פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1359

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתמוז תשע"ח, 9.7.2018

עם צרופת השלט לרגלי עץ האקליפטוס הלימוני הלבן עם שורות השיר  של אסתר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְנִשְמַת קְצִינַת צַהַ"ל הִלָּה בְּצַלְאֵלִי ז"ל. // יורם אטינגר: אל תאיימו עלינו בדמוגרפיה! [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. ההרתעה עובדת (אך בכיוון ההפוך)! 2. צרור הערות 8.7.18. // יואב אהרוני: עוד קצת זמן – ואנחנו שם! // אוריה באר: הצדקנות. // יוסי אחימאיר: הקברניט הנשכח – שש שנים לפטירת  יצחק שמיר. // יהודה דרורי: לא לכניסה לישראל! // ד"ר ארנה גולן: על שיריה של אורה עשהאל בספרה, "ריצפת הזמן". // מוּקֵי אֶלְדָּד: חִבָּה. // משה גרנות: על ספר שיריה של לאה טרן "להתלבש להתפשט". // אהוד בן עזר: התנצלות על "שיר לאקליפטוס". // אברהם כץ עוז: מי הוא בני גנץ? // יצחק מאיר: כדאי שבווארשה ידעו זאת. // יוסף רוט רותם: צום י"ז בתמוז. // יהודה גור-אריה: גנבי העננים. // יואל נץ: שיחה זניחה על עריכה. // תקוה וינשטוק: על תאנה ועל קיץ. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בית קרנובסקי" ל-י. י. זינגר. פורסם ב"תרבות וספרות", ב-26.7.1974, לפני 44 שנים. // יצחק שנברג: "ימים, מסיפורו של פליט". "הגלגל", שבועון "קול ירושלים", מאי 1945. // אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", מהונגריה לארץ-ישראל. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

לְנִשְמַת קְצִינַת צַהַ"ל הִלָּה בְּצַלְאֵלִי ז"ל

"רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"
(שאול טשרניחובסקי)

בְּאֶרֶץ הַפַּרְטָאץ', הַ"סְּמוֹךְ" וְהַ"יִּהְיֶה בְּסֵדֶר"

שֶל גֶשֶר הַמַּכַּבִּיָּה וְאוּלַמֵּי וֶרְסַאי,

שֶל אֵש-הַתֹּפֶת בַּכַּרְמֶל וּשְאַר פְּרִיצוֹת-הַגֶּדֶר

שֶל כָּל כְּלָלֵי בְּטִיחוּת מִצַּד מֻמְחַי וּפַרְנָסַי

הַמְּקַמְּצִים בְּחֹמֶר, בִּבְדִיקָה מוֹנַעַת קֶטֶל

אוֹ בְּתִקְצוּב נָאוֹת לְמַעֲרַךְ הַכַּבָּאוּת

וּמַעֲלִים אֶת רַף הָרַשְלָנוּת הַמִּתְרַבֵּית אֶל

שִׂיאֵי הַהֶפְקֵרוּת הָרַצְחָנִית וְהַטָּעוּת, –

בְּאֶרֶץ הַצִּפְצוּף הַקְּרִימִינָלִי הַבּוֹחֵר אֶת

חֶסְכוֹן הַהוֹצָאוֹת בִּמְחִיר בִּזְבּוּז מַחְרִיד בְּדָם

הִגִּיעָה עֵת לִבְנוֹת מִגְדָּל שֶל תְּאוּרָה אַחֶרֶת,

שֶאוֹר תַּגִּיהַּ עַל זִלְזוּל זֶה בְּחַיֵּי אָדָם

וְשֶתַּבְהִיר לַכֹּל כִּי הֲקָמָה רֶטְרוֹאַקְטִיבִית

שֶל וַעֲדָה חוֹקֶרֶת אֶת אַשְמַת הָאַחְרָאִים

אַחַר קְבוּרַת הַקָּרְבָּנוֹת אֵינֶנָּה אֵפֶקְטִיבִית

כִּי וַעֲדָה כָּזֹאת לֹא תַחְזִירֵם כְּבָר לַחַיִּים.

אֲנַחְנוּ מְצַיְּנִים בְּכָל שָנָה בְּדִמְעוֹתֵינוּ

אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן לַחֲלָלֵינוּ שֶנָּפְלוּ

אַךְ לֹא אוֹתוֹ מִסְפָּר קָטַסְטְרוֹפָלִי שֶל מֵתֵינוּ

שֶבְּמוֹתָם אֲנַחְנוּ אֲשֵמִים וְשֶכָּפְלוּ

בִּרְבוֹת הַזְּמַן אֶת מִנְיָנָם וְשֶמִּשְקַל הָאֶבֶן

שֶהַקַּבְּרָן מַצִּיב עַל בּוֹר קִבְרָם שוֹבֵר-הַלֵּב

כָּבֵד פָּחוֹת מִכֹּבֶד הָאַשְמָה שֶכָּאן מֻצֶּבֶת

עַל מַצְפּוּנֵנוּ שֶאָסוּר כִּי יִשָּאֵר שָלֵו.

מָתַי, בְּג'וּנְגֵּל הַחַאפּ-לַאפּ, הַבֶּצַע וְהַמֶּקַח

שֶאֶת עֲבַרְיָנָיו לֹא דַי הִקְפַּדְנוּ לַעֲנֹש

נֶחְדַּל מִסִּכְלוּתֵנוּ וְנִלְמַד כְּבָר אֶת הַלֶּקַח

שֶל הַנִּשְׂגֶבֶת בַּקְּדוּשוֹת, קְדוּשַת חַיֵּי אֱנוֹש?

מָתַי נַפְסִיק פֹּה אֶת הַהִיבְּרִיס הַלּוֹקֵחַ צַ'אנְסִים

וְסוֹף כָּל סוֹף נַפְנִים אֶת הַצִּוּוּי הֲכִי בָּכִיר:

שֶזְּהִירוּת מוֹנַעַת-פֶּגַע עֲלוּתָהּ פִינַנְסִית

אֲבָל חַיֵּי אָדָם יֵש לָהֶם עֵרֶךְ, לֹא מְחִיר?

אֲנִי זוֹעֵק זֹאת כִּי בִּכְיָהּ שֶל סִיגִי בְּצַלְאִלִי

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּפְנֵי יוֹשְבֵי בֵּית הַמִּשְפָּט

בִּגְנוּת קֻלַּת הָעֹנֶש עַל פִּשְעָם הַשְּלוּמִיאֵלִי

שֶל אֵלֶּה שֶרַשְלָנוּתָם הָרְגָה קְצִינָה וּבַת

לָהּ, לְיָרוֹן אִישָהּ, אֲבִי הִלָּה הַלֹּא נִשְכַּחַַת,

לְכָל מִשְפָּחַת צַהַ"ל וּלְכָל  עַם יִשְׂרָאֵל

שָבַר אֶת לֵב כֻּלָּנוּ הָרוֹתְחִים אִתָּם גַּם יַחַד

עַל עֹנֶש מְגֻחָךְ מוּל אֵם שְבוּרָה וְאָב אָבֵל.

יוסי גמזו

* * *

יורם אטינגר

אל תאיימו עלינו בדמוגרפיה!

עשרות שנים מאיימים עלינו בפצצת זמן דמוגרפית. ב-2004 הקמתי צוות אמריקאי-ישראלי לחקור את הנושא. לפניכם סרטון – ראשון בסדרה –  שהופק ע"י "בומרנג", הדן בסוגיה הדמוגרפית.

https://youtu.be/eiK15XfJ9dQ

רבים חושבים שעל ישראל להיפרד מיהודה ושומרון, מחשש לרוב ערבי ואיבוד הרוב היהודי במדינת ישראל. אבל במחשבה שנייה... האם מישהו טרח לבדוק את הטענה הזו?

מאז 1997 ישראל הרשמית כלל איננה בודקת את מיספרה של האוכלוסייה הערבית ביהודה ובשומרון. במקום זאת, מדינת ישראל מסתמכת על נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אשר ראשיה הצהירו שעבודתם משמשת ככלי במאבק נגד מדינת ישראל.

כך למשל, ב-11 בדצמבר 1997, אמר ראש הלשכה הפלשתינית המרכזית לסטטיסטיקה, חסן אבו-ליבדה, ל"ניו יורק טיימס", ש"מפקד האוכלוסין הוא האינתיפאדה האזרחית."

ב-2004 הקמתי צוות מחקר ישראלי-אמריקאי, הבודק מדי שנה, עד היום, את הדמוגרפיה היהודית-ערבית בין הירדן לים התיכון. המחקר מתעד שמספר ערביי יו"ש ב-2017 נמוך באופן דרמטי מהנתון הרשמי של הרשות הפלשתינית, שהוא עתיר טעויות והטעיות, אך מאומץ – ללא בדיקה – ע"י ישראל הרשמית.

הנה, למשל, מספר דוגמאות להטעיות ולטעויות המתבצעות:

בישראל ובכל העולם – כאשר מודדים דמוגרפיה לא מחשיבים כתושבים את מי שאינם מתגוררים במדינת האם למעלה משנה. אבל, לפי ראש הלמ"ס הפלשתיני, משרד הפנים הפלשתיני וועדת הבחירות הפלשתינית, ספירת האוכלוסין הפלשתינית כוללת באופן חריג כ-400 אלף איש השוהים בחו"ל למעלה משנה.

דוגמא נוספת היא 330,000 ערביי ירושלים, ו-100,000 תושבי יו"ש ועזה שנישאו לערבים ישראליים. כל אלו נספרים פעמיים – פעם אחת כערביי ישראל ופעם שנייה כערביי הרשות הפלשתינית.

מפתיע גם לגלות שהפלשתינים לא טרחו לגרוע ממפקד האוכלוסין שלהם אנשים שכבר נפטרו ועברו מן העולם. למשל, במפקד האוכלוסין של 2007 נספרו אנשים בגילאי 157 ו-162.

על פי סקר של "הבנק העולמי" מספטמבר 2006 הפלשתינים דאגו גם לנפח ולסלף בכ-32% את מספר הלידות ברשות הפלשתינית.

תיעוד יומיומי של יציאות וכניסות ערביי יו"ש דרך המעברים הבינלאומיים הראה בשנים האחרונות מאזן-הגירה-שלילי שנתי של כ-20,000, כלומר שמדי שנה, היו 20,000 יותר יציאות מכניסות של ערביי יו"ש, בניגוד לנתוני הרש"פ הטוענת למאזן הגירה של אפס.

השורה התחתונה היא שקיים ניפוח מלאכותי של כ-1,150,000 במספר ערביי יו"ש, ובשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" קיים רוב יהודי של 66% אשר גם הוא נמצא במגמת גידול, עליה נדבר בסרטון הבא. אם כן, האם סיפוח יהודה ושומרון עלולה לגרום לאיבוד הרוב היהודי במדינת ישראל?

נראה שכדאי לחשוב על כך במחשבה שנייה.

Yoram Ettinger, Jerusalem, Israel, "Second Thought: US-Israel Initiative"

* * *

אורי הייטנר

1. ההרתעה עובדת (אך בכיוון ההפוך)!

"היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה." וינסטון צ'רצ'יל.

למעלה משלושה חודשים נמשכת מתקפת טרור ההצתות בגבול עזה. למעלה משלושה חודשים אוכלת האש בשדותינו, מכלה את החורש הטבעי. למעלה משלושה חודשים תושבי הנגב המערבי אפופי עשן, נושמים עשן. למעלה משלושה חודשים ממשלת ישראל נמנעת מלהורות לצה"ל להילחם במתקפת הטרור, ונוקטת במדיניות של "הכלה".

מה הסיבה לכך? מדוע ממשלת ישראל בוחרת במדיניות המנוגדת לתפיסת הביטחון של ישראל? מדוע ראש הממשלה נוהג בניגוד מוחלט לתפיסת המאבק בטרור המזוהה עימו כל כך ושעליה כתב את ספרו: "הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח?"

מה גורם לכך שישראל פועלת בניגוד לאינסטינקט האנושי הבסיסי ובעיקר – בניגוד לאינסטינקט הישראלי הבסיסי?

מה הפתרון לחידה הזאת?

באופן טבעי, התנהגות מוזרה של מדינאים וממשלות, מצמיחה תיאוריות קונספירציה. חובבי הקונספירציה מ"שמאל" ומ"ימין" חוגגים. קראתי תאוריה, על פיה נתניהו חותר לכך שאזרחי ישראל יבינו את משמעות הנסיגה, כדי שלא יבחרו ב"שמאל", ולכן כל עוד אין המדובר בנפגעים בנפש, הוא אינו מנסה לעצור את המתקפה. תיאוריה אחרת שקראתי, היא שהאינטרס של נתניהו הוא חיזוק החמאס, כדי שלא יידרש למו"מ מדיני עם אבו מאזן, שיחייב אותו לוויתורים.

בעיניי, התיאוריות הללו הזויות. אף שאיני נמנה עם חסידיו של נתניהו, איני מפקפק בפטריוטיות שלו ובמחויבות שלו לביטחון ישראל. המחשבה ששיקולים ציניים מסוג זה יגרמו לו להפקיר את ביטחון ישראל, אינה מתקבלת על דעתי.

יתר על כן, ברור שנתניהו, כמו כל ראש ממשלה, כמו כל אחד מאיתנו, רוצה להצליח. אין לו כל אינטרס בכישלון הזה, והוא יודע שחוסר היכולת לשים קץ למתקפת הטרור היא כישלון. מדוע הוא נוהג כך?

הנה, תשובות אפשריות נוספות.

האחת היא חוסר אכפתיות כלפי הפריפריה. אילו הפגיעה הזאת היתה בגוש דן או בירושלים, התגובה היתה שונה. סביר להניח שהתגובה אכן היתה שונה, ולו כיוון שדעת הקהל לא היתה מאפשרת "הכלה" של המתקפה. אולם גם כאן, המחשבה שהמדיניות הזו נובעת מחוסר אכפתיות כלפי הפריפריה אינה מתקבלת על דעתי.

תשובה נוספת היא חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו הנוכחית כלפי החקלאות. כל עוד אין המדובר בפגיעה בנפש, אלא בשדות חקלאיים, לא אכפת לו. אכן, החקלאות אינה כוס המיץ של הממשלה הנוכחית. העובדה, שהממשלה כושלת כבר שנים בהתמודדות עם הטרור החקלאי המשתולל, היא עדות לכך. יתכן שיחס אחר לחקלאות היה משפיע על המדיניות, אך איני סבור שפה נעוצה הבעייה.

אני מפרש את מדיניות ההבלגה וה"הכלה" בחשש מפני הסלמה בגבול עזה, שעלולה להתפתח למלחמה ולטילים על העורף הישראלי.

איני מזלזל בחשש הזה. נתניהו מתאפיין בזהירות רבה בהפעלת כוח צבאי, ואני זוקף זאת לזכותו. אני מעדיף ממשלה השוקלת בזהירות את שליחת חיילי צה"ל לקרב, על פני ממשלה עם יד קלה מדי על ההדק. אולם במקרה הזה אין המדובר רק בזהירות יתר, אלא בהפקרות ביטחונית, שדווקא היא עלולה לסבך אותנו בהרפתקה ובמלחמה.

ההרתעה היא יסוד מרכזי בתורת הביטחון של ישראל. הרתעה נועדה למנוע מלחמה ולחסוך בחיי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל (וגם בחיי האוייב). אולם במקרה זה ההרתעה אכן עובדת, אך בכיוון ההפוך. כאן ארגון הטרור הקנאי הצליח להרתיע את מדינת ישראל, המעצמה האזורית.

אף מדינה אינה יכולה להשלים עם פגיעה כה חמורה בריבונותה. גם "עפיפון תבערה" אחד הוא פגיעה בריבונות, אך רמה של פגיעה שניתן להכיל כדי למנוע הידרדרות. לא כן כאשר מדובר בחודשים שבהם האוייב מצית את הנגב המערבי באין מפריע וללא תגובה, ומדי יום משתוללות עשרות שריפות. זאת מציאות שאף מדינה אינה יכולה לקבל אותה. וכאשר מדינה משלימה איתה בשל הפחד מהידרדרות וממלחמה, היא משדרת שהיא נרתעת מארגון הטרור. וברגע שישראל מגלה חולשה כזאת ומכילה לא רק נזק כזה, אלא גם השפלה כזאת, היא רק מעודדת את חוצפתו ותוקפנותו של האוייב. ההכלה, שנועדה למנוע הסלמה, עלולה להיות הגורם להסלמה רבתי; גדולה הרבה יותר מזו שעלולה היתה להיגרם אילו ישראל פעלה נגד מתקפת הטרור הזו בעוצמה, כראוי.

אילו ביום ה"סבב" בסוף מאי, שבו נורו פצמ"רים ורקטות על יישובינו וישראל תקפה בתגובה קיני מחבלים ברצועה, לא היינו ממהרים להסכים עם הפסקת אש מוזרה, שאינה כוללת הפסקת ההצתות, ושבעקבותיה פעולה ישראלית נגד ההצתות נתפסת כהפרתה ומצדיקה ירי רקטות; אילו המשכנו עוד יום או יומיים של "סבב" ומגבירים את ההתקפות על המחבלים, מתקפת ההצתות היתה נפסקת.

היום זה כבר יהיה מסובך יותר וכנראה יגבה מחיר כבד יותר, אך ככל שנדחה את ההחלטה, מחיר הדחייה יהיה כבד יותר. ההחלטה היא אחת – דין הצתה כדי ירי רקטות. ישראל תפעל כלפי טרור ההצתות כפי שהיא פועלת נגד ירי טילים.

זו חובתה של הממשלה וחובתו של ראש הממשלה לאזרחי ישראל.

2. צרור הערות 8.7.18

* בזכות ההסכם עם פולין – יש עם אחד שאשם בשואה ואחראי לה – העם הגרמני. ויש יבשת שלמה רוויה בהיסטוריה אנטישמית – אירופה. יש מדינות באירופה שהיו בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, כמו איטליה. יש מדינות שממשלותיהן שיתפו פעולה עם הנאצים, כמו צרפת (ממשלת וישי). יש מעצמה שחתמה הסכם כניעה ופייסנות עם היטלר – בריטניה (בהנהגת צ'מברליין). ומעצמה אחרת שחתמה ברית שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ודבקה בה עד היום שהותקפה בידי גרמניה – בריה"מ (הסכם ריבנטרופ מולוטוב). יש עמים שהיתה בהם אהדה רבתי לנאצים ולכן שיתוף הפעולה העממי עימם היה גורף, כמו הולנד.

הייחוד של פולין, הוא שאת עיקר זוועות השואה ביצעו הגרמנים על אדמתהּ הכבושה. לשם שולחו יהודים מכל רחבי אירופה, אל תעשיית הרצח הנורא של מחנות ההשמדה הגרמניים.

יש לעם היהודי חשבון דמים ארוך עם אירופה, ואף על פי כן המדינה היהודית, מדינת ישראל, חותרת ליחסי ידידות עם עמי אירופה, מיום היווסדה. ישראל חותרת לשלום עם הערבים, שגם היום חותרים להשמדתה. ישראל חותרת לשלום עם הפלשתינאים, שמנהיגם בזמן השואה (המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני) היה משת"פ מובהק של הנאצים ותומך נלהב בשואה, ומנהיגם הנוכחי הוא מכחיש שואה מדופלם (ה"דוקטורט" שלו, שכמובן אינו שווה מבחינה אקדמית את הנייר שעליו נכתב, הוא יצירה של הכחשת שואה), מכחיש את קיומו של העם היהודי ושונא ישראל מוצהר. הסכם השלום עם מצרים נחתם עם סאדאת, שבצעירותו אהד בגלוי את הנאצים.

יש לישראל עניין ביחסים טובים עם פולין. כאשר פולין חוקקה חוק שעלול היה להלך אימים על חוקרי השואה ומלמדי השואה ובכך לסכן את חקר השואה ולימודה, חובתה של ישראל היתה להשמיע קול ולהתערב. ואכן, ממשלת ישראל התערבה והשיגה את מבוקשה – החוק הפולני שעבר את כל שלבי החקיקה ואושר בידי הנשיא שונה, והעוקץ הוצא ממנו.

לצד זה נחתם מסמך משותף, שניסוחו אינו מושלם, שיש בו אמירות בעייתיות, אולי נכון היה להתעקש על ניסוחים טובים ומדויקים יותר, אך עיקרו – הוקעה פולנית את זוועות השואה, גינוי והוקעה של שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים, העלאה על נס ובצדק את גבורתם העילאית של חסידי אומות העולם. האם אין זה אינטרס יהודי וישראלי שזה יהיה המסר של ממשלת פולין לעם הפולני?

ועם זאת, יש הסכמה ישראלית עם האמירה החשובה כל כך לפולנים – שלא היו מחנות השמדה פולניים אלא מחנות השמדה גרמניים על אדמת פולין הכבושה, ושאין הצדקה להאשמת פולין בשואה. ההסכמה הישראלית הזאת היא עם האמת ההיסטורית.

* מה פסול מצאו במסמך –  אני קורא בעיון את ההודעה המשותפת של ישראל ופולין, מחפש – מה פסול מצאו בה מבקריה, ואיני מוצא.

ראשית, בוטל סעיף הליבה בחוק, שעלול היה להלך אימים על חקר השואה והוראתה.

ובאשר לתכנים. אכן, "אין עוררין שהשואה היתה פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי." יש עם שאשם בשואה – העם הגרמני. כל ניסיון להטיל את האחריות על עמים אחרים, גם אם היו בהם משתפי פעולה רבים עם הנאצים, מוריד מאחריותה של גרמניה לשואה. האמירה "שהמונחים 'מחנות ריכוז פולניים / מחנות מוות פולניים' מוטעים לחלוטין ומפחיתים את אחריות הגרמנים על הקמת המחנות הללו," נכונה. אלו לא היו מחנות פולניים, אלא מחנות גרמניים על אדמת פולין הכבושה.

המסמך מתאר את התנגדות הממשלה הפולנית הגולה לשלטון הנאצי ולפשעיו, וזו אמת. המסמך מגנה "כל מקרה של אכזריות נגד יהודים שבוצע על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה." זה סעיף חשוב, אך כאן אני שותף לביקורת על כך שלא צוינה הכמות הגדולה של הפולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים. המסמך מבטא "גאווה במעשיהם ההרואיים של פולנים רבים, במיוחד בחסידי אומות העולם אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים." זאת אמת והגאווה מוצדקת. אלפי פולנים הצילו יהודים, מתוך ידיעה שאם יתפסו צפוי מוות ודאי להם ולמשפחותיהם. זו תופעה הראויה להוקרה, וטוב שפולין גאה באותם אנשי מופת. המסמך מציין בצדק ש"אין לייחס לכל העם הפולני אשמה בגין מעשי הזוועה שנעשו בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בזמן השואה." גם אזכור העובדה שהמחתרת הפולנית הקימה בתי משפט ששפטו פולנים על שיתוף פעולה עם הנאצים ועל הלשנות על יהודים נכונה.

ראוי היה לשנות ניסוחים אלה או אחרים, אך המסמך כשלעצמו הוא מסמך של אמת. אני מעריך מאוד את פרופ' יהודה באואר שמוביל את ההתנגדות למסמך – הוא היה המרצה שלי בלימודי השואה באוניברסיטה העברית ולמדתי ממנו המון. אך עם כל הכבוד וההערכה, במקרה זה אני מתקשה להסכים איתו.

* עסקה רעה – כותרת מדאיגה ב-ynet מבשרת על עסקה שנרקמת בין ישראל לחמאס, של שחרור מחבלים חיים תמורות גופות חללי צה"ל. אני מקווה שזה "פייק ניוז". אם זה נכון – זו עסקה רעה מאוד. על ישראל להודיע שתמורת גופות חלליה היא תחזיר לאלתר את כל גופות המחבלים שבידינו. יתר על כן, יש לנסות להגיע להסכמה הומניטרית עם האוייב, שמעתה ואילך לא מחזיקים עוד בגופות. אבל אין לשחרר אפילו מחבל חי אחד תמורות הגופות.

* נתניהו צודק – אני מסכים עם כל מילה של נתניהו על מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות (אילו ראש ממשלה אחר היה נוקט אותה).

* תרבות השקר – החכ"שית עאידה תומא-סלימאן מהרשימה המשותפת והחכ"ש מוסי רז ממרצ, מזמינים אתכן ואתכם לכנס: "צאו מעזה". כן, כן. נשבע לכם ולכן. תאריך האירוע אינו 2004 (אז עוד לא דיברו מרב מיכאלית עם ה"לכם ולכן" המסורבל והעילג הזה), אלא 8.7.2018. וה"צאו מעזה" אינו מכוון לחמאס.

"צאו מעזה" הם דורשים במצח נחושה. ישראל יצאה מעזה ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. וכעבור 11 שנים, ב-2005, במסגרת "ההתנתקות", ישראל יצאה באופן מוחלט מרצועת עזה. הנסיגה היתה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון. צה"ל יצא מן הרצועה, עד החייל האחרון. ישראל עקרה את יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. ישראל גירשה את אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי ואף המת.

ומאז, עזה נלחמת בנו, תחילה תחת שלטון הרש"פ ואח"כ תחת שלטון חמאס. הם ממשיכים להילחם נגד הכיבוש ונגד ההתנחלות. אלא שההתנחלויות שנגדן הם נלחמים הן נחל עוז, ניר עם, כרם שלום ושדרות. ומדי יום הם מציתים את שדותיהן של ההתנחלויות הללו. והכיבוש שנגדו הם נלחמים הוא הנגב המערבי. הם רואים בכך ניצול הצלחה. אם הם הצליחו באמצעות טרור ואלימות לסלק אותנו מנווה דקלים וכפר דרום, למה שלא ימשיכו לנתיב העשרה ולבארי?

תרבות של שקר. מה גורם לחכ"שים רז ותומא-סלימאן לשקר כך, במצח נחושה? וכי מה יעשו? יודו שהנסיגה מעזה הביאה את ההיפך הגמור ממה שהם הבטיחו שתביא? יטילו ספק בקריאתם לנסיגה מיהודה ושומרון, שמא תוצאות הנסיגה מרצועת עזה תחזורנה על עצמן ותהפוכנה את גוש דן ל"עוטף עזה" 2?

זאת בעייה. ולבעייה הזאת יש פתרון. לשקר. לחזור על הסיסמה המשומשת "צאו מעזה." ול-700 משאיות ישראליות עם ציוד ואספקה החוצים מידי יום את הגבול העוין והאלים של רצועת עזה הם קוראים "מצור". למה? כי זו תרבות של שקר.

"צאו מעזה" – כך החכ"שים רז ותומא-סלימאן מכנים את כנס תרבות השקר שלהם. ולצד הדוברים מטעם ארגוני שקר עוינים כ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" משתתף בכנס תרבות השקר גם איש מפלגת העבודה עומר בר-לב. מה הוא מחפש שם? מה הוא איבד שם? חיים בר לב מתהפך בקברו.

חכ"ש = חבר כנסת שקרן.

* נבחרים נבערים – שמעתי את ההבל הפרימיטיבי שבקע מלועו של ח"כ אזולאי מש"ס, לפיו רעידת האדמה היא בגלל מתווה הכותל, וחשבתי בבעתה: אלה נבחריך ישראל...

* על מה רעשה הארץ – ברעידת האדמה הגדולה בשנת 749 לספה"נ, שבה נהרגו רבבות מתושבי ארץ ישראל, חרב בית הכנסת הגדול והמפואר בעין קשתות (אום קנאטיר) שבגולן. בית הכנסת העתיק נמצא כעת בשלבי הסיום של שחזורו, לקראת פתיחתו החגיגית בסוכות. וראה זה פלא – בבית הכנסת הזה לא היתה עזרת נשים נפרדת, לא היתה הפרדה בין גברים ונשים. נו, רפורמי... אז פלא שהיתה כזאת רעידת אדמה? אזולאי צודק.

* שאלה של זהות – "'אז מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?' מציקים לנו מדי פעם בשיעורי חברה, כאילו חייבים לבחור. סליחה על הנימה האישית, אבל זה בערך כמו שישאלו אותי: 'מה אתה יותר, ממושקף או משופם? "

ציטוט מבריק זה הוא מספרו של אורי אורבך המנוח, "דתי נורמלי" – קובץ של עשרות ממאמריו לאורך השנים, שאותו אני קורא בימים אלה וממנו אני מתמוגג.

לפני ימים אחדים, במאמר שפירסמתי באחד האתרים, כתבתי ש"כל הניסיונות הפאתטיים להמציא 'לאום ישראלי', שאינו הלאום היהודי, ולהפריד בין יהודיות, ישראליות ועבריות, הם הבל ורעות רוח."

וואו וואו, איך השתלחו בי על כך שכיניתי כך את ההבל, ואני הגבתי, והגיבו לי, והגבתי וכעסתי והכעסתי.

ואורבך, בנונשלאנטיות ובאירוניה המאפיינת אותו, פשוט נועץ סיכה ומוציא את האוויר מן הבלון הזה, בלי להתעצבן ובלי לעצבן. וכך הוא ממשיך:

"התשובה פשוטה, תתפלאו: אם אסיר את המשקפיים לא אזהה אחרים, אם אוריד את השפם אולי לא יזהו אותי. הישראליות והיהדות שלנו הן הזהות שלנו. הדרך שבה אנחנו מביטים על אחרים והאופן שבו אחרים רואים אותנו. לא צריך להסתיר אותן."

* מה חדש בשפה המכובסת? – "פתיתים" זה ה"חמגשיות" החדש.

* ביד הלשון: כִּבְשַׂת הָרָשׁ – בראיון לרדיו, הגדיר השר יובל שטייניץ את ביטול מתווה הכותל, שבו רחבת הכותל במלואה נותרה אורתודוכסית לחלוטין, אך הוחלט על הקמת עזרת ישראל, באזור אחר בכותל שהיום כלל אינו פעיל – "כבשת הרש". את הניסיון למנוע גם את חיזוק הרחבונת המסכנה והקטנה שבה מתקיימת היום תפילה שוויונית, הוא הגדיר – "זנב כבשת הרש". גילוי נאות – בדברים שכתבתי על הפרשה ימים אחדים קודם לכן, השתמשתי אף אני בביטוי "כבשת הרש". כי באמת, במקרה הזה הזיקה בין המשל והנמשל ממש מתבקשת.

סיפור כבשת הרש הוא משל שהמשיל נתן הנביא לדוד המלך. דוד, המרובה בנשים ופילגשים לרוב, שלח אל מותו את אוריה החיתי, כדי לרשת את בת שבע, אשתו היחידה. נתן הנביא הביא לשיפוטו של דוד מקרה, של איש עשיר, שלו מִקְנֶה צאן ובקר גדול, שהגיע אליו אורח, והוא שחט את כבשתו היחידה של שכנו העני, הרש, כדי להגישו כאוכל לאורח. דוד אמר בכעס שהאיש הוא בן מוות ושעליו לפצות את שכנו בסכום הגדול פי ארבעה משווי הכבשה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ.

תיקון טעות – בפינתי שעסקה בדרגות העבריות, כתבתי שבריגדיר היא דרגה בין אל"מ לתא"ל. תיקנו את דבריי, בדקתי, ומסתבר שטעיתי – בריגדיר הוא תת-אלוף (תא"ל).

אורי הייטנר

* * *

אתם

שונאי נתניהו

תגידו

מי הסגיר יותר יהודים לנאצים

למשלוח למחנות ההשמדה

הפולנים או הצרפתים?

* * *

יואב אהרוני

עוד קצת זמן – ואנחנו שם!

אהוד יקירי,

בגיליון חב"ע האחרון (1358, 4/7/2018) אתה מתאונן על כותרת של כתבה בעיתון הארץ המדווחת על ביקורו החגיגי של אלאור עזריה ("הילד של כולנו") בחברון. אותה כותרת הגדירה את הביקור הזה כחזרה לזירת הפשע. אתה מאשים את העיתון בכך שהגדיר את אלאור עזריה כפושע. ובכן, לא העיתון הזה הגדיר אותו כפושע, בניגוד לדעתך המפורשת – הגדרה זו ניתנה ע"י פסק דין מנומק (97 עמודים) של בית דין צבאי בהרכב של שלושה שופטים ביום 4 לינואר 2017. סיכום פסק דין זה: "נוכח כל האמור, אנו מרשיעים את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה, לפי סעיף 350 לחוק העונשין, התשל"ז –  1977 ובעבירה שעניינה התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו – 1955."

אם יורשה לי להוסיף את דעתי האישית, אלאור היה צריך להיות מורשע בעבירת רצח ולא הריגה, ורק בעקבות ההתנפלות הפופוליסטית על הצבא ומוסדות המשפט הומרה העבירה להריגה. אבל המסע שלנו אל החופש המוחלט (או ההתבהמות המוחלטת – תלוי בעיני המתבונן) עדיין לא הושלם. רק אתמול התבשרנו על צעד נוסף שעשינו בדרך הזאת: פסק דין בעניינו של אחד מארבעת מבצעי הלינץ' בנתין אריתראי במהלך פיגוע בבאר שבע קבע (בהסדר טיעון) כי העבירה שבגינה הורשע היא "התעללות בחסר ישע" ולא "חבלה בכוונה מחמירה," ודאי לא "הריגה". להתעללות הזאת היו נסיבות מקלות של "טעות בזיהוי". כלומר, אילו לא טעו הנאשם וחבריו בזיהוי, בתום לב, זה היה בסדר גמור לעשות בו לינץ' תוך כדי איחולים לבביים למותו הקרוב בייסורים.

זאת אומרת, למרות פסק הדין בעניינו של אלאור עזריה קיבל למעשה בית המשפט את הטענה שלהרוג מחבל פצוע חסר ישע זה בסדר גמור, אך מה לעשות, לפעמים קורות טעויות בזיהוי ואז מבצעי הלינץ' חייבים בכל זאת לשלם על טעותם המינורית. במה לשלם? אז הנה המחיר: 100 ימי עבודת שירות וקנס של 2000 ש"ח – מחיר שלא מעט ביריונים יהודיים יהיו מוכנים לשלם על התענוג שברציחת אדם.

כמו שאמרתי לעיל, המסע עוד לא תם: עדיין יש לשחרר את הביריונות היהודית הצודקת משאר מגבלות ועכבות, מוסריות ומשפטיות. עדיין יש בעיות מסוימות בהכאת או רציחת ערבי, או אתיופי, או הומו או לסבית, סתם כך, ללא סיבה. אבל אל דאגה, ייקח עוד קצת זמן – ואנחנו שם!

יואב אהרוני

אהוד: הרשה לי שלא להיות שותף לדאגותיך המוגזמות. אני לא שותף לדיעותיו הפוליטיות ולהתנהגותו כיום של סמל-לשעבר אלאור אזריה, אבל בעיניי הוא לא פושע, כפי שהגדירו אותו ב"הארץ" באינטרנט, אלא חייל שנלחם בטרור ונשפט שלא בצדק על ידי בית דין מחמיר ולמדני המנותק מן המציאות הביטחונית, ואני מתאפק שלא להשתמש במילים חריפות יותר.

* * *

בזמן שהפולנים רצחו שישה מיליון יהודים

נתניהו עישן סיגרים ושתה שמפניה!

* * *

אוריה באר

הצדקנות

התפלאתי לקרוא את דבריו הקצרים של משה גרנות, אשר מתח עליי ביקורת, בגיליון האחרון. כל זה בשל העובדה שטענתי שיש לפגוע בנערים ובנערות השורפים שדות וכרמים, בדיוק כפי שעשו האמריקנים והרוסים במלחמת העולם השנייה ל"היטלר יוגנד".

הוא כותב: "אילו היינו מעצמות כמו אמריקה, או רוסיה, היינו רשאים לבצע זוועות גדולות יותר [דרזדן]." ובהמשך הוא מביע חשש מהעיתונאים "שיעשו לנו תזמורת של גינויים."

ובכן, שטות מוחלטת. ישראל לא יכולה להיות תלויה במה שיאמרו עליה העיתונאים, והצדקנות והחששות "מה יגידו" לא צריכים לקבוע את מהלכינו. לא ייתכן ששדות וכרמים יפים ישרפו ללא תגובה בשל החשש "מה יגידו". הם תמיד יגנו אותנו, מה שלא נעשה. והם ישנאו אותנו כאנטישמים, וכשונאי ציון ונעשה מה שנעשה. 

ומשונה מאד הכנסת דרזדן לעניין. ובכן, עיר זו היתה מרכז תעשייתי חשוב מאד לרייך הגרמני. היא הופצצה קשות בשל כך, ולא בשל רצון הנקמה שפעם בלב צ'רצ'יל. אך   גם אם רצון נקמה פעל כאן. מה בנוגע להפצצות חסרות הרחמים של הגרמנים  על לונדון, קובנטרי, רוטרדם וערים אחרות? אז  מדוע אתה משרבב לכאן  את דרזדן? תמיהני.  

ותזכורת נוספת לעיתונאים במערב.

בשנת 1943, וגם לאחר מכן, פונים שוב ושוב  מנהיגים יהודיים לרוזבלט ולצ'רצ'יל, מנהיגי המערב, בבקשה להפציץ את אושוויץ ואת מחנות הריכוז בהם נטבחו מיליוני יהודים, וגם בני עמים אחרים.

מה עונה רוזבלט טוב הלב: "טוב, עניין היהודים הוא עניין צדדי למלחמה. יש לנו בעיות אחרות. כן, זה ענין צדדי..."

ומה אומר ארתור האריס, מפקד חיל האוויר הבריטי האסטרטגי? "נו טוב, עניין שולי. יש לנו מטרות אחרות."

ובינתיים נרצחו באושוויץ כשלושת אלפים  יהודים מדי יום.

כדאי מאוד להזכיר זאת לעיתונאים הצבועים מהמערב, שמבקרים אותנו על פגיעה בילדים. ועל כך  נאמר "טול קורה מבין עיניך."

ובהזדמנות זו: תודה לד"ר אביב עקרוני, אשר התקשר אליי ואמר לי ישר כוח, ותודה. וגם לשניים אחרים מהקוראים, שצילצלו אף הם ותמכו בדבריי.

ועוד הערה, בעניין עו"ד פליציה לנגר, שהלכה לעולמה בימים האחרונים בברלין. פליציה היתה אישה נאה וחביבה. שנינו הופענו במשפטים פליליים, אם כי היא הרבתה להופיע  בייחוד בתיקים בעלי גוון פוליטי, והרבתה להגן על עבריינים ומחבלים ערבים.

שתינו לא פעם קפה ביחד, והרבינו בשיחות על נושאים משפטיים, בעלי חשיבות משנית.

היה נעים ולשוחח איתה עד ש... עד שהיתה מתחילה בנאומיה הקומוניסטיים ובדיעותיה על הכיבוש ועל רצח ערבים ועל סטלין. או אז הפכה לבלתי נסבלת, ואני הייתי פורש בתירוץ כלשהו כי לריב איתה לא רציתי.

איני יודע אם היתה נשואה, אך נראה היה שחיפשה ידידות ואהבה ואיני בטוח אם מצאה אותן, בייחוד לאור הנאומים חוצבי הלהבות שלה בזכות הקומוניזם ש...התעמר בבני משפחתה. אכן, טיפוס חביב ומוזר. ובכל זאת, אני מצר על מותה.

אוריה באר

* * *

יוסי אחימאיר

הקברניט הנשכח – שש שנים לפטירת יצחק שמיר

ביום שישי התקיימה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל האזכרה השנתית – זו פעם שישית – לראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל ולרעייתו שולמית ז"ל. נשיא המדינה ראובן ריבלין, בני המשפחה, ותיקי לח"י שעוד עימנו, עוזריו ומקורביו משנותיו בראשות הממשלה ובמשרד החוץ, וכמה פעילי ליכוד ומוקירי זכרו, פקדו את שתי מצבות האבן השחורות והתייחדו עם המנהיג שהעריכו והאיש שאהבו.

בשכנות לו – קבריהם של שני ראשי הממשלה האחרים: יצחק רבין ושמעון פרס זכרם לברכה. יחד הם היוו את פורום ראשי הממשלה בתקופת ממשלת האחדות הלאומית (ממשלת הרוטאציה), בשנות השמונים של המאה הקודמת. שלושה יריבים פוליטיים, שהשכילו  במשך שנים ספורות לקיים אחדות לאומית בממשלה אל מול האתגרים שניצבה בהם ישראל אז, וניצבת גם כיום.

ממשלת האחדות היתה המצאה, שנולדה מכורח המציאות – נסיבות הבחירות שהולידו תיקו בין שני המחנות. אז – שלא כהיום – הליכוד והעבודה היו שתי המפלגות המרכזיות על המפה הפוליטית, ולצידן מפלגות לוויין. התיקו בעיקרו היה בין שני הגושים שהליכוד והעבודה הנהיגו. האחדות היתה גם פרי רצון מנהיגי שתי המפלגות ובמיוחד יצחק שמיר. חילוקי דעות פנימיים תמיד הדאיגו אותו יותר מכול. מעצמו ומאחרים דרש נאמנות לשליחות, סבלנות וסובלנות לזולת.

והנה דווקא הוא, הימני "הקיצוני" כביכול, העלה בכל הזדמנות את דגל האחדות הנדרשת לה לישראל, דגל השותפות בין שני מחנות פוליטיים יריבים, כאשר הוסכם להניח הצידה, ולו לתקופת ביניים, את חילוקי הדעות המוּבנים. הדברים המוסכמים חשובים יותר מהדברים המפלגים – נהג יצחק שמיר לומר, ובראש הנושאים המאחדים היתה כמובן ירושלים, שכדבריו "מוסכמת על הכול, הבסיס לאחדותו הלאומית של העם היהודי."

ואכן, בכל התנהלותו חיפש שמיר את המאחד, ואכן הצליח, ככל שזה היה תלוי בו, לכונן ממשלות של אחדות. אין זו משימה קלה בעם, שידוע בשבטיו, בפיצוליו, במפלגותיו. דגל האחדות שהוא הניף – מדגיש את הצורך החשוב בה, אף ביתר שאת, בימינו אלה. אחדות במעש, לא במס שפתיים, שאינה באה על חשבון ריבוי דעות, עמדות מנוגדות, מחשבות שונות, חרות הביטוי.

דבר זה לא עמד בסתירה לעובדה, שיצחק שמיר, אולי יותר מכל ראש ממשלה אחר, חידד את מושג האידיאולוגיה ופעל רק על בסיס אותם עקרונות שבהם האמין. האידיאולוגיה הלאומית, ואם תרצו הז'בוטינסקאית, אותה ינק משחר נעוריו בבית"ר בפולין ובביה"ס העברי בביאליסטוק –  היתה הכוח המניע בשיקוליו והחלטותיו, הן במחתרת, הן במוסד והן בממשלה.

אולי משום כך רווחה האמירה המזלזלת, ששמיר שבוי באידיאולוגיה הנוקשה שלו, "איש הסטאטוס-קוו."

הוא עצמו היה מבטל בתנועת יד מזלזלת את המזלזלים בו, ואומר כי שינוי סטאטוס-קוו יכול להיות גם לרעה, לא רק לטובה. כראש ממשלה שנהג באחריות, בשיקול דעת, בזהירות לגבי כל מהלך שנקט, שמיר לא רק שלא היה איש הסטאטוס-קוו-לשמו, אלא שתקופתו רוויית הישגים שאינם זוכים עדיין להכרה מלאה.

והנה איש האמונה צרופה והאידיאולוגיה יצחק שמיר, ידע להוכיח גמישות טאקטית מסויימת בכמה נושאים רבי חשיבות, הכול על פי העניין והאינטרס הלאומי.

כך הרים את נס האוטונומיה לערביי ארץ-ישראל (כלומר, לא מדינה פלסטינית, אבל בהחלט אפשרות מלאה לשכנינו לנהל חייהם באופן עצמאי), כך הסכים לוותר למצרים על שטח טאבה משראה שאין אפשרות להתפשר עליה ("אחרי שוויתרנו על כל חצי האי סיני, נסכן בגלל קמ"ר אחד את כל הסכם השלום?") כך ביקש למתן את קצב העלאת התנחלויות חדשות והעדיף לעבות את אלה הקיימות (גם מתוך היענות מסויימת לדרישה האמריקנית), כך מנע את הפעלת צה"ל במלחמת המפרץ (מתוך שיקול קר לחלוטין של מה עדיף לה לישראל), וכך הלך (לא נגרר, כדברי המלעיזים) לוועידת מדריד, כדי לבחון את רצון הערבים בשלום (לא היו לו אשליות בנדון) – אבל גם כדי להשמיע מעל הבימה הטקסית הבינלאומית הזאת את משנתו האידיאולוגית.

בשלוות נפש – אבל לא תמיד – הוא עמד על שלו, גם אל מול יריבים מבית (החישוקאים בליכוד) ובמחנה הלאומי (התחיה, מולדת, צומת), שניסו ללמד אותו מהי שמירת ארץ-ישראל ובניינה. כסלע איתן הוא עמד גם מול לחצים  מחוץ (הבית הלבן והסטייט דיפרטמנט), ולא נבהל כאשר הודיעו לו על הפסקת הערבויות בסך עשרה מיליארד דולר לקליטת העלייה.

איש קר? – לגמרי לא. אני זוכר שתי סצנות שבהן דמעות נטפו מעיניו. שתיהן קשורות בנושא שהכי היה יקר ללבו – העלייה.

הפעם האחת היתה כשהגיעה ללשכתו משלחת "נתיב" שחזרה מבריה"מ ודיווחה על הכמיהה של היהודים לצאת ולעלות, והשנייה, כשעמד בנתב"ג, באבק וברעש, באותה יממה שבה פלטו מטוסי הענק את המוני אחינו העולים מאתיופיה...

כמעט מיליון עולים הגיעו לישראל בשנתיים האחרונות של כהונת ממשלתו. גל העלייה הגדול ביותר לאחר גלי העלייה משנות החמישים. גל עלייה ששמו של יצחק שמיר רשום עליו. בטרם נעצמו עיניו הוא עוד קיווה לעוד גל עלייה גדול – של יהודי אמריקה. לא, אין צורך להרים גבות, כמו שהורמו ב-1989, כשרמז ששערי בריה"מ עומדים להיפתח. ייתכן שכיום אנו רואים סנוניות ראשונות של עלייה גדולה מאמריקה.

לא מכבר שודרה בטלוויזיה סדרת תוכניות על שישה ראשי ממשלה – "הקברניטים". שלא במפתיע, הקברניט יצחק שמיר לא נימנה עימהם. זה חלק מאווירת-אנטי-שמיר שרווחת בתקשורת שלנו. זה חלק מהזילזול בו, שבה לידי ביטוי בין השאר בכך שעד כה ערים מעטות הנציחו את שמו, והעיר הגדולה שבה חי ובה היה ביתו, תל-אביב, טרם קראה רחוב על שמו. אבל אולי זה לזכותו שלא כיכב ב"הקברניטים". והרי שמיר מעולם לא חטא בנהנתנות, בעשייה לביתו, באגו וברדיפת פרסומת.

הצניעות היא שאיפיינה את הקברניט הזה, איש השב ותעשה, למען מדינת ישראל וארץ ישראל. איש של מופת.

יוסי אחימאיר

[פורסם לראשונה ב"מעריב", 6.7.2018]

* * *

באבל על מותו של מנחם פרקש ז"ל

בגיל קרוב לתשעים

תנחומים לבנו שמוליק ולכל בני המשפחה

ההלוויה התקיימה ביום חמישי האחרון ביקיר

* * *

יהודה דרורי

לא לכניסה לישראל!

קיימת החלטה של הממשלה והכנסת למנוע כניסתם לארץ של משמיצנים, מלעיזים ומסיתים נגד המדינה. הדבר נעשה בחודשים האחרונים בצורה חובבנית כאשר דרך ה"חורים במסננת" באים לא מעט מנוולים לארצנו וחוברים לאוייב הפנימי, אם זה ברמאללה או בתל אביב...

חובה לפיכך על הממשלה להקים צוות במשרד החוץ אשר ירכז את שמות כל אלו הפועלים נגדנו ולהעביר שמות אלו לשערי הכניסה למדינה. ניתן לרכז מידע זה ללא קושי רב בעזרת הנציגויות הדיפלומטיות שלנו בכל העולם, נציגי המוסד בחו"ל ראשי הסתדרויות סטודנטים ישראלים ויהודיים, וגם בעזרת קהילות יהודיות ברחבי העולם.

בנוסף, יש להחיל סנקציה זו בהתאמה לגבי כל אותם "אקדמאים" ושאר ה"משמיצים להשכיר בתשלום כסף אירופי" – הם הישראלים המסתובבים בעולם ומלעיזים ופוגעים במדינה – כך שעם חזרתם למדינת ישראל יילקחו מהם  דרכוניהם הישראלים. המדינה לא חייבת לצייד בפספורט את מי שפועל נגדה. יש גבול לכל דמוקרטיה כאשר אין גבול למשמיצים ולמסיתים.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

ד"ר ארנה גולן

האמנם לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים?

התבוננות נועזת בזמן, בסופיות האדם ובשורשיו, בזהות ובהעצמה נשית, וביצירה המתמודדת איתם –

על שיריה של אורה עשהאל בספרה, "ריצפת הזמן"

 הוצאת ספרי עיתון 77, 2006, 128 עמ'.

הקדמה אישית

 ודאי ישאל הקורא: מה הביא אותי לכתוב עכשיו על ספר זה, שהופיע כבר לפני כ-12 שנים, גם קדמו לו 4 ספרי שירה ואילו אחריו פורסמו עוד ספרי שירה של אורה עשהאל ואף הופיע ספר סיפורים שלה בשם "פיסות אישה"(2012)?

ובכן, זה סיפור  אישי. כי בעודי המומה ומנותקת נפשית מן העולם בחודש הראשון לפטירתו של בעלי, הסופר שמאי גולן, נמסר לידי הספר הזה והומלץ לי לקרוא את השיר "לעולם לא תיקח" (עמ' 53 ). באותם ימים לא בדיוק התאים לי לקרוא שירה, אך כשפתחתי את הספר לאחר זמן וקראתי את הזעקה הנשמעת בשיר הזה, נדרכתי. היתה זו  זעקה המופנית ישירות אל המוות, כמו היה יישות חיה, ועלתה משורותיו, הפזורות בפראות סוערת על שני עמודים, התרסה אמיצה המסתיימת בהכרזה כי יש גבול לכוחו, כי לא יוכל לגזול את שהיה. שהרי  כולו הווה, ואילו  את זכר העבר כמו גם את  העתיד של "הזרעים, השתילים, הנבטים" לא יוכל לקחת. והאמת, זה איפשר לי לחוש רגע קל של הקלה. ואז, ימים לא מעטים  לאחר מכן, אמרתי לעצמי: הבה אתבונן בספר מקרוב. אולי אמצא בו דברים נוספים שידברו אל ליבי. ומצאתי. והנה מה שמצאתי.

על שירי "ריצפת הזמן"

קודם כל ריתק אותי לגלות  כי הספר משקף באופן שירי, אישי וכנה, את אישיותה החוקרת של המשוררת ואת פעילותה התוססת, המשפחתית, הספרותית והציבורית. ואביא תחילה דוגמה קטנה ושולית לכאורה. התמחותה והצטיינותה  של אורה עשהאל, ככתוב בתולדות חייה, בתואר השני, היא  בפיתופתולוגיה, כלומר בעולם הצומח, לאחר שהתמחתה בבוטניקה. ואילו הדוקטורט שלה הוא בהוראת המדעים ובתקשורת.

והנה, מתברר כי עולם הדימויים , המטאפורות והסמלים, אלה  שעושים את שיריה למפעימים, נטולים ברובם מעולם הצומח המגוון ומן הטבע שבו הוא נטוע וקרוב לו או החי הנוגע בו.

לעומת זאת, בעלי החיים כמעט שאינם מופיעים אלא אם כן הם צמודים לצומח (כמו חילזון, למשל) או נעשים לסמל. המחקר והוראת המדעים עתידים להשתקף גם במונחים כמו "הנשמה מוליקולרית", אך גם, ובעיקר, בנקודת המבט, החותרת להתנתק מן הרגש העז והחבוי ומן הרגשנות ולחתור תמיד אל משמעותם של הדברים. שלא לדבר על שירים המאירים  באור אירוני את הקיום היומיומי הכרוך בחשבונות וקבלות, "והמציאות הזו / כותבת  מאמרים מדעיים" (104), שהרי אף בה נפש האדם אינה מעורבת. או בשיר "ריח הפורמלין הכבד של השיפלות" על העוברים הקטנטנים במעבדה שמתו בעודם ראשנים זעירים, ולבסוף מתפוררים ונעלמים, נשכחים וקיימים אך בנפשה של הכותבת "טרם שירה" (110).

לעומת זאת, הוראת המדעים והתקשורת, המחייבים התכוונות אל הזולת, הביאה כמדומה לפיתוחו של היסוד הסיפורי והעלילתי שתמיד הוא טומן בחובו רובד שירי נוסף. שלא לדבר על תפיסות עולם רחבות משמעות ופעילות חברתית, כמו העניין העמוק והסוער בנשיות, בעצמיות ובזהות הנשית, כמו גם ובזוגיות במעמד האישה אל מול הגבר, ששני מדורים רבי משמעות מוקדשים לכך.

לעומת זאת, השיר על המוות כלול במדור שהזכרנו, אשר נושאו, סופיות האדם ומחירה, כרוך בביוגרפיה האישית, כמדומה, ומשקף את החוויות הקשות  שחוותה עם מות אימה בלידתה אותה, ועתה היא ניצבת מולן באומץ מצדדים שונים. ואמנם, לפנינו ספר אמיץ ונועז, החושף ומתמודד לא רק עם הביוגרפיה האישית, כי אם גם עם שאלות כלליות ורבות משמעות בלא להירתע מחשיפה אם צריך.

ואיך תתמודד המשוררת עם משימה מורכבת כל כך?

דומה, כי ניסיון להבין את משמעות שמו המטאפורי של הספר, "ריצפת הזמן" עשוי לתרום להבנת הפואטיקה שבתשתית השירים. כי  מהי משמעותה של "ריצפה" זו? ובכן, השיר היחיד שבכותרתו מופיע במפורש "הזמן" הוא "אדם תלוי על מחוגי הזמן" (49) והוא כלול במדור שהזכרנו, "הנשמה מוליקולרית", שנושאו התמודדות חזיתית עם המוות , עם סופיות האדם. זהו שיר קצר יחסית וצר טורים, שצורתו הגראפית משקפת את תוכנו, כיוון שכולו תיאור מקורי, מטאפורי ופנטסטי, של אדם התלוי בקצה אצבעותיו על מחוגי שעון מרחף בחלל. המפתיע הוא שנואשותו של הנוטה כמעט ליפול נחלפת לפתע בחיוך של הקלה ובהכרה כי טוב לזמן שייגמר וידיים אחרות תאחזנה במחוג להניעו, ואו אז – אז גם "המנוחה תבוא". הפיכחון הזה, המבט הרציונלי-מדעי הזה בעודו רווי רגש, והיכולת לאמץ נקודת מבט מנחמת אישית (המוות כמנוחה) וכללית (חילוף הדורות) במטאפורה מדהימה, מכוון למשמעות שמו של הספר: ריצפת הזמן היא, כמדומה, המקום אליו "ניפול". המקום שבו נסכם את חיינו ואז נערוך בכאב חשבון עם החיים, עם "הזמן", אבל נכיר גם בעקרון ההמשכיות.

מבט כזה מאפיין גם את השיר הלא ארוך על עץ התפוח – הסימלי כמובן – ששיא הבשלות של פריו הוא "כדור המוות", אך בה בעת התפוח הבשל והמזמין לאכול אותו (ולכלותו) הוא מזין, וגם גרעיני התפוחים הנופלים לארץ ונרקבים עתידים "ללבוש צורה חדשה / בהנשמה מוליקולרית".

וכך גם בשיר הקצרצר "הישרדות", שעל פיו "כמיהת תנשמת דורסנית / ללכידת גור העכבר / (היא) שישמש מזון לצאצאיה."

וכאן המקום  לשאול: מנין לה, למחברת, הכוח להתבונן כך? לנטרל את הכאב האישי עד שהיא תצהיר כי "נכון יהיה להיקבר ברב קומות" כי "המוות האמיתי (הוא) / לרדת מהבמה לטובת האחר." וכל זאת, למרות הכאב המחלחל, למשל, בשיר "המסך נראה כמראה שחורה", שבה משתקף אדם המתבונן בטלוויזיה, כמשתמע, כמו במסגרת של הודעת אבל והוא עתיד להיעלם עם הדלקתה, בעוד "הנוף שייוותר" יהיה "ירוק לבן" כשהיה.

גם החתול "סמאל" שב לחיים, בשיר הקרוי על שמו, דווקא ביום שהאפיפיור נפטר. יש סדר בדברים, חוקיות. אבל כאן זו כבר אירוניה חבוייה בכאב, שהרי סמאל הוא שמו של מלאך המוות. וכאמור, בשיר "יש מחיר" (33), המצוי במדור אחר, נוגעת עשהאל בנקודה הכואבת ביותר בביוגרפיה שלה, מות אימה. אלא שגם כאן  נקודת המבט המפוכחת-רציונלית היא הסוד לניטרול המבע של הכאב.

"יש מחיר" קרוי השיר הקצרצר, ששורותיו חתוכות כאמירותיו החדות. "מחיר", לא סבל, כאב, אי הבנה, פגיעות או בכי, יבבה או שאר מילים המציינות רגש טהור. אין ולא תהיה אצלה השתפכות נפש בלתי מרוסנת. וכך היא תאמר: "עבור חיי שילמתי / את המחיר: מות אימי. / עשהאל (הןא הסב מצד האם) לא אמר דבר, / אימא של אימא / מאום לא הבינה. / גבתה שוב מחיר מלא, / עבור מגרש הורות משומש / שילמתי.../ מחיר כפול" (ואין נקודה בסיום כי אין סוף לכאב, וכך במרבית השירים!)

זו אכן נקודת המבט המקורית המאפיינת את הספר המיוחד הזה, כשכל חוויה עמוקה ועזה מובילה להתמודדות נועזת בכוח הרציו המרסן והמנטרל והמעניק לכאב משמעות.

אז אם כך, נשאל, איך תתמודד המשוררת עם המקום הנשי האינטימי, לא עם הזהות הנשית (בזה נעסוק בהמשך), אלא עם זו האישית והמשפחתית, הנוגעת באחרים וקרובים וכלולה במדור "אל המקומות החבויים" (25-37)?

ובכן, גם כאן הגישה אמיצה, השירים קצרים וחתוכים, אמנם, אך גם כאן  נמצאת נקודה חיובית להיאחז בה. כך, למשל, בשיר "משם", המתמודד עם רגעים נפשיים קשים. "כאשר המפלצת לוקחת אותי / אל המקומות החבויים האפלים," היא מוצאת "קרן לטפס עליה," – והרי זה השם שאביה נתן לה בבית הכנסת: "אורה נחמה", על שם סבתא רבתא שלה, הסופרת נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש) וגם כנחמה ואור, שהרי "אני כבר רחוקה מאוד – / משם."

השורשים, כאמור, הם על אף הכול בגדר נחמה. אמנם, ישנם גם שני שירי בדידות קשה, והם רחבי היקף יותר, אבל ההיאחזות בשורשים, במנורה שעל שולחן הכתיבה של נפ"ש ובכיסא הנדנדה של סבתא עדה משמשים לנחמה בשיר הצר והמוארך הזה, המשקף באופן גראפי את התהליך של הזיכרונות "שנכוו במוחי / כמו היה מוט ברזל מלובן / חודר בצריבת ההיעדר."

או אז באה נחמה גם בשיר על נגינתה של הנכדה אביגיל, שבידה הרכה מחיה צלילים של פסנתר שבהם "הסתתרו חיים שלמים." אין פלא, כמובן, שבשיר רחב הטורים ורב הטענות המופנה למשוררת הנודעת סילביה פלאת' שהתאבדה, מובעת הפליאה "הכיצד עם אימא חיה (את) מרגישה יותר מאויימת / מאשר בהיעדרה המוחלט?"

ממקומות הכאב הללו היא דוברת מנהמת ליבה בהזדהות גם אל יעל גרמן, שבנה נפל. ואף כאן – החבוי וכאוב בא לגילוי ולביטוי אך מרוסן.

כאמור לעיל, נושא נוסף מעסיק את אורה עשהאל בפעילותה החברתית התוססת, ועל כן גם  בשיריה, הלא זו הזהות הנשית וכפועל יוצא הזוגיות ומעמד האישה אל מול הגבר.

ואכן, כבר המדור הראשון מצהיר על נושאו כ"אישה בלי פנים" (7-22). טוב, אישה, אבל למה בלי פנים? ובכן, המדור קרוי על שם שיר שנושאו הוא סיפורה של "יונת", והוא נפרש בשורותיו ובמילותיו הפזורות ללא סדר, כביכול, על פני שלושה עמודים מהופכים ורצופים! בהחלט אי סדר לא רגיל, המגלם את באופן גראפי את גלגולי זהותה של אישה שאיבדה אותה  בהקריבה את אישיותה היוצרת  למען שנים של טיפוח זוגיות ומשפחה. וכך, כשניגשה סוף סוף לכייר בחימר והצליחה כי "דמויות חדשות מופיעות" מתוכו ואפילו נוצר כד ענק מוזהב בדמות גוף של אישה, "פנים, היא אמרה / איני יודעת לעשות" ורק ראש של ילד יכלה להצמיד לגוף.

חיות הבית היו אז שוות נפש, ו"היה זה הנחששששש" הסמלי, שבשריקתו השבה ונשנית זחל לחביונו הסודי בעודו צוחק על "אישה בלי פנים". שהרי מן המקרא הוא כבר יודע, כך משתמע, שאין באישה די כוח לעמוד בפני פיתוי.

כמה כאב חבוי כאן. כך מוצגות נשים "הפושטות יד" לקבל רחמים ואשר "סופן מוות בחיים" כי הן "משתפות פעולה" (27), ותדהמתה מובעת כאשר אצל הגבר "השד מציץ – / מצית פתיל קצר / של דורות קודמים / גברים רגזנים /עם דריה לשליטה מלאה."

או אז היא תוהה, מקשיבה ומצפה שישוב "להיות", ישוב לעצמו.

אבל מחאה של ממש מובעת בשיר הסמלי והארוך והמזעזע, "בתולת הים כרותת הראש". זו גוחנת באמבטיה כחולה (כתחליף לים)  ו"היא כמעט שמחה / שכבר אין לה מוח" וגם לא עיניים ואוזניים ושיער, צווארה כרות אבל אין לה דמעות, שהרי אישיותה אבדה לה.

ולכן, כניגוד מוחלט, מופיע השיר "לידה חדשה", על האישה החדשה שצמחה מ"המקום המרכזי שבלב", או השיר הקצר וחד ונהדר, "עצמיות", המתאר בלשון נועזת המשתמעת לשתי פנים, איך אני "באתי אל עצמי" לאחר ש"השלמתי מעגל / שנות שירות באימהות / ... / או אז הקשתי על דלתי" או גם בצלצול ו"אני עונה / בהקשר למצב החדש / בדרך כלל בחיוך."

כי הרי גם לפי השיר הבא, האמיץ והיפה אף הוא, "בחרתי בזכות לחיות – את עצמי" – מתברר, אפוא, שדווקא בניית הקשר האמיץ לשורשים הביאה לבניית אישה בעלת תודעה פמיניסטית נועזת ומוצקה ומכאן גם ליכולת למסור, וזאת כבר בשיר הראשון במדור הזה, את רגש ההנאה המופלאה של העצמיות עם נמנום הבוקר במיטה, קודם לפעילות היום.

כהשלמה למדור הראשון, המתמקד  באופן שבו האישה מטפחת או מזניחה את עצמיותה, מצטייר המדור "נקודת ה-G והטסטוסטרון" (69- 84) המתמקד במבט על הזוגיות, בייחוד בהיבט המגע המיני או בשינויים החלים בקשר הזוגי במשך השנים.

בשיר שעל שמו קרוי המדור מובע הרהור אמיץ על האישה השונה מן הגבר ביכולתה לבוא לכלל אורגזמה מכוח המחשבה, השפה או האמנות, בעוד הגבר, אך מכוח הטסטוסטרון. אלא שהמעניין הוא שההרהור מופיע בשיר הפרוש על הדף בשורות קצרות, חתוכות ובוטות, בסיטואציה חשופה, שבה הדוברת ישבה על כיסא בבית כפרי בקצה פריס וחוותה את זה.

"באתי אל עצמי / בלי לגעת / ומאותו יום אני יודעת" – היא מצהירה. כמה אומץ צריך היה אז לדבר על "התיאטרון" הזה כך.

נועז מבחינה שונה הוא השיר "זוגיות", שאף הוא מובע בלשון חשופה של אני ואנחנו, על הזוגיות ההופכת עם השנים לריחוק, "כל אחד לעצמו," ואילו החתונה, המוצגת בקצרצרה בראש    השיר, מאירה כבר את הראשית באור סרקסטי למדי בשל החברה, כי "בני משפחה וחברים / לעסו אז סנדביצ'ים / מתחת לירח הכלולות / על הגג" (ומעניין לציין, כי לרוב השירים אין נקודה בסופם, כאילו נרמז שאין זה סוף התהליך).

ובכל זאת אפשר גם אחרת. קודם לשיר הזה שיר מעודן ויפה על עלי וורד ארגמניים וריחניים שפוזרו על "מצעינו הלבנים", דקרו את אצבעו של אהובה, אך בריח האספרגוס שבחלון לא ניכר הכאב ועלי הוורד נעשו עם בוקר לאבני חן. אז אין להתפלא שבסופו של השיר נאמר כי כבר בבוקר "בקוצר רוח אני ממתינה לשעת השינה."

אבל כמו בתנודת מטוטלת, בשיר אחר הקרוי "חסומה", כבר מוצגת מיטת הזוגיות כחסומה ב"יצוע ניירות" של חשבונות ומיספרים, עד שאפילו יונה לבנה או שור שחור או לבניני הכרוב, או סמלים אחרים של מציאות צבעונית וחלומית ושל ריקוד הפלמנקו, ואפילו לא אביר בעל כנפיים – כל אלה אינם מעיזים לבוא. חלומות רומנטיים אינם מתגשמים "כשהוא לידך כל השנים."

הרי זו התייחסות נשית הנאחזת ביסודות אישיים ומאתגרת אותם לשם הבעת עמדה כללית. על כן החפצים והסביבה האישית, כמו גם הצומח, לעיתים החי, יסודות אגדיים וסמליים נעשים  למטאפורות אף שהם מוטמעים במציאות ממשית בתכלית, וכל זאת במבט מפוכח ושלם עם עצמו.

מאלף על כן לראות איך המציאות הישראלית החברתית , שאינה מופיעה כמעט בשירים, משתלבת בהעלאת הנושא של הטרדה מינית, נושא שאז לא דובר בו כך. והנה, בשיר "ארץ הפלאות" מופיע תיאור מפתיע של הליכת הדוברת לסטודיו של צייר, כשהמטפורות עושות  אותה לכיפה אדומה ואותו לזאב, אך היא ניצלת – כמה אירוני – כשהמציאות הישראלית קוטעת את האגדה לפני הסיום האכזרי שבה, ואיך? באירוע קשה אחר, כשנודע לה על פיגוע שהתרחש סמוך למקומו של בעלה. כולה דאגה היא חשה לביתה, ושם מסתבר מתקיימת אגדה אחרת, כשבעלה יושב וקורא לנכדיהם את "הקוסם מארץ עוץ". אז אולי בכל זאת יש יסודות אגדיים לפעמים במציאות. מי יודע...

ולכן מעניינים שני שירים חזקים וייחודיים, המתמודדים עם יסודות אגדיים באופן נועז ומאיים, הלא הם שירי "חופה לבנה". זו חופה שהאנשים סביבה  מייחסים לה ערך ומשמעות נשגבת, אך אינם משגיחים בכך ש"שביל טיפות דם" מוביל אליה. ובכל זאת, מעניין כי בסיומם של שני שירים מורכבים, רומזניים ורחבי טורים והיקף אלה, מופיע בכל זאת רמז לתקווה, באמירת "מזל טוב" ובחיוך.

כל השירים האלה מלמדים גם על הפואטיקה של המשוררת, המחפשת ולו בדל של טוב גם במציאות קשה. בהקשר זה נציץ במדור האחרון, ששיריו ברובם מוקדשים לנושא הזמן שבו פתחנו את הדברים, והוא קרוי "דממה חלזונית" (119-126). האם יש בשירים הללו תרומה נוספת לשמו של הספר? למעשה, נושאם של השירים כאן הוא הזמן מבחינת היום או היממה או בעונה, כקובע חווייה ולא בזה של סופיות האדם.

למשל, בשיר "שקט מטפטף סתיו" הפתיחה היא בבוקר עם שירת הציפורים לענבים המאחרים להבשיל בהרים, שעה שהגליל מתחדש ו"הערבה המתה מדגישה במערומיה היפים" את ירוק העד ואת עצי הנשירים לפני שהעלו צבע וחלודה. באופן זה נוצר מיפגש זמנים המציין תהליכים בטבע כשם שהם נקלטים במבט המתבונן בהם ועושה אותם, כמשתמע, גם סמלים למתרחש באדם. וכל זה נאמר בעקיפין, בתיאור קונקרטי וסמלי כאחת ולא בלשון של רגש גלוי ואפילו כאשר המגמה היא להתמודד עם המוות במעבר העונות, כאשר "הדממה החלזונית" מסגירה את סודם של הסובבים. אפילו הגשם מרתק בתיאור גילוייו כעתידים להעיר את "פיית העפאים הירוקה" שתחפש מחסה מפני הגשם ואולי תסכים לשתות תה צמחים עם (עם הדוברת, כמשתמע) ועוד עם עוגת שמרים. וכך קליטת הנוף בזמן עושה אותו לעולם של חוויות ומשמעות. עם זאת, לא תמיד קל  לקורא להגיע עד חקרן. ומדוע? כי קליטת הנוף מקימה לתחייה אגדות, חלומות ואפילו אירועים היסטוריים (למשל, סביב פסלו של אלכסנדר זייד). וזה אכן בסיס נוסף לפואטיקה השירית שביסוד הספר.

ואכן, המדור שלפני האחרון, הקרוי "טיוטה" (87-116), מוקדש בעיקרו לשאלות הנוגעות במאפייני היצירה השירית. ומאלף הדבר, בשירים עצמם, באופן בולט אף יותר מאשר בשאר המדורים, אין אחידות בתבניותיהם. יש בהם קצרצרים כהבזקים ויש שהם ארוכים ורחבי טורים. המאחד הוא, למעשה, המבט הקולט את העולם והתוהה על השירה. במבט זה הליריות חבויה, ואילו המבט מכוון אל הטבע שהוא קולט את האובייקטים שבו כמאגר סמלי, ואז הוא מאחד את סמליו ומשמעותו בכוח היסוד ההגותי.

כבר כותרת המדור טעונת משמעות. וכי למה "טיוטה"? וכי השירים אינם אלא טיוטה? ובכן, היא נטולה, כמסתבר, מאמירתו של נתן יונתן, לפיה לעולם יצירה אינה מושלמת, אלא היא בבחינת טיוטה להשלמה. אם כך, משתמע כי גם השירים שכונסו כאן הם בבחינת יצירה שלעולם לא תגיע לכלל שלמות.

והאמת, הצניעות הזאת כובשת לב. והיכן מצוטטת אמירתו של יונתן? בשיר הראשון במדור, שראשיתו כך: "פרח הציפורן הוורוד / התבונן אליי מעגלת המרכול / אל תיטשי אותי ליבּול" – ואמירה זו אינה מרמזת כלל על סופו של השיר, שכן הדוברת השתכנעה ש"נאה נוכחותו" של הפרח על חליפתו של גבר. להפתעתנו, אט אט מתברר שכרכה אותו ברדיד כסף ושמה אותו על ארונו של המשורר  שמת, כי עתה הוא "חסר יכולת לחבר עוד טיוטה," וסיפור פרח הציפורן נעשה שיר סימלי לסופיות האדם אך לנצחיות יצירתו שהותיר לנו.

כך גם "המציאות / על נייר שנשכח מגולגל" ועליו ציור של אופק שהוכן כבסיס לשטיח קיר, אך אז מוסגר ונתלה על הקיר. בנוסף, התהיות על התמורות הגדולות שחלו באמנות הפלסטית מובילות לתהיות על התמורות התרבותיות בכלל בשיר "על מות הבורגנות", כאשר נרמז – באופן אירוני – גדולות מהתמורות האמנותיות הן התמורות בלבושם של המבקרים במוזיאונים.

יש גם תיאור רב עניין ובטורים פרועי סדר לתהליך היצירה המילולית כאשר "צבא הצללים" הנצמד כמו העט לכף היד ולמילים המתפזרות על הנייר. איש איש נושא את צבא צלליו שלמעשה הם צללי אורצל (92).

שירים אחרים  הם רחבי טורים ואורך ונשימה, אם משום שהם מבקשים למסור תהליך של יצירת אור מתוך ועם הצל, כמו בשיר שלעיל, ואם משום שתהליך יצירה אחר מבקש את הבעתו, וחבל שלא נוכל להרחיב בזה  עוד.

אך אם ננסה לסכם, הרי זו שירת הגות סוערת ומעמיקה, שלא תמיד קל לקורא לרדת עד חיקרה, גם כשהוא חש בסערה הטמונה בה. וכל זה  נובע מהערצת היצירה כגורפת את העצמיות כולה. שהרי לא די בהשתפכות נפש, אלא בחתירה אל  המקומות הנישאים והמחיים שהיצירה סוחפת אותנו אליהם.

ואכן, כך נאמר במפורש: "היצירה לוקחת אותנו / גופות קמלים, שיער נושר, ציפורניים / מחוקות, כתמים חומים, גם / גופות צעירים, חטובים, מוצקים, חושקים."

ולאן היא סוחפת? למעוף של כובשי עולם. בכוחה אנו עפים  מעל פסגות הרים ונהרות, אבל גם לאשפות זהב וכסף ואבן תהילה.  כי היא כעין יישות חיה ופועלת ואדירת כוח, הנוסקת "בדרכה הנפתלה", קופאת או פורצת, שלטת בנו העבדים, והיא "גבירתנו האלוהית", שסגידתנו לה היא הסוד המשותף לנו, היוצרים.

מה נאמר? יחס סוער, רומנטי  ודרמטי כזה ליצירה לא נפגוש בזמננו, אך הוא, אולי, המבאר את התסיסה והרצינות והעמקות בגישתה של אורה עשהאל לשירה. מאידך, היא גם כותבת על תהליכים "טכניים" כביכול. על העברת המילים למחשב, כאשר "רונה פותחת מגירה" עם קטעי שירים פזורים שם, או על מצבים ייחודיים המולידים תחושות המבקשות את ביטויין בשירה.

אלא שהצד הפלאי שביצירה מפרנס את תחושתה של המשוררת. למשל , כאשר היא נותנת  ביטוי לתחושה כי בלילה "מכשפה מעופפת בחדר השינה" בלבוש מיוחד לקולות הלילה הנשמעים ואז גם הדמויות יוצאות מן הספרים מתערבבות ומתחדשות. לכן, "אין כל קושי להירדם בחדר השני" אבל לא כאן (106). כי כל היחס ליצירה המילולית הוא כעולם חי שאך תורגם למילים, והעולם החי הזה הוא שחיפש את המלים ההולמות.

מעניין, שבאופן אירוני כונה השיר הזה בשם "בשליטה מלאה". אבל הרי לא המשורר הוא השולט. היצירה היא בעלת השליטה המלאה ביוצר, הנסחף להביעה ב"סמלים מתורגמים לשפות האנשים" (כך אצל רונה כדוגמה). 

ואולי נכון יהיה לסיים בקריאת השיר רחב ההיקף והטורים, "סיפור בריאליזם פנטסטי". המעניין הוא שראשיתו היא דווקא בתיאור ריאלי בתכלית של שפע המזכרות שבביתה וחפצי הכסף שמתרבויות שונות, כולל הדרקונים העומדים שיש להם זנב מכונף מנוצות והם שומרים על כל "המצאי" הזה שבארונות, ואשר "נאספו במשך ארבעה דורות."

הרגישות הזאת לשורשים המשפחתיים, כמו גם האומץ לשזור בשיריה פרטים מחייה "האמיתיים", המוכרים  לנו משיריה האחרים, נוגעים עתה בשלושת הנכדים הקטנים המכונים בשמותיהם  וכשהם מגיעים הם רוצים לרכוב על הדרקונים. אבל מה יעשו וישנם רק שניים? ובכן, הקטנטנים מטמינים אותם מתחת למיטה שבחדר השינה, סגולה לפוריות. ומרגע זה נשברת החוקיות של המציאות הממשית שנבנתה בדקדקנות. כי יום אחד נולדים לדרקונים בן ובת! ואז הם  שומרים על הבית ושולחים את הדוברת לחדר הכתיבה (ליצור את השירים הפנטסטיים...) וכל רהיטי הבית וחפציו, כולל הפסנתר, מקבלים את מרותם ונעשים יחדיו ל"מגן המשפחתי". וכשהיא שואלת בקול מה היתה עושה בלי המגן הזה, עונה לה "הצב של עמי" (שכידוע הוא בעלה) כי "סיפור יפה עדיף מהאמת."

וזו, כמדומה, הפואטיקה שבתשתית השירים שבספר זה. האמת שבמציאות קשה ומורכבת ודוחפת את היוצר, שהרוח היצירתית  שלטת בו, למבע מילולי, כי בכוחה הנישא אפשר להתנשא מעל המציאות, ולהתמודד עם חיי אדם ועם סופיותו ואפילו תיברא מציאות אגדית. שהרי כמו שנאמר בשיר המיכתמי הבא אחרי שיר זה, "הברד הכבד – (הוא) פצע חי כותב בטבע.. בטבע הברד פוצע את הצומח, אבל כיצירה הוא נעשה "כתב", המשקף את הכאב אך מקבל גם משמעות ויופי. הוא נעשה שירה. ואכן בכך מצטיינים שיריה המרשימים של אורה עשהאל.

ארנה גולן

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

חִבָּה

זוֹ הַזּוֹנָה מֵהַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

הַיְּשָׁנָה,

הַיּוֹדַעַת לְהָשִׁיבֵנִי אֶל מְחוֹזוֹת

הַפְּנִים,

הַזּוֹרַחַת לִקְרָאתִי בְּבוֹאִי לָתֵת לָהּ

אֹכֶל לַחֲתוּלֶיהָ הָרְעֵבִים.

רוּחַ רְעֵבָה לְחִבָּה

אוֹפֶפֶת אֶת שְׁנֵינוּ,

חִיּוּכָהּ מְהַלֵּךְ מֵעָלַי

נִכְנַס לְתוֹכִי.

יָפְיָהּ נָפוֹג

חִיּוּכָהּ לֹא נָמוֹג.

שְׁנֵינוּ

מוּצָפִים בְּאוֹתָהּ אַחֲוָה

שֶׁל רוּחַ הַיְּדִידוּת

הַנִּכְנַעַת לַדְּמָמָה.

* * *

פאריס הופצצה שלוש פעמים

במהלך מלחמת העולם השנייה

וכמעט נהרסה כליל

וארשה לא הופצצה אפילו פעם אחת!

* * *

משה גרנות

טפח מחידת האישה

על ספר שיריה של לאה טרן

"להתלבש להתפשט"

הוצאת ליינס 2016, 58 עמ'

ועוד 13 צילומים בעמודים לא ממוספרים

אין גבר שלא עמד חסר אונים ליד הפתח בחנות אופנה כשעל ידיו ועל כתפיו ערימות של בגדים, שאולי אהובתם, הנכנסת ויוצאת מתא המדידות תחליט סוף סוף מה היא בוחרת לרכוש, ואין גבר שאינו תוהה מה האובססיה הזאת של הנשים לבגדים, לאיפור, לטיפולים קוסמטיים, למספרות.

גיבורה אחת בתכנית של אדיר מילר "צומת מילר" הכריזה: "הקניות הן הפורנוגרפיה של הנשים," כמו שלגברים יש אובססיה לפורנוגרפיה, אותה הם משתדלים להסתיר, כך צריכות הנשים להסתיר את התשוקה הבלתי נשלטת שלהן לקניות.

זה נשמע פשטני מדיי, אבל כידוע, נוח לקבל תשובות פשוטות. נדמה לי שספרה של לאה טרן מעניק הסבר יותר מעמיק למה שנהוג לכנות "חידת האישה":

יש לי אהבה

לתחתונים לבנים

לעליונים סקסיים

וגם לאפורים.

....

ריטה הייוורט

בשמלה פרחונית,

כתפיים חשופות,

שערות ארוכות

...

ממנה למדתי

שפת בגדים

...   

"יש לי אהבה", עמ' 9

ובכן, הבגדים הם שפה שבה מתקשרת האישה עם העולם וגם (דגש על "גם") עם המין השני: "והבנים נגעו (בכפתורי החזיות) / לדעת אותך / עם או בלי. " (שם). מסתבר שיש אפילו זהות בין האישה ובין בגדיה: "מחפשת / בגדי זהותי / האובדת" (עמ' 24).

הספר גדוש בפרטי לבוש והנעלה, שכמסתבר הם חלק משפת האישה: "נעלי נמר ותיק נמר, / חולצת נמר, צעיף נמר, ..." (עמ' 10); "גרב שחור / על רגל לבנה / מגרה..." (עמ' 12); "נעלי זהב / לטופף בהן / קלות..." (עמ' 15).

אני אוהבת

בגדים מדברים

בשפה

לא רגילה –

...

לובשת תחתוני-תחרה.

(מחנות "ויקטוריה סיקרט")

מפנקים,

מדהימים

אפילו כאן

בתל-אביב.    

"נסיכה שגלתה מתכשיטיה" עמ' 16

בשיר "אורגזמת קניות" (עמ' 19) כתוב: "אני לא ממש צריכה / בגד חדש, / אבל נרגעת / רק כשאני חוזרת עם / שקית פלסטיק חדשה"  (ראו גם עמ' 17, 18).

בשיר הסיום "בגידת הבגד" (עמ' 58), מתוודע הקורא  דווקא לבגידת הגוף שעם השנים הבגדים אינם הולמים כמו בעבר (ראו גם "המכנסים לא נסגרים" עמ' 22).

ובכן, חצי חידה התפענחה: הבגדים הם שפה (משתמע גם מהמוטו בעמ' 3). אישה בלי בגדים ("להתלבש, להתפשט") היא נטולת מבע. השאלה הגדולה שנותרה היא מה באמת המסר של  השפה הזאת.

רמז של תשובה ימצא המעיין ב-13 הצילומים שבספר – המודל היחיד של הצלם הוא המשוררת עצמה: היא מופיעה בבגדים מפתים, פרווה, חולצות וגרבי רשת, כובעי תיתורה, כובע קסקט, הינומות שקופות, פרחים בשיער, חלקי אברים חשופים. ברוב התמונות – רובו של הראש, ובעיקר העיניים, מוסתרים. בתמונה האחרונה המודל (מסתירה ראש בתיתורה ענקית של כובע) מחזיקה בידיה בובה. בשום תמונה אין אפילו רמז לפריט שניתן לשייך לגבר.

ייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שיש פה מסר: אם אנחנו מתלבשות ומתפשטות, מתגנדרות ומתייפות – נשמח אם זה יפתה אתכם ויגרה אתכם, אבל באמת אנחנו עושות זאת בשביל עצמנו.

ובאמת בקובץ הזה מצאתי רק שלושה שירי אהבה (עמ' 30, 32, 48), ושיר קנאה אחד: "אורך רגליה" (עמ' 42). יש גם שביב של הזייה: "ראסל קראו / מלטף שדיי" (עמ' 56), כיוון שכנראה הוא לא היה בשטח, מלטפת המודל בצילומים את השד בעצמה (הצילום מול עמ' 32), אפשר להסתדר בלי גברים.

מבחינה פרוסודית לאה טרן מינימליסטית: אין חריזה, אין משקל, וממעטת ללהטט בלשון פיגורטיבית, בעיקר היא נוקטת בסינאסתיזיה (ערבוב חושים): "מסלסלת בקולן חלת שבת" (עמ' 15), "ריח חמוץ לבן" (עמ' 55), ולעיתים במטפורות מבהילות: "שותה חלב מהוורידים" (עמ' 44). המינימליזם הפיגורטיבי הזה בא לידי ביטוי גם בכך שבכל הקובץ יש רק שיר ארס-פואטי אחד: "שירים יפים" (עמ' 50).

משוררים הכותבים עברית מרבים לשבץ (על הרוב, במכוון) איזכורים וארמזים ממקורות ישראל (תנ"ך חז"ל, פיוט, תפילה וכד'), שאמורים לנתב את הקורא אל הפירוש "הנכון". בכל הקובץ שלפנינו מצאתי רק איזכורים וארמזים בודדים: "טרוף טורף יוסף" (עמ' 10), "אור גנוז" (עמ' 29), "ספל אדירים" (עמ' 40; ראו שופטים ה' 25), "אישה, אדם, נחש" (עמ' 43), "חוה, לילית" (עמ' 51), "עשי לך קצין, תפרי לו שמלה" (עמ' 32; ראו ישעיה ג 6); "רכב ישראל ופרשיו" (עמ' 57; ראו מלכים ב' ב' 12) – זה הכול.

לעומת זה, הספר גדוש באזיכורים ובארמזים מתרבות העולם הגדול: השחקנית  ריטה הייוורט (עמ' 9), אנה (היא אנה קרנינה, שם), קוואנטה מנמרה, ברמז על השיר הקובני של שנות החמישים במאה הקודמת – "גואנטנמרה", שיר לכבודה של פלונית מגואנטנמו. בשיר שלנו יש מעין שרשור מילים: "'קוואנטה נמרה' נמרה? / כמה נמרים תנמרי?" (עמ' 10); פלמנקו, איזבלה ופרדיננד (המלכים הקתוליים שגירשו את היהודים בסוף המאה ה-15), אלהמברה (שם), מדונה (הזמרת, עמ' 16), נזיר בודהיסטי (עמ' 22), פאלומה פיקאסו (בתו של פבלו פיקאסו, עמ' 30, 32). תפילת סולוויג ("פר גינט" של אנריק איבסן, עמ' 30), הירושימה אהובתה ("הירושימה אהובתי" הוא סרט צרפתי מ-1959, בבימוי אלן רנה, על פי ספרה של מרגרט דיראס, עמ' 36), מריה (עמ' 39), עשתורת (עמ' 43), בויס (כנראה הכוונה לאמן חזותי גרמני בשם יוסף היינריך בויס, עמ' 45), ברונהילדה (מלכת הפרנקים מהמאה ה-6, אשת תככים, שסופה היה רע ומר, עמ' 47), אודיסאוס (עמ' 49), ראסל קרואו (שחקן ניו-זילנדי-אוסטרלי עטור פרסים, עמ' 56), יורם סבסטיאן (כנראה, י.ס. באך, המלחין המפורסם, עמ' 57).

הרשימה הנ"ל מרמזת על מטען האסוציאציות הגדול של המשוררת בעידן של "הכפר הגלובלי".

"להתלבש להתפשט" הוא ספר שירים מיוחד, והוא בוודאי יכול לאלף דעת (ולו במעט) גברים שמתייסרים בשאלה – "מה האישה רוצה?"

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

התנצלות על "שיר לאקליפטוס"

אנחנו מתנצלים על שכתבנו בטעות כי השורות מן השיר של אסתר ראב "שיר לאקליפטוס" אינן נמצאות עוד בַּשֶלֶט לרגלי עץ האקליפטוס הלימוני הלבן ברחוב שפירא בפתח תקווה.

כפי שאפשר לראות בצרופת צילום השלט על רקע גזעו של העץ, השורות של אסתר ראב נמצאות, קצת חבויות, למעלה:

גִּזְעֲךָ הַיָּשִׁישׁ הָרָחָב / אוֹן עֲנָפֶיךָ / שָׁנִים עָמְדוּ בְּגֶשֶׁם וַסַעַר.

אסתר ראב

* * *

אברהם כץ עוז

מי הוא בני גנץ?

בני גנץ הוא בנו של נחום גנץ מכפר אחים. נחום היה בין מנהיגי תנועת המושבים של החלק החדש של התנועה, ובין בכירי "הגוש" של מפא"י . נחום היה פעיל בסוכנות היהודית ובתנועת המושבים, וכן היה נציג הממשלה כנספח חקלאי באירופה ובגרמניה, ולימים גם בארצות מזרח אירופה המשוחררות.

אם אתם שואלים אותי – בני גנץ לא יכול להיות שום דבר אחר חוץ ממפא"יניק. לדעתי בני הוא  איש הגון, סמל של מלח הארץ, איש ההתיישבות העובדת המושבית. לא רברבן ולא מתהדר, נעים הליכות, לא פטפטן גדול, לא  נהנתן ולא שם בכיסו גרוש כסף ציבורי. חבר טוב. איש כלבבי.

סקר = שקר

למה אי אפשר להאמין לסקר האחרון, אפילו לא ביום שהוא נערך?

בראש וראשונה כיוון שבדרך כלל רק 60-70 אחוז מהנשאלים עונים ישירות על השאלות. מה  עם השאר? אותם מחלקים הסוקרים לפי ידיעותיהם והערכותיהם.

  דבר  שני, מאז הבחירות הקודמות נוספו לספר הבוחרים כחצי מיליון מצביעים חדשים, שהם  כמעט 12 מנדטים, ואלה ניידים באופן כמעט מוחלט, ולסוקרים אין כמעט שום מידע עליהם.

זאת ועוד – התמונה כיום לגמרי לא  ברורה, על מנת לבנות עליה  בניינים. מה  שישפיע  זה – יש ביבי או אין ביבי? אם אין ביבי, האם יש ישראל כץ או גדעון סער?

האם יש גבאי או גנץ? אם יש גנץ, האם עם בוגי יעלון? האם יש דרעי? העם כולם כבר יודעים שלפיד זה בלון נפוח?  האם  הפועל המזרחי ממשיך עם  בנט? האם  הקיבוץ הדתי הולך עם  בנט  או עם גנץ?

קיצורו של דבר, אין  בסקר  הנוכחי  כלום – פשוט בועה נפוחה של תקשורת, ובושה לסוקרים  המכובדים. במצב כזה צריכים הסוקרים להגיד: "איננו עושים סקר כי זה פשוט  שקר."

אבל גם הם אוהבים כסף.

אורלי לוי אבוקסיס

  כן, אני עדיין חושב שלאורלי לוי אבוקסיס יש התחלה מצוינת, ולדעתי התוצאה תלויה  בחבורה שהיא תרכז סביבה. למשל, אם היא  לוקחת איתה את דן מרידור ואשר  קדוש  מהליכוד, את הרב  אמסלם  מש"ס, את  מופז, את  אחלמה פרץ  משדרות, את עמרם  קלעג'י מירושלים,  את הרב בני לאו מירושלים, את אלון  שוסטר מעוטף עזה, את אהרון ולנסי או בן מובחר אחר מהגליל, את עדי אלדר ומיכאל ביטון  מהעבודה, ויהיו  גם די הרבה  מצביעים חדשים.

ההימור שלי הוא שאם היא תנהל נכון את דרכה היא יכולה להגיע ל-12-15 מנדטים, ואז  היא זאת שתקבע איזו ממשלה תהיה, ואם יהיה אפשר, גם  דן מרידור מועמד מצוין, יותר טוב  מרבים אחרים.

לא דיברתי בנושא עם אף אחד. הכול מהראש  שלי,

זאביק ביילסקי

לרשות הדיור במשרד האוצר נכנס איש חדש  ונהדר, זאביק  ביילסקי, שהיה  ראש עיריית רעננה ונענה לקריאת הציבור. בידיו היום הרבה סמכויות לאומיות. המועצה הארצית לתיכנון, הוועדה לתשתיות לאומיות, האחריות למדיניות פריסת האוכלוסייה בארץ, השיכון והבינוי עצמו. השטחים  הירוקים והבינוי הירוק. ונדמה לי שגם נושא  הבדואים.

אני מקווה שיהיה לו הכוח והאומץ לפעול על פי דעותיו ואמונתו, ולא להתפתות ללחצים מקובלים מכל מיני צדדים.

איש  טוב. בהצלחה.

איראן

נכון עושה לאחרונה הממשלה בדיבור ישיר אל העם האיראני. הצעתי את זה כבר לפני שנה, כי אין לנו יחסי אויבות עם העם האיראני אלא עם הנהגתו.

פולניה כדוגמא

מי  עוד לא יודע  ששואת יהודי אירופה בוצעה בחלקה על ידי התושבים הרוצחים המקומיים –  בפולניה, באוקראינה, ברוסיה, בליטא, בלטביה, בקרואטיה, ועוד.

אבל זה לא העסק שלנו לחנך את כל העולם. נכאב את הכאב שלנו ואת הזיכרון על אובדן חצי עמנו. אירופה הנוצרית היתה תמיד אנטישמית ונשארה  אנטישמית. ובנוסף לאנטישמיות נוצרה גם אופנה של שנאת ישראל, עם תירוץ של מסכנות הפלשתינאים.

ההבדל הוא שלנו יש כיום מדינה, ממשלה, יחסים בין-לאומיים, ויש לנהל אותם בתבונה ובשיקול דעת ולא ברגשנות עיוורת.

אינני מסכים עם עמדות רבות של ביבי אבל התנהלותו בנושא פולניה נכונה וראויה לתמיכה.  ההתנפלות עליו בנושא הזה אינה אלא מאבק של ועד העובדים ביד ושם, שחושבים שהם האחראים על העיסוק בשואת העם  היהודי ואין  בילתם.

והם לא.

שיעשו את עבודתם הרגילה והאקדמית, איש לא מינה אותם לנהל מדינה .

הכנרת

כל  סנטימטר גובה המים בכנרת הוא כמיליון קוב מים. הכנרת מאבדת בשנה למעלה ממאה עד שמונים מיליון קוב בהתאדות המים. בעבר הרחוק זרמו דרך הכנרת לים המלח כשני ביליון קוב מים ומעלה. הכנרת היתה תמיד מלאה כי המים מילאו אותה, והיתרה זרמה לים המלח.

בהסכם השלום עם ירדן הוחלט להעביר לירדן את כל מי  הירמוק, שחלקם הגיע בעבר לכנרת,  וכן הוחלט לתת להם 50-70 מיליון  קוב לשנה  מהכנרת.

עוד  הוחלט  להתפיל את מי המוביל המלוח, העוקף את הכנרת, דבר שכמובן לא  בוצע.

בגולן נבנו הרבה מאגרי מים שאוצרים את המים עבור החקלאות בגולן אבל מגיעים לכנרת.

השימוש במים בגליל העליון, לדעתי, הוא בזבזני, בעיקר בבריכות הדגים.

תוסיפו לכך חמש שנות בצורת, והתוצאה היא ירידת המפלס של הכנרת .

הגידול בצריכת מי השתייה ביישובים העירוניים רק מכביד על  המצב. הרעיון שהוצע, להתפיל מי  הים התיכון ולהעבירם לכנרת הוא רעיון עיוועים טיפשי ובלתי ישים.

הדבר היחידי שיש לעשות כרגע הוא ליעל את השימוש במים בחקלאות בצפון, לחבר את כל היישובים העירוניים בצפון למערך המים המותפלים מחוף הים. להקים מיד באזור הקריות את  מתקן ההתפלה שהוחלט עליו לפני יותר מעשר שנים וטרם בוצע, ולהתפיל 400 מיליון קוב בשנה  ולהתפיל גם את המוביל המלוח .

 ועם כל אלה קרוב לוודאי שנמשיך לראות את ירידת המפלס בכנרת בעוד מטר – אם לא ינקטו  באמצעים  הנדרשים. חבל, אבל ככה זה כשלא עושים את הדרוש בזמן, ונערי האוצר מתעוררים  מאוחר.

בוגד

אם יורשע – את השר-לשעבר הבוגד יש לכלוא עד סוף ימיו בבית סוהר, ללא כל הטבות ושחרורים. לו היה אפשר, הייתי מבקש פסק דין מוות על בגידה.

כל טוב

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

יצחק מאיר

כדאי שבווארשה ידעו זאת

אני קורא  בקורת רוח ממתינה את דבריו של בנימין נתניהו בישיבת הממשלה בה אמר כי הוא ער לביקורת על ההצהרה המשותפת עם ראש ממשלת פוליו, הוא קשוב לה ויביא אותה לכלל ביטוי. לא אמר איך, לא אמר מה, אבל אמר מה שאמר, וכיוון שאני מאמין כי אין לו מוצא אלא לשנות את הטעון שינוי בהצהרה, אני מאמין לו וממתין.

בתוך כך אורשה לומר דבר על עניין ממשלת פולין הגולה.

היא לא היתה הממשלה הגולה היחידה. גם לצרפת היתה ממשלה גולה בראשה עמד דה-גול. בווישי ישב המרשל פטן, ובעיניו, ובעיני מיליוני צרפתים גם באזור הכבוש וגם בדרומה של צרפת עד שגם היא  הפכה לכבושה גם הלכה וגם למעשה בנובמבר, 1942 הוא היה צרפת.  בלונדון ישב דה גול ובעיניו ובעיני מיליונים של צרפתים שלא איבדו תקוות תחייה לאומית, הוא היה צרפת. בקיץ 44', לאורך שאנז אליזה, הריעה לו כל צרפת.

 בצרפת של וישי בוצעו פשעים נוראים נגד יהודים. חוקקו חוקים שהיו ארסיים לא פחות, יש אומרים יותר, מחוקי נירנברג. היו מחנות ריכוז. דראנסי. גורס, ריווזאלט ועוד. בשטוטהוף היה תא גז. האיצטדיון "ואל ד'יוו" היה לסמל לשמצה רצחנית נוראה.

אבל אחרי המלחמה, התכחשה צרפת הנבנית לאחריותה לכל מה שאירע בימי הכיבוש. הטענה היתה כי וישי לא היתה צרפת. דה גול היה צרפת.

הנשיא ז'אק שיראק לא היה מוכן לחיות עם הפייק המוסרי הזה. בסמכותו כנשיאה של צרפת האחת, קיבל על עצמו אחריות לכל מה שעוללה צרפת בימי מלחמת העולם השנייה. היתה צרפת אחת, לטוב ולמוטב.

בשנת 2006 עשיתי בפריז עם הפרופסור ראובן פויירשטיין נוחו עדן. בהשראתו של מי שהיה אז רבה הראשי של צרפת, הרב סיטרוק עליו השלום, התקבלנו לראיון פרטי ואישי בארמון האליזה. על הפרק עמדה האפשרות לאמץ את שיטת פויירשטיין במערכת החינוך הצרפתית כולה.  הנשיא פינה שעתיים מזמנו באותו יום ראשון.

 נתבקשתי לפתוח את השיחה. אמרתי לו, יסלח לי הנשיא, בטרם אומר דברים על פרופסור פויירשטיין ועל שיטתו המהפכנית ועל הברכה שבה תתברך מערכת החינוך בארצך אם תאמץ את שיטתו, אורשה לומר באוזניך דברים אישיים לחלוטין.

אני ילד מלחמה. אני ואימי ואבי ואחי נאסרנו על ידי כוחות וישי. הושלכנו למחנה בברנס. לאחר שברחנו חיינו כצרפתים במרסיי. אבי הוסגר על ידי אנשי וישי. נשלח לדראנסי. משם לאושוויץ. משם לא חזר. אימי היתה אסירה בבית סוהר באנמאס. אחי ואני היינו בבית מנזר. בארבעים ושלוש גנבנו את הגבול לשווייץ.

הרשה לי לומר לך, כי אני מודה לך אישית, גם בשם כל יקיריי שהינם ושאינם, על שהיית הנשיא הראשון, היחיד, האחד, שהכיר בעובדה כי צרפת, שחטאה חטא נורא כל כך ליהודים, היא צרפת שאתה עומד בראשה, ואתה מורה לילדי בתי הספר שבה להתמודד עם  הפרק האפל הזה בארצם האהובה.

 סהדי במרומים. הרב רפי פויירשטיין שהיה שם, יעיד גם הוא. שיראק לא הסיר עיניו ממני בדברי. אחרי שאמרתי מה שאמרתי, שתק. עיניו היו לחות. הוא לא אמר 'אני  מודה לך'  או איזה מין דבר תודה אחר. הביט בי. רק ראשו הנהן קלות. ובזויות עיניו נקוותה דמעה.

כדאי שבוורשה ידעו זאת.

יצחק מאיר

* * *

יוסף רוט רותם

צום הרביעי – י"ז בתמוז

צום י"ז בתמוז הוא אחד מארבעה צומות שנקבעו לזכר אירועים שונים הקשורים בחורבן הבית (בית המקדש), וחורבן ירושלים, ולמעשה, חורבנה של עצמאותה המדינית והפוליטית של  היישות היהודית בארץ ישראל.

ואלו הם הצומות שנקבעו לדורות (לפי סדר האירועים ההיסטוריים): צום העשירי  (י' בטבת); צום הרביעי (י"ז בתמוז); צום החמישי (תשעה (ט') באב; צום השביעי (ג' בתשרי, צום גדליה).

יש להעיר:  בימי בית ראשון  היו שמות חודשי השנה מנויים לפי מיספר סודר: ראשון, שני, שלישי וכו'. כך, כנראה, גם בחלקו הגדול של ימי הבית שני, למרות ששמות חודשי השנה, בשמותיהם הנוכחיים, היו כבר ידועים: "שמות חודשים עלו בידם מבבל" (ירושלמי, ראש השנה, א': ב'). ראש השנה, היינו החודש הראשון של השנה, היה חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב: ב').

שני מקורות מקראיים מספרים את האירוע שהביא להכרזתו של יום י"ז בתמוז כיום של אבל. האחד מובא בספר מלכים ב'  כ"ה: א'-ז', והשני מובא בספר ירמיה נ"ב: ד'-י"א. להלן מובא "סיפור" האירוע על-פי גרסת ספר ירמיה, הדומה מאוד לגרסת ספר מלכים:

"ויהי בשנה התשיעית למלכו (של מתניה הוא צדקיהו המלך) בחודש העשירי (חודש טבת) בעשור לחודש בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחנו עליה ויבנו עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו (כשלוש שנים) בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החומותיים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבות ירחו וכל חילו נפוצו מעליו. ויתפשו את המלך ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת וידבר איתו משפטים. וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגם את כל שרי יהודה שחט בריבלתה ואת עיני צדקיהו עיוור ויאסרהו בנחושתיים ויביאהו מלך בבל בבלה ויתנהו בבית הפקודות עד יום מותו."

 שים לב! האירוע של הבקעת העיר, שהיתה נתונה במצור במשך שלוש שנים, אירע בתקופת הבית הראשון, בתשעה (9) לחודש הרביעי ולא בשבעה עשר (17) לחודש. מסתבר שבימי הבית השני הובקעה העיר ירושלים, שהיתה נתונה במצור של הלגיונות הרומיים בראשותו של טיטוס, גם כן בחודש תמוז (החודש הרביעי) אולם בי"ז בתמוז (ולא בט' בתמוז). לפיכך, כשהוחלט לקבוע ימי אבלות על אירועים הקשורים בחורבן הבית (הבתים: בית ראשון ובית שני), החליטו חכמים לקבוע את צום הרביעי (תמוז) בי"ז בו ולא בט' כי "...אין מתענים בתשעה  בו אלא בשבעה עשר בו כי חורבן בית שני חמור לנו מן הראשון..." (על-פי שולחן ערוך אורח חיים). אגב: הקראים נוהגים עד היום לקיים את צום הרביעי בט' בתמוז ולא בי"ז בתמוז.

יש עוד להעיר: ההחלטה על הצומות, כציון ימי אבל על אירועים הקשורים בחורבן הבית אינה החלטה אלוהית, צו של אלוהים שציווה באמצעות אחד הנביאים. במפורש לא! זו החלטה של העם, של מועצת חכמים של העם שהחליטה להביע את צער העם על חורבן ירושלים באמצעות ימי הצום, ימי האבל.

הדבר עולה במפורש מדיון  שהתרחש בתקופת שיבת ציון. בתקופתו של המלך דריוש, בשעה שהעם עסק בבניית הבית השני, העלתה השאלה האם יש להמשיך ולקיים את הצומות, ימי האבל, על חורבן הבית (הראשון)  שעה שהנה הנה אנו בונים את הבית השני. תגובתו של הנביא זכריה היא ברורה וחד משמעית: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתוני אני? וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האוכלים ואתם השותים." (זכריה ז': ה'-ו'). לאמור – ההחלטה על ימי האבל, הבאים לידי ביטוי באמצעות הצום, היא החלטה של העם ולא צו אלוהי. לפיכך הפה שאסר הוא הפה שיתיר. אין לצפות מאלוהים שיתערב  בהחלטת העם בנושא זה.

כדי להעדיף את יום י"ז בתמוז על פני ט' בתמוז חיפשו חכמים ומצאו אירועים קשים נוספים שאירעו לעם ישראל בתאריך זה:

"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד (נ"א: והועמד) צלם בהיכל..." (משנה, תענית, ד: ו).

 להלן הסבר: "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (ראה הסיפור בשמות ל"ב: י"ט)  ובטל התמיד (קורבן התמיד שהיה מוקרב יום יום בבית המקדש בטל בשל המצור על ירושלים שגרם, בין השאר, לחסר בכבשים להקרבה), והובקעה העיר (ראה דיון לעיל), ושרף אפוסטמוס את התורה. לפי מסורת תלמודית  (ירושלמי, תענית, ד', ה')  קצין רומי, בתקופת שלטונו של הנציב הרומי קומאנוס, מצא ספר תורה  בלוד, ויש אומרים בטרלוסא, הוא קרע את ספר התורה, התעלל בו ולבסוף שרף את הספר. יש הטוענים שהאירוע אירע על ידי אנטיוכוס אפיפנס שעליו קיימים, בספר מכבים א' א' סיפורים דומים; יש הטוענים שהמדובר ביוליוס סרווס שכונה גם פאוסטינוס, בתקופת מרד בר כוכבא, ימי אדריאנוס קיסר, האיש הצטיין בהתעללות בכל מה שהיה קשור ליהודים וליהדות  והעמיד צלם בהיכל.

לפי קריאה זו: והעמיד צלם... המדובר באפוסטמוס. אולם יש מן המפרשים שטוענים שיש לקרוא "והועמד צלם בהיכל" אם נכונה קריאה זו אז אין מדובר באפוסטמוס שהעמיד צלם בהיכל אלא באירוע אחר. ועל כך קיים ויכוח. יש הטוענים שמדובר בצלם האשרה שהכניס המלך מנשה להיכל ושבגינה ניבא ישעיהו הנביא את חורבן ירושלים, ובשל כך נרצח ע"י מנשה. ויש אומרים שהמדובר בצלמו של זיאוס שהועמד בהיכל בתקופת החשמונאים. ויש אומרים שהצלם שהועמד בהיכל הוא של יופיטר בימי אדריאנוס קיסר.

יוסף רוט רותם

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [113]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

גנבי העננים

באיראן שוררת בצורת קשה. אין אפילו די מים לשתייה ל-80 מיליון האזרחים. [המים הולכים כנראה לקירור הצנטריפוגות בכור הגרעיני "לצורכי שלום..."] אין פלא שהם מתקוממים נגד משטר האייתולות השולט בהם, ויוצאים בהמוניהם להפגין ברחובות.

אחד מחבורת המנהיגים שלהם, גולאם רזא ג'לילי שמו, הממונה על כוחות ההגנה האזרחית, מצא מה הסיבה למחסור במים, והסביר לבני ארצו בכל הרצינות:

"האשמה בבצורת אצלנו היא – כמובן – ישראל. זו פוגעת בעננים מעל איראן והופכת אותם לנטולי מים. ואלה שיש בהם מים, מכוונים לשוט אל שטחה של ישראל, ושם יורד הגשם שלנו.  

"זו פשוט גניבה של ענני גשם.

"ואכן צודק המנהיג הדגול, החכם והמלומד: היהודים הם עם של גנבים מקדמת דנא. מאז שיעקוּבּ, האב הקדמון שלהם גנב את הבכורה מאחיו עֵשָו, צאצאיו לא מפסיקים לגנוב מכל הבא ליד, בעולם כולו. הם כמובן אלה שגנבו לאחינו הערבים את ארצם פלסטין ואת העיר הקדושה אל-קודס, ובה המסגד העתיק והמפואר אל-אקצה. אז מה הפלא שהם גנבים כולם? הם מחנכים ומאמנים אל ילדיהם לגנוב את האפיקומן בסדר פסח שלהם, וחינוך זה נותן את אותותיו לאורך הדורות.

"לנו הם גונבים את ענני הגשם, והם עצמם צווחים ככרוכיה, שאצלם שוררת בצורת כבר חמש שנים.

"אז איך זה ששדותיהם מוריקים, הבוסתנים שלהם מניבים פרי, גניהם שופעים ירקות מכל המינים, ולהם עצמם יש מים בשפע, לא רק לשתייה, אלא גם לרחצה, ואפילו לבריכות פרטיות?

"כל הכבוד לאחינו הגיבורים בעזה, ששולחים אש באמצעות עפיפוני תבערה ושורפים את שדותיהם של היהודים, את המטעים ואת החורשות, שבהן רוחשים בעלי-חיים שונים.

"התשדורות שלהם בטלוויזיה לחסוך במים, אינן אלא פייק ניוז, כדי לגנוב את דעת הבריות.

"והרי משרד החוץ שלהם עצמו הודה בפומבי, שהעננים הגנובים האלה מורידים גשם ומכבים את השריפות סביב רצועת עזה.

"ואנחנו, בני איראן המהוללת, אם אין לנו מים, נשתה דם – דמם של המפגינים נגד מנהיגינו, האייתולות הדגולים, ברכת אללה עליהם.

גולאם רזא ג'לילי

אזרח נאמן למולדת"

הערת המביא דברים אלה לדפוס: חבל שגולאם רזא ג'לילי מבזבז את כישרונו על ענייני הגנה אזרחית. הוא יכול להיות סופר מוצלח של ספרי מדע בדיוני.  

מונדיאל – איסרו חג

היתה זו חגיגה עצומה של כדורגל ברמה הגבוהה ביותר: עניין, מתח, הדחות מפתיעות, אכזבות מרות, ניצחונות מתוקים, אושר ללא גבול. ולבסוף – מסקנות ולקחים של הנבחרות שהפסידו והודחו כבר בשלבים המוקדמים של הטורניר, כגון:

* לאחר ההפסד הצורב של נבחרת גרמניה מול דרום-קוריאה, הקנצלרית אנגלה מרקל שוקלת להחזיר את השגריר שלה בסיאול "להתייעצויות"...

* לאחר ההפסדים הצורבים של נבחרת ארגנטינה נגד צרפת וקרואטיה, הוחלט לצרף לנבחרת את דייגו מרדונה [אולי אפילו במקום מסי].

* לאחר שפורטוגל הפסידה לאורוגוואי, רונלדו המדוכדך שוקל לעשות הסבה – לכדורסל. מה שעשוי למנוע ממנו צעד גורלי זה, הוא רכישתו על-ידי יובנטוס, תמורת סכום צנוע של 30 מיליון דולר לכיסו.

* יפן – הוחלט להציב מאבטח אישי לכל שחקן של הנבחרת שהודחה, אם ינסה מי מהם לעשות חרקירי.

* רוסיה – היתה זו יד [או רגל] של אלוהים שהבקיעה את שער הניצחון בפנדלים נגד ספרד, הנבחרת הרוסית ניצלה מהגלייה לסיביר.

* אנגליה – המלכה אליזבת תעניק תואר סֶר לכל שחקני הנבחרת, כולל המאמן גארת' סאות'גייט.

ובכן, ארבע נבחרות עלו לחצי הגמר, כולן מעולות, כולן ראויות, כולן יודעות את התורה של בעיטה לשער. מן הראוי לאחל לכולן הצלחה, אבל לפי חוקי האליפות, רק אחת מהן תזכה בגביע. כנראה זו שיהיה לה טיפ-טיפה יותר מזל. 

וכל הכבוד לרוסיה על האירגון המופתי של הטורניר על אדמתה. מולודיאֶץ פוטין!

שאלה: מדוע לשחקני כדורגל רבים יש קעקועים על הידיים? האם לשחקני כדוריד יש קעקועים על הרגליים? ואיפה מצויירים הקעקועים על גופן של הספורטאיות?

בנות הפלדה

כל הכבוד והיקר לארבע החיילות שסיימו בהצלחה את הקורס המפרך של מפקדי טנקים! אכן, בנות של פלדה, כל אחת מהן אֵשֶת-עֶשֶת.

ובכל-זאת, אי-אפשר שלא להתייחס לדברי ההסתייגות של תא"ל [בדימוס] אביגדור קהלני, שהסבור כי הלחימה בטנק אינה מתאימה לפיזיולוגיה של אישה. הלוחם הזה הרי מבין משהו בשריון.

וכבוד לצה"ל, המשתדל, ומצליח לשלב עוד ועוד נשים בכל החילות והיחידות של הצבא.

הסיבה לרעידות האדמה

כידוע, בשבוע שעבר התרחשו שלוש רעידות-אדמה קלות באיזור הצפון, בסביבת טבריה ולאורך השבר הסורי-אפריקני. לא נגרמו כל נזקים, פרט לכמה חפצים שנפלו ממקומם, בצפת.  

והנה קם ח"כ נכבד מש"ס, ינון אזולאי, ומצא את הסיבה לרעידות-האדמה האלה: הרפורמים ומתווה הכותל...

אכן צודק הח"כ הידען.

ומעשה שהיה כך היה: זוג רפורמים, רב ואשתו הרַבָּה באו לרחוץ בחמי טבריה. אך אבוי! – האישה לא טבלה קודם במקווה בתום ימי נידתה.

הכל-יכול התרגז על כך וחבט בכף ידו הקדושה על השולחן שלפניו, ומכך הזדעזעו מוסדי ארץ.

וכפי שנודע מפי מקורות מהימנים ונאמנים, ראשי ש"ס ורבני החרדים האשכנזים מתכננים יום צום [אחרי ט' באב] ועצרת המונים לתפילה ותחינה על קדושת הכותל. ובזכות תפילה זו יש לקוות כי ברגע שיושלם מתווה הכותל, ובו רחבה צמודה, שבה יתפללו הרפורמים וכל מיני אפיקורסים ואפיקורסיות למיניהם – תִּפְצֶה האדמה את פיה וכל הרחבה הזאת והעומדים עליה ייבלעו בתהום, כמו קורח ועדתו. אכי"ר [אמן כן יהי רצון].

יחי החופש!

הילדים: יחי החופש הגד-ו-וֹ-וֹ-וֹ-וֹ-ל!

ההורים: כבר מחכים לתחילת שנת הלימודים, ואז נזכה לקצת חופש מהילדים.

ושאלת תם: מדוע לא לדחות את החופש הגדול בחודש, ולהתחיל את שנת הלימודים לאחר חגי תשרי? [כמקובל במוסדות החינוך של המגזר החרדי].

יהודה גור-אריה

* * *

יואל נץ

שיחה זניחה על עריכה

הַשִּׂיחָה עִם בּוֹרִיס כָּרְמִי כְּמוֹ הַיּוֹם עוֹד זְכוּרָה לִי.

הוּא צִלֵּם לָרֹב פּוֹרְטְרֶטִים לְעִתּוֹן (זוֹכְרִים?) "דָּבָר"...

בְּיָמֵינוּ מָה טְרִיוְיָאלִי

הַצִּלּוּם הַדִּיגִיטָלִי –

הַשִּׂיחָה בָּהּ עַסְקִינָן – מִן הַמִּילֶנְיוּם שֶׁעָבַר!

כֹּה שִׁדַּלְתִּי וְיָעַצְתִּי בִּידִידוֹת לְבוֹרִיס כָּרְמִי:

"הִתְקָרֵב אֶל מִי-הוּא-מִי בְּעֵת צִלּוּם קְלַסְתֵּר פָּנָיו."

הוּא הִסְבִּיר לִי וְאָמַר (מִי

יַאֲמִין כִּי יְסֻפַּר?), מִין

נַרַטִיב כָּאן וְעַכְשָׁו – 

דָּבָר דַּבוּר עַל אוֹפְנָּיו:

"הָעוֹרֵךְ 'חַיָּב' לַחֲתֹךְ בְּכָל צִלּוּם מִן הַשּׁוּלַיִם!"

מְגַחֵך, מַנְמִיךְ קוֹלוֹ, בּוֹרִיס מַמְתִּיק סוֹד וּמַסְבִּיר:

"הָעוֹרֵךְ, בְּמִסְפָּרַיִם,

יְקַצֵּץ אֶת הָאָזְנַיִם,

שֶׁל הָאִישׁ בְּיָד קַלָּה, אִם

לֹא אוֹתִיר מַסְפִּיק 'אֲוִיר'..."

לָעוֹרֵךְ שֶׁלִּי כַּיּוֹם: שָׁנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ אָחוֹרָה,

לֹא הִפְלַגְתִּי מִלְּכַתְּחִלָּה לְאַתְגֵּר אוֹ לְקַנְטֵר!

זֶה סִפּוּר שֶׁאֵין פִּשְּׁרוֹ רַע;

לֹא מָשָׁל, לֹא מֵטָפוֹרָה –

גַּם תּוֹכוֹ לֹא כְּבַרוֹ. רַק

הֵד יָשָׁן, וְלֹא יוֹתֵר.

יואל נץ

* * *

תקוה וינשטוק

על תאנה ועל קיץ

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן יועצת בוטנית.

הקיץ בעיצומו ועימו שפע פירות עסיסיים מכל הגוונים, המראות, הגדלים, הטעמים והריחות. תאווה לעין ולחיך. המקרא מדגיש את הפירות הללו: "ואתם אספו יין וקיץ ושמן ושמו בכליכם," אומר גדליה בן אחיקם לשרידי היהודים שנותרו בארץ אחרי גלות בבל (ירמיהו מ', י'). איספו את פרי עמלכם והמשיכו בשגרת החיים.

אז מה הכוונה ב"קיץ"?

יש המפרשים "קיץ" כמבחר פירות הקיץ או מגדירים "קיץ" כפעולה המציינת את איסוף הפרי הקיצי. לדברי אחרים, "קיץ" הוא עונת התאנים, מהפירות החשובים בארץ, המבשילות בעונה זו של השנה. יש מגדירים "קיץ"  כפעולה המציינת את איסוף הפרי הקיצי על משקל בציר, קציר, גדיר וכו'. הנביא ירמיהו (ח', כ') מבכה את מצבו הקשה של עם ישראל עקב התנהגותו הרעה: "עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו."

התאנה היא מגידוליה המובהקים של ארץ ישראל. נביאים רבים בחרו בה כמשל לעם ישראל. הושע, מהנביאים האחרונים, ממשיל את אבות האומה לתאנה האהובה: "כענבים במדבר מצאתי ישראל. כבכורה בראשיתה ראיתי אבותיכם."

הנביא ישעיהו מדמה אף הוא את העם לתאנה המעוררת חמדה אלא שהדמיון הינו לרעת ישראל: ישראל חטאה – והאוייב יבלע אותה "כבבכורה בטרם קיץ אשר הרואה אותה – בעוד בכפו יבלענה."

כבר התרגלנו לראות שכמעט ואין עונות לפירות. החקלאות המתקדמת מעניקה לנו אבטיחים בחורף, אבל תאנים חיות אינן מצויות בשוק כל עונות השנה, אלא בקיץ בלבד. מי שחושק בתאנה בשאר עונות השנה יקבלה רק דבלה יבשה. (וכנראה משום קוצר העונה ועדינות הפרי דורש המרכול שלי ארבעים שק לקילו תאנים!)

התאנה נזכרת במקרא כבר בראשית האנושות: אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת וידעו כי הם ערומים: "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות." (בראשית, ג', ז'.) התאנה היא אפוא הבגד הראשון...

את התאנה מגדלים בארץ כעץ תרבות. מוצאה באזורים הגבוהים של קדמת אסיה, פרס ותורכיה, לכן היא נוטה להיכנס לשלכת בחורף, אף שעונת החורף בארץ אינה עונה קשה. גובהה של התאנה נוסק עד 6 מטר ונופה מתפשט בעיקר לרוחב. אומר  המדרש: "מה התאנה הזו, צרה מלמטה ורחבה מלמעלה, כך עתידה ירושלים להיות מורחבת ועולה והגלויות באות ונינוחות בה."

עלי התאנה רחבים ומחולקים כעין כף יד. פרייה  מכונה "פגה" והיא כמין מיכל שבו תפרחת זכרית ונקבית גם יחד. מפרה את התאנה צרעה זעירה, צרפגי שמה. היא חודרת לתאנה דרך פתח קטנטן הממוקם מעבר לעוקץ המחבר את הפרי לענף. "פתח זה סגור על ידי קשקשים זעירים המסודרים כרעפים," כותבת ד"ר שרהלה אורן בלשון ציורית. חיי המין של הפגה מסובכים במקצת. בעת הבשלת הפרי מתפשקים הקשקשים  והצרפגי יוצאת מהפגה כשהיא נושאת אבקנים מהפרחים הזכריים למפגש עם פרחים נקביים בפגה אחרת.

לכל שבעת המינים מונח ייחודי לאיסוף הפרי (קציר לתבואה, גדיד לתמר וכו'). איסוף התאנים נקרא "אִריה" (רי"ש בחיריק) מלשון אור. שכן את התאנה אורים באור ראשון, אחרת תיפגע איכותה על ידי חרקים ובעלי חיים אחרים האוהבים אף הם את המתוק המתוק הזה. ויעיד משל יותם על התאנה המסרבת לחדול לתת מהמתיקות שלה גם כשמוצע לה להיות מלכת העצים: "ותאמר להם התאנה: החדלתי את  מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?" (שופטים ט', י"א).

בגבעולים ובחיבורי העלים של עץ התאנה מצוי שרף לבן דביק (המעורר תחושת גירוד לחלק מקוטפי התאנה). שרף זה משמש כחומר מגבן בייצור גבינה וכן כחומר רפואי נגד בעיות עור. בשנים האחרונות נעשים מחקרים המרחיבים את השימוש הרפואי בתאנה.

תנובת התאנה נמשכת לאורך כל הקיץ אך בו בלבד.  בעונה מבשילות מדי יום כמה פגות. משום כך ומסיבות אחרות בעניין ההבשלה הממושכת, מדמים חז"ל  את התאנה ללימוד תורה הנעשה אף הוא לאיטו: "למה נמשלה תורה כתאנה? שרוב האילנות – הזית, הגפן התמרה, נלקטים כאחת – והתאנה נלקטת מעט מעט. כך התורה: היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים." (מדרש במדבר רבה).

בנוסף בכל קריאה מעניקה התורה חידוש וידע, בדומה לתאנה המציעה כל פעם פרי למבקר בה: "מאי דכתיב: נוצר תאנה יוכל פריה. למה נמשלו דברי תורה כתאנה – מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים – ואף דברי תורה: כל זמן שאדם הוגה בהן – מוצא בהן טעם." (עירובין נ"ד ע"א).

כבר אמרנו כי קטיף התאנים מכונה אריה, מלשון אור – אור הוא גם מעמדה של התורה המאירה את הדרך למאמיניה.

עלי התאנה, המחולקים לחמש אונות (שסעים), מרמזים על חמשה חומשי תורה. ועוד: פרי התאנה נאכל כולו, ללא פסולת, אכילה ללא פסולת משולה לעיסוק בתורה שכל פרט בה בעל משמעות. לא תמיד היא ברורה ולכן יש להתמיד בה עד להבנה מלאה: "למה נמשלה תורה לתאנה? אלא כל הפירות יש בהם פסולת. תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רימונים יש בהם קליפין – אבל תאנה כולה יפה לאכול. כך דברי תורה אין בהם פסולת (ילקוט שמעוני יהושע רמז ב').

ד"ר שרה'לה מעלה את סיפורו של רבי עקיבא המנסה למצוא מקום נעים ובטוח ללמוד תורה בתקופה של רדיפות הרומאים. "רבי עקיבא ותלמידיו שהיו יושבים ולומדים תורה תחת עץ תאנה והיה בעל התאנה משכים ולוקט את תאנתו. אמרו: נשנה את מקומנו, שמא הוא חושד שראנו מלקטים מתאנתו ולכן משכים הוא בבוקר ללקט התאנים. והלכו וישבו במקום אחר. למחרת השכים בעל התאנה ללקט תאנתו ולא מצא את החכמים. חיפש אחריהם ומצאן, אמר להם: רבותיי! מצווה אחת הייתם עושים לי, מצוות הכנסת אורחים, ועכשיו אתם מונעים אותה ממני? ענו לו: חשבנו שמא אתה חושד בנו שנגזול מתאנתך. אמר להם: חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה הייתי משכים ולוקט אותה, כשתנץ עליהם השמש הם מתליעים. ואכן באותו היום השאירם על העץ ולא ליקטם ומצאו אותם שזרחה השמש עליהם והתליעו. אמר רבי עקיבא: יפה אמר. בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו אימתי ראויה להילקט והוא לוקט."

ד"ר שרה'לה אורן מסיימת את רשימתה השופעת דברי חכמים בשירה של נעמי שמר, שנפטרה בחודש תמוז תשס"ד, "אמצע התמוז":

עצוב למות באמצע התמוז

דגלי הקיץ נישאים אל על.

על ראש התורן תור הומה ולא יחדל.

כי על קיצך, ועל קצירך הידד נפל.

עצוב למות באמצע התמוז

דווקא כשהאפרסקים בשפע,

וכל הפרי דווקא צוחק בסל.

ועל קיצך הידד נפל.

עצוב למות באמצע התמוז,

עכשיו באמצע התמוז נמות

אל בוסתני הפרי שהתייתמו.

הידד אחר הידד, נפול יפול

ועל קיצך ועל קצירך, ועל הכול...

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בית קרנובסקי"

ל-י. י. זינגר

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.7.1974

לפני 44 שנים

דומה כי מרבית הרומנים ש"בית" או "משפחת" הוא במרכיבי שמם, והקרויים גם, אמנם מתוך הרחבה של השם – "סאגות", סוד קסמם בכך שמלבד העלילה, הדמויות, התקופה המתוארת, ושאר מרכיביו של רומן – הולך הקורא שבי אחר השתלשלות דורותיה של משפחה אחת. לכאורה יש משהו "מיושן" בכתיבת סאגה כיום, ו"הבתים" המפורסמים כמו "בית בודנברוק" "בית פורסייט" ו"בית טיבו" כמו נעשו חומר-קריאה לקוראים ממוצעים, ונושא לסדרות טלוויזיוניות.

והנה מופיע ספר כ"מאה שנים של בדידות", ומתברר שמתכונת זו, של רומן-דורות-במשפחה, מסוגלת להתחדש, כשסגנונה מעכל לתוכו מרכיבים בולטים מן הזרמים החדשים של הרומן במאה העשרים.

"האחוזה" ליצחק בשביס-זינגר (מחברה של "משפחת מושקאט") הוא ספר ראשון ברומן-דורות ההולך ונכתב בימינו, על-פי כללי מסורת סיפור לא-חדשנית, קלאסית, ואין הדבר פוגם כהוא-זה ברעננותה, בחיוניותה ובכוח שכנועה של היצירה.

הדור הפוחת והולך

רומן-דורות מעלה את הווייתה של המשפחה כמין גיבור מרכזי, אשר שלשלת הדורות היא בגדר אופנים שונים של התגלמותו. השינויים החלים מדור לדור הם המדגישים את המשותף, כשהנטייה היא, משום-מה, לעבר השקיעה והניוון, כאילו מוסכמה היא שהדורות הראשונים, המייסדים, בורכו בתכונות חיוניות, ואילו ההתבססות של המשפחה והתעדנות צאצאיה הן חלק בלתי-נמנע מהתנוונותה של השושלת. כך במלכים, וכך בבני-אדם רגילים.

אינני יודע אם קיים רומן-דורות שבו התהליך הפוך – ממשפחה של מייסדים רפי-כוח עולים וצומחים במשך השנים דור ודורותיים של בנים עזים ובריאים בנפשם. ואגב, זו אולי הסיבה שכה מעט נכתב בארץ במתכונת רומן-דורות של "הבתים" ו"המשפחות" שבספרות העולמית. המיתוס הארץ-ישראלי והציוני ביקש לראות בכל דור חדש בארץ תכונות חזקות ונעלות על הוריו, והדבר מתבטא בייחוד בעימות שבין "הצבר האליל" ל"יהודי הגלותי הנחות". ומגמה זו, שנעשתה חלק מאופיינו הלאומי, עומדת בניגוד גמור לאותה אנטרופיה [התפוררות] שהיא סוד קסמו של רומן-דורות.

האם רק שקיעתה של חברה ותקופה מצמיחה רומן-דורות? יצחק בשביס-זינגר, ואחיו הבכור ישראל יהושע זינגר (1893-1944), לא הצטרכו להביא בחשבון את התביעה לראות בציונות ובישראל תשובה של קוממיות על שואת יהודי מזרח-אירופה. אולי משום כך "משפחת מושקאט" של הראשון, ו"בית קרנובסקי" של השני – הם רומנים המסכמים תקופה מתוך תחושה של שקיעה והתפוררות. דומות גם התקופות אשר עליהן מספרים שני הרומנים הללו, וכנראה גם התחברו באותה תקופה. שני האחים, שנולדו בפולניה, היגרו לאמריה באמצע שנות השלושים [למאה ה-20]. ואם "משפחת מושקאט" מסתיים בנסיעת גיבורו לאמריקה, הנה "בית קרנובסקי" מקבל את מלוא משמעותו רק בפרק האמריקאי שלו, המתרחש בשלהי שנות השלושים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

המלאך הצהוב

שלושה דורות מתוארים ב"בית קרנובסקי". דוד קרנובסקי מפולין הגדולה, בן למשפחת למדנים, הנושא את בתו של ליב מילנר, הגדול שבסוחרי היערות במלניץ. דוד קרנובסקי אינו מוצא מקום לעצמו בעיירתו של חמיו. גיבורו הוא משה מנדלסון. הוא עוקר עם אשתו לאה לברלין. שם הוא זוכה למעמד נכבד, קשור בעסקי העצים של חמיו, ועוסק בהשכלה ובדקדוק עברי.

בנו, גיאורג קרנובסקי, נולד בברלין וגדל בה וסופו שנעשה רופא ומשמש בתפקיד זה בצבא הקיסרי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אהבתו העזה לרופאה היהודייה בת-גילו אילזה לאנדוי אינה באה על תיקונה. אילזה אדומת-השיער והפעלתנית משקיעה את כל כוחה בתנועת הפועלים הגרמנית ואינה מוכנה להשתעבד לגבר, והוא נושא לאישה את האחות הרחמנייה תרזה הולבאק, בת למשפחה גרמנית אמידה שירדה ממעמדה לאחר המלחמה. אחיה של תרזה, האוברלויטננט המובטל הוגו הולבאק, עתיד להיות אחד מחסידי התנועה הנאצית.

הדור השלישי במשפחה, והפרובלמאטי ביותר, הוא יגור, או בשמו המלא גיאורג יואכים הולבאק-קרנובסקי, בנם של גיאורג ותרזה. על רקע החברה הגרמנית והיהודית בברלין בשנות העשרים ובראשית השלושים [למאה ה-20], בצל הצלחתו הגדולה של האב כרופא-מיילד בעל מרפאה פרטית לעשירים, וקשרים חברתיים רבי-עוצמה, צומח הנצר המדולדל, המסובך והמעניין ביותר למשפחת קרנובסקי  יגור.

יגור, בעל העיניים הכחולות והשיער השחור, מעריץ את דודו הגרמני הוגו הולבאק ובז לאביו היהודי. המדים, הדגלים, השירים והתהלוכות הנאציים קוסמים לו. אך בבית הספר הוא נחשב ליהודי. המנהל הגזעני, מתוך קנאות להשקפתו, מפשיט את יגור ערום בפני כל התלמידים, בשעת הרצאה על תכונות הגזע השמי הנחות, והמלווה בהדגמה חיה. מאז אותה טראומה מסתגר יגור בביתו, שוקע בהזיות, ובמקום להזדהות עם מוצאו היהודי, מתחולל בו תהליך הפוך, שסופו להרעיל את כל חייו:

"דעתו לא סבלה חיבובי אימו לאביו. הוא הסתכל בעיניים עכורות בלילה, שעה שאביו היה מכבה את הנר בחדר-האוכל ונכנס עם אימו לקיטון וסוגר את הדלת אחריו. אימו היתה סורקת ארוכות קודם שינה את שערותיה הארוכות, הצהובות, גוללתן בצמות. בצמותיה הארוכות, בשמלתה הרפיפה, בהירה, מלאה ועגולה, נשית, היתה בעיני יגור היפה הנשים, דומה לאותה אישה גרמנייה אידאלית המצויירת בירחונים, ישרה, עגולה, צהובה ובהירה. דעתו לא סבלה את המבטים השחורים, שהצליף אביו בנשיות הבהירה. הם הזכירו לו את ציורי-הלגלוג של חילול הגזע, גבר שחור-ראש ועקום-חוטם מחלל מלאך צהוב בצמות ארוכות וגדולות.

"פעמים היה דופק בדלת של קיטון הוריו, מוצא עילה על מיחוש שאחזו, כדי לבלבל על הוריו את ייחודם. בחלומות האהבה שראה אחר-כך, היתה האהובה דומה תמיד לאימו. שחרית היה מוטל במיטה עד עיצומו של יום, כדי להאריך בהיעלם חרפת נעוריו מעין אימו, המציעה בעצמה את מיטתו מיום שנסתלקה המשרתת." (עמ' 296-297).

יגור משקיע עצמו בהעתקת קאריקטורות של חילול-גזע מתוך עיתונים נאציים, בהם מלאך נשי צהוב מתפתה לשולחני עב-שפתיים, מסולסל-ראש ועקום-חוטם. כאשר האב מגלה זאת, אינו מתאפק וסוטר לבנו, והלה קורא לו בשם: "יהודי!"

שנאה גזעית

לאחר אותו מקרה מחליט הד"ר גיאורג קרנובסקי לעקור מגרמניה יחד עם כל משפחתו. לאחר מאמצים הם מצליחים להגר לארה"ב. במערבו של האי מנהטן, על ספת ההדסון, מתקבצת מושבה של עקורי גרמניה. ר' דוד קרנובסקי נעשה שמש בבית הכנסת "שערי צדק" בנו גיאורג נאבק בקשיי לימוד השפה ואיבת הרופאים המקומיים, כדי לקבל רישיון עבודה בניו-יורק.

ואילו יגור הולך מדחי אל דחי. הוא סולד מקרובי משפחתו היהודיים בניו-יורק. רואה עצמו כגרמני, בן לגזע עליון, מנסה להתחבב על צהובי-השיער, הגבוהים והלא-יהודים שבבית ספרו. גישה מוזרה זו של פליט חצי-יהודי המזדהה עם רודפיו הגרמניים מעלה עליו לגלוג ותמיהה, והוא נעשה גמגמן ומוזר. בטירופו הוא מציע לאימו לברוח עימו יחד חזרה לגרמניה. יחסו המסובך של נער בגיל ההתבגרות לאביו לובש כאן צורה של שנאה על רקע גזעי.

יגור בורח מהבית, משתקע בשכונה הגרמנית יורקוויל, ונעשה כלי-שרת בידי איש-ביון גרמני, הומוסכסואל מזדקן, המנצל את להיטותו של הנער להוכיח את נאמנותו לגרמניה, ולהיעשות "ארי של כבוד". מאוכזב ומנוצל הורג הנער בהתקפת חימה את מעסיקו הנלוז, ושולח יד בנפשו על מדרגות בית הוריו.

הספר מסתיים במאמציו של ד"ר גיאורג קרנובסקי להציל את בנו, בניתוח חירום הנעשה בדירה, באותם מכשירים שהובאו מגרמניה וטרם נעשה בהם שימוש בארץ החדשה.

המילים הנשכחות

י. י. זינגר הוא מספר טבעי ובעל מלאכה חרוץ, לפי מיטב מסורת הסיפור של סופרי האידיש. ריאליסט, היודע לצייר תקופה ולהעמיד גלריה של דמויות, כל אחת בעלת ייחוד משלה, ולכתוב גם על ההווה מתוך נקודת מבט של ריחוק אפי. לסכם תקופה בתך התרחשותה או סמוך מאוד לאחריה. ועם זאת, יש יותר משמץ סכימאטיות בחיתוך הדמויות, וכמו חסר רובד נפשי עמוק יותר, זה שמעבר לאיפיון הסיבתי והחיצוני.

תירגומו של מ. ליפסון חגיגי ומהוקצע, אך דומה שאילו ביקשה ההוצאה להדפיס מהדורה חדשה של הספר, ראוי היה לערוך את התרגום, ולשנות בו כל אותם ביטויים ומילים שלא נשתגרו בעברית המדוברת, כנתינתם ברשימת ביאורי המילים שבסוף הספר:

בלס – בוחן ובודק עצים. גווז – שמש משרת. גתפנות – גסות, המוניות. דייל – מלצר. דלוסקמה – תיק. דפתר – פנקס. הזחח – דחה בזלזול. זיג – פראק. חילק – דג-מלוח. חיס – יחס, יוחסין. טלאיר – מטליא טלאים. טפלים – תינוקות. טצדק – תחבולה. טרטן – היה בשיווי-משקל. לבוד – מחובר. מטרופס – חוב, עונש. נחתומר – מאפייה. סרבל – מכנסיים רחבים. פלטר – מוכר פת. צורב – צעיר. צחפת – במה, דוכן. קמטר – ארון. קפיל – טבח, מבשל. קרר – נוהג בקרון. רתיון – חנינה, רחמים. שריק – חלק, חלקלק. תכה – שולחן קטן.

* י. י. זינגר: "בית קרנובסקי". תירגם מ. ליפסון. "לדור", הוצאת עם עובד, תל-אביב, תש"ו 1946. 500 עמ'.

* * *

יצחק שנברג

 ימים / מסיפורו של פליט

נדפס לראשונה בגיליון הניצחון של "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", מאי 1945

בשעה שהתחילו חומות הגטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על כיכר השוק. כל אחד מאיתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכותלי הבתים כציפורניים גדולות.

אני הייתי האחרון בשורת הניצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפניי. איני יודע כמה שעות עברו עליי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פניי וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיוורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השנייה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי איתה החוצה. היא צעדה בחיפזון לפניי וראשה כבוש בקרקע. בביטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיניי וליבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אליי, מקפצת מִקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:

"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תיסתר."

"ואת לא תבואי עימדי?" שאלתי.

"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו."

היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיניי. התקנתי את הציקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימיי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחודשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרוביי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בציקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמיים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגליי והמשכתי להעמיק ביער. בחופזי שכחתי לשאול את פי הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגליי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.

כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיניי, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידיי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנופלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותיי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעווה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מציקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופרטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותיי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאיטי על ארבע וליבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עליי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרווייה, אחר כך פשטתי את כותונתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.

כיביתי את הנר ושוב נפלה עליי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אליי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרוויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבציקלוני ולעסתי לאיטי. המים העכורים המו במעיי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.

כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיניי לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותיי על לוח ליבי. אחר כך כיביתי את האור ושקעתי בשינה.

למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותיי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהריים נתקלתי בשורשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותיי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצידי. מעתה היו לי עיניי למותר, לפיכך נתתי דעתי על אוזניי וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיוורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמוות בעיר, וציווני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתייצבתי בפתח.

"שב," אמר לי.

ישבתי ועשיתי אוזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אישה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנידוני-הגירוש.

"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.

נשאתי אליו את עיניי וחיכיתי למוצא פיו.

"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים." הוא פתח את פי צווארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפניי?"

"לא," אמרתי.

"חבל," אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שאירדם. כיוון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפניי בטוב-טעם. וגם כשאירדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תישרה עליי רוח רעה מאוד."

הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זיכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה ביצבצה בכל נקבוביות גופי.

"פתח פיך ויאירו דבריך," אמר לי שמידט ועצם את עיניו.

פכרתי את כפי בחוזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפניי אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אישה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעיתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדבריי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צווארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיניי נטויות אל השולחן שלפניי. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלושתם. הרגעים הלכו לאיטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.

לא נתחוור לי אימתי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למוחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.

בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותיי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עליי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפניי שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאיטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לשכב ארצה על בטני לבל איחנק. הלֵאות הגדולה ירדה עליי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח ניצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שווה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.

איני יודע כמה ימים עברו עליי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מיספר. הלחם אזל מציקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשוכבי בלי נוע היה הדופק שלי נאלם דומייה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אוזניי בהלמותו. נידמה היה לי שליבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקיי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעיתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הווייה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותיי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל ליבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עליי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותיי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכול והייתי משול כצמח גדול: כל הייסורים נתקפלו בשורשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איוושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שורשיו, והשורשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה. ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מליבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הניסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזיכרוני את תווי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפניי צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפיים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עליי כאילו פרקתי מעל צווארי עולו של חוב גדול.

מנוחה גדולה ירדה עליי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותיי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עלי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוֵין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר. ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתיים. זה היה כלב כופרי, כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בליבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית איכרים, וכיון שריחי ישתמר בזיכרונו חזקה עליו שלא ייתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.

כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצווארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מייבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פניי והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פניי, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אוזניי בטפיחה מדומה של רגליים יחפות. בצהריים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוֵין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהילים לא יכולתי להעלות בזיכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותיי כבדו עפעפיי מאוד. חשתי כי יורדת עליי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו.

זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיניי. אמרתי בליבי: איני יכול לחכות עוד כי עליי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -

[פורסם בגיליון 93 של "חדשות בן עזר" מיום 28.11.2005]

*

אהוד בן עזר: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!"

עם תום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, יצא גיליון עבה מיוחד, גיליון הניצחון, של השבועון המעולה "הגלגל" שבועון "קול ירושלים", כמובן בתקופת המנדט הבריטי.

הופיע בו סיפור על יהודי שבילה את שנות המלחמה בבור והצליח לשרוד תקופה ארוכה, אך סמוך לתום המלחמה הוא מת ברעב או במחלה בגלל תנאי חייו הבלתי-אפשריים. הסיפור מסתיים במילותיו האחרונות: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן!" – והיה מודפס בו גם רישום אמנותי בשחור-לבן של האיש בבור.

הייתי אז בן תשע וכבר ידענו את כל תולדות המלחמה וזוועות הגרמנים, בין השאר מהדיווחים הנאמנים בחוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת שלמה סקולסקי ויעקב חורגין. הסיפור מאוד השפיע עליי. אינני יודע מי מחברו. 60 שנה חלפו מאז ולא הצלחתי לשים ידי על גיליון "הגלגל" ההוא, ומאוד הייתי מודה למי מהקוראים שיודע משהו על הסיפור ומחברו ויכול לשלוח לי לפחות את צילום הסיפור עם תאריך הופעתו המדוייק.

אהוד בן עזר

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 84, 27.10.05[

*

לאהוד בן עזר שלום.

גיליון "הגלגל" שאתה מזכיר היה גם בשבילי הרבה יותר מחוברת סתם. רכשתי אותו בהיותי בן 10. אימא הסכימה לי לקנות אותו במחיר 50 מיל (אז "מחליף צבעים" עלה מיל). דפדוף בו מגלה את שפע החומר שבו. לי הוא היה אנציקלופדיה ראשונה בחיי: נאום לינקולן בגטיסבורג, פילדמרשל סמאטס, סקירת אירועי המלחמה, תמונות המנהיגים והגנרלים (ז'וקוב, ברדלי, מונטגומרי), דוד לאו הקריקטוריסט, א.ט.ס. [חיל הנשים המלכותי הבריטי], דף מתוך "מיין קאמף", גרניקה של פיקאסו, פלמינג – פנצילין, ארבע החירויות, הסיפור המרגש של יצחק שנברג [שנהר] "ימים – מסיפורו של פליט". כל אלה קרא ילד בן 10 עשרות פעמים ושמר את החוברת 60 שנה.

באיחולי בריאות,

חנוך לקח

נ"ב: אשתדל לצלם עבורך את הסיפור הנ"ל.

[המכתב נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

לאהוד,

רצ"ב תצלומי סיפורו של שנברג, [עם רישומיו של נפתלי בזם] וכן תצלום (לא מוצלח במיוחד) של עמוד השער. ככל שחיפשתי, לא מצאתי את מועד ההופעה. פשוט – אין. אולי הוא מתחבא באיזשהו עמוד פנימי. השער – בצבעים מלאים. ההדפסה – על נייר משובח ביותר, שלא כמו בימים ההם. המחיר – 50 מיל.

בידידות,

מוטקה נאור

[ד"ר מרדכי נאור. המכתב נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

אהוד בן עזר עונה: קראתי את הסיפור וחזרתי 60 שנה לאחור אל הילד בן 9 שהייתי קורא בו ושומרו שנים רבות עד שאבד. אולי משום שהיה זה גיליון הניצחון, זכרתי שגיבור הסיפור מת בבור ביום הניצחון שאליו לא זכה להגיע, אך לפי מה שקראתי עכשיו הוא מת כבר זמן רב לפני תום המלחמה.

הסיפור מרתק וכתוב בידי סופר חשוב ונשכח, שהיה תקופה קצרה מושא לאהבה עזה מצד דודתי אחות-אבי אסתר ראב, כפי שגם כתבתי על כך בסיפור חייה, "ימים של לענה ודבש". הוא לא היה בשואה אלא עלה ארצה שנים קודם לכן, והסיפור המרגש הוא בידיוני לחלוטין. (מה שמוכיח שלעיתים דווקא מי שהיו בשואה וכותבים ממקור ראשון, כותבים גרוע, אפילו שמתפרנסים מזה שנים רבות, גם דור שני ושלישי, ואף לנינים ולנינות עוד תהיה אפשרות לומר לגרמנים שאנחנו דור רביעי מבינים את הסבל הפלסטיני כי סבא-רבא שלנו נהרג בידי הנאצים).

ברצוני להעתיק מחדש את הסיפור ולתיתו ב"חדשות בן עזר". מאחר שאני טרוד מבוקר עד ערב בכתיבה, לא רק של המכתב העיתי, אודה אם מי מהקוראים יתנדב להקליד לי אותו בקובץ ווֹרד, ואשלח לו בדואר את תצלום הסיפור.

[נדפס לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 87, 7.11.05].

*

הסופרת לילדים ולנוער זהבה קור נענתה מיד לבקשתי והקלידה את סיפורו של יצחק שנברג. שמרתי במחשב לכל דורש את נוסח הקלדתה המדוייקת, בכתיב החסר והתקופתי, והרשיתי לעצמי להעביר כאן את הסיפור לכתיב מלא ומודרני, מבלי לפגום כהוא-זה בתוכנו ובסיגנונו.

"ימים" הוא סיפור חזק הנחרת בזיכרון מעבר לנושא ההיסטורי שהוא בא להביע. אפשר לראות בו יסודות דומים לסיפורו של קאפקא "המטאמורפוזיס" (הגלגול) שיש להניח ששנברג קרא אותו במקורו הגרמני, אבל אולי אני טועה. "ימים" הוא סיפור קלאסי מעבר לזמן ולמקום.

יצחק שנברג, לימים שנהר, נולד בעיירה בגבול אוקראינה-גליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על גבי גמלים, ואז יצר את שירו פזמונו "גמל גמלי". הוא כתב גם פזמונים רבים אחרים הנחשבים "עממיים" –  בהם "כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר" שהלחין ידידיה אגמון, או "בחשאי ספינה גוששת" שהלחין שלום פוסטולסקי. בשלהי 1923 עבר שנברג למרחביה ועבד בחריש. שירו הראשון שנדפס ב"הדים" בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, נכתב במרחביה. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של שלמה זלמן שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ" המופלאים, שבהם התפרסמו הפרקים הראשונים של הרומאן "שירה" לעגנון. הוא היה עורך הוצאת שוקן עד למותו בשנת 1957.

בביוגראפיה "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" (בהוצאת "עם עובד", 1998, 600 עמ') – מוקדש פרק שלם לפרשת אהבתה של אסתר ליצחק שנברג-שנהר: "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי ארוס" – גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר" (עמ' 399-406).

מבלי לספר עדיין את כל פרשת האהבה של אסתר ראב, המתוארת בפרק הזה, נביא כאן את דמות דיוקנו של שנברג הצעיר, כפי שהיא מתארת אותו ברשימתה "ימי 'הדים'". תקופת התרחשות הסיפור היא בין השנים 1925 ל-1930, והרשימה נדפסה לראשונה בירחון "מאזניים" מחודש מרס 1969.

מתוך "ימי הדים" לאסתר ראב

...וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיוּת דשנה מתורגמת.

ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והרווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ורבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותנתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק ראשון

מהונגריה לארץ-ישראל

חלק שלישי ואחרון של הפרק

מנערי-הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי-עם ושירי-רועים שידע בעל-פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות-שדה גדולות, כרם, חלקת-יער וזכות-מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת-הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית-יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי-הרועים המקומיים, ובהם חברו-מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.

בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר-על-המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ-ישראל:

"שתי ידיי אושיט ברטט

ואחבקך, הוי, אדמתי,

כבן בחיק אימו יבכה לו

גשם דמעותיי ארעיפה.

לארץ נוכרייה אדוֹד לי

הרחק מיני גבולות מולדת,

קומץ עפרך אטול לי

שִׂים למראשותיי בקבר

תחת גל-עפר גם שמה

מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"

בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי-האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות-כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!

כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ'רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:

"לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן שלי!"

יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.

תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי-מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי-שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.

זמן-מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי-מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

BOCCA BOCCA

Italian Street Food

לאכול את איטליה

פינה איטלקית בלב שוק הכרמל

מנה איטלקית בפוקצ'ה

כשר

מומלץ

ביום ראשון הזדמנו לשוק הכרמל. בדרך כלל אנחנו לא באים בימי ראשון והפעם הופתענו לראות שחנויות לא מעטות, כמו "שבתאי דגים", ומסעדות רבות – סגורות, כאילו גם ראשון הוא יום מנוחה.

וכך הגענו עד לפינת הרחובות הכרמל ושפ"ר, בלב השוק, ומשכה את עינינו בפינה מסעדת רחוב איטלקית, שאינה אלא דוכן של מאכלים חמים, מאחוריו חנות לא גדולה שכל-כולה המיטבח ואין בה מקומות-ישיבה, ואילו הישיבה היא על כסאות מוגבהים סביב שולחן מוגבה ממש בצידה של פינת הרחובות.

הבעלים, איש מסביר פנים במבטא איטלקי, פיתה אותנו להישאר. ישבנו וחיכינו עד שהגיעו המנות שהזמנו, והעין לא שבעה מלראות את התנועה הבלתי-פוסקת ברחוב השוק, המון הצעירות והצעירים, רבים בהם תיירים, ושפע הפירות והירקות (עונת הדובדבנים והתאנים).

המסתורית הזמינה פוקצ'ה שנאפית בו במקום ומרופדת בפסטו ולתוכה מכניסים מנה גדושה של רוסטביף, ובצד סלט עלי ארוגולה ורצועות בצל מטוגן. וכן בקבוק מים קטן. הפוקצ'ה היתה משהו בלתי-רגיל. פריכה. מעין חצי פיתה גדולה.

אני לקחתי בּוֹקָה קציצות בקר קטנות ברוטב בולונזה ולצידן ספגטי, גבטש ירקות, סלט עלי ארוגולה ושליש בירה גולדסטאר מהחבית. הרוטב, שכולו פתיתי בשר, היה טעים מאוד יחד עם הקציצות והספגטי.

המנות הוגשו על נייר חום פרוש על מגש מתכת גדול, ומתקן קטן מפלסטיק שקוף שבו ניצבות מנות הפוקצ'ה.

מולנו ישב זוג צעיר נחמד שדיבר בשטף איטלקית וגם עברית.

בסוף הארוחה הציעה לנו השפית, שהיא אחותו של הבעלים, על חשבון הבית כוסיות קטנות של ליקר לימונצ'לו ושפע עוגיות מרנג קטנות ופריכות.

הכול יחד עלה 94 שקל.

מנות נוספות שמופיעות בתפריט המודפס: בוקה עוף ברוטב פיצאליולה, בוקה עוף ברוטב פונגי, בוקה פפרונאטה עם שקדים, בוקה קונצ'יה, בוקה קציצות טבעוניות ברוטב עגבניות, ארנצ'ינו – שני כדורי ריזוטו מטוגן, פסטיציו, ומנה אחרונה מוס שוקולד – מוס סלמה די צ'וקולטה.

מומלץ – באמצע היום, תוך  כדי ביקור בשוק. את הקניות רצוי לעשות אחרי הארוחה כדי שלא להסתבך עם יותר מדי סלים ושקיות.

הכתובת: הכרמל 40, פינת שפ"ר. 052-3913233. שוק הכרמל תל אביב.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* רוב תודות לך מרדכי קידר, על המסה המעודכנת ומאירת עיניים, שחיברת ופורסמה הבוקר ע"י אהוד, בחב"ע 1358, המלא  וגם גדוש בחומר נדיר ואמין, שאינו מצוי באותו חלק בתקשורת שאורח קיום מדינת ישראל לצנינים בעיני כותביו ועורכיו.

האם ניתן לקבל  את המאמר באנגלית? בקשריי עם אנשי חו"ל רבים, אני מעביר להם מידע על המתחולל במחוזותינו, והאמור במאמרך יפרוש ויסייע לחשוף בפניהם מידע חיוני העלום מהם.

בהערכה מיוחדת,

ברוך תירוש

ברוך היקר,

המאמר אמור לעלות לבלוג שלי באנגלית: 

https://www.israelnationalnews.com/Articles/Author.aspx/614

בברכה,

מוטי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל