פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1361

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באב תשע"ח, 16.7.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יִשְׂרָאֵל גּוֹנֶבֶת עֲנָנֲים מֵאִירָאן... // אורי הייטנר: 1. עם אחד אשם בשואה. 2. מ"בראשית" ל"וַיעל" – וחזרה. 3. צרור הערות 15.7.18. // יהודה דרורי: הצבועים והמתרפסים נגד חוק הלאום. // רן ברץ: חרפת ההיסטוריונים: הסתירות והעיוותים במכתב חוקרי יד ושם. [ציטוט]. // משה כהן: הוא קוסם. // אוריה באר: כישלונה של מדיניות ההבלגה. // רוֹן גֵּרָא: קוֹל אֶחָד מִצֶּמֶד מֵיתָרִים. // חנה סמוכה מושיוב: שיבה טובה. // ד"ר ארנה גולן: אלימות במגעם של גבר ואשה. על היבט אחד במכלול  שירתה של יונה וולך. // תקוה וינשטוק: שומרות הסף של המרכול. // עדינה בר-אל: יד לקשיש – פעילות ראויה לשבח בירושלים. // דב בהט: שלושה ספרים חדשים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "נחלת אבות" לישראל זרחי, 1946. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.6.1970, לפני 48 שנים. // נעמן כהן: ושוב כמדי שנה הכסף מנצח. // אברהם כץ עוז: ים המלח. // אהוד בן עזר: שטפנס, בוכבינדר ובטהובן בקונצרט מוצ"ש שנערך ביום ראשון, 15.7. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שני, לילה ראשון ביפו, חלק שני של הפרק. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יִשְׂרָאֵל גּוֹנֶבֶת עֲנָנֲים מֵאִירָאן...

גֵּנֵרָל פָּרְסִי שֶשְּמוֹ הוּא גוּלָאם רָזָא גָּ'לָאלִי,

רֹאשׁ אִרְגּוּן הַהֲגָנָה הָאֶזְרָחִית,

הִטִּיל לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים גַּל-פָּאנִיקָה כְּלָלִי

בִּנְאוּם פֻּמְבִּי מַרְעִיש שֶבּוֹ הִנְחִית

עַל יוֹשְבֵי אוֹתָהּ רֶפּוּבְּלִיקָה אִיסְלָאמִית לוֹחְמָנִית

יְדִיעָה שֶבֵּין גּוֹרְמִים הַמִּתְנַכְּלִים

לְאִירָאן, פִּתְאֹם הִצְלִיחָה יִשְׂרָאֵל הַתַּחְמָנִית

עִם מֻמְחִים שֶלָּהּ בְּשֶטַח הָאַקְלִים

בְּעָרְמָה רַבָּה – מַמָּש לֹא יְאֻמַּן – פָּשוּט לִגְנֹב

עֲנָנִים נוֹשְׂאֵי גִּשְמֵי-בְּרָכָה מִשֶּטַח

מְדִינַת הָאָיָתוֹלוֹת, כָּךְ שֶשֹוּם טִפְטוּף רָטֹב

לֹא יַרְוֶה אֶת אַדְמוֹתֶיהָ, וְהַמֶּתַח

שֶדִּבְרֵי הַגֵּנֵרָל הַזֶּה גָרְמוּ שָם בִּמְהֵרָה

נִתְגַּבֵּר כְּשֶחֵקֶר מֵטֵאוֹרוֹלוֹגִי

בְּאִירָאן חִזֵּק בְּתֹקֶף אֶת דְּבָרָיו שֶלִּכְאוֹרָה

נִשְמְעוּ כִּבְּלוֹף מֻפְרָךְ וּבִלְתִּי לוֹגִי.

וְאִם אֵין זֶה מְסַכֵּן מַסְפִּיק אֶת הָרֶפּוּבְּלִיקָה

הָאִיסְלָאמִית, עוֹד הוֹסִיף אוֹתוֹ דוֹבֵר

שֶבִּמְקוֹם עַנְנֵי-גֶּשֶם שֶמֵּהֶם אִירָאן נֻתְּקָה

כְּבָר הֶחְדִּירָה יִשְׂרָאֵל בִּשְווּנְגּ גּובֵר

לְשִטְחָם שֶל הָאִירָאנִים שֶרֹאשָם בָּעֲנָנִים

בְּחָלְמָם לִזְכּוֹת בְּנֶשֶק מְגֻרְעָן

עֲנָנִים שוֹנִים שֶהֵם הַרְבֵּה יוֹתֵר מְסֻכָּנִים,

וְהוּא לֹא פֵּרֵט מָה יֵש בְּכָל עָנָן.

אַךְ אֵין צֹרֶךְ כְּלָל לִהְיוֹת מֻמְחֶה בַּפְיַאסְקוֹ הָאִירָאנִי

לְהָבִין שֶכָּל עָנָן כָּזֶה וַדַּאי

כְּשֶמַּטִּיל הוּא צֵל כָּבֵד עַל הַמִּמְשָל הַטֶּהֶרָאנִי

הוּא אֶחָד מִשְּלֹשֶת אֵלֶּה, יְדִידַי:

אוֹ עֲנָן מַחְנַק-הַסַּנְקְצִיּוֹת שֶטְּרַאמְפּ מַפְעִיל בְּצֶדֶק

עַל גִּרְעוּן הָעַרְסִים-פָּרְסִים הַמֻּסְוֶה,

אוֹ עֲנַן תְּּקִִיפוֹֹת-אֲוִיר שֶל יִשְׂרָאֵל הַסּוֹדְקוֹת סֶדֶק

בִּזְרִימַת חִמּוּש אִירָאנִי הַנִּכְוֶה

בְּאִשָּׁהּ שֶל פְּגִיעַת-בּוּל יִשְׂרְאֵלִית בְּכָל מִשְלוֹחַ

הַמֻּבְרָח לְסוּרְיָה אוֹ לַ"חִיזְבַּאלְלַהּ",

אוֹ עֲנַן הַהַפְגָּנוֹת בְּכָל אִירָאן, הַצּובְרוֹת כּוֹחַ

בִּמְחָאָה עַל כַּלְכָּלָה שֶקֻּלְקְלָה.

וְכָל-עוֹד שֶאִירָאן בְּטִמְטוּמָהּ זֶה מִתְעַקֶּשֶת

עַל אַסְפָּקַת כְּלֵי-רֶצַח לַטֵּרוֹר הַמּוּסְלְמִי

בִּמְקוֹם לִדְאֹג לְאֻֻכְלוסיְַּת אַרְצָה הַמִּתְרוֹשֶשֶת

אֵין שוּם גּוֹרֵם מִחוּץ לָהּ, אֲזוֹרִי אוֹ עוֹלָמִי,

יָכוֹל לִגְרֹם לָהּ נֶזֶק הַחוֹתֵר בְּאָשְיוֹתֶיהָ

בְּעִקְבִיּוּת כָּזֹאת, בְּהַתְמָדָה וּבְעָצְמָה

כְּמוֹ הַשִּׁלּוּב בֵּין רֶשַע לְאָבְדַּן עֶשְתּוֹנוֹתֶיהָ

שֶבּוֹ יוֹם-יוֹם הִיא מְכַרְסֶּמֶת בִּיסוֹדוֹת עַצְמָהּ.

יוסי גמזו

* * *

תחזקנה ידי כל אחינו

הלוחמים והמתגוננים

בעוטף עזה

שימו פס על תגובות

העולם הצבוע –

כבר 70 שנה

מלחמת העצמאות שלנו

טרם הסתיימה

ואתם – בחזית הדרום!

* * *

אורי הייטנר

1. עם אחד אשם בשואה

עם אחד אשם בשואה ואחראי לה – העם הגרמני. יבשת שלמה רווייה בהיסטוריה אנטישמית – אירופה. יש מדינות באירופה שהיו בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, כמו איטליה. יש מדינות שממשלותיהן שיתפו פעולה עם הנאצים, כמו צרפת (ממשלת וישי). יש מעצמה שחתמה הסכם כניעה ופייסנות עם היטלר – בריטניה, ומעצמה אחרת שחתמה ברית שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ודבקה בה עד היום שהותקפה בידי גרמניה – בריה"מ (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). יש עמים שהיתה בהם אהדה רבתי לנאצים ולכן שיתוף הפעולה העממי עימם היה גורף, כהולנד.

הייחוד של פולין הוא שאת עיקר זוועות השואה ביצעו הגרמנים על אדמתהּ הכבושה. לשם שולחו יהודים מכל רחבי אירופה, אל תעשיית הרצח הנורא של מחנות ההשמדה הגרמניים.

יש לעם היהודי חשבון דמים ארוך עם אירופה, ואף על פי כן מדינת ישראל חותרת ליחסי ידידות עם עמי אירופה, מיום היווסדה. ישראל חותרת לשלום עם הערבים, שגם היום חותרים להשמדתה. ישראל חותרת לשלום עם הפלשתינאים, שמנהיגם בזמן השואה (המופתי) היה משת"פ מובהק של הנאצים ותומך נלהב בשואה, ומנהיגם הנוכחי הוא מכחיש שואה מדופלם (ה"דוקטורט" שלו, שכמובן אינו שווה מבחינה אקדמית את הנייר שעליו נכתב, הוא יצירה של הכחשת שואה), הוא מכחיש את קיומו של העם היהודי ושונא ישראל מוצהר. הסכם השלום עם מצרים נחתם עם סאדאת, שבצעירותו אהד בגלוי את הנאצים.

יש לישראל עניין ביחסים טובים עם פולין. כשפולין חוקקה חוק שעלול היה להלך אימים על חוקרי השואה ומלמדיה ובכך לסכן את חקר השואה ולימודה, חובתה של ישראל הייתה להשמיע קול ולהתערב. ואכן, ישראל התערבה והשיגה את מבוקשה – החוק הפולני שונה, והעוקץ הוצא ממנו.

נוסח המסמך המשותף אינו מושלם, יש בו אמירות בעייתיות, אולי נכון היה להתעקש על ניסוחים טובים ומדויקים יותר ואולי עוד אפשר לשפרו. אך עיקרו – הוקעה פולנית את זוועות השואה, גינוי והוקעה של שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים, העלאה על נס את גבורתם העילאית של חסידי אומות העולם. האין זה אינטרס יהודי וישראלי שזה יהיה המסר של ממשלת פולין לעם הפולני?

מה לא נכון במשפט "אין עוררין שהשואה היתה פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי"? מה פסול באמירה על אודות התנגדות הממשלה הפולנית הגולה לשלטון הנאצי ופשעיו? המסמך מבטא "גאווה במעשיהם ההרואיים של פולנים רבים, במיוחד בחסידי אומות העולם אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים." זאת אמת והגאווה מוצדקת. אלפי פולנים הצילו יהודים, מתוך ידיעה שאם יתפסו צפוי מוות ודאי להם ולמשפחותיהם.

הבעייה העיקרית שאני מוצא במסמך היא בגינוי "כל מקרה של אכזריות נגד יהודים שבוצע על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה." מן הראוי היה לציין את המספר הרב של פולנים שנהגו כך.

במסמך מופיעה הסכמה ישראלית עם האמירה החשובה כל כך לפולנים – ש"המונחים 'מחנות ריכוז פולניים / מחנות מוות פולניים' מוטעים לחלוטין ומפחיתים את אחריות הגרמנים על הקמת המחנות הללו," וש"אין לייחס לכל העם הפולני אשמה בגין מעשי הזוועה שנעשו בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בזמן השואה." ההסכמה הישראלית הזאת היא עם האמת ההיסטורית.

2. מ"בראשית" ל"וַיעל" – וחזרה

בעדותו בפני ועדת פיל (1936), ועדת החקירה הבריטית לחקר הגורמים למאורעות 1936, נשאל אדריכל המדינה דוד בן גוריון, אז יו"ר הנהלת הסוכנות: "מאין הגעת לפלשתינה?"

בן גוריון השיב ללורד פיל: "מפלונסק."

"האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה מזה דורות?" הקשה פיל.

ב"ג לא התבלבל. על דוכן העדים היו מונחים ספר תנ"ך והקוראן, עליהם הושבעו העדים. ב"ג נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר: "זה הקושאן שלנו."

התנ"ך הוא הקושאן שלנו. התנ"ך הוא ה"מה", ה"למה" וה"לשם מה", הוא התוקף המוסרי של המפעל הציוני.

הסצנה הזאת, בתום עדותו של ב"ג, לא היתה אמורה להפתיע את חברי הוועדה. בעדות עצמה, אמר ב"ג דברים דומים: "

זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם א"י ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו."

11 שנים מאוחר יותר, הופיע בן גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם. הוא לא דיבר על ביטחון. הוא לא הציג את השואה כקושאן שלנו. הוא דיבר על התנ"ך:

"לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אונייה? ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

"והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. 

"ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן; באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. 

"והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים." 

את הטקסט הזה אני מקפיד לקרוא מדי שנה, על שולחן סדר פסח.

מגילת העצמאות, מגילת היסוד של מדינת ישראל, נפתחת אף היא בספר הספרים הנצחי, התנ"ך, כיצירתו הגדולה של העם היהודי ותרומתו הגדולה לאנושות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

וכאשר עוסקת הכרזת העצמאות בדמותה של מדינת ישראל, גם אותה היא משתיתה על התנ"ך: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."

הרוח הזאת, רוח התנ"ך, היא הרוח שהפיחה במפרשי הציונות, היא הרוח שהקימה את מדינת ישראל, היא הרוח שקיימה את מדינת ישראל. התנ"ך היה תשתית התרבות הישראלית, ואבן השתייה של הסיפורת, השירה, הפזמונאות והאמנות הפלסטית בישראל. התנ"ך היה מסד השפה המשותפת בין יוצאי גלויות שונות, תרבויות שונות ובין בני פלוגתא אידיאולוגיים.

במהלך השנים הלך התנ"ך ואיבד את מרכזיותו בתרבות הישראלית, והדבר דלדל את הרוח ורידד את החברה. בעוד בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה, לימודי התנ"ך היוו נדבך מרכזי בחינוך, במשך השנים חל פיחות במעמדו המרכזי ונשחקה מרכזיותו. לימודי התנ"ך איבדו את מרכזיותם, התנ"ך אינו אהוב על רבים מן התלמידים, והם אינם בקיאים בו.

יש לכך סיבות רבות. סיבה אחת היא התרחקות בקרב האליטה החילונית מכל מה שמסמלת היהדות. סיבה אחרת נעוצה בטעות היסודית בתרבות הציונית, שיצרה באופן מלאכותי קפיצת דרך בהיסטוריה, וניסתה לדלג על היצירה היהודית שבין התנ"ך לספרות ימינו. תרבות נבנית נדבך על גבי נדבך והניסיון המגושם להאדיר את התנ"ך מתוך זניחת ספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה, גרמה להתרחקות מן התנ"ך ולכרסום מקומו בתרבות העברית.

מהפכת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בדור האחרון, ניסתה לתקן את המעוות ולהחזיר את הניגון שנזנח לשווא ללב ההוויה, אך ברוב המקרים הדבר לווה בהתרחקות מן התנ"ך.

במשך עשרות שנים התרחקנו מהתנ"ך ובעצם התרחקנו מעצמנו. המחיר התרבותי והחברתי של הנתק הזה כבד. את המעוות יש לתקן.

המיזם התרבותי-חינוכי 929, נועד להתמודד עם הבעייה ולתקן הקלקול.

929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. כותרת המשנה של המיזם היא "תנ"ך ביחד". את המיזם הגה, יזם והוביל הרב ד"ר בני לאו. במשך שלוש שנים וחצי, חמישה ימים בשבוע, נלמד בכל רחבי העולם היהודי פרק בתנ"ך – בקבוצות לימוד, בכלי התקשורת ובאתרי אינטרנט. פרק אחד ליום, מפרק א' בבראשית עד פרק ל"ו בדברי הימים ב'; מן המילה "בראשית" הפותחת את התנ"ך ועד המילה "וַיעל" המסיימת אותו.

כשהמיזם יצא לדרך, קיבל את פניו ב"הארץ" אורי משגב בפשקוויל שבו הוא כתב, בין השאר:

"מדובר במיסיונריות, עטופה כמיטב המסורת במתק שפתיים ונועם הליכות. ובסיבוב הנוכחי גם בעטיפה של ממתק... 'קירוב הלבבות' וה'הידברות' וה'כבוד לערכים ולמסורת' הם תמיד בכיוון אחד. ה'גשר' המפורסם הוא לעד חד-סטרי. החילונים המשתתפים בבנייתו בקמפיינים הללו ובאחרים הם, במחילה מכבודם, מה שנהוג לכנות בשפה המהפכנית 'אידיוטים שימושיים', גלגול נוסף של 'חמורו של משיח' הידוע."

את המילה "הדתה" עוד לא המציאו אז...

איזו ריקנות, איזו עליבות של אדם המפחד מתרבותו הלאומית, הנובעת ממורשתו, שבורח מן הרוח של עמו. ואם הדברים היו עלובים בעיניי אז, על אחת כמה וכמה היום, בתום הסיבוב הראשון.

זמן קצר טרם פתיחת המיזם, בחנוכה תשע"ה, פנה אלי בני לאו, סיפר לי על המיזם והציע לי ליטול בו חלק. קצת לימדתי במסגרתו, אך בעיקר כתבתי. באתר הגדול, המרכזי – כתבתי בערך אחת לשבוע. אולם לאחר זמן מה ארגון בינ"ה הקים אתר 929 משלו, "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות", ומייסדו ארי אלון פנה אליי אף הוא וביקש ממנו לכתוב בו. באתר זה כתבתי מדי יום, על כל פרק בתנ"ך.

משחר ילדותי אהבתי את התנ"ך והכרתי אותו. אין להשוות את היכרותי המוקדמת עם התנ"ך לחוויה של כתיבה על כל פרק, להעמקה בכל פרק, למחשבה על כל פרק. לכל פרק הענקתי את הפרשנות שלי, מן הזווית האישית, לעתים קרובות בהתייחסות לאקטואליה, וכן הרביתי להציג כיצד התרבות העברית החדשה וההגות הציונית מתכתבים עם התנ"ך, דרך אותו פרק. וכך, ביאליק ואלתרמן, שלונסקי ורחל, נעמי שמר ומאיר אריאל, בן גוריון וז'בוטינסקי ועוד רבים אחרים, צוטטו ברבים מן המאמרים. שניים מן המאמרים התפרסמו באלבום מיוחד שהוצא במסגרת המיזם, בהוצאת "דביר".

היום הסתיים הסיבוב הראשון של המיזם וביום ראשון – ימשיך מבראשית. אני אשלים את הפרקים שלא כתבתי ב"בראשית", עד הקמת "מחלנים". לא אמשיך לכתוב לאחר מכן, כיוון שזו משימה תובענית מאוד. אני גאה ושמח שעמדתי בה עד כה, אך לא אמשיך הלאה. בדף הפייסבוק שלי אפרסם בכל יום את הפרק שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי. ואת הפרקים המעטים שפספסתי אשלים, ואעלה אותם גם ב"מחלנים". אני מקווה שאמצא דרכים נוספות להשתלב במיזם בהמשך הדרך.

3. צרור הערות 15.7.18

* מבחן ה"סבב" – הפסקת אש כשלעצמה אינה מטרה, אלא אמצעי. בדיוק כמו הפעלת כוח. אמצעי למה? להשגת המטרות שלשמן הופעל הכוח.

הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של "הסבב" הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע.

גם ביום שישי בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום "הסבב" יימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב"סבב" של מאי; שחיקה נוספת של ההרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית. רק שינוי דרמטי של כללי המשחק, שמשמעותו הוא: דין הצתה כדין רקטה, ייחשב להישג ולהצלחה.

אם טרור ההצתות ייפסק, ניתן יהיה להכתיר את הסבב כהצלחה ישראלית. אם הוא יימשך – יש לחדש את האש בעוצמה רבה יותר, עד שהאויב ייאלץ לשים קץ להצתות.

* חלק מכללי המשחק – אחד הנימוקים למדיניות ההכלה של טרור ההצתות בגבול עזה, הוא ששעה שישראל מפעילה את כל מנופי הלחץ הדיפלומטי שלה על עיצוב הגבול עם סוריה, לא טוב שהיא תיגרר לעימות בדרום. אני חושש, שהכלת טרור ההצתות, שעה שישראל עסוקה בעיצוב הגבול עם סוריה, משדרת לסורים שהצתת שדות ומטעים בישראל היא חלק מכללי המשחק. זה בסדר, אנחנו מרשים.

* המחדל – באוגוסט 1970, מיד לאחר חתימת הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, קירבה מצרים, תוך הפרה מפורשת ובוטה של ההסכם, סוללות נ"מ לתעלת סואץ. ישראל החליטה "להכיל" והבליגה. למה? כי אחרי מלחמת ההתשה העקובה מדם והממושכת, ואחרי שנדמה היה לנו שהגענו סוף סוף לשקט, למי יש חשק וכוח לחדש את האש?

 התוצאה היתה מלחמת יום הכיפורים. זה המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים, יותר מהקונספציה המודיעינית.

גם הרישיון בפועל להצית ללא מפריע את הנגב המערבי, על שדותיו החקלאיים ועל החורש הטבעי (כבר יותר מאלף שריפות) – מתקפת טרור שניתן היה מזמן לשים לה קץ במחיר נמוך מאוד, עלול לדרדר אותנו למלחמה.

* הרגל הופך לטבע – במשך שלושה חודשים הטרור הפלשתינאי הצית את הנגב המערבי, העלה באש שדות וחורש טבעי, ללא הפרעה. אחרי כשלושה חודשים, החליטה ישראל על תגובה עלובה, מינימליסטית ולא מדגדגת – צמצום מעבר המשאיות לרצועת עזה במעבר כרם שלום, למזון, תרופות וצרכים הומניטריים בלבד.

ביום שישי המחבלים יידו רימון בחיילי צה"ל ופצעו קצין. בעקבות ירי הרקטות בליל שבת כתבה זהבה גלאון שהירי הוא... תגובה על "סגירת מעבר כרם שלום."

למה היא כתבה זאת? שמא היא מקנאה בתמר זנדברג ומנסה להישאר בכותרות? אולי פשוט מתוך הרגל – להאשים תמיד את ישראל בתוקפנות נגדה? כזכור, את מה שגלאון הטיפה לו לאורך כל השנים ישראל ביצעה בקפדנות לפני 13 שנים. היא, וכל מי שקראו לנסיגה מוחלטת ולעקירת היישובים, צריכים היו להיות התקיפים ביותר נגד הפלשתינאים, על תוקפנותם מאז הנסיגה. אבל ההרגל, להאשים תמיד את עצמנו על התוקפנות נגדנו, חזק מהם. הרגל הופך לטבע.

אגב, "סגירת מעבר כרם שלום" הוא עוד שקר, כמו "המצור". המעבר לא נסגר, אלא הפעילות בו צומצמה.

* הרעל מחלחל – ציפי לבני היתה הראשונה שעמדה להציג את הנוסח הראשון של חוק הלאום, שגובש במכון לאסטרטגיה ציונית, והוא היה מרחיק לכת לאין ערוך יותר מהנוסח המרוכך הנוכחי. היא היתה אז ראש האופוזיציה, והכוונה היתה שהחוק יבטא את הקונצנזוס הלאומי הרחב על זהותה היהודית של המדינה, מעבר למחלוקת הקשה על גבולותיה. בשלב מסוים היא קיבלה רגליים קרות, אולי הבינה ש"הבייס" שלה לא יתלהב. ובמהרה היא הפכה למתנגדת הראשית לחוק. היא נלחמת בו בפראות בכנסת ובתקשורת.

בפשקוויל שטנה בשוקניה, רוגל אלפר תקף אותה בחריפות. בעיניו, אין הבדל בין תומכי החוק ומתנגדיו. הוא הגדיר אותה "אידיוטית שימושית" (של הגזענים... האפרטהייד... וכו').

למה? כי היא דיברה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. "האם טחו עיניה מראות כי 'יהודית ודמוקרטית', בבת עינה, לא הולכות ביחד? על ישראל להיות דמוקרטית."

או במילים אחרות, העם היהודי הוא העם היחיד שאין לו זכות להגדרה עצמית ולמדינה. מי שטוען, שהוא תומך בקיומה של מדינת ישראל אך לא כמדינה יהודית, מכבס את האמירה שהוא נגד קיומה של מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינה יהודית. זה כמו שאומר שאני בעד קיומה של ירדן, רק אם היא תהיה מדינה יהודית.

אין ספק שבין ציפי לבני לרוגל אלפר רובצת תהום אידיאולוגית. אבל הרעל האנטי ציוני מחלחל, מחלחל, והוא הסיבה להתנגדות לחוק הלאום. נקודת המוצא של ההתנגדות היא ראיית ה"יהודית" וה"דמוקרטית" כסותרים זה את זה, כמשחק סכום אפס, שבו העצמת המרכיב היהודי הוא בהכרח פגיעה במרכיב הדמוקרטי ולהיפך. זאת גישה מנוגדת לְאמת הציונות, שמדובר בכלים שלובים.

לעיתים מעירים לי, על כך שאני מתייחס לרוגל אלפרים ולגדעון לויים למיניהם. הרי הם מיעוט שבמיעוט, שוליים שבשוליים. זה נכון, אבל הרעל שהם מטפטפים מחלחל ומשפיע במעגלים רחבים.

* לקרוע את הזהות – פשקוויל המערכת של השוקניה מסית את אזרחי ישראל לקרוע את תעודות הזהות שלהם אם יתקבל חוק הלאום. חוק הלאום הוא חוק יסוד שנועד לעגן בחוקה הישראלית המתהווה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום היווסדה, כפי שהוכרזה במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מה שמקומם את דבוקת שוקן אינו חוק הלאום, אלא מהותה של המדינה. לא את תעודת הזהות הם רוצים לקרוע, אלא את הזהות.

* בראש דאגותיה – בנאום שנשא בפברואר ב"קונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה", פרס נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק את משנתו בדבר צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. את הנאום הוא עיבד למאמר, שפורסם ב"הארץ" (ושעורר גל של תגובות שטנה מצד דבוקת שוקן).

בין השאר הוא כתב: "'מדינה יהודית' היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."

בראש דאגותיה! אולי כדאי להכניס את המשפט הזה לחוק הלאום.

* החוק למימוש ערכי תנועת העבודה – שלי יחימוביץ' כתבה שחוק הלאום "אינו חוק הלאומיות אלא חוק הלאומנות,"

כתבתי לה: "חוק הלאום אינו חוק הלאומנות אלא חוק הציונות. הוא, בנוסחו המקורי – לא המסורס, מבטא את ערכי תנועת העבודה. התיישבות יהודית היא לב לבה של מורשת תנועה העבודה, היא המהות של תנועת העבודה. בן גוריון, אשכול, טבנקין, הרצפלד – הם האנשים המזוהים יותר מכל עם התיישבות יהודית. הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הוא קיבוץ יהודי, שהוקם בידי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. כאשר האו"ם גינה את הציונות כגזענות (כמו מי שמציגים את חוק הלאום כגזענות) כינס רבין ישיבת ממשלה והחליט על תגובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן, כדי להתריס באמירה, שהם מגנים את הציונות ואנחנו ממשיכים להגשים אותה. מה קרה למפלגת העבודה ולך? איך התרחקתם מערכי תנועת העבודה ואימצתם אידיאולוגיה של שיח זכויות אינדיבידואליסטי רדיקלי, הבז לכל 'אנחנו' לאומי, אידיאולוגי, קהילתי ודתי? איך רידדתם את הייעוד הלאומי שלנו – התיישבות יהודית ציונית, מערך נעלה שעלינו להגשים אותו, ל'יישוב שנועד למנוע את זכות המגורים מערבים'? אח"כ אתם מתפלאים שהעם מואס בכם."

* הגיעה השעה, אחרי 70 שנה – אם החוק כל כך טוב וכל כך חשוב, למה לא חוקקו אותו עד כה? למה מייסדי המדינה לא חוקקו אותו? 70 שנה הסתדרנו ללא חוק הלאום, מה נשתנה? את השאלה הזו הִפנו אליי מספר אנשים, בעקבות תמיכתי הנלהבת בחוק.

לא כל מה שמייסדי המדינה עשו הוא טוב, ולא כל מה שלא עשו – לא היו צריכים לעשות. בעיניי, היתה זו טעות לא לחוקק חוקה לישראל. אילו חוקקה, אין ספק שכל הרעיונות המצויים בחוק הלאום היו מתנוססים בראשה, בקונצנזוס מלא, ללא כל מחלוקת ובאופן יותר ברור וחד.

במקום חוקה, הוחלט לחוקק חוקי יסוד, שבהדרגה יתגבשו לחוקה. 44 שנה הסתדרנו ללא חוק יסוד כבוד האדם וחרותו – אז מה, בשל כך לא נכון היה לחוקק אותו? הסתדרנו בלעדיו 44 שנה, אך ראוי יצחק שמיר לשבח, על כך שממשלתו יזמה את חוק היסוד החשוב הזה, המעגן את כבוד האדם וחרותו בחוקה הישראלית.

50 שנה הסתדרנו ללא חוק נגד הטרדות מיניות. נו? אז החוק מיותר?

אין ולא תהיה חוקה למדינת ישראל בלי להגדיר את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק הלאום מוסיף את הנדבך החשוב הזה לחוקה המתהווה. ואם לא חוקקנו אותו 70 שנה, ודאי שהגיעה השעה לחוקק זאת.

מייסדי המדינה, אנשי תנועת העבודה, לא חוקקו חוק יסוד המגדיר את הזכות להקים התיישבות יהודית, אבל הם הקימו מאות יישובים יהודיים. עכשיו, אלה שמתיימרים להיות ממשיכיהם, מציגים את ההתיישבות היהודית כגזענות.

* מחבלים ב"אנחנו" – ארגון חילוני פונדמנטליסטי קנאי, מפיץ בין מסעדות ובתי עינוגים בתל-אביב שלטים שבהם נכתב בגאווה: "עסק זה פתוח בליל תשעה באב."

תחושתי על אודות היוזמה הזאת היא פחות של כעס, יותר של צער, בושה וגועל, כמו תחושתי כאשר חרדים פונדמנטליסטים קנאים עושים מנגל ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מה שמפריע לי, בשני המקרים, אינו הפרת החוק. חבל שצריך בכלל חוק כזה. גם לא כל כך חוסר התחשבות ברגשות "האחר". מפריעה לי התאווה האובססיבית לחבל ב"אנחנו", בניסיון להרוס כל תשתית של קיום משותף בתוכנו.

* דיג במים עכורים – משלחת של הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה ביקרה את המשפחה בקלאנסווה שבנה נחטף. עודה יצא לתקשורת ותקף את... משטרת ישראל, כמובן. לאחר הביקור יצא אספסוף מן היישוב להפגין נגד... משטרת ישראל, כמובן.

באותה שעה, משטרת ישראל והשב"כ חיפשו ומצאו את הילד ולבסוף השיבו אותו הביתה בשלום.

אבל אם אפשר להסית נגד המדינה, הרשימה המשותפת לא תחמיץ את ההזדמנות.

אהוד: לי יש תחושה שאולי מי שהצליח להחזיר את הילד החטוף כרים ג'מהור הן משפחות פשע ערביות, בישראל ובגדה, וכי משפחות פשע, כמו אלה שחטפו אותו, פועלות כמו סינדיקאט. כאילו יש קשר או לפחות היכרות בין כולן.

* הכנסת מועלת בתפקידה – במקום שהכנסת תראה מתפקידה לפקח על הרשות המבצעת – הממשלה והעומד בראשה, ותבטיח את טוהר המידות וניקיון הכפיים ואת מיצוי עד תום של החקירות נגד נתניהו ללא הפרעה, היא מנצלת לרעה את כוחה כדי להלך אימים על החוקרים.

* אחת האורטליות הראשונות – כתב לי מנוח שמאלץ, היום מנהל הבית הישראלי החם במנאלי, שבצפון הודו: "בשנת 1978, עת שימשתי מ"פ מפקדה בגולני בגדוד 12 במחנה דלווה (גבי אשכנזי, לימים הרמטכ"ל, היה הסמג"ד), הוצב שלט: 'קיבוץ אורטל'. אשתי היתה אז בחודשי ההיריון האחרונים. סיפרתי לה על השם, וכשנולדה בתנו קראנו לה אורטל. נראה לי שהיא אחת הבנות הראשונות שנקראו אורטל."

אכן, השם אורטל לא היה קיים טרם הקמת הקיבוץ. כלומר, בנות ששמן אורטל הן בנות ארבעים ומטה.

* המהפך של 78' – אביב או אייל? מירי מסיקה. כן, זה מה שרציתי לכתוב לפני שראיתי. על סמך ידע מוקדם. ואז ראיתי חמש דקות. ומירי מסיקה אמרה: "לא ראיתי כזה מהפך מאז המהפך של 78'." עכשיו אני בבעייה, כי איני מכיר את המהפך של 78'.

* ביד הלשון: ברדק – מה משותף לקרחנה וברדק? הפינה הקודמת הוקדשה למילה קרחנה.

ומה מקורה של המילה? כותב רוביק רוזנטל: "המילה אומצה בהתלהבות בסצנת הטראנס והפכה למילה המתארת אירועים שיצאו משליטה. מקור המילה טורקי-ערבי. פירושה המוקדם הוא בית מלאכה, ומאוחר יותר הפכה כינוי לבית זונות."

וברדק הוא בית זונות ברוסית.

אורי הייטנר

* * *

יהודה דרורי

הצבועים והמתרפסים נגד חוק הלאום

"מזכ"ל הארגון (הסוכנות היהודית) ג'וש שוורץ, אומר בכנסת, שתנועת החרם מתכוונת להשתמש נגד ישראל בסעיפים העוסקים בהתיישבות הנפרדת ובמעמדה של השפה הערבית..." (קטע מתוך המדיה האינטרנטית 12/7/2018).

מסתבר שהליברלים-השמאלנים בארץ ובחו"ל, מנסים להלך על הכנסת אימים בהקשר לתוצאות התעמולתיות נגדנו כביכול מצדם של חוגים עויינים ידועים בחו"ל (כמו הבי-די-אס).

לדעתי הם פשוט משקרים.

קודם עליהם להסביר מדוע לספרדית אין מעמד שווה לאנגלית בקליפורניה (שם הקהילה ההיספנית הינה באחוז גבוה מאוד באוכלוסייה...)? – ומדוע קהילות דתיות שונות בכל ארה"ב קובעות מי יגור במקומותיהם ומי לא (ומדוע לנו אסור להחליט בדומה לכך...)?

חוק הלאום הינו דמוקרטי והוגן ולכן הצביעות המתועבת הזו של אנשים כמו מנכ"ל הסוכנות היהודית ג'וש שוורץ, והבוס שלו, בוז'י הרצוג, לרבות, השמאל והערבים בכנסת – לא ימנעו מעבר חוק חשוב זה הקובע כי אנחנו, היהודים, הננו אדוני הארץ, הנותנים זכויות למיעוטים אך לעולם הם אינם שווים לנו בניהול התרבות, השלטון, ובזיקה הלאומית לארץ ישראל!

צה"ל לא ערוך להילחם בשתי חזיתות?

לנוכח הפרובוקציות של החמאס מרצועת עזה, עשרות שריפות ביום, והעובדה שצה"ל לא מגיב בכלל, ברור שאיבדנו את ההרתעה בדרום! אבל למה זה? למה לא מגיבים כלפיהם? לפי מומחי צבא אצלנו, כל תגובה שלנו תוליך למלחמה כוללת נגד רצועת עזה, לפיכך טוענים המומחים למיניהם שצה"ל מרכז את מאמציו כיום לעבר החזית הצפויה בצפון, וכי כמה בלונים ועפיפונים בדרום לא מזיזים לו...

אבל ל-500,000 ישראלים זה מאוד מפריע ומפחיד ופוגע בכלכלה. והשאלה הפשוטה היא: האם באמת צה"ל כל כך חלש וקטן שאינו מסוגל להתמודד ב-2 חזיתות? בואו ונזכור ש-3 פעמים בעבר צה"ל נלחם בו זמנית ב-2 (ואפילו ב-3) חזיתות... אז מדוע לא היום? אני תוהה ממתי חדרה למערכת הביטחון שלנו הפלצנות האסטרטגית המערבית המטומטמת שטוענת שעדיף לחימה רק בחזית אחת?

אנחנו יכולים לשטוף עם 3 חטיבות שיריון את כל רצועת עזה עד הים במספר שעות! עוד יומיים-שלושה לטהר את השטח ולהשמיד את מאגרי הנשק והטילים, ולסגת חזרה לגבולנו ולהניח לאוכלוסייה שם להסתדר עם המצב החדש בעזרת כוח או"מ שלבטח יישלח... לא נישאר שם לשלוט במיליון וחצי פלסטינים, לסבול אותם ולהאכיל אותם!

בו זמנית, הביטחון בצפון יישמר ע"י חיל האוויר, טילים וארטילריה שיפעלו אם ייווצר צורך בכך.

האם מישהו רואה בהערכות אלו משהו מסובך? איזו סכנה מיידית? קטסטרופה?

תתעוררו שם במטכ"ל! להיכן נעלמת לנו אביגדור ליברמן? ממה פוחד נתניהו (חוץ מאשתו)?

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

רן ברץ

חרפת ההיסטוריונים: הסתירות והעיוותים במכתב חוקרי יד ושם

מתוך אתר "מידה", 10.7.18

מומלץ מאוד להקיש "מידה" באינטרנט ולהיכנס לקרוא את המאמר השלם

כך נוצר כאן רושם מובהק, שבזמן שבאואר וחבריו רואים בהיסטוריה הגרמנית עניין מורכב, שצריך להבחין בו בין הרעים לאחרים, יוצאים ביד ושם נגד כל הבנת המורכבות של ההיסטוריה הפולנית. והם עושים את אף-על-פי שברור שמחוללי השואה היו הגרמנים, ואף-על-פי שאפילו במסמך שלהם הם מודים שיש בהיסטוריה הפולנית בשואה דברים יוצאי-דופן בזמנם (כמו ארגון ז'גוטה שהוזכר לעיל). ושוב אומר, עד לזרא אם צריך: העובדה שהממשלה הגולה והמחתרת פעלו באופן מסוים, לא מנקה ולא מפחיתה מאומה מאשמתו של אף פושע וצורר.

וזה בדיוק העניין – כשאני מספר שלהיסטוריה הפולנית יש גם צד אחר, אני צריך להסביר כל הזמן שאני לא בא לנקות את הפולנים הפושעים – שראויים להישרף באש הגיהינום לנצח. וכאשר הממשלה מציגה מסמך שבו מוכר הצד האחר של ההיסטוריה הפולנית (והוא קיים), חוקרי יד ושם מוכנים לבגוד ביושרם האינטלקטואלי כדי לתקוף אותו. אבל באואר וחבריו יכולים להרגיש חופשי לגמרי לספר על מורכבות גרמניה, ועל ההתנגדות הגרמנית לנאצים, ועל הקומוניסטים הגרמנים הטובים, במקביל לכך שהם מנסים בכל כוחם להפחית עד לאפס את מעשיהם של הממשלה הגולה וארמיה קראיובה.

לכן אני מודה שבימים האחרונים קשה לי שלא לתהות, לנוכח האיפה והאיפה הברורה הזו ביחס שמקבלות גרמניה ופולין, האם יש מאפיינים של אנטי-פולניות בקרב חלק מחוקרי השואה. בשפה פחות מכובסת, קוראים לזה גזענות. ההיסטוריונים של יד ושם אמנם מכירים בה כשהם כותבים: "חשוב לדבר על דעות קדומות וסטראוטיפים הקיימים ביחס לפולין," אבל מתגובתם עולה מאליה השאלה – האם הם עצמם פטורים ממנה?

רן ברץ

* * *

באבל על מותו של יורם צוּרִי (צ'רלי)

חבר קיבוץ עין גדי מיום היווסדו

ואחד האנשים שסימלו יותר מכל

בחייו ובמצלמתו הנצחית

את עין גדי

הלווייתו התקיימה ביום ראשון ג' באב, 15.7.18

בשעה 17:00

ההתכנסות היתה ברחבת חדר האוכל

יהי זיכרו ברוך

אלפי המבקרים בעין-גדי בהדרכתו זוכרים את דמותו הרזה עם השפם הארוך הפרוע, המכנסיים הקצרצרים, המשקפיים השקופים וכפות הרגליים העצומות בסנדלים.

* * *

שלום חברים, 

הצטערנו מאוד לשמוע על פטירתו של צ׳רלי – יהי זכרו ברוך. 

תנחומינו לבני המשפחה ולמשפחת עין גדי. 

נחמה ויונה חן 

למשפחת צורי ולבית עין-גדי, השתתפותנו הכנה באבלכם. צערכם צערנו.

שרה ויהושע דיין

אודי שלום, היום [15.7] בשעה 17:00 יובא למנוחות בבית העלמין שלנו יורם צורי (צ'רלי).

את פניו הסתירו תמיד שפם אדירים ומצלמה וברגליו היחפות ידע להלך בשולי הנורמה.

יהי זכרו ברוך.

גרימי (צבי גלעד)

עין-גדי

* * *

משה כהן

הוא קוסם

הגידו לי, כמה ראשי מדינה אתם מכירים המנהלים קשרים מדיניים ושיתוף פעולה צבאי עם נשיא ארה"ב ועם נשיא רוסיה בו זמנית. 

שיחק לנו המזל שמדינת ישראל, הנתונה לאיומים מצפון ודרום, התברכה בקוסם כזה.

הבה נמרר את חייו ללא הרף בחקירות סרק על סיגרים וחמגשיות. 

מה, נפלנו על הראש?

חוסר אחריות

ניתן לצפות מהשידור הציבורי לאחריות ציבורית.

יש בעולם הרפואה ברחבי העולם הליך מוגדר ומסודר לאישור תכונות מרפא והיעדר תופעות לוואי, לאמור ניסוי קליני מבוקר.

אין זה אמין להסתמך על עדויות אישיות של מטופלים, המושפעות על ידי תחושות ושאיפות אישיות בלתי מבוקרות.

כך צריך וכך נוהגות רשויות הבריאות בישראל.

אך תמוהה התנהגות השידור הציבורי, התומך תמיכה מוחלטת במשתמשי הקנאביס, על אף שהניסויים הקליניים בחומר טרם הסתיימו והמידע המקצועי עדיין לוקה בחסר. 

איפה האחריות?

תקשורת מאוזנת

התקשורת הישראלית הציבורית שוקדת להזהיר אותנו מפני עליית ניאו נאצים ימניים בהונגריה ובפולין.

משום מה מתעלמת התקשורת שלנו מעליית השמאל הפרו ערבי באנגליה (מפלגת העבודה) ובאירופה, שמאל התומך בפלסטינים ועושה דה לגיטימציה למדינת ישראל (הבי.די.אס). 

איפה האיזון?

משה כהן

ירושלים

* * *

אוריה באר

כישלונה של מדיניות ההבלגה

בשעה ששורות אלה נכתבות, ממשיך חיל האוויר להפציץ באופן מאסיבי מוצבים של החמאס,  עמדאת ירי, מחנות אימונים, וכל כיוצא בכך. וזו פעולת ההפצצה החמורה ביותר מאז מבצע "צוק איתן".

ואכן כן, מבצע צבאי זה הוא אות ברור לכישלונה של מדיניות ההבלגה, שהובילו כנראה ראש ממשלתנו וכמה מקצינינו הבכירים. אילו למדו קצת היסטוריה, ייתכן והיו נמנעים מטעות זו.

ובכן, הבה נחזור לשנות השלושים של  המאה הקודמת. בחוגי היישוב, וביחוד באגף השמאלי, מתפתחת תיאוריה שקונה הרבה נפשות. תיאוריה זו אומרת, הבה נבליג לא נגיב כלפי התגרויות של הפורעים הערבים. נסתגר ביישובינו, לא נירה חזרה, לא נפעיל כוח. תומכים בתאוריה ברל כצנלסון, בן גוריון ורבים אחרים. אם כי בחוגי שמאל אחרים וכן במחנה הימני תוקפים מרות תאוריה זו.

מבחנה של התאוריה, קורה בפרעות 1936 עד 1939. המוני ערבים פורעים מוסתים, מסתערים על  ישובים יהודיים. הם שורפים שדות, שורפים רפתות, לולים ובתים, ואף יורים והורגים הרבה יהודים, מתיישבים ואחרים. הצבא הבריטי אינו מגיב, וראשי היישוב מתבצרים בעמדת ההבלגה השגויה שלהם.

או אז גוברת חוצפתם של הפורעים הערבים, הם מתחילים לתקוף ולהרוג חיילים בריטיים, לפצוע רבים ולנסות לפוצץ משטרות ובנייני ממשל.

הממשל הבריטי מתעורר סוף סוף, הוא מתיר את הרסן ומרשה ליהודים לפעול כנגד הפורעים. יתר על כן, בשנת 1938 מחליט סוף סוף הממשל הבריטי לעשות מעשה של ממש. כשישה עשר אלף חיילים בריטיים נשלחים לארץ. מטרתם, לשבור את מסע הרצח של הכנופיות. הבריטים  מפעילים כוח רב. הם מפעילים חוקי חירום קשים. כמאה וחמישים פורעים ערביים מועמדים למשפט ומוצאים להורג בתלייה. עשרות כפרים ערבים שתמכו בפורעים מושמדים עד היסוד, מאות אחרים נהרגים. ובמריבות הפנימיות בין הפורעים נהרגים עוד כשלושת אלפים.

ביישוב העברי מבינים את הלקח. מאות מתגייסים למשטרת הישובים, עשרות נהגים מתגייסים לסייע בהובלת חיילים לחזית. ביניהם גם אבי ז"ל. תמונות מאז של אבא בכובע פלדה ורובה אנגלי מוכיחות זאת.

סוף דבר, המרד הערבי נכשל כליל. הוא סובל מהלומות מוות.

ועוד פרט קטן, לכאורה, תיאוריית ההבלגה נכשלת לחלוטין.

מסקנה: מפעילים טרור מכל סוג שהוא, אל תשתוק, אל תבליג הגב, ומיד.

אהוד: יש הסוברים שלולא ההבלגה בשנות השלושים – הבריטים לא היו נכנסים למערכה הכבדה נגד הפורעים הערביים אלא מסתפקים בתפקיד המתווך או השופט בין שני הצדדים הנלחמים.

ובתקשורת שלנו: כשהממשלה מבליגה – זה רע. וכשהיא מגיבה – זה יותר רע. וכשהיא ממשיכה להגיב זה עוד יותר רע. ובכול אשמים ביבי ושרה.

אולי ניתן קרדיט לשיקולי הקבינט הביטחוני שלנו, שחבריו יודעים מה הם עושים כשהם עושים, וגם כשהם לא עושים. וניתן קרדיט גם לחמאס, לג'יהאד האיסלאמי, לאיראן ולחיזבאללה, שמחייבים אותנו כל הזמן לעשות וגם לא לעשות, והכול בזהירות, ולפי מיטב השיקולים, בצפון ובדרום. רק טיפש מגיב מיד, מתומרן על ידי אויבו. בדרך-כלל יש להניח למצב להגיע לנקודת רתיחה – כדי שיהיה אפשר להגיב במלוא העוצמה. זיכרו את ההבלגה החכמה של יצחק שמיר בימי מלחמת המפרץ הראשונה, למרות המאמרים ההיסטריים, כמו של דן מירון, שקראו לו לצאת מיד למלחמה נגד עיראק, אחרת נאבד את כוח ההרתעה!

* * *

רוֹן גֵּרָא

קוֹל אֶחָד מִצֶּמֶד מֵיתָרִים

הַהִיבְּרִיס מְשַׂחֵק בִּגְרוֹנָם שֶׁל אֲנָשִׁים,

כְּקוֹל אֶחָד מִצֶּמֶד מֵיתָרִים.

אֵיךְ תַּעֲצֹר הַנְּשָׁמָה

וְלֹא תִּגַּע בִּרְעוּתָהּ:

בָּזוֹ שֶׁלְּעִתִּים מְשַׂחֶקֶת רַכָּה

בָּזוֹ בַּעֲלַת הַהִיבְּרִיס הַקְּשׁוּחָה.

הַכֹּל הֲרֵי נוֹעַד לָשׁוּב

לְהִתְקַיֵּם בְּיוֹם מִן הַיָּמִים.

רַק הַדּוּאָלִיּוּת הַזּוֹ

בֵּין הַמַּחְשָׁבוֹת

הַגְּדוֹלוֹת

הַקְּטַנּוֹת,

כְּמוֹ אִילָן אֲשֶׁר

צוֹמֵחַ לִשְׁנֵי כִּוּוּנִים

וְאֶחָד מֵהֶם תָּמִיד מֻפְקָר

אֶל הַתֹּהוּ.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

שיבה טובה

לפי מניין שנותיה, אימי מתה ב"שיבה טובה"! שׂבעת ימים, אך רעבה וצמאה ולא בגלל שכסף חסר לה.

אימנו האהובה והטובה, ילדה ילדים שבעה, בלידות לא קלות, כמעט עד גיל הבלות, ארבעה בבית, שלושה בבית חולים, שלושה בעיראק וארבעה בישראל (כן, אחת הלידות שלה בבית, היתה במעברה, בצריף).

היא גידלה אותנו בתנאים קשים והשקיעה בנו את חלבהּ ודמה במסירות ובאהבה ולא השקיעה כלום בעצמה. מאז עלתה ארצה, היא לא למדה, לא עבדה, לא התפחתה, לא המריאה ולא עפה, הכול אצלה קפא, ולכלום לא שאפה. ילדיה, שברוב השנים גידלה אותם לבד, היו רחיים על צווארה ולא היתה לה שום עזרה.

תמיד אמרה לנו, "לִמְדוּ, אל תהיו כמוני!" – הבנו שגם לא צריכים כמותה, ולא ללדת שבעה...

אימא לא שימשה לי דוגמא. רציתי להיות כל מה שהיא לא היתה. התאמצתי ועשיתי דרך ארוכה להגשים כל מטרה ובמקביל להושיט לה עזרה. הרגשתי יותר בטוחה, לגמרי שונה ואחרת, יותר מבינה ויותר מעשית ומסתדרת וכמה שאני ממנה שונה, הרגשתי לא פעם שהיא בתוכי ואני מגרונה מדברת ועשיתי הכול אחרת ולהמשיך להיות לה בת לתפארת.   

אימא היתה מרה וסגורה, נעולה וחתומה. אף אחד לא ידע על הסערות המתחוללת בקירבה של אימנו הישישה כבדת השמיעה, שלא קל היה לשוחח איתה ולנסות להגשים לה משאלה, או לקבל תשובה לשאלה שעוד לא נשאלה. היא רוב הזמן היתה בודדה לבדה, והחיים נעו לידה ואף אחד לא הבין אותה בחייה והיא לא התאמצה להסביר את עצמה.

באחרית שנותיה, אימא לא ראתה, לא שמעה, לא הלכה, לא אפתה, לא בישלה, לא טעמה, ולא לעסה, ואפילו לא בלעה. וחייה היוו בלי טעם ובלי ריח והם נוספו למניין שנותיה.

היא שכבה במיטה, כמו "צמח". צמח גדל מתפתח, אך אימא לא. אחרי שניתקה ותלשה את הזונדה, היא "הוזנה" דרך בטנהּ. לא גדלה ולא פרחה, אלא הלכה ונבלה ודעכה. לפעמים ביקשה לשתות "קולה". ריחמנו עליה ושמענו בקו‍ֹלָהּ והרטבנו את שפתיה ב"טעם החיים". אפילו טיפה לא יכלה לבלוע!!! למרות כל הסבל שעברה, תמוה, שאף פעם לא שאלה את נפשה למות ואת חייה לקטוע. 

אם היו גורעים מאימי את השנים האחרונות, שבהן היא הונשמה והוזנה וטופלה ונסעדה, אולי לא היתה מתה שׂבעת שנים והיתה מתה שׂבעה, פחות מרה ויותר צעירה ולא היתה ניצבת חודשים ארוכים ומייסרים בפני שערי שמיים, חיה-מתה, ומחכה שהשוער יפתח את שער, וייתן לה להיכנס, ושם היתה נכונה לה "מנוחה נכונה", שהיתה מקלה את סבלה.

אימא "זכתה" בשיבה ארוכה, לגמרי לא טובה, למרות שחלק מילדיה היו סביבה, מלבד שניים שלפניה הלכו לעולמם ועשו לה שחור, בתה, שגרה לידה, ושעשתה הכול למענה, ובנה הבכור, שמת מצער על נפילת בנו הבכור.

במצבה היא נזקקה למטפלת. שבע שנים לאימי היתה מטפלת נפלאה וקבועה, שאותה סעדה, הפכה, החליפה לה ורחצה. רק לה היא קראה בשמה, את שמותינו שכחה, כאילו רצתה לומר, שבזכותה קצת פחות מר, ולא בזכותנו ולא בזכות הרופאים והתרופות, וכל עוד היא אותה מלווה, היא לא תוותר, תמשיך לעמוד בשערי עולם הנצח, ואין לה מה למהר...

אימא היתה מנותקת ולא זיהתה אף אחד ואף אחד כבר לא היה חלק בעולמה וכל מי שעמד לידה ודיבר אליה, זיהתה אותו בשם של איזה מת שחזתה בו בחלומותיה, כי היא כבר מזמן ניצבת בפתחו של העולם הבא, מחכה לתורה ומציצה ורואה את הוריה, אחיה כולם, את בתה ואת בנה ואת נכדה, שבמלחמת לבנון השנייה נפל חלל, והיא מנהלת איתם שיחות ומספרת לנו עליהם מעשיות והיא חלק מהם, ולא ראתה ולא שמה לב ולא שמעה, שאנחנו יושבים סביב מיטתה ולא הם.

אימא לא יכלה לעשות דבר, אך לדבר דִּבְּרָה. תמוה ולא מובן מנין שאבה כוחות לדבר שעות על גבי שעות עם רוחות המתים שהיו לגמרי חיים ומדי יום ערכו לכבודה קבלת פנים וסיפרו לה אותם סיפורים על ימים רחוקים שבזיכרונה חקוקים. קראו לה להיכנס בצוהר שדרכו הציצה, אך היא לא הצליחה. לא הבנו מה החזיק אותה, מה נתן לה כוח להמשיך לנשום ולחיות בלי מזון? והיא נשמה והנְשָׁמָה בחדר ריחפה מסרבת לעזוב את הגוף ההולך וכלה, שלא נשאר ממנו הרבה.

ואנו לדובב אותה ניסינו, אך היא לא ענתה לעניין. הגוף היה חי, אך הנשמה היתה בדרך הארוכה והמפותלת לשם, להיות איתם, עם מתיה, שלא הפסיקה להזכיר אותם ולספר לנו מה קורה להם שם. זה לקח הרבה זמן, חשבנו שכך היא תחיה לעולם, אך זו היתה רק שאלה של זמן... והיא לקחה את הזמן...

באחרית ימיה, בימי חולייה, נטולת חושים ותקוות, כל ילדיה, גם אלה שכבר אינם, התקבצנו סביבה, מתוך דאגה מה יאונה לה. היא לא ראתה ולא שמעה ולא ידעה מי הגיע ומי לא בא. ופעם הברזתי לה, כי היה לי מה לסדר, חשבתי שהיא ממילא לא תרגיש והיא לא תתלונן ולא תכעס ויהיה בסדר. היא הרגישה ושאלה, למה לא באתי לבקרה.

הבנתי שבתוך העיוורון שלה יש סדקים, דרכם היא ראתה הכול, וכל עוד היא נשמה, היא גם שמעה והקשיבה ורצתה לדעת שאיכפת לנו ממנה והמשיכה לחיות יום ועוד יום, ח"י כפול עשרה ימים, בלי לקום, בלי לטעום ובלי להריח, וכך היתה לגווייה חיה ואת נשמתה לא מהר מסרה.

לשם מה אימא קבלה "בונוס" של שנים כה רבות? האם שנות עלומיה כעולה חדשה למדינה חדשה וענייה, בקשיים ובמחסור, לא היה בהם די? האם היותה קורבן של תקופה ושל תרבות מזרחית מקפחת ומפלה, לא היה בהם די? וההפרדה האכזרית, בינה לבין אבא שיצא לעבוד ביישוב ספר רחוק מהבית, כדי לפרנס, והותיר אותה לבד עם הילדים להתמודד, בבורות, בבדידות ובזרות, באי ידיעת השפה, בהריונות ובלידות, כשהוא לא לידה, לא היה בהם די? האם שלושה עשורי אלמנותה, אין בהם די? למה לה חיים של דווי?

אפשר למצוא, נחמה פורתא, בשכיבה של אימא, חסרת אונים, בביתה בחדרה, בְּשו‍ֹכְבָהּ במיטתה שממנה לא קמה והפכה ל"מדורת השבט" שסביבה התקבצנו כולנו, ילדיה, נכדיה וניניה וכול מי שממנה רצה להיפרד. התוודענו יותר האחד לשני ודיברנו וסיפרנו את סיפורה הארוך המפותל מהמעט שידענו על חייה. גילינו שהרבה לא ידענו עליה ומאוחר היה לשאול, את מה שלא שאלנו עד אותם ימים שבהם היא לא דיברה לעניין, כי היא היתה בדרך לשם.

קשה להבין מה החזיק אותה בחיים כל כך הרבה שנים, עד ששום איבר אצלה לא עבד, ולמה היא מתה לחיות, על אף כל הסבל והמכאוב?!

אולי היא לא מיהרה למות, כדי לראות אותנו מלוכדים סביבה ושומרים עליה בחמלה ובאהבה, כדי שתוכל לספר עלינו לאבא!!!

ועד שהחזירה את נשמתה, אחזנו בידה, בהרבה רחמים ורוך, מקווים שהיא מצאה מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה יחד עם בעלה, בתהּ ובנהּ ונכדהּ, אלה שלא סבלו את ייסוריה של "שיבה טובה" ונפרדו מהחיים צעירים ורעננים. קשה לדעת מה עדיף!!!

אחרי מותה, חשנו הקלה, שהיא נגאלה מסבלה והתגעגענו לרגעים הנדירים, שבהם התקבצנו סביבה וחזרנו לרחם החם, בביתה הקטן והדל, שבו גדלנו ושבו היה מקום לכולנו. היום הוא לא שלנו, הוא זר, ואף אחד מאיתנו בו לא גר. הוא נמכר, וכל אחד קיבל את השביעית שהגיעה לו וכל אחד עשה בכסף מה שבעיניו יקר.

ואנו מגלים שחלקים ממנה נמצאים בכל אחד מאתנו והיא ממשיכה לחיות בנו והיא לא ממש מתה. ואנו לא נותנים לה למות, היא חיה בתוכנו, למרות שחשבנו שהמוות יגאל אותה מייסורי הגוף ושנפשה תמצא מנוחה מהדיבורים הרבים שהיא דיברה ומהפגישות וקבלות הפנים שערכו למענה במרומים.

אף אחד לא יכול ולא מצליח להיות הדבק שלנו כמו שאימא היתה, הפגישות בינינו הלכו ונעשו נדירות, אחרי ש"מדורת השבט" כבתה והאור והחום נעלמו, וטוב שנותרו "אזכרות"...

חנה סמוכה מושיוב

12.7.2018

* * *

ד"ר ארנה גולן

אלימות במגעם של גבר ואשה

כהשתקפות האלימות שבקיום האנושי

על היבט אחד במכלול  שירתה של יונה וולך

עם מלאת 33 שנים לפטירתה בגיל 41 (1944-1985).

חלק ראשון: האלימות – כעקרון יסוד בקיום האנושי

1. אימת האלימות ופואטיקה של אלימות

זמן לא רב לפני פטירתה, בעיצומה של מחלתה הקשה, כתבה יונה וולך בין שיריה האחרונים שיר קצרצר וצלול, שכותרתו "עין טובה" (תת-הכרה, עמ' 288), ונתנה בו מבע סמלי ומופלא לאימתה מאלימותה חסרת הרחמים של המחלה ולאשליית הקיום הבטוח, המוגן והמושלם שקדמה לה.

שלא כמו בשירים אחרים, שבהם נתנה ביטוי ישיר לחרדתה מהאלימות הפיסית של מחלת הסרטן, כמו למשל בשיר "בגופה היו לצורות" (צורות, עמ' 82), שהמחלה תוארה בו כהשתלטותם של דרקונים טורפניים על פנימו של הגוף, הרי בשיר הזה הוצגה המחלה, בכוחו של מבע סמלי ומרחיק, כגילוי מייצג של החוקיות האלימה המאפיינת את הקיום האנושי בכללו. תפיסה זו, כמו גם החרדה מפני אלימות חיצונית וחודרנית, שפגיעתה לרוב בגוף, לא היתה למעשה, חדשה לה כלל, גם לא היתה תולדת המחלה. היפוכו של דבר. המחלה כמו שבה ואישרה את תוקפה של חרדתה מזה שנים מפני האלימות, זאת שהאדם החלש ונרדף מטבעו מאויים תמיד על ידה. שהרי החרדה הזאת ריחפה על שירתה מראשיתה, החל מן השיר הראשון, "יונתן".

בשיר "עין טובה" אף מסתמנים כמה ממאפייני האלימות בשירתה של וולך. למשל, כותרתו של השיר, כמו גם ראשיתו, יש בהן כדי להוליך שולל. שהרי "עין טובה" היא זו השוחרת טוב לזולת ומעניקה מטובה בנדיבות. ואמנם, בתמונה הסמלית הפותחת את השיר מתנשא האיל ברגע מופלא על צוק גבוה, כוכב זהב מתנוצץ בין שתי קרניו המובחרות, ובגופו החום, החי והעדין הוא מתגלה ברגע נדיר של יופי ושלמות, עדינות והתעלות ובשאננות בוטחת ותמימה.

ברם, אין זו אלא אשליית רגע, קיום תמים וארעי של יצור, שאינו מודע כלל לאיום האלים, העתיד לפרוץ מן התוהו והשחור ולחסל את היצור התמים והפגיע ודווקא ברגע הישגו המושלם. "העין הרעה", שעל פי האמונה העממית משמעה מבט רע ומזיק שמקורו בקינאה בטובו, יופיו או שלמותו של האחר, אינה כלל בגדר אמונה תפלה. רוע אלים ושטני מאיים תמיד, ובייחוד ברגע של מימוש עצמי מושלם, עתיד להתפרץ מן התוהו ולהרוס את הסובייקט המובחר, התמים וחסר ההגנה. "אין כאן שום יופי," מתריסה וולך, "רק פחד רב."

האישור הסופי לקיומו של הרוע האקזיסטנציאלי והאלים, שנמצא לוולך במחלתה, גרם לה גם להעז ולגעת בצלילות ובישירות בכאב החשוף, בפחדיה ובאימת החידלון האלים והיא כותבת כמה משיריה המרטיטים, והיא עושה זאת  גם כשהיא משליכה את חרדתה על דמות אחרת.

כך למשל בשיר "עכשיו לאה'לה פוחדת" (תת הכרה, עמ' 289), לאה'לה, הדמות הצעירה והתמימה, החלשה והפגיעה, פוחדת מן "הרוחות המושיטות יד מן הקבר ומושכות אדם חי מושכות אותה" לקבור אותה בחיים. עתה היא כבר יודעת את האמת על "מסתורין הקיום", על "דברים נוראים" העלולים להתרחש שעה שכוחות אלימים, כאותה יד פוגעת מן התוהו בשיר "עין טובה", יפגעו בה. על כן, טיעוניה הרציונליים של אימה אינם עשויים להרגיע אותה, אך יונה וולך מודה כי "ואני איתה פוחדת / מחייה רוחות עתיקים / ופחדים ישנים מהמחבוא." לפחד גם יש צידוק, שכן העולם אינו מפוענח לו לאדם והוא כגלות קיומית, שבה אין לאלימות סיבה או משמעות ו"הכל יכול פתאום לקרות."

והנה, מעניין ומפתיע לגלות כי דווקא לנוכח התממשות חרדתה המתמדת מן האלימות שבקיום האנושי, מבטאת וולך בשלב זה ניסיון נועז ואמיץ להתנער מפחדיה התמידיים. מנקודת תצפית מאוחרת ומפוכחת היא סוקרת את חייה רצופי האימה, שבהם התמכרה, לטענתה, למשחק מתגרה בסיוטי פחדים בחתירתה להרחבת גבולות ההתנסות והחוויה, ודוחה אותם בהחלטיות.

"הייתי קופאת מפחד / רואה דברים איומים / גם שומעת," היא מתוודה, אך סבורה עתה כי הם שגרמו לה להימצא ב"מסדרונות ארוכים" של בתי חולים, מנזרים ובנייני ציבור, והיא רומזת בכך, כמדומה, לאישפוזים הפסיכיאטריים בירושלים ולמגורים במנזר נוטרדאם. אולם, מאחר ש"פירות הפחד" היו לדעתה עתה, לרוב, "באושים", הרי עכשיו היא שואפת בהחלטה נחושה להתמודד עימם. "שוב אינני אוהבת כל כך לפחד", היא מצהירה (תת הכרה, עמ' 295-294).

בשלב אמיץ זה של רטרוספקטיבה ביקורתית, כורכת וולך את אימתה מן האלימות גם באותו "מסע אל.אס.די" שערכה בצעירותה ושגרם לאותם אישפוזים פסיכיאטריים. עתה היא אף מזהה אותו כמסע של אימה מפני אלימות רצחנית שמעולם לא חזרה ממנו: "אני עודי שם / מול החלון / הגיליוטינה האדומה נשקפת ממנו / ראשי עומד להיערף."

יתירה מזו, ההזייה המחרידה הזאת לא רק נקלטה כממשות, אלא נתפסת על ידה עדין כמהותו של הקיום האנושי: "חרדת הקיום כולו / יורדת עליי כמאכלת / חוטי הדם עודם משתרגים ממגבות לכיור" (מופע, עמ' 83-80).

בהקשר זה יונה וולך אינה מציינת כי החרדה מאלימות, כחרדה מכריתת הראש במאכלת, הובעה כבר בשירה הראשון, "יונתן", עוד טרם נתוודעה לסם הל.ס.ד., והיתה חוויית יסוד של אימה מפגיעה אלימה בגוף הנרדף, החלש והחשוף. עתה היא מתעלמת מכך, כמדומה, משום שהמאמץ שלה להתגבר על החרדה מאלימות מתקיים בשלב זה בניסיון לתפוס את הרוע האלים והתוקפני לא עוד כרוע אובייקטיבי, הקיים בממש בעולם, אלא כתולדת דמיונה והזיותיה.

בשיר "פחדים" (אור פרא, עמ' 17-16), למשל, מוצגים השדים והרוחות הבאים בלילה להזיק, כביכול "מהראש הם יוצאים / הללו / להציג ולהפחיד / הם חומקים מראש / ו / הופכים למציאות." המאמין בקיומם האובייקטיבי יפחד וירעד, אך היא לא תאמין עוד ל"שקר" ו"בחיי / בחיי / שעוד נותרו / לי / אני אהיה פה אמיצה."

באותה תקופה היא אף טוענת, בראיון עימה, שכדרכה אין היא שמה בו כל חציצה בין חייה לשירתה, כי המקור להתרפקותה על הפחדים היה במיתוס האמן המתייסר שבנוסח המאה ה-19 שאותו אימצה לעצמה בהוויה התרבותית של שנות ה-60.

בשלב המאוחר של מחלתה מתמודדת וולך בפיכחון, באומץ לב ובנחישות גם עם אימת מותה הקרב, ודוברת במודעות מלאה כי היא משלימה לא רק עם מות הגוף אלא גם עם היעדר קיום לנפש לאחר כיליון הגוף: "כאן הישארות הנפש / כאן הגלגולים והזהות," היא מצהירה ודוחה כל ניסיון למצוא נחמה פורתא. יותר מזה, היא אפילו ומוצאת "קסם" בעמידה האמיצה והמפוכחת ("והיות אני עצמי", תת הכרה, עמ' 299).

אלא שההתנערות מאימת האלימות התרחשה, למרבה הפרדוקס, דווקא לאחר פגיעתה האנושה של המחלה. כהודאתה של וולך עצמה, מראשית יצירתה פיעמה בה חרדה מרדיפה, מפגיעה פיסית, התנכלות, השפלה ואובדן בתוך עולם אלים ומנוכר, שאת נוכחות האלוהים בו היא אכן חוותה על פי עדותה  אי אז בעוצמה, אך מאז היא כמהה אליו מתוך תחושת היעדרו.

החוקיות האלימה גם מתגלה לפי שיריה בכל היבטיו של הקיום האנושי. במיפגשו של הסובייקט עם הזולת, במיפגשם של גבר ואשה, בין כוחות הנפש עצמם ובין האדם לעולם. על כן אינה מניחה לבסס קיום יציב ומוגן ההכרחי למימוש העצמי. בכל גילוייה מתקיים מיפגש בין כוח חלש ותמים, חסר מגן ופגיע, לבין כח חזק, תוקפני וערמומי, שאלימותו חסרת פשר ומופעלת ללא כל התגרות מכוונת, בחינת "עין רעה" שתמימותו, חולשתו או טובו ונבחרותו של הנפגע מעוררת אותה.

חולשתו של הנתקף מקורה, לרוב, גם בכמיהתו למגע עם הזולת והעולם ולאהבה ויש בה גם מאפיינים ילדיים, שכן אין בו מודעות לסכנה המאיימת עליו. בכמיהתו להתקבלות, להתמזגות או להתעלות אין הוא מקים חומת מגן פיסית או תודעתית, ההכרחית לקיום בעולם מנוכר, וכך נחשף תחילה הגוף החשוף לפגיעה אלימה וזו גוררת פגיעה אנושה גם בליבה הנפשית. חומרת האיום מקורה גם בכך שהכוח האלים נוטה, לרוב, להסוות את מהותו ומתחזה לשוחר טוב. וכך, משמתפתה הקורבן החלש לתת בו אמון, מנצל הכוח התוקף את חשיפותו של קורבנו ופוגע בו אנושות.

למצב האקזיסטנציאלי הזה, המוצג בשירים רבים במלואו או בחלקו, נלווה, כאמור, געגוע עז למצב של קדם-אלימות, שהיתה בו שלמות והתאפשר בו לממש את  הזהות האותנטית, מצב שהיה כעין גן עדן אבוד.

כך בשיר, "הבית עומד ומסביבו יש עצים" (שירה, עמ' 132). הבית עומד, אמנם, על תילו ואף מוגן מסביב בעצים, אבל "ואני לא בבית אני לא בפנים." אי אז "אנחנו" היינו מזוהים איתו, מצויים בתוכו וארוגים בחייו כבני משפחה וכאדוניו. אלא שעתה "אנחנו" מגורשים וחשופים, חסרי הגנה ומעמד, ולא נותרה לו, לאדם, אלא הכמיהה לשוב אל ההרמוניה שהופרה ולקונן: "איך נתנו ככה לעשות מאיתנו עוברים."

תחושה של גלות קיומית מובעת, למשל, גם בשיר "היום הישר" (שירה, עמ' 145). עיקרו בקינה על אותם ימים אבודים, שהכול היה בהם ישר ודבר לא בער ולא חסר והכל נראה מסודר. אבל מאז "נהייתי הולכת בניכר", מקוננת וולך. השלמות אינה קיימת אלא בחריזה הרצופה והפשוטה, ההולמת שירי ילדים, ובמיקצב הפועם ככמיהה לעבר וכלעג לרש בהווה, ודומה שכאב יתמותה מהדהד ברקע.

תחושת הגלות הקיומית נקשרת, לעיתים, גם בהדרה ממצב של גדלות ונבחרות, כמו בשיר "דובה גריזילית גידלה אותי" (שירה, עמ' 160), כיוון שהמצב המופלא והנישא הזה, שבו "חלב כוכבים היה מזוני העיקרי" ו"האני" הדוברת ראתה עצמה כדבר הראשון בבריאה, הוא מצב שאבד וחלף. בהווה הוא שמור כזיכרון רחוק בלבד.

אין תימה, אפוא, שדרכי המבע של השירים, שהאלימות מוצגת בהם, תואמים את החומרים הקשים, והם בוטים ואלימים ומתגבשים לכלל פואטיקה של אלימות. אפשר שהיה בכך צורך פנימי נואש של וולך לשחזר בכך תחושת כוח והגנה, להקים רצף מילולי מגן, מתריס ותוקף כאחת כמעשה של הצלה עצמית בכוחו של המבע השירי.

כפואטיקה שירית כוונו הדברים להפתיע, להלום בקורא ולעורר בו תגובה של זעזוע והשתאות כאחת. וכמובן, היא גם כיוונה לא רק לערער את שלוותו של הקורא אלא בעיקר לערער את מוסכמותיו וביטחונותיו באמצעות פרובוקציה שירית.

בשירה "המבט מוגן בדמיון" (צורות, עמ' 172) רומזת וולך לכך. בגילום האמנותי של האימה והכאב, היא אומרת בלשון השיר הייחודית לה, כי היה בו משום בנייה מחדש של חומת המגן שנהרסה אבל לא היה בו עוד כדי להגן על החומר הפגיע והנכאב: "המבט מוגן בדמיון / ראיית האמנות כמעשה / מגנת על החיים כולם."

רק בכוח האמנות ניתן להגן על "גן העדן הסגור", על הנפש הקסומה הזקוקה להגנה ולשמור עליה ב"חרב המתהפכת", שמא תיפגע ותגורש, והרמיזה לבראשית (פרק ג', פס' 24) והיפוך המשמעות של המקור מציגים את המצב האלים כבראשיתי.

יהא אשר יהא מקורה של האלימות הפואטית, אופיים הנועז והפרובוקטיבי של השירים הללו, לא כל שכן בשירת אישה, נתפס אז כהתגרות ופריצת גדר וסתר את הציפיות ואת הדימויים הרווחים מזה שנים לגבי שירת נשים. זו נתקשרה, כידוע, במאפיינים ליריים רכים ומעודנים ובשירת אהבה וידויית (גם אם קדמו לוולך גילויים שיריים בוטים, אם כי לא רבים).

היסודות הבוטים, הקשוחים והאלימים, כמו גם התמודדות נועזת ופרועה עם היבטים מיטאפיסיים והגותיים, ואפילו מיניים, התקשרו עם שירה גברית. לגברים היה מותר. אין תימה, שדוד אבידן הצעיר כינה את וולך, "פורצת מסורת הילדות הטובות" בשירה, והוא קרא לה כך כבר בראשית יצירתה.

אולם שעה שהאלימות הפואטית בשיריה הגיעה לשיאה ב"אור פרא", בצירופם של חומרים דמויי פורנוגרפיה לחומרים טעוני קדושה מימסדית ובייחוד דתית, כמו בשיר "תפילין", פרצה שערורייה של ממש, בטענה שנחצה הגבול של החירות הפיוטית. וולך לא צפתה את עוצמת התגובה, אבל זו בדיוק היתה תכליתה: להטיח את כאב הקורבן הנשי, שהופקר לאלימותו של הגבר. היא פשוט הקדימה את זמנה, או אולי סללה את הדרך.

תעוזתה של וולך בייצוג השירי של האלימות במיפגשם של גבר ואשה ובייחוד במגע המיני, משקפת גם את התגבשות מודעותה לטיבם של יחסי המינים ולשאלות של מיגדר. עם זאת, ברקע היתה גם התערערות הדרגתית מסויימת , מאז שנות ה-70, של הטאבו על ייצוגי המיניות בספרות הישראלית. אלא שוולך לא הגבירה את האלימות הפואטית משום שהורחבו גבולות המותר. שהרי מעולם היא לא נזקקה לאישור ממישהו לפריצתם של איסורים תימאטיים, פואטיים או לשוניים. היפוכו של דבר. דווקא תהליך ההתערערות המסויימת של "הפוריטניות הצברית" בספרות הישראלית הקאנונית הוא שגרם לה להגברת המינון של האלימות הפואטית על מנת שתפעל,  הוליך אותה לשימוש בוטה בחומרים דמויי פורנוגרפיה ובהקשרים שהיו בבחינת טאבו (תפילין, אלוהים, אב, דמויות רבות סמכות וערך, ולאחר מכן גם תופעת ההומוסקסואליות).

כל זאת  על מנת להוסיף ולהדהים, להוסיף ולזעזע, וכך להפיל את חומות המגן של הקוראים והשומעים. וכך, בעוד שבשירי "דברים" היו המבעים הארוטיים מרומזים למדי, עטויי סמליות ומציאות סוריאליסטית, וב"שני גנים" חלה פריצת פתאום נועזת במסירת תודעה גברית אלימה, הרי משנות ה-70 המאוחרות נזקקה לפואטיקה חדה, נועזת ופרובוקטיבית יותר, שיהא בה גם כדי לאפשר מבע למודעות המתגבשת. אלא, שבכך חשפה את עצמה, כאמור, לסיכון שכאישה-משוררת תסומן כיצור מיני מופקר ונחות, או כפי שאכן כונתה אז, "בהמה מיוחמת". אולם, הסיכון כידוע מעולם לא הרתיע אותה.

יש, על כן, מן האירוניה, בכך שדווקא לאחר פטירתה בשנת 1985 גבר והלך תהליך התקבלותה של שירתה. מאחר שהספרות הקאנונית החלה קולטת אל תוכה ספרות חתרנית ואלטרנטיבית, האלימות הפואטית הנועזת של שירתה לא הרתיעה עוד אלא נתפסה כאתגר שירי ותרבותי. קובצי שיריה נקראו ונקנו על ידי קהל קוראים גדל והולך, ושירים רבים מתוכם, ובכללם הבוטים והנועזים שבהם, הולחנו ואף בוצעו במופעי שירה ומוסיקה – גם עד עתה, כשם שמחקרים מוסיפים ומתפרסמים על יצירתה. אין ספק, יש בתופעה זו משום הוכחה נוספת עד כמה הקדימה את זמנה.

במקביל אף התעצם העניין באישיותה יוצאת הדופן ובתולדות חייה שזוהו, גם בהכוונתה, עם יצירתה. אין זה, כמדומה, מיקרי כלל  שדווקא על חייה הקצרים, שנקטעו בשנתה ה-41, נתחברה ביוגרפיה מפורטת ונרחבת, המיוסדת על מעקב מדוקדק אחר פרטים ביוגרפיים גלויים ונסתרים ועל האזנה רגישה לעולמה הנפשי והרוחני הסוער ומיוסר. דומה שביוגרפיה זו, פרי עטו של הסופר והעיתונאי יגאל סרנה, בהוצאת כתר, באה לא רק לקרב קוראים לשירתה, אלא גם לענות על צורך גובר בפענוח הרקע הביוגרפי והתרבותי ליצירתה.

ואפשר כי דווקא הצבת האלימות כעקרון יסוד בקיום האנושי וגילומה בכליה של אלימות פואטית, היה בה כדי לעורר עניין מתמשך וגובר זה בשירתה. שכן בהצבת האלימות ובכוח שירי מופלא, ועוד כעקרון יסוד במיפגשו של אדם עם זולתו ועם נפשו, עם סופיותו ועם העולם שאין בו עוד נוכחות אלוהית מגוננת וחומלת, כשמאחורי כל זה  ניכרת היטב  כמיהה עזה לנוכחות זו ולמגע מושלם עם העולם והאלוהים, הפרדוקס הזה היטיב כנראה לבטא זרמים תרבותיים גלויים ונסתרים.

המשך יבוא

אהוד: בהיותי בשעתו חבר הנהלת אקו"ם הובא לידיעתנו סיפור מוזר. בשנותיה האחרונות היה ליונה וולך חבר, אשר לו הורישה את רכושה, גם הרוחני, כלומר את זכויות השימוש בספריה, בשיריה. והנה אותו חבר נעשה דתי, וכאשר התקבלו בקשות באקו"ם לשימוש בשירי יונה וולך [זכויות העתקה], פנו אליו כיורש, והוא סירב לתת את האישורים באומרו שהרב שלו אסר עליו לאשר את השימוש בשיריה של יונה וולך [זאת ודאי מפאת תוכנם].

אינני זוכר כיצד נגמר העניין. ניסינו אז לקבוע נוהג שיגן על היוצר המנוח מפני האיסור על השימוש ביצירותיו מצד יורשים, שגורמים בכך נזק ליצירתו ולתרבות העברית הישראלית.

קראתי באחד העיתונים על מקרה דומה של מישהו שמציג את עצמו כיורש של הסופר יצחק שמי ומונע את הדפסת סיפוריו מחדש.

* * *

תקוה וינשטוק

שומרות הסף של המרכול

"בצהרי יום שישי יצאתי מהמרכול "שופרסל שלי" מרום נווה, ברמת גן. שמעתי ציוצי גוזלים. הפניתי את ראשי וליבי החסיר פעימה. בגובה של כשלושה מטר, על קופסת חשמל קטנה מעל דלת הכניסה לסופר – קן עשוי בוץ ואניצי קש ובו ארבעה גוזלים גדולים של סנונית הרפתות.

ידוע שסנוניות הרפתות מקננות במיבנים מעשה ידי אדם. ההפתעה היתה שהסנוניות קיננו דווקא במקום כה הומה. הפתעה נוספת: הנהלת הסופר ועובדיו מקבלים באהדה את  הקינון!"

כך מתחיל יומן קן הסנוניות של עדית מרקין, צפרית חובבת וצלמת טבע מושבעת, תושבת רמת גן.

לעדית רזומה חיים מגוון ומרשים: בוגרת הקונסרבטוריון שליד האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים, תואר ראשון במתמטיקה ותעודת הוראה, ותואר שני בחקר ביצועים מאוניברסיטת תל אביב. היתה קצינה בחיל המודיעין ועבדה 25 שנה בתעשייה האווירית, בניהול הנדסי של פרויקטים לפיתוח. לפני שנים מיספר פרשה לגמלאות מרצונה, עשתה מחקר מקיף של שורשי משפחת אביה, והיא עוסקת להנאתה בנגינה בפסנתר ובצילומי טבע בארץ ובעולם.

עדית מרבה לבקר באזורים הארקטיים. היא מצלמת – לעיתים תוך הסתכנות – את הנוף והחי בהם תוך דגש על הציפורים. והנה מזדמן לתיירת-עולם זו ממש "מתחת לאף" קינון שניתן לעקוב אחריו ברצף! דוד, השומר במרכול, אומר לה שזו השנה הרביעית שסנוניות מקננות במקום והגוזלים בני שבועיים.

עדית צופה בקן, מצלמת אותו ופותחת יומן סנוניות. "הגוזלים הרשימו אותי בהבעת הפנים הדעתנית וגם משעשעת שלהם," היא כותבת. "אחד ההורים האכיל את הגוזלים מפה לפה. כל גוזל הואכל כמה דקות כשההורה השני מתצפת על הקן מסמוך." אצל ציפורים קשה לזהות, ועוד מרחוק, מי אבא ומי אימא.

למחרת  התחוללה דרמה קצרה  ליד הקן. חתול רחוב החל לטפס על מסילה בקיר, קרוב לקן. הסנונית שישבה על כבל הבחינה בו – "והציפורים נסו בצריחות אימים," כתבה ביומן. הגוזלים התקרבו זה לזה וצרחו אף הם. כעבור דקות מיספר שבו ההורים לקן ולא משו ממנו פרק זמן ארוך.

"ביום השלישי בבוקר הפכו הגוזלים לפרחונים (מסוגלים לעוף) וחגו כעשרים מטר מהקן." נרשם  ביומן.

כעבור יומיים לא נראו הציפורים והקן ניטש.

הסנוניות חזרו לקינון נוסף, הפעם פחות מוצלח. ב-11 באפריל נראה גוזל מת מתחת לקן. הקינון נמשך. הבוגרים התחלפו בקן מדי כמה דקות ולעיתים אף השאירוהו ללא השגחה, "מה  שהדאיג אותי," כתבה ביומן. "למחרת נח על הרצפה גוזל בן יומו נוסף כשחלק מתכולת הגן מפוזר סביבו והקן ניטש."

מחשבות רבות התרוצצו בראשה של עדית: האם מתו הגוזלים מהרעלת מזון, וההורים השליכו אותם מהקן? האם זכר בוגר ממין זה הרג את הגוזלים בכוונה להזדווג עם אימם? ואולי יד אדם היתה בכך, מישהו דתי רצה לקיים את מצוות "שילוח הקן"? והאם תשובנה הצפרים לקנן בקן?

עדית שלחה ל-ynet כתבה מצולמת על הסנוניות – "שומרות הסף של הסופר". הכתבה  התפרסמה ב-19.9.17 וזכתה לתגובות רבות ושונות. "איזה מתוקים!" כתבה אחת הקוראות. אחרים רשמו: חמודים. גם במודיעין נצפו סנוניות מקננות במרכז המסחרי... גועל נפש!... בטח איזה חולה עלוב נפש חיבל והרס את הקן... כל הכבוד לאנשי הסופר ששיתפו פעולה!... קינון סנוניות לא נדיר עד כדי שכיח בישראל... וגם: יש ברשימה פרסומת סמויה לשופרסל... לו היו מרחמים כך על תינוקות של פרות הנשחטים לשווא!...

חרף הסכנות שבו הסנוניות לקן, ועדית הבחינה בקינון ראשון השנה בחודש מרץ. באחד  לאפריל בוקעים  מהביצים חמשה גוזלים נחמדים.

"בשופרסל שלי מרום נוה" מתחילים בניתוב צנרת תשתיות בתקרה. התוכנית: לסגור את  חלל התקרה הקיימת. מאחד המשפצים שומעת עדית שיסלקו את הקן. הוא מפריע לסגירת התקרה.

 עדית פותחת מיד במסע להגנת הקן. מנהל המרכול  רום הרניק וסגנו עומר דאי והשומר דוד עשו ועושים הכול לשימור הקן. המשפצים וגם מפעילם, אביב נקש, מנהל חברת הניהול מרום נוה, מבטיחים לא לגעת בקן. עדית אינה שקטה ומריצה מכתבים בהולים לכל הגורמים הרלבנטיים ומבקשת להוציא הנחיות לשימור הקן לפחות עד שהגוזלים יפרחו ממנו. כותבת לראש העיר ולמנהל המחלקה הווטרינרית של רמת גן, למנהל מרכז הצפרות הישראלי ועוד. 

ב-11 באפריל מגיעה עדית למרכול ורואה במקום הקן מלאכת הצפרים קן מעשה ידי אדם ובו חמשת הגוזלים. דוד השומר מספר לה כי בשבע בבוקר מצאו העובדים את הגוזלים מוטלים על רצפת המרכול וסביבם שרידי הקן. הם אלתרו קן מפלסטיק וצמר גפן, הניחו בו בזהירות את הגוזלים והעבירו את "הקן" למקומו.

עדית מבחינה שאין לקן שום מעצור שימנע מהגוזלים ליפול. גם לא ברור לה האם נפגעו הגוזלים מהטראומה שעברו.

"הבנתי שדרוש פתרון בטוח לגוזלים," היא רושמת. "התייעצתי עם מנהל מרכז הצפרות הישראלי דן אלון, והתקשרתי למוקד העירוני שיעביר מהר את הגוזלים לבית החולים לחיות בר של הספארי. הם אכן הועברו מיד."

עדית שואלת שוב ושוב את בית החולים לשלום הגוזלים. לא נענית. מטריחה את עצמה לספארי ונרגעת  בשומעה כי הגוזלים מתפתחים יפה, וכשיגדלו ישלחו לחיק הטבע. וכך היה.

כשבועיים חגים הורי הגוזלים בעצבנות סביב הקן והלב נחמץ. אולם הזוג אינו נואש. החיים עושים את שלהם וב-29 באפריל מדווח השומר דוד לעדית שהסנוניות בונות את מעונן מחדש ומציע לא לסגור את קוביית הקן שבקיר. האורניתולוגית והשומר מתגייסים למסע הסברה ומקבלים ממנהל המרכול רום הרניק וגם מדוד נקש הסכמה לשימור הקן. עדית עדיין חוששת לגורל בני חסותה וממשיכה במסע לשמירת הקן. ראש העירייה ואביב נקש מצטלמים ליד הקן והווטרינר העירוני בא לראותו.

עדית יוצאת למסע צילום באיסלנד. ב-27.5 מיידע אותה השומר דוד כי הקן הרוס ושתי ביצים מוטלות על הרצפה. מספר כי מצלמת המרכול גלתה מי המחבלים בקן. עדית, עדיין בחו"ל, מדווחת לגורמים המתאימים ופונה למנהל המרכול בבקשה לסגור לאלתר את קובית הקן בקיר. די לסיפור האובדני. הקן במרכול מהווה מלכודת מוות. במוח הציפור הקטן שלהן אין הסנוניות מבינות לאיזה רוע עלול להגיע הולך על שתיים.

עתה רוצה עדית שהחשודים יעמדו למשפט והמשטרה תחקור את שניהם. היא כותבת לראש העיר:

"בהמשך לפנייתי אליך מיום 2.4.18, ומפניות חוזרות אליך הנני מוצאת לנכון לעשות מעשה אזרחי טוב וליידע אותך ואת מר אביב נקש כי מצלמת הסופר הקליטה שההרס הראשון של הקן נגרם על ידי עובד הניקיון במרכול, עובד זר מאריתריאה שהשתמש במקל ארוך. הוא כבר הודה במעשה. ההרס השני של הקן, ב-4.7, בוצע על ידי אדם חילוני, במקל ארוך. חשוד זה נראה עובד על התקרה ביום שלפני כן.

"על מנת שתוכל להתבצע חקירה על ידי משטרת ישראל לא די במסירת ההקלטות לידיה אלא יש צורך במסירת הפרטים אודות החשודים ((שמות, תעודת זיהוי וכו').

"מתוקף היותך איש חינוך מוערך משך שנים רבות, מתוקף תפקידך הנוכחי כראש עיר ומתוקף היות העירייה מעורבת בעבודות השיפוצים במקום..." כותבת עדית מרקין תושבת העיר, "אני מציעה שתעשה מעשה אזרחי טוב ותפעל לאיתור פרטי החשודים והחברות המעסיקות אותם ותעביר את המידע למשטרת רמת גן בהקדם האפשרי.

"כידוע אני את שלי בנושא כבר עשיתי... כעת אני מעבירה את הכדור  לידיך ולידי מר אביב נקש..."

וכעת מעניין מה יעשה ראש העירייה ב"כדור". האם יתייחס בחיוב לבקשתה של עדית ויראה בהרס הקן מעשה שלא ייעשה, מעשה עוול, או  שיראה בבקשה לפנות למשטרה תמימות מעוררת חיוך ואולי אפילו חוצפה – רק זה חסר לו, ועוד לפני הבחירות, להתעסק עם איזה קן של סנוניות בחור בתקרה...

ומה חושבים קוראי סיפור המעשה – האם פנייתה של עדית הנה מעשה של אזרחות טובה, דאגה לשמירת הטבע העירוני, או ניפוח מוגזם  של עניין פעוט בימים סוערים מלאי הרג ורצח?

תקוה וינשטוק

* * *

עדינה בר-אל

יד לקשיש – פעילות ראויה לשבח בירושלים

מתחם "יד לקשיש" נמצא בירושלים בשכונת מורשה (מוסררה), ברחוב שבטי-ישראל, קרוב לבניין הענק המרשים של משרד החינוך והתרבות. כמה סמלי הדבר. כי אם יש משהו שיכול לחנך צעירים ומבוגרים לתרומה לחברה, ליחס הוגן לקשיש ולדאגה לו, הרי זהו מפעלה של העמותה, שמנהלת את "יד לקשיש".

היוזמה להקמת העמותה היתה של המורה מרים מנדילוב, אשר הבחינה שתלמידיה מזלזלים בקשישים שהם רואים ברחובות. היא החליטה לפעול למענם. היא החלה עם שמונה קשישים קבצנים שאספה ברחוב, והקימה עבורם כריכייה קטנה. ביוזמתה שלחו בתי-ספר ספרים עם כריכות פגומות לסדנת הקשישים. ממומחים מתנדבים לימדו אותם לכרוך ולתקן כריכות.

הכריכייה פועלת עד היום. בתי ספר וספריות מרחבי העיר שולחים ספרים לתיקון ולכריכה מחודשת. כמו כן, מבקרים רבים, ביניהם תיירים, מביאים לתיקון ספרים ישנים ויקרים להם.

מרים מנדילוב הקימה את עמותת "יד לקשיש" בשנת 1962. העמותה רכשה במשך השנים עוד ועוד חדרים במתחם, נוספו סדנאות, ובכל זמן נתון פעילים שם עד 300 איש (היום 270), שממוצע הגיל הוא 80. רק נזקקים מתקבלים למקום. הם עובדים בסדנאות השונות, שנוספו בצד הכריכייה.

אחד היתרונות הגדולים של המקום הוא, שהעבודות נעשות שם ברמה גבוהה, עבודות אמנותיות של ממש. לא כדי "להעביר את היום", אלא כדי ליצור מוצרים טובים ויפים, ואלו נמכרים בחנות של "יד לקשיש".

יש שם סדנת טקסטיל לרקמה, סריגה ותפירה. ומייצרים בה  טליתות רקומות ביד, כיפות, תיקי תפילין, מזוזות, תמונות בגדלים שונים,  ובגדי תינוקות וילדים. באמצעות ציור על משי (בעבודת יד) מכינים שם תיקים וצעיפים, כיסויי חלה/מצה, כיפות ועוד.

במחלקת המתכת מייצרים מגוון מוצרים, בהם תכשיטים; מוצרי יודאיקה כגון חנוכיות, מזוזות, פמוטים ו"יד" לספר תורה; אביזרים דקורטיביים לתלייה כגון חמסות; וכן פריטים למשרד ולבית: תומכי ספרים לספריות, מחזיקי כרטיסי ביקור, מפיונים ועוד. כל אלו בעבודת מתכת עדינה, מדויקת ויפה.

במחלקת הנייר נעשים המוצרים בידיים ממש, החל מיצירת הנייר הממוחזר, חיתוכו, הדפסת הדוגמא באמצעות רשת, ועד צביעה מדויקת ויפה במכחולים דקים. כל אחד מתמחה בתחומו, והעבודה נעשית כמו בסרט נע, עד שמתקבלים מוצרים נייר מרהיבים, כגון ברכות לראש השנה, לימי הולדת ועוד.

במחלקת הקרמיקה נעשות עבודות גדולות וקטנות, החל מלישת החומר, עיצוב הפריטים, צביעתם ושריפתם בתנור. יקצר המצע מלהזכיר את כל המוצרים שמכינים שם ב"יד לקשיש".

בכל בוקר נפגשים בחדרים הנרחבים, בעלי התקרות המקומרות, קשישים מברית-המועצות לשעבר, מאתיופיה, מדרום אמריקה וישראלים ותיקים.  הם עובדים זה בצד זה, ופניהם מאירות. הם שמחים על כל מבקר, ומראים את עבודותיהם בחפץ לב. כל אדם יושב במקומו הקבוע, עם תמונתו ושמו.

ומה מקבלים הקשישים בתמורה לעבודתם הפורייה? מלבד ההזדמנות לפגוש בכל בוקר חברים ולדעת שאתה מסוגל להיות פעיל ותורם לחברה, יש להם גם תמורות כספיות. הם מקבלים כיבוד קל במשך שעות עבודתם וכן ארוחת צהריים חמה. הם מקבלים דמי כיס חודשיים, שי כספי בן כמה מאות שקלים בחגים, דמי נסיעה בתחבורה ציבורית, השתתפות משמעותית בטיפולי שיניים וברכישת משקפיים, וגם מארגנים להם טיול שנתי בארץ.

הפעילות של עמותת "יד לקשיש" ראויה לשבח, באשר היא מאפשרת לאדם הקשיש לחוש כבוד עצמי, להיות חלק בלתי נפרד מהחברה, ולהיות גאה על כישוריו ופעילותו.  יבואו על הברכה כל העובדים בשכר (שהם מעטים) והמתנדבים הרבים, ביניהם אמנים ואומנים מומחים, שמתנדבים להדריך בסדנאות.

תודה לדנית רופא מ"סטודיו לאמנות טלאים", על הסיור הנפלא בירושלים שאירגנה לתלמידותיה. במסגרתו ראינו עבודות טלאים, רקמה וצילומים בתערוכות המוצגות באכסדרת "תיאטרון ירושלים"; ביקרנו ב"מוזיאון האסלם" בתערוכת הקבע של השעונים ובתערוכה של 555 החמסות; וגילינו את קיומו של "יד  לקשיש" כמתואר לעיל.

עדינה בר-אל

* * *

דב בהט

שלושה ספרים חדשים

אני יליד 1935, חיל נח"ל לשעבר, הכשרתי השלימה את קבוץ ראש הנקרה, למדתי גיאולוגיה בירושלים. להלן שלושה איפיונים קצרים של ספריי:

"רומן עברי-גרמני" עוסק בקונפליקט התמידי הקיים בין העם היהודי לעם הגרמני, דרך זוג צעיר שאהבה זכה ונאיבית מחברת ביניהם, ומאירה את סביבתם. היא מרים, יפהפייה ירושלמית, נכדה של ניצולת שואה. הוא יוחי (לשעבר יואכים פון קראוס) נכדו של נאצי בכיר בכוורת של הימלר. יוחי מחליט לכפר על חטאי סבו, ובדרכו להצטרף לעם היהודי מתגייס לצה״ל. הזוג הצעיר מתמודד עם קשיים אנושיים ועל-אנושיים שגרמניה, אשר שכחה את עברה הנקלה, מציבה בדרכו. הקנצלר החדש מקדם עסקה סודית עם אויבתה המרה של ישראל אשר מסכנת את קיומה.

"אישה חשובה מאוד בעיר" הוא קובץ של 22 סיפורים קצרים, השונים זה מזה וכוללים כמעט את כל הנושאים האפשריים, כולל קשייהם על בעלי-חיים החביבים או מסוכנים לבני אדם. מרבית הסיפורים עוסקים בהווייתו הסוריאליסטית של העם היושב בציון, המסרב לחיות חיים נורמליים פשוטים, בלי טריקים, ככל יתר העמים, כפי שזה מתבטא בדוגמאות הבאות: ״רפורמה בעשרת הדיברות״, ״איך אפשרית אהבה בלתי אפשרית״, ״זכויות על חלומות״ ו״כל אחד כאילו מישהו אחר״

"משחק הפלנטות" הוא קובץ של 69 שירים המקובצים בשלושה שערים: האחד, "בפנים", המופיע כזיכרונות עדינים, אהבה ויצרים אחרים, כמו, ״הפתוי״, ״פספוס״, ו״חריץ אהבה״.

השני, "בחוץ", מזדהה עם אלה שבחוץ, כמו ״עלי השלכת״, ״ענף שבור״ ו״האגט מברזיל״.

השלישי, "מסביב", מה שלכאורה רחוק מאיתנו אבל קרוב, כמו, ״ארץ ישראל, 1956״, ״תפילה שתאיר פניה״, ו״ערבסקה של דביוסי״.

חלק מהשירים אינם אלא ניסיון ליצור יצירה מוסיקלית או ציור אמנותי, במילים.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"נחלת אבות"

לישראל זרחי

1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.6.1970

לפני 48 שנים

כמו אגדה נקרא הסיפור "נחלת אבות" לישראל זרחי [1909-1947], שאותו פירסם כשלוש שנים [כשנה?] לפני מותו. אגדת שני יעקב, סב ונכדו, ושניהם מקושרים קשר עקיף וגורלי בשכונת נחלת-יעקב שבירושלים, הקרוייה בפי הבריות בתי-ורשה.

ר' יעקב הראשון, זקן וחביב, שחי אי-אז בסוף שנות המאה הקודמת [המאה ה-19], עתיר נכסים, בפולין, ואך ילדים לא היו לו. אחר מות אשתו הראשונה נשא אישה צעירה, ונולד לו בן. עולמם רחק משלו, הוא עזבם בשלום וברוב עושר ועלה לירושלים. כאן חיפש לעשות דבר טוב לתושביה, קנה חלקת אדמה ויסד בה שכונה חדשה. בלילו האחרון, בטרם מותו, בהיותו שקוע כולו בהזיית ירושלים, לאחר טיול לילי בה, עלה בליבו צורך דחוף לתקן צוואתו. אמנם בנה את השכונה למען הציבור, שלא על מנת לקבל פרס, אך תיקון אחד יתקן בצוואה: והיה אם יבוא נין ונכד אחריו ויאחז בהר הקודש ירושלים, תינתן לו דירה בבתים האלה, לו ולזרעו עד עולם, ואף נפוליון של זהב ישולם מכל בית-דירה ויורם לו תרומה מדי שנה." ("נחלת אבות". עמ' 47).

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.

והנה מופיע על במת האגדה יעקב השני, הנכד, אדם מעשי, סוחר מצליח בפולניה, יהודי מתבולל, חסר שורשים. חייו מתנהלים בין ורשה לבין פגרה בניצה, על חוף הריביירה. לו אישה צעירה ומפונקת. יום אחד, לפני מסע הפגרה השנתי, בעודו מחפש דבר-מה בין תעודותיו, נמצאה לו צוואת סבו, ר' יעקב. אפילו אותיות עבריות לא ידע לקרוא, והלך אל שכנו הרב. הבתים בירושלים, עליהם דובר בצוואה, נראו לו עתה כארמונות ורשה. ושכר הדירה – הון עצום. וקובה, הוא יעקב-הנכד, מחליט לסור בקיץ זה, לפני הפגרה בניצה, לארץ-ישראל, למען קבל לידיו את ירושתו. אמנם אינו חסר דבר. עושרו גדול. אך אי-נחת מורגשת בפולניה, משהו בעסקים כבר אינו כשהיה.

פלה, האישה המפונקת, נגררת עימו אל ארץ-גזירה, נכנעת לתאוות-הבצע של בעלה. תל-אביב פועלת עליה כמשקה חריף, תוסס ומשכר. "בתי הקפה הומים מאדם ואולמות הריקודים אינם פוסקים לא ביום ולא בלילה, ויש בה בתים נפלאים, מים קרים וחמים שוטפים בהם תמיד ומעליות של חשמל קופצות לו לאדם את מדרגותיהם, ואילנות רבים שתולים בשולי רחובותיה ומצילים מדרכותיה, ומזרקות מקירות מימיהן בימי חמה, והמון עם שוטף ועובר בראשי חוצות, כאילו היתה כל השנה מלאה שבתות." (שם. עמ' 67-68).

בתי תל-אביב מטעים את יעקב הנכד לחשוב, שכזאת היא גם ירושתו שבירושלים. אך אכזבה נכונה לו. בבתי-ורשה – יהודים עניים, משפחות גדולות, חיים בצפיפות, אדוקים בדת, ובתי השכונה "הקדש". אינם בחזקת עוברים בירושה. תאוות בצעו, מזגו הפולני של קובה-יעקב, מסיתים אותו לפתוח בפרשת השתדלויות וטרחות אצל גבאים, שתדלנים ועורכי-דין, כדי לקבל חזרה את ירושתו.

בעודו שקוע בפרשה זו, פורצת מלחמת העולם השנייה. הקשר עם ורשה נותק. הוא ואשתו נותרים בלא כלום, מגורשים ממלונם בתל-אביב. ובחסדו של זקן ירושלמי אחד, שהכיר את סבם בעודו נער, הם מקבלים דירת-דלות בבתי-ורשה. הם חיים עם שרידי גדולתם – החליפה, השמלות, התמרוקים –בלב השכונה האדוקה. מרירותו של קובה מכרסמת בליבו. לפעלתנות אין מוצא. ירידתו גדולה. אשתו זרה למקום. והם נעשים בדחקם זרים זה לזה. וראה פלא, דווקא עתה נהפך עליהם לב יושבי השכונה לטובה. הילדים שוב אינם רצים אחריו בקריאות לעג: "הנכד, הנכד, ומה מכוח הנחלה?" יש שעוזרים בקצבת מזון, בהבאת פחי מים. וברקע דמותו המופלאה של ר' יחזקאל, ידיד הסב, העושה הכול כדי להביא את הנכד למידת ההשתוות עם העיר.

וכך סופה של האגדה: ליבו של קובה משתנה יום אחד, לאחר טיול לילי, בהיותו שקוע בהזיית ירושלים. הוא מבין, "האומנם אותה ירושה מדומה היא שהצילה את חייו וחיי אשתו מן המפולת הגדולה של ביתם, ואותו ארעי אומלל יש בו מידת קבע גדולה משעלה על דעתו?... אפשר לא כיוון סבו לבתים אלה דווקא, ולא לחדר זה דווקא, כשכתב את צוואתו לבניו. ומי יירד לעומקה של כוונתו האמיתית. אפשר אלמלא צוואתו, לא היה עומד עכשיו כאן במקום הזה, נשימת לילה שלווה מסביבו: נחלת אבות, נחלת אבות, ההיה במילים אלה איזה טעם נסתר שנעלם מעיניו עד כה?" (שם. עמ' 115-116).

* ישראל זרחי: "נחלת אבות". סיפור. הוצאת ראובן מס. ירושלים. תש"ו. 1946. 117 עמ'.

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח-תקוואי יוסף חנני. נשותיהם של זרחי וחנני היו אחיות.

* * *

נעמן כהן

ושוב כמדי שנה הכסף מנצח

כמדי שנה התאספו מוקירי זיכרו של ח"נ ביאליק (ההולכים ופוחתים) ליארצייט יום פטירתו ה-84 של המשורר.

השנה צוין 110 שנים לפרסום חמישה שירי העם של ביאליק: "יש לי גן", "בין נהר פרת ונהר חידקל", "תרזה יפה", "מנהג חדש" ו"לא ביום ולא בלילה".

כמדי שנה עסקני בית ביאליק פתחו את הטקס באיחור.

המשוררת אגנס (אגי) פריד-משעול אמרה כמה מילים טובות על ביאליק (מזל שלא קראה את שירהּ על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים, שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי ליד שער ברנדנבורג בבירת הרייך ברלין).

רביעיית נערים ממגמת המוסיקה של תיכון עירוני א' הפליאו משיריו. הזמרת הצעירה ליהי בלום פשוט נפלאה, וגם מלוויה רות סלע – קלידים / יותם היבש – גיטרה / עמליה פיצ'חדזה – כינור.

ואז עלה החזן אליהו גרינבלט הזקן, שדומה שהספיד את ביאליק כבר ביום פטירתו. קולו בגד בו ב"אל מלא רחמים", ויצאה מגרונו יבבה עצובה עד שהנערים הצעירים לא יכלו  לכבוש את צחוקם.

וכמובן כמדי שנה, בצד שכב לו עצוב שאול טשרניחובסקי שמפאת עוניו לא בנה לו בית ואין העיריה מפרנסת עובדים שידאגו להזכירו.

וייוותר הוא לבדו. כי גם את אשתו סירבו לקבור לצידו.

צאו מעזה!

האקטיביסטים הפרו איסלמיים, הכורדי ממוצא יהודי, משה מזרחי-רז ממר"צ, והיוונייה-נוצרייה שהסתערבה בגין הכיבוש הערבי, עאידה תומא-סולימן מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – אירגנו כנס תחת הכותרת: "צאו מעזה!"

בכנס השתתפו גם האקטיביסטים הפרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי, מיכל רוזין, וגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה-גלאון ממרצ, ואבנר גבריהו מ"שוברים שתיקה".

http://maki.org.il/%D7%97%D7%A8%D7%A3-%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%A4%D7%95-%D7%91%D7%9B%D7%A0%D7%A1/

דבר ראשון באמת נכון, על ישראל לצאת מעזה. לנתק את אספקת החשמל (כמובן לדאוג לכך שהם יבנו תחנות כוח משלהם, וכמובן לדאוג לאספקה הומניטרית במידת הצורך וכל קשר אחר). וכפי שכבר כתבתי בעבר, על ישראל לאמץ את הקריאה ולקרוא לערבים: "צאו מעזה!"

לאחרונה, בפעם השנייה, ישראל עצרה משט של ערבים הרוצים לצאת מעזה. טעות. יש לאפשר לכל ערבי הרוצה לצאת מעזה לעשות כן.

יצאו ערביי עזה אל האיחוד האירופי. זהו נשק האיום הגדול ביותר על האיחוד האירופי.

ולכל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים נאמר: "לכו לעזה!"

המצב בעזה

בשעה זו לא ברור מהו המצב בעזה. האם אפשר יהיה לייצב הפסקת אש? אבל הפסקת האש אסור לה שתתבסס על הרתעה הדדית שבה מתגאה החמאס לאחרונה.

מצד שני אל לה לישראל לנסות אפילו למוטט את שלטון החמאס ע"י ניסיון לכבוש את עזה.

יש לפעול רק ע"פ הדוקטרינה הרוסית שבוצעה בסוריה, והיא מערכה מהאוויר.

בשלב הראשון יש להפסיק להפציץ בניינים ריקים ולעבור למבצע "מרכבות פלישתים". יופצצו מהאוויר בשיטתיות כל כלי הרכב של אנשי החמאס. ולאחר מכן מגוריהם.

[אהוד: ויש לבקש סליחה מהרמטכ"ל-לשעבר, איש חיל האוויר, דן חלוץ, שידע זאת כבר במלחמת לבנון השנייה ושיטח בהפצצות מהאוויר את רובע דאחייה של החיזבאללה בביירות. וכאן לא הפסיקו לחרף  ולגדף אותו על כך ודרשו פעולה קרקעית!]

מר"צ תומכת כלכלית בטרור האיסלמו-נאצי

בהצבעה בכנסת על החוק לשלילת קצבאות המחבלים תמכו כל חברי הכנסת הערבים במימון המחבלים, ואליהם הצטרפו שלא במפתיע חברי הכנסת היהודים של מר"צ.

https://www.makorrishon.co.il/news/60049/

תמר זנדברג, פלוריאן גולדשטיין-אילן גלאון, מיכל רוזין, ומשה מזרחי-רז, הצביעו בעד תמיכה כלכלית בטרור הערבי-מוסלמי.

משה מזרחי-רז נימק את התמיכה במימון הטרור האיסלמו-נאצי: "לא נאמרה מילה אחת מדוע החקיקה הזו תשנה במשהו את המצב בשטח. האם השדות הבוערים בעזה יכבו? האם הכיבוש ייפסק? האם ישראלים ופלסטינים יפסיקו להיהרג? אתם בעצם מציעים שמדינת ישראל, שתחמה על הסכם בין לאומי, תפסיק באופן חד צדדי את ההסכם הזה. מה שיקרה בשטח זה עוד אלימות."

 הבנתם את הלוגיקה? מימון הטרור לדידו של מזרחי-רז, יפחית את הטרור...

מעניין שבמר"צ בכל זאת מתביישים בהחלטה. המעשה המחפיר הזה לא מוזכר באתר מר"צ המתנאה בכל הפעילות הפרלמנטרית של המפלגה.

https://meretz.org.il/

ואלה שמות

מעודדים מתמיכת חברי הכנסת היהודים של מר"צ בטרור הערבי, החלו הערבים בהחלפת שלטי רחובות ביפו על שמות מחבלים. בין השאר הם שינו את שמו של רחוב הרצל לרחוב השיבה, ורחוב בן צבי לרחוב רזאן אל נג'אר המפגינה מעזה.

http://rotter.net/forum/scoops1/484673.shtml

בניגוד למר"צ יש ערבים המתנגדים לכיבוש ערבי

בניגוד לחברי מר"צ התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי, מסתבר שיש דווקא ערבי המתנגד לכך.

פובליציסט עיראקי תוקף את הערבים והמוסלמים כגזענים, חמדנים, תאווי התפשטות, שונאי הזולת המאשימים את האחר בתכונותיהם שלהם.

באתר האינטרנט הערבי-ליברלי "אל-חִואר אל-מותמדן" פורסם מאמרו של עלי עבד אל-כרים אל-סעדי, כותב עיראקי ערבי-מוסלמי, נגד הערבים המוסלמים.

במאמר הוא מאשים את הערבים והמוסלמים בגזענות, בחמדנות, בשאיפות התפשטות ובשנאת האחר וטוען כי תוך שימוש במוסר כפול, הם מייחסים את תכונותיהם אלו לישראל, ומחנכים את ילדיהם לשנאתה ולשנאת כל מי שאינו ערבי מוסלמי.

במאמר, שתורגם והופץ בידי חוקרי מכון ממר"י לחקר התקשורת במזרח התיכון, מציין אל סעדי כי הערבים והמוסלמים מאשימים את ישראל בכיבוש פלסטין, בפשעים חמורים ובכוונות התפשטות, בעודם מתגאים בכיבוש של יותר מ-20 ארצות בראשית האסלאם.

כדוגמא לתאוות הכיבוש הערבי מוסלמי הציג אל-סעדי את עיראק שלדבריו, אינה ערבית ולא מוסלמית, שכן בעבר חיו בה בני תרבויות, דתות ולאומים שונים, עד שבתקופת הכיבושים של ראשית האסלאם הגיעו אליה שבטים ערבים מוסלמים מתימן וחג'אז וכפו על תושביה את האסלאם ואת הלאומיות הערבית.

כמו כן טען במאמר כי סוריה, לבנון, מצרים, אלג'יריה, מרוקו, תוניסיה ומדינות נוספות אינן מדינות ערביות ולא מוסלמיות במקור, אך הן שוערבו ואוסלמו בכפייה, תוך ביצוע מעשי טבח באזרחיהן.

אל סעדי הצביע במאמרו גם על שנאת האחר המושרשת אצל הערבים המוסלמים, כשתיאר כיצד חינכו את ילדיהם בעיראק להאמין שהצאבאים (קבצה אתנית דתית המוגדרת בקוראן כ'עם הספר') הם טמאים ואין לאכול או לשתות דבר משלהם ולא לבוא במגע עימם, תוך שהוא תוהה: "מי הם אפוא הגזענים הנאצים, תאבי ההתפשטות והכיבוש?" – ברמזו להאשמות שמטיחים הערבים בישראל.

אל-סעדי כינה במאמר את ניכוס המוסלמים את אלוהים, את חיי העולם הבא ואת גן העדן לעצמם בלבד, וכינה זאת "רעיון נאלח, גזעני ונאצי," וציין כי כל התכונות הללו גורמות לו להתבייש בערביותו.

מתוך המאמר תרגמו בממר"י גם את הקטעים הבאים:

"אנו שומעים תמיד שישראל היא מקור הגזענות והפשע, שהיא שונאת את הערבים ואת המוסלמים, שהיא חמדנית ושיש לה כוונות התפשטות וכהנה וכהנה האשמות וסיסמאות, שבהן מנפחים לנו את הראש מינקות... לאחר שהתפכחתי והתחלתי לחשוב ולשאול את עצמי שאלות רבות, הבנתי שההאשמות הללו המופנות לישראל ומייחסות לה דברים כמו גזענות, שאיפות התפשטות, חמדנות ופשעים הם תכונות שאנו הם אלה שמצטיינים ומומחים בהן ולא ישראל. מדוע אפוא אנו מאשימים בהן את האחר?

"אסביר זאת להלן, ובהיותי אזרח עיראקי ערבי מוסלמי אדבר על ארצי עיראק שאינה ערבית ולא מוסלמית . הכול מודעים לתרבויות הקיימות בה ולארכיאולוגיה שלה, כמו גם להיסטוריה של השוּמֶרים, הבבלים, האשורים והכורדים בה. העמים הללו אינם ערבים ולא מוסלמים אלא שבזמן 'הפֻתוחאת' (הכיבושים הערבים בימי הנביא מוחמד ואחריהם), כפי שהמוסלמים מכנים אותם וגאים בהם, הם כבשו את עיראק וכפו בה את דת האסלאם ואת הלאומיות הערבית בכוח כשדרשו מתושבי המקום: 'שלמו ג'זיה או התאסלמו'... וכך הם שיערבו את האזור, איסלמו אותו והניפו בו את דגל הלאומיות והאסלאם, על חשבון יתר הלאומים והדתות ותוך רצח מיליוני קורבנות.

"...מדוע כיבוש של מדינה אחת בלבד בידי ישראל – בהנחה שאכן מדובר בכיבוש – נחשב לפשע אסור על פי ההלכה המוסלמית, בעוד שהכיבושים וההתקפות שלכם ביותר מעשרים מדינות מותרים על פי אותה הלכה ואתם רואים בהם כיבושים מבורכים?! אדרבא, אתם גם מצטערים על יתר ההתקפות שלא עלו יפה באנדלוסיה, בהודו ובמקומות אחרים. איזו חוצפה!!

"אני מתחרט שבמשך 17 שנה מחיי הוּלכתי שולל. אני חש שחרטה זו עוררה אצלי תגובת נגד פנימית וגרמה לי לשנוא את הייחוס, את המוצא ואת הלאומיות שלי, ומעתה אחוש בושה כאשר אומר שאני ערבי.

"מה שהערבים חושבים ומה שהם עושים הוא שילוב מוזר של מוסר כפול וסתירה... שלדעתי מקומם יכירם בבתי החולים לחולי נפש, אך אינני יודע מדוע העולם מרשה להם לבצע את השטויות שלהם ומגלה סבלנות כלפיהם! ומתי יבחינו הערבים בליקוי השכלי שלהם?!"

http://rotter.net/forum/scoops1/485480.shtml

"ההדתה" הדחליל החדש

ביום שישי בשבע וחצי בבוקר אני עומד בבית המרקחת של קופ"ח "תל נורדאו". לפתע אני שומע צעקה מקצה בית המרקחת מאחת הרוקחות:

"שתישרף המדינה! שתהיה עוד פעם מלחמת יום כיפור ויישרפו כולם!"

אני מפנה את ראשי לעבר אותה רוקחת ושואל מה זה צריך להביע?

הרוקחת שעומדת מולי, אשכנזייה ילידת הארץ, אישה לא צעירה אבל בלונדינית נאה מאוד, אדיבה עם סבר פנים יפות וחיוכים (נדיר מאוד בבית המרקחת) עונה לי שהיא "מתכוונת לתהליך ההדתה שיש בארץ."

"איזו הדתה?" אני שואל? "הרי מצב החילונים בארץ טוב מאי פעם. האם את זוכרת מה היה פעם בארץ?"

"כן, נכון," היא עונה לי, "היום יותר טוב, אבל עכשיו הכול בא בהפוך. יש הדתה בכל מקום תראה מה קורה בבתי הספר..."

"בבית הספר שאני למדתי בקיבוץ למדו הרבה יותר יהדות מהיום," אני עונה לה.

"נכון," היא אומרת לי, "אני זוכרת גם מזמני, אבל הכוונה אז היתה אחרת."

"בכל מקרה מה זה קשור למלחמת יום הכיפורים?" אני שואל אותה.

"לי יש טראומה ממלחמת יום כיפור," היא אומרת, "אבל היא (הרוקחת השנייה) מתכוונת להדתה."

"ההדתה," אני מסביר לה, "היא פייק ניוז, דחליל פוליטי.  בדיוק כפי שאחוז היהודים בגרמניה היה רק 0.57 אחוז אבל הם שימשו דחליל-אוייב לפוליטיקה הגרמנית. 'היהודים הם סכנה!' בדיוק כפי שעתה אומרים 'ההדתה' (היהודים) סכנה! הרי מעולם מצב החילונים לא היה טוב יותר מעולם בעבר לא היו פתוחים כל כך הרבה מקומות בתל אביב ובירושלים, ולא היו מצעדי גאווה בכל מקום."

הרוקחת לא מסכימה איתי. אני נוטל את התרופות (לא תרופות הרגעה) והולך.

לפני שנים למדתי אצל פרופסור זאב לוי קורס על הפילוסופיה היהודית של הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג.

פרופסור זאב לוי זצ"ל הִרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה.

הוא סיפר שבתור נער בדרזדן בגרמניה התייחסו אליו בבית ספר יפה וכשעמד לעלות לארץ אחרי עליית הנאצים לשלטון המנהל והמורה בHרכו אותו שיצליח בדרכו החדשה בפלשתינה.

ב-1934 הוא הגיע לארץ כצעיר בן 18 והצטרף כחלוץ לקיבוץ חפציבה שם עבד כרועה צאן.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%90%D7%91_%D7%9C%D7%95%D7%99

כל ימיו בקיבוץ חפציבה ואחר כך בקיבוץ "המעפיל" היה זאב לוי סוציאליסט נאמן, ומרצה ליהדות, ומאמריו המלומדים התפרסמו תדיר בעיתון "על המשמר".

נזכרתי בפרופסור לוי כי אני תוהה מה היה לו היה עולה עתה לארץ, לקיבוץ חפציבה.

כתב "הארץ" אורי משגב הוא בן קיבוץ חפציבה. כאקטיביסט אנטי דתי (אם כי פרו-איסלמי) הוא מתנאה בכך שהוא נגד ברית המילה ולא מל את בנו. הוא קורא להפסיק את לימוד והנצחת השואה כי הם "אינדוקרינציה ציונית". לאחרונה החל משגב לפעול נגד מה שהוא קורא ההדתה בצה"ל, וקורא לחילונים לא ללכת כצאן לטבח ולא להתגייס לצה"ל.

ההדתה היא דחליל האויב של האקטיביסטים הפרו-איסלמיים.

ואני חוזר לתהייה שלי. מה היה גורלו של זאב לוי המרצה ליהדות בקיבוץ חפציבה של אורי משגב. ויותר מזה, מה קרה לקיבוץ?

מהרסייך ומחריביך אליך לא יבואו

אריאל גולד היא יהודייה אמריקאית, אקטיביסטית פרו-איסלמית הנאבקת למען כיבוש ערבי-מוסלמי ופעילה בתנועת הרם נגד ישראל.

אריאל גולד, שכניסתה לישראל סורבה, היא חברה בארגון שהשתתף בכנס מכחישי שואה באיראן, ופעילותיו נפגשות שוב ושוב עם ראשי החמאס. בנוסף היא פעילה בארגון  JVPשערך אירוע הצדעה לטרוריסטית רסמה עודה, שזכתה לתשואות כשקראה לחיסול ישראל.

ברוב חוצפתה, אותה אקטיביסטית פרו-איסלמית התובעת להחרים את ישראל, תובעת זכות לעצמה לעלות לארץ כעולה חדשה. הייתכן? היש אבסורד גדול מזה? עולה לארץ אותה היא מחרימה.

http://rotter.net/forum/scoops1/484847.shtml

ייאמר ברורות, אין מדינה המאפשרת כניסה של "פעילי זכויות", הנאבקים למען חיסולה.

ייאמר ברורות, האוחזים בחרם, בחרם יאבדו. שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי עושה חרם הוא!

כתב ערוץ 2 ערד הלבר-ניר הגיבור (כלורד האו האו הישראלי) תומך בה, ובחרם, וכותב שסיבת הסירוב היא: "הם מפחדים."

פולניה המרוויחה הגדולה מהשואה

התגובות להצהרה המשותפת של נתניהו ומורביצקי ראש ממשלת פולניה הגיעו לידי גרוטסקה.

נפתלי בנט אמר שמדובר ב"חרפה שמחללת את זכרם של יהודים רבים."

יאיר למפל-לפיד נהפך להיסטוריון, וקבע שכן היו מחנות מוות פולניים. שקר כמובן.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.5767623

ולכן לדידו החוק החדש הוא: "חרפה... שמנקה את הפולנים..."

איציק שמולי טען ש"נתניהו סחר בזכר השואה בגלל אינטרסים זרים ולא ראוי להיות עוד יום אחד בתפקידו."

תמר זנדברג, המשתטחת על קברו של ערפאת, הכריזה לא פחות מכך ש"נתניהו מכר את נשמתו לשטן."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5304608,00.html

לא נותר אלא לתמוה על כך שמרב מיכאלי-קסטנר לא השתמשה בביטוי הזה...

וכל אלו לא באו אלא לפגוע בנתניהו ולהביא לכיבוש ערבי-מוסלמי של מכחישי שואה גדולים יותר מהפולנים.

ניתן לבקר את ההצהרה המשותפת אך יש בה גם הרבה אמת.

הנה קראו את הקישור.

https://dannyorbach.com/2018/07/06/%D7%A2%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%99%D7%93-%D7%95%D7%A9/

כתבתי כבר על החיסרון הגדול של ההצהרה שמשום מה לא הוזכר כלל ע"י מבקריה, ולכן אני מזכירו פעם נוספת.

החיסרון הגדול של ההצהרה המשותפת היא בכך שהיא מתעלמת מהאחריות של האומה הפולנית והמדינה הפולנית לגזל הרכוש של הנרצחים והשורדים.

המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (גם לפני השואה, למשל 35 היהודים שנרצחו ע"י הצבא הפולני בפינסק, ואחרי השואה רצח 42 היהודים ניצולי השואה בקילצה, שחלקם נרצחו ע"י המשטרה הפולנית), אבל ככלל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית.

האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני.

לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר גזלו את רכוש הנרצחים ושרידי השואה.

 האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים שרצו לחזור לביתם נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.

אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה יש היא נושאת באשמה קולקטיבית. ואת זאת היה על נתניהו להזכיר לפולנים ולכלול בהצהרה.

מהשואה הפסידו שתי מדינות, והרוויחו שתיים.

המפסידה הראשונה היא כמובן ישראל. ללא השואה מדינת ישראל היתה מונה עתה לפחות 10 מיליון יהודים, ולא היתה לה בעייה קיומית.

המדינה השנייה שהפסידה מהשואה היא גרמניה. גרמניה לא הרוויחה דבר מרצח היהודים אלא רק הפסידה.

המרוויחים מהשואה הם שניים. הערבים, וכמובן פולניה, שהיא המדינה שהרוויחה יותר מכל המדינות מהשואה.

כל רכוש היהודים בפולניה נלקח ע"י הפולנים.

על מה כן צריך חיים וישניה-רמון לתת את הדין

חיים וישניה-רמון הגיש תביעה בסך 75 אלף שקלים נגד הדר שגיא, יו"ר תא הסטודנטיות "תל אביביות" באוניברסיטת ת"א, לאחר שכינתה אותו "עבריין מין" וקראה לאוניברסיטה לא להעסיקו.

למרות שחיים וישניה-רמון לא הכיר בחטאו ואף ניסה להפליל בצורה מכוערת את המתלוננת עליו ואת עדות התביעה, הוא שילם על חטאו. לא יעלה על הדעת שיקבל על חטאו עונש עולם. מי שאינו רוצה לשמוע את דבריו שלא יבוא.

אבל חיים וישניה-רמון טרם נתן את הדין על חטא אחר.

בהיותו מזכיר ההסתדרות יחד עם ארמנד-עמיר פרץ, ראש האיגוד המקצועי, וחיים אורון-ג'מוס (חברו הטוב של הג'יהאדיסט ברגותי) גזבר ההסתדרות – פירקו את "ההסתדרות" ומסרו את נכסי "חברת העובדים" בחצי חינם לטייקונים.

ביחד הם הובילו את תהליך הפרטה. ביחד פעלו שניהם למען הגדלת הפער החברתי.

פרי עמלם של פועלי ישראל לבעלי ההון. הרכוש שצברו פועלי ישראל בזיעת אפיהם בעשרות שנים של חלוציות, נמסרו כמעט בחינם לבעלי ההון הגדולים.

בֶּרְל יצר את ה"הסתדרות" ואת נכסי "חברת העובדים" ויורשיו מסרו אותם בחצי חינם.

תהליך ההפרטה הזה, מן הראוי היה שייחקר עד תומו. ויוברר מי הרוויח ממכירת חיסול זו.

מן הראוי היה שחיים וישניה-רמון ייתן על כך את הדין בבתי המשפט של המדינה.

אירלנד מחרימה שטחים כבושים

ביום התאבדותו של היטלר הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר", המנהיג הנערץ על ידו.

כיום מביעים האירים הזדהות עם הגזענות הערבית-מוסלמית הנאבקת לחיסול מדינת היהודים, ולכן שלא במפתיע הבית העליון של הפרלמנט האירי הצביע בעד הצעת חוק להחרמת מוצרים ושירותים מהתנחלויות ("מכל רחבי העולם"). 25 סנאטורים הצביעו בעד, 20 הצביעו נגד, ו-14 נמנעו. ‎

לפי הצעת החוק אסור יהיה לייבא, להשקיע או לרכוש שירותים מההתנחלויות.

החוק יאושר סופית לאחר הצבעה בבית התחתון, בו הוא צפוי לקבל רוב ולהיות מאושר.

http://rotter.net/forum/scoops1/486308.shtml#1

כדי שהחוק לא יצטייר כנאצי אנטישמי המתייחס רק להתנחלויות יהודיות, נוסח החוק מדבר על התנחלויות בכל העולם. ועכשיו נותר רק לחכות ולראות לאיזה התנחלויות לא יהודיות הוא יתייחס.

האם האירים יחרימו את רוסיה, סין, תורכיה, מרוקו ועוד?

והמסקרן מכל האם הם יחרימו את ההתנחלויות הערביות ב-13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים עי הערבים?

מהו אינטרס ציבורי?

ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר שואפת לקבל את תפקיד ראש האופוזיציה וכדי לקבלו היא מאיימת בפרישה ממפלגת העבודה (מרוב פרישות הוחלף המושג כלנתריזם במושג "ציפיזם").

ומה הנימוק שלה לבחירתה לתפקיד?

ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר טוענת ש"האינטרס שאהיה ראש האופוזיציה הוא לא שלי. הוא של הציבור." 

בתשובה לשאלתם של רזי ברקאי ורינה מצליח על המו"מ עם גבאי אמרה ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר: "ללא צניעות, האינטרס שתהיה ראש האופוזיציה הוא לא שלי, אלא של הציבור."

http://rotter.net/forum/scoops1/485915.shtml

הבנתם? לציבור הישראלי יש לדבריה אינטרס שהיא תהיה ראש אופוזיציה, אך לא חלילה ראש הקואליציה.

חוק הלאום

בשעה שהד"ר להיסטוריה, ההיסטוריון אבו מאזן, מכחיש לא רק את השואה, אלא את עצם קיומו של העם היהודי, וכתיאולוג מוסלמי הוא קובע ש"היהודים טמאים ומטמאים," ובשעה שהמופתי של הפת"ח שהוא מינה, השייך מוחמד חוסיין, מצהיר ביום הפת"ח שיש לרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים, ובעוד שע"פ סעיף 7 באמנת החמאס (שזכתה ברוב קולות בקרב הערבים-הפלישתינאים) יש ע"פ דברי מוחמד לחסל את מדינת היהודים – ישראל, ולרצוח את כל היהודים, ובשעה שע"פ חזון ערביי ישראל יש לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית – יש לא רק צורך, אלא הכרח בחוק לאום שלפיו מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.

יש לשים גם לב שלמרבה הצער, בניגוד לגרמניה הנאצית, שם היו עדיין גרמנים שהתנגדו לאידיאולוגיה של היטלר, עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, כלומר שיראה את דברי מוחמד באמנת החמאס ובתמיכת הפת"ח, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

כמה הערות על החוק המוצע:

הסעיף המעורר מחלוקת בחוק הוא הסעיף לפיו החוק מאפשר הקמת "התיישבות קהילתית נפרדת" ל"קהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד." ברור שלשון החוק תצטייר בעולם כגזענית, וגזענֵי כל העולם יאשימו את ישראל בגזענות.

ובנוסף, לפי נוסח זה מדינת ישראל תוגדר כרב לאומית ולא יהודית. גם ליהודים יהיה מותר להקים יישובים.

ברור גם שיש לפתור את הבעייה לפיה יהודי אינו יכול להתיישב ביישוב ערבי, ואילו ערבי כן יכול ביישוב יהודי, לכן עדיף לקבל את נוסח התיקון המוצע המתבסס על הלגיטימציה הבינלאומית של נוסח המנדט ולפיה: "מדינת ישראל רואה עצמה מחויבת להחלטת חבר האומות שתמך בהתיישבות יהודית צפופה בשטחים שברשותה."

סעיף נוסף שיש לתקן הוא הסעיף הקובע ש"כל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, זכאי לפעול לשימור תרבותו, חינוכו, מורשתו, שפתו וזהותו."

יש להוסיף לסעיף תיקון הקובע שכל אלו יהיו רק בהתאמה לחוק הישראלי. שכן גם האירופאים מבינים שאין זכות לשמר תרבות של דיכוי נשים, פוליגמיה, הפליית להט"בים, תרבות המחייבת השמדת יהודים וכדומה. לכן התוספת "לפי חוקי המדינה" היא הכרחית.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

ברכות לשחקן הנפלא והצנוע

ששון גבאי

על תפקידו החדש ב"ביקור התזמורת"

על במת תיאטרון ברימור בברודוויי

תפקיד שאותו עשה בסרט הישראלי

של ערן קולירין בשנת 2007.

ששון גבאי שיחק את תפקיד משה דוד

בסרט "המחצבה" בשנת 1990

* * *

אברהם כץ עוז

ים המלח

ידידי אלוף מיל' עמוס חורב התקשר אליי והציג את בעיית היעלמות ים המלח והוסיף שצריך לעשות משהו.

האם יש סיכוי שהממשלה תעשה מה שדרוש?

לעמוס מלאו 94 שנים והוא במלוא כוחו, ואני מאחל לו בריאות ואריכות ימים.

עמוס, בשבוע הבא אני מבטיח לך להציג את נושא ים  המלח.

אין לי פתרונות מוחלטים.  

עפיפונים

לדעתי צריך לאפשר לתושבי עוטף עזה להשיב לעזה באותה מטבע שהם משתמשים נגדנו. מול העפיפונים ראוי לאפשר לילדי יישובי עוטף עזה לשלח רחפנים נושאי אש ולהטיס אותם לכיוון בית חנון, עזה על כל שכונותיה, רפיח, חאן יונס ומחנות הפליטים.

העלות של רחפנים כאלה אפסית וניתן לשלוט בהם ולהפיל אותם ממקום השילוח. 10 רחפנים כאלה ביום יעשו את העבודה יותר טוב מטנקים וממטוסים.

אהוד: בתנאי שצה"ל יפעיל אותם ולא ילדים שלנו, שזמנם יגיע אחרי שיתגייסו לצבא. עדיף שחיל האוויר שלנו יעשה כל מה שצריך להיעשות, כמו ברובע דאחלה בביירות.

טרור העפיפונים הוא טרור שמבצעים מבוגרים. הם רק משתמשים בילדים בחזית הקדמית, לתעמולה, אבל מדובר במלחמה של ממש. את בלוני ההליום לא הילדים מייצרים ושולחים אלא מערכת טרור מיומנת של חמאס-למבוגרים, הנעזר בייבוא גז הליום לצרכים רפואיים מישראל לעזה.

מדינה  של פסיכים

חיסלו את ענף ייצור כבד אווז בצו בית משפט. אמרו שבגלל רחמנות על האווזים, שהשמינו יותר מדי, וזה לא  היה בריא  לאווזים.

עכשיו רוצים להחליט להפסיק לייבא בקר וכבשים לגידול בארץ כי הטלטולים בים מכבידים עליהם.

אחרי זה נפסיק ליצר חלב כי זה מעליב את הפרות ולא  נעים להן.

נפסיק לאכול דבש כי לקחנו את המזון מפיהן  של הדבורים, והן מורעבות.

נפסיק לגדל  דגים, כי הם  מתים ללא מים וזה לא מתאים להם.

מחר יחליטו שאסור להשמיד את נקבות האפרוחים לגידול עופות לפיטום, ויכפילו את המחיר של  העוף.

אחרי זה נחליט שאסור לאכול ביצים כי הן עוברים של  עופות, ואסור לאכול שרימפס שהם חרקים ימיים.

 ונאכל  רק  אגוזים. אבל הרי רוב הציבור הוא נורמלי, והאדם נזר הבריאה(?) הוא 'אוכל כל'.  אנו בטבענו אוכלים גם חיות וגם עופות, גם דגים וגם חרקים וגם שבלולים  וגם תולעים וגם  צמחים מכל סוג.

מסתבר שכדי לנהל מדינה צריך שכל אבל גם ביצים, ואחרי החלטות הטיפשיות, קרוב לוודאי שנקים ועדות חקירה ממלכתיות לבדוק למה  הבשר בארץ יקר פי שניים ויעלה 200 שקל קילו. ולמה  כבד אווז עולה פי חמש מאשר בעולם. ולמה העופות, שהיום נמכרים ב-10 שקל הקילו, יעלו פי שניים?

לכל זה תוסיפו את עלות הכשרות, כי הרי אצלנו, אפילו אם לא יהיה בקר לשחיטה, ימשיכו לשלם למשגיחי כשרות מטעם המדינה.

והתוצאה – מדינה  של פסיכים.

תפסיקו להלחיץ את הממשלה

הנציג  הקטרי  צודק  בטענתו  שלא נותנים  נמל ימי  בקפריסין לחמאס בעזה, עבור שתי גופות ושני חטופים.

יש שם שתי גופות של שני גיבורים שלנו שנפלו בקרב, ושני ישראלים שהחליטו לעבור לעזה על דעת עצמם.

לדעתי ההסדר היחידי שמותר לממשלה להפעיל, אחרי ועדת שמגר, הוא: למסור להם  בתמורה שתי גופות ושני אסירי חמאס, ולא  שום דבר אחר.

לא נעים כן נעים, עם כל הכבוד יפסיקו נא המשפחות של החללים לייצר לחצים על ממשלת ישראל. שימרו על כבודם. במלחמה יש פצועים, יש נזקים, יש הרוגים ויש נחטפים, ויש כל מיני אסונות נוספים. הלחץ שאתם, המשפחות, מפעילים, הוא לרעת מדינת ישראל.

בבקשה תפסיקו.

מה  ההבדל בין הרוצחים הנאצים

לרוצחים הפולנים

הנאצים רצחו בשם המשטר והמדינה של היטלר, והפולנים רצחו בהנאה, בתאוות רצח של יהודים. הסוף שיהודים  נרצחו  בידי  כולם.

למי שלא מבין את ההבדל, אני ממליץ לקרוא את הפואמה הנוראה "הקבר ביער" של אורי צבי גרינברג בספרו "ברחובות הנהר".

לא צריך נאומים של פרופסורים מ"יד ושם". קיראו את אצ"ג, משורר גדול, יותר אמיתי ויותר מחנך מכל  דבר אחר.

נסעתי לווארשה לבקר במוזיאון לתולדות העם היהודי בפולניה מהמאה ה-12-13, ולמדתי הרבה. עוד למדתי שבפולניה כיום יש לא יותר מ-5,000 יהודים רובם זקנים. ועוד למדתי שבכפרים בפולניה, עד היום ילדים בגיל 5-6-8 מציירים אנשים תלויים על חבל עם סימן של מגן דוד. לא הם ולא הוריהם ראו יהודים בחיים  שלהם, ולא נפגשו עם יהודים. כי  האנטישמיות היא חלק מהDNA-  של הפולנים.

וגם של האוקראינים וגם של הליטאים והלטווים וגם של  הקרואטים וגם כנראה של חלק לא  קטן מן האירופאים. לדעתי זה לא עסק שלנו לחנך אותם.

את התשובה המתאימה אחרי משפט דרייפוס  נתן אמיל  זולא הצרפתי ולא הרב  הראשי של פריז.

אל תשנו את ההיסטוריה לפי צרכי הממשלה

הסופר העיתונאי שלמה נקדימון ביקש מראש הממשלה לשנות את הכתוב בספרי הלימוד על אלטלנה. לדעתו של נקדי מה שכתוב לא נכון.

אבל, כמו  שאסור היה לקרוא לשער הגיא על שמו של  גנדי, בגלל מעלליו, כך אסור לשנות  את  הדיווח על אלטלנה.  אם תשתנה הממשלה, האם יחליפו שוב  את הסיפורים או את סיפרי הלימוד?

  מומלץ לממשלה לעסוק במה  שעושים מחר ולא במה היה במלחמת השחרור לפני  70 שנה.

בברכה,

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

חבר  כנסת ושר  חקלאות לשעבר.

כיום יו"ר  המועצה לישראל יפה, בהתנדבות.

* * *

אהוד בן עזר

שטפנס, בוכבינדר ובטהובן בקונצרט מוצ"ש שנערך ביום ראשון, 15.7

הקונצרט בהיכל התרבות נפתח בנגינתו של הפסנתרן רודולף בוכבינדר את הקונצ'רטו מס' 1 בדו-מג'ור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 15, של לודויג ואן בטהובן (1770-1827), בניצוחו של קרל-היינץ שטפנס.

זה היה ביצוע מרהיב של פסנתרן גאון. באיזו קלילות נעו אצבעותיו על קלידי הפסנתר, איזו רוח של שמחה הביא עימו, איך השתלב להפליא בנגינת תזמורת ואיך הפליא בקדנצה המסיימת את הפרק הראשון. ואיזו מוסיקה נפלאה! לא היה רגע משעמם. וכולה מלודיות שתופסות את האוזניים והלב. ובסוף שני הדרנים מופלאים, של שוברט ושל באך, שניתנו בנדיבות רבה ובכישרון מדהים, והכול כאילו יוצא אצלו מן השרוול, ללא מאמץ.

פגשנו אותו חותם על תקליטוריו בפואייה בהפסקה, איש חייכן ועממי שהצטלם עם כל מי שרצה או רצתה. יפהפייה אורחת דקה מן המזרח הרחוק אפילו ישבה על ברכיו למען הצילום! תפסנו רגע שקט ואמרנו לו את שבחו בפניו ורק שלא נוכל להעביר לו זאת במכתב העיתי, הכתוב כולו עברית.

החלק השני של הקונצרט כלל את הסימפוניה מס' 9 ברה-מינור, אופ' 125, מאת לודוויג ואן בטהובן, ובסופה ה"אודה לשמחה", מילים של פרידריך שילר (1759-1805), עם המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, וכן ארבעה סולנים, שתי נשים ושני גברים, סופרן, מצו-סופרן, טנור ובאס.

פרקיה הראשונים של הסימפוניה, בניצוחו הנהדר של שטפנס, הביאו לשיאים את מה שלעיתים נחשב רק כהקדמה לפרק הקולי המסיים את יצירת הענק הזו. בדרך כלל יש ששומעים אותם כאילו רק כהקדמה לדבר העיקרי, והוא "האודה לשמחה".

ואולם הפעם התחלפו היוצרות. הפרקים הראשונים בנגינת התזמורת היו דרמטיים, מרתקים ואיכותיים יותר מן הפרק הקולי המסיים, שהיה אכזבה. המקהלות היו אמנם רבות עוצמה אך ללא עידון, כמו למשל הזימרה השמיימית של הנשים במקהלה הפילהרמונית של פראג. הפרק לא המריא לשמיים, אם כי נוגן חזק מאוד וסחף את הקהל. ארבעת הסולנים איכזבו. שמו אותם במקום גבוה, מאחורי התזמורת ולפני המקהלה, ולא בקדמת הבמה, וקולותיהם לא מילאו את ההיכל ולא היו בעלי איכות ראויה ליצירה גדולה שכזו. חבל.

* * *

המופע של מוסיקה, נוסטלגיה וקולנוע

"שנסונים שרים באהבה"

עם בני פורת ודודו שליטא

 חוזר להופעה נוספת.

עקב תגובות הקהל והתעניינות גוברת,

נקיים הופעה  ב-23.7 בשעה 18:00 בסינמטק תל אביב.

https://youtu.be/RQ0j--P1M1M

המחיר בקופה 55 שקל

קניה דרך האתר עם קוד הנחה  המחיר 39 שקל

https://goo.gl/dbZeG4

קוד: שאנסון

אין לנו מנגנון שיווק והפצה.

נשמח אם תפיצו לחברים קרובים ושוחרי תרבות באשר הם.

נשמח לבואכם, דודו ובני

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

[הוצאת שרברק 1989]

פרק שני

לילה ראשון ביפו

חלק שני של הפרק

כל הלילה התהפך יהודה על משכבו, נרדם ומתעורר, נרדם ומתעורר. הסיבה היתה לא רק הפשפשים הרבים ששרצו במיטות האכסנייה היפואית ועקצו את הגוף ללא רחם – קדמו להם נחילי היתושים שפשטו לאחר השקיעה, כמלאכי-חבלה המבקשים למצוץ מן הבאים את שמחת העלייה לארץ-ישראל – אלא בגלל קטעי זיכרונות וחלומות ששבו ועלו בשנתו הטרופה.

יום חג בכפר-הולדתו סנט אִישְׁטְוַואן, חג הבציר. הכיכר מלאה בחורים ונערות בתלבושות צבעוניות, איכרים, עגלות, סוסים, ריקודים, וכמובן – תזמורת צוענים. יהודה בן הארבע מתרוצץ בתוך הקהל הרב, ההולל, בכיכר הכפר, והוא לבוש מדי ציידים שהביא לו אביו במתנה, מן העיר וספרים הסמוכה, ליום-הולדתו החל בחודש אב: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו, ורובה-עץ בידו.

פתאום נטפל אליו איזה איש משונה, לבוש קרעים, ובחייכו חיוך טוב, החל ללטפו ולהיכנס עימו בשיחה. יהודה חש גאווה מרובה על הכבוד שחולק לו האיש המבוגר בשוחחו עימו, וללא חשש נתפתה ללכת אחריו רחוק מן ההמון, אל גבול אחד הכרמים עמוסי האשכולות, שהיו נטועים סביב כל חצר בכפר. מבלי דבֵּר דבר החל המבוגר לפשוט מעל יהודה אחד לאחד את מגפיו, את חליפת הצמר ולבסוף – את הכובע עם הנוצה! – רק את רובה-העץ השאיר בידו... ועד מהרה נעלם, כשהוא משאיר את הילד ממרר בבכי ומתגרד, מתגרד מפני עקיצות היתושים. למזלו, מצאוהו עד מהרה איכרים אחדים, כשהוא עירום-למחצה, עם הרובה בידו, והובילוהו לבית אביו –

אך משונה, עדיין הוא מגרד את גופו הערום עד שמתעורר לפתע מן השינה הקצרה שטרפה את זיכרונותיו, ומוצא עצמו שוכב חשוף-גו על מיטת הפשפשים החמה, המסריחה, באכסניה של השוחט האשכנזי ביפו...

והנה הוא בן תשע, וחייו – גן-עדן עלי-אדמות. אל האחוזה בכפר סנט אישטוואן בא לגור בן-דודתו אחות-אביו יהושע שטמפפר בן השמונה-עשרה, להיות מורה ליהודה ולאחיותיו. שיטתו של יהושע היתה ללמד את הילדים בחיק הטבע. נהג לקחת אותם לטייל בין הגבעות, החורשות והסלעים שהקיפו את הכפר. היה מספר להם, בשיעורי התנ"ך, על שמשון ומלחמתו בפלישתים, שאול ההולך אל בעלת-האוב, דוד ושר-צבאו יואב, שלמה המקים ממלכה גדולה. בשיעורי ההיסטוריה היה מתאר את יהודה המכבי ומלחמות החשמונאים. ולא סתם לימד אלא היה ממחיש את סיפוריו לילדים. בקרבת הכפר נמצא רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים. יהושע היה קורא אותם פעם בשם סיני ומוריה, פעם יהודה וירושלים ופעם עיבל וגריזים, ומחייה באמצעותם, לפי הצורך, את סיפוריו, כאילו נמצאת ארץ-ישראל כולה על גבול הכפר סנט אישטוואן.

רוח גבורה החלה לפעם את התלמיד יהודה בהשפעת גיבורי התנ"ך. בסביבת הכפר נמצאו עדרי-כבשים עצומים ורועים  נוהגים בהם. מאחורי הרועים היו נשרכים נערי-הרועים, ובידיהם מקלעות עשויות עשויות שתי רצועות קשורות לפיסת-עור. מנערים אלה, ובהם חברו הטוב אישטוואן לאנגי, למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלע.

יום אחד, לאחר שלמד מפי מורו יהושע את הפרק על דוד וגוליית, נתמלא יהודה רוח קרב עזה ושאיפה לנצח גם הוא במאבק נגד גדולים וחזקים ממנו.

לא ארכו השעות ויהודה יצא לבדו אל פרשת-דרכים במבואות הכפר, ובידו המקלעת, אותה הוציא ממחבוא ה"נשק" שאגר במיסתרים. הוא מילא את כיסיו בחלוקי-אבנים, כמסופר בתנ"ך, והכול היה מוכן לקרב המכריע, חסר רק גוליית, שיופיע משפלת פלשת, הנמצאת לרגלי הרי יהודה!

פתאום – והנה שיירה שלמה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים, נהוגות בידי בחורים בני-כפר, ענקים ובריאים, כל אחד שש אמות וזרת קומתו...

את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעתו. הוא הניח אבן בפיסת-העור, סובב את הרצועות מעל ראשו לתנופה, אחת ושתיים – שיחרר רצועה אחת – ואז עפה האבן בשריקה חדה ופגעה בראשו של ה"פלישתי"!

זרם דם קלח מאחורי אוזנו של "גוליית" – ו"דוד" נשא רגליו וברח. מובן שלא ברח לביתו, כיוון ששיער כי כבוד גיבורים לא מצפה לו שם. "דוד" ברח לעבר השדות ו"גוליית" רדף אחריו עד שהשיגו, הרחק מן הכפר, והחל להכותו בקצה העבה של השוט שבו הצליף קודם על הסוסים; גם החרים ממנו את המקלעת.

למזלו של הילד עבר שם במקרה איכר אחד, ממכרי לאזאר, והוא חילץ את יהודה ממכהו והביאו לבית האב כשהוא חבול ופצוע עד זוב דם.

מסיבות מובנות לא טרח יהודה לספר לאיש מה קדם לאותן מכות-רצח שספג מידי ה"פלישתי".

מיד רתם האב את הסוסים והעלה את הילד אליו לכרכרה, ממש כמו שהובא, לא הניח אפילו לפייגה, האם, לרחצו מן הדם; וללא שהות נסעו אל זקן-הכפר הסמוך, שממנו בא אותו עגלון. לאזאר נכנס אל בית זקן-הכפר לדרוש משפט-צדק לבנו, ואת יהודה הנאנח ונאנק השאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר – "כל עוד רוחו בו," כפי שהיה נוח לילד להיראות מאשר לספר את האמת ולספוג מכות נאמנות גם מידי אביו...

עוד המבוגרים מתווכחים בקולי-קולות בתוך הבית – פקח יהודה את עיניו וראה, מעל ראשו ממש, תותים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. קינא בציפורים שטועמות מתיקות שכזו – ומיד שכח את מצבו ה"מסוכן", טיפס לראש העץ ונהנה במלוא פיו מן התותים העסיסיים.

אותו רגע יצא לאזאר עם זקן-הכפר, הונגרי בעל שפם רחב-מידות ומקטרת המעלה ריח עישון טבק גס, החוצה, כדי להראות לו את הפצוע המסוכן, השותת דם – והילד איננו!

יהודה התכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ולא הוציא הגה מפיו כאשר החל אביו לקרוא לו בקול דואג:

"יודה! יודה! איפה אתה? לאן נעלמת?"

אך פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונפל ארצה – בדיוק בין שני המבוגרים. מיד נשאו אלה עיניהם למעלה... זקן-הכפר אחז במותניו מרוב צחוק, ואילו לאזאר כעס ורתח על הביזיון שגרם לו הילד. יהודה ידע היטב מה קורה כשאביו זועם ככה, ולכן לא הסכים לרדת מן העץ, למרות שציפורים החלו לנקר עתה במקוריהן גם את גופו, הטבול עסיס תותחים שחורים – עד שקיבל הבטחה, בערבות זקן-הכפר העומד מתחתיו ומעלה טבעות-עשן במקטרתו, כי האב לא ייגע בו לרעה לאחר שיסגיר עצמו.

וכך אמנם היה; יהודה חמק למטה ומצא עצמו על הרצפה, שוב – בחדר החשוך, המחניק, באכסניה של השוחט האשכנזי של יפו. הוא נרדם כנראה באמצע הרהוריו, והתעורר רק לאחר שעקיצות הפשפשים גירשוהו ממיטתו.

חזר ועלה יהודה על מיטתו כשהוא מהרהר במקלעת היקרה שגזל ממנו אותו "גוליית" ואשר שוב לא חזרה לידיו, ובדרך המוזרה בה הסתיים שיעור התנ"ך המעשי הראשון שלו. לצערו, לא האריך מורו יהושע לשבת בכפרם. הבחור לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.

הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.

בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.

התייצבה עתה נגד יהודה דמותו של יהושע, אשר במשך שבועות וחודשים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, תרמילו על שכמו ומטהו בידו, עד אשר הגיע לעיר הנכספת והוא יושב בה עתה ומחכה בקוצר-רוח לבוא יהודה ואף רמז לו במכתבו האחרון: "עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!" –

ובליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: "עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!"

והוא נרדם.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אם לא יהיה שקט ביישובי עוטף עזה ובגבול עם עזה – צפויים מחנות ומתקנים של החמאס והג'יהאד האסלמי ברצועת עזה להיראות כמו רובע דאחיה בביירות אחרי מלחמת לבנון השנייה. מה לעשות – מלחמת העצמאות של ישראל טרם הסתיימה.

בכספים שהמערב [לא מדינת-ערב!] השקיעו במשך השנים בפאראזיטים היושבים בעזה – היה אפשר להפוך אותה לסינגפור של המזרח התיכון! – אבל העזתים רוצים בחורבננו וב"זכות השיבה" ולכן הם מטפחים את השינאה כלפינו בכספי התמיכה הניתנת להם על מנת שישמרו על מעמד הפליטות הפאראזיטי שלהם גם בעוד מאות שנים!

מדינות ערב ידעו זאת כשסירבו לקלוט את הפליטים (למעט ירדן) אחר מלחמת העצמאות, ובכך דנו את המלחמה נגדנו לכך שלא תסתיים לעולם – וזאת בגלל הציניות המנוולת והלא-אנושית שבה הם מחזיקים עשרות שנים ב"פליטים" הפלסטינים כדי לערער את ישראל.

* זהבה גלאון: "איש אינו זקוק לשר ביטחון כדי שזה יעלה על פודיום כל יומיים ויסביר שישראל לא תסבול ירי מעזה. אפשר להסתפק בהודעה מוקלטת. כי האמת היא שישראל בהחלט תסבול ירי מעזה, בדיוק כפי שהיא סובלת אותו כבר שנים. לכן כבר חודשים שבנימין נתניהו וליברמן לא מעזים להראות את הפרצוף שלהם בעוטף. הם מעדיפים להצטלם צופים במונדיאל."

["הארץ" באינטרנט, 14.7].

תאכלי את הכובע, זהבה, ותמשיכי להאמין בשטויות שלך.

 * אהוד היקר, פרופ' אשר מעוז מצביע על הרמאות של "תורתו אומנותו", אבל זה קצה הקרחון – איך הנושאים בנטל הביטחון, שגם גובֶה קורבנות בהרוגים ופצועים – מוכנים להשלים עם האנומליה הזאת, שהחרדים הטפילים גם משתמטים וגם זוכים לתמיכה כספית מהמדינה? החרדים הם טפילים ואלימים, והחילונים והדתיים הלאומיים פשוט אימפוטנטים.

שלך,

משה גרנות

* אהוד שלום, בקשר למילה קרחנה – שניכם, אורי הייטנר ואתה, צודקים: הנה מה שאומר מילון רב-מילים, הסבר מלא למילה קָרָחָנָה – בטורקית ובערבית עיראקית משמעות המילה 'בית זונות', בסלנג – השתוללות חסרת מעצורים, בעיקר בשיא מסיבת טראנס.

איילה זמרוני

* אהוד חביב, בשורותיו של אורי הייטנר בחב"ע 1360, מובעת התלבטות באשר למשמעות של המילה קראחאן.

ובכן, בעוד המונח קיבל אכן משמעות של בית זונות, למעשה הפירוש הוא: קרא – שחור, חאן – מלון, כלומר: אכסניה שחורה או בית זונות. 

למשל אָק (אלף קמוצה) – לבן, דניז – ים, כלומר אקדניז פירושו הים הלבן, וזה כינויו של הים התיכון.

בהערכה,

ברוך תירוש   

* אהוד יקר, תודה לך מאוד על הפרסום של מאמרו של ד"ר צדוק עלון על ספרי: "לכודה בפקעות של זיכרון". לצערי יש טעות בשם. שמו: ד"ר צדוק עלון, ולא כפי שנרשם בפתיחה ובסיום של המאמר.

אלפי תודות על העיתון המעניין בכלל ועל פרסום המאמרים של ד"ר ארנה גולן וד"ר צדוק עלון על ספריי.

פנינה פרנקל

* אהוד: מדי פעם מתפרסמים בעיתונים ובבמות אחרות צ'יזבאטים על תולדות פתח-תקווה ועל אסתר ראב. אין בכוחנו להגיב על כולם. בכל זאת נציין שאסתר ראב מעולם לא גרה ברחוב ביאליק, וכאשר גרה שנים אחדות ברחוב דבורה הנביאה, היום רחוב זלמן שניאור, מאחורי בניין העירייה הישן, זה היה כבר שנים רבות לאחר שביאליק הלך לעולמו.

"בשכנות לביאליק גרו גם המשורר יעקב כהן והמשוררת אסתר ראב..."

ציטוט מהכתבה של אבינועם שרון ותמרה אפרת. "יד שנייה", בית ביאליק. תל אביב "טיים אאוט". 18.7.18.

* הערך הגדול של שידור כתבתה המרתקת של איילה חסון בטלוויזיה בליל שישי האחרון על רצח מלה מלבסקי במערוך ובדריסה בידי חוה יערי ואביבה גרנות בשנת 1985 הוא בכך שחזרה והזכירה שגם בעֵדה שלנו, של היהודים ה"אשכנזיים" – יש יהודיות "אשכנזיות" שרוצחות זקנה יהודייה "אשכנזייה", וזה קורה אפילו לא באשמת ביבי ושרה אלא אולי בהשפעת רסקולניקוב.

אהוד: בתקופה שבה הייתי חבר קיבוץ עין-גדי, גרעין "שדמות", יסדתי וערכתי את העיתון הראשון בחיי, "אפיק", עלון שהיה מודפס על גבי שעוונית של גסטטנר, משוכפל במכונת סטנסיל ישנה, עוד מימי ההיאחזות, ומחולק לחברים מדי יום שישי.

צ'רלי (יורם צורי, שנפטר בימים אלה) החליט גם הוא להפיק עלון, שאותו קרא בשם "אפיקיר", ושהיה נדפס בדף אחד בלבד ונתלה על לוח המודעות בקיר של חדר-האוכל. אם אינני טועה עדיין נמצאים דפים שלו בידי דבוישה ואולי גם בארכיון של עין-גדי. זה היה עלון מעניין מאוד. חתרני.

* חיימקה שפינוזה: כשאני רוצה ליהנות מן החיים, אני מדמה לעצמי שכבר מתי, וקיבלתי חופשה מהמוות והנה אני חי!

* מוטי הרכבי: לאחרונה תקשורת הפייק ניוז (חדשות הכזב) מצאה אפיק חדש להפצת שקרים: ״סקרים הזויים״, וכך אנחנו שומעים על סקר של ״הליכוד בראשותה של שקד״ סקר של המחנה הציוני בראשותו של אווזי (גנץ), וסקר של מפלגה בראשותו של מיקי מאוס.

אז הרשו לי להציע משהו הרבה פחות הזוי.

סקר של מר"צ בראשותה של זועבי. לא אתנבא כמה מנדטים תקבל מר"צ בסקר מסוג זה. אבל אומר שמר"צ בראשותה של זועבי היא הרבה יותר מעשית וממשית מרוב סקרי הפייק שעשו.

מר"צ בראשותה של זועבי תוכל למזג את השנאה והרוע של מר"צ, הרצחנות הערבית והכסף, הרבה כסף, של הקרן, של קטאר ושל סורוס.

* משרד הבריאות בעזה: אב ובנו נהרגו בפיצוץ בבניין ברצועה. ההרוגים הם אחמד חסאן, בן 35, ולואי, בן 13. אדם נוסף נפצע קשה בפיצוץ. המשטרה בעזה חוקרת את נסיבות הפיצוץ. מקור פלסטיני ל"הארץ": חסאן היה מומחה לרקטות ובכיר בגדודי אל אקצה. ["הארץ" באינטרנט, 15.7].

שכחו להזכיר כי הפיצוץ היה ביוזמת ביבי ושרה כדי להסב את תשומת-לב התקשורת הישראלית מהחקירות של הפשעים שלהם. למשל, שנוכח זרם עכור של השמצות הם ניסו לקבל תקשורת אוהדת, שזה כידוע איש לא עושה בישראל רק שני עבריינים כמותם.

* לאהוד שלום רב, ב"מקורות הש"י" של "המכתב העיתי" כתב מאיר עוזיאל כי "גיליון 1359 היה עשיר, מקורי וטוב במיוחד."

את אותם דברים ניתן לומר על גיליון 1360 (קצת במאוחר. קראתיו רק היום). נהניתי מכל הכתוב, על ענייני ההווה וענייני העבר גם יחד. התרגשתי לקרוא, בשנית, את דבריו של אמציה פורת על "עם עובד".

האפופיאה הציונית האישית של ד"ר משה גרנות, מ"הקן" ברומניה עד המושב עין טבעון, ראויה להילמד בבתי הספר.

בברכה,

תקוה וינשטוק

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל