פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1357

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתמוז תשע"ח, 2.7.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צָבוֹעַ מַטִּיל חִתָּתוֹ בְּעֵין-וֶרֶד. // יהודה דרורי: לא לעשות גלים. // יורם אטינגר: פרישת ארה"ב מ"וועדת זכויות אדם" – קידום אינטרס אמריקאי. [ציטוט]. // מנחם רהט: הרצוג. // אוריה באר: המחבלים הקטנים מעזה. // יצחק שויגר: שריפת השדות. // יוסף דלומי: ביי ביי עזה. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.7.18. // משה גרנות: ארץ אוכלת יהודיה. על ספרו של אהרן אפלפלד "תימהון". // יפה ברלוביץ: סבי ישקה טפר. // חנה סמוכה מושיוב: מגולים לעולים. // ד"ר יוחאי סלע: מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד. [ציטוט]. // הדסה מור: מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס", המחתרת היורידית. // רן ברץ: עוצו עצה ותנוחו: הגיע הזמן להפסיק את תיאטרון האבסורד של היועמ"שים. [ציטוט]. // משה כהן: מיהו המחליף? // נעמן כהן: פליציה עמליה וייט לנגר. // אברהם כץ עוז: תענישו את אל על בכיס. // מוצ"ש בפילהרמונית עם פטרנקו, פרנדס, דבוז'אק וריכרד שטראוס. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בימי העלייה" למאיר וילקנסקי, 1935. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.8.1971. לפני 47 שנים. // יצחק מאיר: מי בא לטקס הסיום של נכדתי נעמי? // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, מהונגריה לארץ-ישראל, חלק ראשון מהפרק הראשון. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צָבוֹעַ מַטִּיל חִתָּתוֹ בְּעֵין-וֶרֶד

לִפְנֵי זְמַן לֹא רָב נִתְכַּבֵּד בְּכוֹתֶרֶת

שֶׁל "סְקוּפּ" עִתּוֹנָאִי הַמְּעוֹרֵר כַָּּאן וָּגָ'רָאס

צָבוֹעַ שֶׁהֶחְרִיד אֶת תּוֹשָׁבֵי מוֹשַׁב עֵין-וֶרֶד

וְתִקְוָתֵנוּ כִּי מֵאָז הֻדְבַּר וְגַם הוּבַס.

לְרֶגַע אֵין אֲנַחְנוּ מְקֵלִּים רֹאש בִּנְזָקֶיהָ

שֶׁל כָּל פְּגִישַׁת אָדָם עִם בֵּן לְגֶזַע הַצְּבוֹעִים,

אַךְ לֹא פָּחוֹת עֵדִים אָנוּ לָרֹעַ שֶׁמֵּרֵעַ

מַזִּיק עַל שְׁתַּיִם הַנִּמְנֶה עִם גֶּזַע הַצְּבוּעִים.

כְּמוֹ לְמָשָׁל הַגְּבֶרֶת פְרֶדֶרִיקָה מוֹגֶרִינִי

שֶׁבְּאִחוּד אֵירוֹפִּי מְיַצֶּגֶת אֶל נָכוֹן

חוּשׁ צֶדֶק סֶלֶקְטִיבִי  בּוֹ שְׁלוּבִים בְּאֹרַח צִינִי

בְּהִתְיַחֲסוּתָהּ לְמִזְרָחֵנוּ הַתִּיכוֹן

גַּם בַּעֲרוּת קָשָׁׁה מִצַּד הַיֶּדַע הַהִיסְטוֹרִי 

שֶׁל זִקָּתֵנוּ מוּל זִקַּת הַפָלַסְטִינִים אֶל

יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁעוֹד שׁוּם יַלְקוּט כְּזָבִים רֵטוֹרִי

לִמְחֹק אֵינוֹ מַצְלִיחַ מִתּוֹלְדוֹת עַם יִשְׂרָאֵל.

וְיֵשׁ עוֹד שִׂיא צְבִיעוּת שֶׁהַצָּבוֹעַ מֵעֵין-וֶרֶד

נִרְאֶה לְעֻמָּתוֹ נָאִיבִי וְתָמִים כְּשֶׂה

כְּשֶׁאוֹתָהּ גְבֶרֶת שֶׁכְּתַלְמִידָה הָיְתָה חוֹקֶרֶת

בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת סַאפְּיֶנְצָה, רוֹמָא, אֶת נוֹשֵׂא

הַקֶּשֶׁר בֵּין פּוֹלִיטִיקָה לַדָּת הַמּוּסְלְמִית

כָּאן מַפְגִּינָה לְחֶרְפָּתָהּ בּוּרוּת כֹּה תְהוֹמִית 

כְּשֶׁהִיא מַשְׁוָה אֶת זִקָּתָם שֶׁל הַפָּלֶשְׂתִּינָאִים 

לְזוֹ שֶׁל כָּל עֶרְגּוֹת עַם יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם

בְּעוֹד שֶׁהַקּוּרְאָן עַצְמוֹ קוֹבֵעַ אֶת יִעוּד

כָּל תְּחוּם אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ כְּאַרְצָם שֶׁל הַיָּאהוּד

כִּי שׁוּם עַרְבִי לֹא הִתְפַּלֵּל יוֹם-יוֹם בְּלֵב פָּגוּעַ 

אַלְפֵי שָׁנִים כְּמוּסְלְמִי אָדוּק וֶאֱמוּנִי

לֹא פַּעַם יְחִידָה כִּי אִם שָׁלוֹשׁ, בְּגַעֲגוּעַ:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי."

וּמָה שֶׁלֹּא יָדוּעַ לָהּ לַגְּבֶרֶת כִּמְדֻמַּנִי

הוּא זֶה, שֶׁכְּשֶׁבָּעִיר הָעַתִּיקָה הָיוּ שׁוֹלְטִים

כּוֹחוֹת יַרְדֵּן עָקְרוּ עַרְבִים בְּלַהַט חוּלִיגָנִי 

שְׁלַל מַצֵּבוֹת יְהוּדִיּוֹת בִּתְחוּם הַר הַזֵּיתִים

וְאִלּוּ כְּשֶׁהָעִיר הָעַתִּיקָה בִּשְׁלִיטָתֵנוּ

כָּל אֲתֶרֵי-הַקֹּדֶש שֶׁל נוֹצְרִים וּמוּסְלְמִים

זוֹכִים לַיַּחַס בּוֹ זוֹכִים כָּל אֲתָרֵי-קָדְשֵׁנוּ

בְּלִי שׁוּם הֶבְדֵּל, מֵאָז מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים.

וְעוֹד צָבוּעַ: רֹאש הַ"לֵּיבּוֹר", קוֹרְבִּין גֶּ'רֶמִי

שֶׁלִּדְבָרָיו "חָמָאס" וְ"חִיזְבַּאלְלַהּ" אַנְשֵׁי שָׁלוֹם,

לָכֵן הוּא לֹא גִנָּה שׁוּם אַנְטִישֵׁמִי מְקוֹמִי

וְאַף הִשְׁוָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְ"דַעֶשׁ" בְּלִי לִבְלֹם

אֶצְלוֹ אוֹתוֹ נָאצִיזְם בְּתַחְפֹּשֶׂת סוֹצְיָאלִיזְם

בּוֹ הוּא יוֹרְשׁוֹ שֶׁל בֵּוִין אִישׁ הַ"לֵּיבּוֹר" שֶׁנֻּוַּן

עַד שֶׁאֶת כָּל חוֹפֵינוּ הוּא חָסַם בִּפְנֵי אַחֵינוּ

פְּלִיטֵי שׁוֹאָה דְווּיִים בִּימֵי "הַסֵּפֶר הַלָּבָן". 

וְקוֹרְבִּין זֶה וּמוֹגֶרִינִי זֹאת הִנָּם רַק חֵלֶק

מִגַּל עָכוּר שֶׁל הִיפּוֹקְרִיטִים הַיּוֹצְקִים עוֹד דֶּלֶק 

עַל מְדוּרַת הַמַּשְׂטֵמָה וְהַצְּבִיעוּת, שֶׁיֵּשׁ 

לִי בִּטָּחוֹן כִּי כְּמוֹ שׁוֹלְחֵי עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ

שֶׁשְּׁנֵי הַהִיפּוֹקְרִיטִים מִתְעַלְּמִים מִפִּשְׁעֵיהֶם

פְּלוּס בָּלוֹנֵי הַנֶּפֶץ וְצִמְאוֹן-דַּם שׁוֹלְחֵיהֶם

גַּם הֵם לֹא יְשַׁפְּרוּ בְּשׁוּם שָׁלָב וּבְשׁוּם פָאזָה

אֶת בְּרוֹךְ הַפְיַאסְקוֹ הַהוּמָנִיטָרִי שֶׁבְּעַזָּה

שֶׁבּוֹ "חָמָאס" מַקְדִּישׁ תְּרוּמוֹת מֵאֲרָצוֹת זָרוֹת

לִיְּרִי עַל גַּן שֶׁל יְלָדִים (מִלְּבַד הַמִּנְהָרוֹת)

אַךְ הַצְּבִיעוּת הִיא צֶבַע מִתְקַלֵּף שֶׁנֶּעֱלָם

וְהָאֱמֶת בַּסּוֹף תָּמִיד נִשְׁאֶרֶת לְעוֹלָם.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

לא לעשות גלים

אנחנו נמצאים כיום בתקופה הכי קריטית בהקשר להסדרים מרחיקי לכת במזרח-התיכון הערבי, שישפיעו בעיקר על מדינת ישראל ועל ערביי יהודה ושומרון. כולם ממתינים לתוכנית טראמפ!

ראו כיום, כמה פעמים הופיעו פה, בירושלים, בעמאן ובמצרים המתווכים של טראמפ: קושנר וגרינבלט. מדוע הם מסתובבים פה כאחוזי תזזית ושותקים כדגים?

אין ספק שהשניים האלה עובדים על הפתרון של טראמפ לרגיעה במזרח-התיכון הערבי יחד עם ניטרולה של  איראן, וחשוב מכול, על פתרון לפלסטינים.

נתניהו נמצא בימים אלה בקשר מתמיד עם הבית הלבן ועם גרמניה ובריטניה, ואפילו עם פוטין, לגביו, אירוע רודף אירוע, ותנאים של הסדר משתנים, מחייבים תגובתו.

נתניהו, ליברמן ובנט לפתע מורידים את הפרופיל הלוחמני. גם צה"ל מגיב פחות לפרובוקציות מה"רצועה" ועונה בקושי לטילי החמאס... ויותר מכך, פתאום מפסיקים לדבר על מלחמה לכבוש את רצועת עזה.

גם בצפון ההתקפות הינן בודדות וחשאיות, אף שאיראן מעבירה עוד ועוד כוחות וציוד.

הצעות חוק בכנסת הקשורות לפלסטינים ולגדה נכנסות להקפאה זמנית.

אז מה אם כן קורה?

לעניות דעתי אנחנו עומדים בפני הצעה מרחיקת לכת של טראמפ להסדר, כאשר הפתרון היחידי המתקבל על הדעת הוא: סיפוח חלקים נרחבים ביהודה ושומרון לירדן, בייחוד שטחים המיושבים ברובם בפלסטינים, עם אדמות השייכות קניינית לפלסטינאים. (וירדן תיאלץ להסכים בלחץ שכנותיה והרבה כסף!!)

אם מישהו יזכור, הרי שלאחרונה, אישיות מאחת ממדינות המפרץ פלט לאוויר העולם הצהרה שאמרה שאפשר לעשות הסדרים ללא השתתפות הפלסטינים, ולפיכך אנחנו שומעים שנוצר לחץ קשה ביותר במוקטעה... הם שם ממש חוששים מהסדר חד צדדי שייכפה עליהם – וזה יבוא!

לאחר הסבר קצר וממצה זה, אנחנו מבינים שנתניהו וממשלו החליטו לשבת בשקט ו"לא לעשות גלים" – להמתין בסבלנות למסר מוושינגטון לגבי ההסדר המוצע באזורנו, וכאשר הנפשות הפועלות שמן גרינבלט וקושנר, אינני מצפה שישראל תינזק מתוכנית טראמפ.

יהודה דרורי

רמה"ש

 * * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

פרישת ארה"ב מ"וועדת זכויות אדם" –

קידום אינטרס אמריקאי

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 27 יוני 2018

"ועדת האו"מ לזכויות האדם" מחד, ועקרון זכויות האדם מאידך, הם דבר והיפוכו, כפי שמעידה רשימת המדינות החברות בוועדה. כמו כן, הרכב הוועדה – הנקבע לפי חלוקה גיאוגרפית – מכתיב התנהלות אנטי-אמריקאית בהנהגת משטרים לא-דמוקרטים.

לדוגמא, חברת הוועדה ונצואלה, האנטי-אמריקאית ומקורבת מאוד לאייתולות, היא אב-טיפוס לדיקטטורה הכולאת גורמי אופוזיציה ומרוקנת את הרשות המחוקקת מתוכן.

קונגו נשלטת על ידי דיקטטור הרוצח את מתנגדיו ודבק לכיסאו מעבר לתקופה המצוינת בחוקה.

פקיסטן מאופיינת על ידי הפרה גסה וסיטונאית של זכויות האדם – בתי משפט צבאיים לאזרחים, הוצאות להורג שגרתיות, אי-סובלנות דתית ומיגדרית, וקרקע פורייה לטרור אנטי-אמריקאי.

חברת ועדה נוספת היא אפגניסטן המשתמשת בקבוצות טרור "לטיפול" במתנגדי המשטר.

בורונדי חברה בוועדה למרות שמואשמת על ידי הוועדה בהפרת זכויות אדם (חטיפות, עינויים והוצאות להורג של מתנגדיה), ומסרבת לשתף פעולה עם חוקרי הוועדה.

קובה ממשיכה בדיכוי גורמי אופוזיציה, תקשורת חופשית וזכויות אדם.

מדינות נוספות החברות בוועדה למרות הפרה שיטתית וגסה של זכויות האדם: רואנדה, סנגל, טוגו, חוף השנהב, אנגולה, אתיופיה, עיראק, תוניסיה, קטאר, סין, ועוד.

פרישת ארה"ב חושפת את פניה האמיתיות של הוועדה, ושוללת ממנה את האפשרות להשתמש בארה"ב כמסיכה המשדרגת את הלגיטימציה של פעילות המכרסמת בזכויות האדם, פוגעת באינטרס ארה"ב ומקדמת אינטרסים של מדינות העוינות את ארה"ב.

פרישת ארה"ב מהוועדה עקבית עם פרישתה מהסכם הגרעין מ-2015 (שלא אושרר על ידי הקונגרס!) – שהעניק לאייתולות האנטי-אמריקאיות תמורה דרמטית, מיידית, מדוייקת ומעשית – תמורת הבטחות מילוליות, ערטילאיות ולטווח-הארוך, וזאת למרות שמאכלת האייתולות מתקרבת לגרונן של סעודיה ושאר מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, ומגבירה אחיזתה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן.

פרישת ארה"ב מהוועדה ומהסכם הגרעין משדרג את תדמית ההרתעה שלה ואת ביטחונן של בעלות-בריתה, ולכן תורם ליציבות העולמית.

פרישת ארה"ב מאותתת לאו"מ ולגורמים נוספים, הנהנים מסיוע אזרחי וביטחוני אמריקאי, שהמשכו מותנה במדיניות פרו-אמריקאית. תמו הימים של סיוע אמריקאי לגורמים היורקים בפרצופה של ארה"ב. האו"מ עלול להפסיד סיוע פיננסי אמריקאי השקול ל-20% מתקציב הארגון, כולל 25% מתקציב אונר"א המממן חינוך לשנאה והסתה לטרור.

ב-2008 חשפה הוועדה את פניה האמיתיות – המהוות בבואה של האו"מ כולו – כאשר כל 47 המדינות החברות בוועדה אישרו מינוי לשש שנים של ריצ'רד פאלק האנטי-אמריקאי הארסי למומחה-מיוחד לוועדה. פאלק האשים את הנשיא בוש בטיוח מסקנות "טרור מגדלי התאומים", כולל מעורבות-כביכול של גורמי ימין אמריקאים... לאחר טרור המרתון בבוסטון ב-2013 כתב פאלק "מי שסובל מעוול מגיב בעוול..."

פעילות "ועדת האו"מ לזכויות האדם" מחד, וביטחונה הלאומי של ארה"ב מאידך, הם דבר והיפוכו. לכן, פרישת ארה"ב מהוועדה מקדמת את האינטרס האמריקאי, וגם את אינטרס העולם החופשי.

יורם אטינגר

* * *

מנחם רהט

הרצוג, האיש הנכון במקום הנכון

ראייתו את ההתבוללות ההמונית בתפוצות כמגיפה נוראה המאיימת לכלותנו,

מכשירה אותו לראשות הסוכנות

הסוכנות היהודית היא מוסד שהישראלים אוהבים לשנוא. היא, לצד מוסדות נוספים שפעלו למען 'המדינה שבדרך' במחצית הראשונה של המאה שעברה, כמו קרן היסוד שבנתה מאות יישובים ברחבי הארץ, והקק"ל שעסקה בגאולת מאות אלפי דונמים לטובת עם ישראל, נתפסים, ובמידה של צדק, כמוסדות ארכאיים שעבר זמנם ובטל קורבנם. כשיש כבר ממלכה ישראלית, אין בהם עוד צורך.

את הדימוי הקטלני ביותר להצגת המוסדות הלאומיים (הסוכנות, קרן היסוד וקק"ל), כמין סרח עודף בלתי רלוונטי, המציא פעיל השמאל הרדיקלי אורי אבנרי, שנאבק נגד יהדותה של המדינה והיה מראשי הלוחמים לעשותה למדינת כל אזרחיה. הוא אמר, שהמוסדות הלאומיים היו אמנם כלי שרת יעילים בדרך להקמת המדינה, אך סיימו תפקידם ב-1948, עם הקמתה. מוסדות אלה, כך אמר, משולים לפיגומים של בניין ההולך ונבנה. בסופו של דבר, כשהבניין ניצב על תילו, כבר אין צורך ואין טעם בהותרת הפיגומים.

לכאורה, משל מוצלח מאוד. אלא שאין המשל דומה לנמשל. מדינת ישראל, למרות 70 שנותיה, טרם סיימה את תפקידה כמדינת העם היהודי (ולא כמדינת כל אזרחיה, כמשאת נפשם ה'כנענית' של עמיתיו של אבנרי). עדיין נכונו לה משימות שונות של בניין העם, בניית הארץ, איכלוסה, פיתוחה, וכל כיוצא באלה. במשימות הללו נוטלים חלק גם המוסדות הלאומיים, שתקציבם ממומן אמנם חלקית ע"י מדינת ישראל, אך שותפים בנטל המימון גם יהודי התפוצות, באמצעות המגביות וגופים נוספים.

יאמרו המקטרגים, כי ניתן להעביר בשקט ובקלות את כל משימותיהם של המוסדות הלאומיים לידי ממשלת ישראל.

אז זהו, שלא.

קודם כל, מפני שחשוב מאוד לאפשר לעם היהודי בתפוצות להשתתף בבניין הארץ, אם לא בפועל ממש, כי אז לפחות באמצעות המגביות. נכון שהן אינן יעילות ומאבדות כסף רב למימון פעילות מינהלתית, כיבודים וביזבוזים. אך סוגיה כאובה זו אינה בלתי הפיכה. את המעוות ניתן לתקן, ולא בשל כך נשפוך את התינוק עם המים.

יתר על כן: הסוכנות היהודית, כמכשיר של העם היהודי כולו ולאו דווקא של מדינת ישראל, מסוגלת לטפל בעידוד העלייה ביתר קלות (ולפעמים גם כמענה לגיטימי לחוקים המקומיים) מאשר ממשלת ישראל. מפני שאין זה מקובל במערכות היחסים שבין המדינות השונות, שמדינה כלשהי (ישראל במקרה שלנו) תתערב בענייניה הפנימיים של מדינות זרות ותקרא לאזרחיהן לנטוש אותן ו'לעשות עלייה'.

אפילו בארה"ב הנאורה זהו בבחינת ה-It's Not Done. רק גורם שאינו ממשלתי, כגון הסוכנות (וכיום גם האירגון השותף-המתחרה, נפש-בנפש) יכול לקרוא ליהודים אזרחי ארה"ב לוותר על הכול למען העלייה ארצה. (ומן הסתם יאמרו מרימי הגבה שבינינו: והרי מדינות אירופה כן מתערבות, בגדול וברוב חוצפה, בעניינינו הפנימיים דרך הקרן להשמדת ישראל, ואין פוצה פה ומצפצף; והם כמובן צודקים, אבל זוהי אופרה אחרת).

אין זה אומר שאין צורך לבצע ריאורגניזציה מן היסוד, במוסדות הלאומיים ולבצע התאמות חיוניות לעידן המאה ה-21: להגביר פעילות למען העם היהודי, לצמצם מנגנון, להקטין עלויות תיפעול, לחסל כיבודים מדושני עונג. כיום מצבם הוא, למרבה הצער, בגדר פוּל גז בניוטרל. מבקרי הסוכנות  טוענים שהמוסד הפך עיר מקלט לעסקנים כושלים שסיימו דרכם הפוליטית אך עדיין זקוקים לפיצוי בדמות כיבודים נטולי סמכויות וגדושי מנעמים: טיסות חובקות עולם במחלקה סוּפּר-ראשונה, רכב שרד מנקר עיניים, משכורות עתק לראשיהם (המקבילות לשכר ראש הממשלה) וכדומה.

כך למשל מתארים הפרשנים את מינויו של ח"כ בוז'י הרצוג לתפקיד יו"ר הסוכנות: האיש כשל במשימתו להיות אופוזיציה פרלמנטרית לאומית ולהיות אלטרנטיבה לנתניהו, ונדרש לג'וב רך ונוח, שיציל אותו מהמדמנה הפוליטית המקומית.

בליכוד ואולי בימין בכלל, לא אוהבים את בחירתו. היו מעדיפים את נציגו של נתניהו, השר יובל שטייניץ. אבל אין כל ספק שלתפקיד המדובר, עדיפה עשרת מונים בחירתו של הרצוג. שטייניץ הוא, ככלות הכול, ישראלי יהודי; הרצוג הוא יהודי ישראלי. שטייניץ הוא תוצר החינוך הישראלי החילוני, חניך בית ייקי ליברלי, שלא גילה התעניינות יתר בסוגיות העם היהודי. קירבתו לתיאולוגיה באה לידי ביטוי בספרו הפופולארי 'טיל לוגי מדעי וחזרה להוכחת קיומו של הא-לוהים', שנועד להוכיח מדעית את קיום הא-ל.

לעומת זאת, הרצוג הוא נכדו של הרב הראשי הראשון רבי יצחק אייזיק הרצוג (שעל שמו הוא נקרא), בוגר תיכון צייטלין בת"א, מייסד וחבר סניף בני עקיבא בהרצליה פיתוח, ובוגר ישיבת רמז במנהטן, שעד היום מקפיד להניח תפילין מדי יום. במלאות 70 למדינה, הוא כתב מעין-מכתב לסבו המנוח:

"בתפילה לשלום המדינה שאותה חיברת, קבעת שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. האמנת, בצדק, שהמדינה הזו היא אתחלתא דגאולה... בכך המשכת את דרכו של קודמך, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל... היית מגדולי מנהיגי העם בתקופה הנוראה של השואה. קבעת אז בנחרצות, שלא יהיה חורבן בית שלישי, שנאמר 'נחמו, נחמו עמי.' ראית את הולדת המדינה, את קורבנה העצום ואת ניצחונה המזהיר במלחמתה לקוממיות."

היהודי-ישראלי החביב הזה (שתוכניתו המדינית, מדינה פלשתינית בגבולות 67' עם חילופי שטחים, אמנם אינה לרוחנו), הוא האיש הנכון במקום הנכון. השבוע הוא אמר ל-YNET:

"בקיץ שעבר נסעתי לחופשה בארה"ב, ונתקלתי במגיפה של ממש. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או חיים בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודים. וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים. תשמע, זה כל משפחה בארה"ב. אנחנו מדברים על מגיפה."

רק מי שרואה כך את 'השואה הלבנה', הפוקדת את העם היהודי, שמגיעה למימדים מבהילים של 58% נישואי התבוללות בארה"ב, 63% בקנדה ו-37% באוסטרליה, אמור לפעול בנחרצות לבלימת המגיפה הנוראה שחללים רבים הפילה.

שיהיה בהצלחה.

מנחם רהט

* * *

אוריה באר

המחבלים הקטנים מעזה

השבוע מצאתי עצמי סופק שוב ושוב את כפיי בתמיהה הולכת וגוברת. היה זה לאחר שקראתי את  דבריהם של פוליטיקאים בצמרת ושל גנראלים לשעבר, המרחמים על הפרחחים העזתיים, שמפריחים עפיפוני תבערה מסוכנים, ומנסים לקרוע בכל מחיר את  הגדר.

ובכן, רבותיי הרחמנים, נער בגיל עשר כבר מסוגל לגרום נזק עצום, ונערה בגיל שתים-עשרה מסוגלת להרוג ללא עצימת עפעף.

כן, חבל. אבל רבותינו לא יודעים היסטוריה. כנראה לא שמעו כלל על ה"היטלר יוגנד" של היטלר ושל באלדור פון שיראך, ראש ארגון זה, שנעצר ונשפט במשפטי נירנברג.

אעשה זאת בקיצור נמרץ כדרכי.

את היתר תמצאו באינטרנט ובספרי ההיסטוריה. כדאי לקרוא  בהם לפעמים.

ובכן, החל מאמצע שנת 1943, הולך מצבו של הצבא הגרמני מדחי אל דחי. הגרמנים סובלים אבדות כבדות בחזית הרוסית ונאלצים לסגת. כך קורה גם  בחזיתות אחרות. עשרות גדודים מושמדים, חטיבות שלמות חדלות להתקיים. היטלר  רותח. כמעט אובד עצות. 

או אז הוא פונה לבאלדור פון שיראך, והם מחליטים לשלוח לקרבות גם  נערים ונערות בני שתים-עשרה וארבע-עשרה, שעברו אימונים מפרכים.

 בקרב הבלימה באוקטובר שנת 1944, משתתפים כבר אלפי נערים בקרבות קשים נגד האמריקנים. הם יורים מן המארב, הם לא מהססים להרוג שבויים אמריקנים, והם מתקרבים גם לטנקים ופוגעים בהם. מאות אם לא אלפי חיילים אמריקנים נהרגים  מהירי.

האמריקנים מופתעים תחילה אך לאחר מכן מחליטים להשיב מלחמה ולהרוג אותם, כמו היו אלה חיילים מן השורה. 

בקרב על ברלין, במרץ-אפריל 1945, משתתפים אלפי נערים ונערות בלחימה על העיר הנצורה. הם הורגים אלפי חיילים רוסיים, פוגעים בעשרות טנקים, פוצעים רבים אחרים, עד שהרוסים מתאוששים, עושים בהם הרג רב ולוקחים עשרת אלפים מהם לשבי. משם חוזרים רק מעטים לגרמניה, לאחר שנים ארוכות.

מכאן שנערים וילדים עשויים לגרום נזק,  ודברי "חכמינו" הם לדעתי בגדר אבסורד מוחלט. נער מוסת עלול לגרום נזק, שגם גדול ממנו לא יגרום. אז בלי רחמנות מוגזמת, בבקשה. יש לפגוע בהם בכל דרך אפשרית, ולחשוב קודם ל כל על חקלאינו ושדותיהם, לפני שמרחמים שעל הילדים ה"רכים" האלה.

אוריה באר

אהוד: הבעייה היא שאצלנו יש רבים הסבורים שאנחנו הנאצים, והעזתים צודקים, שלא לדבר על כך שלזוועה התעמולתית הזו מצטרפים  כל אויבינו בעולם ותקשורתו; הם רק מצפים לראות אותנו הורגים "ילדים"!

בהתחשב במלכודת התעמולתית הזו, שהיתה נערכת נגדנו אילו הרגנו "ילדים" – מתנהלת הממשלה בחוכמה ובזהירות תוך חיפוש פתרונות הגנה שלא יחייבו הריגת "ילדים" ולא ישמשו חומר תעמולה להשחרת ישראל!

* * *

יצחק שויגר

שריפת השדות

מחבלי החמאס ברצועת עזה נעשו חכמים ופתחו במתקפה חדשה על היהודים שנואי נפשם. הם שורפים את השדות בעזרת בלונים ממולאים הליום ועפיפונים מבמבוק. מדליקים את הזנב ומפריחים. תבוא הרוח מהים ותיקח את בלון התבערה, אל מעבר לגבול, הצליח להם. נשרף שדה של חיטה. מה איכפת. היהודים הטיפשים ממילא מכניסים משאיות של אוכל לרצועה. אז למה לא לשרוף להם קצת? ואם לא תבוא הרוח המערבית או לא יתרומם הבלון, יישרף אצלם, ואצלם, אין מה לשרוף, הכל שרוף כבר.

צבא ישראל המתוחכם אינו מוצא תשובה.  יושבים כל חכמי "רפאל" ומחפשים תשובה הולמת. האם לשלוח כנגדם רחפן דיגיטלי מצוייד בחיישן עשן ואש שיידע להתביית על בלונים – או לשלוח מסוק קרב שמזהה מפריח בלונים ועפיפונים  ומוריד בומבה על כל משלחיו, צעירים עם מבוגרים.

אכן, בעייה מוסרית מאין כמוה. ומוסר כנהוג במקומותינו, מטריד רק את היהודים. כי הערבים פטורים ממנו על פי הדין הנוהג אצלם ועל פי הדין הבינלאומי, שכן תמיד יבוא הגינוי לישראל ולא לחבלנים של עזה.

והנה בדקתי ומצאתי כי הבעייה המוסרית כבר הטרידה את דויד המלך. כפי שכתוב בספר שמואל א' פרק כ"ג פסוק א': "ויגידו לדוד לאמר הנה פלישתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות. וישאל דוד ביהוה לאמר האלך והיכיתי בפלישתים האלה. ויאמר יהוה אל דוד לך והכית בפלישתים והושעת את קעילה."

 ואומרים הפרשנים: יש מלך בישראל והוא שאול שעליו האחריות לביטחונם ולשלוותם של בני קעילה ומדוע הם פונים לדוד? שאול היסס להילחם על קעילה ולא קשה לשער את הלך מחשבותיו. קעילה סמוכה למערכות פלישתים ומלחמה שם פירושה נפילה במארב פלישתי. שדידת גרנות לא היתה בעיני שאול עילה למלחמה כל עוד הפלישתים לא איימו על ביטחון הנפשות. מוטב להבליג מאשר לסכן את נפשו של חייל אחד רק  בגלל שוד כלכלי. הלכה היא כפי שמופיע בעירובין מ"ה א', תוספתא פרק ג': "נכרים שבאו על עיירות ישראל בשבת יוצאים עליהם בזין ומחללים עליהן את השבת אימתי? בזמן שבאו על עסקי נפשות. לא באו על עסקי נפשות אין יוצאין עליהן בזין ואין מחללים עליהן את השבת."

אולם יש להלכה נורמטיבית זו גם יוצא מן הכלל. "באו  לעיירות הסמוכות לספר אפילו ליטול את התבן אפילו ליטול את קש יוצאין עליהן בזין ומחללים את השבת שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ לכבש לפניהם."

ומוסיף הפרשן: להנהגה ממלכתית דרוש מבט ציבורי כולל ואימוץ נורמות לאומיות ייחודיות. מבחינת ההלכה אין חשיבות וערך לממון כשמדובר על פיקוח נפש או על חילול שבת אבל ממון זה, בספר, נחשב כנפשות ממש. כל ויתור גורר ויתור נוסף ומסכן את ביטחון האומה כולה.

דרש רבי דוסתאי דמן בירי במסכת עירובין: "מאי דכתיב ויגידו לדוד לאמר הנה פלישתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות? תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב וישאל דוד  בה' לאמר האלך והכיתי בפלישתים האלה? ויאמר ה' לדוד לך והכית את בפלישתים והושעת את ישראל."

ומוסיף הפרשן: "דוד שמע את אשר נעשה בקעילה ולא השלים עם הפקרתה." הנה כי כן ההתלבטות של דוד האם להכות בפלישתים שזורה בעניין רצונו להציל את העם ומצד שני לא לקחת את תפקידו של המלך שאול. אבל ברור מן הצו האלוהי שגם אם באו על עסקי תבן הוא צריך להכות בהם כפי שנאמר מאוחר יותר כאשר בא המלאך אל שאול "מהרה ולכה כי פשטו הפלישתים על הארץ." מגמתם הסופית ההתקפית של הפלישתים בגרנות בקעילה נחשפה בסופו של הפרק ומכאן הצו האלוהי להכותם.

מן הראוי שממשלת ישראל תנהג לפחות כמו דוד המלך ותשים קץ להפקרת התושבים לחסדי החוליגנים מעזה. אם דוד התגבר על הפלישתים יכולים גם צאצאי דוד המלך לאחר שלושת אלפים שנה  להתגבר על הערבים בעזה, שהיתה מקום מושבם של הפלישתים ולפי המצאת ההיסטוריה המעוותת שלהם זה גם מקור שמם שהרי הם קוראים לעצמם פלסטינאים על שם פּלסטיין  שנקראה כך על ידי האנגלים שמקורו בפרובינציה  שכך נקראה על ידי הרומאים.

דרך ההתגברות היא פשוטה וידועה ונמצאת ביכולת הצבא, אם מתייחסים אליה כמו אל איום ולא כמו של משחקי ילדים שמפריחים עפיפונים ובלשון חז"ל: "הם לא באים על התבן אלא על הנפש." אבל הנהגת ישראל עוסקת בעצמה ובשיקולי הישרדותה ומפקירה את תושביה.

יצחק שויגר

* * *

יוסף דלומי

ביי ביי עזה

בעקבות גל הטרור בגבול רצועת עזה, הופיעו דיווחים על המצב ההומניטארי הקשה שם. נזרקו מיספרים על שיעור האבטלה, מחסור במי שתייה ואנרגיה, קריסת שירותי הבריאות ועוד. איש איננו יודע את מידת דיוקם, אך כולם גוזרים על ישראל ייזום מהלכים לפתרון המשבר אחרת, "זה יתפוצץ לנו בפרצוף," "אנו מפעילים מצור ועל כן אנו אחראים מוסרית לתוצאותיו."

הרעיונות מגוונים: פיתוח מתקני התפלה, הקמת נמל ימי באשדוד (או בקפריסין), הקמת אזורי תעשייה, קליטת עשרות אלפי עובדים בישראל, הקמת תחנות כוח ועוד.

מאז פינוי היישובים הישראליים מרצועת עזה, מתקיים בה מצב אנומָלי. ישראל מספקת סחורות, חשמל, מים וסיוע הומניטארי במידה כזאת או אחרת. מנגד, מצרים נמנעת מכך באופן קטגורי, והרשות הפלסטינית מפעילה צעדים אכזריים נגד האוכלוסייה. בתנאים הללו מפנה שלטון החמאס אצבע מאשימה כלפי ישראל ומסית את התושבים לביצוע מעשי טרור מטריד וראוותני. אלו משמשים "הוכחה" לאחריותה של ישראל למצוקה האנושית.

אלא שכבר היינו בסרט הזה. אחרי הסכם אוסלו, שיוֵוק שמעון פרס את חזונו בוועידת קזבלנקה בחוברות עמוסות בפרויקטים ענקיים שיבטיחו "מזרח תיכון חדש". עזה תהיה "סינגפור של המזרח התיכון," תושיטו יד ותיקחו. למרבית הצער, הם השיבו: "לא, תודה," הם פירשו את הרצון הטוב והמטיב כתוכנית אפלה להשתלטות ציונית באמצעות הכסף של יהדות העולם.

אף-על-פי-כן, במשך מיספר שנים התקיימה ברצועת עזה פעילות קונסטרוקטיבית. עשרות אלפי פועלים עבדו בישראל, ב"אזור התעשייה ארז" וביישובים בגוש קטיף. מפעלים ישראליים סיפקו לרצועה עבודות בקבלנות משנה, דרך "מעבר קרני" לסחורות, בו הושקעו עשרות מיליוני דולרים. בשלושת מעברי הגבול בין ישראל לרצועה פעלו שירותים חיוניים למעברים ולמפעלים המשותפים. נמל התעופה "דהנייה" שהוקם בצפון הרצועה יועד גם להטסת מוצרי חקלאות טריים לאירופה, ותוכנית מפורטת לכך גובשה יחד עם אנשי עסקים מקומיים.

ניתן רק לדמיין איך המציאות המתוארת יכלה להמשיך ולצמוח, אלמלא בחרו השלטון והתושבים במסלול ההרס, בהסטת המשאבים לתשתיות טרור ומעל לכל, בזריעת שנאה תהומית לדורי דורות. כל מה שהיה שומֵם כאבן שאין לה הופכין ולאחרונה הפך למאכלות אש. משום כך, מדהים להיווכח שיש הסבורים שמוטלת עלינו אחריות לשוב וליזום מהלכי שיקום ופיתוח, מתוך הנחה מופרכת שהפעם נצליח במה שכבר נכשלנו בתנאים נוחים יותר.

אנו מצווים להפסיק את המצב האנומאלי המסובך והמסבך, ולהודיע שמדינת ישראל תסיר את ידה מכל קשר עם רצועת עזה תוך 3-4 שנים ותשוב למצב של ה-4 ביוני 1967. את הבעיות הביטחוניות הכרוכות באובדן ביקורת הסחורות בים וביבשה נצטרך לפתור באמצעים מודיעיניים. כך המצב מול גבולות עוינים אחרים בעבר ובהווה. כל מעורבות שלנו ביוזמות השיקום תוביל לאצבע מאשימה כלפינו נוכח הכישלון הצפוי מראש. 

לסיכום, לא עוד אחריות ישראלית כלשהי למסכנות בעזה. יש שם שלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, יש "אחות גדולה", מצרים, ויש מדינות מפרץ שטובעות בכסף. אם יש עמים נאורים במערב שאיכפת להם? יתכבדו וייקחו אחריות.

בלעדינו.

יוסף דלומי

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.7.18

* כישלון מוסרי – כבר חודשיים וחצי בוערת האש בשדותינו. הנגב המערבי עולה באש – השדות, החורש הטבעי. כבר שבועות שתושבי הנגב המערבי אפופים עשן, נושמים עשן. וממשלת ישראל אינה עושה דבר. ממשלת ישראל משלימה ומכילה את מתקפת הטרור הנוראה הזאת.

ממשלת ישראל השלימה עם משוואה חדשה בגבול עזה – מותר להצית את שדותינו, ואם צה"ל "מגיב" באיזה ירי ליד המחבלים, חס וחלילה לא לפגוע במחבל, המחבלים יורים רקטות בלילה על יישובינו.

אין זה כישלון מבצעי. זהו כישלון מוסרי, ערכי. זו ממשלה שמפרה את הברית היסודית שלה עם אזרחיה – להבטיח את שלומם וביטחונם.

אילו הממשלה היתה מורה לצה"ל לשים קץ למתקפת הטרור והוא היה נכשל, זה היה כישלון מבצעי. כישלון מבצעי הוא לגיטימי, כי מפיקים ממנו לקחים, משתפרים ומתקנים.

הכישלון המוסרי – בלתי נסלח.

* פרופיל המחבל – בחדשות בערב שבת, נראו צילומים ברורים של מפריחי עפיפוני התבערה. כולם היו מבוגרים. איני יודע אם אלו צילומים של מזל"ט ישראלי או צילומי התפארות של חמאס. אם זהו צילום ישראלי – חמור מאוד שבמקום לירות במחבלים ולסכל את הפיגוע, כפי שהיו עושים אילו היה מדובר במשגרי רקטות, הסתפקו בצילום. אם זהו צילום פלשתינאי – מעניין שאפילו הם אינם מציגים את מחבלים כ"ילדים".

כולם היו מבוגרים, ועדיין נמשכת התעמולה למען "הכלת" הטרור הזה, על ידי הצגתו כילדים שמשחקים בעפיפונים. ולמרבה הצער, הטיעון הזה אינו נשמע רק מפי תועמלני דבוקת שוקן, אלא גם בפי שרים בממשלת ישראל, חברי קבינט, כצחי הנגבי (שהגדיל להגדיר אותם "ילדים בני שמונה") ויואב גלנט.

* מה מעסיק את העבריין המשוחרר – כאשר העבריין אהוד אולמרט כיהן כראש הממשלה, הוא הציע לאויב הפלשתינאי את ההצעות המופקרות ביותר שראש ממשלה ישראלי כלשהו העלה על דעתו – מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" זעירים) ונכונות חלקית למימוש תביעת ה"שיבה". הצעותיו נדחו על הסף בידי הפלשתינאים, שאינם מוכנים להתפשר על פחות ממימוש מוחלט של תביעת ה"שיבה", כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים.

במקום למנף את הסרבנות הפלשתינאית לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל ולחיזוק ההסברה הישראלית, הוא שיקר במצח נחושה והכחיש את הסירוב הפלשתינאי, כדי לשמר מיתוס שהוא המשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט חברו יחדיו בקונספירציה לתפור תיקים נגדו כדי להדיח ראש ממשלה נבחר, ולהשאיר בתודעה את עצמו כמשיח השלום על המדף.

ומה עושה היום העבריין, לאחר שסיים לרצות את עונשו המקוצר? מסתובב מתחנת טלוויזיה זרה אחת לרעותה כדי לתקוף את ישראל על כך שהיא משתמשת בנשק נגד "הפגנות" חמאס בעזה. האוייב מצית את הנגב המערבי, ממשלת ישראל "מכילה" ולא מגיבה, והוא תוקף בעולם את ישראל (!) על תגובת יתר. טירוף מערכות.

* צדק וטעה – סיוון רהב מאיר ציטטה בטורה ב"ידיעות אחרונות" מספר פסקאות מעמדת המיעוט של שופט בית המשפט העליון המנוח אדמונד לוי בפסק דין ההתנתקות. קראתי, ואני חותם על כל מילה שכתב. זו היתה דעתי גם אז. ואף על פי כן אני חושב שהוא טעה בפסק דינו – פסילת ההתנתקות בידי בית המשפט העליון. את גבולות המדינה קובעות הכנסת והממשלה, לא בית המשפט. אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב בכך. כפי שבית משפט אינו רשאי למנוע החלטה לכבוש שטח, אין הוא רשאי למנוע החלטה על נסיגה משטח. אדמונד לוי צדק בעמדתו הפוליטית, הערכית, המוסרית, אך שגה בפסיקתו המשפטית.

אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט הישראלי. יותר מכל אחד אחר הוא פסל חוקים, גם בעמדות מיעוט. הוא היה רדיקלי בעמדותיו בסוגיות חברתיות, בנושא זכויות האדם ובנושא המדיני – הוא היה יותר שמאל ויותר ימין, במונחים הפוליטיים, מכל שופט אחר. הוא היה שופט אמיץ, ישר, חכם ומקורי אך טעה באקטיביזם השיפוטי הקיצוני שלו. 

* פגע רע – מירי רגב היא פגע רע, מחרחרת מדנים ושנאה סדרתית. כעת היא מניחה את טלפיה על הכותל, במלחמת מאסף נגד היותו נכס לאומי השייך לעם היהודי כולו – ניסיונה לסכל את מימוש מתווה הכותל ואת הרחבתה של עזרת ישראל – הרחבה השוויונית בכותל. מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להעלות על ראש שמחתה את האינטרס הציוני הלאומי, של חיבור העם היהודי כולו לישראל ולירושלים. רוב מניינו ובניינו של העם היהודי מזוהה עם הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. רק שנאת אחים וטירוף אנטי ציוני דוחפים את מדינת ישראל לקרע מיותר עם העם היהודי.

יש לציין שמתווה הכותל הוא ויתור משמעותי של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי למען אחדות ישראל; זו פשרה שבה כל רחבת הכותל, כפי שהיא מוכרת היום, נשארת בהתנהלות אורתודוכסית, והפתרון הוא מחוץ לקופסה – באזור אחר בכותל, מוקמת רחבה המאפשרת תפילה שוויונית. את המתווה הזה יזם ורקם נתן שרנסקי, באחריות לאומית וברגישות. לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא אימץ את המתווה, ובשיתוף פעולה עם שר התפוצות נפתלי בנט העביר אותו בממשלה. נתניהו ובנט הציגו, בצדק, את ההסכם כאחד ההישגים הגדולים של הממשלה. אח"כ נתניהו נכנע לחוצפתם של החרדים האנטי ציונים, שפועלים לפילוג העם ומנסים למנוע מיהודים שדרכם שונה משלהם את כבשת הרש. וכעת, מירי רגב, בגסות רוח אופיינית, מתייצבת לצד החרדים האנטי ציונים, לסיכול המתווה.

אם נותר בראש הממשלה שמץ של אחריות לאומית, עליו להעיף את ידיה הגסות של מירי רגב מכל עיסוק בנושא הרגיש הזה. הדבר האחרון שנדרש בחנות החרסינה הזאת הוא פיל משתולל בדמותה.

* מחויבות לאמת ההיסטורית – ההסכמות עם פולין בנושא "חוק השואה" טובות. איני מקבל את הביקורת עליהן, מצד יאיר לפיד ואחרים. ההסכמות הללו ביטלו את הסעיף החמור והבעייתי, שאיים על חופש המחקר ההיסטורי של השואה ועל ההדרכה בנושא, באמצעות ענישה פלילית על אמירות בנושא המעורבות הפולנית בשואה.

כך, הדיון מתמקד בנרטיב ההיסטורי. וכאן, הפולנים צודקים בשתי טענותיהם העיקריות:

א. התנגדות לשימוש במונח "מחנות ההשמדה הפולניים". אכן, לא היו מחנות השמדה פולניים, אלא מחנות השמדה גרמניים על אדמת פולין הכבושה.

ב. התנגדות להטלת אשמה קולקטיבית על העם פולני על השואה. אכן, האשמה על השואה היא על גרמניה ועל העם הגרמני, ולא על העם הפולני.

גם הפולנים הכירו בכך שפולנים רבים מאוד נטלו חלק בשואה ובחומרת העובדה הזאת. עם זאת, הם רוצים בצדק להכיר בעובדה שאלפי פולנים, יותר מבכל עם אחר, היו חסידי אומות העולם, שהצילו יהודים למרות הידיעה שלהם, שאם ייתפסו, העונש על כך הוא מוות להם ולמשפחותיהם. הם רוצים בצדק להכיר בעובדה שפולין היתה כבושה בידי הנאצים, סבלה קשות מן הכובש ומרדה בנאצים.

ראש הממשלה נהג באחריות כאשר חתר לפתרון המשבר עם פולין ולא להחרפתו ויצירת קרע בין המדינות, והקים את צוות המומחים המשותף. הצוות עשה את עבודתו נאמנה, מתוך מחויבות לאמת ההיסטורית. 

* עוד רצח המוני – עוד חמישה אמריקאים נרצחו בידי התיקון השני לחוקה האמריקאית.

* אין גבול לציניות – איני יודע אם הם מתואמים, אבל שני תועמלנים אנטי ציוניים מדבוקת שוקן, פרסמו באותו גיליון של השוקניה פשקווילים שבהם הם הגדירו את האנטי ציונות שלהם כ... "ציונות".

התועמלנית האנטי ציונית קרולינה לנדסמן פרסמה פשקוויל נגד ציפי לבני, בשל תמיכתה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכך "לבני ונתניהו מייצגים את אותו שיבוש: הוויתור על הישראליות לטובת פנטזיה על בלונדינית יהודית ודמוקרטית. ציפי זה בסך הכול ביבי עם שמלה."

בסדר, את האידיאולוגיה האנטי ציונית של לנדסמן אנחנו מכירים. בעיניה יש לבטל את המדינה היהודית ויש למחוק את היהדות, ויש סתירה בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית ולכן על ישראל להיות מדינה לא יהודית – וכל ההבלים הללו.

החידוש הוא שפתאום לזבל האנטי ציוני הזה היא מדביקה, בציניות חסר בושה, את הכותרת... "ציונות". מהי הציונות, כביכול? "מסגרת ריבונית שבה היהודי נולד מחדש כישראלי."

כלומר, את הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שספר היסוד שלה היה "מדינת היהודים", תוכניתה היתה מאז ומעולם מדינה יהודית, והיא הקימה מדינה שהוגדרה: "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" – היא מתארת כפרויקט שנועד למחוק את העם היהודי ולהקים תחתיו עם חדש, משותף ליהודים ולערבים שימחקו את זהותם, והוא ייקרא עם "ישראלי".

ובאותו גיליון, תועמלן אנטי ציוני אחר, דימיטרי שומסקי, פרסם פשקוויל שכותרתו: "בל"ד כמפלגה ציונית". הוא מעלה על נס את ח"כ זועבי, וזה לא חדש. הוא נלהב ממנה בדיוק מהסיבה שהיא הלוחמת הראשית נגד קיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית, ובעד הקמת מדינה חדשה במקומה.

החידוש הוא, שאת הצעתה, שהיא מגדירה בשם השקרי "מדינת כל אזרחיה," אך בצדק מציגה אותה כ"ניגודה המוחלט של המדינה הציונית," הוא מציג כ..."ציונות". בדיוק כמו עמיתתו לנדסמן, הוא מציג את הציונות כתנועה שנועדה להקים מדינה לא-יהודית. הוא משרבב שברי אמירות מחוץ לכל הקשר של הרצל, ברל כצנלסון וז'בוטינסקי, כדי להמציא את הפירכה הצינית והחולנית, לפיו "מודל מדינת כל אזרחיה של זועבי ראוי להתכנות 'מדינה ציונית' יותר מאשר מדינת המתנחלים הלאומנית דתית האתנוצנטרית של נתניהו וחבר מרעיו."

אין גבול לציניות. מעניין, שגם בתחפושת הפתאומית כ"ציוני", כביכול, הוא לא התאפק והשתלח בהצהרת בלפור, שהיא "הפרה גסה של זכויות היסוד הדמוקרטיות של הערבים הפלסטינים. על פי הסדר הבינלאומי הבלתי שוויוני בעליל אשר נכפה על ערביי פלסטין/ארץ ישראל. עם אישור המנדט על הארץ, העם היהודי, חרף היותו מיעוט מבוטל מבין תושביה, קיבל הכרה בזכויותיו הלאומיות, בעוד שעל העם הפלסטיני, שהיווה רוב מוחלט על אוכלוסיית הארץ, נגזר להשלים עם הפיכתו ההדרגתית מרוב למיעוט במולדתו."

כיוון שהתועמלן האנטי ציוני ציטט בציניות שבר משפט של ברל כצנלסון, אצטט את התייחסותו של ברל ליהודים מן הזן של שומסקי, לנצמן וחבריהם לדבוקת שוקן, במאמר לגיליון האחד במאי 1936 של "דבר": "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו."

* זו כן – לפני המון שנים שמעתי משפט שנחרט בזיכרוני: "אם מישהו אומר לך, זה לא בגלל הכסף – זה בגלל הכסף."

 נזכרתי במשפט הזה, כאשר בפשקוויל ב"הארץ" רוגל אלפר כינה את שר האוצר כחלון "השיפוצניק" והוסיף מיד: "ולא, זו לא הערה גזענית."

זו כן.  

* ביד הלשון: שים קסדה – בפרסומת לחבישת קסדה ברכיבה על אופניים, הביטוי המוביל הוא "שים קסדה." לביטוי הזה כפל משמעות – האחת היא שימת הקסדה על הראש, אך העיקרית היא: צפצף על מי שלועגים לך (או על מי שאתה חושב שלועגים לך) ועשה את הדבר הנכון לביטחונך.

הביטוי "שים קסדה" מתכתב עם הביטויים "שים פס," "שים זין," "שים קצוץ," וכד'. המעניין הוא, שהביטוי ההפוך זהה לחלוטין במשמעותו – "שם זין" ו"לא שם זין" הם היינו הך.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

ארץ אוכלת יהודיהָ

על ספרו של אהרן אפלפלד "תימהון", כינרת זמורה-ביתן 2017, 222 עמ'

כשקראתי את הכיתוב בעמוד הקרדיטים – נבהלתי, כתוב שם: "עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר..."

ממש נדהמתי: וכי מותר להמציא סיפורי שואה? בכל סיפור כזה חייב להיות בסיס של אמת, והרי מדובר במיליוני מאורעות מבהילים – מדוע להמציא?

אבל כשקראתי את הסיפור הקשה הזה, הבנתי שאפלפלד מביא קושט דברי אמת במסווה, שסיבותיו עימו.

ובכן, המקום עליו נסבה עלילת הסיפור הוא בוקובינה, חבל ארץ יפהפה, שהיום הוא מחולק: בדרום החלק הרומני, בצפון החלק האוקראיני. הסופר מזכיר את נהר הפרוט הנובע משם, את צ'רנוביץ, אליה נסעה אחת הגיבורות ללימודי אחיות, את קימפולונג (עיירת נופש), ואת המנזר מולדוביצה המצויים היום בבוקובינה הרומנית.

הסופר איננו מזכיר שנה, אבל ברור שמדובר באירועים שקרו בחבל ארץ זה מיולי 1941, כאשר רומניה החזירה לעצמה את בוקובינה כולה ואת בסרביה, ואז הז'נדרמריה הרומנית, ביחד עם תושבי המקום (לא הגרמנים!), ערכו "ניקיון מיהודים", כלומר טבח המוני של יהודים, ומי שנותר בחיים גורש ב"צעדת המוות" לבסרביה, ומשם לטרנסניסטריה, מקום שממנו רובם לא חזרו. הפוגרום נמשך עד נובמבר 1941 – מעל 100,000 יהודים מצאו את מותם בעינויים שטניים, והכול מלאכתם של הרומנים, כמו הפוגרומים בבוקרסט, ביאשי, בדורוחוי. הטבח באודסה, לשם הגיע הצבא הרומני בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הסופר האיטלקי, הפשיסטי, קורציו מלפרטה, היה נוכח בזמן הפוגרום ביאשי (14,000 הרוגים!), ושערותיו סמרו בראותו את האכזריות הרומנית, ואת שביעות הרצון של הגרמנים שעמדו מהצד, כשמלאכתם נעשית בידי אחרים ("קאפוט" בתרגום עברי משנת 1954).

צריך לדייק ולומר כי מדובר בספר הנדון, כנראה בבוקובינה הצפונית, כי האוכלוסייה ששיתפה פעולה עם הז'נדרמריה הרומנית היתה אוקראינית. וכן, בכל הסיפור אין אף דמות גרמנית. הגרמנים מוזכרים כמי שנתנו את הפקודות הדרקוניות, וכ"אנשי תרבות" (ראו לדוגמה עמ' 44, 73, 185), ואם הם דורשים לרצוח יהודים – כנראה שזה תרבותי ומוסרי, אבל אף גרמני אינו מופיע בגופו בעלילה.

הגיבורה הראשית בסיפור היא אירנה, כפרית די בורה, נשואה להר אדם בשם אנטון שמתעמר בה ביום, ובעיקר בלילה, בלא להתחשב במיגרנות החריפות מהן היא סובלת. העובדה שהיא עקרה מורידה אותה מבחינתו אל רמה של תת-אדם. היא עדה להתעללות נוראה של איליץ' (שם סלאבי), ז'נדרם הכפר, במשפחת כ"ץ היהודית, וכל זה משום הפקודה הגרמנית, שהיא בעיניו קדושה: הוא מעמיד את האב האם ושתי הבנות, אדלה ובלנקה, במשך אינספור שעות בחזית המכולת שלהם, איננו מרשה להם ללכת אפילו לשירותים. הם נאלצים לעשות את הצרכים בבגדיהם שהסריחו למרחוק. האב שניסה להתפנות, נורה במפשעתו. את האב הזה מכה באכזריות הז'נדרם הראשי בדרישה שייתן לו כסף. האם מצליחה לסיים את העינוי הזה על ידי הסרת טבעת מאצבעה ומסירתה לקלגס. אחר כך נדרשה המשפחה לכרוע ברך. וכך נשארה המשפחה יומיים, כשלבסוף נדרשו לחפור בור, כביכול, אם יצליחו במשימתם, אולי הגרמנים לא יפגעו בהם, שהרי צריך ללמד את היהודים עבודת כפיים. בלילה הז'נדרם יורה בכולם, זורק אותם לבור ומכסה אותו בעפר.

אירנה, שספגה בביתה אנטישמיות, היתה דווקא חברה של אדלה, הבת הגדולה והמוכשרת, שלמדה במכללה להכשרת אחיות בצ'רנוביץ. אירנה נדהמת ממה שהיא רואה, מנסה להשפיע על איליץ' שירחם, מביאה להם מים ומרק, היא מאמינה שהכפר לא ירשה שירעו למשפחת כ"ץ. אבל מה שמעסיק אותה הוא בעיקר כאבי הראש הבלתי נסבלים שלה, כשהיא בטוחה שהישועה תבוא מאדלה שתאשפז אותה בבית החולים בצ'רנוביץ – עד כדי כך היא לא מבינה (מי כן מסוגל להבין?) את הזוועה שקורית מול עיניה. באיזה שהוא שלב אירנה מציעה לשתי בנות לברוח, אבל אדלה אינה מסכימה לנטוש את הוריה ולהציל את נפשה.

תוך כדי העינוי שעוברת המשפחה, הכפריים באים ובוזזים את המכולת ואת הדירה, בטענה שהיהודים עשקו אותם, ולכן הם רשאים לבזוז את רכושם. אופיינית היא גרירת שידה, שהיו בה ספרים, ואת הספרים שאין להם בהם שום שימוש, הם פשוט זרקו (מקרה דומה קרה עם ספריה של אימי ז"ל, כשגירשו אותנו מביתנו ביוני 1941). היהודים עדיין חיים בתוך שלוליות שתן, והאיכרים חופרים בחצר בביטחון גמור שהיהודים החביאו שם ארגזי זהב.

מתוך הבלחות אל סצינות מהעבר הקורא מתוודע אל ההתנכלות למשפחה הזאת גם בימים "כתיקונם": ביקור גובי המס הפך להיות עינוי מתמשך, למרות השוחד שנאלצו להעניק לפקידים, כפריים מאיימים לשרוף את החנות אם לא ייתנו להם הלוואה (שאינם מחזירים), אם לא ייתנו להם וודקה ביום א' (האסור על פי השלטונות). על בלנקה, הבת "האיטית" של המשפחה, זורקים מטר של אבנים, והיא ממש בסכנת נפשות. וכן, היהודים אשמים בכול – בשריפת השדות, במחלות, בכך שהם עצמם אינם שותים אלכוהול, אבל גורמים לאיכרים "הגונים" לשתות לשוכרה, על כך שהם אוהבים כסף ועושקים את האיכרים במחירים, שנאלצו לכרות את עצי היערות עבור המנסרה, ובעיקר על כך שהרגו את המשיח.

בלילה בו רצח איליץ' את הכ"צים, אירנה ישנה משום שקיבלה כדורי אספירין מאדלה (יש כאן מעידה מהתבנית הריאליסטית של הסיפור, וכי כיצד יכלה אדלה, במצבה האומלל, לספק לאירנה כדורים?) – כשהיא מבינה מה קרה, היא מחליטה לברוח מבעלה הטיראן אל דודתה ינקה הגרה בהרים ליד העיירה קימפולונג (עמ' 72 ואילך). כאן מתחילה עלילה שבסיסה אמנם ברצח שכניה היהודים, אבל הנימה שונה ומיוחדת: אירנה מושפעת מדודה ינקה, שחייתה באושר גדול במשך שש שנים עם סטודנט לרפואה יהודי בשם הוגו, אשר חלה ומת, והשאיר אצלה חלל ענק שבעקבותיו החליטה על פרישות בבקתה שבהרים (עמ' 115-107).

 השפיע על אירנה גם "הזקן", מין נזיר קדוש שאמור לחבוש את פצעיהם הגופניים והנפשיים של הפונים אליו. הוא מבהיר לאירנה כי מה שקרה לה, ולעולם שבו היא נמצאת, הוא אובדן הכושר לאהוב. היא מבינה מדבריה של הדודה, וגם מדבריה של אחת הזונות שפגשה בנדודיה, כי היהודים הם האנשים הטובים (ראו שבחיה של הזונה על הלקוח היהודי בשם מקס – עמ' 150), שנרצחו על לא עוול בכפם, כמו שעונה ונרצח ישו. היא מבינה שישו הוא עצמו יהודי, שקיים מצוות היהדות, שאבותיו, ואבות אבותיו היו יהודים, וכי רצח היהודים כמוהו כמו רצח המשיח. היא מפנימה כי עצם העובדה שלא הצילה את הכ"צים, היא הפכה בעצמה לשותפה לרצח (עמ' 100). אירנה נודדת מפונדק לפונדק, מבית מרזח לבית מרזח ומטיפה לקהל את בשורתה שישו היה יהודי, ורצח היהודים הוא פשע שלא ייסלח.

הנשים שומעות את דבריה, אף רואות בה קדושה שקיבלה את הבשורה מישו עצמו ומיוחנן המטביל. יש נשים שמרגישות רגשות אשם על כך שבזזו את רכושם של הנרצחים. אבל הגברים אינם מוכנים לשמוע את הטפותיה, הם מכים אותה (ישו בעיניהם הוא בן האלוהים, לא  בן של היהודים הארורים!), וסוקלים אותה באבנים. מסתבר שכל הנשים שהיא פוגשת – גורלן עם הבעלים הוא כמו גורלה שלה: הגברים כולם הם שיכורים סדיסטים, טיראנים, המענים את נשותיהם.  גם דודה ינקה וגם הזונה ז'ני מודות שאין טובים ואדיבים כמו היהודים (שוב, יש כאן תמונה סכמטית, שאינה מיטיבה עם התבנית הריאליסטית של הספר).

בכל כפר שאירנה עוברת, היא מוצאת שלט "חף מיהודים", ובאמת כך קראו השלטונות הרומנים למבצע "הטיהור" של בוקובינה מיהודים. אירנה פוגשת הרבה נשים שרואות מול חלונן את רוחות היהודים הנרצחים שלא נותנות להן מנוח. יש אפילו אישה שמודה כי היא מסתירה במרתף שלה ילד יהודי. אף גבר בסיפור לא שינה את דעתו על הכורח לרצוח את היהודים, כי מה שמעניין אותם זה רק מין ושתייה (עמ' 154). מלחמתה של אירנה היא לא רק נגד רצח היהודים, אלא גם נגד הדיכוי הנורא של האישה בידי בעליהן. היא מבקשת להושיע את הנשים, שלא יחללו את הרחמן. אירנה מאמצת את השליחות של ישו, ומתחברת אל הסובלים והנדכאים, היא מבקשת מהסובלים – בסוף הספר מתפשטת מגיפת טיפוס בכפרים – שיעבירו אליה את סבלם, ואמנם היא נדבקת בטיפוס ומתה.

ציינתי קצת מעידות של אפלפלד מהתבנית הריאליסטית, לכך יש לצרף את דרכו לתאר חלומות והזיות באורח הגיוני וליניארי. הרי חלומות בנויים בדרך כלל מספיגת המציאות באורח חסר הגיון. חלומות והזיות ליניאריים כאלו ניתן למצוא בספר למכביר (עמ' 66, 79, 118, 131-130, 141, 171-170, 175, 200, 202-201, 210, 213, 216). מסתבר שזה קו מנחה ביצירה של אפלפלד בספרו "פולין ארץ ירוקה" (כתר 2005) ספרתי 15 חלומות ליניאריים כאלה. ייתכן שלא צריך לבוא חשבון על זוטות עם סופר שמטפל בנושא כל כך נורא, אבל אני מצטדק בכך שהמעידה הזאת באמת מנקרת עיניים.

המילה "תימהון" מופיעה מספר פעמים בספר: בלנקה, העובדת במרתף המכולת של הוריה, מביטה אל העולם בתימהון כשהיא יוצאת אל האור (עמ' 37), אירנה הוזה את אדון כ"ץ הרצוח, כשעל פניו תימהון (עמ 79), פניה של אישה השומעת את הטפתה של אירנה, מתמלאים תימהון (עמ' 182). זהו גם שמו של הספר, אבל נדמה שאין כבר מה לתמוה על רשעותם על עמי אירופה (חוץ מהבולגרים והדנים), שלא רק שיתפו פעולה עם הנאצים, אלא אפילו התחרו בהם ברצחנותם. אין גם לתמוה על עמי אירופה שמגבים בימים אלה בזירות הבינלאומיות את אלה שמצהירים היום בגלוי כי כוונתם הקדושה היא להשמיד את מדינת ישראל ולהכחיד את היהודים בכל מקום בעולם.

הספר קשה לקריאה, אבל אני משוכנע שהוא ספר חובה כדי שלא נשכח את העוול שהעולם גרם לנו בעבר, וממשיך לגרום גם בהווה, 73 שנים אחרי השואה הנוראה.

משה גרנות

* * *

הזמנה להשקת ספר ילדים

"הרפתקאותיו של דר בארץ רחוקה"

סיפור ילדים מחורז מאת משה גרנות

הספר מגולל את קורותיו של ילד שנעקר מארץ ישראל בשל שליחות הוריו לאוסטרליה. הוא מתגעגע לסבתא הטובה שמסמלת את כל הטוב ומכמיר הלב שבארץ-ישראל.

הספר מיועד לגיל "ראשית קריאה", והוא מציע מענה לילדים ולהורים הנאלצים להתרחק לתקופה מהמולדת.

האירוע בהשתתפות:

ד"ר חיים נגיד, מנחה הערב

מר משה ראובני, מו"ל ספרי צמרת

פרופ' זיוה שמיר

הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר)

משה גרנות, המחבר, יקרא קטעים מהספר

יערה בן-דוד, משוררת וזמרת תשיר בליווי סשה וולך ליד הפסנתר

הכניסה חופשית

בבית היוצר של אקו"ם, האנגר 22 בנמל תל-אביב

יום ג', 3.7.2018 בשעה 20.30

* * *

יפה ברלוביץ

סבי ישקה טפר

לאודי שלום,

הרשימה של ברוך ראב, שכללה את שמות הראשונים עד 1900, ריגשה אותי לגבי גילוי שמו של סבי יוסף ברלוביץ. וכך הוא מופיע אצל ראב:

 בר לביא.קדר ופועל. לבסוף נעשה פועל יקב. ישקה טֶפֶר.

 לא ידעתי שהיה לו שם חיבה "ישקה". ידעתי שכונה על ידי הפתח תקוואים, יוסף דער טפר – יוסף הקדר (מופיע בספר יובל ה-70 לפתח תקווה), אבל לא בשם החיבה – ישקה טפר, ועוד באות שין.

ואכן סבי היה במקצועו קדר, ובעיר מגוריו לינקובה שבליטא, עבד בבית חרושת לייצור כלי חרס ואף הצליח והתקדם שם. ב-1892 (לפני שעלה לארץ) התעכב שנתיים בפריז, במטרה להתמחות ב"רעפי מרסיי" הידועים, ובבואו לפתח תקווה (להתחבר לגיסו זרח ברנט), התעתד לפתח כאן תעשייה של כלים, רעפים ולבנים שרופות לבניין.

הוא גם עבד וחסך כספים לתנור כבשן בעל איכות גבוהה, אותו הביא עימו מפריז. אלא שכאן לא מסתיים הסיפור, וכדי לקצרו אציין רק שסבי, עם בואו למושבה ב-1894, יצא לנדוד בארץ (עם יהודי ספרדי בן המקום) לחפש אדמה מתאימה. בסופו של דבר, אדמה מתאימה נמצאה על יד ירושלים (מוצא), והיא הובלה בשקים על גבי גמלים לפתח תקווה. במשך מיספר שנים ניסה סבי להעמיד קו ייצור של כלי חימר (פקידי הברון רוטשילד קנו ממנו עשרות עציצים לשתילים), אבל המים שנדרשו לעיסה היו יקרים, והעלו כל כך את מחירי התוצרת, שהוא נאלץ לעזוב את הקדרות כמקור פרנסה, והיה לפועל חקלאי באחוזה של לחמן. עם זאת התנור בחצר האחורית של ביתו תמיד פעל, עונה להזמנות פה ושם.

העניין הנוסף שהפתיע אותי הוא שם המשפחה. אבי קרא לעצמו לא פעם "בר לביא", ובבית הספר היסודי, כאשר אחד המורים גילה שיש לי שם משפחה עברי – החליט שזה שם משפחתי מכאן והלאה, ובמשך שנים נקראתי והוצגתי כ-יפה בר לביא. תמיד חשבתי שהשם הוא "המצאה" של אבא שלי, תחליף עברי לברלוביץ, והנה אני רואה כאן, על פי ברוך ראב, שכבר לפני 1900, סבי קרא לעצמו "בר לביא" ולא ברלוביץ.

עבורי זו הפתעה מאין כמותה .

דרך אגב, סבי ומשפחתו גרו ברחוב בר כוכבא ולא ברחוב פינסקר

בברכה

יפה

* * *

חנה סמוכה מושיוב

מגולים לעולים

א. העלייה

יותר מאלפיים שנות גלות על נהרות בבל ישבתם ובכיתם ולשוב לציון חלמתם...

אחרי ה"פרהוד" הגיע הזמן לנוד, ארצכם קראה לכם: "בואו"! צעירים קמו והעפילו, בעלייה בלתי לגלית ארצה עלו, ולהעלותכם פעלו.

אחרי משא ומתן, הצו ניתן: לכו לכם מארצכם וממולדתכם!

וכל אחד מִיהֵר על אזרחותו לְוַתֵר ומַהֵר מַהֵר כּו‍ֹפֵר שִלֵּם. ונותרתם חסרי בית ומובטלים, בלי חשבון בנק ובלי מטלטלים. נאסר עליכם לקחת דבר, לא כסף ולא עדיי זהב, לא שמיכות ולא סדינים, נגזלו מכם כל חפציכם האישיים.

ואחרי שכל העדה נשדדה ונבזזה, נקבצתם לעלות על מטוס בחופזה, לעזוב בנפש הומייה את מדינת ישמעאל וב"מבצע עזרא ונחמיה" לעלות לישראל.

וקשה לי לקלוט, איך בלי היסוס, עֵדָה שלמה, שתריסר רבבות מנתה, כאיש אחד קמה, וארצה עלתה על זקניה וטפהּ, נטשה מורשת עתיקת יומין שיצרה במשך מאות בשנים: תרבות, תלמוד, פיוטים ושו"ת, ספרי תורה ושירה והלכות, ישיבות, בתי כנסת ובתי ספר, שבין יום, הפכו לעפר ואפר!!!

אני סקרנית, הוריי, לדעת, מה עבר לכם בראש, כשהרגשתם שהמדינה שכה אהבתם, שכה רבים מכם עלו בה לגדולה ושירתו במשרות רמות בכלכלה ובממשלה, הקיאה אתכם, והפכה אתכם לפליטים ממורטטים ונמלטים?

עם כמה היסוס ארזתם את כל חייכם במזוודות שלוש, שמתם בהן מעט תמונות, ספרים ותעודות ובגדים חדשים, ועליתם עם שלושת ילדיכם לארץ חמדת אבות, למודת פרעות וקרבות, הפסדים וניצחונות, שנלחמת על חייהָ, ומכול עבריהָ, צרות עליהָ שכנותיהָ והיא כמותכם דלה ומרוששת ולקבל אתכם שמחה ונרגשת, אפילו שאין לה מספיק אוכל שמיכות ואוהלים, ומכול חלקי תבל גולים, אליה עולים, זקנים ועוללים, מדממים וחבולים בידיים ריקות, אחרי שואה ופרעות. 

ב. הגעה

אחרי חנייה קצרה בקפריסין, נחַתֶּם בארץ הבחירה, נישקתם את רגבי עפרה, שעָרְבוּ לכם מדבש, ומאותו רגע הכול היה חדש...

נלקחתם ל"שער העלייה" ליד חיפה והתרשמתם מהכרמל ומנופָהּ, הוקסמתם ממראה "הים הגדול", כי מעולם לא ראיתם ים כזה כחול...

ואחרי קליטה ראשונה, רישום וכמה ימי המתנה, חיטוי בדי.די.טי וקשיים ממוטטים, הגעתם בדרך חתחתים, לַמַַּעֲַבָּרָה באיזה עזאזל, שכוח אל, בשולי מושבה, ליד פרדסים, בלב שממה זרועת קוצים וברקנים, סברסים קוצניים ונחשים מסוכנים, ללא שביל או דרך. נטו עבורכם שכונת אוהלים.

כל משפחה קיבלה אוהל, שמיכות וכמה מיטות ברזל, מזרנים ממולאים בקש ובפשפשים, פתילייה ועששית, מעט אורז ועדשים, ואתם חלשים ומותשים ואין מקלחת ואין שירותים.

פוקחים עיניים ושואלים: איפה העיר? השוק? בית הכנסת? הבית? המרתף? המרפסת?

אתם ממתינים... הבטיחו לכם שיכונים...

חיים באוהל, בלב השיממון, בצנע ומחסור במזון, בקיץ חום כבד ובחורף שיטפון...

כעבור שנה, שמחה וששון, אימא יולדת בן זעיר, בבית חולים "מאיר", "צבר" ראשון במשפחה והשמחה רבה, למרות שהיא היתה לבד, כי אבא בשדרות עבד.

ג. הצריף

כעבור שנה או שנתיים, העבירו אותנו לצריף, שהמצב בו היה קצת פחות חריף, יותר מרווח ועם רצפת בטון וחלון, עם אותן מיטות סוכנות וארון קטון ואותה עששית ופתילייה ועדיין בלי מקלחת, ובלי שירותים ובלי מים... בחצר היה ברז עבור 4 צריפים, מקלחת משותפת מפח, ושירותים ציבוריים "בול פגיעה", שלהתקרב אליהם היתה סכנת של טביעה.

אבא לא היה "חלוץ" ולא הסכין לעבוד כפועל בפרדס, או בקיבוץ, והנה קרה נֵס... בשדרות היה נחוץ מורה. אבא, שהיה משכיל ומלומד, קיבל את המשרה, ויכול היה ללבוש את החליפה שעבורו נתפרה, ולעזוב את אימא ואותנו ואת המעברה, כי אימא סירבה ללכת אחריו המִדְבָּרָה, ידעה ש"הרצועה", מסתננים זרועה, ולא היתה מוכנה שילדיה יחוו עוד זוועה.

כל אחד מההורים היה לבד, אבא בשדרות עבד, אימא לא עברה ונשארה במעברה. אבא היה נואש, היה חייב להשלים עם המצב החדש, ללכת לבד, בלי אשתו וילדיו...

ולמרות שהגעתם ריקים ומנושלים, עם "כלום" התחלתם חיים לא קלים. בדידות וריחוק וניתוק, קשיים ומחסור, מהמורות, ומוראות שאותן מי יספור, אף פעם לא שמעתי אתכם מלינים, על שעזבתם מורשת ומסורת רבת שנים, ועליות לרגל לקברות הנביאים, על שעזבתם את ארץ הנהריים, זבת מים, נפט וסילאן תמרים, שפה וריחות וטעמים אחרים, לתרבות שונה שראתה בכם זרים ומוזרים... הרגשתם ברי מזל, למרות כל מה שמכֶּם נגזל... עם כל הקשיים והלבטים תמיד קדימה מביטים...

ד. אני

עליתי עם הוריי, עם אחי הבכור ואחותי הקטנה, בת החצי שנה, שבתלאות הדרך כמעט לא שרדה, כי אימא לא יכלה עוד אותה להיניק, כי החלב בדדה יבש. לשמחתה נמצאה אבקת חלב שהצילה את המצב.

ואני בת שנתיים, ילדה קטנה. מבחינתי דבר לא השתנה... לא זוכרת את הבית, המרתף והגג שנפרדנו מהם לעד, לא את עצי התמר והדקל ולא את השיט בנהר החידקל.

את עיניי פקחתי בָּמַּּעֲבָּרָה ולא ידעתי מה יש מעֶבְרָה, הלכתי לגן, שיחקתי בבובות ובניתי בקוביות, במקביל לערבית, דיברתי עברית, למדתי לרקוד, לשיר שירי חג ושירי חול, שירי ביאליק, לאה גולדברג וקיפניס, אנדה אמיר וילן שטקליס.

למרות המצב, לא ידעתי רעב, כל יום שתיתי כוס חלב, אכלתי לחם שחור עם מרגרינה וסוכר וזה היה נהדר.

הייתי ילדה שאפתנית ושמחה, מביטה קדימה ועוזרת לאימא, שכל השבוע טרחה לבד, ורחוק בשדרות אבא עבד.

גרנו בצריף צנוע ופשוט, שבכול יום שישי, הרגשנו בו עונג צרוף, כשחיכינו לאבא בערגה שישוב, שיראה אותנו חפופים ויפים ולבושים בבגדים נקיים.

ובערב אחרי ה"קידוש", ישבנו סביבו על המיטה והוא חילק לנו ממתקים, ביסקוויט וסוכרייה, וסיפר לנו אגדה או מעשייה, על נסיכים ומלכים, עניים ועשירים, פיות וקוסמים ועולמות רחוקים, שהסעירו את הדמיון ונראו כַּחֲלו‍ֹם... ושכבנו לישון,

ולא רצינו שיגיע יום ראשון...

לילה אחד, כשאבא בשדרות עבד, לפתע תקפו את אימי צירי לידה, כשארבעת ילדיה ישנו לידה ולא היה מי שיזמין אמבולנס להחיש אותה לבית חולים.

היא השאירה אותנו בצריף לבד ורצה לקרוא למיילדת, וכשהיא כרעה ללדת הסתבר שמדובר בלידת עכוז והוולד תקוע ולא יכול לזוז. היא מכאבים התייסרה ולא השמיעה הברה, רק לחשה תפילה לשלום עוברה...

"צבר" שני אימא ילדה והיא בצריף לבדה, אבא לא החזיק את ידה, ואפילו לא ידע... בבוקר קמנו וראינו תינוק שוכב לידה והכול היה בעינינו חידה...

פעם אבא משדרות חזר נרגש וסיפר שכשהוא היה שם לבד, למגוריו חדר מחבל (פדאיון) חמוש, והוא על מקומו קפא ולא יכול היה למוש, ולפתע הבריק במוחו רעיון, צעק: "אברם, תביא את הסטן!" והמחבל במהרה נַס ולאבא קרה נֵס במקום הנורא שבו עבד ופִּרְנֵס.

זה נשמע כמו סיפור בלהה, שכל המשפחה שמעה ונפעמה, ואני פחדתי שאם אבא ישוב לשדרות, זו תהיה בכייה לדורות. לא היתה לו ברירה, לשוב היה חייב. הוא קיבל סטן והתחיל להתאמן והמשיך לעבוד ב"עין הסערה",

ועד היום המצב שם רע...

ועם כל הקשיים נבנינו יחד עם המדינה ובצד הקשיים, עברנו איתה בנייה, פריחה ושגשוג...

חנה סמוכה מושיוב

21.6.2018

* * *

ד"ר יוחאי סלע

מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים

לא הולך ביחד

לא יעזור לכם כלום! מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בלאומנות הפלסטינית הפשיסטית לא הולך ביחד. לא רבים קונים את הטמטום השמאלני החולני שתמיכה, ולו הזעירה ביותר, ברעיונות המנחים של הלאומיות הפלסטינית המלאכותית נובעת מערכי-מוסר, זכויות-אדם, מצפון או שמירה לכאורה על ערכים אוניברסאליים. הרי התנועה הלאומית הפלסטינית הומצאה בשנת 1964 על-פי תכתיב של הליגה-הערבית במטרה לחסל את זכויותיהם ההיסטוריות של העם היהודי על ארצו – זו, המושתתת על ערכי-המוסר הבסיסיים ביותר. התנועה הפשיסטית-הגזענית הפלסטינית, המתהדרת בתואר "תנועה לאומית", שאך קמה רק לפני כמה עשרות שנים ושהציבה לעצמה מטרה עליונה שנועדה לחסל לאום שיש לו היסטוריה לאומית וטריטוריאלית המשתרעת על-פני אלפי שנים בארץ-ישראל.

"זכויות-אדם" מוענקות רק לבני-אדם, ולא לכאלה השוללים את זכותם של בני-אדם אחרים לחיות את חייהם על-פי השקפתם. מהבחינה הזו אין שום הבדל רעיוני בין תמיכה בלאומיות הפלסטינית כפי שהיא כיום לבין תמיכה בארגונים נאציים השואפים לעליונות גזעית בדומה למתודה האידיאולוגית הערבית שהתפתחה בתחילת המאה ה-20.

שימו לב לאבסורד ההיסטורי: היטלר היה צמחוני אדוק והוא אף ניסה לשכנע את קציניו ואוהדיו לדבוק ב"ערכי הצמחונות". הדאגה המלאכותית לבעלי-חיים ולזכויותיהם, לא מנעה ממנו לפתח אידיאולוגיה של חיסול והשמדה המוניים של עשרות מיליוני בני-אדם רק בגלל שהם לא נמנו עם הגזע הנכון. לפיכך, האם רק על-פי גישה זו כלפי בעלי-חיים, אפשר למצוא היבט חיובי אחד כלפי האידיאולוגיה הנאצית? ברור שלא. משום, שהמכלול הוא שקובע – ולא מסתכלים רק על היבט אחד מתוך מיליוני היבטים סותרים.

כך גם צריך להסתכל על המכלול האידיאולוגי של הלאומנות הגזענית הפלסטינית בהתייחסותה לזכויותיו ההיסטוריות של הלאום היהודי בארץ-ישראל.

 כל עוד קיימות מדינות המושתתות על האמונה האסלאמית, המשמעות היא שהן דוגלות בעליונות של קבוצה אחת על חברתה בכוח הנשק, הדיכוי, ההתעמרות והאלימות. ולראייה, כיום ישנן כ-57 ישויות אסלאמיות המכונות "מדינות", אולם, באף אחד מהן לא שורר משטר דמוקרטי ראוי לחיקוי. יתרה מזאת, בכל אחת מהישויות הללו, האזרחים ברובם משולים ל"נתינים" הנתונים לחסדי השלטון הפוליטי, הצבאי או הדתי. במילים אחרות, לאזרח המוסלמי עדיף להיות אזרח סוג ז' במדינה דמוקרטית כלשהי מאשר להיות אזרח סוג א' במדינה מוסלמית. לפיכך, אין שום הוכחה כלשהי שהיישות הפלסטינית (לכשתקום) תהיה שונה מיישויות אסלאמיות ברבריות אחרות הפזורות לרוב במרחב האסלאמי כולו.

 הרעיון העומד מאחורי הלאומיות הפלסטינית המדומיינת מתבסס בעיקרו על הרס ולא על יצירה. האמנה הלאומית הפלסטינית שהתפרסמה בשנת 1964 עדיין משמשת מקור השראה עיקרי לחסידיה. במסגרת הזו, בידודה של ישראל והטלת חרמות עליה משרתים את הרעיון הכללי שנועד להשמיד את הזהות היהודית בארץ-ישראל וזאת ללא שום קשר למעשיה של מדינת-ישראל בתחום המדיני.

ההתלכדות האסלאמית מאחורי המאמץ הזה דווקא חושפת את אופיין האמיתי של המדינות המוסלמיות, המתבססות כולן על אלימות, טרור, דיכוי נשים, דיכוי מיעוטים ודיכוי הזכויות הבסיסיות של כל אדם. החפיפה התרבותית הזו בין כל 57 המדינות המוסלמיות מראה בעליל שהאסלאם הוא הבעייה ולא הפתרון. לפיכך, הלאומיות הפלסטינית המדומיינת מבוססת כולה על רעיון הג'יהאד על-פי המתווה האסלאמי הקלאסי של המאה ה-6, שהוא מנוגד לחלוטין לערכי המוסר, המצפון ולזכויות-אדם.

חברים אחדים מהאגף השמאלי-רדיקלי אפילו "מצליחים" למצוא נימוקים לולייניים מדוע הם תומכים למשל בארגון "חיזבאללה" ובמאבקו נגד ישראל. שוב, יש כאן סתירה פנימית בין ה"ערכים" בהם הם מתדהרים לבין התמיכה המפורשת שלהם בארגון טרור אסלאמי שיש לו אידיאולוגיה של חיסול והשמדה גם של כאלה שאינם שייכים לזרם האסלאמי הנכון.

ובכן, כאן נשאלת השאלה: איזה סכסוך עליון יש בין ארגון "חיזבאללה" לבין מדינת-ישראל? אין כל סכסוך. ארגון חיזבאללה מבסס את האידיאולוגיה של על עליונות דתית-גזענית-פשיסטית הרואה באחרים כבלתי-ראויים לחיות את חייהם על-פי השקפתם. מבחינה רעיונית, אין שום הבדל גדול בין ארגון חיזבאללה לבין ארגון החמאס בעזה או לארגון דאע"ש בעיראק, בסוריה, בלוב ולשאר הארגונים האסלאמיים הפועלים במרחב כולו. כולם שואבים את השראתם מהמקור האסלאמי המתבסס ברובו על רעיון הג'יהאד הישן נושן.

אבו-מאזן, יו"ר האוטונומיה הפלסטינית, אמר בעת ביקורו בירדן לפני ימים אחדים ש"אנחנו אותו עם" – כמובן שדבריו הופנו לאזרחי ירדן, שהיא עוד מדינה ערבית מלאכותית שיש לה רוב המוגדר כ"פלסטיני". זו אמירה חשובה מאוד שיש לה השלכות עתידיות על הפתרון הרצוי. ועם זאת, היא מבטאת גם שאיפות קולוניאליסטיות של הלאומיות הפלסטינית שבאו לידי ביטוי גם בתקופתו של יאסר ערפאת – שראה בחזונו את "פלסטין הגדולה" המשתרעת על כל ארץ-ישראל המנדטורית על-פי הנוסח של הצהרת בלפור שכללה גם את עבר-הירדן המזרחי בתחומי הבית-הלאומי של היהודים. ראוי לשים לב שדגל אש"פ (המכונה "דגל פלסטין") אינו שונה בהרבה מהדגל הירדני.

 המתודה הגזענית של השמאל הישראלי והבינלאומי מתבטאת גם באימוץ הגישה האנטישמית שבאה לידי ביטוי במושג NO JEWS – NO NEWS – ברחבי העולם קיימים עשרות סכסוכים אלימים מאוד וקטלניים מאוד. ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, דנמרק, שבדיה, בלגיה, הולנד, ספרד ומדינות נוספות אחראיות להרג המוני ברחבי העולם בעיקר ב-10 השנים האחרונות או שהן עוסקות במכירה מסיבית של נשק קטלני למדינות ולארגונים מפוקפקים ביותר. כמובן שאף אחת מהמדינות האלה אינה מאוימת באופן ישיר, אך הן בכל זאת טורחות להתערב צבאית הרחק מגבולותיהן הטריטוריאליים.

העיסוק האובססיבי בישראל מחפה על מרחץ-הדמים המתחולל במקומות רבים ברחבי-העולם גם בשל מעורבותן המפוקפקת של המדינות הללו. כך למשל, רק בחודשים ינואר-מאי 2015 נהרגו ברחבי המזרח-התיכון יותר מ-75,000 בני-אדם באלימות אסלאמית הדדית שאין לה שום קשר לישראל.

לפיכך, קבלת תמיכה כספית כלשהי מגורמים זרים נועדה למעשה לתחזק את האובססיה האנטישמית הקלאסית, שיש לה שורשים עמוקים הן בתרבות האסלאמית והן בתרבות האירופאית.

 הלאומיות הפלסטינית המלאכותית עסוקה בניכוס הערכים התרבותיים של היהודים בארץ-ישראל: כך למשל, לפני יותר משנה התפרסם ספר על ציירים "פלסטיניים" בתקופת המנדט-הבריטי על ארץ-ישראל. אולם, כל הציירים שהופיעו בספר היו יהודים שפעלו בארץ-ישראל עד לשנת 1948.

דוגמא נוספת באה לידי ביטוי בערוץ 1 הישראלי, במהלך תוכנית בערבית שעסקה בהרגלי הקריאה של הציבור הערבי במדינת-ישראל. אחד הדוברים טען שב"פלסטין" של 1948 שיעור קוראי-הספרים היה בין הגבוהים בעולם, ולכן "הוא רוצה להחזיר את ההרגל הזה לערבים המתגוררים בישראל." כמובן שטענתו היא קשקוש אחד גדול, משום שהסטטיסטיקה הזו התייחסה אך ורק להרגלי-הקריאה של היישוב היהודי בארץ-ישראל עד לשנת 1948.

כשהלאומיות הפלסטינית המדומיינת מרגישה שחסרים לה ערכים לאומיים, היא נוטה לאמץ אפילו את ישו כ"פלסטיני" שהתגורר ב"פלסטין".

מבחינה רעיונית, ארגון דאע"ש, ארגון הטליבאן והארגונים הפלסטינים, עוסקים ללא-הרף במחיקתם ובהריסתם של נכסי התרבות של עמים אחרים הסותרים לכאורה את ערכי התרבות המבוססים של האסלאם הג'יהאדיסטי.

על-פי האידיאולוגיה האסלאמית, ליהודי פוקעת הזכות להגנה-עצמית אם מוסלמי תוקף אותו. את המתודה המשפטית-הגזענית הזו אימצו ארגונים המתיימרים להסתמך על עקרונות אוניברסאליים של מוסר, מצפון וזכויות-אדם.

ארגונים ישראליים אחדים, העוסקים בזכויות של צד אחד בלבד – של התוקפן הערבי – אימצו את הגישה הזו, המתבססת בין היתר על עקרונות נאציים, שנועדו למוסס ולבטל כל עילה מוסרית או משפטית שיש ביכולתה להגן על היהודי המותקף.

אין תימה אפוא שאמירות מפורשות, בהן נטען שהטרדות מיניות של ישראליות משרתות את הרעיון הלאומי הפלסטיני, עברו ללא כל תגובה מצד ארגונים ישראלים המתיימרים לעסוק במוסר, במצפון, בזכויות-נשים, בזכויות-אדם ובערכים אוניברסאליים נוספים.

במילים אחרות, יש הרבה מן המשותף בין האידיאולוגיה האסלאמית הגזענית לבין ארגון "שוברים שתיקה", ארגון "בצלם" וארגונים נוספים הפועלים בישראל. מסתבר, שהתמיכה בקלגס הפלסטיני או הערבי הפכה לסימן היכר מובהק של רבים מארגוני השמאל הרדיקלי הפועלים בישראל.

* ד"ר יוחאי סלע: "מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד". מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2015.

* * *

הדסה מור

מתוך ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס"

קטע 5 – המחתרת היורידית

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ושלטון חדש הפציע בפלשתינה. המלך התורכי, הסולטן, ניגף וסולק ממנה על ידי צבאותיו של הגנרל אלנבי הבריטי, ומלך חדש עלה לשלטון בפלשתינה  – המנדט הבריטי.

בריטניה, שבשנת 1917 דגלה בהענקת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כפי שפורסם בהצהרת בלפור הצודקת והנדיבה, החלה להפוך את חברבורות עורה עם כיבוש הארץ על ידה ואחיזתה במושכות השלטון. אט-אט חזרה בה מנדיבותה כלפי העם היהודי והחלה תומכת בצורה בוטה באינטרסים של האוכלוסייה הערבית. אחרי הכול, מהו מיספר התושבים היהודיים בפלשתינה, לעומת מאות מיליוני הערבים המתגוררים בכל ארצות המזרח התיכון, שמתנגדים להתיישבות היהודים בה?

הכמות, בייחוד כשמדובר באוכלוסיות של המדינות הערביות של המזרח התיכון, שמאפשרת להן לנהוג בכוחנות והפעלת לחצים, תמיד משיגה יעדים פוליטיים בקרב מדינות אירופה הנאורות, האימפריאליסטיות, ששלטו עדיין באותם ימים על מדינות שלמות ברחבי העולם, ובראשן בריטניה הגדולה.

צעדם הראשון של הבריטים בכל הנוגע לחוקי הקרקעות בארץ היה – לסגור את משרדי הטאבו לחמש שנים. אין מכירה ואין קנייה של קרקעות. כך נשאר כיאט תקוע עם הקרקע שבבעלותו בלא יכולת למכרה וליהנות מהתמורה הכספית שכה השתוקק לה.

לאחר מותו, עברה הקרקע בירושה לארבע בנותיו.

כעבור כמה שנים, לאחר שהוסר הסגר מעל מכר ורכישת הקרקעות, נחקקו על ידי הבריטים חוקי קרקעות חדשים, דרקוניים למדי, על שחור דפיו של "הספר הלבן". בשלושה שלבים נחקקו החוקים, ובין החוקים העיקריים בחלק השלישי שבו, משנת 1939, היו שניים: הגבלה על הגירת יהודים לפלשתינה, ואיסור על מכירת קרקעות של ערבים לבעלות יהודית.

האיסור על מכירת הקרקעות ליהודים נומק על ידי הבריטים "עקב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית," וכן "כדי שעובדי האדמה הערבים יוכלו לקיים בידיהם את רמת חייהם הקיימת."

הבריטים כלל לא הביאו בחשבון ש"רמת חייהם הקיימת" של הערבים בפלשתינה, הוקנתה להם רק בזכות המתיישבים היהודים, שלימדו אותם והדריכו אותם ועזרו להם לפתח את כל ענפי החקלאות והתעשייה, ושימשו להם דוגמה חלוצית לעבודה ולבנייה, וכי אלמלא התיישבו יהודים בארץ-ישראל-פלשתינה, כל האוכלוסייה הערבית שנהרה אליה מהארצות השכנות, מ-1882 ואילך, לא היתה מגיעה אליה והערבים לא היו מקימים בה יישובים, והתושבים המקומיים שחיו בה קודם לכן היו נותרים לחיות בה ביוון הפיגור והניוון, ברמת חיים של עוני ודלות.

אלא שמתברר שמנגנון ההגנה של ההכחשה פועל לא רק במוח האנושי כי אם גם במנגנון הפוליטי, שהכדאיות והחשבון הפשוט מנחים את מהלכיו.

מכל מקום, הממסד היהודי הציוני, לא היה מוכן להשלים עם האפלייה הבוטה הזו שבאה לידי ביטוי בחוקי הספר הלבן.

נוכח הנימוקים הנואלים או המיתממים הללו של הבריטים, שנועדו לחפות על הכוונה לחסום את דרכם של היהודים להרחיב את התיישבותם בארץ, ומתוקף עקרון הצדק והשוויון, הקימו המוסדות היהודיים בארץ את מה שכונה "המחתרת היורידית", שמטרתה היתה לעקוף את חוקי הספר הלבן, הן בעניין העלאת יהודים לארץ ישראל, והן בעניין רכישת קרקעות מהערבים שרצו למכור את אדמותיהם, דוגמת יורשיו של כיאט, שהיו ארבע בנותיו.

המכירה התבצעה על פי אותה שיטה שהיתה נהוגה בימי השלטון העות'מאני, באמצעות מתווך קרקעות ערבי, ששיתף פעולה עם המוסדות היהודיים, ושימש איש קש לצורך רכישת הקרקע הנמכרת. הקרקע של המוכרים הערבים היתה נרשמת על שמו, והרוכשים היו משלמים לו את מחיר הקרקע עבור המוכרים, שקיבלו לידם באמצעותו את מלוא התמורה, ובד בבד הוא היה מקבל את העמלה המגיעה לו.

אלא שבמקום רישום עיסקת מכר ממוסלמי ליהודים, שנאסר על פי החוק, היתה הקרקע נרשמת לכאורה על שם הערבי, איש הקש, ובד בבד היו הרוכשים היהודים רושמים בטאבו משכנתא על שמם, בגובה ערך הקרקע הנמכרת, והערת אזהרה לטובתם. בהגיע מועד פרעון המשכנתא, שהיתה בגדר הלוואה פיקטיבית שהם נתנו לאיש הקש הערבי, בעלי המשכנתא היו "תובעים" את איש הקש לשלמה, ומשהיה מצהיר כי אין ביכולתו לפרוע את ה"משכנתא", היה עורך הדין של בעלי המשכנתא, הרוכשים בפועל של הקרקע, מגיש "תביעה" נגד איש הקש הערבי בבית המשפט. הלה היה מצהיר בפני השופט כי אין ביכולתו להחזיר את ההלוואה שקיבל, ואז היה בית המשפט נותן פסק דין לטובת הרוכשים, שהיו בבחינת בעלי החוב שלו. וכך, במקום להחזיר לרוכשים את סכום הכסף שהילוו לו, כביכול, כי מלכתחילה לא היה בידו שום כסף, היה איש הקש הערבי מעביר לרוכשים, תמורת החוב, את הקרקע שהיתה רשומה באופן פיקטיבי בבעלותו.

האם היתה כאן הונאה מסוימת של מערכת המשפט הבריטית? על פניו – התשובה חיובית. כן. אך מאחורי הפרגוד של אותם פנים, כלל וכלל לא. כי מערכת המשפט הזאת היתה מבוססת על חוקים שנחקקו על פי שיקולים פוליטיים מפלים ומקפחים וחד-צדדיים ובלתי צודקים, שמן הצדק היה לעקפם. בדיוק כשם שהמוסדות היהודיים עקפו את החוק שהגביל בצורה דרסטית את כניסת היהודים לפלשתינה, ולמרות אותם חוקים, עלו יהודים לארץ בדרכים "בלתי ליגליות", כך גם בוצעה רכישת קרקעות מערבים, שביקשו למכור את אדמותיהם, באין להם חפץ בהן.

עקיפת שחור חוקיו של הספר הלבן קיבלה את חותמת ההכשר המלא של המוסדות היהודיים – הן לגבי העלאת יהודים לפלשתינה והן לגבי רכישת קרקעות בשיטת המחתרת היורידית.

בשיטה הזאת נמכרה גם חלקת האדמה של ג'ני מרקוס על ידי יורשותיו של אסאד כיאט.

הרוכשים, שעל שמם נרשמה ה"משכנתא" של חלקת האדמה של ג'ני, היו ראשי היישוב היהודי, שייצגו את הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד ואת הכשרת היישוב, והצטרפה אליהם קבוצת רוכשים פרטיים, שגם על שמם נרשמה משכנתא כדת וכדין, איש-איש על פי סכום הכסף שהשקיע לצורכי הרכישה.

לכאורה היו כולם מרוצים. המוכרים הערבים שקיבלו את מלוא התמורה על נכס הקרקע שמכרו; המתווך, איש הקש הערבי, שקיבל את העמלה המגיעה לו; והרוכשים, שקיבלו בדרך זו לבעלותם את הנכס שקנו.

וכך, כל השטח באותו מתחם, שכלל את חלקת האדמה של ג'ני, שנמכרה על ידי יורשי אסאד כיאט, עבר לבעלותה של הקרן הקיימת לישראל.

הדסה מור

* * *

רן ברץ

עוצו עצה ותנוחו: הגיע הזמן להפסיק את תיאטרון האבסורד של היועמ"שים

מתוך אתר "מידה",  25/06/2018

הכנסת צריכה להגדיר למשפטנים את מעמדם הראוי: עובדי ציבור שמצייתים לחוק המפורש, ותפקידם לסייע לנבחרי הציבור.

אין דבר אבסורדי יותר מאשר המאבק של היועצים המשפטיים על "עצמאותם" מול נבחרי הציבור שהם אמורים לשרת. כל ההצעות לתיקון בעניין הזה הן הרבה פחות ממה שצריך להיות בפועל. למעשה, יועצים משפטיים צריכים להתמנות כמִשְׂרת-אמון של נבחרי הציבור ולתפקד בדיוק כמו מנכ"ל או דובר. תפקידם הוא לסייע ככל האפשר לנבחרי הציבור לממש את מדיניותם – ושום דבר אחר.

התפיסה של אנשי המשפט, לפיה יש איזה עולם ערכים מיוחד ("מהות הדמוקרטיה"), שעולה על לשון החוק ומציבה אותם מעל לשלטון הנבחר, היא הבל ורעות רוח, סוג של תפיסת שלטון אנטי-דמוקרטית מסוכנת. אין פה בכלל מקום לדיון, ויכוח או פשרה. אין ליועצים משפטיים שום מעמד מיוחד, ואין להם שום הכשרה שמאפשרת להם לשקול שיקולי מדיניות או חוקיות מעבר למה שנאמר בחוק. נקודה.

כמו כל מִשְׂרת-אמון, גם היועץ המשפטי צריך להודיע לנבחר הציבור הממונה עליו כאשר לדעתו הוא טועה או כאשר הוא מוצא בעיה. הוא גם צריך להתריע כאשר לדעתו החלטה מסוימת תיפסל בבית-משפט. זה לא שונה ממנכ"ל משרד, שצריך להגיד לשר שלו שלדעתו מדיניות איננה ישימה או תיכשל. אבל אם השר מחליט לעשות בכל זאת – או שמבצעים, או שמתפטרים. אין אפשרות אחרת, שמסמיכה את המנכ"ל להתנגד ולהכשיל את השר מתוך המשרד.

מדוע המשפטנים שלנו בטוחים שהם שונים, ושיש להם מעמד נורמטיבי על-שלטוני ייחודי?

התשובה נעוצה בשטיפת מוח העזה שהם עוברים במהלך הכשרתם ושירותם. וכאן יש לשאול: האם יש לשטיפת המוח הזו בסיס עיוני רציני כלשהו? התשובה, מבחינה אינטלקטואלית, עגומה עד מאוד; לוּ לא הייתה טראגית, היא היתה קומית.

הגורו ברק

במשך שנים אני מבקש מכל חסידי "הדמוקרטיה המהותית" לספק לי את היסודות ההגותיים של התיאוריה הפוליטית שלהם, שמצדיקים מתוך עקרונות ברורים ומוסכמים את הסמכתם לקבוע אילו ערכים קונקרטיים עומדים בבסיס "מהותה" של הדמוקרטיה. אותם יסודות המעניקים להם את הכוח והזכות לפסול החלטות פוליטיות שלדעתם – ומספיק שזו דעתם – אינן מקיימות את אותם ערכים.

שוב ושוב הם שבים ובאמתחתם אותו מקור: כך אמר אהרן ברק, הגורו אביה מולידה של "הדמוקרטיה המהותית".

אמנם אין חולק על כך שברק הוא אדם מתוחכם ומשפטן מוכשר, אבל כל מי שיעיין בכתביו באופן חסר פניות יגלה בנקל שהוא מחוסר כלים וידע בכל הנוגע להגות מדינית, מדע המדינה או פוליטיקה השוואתית.

השופט ברק פשוט המציא מעין תיאוריה קלושה, חסרת קשר למציאות ולהגות רלוונטית כלשהי, והצדקותיו אינן עולות כמעט במאומה על הרטוריקה ההיסטרית שאנו מורגלים לה מבית היוצר של השמאל.

כן, יסלחו לי המלכים-הפילוסופים הערומים: האמת המרה היא שאין כאן שום תובנה עמוקה או הגות מדינית פורצת דרך. להפך, יש כאן פשטנות ופרובינציאליות במימדים מדאיגים. ה"תיאוריה" המשפטית הנורמטיבית היא בעיקר אוסף של קלישאות וכינויים מלאי פאתוס כמו "שומרי סף", "מידתיות", "זכויות אדם", ו"אל תשכחו מה קרה בגרמניה הנאצית!"

הסיסמאות הללו אולי מצלצלות טוב, אבל הן חסרות מובן ברור וקשר למציאות משטרית כלשהי. כלומר, זו איננה תיאוריה פוליטית – זהו מסע יחסי-ציבור, תעמולה ושרלטנות.

גילדה של בורות

את שטיפת המוח הזו עוברים כל המשפטנים, אבל היא כשלעצמה לא מספיקה כדי להסביר את הדבקות של אנשים אינטליגנטים ברעיונות מגוחכים. כאן כבר משחק טבע האדם. המשפטן, ככל אדם, מתפתה בנקל לאמץ תיאוריה – חסרת-יסוד ככל שתהיה – שמסבירה מדוע דווקא הוא מפגין שילוב נדיר של תבונה ומוסריות, שראוי שיזכוהו בתהילה, מעמד ציבורי מיוחד ושפע של סמכות ללא אחריות.

בדיוק באותו אופן כמעט כל סטודנט לפילוסופיה משתכנע לרגע מאפלטון שאולי באמת צריך להקנות לפילוסופים כוח שלטוני, אבל אז הוא מתפכח ומתבגר; המשפטנים לעומת זאת, ממשיכים לשירות המדינה.

השכנוע העצמי הזה של משפטנינו, כאילו לימודי המשפטים מקנים להם כלים לשיפוט מדיני או מוסרי ייחודי והופכים אותם לאנשים יוצאי דופן, הוא תופעה מדאיגה עד מאוד. יש שם לאנשים שמאמצים תיאוריה מוזרה בכזו התלהבות: הם חסידים אידיאולוגיים: אנשים שרעיון כלשהו הקסים אותם עד כדי אובדן יכולת שיפוט כללי ועיוורון מובנה, הן ביחס למציאות והן ביחס לעצמם.

רן ברץ

* * *

משה כהן

מיהו המחליף?

מדינת ישראל נמצאת באחד המצבים הסבוכים ורבי הסכנות מעולם. 

ישראל מאוימת מדרום ומצפון על ידי ארגוני טרור הנתמכים על ידי איראן השיעית. 

הזירה הצפונית נשלטת על ידי המעצמה הרוסית. 

האיחוד האירופי תומך בערבים.

גבולנו הדרומי נתון לתוקפנות ערבית בלתי פוסקת. 

ראש ממשלת ישראל צריך להיות קוסם כדי לנווט בבטחה במים הסוערים הללו. 

דרוש כישרון, תחכום, ניסיון, וכושר עבודה בלתי נלאה.

למרבה המזל התברכנו בראש ממשלה כזה, היודע לנווט את ספינת המדינה ויכולת עבודה בלתי רגילה.

ומה עושה הציבור הישראלי?

יורה לעצמו ברגל, רודף את ראש הממשלה ומנסה להפיל אותו.

תגידו לי בבקשה, מי לדעתכם צריך להחליף אותו בימים קשים אלה? 

זהירות ניאו נאצים

בתאגיד "כאן" של הטלוויזיה הודיעו שעומדים לשדר סדרת תוכניות על הניאו נאצים באירופה, מחשש שההיסטוריה האפלה עלולה לחזור על עצמה. 

אבל רגע, ממי נשקפת  לעת הזאת הסכנה האמיתית ליהודים באירופה, מהניאו נאצים שמיספרם קטן יחסית ופעולתם מכוונת בעיקר נגד מסתננים מוסלמים? – או ממיליוני המוסלמים באירופה, העסוקים ברדיפה וברצח יהודים, ובדה לגיטימציה של מדינת ישראל? 

ברור לכל שהסכנה נשקפת מהציבור המוסלמי. 

משה כהן

ירושלים

* * *

נעמן כהן

פליציה עמליה וייט לנגר

שונאת עמה, מולדתה ואוהבת הפולק הגרמני

כתבתי כבר לא אחת על מחלת הנפש היהודית – Amor inimicus – אהבת האויב, המשולבת בסינדרום ויינינגר הטאנטוס, והנה דוגמא נוספת.

השבוע נפטרה פליציה עמליה וייט-לנגר.

פליציה עמליה וייט לנגר נולדה ב-1930 בטרנוב-גליציה פולניה. עם פלישת הגרמנים ברחה עם משפחתה לברית המועצות ואביה נאסר ע"י הסובייטים ומת בגולאג. כל משפחתה הושמדה בשואה. בשנת 1950 עלתה לארץ, והפכה לפעילה פוליטית במפלגה הקומוניסטית וברק"ח.

כקומוניסטית אדוקה תמכה וייט-לנגר במשטר הדיקטטורי בנוסח הסטלניסטי-הקומוניסטי שרצח את אביה, משטר ששלל כל זכויות אדם.

כקומוניסטית נאמנה הפכה וייט-לנגר בארץ (עוד לפני "הכיבוש" היהודי של יהודה ושומרון)  גם לאקטיביסטית פרו-איסלמית השוללת את זכות היהודים למדינה, ותומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי. לאחר מלחמת ששת הימים התפרסמה כעורכת דין המייצגת טרוריסטים ערבים, ונלחמת למען כיבוש ערבי-מוסלמי.

בשנת 1990 סגרה וייט-לנגר את משרדה וירדה מהארץ.

כמה לא מפתיע. וייט-לנגר לא בחרה לרדת למדינה בעלת משטר קומוניסטי המתאים לה אידיאולוגית כקומוניסטית. למשל למולדתה פולניה, או לבריה"מ, אלא בחרה במדינה קפיטליסטית דווקא, (מרקס קבע שהאלוהים של היהודי הוא הממון) ושוב כמה לא מפתיע דווקא לגרמניה. ב-2008 היא קיבלה אזרחות גרמנית, ונשבעה אמונים לדויטשלנד.

הנה דוגמה למחלת הנפש היהודית Amor inimicus – אהבת האוייב, המשולבת בסינדרום ויינינגר. אישה יהודייה שמשפחתה הושמדה בשואה, ואביה נרצח בגולאג, והיא מזדהה עם מרעיה, תומכת בדיקטטורה קומוניסטית שרצחה את אביה, וכניצולת שואה מצטרפת לפולק הגרמני שרצח את כל משפחתה. וכל זה רק משנאה עצמית – שנאת היהודים.

האם פעילותה כשונאת ישראל תזכה אותה בגן העדן המוסלמי כבתולה צדיקה אחת משבעים ושתים לצידם של השהידים?

ודוק: גם טרוריסטים מוסלמים זכאים להגנה משפטית, אבל אלו המאמינים בזכויות אדם לכל.

דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס?

https://www.youtube.com/watch?v=VeBYqL8nuSw

גרמניה, גרמניה, מעל הכול,

מעל כל דבר בעולם,

נשות גרמניה, נאמנוּת גרמניה,

יין גרמני, שירה גרמנית

Deutschland, Deutschland über alles,

Über alles in der Welt,

Deutsche Frauen, deutsche Treue,

deutscher Wein und deutscher Sang

כתבתי לא אחת על אהבת אשכנז (גרמניה) ,ואפילו על אהבת אשכנז (גרמניה) כפועל יוצא של שנאת אשכנזים (בארץ) ,למשל מתי שמואלוף, האקטיביסט האנטי-אשכנזי שירד לאשכנז במטרה להפוך לאשכנזי. (כמה זמן נחוץ להפוך מיהודי מוגרבי-מערבי לאשכנזי אוסט יודה?)

והנה בארץ פשתה כעת אופנה חדשה. אהבת אשכנז כמעצמת כדורגל. בעוד שבעבר במונדיאלים תמיד קיוו בארץ להפסד גרמני, כיום רבים הישראלים האוהדים את נבחרת גרמניה בכדורגל. מסתבר שנבחרת גרמניה הפכה לאחת האהודות בקרב הישראלים במונדיאל הזה.

בעבר כל התומך בגרמניה היה מוחרם חברתית, והיום אוהדים ישראלים, ביניהם צאצאים לניצולי שואה, טסים למשחקים של גרמניה, מתעטפים ביציע בדגל הגרמני ושרים בגאווה את ההימנון "דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס."

"כל המשפחה של סבא שלי נספתה בשואה. הוא נלחם עם הפרטיזנים והיה אסיר במחנה עבודה נאצי. הוא לא הסכים להכניס בכלל מוצרים גרמניים הביתה." מספר צביקה ריז, 40, שמפעיל את דף הפייסבוק "נבחרת גרמניה – מועדון האוהדים הישראלי" ובו יותר מאלפיים חברים ישראלים. לצפיות המשותפות במונדיאל שעורכים אוהדי גרמניה בישראל מגיעים למעלה מ־300 איש, ויש גם חגיגות במימון שגרירות גרמניה בישראל.

ירון מסיקה, 33, מפתח-תקווה. מעריץ את הגרמנים. "לא סתם יש לי קעקוע של נבחרת גרמניה. האהדה שלי לגרמנים חזקה מכל דבר. יש לי אוסף חולצות ענק ואין כזה דבר שאני מפסיד משחק של הנבחרת. לפני ארבע שנים," הוא מספר, "הייתי בחגיגות בברלין, הורדתי חולצה ויצא לי לדבר עם גרמנים ולחגוג איתם. שאלו אותי מאיפה אני וכשסיפרתי להם שאני מישראל הם תפסו את הראש והיו בשוק. אפילו הגרמנים לא מאמינים.

"אני עומד בהמנון הגרמני ואני לא מתבייש," הוא אומר. "אני יודע את המילים וכשאני שר את ההמנון אני מרגיש את העוצמות ואת החיבור שלי לקבוצה. אני לא שוכח מה שהיה לפני 75 שנה. להפך – אני אזכור את זה עד יומי האחרון."

 אז במשחק גרמניה מול ישראל באיזה יציע תשב?

"ברור שביציע של גרמניה. יש לי קעקוע של נבחרת גרמניה וזה נצחי. אין לי חיבור לנבחרת ישראל בגלל המקצועיות שלה. גרמניה מעל הכול אצלי, כמו בהמנון."

 (אלעד זרט, ליאור אוחנה, "נבחרת גרמניה מעל הכול", ידיעות, 25.6.18)

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5295366,00.html

"באבוד רשעים רינה."

איזו שמחה שגרמניה הפסידה לדרום קוריאה ועפה מהמונדיאל.

השְׁחוּר של מרים סיבוני-רגב

מרים סיבוני-רגב "המתחזקת" (המצפון אינו מאפשר לה כבעבר לתמוך בתפילה מעורבת בכותל) מתחזקת גם כמטילת "שְׁחוּר" (כישוף).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8_(%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A3)

מסתבר שהשְׁחוּר שהטילה ע"פ המסורת הערבית-מוסלמית, הנהוגה על ע"י יהודי מרוקו, הצליח. העובדה שנבחרת ארגנטינה וכוכבה מסי לא הגיעו לירושלים לכותל הביאה לכישלון הנבחרת הארגנטינאית והעפתה מהמונדיאל, ולסיום הקריירה של ליאו מסי.

גורו לכם!

ההצהרה המשותפת של ראש הממשלה בנימין נתניהו

 וראש ממשלת פולין, מתאוש מורביצקי:

"במהלך 30 השנים האחרונות, הקשרים בין  פולין וישראל ובין העמים שלנו מושתתים על יסודות חזקים של אמון והבנה.

ישראל ופולין חולקות ידידות ושותפות קרובה מזה שנים רבות. אנו משתפים פעולה בזירה הבינלאומית, גם בכל הקשור לזיכרון וחינוך השואה.  

שיתוף פעולה זה מתאפיין ברוח של כבוד הדדי לזהות ולרגישות ההיסטורית, לרבות בכל הנוגע לפרקים הטרגיים ביותר בהיסטוריה המשותפת שלנו.

שוחחתי על נושאים אלה עם ראש ממשלת פולין מורביצקי. ישראל מברכת על החלטתה של ממשלת פולין להקים את הצוות הפולני הרשמי שיקיים דיאלוג עם ישראל בסוגיות היסטוריות הנוגעות לשואה.

ברור לכל שהשואה היתה פשע חסר תקדים שבוצע על ידי גרמניה הנאצית נגד העם היהודי, ובכלל זה נגד כל הפולנים ממוצא יהודי.

מאז ומתמיד הביעה פולין מידה גבוהה מאוד של הבנה לגבי משמעות השואה כפרק הטרגי ביותר בחוויה הלאומית היהודית.

אנו מאמינים שקיימת אחריות משותפת לבצע מחקר חופשי, לקדם הבנה ולשמר את הזיכרון ההיסטורי של השואה.

מאז ומעולם הסכמנו על כך שהמונח 'מחנות ריכוז/השמדה פולניים' שגוי מיסודו ומפחית מאחריותם של הגרמנים להקמת המחנות הללו.

ממשלת פולין הגולה בתקופת המלחמה ניסתה לעצור את הפעולות האלה של הנאצים באמצעות העלאת המודעות בקרב בעלות הברית המערביות לרצח השיטתי של יהודי פולין.

אנו מכירים ומוקיעים כל מקרה של התאכזרות כלפי יהודים על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה.

אנו זוכרים בכבוד את מעשי הגבורה של פולנים רבים, בייחוד חסידי אומות עולם, שסיכנו את חייהם למען הצלת יהודים.

אנו דוחים את הניסיונות להאשים את פולין או את האומה הפולנית בכללותה בזוועות שבוצעו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם מאומות שונות

העובדה המצערת היא שאנשים מסוימים, ללא קשר למוצאם, דתם או השקפת עולמם, חשפו את הצד האפל ביותר שלהם בתקופה זו.

אנו מכירים בעובדה שזרועות של המחתרת הפולנית, בהפעלה של ממשלת פולין הגולה, יצרו מנגנון של עזרה וסיוע שיטתיים לעם היהודי, ושבתי המשפט של הממשלה הגולה מיצו את הדין עם פולנים ששיתפו פעולה עם רשויות הכיבוש הגרמני, כולל על הסגרת יהודים.

אנו תומכים בחופש ביטוי ומחקר היסטורי על כל היבטי השואה, על מנת שאפשר יהיה לקיימם ללא כל חשש מהליכים משפטיים. הדבר חל גם, אבל לא רק, על סטודנטים, מורים, חוקרים, עיתונאים וכמובן הניצולים ומשפחותיהם. חשוב שלא יהיו חשופים לאישומים משפטיים כלשהם על מימוש זכותם לחופש הדיבור וחופש אקדמי בכל הקשור לשואה.

שום חוק לא יוכל לשנות זאת ולא ישנה זאת.

שתי הממשלות מגנות בתוקף את האנטישמיות על כל צורותיה ומביעות את מחויבותן להיאבק בכל ביטוייה.

שתי הממשלות אף מביעות את התנגדותן לאנטי-פולניות ולכל סטריאוטיפ לאומי שלילי אחר.

ממשלות פולין וישראל קוראות לכינונו מחדש של דיאלוג תרבותי ומכבד בשיח הציבורי."

מה חסר בהצהרה?

פרופסור יהודה באואר, חוקר השואה, טוען כי "ההצהרה המשותפת היא בגידה, בגידה, בגידה. ישראל בגדה בהיסטוריונים פולנים אשר נרדפים בידי ממשלת פולין על כך שהם מספרים את האמת." ("הארץ" 1.7.18)

באואר גורס כי מה שהוא קורא בגידה נעשה בגלל יחסים כלכליים, ביטחוניים, פוליטיים.

דווקא ההצהרה סותרת את דברי באואר כשנאמר בה: "אנו תומכים בחופש ביטוי ומחקר היסטורי על כל היבטי השואה, על מנת שאפשר יהיה לקיימם ללא כל חשש מהליכים משפטיים. הדבר חל גם, אבל לא רק, על סטודנטים, מורים, חוקרים, עיתונאים וכמובן הניצולים ומשפחותיהם. חשוב שלא יהיו חשופים לאישומים משפטיים כלשהם על מימוש זכותם לחופש הדיבור וחופש אקדמי בכל הקשור לשואה. שום חוק לא יוכל לשנות זאת ולא ישנה זאת."

ההצהרה ככלל נכונה למרות שיש בה כמה ביטויים המעוררים אי נוחות.

הקביעה כי הפושעים מקרב בני העם הפולני פעלו "ללא קשר לדתם" אינה מדויקת, בלשון המעטה. לכנסייה הקתולית הפולנית היה חלק גדול בהסתה האנטישמית. אבל יש לזכור שהיו גם אנשי כנסייה שהצילו יהודים.

משפט תמוה בהצהרה הוא שבמקביל לגינוי האנטישמיות יש גינוי לאנטי-פולניות. מהי אנטי-פולניות? האם אמירה על שיתוף פעולה של הפולנים עם הנאצים בהשמדת היהודים? או אמירה על רצח יהודים בידי פולנים בלי קשר לנאצים? עצם ההקבלה היא פסולה.

החסר העיקרי בהצהרה המהווה טעות היסטורית חמורה הוא הדבר הבא:

המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (לפני השואה ואחריה), אבל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית.

האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני.

לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר לא התירו לשרידי השואה לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלך המלחמה.

 האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים שרצו לחזור לביתם נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.

אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה יש היא נושאת באשמה קולקטיבית.

 ואת זאת היה על נתניהו להזכיר לפולנים ולכלול בהצהרה.

מהי ציונות ולמה בכלל לעלות לארץ?

לאחר שמערכת עיתון "הארץ" תבעה את מינויו של הגזען האחמדי, איימן עודה, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לראש האופוזיציה, העיתון מפרסם תגלית היסטורית נוספת.

(מאמר מערכת "הארץ" "ראש האופוזיציה הרצוי")

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.6213039

כתב "הארץ", האוקראיני ממוצא יהודי שהיגר לארץ (בעיתון "הארץ" אין עלייה יש רק הגירה) דימיטרי (דימיטריוס – חסיד האלה דמטר) שומסקי, מסביר שבעצם מפלגת בל"ד היא "המפלגה הציונית". (דימיטרי שומסקי,  "בל"ד כמפלגה ציונית", "הארץ" 29.6.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6220358

אין כלל טעם לחזור על נימוקיו, אבל המאמר מעורר תהייה. אם אולי יש הגיון לאויבי ישראל לראות את איימן עודה עומד בראש האופוזיציה בהיותו גזען שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה, לא מובן כלל ההיגיון של שומסקי.

אם בל"ד היא מפלגה ציונית, וחנין זועבי היא מנהיגה ציונית, למה בכלל היגר דימיטרי שומסקי לארץ, הרי יכול היה להישאר באוקראינה, שהיא מדינת כל אזרחיה האוקראינים עם חמלניצקי הגיבור הלאומי? לשם מה בכלל הוא עלה לארץ, מדינת היהודים?

תמר זנדברג סמל הצביעות

במכתב לנתניהו, מבקשת  ראשת מר"צ, תמר זנדברג, לבטל את ביקורו המתוכנן של ר״מ הונגריה ויקטור מיהאי אורבן בישראל:

״כידוע לך, מדובר במנהיג שנוי במחלוקת שמקדם תעמולה בעלת ניחוחות אנטישמיים וחזונו נשען על משתפי פעולה עם הנאצים... הוא אינו ראוי למתן כבוד ולגיטימציה דווקא מישראל.״

http://rotter.net/forum/scoops1/483335.shtml

בלי קשר לביקורת על אמרותיו של אורבן, אין גבול לצביעותה של זנדברג.

זנדברג מזדעקת נגד אנטישמיות לאחר שהשתטחה על קברו של הקדוש יאסר ערפאת (אמנם שיקרה שלא) הידוע לא רק באנטישמיות שלו (הגדולה מזו של אורבן) אלא גם ברצח יהודים ממש.

שלא לדבר על כך שזנדברג מזמינה לביקור את הגזען האנטישמי, אבא של מאזן, ואם יתאפשר תזמין מן הסתם גם את האנטישמי בישאר אל אסד.

ההסבר פשוט. אורבן אינו תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, ולכן זנדברג כאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי מזדעקת.

השבוע התברר שזנדברג, המזדעקת תדיר נגד השחיתות של בנימין ושרה נתניהו – לכאורה סידרה למאהבה, אורי זכי, עבודה מתגמלת בקרן היסוד.

צביעות כבר אמרנו?

הערבים נוהרים לקלפי

לאחר ש-446,583 ערבים נהרו לקלפי (המיספר כולל גם מספר זעום של יהודים פרו-איסלמיים) והצביעו לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), נהרו גם השבוע ערביי ישראל לקלפיות להצביע (סמלית) עבור הסולטן התורכי ארדואן.

הנה ביפו הערבים חוגגים את נצחונו של הסולטן התורכי:

http://rotter.net/forum/scoops1/482744.shtml

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אברהם כץ עוז

תענישו את אל על בכיס

אל על מתכוונת לאט לאט, אבל בקביעות, לבצע הפרדה בין גברים לנשים במטוסיה.

אל תקשיבו להודעות אלא ראו את המעשים. פעם היתה אל על חברה  לאומית. היא  נמכרה לגורמים עיסקיים כלכליים, ואלה מעוניינים רק  בכסף ובצר להם הם מחליטים החלטות שפוגעות במדינה ובעם. הפרדה של  נשים  בטיסות.

למרות שאני  נוסע מתמיד  באל על, אני  מציע לכולם להפסיק  להשתמש  בשרותי אל על ולעבור בלי בושה לחברות אחרות עד אשר אל על תודיע  בפומבי, ובמודעות גדולות בעיתון, שהם חוזרים בהם מן הכוונה העלובה של  הדרת נשים.

אז נחזור ונשתמש  בשירותיהם.

וכל אחד שמפסיק  את  השימוש  באל על, יודיע ברבים מדוע הוא עושה זאת.

מה קורה? ומי כן?

גבאי לא מצליח במחנה הציוני, ועליו לפרוש. בלי בני גנץ אין סיכוי סביר למחנה הציוני בבחירות. (וגנץ  גומר את הצינון רק בסוף ינואר).

האם יש סיכוי לאיחוד בין  לפיד לעבודה? לדעתי לא. למרות שזה היה ראוי  ורצוי מאוד. אבל לפיד לא יוותר לגנץ, והוא, לפיד, אינו אלא בלון נפוח שאינו מתאים לנהל את המדינה. ש"ס בהתמוטטות ובהתפוררות, ואפילו הרב הראשי יוסף לא יצליח לשקם אותה.

(ועוד מחכה  אצל  היועץ המשפטי תיק  ספסופה).

  אם  ביבי לא יחטוף  אישום , והולך לבחירות , הוא לוקח , אבל לא  בגדול . והשאלה העיקרית תהיה מי הקואליציה שלו? נורמלית או חרדית/דתית/ התנחלותית? 

  אם תוצע תוכנית אמריקנית לאזור, שביבי הולך איתה ,זה יחזק אותו מאוד. לא  בלתי אפשרי שביבי ירצה להגשים את התוכנית האמריקנית ויזדקק לקואליציה חדשה  לשם  כך, עוד לפני הבחירות. חבל שבוזי  הלך,  אני מאוד  בעד  שלפיד והמחנה הציוני יצטרפו לממשלתו של ביבי.

אבל מי יחליט בממשלה הבאה אחרי הבחירות?

לפני מיספר חודשים כתבתי לאורלי לוי אבוקסיס שאם היא תפעל נכון , היא  תהיה  זו  שקובעת איזה קואליציה  תהיה לנו  בקדנציה  הבאה. אז הערכתי שיש  ביכולתה  להשיג כ-12 מנדטים. היום אני מעריך שבסיטואציה מסוימת ובהרכב רשימה נכון, יש לה  סיכוי ל-15 מנדטים. משמע לקבוע מי תהיה ממשלת ישראל הבאה.

תשאלו איך?

קודם כל היא  עצמה  הוכיחה אמינות, יושר  ציבורי , פעילות  פרלמנטרית ענפה, ולא  התפתתה לכל מיני הצעות  מכובדות שהוצעו לה.

השאלה את מי היא תיקח איתה?

לדעתי  אם  היא תחבר אליה את שאול מופז כאיש  הביטחון , שיש לו  שני מנדטים  משלו (שלא עבר את אחוז החסימה  בעבר). את הרב אמסלם שבעבר עזב את ש"ס, לדעתי הוא מביא איתו 3 מנדטים מש"ס.

  אם היא תיקח איתה את אשר קדוש, שהיה מנכ"ל הליכוד האמיתי, ואת דן מרידור, לדעתי יעברו איתם 2-4 מנדטים  מהליכוד.

אם היא תוסיף לרשימתה את ראש מועצת ירוחם מיכאל  ביתן, את  אלון שוסטר מעוטף עזה ואת אחלמה פרץ משדרות, אלה שניים עד שלושה מנדטים  נקיים.

 שתיקח גם את תת אלוף מיל. סימה וקנין, את עמרם קלעג'י, המנכ"ל של משרד  הפנים,  את ד"ר יורם  גבאי  הכלכלן המבריק לנושאי  אוצר וכלכלת ישראל.

ואם תצליח להוסיף אליהם את הרב בני לאו.

ותזכרו שיש 14 מנדטים של בוחרים חדשים מהבחירות  הקודמות.

עם כל אלה לפי דעתי יש לאורלי פוטנציאל של עד 20 מנדטים  בבחירות הקרובות.

נכון שהיום זה עוד לא זמן להיות בטוח, כי איננו יודעים מה קורה עם ביבי  ומה  קורה  עם  גנץ.

  אבל לדעתי אסור לאורלי לוי לחכות, עליה להכריז ולפעול  בדרכה  שלה. אם היא מתייצבת, אני אצביע  בשבילה. שלא תהיה לאף אחד אי הבנה, אני לא דיברתי עם אף אחד חוץ מאשר עם אורלי עצמה.  הכול  מהראש  שלי.

בברכה  רבה,

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק שחושב מחוץ לקופסא.

* * *

אהוד בן עזר

מוצ"ש בפילהרמונית עם וסילי פטרנקו,

פבלו פרנדס, אנטונין דבוז'אק וריכרד שטראוס

הקונצרט נפתח ביצירה המקסימה, קונצ'רטו בסי מינור לצ'לו ולתזמורת, אופ' 104, לאנטונין דבוז'אק (1841-1904. ביצוע בכורה 1896), בניצוחו של וסילי פטרנקו ובנגינת הסולן פבלו פרנדס.

זו היתה ממש חגיגה. תענוג מוסיקלי כל רגע. נגינתו של הצ'לן פרנדס מצטיינת בצניעותה ובשילובה עם שאר הכלים בתזמורת, ביחוד כלי המיתר, והחלילים. יש בנגינתו הרבה יושר, אמינות ורגש. בייחוד נגע ללב ההדרן היחיד שנתן, שירת הציפורים לפבלו קזאלס. קזאלס נשא בעולם את קולה של קטלוניה ותרבותה, שדוכאו תחת שלטון פרנקו. ברבות מהופעותיו ניגן את שירת הציפורים – שיר עממי קטלאני שאותו פירסם בעולם בעיבוד לצ'לו, והפך לסמל לסבל של העם הקטלאני. פרנדס הגיש ביצוע מופתי, צנוע, שקט ומרגש, שהיה בו גם מחווה לקזלאס. אבי המנוח בנימין אהב מאוד את היצירה הזו.

בחלק השני ניגנה התזמורת בניצוחו של פטרנקו את סימפוניית האלפים אופ' 64 של ריכרד שטראוס (1864-1949. ביצוע בכורה 1915). בתוכנייה נכתב כי משך הביצוע כ-47 דקות. לנו הן נידמו כשעה וחצי לפחות. מוסיקה רועשת, מהפנטת ועם זאת גם קצת משעממת. בניגוד לקונצ'רטו של דבוז'אק אין בה "שפע של נושאים מלודיים ערבים לאוזן, הנשמעים בזה אחר זה במין זרם בלתי פוסק של מוזיקה נפלאה." כדברי אורלי טל בתוכנייה – אלא מסכת ארוכה אחת, ללא חלוקה לפרקים, של מוסיקה רועשת בהרכב גדול של התזמורת (אפילו שתי טובּות!) – וחרף התשואות הממושכות בסיום הנגינה, אני לא נהניתי, אם כי בזכות מגבירי-השמיעה בשתי אוזניי, בהם השתמשתי לראשונה לשמיעת קונצרט – שמעתי את המוסיקה, כדברי הגששים, כמו "חוליו אגלסיאס מהתחת."

תופעה מעניינת היא שגברים לא מעטים, מבוגרים, לא נוער, באים לקונצרט בסנדלים.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בימי העלייה"

למאיר וילקנסקי

1906-1911, 1935

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.8.1971

לפני 47 שנים

מאיר וילקנסקי נולד ב-1882, וב-1904 עלה לארץ, החל לעבוד כפועל בטורייה, בעבודת ה"בחר" [עידור עמוק], ובחפירת באר בפתח-תקווה, והיה מן המספרים הראשונים של העלייה השנייה. סיפוריו מאותה תקופה, שכולם אוטוביוגראפיים, התפרסמו עד 1911 ב"העומר" של ש. בן-ציון, ב"המעורר" של ברנר, וב"הפועל הצעיר". בקובץ "בימי העלייה" כינס עשרה סיפורים: יום עבודתי הראשון, באר חפרנו, שינוי-ערכין, בימי אוקטובר, ה"בחר", חולצתי הלבנה, הגלילה, לילה ביקכ, בעגלה, מימי העלייה.

על סיפורו "באר חפרנו" שמעתי, בימי ילדותי – לאו דווקא טובות. סבי, יהודה ראב בן עזר ז"ל [1858-1948], שחפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה, "ביר שוע" כפי שכינוה הערבים (על שם יהושע שטמפפר) בשנת 1878 – לא אהב את הסיפור "באר חפרנו". בלעג אמר [לאבי בנימין, שרשם מפיו בשנת 1930 את זיכרונותיו]:

"שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני סיפור 'באר חפרנו'? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה'מוסקובים' של ימינו, עובד יום אחד ב'בחר' ומשנהו בחפירת באר, והרי לו רבותא, סיפורים נשלחים ומודפסים בחוץ-לארץ. אומר אני לכם, הכול בימינו ממלמלים רברבן, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, 'להוציא לחם מן הארץ' – אין איש..." ("התלם הראשון", הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן, תשט"ז, 1956, עמ' 16).

לא נחה דעתו של סבי, והקדיש לסיפור "באר חפרנו" פרק שלם בזיכרונותיו.

"כאשר חפתי את מכנסיי וירדתי יחף לחפור את 'ביר שוע', לא עלה על דעתי כי מאורע זה ראוי לשמש חומר לסיפור בשביל בני-הגולה, או לכתיבת זיכרונות. מה שידעתי אותה שעה היה, שעלינו למצוא בהקדם מים חיים לשתייה, כדי שלא נושמד משתיית המים המאררים של אמלבש או אפילו של הירקון. עכשיו, בראשית העשור הראשון למאה הנוכחית [ה-20], נשתנו פני הדברים, מוצגים היינו כבר לראווה, לא רק בפני חובבי-ציון ופקידות הברון, אלא בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו"ל, האוהד והעויין כאחד. חפר מישהו באר – הרי לא היתה זו באר סתם אלא 'באר חפרנו', סיפור פלאים לבני-הגולה. עשה מישהו מעשה בן-חיל רגיל ויום-יומי – והרי אגדות מעולפות הוד שבגבורה ושבהגזמה." (שם, עמ' 143).

ובעצם, "באר חפרנו" הוא סיפור תמים, לא עמוק במיוחד, אבל אמיתי בתיאוריו. הקורא בן-ימינו ודאי צריך להיות אסיר-תודה לווילקנסקי על ציורו הנחמד, המתאר בפירוט רב את עבודת חפירת באר בפרדס לפני כשבעים שנה. הפועלים היהודים, כמוהם כילדים קטנים – מן החול, מחולייתו של הבאר, הם בונים מצודה, מעשה תינוקות על שפת הים. ומה גדולה שמחתם בהימצא המים.

אלא שבתקופה שבה התפרסם הסיפור נראו הדברים באור אחר: מכאן "פרולטרים", "כיבוש עבודה", "מלחמת מעמדות" ופעילות אידיאולוגית, ספרותית ופובליציסטית ענפה, כמוה טרם ידע היישוב היהודי בארץ, ומכאן – איכרים שזה להם העשור השלישי בארץ, בתנאים קשים, בלא ספרות הירואית, רק עם "אמת מארץ-ישראל", ולפתע באה עליהם מכת הליטראריזאציה של החיים –­ משנה ערכם של מעשים, קובעת התחלה חדשה, ואידיאולוגיה מהפכנית, ותרבות עברית קנאית, וכותבת את ההיסטוריה מנקודת מבטה. חוששני כי לא את הספרות על מושבתו דחה סבי, אלא את התביעה המשתמעת ממנה ל"זכויות" ולהגמוניה. יושביה הוותיקים של ארץ-ישראל היו תמיד ספקנים ומסוייגים מול גלי התלהבותם של החדשים זה מקרוב בא.

ואולם אותה תמימות היא כיום עיקר חינם של סיפורי וילקנסקי.

בסיפור "שינוי ערכין" הוא מספר על עוצמת כוחו; את כוחו הוא מפגין בפני ערבים אחדים, אשר יחד עם חיילים תורכיים, סונטים ב"פרולטרים האינטליגנטים, שאפילו סכין אינם יכולים להחזיק בידיהם: "יתגרה נא בי ערבי עוד פעם! יתגרה בשרירים – כקורת בית-הבד, בחזה – מִפתח רחב, ביד – מטיל ברזל!" ("בימי העלייה", עמ' 65). הוא ממשיך ומספר על שניים מחבריו, אשר למול התגרות של ערבים, באונייה מאלכסנדריה ליפו, או בפאתי המושבה, שלפו סכין – והללו, בני-ישמעאל, נסוגו אחור.

גבורה יהודית חדשה זו מביאה את וילקנסקי להצהרה נרגשת:

"הוי, די! רב! רב לכם, בעלי פרויקטים מחוכמים ונאומים ארוכים! / ליבי אומר לי: לא מכם תיבנה הארץ! / ליבי אומר לי, כי רק מאנשים, מאנשים כמוני וחבריי השניים יכולה הארץ להיבנות. / אנחנו – שאיננו שואפים לעושר ולקניינים, אנחנו הרוצים לחיות כבדווים, – אנחנו אמיצי הלב, נשוטט בכל רחבי ארצנו ומדבריותיה, נשב באוהלים ונרחיב את יישובינו. / כבדווים נחיה! נתכלכל כמוהם, נתלבש כמוהם, ואת הטבע נחייה. נפיץ בכל מקום שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים, נמזגה בהמיית הרוח! / מתוך אותם 'מדבריות' צריך לקום דור-נביאים חדש, נביאי-הגאולה. / 'רומנטיות! אנטיפרולטריות!' – אכן! / אוהבים אנחנו רומנטיות זו, אוהבים אנחנו את נביאינו הקדמונים, – אנחנו חפצים גם בתחייתם! רוצים אנחנו בארצנו להחזיר לה את הנעימות השירית! / יחידים אנחנו עתה, בודדים, אבל כשיתרבה כוחנו, ייעצם מיספרנו – אלה הם ימי המשיח שלנו!" (עמ' 58-59).

הלכה למעשה מגשים וילקנסקי את הקריאה "נשוטט בכל רחבי הארץ ומדבריותיה" בסיפורו "הגלילה". לקורא הארץ-ישראלי ייראה "הגלילה", ובצדק, כסיפור היפה שבקובץ. עיקר חינו, בהיותו ציור מקסים, – כיום, ארכאי – של "מדבר" עמק יזרעאל בעשור הראשון למאה [ה-20].

כך פותח הסיפור: "מהמושבה פתח-תקוה, כך וכך לחודש אלול, בשעה השנייה אחרי חצות הלילה, תצא סירה [כנראה מלשון סיור. – אב"ע] רגלי הגלילה. כל הרוצה – יתחבר!" (עמ' 127). – "רז, דבה, טרי..." והשורה הארוכה של צעירים וצעירות, כפיוֹת לבנות חבושות למגבעותיהם, משה ממקומה, בחשכת הלילה. "רז-דבה, רז-דבה, רז-דבה..." – שעה ארוכה הם צועדים ברוסית צפונה לגליל. תחילה עליהם להגיע ל"בוירה", מלון ידוע העומד על אם-הדרך לזיכרון-יעקב. אך בעלות השחר מתברר כי הגיעו... לגבעה הצופה אל מול פני מבצר אנטיפטרוס, כל הלילה סבבו את המושבה.

בחום המצמית של שמש אב הם ממשיכים צפונה, "יחידים בערבה המערבית." עוברים על פני כפר-סבא. השורה מתפרדת. רבים הנחשלים. "פוגשים אנו בערבים ואין אנו שואלים אותם (לדרך הנכונה), שמא יכירו בנו אורחים, שהכול זר להם וטמיר, ואנו עוברים הלאה..." (עמ' 138).

"נפגשים לנו ערבים המנסים לנגוע או להתגרות ביחידים. נפגשה לנו אורחת פרדים, אורחה כל כך ארוכה, משתלשלת על כל הדרך ומעלה עבי-ענני-אבק. ועל הפרדים בחורים חזקים לוטשי עיניים וצוחקים צחוק מוזר ושואלים לדרכנו... ונפגשים לנו שני ערבים מזויינים ואלו מנסים גם לאחוז בשמיכה יפה, שהיתה נתונה תחת בית-שחיו של אחד מאיתנו. ואנחנו כבר מזומנים לשפיכות דמים – והנה נפרדנו זה מזה בשלום..." (עמ' 139).

סוף סוף הם מגיעים לחדרה. הולכים להתרחץ בים. בדרך חזרה הם פוגשים ערבי מלקט אבטיחים מאחת המקשאות. "משמע גנב הוא! איך זה? ההוא יגנוב את רכושנו?" (עמ' 149). – מתעוררת הגאווה הלאומית.

מחדרה הם ממשיכים לזיכרון-יעקב, ומשם לאום-אל-ג'מל (בת-שלמה), והלאה, בהרי אפריים, מכפר ערבי, או דרוזי, אחד לשני, כפר אשר לתושביו "פנים מהודרים, אבל זועפים כסלעי ההרים, – הדרת המדבר בהם; בעומק העיניים שוכן יגון או סוד וגבות העיניים מכסות הרבה..." (עמ' 160).

הם שוכרים חמור ומורה-דרך, ללכת בדרך היורדת אל העמק. אך אולי נפלו בפח? – "הערבי מביט עלינו וצוחק. עיניו צוחקות וכל יצורי פניו צוחקים. ונוראה היא בת-צחוקו במדבר זה, בין פראי-סלע אלה..." (עמ' 163).

סוף-סוף הם מגיעים למסילת-הברזל שבעמק, המוליכה מחיפה לתחנה הסמוכה למסחה (מקומה של עפולה). יום תמים הם הולכים בשמש על סוללת המסילה, בלא מים, בעשן שריפת קוצים בצידי המסילה. עוברים על פני פועלי מסילה ערבים. מים אינם מקבלים. והולכים הלאה: "...לא ייראו עוד הפועלים-הערבים, אף לא קוצים ומדורות, עם כל האירופאיות שבמדבר... מה למסילת-הברזל ולפראי-המדבר? ספינות המדבר מהלכות כאן, בדרכים שבין שדות הדורה. עד אופק השמיים ישתרעו שדות הדורה. ערבים קוצרים את הדורה. ערביות עובדות בשדה: אנשים טובים, נשים טובות, אולי יש להם מעט מים כדי לגימה?" (עמ' 173).

בלילה הם חונים ליד כפר קטן, ממול לתבור. "ערביות עומדות ליד המעיין ושואבות מים. ואיזה גובה, איזה גידול-קומה, איזה יופי מיוחד במינו – בנות-מלכים, נסיכות-אגדה! – איזו מלוכה נעלמה פה?..." (עמ' 197).

ואולם "המלוכת קסמים פה? או מלוכת שודדים?"(עמ' 180), כי למראה ערבי חסון, מזויין בסכינים, בעל עיניים חמסניות, המטיל אימה במראהו, נמלטת כל החבורה, ובלילה הם רצים ורצים, בחורים ובחורות, ולמסחה אינם מגיעים. כל פעם מציץ התבור מכיוון אחר, וסופם נופלים אל תוך מחנה של בדווים. הרבה זקנים יושבים בעיגול, ומחשש עינא-בישא אומרים הבחורים שאנגלים הם. מורה-דרך מצרפים להם הבדווים הללו כמעט בכוח, ובצאתם עימו הם בורחים שוב, נעלמים מפניו, ונשארים ללון בשדה. ובבוקר – והנה הם בשדות מסחה!

וכך הם ממשיכים ומטיילים: סג'רה, התבור, ימה, מלחמיה, הכנרת, טבריה, טבחה, ראש-פינה, עין-זיתים, מירון, צפת, משמר-הירדן, יסוד-המעלה, ועד למתולה הם מגיעים. והכול ברגל.

גם לבית-שאן התכוונו להגיע, כי שם, אגדה – "ולא עוד אלא שגם בבית-שאן נעבור, שאומרים על יושביה כי צאצאי הפלשתים הם. דתם מוסלמית, אבל גזע טהור הם מגוליית מודענו. יהודים פלחים, יהודים קדמונים (הכוונה ליהודי פקיעין) ופלשתים תנכיים. פלשתים קדמונים נראה, בני דוד ובני גוליית אלה לעומת אלה – כדאי ללכת!" (עמ' 208).

* מאיר וילקנסקי: "בימי העלייה". ציורים מימי העלייה השנייה, נתפרסמו ב"העומר", ב"המעורר" וב"הפועל הצעיר", תרס"ו-תרע"א (1906-1911). מוקדש לאליעזר שוחט. הוצאת "אמנות", סדרת "עלומים", תרצ"ה (1935). 272 עמ'.

* * *

יצחק מאיר

מי בא לטקס הסיום של נכדתי נעמי?

שבנו אמש, רעייתי רבקה ואני,  מטקס הסיום של חניכות קורס תצפיתניות שנערך בתל חדיד, יער בן שמן, לביתנו בכוכב יאיר.  היינו עוד עמוסים קרני שמש שעדיין לוהטת אחר הצהריים. האמפיתאטרון שמושביו קשוחים יותר משגוונו נכון עוד לחלוק, עדיין השאיר עלינו את רושמו. ישבנו שם שעה ארוכה גם לקראת התחלת הטקס, שנדחתה משום מה קמעה, גם לאורכו, והלאות שמצטברת בשנותינו אלה יותר משהייתה מצטברת בעלומינו, שקלה עלינו עד ערב. אבל לא חשתי בי שעייפתי. המעמד בו נטלתי חלק חזר ונתרחש בתוכי והיה דומה עליי כי אני רענן כמו כל אדם שזכה בחמדה.

בתוך פלוגת הבחורות במדים, עמדה גם נכדתי נעמי. לפני תחילת הטקס התרוצצה כמו שאר החיילות בין הבאים, בירכה חברים, חברות, קרובי משפחה, והיתה בעיניי ככלה שכל השמיים כולם חופתה, וכל העולם כולו שושביניה, והחודשים המפרכים של הקורס התובעני שתמו הרנינו אותה כאילו לא היו אלא חודשי עדנים שבעדנים. אבל לא היא לבדה היתה ככלה. כל חברותיה היו ככלות. כל הציבור הגדול היה לשושבינן של כל הצעירות שקרנו אושר שמאיר פניו של מי שעולה באיזו פסגה, גם אם היא פסגת בינתיים.

הבטתי בהן ובציבור האנשים והנשים והילדים והפעוטות, שבא לשמח ולהתברך בנערות האהובות. הייתי גם אני בתוך השמחה הזאת שאף על פי שהיתה תחומה כולה בחותם צה"ל, חשתי בה שהיא לא חיילית כלל, שהיא כחגיגת כפר בקרחת יער, פשוטה, עממית, תמימה, חפה מדאגה שבגינה בכלל יש צבאות בעולם, רכת לשון עד שבשעה שנשמע קולו המתכתי של כרוז פיקודי שקרא לחיילות להתייצב, ולציבור לפנות את רחבת הבמה הגדולה ולהתיישב, דומה היה עליי כי לשון שכולה להבי פלדה קטעה את החיזיון האידילי והשיבה את הקרואים כולם למציאות – צבא! סיום קורס של בנות מלומדות מלחמה! 

פקודות מתכתיות ניסרו באוויר. חבורת הבנות הפורחות התייצבה במחלקות הדוקות. טורי חאקי. עמידות דום ועמידות נוח של כל הבנות כאחת, כאילו שהטור נעשה ברייה אחת הנענית בציות שלם לציווי שאין עליו הרהור. קצינות באות מן האגפים לעמוד בחזית הלוחמות שלהן. עיני מחפשת מרחוק את דמותה של בכורת נכדותיי האחת שלי. אינה מוצאת. היא שם. דומה עליי כי צורף שיבץ את הבנות כשבץ אבני חן לעדי גדול, ואף על פי שיופיו של העדי שובה לב, כל אבן חן וחן משובצת בתוכו מעניקה לו את ערכו.

 מפקד עתיר דרגות נושא דברים. קצרים. מילון חסכוני. אמירות כמרשים דקים, ישרים בתוך רהיט נדוש ושאינו מתיימר להיות יותר מרהיט. הבנות שומעות בפקודה. אני שומע אחרת. שומע שנכדתי תהייה עין המדינה. נכדתי. שומע כי עליה תחול האחריות לשמירה על גבולות המדינה מפני כל מי שחורש רעה להביסה מבפנים. נכדתי. כי מעתה, לאחר שלמדה כל מיני אלקטרוניקות ואופטיקות וכהנה תיבות מעולמה הקסום של הטכנולוגיה שכולה חידה וקסם בעיניי, היא תדע להזעיק, להתערב בעצמה, להיאבק, להילחם, לגבור. נכדתי.

ובעודי שומע, אני מרגיש בהן בעפעפיי שהן מתלחלחות. באיזה מין תעתוע שמסיע אותי מאמפיתיאטרון הבטון אל נופים המרחפים אליי מרחוק, אני רואה לנגדי דיוקנאותיהם של אבי ואימי עומדים בפרוזדור הצפוף של רכבת ברזל שאין בה כמעט אוויר מרוב הצפיפות של הנסים בה אל אי לאן והן מביטות בי כאומרות, 'את זאת לא העלינו על הדעת, את זאת לא העלינו על הדעת. לא שמחכים לך מדי חייל עברי באלף לילה ועוד לילה תתי שי לה, לא ששלוש בנותיך תהיינה בנות חיל בארצנו, לא שנכדתך, נינה שלנו, תישא על כתפיה את האחריות לשלום ישראל.'  ומעין קול שקשוקי גלגלי ברזל של מסילה שבורה מטרטר עצמו לתוך מוחי ששומע גם את קול האמפיתיאטרון לי ביער הזה.

איני מביט לא ימינה ולא שמאלה אל מי שיושב על ידי ומוחא כף עם כל האמפיתיאטרון הגדול כולו כאשר הבנות זורקות את הכומתות הצבועות אוקר לאוויר בתרועה. אי אפשר שיראו שעיניי לחות. זה רגע שלי  בתוך הכלל הגדול. שלי ושל נכדתי שאין לה מושג  שאני רואה את דיוקנאות זקני זקניה כשאני מביט בנעוריה. החג שלי גדול. בפנים תוכי.

כששבנו אמש, רעייתי ואני, סבתא וסבא, מודים לאלוהינו שזיכה אותנו לראות את נכדתנו עולה במסדר הסיום, בוגרת פתאום הרבה מעל מה שגילה מבשר, שומרת עלינו ועל חיינו, היינו מאושרים ואסירי תודה. זכינו.

לא דיברנו על הטקס. אני יודע שרעייתי ראתה בו מה שעין אחרת לא ראתה. אני יודע שהיא יודעת שאני ראיתי מה שעין אחרת לא ראתה. זה כך, במדינה שלא היתה כשבאנו אליה. זה כך בעולם שהיה כה רחוק במה שהיה לעידן הקרח של תמולנו. אשרי התצפיתנית שלא תראה לעולם כמראות שבאו אלינו כשעינינו ראו אותה בגדולתה הנולדת בתל חדיד.

הודו לה'.

ערב שבת פרשת מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל התשע"ח

יצחק מאיר

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק ראשון

מהונגריה לארץ-ישראל

חלק ראשון של הפרק

תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל"ג בעומר של שנת תרל"ה, 1875, [ולפי עדות אחרת, בשנת תרל"ו, 1876] מן העיירה נוֹגִי-מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.

במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש-קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.

מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת-הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת-חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.

אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי-מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות –  לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל!

האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא-יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?

לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי-כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה"חלוקה", אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ-ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי-יין.

אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי-המשפחה:

"הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!"

לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל"סבא וו­לף", כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:

"כן, וזוכר אתה את העיזים שלי, עם הפעמונים בצוואריהן?"

הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פרצו בבכייה מרה: "יודה!" – "חנה!" – "טוֹיְבֶּה!" – "מוֹיְשֶׁה-שמואל!" – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.

ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.

אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של "סבא וולף", העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר-פרידה, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:

"הריסות מקדשנו תיבנינה

וציון תימלא

הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"

את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

המשך יבוא

*

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הוא מבוסס ברובו על ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון" שכתבוֹ מפיו בנו בנימין בן עזר (ראב), אביו של אהוד. וכן שימשו לו מקורות חשובים הרומאן האוטוביוגראפי של יצחק ראב, נכדו של יהודה מאשתו הראשונה, "עלה ברוח"; סיפורי ילדותה של אסתר ראב, בתו של יהודה, המכונסים בספר "אסתר ראב / כל הפרוזה"; וכן ספר היובל הראשון של פתח-תקווה למלאת לה חמישים שנה בעריכת יערי-פולסקין וחריזמן, ועוד מקורות היסטוריים שונים לתולדות המשפחה והמושבה, המצויים גם בארכיון המשפחה. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" התפרסם בהמשכים במכתב העיתי לפני עשר שנים, לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת היובל – תחילתה המדוייקת היתה בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

בשנת 1994 ערכו אהוד בן עזר, בן-דודו עמנואל בן עזר, ונשותיהם יהודית ויהודית – מסע מתועד ומצולם, גם בווידאו, בעקבות "התלם הראשון" בהונגריה, במחוזות נעוריו של סבם יהודה ראב, ומצאו אחד לאחד את המקומות המתוארים ב"התלם הראשון" וב"פרשים על הירקון".

לרגל שנת ה-140 אנחנו חוזרים ומביאים את פרקי "פרשים על הירקון".

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איילה זמרוני: בקשר ל"משתחררים אנדטופינים (חומרים כימיים במוח המסייעים למצב רוח טוב...)", חבל להטעות את הקוראים. נראה שתקוה וינשטוק התכוונה לאֶנְדוֹרְפִינים.

ההסבר מהמילון: חומר כימי המצוי באופן טבעי במוח, ומסייע בשיכוך כאבים ובשיפור מצב הרוח.

זאת ועוד, כל פעם שאתה כותב אֶת ועל השושלת שלך, אני מתרגשת מחדש. דרכך אפשר ללמוד חתיכת היסטוריה. אני לא זכיתי להכיר סבים וסבתות, שלצערנו נספו בשואה, אז מרגש אותי לראות מי היו הסבים שלך, ואיך אתה זוכר לכולם חסד נעורים. יפה לך.

 ציטוט:  "אורי הוא בנו של עמירם בן עזר ז"ל, שהיה בנו של יעקב בן עזר ז"ל, שהיה בנו של אייזיק בן עזר ז"ל, שהיה בנו של משה-שמואל ראב בן עזר ז"ל, ממייסדי פתח-תקווה ואחיו הצעיר של יהודה ראב בן עזר ז"ל."

אהוד: אכן פתח-תקווה ומשפחתי – קיימים לא מעט במכתב העיתי ובספרים שכתבתי וכתבו אחרים. אך לצערי בפתח-תקווה של היום, המתקרבת לשנתה ה-140, כמעט אין איש זוכר אותנו וגם משתדלים להשכיח כל זכר למשפחתנו.

כך הסירו לאחרונה את הלוח ובו השיר של אסתר ראב "לאקליפטוס", שהיה מוצב במשך עשרות שנים לרגלי האקליפטוס הלבן, בעל העלים בניחוח לימוני, ברחוב שפירא.

העץ זכה מזה שנים רבות לשילוט מוסדר על ידי עיריית פתח תקווה, ועל השלט שהוצב נכתב ציטוט ממילותיה של המשוררת אסתר ראב, ילידת העיר, בשירה "לאקליפטוס":

"גזעך הישיש הרחב, און ענפיך, שנים עמדו בגשם וסער."

עכשיו אסתר ראב והשלט עם השיר – יוק!

אין דבר. שיריה של אסתר ראב ימשיכו להתקיים עשרות ומאות בשנים גם לאחר שאלה שהציבו את השלטים החדשים של עיריית פתח תקווה ומחקו אותה – יישכחו.

ובינתיים ההפסד הוא של העוברים על פני העץ ואינם נחשפים לשיר על האקליפטוס שכתבה אסתר ראב. שיר שהציטוט ממנו מסקרן לגבי השיר כולו, המצוי בכתביה.

* "417 בכירים בזירה הציבורית בארה"ב נחשפו בעקבות קמפיין metoo. 193 בכירים שהואשמו – בהם מנכ"ל אינטל ובכיר בנטפליקס, התפטרו או פוטרו. אחרים, כמו ביל קוסבי והארווי ויינסטין, נחקרים." ["הארץ" באינטרנט. 29.6].

אהוד: ומה על אותן נשים יפות ונחשקות, שמתוך שיקול קר ותועלתני, שכבו עם הגברים שיכלו לקדם את הקריירה שלהן, אבל ברבות הימים החליטו להרוס אותם בעדויות על ניצול מיני?

מה, הן כולן היו נשים פותות, בלי שיקול דעת משלהן, ממש נערות תמימות שנאנסו לשכב עם הגברים שמעליהן?

מדוע פיתוי גבר עד כדי בלבול דעתו עליו אינו נחשב הטרדה מינית?

* שלום לאהוד. בעקבות מה שכתב יוסי אחימאיר בעיתונך האחרון על ביקורו של הנסיך בארץ, רציתי להוסיף עוד שאלה לנסיך:

שמעתי בחדשות שערכת ביקור בן כשעה-וחצי ביד ושם. האם התעכבת לכמה שניות על יד הצילום של (חלק מ)בני משפחתי שהיו קורבנות הפשע של ממשלת הוד מלכותו וממשלת המנדט בארץ, פשע שנקרא בלשון המעטה של יום-יום בשם "אסון הסטרומה"?

בברכה,

עמי עתיר

* הי אודי, באינטרנט (ynet) התפרסמה היום [28.6] כתבה על האיום של רחפנים לתעופה, מכיוון שהם יכולים להתנגש במטוס, או להיכנס למנועי המטוסים ולגרום לחבלה חמורה. ואני שולחת לך את אחד הטוקבקים שהיו לכתבה הזאת:

"בגדול הפתרון האופטימאלי מתבסס על לייזר. חומת לייזר לזיהוי עמית טורף, וקרן לייזר להשמדה. כך זה קיים כבר במיספר שדות תעופה בעולם."

אם כן, הכותב אומר שהרעיון של קרן לייזר כבר פועל בשדות תעופה בעולם. ואני מניחה שהוא יודע מה הוא אומר ולא סתם ממציא.

את העובדה שמיתקנים כאלה כבר קיימים – אני לא ידעתי כשהעליתי את הרעיון אצלך בעיתון לשימוש בלייזר נגד הבלונים והרחפנים בעוטף עזה. הרעיון עלה בי על סמך מה שאני יודעת על תכונות קרן לייזר. (גילוי נאות – מעט מאוד).

התגובה שלך היתה – לעג. אמרת שזה הזוי, והשווית את הרעיון לרעיון הלא ריאלי של הפקת אנרגיה שתספק חשמל לכל רמת גן, ולהפקת חשמל מגלי הים.

אז בבקשה, תאכל את הכובע...

ועל זה נאמר: לפעמים, גם תרנגולת מוצאת גרגר...

בנדלה

אודי: אכן לא האמנתי. עליי לאכול את הכובע, ולך מגיע פרס ביטחון ישראל. אבל קודם כל צריך שנקרא במפורש כי קרני הלייזר כבר התחילו לפעול מעוטף עזה.

* יהודה דרורי: אהוד, בהקשר להערת בנדלה, אני מבקש להעיר כי כבר גירשנו בשעתו מביירות 25,000 אנשי צבא הטרור של עראפת, (לטוניסיה ולתימן). לא יהיה אכפת לנו מה שהעולם יגיד אם נגרש את צבא החמאס מרצועת עזה, ואני בטוח שאונייה של 25,000 אנשי חמאס מגורשים, תקודם בברכה ע"י "חבריהם" באיראן... 

* בחודשים האחרונים נתקלנו לא פעם בקוראים שכינו אותנו ואת המכתב העיתי בשם "פאשיסטים". כדי למנוע התרגזת מיותרת, שעלולה להיות להם גם מסוכנת לבריאות, אנחנו נוהגים למחוק מרשימת התפוצה את מי שמכריז שהוא רואה בנו במה "פאשיסטית".

* נמסר לנו כי הוחלט להכניס שינוי בטקס הנישואים של זוגות מודרניים בישראל. אחרי ענידת הטבעת והאמירה: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל!" יאמרו העדים והרב שלוש פעמים בקול רם במקום "מקודשת" – "משומשת! משומשת! משומשת!"

* גיא רולניק: ניר חפץ, שעמוד הוויקיפדיה שלו עדיין מכנה אותו "עיתונאי" ו"יועץ תקשורת" וזה שקנה את פרסומו בעשור האחרון כאיש סודם ואמונם של שלושת האנשים החזקים ביותר בישראל — נתניהו, איש העסקים נוחי דנקנר ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס — הוא אינו "עיתונאי" וגם לא "יועץ תקשורת". חפץ הוא איש עולם תחתון. לא במובן הפלילי של סמים, זונות, שודים מזוינים והלבנת כספים, אלא במובן הרבה יותר מטריד לדמוקרטיה שלנו. חפץ הוא אחד הנציגים הבולטים ביותר של העולם התחתון של העיתונות הישראלית.

נתחיל מהסוף: קלטות הסתר שפורסמו השבוע בחברת החדשות הוקלטו ב-2010, כמה חודשים לאחר שחפץ מונה על ידי נתניהו לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. חפץ עצמו העיד כי המינוי היה מהלך משולב של נתניהו עם הבוס הקודם של חפץ, מוזס – האיש שבמשך עשורים היתה לו השפעה חסרת תקדים על התודעה ותמונת המציאות של מיליוני הגולשים באתר ynet ובעבר הקוראים של העיתון המודפס "ידיעות אחרונות".

מדוע אדם שנכנס לתפקיד ממלכתי חדש מתחיל לבצע האזנות סתר של הסובבים אותו?

 יש שתי סיבות אפשריות: הוא גילה מעשי שחיתות ופלילים חמורים, בדעתו לפנות למשטרה, ליועץ המשפטי לממשלה או לעיתונות – והוא מצטייד בראיות שיבססו את טענותיו ויגנו עליו כאשר מוקדי הכוח יפנו נגדו.

האפשרות השנייה היא שמדובר בעבריין המחופש לעיתונאי או ליועץ תקשורת. הוא נוהג להקליט אנשים ולשמור את הקלטות במקום מסתור, כדי שבבוא היום יוכל לסחוט את האנשים הנשמעים בקלטת או את האנשים המוזכרים בה.

חפץ מעולם לא פנה למשטרה, לבית המשפט, ליועץ המשפטי לממשלה או לעיתונות עם הקלטות האלה. הקלטות שוחררו השבוע, כארבעה חודשים לאחר שחפץ חתם על הסכם עד מדינה שבו התחייב לגלות לפרקליטות ולמשטרה את חלקו בפעילות עבריינית של עסקות הון-שלטון-עיתון שבהן מעורבים צמרת השלטון, העיתונות ועולם העסקים.

[מתוך מאמר ב"דה מארקר", "הארץ", 29.6.18].

* אלה מנמענינו שקראו את הציטוט ממאמרו של ד"ר גיא בכור על סכנת ההתייבשות של אזורנו, והלכו בעקבות ההפנייה למאמר השלם, המרתק, ודאי לא התפלאו לקרוא על המהומות שפרצו באיראן, בין השאר עקב המחסור החמור במים ראויים לשתייה.

עכשיו רואים כמה חכמה דרכו של טראמפ, לעומת הסכל שקדם לו. הסנקציות שטראמפ מטיל על איראן, והיכולת שלו להושיע אותה בגדול אם יתחלף משטר האייתולות הרצחני, מביאים תקווה גדולה לאזורנו ולאנושות כולה – שאפשר למוטט שלטון רשע גם בלי מלחמה והקזת דם.

אלא אם יעדיפו האיראנים לשתות את הנפט שלהם במקום מים.

* אהוד היקר! נפלא מבינתי, אנא, הסבר לי, או שמישהו אחר יסביר לי: מדוע ישראל אוסרת על תושבי עזה ועל דייגיה להפליג ללב ים כאוות נפשם? מה הסיכון שנשקף מכך לישראל? 

יש כמובן, למנוע מטעמי הביטחון – בעד מטענים חשודים מלהגיע אל חופי עזה, אבל למה לאסור תנועת מטענים בכיוון ההפוך?!

יש לכונן, לעניות דעתי, נמל בחוף עזה, אשר יפעל, לפי שעה עד בוא השלום, רק בכיוון החוצה, ולהקצות רציף בנמל אשדוד לשירות הספינות העזתיות השבות, והספינות הזרות שפניהן לעזה, ולאפשר להן להמשיך בדרכן אחרי בידוק בטחוני. 

אם כך תיווצר תנועת הגירה מעזה לעבר אירופה – מה לעשות – על כך הרי כבר נאמר שלא תחסום שור בדישו...

בברכה,

יואל נץ

* מרבית הכותבים על פתח-תקווה אינם מכירים את תולדותיה. למשל, ב"ידיעות פתח תקווה" מיום 29.6 התפרסמה כתבה של רעות הרפז-עיני על בית הספר פיק"א, כתבה שאינה מבדילה בין שלושת הבניינים ששימשו במרוצת השנים את בית הספר – ברחוב ז'בוטינסקי, בפינת הרחובות פיק"א ורוטשילד, וברחוב ביל"ו כיום. לפי הכתבה בכולם קיים "מרתף", שמצוי, למיטב ידיעתי, רק בבניין האחרון ברחוב ביל"ו. בבניין שברחוב רוטשילד, הניצב עזוב כיום, לא היה מרתף.

* ביום ראשון, 1 ביולי, 2018 יינעלו שערי הברזל הגדולים של מתחם הרדיו ברחוב הלני המלכה 21 בירושלים והמפתחות יוחזרו לכנסייה בעלת המקום.  הרדיו, שהוא דייר מוגן במתחם, יאבד את החזקה בו אחרי שמונים ושתיים שנות שידור מירושלים. שום גוף ציבורי או פרטי לא השכיל להמשיך את החזקה היהודית במקום היסטורי זה שבלב ירושלים, ואין לדעת מה יהיה בו כעת. החצר הגדולה והעתיקה כוללת את ארמון הנסיכה טואיטו, ארמונה של אחותו של קיסר אתיופיה היילה סלאסי, וכל כולה יהלום ארכיטקטוני נדיר.  מן המקום הזה שידרו שדרנים גדולים – מחמדה זינדר, משה חובב, ראומה אלדר ובני הדור הראשון ועד הטובים והמשובחים של ימינו. מאז הקמת תאגיד "כאן", הבניין שומם, אך עכשיו גם לא תהיה כניסה אליו לרגל  יהודית.  

יום קשה.

עמוס גורן

* צרת התרבות: "פגשתי רפורמים בארגנטינה. הם נחמדים מאוד אבל שיהיו רפורמים בארגנטינה. פה בארץ שיתנהגו כמו בארץ." ["הארץ" באינטרנט, 1.7].

אהוד: אם זה נכון ואם זה לא טמטום – אז אני קוגלאגר.

* מטוסים רוסיים הורגים עשרות ילדים כשהם מפציצים את דרום-סוריה. אבל זה בסדר. העולם שותק. גם הערבים שותקים. גם ה"פלסטינים" שותקים. שהרי לא מדובר ב"ילד" שרץ אל גדר הגבול בעוטף עזה או שולח עפיפוני תבערה לשרוף את ישראל, ושישראל נאלצת לפגוע בו כדי להגן על עצמה מטרור.

גם לא ראינו שרצח הילדים הסוריים מעסיק את המועצה לזכויות האדם של האו"ם.

* אהוד היקר, שמח לקבל את חדשותיך וליהנות משנינותך ורוחב היריעה שאתה פורס.

אודה לך עם זאת, אם תואיל לומר לי מה הפתרון שאתה מציע  לדילמה הקשה באמירתך:

 "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

כיף לשחזר בהזדמנות זו בזיכרון את ימי מעוז ציון המרתקים, המאלפים בינה, לפחות את שלי.

בברכה חמה ובתודה,

ברוך עובדיה

לברוך היקר,

אכן דומה כי רק אתמול קרו הדברים, ואתה, כמנהל המרכז להשכלת מבוגרים במעוז ציון, הבאת אלינו, התלמידים והמורים, את הניסוי בבחירות לוועד התלמידים, שהיה לי דגם לבחירות ב"המחצבה", שאותה כתבתי בסתיו 1961 והספר יצא לאור באביב 1963!

באשר לשאלתך, אין לי פתרון להציע. הסטטוס-קוו או הדילמה הקשה הזו יימשכו עוד שנים רבות. זאת המציאות. והיא קיימת מאז ייסוד פתח-תקווה ב-1878 לפני 140 שנים. וגם לפני כן לא חסרו צרות בארץ-ישראל.

אם תרצה אשלח לך בקובץ-מחשב את הרומאן האחרון שלי, רומאן היסטורי, "והארץ תרעד" המספר על ארץ-ישראל במאה ה-19.

שלך

אהוד

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל