתי לה אהבה, לא ליטפתי את תלתליה הזהובים ולא רכנתי אליה לחבקה בכל חום ליבי – מפני שאבא קיבוצי לא מחבק את ילדיו,  פן יהפכו להיות ילדים אנוכיים ויחשבו שהכול מגיע להם" (עמ' 100).

כי כאן עולה השאלה: מיהו באמת הדובר, מה היה חזק וחריף יותר – הרצון של האב במגע פיסי, אמיתי, מחבק, לבתו – או החסך של הבת שנמנע ממנה אותו מגע?

מעניין שהמחברת בחרה דווקא באב כמייצג את ההורה הנפגע מהחינוך המשותף, ולא את ה"מועמדת הטבעית" – האם, יולקה. זו דווקא "מתיישרת" עם הציווי של הכלל: "תאמין לי שאני לא אימא רעה," עונה יולקה לתהיותיו של בעלה, "אבל אני משוכנעת שבתנו כבר למדה להתגבר על הפחד, וההליכה בחושך לבית הילדים נותנת לה את ההזדמנות להתנסות בכך, אל לנו להפריע לה." (עמי 101).

איזה הבדל בינה לבין האימהות של היום, שלוקחות את הפעוט על הידיים עם כל ציוץ, ואף אחד לא מעיר להן שהן מקלקלות את העולל... אז מדוע דווקא האב ולא האם? ואגב, מעניין שלשניהם נירה אשל, הבת, קראה בשמותיהם הפרטיים, כפי שהיה מקובל בקיבוצי השומר הצעיר.

ואכן, את התשובה לשאלה בדבר ההבדל המפתיע  בין האב לאם ימצא הקורא בחלקו האחרון של הספר, כיוון שבו חוזרת המחברת ל"קול שלה", ועושה  את הפרק למעין סיכום אישי  עצוב של ילדות בקיבוץ, אבל סיכום כזה שיש בו גם צד אופטימי של הניסיון המיוחד במינו ליצור את "דור העתיד" בקיבוץ.

זהו ספרה השני של נירה אשל. בספרה הראשון "בין גבעות הרי אפרים" היא כתבה זיכרונות ילדות ונעורים שלה עצמה.

עלי קדם

* סקירה זו של הספר היא ציטוט מכתב-העת של הקיבוצים, "הזמן הירוק",  מיום 14 ביוני 2018, עמ' 15.

את הספר ניתן להשיג בפנייה ישירה למחברת: כפר-סבא, רח' אז"ר 89.

או בדואל: arye13e@012.net.il

אהוד: אנחנו, ילדי המושבות והערים הוותיקות, חניכי תנועות הנוער, קינאנו מאוד בילדי הקיבוצים שזכו לחיות באותה חברת נעורים חופשית שעליה התחנכנו ואליה חלמנו להגיע בנעורינו.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"תל-אביב"

ל-א. ויסוצקי

עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.11.1974

לפני 44 שנים

תל-אביב, 1921:

"קְצה תל-אביב, ערבות-חול לאין סוף. חולות כאלה לא ראה אביגדור מימיו. בספרי לימוד הגיאוגרפיה תוארו ככה גלי החול של מדבר סהרה. הוא הלך בין התלוליות ולא ראה כי אם חולות נוצצים בשמש. דממה רבה הקיפה אותו, עד כי נשמעה אוושת גרגירי החול בנשוב בהם רוח-ים קלה.

"ערבת החול השתרעה לעיני השמש כשטיח של אש. נעליו בערו על רגליו. אך מה טוב היה גם זה השרב, זה הבוהק המסנוור של החולות הלוהטים! הוא נשא עיניו למרום, וגם שם להטה באש הערבה התכולה, ונידמה לו כאילו הוא צב, מכוסה שיריון צהוב, ומלמעלה – שיריון כחול. הצטחק, והתחיל לזמר משהו דומה לשמש, לשמיים ולחולות ארץ-ישראל.

"לכל אשר הביט – תלוליות, תלוליות, שנערמו מאות-שנים על ידי רוחות-הים. על גבשושית רחוקה אחת ראה פתאום עץ, על רקע החול הצהוב ניראה לו ירוק כל-כך, כאילו אך עתה צובע. עץ גדול, זקן." (עמ' 29-30).

"תל-אביב, 1929:

"תל-אביב הגדולה, תל-אביב היפה, יפהפיית המזרח הקרוב. היא דומה קצת לאודיסה, וקצת לעיר אמריקנית. לאמיתו של דבר אינה אלא תערובת של כל ערי העולם, של כל המקומות שבני-ישראל נפוצו שמה. לפני עשרים שנה באו הנה, אל החולות החשופים, יהודים מכל כנפות הארץ והביאו את תקוותם הנושנה ואת חלומם על ארץ-מולדת ומתוך כך צמחה וגדלה תל-אביב, זו העיר העברית הראשונה בעולם, שנבנתה בידי יהודים. עודה צעירה לימים העיר הזאת! (---) רותחת, מלאה תשואות כל היום: אנשיה חופזים, רצים-אצים, מתחבטים מתלבטים, מבקשים פרנסה, כדרך היהודים. אבל בלילה תל-אביב משוררת: שר הים התיכון בלטפו את חופיו החמים, שרים הכוכבים הגדולים המנצנצים ונתיב-החלב הלבן ביותר בכל העולם כולו. שרים הבתים הלבנים עם הגזוזטראות התלויות מסביבם בתוך גנים ירוקים תמיד. מנגנים פסנתרים, משתפכים כינורות בלוויית קולות צעירים. שלובי-זרועות מתהלכים לכל רוחב הרוחב ושרים בוני תל-אביב, בוני ארץ-ישראל הצעירה, החלוצים – גיבורי העבודה המנעימים זמירות. כזאת היא תל-אביב." (עמ' 242).

רופא שיניים מפורסם

בין נופי שתי תקופות אלה, בשנות העשרים [למאה ה-20], מתרחש הרומאן של א. ויסוצקי – "תל-אביב", שנכתב במקורו רוסית. מאחר שלא היה סופר עברי, וגם על סופרי אידיש לא נימנה, התקשיתי למצוא פרטים על אודותיו, ונעזרתי בביבליוגרף הוותיק ג. קרסל ובאנציקלופדיה לבוני היישוב של תדהר, שם נמצאה גם תמונתו של ויסוצקי.

הוא נולד באוקראינה ב-1883 ולמד רפואת-שיניים בארה"ב וברוסיה, התגורר פרק זמן בסיביר והיה שם רופא שיניים מפורסם וגם יו"ר ההסתדרות הציונית. כתיבתו ברוסית זכתה לעידודו של מקסים גורקי. ויסוצקי עלה לארץ-ישראל ב-1920, היא התקופה בה פותח ספרו, וחי בתל-אביב עד מותו ב-1949. בשנת 1928 פירסם רומאן בשם "להבה ירוקה", וב"גיליונות" שבעריכת למדן התפרסמו כמה פרקים מרומאן היסטורי שכתב על תקופת האינקוויזיציה בספרד. הוא כתב רק רוסית, ודבריו תורגמו. נוסף לכך היה יו"ר הסתדרות רופאי השיניים בארץ, ערך את עיתון רפואת השיניים של אגודתו, ואפילו פירסם ספרון בשם: "הפה – שער המוות והחיים".

הוא היה גיסו של העיתונאי והפובליציסט אברהם שלום אורלנס, אשר קיים מדור קבוע בעיתונות היהודית באמריקה בשם "משדה צופים", ולימים גם כונסו כתביו בספר בשם הזה.

יריד של הבלים

גיבור ספרו של ויסוצקי, אביגדור שמו, עולה לארץ-ישראל בדרכים נפתלות מעיירת מולדתו ברוסיה, ולאחר שהות לא ארוכה במחנה האוהלים של החלוצים הצעירים, מקום בו נמצא כיום קצה רחוב אלנבי הסמוך לים, הוא עובר לנחלה בודדת בלב החולות, לערך במקום בו עובר עתה רחוב דיזנגוף.

למקום מתקבצים כמה מחבריו, בני עיירתו, ולימים גם אביו, אימו ואחותו המגיעים ארצה לאחר הפרעות שאירעו באוקראינה באותן שנים. ויסוצקי מנסה לתאר הווי של קבוצת אנשים, בצריף ובאוהל, בצל עץ שקמה עתיק, בשנות העשרים בארץ. ישנה הרגשה כי הוא מתאר את האנשים מתוך היכרות קרובה עם חייהם היומיומיים וגורלם, כאילו בא לספר מזיכרונותיו על חבורת צעירים שעלו עימו יחד.

אלא שנקודת-המבט של ספרו אינה מרוחקת בהרבה מן ההתרחשויות המתוארות בו, כלומר, חסר כאן קסם כלשהו של נוסטאלגיה במובנה החיובי, כמין הילה של אגדה ושל מוזרות, אשר מחטיאה לא פעם את רוח התקופה אך מעניקה לתיאור סגנון וצביון. ואילו ספרו של ויסוצקי כמו מתנודד בין שני קטבים, אשר דומה כי איפיינו גם סופרים עבריים, טובים ומובהקים ממנו, באותה תקופה – מצד אחד לא תמצא אצלם את הריאליזם הנוקב, האכזר, של ברנר, אשר חולל  פלא של כתיבה צמודה באופן כמעט-מיידי לתקופתה, ועם זאת בעלת ערכים עמוקים המעניינים אותנו גם כיום. ומצד שני חסר אותו מבט מרוחק העשוי, לאחר שנים, להשכיח את מרירותה של המציאות ולהעניק לה גוון קסום.

גורל גיבוריו של ויסוצקי מקביל לאפשרויות שהיו פתוחות, או סגורות באותה תקופה, בפני יהודים צעירים בארץ. ה"אדמוני", מראשי הפראקציה הקומוניסטית, אינו מוכן להודות במלחמת לאומים בארץ אלא רק במלחמת מעמדות, ומגיע לידי התכחשות טוטאלית לעמו:

"אין אנחנו נגד היהודים, חמורים! אנחנו רוצים שהארץ תעבור לידי העמלים. כלום זקוק אתה לרכושני עם סרט ציוני?"

"ולמה אתה קורא לערבים שישחטו את היהודים?"

"את הציונים ולא את היהודים." (עמ' 213).

– וסופו שהוא חוזר לרוסיה עם אשתו, אחותו של אביגדור, כדי להיאסר שם, כגורל מנדל אלקינד וחבריו מגדוד-העבודה.

מלכה, אהובתו קלת-הדעת של אביגדור, סופה שנישאת לערבי עשיר וחיה עימו חיי עושר ותפנוקים, ואילו אביגדור המאוכזב מסתבך בימי מאורעות 29' ומואשם ברצח סעיד, שומר ערבי בפרדס הסמוך לפרדס היהודי הצעיר בו עובד אביגדור, והוא נשפט לשבע שנים של מאסר עם עבודת פרך.

אייזיק מהגר לאמריקה עם צעירה עשירה, וסופו שנפרד ממנה וחוזר לארץ.

זמירה מתאהבת בקצין אנגלי, עוזבת את קבוצתה שבעמק, ועד לציילון היא הולכת אחר שיכור זה, כדי להיפרד ממנו סופית ולחזור אל אייזיק, אהבת נעוריה.

שמריה השחפן יורק דם, קמל, וממשיך לכייר ולפסל בירושלים ובפאריס. יפים ואותנטיים הם הקטעים המתארים את פגישותיו עם פרופ' בוריס שץ, מייסד "בצלאל".

מנשה העגלון יורד לאמריקה לעשות כסף, כדי לחזור ארצה.

דגלן נקלע לקונגו הבלגית.

ורק בני, עסקן הסתדרות הפועלים, נשאר נאמן במאה אחוז למולדת, נוסע וחוזר בשליחות ציבורית, אך אינו עוזב את הארץ, וכמוהו הזקנים שירדו מנכסיהם, אביו של אביגדור, וטבצ'ניק, הנעשים זגגים ומחזרים על פתחי הבתים בתל-אביב לעשות את מלאכתם.

הפרעות, המשברים הכלכליים, ה"פרוספריטי" הבא והולך, גלי העלייה הבאים ונעלמים ברובם, הבתים הניבנים בתנופה ופתע עומדים ריקים ודוממים, המגרשים שערכם עולה פלאים ולפתע יורד, פרקי היסטוריה – כמו ביקורו של בלפור בארץ, כל אלה נותנים לספר ציביון של עדות ספרותית וחברתית על תקופה אשר מצטיירת כיריד של הבלים, שגיאות וכישלונות, ועם זאת היא מלאה פאתוס חלוצי ותקוות ורודות לעתיד.

* א. ויסוצקי: "תל-אביב". רומן מימי העלייה השלישית. תירגם (מרוסית) מ. אזרחי (מרדכי אזרחי-קרישבסקי). הוצאת "דביר" בע"מ, תל-אביב תש"ז, 1947. 255 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

 [טכסט לספר מצוייר]

היה היתה בחצר המלך רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם.

מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.

סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"

"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!"

"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!"

"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"

"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."

הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.

חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.

וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים.

המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

ולמלך היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, חַמְדִי שמו.

בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.

ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

יום אחד יצא חַמְדִי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה העצית אילנית עם להקת אווזיה.

לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם.

התפלא מאוד חַמְדִי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.

אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –

– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

"מי את?" שאל.

"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."

"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"

"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."

"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.

"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"

"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."

חזר חַמְדִי לארמון על סוסתו לעת ערב –

ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –

וכך הם עלו ובאו עד כסאו של המלך.

"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז חַמְדִי.

כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-המלך השתגע!" –

והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר המלך. ועל הרועה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"

"אבל אילנית היא נערה יפהפייה!" התעקש חַמְדִי.

שוב פרצו כולם בצחוק, והמלך אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"

למחרת רכב חַמְדִי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.ֹ

אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות."

"איך?"

האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

"אבל אני אטבע!" נחרד חַמְדִי.

הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל חַמְדִי הרוכב עליה.

חיבק חַמְדִי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"

למחרת השכים חַמְדִי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.

לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים.

כאשר שטה בין אווזיה גילתה את חַמְדִי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך חַמְדִי תפס את הרועה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל חַמְדִי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –

והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

בשקיים התלויים בצידי גבה של הסוסה טמן חַמְדִי מבעוד מועד תחתוניות תחרה דקות ושמלת מלכות נהדרת עשוייה משי, רקומה חוטי זהב ומשובצת יהלומים, שהלמה את אהובתו כאילו נולדה נסיכה.

עלו חַמְדִי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון המלך.

לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.

ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם.

*

מקור הסיפור על פי אסתר ראב

הסיפור "שמלת העץ" מבוסס על מעשייה עממית ששמעה בילדותה אסתר ראב מפי האומנת הערבייה שלה, חדיג'ה. זה היה בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 בפתח-תקווה.

בערב, עת עולה הירח, היו יושבות חדיג'ה והילדה אסתר יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג'ה עוטפת את המנדיל (השביס) שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירות לאור הירח, פתאום מבריקה מטבע על חזהּ, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.

 קולה החם של חדיג'ה התרפק בספּרה לילדה אגדה, אשר לימים העלתה אותה אסתר במחברת שבה נכתבו גם אחדים משיריה הראשונים.

זהו סיפור על בן השׂולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה-תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שֵׁדה היא, לילית, שַׁיְטָנַה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.

ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חְשֶׁשְׁבּון עֵצִית [מלשון חַשַׁבּ, עץ בערבית] בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.

ויהי היום ויצא חַמְדִי [או עָמְדִי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השׂולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארשׂ לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.

עודנו עומד ובוכה, והסוסה הִפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו:

"אל תבכה מחמדי, יַא-עֵינִי, אני אובילך עם חְשֶׁשְׁבּוֹן ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך."

ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.

עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.

"התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיהָ – "

כאן פורצת חדיג'ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה אסתר נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.

©

כל הזכויות שמורות

בידי אהוד בן עזר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דימיטרי שומסקי: "בניגוד לדבריו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, איסלאם יוסף אבו חמיד, שנעצר בשבוע שעבר בחשד שהשליך לוח שיש שגרם למותו של לוחם דובדבן רונן לוברסקי בחודש שעבר, איננו מחבל כי אם לוחם — בדיוק כמו חייל צה"ל שנהרג." ["הארץ" באינטרנט, 19.6].

* תודה, אהוד, על פרסום הרשימה שלי על הפללת צרכני זנות. אין כמוך עורך מפרגן! היום (18.6.18) התפרסם ב"ידיעות אחרונות" שרוב הקוראים מצדדים בבן-דרור ימיני המצביע על הטמטום שבהצעת החוק הזאת.

 בעניין פרשת אלטלנה, שרבים מכותבי "חדשות בן עזר" נזעקו להגיב על דבריהם של יוסי אחימאיר ונעמן כהן – ובכן, מדובר בטרגדיה קשה, ובפצע פתוח לדורות. עם קצת יותר סבלנות ושכל ישר, האירוע יכול היה להיגמר אחרת. אבל קשה לבוא בטענות אל מדינה בחיתוליה ובעת מלחמה.

הימנעות אוניברסיטת תל-אביב מלהשמיע את "התקווה" בטקס הענקת תארים, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים – מעוררת חלחלה. כשהערבים מפגינים עם דגלי אש"ף כנגד "הטבח" שכביכול ביצעה ישראל על הגדר בעזה – אף אחד לא העלה בדעתו שזה פוגע ברגשות היהודים.

 שלך,

 משה גרנות

* אלדד ידידיה: ברצוני להעיר מיספר דברים על פרשת אלטלנה: כל מי שכתב לא התייחס לכך שבגין חתם על ההסכם ואילו אנשיו הפרו אותו. כלומר היה כאן בבירור פוטש פנימי של מפקדים מהשורה השנייה של אצ"ל נגד בגין.

באמת בחוף כפר ויתקין היתה אי הבנה שכתוצאה ממנה נורו יריות בין שני הצדדים.

רבים מתעלמים מהעובדה שבפועל היתה עריקה של חיילים רבים מתוך צה"ל שהיו, בעבר, אנשי אצ"ל, ועריקתם, כולל מקו החזית. היתה מסוכנת.

ואיש לא שואל למה ערקו והתקבצו בתל אביב? הרי איש לא אסר את מנהיגם בגין – שאגב אני רואה בו גיבור על כך שהחליט שאצ"ל לא יפתח באש! – אם כן למה נקבצו ובאו תל אביבה?

איש מאנשי חירות ואצ"ל לשעבר אינו מסביר מה היה להם לעשות בתל אביב, כשההסכם חילק להם נשק לחייליהם, שהיו בירושלים ועדין היו בפיקוד עצמאי.

* השופטת דחתה את שלילת אזרחות המחבל: הפיגוע "לא מעשה חריג או קיצוני." לקרוא ולא להאמין: שופטת בית המשפט המחוזי ורדה מרוז דחתה את שלילת אזרחותו של המחבל שהניח מטען באוטובוס וגרם לפציעת 26 ישראלים: "להשקפתי – הסנקציה קיצונית."

שופטת בית המשפט המחוזי מרכז ורדה מרוז דחתה את בקשת שר הפנים לשלול אזרחותו של מחבל שהניח מטען חבלה באוטובוס בתל אביב, וגרם לפציעתם של 26 ישראלים. הנימוק: הפיגוע לא עונה להגדרה "מעשה חריג או קיצוני," ולכן, "להשקפת" השופטת מרוז אין "הצדקה בשימוש בסנקציה קיצונית של שלילת אזרחות."

מערכת ערוץ 20, 19.6.18

* ארה"ב פרשה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בגלל "הטייה כרונית נגד ישראל". שגרירת ארה"ב לאו"ם כינתה את מועצת זכויות האדם "בור שופכין של הטייה פוליטית." משרד ראש הממשלה בירך על ההחלטה וכינה את המועצה "עוינת ואנטי-ישראלית." ["הארץ", 20.6].

אהוד: מתברר שעוד לא היה נשיא אוהד לישראל ופועל לטובתה בפועל כמו דונאלד טרמאפ, שבשכל ישר [קומון סנס] ובחושים בריאים עושה קצת סדר בעולם הצבוע, המושחת והמסוכן, שחלקים גדולים בו הם אנטי אמריקאיים ואנטי ישראליים.

ידידינו היהודיים בארה"ב, שרובם כמובן דמוקרטים ושונאים את טראמפ ואת נתניהו, ודאי מזדעזעים למקרא שורות אלה. אבל כדאי להם לדעת כי אולי בלי ישראל חזקה, ומגובה על ידי ארה"ב, גם מעמדם שלהם לא יהיה בטוח!

* עו"ד האמריקאית בלייר ברק בראיון ארוך בתל-אביב לעומר שוברט: "...וזו אמת שאולי לא נוח לשמוע, יש נשים שהיו בקשר מיני עם גבר בעל כוח, בסיטואציות שהן לא בהכרח נמשכו אליו, אבל אותו גבר הציע להן משהו שהן רצו – קידום, גלובוס הזהב – והן החליטו לקיים איתו מפגש מיני כדי להשיג את זה, באופן מכוון ומודע, ומאוחר יותר התחרטו על כך. אפשר להחליט שזה מעשה כפייתי מיסודו ושצריך להפוך את זה לפשע, אבל כרגע זה לא פשע, ואני לא חושבת שזה צריך להיות פשע.

"אני חושבת שאחד הדברים המסוכנים במה שקורה עכשיו זה שאנחנו מתייחסים לנשים כאל ילדים. עושים אינפנטיליזציה לנשים. כפמיניסטיות, לא היינו רוצות לטעון שלאישה אין היכולת לבחור. זה אולי קשה ולא נוח לקבל משהו ממישהו עם יותר כוח, בין שזה בתמורה לסקס או בתמורה למשהו אחר, וזה לא בסדר שיש ציפיות כאלה למישהו בעל כוח, אבל זה לא פשע. לצערי אנחנו בתקופה שבה הגבולות האלה מיטשטשים.

"...דבר עצוב נוסף, ואני לא יודעת אם אתם כבר רואים את זה כאן, זה שיש עורכי דין אזרחיים, בדרך כלל כאלה שאוהבים לעשות מסיבות עיתונאים, שמסתובבים בארצות הברית ועושים חמישה מיליון דולר בשבוע על ידי איסוף של לקוחות ואיומים בתלונות על אנשים מפורסמים. הם באים בשקט לאנשים מפורסמים ואומרים שיש להם 24 שעות לשלם, אחרת תוגש תלונה. מה תעשה? אתה יודע מה האווירה הציבורית כרגע ויודע שבתוך פחות משלוש שעות הורסים חיים ומוניטין של אנשים. אם יש לך הלוקסוס והמשאבים לשלם, אתה תשלם, גם אם אתה חף מפשע. זה נורא, ואנשים עושים את זה כל שבוע. על כל לקוח שלי שהוגשה נגדו תלונה יש לי עוד עשרה שהמקרים שלהם לא הגיעו לתקשורת, וזה אחד הדברים המגעילים ביותר שראיתי מעולם."

["הארץ" באינטרנט. 20.6].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל