הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1356

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בתמוז תשע"ח, 28.6.2018

עם הצרופה: ברוך בן עזר רַאבּ, "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900" במושבה פתח-תקווה, העתיק והוסיף מבוא וביאורים, אחיינו אהוד בן עזר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. // עדינה בר-אל: על הספר "לא מִבֶּטֶן אלא מִגַּן: תרומת גן הילדים והגננות להתחדשות העברית כשפת אם, תרנ"ט-תרצ"ו", צביה ולדן וציפורה שחורי-רובין. // עמוס גלבוע: המדיניות כלפי החמאס. // אורי הייטנר: צרור הערות 27.6.18. // מתי דוד: ציפי לבני. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מְאוֹנֶנֶת. // הדסה מור: מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס", ההתיישבות הערבית בפלשתינה –  בעקבות היהודים. // תקוה וינשטוק: רעיונות חדשניים לעיר. // ברוך בן עזר רַאבּ: "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900" במושבה פתח-תקווה, נכתבה לפני 60 שנה, במלאת לפתח-תקווה 80 שנה. העתיק והוסיף מבוא וביאורים אחיינו אהוד בן עזר. // יוסי אחימאיר: המונדיאל – זה לא רק כדורגל. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מות גיבורים" לפאולה ואליש, עברית: 1935. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.9.1972, לפני 46 שנים, בצירוף מכתב מהמתרגם דב סדן. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

[המשך]

 

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

 

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ לְיִשְׂרָאֵלָה

שֵׁם נִתַּן כְּמֶחֱוָה לִשְׁמוֹ שֶׁל סָבָא יִשְׂרָאֵל

וְכֵיצַד עִם לֵדָתָהּ כְּבָר זָמְמוּ לְהִתְנַכֵּל לָהּ

כָּל שֶׁהִתְנַכְּלוּ דוֹרֵי דּוֹרוֹת לְסָבָא בְּלִי הוֹעֵל.

 

וְסָבָא יִשְׂרָאֵל וְסָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה

וְאַבָּא בִּיל"וּ הַצּוֹפִים בִּינִיקָתָהּ

שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה הָעוֹלָה עַל כָּל רוּטִינָה

שֶׁל מוֹצְצִים בְּשֶׁקֶק זַלְלָנוּתָהּ

אָמְרוּ: "רוֹאִים אֶצְלָהּ כְּבָר מֵהַהַתְחָלָה

לְפִי עָצְמַת מְצִיצוֹתֶיהָ הָאַקְטִיבִית

שֶׁהַקְּטַנָּה הַזֹּאת הִיא פַיְטֵרִית גְּדוֹלָה

וְלֹא סְתָם קְבֵצִ'ית אֶלָּא דַוְקָא אָסֶרְטִיבִית

כִּי מְחַכִּים לָהּ בְּבֵיתָּהּ, עִם הַשְּׁכֵנִים

הַמִּתְנַכְּרִים וּמִתְנַכְּלִים לָהּ – מִבְחָנִים

שָׁל הִשָּׂרְדּוּת וְשֶׁל הִתְמוֹדְדוּת קָשָׁה

מִכָּאן וְעַד לַהוֹדֶעָה הַחֲדָשָׁה

בָּהּ הַמָּשִׁיחַ יְצַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן

שֶׁיְּבַשֵׂר כִּי חֵרֶף הֲסָתוֹת-הַסֶּלֶף

לַפָלַשְׂתִּינִים כְּבָר נָפַל הָאֲסִימוֹן

שֶׁדּוּ-קִיּוּם עָדִיף עַל דּוּ-אִיּוּם פִּי אֶלֶף.

 

אַךְ בְּשׁוּבָם עִם בַּת-הַחֶמֶד אֶל הַבַּיִת

שֶׁמֵּעַתָּה הָפַךְ לְבַיִת מְשֻׁתָּף

כִּי בְּעָלָיו, מִיסְטֶר מַנְדָט, נָשָׂא רַגְלַיִם

מִשֶּׁשִּגְּעוּ אוֹתוֹ תַּעֲלוּלֵי הַטַּף

("הַהֲגָנָה", "פַּלְמָ"ח", הַ"לֶּחִ"י" וְהָ"אֵצֶ"ל") –

מִשֶּׁחָזְרוּ אֵפוֹא וְהִתְמַקְּמוּ בִּפְנִים

וְיִשְׂרָאֵלָה בִּבְכִיּוֹת הָיְתָה פּוֹרֶצֶת

פָּרְצָה פִּתְאֹם גַּם חֲמָתָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים.

"הִיא מְשַׁבֶּשֶׁת אֶת מְנוּחַת-הַצָּהֳרַיִם!"

הֵטִיחוּ הֵם וְאַף הִרְעִימוּ בְּקוֹלָם,

אַךְ נָא לִזְכֹּר שֶׁאֵצֶל אֵלֶּה – הַצָּרָה הִיא

שֶלֹּא פָּסְקוּ הַצָּהֳרַיִם מֵעוֹלָם.

"הִיא מַדְבִּיקָה בְּחַיְדַקֵּי קִדְמָה מַרְעֶלֶת

אֶת תַּרְבּוּתֵנוּ, שֶׁמִּדֻּגְמָתָהּ נֶחְלֵית!"

אַךְ בְּנוֹגֵעַ לְקִדְמָה זוֹ – דַוְקָא אֵלֶּה

מְחֻסָּנִים הָיוּ מִמֶּנָּה בְּהֶחְלֵט...

 

וְכָאן, מֵאַרְבָּעָה צִבְאוֹת-עֲרָב גָּאָה

נַחְשׁוֹל צְמֵא-דָם שֶׁפְּלִישֶָׁׁתוֹ הֵחֵלָה

וּבַחֲמַת נָקָם עַל כִּי בֵּיתָהּ הוּקַם

תָּקְפוּ אַרְבַּעְתָּם אֶת יִשְׂרָאֵלָה.

 

וּדְרַסְטִית נִדְחֲתָה יָדָהּ אֲשֶׁר הוּשְׁטָה

עוֹד בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת בְּיֹשֶׁר

לְ"סוּלְחָה" וְשָׁלוֹם בִּמְקוֹם בָּהּ לַהֲלֹם

 

כִּי לַפּוֹלְשִׁים נִדְמָה שֶׁשְּׁעַת-כֹּשֶׁר

כָּאן נִזְדַּמְּנָה לָהֶם בְּשֶׁצֶף מִתְלַהֵם

לִמְחוֹת אוֹתָהּ מֵאֶרֶץ אֲבוֹתֶיהָ

וְאִישׁ מֵהֶם לֹא שָׁב לְרֶגַע וְחָשַׁב

עַל נַאקְבָּה שֶׁתָּבוֹא בְּעִקְבוֹתֶיהָ.

 

לְהֶפֶךְ – הַמַּסָּע שֶׁל רֶצַח וּמְשִׁסָּה

וַהֲסָתָה פְּרוּעָה הָיָה מָלֵא הוּא

צְרִיחוֹת רַבּוֹת הִדְהוּד שֶׁל "אִטְבַּח אֶל יָאהוּד!"

וּרְדִיפַת אַטְרָף שֶׁל צוֹוְחֵי "עֲלֵיהוּם!"

 

וּכְשֶׁאוֹֹתָם רוֹדְפִים כּוֹחוֹתֵיהֶם עוֹדְפִים

בְּסַךְ הַלּוֹחֲמִים וְטִיב הַנֶּשֶׁק

כְּמוֹ לֹא לָהֶם צְפוּיָה שׁוּם הִתְפַּכְּחוּת שְׁפוּיָה

מִשֶּׁתֻּנְחַת בָּהֶם תְּבוּסָה עוֹנֶשֶׁת

כְּשֶׁכָּל מַנְהִיגֵיהֶם סִמְּאוּ אֶת עֵינֵיהֶם

בְּשַׁחְצָנוּת הַהִיבְּרִיס שֶׁהִלְעִיגָה

אֶת יִשְׂרָאֵלָה זֹאת שֶׁהֻתְקְפָה עַזּוֹת

מִ"ּצְּבָא הַהֲצָלָה", יְצִיר הַלִּיגָה

הַמְּכֻנָּה עַרְבִית בָּהּ כְּמֵנִיף שַׁרְבִיט

הִִבְטִיחַ מַזְכָּ"לָהּ עָזָאם הַפֶּתִי:

"כְּשֶׁאֶת הַכַּף נַטֶּה אֲנַחְנוּ נְטַאְטֵא

לַיָּם אוֹתָהּ בְּאּוּדְרוּבּ אֵנֶרְגֵּטִי"

 

אוֹתָהּ שָׁעָה עַצְמָהּ, תּוֹךְ חִשׁוּבֵי עָצְמָה

נִרְאָה גַם בְּמִשְׁפַּחַת יִשְׂרָאֵלָה

כּוֹלֵל הַגֵּנֵרָלִים (לְיָמִים הָרָמַטְכָּ"לִים)

שֶׁסּוֹף קָטַסְטְרוֹפָלִי מְצַפֶּה לָהּ.

 

וּכְשֶבַּבַּיִת הָאָדֹם בִּרְחוֹב יַרְקוֹן הַתֵּל-אֲבִיבִי

(מַטֵּה "הַהֲגָנָה" שֶׁל אָז) הִזְהִיר כָּל סְפֶּצְיָאלִיסְט

בְּעִנְיְנֵי צָבָא כִּי בִּפְלִישַׁת אוֹיֵב אַקְטִיבִי

"רַק נֵס יַצִּיל אוֹתָנוּ מֵאוֹתוֹ פּוֹלֵשׁ סָדִיסְט

שֶׁמִּסְפָּרוֹ עָדִיף וְכֵן נִשְׁקוֹ הָאוֹפֶנְסִיבִי,"

עָנָה לוֹ בֶּן-גֻּרְיוֹן שֶׁלֹּא הָיָה מִילִיטָרִיסְט

אֲבָל הָיָה לוֹ חוּשׁ בֵּין נְבוּאִי לְסוּגֶסְטִיבִי:

"מִי שֶׁבְּנֵס לֹא מַאֲמִין – אֵינֶנּוּ רֵאָלִיסְט..."

 

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כָּאן בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׂבוּעַ הַבָּא.

 

 

* * *

עדינה בר-אל

הפעוטות האלה נעשו קנאים לשפה העברית

על הספר "לא מִבֶּטֶן אלא מִגַּן: תרומת גן הילדים והגננות להתחדשות העברית כשפת אם, תרנ"ט-תרצ"ו", צביה ולדן וציפורה שחורי-רובין, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ח 2018, 368 עמ'.

 

בחודש אדר שנת תר"ץ (1930) כתב זאב סמילנסקי בעיתון הפועל הצעיר על ילדי הגנים העבריים בארץ:

"הפעוטות האלה נעשו קנאים לשפה העברית, ובחזרם הביתה היו ממשיכים את המלולים והזמירות, שקלטו בגן, עד כי לפרקים היו מכריחים גם את הוריהם לדבר איתם עברית. פטפוט תינוקות הגן היה משפיע על האבות שלא ידעו עברית, להתאמץ להבין תוכן השיחות והדברים שהביעו ילדיהם. השאלות שנאמרו על ידי הילדים לפי תומם בעברית, היו מרגילות את ההורים לענות גם כן בעברית. ואם בזמן הראשון היו האבות מגמגמים ועונים בעברית לא נכונה, אחר כך, כעבור זמן מה, סיגלו לעצמם את התשובות והביטויים המתאימים." (עמ' 75).

כזה היה המצב ברוב הבתים ביישוב בארץ ישראל בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, כאשר הגננות לקחו על עצמן משימה – להשריש את השפה העברית בגן. משפחות ספורות הנהיגו את השפה העברית בבתיהן, ביניהן משפחות בן-יהודה, יודילוביץ וגרזובסקי. ויש עדות להתעקשות זו גם מחוץ לארץ.

לפני שישים שנה, ב-23.5.1958 פורסם בעיתון הארץ מכתב ובו סיפרה הכותבת:

"אכן, אני ובעלי המנוח, הפדגוג יחיאל היילפרין, הקפדנו היטב שילדינו יגדלו על טהרת הלשון העברית. זו היתה לשון אימם, לשון דיבורם, לשון לימודיהם, הלשון היחידה שידעו עד לאחר שהובאו ארצה בילדותם [...] עד אז לא ידעו שום שפה אחרת, לא את שפת המדינה (רוסית) ולא את שפת היהודים שם (יידיש). ילדינו גדלו בתוך מעון, שכלל, חוץ מחדרי המגורים, גם סמינר לגננות עברי, גן ילדים עברי וכיתות ראשונות של בית ספר עברי, בסביבה של עשרות לא מעטות של אנשים, שבביתנו, מכל מקום, היו דוברי עברית בלבד." (עמ' 203).

על המכתב חתומה פנינה היילפרין, גננת וסופרת, אם לחמישה, ביניהם יונתן רטוש ועוזי אורנן. היא היתה רעייתו ויד ימינו של יחיאל היילפרין, שייסד את גן הילדים העברי הראשון  בשנת 1909 בוורשה, וכן סמינר להכשרת גננות.

פרידריך פרבל הקים בגרמניה את גן הילדים הראשון בעולם בשנת 1837. גני הילדים העבריים הראשונים הוקמו בוורשה. האחד כאמור הוקם על ידי יחיאל היילפרין, כאשר רעייתו פנינה משמשת כעזר כנגדו. ובשנת 1910 הקים יצחק אלטרמן [אביו של נתן אלתרמן] יחד עם רעייתו בלה את הגן השני בעיר זו. כל אחד מהשניים דאג לייסד סמינר להדרכת גננות, כדי להכשיר דור חדש. בעת מלחמת העולם הראשונה עזבו שניהם את ורשה. היילפרין הגיע לאודסה, ואלטרמן נדד מוורשה למוסקווה, קייב וקישינוב. ובכל מקום שהגיעו אליו השניים, הם יסדו גן ילדים ולצדו סמינר להכשרת גננות. לאחר עלייתם ארצה הם נעשו מפקחים על הגיל הרך.

אלו הם שניים מגלריית הדמויות הנזכרות בספר, שעוסק בראשיתו של גן הילדים העברי בשנים תרנ"ט-תרצ"ו (1898-1936). המחברות ולדן ושחורי-לוין טוענות שיש בספרן תיקון של עוול, באשר במחקר תולדות החינוך לא עמדו על חשיבות פועלן של הגננות הראשונות, אשר התעקשו לדבר עם הילדים בעברית, למרות שרוב הילדים לא הכירוה מהבית. בכך הן תרמו להפצת השפה ביישוב המתחדש, כאשר הילדים הקטנים הביאו את השפה הביתה, ובני המשפחה המבוגרים למדו מהם, כפי שתואר לעיל. כדברי אריה חיים זוטא, מורה בבית הספר לבנות ביפו: "גנים אלה, הם הם ששמו את הלשון העברית בפי ילדינו ובפי הדור הבא." (עמ' 17).

ואם בתולדות הגנים עסקינן, הרי ברורה תרומתן של הגננות הראשונות לעיצוב צביונו של גן הילדים כפי שהוא כיום – על עקרונותיו, תכניו והשיטות המיוחדות לחינוך הגיל הרך. לאט לאט התגבש לו הגן כמקום פעילות ויצירתיות של הילדים, שמרבים בתנועה כמותאם לאופיים, ויומם בגן רצוף משחקים, שירים, סיפורים ודקלומים.

גן הילדים היהודי הראשון בארץ נוסד בשנת 1892 בזיכרון יעקב ונוהל ע"י הגננת מרים לקסר בשפה הצרפתית, מאחר שהוכשרה בפריז בבית מדרש למורים של כי"ח. המשכו בגן ילדים שהוקם בשנת 1896 בירושלים ונוהל בשפה האנגלית ע"י הגננת הגרמנייה-נוצרייה אמה יונגניקל, שהוכשרה בבית המדרש "פסטלוצי-פרבל האוס" בברלין. ובעצם שם ניטעו השורשים של גני הילדים שלימדו בשפה העברית. ומעשה שהיה כך היה – הגננת העברייה הראשונה אסתר שפירא  הוכשרה בגן זה על-ידי צפייה בעבודתה של אמה יונגניקל במשך שלושה חודשים בלבד, והיא פתחה את גן הילדים העברי הראשון בראשון-לציון בשנת תרנ"ט (1898/99). שפירא לקחה תחת חסותה שלוש נערות, והכשירה אותן להוראה בגן. לאחר מכן פתחו שלושתן גני ילדים עבריים במקומות שונים: לאה מזי"א ביפו (1901), יהודית אייזנברג ברחובות (1902), ואלישבע גיסין בירושלים (1903). 

בספר מופנה זרקור אל פועלן של שתי גננות ירושלמיות, שתרמו תרומה רבה לקידום החינוך לגיל הרך בארץ. אלו הן חסיה פיינסוד-סוקניק ודינה מאייר-בלום, שהוכשרו בברלין, הכשירו גננות רבות והפכו למפקחות. פיינסוד-סוקניק הקימה בשנת 1914 את הסמינר העברי הראשון לגננות, ובצמוד לו גן דוגמאי, מקום התנסות לגננות. ומאייר-בלום תרמה גם היא רבות. החינוך המוסיקלי והריתמיקה הוכנסו לגנים בזכותה.

יש בספר מידע רב, המבוסס על מקורות ראשיים ומשניים רבים. אוצר בלום נמצא דווקא בהערות בשולי העמודים, בהן יש ציון אירועים היסטוריים כרקע (כגון ראשיתה של אגודת "חובבי ציון") וביוגרפיות קצרות של אישים שונים. יקצר המצע מלהזכיר את כולם, בראש ובראשונה גננות, מפקחות ומפקחים, לְשונאים (ביניהם אליעזר בן-יהודה, יהודה גרזובסקי-גור, דוד ילין), מורים, מוסיקאים וכן וסופרים ומשוררים לילדים. כולם שילבו כוחות להעשיר את חומרי הלימוד של ילדי הגן העברי, כפי שיפורט בהמשך.

יש חשיבות למפתח השמות בסוף הספר, באמצעותו ניתן ללקט פרטים גם על דמויות שלא הוקדשה להן ביוגרפיה מיוחדת, כגון הגננת חיה ברוידא-ברנר, שהיתה רעייתו של יוסף חיים ברנר במשך שבע שנים, וילדה את בנם אורי-ניסן.

שש עשרה הגננות הראשונות בארץ היו  נערות צעירות בנות העלייה הראשונה (1882-1903), שהתקבלו לעבודתן רק בזכות שליטתן בשפה העברית. הן החלו לעבוד ללא כל הכשרה מסודרת לפי אינטואיציה, וכפי שמודגם לעיל גם למדו זו מזו. כתב חובב הקיני בעיתון השקפה בשנת 1897:

"הכול תלוי במחנכת, כי עיקר עבודתה היא מסירות נפש." והוא מציין את התכונות הנדרשות מן הגננת: "בעלת לב טוב ורגש, קשה לכעוס. עליה לאהוב בטִבעה ילדים קטנים, עליה לדעת את רוח הילדים, ולחיות חייהם, עליה להיות מסורה לילדיה בכל כוחות נפשה  [...] ולא כל איש יכול, אם גם יחפוץ, להיות כזאת." (עמ' 31).

המשיכו את דרכן הגננות בנות העלייה השנייה (1904-1914), אשר חלקן זכו להכשרה מסוימת. הגננות העבריות חיא ברודיא-ברנר, שולמית פלאום וחסיה פיינסוד-סוקניק נסעו לברלין וקיבלו הכשרה במכון "פסטלוצי-פרבל האוס" בברלין. עם שובן ארצה הן לימדו בבית ספר לגננות בירושלים, שנקרא "שיעורים לגננות" מייסודה של חברת "עזרא". בשנת 1909. חמש שנים אחר-כך, ב-1914 נוסד בית המדרש העברי, בניהולה של חסיה פיינסוד-סוקניק. (אגב, באותה שנה היא נישאה לארכיאולוג אלעזר ליפא סוקניק. השניים היו הורים לשלושה בנים – יגאל ידין הארכיאולוג ולימים הרמטכ"ל, יוסי ידין השחקן, ומתתיהו, שנפל במלחמת השחרור).

עד העשור הראשון של המאה העשרים בגנים הראשונים היו לימודים פרונטליים – עם שיעורים בני 45 דקות, ביניהם הפרידו צלצול פעמון והפסקה. וכמובן – דגש על לימוד השפה העברית. הקניית מילה או משפט נעשו כאשר הגננת מבטאת והילדים חוזרים עליה במקהלה. עדיין לא היו צעצועים ומשחקים, וכן לא ספרים. במקום כל אלו הִרבו בטיולים.

אחרי ההכשרה במכון הנזכר לעיל בברלין ובמקומות נוספים בעולם וכן בארץ, החלה להתעצב תוכנית הלימודים בגן בהתאם לשיטות הפדגוג הגרמני פרידריך פרבל (1782-1852). תורתו מבוססת על פעילות עצמית של הילד, הבעה עצמית ספונטנית, משחק ויוזמה חופשית. בעיקר התקבלה שיטת הנושא שלו. הווה אומר: התמקדות בנושא – כגון עונת השנה או חג – ופעילות עשירה וחווייתית בהתאם, אשר במהלכה רוכש הילד מילים ומושגים חדשים, לומד באמצעות כל החושים על תחומים שונים הקשורים לנושא זה. בין התחומים – הצומח ובעלי-חיים. הגננות תודרכו באמצעות מערכי שיעורים כתובים ומפגשים. דוגמא נוכל למצוא בזיכרונותיה של הגננת טובה חסקינה:

"והנה באסיפה כללית אחת של הגננות בתל-אביב הסתכלו כל הגננות בתמונה גדולה [של] פרה, שהיתה תלויה על הלוח, ואחת הגננות הסבירה כיצד צריך להסתכל בפרה ומה הן השאלות שצריך לשאול את הילדים. אחר-כך דיברה על כל העבודות הקשורות ב'פרה' והשירים והסיפורים השייכים לעניין. הגננות רשמו את הכול במחברת, ונושא זה הוכנס כמו שהוא לכל הגנים," (עמ' 70-71).

אגב, "הפרה" הזו גרמה לאחת הגננות, חיותה בוסל, (לימים ממייסדי דגניה וגננת של משה דיין) לתסכול רב בעבודתה עם ילדי "בורגנים" במושבות, כפי שהיא סיפרה בזיכרונותיה:

"לא פעם קרה שהייתי מדברת לילדים על כל מיני נושאים כגון, הפרה, הקציר, הדיש והילדים היו משסעים אותי ואומרים: 'זה לא נכון, אצלנו חולבת הערבייה את הפרה ואימא שלי אינה יודעת לחלוב.' ואותו הדבר היו מספרים כלפי האב, שאינו קוצר ואינו זורע. הסתירה הזאת היתה תמיד ממררת את חיי ועבודתי בגן, בייחוד בעובדי במושבה [חדרה, ראשון לציון], היתה מלווה קשיים נפשיים ומלחמה פנימית עד שהחלטתי לעזוב את העבודה הזאת." (עמ' 70).

 לימוד העברית נעשה בשיטת "עברית בעברית", הוראת השפה בשיטה הטבעית, שאחד המעצבים הראשיים שלה היה ד"ר יצחק אפשטיין. על פי שיטה זו היה לימוד השפה משולב בפעילות היום-יומית, לא מתוך ספרים, אלא מתוך הפעלת כל החושים, התבוננות בסביבה, טיולים, משחקים, המחשת מושגים ושיום של דברים בסביבה הקרובה, וכן שילוב של שירים וסיפורים.

ביוזמתן של הגננות הראשונות, שנלחמו כאמור על הקניית העברית בגני הילדים, נוצרו החומרים יש מאין. כאשר איתמר בן-אב"י ביקר בגן הילדים ביפו, נתנה לו הגננת לאה מזי"א רשימה של מילים ברוסית וביידיש הנחוצות לה בגן, וביקשה למסור אותה לאביו אליעזר בן-יהודה, כדי שיתרגם אותן לעברית. בספר יש תיאור הגננות בגן זה ביפו, כפי שהעידה אחת האימהות: "הגננות היו עושות בגן ימים ולילות, והן עצמן לבושות שמלות לבנות, רקומות, כמכהנות בקודש. היתה בעבודת הגן מעין עבודת בראשית. על הגננות היה ליצור יש מאין – להיות משוררות, מלחינות וממציאות ריקודים ומשחקים. היו קוראים לגן – 'גן העדן של הילדים'." (עמ' 58). ואכן, הגננות היו זקוקות ליצירות המתאימות לגיל הרך – שירי חגים, סיפורים, דקלומים ומחזות.

המקורות היו שונים. ראשית כל, כאמור, היתה יצירה עצמית של הגננות, שהמציאו סיפורים ושירים בהקשר לחיי היום-יום, לתקופות השנה, וכן לחגים ומועדים. דוגמא לכך היתה הגננת צביה קטרבורסקי שסיפרה לילדים זיכרונות מימי ילדותה ברוסיה, סיפורים דמיוניים וגם דברים אקטואליים: "הייתי נוהגת לספר לילדים בצורה קלה על מאורעות שונים מן ההווי שלנו, כגון הקמת יישוב חדש, או מציאת מים באחד היישובים (עמ' 126). סיפוריה נותרו בזיכרונם של חניכיה בגן, כפי שהעיד הסופר יצחק שלו, שהיה אחד מהם:

"מפי הגננת צביה, שהפליאה כבר באותו גיל רך להכניסנו בסוד ההיסטוריה היהודית, שמענו סיפורים מופלאים על יציאת בני ישראל ממצרים, מתתיהו החשמונאי והמכבים, אחשוורוש, אסתר והמן הרשע – כל אלו הסיפורים נחרתו בלבנו, וכשסופרו בשנית בבית הספר העממי – נשמעו באוזנינו כמכרים ותיקים, ידועים משכבר הימים." (שם)

מקור שני – יצירות שתורגמו משפות אחרות והותאמו לגיל הרך ולחיים בארץ. לדוגמא – דוד פרישמן תרגם בשנת 1896 שלושים אגדות של האנס כריסטיאן אנדרסן.

ומקור שלישי – יצירות שחוברו במיוחד על ידי מורים, סופרים ומשוררים, אם ביוזמתם הם ואם באמצעות "גיוסם" על ידי הגננות בהתאם לצרכיהן. יש לציין את המנגינות לשירים ששרו בגני הילדים – אם מנגינות עממיות שהותאמו להן מילים בעברית, ואם מנגינות שחוברו במיוחד על ידי מלחינים, כגון  אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי שהלחינו את שיריו של לוין קיפניס לבקשתו. לוין קיפניס, שנחשב אבי ספרות הילדים לגיל הרך, היה פורה ביותר. על פי עדותו ההתחלה היתה בזכות הגן של חסיה פיינסוד-סוקניק. מדי יום הוא היה עובר ליד גן בדרכו ללימודיו ב"בצלאל". הוא שמע את קולות הילדים, נכנס אל הגן והפך לאורח קבוע בו. הוא שר עם הילדים וחיבר עבורם שירים לבקשת הגננת.

מקור עשיר היוו סיפורי התנ"ך, שעובדו והותאמו לילדים הן על ידי הגננות עצמן והן על ידי מורים וסופרים. בספר מובאות שתי דוגמאות לעיבוד סיפור בריאת העולם והאדם, האחד של יחיאל היילפרין והשני של לוין קיפניס.

חשיבות מרובה היתה להפצת חומרים אלו בגני הילדים ברחבי הארץ. ולשם כך השתמשו בכתבי עת לילדים ובכתבי עת פגדגוגיים מיוחדים עבור הגננות. ביניהם עולם קטן (קטון בכתיב מלא), תוספת לעיתון האור של בן-יהודה. שבעה גיליונות בלבד יצאו לאור בשנים 1882-1884; הגינה, שיסד יחיאל היילפרין באודסה בשנת 1917; וכן גננו – העיתון הראשון של הסתדרות הגננות, שנוסד בשנת 1919.

הגדיל לעשות לוין קיפניס, הפורה ביותר מבין הכותבים לגיל זה. במקביל לגננו הוא החל להוציא לאור את גיליונות לגננות. אחת לשבועיים פירסם גיליון בן שני עמודים, ובו סיפורים, דקלומים, אגדות, משחקים ושירים בלוויית תווים, לצורך לימוד המנגינות.

אחד הפרקים בספר עוסק בהתפתחות הלשון בגיל הרך ובתיעודה. כמו לדוגמא ספרה של גיטל מייזל "הילד בארץ ישראל", שראה אור בשנת 1935 בתל-אביב.

לספר מצורפת סקירה נרחבת ומעניינת של פרופ' יובל דרור, שמסביר את חשיבות מחקר תולדות החינוך בכלל ותולדות החינוך לגיל הרך בפרט, תוך כדי הפניית זרקור לנושאים נבחרים בספר והרחבת ההקשר ההיסטורי והרעיוני שלהם. אגב, בין השאר הוא מעלה את השאלה מדוע לא הובלט עד עתה תפקידן של הנשים בתולדות החינוך לגיל הרך, והוא משווה זאת למצבן במחקר בתחום החינוך הקיבוצי.

ונסיים בשתי גננות בוגרות הקורסים של יחיאל היילפרין. האחת היתה קדיה מולודובסקי שנודעה כמשוררת מפורסמת. בשנת 1917 היא עבדה בגן הילדים הדוגמאי של היילפרין באודסה, ואחר-כל עברה לוורשה ולימדה בבית ספר חילוני ביידיש.

השנייה היתה חנה רובינא, שהפכה להיות שחקנית מפורסמת בזכותו של היילפרין. ומעשה שהיה כך היה: בשנת 1914 ביקר מנחם גנסין– יד ימינו של נחום צמח, שניהם ממייסדי תיאטרון "הבימה" – בנשף חנוכה בבית הספר של היילפרין. זה לחש לו לשים לב לשתי בחורות משחקות, האחת מהן חנה רובינא. גנסין העביר את רשמיו ממנה לנחום צמח.  בשנת 1917 היתה רובינא גננת בסאראטוב, וצמח החל לשלוח לה מכתבים ולנסות לשכנעה לבוא לשחק בתיאטרון העברי במוסקווה. לבסוף הוא הצליח במשימתו, ורובינא העידה: "כשהחלטתי לעזוב את גן הילדים ולעבור ל'הבימה' עשיתי זאת מתוך שהתלהבתי לאידאה של יצירת התיאטרון העברי יותר מאשר לאידאה להיות שחקנית. [...] משועבדת הייתי כולי לרעיון התחייה של השפה העברית, ודומני שמתוך אהבה ומסירות לה הגעתי לתיאטרון. ראיתי בו את ההמשך לגן הילדים ולבית הספר העברי." (עמ' 217).

הנה כי כן, הלשון העברית עברה כחוט השני מגן-הילדים לתיאטרון, ובעצם לכל מוסדות התרבות בארץ. הכול פה עכשיו "עברית בעברית".

עדינה בר-אל

 

* * *

עמוס גלבוע

המדיניות כלפי החמאס

אינה יכולה להיות זאת של "מה רוצים" (כמו לכבוש ולהשמיד החמאס, או היפוכו של דבר –לעשות איתו הסדר מדיני) אלא של "מה יכולים לעשות", והאינטגרציה בין מה שישראל מוכנה לו לבין מה שהחמאס מוכן לו. זו בעייה לא פשוטה, מה עוד שמעורבים בה גורמים אחרים כמו הרשות הפלסטינית ומצרים.

בשלושת החודשים האחרונים מיישמת תנועת החמאס מדיניות חדשה של אלימות מבוקרת כלפי ישראל, שהחליפה את מדיניות הריסון שננקטה על ידה בשלוש וחצי השנים שחלפו מאז מבצע "צוק איתן". למעשה, שלוש וחצי שנים של "הודנה" קטנה. החמאס, כך נראה, מוכן להסתכן בהידרדרות עד כדי עימות נרחב עם ישראל, על מנת להשיג  הסדר  עם ישראל שיחלץ את הרצועה מהמצוקה הכלכלית הקשה.

בצד שלנו נשמעת ביקורת קשה על הממשלה  שאין לה שום תוכנית להסדר מול החמאס, ומכל עבר מועלות הצעות שונות להסדר: החל בכיבוש הרצועה והשמדת החמאס על מנת להיפטר אחת ולתמיד מהפצע המדמם העזתי; דרך רעיונות לסיוע כספי בינלאומי נרחב, "הסרת המצור" (חלקית או באורח מלא, ובכלל זה שלל רעיונות בתחום העברת מטענים לעזה דרך הים), ופרוז הרצועה, וזאת בגישה שהחמאס הוא בסך הכול שכן, ולא אוייב, ואם רק "נדבר" איתו, נגיע איתו להסדר של כמעט שלום; וגמור בהצעות  מעורפלות כמו "להיות מעורב ושותף בניסיון לכונן במקום (קרי הרצועה) ישות עצמאית שתהא מסוגלת להשתקם ולעמוד על רגליה."

הבעייה המרכזית התמידית בהצעות המועלות כדי שתהווינה מדיניות לממשלת ישראל (ולאו- דווקא בהקשר העזתי) – היא  שחלקן הגדול מתייחס "למה צריך אולי לעשות," ולא ל"מה אפשר לעשות." והמדיניות כלפי החמאס והרצועה, עוסקת במה שאפשרי לעשות,  באינטגרציה בין מה שממשלת ישראל מוכנה לעשות, לבין מה שהחמאס ואחרים מוכנים לעשות.

ברצוני להצביע כאן על נייר שיצא בימים אלו ע"י "מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית", שכותרתו היא: "המדיניות החדשה של החמאס כלפי ישראל: מריסון ורגיעה לאלימות מבוקרת ההולכת ומסלימה." זהו מאמר ניתוחי ייחודי (מול הרדידות הפרשנית של מרבית התקשורת שלנו, המשמשת למעשה בחלקה שופר תעמולה של החמאס), הנותן בסיס להבנת "מה אפשרי?"

על פי הניתוח, מה שהחמאס חותר להשיג הוא הסדר שעיקרו בתחום הכלכלי, ושיהיה מוחשי ונראה לעין. המרכיב האחד שלו הוא שיפור כלכלי, שפירושו הזרמת כספים מאסיבית שתאפשר השקעות, בעיקר בחשמל, הפסקת הסנקציות של אבו מאזן. כללו של דבר, הקלה בחיי היום יום של הרצועה.

המרכיב השני הוא הקלה במצור, ע"י פתיחת מעבר רפיח, יותר משאיות מישראל והרחבת אזור הדיג. בהנחה שהחמאס יקבל זאת מישראל, פחות או יותר, למה הוא יהיה מוכן להתחייב?

ההערכה היא שיהיה מוכן להסכים לרגיעה ארוכת טווח בגבול הרצועה וכפיית התנהגות מרוסנת על שאר הארגונים ברצועה. לעומת זאת, ההערכה היא כי החמאס לא יהיה מוכן לתמורות הנתפסות על ידו כבלתי נסבלות, כמו: פירוז הרצועה והתפרקות מנשקו; הפסקת ההתעצמות שלו; העברת הרצועה לשליטה אפקטיבית של הרשות הפלסטינית; הפסקת העידוד שלו והסיוע שלו  לטרור ביהודה ושומרון. זאת משום שוויתור על אלו פירושם ויתור על זהותו, על מהות קיומו כתנועה אסלאמית קיצונית החותרת להשמיד את ישראל בדרך של טרור ואלימות.

האם הסדר כזה אפשרי לממשלת ישראל מבחינה פוליטית? איני יודע, מה עוד שהסוגיה אינה פשוטה כלל:

ראשית, האם החמאס יהיה מוכן לשחרר את גופות הנעדרים שלנו כחלק מהחבילה הכלכלית?

שנית, ההסדר אינו רק בידי ישראל, אלא מותנה בנכונות המצרית לפתוח באורח קבוע את מעבר רפיח. סימן שאלה!

שלישית, האם אבו מאזן יהיה מוכן להסיר את הסנקציות שהטיל על הרצועה,המונעות משכורות? סימן שאלה גדול.

ורביעית, הניסיון לימד שהסדר כלשהו מושג לאחר שהצד השני קיבל מכה קשה, וגם לנו (למרבה הצער) היו נזקים ונפגעים.

אכן, קל לדבר, אך קשה לעשות!

עמוס גלבוע

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.6.18

 

* דמוקטטורה – ארדואן נבחר שוב לנשיאות טורקיה, בבחירות דמוקרטיות. בחירתו מייצגת את עמדת העם הטורקי. האם משמעות הדבר ששלטון ארדואן הוא שלטון דמוקרטי?

 

המרכיב המרכזי בדמוקרטיה, שהוא תנאי הכרחי לכך ששלטון יהיה ראוי להגדרה דמוקרטיה, היא שלטון הרוב. מבחינה זו, שלטון ארדואן עונה על ההגדרה. אולם אם הרוב יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולכונן דיקטטורה – זו החלטה דמוקרטית? ודאי שלא. ואם הרוב יחליט לכונן דיקטטורה זמנית, עד הבחירות הבאות, זו דמוקרטיה? לא. בחירתו של ארדואן אינה רחוקה מכך.

דמוקרטיה היא שלטון הרוב, אך היא גם זכויות המיעוט, היא גם אופוזיציה אפקטיבית, היא גם הפרדת רשויות, היא גם שלטון החוק שבו השליט כפוף לחוק, היא גם מערכת משפט עצמית ובלתי תלויה, היא גם חופש הביטוי, ההתארגנות והעיתונות, היא גם זכויות האדם והאזרח. כל אלה אינם מתקיימים תחת שלטונו של ארדואן, או לכל היותר הם מתקיימים ברמה הצהרתית ומוחלשת.

טורקיה בעידן ארדואן אינה דיקטטורה מוחלטת, אך לבטח אינה דמוקרטיה. היא דמוקטטורה.

 

* דמוקרטיה במבחן – דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט. מצב שבו הרוב מנצל את כוחו כדי למחוק את המיעוט אינו דמוקרטי. מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה תגן על המיעוט מפני עריצות הרוב.

אבן בוחן לעיקרון הזה היא פרשת האיסור לקיומו של אירוע חרדי עם הפרדה מגדרית בכיכר רבין. אין ספק שהחלטת חולדאי ביטאה את רצון הרוב התל-אביבי, אך באותה מידה היא דיכאה את זכויות המיעוט. אין לרוב סמכות להדיר את המיעוט מן המרחב הציבורי. כאשר שלטון, כולל שלטון מקומי, מנסה למנוע מן המיעוט את זכויותיו הדמוקרטיות – תפקידו של בית המשפט למנוע זאת.

זה מה שקרה בתל-אביב השבוע.

 

* פופוליזם – אני מעריך שחולדאי ידע שהחלטתו אינה חוקתית ובלתי סבירה. הוא ידע שבית המשפט יוריד אותו מן העץ. אולם אנו נמצאים חצי שנה לפני בחירות, והוא נקט במהלך פופוליסטי ציני, כדי לזכות לתשואות ב"בייס".

 

* נגד כפייה – כל מי שמתנגד לכפיה דתית ואנטי דתית צריך להיות מרוצה מכך שעיריית ת"א חזרה בה מן האיסור על הזרם המשיחי בחב"ד לקיים בכיכר רבין אירוע עם הפרדה מגדרית. חבל שהדבר נעשה רק אחרי שהעירייה הבינה שבית המשפט יחייב אותה לבטל את ההחלטה.

אני סולד מהפרדה מגזרית, אך כיכר העיר שייכת גם לחב"דניקים המשיחיים, וזכותם להתכנס בדרך ההולמת את אורח חייהם. אני גם לא מתלהב, בלשון המעטה, מתוכן האירוע – מעין קבלת פנים לרבי מלובביץ' המנוח, "המשיח". בעיניי, זו כפירה בעיקרי היהדות. אבל את המחלוקת שלי איתם איני רוצה לקיים באמצעי כפיה שלטונית.

 

* הירושלמית – לפני חמש שנים, ערב הבחירות המוניציפליות, כתבתי: "אילו הייתי ירושלמי – לצד בחירתי בברקת לראשות העיר, הייתי מצביע לתנועת 'ירושלמים' בראשות רחל עזריה למועצת העיר. 'ירושלמים' היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר ירושלים."

כעת לאחר קדנציה מוצלחת בכנסת, בה היא פעלה למען הציבור הישראלי כולו, החליטה רחל עזריה להתמודד על ראשות העיר ירושלים. אילו הייתי ירושלמי, הייתי בוחר בה ללא היסוס.

 

* מפלגה אוכלת מנהיגיה – ח"כ יצחק הרצוג נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות שחבר מפלגת העבודה נבחר לתפקיד מנהיגותי בכיר. בקבוצת הפייסבוק "חברי מפלגת העבודה", המונה אלפי חברים, לא היה ולו בדל פרגון או ברכה. ההתייחסויות היחידות היו ברוח: "תחושת הקלה שבוז'י כבר לא," כלומר לא יו"ר האופוזיציה. לא הופתעתי. מה שמפתיע הוא שחברי מפלגת העבודה עדין מופתעים מכך שאינם מצליחים להצמיח הנהגה.

 

* תופעה מסריחה – זוכרים את משל השמן והרזה? כשנתניהו היה שר האוצר הוא יצא למלחמת חורמה במדינת הרווחה ובשירות הציבורי, ותיאר אותו כשמן, שהרזה – האזרחים והמגזר הפרטי, נושא אותו על כתפיו.

ניתן לצפות ממי שמטיף כך לציבור, להיות מופת של החמרה יתרה במה שכרוך בקופת הציבור. והנה, מתברר שנתניהו (ורעייתו) מהווה מופת שלילי, של התעלקות על קופת המדינה למימון הנהנתנות שלו ושל רעייתו על חשבון הציבור, ובדרכי מרמה ותחמנות. זאת, לצד ה"מתנות" המסואבות שהוא דורש משועי ארץ למימון אורח החיים הזה. מדובר במשפחה עשירה מאוד, ולכן העובדה הזאת צורמת שבעתיים.

האם הם עברו עבירות פליליות? איני בית משפט וכדרכי ולא אביע דעה בעניין. אבל מבחינה ציבורית, ערכית, מוסרית, מנהיגותית – זו תופעה מסריחה, שאזרחים אמתיים אינם יכולים להשלים אתה.

 

* ביד הלשון: כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים – בראיון לגל"צ אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, בהתייחסו לשרת המשפטים איילת שקד: "כוונתה רצויה אך מעשיה אינם רצויים." נושא הריאיון היה הצעתה לרפורמה בשיטת המינוי ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, שרובינשטיין הוא בין מובילי ההתנגדות לה. הוא אמר את הדברים בתגובה לשאלת המראיין, האם מטרתה של שקד היא לפגוע במערכת המשפטית. רובינשטיין שלל את התזה, וטען שאין הוא חושד בטוהר כוונותיה.

דבריו אלה לקוחים מתוך ספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי. כך נכתב בפתח הספר: "... וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנות הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר, הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּום כְּאַרְבַּע מֵאות שָׁנָה, כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנודָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלום פְּעָמִים רַבּות, כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּו וְאומֵר לו: 'כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּורֶא, אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי'."

האמירה הזאת של המלאך למלך כוזר היא המנוע של הספר, שבו המלך מחפש את תורת האמת, שאותה הוא מוצא בתורת ישראל. בסיפור הפילוסופי הזה, הציג ריה"ל את הגותו הדתית. הספר נכתב ביהודית ערבית ב-1139, ושמו המלא: "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה".

אורי הייטנר

 

* * *

מתי דוד

ציפי לבני

ציפי לבני מאיימת שאם לא תמונה כיורשת של בוזי הרצוג כראש האופוזיציה, היא תפרוש בראש "מפלגת הבוטיק התנועה" לדרך עצמאית, בהמשך לפרישותיה מהליכוד לקדימה. מקדימה לתנועה. מהתנועה לעבודה (מחנ"צ) וכן הלאה לתחנה הבאה.

תביעתה מתבססת על הירושה שקיבלה מבוזי על סמך "הסכם הרוטציה".

האם הרוטציה הוא סמך פוליטי משפטי מחייב?

האם הרוטציה הוא הסכם פרטי או בר תוקף מחייב? 

ציפי לבני היא פוליטיקאית נודדת וכושלת! היא הנהיגה וחיסלה את קדימה. היא הנהיגה ופיזרה את התנועה. כמנהיגת קדימה קיבלה מהנשיא את הזכות להקים ממשלה ונכשלה. היא ניהלה את המשא ומתן עם הפלסטינים מטעם ממשלות שרון ואולמרט ונכשלה.

היא ממשיכה להאשים את כולם בכישלון אבל לא את עצמה.

היא דמות מתנשאת ומנופחת שאמרה בזמנו: "רק אני מסוגלת לגייס את העולם לטובת ישראל!" ציפי לבני היא פוליטיקאית נודדת וכושלת מדינית ופוליטית! תנו לממש את האיום שלה! היא לא ראויה לכהן מטעמנו כראש האופוזיציה. 

מתי דוד

אחד מוותיקי הפעילים במפלגה שהיה חבר לשכת המפלגה.

 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

מְאוֹנֶנֶת

כֻּלָּהּ טֹהַר

חָפְשִׁיָּה מִכָּל צִפִּיָּה

וְכָל הַמְּלַאי אֲשֶׁר בָּהּ

שׁוֹתֵק.

מְאוֹנֶנֶת בִּשְׂפָתֶיהָ הַיְּחֵפוֹת

לְכָל חוֹלֵף,

מְטִילָה כְּמִיהָתָהּ לְחִבַּת אֲנָשִׁים

כְּמוֹ זַלְזַל הַמְּטִיל עַצְמוֹ

מִתּוֹךְ שִׂיחַים עֲבוֹתִים.

אִישׁ לֹא יֵדַע אֶת

אֵיד יָמֶיהָ.

 

מִי יִבְהֶה

 מי יִתְהֶה

בִּרְאוּתוֹ אוֹתָהּ

 

עַל חִידַת  יוֹמוֹ?

 

* * *

הדסה מור

מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס"

קטע 4 – ההתיישבות הערבית בפלשתינה –

 בעקבות היהודים

באותה העת, בתקופה שבה שהתה ג'ני בארץ ישראל, כשרשמיה מהארץ היו מדכאים בשל עליבותה ושיממונה, פעלה בארץ משלחת סקר בריטית, שהורכבה מבעלי מקצוע מומחים מהדרגה הראשונה, שבמהלך השנים שבין 1871 ועד 1887, עשו מדידות מדויקות ומדוקדקות של היישובים שהיו קיימים אז בארץ ישראל. תוצאות הסקר נתנו חיזוק והיוו אישור מדעי לתחושת הריקנות שהתגלתה לעיני כל מי ששוטט אז במרחביה השוממים של הארץ.

את ממצאיהם ציירו החוקרים על מפה ענקית שכללה עשרים וחמישה גיליונות, שכל אחד מהם בגודל של חמישים וחמישה על ארבעים וחמישה סנטימטר, וחיבור כל הגיליונות יחדיו הגיע לגודלו של חדר, שבה הם ציינו, בקנה מידה של 1:63,360, את גודלם של היישובים שהיו קיימים אז בארץ ישראל. כך, לדוגמה, הם ציינו שחיפה באותם ימים השתרעה על שטח של מאה ותשעים על ארבע מאות וארבעים מטר, נצרת תפסה שטח של שלוש מאות על שש מאות מטר, יפו – עיירה קטנה בשטח של שש מאות וארבעים על מאתיים וארבעים מטר, את טבריה העריכו החוקרים הבריטים בגודל של שלוש מאות על שש מאות מטר, ואילו ירושלים, הגדולה מכולם, השתרעה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה על שטח של אלף על אלף מטרים, כשהיא חבויה כולה בתוככי החומה.

את המפה יקרת הערך הזו רכש אספן עתיקות יהודי בשם דן ירדני, בחנות ספרים עתיקים בלונדון, במחיר גבוה, שנחשב למציאה. על פי ממצאי החקירה, בשנת 1882 היה מיספר תושבי הקבע בארץ מאה אלף איש בלבד. רק מאותה שנה הלך מספר התושבים וגדל, בגין העליות של יהודים שהחלו להגיע לארץ, וככל שיותר יהודים עלו לישראל, כך השתפר לאין ערוך מצבם של הערבים. ובעקבות השיפור הכלכלי, החלו גם תושבים ערבים להגיע לארץ מהארצות הערביות השכנות, ויישובים ערביים רבים החלו להיבנות בה. בצפון הארץ היו אלה תושבים סוריים ולבנוניים שבנו בה את יישוביהם, במרכז הארץ היו אלה ערבים שחדרו לתוכה מסעודיה ומעבר הירדן, ובדרום, כולל עזה, נהרו אליה תושביה המצריים של ארץ הנילוס, ששמחו להשתחרר ממצוקת הדיור, ולבוא להתיישב בשטחים הנרחבים שהמתינו להם בפלשתינה המתפתחת.

בהתאם, עלה גם ערך הקרקעות שהערבים מכרו ליהודים, ומחירן עלה בחמישים אחוז מכפי ערכן. על פי הערכה מקצועית שפורסמה, מחיר חלקת אדמה בארץ ישראל היה גבוה בתשעים אחוז ממחיר אותה חלקה בסוריה.

וכך, אחרי מאות שנים של שממה וחוסר התייחסות, רק בראותם שהיהודים, שחזרו לארץ אבותיהם, בונים את הארץ ומתיישבים בה, גילו הערבים את פלשתינה, לא כארץ שוממה המשמשת כארץ מעבר, כי אם כארץ שטוב לגור בה. על פי סקרים, רק משלהי המאה התשע עשרה זינק גודלה של האוכלוסייה בקצב מטאורי, ומיספר הערבים בפלשתינה גדל בשבעים אחוז, ובערי החוף, יפו וחיפה, זינק מספר הערבים במאתיים אחוז. תושבים מצריים, סוריים, לבנוניים, פרסיים ועיראקיים הרכיבו את האוכלוסייה הערבית שהתקבצה בארץ-ישראל, וגדילתה נבעה גם משיקולים פוליטיים שהחלו לצוץ ולבצבץ לנוכח העלייה היהודית.

האוכלוסייה המעורבת החלה גדלה והולכת, והערבים שזה מקרוב באו, התקבלו על ידי היהודים ביד מושטת, ברצון לעבודה משותפת ולחיי שיתוף ואחווה בין הצדדים. אלא שהערבים לא רצו לשבת עם היהודים שבת אחים. השנאה והקנאה החלו מבעבעות בקרבם והם לא אבו לחיות בצוותא ובשלום עם דורשי שלומם.

בתגובה ליד המושטת, הערבים החלו בהתנפלויות על יישובים יהודיים, הרגו ושרפו וחיבלו, ותנועות של נוטרים ושומרים קמו ביישובי היהודים להתגונן מפני העוינות המפעפעת בלב הערבים כלפיהם. עוינות ואיבה אפיינו את היחסים ביניהם למרות שהיד היהודית נותרה מושטת לעברם, תלויה באוויר כמו שלט דרכים, כמו תמרור מורה נבוכים, מבלי שאף נהג או מנהיג ערבי יהיה מוכן לאמצו.

כמו שני ילדים שהחלו לריב על אותו צעצוע. כל עוד האחד לא נגע בו, האחר אף הוא לא הסתכל עליו. אך כשהאחד חשק בו והחל לשחק בו, פתאום גם האחר החל לגלות בו עניין ולתבוע את החזקתו ולטעון שהוא שלו. והדילמה שפותחת את מסכת בבא בתרא בתלמוד, של "שניים אוחזין בטלית,  זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי," עדיין יצוקה בין הצדדים, באין לה פתרונים.

הדסה מור

 

* * *

ברכות לחתונת אוּרי בן עזר, בנם של רבקה ועמירם ז"ל, עם שרה סלניק, בתם של פביין וג'אן פייר ז"ל,

שהתקיימה בחוות רונית ביום ראשון, 24.6,

בטקס חגיגי שנערך על-ידי הרב ישראל לאו.

אורי הוא בנו של עמירם בן עזר ז"ל, שהיה בנו של יעקב בן עזר ז"ל, שהיה בנו של אייזיק בן עזר ז"ל שהיה בנו של משה-שמואל ראב בן עזר ז"ל, שהיה ממייסדי פתח-תקווה ואחיו הצעיר של יהודה ראב בן עזר ז"ל.

 

אהוד: את משה-שמואל ראב בן עזר, סבא של סבא של אורי, זכיתי להכיר בילדותי, כשהיה בא לבקר את אחיו, הוא סבי יהודה, או כשהיה יושב לצידו, במקומותיהם השמורים עד היום בכותל המזרח של בית הכנסת הגדול ברחוב חובבי ציון, ואני הקטן עומד ביניהם.

 

* * *

תקוה וינשטוק

רעיונות חדשניים לעיר

בקרוב תופענה בגנים הציבוריים בתל אביב "גינות ערש": מרחבי הרדמה לתינוקות ופעוטות בהן יוכלו ההורים או המטפלים, המטיילים בעיר עם עגלות, להרדים את התינוקות בקלות. גינות הערש הן בליטות ברצפה. כשמעבירים על הבליטות  את גלגלי עגלת הילדים  ומניידים את העגלה במרווחי זמן אחידים, משתחררים אנדטופינים (חומרים כימיים במוח המסייעים למצב רוח טוב ולשיכוך כאבים) וגורמים לתינוק להירדם. מרחבי ההרדמה יוצבו באזור מרכזי בגן ויהיו פתוחים כל שעות היום.

הרעיון החדשני הוא של קלאודיו קוגן, עובד בעירית תל אביב יפו. מודל ההרדמה הנעימה כבר זכה  להכרה בינלאומית והועתק באוניברסיטת פלאצקי בצ'כיה, הנחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, בעיריית רוסאריו בארגנטינה ועוד.

רעיון חדשני אחר הגישו לעירייה ג'יל ריינך ומירב ירקוני: "עולים באנגלית." חוגים מגוונים שיועברו בבתי הספר בשפה האנגלית. חוגי אמנות – ציור ופיסול, מוסיקה, צילום, יוגה, ג'ודו, שחמט ועוד. פיילוט בנידון יועבר בידי מינהל החינוך והרשות לקליטת עולים, במסגרת יום לימודים ארוך בשני בתי ספר בדרום העיר.

רעיון חדשני לרשת חברתית הגישה לעירייה גיליה ברגר קוליץ, אף היא עובדת העירייה: עבור הורים לילדים קטנים וכן למי שעובדים עד שעה מאוחרת, ייפתחו חוגים זמינים קרובים לבית בתחומים שונים: אמנות, סריגה, מקהלה, ערבית ועוד, בתעריף שווה לכל נפש. כל משתתף יכול לגייס משתתפים נוספים ובמידת הצורך ייעזר החוג בחלל עירוני פנוי חינם. כבר נעשה ניסוי כזה בלימוד ערבית.

עידו שרעבי, אף הוא עובד העירייה, מציע להקים בריכות מלאכותיות בים של תל אביב. בים קיימות בריכות טבעיות הנוצרות על יד הגאות והשפל והילדים יכולים להשתעשע בהן ללא סכנה. הרעיון החדשני של שרעבי: טרקטורים יהפכו את החולות כל בוקר ובריכות הים תתרבינה, להנאת הילדים וההורים המשקיפים עליהם.

כל ההצעות הוגשו לתחרות החדשנות של עיריית תל אביב. מסתבר שלעירייה יש מחלקה מיוחדת לחדשנות, אותה מנהלת רינת גיא, מטה חטיבת התכנון, ארגון ומערכות מידע. מחלקת החדשנות מוציאה אפילו חוברת "מגזין חדשות החדשנות". עובדי העירייה יכולים לעבור הכשרה בחדשנות. מחלקת החדשנות הוקמה לפני ארבע שנים ועד כה הוציאה 99 בוגרים. המאמנים והבוגרים מעלים הצעות חדשניות ומדי שנה מקיימת העירייה תחרות חדשנות. מתוך כל מאה הצעות נבחרות שלוש המתאימות ביותר (לפי שקלול הערך המוסף לעיר ולעירייה, המשאבים הדרושים, הצורך במשאבים שוטפים ועוד) והעירייה מתחייבת לתקצב אותם.

השנה הוגשו 186(!) הצעות, ומתוכן נבחרו חמש ההצעות שהובאו לעיל. שלוש מהן כבר תוקצבו.

"חדשנות אינה עניין של טכנולוגיה או רובוטים," אמר ראש העירייה רון חולדאי בטכס חלוקת פרסי החדשנות. "זו מחשבה על הקיים מתוך רצון לשפר אותו לטובת בני האדם."

בין החדשנויות שמומשו:

"זהב בגינה", פעילות לבני גיל הזהב בגני העיר.

"תל וקח", ספרייה להשאלת חפצים (מקדחה, אוהלים...)

וכן " גינת אג'יליטי" שהציע עובד העירייה בן אלקיים: ספורט ל...כלבים, מעבר מכשולים. ניסוי המיזם כבר התקיים באפריל השנה בגן העצמאות.

כל הכבוד לעירייה המטפחת רעיונות חדשניים (ומשדרגת רעיונות ישנים. ערסלים בגינות, למשל). אבל למה רעיונות של עובדיה בלבד? גם לתל אביבים שאינם עובדי העירייה יש  כוחות יצירה ורצון לפתח את העיר. כדאי שהעירייה תקיים גם תחרויות חדשנות של כלל התל אביבים  ואף תפתח בפניהם את מחלקה לימודי החדשנות שלה.

 

ראיתי שמעתי

בעיר הופיעו אוטובוסים חדישים מצויידים בלוחית מתחלפת המעידה לאיזה רחוב הגיע האוטובוס. לאחרונה ראיתי באוטובוס 126 כתובת כזו גם בשפה הרשמית הנוספת – ערבית. רעיון נאה.

 

מונדיאל בספארי

מטפלי החיות בספארי ברמת גן מנסים להעשיר את חושי החיות שבגן והם משתפים אותם בחוויית המונדיאל. המטפלים הכניסו כדורגל לכלוב האריות. אך מסתבר שהנחת כף הרגל על הכדור המתגלגל זו משימה כמעט בלתי אפשרית לאריות. במקום לעשות ספורט הם מעדיפים להתנמנם. אריות ישנים 18-20 שעות ביממה.

יוצאת מהכלל – סמבורו, לביאה בוגרת בת 8, עירנית מאוד. תמיד ראשונה לחקור מה חדש בחצר האריות. סמבורו בועטת בכדור ומנתרת אחריו שעה ארוכה, וכשהיא מתעייפת היא מחזיקה את הכדור בקנאות בפיה ואינה משחררת אותו. הכדורגל נעשה לאהבתה הגדולה של סמבורו (אחרי אהבת סעודות הבשר, כמובן...) 

תקוה וינשטוק

 

אהוד: עכשיו אני מבין מדוע אחרי שאני ישן.

 

 

* * *

ברוך בן עזר רַאבּ

"רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900"

במושבה פתח-תקווה

העתיק והוסיף מבוא וביאורים

אחיינו אהוד בן עזר

יולי-אוגוסט 1978 / תמוז-אב תשל"ח

הרשימה נועדה להידפס בשנת 1978 בחוברת "קתדרה" שהוקדשה ליובל ה-100 לייסוד המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בעריכת פרופ' יהושע קניאל [ז"ל], ונפסלה ברוב קולות בידי מועצת המערכת משום שהכינויים של ראשוני פתח-תקווה לא היו, לדעתם, ראויים לדפוס בכתב-עת רציני, והם גם חששו שהכינויים יעליבו את צאצאי משפחות הראשונים, שהרי אהוד בן עזר ידוע בנטייתו לצד הגס שבהיסטוריה.

הנוסח המקורי של הרשימה נמסר למוזיאון "יד לבנים" בראשית שנות השישים לערך, ולימים, לאחר שעכברים עשו בו שמות, והחדר שבו אוחסן נמסר ל"משמר האזרחי" – נזרק למזבלה של פתח-תקווה יחד עם שאר פריטי הארכיון של ברוך בן עזר ראב, וכנראה גם ספרייתו החקלאית העשירה, שניתנו למוזיאון על מנת שיהיו מופקדים בו לדורי-דורות.

הנוסח שהועתק כאן ניצל כי נשמר בידי אהוד בן עזר יחד עם עוד מסמכים מקוריים חשובים לתולדות המושבה, המצויים רק בידיו.

 

 

אהוד בן עזר

רשימת ראשוני פתח תקווה סמוך לשנת 1900

 

בעיזבונו של דודי ברוך בן עזר (ראב) מצאתי רשימה בשם: "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900" (רשימה א'), אשר נכתבה על ידו, לפי עדותו שם, בחודש יולי 1958.

 ברשימה זו מופיעים שמות תושבי פתח-תקווה לפי מגוריהם ברחובות פינסקר, חובבי-ציון, שטמפפר ורוטשילד. לעיתים בתוספת פרטים ביוגראפיים קצרים, וכן מקצת כינוייהם של התושבים.

ברוך בן עזר היה נער בר-מצווה בשנת 1900, ואני מניח כי כוונתו ברשימה היתה לתת את רשימת הראשונים הזכורים לו מילדותו, היינו, מחמש עד שבע השנים שלפני 1900. אינני בטוח אם אלה הם כל רחובות המושבה עד לאותה שנה, אך ברור כי אלה היו רחובותיה הראשונים והמרכזיים ביותר, וברוך בן עזר כמו טייל בהם בזיכרונו, בית אחר בית, חצר ליד חצר.

 

*

רשימה זו העתקתי, בדקתי והשוויתי לפי כמה מקורות:

 

1. בספרו של יצחק רוקח "פרדסים מספרים" (1) מופיעה רשימה של תושבים בפתח-תקווה וכינוייהם בפי הערבים (2). השלמתי בגוף רשימתו של ברוך בן עזר את הכינויים שלא הביא הוא-עצמו, ואף הוספתי מילואים, שמות וכינויים מרשימתו הפולקלורית של רוקח (רשימה ב'), שאינם מצויים ברשימתו של ברוך בן עזר.

 

2. בהדרכתו של פרופ' יהושע קניאל – השוויתי את רשימתו של ברוך בן עזר (רשימה א') עם טבלה משנת תרמ"ז (1887) שנערכה בשביל האסיפה הכללית של חובבי-ציון, ובה מופיעים שמות 57 ראשי משפחות המתיישבים בפתח-תקווה ו"בית יהודית" (היא יהוד) בצירוף פרטים על מיספר הנפשות בכל בית-אב, מצב הרכוש, משק החי, הקרקעות, היבולים והמצב הכלכלי (3); זוהי "רשימת דרויאנוב".

ציינתי בכוכב בגוף רשימתו של ברוך בן עזר (רשימה א') כל שם שמופיע בטבלה משנת תרמ"ז, וכן את מיספר הנפשות בכל בית-אב לפי אותה טבלה. וכן הוספתי (רשימה ג') רשימת שמות תושבים (על פי מיספרם הסידורי בטבלה משנת תרמ"ז) שאינם מופיעים ברשימתו של ברוך בן עזר.

 

3. בפקודת הוועד הפועל של חובבי-ציון באודיסה, ערך ל. בינשטוק, ראש הוועד הפועל ביפו, רשימה של כל בני פתח-תקווה, משפחותיהם, תאריך בואם למושבה ורכושם, וזאת בשנת תרנ"ב, 1892 (4). מרשימה זו, המובאת גם ב"אם המושבות פתח-תקווה" (5) מאת ג. קרסל, הבאתי את שמות התושבים (רשימה ד') שאינם נזכרים בשמותיהם ברשימת ברוך בן עזר, על פי מיספרם הסידורי ברשימת בינשטוק. לרשימת ברוך בן עזר הוספתי את שנת ההתיישבות בפתח-תקווה ואת מקום המוצא, (במידה ולא צויין) באות דקה. לעיתים מקום המוצא אצל בינשטוק אינו אלא התחנה האחרונה לפני פתח-תקווה. רשימת בינשטוק מבוססת על נחלות, ובדרך-כלל הבנים נכללים בנחלת המשפחה. ברשימת ברוך בן עזר מופיעים לרוב הבנים בשמותיהם בנפרד.

 

*

ברוך בן עזר (ראב) נולד בפתח-תקווה בחודש תשרי תרמ"ח (1887) ונפטר בה בחודש שבט תש"ך (1960). אביו יהודה ראב וסבו אלעזר (אליעזר, לאזאר) ראב היו מראשוני וממייסדי פתח-תקווה בשנת 1878. (6). וברוך עצמו נחשב לבן-זכר ראשון שנולד במושבה (על תואר זה היה ויכוח בינו לבין גד מכנס, בכורה של משפחת אהרון לייב מכנס).

ברוך נשלח בנעוריו לתקופת-זמן לירושלים, לקבל חינוך תורני. (אימו היתה לאה, לבית שיינברגר, שמשפחתה ישבה בבתי אונגרין). הוא חזר למושבה והקים בה את ביתו (ונשא לאישה את רבקה לבית שלנק מירושלים). בשנות מלחמת העולם הראשונה היה עוזרו של אהרון אהרונסון במלחמה בארבה, ואחר כך גם מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית. ברוך העריץ את אהרון וראה בו את מורו ורבו בחקלאות (7). אך משנכנס יוסף לישאנסקי לעבודת הריגול [של ניל"י], פרש מהם ברוך, ופרק-זמן אף נמלט ללבנון והסתתר שם מפני התורכים בתור צייד אצל הזואולוג ישראל אהרוני, שהקים שם בית-נכאת זואולוגי לג'מאל פשה (8).

חיבה רבה נודעה מברוך גם לשרה אהרנסון ולאבשלום פיינברג, שהיו צעירים ממנו בשנים אחדות; אך לדרכם המסוכנת – וזאת לדעתו ולדעת אביו יהודה – התנגד בצורה דראמאטית, וניהל ויכוח מר עם אבשלום ערב צאתו של הלה למסעו האחרון, אשר ממנו לא חזר (9).

התנגדותו של יהודה ראב להשתתפות בנו ברוך בעבודת הריגול למען הבריטים נבעה מכך שכל משפחת ראב בעת ההיא היו עדיין נתינים אוסטרו-הונגריים, תחת חסות הקונסול האוסטרי בירושלים, והאוסטרים היו בני-בריתם של התורכים במלחמה. לדעת יהודה ראב אסור לבני-המשפחה לבגוד ב"מולדת". אלה היו מושגי הכבוד שלו.

 

*

אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר ברוך לפתח-תקווה אל משפחתו, והיה במשך שנים רבות מן הדמויות הבולטות ב"יישוב האזרחי", בהסתדרות "בני בנימין" של בני המושבות, ובהתאחדות האיכרים. תקוות רבות תלה באלכס אהרנסון, שימלא את מקום מנהיגותו של אחיו אהרון, והתאכזב (10).

ברוך בן עזר לקח חלק בהגנה על פתח-תקווה במאורעות 1921 ובכריתת חוזה-השלום עם שיח' שאקר אבו-קישק. בטקס ה"סולחה" נשא ברוך בן עזר נאום, והוא עצמו מופיע בתצלום ה"היסטורי" של אותו מעמד (11). הסיפור מופיע בפרטות בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993).

מיטב מעייניו ומרצו של ברוך הופנו כל שנותיו לתחומי החקלאות, בעיקר הפרדסנות, בהם קנה לעצמו שם וידע רחב מאוד. בין היתר גילה זן של תפוחי-זהב שמוטי-"דם" וקרא לו בשם "שרה" לזיכרה של שרה אהרנסון. הוא גם כתב כמה סיפורים ושיר לזיכרה (12), ואילו לבנו קרא אהרון על שם אהרון אהרנסון. ברוך גם יסד וניהל את אחוזת "קלמניה" למען הבעלים, משה גרידינגר.

 בקיא היה ברוך גם במנהגי הערבים, ופיו שפע סיפורים עממיים ואנקדוטות שמיוסדים על ההווי הערבי (13) והווי המושבה משנותיה הראשונות, וזאת בשפה ציורית, בלולה אידיש וערבית, ועם כושר חיקוי והמחשה שהיו מקסימים את לב שומעיו. סיפורים אלה הסבירו את מקורם של כמה מן הכינויים שדבקו בתושב זה או אחר בפתח-תקווה (14).

 

[ברומאנים ובסיפורים שלי מופיעים סיפורים רבים משל דודי ברוך. הדמות של דודי אלכס ברומאן "המושבה שלי" (2000) היא צירוף של שלושה דודים שלי, שכל אחד מהם היה טיפוס מרתק לעצמו: דודי ברוך. דודי יחיאל ליפסקי, אחיה של אימי דבורה-דורה. ודודי פלטיאל נוביק, שהיה נשוי לצֶלָה, אחותה של אימי. ברוך ופלטיאל היו בני המושבה ואילו יחיאל עלה בבחרותו עם המשפחה מלודז'.

העטיפה של ספרי "ספר הגעגועים" (2009) היא צילום של עץ תפוזי שמוטי-"דם" מהזן "שרה"].

 

 

ברוך בן עזר (רַאבּ)

א. רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900

נכתב בחודש יולי 1958[במלאת לפתח-תקווה 80 שנה]

 

[אהוד בן עזר: כמפורט לעיל, על השמות הוספתי רשימת הכינויים בערבית לפי ספרו של יצחק רוקח "פרדסים מספרים", וכן פרטים נוספים ממקורות אחרים.

תאריכי השנים הם שנת בואם לפתח-תקווה ולא שנת עלייתם לארץ.

גם ציון המקום ממנו באו לפתח-תקווה מציין לעיתים רק מקום ממנו באו בארץ, ולא את ארץ-מוצאם ממנה עלו ארצה.

פיענוח השנים: תרל"ח – 1878. תרל"ט – 1879. תר"מ – 1880, תרמ"א – 1881, תרמ"ב – 1882, תרמ"ג – 1883, תרמ"ד – 1884, תרמ"ה – 1885, תרמ"ו – 1886 וכן הלאה, תר"ן – 1890, תר"ס – 1900, תר"ע – 1910].

 

רחוב פינסקר

 

הרב אורלנסקי. [תרמ"ג]. האב. רב. מן הביאליסטוקאים. [לפי דרויאנוב: ארבע נפשות].

 

יעקב אורלנסקי. הבן. רב. נהרג בחברון.

 

יהודה בכר.* [מבולגריה. תר"מ]. ס"ט. איכר. אחים. מבולגריה. [לפי דרויאנוב: יהודה בכר ושני בניו, 9 נפשות].

 

משה בכר.* [תר"מ]. ס"ט. איכר. אחים. מבולגריה.

 

אברהם בכר.* [תר"מ]. ס"ט. איכר. אחים. מבולגריה. [רוקח: אברהם בכר שמוצאו היה מתורכיה – אברהים אל טורק]. 

 

מרדכי סלומון. איכר. בנו של משה סלומון. מירושלים.

 

חנה בת מרדכי סלומון, שהצטיינה ברכיבה על סוס – חיילת אל דורזיה.

 

לייב סלומון.* איכר. בנו של משה סלומון. מירושלים. לייבו אסלאן. [לפי דרויאנוב – 3 נפשות].

 

אברהם מרגולית. חנווני. מן הביאליסטוקאים. עזב את הארץ.

 

עמנואל. ס"ט. איכר. מבולגריה. תיכף אחרי בואו התעוור.

 

אברהם שמעון ירמה.* [אירמה לפי בינשטוק]. רב מוסמך. חנווני. איכר. מביליסטוק. התחתן עם שתי נשים. [לפי דרויאנוב: 2 נפשות].

 

משה פיינשטיין.* איכר. מביליסטוק. [תרמ"ג]. כינוי – משה חיות. [לפי רוקח: משה פיינשטיין, על שם אימו חווה – מוסא חייס]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

יעקב מאיר כץ. [מוולקוביסק. תרמ"ד]. מלמד ושמש. אשתו אופה, גם מצות.

 

שמואל יוסף גינצבוג (או גינצבורג). פועל. מפינסק.

 

משה שמואל ראב.* מאונגריה. [תרל"ח]. איכר. (רוקח: משה שמואל בן-עזר ראב – מוסא עיזר]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

יהודה ראב.* מאונגריה. [תרל"ח]. איכר. (רוקח: יודה עיזר, יודה ערבּ]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

אלעזר ראב. מאונגריה. אביהם של משה שמואל ויהודה.

 

שלמה טורקניץ.* [תרמ"ה]. סנדלר. אחים. מפינסק.

 

יצחק טורקניץ.* [תרמ"ה]. איכר. אחים. מפינסק. [אצל דרויאנוב: שלמה ואחיו יצחק סנדלר. 3 נפשות].

 

אליהו טורקניץ. איכר וסוחר. אחים. מפינסק.

 

מרדכי רובינשטיין. [מירושלים. תרמ"ה]. נגר. האב.

 

עקיבה רובינשטיין. נגר. בן.

 

לייב רובינשטיין. עגלון. בן. נורה ונהרג בדרך מירושלים.

 

ישראל רובינשטיין. פקיד. בן. עזב את פתח-תקווה ועבר לגליל.

 

יצחק גולדברג. סנדלר ואיכר. [יצחק קונדארג'י]. אחים.

 

לוי גולדברג. [מפינסק. תרמ"ט]. נגר ובנאי. אחים.

 

קלמן סווטיצקי. [תרמ"ה]. האב נפח. מפינסק.

 

נפתלי סווטיצקי. הבן. איכר. מפינסק.

 

אברהם סווטיצקי. הבן. נפח. מפינסק. אברהים חדאד.

 

ראובן סווטיצקי. הבן. איכר. מפינסק.

 

יוסף פיאלקוב. האב. בנאי. מפינסק.

 

מאיר פיאלקוב. הבן. בנאי. מפינסק. מייר אל בננה.

 

אברהם פלדמן. עגלון ואיכר. מפינסק. פלייצקה.

 

צייטלין. מירושלים. [תרמ"ה]. צֶ'רְקוֹבֶר.

 

יעקב ישעיהו רבינוביץ.* [מאודיסה. תרמ"ד]. האב. איכר. (לפי דרויאנוב: 6 נפשות].

 

מוניה רבינוביץ. הבן. עגלון ופועל. נסע לאמריקה.

 

יעקב קופלמן.* בן קופלמן. איכר.

 

סטלובסקי הזקן. האב. בנאי. קראו לו דער יַגֶסְטוֹבֶר.

 

פייבל סטלובסקי. הבן. בנאי. בנה בעיקר בארות.

 

חכמשווילי גורג'י הזקן. איכר.

 

חכמשווילי אליהו. הבן. איכר ועגלון. בניו שינו השם לאליסון.

 

חכמשווילי חַייוָוה (או חַיימָה). הבן. איכר. מת צעיר וערירי.

 

משפחת רייכמן. אב ובנים. פועלים. בן אחד שמו גֶצֶה. נסעו לחו"ל.

 

אפריים היילפרין. עגלון. החזיק את הדיליזנס. פרויקה.

 

הִירשה שמולביץ. פקיד. עבד באחוזת לחמן.

 

שמעון זלטיאבקי. איכר וסוחר. מרוסיה. עבר באחוזת לחמן בהתחלה.

 

בר לביא. קדר ופועל. לבסוף נעשה פועל יקב. ישקה טֶפֶר.

 

שלמה מלמד. מורה דרדקי.

 

 

רחוב חובבי ציון

 

שוורצברג. (או – שמרצברג). פועל.

 

מאיר. בעל בית המרחץ. סתת. מירושלים.

 

...... גיס א.ש. ירמה. איכר. רצחו אותו ערבים ע"י הירקון.

 

דוד שפיגל. האב. [מיוון(?). תרמ"ז]. כורם ויינן. בסרביה.

 

יצחק יעקב שפיגל. הבן. חקלאי.

 

נחמן שפיגל. הבן. חקלאי.

 

משה שפיגל. הבן. חקלאי.

 

לייזר שפיגל. הבן. נסע לחו"ל.

 

זישה שפיגל. הבן. נסע לחו"ל.

 

שמואל יעקב רוזנצוויג. האב. קצב. היה גם מוהל. ערבים עוברי דרך הרגו אותו.

 

...וידל רוזנצוויג. בן. מנקר.

 

נחמן רוזנצוויג. בן. קצב.

 

זאב ברנדה.* איכר. [תרמ"ב]. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

חיים משה סלור.* [מירושלים. תרמ"א]. מודד קרקעות. מירושלים. אחים. אבו אל נדראת. [לפי דרויאנוב: 2 נפשות].

 

אפריים סלור. זגג. מירושלים. אחים.

 

חנוך סלור. [תרמ"ה]. איכר. מירושלים. אחים.

 

אריה סלור. רוקח. רופא. מירושלים. נסע להרבה שנים למרוקו, ושירת זמן מה בלגיון הזרים.

 

זאב אריה גרינשטיין.* האב. [מופיע אצל בינשטוק, ללא שנת התיישבות ומקום מוצאו]. איכר. תלמיד מקווה-ישראל. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

חיים צבי גרינשטיין. הבן. איכר. נהרג במאורעות 1919 בהגנה. [טעות, נהרג במאורעות 1921. – אב"ע].

 

סנדר חדד.* [מפלך גרודנה. תרל"ט]. איכר, נפח, ושומר. מירושלים. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

יוסף חדד.* אחיו. איכר. נסע לחו"ל וחזר. בין מייסדי רעננה. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

לובמן.* מורה. [לפי דרויאנוב: מרדכי ליובמאנן ובן-אחיו בער, 5 נפשות].

 

דוב לובמן חביב.* בן אחיו. עבר לראשון-לציון.

 

סמנובסקי. פועל. עבר לראשון-לציון.

 

משה מקליף. איכר. [מפלך גרודנה. תרמ"ו]. מבריינסק. כינוי: בריינסקר.

 

לייב מקליף. [מופיע אצל בינשטוק בתור בן-אחיו]. אחיו. פועל ואיכר. עבר להתיישב במתולה. אחר-כך במוצא, ונהרגו כל המשפחה במאורעות במוצא.

 

יחזקאל רובינזון. גיסו. מתווך. מירושלים.

 

ויסוקר הזקן. [מרוסיה. תרמ"ה]. האב. חייט.

 

אייזיק ויסוקר. הבן. נפח. נפל לתוך באר ונהרג.

 

ישראל ויסוקר. הבן. נפח ואיכר.

 

קופל ויסוקר. בנו של אייזיק. פועל ואיכר.

 

משה ויסוקר. בנו של אייזיק. פועל ואיכר.

 

דוב ימיני. מקודם: ליפשיץ. חנווני ואיכר. ביליסטוק.

 

מרדכי הויזדרף.* מתווך, סוחר ואיכר מירושלים. [לפי דרויאנוב: 5 נפשות].

 

אלעזר מיכל הויזדרף. סוחר. הבן.

 

הלל כהן.* [מביאליסטוק. תרמ"ו]. האב. איכר. [לפי דרויאנוב: 6 נפשות].

 

ישראל כהן. בן. איכר.

 

יחזקאל כהן. בן. מורה. נסע לחו"ל וחזר אח"כ.

 

יוסף פינחסוביץ.* [מרוסיה. תרמ"ד]. איכר. כינוי: פַאסְטוֹבֶר (או – כַאסְטוֹבֶר, או – פייסטובר).  [לפי דרויאנוב: יוסף פינחאסאוויץ ובניו: 8 נפשות].

 

מרדכי פינחסוביץ.* איכר. התיישב אחר-כך בראשון לציון.

 

זאב פינחסוביץ.* פועל ואיכר. נסע לחו"ל עד היום. [לפי רוקח: משה פנחסוויטש – אבו אוּסְבּע].

 

אברהם זלמן איכלוב.* [מפלך יקטרינוסלב. תרמ"ה]. האב. איכר. [לפי רוקח: אביו של יעקב איכילוב, שהיו לו הרבה בנות – אבו אל בנאת]. [לפי דרויאנוב: 7 נפשות].

 

יעקב איכלוב. בן. איכר.

 

יצחק איכלוב. בן. איכר.

 

דוד נוביק.* [מפלך גרודנה. תרמ"ב]. נגר. דאוד אל נג'אר. {או – דהוד]. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

דוד איזרליט.* [מרוסיא. תרמ"ה]. האב. איכר ומדריך. [לפי דרויאנוב: 9 נפשות].

 

ראובן איזרליט. הבן. נסע לחו"ל וחזר לייצג את פרדס באנגליה.

 

נתן איזרליט. הבן. נסע לחו"ל.

 

חלבנה ניידיץ. מורה ונגר. מירושלים. נסע לאמריקה ושוב חזר לפתח-תקווה.

 

עקיבה יעקובסון. פועל וסוחר.

 

גולדמן כהן. פועל. עבר כמפקח לגולן, ולבסוף מתיישב בכפר תבור. כינויו: כהן דער בחור.

 

גולדמן הכהן כץ. [אצל בינשטוק: אלקה כץ מפלך וילנה. תרמ"ו. בעלה עדיין בחוץ-לארץ]. איכר. כינוי: בעל קַצֶכֶה.

 

לייב כץ. הבן. צלם. נסע לחו"ל.

 

יהודה כץ. הבן. איכר. עבר כמתיישב בראש-פינה.

 

יעקב כץ. הבן. איכר. עבר כמתיישב במתולה.

 

אשר כץ. הבן. פועל. עזב את הארץ.

 

מיכל מלמד.* מורה ואיכר. עבר כמתיישב ביסוד המעלה. [לפי דרויאנוב: 1 נפש].

 

מרדכי דינוביץ.* [תרמ"ב]. איכר וסוחר אתרוגים. מביליסטוק. מטיה סופר. [לפי דרויאנוב: 6 נפשות].

 

ברוך דינוביץ. הבן. איכר. מביליסטוק.

 

יינה דינוביץ. הבן. איכר. יינע טאך.

 

מרדכי קלינסקי.* [תרמ"? (משובש)]. האב. איכר. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

מנדל קלינסקי. הבן. איכר. מביליסטוק. אחים.

 

הרשל קלינסקי. הבן. איכר. מביליסטוק. אחים.

        

חיים קלינסקי. הבן. איכר. מביליסטוק. אחים.

 

לייזר דובּרי.* [מרוסיא. תרמ"ג]. נגר. מבריינסקי. בריינסקר.

 

מרדכי יונה דוברי. הבן. איכר. מבריינסק. [לפי רוקח: מרדכי יונה דוברי – מוראד אל קאסיר]. [לפי דרויאנוב: אליעזר דאברע ובנו 4 נפשות].

 

דניאל ליפשיץ.* [תרמ"ב]. האב. איכר. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 9 נפשות].

 

שמואל ליפשיץ. בן. איכר.

 

בנימין ליפשיץ. בן. איכר.

 

שלוסברג הזקן.* [מפלך קובנה. תרמ"ב]. האב. נסע לאפריקה וחזר לתל-אביב. [לפי דרויאנוב: ישראל שלאסבערג – 6 נפשות].

 

שלוסברג ירחמיאל. בן. איכר. נסע לאפריקה.

 

נחמן גרף. הרב. עגלון. מברניסק.

 

צבי גרף. בן . עגלון.

 

(שמואל גרף בא אחר-כך).

 

אלטר וינקלר. * [מאוסטריה. תרל"ח]. איכר ופועל. האב. כינוי: קַלְכֶר.

 

אברהם וינקלר.* איכר. הבן. קַלְכֶר. [לפי דרויאנוב: אלטער ווינקלער ובנו, 5 נפשות].

 

אבא למפרט.* [מביאליסטוק. תרמ"ד]. פועל ואיכר. [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

משה ליפקס. * [תרמ"ח]. האב. איכר. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 5 נפשות].

 

זאב ליפקס. הבן. איכר. [לפי רוקח: לייבל ליפקיס – ליבּוּ אבּוּ אלבּקס].

 

גרדצקי. חובש. כינוי: פלשר. [אסתר ראב מזכירה אותו בסיפורי ילדותה. – אב"ע].

 

ישראל יעקב עלנהורן. רוקח. מירושלים.

 

מרדכי בומבי. האופה. אופה. מפרס.

 

זלמן פישצנר. מנקר ואיכר. מראשון. התנפלו עליו ערבים על-יד יהוד ופצעוהו קשה.

 

שלום כהן. איכר. מרוסיה.

 

יוסף יוספזון. סוחר. איכר. מרומניה.

 

הירש יוספזון. אחיו. סוחר. איכר. מרומניה.

 

שיינפלד בנימין. גיס יוספזון. סוחר, איכר. מרומניה.

 

יהושע סמואל. פרדסן. מאנגליה. כינוי: ענגלנדר. [אסתר ראב מזכירה את המשפחה בסיפורי ילדותה. – אב"ע].

 

פרץ פסקל. איכר פרדסן. מזכרון יעקב. היה פקיד הברון ועבר לאיכר. [לפי רוקח: פרץ פסקל – חוואג'ה פאריס].

 

רוזנברג הזקן. פרדסן. האב. כינוי: קוברִינֶר.

 

רוזנברג דוד. פרדסן. הבן. קוברִינֶר.

 

אברהם ינובסקי. פועל ואיכר.

 

הנרי הזקן. אופה.

 

הנרי משה. הבן. פועל ואיכר. עבד הרבה שנים אצל הברון.

 

אליעזר בדחן. רצען. כינוי: בדחן.

 

חיים קסובסקי. פועל ואיכר. עבר הרבה שנים כמנהל פרדסים. כינוי: חיים כּוס-אוחתו.

 

יעקב וייסמן. אורוותן. בסרביה. עבר באורוות הברון.

 

בנימין וייסמן. אורוותן. בסרביה. עבד באורוות הברון. אחיו.

 

 

רחוב שטמפפר

 

משה יחיאל סנדרוב. האב. שוחט. מירושלים.

 

אלטר סנדרוב. הבן. שוחט. מירושלים.

 

יצחק צבי שפירא.* האב. איכר. מחוקמק (או – תוקמק). [לפי דרויאנוב: יצחק צבי שפירא עם בנו: 9 נפשות].

 

מיכאל שפירא.* [מרוסיא. תרמ"ד]. הבן. איכר כנ"ל.

 

אברהם שפירא. [מרוסיא. תרמ"ד]. הבן. איכר. כנ"ל. כינוי: אברהים מיכו.

 

אברהם קופלמן.* איכר. מרוסיה. [מסלונים. תרל"ט]. האב. כינוי: סלונומר. [לפי דרויאנוב: אברהם קאפעלמאן ובניו – 11 נפשות].

 

מנדל קופלמן.* שומר, מתווך ואיכר. הבן.

 

יצחק קופלמן. * הבן. אחיו של מנדל. פועל. שירת הלגיון הזרים ונסע מהארץ.

 

יהושע שטמפר.* איכר ועסקן מאונגריה [תרל"ח]. [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

שלמה שטמפר. הבן. איכר ועסקן. נולד בירושלים.

 

מנחם יהודה שטמפר. אחיו של יהושע. פועל ומורה. מאונגריה.

 

זרח ברנט.* מאנגליה. ישב זמן קצר ונסע לאנגליה בחזרה, וחזר אחר-כך ובנה בתים ב"נוה שלום" [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

לייב ליפשיץ.* [ממוהילב. תרמ"ג]. האב. איכר. כינוי: חבדניק. [לפי דרויאנוב: 7 נפשות].

 

שמואל ליפשיץ. הבן. איכר.

 

אייזיק ליפשיץ. הבן. איכר. ליזיק אל טאוויל.

 

ישראל צבי הכהן. מלמד. מורה. מירושלים.

 

הרב פרומקין.* מרוסיה. מיסד אחוזת לחמן בפתח-תקווה. [לפי דרויאנוב: ליב פרומקין, 6 נפשות].

 

גרינשטין הפחח. פחח. אל-נורי.

 

יעקב יָשֶה. פועל. מירושלים. רווק כל ימיו.

 

אברהם דוד בטן. חובש ביהמ"ד. מירושלים. אוכל אצל בעלי הבתים, כל יום אצל אחר. כינוי: דֶר בטלן.

 

משה נקלי. האב. עגלון. כינוי: ניקוליי.

 

יצחק נקלי. האב. עגלון. נקוליי. נהרג במאורעות על-יד מקווה.

 

מאיר שמעון ליברכט. האב. מנהל אחוזת לחמן. מירושלים.

 

עקיבא ליברכט. הבן. יינן באחוזת לחמן. מירושלים.

 

 

רחוב רוטשילד

 

יטקובסקי אריה. [רוסיה. תרמ"ה]. האב. איכר מרוסיה.

 

יטקובסקי עבדיה. הבן. איכר. מרוסיה. [רוקח: עובדיה יאטקובסקי – עבדללה עוואג'ה]. אחים.

 

יטקובסקי דוב. הבן. איכר. מרוסיה. [רוקח: ברל יאטקובסקי – מירו עוואג'ה]. אחים.

 

יטקובסקי שלמה. הבן. איכר. מרוסיה. [רוקח: שלמה יאטקובסקי – סלימן עוואג'ה].

 

פנחס גלובמן. [הונגריה. תרמ"ז]. פועל ואיכר. מירושלים. חתנו של שטמפר.

 

מאיר גלינקובסקי. נפח. מרוסיה. כינוי: מאיר שמיד.

 

אליהו ספיר. פקיד, מורה ואיכר. מירושלים. בנו של "אבן ספיר".

 

בן ציון שטיל.* איכר. מפוניווז'. חותנו של ספיר. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

דוב מרגוליות.* [תרמ"ג]. איכר. מביליסטוק. כינוי: ברל. [רוקח: ברל מרגוליס – ברל אסמר] [לפי דרויאנוב: בער מארגלית, 4 נפשות].

 

משה שמואל קרצמר. [תרמ"ו]. פקיד ואיכר. מביליסטוק.

 

יעקב גוטמן. אופה וחנווני. מרוסיה. כינוי: חרושצר.

 

אלתר ליבוביץ. נגר. מירושלים. כינוי: יהודיער.

 

משה חודורוב.* [מפלך חרסון. תרמ"ג]. מתווך. [לפי דרויאנוב: בני משה חאדאראוו, 2 נפשות].

 

בנימין חודורוב. [מפלך חרסון. תרמ"ג]. אחיו. איכר.

 

בֶרֶה בוך. [מרוסיא. תרמ"ז]. אופה. תוקמק. מת ערירי ובאו משפחת אחיו אחר-כך.

 

מרדכי שמולביץ. [מרוסיא. תרמ"ט]. אב. פועל ואיכר.

 

אברהם שמולביץ. בן. פועל ואיכר.

 

הושע שמולביץ. בן. פועל. עזב אחר-כך את הארץ.

 

משה פרידמן. חייט. בסרביה. כינוי: שניידר. בניו עזבו את הארץ מלבד אחד, אהרן, שנשאר, אך בניו עזבו את הארץ.

 

יואל בלומרט. פחח. רומניה.

 

מרדכי דיסקין. האב. איכר, חנווני. מרוסיה.

 

בנימין דיסקין. הבן. חנווני. מרוסיה. [לפי רוקח: בנימין דיסקין – אל בּניאס. x, פועל ושליח אצל דיסקין – אחסיין דיסקין].

 

יהודה דרויאן. פועל ואיכר. מרוסיה.

 

יוסף נחום גולדשטיין. האב. חנווני. רומניה.

 

ברוך גולדשטיין. בן. חנווני. רומניה. עבר לראשון-לציון.

 

אלתר גולדשטיין. בן. איכר. רומניה. עבר לזכרון יעקב.

 

דוד גולדשטיין. בן. פועל ואיכר. רומניה. נשאר בפתח-תקווה.

 

ישראל דוב קרסננסקי. שמש. מרוסיה. קצוץ בהונות רגליו ומיד הימנית.

 

פורשטט. חנווני. מרמלה.

 

יעקב גינצבורג. איכר. מראשון לציון.

 

מאיר דנקנר. צבעי ואיכר. מראשון לציון.

 

משה מרקוס. איכר. מרומניה. אחיו ואביו באו אחר-כך. [לפי רוקח: מוסא אל אחוול].

 

חיים פרנקל. טייח ובנאי. מרוסיה. עזב את הארץ.

 

יעקב משה ברוידה. איכר. מירושלים.

 

שמואל מילס. מגדל אתרוגים. מרומניה. תמיד היה נוסע עם אתרוגיו לחו"ל. כינוי: בוחר.

 

א.ל. מכנס.* איכר. [מירושלים. תרמ"ד]. מרוסיה. אבי משפחות המכנסים. [לפי רוקח: אהרן לייב מכנס – הרון אל אבראס]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

משה גיסין. איכר. מרוסיה. אחים.

 

זלמן גיסין. איכר. מרוסיה. אחים.

 

לייב גיסין. איכר. מרוסיה. אחים.

 

משה כהן. איכר. מירושלים.

 

חיים כהן. אחיו. פקיד ואיכר. מירושלים. היה פקיד הברון ואחר-כך התיישב בפתח-תקווה.

 

בנימין הופמן. איכר. מרומניה.

 

פנחס מאירי.* [מתורכיה(?) תרמ"ג]. איכר. מפוניבז'. [רוקח: פנחס מאיר – פנחס אל עוואר]. כינוי: מֶר. [לפי דרויאנוב: 1 נפש].

 

אהרן לייב פלמַן. איכר. מיפו. בנו של הפרדסן בסומל על-יד יפו. כינוי: מזריצר.

 

לייזר סגל. פועל, איכר ועגלון. רוסיה. היה מפועלי הברון והתיישב אחר-כך במתולה וחזר להיות עגלון בפתח-תקווה.

 

*

 

ב. מילואים מרשימתו של יצחק רוקח

(שמות שאינם מצויים ברשימתו של ברוך בן עזר)

 

מרדכי מקלב – אל פאר.

 

מאיר אפלבוים – אבו אל-בּום.

 

לייבל ליפקיס – לייבּו אבּו אלבּקס.

 

אביו של יעקב לוין שהיו לו 12 בנים ובנות – אבו אנתמעש.

 

קרלינסקי שהיו לו הרבה פרדות – אבו אל בּארל.

 

חיים צוהר, שהיה מצלצל בפעמון המושבה – אבו ג'ראס.

 

שבתאי גינצבורג – חוואג'ה שעבקלה.

 

מרדכי פרלין – מוראד אל אמריקני.

 

יעקב שלאנג (שלבש קפוטה) – אבו דמאיה.

 

אברהם סלוצקי (פלדמן) – אברהים אל אשקר.

 

אברהם קוברינר – אברהים בג'ם.

 

בדריקובצקי – בּדרי.

 

פייבל פיינשטיין – בולבול.

 

הרשל למפרט – רזאל אל-עבד.

 

חיים הירש גרינשטיין – רזאל אבּו רזאל.

 

 

*

 

ג. שמות ראשי משפחות הקאלאניסטען בפתח תקוה ובית יהודית (יהוד) משנת תרמ"ז, 1887,

שאינם מופיעים ברשימתו של ברוך בן עזר

(על פי מיספרם הסידורי בטבלה אצל דרויאנוב)

 

 

16. וואלף בליומענפעלד (5 נפשות)

 

18. חיים ווילענטשיק (1 נפש)

 

34. משה קאפלאן (5 נפשות)

 

37. משה עמנואל (5 נפשות)

 

40. שמעון חאדאראוו (6 נפשות)

 

42. בינוש סלאר (5 נפשות)

 

43. אהרן יהושע שפירא, בביאליסטוק (לא בארץ)

 

44. דוד גוטמאנן (2 נפשות)

 

47. יעקב ראזענטאהל (4 נפשות)

 

50. שלום פישל מלמד (4 נפשות)

 

51. משה יחיאל שו"ב (5 נפשות)

 

52. אלחנן בולקין פאבריקאנט (8 נפשות)

 

53. יצחק בעקער (6 נפשות)

 

54. בער מערקעס מלמד (6 נפשות)

 

57. מאיר שמיד (3 נפשות)

 

58. קאלאג' גם פועלים מקרוב באו (42 נפשות)

 

 

*

 

ד. שמות תושבי פתח-תקווה על פי רשימת

ל. בינשטוק משנת תרנ"ב, 1892

 (המסומן בכוכב אינו מופיע ברשימת ברוך בן עזר)

 

1. ליב ציטלין.

2. חיים יצחק רובינשטיין.

3. קלמן סוויאטיצקי ובנו בכורו נפתלי.

4. מרדכי רובינשטיין ובנו בכורו.

5. האחים שלמה ויצחק טורקניץ.

6. יהודה ראב.

7. משה שמואל ראב (אחיו הצעיר של יהודה – אב"ע].

8. שמואל יוסף גינצבורג. מירושלים. תר"ן.

9.* יעקב מאיר כץ, עם בניו.

10. משה פיינשטיין.

11.* וולוולביטש משה הירש.

12. אברהם שמעון אירמא.

13. האחים מיכל ואברהם שפירא.

14. אברהם קופלמן ושני בניו הגדולים שיצאו לרשות עצמם.

15. יעקב יהושע רבינוביץ.

16. יהושע שטמפר.

17.* אברהם טקאטש ובנו לייב. מאודיסא. תרנ"ב.

18. לייב ליפשיץ ובניו.

19. משה סלור.

20. יהודה בכר ואחיו, ספרדים יחידים בבני פתח תקוה.

21. דוד מיכל שפיגל וחמשת בניו, בעלי משקים.

22. וולף ברנדה.

23. האחים אברהם ומשה בכר.

24.* האלמנה רבקה סלור ושני בניה.

25. חנוך סלור.

26. וולף ליב גרינשטיין.

27. סנדר חדד.

28. משה מאקלב ובן אחיו אריה-ליב מקלף.

29. אהרן ליב מכנס.

30. הירש ויסוקי [צ"ל ויסוקר. – אב"ע].

31.* בר ליפשיץ. ביאליסטוק. תרמ"ז.

32. הלל כהן.

33. יוסף פנחסביץ.

34. דוד נוביק.

35.* האלמנה חיה שרה יעקבסון ובניה. מפלך מינסק. תרמ"ה.

36. אלקה כץ ובניה.

37. בתיה יאטקובסקי ובעלה זאב אריה יאטקובסקי שנפטר באותה הימים (א' בחשון תרנ"ב), בנה הבכור ובתה.

38. פנחס גלובמן, חתנו של יהושע שטמפר.

39. הרב אהרן אורליאנסקי.

40. בר מרגלית.

41. משה שמואל קרטשמר.

42. לוי גולדברג.

43. בר בוך.

44. שמולביץ ושלושת בניו.

45. לוי גולדברג.

46. מרדכי דינוביץ.

47. האלמנה קאלינסקי ובניה.

48. אליעזר דוברי.

49. דוד איזראעליט ושני בניו.

50. אברהם זלמן איכילוב ובניו.

51. דניאל ליפשיץ.

52. ישראל שלוסברג.

53. אלטר וינקליר ובנו.

54. משה ליפקיס.

55. פנחס מעער (מאירי).

56. אבא למפרט ובנותיו.

 

*

על רשימת משפחות זו, שבה לא צויינו הנשים (אלא אם כן הן בעלות-הנחלה) ולא צויינו הילדים הקטנים, אלא רק הבנים הבוגרים שעובדים כשכירים אצל הברון או בנחלת המשפחה – מוסיף ג. קרסל בספרו:

 

"כזה הוא הפירוט היבש של חמישים ושש המשפחות, הנחשבות לתושבי המקום הקבועים, ואשר להם נחלאות בפתח תקוה. חוץ מאלה, ישבו בפתח תקוה שבע עשרה משפחות 'שאין להן קרקע ולא ישיבה קבועה בהמושבה והם נושאים בה משרות שונות." היו אלה פקידי הבארון, מורים, גנן [אגרונום. – אב"ע] ועוזרו, שואב מים, בנאי, רוקח, שאשתו מיילדת, מוביל-משאות וכיוצא באלה." (15).

 

 

ה. אהוד בן עזר: דברי סיכום

 

השוואת הרשימות מעלה כי רשימתו של ברוך בן עזר זהה בעיקרה לרשימות ה"היסטוריות" שנדפסו בעת שנולד או בהיותו עדיין ילד. הרשימות ההן שימשו כסקירות משקיות ודמוגרפיות לצורך ציבורי, ומכאן פירוטן הרב, שרק מקצתו הובא כאן. ברם, חשיבות רשימתו של ברוך בן עזר דומני שנעוצה בכך שהוא מזכיר בשמותיהם כמה תושבים שלא היו בעלי נחלאות, ואשר ברשימות ה"היסטוריות" בנות-התקופה נזכרו בדרך כלל על פי מיספר נפשות כולל, ולא בשמותיהם.

שם הכפר הערבי "מלבס", אשר על אדמתו נוסדה פתח-תקווה ב-1878 – נגזר מן הפועל הערבי מלבס, שפירושו מצופה, מלובש. (כך קרוי ממתק סוכריות השקדים המצופים סוכר, בטעם מזרחי). ולפי המסורת העממית הערבית, קורא כך שמו של הכפר משום שהיה "מתלבש" מדי כמה שנים בתושבים חדשים, לאחר שהקודמים מתו בקדחת, מלריה.

מן הרשימות המובאות כאן והמתייחסות, בהפרשי-זמן, לשנים – 1887, 1892, 1900-לערך, עולה כי תהליך זה של "התלבשות" המקום בתושבים חדשים מדי תקופה (תהליך שהיה אופייני גם לכמה מושבות יהודיות, שראשוניהן נספו בקדחת או נטשון, ורבים מבניהן היגרו לארצות שמעבר-לים) – התהליך הזה פסח על פתח-תקווה, למרות קשיי הקיום והתלאות הרבות.

הגרעין המרכזי, ה"קשה", של רוב משפחות הראשונים (להוציא את פרשת ה"ירקונים" האומללה) – נשאר כמעט ללא שינוי במשך שניים-שלושה העשורים הראשונים לייסוד המושבה ולחידוש יישובה. וגם אחרי שנת 1900 לא התחלף גרעין זה אלא נבלע לאט-לאט בגידול האוכלוסייה הכללי של המקום.

מה היו הסיבות לכך? דומה שהתשובה הברורה ביותר מצוייה בקטעים מדבריו של יוסף קלוזנר, שביקר בפתח-תקווה שנים אחדות לאחר 1900, ותיאר את רשמיו פרקים-פרקים ב"השילוח" ולימים קיבצם בספרו "עולם מתהווה".

 אגב, שנת 1900 היתה השנה שבה השתחררו האיכרים מאפוטרופסות הבארון והחלו עומדים ברשות עצמם.

 

אומר יוסף קלוזנר:

"זוהי האנטינומיה הארצישראלית הראשונה: לשם תיקון החיים הכלכליים וכיבוש העבודה צריך שהיישוב יהא נעשה על ידי אנשים פשוטים ומגושמים; ואולם לשם 'שינוי הערכים' וחידוש החיים הרוחניים צריכים אנו לאנשים 'משכילים' ו'אידיאליסטים'; אבל ברוח הרי אינה יכולה לשמש מופת למושבה עברית... היכן המוצא?

"בפתח-תקווה מצאתי צעירים מבני המושבה יותר מברחובות. בני פתח-תקווה אינם נודדים כל כך לאירופה, אמריקה ואוסטרליה. זהו מחזה משמח מאוד. עם צעיר אחד שוחחתי שיחה ארוכה. אדמוני ויפה-עיניים היה, פרי הארץ ממש. בן קולוניסט, שנשא בת קולוניסט מרחובות. לצערו, לא היה יכול אביו להפריש לו חלק מאדמתו. [---] עכשיו מצא לו צעיר זה משרה קטנה בְּסוכנות ואשתו עובדת לפרקים בפרדס – והם מתפרנסים. מארץ-ישראל לא ייצא בשום אופן. לאן? – כאן יש לו מכירים והכול יקר לו. אפילו במושבה אחרת קשה לו לשבת. ניסה – ולא יכול, נתגעגע על מושבת מולדתו, – את כל הדברים האלה דיבר בעברית משובשת קצת, אבל טבעית וחיה." (16).

 

 

ו. הערות ומראי מקומות

 

(1)  יצחק רוקח: "פרדסים מספרים". הוצאת מסדה, רמת גן, 1970.

 

(2) שם. עמ' 109-110.

 

(3) טבלה זו מצוייה ב"כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל", מאת א. דרויאנוב, כרך שני, תל אביב, תרפ"ה. [1925]. עמ' 47-50.

 

(4) נדפס ב"חשבון ועד המושבה לתמיכת בני ישראל, עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה לשלוש שנים (1890-1892)", אודיסה, תרנ"ג. [1893]. עמ' 330-347.

 

(5) ג. קרסל: "אם המושבות פתח-תקווה, שבעים וחמש שנות חיים. תרל"ח-תשי"ג. 1878-1953." הוצאת עיריית פתח-תקווה. תשי"ג. [1953].

 

(6) על כך ראה: יהודה ראב  (בן עזר): "התלם הראשון." (זיכרונות: 1862-1930). נרשמו על ידי בנו בנימין בן עזר (ראב). הספריה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים. בהוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, תל-אביב, תשט"ז, 1956.

 

(7) על כך ראה: "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית". העורך הראשי אליעזר ליבנה. חברי המערכת ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב. תשכ"א. 1961. עמ' 92, 132, 133, 215.

וכן: "יומן אהרן אהרונסון (1916-1919) בעריכת יורם אפרתי. הוצאת ספרים קרני בע"מ, תל-אביב, תש"ל, 1970. תרגם מצרפתית אורי קיסרי. עמ' 164, 189.

 

(8) העתקה של יומן-כיס של ברוך ראב מאותם ימים מצוייה עימי בכתובים. כמו כן מספר על תקופה זו ישראל אהרוני בספרו "זיכרונות זואולוג עברי", ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תל אביב. ספר ראשון, תש"ג, 1943, ספר שני, של זיכרונות אלה הופיע בשנת תש"ו, 1946.

 

(9) על אותה תקופה ואותו לילה אחרון מצוייה עימי עדות ממקור ראשון, מסיפור-זיכרונות בכתובים של ברוך בן עזר שנכתב על ידו במקורו באידיש, ותורגם על ידי אבי בנימין בן עזר (ראב). קטעים מן הסיפור פירסמתי בשעתו בפרק "הצבר הראשון, אבשלום פיינברג", שנכתב על ידי לספר: "מעלות לוחמים", עשרים ושלושה פרקי גבורה. ערך והוסיף רישומים: משה בן שאול. הדר הוצאת ספרים בע"מ, תל-אביב, תשכ"ז. אוקטובר 1966. עמ' 14-17.

 

(10) על כך מצוייה עימי עדות בהעתק מכתב של ברוך בן עזר לאלכס אהרונסון, מאותה תקופה.

 

(11) "אחריו מדבר מר ברוך בן עזר (ראב): הוא מקווה, שהיום הגדול הזה ישכיח את העבר ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."

מתוך: "ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקווה". תרל"ח-תרפ"ח. [1878-1928]. יצא לאור ע"י ועדת ספר היובל שעל יד המועצה המקומית. אסף את החומר: י . יערי (פולסקין). הכשירו לדפוס: מ. חריזמן. תל-אביב. התרפ"ט. [1929]. עמ' תרכ"ב.

 

(12) בסדרת ספריו של ע. יערי-פולס'ין – "נילי", בהוצאת "מסדה", תל-אביב, תרצ"ח, 1938, מצאתי נוסח מעובד לסיפוריו של ברוך בן עזר על גבורתה של שרה אהרונסון בהיתקלה בלילה בשודדים ערבים. יערי-פולסקין ודאי שמע את הסיפור מפי ברוך בן עזר, ואולי אף לקחו כתוב. יערי-פולסקין לקח בשעתו כמה תעודות חשובות ונדירות ממשפחתנו, לצורך הכנת ספר היובל הראשון, לשנת החמישים לייסוד המושבה, ועקבותיהן נעלמו מאז לגמרי. אחת התעודות היא "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ-ישראל", שניתן לאליעזר ראב (אביו של יהודה) בהונגריה, מאת הרב צבי הירש קלישר, בשנת תרכ"ז, 1867. תצלום כתב-הגבאות מופיע ב"ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקווה", עמ' קכ"ז, ובהערה למטה נרשם: "מאוסף החומר 'לתולדות הישוב החקלאי העברי בא"י, הנמצא בידי המחבר."  (!!!)

 

(13) בהערת-אחרית לספרו "הכפר הערבי" מודה משה סטבסקי לכל אלה שהגישו לו יד עזרה בשכלול הספר, בעצה, בהערה, במשל ובמימרה, וביניהם הוא מונה את האחים ברוך ואלעזר ראב. ראה: משה סטבסקי: "הכפר הערבי". פרקי הווי. ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו [1946]. עמ' 408.

 

(14) במשך השנים פירסם ברוך בן עזר רשימות בנושאים חקלאיים ובתולדות פתח-תקווה ב"הבוקר" וב"השדה" ובמקומות אחרים. הוא שלח רשימות וכרוניקות מקומיות ל"דואר היום" בחתימת "אבו הרון" ו"סיד אמברק", אך טרם בדקתי אם נדפסו. לפי העתקי מכתביו דומני שנדחו, והדבר אף גרם לו עוגמת-נפש. כמו כן זכורה לי חוברת-בדפוס שלו, "תפוחי זהב במשכיות כסף", בנושא הפרדסנות, אשר לצערי אינה כעת תחת ידי.

[צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב), משנת 1950, לתולדות הפרדסנות בארץ, עם התמונות המקוריות, כבר נמצאת בידי ונשלחת באי-מייל לכל דורש. – אב"ע].

 

(15) ג. קרסל: "אם המושבות פתח תקווה". עמ' 219.

 

(16) על פי: "ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקווה". עמ' תצ"ח-תצ"ט.

 

תל-אביב, יולי-אוגוסט  1978

 

סוף החוברת המקורית

 

*

הערת העורך-המהדיר אהוד בן עזר: ב-34 שנים שחלפו מאז העתקתי וערכתי את הדברים האלה כלשונם, נוספו מקורות רבים, הן בכתביי [חלקם בדפוס וחלקם בקובצי-מחשב העומדים לרשות הקוראים והחוקרים] והן בכתבֵי ובמחקרֵי אחרים – דברים שיש בהם כדי להרחיב את היריעה ההיסטורית.

 

תל-אביב, נובמבר 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

המונדיאל – זה לא רק כדורגל

כבר עכשיו, כשהמונדיאל מתחמם והולך לקראת השלב הבא של שמינית הגמר, אפשר לומר בוודאות כי רוסיה ניצחה. כלומר, ניצחון תעמולתי למדינה המארחת, שהשקיעה כל-כך הרבה משאבים כדי שהמפעל הספורטיבי הבינלאומי על אדמתה יתנהל באופן מושלם. השקעה כספית ואירגונית עצומה – שהשתלמה לה.

אנחנו משוטטים דרך מסך הטלוויזיה בין 12 איצטדיונים מפוארים שנבנו או שודרגו במיוחד, צופים בחגיגה אחת גדולה שכל כולה מתנהלת ברחבי "אימא רוסיה". מה עוד ירצה פוטין? ויש לזכור – גם נבחרת רוסית משתתפת במונדיאל והיא עושה חיל. הישגיה תורמים לעליצות החוגגת בחוצות הערים הרוסיות. העוני נשכח, קשיי היומיום הוזזו הצידה, הלחימה בסוריה ובאוקראינה אינה בחדשות, ההמון חוגג. החזות מתנפחים מרוב גאווה לאומית.

"הבימה הגדולה בעולם" – הגדיר בצדק את המונדיאל אחד מפרשני הספורט שלנו. וכי מה נותר לנו, הישראלים, מלבד "לפרשן"? שבועיים קודם לכן "הבימה הגדולה ביותר בעולם" היתה בסינגפור, בפסגת טראמפ-קים. ומעניין: שתי המדינות, ארה"ב וצפון קוריאה, אינן מיוצגות במונדיאל. כמוהן כישראל...

לא רק למדינה המארחת יש סיבות טובות לגאווה לאומית. המונדיאל מבליט במיוחד את הגאווה הגואה של כל אחת מ-32 המדינות שזכו להגיע אליו ולהתחרות על אליפות העולם. היא באה לידי ביטוי בפרצי שמחה של קהלי ושחקני המנצחות ובדמעות אכזבה של המנוצחות.

נכון, בכדורגל עסקינן – אבל מדובר לאמיתו של דבר במשהו עמוק בהרבה. בכל מגרש ובכל משחק מתייצבים שני קהלים – רבבות בני הלאום של כל אחת משתי הנבחרות המתמודדות על הדשא. ההמונים בני לאומים שונים השקיעו ממונם, טסו מי מרחוק ומי מקרוב, רק כדי לצפות בגיבוריהם. לבושים בבגדי הנבחרת שלהם, מצויידים בצעיפים ובכובעים ססגוניים המדגישים את לאומיותם. ותמיד צדה המצלמה צעירות יפהפיות מאופרות בכבדות, על לחייהן הסמוקות נצבע דגל מדינתן.

הלאומיות המודגשת – זה מה שמודגש במונדיאל הנוכחי. קצוות נפגשים על המגרש, תרבויות שונות, שפות שונות, פנים שונים, נלחמים על כל כדור כדי להביא ניצחונות וכבוד למדינתם. הם יודעים שמאות מיליונים צופים בהם ברחבי תבל. מדובר במקצוענות, בכושר גופני, במאמץ פיסי כמעט עד כלות, בשירת ההימנון הבוקעת בעוז מהגרונות. המון יזע ודמע.

אין זה מפליא שמדינה כמו ישראל איננה משתתפת בחגיגת המונדיאל. לפחות מאז 1970, לא רק שרמת הכדורגל אצלנו ירודה – אלא שהכדורגל אצלנו מתנהל בעצלנות, בחובבנות, ו...עם הרבה כסף שנשפך לריק. ומה שחמור יותר – מיפלס הגאווה הלאומית שלנו, כמיפלס הכנרת.

השחקנים בכחול-לבן לרוב אינם מתאמצים דיים, מתנהלים בלאות, לעיתים בזלזול, ממהרים לצנוח על הדשא, מציגים יכולת מקצועית בינונית למדי. אין פלא שהקהל ממעט לבוא למשחקי הנבחרת ולעודדה, התייאש כליל מהאפשרות שישראל תגיע אי פעם, שוב, למשחקי המונדיאל.

במדינה שבה במוסדות אקדמיים נמנעים מלשיר את "התקווה", במדינה שביום העצמאות שלה רק אחוז קטן של הנהגים טורחים להצמיד את דגל הלאום למכוניותיהם, במדינה שמצטיינת בהלקאה עצמית, שבה נכנעים לגחמות של קבוצות לחץ למיניהן – מה פלא שאין חלקה עם אומות העולם, המיוצגות במונדיאל, מבליטות בו את ייחודן, את גאוותן בדגל, בשחקנים, במולדתן?

בעוד שבעולם מיפלס הגאווה הלאומית עולה בהתמדה – והביטוי העז והצבעוני לכך נמצא במונדיאל הנוכחי – בישראל, דומה, פוחתת הנכונות להתאמץ למען הכבוד הלאומי והדגל. הכדורגל העצלני אצלנו ממחיש זאת.

קראתי שמתכוונים לכונן בקרוב ועדה להצלת הספורט בישראל. אולי כדאי לחשוב גם על ועדה להרמת המוראל והגאווה הלאומית? שהרי עד שלא נפסיק להתבייש בערכי אהבת המולדת, הדגל הכחול-לבן ו"התקווה", רק נחלום להגיע כאחת מ-32 הנבחרות הלאומיות למונדיאלים הבאים, לא בקטאר ולא בצפון אמריקה.

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 25.6.2018)

 

ראש האופוזיציה...

"הארץ" מתקדם בתהליך ה"פלסטיניזציה" שלו

ביום שלישי הוא הממליץ (אתם יושבים?)  על... איימן עודה לתפקיד – יו"ר האופוזיציה! – העיתון רק שכח, שאותו עודה הוא לא אופוזיציה לממשלה, הוא אופוזיציה למדינת ישראל. מבחינת "הארץ", אפוא, אין מתאים לתפקיד מראש הרשימה המשותפת הפלסטינית.

 

"ראשו נערף"

הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות"  ביום שני היא למעשה בת שתי מילים (ציטטה) שמנות במיוחד:

"ראשו נערף"

לרגע סברתי שמדובר בעוד איזה קורבן של דאע"ש, אבל מבט נוסף הבהיר לי שמדובר בעריפת ראשים המתבצעת בבית ראש הממשלה...

מה זה דאע"ש לעומת הרצחנות של אחת, שרה נתניהו...

 

תגידו, זה רציני?

סקר שפורסם בחדשות 2 מעניק לא פחות מ-13 מנדטים לבני גנץ, אם ירוץ בראש מפלגה חדשה. הסקר מציב אותו במקום השני – לאחר בנימין נתניהו – כמועמד המתאים לכהן כראש הממשלה.

ואני שואל שוב: זה רציני?

מישהו יודע מה הן עמדותיו הפוליטיות של גנץ?

והרי הוא יכול באותה מידה להיות איש הליכוד או איש העבודה.

גנץ חסר כל ניסיון פוליטי – אז כבר הוא "שווה" 13 מנדטים...?

 

ביקור הנסיך בארץ המנדט

ברוך הבא, הנסיך ויליאם, לישראל. ברוך הבא, השני בתור למלוכה בבריטניה, אל הארץ ששוחררה משלטונכם לפני 70 שנה. הרבה לפני שנולדת.

לבטח תיהנה ממראות תל-אביב, שהשתנתה לבלי הכר מאז שוטטו חייליכם ברחובותיה. תפגוש את הצעירים המבלים בשדרות רוטשילד, אך לצערי לא יובילו אותך לבית "פלטין" הסמוך, שם, בחזית המלון ההוא, הפגינו צעירים יהודיים, "ביריונים", ב-9 באוקטובר 1930, נגד קודמך רם המעלה שבא לבקר בארץ – סגן שר המושבות הבריטי, דרומונד שילס.

הפגנת מרי ראשונה זו ציינה את תחילת המאבק היהודי, שכפיתם עלינו, נגד שלטונכם המנדטורי. "שלטון זר!"

בירושלים תפקוד בין השאר את הכותל המערבי. זאת במסגרת ביקור ב"שטחים הכבושים", כפי שאתם מגדירים זאת. אין לכם בושה? עדיין אתם ממשיכים להתנהג כאן בארצנו כאילו 70 ו-50 שנה לא שינו את פני ההיסטוריה?

מעניין מה יספרו לך מלוויך הפלסטיניים והאחרים. מעניין אילו מחשבות עוברות בראשך לנוכח ההתבטלות של מארחיך הישראליים, שהיו צריכים להתנות ביקורך במקום, במחיקת ההגדרה הנושנה, הפרובוקטיבית, למקום הקדוש הזה.

אז אני מבקש לספר לך, הנסיך, כי באותה שנה שבה נערכה ההפגנה בתל-אביב נגד נציג שלטונך, נערכה במוצאי יום הכיפור תרצ"א הפגנה בסגנון אחר, ליד הכותל שלנו.

צעיר יהודי, משה סגל שמו, הפר את האיסור שהטלתם עלינו, היהודים, לתקוע בשופר בתפילת נעילה במוצאי יום הכיפורים. מיד אסרתם אותו, אבל לא ידעתם שהתקיעה ההיא בישרה אף היא את ראשית ההתקוממות נגד שלטונכם החד-צדדי, שנטה כל כולו לטובת הערבים.

אלה העובדות, הוד מעלתך, אבל מי יספר לך את האמת? והאם האמת בכלל מעניינת אותך?

יוסי אחימאיר

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מות גיבורים"

לפאולה ואליש

עברית: 1935

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.9.1972

לפני 46 שנים

 

לפני מלחמת-העולם הראשונה היתה וינה עיר-הבירה והמרכז המדיני, הכלכלי והתרבותי של "הממלכה הכפולה", הקיסרות ההאבסבורגית [האוסטרו-הונגרית]. בוועידת השלום בפאריס פורקה הממלכה הכפולה, וחלק ממנה – אוסטריה – היתה לרפובליקה קטנה. ובשל אובדן השטחים הנרחבים ובשל השיבוש שחל בדרכי המסחר בעקבות חומות-המכס בעולם, נסתתמו במידה ניכרת מקורות-הקיום של האוסטרים.

אף שהגיעו האוסטרים כמעט לפשיטת-רגל מבחינה כלכלית, עשו ניסיון נועז ונמרץ, בהנהגת ממשלתם הסוציאליסטית-מארכסיסטית, לחדש את החיים הכלכליים על בסיס איתן. התוכנית הסוציאליסטית לשיכון בווינה משכה אליה תשומת-לב מרובה, אפילו בארצות-הברית. האנטי-קלריקליזם של הסוציאליסטים-המארכסיסטים סיבך אותם בסכסוכים ובתקלות עם מפלגת הנוצרים-הסוציאליסטים, כשהגיעה זו לשלטון.

בהנהגת הקאנצלר אנגלברט דולפוס (1932) כוננו הנוצרים-סוציאליסטים משטר דיקטטורה (1934), שדיכא, תוך שפיכות דמים, את הסוציאליסטים-המרכסיסטים.

זהו, בקיצור, הרקע ההיסטורי לספרה הביוגראפי של פאולה ואליש, המספר על חיי בעלה קולומן ואליש. קולומן היה ממנהיגי הסוציאליסטים האוסטריים והשוּצבוּנד ("ברית ההגנה", הסתדרות ההגנה של פועלי אוסטריה). הוא נולד ב-1899 בעיירה לוגוס (לוקוי) שישבו בה יחד רומנים, הונגרים וגרמנים. בגיל צעיר הוכרח להפסיק את לימודיו והיה שולייה של בנאים, ומנעוריו היה פעיל בתנועת הפועלים. כר נרחב לפעולותיו היתה העיר השנייה בגודלה בהונגריה, שגדין, עיר הפפריקה ההונגרית המפורסמת, שם יש, כמסופר, שווקים שבהם אתה כאילו טובע בימים אדומים של פפריקה.

בעיר זו גם התגייס לעבודת הצבא, וזמן קצר לאחר שיחרורו משירות-החובה פרצה מלחמת-העולם הראשונה ושוב נקרא לשירות. במשך כל תקופת שירותו הצבאי, המשיך בפעילותו המפלגתית הסוציאליסטית, ובעטייה אף הגיע למשפט צבאי ועמד בסכנת מוות.

עם תום המלחמה, הוא שוב נמצא בשגדין ולוקח חלק, כמנהיג, במהפכה ההונגרית של בלה קון ב-1918. הוא נאבק עם הקומוניסטים בראשותו של ראקושי – ועם מפלגות הימין בראשותו של הורטי, אשר הפילו עד מהרה את ממשלת-המועצות, הבריחו את בלה קון ושברו את "החזית האדומה".

ואליש בורח עם אשתו, ועל כל אחד מהם עוברות תלאות קשות. הם מגיעים למאריבור, לפנים מארבורג אשר בשטיארמרק, שלפני המלחמה היתה חלק מהקיסרות האוסטרית ועתה היא שייכת ליוגוסלאביה. גם שם הם פותחים בפעילות מפלגתית סוציאליסטית ערה, ושוב נכשלים, עקב פרובוקאציות של הקומוניסטים, המסיתים את הפועלים לשביתות חסרות-סיכוי, כדי לערער את המצב הכללי.

ושוב בורחים בני הזוג, הפעם לאוסטריה, וממשיכים בפעולתם. הפעם מתמנה ואליש למזכיר המפלגה הסוציאליסטית בברוק על נהר מור, עיר תעשייה וצומת מסילות-ברזל. אלה הן השנים שבהן עולה כוח הפאשיזם של ההיימווהר ("הגנת המולדת", הסתדרות צבאית של הריאקציה באוסטריה). הפרובוקציות של הקומוניסטים מכאן ושל הפאשיסטים מכאן מתרבות, ועם עלות דולפוס לשלטון, נעלם שלטון החוק באוסטריה. במארס 1933 מפזר דולפוס את הפרלמנט, שלושה ימים ושלושה לילות מחכים הפועלים וחברי השוצבונד בכל רחבי אוסטריה לאות לצאת לקרב, ואולם הם מאחרים את המועד. ואליש סבור שיש לצאת למלחמה בטרם יתחזק הפאשיזם ולא יוכלו עוד להכותו, אולי מנהיגי המפלגה הסוציאליסטית בווינה עדיין מקווים למשא-ומתן.

שעת הכושר עוברת. באפריל פורק השוצבונד הרפובליקני. השלטונות החלו בחיפושי נשק, ואילו ההסתדרויות הפאשיסטיות קיבלו נשק בעזרת הממשלה. במאוחר, בפברואר 1934, פורצת שביתה כללית של פועלי ברוק, אשר מתפתחת לקרבות מרים, הנמשכים כמה ימים, בין חברי השוצבונד לבין אנשי ההיימווהר וכוחות הממשלה. השביתה והמרד נכשלים, ושוב בורחים ואליש ואשתו עם קומץ ידידים נאמנים, ולאחר מרדף של כמה ימים, שבהם מנסה ואליש להתאבד ברגע של חולשה, הם נתפסים.

ב-17 בפברואר 1934, במשפט מהיר, נגזר פסק-דין מוות על ואליש, וזאת לפי בקשתו וזירוזו של קאנצלר המדינה דולפוס. עוד באותו לילה נתלה קולומן ואליש. אשתו, שהיתה אסורה עימו באותו בית-סוהר, מספרת על פרידתה האחרונה ממנו:

"הובאתי לתא מיספר 6 וראיתי את בעלי עומד באמצע החדר הקטן, אחי ישב על כיסא ובכה. כהרף-עין עמדתי דום, אחרי-כן חלף ברק במוחי: להיפרד! עמדתי ורוחי בל עימי – געיתי – ואחר-כן צעקתי לאחי: 'הגד כי לא אמת הדבר הזה! הגד! הגידה!' אך הוא נאנח בבכיו: 'כן, לדאבוננו.' – עתה לקחני קולומן בזרועותיו ודיבר אליי בקול מיטיב ורך: 'שקט, שקט! היית תמיד אשתי האמיצה, תמיד התגאיתי בך! רבות עברו עלייך בגללי, אך את אשת-מורד ואת מוכרחה להיות אמיצה עוד הפעם הזאת! או אולי תישבר רוחי ויעלזו הנבלים האלה? אולי?' – שאלני בקול תקיף וירם ראשי לעומתו. 'לא!' – עניתי ואזרתי כל כוחי להיות חזקה. 'הנה!' – אמר קולומן – 'גם אני אחפוץ לחיות, עוד עצום בי יצר-המעשים, עוד אחפוץ להילחם, אך עליי למות. את נושאת את שמי, לך אפקיד את חרב המלחמה, הוסיפי והילחמי לגאולת-הפרולטאריאט!' ...ובאחרונה אמר – 'אודֵך על אשר עבר עלייך עימי ובגללי ובייחוד על אשר עצרתני להתאבד בירייה בסוכת-הקש! כן יכולתי לומר באוזני האדונים האלה מעט דברים אשר לא ינעמו להם ולהביא קורבן אחרון לפרולטאריאט – מות-קדושים למען הפרולטאריאט.' – – –

"על השולחן עמד בקבוק עם מי-סודה ובקבוק-יין. קולומן מזג שלשות רבעי מים ורבע יין ושתה. עתה פנה אליי. נשקתי, הלוך ונשוק, פניו, צווארו, ידיו – גם הוא נשקני, לחץ ידי והוציאנו חרש מעבר לדלת.  רציתי – הייתי מוכרחה, מוכרחה! – למלא בקשתו האחרונה, לא צעקתי, לא הוצאתי הגה מפי. הושבתי לתא מיספר 2.

דמעות התגלגלו וירדו על לחיי. מישהו אמר מהתלה גסה: 'אל תבכי! הלא צעירה את ותוכלי להינשא!' הוא אמר בקול רם, ואל נכון שמע גם קולומן את דבריו.

"שמעתי כי קולומן נפרד אחרי-כן מעם חבריו בברוק ושמעתי כי כשלוותו ועוז-נפשו בשעת המשפט, כן היתה שלוותו ועוז-נפשו בצאתו לַהרג – בכל העיר לא נמצא חרש-עצים או נגר, אשר יאבה להעמיד את התלייה. אסירים הוכרחו לפנות את השלג בחצר, לחפור חור ולתקוע את העמוד. אך גם זאת סיפרו לי – הה, הודיעני כל קטנה וגדולה – כי התליין, הקצב הווינאי שפיצר, אשר התיימר עוד אחרי הצהריים בבתי-המרזח, כי יתלה את ואליש, אמר שעות אחדות אחרי מות בעלי, כאשר הגווייה הושמה בארון, בקידת-לעג: 'אבל אצלך, אדון ואליש, היה לי תענוג מיוחד!'

"קולומן מת מות-גיבורים. בסוהר של בית-המשפט היו כמה מאות חברי שוּצבונד אסורים. הם יכלו לראות מחלוני תאיהם את אשר יעשה בחצר, שהיה טבול באור-מזרקורים. קולומן צעד צעדי און לתלייה. כאשר הושמה העניבה על צווארו קרא:

'תחי הסוציאל-דמוקרטיה! הידד! חופש!'

(עמ' 158-160).

 

כעבור חמישה חודשים, ב-25 ביולי 1934, התמרדו האוסטרים, שהתפתו לתעמולה הנאצית, ורצחו את דולפוס. הם ציפו לשווא לעזרה שהבטיח להם היטלר. אי-הצלחתם להשתלט על אוסטריה נבעה בחלקה מהתנגדותו של מוסוליני, שריכז צבא על הגבול האוסטרי-איטלקי.

ב-1938 לא התנגד עוד מוסוליני, ואוסטריה סופחה לגרמניה.

 

* פאולה ואליש: "מות גיבורים". תירגם ד. שטוק. הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל. תל-אביב. תרצ"ה, 1935. ספריית המרכז לנוער. חוברת י"ג. 160 עמ'.

 

*

על רשימתי במדור זה מיום ה-22.9.1972 על ספרה של פאולה ואליש "מות גיבורים"(1935), כותב לי מתרגם הספר ד. שטוק, הוא דב סדן:

"ועתה לספרה של פאולא ואליש, שתירגמתיו, ובתנאים משונים תירגמתיו – הרשיון לתרגמו נתקבל חמישה ימים לפני מלאת שנה למרד וינה ומן ההכרח היה להוציאו בדיוק באותו יום, ורתמתי עצמי לתרגמו –עבדתי ארבעה ימים (לדקדוקו של דבר: שלושה ומחצה) רובה של היממה, כל שעה בא שליח מבית-הדפוס (הוא עתה ראש בית דין לענייני עבודה) ונטל את שתירגמתי. לרשותה של העבודה הועמד מגיה, הטוב שבמגיהים (ב. לייבל) וכן סדר, הזריז שבסדרים (זעירא, שהלך אחר-כך לדפוס "השומר הצעיר") וכשקמתי ביום החמישי מצאתי לפני דלתי גיליון "דבר" וטופס [עותק] של הספר, שנמכר בו ביום באלפי טפסים. המעורר לכך היה בילינסון (הוא גם קיצר מעט את הספר למנוע דיבורים יתירים דרך נשים) והמתעורר, גם הפעם, ר' בנימין – הוא ראה, אף הראה, את מרד וינה ותבוסתו בחינת יום שהובקעה החומה האחרונה בפני מצעד-הזוועה של הבארבאריות הישנה-חדשה."

הארץ. 6.10.1972

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד שלום, ברכתך לשרה נתניהו  בגיליון 1355 – אם זו בדיחה – היא לא מצחיקה, ואם זה איחול אמיתי  – צר לי שאתה כעורך המכתב העיתי וכותבו העיקרי –- מתבטא ונותן חסות ואיחול למי שנאשם/ת. לו אני עורך העיתון – לפחות למראית עין הייתי שומר על מרחק הולם משערורייה  זו וגם משערוריות אחרות שהתבטאת בעניינן בעבר.

מוטקה שלף

 

אהוד: זו לא היתה בדיחה אלא איחול אמיתי וגם מחאתי. מה שעושים בתקשורת לשרה נתניהו זוהי שערורייה, בין אם היא תורשע או תצא זכאית – כבר שפטו אותה והענישו אותה בכל חומר הדין של ביוּש פומבי ושל "סקילה" בכיכר העיר. והכול מתוך שנאה לנתניהו, למרות שמתברר שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

הייתי תחילה נגדו אבל שיניתי את דעתי לאור התנהלותו החכמה והזהירה, שמפרנסת כנראה את רגשי שנאתם של ישראלים רבים כלפיו.

 

* אהוד יקר ועורך מצויין, רציתי להודות לך עוד אתמול על ההדפסה המהירה של המאמר שלי על סיפורי פנינה פרנקל, אבל חיכיתי לתגובתה הנלהבת על הפירסום המהיר לאחר השנה שהיא ציפתה לשווא ועל המאמר עצמו. ומה מתברר? שהיא בכלל  שטה לה בדנובה והיא ראתה את העיתון שלך רק בחטף ורק בערב. כך מתברר שיש אנשים שיודעים גם "לעשות חיים" ולא רק ספרות. אבל היא, מכל מקום, ממש לא האמינה שכל כך מהר הודפסו הדברים.

אז הנה תודות לך בשמי, ושוב – אני מצטרפת בכל לב להצהרותיך השונות, כולל זו שבעניין שרה נתניהו!

ארנה גולן

 

* תאמינו או לא, עד היום אין בפתח-תקווה, כ-140 שנה לאחר ייסודה, רחוב על שמו של יהודה ראב בן עזר, חופר בארה הראשון, חורש תלמה הראשון והשומר הראשון שלה, אבל בטעות מוצב בכיכר המייסדים פסל שלו רוכב על סוס, כאילו הוא השתתף לפני 140 שנה במשלחת יורם טהר-לב, שמעולם לא היתה ואינה אלא אגדה [צ'יזבאט] הקרוי – "בקיץ לח בשנת תרל"ח."

 

* איילה זמרוני: לאן נעלמו היומנים של פוצ'ו? מתגעגעים אליו.

אהוד: פוצ'ו סיים את הפרסום בהמשכים של הכרך הרביעי של ספרו "בחיי", והוא מכין עתה את הפרקים הבאים, של הכרך החמישי. כאשר יהיו בידו די פרקים, יתחיל לפרסם אותם בהמשכים במכתב העיתי.

 

* שאלה ליהודה דרורי. ציטוט: "ברור שניאלץ לפעול בכוח רב כדי לכבוש במהירות את הרצועה ולאחר מכן להשמיד את כל מאגרי הנשק והרקטות, לעצור אלפי אנשי חמאס ופעילי טרור אחרים, ולגרשם על אוניות למדינות מוסלמיות רחוקות שיסכימו לקבלם, ומצד שני להסכים גם שהאו"מ יקים כוח בינלאומי להתפרס ב'רצועה' לאחר שצה"ל ישלים את מלאכתו."

על הנייר – כל כך פשוט לגרש אלפי אנשים... (ואפילו אם הם טרוריסטים) שלא לדבר על ההדים והתגובות בעולם...

אבל האם העלה יהודה דרורי במחשבתו מה יהיה אם שום מדינה לא תרצה לקבל אותם?  וסביר שזה יקרה. איזו מדינה תרצה חבורת חתרנים איסלמיסטים קיצוניים בתוך שיטחה? ועוד אלפים מהם? ומדינות ערב וודאי לא יסכימו לזאת, כדי לא להקל, בלשון המעטה, על מדינת ישראל, ולא להיראות תומכים בתוכנית הזאת.

והרי ניסיון כזה לא צלח אפילו עם מבקשי העבודה הלא טרוריסטים האפריקנים שהסתננו לארץ. אז למה שזה יעבוד עם אנשי החמאס?

בנדלה

 

אהוד: את צודקת.

 

* לאהוד שלום, אני חושב שהערתך לרשימה של על הילדה הבוכייה אינה נכונה. תמונת הילדה הבוכה איננה "פייק ניוז", ואם היא לא חיה במכלאה, בכייה היה לפה לכל אותם הילדים המופרדים מהוריהם וכלואים במכלאות. ואם הנוהג הנפסד הזה קיים באמריקה, מלפני בואו של טראמפ, אין זה אומר שהוא צודק בהמשיכו בנוהג זה. 

יש לבטל מדיניות זו של הפרדת ילדים מהוריהם המסתננים והחזרתם לארצם ולטפל בבעיית המסתננים בצורה אחרת.

יהודה גור-אריה

 

* שלום אהוד, בתשובה לאלה שכועסים על טראמפ בנוגע למכלאות בהם שוהים מהגרים לא חוקיים – מרוב כעס, טחו עיניהם מלראות שהסרטון שפורסם ובו הילדה בוכה, הוא מ-2014.

האם, במקרה, אתם זוכרים מי היה נשיא ארצות הברית באותה תקופה?...

יעלה זאבי

 

* מאיזו מסעדה ירושלמית יקרה להחריד ומושחתת הזמינה שרה נתניהו את ארוחת הצהריים במשכן ראש הממשלה עם הנסיך ויליאם? ואם הזמינה שף להכין את הארוחה בבית, מדוע לא הסתפקה במבשלת או בארוחה אתנית שתכין אחת מפועלות הניקיון?

מאות חוקרי משטרה ופרקליטי משרד המשפטים, שפרנסתם עלינו ועל בנינו, יעסקו בשנים הבאות בחשיפת השערורייה: "הנסיך ויליאם בסעודת הצהריים בבית ראש הממשלה."

 

* אהוד היקר, תודה על פרסום הריאיון (הארוך! אני בדרך כלל מקצר) עם נתן שחם ז"ל. הבנתי ממך ומאוריה באר עד כמה היה האיש נעים הליכות ופתוח אל חבריו הסופרים.

אברהם כץ-עוז צודק לגבי "האמנות המזרחית". לדעתי, התווית הזאת לא ממש מרוממת את ערך המוצגים.

נעמן כהן כועס על יורש העצר הבריטי המבקר בירושלים שהיא בעיניו שטח כבוש. אני ממליץ לשרים ישראליים לבקר בשטח כבוש בוולש, בצפון אירלנד ובסקוטלנד.

שלך,

משה גרנות

 

* גדי טאוב: "קשה לכמֵת יוקרה של מעצמה, אבל היא הכרחית לשמירתו של הסדר הבינלאומי. לצורך זה טראמפ הניח על השולחן שורה של מקלות וגזרים, ומהר מאוד התברר ליריביו ולידידיו, שהוא מתכוון להשתמש בהם. הפרשנים המשיכו לומר שהוא קפריזי, אבל אויביה של ארה"ב דווקא הבחינו בדפוס. הפסגה בסינגפור היתה הישג שאינו משתקף דווקא בתוכן במסמך שנחתם, אלא באופן שבו הושג: באווירה של איומים בוטים ואמינים (וכנראה גם על ידי לחץ על סין). טראמפ הבהיר שכל מי שינפנף מולו בטיל, יקבל תזכורת שהטיל של טראמפ יותר גדול.

"רבים חשבו ועודם חושבים שזה וולגרי וחסר תחכום. אבל כשמשווים את כל זה לתחכום של אובמה, מתעוררות מחשבות נוגות על איך עם קצת פחות תחכום וקצת יותר פשטנות נוסח רייגן וטראמפ, אולי לא היינו מידרדרים עד הלום. עכשיו איראן על הכוונת, ויש לקוות שטראמפ יטפל בה באותה נחישות." ["הארץ", 25.6.18].

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל