| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1355
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948), מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: משה כהן: ירדנו מהפסים! // יוסי גמזו: חָכְמָתוֹ שֶל אֶל-חַכִּים
// אורי הייטנר: 1. דין עפיפון תבערה כדין רקטה. 2. צרור הערות 24.6.18. // "מעולם לא החלטתי להיות סופר" – משה גרנות מראיין את הסופר נתן שחם ב-2003. // אוריה באר: נתן שחם סופר ובן-אדם. // אהוד בן עזר: נתן שחם הממליץ. // יהודה דרורי: חייבים להשמיד את החמאס! // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // ד"ר גיא בכור: אפוקליפסה עכשיו. הנהרות מתייבשים. האם המזרח התיכון יינטש? [ציטוט קטע ממאמר חשוב ביותר]. // ד"ר ארנה גולן: על "כשההר הזיז את הים", סיפורים מאת פנינה פרנקל. // מוּקֵי אֶלְדָּד: פַבְּיָאן. // אברהם כץ עוז: אמנות מזרחית? // משה כהן: וכי מה ציפיתם? // נעמן כהן: פרינס ויליאם. // יואל נץ: מְסִבָּה. // מְסִבָּה לְכֻלָּנוּ – לְעָפְרָה שֶׁלָּנוּ, מאת: יוסי גמזו. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "וידויו של איציק'ל היתום" לאהרן וייסמן [?] – פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז, ביום 15.7.1977 לפני 41 שנים. // ממקורות הש"י.
* * *
לשרה נתניהו
חִזקי ואִמצי בכל מה שעובר עלייך!
אהוד בן עזר
* * *
משה כהן
ירדנו מהפסים!
לפי דיווחים בתקשורת מועסקים ב"תיק המעונות" של שרה נתניהו לא פחות מ-80 חוקרים!
זה נראה לכם מידתי, זה נראה לכם סביר?
איפה נשמע שחוקרים את מיספר המנות על שולחנו של ראש הממשלה?
הרי חזקה על ראש הממשלה לארח מנהיגים מחו"ל.
ועליו לארח אותם בצורה מכובדת.
השנאה העיוורת לנתניהו מעבירה את "האנשים הנאורים" על דעתם.
פשוט מביש!
וכי מה ציפיתם?
את כל הצופים שהופתעו מתבוסתה של נבחרת ארגנטינה מול קרואטיה, יש לשאול – וכי מה ציפיתם?
קבוצת אנשים שהתנהגו כמו סמרטוטים מול הטרור הערבי, לא פלא שגם שיחקו כמו סמרטוטים על מגרש הכדורגל.
סוג של צדק פואטי.
משה כהן
ירושלים
* * *
יוסי גמזו
חָכְמָתוֹ שֶל אֶל-חַכִּים
בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה הַיְּוָנִית מֻזְכָּר הַמֶּלֶךְ אוֹגֵיאָס
שֶכָּל אֻרְווֹת שְלַל הַסּוּסִים שֶבִּרְשוּתוֹ
לֹא תֻחְזְקוּ וְלֹא נֻקּוּ שָנִים רַבּוֹת עַד שֶנִּמְאַס
מֶחְדָּל הִיגְיֶנִי זֶה עַל כְּבוֹד הוֹד מַלְכוּתוֹ
שֶבִּתְבוּנָה וְהִגָּיוֹן הִטִּיל אֶת גּ'וֹבּ הַנִּקָּיוֹן
הַסָּנִיטָרִי בְּלִי דְחִיּוֹת וְעַכָּבוֹת
עַל בֶּן-הַחַיִל הֶרְקוּלֶס שֶבִּזְרִיזוּת רַבָּה פִּלֵּס
מִנְּהַר אַלְפֵאוּס קַו יָשִיר אֶל הָאֻרְווֹת.
אַךְ בָּעוֹלָם הַמֻּסְלְמִי שֶהַמַּחְשָךְ הַתְּהוֹמִי
שֶל שְטִיפוֹת מוֹחַ בִּדְרָשוֹת הַמִּסְגָּדִים
וּבְכִזְבֵי סִפְרֵי לִמּוּד הוּא פֶּרְמָנֶנְטִי וְצָמוּד
לְמַנְגְּנוֹן-הַהֲסָתָה עָלָיו שוֹקְדִים
דּוֹרוֹת רַבִּים בְּסִיטוֹנוּת וְשַדְרָנִים וְעִתּוֹנוֹת
כְּבָר לֹא יַסְפִּיק אֲפִלּוּ הֶרְקּוּלֶס עַצְמוֹ
לַמְרוֹת אִבְחוֹת-קִרְצוּף צוֹרְבוֹת
שָם לְנַקּוֹת אֶת הָאֻרְווֹת
מִסְּחִי הָרֶפֶש וְהַטֶּפֶש עַד תֻּמּוֹ.
אַךְ אַף עַל פִּי שֶמַּטָּלָה כֹּה מְאַתְגֶּרֶת וּגְדוֹלָה
דוֹרֶשֶת לֹא רַק הֶרְקוּלֶס כִּי אִם גַּם נֵס
הִנֵּה אֲנַחְנוּ מִתְבַּשְּׂרִים מִכְּלֵי-תִּקְשֹרֶת הַמּוֹסְרִים
מִצִּיּוּצֵי הָאִינְטֶרְנֶט בְּסָעוּדִיָּה
שֶמַשְׂכִּילִים אָקָדֶמָאִים לֹא מִלְּאוּ פִּיהֶם בְּמַיִם
והְֵפִיצוּ בְּפֻמְבֵּי מֵידָע מַפְתִּיעַ
כִּי אִינְטֶלֶקְטוּאָל מַחְכִּים בְּשֵם עַבְּדֶל חָמִיד חַכִּים
מִי שֶכִּהֵן עַד לֹא מִזְּמַן כִּמְנַהֵל
מֶרְכַּז מֶחְקַר מִזְרָח תִּיכוֹן בְּגֶ'דָה סָח בְּבִטָּחוֹן
כִּי שַגְרִירוּת אַרְצוֹ דְרוּשָה בְּיִשְִׂרָאֵל
וְשַגְרִירוּת יִשְׂרְאֵלִית דְּרוּשָה בְּגֶ'דָה לְתַכְלִית
שֶל לָחְמַת-נֶגֶד בְּכוֹחוֹת מְשֻתָּפִים
אֶל מוּל מִשְטַר טֵרוֹר טִירָנִי שֶל הָרֶשַע הָאִירָנִי
וּזְמָמֵי-הִתְפַּשְטוּתוֹ הַמֻּטְרָפִים
הַמְּאַיְּמִים כַּיּוֹם לִגְזֹר עַל מְדִינוֹת כָּל הָאֵזוֹר
רַק אֵש-קְרָבוֹת שֶבְּקָרוֹב תַּתְחִיל לִבְעֹר
וּבְשוּרַת הִתְבַּטְאוּיוֹת מֵעֵז הוּא לְצַדֵּד גְּלוּיוֹת
בִּמְלוֹא זְכוּתָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָלַיִם
שֶהִיא סוֹפְסוֹף עִיר-הַבִּירָה שֶל מְדִינָה הַמַּכִּירָה
בִּכְבוֹד כָּל דָּת וָדָת מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם
בְּאֶרֶץ מִתְקַדֶּמֶת זֹאת הַמִּתְפַּתַּחַת נוֹעָזוֹת
עִמָּהּ צְרִיכָה אַרְצוֹ כְּבָר לְשַלֵּב יָדַיִם
כְּפִי שֶצִּיֵּן זֹאת לֹא מִזְּמַן גַּם מַר מוּחַמַד בֶּן סַלְמָן,
יוֹרֵש-הָעֶצֶר הַסָּעוּדִי חַד-הָעַיִן.
כָּךְ שֶבִּמְקוֹם לִטְמֹן בַּחוֹל אֶת רָאשֵיהֶם
רוֹאִים סָעוּדִים פְּרוֹגְרֶסִיבִים לִפְנֵיהֶם
אֶת מָה שֶפַּעַם לֹא תֹאַר וְלֹא שֹׁעַר
לֹא בְּאַרְצָם הַמֻּסְלְמִית וְלֹא בִּשְאַר
אַרְצוֹת עֲרָב, מָה שֶהִסְבַּרְנוּ כַּיָּאוּת
עוֹד בְּנִסּוּחַ מְגִלַּת הָעַצְמָאוּת:
שֶיִּשְׂרָאֵל, יָדָהּ מוּשֶטֶת לְשָלוֹם.
כָּךְ שֶלְּוַאי שֶיִּתְגַּשֵּם אוֹתוֹ חֲלוֹם
שֶבּוֹ יֻכְפַּל מִסְפַּר סָעוּדִים זֶה כִּפְלַיִם
וְיִפָּתְחוּ בְּגֶ'דָה וּבִירוּשָלַיִם
שַגְרִירוּיוֹת מֵהֶן יִצְמַח שִנּוּי גּוֹאֵל
שֶל בְּרִית אַחִים בֵּין יִשְׂרָאֵל וְיִשְמָעֵאל.
יוסי גמזו
* * *
אורי הייטנר
1. דין עפיפון תבערה כדין רקטה
ה"סבב" בגבול עזה ב-29 במאי, הסתיים בכישלון ישראלי מחפיר.
אינני מן המתלהמים בנוסח "למוטט את החמאס," "לכבוש את הרצועה," "לחסל אחת ולתמיד את הטרור." אני יודע שאלו סיסמאות פופוליסטיות. איני מאמין ב"זבנג וגמרנו," אלא בהרתעה ארוכת טווח. במלחמות בעצימות נמוכה, כלומר מלחמות שאינן בין צבאות סדירים קונבנציונליים, אין "תמונת ניצחון" ברורה וחד משמעית. הניצחון נבחן לאורך זמן, במבחן התוצאה.
מלחמת לבנון השנייה היתה רצופת כשלים, בכל הרמות, בתחומים רבים, אך 12 שנות שקט מוחלט בגבול שדימם 40 שנה, הן ניצחון גדול יותר מכפי שמישהו חלם עליו. זה לא נראה כך אחרי המלחמה. בראש השנה שאחרי המלחמה, הכתרתי כאיש השנה את נסראללה – בחירה המעידה על האופן שבו הערכתי את תוצאות המלחמה. טעיתי, לשמחתי הרבה.
ב"עופרת יצוקה" דובר על הצלחה, על שיקום ההרתעה, על התיקון הגדול למלחמת לבנון השנייה, אך מהר מאוד חזר המצב לקדמותו, ובדיעבד ברור שהמבצע נכשל.
מבחן התוצאה ב"צוק איתן" טוב הרבה יותר, כיוון שהמצב שבו ירי טילים ורקטות היה חלק מן השגרה במשך 14 שנה הסתיים. המצב בארבע השנים האחרונות טוב לאין ערוך מכפי שהיה. אך עדיין מפעם בפעם יורים רקטות, ונמשכת הפגיעה בריבונות ישראל, כמו בניסיונות הפלישה המכונות "צעדות השיבה".
אירוע 29 במאי אינו מלחמה ולא מבצע, אך גם יום קרב ראוי להיבחן. במקרה זה אין צורך להמתין זמן רב. מבחן התוצאה היה מיידי.
הסבב הסתיים בהפסקת אש. בעיקרון, הפסקת אש היא דבר חיובי, בשל עצם העובדה שהיא מפסיקה את האש. אבל יהיה זה לעג לרש, לכנות בשם הפסקת אש מציאות שבה מדי יום אוכלת האש בעשרות שדות חקלאיים וחורש טבעי לאורך גבול עזה, במתקפת טרור של האוייב.
הסבב הסתיים בהפסקת אש, שהתייחסה לירי טילים בלבד ולא ל"עפיפוני התבערה". משמעות הדבר היא לגיטימציה ישראלית למתקפת הטרור הזו, כך שאם ישראל מגיבה עליה היא, לכאורה, הפרה את הפסקת האש. זו משוואה בלתי נסבלת. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם הצתת שדותיה והפיכת חבל ארץ בתוכה לאדמה חרוכה, ואינה יכולה "להכיל" זאת.
דין "עפיפון תבערה" כדין רקטה. דין משגרי "עפיפונים" כדין משגרי רקטות.
וכפי שאיננו יורים "ליד" משגר רקטות, כך אל לנו לירות ליד חוליית משגרי עפיפוני הצתה וחבלה. המושג התמים "עפיפון" אינו רלוונטי כלל כאשר מדובר בכלי משחית. היחס בין עפיפון ל"עפיפון תבערה", הוא כמו היחס בין אקדח מים לאקדח אמיתי. עפיפון התבערה אינו צעצוע אלא כלי טרור, וכך יש להתייחס אליו. חולייה המשגרת "עפיפוני תבערה" כמוה כחוליית משגרי רקטות. יש להשמיד אותה, רצוי לפני הביצוע.
התגובה על מתקפת ההצתות חייבת להיות זהה לתגובה על מתקפת טילים.
אף מדינה אינה יכולה להשלים עם הפרה כה בוטה של ריבונותה ועם הרס כה כבד לחקלאות שלה. ההצתות הן טרור לכל דבר, ויש להילחם בהן בכל העוצמה.
בימים האחרונים, התגובה הישראלית מסלימה. הכיוון הוא נכון, אך זה מאוחר מדי, מעט מדי ולאט מדי. ככה לא נלחמים בטרור.
2. צרור הערות 24.6.18
* האספסוף האלדד יניבי – כתב האישום נגד שרה נתניהו הפריך (למי שהיה זקוק להפרכה) את האשמות השווא המכוערות נגד היועץ המשפטי לממשלה, מצד האספסוף האלדד יניבי, שרוצה משפט רחוב ולא משפט צדק. מנדלבליט הוכיח, שכאשר הראיות מצדיקות זאת, הוא מגיש כתב אישום, ללא משוא פנים.
עכשיו יש להם טענה חדשה – זאת היתה "סחבת", ויניב החצוף האשים אותו ב"ניסיון לקנות את המשפט בכסף," בשל רצונו להגיע עם שרה נתניהו להסדר שבו היא תחזיר את הכסף לקופת המדינה ולא יוגש נגדה כתב אישום.
בעיניי, מנדלבליט צדק. טוב שעשה את הניסיון הזה וחבל ששרה נתניהו התעקשה לדחות אותו. רק מי שהמטרה שלו היא לראות אותה על דוכן הנאשמים בכל מחיר, יכול להתנגד לפתרון הראוי והפשוט הזה.
אין לי ספק שמנדלבליט ינהג במקצועיות, יושרה והגינות גם בהחלטותיו בפרשיות בנימין נתניהו.
וכפי שאני מציין תמיד – היועץ המשפטי ובתי המשפט עוסקים בסוגיות מן הבחינה המשפטית והפלילית, אך הדיון הציבורי צריך להתמקד בשיפוט הציבורי, הערכי, המוסרי של הפרשיות.
* אין שמחה כשמחה לאיד – כל מיני פיינשמקרים כותבים שזה לא יפה לחגוג את תבוסותיה של ארגנטינה. אוי אוי אוי.
למה? מי שלא ראה שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיו.
* בעד האמונה הטפלה – האם התבוסות של ארגנטינה נובעות מכך שהיא נכנעה לבי.די.אס. וביטלה את ביקורה בישראל?
כמובן שאיני מאמין באמונות טפלות כאלו.
אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהמוני ארגנטינאים עשויים להאמין בכך.
* את מי משרתים חוקים מטומטמים – "ישראל ביתנו" הגישה הצעת חוק האוסרת לצלם את חיילי צה"ל ומכניסה את העבריינים לכלא.
למה? מה הצילומים הללו כבר מפריעים? איזה נזק הם גורמים?
נזק הסברתי בעולם.
והחוק הזה?
יגרום נזק חמור אף יותר. והנזק הזה לא יהיה במקום הנזק של הצילומים, אלא בנוסף להם, כי הצילומים יימשכו. אולי בהיחבא.
האם מציעי החוק אינם מבינים זאת? הם אינם יודעים שזה חוק מטומטם?
הם יודעים. אז מה? הם בונים על כך שהחוק לא יעבור. אבל הפופוליזם דוחף אותם להעלות את החוק כדי לקבל את הנקודות המפלגתיות שלהם, על חשבון טובת המדינה. ולמרות שהחוק לא יעבור (כלומר הוא יסורס ויעוקר עד שיהיה לסתם אות מתה), את הנזק הוא יגרום בעצם העובדה שעלה.
* אחרוני דור תש"ח – שמעתי בצער על פטירתו בגיל 93 של נתן שחם, אחד הסופרים האהובים עליי. מבין ספריו אהבתי במיוחד את "רביעיית רוזנדורף", שהוא יצירת מופת של ממש. ספרים נוספים שלו שאהבתי הם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו", "שובו של רוזנדורף" ו"חשבון רדום".
חיים גורי, חנוך ברטוב, אהרון מגד, אהרון אפלפלד ועכשיו נתן שחם. אחרוני היוצרים של דור תש"ח הולכים מעמנו.
יהי זכרו ברוך!
[אהוד: אהרון אפלפלד אינו שייך לדור היוצרים של תש"ח. ספרו הראשון, "עשן", יצא בהוצאת "עכשיו" בשנת 1962 ושנה לאחריו יצא "מות הזקן" של א"ב יהושע, שסיפורים מתוכו פורסמו עוד לפני כן ב"קשת"].
* ביד הלשון: מסכים לי – יש שיבושי לשון שמתחבבים עליי ואני מאמץ אותם. כזה הוא "אתה מסכים לי?"
כששמעתי את השאלה הזו לראשונה מילדיי הגדולים כשהיו קטנים, זה צרם לי מאוד. או שאני מסכים, או שאני מרשה לך. אין דבר כזה להסכים לך. אבל לאט לאט התאהבתי בשיבוש הנחמד (אין לי הסבר למה) ואימצתי אותו. אבל עכשיו הילדים כבר מזמן לא שואלים אותי.
אורי הייטנר
* * *
אתר "גילוי דעת"
תמוז התשכ"ח
"כל פגיעה ברבנות הראשית
היא הרס וחורבן
אסור לאכול מהכשרות
של צהר, זה לא כשר
שיהיה ברור חד-משמעית."
אהוד: יותר טוב שתאכלו מהכשרות של "טיב טעם"
זה פחות פוגע באינטרסים של הרבנות הראשית
כי אכילת בשר חזיר אולי יותר טובה בעיניה מהכשרות של צהר
* * *
"מעולם לא החלטתי להיות סופר"
משה גרנות מראיין את הסופר נתן שחם
רמת השרון 30 ביולי 2003
בסתיו 1970 שירתי במילואים בבירנית, ותפקיד היחידה שלי היה לערוך סיורי נוכחות בתוך "הפתחלאנד" שבדרום לבנון. על אחת הגבעות הכינו לנו המחבלים מלכודת מרושעת ומתוחכמת: הניחו שלוש פצצות בזוקה בזווילים, מוכנות לירי, ליד דרך המעבר, ואלו הופעלו ברגע שהזחל"ם עבר עם גלגליו על אטב ברזל שסגר מעגל חשמלי. שתי פצצות חדרו לתוך הזחל"ם וריסקו אותו כמעט לחלוטין. מהנהג נשארו שלמים רק הקסדה והנעליים.
מיד תפסנו עמדות ירי, ואז עלה אחד הלוחמים על מוקש נעל, ונפל. בתחילה חשבנו שצולפים בנו, אך לאחר שהחובש בדק את הפציעה (כף רגלו נקטעה כמעט לחלוטין), היה ברור שהלוחם עלה על מוקש נעל. מרגע זה נכנסנו כולנו לחרדה איומה – חששנו לזוז ממקומנו. אפילו את צרכיו עשה כל אחד תחתיו. זו היתה חרדה שכמוה לא ידענו בשום מלחמה או פעולה צבאית בהן השתתפנו קודם. כיוון שהיה המון זמן לחשוב ולהרהר (חיכינו לגשש שיגיע מהבסיס ויגלה את המוקשים, ולחבלן שיפוצץ אותם), נזכרתי בסיפור של נתן שחם אותו קראתי בנעוריי על יחידת חיילים במלחמת השחרור שנקלעה לסיטואציה דומה.
כשחזרתי משירות המילואים הנורא ההוא, חיפשתי את הסיפור, ומצאתי אותו בקובץ "האלים עצלים" (נתן שחם כתב גם מחזה באותו הנושא בשם – "הם יגיעו מחר"). נדהמתי עד כמה קלע הסופר "בול" לרגשות שהרגשנו חבריי ואני באותו אירוע קשה. חזרתי לקרוא את קובצי סיפוריו – "תמיד אנחנו", "שיכון ותיקים", "ריח הדרים", וכמובן את ספרי המסעות שלו – "מסע בארץ כוש", "מסע בארץ ישראל", "מסע בארץ נודעת". מאוחר יותר קראתי את הרומנים המדוברים שלו - "סדרה" ושני "הרוזנדורפים". כאשר החלטתי לראיין אותו, נדהמתי משפע הכותרים ששמו מתנוסס מעליהם. השפע הזה הוא העילה לכך שראיון זה נדחה במשך חודשים רבים.
כשנפגשנו, ביקש ממני לכבות את הרשמקול והחל לראיין אותי... לאחר שמסרתי קצת פרטים על עצמי, והנחתי את דעתו – התחלנו בשיחה שלשמה נועדנו.
מ' ג': מלבד שפע הכותרים ששמך מתנוסס עליהם, אני נפעם לנוכח התחומים הרבים, התקופות השונות והמקומות הגיאוגרפיים המגוונים, בהם עוסקות יצירותיך: קודם כול, הפלמ"ח ומלחמת השחרור, אך גם ימי העלייה השלישית וגדוד העבודה ("אבן על פי הבאר", "עצם אל עצמו"), תקופת המנדט (רוב ספרי הילדים והנוער) ימי בית שני (המחזה "יוחנן בר-חמא", "האלים עצלים"), מוסיקה ("ארבעה בתיבה אחת", "רביעיית רוזנדורף", "צלו של רוזנדורף", "סטאלין"), קולנוע, טלוויזיה, צילום, רפואה ("סדרה"); "חוצות אשקלון" ו"דבר אל הרוח", מתרחשים בניו-יורק, "המלט בעל-פה" בלונדון, "חוכמת המסכן" קשורה בפולין, "סדרה" מפליג עד ויאטנאם ו... קריית ארבע, שני "הרוזנדורפים" מפליגים לגרמניה, "דגל הדיו" מפליג למחנה העקורים בגרמניה, "עצם אל עצמו" מפליג לקרים. אני רק רמזתי לעולם ומלואו התמטי והתבניתי של יצירתך. איך אתה עושה את זה? הרי צריך לשם כך עשר תחקירניות כמו נעמה (מתוך "סדרה") כדי להשתלט על הידע הרב הנחוץ?
נ' ש': אין לי תשובה סדורה. אינני יודע אם אני משתלט על התחומים שמנית, אבל זה תמיד קשור באיזו נגיעה בחיי. אני הרי לא הייתי במושבה הרוסית, ולא במחנות הריכוז הסובייטיים, אז מי כתב זאת באמת? לא התנסיתי במה שכתבתי, אבל אני יודע מה זאת שנאה, ויכול לתאר לעצמי מה סדיסט יכול לעולל כשניתנת לו הזדמנות לממש את רצונותיו.
"עצם אל עצמו" נכתב כביכול רוסית, ו"תורגם" לעברית. אני מכיר את הצלילים מהבית, אך לא ממש את השפה. גם גרמנית אינני יודע. "רביעיית רוזנדורף" נכתב כאילו בגרמנית ותורגם לעברית. השפה הרי רודדה מאוד על ידי תוקפנות הסלנג. זה נחשב כמעט לחוצפה לכתוב בשפה עשירה. מי שכתב כך, נחשב למליץ מליצות. בדו-שיח אתה נאלץ לכתוב באופן הדיבור של זמן הגיבור. סלאנג היה הרי בכל הזמנים. כשכתבתי את "הם יגיעו מחר", הושבתי חבורה של לוחמים על גבעה, והם דיברו, אבל ממש לא בסלנג. לסלנג יש חיים קצרים, ואחרי מיספר שנים הוא דועך, ומגיע סלנג חדש. בכל מחזור בצבא יש אוצר מילים אחר. הפתרון הוא להשתמש במלוא העושר של השפה, וזה ניתן להיעשות אם מציגים מצג של תרגום, כאילו הדברים תורגמו לעברית משפה אחרת. למתרגם מותר לכתוב בשפה עשירת רבדים, לא חייבים לרדד את הכתוב לדרגה של דו-שיח. זאת הסיבה ש"נדדתי" לרוסיה, גרמניה ואנגליה – כדי לשמור על שפה עשירת רבדים, תחביר לוגי, ולא מתפנק.
ובאשר לתחקיר – כשאני כותב ספר, אני משתדל לקרוא ספרים העוסקים בנושא שעל הפרק. במוסיקה, למשל, לא היתה לי בעייה, שכן בזה אני עוסק. כשכתבתי את "עצם אל עצמו", קראתי הרבה ספרים על ברית המועצות, וגם הרבה זיכרונות של אנשים, כדי לחוש את האווירה של אותם ימים. צריך להיכנס לאווירה המתאימה, כמו נגן המתרכז באווירה המתאימה לפני הנפה ראשונה של הקשת – כבר אז הוא יודע איך היצירה תנוגן.
יש עוד דבר שלא ממש שמים לב אליו – הריתמוס. הכוונה לריתמוס של הסיפור ושל השתלשלות העניינים. צריך לחוש אם מדובר ב"רץ למרחקים ארוכים" או ב"רץ מהיר למרחקים קצרים". גם לספורט יש נגיעה בחיי, כי בזה עסקתי שנים רבות. אני חדלתי לצלוח את הכינרת רק ביום שהנכדה שלי אמרה שזה משעמם אותה. עד אז נהגתי לצלוח את הכינרת – קודם עם ילדיי, ואחר כך עם נכדיי. כשמצאתי את עצמי לבד – חדלתי.
מ'ג': קראתי את הנובלה הנפלאה שלך "בלדה לשני פסנתרים" (בתוך הקובץ "חוצות אשקלון"), המסתיימת באקורד טראגי – דווקא משום שהפסנתרן הצעיר ליאוניד הוכיח נדיבות ואצילות, והתעקש להופיע עם הפסנתרן הזקן סורבלו – דווקא במעשה זה הוא כאילו פעל בדרך אסקימואית כלפי זקנים – הוביל אותו, כביכול, אל הר הקרח – שם ימות נשכח.
קראתי גם את שתי הביוגרפיות שלך "ספר חתום" ו"דור המדבר", שם אתה כותב ביראת כבוד גדולה על אליעזר שטיינמן, הפרוזאיקון, המסאי, העורך, המתרגם, התלמודי, מעמודי התווך של עולם כתבי העת הספרותיים במזרח אירופה ובארץ (בעיקר זכור כעורך "כתובים", ש"נולד" שנה אחרי נתן שחם בנו), המלא דעת כרימון (בגיל 16 היה למוסמך לרבנות!), אבל גם האב הקפדן בענייני לשון, "לשון האב" הייתה אנטיתיזה ל"לשון האם" הרכה. האם זה לא מייאש שאדם חכם וידען כל כך, שהשאיר אחריו כמאה כרכים – הוא למעשה סופר נשכח?
נ' ש': זה בהחלט מייאש, אבל אין לדעת מה ייזכר בעוד חמישים שנים. ב"בלדה לשני פסנתרים" היתה עוינות, זה בוודאי לא היה ביני ובין אבי. אצל אבא שלי לא היתה עוינות כלפי ההצלחה של הצעירים. הוא התייחס באהדה לבחורים, למרות שלא היה מסוגל לאהוב את דרך הכתיבה שלהם. כשעדיין גרתי אצל ההורים הגיע אליי לביקור דן בן-אמוץ, והוא דיבר ודיבר. לאחר שהלך, שאל אבא: "מי היה היתום הזה?" הייתה לו אמפתיה ליתמות. מצליל קולו של דן, שהוא לא ראה אותו כלל, הוא חש שדן יתום...
מ' ג': הוא היה בעצמו יתום מגיל צעיר...
נ' ש': אבא היה קפדן, אבל רק בענייני לשון. הוא הקפיד על לשון נקייה. באחד הכרכים מעיזבונו מצאתי "על מנת" במובן של "כדי", ואני משוכנע שהיה מקפיד לתקן בהגהה, לכן הרשיתי לעצמי לתקן בשמו. לאימא, שהיתה גננת, היתה לשון מיוחדת, רכה. עד היום אני פוגש נשים בנות שבעים שלמדו אצלה בגן, וזוכרות אותה לטובה בגלל הלשון הנעימה והרכה...
מ' ג': אתה כותב על זה ב"ספר חתום" וב"דור המדבר", אבל אתה אינך עונה ישירות...
נ' ש': אני לא לקחתי את אבא שלי לקרחון, כמו ב"בלדה לשני פסנתרים". אני לא השארתי אותו על הקרח. להיפך, אני נושא אותו עימי לאורך כל הדרך. הפסנתרן הצעיר, לולא המכה שקיבל – לא היה מתגלה עד כמה הנגינה שלו עולה על זו של הזקן. כשכתבתי את הנובלה הזאת חשבתי על הסופרים היהודים באמריקה שעשו הכול כדי להיות "נחוצים" לתנועה ציונית, וכעסו על אלה שעשו קריירה משנאת ישראל ומשנאת היהודים. סופר יידישאי אמר לי פעם: בשביס-זינגר לא כותב על יהודים, הוא מלשין על יהודים. בשביס-זינגר היה נפגש עימי בניו-יורק לארוחות בוקר. שוחחנו פעם אחרי שקיבל פרס נובל. הוא שאל אותי:
"אתה יודע למה קיבלתי פרס נובל? כל הספרים שמגיעים לוועדת הפרס כותבים על דברים שהשוודים אינם מבינים מה רוצים מהם. השוודים הם אנטישמים, והנה, בא יהודי ואומר שהיהודים הם גנבים ונואפים. הם אמרו לעצמם – זה סיפור בשבילנו..."
מ' ג': באיזו מסגרת נפגשת עימו?
נ' ש': הייתי קונסול בניו-יורק. הבן שלו, ישראל זמיר, הוא חבר הקיבוץ שלי. בשביס זינגר היה פתוח כלפי כל העולם, אבל סגור בתוך עצמו. כנספח לענייני תרבות, אירגנתי לכבודו מסיבה. היו לי רק שישים מקומות, ונאלצתי לעשות סלקציה. הוא ביקש ממני להזמין את מי שאני רוצה, רק לא רבנים. פניתי לסופר יידיש, ואמרתי לו: "אני יודע שלא תבוא, לכן לא אשלח לך הזמנה. והוא עונה לי: 'מה הועלת בזה?! שלח לי הזמנה, ואני לא אבוא!' – 'יידיש סיפור קנאה' על משקל – 'שונאים סיפור אהבה'."
מ' ג': בוודאי לא נעלם ממך שאוהביך מכנים אותך בשם "נתן החכם" – אני מניח משום מיספר סיבות: הגיבורים שלך והדיאלוגים שלהם הם מאוד חכמים (רק כדי להדגים, אזכיר כאן כמה: קורט רוזנדורף, אגון לוונטל, אווה שטאובנפלד, אנה רוזנדורף, ארנון רוזן, ד"ר נטליה זילבר, אדם באומן, נעמה שטרנפלד ועוד רבים). אפילו תמרה "המטורפת" מ"סדרה" אומרת דברים עמוקים מאוד. הסיפורים שלך הם מאוד מחושבים – אני מתפעל במיוחד משמותיהם הקולעים: "אמת של חסד", "יד הגורל", "האלים עצלים", "חוצות אשקלון", "בלדה לשני פסנתרים"; בפרוזה שלך מפוזרות אמרות שנונות (שלך ושל אחרים, כמו היינה, שקספיר, פיקסו), כאילו לקוחות מספרו של מאיר ינאי על אליעזר שטיינמן, כאילו יצאו מספר פתגמים: "ספרות היא איגרת אל ידיד נפש שאינך יודע את כתובתו" ("עצם אל עצמו"), "להיות יהודי זו תאונת טבע" (אווה ב"רביעיית רוזנדורף"), "המוסיקאים הם מחוץ להיסטוריה," "מי שרוצה להיות מאושר בכל רגע מחייו, נדון להיות מאוכזב בכל שעה מחייו" (לוונטל שם), "גוף בלי פנים הוא קטלוג," "התמונה אינה יכולה שלא לזלזל באנשים הלהוטים להצטלם" (אדם ב"סדרה"), "האמנות היא שקר המכריח את האמת להיגלות," "אלף מילים לא יכולות לשקר כמו תמונה אחת" (פיטר ב"סדרה").
האם אתה מועיד את יצירתך לעילית בלבד?
נ' ש': מדוע לא קראו לנתן אלתרמן על פי המחזה של לסינג?
מ' ג': אולי משום שהוא נחשב לנתן הרשע...
נ' ש': ומה ביחס לנתן זך? הוא בוודאי לא "תם" ולא "שאינו יודע לשאול." זאת לא הכוונה שלי, והמפתיע הוא כיצד מגיב ציבור הקוראים, הגם שכל קורא הוא אחד. כסופר וכמו"ל אני לא יודע מה יימכר. יש אמנם נוסחאות, כמו מי אשם, ומה עשה, ואם זה קצת יותר מתוחכם, הרי שהאשם יתגלה באקראי. חשבתי שזה לא יהיה הוגן לפרסם את "רביעיית רוזנדורף" ב"ספרייה לעם", חשבתי שזה ספר קאמרי, שבוודאי רק מעטים יקנו ויקראו. התברר שטעיתי.
אני יכול לנחש מה אומרים אלה שאוהבים אותי. אני לא יודע מה אומרים אלה שלא אוהבים אותי. אולי יגידו שאני כותב אפוריזמים, וזו לא הכוונה שלי. באחד המקומות אני כותב שהסופרים הם האנשים היחידים שיכולים ליהנות הנאה גמורה משיחה עם טיפש, כי זאת הדרך שלהם לבדוק איך עובדים גלגלי השיניים במוח שלו. חוסר ההיגיון הוא חיזיון מקסים. לפעמים אנשים כמו תמרה (מ"סדרה") אומרים דברים עמוקים ביותר, משום ניסיון החיים שלהם. קראתי ספר, שעוד לא יצא לאור, של סופרת אפגנית (זאת שהפיקה את הסרט "האישה מאחורי הרעלה"). הספר מלא חוכמת חיים עמוקה של אנשים שהם בריונים ופראי אדם, רוצחים שהייתי מפחד להיות במשבצת שלהם במרחק של קילומטר. בספר מצאתי את התגובות שלה, ולא המצאה. זאת חוכמה עממית, שלא נמצאת דווקא אצל הוגי הדעות. אני לא צריך להתנצל על כך שהדמויות שלי משתדלות להתבטא בצורה בהירה. אם זה חטא כלפי הספרות העכשווית, ידונו אותי בקרוב, אולי לשכחה.
מ' ג': ביצירה שלך יש אירוניה על עולם הספרות ("ירח עיון", "חוצות אשקלון"), על ההווי הצבאי ("הם יגיעו מחר", "תמיד אנחנו", "סרט איטום"), על העולם הפוליטי ("תמיד אנחנו", "קרא לי סיומקה"), על עולם האמנות החזותית ("סדרה"); אך כמעט שאינך לועג להווי המוסיקה, להוציא אולי את "בלדה לשני פסנתרים". המוסיקאים, אוהבי המוסיקה והמבינים במוסיקה הם אנשים עמוקי מחשבה, שאפילו רשעותם מעודנת. האם אין בעולם המוסיקה מקום לאירוניה, כמו שעשה, למשל, אלתרמן ב"פונדק הרוחות"?
נ' ש': אתה לא צודק. ב"רביעיית רוזנדורף" מוזכר שוואגנר היה מנוול, גזואלדו היה רוצח, באך התלונן על כך שהחורף היה נוח מדיי, ולכן לא מתו די אנשים, ולא הזמינו אצלו תפילות אשכבה. יש המון טיפשים בין המוסיקאים, וזה לא פוגם בווירטואוזיות שלהם. הומור יש לבארנבוים, לפרלמן, לצוקרמן, בוודאי לקלייכשטיין. נגנים בעלי הומור הם בשלב אחד מעל היכולת הטכנית שלהם. זה לא נכון שאין אצלי אירוניה על מוסיקאים. ב"הלוך ושוב" יש מנצח תזמורת צעיר חסר לב...
מ' ג': בוודאי לא כמו אצל אלתרמן ב"פונדק הרוחות", שם המאסטרו חננאל הוא ממש נלעג, כשכל המטפורות על הסבל של האמנות נפגשות עם סבל של ממש.
נ' ש': לא אדבר על אלתרמן. עליו אני יכול לדבר הרבה. באשר למוסיקאים שלי – אחדים מהם רוצים לברוח מהמציאות. יש להם אשלייה שהמולדת היחידה שלהם היא המוסיקה. רוב המנגנים אינם מנגנים מוסיקה בת זמנם. היום יש קפיצה אפילו לבארוק, אולי אפילו תבוא אופנה גרגוריאנית. בשיחות עם קוראים אני מופתע מהידע שלהם. אחת הקוראות אמרה לי שאצלי יש תמיד קומה שנייה, מה שנהוג לכנות – "בין השיטין". צריך לעלות לקומה שנייה, ואני הגעתי למסקנה שיש אפילו שלוש קומות – חשוב שיהיה גם מרתף. מהמרתף החשוך מעלים יין כשבאים אורחים.
מ' ג': הזכרתי קודם את המחשבה הרבה שאתה משקיע בכל פרט בסיפורים שלך. הסיפור "אמת של חסד" (מתוך הקובץ "דגן ועופרת") הוא מלאכת מחשבת מכל בחינה – השם הטעון, הרמזים המפוזרים לקראת הפואנטה שבסופו; כך הם גם הסיפורים "יד הגורל" (מתוך "שיכון ותיקים"), "דבר אל הרוח" (מתוך "סתיו ירוק"), "סטאלין" (מתוך "נקניקיות חמות") ועוד רבים. סיפורי הילדים שלך הם מלאי הומור, כמו "גודו" (הצחיק אותי מאוד תיאור הטעם של הכלב בחיזוריו אחרי הכלבות...), "מי שלח את הציפור", "זבגלל" ועוד...
נ' ש': גודו היה כלב של חיים ברלב. לוי אשכול לא רצה למנות אותו לסגן הרמטכ"ל, כדי שזה לא יתפרש כהבטחה לרמטכ"לות. אז הוא שלח אותו ללימודים לפאריז. ברלב השאיר אצלי את הכלב שלו גודו. סיכמנו שכאשר הוא יחזור, נעמיד אותו באמצע בינינו, ואל מי שהוא ירוץ – הכלב יהיה שלו; אבל הוא מת שבוע לפני שברלב חזר מחו"ל.
מ' ג': יש מקומות שאני חושד בך שאתה מתכוון להתעלל במבקרים, ואתה משאיר "זנבות" של חידה, כמו למשל, המשחק בשמה של תמרה ב"סדרה" (מדוע ד"ר זילבר קראה לה "מאיה" בתחילת הסיפור?) – כמו המבנה הרשומוני ב"רביעיית רוזנדורף" והמסר הפמיניסטי העכשווי של אנה שם. אבל יש גם סיפורים שעל פניהם מורגש רישול מכוון שאינני יודע כיצד לתרץ אותו, כמו ב"כלב צלע בשדה" (מתוך "ריח הדרים"), "תמיד אנחנו" ו"כתונת פסים" (מתוך הקובץ "תמיד אנחנו"). אני מניח שאני החמצתי משהו – אולי אתה מסכים להאיר את עיניי?
נ' ש': פה ושם זרקתי אתגרים לביקורת. האתגר הראשון היה ב"אבן על פי הבאר". יש שם שלוש דמויות שונות זו מזו: אחד משכיל ורחב אופקים, השני פוליטיקאי נחוש בדעתו, והשלישי חולם חלומות מ"השומר הצעיר". הפוליטיקאי הנחוש בדעתו הולך במשך יומיים בשדות, ואיננו רואה נוף כל הדרך, כי ראשו במקום אחר. האיש המשכיל נוסע ברכבת במהירות, ובכל זאת הוא רואה נוף, טבע, אנשים, הווי.
מה אמרה הביקורת: בחלק אחד יש עושר בתיאורים, ובחלק אחר אין. לא כתבו שזו תפיסה. המבקרים חשבו שהם שינו את יחסי לראייה שלי את המכלול. הרי האשימו את הדור שלנו שכתבנו בשם "אנחנו", וכאילו "האני" לא היה קיים, והרי "האני" התנסה בניסיונות קשים כדי לשמור על ה"אני" שבו. לכן בחרתי בשם "תמיד אנחנו" מתוך המנון הפלמ"ח. אני לא מתבייש שתמיד יש "אנחנו".
כתבתי ספר בשם "גוף ראשון רבים" – שוב "אנחנו". זה כתוב בשלושה גופים. דמות אחת, מזכיר קיבוץ בעל ניסיון קרבי וניסיון לנקום בגרמנים – בגוף שלישי. הפרק השלישי – על אבא שלו, כתוב בגוף ראשון. הוא עושה את חשבון חייו – החשבון שלו עם הכלל ברור, מוגדר, אולי נגמר.
את הפרק השני לא הבינה הביקורת. אף מבקר לא שם לב למשמעות הכתיבה בגוף שני. הדמות היא הדוד של המזכיר, והאח של הזקן. האיש מגמגם. מגמגם הוא בדרך כלל דמות נלעגת, אבל כאן הוא המרדן, הבועט במוסכמות. למה גוף שני? קשה לקרוא דברים בגוף שני. הקורא עצמו הופך להיות מגמגם, כי את המצוקה שלו הוא מעביר לקורא על ידי פנייה בגוף שני. אף מבקר לא קלט את העובדה שלגופים כאן (גוף ראשון, גוף שני, גוף שלישי) יש משמעות. אין ספרות "האנחנו" בכלל, ואין ספרות "האני" שאיננה חלק מ"אנחנו". זאת היתה "ההתכתבות" היחידה שלי עם הביקורת באמצעות הספרים שלי.
מ' ג': בסיפורים שלך יש מסר פסימי מאוד באשר ליחסינו עם שכנינו: לא משנה אם נתנהג בברוטליות כמו הלוחמים כלפי השבויים ב"שבעה מהם", כמו גלבלום "המשפיל" בדווית ב"תמיד אנחנו" או כמו בסיפור הסירוס ב"עד המלך"; אם נתנהג בנדיבות כמו ד"ר זילבר המרפאה נשים ערביות; אם סתם ניקלע במקרה לידם, כמו תמרה ואדם – התוצאה תהיה אחת: גלבלום נשחט, ד"ר זילבר חטפה אבן במצח ותמרה ואדם נרצחו משום שנקלעו לשדה הראייה של שורפי יערות. לד"ר זילבר יש אפילו צלקת על מצחה, מעין אות קין. האם באמת נראה לך המצב ללא מוצא?
נ' ש': זאת שאלה פוליטית. אני חושב שאני יודע מהו המוצא. אבא אבן אמר שהערבים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. יש לי הרגשה שהם החליטו להפסיק להחמיץ הזדמנויות. אני מאמין ב"עייפות החומר" יותר מאשר ברצון הטוב. אמנם כל דור מצחצח שיניים בדרכו, אך יש עייפות מצטברת. הצדדים יגיעו למסקנה שאין פתרון אחר חוץ מוועדת פיל עם תיקונים, כלומר – חלוקה. יש תמיד קצוות מטורפים משני הצדדים, ואלה מזינים זה את זה. פעם נפגשתי עם נאטשה, ראש עיריית חברון, והיו לו טענות על היהודים. אמרתי לו: "תראה איך הקיצוניים שלכם ושלנו משרתים זה את זה. אם גם המתונים ילמדו לעזור זה לזה – יהיה פה שלום."
לדעתי, זה מתחיל לחלחל. זו טרגדיה של רצון טוב משני הצדדים. אם עיינת היטב ב"עד המלך", בוודאי שמת לב שיש מערכת יחסים יוצאת מן הכלל בין המפעיל ובין "השטינקר" שלו. שני הצדדים מבינים שהם צריכים לכבד האחד את השני. אפילו מערכת יחסים כזאת (הפסולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת) מוכרחה להיות בנויה על כבוד הדדי. אנשי מודיעין שקראו את הספר שאלו אם עבדתי בתחום הזה. ובכן, לא. פעם ניסיתי לעזור לערבי ישראלי צעיר שישב בכלא שאטה, וחשש לצאת לחופשי שמא שני הצדדים ילחצו עליו שישרת אותם. הוסכם ביני ובין הרשויות שלא ישתמשו בו לאחר השחרור...
מ' ג': אני נזכר שכתבת על זה באיזה מקום...
נ' ש': נכון, ב"ספר חתום" (לאחר הריאיון בדקתי, ומסתבר שנתן שחם טעה – העניין כתוב בספר "דור המדבר" – ע' 139 ואילך, שהוא המשך של "ספר חתום"). אני יכול להוסיף פרט משעשע: שימשתי ברשות השידור, וכשהוקמה הטלוויזיה, הייתי הרפרנט שלה בצוות ההקמה. משפחה ערבית מכובדת, שלה קשרים בממשל, רצתה שאחד מבניה יעבוד בטלוויזיה. הם ניסו להפעיל לחצים, וזה לא עזר, והתקבל סעיד קאסם, למרות שאחיו, סמיח קאסם, היה מראשי אל-ארד. ראש השב"כ דאז הזמין את עצמו אליי, ואמר: "דווקא מי שתומך במדינה לא זכה בתפקיד, ואילו מי שיש לו אח שמתנגד בחריפות למדינה – אותו קיבלתם! איך נקרב אלינו תומכים בדרך הזאת?" אמרתי לו שכדאי לנו לחיות לפי המושגים שלנו, ולא לפי שלהם, והמושגים שלנו משמעם, בלי התנשאות. אנחנו מקבלים לשירות הציבורי לפי כישורים, ובלי משוא פנים. אם הערבים ירגישו שכך הם פני הדברים, לא נצטרך לעסוק בהטפת מוסר.
מ' ג': ואתה לא חש שזו היתה תמימות מצידך? הרי שום דבר לא השתנה בתחום החמולות, בתחום "כבוד המשפחה" ושאר מאפיינים אטאוויסטיים?
נ' ש': אני לא חושב שאני תמים. לפי אותו קנה מידה התקבל לעבודה ג'ורג' איברהים מ"סמי וסוסו", שהוא בן אחיו של ג'ורג' חבש.
מ' ג': במלאת 40 שנה ליסוד הפלמ"ח נערך סימפוזיון בהנחייתך ובהשתתפות חיים גורי ומשה שמיר. הסימפוזיון פורסם בחוברת ששמה "דור הפלמ"ח בספרות ובשירה". אתה מזכיר שם בצער את לעגה של דליה רביקוביץ ל"דור הפלמ"ח". במקום אחר השמיצה דליה רביקוביץ קשות את הקיבוץ. היא טענה שיש יתרון לאנשי החמאס על אנשי הקיבוץ, כי אלה עושים את מעשיהם לשם שמיים.
אני למדתי בגבע, ומיכל גור-אריה, אימה של דליה, היתה המורה שלי, ואני מעיד על עצמי שמעולם לא פגשתי אנשי מעלה כמו אנשי המושב והקיבוץ מחלוצי העלייה השנייה והשלישית. אלה היו ממש טולסטואים יהודיים, אנשי עמל, תמימים כמו סיומקה שלך, משכילים, נכונים להקריב הכול למען תקומת ישראל בארצו.
איך קרה שהקיבוץ, שהיה חוד החנית של הציונות המעשית, הפך לשק האיגרוף של הימין והשמאל גם יחד? איך ייתכן שאתה, אשר כתבת באהבה רבה כל כך על הקיבוץ ("ההר והבית", "מסע בארץ ישראל", "ספר הדיוקנאות" ועוד) – אינך מחזיר מנה אחת אפיים למלעיזים?
אגב, שאלתי את השאלה הזאת את מוקי צור ואת נחמן רז. מוקי צור טען שבאמת בעבר תפסו שליחי הקיבוץ את עיקר עמדות המפתח במדינה, ללא שום פרופורציה למספרם באוכלוסייה היום, לדעתו, חזר הקיבוץ לממדיו האמיתיים. מה דעתך?
נ' ש': להחזיר מלחמה שערה – זו תעסוקה מלאה. הייתי צריך עיתון משלי כדי לענות לכל דברי ההבל שנאמרו על הקיבוץ. אבל באמת, הקיבוץ היום איננו מה שהיה פעם. בקיבוצים יש עייפות מהתנדבות. מי שעיין היטב ב"הם יגיעו מחר", בוודאי שם לב שזה לא רק מחזה על מוקשים, אלא על קפיטליזם, לפיו – מפלתו של האחד הוא בניינו של האחר. ברגע שקמה המדינה, היו שחשבו שתם עידן ההתנדבות. שלוש-ארבע שנים אחר כך שוב קראו למתנדבים. חשבו שניתן להסתפק בצבא סדיר, והנה, מצאו שיש הכרח להקים שוב יחידות עילית, שיעלו את כולם כלפי מעלה.
ברור שגם היום לא נגמר התפקיד של המתנדב. ב"רביעיית רוזנדורף" מדובר למעשה על קיבוץ. כל אחד מהמנגנים הוא אינדיבידואליסט, אך רק יחד הם מסוגלים לנגן את היצירה. אנשי הקיבוץ התעייפו מכך שהם נשאו על גבם את העייפים, ולכן מנסים לבנות קפיטליזם בתוך הקיבוץ. קשה להגן על הקיבוץ במבנהו זה כעל מבצר עוז של חיים אחרים. יש אנשים, כמו דליה רביקוביץ, שטוענים שהקיבוץ גימד אותם, וזה שייך לפסיכולוגיה שלהם, ולא לקיבוץ. יש לי שני בנים ובת שגדלו בקיבוץ, ויש בהם רגש וקשה מאוד לגמד אותם. ברור שהנכות הרגשית היא עניין אינדיבידואלי, ואיננו קשור בהווי הקיבוץ. מי שיש לו נכות רגשית, בוודאי מדובר בעניין משפחתי, ולא קיבוצי. אילו נדרשתי לכתוב כל פעם שמישהו משמיץ את הקיבוץ, הייתי צריך לשם כך טור בידיעות אחרונות. אבל אני השתדלתי לא לעסוק בשתי מלאכות: הוראה ועיתונאות. חשבתי שהטון הדידקטי מזיק ליצירה, ואילו הכתיבה העיתונאית מזיקה לסגנון. מסתבר שטעיתי – יש סופרים שמתפרנסים יפה מעיתונות, וגם הצליחו לכתוב יפה.
מ' ג': באותו ההקשר, אני מבקש להזכיר את ההכאה על חטא בסיפוריך על היחס הבלתי הוגן, כביכול, כלפי העולים ("נקניקיות חמות", "דגל הדיו", "מי שלח את הציפור"). אני עליתי לארץ בשנת 1951, ובארץ שרר עוני נורא. הגיעו מאות אלפי פליטים מאירופה ומארצות האיסלם, שלא טרחו ללמוד את השפה לפני בואם, שלא היה להם כל רכוש, ומרביתם לא היה גם כל מקצוע שיכול היה להבטיח להם פרנסה כלשהי; אבל מה? כולם באו ל"ארץ חמדת אבות", בה "תתמלאנה כל התקוות". איך מהגרים לארץ אחרת במחשבות כאלו?! הארץ נתנה לי אישית "מעוניה הרב", כדבר המשורר, מיטה ומזרון ושמיכה ואוכל נפש ואוהל, ואחר כך צריף. חקלאים ותיקים במושב עובדים בעמק ויתרו למען כל אחד מהעולים שהצטרף למושב – על 120 דונם מהאדמה שפירנסה אותם; והם הדריכו אותנו, ואת המושבניקים בתענכים ואת אלה שבנגב, ועשו זאת במסירות אין קץ, בלי לדרוש תנאים ואש"ל. איך אפשר להיות כל כך כפויי טובה, בעיקר כאשר רואים איך העולים מאז מקבלים את העולים של היום? לכן אני די תמה עליך שנתת פתחון פה לטענות על קהות חושים בקליטה. מדוע באמת עשית זאת?
נ' ש': לא התעסקתי בקליטה בארץ. הגעתי לאירופה ב-1947 במסגרת פסטיבל של הנוער הדמוקרטי בפראג. אחרי הפסטיבל השאירו אותי שם. רצו לשלוח אותי ל"אקסודוס", אבל הבינו שעוד צבר שאיננו יודע יידיש לא יועיל. פגשתי בפראג את אנשי ההגנה והבריחה, ומסתבר שכשהם באו לאירופה מצאו מערכת בנויה היטב – היתה הרי בריחה מכל אירופה, ועד קצות אסיה הגיעה. ואז באו הישראלים ונעשו מפקדים עליהם. הם היו המובילים, למשל, ב"חבורת הנוקמים". היו ביניהם קיצוניים עד טירוף – אבא קובנר הציע הצעת זוועה – להרעיל בארות. לא עסקתי בכתיבה בקליטה שלהם, אלא בכך שגזלו מהם את כוח החיים העצום שהיה להם. אתה צודק בעניין הקליטה – 600,000 קלטו מיליון! זה לא קרה בשום מקום בעולם. יכולים ליילל על הדי די טי – אותי ריססו האנגלים פעמיים – בעתלית, ועוד פעם ברפיח. אני יכול להבין את העיראקי שהיה שם בעל בעמיו, ופתאום אישתו נעשית יותר חיונית ממנו, כי אין לו מקצוע. לבית אלפא הגיע זוג ממצרים. היו להם בנים ובנות בקיבוץ, ולכן נקלטו שם. הוא היה חייט, ובקיבוץ לא היה מה לחייט. אישתו הייתה מקובלת הרבה יותר ממנו. הוא חש עצמו טפל. נהרסה המסגרת התרבותית שבה הוא חי. אני חושב שזו בעיקר טרגדיה של גברים.
מ' ג': בהמשך להערה שלי באחת השאלות הקודמות על המסר הפמיניסטי של אנה (ב"צלו של רוזנדורף"), אני מבקש לציין שאחת החידות בכתיבה שלך היא במה שנהוג לכנות בשם "מסר המחבר" בעניין מלחמת המינים. אתה שם בפי הגיבורות החזקות שלך ביטויים עוינים מאוד כלפי הגברים. ליליאן ב"חוצות אשקלון" אומרת שבכל גבר מסתתר אנס, ובימי המלחמה צץ בו האדם הקדמון שמתאווה לתפוס את האישה בשיער ולגרור אותה למערה. אווה מ"רביעיית רוזנדורף" טוענת שהנאציזם (שדי קסם לה בנעוריה!) הוא צורה מופרזת של גבריות. הגבר מפגר אלף שנים אחרי האישה, וכל זמן שהעולם נשלט על ידי גברים – המלחמות הן בלתי נמנעות – והנשים משלמות את מחיר סכלותם של הגברים. גם אנה, אחותו החורגת של ארנון רוזן ב"צלו של רוזנדורף", טוענת שכל זמן שיש גברים – יהיו מלחמות. ד"ר נטליה זילבר מ"סדרה" טוענת שלנעמה אין סיכוי להתקדם, למרות כישרונותיה, משום שהעולם נשלט על ידי גברים.
לעומת התשוקה האדירה של הגברים אל גוף האישה, אתה מדגיש את הסלידה של הנשים מהגוף הגברי: אווה מכנה את האבר של הגברים בשם "תולעת עלובה", בדומה למה שכתבה סימון דה-בובואר בספרה "המין השני". המין נחשב בעיני הנשים לחסד שהן עושות עם הגברים – אווה מ"רביעיית רוזנדורף" מצהירה בפני לוונטל: "היום זאת ההזדמנות שלך (לשכב עימי) – מחר ההזדמנות לא תשוב."
תמרה שאוהבת אהבה מטורפת את אדם ("סדרה"), מזהירה אותו שאם ידחה את בואו – היא תתחרט מלהעניק לו את חסדיה, והיא אפילו מתבדחת עימו על כך שמגיע לה כסף עבור כל משכב.
אפילו נעמה, הלא ממש סקסית, סבורה שעצם רצונה לשכב עם אדם הוא חסד שהיא עושה עימו, והוא בסכלותו איננו מנצל את ההזדמנות, ובמקום זאת הוא מפטפט.
כיוון שיש הרבה מקומות בהם אתה שם בפיהן של הגיבורות משנות השלושים סיסמאות פמיניסטיות עכשוויות (זכות האישה על גופה, זכותה לשכב עם בחור ולזרוק אותו אחר-כך, יש אפילו שימוש במונח "שוביניזם גברי" – "רביעיית רוזנדורף" (ע' 153), אני תוהה אם אתה מתכוון ברצינות, או שיש כאן ראייה אמביוולנטית. אתה מוכן להבהיר נקודה זאת?
נ' ש': ב"רביעיית רוזנדורף" כתוב שבמלחמת המינים – גם כשהנשים מנצחות – הן הקורבנות שלה. המתרגמת לאנגלית התלבטה איך לתרגם "קורבנות", שאין לו אותו המובן בשתי השפות. הסכמנו שיכתבו "נוצרים". בזירה הזאת, במלחמת המינים, הנשים תמיד תהיינה "הנוצרים", לא חיות הטרף. אירוניה היא כלי להעברת מסר שאיננו גמור, חצי מסר. אין פתרון כללי, יש פתרונות אינדיבידואליים. לא סתם המציאו את המילה ג'נדר (מגדר), כך נעקף המתח הארוטי שבמפגש בין המינים. אני מאמין שאילו נתנו לנשים לשלוט בעולם, העולם היה שונה. כמובן, לא נשים כמו גולדה מאיר, שהקיפה את עצמה בגנרלים...
מ' ג': לא רק גולדה מאיר, גם אינדירה גנדי ומרגרט תאצ'ר לא היו ממש דוגמה לשואפות שלום, הומניות ואחווה, ואם תציץ עכשיו לאוהל החד-הוריות בראשות ויקי כנפו בירושלים – לא תמצא גם שם מנהיגות אחרת מבטיחה ישועה. הן הרי מתקוטטות ביניהן ללא הפוגה.
נ' ש': בחברה הערבית פגשתי נשים חזקות מאוד. אנחנו היהודים די מאוזנים. רק בשוליים יש רוצחים שכבודם נפגע אם לא רוצים בהם. אני חושב שהגלולה גרמה נזק לנשים. כאשר האחריות הייתה דבר טבעי לאישה, כי היא הייתה הניזוקה מיחסי מין משולחי רסן, וללא הבטחת קיום. באינסטינקט שלה היתה זהירה מן הגבר. עתה הנשים קיבלו חופש ואיבדו חלק מהאינטואיציה שלהן, שהיתה דרושה כדי להתקיים במלחמת המינים. בסך הכול, האישה היא ייצור יותר מאוזן מהגבר. אני יכול להעיד על עצמי שהייתי פמיניסט כבר בגיל 18. ואולי לא יפה שגבר מצהיר שהוא פמיניסט – מוטב שיהיה סתם בן-אדם, זה מספיק.
מ' ג': מסכים איתך, אבל הפמיניסטיות לא מסתפקות בזה. הן שוללות את כל התרבות שנבנתה על יד גברים – כל מה שהוא גברי – הוא שלילי.
נ' ש': כל דבר קיצוני במטרה להשיג משהו – משיג משהו, אבל ניתן היה להשיג הישג טוב יותר אילו פנינו אל האמצע (נתן שחם מראה את כוונתו על ידי כך שהרחיק בין שתי כפות ידיו, ואחר כך קירב אותן אל האמצע).
מ' ג': אם יש שאלה שציפית כי אשאל, ולא שאלתי – אודה לך אם תתייחס לכך.
נ' ש': עד שהגעתי לפלמ"ח לא רציתי להיות סופר. הסופרים נראו לי אנשים רכים וחלשים, תלויים בדעת הזולת עליהם, נוחים להיעלב. ראיתי אותם בפרוזדורים של "כתובים" מתלוננים שראש העיר שכח להזמין לאירוע מסוים את נציג אגודת הסופרים, וכל מיני היעלבויות כאלו. כשיצאתי לחיים, ראיתי שגם בתחומים אחרים אנשים תלויים בדעת הזולת, בעיקר זה כך בצבא – שם הרגישות לכבוד אפילו יותר גבוהה. ביחידה שלי לא היה מי שיציג את חזיונות הכנס הפלוגתי, לכן עשיתי אני את כל העבודה – גם כתבתי וגם הצגתי. הייקים שבין הלוחמים אמרו לי: "אתה יודע שאתה סופר?" אמרתי שאני כותב שירים מדי פעם. "לא," הם אמרו לי, "אתה סופר."
מסתבר שזה היה בעצמות. זהו. מעולם לא החלטתי להיות סופר. הייתה לי החלטה לא להיות סופר, ולא עמדתי בה.
מ' ג': תודה לך בשם המערכת ובשמי.
משה גרנות
* * *
נתן שחם סופר ובן-אדם
הצטערתי מאד לקרוא על פטירתו של הסופר והמחזאי נתן שחם. נתן היה לא רק סופר גדול, אלא בראש וראשונה בן-אדם. וזו מחמאה שקשה לתת במקומותינו לרבים מאנשי הספר שלנו. רבים מהם אגואיסטים, חושבים רק על טובת עצמם, מוכנים להרוג עצמם בגין דברי שבח עליהם.
בשנת 1998 או סמוך לכך, שלחתי לספריית פועלים את קובץ הסיפורים פרי עטי, "עין הזכוכית של מיור פאבל". עברו רק חודשיים, ואני מקבל קריאת טלפון נלבבת מנתן עצמו:
"אנא, סור למערכת לשיחה איתי. החלטנו לפרסם את קובץ הסיפורים שלך."
מלא התרגשות, אני סר למחרת היום למערכת ברחוב קיבוץ גלויות. נתן עצמו ולאחריו נתן יונתן לוחצים את ידי. הם מרבים במחמאות, ומפנים אותי אל העורכת.
השאר היסטוריה. הספר יוצא לאור ולימים זוכה בפרס אולשוונג.
מי משתמט מלכתוב עליו ביקורת, למרות הבטחות חוזרות ונשנות?
בני ציפר, כמובן, מעיתון "הארץ", למרות המלצה נלהבת של סגנו.
בתגובה, אני מבטל מאז את המנוי על העיתון.
אגב, גם מר שוקן עצמו, ממליץ לכתוב. ציפר מתחמק ומסרב.
אני מספר לנתן על ההתרחשות.
"עזוב אל תתרגש," אומר נתן. "טיפוס ר--ב."
מאז ממליץ עליי נתן פעמים רבות, וכותב "אוריה באר יודע לספר סיפור."
נתן שחם היה מגדולי הסופרים במאה שלנו. וכן היה אדם חביב ויקר.
יהא זכרו ברוך.
אוריה באר
* * *
אהוד בן עזר
נתן שחם הממליץ
לאחר שסיימתי את כתיבת הרומאן "המושבה שלי" נדדתי עם כתב-היד אצל מרבית הוצאות הספרים החשובות בארץ, ומכולן נדחיתי. לעיתים בביזיון, כמו עורכת "הספרייה לעם" של "עם עובד", אילנה המרמן, שהחזירה בדואר את כתב-היד אפילו ללא מכתב, ורק לאחר שננזפה במערכת שלחה לי מכתב עם תאריך קודם לתאריך החזרת כתב-היד.
אחת ההוצאות להן שלחתי את כתב-היד היתה "ספריית פועלים". חוות הדעת של נתן שחם היתה חיובית אך הוא התנצל בפניי ואמר ששאר האנשים הקובעים במערכת מסרבים להסתכן בהוצאה לאור של הרומאן שלי.
הרומאן יצא לאור לבסוף בשנת 2000 בהוצאה המסחרית [ללא מימון המחבר] "אסטרולוג", ונמכר ביותר מ-1,500 עותקים. על העטיפה האחורית שלו נכתב, בין היתר:
ש. שפרה: "הרומאן פורש יריעה צבעונית, בשר-ודמית מאוד, של המושבה. המספר הוא גם אחד מגיבורי הרומאן וגם מעין כרוניקאי הרושם את תולדותיה. דמיון ומציאות משמשים כאן בעירבוביה, ומעניקים לרומאן גוון של בורלסקה פיקארסקית שאינה נעדרת אירוניה, המופנה כלפי אורחות החיים של בני המושבות הראשונות. הישגו של הרומאן הוא בעיצוב לשון דיבור ייחודית, מפולפלת מאוד וגוזמאית, שהיתה רווחת במושבות האיכרים והיא בליל של עברית ברמות שונות ושל ערבית, אידיש וצרפתית, והיא מסייעת לצייר תמונה מלאת חיות של המושבה על שפע גיבוריה. בן עזר הוא אולי אחרון הסופרים שמסוגל להעמיד תמונה של המושבה בלשון זו."
נתן שחם: "נועזותו של אהוד בן עזר בקריאת הדברים בשמם עשוייה לרכוש לו הן קוראים שיש להם עניין להכיר את תולדות ההתיישבות בארץ-ישראל והן קוראי ספרות יומיומית יותר, שסתם סאגה ציונית אינה הספר שייקחו עימם לאי מבודד."
[הציטוט בהסכמת נתן שחם, ששמח לצרף את המלצתו].
עמוס לויתן: "'המושבה שלי' הוא רומאן פיקארסקי, צבעוני, עסיסי ומשעשע, רומאן ייחודי על תקופת העלייה הראשונה, שטרם נכתב כמותו וספק אם ייכתב בדורות הבאים."
* * *
יהודה דרורי
אריק עזוז ז"ל
הערב [24.6] הבאנו למנוחתו האחרונה את בן נהלל, מלח הארץ – אריק עזוז ז"ל. שירתנו יחד באותה פלוגה בגדוד 890 בשנים הסוערות 1955 ו-1956. לאחר שאריק סיים בהצלחה קורס קצינים, הוא הפך למפקד בגדוד. עם שחרורו התנדב להיות צוער בקורס טיס של חיל האוויר וסיימו בהצלחה. הוא הפך לטייס קרבי והשתתף במלחמות 67', ההתשה, 73' ולבנון הראשונה. אריק עזוז קיבל פיקודים אחראיים והגיע עד לדרגה של תת-אלוף. הוא היה בין השאר המדריך המיתולוגי של עשרות חניכים שהפכו לטייסים, ומבחינתי היה אדם מאוד איכפתי ואינטליגנטי וחבר טוב, ליבי עם רחלי אשתו, ועם בנותיו, לי, מור ו-עדי יהיה זכרו ברוך!
חייבים להשמיד את החמאס!
אין כיום כל ספק שהחמאס מחפש עימות גדול עם ישראל כדי להזיז את הקיפאון המדיני שקיים כיום בהקשר להתפתחות רצועת עזה, ויותר מכך, בגלל הסכנות להמשך שלטון החמאס כתוצאה מהתמרדות אוכלוסייה נגדו מצד אחד, והנגיסות של הג'יהאד האיסלמי והסאלאפים מצד שני.
החמאס אינו בר-שיח להסדר מכיוון שהאג'נדה המרכזית לקיומו הינה: השמדת מדינת ישראל (ברוח האיסלם הקיצוני). פה אין פשרות, חוץ מניסיונותיהם להרוויח זמן להתחמשות ע"י שימוש ב"הודנה" בגירסותיה האיסלמיות התחמניות שאנחנו כבר מכירים... להבין: החמאס הוא הנחש האורב לפתחנו, ורק חיסולו ימנע את טפטוף הרקטות במשך שנים לעבר אזרחינו בדרום – אין כל דרך אחרת!
ברור שניאלץ לפעול בכוח רב כדי לכבוש במהירות את הרצועה ולאחר מכן להשמיד את כל מאגרי הנשק והרקטות, לעצור אלפי אנשי חמאס ופעילי טרור אחרים, ולגרשם על אוניות למדינות מוסלמיות רחוקות שיסכימו לקבלם, ומצד שני להסכים גם שהאו"מ יקים כוח בינלאומי להתפרס ב"רצועה" לאחר שצה"ל ישלים את מלאכתו.
ניתן גם לשער שאם אכן נצליח להכרית את החמאס והאירגונים הקיצוניים ב"רצועה", יסכימו אולי המצרים לקבל את השליטה שם.
בסיכום, לא נקבל שקט ללא השמדת החמאס וכנופיותיו – פשוט אין ברירה אחרת!
אם אכן, כמו שטוען המודיעין הישראלי, האיראנים הם שעומדים מאחורי האירועים האלימים מכיוון עזה, מדוע מכות הנגד של צה"ל לא פועלות באופן יום-יומי נגד המפקדות האיראניות הפזורות ברחבי סוריה? האם נתניהו הסכים עם פוטין שלא לפגוע באיראנים בסוריה?
(או שמשפחת נתניהו החליטה במקום זה להזמין ארוחה טובה הערב באיזה מסעדת יוקרה בירושלים?)
הרשות הפלסטינית לא רלבנטית לשום הסדר
במוקטעה הביעו לאחרונה נציגי השלטון שם את החשש שנציגיו של טראמפ לאזור לא ישתפו את הפלסטינים בהצעות שהם מובילים לפתרון הסכסוך עם ישראל ואני מניח שהם צודקים... כדי להיות יותר ברורים בנושא, יש להבהיר בראש ובראשונה, שהסכסוך בארץ-ישראל הינו בעיקרו סכסוך דתי מוסלמי-יהודי, ושותפות לו בראש ובראשונה הרבה מדינות ערביות ומוסלמיות, ומכאן, שהפלסטינים אינם כלל פונקציה מרכזית!
שנית, הפלסטינים נמנעים כבר 20 שנים מלהיכנס לכל דיון על הסדר עם ישראל (כי פשוט, דתית, אין להם מה להציע...)
ושלישית, אחרי שארה"ב הודיעה על הכרתה בירושלים כבירת ישראל, קילל היו"ר הלא-מכובד אבו-מאזן, את טראמפ בפומבי, והודיע חגיגית שלא הוא ולא ממשלו ידברו עם האמריקאים.
מכאן נבין שלאמריקאים כיום יד חופשית לפעול כרצונם וכהבנתם באזורנו, לפתרון הסכסוך, ושהפלסטינים אינם הגורם הקובע פה, אלא המדינות הסמוכות כמו סעודיה, מצרים וירדן...
מכל-מקום, ברור שהקמתה של מדינה פלסטינית אינה אופציה לשיקול מצד ישראל ויש להניח שגם במוקטעה מבינים מזמן, שהמבנה הגיאוגרפי והדמוגרפי של כל הצעה שהיא למדינה פלסטינית יהיה מפלצתי ובלתי נסבל בעליל (יש להניח שגם ממשל טראמפ מבין זאת...)
נשארה לפיכך רק אופציה אחת ויחידה והיא : סיפוח שטחיA ו-B לירדן! המכשול הגדול ביותר להצעה אמריקאית זו תהיה כמובן התנגדות בית המלוכה הירדני, שאינו אוהד גדול של הפלסטינים, אף ש-85% מאוכלוסיית ירדן הינם כיום – פלסטינים! יידרשו מאמצי שכנוע כבירים מצד ארה"ב, מצרים וסעודיה, והבטחות של הרבה מיליארדים, עד שהמלך עבדאללה, מאין ברירה אחרת, יסכים לכך (בייחוד שסכנת איראן תלויה מעל ראשו וראשה של סעודיה).
זהו פחות או יותר הסצנריו שאני רואה בעתיד הקרוב לקראת פתרון הסכסוך היהודי-מוסלמי.
ה"גזענות" היא לא בבריכות השחייה...
כבר מיספר שנים שאנו קוראים פה ושם תלונות של ערבים ישראליים ובדואים על כך שלא ניתן להם להיכנס לבריכות השחייה ביישובים יהודיים שונים.
השאלה הראשונה העולה פה, מדוע זו גזענות? מדוע שביישוב שהתושבים בו חברו יחדיו לבנות לעצמם בריכת שחייה, השקיעו מכספם וממרצם – הם יהיו חייבים לאפשר לכל אחד (יהודי או ערבי) לטבול בבריכה שלהם וליהנות ממנה ככה, סתם בחינם?
אם הייתי בונה בחצר הפרטית שלי בריכת שחייה, האם זה מחייב אותי לתת כניסה לכל שכן? אלו הדברים העקרוניים בנושא זה, אבל מה שלא פחות חשוב הוא הניצול הקבוע של המגזר הערבי בכל מה שעושים ובונים היהודים, כאשר הערבים לא טורחים לבנות לעצמם בריכות ומתקני בידור, ואם אנו סולדים מהתנהגות נצלנית זו, אז הם קוראים לכך: גזענות –
כל זאת בשעה שאין יותר גרוע מהגזענות המוסלמית שלהם, הרואה ביהודים "צאצאים של קופים וחזירים" עם המלצה דתית להורגם...
יהודה דרורי
רמה"ש
אהוד: לא שמענו שהקצאת חוף טבילה מיוחד בתל-אביב, חוף הילטון, לרחצת נשים דתיות ולגברים דתיים, בנפרד, בשעות מסויימות בשבוע, נחשבת לגזענות!
ומדוע עליי לטבול בבריכה יחד עם נשים דתיות יהודיות או נשים ערביות, הלבושות במלוא בגדיהן ולא בבגד-ים, מראה מאוד לא אסתטי וגם מאוד לא היגייני, בלשון המעטה?
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [112]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
עונשה של רצועת עזה
בימים עברו היה קיים מין נוהג חינוכי כזה, שאביו של ילד סורר היה מתיר את חגורת מכנסיו ומצליף בה בישבנו של הילד. האם זה עזר? כנראה שכן. האם זה פתר את הבעייה החינוכית? ודאי שלא.
ובימינו, להבדיל, רצועת עזה הסוררת והמסוערת מצליפה בתושבי היישובים שלנו בעוטף עזה – בפצצות מרגמה, בטילים, ולאחרונה בעפיפוני-תבערה ובלונים נושאי חומרי חבלה. והשאלה היא: האם זו גזירה מן השמיים? האם אי-אפשר לטפל בבעייה זו ולפתור אותה, כך או אחרת?
אני בטוח שבצה"ל יודעים לטפל בעניין, מבחינה צבאית. אבל אנו חיים במדינה דמוקרטית, [ככל שהיא כזו], שבה הצבא צריך לקבל אישור וסמכות והוראה מהדרג המדיני. והדרג הזה – רק מדבר הרבה, מכריז הכרזות, רומז רמזים ומאיים איומים, אולם הוא לא מחליט החלטה אופרטיבית, מושכלת, אמיצה ויעילה.
ברור שאת בעיית רצועת עזה לא ניתן לפתור בקלות, ומהיום למחר, ובציבוריות שלנו יש דעות [פוליטיות] לכאן ולכאן בנושא זה.
אך תושבי עוטף עזה משלמים בינתיים את מחיר חוסר-ההחלטה של הממשלה, בשריפת שדותיהם ומטעיהם וחורשותיהם, חוטפים מאות פצמ"רים וטילים, ואולי רק במזל, אין [בינתיים] נפגעים בגוף ובנפש חלילה. הם נחושים להמשיך ולהיאחז במקום חיותם ובצורת-החיים שבחרו בהם. מה זה אם לא ציונות צרופה, ציונות ממש, ציונות כמשמעה זה דורות?
אבל הם זכאים לחיות שם בביטחון ובשלווה.
ותפקידה של הממשלה להבטיח את שלומם, שלום ילדיהם, את שדותיהם ובתיהם.
יודעים אנו כי אתם שם, בממשלה, לא חכמים יותר מאיתנו עם ישראל, אזרחי ישראל. אבל העם הזה [ברובו] הושיב אתכם שם, בירושלים, סביב שולחן הממשלה, לא כדי לשלוט בנו, אלא כדי לשרת אותנו ולהבטיח לנו ביטחון, וכן כל יתר המרכיבים של חיי האזרחים במדינתם.
אז אנא, קברניטים – ראש הממשלה, שר הביטחון, שרי הקבינט – אזרו חלציים והחליטו סוף-סוף החלטה בעניין זה של הרצועה. וָלא – נצליף בכם בחגורת מכנסינו, בבחירות הבאות עלינו [לטובה].
המונדיאל – ישראל יוק
זהו חודש גדוש התרגשות, עניין, הפתעות, אושר ללא גבול, אכזבות מרות. נבחרת אחת מנצחת, אחרת מפסידה, והדרמה חוגגת.
הרעיון היפה והתמים הזה, שהספורט, ובמיוחד הכדורגל, יאחד את השחקנים, האוהדים והצופים בכל העולם, בחוויה ספורטיבית מרגשת, הוא רעיון יפה, אך לא כך זה קורה בפועל. המשחקים מעוררים התלהבות פטריוטית-לאומנית מופרזת, עוינות ואף שנאה וקטטות בין האוהדים בעיקר [כולל קריעת דגל ישראל שנשא עליו אחד הצופים בטריבונה]. מה חבל.
וגם הפעם, נבחרת ישראל לא נמצאת שם, בטורניר המונדיאל ברוסיה. ישראל יוק... [חלומם המתוק של הפלסטינאים, תומכיהם, ושונאי ישראל האחרים]. נבחרות ישראל לדורותיהן, לא הצליחו להבקיע שערים ולהבקיע דרכן לפיסגת הכדורגל העולמי הזאת, פרט לפעם אחת, במונדיאל של שנת 1970 במקסיקו, כאשר מוטלה שפיגלר הבקיע גול לשער של שוודיה [1:1].
ובימינו, אין לנו מוטלה שפיגלר כזה, אין נבחרת ראויה, ואין לנו דריסת-רגל במונדיאל. מה הסיבה לכך?
כי לשחקני נבחרת ישראל אין שכל ברגליים...
אגב, במונדיאל הזה, גם מסי יוק.
אופנוע קטלני
ושוב, חודש של דמים בשל תאונות-דרכים רבות של רוכבי אופנוע. השַדָר ומגיש הטלוויזיה דני קושמרו נפצע בתאונה באיטליה, כאשר רָכַב על אופנוע. נאחל לו החלמה מהירה ושיבה מהירה אל המסך. הידיעה על התאונה שלו היתה בבחינת "אישיו" עיתונאי. אך רבים אחרים, אלמונים, ששמם לא מוכר ולא אומר כלום לציבור הרחב, מתייסרים במכאוביהם ובפצעיהם הרחק מעיני הציבור.
מבלי להיות סטטיסטיקאי מדופלם, אני מניח שלכל רוכבי האופנוע באשר הם, יש להם סיכוי של 50% להיפגע בתאונת-דרכים. ומתוך הפצועים האלה, 50% מהם מתים. מחריד. מחיר כבד מדי תמורת ההנאה של רכיבה על אופנוע.
אז מה עושים?
לא רוכבים על אופנוע בכלל.
אם כן, אז רק על אופנוע עם סירה.
נסיעה בטוחה בכביש אפשרית רק בטנק, אם כי גם זה מתהפך לפעמים.
נסיעה עוד יותר בטוחה: ברכבת, במיוחד כאשר זו עומדת על הפסים – עקב תקלה.
דרך צלחה ונסיעה בטוחה.
מכלאות של ילדים
כל מדינה רשאית ואף חייבת להגן על גבולותיה, לא רק מפני אויבים, אלא גם מפני מסתננים-מהגרים, הבאים למדינה העשירה ממדינתם הענייה, כדי לשפר את מצבם הכלכלי ואת תנאי חייהם.
וזה תָקֵף כמובן גם לגבי מדינת ישראל, שגם אליה הסתננו עשרות אלפי מהגרים מארצות אפריקה, הן מפני סכנת חיים בארצותיהם, והן כדי להיטיב את תנאי חייהם. וכאן, אצלנו הם מהווים בעייה לא קלה, במיוחד בדרום תל-אביב.
נשיא ארה"ב רשאי ואף חייב להגן על גבולות מדינתו בכל האמצעים העומדים לרשותו.
אבל כאן הוא נכשל בהפגנת כוחו – בהפרדת ילדים רכים מאביהם ואימם, שמוחזרים לארצם, למקסיקו, בעוד ילדיהם נכלאים במכלאות, בכלובי-ברזל, כמו חיות מסוכנות.
כאן עברת את הגבול, אדוני הנשיא. אין פלא שכל העם האמריקני כמעט התקומם נגד הצעד האכזרי והבלתי-הומאני הזה. רבים הפגינו נגדו, גם חברי מפלגתו הרפובליקנית, שמטעמה הוא משרת ופועל כנשיא ארה"ב, מתחו עליו ביקורת, והוא מיהר וחזר בו וביטל את ההוראה הבלתי-אנושית הזאת.
אמנם, דונלד טראמפ הוא ידיד נאמן של ישראל, אבל מה שהוא עשה הפעם בארצו, אינו יכול להתקבל בשוויון-נפש גם אצלנו, מדינת היהודים, עם כל המשתמע מכך.
מעשהו זה ייחשב לו לדראון-עולם.
הו, דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, האיש החזק ביותר בעולם, שַל נעליך מעל רגליך וכרע ברך לפני הילדה המקסיקנית הבוכייה, בקש ממנה סליחה ומחילה.
[אהוד: אביה של הילדה הבוכייה, המופיעה על שער שבועון טיים, נמצא במקסיקו, והודיע כי הילדה שלו חיה במקום בטוח בארה"ב יחד עם אימה וכלל לא הופרדה ממנה.
זה מה שנקרא "פייק ניוז".
עוד נודע כי הנוהל הפסול והמזעזע של הפרדת ילדים מהוריהם קיים בארה"ב כבר שנים, עוד מלפני ממשל טרמאפ].
איגרוף טורקי
יחסינו העכשוויים עם טורקיה [בעצם עם המנהיגים שלה, וארדואן בראשם] דומים לקרב איגרוף, שבו אחד תוקף כל הזמן, ויריבו רק מתגונן, אגרופיו לפני אפו.
עד מתי נמשיך ונספוג מהלומות כאלה? מתי נתחיל כבר להגיב להשתלחויותיו הנבזיות של ארדואן כלפינו? מתי כבר תחליט ממשלתנו, בתמיכת רוב חברי הכנסת, להצטרף סוף-סוף לאומות העולם, המגַנות את טורקיה על ביצוע השמדת-עם, זו "השואה הארמנית" מלפני 100 שנה? עד מתי ייאחזו מנהיגינו בנימוקים פוליטיים-דיפלומטיים קלושים, שעבר זמנם, "שלא להרגיז את הפריץ..." כדי להביע את הגינוי נגד טורקיה, כפי שמגיע לה, גינוי שהיה צריך לצאת מירושלים לפני זמן רב?
אנחנו, העם היהודי, שידע שואה דומה, ואף גרועה ואכזרית יותר, שבוצעה ע"י הגרמנים לפי ניסיונם של הטורקים, לאור שתיקת העולם אל מול פשע הג'נוסייד של האימפריה הטורקית המתפוררת במלחמת העולם הראשונה, איננו יכולים להיות אדישים ושותקים. היינו צריכים להיות הראשונים להביע את הגינוי הזה. אז מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
די לשתיקה. פתחו את הפה בזעקה.
שתי קושיות
שאלה: כבוד הרב, שאלה נכבדה לי אליך: האם בעת מתן תורה בהר סיני, כאשר כל עם ישראל עמד לרגלי ההר, האם היתה שם מחיצה בין גברים לנשים, כנהוג בימינו, בארצנו הקדושה?
תשובה: אמנם הדבר אינו מצויין במפורש בפרשתנו זו, פרשת יתרו, אך ברור שחייבת היתה להיות מחיצה בין הזכרים לנקבות, מה-גם כאשר אלה [הזכרים] נצטוו להתנזר: אל תגשו אל אישה – אישתם כמובן, [שמות, י"ט, ט"ו] שלושה ימים ולילות, ימי ההגבלה, לפני היום הקדוש. אז כנראה שמן השמיים ירדה מחיצה, שהפרידה בין בני ישראל הגברים, שניצבו מקדימה, ממש לרגלי ההר, לבין הנשים שעמדו מאחור. ואידך זיל גמור.
שאלה: כבוד הרב, שאלה אליך, עניין הבוער בעצמותיי: האם בחורי ישראל המצויינים, נערי הגבעות המסורים והנאמנים, הקיצונים והקנאים שביניהם, שהציתו ושרפו את הבית הערבי בדומא, ובו אב ואם וילדם הקטן נשרפו למוות, וילדם השני נכווה קשות, האם הם רוצחים שפלים כפי שמציגים אותם היהודים-המינים גלויי הראש, וכן העיתונות השמאלנית, המשטרה, הפרקליטות והשופטים שלהם, או שהנערים הלל צדיקים וטהורים כזוהר הרקיע, קנאים כמו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן?
תשובה: שואל נכבד, ודאי שנערים יקרים אלה, נערי הגבעות, שאש קנאות בוערת בליבם, עד להצית ולשרוף ולצלות, אינם רוצחים כלל. ההיפך מזה, הם בבחינת שׂרפי-קודש, שמחרפים נפשם [ונפשם של ההם...] כדי לגאול את עם ישראל הקדוש מטומאת המאה ה-21 לפי מניינם של הגויים, ולהחזיר את עם ישראל לימי תפארתו במדבר סיני.
הרב שרפיה בן נור, ראש ישיבת דומא עילית
* * *
ד"ר גיא בכור
אפוקליפסה עכשיו. הנהרות נכחדים.
האם המזרח התיכון יינטש?
[קטעים ממאמר חשוב ביותר על משבר המים המאיים לייבש את המזרח התיכון,
חוץ מאשר את ישראל שהתכוננה לו במפעלי התפלה, איגום ושימוש במי קולחין]
ד"ר גיא בכור: "זו תופעה חסרת תקדים, ששלושת הנהרות האדירים של המזרח התיכון, הנילוס והעמק שלו, ונהרות מסופוטומיה החידקל והפרת, נכחדים. יחד איתם עלולות להיכחד ציוויליזציות מבוהלות, שיצטרכו להגר בעשרות מיליונים. קהיר עדיין לא קיבלה החלטה כיצד תתייחס אל סכר 'התחייה' האתיופי, וזו עלולה להיות סיבה למלחמה, כמו בין עיראק לטורקיה, אך הערבים חלשים, והצדדים האחרים יודעים ומנצלים זאת."
חובה לקרוא את המאמר המלא של ד"ר גיא בכור:
https://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=4492
* * *
ד"ר ארנה גולן
האומנם ההר הזיז את הים?
על "כשההר הזיז את הים", סיפורים מאת פנינה פרנקל, הוצאת כרמל, 2017.
דברים בהשקת הספר.
הופעת ספר סיפוריה החדש ושובה הלב של פנינה פרנקל, מאשרת את מה שידענו זה מכבר. שהרי מכבר עשתה לה המחברת שם בפעילותה היוצרת רבת הגוונים: חוקרת חינוך, מרצה במכללת לוינסקי, ולשעבר גם מנהלת המכללה. אך בה בעת היא גם יוצרת בתחומי האמנות: ציירת, פסלת, משוררת ומספרת, שעתה אכן זיכתה אותנו בספר סיפורים רב עניין.
המיוחד הוא שנחשפים בו שורשיה במשפחתה הקטנה – אבא, אימא וילדה – משפחה של שורדים ניצולי שואה, ויתכן שיש בהם כדי לשפוך אור על חיוניותה היוצרת.
לעומת זאת, מפתיעה ומסקרנת כותרתו של הספר. מה פירוש "ההר הזיז את הים"? הכיצד? וכי מתחוללים בספר ניסים? ואמנם, בהמשך יתברר שלא נס הוא שאירע, אלא שכך אירע מנקודת מבטה של ילדה קטנה ותמימה, שראתה את ספינת הפליטים הרעועה שבה נדחסו היא והוריה כשהלכה והתקרבה לנמל חיפה. אבל משמגיע הקורא לסיומו של הספר, הוא מגלה שלכותרת הזאת יש משמעות רחבה הרבה יותר ועמוקה. ועוד, דומה שיש בה מפתח לא רק לאישיותה של המחברת כמות שהיא משתקפת מבעד לסיפוריה, אלא גם לקיסמו של הספר.
כי במה טמונה משמעותו? רמז לכך מצוי בשיר הפותח, ששורה בו אומרת על הטעם לכתיבתה: "לאסוף את זיכרונותיי לאלומות של זהב." כלומר – לזקק ולטהר, לא לייפות אבל גם לא לשקוע בסבל הקיומי ולהתלונן על העולם, אלא להאיר את הדברים בחמלה, בהבלטת האנושי שבהם לטוב ולרע. וזה כמובן לא קל, כשהעולם המתואר הוא עולמם של ניצולי שואה מיוסרים, שבחלק הראשון של הספר הם בעיקר בני משפחתה הקטנה, היא והוריה.
ואכן, בסיפורים אט אט ניפרשים לעיני הקורא אותם אירועים קשים שעברו. איך אחרי שנים של סבל, נדודים, רעב ומוות, אחרי גילויי אנטישמיות בפריז לשם הגיעו במהלך נדודיהם ומאמציהם למציאת מפלט, ומסע באוניית פליטים בים סוער וקליטה במעברה, הם מגיעים לשיכון דל בפאתי רמת גן, המאכלס עולים מגלויות שונות. שם הם נאחזים בחיים בעוצמת הכמיהה לשרוד, בלא תלונה ומתוך צמיחה חדשה מתוך הקושי. וכל אלה מתוארים בעדינות ולא פעם אפילו ברמיזות.
כך גם בחלק השני של הספר, שבו מוצגים בעיקר גורלות אנושיים של קרובי משפחה או שכנים. כי איך ייהפכו הזיכרונות הללו "לאלומות של זהב"? מכוח אמנות הסיפור ומכוחו של המבט המתבונן. הם שיאפשרו לחשוף את עולמם של השורדים בעוצמתו הפנימית ומתוך יחס חומל גם בשעות של טעויות וכישלונות, וכמובן במיוחד ברגעים של עלבון ונפילה. אכן, קשה לומר עד כמה הסיפורים הם אוטוביוגרפיים, כלומר, מדוייקים ואותנטיים בפרטי המעשים. אך גם אין לכך כל חשיבות, מאחר שהעיקר בהם היא מהות העולם המתואר ודרכי הסיפר המאירות אותו.
נקל אפוא להבחין כי הסיפורים אכן מסופרים כעלילה שכביכול אין בה אירועים עצומים ודרמטיים, והם מתארים כפיסת חיים, כגורל של חיים שנקבע להם או כמיקטע משמעותי בו. אמנם, לא פעם אכן יש בהם מהפכים דרמטיים, פרדוקסים, סודות וקומבינציות אך הם מסופרים במתינות, ברוב איפוק ובשקט. הם נמסרים כתיאור חיצוני של עולם שהמספרת צופה בו ולעיתים מעורבת בו, אך כל זאת ללא חיטוט בנפש הדמויות. המראה החיצוני, הקול, ההתנהגות, השמועות, המעשה יוצא הדופן, כל אלה נמסרים כך שנרמזים ומשתמעים מהם מצבים נפשיים, שהם לרוב מורכבים וכאובים.
דומה כאילו נחלה המחברת משהו ממסורתה של ספרות היידיש, שזו אכן שפתן של רוב הדמויות המוצגות בסיפוריה וזו גם הלשון שנעשה בה שימוש במציאות המתוארת בסיפורים, ולכן לעתים היא מצוטטת בטקסט על מנת לתת מבע אותנטי לעולמן של הדמויות.
יש לציין לטובה גם את הפתיחוֹת של הסיפורים. לרוב הן מתרחשות בהווה אך מוצגות כך שהן מעוררת סקרנות ותהייה על עברן של הדמויות, מה אירע להן, מי הן בדיוק, מהם היחסים ביניהן. ואילו בהמשך נוצר מתח שקט, איך יסתיימו הדברים? בהצלחה או בכישלון? בהבנה או בעלבון?
ולכן גם הסיומים הם רבי עניין. אפילו כאשר סיום עלילתה של הדמות מציין עוול שנעשה לה, עלבו , כישלון או אכזבה, גם אז, כאמור, הסיום אינו בכעס או בהתרסה, אלא הוא נטען באור אנושי של חמלה. כי זהו האדם וראוי הוא לרחמים.
ומעל הכול מרחפת נקודת המבט של המספרת. ברובו של החלק הראשון היא ילדה תמימה, סקרנית ומתבוננת ומקשיבה, אינה מתערבת, אך מן הצד רואה וקולטת את המציאות הסבוכה, לעתים טוב מהוריה, ובשילוב עם ראייתה של המספרת הבוגרת נטענים הסיפורים במשמעות כלל אנושית, שמעבר למאבק ההישרדות בארץ של ניצולי השואה, הפליטים. כי מה מייחד את דמויותיהם של דיירי שיכון העולים הזה שבפאתי רמת גן? בראש וראשונה, שכולם שורדים בארץ חדשה להם, נאחזים במה שיש, יש בהם פיכחון שקט ואין הם שואפים להרבה, אין בהם כבר אשלייה של שלמות אפשרית אך יש בהם הסתפקות במועט וגאווה פנימית, כבוד עצמי ובעיקר – אחריות. זוהי מחוייבות עמוקה ומוסרית לזולת, ללא העמדת ה"אני" במרכז, וזה גם סודם, סוד ההישרדות.
אפילו בסיפור האחד שיש בו פשע, שהיה אז נדיר, רצח האישה הבוגדת והבן האילם והפגוע על ידי הבעל הנבגד, יש לבסוף איזה שביב נחמה. זו אמנם מתגלה למספרת רק לאחר שנים מרובות, אבל היא מתוודעת לכך שהגבר שבגד עם אשת הרוצח וגרם בעקיפין למהומה הקשה, הגבר הזה ניסה בכל כוחו לכפר על בגידתו, ושב לאשתו הנבגדת בשעת מחלתה הקשה. הוא לא עשה כן מתוך התחיות של אהבה שחלפה, אלא בשל מחוייבותו לה עוד מימי הפרטיזנים, מחוייבות שמכוחה הוא גם מטפל בה עתה במחלתה הקשה במסירות לאין קץ.
וכמה עמוקים הם יחסי האב והאם, שמתנהלים כמעט ללא דיבור, אבל איזו אינטימיות ומחוייבות הדדית ומסירות ישנן בתוך השתיקה הזאת. הם נאחזים זה בזה כשהמשפחה הקטנה היא כל עולמם. כך עם אובדן העובר במעברה, עם עבודת האב המפרכת בבניין, ועם התאונה והפציעה שם. כוח פנימי של הישרדות מתגלה באב גם שעה שנאלץ לצעוד הביתה מבית החולים המרוחק, שאך שוחרר ממנו וכולו חסר אונים. ואיך הוא מתקבל במסירות ללא גבול על ידי האם הנטרפת בדאגתה. וכמה עז הוא הכוח הפנימי של האם, כשהיא מאריכה את חיי בעלה החולה האנוש ומעניקה להם לקראת סופם משמעות בתחבולתה לסדר לו שיבה לעבודת התפירה שבגלל מחלתו פוטר ממנה ושקע בדיכאון. גאווה פנימית וגדולה אנושית של שורדת מתגלה באם גם שעה שהיא מכינה דווקא את התחפושת המיוחדת לבתה לפורים ואפילו תיאלץ לוותר על מה שכבר הכינה ואף תיאלץ לתפור מחדש וגם להקריב למענה את שמלתה שלה היפה.
וישנם גם שני סיפורי התבגרות, אם בכפר סילבר ואם בתיכון בליך, והם משקפים את התהליך המפרך, הנועז והמוצלח של הפיכת הילדה לישראלית, אף שהחברה הוותיקה בארץ, ואפילו מנהל בית הספר, אינם מאמינים ביכולת ההצטיינות שלה ושל חברתה, שהרי הן הגיעו לארץ רק לא מכבר עם הוריהן ניצולי השואה.
ומה נאמר על שתי האחיות פועלות הבניין האריסטוקרטיות שנחמתן נמצאת להן בכוס התה האירופית, ועל איציק, בן הוותיקים, המדריך בתנועת הנוער המתגלה בגדולתו האנושית, כשהוא משנה את חייהן אך גם מפסיד את אביו למען אחת מהן, שבה הוא מתאהב.
ובכל אלה, הלא זו הילדה המתבוננת בדמויות, צופה בהן בעלבונן ובגאוותן ובמהפכים שבחייהם, מבינה ורגישה, כואבת וגאה, אך גם קולטת את החיים בפרדוקסים שבהם, בדאגה לזולת ובתחבולות שבהם אך גם בחיוניותם.
המחוייבות המוסרית הזאת לזולת קיימת גם אצל אחרים. אפילו הדודה לאה, למרות תחבולות ההישרדות שלה והמניפולציות המתוחכמות עם שני הנערים הניצולים, שבסיפור אחר הם מתגלים כאחיה של האם, ובייחוד עם אחד מהם, הלא הוא שמואל, בכל זאת יש במעשיה איזו מחוייבות מוסרית לקרובי משפחתה. אך זו דרכה של הישרדות. שלא לדבר על יעקב הגיבן בעל הקיוסק ורב הסודות, ועל אשתו היפה ואחיו הנאה, שקשריהם המתמיהים כולם מבוססים על מחוייבות מוסרית (והלא יעקב הציל את אשתו הצעירה ממנו ממוות ביער). ואף כי אפשר שהילד הוא בכלל ילדו של אחיו – איש לא יגלה כי הנאמנות היא העיקר וההישרדות יחדיו.
ונוסיף עוד את הירושה של מוישה, שכל חייו האינטימיים ורווקותו , קליטתו המצטיינת בארץ ואפילו הירושה שהותיר ואופן חלוקתה בין היורשים, נקבעו על ידי אהבתו הנסתרת לאימה של המספרת, עוד מימיהם בצעירותם. ומעל כל זה מרחף אותו מבט, המאיר את הדמויות כשהן נושאות את נטל העבר בשתיקה ובכל זאת הולכות ומתערות בארץ.
שמו של הספר מבטא אפוא באופן סמלי את משמעותו: "כשההר הזיז את הים," כלומר – כשאדם שומר על צלמו האנושי ויהיה העבר קשה מנשוא, והוא נאמן למחוייבותו המוסרית ושומר גם על הכוח הפנימי, הרי אפילו יפעל בתחבולות וייקלע לסערות כמו האונייה וכמעט יטבע בים החיים, אדם כזה יזיז את הים, כלומר – את המציאות הקשה וישרוד. או אז הוא יהא ראוי שיעטפו אותו, כדברי המחברת, ב"אלומות של זהב," בסיפורים של מספרת רבת חסד.
ארנה גולן
* * *
מוּקֵי אֶלְדָּד
פַבְּיָאן
"פַבְּיָאן שְׁמִי,"
אָמְרָה הָאִשָּׁה הַגְּבוֹהָה
וְהַבְּלוֹנְדִּינִית
בְּקוֹלָהּ הַגַּבְרִי.
"אִם אַתָּה רוֹצֶה קוֹנְדּוֹמִים,
אַנְחֶה אוֹתְךָ,"
וּמָשְׁכָה בְּכַף יָדִי.
בְּקַיִץ מְלַבְלֵב כָּזֶה
צָרִיךְ לְהִזָּהֵר.
הִבְרִישָׁה אֶת קוֹלָהּ:
"עִם קוֹנְדּוֹמִים כָּאֵלֶּה
כָּל גֶּבֶר מִתְמַסֵּר."
לֹא אֶגְרֹר לָשִׁיר
עַל חַיֶּיהָ הַפְּרוּעִים,
אוּלַי אֲנִי הוּא זֶה
הַבּוֹעֵר בִּפְנִים.
* * *
אברהם כץ עוז
אמנות מזרחית?
מוזיאון תל אביב הכריז שהוא מקיים תערוכה מיוחדת של – ציירים מזרחיים.
האומנם? מה קרה? האם גם מוזיאון תל אביב, השייך לעיריית תל אביב, מתקרנף ומלקק את עכוזה של שרת התרבות?
אימא שלי – ציונה תגר, לימדה אותי שאין אמנות אשכנזית או מזרחית ואין אמנות של נשים או של גברים, יש רק אמנות אחת, טובה או לא טובה. זה נכון בציור ובפיסול ובכל האומנויות.
מה הדבר החדש והמיוחד שמצאו פתאום במוזיאון תל אביב במחסנים שלהם? נראה לי שכל סיפור "האמנות המזרחית" קשור לתקציב של משרד התרבות ולא לאומנות.
אם יש במחסנים עבודות טובות של אמנים, הוציאו אותן לתצוגה מיד! אבל לא תחת הכותרת "מזרחי" אלא תחת הכותרת "טובים". "מזרחי לא הופך תמונה גרועה לתמונה טובה יותר.
לדאבון לב, "הגברת אנטי תרבות" השולטת בתקציב ללא שליטה על הפה שלה, היא בורה ועם הארץ בנושאי התרבות עצמם, ישראליים ויהודיים, וכל עניינה הוא התקשורת והפרסום של עצמה. משונה למה המוזיאון נגרר אחריה?
[אהוד: במחסני מוזיאון תל-אביב נמצאות מיטב היצירות של "תור הזהב" של הציור הארץ-ישראלי במחצית הראשונה של המאה ה-20, אולי גם של אימא שלך, והן כמעט שאינן מוצגות לקהל הרחב, כולל לצעירים ולתיירים, שאינם זוכים לקבל מושג אמיתי באמצעות תצוגת-קבע על מיטב האמנות הארץ-ישראלית!
אגב, את הציורים ה"מזרחיים" היפים ביותר צייר נחום גוטמן ואת הפזמונים ה"מזרחיים" היפים ביותר כתבו נתן אלתרמן ויעקב אורלנד!]
עלייה וציונות, ובוז'י הרצוג
היתה תקופה שדיברו בכנסת על "סוף הציונות" ועל "פוסט ציונות" – כל מיני ברברנים שלא עשו כלום במדינה חוץ מאשר לבלות בראיונות לתקשורת.
מדינת ישראל שאני מכיר הוקמה על ידי העם היהודי ועבור העם היהודי כולו, חילונים, חרדים, דתיים, רפורמים, מאירופה ומאפריקה ומאסיה ומאמל"ט, לבנים וחומים, שחורים וצהובים.
לדאבוננו, ממשלת ישראל, בראשותו של ביבי, עושה כל מה שאפשר כדי להרחיק את היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית מהעם ומארצו, אל נתפלא אם מחר מחרתיים ייווצר נתק עם הגולה הגדולה הזאת, וזה אסון יותר גדול אפילו מהסיגרים של ביבי או מהשתלטות החרדים על הממשלה הנוכחית.
בארה"ב יש כיום כ-6 מיליון יהודים שהולכים לנו לאיבוד, ומאבדים את הקשר ליהדות ולישראל, וזה בגללנו, באשמתנו, שאנו נכנעים לרבנות ולחרדים, בגלל שלביבי ולליברמן אין כושר עמידה. יש הצהרות ואין מעשים.
ברוסיה יש עדיין כמיליון וחצי יהודים, בצרפת ובאירופה 400-500 אלף יהודים, ובאמל"ט כ-400 אלף יהודים, יחד כ-8.5 מיליון יהודים בעולם.
ישראל היא ארצם, היא נוסדה וקיימת גם בשבילם. למה כל דיון עם הדתיים והחרדים נגמר בממשלה בהחלטות שמקפחות את רוב העם היהודי, שרובו חילוני? ביבי וליברמן, ממי למדתם את כל אלה? מז'בוטינסקי? מאצ"ג? מבגין? משמיר? מברל? מבן גוריון? מספיר? מרבין? מפרס? מהרב קוק?
ממשלת ישראל היא ממשלה של יהודים, ועליה להחליט להעלות 100 אלף יהודים בשנה, להחליט שהיא משקיעה כל שנה 3-4 ביליון שקל בהמשך העלייה לישראל. כדאי שנזכור שבלי יהדות ארצות הברית, בלי הרפורמים והקונסרבטיבים, לא היתה קמה מדינה, לא היינו מנצחים במלחמת העצמאות, לא היתה לנו כלכלה, לא היתה התיישבות, הכול בא משם.
אפילו ראש הממשלה שלנו בא משם.
להשקיע בעלייה זה לא בזבוז, זו ההשקעה הכי בטוחה והכי מכניסה, זה הנכס הכי טוב שיש לנו. זו הצמיחה הכי גדולה שיכולה להיות. היעד הוא להביא עוד מיליון יהודים מרוסיה ומארה"ב בעשר השנים הקרובות.
אני מעריך את בוז'י הרצוג וחושב שהוא היה צריך להיות ראש הממשלה ויו"ר מפלגת העבודה, המפלגה חשבה אחרת.
הסוכנות היהודית בראשותו של היו"ר היוצא שרנסקי לא עשתה כלום לטובת העם היהודי בשנים האחרונות, חוץ מלשלם שכר לעובדיה.
הסוכנות תיהנה ודאי מיו"ר כמו בו'זי, אבל האם זה טוב לעם היהודי?
ממש לא.
יו"ר הסוכנות צריך להיות בקשר יום-יומי עם ראש הממשלה, לטובת העם בגולה, ונראה לי שזה לא המקום של בוז'י.
אישית אני מאחל לו כל טוב והצלחה, אך דעתי כאמור שונה.
למה החשמל יקר? ולמה המים?
כי חברת החשמל משלמת עבור הגז (שלנו) – לערך עשרה ביליון שקל בשנה יותר מהמחיר בשוק הבין לאומי. ואנחנו משלמים לחברת חשמל.
למה?
זו אשמתו של מי שהחליט לתת לתשובה את המחיר הגבוה, והוא יודע שאנחנו טיפשים. ולא מבינים.
והמים? הידעתם שכאשר הקימו את אגודות המים במודל החדש, וביטלו את מחלקות המים ברשויות המקומיות – דבר ראשון הטילו על המים 18% מע"מ שלא היה קיים קודם. והנה ביום אחד הרוויחה הממשלה כ-200 מיליון שקל, ואנחנו שותקים. אז למה שלא יעלו מחירים? עדר הכבשים שותק.
החזירו את המים לרשויות המקומיות, בטלו את הפקידות הכפולה.
הקטינו את מחיר הגז לחברת חשמל או תיקנו את הגז בחו"ל ולא אצל תשובה, וכך תורידו מחירים בגדול.
מה עוד לא הבנתם?
גבאי לא יצליח. חבל, אבל זה המצב. האיש לא מתרומם.
גנץ מסיים את הצינון שלו בינואר-פברואר 2019.
לדעתי על גבאי להיות הגון במידה מספקת ולהחזיר את המנדט למפלגתו. אם לא יעשה זאת לבדו, כבר יש מי שיתקע לו סכין.
אם יתפטר, תהיינה שלוש אופציות:
1. להחליט על גנץ ולחכות עד גמר הצינון.
2. להחזיר את הראשות למי שממנו נלקחה, להרצוג, שבלי קשקושים הביא 25 מנדטים.
3. לחזור לוועידה להחלטה חדשה – מעשית למרוט זה לזה את הנוצות.
כבוד השופטת פשוט טועה
השופטת ורדה מרוז החליטה השבוע שאין הצדקה לשלול מהרוצח של 26 ישראלים את אזרחותו הישראלית, כפי שתובע משרד הפנים.
למשל, אם היה רוצח 50 ישראלים, זה היה בסדר מבחינת השופטת לשלול את אזרחותו?
מי היא השופטת הזו? איפה היא חיה?
בברכה,
אברהם כץ עוז
מפא"יניק ותיק. מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים. יו"ר ועדת ביקורת המדינה. שר חקלאות וחבר כנסת לשעבר.
* * *
הזמנה להשקת ספר ילדים
"הרפתקאותיו של דר בארץ רחוקה"
סיפור ילדים מחורז מאת משה גרנות
הספר מגולל את קורותיו של ילד שנעקר מארץ ישראל בשל שליחות הוריו לאוסטרליה. הוא מתגעגע לסבתא הטובה שמסמלת את כל הטוב ומכמיר הלב שבארץ-ישראל.
הספר מיועד לגיל "ראשית קריאה", והוא מציע מענה לילדים ולהורים הנאלצים להתרחק לתקופה מהמולדת.
האירוע בהשתתפות:
ד"ר חיים נגיד, מנחה הערב
מר משה ראובני, מו"ל ספרי צמרת
פרופ' זיוה שמיר
הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר)
משה גרנות, המחבר, יקרא קטעים מהספר
יערה בן-דוד, משוררת וזמרת תשיר בליווי סשה וולך ליד הפסנתר
הכניסה חופשית
בבית היוצר של אקו"ם, האנגר 22 בנמל תל-אביב
יום ג', 3.7.2018 בשעה 20.30
* * *
נעמן כהן
פרינס ויליאם
Prince William Arthur Philip Louis Mountbatten Windsor descendant of Dracula, you are not welcome in ISRAEL!
If you consider Jerusalem the eternal capital of Israel for the Arab-Muslim territory, go back to England and give it – what you call the "New Jerusalem" for the Muslim occupation.
https://www.youtube.com/watch?v=4yIWBO_7nio
הנסיך ויליאם ארתור פיליפ לואיס מאונטבאטן וינדזור הצאצא של דרקולה, אתה לא רצוי כאן בישראל!
אם אתה מחשיב את ירושלים בירת הנצח של ישראל לשטח ערבי-מוסלמי, לך חזרה לאנגליה ותן אותה – מה שאתה קורא "ירושלים החדשה" לכיבוש מוסלמי.
https://www.youtube.com/watch?v=4yIWBO_7nio
כשהתפרסמה לראשונה הידיעה שמישהו מבית המלוכה הבריטי יבוא לביקור בארץ, אבל לא המלכה (הממשיכה להחרים אותנו), כתבתי כאן: "אם דרג ב אז דרג ב. אם המלכה לא באה, אז בארץ נציג בית המלוכה יתקבל לא ע"י הנשיא, אלא במקומו נחמה-קיילה-שולמן-ריבלין אשת הנשיא, תקבל את פניו."
כך יאה לו לבית המלוכה הגרמני אנטישמי הבריטי. כבוד כנגד כבוד.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01227.php
אם התנאי לביקורו של הנסיך ויליאם בארץ הוא שישראל תוותר סמלית על מעמדה בירושלים – היא ציון, מוטב היה לו גם נחמה-קיילה-שולמן-ריבלין לא תקבל את פניו.
שיקבל כבוד רק בראשות הפלישתינאית ברמאללה. כך יאה לו.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5287764,00.html
מוטב מאוחר – סוף סוף נתניהו וליברמן
מתחילים בפיתרון הנכון
קצת מאוחר מדי. לאחר המחדל הבלתי מובן של נתניהו וליברמן שלא דאגו למקש את גבול הרצועה לפני "הפגנות השיבה" ובכך גרמו נזק תדמיתי עצום לישראל, השבוע חל שינוי.
חמישה מחבלים-ערבים נפגעו. מחבל אחד נהרג, וחמישה נפצעו כשניסו לחצות את הגדר לישראל.
צה"ל הציב מלכודות נפץ לאורך הפרויקט להקמת מכשול הגבול על מנת להגן מפני חדירת מחבלים פלשתינאים שינסו לפגוע בתשתיות.
הפרויקט המכונה קב"א (קיר המכשול האינדיקטיבי) מבוצע על ידי מנהלת גבולות ותפר המשותפת לצה"ל ומשרד הביטחון.
בתחילתו אישרה הממשלה מימון של 3.34 מיליארד שקל, בנוסף למאות מיליוני שקלים שהוקדשו לתכנון ופיתוח פתרונות לסוגיה בשנים האחרונות. מדובר בקיר בטון עבה שיורד לעומק של עשרות מטרים מתחת לאדמה.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5290603,00.html
יש ללכת בדרך זו ולמקש את כל גדר הגבול.
"מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא."
לא כל שכן המדיניות
המדינאי הצרפתי ז'ורז' בנימין קלמנסו (1841-1929), שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, וב-1898 פרסם בעיתונו "ל'אורור" את מאמרו של אמיל זולא "אני מאשים", ואף נתן לו את הכותרת, ובשנת 1917, בהיותו בן 76, קיבל לידיו את ראשות הממשלה וכיהן במשך השנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1920, ולאחר המלחמה הקדיש את עצמו לעניין הסדרי השלום ודאג לאינטרסים של ארצו בוועידת השלום בפריז (1919), נודע באמרה המפורסמת:
'La guerre est une affaire trop sérieuse pour être confiée à des militaires'
"מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא."
האימרה כוונה נגד הגנרלים שבקלילות דעת מתחילים מלחמה ולא עומדים בה, לעומת המדינאים השקולים יותר.
נראה שבארץ יש תופעה שונה. הצבא חושש ממלחמה ובמקום להתכונן אליה הוא מנסה לקבוע מדיניות במקום המדינאים.
שרי הקבינט המדיני-ביטחוני דרשו מהרמטכ''ל רא''ל גדי איזנקוט לחסל את המחבלים מרצועת עזה שמשגרים עפיפונים ובלוני תבערה לעבר ישראל וגורמים להצתת שטחי חקלאות רבים בדרום.
הרמטכ''ל אמר לראשי הקבינט שחמאס הוא שמנהל את שיגור העפיפונים, והסביר כי יש בעייה משפטית להגדיר את כל משגרי העפיפונים כמי שמסכנים חיים.
במקביל, בעקבות טרור העפיפונים המתגבר מרצועת עזה, גורם צבאי בכיר אמר לתושבים בעוטף כי "החלופה לטרור העפיפונים היא מלחמה. אם נגיב בעוצמה גדולה מדי, זה יכול להיגרר להסלמה.'.
בחדשות 2 דווח כי הגורם הזהיר את התושבים שבמקרה של מלחמה ''אתם תהיו בממ"דים, ואתם לא רוצים את זה, בעוד בניית המכשול נגד המנהרות עדיין לא הסתיימה."
http://rotter.net/forum/scoops1/480966.shtml
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5289984,00.html#autoplay
המסר הזה, שהצבא חושש ממלחמה, נקלט מיד ע"י החמאס. והוא מאיים בירי על כל ירי, ודומה שאכן הוא השיג את המשוואה המדינית החדשה הזו.
אין ספק קלמנסו צדק: ""מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא."
הפתרון הטקטי לטרור העפיפונים והבלונים –
מבצע מרכבות פלישתים
צודקים אלו המתנגדים להילחם בטרור העפיפונים והבלונים עי חיסול הילדים המעיפים אותם. התועלת תצא בהפסד מדיני ולוואי וניתן היה להפריד את הילדים שולחיהם המבוגרים.
כל הרג של ילד יכול להצית את הגיזרה כולה ואת העולם כולו.
הדרך היעילה ביותר לפגוע במחבלי החמאס מבלי להביא למלחמה ומבלי להיפגע תדמיתית ע"י שונאי ישראל היא פתיחה במבצע "מרכבות פלישתים" – על כל עפיפון תבערה או בלון הנשלח לישראל תחסל ישראל מן האוויר רכב פלישתי של אנשי החמאס.
תוך זמן קצר כשיישארו אנשי החמס ותומכיהם ללא כלי רכב, הם יבינו שעליהם לחדול מטרור העפיפונים והבלונים.
פתרון פשוט ונעדר סיכונים.
האתיקה על פי חסדאי
המורה הגזען והדיקטטורה הישנה
יעקב חסדאי מתנאה שנים רבות כמורה מוסרי המטיף צדק לכול. והנה בצדיקותו כי רבה, הוא רואה את עצמו גם כפילוסוף הממשיך את תורתו של עמנואל לוינס בפילוסופיה על "האחר", או "האחרות", ועושה בה אף מהפכה פילוסופית גמורה.
ומיהו "האחר" לפי משנתו של חסדאי? "האחר" הוא מורה בבית הספר על-שם "רפאל איתן", תיכון חילוני ברמת-גן, (הוא לא נוקב בשם "הצדיק") שקרא לתלמידיו לצאת נגד הלהט"בים במצעד הגאווה ולהתפלל (פרק תהילים ט"ו) שיושיע ה' מהם, ויצילנו מהבושה וחרפה כהרף עין. (יעקב חסדאי, המורה הקטן והדיקטטורה החדשה, "חדשות בן עזר" גיליון 1534).
ולמה דווקא אותו מורה הוא דמות "האחר" לפי האתיקה הפילוסופית של חסדאי?
הוא "האחר" לדידו של חסדאי כי דבריו הגזעניים זכו (ובצדק) לתגובה מטעם עיריית רמת גן: "מגנה בתוקף אמירות גזעניות וחשוכות מעין אלה ולא תגלה סובלנות כלפי מורים המשמיעים אותן. רמת-גן היא עיר ליברלית הדוגלת בשוויון ובחופש הבחירה... לאור האמירה האומללה קיימו הבוקר מורי בית הספר מעגלי שיח עם התלמידים והציגו את האמירה הפלורליסטית והמכילה, המאפיינת את בית הספר."
גם משרד החינוך הודיע כי: "דבריו של המורה המועסק על ידי הרשות המקומית אינם עולים בקנה אחד עם רוח משרד החינוך המחנך להגברת הסובלנות ולקבלת האחר."
המורה הגזען מכונה ע"י חסדאי "האחר" מפני שהוא נרדף ע"י מה שהוא מכנה "דיקטטורה ליברלית", והוא שואל: האם המורה הזה "האחר" אינו ראוי לסובלנות? אינו ראוי להכלה? האם העקרונות של שוויון, חופש וחופש הדיבור הם עקרונות הנגמרים מסביב למורה זה?
אז התשובה היא לא! המורה הגזען הזה אינו "האחר" הראוי לסובלנות. מפני שמי שאינו דוגל בסובלנות אינו ראוי לסובלנות.
המורה הגזען הזה אינו "האחר", ואינו ראוי לסובלנות בדיוק כפי שהיטלר "אינו "האחר" הראוי לסובלנות על שהתפלל לישועת ה' כהרף עין ושלח את הלהט"בים למחנות המוות.
חסדאי יוצא נגד מה שהוא מכנה "הדיקטטורה הליברלית החדשה ובעצם הוא מטיף לדיקטטורה הנאצית הישנה.
נזכיר למורה המוסר חסדאי את מהות מוסר היהדות: "ואהבת לרעך כמוך," ובפירושו של הילל הזקן "דעלך סני לחברך לא תעביד" – מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. ואידך זיל גמור.
הגזענות הלהט"בית
"לית אתר פנוי מניה." אין מקום ריק מגזענות.
כתמונת ראי לגזענות נגד הלהט"בים, קיימת גם גזענות להט"בית.
ה-CHICAGO Dyke March (המצעד הלסבי בשיקגו) מציין מפגן גאווה למען שוויון לקוויריות, טרנסיות, ביסקסואליות – שוויון לכל מלבד ללסביות היהודיות הציוניות.
במצעד בשנה שעברה סולקו שלוש לסביות יהודיות שהניפו את דגל הגאווה עם מגן דוד והתבקשו לעזוב את המקום בנימוק ש"על ידי הצגת הדגל – הן מטרידות חלק מהמשתתפים" (מנגד, דגלי פלשתין הונפו במעמד זה ללא כל הפרעה).
אחת מהמפונות של ההפגנה אשתקד, לורל גראוור, אמרה כי אינה מעוניינת לנכוח השנה באירוע, כי "יש לי כבר 'תיעוד' בתור יהודייה לסבית ציונית," כלשונה.
גם דליה נייבס, יהודיה טרנסית אפרו-אמריקנית, הדגישה את הסיבות בגינן אינה מרגישה בטוחה השנה במצעד: "תגובתם הלא מספקת על הביקורת המובנית של האנטישמיות, צריכה לגרום לכולם להימנע מלהשתתף באירוע שלהם ולא רק בקרב נשים יהודיות."
בשנה שעברה הציב "הקולקטיב" (מארגני המצעד) עיקרון ליבה, שהכריז על עצמו רשמית כאנטי-ציוני. לפיו, הציונות מוגדרת כ"אידיאולוגיה לבנה-גזעית ביסודה... על בסיס ההנחה שלעם היהודי יש זכאות של אלוהים לאדמות פלשתינה ההיסטורית ולאזורים הסובבים אותה."
"תומכים במאבק העולמי נגד קולוניאליזם" (כלומר בעד האיפריאליזם והקולוניאליזם הערבי-מוסלמי).
השנה הגדילו המארגנים לעשות ופרסמו בהודעה לעיתונות לקראת האירוע כי השנה "צועדים בסולידריות עם הקהילות הקוויריות והטרנסיות של פלשתין ותובעים זעקה ציבורית נגד המאמצים הישראליים להשתלט על השחרור הקווירי והפניית הנשק נגד הפלשתינים בצורה של כיבוש וטיהור אתני. הקהילות שלנו, מהכפר הקטן לפלשתין מתמודדות עם מיליטריזציה של המשטרה, כיבוש, מעקב ומשטרת גבול," כך לשון ההודעה.
http://www.israelhayom.co.il/article/564739
מה נאחל לדייקיות הלסביות הגזעניות המשתתפות במצעד?
לכו לעזה!
הגזענות הלא תאומן של מיכאל (מיקי) גיצין
הערבים אינם בגדר אדם
מיכאל (המתנאה משום מה בשם החיבה מיקי) גיצין, מנכ"ל המשרד הישראלי של "הקרן לישראל חדשה", מגלה את פרצופו האמיתי נוטף הגזענות. ומפרסם תורה גזענית.
לפי תפיסת עולמו הגזענית, הערבים אינם מוגדרים כלל כאדם.
גיצין קובע: "אדם ואיש ימין זה לא אותו דבר."
https://mobile.twitter.com/jonatanu/status/1008376196437028865/photo/1
הבנתם? איש ימין אינו בגדר אדם! וזה כמובן מביא בהכרח למסקנה שהערבים אינם בגדר אדם. ולא מפני שהם קופים וחזירים כפי שהם מגדירים את היהודים, אלא שכולם אנשי ימין.
הואיל וטרם נמצא ערבי-מוסלמי שהוא איש שמאל הרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כגזענות ולא כמופת מוסרי.
והואיל וטרם נמצא ערבי-מוסלמי שהוא איש שמאל הרואה בדברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים גזענות, ולא מופת מוסרי.
והואיל וטרם נמצא ערבי-מוסלמי שהוא איש שמאל המכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה, ובזכותו שלא להיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.
הרי אין ברירה אלא להסיק את המסקנה המתבקשת: כל הערבים הם אנשי ימין.
כלומר לפי מיכאל גיצין כל הערבים אינם מוגדרים אדם.
שכנות טובה?
פעילי ארגון בשם "קול אחר" העבירו מכתב ליחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה במטרה להחזיר את השקט לדרום: "אנחנו שכנים הרוצים חיים של כבוד ושלום."
"למר סינוואר ולמר הניה שלום רב," כותבים, אנשי ארגון "קול אחר", פעילי שמאל הפועלים באזור הדרום "למען סיום בלתי אלים של הסכסוך הישראלי פלסטיני," מכתב שנשלח לראשי ארגון חמאס.
פעילי "קול אחר", שחלקם מתגוררים ביישובי עוטף עזה, ביקשו לומר לראשי חמאס שהם מעוניינים לחיות עם הפלסטינים בשלום ושלווה: "היינו אויבים וגם עכשיו אנחנו אויבים, אולם מצב זה יכול להשתנות ואף חייב להשתנות. הרי אנחנו גם שכנים.
"האסון שנפל על שני העמים הוא לא אסון טבע. זהו אסון מעשה ידי אדם. אנחנו יצרנו אותו ואנחנו יכולים לשנות אותו," כתבו הפעילים, והפצירו באנשי חמאס לחדול ממעשי נקם וטרור. "אנחנו קוראים: די לשנאה, די לנקמה, די להפגנת הכוח דרך רקטות, פצמ"רים, מנהרות ועפיפונים."
המכתב תורגם לשפה הערבית והאנגלית, ומכתב דומה נשלח גם לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, בו מפצירים אנשי ארגון השמאל לדבר עם אנשי חמאס. "הממשלה פועלת לשכנע אותנו, הציבור הישראלי, ובעיקר את תושבי עוטף עזה, שהעזתים הם האויבים שלנו. אך אנחנו לא רואים אותם כאויב אלא כשכנים שלנו."
במכתב לנתניהו, כתבו אנשי "קול אחר" כי "חמאס הוא משטר עריץ ואנחנו לא מצדיקים את ההתנהגות שלו, אך בסופו של דבר הוא הסמכות בעזה. בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא. ולכן אנחנו צריכים למצוא את הדרך לדבר איתו."
ארגון "קול אחר" פועל באזור הדרום. פעילי הארגון מפגינים בשבועות האחרונים בצומת יד מרדכי נגד מדיניות ממשלת ישראל וקוראים ל"הודנא". בארגון חברים מספר מרצים ממכללת ספיר כמו ד"ר ג'וליה צ'ייטין וד"ר אבנר דינור.
ד"ר ג'וליה צ'ייטין, תושבת קיבוץ אורים, אומרת ל'מקור ראשון' כי למרות ההצהרות הקשות של ראשי חמאס צריך לדבר איתם. "אנחנו לא תומכים ומסכימים עם ההתנהגות של החמאס. זה לא משטר דמוקרטי ולא הומאני והם פוגעים באוכלוסייה ומנצלים אותה. יחד עם זאת, הם הריבון בעזה וצריך לעשות הסכם שלום או הסכם הבנות עם האוייב. לא עושים את זה עם חברים."
ד"ר צ'ייטין הוסיפה: "ברור לנו שיש כל מיני הצהרות שאנחנו מתנגדים להן אבל יחד עם זאת רוב האוכלוסייה בעזה – זה לא מה שהם רוצים, הם רוצים חיים נורמליים. מכיוון שחמאס הם הריבון אי אפשר להתעלם מהם, שלחנו להם מכתב כי הם הריבון. אנחנו רוצים פתרון שייטיב איתם וייטיב איתנו."
http://rotter.net/forum/scoops1/480923.shtml
https://www.makorrishon.co.il/news/55503/
ד"ר ג'וליה צ'ייטין צודקת. לאחר שסינוואר אמר לבני עמו באירועי הדמים האחרונים בעזה כי בקרוב הם יסלקו את הגבול "ונעקור להם (ליהודים, י"פ) את הלבבות מהגוף שלהם" – צריך לדבר עם החמאס. היא צריכה לפנות אליהם, ולבקש מהם, ראשית כל שלא יראו בה, ג'וליה צ'ייטין, קופה וחזירה, ויצהירו שהם מוותרים על מטרתם רצח היהודים כפי שהם מחויבים לו באמנת החמאס.
הלוואי ותצליח. במידה ותצליח, היא תהיה ראויה לפרס נובל לשלום.
בינתיים מסתבר שארגון "קול אחר" נתמך ע"י "הקרן לישראל חדשה", והוא מופיע באתר שתי"ל כאחד מהארגונים שהקרן מקדמת.
המדובר באחד מ-16 עמותות שיטנה שתרמו בדיווחיהם לקידומו ולהופעתו של "דו"ח גולדסטון" האנטישמי והאנטי-ציוני.
תושבי הדרום שהחליטו לנקוט יוזמה זו מול החמאס, פועלים לא במטרת שלום אלא במטרה לפגוע במדינת ישראל כפי שפעלו בעבר מול ועדת החקירה האנטישמית של האו"ם
http://rotter.net/forum/scoops1/480956.shtml
האם ישראל בעד הכיבוש הרוסי של מולדובה?
בשעה שרוסיה מצביעה תמיד נגד ישראל ותומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון וירושלים, ישראל לא הצטרפה למדינות המערב, ונמנעה בהצבעה שקראה להוצאת הצבאות הזרים ממולדובה.
צבא רוסיה נמצא במדינה מאז תחילת שנות ה-90, כאשר מחוז במולדובה בשם פרידנסטרובייה (טרנסדניסטריה) מרד בשלטון המרכזי ולאחר מלחמת אזרחים הכריז על עצמאות. הצבא הרוסי למעשה מגן על המחוז מפני צבא מולדובה.
ישראל כאמור נמנעה בהצבעה באו"ם שקראה למעשה לפינוי הצבא הרוסי.
http://rotter.net/forum/scoops1/482268.shtml
האם רוסיה תגמול לישראל, ותסיר תמיכתה בכיבוש ערבי-מוסלמי? בטוח שלא.
ואולי מעבר למוסר הפסדנו בהצבעה את תמיכת מולדובה בהכרה בירושלים כבירת ישראל.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
מחקר מומלץ מאוד לצפייה של אליהו הכהן באתר "עונג שבת" על המלחין אברהם מינדלין:
* * *
מְסִבָּה
מְסִבַּת הַפְתָּעָה הִיא (וְדַי לְחַכִּימָא...)
אֶת כָּל יְדִידֵינוּ הִזְמַנוּ לְכָאן!
כִּי, עָפְרָה חָלְתָה כֹּה קָשֶׁה וְהֶחְלִימָה –
רָשַׁמְתִּי לָהּ שִׁיר מְרַגֵּשׁ דִּלְהַלָּן:
"אֲנִי סוֹבֵל, מַשְׁמָע אֲנִי קַיָּם*"
לעפרה
בִּמְצִיאוּת הֲזוּיָה שֶׁכָּזוֹ מַתְמִיהָה הַתְּמִיהָה אִם מוֹתַר הָאָדָם...
"קִישׁ קִישׁ!" קָרְיָא, כָּמוֹהוּ כְּאִסְתְּרָא גַּלְמוּד שֶׁמַּרְעִישׁ לְחִנָּם בְּלָגֵינָא.
אֵין לִי בְּדָל שֶׁל מֻשָּׂג מַהוּ סוֹד הַחַיִּים, אֵין הֶסְבֵּר לִי לְמַשְׁמָעוּתָם...
נִשְׂגָּבִים עַד אֵימָה, אֵין בּוֹלֵם לַזְּרִימָה, אַךְ כָּהֵנָּה זוֹרְמִים וְכָהֵנָּה.
בֶּן אָדָם מְשַׁיֵּט מְדֻשָּׁן – שֶׁהֲרֵי בְּצַלְמוֹ שֶׁל אֱלוֹהַּ נִבְרָא,
אַךְ זוֹעֵק לַשָּׁמַיִם בִּכְאֵב וּבְשֶׁבֶר שָׁעָה שֶׁקָּם קַיִן עַל הֶבֶל:
מַָה חֶטְאִי, אַלְלַי? מָה עוֹלַלְתִּי, אֲבוֹי? יֵשׁ סִבָּה לַתַּגְמוּל הַנּוֹרָא?..
וְטוֹרְדִים אֶת רוּחִי תִּמָּהוֹן וּתְמִיהָה כָּל אֵימַת שֶׁנִּצָּב קֳבָל סֵבֶל!
כֵּן, הַדְּוַי וְהַסֵּבֶל הֵם כָּאן וְעַכְשָׁו – מַמָּשׁוּת בְּלֹא כַּחַל וְשָׂרָק.
"אֲנִי סוֹבֵל מַשְׁמָע קַיָּם," כָּךְ כָּתַב פְּרִימוֹ לֵוִי – הוּא צָפְנַת פַּעְנֵחַ.
מִי חָכָם וְיָשִׁיב נְכוֹחָה, אִם סִבְלוֹ שֶׁל אָדָם הוּא בְּדִין, הוּא מֻצְדָּק?
כִּי הַסֵּבֶל אוּלַי לֹא נוֹעַד אֶלָּא רַק...
אֶת הַיֵּשׁ לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ.
* "...סביר להניח כי אותו הוגה דעות צרפתי, ששמו נשמט מזיכרוני, [הלוא הוא רֶנֶה דֶקַרְט בספרו 'הגיונות': 'אני חושב, משמע אני קיים' – י.נ.] לא סבל רבות בחייו, שאם לא כן, היה משיח את מצודת הוודאויות שלו על בסיס אחר. למעשה, לעיתים קרובות אין החושב בטוח שהוא חושב, מחשבתו נודדת בין התבוננות לחלום, חומקת מבין ידיו, מסרבת להילכד ולהינעץ בנייר בדמות מילים. לא כך הסובל, לסובל אין שום ספקות, הסובל בטוח תמיד, בטוח שהוא סובל ולפיכך קיים..."
מתוך "זמן שאול" מאת פרימו לוי (תרגום: מירון רפפורט).
* * *
יְדִידִי יוֹסִי גַמְזוּ אֶצְלִי אָז אוֹרֵחַ;
הִתְרַעֵם עַל הַשִּׁיר, הִתְרַעֵם גַּם עָלֵי:
"בַּשִּׂמְחָה וּבְחִיּוּךְ תְּקַבֵּל אֶת פָּנֶיהָ,
לֹא בִּדְּוַי פִילוֹסוֹפִי כָּזֶה, אַלְלַי!"
יוֹסִי גַּמְזוּ יָשַׁב וְרָשַׁם לִי פּוֹאֵמָה,
הוּא הִשְׁלִים אֶת מְלַאכְתּוֹ בִּכְמַחֲצִית הַשָּׁעָה –
שִׁיר עַלִּיז שֶׁל חִיּוּךְ וּבְדִיחָה בִּמְקוֹם דֶּמַע,
וּבִקֵּשׁ שֶׁאוֹתוֹ רַק אֶקְרָא בַּפְּגִישָׁה.
"מִבֵּיתִי בְּקַצְרִין גַּם אֶשְׁלַח," הוּא הִבְטִיחַ
שְׁנֵי דַּפִּים דִּמּוּיֵי קְלָף חִישׁ בְּדֹאַר מָהִיר;
שֶׁתַּדְפִּיס עֲלֵיהֶם, וְאֶת עָפְרָה תַּפְתִּיעַ,
עֵת תּוֹשִׁיט לָהּ בְּחֵן כִּמְגִלָּה אֶת הַשִּׁיר,
מְגֻלֶלֶת יָפֶה וּמְקֻשֶּׁרֶת בְּסֶרֶט."
וְעָשִׂיתִי, אָמְנָם, בְּדִיּוּק כִּדְבָרָיו.
אַךְ בְּטֶרֶם אֶמְסֹר הַמְּגִלָּה לַגְּבֶרֶת –
כֹּה הִקְדַּמְתִּי דְּבָרִים לָרָשׁוּם עָלֵי קְלָף:
לְמַזְמֵז אֶת הַמּוּזָה שֶׁלּוֹ לְעוֹלָם הֲרֵי לֹא יִמָּאֵס לוֹ,
שֶׁעַל כֵּן יוֹסִי גִּמְזוֹ הִכְתִּיב בַּחֲשַׁאי לִי פּוֹאֵמָה כָּזֹאת;
וְהֻסְמַכְתִּי לִמְסֹר לָךְ אִישִׁית עַל יְדֵי הַמָּאֶסְטְרוֹ
מְגִלָּה מֵרִבּוֹא רִבּוֹאוֹת הַמְּגִלּוֹת הַגְּמוּזוֹת:
מְסִבָּה לְכֻלָּנוּ / לְעָפְרָה שֶׁלָּנוּ
מאת: יוסי גמזו
עָפְרָה יַקִּירָתֵנוּ, אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְשַׁעֵר
כַּמָּה מְרֻצִּים וּשְׂמֵחִים אָנוּ כָּאן שֶׁסּוֹפְסוֹף מִזְדַּמֵּן לָנוּ צַ'אנְס
לַחֲגֹג בִּפְגִישַׁת יְדִידִים אֶת שׁוּבֵךְ בְּלִוְיַת חִיּוּכֵךְ הַנּוֹהֵר
אֶל חוּג אוֹהֲבַיִךְ – לָכֵן, אִם תַּרְשִׁי לִי, אַקְדִּישׁ לָךְ טִפָּה שֶׁל רוֹמַאנְס.
אַתְּ לֹא פַּעַם בִּקַּשְׁתְּ אוֹתִי: "יוֹאֵלְ'קֶה, בּוֹא וְסַפֵּר לִי פֹּה אֵיזֶה סִפּוּר."
אָז נִדְמֶה לִי שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק הוּא הָרֶגַע שֶׁיֵּשׁ לִי בּוֹ מִין הִזְדַּמְּנוּת
שֶׁאִם לֹא אֲנַצֵּל אוֹתָהּ תֵּכֶף, אָז לֹא יִהְיוּ לִי סְלִיחָה וְכִפּוּר.
אָז הַרְשִׁי לִי לִגְזֹל מִמֵּךְ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים זֹאת בְּיִידִישׁ טוֹבָה: אֵיין מִינוּט
וּפָשׁוּט לְסַּפֵּר לָךְ סִפּוּר שֶׁנָּחוּץ לִי לְשֵׁם הַשְׁלְמַת מַאֲזָן,
מִין סִפּוּר שֶׁאֵינֶנּוּ זָקוּק לַהַרְבֵּה נִמּוּקִים שֶׁיּוּכְלוּ בּוֹ לִתְמֹךְ,
שֶׁבְּמֶשֶׁךְ חַיַּי כְּבָר פָּגַשְׁתִּי גְּבָרִים וְנָשִׁים מִכָּל סוּג וְכָל זַן
אַךְ אַף פַּעַם עוֹד לֹא הִתְמַזֵּל לִי לִפְגֹּשׁ בַּחוּרָה נִפְלָאָה שֶׁכָּמוֹךְ.
עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁנִּדְמֶה כִּי בּוֹרֵא-הָעוֹלָם שֶׁבָּרָא אוֹתָךְ כָּךְ
שֶׁמִּי שֶׁיִּרְצֶה כָּאן לִבְרֹא עוֹד מִין עָפְרָה כָּזֹאת אֵין לוֹ שׁוּם סִכּוּיִּים
כִּי הֲרֵי אַתְּ פָּשׁוּט אֶכְּסֶמְפְּלָר אֱנוֹשִׁי כָּל-כָּךְ חַדְפַּעֲמִי וּמֻצְלָח
כַּכָּתוּב עַל כַּמָּה מוּתָגִים נְדִירִים: "רַבּוֹתַי, הִזְהֲרוּ מֵחִקּוּיִים."
כָּךְ שֶׁאֵין לִי סָפֵק שֶׁמַּמָּשׁ כְּמוֹ פַּסָּל שֶׁיּוֹצֵק אֵיזֶה פֶּסֶל פַנְטַאסְטִי
וְשׁוֹבֵר אֶת הַשְׁטַאנְץ שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹצַק אוֹתוֹ פֶּסֶל בְּלִי שֶׁמֶץ סָפֵק
כָּךְ שֶׁשּׁוּם חַקְיָנִים לֹא יוּכְלוּ לְשַׁחְזֵר לְאַחַר מַעֲשֶׂה כָּל-כָּךְ דְּרַאסְטִי
מֵאוֹתוֹ מַאסְטֶר-פִּיס רֶפְּרוֹדוּקְצְיָה אוֹ קוֹפִּי וּבֶטַח לֹא שׁוּם הֶעְתֵּק.
וְכֵיוָן שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת עֲסִיסִיּוּת הַיִּידִישׁ
שֶׁדּוֹבְרֶיהָ בְּחִבָּה רַבָּה קוֹרְאִים לָהּ "מַאמֶע-לוֹשְׁן"
וּוַדַּאי לֹא "טַאטֶע לוֹשְׁן" כִּי שׁוּם יִיד לֹא מְצַפֶּה
שֶׁהַיִּידִישֶׁע מַאמֶע שֶׁאִישׁ לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ פִּרְסוּם וּפְּרוֹמוֹשְׁן
תִּתֵּן לְשׁוּם טַאטֶע לִשְׁלֹף אֶת הַלּוֹשְׁן וְאַף לְהַפְעִיל אֶת הַפֶּה...
אָז אֲנִי כָּאן מוֹדֶה בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבַיִךְ עַל כָּךְ שֶׁזּוֹכִים פֹּה כֻּלָּנוּ
לָשׁוּב וְלִרְאוֹת אֵיךְ עוֹלֶה עַל שְׂפָתַיִךְ שֵׁנִית בְּמִין עֹז עַקְשָׁנִי
סִימַן-הַהֶכֵּר הַנִּפְלָא שֶׁלָּךְ, עָפְרָה, שֶׁבּוֹ מִתְבָּרְכִים כָּל יוֹדְעַיִךְ
וְזֶה שֶׁבְּיִידִישׁ קוֹרְאִים לוֹ "אַ חֶענֶעוְדִּיק שְׁמַייכְל" (חִיּוּךְ חִנָּנִי).
יוסי גמזו
* * *
בימת מופעי הספרות
תמונות יפואיות וישראליות
מופע ספרות מיצירתו של מנחם תלמי
צוותא, יום שני, י"ח באב תשע"ח, 30 ליולי 2018 בשעה 20:30
בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו
בהשתתפות השחקנים: רמי ברוך, אלכס אנסקי, שמעון מימרן, איציק גבאי ועוד. פסנתר: רועי זוארץ
מנחם תלמי הוא סופר ישראלי פורה, שמוכר בעיקר בזכות יצירתו המתארת את הדמויות שחיות על גבול הפשע. בחוש מיוחד לשפה העשירה של תת התרבות הזו, ובמחקר ובכתיבה מן השטח, מתאר מנחם תלמי ביצירותיו עולם צבעוני ומרתק של ישראל הלא מוכרת.
חלק חשוב נוסף ביצירתו הספרותית: תיאורי חוויותיו ממלחמת השחרור בסיפורים עוצמתיים, בעלי משמעות בשנת ה-70 לישראל.
המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד.
נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708
הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157
ובאתר צוותא:
https://www.tzavta.co.il/OrderTickets.aspx?k=905&d=2018-07-30&t=2030
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"וידויו של איציק'ל היתום"
לאהרן וייסמן [?]
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז, ביום 15.7.1977
לפני 41 שנים
לעיתים מזדמן לידיך ספרון אשר הקריאה בו דומה למלאכת בילוש, והרשימה על אודותיו היא כקריאה לעזרת הציבור בקשר לפיענוח הפרטים. "וידויו של איציק'ל היתום" הוא ספרון קצר ומדהים, ואין אתה יודע אם הוא באמת – "מכתב מיהודי אמריקני לידידו בתל-אביב," או בדייה שהליץ המתרגם מיידיש, אהרן וייסמן.
על אהרן וייסמן נכתב בלכסיקון הספרות העברית של ג. קרסל כי נולד באוקראינה ב-1894, עלה ארצה ב-1925 והיה במשך שנים בעל מסעדה, ואחר כך עסק בעבודות הגהה בעיתונות, בעיקר בעיתון "הבוקר". ראשית כתיבתו היתה ברוסית, ואילו בעיתוני הארץ פירסם בעברית סיפורים, הומורסקות ופיליטונים, וכן תירגם ספרים מיידיש ומרוסית ואף הוציא שלושה קבצים של הומורסקות מקוריות ומתורגמות.
ישראל הר, שמצא את "וידויו של איציק'ל היתום" לפני שנים אצל מוכר הספרים הישנים מינקובסקי [ליד התחנה המרכזית], מספר כי החוברת זכורה לו עוד מילדותו, בראשית שנות הארבעים [למאה ה-20].
התאריך היחידי המצוי בחוברת, בהקדמתו של וייסמן, הוא שנת 1938, אשר בה היה אמור להתבצע בארץ-ישראל מפעלו של איציק'ל היתום. ומאחר שמלחמת העולם השנייה אינה מוזכרת כלל במכתבו של איציק'ל לידידו בתל-אביב, יש לשער שהחוברת אכן יצאה לאור בראשית שנות הארבעים [או מעט קודם לכן].
קרסל אינו מזכיר את החוברת במניין ספריו ותרגומיו של וייסמן, ודומה כי בבחינת נעלם תישאר השאלה (אלא אם כן מישהו יודע על כך עובדות שנשכחו) – האם פרשת הווידוי, במכתביו של איציק'ל היתום לידידו "האזרח הארץ-ישראלי ליפא וינשלמן" (עמ' 4) היא הומורסקה שחורה שחיבר וייסמן עצמו, או תרגום למכתב אמיתי שנשלח במקורו ביידיש, כדברי וייסמן בפתיחתו:
"לפניך , קורא נכבד, לא סיפור בלשי 'מותח', לא 'מעשה נורא' מסוג 'המעשיות' הידועות, גם לא יצירה דמיונית של סופר בעל הזיות, כי אם מכתב אמיתי, פשוט בתכלית הפשטות, כתוב בלשון יידיש עממית (תורגם לעברית כמעט מילה המילה) בלי מליצות, בלי רצון 'לעשות רושם'." (עמ' 3).
ההתנצלויות הרבות הללו כמו מחשידות את המתרגם שחש מראש כי אולי לא יאמינו לו.
ומה מספר איציק'ל היתום במכתבו?
"רצחתי שני אנשים חפים מפשע!" (עמ' 7) – זה עיקר וידויו. והוא פורש בפני ליפא וינשלמן, בנו של ידידו הטוב ר' אהרן, מנוחתו עדן, את כל פרשת התלאות שעברו עליו מנעוריו ועד היום והוא זקן ותשוש ורתוק אל מיטתו.
יתום היה איציק'ל ואיש לא דאג לו בנעוריו לבד מר' אהרון הזכור לטוב. לאחר שנים אחדות נעשה בעזרתו מסגר, שכר סדנא ברחוב גונצ'רני, נשא אישה והוליד ילדים. אלא שהסתבך, עקב קמצנותו המופרזת, וסולק משכירות סדנתו. רוח נקם העבירה אותו על דעתו ובעצה אחת עם פועלו הרג את בנו של בעל הבית שבו היתה מצויה הסדנא. ייסורי מצפונו וביעותיו של הפועל איימו להסגיר את שניהם, ולא היה ברירה לאיציק'ל אלא לאסוף אל ביתו את הפועל, לקחתו במירמה אל הנהר הקפוא, ושם להטיל אותו באחת הפרצות עד שנעלם.
על פשעו הכפול מתוודה איציק'ל בפני ר' אהרון, וזאת לאחר שמצוקת נפשו גברה ועמד בפני התאבדות. המוצא נמצא בנסיעתו לאמריקה, ור' אהרון הוא שנתן לו 50 רובל להוצאות הנסיעה, ושילחו וביקשו שלא יכתוב לו דבר. על פי סיפורו של איציק'ל דומה שר' אהרון ראה בו בן-טיפוחיו, על כן חס מלהסגירו, ועזר לו למלט נפשו.
ובאמריקה החלה פרשת השילומים והנקם באיציק'ל. בנו נחנק באונייה שעה ששיחק במטבע נחושת של שתי קופיקות. אשתו חלתה ומתה, והשאירה לו תינוק שגדל ללא השגחה ובצל קמצנותו של האב, ונעשה לגנב, "עד שבעזרת השם נהרג בחילופי יריות עם המשטרה בעת שוד מזויין שהשתתף בו." (עמ' 20).
איציק'ל התחתן בשנית, ואשתו החדשה עזבה אותו, בגלל קמצנותו, עם מאהב, וכאשר נטשהּ המאהב איבדה עצמה לדעת על ידי הרעלה בגאז. גם הבת ושני הבנים מנישואיו השניים מתו בקלון. זו לאחר שהסתבכה בניאוף, והללו בקרב עם גאנגסטרים בימי ה"פרוהיבישן" [האיסור על משקאות חריפים]. ובמשך כל השנים הללו השקיע איציק'ל את כל מרצו וזמנו בעסקי בניית בתים, והונו גדל, חצי מיליון דולר, מיליון דולר, ועוד ועוד. אך מהיותו בודד ושנוא בגלל קמצנותו, ללא ידידים, ושוכב כפות למיטה בתחבושת-גבס על הרגליים, כי דרס אותו אוטו, ממלאה רק מחשבה אחת את עולמו:
"ביקרתי בארץ לפני שמונה שנים. בתל-אביב התארחתי במלון בן-נחום ברחוב אלנבי. ראיתי כי בונים הרבה וזה מצא חן בעיניי מאוד-מאוד. ומכיוון שאתה (ליפא וינשלמן) יודע כי כל צרותיי התחילו מהמקרה שגירשו אותי מהסדנא – הייתי רוצה לכפר על עוונותיי ופשעיי בדברים השייכים לדירות.
"וזאת היא בקשתי: שתואיל בטובך להתקשר עם מהנדס-בניין הידוע לך הן במומחיות והן ביושר לבב, ראשית פעולתו צריכה להיות: עריכת רשימה מפורטת של בעלי מלאכה שאין להם דירות משלהם. הרשימה תכלול את השם, שם המשפחה והמקצוע של כל אחד ואחד. אני מוכן להקציב סכום של 400 אלף דולר לשם הקמת בניין של שלוש קומות ובו דירות בנות חדר אחד, מטבח ונוחיות, ועוד 100 אלף דולר אני רוצה להקציב לשם מתן הלוואות בלי ריבית, לתקופה של 20 שנה, לבעלי-בתים עניים – לכל אחד ממאה ועד חמש מאות דולר.
"אני גם מבקש ממך, ידידי, להתראות עם עורך-דין הגון ועם רב. תקרא בפניהם את מכתבי זה ותשאל אם מותר לחרוט על גבי לוח-שיש שיימצא במקום נראה לעין בכניסה לבית, את כל קורותיי, ואם לא יאונה לי כל רע אם יפרסמו את העניין בעיתונות.
"הייתי מרגיש את עצמי מאושר לו התגשם חפצי, כי קול האלמנה והיתומים מצלצל עד היום באוזניי וגוזל את מנוחתי.
"תשים לב שלא ירמוך ושלא ידרשו ממך יתר על המידה, כי כל אחד יכול להגיד: 'אין דבר. מצווה היא לפשוט את העור מרוצח.'
"ממני הנאמן לך בלב ונפש
"איציק'ל היתום."
(שם. עמ' 24-26).
חליפת המכתבים בין ליפא וינשלמן ובין איציק'ל היתום נמשכה כשנה ויותר, ובמשך הזמן הזה נתקבלו כמאה דולר להוצאות התייעצות עם עורך-דין. ולבסוף נתקבל מכתב דחוף ורשום. רצה הגורל שדווקא מכתב זה לא יגיע לידי וינשלמן, שעבר באותו זמן לדירה אחרת, ונושא המכתבים לא ידע את כתובתו. המכתב נשלח חזרה על ידי הדואר לאמריקה, וכל השתדלויותיו של ליפא וינשלמן להחזיר לו את המכתב עלו בתוהו.
"יש לשער כי המכתב הכיל בתוכו שיק על סכום ניכר להתחלת מימוש התוכנית, שבה רצה הנדבן להשקיע כחצי מיליון דולר (של אז!)" – אומר וייסמן בהקדמתו, וממשיך ומספר כי ליפא וינשלמן מת לפני שנה וחצי, ויש לשער כי גם איציק'ל היתום מת באמריקה והונו עבר לרשות הממשלה האמריקאית, באין יורשים אחרים.
אכן, אילו האריך ימים היה אולי עולה ארצה במסגרת חוק השבות, וגם דואג לשיכון לזוגות צעירים. מי יגלה עפר מעיניך, איציק'ל היתום.
* "וידויו של איציק'ל היתום" (מכתב מיהודי אמריקני לידידו בתל-אביב). תירגם (מיידיש): אהרן וייסמן. כל הזכויות שמורות למתרגם אהרן וייסמן. תל-אביב. רחוב יוחנן הסנדלר מס' 19. דפוס "השחר", תל-אביב, רח' הרכבת 32. 30 עמ'. [ללא ציון שנת ההוצאה לאור].
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הגשת כתב-האישום ההזוי ["שאינו מחזיק מים"] נגד שרה נתניהו בפרשת החמגשיות והמבשלת – תוסיף לליכוד בבחירות הקרובות לפחות שניים-שלושה מנדטים, אם לא יותר.
* יואב לביא: "...וכאן אנחנו מגיעים למעשה הנבלה שעשו בו יוצרי הסרט והסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל': מכל מאות שעות הראיונות המוקלטים והמודפסים עם לובה אליאב, 16 הספרים שכתב וכל הדברים שכתבו ואמרו עליו אחרים, הם בחרו לדוג משפט אחד שאמר, והשתמשו בו כדי להציג פרופיל מעוות של ה'ממסד' האשכנזי, הגזעני, המתנכר, האכזרי, שהיה אחראי להפקרת עולי מרוקו בפרט ועולי המזרח בכלל. יתרה מזאת, הם עשו כך כדי להציג את לובה האיש כדמות דמונית — האשכנזי, הגזעני, המתנכר, האכזרי." ["הארץ", 22.6].
אהוד: האם יש לכם מושג עד כמה ה"אמת" של הסדרה הזו מחלחלת כתורה משמיים אצל "אשכנזים" שונאי עצמם ואצל "מזרחיים" שונאי "אשכנזים"?
כמה וכמה אנשים, מכרים שלנו, "אשכנזים" בני גילנו שחיו מילדותם בארץ, מאמינים כמעט לכל מה שמראים בסידרה הזו בטלוויזיה!
גם כשניסינו להתבדח, באחד הגיליונות הקודמים, על השחרת שמו של לובה אליאב, קיבלנו תגובות מאנשים שחשבו שאנחנו באמת חושבים כך על אודותיו.
יש להודות ליואב לביא שהעמיד דברים על דיוקם חרף הסטיכיה העיתונאית והפוליטית השלטת כיום – השמצת היישוב הוותיק, שקלט עולים כפליים ממיספרו ויותר, וזאת לאחר שהקיז מדמו במלחמת העצמאות, שבה היה נשחט כולו אלמלא צבאו הקטן התגבר על אויביו.
* אסי דגני: אילו הייתי בעל הלך מחשבה דתי, (מה שכנראה קצת נכון), הייתי שואל: למה שיחקה חלש במונדיאל 2018 נבחרת ארגנטינה?
למה התוצאה נגד פרו היתה 3:0?
מדוע היו פניו של השחקן המפורסם ליונל מֶסי עגומות וכעוסות?
אולי כי הוא רצה לבוא כמנהגו לכותל המערבי ולהניח שם פתק בסדקי אבניו לפני התחלת המונדיאל –
ולא נתנו לו!
מי?
מארגני משחק הידידות ביטלו את הביקור של נבחרת ארגנטינה בארץ למשחק ידידות בלחץ ה-BDS!
אהוד: ושכחת את התרומה הכבירה של מעריצת צ'כוב חולת הפרסום צרת התרבות שלנו – לביטול המשחק בירושלים!
* יש שמועות כי בספר השיאים של גינס הקרוב תירשמנה מחלקת החקירות של משטרת ישראל והפרקליטות – כשיאניות אי-פיענוח מקרי הרצח והאונס הרבים בישראל – מהיותן עסוקות רוב הזמן בחקירות ראש הממשלה ורעייתו ובהכנת כתבי-אישום נגדם, הזוכים להד עצום ואוהד בתקשורת הישראלית, המקווה כנראה שיהיה אפשר להפיל את ביבי כמו את אולמרט באמצעים משפטיים.
* אהוד: מחקר שהתפרסם בעקבות המאמר שלי על "שגעון אירופה 1934" מאת הנס גובש, שפורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.5.1974.
* ביום העצמאות הבא יוענק פרס ישראל חדש – פרס "המשפט" לקפקא או פרס "והיה המישור לעקוב" – שנועד בעיקר לעורכי-דין מצטיינים בפרקליטות המדינה, ולא רק להם אלא גם לשלל עורכי-דין המתמחים בהגשת תביעות קנטרניות וחסרות בסיס.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל