פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1363

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באב תשע"ח, 23.7.18

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צָלָ"ש לְיִשּוּבֵי קֵו הָעִמּוּת. // משה כהן: חוק הלאום. // מוּקֵי אֶלְדָּד: הַמְּטַפֶּלֶת. // יהודה דרורי: תיזה שמאלנית פלצנית מפי רב. // אברהם כץ עוז: ים המלח ומשק המים בישראל. // ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.7.18. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [114], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // יוסי אחימאיר: אביב נפל 70 שנה בדיוק לאחר נפילתו של "פוצ'יה". // ד"ר ארנה גולן: חלק שני: אלימות במגעם של גבר ואישה בשירי יונה וולך. המגע האלים בין המינים – מיפגש של קוטב חזק וקוטב חלש.// רוֹן גֵּרָא: אַהֲבָה בְּצָרְפָתִית. // אלישע פורת [ז"ל]: ועוד לעניין גבי דניאל – בנימין הרשב. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: המעלית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "הנפט זורם למזרח התיכון" לישראל זרחי, 1936. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.12.1976, לפני 42 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שלישי, בירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צָלָ"ש לִישּוּבֵי קֵַו הָעִמּוּת

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שִׁירִים חֻבְּרוּ בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף

עַל גְּּבוּרָתָם שֶׁל חַיָּלֵינוּ עַד שֶׁבִּתְמִימוּת

צָרִיך לִשְׁאֹל: וּמָה עִם שִׁיר עַל יִשּׁוּבֵי הָעֹרֶף,

עַל כּוֹחַ עֲמִידַת כָּל תּוֹשָׁבֵי קַו הָעִמּוּת?

עַל חֹסֶן יִשּׁוּבֵינוּ בַּצָּפוֹן מוּל הַקַּטְיוּשׁוֹת

וְעֹז יוֹשְׁבֵי עוֹטֵף עַזָּה מוּל כָּל מַטָּח גּוֹעֵשׁ

בַּקְּרָב הַלֹּא נִגְמָר שֶׁגַּם כָּרֶגַע הוּא נָטוּשׁ עוֹד

מוּל מַשְׁגְּרֵי קָסָאמִים וַעֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ.

כִּי גַם הָעֹרֶף הוּא חֲזִית בָּהּ אִישׁ, אִשָּׁה וְיֶלֶד

הֵם בְּגִיּוּס מָלֵא בּוֹ אֵין כּוֹשֵׁל וְאֵין חַלָּשׁ,

לָכֵן הַשִּׁיר הַזֶּה, בְּאַהֲבָה וּבְתוֹחֶלָת

מֻקְדָּשׁ לְכָל יוֹשְׁבֵי קַו הָעִמּוּת כְּמִין צָלָ"שׁ.

כִּי שוּם גְּבוּרָה אַף פַּעַם אֵינָהּ זֹאת שֶלֹּא פּוֹחֶדֶת

כִּי אִם גּוֹבֶרֶת עַל הַפַּחַד בִּתְשׁוּקַת חַיִּים

וְהָאֻמָּה הַזֹּאת שֶׁבַּמִּבְחָן יוֹם-יוֹם עוֹמֶדֶת

גֵּאָה מְאֹד בְּגִבּוֹרֶיהָ הָאֶזְרָחִיִּים.

וּבְיַלְדֵי קַו הָעִמּוּת שֶׁחֹם לִבָּם הוּא פְּנִימָה

מָמָ"ד קָטָן שֶׁל אֹמֶץ רָב בֵּין בּוּם לְבּוּם כְּשֶׁהֵם

אוֹמְרִים: "אַל תִּפְחָדִי, אֲנִי אֶשְמֹר עָלַיִךְ, אִמָּא,"

אָז אֵיךְ אֶפְשָר מֵעֹז כָּזֶה שֶלֹּא לְהִתְפַּעֵם?

הָרֶשַע שֶל שׂוֹרְפֵי שְׂדוֹתֵינוּ לֹא יִשְׂרֹף אַף פַּעַם

אֶת קְשִׁי עָרְפּוֹ שֶל עַם שֶעַל אָפַָּם וַחֲמָתָם

יִזְרַע שֵנִית אֶת כָּל שְׂדוֹתָיו לַמְרוֹת כְּסִילוּת הַזַּעַם

שֶל הַטּוֹרְחִים בְּלִי הַצְלָחָה לִפְרֹץ גְּדֵרוֹ שֶל עַם

שֶמִּתְיַשְּבֵי עוֹטֵף עַזָּה בּוֹ מִתְרַבִּים בְּלִי הֶרֶף

וְעֹז הֵאַחְזוּתָם גּוֹבֵר – לְכָךְ כֻּלָּם עֵדִים – 

עַל אַף זְדוֹנוֹ שֶל אֲסַפְסוּף מוּסָת וְשוֹחֵר-טֶרֶף

הַמְּשַגֵּר בָּלוֹנֵי-אֵש אֶל גַּן שֶל יְלָדִים.

וְגַם קוֹלוֹת הָאַנְטִישֵמִים בְּעוֹלָם צָבוּעַ

הַמְּגַנִּים שָם רַק אוֹתָנוּ, לֹא אֶת הַטֵּרוֹר

וְסוֹחֲרְים בַּסֵּתֶר עִם אִירָאן כִּבְּלוֹף קָבוּעַ 

לֹא יְרַפּוּ יָדָיו שֶל עַם שוֹחֵר שָלוֹם  וּדְרוֹר

שֶלֹּא רַק חַּיָלָיו הֵם עֲרֻבַּת חָסְנוֹ כָּל רֶגַע

כִּי אִם גַּם אָזְרָחָיו, גְּבָרִים, נָשִים וִילָדִים 

כָּל תּוֹשָבֵי קַו הָעִמּוּת שֶמּוּל אִיּוּם וּפֶגַע

הֵם הצָלָ"שְׁנִיקִים שֶל מְדינַת הַיְּהוּדִים.

יוסי גמזו

אהוד: את השיר "צָלָ"ש לִישּוּבֵי קֵַו הָעִמּוּת" קרא כדרכו מושיק טימור בשידור חי בתוכניתו "שישי אישי" אחר חצות בליל שישי, 20.7, תוכנית שפתיחתה איחרה בשעה בשל יומן האירועים בעזה ובעוטף עזה – שמילא בשידורים חיים את כל השעה שלפני חצות.

שלחתי ליוסי את המייל הבא:

ליוסי היקר,

האזנתי למושיק טימור קורא את השיר שלך

וחשבתי שאלתרמן היה מודה לך שאתה ממשיך

את מסורת השירה הפובליציסטית שלו

מהטור השביעי

והעיתוי היה ממש מתאים לאחר יומן הלחימה ברצועת עזה

שדחה את התוכנית בשעה.

לפחות יש שכר לפעולתנו

מול כל המשטינים שבקירבנו.

שלך

אהוד

* * *

משה כהן

חוק הלאום

"האנשים הנאורים" טוענים שחוק הלאום מיותר שהרי ידוע לכל שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.

אז מה אם חברי הכנסת הערביים, הממומנים בנדיבות מקופת הציבור, טוענים השכם והערב שמדינת ישראל היא מדינת כיבוש, גזענות, אפרטהיד וכיו"ב. 

בעיניי זו דה-לגיטמציה מוחלטת של מדינת ישראל.

אז מה בכך? לדעת "האנשים הנאורים" זו לא בעייה, אלא החוק הוא בעייה. 

ביום 19 ביולי, למשל, הקדישה ליאת רגב את השעה לדיון בחוק הלאום. היא ראיינה רק מבקרים חריפים של החוק כמו אליהו מצא ושלמה אבינרי ונתנה להם במה חופשית בלי מרואיין בעל דעה מנוגדת.

כמסתבר, "האנשים הנאורים" הם גם חסידי תקשורת ציבורית מאוזנת.

משה כהן

ירושלים

* * *

"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ."

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

הַמְּטַפֶּלֶת

הַפִילִיפִּינִית קִלְּחָה אֶת גּוּפֵי

יָדָהּ הַמְּפַסֶּלֶת הַזְּרִיחָה לְרֶגַע

אוֹר בְּגוּפִי.

תְּשִׁישׁוּת פָּסְעָה דֶּרֶךְ

סִיעַת צְלָלִים,

יָרְדָה בְּחָפְזָה וְנָמוֹגָה

בְּשׁוֹבָךְ הַיּוֹנִים

בְּחוֹף הַשְּׁזִיפִים.

הַחוּשִׁים רִחֲפוּ בְּנָתִיב

אִלֵּם.

רֹגַע נִכְנַס בַּשַּׁלְוָה

עִם לֵיל.

* * *

יהודה דרורי

תיזה שמאלנית פלצנית מפי רב

כה אמר הרב ד"ר אריאל פיקאר: "כשיהודים מתנהגים כמיעוט נרדף: החוק שיפרק את ישראל: ...חוק הלאום לא ישרת את הציבור היהודי, כן ישפיל את הערבים אזרחי ישראל, ועוד איך שיבזה את יהודי התפוצות, יפגע ביכולת העדינה של ישראל להיות מדינת לאום דמוקרטית – ובעיקר יחליש את בג"צ. הלוואי שלא היה נברא..." [וַי-נט, 18.7.18].

יש אצלנו גלותניקים כמו הרב הדוקטור הנ"ל, שאינם קולטים עדיין שמתנהל ב-100 השנים האחרונות [140 השנים האחרונות. – אב"ע]  מאבק על ארץ ישראל בין התרבות האיסלמית הרצחנית והחשוכה לבין התרבות היהודית/ישראלית. שתי תרבויות אלו הינן תרבויות המרכיבות דת ולאום ביחד ולכן אין כל סיכוי לפשרה ביניהן, האיסלם יודע זאת ולכן מטרתו היא השמדת היהודים! (החלוץ בנושא היה מנהיג הערבים בא"י, המופתי הירושלמי. שחבר להיטלר כיועץ מיוחד להשמדת יהודים).

אנחנו יודעים שהסיכוי היחיד שלנו להישרד כמדינת היהודים הוא להיות חזקים צבאית ולהעמיד את מדינת ישראל בראש ובראשונה כמדינה יהודית ודמוקרטית, כאשר לשום קבוצה אחרת אין זכויות לאומיות בארץ ישראל מלבד היהודים. זה מהותו של חוק הלאום וברור שהוא משפיל את הערבים. הוא מחזק את יהודי התפוצות, וזה שקר עלוב לומר שהוא מבזה אותם (מדוע? הוא לא אומר... סתם מקשקש). לא מובן גם כיצד זה יחליש את הבג"צ?

בקיצור אנחנו קוראים איזו תיזה שמאלנית פלצנית מפי רב שהוא גם דוקטור המנסה להיות מוישה גרויס...

מדינת כל תושביה ולא כל אזרחיה!

הצעקות הנשמעות כיום מצד גורמים פוליטיים ב"שמאל" ובמרכז (האופוזיציוני) כנגד חוק הלאום (שקובע שזו בראש ובראשונה מדינת היהודים!) וגם הביקורת על היעדר "שיוויון" (כביכול), הופכים להיות מים מתחת לגשר שבהקדם יזרמו רחוק ללא השאר כל סימן – הדברים הללו נקבעו כחוק יסוד ולא ישונו! עתה יש להגדיר אזרחות או תושבות במדינתנו.

מה שכן חייב להשתנות היא הפירוש הנכון לסיסמה: מדינת כל אזרחיה, כי מדינתו היא למעשה מדינת כל תושביה. אלו המפיצים שמועה שיקרית שאנו כביכול "מדינת כל אזרחיה" מבססים זאת על עובדה אחת נכונה, שכולם שווים בפני החוק  – אבל כולנו מודעים לכך שהמונח שיוויון כמונח כללי, לא קיים יותר! לא בין עשירים לעניים, בין משכילים ללא משכילים, בין יישובי הפריפריה לבין יישובי המרכז, בין ערבים ליהודים (בין דרוזים לערבים) וכמובן בין חרדים לחילונים (לכן המונח שיוויון הוצא מחוק הלאום).

אפשר להמשיך עוד ועוד ולתאר את אי השיוויון הקיים במדינת ישראל, הנובע בראש ובראשונה מהיותנו מדינה פלורליסטית. דהיינו, מדינה בה קיימות קבוצות שונות (ומוגדרות ברובן) שהן בעלות: או אמונה משותפת, או אידאולוגיה משותפת, או בעלות נתונים כלכליים משותפים – כאשר כל קבוצה פועלת למשוך לכיוון שלה ולכן גם נוצר ריבוי המפלגות והאירגונים הפוליטיים והכלכליים, ובכולם ישנם אזרחים שהם תושבים!

לפיכך הגיע הזמן לעשות סדר בבאלאגן המבורך הזה, סדר שיקבע מי במדינה הזו הוא אכן תושב נאמן המאמין במדינה, מוכן לשרת אותה ולשלם מיסיו כחוק, ומי בכל היישוב הענקי הזה הינו תושב החי פה אף שאינו מאמין במדינה, ואינו נאמן לה, ואינו רוצה לתרום למדינה ורק רוצה לקבל...

הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם יוצרות הבדלים ברורים ומשמעותיים בין ה"אזרח" ל"תושב" כאשר מן התושב נשללות הזכויות לבחור ולהיבחר וגם – לא לקבל את הביטוחים וההטבות שהמדינה נותנת לאזרחיה. יש להדגיש שוב שבבסיס של הדברים ישנן לאזרח ולתושב זכויות שוות בפני החוק. אבל במדינת ישראל נהיה חייבים לקרוא למצב החדש "תושבות על" כדי שלא נואשם חלילה בארץ ובעולם ב"שלילת אזרחות" של מישהו שחי פה. המונח אזרחות יישאר לכן כמושג לא מחייב לעומת תושבות-על.

במדינת ישראל, הזכות לקבלת דרגה של תושבות-על, חייבת להעשות בשני מקומות:

א. בלשכת הגיוס שם המתייצב (כל גבר ואישה בגיל 18) יכול לסרב לשרת בכל צורה שהיא ואז הוא יהיה תושב רגיל

ו-ב. במשרד הפנים, שם עליו לחתום על הצהרת נאמנות למדינה עם חובתו, ע"פ חוק, לקבל תעודת זהות ביומטרית, שאם לא יעשה כן יהפוך לתושב רגיל ושמו יוצא מפנקס הבוחרים ומרישומי הביטוח הלאומי...

אני מאמין שחלק גדול באוכלוסיות הערביות והחרדיות כן יפנו לקבלת תושבות-על, אחרת יהיה להם הרבה מה להפסיד. מצד שני, החיסכון לקופת המדינה מאלו שיסרבו לחתום על הצהרת נאמנות יגיע למיליארדים של שקלים כל שנה, שיהיה אפשר להפנותם לחינוך ולרפואה ולהעלאת קיצבאות הילדים והזיקנה.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

אברהם כץ עוז

ים המלח ומשק המים בישראל

קיימות הוכחות היסטוריות שגם בעבר היו תקופות שהים היה מחולק לשניים והיה מעבר שיירות דרך הלשון.

ים המלח, כולל בריכות האידוי בדרומו, מאדה ומאבד בשנה 1.4 ביליון  קוב מים, כולל כמובן השטח הירדני. כמות מים זו שנכנסה בעבר מן הירדן וממורדות המזרח והמערב, אינה נכנסת כיום ומאז שנות השישים של המאה הקודמת.

כדי לשמור על הגובה הנוכחי של פני הים יש להזרים לים  כ-1.4  ביליון קוב מים בשנה, מהים התיכון או מים סוף.

כדי החזיר את המפלס לגובהו בשנות השישים יש להוסיף כל שנה כ-1.2 ביליון קוב מים, וזאת בנוסף להתאדות, ויחד כ-2.6 ביליון קוב בשנה.

כדי להתפיל גם מים בציר ההולכה לים המלח, בהיקף של 700 מיליון קוב בשנה, יש להוסיף כמות זו להזרמה השנתית, ובסך הכול  כ-3.3  ביליון  קוב מים.

צינור של המוביל הארצי, בקוטר של 88 אינץ', מעביר בשנה כ-1.3 ביליון קוב מים. יהיה  צורך  בתעלה רחבה או בשלושה צינורות של 88 אינץ'  אחד ליד  השני.

ירידת מפלס המים תימשך (אם לא ינקטו  שום  צעדים) לירידה נוספת למפלס נמוך יותר ב- 80 מטר מהיום. זה עשוי לקחת  כ-60-70  שנה. אז האידוי ייפסק  בגלל ריכוז גבוה של  המלחים במים, דבר  שיפסיק את  ההתאדות.

הבעייה האמיתית היא הכנרת. ממנה אי אפשר לקחת יותר מים בשנים הבאות לשום מטרה, (גם לא להשקאה סביב הכנרת על ידי שאיבה מהכנרת. הכנרת תוסיף להמליח אם לא  יוקם  מתקן ההתפלה המתוכנן על המוביל המלוח שלאורך הכנרת.

תעלת רד-דד (ים סוף-ים המלח) לא תמומש על ידי הירדנים, בעיקר בגלל חוסר כסף וחוסר כושר ביצוע, וגם לא  על ידי הישראלים – בעיקר בגלל הירוקים.

לירדן חסרים כיום ויחסרו בעתיד מי שתייה. הם ינסו להקים יחידת התפלה בעקבה, אבל המרחק מעקבה לעמאן הוא מעל 250 ק"מ, ואילו מאשדוד לעמאן 80 ק"מ. קיימת סבירות  שהירדנים יפנו  לרכישת מים מותפלים מישראל, שמחירם יהיה יותר  זול.

האם ייתכן שיטפון חורפי של 10-30 ביליון קוב מים שיעברו בירדן לים המלח, בתקופתנו?

 אפשרי, אבל בסבירות  נמוכה.

למי מכם איכפת אם ים המלח יהיה נמוך מהיום בעוד 80 מטר? כנראה  רק לאלה שזוכרים את ים המלח המלא, משני צדדיו.

האם יש אופציות אחרות חוץ מהחזרת המפלס?

כן.

ניתן להרחיב את אזור המלונות הקיים, שיהיה גבוה ב-100 מטר ומעלה מפני ים המלח, ולהקים שם עוד מלונות רבים. וכן קיימים פתרונות הנדסיים לנושא הבולענים שילך ויגבר.

לי ולמועצה לישראל יפה ולישראלים רבים יש זיכרון של ים המלח המלא וגם ראיה כלל עולמית של הנזק שאנו גרמנו לאתר טבע זה ומנענו ממנו מים. חבל לנו על  אתר נוף טבע בינלאומי זה של ים המלח.

הערכת אצבע שלי לעלות מילוי ים המלח ממפרץ חיפה ב-3 צינורות לאזור ימת בית שאן (תיירות ואנרגיה) ומשם עם התפלת מים בצינורות לים המלח, מבלי להשתמש ולפגוע במצבו  ובשלומו של הירדן הקדוש, העלויות נטו עשויות להגיע בחשבון אצבע ל-20 ביליון שקל, וזמן ביצוע מהחלטת ממשלה –  כ-5-7  שנים.

ב-2008 הוקמה על ידי הממשלה חברה או רשות "להגנת ים המלח". החברה עוסקת בתכנון ואולי גם בביצוע הרחבת שטח המלונאות של דרום ים המלח, ולא בגורלו של הים עצמו או בבעיית הבולענים שנוצרה.

הבעיה העיקרית של ים המלח היא  כפי הנראה לא חברת כימיקלים ופוספטים,  כפי  שחושבים אחדים, אלא מחסור במים. לשם כך יש  צורך בהנהגה ובממשלה שמסתכלות אל עבר העתיד ולא אל הבחירות של מחר, כפי שכרגע הוא המצב.

מדיניות המים לחמש השנים הקרובות, מה  צריך?

הקמת מתקן התפלה ל-500 מיליון קוב מים בשנה בעכו-נהריה.

הקמת מכון התפלת מים על המוביל המלוח ליד הכנרת, כ-25 מיליון קוב מים בשנה.

הפסקת שאיבה מהכנרת באופן מוחלט.

לקיים את התחייבויות המים לירדן מהמים המותפלים בחוף הים התיכון ולא מהכנרת (כ-70 80 מיליון  קוב מים  בשנה).

ביטול בריכות דגים במים מתוקים בגליל.

שינוי במדיניות המים בצפון הארץ, מעבר מוחלט להשקייה בטפטוף.

הרחבת והגדלת מתקני ביוב להחזרת מים לחקלאות בעוד 150 מיליון קוב מים מותפלים (שלב ראשוני).

להפסיק העברת מים מעבר לכמות מי השתייה לגדה ולרצועה. יואילו  לטפל  במי הביוב  של עצמם ואז יהיו להם  מים לחקלאות כמו בישראל.

יש הכרח למצוא שיטה להקטנת התאדות מאגרי המים בגולן ובכל הארץ (מחקרים). רצוי להפעיל את קו מוביל הירקון השני שמגיע כיום עד אגם חלץ, ולהמשיכו  לאזור  באר  שבע.

לחוקק חוק גינון חוסך מים ביישובים העירוניים (חקיקה וסיבסוד).

מסע  הסברה לחיסכון  במים. הקצאת משאבים מידיים למחקר מידי ב"חליבת עננים", מחקר מידי בשיפור הטיפול  ובהוזלתו במי ביוב.

מחקרים בהקטנת עלויות התפלת מי ים. מחקרים בשימוש במים בעלי מליחות מוגבלת בחקלאות. 

מחקרים לשימוש יעיל בהשקייה, ביטול  הממטרות בחוק. ביטול השקייה בהצפה בחוק.

בשנת ה-100 למדינה יהיו בה 18-20 מיליון תושבים. נזדקק ל-1.6 ביליון קוב מי שתייה בישראל פלוס 400 מיליון קוב מי שתייה לגדה המערבית, פלוס 250 מיליון קוב מי שתייה לרצועת עזה, פלוס 500 מיליון קוב מים עבור ירדן.

סך הכול יהיה צורך בהתפלה של כמעט 2.8 ביליון קוב מים בשנה.

בד בבד יהיה צורך להקים מתקנים לטיפול במי הביוב בישראל, שיחזירו כ-1.3 ביליון קוב מים מטופלים לחקלאות.

המקורות הטבעיים של ישראל, כ-1.8  ביליון קוב, יועברו בעיקר לכנרת ולצפון הארץ.

חובתנו להתחיל להחזיר מים גם לטבע, מה שאנו גוזלים כבר 70 שנה, על כן  כ-700 מיליון קוב יוחזרו לטבע, למעיינות, לירקון, לנעמן, לאלכסנדר, לגעתון וכדומה.

לצורך ייצור חקלאי טרי בארץ, כולל משק החלב, יהיה צורך בכ-2 ביליון קוב לשנה, שהם כמות המים הדרושה להשקייה של כ-4-5 מיליון דונם גידולים שונים. וזה דרוש כדי  שישראל תוכל לייצר לעצמה את כל המזון הטרי, שאינו גרעינים, לאדם ולחי. (1.3 מיליון קוב מים מטופלים + 700 מיליון קוב מים מהמקורות הטבעיים).

חוק לאום

לדעתי החוק לא דרוש, אלא מסיבות של תגרנות פוליטית. סתם פטפוט.

היהודים הקימו בארץ 280 קיבוצים, 450 מושבים, 15 מושבות, וכן כפרים ויישובים קהילתיים, וערים. יש מעל 1000 ישובים יהודיים, לא כולל את יישובי הגדה.

בשביל מה החוק אם לא כדי להכניס אצבע בעין של הערבים?

יכול השר לוין  פשוט  להחליט  שמגרשים את כל הערבים  מישראל.

הוא יכול, עם  הקואליציה הלא שפויה הזאת, להחליט שאסור להתפלל אלא לאלוהי היהודים, ושמחר יש  להרוס את מסגד אל  אקצה.

חוק הלאום לא  דרוש לכלום, חוץ מהתחרות מי יותר קיצוני לקראת הפריימריס בליכוד.

אינני מבין מי מנסה, לדעת ראש הממשלה, לקחת לנו את המדינה? האם חוק הלאום ימנע מהפלשתינאים לרצות לזרוק אותנו לים?

או ההחלטה על הדגל או ההימנון?

 אם נהיה רבים וחזקים, אנחנו  נישאר. אם לא, אפילו מאה חוקי לאום לא  יעזרו.

המלצתי, כמפא"יניק שרגיל לעשות ולא לדבר – קום אדוני ראש הממשלה ותחליט על עליית מיליון עולים לישראל, מרוסיה, מארה"ב, מארגנטינה או מצרפת, בחמש השנים הבאות. זה יבטיח את ישראל יותר מכל דבר אחר.

טיבי  צודק

אני בדעה  שח"כ טיבי צודק בקריאתו לציבור הערבי לרכוש בתים בערים יהודיות. יש בארץ מיעוט ערבי של 1.5 מיליון נפש, שיגדל בשנים  הבאות לכדי 3 מיליון  נפש.

חובתנו כמדינה לתת להם תשובות ראויות לדיור של צעירים.

 יש לנו שלוש אפשרויות – לבנות  עיר חדשה לציבור הערבי (במקום שעליו תחליט הממשלה) או להרחיב את שטח השיפוט של היישובים הערביים ולתת להם עוד אדמות מדינה.

או ליצור חקיקה ותכנון של פינוי בינוי וחובה לבנות לגובה.

ואולי  כל  השלושה  יחדיו.

אין לנו זכות להתעלם מהמצוקה של הציבור הערבי. ולכן טיבי מצא פתרון נוסף, שאם אין אחר, גם הוא ראוי.

בכל  זאת למה?

עם הקמת הממשלה הנוכחית, הודיע ראש הממשלה פומבית, שהוא יהיה ראש ממשלה וגם שר חוץ וגם  שר התקשורת.

 זאת ועוד, הוחלט לפי דרישתו, שהצעות משרד של התקשורת לא ידונו בממשלה ולא יעוכבו על  ידי ועדת השרים. משונה – לא?

אפשר להבין למה הוא רוצה את משרד החוץ, אבל למה רצה תקשורת? למה לא רווחה? למה לא חקלאות? או דתות?

 דווקא תקשורת?

האם הוא מומחה לבזק? האם הוא צרכן גדול של  רשתות הטלפונים? האם הוא המציא איזה פטנט חדש?

 לא.

מסתבר שהוא רק רוצה לעזור לחברים. כל הכבוד והחברות האישית ניתנים על ידי ביבי ושרה נתניהו. "ואהבת לרעך – כמוכם."

הכול ברור ומרוח על הפנים של כולנו.

בלי קשר לעניין  זה, לדעתי הצליח ביבי בקשריו עם גדולי עולם. את זה נזכור לו לטובה.

בברכה

 אברהם כץ עוז

אגרונום. לשעבר חבר כנסת ושר חקלאות. יו"ר צוות החרום הישראלי-אמריקאי להצלת חקלאות ארצות מרכז אסיה. יו"ר ועדת המים הרב-צדדית עם ארצות ערב והפלשתינאים.

* * *

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

חוף גורדון, 26.8.14

פורסם בגיליון 973 מיום 28.8.14

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.7.18

* הפסקה של האש – פעולת צה"ל ברצועת עזה והמכות הקשות שחטף חמאס, חשובה ומוצדקת, ואף נכון לראות אותה הכרחית.

כעת נמסר שחמאס הסכים להפסקת אש. בהפסקת אש כשלעצמה אין כל פסול, ובלבד שזו אכן הפסקת אש במלוא מובן המילה, כלומר גם הפסקת ההצתות. כל עוד אין מחויבות מפורשת של חמאס להפסקה מוחלטת של האש, יש להמשיך ולהגביר את פעולת צה"ל.

פעולת צה"ל נעשתה בעקבות ירי הצלפים, שהביאה לנפילתו של חייל צה"ל. פעולת צה"ל בסופ"ש הקודם נעשתה בעקבות השלכת רימון לעבר חיילי צה"ל ופציעת קצין. לעומת זאת, גם במהלך השבוע שבין הפעולות, נמשך טרור ההצתות במלוא עוצמתו. אסור שהדבר יחזור על עצמו גם בתום הסבב הזה ויתקבעו כללי המשחק שלפיהם מותר להצית את שדותינו. הפעם אין להסתפק בפחות מהפסקה מוחלטת של האש. 

* עוד אף אחד לא מת – כשהחל ירי הקסאמים, בשנת 2000, שמעון פרס אמר ש"עוד אף אחד לא מת מכמה קסאמים שמסאמים... כמה חתיכות מתכת." אני נזכר בחכמה הגאונית הזו, כשאני קורא את חסידי נתניהו המצדיקים את הכלת טרור ההצתות, בכך שאין אף הרוג... בסך הכול טיפה נזק לרכוש.

* הילד בן 30 – השמדת חוליית המציתים ברצועת עזה, מבשרת שינוי מבורך של המדיניות הישראלית (בהנחה שאין המדובר בפעולה חד פעמית). חבל שרק אחד המחבלים נהרג. זהות המחבל ההרוג מפריכה את הסיפור על "ילדים בני 8 שמפריחים עפיפונים," שדיקלמו מתרצי מדיניות ההכלה (למשל, צחי הנגבי).

אפילו התועמלנית האנטי ישראלית הפנאטית עמירה הס מודה, שאין המדובר בילדים, אלא ביחידה מובחרת של מחבלי חמאס, יחידת העפיפונאים.

באותו פשקוויל בשוקניה, היא מתפוצצת מגאווה על טרור ההצתות. למה השוקניזם כל כך מתפעל מהצתת שדות יישובינו בנגב המערבי? הרי אין הם "התנחלויות", רחמנא לצלן.

מסבירה הס בפשקווילה, שמדובר ב"הסבת נזקים חומריים לקיבוצים המוריקים, השוכנים על אדמות כפרים פלסטיניים שחרבו ב-1948."

* שאלה – האם כשהמחבלים משגרים בז תבערה, הם מספרים לו קודם שמצפות לו 72 בזות בתולות?

* אופוזיציה אחראית – אני מעריך את המחנ"צ על עמדתו השוללת את מדיניות ההכלה של הצתת הנגב המערבי. אני יודע שזה לא קל, בנורמה של הפוליטיקה המחנאית, ה"בייסית", שבה ה"שמאל" צריך באופן אוטומטי לעמוד "משמאל" לממשלת "ימין", ו"הימין" – מ"ימין" לממשלת "שמאל".

אולם יש חשד שהביקורת הזאת מבטאת אופוזיציה לשמה. ולכן, אם המחנ"צ הוא אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית, אל לו להסתפק בביקורת, אלא גם להבטיח גיבוי אופוזיציוני מלא לממשלה, אם תשנה את מדיניותה, ותורה לצה"ל לשים קץ למתקפת הטרור.

* לא סכסוך כלכלי – ראשוני תנועת העבודה הציונית, התכחשו לסכסוך הלאומי על ארץ ישראל. הם טענו שהתנגדות ערביי ארץ ישראל לציונות נובעת מאינטרס צר של האפנדים הפיאודלים, ואילו המוני העמלים פשוט אינם מבינים שהציונות, שתביא שגשוג וברכה לכל הארץ, היא רק לטובתם. הם האמינו, שבעזרתנו הפרולטריון ישתחרר מן האפנדים ויהיה בן ברית של הציונות. אפילו במלחמת השחרור ואחריו, היו במפ"ם מי שהאמינו שהמלחמה של הערבים נגדנו והתנגדותם להקמת מדינת ישראל נובעת מאינטרס של המונרכיות הפאודליות שהן סוכנות האימפריאליזם הבריטי, אולם ברגע שעמי ערב ישתחררו, הם ישמחו לקבל את ידינו המושטת אליהם לשלום, ויבינו שהשלום הוא האינטרס שלהם.

הרבה דם נשפך מאז בירדן, והמציאות סתרה, למרבה הצער, את התמימות הרומנטית הזאת. המטריאליזם ההיסטורי של מרקס לא עבד... בכל אופן לא במזה"ת.

אני נזכר בכך לנוכח האמירות שהפתרון לסכסוך בעזה הוא כלכלי. "צוק איתן" פרץ כי לא שולמו משכורות לשוטרי חמאס, טרור ההצתות הוא תוצאה של המחסור והמשבר בעזה, ואם רק נסייע להם, נקבל עובדים בישראל, נבנה נמל וכו', הכול יהיה בסדר.

אנחנו רק שוכחים, שכאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את יישוביה – היא היתה כמהה להפוך את רצועת עזה ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שפרס נהג לומר, והיתה מוכנה לסיוע רבתי. מה לעשות? זה לא עניין אותם. מאז ועד היום הם בוחרים להשקיע את משאביהם בטרור ולא בפיתוח. המשבר ההומניטרי הוא תוצאה של החלטותיהם, לא של החלטותינו. הטרור אינו תוצאה של הסגר (אין "מצור", זה שקר), אלא הגורם לסגר. לא פעם ולא עשר פעמים המחבלים חיבלו דווקא במסוף כרם שלום, שבו עוברות אליהם מדי יום מאות משאיות אספקה, חרף הטרור שלהם נגדנו. לא פעם ולא פעמיים הם כיוונו את הטילים שלהם דווקא לתחנת הכוח באשקלון, שמספקת להם חשמל.

אני בעד שישראל, לצד מדינות אחרות, תסייע להקלת המצוקה ברצועת עזה. ראשית, מסיבה הומניטרית. שנית, מסיבה מדינית והסברתית – צמצום הביקורת נגדנו. וגם מסיבה ביטחונית – יש מי שעשויים לצאת, למשל כתוצאה ממכניסה למעגל התעסוקה, ממעגל הטרור. אולי יהיה קשה יותר לשלטון חמאס להסית ולגייס אם תהיה פחות מצוקה.

אבל אל נשלה את עצמנו – זה לא יפתור שום בעייה. כל עוד הפלשתינאים מסרבים לקבל את זכות קיומה ואת מציאות קיומה של מדינת ישראל; כל עוד הם כמהים ל"שיבה", כלומר להטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים – הסכסוך לא ייפתר. שום סיוע והקלה לא ישנו זאת, כי הסכסוך אינו כלכלי, אלא לאומי, תרבותי, דתי.

* הגבול הלא מוכר – שוויון מגדרי וזכויות הלהט"בים הם אמת מידה למדינה ליברלית. איך מתמודדת דבוקת שוקן עם עובדות, כמו שירות קרבי לבנות (שרוצות בכך ומתאימות לכך) והומואים? הרי זו עובדה שעלולה לקלקל להם את הדמון, כפי שהם מציירים את מדינת ישראל. מה עושים עם הבעיה הזאת?

אין בעייה. הנה כך כותב רוגל אלפר בפשקוויל הביקורת שלו על הסדרה "יחידה מעורבת": "מגמה עכשווית חזקה בחברה הישראלית שאפשר לכנות 'פמיניזם פשיסטי'."

למה פשיסטי? נו, זה ברור. ישראל היא מדינה פשיסטית. הצבא שלה הוא צבא דיכוי וכיבוש קלגסי פשיסטי, ולכן – זכויות שוות להומואים? לנשים? זה שוויון בזכות להיות קלגס פשיסטי וכו' וכו'. או כפי שחברו לדבוקה גדעון לוי כתב לפני ימים אחדים, השלב הבא יהיה דרישה לשוויון לנשים בארגוני פשע.

אולם אני רוצה להסב את תשומת הלב לנקודה אחרת, המבהירה מדוע לא משנה כמה ניסוג ולאן, בכל מקום שבו נהיה, השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי (כלומר השוקניזם) יתמוך בהמשך המלחמה נגדנו והטרור נגדנו.

אלפר לועג למ"מית שדיברה עם חייליה על הזכות להגן על הגבולות. הוא טוען שזה שקר. "איזה גבולות? ישראל מתמידה בסירובה לקבוע את גבולותיה."

נניח. אבל ככל הזכור לי, כאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה, הסיבה לכך שהנסיגה היתה עד לקווי 4.6.67 הבעייתיים, בלשון המעטה, היתה שזה הגבול המוכר והמוסכם ואין בלתו. אם נותקף משם, תהיה לגיטימציה לכל תגובה ישראלית, כי זה כבר לא "כיבוש" אלא הגנה על הגבול. אך כאשר אלפר כותב על כך שאין גבולות, מה הדוגמה שהוא נותן?

נכון. רצועת עזה. והוא מוסיף בציניות מרה: "לפי הנרטיב הכוזב שמציגה המפקדת, לכאורה אין מחלוקת בחברה הישראלית בסוגיית הגבולות. היא הוגה את המלה 'גבולות' כלאחר יד, בשעה שזו המילה הטעונה ביותר בעברית כיום. ומעניין לכמה חיילים תהיה ה'זכות' למות בסבב המיותר הממשמש בעזה, נטול עילה ותכלית."

הבנתם? הנסיגה מרצועת עזה לא היתה לגבול מוכר, שעליו מותר להגן, אלא גם על הגבול הזה אסור להגן וגם ההגנה עליו היא "סבב מיותר". כי הגבול החדש הזה, הוא נקודת המוצא למאבק ה"שיבה", כלומר אחרי שישראל נסוגה, "אקיבוש" התורן הוא הנגב המערבי.

* צבא מגוון – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל המסית את החילונים לא להתגייס לצה"ל, בגלל דחליל ה"הדתה-שמדתה".

אני רואה את כל הבנות והבנים של הקיבוץ שלי, ואת החברים שלהם שרובם קיבוצניקים ומושבניקים מהגולן והגליל, ואת האחיינים והאחייניות שלנו שגם הם חילונים ואף אחד מהם לא מרגיש את ה"הדתה" הדימיונית הזאת ולא מרגיש ש"חילונים לא יכולים לשרת בצה"ל" וכל דברי ההבל של המשגבים והאור קשתים למיניהם. לפעמים מישהו נתקל בבדל "הדתה" אבל על כל אחד כזה יש שני חיילים דתיים שנתקלים בבדל "החלנה", כי ככה זה בצבא מגוון של עם מגוון.

* חרפה למדינה היהודית – חברי היקר, הרב המסורתי דובי חיון (שאגב, יש לו גם סמיכה אורתודוכסית), נחקר כיוון שחיתן זוגות יהודיים שרוצים להקים בית בישראל. הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי (להבדיל מהזרם הרפורמי, למשל) והרב דובי חיון הוא רב הפועל אך ורק על פי ההלכה. הוא רק לא מפרש אותה על פי חומרות אורתודוכסיות.

איני יהודי הלכתי. אבל אני יודע שבענייני הלכה אין בקיא מהרב דובי, ולא ימצא איש שיוכל להפריך את נוהגיו ופסיקותיו ההלכתיות. חקירתו – חרפה למדינה היהודית.

* באו לקלל ויצאו מברכים – הזרם האורתודוכסי ביהדות הוא זרם חשוב ומכובד, חלק מהותי בפסיפס היהודי – קיומו ושגשוגו חיוניים לעתידו של העם היהודי. ולכן, יש לאפשר לו את המשך פעילותו הברוכה, מלבד דבר אחד – הזכות לפגוע בזרמים אחרים ביהדות, שאף הם חשובים ומכובדים, לא פחות, וגם הם חלק מהותי בפסיפס היהודי.

עיכוב הרב דובי חיון לחקירה, עשויה להיות אבן דרך, אם לא נקודת מפנה, בדרך להכרה לאומית בזרמים ביהדות. הזעם הציבורי כמעט מקיר לקיר עקב המעשה הנואל, עשוי לגרום למעשה המחפיר של הרבנות החרדית להיות מעשה בלעם של ימינו – הם באו לקלל ויצאו מברכים.

דובי חיון לא ייחקר והחברה הישראלית תכיר יותר את הזרמים ותפתח אליהם. מעז ייצא מתוק.

* מי אינו רושם ברבנות – המגזר החרדי אינו מכיר ברבנות, אף שהוא שולט בה והיא מפרנסת רבים מבניו. החרדים אינם מכירים בכשרות של הרבנות. משגיחי כשרות חרדים מטעם הרבנות הראשית, לא יאכלו את מה שהם הכשירו לפרנסתם, כי אינם מכירים בכשרות הזאת. ורוב החרדים אינם מתחתנים דרך הרבנות ואינם נרשמים ברבנות. ומעולם לא נחקר על כך רב חרדי, כפי שנלקח לחקירה באופן שערורייתי הרב דובי חיון, על אי רישום ברבנות שאינה מכירה בו.

* האם ההלכה מתירה לשקר? – אני קורא באתר החרדי JDN את הנרטיב הבא:

"עוכב לחקירה קונסרבטיבי (חס וחלילה לא רב קונסרבטיבי) שהשיא ממזרים."

כל הכתוב כאן הוא שקר. בטרם אבהיר את השקר, אקדים ואומר, שעל פי השקפתי – יש להשליך את נושא ה"ממזרות" לפח האשפה של ההיסטוריה היהודית. גזירת אי הקמת משפחה ואי הולדת ילדים על אנשים בשל חטא של הוריהם בטרם נולדו, היא בלתי נסבלת. זו גישתי, אך גישתו של הרב דובי חיון שונה. בניגוד אליי הוא יהודי הלכתי, המקבל על עצמו עול תורה ומצוות. הוא לא היה מחתן ממזרים – כי הדבר מנוגד להלכה, המחייבת אותו.

אולם הפרקטיקה ההלכתית לאורך הדורות, מצאה דרכים להתיר אנשים מסבך הממזרות, בדרכים יצירתיות בתוך ההלכה. לשם כך נדרשים רצון טוב וקורט של יצירתיות. כאשר הגיע אל הרב דובי זוג, שבו האישה נחשדה כספק ממזרה, ולכן נישואיה עוכבו בידי הרבנות עד בדיקה, הוא צלל לסוגיה, ובתוך שבוע מצא את הפתרון ההלכתי, והשיא את בני הזוג, שהיום הם כבר הורים לילד. גם הרבנות האורתודוכסית הגיעה בדיוק לאותו פתרון שהרב דובי הגיע אליו. אלא, שמה שהוא עשה בשבוע, מתוך הבנת הדחיפות והרצון הטוב לסייע ליהודים במצוקה, לקח להם שנה וחצי. הנקמנות שלהם ברב דובי היתה בהגשת תלונה על כך שהוא לא רשם את הנישואין ברבנות שאינה מכירה בו...

נחזור לנרטיב שבאתר החרדי. כל מה שכתוב בו – שקר. אין המדובר בממזרים, אלא רק האישה היתה ספק ממזרה. היא נישאה, כיוון שהבעייה נפתרה בדרכים הלכתיות. היום, גם על פי הרבנות האורתודוכסית היא אינה ממזרה. כותבי הכתבה שיקרו. האם ההלכה מתירה לשקר?

* מדינת לאום או מדינת כת – על אף תמיכתי הנלהבת בחוק הלאום, אילו הייתי ח"כ לא הייתי מצביע בעדו (הייתי נמנע), כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, בשל מה שאין בו: הכרה של מדינת העם היהודי – בעם היהודי על כל זרמיו.

במדינה היהודית רב נחקר על כך שערך חופות. זה קרה במדינה היהודית, לא במדינה אירופית תחת שלטון אנטישמי בשנות השלושים. למה? כי הרב שייך לזרם המסורתי, ולא לכת החרדית שהשתלטה על הרבנות. זה קורה כיוון שקואליציית המחנה הלאומי, תלויה בחרדים האנטי ציוניים.

יותר משהחרפה נוגדת את מהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית, היא נוגדת את מהותה כמדינה יהודית. במדינה יהודית לא יחקרו רבנים יהודים על כך שהם משיאים זוגות המקימים בית בישראל.

על זה ראוי להפיל ממשלה.

* אין שום פגיעה בזכויות המיעוטים – האידיאולוגיה העומדת מאחורי ההתנגדות לחוק הלאום, היא התפיסה על פיה יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. ולכן, ככל שהמדינה יהודית יותר היא פחות דמוקרטית ולהיפך. זהו חלחול של הרעל הפוסט ציוני. הֶגיון הציונות הוא שיהדותה של המדינה והדמוקרטיות שלה, הן כלים שלובים.

אין שום פגיעה, ולו זעירה, בצביונה הדמוקרטי של המדינה בחוק הזה. אין גם שום פגיעה ולו קלה ביותר, בזכויותיהם ובמעמדם של ערביי ישראל.

גם הטענה כאילו מעמד השפה הערבית נפגע חסרת שחר. ההיפך הוא הנכון, החוק אומר בפירוש, שמעמדה כפי שהיה עד תחולתו, יישאר כמות שהוא גם אחרי תחולתו. נכון, החוק קבע לראשונה ובצדק, ששפתה של מדינת ישראל היא העברית. אולם החוק גם קבע לראשונה את מעמדה הייחודי של השפה הערבית, ועיגן אותו בחוק יסוד.

החוק הזה אינו מציין את זכויות המיעוטים. נכון, כי אין זה הנושא שלו. החוק הזה אינו החוקה כולה, אלא רק אחד מנדבכיה. במכלול החוקה, מעוגנות זכויות הפרט של כל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת ולאום; בחוקים כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוקים אחרים שנחקקו ולבטח עוד ייחקקו. החוק הזה עוסק בהגדרת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

איני שמח עם קבלת החוק החשוב הזה, כי הוא היה צריך להתקבל כביטוי לקונצנזוס רחב של כל המפלגות הציונות, ולבטא את הקונצנזוס הציוני הרחב, המגשר על המחלוקות בנושאי חוץ וביטחון וגבולותיה העתידיים של המדינה. אין בי שמחה על כך שהחוק החשוב הזה התקבל בהתנגדות של קרוב למחצית חברי הכנסת. החוק שונה ועוקר מתוך ניסיון להגיע לקונצנזוס רחב, אבל למרבה הצער מתנגדיו לא רצו לתמוך בשום נוסח. התנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק היא ליקוי מאורות. מפלגת העבודה מקעקעת את יסודותיה. שתנועת העבודה, שהתיישבות יהודית היתה נשמת אפה, תציג את ההתיישבות היהודית כ"גזענות"?!

זו פשוט בושה.

* מחוץ לארסנל המאבק – במשך 9 שנים ניסו ממשלות ישראליות, בזה אחר זה, להחריב את מפעל החיים של חבריי ושלי – מפעל ההתיישבות בגולן. הם ניסו לגרש אותי מביתי, לנשל אותי מאדמתי, לעקור אותי ממקומי, להפוך אותי ואת ילדיי לפליטים בארצנו, במדינתנו. לפעול נגד כל מה שאני מאמין; אמונה שבחרתי להגשים אותה בגופי. והיה לי ברור (מה שברור היום לכל בר דעת) שאילו הזוועה הזאת תיעשה, היא תגרום לאסון לאומי.

 הייתי אז מראשי המאבק נגד הנסיגה. ולאורך כל התקופה, אפילו בצחוק, לא על עלה על בדל שפתו של מישהו מאתנו רעיון רדיקלי מטורף כמו לא ללכת למילואים.

הייתי אז מילואימניק פעיל, לוחם בצנחנים, ושירתי ימי מילואים רבים מאוד מדי שנה. גם בימים הקשים ביותר של המאבק, לא החסרתי ולו יום מילואים אחד. ועשיתי זאת בלב שלם. אף פעם לא חשתי שאני משרת ממשלה שמנסה לעולל לי את כל הרע שבעולם, אלא שאני מגן על מדינתי ועל מולדתי. המדינה אינה שייכת לממשלה ולא לראש הממשלה – היא שלי לא פחות מאשר היא שלהם.

לכן, כאשר אני קורא על "מחאת המילואימניקים ההומואים" אני מלא סלידה ובוז כלפי צעדם הנואל, העלוב. אף שאני שותף לעמדתם בנושא חוק הפונדקאות ומקווה שהוא ישתנה, אין בתמיכתי זו ולו גרם של אמפתיה למרד הרדיקלי הזה. זה מאבק מפונק, מאבק של עריקים. מי שנוקט בדרך זו, אינו ראוי לתמיכה אלא להוקעה.

אני בטוח שרוב המילואימניקים ההומואים לא ינהגו כך. אחריותם הלאומית והיותם אזרחים שומרי חוק במדינה דמוקרטית שמספקת להם כלים רבים להיאבק, חזקה יותר מהשפעתו של קומץ פעילים רדיקלים וחסרי אחריות.

* היסטריה מלאכותית – אני מתנגד לאפליה בחוק הפונדאות ותומך בתיקון לחוק שנדחה (ויעלה מחדש) התובע להכיל את החוק על גברים יחידאים. אני תומך בכך באופן ערכי, עקרוני. וגילוי נאות – אני תומך בכך גם כיוון שאחי ובן זוגו מגדלים זוג תאומים מקסימים, מפונדקאות שאותה נאלצו לעשות בארה"ב.

אבל חרף עמדתי זו, אני מסרב להיות חלק מן ההיסטריה הציבורית ואובדן הפרופורציות (והעשתונות), הזמנת גינויים לישראל מארגונים בינלאומיים והצגתה כמדינה מפלה וכו' וכו'. חוק המאפשר פונדקאות לגברים יחידאים לא קיים ולו במדינה אחת באירופה, כולל סקנדינביה, שמדינותיה נחשבות לליברליות ביותר ביחסן ללהט"בים. חוק כזה קיים רק בארה"ב ובקנדה. כיוון שהצגת התיקון עומדת להעלות מחדש לדיון ולהצבעה, יתכן שישראל תהיה השלישית בעולם.

ההיסטריה הציבורית מציירת תמונה כאילו הכנסת קיבלה חוק שהרע את מצב הלהט"בים בישראל. ולא היא – החוק היטיב את מצבם, כיוון שמעתה החוק מאפשר פונדקאות ללסביות, מה שלא היה קיים עד עתה (למעשה, החוק הקיים אינו מפלה הומואים, אלא הוא מפלה גברים לעומת נשים).

תהליכים חברתיים נמשכים מאות ואלפי שנים. ניסיונות לחולל שינויים חברתיים במהפכות של זבנג וגמרנו, תוך דילוג על תהליכי העומק התרבותיים, מסתיימים באסון. אולם איני מכיר שום תהליך חברתי מהיר יותר מהשינוי המהפכני במעמד הלהט"בים בישראל. 

לפני שלושים שנה, כאשר מתנגדיו של דן שומרון בצמרת צה"ל ניסו למנוע את מינויו לרמטכ"ל, הם טפלו עליו טענה שהוא הומו. שר הביטחון יצחק רבין הורה לשב"כ לחקור את הטענה. דן שומרון נחקר בפוליגרף, ורק משהוכח שאינו הומו, מונה לתפקיד. היום, כל פרט בסיפור הזה לא יכול לעלות על הדעת.

לפני עשרים שנה, כאשר שוטרים פינו בכוח הפגנה של להט"בים בתל אביב, הם כיסו את כפות ידיהם בכפפות ניילון, כדי לא להידבק. כן, לפני עשרים שנה בלבד.

ואיפה אנחנו היום? ישראל היא אחת המדינות הליברליות בעולם ביחסה ללהט"בים. הדבר ידוע בקרב להט"בים בכל העולם, שישראל היא מוקד משיכה תיירותי בעבורם.

זאת האמת. אז למה במאבק צודק נגד סעיף בחוק מסוים, צריך להטיל דופי במדינה, להשמיץ אותה ובעיקר – ליצור היסטריה ציבורית מלאכותית? איזה אינטרס משרתת ההיסטריה הזאת?

וכל כך חבל שאנשים נסחפים בהיסטריה הזו, בלי להטיל ספק ולשאול שאלות.

* גיס חמישי – כוח מג"ב הותקף ביצהר. לוחמת נפצעה בידי קין. יהודי שפועל נגד צה"ל וכוחות הביטחון הוא בוגד וגיס חמישי. מי שמסייע לגיס החמישי (כולל סיוע פאסיבי, כלומר יודע ולא מדווח) – משת"פ. על מדינת ישראל להפסיק לנהוג בגיס החמישי בכפפות של משי.

* יותר מביך ממביך – חזרתו של הנשיא טראמפ מדבריו המוזרים בנושא המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב מביכים, מביכים מאוד. התירוץ האינפנטילי שלו מביך אף יותר. אך אלמלא חזר בו – זה היה הכי מביך.

* עם מי אפשר לחיות בשלום – במלאת מאה שנים להיווסדו של קיבוץ כפר גלעדי, הקיבוץ של חברי "השומר", שעלה לקרקע באצבע הגליל ב-1916 (ועד היום נטוש ויכוח מר בינו לבין איילת השחר מיהו חלוץ ההתיישבות בגליל העליון), יצא אשתקד כרך כפול של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", שהוקדש למחקרים על כפר גלעדי. ראוי כפר גלעדי למחווה הזאת, כיוון שיותר מכל קיבוץ אחר בתנועה הקיבוצית, הוא מופת של משימתיות ציונית בביטחון, התיישבות, העפלה, קליטת עלייה ועשייה חברתית, לצד יצירתיות ומקוריות תרבותית וחינוכית ייחודית משלו.

דבר מעניין שמצאתי במחקר על חוות סג'רה, ששם התארגנה הקבוצה המייסדת של כפר גלעדי. מתוך מכתב של מנהל החווה אליהו קראוזה להנהלת יק"אJ.C.A.)  ראשי תיבות של Jewish Colonisation Association – "החברה היהודית להתיישבות" – בעלת החווה), בתקופה של אירועים ביטחוניים קשים עם ערביי הגליל התחתון: "עם השכנים הערבים המוסלמים אפשר לחיות בשלום, הרבה יותר קשה להגיע להבנה עם הערבים הנוצרים, שהם אנטישמיים גלויים והם אלה שהפעילו את כל התנועה נגדנו."

* ביד הלשון:  תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ", בשבוע שעבר, הופיע מאמר מעניין על אודות גיוס יהודים לצבאו של הקיסר יוזף השני, קיסר "האימפריה הרומית הקדושה" במרכז אירופה בשלהי המאה ה-18. במאמר מצוטטת ידיעה משנת 1788 מן העיתון "המאסף", כתב העת העברי הראשון שיצא לאור בגרמניה. מתוך הידיעה: "בית ישראל הרים קול תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה."

הביטוי תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה אקטואלי מאוד היום, כיוון שאחד משני מופעיו בתנ"ך הוא במגילת איכה שאותה אנו קוראים בתשעה באב. הפסוק במגילת איכה הוא: "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה". הביטוי מופיע גם בישעיהו.

פירושו – קול זעקה, יללות צער.

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [114]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הרעידה – בפתח

במגרשי הכדורגל במוסקבה, בסנקט פטרסבורג, ובערים אחרות ברוסיה, הסתיים זה-עתה המונדיאל המרשים. בארֶנות הגדושות חובבים נלהבים רעמו תרועות השמחה, צהלות הניצחון, קריאות האושר [וגם המיות האכזבה והתבוסה...]

רעשים אלה השתיקו צפירות אזעקה והתרעה צנועות יותר בארצנו, המתריעות מפני רעידת אדמה חזקה, הרסנית, קטלנית, שתבוא מתישהו  בעתיד הקרוב או הרחוק, והיא כבר ניצבת בפתח.

לא צריך להיות סייסמולוג-גיאולוג מדופלם כדי להזדעזע מניבוי אפוקליפטי זה.

לפי תחזית קודרת זו, ישנה סכנה של עשרות אלפי הרוגים ופצועים, לכודים תחת ההריסות, ורבים עוד יותר שיימלטו בעור-שיניהם מבתיהם המתמוטטים, בניינים שנבנו לפני 1980, והם לא ממוגנים מפני רעידת-אדמה בעוצמה של 7-6.5 דרגות בסולם ריכטר. מדובר פה בעשרות אלפי בתים פרטיים, וכן מוסדות-ציבור, בתי-ספר, בתי-חולים, מלונות ומבנים חיוניים אחרים.

ועדת-היגוי של מומחים בנושא זה מוציאה דו"חות, נתונים, רישומי מגניטודות, הערכות, המלצות והנחיות לקראת קטסטרופה זו, שאין בכוח אדם למנוע אותה.

אבל מאות האלפים שגרים בבתים בלתי ממוגנים אלה, אין ביכולתם לממן את חיזוק הבתים, בשיטת תמ"א 38. כלומר, מי שצריך לטפל בכך, זו כמובן הממשלה, על משרדיה השונים ובראשיהם השרים הנכבדים, הממונים על התחום שלהם, על שלוחות משרדיהם וגופי הביצוע שלהם.

וכאן אנו מגיעים לליבת העניין. וכרגיל, פה אנו נתקלים בשלוש תופעות ידועות ומוכרות:

משרד האוצר: אין תקציב...

מי אחראי. ויכוחים והתכתשויות בין השרים ומשרדיהם לגבי תחומי האחריות, הסמכויות ומטלות הביצוע.

אך בניגוד למקובל לגבי התנהלות השרים בדרך-כלל, הפעם, במקום להיאבק על סמכויות ואחריות, כל אחד מהם מנסה להתנער ממשימה זו ולהטיל את תפוח-האדמה הרוטט הזה – על זולתו:

משרד האוצר – על משרד השיכון והבינוי;  זה – על משרד התשתיות, זה – על העיריות; אלה – על משרד הפנים; משרד הפנים – על משרד החוץ [למה לא?] וכך הלאה, עד אחרון השרים. ואם יקרה נס, ושר אחד [החלש מביניהם] יקבל על עצמו את האחריות – מרצון או מאונס – הוא יטיל את הביצוע המעשי-הבירוקרטי על פקידיו השונים, בכירים כזוטרים, ואלה כבר ידאגו שהעניין יידחה ככל האפשר, יושהה, יתמסמס, כמיטב המסורת הביורוקרטית מאז ומעולם:

מה יש? מה בוער? מי אומר שהרעידה תתרחש דווקא עכשיו,  בימינו, במשמרת שלי, בקדנציה שלי? אחרַיי – המבול, כלומר רעידת האדמה...

מבקר המדינה הוציא דו"ח חמור על אי-מוכנותה של ישראל לקראת רעידת-אדמה קשה. אז הוא כתב. אין לו "שיניים" ואפשר להתייחס לדו"ח הזה, כמו למאות דוחות של מבקרים בכל שנות קיומה של ישראל, ואלה מונחים כאבן שאין לה הופכין באיזה ארכיון נידח, שאפילו המודיעין האיראני לא מתעניין בו.

הלוואי ואתבדה.

צדיקים בצפת

"צדקה תציל ממוות" ממלמלים קבצנים בשערי בית הקברות, ודומה שאינם יודעים, או יודעים ומתעלמים, עד כמה אווילית, שקרית ואבסורדית "סיסמה" [סלוגן בלעז] זו שבפיהם.

וכך גם הוכח כי יראת שמיים, תשובה ותפילה וצדקה, כל אלה לא הואילו ולא הצילו את אלפי תושבי צפת וטבריה ברעידת האדמה שהתרחשה בשנת 1837, בעת תפילת מנחה בבתי-הכנסת, שנחרבו כליל על המתפללים שבהם, צדיקים גמורים, שהקפידו על קלה כחמורה, כקוצו של יו"ד, והם מצאו את מותם מידי שמיים, מזרועו הנטויה של אלוהים הכול-יכול, המזעזע מוסדי ארץ.

וכך גם ברעידה של 1927, שפגעה בכל ארבע ערי הקודש, הוכחה שישיבה בערים קדושות אלה אינה סגולה מפני חורבן ומוות.    

ארץ לא רוחמה.

פיצוץ גרעיני ישראלי

ואם יש את נפשך לדעת מה הסיבה האמיתית לרעידות הנוכחיות, הקלות יחסית, קרא את מאמרו המלומד של המדען הירדני הדגול מאל זכארנה, בעל טור בעיתון הירדני אל-דוסטור, המסביר לקוראיו בכל הרצינות, כי המקור לרעידות אלה בסביבות הכינרת ובים המלח הוא בפיצוצים מבוקרים של ישראל, העושה ניסויים בפיצוץ פצצה אטומית זעירה, או אמצעים דומים אחרים, במעבה האדמה, מתחת לפני הקרקע, זאת כדי לגרום רעידת-אדמה מקומית, שתחריב את מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע, וכן גם את כנסיית הקבר הנוצרית...

איזה הבלים מסוגל לפרסם "עיתונאי" אידיוטי זה, שהוא כנראה אדם אינטליגנטי ומשכיל. הוא לא מכיר את העצה החכמה בתנ"ך היהודי: והמשכיל בעת ההיא יידום [עמוס ה' י"ג].

בנאים נופלים

תופעה דומה למתואר לעיל מתרחשת לצערנו גם בענף הבנייה. פועלי בניין זרים – סינים, רומנים, ערבים מהגדה ואחרים – נופלים מפיגומים באתרי בנייה רבים, שאין בהם הקפדה על בטיחות העובדים, כמתחייב. ומי מתייחס לכך? מי יודע על כך? באתר הבנייה שבו התרחש האסון, מודבקת על הגדר "מודעת-אבל" לקונית על פועל בנייה "אלמוני" שנהרג... האם משפחתו "האלמונית" מקבלת לפחות פיצויים מהיזם או הקבלן?

ומי נותן חשבון על כך? מי נוטל על עצמו אחריות לאסון? איזה יזם, או קבלן, או מהנדס מובא לחקירה, למשפט? איזה אתר-בנייה נסגר – לשבוע, לחודש, לשנה? 

ודאי, אין די מפקחי-בנייה ולא מגייסים מאות מהם לפקח על בטיחות העובדים. אך מי שיֶשנם [וישֵנים] למכביר, אלה פקידים וממונים ואחראים שונים בתחום, והם לא נוקטים אצבע. לא טובלים אצבע בבטון היצוק. וכי למה להם? מישהו ידרוש מהם הסבר, דיווח, אחריות? תנו להם לנוח בשלום ובשלווה על כורסותיהם במשרדים הממוזגים. אל תפריעו את מנוחת השכנים.

מנוחה נכונה.

אינפלציה

לאחרונה התפרסם בכלי-התקשורת כי רק 36% מפרחי המשפטנים, שסיימו את לימודיהם בפקולטות למשפטים במכללות ובאוניברסיטאות בארץ, שניגשו לבחינות הסמכה של לשכת עורכי-הדין, עמדו בהצלחה בבחינות, והם יכולים להצטרף לגילדה המכובדת וההמונית של עורכי-דין מוסמכים ומלומדים כיאות.

ורק חשש קל בליבם: האם ימצאו עבודה ופרנסה במקצועם זה?

כי מתברר שמקצוע עורכי-הדין בארצנו סובל מאינפלציה חמורה ביותר. פשוט אין צורך בעורכי-דין רבים כל-כך.

לפי סטטיסטיקה מעודכנת, בבריטניה ישנו עורך-דין אחד ל-400 תושבים, בארצות אירופה האחרות, היחס עומד על 600:1.

ואילו אצלנו: עורך-דין אחד על 163 תושבים [בתל-אביב 33:1!]

אז ברור שישנו עודף ניכר של עורכי-דין אצלנו. איפה ימצאו תעסוקה במקצועם? וכיצד יתפרנסו בהיותם מתחילים בקריירה זו?

הלא מוטב היה לו למדו רפואה, או מחשבים, או הנדסת-בניין.

ואולי אפילו ספרות ואמנות... 

[אהוד: אומרים כי התוצאה מעודף עורכי הדין היא התופעה של ביריונות משפטית. עורכי דין שמחפשים בנרות עילות הזויות לתובענה משפטית כדי להתפרנס מכך, וסותמים במיליוני מילים של פטפטת משפטית את מערכת המשפט העמוסה ממילא לעייפה].

רב כלוא ורב-כלאי

שמחנו לקרוא ידיעה מרנינה בתקשורת, על עיכוב והבאה לחקירה במשטרה של רב קונסרבטיבי, דב חיון, בעוון עריכת טקס חופה וקידושין, שלא לפי ההלכה של הרבנות הראשית וסמכותה, וזאת בפירוש בניגוד לחוק. וזאת כי הוא חיתן אישה שהיא בספק ממזרות. כלומר, אִמָהּ ילדה אותה מחוץ למסגרת הנישואין, בעוד היא נשואה כדת וכדין לבעלה, ולכן בתה צריכה לשאת את הקלון והעונש על כך, וכך גם צאצאיה, אפילו עד דור עשירי. כך כתוב בתורה.

בשבוע שעבר אישרה הכנסת  את חוק הלאום, שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי. אך מי שקובע מי שייך ללאום הזה, כלומר מיהו יהודי, הוא כמובן, הרב [האורתודוקסי], הפוסק לפי ההלכה היהודית, וכפי שלימדוהו רבותיו בישיבה, וכפי שהוא עצמו מבין אותה.

וזו רק ההתחלה. במהרה בימינו נזכה ונראה משטרת דת מסורה וקפדנית ופעילה, [כמו בדאע"ש], שתעצור כל גבר המהלך ברחוב גלוי-ראש וגלוח-זקן; כל אישה הלבושה שלא בצניעות, במכנסיים או בחולצה קיצרת-שרוולים. ואם יראו השוטרים יראי-שמיים ילד קטן, תינוק של בית-רבן משחק עם ילדה בגילו, והיא לא אחותו, יידרשו הוריו להפסיק זאת מיד.

וכמובן, הם יקפידו על הפרדת מדרכות: זו לגברים [דרך גבר],  וזו לנקבות [שביל הנחש].

ואילו ההומואים הטמאים, הבזויים מן התורה, החיים חיי תועבה, שוכבים משכב זכר, וכן גם נשים [נקבות] כמוהם, כל אלה יושלכו מיד לבתי-הכלא.

כי תורת ישראל וההלכה, ומורי ההלכה, הרבנים, הם השולטים כיום במדינת ישראל של ימינו, והמדינה הופכת צעד-צעד למדינת הלכה, לשמחת ליבנו.

ולא ירחק היום ונראה רב [רפורמי או קונסרבטיבי] כמו הרב דב חיון, כלוא מאחורי סורג ובריח, נשמר על-ידי רב-כלאי של שב"ס.

אין אלוהים מבלעדי אלוהי ישראל בשמיים, ושליחו ונציגו – הרב [האורתודוקסי] על פני האדמה.

יהודה גור-אריה

* * *

יוסי אחימאיר

אביב נפל 70 שנה בדיוק

לאחר נפילתו של "פוצ'יה"

70 שנה בדיוק מפרידות בן נפילתם של השניים באותו יום, ה-20 ביולי. הראשון, רב סרן רפאל סטרובינייץ, נהרג כשטנדר עלה על מוקש באזור רמלה-לוד, בן 41 היה בנופלו. השני סמ"ר אביב לוי נפל מירי צלפים בגבול עזה, בן 21 היה בנופלו.

ביום שישי, יום הקרבות הקשה בגבול רצועת עזה, מלאו 70 שנה לנפילתו של רפאל סטרובינייץ ("פוצ'יה"), חבר עין-החורש, חודשיים לאחר קום המדינה. "פוצ'יה" היה בן דוד של אימי, איש "השומר הצעיר" עוד מילדותו בביאליסטוק שבפולין, משם עלה בגיל 22 ארצה והיה ממקימי קיבוץ עין-החורש.

איש רב פעלים היה. חבר ה"הגנה", השתתף בפריצת המצור על ירושלים בדרך בורמה, נאמן עד יומו האחרון לתנועתו הסוציאליסטית.

זה לא מנע כמובן מבר-הפלוגתא החריף ל"השומר הצעיר", קרובו ד"ר אב"א אחימאיר, לכתוב עליו מאמר הספד נרגש, בחתימת א. גיא, ב"החרות – עיתון יומי של ירושלים הלוחמת" (27.7.1948), כשהוא מציין: "לדידנו אין קיים 'מפתח מפלגתי' לגבי החיים ומכל שכן לגבי הנופלים."

כשהגיע לירושלים הנצורה, נהג "פוצ'יה" לפקוד את ביתנו בשכונת מקור-ברוך. אחי אז בן 10, אני בן 5. "הוא לא נהג להרבות בשיחה בכלל ומכל שכן שלא אהב להרבות שיחה על החזית,"  מספר אבא – ובנדון זה לא הבדיל לרעה את דודנו, הנמצא ב'עבר השני של המיתרס' של החיים הציבוריים היישוביים.

"באחד הימים הראשונים להפוגה הראשונה, ולפתע פתאום מופיע פוצ'יה עם הטנדר הקליל שלו, והטנדר עמוס חבילות, החל מהנוזל היקר מכל יקר, החל בפחי נפט וכלה בשאר ירקות ממש ובכל אותם מיני מזונות, שבתנאי ירושלים של אותם הימים היו בחזקת 'לא יסולאו בפז.'

"למשפחה הירושלמית הרעבה, עם הילדים החיוורים בשל קימוץ במזון וקימוץ באור השמש מפני סכנת פגזים, היתה הופעתו הבלתי צפויה של פוצ'יה, על דיבורו הקצר, המקוטע, על עיניו המבריקות, בחזקת היונה הראשונה שהופיעה בתיבת נוח ועלי זית טרף בפיה. 'מה נשמע פוצ'יה?' – אבל לפוצ'יה אין פנאי... הטנדר שלו מלא חבילות לעשרות משפחות...

"והוא טס בטנדרו משכונה לשכונה לאורכה של ירושלים החדשה, דופק בגסות, הלא רגילה לאופיו, בדלתות הבתים החשוכים. פוצ'יה דופק בדלת, כאמור שלא בהתאם לסגנון החיים שלו, עבר על מידת הנימוס שלו. 'אין דבר, בשביל חבילה, כדאי לדפוק ולהעיר – קבלו חבילה מתל-אביב, מידידים, שלום.' והטנדר כבר איננו ורק אבק קליל מתאבק מאחוריו עם ערב מואר באור ירח יקר..."

"פוצ'יה" נתמנה לאחר מבצע דני למפקח על הרכוש הנטוש באזור רמלה-לוד. במסגרת תפקידו זה נהרג כשרכבו עלה על מוקש בשביל צר והוא נפצע אנושות. את מנוחת העולמים שלו מצא בצל אקליפטוס עב ענפים בבית העלמין של עין-החורש.

גם אבא, גם "פוצ'יה", היו בוודאי משתאים לדעת, כי לימים מצאה הנכדה מרמת-גן את בן זוגה בעין-החורש, שם אנחנו מבקרים מפעם לפעם את המחותנים שלנו, שם אני פוקד מפעם לפעם את קברו של "פוצ'יה" ז"ל.

70 שנה בדיוק עברו מאז נפל רפאל סטרובינייץ-עמרי במילוי תפקידו, והנה אנו מלווים למנוחות עולמים עוד בן יקר, עוד לוחם שנפל על משמרתו בדרום. אביב לוי נולד כמעט 50 שנה לאחר נופלו של "פוצ'יה", וזכה לחיות רק כמחצית שנותיו של "פוצ'יה."

20 ביולי 1948 – 20 ביולי 2018.

חוק הלאום

אילו הייתי היום ח"כ באופוזיציה, ומשתתף בהצבעות על חוק הלאום, לבטח הייתי משנה את עמדתי (ואכן היו לי היסוסים בנחיצותו) מהתנגדות לתמיכה,במיוחד לאחר שמיעת נאומיהם המשכנעים של ח"כ אבי דיכטר, של השר יריב לוין ושל ח"כ אמיר אוחנה. שלושה נאומים מכוננים, שלעיתים נדירות שומעים כמותם. ברמתם, ברטוריקה, ברגש. בהנמקה. נאומים שעוד יילמדו, ידונו בהם וידברו עליהם.

הייתי מצביע עם הקואליציה, בתמיכה בחוק, ולא עם האופוזיציה הלא-ציונית, הרשימה המשותפת. השתכנעתי כי החוק מחזק את ישראל כמדינת העם היהודי, אינו פוגע בזכויות המיעוטים בה,אינו מחליש את צביונה הדמוקרטי. רחוק מאוד ממה שהמתנגדים לו ניסו לצייר בדבריהם ובתגובותיהם.

יתר על כן, דווקא דברי המתנגדים הקיצוניים צריכים היו לחזק את אלה מן הח"כים שהיססו ולבסוף לא שינו עמדתם. פוליטיקה קטנה עד הסוף, וחבל. הם יירשמו בספרי ההיסטוריה כמי שלא תמכו בקביעת צביונה המיוחד בין אומות העולם של מדינת ישראל. מדינה יהודית אחת בין 22 מדינות ערביות.

חוק היסטורי ללא ספק, שרק לעתים נדירות הכנסת זוכה לחוקק חוק שכמותו.

גרמניה מעל כולם

כל יפי הנפש נגד הפולנים, נגד ההונגרים, נגד הליטאים, נגד הסלובקים, נגד האוקראינים...

רק גרמניה בסדר.

אז כולם היו אנטישמים ורוצחים, אבל מעל כולם גרמניה, מחוללת פשע השואה.

מדוע הסלחנות כלפיה?

אנטישמיות ערבית

הנה יבול של יום שנאה אחד מהעיתונות הערבית – באדיבות מוסד המחקר ממר"י:

 * בעל טור ביומון כוויתי: היהודים נודעו בתכונות נתעבות המושרשות בכל יהודי לעולם ועד.

בסאם אל-שטי, בעל טור ביומון הכווייתי "אל-אנבאא" ומרצה באוניברסיטת כווית, פירסם מאמר אנטישמי שבו ציטט שלל פסוקים מן הקוראן, המוכיחים לדבריו, כי היהודים הם רמאים, מושחתים, עלובים, תוקפנים, קנאים רוצחי הנביאים ואחראים לכל השחיתות וההפקרות בעולם. אל-שטי טען כי על המוסלמי להישמר מפני תכונות אלה של היהודים.

* כותב ירדני: יתכן שרעידות האדמה האחרונות באזור נגרמו על-ידי ניסוי אמל"ח ישראלי, לקראת החרבת מסגד אל-אקצא וכנסיית הקבר.

על רקע גל רעידות האדמה הקלות, שפקד את ישראל וסביבותיה בראשית יולי 2018, טען כמאל זכארנה, בעל טור ירדני, כי יתכן שמקורן של הרעידות הוא בניסוי שביצעה ישראל בעומק האדמה בנשק גרעיני או בנשק חדש שפיתחה. זכארנה טען כי יתכן שניסויים אלה הם חלק מהכנותיה של ישראל לבצע רעידת אדמה מלאכותית יזומה במטרה למוטט את מסגד אל-אקצא, כיפת הסלע וכנסיית הקבר.

עם אלה, רבותיי, האם אפשר ולו רק לחשוב על עשיית שלום? אשליות! תמשיכו לטמון את הראש בחול המזרח-תיכוני.

יוסי אחימאיר

* * *

ד"ר ארנה גולן

חלק שני: אלימות במגעם של גבר ואישה בשירי יונה וולך. 1. המגע האלים בין המינים – מיפגש של קוטב חזק וקוטב חלש, מוקדו במגע המיני, והזיקה ליחס בין הגוף והנפש

מראשית יצירתה של וולך משקף מיפגשם של הגבר והאישה, האלים ביסודו, את מצבו הקיומי של האדם. האלימות קיימת במיפגשו של הסובייקט עם הזולת, במגעו של האדם עם העולם וגם בין הכוחות המתפצלים שבנפשו. וכשם שבהם מתקיים מגע אלים, תוקפני והרסני בין שני קטבים שאינם שווים בכוחם ובכושר הישרדותם, כך גם במגעם של הגבר והאישה. הגבר מייצג במגע זה את הכוח החזק, האקטיבי והאלים שנפשו נאטמה, ומשום שהוא חותר לסיפוק עצמי ולהשגת שליטה ועליונות, הוא תוקף ישירות אך לעיתים גם מתחזה ומסווה את אלימותו בתחילה. לעומתו, ניכרת האישה בחולשתה הפיסית, הנפשית והתודעתית כאחת, ומתאפיינת בפאסיביות שבה, בתמימותה ובפגיעותה. ומכיוון שהיא  מונעת בכוחה של כמיהה למגע רך ואוהב של גוף ונפש, היא נעשית קורבן לאלימות, וזו גורמת לדיכוי זהותה האישית והנשית ולהתפוררות נפשית.

מראשוני השירים ועד למאוחרים שבהם מתמקד מפגש המינים בייחוד במגע המיני. התמקדות זו אינה מקרית. מקורה עמוק יותר מן העמדות האידאולוגיות של וולך שהתגבשו במשך השנים, ואף אינה נובעת רק מדחף של התגרות במוסכמות הדחויות עליה או מרצון למשוך תשומת לב בכוחה של יצירה פרובוקטיבית. המקור העמוק הוא בתפיסתה המיוחדת של וולך בדבר היחס שבין הגוף לנפש, בין הפיסי לריגשי ולרוחני.

משיריה של וולך עולה הפרדה רבת משמעות בין הגוף לנפש כמו היו שתי יישויות בעלות קיום נפרד (תפיסה זו עולה בבירור, בין השאר,  בשיר "לחיות במהירות הביוגרפיה"). אף על פי כן , שתי היישויות הללו, הגוף והנפש, כרוכות זו בזו בזיקת גומלין הדוקה וללא הפרד ועל כן המתחולל ביישות האחת חורץ את גורלה של האחרת וקובע את עצם קיומה.

מאידך, גם איחודן ליישות אחת אינו דבר מובן מאליו. האיחוד הכרחי וחיוני אמנם לחיים ממשיים ואמיתיים, אך צירופן ניתן לפירוד בשעות קריטיות. בהיות הגוף המימד הפיסי והחיצוני של הסובייקט, הרי הוא זה שבא במגע הראשוני וללא חציצה עם העולם ועל כן הוא ממלא  תפקיד מכריע בגיבוש זהותו של האדם (שוולך לא תחדל מלתבוע נאמנות לה). הנפש, לעומת זאת, שוכנת בתוך קליפת הגוף שהיא כמעטפת לה או כמו מיכל פיסי העוטף אותה, מהווה לה מחסה ומגן עליה. היא נחבאת בתוכו, רכה ועדינה, והוא מסוכך עליה מפני כל פגיעה ומעביר אליה את תחושותיו, עד שאפילו האהבה חודרת תחילה דרכו ורק אז מגיעה אל הנפש (תת הכרה, עמ' 191). מכאן החרדה לשלמותו של הגוף, שהרי הוא חשוף אל העולם, רגיש ופגיע, ובהיפגעו מועברים זעזועיו אל הנפש. יותר מזה, משנפגע הגוף נפגעת חומת המגן המסוככת והנפש עצמה נחשפת לפגיעה, העשויה להביא להתפוררותה.

זה מקור החרדה של יונה וולך מפני האלימות הפיסית, ויהיו הפוגעים "ילדים", "תנינים", "חרוזים" או גברים. זה גם מקור החרדה מן האלימות הנפשית,  כי זו עשוייה לבוא גם מבפנים, מן "האוייב" שבנפש וגם כתולדת הפגיעה הגופנית. החרדה אף מתעצמת כיון שאפשר שהכוח האלים והמתנכל ינקוט בתחבולות של התחזות והסוואה שיופנו ישירות אל הנפש התמימה. זו תתפתה ולא תהיה ערה לסכנה האורבת לגוף (כמו ב"יונתן", או ב"טוביה"). הנפש אף עשוייה לאבד את עירנותה בשעת ההתכנסות פנימה והיא לא תחוש ב"מפלצת" החיצונית או הפנימית. ואז, עם אובדן העירנות יופקר הגוף לאלימות וייעשה קורבן חסר אונים, שעינוייו שלו יפוררו את הנפש.

לאורה של תפיסה זו, נעשה מגע הגופים של הגבר והאישה, לתפיסתה של יונה וולך, לבסיס הראשוני והחיוני למפגש המינים ולקשר ביניהם. וכך, בניגוד לתפיסות הרווחות שקשר ריגשי של אהבה קודם למגע המיני, לפי וולך המגע המיני הוא התנאי הראשון ל"אהבה", שכן רק דרכו ניתן להגיע למגע מושלם בין הנפשות. אלא שהבעייה היא, כאמור, שמעצם טיבו יש סיכון במגע המיני של הגופים. שעה שהכוח האחד אלים, הרי בהיעדר עירנות נפשית ומתוך תמימות ומתן אמון מוחלט, חשוף הגוף החלש לפגיעה אלימה, שתגרור גם דיכוי והתפוררות של הנפש. זה הטעם לכך שהאלימות המינית, שהגבר מפעיל במגע מתוך חתירה כוחנית לשליטה, הורסת את חומת המגן הפיסית הנשית ופוגעת בנפש האישה החלשה, הכמהה למגע מושלם של גוף ונפש באהבה.

ראשוניותו ומרכזיותו של המין בהווייה האנושית באה לניסוח מובהק ומדהים דווקא בשיר שנושאו כלל אינו יצור חי אלא יישות רוחנית, "העברית" (צורות, עמ' 19-17). אולם, בשיר מאוחר ונהדר זה מוצגת הלשון העברית כיישות גשמית ממש, כאישה הפועלת, רודה ואף יפה בחיצוניותה. שיבחה הוא שלעולם נמסר בה מינו של כל יצור וכל אובייקט, אם הוא זכר או אם נקבה. בניגוד לאנגלית, שבה הדברים הם "זה" – "לא איש ולא אישה" ו"כל אני הוא בלי מין" – "העברית היא סקסמניאקית". תמיד היא "רוצה לדעת מי מדבר," רוצה "לראות את המין," "מציצה מבעד לחור המנעול" כמציצנית הרוצה לראות עירומם של גבר ואישה.

"כל מילה היא זכר ונקבה / אין כמו אלו דברים מתוקים / העברית היא אישה מתרחצת," מצהירה וולך במטאפורה יפהפייה. היא אף יפה יותר ככל שמתבגרת. וגם אם מפלה בעתיקותה בין המינים ומעלימה את הקיום הנשי בלשון רבים, הרי בניגוד ל"מה שתגדנה בטרוניה פמיניסטיות / המחפשות גירויים מחוץ לשפה," ותובעות לבטל את הייצוג בלשון של ההבדלה בין המינים, משקפת הלשון העברית, המבדילה בין זכר לנקבה, את כוחות הטבע ואת החיים, כלומר – את המיניות ואת המגע בין המינים. על כן ראוייה השפה העברית לאהבה כמו אישה בעירומה. אף ראוייה היא לשיר הלל: "תראה איזה גוף יש לשפה ומידות / אוהב אותה עכשיו בלי כסות לשון."

ומכאן עולה גם  היחס שבין הגוף לנפש. יש להבחין כי למרות שקיימת זיקה הדוקה בין הפיסי העוטף לנפשי הנעטף, אפשר שברגעים קריטיים, שעה שהמעטפת הפיסית נפגעת אנושות, תוסיף הנפש להתקיים גם בלא הגוף. או אז היא תוכל לצאת אל מחוץ לו. תופעה על טבעית זו הנדמית כסוריאליסטית, נתפסת לוולך כטבעית לחלוטין, ממשית ככל שקדם לה. אף אפשר שתהא זו יציאה לשעה בלבד, כתופעה מיסטית של התפשטות הגשמיות, ולאחר מכן תחזור למקומה.

כאמור, כבר בשיר "יונתן" מוסיף "האני" הדובר להתקיים לאחר חידלון הגוף והוא אף מדווח על הנעשה בראשו שנכרת ושומע את בקשת הסליחה של רוצחי גופו. האפשרות הזאת של קיום הנפש בנפרד מן הגוף המובס, מתממשת במובהק באחרונים שבשירי וולך בגופה ובנפשה שלה. "גופי היה חכם ממני," היא אומרת בפתח שירה הקצרצר, רווי התחושה המיסטית (אור פרא, עמ' 23). בלשון דיבור של יום יום וכאילו היה זה  אירוע ממשי וסביר שאינו מעורר כל פליאה, היא מתארת באופן מדהים את הגוף כיישות עייפה וכושלת, הנפרדת מן הנפש, מן "האני":

"כוח הסבל שלו היה פחות משלי / הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי הפסיק כשאני עוד המשכתי / גופי לא יכל / כשל / ואני קמתי ונאלצתי ללכת / וגופי אחריי."

הגוף הובס וקלט את תבוסתו. הנפש, לעומת זאת, לא השלימה נאלצה ללכת ולהמשיך ואילצה גם את הגוף להשתרך אחריה.

גם בשיר אחר מדווחת וולך כעובדה ריאלית וסבירה בהחלט, בלשון היום יום ובלא כל תמיהה, על יציאת הנפש אל "מחוץ לגוף" (תת הכרה, עמ' 285). הנפש היוצאת מתוך הגוף המיוסר אף פועלת כיישות עצמאית, מלאת חמלה והכרת תודה לגוף ומטפלת בגוף בתבוסתו. "המהפנטת היתה אצלי," היא מדווחת על תחילתה של סידרת אירועים, שכולם שווים, לפיה, במידת ממשותם. היא "דיברה על הגוף העייף מכל השנים / משרת ועושה בשבילנו," כלומר – כפוף לשירות "האני" ובפגיעותו נותר ללא כוח. "ואני יצאתי מתוך הגוף," היא מדווחת בלא כל פליאה, "וישבתי על קצה המיטה / הסתכלתי בו / ועליתי ללקק אותו / ללטף אותו / לטפל בו."

תחושה מיסטית מעין זו מאפיינת לא רק את רגעי הסבל מן המחלה, אלא גם את רגעי ההשראה היצירתית, המתוארים כמצב של התפשטות הגשמיות. הרי זה ניתוק הכרחי של הנפש מן המעטפת הפיסית, שכן הגוף בא במגע מתמיד עם המציאות החיצונית הפוגענית והכרח להתנתק ממנו לשם היצירה. "אני לא מרגישה," היא אומרת (תת הכרה, עמ' 298), לא חשה את הממשות החיצונית. מצב ההשראה הוא "עילפון", כמו "טראנס" המנתק את "האני" מגופו ומשחרר את הנפש. אותה שעה "אין לי בשר ואין לי עצמות / ואין לי כלום / ורק זה לבד." אפילו פעולת הכתיבה כבר אינה מוחשת. על כן, אז היא "הכי ענייה" בגשמיות אבל "הכי עשירה" ברוח, כי רק "זה השער לכל מצב / תודעה, הכרחי החופש ההכרחי / ואני שיש." השחרור הארעי של הנפש מן המגע הפיסי עם המוחשי הוא התנאי להשראה וליצירה.

אי לכך, כשהנפש מתכנסת בתוך עצמה ומתנתקת מן הזיקה אל הגוף, אומרת יונה וולך בשיר "יש לי במה בראש" (מופע, עמ' 35), או אז נבראת בתוכה מציאות מפצה ומחזקת ודווקא מהיותה מנותקת מן המגע עם הממשות. מציאות פנימית זו היא "מציאותית מכל במה" ויש בה יופי, אהבה, תחושת עוצמה וגבורה.

אבל עם החזרה לממשות, עם כיבוי האור בתיאטרון הפנימי, אובד הכול. עם החיבור לגשמי "באות בהלותיי / חרדותיי / גוויותיי / עלבונותיי," שבה ומשתלטת החרדה מפני פגיעתה של האלימות ואי יכולתו של  הגוף להגן על הנפש הפגועה. או אז אפשר שהיא עצמה, בכוחה העצמאי, תצמיח חומת מגן: "את גרגר האני / עטפה צדפת הרגש בציפוי פנינה / ולא הרגישה עוד / וליבה אטום / חתום / ואין באני שלה לנגוע," נאמר בשיר המאוחר והמזוקק, "את גרגר האני" (תת הכרה, עמ' 300). "זאת אני יודעת" מניסיון ממשי, אומרת וולך. כשם שהצדפה יוצרת בתוכה פנינה כתולדת פגיעה אלימה מבחוץ, כך אף גרגר הנפש הפנימי, שבעקבות פגיעה עוטה ציפוי קשוח להגן בו על הרגש. אלא שלכך, כמשתמע, יש גם מחיר: אטימת הרגש, חסימתו מפני יצירת מגע עם הממשות.

אולם, פגיעה ב"אני" עשוייה לבוא, כאמור,  גם מתוככי הנפש עצמה, כפי שתואר כבר בשיר המוקדם "מפלצת האיילה", אך גם בשיר מאוחר: "כל הריגושים מרדו בי כעבדים" שנכלאו בסוגר הנפש (מופע, עמ' 159). כל הרגשות אשר "שמתי להם מחסום / שעיניתים מאחורי סוגר ובריח" בציפוי הקשיח, "סופם שיקפצו עלייך מבפנים / ינטשו אותך בלי", יפעלו כיישויות עצמאיות שנטישתן מותירה את האדם בלא כוחות ובריקנות פנימית.

בפריצת הנפש ממעטפת הגוף יש גם סיכון נוסף חמור, שכן שעה שהיא חורגת מן הכסות המגוננת הרי הנפש חשופה לפגיעה אלימה ולהיחשפות מבישה בעירומה. "שוב הנפש גדולה עליי משתלשלת כבגד ענק," מדווחת וולך על תחושה מיסטית מדהימה (שאינה מטפורית כלל!)  כמו היה זה אירוע ממשי המתרחש בפועל, בשירה "ושוב הנפש" (צורות, עמ' 89-88).

לכן  המטפורות אינן אלא המחשה: "כבגדים הנפש מגיעה לרגלי עד נעלים ענק / כעל ילדה קטנה בגדי האב משתלשלת הנפש." ובהיחשפה, הריהי "עירומה רועדת מקור מבושה עירומה פסיכולוגית." ומאחר ש"המצב רוח הם בגדיו האמיתיים של האדם" הרי שעה שהם נחשפים הם מופקרים לעין כל ולפגיעה מצד כולם.

תפיסה זו של היחס בין הגוף לנפש ואפשרות יציאתה של הנפש ממיכל הגוף, הובעה כבר בשירים מוקדמים, גם אם בדרכים מובלעות יותר. "התרוקנתי, התרוקנתי כמו בריכה," היא מקוננת בשיר בשם זה (שירה, עמ' 143). ההתרוקנות אף נגרמה כשהנפש נחשפה בלא זהירות בווידוי חושפני בפני גבר, שהיא אמרה לו דברים שאישה אינה מעזה להודות בהם אפילו בפני עצמה, וביציאת הנפש-הווידוי כמים ממיכל הגוף, נותרה ללא כוחות.

בדומה לכך, גם הענקת אהבה לגברים סתמיים וחסרי משמעות לגביה, הריהי כריקון מעטפת הגוף מן הרגש האוהב, בדומה להוצאת מים: "אני יושבת עם שמעון ומוציאה אהבה / אני יושבת עם לוי ומוציאה אהבה," מרוקנת ומבזבזת את כוחות הנפש כמו היו יישויות מוחשיות. לעומת זאת, בזוגיות אלימה ומתישה שואבים השניים זה מזה "חיים ומוח" כערפדים מוצצי דם, עד שהמיכל הפיסי נותר חלול ו"מסביב קווים ציורים קינטורים" והם ללא נשמה בתוכם, כאמור בשיר "זוג ומפירים" (שירה, עמ' 169).

מאידך, כשם שאפשרית חדירה אל הנפש לשם פיתוייה והחלשת הגוף, כמו בשיר "טוביה", תיתכן גם חדירה רוחנית פנימה מבורכת, תוך דילוג על המשוכה הפיסית החוצצת. "תן למילים לעשות בך / תן להן הייה חופשי / אלה תיכנסנה בך תבאנה פנימה / עושי צורות על צורות / יחוללו בך אותה חוויה,", מפצירה וולך ביוצר בשיר נהדר ומדהים נוסף. היא קוראת לו להסיר את המחסום ולהיפתח אל המילים, שתבאנה ישירות אל הנפש אם יהיה במצב של התפשטות הגשמיות (צורות, עמ' 5).

לאורה של התפיסה המיסטית, הגורסת אפשרות ריאלית של היפרדות הנפש ויציאתה מהגוף כביכול היו שתי יישויות עצמאיות, מפתיע להיווכח כי דווקא לנוכח היוודעותה למותה הקרב, כופרת יונה וולך בהחלטיות ומתוך השלמה באמונה דתית או מיסטית כלשהי בהישארות הנפש לאחר מות הגוף. בתוקף היא מסרבת להתפתות למציאת נחמה פורתא גם באמונה בגלגול נשמות. לא היא שתיאחז בנחמות כוזבות לדעתה. 

בשיר "והיות אני עצמי" (תת הכרה, עמ' 299) היא פוסקת בנחרצות, כי "הכול במסגרת המציאות" ואין שום קיום לאחריה, גם לא לנפש. באומץ ובישרות פנימית, שאיפיינו אותה כל חייה, ולאחר שגברה על "הפחדים" מאלימות הקיום, היא ממקמת את הזיקה המיסטית הזאת שבין הגוף לנפש בתחום "הריאליה הבסיסית שלנו", כל עוד נמשך קיומם הצמוד והחי של הגוף והנפש עלי אדמות. בחידלון הסופי, עם מות הגוף, מתה גם הנפש שאין לה קיום בלא כסותה החיונית.

ואם כך, מה התימה שליחס הזה בין הגוף והנפש תהיה השפעה מכרעת, בתפיסתה של וולך, גם על מיפגשם ומגעם של הגבר והאישה? אכן, המסקנות תהיינה ברורות.

2. הגבר האלים, האקטיבי והמנוכר וקורבנו האישה החלשה,

נטולת המודעות וכמהה למגע – שירים ראשונים

כבר בסיפרה הראשון, "דברים" (1966), בשיריה המוקדמים, הציגה יונה וולך את המיפגש בין הגבר לאישה כמגע אלים וגורלי, המוליך את האישה לאובדנה הריגשי או הפיסי. היא מיקמה את המגע האלים בתחום המיני, במגע הגופים, והציבה את האישה בקוטב החולשה הטוטאלית, הפיסית והנפשית, ועל כן כקורבן האלימות הגברית שבקוטב החזק, התוקפני והחותר לשליטה.

בסידרה נודעת של שירים מפתיעים במקוריותם ומרטיטים, הקרויים לרוב על שם הדמויות הנשיות שבמרכזם, היא העניקה להן שמות המפקיעים אותן מראש מן ההוויה הישראלית וממקמים אותן בכעין עולם אגדי בעל מאפיינים אירופיים, המרוחק מן הכאן ועכשיו. בה בעת, מסמנים שמותיהן הזרים את ניתוקן מן הממשות הריאלית בכלל, כיוון שהן נעות במציאות דמויית מעשיה, רחוקה במוזרותה וכמו הזוייה. למעשה, כפי שמתברר מאפייניה הסוריאליסטיים של המציאות בשירים הללו, נובעת מן הצמידות לנקודת תצפיתן, המשקפת את חולשת תודעתן של הדמויות הללו ואת רפיון כוחן, שאינם מאפשרים להן להעריך נכונה את הסיכונים או להתייצב מול האלימות הגברית.

המקור העמוק לחולשתן מקורו בכמיהתן למגע שבאהבה או למימוש מיניותן, ובתמימותן הן נתונות באשלייה שאפשר לתת אמון בגבר ולהיפתח אליו. בזאת הן מסירות את חומת המגן הפיסית והנפשית, ומעצם חולשתן הפיסית והתודעתית נעשות לאובייקט מיני המנוצל על ידי הגבר והן אף מושפלות. כתוצאה מכך, הן מאבדות את אחיזתן במציאות. יותר מזה, אם ברגע כלשהו צומחת בהן מודעות לסיכוני ההווייה הגברית או לעובדת ניצולן ודיכויין, הן מפנות את הכאב ואת הזעם כלפי עצמן ופוגעות בעצמן באקט אכזרי של אלימות.

הקוטב הגברי, לעומת זאת, מוצג כגבר אלים ומנוכר, נטול רגש ושואף לסיפוק ושליטה, או כחבורה גברית אנונימית, אלימה ומתחזה לשם השגת סיפוקה. רק באופן נדיר נחשף גם הגבר כתמים וחלש, אך זאת משום שאין בכוחו לשאת את מעמסת הקיום ולא משום שנפגע על ידי אישה.

וכיוון שדרכי מסירתם של השירים נאמנות, לרוב, לאופן קליטתה של המציאות על ידי הדמויות הנשיות, שהן נטולות כושר פיענוח של המציאות או שהן בורחות ממנה, השיר רצוף  משפטים קטועים וחסרים, הבאים ברצף ללא קישורים הגיוניים וסיבתיים, ונוצרים פערים היוצרים עמימות. אמנם, הדובר בשיר, המוסר את עלילתן ההזוייה של הדמויות, חורג לעיתים מנקודת תצפיתן ורומז להסבר כלשהו, אף מביע, לעיתים, גינוי או סלידה מתוך נאמנות לכאבן, אבל הדברים נותרים, בעיקרו של דבר, בעמימותם ומקשים על פירושם.

למשל, השיר "קורנליה" (שירה, עמ' 10). הדמות שבמרכז של שיר זה, מייצגת את הדגם הנשי בשיא חולשתו, שכן היא נטולת מודעות לחלוטין לטיבה המאיים של ההוויה הגברית שהרי אין בה הכושר לפענח את איתותיה. מאידך, אין היא מודעת גם למיניותה שלה, המסכנת אותה. וכך, בפאסיביות הילדותית שבה ובכמיהתה למגע אנושי, לאהבה ולמימוש מיני, היא נעשית קורבן לניצול מיני קבוצתי. יתירה מזו, אפילו לאחר האונס היא מוסיפה לקיים את אשלייתה התמימה. בחלקו הראשון של השיר, שבנאמנותו לתפיסתה הילדותית נבנית בו מציאות דמויית מעשייה, היא מפרשת את הופעת "השד" הגברי ב"אמצע הלילה" בהתאם לחוקיות האגדית, על פיה זו שעה גורלית, שטמונה בו הבטחה של הופעת נסיך גואל. כיוון שכך, אין היא נרתעת מפניו ומצטרפת אליו בתמימותה "לקטוף סרפדים". אין היא מודעת כלל ליצריה המיניים שהיא "מוכרחה" לממשם, כשם שאינה מודעת למשמעות הסמלים הארוטיים האחרים: שד, אמצע הלילה, לקטוף סרפדים, פריחה אדומה ושדה אדומה. היא אינה מבינה כלל שבצבע ה"אדום" היא סומנה כאובייקט מיני מזמין ומותר לכול.

אפילו עם "בוקר", עם סילוק המעטה האגדי מן המציאות, עדיין נאמן הדובר לראייתה, המכחישה את מעשה האונס הקבוצתי, ועל כן הוא מכנה אותו בלשון נקייה, "האנשים עשו לה," אך בה בעת רומז בלשון הסלנג לאשר נעשה לה, לאונס הברוטאלי. רק לבסוף, כשהיא אינה מתעוררת מאשלייתה, חושף הדובר המודע למתרחש את משמעות הדברים. לא בה חשקו כפי שסברה, לא בה כבעלת זהות אישית ונשית ייחודית, כ"קורנליה", אלא כאובייקט מיני נטול זהות, נשמה ושם. וכך לפנינו שיר חריף וזועם.

"כריסטינה" (שירה, עמ' 19) נעשית אף היא קורבן לאונס קבוצתי, וכקודמתה אין בה הכושר לפענח את המציאות כהווייתה, ו"הכמיהה" למגע אנושי ומיני מחלישה אותה. אולם הפעם האונס האלים נכפה עליה בכוח. היא חשה במעומעם במלוא כיעורה ועיוותה של ההווייה הגברית היצרית והאלימה וסולדת ממנה גם אם בחולשתה הפיסית והתודעתית אין בכוחה להקים חומת מגן או להימלט.

מיד בראשית השיר, בלא שקדם שלב של פיתוי והיענות, היא מוצאת את עצמה במרכזו של מעגל גברי רב משתתפים, והוא מעגל אנונימי, תוקפני ומתחזה, מסווה את כוונתו האלימה. עירפול תפיסתה משתקף מיד בתיאור הפותח כיוון שהוא נטול רקע, מקוטע ומוזר, מתמקד בגברים האנונימיים ה"עושים מעשים קטנים ומתמשכים" שאין היא מפענחת את טיבם. מאידך, סלידתה מהם ניכרת בתשומת ליבה המכוונת להתבוננותם המסלידה בבהונותיהם, המעידה לתחושתה על "אקזמה ברגליים" ומתקשרת ב"כושים". היא רואה אותם "שולבים ידיים" סביבה, כמו במין "מחול קטן" והם מחקים, להבנתה הילדותית והמוטעית, את משחק הילדים שבו בוחר בן בבת או להיפך בשירת "למי למי למי", ובכל זאת, חשה בעיוות שבמתרחש. ה"למי למי" נעשה "למה למה" והם "מיבבים", מעוררים בה סלידה.

לנוכח עימעום תודעתה באשר למתרחש סביבה, נאלץ הדובר לחרוג לסירוגין מנקודת תצפיתה. הוא מוסר כי "כריסטינה מחכה" להבין מה קורה. היא שומעת את שאלתם המתחזה של התוקפים לשמה הידוע להם ומתאמצת להבין ולהגיב. עתה, בעוד המעגל מתהדק סביבה "הכמיהה מחלישה אותה," מונעת ממנה להיחלץ. נראה לה כי "בעומק", מרחוק, משחקים שם בקצב, אך הדובר מבטא את סלידתה מן החושקים "מלפנה" והם מעוותים כמו לשון המוסרת. הם גם "עושים לה פנים," עושים העוויות כעורות בתאוותם, אך מתחזים לדורשי טובתה. עתה, כשהיא מתנודדת בין הכמיהה לסלידה "ראשה סחרחר בינות ליבבת" מצרימת הקולות. היא מאבדת את כוח עמידתה סופית לנוכח פיתויים המתחזים לאהבה ולאחר ניסיונם לשכנעה "אז מה," כלומר – שאין כל רע בהתמסרותה ואובדנה נחרץ, והשיר מזעזע ומלמד עד כמה הקדימה יונה וולך את זמנה ובאומץ לא ישוער.

לעומת השתיים הללו, שנעשו בתמימותן וחולשתן קורבן לאלימות מינית גברית, מגלמת "לוטה" (שירה, עמ' 21) את השלב הבא, זה שלאחר היות קורבן. במודעותה הכאובה לסיכוניה של האלימות הגברית, היא עוטה על עצמה חומת מגן קשוחה ואוטמת באלימות אכזרית את המבע למיניותה ולרגשותיה. היא מאמצת לשם כך את הנורמות של העולם הגברי הקשוח, המסתמל באביזרים מעולם הברזל והמסגרייה, מפעילה "מפתח שוודי" על שערה שהיה רך ונשי אך נעשה "קפיצים" ובכך גם מענה את עצמה.

את עולמה הנפשי, לעומת זאת, היא מנסה לחשל בבליעת כדורים, אך בכך ממיתה את הכמיהה למגע ואת עולם הרגש. או אז היא יוצאת למציאות האלימה כלוחמת העטוייה, דווקא, "שמלת קורים", מפתה ומגרה וקשוחה אך גם חלשה, מלאת חורים, פגיעה. מאחר והיא כבר מחוסנת ואטומה היא קולטת את "האמת", שחנופת הגברים האנונימיים המתאווים ומתחזים ש"יש לך גוף נפלא," ועל כן אין לה צורך כלל ב"מקטרת מלחמה," אינה באה אלא לפרק אותה מנשקה. עתה היא מבינה "רק מילים" ואינה מאזינה עוד לכמיהות ורגשות. אולם הצלתה מהיות קורבן, אובייקט מיני מנוצל ומושפל, מחירה כבד: המתת מיניותה וזהותה הנשית.

ל"תרזה" (שירה, עמ' 13) אין אפילו כוח הרסני כזה. היא מוצגת ברגע ההיוודעות לתשוקתו האלימה של הגבר, לניפוץ אשלייתה כי יש אהבה במגע עימו, ובכל זאת  היא נכשלת בניסיונה האלים לחנוק את ההלם בהתאכזרות עצמית. על כן, סופה הוא באובדן שפיות דעתה, בשיגעון שיש בו מיזוג הרסני של כמיהה למוות, תמימות ילדותית ומיניות זנותית מעוותת כאחת.

אף כי השיר רצוף פערים, נטול קישורים ורקע ועל כן פתוח לפירושים שונים, אם קוראים את ראשיתו של השיר כדיבור פנימי של "תרזה", הרי שהיא מצווה בה על עצמה מתוך בלבול פנימי להתקשח ולהיאטם. להסתגר מפני העולם – "לא לצאת כי / לא להיכנס" – ולאטום גם את המבע לכאב באלימות גברית כלפי עצמה: "לרתך בזהירות מסביב לפה," לרתך כגבר באכזריות את הפה הרך המבקש לזעוק. מן ההמשך מתברר כי להיוודעות גרם המכתב, הדומה בעיניה ליצור חי כיוון שהוא מייצג את בעליו, והוא "ישוב" באדישות על המיטה. ואכן, עיקרו של המכתב בווידוי גס, שבו חושף הגבר כי לא אהבתו השופעת, אלא מהותו הוואמפירית, תשוקתו לדמה המתוק, תאוותו לניצולה עד מוות היא שהניעה אותו לבוא אליה.

בזעמה היא משליכה את המכתב ומלעיגה עליו כביכול נעשה "עלה גדול ומנומס לרוח," נטול ערך. אולם עתה הדובר הוא הנאלץ לדווח על אובדן שפיות דעתה כי היא כבר איבדה את היכולת הזאת. היא משמנת, אמנם, את הסקטים, הגבריים, כילדה השבה לחיים, אך בחולשתה גוברת בה הכמיהה למוות. "היא שוכבת למראשותי הנרות" כמו מתה, אך קורצת בשיגעון, להודיע, כביכול היתה ילדה שאינה אלא מתראה במשחקה, ואפשר שקריצתה היא גם מעשה זנותי מזמין כתולדת ערעור שפיותה.

"צרותיה של דונה תרזה" (שירה, עמ' 23), שהגבר הדובר, שזהותו נחשפת רק סמוך לסיום כחתנה, מלעיג עליהן בניכור, מכנה אותן "יפהפיות" ודוחה אותן מעליו, הצרות הללו כרוכות אף הן במיניותה, ומיניות זו תביא עליה את אובדנה. אלא שבניגוד לדמויות הנשיות הקודמות, שנעשו קורבן לאלימות מינית בהוויה גברית שלטת וכוחנית כיוון שראתה בהן אובייקט לסיפוק התאווה, מיניותה התוססת של דונה תרזה דווקא מאיימת על הגבר ומרתיעה אותו. היא חושפת, להרגשתו, את קלונו במבחן הגבריות: "נלאיתי בעיניי מאוד / נקלותי שנים / שבהן בלי הרף / נחירייך רוטטים דונה תרזה," הוא אומר מלא טינה, מייחס למיניותה אופי חייתי של סוסה ותובע ממנה לרסנה – "הלא תאמרי די ברגשייך" – כיוון שמביאה להשפלתו.

אם קוראים את השיר כמונולוג גברי עויין ומנוכר לעולמה של "דונה תרזה", וכל השירים הללו אינם ניתנים בקלות לפירוש, הרי שלמרות היותו רצוף פערים ומבנים תחביריים חסרים, המקשים על קישורם של הפרטים לכלל אינטגרציה מלאה, ניתן להבחין בקו מאחד. הפרטים על המציאות בשיר ממקמים את הדמויות במציאות דמויית עולמם של האבירים בספרד של ימי הבינים, והלשון "הגבוהה" והמקראית, בעיקרה, מתחייבת ממנו. עולם היופי שדונה תרזה בונה לה מעיד כי בבנייתו ריסנה בקשיחות את מיניותה והחניקה אותה בחומרים של יופי טהור כבדולח וקשוח כמותו כמו גם ברכות הקטיפה. ובכל זאת, לנוכח מיניותה התוססת בתוכה היא נדמית לגבר "רבוצה" ביופי כסוסה ועדין "נחיריה רוטטים". מיניותה הכלואה גם פורצת בהזיותיה הארוטיות בדמותם של אבירים לוחמים דוהרים, "קלגסים מעליה ביעף," נוקשים במנעליהם לכבודה בגבריות פראית.

אולם, במפנה חד מתברר כי דונה תרזה ממירה את עולם היופי הביתי והנשי הכפוי עליה, בעולם מנוגד בתכלית, עולם מלחמתי וגברי המותאם לאפשרויות הנשיות. הגבר עדיין אינו מבין מדוע. היא אוספת עופות טרף, "דיות", ומאגדת את רגליהן למשיחת רעל. וכשהוא סובר כי הרעל נועד לו, "יעצני ליבי לקום עליה" ולהורגה טרם תהרגנו, לא כל שכן שהיא כבר מושחת את סכינה ברעל הפוספור הממית  המיועד לו לדעתו, ומטיחה בו קללתה, כי "לעולם" יקולל בגללה. רק אז הוא מודה שקללתה הוטחה בו בלחש וכשהיא כבר "קרועה" בסכינה ובידי עצמה. ועדיין הוא תמהָ, הכיצד פגעה בעצמה באלימות אכזרית בעוד תמיד התגוננה אפילו מפני השמש. "כלתי לעולם ידעתיה," הוא אומר באטימותו. הוא  חושב שהכיר אותה, ש"ידע" אותה, בעוד שבפועל  לא רק שלא ידע  אותה כגבר, במשמעות המינית, אלא שלא ידע כלל את נשמתה וכאבה.

כ"לוטה" וכ"תרזה" מפנה, אפוא, "דונה תרזה" את כאבה, זעמה ותסכולה הנפשי והמיני כאלימות דווקא כלפי עצמה. בפגיעותה ובחולשתה בעולם הגברי אין לה מוצא אחר.

על פי שירי "דברים", זהותה המינית של האישה היא המסכנת אותה בהווייה הגברית השלטת והאלימה. בין אם מיניותה עושה אותה לאובייקט מיני נטול נשמה ובין אם ביטוייה של המיניות מאיים על הגבר והיא נאלצת לדכאה על מנת לשרוד, אין לאשה סיכוי לממש את מיניותה, וסופה אובדן פיסי או רגשי.

המשך יבוא

* * *

רוֹן גֵּרָא

אַהֲבָה בְּצָרְפָתִית

אַהֲבָה בְּצָרְפָתִית שׁוֹנָה

מִכָּל אַהֲבָה.

אַחַר הַצָּבָא,

בְּבֵית קָפֶה פָּרִיסָאִי

לָגַמְנוּ  cafe au lait,

מִשָּׁם לְבֵיתָהּ  ב-lens *

כֵּיף אֵין מְרַפֵּא בְּרִקְמַת

שֶׁרִירַי.

הֵזִינָה אוֹתִי בִּבְעֵרָה

בִּנְגוֹהוֹת שֶׁל מַטָּה וָמַעְלָה.

יָדַעְתִּי,

לֹא אֶקְנֶה אִתָּהּ עָתִיד.

בִּמְחִיר הַלֵּב,

עִתִּים

גּוּפִי הַמֵּת, בּוֹעֵר

אֵי שָׁם

ב-lens

לֵילוֹת זִכָּרוֹן

שֶׁכָּאֵלֶּה

יָקְרוּ מִכָּל לֵילוֹת הָאַהֲבָה

שֶׁל אָז.

* לאנס – עיר בצפון צרפת

* * *

אלישע פורת [ז"ל]

ועוד לעניין גבי דניאל – בנימין הרשב

[מתוך "חדשות בן עזר" 811, 28.1.2013]

ראשית יש להעמיד את מה שכתב הלא-משורר הזה על דיוקו. הנה הנוסח המדוייק. השיר הכי מרגיז כמובן הוא ההשוואה המפורשת הנערכת בו בין הצאר פטר הגדול –

ש"סָלַל אֶת עִיר הַבִּירָה פֶּטֶרְבּוּרְג / בְּבִצּוֹת הַצָּפוֹן / עַל עַצְמוֹת אִכָּרִים" –

לבין דוד בן-גוריון –

ש"סָלַל / אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ בּוּרְמָה, הָעוֹקֶפֶת / אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ הַבִּירָה יְרוּשָׁלַיִם, / בְּעַצְמוֹת נְעָרִים מִן הַשּׁוֹאָה."

כך נדפס בספרו "שירי גבי דניאל", 1990.  

בשעתו נתעורר פולמוס גדול בעיתונות העברית בשל השיר הפרובוקטיבי הזה ולא אחזור על פרטי הפולמוס. מי שרוצה יחפש וימצא את הדיו בספריות או במאגרי המרשתת. 

בנימין הרושובסקי-הרשב-דניאל הוא לדעתי סימפטום מבריק של תופעת החרטה המאוחרת. מחלה ידועה בתולדות האנושות. היא פוקדת מי שאולץ או בחר לשנות את זהותו המקורית. לכן תמצאו אותה הרבה באוכלוסיות של מהגרים – דור ראשון. ולא תמצאו אותה נפוצה באוכלוסיות של בני מהגרים, דור שני או שלישי. 

כמובן שאין לערבבה עם תופעות השנאה העצמית היהודית, שלצערנו זלגה כהוגן גם אלינו והפכה לשנאה עצמית ישראלית. מספיק אם נציין שמות כגון משה מחובר ובנו מלונדון, שונאי עצמם לדעת מובהקים. שמעון צבר, או אליעזר פיילר מיד-חנה. או אפילו תלמידי תלמידיו של נועם חומסקי. 

לעניות דעתי השיא במחלת החרטה המאוחרת והכמיהה לשיבה לזהות המקורית הם דווקא לא כתביהם של סופרים כמו דוד שיץ או אהרון אפלפלד או אפילו גרשון שקד. אלה הכירו בסכנת המחלה ומתמודדים איתה. אפילו עלים נידפים כמו מאיה ערד ורויאל נץ אינם מהווים דוגמה לצורך העניין. אלא דווקא פרופסור-בדימוס חנא שמרוק. פרשת חזרתו לפולין, אהבתו האפלה לאשת הטלוויזיה הפולנית, מותו בפולין, ובקשתו להיקבר בבית הקברות בוורשה, היא לעניות דעתי אחד השיאים של גילויי המחלה הזו, שאינה מיוחדת רק ליהודים.

אלישע פורת

* * *

אהוד בן עזר, מתוך היומן, 15.1.1969. – היום קיבלתי שתי חוברות של כתב-עת ספרותי "אגוז", היוצא על ידי סטודנטים בירושלים, שלח אותו דוד שיץ, שאף צירף מכתב, אם אני זוכר אותו בתור קצין אי שם במרחבי הארץ. היו לי איתו שיחות מעניינות לפני כשנה, כאשר הרציתי במוצבי התעלה בסיני, באזור קנטרה, והוא היה שם קצין תותחנים.

* * *

תקוה וינשטוק

המעלית

שנים גרתי בקומה שלישית בבית ללא מעלית. באותם ימים של טרום מדינה כבר היו מעליות במבני ציבור (המעלית הראשונה בעיר הופעלה בשנת 1932, במלון "פלטין") אך  בבתי המגורים, שהיו אז בעלי שלוש קומות לכל היותר, נחשבה מעלית לתופעה נדירה.

הייתי צעירה ודילגתי כעיזה פזיזה על מדרגות ביתנו אולם כבר אז שנאתי את "הספורט" הזה. לטפס לדירה, לרוב שלוש פעמים, ביום חמסין, את מתה להתקלח, הבגדים והנעליים רטובים  משלוליות הגשם הפתאומי וכל חלומך להתייבש – ועלייך לצלוח 45 מדרגות!

ריחמתי על הקרובים הקשישים שהגיעו לדירתנו מתנשמים ומתנשפים, על מקבצי הנדבות שהעפילו בכבדות עד לקומה העליונה והושיטו את כף ידם בלי אומר ודברים. צר היה גם על רוכלי הסדקית, המסרק והסבון שהציעו היו מיותרים אבל אחרי שהעפילו כה גבוה אי אפשר היה לסרב לקנותם. אותם  מצעדי קבצנים ורוכלים היו מקובלים בעיר בשנות הארבעים וגם החמישים למאה שעברה.

מהקומה הגבוהה עברנו בקיצוניות  לדירת קרקע, היא לא התברכה באוויר ועקרנו מהר לדירה אחרת. היא שכנה בקומה הרביעית, אבל בבית מצויד במעלית (גם באינטרקום, חידוש באותם ימים. "אף פעם לא ראיתי קיר מדבר!" אמר לי הגנן של הבית). בדירה זו אני מתגוררת עד היום.

מעלית היא המצאה גאונית. גם בימים אלה, כשהתקשורת האלקטרונית חוסכת מאיתנו הרבה עבודת רגליים. צריך לקנות פרחים? להוציא כסף מהכספומט? אין בעייה. רק קפיצה  למעלית. כשמכרים נבהלים לשמוע: "קומה רביעית!" אפשר להרגיעם: "יש מעלית!"

המעלית עולה ויורדת בנאמנות. לעיתים היא חולה ככל באי עולם ושובתת ואז מגיעים טכנאי החברה, בודקים אותה, מנקים, מהדקים, לעיתים מחליפים חלק – והמעלית זורמת לה הלאה.

אבל לערך מאז הגיעה לשנתה הארבעים וחמש נכנסה המעלית לצרות. שוב לא היתה זו מעלית המחמד שהיכרנו. דלתה נפתחה ונסגרה בחבטה צורמת. מהלכה הואט ולווה באנחות וגניחות קורעות לב. היה ניכר כי אפסו כוחותיה, מזיקנה או ממחלה. שמא חלילה מחלה קשה מאוד.

כל שני וחמישי פסקה המעלית לנוע ואנחנו התחלנו לעלות ולרדת רגלי. שוב ושוב הגיעו הטכנאים, מתאמצים להזריק למעלית סם חיים. כבר היכרנו את כולם בשמותיהם. פעם החליפו את המנוע, עלה הון. פעם נשרפו הצינורות. בארץ כבר לא  נמצאו חלפים למעלית נושנה כל כך וצריך היה לייבאם מהמחסן המרכזי של המפעל בחו"ל, סיפור יקר וממושך.

בינתיים קמים בבוקר – המעלית בשביתה. קדימה. לטפס! לשנות את כל סדר החיים. להיכנס  למצב רוח עכור. והטכנאים מזהירים: "אנחנו עושים טלאי על גבי טלאי. אין ברירה. רק מעלית חדשה!"

כל הבתים בקטע הרחוב שלנו כבר צוידו במעליות חדישות ואילו המעלית שלנו, שהיתה הראשונה והיחידה ברחוב, עלובה ומובסת. ועד הבית יוזם אסיפה של בעלי הדירות. הכול מסכימים שאחרי ארבעים שנה שסחבה כמו חמור, אכן מגיע למעלית  לפרוש לפנסיה. אבל  מעלית חדשה הינה תענוג יקר. בבית שמונה דירות בלבד, וכל דירה תחוייב בהרבה אלפי שקלים. וקיים הפן האנושי. לא רק המעלית הזדקנה. גם הדיירים הוותיקים. חלקם כבר בכיסאות גלגלים. איך יֵצאו לרחוב באין מעלית? יֵשבו במעצר בית?

יושבי הקומות התחתונות לא התלהבו ממעלית חדשה. הקומות העליונות לחצו. התווכחו. דיסקסו – והחליטו... שלא להחליט. כך באסיפה  הראשונה. כך גם בשנייה.

ודאי היינו מתמהמהים ממש עד שהמעלית היתה מתפרקת לגרוטאה חסרת תקנה, אלמלא התחלפו הדיירים. בבית השתכנה משפחה צעירה. האישה, מהנדסת, עמדה בתוקף על רכישת מעלית חדשה לאלתר. היא רכשה דירה עם מעלית ולא עם שבר כלי! – בפסקנות נטלה על עצמה לבחור במעלית המתאימה, לנהל את כל המשא ומתן ולפקח על התקדמות העבודה. הפור נפל. הצ'קים לתשלום נרשמו. תהיה לנו מעלית חדשה!

והחלו הימים הרעים באמת. מי מסוגל לקפץ במדרגות? הימים ההם חלפו ללא שוב. עם הירידה עוד הסתדרתי איכשהו אבל העלייה – כאילו אני מטפסת על האוורסט. עינוי. הרגליים נסחבות לאיטן, הפסקה לנשימה בכל קומה. הפחתתי את היציאות לחוץ. חיברתי בצוותא כמה מטלות. אבל אז הרגשתי עייפה ורצוצה עוד לפני שפתחתי במסע המדרגות. כל שקית קטנה ביד נעשתה משא כבד. גם הירידה כבר הפכה למטרד. הדוור חדל להנפיק את העיתון לדירה והכניס אותו לתיבת המכתבים. לכי הוציאי אותו משם! והימים חולפים כה לאט! זה נקרא עבודה? הפועלים נעלמים מיד אחרי הצהריים. עובדים ודאי על מעלית נוספת. כבר עבר חודש, חודש וחצי. איזה חיים טובים העניקה לנו המעלית! כמה היינו מפונקים!

מחרתיים אנו גומרים, מבטיחים הפועלים. הם אמנם גמרו לעבוד אולם המעלית לא פועלת. מחכים לחשמלאי. הוא מגיע. מחכים למפקח על המעליות. הלה קובע שהחשמל דורש תיקון. החשמלאי מתקן. ושוב מחכים למפקח שיבדוק את התיקון. מה קורה ליושבים בכיסאות הגלגלים? עברו כנראה לבתי הילדים או הנכדים. מתי יגיע הסוף? מתי יבוא המשיח בדמות מעלית חדשה?

המצאתי לי שעשוע קטן. במסדרון המדרגות, ליד דלת אחת הדירות, ראיתי זוג מגפיים נשיים מוכתמים בבוץ. הם ניצבים שם גם למחרת. בכל הימים. החורף חלף לו מזמן, תור החמסינים הגיע, למה אין המגפיים מוכנסים לדירה פנימה או נזרקים לפח? איזה שכנים! את הבית אסור לזהם בבוץ אך את חדר המדרגות מותר? הדיירים האלה לא יצאו לנופש ושכחו את המגפיים. מדי ערב מתחלפים האורות בחדריהם. בכל עלייה אני מנסה לפתור את החידה, שוכחת לרגעים מיספר את אימת הטיפוס.

והנה, בדיוק יום לפני המועד שאחריו היתה חברת המעלות נקנסת על פיגור בהקמת המעלית, ממש בשעה השתים-עשרה, נפתחה לפנינו המעלית החדשה בכל הדרה. רצפה מבהיקה, מראה גדולה, לחצן אוורור. דלת צבועה יפה. מעלית צעירה, נעה לה בשקט. אין זכר לקולות הצורמים. מזל טוב! אנחנו מאושרים!

לא  לזמן רב.

חולף רק חודש ובמוצאי שבת האחרון פורצות זעקות אימה ודפיקות עזות מן המעלית הסגורה. המעלית הצעירה החליטה כנראה שכבר עבדה מספיק והגיעה העת להתהולל. היא נעצרה לה בפיר, ברווח שבין שתי קומות, כשנוסע תקוע בתוכה. הנוסע ביש-הגדא חולץ לבסוף, אבל את הלילה הזה כבר לא ישכח כל ימיו.

אחרי שהתפרעה והוחזרה למקומה, המשיכה המעלית לעבוד כאילו מאומה לא אירע. אחת הדיירות שהתה מחוץ לבניין כשהתחוללה הדרמה, ולא ידעה דבר אודותיה. מאוחר בלילה חזרה במעלית בשלום לדירתה. אולם כשנכנסה בבוקר למעלית, חזרה זו לסורה ונתקעה לה שוב בין הקומות, בין שמיים לארץ. רק אחרי שעה הצליחו לחלץ את הדיירת המסכנה. היא היתה בהלם. בתא הקטן של המעלית חשה כמו חיה בסוגר בגן החיות, גרוע מבית כלא. שם לפחות הקרקע בטוחה. פעמיים בכל ארבעים וחמש שנותיה נתקעה המעלית הישנה עם נוסעים. המעלית  החדישה נתקעה פעמיים כבר אחרי חודשיים.

חזרה תקלה ליושנה. הטכנאים השביתו את המעלית למנוע סכנות נוספות. כמעט בטרם הספיקה לחיות, היא כבר משותקת. צוותים של עובדים מטכסים עצה איך לאלף את הסוררת. הכניסה לבית התמלאה מחדש בסולמות ובכבלים. שוב משטר חיים של אין-מעלית. חוסכים ביציאות לרחוב, מקשרים בין מטלות. הולכים מהרופא למרכול ומהמרכול לבנק ומרגישים מותשים עוד לפני הטיפוס לדירה. פוגשים את המגפיים הבוציים גם בעיצומו של הקיץ. עתה אורחים להם לחברה גם זוג נעלי גבר, לבל ישתעממו.

הגלגל חוזר לו. אולי נצטרך שוב להמתין לחלקי חילוף, למפקח, לחשמלאי...

כעת המעלית כבר מתוקנת ועובדת – אבל אני מפחדת להיכנס לתוכה.

תקוה וינשטוק

* * *

בימת מופעי הספרות

תמונות יפואיות וישראליות

מופע ספרות מיצירתו של מנחם תלמי

צוותא, יום שני, י"ח באב תשע"ח, 30 ליולי 2018 בשעה 20:30

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות השחקנים: רמי ברוך, אלכס אנסקי, שמעון מימרן, תמר לבני,

איציק גבאי ועוד. פסנתר: רועי זוארץ

מנחם תלמי הוא סופר ישראלי פורה, שמוכּר בעיקר בזכות יצירתו המתארת את הדמויות שחיות על גבול הפשע. בחוש מיוחד לשפה העשירה של תת התרבות הזו, ובמחקר ובכתיבה מן השטח, מתאר מנחם תלמי ביצירותיו עולם צבעוני ומרתק של ישראל הלא מוכרת. חלק חשוב נוסף ביצירתו הספרותית: תיאורי חוויותיו ממלחמת השיחרור בסיפורים עוצמתיים, בעלי משמעות בשנת ה-70 לישראל.

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

למי שיש כרטיס דיגיתל, המחיר הוא 39 שקל בלבד, הקוד להקשה (או בהזמנה בקופה): דיגיתל. יש להציג כרטיס דיגיתל בקופה בעת קבלת הכרטיסים.

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157

 ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/OrderTickets.aspx?k=905&d=2018-07-30&t=2030

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הנפט זורם למזרח התיכון"

לישראל זרחי

1936

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.12.1976

לפני 42 שנים

חוט של חסד משוך על הרומאנים והסיפורים הארץ-ישראליים משנות השלושים [למאה ה-20], רוח של תמימות, של התפעמות אפילו מחידושי הטכניקה, המשנה את פני הארץ בקצב הולך וגובר, אך גם תחושה של חרדה מפני הבאות. החשש מפני המלחמה, והחרדה פן האנושות עלולה להשתמש לרע במכשירי כוחה החדשים ורבי העוצמה.

עם זאת לא נעדרים סממנים ברורים של "דולצ'ה-ויטה", בעיקר בתיאור החיים העירוניים בארץ-ישראל, שכבת עשירים ומתעשרים, הנוסעים לקהיר מדי חורף, ולמקומות-נופש אשר בלבנון, בקיץ, להם מכוניות ונהגים פרטיים, לעיתים גם סוסי-מירוץ ומסלול-תעופה פרטי. החיים האלה מושפעים כמובן הרבה מסגנון חיי הנציב-העליון והפקידות הבריטית הגבוהה, ששימשה דגם לחיים אחרים, זרים ואריסטוקראטיים. והיו שהסתופפו בצל הבריטים, והסתגלו כמעט או בהרבה לסגנון חייהם, תופעה שנפוצה במשפחות עירוניות עשירות. יהודיות גם ערביות.

כך היא דמות של המהנדס פוריון ברומאן "תנובה" (1934) של אביגדור המאירי. פוריון הוא כמין צירוף של רוטנברג ונובומיסקי, המבקש לבנות בארץ מפעל גדול בנוסח אמריקאי, ולא ברור אם מדובר בחברת החשמל, בפיתוח ים-המלח, או בחפירת תעלה ימית לאילת. ויש ברומן גם ארוסה, נערת זוהר תל-אביבית בנוסח שנות השלושים [למאה ה-20], בשם בללה מארדן, ולה אווירון פרטי, בו היא נוסעת לערוך קניות בקהיר, או לשחק טניס בארמון הנציב בירושלים. ויש, כמובן, גם פרשת אהבה של פוריון לתנובה, חלוצה צעירה היושבת בקבוצת "תנובה" אשר בעמק.

הנחת קו-צינור-הנפט מכרכוך שבעיראק, דרך המדבר, לארץ-ישראל, ובניית בתי-הזיקוק במוצא הצינור, בחיפה, משמשים רקע לרומאן של ישראל זרחי (1909-1947) "הנפט זורם למזרח-התיכון" (1936). זה היה ספרו השלישי של זרחי, אשר עלה ארצה בשנת 1929, ונראה שזכה להצלחה, ונדפס מאז ביותר ממהדורה אחת. אלא שלאחר שנים רבות נשכח כמעט כליל. (העותק שבידי ניתן לי במתנה מידי שלמה שבא, ועליו רשומה הקדשתו של ישראל זרחי למשורר יעקב פיכמן, משנת 1936).

יש אשת-זוהר חיפאית ברומן, ושמה זפירה (ובקיצור – פירה) הוסט, החיה בעושר רב בבית מפואר בקצה העיר, עם בעלה, כלבתה, מכונית מפוארת ונהג, אלא שאין היא אישה נאמנה במיוחד, והיא מפזרת דרכיה וקונה לה מאהבים מבין ידידיו של לבעלה ומבין המהנדסים העומדים בראש החברה הזרה, הבונה את קו צינור הנפט ואת בתי הזיקוק.

אלא שלא הנפט ולא זפירה הם גיבורי הרומאן, אלא זוג צעירים ארצישראליים ממושבה ותיקה בגליל התחתון, "עיליה" (כנראה – יבנאל או מצפה), והם גדעון ברקאי ונורית כספי, שני שמות פרטיים ומשפחתיים הנשמעים שגורים מאוד בדורנו, אך היו ודאי חדשים, ומאוד לא "משומשים", כאשר בחר בהם זרחי לשני גיבוריו בני-הארץ, ברומן שכתב בשנת 1935 לערך.

גדעון הוא בחור תמים ורגיש, לא מלומד ביותר, כפרו צר לו, בית-הוריו עני ונחלתם בקושי מפרנסת את בעליה. נורית היא אהבתו הראשונה והיחידה, אלא שהיא עוזבת, יחד עם אחיה צבי, את הכפר, ועוברת לחיפה, לאחר שסיימה את לימודיה בבית ספר לאחיות בירושלים. צבי נעשה לנהגה של משפחת הוסט, והוא ברומאן הדמות המנוגדת לגדעון. צבי הוא בן-הארץ המעשי, שאינו שוגה בחלומות, המרגיש ב"פרוספריטי" הבא בעקבות העלייה וההתעוררות הכלכלית והתעשייתית, ומתכוון להתעשר מהר.

נוגעים ללב הקורא, גם כיום, תיאורי משפחתו של גדעון, יחסיו עם אביו, כאב עזיבת הכפר, ואהבתו לנורית, שמעניקה לו את גופה בשלמות פעם אחת ויחידה, בעשותם לילה על חוף ים-המלח, ליד הקאסינו, ממנו הגיעו צלילי מוסיקה, ולאור זיקוקין-די-נור. ומה שנראה בעיני גדעון כהתחלה כבירה והגשמת משאת-נפש, אינו לגבי נורית אלא מעשה-חסד, ואינה מתכוונת כלל לקשור גורלה בחייו.

וגדעון כגיבור אחר בן-הארץ, עמשי השומר, בספרו של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר" (1929), פונה לברוח אל המדבר. עמשי אמנם יוצא, לפני מלחמת העולם הראשונה, לגלות את יהודי חייבר האגדיים, ואילו גדעון יוצא לעבוד בהנחת קו צינור הנפט. המפעל המודרני במדבר קוסם לו.

שתי פנים למדבר – הצד הרומאנטי, זה של בריחה מן החיים בכפר קטן ובעיר זרה, לעבר המרחבים, השמיים המכוכבים, הבדידות ורגעי התגלות נדירים של האדם לעצמו. והצד השני הוא רצונו של גדעון לשכלל את נפשו, לקחת חלק בתנופת העשייה של תקופתו, לרכוש לעצמו מקצוע השייך לעתיד (חשמלאי), ולפרוץ גם בכך את טבעת השיממון העלולה לסגור עליו אם ימשיך בחיי איכר בכפר הגלילי הקטן.

אך כל חלומותיו היפים עולים בתוהו. נורית חיה עם גבר זר. פסלון העשתורת העתיק, שהביא לה שי מעיראק, לא היה אלא זיוף. חברת קו צינור הנפט נוגשת בפועלים, והחיים במדבר חד-גוניים וחסרי עתיד. הנפט זו האנרגיה הכבירה, אשר כל העוזר בגילוייה ובהזרמתה כמו לוקח חלק בדופק-דמו של העולם, הנפט הזה עתיד לפרנס את כלי-המשחית של המלחמה המאיימת באופק, וגדעון חוזר מן המדבר לחיפה כדי לשמוע את דברי ידידו, הבחור הארצישראלי המעשי, צבי כספי:

"נו, די, גדעון. הישאר כאן ועבוד איתי. את עמק עכו מחלקים עכשיו למגרשים. אני הרווחתי כבר בעין יפה. יש אפשרויות מרובות, אתה תישאר כאן, תעבוד איתי כסוכן, תרוויח גם אתה ותעשה הרבה כסף. די כבר בחלומות המדבר. מה נתן לך כל זה?" (שם. עמ' 300).

וכך שקע, כנראה, גדעון ולא נותרו ממנו אלא חלומו ומסעותיו, בספרו הנושא את השם המוזר "הנפט זורם למזרח התיכון".

* ישראל זרחי: "הנפט זורם למזרח התיכון". רומן. הוצאת הספרים הארץ-ישראלית. ירושלים. תרצ"ו. 1936. 301 עמ'. מחיר הספר בכריכת-בד נאה – 170 מא"י.

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח-תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני.

* שלום אהוד, אשתו של ישראל זרחי היא אסתר חננית – אחותו של יוסף חנני ואימא של נורית ומיכל זרחי.

רותי זמיר

* * *

קבלת שבת בצוותא:

50 שנה ל"מיכאל שלי"

שישי 27/7 בשעה 10.30 בבוקר

משתתפים: עמוס עוז, נסים קלדרון, יגאל שוורץ, מוריס אוריין,

שירה חדד, מירון איזקסון

שירה: רונית אופיר 
קטעי קריאה: יהויכין פרידלנדר
מנחה: שירי ארצי 
מנהל מוסיקלי: רמי הראל
עורכת ומפיקה: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל

 בקופות טל. 03-6950156 ובאתר צוותא  

 

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

[הוצאת יוסף שרברק 1989]

פרק שלישי

בירושלים

חלק ראשון של הפרק

למחרת בבוקר בא לבקר את יהודה בן-דודתו יהושע שטמפפר, בן העשרים וארבע.

יהודה נדהם למראהו.

הזהו יהושע, הבחור המשכיל, שסיים בית-ספר תיכון כללי בהונגריה, ואף חיבר בגרמנית ספר לימוד השפה ההונגרית, שזכה לשבחי שר-החינוך ההונגרי?

הזהו יהושע, אשר הבחירות לפרלמנט הראשון בהונגריה, ומראה הבוחרים ההולכים לקלפי ושרים שירי מולדת נלהבים – היו בין הסיבות שהשפיעו עליו לצאת ברגל לארץ-ישראל, מתוך תקווה שיזכה לראות את עם ישראל הולך לבחור את נציגיו לפרלמנט העברי הראשון בירושלים?

הזהו יהושע, מורו-לשעבר בכפר סנט אישְׁטְוואן, שנטע בו אהבת ארץ-ישראל ושלח לו מכתבים נלהבים, מירושלים, והפציר בו לעלות ארצה?

עתה ניצב מולו אברך חיוור, רזה, בעל פיאות ארוכות. לראשו קאפּלוּש, מגבעת מקטיפה שחורה, שהדגישה את לובן פניו ורצינותם. לבוש קַפְטָן, חלוק ארוך וסגור כשמלה, עשוי בד משי דמשקאי בדוגמת פסים שחורים ולבנים. למותניו חגר אבנט – חגורת-משי רחבה, ומעל לקפטן – ז'וֹבֶּע, מעיל רחב עשוי בד אטלס כהה, מבריק, שהיה קצר מהקפטן. הוא דישדש בנעליים משונות שסוליותיהן עשויות עור-גמל והן בעלות חרטום מחודד ופתוחות מאחור, כנעלי-בית. כל-כולו דמות בחור-ישיבה כאותם ירושלמים מוזרים, ארוכי-פיאות, שראה יהודה אתמול בערב ליד הכותל –

יהודים חסרי שורשים וקרקע, שכנראה לא עבדו בשדה מימיהם ולא חשפו פניהם לשמש, לא זרעו דבר ולא שתלו. הם דוברים יידיש, שפה זרה ליהודה, מבלים זמנם בלימוד תורה ובתפילות ומתפרנסים ממוסד החלוקה – מתרומות שאוספים עבורם השד"רים, שליחי הרבנים [שליחי דרבנן], ברחבי הגולה. כל הווייתם כאילו לא על אדמת מולדתם הם נמצאים אלא בישיבות החרדיות בהונגריה, שבהן אסור באיסור חמור להזכיר את רעיון יישוב ארץ-ישראל.

חיבק יהודה את בן-דודתו ושאל: "מה קרה לך, יהושע!"

אמר לו יהושע בגרון חנוק: "בוא נטייל מעט, יודה, ואספר לך."

יצאו השניים לשכונה החדשה, בתי-מחסה, בקצה הדרומי של הרובע, כדי להשקיף על העיר וסביבתה. יהושע בחלוק המפוספס ובמעיל, ויהודה, בבגדיו הטובים שהכין לדרך. נעלי עור גבוהות שחפתי-המכנסיים נתונים בהן. חליפת-מסע מבד בהיר וחזק. מגבעת-לבד אירופית, רחבת שוליים, למגן מפני השמש. הוא היה לבוש כאדם הבא מארצות-המערב, "פְרַאנְגִ'י" בפי הערבים ויהודי-המזרח. מראהו היה שונה לגמרי משל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. דומה היה יותר לאחד התיירים הנוצריים, רבים מהם אנשי-כפר כמוהו, שבאו לבקר בארץ הקודש. בפיו היתה נתונה מקטרת דמויית ראש-אדם ולה מיכסה-פח, מתנת בעל אחוזה בהונגריה, גבריאל דויטש, שאצלו עבד יהודה שנתיים.

ליבו של יהודה רחב למראות המבצבצים ונגלים בפניו מעבר לחומה: במזרח הר הזיתים, חשוף, סלעי, מצבותיו השרועות כמעט שאינן ניראות. דרומה – כתמי עדרים רועים בגבעות הרכות של הרי יהודה. עצי זית. שבילים מתפתלים הנמשכים לתוך ואדי עמוק; בקרקעיתו כפר – סִילוּאַן, כפר השילוח. מן הבקעה הירוקה עלתה שיירה של חומרים עמוסי ירק ופרי, ערבים מחמרים אחריהם וצועקים בקולי-קולות ואלה מגיעים עמומים לאוזני העומדים למעלה. ערביות טיפסו כשהן נושאות על ראשיהן לולי-נצרים ובהם תרנגולות וטסי-קש מלאים ירקות וביצים –

והריחות הלכו והתפשטו באוויר, שהיה עדיין מלא טל. יהודה הרים פניו שוב לאופק – הרים כחולים-לבנים, עגולים, כיפות ומגדלים, ולפתע מן השמיים ירד ים-צלילים, צלילי פעמונים מן הכנסיות שהזכירו לו את ימי ילדותו בכפר סנט אישטוואן – אך אלה שכאן יפים וצלולים להפליא. והם מזמרים, והם משבחים, העיר מדברת אליו באמצעותם הבוקר – לא בקינות ובמסכנות, כמו אתמול, ליד הכותל – לא בהרגשת גלות וחורבן, אלא חוגגת בשמחת-חיים פרועה, כמנגינת שיר-לכת צבאי – וההדים הולכים ומשתברים מתוך קרביהָ – חלל-הסימטאות, והם חוזרים, ועולים.

עתה סיפר יהושע ליהודה דברים שלא העז להעלותם עד כה במכתביו. בבואו לירושלים נחל אכזבה מרה. הוא לא מצא שותף לחלומו על הקמת מושבה חקלאית בידי עובדי-אדמה יהודיים. עייף היה מן הדרך הקשה ומן הבדידות שקידמה את פניו בארץ. בעלי החלוקה התקיפים, יוצאי-הונגריה, השיאו אותו עד מהרה לבתו הצעירה, בת השש-עשרה, של אחד מהם. יהושע היה בן שמונה-עשרה ביום נישואיו לדַייכֶע. לאחר החתונה נכנע למראית-עין לגורלו. התכחש לעברו כצעיר משכיל ויודע שפות. הסכים לשבת בישיבה ולעסוק בלימוד תורה בלבד, להתפרנס מהנדוניה החודשית שבאה מקצבת החלוקה של חותנו הרב, ולחדול מדיבורים על הקמת מושבה עברית.

"אני מתפלא עליך!" הכריז יהודה בחום-ליבו.

"אל יתהלל חוגר כמפתח!" השיב לו יהושע.

"אני מבטיח לך שלי לא יקרה כאן דבר כזה! אני, וגם אבי – בכסף המשחית של החלוקה לא ניגע! –אם עדיין אין אדמה למושבה משלנו, נמצא בכפרים שבסביבה עבודה בחקלאות או בכל מלאכה אחרת! – אנחנו לא נהיה פאראזיטים!"

"תיזהר שלא יפשטו גם ממך את הבגדים החדשים ויכניסו אותך ללמוד בישיבה! נראה כמה זמן תחזיק אתה מעמד בלי חלוקה, בלי נדוניה ובלי אישה! עוד תראה – או-טו-טו ישדכו גם לך איזו נערה!"

וצחק.

"מה אתה צוחק?"

"תהיה נשוי, יודה, ותדע. לא על כל מה שקרה לי אני צריך להתאונן."

"איזה דבר טוב מצאת?"

"הלביבות של דייכע! טיפש!"

ושניהם צחקו. בחורים צעירים היו, והרווק קצת קינא בנשוי. יהושע המשיך לספר על עצמו ועל החיים בעיר:

"טעות לחשוב שוויתרתי על החלומות שלי והסתגלתי למציאות כאן. מהר מאוד גיליתי איזו בטלנות שוררת בישיבות הירושלמיות. הן מתקיימות על תרומות – כאילו כל העם היהודי חייב לפרנס אותן, אבל אינן מוכשרות להקים מתוכן אפילו רב אשכנזי הגון אחד. אתה יודע שמזמינים לכאן כל פעם רב מרוסיה כדי לנהל את העדה?

"ראיתי גם הרבה מעשי עוול ועיוות דין מצד תקיפי העדה, הממונים על ה'כוללים'. הם מחזיקים בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקובעים מיכסה שנתית לכל בן-אדם. בדרך זו הם מבטיחים שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם. הם מעודדים את חיי הניוון של האברכים בישיבות ומשתמשים בהם כדי לקבל תרומות נוספות, ובלבד שלא ייוודע בגולה כי יהודים יכולים לפרנס עצמם בעבודה מועילה. ליבי מתקומם על כך שדברים כאלה נעשים בארץ שפעם הלכו בה נביאי הצדק, ובעיר הקודש ירושלים.

"במשך הזמן חקרתי ולמדתי את מצב הרובע היהודי ותושביו. הרוב כאן עניים מאוד ומתקיימים בקושי על הקיצבה הדלה. רק מיספר קטן של בתים שייך ליהודים. רובם גרים ב'חצרות' ששכרו מערבים, ובדרך כלל הללו מעניקים להם 'חסות' תמורת תשלום נכבד. שלומם של היהודים מובטח בחסדי הערבים 'מגיניהם', ואלה בזים להם ומכנים אותם בשם 'וְלַאד אִל מִיְתֶה', בני מוות! – כלומר, פחדנים.

"ראית – בכל 'חצר' יש דירות אחדות סביב לחצר מרכזית אחת, שם גם נמצא בדרך-כלל בור-המים לאגירת מי הגשמים, והפתח לסימטה. החצרות הללו, שעברנו על פניהן בדרכנו לכאן, ידועות בשם 'חצרות החזקה'. כלומר – אם יהודי מחזיק חצר בשכירות מאת ערבי במשך שלוש שנים, הוא מקבל עליה 'שטר-חזקה', ואסור לשום יהודי אחר לשכור בה דירה אצל בעליה הערבים, אלא עליו להיות דייר-מישנה של בעל-החזקה, שנקרא בשם 'חַזַקִיר'. באמצעות החזקירים שומרים אחינו היהודים על שכר-דירה לא-גבוה, ואולם צר המקום למגורים בירושלים שבתוך החומות. גם בשש השנים שאני יושב בה נוספו תושבים יהודים חדשים, והיישוב גדל.

"כדי להתגבר על קשיי הדיור נוסדה כאן, בתוך החומות, בפינה הדרומית של הרובע, שבה אנחנו עומדים – השכונה החדשה 'בתי-מחסה', וכולה בבעלות יהודית. תושביה באו בעיקר מקהילות בגרמניה, הולנד, אוסטריה והונגריה. מצוקת הדיור, וניסיונם של בעלי החצרות הערביים לנצל אותה כדי להעלות את שכר-הדירה, הביאו לאחרונה גם לייסוד שכונות חדשות למגורי יהודים מחוץ לחומות: 'משכנות שאננים', 'נחלת שבעה', ועתה מתחילים לבנות שכונה חדשה, 'מאה שערים' יהיה שמה."

הם חזרו וירדו בסימטה, וממנה פנו לאחרת. מולם עלה ובא חמר ערבי שדחף מקלו באחוריו של חמורו, שהיה עמוס נאדות-עור מלאי מים מטפטפים; הוא נהג כך כדי לזרזו. בורות-המים חלקם יבשו בקיץ, והתושבים היו קונים מים, שהועלו בדך זו ממעיין השילוח.

החמור התעקש ותקע רגליו בחריצים של אבני-הסלע שריצפו את הסימטה, ולא זז. החמר התחיל מכה אותו וצועק: "אִנְתִּי יַא כַּאפֶר! נַסְרַאנִי! יָהוּדִי! שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"

"מה הוא צועק?" הוציא יהודה את המקטרת מפיו ושאל את יהושע. "זה לא מוצא חן בעיניי – "

"אומר לחמור – אתה כופר, נוצרי, יהודי, אשכנזי חזיר!" תירגם לו יהושע. "הם אוהבים להתנכל בייחוד לנו, האשכנזים, ולהעליב אותנו. הבחורות מפחדות לרדת לשוק, בגלל תעלולי הַשַּבַּאבּ, הפרחחים שלהם."

"אז מה אתה שותק!" החל יהודה לפסוע לקראת החמר, כדי לסטור על פניו.

"לא! לא!" תפס אותו יהושע בזרועו. "אתה עדיין לא מכיר את העיר. אל תסתבך בקטטה כבר ביום הראשון!"

"שק לי בתחת!" הפטיר יהודה בגרמנית עסיסית כלפי החמר הערבי, משעבר על פניו כשהוא כלוא בזרועו של יהושע. הערבי לא הבין את הנאמר אך קלט את הכוונה, שלוותה בתנועת-יד רחבה של יהודה לעבר שיפולי-הגב, והשיב לו: "יִלְעַן דִינַכּ, שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"

החמור רץ פתאום קדימה והתחיל נוער ונופח, כאילו נבהל מיהודה – והחמר מיהר אחריו כשהוא מקלל וגוער בו מחשש שנאדות-המים ייתפסו בזיז בולט בקיר הסימטה, וייסדקו.

משהתרחקו מעט, אמר יהושע ליהודה: "יכולת לומר לו שינשק לך בברך!"

"מה פתאום?"

"כי המקום האחר כבר תפוס!"

"שמע," אמר יהודה. "זה בכלל לא מצחיק אותי. הסימטאות שלך לא מוצאות חן בעיניי. מחניק כאן ומדכא. מה, אני באתי לירושלים כדי לחיות חיי גלות? הלא יותר טוב היה להישאר בכפרים וביערות של הונגריה מאשר בכוכים המסריחים האלה שמתאימים לחמורים ולא לבני-אדם! קח אותי לביתך, או לפחות נצא לטייל מחוץ לחומות."

יהושע חייך. "טוב. לא כדאי שנמשיך לדבר כאן בהליכה. אוזניים לכותל. אמנם, אם נצא מחוץ לחומה – יחשדו שכבר ביום הראשון לקחתי אותך לרחרח היכן יש אדמה לקנות. ודע, מה שאני עומד לספר לך עכשיו, שיישאר סודי, בינינו – אסור שייוודע לאיש, חוץ מאביך."

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יואל נץ: הציבור הנאור דוחה בתוקף את הדרישה שבעקבות אישור חוק הלאום יש לעגן בחוק את הקביעה כי "לישראל יש הזכות להגן על עצמה!" – זו דרישה גזענית, שריח הפשיזם נודף ממנה והיא מזכירה את שנות ה-30 של המאה הקודמת באירופה.

* עוד בכייה לדורות. ואם לא היה די בפרסה של אוסלו ובגידת השמאל בעם ובארץ ב-1993, ולא בהתנגדותו לחוק הגולן ב-1981, ובזוכרנו את עליבות הבריחה מלבנון והפקרת אחינו לנשק אנשי צד"ל ב-2000, והרס מפעל התיישבותי מפואר בגוש קטיף ב-2005 – עכשיו הגיע תור הביזיון הנוסף של השמאל ומפלגת העבודה בנושא חוק הלאום ב-2018 – על כך יבכו אבות הציונות בקבריהם על חדלון המצפון וקלקול המצפן בערכי יסוד. נבכה על חורבן בית המקדש הראשון והשני, ותהיה בכייה לדורות נוספת על הבית השלישי , שבעמל והקרבה, כשרון ומזל, שורד בגאון למרות מעשי הבוגדניים של השמאל ושותפיו. עוד חטאים בידיהם אך נסתפק ברשימה מקוצרת. לאן יוליכו החרפה, ומתי אם בכלל יבוא יום החרטה והתשובה? והם בעיוורונם וגסות לבם יורו לנו את הדרך, הדרך אל האבדון.

ד"ר מרדכי ניסן   

* לאהוד בוקר טוב, תודה על העיתון – אי של שפיות בימים חמים אלו!

טליה

* קבלת שבת בצוותא, מרס 2023: 60 שנים ל"המחצבה" – בהשתתפות המחבר בן ה-87, שחקנים מתוך הסרט "המחצבה", פרופ' ברוך קורצווייל: "'המחצבה' – רפורטז'ה לשעתה." והסופר העל-זמני אלימלך שפירא.

* חמי שלו: "יכול להיות שטראמפ אינו סוכן של רוסיה, אלא פשוט טיפש." ["הארץ", 20.7]

דונאלד טראמפ: "יכול להיות שחמי שלו אינו סוכן של רוסיה, אלא פשוט טיפש!"

* קרוב לוודאי כי מרבית תושבי רצועת עזה, אלא שאינם עוסקים בטרור ואינם מתפרנסים ממנו, מתגעגעים בסתר ליבם לתקופה שבה שלטה ישראל ברצועה והם יכלו לצאת לעבוד בישראל ואפילו ישראלים היו באים לבקר בעזה ללא חשש.

* אני לא הקיבוצניק שגר בעוטף עזה ושהצביע לגירוש מתנחלי גוש קטיף. אבל ביקור ביבי בשדרות והימנעותו מביקור בקיבוצים הסובלים משריפת כל הסובב אותם, מביאה אותי למסקנה שהוא לא ראוי יותר להיות ראש ממשלתי.

מוטי בן חורין

* סטיפן בורשינסקי: אני רוצה לדעת מאיזה פח-אשפה שאבת, אהוד בן עזר, את התמיכה המטומטמת שלך בנשיא האמריקאי דולנד טראמפ – שכל אדם נאור בעולם, בישראל ובעזה יודע שהוא חרפה לאנושות החושבת והמשכילה!

* לכל חברותי וידידיי שלום, בשמחה ובהתרגשות עצומה מספרת לכם שספרי "זן אולימפי" תורגם לאנגלית עם שם אחר:  The ones who won. מכיוון שרבים מקוראיי רוצים לתת למשפחתם ולמכריהם בחו"ל "חתיכה" מארץ ישראל היפה, מזמינה אתכם להציע להם (או לרכוש) את הספר. מתנה נפלאה וערכית לראש השנה.

בתודה,

נוריה אמיר

amir.nuria@gmail.com‎

Happy news: the English version of my book "The Ones Who Won" is out on Amazon. I am truly excited. 

https://www.amazon.com/Ones-Who-Won-Nuria-Amir/dp/1717789625/ref=sr_1_1?ie=UTF8&qid=1532269089&sr=8-1&keywords=The+ones+who+won

* הלהט"בים משרתים בצבא ועובדים בכל ענפי העבודה המועילה בישראל אבל החניוקים המשתמטים, הפאראזיטים לבושי השחורים, באמצעות המפלגות החרדיות – קובעים ללהט"בים את זכויותיהם בישראל, וָלא, הם מאיימים, תיפול הקואליציה.

אז בבקשה, שלפיד והמחנה הציוני ייכנסו במקום החרדים לקואליציה, ויפסיקו לשפוך דמעות תנין ולהשמיץ את נתניהו.

 יש רוב חילוני ומסורתי מוצק בכנסת, בלי חרדים ובלי ערבים, שמבטא את הקונצנזוס הרחב ביותר של הציבור בישראל במרבית הנושאים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל