פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1360

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתמוז תשע"ח, 12.7.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: קץ חלום הדמוקרטיה. // עמוס גלבוע: המדיניות הישראלית מול האפשרות שצבא סורי ייכנס לרמת הגולן הסורית. // מוּקֵי אֶלְדָּד: עִצָּבוֹן. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד" [2014]. // אמציה פורת: בין עברית של עין לעברית של אוזן. // יצחק הילמן: 1. הוויכוח על החוק הפולני יצא מכל פרופורציה. 2. ביקור הנסיך ויליאם ויחסי בריטניה עם ישראל. // פוצ'ו: העפיפון. // אורי הייטנר: 1. לעגן את מגילת העצמאות. 2. צרור הערות 11.7.18. // אשר מעוז: האומנם תורתם אומנותם? // יצחק מאיר: האחריות מחייבת. // מנחם רהט: אילוף הסוררת. // אברהם כץ עוז: ועדת חקירה לאסון השיטפון? טעות מוחלטת. // יהודה דרורי: מצלמות בכל מקום! // יואל נץ: שיעור באזרחות. // משה גרנות: המניות שלנו בארץ-ישראל. פורסם בכתב-העת לספרות "גג" 44, 2018 בעריכת ד"ר חיים נגיד. // אהוד בן עזר: "עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל" למנדל זינגר, 1969. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 10.10.1969, לפני 49 שנה. // אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", פרק שני, לילה ראשון ביפו. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ לְיִשְׂרָאֵלָה

הִתְמַזֵּל מַזָּל נָדִיר: שֶׁמְּיַלְּדָהּ הָאוֹפְּטִימִיסְט

סָח לְכָל אוֹמֵר כִּי רַק בְּנֵס יוּבַס כָּל מִתְנַכֵּל לָהּ:

"מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בְּנֵס אֵינֶנּוּ רֵאָלִיסְט..."

וְהוּא צָדַק – וְיִשְׂרָאֵלָה שֶׁבִּמְטַר-עוֹפֶרֶת

שָׁם דִּמְּמָה אַךְ חִמְּמָה כָּל לֵב בְּעֹז-רוּחָהּ

קְטַנָּה כָּל-כָּךְ וְאַמִּיצָה כָּל-כָּךְ וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת

שִׁמְּשָׁה כְּהוֹכָחָה לְאִמְרָתוֹ הַנְּכוֹחָה.

וַ"הֲגָנָה" וְאֵצֶ"ל, לֶחִ"י וְיוֹצְאֵי בְּרִיגָדָה

וְהַפַּלְמָ"ח וְכָךְ גַּם מַחַ"ל, גַּחַ"ל, מִצִּדָּם

הִפְשִׁילוּ שָׁם בְּכָל מִשְׁלָט, עֶמְדָּה אוֹ בָּרִיקָדָה

אֶת הַשַּׁרְווּל

בְּאַהֲבָה בְּלִי גְבוּל –

לִתְרֹם לָהּ דָם...

וְזֶה הָיָה בְּגוּשׁ-עֶצְיוֹן, דְּגָנִיָּה וְנֶבִּי-יוּשַׁע,

וְזֶה בְּנֶבִּי סָמוּאֵל, פָלוּגָ'ה, חוּלִיקָת,

בְּנֶגְבָּה וְלַטְרוּן, מִשְׁמַר-יַרְדֵּן וְאַבּוּ-שׁוּשָׁא,

וּבְעִירָק-סוּיְדָן, בַּקסְטֶל, בֵּין נִצְרָה לְקַת.

וְאֵלָּה שֶׁעוֹדָם זוֹכְרִים, וְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ שָׁם

יוֹדְעִים וַדַּאי כִּי לֹא מָנִינוּ אֶלָּא אַךְ מְעַט.

כָּךְ לְמָשָׁל כְּשֶׁהַמָּצוֹר עַל רֹבַע יְהוּדֶיהָ

שֶׁל צְפַת, שֶׁמֵּעָלָיו וּמִשְּׁלוֹשָׁה צְדָדִים נֶגְדּוֹ

צָלְפוּ בּוֹ שְׁכוּנוֹתָיו של רֹב עַרְבִי שָׂשׂ לְהָרֵעַ

בְּתִגְבּוּרוֹ שֶׁל "ּצְּבָא הַהֲצָלָה" וּפִקּוּדוֹ

שֶׁל הַמַּצְבִּיא אָדִיב שִׁישַׁקְלִי, עַד שֶׁבְּמַפְתִּיעַ

בְּשַׁחַר הַשִּׁבְעָה עָשָׂר שֶׁבְּאַפְּרִיל תָּשָׁ"ח

פָּרְצָה לִצְפַת מַחְלֶקֶת הַפַּלְמָ"ח וְחִישׁ הִרְתִּיעָה

אֶת הָ"עֲלֵיהוּם" צְמֵא-הַדָּם שֶׁמַּצָּבוֹ הֻקְשַׁח

וְחֵיל אָדִיב שִׁישַׁקְלִי נָס מִיָּד מִן הַמַּלְכֹּדֶת

בְּלִי לְיַדֵּעַ אֶת מְתֻגְבָּרָיו אוֹ לְהַמְתִּין

כְּפִי שֶׁאָמַר כְּבָר חָאג' אָמִין חוּסֵינִי זְמַן-מָה קֹדֶם

עַל בְּגִידָתָן שֶׁל כָּל אַרְצוֹת עֲרָב בְּפָלַשְׁתִּין

וּכְפִי שֶׁסָּח פַּלמַ"חְנִיק שֶׁהָיָה מַבְּסוּט לְאַלְלַהּ:

"אָדִיב מִצַּד אָדִיב, אַךְ שֶׁיִּשַׁק לִי כָּךְ גַּם הַלְאָה."

וּבַּבּוּשְׁ'קָה צְפָתִית זְקֵנָה סִכְּמָה בְּקוֹרַת-רוּחַ:

"נִצַּלְנוּ בִּזְכוּת שְׁנֵי גּוֹרְמִים פַנְטַסְטִים, קִינְדֶערְלָךְ,

אֶחָד: סְטְרָטֶגְיַת תְּפִלּוֹתֵינוּ שֶׁהֵן קְלָף בָּטוּחַ

וּשְׁנַיִם: פֶּלֶא עַל-טִבְעִי  –  בּוֹאוֹ שֶׁל הַפַּלְמָ"ח"...

אַךְ לֹא רַק גִּזְרַת צְפַת אוֹתָהּ שָׁעָה הָיְתָה מֻתְקֶפֶת,

גַּם כָּל בֵּיתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה, מִזָּקֵן עַד טַף,

כָּךְ שֶׁהַדְּאָגָה הָיְתָה כְּלָלִית וּמְשֻׁתֶּפֶת

כִּי, כַּזָּכוּר, סוֹפְסוֹף הָיָה זֶה בַּיִת מְשֻׁתָּף.

וּבַיִת מְשֻׁתָּף – זֶה מִנְהָגוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וַעַד

וּמִי שֶׁרֹאשׁ לוֹ עַל כְּתֵפָיו, גַּם בְּלִי הַרְבֵּה לִדְרֹשׁ,

יוֹדֵעַ כִּי מִכָּךְ גַּם מִסְתַּבֶּרֶת וְנוֹבַעַת

עֻבְדָּה פְּשׁוּטָה: שֶׁלְּאוֹתוֹ הַוַּעַד יֵשׁ גַּם רֹאשׁ.

וְלֹא סְתָם רֹאשׁ כִּי אִם רֹאשׁוֹ שֶׁל "הַזָּקֵן", מַר גְּרִין:

אֲרִי בְּרַעֲמַת-שֵׂיבָה וּפֶּדָגוֹג לְעֵילָא-

וּלְעֵילָא, שֶׁכְּאָב אוֹהֵב חִבָּה חַמָּה הִקְרִין

כְּמוֹ בִּמְנוֹרָה כְּחֻלָּה עַל קְְשִׁי-יוֹמָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה.

אַךְ כְּמוֹ מֹשֶׁה שֶׁבִּקְרִיעַת יַם סוּף סוֹעֵר לְשְׁנַיִם

עִם חֶבֶר עֲבָדִים שֶׁטֶּרֶם נִתְגַּבְּשׁוּ לְעַם

הֻצְרַךְ לֹא רַק לְהוֹצִיאָם בְּאֹמֶץ מִמְּצְרַיִם

כִּי אִם גַּם לְהוֹצִיא שָׁם אֶת מִצְרַיִם מִקִּרְבָּם.

אֶת יֵצֶר הַפֵּרוּד, אֶת הָעוֹיְנוּת הַסֶּקְטוֹרְיָאלִית

שֶׁל שֵׁבֶט נֶגֶד שֵׁבֶט, אֶת סֵרוּב הַהִתְפַּקְּדּוּת

לְצַו מָרוּת אַחַת שֶׁחַיָּבִים כֻּלָּם, לוֹיָאלִית,

בִּמְקוֹם בְּהִתְנַגְּדּוּת לִתְרֹם דַּרְכָּהּ לְהִתְלַכְּדּוּת.

מוּל אֵלֶּה, כְּמוֹ  מֹשֶׁה לְמוּל דָּתָן וַאֲבִירָם

וְקֹרַח שֶׁמְּרִי-רִיב עַל דַּעֲתָם הֶעֱבִירָם

אֻֻֻֻֻֻֻֻלַּץ גַּם "הַזָּקֵן" מוּל בַּדְלָנוּת לְהִתְאַזֵּר

שֶׁכֵּן אוֹתֹו סִינְדְרוֹם זָכָה שׁוּב לְשִׁדּוּר חוֹזֵר.

וְעַל אוֹתוֹ סִינְדְּרוֹם שֶׁנְּזָקָיו לֹא יֵאָמֵנוּ

וּפְגִיעָתָם שֶׁל תַּסְמִינָיו קָשָׁה וְאַף רַבָּה

כִּי הוּא מַכְשִׁיל אוֹתָנוּ עַל כָּל צַד גַּם בְּיָמֵינוּ

נַֹאמַַר דְּבַר מָה כָּאן בְּגִלְיוֹן יוֹם חֲמִשִּׁי הַבָּא...

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

קץ חלום הדמוקרטיה

רבים במערב מייחלים ליום שבו תשלוט הדמוקרטיה בעולם הערבי והאסלאמי, שכן דמוקרטיה משמעותה בחירות חופשיות, משטר לגיטימי, זכויות אדם, חרות הדיבור, חופש ההתארגנות, שלטון החוק, שוויון בין אזרחים, תקשורת חופשית וכל שאר התכונות היפות ההופכות את החיים במערב לטובים, נוחים ורצויים. הדמוקרטיה בראייה המערבית היא האופן היחיד שבו אפשר לנהל מדינה סבירה, יפה ומסודרת.

כאשר פרץ "האביב הערבי" בשלהי שנת 2010 היו רבים במערב שהחלו לראות את פרחי הדמוקרטיה מבצבצים מתוך כיכר אלתחריר בקהיר ומכסים את מדבריות המזרח התיכון, ופרפרים שנולדו בהפגנות הצעירים של תוניסיה מרפרפים מעל המערכות הפוליטיות האכזריות של מדינות המזרח התיכון. וכאשר עלו האחים המוסלמים לשלטון במצרים, באמצע 2012, בצורה דמוקרטית כמובן, טענו נביאי הדמוקרטיה שגם תורכיה היא דמוקרטיה אסלאמית, ואין בכך שום דבר רע.

מאז עברו שמונה שנים ומה שהתברר הוא שהדיקטטורים נפלו – לחלוטין או חלקית – בחמש מדינות ערביות (תוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה) אבל דמוקרטיה לא צמחה תחתיהם אלא סוגים אחרים דיקטטורה: דאע"ש בסוריה ועיראק, סיסי במצרים, טרור בלוב, מלחמה בתימן והרס טוטאלי בסוריה. גם תורכיה – אם הדמוקרטיות האסלאמיות – הפכה בימים אלו לסולטנות עותומנית נוסח ארדוע'אן, באופן דמוקרטי כמובן.

במקביל להידרדרות המשילות בעולם הערבי, הולכת ומתגברת המעורבות האיראנית החודרת לארצות הערבים דרך החריצים המתרחבים במבנה החברתי המעורער, ואיראן שולחת אל מדינות ערב את המיליציות שלה כדי לבסס לעצמה נקודות אחיזה בהן. בכל מקום שאיראנים מגיעים אליו המלחמות הופכות לאכזריות יותר ומסובכות יותר לפיתרון. הכסף האמריקני הרב – יותר ממאה מיליארד דולר – שהממשל של אובמה נתן לאיראנים במזומן, הפך לשמן רותח על מדורות המזרח התיכון. עכשיו דורשת איראן לקבל 300 מיליון אירו במזומן מהגרמנים. לשם מה?

הציבור הערבי איננו עיוור, איננו חרש ואיננו טיפש, אלא מבין היטב את המצב, וגלי הבורחים מהמזרח התיכון לאירופה מעידים על הייאוש המקיף את כל רחבי המזרח התיכון מהאפשרות לפתור את בעיות האזור באמצעי אירופי יפה ונחשק כמו דמוקרטיה. במאמרים קודמים שפירסמתי בבמה זו בשנים האחרונות עמדתי על הקושי להעתיק פתרון מתרבות אירופה כדי לפתור בעיות במזרח התיכון, בשל ההבדלים הגדולים והמשמעותיים בין תרבות אירופה ותרבות המזרח התיכון.

בימים אלו ערך אתר אילאף – העיתון המקוון הערבי הראשון והגדול ביותר – סקר שבו עלו ממצאים מדאיגים מאוד, המאשרים את הטענה שלי שדמוקרטיה איננה ולא יכולה להיות מיושמת באזור הזה. להלן יובאו כמעט במלואם הדברים שפורסמו באתר אילאף על ידי חיאן אלהאג'ירי (תוספותיי בסוגריים, מ"ק):

"כאשר הבחירות מביאות ילד נכה! רוב ערבי: לא ולא!!

איננו מאמינים בהגינות דמוקרטית בארצנו"

"אילאף שאל את קוראיו: "האם אתה מאמין בהגינות של הדמוקרטיה במדינות ערב?" רוב מוחלט ענו: לא ולא. זו למעשה התנגדות לאביב דמוקרטי שהרס את הארצות, הגלה את התושבים והוליד ילדים נכים שאינם מאמינים בדמוקרטיה. אחרי שהוצת ניצוץ המהפכות הערביות החדשות בעקבות "מהפכת היסמין" בתוניס, ואחרי שהחלו לצוץ באופק סימני האביב הערבי אחרי חורף דיקטטורי ארוך בשנים, פלח רחב של הערבים התבשרו בשינויים לכיוון הדמוקרטיה, רחוקים משימוש בסיסמאות מצלצלות כמו "צרכי התקופה" ותירוץ המלחמה בישראל כדי לדחות את הדמוקרטיה ולסתום פיות. אלא שהרוחות נשבו בכיוון שלא השתוקקו לו ספינות הנוער הערבי – המשתוקק לחברה פוליטית פלורליסטית, לחרות דעה, פיתוח חברתי וכלכלי מתמשך המתבסס על ביטול רעיון המונופול השלטוני, הכלכלה "המלחמתית" ומצב החירום שהפכו את הזמני לקבוע ואת (השלטון) המשתנה ליציב.

שפת התהום

אילאף שאל את קוראיו במשאל השבועי שלו: "האם אתה מאמין בהגינות של הפעולות הדמוקרטיות במדינות ערב?" התשובות היו שלילה גורפת, שכן שיעור המיואשים מההגינות של הפעולות הדמוקרטיות במולדת הערבית היה מעל 96%, לעומת שיעור זעום, כ-4%, שעדיין בוערת בהם גחלת המהפכנות.

אכן מכאיב לראות שהייאוש בקרב העם הערבי מגיע עד שפת התהום. אך עוד לפני שנתייחס לסיבות הגורמות לפער הזה בין התשובות לשאלה שנשאלה, אין מנוס מלהודות שיש בפועל משבר קשה שהדמוקרטיה בעולם הערבי מצויה בו כיום. הדוגלים בדמוקרטיה מצויים במשבר קשה בשל צניחה חדה באטרקטיביות הרעיונית והפופולארית לסיסמאות שהם משמיעים אותן מזה עשרות שנים: "מדינת חוק," "חילופי שלטון," "שוויון מלא באזרחות," "זכויות האדם," במיוחד לאור התגברות חדה ומדאיגה בתודעה הלאומית ובסכסוכים האתניים.

הדבר המדאיג הוא שהתודעה הזו והסכסוכים הללו שולטים כיום בחברות "מתקדמות" לכאורה, המתבססות מבחינה פוליטית על פלורליזם מפלגתי שהן מתפארות במורשת הדמוקרטית שלהן ומתגאות בין העמים בכך שהן מייצאות את יסודות הדמוקרטיה אל "עולם שלישי" ששולטות בו דיקטטורות.

(כאן מגיע תיאור קצר של משבר הדמוקרטיה ועליית הימין הלא-דמוקרטי באירופה בשנים האחרונות).

ואם זה המצב במערב, אז איך יהיה המצב אצל הערבים? "מלחמות ההסתלקות" מהאביב הערבי הפכו לגלויות, שכן החברות הערביות התרגלו לפקודות "עשה ולא תעשה" ואינן מסוגלות לקבל את "הדיון והשותפות". הערבית מסרבים באופן גורף לקבל את עיקרון שלטון העם, הזכות לפקח על האחראים ולבוא איתם חשבון, אפילו במקרה של קיום מוסדות פרלמנטריים שקמו על ידי כאילו-בחירות. סירוב זה מהווה בסיס רחב היקף לחיים פוליטיים מזויפים אצל הערבים.

מכאן אין ברירה אלא להודות בכך שהחיים הפוליטיים הערביים בעשור השני של המאה ה-21 הם עדיין בני ערובה של גחמות השליטים, מי שמסתובב סביבם ומי שמבצע את פקודותיהם ביד קשה. כל דיבור על תחרות דמוקרטית הגונה ואמיתית על כס השלטון בארצות הערבים, איננו אלא חלום מנופץ, וזה מה שאומר הרוב הגדול של הקבוצה שהביעה את דעתה בסקר שערך "אילאף".

השאלה על האמון שרוחשים הערבים לאליטות הוא שאלה לגיטימית, במיוחד במדינות ערביות שאינן יכולות להפריד בין דת ומדינה ואינן מקבלות דיבור על ליברליזם, אפילו מוגבל.

היזאע אלמג'אלי אומר: התירוץ להפרדת הדת מהמדינה בעולם האסלאמי, אחרי קריסת הח'ליפות העות'מאנית, לא בא כתוצאה של מהפכות, מרידה וסירוב החברות האסלאמיות נגד השלטון שהתבסס על בסיס דתי (ז"א ממגמה חילונית), אלא בא בגלל שבעלי השלטון הם אלו אשר שיעבדו את הדת למדינה כאמצעי ליצירת לגיטימציה להימצאותם בשלטון, לרדות בעם ולנהוג בו בעריצות (ז"א כדי לשחרר את הדת מכבלי השלטון). כך, בעולם הערבי, כאשר קמה הקריאה להפריד את הדת מהמדינה (הסוציאליזם הערבי במצרים, הבעת' הסוציאליסטי בסוריה ועיראק), הדת היתה רק אמצעי ליצור יותר עריצות, לא אמצעי לקידום ההגינות הדמוקרטית בחברות אשר השתוקקו מאז ומעולם להיות חברה אזרחית, המאמינה ש"מה של הקיסר לקיסר, ומה של האל לאל."

אלא ששמונה שנים של "אביב ערבי" שעברו מאז "מהפכת היסמין" בתוניס הביאה לתוצאות מפחידות בנוגע לדמוקרטיה שניסתה להיות הגונה והולידה שלטון של אסלאמיסטים שאין בו זכר לדמוקרטיה, באופן שבניה של הדמוקרטיה בגדו בה. התוניסאים, הלובים, התימנים, המצרים והסורים שאפו לחברה שתצא מתחת לגלימת הדיקטטורים, ושאיפתם הדמוקרטית הזו הכניסה אותם אל חברה אסלאמיסטית ולתוך מאבקים על פרשנות גזירות השריעה האסלאמית ועל הפיכתה לחוקת המדינה... (עד כאן).

המאמר באילאף ממשיך בכיוון זה, אך מחברו שוכח לספר לקורא על הקושי המהותי בהחלת דמוקרטיה על חברה אסלאמית, קושי הנובע מהסתירה הפנימית העזה בין האסלאם ובין אבני היסוד של הדמוקרטיה: האסלאם מבוסס על חוקי אללה והוראותיו, ואילו הדמוקרטיה מבוססת על בחירת אנשים לפרלמנט ועל חוקים מעשי ידי אדם. האסלאם קובע שמוסלמי נמצא מעל כל בני הדתות האחרות, ואילו דמוקרטיה מבוססת על שוויון בין בני כל הדתות. האסלאם אינו מתיר למתוח ביקורת עליו ועל אמונותיו ומצוותיו, ואילו הדמוקרטיה מאמינה בחרות המחשבה, הדיבור, הפרסום והביקורת. הקוראן קובע ש"הגברים ממונים על הנשים," ואילו דמוקרטיה מאמינה בשוויון מגדרי.

לכן, כדי להיות דמוקרטיה אמיתית, חברה אסלאמית חייבת לצמצם את הדת למרחב הפרטי והמשפחתי ולהוציא אותה כליל מענייני המדינה והחברה. כל עוד חברה אסלאמית חשה מחוייבת לאסלאם כחברה, יהיה לה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחלוטין, להפוך לחברה דמוקרטית.

זו אחת הסיבות לכך שהעליתי את רעיון האמירויות, כפתרון היחיד היכול לשרוד בסערות הפוליטיות של המזרח התיכון.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

המדיניות הישראלית מול האפשרות

שצבא סורי ייכנס לרמת הגולן הסורית

הסיכון הגדול: שעם הצבא הסורי, וכחלק ממנו, ייכנסו אלפי לוחמי מליציות בחסות איראן ובמדים סוריים. ישראל צריכה כאינטרס ביטחוני עליון לדרוש שאזור רמת הגולן הסורי  יוכרז כאזור שאין בו לחימה, וצבא סורי לא ייכנס אליו. האם זה עדיין אפשרי? תלוי לדעתי בהבנה רוסית-אמריקאית.

כפי שהדברים נקראים עכשיו (11 ביולי), מדינת ישראל החליטה לנהל מלחמת התשה מול החמאס ברצועת עזה, תוך ויתור על הציווי העליון אשר לו היא מחויבת: להגן על כל שטח של המדינה בפני כל מעשה של אלימות חיצונית.

ובחזית הצפונית  ניצבת עכשיו ממשלת ישראל בפני מצב מורכב, שבו, לדעתי, היא עומדת לנקוט במדיניות שגויה העלולה לשים לאל את כל מאמציה בשנים האחרונות בסוריה.

במה דברים אמורים? הצבא הסורי, בפיקוד רוסי, השיג בסוף השבוע שעבר את היעד האופרטיבי הראשון שלו: להגיע לגבול הירדני. את היעד האופרטיבי השני, השתלטות על החלק של העיר דרעא המוחזק ע"י המורדים, הוא ישיג תוך זמן קצר.

נשאר לו היעד השלישי: להשתלט על רמת הגולן הסורית, הנכללת במחוז קוניטרה.  כאן יש לו בעיות שלא היו לו עד כה: המורדים המצויים כאן הם ברובם ג'יהאדיסטים שהכריזו שילחמו ולא יסכימו לשום הפסקות אש; כיוון הלחימה כאן הוא למעשה מול השטח הישראלי, וספק אם יופעל כאן חיל האוויר הרוסי; בשטח הקרוב לגבול הישראלי, מאזור רפיד שבמרכז רמת הגולן ועד לקוניטרה, פזורים מחנות פליטים/עקורים של כ-160 אלף איש.

אבל, השאלה הגדולה היא מה תעשה ישראל? וכאן חייבים לדעת ולהבין: בדיוויזיות הסוריות שרוכזו לצורך ההשתלטות על דרום סוריה, משולבים כוחות שיעים המופעלים ע"י איראן, וכן כוח של חיזבאללה. הכוחות הללו, המלווים ע"י קצינים ממשמרות המהפכה האיראנית, לבושים במדים של הצבא הסורי ופועלים כחלק אינטגראלי של הצבא הסורי. (נייר ייחודי ומוסמך בנושא יצא בימים אלו ע"י מרכז המידע למודיעין וטרור). ועכשיו, אם בזמן הקרוב הצבא הסורי ייצא למערכה נגד המורדים ברמת הגולן הסורית, יהיו בתוכו אלפי לוחמים בחסות איראנית.

מה תעשה ישראל? איני יודע מה הובן וסוכם אתמול בין נתניהו לפוטין. אבל אני יודע שנתניהו הצהיר מפורשות כמה פעמים שמדיניות ישראל נשענת על הסכם ההפרדה בין ישראל  לסוריה משנת 1974, וישראל לא תיתן לצבא סורי להיכנס לאזור החיץ שנקבע בהסכם.

לדעתי זאת טעות קשה. המצב עכשיו שונה לחלוטין מהמצב ב-1974. הסכם ההפרדה נועד להפריד בין הצבא הסורי לצה"ל ע"י רצועת חיץ של כמה מאות מטרים בכל דרום ומרכז הרמה, ושל 2 עד 6 ק"מ בצפון (לתוכה נכנס כוח של או"מ). כמו כן נקבעו לסורים ולצה"ל אזורי דילול, בעיקר של טנקים וארטילריה.

זה לא רלוונטי לעכשיו! מה שרלוונטי וחיוני הוא שכל אנשי המיליציות האיראניות וחיזבאללה לא ייכנסו עם הצבא הסורי לרמת הגולן! זאת הבעייה שלנו. ואם אנחנו באים ואומרים בפומבי שכל מה שאנו רוצים זה שהסורים ישמרו על הסכם ההפרדה, אזי בכך אנחנו למעשה באמת מתירים לאיראנים ל"התייצב" על הגדר שלנו ברמת הגולן. הלא ברור לכל תינוק שהסורים ישבעו שאין בצבא שלהם אף לוחם שיעי מהמליציות האיראניות, ויצביעו על כך שכולם לובשים מדי צבא סורי!

לכן, לדעתי הגישה הישראלית, הנוגעת בשורש הביטחון ברמת הגולן, צריכה להיות שצבא סורי לא ייכנס לרמת הגולן, ותושג הסדרת ביניים לפיה יוכרז השטח כאזור שאין בו לחימה. זה מחייב הבנה רוסית-אמריקאית. האם זה אפשרי? איני יודע, אולי כבר מאוחר אבל ברור לי שזה האינטרס הביטחוני הישראלי. אם לא, אנחנו עלולים למצוא עצמנו במצב פאראדוכסאלי: אנחנו מצהירים השכם וערב כי איננו מוכנים לכל מעורבות צבאית איראנית בסוריה, ופועלים נגדה בכל רחבי סוריה, ובו בזמן, מתחת לאף שלנו, באזור החיוני שלנו , נאפשר להם לקנות אחיזה?!

עמוס גלבוע

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

עִצָּבוֹן

בִּזְקַן הַמַּחְשָׁבוֹת

טִפִּין טִפִּין

וּבַחֲשַׁאי

מִדֵּי פַּעַם

חֶרֶשׁ

אֲנִי מֵבִין שֶׁהוּא לֹא

בְּנִי.

פֹּה וָשָׁם בְּבַת הָעַיִן

נִכְנַס מַרְאֶה

חוֹלֵף בְּתוֹךְ הַגַּפַּיִם

הַחֲרִישִׁיִּים

וּמְכַלֶּה אֶת קִירוֹת

לִבִּי.

* * *

אהוד בן עזר

"והארץ תרעד"

[הודפס 2014]

מתוך הפרק השביעי:

"1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים"

יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפ, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אהוד בן עזר

* * *

אמציה פורת

בין עברית של עין לעברית של אוזן

דברים בערב ראשון ליובל הוצאת "עם עובד" (1942- 2002), שיוחד לסיפורים וזיכרונות סביב שולחן המערכת של "ספרייה לעם", בבית ביאליק, 2 ביוני 2002 (נדפסו ב"לשוננו לעם" תשס"ב [2003]). גרסה מקוצרת מעט נדפסה ב"הארץ", תרבות וספרות מיום 13 בספטמבר 2002)

בשנת 1943, כשהיתה הוצאת "עם עובד" רק תינוקת בת שנה, ואני עצמי כבר ילד גדול בן אחת עשרה, יצא לאור ב"עם עובד", בסדרת "שחרות" לבני הנעורים, הספר "זקני בית הספר בוִילבי" מאת ר' טלבוט [צ"ל: ט"ב ריד],  בתרגומו של י' אחירב. באותה שנה, שנת 1943, יצא לאור בניוּ יורק רומן ביידיש, "די משפחה [קרי: מִשְפּוֹחֶה] קארנאָווסקי" ("משפחת קַרְנוֹבְסְקי"), סאגה של שלושה דורות במשפחה יהודית, שראשיתה בעיירה במזרח אירופה וסופה בברלין ובניוּ-יורק, בימי עלייתם ושלטונם של הנאצים ערב מלחמת העולם השנייה. מחבר הרומן הוא ישראל יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס זינגר, וסופר יידיש מובהק בזכות עצמו. הוא מת בן 51, ב-1944, שנה אחת לאחר שיצא לאור "די משפחה קארנאָווסקי".

והנה, בשנת תש"ו, 1946, כשהיתה "עם עובד" בת ארבע, ואני כבר בן ארבע עשרה, תלמיד בית הספר התיכון בית הכרם בירושלים, יצא לאור בסדרת "לדור" של "עם עובד" הספר "בית קרנובסקי", תרגום עברי של מרדכי ליפסון לספר הזה. ותיקים אולי זוכרים וצעירים אולי ראו במקרה את ספרי סדרת "לדור" ההיא, שיצאו בכריכות קשות של אפרפר או תכלת, מודפסים על נייר שאיכותו ירודה, נוח להתבלות ולהצהיב, כי הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והשנים הסמוכות לאחריה, והיה מחסור בחומרים. אבל בימים ההם, בטרם היות הטלוויזיה, למי היה אכפּת שהנייר אינו משובח, בזמן שהקריאה היתה צורך נפש לאדם קורא. מן הסדרות האלה של "עם עובד" הישנה, "שחרות" ו"לדור", קראתי אז סמוך מאוד להופעתם כמעט את כל הספרים, ובהם את הספר המקסים "זקני בית הספר בוִילְבי", ואת "בית קרנובסקי", כי אדון משה חקלאי, אביו של חברי ברוך חקלאי, היה מנהל חשוב ב"תנובה", ברחוב צפניה בירושלים, ואיך ייתכן שמנהל ב"תנובה" אז לא יהיה חתום על הסדרות האלה – וכי למה התכוון בֶּרְל כצנלסון, יוזם "עם עובד" והעורך הראשי הראשון שלה, אם לא גם לכך שכל מפא"יניק הגון חבר ההסתדרות יהיה מנוי על ספרי "עם עובד"? ואת הספרים האלה שאלתי מהם לקריאה.

רושם אדיר עשה עליי הספר "בית קרנובסקי". קראתי אותו אז מראשיתו ועד סופו, בלי גוזמה, לפחות חמש שש פעמים רצופות, בהתפעלות עליונה. ויותר מכל התפעלתי מן התרגום של ליפסון. נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שנתתי את דעתי במידה כה רבה על התרגום. לפני כן, בבית הספר היסודי לבנים "תחכמוני" בירושלים, היה ילד משכים ומוצא את הספר מוכן לפניו – השאלה כמה יגיעות יגעו בו וכמה בני אדם טרחו בו לא העסיקה אותו כלל, כשם שהיא לא מעסיקה בעצם גם את רוב הקוראים בימינו. רבים מן התלמידים בבית הספר "תחכמוני" היו בנים להורים פשוטי עם, "עמךָ", פועלים ובעלי מלאכה וחנוונים קטנים קשי יום, ולא התמזל מזלם כמזלו של ס' יזהר ב"מקדמוֹת", ועמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", ואפילו חיים באר ב"חבלים", וספרים כמעט לא היו בבית. לכן נזקקנו הרבה יותר לספריות הציבוריות, תבוא עליהן ברכה, לספריית בית הספר עצמו שהיו בה בימיי כשמונה מאות ספרים, ולספריית "בני ברית", ולספריית הפועלים בבית ההסתדרות. בקרב הילדים היתה הקריאה עיסוק רגיל ומקובל, והיתה החלפה מהירה של ספרים, והתרגום בתור תרגום לא היה בראש מעיינינו. מכאן אתם יכולים לשער את כל גודל ההתרשמות שלי מן התרגום, בימים שעדיין לא העליתי על דעתי בחלומותיי הרעים ביותר שעתיד אני עצמי להיות עורך ומתרגם, ועוד בהוצאת "עם עובד" זו שבה יצא אז הספר.

עברו ארבעים ואחת שנים, והשנה היא 1987. בעשרים ושבע שנים מתוך ארבעים ואחת השנים האלה כבר הייתי קשור להוצאת הספרים "עם עובד". ב-1960 הוזמנתי לקבל עליי עבודות ל"ספרייה לעם". ראש ההוצאה היה אז משה שרת, לשעבר ראש ממשלת ישראל, ושר החוץ. הדרך מבּרל כצנלסון למשה שרת היתה סלולה וברורה: מדובר קודם כל בעם – מי מאיתנו אומר היום "ספרייה לעם" או "עם עובד" ושומע באמת את המילה "עם" (חוץ מלצורך הבדיחה הידועה)? אבל לראשונים שטבעו את השמות "עם עובד", ו"ספריה לעם", היה למילה משקל – כלשונו של ברל כצנלסון בהצהרת הכוונות שלו מדצמבר 1940: "מתכוון אני להוצאה לעם, ולא רק לשכבה מצומצמת." 1960 היתה שנה של ציונות שפויה, של אידאליזם צח יותר, של ראיית צורך עליון בעשייה תרבותית ובהמשך טיפוחה של העברית לאחר העליות הגדולות של שנות החמישים. כללו של דבר, מדובר בחינוך העם.

עד היום הזה, בזמן שמנסים לומר לנו שעבר זמנם של ערכים כאלה, אינני מתבייש להודות שבכל אות שאני כותב בעבודת העריכה והתרגום, בכל נקישה על המקלדת, אני רואה את עצמי עוסק גם בחינוך, מתוך הרגשה של שליחות. ובימים ההם של כניסת שנות השישים הייתה הרגשת השליחות הזאת מוחשית ממש בחללה של הוצאת "עם עובד", ופיעמה את חברי המערכת כולם.

זו הייתה ההוצאה של ירוחם לוריא ז"ל, מרכז המערכת, ושל מורי ורבי וידידי העורך והמתרגם הגדול א"ד שפיר ז"ל, מעורכיה הראשונים של "ספרייה לעם", ושל ירמיהו צבי גורדון ז"ל, מגיה ראשי שקדן ובר-אוריין – ולא חלילה שפסקה הרגשת השליחות הזאת מיורשיהם הבאים אחריהם; גם בעצם ימינו אלה, כשגבר היסוד העסקי במפעל שלנו – וההכרח לא יגונה – אי אפשר שלא לראות גם מידה של אידאליזם במידת האחריות לתוכֶן ולצורת ההגשה בהוצאת "עם עובד". אלא שהשליחות אז היתה ראשונית יותר, קנאית יותר – לכשתרצו, תמימה יותר, מפוכחת פחות.

עברו אפוא ארבעים ואחת שנים והשנה היא 1987, ואנחנו יושבים בישיבת מערכת בהוצאת ספרים עם עובד, רחוב מזא"ה 22, תל אביב 65213 – עד היום הזה, חמש שנים לאחר שפרשתי מעבודתי ב"עם עובד", המען הזה מתדקלם אצלי אוטומטית מרוב המשלוחים ששלחתי ל"עם עובד" מביתי בירושלים, שבו עשיתי את רוב עבודתי להוצאה. חביב היה עליי יום של ישיבת מערכת בתל-אביב, מפני שיום כזה היה לי מין יום חופש, או חצי יום חופש. "עם עובד" החביבה הזאת היתה מטילה עליי בדרך כלל עבודות קשות, ובעבודה הקדחתנית הזאת תלויה עליך תמיד חרב של מועד אחרון, ואתה קרוע בין ההכרח לעשות את העבודה הטובה ביותר, ובין הצורך לעשות אותה מהר ככל האפשר – ולא תיתכן כאן כל פשרה, בשום פנים אינך יכול לומר לעצמך, אז שתהיה עבודה פחות טובה, כי פירוש הדבר שאינך עושה את העבודה, פשוטו כמשמעו; ואם היו ימים שעוד היתה אולי ל"עם עובד" איזו קרן שפע סמויה או גלויה, הנה ככל שנסתתמו מעיינות הישועה והיינו לחי נושא את עצמו, ככל שהיינו מגוף הסתדרותי לעסק לכל דבר מן הבחינה הכלכלית, כן התחזקה גם ההרגשה שלא ברוח בלבד הדברים אמורים אלא גם בענייני הגשמיות, בלחם, בפרנסה, במשכורות, וצריך גם לייצר ולמכור בעולם של תחרות. בתנאים האלה אתה הוא העריץ הנוגשׂ בעצמך יותר מכל אדם אחר.

לאחר שפרשתי מעבודתי שאלה אותי פעם אחת בתיה מישור, המזכירה המסורה של המערכת, איך זה להיות בפנסיה; אמרתי לה שהיום כששולחים אותי בבית באמצע העבודה לרדת לרגע למכולת להביא משהו, היום אני עושה זאת בלי רגשי אשמה. לכן היתה לי ישיבה כזאת בתל אביב כמין חגיגה קטנה – אנוח גם אני מעמלי הקלוקל, אם יורשה לי בבית הזה להיזקק ללשונו של ביאליק.

והנה, באותה ישיבת מערכת התברר שקרתה תקלה: פלוני המתרגם לא ימציא לנו כתב יד של ספר במועד, וחסר ספר לסדרה השנתית של "ספרייה לעם". מה עושים? עורך הספרייה היה אז אברהם יבין, זה האיש שערך אותה יפה להפליא יותר מעשרים שנה, ועמד במעמסה הכבדה הזאת בצניעות מופלגת. ואני ניעור וננער פתאום מקהיון החושים המבורך שירד עלי, וממעמקים מתדפק ועולה לו רעיון, ויורשה לי שוב, לכבוד התכנסות זו בבית הזה, למצות את דבריי שם בלשונו של ביאליק:

"אַבְרֵמָלֶה ידידי," אני נעשֶה כאומר, אני כאילו אומר, "מָה הַהִתְעשְּׁתוּת וּמָה הַשְּׁטוּת? / וּמָה העֶשְׁתּוֹנוֹת וּמָה הָעַשְׁתּוּת? / הַדָּבָר פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפַּשְׁטוּת: / הִנֵּה אִתָּנוּ פֹּה בהוצאה ספר סְגֻלָּה, / אֵין כָּמוֹהוּ לִיקָר בְתֵבֵל כֻּלָּהּ ,/ הָבָה נשבץ אותו בסדרה חֵלֶף הספר החסר ונִנָּצֵל! / הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ מַה הוּא? הֲלֹא הוּא 'בית קרנובסקי'" – אם זה לא חרוז, זו עובדה. ואני מתלהב ומונה את מעלותיו של הספר ומפליג בשבחיו, בואו נוציא אותו מחדש, אני אומר, התרגום נפלא, תנו לי רק שבוע שבועיים, אני אומר, לליטוש קל, ניכּוש של כמה ארכאיזמים שיימָצאו מן הסתם, ויש לנו ספר.

וחיש מהר השיגו ושלחו לי עותק ישן נושן של הספר עם חותמת "עבר חיטוי", ושמח וטוב לב אני פותח אותו ומעיין בו... ונפלה בי רוחי. שְאוֹל נָפָלָה. צריך להבין, ילדים בני עשר מבני דורי שלי, לפחות בבית הספר "תחכמוני" של ימיי שלי, עדיין רבו על התור לקרוא את "אהבת ציון" של אברהם מאפּוּ, ואף על פי שדיברו עברית ארץ ישראלית לכל דבר, לא הפריעה להם כלל הלשון המקראית ההיא. ילדים שיננו אז בעל פה פרקים שלמים מן התנ"ך, וקראו ספרים מן הקלסיקה העברית כמו "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי, ומספרות העולם את "עלובי החיים", ואת "דוד קופרפילד", ואת "מגילת סן מיקלה" ושאר ספרים מקסימים, בעברית של הימים ההם.

לימים נודע לי שרבים מהם ערך אריה סמיָטיצקי, העורך הגדול של "הוצאת אמנות", ועוד נודע לי שאותו י' אחירב, מתרגם הספר "זקני בית הספר בוִילְבּי" לסדרת "שחרות" של "עם עובד", אינו אלא סמיָטיצקי זה, הוא ולא אחר. כשקראתי אז את "חיי אדם", האוטוביוגרפיה של שלום עליכם, בתרגומו של ברקוביץ, כמה הבנתי לליבו כשסיפר על ההנאה העזה שהיתה לו כשקרא בילדותו, בגנבה ובהיחבא בעליית הגג, את "אהבת ציון", ספר מַשׂכילי אסור, וכמה שמחתי אז שהיום, בארץ ישראל, "פלשתינה (אַ"י)" כשמה הרשמי אז, יכולתי אני לקרוא אותו בגלוי ובהנאה לא פחותה. כללו של דבר, לילדים האלה לא היתה עברית שהיא קשה או משונה ולא טבעית בעיניהם. ואולי משום כך התעוותה הפרספקטיבה לילד שנשאר בי ברובד ארכאולוגי מסוים של הנפש.

בקיצור, אותם שבוע שבועיים שהבטחתי, נעשו לעיכוב של חודשיים וחצי ("ברוטו" – היום מותר לגלות שמפעם לפעם לא עמדתי בפיתוי וחזרתי ליום יומיים לתרגום "הרחק מהמון מתהולל" מאת תומס הרדי, גם הוא ל"ספרייה לעם", שהפסקתי אותו זמנית בגלל "בית קרנובסקי").

עורך ותיק ומנוסה שכמוני כבר היה צריך להיטיב לדעת ולא לקפוץ ולהבטיח הבטחות למערכת בלי לפחות הצצה מוקדמת בספר – ללמדנו את כוחה של חוויית נערוּת. התרגום של ליפסון עדיין היה יפה ומעשיר בעיניי, ובעל ייחוד מובהק; בוודאי יימָצאו אוהבי עברית שיקראו אותו גם היום בהנאה. גם בדברי המקור שכתב ליפסון ניכר בעל סגנון מובהק של תלמיד חכם. תרגומו ל"פַּן" מאת קְנוּט הַמְסוֹן, משנת 1919, חביב עלי עד היום הזה. אבל בתרגום "בית קרנובסקי" אולי ביקש להתרחק ככל האפשר מזכרי מליצה מקראית, ונמצא ממשיך אפּיגוֹני במקצת של כותבים שהשתדלו לכתוב כאילו ברובד של לשון חכמים בלבד. אותו בן ארבע עשרה אולי ראה בזה חידוש מרענן. לא כן העורך והמתרגם שנהיה הנער לימים. עיון בעמודים אחדים הספיק לי כדי להיזכר פתאום שהעברית התבגרה בינתיים, ונהייתה לא רק עברית שבכתב אלא גם, אם אפשר לומר כן, עברית שבעל פה; לא רק עברית של העין אלא גם עברית שצריכה לעמוד גם במבחן האוזן.

כמה פרקים שמתארים הווי יהודי של מזרח אירופה עדיין התנגנו בתרגומו של ליפסון בלבוש עברי שלא נָמַר ריחו ולא סרה חיוּתו, ונדרשה להם אפוא עריכה ביד קלה יותר. אבל ככל שהוציא המחבר זינגר את סיפורו אל העולם הגדול, אל ברלין ואל ניו יורק, שבהן מתרחשים רוב פרקי הספר, כן ניכרה יותר ישנותו של התרגום, ולא היה לי מנוס מלחדש אותו חידוש חרוץ יותר מששיערתי. בתוך כך נודע לי כי יוסף זינגר, בנו של המחבר, שהוא עצמו סופר, תירגם את ספרו של אביו תרגום מופת לאנגלית, מתוך עריכה ספרותית – מעיון בנוסח האב ובנוסח הבן אפשר לראות מה יכול עורך טוב להציע לסופר טוב. נעזרתי בתרגום הזה והכנסתי את השינויים של הבן לנוסח העברי המחודש של התרגום. לשמחתי זכה הספר להצלחה ולכמה הדפסות חדשות. 

מבחינתו של עורך ומתרגם, מזווית הראייה של העשייה הזאת, סיפורן של "עם עובד" ו"ספרייה לעם" הוא גם סיפור גלגוליה של העברית בהן עד היום הזה. כמו עורכים ומתרגמים אחרים אני יודע שהתרגום אין לו שיעור ואין לו סוף, ושהייתי יכול לחדש היום גם כמה מתרגומיי המוקדמים שלי עצמי, שאני, בן דור מַעבר שכמוני, עדיין לא הגעתי בהם לידי הכרה ברורה בין העושר שנשמר לי לטובתי מאותה קריאה של שנים ראשונות, ובין העושר שנשמר לי במקצת גם לרעתי. ועם זה אני יודע שעליי לברך את מזלי ברקיע על שנקרו לי על דרכי הסמיָטיצקים והליפסונים למיניהם, ועל העושר הזה שהעשירו אותי – איני יכול לצייר לי את מקומי ואת דרכי היום בלעדיהם.

את ההווה ואת העתיד של שולחן העריכה של "ספרייה לעם" מייצגים בערב הזה הסופרות והסופרים והעורכות והעורכים היושבים פה איתנו היום. לכן ראיתי להביא כאן מעין הצצה לזיקתו של עורך ומתרגם ותיק לעבָרה של ההוצאה. כי האנשים ההם של ראשיתה של "עם עובד", ושל הסדרות שקדמו ל"ספרייה לעם", ראויים גם ראויים לכל התפעלות. והיום, במלאת שישים שנה למפעל היפה שלנו, ראוי לנו לזכור שעל כתפיה של העברית שלהם העברית של ימינו עומדת במרוץ השליחים של הדורות.

אמציה פורת

שלום לך אהוד,

קראתי את רשימתך היפה על "בית קרנובסקי". אולי זכורים לך הדברים שאמרתי בשנת 2002 על הספר ועריכתו בשנת 1987, הדפסת אותם בחדשות בן עזר אבל אני לא זוכר באיזה גיליון. רק לתזכורת אני שולח לך אותם שוב.

אמציה

אהוד: אמציה היקר, לא ידעתי שהרומאן נדפס מחדש ב"ספרייה לעם" בעידכון ובעריכה שלך. והרי הרשימה שלי על הספר פורסמה לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.7.1974, לפני 44 שנים, כלומר לפני שיצאה מהדורתו החדשה של הספר, ונראה שצדקתי אז בהערותיי על התרגום הדורש ריענון.

עד היום אני זוכר לך לטובה שערכת את ספרי "אנשי סדום" שיצא לאור ב"ספרייה לעם" בשנת  1968, והתלוננת שלא היתה לך בו הרבה עבודה...

כל הרומאנים שכתבתי מאז לא נמצאו ראויים לצאת לאור ב"ספרייה לעם" ויצאו לאור בהוצאות ספרים אחרות.

* * *

יצחק הילמן

1. הוויכוח על החוק הפולני יצא מכל פרופורציה

דומה שהוויכוח על החוק הפולני ומידת הוותרנות שממשלת ישראל גילתה בנושא יצא מכל פרופורציה. חיסולה של יהדות פולין בפרט, כמו חיסול של קהילות יהדות אירופה בכלל, היו מכה אנושה לא רק ליהדות אירופה, אלא גם לעתיד הציונות, כולל עתידה של מדינת ישראל. בו זמנית, אסור לשכוח כי היו גם גילויים רבים של הצלת יהודים בפולין. אסור לשכוח שכל מי שהתגלה כמציל יהודים, נדון מיד על ידי הגרמנים למיתה.

ומעל לכול אסור לשכוח שבנוסף לשלושה מיליוני היהודים-הפולנים שנרצחו, רצחו הגרמנים גם שלושה מיליון פולנים לא-יהודים.

זה לא מחפה בשום צורה על האחריות הפולנית בשל מה שקרה. אלמלא האנטישמיות הנוראה שהיתה בפולין בין הפולנים ליהודים, שחיו איתם אלף שנים, הגרמנים לא היו מעיזים להקים את מחנות המוות שלהם על אדמת פולין. אבל עם כל ההתנהלות הפולנית כלפי היהודים, גם אסור לנו לשכוח שפולין היתה תחת כיבוש אכזרי, ולמרות כל המצוקה, בפולין לא היתה ממשלת בובות ששיתפה פעולה עם הגרמנים, בדומה לממשלות שהוקמו בצרפת, נורווגיה, בלגיה, סלובקיה וקרואטיה.

להבדיל מכל אלה הפולנים הבריחו לבריטניה אלף טייסים, שתרמו תרומה בקרב על בריטניה; וממשלת פולין הגולה בלונדון, העבירה דרך רוסיה למזרח התיכון שלוש דיביזיות, תחת פיקודו של גנרל אנדרס, שנלחמו נגד גרמניה מצפון אפריקה ועד לסוף המלחמה. מכאן, ניתן להבין את המאמץ האדיר שמושקע על ידי ממשלת פולין של ימינו, בניסיון לטהר ככל יכולתה את גאוותם הפצועה של הפולנים, תוך הדגשת גבורתם, בנסיבות הקשות ביותר שפקדו אותם.

הזעקה שעלתה בארץ ובארה"ב כנגד החוק הפולני, היא במקומה, אבל חייבים לראות את העניין בפרופורציה. פולין היום היא מדינה דמוקרטית, חברה בקהילייה האירופאית וחברה בנאט"ו וידידה טובה מאוד של ישראל. לכן, האינטרס הישראלי הוא לשמר ידידות זאת ולחזקה, והאינטרס הפולני זהה במקרה זה לחלוטין לאינטרס הישראלי. במצב המדיני הנוכחי, כאשר בריטניה, צרפת, גרמניה ומדינות סקנדינביה אוהדות מאוד את האינטרס הפלסטיני. דווקא מדינות מזרח אירופה, ובפרט פולין והונגריה, הן מהתומכות החזקות באירופה, בישראל.

לכן, אין ספק שהמאמץ הישראלי "לשפץ" את החוק הפולני מוגבל. קשה מאוד כיום, באווירה הקיימת בפולין, לעשות יותר ממה שעשתה ממשלת ישראל בנושא. לא הכול ניתן לעשות ויש לגלות בנסיבות אלה חוכמה, וקריאת המפה המדינית, ולא להחריף את הוויכוח עם פולין.

הוויכוח לא ישפר את החוק אבל ישניא את ישראל על הפולנים של ימינו, אלה שהם כבר נכדיהם וניניהם של אנשי דור מלחמת העולם השנייה. חשוב לזכור את העבר, אבל צריך גם לחשוב היטב על העתיד.

2. ביקור הנסיך ויליאם ויחסי בריטניה עם ישראל

יש האומרים כי ביקור הנסיך הבריטי ויליאם בארץ, בחודש שעבר, היה בגדר אירוע היסטורי. מפני שאיש מבית המלוכה הבריטי לא ביקר בישראל מיום היווסדה, וכי היה בביקור זה תהליך של נורמליזציה כלפי ישראל.

אלא שבביקור, דאגה הממשלה הבריטית לשלוח את הנסיך גם למוקטעה, כדי שפלסטינים לא ייפגעו חלילה מביקור ייחודי בישראל. בכך יישר בית המלוכה הבריטי קו, עם המדיניות הבריטית העכשווית, שמצדדת בנסיגת ישראל לגבולות 67' ובהקמתה של מדינה פלסטינית ממערב לירדן. בקיצור, המשכה של העוינות הבריטית המסורתית מתקופת המנדט. המדיניות הזאת, מזכירה לא רק את העוינת הבריטית כלפי התנועה הציונית, אלא גם את יחסה האדיש של בריטניה לרצח יהודי אירופה בידי גרמניה הנאצית.

בריטניה לא כבשה את ארץ ישראל כדי להקים ליהודים מדינה, אלא ניצלה את הפרויקט הציוני בצורה המיטבית מבחינתה, כדי לקדם את האינטרסים האימפריאליים שלה באיזור ובעולם. הבריטים הגיעו לארץ ישראל לא בגלל הרצל והציונות, אלא בגלל שהטורקים ניסו, ללא הצלחה, להשתלט על תעלת סואץ ועל מצרים. תעלת סואץ היתה עורק התחבורה העיקרי שחיבר את בריטניה להודו ולאוסטרליה, את צרפת לאפריקה ולהודו-סין ואת הולנד לאינדונסיה. לאור חשיבות התעלה, ניסו הטורקים ב-1914, בסיוע הגרמנים, להשתלט עליה. הניסיון הזה נכשל, על ידי ספינות תותחים בריטיות, שנכנסו לאגם המר והפגיזו משם את הכוחות הטורקיים. תוך ארבע שנים של לחימה קשה, ועשרות אלפי הרוגים, השתלטו הבריטים עם האוסטרלים על ארץ ישראל, סוריה ועיראק וקבעו את המפה הנוכחית של המזרח התיכון.

עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים, סברו ביישוב היהודי ובהסתדרות הציונות, שהגיעו ימות המשיח. אלא שעד מהרה התברר לוועד הצירים שהגיע מבריטניה, ולסוכנות היהודית שהוקמה על ידו, כי השלטון הבריטי רואה בהצהרת בלפור מ-1917, הצהרה ריקה מתוכן. איש לא ביטל אותה, אבל גם איש לא השתדל לממשה. מה שהיה חשוב לבריטים מבחינתם, היה הפיכתה של ארץ ישראל למבצר צבאי. הבריטים הקימו בארץ עשרות בסיסים ושדות תעופה, נמל עמוק מים בחיפה, ובתי זיקוק לאספקת דלק למכונה הצבאית הבריטית.

בו זמנית, עשו הבריטים ככל יכולתם לצנן את הרוחות ברחוב הערבי, שזיהה את השלטון הבריטי, ככלי שהציונים רוכבים עליו למימוש מטרותיהם. בהתאם לכך, עשו הבריטים את המקסימום להאט את ההתיישבות היהודית, ולהבטיח את הרוב התמידי של הערבים בארץ ישראל. אף על פי כן הוקמו בארץ מאות יישובים, הוקמה תעשייה מודרנית, הוקמה רשת חינוך מפוארת ומערכת בריאות של מדינה מודרנית. גם הערבים נהנו מכל הטוב הזה, כי זכו בעשרות אלפי מקומות עבודה, אבל מבחינתם היה זה מפעל עוין.

מבחינת הבריטים, ההתעצמות הציונית היתה במחיר נסבל, כי הם עשו את המינימום האפשרי. אילו היו הבריטים מממשים בכנות את הנרטיב של הצהרת בלפור להקמת בית לאומי, דהיינו מדינה, הם היו חייבים לאפשר עלייה פי שלוש יותר גדולה מכפי שאיפשרו בפועל.

פרט מעניין נוסף, מי שסבור כי בריטניה בנתה את ארץ ישראל בכספי משלם המיסים הבריטי, טועה. להוציא הקמתו של נמל חיפה, שהיה למעשה אינטרס ביטחוני בריטי, כל שאר ההשקעות היו של הסוכנות היהודית או של הון יהודי פרטי שהובא ארצה. בו בזמן גבו הבריטים מהיישוב מס הכנסה ומכסים, שזרמו לאוצר הבריטי.

בכל תקופת מלחמת העולם השנייה, המשק הארץ ישראלי, סיפק את מזונם לא רק של תושבי הארץ, אלא גם את מזונם, ואת הדלק של חצי מיליון חיילים בריטיים ששהו במזרח התיכון באותה התקופה. כך שמבחינת הבריטים ארץ ישראל היתה השקעה חינמית ומצויינת.

למרות היחס העויין מצד השלטון הבריטי כלפי היישוב היהודי, הציע משה שרת, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, לגייס בספטמבר 1939, שלוש אוגדות של יהודים ארץ ישראלים, לקורפוס יהודי, תחת פיקוד בריטי. הבריטים, דחו את ההצעה, שיכלה לשנות את מאזן הכוחות שלהם מול איטליה. התוצאה היתה, התארכות הלחימה בצפון אפריקה עד לחורף 1943. אילו נעתרו הבריטים, היתה צפון אפריקה נכבשת על ידי הבריטים כבר ב-1941 ללא צורך בכוחות אמריקאיים, דבר שהיה מביא לקיצורה של המלחמה ומציל יהודים רבים גם באירופה. החטיבה היהודית הלוחמת, הבריגדה, הוקמה רק ב-1945, חודשים ספורים לפני תום המלחמה. היא הספיקה להילחם רק חודשים ספורים, קודם לכניעתה של גרמניה. היה זה כוח של עשרה אחוזים של אותו כוח, שהיה צריך להיות מוקם שש שנים קודם לכן. הבריטים מנעו את הקמת הכוח העברי, כי חששו להקים גרעין צבאי עברי, שמא גרעין זה יביא לגירושם מהארץ, עם תום המלחמה. לבריטים היו תוכניות להישאר בארץ עד ל-1955, וללא מאבק המחתרות נגדם הם היו ממשים כוונה זו, ללא כל מעצורים, למרות חצי מיליון העקורים היהודים, ניצולי שואה, שהתדפקו על שעריה של ארץ ישראל.

אשר לשואה, הבריטים לא יזמו רצח יהודים, אבל לא עשו דבר להצלתם והם יכלו לעשות הרבה מאוד. הבריטים ידעו מצויין את מיקומם של אלף מחנות הריכוז שהוקמו על ידי הנאצים באירופה. גם בית המלוכה ידע ולא עשה דבר. גם ממשלת פולין הגולה, שישבה בלונדון, ידעה על כך. המצב היה ידוע כתוצאה מפיצוח קוד ההצפנה הגרמני המכונה "אניגמה". הקוד הוברח לבריטניה מפולין כבר ב-1940. לפיכך, המודיעין הבריטי וראש הממשלה צ'רצ'יל ידעו על השואה. הם גם ידעו במדוייק שב-1944 הגיע קצב ההמתה בגזים לכדי עשרת אלפים נפשות ליום. ב-1944 היו המפציצים של בריטניה וארה"ב בטווח ההפצצה מפולין ומגרמניה. הם לא היססו להוריד מאות אלפי טונות של פצצות, על ערי גרמניה ועל הכוחות הגרמניים בשטח, אבל מנעו את הפצצת מחנות המוות. הם היו אדישים לחלוטין לחיסולה של יהדות אירופה. אפילו הצנחת הצנחנים הארץ ישראליים באירופה, לא נועדה מבחינת הבריטים להציל יהודים, אלא כדי להציל טייסים בריטיים ואמריקאיים , שמטוסיהם הופלו מעל שטח זה, ושלא ידעו את שפת המקום.

ובנוסף, גם אחרי הכרזת המדינה, היו הבריטים אלה שיזמו את האמברגו של האו"ם על המזרח התיכון, תוך ידיעה ברורה שאמברגו זה, פועל לרעת היהודים. ללא הנשק הצ'כי שנרכש ע"י הסוכנות היהודית, מי יודע כיצד היתה מסתיימת מלחמת העצמאות.

דומה שהטינה הבריטית כלפי מדינת ישראל, נמשכת עד עצם היום הזה. כמובן שלא במידה גלויה כמו בימי המנדט. לראייה, הם מעולם לא הטילו וטו על החלטות או"ם שהיו אנטי ישראליות. מבחינת אספקת נשק, כל הנשק שנמכר לישראל היה מיושן ומיד שנייה. הערבים קנו במקביל ציוד רוסי חדש ובהיקף הרבה יותר גדול.

לכן, בריטניה של היום, עם כל החיוכים לנסיך שביקר כאן, היא מדינה די עוינת לישראל. נקווה שהביקור ישפר את המצב.

יצחק הילמן

* * *

פוצ'ו

לפני כארבעים שנה יצא בהוצאת שרברק ספרי "אריק מפוזריק" ובו שיר תמים שכתבתי לבני אורי כשמלאו לו עשר שנים.

שם השיר:

העפיפון

עפיפון היה לאורי

עפיפון עשוי נייר

לבדו עשהו אורי

אבאל'ה – רק קצת עזר

בחנות ביקש חוטים

וניירות שנדבקים

כך ביקש בלב שלם

ואבאל'ה – הוא רק שילם.

הוא לקח המספריים

הוא גזר נייר לשניים

הוא הדביק, קיפל, סימן

אבאל'ה – רק קצת תיקן

אורי אז יצא החוצה

ואמר: "נו, בוא נרוצה?"

העפיפון עוף התעופף

אז למה אבא התעייף?  

בימים האחרונים מסתובב השיר הזה בראשי כשאני מתאפק לא לשלוח אותו לפרסום בשינוי שתי מילים, כי למה לנעוץ סכין לעצמנו?

אבל אתמול כשקראתי שראש ממשלתנו המיואש פנה באיומים לחמאס, הבנתי שהראש היהודי חדל להמציא לנו פטנטים.

אז מה נשאר לנו לעשות – רק לצחוק על עצמנו...

העפיפון

עפיפון היה לאחמד

עפיפון עשוי נייר

לבדו עשהו אחמד

אבאל'ה – רק קצת עזר

בחנות ביקש חוטים

וניירות שנדבקים

כך ביקש בלב שלם

ואבאל'ה – הוא רק שילם.

הוא לקח המספריים

הוא גזר נייר לשניים

הוא הדביק, קיפל, סימן

אבאל'ה – רק קצת תיקן

אחמד אז יצא החוצה

ואמר: "נו, בוא נרוצה?"

העפיפון עוף התעופף

אז למה שרוליק התעייף?*

פוצ'ו

* אהוד: אני מציע בתור שורה אחרונה:

אז למה שְׂרוליק יישרף?

* * *

אורי הייטנר

1. לעגן את מגילת העצמאות

חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית בראשית העשור. לנוכח הקרע ההולך וגדל בציבור הישראלי, סביב הוויכוח על גבולות הארץ, ההתנחלויות, השלום והביטחון, נועד החוק לאחד את כל הגורמים הציוניים סביב ההסכמה המשותפת הרחבה על מהותה של ישראל, בכל גבול שהוא, כמדינת הלאום של העם היהודי. החוק נועד לעגן מחדש את העקרונות המשותפים לציונות על כל זרמיה, מעל ומעבר לכל המחלוקות ביניהם: הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, הדתית, האזרחית וכו', כפי שבאה לידי ביטוי במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל."

הנוסח המקורי של הצעת החוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהנוסח שרוכך מאוד לאורך השנים והדיונים. הוא הוצע לראש האופוזיציה ציפי לבני, על מנת שהיא תעלה אותו. לבני התלהבה. מאוחר יותר היא קיבלה רגליים קרות וחזרה בה. ח"כ דיכטר, אז עדין חבר ב"קדימה", מפלגתה של לבני, לקח את ההובלה. על החוק המקורי חתמו ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומ"קדימה".

הצעת החוק עוררה התנגדות מלכתחילה, אך ההתנגדות התמקדה באמירה שזה חוק מיותר, כי כל מה שכתוב בו מובן מאליו, ועיגונו בחוק יעורר שדים ויתפרש כפרובוקציה. מה, אנחנו צריכים חוק שקובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי? זה כמו לקבוע שהשמש זורחת ביום.

לאט לאט, ההתנגדות לחוק אימצה אידיאולוגיה זרה, המטילה דופי בציונות. הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין היותה של ישראל מדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית, כל כך חילחל בקרב השמאל הציוני, עד שהוא החל להציג את החוק ככזה שפוגע במהותה הדמוקרטית של המדינה. על פי המסר הזה, המרכיב היהודי והדמוקרטי מנוגדים, וקיים משחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה יותר יהודית היא פחות דמוקרטית ולהיפך. זאת, בניגוד להגיון הציונות, הרואה במרכיב היהודי ובמרכיב הדמוקרטי כלים שלובים.

גם בקרב מצדדי החוק נעשו שגיאות חמורות. רבים ממתנגדי החוק אימצו את הביקורת עליו, וטענו שהוא "ירסן את בית המשפט," "יחייב את בית המשפט להעמיד את היהדות מעל הדמוקרטיה" (אין שמץ מהדבר הזה בחוק) ועוד כהנה וכהנה טיעונים שנועדו להחניף ל"בייס", אך רק שיחקו לידי המתנגדים ופגעו בתדמית החוק.

קראתי את החוק המלא, ולא מצאתי בו ולו דבר אחד שאינו נכון ואינו ראוי. התעמולה נגדו כוללת שקרים רבים. למשל – פגיעה במעמד השפה הערבית. החוק אומר בפירוש: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק או על פיו. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה." בקיצור, הטענה הזאת היא שקר, שנועד לקעקע את האמירה הברורה והצודקת, הראויה למדינה יהודית: "עברית היא שפת המדינה." כן, עברית היא שפת המדינה, ויש בה מעמד מיוחד לשפה הערבית, שפת המיעוט הלאומי.

עיקר המתקפות מופנות לסעיף הנוגע להתיישבות. "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת." הרי זה מובן מאליו. מדינת ישראל, מאז הקמתה, מקימה התיישבות יהודית ציונית ברחבי המדינה. בחמישים השנים האחרונות קיימת מחלוקת – היכן להתיישב. אך לא באשר לעצם הזכות והצורך לקיים התיישבות יהודית. פתאום הא"ב של הציונות מוצג כ"גזענות", ברוח אותה החלטה משוקצת של האו"ם.

יש בישראל יישובים דתיים, יישובים חילוניים – זה אסור? האם מושב אלוני הבשן, הקרוב ליישוב שלי, ויש לי בו חברים רבים, צריך לקבל אותי לתוכו, למרות שאורח חיי שונה מאורח חייו הדתי? זאת הדמוקרטיה?! הניסיון למנוע זאת מנוגד לא רק לציונות, אלא גם לדמוקרטיה האמיתית, המהותית. דמוקרטיה אינה רק זכותו של הפרט "לגור איפה שהוא רוצה," אלא גם הזכות לקיים קהילה ולהתיישב כקהילה. ההתנגדות מבטאת גישה אינדיבידואליסטית רדיקלית, השוללת כל קולקטיב – לאומי, חברתי, קהילתי ודתי. זו לא הציונות.  

אני גאה להיות חבר בקיבוץ יהודי ציוני, שהתרבות שלו יהודית, החינוך שלו יהודי, שעורך בכל ערב שבת קבלת שבת, שחיי התרבות שלו מתנהלים סביב לוח השנה העברי וחגי ישראל, ששנת בת ובר המצוות היא שנת השיא בחינוך הנוער, ששירות משמעותי בצה"ל הוא ערך מרכזי בחזון החינוך בקיבוץ. פתאום יש המערערים על הזכות לקיים קהילה כזאת. חוק יסוד המגן על קיומה, אינו רק חובה ציונית, אלא גם חובה דמוקרטית.

דבר אחד חסר לי מאוד בחוק, עד כדי כך שאילו הייתי ח"כ לא הייתי תומך בו, והוא היעדר הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות ובשוויון הזרמים. הסעיף החסר נדרש מאוד היום, כאשר מיעוט חרדי אנטי ציוני כופה על המדינה התנכרות לרוב העם היהודי. הסעיף החסר הוא צו ציוני עליון, ובלעדיו זהו חוק נכה ופגום.

צר לי על התערבותו הבוטה של נשיא המדינה, בניסיון לסכל את קבלת החוק. אני מעריך מאוד את רובי ריבלין. לצערי, הוא עומד זמן רב תחת מתקפה מכוערת של הסתה, המבוססת כולה על שקרים.

אבל במקרה הזה הוא חטא חטא כבד מאוד כלפי מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ומעל בתפקידו כנשיאה של המדינה היהודית.

2. צרור הערות 11.7.18

* יעד לאומי – עיקר החיצים נגד חוק הלאום מופנים נגד הסעיף האומר: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת."

גם לי יש ביקורת על הסעיף הזה, אבל מהכיוון ההפוך. הוא מצומצם מדי ואנמי. הוא רק מדבר על האפשרות לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. מן הראוי שחוק היסוד יגדיר את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כיעד לאומי וכערך ציוני שהמדינה מחויבת לו.

* נחרדתי – לא בכדי פרופ' דינה פורת היא ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם". אין עוררין על היותה אחת מחוקרות השואה והאנטישמיות החשובות בעולם.

קראתי מאמרים רבים פרי עטה ושני ספרים שכתבה: "הנהגה במלכוד – היישוב נוכח השואה" ו"מעבר לגשמי" – הביוגרפיה של הפרטיזן והמשורר אבא קובנר.

פעם אחת בלבד היה בינינו קשר – היא יצרה איתי קשר כדי להודות לי על תגובה שכתבתי על פשקוויל שטנה נבזי נגד אלי ויזל ב"הארץ", לאחר שהופיע לצד נתניהו בנאומו בפני בתי הנבחרים בארה"ב נגד הסכם הגרעין האיראני.

נחרדתי מן ה"עליהום" המכוער עליה, בשל הגושפנקא המקצועית שהעניקה למסמך ההבנות הישראלי פולני. דומני שה"עליהום" הזה חרג באופן קיצוני מדיון אקדמי ענייני; אולי מתוך רצון לברוח מדיון כזה, והעדפת שיח פוליטי פופוליסטי בסוגיה.

לא פחות מכך נחרדתי מן הביטוי "בגידה, בגידה, בגידה" שפרופ' באואר (גילוי נאות – באואר היה מרצה שלי בקורס על השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית לפני כ-25 שנים. אגב, מרצה מצוין) הִרשה לעצמו להשמיע בתגובה על ההסכם. זו אמירה חמורה ומסיתה, ולבטח שאין בה שמץ של התייחסות עניינית.

* מסכת של צביעות – בין המגנים את ההודעה המשותפת הישראלית פולנית, לא נפקד מקומה של תמר זנדברג. היא, בינתיים, מובילה בתחרות המתלהם התורן. "נתניהו מכר את נשמתו לשטן," היא אמרה. לא פחות. היא, שעלתה להשתטח על קברו של גדול רוצחי היהודים וצוררי היהודים אחרי היטלר, יאסר ערפאת, מדברת על מכירת הנפש לשטן? היא, שאינה מחמיצה הזדמנות לחלות פניו של מכחיש השואה המדופלם ומכחיש קיומו של העם היהודי אבו מאזן, מדברת על מכירת הנפש לשטן? היא ושכמותה לועגים למה שהם קוראים בביטוי הציני המאוס והשחוק "זיקפה לאומית", בכל הקשור לכבוד לאומי, פתאום נהיו רגישים כל כך לכבוד הלאומי. איזו מסכת של צביעות.

* אורי שגיא והעיקרון הפיטרי – אילו, חלילה, ישראל היתה נסוגה מהגולן, האיראנים היו יושבים היום על חוף הכינרת. והנה, רק השבוע קראתי בפייסבוק איזה קשקוש על כך שבמקרה כזה בכלל לא היתה מלחמת אזרחים בסוריה, שהיתה הופכת לדמוקרטיה משגשגת עם סיוע אמריקאי ועוד הבלים מסוג זה. מי שכתב את הקשקוש הזה, לא המציא אותו. בדיקת DNA פשוטה תגלה את האבהות על ההבל המופרך הזה – אורי שגיא.

אורי שגיא הוא התגלמות העיקרון הפיטרי, לפיו כל עובד מוצלח יקודם ויוזז מתפקידו כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. בתפקיד זה שהעובד אינו מסוגל לבצע כהלכה, הוא "ייתקע" משום שלא יקדמו אותו כי הוא נתפס כ"חסר כשרון". אורי שגיא היה לוחם וקצין מצטיין ב"גולני" – מפקד הסיירת, מג"ד ומח"ט. הוא התקדם עד לתפקיד ראש אמ"ן. הוא היה ראש אמ"ן כושל ומופקר ולא התקדם משם לשום מקום. בתודעה העצמית שלו הוא נשאר עד היום ראש אמ"ן. הוא גם תקוע עד היום בקונספציה שלו, שעלולה היתה להמיט עלינו אסון לאומי. בהיותו ראש אמ"ן הוא יצר את הקונספציה על פיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית, להגיע לשלום עם ישראל. כדי להשיג את השלום, כל שנדרש מישראל הוא לסגת מהגולן. ומאז הוא תקוע ולא משתחרר מן הקונספציה המופרכת. לאחר שחרורו התבלט כמחרחר נסיגה מהגולן, וניהל בשם ממשלות ישראליות מו"מ על נסיגה מהגולן (ואח"כ האשימן בכך שהחמיצו את השלום כי "ידם קפאה"). הוא המציא את הקשקוש על כך שמלחמת האזרחים היתה נמנעת אילו ישראל נסוגה מהגולן. למה? כי האלטרנטיבה היתה להודות בטעותו, וכנראה שבלקסיקון שלו, המילה "טעיתי" אינה קיימת.

סיפור אישי – עם מינויו של שגיא לניהול המו"מ עם סוריה בידי ברק, נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בחצר ביתו בכפר ביאליק. במשך שעתיים הוא דיבר, בקושי הצלחנו להשחיל מילה, ודבריו היו הזויים ומוזרים. כשיצאנו ממנו המומים, לא האמנו שהאיש הזה היה קצין בכיר בצה"ל. אגב, בספרו "היד שקפאה" הוא סיפר על אותו ביקור, אך הקשר בין הסיפור שלו לבין הביקור, הוא כמו הקשר בין הקונספציה שלו למציאות.

* העלבנו אותם – מדוע אנחנו מותקפים שוב ושוב במתקפות טרור מרצועת עזה, 13 שנה אחרי שנסוגונו ממנה ועקרנו ממנה את כל יישובינו? אחד התירוצים, של אלה שהמושג "טעיתי" לא קיים אצלם בלקסיקון, הוא שהסיבה לכך היא שהנסיגה היתה חד צדדית ולא בהסכם.

ואללה. הגיוני מאוד. הרי הפלשתינאים לא רצו את כלל רצועת עזה. בכלל, טריטוריה לא מעניינת אותם. מה שהם רצו והם רוצים עד היום זה הסכם עם ישראל. זה חלומם, זו משאת נפשם. ואם הם קיבלו את רצועת עזה ללא הסכם, מה זה שווה? הם כל כך נעלבו מן העובדה שהנסיגה היתה ללא הסכם, עד עמקי נשמתם. ולכן, בשל העלבון הזה, ב-13 השנים שחלפו הם יורים טילים על יישובים אזרחיים ישראליים, חופרים מנהרות תופת ומציתים את שדותינו.

אילו רק ההתנתקות היתה בהסכם עם הפלשתינאים, היה פה גן עדן. בדיוק כמו אחרי הסכמי אוסלו.

* אם רק יביט במראה – שונא ישראל החולני, רוגל אלפר, הוא בין השאר "מבקר הטלוויזיה" של דבוקת שוקן. מהי ביקורת הטלוויזיה שלו? לא איזו אמירה מקצועית מעניינת, אלא עוד כלי לביטוי שנאתו החולנית לישראל. הוא פותח את הטלוויזיה ורואה משהו. נניח, אליפות הג'ולים בליכטנשטיין. וזה מיד יעורר בו איזו אסוציאציה. והוא עלול לכתוב משהו כמו "שחקן הג'ולים משליך ג'ולה לבור ואנחנו משליכים לבורות ילדים פלשתינאים לפני שאנו משתמשים בדמם לאפיית מצות לפסח." בקיצור, "ביקורת טלוויזיה".

פשקוויל ה"ביקורת" האחרון עסק בסיקור דרמת חילוץ הילדים בתאילנד. זהו סיקור "מוגזם". למה? כי הוא לא נובע מדאגה לשלום הילדים, אלא "תכליתו לשטוף את הדם שבו מגואלות ידי ישראל. ישראל היא מדינה שאין לה שום בעיה להרוג ולפצוע אלפי ילדים בעזה" ואילו מטרת השידורים היא "להעיד על העובדה שהחברה הישראלית היא רגישה, אמפתית, מוסרית, אכפתית, טובה ומקדשת חיי אדם באשר הם."

הוא מסיים את הפשקוויל במילים הללו: "הלב הרחב לתאילנדים שמונגד לעיוורון מוחלט כלפי הסבל שישראל גורמת לילדים פלסטינים, היא סוג של פרוורסיה ממש. פתולוגיה של חברה סאדיסטית שמתנחמדת לזרים רחוקים ובו בזמן רומסת והורגת את הנתונים לשליטתה ואחריותה. הביטו במראה. זה מעורר קבס." דברי הבלע החולניים הללו מתורגמים למהדורה האנגלית של השוקניה, המהווה חלון הראווה של ישראל בקרב האליטה האינטלקטואלית במערב.

הדבר המדהים, הוא חוסר המודעות העצמית של אלפר. הרי אילו הוא יביט באמת במראה, הוא יראה מולו תופעה שגם ההגדרות "פרוורסיה", "פתולוגיה" ו"קבס", קטנות עליה.

מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר. שאוטו ויינינגר לקח את עצמו ברצינות. אלפר סתם פקה פקה.

* הגרלה?! – עניתי על סקר בחירות לראשות המועצה האזורית גולן. איני יודע מטעם איזה מועמד, מלבד העובדה שאין הוא מטעם מיכל רייקין, שבה אני תומך ולה אני עוזר. סקר בחירות זה טוב ויפה, אך התלווה אליו דבר מגעיל. בין המשתתפים בסקר נערכת הגרלה, והזוכים יקבלו 600 ש"ח. מה זה הדבר הדוחה הזה? כל כך לא מתאים לרוח הגולנית. (כתבתי לחֶברה הסוקרת שאיני משתתף בהגרלה וביקשתי שיוציאו אותי ממנה).

* ביד הלשון: קרחנה – חנוך דאום פרסם בטורו ב"7 ימים" רשימה מקסימה ושנונה, כתמיד, על מצוקתו כקרח ומצוקת הקרחים. הכותרת שהוא בחר מצטלצלת בהקשר הקרחתי, אך זו מילה שאינה קשורה באמת לקרחת: קרחנה.

מה זה קרחנה? כך היא מוגדרת ב"מילוג – מילון עברי חופשי ברשת": "השתגעות, בלגן, חוסר מעצורים, בעיקר בהקשר של מסיבות טרנס."

אורי הייטנר

אהוד: למיטב ידיעתי קרחנה פירושה בית זונות.

* * *

אשר מעוז

האומנם תורתם אומנותם?

ושוב עלתה לדיון הגרוטסקה של הפטור משירות צבאי שניתן לתלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם". ושוב שילמה הכנסת מס שפתיים לערך לימוד התורה.

הוויכוח שמתנהל עם קריצה בלתי מוסתרת מזכיר לי תדיר שתי פרשיות של "תלמידי" ישיבה,  אלה שמצהירים "נמות ולא נתגייס." נניח לאוקסימורון שבשילוב של מוות עם התחמקות משירות צבאי ונתמקד ב"אומנותם".

בשנות השמונים שירתי במילואים בענף ייעוץ וחקיקה בפרקליטות הצבאית. כדי להפיס דעתם של ידידיי מ"יהדות התורה" אציין כי את השירות הסדיר ביצעתי בגדוד 82 של חיל השריון ולאחר מכן בקורס מ"כים חרמ"ש בגדוד 9 עד לפציעתי.

יום אחד, כשהגעתי לשירות מילואים נתקלתי בשאילתא שהועברה לפרקליטות הצבאית ושעסקה במועמד לכנסת מטעם "דגל התורה" בשם משה גפני. עד אז לא נתקלתי בשמו. מסתבר שבמשך שנים שימש כחבר המועצה המקומית אופקים כמעמדה אז וככתב בעיתון "יתד נאמן". בה בעת הוא כיהן כראש כולל "זיכרון אליהו" ונהנה מפטור משירות צבאי, שבלשון סגי נהור נקרא דחיית שירות, בתור מי שתורתו אומנותו. השאילתא היתה כיצד זה הוא קיבל פטור משירות כמי שמקדיש את כל עיתותיו ללימוד תורה ובה בעת היה לו פנאי לעסוק בפוליטיקה.

כשהגעתי לשירות המילואים הקבוע שלי [לפחות חודש בשנה] נתקלתי בתשובה לשאילתא שהוכנה בפרקליטות. התשובה היתה שהצבא אינו בולש מה עושה בחור ישיבה בזמנו הפנוי – הולך לישיבות המועצה המקומית או הולך לאכול חמין אצל סבתו.

התשובה הרתיחה אותי. לבעל מעמד של "תורתו אומנותו" לא אמור להיות זמן פנוי להתעסק בפוליטיקה. לגביו הציווי "והגית בו יומם ולילה" אינו רק בבחינת מצווה דתית אלא הוראת חוק שמהווה תנאי לקבלת הפטור.

ואין המדובר בנוכחות אחת לשבוע בישיבות המועצה המקומית. הנה מה שסיפר גפני על פעילותו הפוליטית: "אני, לפני שהרב שך שלח אותי לכנסת התמודדתי בבחירות בעיירה ספרדית ולא היה בית שאני ואשתי לא היינו בו. קיבלתי רבע מקולות הבוחרים. התיכנון היה לכבוש את ראשות המועצה."

עם בחירתו לכנסת התראיין גפני ב"גלי צה"ל" ושב ונשאל על התחמקותו משירות צבאי. תשובתו הצינית היתה, כי עם בחירתו לכנסת אין הוא עוד בבחינת "תורתו אומנותו" ועל כן הוא עומד לרשות הצבא. מה אשם גפני שראש אכ"א נמנע מלגייסו?! אפילו גפני, שהקדיש את כל עיתותיו ללימוד תורה, ידע שלא ניתן לגייס חבר כנסת לשירות סדיר.

ועתה, אותו גפני עומד על בימת הכנסת נלחם את מלחמתה של התורה בגזירת השמד ומתרה בבחורי הישיבות לבל יהין איש מהם להתגייס.

שנים אחדות קודם לכן הזדמנתי לבית המשפט העליון. המתנתי לשמיעת התיק בו הופעתי ובינתיים הקשבתי לעתירה שהגיש יצואן תשמישי קדושה נגד שלטונות מס הכנסה. טענתו היתה שבשומו את הכנסותיו אין פקיד השומה מכיר בהוצאה שהיתה לו על כתיבת מזוזות ותפילין, אותם יִצא. ראש ההרכב, הנשיא שמעון אגרנט, תהה על שום מה אין פקיד השומה מכיר בהוצאה, ונענה על ידי המדינה כי פקיד השומה יכיר בהוצאה לכשימציא לו היצואן קבלות מסופרי הסת"ם.

אגרנט הניח לפיכך את התיק מידו וביקש לעבור לדיון בתיק הבא. אלא שאז טען בא כוחו של היצואן שאין ביכולתו להציג קבלות כאלה. לתמיהתו של אגרנט הסביר, מבלי להניד עפעפיו, כי כותבי התפילין והמזוזות הינם בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" וכי... באם ימציאו קבלות על עבודתם ישמיטו את הקרקע מתחת לפטור שלהם משירות צבאי. 

בכל עת שאני שומע את הטיעון הנדוש בדבר אלפי בחורי הישיבות ש"ממיתים עצמם באוהלה של תורה" אינני יכול שלא להיזכר בפרשה של חבר המועצה המקומית אופקים ובפרשה של כותבי המזוזות העלומים.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­פורסם ב"הארץ".

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא הכבוד של האגודה הבינלאומית לחופש הדת.

* * *

יצחק מאיר

האחריות מחייבת

חוק הלאום – אם זקוקה לו ישראל לעת הזאת – ראוי לו לשקף לרוחבו ולעומקו את ההסכמה הלאומית המרבית של הלאום על ערכי יסוד הבונים את זהותו. הצבעה ברוב של 61 חברי כנסת איננה עונה לצורך ההגון הזה. סעיפי ליבה בחוק המוצע שנויים במחלוקת שאינה מפלגתית, שאינה תלויה בהרכב קואליציוני מזדמן, שחוצה קווי מתאר פוליטיים גם בתוך הקואליציה.

בנוסף, גם אם מדינת ישראל רואה עצמה משחר היותה, וכך גם אימצה בדעת בוחנת  את שמה, 'מדינת עם ישראל', כמדינת הלאום היהודי – היא מדינה, לא לאום.

מדינה המקבלת חוק לאום, מושבעת לחוקק חוק העושה את אזרחי המדינה כולם שותפים מלאים בכוח ובפועל בכל הנגזר מחוקיה. היות המדינה מדינת לאום אינו יכול להפקיע את יסוד היסודות של מדינה דמוקרטית בשם הלאום.

הלאום שבנין ובנותיו חיים בארץ ובתפוצות, רואה במדינה בה איננו אזרח את מדינת מאווייו ואף על פי שאינו שותף ואינו יכול להיות שותף בבניין מערכת חוקיה ומשפטיה, מערכת זאת עלולה לחטוא לעצמה אם אינה נותנת ביטוי מעמיק להווייה החד פעמית הזאת שאין לה אח ורע בשום אומה או שום מדינה בעולם.

 חוק הלאום למדינת הלאום הוא יצירה שמהותה הסגולית עולה על מהותה הפוליטית, והאחריות לשימור הסגולה הזאת כבדה מאוד מאוד.

על כן, בלי להיכנס בזה לבחינת כל השנוי במחלוקת, ראוי לה לכנסת להמתין עד שתתגבש נוסחה הנותן ביטוי הולם ומאוזן לרצון של ציבור רחב רב יתר ממה שרוב פרלמנטרי דחוק משקף. כפייה של חוק בשיעור חשיבותו המכרעת על מהות חיינו כמדינה, באמצעות רוב פרלמנטרי מזדמן שהוא תמיד קונייקטוראלי, אינו  יכול לעלות בקנה אחד עם עצם המהות של חוק לאום.

אנא חברי הכנסת, אנא שרי ישראל, אנא ראש הממשלה העומד בראשם, אנא מכובדינו כולם,  המתינו. איני מוצא בשולי ההוויה הישראלית שום דבר הדוחק עד כדי העברת החוק לאלתר, בוודאי לא יותר מן החרדה שאימוץ החוק מקומם רבים וטובים בתוך קהיליית אזרחי ישראל לדמותה של המדינה ולמסת ערכיה האוניברסליים והלאומיים.

האחריות קוראת להמתין. עד מתי? עד שסעיפים שנויים במחלוקת שסופה להתקיים כמחלוקת גם אחרי אישור החוק ולפלג יותר מלאחד, יזכו לבחינה נוספת ולהידברות נטולת פניות לשם מציאת הניסוח הנותן  ביטוי למהותה של הזהות הישראלית. גם אם נמתין והסכמה תאחר לבוא, אל תמהר אי הסכמה לבא לבטל את תקוות ההסכמה. ובינתיים, באנו לעולם עם מגילת העצמאות.  היא תעמוד לנו עד שאף על פי שאם ההסכמה תתמהמה נחכה לה עד שתבוא. 

יצחק מאיר

10.07.2018

אהוד: החוק הכאילו-מיותר הזה בא להגן על יישובים יהודיים, בעיקר קהילתיים, מפני הבג"צ, שעלול לחייב אותם, בשם הדמוקרטיה, לקלוט לתוכם גם אזרחי ישראל שאינם יהודים, וזאת בעוד היישובים של אזרחי ישראל שאינם יהודים מוגנים למעשה מפני קליטה של אזרחים יהודיים לתוכם. זה עיקרו של הסיפור, שאולי לא היה בא לעולם לולא התעקשותה של מערכת המשפט הישראלית לפעול נגד יישובים קהילתיים של יהודים ולהעלים עין מהמציאות הדמוגראפית בישראל, החל מייסוד פתח-תקווה בשנת 1878, מושבה שבמקרה לא קיבלה מתיישבים ערביים.

* * *

מנחם רהט

אילוף הסוררת

בליכוד חולמים על חיזוק הרשימה לכנסת הבאה באיילת שקד,

אבל היא עצמה לא תיתן יד למהלך המשתק הזה. השר לוין כמשל.

חבר הכנסת דוד ביטן, מן האנשים החזקים בסיעת הליכוד וגרופי מובהק של נתניהו, אמנם פרש משני מוקדי הכוח שהיו בידיו: יו"ר הקואליציה וסיעת הליכוד, כבר לפני כבר לפני שבעה חודשים, בעקבות חקירות המשטרה בחשדות נגדו, אבל עדיין נחשב לאחד מהבכירים החזקים בליכוד. בעבר שימש פעמים לא מעטות כידו הארוכה של בנימין נתניהו, שאף כינה אתו 'אהוב ליבי'. פעמים רבות שימש גם כדוברו הלא רשמי ללא שכר, ופעמים נשלח בידי נתניהו להפריח בלוני ניסוי בחלל, על מנת לחוש דרכם לאן נושבת הרוח. טקטיקה ידועה ושימושית של פוליטיקאים. 

לכן אסור להתעלם מדברים שזורק ביטן לחלל האוויר, גם כשהם נאמרים בבוקר ראיונות נינוח, במין נונשלנטיות לא מחייבת לכאורה. ביטן, שירד למחתרת לפני כחצי שנה, מגיח כעת אט-אט מן החשיכה אל אלומות האור של הזרקורים – שבקרני התהילה שלהם הוא אוהב להשתזף, ונענה ברצון להופיע לבוקר ראיונות בכנס משפטנים באילת. במהלך השיחה עם המראיין אטילה שומפלבי, נשאל ביטן אם היה רוצה לראות את נפתלי בנט או את איילת שקד בליכוד.

השאלה, כמובן, אינה מופרכת כלל. כבר שנים מדברים על האפשרות, שנפתלי בנט בונה את עצמו, מאז נכנס לפוליטיקה – ויש אומרים שמאז נזרק יחד עם איילת שקד מלשכת נתניהו – לתפקיד ראש הממשלה הבא, לאחר עידן נתניהו. הרבה מהתנהלותו מוסבר בכך. למשל, מאמציו להקנות למפלגת הבית היהודי תג מסחרי של מפלגת הימין האמיתית של ישראל, ימינה חזק מן הליכוד; והליכתו במסלול מדיני-ביטחוני שונה מן הליכוד, אשר חותר, כך נראה, בהנהגת נתניהו ושות', למרכז המפה הפוליטית ושוכח את מצביעיו מימין.

או למשל מאמציו של בנט שלא להיכנס לפולמוסים ציבוריים בנושאים שיש להם תדמית מגזרית חד משמעית, למשל בענייני דת ומדינה (מהלך שעלול אולי להוסיף לו מצביעים לא דתיים מימין, אך לגרום לאובדן מצביעים מהמגזר הציוני-דתי שעלולים לחפש להם שדות מירעה אחרים, ולבטח יהיו כאלה בבחירות הבאות: 'עוצמה יהודית', 'יחד' של אלי ישי, 'זהות', ומי יודע מה עוד). 

הליכודניקים רואים בבנט יריב מסוכן, מפני שהוא עלול לגזול מהם את יעד-העל שאליו נושאים עיניהם בכירי הליכוד, בעידן שלאחר נתניהו. אבל מעבר לכך, בנט הוא גם אוייב מסוכן לליכוד, גם לפני תום עידן נתניהו. הוא מהווה אופציה סבירה למצביעי הימין, שכבר הגיעו למסקנה שנתניהו מוביל אותם ואת הליכוד שמאלה, כמאמר המשורר: 'הצבעת ימין וקיבלת שמאל.'

בנט הוא ללא ספק בעייה לליכוד, ולא פלא שמדי פעם מנסים לגמד אותו באמצעות סיפורי מינכהאוזן שמופצים בדף המסרים שמופק בלשכת ראש הממשלה. מי שאינו מודע להם, מוזמן למצוא אותם (היום אמנם פחות מבעבר) בעיתון הבית, שמינה כתב מיוחד לענייני הכפשת בנט.

נחזור לאישיות מס' 2 במפלגת הבית היהודי, שרת המשפטים איילת שקד, שמצליחה להטביע חותם מרשים על התחום המופקד בידיה.

שקד עשויה להיות רכש מכובד לרשימת הליכוד, אף שבכירי הליכוד ברובם לא יראו את הצטרפותה לליכוד בעין יפה. ככלות הכול, הסקרים החשאיים שעורכים מפעם לפעם ח"כים ועסקנים לבחינת מעמדם בעיני מצביעי הפריימריס, מול שאר המתמודדים הפוטנציאליים, מלמדים אותם ששקד נהנית מאהדה רבה בכל מחנה הימין הלאומי, עוד לפני שבכלל עשתה סימנים בכיוון הזה. הסקרים מלמדים ששרת המשפטים, אישה חכמה ונעימת מראה, היתה מטפסת בקלילות אלגנטית, בסוג של נונשלנטיות חביבה, לראש סולם מנצחי הפריימריס, וזה עוד לפני שנקפה אצבע בתחום זה.

אישור לתחושה זו נתן ח"כ ביטן בראיון באילת: "איילת שקד תתקבל בברכה בליכוד, ואם היא תתמודד בליכוד היא תצא ראשונה בפריימריס. זה המצב. היא מנצחת את כולם. לא רק את מירי רגב. גם את ישראל כץ וגם את גדעון סער. היא תנצח את כולם. היא אהובה מאוד ואהודה מאוד בקרב בוחרי הליכוד. תבין, אנחנו בליכוד, בניגוד למפלגות אחרות, אנחנו מקבלים בשמחה אנשים רציניים שיכולים לתרום גם לליכוד וגם למדינה. אם היא תרצה, אנחנו צריכים לקבל אותה בברכה."

חזקה על השרה איילת שקד, שתבין בחוכמתה כי רבה, שטמון פה פיתוי מסוכן. מלכודת זהב. להיות מס' 2 ברשימת הליכוד, כשמעליה רק נתניהו, תהפוך אותה לחסרת השפעה, יחסית למעמדה הרם כיום. השפעתה על נתניהו ומדיניותו תהיה קטנה מזו שיש לעציץ שבפינת חדרו על הבוס. אפס. נאדה.

ככה זה בליכוד. כל מי שמתברג בצמרת, גם אם הוא נסיך או מנאמני נאמניה של ארץ ישראל, מאבד את זהותו הלאומית-ציונית, תחת המכבש ששמו נתניהו. הצטרפותה של שקד לליכוד, אפילו כמס' 2 ברשימה לכנסת, תחייב אותה לזנוח את האג'נדה הלאומית ציונית שלה ולהפוך ל'יס-מנית' כנועה (שלא לדבר על הדם הרע שיזרום בינה לבין הבית ברחוב בלפור).

דוגמה: קחו למשל את השר יריב לוין. כשהגיח לראשונה לעולם הפוליטי, התמוגגו נאמני א"י. איש מצויין, אמרו. בחור כארז.

והיום? – ביזיון. הידרדר עד שפל המדרגה.

הנה סיפור: במלאות 13 שנה לגירוש ולחורבן של יישובי צפון השומרון, חומש ושא-נור, ועל רקע העובדה שהאזור מצוי בשליטה מלאה של צה"ל, וחיילים מסתובבים בו חופשי חופשי, ביקש יוסי דגן, ראש מועצת שומרון ובעצמו מגורש משא-נור, לבטל את הסעיף המגביל את חופש התנועה של ישראלים באזורי ההתנתקות בצפון השומרון.

יו"ר ועדת השרים לחקיקה, איילת שקד, הביאה את העניין לדיון בוועדה 12 פעמים, אך בכל הפעמים הללו היה שר אחד שטירפד את ההליך. כן, יריב לוין. מנאמן גאה של א"י הוא התנדב לטרפד מהלך ציוני לאומי פאר-אקסלנס.

איילת שקד, שלנגד עיניה התרחש הביזיון הזה, מן הסתם לא תרצה לעבור גם היא תהליך של אילוף הסוררת, כדי להיות אסקופה הנדרסת בסיעת הליכוד. 

מנחם רהט

* * *

אברהם כץ עוז

ועדת חקירה לאסון השיטפון? טעות מוחלטת.

    בצעירותי הייתי חניך של התנועה המאוחדת, קן מרכז, ויצאתי עם  הגרעין  שלי לנח"ל  להקים את קיבוץ נחל עוז ב-1953.

  בשנות השישים, כחבר מזכירות הנוער העובד והלומד, ריכזתי את הטיפול בהכשרות ובגרעינים של התנועה. טיפלתי בעת ההיא בכ-62  גרעיני תנועה במסגרת הנח"ל והשל"ת [שירות ללא תשלום] והשלמות הקיבוצים.

60 המכינות הקדם צבאיות הן כיום – רוח  המדינה – רוח הנוער – רוח ההתנדבות – רוח תנועות הנוער הציוניות – רוח  הפלמ"ח ואצ"ל – רוח הנח"ל – רוח   צה"ל.

ראיתי את ההתכנסות של הורי הנערות והנערים שניספו בשיטפון בנגב. של אלה הבנים   ההולכים ראשונה לפני המחנה. אינני מקבל את הביקורת של ההורים, ואני יודע שהם יכעסו על מה שאני אומר אבל זו דעתי שלי בלבד.

המשתתפים במכינות הקדם צבאיות הם הטובים שבנוער שלנו, הם עברו שני מבדקים של מערכת הביטחון, ועמדו להצטרף לצבא  כחיילים, עם כל הסיכונים שבדבר. הם ביקשו מהצבא  דחיית שירות כדי להשתתף במכינה קדם צבאית, רובם עשו זאת בהתייעצות עם הוריהם.

יש כיום מסלולים שונים לשנה י"ג בין בית הספר לצבא.

יש שנת שרות שלישית בהתיישבות, יש  שנת שרות שלישית בערי פיתוח, יש שירות הדרכה  בתנועות הנוער, כולם במערכת הבלתי פורמלית.

וישנן  המכינות  הקדם  צבאיות.

הם סיימו את לימודיהם בבית הספר, ומשרד החינוך אינו אחראי להם. כמוהם ככלל אזרחי ישראל. הם עשו בחינות בגרות ורצו עוד.

הם רוצים להכשיר את עצמם ולהשלים מה שלא  הספיקה מערכת החינוך הממלכתית, הם רוצים יותר ערכים אנושיים לאומיים, הם רוצים יותר מעורבות  בחברה בכל קצות הארץ,  הם רוצים לתת  מעצמם לאחרים , להתנדב.  הם לא   חוששים ממאמץ, הם לא מבקשים את התערבות ההורים אלא להפך.

הם עובדים למחיתם ונעזרים ברשות המקומית שבה הם פעילים. עם הנוער המקומי ובשכונות הם מנהלים את החברותא שלהם לבד, וטוב  שכך.

אנו – אתם ההורים והסבים, תמכנו, עודדנו אותם להצטרף למכינות. צה"ל ומערכת הביטחון תומכים בהם מתוך ידיעה  בדוקה שאלה הם המועמדים ליחידות הקרביות והמיוחדות, ולפיקוד  בכל  הדרגות.

הרשות המקומית שבה הם נמצאים שנה, מעמידה לרשותם שיכון ומקום לימודים, וחלק מן המימון השוטף עבורם. החבר'ה האלה מהווים כלי חברתי ממדרגה ראשונה לסייע בטיפול בנוער המקומי, ורבים מצטרפים אליהם לפעילות.

בשירותם הצבאי רובם מתקדמים לפיקוד וליחידות קרביות, וטוב  שכך. מיום שקיבלו שחרור זמני מצה"ל, הם חיילים  ללא מדים. חיילים של העם היהודי.

לילדים כאלה לא יכולים להיות הורים שאינם מבינים את  המוטיבציה והקרבה  שבשמה הולכים  הילדים ושהם גם עודדו וגם הסכימו.

במסגרת הקדם צבאית הם לומדים חיי חברה ואווירת אחווה, הם לומדים את הארץ ברגליהם,  הם מתאהבים בנופים ואנשים ובחברה הישראלית. הם חוזרים ומאמינים במה שגם אנחנו האמנו  בצעירותנו – בשיוויון ערך האדם, בחופש,  ברעות.

אין  לנו  טובים  מהם.

מנהלי המכינות הם המוכשרים שבמפקדים שעברו מצה"ל לנהל מכינות לא בגלל השכר אלא בגלל האמונה. הם אנשים אחראים, הם אנשים ערכיים, ואתם ההורים יודעים  זאת היטב.

מה פתאום ועדת חקירה ממלכתית? מי הכניס את הרעל  הזה לראשיכם? לכפוף את המסגרת ההתנדבותית ביותר, החופשית ביותר היום בישראל, אל מתחת למגף התקשורת והבירוקרטיה? השתגעתם.

אז מה  כן? אין ולא יכול להיות ביטחון מוחלט שלא  יהיו אסונות  בעתיד (בנגב או בגליל, בים או  בהרים, בשביל הנחש למצדה או במפל בגולן וגם  בכביש. או  בקרב).

הכרחי לאפשר למכינות להמשיך בדרכן שלהן, הן עושות זאת טוב מאיתנו.

אל תחברו אותן לשום ממסד, משרד או פוליטיקאים. כי מאלה הם בורחים.

אם אתם רוצים לקבל תשובה – מה לעשות  בדאגותינו/כם – אל תשאלו את התקשורת כי היא תכוון אתכם למבקר  המדינה.

תשאלו את הבנים והבנות עצמם. הם יגידו לכם מה נכון לעשות ואיך לפעול. לדעתי התשובה  שלהם תהיה בערך כך: "יחד עם ההורים השכולים אנחנו בוכים ומתאבלים  על הפרחים – חברינו, שאבדו  באסון, אבל אנו בדרכנו המיוחדת רוצים להמשיך, בלי משרדי ממשלה או  ועדות חקירה. תשאירו לנו  לטפל בנושא. אנו יודעים  איך."

 וזו  גם  דעתי.

בברכה,

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

יהודה דרורי

מצלמות בכל מקום!

הדיונים המעייפים הללו בוועדות השונות בכנסת (וגם לא בכנסת) כנגד (או בעד) התקנת מצלמות בפעוטונים, בגני הילדים, ובאתרים אחרים, רק  מראים לנו עד כמה שאנחנו סובלים בגלל כל מיני יפיפיי הנפש ופיין-שמקרים למיניהם – שאינם קולטים שטובת הציבור וביטחונו ישתפרו משמעותית עם התקנת מצלמות בכל מקום ציבורי,  בכל מקום בהם ישנה פעילות של ילדים או מבוגרים. 

הטענה בדבר פגיעה בצינעת הפרט (כביכול) בטלה בשישים כאשר הדבר נוגע לשיפור ביטחונו של הפרט או של רכושו! אז קדימה – מה שיותר מצלמות בכבישים, בגנים, בבתי-ספר וגם באוניברסיטאות, בחנויות ובקניונים, ברחובותינו ובפארקים – המצלמות  יהוו לבטח גורם מרתיע כנגד כל עבריין בפועל או בפוטנציה.

כהערה חשובה בנושא זה נבין גם, כי התקנת מצלמות בכל אתר יתנו פרנסה נכבדה להמוני עורכי דין שיבואו לאולמות המשפט בזעקת קרב על זכויות וצינעת הפרט ש"ניגזלו" מלקוחם הגנב, הפדופיל, הבריון או המועל – מפני שצולם נגד רצונו...

ולאחר מכן נשמע מאותם עורכי דין ביקורת על שופטים המתנהגים בצורה שערורייתית בבתי משפט כי אינם דואגים לשמם כי הם נגד הכנסת מצלמות לאולמות המשפט...

אתם קולטים זאת?

על הרפיסות המתמשכת של מערכת הביטחון

בג"צ לא נעתר לעתירת משפחות גולדין ושאול – וקבע שמדינת ישראל תחזיר שלוש גופות של מחבלים פלשתינים למשפחותיהם ברצועת עזה – כבקשת המדינה.

בשנים האחרונות, להורים האומללים הללו, שגופות יקיריהם מוחזקות בידי מתועבי החמאס, פשוט אין ברירה אחרת אלא לדרוש מהממשלה שלא להחזיר גופות מחבלים לעזה עד אשר יוחזרו גופות יקיריהם. יקום פה מישהו ויסביר לי ולעם בישראל, מדוע ממשלתנו ומערכת הביטחון נכנעים שוב ושוב לדרישות החמאס ומעבירה גופות מחבלים לשולחיהם מבלי לעמוד על התמורה הראויה לפי דרישת הורי הנופלים.

חה"כ סלומינסקי: "50 שנה לא נעשה שינוי מהותי בחוק הבחירות."

חוק הבחירות הקיים דורש מספר שינויים מהותיים, אלא שכל מפלגה מפחדת לגעת בחוק שמא תאושם בפגיעה בדמוקרטיה; ואכן יש מה לשנות בחוק, מה שחייב להיעשות בהקדם!

* אסירים בבתי סוהר (לא עצירים) לא יורשו יותר להצביע. הרי עונשם מתבטא בניתוק מוחלט מהחברה ולא בחבירה ב"דלת האחורית" (כפי שכפו על המדינה חוגים ליברליים-שמאלניים בשעתו). לא יעלה על הדעת שטרוריסטים, רוצחים, אנסים, גנבים ומועלים – יצביעו בבחירות בחברה אשר הענישה אותם בהרחקה ממנה. זהו מצב שלא קיים ברוב הדמוקרטיות בעולם!

* יש לאסור על נכה להיכנס מאחורי הווילון בקלפי עם מלווה מכיוון שאיננו יודעים אם הנכה יצביע כרצונו או כרצון מלווהו... אם הנכה הוא עיוור, ואינו יכול ללכת אל מעבר לפרגוד, יעזרו לו יו"ר הקלפי וסגנו, שניהם ביחד (ולבטח לא קרוב משפחה או חבר...)

* אדם שאינו שפוי, ואינו מודע לסביבתו (כמו חולה אלצהיימר) לא יורשה כלל להצביע, אלא אם הדבר אושר ע"י רופא פסיכיאטר מוסמך. (כיום כל חולה נפש בכל דרגה, וגם מאושפז, יכול להצביע).

* ולבסוף, חשוב מכול, יש לקבוע שחובה על הבוחר להזדהות בפני ועדת הקלפי רק דרך תעודת זהות ביומטרית וזאת כדי למנוע זיופים (שכה נפוצים עד היום), זיופי הצבעה של כאלו שהלכו לעולמם וגם... של דיירי ברוקלין והסביבה...

ארבעה תיקונים אלו יכולים להיעשות בקלות ואינני מוצא שום סיבה מדוע מישהו יתנגד לכך,  למעט מפלגה שזייפה בעבר ורוצה זאת גם כיום... ואני מניח שגם המפלגות הערביות יתנגדו.

הזכות לחיות בקהילה הומוגנית

קשה להבין את ההתנגדות החריפה של מיספר גורמים פוליטיים ומשפטיים לסעיף ב"חוק הלאום" הנותן לקבוצות ומיעוטים את הזכות לגור בצוותא.

במצב הקיים כיום ערבים גרים לחוד מהיהודים, (ולהפך), הקיבוצים בדעות שונות מתקיימים במקומותיהם וגם ההתנחלויות החרדליות מתקיימות בזכות עצמן. אף אחד לא חודר למרחב של האחר בכוונה תחילה, למעט אלה שעושים זאת ב"פרינציפ" להוכיח שהם יכולים להפר הרמוניה ולגרום צרות...

"חוק הלאום" נותן זכות לקבוצות בעלות אג'נדה משותפת להקים ולחיות בישובים משלהן ללא הפרעה, זו לא גזענות – זהו חופש ההתאגדות!

כל הסבר אחר הוא רק במוח המעוות של המתנגדים.

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: אתה טועה. מטרת הציונות היתה ליצור לאזרחים חילוניים, ציוניים וחלוציים בארץ-ישראל יישובים שבהם הם יחיו תחת רוב ערבי או חרדי. זה גם משתמע ממגילת העצמאות, והעליון יאשר לך זאת בלי הנד עפעף.

ומצד שני – מגילת העצמאות, במשתמע, מגינה היטב על זכויות הבידול וההסתגרות בישובים הערביים שהם בפועל "יודן-ריין" וגם על היישובים והשכונות החרדיים שהם בפועל "יודן-חילוניים-ריין".

* * *

ד"ר צדוק אילון

התחברות והירתכות

על "לכודה בפקעות של זיכרון" של פנינה פרנקל

גּוּפִי עָטוּף וּמְעֻבֶּה בְּגוּפְךָ / לִפְעָמִים אֲנִי טוֹבֶלֶת בְּתוֹךְ שַׁעֲוָה רוֹתַחַת, / וְלִפְעָמִים מֻקְפֵּאת בְּתוֹךְ עֲנַן בָּרָד זוֹעֵם. / אֲנִי צְרִיכָה לְהִזָּהֵר, יוֹם יוֹם / לֹא לְהִתְקָרֵב לְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, פֶּן תִּמַּס מֵעָלַי כְּנֵר. / לֹא לָבוֹא אֶל הַכְּפוֹר פֶּן תִּתְנַפֵּץ מִמֶּנִּי / בְּגוּשִׁים שֶׁל קֶרַח.

כשקראתי את ספרה של פנינה, מכל שיר שבספר הזדקרו מול עיניי שתי מחשבות דומות וקשורות האחת בשנייה.

המחשבה הראשונה קשורה באפלטון. את כל מה שאנו יודעים אנו יודעים כתוצאה מהיזכרות, הוא טוען; ידענו את הדברים קודם כי אי אפשר לדעת מכלום. אנו יודעים שזה שולחן וזה כיסא כי אנו משווים אותם לאידאות של כיסא ושולחן שבנפשנו. הדבר דומה לכך שתמונה תזכיר לנו את האדם המצולם רק אם אנו מכירים משכבר את האדם ועורכים השוואה בין השניים.

זו תורת ההיזכרות של אפלטון. אין למידה – יש היזכרות. הדברים היו בנשמתנו ונשכחו ואנו מכירים את הדברים שאנו רואים בעולם הממשי מכוח ההשוואה ומכך שהם מזכירים לנו את האידיאות השוכנות בנשמתנו.

באופן דומה הוא טוען כי האהוב שלנו היה בנפשנו קודם שהכרנו אותו. למעשה לאפלטון כאן משנה מאוד מיוחדת: בראשית, כך הוא אומר, שניים היו באחד, כאשר כל האיברים היו כפולים. הרמוניה שררה בין השניים באחד. והרמוניה זו הובילה את בני האנוש ליהירות מתגרה באלים ואז זאוס כעונש חתך אותם לשניים. ומאז שני החצאים מחפשים זה את זה, משתוקקים להתאחד שוב, מתגעגעים זה לזה.

מובן כי ההשתוקקות הזאת היא מיסטית במובן מסויים, היא איננה מינית גרידא; הארוס אינו אך תשוקה מינית אלא תשוקה להתאחדות, לאחדות; זה אינו הארוס שמפעים אותנו רק בחשק מיני, אלא זה הארוס המבטא כמיהה להתאחדות למימוש ההרמוניה והיופי והשלמות הקיומית טרם החלוקה. 

אהבה, אומר אפלטון, היא "התחברות והירתכות של אהובים עד שמשניים ייעשו אחד."

כדאי לציין גם אצלנו ביהדות אנו מכירים את רעיון ההתאחדות. בדרך כלל אנו מדגישים יותר את הרישא של הפסוק מספר בראשית (ב' 24) "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" ופחות את הסיפא – "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." (ונזכור גם כי האישה נוצרה מצלע האדם.)

המונח "והיו לבשר אחד" מלמד על סוג של אחדות מטאפיזית, אם כי ביהדות הדגש איננו במישורים האלה אלא במישור של מילוי מצוות האל, ובכל זאת ישנה כאן הכרה בהתאחדות – ההיעשות לבשר אחד. הדבר מקבל ביטוי ביהדות גם בטענה כי הזיווג נעשה מן השמיים ומששת ימי בראשית. כולנו מכירים את הסיפור לפיו איתגרה אישה אחת את ר' יוסי בר חלפתא בשאלה – "מה עושה הקב"ה מאותה שעה שסיים לברוא עולמו ועד עכשיו?" והוא ענה לה – "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים." והחכמים אומרים: קשה זיווגו של אדם כקריעת ים-סוף. ההשוואה היא למשהו ניסי ואכן הזיווג הוא בגדר נס.

המחשבה השנייה שעלתה בי לנוכח שיריה של פרנקל היא השאלה הפילוסופית שוויטגנשטיין הִפנה אליה זרקור: מהי היחידה הבסיסית הקיימת בטבע, במישור האנושי – הפרט? הזוג? המשפחה? החברה? הגזע? ואולי האנושות כולה?

על פניו נראה כי היחיד הוא היחידה הבסיסי. האומנם?

לא נרחיב אבל כדאי לדעת כי יש דעות שונות. די אם נבין כי הכרתנו את עצמנו תלויה בהכרתנו את הכרת הזולת בנו – אנו זקוקים לזולת על מנת שנדע כי אנו קיימים.

יש שיטענו כי אין קיום אמיתי ליחיד ללא בן/בת הזוג; יש שיגידו שמציאות היחיד יכולה להתממש רק עם התכוננות משפחתו; ויש שיגידו שהיחידה הבסיסית היא המין האנושי כולו. 

במקביל אפשר לשאול מהי היחידה הבסיסית הקיימת בטבע – האם אלו הם הדברים. האם העולם הוא מכלול הדברים? האם העולם הוא אוסף השולחנות, העצים, האנשים, החפצים?

על פניו כך נראה כך, אך כדאי לדעת שיש דעות שונות. הנה ויטגנשטיין אומר כי "העולם הוא מכלול העובדות ולא מכלול הדברים." ומדוע? כי כשאנו אומרים 'שולחן' אנו אומרים מיד ובמובלע שהוא רהיט שעליו מניחים דברים, וזו כבר עובדה. כשאני מציין דבר אני בעצם מציין עובדה. אינני יכול להבין מהו כיסא בלא שאדע שהוא משהו שיושבים עליו, וכך הלאה.

גם כאן יש שיטענו כי המכלול כולו הוא היחידה הבסיסית – בהיעדר פרט ממנו אין משמעות ליתר רעיו.

גם בהקשר לשפה עולה אותו עניין: מהי היחידה הבסיסית שאנו מבינים בשפה? המילה? המשפט? ואולי המכלול כולו (כלומר, ההיגיון והכללים העומדים מאחורי המילים)?

מי שקורא את פנינה פרנקל יכול להבין את התחושה בדבר המעמד הבסיסי של הזוג; התחושה בקריאת השירים היא שהאהבה קיימת מקדמת דנא וכי הזוג מהווה יחידה הבסיסית בחיינו.

מכל שיר ושיר ניבטות שתי העובדות הללו: היחידה הבסיסית היא הזוג; הזוג הוא למעשה אחד שמזוגים בו שניים; ההיכרות היא מסוג של מ"ששת ימי בראשית". ובשל זאת ערבוב השורות והשירים בספר אינו פוגם – לא בשיר הבודד ולא במרקם כולו; דבר זה מאפיין את הספר וממחיש גם את תוכנו. השירים כולם נעשים במובן מסויים "בשר אחד".

אני קורא ברצף שורות מכמה שירים:

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אוֹתְךָ / אָרוּז בְּפִסּוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן, / שֶׁלֹּא תִּקָּרַע מִמֶּנִּי, שֶׁקּוֹלְךָ הַשָּׁקֵט / יְהַדְהֵד וְיִלְחַשׁ אֵלַי אֶת אַהֲבָתְךָ תָּמִיד.

בַּלֵּילוֹת אֲנִי מַשְׁאִירָה לְךָ מָקוֹם / שֶׁתַּחְדֹּר בִּי לְהַרְגִּיעַ אֶת הַגַּעְגּוּעִים. // וַאֲנִי אוֹחֶזֶת בְּךָ וְצוֹעֶקֶת אֵלֶיךָ: "אַל תֵּצֵא! אַל תֵּצֵא! דִּבּוּק שֶׁלִּי, אַל תֵּצֵא! / הַמְשֵׁךְ לְהַלֵּךְ בִּי מִקָּצֶה עַד קָצֶה" / וְאֵין מְנַחֵם וְאֵין פּוֹצֶה.

אֲנִי שׁוֹלֶפֶת אֶת הַמְּגֵרוֹת / שֶׁמִּתַּחַת לָאָרוֹן כְּדֵי לְרוֹקֵן אוֹתָן לִפְנֵי הַחַג / וְגַעְגּוּעִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ בָּהֶן פּוֹרְצִים מִתּוֹךְ הַנַּעֲלַיִם. / הַשְּׂרוֹכִים הַבְּלוּיִים מִתְפַּתְּלִים / וְצוֹרְבִים אֶת תָּאֵי הַזִּכָּרוֹן, / רְצוּעוֹת הָעוֹר זוֹעֲקוֹת מִשְּׁחִיקָה וּמְחַקּוֹת אֶת מֵחוּשֵׁי הַלֵּב. / הַסֻּלְיוֹת גּוֹנְחוֹת בַּחֲשַׁאי / הַכְּאֵב שֶׁנּוֹתַר בְּתוֹכָן לָחוּץ וְדָחוּס, / הוּא לוֹכֵד וּמוֹשֵׁךְ לִשְׁקֹעַ.

יַקִּירִי שֶׁלִּי, אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר נִמְחָקוֹת / כְּשֶׁאֲנִי שָׁטָה אִתְּךָ לְגַלּוֹת סוֹדוֹ שֶׁל לַיְלָה קָסוּם. / כָּל הַנֻּסְחָאוֹת מִתְבַּטְּלוֹת כְּשֶׁאֲנִי אוֹחֶזֶת בְּךָ / בְּלִי לָגַעַת.

הספר ממחיש לנו, בגילויי הלב שבו, לא רק את המרכיב הרגשי, האינטימיות, ולא רק את התשוקה "להיות לבשר אחד" אלא אף את המרכיב ההכרתי – המחוייבות האינטלקטואלית; שיכחה איננה אפשרית כאן.

פנינה פרנקל, מתוך מודעות שלמה, עורכת אינטלקטואליזציה של העצב לנוכח האובדן. היא, בצורה מודעת ומתוך הבנה אינטלקטואלית את האובדן, מטפלת, אם אפשר לומר כך, בנפשה, לבל תיפול לתוך מרה שחורה. היא אוחזת ברגש בשתי ידיים אבל באורח תבוני אינטלקטואלי מתוך שחוותה אהבה בוגרת בה שני בני הזוג מממשים את מלוא אישיותם והם משלימים אחד את השני עד כדי תחושת אחדות הדדית – זו התאחדות מטאפיזית במובן-מה.

בתהליך תבוני, שמטרתו התייחסות ניאותה לרגש, היא מחלצת את עצמה מנפילה. זה תהליך מרפא שאולי מלווה כל יוצר, וספרהּ, בו השירים כולם מזוגים זה בזה אהדדי, מזכה אותנו במחשבות מעמיקות על פשרו המטאפיזי של קשר האהבה בין שניים.

ד"ר צדוק אילון

* * *

יואל נץ

שיעור באזרחות

הַמּוֹרָה מַנִּיחָה אֶת הַגִּיר וְשׁוֹאֶלֶת,

אַחֲרֵי שֶׁאַט-אַט מִשְׂתָּרֶרֶת דָּמְמָה:

"אֵיזוֹ הִיא הַמְּדִינָה הַנּוֹדַעַת בְּחֶלֶד

אֲשֶׁר יֵשׁ לָהּ הַזְּכוּת לְהָגֵן עַל עַצְמָהּ?"

"יִשְׂרָאֵל! יִשְׂרָאֵל!" מוּנָפוֹת הַיָּדַיִם.

אִם כֵּן, כָּל הַמְּדִינוֹת הֵן הֶפְקֵר מִשְׁתּוֹלֵל?

לֹא, הַכֹּל, כַּמּוּבָן, מוּגָנִים מִלְּבַדָּהּ הֵם,         

אַךְ "הַזְּכוּת לְהָגֵן" יֵשׁ רַק לְיִשְׂרָאֵל

עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים כְּבָר חָלְפוּ וַעֲדַיִן

לֹא לָמְדוּ, לֹא הִשְׁלִימוּ עַמֵּי הָעוֹלָם

כִּי, חָזְרוּ הַיְּהוּדִים מִגָּלוּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

אֶל אַרְצָם הַמֻּבְטַחַת לִבְנוֹת בָּהּ בֵּיתָם.

פּוֹעֲרִים פֶּה וְלֹא מְבִינִים: "אֵיזֶה קֶטַע..."

מִפְּלִיאָה שֶׁכָּזוֹ אֶת נַפְשָׁם לֹא יוֹדְעִים:

הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנוּ! מַהֲפָּךְ! כִּי לְפֶתַע –     

מְסֻכָּן עַד מָאֹד לַהֲרֹג יְהוּדִי!

אַךְ הָאֵל הַמֵּטִיב עוֹד סִכּוּי מְזַמֵּן הוּא,

וְעַל כֵּן אֵין עִלָּה וְסִבָּה לְהַלִּין.

לֹא הַכֹּל כְּבָר אָבוּד בְּרַחֲבֵי עוֹלָמֵנוּ –

שׁוּב אֶפְשָׁר לַהֲרֹג יְהוּדוֹן בְּבֶרְלִין!

* * *

משה גרנות

המניות שלנו בארץ-ישראל

פורסם לראשונה בכתב-העת לספרות "גג" 44, 2018 בעריכת ד"ר חיים נגיד

אני כבר ידעתי לקרוא אותיות עבריות, והכרתי כמה עשרות מילים בעברית. אחי ידע אפילו לקרוא בספר ללימוד עברית. אני זוכר את אחד השיעורים בספר – היתה בו תמונה של רחוב הרצל-פינת רחוב יפו בתל-אביב, ולמטה היה כתוב: "ברחוב הרצל יש כבר בתים בני שתיים ושלוש קומות."

הקן שלנו שכן בבניין מועדון התרבות ההרוס למחצה – פצצה (רוסית!) נפלה בקרבתו, וקיר שלם התמוטט. אנחנו היינו מתכנסים בחדר הפנימי, הקטן יותר, שהיה פחות או יותר במצב נסבל. היו סדקים בקירות, ומהתקרה דלפו מים בימי הסתיו הגשומים. בעירייה תכננו להרוס את הבניין לפני שיתמוטט על יושביו, אבל אנחנו המשכנו להתכנס שם לפעולות שלושה ערבים בשבוע. בֶּנִי, אחי, היה בקבוצה הבוגרת – "מִפנֶה", ואני הייתי בקבוצת הקטנים – "ניצנים", שהגדולים כינו אותה – "הירקרקים". על הקירות היו תלויות כרזות בעברית וברומנית: "לעלייה ולהגשמה!", "אנו נושאים לפידים!", "אנחנו העתיד!" היו שם גם תמונות של הרצל, ברל כצנלסון וחיים וייצמן. האמת? לא ידעתי מי אלה, אבל התביישתי לשאול. קיוויתי שבאיזו פעולה בעתיד המדריכה שלנו, חוה, תספר, תבהיר. הרצל נראה אדם מכובד מאוד וטרוד מאוד. הוא הביט הצידה לאיזה מקום, אולי כדי שיראו יותר טוב את הזקן השחור והמפואר שלו – חשבתי לעצמי – איך הוא היה מגיב אילו ליטפתי לו את הזקן? וייצמן נראה כמו סבא טוב, שעוד מעט ירד בגניחות מעל הקיר ויחלק סוכריות לנכדיו. ברל כצנלסון עם השפם והתלתלים האפורים נראה לי כמו איכר שבא לשוק.

בערב גשום במיוחד הודיע לי בֶּנִי שמוכרחים להגיע לקן, כי הגיע שליח מארץ ישראל. קוראים לו שרגא. יוסף (מלרע!), מנהל הקן, מחייב לבוא.

ואימא: "חכו קצת, אולי הגשם ייפסק, אי אפשר ככה..."

"אימא, זה נורא חשוב, אסור לאחר."

אבא הנהן בראשו, ואימא התרככה. נעלנו מגפי גומי ולבשנו מעילי גשם, ויצאנו אל תוך הסערה.

אי-אפשר היה לנהל את הטקס בחוץ בגלל הגשם ששטף בעוז – הצטופפנו שתי הקבוצות בתוך החדר הפנימי. מישהו דאג לתלות דגל מול הכניסה, ומתחתיו כרזה: "ברוך הבא מארץ הצבי." המתנו אולי עשרים דקות עד ששרגא, כולו נוטף מים, נכנס לתוך הקן – אז פרצנו כולנו בשירת "התקווה", ושרגא הצטרף לשירה בעמידת דום זקופה.

הוא היה איש "זקן" כבן שלושים, ולמרבה האכזבה, לא היה בכלל שזוף, הגובה שלו בינוני, אני משער, פחות ממטר ושבעים, ועל ראשו שיער בלונדי דליל. עיניו היו בהירות, ולאחר שהסיר את מעיל הגשם, נשאר לבוש בסוודר בצבע בקבוק ירוק. המכנסיים החומים שלו היו רטובים מהברך ומטה.

היו לנו המון שאלות לשאול אותו – עברו ארבעה חודשים מאז "השבת השחורה", ושלושה חודשים מאז הנקמה של אצ"ל שפוצצו את מלון המלך דוד בירושלים. יוסף הסביר לנו במה מדובר, ואף ציין שווייצמן, אותו סבא טוב שתלוי לנו על קיר הקן, התנגד לפעולות תגמול, אבל לא שמעו לו.

שרגא לא המתין שנשאל אותו שאלות, הוא הקדים ושאל אותנו:

"קן אתם יודעים מי חיבר את 'התקווה'?"

קבוצת "ניצנים" קראה יחד:

"נפ-תלי הרץ אימ-בר!"

שרגא חייך אל יוסף:

"עבודה יפה! ומי חיבר את המנגינה?"

שקט, אפילו אצל "המפנה" הביטו "הגדולים" האחד על השני והרימו גבה.

שמעתם על שמואל כהן?"

שוב שקט של מבוכה.

"שמואל כהן חיבר את הלחן להמנון שלנו. הוא עלה לארץ ישראל לפני חמישים שנה מהעיירה אוּנְגֶני, גם כן במולדובה. בעצם הוא לא היה כל כך מקורי – הוא התבסס על פזמון מולדובי שאתם בוודאי מכירים – 'עגלת השוורים'."

לא עשה לי טוב להיווכח שההמנון שלנו מבוסס על לחן של גויים שיכורים.

"מי זה דוד שוּבּ אתם יודעים?"

שוב שקט. זה התחיל לעצבן – מה הוא עושה לנו, חידון?

שרגא התיישב על כיסא, וביקש מאיתנו להתיישב על הרצפה, כי לא היו די מושבים לכולנו.

"דוד שוב יצא מרומניה לארץ ישראל ב-1875 כדי לבדוק אפשרות של התיישבות שם. אתם מתארים לעצמכם  – זה קרה לפני למעלה משבעים שנה! כמה שנים אחר כך, ב- 1882 התכנסה בפוֹקְשַאני, גם כן במולדובה, הוועידה הציונית הראשונה בעולם (אתם שומעים? בעולם!), שנתיים לפני ועידת קטוביץ. אתם מתארים לעצמכם? פוקשאני הקדימה את קטוביץ ואת הקונגרס של הרצל," ושרגא הצביע על תמונתו של בעל הזקן המפואר שעל הקיר.

הבנו שמדובר בדבר חשוב, אבל מה זאת ועידת קטוביץ, אפילו בֶּנִי לא ידע.

"תיכף אחרי ועידת פוקשאני התארגנו שתי קבוצות של יהודים ממוינשטי ומבאקאו, עלו לארץ והקימו שתיים מהמושבות הראשונות בארץ-ישראל – ראש-פינה וזיכרון יעקב. בין מייסדי זיכרון יעקב היתה משפחת אהרונסון, שבנם אהרן ובתם שרה היו מנהיגי מחתרת ריגול נגד השלטון הטורקי. הם סייעו לצבא הבריטי..."

"בשביל מה לסייע לבריטים? צריך לגרש את הבריטים מארץ ישראל!" העז בֶּני להפסיק את דבריו של השליח.

שרגא חייך, ופנה ליוסף. הוא דיבר אליו בעברית, אבל בני הבין:

"יוסף, יש לך הרבה עבודה עם החבר'ה האלה."

יוסף הנהן ושרגא המשיך:

"למה אני מספר לכם את כל זה?"

שקט. למה באמת?

"אני מספר לכם כדי שתזקפו קומה, וכשתגיעו לארץ ישראל – בסופו של דבר תגיעו! – אני מצפה שתרגישו שיש לכם מניה שם, ולא חשוב כמה תלאות תעברו, וכמה עלבונות תחטפו כעולים חדשים. תדעו לכם, כל מי ש'ירוק' – חוטף – זהו חוק הטמטום האנושי, אבל אתם תזכרו את מה שאמרתי, ותזקפו גו."

בבית שאלתי את בֶּנִי מה זה 'מניה', והוא הסביר שזה השְאָלה, מטאפורה. שאלתי מה זה מטאפורה, והוא ענה לי בסבלנות ששרגא התכוון שנרגיש שיש לנו זכות בארץ ישראל.

"זה לא נשמע לי טוב," הרהר בֶּנִי, אחי החכם, בקול רם, "זה לא נשמע לי טוב, אני חושב שלכל היהודים יש חלק בארץ ישראל, גם לאלה שלא היו בוועידת פוקשאני או קאטוביץ."

כשהמבול שכך מעט והגענו שוב לקן – חיכתה לנו הפתעה: על הקיר מעל הרצל, וייצמן וברל כצנלסון היו ארבע תמונות של אנשים לא מוכרים: היה אחד בעל זקן ארוך שדמה קצת להרצל – אמרו שקוראים לו פרידריך אנגלס, היה אחד קירח עם זקנקן קטן, כמו וייצמן, אבל הרבה יותר צעיר עם מבט בוטח אל העתיד – אמרו שקוראים לו ולאדימיר איליץ' לנין, והיה אחד בעל שפם במדי גנרל, דומה מעט לברל כצנלסון, אמרו שזה יוסף ויסריונוביץ' סטלין, האיש שהציל את העולם מהמגף הנאצי, והיה עוד אחד שלא דמה לאף מנהיג ציוני שעל הקיר, היה בעל זקן ושיער ארוך פרוע – קראו לו קארל מארקס. ליד הכרזות הישנות הופיעה כרזה חדשה: "פועלי כל הארצות התאחדו!"

בני, שידע במי מדובר, התקומם:

"מה הם עושים בקן שלנו?!"

יוסף חיבק את כתפו של בני ולחש לו: "היה לנו ביקור מהמפלגה, אמרו לנו שאם לא נתלה את התמונות והכרזה – יסגרו את הקן. לא נורא, בני, בכל זאת, סטלין הציל את היהודים מהנאצים. הוא נחשב למושיע, לשֶמש העמים. במדינה שלו שולט הקומוניזם, ואת הקומוניזם הרי המציאו מארקס ואנגלס, ולנין הרי שלט ברוסיה לפני סטלין..."

"אבל אנחנו לא 'השומר הצעיר', אנחנו 'דרור הבונים'..."

"נכון, בני, אבל מה היינו מרוויחים אם היו סוגרים לנו את הקן?"

למרות כל הוויתורים – סגרו לבסוף את הקן. פּוֹרְקָרוּ, ראש הז'נדרמריה לשעבר, שהציל את שיירת היהודים המגורשים מזעמם של האיכרים שארבו להם בדרך לבוטושאני, אותו פורקרו ניגש ליוסף והזהיר אותו שעליו להסתלק אם הוא לא רוצה שיאסרו אותו. הציונות הפכה תוך זמן קצר בעיני המשטר לחוד החנית של הקפיטליזם האמריקאי – כל הקִנים הציוניים של כל התנועות (גם של 'השומר הצעיר') נסגרו בצו השלטון, ורבים ממנהיגי הציונות ברומניה נעצרו ונשפטו לשנים רבות של עבודת פרך.

הקומוניסטים מיררו את החיים של אבא, שהיה סוחר, ובתרגום לשפה הקומוניסטית – "מוצץ דם הפועלים." הם חיפשו עילה מתחת לאדמה כדי לשלוח אותו לקלבוש. ההצלה הגיעה דווקא מהקומוניסטית הכי אדוקה, "סטלין בחצאית", הלא היא שרת החוץ היהודייה של רומניה הקומוניסטית – אנה פאוקר, היא פתחה את שעריה של רומניה לעלייה, תמורת דולרים טובים של יהודי אמריקה, דולרים קפיטליסטיים שקיבלו הכשר, וגם אנחנו ניצלנו את ההזדמנות הזאת, ועלינו על האונייה "טרנסילבניה", כשרק מטען של קבצנים אישרו השלטונות שניקח עימנו. על האונייה היו אולי אלפיים איש בצפיפות גדולה, וכשהגענו לים האגאי הסוער – כולנו הקאנו את הנשמה. שלוש יממות של סבל עברו עלינו עד שנגלה לעינינו הנוף המדהים של חיפה שבתיה מטפסים אל הכרמל הירוק.

אבא הביט מהופנט בנוף, חיבק את כתפה של אימא:

"מה את אומרת, סימה?"

"אל תדאג, רב יהודי, אתה לא תזכה ליהנות מכל זה..."

זה היה משבית השמחות הנצחי. זה לא עזר לו, הלב חשב להתפוצץ מגאווה שכזה מקום יפה יש בארץ ישראל שלנו (עכשיו היא גם שלנו!).

יהודים טובים זרקו תפוזים מהרציף אל הסיפון הגבוה של האונייה. רוב המבוגרים לא נתנו דעתם על התפוזים שעפו מעל הראש, לא כן הצעירים, שהתחרו מי יתפוס תפוז בעודו עף באוויר, פצעו אותם בציפורניים ומצצו את תכולתם בו במקום. אני נאבקתי עם אחד הבריונים על תפוז מעוך. צרחתי: "הוא שלי!" הז'לוב נדהם מהחוצפה שלי, ושיחרר את הפרי. התפוז היה מעוך, ומיץ דביק נדבק בידיי, וגם התיז על החולצה. היה לי חשוב להשיג תפוז, כאילו הוא הערובה שאני אצליח בארץ החדשה, ואיכשהו נצבט לי הלב על כך שהתפוז שהצלחתי להשיג היה מעוך...

לא נותר לנו הרבה זמן להתפעל מיופייה של חיפה, ירדנו מהאונייה (אלפיים איש! זקנים, נשים בהריון, חולים, ילדים בוכים). למטה חיכו לנו פקידי משרד העלייה, החתימו אותנו על טפסים שלא הבנו מה כתוב בהם, נתנו לנו חמש לירות והעלו אותנו לאוטובוסים. האוטובוס שלנו נסע למעברה בבאר-שבע.

היינו לבושים במיטב בגדינו, כי ברומניה בתחילת מרץ עדיין לא מפשירים השלגים, ואילו כאן שרר אחד החמסינים הראשונים של האביב. הדרך התמשכה והתמשכה – נסענו כמעט כל היום, ובקושי ניתן היה להתרווח כדי לפשוט את המעילים. לקראת ערב הגענו למעברה – מחנה אוהלים ענק על גבעה מרוחקת מהעיירה הטורקית. מדריך הוביל אותנו אל האוהל ובירך אותנו:

"ברוכים הבאים לארץ ישראל!"

השאיר לנו קופסת מזון והלך להוביל משפחה אחרת לאוהל שלה.

אבא נשבר כשראה את האוהל: "לאן הובלתי את משפחתי? איזה מוצא יכול להיות מהמקום הנידח הזה? איך אתפרנס? מה יהיה? מה יהיה?"

לאימא היו דמעות בעיניים, אבל ניסתה לעודד את אבא:

"תראה, מורדי, אני אעשה מהאוהל בית, תראה שעוד יהיה טוב..."

"איך, סימה, איך?"

"יגיע המטען, אקשט את היריעות, אולי נשיג ארגז ואכסה אותו במפה לבנה, כמו שולחן..."

באוהל היו רק ארבע מיטות, מזרנים ושמיכות.

בערב האוויר התקרר מעט. הבטתי מסביב – עד כמה שהעין יכלה לראות היו רק אוהלים – לא בית, אפילו לא בקתה, לא עץ, לא שיח רק אדמת לס צהבהבה-אפורה וים של אוהלים. ייאוש!

אימא הניחה מגבות למראשות כל מיטה, והלכנו לישון בבגדינו – כל אחד דמע בשקט על המגבת שלו. באותו לילה קמה סופת חול שהפילה את האוהל, ובארובות העיניים נדבק הלס על שרידי דמעותינו.

בבוקר הופיעו ארבעה בחורים צעירים, לבושים במכנסי חאקי קצרים ובגופיות אפורות, על ראשיהם כובעים משונים, לימים ידעתי שאלה כובעי טמבל, הם דיברו ביניהם עברית, צחקו בכל פה (עלינו?) ותוך פחות מעשר דקות הם העמידו שוב את האוהל על מכונו.

"רֵבּ יִיד", פנה אל אבא ביידיש המבוגר שביניהם, אולי בן שלושים, לוחץ את ידו, "רב ייד, האוהל הזה שוב לא ייפול – אני ערב."

ואז פנה עם חבריו לאוהל שכוב נוסף.

פתחנו את קופסת המזון שנתנו לנו – היו שם שתי קופסאות סרדינים, ארבע ביצים קשות. הגבינה הצהובה והלחם היו מכוסים בחול. היה גם קנקן תה ללא כוסות. רצינו לרחוץ ידיים ולהסיר את החול מעל פנינו, אבל ליד הברז (ברז אחד לעשרה אוהלים!) היה תור ענק. ויתרנו.

אבא הוציא מהמזוודה את אחד משני נקניקי סיבְּיוּ שהבאנו עמנו, עטף אותו בנייר והטמין אותו בתיק יד. הוא נפרד מאיתנו:

"אני אמכור את הנקניק, ובכסף אסע ואחפש מקום שאפשר לנשום."

אינני יודע איך, אבל הוא הצליח. המשבר שעבר באוהל שעף ברוח, חישל אותו כנראה, והוא היה שוב אותו שרדן שהצליח לצאת, אמנם שלד עצמות, מהמחנה לעבודות כפייה הפשיסטי. הוא הביא אותנו לכפר יהושע, שם קיבלנו צריף, ובו מים זורמים וכיור – ממש אמריקה!

אלא שכעבור חצי שנה היינו חייבים לעזוב את המקום ולצאת להתיישבות קבע בכפר עין טבעון שבעמק. שם קיבלנו צריף פחות מצודד – אין ברז ואין כיור, וברור שאין חשמל. קירות הצריף היו עשויים קרשים דקים, ומעליו גג פח גלי, שכל טפטוף של גשם נשמע כמו מופע של מיומנה בימינו.

כעבור שנתיים עברנו לשיכון קטן, שלא היה מחובר למים ולחשמל, לא היו מרצפות על הרצפה, וגם לא תקרה, ראינו את הרעפים מצדם האחורי.

ושם, במקום הנמוך ההוא שמתחת לפני הים, מקום בו השלוליות קופאות בחורף, ובקיץ נצלים ממש בלהט השמש, מקום בו הברחש ממרר את חייך בשדה, ואין לך טיפת מים קרים להחיות את נפשך בחדר הלוהט – שם היתה לי הארה שאינני בטוח אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מקצתה. איש לא הכין אותי לקראתה – לא בֶּנִי החכם, לא יוסף, לא שרגא, בעל המניות בארץ ישראל:

הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.

כשאנחנו הגענו לעין טבעון, הם כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. בעשר אצבעות הם הקימו כפר יפהפה בלב השממה, והגנו עליו מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. לנו באמת לא היה כלום, ולהם כבר היו בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. וכשבאנו להסתפח לכפרם, הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם ואנחנו סחוטים מרוב עבודה, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים עברית, שרים עמנו מזמירות הארץ ומספרים לנו את סיפורי ארץ ישראל החדשה.

עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיניי הם היו יצורים על אנושיים. מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצדם, מה שאינני יכול לומר על נכדיהם שהיו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילתם.

הם היו שזופים, לבושים בפשטות נזירית – א"ד גורדונים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדת נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר. בניהם היו קצינים גבוהים בצה"ל, מג"דים ומח"טים, ובילו חודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות.

אני זוכר שמשה דיין, אז רמטכ"ל, הגיע לביקור במושב. כל החברים הצטופפו בבית העם לשמוע איזו משימה חדשה הוא מבקש להטיל עליהם (היה ברור שלא יטרח להגיע אלא כדי להעמיס עליהם מטלה חדשה). המזכיר פתח את המפגש: "משה רוצה להגיד לכם משהו".

אני נשבע שאני מצטט מילה במילה!

אני הייתי המום: ככה מציגים גנרל?! רמטכ"ל?! האם איכר רומני היה מעז לפנות לרמטכ"ל צבא רומניה המהולל בשמו הפרטי?! האם היה זוכה בכלל לראות רמטכ"ל בכל ימי חייו? אני נקלעתי לעולם שונה מכל מה שיכולתי להעלות על הדעת – הרי בסופו של דבר, משה דיין היה אחד מהם, הוא נולד בדגניה וגדל בנהלל, וכמו כולם התנדב לכוח המגן של היישוב, אלא שהם עושים רוב השנה מה שנחשב לעיקר (גם בעיני משה דיין עצמו!), ואילו הוא המשיך לשרת בצבא. אין לו שום יתרון עליהם, לא בעיני עצמו ולא בעיניהם.

משה דיין דיבר באותו מעמד במשך כמה דקות, הזכיר את אלפי העולים שהובאו בעל כורחם לנגב הצפוני, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שממאנים להישאר במקומות הצחיחים ההם מטואטאי רוחות המדבר הלוהטות, שזקוקים באופן נואש לסיוע, להדרכה, ומי יעשה זאת אם לא בניהם של מייסדי המושבים הוותיקים?

משה דיין דיבר מעט, קם והלך. איש לא ליווה אותו למכונית, הכול נשארו במקום, ובאותו המעמד קמו צעירים, בניהם של הנפילים, והתנדבו "לרדת" אל הנגב כדי לבצע את המשימה שהציג משה דיין. הם השאירו את המשק על הנשים וההורים הזקנים, ויצאו לסעוד את העולים החדשים. הם לא שאלו אם תהיה משכורת, אם יהיה אש"ל – כלום! קמו והלכו, כי נקראו, כי תמיד היו נכונים לקריאה, כי כל הקריאות היו מופנות רק אליהם, ואיש לא שאל אז, וגם לא שאל אחר כך, מדוע טורח הרמטכ"ל לדבר עם בני המושב על מצוקותיהם של עולים חדשים? מה לזה ולתפקידו כראש הצבא?

ואני כל כך רציתי להידמות אל הנפילים האלה, כל כך!

אספר משהו מהימים הראשונים בעין טבעון – כבר הזכרתי שגרנו בצריף קטן דק דופנות בעל גג פח, מובן שלא היו מים בצריף, ולא חשמל, נוחיות בחוץ בצריפון פח, ומקלחת לא היתה בכלל. הצריף בגודל של שמונה מטרים על שלושה שימש כחדר שינה לארבע נפשות, מטבח וסלון. אפשר לדמיין איך בישלנו, איך התרחצנו...

רצה הגורל ואותה שנה היתה מבורכת בגשמים עזים, והצריפים נראו ממרחקים כאיים צהובים בתוך ים של בוץ חום-אדמדם. באחד הלילות התעוררתי משום הרעש המבהיל של הצלפות הסופה בגג הפח, וראיתי את אבא תומך את הצריף מבפנים בגזע עץ שהכין מבעוד מועד, כדי שלא יתעופף ברוח.

הכוונה היתה להכין אותנו לקראת ניהול משקים משל עצמנו – קודם על ידי עבודה בשכר במשקים הוותיקים, ואחר כך הקצו לנו חלקת אדמה קטנה לכל משפחה, קיבלנו חצי פרד (התחלקנו שתי משפחות בפרד), חצי מחרשה וחצי פלטפורמה. יום אחד הגיע המדריך, בעצמו ממייסדי המושב, שנאלץ להזניח את משקו כדי לטפל בנו, והראה כיצד זורעים צנונית, ואנחנו, העולים החדשים, רכנו על תלמי האדמה וזרענו צנונית.

בוקר אחד העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל: "בוא תראה דבר יפה."

יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שלנו שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, והגיחו כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה (אולי לא כדאי לצמוח אצל הטירונים האלה?). קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל  בורקים באור זהוב, וכל היופי הזה, וכל היפעה הזאת איכשהו קשורה בי ובמשפחתי – אנחנו התכופפנו על התלמים האלה וזרענו.

בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את ליבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האונייה, ראיתי את מצדה בזריחה, ראיתי את החרמון בשקיעה הסגולה – אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את ליבי כמו חלקת הצנונית בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל.

כל בוקר, לפני לכתי לבית הספר, הייתי סר אל החלקה, מלטף את העלים, מריח אותם, מעשב מסביב, גורף את האדמה כדי לאוורר שורשים, וכשהייתי חוזר מבית הספר, עוד התיק על כתפי, הייתי רץ אל החלקה... אילו פגשתי את שרגא בנתיבות חיי, הייתי מספר לו על המניה שלי בארץ ישראל.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

"עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל"

למנדל זינגר

1969

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 10.10.1969

לפני 49 שנה

ספרונו של מנדל זינגר הוא בעצם הרחבה של קטע-עדות שכתב לפני שנים ואשר נכלל בקובץ "יוסף חיים ברנר", מבחר דברי זיכרונות, שנערך בידי מרדכי קושניר והופיע בשנת תש"ד, 1944, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בהקדמתו לספרון מציין מנדל זינגר כי מקצת דבריו בספר זה כבר פורסמו ב"דבר" בשנת תש"א, 1941, וב"ספר העלייה השנייה" בשנת תש"ז, 1947, ומשום-מה שכה לציין כי עדותו מצויה גם בקובץ הנ"ל שנערך בידי מרדכי קושניר.

הספרון בנוי כולו סביב מאורע מכריע אחד – עלייתו לארץ באותה אונייה בה הפליג ברנר. ברנר יצא לדרך בשם בדוי – פלדמן – משום שהשתמש בדרכונו של ידידו יהושע רדלר-פלדמן, הוא ר' בנימין. זינגר עלה לארץ עם חבורת צעירים מן העיר ברודי שבגליציה. קודם הנסיעה פגש את ברנר רק פעם אחת בלבוב, בה עשה הסופר בין תקופת לונדון שלו ובין עלייתו לארץ. אותה פגישה היתה קצרה מאוד. זינגר החליף עימו מילים ספורות לשם הנימוס, אולם, כעדותו, מראה-פניו של ברנר נחרת יפה בזיכרונו.

בפעם השנייה פגש את ברנר במשרד הציוני בווינה, והסופר התכחש לו, באומרו כי שמו אינו ברנר אלא פלדמן. זינגר שמר את הדבר בליבו ולא גילה לרעיו לנסיעה. יחד עשו את הדרך לטריאסט, שם עלו על סיפון אונייה והפליגו לאלכסנדריה, מאלכסנדריה נסעו ברכבת עד קהיר, משם ברכבת לפורט-סעיר, ומפורט-סעיד שוב באונייה שהפליגה ליפו ולחיפה. חלק מן הנוסעים ירד ביפו, לחלק לא הִרשו לרדת שם, והם חזרו לאונייה.

ברנר חשב מלכתחילה לרדת בחיפה, ושם אמנם ירד. לא זמן רב הצליח לשמור על עילום-שמו. הוא עבד ימים אחדים בחפירת בורות ["צלחות"?] בפרדסי חדרה. העבודה הגופנית הביאה אותו עד משבר. ובינתיים גם "גילו" אותו,  וכך חזר לעבודותיו הקודמות בעריכה ובכתיבה.

דרכו של זינגר נפרדה מברנר בחיפה. רק עוד פעם אחת ראה אותו, בהיות זינגר סמינריסט בירושלים ואוכל בשבתות במלון ורשבסקי, לשם בא ברנר באחת השבתות לסעוד יחד עם יוסף אהרונוביץ.

געגועים לשמש

מאחר שקשה על סמך היכרות חטופה זו לכתוב זיכרונות רבים, השתדל זינגר לכלול בספרונו עניינים רבים ככל האפשר הנוגעים לאותה עלייה לארץ בכלל, ולברנר בפרט. הקובץ פותח בהקדמתו של דב סדן, האומר בצדק:

"ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו – העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת-פנים, מתמעטות והולכות ולא רבים בינינו שזכו לכך. ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעבר לגבורות. וכל עדות חשובה וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה." (עמ' 6).

במדור השני בספרון אסף זינגר לקט מובאות מאגרותיו של ברנר, שהתפרסמו בדפוס, ושעניינו – לבטי ברנר בבעיית עלייתו לארץ-ישראל. המכתבים הם מן השנים 1906-1909. בין היתר אומר בהם ברנר:

"גם לי אין אמונה אחרת, חוץ מבשמש, אבל אני ירא את הארץ, ירא אני את חורבננו הנצחי, ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי-אדמה. מצב רוחי הולך ורע מיום ליום..." (1907).

"לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל לא בתור ציוני מאמין ומקווה, אלא בתור אדם, המתגעגע אל השמש." (1907)

"...לפלשתינה לא אסע עוד, שונא אני את העם הנבחר, ושונא אני את 'ארץ-ישראל' כביכול,  פע!..." (1907).

"...אתה נוסע לפלשתינה – אבל מה תעשה שם? במה תתעסק? אני הייתי נוסע לניו-יורק, אילמלא הייתי יודע, שאמצא שם עבודה ספרותית, לשון-קודש וז'רגון, ואהיה מרוויח כסף... (1908).

במדור השלישי בספרון מספר זינגר על ברודי עירו, על גלי המהגרים שהגיעו לשם אחרי הפרעות בקישינב, על ההווי המיוחד שנרקם בעיר, על הנעשה בתנועה הציונית וב"פועלי ציון". סכסוכים פנימיים ולבטי-עלייה של הצעירים, – קטעים אלה אין להם כל נגיעה לברנר (מחוץ לאותה פגישה קצרה בלבוב) אלא הם מזיכרונותיו של זינגר עצמו.

עימות בין האדם והסופר

המדור הרביעי עוסק בדרך לארץ-ישראל. כאן עיקר עניינו של הספרון, והוא העימות בין סיפוריו של ברנר העוסקים בעלייתו לארץ – ובין זיכרונותיו של אחד הנילווים אליו באותה נסיעה.

זינגר מביא בשלמותו את סיפורו של ברנר "אגב אורחא" (מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה) – המספר על חוויותיו של ברנר מווינה עד אלכסנדריה. סיפור "ברנרי", מלא אווירה, חיטוט נפשי וידיעת האדם בחולשותיו.

העימות בין העדויות לבין הסיפור יוצר תחושה מוזרה. מצד אחד ברנר ה"צדיק", אחד מל"ו נסתרים, עוזר לסחוב על גבו את החפצים, נותן ל"קומונה" יותר מכל אנשי החבורה, עוזר לכולם בשעת הנסיעה, ומצד שני – ברנר הסופר, שכאילו "מרגל" בלי הרף את חבריו לנסיעה, בולש את חולשותיהם הנסתרות ביותר, חושף אותם ואת התנהגותם ללא רחם – בסיפורו.

הנה למשל אחד הקטעים המסעירים בסיפור, שיש בהם מאוויר-פסגות של הספרות, למרות הנושא הקודח, החולני.

לנסיעה הצטרף בחור, חולה בשחפת פתוחה. חברי ה"קומונה" משתדלים כל הזמן להתרחק ממנו, מחשש הידבקות, ולא לשתפו בארוחותיהם. אך הוא, החולה, דווקא נדבק אליהם, ומפתה במזונותיו:

"שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום-מה, ומרה את פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת האכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדת, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאוותו לבוא ולהציע, שייקחו מהחמאה הנמסה אשר לו... "תודה! תודה!" – קראו הכול בגועל-נפש נורא... ולמרבה הקילקול של מצב-הרוח התוסס, נבדל, סוף-סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעיונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שיניים צהובות חדות... 'איזה חזירים הם היהודים הרוסים!' – התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהוביטשי כשהוא אדום כולו  מחימה רותחת."

 ("אגב אורחא").

זינגר מעיר הערות אחדות על הסיפור, בין היתר על כך שהנודד הרוסי הוא יעקב כהן (אין לזהותו עם הסופר יעקב כהן), שאף הוא רשם מזיכרונות אותה נסיעה בקובץ שהוציא קושניר. זינגר טוען כי באונייה לא זיהה איש מלבדו את ברנר. כהן בזיכרונותיו טען שגם הוא ידע על זהותו של ברנר. נראה, כי שניהם ידעו מי הוא ברנר, ואף אמרו לו זאת בפניו, ואילו הוא השביעם, כל אחד לחוד, לנצור את הסוד, וכך שמרו את "סודם" גם איש מפני חברו.

הרע והטוב

על המשך הנסיעה מאלכסנדריה דרך קהיר ופורט-סעיד ליפו ולחיפה מספר זינגר תוך שילוב קטעי-עדות ספרותיים מסיפורו של ברנר "עצבים", בו מתוארת פרשת נסיעה דומה.

ב"עצבים" מתרחשת פגישה עם יהודי רמאי באלכסנדריה, ופגישה עם יהודי טוב בפורט-סעיר, העוזר לעולים על האונייה. ברנר כותב על שניהם:

"רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות... מה גדול התהום שביניהם! ריבון העולם, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת הלחם בבית-בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטריות, אבל מסתתרות, שתקניות..."

("עצבים").

ממשיך זינגר ומספר על אותו מעמד כפי שהיה במציאות:

"עד כאן תיאורו האמיתי והנאה של ברנר. אעיר רק, כי לאמיתו של הדבר לא היה הבכי של ברנר שתקני. כבת-צחוקו היה גם בכיו רב. הוא התייפח קשה, לבקשתו התייצבתי על ידו ולא נתתי לאיש לגשת אליו. וכאשר נרגע מעט, אמר לי: 'כשאני נתקל באוזלת-ידינו, תוקף אותי הבכי ואינני יכול להתאפק. סוף-סוף, מה עשה לנו ה"רמאי" באלכסנדריה? הוציא מאיתנו בעורמה סכום קטן, הדרוש לו אולי לקיום משפחתו, ולוּ היה הוא בידינו, היינו דורסים אותו מרוב הרוגז שהצטבר בנו. ומה עשה לנו הידיד בפורט-סעיד? עזר לנו במידת-מה והוציא למעננו סכום פעוט, והנה כולנו מלאי התפעלות ואסירי-תודה לאיש הזר. מלאך מן השמיים ראינו בו, ומה הדבר המיוחד שעשה לנו?' – התרגשותו היתירה פגעה בי, גם לאחר שומעי את ביאורו. לא יכולתי להסביר לעצמי, איך האיש הזה, הסופר המנתח נפש האדם, אשר בחייו הפרטיים, לפחות בינינו באונייה, לא ידע כלל להעריך כראוי את הכסף, ונתן ברצון מכספו לכל נזקק, התרגש כל-כך בשל מעשי-הונאה קטנים כאלה. נזדעזעתי לראות, איך אדם חסון כמוהו מתחלחל כולו מהתייפחות בגלל דברים פעוטים כאלה. ברנר לא נרגע כל הלילה. גם ממני נדדה שנתי בלילה זה. האם בגלל המקרים, שקרו בדרך? או האם בגלל ההרגשה כי מתקרבים אנו לחופי ישראל?"

(זינגר. עמ' 89)

בסיום הספרון מביא המחבר קטעי-עדות והערכה משלו ומשל אחרים על ברנר. ערכו של הספרון אינו בו-עצמו כיצירה ספרותית או כספר זיכרונות מעלה תקופה. חשיבותו באותם קטעי-עדות ישירים הנוגעים לברנר, ומוסיפים כמה פרטים ביוגראפיים (אמנם לא נעלמים), שעיקר ערכם בהוספת קווים אופייניים אחדים לדמותו המופלאה של ברנר, ועימות הבא מפי עד-ראייה לחוויות שפירנסו שניים מסיפוריו. אם רק לשם כך נכתב הספרון – דיינו.

* מנדל זינגר: "עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל. לפני שישים שנה". הוצאת מועצת פועלי חיפה. תשכ"ט, 1959. 103 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שני

לילה ראשון ביפו

חלק ראשון של הפרק

סוף-סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. [בשנת 1876]. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

מד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!

אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.

באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות-ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.

יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של הארץ שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה-במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית, וגם בעברית:

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!"

האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל"אגודה להתיישבות בארץ-ישראל", ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.

המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירושלים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: "למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!"

כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני-המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.

למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע שטמפפר, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירושלים. בני-המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצחנה העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני-המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט שלימה.

מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי-הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!

הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – מצא-מָשָׁה מן הים!

אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצחנה של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני-המשפחה אל האכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ-ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים יעלו ירושלימה. דרך אחרת אין. בכל ארץ-ישראל כולה טרם נבנתה מסילת-ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה"טמפלרים", אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירושלים. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, לא מתחתי ביקורת על דבריו של אוריה באר, ברור שהילדים בעזה אומנו להיות טרוריסטים אכזריים, אני רק ציינתי מה תהיינה התוצאות בעקבות יריות על ילדים מפריחי עפיפונים – איזה "עליהום" יתפרש על פני כל העולם "הנאור". ברור שלאף עם אירופי אין זכות להטיף לנו מוסר, אבל עובדה מצערת היא שאנחנו תחת עדשה מגדלת, לכן אולי יש הגיון בתגובה המהוססת לשריפות בעוטף עזה.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: בגיליון "גג" 44, שממנו ציטטנו את סיפורו של ד"ר משה גרנות, מצוי גם מאמר מרתק של פרופ' זיוה שמיר: "שירים לגבירתנו השחורה" – "מי היתה אמיליה בסאנו-לאנייר? האם ידידתו היהודייה של שקספיר היא 'הגבירה השחורה משיריו?" – פרק מספרה של פרופ' זיוה שמיר, "ורד לאמיליה", שיראה אור בקרוב.

* בין אם יורשע ובין אם לא, כמות החקירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו תיכנס ודאי לספר השיאים של גינס.

עוד לא היתה, דומני, כפיות טובה גדולה מזו של מערכת משפט ישראלית כלפי ראש ממשלה מצליח ומוערך. לכן יש לשער כי ככל שיפליאו לטרטר אותו כן יגדל כוחו בבחירות, כי העם לא טיפש, לפחות מרביתו אינה כך.

הגיע הזמן שמערכת המשפט הישראלית, על פרקליטיה הממולחים, תבין כי היא לא נבחרה לנהל את המדינה וגם אין לה הכישורים לכך!

* תודה על גיליונותיך. לא תמיד אני מגיב, הגיליון הפעם [1359] היה עשיר, מקורי וטוב במיוחד.

מאיר עוזיאל 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל