פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1362

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באב תשע"ח, 19.7.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. [המשך]. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: שריקת הפתיחה. // מרדכי קידר: על אלה אני בוכיה. // עמוס גלבוע: מתנה חסרת ערך. // יהודה דרורי: האם טראמפ נכנע לפוטין? // יוסי אחימאיר: חללית מול עפיפון. [ציטוט]. // משה כהן: איפה הדמוקרטיה? // מנחם רהט: ט' באב: כבר לא 'בזויה ושוממה'. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.7.18. // ארנה גולן: 2. אלימות במיפגש "האני" והזולת אצל יונה וולך – השיר "יונתן". // אהוד בן עזר: 2 צהריים עסקיות בְּקָ-פֶה האנוי, כשר, כיכר רבין. // ישראל בר-ניר: האם נשיאותו של טראמפ בסכנה? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ארץ לא זרועה" לישראל זרחי, 1946. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.10.1971, לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה,  תרמ"ב, 1881-1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889. // "סִימוֹרְג – ציפור האש", רומן חדש מאת בן-ציון יהושע. [הודעה]. // אמיר שושני: קק"ל מקימה את תל-אביב. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שני, לילה ראשון ביפו, סוף הפרק. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ לְיִשְׂרָאֵלָה

הִתְמַזֵּל מַזָּל נָדִיר: שֶׁתּוּשִׁיַּת חַיָּל יָחִיד

הִתְגַּבְּרָה עַל טוּר שִרְיוֹן שֶל צְבָא עִירָק שֶהִתְנַכֵּל לָהּ

וְהַטּוּר הָפַךְ לִהְיוֹת מֻפְחָד בִּמְקוֹם לִהְיוֹת מַפְחִיד...

וְהחיל הַזֶּה, מִי שֶׁגִּלָּה שָׁם אֹמֶץ

וְתוּשִׁיָּה לֹא רְגִילָה כְּפִי שֶׁמּוֹסְרִים

פְּקוּדָיו מֵאָז, שֶׁכָּאָמוּר הִוּוּ רַק קֹמֶץ,

הָיָה בְּסַךְ הַכֹּל פַּלְמַ"חְנִיק בֶּן עֶשְׂרִים

בְּשֵׁם שָׁאוּלִיק פִּינְצ'וּק (לְיָמִים אָפֵק)

שֶׁהָעִירָקִים לֹא הִטִּילוּ כָּל סָפֵק

בְּכָךְ שֶׁכּוֹחַ-אֵשׁ יָאהוּדִי עַז וְרָב

הִמְתִּין לָהֶם בִּ"גְאֻלִּים" בְּמַאֲרָב

עַד שֶׁהִגִּיעַ בְּצֵרוּף-מִקְרִים סִינְכְּרוֹנִי

כּוֹחַ-שִׁרְיוֹן שֶׁל חֲטִיבַת "אָלֶכְּסַנְדְּרוֹנִי"

וְהֵנִיסָם בְּמַרְגֵּמוֹת מַנְחִיתוֹת-קֶלַע

מִקַּו מָתְנֶיהָ הָרָגִישׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה.

אַךְ יוֹמַיִם לְאַחַר-מִכֵּן שׁוֹלְחִים אוֹתָם עִירָקִים

מֵאֵזוֹר טוּל-כָּרֶם טוּר שִׁרְיוֹן חָדָשׁ בְּהִתְעַקְּשָׁם

לְהָפִיק שָׁם אֶת זְמָמָם כִּי הֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב שֶׁרַק אִם

יְבַתְּרוּ לִשְׁנֵי קְרָעִים אֶת יִשְׂרָאֵלָה עוֹד יֻגְשַׁם

חֲלוֹמָם צְמֵא-הַדָּמִים, אוּלָם כָּעֵת הֵם מִתְכַּוְּנִים כְּבָר

לְהַבְקִיעַ לֹא עַד חוֹף נְתַנְיָה אֶלָּא לִדְרוֹמוֹ

אֲבָל שְׁנֵי טַיָּסֵי-קְרָב שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה נַעֲנִים כְּבָר       

לְאֶתְגַּר טוּר הַשִּׁרְיוֹן שֶׁל צְבָא עִירָק וְאִיּוּמוֹ

וְתוֹקְפִים אוֹתוֹ בְּמַחֲצִית דַּרְכּוֹ תְקִיפָה מוֹחֶצֶת

עַד שֶׁטּוּר זֶה נֶאֱלָץ פָּשׁוּט לָשׁוּב עַל עִקְבוֹתָיו

כְּשֶׁאֶחָד מִשְּׁנֵי הַטַּיָּסִים הַלָּלוּ הוּא בְּעֶצֶם

עֵזֶר וַיְצְמַן הַצָּעִיר וְשֻׁתָּפוֹ לִתְקִיפוֹתָיו

מִילְטוֹן רוּבִּינְפֶלְד, אִישׁ-טַיִס יְהוּדִי אָמֵרִיקָאִי,

מִצְטָרֵף אֵלָיו בְּמֶרֶץ, אַךְ בְּעוֹד שֶׁמְּטוֹסוֹ

הַמַּפְצִיץ קָשׁוֹת שֶׁל עֵזֶר מִתְחַמֵּק מֵאֵשׁ בְּנֵי קַיִן

מְרַסֶּקֶת אֵש נ"מ אֶת זֶה שֶׁל מִילְטוֹן בְּנוּסוֹ

לְעֶבְרוֹ שֶׁל חוֹף כְּפַר וִיתְקִין וְהָאִישׁ מַסְפִּיק לִצְנֹחַ

בְּסִתְרוֹ שֶׁל קֶפֶל דְּיוּנָה, כְּשֶׁלְּרֹעַ מַזָּלוֹ

נוֹהֲרִים וּמַמְטִירִים עָלָיו אַנְשֵׁי הַכְּפָר בֱּכוֹחַ

מַטַּח-תֹּפֶת בְּסָבְרָם שֶׁהוּא טַיַּס אוֹיֵב, כִּי לֹא

הִתְבַּשְּׂרוּ עוֹד שֶׁהוּקַם כְּבָר חֵיל אֲוִיר עִבְרִי – וּמִילְטוֹן

הַלָּכוּד שָׁם בְּמִטְוָח שֶׁל בַּרְוָזִים שֶׁכְּלָל אֵינוֹ

מִין אֵרוּחַ V.I.P בִּסְוִיטָה הֲדוּרָה בְּ"הִילְטוֹן"

וְאֵינוֹ דוֹבֵר מִלַּת עִבְרִית אַחַת לַאֲסוֹנוֹ

כְּפִי שֶׁאֵין אַנְשֵׁי כְּפַר וִיתְקִין, הוּא מֵבִין, דּוֹבְרִים אַנְגְּלִית

אַךְ הַכֹּרַח הוּא אֲבִי הַהַמְצָאָה וְהַתַּגְלִית,

וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ צַו-תְּנוּעָה אֶל הָעוֹלָם הַבָּא –לפֶתַע

צָץ בָּרֹאשׁ הַיְּהוּדִי שֶׁלּוֹ פִּתְרוֹן פַנְטַסְטִי חִישׁ

שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹֹ מֵאֵשׁ אֶחָיו לְעַם, שֶׁלְּלֹא רֶתַע

עוֹד יוֹרִים וְהוּא צוֹעֵק כְּמִין סִסְמָה: "גֶעפִילְטֶע פִישׁ!!!"

וְאַחַר שְׁהוּא חוֹזֵר עַל הַתַּפְרִיט הַזֶּה בְּלִי הֶרֶף

סוֹף כָּל סוֹף נוֹפֵל הָאֲסִימוֹן לִבְנֵי כְּפַר וִיתְקִין רַק

בִּזְכוּת שְׁתֵּי מִלִּים בְּיִידִישׁ הַפּוֹדוֹת מִיְּרִי הַטֶּרֶף

מִתְנַדֵּב שֶׁאֶל קִבְרוֹ ("אִין דְּרֶערְד אַ רַיין") כִּמְעַט נִזְרַק...

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַש – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּי בַּשָבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

פרופ' חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ד' – שריקת הפתיחה

 בסרט הקלאסי "בן חור", לפני מרוץ המרכבות הבלתי נישכח, מזהיר בעל רביעיית הסוסים הלבנים את הרוכב המפורסם בחבלי האימפריה הרומית – יהודה (צ'רלטון הסטון האגדי) – "במרוץ הזה אין חוקים, המנצח חי." קשה שלא להיזכר בכך כאשר צופים בטראמפ מנהל את המערכה הרב-חזיתית, תרתי משמע – חזיתות פנים וחוץ, במכלול רבדי התקשורת.

ב-6 ביולי קיבלו תוקף המכסים שארה"ב הפעילה נגד שורה ארוכה של ארצות התבל. רובם ניכנסו למהלכי מו"מ מול נציגי האוצר והמסחר במימשל טראמפ. אבל כולם ממתינים לראות את מהלכי מערכת הענקים ארה"ב-סין שכמוה לא היה מעולם והכל מקווים שגם לא תחזור. 

ננסה להבהיר כאן את הניתן להבנה מהפירסומים הרשמיים, למרות שבינתיים שומרים הצדדים על מרבית הפרטים קרוב לחזה.

שלב א'. (6 ביולי) מפעילה ארה"ב מכס על נפח יבוא של 34 (מיליארד דולר).  סין הגיבה באופן זהה.

שלב ב'. הופעל תוך 3 ימים ברמה הצהרתית בלבד. ארה"ב תפעיל מכס בתאריך קרוב על 16 מיליארד דולר נוספים. סין הגיבה באופן זהה.

שלב ג'. טראמפ מורה להכין רשימת מוצרי יבוא סיני בהיקף כולל של 200 מיליארד דולר!  עובדים על הרשימה... סין לא הגיבה באופן זהה. סין לא יכולה להגיב כך כי השמיכה קצרה מדי. כל היבוא השנתי שלה מארה"ב מסתכם ב-135 מיליארד דולר בלבד! היא הסתפקה במיספר הודעות זועמות לתקשורת העולמית על "התנהגותה הלוחמנית והכוחנית של ארה"ב שמאיימת לפגוע אנושות בכלכלת העולם," ולא יספה.

בעוד סין, כנראה, "מחשבת מסלול מחדש," כדאי לבחון האם יש בידה חלופות סבירות בתחום הכלכלי, כלומר ב"לא כמו במלחמה".

חלופה רכה: להיכנס לשיחות על סחר הוגן עם ארה"ב שמטרתן איזור סחר חופשי בין סין לארה"ב שתושג בשלבים. משמעות הצעד הזה – הנפת דגל לבן סיני.

לצעד הזה משמעות חדה מבחינת סין והיא השעייה מיידית של תכנית 25 שנה שהחלה בשנת 2000 ותסתיים 7 שנים קודם. אחת ממטרותיה היתה השוואת התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) שלה עם זה של ארה"ב. חישוב מתמטי מראה שהישג כזה מחייב המשך צמיחה שנתית של כ-6% בסין מול 2% עד 2.5% בארה"ב ע"פ מורשת אובמה.

במשמרת טראמפ מזנקת הצמיחה בארה"ב לתחום ה-3% עד 3.5% ועם הצלחה בתוכניתו הכלכלית, ישיג טראמפ צמיחה ברמה של כ-3.5%-4.0% שלא נחזתה שם עשרות שנים.

לפני שמבטלים לחלוטין את החלופה הרכה, כדאי לבדוק תחום אחד שמקורו בסין כאשר יש לה יכולת מזערית בלבד לטפל בו אפילו תחת שלטון דיקטטורי כמו שלה. המדובר הוא בשוק המניות שמרכזו בשנחאי. השוק הזה מתנהל כמעט כמו שווקי המניות של אירופה וארה"ב – שהוא תנאי מרכזי במשיכת הון זר דרכו להשקעות בסין.  ע"פ התנאי הזה מוגבלת ממשלת סין בהתערבותה בשוק הזה. רמז קל או חשד להתערבות כזו ימחק את הכלי להמרצת ההשקעות תוך ימים ספורים ועלול להחזיר את סין עשרות שנים אחורה.

ובכן, בחינה זהירה של אינדקס המניות המשולבות הקרוי שנחאי-קומפוזיט, כפי שמוצג בגרף הבא, לא משדרת חדשות טובות לסין.

מדד מניות שנחאי קומפוזיט – מיולי 2017 עד תחילת יולי 2018

המדד הזה מראה כבר במבט ראשון את תלותה הצמודה של סין בכלכלת ארה"ב. בחודשים ספטמבר-נובמבר התנהלו בעצלתיים הדיונים בשני בתי הקונגרס על תוכניתו של טראמפ להורדת מיסים דרסטית. ההתנגדויות חצו את קווי המפלגות והסיכויים נראו קלושים להעברת התוכנית כלשונה, כלומר המשך חולשת מערכות הייצור באמריקה נראתה מציאותית. המניות בשנחאי עלו ושמרו על יציבות יחסית.

אלא שבתחילת דצמבר קיבל אותו בית הנציגים ("בית הנבחרים" הוא שיבוש תרגומי חוטא) ואיתו הירידה במניות (לקראת ה-12/17). לפני חג המולד עבר חוק הורדת המיסים גם בסנאט, שהתלווה בעליית שכר רבתי במשק האמריקני ואיתו זינוק בביקוש לצריכה רחבה, מה שהביא לזינוק של כ-9% במניות שנחאי.

אבל היתה זו אופוריה סינית קצרת מועד. בחודש מרץ הודיע טראמפ על הטלת מכסים על פלדה ואלומיניום וזו נראתה כמו סנונית מבשרת סתיו עם חורף מקפיא אחריו. תוך ימים ספורים חוו מניות שנחאי צניחה של כ-13%! מלחמת המכסים של טראמפ חובקת עולם, וסין המייצאת כמעט לכל מדינה בעלת כושר קנייה ולכן מעורבת במלחמת המכס הכלל עולמית, הוכתה בשוק מניות שנחאי שהחל לצנוח באופן תלול. בס"ה איבד שוק המניות הזה כרבע מערכו (כ-26%) מתחילת השנה עוד לפני שנכנס היטל המכס האמריקני לתוקפו, ובמספרים הפסיד כטריליון דולר משוויו.

רק בשבוע הבא תיחשף השפעת הכרזות מקסימום המכס שעומדות לפתחה של סין. הופעותיו הבוטות של טראמפ בפיסגת נאט"ו ודרישותיו הצודקות בפני חברות נאט"ו, להכפיל את חלקן בנטל הכספי של האירגון תוך רמיזות על מהות האויבים העומדים בפניהם, לא אמורות להותיר סומק רב בלחיים סיניות, ואת זה ניתן יהיה לראות בכיוון התנועה של השנחאי קומפוזיט המשמש כאן כמד לחץ-דם של חולה. כל זאת כאשר בתקופה הסוערת הנ"ל שמרו כל מדדי המניות בוול-סטריט על יציבות ראוייה לציון ברמת הממוצע הנע (המדד שמחליק את התנודה היומית).

השאלה המרכזית היא מה תעשה סין מול טראמפ כשהיא נמצאת הרחק מתחום הנוחיות שלה. ואיך זה בכלל קרה לה מבלי שעשתה כל צעד בלתי רגיל זה כמעט עשור?

מה שסין תלמד, בדרך הקשה, זה את השיטה הפילוסופית של טראמפ: התנהלות חוקית בלתי הוגנת ללא מלחמה.

טראמפ לומד את היריב ע"פ נקודות החולשה והיתרונות שלו. מכין אסטרטגיה לתקיפת נקודות החולשה, תוך הימנעות מחשיפה ליתרונות היריב. במסגרת לימוד היריב מוזמן היריב לאירוח מלכותי ולשיחות מלב-אל-לב באחת מהווילות הפרטיות של טראמפ. לפני סיום האירוח נפרס קו-תקשורת ישיר בין השניים. טראמפ מתחיל חד-צדדית את "המשחק" לפני שריקת הפתיחה, כאשר היריב מגלה שהמשחק החל, הכדור כבר ברשתו שלו – 1:0 לרעתו.

יתירה מזו, זה נראה יותר כמו שחמט סימולטאני של טראמפ נגד עשרות שחקנים שיכולים להחליף מידע ביניהם וכולם מוצאים עצמם באיום של שח-מלכה ע"י פרש של טראמפ!

כך הוא המצב כאשר ארה"ב נמצאת בגירעון מסחרי עם שאר העולם בעוד המטבע העוברת מיד ליד בסחר העולמי הוא שלה. במילים אחרות ארה"ב נמצאת עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן במקום גרוע, הודות לכמה נשיאים שקדמו לו וגורמים בלתי תלויים אחרים אבל עם שלל כלים עוצמתיים פנויים להובלה. כלומר, "לא אלמן אמריקה", קיימת הזדמנות ראוייה בעלת סיכוי טוב, אפילו טוב מאוד, להיחלץ ממצב מסוכן זה, וטראמפ נחוש להוציא משימה זו לפועל בעזרת מלחמת מכסים גלובאלית – כלי שזקני חתני פרס נובל לכלכלה שכחו מזמן על קיומו.

סין נתפסה בקלקלתה במספר תחומים רבי חשיבות. החשוב מכולם: גניבות "קניין רוחני" באופן נלוז ולרוב בדרכים פליליות. לך תיתבע אותם בהאג... הגניבות הללו חסכו לסין מיליארדים רבים ועשרות אם לא מאות שנים של פיתוח מדעי וטכנולוגי יקר.

הגורם הבא הוא ניצול אזרחיה לעבודה בתנאים הגובלים בעבדות. סין מסבסדת את הייצוא שלה וגורמת לסגירת מפעלים מתחרים בארצות אליהן היא מייצאת. לעיתים היא רוכשת את המפעל המתחרה בה ומעתיקה אותו, על מהנדסיו ומשפחותיהם, לאחד מפרברי שנחאי. את המהנדס הראשי מטיסים במטוס מנהלים כאשר באמתחתו גנזך הפטנטים ושאר המיפרטים הטכניים של החברה. סין מחזיקה את המטבע שלה בערך נמוך ככל האפשר, מה שמסייע לה בתחרות בשווקי המטרה מחד, ומקילה על תשלום שכר נמוך לעמלים.

 את כל קלקולי התנהלות סין מבקש טראמפ לתקן, ומיד.

מזכיר האוצר מנוחין הודיע השבוע לסין שעליה לבצע שינוי מהמסד לטפחות בהתנהלות כלכלתה. הודעת נפח המכס בגובה 200 מיליארד דולר היא צעד שלסין אין תשובה מולו. בתחילת השבוע שעבר, כל ניסיון תגובה מהול באיומים סיניים לווה בירידת שערים חדה ומהירה בשנחאי. הימנעות מתגובה כלשהי ביום ו' האחרון הביאה לירידה קלה בלבד של כרבע אחוז. וראה זה פלא, ללא כל פירסום חזר הצוות הסיני לחדרי המו"מ המתיש. הרבה זמן לא קיים כאן, טראמפ הוא זה שקובע את לו"ז הדיונים כאשר כבר ב-6 באוגוסט תופעל פעימת מכס משמעותית נוספת.

ההפסד הסיני לא מוטל בספק, והוא הרה אסון עם שיבוש קשה להשגת מטרות רבע המאה הסיניות. הם יודעים יפה שצמיחה בגובה 5%-6% לשנה אינה בת-השגה ללא ההליכים הנלוזים שמסמן להם מנוחין בשמו של טראמפ.

יתירה מזאת, ארה"ב עשוייה (עלולה מצד סין) להכפיל את הצמיחה שלה, מה שירחיק את נקודת האיזון בתמ"ג בעשרות שנים אם בכלל. אין להתפלא אם תנסה סין להציע לטראמפ חלופות מסוג אחר לחלוטין, כמו "גרעין [צפון קוריאני] במקום גרביים."

זה הרגע לו מצפה טראמפ בכיליון עיניים. אין מיומן ממנו בעריכת דילים הכוללים מוצרים וערכים חסרי מכנה-משותף. גם אנחנו נזכה, כנראה, לחזות במסגרת "עסקת המאה" בשכונה שלנו בפריטים נדירים בלתי צפויים. גם הסינים עשויים לגלות כי אולי דווקא כדאי להפסיד לטראמפ בכבוד הראוי מאשר להתעמת איתו בקרבות חסרי סיכוי.

משעמם – לא יהיה.

פרופ' חובב טלפז

* * *

מרדכי קידר

על אלה אני בוכיה

בימים אלה, עם ישראל מעלה את זיכרון שני בתי המקדש שהיו בירושלים וחרבו, את הגלות הארוכה והכואבת, את הרדיפות, הסבל והשואות שחווה עמנו לאורך כמעט אלפיים שנות הגלות, ומסיים את מגילת איכה בתקווה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם."

בדבריי כאן היום ברצוני לפרט כמה דברים נוספים שעליהם אני בוכה בחיינו העכשוויים, ללא סדר חשיבות.

פה בישראל, אני בוכה על ירידת תחושת היחד הישראלית. סקטורים ותת סקטורים הולכים ומתרחקים זה מזה, ותחושת אחדות הגורל הולכת ומתעמעמת. המדינה נראית היום כמשהו מובן מאליו, חזק ובטוח, ותודעת החובה האישית והקבוצתית לדאוג לביטחונה ולעתידה של המדינה היהודית היחידה בעולם מפנה את מקומה לתודעה של מגזריות שבה הדגש איננו על היחד היהודי-ישראלי אלא על "הקבוצה שלנו", על האינטרסים שלנו ועל טובתנו שלנו, גם אם אלו באים על חשבון המדינה, ביטחונה ועתידה.

אני מצר על חדלות האישים של נבחרי הציבור, חברי כנסת ישראל, אשר הניחו לקבוצה אליטיסטית היושבת במגדל השן המשפטי להשתלט על המדינה, לבטל את חוקי הכנסת כאוות נפשה ולכוון את מדיניות הממשלה על פי הרוחות החדשות המנשבות במסדרונות זרים. הקבוצה הזו קובעת את גבולות המדינה, את התנהלות הצבא, את אמות המידה המוסריות של עם ישראל, את מה שראוי ומה שאיננו ראוי, כאשר רוב רובם של העניינים הללו כלל אינם קשורים לחוק ומשפט אלא לתפיסות כלליות ומוסריות המנשבות בחברה, והמקום לעסוק ולדון בהם איננו בין כתלי בית המשפט.

אני חש דאגה עמוקה מהשתלטות קבוצה גדולה של ארגונים ואנשים הפועלים במימון ובהשראה של "הקרן החדשה לישראל" על המערכת המשפטית, המנהלית והציבורית של מדינת ישראל. קרן מסוכנת זו נוסדה בקליפורניה ופועלת בישראל כמעט ארבעים שנה כדי להפוך את מדינת ישראל למשהו שימצא חן בעיני כל מי שרוח היהדות רחוקה ממנו. בוגרי הקורסים, ההשתלמויות וההכשרות של הקרן משולבים לעומקו ולרוחבו של השירות הציבורי של המדינה, ואי אפשר לפטרם. השפעתם המזיקה ביותר מצויה בייעוץ המשפטי של משרדי הממשלה, ובעיקר במשרד המשפטים, משרד הביטחון וצה"ל.

כתוצאה מפעילות הקרן וגרורותיה במערכות החינוך, המשפט, האקדמיה, התקשורת והאמנות של המדינה, צה"ל איבד את רצונו לנצח את אויבי המדינה. במקום להביסם ולהכריעם, צה"ל "מכיל" את הבעיות, "מנהל" את האתגרים ומחפש דרך רק להרגיע את המצב, גם במחיר של הגברת הסיכונים בעתיד. האש הבוערת בכל אזור "חוטף עזה" מזה ארבעה חודשים היא הדוגמה הבולטת לחוסר האונים המשפטולוגי שהשתלט על צה"ל, על מפקדו ועל השר הממונה עליהם. לכל מי שיש טיפת שכל בקדקודו ברור שכוונתם של משלחי השריפות היא לשרוף את כולנו, אם רק יכלו, את הקיבוצים, המושבים והערים, את הגברים, הנשים והטף, ולמרות כל זאת, שכחו אצלנו את מה שקובעת החשיבה ההלכתית היהודית הפשוטה והריאליסטית: אם שונאי ישראל באו "על עסקי תבן וקש" ליישובים שבספר, מחללים עליהם את השבת. המוסר היהודי מבין שביישובי הספר, נקודת החיכוך עם שונאי ישראל, הבעייה מתחילה עם "עסקי תבן וקש" ואם לא נצא נגדם בעוצמה ובנחישות, עניינים אלה יהפכו לדיני נפשות.

כואב לי לראות איך מערכת פוליטית של "עם חכם ונבון" מתנהלת מול המזרח התיכון בלי הבנה בסיסית של הכוחות הפועלים בו, השיקולים המנחים את החיים בו, והתרבות המפעילה את תושביו מקטנם ועד גדולם.

אנשים אצלנו חושבים כמו ישראלים, ליברלים ומודרניים, ומבעד למשקפי התרבות שלהם הם מנסים להבין, להתייחס ולפעול עם מדינות ואנשים שתרבותם היא ערבית, אסלאמית ומסורתית. מדינאים ישראלים – ולא רק ישראלים – בטוחים שהם יודעים הכול למרות שידיעותיהם מצומצמות מאוד, אם קיימות בכלל, והדברים ניכרים מדבריהם, ממעשיהם ומהסכמים הזויים שהם חתומים עליהם. לצערי הדברים הללו משותפים הן לממשלות ולפוליטיקאים בשמאל והן לאלו שבימין.

חמורה בעיני המגמה לדחוק לשוליים את הלשון הערבית, את הוראתה ואת מעמדה. חמישית מאזרחי מדינת ישראל הם ערבים ומהו המסר שהמדינה משדרת להם באמצעות הורדת מעמד לשונם? איך מתכוונת המדינה להביא את שכנינו – במדינה ומעבר לגבולותיה – להבנה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהאזור? הערבית חשובה לאין ערוך כי היא הכלי הבסיסי ביותר להעברת מסר ולשדר תחושה, גם אם אלו מסר ותחושה ציונים, יהודים או ישראלים לחלוטין. היכולת לומר את המסר שלנו בלשונם של שכנינו היא האמצעי החזק ביותר לשכנע אותם שאנחנו לא זרים כאן אלא חזרנו את ארץ אבותינו כדי להישאר בה לתמיד.

צר לי לראות איך ממשלות ישראל נכשלות, זו אחר זו, בהסדרת היחסים שלנו עם מדינת חמאס שקמה בעזה בשנת 2007 בשל חוסר הבנה בסיסי לגבי האופן שבו חושבים ראשי חמאס. יחסי ישראל חמאס היו חייבים להתבסס על האיום המתמיד על חייהם של ראשי חמאס, כי זה הדבר היחיד שהם מבינים. סבלם של תושבי הרצועה אינו מעניין אותם, ההיפך: ככל שסבל התושבים גדל כך עולה ערכם בעיני ראשי חמאס המשתמשים בסבל התושבים כאמצעי לסחוט באמצעותו את מצפונם וכיסם של ישראלים, ערבים וזרים כאחד. הסיבה היחידה שחמאס עדיין מחזיקים בגופות אורון שאול והדר גולדין ובשני ישראלים אחרים חיים, אברה מנגיסטו והשאם אלסייד – היא שמנהיגי חמאס לא משלמים מחיר אישי על הסבל שהם גורמים למשפחות ולעם בישראל כולו בהחזקתם בעזה. רק אם יחושו שהמחיר שייגבה מהם אישית גבוה מדי, הם ישחררו את החיים והמתים ללא עסקה וללא תנאי.

אני רואה בדאגה רבה את מה שקורה לקהילות יהודיות בחו"ל. בשוודיה הקהילה היהודית החליטה לפני כשנתיים לחדול ולהתקיים כקהילה וכל אחד מהיהודים מחליט אם הוא נשאר במדינה המתאסלמת או עוזב אותה.

בצרפת היהודים "מצביעים ברגליים" ובורחים בהמוניהם לישראל, אך כואב לראות שחלקם מעדיף לעבור למדינות זרות אחרות כפי שנאמר בקינות: "גולה אחר גולה גלתה יהודה כולה."

בבריטניה מתגברים הקולות האנטישמיים בזירה הפוליטית בעקבות ההגירה האסלאמית הגדולה, וחברי פרלמנט חשים שללא מסר אנטי ישראלי ואנטי יהודי ברור, הם לא ייבחרו מחדש על ידי הרחוב המתאסלם. לתחושתי, בעוד כחמש שנים יחושו רוב יהודי בריטניה שהגיעה העת לעזוב את הממלכה המתאבדת ולמצוא מקום נוח יותר.

אבל מה שקורה בארה"ב חמור אף יותר, בגלל הממדים הגדולים יותר של יהדות ארה"ב והחשיבות הרבה של ארה"ב לקיומה ולביטחונה של ישראל. בקרב היהודים שאינם קשורים לקהילה אורתודוכסית יש שיעור גבוה מאוד של נישואי תערובת, וקיימת הערכה שבכל יום עם ישראל מאבד כמאה איש ואישה, שהם וצאצאיהם לא יהיו יהודים.

גם בקרב קהילות אורתודוכסיות יש הידרדרות בתמיכה בישראל, הנובעת מהתרחקות זיכרון השואה, השתלבות בחברה האמריקנית, הרגשה שאמריקה היא "הארץ המובטחת" שתעניק ליהודי ביטחון פיזי, כלכלי ותרבותי, ותחושה גוברת והולכת שישראל היא יותר ויותר נטל ופחות ופחות צורך.

"התקינות הפוליטית" המשתלטת על השיח ועל החשיבה בארה"ב משתקת את הראיה הדתית והלאומית העומדת בבסיס קיומה של מדינת ישראל, אצל יהודים ולא יהודים כאחד. נכון שיש חוגים שמרניים, הן בקרב היהודים והן בקרב הנוצרים, ובעיקר האוונגליסטים, אבל הם נאלצים להתמודד עם מגמות ליברליות ופרוגרסיביות ההולכות ומתחזקות, גם כתגובת נגד לבחירת טראמפ לנשיא ארה"ב.

לסיכום אומר: יש לא מעט בעיות, בישראל ומחוצה לה (ולא נגענו בעניין הביטחוני האיראני) שחייבות להדיר שינה מעיני כל מי שישראל ועתידה כמדינת העם היהודי חשובים לו. יהי רצון שהתפילה "חדש ימינו כקדם" בירושלים הבנויה תתקיים במהרה בימינו אמן.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

מתנה חסרת ערך

פוטין, במפגש עם טרמפ, הצהיר, בדיוק כמו שרצה נתניהו, שהמצב ברמת הגולן יחזור להיות כמו ב-1974 בעקבות הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה. אבל הבעייה של ישראל היא כלל לא עם הצבא הסורי. הבעייה שלה היא עם טרור בחסות איראן מרמת הגולן הסורי. לזה לא ניתנה תשובה פומבית במפגש המעצמות.

מה היה לנו במפגש טרמפ-פוטין בהקשר לישראל ורמת הגולן, לפי ההצהרות הפומביות?

ראשית, שניהם דיברו על ביטחון ישראל כנושא מרכזי, ודומני שזאת פעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שדבר כזה קורה. טרמפ אף הפליג בדבריו בראיון תקשורתי על משהו "חזק" לטובת ישראל.

ושנית, פוטין דיבר על ביטחון ישראל במובן של "חזרה למצב שהיה בשנת 1974, דהיינו הסכם הפרדת הכוחות. זה יביא לשלום וליחסים שלווים בין מדינת ישראל וסוריה, ויעזור לביטחון ישראל."

זאת למעשה העמדה של נתניהו, של ממשלת ישראל. פוטין מקבלה כלשונה. מה הפלא שבירושלים התמוגגו. 

דעתי שאין באמירה הזאת של פוטין, שטראמפ כמובן מקבלה, שום בשורה, שום כלום. נותנים לנו מתנה חסרת ערך שבין כה וכה יש לנו אותה. האם מישהו העלה לרגע אחד בזירה האזורית או העולמית את הרעיון שהסורים לא יקיימו את ההסכם? האם היה כביכול מעין איום כזה? ישראל צריכה שיבטיחו לה שצבא סורי מסכן לא יכנס לאזור החיץ? שהוא יכניס לאזור הדילול יותר טנקים מכפי שמותר על פי הסכם ההפרדה? האם יש לנו בכלל בעייה עם הצבא הזה, שאת כל "ניצחונותיו" בדרום סוריה עשו למענו הרוסים, והם אלו שנשאו ונתנו עם המורדים בכל כפר וכפר?

אין לנו שום בעייה עם הצבא הסורי הסדיר. הבעייה שלנו היא בעיית הטרור הפוטנציאלי מרמת הגולן שיופעל ע"י חיזבאללה, מיליציות שיעיות ודומיהן, כשהן מוסוות, והכול בחסות איראן.

אילו לאמירה של פוטין הייתה נלווית אמירה פשוטה האומרת: שלמען ביטחון ישראל "לא אשלים אם שום מעשה טרור וחתרנות מרמת הגולן" – דיינו!

יכולים כמובן לבוא ולפרש את דברי פוטין על "חזרה למצב שהיה ב-1974" כמצב שבו ברמת הגולן הסורית היה רק צבא סורי, ולא היה אז חיזבאללה ולא היתה איראן והמליציות שלה. כלומר, שבדרך עקיפה פוטין אמר למעשה שברמת הגולן אין מקום לאף גורם צבאי ,אלא רק לצבא הסורי.

אולי. אבל, נניח שיש בזה משהו, מי הוא הגורם שיבדוק זאת, שיוודא  שאין ברמת הגולן תאי טרור וחתרנות מטעם איראן?

הרוסים כמובן יבטיחו לנו שרק צבא סורי יהיה ברמת הגולן ואף גרורה איראנית. אבל מי יבדוק ויוודא זאת באורח תמידי, לאורך זמן?

כאשר מדובר היה בהסכם ההפרדה ברמת הגולן ב-1974, נקבע גוף מיוחד  שתפקידו היה לבדוק שהצבא הסורי והצבא הישראלי עומדים בהסכם. מי יבדוק  עכשיו – לא את הצבא הסורי, אלא את עשרות הכפרים ברמת הגולן ותאי הטרור שיתמקמו שם? רמת הגולן הסורי עלולה להפוך לזירת טרור. איראן החתרנית, הפעלתנית, תדאג לכך. בשל רצונה שלא לסבך את חיזבאללה בפעילות מלבנון, יהיה לה עניין מיוחד לפעול מרמת הגולן הסורי.

אנחנו  מצויים עכשיו בזירה הסורית בתקופה מעצבת גבולות. בימים אלה מעוצב הגבול  של סוריה עם ירדן לכל אורכו, למעט באזור  של דרום  רמת הגולן הסורית ליד הירמוק, שם עדיין מחזיק כוח של דאע"ש.

הגבול בין ישראל לסוריה  (כאשר ישנה מעין הכרה מעצמתית  דה-פקטו שרמת הגולן היא בשטח מדינת ישראל) – עומד להתעצב בקרוב. אם בתהליך עיצובו הקרוב לא נשכיל ליצור מצב בו יהיה איסור מעצמתי על נוכחות ברמת הגולן של כל גורם הקשור במישרין או בעקיפין לאיראן – יהיה קשה מאוד בעתיד לשנות את המצב.  

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

האם טראמפ נכנע לפוטין?

לא מוזר לקרוא את התגובות בארה"ב שנוטות ברובן להאשים את טראמפ בכניעה לפוטין בפגישתם בהלסינקי, מכיוון שטראמפ לא התייחס למעורבותה כביכול של רוסיה בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, אלא עבר על כך לסדר היום.

ראשית כל נבין שהיום התקשורת בארה"ב, ב-80% לפחות, נמצאת בידי השמאל הליברלי השונא את טראמפ באופן חולני ממש, וכל מה שיעשה, ויהיה זה הטוב ביותר, הם יהפכו זאת לרע ביותר , כמו במקרה האחרון של פגישת טראמפ-פוטין.

טראמפ לא טיפש. הוא יודע לבטח על הניסיונות של ההאקרים הרוסיים לשבש את הבחירות בארה"ב (ללא כל הצלחה) וכנראה עם הסכמה אילמת של פוטין. אבל לגבי טראמפ אלו "מים מעבר לגשר". הוא לא בא לריב עם פוטין, הוא בא במגמה ברורה לשפר את היחסים הגרועים בין שתי המעצמות ולהגיע להסכמות חשובות בזירה העולמית. על הפרק עומדות סוגיות משמעותיות כמו: צפון קוריאה, איראן, סוריה, אוקראינה וכמובן, ישראל. ועל כך הייתה הפגישה ולא על משקעי העבר הזניחים יחסית בעיני טראמפ, הרואה את הנושאים בצורה עסקית של משא-ומתן גלובלי, ולא בצורה פסבדו-פטריוטית אמריקאית מצויה.

נראה שהושגו מיספר הסכמות והיה צריך לצפות מהדמוקרטים הליברלים הללו בקונגרס ובתקשורת שיתנו ציון לשבח לטראמפ על ניסיונותיו להביא לרגיעה עולמית על-ידי פיוס ושיתוף רוסיה במיספר מהלכים שיזם, במקום זה הכלבים השוטים נובחים... אבל כמו שנאמר – השיירה עוברת...

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: אישוש לדבריך – מאמריו ההזויים של חמי שלו נגד טראמפ ב"הארץ", שכמו אצל חבורת כותבים אחרים בעיתון הזה, בדרך-כלל האמת היא ההפך ממה שהם אומרים.

* * *

יוסי אחימאיר

חללית מול עפיפון

בשבוע שעבר התבשרנו, כי בעוד כמה שבועות תשוגר אל מחוץ לכדור הארץ חללית ישראלית. היא אמורה לנחות על הירח כעבור חודשיים. בכך תהיה ישראל למדינה הרביעית – אחרי ארה"ב, רוסיה וסין – שמפתחת ומנחיתה חללית על הירח. מה תעשה החללית שם לאחר נחיתתה? תנסה "לפענח את תעלומת המגנטיות המיוחדת של סלעי הירח."

הנה סיבה לגאווה ישראלית, שמיתוספת לעוד אלף ואחת סיבות דומות לגאווה על הישגי טובי המוחות שלנו, הפיתוחים וההמצאות בתחומי המדע, המדע השימושי, ההיי-טק, הרפואה, החקלאות, הצבא ועוד, שבהם ישראל הולכת לפני המחנה של מדינות תבל.

הבשורה על השיגור הישראלי לירח מחדדת עוד יותר את התמיהה, על אלפי שיגורים אחרים השמימה, בגבול ישראל בדרום. זה החודש הרביעי שהעזתים מתעתעים בנו בהפרחת עפיפונים ובלונים, שמבעירים את שדותינו ויבולינו בימי קיץ לוהטים אלה. מה אנחנו "נושאים אל על מבט עינינו," הפלסטינים נושאים עינם ליישובינו, ומפעילים את הטרור הפרימיטיבי הזה, שלמרבה התמיהה, עדיין לא נמצא לו מענה.

ליצירת החללית ולשיגורה נדרשו עשרות מיליוני דולר (מתרומות פרטיות) – ההשקעה בעפיפון אחד מסתכמת ב- 3-4 שקלים בלבד. אכן, יצירה פלסטינית למופת. אנחנו עסוקים בפתרון תעלומות מדעיות ובפיתוח – הם משקיעים  מירצם והונם בהרס, בהצתה, בשנאה.

החוצפה הישראלית בטכנולוגיה, במדע ובחלל – עומדת מול החוצפה הפלסטינית בתחום היחיד שהם מתמחים בו: טרור בכלל וטרור עפיפונים בפרט. ראינו את ההסלמה הקיצונית בסוף השבוע – כאשר הפלסטינים חזרו לנשק ה"בטוח" יותר, ירי הרקטות, ותגובת חיל האוויר בהתאם. ראינו גם את גל ההצתות הגובר. ואכן, מערכת הביטחון עמלה במרץ רב, כך קראנו, למציאת פתרון לאתגר עפיפוני התבערה, שבינתיים מופרחים להם בקלילות ממערב למזרח ועדי חבל לכיש הגיעו.

חללית מול עפיפון – זהו באופן ציורי "ההבדל הקטן" בין התרבות הישראלית לבין התרבות של אויבינו. בעוד אנחנו עוסקים בפיתוח, ביצירה, בקידמה, הערבים הפלסטינים "שוברים את הראש" איך לפגוע בישראל, להקיז דמה ושתלקק פצעיה. במקום להשלים עם מה שכבר יש להם – אוטונומיה ביהודה ושומרון, ומדינה הלכה למעשה ברצועת עזה, הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו, לפי שיגעונם וסבלנותם, את המטרה האולטימטיבית – קץ היישות הישראלית.

הם בשלהם אבל גם ישראל בשלה. הם במאמצי הרס והרג, נחלשים וצונחים – ואנחנו במאמצי פיתוח, מתחזקים ונוסקים.

במקום להשלים עם מה שכבר יש להם, במקום ליהנות מפירות היצירה, הכלכלה, המדע, הרפואה, הטכנולוגיה, התעשייה, החקלאות הישראליים, במקום לדאוג לרווחת אוכלוסיהם ולעתיד הדורות הבאים שלהם – הפלסטיניים שמים יהבם על תוקפנות חוזרת ונשנית בכל הכלים העומדים לרשותם, חולמים את חלום השיבה המדומה והקמת "פלסטין" מן הים עד המדבר.

הווילה הישראלית רק מעוררת את קנאתם ותיסכולם של שוכני הג'ונגל מסביבנו.

יותר מאשר נס הקידמה הישראלית בפיתוח ושיגור חללית לירח, בהישגי המדע שלנו – צריכה לעורר השתאות יכולתה של ישראל, בעצם שלל האיומים עליה, להגיע להישגים מדהימים בכל תחומי החיים.

זאת – בעוד אלפי כני שיגור של טילים מכוונים לשטחנו מלבנון, איראן מאיימת בנשק גרעיני מרחוק ומקרוב, טורקיה בוחשת בקדרה, ה"תנזים" ביו"ש זומם לחדש את הרציחות, ואילו החמאס בעזה לרגע אינו שוקט על שמריו. הוא מנסה כל אמצעי כדי לפגוע באזרחי ישראל, בירי רקטות, במנהרות-תופת ובהפרחת עפיפונים, כדי להשמים את הפורח.

עתה, כך קראנו, מתכננים העזתיים להכניס לזירה נשק נוסף נגדנו – רחפנים. אמצעי מתקדם יותר מעפיפון, בשירות הטרור הפלסטיני, כנגד המדינה שמציתה את קינאתם וזעמם. נקווה רק, כי עד שתנחת החללית הישראלית על קרקע הירח – יימצא פתרון לבעיית העפיפונים, הבלונים והרחפנים. המוח הישראלי ימציא לנו פטנטים, גם בתחום זה.

לא כן בתחום החשיבה המעוותת של אויבינו. ספק אם אי פעם יימצא פתרון לאש השנאה היוקדת בקדקודם לעם היהודי ולמדינתו. וקודם שזה יקרה – נישא מבטנו לירח, בציפייה לנחיתה רכה שם של חללית השלום והקידמה, שדגל כחול-לבן מוטבע בה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 16.7.18.

* * *

משה כהן

איפה הדמוקרטיה?

"האנשים הנאורים" אצלנו מודאגים מאוד בשל צורת המשטר במדינות כמו הונגריה ופולין, שאינו דמוקרטי די הצורך בעיניהם. 

עקב כך משודרת בערוץ הטלוויזיה 1 סדרת כתבות מלאת דאגה.

אז מה אם מדינות אלה הן ידידותיות לישראל?

המשטר המופתי  לדעת "האנשים  הנאורים" הוא כמו באנגליה למשל, בה הולכת ומתחזקת מפלגת העבודה, בעלת עמדה עוינת לחלוטין לישראל ובעלת תמיכה בלתי מסויגת בערבים. 

איש אינו מעלה על דעתו ליצור סרט עליה.

זה בהתאם למסורת המקובלת בערוץ הציבורי שלנו למתוח ביקורת על מפלגות ימניות בלבד תוך התעלמות ממפלגות שמאל עוינות השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל והמטיפות להחרמתה.

כל איש שמאל יודע – "שמאל זה טוב" אפילו הוא נגד ישראל, "ימין זה רע" אפילו הוא תומך בישראל.

כי כזו היא "תקשורת מאוזנת" במקומותינו. 

משה כהן

ירושלים

* * *

מנחם רהט

ט' באב: כבר לא 'בזויה ושוממה'

סיפור אישי על תפילה מרגשת וייחודית עם הרב גורן זצ"ל במרחק של מטרים אחדים ממקום המקדש. ועל הרב החרדי שצידד בעליית יהודים להר הבית.

היה זה בשעת מנחה של תשעה באב, אי שם בשנות השמונים של המאה שעברה. בקרב קבוצת חברים פשטה השמועה, שהרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, זצ"ל, נוהג מאז תשעה באב של שנת תשכ"ז, שנת שיחרור ירושלים והר הבית, לעלות מדי תשעה באב לקומה השנייה של בניין ה'מחכמה' שבגבולו המערבי של הר הבית. מן החלונות הגבוהים נהג הרב להשקיף בעיניים מצועפות דמעות של צער, לעבר פרחחים ערביים קולניים, ששיחקו כדורגל תוך כדי ציחקוקים וצעקות, ברחבת הר הבית, ממש ליד כיפת הזהב הסמוכה, כאילו היה זה מגרש משחקים שכונתי.

מנהג היה לו, לרב גורן, לעלות פעמיים בשנה אל בניין המחכמה, שיש אומרים שאף הוא בתחומי הר הבית, ושהביקור בו טעון טבילה ומנעלי בד: במנחה של תשעה באב ובנעילה של יום הכיפורים. בכל ימות השנה שימש מבנה המחכמה בסיס קדומני של מג"ב בהר הבית, בשל התצפית הנהדרת מחלונותיו אל רחבת ההר המרוצפת וכיפת הזהב הסמוכה ממש. פעמיים בשנה הפך אולם המחכמה לבית כנסת, בו הצטופפו כמה עשרות מתפללים שביכו את חורבן הבית, במרחק של מטרים ספורים ממקום מקדשנו.

באחד מימי ט' באב, לפני פחות משלושים שנה, הצטרפתי לתפילה המרגשת סמוך ונראה להר הבית. יחד עם הרב גורן צפינו בלב נחמץ ברחבת הר הבית הסמוכה, שהפכה למירמס. שוטרי מג"ב, הרגילים למחזות המבזים הללו, הסבירו ש"זה מה שקורה כאן כל יום." הגיב הרב גורן עם דמעות בעיניו: "על הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו."

אחר שהתעשת קמעא ממראות ביזוי הקודש, התעטר בטלית ותפילין. היתה זו תפילת מנחה ייחודית, שבה הנהיג הרב גורן הנהגות שאין להן אח ורע בעולם היהודי.

כך למשל דרש, שבחזרת הש"ץ יאמרו, כל אימת שמזכיר הש"ץ את שם ה' באחת הברכות, לא את 'ברוך הוא וברוך שמו' כמקובל, אלא ינהגו כדרך שנהגו במקדש עצמו ויאמרו: 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם' (ע"פ הרמב"ם בהלכות בית הבחירה). בסיום כל ברכה נדרשו המתפללים להמיר את ה'אמן' השגור ב'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (ע"פ תוספתא ברכות ז' כ"ג) – ובקול רם. 

אף שבמנחה של ט' באב אין אומרים קינות, נהג הרב לומר חלק מן הקינות שנאמרו בבוקר. מרשימה במיוחד היתה הקינה המרטיטה עד דמעות: "בצאתי ממצרים... בצאתי מירושלים..." ולא רק בגלל תוכנה המרגש, אלא גם בזכות הנעימה הפורטת על נימי הגעגועים לבניין בית ה', שנצרבה בזיכרוני עד עצם היום הזה.

אבל שיא ההתרגשות היה בעת אמירת תפילת נַחֵם בברכת 'ולירושלים עירך'. הרב גורן דרש שתיאמר בנוסח שהוא תיקן, אשר חולק לנוכחים, ובו גם דברי הסבר קצרים. לאחר התפילה אמר שאין לומר את הנוסח המודפס בסידורים: 'הבזויה והשוממה', שהרי כל האומר זאת הרי הוא דובר שקרים לפני ה'. את הפסוקים: 'האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב, והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה; ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון' – החליף במילות נחמה.

הרב גורן ידע כמובן שעדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. עדיין ירושלים אינה שלימה: אין לנו לא מקדש ולא מזבח, לא כהן ולא נביא. הגאולה השלמה טרם הגיעה, אבל ירושלים, העיר הגדולה בישראל, כלילת יופי, בשליטת עם ישראל, כבר באמת אינה 'בזויה ושוממה', 'כאישה עקרה שלא ילדה'. וכיצד נמשיך בשגרת תפילה שתיארה מצב שהיה ואיננו?

ובאותו עניין: השבוע הלך לעולמו הלמדן הצדיק, הפוסק המקובל, הפילולוג והסופר הפורה רבי שְׂרָיָה דַבְּלִיצְקִי זצ"ל, מתלמידיו של החזון איש, שעל אף היותו איש המחנה החרדי ליטאי, צידד בחום בעליית יהודים לאזורים המותרים בהר הבית, ובאמירת הלל ביום שיחרור ירושלים, ומראשוני המעוררים לעלייה להר. לא היה זה מקרה שהוא נתבקש לישיבה של מעלה דווקא במוצאי ראש חודש מנחם-אב.

כבר בשנת תש"ם (1980) פנה אל הרב הראשי דאז, הרב עובדיה יוסף, וביקש שיתייחס לקריאת רבני הציונות הדתית: הרבנים מרדכי אליהו ושאר ישוב כהן (זצ"ל) והרבנים דב ליאור וחיים דרוקמן יבלח"א, לעידוד העלייה להר הבית: "ידועים דברי הרמב"ן שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, [נגרם] משום שהעם לא התעורר לבניין ביהמ"ק, ומי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו, לא נובעות מהאדישות להר הבית."

אף שמדובר ברבנים 'מיזרוחני'קים', תמך בהם הרב דבליצקי, ופנה אל הרב עובדיה, שיצטרף לקריאה לעלות להר הבית: "מה טוב ומה נעים אם הרב היה משמיע דברו" בקשר לקריאת הרבנים, וביקש מהרב הראשי שיתייחס בחיוב לעליית יהודים לאזורים המותרים, כדי להגביר אחיזתנו בהר.

הוא הזכיר שיש "מקום מסויים שלגביו אין שום חשש כניסה," וביקש שהרב עובדיה ייחד דברים להיתר, "אשר ע"י אחיזתנו בו, היתה מתגברת אחיזתנו על כל מקום מקדשנו ותפארתנו שייבנה בב"א."

בכך הצטרף לרבנים החרדים שצידדו בעליית יהודים להר הבית ובהם הרב צבי פסח פרנק, הרב ישראל יעקב פישר, והרב נחום רוזנטל, כולם זצ"ל, ויבלח"א הרבנים גולדברג, מלינוביץ', מזוז, טנדלר, ברנד ועוד, המצדדים בעליית יהודים – בקדושה ובטהרה כמובן, כמתחייב מדין מורא מקדש – להר בית ה'.

חרדיותו של המקובל הירושלמי הישיש, שהלך לעולמו בגיל 93, לא מנעה ממנו גם לצדד באמירת הלל מתוך רננה והודיה, ביום ירושלים. "אינני מבין," אמר, "כיצד יהודים כופרים בנסי המלחמה ההיא, ואומרים ביום חשוב זה תחנון, ונמנעים מהודיית הלל."

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. 

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.7.18

* מחדל מאה הימים – פעולה צבאית מדודה בשבת האחרונה + הודעות של ראש הממשלה שמעתה ישראל תתייחס להצתות כאל טרור ותגיב עליהן בהתאם, הביאה לכך שמצרים הציבה לחמאס אולטימטום חמור להפסקת ההצתות. אני מקווה מאוד שאכן הדבר יועיל, ולא יחייב פעולה ישראלית נחרצת יותר.

עובדה זו רק ממחישה את גודל המחדל המוסרי והערכי, של מאה ימי רישיון להצית. אילו עשינו זאת בשבוע הראשון, הנגב המערבי, שכעת כולו פיח, היה פורח.

* הפסקת אש אמיתית – הבוקר שאחרי הפסקת אש – אש פלשתינאית הציתה שדות בנגב המערבי. משמעות הדבר היא שאין הפסקת אש. לכן, על ישראל לחדש ולהחריף את מתקפתה, עד שהאוייב ייאלץ להסכים להפסקת אש אמיתית, מוחלטת.

* שעיר לעזאזל – במשך שלושה חודשים ישראל אפשרה לאויב הפלשתינאי להצית את הנגב המערבי באין מפריע. כך החליט ראש ממשלת ישראל. שינוי המדיניות והוראה לשים קץ להצתות, תלויה בהחלטה של איש אחד – האיש שהחליט לאפשר את הפיכת הנגב המערבי לאדמה חרוכה. כעת "סביבתו" מפיצה ספינים על שעירים לעזאזל – הרמטכ"ל... הפצ"ר... והחסידים השוטים קונים את הספין בשקיקה ומפיצים אותו בחדווה.

* גישה מקצועית וערכית – מאה הימים שבהם המחבלים הציתו באין מפריע את הנגב המערבי, לא היו כישלון מבצעי אלא ערכי ומוסרי. לכישלון הזה יש אבא אחד ויחיד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אם אכן שינה נתניהו את גישתו והורה לצה"ל להתייחס לטרור ההצתות כאל טרור לכל דבר ולפעול בהתאם, זו החלטה מבורכת. מוטב מאוחר מאשר כלל לא. אם כך – מרגע זה צה"ל, ובראש ובראשונה הרמטכ"ל, אחראים להצליח במשימה.

אם יש לרמטכ"ל דרך מבצעית מקצועית וערכית יותר מחיסול חוליות הטרור – אדרבא. הדבר יבחן במבחן התוצאה.

אולם מבחינה ערכית ומוסרית – אין שמץ של בעייה בחיסול חוליית טרור לשם סיכול פיגוע. להיפך, יש בעייה ערכית ומוסרית, גם מקצועית, באי חיסולה של החוליה.

[אהוד: העולם באמת מחכה בקוצר-רוח לתמונות של "ילדים" פלסטיניים תמימים שנהרגים בירי ישראלי מן האוויר בשעה שהם "רק" שולחים עפיפונים לעברה! איך שני הטיפשים נתניהו ואייזנקוט לא משתפים פעולה עם תרחיש ההרג הזה, שאליו אתה מפלל, ומבזבזים את זמנם כנראה בעיקר בעיסוק במצב המשתנה לרעתנו בגולן הסורי?]

* גלות – חמש דקות אחרי שהילדים הלכו, נחת בלון תבערה בחצר גן. אסון כבד נמנע. ללמדך, שנשק ההצתות עלול להיות קטלני ביותר, גם בחיי אדם. לידיעת מי שמזלזלים בטרור ההצתות וקוראים להשלים אותו, כי אין הוא עולה בחיי אדם. נו, עכשיו ברור שיש להתייחס להצתות כאל ירי רקטות?

אך אני טוען, שגם אם מדובר אך ורק בהצתת שדות חקלאיים, עלינו להתייחס לכך כאל פיגוע קטלני לכל דבר.

לצערי, הגלות נטועה בתוכנו; יש בתוכנו אנשים נעדרי שמץ של יחס לארץ ישראל, למולדת, לאדמה, להתיישבות, לחקלאות. שסופרים כמה שקלים עלו השריפות, וזה לא נורא... שאת ההתייחסות הרצינית להצתת שדותינו, הם מתייחסים כאל "אגו". מה, נצא למלחמה בגלל אגו-שמגו?

קל יותר להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

* בזי תבערה – המחבלים החלו לשגר בזים מצויים אליהם מחוברים חומרי הצתה, להבערת שדות הנגב המערבי. אם יש ארגון או"ם לזכויות בעלי חיים, הוא חייב להתכנס מיד כדי לגנות את ישראל על משהו.

* עזות מצח – הפלשתינאים בעזה מפעילים טרור נגד ישראל, מעשה יום ביומו, ומרשים לעצמם להתבכיין כשישראל סוגרת חלקית את מעבר כרם שלום. איזו עזות מצח וחוצפה.

אם יבחרו בשכנות טובה ויהפכו את גבולם עם ישראל לגבול של שלום, ישראל תצא מגדרה לסייע להם להפוך את רצועת עזה לגן פורח, ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהתפייט פרס טרם עקירת גוש קטיף. אולם כל עוד הם בוחרים בטרור, תוקפנות ומלחמה, אל להם לצפות לדבר ובוודאי שאין להם זכות לדרוש דבר.

* מצדיע לאוייב הטרוריסטי – "להצדיע לעזה", זאת כותרת הפשקוויל של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי בשוקניה. למה להצדיע? בזכות מאבקה נגד ישראל והטרור שהיא מפעילה נגד אזרחיה. "להצדיע לעזה ובעיקר לרוח עזה, היחידה שעוד מפיחה חיים במאבקו האבוד והנואש של העם הפלסטיני לחירותו."

לצד ההצדעה יש גם גינוי. את מי הוא מגנה? את הרש"פ. למה? בשל כניעתה. כלומר, לא זו בלבד שגדעון לוי תומך באוייב, אלא דווקא בקיצוני האוייב, במיליטנטיים בתוכו, ומגנה את מי שפחות עוסקים בטרור נגד מדינתו ונגד בני עמו. "מה הברירה שנותרה לעזה? דגל לבן מעל גדרותיה, כמו זה שהגדה הניפה? ... נותר לה רק המאבק, שאי אפשר שלא להעריך אותו."

אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון, כפי שנסוגה מרצועת עזה, ברור שמה שקורה בגבול עזה יקרה גם בגבול יהודה ושומרון. כאשר גוש דן יהיה עוטף יו"ש, יוכל גדעון לוי להתפייט ולהתפעל לא רק מ"פיח השדות השחורים בדרום" הממלאים את ליבו רננה, אלא גם מפיח השדות השחורים במרכז, שימלאו את ליבו אושר.

לוי מצדיק את סבלם הנורא והממושך של אזרחי ישראל וילדי ישראל בגבול עזה. "כל מאבק גובה מחיר מקורבנות שווא." אבל הוא גם מצדיק את סבלם ב"תמיכת מרבית תושבי הדרום" ב"מדיניותה הלא אנושית של ישראל."

לוי הוא חלון הראווה של דבוקת שוקן, שבגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של ישראל בקרב אינטלקטואלים רבים במערב, ומעצבת את דעת הקהל האנטי ישראלית בקרבה.

* חוק משפחות הפשע – הבעיה בחוק "שוברים שתיקה" היא עצם העובדה שיש בו צורך. הרי אין בישראל, למשל, חוק משפחות הפשע, האוסר על כניסת משפחות הפשע להופיע בפני התלמידים. הבעייה היא בכך שמנהלי בתי ספר העלו על דעתם להזמין ארגון עוין, המעליל עלילות דם שפלות על מדינת ישראל וצה"ל ועובר בכל רחבי העולם כדי להסית נגד ישראל ובעד אויביה, להוציא את דיבתה רעה ולהוות חוד החנית של ארגוני החרם נגד ישראל – כדי להסית את התלמידים נגד מדינתם, ולעודד אותם לא להתגייס. וכך, החוק הזה, שמלכתחילה הוא מיותר לגמרי, הוא להכרח.

* נוסח משופר – הנוסח החדש של סעיף ההתיישבות בחוק הלאום: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה," טוב יותר מהמקורי. בתמיכה שהבעתי בסעיף המקורי, כתבתי שהוא אינו מספיק טוב, לדעתי, כי הוא מדבר רק על האפשרות והזכות להתיישבות נפרדת לקהילה מוגדרת ואין בו אמירה ערכית על הערך הלאומי הציוני של ההתיישבות היהודית (אני הגדרתי זאת "ייעוד לאומי"). הנוסח הזה אינו "פשרה", אלא העצמה, כי הוא מכיל את המשמעות של הנוסח המקורי ומוסיף שזהו ערך לאומי. ואם הוא גם יסייע למי מן המתנגדים, ובראשם הנשיא ריבלין, לרדת מן העץ... אדרבא.

* יישוב יהודי גדול וגדל – במלאת שנה לשחרור העיר העתיקה ואיחודה של ירושלים, כתב בן גוריון, במאמר לעיתון "ישורון":

"תפקידה של ירושלים הוגדר בשלמות בפרק ב' של ישעיהו: 'והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים, ואמרו: לכו נעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.'

"במשך שנה, הממשלה לא ניסתה לבנות מגורים בסביבות ירושלים העתיקה, מה שהיה מביא לתוספת יישוב יהודי בסביבות העיר העתיקה של לפחות 50,000 איש, ולא נקפה אצבע להרחיב את שדה התעופה בעטרות, כדי לאפשר לתיירים מכל העולם להגיע לעיר העולמים הקדושה באווירון ישר לירושלים, כפי שמסודר לגבי כל בירה ממלכתית. פעולה זו היא חובתו העיקרית הראשונה של ראש הממשלה. אין הופכים עיר למרכז של שלום על ידי הכרזה. מזימות שליטי ערב להשמיד את ישראל במקומן עומדות.

"בלי יישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים במזרח, בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד. העם בארץ ובתפוצה ישתתף בבניינה ובהידורה של ירושלים – אם ממשלת ישראל תשמש לו דוגמה. לא בדברים ובמליצות, אלא במעשים. כיבוש צבאי לבדו אינו מספיק: נחוץ ליישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים העתיקה מצפון, ממזרח ומדרום, למען הבטיח אחדותה ושלמותה של ירושלים ויהדותה הבטוחה. בירושלים העתיקה אין הרבה מקום חופשי לבנות בתים, ולדעתי אסור לנשל התושבים הערבים מהעיר העתיקה. היישוב היהודי הגדול צריך להשתכן באזור בסביבות ירושלים ממזרח, מדרום ומצפון, ויש לתת כל העזרה ליהודים הרוצים להשתכן בסביבה זו. לא צריך לספח בית לחם לירושלים, אולם יש ליצור יישובים יהודיים בסביבות בית לחם, מבלי לנשל אף ערבי אחד ממקומו. שיקומה והרחבתה ושכלולה של ירושלים צריכים להיעשות קודם כל על ידי יהודים. אין לסרב ללא יהודי הרוצה לעזור לפיתוח ירושלים – אבל לא הייתי מייעץ שנפנה ללא יהודים. יש בכוח עמנו לשכלל את ירושלים. חוק מבנים על טהרת האבן הירושלמית – רצוי."

מה היו אומרים על הטקסט הזה מתנגדי חוק הלאום, המתיימרים להיות תלמידיו?

* ביקור הדיקטטור – ביקורת חריפה מוטחת בממשלה בשל ביקור ראש ממשלת הונגריה בישראל, עקב פגיעתו בדמוקרטיה בארצו.

אבל בעבר היו כמה דיקטטורים הרבה יותר קשים שביקרו בישראל. למשל – הנשיא סאדאת. או המלך חוסיין. האם היינו צריכים לסרב לקבל אותם, כיוון שהם דיקטטורים?

אם מחר עבדאללה מלך ירדן, הדיקטטור המונרך, ששלטונו הרבה יותר רודני משל ראש ממשלת הונגריה, ירצה לבקר בישראל – לא נקבל אותו? או את א-סיסי? או מנהיג ערבי אחר? אני כבר לא מדבר על אבו מאזן...

הדמוקרטיה בהונגריה פגומה, אך עד לפני פחות משלושה עשורים הונגריה נשלטה, כמו בכל הגוש הסובייטי, בידי משטרים רודניים טוטליטריים אכזריים במיוחד וגם אנטי ישראליים. ואף על פי כן, ישראל תמיד שאפה לכינון יחסים עימם.

מה זאת הצביעות הזאת? מדיניות החוץ של ישראל מיום הקמתה, שאפה לכינון יחסים ושיפור היחסים עם כל מדינות העולם. היום אנו נסחפים פתאום להחלפת האוריינטציה על עצמנו ועל האינטרסים הישראליים, לאיזו חלוקת שמאל/ימין גלובלית, שגורמת לחלקים בתוכנו לפסול מדינות כיוון ששלטונם מזוהה כשמאל או כימין.

התחרפנו?

* הבייס בשל – הופתעתי (לטובה, כמובן) מהצהרתו של נתניהו בזכות פונדקאות לזוגות הומואים. לא הופתעתי מכך שזו עמדתו, אלא מכך שהעז לבטא אותה. אות הוא, שכנראה לא רק החברה הישראלית בשלה לכך, אלא גם "הבייס". אולם מבחנו של נתניהו לא יהיה בהצהרה, אלא בחקיקה.

* פרספקטיבה – 12 ראשי ממשלה היו בתולדות ישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

* ביד הלשון: לאום – חוק הלאום ניצב כעת בלב הדיון הציבורי והחקיקה הפרלמנטרית, ולכן הפינה עוסקת במילה לאום.

הגדרת ויקיפדיה: "אומה או לאום היא קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף."

מקור המילה הוא תנ"כי. היא מופיע בתנ"ך עשרות פעמים. האיזכור הראשון הוא ב"בראשית" כ"ה. רבקה ההרה, הולכת "לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה", כלומר לברר עימו את מה שהיום נותן האולטרסאונד. היא מתבשרת שיש לה תאומים, שכל אחד מהם הוא אב של לאום נפרד, אך דווקא הצעיר יותר הוא שיזכה בבכורה ויהיה הבן הממשיך.

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר."

אורי הייטנר

* * *

ארנה גולן

2. אלימות במיפגש "האני" והזולת

אצל יונה וולך – השיר "יונתן"

היבט אחד של האלימות הקיומית

אלימות בגילוייה הברוטליים מוצגת, כאמור, כבר בשיר "יונתן", שהוצב בפתח סיפרה הראשון של יונה וולך, "דברים" (1966). השיר הקצר הזה גם נכתב  בין ראשוני שיריה בשנת 1962, בעודה בת 17, תלמידה ב"מכון אבני לציור ולפיסול" ועורר זעזוע ותדהמה כבר עם פרסומו הראשון בכתב העת "עכשיו" (1964, חוברת 10), שעורכו, גבריאל מוקד, היטיב לזהות את כישרונה המתפרץ ויוצא הדופן.

היא עצמה קבעה לאחר שנים כי "האלימות הברוטלית המופעלת בין ילדים ושימוש בשמי בשם זכר, משכו אז לעברי את תשומת הלב הציבורית." ואכן, אין ספק שהתופעות הללו, כולל גילויי האלימות בין ילדים, המתקשרים ברגיל בקטנות ובתום, כמו גם ההתגרות בהבחנה הדקדוקית שבין זכר ונקבה והרמז לזיקה הביוגרפית, תרמו לרושם העז שעשה השיר בשעתו כמו גם בקריאתו עד עתה. עם כל אלה, תרמו לכך גם תופעות נוספות, המכוננות בצירופן כבר בשיר המוקדם הזה "פואטיקה של אלימות".

השיר הפשוט, לכאורה, מתייחד בתבניות ההולמות את הדובר בו, הלא הוא הילד הבודד, החלש והתמים הנרדף על ידי חבורת ילדים אלימה וערמומית. כשיר סיפורי הריהו מתמקד במעשים המצטרפים לעלילה קצרה ורציפה, ולשון מסירתו פשוטה, דיבורית ונטולת מטאפורות, טוריו קצרים ותחבירו תקין בעיקרו ונהיר. הזעזוע נגרם דווקא בשל הסתירה הבוטה שבין פשטות המסירה לבין הדברים הנמסרים בה: המציאות המוזרה, הסוריאליסטית והאלימה, העלילה נטולת הפשר והדובר התמים, המדווח על כל אלה בדיווח קר ועובדתי.

אשר לדובר, בולטת העובדה ש"יונתן", קורבנה של האלימות, לא רק מוסר על המעשים האלימים הנעשים בגופו תוך כדי ביצועם, בלשון הווה, אלא שהוא גם מוסרם בדיווח עובדתי קר, נטול תגובה רגשית של כאב, מחאה או זעקה. הוא אף מוסיף לדווח בלא כל מבע של הפתעה או השתוממות על כריתת ראשו שלו, כביכול אך מעשה אפשרי וסביר הוא. או על בקשת הסליחה של רודפיו ממנו, כביכול הוא מוסיף לחיות לאחר מותו האלים. כל אלה מוזרים, שוברים את חוקיות הממשות, מאיימים וגורמים זעזוע.

אף העלילה בכללה מוזרה, נטולת רקע והנמקות, רצופה מיפנים מפתיעים ואירועיה בונים מציאות סוריאליסטית. בהיעדר רקע לריצתו של יונתן על הגשר, סביר היה להניח שהוא המהיר בין הילדים הרצים אחריו וקוראים בשמו על מנת שיאט ויחכה להם. כיון שכך, מדהימה בקשתם הבלתי מובנת ונטולת ההיגיון ל"קצת דם" שתכליתו נצלנית אף מוזרה ובלתי סבירה, ו"לקינוח הדבש", שכלל לא ברור היכן אכלוהו. הקורא הנבוך ומהסס נחשף אז להיפוך יחסי הכוחות, שכן מתשובתו של יונתן נתפסים הדברים בהקשר חדש. הילדים נחשפים כרודפים צמאי דם, כוומפירים קטנים ולשם תענוג הקינוח. ואילו יונתן, הנחשף לפתע כנרדף על ידי הרבים והחזקים שהערימו עליו, נכנע במפנה חד ומסכים לפשרה אכזרית, "לחור של נעץ" שיינעץ בגופו. אולם הנמקתו מוזרה, מעוגנת בהיותם "ילדים" ובהיותו "יהונתן", מה שמגביר את התמיהה, לא כל שכן שהוא מוסר על הכול בלא כל תגובה רגשית, והעלילה נעשית מוזרה, מאיימת, סוריאליסטית.

על רקע תמוה, מביך ומזעזע זה מתרחש, כאמור, מיפנה קיצוני ומדהים, כשהקורבן מדווח על כריתת ראשו ועל אריזתו כביכול הוא חי וצופה בדברים. יתירה מזו, כלי הרצח מפתיע ומזעזע. לא סכין או כלי חד אחר אלא דווקא גלדיולה, שפרחיה הלבנים מסמלים טוהר, היא המשמשת לכריתת הראש, והפעולה עצמה מוזרה ובלתי סבירה. אכן, מקור שמו של הפרח הוא בלטינית, "גלדיוס", חרב או סייף ומכאן תרגומו העברי, "סייפן". אולם דווקא הריאליזציה של מקור השם המטאפורי, בצירופה לעשיית פרח טהור כלי רצח ובידי ילדים רכים, פועלת על הקורא באלימות פואטית. מוזרותם של האירועים עוד גוברת כשהילדים אורזים את הראש הכרות ב"נייר מרשרש", כביכול היה גלדיולה הנארזת בזר, כשהראש והפרח מחליפים תפקידים.

ודווקא אז, בשיא אדישותם של התוקפים האלימים לרצח, מתרחש מיפנה מפתיע נוסף, אף הוא נטול הנמקה הגיונית. לפתע פונים הילדים ליונתן, ולמעשה אל ראשו הכרות והארוז, מתייחסים אליו כחי ומבקשים את סליחתו. אלא שהנמקתם לבקשה מגבירה את המוזרות והתמיהה: מה פירוש דבריהם שלא תיארו לעצמם שהוא "כזה"? מה הם גילו לפתע על מהותו?

הסיום הפתוח והבלתי מוגדר מאפשר, כמדומה, שתי תשובות מנוגדות. האחת, שגילו את אנושיותו או את היותו מעולה מהם, נבחר, והאחרת – שאין בבקשתם אמת וכנות, אלא צביעותם של רוצחים, המתחסדים ומבקשים מן הקורבן סליחה מדומה.

חיזוק לשתי האפשרויות הללו אפשר, אולי, למצוא בהקבלת הבקשה לבקשת הסליחה מן המת בטקס הקבורה היהודי-דתי, שדומה מהדהדת ברקע הדברים. על פי המינהג היהודי מבקש הרב או החזן, כנציג של ציבור המלווים, סליחה מן המת לאחר קבורתו. בקשתו תכליתה לבטא לא רק צער אלא גם כוונה מוסרית במעשה הקבורה והוא מבקשה בשם הקהל כולו. קיום המנהג בהקשר החדש אפשר שהוא מרמז לכך שאכן הגיעו הילדים התוקפים לאיזו הכרה מוסרית מאוחרת לאחר ההיוודעות למהותו האנושית כמותם או לנבחרותו, אך אפשר שדווקא חיקוי המינהג בהקשר הסוריאליסטי מבליט את צביעותם והתחסדותם.

העירפול הזה, שבאפשרות לספק שתי תשובות סותרות לסיום ואשר על כן לא ניתן להכריע מהי משמעות השיר, מבליט את אופיו הפנטאסטי. שהרי המסופר, על כל שיבושי החוקיות הריאלית, אינו בגדר שיבוש בקליטת המציאות, אינו תולדת דמיון, חלום או הזייה. אף אין זו התרחשות מופלאה במציאות שחוקיה מראש אינם כחוקי הממשות, כמו באגדה או במעשייה. בדומה לכך, לא ניתן לפרש את הדברים כמטאפורה או אליגוריה למשהו שונה. שהרי מתרחשים בשיר, ודווקא במציאות דמויית ממשות, אירועים השוברים את חוקיותה, מעשים על-טבעיים, מוזרים וחסרי פשר, שקשה לנמקם ולצרפם למשמעות ברורה. ואמנם, אופיו זה של השיר הוא המקנה לו את עוצמתו, והקורא נותר נדהם ומזועזע לנוכח האלימות חסרת החמלה והטעם הפורצת בעולם האנושי כבר בילדות.

לעוצמתו של השיר תורמת גם זיקתו, שאינה אופיינית לשיריה של וולך, לטקסטים קודמים שדמותו של יונתן במרכזם. זיקה אינטרטקסטואלית זו אינה בבחינת אלוזיה כהגדרתה, שכן השיר נוגע ולא נוגע כאחת, נוטל, מרמז, מטלטל חומרים אך מרחיק לכת למקום חדש בתכלית. בראש וראשונה מהדהד בשיר הטקסט המקראי, שבמרכזו דמותו של יונתן, בנו של המלך שאול, ומלחמתם בפלישתים (שמואל א', פרקים י"ג-י"ד). חומרים מתוכו ניתנים לזיהוי, אולם הם עברו מטאמורפוזה כה עזה, עד שחישוף המקור פועל אף הוא כאלימות פואטית.

ראשיתו של הסיפור המקראי במרד שמכריז שאול נגד הפלישתים, ביונתן ההורג את נציב פלישתים ובתגובת הפלישתים המתכוננים למלחמה וחונים במכמש בחיל כבד. מצוקתו של שאול גוברת. הוא מצפה בגילגל לנביא שמואל ולברכתו, אך זה אינו בא ורק לאחר שהעם מתפזר מגיע שמואל ובזעפו מודיע לשאול שמלוכתו תישלל ממנו. יונתן מחליט לסייע לאביו בלא ידיעתו, אך בהעדר נשק הוא עובר לבדו, כשהוא מצוייד בחנית בלבד ובלוויית נושא כליו, בין שני שיני סלע אל מחנה פלישתים, גורם שם למהומה והפלישתים נסוגים. שאול, שאינו מודע כלל לגבורת בנו, צופה בנסיגה המופלאה, מחליט להגיע לניצחון מלא ומשביע את צבאו שלא יאכל איש לחם עד הערב. אולם יונתן לא שמע את השבעת אביו, "וישלח את קצה המטה שבידו ויטבול אותה ביערת הדבש וישב אל פיו ותאורנה עיניו."

ואכן, העם מנצח אך לאחר הניצחון חוטא כשהלוחמים שוחטים צאן ובקר משלל המלחמה, "ויאכל העם על הדם." שאול פותח בהליך של חישוף החוטא "ויילכד יונתן," ומשהוא מודה באכילת הדבש ומוכן למות למרות שלא ידע על שבועת אביו, מתקוממים הלוחמים, "ויפדו העם את יונתן ולא מת."

לסיפור המלחמה הזה אין כל זכר בשיר, אבל משולבים בו, בהקשר החדש לחלוטין, פרטים מרכזיים. לבד מן השם "יונתן" נרמזת גם נבחרותו כבן מלך, למרות שגבורתו נשללת לחלוטין בשיר. המעבר בין שיני הסלע הפך, כמדומה, לגשר, כשהמעבר בשני הטקסטים טעון סכנה. אכילת הדבש על ידי יונתן המקראי נעשית בשיר לאכילתו התמוהה על ידי הילדים, ואילו אכילת הבשר "על הדם" נעשית לתאוותם לדמו של קורבנם החלש. אפשר שגם חניתו של יונתן המקראית היא שביסוד הגלדיולה, הסיף שמתפקד בשיר דווקא לכריתת ראשו של יונתן. גם במקור המקראי מצוי יונתן בודד מול רבים ולאחר מכן מרחפת עליו סכנת המתה. אפילו נכונותו לרצות את אביו "החזק" ולמות למרות שאין בו כל חטא, מצויים בשיר גם אם בהקשר שונה לחלוטין. עם זאת, בולט הבדל רב משמעות. בעוד הילדים הם הכורתים את ראשו של "יונתן" בשיר, הרי במקור המקראי דווקא העם, הרבים, מצילים את הגיבור, שבשני הטקסטים הוא תמים ולא חטא.

למעשה, גם ההמתה בכריתת הראש ואולי אף רמז לאריזתו מצויים במקרא, אם כי הם נקשרים בשאול ולאחר הקרב שבגלבוע. כמסופר, מצאו הפלישתים, לאחר ניצחונם בקרב, את גופותיהם של שאול ושלושת בניו, "ויכרתו את ראשו ויפשיטו את כליו וישלחו בארץ פלישתים סביב לבשר בין עצביהם ואת העם" (שמואל א', פרק ל"א). אכן, במקרא נכרת הראש ונשלח לשם ביזוי המלך המת ובשיר לא ניתן כל טעם לכריתתו או לאריזתו. אך בכך כוחו של השיר, שהאירועים כולם אין בהם כל הגיון, סיבה או משמעות אלא אכזריות לשמה.

השיר נותק, אפוא, לחלוטין מן הטקסט המקראי המצוי בתשתיתו המורחקת. הפרטים מתוכו ניטלו ו"נזרקו" לתוך הקשר חדש בתעוזה ובמעוף של דמיון. עם זאת, זיהויים המפתיע עשוי להעמיק את הזעזוע והתדהמה לנוכח האלימות, שכן זו נותרה חסרת פשר, מכוונת כלפי החלש והתמים ובין ילדים קטנים ולא בין לוחמים.

טקסטים נוספים שבמרכזם דמותו של יונתן גרמו אף הם, כך יש לשער, להעצמת התגובה לשיר עם פרסומו. אלה הם שירים שהוקדשו ל"יונתן" המקראי, בייחוד על ידי משוררים בני הדור שקדם לוולך. יש להניח כי זיכרם עדיין ריחף במרחב הספרותי, השפיע על ציפיותיהם של הקוראים ואף התנגש בהן בעוצמה.

השיר האחד, החורג משירת הדור ההוא אך היה קיים בתודעתו, הוא שירה הקצר של רחל, "יונתן", המוקדש לדמות המקראית. במוטו שבראשו ובשיר עצמו מוצב סיפור הקרב עם הפלישתים ואכילת הדבש, גם אם בסופו מועתקים הדברים להקשר אחר. למרות השוני הרב שבין שירה של וולך לזה של רחל, ניכרת קירבה לא רק בעצם העתקת המקור להקשר חדש, שאצל וולך היא טוטאלית בעוד רחל מוסרת פרטים מהמקרא כהווייתם ורק חותמת במוסר השכל שונה, אלא גם בהצגת "יונתן" כקוטב החלש הפגוע שאכן נפגע באלימות (שלא כבמקור המקראי). לשם כך כופפת רחל את הסיפור המקראי לצרכיה ואף מעניקה ליונתן תכונות הנחשבות נשיות כרכות, עדינות, צעירות, בצד נבחרות ונאמנות לרעיון ולעם. רחל נאחזת ב"דבש הטעום" שבמקרא כמטאפורה למעט הטוב שזוכה לו אדם בחייו ונתבע לשלם עליו "במחיר חייו", ובכך נרמזים חייה ומחלתה האנושה.

זיקה ביוגרפית מעין זו של השיר "יונתן" לחייה של וולך אינה נרמזת כלל בשיר הפנטאסטי ונטול הפשר. ניתן לשער כי ברקע השיר מצוי כאב יתמותה, סיבלה בחברת ילדים ותחושת חוסר המגן והחרדה מאלימות בהיעדר אב. אבל וולך העלימה בשירה הראשון כל זיקה אישית והגבירה את אפקט הזעזוע. לעומת זאת, בשירה של רחל מצויים אף גורמים נוספים המרככים את ההתרסה: עגמימותו של מוסר ההשכל, התבנית הסימטרית של שני הבתים הנחתמת בהכללה, החריזה והמשקל, כל אלה מקנים סדר וזרימה, רחוקים בתכלית מן האלימות הפואטית של יונה וולך.

לעומת שירה של רחל, מבליטים שירים, שנכתבו בעיצומה של מלחמת השחרור על דמותו של יונתן, לא רק את הזיקה הישירה למקרא אלא גם את ההקשר המלחמתי ואת דמותו של יונתן כלוחם. בתשתיתם של השירים הללו מצוייה התפיסה, שבמלחמת ההווה, כמו במפעל הציוני בכללו, שב ומתממש הדגם של המאבק ההרואי על הקיום הלאומי בארץ המקרא. יתירה מזו, המשוררים מזהים ביונתן את בן דמותם, צעיר ורך כמותם, שהוטל לקרב שנכפה עליו, קרב של מעטים מול רבים, והוא נזקק כמותם לגילויי גבורה ולתחבולות מלחמה. ההזדהות האישית מובילה אותם לביטוי רגשותיהם שלהם באמצעות הדמות המקראית, ללימוד לקח מגבורתו, העושה אותו מופת להם, או אף להספיד באמצעותו את חבריהם שנפלו בקרבות. יש להניח, שהשירים הללו עדיין היו חיים בזיכרון הקוראים, כשם שאפשר שאף יונה וולך עצמה התוודעה להם, בבית הספר או שעה שהוקראו בעצרות זיכרון לנופלים שביניהם היה גם אביה, ש"בכל שנה בקיץ / אבי בן שלושים ושש שנים / שוב מת באותה צורה / נופל מלוא קומתו / על הארץ / הצחיחה / אבנים ועשבים יבשים / וקילוחי הדם / זורמים עם החיים," באלימות המוות כדבריה, ובכאב היתמות, אשר "בכל שנה  בקיץ / היתמות פורשת כנף / וצילה על הארץ" (אור פרא, עמ' 81-80).

אחדים מן השירים הללו, שפורסמו בכתבי עת בין השנים 1951-1947, כונסו בספר "נכתב בתש"ח", שנערך על ידי א.ב. יפה (הוצאת רשפים, 1989). זרובבל גלעד, למשל, שחיבר את המנון הפלמ"ח ואף ערך מאוחר יותר את "ספר הפלמ"ח", מפרסם באותן שנים "שני שירים על יונתן" (עמ' 90-87). בראשון שבהם, "בטרם שחר", מופיעה דמותו של יונתן על רקע "אימת האופל" של הלוחם, הנמצא במארב על "הגלבוע הזועם". הופעתו של יונתן מעודדת את הלוחם המאויים על ידי האוייב שבחשיכה, שכן הוא חש הזדהות אינטימית עד כדי התלכדות עימו: "דמך בדמי איכה יתנגן." מדמות המופת של הלוחם המקראי השב ומתגלם בו עצמו, הוא שואב אומץ להגן על "החלום הגבוה" וכולו התפעמות: "יונתן, יונתן! בין טרשי הגלבוע / חוזר ומאיר דמך הצעיר."

בניגוד לשיר זה, שנפילתו של יונתן במקום זה עצמו מתעמעמת ו"הדם" הוא ספק דמו של החי ספק של המת, על מנת שלא לפגום בעידוד הנשאב מדמותו, הרי שלאחר סיום הקרב הקשה ובשעת רגיעה כבר מתיר לעצמו זרובבל גלעד בשירו "מות יונתן", להתייחס לנפילתו של הלוחם המקראי, כדרך עקיפין להספיד את חבריו שלו שנפלו בקרבות.

הרקע עתה הוא ערב אביבי ושליו על הגלבוע, שקט מקרבות, וההתייחסות אל יונתן היא של כאב מהורהר. "בערב כזה אל נכון גוועת," הוא פונה אליו כנוכח, נפלת אל מול יופיו ושלוותו של הנוף. הוא אף מייחס ליונתן את תכונותיהם של אנשי הפלמ"ח, כפי שהן מצטיירות מעדויותיהם: אהבה לטבע ולאדמת הארץ, תמימות ורכות וטוהר, המנוגדות לדמותו של לוחם גברי עז ואלים, ומבליט בכך את הנחת היסוד שלו ושל חבריו. לא שואפי קרבות הם אלא אנשי אדמה שנפשם רכה ושואפת שלום. הם נזעקו לקרב על כורחם משום שהמלחמה נכפתה עליהם, אך הם יעמדו בה בגבורה ותוך הקרבה עצמית להבטחת קיומו של העם. על כן הוא מקונן על "תפארת גיבורים תמה" ומבטיח שדמות המופת של יונתן, ובמובלע דמויות המופת של הלוחמים שנפלו – "דמנו להסעיר לא תלא."

משמעות שונה עולה משירו של יצחק שלו, "בין סנה לבוצץ" (עמ' 178-177). השיר הסיפורי והבלדיסטי הזה, הכתוב בסגנון פתטי, מתייחס לאותו קרב עצמו המצוי ברקע שיריהן של רחל ויונה וולך, אך מגמתו שונה בתכלית. שלו משמיט את פרשת הדבש שכן עניינו בהבלטת ערכי הגבורה ואומץ הלב בקרב ולא בגורלו של היחיד. השיר קרוי על שמם של שני שיני הסלע שביניהם עבר יונתן בדרכו למחנה פלישתים (שמואל א', פרק י"ד פסוק 5-4) שכן הוא מוקדש במפורש, כבר במוטו שלו, "לזכר הט"ז שנפלו בקרב ליד עטרות", הלא הוא המקום שמזוהה עם מקומם של שיני הסלע. בשיר אף אין זכר לנפילת יונתן בקרב המאוחר יותר, אף לא לנפילת הלוחמים בעטרות. סיפורו הנרגש והמרומם את הלוחמים מקיף רק את דרכם אל הקרב ואת גבורתם, ומסתיים במעברם הנחוש והאמיץ באותו מקום שבו עבר יונתן בדרכו לקרב, הלא הוא רגע העדות לחזרה-החייאה של העבר המקראי. בעוד הוא מזכיר את נצחונו של יונתן לבסוף על "צבא פלשת", הוא עוצר את סיפורו לפני נפילת הלוחמים, מסתפק בהצגת הלקח שמפקד הכיתה למד מיונתן ויישם במלחמת ההווה (כשם שאכן היה נהוג אז) וביישומו בחזרה מדוייקת על המהלך הקדום על פי "התורה שלימד יונתן": "אל לילה וסלעה, בין מיכמש ובין גבע / צועדת כיתת חבלנים." אין הם לוחמים שנפשם רכה, אף יש לזוכרם בגבורתם שבחייהם ולהנציחה.

על רקעם של השירים הללו, שערכיהם הלאומיים והפיוטיים זרים לחלוטין לעולמה השירי של יונה וולך, מובנת היטב לא רק ההפתעה והזרות שבה נתקבל השיר עם פרסומו, אלא גם תפיסת האלימות המשוקעת בו. אין זו אלימות של קרב, שהלוחם נעשה בו חלק אינטגרלי בכלל הלאומי, והוא מודע להכרח שבו, מקבלו עליו ונחשף במלוא גבורתו. בשירה של וולך מצוי היחיד בבדידותו ובחולשתו, נרדף על ידי הכלל בעולם שרירותי, נטול טעם וסיבה ותכלית, מופקר לקיום אלים.

לעומת השירים הללו, שאין לדעת עד כמה היתה וולך מודעת להם, סביר להניח שהיא הכירה היטב את שירו של בכיר המשוררים הצעירים המודרניים אז, נתן זך, "השיר על אחי יהונתן", שכונס בספרו "שירים שונים", (1960, עמ' 44). השיר מורכב ודחוס. אך יהא אשר יהא פירושו, ברורה זיקתו המפורשת לטקסט המקראי, לקינת דוד ויהונתן (שמואל ב', פרק א'), שממנה נשאלה הכותרת לשיר וכן הצירוף "אחי יהונתן", המשמש כמוטיב חוזר ובוואריאציות שונות במהלך השיר. נשמר בו גם ההקשר המלחמתי למרות שהוא חותר לדיון במצבו הקיומי של האדם, בסופיותו, ואפשר שמובלעת בו אף התייחסות אירונית לשירו של חיים גורי מימי מלחמת השחרור, "הנה מוטלות גופותינו" ("נכתב בתש"ח", עמ' 253-252), כיוון שצירופים מתוכו, כגון "רגבי העפר על פנינו" ו"עוד נשוב ניפגש, נחזור כפרחים אדומים" נרמזים בו.

הטקסט השירי של זך מציג, אפוא, עמדה מתריסה ומרדנית כנגד ערכי הדור הקודם. שירה של יונה וולך, לעומת זאת, מתייצב מחוץ לשלשלת הטקסטים, מחוץ לזיקת הטקסטים לקודמיהם, גורף עימו חומרים אך נוטל אותם למקום שונה ומקורי לחלוטין, לעולם פנטאסטי ולאלימות קיומית מאיימת.

הערה: עיונים  בהיבטים נוספים של האלימות הקיומית  ראה בספרי: "גבריות, נשיות ומשא הזהות". הוצאת עקד, 2010, עמ' 225-250. ולמאמר בשלמותו – עמ' 211-273. שם גם מובאות הערות מפורטות ומראי מקום. כאן נראה בהמשך עיון בשירים שנושאם האלימות שביחסי גבר ואשה, המופיע בהמשך המאמר הנ"ל.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

2 צהריים עסקיות בְּקָ-פֶה האנוי, כשר, כיכר רבין

יצאנו בחום הכבד לאכול בחוץ. ב"שיין", פרישמן פינת שלמה המלך, לא היה מקום וכך נקלענו לראשונה ל"ק-פה האנוי" בפינת פרישמן ומלכי ישראל [כיכר רבין]. בדרך כלל התייחסתי בחשדנות למקום החדש, מה עוד שהוא כשר. אבל התאכזבתי לטובה. טעים מאוד. נקי. איכותי. שירות מעולה.

בטרם הזמנו שתי עסקיות, הציע לנו המלצר הנחמד, יליד סרביה לדבריו, שֵיק פירות של מיץ טבעי. המסתורית לקחה כוס של תערובת תפוח-עץ וקיווי ואני – פסיפלורה, ליצ'י וקוקוס. קיבלנו שתי כוסות גדולות בצורת צנצנות זכוכית עבה עם ידית, עם פתיתי קרח רבים בתוך המשקה. המשקה שלי היה טעים מאוד. אקח אותו פעם נוספת אם נגיע שוב. 14 שקל לכוס.

אחר כך מנות ראשונות, אני לקחתי סאמר רול שהוא דף אורז ממולא בפומלה, רוקט, בזיליקום, עירית, קוקוס ושאלוט פריך עם עלי חסה טריים ורוטב חריף בכוסית קטנה עשוייה במבוק. היה טעים מאוד. המנה כלולה בעסקית. המסתורית לקחה משהו דומה.

והגיעו המנות העיקריות. הזמנתי שווארמת עוף וייטנאמית וקיבלתי על דף נייר מונח בקערת-עץ עגולה גבוהה עם תחתית קש אוורירית, ומכוסה מכסה קש, כמו שמגישים דים-סאן – שלושה כריכים קטנים של בצק לבן, הקרוי באן, שהוא כמו לחמניות, אבל לא אפוי בתנור אלא מאודה, כמו דים-סאן, וממולא בשווארמת עוף עם תוספות שכללו, לבד מנתחי העוף הדקים, שומן טלה ובצל מקורמל. אני ביקשתי בלי כוסברה, שאינה טעימה לי. והיה טעים מאוד-מאוד, משביע וקצת חריף. (שמרתי את גביע הבמבוק הממולא רוטב חריף שהוגש עם המנה הראשונה). 68 שקלים. המחיר כולל מנה ראשונה ושתייה חמה.

המסתורית לקחה סלט בקערה גדולה עם כבדי עוף ופרוסות אווז מעושן, ובתחתית הקערה, אטריות. וגם הרבה נתחי חסה מצויינת, ועוד ירקות. 64 שקלים.

יש לציין שכל כלי החרס והסכו"ם יפים ומיוחדים מאוד.

למנה אחרונה הזמנו "בננה לוטי פריזאי" ובמקום בננה מטוגנת עם רוטב, שחשבנו שנקבל, כמו שזכרנו מאוכל-רחוב בתאילנד, קיבלנו מילפֶה שתי קומות של פלחי בננות בתוך קרם וניל. לדברי המלצרית זה נוסח הבננה לוטי של וייט-נאם בהשפעה צרפתית. היה טעים מאוד. בייחוד פרוסות הבצק האפויות והפריכות. השם בננה לוטי נראה לי מוזר, כי בצרפתית צריך לומר: בננה-רוטי, כלומר מטוגנת, ורק בתאילנד, שם אינם מצליחים לבטא את הרי"ש, קוראים לה בננה-לוטי. 41 שקלים.

[בביקור נוסף, עם תפריט דומה, לקחנו למנה אחרונה גלידת יוגורט-קוקוס (כשרה!) – עם כמה דפי מרנג קטנים ודקים. מעולה. רק 24 שקלים].

הגיע לנו גם משקה חם. המיסתורית לקחה כוס תה ואני – אספרסו כפול טעים מאוד.

ס"ה עלתה הארוחה 201 שקלים לא כולל טיפ, אותו הוספנו, כ-35 שקלים.

הכתובת: מלכי ישראל 3, ת"א. טל. 03-6771184.

מומלץ להזמין מקום, כי בצהריים מלא.

החלל מעוצב יפה, צבעוני-אדום ומקורי מאוד, קני במבוק, שמשיית ענק, קישוטים וחפצים מארץ זרה, והוא מעניק הרגשה של כניסה לעולם אחר, וְיֵט-נאמי.

הטבחים חלקם בעלי חזות של המזרח-הרחוק, כנראה וייט-נאמיים. השירות מצויין. כל הזמן מנקים את השולחן ומחליפים סכו"ם. השירותים, לדברי המסתורית, ממש מצויינים, ו"רואים מהם את הרחוב!"

ניכר כי הבעלים, יהודים מצרפת, לא חסכו והשקיעו הרבה בעיצוב המקום וגם ברמת המאכלים והשתייה המוגשים בו.

מומלץ.

יש גם מקומות ישיבה בחוץ, על המדרכה, ושם אפשר לעשן.

אהוד בן עזר

* * *

ישראל בר-ניר

האם נשיאותו של טראמפ בסכנה?

"מורה נבוכים" למה שיכונה להלן "תעלולי מילר" (Robert Mueller, התובע המיוחד שלקח על עצמו לנסות להדיח את טראמפ, ולבטל את תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב).  המאמר מיועד לקוראים שאינם מתמצאים בנבכי הפוליטיקה האמריקאית, ואינם מכירים את פרטי החוקה של ארה"ב.  התקשורת מנסה ליצור את הרושם שנשיאותו של טראמפ היא עניין זמני בלבד, ושגורלו נחרץ.  זו טעות – המציאות שונה. הדיבורים על סילוקו של טראמפ מהבית הלבן שלא באמצעות הקלפי, הם לא יותר מאשר הרהורי לב. זה לא אומר שאין "קונים" לסחורה הזאת – ולא רק בין הדמוקרטים.

אחד ממכריי, עו"ד ישראלי המתגורר בארה"ב, קבע בפסקנות כי טראמפ לא יסיים את שנתו הראשונה בבית הלבן. את התחזית הזאת אני שומר על מנת לתת לו אותה כמתנת יום הולדת בשנת 2024 (בהנחה ששנינו נהיה אז בחיים).

המאמר יעסוק במעמדו של נשיא ארה"ב, והמשתמע ממנו לגבי סיכוייו של טראמפ להשלים את הקדנציה ואולי אפילו להיבחר לקדנציה שניה. בהערות סיכום נדון בשאלת עתידה של הדמוקרטיה האמריקאית אחרי טראמפ.

מבוא – חוקת ארה"ב

חוקת ארה"ב אושרה סופית בשנת 1789. היא נמצאת בשימוש כבר למעלה ממאתיים שנה.  בתקופה הזאת העולם עבר הרבה תהפוכות – ביניהן שתי מלחמות עולם ומלחמת אזרחים עקובה מדם בארה"ב עצמה. למרות זאת המשטר בארה"ב לא הסתאב, כמו שקרה למשל במהפכות הצרפתית והרוסית, והאופי הדמוקרטי של החיים בארה"ב נשמר.  

בסך הכול החוקה מתפקדת לא רע. במרוצת הזמן הוכנסו בה מספר שינויים, או "תיקונים" (Amendments), בחלקם מהותיים. אבל העקרונות הבסיסיים והמסגרת השתנו אך במעט. החוקה איננה מושלמת, אבל למיטב ידיעתי אין אף מדינה בעולם בה קיימת חוקה המתקרבת לזו של ארה"ב. 

לאור הקיטוב וההקצנה השוררות היום ספק רב אם הפוליטיקאים של ימינו היו יכולים לכתוב מסמך דומה.

החוקה היא מסמך חוקי, שהופק בידי יודעי חוק. למרות זאת, היא לא כתובה במשפטולוגית (כינוי שלי לשפת משפטנים ועורכי דין), אלא באנגלית פשוטה וקלה להבנה. אם פה ושם יש קשיי הבנה זה נובע מהתפתחות השפה האנגלית. המשמעות של חלק מהמונחים המופיעים בחוקה שונה בימינו מזו שהיתה להם באנגלית של סוף המאה ה-18.

החוקה היא ה"דבק" בזכותו קבוצת המדינות המכונה "ארצות הברית" התקיימה וממשיכה להתקיים כמדינה אחת. לשמירת "כללי המשחק" ע"י הרשויות השונות ונושאי התפקידים היה תפקיד מכריע בהבטחת קיומו ויציבותו של המשטר.

פרק ראשון  – הדמוקרטיה האמריקאית איננה כשאר הדמוקרטיות

המשטר בארה"ב הוא נשיאותי, ולא פרלמנטרי.  במשטר פרלמנטרי קשה מאוד, למעשה בלתי אפשרי, לקיים הפרדה מלאה בין הרשויות.  בארה"ב הפרדת הרשויות נשמרת בקנאות.  החוקה מכילה מערכת של סייגים ואיזונים (Checks and balances) שנועדה למנוע מרשות אחת לגלוש לתחומה של אחת מהאחרות. ההיסטוריה של ארה"ב רצופה במאבקים בין הרשויות ובניסיונות של רשות אחת לחדור לתחומן של האחרות.

חוקת ארה"ב מעניקה את מלוא סמכויות הביצוע לאדם אחד – נשיא, הנבחר לתקופה של ארבע שנים.

The executive Power shall be vested in a President of the United States of America -- Article II, Section 1

הרשות המבצעת בארה"ב היא לפיכך ממשלה המורכבת מאדם אחד, ולא ממשלה בצורה המוכרת בדמוקרטיות אחרות.  החוקה מדגישה במיוחד את מעמדו של הנשיא כמפקד העליון של הכוחות המזויינים (Commander in Chief), אבל גם בכל אחת מהזרועות האחרות של הרשות המבצעת – הנשיא הוא תמיד הסמכות העליונה, והוא אחראי למתרחש.   

בארה"ב אין שרים. הנשיא ממנה עוזרים – "מזכירים" (Secretaries) ו/או "מנהלנים" (Adminstrators) להם הוא מאציל (delegate) סמכויות לנהל את המשרדים והרשויות השונות ולבצע את מדיניותו. 

האצלת סמכויות איננה ויתור עליהן. אפילו כאשר בעל תפקיד מסוים נהנה מחופש פעולה מלא בתחומו, הנשיא אחראי למתרחש.

הפקידים הממונים בזרועות השונות של הרשות המבצעת כפופים לנשיא, והוא יכול לפטר כל אחד מהם בכל עת.  זכותו של מן דהוא להמשיך לכהן בתפקידו מותנית בכך שהנשיא יהיה מרוצה מתפקודו (they serve at the President’s pleasure). הנשיא לא חייב לתת הסבר למה הוא לא מרוצה.

לצורך הדיון כאן, נתרכז במשרד המשפטים.  הנשיא הוא ה"מפקד העליון" של מערכת אכיפת החוק (Chief Law Enforcement Officer) – המזכיר הממונה על משרד המשפטים (התובע הכללי), סגנו, הפקידים הממונים במשרד המשפטים בכל הרמות, התובעים הפדרליים והמשטרות הפדרליות השונות, כולם כפופים לנשיא. זה כולל את התובע המיוחד (רוברט מילר במקרה הנוכחי), שהוא מינוי זמני למטרה מוגדרת. מעמדו אינו שונה ממעמדם של תובעים פדרליים אחרים.

האחריות לביצוע מלא (faithful) של החוקים היא של הנשיא (Article II, Section 3).  לא של התובע הכללי או של פונקציונרים אחרים במשרד המשפטים. 

החוקה לא מעניקה לנשיא סמכויות בלתי מוגבלות. בשורה רחבה של נושאים הוא חייב לתאם את צעדיו עם הרשויות האחרות. בנושאים מסוימים הוא אפילו חייב לקבל את הסכמתן. החוקה מכילה פירוט מלא של ההגבלות על סמכויות הנשיא, וכן של הנסיבות בהן הן תקפות, ולמעשה לא מותירה מקום לפרשנולוגיה (כינוי שלי לפרשנות לשם פרשנות של משפטנים ועורכי דין).  בהיעדר הגבלות מפורשות, סמכויות הנשיא אינן מוגבלות. אני מניח שיימצאו משפטולוגים שיחלקו עליי בנקודה הזאת. ההיסטוריה של ארה"ב רצופה במאבקי כוח  בין הרשויות. נחזור לנקודה הזאת בפרק האחרון. 

 פיטורים של ראש הבולשת הפדרלית – ה-FBI, או של תובעים פדרליים (קלינטון בזמנו, פיטר את כל 93 התובעים, ובוש הבן פיטר את רובם) אינם שיבוש הליכי משפט (Obstruction of Justice), למרות הקשקושים בתקשורת. יודעי חוק ומשפט (לא כולם) יותר זהירים בלשונם בנקודה הזאת, כי שום צעד בו הנשיא נוקט אינו יכול להיות "שיבוש הליכי משפט" אם הוא נעשה במסגרת הסמכויות שהחוקה העניקה לנשיא. אפילו דרישה מהנשיא לנמק מדוע הוא נקט בצעד כזה או אחר היא לא לגיטימית.

הנשיא רשאי להורות על הגשת תביעות ועל הפסקת הליכים משפטיים.  בדרך כלל הוא משאיר את המלאכה הזאת למערכת התביעה במשרד המשפטים, אבל יש לו סמכות לעשות זאת בעצמו.  לנשיא יש גם סמכות לחון אנשים שהורשעו והוא איננו חייב לנמק מדוע.  

סמכותו של הנשיא לפטר נושאי תפקידים שונים ו/או לחון אנשים שהורשעו איננה מוגבלת. 

בין הפרשנים בתקשורת יש אנשים עם רקע משפטי, החולקים על הגישה הזאת. מה שאפשר לומר עליהם זה או שהם החסירו שיעור או שניים במהלך הלימודים שלהם או שהם אינם מכירים את ההיסטוריה של ארה"ב. גדולי הנשיאים מהעבר – תומס ג'פרסון, אנדרו ג'קסון, אברהם לינקולן, פרנקלין דלנו רוזוולט, ואפילו ג'ורג' וושינגטון בעצמו, "חטאו" בשיבוש הליכי משפט מהסוג הזה, כשהם ראו לנכון לעשות זאת :

https://www.dailysignal.com/2018/05/09/is-robert-mueller-going-to-investigate-george-washington-thomas-jefferson-and-andrew-jackson-too

הצד המשפטי של סמכויות הנשיא והשימוש בהן הוא ברור ושום אקרובטיקה משפטולוגית איננה יכולה לשנות את זה. 

ההשלכות הפוליטיות, לעומת זאת, הן סיפור אחר.  כדוגמא נסתכל על מעמדו של רוברט מילר, התובע המיוחד – התואר "מיוחד" אינו הופך את מילר לשונה מתובעים פדרליים אחרים, למעט העובדה שמינויו הוא זמני ולתפקיד מוגדר.  טראמפ יכול לפטר אותו ולהורות על הפסקת החקירה.  צעד כזה יעורר רעש בתקשורת, אבל הוא יהיה חוקי למהדרין.  דא עקא, המחיר הפוליטי שטראמפ והרפובליקנים עלולים לשלם על צעד כזה יכול להיות גבוה. בין השאר הוא יכול לגרום לתבוסה מוחצת של הרפובליקנים בבחירות הביניים של נובמבר הקרוב.

הדחה של מילר תפיח רוח חיים בחקירה שלו, שכרגע תקועה במבוי סתום. התדמית של מילר כאינספקטור ז'אבר מ"עלובי החיים" תימחק, ובעיני הציבור הוא יהפוך לקורבן. לתקשורת תהיה סיבה למסיבה. 

טראמפ מסתפק לכן בציוצים. את מלאכת ההשתלחות במילר הוא מותיר לג'וליאני, עורך דינו.  טראמפ לא ייגע במילר וכן לא יורה על הפסקת החקירה לפני בחירות הביניים בנובמבר. קרוב לוודאי שהוא גם לא ייגע בתובע הכללי (Sessions), או בסגנו (Rosenstein). 

מה יקרה אחרי נובמבר? זה תלוי בתוצאות הבחירות.    

התקשורת משקיעה מאמצים רבים על מנת למנוע מהנושא לדעוך. לפחות פעם בשבוע מתפרסמת ידיעה מ"מקור" עלום שם "טראמפ שוקל לפטר את התובע המיוחד," וכמעט מיד מצרפים לסיפור ידיעה על "יוזמת חקיקה של חברי קונגרס" לאסור על טראמפ לפטר את התובע המיוחד. 

שני הדברים הם שטות והבל.  בתקשורת מתפללים שטראמפ ידיח את מילר, מאחר וזו התקווה האחרונה להציל את חקירתו של מילר, הם מקווים שטראמפ ישחק לידיהם. 

לגבי "יוזמת החקיקה", זה פשוט לא בר ביצוע.  שינוי בסמכויות הנשיא מחייב שינוי בחוקה (Amendment), ואת זה לא ניתן לעשות באמצעות חקיקה רגילה בקונגרס. יתירה מזאת, חוק שאושר בשני בתי הקונגרס, חייב לקבל את חתימת הנשיא כדי שיהיה לו תוקף. 

שטות אחרת שצצה לאחרונה היא רעיון של איזה כתב תורן מהתקשורת ששאל ב"תמימות" האם טראמפ יכול לחון את עצמו.

לפי הכלל שעל שאלה טיפשית מקבלים תשובה טיפשית, טראמפ או אחד מיועציו ענה לו "כן."

למותר לציין שתקשורת מיהרה לייחס את עצם השאלה לטראמפ, אבל הרעיון כשלעצמו הוא מופרך. על מנת להזדקק לחנינה טראמפ צריך להיות מורשע, וכדי שיורשע יש להעמידו לדין בבית משפט. כפי שנראה להלן, זה לא יכול לקרות. 

הערה לסיום הפרק. התנהגותו של טראמפ העלתה אצל רבים מחשבות שניות לגבי היקף סמכויות הנשיא. מחשבות כאלו לא היו מתעוררות אם הילארי, או פוליטיקאי שגרתי אחר, היו נבחרים לנשיאות. מתנגדי טראמפ, ובמידה מסוימת גם חלק מתומכיו, היו רוצים לקצץ קצת בסמכויותיו של הנשיא. הקיצונים שבהם היו רוצים לעבור למצב בו הנשיא חייב לקבל את אישור הקונגרס לכל צעד בו הוא נוקט. זה יחייב שינוי מהותי של החוקה. באווירה הפוליטית של היום אין סיכוי שאפשר יהיה להגיע לקונצנזוס לגבי מה ואיך לשנות.

האבות המייסדים היו יותר חכמים מהמנהיגים וההוגים של ימינו.  הם הבינו שתלות של הנשיא בפוליטיקאים תהיה מכשול לביצוע מדיניותו. במילים אחרות, הם הבינו לנפשם של פוליטיקאים.

פרק שני – הנשיא מול מערכת אכיפת החוק

התקשורת חוזרת יומם וליל על כך שאף אחד, כולל הנשיא, איננו "מעל לחוק".  הטענה הזאת לא נכונה. במובן מסוים הנשיא הוא בהחלט מעל לחוק – אי אפשר להגיש תביעה נגד נשיא מכהן בבית משפט רגיל המורכב משופט ו-12 מושבעים.    

קצר המצע מלהיכנס כאן לכל הפרטים.  זו הלכה שנקבעה ע"י משרד המשפטים –

Justice Department Office of Legal Counsel – OLC

 בשתי הזדמנויות שונות – האחת ב-1973 כאשר משרד המשפטים היה בידי הרפובליקנים, והשנייה בשנת 2000 כשמשרד המשפטים היה בידי הדמוקרטים. ההלכה הזו היא חלק אינטגרלי מנוהלי משרד המשפטים, והיא מחייבת את כל התובעים הפדרליים בארה"ב, כולל התובע המיוחד.

יש היגיון מאחורי הקביעה הזאת. החוקה מאפשרת לנשיא להאציל סמכויות, לפעמים אפילו את כולן, אבל היא אינה מאפשרת לו להאציל אחריות. לשם כך על הנשיא להתפטר או להיות מודח. כל עוד הנשיא מכהן, הוא היחיד הנושא באחריות. הנשיא נושא באחריות מלאה 7/24.  כל דבר הגורם לנשיא להסיח את תשומת ליבו מהתפקיד המוטל עליו פוגע ביכולתו למלא את תפקידו כנדרש ע"י החוקה. העמדה לדין, ואפילו דרישה להתייצב למתן עדות בחקירה (Subpoena), מפריעות לנשיא להקדיש את תשומת לבו למילוי תפקידו. דרישה מהנשיא להאציל את אחריותו היא למעשה דרישה שהוא יתפטר. הדמוקרטים היו שמחים אם היה ביכולתם לעשות זאת, אבל אלה קשקושים תקשורתיים בלבד. אין לזה שום בסיס חוקתי.  

בעת החקירה שהתנהלה ע"י תובע מיוחד נגד הנשיא קלינטון, עלתה השאלה אם אפשר לחייב את הנשיא להעיד בשבועה (Subpoena) בפני חבר מושבעים גדול (grand jury) במהלך תביעה אזרחית על אירוע שהתרחש לפני שהוא נבחר.  בסופו של דבר קלינטון הסכים ל"התראיין" והתובע ויתר על הדרישה למתן עדות בשבועה. עכשיו מתנהל מו"מ בין מילר ובין עורכי דינו של טראמפ על קיום ריאיון כזה.

ריאיון כזה הוא מלכודת (perjury trap).  התובע תמיד יכול להגיד שהוא לא מאמין לתשובה/ות שהוא מקבל ולהאשים את ה"מרואיין" במתן עדות שקר (perjury) או הטעייה (misleading) – זו טקטיקה מקובלת בחקירות כאלו.  מנקודת מבט אובייקטיבית זו הכשלה, אבל זה עובד, ביחוד כאשר מדובר בדמויות ציבוריות השנויות במחלוקת. זה עבד במקרה של קלינטון.

ג'וליאני, עם הניסיון שלו כתובע כללי של מדינת ניו יורק, מכיר את המשחק הזה, ולכן הוא מתנה את הסכמתו לקיום ריאיון בכך שרשימת השאלות תוגבל ותימסר מראש לטראמפ ועורכי דינו. 

אם מילר יתעקש לזמן את טראמפ להעיד בשבועה, וטראמפ, בעצת עורכי דינו, יסרב להיענות לדרישה, זו תהיה התפתחות מעניינת. זה לא יהיה "משבר חוקתי" כפי שהתקשורת מבטיחה, אבל ייתכן שהנושא יגיע לבית המשפט העליון. קשה לראות את בית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי פוסק נגד טראמפ. יתרה מזאת, ספק בכלל אם בית המשפט העליון ייאות לדון בנושא, כי בניגוד למדינת ישראל, בה שולטת דוקטרינת "הכול שפיט" של אהרון ברק, בארה"ב זה לא כך. בית המשפט העליון אינו דן במרבית המקרים המגיעים אליו (בשנה "טובה" הם דנים בכ-120 מקרים).  כאשר מדובר בסוגיות שהן במהותן שאלות של מדיניות (policy) ולא שאלות משפטיות, הסיכוי שבית המשפט העליון יתערב איננו גבוה.  

במקרה הגרוע ביותר מנקודת מבטו של טראמפ (worst case scenario), התובע המיוחד יכתוב דו"ח שימליץ לפתוח נגדו בהליכי Impeachment. הוא לא זקוק לסיבה להמלצה כזאת, הוא תמיד יכול להמציא משהא. בסופו של דבר, ההחלטה היא בידי הקונגרס (בית הנבחרים) ולא בידי התובע המיוחד. אם לדמוקרטים יהיה רוב אחרי בחירות הביניים הם יוכלו לפתוח בהליכי Impeachment ללא כל קשר למה שיהיה כתוב בדו"ח של התובע המיוחד (הם יוכלו לעשות זאת גם אם לא יהיה בכלל דו"ח של התובע המיוחד). ההחלטה הסופית על הדחת נשיא היא בידי הסנאט ושם היא חייבת להתקבל ברוב של שני שלישים. אין שום סיכוי שלדמוקרטים יהיה בעתיד הנראה לעין רוב של שני שלישים בסנאט.   

החדשות על כך שהתובע המיוחד יעמיד את טראמפ לדין, או ירשיע אותו, או ידיח אותו הן, בהשאלה ממרק טוויין, מוגזמות.     

פרק שלישי – התובע המיוחד מול הנשיא

מנקודת מבטו של התובע המיוחד הדברים נראים קצת אחרת, אם כי המסקנה הסופית לא תהיה שונה. הנסיבות שהביאו למינויו של התובע וכן החריגות מהנהלים שאיפשרו את פתיחת החקירה הם נושא למאמר בפני עצמו.   

אתייחס כאן רק להיבט אחד של כל הסיפור. התובע המיוחד אמור להיות אדם שיוכל לטפל בנושא בצורה מקצועית וללא פניות, אדם שאינו נגוע בניגוד אינטרסים ושאין לו דעות קדומות על הנחקר.

קשה מאוד למצוא אדם כזה כשמדובר בנושא בעל עניין לציבור הרחב, שיש לו השלכות פוליטיות, ושהתקשורת דשה בו בלי הרף. כפי שנראה להלן, לא נעשה מאמץ רציני לעמוד בקריטריונים האלה.

מה שחשוב במיוחד הוא שהמשימה המוטלת על התובע המיוחד תוגדר בצורה ברורה וחד משמעית, על מנת למנוע "גלישה" אל הבלתי נודע, כפי שהיה בחקירה של קלינטון. 

לתובעים מיוחדים יש רקורד מרשים של "הצלחות". הם מצליחים כמעט תמיד ל"שבור" את הנחקר ולהביא להפללתו או להפללה של מישהו אחר הקשור אליו. הסיבה לכך היא שרק מעט שופטים נוקטים יוזמה ונמנעים מלקבל את המילה שלהם ללא בדיקות לעומק.  

התובעים מושכים את החקירות עד לבלי סוף, ולעתים קרובות מחזיקים את הנחקר במעצר לתקופות ארוכות באמצעות תירוצים מופרכים, מה שמונע ממנו להתכונן להגנתו כיאות. מעטים מסוגלים לשאת בהוצאות הכרוכות בחקירה אין סופית כזאת. רבים נשברים ומעדיפים לספק לחוקר את מה שהוא רוצה לשמוע, כולל דברים שלא היו מעולם, ובלבד שהסיוט יסתיים.

מבין אנשי הציבור שזומנו לחקירה בפני חבר מושבעים גדול ע"י תובע מיוחד, רק קומץ הועמד לדין, עם או בלי הרשעה, על משהו הקשור לעבירה שהיתה העילה לחקירה. ברוב המקרים ההעמדה לדין וכן ההרשעה היו בגין העבירה המפוקפקת של "עדות שקר" המתבססת על סתירות שנמצאו בעדויות הנחקרים אחרי חקירות חוזרות ומתישות שנמשכו ימים, שבועות, ולפעמים אפילו חודשים (ככה זה היה במקרה של קלינטון ש"זכה" לעבור את מחצית הדרך ל-Impeachment).   

במקרה הנוכחי השתלשלות העניינים היתה כדלקמן.  ג'ף סשיונס, התובע הכללי, השעה את עצמו מאחריות לנושא. החלטתו נבעה מהעובדה שלכאורה החקירה נועדה לבדוק אם היה "שיתוף פעולה" (collusion) בין מערכת הבחירות של טראמפ לבין הרוסים. מאחר וסשיונס היה פעיל במערכת הבחירות, הוא יכול היה להיקרא להעיד.  מתוך הבנה שיש כאן אפשרות לניגוד אינטרסים, הוא העביר את האחריות לסגנו, רוד רוזנשטיין.

רוזנשטיין, בלשון המעטה, לא היה מוטרד במיוחד מהבעייה של ניגודי אינטרסים. את פרטי המשימה שהוא הטיל על התובע המיוחד הוא שומר בקנאות כאילו זה היה סוד מדינה.  רק אחרי שחברי קונגרס רפובליקנים החלו בהליכי Impeachment נגדו הוא הועיל לגלות טפח. בעת כתיבת שורות אלו, המאבק עדיין לא הסתיים. ממה שהתפרסם בתקשורת, נראה שהמנדט של התובע המיוחד הוא בלתי מוגבל והוא רשאי לחקור את מי שהוא רוצה על מה שהוא רוצה ללא כל קשר למעורבות הרוסית שהיתה העילה למינויו.        

רוזנשטיין מינה לתפקיד התובע המיוחד עו"ד בשם מילר שכיהן בעבר כראש הבולשת הפדרלית. הוא מקורב לקומיי, ראש הבולשת הפדרלית שהודח ע"י טראמפ – הם שירתו ביחד תקופה ארוכה, ושוררים ביניהם יחסים ידידותיים עד היום. צריך להיות נאיבי על מנת להאמין שפיטוריו של קומיי ע"י טראמפ לא השפיעו על יחסו של מילר לטראמפ. מעורבותו האישית לא מנעה ממילר להסכים לקבל על עצמו את התפקיד. הצוות שמילר גייס לסייע לו בחקירה – מורכב במלואו מאנשים שיש להם "חשבון" עם טראמפ. כולם היו פעילים במערכת הבחירות של הילארי קלינטון ותרמו לה סכומים לא מבוטלים. כמו דמוקרטים אחרים, הם לוקים ב-TrumpDerangement Syndrome TDS, כתוצאה מהטראומה של ההפסד בבחירות. מילר לא טרח לצרף לצוות אפילו חוקר ניטראלי אחד, שלא לדבר על חוקר רפובליקני. במקום זאת הוא צירף לצוות כמה מחוקרי הבולשת הפדרלית, שבמהלך מערכת הבחירות סייעו באופן פעיל להילארי קלינטון והשקיעו מאמץ בהכפשת טראמפ. 

חקירתו של מילר מתנהלת כבר למעלה משנה ועד היום היא עלתה למשלם המיסים קרוב ל-20 מיליון דולר (זה עדיין רחוק מ-40 מיליון הדולר שעלתה חקירת קלינטון). עד עכשיו מילר הגיש עשרות תביעות נגד שורה של חשודים, ועשרות עדים זומנו לחקירה. ללא יוצא מן הכלל לאף אחד מכל אלה אין שום קשר לנושא הנומינלי של החקירה. התגלו הלבנות הון, עבירות על מס הכנסה, עבירות שוחד, חריגה מכללי מימון מפלגות, שתדלנות לא חוקית למען ממשלות זרות, עדויות שקר ועוד ועוד. 

אפילו הרפתקה מינית שהיתה לטראמפ עם איזו זונת צמרת לפני יותר מעשר שנים נכללת ברשימה. 

מה הקשר של כל אלה ל"מעורבות הרוסית"?

אולי מילר יודע.

יתרה מזאת, כל "ממצאיו" של מילר נוגעים לאירועים שהתרחשו או אחרי שמערכת הבחירות הסתיימה, או שנים לפני שהיא התחילה.  מילר מתנהג כמו כלב pitt bull שמסרב לפתוח את מלתעותיו אחרי שהן ננעלו על צווארו של הקורבן התורן. קורבנותיו של מילר הם ברובם אנשים שכל "חטאם" הוא שאי פעם בעבר היה להם איזה שהוא מגע עסקי או חברתי עם טראמפ.

חזקה על מילר שהוא לא יזדרז לסיים את ה"חקירה". הוא יעדיף להמתין לתוצאות בחירות הביניים. את הדו"ח הוא יתאים לתוצאות הבחירות. הבעייה של מילר היא שגם אם אחרי בחירות הביניים לדמוקרטים יהיה רוב בבית הנבחרים, הוא יתקשה למצוא סיבה אמיתית לכתוב דו"ח מרשיע. לכן הוא חותר לריאיון. הוא מצפה שבעימות פנים אל פנים טראמפ ייכשל בלשונו ויספק לו עילה "להאשים" את טראמפ במשהו. הוא מסתמך על התקדים של מה שקרה לקלינטון.  בעימות פנים אל פנים למילר יש יתרון. טראמפ רואה את עצמו כאשף בניהול מו"מ, ואולי זה אפילו נכון. אבל בכלל לא בטוח שטראמפ מבין שניהול מו"מ זה תהליך שונה מחקירה. הצלחה במו"מ מושגת לעיתים קרובות באמצעות תחמונים והטעיות. זה בדיוק מה שמילר זקוק לו כדי להמציא עילה לכתיבת דו"ח מרשיע.

פרק רביעי  –  Elections have Consequences

לבחירות יש תוצאות. זאת מוסכמה שאף אחד אינו חולק עליה. אבל בבחירות, כמו בתחזיות של האורקל בעת העתיקה, התוצאות מתגלות רק לאחר מעשה. בבחירות רק צד אחד יכול לנצח, לכן התוצאות תהיינה תמיד לטובת אחד מהצדדים. במשך למעלה ממאתיים ושלושים שנה, המסורת הדמוקרטית בארה"ב גרסה שהצד המפסיד משלים בסופו של דבר עם התוצאות גם כאשר הן לא לרוחו. הפעם תוצאות הבחירות היו כל כך בלתי צפויות – ממש מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבִּירָא עַמִּיקְתָא, שהן הותירו טראומה ממנה הדמוקרטים לא התאוששו עד היום.  טראומה שגורמת להם להתנער מהמוסכמות. 

היום, למעלה משנה וחצי אחרי הבחירות, הדמוקרטים עדיין לא השלימו עם העובדה שטראמפ הוא נשיא ארה"ב. הם משקיעים את מיטב מרצם ומאמציהם בחיפושי סרק אחרי "סיבות" לכישלונם במערכת הבחירות.  הם מארגנים התנגדות (Resistance) למשטר. הם מארגנים הפגנות רחוב נגד כל צעד שממשל טראמפ נוקט בו. הם מפעילים איומים והסתה הגובלים בגילויי אלימות נגד אנשים שכל חטאם הוא שהם עובדי מדינה בשרות המשטר בראשו עומד טראמפ. זה הפך לאובססיה הנושאת את כל הסממנים של הפרעה נפשית  TDS – Trump Derangement Syndrome, דבר המונע מהם כל אפשרות של חשיבה רציונלית.  

תגובת הדמוקרטים לבחירתו של טראמפ, שהיא חסרת תקדים בעוצמתה ובהמשכיותה, קוראת לשינוי "כללי המשחק" – מעכשיו לתוצאות הבחירות יהיה תוקף אך ורק כאשר הן בצד שלנו.  אם זה לא כך יש לדחותן על הסף. 

עם דפוס חשיבה כזה, נשיאותו של טראמפ מאבדת את הלגיטימיות שלה בעיני הדמוקרטים.  זה מגיע אפילו לרמה של בית המשפט העליון שאמור להימנע מעירוב שיקולים פוליטיים של הרגע בהחלטותיו. 

"חוות דעת" של שופטת בית המשפט העליון, סוטומיור (Sonia Sotomayor), קובעת כי נשיא בית המשפט העליון טועה בכך שהוא מתייחס לטראמפ כאל נשיא ככל הנשיאים, הוא איננו ראוי ליחס כזה (זה תרגום חופשי שלי מהמקור האנגלי):

https://www.cnn.com/2018/06/27/politics/sotomayor-roberts-trump-president-normal/index.html?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+rss%2Fcnn_allpolitics+%28RSS%3A+CNN+-+Politics%29.

הדברים נאמרו בגלוי.

 אח"כ הציבור אמור להאמין שפסיקות של השופטת הזאת בתביעות בהן לטראמפ יש מעורבות, ניתנות בלי משוא פנים.

שופטת אחרת – רות באדר גינסבורג (Ruth Bader Ginsburg), התבטאה בגלוי מיספר פעמים באופן בוטה נגד טראמפ בתקופת מערכת הבחירות. איזה ערך יש לפסיקות של שתי השופטות האלה?    

בימים אלה טראמפ מינה שופט עליון חדש, והמהומה בתקשורת ובאקדמיה רבה. לדמוקרטים אין שום אפשרות למנוע ממנו למנות שופטים המחזיקים בדעות דומות לשלו (הדמוקרטים יכולים להאשים רק את עצמם על כך שברוב טיפשותם הם נענו לגחמותיו של אובאמה וספקו לטראמפ את האמצעים). אבל כבר היום יושבות בבית המשפט העליון שתי שופטות שפסיקותיהן מוכתבות ע"פ יחסן האישי לטראמפ, ולאף אחד זה לא מזיז.

בעקבות בחירתו של טראמפ נוצר בציבור האמריקאי קיטוב. 

בצד האחד נמצאים פוליטיקאים דמוקרטיים, מרבית האקדמיה, התקשורת הממסדית, ונבחרת של "ידועני" הוליווד – אנשים שכולם חכמים, כולם אינטליגנטים, כולם נאורים – אנשים שנועדו לשלוט.

מולם ניצב אוסף של בורים, עמי ארצות, בזויים (deplorables) אנשים ש"גנבו" את השלטון. 

הפער בין שתי הקבוצות אינו ניתן לגישור.

הדמוקרטים עדיין לא למדו את הלקח שבכל פעם שהם יוזמים שינויים במוסכמות, זה חוזר אליהם ברגע הכי לא נוח והם משלמים את מלוא המחיר על טיפשותם (במאמר מוסגר, זה לא אומר שהרפובליקנים יותר חכמים, אבל להם היו כנראה פחות הזדמנויות).

בעבר כשאחד הצדדים מצא לנכון לערער על תוצאות של בחירות, זה התבטא בספירות חוזרות של הקולות. התקדים שהדמוקרטים יצרו הפעם – מינוי תובע מיוחד לחקור מדוע הם הפסידו בבחירות למרות התחזיות, הוא מסוכן ביותר.

לשם השוואה, תארו לכם שאחרי הבחירות האחרונות בארץ הרצוג היה דורש שתוקם וועדת חקירה ממלכתית למצוא את הסיבה שהוא הפסיד למרות התחזיות שהבטיחו לו ניצחון.       

ימים יגידו אם מדובר באפקט חולף או שאלה הסדקים הראשונים בדמוקרטיה האמריקאית, תחילתו של תהליך שסופו מי יישורנו.  

ישראל בר-ניר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ארץ לא זרועה"

לישראל זרחי

1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.10.1971

לפני 47 שנים

ישראל זרחי נולד בראשית שנת תר"ע (1909) בפולין, עלה לארץ ב-1929, עבד כפועל בפתח-תקווה ובשרון, למד באוניברסיטה בירושלים ואחר כך עבד במזכירות האוניברסיטה. הוא נפטר בירושלים בשנת 1947. שנה לפני מותו הופיע ספרו "ארץ לא זרועה" (תש"ו), אחד מספריו האחרונים.

ישראל זרחי הוא מאחרוני הרומנטיקאים של הספרות הארץ-ישראלית. ב"ארץ לא זרועה" ביקש להעלות את סיפורה של העלייה הראשונה – עלייתה של חבורת הביל"ויים, השנים הראשונות של המושבה ראשון לציון וייסוד גדרה (1884). תקופת התרחשות הרומאן ניתנת לקביעה כמעט מדוייקת: מ-1883 לערך, שנה לפני ייסודה של גדרה, ועד 1888 לערך, חודשים אחדים לאחר ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ, בקיץ 1887.

ברור שאין שנת תרמ"ט [1889] נכללת ברומן, מאחר שהיתה שנת-שמיטה, והביאה צרות רבות על מתיישבי גדרה ופטרונם, יחיאל מיכל פינס. לפרשה זו, שהתרחשה ב-1889, אין זכר ברומן, והסיפור מסתיים כשנה לפני שנת-השמיטה.

בשנת-השמיטה הראשונה, תרמ"א (1881) קיימת היתה רק מושבה אחת, פתח-תקווה, ועניין השמיטה היה בין הסיבות לכך שנעזבה. ב-1889 כבר ניתווספו כמה מושבות ובהן – זיכרון-יעקב, עקרון, ראשון-לציון וגדרה.

בעצם מקפל פולמוס השמיטה של אותה שנה את מכלול הבעיות של התנגשות בין חילונים לדתיים, שעתיד להתקיים מראשיתו של היישוב הארץ-ישראלי ועד לימינו אלה. הפרשה כולה מסופרת בספרו של ד"ר ישראל קלוזנר "מקאטוביץ עד באזל" (הספרייה הציונית, תשכ"ח, 1968) ובמקורות אחרים.

ישראל זרחי כתב רומן היסטורי ארץ-ישראלי; כשישים שנה הפרידו בין המאורעות שעליהם סיפר לבין התקופה שבה כתב את ספרו. הוא עצמו נולד כרבע המאה לאחר עלות גיבור ספרו, מגידוב, לחוף יפו. זרחי בחר בצורה ספרותית, שחלקה בדייה וחלקה מבוסס על מחקר היסטורי, ואולי גם שיחות עם ראשוני היישוב היהודי בארץ. כך למשל, מחוץ לד"ר שטיין ליחיאל מיכל פינס, אין הוא מכנה בשם אמיתי שום איש מחבורת ביל"ו וממייסדי גדרה. לעומת זאת כל יתר הדמויות הלוקחות חלק פעיל בספרו, הן דמויות היסטוריות, ואפשר למצוא את קורותיהן בכל ספר העוסק בתולדות המושבות ראשון-לציון וגדרה ובתולדות היישוב בכללו.

אברהם מויאל היפואי, שהמוות לקחו באמצע עבודתו, פקיד הברון רוטשילד בן-שימול, הירש, הגנן דיגור. ובייחוד דיוקנו של אוסובצקי, הנער הרוסי שגודל על ידי פקידות הברון לתפקיד בכיר, ואשר פרשת גירושו מראשו-לציון, בשנת 1887, היא אחד הפרקים היפים והדרמטיים שבספר.

כן מופיע תיאור מדוייק של הברון עצמו, עם אשתו ופקידיו, בביקורו הראשון בארץ באותה שנה. והסיפור כיצד ייסר את איכרי ראשון-לציון על גירוש פקידו אוסובצקי, והדיח סופית את מייסדה, יוסף פיינברג, שהתעקש להתנגד למשטר הפקידות. יוסף פיינברג ואחיו ישראל (לוליק) פיינברג (אביו של אבשלום), וכן ישראל בלקינד ואולגה אשתו, הם מגיבורי הספר שמופיעים בשמם, וכל פרשת התנגדותם למשטר הברון מתוארת בהרחבה.

נוגע ללב הוא גורלו של יוסף פיינברג, שיצא נקי מכל נכסיו לאחר שגורש מהמושבה, ונעשה עגלון נודד בדרכים.

ביום חורף, בגשם שוטף, על פרשת הדרכים בין ראשון-לציון לעקרון, פוגש מגידוב את יוסף פיינברג לובש שק על ראשו ונוהג בעגלה. שניהם יושבים שעה קלה בגשם על שקים יבשים תחת העגלה, ופיינברג אומר:

"הלילה לנתי בראשון-לציון, בדרכי מיפו לעקרון, ומה אומר לך, כמו צל עובר הייתי במושבה, כמת נשכחתי מלב... עברתי בחוצות והיה נדמה לי שהבריות לא ראוני. כאילו כבר לא הכירו את פניי... והלא ראשון-לציון היא זאת, כברת-ארץ שאני מצאתי אותה ואני יסדתי בה יישוב, ונתתי עליה נפשי, מיטב דמי וחלבי... ועכשיו, עכשיו כשבאתי לשם... תחילה לא ידעתי כלל שאיכפת לי כל כך. אולם כשבאתי וראיתי את הבתים ואת הרחובות ואת הכרמים – חשבתי ליבי יתפקע בקירבי, כאילו בא האיזמל בבשרי...

"אולם זו רק הקליפה החיצונית, העכורה; אך אם אתה מצליח לשבור את הקליפה אתה רואה, שלא היא עיקר אלא הגרעין שבה... והגרעין יקר, יקר מאוד... אך בשעה ששוברים הקליפה כואב, כואב..." (עמ' 324-325).

יפה הוא גם תיאור עלייתם של הביל"ויים אל יחיאל מיכל פינס, לירושלים, וכיצד הוא מבשר להם כי הופקדה בידיו נחלת גדרה, למען יעלו על אדמתה:

"ר' יחיאל מיכל הביט בו במגידוב בהתעוררות רבה, במבט של אהבה ומחילה. עיניו האירו באור מוזר וגם הוא התחיל צוחק; תחילה חייך לנפשו ואחר כך נעשה חיוכו בת-צחוק שהלכה והיתה לצחוק מלא ורב-דביקות, ואחריו החזיקו כל המסובים; קמו מקומותיהם, הזיזו כסאותיהם ברעש והיו צוחקים מלוא החזה ובקול גדול, עד שזלגו דמעות מעיניהם." (עמ' 196).

מיטב הרומן הוא באותה גישה רומנטית  נאיבית במקצת אשר ממנה משקיף זרחי על גיבוריו. אמנם אין הוא מחסיר את התלאות העוברות על מגידוב גיבורו, כיצד מתעלל בו הירש במקווה-ישראל, כיצד חבריו עוזבים את הארץ, וגם הוא כמעט מתפתה לכך. כיצד אהבתו הגדולה לנדיה היפה אינה עולה בידו, וסופה שהיא מתחתנת עם מירקין, האיכר והסוחר העשיר בראשון-לציון, מחבורתו של אוסבצקי. ולבסוף – הנישואים שלא-מאהבה עם רחל, בגדרה. ואולם, אף פעם אין זו המרירות הברנרית של "מכאן ומכאן", וגם לא הלעג הקל והייאוש השקט של "תמול שלשום" לעגנון. בעיני זרחי הנוף של ארץ-ישראל וירושלים הוא עדיין נוף התנ"ך: "הוד נשגב שרוי היה במקום הזה. ונוף התנ"ך חי פה בתפארת קדומים והילך קסם של ימים רחוקים, רוויי אגדת נצח." (עמ' 115).

המלחמה לכיבוש העבודה, יותר משיש בה מרירות יש בה תחרות. הפועלים הערביים מסבירים לו תחילה פנים, כי סבורים הם שבכוונתו להוליכם שולל בעבודת כפיו, ואינו אלא תייר מארץ רחוקה, שנמאסו עליו חיי התפנוקים, והוא בחל במנעמי החיים ובא לארץ. הם משמשים אותו בהכנעה, ואולם בהיווכחם שאינו אלא איש עלוב היגע לפרנס נפשו בצמצום, הם פונים לו עורף, מלעיגים על הליכותיו ועל מיעוט כוחו, משיתים עליו כל עבודה קשה ומעבידים אותו בלי רחמים. ואולם מגידוב, כשם שבתחילה לא נתן דעתו על כרכוריהם, כך נשא לאחרונה את לחצם בשלווה. (עמ' 157-158).

בבוא חבורת הביל"ויים לראשונה לראות את אדמת קטרה, היא גדרה, דומה המראה למה שרואה ברנר בנוף הארץ-ישראלי: "משוכות צבר דוקרני, מכוסה אבק שדות, וסוכת-ענפים חרבה שימשו סימני יישוב. עוד מעט וריח של זבל שרוף בא באפם, ורחש רחוק נשמע מחצרות הבתים הנפולים. כשהגיעו אל תחום הכפר בא מאחורי צבר עקור משורש נער מגודל שיער, טרוט עיניים, קרעי הבלואים מסתירים מערומיו... והתחיל בורח בבהילות רבה אל עבר הכפר... עדה עלובה היתה זאת, גברים שבהם רזי-פנים ומצומקי-בשר, והילדים לקויים בעיניהם, חשופי-שת, רגליהם שחורות מטיט השדות ובגדיהם תלויים עליהם בלואים בלואים." (עמ' 198).

ואולם הפגישה הראשונה עם תושבי הכפר הערבי קטרה עוברת בשלום, והללו אף מקריבים לאורחים מצות-לחם ומלפפונים ובצלים.

פרשת בניית האורווה הראשונה בגדרה, בבור (מחוסר רישיון לבנות בתים), התנכלויות השכנים, סכסוכי מים, קרקע, והלשנות לשלטון התורכי, כל אלו פרקים שכתובים בהיסטוריה של המושבה – מתוארים בכל צבעוניותם בספרו של זרחי, ובדיוק רב, כמעט ללא שום סטייה מהאמת ההיסטורית. ובכל זאת אין זרחי רואה בתחילתה של גדרה כמין אות לאיבה ממושכת עם הערבים, אלא שואף להראות בעיקר את התקווה החדשה, שמתבטאת בלידת ילדו הראשון של מגידוב בגדרה, ועימה מסתיים הספר.

כמעט ככל מי שמספר על אותה תקופה, נאבק גם מגידוב בדרך, ממש כיעקב אבינו, עם ה"מלאך", ערבי בדווי שמתנפל עליו ומכה אותו מהלומה עזה בראשו. מגידוב אינו מוותר. שלא כגיבורו של סמילנסקי ב"הדסה", או הגיבן ואחיו ב"מכאן ומכאן" לברנר – מגידוב נלחם בכל כוחו למען לא יפלו חמשת הנפוליונים של זהב, הכסף של המושבה גדרה, בידי השודד הערבי שמתנפל עליו.

שעה ארוכה הם נאבקים בחול, כמעט עד כלות כוחות, ורק במאמץ אחרון מצליח מגידוב לתקוע לבדווי אגרוף בחזהו, וחוזר ליפול בחול. הערבי נופל גם הוא, ומגידוב, שקם בינתיים, תמה, למראה קורבנו – "כיצד היה בו הכוח  להכות איש עד איבוד חושים, והוא לא פגע מעודו אפילו בחיה והיה שייך עם אגודת רודפי-שלום." (עמ' 230). הוא גוחן על הבדווי ומבקש לבדוק את חבורתו. "תחילה נתן לו הבדווי לעשות בו כחפצו, אך פתאום נשתמט ממנו בבהילות ובאימה, ניתר ממקומו, גחן על ארבע ואחוז מורא רב ישב על גבנון של חול והתחיל בוכה." (עמ' 231).

מגידוב מרחם על שודדו המוכה, שיושב לפניו ובוכה כתינוק, והוא נותן לו מטליקים אחדים, מן הכסף שניתן לו לקנות לעצמו מזונות בדרך שליחותו.

הבדווי מתבונן בו תחילה בבהלה ובאימה, ואחר כך חוטף את הפרוטות ומנשק את ידי מגידוב בבכייה וביללה. מגידוב נרתע לאחוריו ומתרחק בבהילות. בבואו ליפו הוא נכנס אצל חנותו של ר' צלאל בעל-תבואה, יליד צפת, ושומע הסבר:

"זה טיבו של הישמעאלי: תראה לו מורך-לב מיד יתקע סכין בגבך. אך אתה צא לקראתו ביד חזקה וינשק כפות ידיך... כך הוא הדבר, אנחנו בני צפת יודעים יפה הליכותיהם. אתה שאל את הישמעאלים במקומנו ויגידו לך מה טיבם של יהודי צפת; לא אחת טעמו נחת זרוענו, ומאז – שקט ושלווה, אין פוצה פה ומצפצף, ואפשר לחיות עימם בשלום – זהו הישמעאלי מטבע בריאתו..." ­עמ' 232).

* ישראל זרחי: "ארץ לא זרועה". רומן. ספרייה "לדור". הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו. 1946. 338 עמ'.

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח-תקוואי יוסף חנני. נשותיהם של זרחי וחנני היו אחיות.

* * *

אהוד בן עזר

שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה,

 תרמ"ב, 1881-1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה פתח-תקווה רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין.

הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.

שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.

יהודה ראב וחבריו ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבֶּרס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על פתח-תקווה שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזיים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים. אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון].

האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עַלַא חַשַֹׂבּ אִל-בּארון," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, (שביקר לראשונה בארץ בשנת 1887), באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.

אהוד בן עזר

* * *

זה עתה הופיע!

"סִימוֹרְג – ציפור האש"

רומן מאת בן-ציון יהושע

ברומן החדש שלו פורס הסופר בן-ציון יהושע את עולמו המרתק של אלישע-חי, שאביו נרצח על-ידי שודדי דרכים באפגניסטן המסתורית והקסומה, עוד בהיותו ברחם אימו. מילדותו אלישע-חי מתגלה כנער תחבולן והרפתקן. הוא בורח מן העולם הישן, שבו שולטים אמונות עממיות, שדים ורוחות, אל עולם חדש ולא מוכר שמביאו אל חיפה המנדטורית. בליל כלולותיו הוא מותיר אחריו  כלה עגונה שנותרה בבתוליה ויוצא למסע בשיירה על דרך המשי. המסע מפגיש אותו עם סוחרים ממולחים, מבריחי סמים ונשק, שמהם הוא לומד את סוד החיים האפלים. פער תרבותי וערכי עמוק רובץ בין מחוזות ילדותו לבין העולם החדש שבנה לעצמו בעיר הנמל חיפה.

הסוור בנמל חיפה נעשה קפיטליסט, סוחר ערמומי שחי על חוד החרב – מחליף זהויות, מלשין לבריטים ומשתף פעולה עם המחתרות. הוא מתרועע באותה עת עם האצולה הבריטית, עם הלאומנים הערבים, עם הטמפלרים ועם הבהאים ונאבק בסוציאליסטים.

הוא איש יצרים שאינו יודע שובעה. לצד הנשים בחייו הוא נשבה בקסמיה של טרודה, עולה חדשה מלייפציג, הצופנת סוד כמוס. היא מאבדת בזרועותיו את כל רכושה ואת כבודה.

עולמם נחרב כליל בלילה אחד של תהפוכות. צאתם של הבריטים והקמתה של מדינת ישראל מותירה אותו מול שוקת שבורה. עלילות הספר מרתקות, דרמטיות ושזורות אלו באלו על רקע מאורעות הזמן בפלסטינה-א"י. הקורא מוזמן להיכנס לעולם צבעוני, מבושם, אקזוטי, מקאברי, רווי מנהגים ואמונות, רומנטי, טרגי וקומי.

432 עמ'. 88 שקל.

[דבר המפרסם]

* * *

אמיר שושני

קק"ל מקימה את תל-אביב

על הדמעות שהקימו את תל-אביב שמעתם? אם לא, שבו וקבלו סיפור. מבטיח לכם, הכול אמת.

יוהאן קרמנצקי סקר בצער את אולם הקזינו בבאזל, שהיה עמוס לעייפה בעסקנים יהודים נפוחים מחשיבות עצמית. זו הפעם הרביעית שהוא מנסה להעביר את ההצעה להקים את חברת ה"נציונל פונד", אותה העלה עמיתו הרמן שפירא כבר בקונגרס הציוני הראשון. גם הפעם, במסגרת הקונגרס החמישי, עמדה הצעתו לנחול כישלון חרוץ.

אילו התקבלה הצעתו, היתה החברה החדשה יכולה לקדם את רעיון השיבה לפלשתינה משלב הברברת לשלב המעשי. לקרמנצקי המנוסה לא היה צריך להסביר מה ההבדל בין ברברת לבין מעשיות. מה שהוא ראה כאן היתה רק ברברת, ולא שום דבר אחר.

יוזם ההצעה הרמן שפירא, הפך בינתיים ל"זיכרונו לברכה", וקרמנצקי הקפיד, בכל שנה ובכל קונגרס ציוני, להעלות את הצעתו של המנוח להצבעה מחדש. הוא נאם. הוא טרח. הוא התווכח. הוא שכנע את עמיתיו, אך בכל פעם קרה משהו שחירב לו את התוכנית. הפעם היה ה"משהו" הזה "מישהו". שמו היה מקס בודנהיימר, והוא היה (איך לא...) עורך דין.

בודנהיימר עלה לדוכן הנואמים, והתיש את הצירים בנאום מלומד ונוקדני, עמוס בנימוקים לרוב, שמסקנתו היתה אחת: אין להחליט על הקמת חברת ה"נציונל פונד" לפני שינוסח תקנונה המדוייק, על כל פרטיו ודקדוקיו, בשום שכל וביישוב הדעת.

הצירים הנהנו בהסכמה, וקרמנצקי הריח הפסד. רק אדם אחד היה יכול להתמודד מול עורך-הדין-משבית-השמחות הזה. זה היה הבוס הגדול, תיאודור הרצל. ברם, סקירת האולם המצערת העלתה שהאיש פשוט לא נכח.

האם יצא הרצל על מנת לדגמן-עצמו-לדעת לטובת פוסטר נוסף דוגמת תמונתו המפורסמת שפיארה את הקונגרס החמישי? האם פנה להתראיין לאיזה עיתון יהודי חסר חשיבות? לגבי קרמנצקי, תעשיין מפורסם בתחום החשמל ומי שהגה ראשון את תכנית "תעלת הימים", התשובה היתה חסרת משמעות, כי התוצאה היתה אחת. בודנהיימר הממולח הצליח להעביר ברוב גדול הצעה לדחות את הקמת החברה, בינתיים עד לקונגרס הציוני הבא. אחר-כך נראה.

קרמנצקי פרץ בבכי מר.

אחד הצירים שעמד לידו הבחין בשיברונו, חמק החוצה מהאולם ומצא את הרצל. הדיווח על הדמעות לא הותיר את הרצל אדיש, והוא נזדעק מיד לאולם על מנת לפתור את המשבר.

נו... בדיוק בשביל מצבים כאלה נוצר תקנון, והרצל מיהר להצביע על סעיף עלום, טען לפגם בהצבעה, ודרש הצבעה חוזרת. כולם יודעים שאין להתווכח עם "הרצל אמר" והצירים צייתו אפוא לדרישה והתקינו עצמם להצבעה מחודשת. הרצל מתח את החבל עוד מעט, וביקש את רשות הדיבור. הצירים צייתו פעם נוספת והשתתקו בציפייה דרוכה.

את מה שקרה אחר כך קשה לתאר אלא במונחי הסיפור הידוע על "החלילן מהמלין". הרצל סיים לנאום לקול שאגות העידוד של הקהל, על המקום נערכה הצבעה נוספת, ותבוסתו של קרמנצקי הפכה לניצחון מוחץ.

כך הוקמה ביום 29 בדצמבר 1901 חברת "נציונל פונד", שאתם מכירים אותה בשם "הקרן הקיימת לישראל".

קרמנצקי הנרגש מחה את דמעותיו, הכניס ידו לכיסו, הוציא ממנה שטר של עשרה פונטים והכריז בקול צרוד "אני מרים בזה את התרומה הראשונה לחברה החדשה."

הרצל בתגובה הכניס ידו לכיסו שלו והכריז "אני מרים בזה את התרומה השנייה לחברה החדשה," ופתח בכך מצעד גדול של צירי הקונגרס שהכניסו כל אחד את ידו לכיסו הפרטי והרימו תרומתם ל"נציונל פונד".

מישהו בעל תושייה הוציא מאי-שם מחברת, רשם על פי הסדר את רשימת התורמים והתרומות, וכך נוצר ספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.

בצד עמד לו מאוכזב-משהו עורך-הדין מקס בודנהיימר, שידע כי הקמת החברה לפני שנוסח תקנונה המדוייק, על כל פרטיו ודקדוקיו, בשום שכל וביישוב הדעת, היא טעות משפטית שעוד ידובר בה...

חלפו ארבע שנים וחצי, ובמועדון "ישורון" ביפו התקיימה אסיפת בעלי בתים בורגנים, בה הלהיב עקיבא אריה וייס את שומעיו ברעיון להקים עיר עברית ראשונה. אחרי שחלפה ההתרגשות הראשונה התיישבו המארגנים לחשב חשבונות כספיים, ובמהרה הם גילו שעל מנת להקים את העיר חסר בקופתם סכום של 300,000 פרנק.

הם פנו ליק"א בבקשת הלוואה, אך אלו השיבו להם שכספה של יק"א מיועד לאיכרים מעבדי אדמה ולא לבורגנים מבוססים שרוצים להקים לעצמם עיר.

בלית ברירה ניסו המארגנים את מזלם מול הקרן הקיימת, למרות שידעו שגם היא מייעדת את כספה לרכישת אדמות לצורך עיבודן ולא למתן הלוואות לבורגנים כמותם.

ביום 16 ביולי 1907 התכנסה האסיפה הכללית של הקרן הקיימת על מנת לדון בבקשת ההלוואה של מקימי אחוזת בית.

"לא זו מטרת הקרן," התנגדו חלק מהמשתתפים להלוואה.

"באמת?" שאלו האחרים, "היכן כתוב הדבר בתקנון הקרן?"

יו"ר הקרן חייך לעצמו. האיסור אכן לא נרשם בתקנון. הוא זכר את הקונגרס החמישי. הוא זכר שתקנון הקרן לא נוסח, על כל פרטיו ודקדוקיו, בשום שכל וביישוב הדעת. ובהיעדר איסור תקנוני הוא העלה את בקשת ההלוואה להצבעה, וההלוואה שאיפשרה את הקמת אחוזת בית אושרה.

אתם בוודאי סקרנים לדעת כיצד זכר היו"ר את אירועי הקונגרס החמישי?

כיון ששמו היה... מקס בודנהיימר.

אמיר שושני

* * *

יצא לאור ספרה לנוער של חגית אהרונוף

"להיות כמוהם"

בהוצאת הקיבוץ המאוחד

"איזה מין שם זה?" מציקים הילדים לגניה, "שם של גננת! שם של זקנה!"

"את צריכה שם ישראלי," מציע אחד מהקבוצה, "אולי נקרא לך דגנית?"

"כן," מסכימים כולם, "דגנית זה יופי של שם. כמו דגן. מתאים לקיבוץ ומתאים לארץ ישראל."

גניה שומעת ורוצה לצעוק: "תפסיקו! אני גניה. אימא נתנה לי את השם הזה על שם אימהּ האהובה. נולדתי גניה ובמלחמה נהייתי אירנה כדי לשרוד. עכשיו כשאני בארץ ישראל ואני יכולה לבחור שם בעצמי, בחרתי שוב בגניה. גניה זו אני!"

סיפורה המרתק של גניה, ילדה יהודייה ניצולת שואה, שנאלצה להסתתר במנזר בזמן המלחמה, עלתה לארץ ישראל כמעפילה, הפכה בעל כורחה לדגנית והיא נאבקת בקשיי קליטה בחברת הילדים בקיבוץ.

ברקע הסיפור מתוודע הקורא להיסטוריה החדשה של עם ישראל: שואה ותקומה ולסיפור אהבת נעורים.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

[הוצאת יוסף שרברק 1989]

פרק שני

לילה ראשון ביפו

חלק שלישי ואחרון של הפרק

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ'יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

"מניין ולאן, ר' יהודי?"

ה"בידואי" גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: "לירושלים!"

"יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?"

"אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!" ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

"אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!"

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע [שטמפפר, בן-דודתו של יהודה] דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* היש דבר מגעיל יותר, דוחה יותר ומתועב יותר – מאשר ההחמרה הגוברת והולכת עד כדי טיפשות ורשעות מצד הרבנות הצבאית – בהילכות כשרות וצניעות שחלים בחיי יום-יום על כל החיילים והחיילות בצה"ל, שמרביתם אינם דתיים – ומצד שני ההשתמטות ההמונית מהשירות לצבא ולעם של עשרות אלפי החניוקים הבטלנים בישיבות החרדיות, אלה החיים על חשבון המדינה – לבושי השחורים כמו לפני דורות בגולה במזרח-אירופה, היודעים גם להיות אלימים בהפגנות, כשזה נוגע לפגיעה בזכויות-היתר הפאראזיטיות שלהם.

* אהוד: נראה לי כי הנשיא הביזארי טראמפ לא רק שיסיים את כהונתו הראשונה אלא ייבחר גם לכהונה נוספת וייזכר כאחד מנשיאיה הגדולים ורבי-ההישגים של ארה"ב, וזאת לטובת הכוחות החיוביים בעולם.

קִראו את מאמריהם של חובב טלפז, יהודה דרורי וישראל בר-ניר בגיליון הזה.

טראמפ הוא אדם מוזר וכנראה גס-נפש, שחצן, חרמן ושונא זיוני-שכל – אבל הוא לא טיפש. בדרכו המשונה והעקבית הוא פועל לטובת ארה"ב ולטובת העולם החופשי. הוא בקיא בעסקים. הוא הקים אימפריה כלכלית. אולי הוא יודע משהו במשא-ומתן ובעשיית עסקים, שקודמיו הרופסים בנשיאות לא ידעו וגם לא רצו לדעת?

הוא יודע, למשל, שמחמאות תקשורתיות ליריב העסקי או המדיני – אינן עולות כסף ואינן מחייבות דבר, אבל הן משמנות לא רע את תחילת המשא-ומתן.

אפילו נשיא צפון-קוריאה, קים ג'ונג און, קצת התבלבל וגם התמוגג לאחר הפגישה בסינגפור עם טראמפ, נשיא אמיתי וחכם ששימן היטב את האגו המופרע של הצעיר הקוריאני השמן והמכוער הזה.

אולי גם את פוטין, בן מעמד העובדים הרוסיים קשי-היום, שהוריו היו נמצאים כל היום מחוץ לבית, ומשפחת שכנים יהודים תמכה בו בילדותו העצובה בלנינגראד והזמינה אותו לארוחות – אולי גם אותו טראמפ "מרח" קצת בהעניקו לו מחמאות בפגישה בהלסינקי.

בכוונה או שלא בכוונה טראמפ מפזר מסך עשן של שטויות ושל אמירות סותרות והכול תוך כדי חתירה להשיג את מטרותיו האמיתיות, כאומר: תיזהרו, אני אולי משוגע ובלתי-צפוי אבל אני עומד בראש המעצמה החזקה והעשירה בעולם! אני יכול לדרוס אתכם גם בלי מלחמה!

מעניין אלו עסקים מתכנן טראמפ לאזורנו.

הוא מבין היטב את ההבדל בין ישראל לבין שכנותיה. דבר שאובמה הסכל לא הבין. לכן הוא גם לא היסס להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. צעד זול-יחסית, שמבחינה מעשית כמעט לא חייב אותו לשום השקעה גדולה אבל קבע עובדה פוליטית ברורה, והוכיח בידי מי נמצאת היוזמה.

האם יצליח טראמפ לרתום את מדינות המפרץ לתמיכה כלכלית אדירה בפיתוח רצועת עזה כתמורה להפסקת הטרור?

האם יצליח לשכנע את המצרים לפתוח את סיני הריק להתיישבות עזתים? הלא זה יותר טוב עבור המצרים מדעא"ש בסיני.

והאם יפסיק את התמיכה בקיום הפאראזיטי של "הפליטים" העזתיים – אם לא ייענו לתוכניות השיקום שלו ואם לא יחדלו מטרור!

יש לי הרגשה שהוא עוד יפתיע. אכן, צריך להיות אדם קצת משוגע וביזארי כדי לנסות לפתור בעיות כה קשות וכה רבות בארצו בעולם. מה עוד שהוא מחזיק רוב הזמן בידה של אשתו המהגרת, היפה והצעירה ממנו, שאילו היתה מגיעה היום מאחת מכמה מדינות מוסלמיות, לא היו מניחים לה להיכנס לארה"ב.

* ראית היום [17.7] חדשות של ערוץ 13? הראו שם שני קיבוצניקים שפוצצו בלונים בעזרת קרן לייזר!!!

לילה טוב,

בנדלה

* אהוד: אולי מישהו יכול להסביר לי מדוע אני מקבל מדי יום לפחות שניים-שלושה אי-מיילים, באנגלית או בעברית צולעת, מכתובות שונות ומשונות ברחבי העולם, המבטיחים לי ירושות של מיליוני דולרים אם רק אענה לדואר האלקטרוני ואמסור את הפרטים שלי?

כמובן שאני מיד מוחק הכול.

* מדוע נתניהו מקבל בכבוד רב את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבאן? הלא הוא היה צריך לקבל במקומו בכבוד רב את המיליארדר היהודי האנטישמי שונא ישראל, התומך בעקיפין באירגונים של אויביה, את הפליט מהונגריה, ג'ורג' סורוס – שתמך מבחוץ במתנגדים לאורבאן במערכת הבחירות האחרונה בהונגריה, וכנראה גם גרם שם לגל של אנטישמיות באותה תקופה!

ואין בדברים אלה שמץ של מחילה להונגרים ששיתפו פעולה עם הנאצים במשלוח יהודי הונגריה לאושוויץ או ברציחתם ובהשלכתם לדנובה, בימי מלחמת העולם השנייה.

* אהוד ניסה כדרכו, לתקן אותי, אך נראה שיש לתקן אותו. מדיניות שלטון המנדט הבריטי בשנות השלושים היתה אנטי יישובית ואנטי יהודית בצורה בוטה. הבריטים הטילו מכסות על העלייה, הצרו התיישבות, וראו בעין עויינת את התפתחות היישוב העברי. עניין ההבלגה עניין אותם עד קצה הציפורן. הם פעלו רק כשהאינטרסים שלהם כשלטון נפגעו, ורק כשחיילים ושוטרים בריטים נהרגו. מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

ואשר להתנהגות ראש הממשלה שמיר, לאחר התקיפות של עיראק. ובכן, יש עדיין רבים הסוברים אחרת  וכלל לא בטוחים שההבלגה דאז היתה במקומה.

 ומילת סיום: נראה שצה"ל חוזר בו. המדיניות משתנה בימים אלה. חבל שזה קורה, רק אחרי שנשרפו  כארבעים אלף דונם של שדות מטעים וחורשות, ונהרס כליל ענף התיירות ביישובי העוטף.

אהוד: העולם באמת מחכה בקוצר-רוח לתמונות של "ילדים" פלסטיניים תמימים שנהרגים בירי ישראלי מן האוויר בשעה שהם "רק" שולחים עפיפונים לעברה! איך שני הטיפשים נתניהו ואייזנקוט לא משתפים פעולה עם תרחיש ההרג הזה, שאליו אתה מפלל, ומבזבזים את זמנם כנראה בעיקר בעיסוק במצב המשתנה לרעתנו בגולן הסורי? ושמעת על וינגייט? הוא לא היה בהבלגה. בן-דוד שלי, יונה בן עזר ז"ל מחניתה, היה בין פקודיו.

* נשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו, אמר את הדברים האלה: "הנבחרת של צרפת נראית כמו נבחרת אפריקה, למען האמת, זאת אפריקה שזכתה במונדיאל, זכו המהגרים האפריקנים שהגיעו לצרפת... נבחרות אפריקה זכו להשמצות כה רבות במשך הטורניר, אך בסופו של דבר צרפת זוכה בגביע בזכות השחקנים האפריקאים ובני האפריקאים." ["הארץ" באינטרנט, 17.7].

* אהוד: שואלים אותי מדוע אני לא מפרסם רומאנים חדשים, כמו שעושים אחרוני הסופרים בני-דורי. התשובה שלי היא שכתבתי ופירסמתי בחיי יותר מארבעים ספרים, חלקם ביוגראפיים ודוקומנטאריים; גם הסיפורים והרומאנים הבידיוניים שלי הם בעלי יסודות דוקומנטאריים, היסטוריים וביוגראפיים בחלקם, ומעניין אותי יותר לחזור ולהציג אותם בפני קוראי המכתב העיתי או לשלוח להם אותם בקובצי מחשב – מאשר לשבת ולהמציא רומאן חדש שמעטים יקראו אותו ובקושי יימצא שבועות אחדים בחנויות הספרים.

הלא אני סופר נידח. כמה אנשים קראו את הרומאן האחרון שלי, את הסאגה "והארץ תרעד" (2014), שאני רואה אותו כאחד מספריי הטובים ביותר? אולי מאתיים. אולי שלוש מאות.

מרבית הספרים שכתבתי שייכים לאותו עולם היסטורי ארץ-ישראלי וישראלי שלי. כמעט כל מה שרציתי לכתוב בספרות היפה, כבר כתבתי. אין לי שום צורך להמציא עלילות חדשות, לפעמים מופרכות ומאולצות, רק כדי להמשיך ולהיות "סופר".

אמנם, כעת אני מנסה למצוא מו"ל לסיפור עממי מקסים מעיזבונה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב – "שמלת העץ", שאותו שמעה במושבה מפי האומנת הערבייה שלה בשלהי המאה ה-19, ואני עיבדתי והשלמתי אותו לכדי מעשייה ספרותית מיוחדת במינה, שאפשר לשייך אותה לנכסי צאן הברזל של הספרות הקלאסית בתחום הסיפור העממי.

אבל לנוכח המצב הקשה בהוצאת ספרי ילדים ונוער כיום, המשימה הזו נעשית קשה יותר ויותר, וייתכן כי סיפורה של אסתר ראב לא יראה אור לעולם, לבד מפירסומו במכתב העיתי.

* * *

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

היה היתה בחצר המלך רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם.

מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.

סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"

"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!"

"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!"

"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"

"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."

הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.

חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.

וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים.

המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

ולמלך היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, חַמְדִי שמו.

בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.

ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

יום אחד יצא חַמְדִי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה העצית אילנית עם להקת אווזיה.

לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם.

התפלא מאוד חַמְדִי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.

אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –

– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

"מי את?" שאל.

"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."

"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"

"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."

"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.

"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"

"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."

חזר חַמְדִי לארמון על סוסתו לעת ערב –

ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –

וכך הם עלו ובאו עד כסאו של המלך.

"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז חַמְדִי.

כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-המלך השתגע!" –

והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר המלך. ועל הרועה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"

"אבל אילנית היא נערה יפהפייה!" התעקש חַמְדִי.

שוב פרצו כולם בצחוק, והמלך אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"

למחרת רכב חַמְדִי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.ֹ

אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות."

"איך?"

האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

"אבל אני אטבע!" נחרד חַמְדִי.

הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל חַמְדִי הרוכב עליה.

חיבק חַמְדִי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"

למחרת השכים חַמְדִי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.

לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים.

כאשר שטה בין אווזיה גילתה את חַמְדִי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך חַמְדִי תפס את הרועה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל חַמְדִי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –

והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

בשקיים התלויים בצידי גבה של הסוסה טמן חַמְדִי מבעוד מועד תחתוניות תחרה דקות ושמלת מלכות נהדרת עשוייה משי, רקומה חוטי זהב ומשובצת יהלומים, שהלמה את אהובתו כאילו נולדה נסיכה.

עלו חַמְדִי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון המלך.

לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.

ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם.

*

מקור הסיפור על פי אסתר ראב

הסיפור "שמלת העץ" מבוסס על מעשייה עממית ששמעה בילדותה אסתר ראב מפי האומנת הערבייה שלה, חדיג'ה. זה היה בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 בפתח-תקווה.

בערב, עת עולה הירח, היו יושבות חדיג'ה והילדה אסתר יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג'ה עוטפת את המנדיל (השביס) שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירות לאור הירח, פתאום מבריקה מטבע על חזהּ, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.

 קולה החם של חדיג'ה התרפק בספּרה לילדה אגדה, אשר לימים העלתה אותה אסתר במחברת שבה נכתבו גם אחדים משיריה הראשונים.

זהו סיפור על בן השׂולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה-תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שֵׁדה היא, לילית, שַׁיְטָנַה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.

ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חְשֶׁשְׁבּון עֵצִית [מלשון חַשַׁבּ, עץ בערבית] בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.

ויהי היום ויצא חַמְדִי [או עָמְדִי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השׂולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארשׂ לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.

עודנו עומד ובוכה, והסוסה הִפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו:

"אל תבכה מחמדי, יַא-עֵינִי, אני אובילך עם חְשֶׁשְׁבּוֹן ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך."

ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.

עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.

"התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיהָ – "

כאן פורצת חדיג'ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה אסתר נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל