| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1358
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתמוז תשע"ח, 5.7.2018
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: מרדכי קידר: הערבים אזרחי ישראל בין הרצוי והמצוי. // עמוס גלבוע: הרוסים מפקדים על המבצע הצבאי הסורי הגדול בדרום סוריה. // חובב טלפז: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: 2.2. // כיצד מחקו בפתח-תקווה את אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, שנולדה בה ב-1894? הסירו את הלוח ובו השיר שלה: "לאקליפטוס". // אסתר ראב: שיר לאקליפטוס. // פוצ'ו: מי עכשיו איננו? מימי... [מרדכי שינאן שניידר] // יהודה דרורי: לפי אונר"א – פלסטינים לא מתים... // יוסי אחימאיר: בין הסדן הסורי לפטיש העזתי. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.7.18. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר' יולי 2018. // אליהו הכהן: קרבמבולי. // מנחם רהט: יש בד"ץ? – לא קונה! // תקוה וינשטוק: חתונה בשורש. // מוּקֵי אֶלְדָּד: דִּילֶמָה. // צבי מושכל: לאברהם כץ-עוז. // אהוד בן עזר: "איש המים" לארתור ואן סחנדל. עברית: 1967. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 2.2.1968 לפני 50 שנה תחת הכותרת "בין הרפתקה לאמונה". // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. מהונגריה לארץ-ישראל. חלק שני של הפרק הראשון. // ממקורות הש"י.
* * *
הערבים אזרחי ישראל בין הרצוי והמצוי
סוגיית הערבים אזרחי ישראל היא סוגיה סבוכה ומורכבת, בשל מורכבות האוכלוסייה הזו מצד אחד, ובשל המצב הגיאו-פוליטי שהיא נמצאת בו, מצד שני. האוכלוסייה הזו – שהיא כחמישית מאזרחי מדינת ישראל – כוללת מאמינים בחמש דתות שונות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ואחמדים, וזאת בנוסף לשתי דתות נוספות הקיימות בישראל, שומרונים ובהאאים.
מבחינה תרבותית מבחינים בשלוש קבוצות עיקריות: בדווים, פלאחים ותושבי ערים, ויש הבדלים ניכרים באורח חייהם ובמאפייניהם הסוציולוגיים. מבחינת ההתייחסות למדינה חשוב להזכיר שהדרוזים, וחלק מהנוצרים ומהמוסלמים (בעיקר הבדווים) משרתים בצה"ל ובכך הם נוקטים עמדה ברורה בשאלת האופן שבו הם רואים את מדינת ישראל.
על רקע חלוקות מישנה אלו של "המגזר הערבי", עומדת בראש ובראשונה שאלת הזהות שלהם: יש בהם מי שמגדירים את עצמם כערבים, חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית, בלי קשר לדתם או להשתייכותם התרבותית. בראייתם, מוסלמי, נוצרי ודרוזי שווים זה לזה, אחים למאבק נגד "הקולוניאליזם" שהתנחל במולדת הערבית. את הרעיון הזה הוביל עזמי בשארה ומפלגת בל"ד שהקים. על פי גישתם, לישראל אין זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא חייבת להפוך למדינת כל אזרחיה ולאפשר לכל מי שטוען שהוא פליט פלסטיני או צאצא של כזה לבוא אליה ולהתאזרח בה.
בניגוד להגדרה "ערבית" זו, רוב הערבים אזרחי ישראל מגדירים את עצמם כיום כ"פלסטינים" אזרחי ישראל. ההגדרה העצמית הפלסטינית היא תוצאת האינתיפאדה הראשונה (1987-1992) שהעניקה לפלסטינים הכרה ערבית ובינלאומית רבה כעם מובחן הנלחם בכבוד על זכויותיו, על שחרורו ועל אדמתו. הבלגן שהשתרר על העולם הערבי החל משלהי 2010, שנקרא בתחילתו "האביב הערבי" והפך למרחץ דמים נורא ואיום, מרחיק רבים מהערבים אזרחי ישראל מהזדהות עם העולם הערבי המסוכסך והאלים ומגביר את הזדהותם הפלסטינית הפרטיקולרית.
הרשות הפלסטינית תחת הנהגת ערפאת ניסתה להשתלט על סדר היום של הערבים בישראל אך אלו ברובם הגדול – למרות הזדהותם הרגשית עם הפלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה – דחו התערבות זאת בתוקף.
אזרחים ישראליים ערביים אחרים מדגישים בעיקר את השתייכותם האסלאמית, ואת היותם חלק בלתי נפרד מהאומה האסלאמית המובלת כיום על ידי תורכיה וארדוע'אן. הם רואים במדינת ישראל בעייה דתית, שכן על פי גישתם האסלאם בא לעולם בשביל להחליף את היהדות והנצרות ולנכס לעצמו את כל מה שפעם היה יהודי או נוצרי. ליהודים – בראיית האסלאמיסטים – אין זכות למדינה, לצבא, למשטרה, לארץ ולריבונות, כי היהודים – כמו הנוצרים – חייבים לחיות תחת רחמי האסלאם כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") על פי הכללים שהאסלאם קבע, עם זכויות מוגבלות בלבד.
על פי גישת האסלאמיסטים, האסלאם עולה על כל הדתות, ולכן הנוצרים, הדרוזים וכל שאר הדתות חייבות לחיות בשלום תחת כנפי האסלאם.
חשוב לציין שחי בארץ גם מיעוט של מוסלמים סופים, שאינם שותפים לראייה זו והם אינם מערבים עניינים פוליטיים ולאומיים בתפיסות הדתיות שלהם.
הבדווים והמוסלמים המשרתים בצה"ל רחוקים לחלוטין מהגישה האסלאמיסטית, המובלת על ידי התנועה האסלאמית, שהיא הסניף הישראלי של תנועת האחים המוסלמים העולמית. תנועה זו נוסדה בסוף שנות השישים על ידי שיח' עבדאללה נימר דרוויש מכפר קאסם.
התנועה האסלאמית בישראל מחולקת מאז 1996 לשני פלגים: פלג המכונה "צפוני" כי מנהיגותו חיה בצפון הארץ, ופלג "דרומי" שמנהיגותו גרה בדרומה. הפלג הצפוני דוגמטי וקיצוני בדעותיו, ובראייתו כי אסור למוסלמים להשתתף בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל כי השתתפות כזו כמוה כהכרה במדינה ובזכותה להתקיים. לכן פלג זה לא מיוצג בכנסת והוא קורא לאנשיו – בפירוש או במשתמע – לא להשתתף בבחירות לכנסת. פלג זה מונהג בידי שיח' ראא'ד צלאח מאום אלפחם ושיח' כמאל ח'טיב מכפר כנא. צלאח הואשם והורשע בשורה ארוכה של עבירות, כולל העברת כספים לתנועה האחות חמאס, ובילה בכלא הישראלי מיספר תקופות. 13 ארגונים המהווים את עמוד השדרה של פלג זה הוצאו אל מחוץ לחוק בשנת 2015, ופעילותו נעצרה. קיים חשד שחלק מהפעילות של פלג זה מתבצע כיום במחתרת.
הפלג הדרומי מונהג בידי שיח' חמאד אבו דעאבס המתגורר ברהט, ובעבר עמדו בראשה שיח' אבראהים צרצור מכפר קאסם ושיח' כאמל ריאן מכפר ברא. גם פלג זה לא רואה בישראל מדינה לגיטימית, אך בהיעדר ברירה הוא משתתף במעש הפוליטי של המדינה כי זה מה שיש, וחובה על המוסלמים להשפיע ככל שביכולתם על המערכת הפוליטית הישראלית בכלים הקיימים בה. אנשיו משתתפים בבחירות ומכהנים כחברי כנסת.
חשוב להדגיש שרוב המוסלמים אזרחי ישראל אינם רואים בעצמם חברים בתנועה האסלאמית, וההוכחה לכך היא העובדה שהתנועה מעולם לא הצליחה להפוך לתנועת המונים שסחפה את כולם. רוב המוסלמים אזרחי ישראל חיים את חייהם הפרטיים, המשפחתיים, הציבוריים והפוליטיים מתוך ראייה מפוכחת של המציאות המשתנה, בניסיון לשפר את מעמדם האישי והקבוצתי במדינת ישראל הדמוקרטית, מבלי לערער את עצם קיומה. מעטים מאוד בהם רוצים לחיות במדינה ערבית, בעיקר לאור מה שמתברר בשנים האחרונות על החיים במדינות הערביות.
חשוב לציין שיש מספר גדל והולך של ערבים בישראל המזדהים עם המדינה ורואים את עצמם כישראלים לכל דבר, כחלק בלתי נפרד מהמדינה. בראשם נמצאת הקבוצה הדרוזית שבניה משרתים בצבא כתף אל כתף עם החיילים היהודיים, ושיעור ההתנדבות שלהם ליחידות קרביות גדול יותר משיעור ההתנדבות של יהודים ליחידות אלה. עם זאת, הבנות הדרוזיות פטורות משירות ביטחון, אך יש בהן המתנדבות לצה"ל ורבות יותר מתנדבות לשירות האזרחי, שגם אלפי צעירים מוסלמים משרתים בו.
לאחרונה קמה קבוצת נוצרים המגדירה את עצמה כארמים, לא כערבים, וגם הם מתגייסים לצה"ל בלב ונפש. גם בדווים – שדתם היא מוסלמית – מתגייסים לצה"ל, ויש אפילו מוסלמים שאינם בדווים המשרתים בצה"ל כמתנדבים, מתוך הבנה שזה צבא המדינה שלהם ואין להם מדינה אחרת להגן עליה.
עם זאת, אסור לשכוח שיש בקרב המגזר הערבי גם אנשים שביצעו פיגועים נגד יהודים, וכאלה ששיתפו פעולה עם מחבלים במהלך האינתיפאדה השנייה (2000-2003) מתוך גישה אנטי ציונית, אנטי ישראלית ואנטי יהודית ברורה וחזקה. אחרים תרמו מכספם לחיזוק ארגוני טרור כמו החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ויש כאלו שהזדהו עם מעשי הטרור נגד הציבור היהודי ומדינת ישראל. לדוגמה: גל השריפות שהציתו פלסטינים ביהודה ושומרון לפני ארבע שנים גלש גם לתחומי מדינת ישראל כשערבים אזרחי ישראל הלכו בעקבות אחיהם ועשו כמעשיהם.
מסקנה מכל האמור לעיל היא שתמונת האזרחים הערבים במדינת ישראל מורכבת ומסובכת. שאלת ההזדהות (ערבים / מוסלמים / פלסטינים / ישראלים) מסובכת שכן כולם אזרחי מדינת ישראל ונהנים מזכויות אזרח, אך הזהות לא תמיד נובעת מתעודת הזהות. בעיתות רגיעה, כאשר מתנהלים חיים סבירים בין ישראל ושכניה הערבים ביהודה, שומרון ועזה, גם האווירה בקרב הערבים אזרחי ישראל רגועה. כאשר מתלהטת האווירה, מתבצעים פיגועים ותמונות הרוגים ופצועים מכסות את התקשורת, גם המתח בין ישראל ואזרחיה הערבים עולה.
היו בישראל בעבר מי שראו בערבים אזרחי ישראל גשר לעולם הערבי, אך חלום זה לא התגשם, שכן לאורך רוב שנות המדינה ראו בעולם הערבי את "ערביי 48'" כבוגדים באומה הערבית, משתפי פעולה עם הציונים, שכן הם לא מרדו בישראל יומם ולילה. היו מי שכינו אותם "ערב אלזיבדה" ("ערביי השמנת"), ערבים החיים במדינת רווחה דמוקרטית ושלווה, הנהנים משירותיה ומזדהים איתה. בשנים האחרונות יש בעולם הערבי הכרה שערבים אלו שבויים בעל כורחם במדינת ישראל ויש יותר פתיחות כלפיהם.
מדינת ישראל חייבת להיות הגונה עם אזרחיה הערבים, שכן ההמנון שלה ("נפש יהודי הומייה") איננו מבטא את מאווייהם, והדגל שלה עם מגן דוד איננו משוש נפשם. אינני מתכוון לומר שעל ישראל לשנות את ההמנון והדגל, אבל בכל מה שקשור להקצאות ממשלתיות חייב להיות שוויון: תקציבים, פיתוח, כבישים, תעסוקה, אזורי תעשייה, בניין, פיתוח אזרחי ושילוב כלכלי – בכל אלו אסור שייווצר פער בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. הגינות חייבת להיות הבסיס של התייחסות המדינה לאזרחיה הערבים שומרי החוק והסדר.
מרדכי קידר
* * *
הרוסים מפקדים על המבצע הצבאי הסורי הגדול בדרום סוריה
התכלית האסטרטגית הסופית שלו היא להשתלט על כל דרום סוריה ולהתייצב על הגבול הירדני והישראלי. הוא נמצא עכשיו בשלבו הראשון, הרחק מגבול ישראל.
זוכרים איך לפני זמן קצר כל התקשורת שלנו זעקה ש"האיראנים על הגדר"? המציאות היתה שונה: לא היו שום איראנים, או גרוריהם, על הגדר.
זוכרים איך אחרי הפלת המל"ט האיראני, הפרשנות התקשורתית המתלהמת הזהירה שבכך צימצם חיל האוויר את חופש הפעולה שלו בשמי סוריה, ויותר חמור: ישראל עשתה שגיאה איומה בכך שפתחה במלחמה נגד איראן האימתנית?
כמובן שהמציאות היתה שונה.
למה אני מזכיר "נשכחות " מהעבר הקרוב? כי ממש בימים אלו הכותרות זועקות כל הזמן משהו בנוסח: "אסד על הגדר / על הגבול". אז לפי שעה אין עדיין שום חייל של אסד, כלומר מה שנקרא הצבא הסורי, על קו הגבול או בקרבתו. אין שום איום מיידי או קרוב על ישראל!
מה היא המציאות, ומה קורה בדרום סוריה, וכחלק ממנה ברמת הגולן הסורית?
ובכן, לפני כמה חודשים, אחרי שהשתלט על האזור שמצפון-מזרח לדמשק (הע'וטה המזרחית) והפכו לעיי חרבות, השתלט אסד על החלק הדרומי-מערבי של העיר דמשק, שבמרכזו היה מחנה הפליטים הפלסטינים אל ירמוק. כמו כל מקום אחר בסוריה גם הוא הרוס לחלוטין. מאות אלפי הפליטים שהיו בו, פשוט נגוזו. ואז הוא קבע לעצמו יעד אסטרטגי חדש: להשתלט מחדש על כל דרום סוריה ולהתייצב בסופה של המערכה על הגבול הירדני בצד הדרומי ועל הגבול הישראלי של רמת הגולן בצד המזרחי.
לצורך כך ריכז המשטר הסורי של אסד כמעט את כל הצבא הסורי שקיים (פחות מרבע בהשוואה לעוצמתו ערב המרידה ב-2011). הוא הכוח הלוחם העיקרי.
מסתפחים אליו כוחות קטנים מהמליציות השיעיות שבהנהגת איראן, וכן כוח של חיזבאללה. במלחמת התעמולה המתנהלת כל הזמן, עם "ידיעות מזויפות" כמובן, יש הפרזה עצומה בגודל הכוחות הללו מכל הצדדים: האיראנים מפריזים כדי להראות אצבע משולשת לישראל, המורדים מעוניינים ל"חמם" את ישראל, וישראל כמובן אינה טומנת ידיה בצלחת ויש לה עניין להפריז. מרבית הכוחות של המיליציות השיעיות בהנהגת איראן ערוכות עכשיו הרחק-הרחק במזרח סוריה ליד נהר הפרת.
הנקודה החשובה והמהותית אינה קשורה דווקא לאיראנים אלא לרוסיה של פוטין. כל התכנון של המבצע הצבאי הסורי הוא של הרוסים; כמעט כל הפיקוד על המבצע הוא רוסי! זהו למעשה מבצע רוסי. וכמובן חיל האוויר הרוסי.
חיל האוויר הרוסי, בהפצצות חסרות רחמים, הוא זה שהיטה את כף מלחמת האזרחים הסורית לטובת המשטר של אסד. בלי סייגים, בלי עכבות, בלי טיפת "מידתיות", בלי שום מחאות של ארגוני זכויות אדם. את זה הם עושים עכשיו. אירוניה: במוסקבה מריעים לנבחרת רוסית חלשה, אך כזאת שנלחמה כאילו היא בסטלינגרד, ובאותו זמן המפציצים הרוסיים הורסים כפרים ומניעים גל של פליטים.
ליעד האסטרטגי ישנם שלושה יעדים אופרטיביים:
האחד, להשתלט על השטח שבידי המורדים הנמצא מצפון לעיר דרעא ומזרחית לאוטוסטראדה לדמשק ולהגיע עד לנקודת הגבול הירדנית שליד העיר נציב (מרחקים של עשרות קילומטרים מגבול רמת הגולן).
השני, להשתלט על העיר דרעא (שחציה הדרומי בידי המורדים) ולהשיג בכך הישג סמלי כי שם פרצה המרידה נגד אסד.
השלישי, להשתלט על כל השטח שממערב לאוטוסטראדה, והוא רמת הגולן הסורית המוכרת לנו (חלקו הדרומי בידי דע"ש).
נכון ל-4 יולי הצבא של אסד בפיקוד הרוסי השלים את מרבית היעד האופרטיבי הראשון, אך לא הגיע עדיין לגבול הירדני. לפניו עדיין המערכה לכיבוש דרעא, ולאחריה רמת הגולן.
כאן, להבדיל משני היעדים הראשונים "הסיפור" אינו פשוט, כי כאן ישנה ישראל. ועל כך במאמר נפרד.
עמוס גלבוע
* * *
חובב טלפז
פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: 2.2
והארץ געשה בפרץ רגשות מוסר עמוקים למראה הילדים הרכים מופרדים מחיק אימם, מובלים אחר כבוד אל מתקנים סגורים בעוד הוריהם, בעיניים כלות, נלקחים באוטובוסים מלאים למתקני כליאה רחוקים. כל זה לא קורה באיזה דיקטטורה אפלת-היגיון, אלא בסמל החופש ודמוקרטיה, בארץ ממנה הוקסם דבוז'ק עם יצירתו האלוהית "העולם החדש" – ארה"ב.
השדר הראשי שלCNN וולף בליצר (יהודי) סיפר בהתרגשות נוגעת-ללב בפריים-טיים על זיכרונותיו מגורל משפחתו, שנלקחה באקציה גרמנית טיפוסית ישירות לכבשני מחנות ההשמדה תוך שהוא מוחה דימעה מעיניו הרוטטות.
בקונגרס גועשות הרוחות כשכל צד מאשים את משנהו בגזענות ובטיפול נואל כזה או גרוע מכך, במשך 10-15 שנה לפחות, וברמת אכזריות דומה. הנשיא טראמפ, שמנסה לעמוד בפרץ וטוען שהחוק הקיים מחייב את הפרדת הילדים ורק לקונגרס פתרונות חקיקה לשנותו.
בתשובה, מנהיג המיעוט בסנאט – צ'אק שומר (יהודי) מנופף בעטו ומציע אותה במתנה לטראמפ שיואיל בטובו לחתום על תקנת-נשיא שתמחק מאדמתנו נוהג נואל שכזה.
יומיים אח"כ, תקנה זו נחתמת כדת וכדין והנוהג הנפסד חדל... אבל לא בא גואל לדוד סם! חוק אחר אוסר להחזיק ילדים במעצר, אפילו עם הוריהם, למעלה מ-20 יום, כאשר בקשת הוריהם למקלט מדיני (asylum) לוקחת חודשים... פעם, פעם היה נחתם במדינה מדהימה זו ויכוח, אפילו חריף, בטענת "לא עושה שכל" (nonsense).
האם יש כאן מוסר שמימי המתפרץ בהפתעת יום כיפור או שמא זו תופעה בעלת שורשים עבותים ועתיקים?
להלן, הערכה צנועה שלוקחת אותנו רחוק, רחוק מאוד.
אחד מחשובי הציוויים בתנ"ך מצוי בספר בראשית א' כ"ח: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" ויש לכך סיבה טובה. כותבי התנ"ך מצאו שכל החי והצומח, ביבשה בים ובאוויר, פועלים ומתנהגים בדיוק בכיוון הזה, והאדם, ככל בעלי החיים, לא יוצא מכלל זה. הפירושים הרבים לפסוק הזה מגיעים לחישוב שכל אישה צריכה ללדת במהלך חייה לפחות בן ובת, אך מכיוון שייתכן ששני הילודים יהיו מאותו מין, עקרות הגבר או בת זוגו, ותמותת ילדים בטרם הגיעו פירקם, אזיי קיימת הסתברות כוללת שבה שיעור פריון של 2.2 ילדים לזוג הוא מיספר "הזהב" שמיצויו מבטיח אוכלוסייה ברמה יציבה וקבועה. מתחתיו תרד רמתה ומעליו תעלה. הגרף הבא מציג את שעור הפריון בארה"ב מ-1935 עד 2017.
היריעה לא מאפשרת ניתוח ממצה של גרף רב-משמעויות זה. להלן כמה מהן.
בטבע מוכרת התופעה של עליית פריון מזורזת בעת צרה (+) ומתונה דו-כיוונית (±) בעת רווחה. נביט בעלייה שחלה מ-1941 עד 43', המקבילה לכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה, לפני שלבי ההכרעה. הירידה החלה ב-44' שנה שהתאפיינה בגיוס המאסיבי והעברת מירב הכוח האמריקני לאירופה, לאזורי האוקיאנוס השקט, ומשם לפלישה ההיסטורית לנורמנדיה ולאופנסיבה רחבת הידיים נגד יפן.
הניצחון ב-45' החזיר את החיילים הביתה, מה שבישר את תקופת הזוהר והפריחה הכלכלית הגדולה שהתאפיינה ב"בייבי-בום" ובפריון שיא של 3.7 בשנת 57'. "המלחמה הקרה" ומלחמת וייטנאם החזירה את אמריקה לקרקע המציאות, שהתבטאה בנפילת הפריון הגדולה מ-60' ולאורך עשור וחצי. אפשר אפילו לזהות את הקפיצה הקטנה מעלה ב-67'-68' ואולי לשייכה לחרדה הזמנית בעקבות האופנסיבה של וייטקונג "טט" בוייטנאם ובעיקבותיה הודעתו הדרמטית של הנשיא ג'ונסון על ויתור ריצתו בבחירות 68'.
אחריה באה נפילת המתח הגדולה עם הסכם פריז, שבדרכה מטה חצתה אמריקה במדרון תלול את פריון קו הזהב של 2.2 – אליו כבר לא שבה!
לבסוף, נציין את תקופת "גן-העדן" עם זלילה מ"עץ הדעת" בדמותה של הזרמת האשראי בקצב של טריליון דולר בשנה (!) שהביאה להכפלת החוב הלאומי, בהנהגתו של אובמה, ומאופיינת בגרף עם צניחה בלתי פוסקת מ-2009 עד וכולל 2017!
זאת, בתוספת של צניחת ה"השתתפות בעבודה" באותה תקופה מ-69% ל-62%. זה מה שהעיר את טראמפ מריבצו! כי מה המשמעות של הימצאות מתחת לקו הזהב?
יפן, שנמצאת למעלה מ-25 שנה באזור ה-1.5 ילד לאשה, סובלת קשות מירידה כרונית במיספר האוכלוסין המלווה בסגירת בתי ספר, מרכזי קניות ואפילו נטישת עיירות, המלווה במיתון כלכלי מכאיב וקשה ללא הפסקה.
אז מדוע יפן סובלת וארה"ב "חוגגת" (בינתיים)? הסיבה היא הגירה פנימה של מאות אלפים בשנה לארה"ב כפיצוי לגרעון הילודה, מול אפס הגירה ליפן! ליפן לא מהגרים. מבחינה זו דומה אירופה לארה"ב, גם היא נמצאת נמוך, באזור ה- 1.5-1.7 ומפצה על כך בהגירה פנימה.
אז על מה הצעקה?
אם הגירה מפצה על הזנחת מצוות פרו ורבו ברמה של 2.2 לפחות, אז למה ממשיך התנ"ך להיות הבסט-סלר ללא מתחרים ועוד בכיכובו של ספר בראשית?
את הדיון בשאלה הזו יש לחלק לשתי תקופות בארה"ב: א) שנות השבעים והשמונים. ב) שנות התשעים ועד הלום.
א. בתקופה הזו הצליחה ארה"ב לממש מדיניות הגירה חוקית הגיונית ומוצלחת שהתבטאה בסינון בקשות הגירה שתואמות: ביקוש, גיל, מקצועות, ומיקום. הצלחה נוספת התבטאה ב"בריחת מוחות" של סטודנטים זרים שנקלטו בסיום לימודיהם באוניברסיטאות ארה"ב בהיי-טק, בתעשייה ובמו"פ מבוסס-קרנות. מבקשי מקלט מקובה, מרכז ודרום אמריקה קיבלו אחר- סינון ואימות את המקלט המדיני הנכסף, מה שיצר בין היתר את יסודות התשתית למסלול ההגירה הבלתי-חוקית שבאה בעקבותיהם. לא נורות אדומות ואף לא צהובות בישרו על גמר התקופה, כי זו נתמכה בסיומה המוצלח של המלחמה הקרה והתפרקותה של בריה"מ, שהחזירה חיילים הביתה ואפילו לבייבי-בום הקטן, מתחת לקו הזהב, בשנים 87-90. רבים ראו בתקופה הזו את ארה"ב כהמשך ישיר ואוטנטי כמדינה קולטת הגירה – ייעודה מאז עגינתה של ה"מייפלואאר" עם המהגרים הראשונים.
ב. ירידת המתח הבין-גושי במחצית הראשונה של שנות ה-90 הביאה במקביל לירידה בשיעור הפריון ועלייה בביקוש לעבודה זולה. הקמת נפט"א כאזור סחר חופשי מועדף בין מקסיקו-ארה"ב-וקנדה שיחררה הליכי שיטור גבולות בין השלושה ושימשה "הזמנה" למבריחי הגבול הדרומי בין ארה"ב ומקסיקו תמורת סכומי-עתק לראש.
זרם מתגבר והולך של הגירה בלתי חוקית תפס אחיזה מבלי שמימשל קלינטון איתגר אותו באופן רציני לאורך השנים 1993-2000. יתרה מזו, הקהילה ההיספנית החוקית, הקיימת משכבר, תמכה בבלתי-חוקיים מתוך תקווה שיקבלו אזרחות ברבות הימים, תקווה שמתממשת חלקית היום. הבלתי-חוקיים לא נשארו חשוכי ילדים, עם סיבה טובה, צאצאיהם הנולדים בארה"ב הם אזרחים חוקיים כדת וכדין מעצם היוולדם בארה"ב.
כאן מופיע לראשונה המוטיב ההומני בכל עוצמתו. אין אפשרות לגרש לארץ מוצאו מהגר בלתי חוקי שנתפס ע"י השלטונות כשעל צוארו(ה) תינוק או ילד מתחת גיל 18 מבלי לגרש בזאת יליד אמריקה עול-ימים, צח מפלילים, שזכותו הבסיסית לגור בשלווה ובביטחון במדינתו חצובה בחוקה! קיים קושי מעשי לעשות זאת גם בהגיעו לגיל 18, מכיוון שאז הוא כבר מגיש בקשה לאיחוד המשפחה (מזכיר משהו?) עבור הוריו בעלי ותק שהייה, ללא עבר פלילי, וכמשלמי מיסים (עירוניים כנראה, אך מיסי הסטייט והמדינה קרוב לוודאי נושקים לאפס כי הכנסתם המוצהרת היא מתחת למינימום חבות-המס). להרחבה בנושא הכאוב יש לכתוב בגוגל: DACA.
שנות נשיאות אובמה מאופיינות בירידת שיעור פריון בלתי פוסקת שלוותה בהגברת ההגירה הבלתי חוקית כמעט ברמה משלימה, כלומר, כפונקציה עולה של הפרש הגבהים בין קו הזהב לבין שיעור הפריון. הזרם גבר גם מצד "ההיצע". המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשלהי 2008 פגע אנושות במדינות מרכז אמריקה והפך את חלקן למדינות-כשל חדלות-פירעון, ובעטיין מיליוני פליטים חסרי כול (אחרי ששילמו למבריחי הגבול) ששמו פניהם צפונה חצו את מקסיקו הלא-קטנה כלל, ומצאו את עצמם מול גבול קל-חצייה באישון לילה ואפילו לאור דמדומים. מיספרם המצטבר בארה"ב תפח במהירות. ב-2008 ההערכות נעו בין 10 ל-15 מיליון בלתי חוקיים בארה"ב וכיום ההערכה היא שהם עברו כבר מזמן את ה-20 מיליון.
השאלה הזועקת לשמיים היא: איך קורה שמדינה שחרטה על דיגלה שמירת חוק-וסדר לא מיישמת את אושיות כור מחצבתה ולא שמה קץ להפרה בוטה של חוקיה היא? הרי בניית חומה על הגבול עם מקסיקו היא פתרון ישים, מחירו 25 מיליארד דולר, ובהשוואה יחסית למדינת ישראל, שבנתה גדר אפקטיבית להגנה על גבולה מחדירת בלתי חוקיים חדורי-משימה (חצו שני מדבריות בדרך) שתושביה מונים פי 40 פחות המחיר של 625 (=25/40) מיליון דולר או 2.25 מיליארד שקל, הוא חלק קטן ממה שהמדינה השקיעה בפועל!
התשובה פשוטה: כאשר מתקיים גוף פוליטי גדול שנהנה מזרם המהגרים הבלתי חוקיים הוא יעשה הכול לשמרו מכל משמר, אפילו על חשבון האינטרס הלאומי! למפלגה הדמוקרטית יש קואליציית מיעוטים חזקה, שומרת-אמונים, שמרבית ההיספנים משתייכים אליה. הזרם הבלתי נשלט של בלתי-חוקיים מבטיח קליטתם המתמשכת של בוחרים בטוחים (captive) לאורך השנים הבאות.
יתירה מזו, המהגרים הבלתי-חוקיים, שמצטופפים בערים הגדולות הנשלטות רובן ככולן ע"י הדמוקרטים, מקבלים הגנה נוספת אפילו אם ביצעו פשעים חמורים ("פדרליים") כמו אונס ורצח, נשפטו בבית משפט מקומי, הורשעו קלות באופן יחסי ושוחררו להסתרתם בעירם שמגדירה עצמה "עיר מקלט"! כל זאת נעשה כאשר החוק מחייב את המשטרה המקומית להסגירם ללא דיחוי לשלטונות הפדרליים לשפיטה מיידית בבית דין פדרלי שברוב המקרים גוזר עליהם מאסר ובסיומו הסגרתם-השבתם על כורחם למולדתם המקורית!
ראש עיריית פילדלפיה הוסרט חוגג עם מזכירתו בעקבות החלטת שופט מקומי להכריז על עירו – "עיר מקלט"! הוא "חטף נזיפה", לשמחתו, מהבית הלבן.
טראמפ מנסה לפתור את הבעייה באופן סופי, ע"י בניית החומה הנדרשת, אלא שהתקציב יכול להגיע אך ורק בתקצוב הקונגרס, וכאן ההתנגדות שרירה וקיימת למרות הרוב הרפובליקני בשני הבתים. הסיבה – יש כ-10 נציגים רפובליקנים שמחוז הבחירה שלהם כולל פרברים של הערים הגדולות הנ"ל, ובוחריהם משתמשים בעבודה הזולה של הבלתי-חוקיים שאין בכוחם לעמוד על זכויות שאין להם! הנציגים הללו מצביעים ביחד עם הדמוקרטים! (משחק על 20 קולות). במחוזותינו אומרים "ככה לא בונים חומה"!
המערכה על ההגירה בעיצומה, בלי כפפות, על כל הקופה, בלי חוקים ובלי מחר! את דוברת הבית הלבן, בשבוע שעבר, המגיעה למסעדה עם משפחתה ואביה – מושל ארקנסו לשעבר ומועמד לנשיאות ב-2008 – מסלקים בבושת פנים כ"חוטפת ילדים מזרועות אימן," עתה הצמידו לה הגנת שוטרי חרש. כמעט שכחו כליל סוגיות "פעוטות ערך" כמו המערכות נגד התגרענות איראן וצפון קוריאה, מלחמת המכסים שהופכת חובקת עולם – שתי מערכות שטראמפ זקוק בניהולן לאמריקה מאוחדת מאחוריו. טראמפ לא מקבל את זה כי מתנגדיו לא יוותרו על מערכת העל: הבטחת זרם המהגרים הבלתי חוקיים, זו שאמורה להבטיח את שילטונם-לעד בבית הלבן.
אמנת ג'נבה? אפוא! במערכה הזאת לא לוקחים שבויים.
חובב טלפז
* * *
כיצד מחקו בפתח-תקווה את אסתר רַאבּ, המשוררת הארצישראלית הראשונה, שנולדה בה ב-1894?
מעוללות עיריית פתח-תקווה
בשנת ה-140להיווסדה
הסירו לאחרונה את הלוח ובו תחילת השיר של אסתר ראב "לאקליפטוס", שהיה מוצב במשך עשרות שנים לרגלי האקליפטוס הלבן, בעל העלים בניחוח לימוני, ברחוב שפירא.
העץ זכה מזה שנים רבות לשילוט מוסדר על ידי עיריית פתח תקווה, ועל השלט שהוצב נכתב ציטוט ממילותיה של המשוררת אסתר ראב, ילידת העיר, בשירה "לאקליפטוס":
"גזעך הישיש הרחב, און ענפיך, שנים עמדו בגשם וסער."
עכשיו אסתר ראב והשלט עם השיר – יוק!
שיריה של אסתר ראב ימשיכו להתקיים עשרות ומאות בשנים גם לאחר שאלה שהציבו את השלטים החדשים של עיריית פתח תקווה ומחקו אותה – יישכחו.
ובינתיים ההפסד הוא של העוברים על פני העץ ואינם נחשפים לשיר על האקליפטוס שכתבה אסתר ראב. שיר שהציטוט ממנו מסקרן לגבי השיר כולו, המצוי בכתביה.
* * *
אסתר ראב
שִׁיר לָאֶקָלִיפְּטוֹס
גִּזְעֲךָ הַיָּשִׁישׁ הָרָחָב –
אוֹן עֲנָפֶיךָ –
שָׁנִים – עָמְדוּ בְּגֶשֶׁם וַסַעַר,
עָמְדוּ, וְרָאוּנִי גְּדֵלָה מִתְגַּבַּהַת,
לִקְרַאת צַמַּרְתְּךָ –
נוֹשֵׂאת רֹאשִׁי בִּכְמִיהָה
לְאִוְשַׁת עַלְוָתְךָ
שׁוֹאֶפֶת נִיחוֹחַ חַיֶּיךָ
בְּעַרְבֵי קַיִץ דוֹמְמִים;
מְחַכָּה בַּסְּתָו,
לִנְשִׂירַת קְלִפָּתְךָ –
רֵיחָנִית כְּקִנָּמוֹן,
וְעוֹזֶרֶת לְךָ,
לְקַלְּפָהּ, לְהַשִּׁירָהּ,
לְמַעַן גָלוֹת עוֹרְךָ הֶחָדָשׁ –
היָּרֹק-לְבַנְבַּן, הָרַעֲנָן –
כְְּעוֹר אָדָם;
וּבְהַעֲלוֹתְךָ נִצָּה בַּסְּתָו
עֵת הַכֹּל יָבֵשׁ מִסָּבִיב –
נִצָּתְךָ הַלְבָנָה הַשְּׂעִירָה
וְרֵיחָהּ הֶחָרִיף – הָאָטוּם בְּמִקְצָת
הַתְּלוּיָה אֶשְׁכּוֹלוֹת, אֶשְׁכּוֹלוֹת
עַל סַנְסִנֶּיךָ, וְנֶאֱחָזוֹת בָּהֶן
דְּבוׁרִים, וּצְרָעוֹת,
הוֹמוֹת, מְזַמְזְמוֹת,
וְרֵיחָן אַף הוּא
מִתְעָרֵב בְּרֵיחֲךָ
וְ"ּכּוֹבְעֵי"-תִּפְרָחְתְּךָ
הוֹלְכִים וְנוֹשְׁרִים לְרַגְלֶיךָ,
עַל הַחוֹל הָרַךְ –
מְשַׁחְרְרִים אֶת הַנִּצָּה הַשְּׂעִירָה
שֶׁהָיְתָה שְׁמוּרָה וַחֲתוּמָה
תּוֹכָן –
וְאֲנִי אוֹסַפְתָּן
וְהֵן יְרֻקוֹת בְּהִירוֹת,
וְנָאוֹת כַּחֲרוּזִים,
צוֹבֶרֶת גַּלִּים, גַּלִּים,
וְשׁוֹזֶרֶת עַל חוּט –
עֲנָק לְגַרְגֶּרֶת –
הַשְּׁחוּמָה;
וְעָלִים נוֹשְׁרִים אֲדֻמִּים,
אֲרֻכִּים וִיבֵשִׁים –
וְתַחְתָּם, מְלַבְלְבִים
רַכִּים, בְּהִירִים, דַּרְכָּם מִסְתַּנֶנֶת הַשֶּׁמֶשׁ
מִתְנוֹעֲעִים בְּחֵן
לְכָל רוּחַ קַלָּה
בָּאָה מִן הַיָּם;
וְאַנְקוֹרִים מְקַנְּנִים וְרוֹחֲשִׁים
כָּל הַיּוֹם בֵּין בָּדֶּיךָ
וְאֶפְרוֹחַ עָרֹם
נוֹפֵל בַּחֲבָטָה עַל הַחוֹל;
וּמֵעָיו כְּחֻלִּים נִשְׁקָפִים
מִבַּעַד לְעוֹרוֹ הַדַּק.
וְאֶפְרוֹחַ גָּדוֹל יוֹתֵר
אֲשֶׁר גֵּרְשַׁתְהוּ
אִמּוֹ מִן הֹקֵּן –
וְהוּא – מַקּוֹרוֹ צָהֹב,
מְנַסֶּה כְּנָפָיו,
לָרִאשׁוֹנָה –
מְנַתֵּר וּמְעוֹפֵף,
וְהֶחָתוּל בְּעִקְבוֹתָיו;
וּלְעֵת עֶרֶב
עוֹמְדִים הַנִּצִּים
מְרַחֲפִים-וְקוֹפְאִים, בָּאֲוִיר –
סוֹבְבִים אוֹתְךָ וְשׁוֹרְקִים,
וּמְחַפְּשִׂים מְעוֹן-לַיְלָה –
בְּצַמַּרְתְךָ – גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ;
שְׁנַיִם, שְׁנַיִם הֵם בָּאִים –
לָלוּן בְּעַרְסְלֵי-עֲנָפֶיךָ
הַבְּשׂוֹמִים –
וּבָא גַּם זוּג עוֹרְבִים,
מְקַרְקְרִים בְּזַעַף –
מִתְוַכְּחִים אֲרֻכּוֹת,
ַעד שֶׁשִׂיחָם –
הוֹלֵךְ וְהוֹפֵךְ
פִּטְפּוּט שָׁלֵו
שֶׁל יְצוּרִים – אֲחוּזֵי שֵׁנָה
וְאַף אַתָּה רוֹגֵעַ כָּעֵת –
זַלְזַלֶּיךָ הָאֲרֻכִּים, נָעִים לְאַט –
בַּעֲלֵי הַכָּנָף יְשֵׁנִים,
יָרֵח גָּדוֹל וְזָהֹב,
עוֹלה מֵעַל הָרֵי-יְהוּדָה,
וְנוֹטֵל אַף אוֹתְךָ
בִּזְרוֹעוֹתָיו לְתַרְדֵּמַת-
לַיִל – קָסוּם –
אסתר ראב
1968
* * *
אהוד בן עזר שלום לך,
כנכדה [אחיינה – אב"ע] של אסתר ראב, אולי תמצא עניין בשיר הבא שהוקלט אתמול, ובו לחן שלי למילותיה:
ובהזדמנות זו, הרשה לי לחלוק לך מחמאה: שיחתך עם ישעיהו ליבוביץ, כפי שהיא מובאת בספרו "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל", היא רבת עניין. גם לי היתה הזכות לשוחח מיספר פעמים עם אישיות נעלה זו, וכמה משיחותיי עימו מובאות באתר שלי –
http://www.elilinder.com/philosophy.html
בברכה,
אלי לינדר
אהוד: תודה על הלחנת אסתר ראב. השיחה עם ישעיהו ליבוביץ הופיעה לראשונה-בספר בספרי "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, והספר, שאזל, נשלח לכל דורש בקובץ וורד עברי.
* * *
לפנינה מנדלסון היקרה
איתך באבלך על מות אחיך
מרדכי [מימי] שינאן [שניידר]
מלוחמי הפלמ"ח במלחמת תש"ח
איש משרד החקלאות
ורקדן נלבב
* * *
פוצ'ו
מי עכשיו איננו? מימי...
מימי (מרדכי שניידר) הגיע לפלמח באיחור. כשהתחילה מלחמת העצמאות ההכשרה החליטה שעליו להישאר בקרית חיים כדי לרכז את הסניף המקומי של הנוער העובד. מימי לא רצה. ההליכה לפלמח היתה משאת נפש של כל נער בימים ההם. בסוף הוא קיבל את הדין בתנאי שאחרי חצי שנה מחליפים אותו והוא יילך לפלמח, מתוך תקווה שהמלחמה לא תיגמר לפני זה.
המלחמה לא נגמרה ומימי הגיע אלינו, אל הגדוד הראשון של הפלמח, בדיוק כשעמדנו לרדת לנגב הנצור להחליף את חטיבת הנגב . טוטו (יונתן לוינסון), סגן המ"מ שהכיר את מימי מהשכונה, נתן לו תפקיד של פיאטיסט מס. 2. הפיאט היה אז הכלי האנטי טנקי היחיד (חוץ מבקבוקי מולוטוב) ומפעילו ידע שהוא צריך לתת לטנק להתקרב עד 30 מטר לפחות, אם הוא רוצה שהפגז יפגע במטרה. כשברחנו בבהלה מחירבת מחאז אחרי שאזלה התחמושת, יענקלה פיאט, שהיה מספר אחד של מימי, השאיר בעמדה את הפיאט וברח בלעדיו. מימי לעומתו לא שכח לקחת את תריסר הפגזים, שהיו באחריותו, כי טוטו אמר לו שכל פגז עולה חצי לירה וזה היה אז הרבה כסף.
את יענקלה פיאט – מוניה המ"מ החליף, אבל את מימי הוא השאיר. אני עליתי בדרגה אחרי חירבת מחאז, וממקלען מיספר שתיים, הפכתי להיות פיאטיסט מיספר אחד. המ"מ רצה שמימי יהיה, אבל מימי ויתר לי ואני משום מה שמחתי. את זה שמימי יותר חכם ממני, גיליתי אחרי ההתקפה על ברברה. שלמה בן-ארי המ"מ, שהחליף את טוטו שנהרג בחירבת מחאז, אמר לי לירות את כל תריסר הפגזים על הכפר הערבי, כדי להפחיד את תושביו ולגרום לבריחתם. אז למה מימי היה יותר חכם ממני? כי בדרך חזרה, אני הייתי צריך לסחוב על גבי את הפיאט הכבד, והוא היה משוחרר מכל משא.
אותו דבר חזר על עצמו, בהתקפה על חוליקאת, אבל שם הוא אכל אותה, כי כשהמ"כ ראה שאין על גבו שום דבר, אמר לו לסחוב את הפצועים וזה היה אפילו יותר כבד מהפגזים.
בכיבוש באר שבע, נתגלה לי שמימי לא רק סבל טוב, אלא גם חפרן מעולה. העמדה שהוא חפר לשנינו בוואדי, היתה עמוקה מכל העמדות האחרות, וכשהתחילו ליפול פגזים בסביבה, הוא לא התעצל והעמיק אותה עוד יותר. מאז ידעתי שעם מימי אעבור את המלחמה בשלום, ואכן כך היה.
בתום המלחמה, כשעלינו להתיישבות בנתיב הל"ה הוא החליט ללכת לאוניברסיטה ונעלם מעיניי עד שגם אני החלטתי ללכת לאוניברסיטה ללמוד. באוניברסיטה היכרתי נערת חמד, דרורה חבקיןי והיא הזמינה אותי ללכת לחוג ריקודי עם, כי יש שם מדריך מעולה. המדריך היה לא אחר מאשר מימי, אשר חוץ מחפירות היה גם מוכשר להרבה דברים אחרים, כולל ריקודי עם. כשאמרתי לדרורה שאני מכיר את המדריך ועשיתי ביניהם הכרה, קרני עלתה בעיניה ואני שמחתי, אבל לא לאורך זמן, כי באותה הזדמנות גיליתי שוב שהוא הרבה יותר חכם ממני.
זה היה בסוף הריקודים, כאשר דרורה באה להגיד לי שלום ואמרה לי שאני חופשי, כי מימי כבר ילווה אותה הביתה.
מאז עברו הרבה שנים. עם מימי הייתי נפגש רק בכנסי הפלמח והיום כששמעתי שהוא נפטר, חשבתי שאני צריך לשאול את אהוד מה בעצם הבחור המוכשר הזה עשה כל החיים...
פוצ'ו
(מי שרוצה לדעת על מימי עוד כמה דברים, יכול למצוא אותם בספר "בחיי" כי זכינו להיות באותו צוות כמעט בכל המלחמה, ומה שעבר עליי, עבר גם עליו באופן טבעי, פרט אולי למה שקשור בבנות, כי בזאת הוא שם אותי בכיס הקטן).
* * *
יהודה דרורי
לפי אונר"א – פלסטינים לא מתים...
אונר"א הוא ארגון שהוקם ע"י הליגה הערבית להנציח את הסכסוך הפלסטיני דרך כ-450,000 עקורים ערביים (משטחי מדינת ישראל ) בעקבות מלחמת השחרור, תוך התעלמות מוחלטת מ-700,000 הפליטים היהודים שגורשו למעשה ממדינות ערב והגיעו לישראל ונקלטו בה.
אונר"א קיבל חסות של האו"מ בגלל נשק הנפט שישב אז חזק בידי הערבים, אבל אין ארגון זה נכלל במסגרת האו"מ. האו"מ מעביר להם רק חלק מתקציבו ושאר מכוסה ע"י ארה"ב ומדינות אירופה כאשר סעודיה ומדינות הנפט תורמות את רוב הכסף.
מכיוון שכך, לאונר"א יש כללים השונים מהותית מסוכנות האו"מ לפליטים, כי זו מזהה פליט רק במשך 3 שנים ראשונות לפליטותו, וכפליטים, את קרוביו רק מקירבה ראשונה בלבד. אבל, לפי אונר"א פליט הינו בחזקת פליט לנצח, כולל כל משפחתו המורחבת (כל החמולה...) וילדיו ונכדיו וניניו יורשים את מעמד הפליט לנצח...
אונר"א , במימון ערבי, בנתה את קיני הטרור הנקראים מחנות פליטים, שם מחוייבים הפליטים (בעונש מוות!) שלא לצאת ולהתגורר מחוץ למחנה, ובתמורה הם מקבלים כרטיס מזון הנותן לכל בעל כרטיס מוצרי מזון בסיסיים בחינם מדי חודש. ברור לכן שאם אחד מאנשי החמולה נפטר, משפחתו לא תדווח על כך ותשאיר את הכרטיס מזון ברשותה... לכן לפי אנשי אונר"א עד היום אף פלסטיני לא מת... (אין אפילו דוחו"ת על תמותת תינוקות) אז לדבריהם מטופלים כיום על ידם כ...5 מיליון פליטים... יעאני...
תוחלת החיים ברצועת עזה (למשל). היתה 48 שנים וכיום זה מתקרב ל-70. לפיכך, אפילו מי שנולד כפליט ב-1948 כבר אינו בחיים ולמעשה ניתן לומר בבירור שרוב רובם של פליטי מלחמת השחרור כבר לא בחיים ומכן שאין במחנותיהם פליטים שיוכלו לחזור לבתיהם...! ומכאן, כל נושא "המו"מ על הפליטים" הינו פיקציה ושקר ידוע...
במסגרת ההונאה והשקר המרכיבים את הנושא הפלסטיני בכלל ואת הנושא הדמוגרפי שלהם בפרט, הם קובעים לפלסטיני תוחלת חיים מופרכת של גיל 90 (הגבוה בעולם...חה...חה...חה...) – וזאת כדי שיוכלו לדון על החזרת פליטים. כביכול...
אצלם, גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הינו סניף פרופוגנדיסטי של המוקטעה ועל כך כדאי לקרוא את מאמריו של יורם אטינגר הנוגע למספרם האמיתי של הפלסטינים ביו"ש ובעזה.
אונר"א כיום מתמוטטת! לא רק בגלל חובותיה הכבדים אלא גם משום שטראמפ קיצץ לאחרונה בתרומת ארה"ב בצורה דרסטית וכך גם עושות מדינות הנפט וסעודיה. לכן, אונר"א תחדל להתקיים תוך פחות משנתיים, מחנות הפליטים יהפכו למשכנות עוני ופשיעה והרבה פליטים יעזבו לקראת עתיד כלכלי ומגורים טובים יותר. ככל שזה יקרה, תקטן האוכלוסייה בחממות הטרור של אונר"א, שם פורחים החמאס והג'יהד האיסלמי.
יהודה דרורי
רמת-השרון
* * *
יוסי אחימאיר
בין הסדן הסורי לפטיש העזתי
"העפיפונים לא הפילו קורבנות, בסך-הכול שדות נשרפו, ואתם יודעים, החיטה תצמח מחדש." – כך בערך שמעו באי "הלילה הלבן" במכון ז'בוטינסקי את מי שהיה עד לפני שנתיים מנכ"ל "שלום עכשיו", כשהוא מבטל בהבל פה את טרור העפיפונים.
חייכני, ידידותי, נהנה מעצם הימצאותו באכסניה שאותה פקד פעמים רבות בילדותו, משמיע מר אופנהיימר את משנת ה"שלום עכשיו" שכולה הבנה למאבק הפלסטיני, מנסה לעטוף אותה בנימה פייסנית, כביכול לא קיצונית. הוא אינו נושא כיום בשום תפקיד רשמי ("מופיע בערוץ 20"), אך דומה שתגובתו לטרור העפיפונים, משקפת הלכי רוח שאולי רווחים גם בהנהגה.
כבר למעלה מחודש מוצתים שדותינו, שדותיהם של חקלאי היישובים בעוטף עזה, ועימם שמורות הטבע על בעלי החיים שם, ועדיין אין תגובה נחרצת, שתשים קץ אחת ולתמיד לסוג הטרור החדש הזה. מדי יום עשרות שריפות, הצבע השחור מושל בכיפה.
לאחר ההתנתקות החד-צדדית של ישראל – הירי האווירי היה האיום העיקרי שנשקף מעזה. רקטות, טילים ופצמ"רים שגררו אחריהם את מבצע "צוק איתן". הגם שיורטו ברוב המקרים בידי "כיפת ברזל", שפותחה לשם כך בהצלחה רבה, החמאס ממשיך לעשות בהם בשימוש שוטף, ככל שיחפוץ.
לאחר המבצע השלישי של צה"ל בתוככי הרצועה מאז 2005 – הסתמן איום חדש, טרור תת-קרקעי, מנהרות התופת, שבהן השקיע החמאס את מירב משאביו. עכשיו מסתבר שניתן פתרון לסוג זה של טרור. מפתחי האמצעים לאיתור מנהרות התופת אף זכו בימים אלה בפרס ביטחון ישראל, ויפה שכך.
השאלה המנקרת עתה בראש היא, מתי יושם הקץ לסוג השלישי של טרור שמופעל נגדנו, טרור מקורי ופרימיטיבי, טרור העפיפונים, שמזוהים היום כנשק ולא עוד כצעצוע? מתי יקבלו מפתחי אמצעי הנגד לעפיפונים אף הם פרס מטעם מערכת הביטחון ועם ישראל? ועד שזה יקרה – כמה זמן תימשך שגרת העפיפונים?
לכאורה, כפי ששאל איש "שלום עכשיו" – מה הבהלה מצידנו מ"משחקי הילדים" הללו, עפיפונים שמופרחים על מנת להצית שדות ועצים, במטרה "לשחרר תיסכול" בעזה? והרי כל שהם יכולים זה רק להטריד אותנו ב"המצאת המאה" הזאת – צעצוע שהחליף ייעודו לנשק? ואולי זו הסיבה שלא כל-כך בוער לדרג המדיני, להורות לכבות במכת מחץ אחת את האש הזאת?
אז נכון, כמעט אין נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם מטרור העפיפונים – אבל זו אינה סיבה שהמשחקים האסורים האלה יימשכו והטיפול בהם יהיה כה רופס. הנזק העיקרי הנגרם ממראה עפיפון בשמי ישראל, כשלהבת אש בזנבו, הוא לא רק לחיטה ולשעורה, ולא רק לתושבי העוטף. הנזק הוא בראש וראשונה מוראלי. אזרחי ישראל ברובם תמהים, הכיצד זה ממשיכים העזתים לתעתע כך בצה"ל.
נכון, עיקר תשומת הלב המדינית-ביטחונית ניתנת בימים ובשעות אלה למה שמתפתח בגבולנו הצפוני, ברמת הגולן, לנהירת המוני פליטים סוריים, ניצולי תקיפות הזוועה של צבא אסד בנתיניו בדרעא ובנותיה, לעבר גבולנו. זו אינה צריכה להיות עילה לתגובות-הפרווה נגד המחבלים בעזה.
אין דומה ההסתערות של סורים אומללים על גדר המערכת בצפון להסתערות המפגינים העזתיים על הגדר בדרום. הראשונים רק מבקשים ישועה בישראל. העזתיים מוסתים לתקוף את ישראל ולסכן בתוך כך חייהם. אלה כאלה הם בראש וראשונה קרבנות של משטרים רודניים-רצחניים – של אסד העלאווי בדמשק, מצד אחד, ושל סינוואר החמאסי בעזה, מצד שני.
ישראל נתונה בין הפטיש העזתי לבין הסדן הסורי. צה"ל נמצא בימים אלה בדריכות כפולה, במעין חלוקת קשב בין המתרחש ברצועת עזה לבין המתרקם בסמוך לגבולנו בגולן. אבל צה"ל – שכבר עמד ולחם במלחמות העבר בשתיים ויותר חזיתות בעת ובעונה אחת – חייב לתת מענה לשם ולכאן. גם לבעיית פליטי מלחמת-האחים הסורית, וגם – באופן מיידי ובלתי מתפשר – לבעיית העפיפונים.
הציבור הישראלי עייף משגרת העפיפונים, שמשלהבים את מפריחיהם, ואשר להבותיהם מכלות באופן שיגרתי שדות ועמל של שנים.
הפתרון – לא בשמיים.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2.7.2018
* * *
צרור הערות 4.7.18
* התרגלנו – כבר כמעט התרגלנו. טרור ההצתות ירד מהכותרות. אבל הוא נמשך במלוא עוזו. מדי יום – עשרות שריפות המכלות שטחי חקלאות וחורש טבעי בנגב המערבי. הממשלה בחרה להשלים עם ההצתות כגזירת גורל, "להכיל" את הטרור הזה, ומדיניותה משתקת את צה"ל. ובמקום שאזרחי ישראל יזעקו זעקה גדולה ויאלצו אותה לשנות את דרכה ההרסנית... אנחנו מתרגלים. טוב, זה לא בגוש דן.
* משוואת הפקרה – צה"ל חיסל חוליית מחבלים שחדרה לישראל מרצועת עזה. כל הכבוד! הדבר רק מעיד על המדיניות הקלוקלת של הממשלה ושל ראש הממשלה, באשר לטרור מעזה: ירי רקטות – לא. חדירת מחבלים לשטח ישראל – לא. הצתת שדות הנגב המערבי – כן.
"הכלת" טרור ההצתות – הפקרת ביטחון ישראל.
* הצד השני – בחדשות "כאן" 11 שודרה כתבה מעניינת על הקומנדו הימי הפלשתינאי. בכתבה התראיין קצין בחיל הים, המפקד על הכוחות הימיים מול חופי עזה. שוב ושוב הוא דיבר על "הצד השני". מי זה "הצד השני"? האוייב. אז למה הוא לא קורא לילד בשמו? כנראה שזה לא פוליטיקלי קורקט היום להשתמש במושג "אוייב", אז מכבסים אותו ל"צד שני", כאילו מדובר בפרטנר למשחק שש בש.
זו תופעה שלילית ומשחיתה. השפה הצבאית חייבת להיות מדויקת ומוכוונת ניצחון. האויבים הם בני אדם, אין לעשות להם דמוניזציה, אך הם אויבים, אנחנו במלחמה עמם, הם רוצים להרוג בנו, תפקידנו לנצח אותם. אז מה זה החרטה הזה "צד שני"?
* רבני שנאת החינם – בצום י"ז בתמוז, היום בו הובקעה החומה ונפרצה הדרך לחורבן הבית, עוסקים מאות רבנים בחרחור שנאת חינם. מאות רבנים כתבו מכתב לשרת המשפטים, שבו הם מפצירים בה להדיר מכל גישה לכותל מיליוני יהודים, שדרכם ביהדות שונה מדרכם של אותם רבני שנאת החינם. מטרתם היא לסכל את המעט שנשאר ממתווה הכותל, שמשאיר את רחבת הכותל הקיימת היום כמות שהיא, במונופול אורתודוכסי מוחלט, אך מאפשרת רחבה נוספת, חדשה, במקום שהיום אינו פעיל, שבה תתקיים תפילה שיוויונית. בעיצומו של צום י"ז בתמוז, מה שמעסיק מאות רבנים הוא לגזול את כבשת הרש ממיליוני יהודים, הרוצים אף הם חלק ונחלה בכותל המערבי, שהוא נכס לאומי, ולא נכס כיתתי של אותם רבנים.
"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים." (תלמוד בבלי, יומא ט' ע"ב).
* צביעות – בשבוע שעבר פירסמתי שורה של רשומות (פוסטים) נגד ניסיונה של עיריית תל-אביב להדיר מן המרחב הציבורי את הציבור החרדי, באמצעות איסור על קיום אירועים בהפרדה מגדרית בכיכר העיר. השבוע פרסמתי שורה של רשומות נגד הניסיון להדיר מן הכותל המערבי את היהודים שאינם אורתודוכסים, באמצעות ניסיון למנוע הקמת רחבה של תפילה שוויונית בכותל המערבי.
יש הבדל בין שני המקרים. עם כל הכבוד לכיכר רבין, ויש כבוד והרבה כבוד, הוא לא נכס לאומי וסמל לאומי בסדר גודל המתקרב לכותל המערבי. ניכוס הכותל המערבי לפלג אחד בעם חמור לאין ערוך. אך העיקרון אותו עיקרון – ניסיון לחסום מרחבים השייכים לכולנו מפני המוני יהודים שמנהגיהם שונים משל החוסמים, אך ורק מתוך שנאת אחים מרושעת.
לצערי, רבים ממי ששיבחו את הדברים שכתבתי בשבוע שעבר ועודדו אותי, הם ראשי המתנגדים לדברים שכתבתי השבוע והמגנים אותם, ולהיפך.
אין זו אלא צביעות.
* שיפור המצב הקיים – שני מנהיגים גדולים אשמים בחרפת ההשתמטות של החרדים מהגנת המולדת וממלחמת מצווה – בן גוריון ובגין. בן גוריון, בעצם הפטור משירות בשם ה"תורתם אומנותם" ובגין בכך שהפך השתמטות קמעונאית להשתמטות סיטונאית גורפת של שבט בישראל.
כל חוק המתפשר על פחות מגיוס מלא, אינו חוק טוב. אבל אם אנו רוצים להיות מציאותיים, עלינו להבין שאת המציאות החברתית הזאת, פרי באושים של חטאים, שגיאות וכישלונות בני 70 ו-40 שנה, אי אפשר לתקן באבחת חרב. יש לבצע תהליכים מדורגים, הן של מעבר מאורח החיים הטפילי להשתלבות בחיי עבודה ופרנסה בכבוד והן בגיוס הדרגתי לצה"ל.
כל שיפור רצוי. לכן, אילו הייתי ח"כ הייתי תומך בחוק הגיוס החדש. הוא לא חוק טוב, אך הוא משפר את המצב הקיים.
* נגד הבחורילות – ללוחמים נגד שירות קרבי לבנות בצה"ל, נוסף כוח סיוע – גדעון לוי. גם הוא, מסתבר, נגד ה"בחורילות". הפשקוויל האחרון שלו הוא נגד מרב מיכאלי, מי שפירסמה לצידו פשקווילים לא כל כך שונים משלו. אבל היא תומכת בשירות קרבי של נשים, ועל כך היא חטפה ממנו חזק.
ומה הוא חושב על הלוחמות? "ארבע חיילות שסיימו בשבוע שעבר קורס מפקדי טנקים, הגירו עוד ריר של גאווה מיליטריסטית בקרב ישראליות וישראלים רבים. רב"ט קרן בית אן ... תפטרל בין היתר מול חופי עזה. ביום טוב היא ודאי תשתתף בירי על דייגים פלסטינים נואשים שחרגו לפרנסתם מתחומי כלוביהם... רכבת הפמיניזם הצודקת ועתירת ההישגים שועטת קדימה, ואיש לא עוצר לשאול: סליחה, שיוויון במה? שויויון בדיכוי? ברודנות על עם אחר? שיוויון פמיניסטי בהתעללות? שיוויון מגדרי בביצוע פשעי מלחמה? זה מה שאתן רוצות? זה מה שמגיע לכן? וזה מה שמגיע לנו? אחרי שהיעד הזה יושג, תוכלנה הפמיניסטיות להתקדם ליעד הבא: שוויון מגדרי במשפחות הפשע."
ואפרופו שירות בנות בצה"ל. בשבוע שעבר הרציתי לבנות דתיות העומדות לקראת גיוסן לצה"ל, בתום שנה במדרשה שהכינה אותן לכך. בנות נפלאות! איכותיות, ערכיות, משכילות. משנה לשנה עולה מספרן של הבנות הדתיות המתנדבות לצה"ל. כל דברי הבלע נגדן נובעים ממקום אחד – תסכול של מי שמבינים שהם נמצאים במלחמת מאסף, שבה הם כבר הפסידו.
* קלנר, מאחוריך – ישעיהו ליבוביץ' הרצה פעם באחת האוניברסיטאות, וכרגיל הציג את התפיסה שלו, שהיהדות היא הלכה, ורק הלכה, ואך ורק הלכה, ואין היא דבר מלבד ההלכה, ואין לו לקב"ה אלא דל"ת אמות של הלכה, וכל מה שאינו הלכה אינו יהדות וכו' וכו' וכו'.
קם אחד הסטודנטים ושאל: "אני חילוני. איני מקיים את ההלכה. איני יהודי?"
השיב פרופ' ליבוביץ', כמעט בלחש: "ודאי שאתה יהודי. הרי על פי ההלכה, אִם נולדת לאם יהודייה, אתה יהודי כשר לחלוטין." ואז הוא הוסיף בקול צעקה רמה, הולכת וגוברת ממילה למילה, תוך שהוא מדגיש כל הברה והברה: "אבל אתה יהודי שחייב מיתה!!!"
איני מזכיר זאת כדי להקל בחומרת דבריו הדומים מאוד של הרב קלנר, אלא רק להציג פרספקטיבה.
* חוק בעייתי – "חוק שוברים שתיקה", שנועד למנוע כניסת ארגונים אנטי ישראליים כ"שוברים שתיקה" לבתי הספר, הוא חוק בעייתי. מה בעייתי בו? יש בו בעייה אחת. הבעייה היחידה בחוק הזה, היא העובדה שבכלל צריך חוק כזה. הרי זה צריך להיות מובן מאליו.
* ביד הלשון: הדרגות העבריות – במגזין "שישבת" של "ישראל היום" מופיע מדי ערב שבת, במהלך שנת ה-70 לישראל, הטור "70 שנים אחרי", המתאר את אירועי השבוע לפני 70 שנה, לצד פרפראות ופרסומות, המלמדות על רוח התקופה.
הכתבה המרכזית השבוע עסקה בהשבעה לצה"ל, ב-28 ביוני 1948. בכתבה הובאו השמות העבריים שנתנו לדרגות בצבא הצעיר, והתיאור הזה היה רצוף שגיאות.
נאמר שרב אלוף הוא השם העברי לבריגדיר. זאת שגיאה. רב אלוף הוא הדרגה המקבילה ללוטננט גנרל. אין בצה"ל דרגה מקבילה לבריגדיר, שהיא דרגה בין אלוף משנה לתת אלוף.
נאמר בכתבה שהשם העברי שניתן לדרגת קולונל היא אלוף. שגיאה. קולונל הוא אלוף משנה. אלוף הוא המקביל לגנרל.
נכתב שלוטננט קולונל הפך בעברית לרב סרן. שגיאה. רב סרן הוא השם העברי למייג'ור. לוטננט קולונל הוא סגן אלוף.
ועוד נכתב שסרן החליף את סרג'נט. עוד שגיאה. סרג'נט בעברית הוא סמל. ואילו סרן הוא קפטן.
בקיצור, 100% מהדוגמאות – שגויות.
אורי הייטנר
* * *
לשרה נתניהו
חִזקי ואִמצי בכל מה שעובר עלייך!
אהוד בן עזר
* * *
אילן בושם
שירים ל'חדשות בן עזר' יולי 2018
שאלה נכבדה
לְרַבִּים מֵהַכּוֹתְבִים
קָשֶׁה לִכְתֹּב פָּשׁוּט
כִּי פָּשׁוּט וְלָעִנְיָן
זֶה לֹא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט...
וְיֵשׁ הַכּוֹתְבִים כמו לעצמם
כְּאִלּוּ לֹא קַיָּמִים קוֹרְאִים,
וְשֶׁיָּבִינוּ מַה שֶּׁיָּבִינוּ...
אָז לְשֵׁם מָה הֵם כּוֹתְבִים?
הָאִישׁ הַטּוֹב
הָאִישׁ הַטּוֹב
לֹא רָצָה לָרֶדֶת לָרְחוֹב
וְלַעֲשׂוֹת אֶת זֶה עִם נַעֲרַת רְחוֹב.
הָאִישׁ הַטּוֹב גַּם מֵעוֹלָם לֹא הִתְחַתֵּן,
מָה שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ זֶה רַק לְאוֹנֵן –
אֲבָל גַּם זֶה בְּעֵינָיו לֹא הָיָה הוֹגֵן...
וְכָךְ אָמְנָם טוֹב לוֹ, לָאִישׁ הַטּוֹב
שֶׁלֹּא עָשָׂה זֹּאת עִם נַעֲרַת רְחוֹב
וּמֵעוֹלָם לֹא הִתְחַתֵּן
וְלֹא אוֹנֵן.
פעם
פַּעַם הָיָה נוֹהֵג לִצְעוֹק בְּאַפּוֹטְרוֹפְּסוּת
מֵחַלּוֹן בֵּיתוֹ הַמְּהֻדָּר
עַל יוֹשְׁבֵי גֶּדֶר חֲצֵרוֹ
שֶׁצָּפוּ בְּמִשְׂחַק כַּדּוּרֶגֶל
בְּמִגְרָשׁ מְאֻלְתָּר.
עַתָּה הוּא נֶעְדָּר
מִבֵּיתוֹ הַמְּהֻדָּר
וְהַצּוֹפִים עַל הַגָּדֵר
כְּמוֹ שׁוֹרְקִים בּוּז
לְגוּפָתוֹ שֶׁבֶּעָפָר.
עוֹבֵד זָר
פִילִיפִּינִי סוֹחֵב סֵנִילִי
כָּפוּף הַהוֹלֵךְ לְאַט
אֲשֶׁר בְּקֹצֶר-נְשִׁימָה לָאַט:
'לְאַט לְךָ, לְאַט!'
וְזֶה הַסּוֹחֵב
מְמַהֵר לְעִנְיָנָיו...
מעמסת הזיכרונות
אֵלִי אֵלִי,
כַּמָּה חֲתוּלִים, כְּלָבִים וַאֲנָשִׁים
הָיוּ בְּחַיַּי וְהָלְכוּ לִבְלִי שׁוּב!
שׁוּב וָשׁוּב עוֹלִים הֵם בְּזִכְרוֹנִי
קוֹרְמִים עוֹר וְגִידִים:
שׂוֹרְטִים
נוֹבְחִים
מְדַבְּרִים
וְלֹא עוֹשִׂים לִי הֲנָחוֹת.
*
"תֵּרָגַע!"
אָמְרָה הָאִשָּׁה
לָאִישׁ הַכָּפוּף
הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֵלֶיהָ
שֶׁנִּשֵּׁק אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ.
*
שְׂמָלוֹת
כִּדְגָלִים
מַכְרִיזוֹת עַל טֵרִיטוֹרְיוֹת
בְּנוֹת כִּבּוּשׁ.
חוּגִים
הָיוּ חוּגִים
וְהָיוּ בָּאִים
וְהָיוּ חַגִּים
זֶה סְבִיב זֶה
וּסְבִיב הַסֻגְיוֹת
שֶׁבָּהֶן הָיוּ דָּנִים.
עַתָּה חָדְלוּ הַחוּגִים,
אֵין בָּאִים וְאֵין חַגִּים עוֹד
זֶה סְבִיב זֶה,
רַק הוֹלְכִים הֵם זֶה מִזֶּה...
נשים בבית קפה
אָמְרָה אַחַת:
אִם לֹא נֶהֱנֶה מִן הַחֲבִיתָה
לְפָחוֹת נֶהֱנֶה מִן הַחַבְרוּתָא.
וְהַיֶּתֶר הִנְהֲנוּ בְּרֹאשָׁן
לְאוֹת הַסְכָּמָה בְּנִיחוּתָא.
אילן בושם
* * *
קַרַבַּמְבּוּלִי
[ציטוט מתוך גיליון 229 של המכתב העיתי מיום 26.3.2007].
אני נענה לפנייתו של ד"ר צבי מלאכי השואל על השיר "קרבמבולי" ("חדשות בן עזר", גיליון 228), ומביא פרטים אחדים מתוך סיפור השיר.
השיר "קרבמבולי" החל להיות מושר בארץ בשנת תרע"ב (1912), לקראת סוף תקופת העלייה השנייה. מכלל העדויות עולה כי אחד הנערים שהגיעו לארץ מרוסיה באותה עת כדי ללמוד בגימנסיה "הרצליה", הביא איתו את המילים והלחן. חבריו לכיתה היו הראשונים לשמוע את השיר מפיו, ואחר כך התפשט השיר בקרב יתר תושבי שכונת "אחוזת בית". חבורות חבורות היו עומדים ליד הקיוסקים של קיסילוב ושל רובננקו, משני עברי הצומת הראשונה של תל אביב, רחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד, ופוצחים בשיר:
קרבמבולי, ירושת אבותינו,
משקה הוא את נפשנו חמדה.
תמיד הוא משמח את ליבנו,
בעת שתאחזנו תוגה.
פזמון:
ביום – בכוס, בליל – בדלי,
אנו שותים קרבמבולי,
קרבמ-במ-במבולי, קרבמבולי
השיר נשמע כזמריר (ג'ינגל) פרסומת למשקה בשם "קרבמבולי", מבלי שמזמריו טעמו אי פעם את טעם המשקה שעליו שרו שיר הלל. איש לא יכול היה לקנות אז משקה בשם זה בארץ. גם הגיית שם המשקה השתבשה בפיהם. בתחילה קראו לו "קרמבולי", אחר כך שרו "קרבמבולי". כפי שיסתבר בהמשך, שתי הגרסאות לא היו מדוייקות.
המילים "ירושת אבותינו" המופיעות בשיר הזה, עשויות לעורר את הרושם שאולי מדובר כאן במשקה של חז"ל שהתגלגל לפזמון הומוריסטי ששרו יהודים בגולה עם כוס משקה ביד. האם אכן לפנינו שיר שיכורים יהודי?
הרי מן הזמר היהודי השתמע לא אחת, ששכרות היא נחלת גויים בלבד, למעט ימי הפורים, שבהם מצווה לשתות עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי. "שיכור איז אַ גוי" – נכתב בשיר עם ידוע ביידיש, שביאליק תרגמו לעברית בשם "יעקב ועשיו" וכלל אותו ב"שירים ופזמונות עם" שלו. עם זאת, עובדה היא שהפולקלור היהודי בגולה לא חסר שירי שיכורים, וגם הזמר העברי בארץ לא פיגר בעקבותיו. אלכסנדר פן התפרסם ב"שיר השיכור" שלו("הדרך נראית לי כל כך רחוקה"), ואחריו מילא נתן אלתרמן ב"שיר השיכור" שלו ("קצת משקה רבותי זה לא מזיק, אבל כמה ששותים זה לא מספיק"), ולא שכחנו את ג'ו עמאר שהתוודה בשיר: "כולם אומרים שאני שיכור".
השיר "קרבמבולי" איננו מן השירים שהושרו ביידיש בהילולות פורים בישיבת פוניבייז'. מקורו, מסתבר, אינו במשכנות היהודים ברוסיה אלא במסבאות גרמניה. זהו שיר גרמני מן המאה התשע עשרה בשם "KRAMBAMBULI", המופיע בשירון הסטודנטים הגרמני הנודע "KOMMERSBUCH DEUTSCHES ALLGEMEINES", שמאז שנת 1858 ראה אור בלמעלה ממאה מהדורות. השיר כולל אחד עשר בתים, והוא מספר בשבחו של המשקה "קְרַמְבַּמְבּוּלִי", שהוא אבי כל שמחה וששון. את השיר הזה, בלחן גרמני עממי, שרו בלי סוף שתיינים וסובאים במרתפי בירה בברלין ובמינכן, תוך הקשת כוסות הבירה על השולחנות בקצב השיר.
במאמר מוסגר ראוי להזכיר, כי בהמולת הסביאה נשפכו נחלי בירה על השולחנות והרטיבו את דפי השירונים. נמלכו בדעתם עורכי השירונים והחליטו לכרכם בכריכה קשה כדי שישרדו. גם זה לא עזר. הם נרטבו גם כשנכרכו. ואז הבריק הרעיון ונמצא הפתרון: אל כריכות הבד של השירונים הצמידו מלפנים ומאחור מסמרי ברזל עם ראש מעוגל גדול, ארבעה בכל צד, כדוגמת המסמרים שנהגו פעם לנעוץ בסוליות הנעליים כדי למנוע את שחיקת הסוליות. וראה זה פלא - מאז, כשהניחו את השירונים על השולחן, הגביהו המסמרים את הכריכות והבירה זרמה לה בשטף מתחתם ולא נרטבו. בספרייתי שמור שירון "ממוסמר" כזה, ומדי פעם אני נשאל לפשר המסמרים על הכריכה.
השיר העברי "קרבמבולי", הזכור לד"ר צבי מלאכי מימי צעירותו, נכתב בעקבות הבית הראשון של השיר הגרמני הנזכר, והפזמון הוא כמעט תרגום המקור הגרמני. אם תבקש להעמיק יותר בעניין, אוסיף שגם לשיר הסטודנטים הגרמני "קרמבמבולי" היה מקור קודם. בשנת 1745 ייחד כריסטוף פרידריך ויטקינד, תחת השם הבדוי "KOROMANDEL CRESCENTIUS" שיר בן 102 בתים למשקה ה"קרמבמבולי", שהוא מין ליקר מפלך דנציג, והוא שימש השראה לשיר הסטודנטים הגרמני.
הלחן של "קרמבמבולי" הוא משנת 1750 לערך.
בזאת לא תם גלגולו של השיר בארץ. לאחר שהושר בפי תלמידי המחזורים הראשונים של הגימנסיה "הרצליה", התפשט השיר ברחבי הארץ. כעבור כשני עשורים, לאחר שכנראה אבדה התקווה לשווק קנקני "קרמבמבולי" בארצנו, ארץ ציון וירושלים, דעך כוכבו של השיר והוא כמעט נשכח. או אז צץ לפתע טקסט עברי חדש לאותו לחן גרמני, הפעם ללא כל קשר למשקה כלשהו, וכבש את לב הנוער. מפה לאוזן, לא מתוך שירונים מודפסים, החלו לשיר בארץ מאז שנות השלושים של המאה העשרים, את שיר הלכת החדש שירש את מנגינתו של שיר ה"קרבמבולי". בטיולים, במסעות, בצריפי תנועות הנוער, וגם במשחקי "אסומניה אבודניה", שרו את השיר שפתח במילים:
טוב לו לאדם ההולך על שתיים,
אך טוב יותר לאיש רוכב.
יושב הוא לבטח על הכתפיים,
והחמור אותו סוחב.
פזמון:
אני רוכב, אתה רוכב,
אתה רכוב והוא מורכב,
כולנו פה אחד שטוב לרכב.
אליהו הכהן
* * *
מנחם רהט
יש בד"ץ? – לא קונה!
במקום ליילל על אפליה בוטה וכוחנית של יוצאי אתיופיה ושל סרוגים בתעשיית היין בארץ, אפשר לקבל החלטה פשוטה: הכשרי בד"ץ העדה החרדית – לא אצלנו!
שלא יעבדו עליכם: דרישתו של בד"ץ העדה החרדית שלא להעסיק יהודים כשרים יוצאי אתיופיה – כולם עברו גיור-לחומרא, בייצור היין ביקב ברקן, אינה גזענית. יסודה בשרלטנות הלכתית ובהפיכת התורה לקרדום לחפור בו. שכן גזענות, על פי כל הגדרה ידועה, היא שנאת בני הגזע האחר. למשל, האנטישמיות שרווחה באלפיים השנים האחרונות ושבעטיה נשחטו בכל מיני מיתות אכזריות עשרות מיליוני יהודים.
אבל ההנחיה של הבד"ץ ליקב ברקן שלא להעסיק יוצאי אתיופיה, שהוכרו יהודים ע"י גדולי הדור ובהם הרב עובדיה יוסף, אינה גזענות. זוהי רק נכלוליות בשם ההלכה. מינוף ההלכה לעשיית הון תועפות על חשבון טיפשותם של ההמונים. סתם רמאות ואחיזת עיניים.
ודאי שזו אינה גזענות בשל צבע עורם של יוצאי אתיופיה. והראייה, הדרת האתיופים אינה נעצרת רק אצלם. גם הסרוגים, כלומר חובשי הכיפות הסרוגות, אינם ראויים, בעיני הבד"ץ, לייצר יין; ואם סרוג כלשהו מייצר יין – זה עלול להסתיים בהכרזת היין ליין נסך, ר"ל.
קשה להאמין. יש בקרב הסרוגים לא מעט אידיוטים שימושיים, תמימים עד דכא, שטווח הראייה שלהם מגיע עד קצה הנעל. מבחינתם מפלגת הליכוד שלמענה הצביעו, היא באמת מפלגת ימין (והיא לא), והכשר בד"ץ העדה החרדית, הוא באמת שיא הכשרות (והוא לא).
הינה סיפור מהחיים: ליינות יקבי ירושלים הוותיקים, חמש חותמות כשרות של כל קשת הבד"צים, למן החרדי (לא של העדה החרדית), דרך בד"צים ספרדים ידועים ועד סרוגים.
יום אחד ביקש המנכ"ל ארז וינר (הוא סא"ל במיל' ארז וינר, לשעבר מפקד 'דוכיפת' שהיתה ראש החץ במלחמה באינתיפדה השנייה ולאחר מכן מח"ט עציוני), לצרף לשלל החותמות שעל בקבוקי היין שלו, גם את חותמת בד"ץ העדה החרדית. הוא העריך שמדובר רק בעניין פורמלי וכספי (הכרוך בתשלום גבוה בעליל לקופת הבד"ץ). אך כשהגיעו נציגי הבד"ץ ליקב, הם נדהמו ממיספר הסרוגים העובדים בו ודרשו להזיזם לטובת קליטת עובדים חרדים.
וינר: "כל האנשים שהם ביקשו להזיז, הם כאלה שכל שאר הכשרויות סמכו ידיהן עליהם. כשהודעתי שאנו מעדיפים להישאר עם האמת שלנו, הם שלפו את הקלף המנצח וטענו שזה יהיה טוב לנו גם מבחינה מסחרית."
הבנת אז זה, ברוך? הכול מתחיל ונגמר בכסף. גם חותם הכשרות של הבד"ץ.
בקרב ציבור שומרי הכשרות מתהלכים סיפורים לאינספור על רפיסות ההשגחה הממשית של משגיחים מהבד"ץ, בוודאי לא כולם עושים מלאכת ה' רמיה, אבל יש כאלה.
ארז וינר: "באיטליה יש יקב המייצר יינות כשרים עבור השוק הישראלי. לקראת הייצור הראשון, הגיעו נציגי בד"ץ בית יוסף, והעבירו את היקב תהליך ארוך של בדיקה והשגחה. ליקב גם הכשר של בד"ץ העדה החרדית, אבל הוא מסתמך על ההכשר של בד"ץ בית יוסף, והולך הלאה. נוח לו שבד"ץ בית יוסף עושה את העבודה בשבילו."
סוף מעשה: וינר הראה לבד"צ'ניקים את הדרך החוצה, לא לפני שהסביר להם, שפסילת יהודים שומרי תומ"צ רק בשל סוג הכיפה שלראשם, לא תהיה בקדנציה שלו.
מקור כוחו של הבד"ץ של העדה החרדית, הוא בעוצמה שהקנינו לו אנו, הצרכנים הפתיים, הנסחפים ברוב תמימותנו אחר חותמת הבד"ץ, שנתפסת בטעות כעדות לשיא הכשרות. שרק אצלו המונופול על הכשרות. אז זהו, שלא. במקרים ידועים השגחתו היא יותר וירטואלית ממעשית, ומסתמכת על השגחת הרבנות ובד"צים אחרים.
שוחרי הבד"ץ גם שוכחים, שבנהייתם אחר הבד"ץ הם מממנים בהזדמנות זו תעשיה של כסף לצרכי פעילויות אנטי ציוניות, אנטי ישראליות ואנטי לאומיות, של מנגנוני העדה החרדית. הבד"ץ, שהוא שמו המקוצר של האירגון ושמו 'בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים', עומד מאחורי הפגנות אלימות למיניהן בעניין ההתנגדות לגיוס, רדיפת החרד"קים והכאתם, חפירות בקברי עכו"ם ועוד. את זה מממנים, במישרין או בעקיפין, בין היתר גם שוחרי הבד"ץ.
אומר רבה של עפולה הרב שמואל דוד: "הורתו של בד"ץ העדה החרדית בחטא הקינאה במרן הראי"ה קוק זצ"ל שעלה על רבני דורו בהלכה ובמחשבה, בפילוסופיה ובידיעה מקיפה בכל אוצרות חז"ל; ולידתו בעוון השנאה לרבנות. העובדה שיש כל כך הרבה בד"צים, וכל אחד מהם אינו סומך על חברו, מלמדת כי לא הכשרות לנגד עיני הבד"ץ כי אם הכסף, ולצורך כך ממציאים חומרות של הבל."
לדברי הרב דוד, מדובר בעסקנים אשר בודים חומרעס מליבם: "הם מהדרים בגיבובי חומרות שבסיסן רעוע, למען בצע כסף. כאשר הם טוענים שרק הם כשרים, והרבנות לא, הרי זה שקר ורשע, והכל כסף ופוליטיקה. הם גורמים לקיטוב בעם ולהרחקת הציבור מתורה ומצוות, ועל כן יש להתרחק מהבד"צים למיניהם כמו מאש."
מקורבים לבד"ץ מסבירים שפסילת האתיופים נעשתה בשל ספקות לגבי יהדותם. אולם אם זו הבעייה, כי אז ניתן לפקפק גם ביהדותם של אנשי הבד"ץ עצמם, כפי שכבר העלה חשש זה הרב עובדיה יוסף בשנות השמונים: "אינני מבין מה רוצים האשכנזים מיהודי אתיופיה, בשעה שהם עצמם, בנדודיהם לפני מאות בשנים בארצות אירופה, התערבו בין גויי ארצות אלו, ושבו והתאקלמו בתוך העם היהודי" – זאת על פי ידיעה של נוח זבולוני בעיתון 'דבר' משנות השמונים. אז אולי האשכנזים הם בכלל תוצר של עירבוב שושלותיהם בין גויי הארצות בזמן מן הזמנים במרוצת אלפיים שנות? אולי הם עצמם פוסלים במגעם את יינם ליין נסך?
אין אפוא עצה ואין תבונה נגד תעלולי הבג"ץ, אלא בהחרמתו. בדיוק כפי שהם מחרימים את היהודים האתיופים. אפשר וצריך להכות אותם דרך הכיס. נכון אמנם שתעשיות מזון ענקיות נכנעות לכל גחמות החומרעס הבד"ציות, אבל עושות זאת רק מטעמים עיסקיים. נדמה להם שזה מה שהציבור רוצה. ככל שתקטן הדרישה להכשרי בד"ץ העדה החרדית, יילכו יצרנים נוספים בדרכו של ארז וינר.
הפתרון בפרשת כוחנות הבד"ץ, פשוט להפליא: יש בד"ץ? – לא קונה!
מנחם רהט
* * *
חתונה בשורש
סיפור משפחתי אמיתי. סיפור היהודי הנודד על שלוש יבשות, אסיה, אירופה ואפריקה. הוא מתחיל בפלשתינה (א"י) ומסתיים במדינת ישראל.
נתחיל בקפריסין. לא האי של מחנות העצורים שהקימו הבריטים לעולים "הבלתי לגאליים". קפריסין של שלהי המאה התשע עשרה. ב-1896 הוקמו באי שלוש מושבות יהודיות. הגדולה שבהן – מרגו. ("מרגוע" בפי המתיישבים). 15 קילומטר מניקוסיה הבירה.
יסד את המושבות הברון הירש, "הנדיב הלא ידוע", בהשוואה לברון רוטשילד "הנדיב הידוע". הברון רוטשילד הקים וטיפח מושבות בארץ ישראל. הברון הירש לא תמך ביישוב הארץ ולא זכה לתהילה אצלנו. הוא ייסד מושבות יהודיות חקלאיות בחוץ לארץ, רובן בארגנטינה, אך מושבותיו הראשונות היו בקפריסין, אז תחת מנדט בריטי.
המושבות קמו אחרי הפוגרומים ביהודי רוסיה, עליהם ספד ביאליק "השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט." היהודים שאפו לצאת מ"תחום המושב". האימפריה העותומנית סגרה את שערי ארץ ישראל. הברון הירש חשב כי קפריסין תתאים ליישוב פליטים יהודיים שיעסקו בחקלאות. האקלים והקרקע בקפריסין דומים לאלה שבארץ-ישראל. האי יוכל לשמש מקפצה לארץ הקודש.
האי לא משך יהודים רבים. החלום היה אמריקה... בשיא פריחתה מנתה התיישבות קפריסין כשלושים משפחות, 180 נפש. כל מתיישב קיבל בית, מאה דונם, כלי עבודה, זרעים. מרבית המשתכנים בקפריסין היו רחוקים מאד מחקלאות, ויק"א – חברת ההתיישבות של הברון – העמידה להם מדריכים חקלאיים, בעיקר מבוגרי בית הספר מקווה ישראל. ביניהם היה דוד שאול. אחד הבוגרים הראשונים. שאול נשא לאשה את בכורה לוריא. בכורה, ילידת נווה צדק, היתה בת למשפחה ותיקה מאוד בארץ, המתייחסת על האר"י הקדוש. היא היתה הבת הבכורה של שלמה זלמן לוריא ואחיה היה שעיה לוריא, אביו של בעלי המנוח ירוחם ירו לוריא. בכורה היתה אפוא דודתו של בעלי. כך התקשרתי לפרשת קפריסין.
אחרי בכורה הגיע למרגו כמדריך חקלאי אחיה, מרכו(מרדכי) לוריא, אף הוא בוגר מקווה ישראל. אחריהם נמלטו לאי רחל ורוזה-שושנה לוריא, האחיות של בכורה ומרקו, שתיהן מורות, שהשלטון התורכי חשד שהן חברות "נילי". (את השתיים הזכיר עגנון בסיפורו "גבעת החול"). הגיע גם סלומון, בן הזקונים של שלמה זלמן לוריא. למעשה כל ילדי זלמן התמקמו בקפריסין. בארץ נותר רק שעיה, רעייתו סולטנה לבית שלוש וילדיהם ירוחם, אהרון (רוני) ושרה.
כל בני לוריא באי נישאו לבנות המקום. סלמון התחתן עם חוה זילברג, בת למתיישבים מבסרביה. רחל נישאה לדוד כהן שהקים חוה מצליחה בטלמצ'י. מרכו נשא לאשה את ריבה ברדיצ'בסקי ברדי, שמשפחתה הענפה הגיעה מרוסיה. רוזה-שושנה נישאה למישה ברדי, אחיה של ריבה. מרגלית שאול, בתם של בכורה ודוד שאול נישאה לדוידה (דוד) ברדיצ'בסקי, אחיהן הצעיר של ריבה ומישה. משפחות לוריא וברדי בקפריסין התקשרו בשלוש בריתות נישואין. כל אחד מהם היו קרוב משפחה משני הצדדים.
התושבים היו בליל של ספרדים ואשכנזים, חסרי כל ואמידים יחסית, איכרים חרוצים ובעלי מלאכה וחנוונים לשעבר שהתבססו על עבודה שכירה של יוונים. גידלו חיטה ושעורה, שיבולת שועל ופולים. החקלאות היתה קשה. מצוקת מים, שנות בצורת. אדמת מלחה. היחסים עם פקידי יק"א התדרדרו. אנשים עזבו וחדשים לא באו. ב-1928, שלושים שנה אחר שיסד את המושבות שלא צלחו, משך הברון הירש את ידו מתמיכה בהן.
המושבות הצליחו להתקיים 13 שנים נוספות. הגיעה מלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני בפיקודו של רומל התקרב לקפריסין והשלטונות הבריטיים פינו את כל יהודי האי מחשש לגורלם – וכך גם התפטרו מההתיישבות הבעייתית הזו. בעלי האזרחות העותומנית חזרו לארץ והיתר הוגלו לטנגניקה (היום טנזניה). האפיזודה של ההתיישבות היהודית בקפריסין באה אל קיצה. מרגו הפכה לעיי חרבות, שטח צבאי סגור. אין גישה אפילו לבית הקברות היהודי שם.
בין הגולים לטנגניקה היה סלומון לוריא ומשפחתו. לימים עבר לקייפטון שבדרום אפריקה. חנה בתו נישאה ללוין. חדוה – לדוד קסלר. ליוהניסבורג שבדרום אפריקה הגיעה גם מקסימה, בתם של רחל ודוד כהן. הכהנים שבו מקפריסין לארץ והיו ממקימי פרדס חנה. מקסימה נישאה לנסאו, חייל יהודי ששרת בצבא הבריטי בארץ ועברה לגור ביוהניסבורג, בה נולד בעלה.
חנה ומקסימה, ובמיוחד חדוה קסלר, קיימו קשר מכתבים מתמיד עם בעלי ירוחם. הוא עסק כל ימיו בכתיבה, היה משורר, מזכיר מערכת "עם עובד" והאחראי ל"ספרייה לעם", ברם כתיבת מכתבים לא היתה חביבה עליו ונטלתי את המשימה על עצמי.
התכתבנו אנו, הנשים – הבעלים נותרו פסיביים – בלי להכיר זו את זו. עם חדוה היה הקשר אמיץ במיוחד. היא משגרת לי אגרת אויר (אז רווחו האגרות שהיו נייר מכתבים ומעטפה גם יחד) ומספרת באנגלית על חייה ומשפחתה ואני שולחת לה אגרת, באנגלית, על משפחתי ועל המתרחש בארץ.
כשקמה מדינת ישראל התחיל הדור השני של "הקפריסאים" לבקר בארץ. באו לואי ומונש קסלר. באו בנה ובתה של חנה לוין. גם בנותיה של מקסימה נסאו. לכולם שימשנו כתובת ושמחנו לארחם.
חדוה וחנה החלו להזמין אותנו אליהן. נדלקתי.מיד. אני אוהבת מסעות. גם ירוחם שמח. לקחנו את בננו שכי (יששכר). הוא היה בן שש והתעניין מאוד בבעלי חיים. זו ההזדמנות שיראה אותם בחיק הטבע.
השנה היתה 1969.חווינו שלשה שבועות חלומיים בדרום אפריקה. התארחנו חליפות אצל חדוה וחנה בקייפטאון. מהערים היפות שראיתי בחיי. כולם גילו כלפינו חיבה רבה. לואי, בנה של חדוה, השתעשע עם שכי כאלו היה בן גילו. בילינו ביוהנסבורג אצל מקסימה. הכרנו גם את הקרובים שהצטרפו למשפחה מנישואין. יצאנו לסיורים עם המארחים ובלעדיהם. הגענו עד כף התקווה הטובה (השם תקווה חייב...) יצאנו לשלושה ימי ספארי ולנו בלודג' מעץ. שכי ליטף צ'יטה (מאולפת) והיה מאושר.
חזרנו לישראל. שכי נכנס לכיתה א'. קשר המכתבים, בעיקר עם חדוה, נמשך עוד ביתר שאת. אגרת מדי חודש. ולפתע, לפני כעשרים וחמש שנה, פסק הכול. שלחתי אגרת – אין קול ואין עונה. עוד אגרת – אין תשובה. צלצלתי בטלפון ולא קיבלתי קשר. חנה – כך כתבה לי חדוה באחת מאגרותיה האחרונות – הלכה לעולמה, צעירה למדי. מקסימה לא קיימה קשר עם חדוה. רומן ההתכתבות תם.
תם ולא נשלם. לפני כחודשיים צלצל הטלפון. "מדבר פיני קסלר, בן אחי בעלה של חדוה קסלר מקייפטאון. חדוה דורשת בשלומך. היא מגיעה לישראל לחתונת נכדתה שתתקיים במושב שורש בהרי ירושלים. חדוה רוצה מאד שתבואי לחתונה. היא איבדה את כתובתך אבל אני חיפשתי ומצאתי אותך."
אמרתי כי אשמח מאוד לפגוש שוב את חדוה, אחרי קרוב לחמישים שנה, אך קשה לי להגיע לשורש. חדוה ודאי תבקר בתל אביב ונתראה.
"היא אולי תספיק לבקר אצלך," הגיב פיני, "אבל היא רוצה שתפגשי את כל המשפחה!"
ובצלצול נוסף הבטיח: "חדוה תדאג לך לתחבורה ולעזרה במהלך החתונה".
כל כך משתוקקים לפגוש אותי? שוכנעתי.
ערב החתונה המתינה ליד ביתי צעירה יפה שגם שמה נאה –"שני." היא חברה טובה של הכלה, ליאורה, אמרה. מכירה גם את החתן. יש לה חתונה נוספת הערב. זו עונת החתונות... אך בחרה בחתונת ליאורה.
שוחחנו בעברית ואנגלית. מסתבר שבאה מארגנטינה לפני פחות משנתיים. הוריה וכל משפחתה בבואנוס איירס והיא "עשתה עלייה" בגפה. היא עובדת בהייטק, גרה בתל אביב, רכשה הרבה חברים, בעיקר עולים.
"טוב לך בארץ?" אני שואלת.
"טוב מאוד." ענתה וליבי התרחב.
יצאנו מדרך המלך לכיוון שורש. מאז ביקרתי כאן לפני שנים התפתח המושב, התמלא חיצים המורים על עסקים ובילויים. מימין עצי אורן, משמאל עמק נרחב והשכונות עוטפות ירושלים. והנה ארבעה כלונסאות מקושטים פרחים וחופה ושורת כסאות ומשוטטים מוזמנים צעירים וקשישה אחת.
לא היה צורך לשאול. יותר רזה ונמוכה משזכרתי, אבל חדוה!
ונפלנו זו על זו והתחבקנו והתנשקנו ושוב התנשקנו. ומיד הופיע מונאש, בנה של חדוה, גבה קומה וכעת גם גדל גוף, והתנשקנו והתמלאנו דברי חיבה. חשבתי שהוא אבי הכלה ומסרתי לו את מעטפת הכסף – ואז הופיע לואי הזכור לי היטב ומתברר שהוא-הוא האב המאושר ואיך התחבקנו! והגיעה דזירה, בתה של חדוה שהכרתי כנערה צעירה ובן זוגה... וחדוה לא נרגעה עד שהציגה בפניי גם את המחותנים.
וכשכל השמות וההתייחסויות מתבלבלים בראשי התיישבנו שתינו צמודות זו לזו, אוזני מול פיה ואוזנה לעומת פי – במרוצת השנים נעשינו כבדות שמיעה – וחדוה אומרת כי שלחה לי אגרת אחרי אגרת למה לא עניתי? ואני טוענת שזו היא שלא ענתה... חיש קל הרפינו מהשאלה ההיסטורית וחדוה סיפרה שבעלה נפטר לפני שנה, את הווילה שהכרתי מכרה ועברה לבית מוגן על שפת הים בקייפטאון וטוב לה שם. סיפרה כי לואי עורך דין והכלה היא בתו הבכירה. גם הבת הצעירה בארץ. לומדת ארכיאולוגיה מקראית באוניברסיטה העברית. קיבלתי דיווח משפחתי מפורט וגמלתי בדיווח מפורט משלי וקיבלתי מחדווה ארנק נהדר כמתנה והיתה גם מתנה לשכי. שכי רצה מאד לבוא לראות את לואי ואת כל הקרובים מדרום-אפריקה אולם הוא מורה דרך ובדיוק אתמול יצא בראש קבוצה ישראלית ליוון.
המתנה הגדולה של חדוה הייתה העברית שבפיה. מרוב מכתבים באנגלית שכחתי כי בקייפטאון דיברנו עברית. התברר שעודה זוכרת היטב את העברית מבית הוריה בקפריסין. אבל בבית ספר עברי לא למדה, וקרוא וכתוב עברית אינה יודעת. ואיזה תענוג היה זה לדבר איתה עברית!
פסענו לדשא שם ציפו לנו פטיפורים וכריכונים ומשקאות. וראיתי לראשונה את הכלה, נאה וזוהרת. בשבע בערב צעדה ליאורה לחופה כשחברותיה, זרים לראשיהן, מהן בשמלות ארוכות, נושאות את שובל שמלתה. והנה מגיע החתן הצעיר בחליפה הדורה, מלווה באביו ובחותנו.
במת החופה היתה צפופה. הכלה, הוריה, אחותה, אחיה, סבתה חדוה. הורי החתן. ואיפה החתן?
בחזית החופה ניצבו שני גברים. אחד בחליפה, שני במין גלימה לבנה המסתיימת בפומפונים. האחד חייב להיות החתן והשני הרב, אבל מי הוא מי? האם לבוש הגלימה הוא החתן? בדרך לחופה לבש חליפה. אז אולי הרב הוא בגלימה?
והנה מתחיל לובש החליפה לנאום באנגלית. לא הצלחתי לשמוע מה אמר אבל כנראה שהדברים היו מבדחים. הקהל התחיל לצחוק ולצהול. הוא ממשיך לנאום והשומעים כבר מתפקעים מצחוק. מה פתאום צחוק? זו לא חתונה? אולי החתונה רפורמית? אבל נוכחתי בחתונה רפורמית בארצות הברית. טקס החופה דמה לטקס בארץ. ואולי זו בכלל חתונה "גויית", קתולית, פרוטסטנטית? ראיתי פעם כמרים בלבן... אולי החתן "גוי"?
עודי נעה בכיסאי באי נחת, פרש הגבר בחליפה מגילה וקרא בה, והמלים מילות הכתובה והכלה מסובבת שבע פעמים את לובש הגלימה, הוא החתן. חתונה יהודית כשרה. אבל למה אין לרב כיפה?
רק כשירד הרב מהבמה ראיתי שהוא חובש כיפה אבל היא בגודל של צלוחית ריבה או חמאה שמקבלים בבית קפה לארוחת בוקר, ונבלעת בסבך שערו.
ראיתי את פיני, "השדכן" החביב, הבלתי נלאה, שקישר מחדש ביני לבין חדוה. הוא הסביר לי כי הגלימה שלבש החתן אחרי שעלה על במת החופה היא הקיטל שיהודים אשכנזים מסורתיים עוטים בליל הסדר ובימים הנוראים. הקיטל מוכר לי אולם הפומפונים בלבלו אותי. גם הוא לא ראה חופה כזו. אולי זה נוהג של יהודי אנגליה...
ופיני סיפר לי על הרומן בין ליאורה ויוס (יוסף). ליאורה ואחותה איימי הן ציוניות מנוער. ובמלחמת צוק איתן גמלה בהן ההחלטה לעלות לישראל. ליאורה עבדה בסניף קייפטאון של ארגון הסטודנטים היהודים ווג'ס. יוס שכבר עלה לארץ, בא לקייפטאון למאבק ב"שבוע האפרטהייד" האנטי-ישראלי המתקיים מדי שנה באוניברסיטת קייפטאון. יוס וליאורה נשלחו לבדוק מה מתרחש באותו אירוע עויין. השניים נפגשו וביניהם נוצר קליק. יוס חזר לקייפטאון למפגש שני עם ליאורה ואחר שחזר לארץ ניהלו קשר בסקייפ, וליאורה עשתה את הצעד הגורלי ועלתה לארץ. ציונות מעורבת ברומנטיקה. למחרת החתונה יוצא הזוג לשליחות ציונית בקנדה ואחריה יחזרו לארץ. איימי "עשתה עלייה" שבועיים לפני אחותה.
הן אינן היחידות לבית קסלר שעלו לארץ, סיפר פיני. לפי סקר משפחתי שערך לפני שנתיים-שלוש מתגוררים בישראל שבעים נפש לבית קסלר. הוא עצמו עלה לארץ לפני 32 שנה.
וכך, רגועה צעדתי עם כולם לסעודה. מקומות מסומנים. אני ליד חדוה כמובן. סעודה עצומה שלא יכולתי לסיים. מלצרים אדיבים. בלי מוסיקה מחרישת אוזניים! אפשר לשוחח.
אבל התחילה מוסיקה ובאו הריקודים. מעגלים-מעגלים של צעירים חברי הזוג הצעיר כולם חובשים עתה כיפות (ולפני שעה קלה חשבתי שהחתונה קתולית...) רוקדים ריקודים ישראליים מוכרים בין הקיר לבין קיר מאולתר מקרטון עבה. מחיצה... ומאחרי המחיצה מפזזות ורוקדות הבנות אף הן בהתלהבות עצומה תוך כדי ריקוד קולפות וקורעות את המחיצה... ועל הקיר מוקרנות ברכות לזוג הצעיר מחבריהם בחו"ל.
באה המנה עיקרית ושוב ריקודים... הסתיימו הריקודים ומתחילות ברכות. לואי נושא ברכת אב, החתן מברך על החתונה, איימי מברכת... ברור שההילולה תימשך עוד שעות... יצאתי מהבית בחמש וכעת כבר אחת-עשרה. אני רומזת למארחים שעייפתי ומתחילה סידרה שנייה של חיבוקים ונשיקות, ותקווה שאולי נזכה להיפגש שוב, בחתונתה של איימי...
החזיר אותי הביתה אחד הצעירים, שלרגל עבודתו נאלץ לעזוב את החתונה ולחזור לתל אביב. יחד איתי לקח טרמפיסטים נוספים. ירדנו במדרגות המובילות למכונית. מעל מנצנצים הכוכבים ואורות ירושלים וסביבותיה נוסכים קסם, ומסביב ניחוח צמחים. בעל המכונית סיפר לי כי עלה ממקסיקו. טרמפיסט אחד בא מאקוודור, השני עשה עלייה מארצות הברית. וחשבתי איזו חווייה היתה החתונה הזו, הפגישה עם הקרובים והמפגש עם היהודים הצעירים שהפכו את ישראל לביתם.
תקוה וינשטוק
* * *
מוּקֵי אֶלְדָּד
דִּילֶמָה
לְפֶתַע חָזְרָה וְנִשְׁזְרָה בִּי
עִיר הוֹלַדְתִּי.
עִיר בָּהּ בִּלִּיתִי שָׁנִים.
בְּבִקּוּרַי בָּהּ פּוֹגֵשׁ חַבְרֵי-יְלָדוֹת
יַחַד בָּגַרְנוּ כְּמִקְשָׁה אַחַת.
לֶאֱהֹב אוֹתָךְ עִירִי,
הַשְׂכָּלָתִי רַק מִמֶּרְחָק,
עַתָּה מְבַקֵּשׁ אֲנִי אֶת יָדֵךְ,
בְּסוּג שֶׁל שִׁיבָה הַבַּיְתָה
מִתּוֹךְ טֹהַר
לְקַרְקַע פְּרָחַיִךְ.
אַךְ רָחוֹק אֲנִי מִלְּהֵעָרֵךְ
כַּסְפִּית
וְקָרוֹב מִכְּדֵי
לְעוֹזְבֵךְ.
* * *
בימים אלה רואה אור ספר ילדים חדש
מאת המשוררת והסופרת ציפי שחרור
" נוֹיָה וַאֲגַם וּמִרַנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה "
איורים אלי יעקב
ספרי צמרת 2018
עורכת: עופרה גלברט אבני
אַגָּדָה מְשַׁעֲשַׁעַת עַל הַפֵיָה מִרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה, עַל הֶחָתוּל שֶׁלָּהּ, מִרָנְדֶּלוֹ פּוֹמְפָּרֶלוֹ, עַל הַמְּכַשֵּׁף הַגָּדוֹל מִירְרְרְרְ וְעַל שְׁתֵּי יְלָדוֹת קְסוּמוֹת.
בְּלֵיל הַמְּכַשֵּׁפֵיוֹת הַגָּדוֹל מִרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה יוֹצֵאת לְחַפֵּשׂ לֶחָתוּל שֶׁלָּהּ חָבֵר, אוּלַי חֲבֵרָה.
הַמְּכַשֵּׁף מִירְרְרְרְ עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ. וּבְדִיּוּק כְּשֶׁהִיא בּוֹחֶרֶת בְּנוֹיָה וַאֲגַם, מִרָנְדֶּלָה הוֹפֶכֶת לִמְכַשֵּׁפָה מְסֻכֶּנֶת וּמְכַשֶּׁפֶת אֶת הַיְּלָדוֹת, שֶׁהוֹפְכוֹת לְ... מוּטָב שֶׁלֹּא אֲגַלֶּה... אֲבָל אֲגַלֶּה לָכֶם שֶׁמִּרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה הִיא מְכַשֵּׁפֵיָה וְכָל מִי שֶׁתִּפְגְּשׁוּ וְתִרְאוּ, מִתְהַפֵּךְ, מִתְגַּלְגֵּל, מִתְכַּשֵּׁף, מִתְכַּשְׁפֵּף וְגַם מִתְנַגֵּן, כִּי בַּבַּיִת שֶׁל מִרָנְדֶּלָה פּוֹמְפָּרֶלָה גָּרִים חָתוּל וָרֹד, פְּסַנְתֵּר שֶׁמְּנַגֵּן בְּאַרְבַּע יָדַיִם, מִטְרִיָּה הַמַּפְלִיאָה לִרְקֹד, וְהַכֹּל נִהְיֶה כְּלֹא יֵאָמֵן כִּי יְסֻפַּר. אֲבָל הַסּוֹף בַּסּוֹף, כָּל כָּךְ טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכֻּלָּנוּ אוֹהֲבִים.
"...נהניתי, צחקתי וממליצה לכם לקרוא! קריאה מהנה...!" (אתר "נוריתה", שרה רחמיאל).
[דבר המפרסם]
* * *
צבי מושכל
לאברהם כץ-עוז שלום!
לפני כשבועיים, במאמרך במכתב העיתי, קראת לקטע אחד "מה עוד לא הבנתם?" (התייחסות לאבי גבאי), וברצוני להתייחס אליו ולהוסיף. מזה זמן שחברי תנועת העבודה-המחנה הציוני חשים שבחירתו של אבי גבאי הינה גרועה, ונעשתה בצורה שמזכירה "מחטף" – "Fire Sale" בלע"ז. האיש קיבל מחנה מסור של 24 חברי כנסת מעולים המשוועים ל"רוח חדשה" והכוונה לפעילות, והצהיר בראש חוצות את משנתו:
הוא יביא 30 מנדטים.
יש לו "ארגז כלים" חדש שיפעל איתו להביא את המנדטים הנ"ל.
הוא יהיה ראש הממשלה הבא – הוא יחליף את בנימין נתניהו.
בהופעות שלו בטלוויזיה ובעיתונות היתה מידה רבה של יהירות. המילה היחידה ששלטה היתה אני... אני...שכח את המילה אנחנו או הם עשו...
התחיל לנטרל, לשים אנשים בצד, לצאת נגד חברים כאילו הדין ניתן לו בלבד. הרחיק את ציפי לבני, את עמיר פרץ ואפילו את בוז'י. העליב בצורה ברוטלית וגסה את ח"כ זוהיר בהלול, הערבי היחיד ברשימה...
כמוך כמוני אנחנו מאותו "הכפר". הבדל הגילים בינינו הינו 48 יום (למרות שאותך שמים כיליד 1934 ואותי 1935). שנינו חניכי תנועות נוער של מפלגות פועלים, אתה איחוד הקיבוצים-חבר הקבוצות, אני הקיבוץ המאוחד. התגייסנו לצה"ל ולנח"ל ב-1955, חיינו בנגב המערבי. אתה מוותיקי נחל עוז ואני ממשלימי קיבוץ רעים, לשעבר תל רעים... תל-ג'מע... הצופים ו'.
תנועת העבודה היתה הבסיס, נתנה את השורשים, את החוזק, והיו פילוגים בדרך והיינו מפא"י, סיעה ב', אחדות העבודה, המערך, וחלק מהזמן שותפות עם מפ"מ-השומר הצעיר. ובן גוריון לא אהב את יצחק טבנקין, ובן אהרן נלחם בפנחס לבון, שהקים את "מן היסוד", שלא לדבר על קרע הפילוג בתנועה הקיבוצית המפוארת. והיתה גם רפ"י והיו יחסי מתוחים בין רבין לפרס ולמשה דיין.
אבל תמיד עבדו בצוות, לפני בחירות הראו את המועמד הנבחר ועל ידו ולצידו תמיד היתה "כוורת", הצגת יתר המועמדים עם כישוריהם... ונכון שאחרי שנים. כשהציבור העניש, והשלטון התחלף – אבל גם לאחר איבוד ההגמוניה, היה ניהול מסודר בעתות בחירות...
אז אחרי שסיפרתי איך "הכול היה לפני אבי גבאי..." אזכיר כמה מחוסר העשייה שלו כיום.
מה הוא לא עשה:
אתה כשר החקלאות, משה שחל כשר האנרגיה, בייגה שוחט – אוצר, שלמה הלל – משטרה, ושלמה אבינרי, ושלמה בן עמי ואהוד ברק ואחרים... האם אבי גבאי קרא לכם להתייעץ? לשאול? ואקפוץ לרמה אחרת, ל"חיילים הפשוטים", לחברי המפלגה על כל הרבדים, האם ניסה לקרבם?
כשאני חושב רק על בוגרי "תנועות הנוער", בוגרי הנח"ל, מקימי קיבוצים ומשלימי קיבוצים, אצלנו אפשר למצוא במקום של כבוד את הספר הכבד, הגדול והמלא: "פנינו אל השמש העולה" ספר על תולדות תנועות הנוער שערך שאול פז. האם ניסה לערוך כינוסים לאלה שעדין בחיים...
וקבוצות שעלו מגלויות שונות והתייחסו לתנועות הנוער שפעלו בחו"ל במסגרת "החלוץ" ו"דרור" ו"הבונים" לפני קום המדינה ואחריה, בעיראק ובמרוקו, באלג'יריה ובסוריה-לבנון... אם היה מזמין את שלמה הלל שיספר על עיראק, ואחרים על יתר הגלויות, וזוכרים באיזה סכנת חיים פעלו להביא את העולים.
מניתי "עולם שלם" של כאלה שאיכפת להם, ואולי חלק עבר למחנה אחר, וזה בסדר וזה בריא, אבל עדין ישנם האלפים והרבבות נאמני הדרך והרעיון, 24 מנדטים שהם כוח עצום, שאותו אבי גבאי קיבל כשהגיע...
אז מה עושים?
עיתונאי מבריק כחיים לוינסון ב"הארץ" כותב על הנושא, הוא מודע למה שבאמת קורה, אני לבטח, אבל גם אתה כשר לשעבר, לא בהכרח בסוד העניינים. מדברים על "בריחה" של חלק למר"צ, בוז'י שקבל תפקיד חשוב והוא יהיה זה שיקרב את יהדות העולם לישראל וטוב שזה ייעשה...
מה יהיה בינתיים? לחץ מיידי למנות את ציפי לבני לראש האופוזיציה (אבי גבאי כלל לא התייחס אליה ולמעמדה ולשלל תפקידיה בעבר, ולהערכה שהיא מקבלת בעולם... ניסה להזיזה, לשים אותה בנפטלין, להעביר אותה לקבוצת ה"לשעברניקים", גם עמיר פרץ לא היה ברשימת הנאמנים, וכולנו יודעים את ההיסטוריה של עמיר, הסתדרות, מפלגה ואפילו... כיפת ברזל.
בנוסף לקרב את בני גנץ, שלבטח יכול להיות מספר אחד, (בעיתונים סיפרו שאבי גבאי פגש את גנץ ובדק אפשרות לתת לו את תיק הביטחון כשהוא (אבי גבאי) יהיה ראש הממשלה...
אבל הכי חשוב למצוא את הדרך המכובדת, הנכונה, לבקש מאבי גבאי שבטובו יפנה את תפקיד היו"ר.
בכלל, הימים הקרובים יכולים לחולל שינויים במערכת השלטון הנוכחית, בלחץ אפשרי עלינו וגילוי מערכת יחסים מעניינת עם המדינות המתונות, כבר שנים, מי שקרא את ה"ניו יורקר" בחודש מאי יכול לספר על יחסים פוריים, המתמשכים שנים בהיקפים עצומים.
ולמה שלא נראה את עצמנו שרים כמו ישראל כץ, העשייה הענקית שלו והחלומות מרקיעי השחקים לאיים חדשים, לקווי מסילות רכבת של מאות קילומטרים מזרחה ומערבה, ואנחנו באמצע, מקשיבים לו, ואולי קורים כבר דברים... והשמיים הפתוחים שלו...
מי היה מאמין שבנתב"ג יפעלו מעל 100 חברות תעופה מכל רחבי תבל?
אגב, המחמאות לישראל כץ אין להן קשר לנושא הנדון – איך לשכנע את אבי גבאי שיסכים להעביר את התפקיד.
צבי מושכל
* * *
"איש המים"
לארתור ואן סחנדל
עברית: 1967
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 2.2.1968
לפני 50 שנה
תחת הכותרת "בין הרפתקה לאמונה"
"איש המים" הוא סיפור על הולנד לפני למעלה ממאה שנה, ומחברו, ארתור ואן סחנדל, אשר נולד בשנת 1874, נחשב לאחד מסופריה הגדולים של ארץ זו. ראשית יצירתו נסבה על ימי הביניים באיטליה ורק לאחר מכן החל כותב את יצירות המופת מחיי הולנד.
"השחקנים" של גריהם גרין, הסופר האנגלי בן תקופתנו, נכתב במקום ובתקופה שונים לגמרי, והנה, במקרה או שלא במקרה, עוסקים שני הספרים בנושא מעט דומה, והוא – חיפושי אמונתו של האדם היחיד, החפץ ללכת בדרכו שלו, ופוגש על דרכו כל מיני עריצות שונים, בין אם זו דתית ובין פוליטית מודרנית, אשר אינה מניחה לו לחיות את חייו ולבטיו כרצונו.
"איש המים" מספר על חיי מרטן רוסרט, נער הולנדי ממשפחה פרוטסטנטית, הגדל בצל הים והמחלוקות הדתית. הסיפור מתרחש באחד העשורים הראשונים של המאה הקודמת [ה-19]. אחד המראות המכריעים הנחרתים בזיכרונו של הנער הנו מראה אדם הנרצח וגופתו מושלכת למים. בצל תמונה זו מתנהלים כל חייו הבוגרים. הים, תודעת החטא, וחיפושיו אחר תיקון לנפשו – הם הממלאים את כל הרהוריו.
הוא מתאהב בנערה ממשפחה קתולית, החברה בה הוא חי אינה מוכנה לקבל נישואים בין בני כנסיות שונות. הוא יוצא לשנות נדודים ארוכות, ומתחבר אל כת דתית שחבריה חיים חיי שיתוף ואחווה נוצריים.
כתות כגון אלו פרחו בהולנד ובארצות השפלה באותן שנים שלאחר הרפורמציה. ידועה בייחוד היא התנועה הקווייטיסיטית שנפוצה במאה השבע-עשרה, ואשר ראתה את מילוי הנצרות האמיתית באהבת אלוהים הבאה מתוך שלוות הנפש ובלא כל פעילות חיצונית. בין אישיה הבולטים של התנועה היה הספרדי מולינו, ובצרפת מאדאם גיון ופנלון.
ואן סחנדל אינו מגלה לנו בספרו (המתרחש כאמור בראשית המאה התשע-עשרה) מי היא אותה כת דתית אליה הצטרף רוסט גיבורו, אך כמה קווים אופייניים לה מעמידים אותנו על יחסה אל הנצרות הממוסדת, הן הקתולית והן הפרוטסטנטית. בוויכוח המתגלע בין בני החבורה בקשר לעמדתם כלפי החטא, מצטט רוסרט את דברי מנהיג עדתם, שמת בבית-הסוהר, ואשר אמר כי כל המקיים את מצוות אהבת הבריות פדוי הוא בידי ישו ומובטח לו שהוא בן האלוהים, כדבר השליח.
מול דבריו אלו מושמעים דברי חבר אחר מבני העדה, המבקש להכניס בה דיעות חיצוניות השייכות לנצרות הממוסדת, ואשר מביא לבסוף לחורבנה של העדה. והוא אומר: אמנם נצלבו הראשונים עם ישו, אך החטא מוסיף לשכון בגופו של כל בן-תמותה, וחייב אדם להישמר מפניו תמיד.
החברים הנאמנים כועסים, משום שהם מבינים כי בתמונות האימים שהוא מצייר הוא מסכן את האמונה התמימה בהתחברות בני-האדם, באמצעות האל ואל האל. דיברתם שלהם עומדת על משפט אחד: "האהבה לאל ולאח, זה כל האדם."
היחס לחטא הוא יסוד אמונתה של העדה. שיחרורו של האדם יבוא רק אם יחדל להאמין בחטא הקדמון הרובץ עליו. רוסרט חי מילדותו בהרגשה הנוראה, כי חוטא הוא ללא תקנה. רק חיי העדה, שחבריה כופרים בחטא ובעונש ומעמידים מולם את חיי השיתוף ואהבת הבריות, רק חיים אלו מעניקים לו שנים אחדות של שלווה. הוא גם נושא לאישה את הנערה הקתולית אשר אהב. אך שנותיו הטובות באות לקיצן עם התפוררות העדה עקב מריבות פנימיות וחילוקי דיעות.
רוסרט ממשיך בנדודיו על פני נהרות הולנד ותעלותיה כשהוא גורר אחריו בחבל את ספינתו הקטנה ומתפרנס למחייתו מהעברת משאות בה. בספינה מצויים אשתו ובנו. אך הים לקח את בנו, והאישה, מדוכאה מן האסון, נוטשת אף היא את הספינה כי המים מהלכים עליה אימה. וכך, כבסיפורו של איוב, נקי מכל נכסיו ובודד מכל האנשים האהובים עליו, ממשיך רוסרט, הוא "איש המים", להלך עם ספינתו הקטנה עד אשר בזיקנתו מרחם עליו הים ואוספו אל מעמקיו.
המים, בנפשו של רוסרט, כמוהם כחיים עצמם. בילדותו הם מגלים לו את אימת החטא, בנעוריו משמשים לו מפלט מן הגזירות החברתיות והדתיות של הסביבה. והם גם מקור של כוח, בזכותם הוא מקבל את כינויו "איש המים", וזאת על שום בקיאותו היתירה, כמין חוש שישי, בידיעתם של השיטפונות המתקרבים, וכן על שום מעשי ההצלה שלו. בסירה קלה, בכפרים המוצפים מים עד לגגותיהם.
כל חייו מתנהלים במקביל למים, הנותנים לו את מחייתו אך גם לוקחים ממנו את היקר לו מכל, את בנו. חייו מסתיימים באכזבה. מאום לא נותר מן האמונה שהחזיק בה בשנות בחרותו. העדה, לה נתן את מיטב כוחו, התפזרה לכל עבר ומעקרונותיה לא נשאר דבר. בני משפחתו מתו ועזבוהו. כל אשר נותר לו הם המים, וספינתו הקטנה, והשלווה העצובה בה הוא חי את שארית חייו עד שהים אוספו אל חיקו.
* ארתור ואן סחנדל: "איש המים". תורגם מהולנדית בידי שמואל שניצר. הוצאת ספרים "עם עובד", ספרייה לעם, תל-אביב, 1967. 178 עמ'.
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק ראשון
מהונגריה לארץ-ישראל
חלק שני של הפרק
לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.
למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.
במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.
יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.
בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.
באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.
יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:
"בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך...!"
"לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה," קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, "ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?"
"חה,חה,חה!" התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. "שמעתם? גברת הוא קורא לי !"
נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.
"וכסף יש לך?" שאל השוטר.
"בשביל מה צריך לשלם?" התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.
"מה?!" – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. "אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!" – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, "לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך... חה,חה,חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ'יצ'ולה גם את המכנסיים היית מאבד!"
אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.
[השנה עדיין קיץ 1875, ולפי גירסה אחרת קיץ 1876].
המשך יבוא
*
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הוא מבוסס ברובו על ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון" שכתבוֹ מפיו בנו בנימין בן עזר (ראב), אביו של אהוד. וכן שימשו לו מקורות חשובים הרומאן האוטוביוגראפי של יצחק ראב, נכדו של יהודה מאשתו הראשונה, "עלה ברוח"; סיפורי ילדותה של אסתר ראב, בתו של יהודה, המכונסים בספר "אסתר ראב / כל הפרוזה"; וכן ספר היובל הראשון של פתח-תקווה למלאת לה חמישים שנה בעריכת יערי-פולסקין וחריזמן, ועוד מקורות היסטוריים שונים לתולדות המשפחה והמושבה, המצויים גם בארכיון המשפחה. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" התפרסם בהמשכים במכתב העיתי לפני עשר שנים, לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת היובל – תחילתה המדוייקת היתה בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
בשנת 1994 ערכו אהוד בן עזר, בן-דודו עמנואל בן עזר, ונשותיהם יהודית ויהודית – מסע מתועד ומצולם, גם בווידאו, בעקבות "התלם הראשון" בהונגריה, במחוזות נעוריו של סבם יהודה ראב, ומצאו אחד לאחד את המקומות המתוארים ב"התלם הראשון" וב"פרשים על הירקון".
לרגל שנת יובל ה-140 אנחנו חוזרים ומביאים את פרקי "פרשים על הירקון".
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אוריה באר מביא דוגמאות ממלחמת העולם השנייה, כאשר היטלר גייס בייאושו ילדים ללחום ברוסים ובאמריקאים, ושתי המעצמות האלו התעשתו, הרגו בהם ושבו אותם באלפים.
מכאן הוא למד שבדיוק כך יש לנהוג בילדי עזה המוסתים שמבעירים את שדותינו ומחבלים בגדר ההפרדה. אילו היינו מעצמות כמו רוסיה או כמו אמריקה – היינו רשאים לבצע אפילו זוועות יותר גדולות (דרזדן!) – אבל רק זה חסר לנו בהסתה האנטי-ישראלית בעולם – לירות בילדים. אתה הראית בצדק איזו חגיגה עיתונאית עלולה להיווצר, ואיזו תזמורת של גינויים היתה מתנגנת בכל העולם.
ד"ר יוחאי סלע צודק בהחלט כשהוא מצביע על האנומליה של מגיני זכויות האדם שמגינים דווקא על הפשיסטים הפלסטינים.
משה כהן מציין שנתניהו הוא המנהיג שאנו צריכים בעת הקשה הזאת, וזאת תהיה טעות היסטורית אם נתעקש להחליפו. אני נוטה להסכים עימו, בעיקר עכשיו, שהוא מתגמש בעניין מתווה הכותל – מחווה שעשויה לרכך את הנתק עם הקהילה הרפורמית בארה"ב.
ב"קול ברמה" (העיתון השבועי של רמת השרון) מופיעה מודעה על עמוד שלם, בה סופד ד"ר סמארה פאלח לעו"ד פליציה לנגר, שנפטרה בגרמניה, לשם ירדה ב-1990. הוא משבח אותה על מלחמתה כנגד "הגזענות הישראלית" ונגד "הכיבוש".
נעמן כהן מתאר את מעשיה כשנאה עצמית: אביה נפטר בגולג של סטאלין, והיא מעריצה עיוורת של הקומוניזם, משפחתה נרצחה על ידי הנאצים, והיא, מכל הארצות בתבל מצאה לנכון לרדת לגרמניה. בהחלט אנומליה.
קשה להבין את החשיבה של תמר זנדברג: היא דורשת לא לארח את אורבן ההונגרי, בגלל דעותיו הלאומניות, אבל בהחלט רואה באבו מאזן אורח רצוי, למרות הלאומנות הפשיסטית שלו.
שלך,
משה גרנות
* "סגן אלוף בצה"ל נחקר השבוע במשטרה הצבאית בחשד שקיים קשר לא הולם בהסכמה עם קצינה הכפופה לו. היחסים בין השניים התנהלו בהסכמת שני הצדדים, אך לא דווחו. חקירת המקרה נמשכת, והקצין הושעה מתפקידו ל-14 יום." ["הארץ", 3.7].
אהוד: איום ונורא! רק תארו לעצמכם אלו ילדים נהדרים היו נולדים להם אילו הקשר נמשך לאורך שנים! כך קרה עשרות אם לא מאות פעמים בצבא בעבר, והצאצאים הם ממיטב הנוער!
* לארגון הפשע והטרור חמאס בעזה יש מספיק תחכום לחדור לטלפונים הניידים של חיילי וחיילות צה"ל אך אין להם שום כוונה להיטיב את מצב אזרחיהם, שרובם סובל מאבטלה ועוני קשים במיוחד, ותמורת 500 דולר הם מוכנים לרוץ להיהרג על הגבול עם יישובי עוטף עזה.
* כותרת באתר האינטרנט של עיתון "הארץ" מיום 3.7.18: "חזר לזירת הפשע: אלאור אזריה ביקר בחברון והתקבל בשירה."
הרג מחבל ערבי שבא להרוג אותו ואת חבריו – אבל בעיני אתר האינטרנט של עיתון "הארץ" הוא פושע!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל