הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1364 – לקראת ט"ו באב

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באב תשע"ח, 26.7.18

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: שישה שירים מתוך "קמשונים", 1930. // יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. [המשך]. // עדינה בר-אל: בית ספר לאמנויות. // אהוד בן עזר: שני שירים. // אהוד בן עזר: קטע מתוך הרומאן "לא לגיבורים המלחמה" [1971]. // מרדכי קידר: דבר המלך – פרק א'. // עמוס גלבוע: רמת הגולן ועזה. // יורם אטינגר: יוזמת השלום האמריקאית לאן? [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.7.18. // יוסי אחימאיר: משפחה שכזאת... // יהודה דרורי: למה אסד מפחד מ"הקסדות הלבנות"? // מנחם רהט: חרפת תרפ"ט. // יואל נץ: הרהורים סוטים על סוטים. //  ד"ר ארנה גולן: אלימות במגעם של הגבר והאישה בשירתה של יונה וולך (המשך). // חיים מקורמלים היו חיי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // גדי טאוב: האליטות הליברליות נגד הדמוקרטיה. [ציטוט]. // אמיר שושני: לאכול את הענבים או לריב עם השומר? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ימים" לטהא חוסין, עברית: 1932. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.1.1972. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שלישי. בירושלים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר ראב

שישה שירי אהבה מתוך "קמשונים"

יצא לאור בשנת 1930

 

*

כַּפַּי נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ,

אֶל מְעַט הָאוֹרָה

אֲשֶׂר עוֹד לִי בְּעֵינֶיךָ,

וְאַתָּה – שִׁנֶּיךָ לוֹטֵשׁ

אֶל רֹךְ-בְּשָׂרִי הַצָּהֹב;

וְלוּ בָּשָׂר זֶה עַל פְנֵי שָׂדֶה יֻשְׁלַךְ

וְעַיִט חָג מִמַּעַל לוֹ –

עוֹד כַּפַּי נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ,

אֶל מְעַט הָאוֹרָה

אֲשֶׂר עוֹד לִי בְּעֵינֶיךָ.

 

1926

 

*

לֹא אָח וְאֵשׁ כִּירַיִם

לְךָ אֲטַפֵּחַ –

עֵינֵי חַיָּה יְרֻקּוֹת עוֹמְדוֹת,

וּבְרָקִים כְּחֻלִּים

יוֹרוּ גִּצִּים וִיגַשְּׁשׁוּ

אֶת אֲשֶׂר מֵעֵבֶר

לַבִּצּוֹת הַכְּבֵדוֹת הַחַמּוֹת –

וּבְרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת תָּרֹן זֶה כְּבָר

צִנַּת-בֹּקֶר טוֹבָה

מַרְעִידָה

לִקְרַאת אוֹרוֹת לֹא הָיוּ עוֹד...

 

אַךְ עֵת כְּיֶלֶד מֻשְׁלָךְ

עַל בִּרְכַּי תָּנוּחַ –

וְנִצְבְּרוּ הֲמוֹן יוֹנִים לְבָנוֹת

וְרִשְׁרְשׁוּ בְּרַחֲמִים וְטָהֳרָה

סְבִיב רֹאשְׁךָ הַנּוּגֶה,

וּבָנוּ לְךָ קֵן בִּלְבָבִי –

סֻכָּה תַּמָּה, כִּירָה חַמָּה,

 

מֵעַל יְצוּעֲךָ רֹאשׁ כָּבֵד תָּרִים,

לִבְּךָ לֹא יֵדַע עַל מָה יַעֲגֹב,

הָהּ, כִּי בְּלִי דַּעַת כָּל הַלַּיְלָה

אַחֲרַי, בִּדְרָכַי הַקָּשׁוֹת,

בִּכְבָלִים לֹא יִנָּתֵקוּ גְּרַרְתִּיךָ.

 

1926

 

*

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה,

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת!

 

1922

 

*

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

 

1922

 

*

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי

וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –

יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם

לְךָ לֹא אֶהִי;

יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר

נָנוּחָה

וּלְשֶׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים

לֹא נֵרֵדָה;

יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי

תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –

טְרוּפַת-אַהֲבָה.

 

1926

 

*

לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים

וְחֹם לֵילוֹת מִתְאַפְּקִים

אִתִּי בִּגְבוּרָה תְּחַלֵּק.

עוֹד יֵשׁ לַיְלָה

כְּשֶׁטֶף דְּמָעוֹת יָבוֹא,

כְּזֵר צְלִילִים מְבַעְבֵּעַ

מַעֲמַקִּים – יָם.

עוֹד לַיְלָה אֶחָד בְּגוֹרָלֵנוּ

תָּלוּי יָחִיד,

זוֹהֵר עֲלֵי תְּהוֹמוֹת.

 

1928

 

 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

 

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"

 

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ לְיִשְׂרָאֵלָה

הִתְמַזֵּל מַזָּל נָדִיר: בּוֹ מִילְטוֹן רוּבִּינְפֶלְד חִישׁ-חִישׁ

(מִתְנַדֵּב אָמֵרִיקָאִי שֶׁנִּקְלַע לְכַף-הַקֶּלַע)

אֶת חַיָּיו הִצִּיל בִּזְכוּת הַצְּעָקָה "גֶעפִילְטֶע פִישׁ."

 

אֲבָל נַחְזֹר נָא אֶל דּוּקְרַב הָעֲקִיצוֹת

בֵּין סָבָא שְׂרוּלִיק הָעוֹשֶׂה כָּאן פְּרוֹפָּגַנְדָּה

לִבְגִידוֹת סָבְתָא שֶׁמִּלֶּיהָ נִנְעָצוֹת

בּוֹ כִּמְחָטִים עַל פְלִירְטוּטָיו עִם מִיס אוּגַנְדָה

 

כְּשֶׁהוּא חוֹטֵף מִמֶּנָּה זַאפְּטוֹת שֶׁל חֻצְפָּה

וְהוּאּ רוֹקֵעַ בְּחֵמָה עַל הָרִצְפָּה

בַּעֲקֵבָיו, אַךְ מַבָּטוֹ הַמִּתְרַפֵּק

עַל נֶכְדָּתוֹ גּוֹרֵם לוֹ חִישׁ לְהִתְאַפֵּק

 

וְעַל מְנַת שֶׁלֹּא לִפְגֹם בִּשְׁלוֹם-הַבַּיִת

הוּאּ לֹא נִגְרָר לְרִיב מַחְרִיב וְלוּא כְּזַיִת

וְחִישׁ נִרְכַּן אֶל הַפִּיצְפֹּנֶת וְאָמַר:

"אִם שְׁמָהּ שֶׁל סָבְתָא, מֵידָ'לֶה, אֵינוֹ נִרְאֶה לָהּ

כִּי 'פָּלֶשְׁתִּינָה' – זֶה בַּדַּעַת מַעֲלֶה לָהּ

אֶת הַפְּלִשְׁתִּים מֵאָז אוֹתָם דִּבְרֵי הַבֶּלַע

בָּם לְשִׁמְשׁוֹן חָרְצָה דְלִילָה סוֹף רַע וָמַר,

נִגְזֹר אֶת שְׁמֵךְ מִשְּׁמוֹ שֶׁל סָבָא – וְנִגְמַר!"

וְכָךְ נִקְרָא בְּיִשְׂרָאֵל שְׁמָהּ: יִשְׂרָאֵלָה.

 

אוּלָם מֵרוֹץ-הַמִּכְשׁוֹלִים הָאַנְטִישֵׁמִי

וּשְׁנוֹת אַלְפַּיִם שֶׁל עַוְלָה ְוַאְפָלָיה

הַמֻּשְׁרָשׁוֹת עָמֹק כְּנֶגַע אֶפִּידֵמִי

שֶׁל הִיפּוֹקְריטִים הַשּׁוֹגִים בָּאַשְׁלָיָה

 

כִּי הֵם נִמְנִים עִם מְדִינוֹת עוֹלָם נָאוֹר

אַךְ מַצְפּוּנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי לֹא נֵעוֹר

לַעֲשִׂיַּת צֶדֶק הִיסְטוֹרִי עִם אֻמָּה

שֶׁלֹּא זָכְתָה לְנַחֲלָׂה מִשֶּׁל עַצְמָהּ

מֵאָז נֻשְּׁלָה מֵאַדְמָתָהּ בִּידֵי צְבָא רוֹמִי

וְנִרְדְּפָה בְּאִינְקְוִיזִיצְיוֹת וּפּוֹגְרוֹמִים

וְרֶצַח-עַם שֶׁבּוֹ מֵעַל חֶצְיָהּ בֻּתַּק

כְּשֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ רָאָה זֹאת וְשָׁתַק –

אוֹתוֹ מֵרוֹץ-הַמִּכְשׁוֹלִים לֹא תָם עֲדַיִן

עִם לֵדָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה הַקְּטַנָּה

בַּהַצְבָּעָה הַהִיא שֶׁבָּהּ הוּרְמוּ יָדַיִם

בְּרֹב-קוֹלוֹת שֶׁבּוֹ אִשְּׁרוּהָ כִּמְדִינָה.

 

שֶׁכֵּן מִיָּד, בְּכָל מַחְלֶקָת-הַיּוֹלְדוֹת

הֻפַץ חֲשֶָׁשׁ, וּכְשֶׁשָּׁאַלְתָּ: "מָה קָרָה?"

עָנוּ: "תִּינֹקֶת זוֹ טוֹבָה מֵעִקָּרָהּ

וּמִי כָּמוֹנוּ חֲפֵצִים כָּאן בִּיקָרָהּ

אַךְ יֵשׁ כָּאן בָּאסָה שֶׁצָּרִיךְ בָּהּ לְהוֹדוֹת:

לֹא כָּל צִבּוּר הַאֲחָיוֹת וְהָעוֹבְׁדוֹת

(בִּפְרָט אוֹתָן שֶׁלְּהוֹרֶיהָ מִתְנַגְּדוֹת(

לָהוּט כָּל-כָּךְ לְהַעֲנִיק לָהּ הַכָּרָה."

 

וּמֵאַחַר שֶׁ"בָּאסָה" לֹא מִלָּה לָטִינִית

וּמְקוֹרָהּ הוּא בָּעַרְבִית הַפָלַשְׂתִּינִית

בָּרוּר כְּשֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן כִּי הַמַּשְׂטִין

הֵם קָרְבְּנוֹת שְׁטִיפוֹת מוֹחָהּ שֶׁל פָלַשְׂתִּין

הַזּוֹמְמִים מִזְרָח חָדָעֶשׁ, לֹא שָׁלוֹם

וְהַחוֹלְמִים, מִקֵּץ שִׁבְעִים שְׁנוֹת הִתְפַּתּוּת

לְמַנְהִיגוּת שֶׁמִּן הַנַּאקְבָּה עַד הֲלוֹם

טִפְּחָה בָּהֶם חֶזְיוֹן-עִוְעִים שֶׁל הִשְׁתַּטוּת

וּפִמְפְּמָה וְטִמְטְמָה מִּפִּי כָּל קָאדִי

וְכָל מַסִּית שִׂטְנָה אַרְסִית בַּמִּסְּגָּדִים

חֲלוֹם גִ'יהָאדִי שֶׁל סִכְלוּת וְקָלָאם פָאדִי

וְחַארְטָה בַּארְטָה שֶׁבְּסִפּוּרֵי-בַּדִּים

רוֹקְמִים הֵם עַד הַיּוֹם אָגֶ'נְדָה שֶׁדִּינָהּ

הוּא אִינְתִיפָאדָה שֶׁתּוֹסִיף עוֹד מְדִינָה

לְכָל אַרְצוֹת עֲרָב בָּהֶן בּוּרוּת חוֹלֶשֶׁת

וְאִלּוּ לָנוּ כָּאן רַק אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

 

שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ נִמָּנֶה כָּאן, בָּהּ בַּפָאזָה

בֵּין שְׁאַר גּוֹרְמֵי מְנַת גוּרְמֶה לִדְגֵי יַם עַזָּה...

 

וְיִשְׂרָאֵלָה, שֶׁפְּקָדוּהָ מְבַקְּרִים

שֶׁנֶּחְלְקוּ לְמַכִּירִים מוּל מִתְנַכְּרִים

וְשֶׁיָּנְקָה בְּכֵּיף מֵאִמָּא צִיּוֹנוּת

בָּהֶם הֵעִירָה סַקְרָנוּת וְחַקְרָנוּת.

 

חֶלְקם בִּטְּאוּ זֹאת בְּמִין אֹרַח אִמָּהִי

שֶׁנִּתְקָרֵא בְּשֵׁם "דֶה פַקְטוֹ" אוֹ "דֶה יוּרֶה"

וַאֲחֵרִים עָמְדוּ בַּצַּד, אַךְ סָבְתָא – הִיא

לֹא הִתְרַגְּשָׁה וְסָחֶה: "מֵילֶא, אוֹף כַּפּוּרֶה..."

 

וּבְזָכְרָהּ אֶת פֶּרֶק ח' שֶׁל "תְּהִלִּים"

מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר הָאָהוּב כָּל-כָּךְ עָלֶיהָ

ׁׁׁשָׁבּוֹ כָּתוּב כִּי מִפִּיהֶם שֶׁל עוֹלָלִים

וְשֶׁל יוֹנְְקִים יִסַּדְתָּ עֹז – נָשְׂאָה עֵינֶיהָ

אֶל נֶכְדָּתָהּ שֶׁנִּצְמְדָה לְאֵין חָצֹץ

אֶל חֹם חַזָהּ הָרַךְ שֶׁל אִמָּא צִיּוֹנוּת

וְלֹא חָדְלָה לְעֵת מְצֹא וְעֵת מְצֹץ

לִינֹק מִמֶּנָּה בִּשְׁקִיקַת רְעַבְתָּנוּת

עַד שֶׁפָּנְתָה שָׁם סָבָתָהּ אֶל כַּלָּתָהּ

וְסָחָה: "אַל נָא יֵחָשֵׁב לִי לְעָווֹן

אֲבָל מֵאָז נוֹלַד לִי בִּיל"וּ עַד עַתָּה

עוֹד לֹא רָאִיתִי טְרַאנְס כָּזֶה שֶׁל תֵּאָבוֹן."

 

"אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי?" עָנְתָה לָהּ כַּלָּתָהּ

כֻּלָּהּ מֻתֶּשֶת וּסְחוּטָה, אֲבָל בְּסֵבֶר-

פָּנִים שֶׁל אֵם הַמִּתְמוֹגֶגֶת מִבִּתָּהּ,

"הִיא פְרֶעסֶערִית שֶׁזֶּה מַמָּשׁ כְּבָר שָׁד וָשֶׁבֶר

כִּי אִם תָּצִיצִי בְּמִתְקֶפֶת-הֶחָמָס

בּוֹ קְרַב-מַגָּע עָלַי בְּפִיהָ נֶעֱרָךְ

הִיא מִתְיַחֶסֶת אֶל הַצִּיצִי כְּמוֹ שֶׁמַּס –

הַהַכְנָסָה כָּאן מִתְיַחֵס אֶל הָאֶזְרָח..."

 

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַש – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּי בַּשָבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

 

* * *

עדינה בר-אל

סיפור לבני נעורים על יחסי מורֶה-תלמידה

הערת פתיחה

בזמן האחרון עלו בתקשורת תלונות כנגד מורים בבית ספר לאמנויות שניצלו תלמידים ותלמידות במשך השנים. הסיפורים מעידים על חציית הגבולות ביחסי מורה-תלמיד, ועל הפגיעות שנפגעו תלמידים ותלמידות ממורים או מורות שהעריצו.

בעבר כתבתי סיפור בדיוק בעניין זה, מנקודת מבטה של תלמידה חדשה בבית הספר. האירועים ושמות הדמויות הם פרי דמיוני דאז בהשראת סיפורים ששמעתי מפי הורים ותלמידים בבתי ספר שונים, לאו דווקא בבתי ספר לאמנויות. הסיפור נדפס בספרי "אישה זרה" – קובץ סיפורים לבני הנעורים, שכולל ארבעה-עשר סיפורים על נערות. הספר יצא לאור בהוצאת "ספרית פועלים" בשנת 1996.

ביום השקת הספר אמר הסופר נתן שחם ז"ל: "המלצתי לבתי לקרוא את הספר. כל הורה צריך לקרוא את הספר הזה, כדי לדעת מה עובר על ילדיו."

הסיפור להלן מוקדש לזכרו של נתן שחם ז"ל וכן לזכרה של מירה מאיר ז"ל, שהאמינה בי ופירסמה ספרים שלי לילדים ולנוער בהוצאת ספרים זו, יחד עם עדנה קרמר, תיבדל לחיים ארוכים.

 

עדינה בר-אל

בית ספר לאמנויות

לפנות ערב היתה ערגה מתוחה מאוד, והיא החליטה ללכת אל עידו, להיות איתו קצת. אימא שלה ישבה באותו זמן עם דרורה שכנתם, והשתיים שתו קפה ופטפטו.

"ביי, אימא, אני הולכת לעידו," קראה ערגה ויצאה מן הבית.

בחדר המדרגות, כשחיכתה למעלית, שמעה את אימהּ אומרת לדרורה:

"תשמעי, הם חברים כבר שלוש שנים. אני כל-כך מרוצה. הוא בחור נהדר."

המעלית הגיעה וערגה נכנסה לתוכה ולחצה על הכפתור.

ברחוב היה קריר. הערב ירד. ערגה שילבה ידיה וצעדה, נהנית מן האוויר הצלול. לאחר מיספר דקות היא הגיעה לביתו של עידו וצילצלה בפעמון. אורית אימו פתחה את הדלת. כשראתה את ערגה חייכה חיוך רחב וממזרי ואמרה:

"הוא בחדר. את יודעת את הדרך, נכון?"

ערגה הסמיקה ופנתה במסדרון שמאלה. דלת הזכוכית היתה סגורה. היא הקישה קלות ופתחה אותה. עידו עמד שם, בחדר הקטן והחמים שלו, והכניס קלטת למערכת. צלילי ה"בולרו" של רָבֵל נשמעו. עידו פנה לאחור, והיא ראתה בעיניו כמה שמח לקראתה.

"הגעת, יופי," אמר.

ערגה התיישבה על הספה, עידו סגר את דלת החדר והתיישב לידה.

"נו, מה חדש?" שאל.

"אין חדש," ענתה. ועידו הרים את זרועו וחיבק אותה, עטף אותה כמעט לגמרי בגופו. "את מתוקה שלי, כרגיל." והוא נשק לה.

"אני נורא מתרגשת לקראת מחר," אמרה ערגה, כשהיא נשארת צמודה אליו, ומוכנה שזה יישאר כך לנצח.

"יהיה בסדר, אל תדאגי, את תצליחי."

"אתה יודע, השכנה שלנו דרורה, שגם הבת שלה לומדת בבית הספר לאמנויות, סיפרה לי שיש שם מורים צעירים..."

"היי, אמנם שנינו נלמד במקומות שונים, ואני נשאר בתיכון, אבל אל תשכחי אותי, טוב?"

"אל תהיה מגוחך. מה לי ולגברים, אני בסך הכול בכיתה י'."

"את לא יודעת כמה אני גאה בך, שהצלחת להתקבל לבית הספר לאמנויות," לחש לה עידו. "את כל-כך מוכשרת ואת שלי."

"מה נעשה הערב?" שאלה ערגה. "נלך לסרט?"

"לא, גבירתי הצעירה, מחר האחד בספטמבר, לומדים, שכחת?"

"אל תהיה כמו ההורים שלי," צחקה ערגה.

"אני לא כמו ההורים שלך, סתם מתחשק לי להיות אתך לבד בחדר הזה כל הערב. יש לך התנגדות עקרונית?"

ערגה לא הצליחה לענות, כי עידו נשק לה שוב.

 

***

השעה היתה רבע לשמונה, ערגה עמדה בפתח הכניסה של הבניין הגדול, שהמה מנערים ונערות, הקוראים זה אל זה ומתרוצצים הנה והנה. היא לא ידעה לאן לפנות. היה עליה להגיע אל כיתת הציור. אבל איפה זה?

היא הביטה סביבה. המסדרון היה רחב ידיים. חדרי ההנהלה, המזכירות וחדר-המורים היו מול הפתח. מימינה היה גרם מדרגות שמוביל למטה. ומשמאלה מדרגות המובילות לקומה השנייה. משום מה היתה לה תחושה, שהיא צריכה לעלות למעלה.

היא החלה לעלות במדרגות. דווקא שם לא היה איש. כל התלמידים עדיין התגודדו למטה, מחליפים חוויות מן החופש הגדול.

והנה לפתע ירד מישהו לקראתה. "סליחה," שאלה "אולי אתה יודע איפה כיתת הציור?"

"יודע גם יודע," ענה לה האיש בקול לבבי, וערגה הבחינה שהוא גבר צעיר, בשנות העשרים לחייו, מרכיב משקפיים ובעל שיער חום קוצני.

"אבל אני לא יודע מי את," המשיך, "חדשה בבית הספר?"

"כן," ענתה והבינה מיד שהוא אחד המורים. "אני ערגה."

"ערגה! איזה שם נפלא. אני אלאור."

"אתה מלמד פה?"

"כן. אבל לא ציור, לצערי," ענה והביט אל תוך עיניה.

ערגה חשה מבוכה. ואלאור הוסיף:

"טעית קצת, ערגתי. בקומה השנייה לומדים תיאטרון. אולם הציור הוא למטה."

"טוב, תודה." אמרה ערגה והחלה לרדת.

אלאור ירד יחד עימה. כשהגיעו למסדרון הוא אמר: "תבואי לבקר לפעמים גם אצלנו למעלה, בסדר?"

"בסדר," ענתה ערגה, ולבה פעם בהתרגשות.

 

***

יום לפני חופשת ראש השנה, עם תום הלימודים, לקחה ערגה את התיק שלה ויצאה מן הכיתה. היא החלה לעלות במדרגות והנה ירד לקראתה אלאור. שבועיים לא ראתה אותו, מאז אותו יום ראשון ללימודים. היא תמהה אם יזכור אותה בכלל, והנה הוא חייך אליה ואמר:

"מה שלום התלמידה החדשה? איך התאקלמת אצלנו, ערגה?"

"אתה זוכר את השם שלי," ציינה.

"אני תמיד זוכר שמות יפים, ובמיוחד של ילדות יפות."

ערגה נבוכה, השפילה עיניה ולא ענתה.

"אני מבין שאת במגמה לאמנויות פלסטיות. איך הולך?"

"בסדר," ענתה, והעזה להרים עיניה אליו. הוא הביט בה רציני.

"אפשר לראות ציור שלך?" שאל.

"כן, למה לא? הרגע גמרתי אותו."

הם ירדו אל כיתת הציור. הכיתה היתה ריקה. כעשרה כני ציור עמדו לאורך הקיר.

"איזה שלך? לא. רגע, תני לי לנחש."

אלאור עבר בין הכנים, התבונן בציורים, ואחר נעצר ליד הציור האחרון בשורה.

"זה שלך!" קבע.

"איך ידעת?" נדהמה.

"כי אני מצליח לחוש אותך. הציור שלך מלא ערגה," ענה לה.

הם עמדו לפני הכן והביטו בציור. ערגה חשה התרגשות עצומה, אך לא זזה ממקומה. לפתע שם אלאור את ידיו על כתפיה, ולפני שהספיקה להבין מה קורה, היא עמדה מולו, צמודה אליו, ושפתיו על שפתיה. הכול התערפל, השפתיים שלו היו כל-כך... ערגה חשה מתיקות עצומה.

ולבסוף, כמעט שלא מרצונה, הכריחה עצמה להתיק שפתיה משפתיו.

"טוב, יפה שלי, להתראות אחרי החגים." אלאור הרפה ממנה, חייך אליה ויצא מן החדר.

 

בדרך הביתה הלכה כמו סהרורית, מה זה? מה קרה? הוא התאהב בה? הרי זה לא יכול להיות, הוא אדם מבוגר, אחרי צבא. ובכלל, מותר למורה להתחיל עם תלמידה? מה יקרה לו ולה אם זה יתגלה?

אחר-הצהריים היא הניחה דף ציור על הכן בחדר שלה והחלה לצייר. כל הזמן ליוו אותה מחשבות על אלאור. המתיקות של נשיקתו שבה אליה. היא הצליחה לחוש בה שוב ושוב. מה קורה לה? התאהבה בו?

לפתע נשמעה נקישה על הדלת ועידו נכנס.

"הי, מה זה? החופש התחיל, לא?"

"כן. אבל התחשק לי לצייר."

"איזה ציור מפוצץ," אמר עידו, ואז הביטה גם ערגה בציור שלה והבחינה, לראשונה, שהיא ציירה ים, ים סוער.

"אז מה נשמע?" שאל עידו ומשך אותה אליו.

"בסדר," ענתה וחיבקה אותו בחזקה. ופתאום נזכרה באלאור. מה קורה לה? אפשר לאהוב שניים בבת אחת?

"משעמם לי בתיכון בלעדייך," אמר עידו. "אז עכשיו אני רוצה פיצוי. כל החופש את איתי, הבנת?"

"הבנתי," ענתה ערגה.

"ועכשיו אני חייב ללכת, כי הבטחתי לאבא שלי לעזור לו במשהו. בערב את אצלי, כן?"

"כן," ענתה ערגה.

לאחר שיצא עידו מן החדר, נשכבה ערגה על מיטתה. החדר החל להחשיך, והיא לא הדליקה את האור. כיסתה עצמה בשמיכה וניסתה לישון, אך לא הצליחה. דמותו של אלאור עלתה לפניה, בעיניו החודרות החכמות, המביטות בה בחיבה. איך היא תעבור את ימי החופשה האלו עד שתראה אותו? היא חשה אליו געגועים עצומים. ומה עם עידו? היא לא רוצה להפסיד אותו. מה תגיד לו? לספר לו בכלל? לא, הוא ייפגע כל-כך, והוא טוב כל-כך אליה ואוהב אותה... ובעצם את אלאור היא בקושי מכירה. אולי הוא מתחיל גם עם תלמידות אחרות? ובכלל, אין עתיד ליחסים כאלו. היא בסך הכול בכיתה י', והוא...

לבסוף החליטה ערגה, שלאחר החופשה היא תשוחח עם אלאור על הכול. הוא מבוגר. הוא יוכל לייעץ לה מה לעשות.

 

***

חגי תשרי הסתיימו, והכול חזרו במרץ ללימודים. במשך כל היום הראשון בבית הספר, לא הצליחה ערגה לראות את אלאור. כל השיעורים שלה היו למטה, ואילו הוא תמיד נמצא למעלה. היא ניסתה לפגוש אותו בהפסקות במסדרון, והסתובבה כאילו במקרה ליד חדר המורים, אך היא לא ראתה אותו. אולי הוא לא הגיע היום לבית הספר? אולי קרה לו משהו? החלה לדאוג.

השיעור האחרון הסתיים. רוב התלמידים כבר הלכו הביתה. ערגה השתהתה עוד מעט בכיתת הציור. אולי הוא יבוא? אולי יחפש אותה כאן?

אחר-כך החליטה ללכת הביתה. היא ארזה את החפצים שלה בתיק ועלה במדרגות. כשהגיעה אל פתח היציאה, נצבט ליבה בקרבה. היא חשה שלא תוכל ללכת הביתה בלי לראות היום את אלאור. פשוט, היא חייבת לראות אותו! היא כל-כך התגעגעה אליו!

לכן החלה לעלות במדרגות לכיוון כיתות התיאטרון. לפתע, כשהיתה באמצע גרם המדרגות, שמעה קולות בקומה השנייה... היא עצרה והרימה ראשה. שם למעלה, נשענים אל המעקה, עמדו שלושה מורים, ביניהם אלאור, ושוחחו זה עם זה. אלאור הבחין בה וסימן לה משהו בידו. שני המורים הפסיקו לדבר והבחינו בה גם הם. אלאור הביט בה ולא אמר דבר. ערגה עמדה במקומה במשך כמה שניות, כשפניה מורמות אליו.

"רצית לשוחח אתי?" שאל אלאור לבסוף.

ערגה הניעה בראשה.

"היום אני עסוק, תבואי מחר, בסדר?"

"בסדר, זה לא בוער," ענתה ערגה, הסתובבה והחלה לרדת במדרגות. בהיותה בפתח היציאה שמעה אותם מחדשים את השיחה בקומה השנייה.

ערגה הלכה הביתה ודיכאון אפף אותה. איזו השפלה! איזו השפלה! החברים שלו הבינו שהיא רוצה להתחיל איתו, עם המורה הצעיר הזה. והוא, אלאור, פתאום כל-כך זר, כל-כך מורה. כל-כך רשמי.

אבל הוא צודק. היא עצמה אשמה בסיטואציה המביכה הזאת. היא עצמה אשמה בהסתבכות הזאת, עצם זה שהיא עלתה אליו במדרגות מוכיח שהיא רוצה אותו. אבל הוא? מה איתו? אולי לא היה לו נעים ליד המורים האחרים? ואולי היא סתם משחק בשבילו?

כשהגיעה הביתה נכנסה ערגה לחדרה, השליכה את תיקה על הארץ ופרצה בבכי.

ואחר-כך היא חשה, שהיא חייבת ללכת אל עידו, להיות אתו, להרגיש את החיבוק החם והבטוח שלו.

עדינה בר-אל

 

         * * *

אהוד בן עזר

שני שירים

 

ציפור עייפה

 

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

 

1960

 

 

 

סתיו מתפורר בתוך ההמון

 

סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.

הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,

מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,

לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי

חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –

נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?

אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –

עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.

לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –

רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –

לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית

בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת

וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.

לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,

כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.

וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –

 

1962

 

מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. אסטרולוג 2005. אזל. ניתן לקבלו מאיתנו בקובץ מחשב.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

קטע מתוך הרומאן

"לא לגיבורים המלחמה"

[1971, לפני 47 שנים, מתרחש בירושלים בשנות ה-60]

 

"אני רוצה אותך. עפרה."

היא שתקה.

"אפשר לנסות. לשכוח כל מה שהיה. להתחיל מחדש."

"אני חושבת על כך ואינני יודעת מה לומר." התנצלה.

"תראי שיהיה לנו טוב. צריך רק להשתדל."

היא הרהרה כיצד תגלה לו, כיצד תגלה לעצמה, שזוהי פגישתם האחרונה.

"כל מה שסיפרתי לך זה לא רציני," הודה לפתע. "ולא צריך להפריע לנו. אם רק תגידי, הינה – אני זורק את כל העיתונים... אם רק תבואי איתי, ישתנה הכול, אני מרגיש בתוכי כוח לכבוש את העולם..."

"זה נפלא, להרגיש כך."

הוא הדליק את מנורת השולחן.

"את רוצה עוד קוניאק?" שאל. ואף שלא ענתה מזג לה, ושוב שתו.

היא הדליקה סיגריה, והתמתחה. תווי שדיה הזדקרו מבעד לחולצתה, ענוגים, וכמו נושמים. "עוד מעט אני צריכה ללכת." קמה ואמרה. "אוּף, נעשיתי כמעט שיכורה. אסור היה לי לשתות אצלך."

"אל תלכי." הפציר בה. הוא פחד פן רגע עמידתה מולו יחלוף והזדמנות אחרת לא תבוא. כאשר עשה את הצעד האחד לקראה כמעט שלא חש את הרצפה שעליה מהלכות רגליו. גופו ריחף כפוסע בעננים. הוא חש חמימות נעימה, ועימה אותה סהרוריות שהיתה תוקפת אותו בשעות של כעס רב, של עלבון, או בהימצאו לבד בחדר עם עפרה. היא נרתעה ממנו וישבה, והוא כרע על ברכיו ונשק לשדיה מבעד לאריג הדק והצח שהדיף ריח עמילן טרי. ירכיה המפרכסות העירו בו תקווה נפלאה.

"באמת עזוב, רפי... לא צריך. לא עכשיו. אתה מקמט... אני לא יכולה להגיד לך שום דבר... שאתה רוצה... זה חסר טעם."

רצה לומר לה שאינה צודקת אלא שלא היה יכול לדבר.

"לא. לא כך..." התנשמה שעה שמשך אותה אליו, והקימה מן הכיסא. פניה התרחבו, נחיריה ריטטו באור המנורה הסמוכה, וכל גופה המה לקראתו. שיהיה זה מעשה חסד אחרון, לפני הנסיעה, אמרה לעצמה, שעה שהרים אותה ונשאה למיטתו.

"תחשבי שזה קורה בסרט," שמעה את קולו העמום, המתפנק אצלה. "עפרל'ה שלי..."

"לא, לא..." נאנחה וכרכה עצמה סביב לאצבעותיו המגששות בסתר חמוקיה. היא נאבקה עימו, כאילו למען השתחרר מן הגירוי המציק שמיסמר אותה אל מקומה.

"אני לא יודעת מה קרה לי."

משקפיו ניגפו בפניה והוא הסירם. נדמה היה לה שהוא רועד. הוא הפשיט אותה. הקולות שהשמיע היו מגוחכים כצווחת קופים, וזרים לה. אצבעותיו היטיבו עימה. היא רצתה לברוח. היא לא אהבה אותו. ריחו לא נעם לה. לולא שתתה לא היתה נותנת לזה לקרות. הוא הירפה ממנה לרגע. היה נדמה לה שהוא מפשפש במיפתח מכנסיו. "לא! לא!" נרתעה בבהלה, "מה אתה עושה?" אך הוא היה שקוע בבולמוס בשרים, מתפתל ונושם מולה, ובעוד רגע השתטח עליה בכל כובדו, ולאחר החטאות וטילטולים נרגשים מצא את דרכו אל תוכה. "לא! לא!" דחתה אותו בשתי ידיה, "מוּטִי! [אימא!] לא!" אך זרועותיו חזקו ממנה והכריעו אותה לרצונו. "אני לא יכול להפסיק," נחר כאילו שוחטים אותו, "לא יכול, לא יכול..." ואז, בכוחותיה האחרונים בעטה ברגליו ומשכה עצמה מתחתיו למראשותי המיטה, כמעט נפלה לרצפה. ובעודה נחלצת, הרעיף עליה את תנובתו החמה שהיתה מלחלחת את ירכיה. נאנח והזיע עד שהיה נדמה לה שהינה יאחז בו השבץ. וריחו היה לה אז קשה ללא נשוא, כערמונים שנבאשו, כמין ריח סמיך, ריח פריחה חמה מאוד, ומבחילה.

היא רבצה לצידו. פרועה. חצאיתה מופשלת. תחתוניה על הרצפה. מעודו לא ראה אותה כה פגועה ומושפלת. כמו בהמה, הרהר בצער. וכדי להראות לה שאינו כועס עליה ואינו מנצל לרע את חולשתה – משך כלפי מטה את שולי החצאית וכיסה על ירכיה הערומות.

"די!" נמלטה ועמדה מולו.

"עפרל'ה," חינן קולו.

"אתה השתגעת או מה? אתה רוצה להכניס אותי להריון ולהשאיר אותי כאן לבד עם ילד!"

דבריה פגעו בו ופיכחו אותו משעת אהבתו הקצרה. אמנם, רעיון לא רע, להכניס אותה להריון ולזכות בה. אך כלום היה עולה על דעתו לעזוב אותה "לבד עם ילד"? וכי מי הוא? פגע-וברח? הלא בשמחה היה נושא אותה לאישה.

"ככה זה. בפעם הראשונה." השיב. "כשמתרגשים."

"אז יכולת להיזהר. יש גברים שיודעים איך צריך להתנהג."

דבריה הממו אותו. ככה? יש לך ניסיון? חצופה אחת, ואת לא מתביישת להגיד לי את זה עכשיו? ודמעות כמעט וחנקו אותו. אך הוא ניסה להסתיר את אשר מתחולל בקירבו, ולהתל בה: "בפעם הבאה איזהר."

"לא תהיה פעם אחרת." אמרה בפסקנות. כמין קור מרושע נשב מדבריה.

"מדוע את אומרת כך?"

"תפסיק לקשקש כבר. יש לך משהו להתנגב? אפשר להתרחץ כאן?"

"יש לך מזל שבעלת הבית איננה."

"לך יש מזל. אני לא אוהבת הלצות כאלה. יש לך מגבת נקייה?"

הוא ליווה אותה לחדר האמבטיה. היא סגרה את הדלת מול פניו, כמעט והיכתה אותו. "פוי! אפשר להקיא מן הריח!" אמרה.

הוא חזר לשבת על מיטתו. מכנסיו נרטבו אף הם והוא החליפם. מה היא רוצה מהריח? אומרים שהריח דווקא משכר אותן. שהן אוהבות את זה. והוא בוש בפניה על שלא נהג בה כגבר שמנוסה בנשים. נכון, הייתי צריך להוציא בזמן, אמר לעצמו, – אבל איך יכולתי, כבר בפעם הראשונה, שהטקס של שנינו לא יתרחש בשלימות. הפעם הראשונה היא קדושה. יש משהו של בתולים בכל פעם שמתרחשת לראשונה בין שני אנשים, ולא חשוב מה קרה בעבר. ציער אותו שאינה בתולה. היא לא תמימה. גם לא חיכתה לו. נכונים הסיפורים על אודותיה. עכשיו היא שוטפת את ערוותה, אמר לעצמו. עכשיו אנחנו כמו בעל ואישה לכל דבר, באינטימיות. הלא נפלא הדבר!

אהוד בן עזר

בפנייה אלינו ניתן לקבל את הרומאן בקובץ מחשב.

 

 

* * *

אין אלוהים אחרי אושוויץ

אבל השטן והרֶשע קיימים

 

 

* * *

מרדכי קידר

דבר המלך – פרק א'

בשנת 1979 הודח השאה האיראני, מחמד רזא פהלווי, וגלה למצרים עם משפחתו ושם מת שנה לאחר מכן. אחרי שמת, הכתירו תומכיו את בנו, רזא פהלווי, לשאה במקומו, כשמלאו לו עשרים שנה, אך העובדה שהוא בגלות הפכה את המינוי הזה לחסר משמעות מעשית.

רזא יליד 1960, וכיום הוא בן 58 שנים, מספיק מנוסה ויחסית צעיר עם אופק פעילות ארוך, אם רק ירצה, שכן רבים, באיראן ומחוץ לה, רואים את רזא כמועמד הטבעי לרשת את שלטון האייתוללות כאשר זה ייפול. נכון שיש באיראן לא מעטים הזוכרים היטב את הסגנון הדיקטטורי האכזרי של משטר השאה, אבל שלטון אנשי הדת היה גרוע ממנו בהרבה, ולכן יש כיום באיראן ובפזורה לא מעט אנשים המתרפקים על זכר ימי השאה ורואים בבנו, רזא, את האדם היחיד שיש ביכולתו למצוא את המכנה המשותף למרבית ארגוני האופוזיציה, מבית ומחוץ, ולהנהיג מרד שינסה ואף יצליח להיפטר משלטון אנשי הדת.

מחמוד אלעודי, העובד עבור אתר אילאף, ערך ראיון עם רזא וראיון זה התפרסם באתר בארבעה חלקים. ננסה להביא מעל במה מכובדת זו את הראיון בשלמותו. מספר קוראים הגיבו למאמר, וגם חלק מדבריהם יובאו בהמשך. הערותיי בסוגרים, מ"ק.

 

רזא פהלווי: הבטן הרעבה של האיראנים תסלק את המשטר האיראני.

הוא מדגיש כי רק החילוניות תציל את איראן מהתפוררות פוליטית.

מחמוד אל-עודי

פריז. בריאיון עבור אתר אילאף עם רזא פהלווי השני, בנו הבכור של השאה לשעבר של איראן ויורש העצר, הוא דיבר על עניינים רבים הנוגעים להתדרדרות המצב באיראן, המתדרדרת באופן חסר תקדים בכל התחומים. הדבר איננו קשור להידרדרות הפנימית בעניין החרויות, הכלכלה וכו', אלא  להשלכות הקשות על האזור כולו בשל ההידרדרות בתוך איראן.

בפרק הראשון של הריאיון שלו עם אילאף שנערך בפריז, פתח רזא פהלווי מספר תיקים, ובראשם אמונתו המוצקה כי החילוניות היא הפתרון שיבטיח את ההגנה על החירויות הדתיות לכל האיראנים, כפי שהיא ההבטחה שהדת לא תנוצל למטרות פוליטיות. ניצול זה הוא הבסיס לקיומו של המשטר האיראני, ובאמצעותו הוא מנהל את המדינה כמו גם את הסביבה האזורית שלה לכיוון של הרס וחורבן.

שאלה: האם תמכת בהצהרה של נשיא איראן לשעבר, מוחמד ח'אתמי, לפני כמה ימים, כשאמר כי איראן חזרה מאה שנים אחורנית בתחום הדמוקרטיה והצדק?

תשובה: כן, טיבו של המשטר הזה שהוא מוביל את איראן אחורנית, אבל אני חושב שההשלכות הנובעות מאופן החשיבה וההתנהגות של המשטר הזה הן הרבה יותר מסוכנות. הדבר המסוכן הוא שהמשטר הזה מביא הרס על איראן ועל סביבתה, ואני שוב מדגיש כי חומרת המצב היא מעבר לכישלון מינהלי, או לשחיתות, שכן התשתית מתחסלת. בעבר היינו מודל מוצלח של פלורליזם, קבוצות אתניות, ומגוון גדול של דתות ועדות, וכולם חיו בשלום ובהרמוניה חברתית ברורה, אך האידיאולוגיה השיעית (העדתית) שהמשטר הנוכחי משתמש בה כדי למשול היא מקור ההידרדרות הפנימית, כפי שהם מייצאים אותה למדינות השכנות, סעודיה ומדינות אחרות במפרץ הפרסי. מכאן החלו הסכסוכים הסונים-שיעים באזור, כשהם עמוסים ברעיונות הנוראיים ביותר. בעבר לא חיינו באווירה כזו, ולא הכרנו מחלוקות עדתיות כאלה. המשטר הזה רוצה להפוך את החילוניות, שאנו קוראים להחיל אותה, לאשמה, כי החילוניות אינה מקבלת את רעיון הסיעתיות, ואילו אנחנו רואים בה את המושיע.

ש: אתה אומר שהחילוניות היא הפתרון, האם תוכל להסביר זאת בצורה ברורה יותר?

ת: כן, היא הפתרון, כי יש באיראן פלורליזם דתי ואתני, ויש עדות רבות. אנחנו זקוקים לאידיאולוגיה שתבטיח את החיים המשותפים של העדות והדתות השונות הללו ביחד. זה לא דבר חדש, שכן איראן חייתה בעבר באווירה של שוויון, דמוקרטיה וחופש. אנחנו רוצים לראות באיראן את המודל הצרפתי, למשל, כי הוא הדוגמא הטובה ביותר להבטיח קיום משותף של כולם: המוסלמי, הנוצרי והיהודי חיים יחדיו תחת הדגל של מולדת אחת.

ש: מה קרה בשלבי השינוי באיראן מדגם הדו-קיום למצב הנוכחי?

ת: המחשבה המבוססת על שוויון ודו-קיום הייתה קיימת באיראן עד שהגיעה מהפיכת המולות, אך הם הביאו את העדתיות והבערות, ועכשיו אנחנו קרובים מאוד למצב שהיה באירופה בעידן שלפני הרנסנס, כאשר ההחלטות היו בידי אנשי הדת, הם היו השלטון והם היו אלו שעשו כל דבר. אם תבצע סקר דעת קהל בין בני העם האיראני, תמצא שהם רוצים חירות ושוויון, חולמים על חוקה שמבטיחה להם את כל הערכים הללו ושתגשים את שאיפות הנוער האיראני. יש אצלנו חלקים גדולים של אנשים צעירים שאינם מסכימים ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם המשטר השולט בטהרן.

יורש העצר של איראן נזכר באירוע חשוב שהתרחש בין חומייני ומנהיגים ערביים, ובראשם נשיא מצרים המנוח מחמד אנואר אלסאדאת והמלך חסן השני, מלך מרוקו המנוח, ואמר: "חומייני טען שהוא ומשטרו מייצגים את האסלאם האמיתי, ומיד הנשיא סאדאת והמלך חסן השני אמרו: האם אתה חושב שאנחנו לא מוסלמים? ואם אתה, ח'ומיני, מייצג את הצד הנכון, המקורי, של האסלאם, אז את מי אנחנו מייצגים?"

ש: למה אתה חושב שהחילוניות תגיע ללא ספק? האם זה באמת רק עניין של זמן?

ת: המשטר האיראני מאמין שהחילוניות היא נגד האסלאם הפלגני, והוא אינו יודע שהיא איננה נגד הדת, אלא היא זו שמבטיחה חירות, ואני שואל את ח'אתמי כאיש דת: אתה מכיר את שנים עשר האימאמים (שהנהיגו את השיעה מהמאה השביעית עד התשיעית), למה רק שניים מהם היו שליטים? האם אתה רוצה לשלוט בשם המהפכה האסלאמית או בשם האסלאם השיעי? ההצהרה של ח'אתמי היא הכרה מרומזת בטעות שהמשטר מתבסס עליה, וכעת אנו עומדים בפני הודאה בכישלון של הדו-קיום. אני חושב שבקרוב ניישם את החילוניות בדקדקנות, כדי שהציבור ישתחרר מהשליטה והדיכוי. מתוך נקודת המבט שלי, הציבור הגיע לרמה גבוהה של התפתחות ומעורבות, וזו רק שאלה של זמן (עד שנגיע לשלטון המבוסס על חילוניות). זה קשור לתרבות האיראנית, שיש בה סיבה לגאווה לאומית.

השאה רזא פהלווי השני משלים: "בסוף היום, כאשר הקיבה ריקה, ויש מצב של מחסור, ותחושה שאין סיכוי אמיתי לחיות, העם יבכה למען החירות, והם יודעים היטב כי לחירות יש תנאים, ויש לי ביטחון רב באזרח האיראני שיישא באחריות לשמירת הגבולות האלה. אם אתה מסתכל על איראן, תגלה כי היא מסוגלת להתקדם בזכות המשאבים האנושיים והטבעיים ובזכות הכישרונות בכל התחומים. כן, קיימת מוכנות במידה מסוימת, אבל אנחנו חייבים להיות לא מה שאנחנו עכשיו. המצב הנוכחי הופך את העם האיראני למתוסכל, והשכנים בוודאי מושפעים ומרגישים את מצב התסכול הזה באיראן."

 

הערות הקוראים:

"עיראקי השונא בוגדים" כותב תחת הכותרת:  המזרח התיכון המאושר:

עמי המזרח התיכון הביאו לעולם את כל סוגי התרבויות, ובאזור הזה נולדו כל הדתות (המונותאיסטיות). בנוסף לעומק ההיסטורי הזה, יש במזרח התיכון עושר עצום (נפט וגז) שהיה אמור להפוך את כל אנשי המזרח התיכון לאנשים העשירים ביותר בעולם כולו. אם כן, מדוע כל העוני, הפיגור, ההרס והשנאה הארורה הזו אשר שורפת את ארצותינו זו אחר זו? האם לא הגיע הזמן שיתכנסו כל האנשים השפויים של המדינות האלה, ושייקראו לעצמם "איגוד מדינות המזרח התיכון" וזו תהיה התחלה לא רשמית אלא יוזמה עממית מלמטה, שתכנס את האנשים השפויים, רחוק מתודעת הדתות, העדות והקבוצות האתניות,  ותתמקד באדם, כיצד לשמור על כבודו, איך לספק לו פרנסה הגונה ואיך להפיץ אהבה, שלום ושיתוף פעולה לתועלת כל עמי המזרח התיכון?

קורא אחר מעיר בלעג על ההערה הקודמת: "...רחוק מתודעת הדתות, העדות והקבוצות האתניות,"  ... האם הערבים מסוגלים לחיות עם אחרים? מעשי הטבח בנוצרים בשנת 1933, הטבח ביהודים בשנת 1948, מעשי הטבח של השיעים נגד הכורדים לפני כמה חודשים והפגיעה החמורה בכבוד הכורדיות בכרכוכּ...

(המשך יבוא)

מרדכי קידר

 

* * *

עמוס גלבוע

רמת הגולן ועזה

בדרום אנו במלחמת התשה עם חמאס, ובצפון תהיה לנו בעייה עם מליציות בחסות איראן ברמת הגולן הסורית. אבל, בצפון, אין סכנת הסלמה ומלחמה, ומול החמאס ישנה סכנה כזאת.

בדרום השדות בוערים, ואילו בצפון שום שדה לא בוער. דהיינו, הצפון לא צריך להיות אליבי לנכונות שלנו "להקריב" את תושבי דרום הנגב ולהיכנס להתשה.

מה קורה בצפון, מה קורה בדרום מול עזה ומה השוני ביניהם?

נתחיל בצפון. הצבא  הסורי, בפיקוד עליון רוסי ובתכנון רוסי, השתלט על מרבית רמת הגולן הסורית; כמה עיירות המוכרות היטב לכל מי ששירת בעבר בפיקוד צפון, כמו העיירה נאווה, חטפו את הפצצות ההשמד של המטוסים הרוסיים והסוריים; מרבית המורדים נכנעו בפני נציגים רוסיים, שהיו ערבים למעברם לצפון סוריה, לאזור אידליב המוחזק ע"י עשרות אלפי מורדים, וכוח צבאי תורכי קטן. בעתיד נשמע עליה רבות.

החלק היחיד ברמת הגולן הסורית שטרם נכבש הוא בדרומה, קרוב לנהר הירמוק. הוא מוחזק ע"י דאע"ש ומכותר. הניסיונות להסתער עליו  נכשלו, תוך אבדות רבות לצבא הסורי. כיוון שכך, מה שמתרחש בימים אלה הוא שהאזור שדאע"ש מחזיק ונלחם עליו, חוטף כל הזמן אש ארטילריה, אש של טילים כבדים, אש של פצצות זרחן האסורות בשימוש, ובעיקר הפצצות  ממטוסים רוסיים וסוריים. זה מה שגרם לכך , הייתי אומר כמעט באורח טבעי, להסתבכות הסורית עם צה"ל.

ועכשיו לנקודה מהותית לגבי ישראל: עם הצבא הסורי שהשתלט על רמת הגולן הסורי, נמצאים גם חיילים, במדים סוריים, מהמליציות השיעיות העיראקיות והאפגאניות שבחסות משמרות המהפכה האיראנית, ואולי גם מכוח העילית של חיזבאללה.

בצד המדיני. אחרי שישראל התבשמה מכך שרוסיה ערבה להסכם ההפרדה מ-1974  (וראינו כבר שזה לא רלבנטי בכלל למצב החדש ), עלתה בתחילת השבוע הבעייה האמיתית במיפגש ייחודי וחריג כאשר שר החוץ הרוסי והרמטכ"ל הרוסי הגיעו לישראל לפגישה עם הצמרת הישראלית. בסיומו הודיעה ישראל כי הרוסים הסכימו שלא יהיו "כוחות איראניים" במרחק של 100 קילומטרים מהגבול. בפומבי הרוסים הכריזו כמה פעמים כי בדרום סוריה, ובכללה רמת הגולן הסורית, אין בכלל כוחות איראניים. פרדוקסאלית הם צודקים: אין שום פלוגה, גדוד או חטיבה איראנית. האלמנטים הצבאיים האיראניים שבסוריה הם אחרים. לצורך לחימה האיראנים משתמשים במיליציות שהם הקימו, לא בכוח איראני ישיר. המיליציות הללו הן הבעייה. הן כבר נמצאות, מוסוות, ברמת הגולן. הסיכון הפוטנציאלי הטמון בהן הוא טרור מרמת הגולן. כמובן שתהיינה לנו הבטחות עד השמיים שאין מיליציות והוציאו אותן  מדרום סוריה. מי יפקח על כך? מי יבדוק? כוח האו"ם בגולן לא בנוי לזה בכלל ואין לו מנדט  לכך. אין עכשיו שום כלי ארגוני מתאים עם מנדט לבצע דבר כזה בעתיד.

ובעזה,  אנחנו נתונים למעשה במלחמת התשה עם החמאס. הסכמנו לכך. כאשר אנחנו מסכימים להפסקת אש, בתיווך הגורמים השונים, אנחנו משחקים לידי החמאס, והוא יקבע מה תהיינה הפעולות שלו נגדנו במסגרת "הפסקת אש", עד לסבב הקרוב הבא, ושוב "הפסקת אש".

להבדיל ממלחמת ההתשה הידועה ביותר, מלחמת ההתשה בחזית תעלת סואץ הרחוקה, ללא אוכלוסייה אזרחית בצד שלנו, כאן אנחנו מכניסים את אזרחי הנגב המערבי למלחמת ההתשה.  האליבי החוזר והנשמע הוא שהסכנה היא בצפון וצה"ל אינו  רוצה על כן ל "היתקע" בעזה נוכח הסיכונים  הגדולים בצפון.

זה לא נכון!

הסיכון בצפון אינו לטווח המיידי. אין לנו בצפון שום סכנת מלחמה נגד סוריה או איראן, או  רוסיה, או כל גורם אחר הכי הרבה שיש לנו הוא "זליגות". לא צפויה לנו הסלמה בצפון.

לעומת זאת, בעזה אנו צפויים להסלמה ואפילו למלחמה. בדרום השדות  בוערים. ברמת הגולן לא בוערים שדות. במילים פשוטות: הנסיבות בצפון אינן מפריעות לאיזושהי פעולה רצופה של צה"ל מול החמאס בעזה.

עמוס גלבוע

 

* * *

טראמפ מאיים על רוחאני: "אם תאיים שוב על ארה"ב תסבול השלכות שכמוהן מעטים ראו בהיסטוריה!" –

אל תשימו לב לאיומים שמפריח טראמפ לעבר נשיא איראן רוחאני. חמי שלו ב"הארץ" כבר קבע שטראמפ טיפש, ועם טיפש לא מתחשבים.

 

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

 

נתן מנדל: יותר פשוט: ביידיש אומרים: טיפש נשאר טיפש.

או ביידיש קלוקלת: א נער בלייבט א נער.

 

 

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

יוזמת השלום האמריקאית לאן?

"ישראל היום", 24 יולי 2018

 

כל יוזמות השלום האמריקאיות, של נשיאים דמוקרטיים ורפובליקניים, באו לקדם  את השלום ולשדרג את מעמד ארה"ב. כל היוזמות נכשלו בשתי המשימות.

היוזמות נועדו לכישלון עקב הנטייה להמעיט במשקל המורכבות האלימה של המציאות הערבית/אסלאמית, והשתעבדות לתרחישים פשטניים, הרהורי-לב וציפייה לפתרונות מהירים.

היוזמות נפלו קורבן לעימות בין כמיהת המערב לגבש הסכמים המניבים נוחיות קצרת-טווח, לבין מהות הביטחון הלאומי המבוססת על מציאות ארוכת-טווח.

היוזמות סוכלו על ידי תופעות וולקניות המעצבות את המכלול הערבי/אסלאמי מאז המאה השביעית – פיצול אלים שבטי-דתי-רעיוני, אי-סובלנות, אי-וודאות, אי-דו-קיום בשלום מקומי ואזורי, שלטון מיעוט המפיר זכויות אדם, ארעיות משטרים ומדיניותם והסכמיהם.

היוזמות כשלו בגין תובנות-מקובלות, אך מוטעות, המניחות שהסכסוך הערבי-ישראלי הוא לכאורה "הסכסוך המזרח-תיכוני" והעניין הפלשתיני הוא כביכול שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועים וטרור אזוריים ובבת-העין הערבית.

תובנות אלו התנפצו על צוקי מציאות המזרח-תיכונית עם פרוץ הצונאמי הערבי (המכונה "האביב הערבי"...) שאינו קשור כלל לסכסוך הערבי-ישראלי ולעניין הפלשתיני, השוליִים במשקלם האזורי.

ההתמקדות בעניין הפלשתיני – כאשר ארה"ב ובעלות בריתה הערביות עומדים מול איומים וסכנות הרבה יותר כבדים – פגעה בתדמית ההרתעה האמריקאית ובמעמדה האזורי והגלובלי.

היוזמות באו לכפות על ישראל ויתורים מרחיקי-לכת ומְסכני-קיום, המעניקים פרס לאלימות קטלנית ושיטתית, ולכן מלבים טרור.

היוזמות מתבססות על משוואה-מוסרית בלתי-מוסרית בין התוקפן הערבי/פלשתיני לבין הקורבן-המיועד הישראלי; בין אב-הטיפוס הפלשתיני לטרור האסלאמי והבינלאומי והחינוך לשנאה – לבין אב-הטיפוס הישראלי ללוחמה בטרור; בין ישראל שהיא בעלת-הברית האמינה והיעילה ביותר של ארה"ב – לבין הפלשתינים שהם בעלי-ברית של אויבי ויריבי ארה"ב (גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, האייתולות באיראן, צדאם חוסיין, בן לאדן, צפון קוריאה, קובה וונצואלה.

זהות בעלי הברית של הפלשתינים ורקורד הטרור והחתרנות הפלשתיני השיטתי, מלמדים על הניגוד המובנה בין המאמץ לצמצום האלימות במזה"ת, מחד, לבין הניסיון להקים מדינה פלשתינית, מאידך.

כל יוזמות השלום חייבו את הפלשתינים לאגף את ארה"ב ולהקצין את עמדותיהם, ולכן שפכו שמן – ולא מים – למדורה. הן הרחיקו פתרון ופגעו במעמד ארה"ב, שהפכה ליעד מועדף לטרור האסלאמי למרות הלחצים הכבדים שהפעילה על ישראל.

מול הכישלון הסדרתי של יוזמות ארה"ב (לדוגמא, תכנית רוג'רס, תכנית רייגן ויוזמות קיסינג'ר, בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובמה) – ניצב תפקידה הקריטי וחסר-התחליף של ארה"ב בקידום יוזמות השלום הישירות ישראל-מצרים וישראל-ירדן, כמו גם מעורבותה בשדרוג שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערב הפרו-אמריקאיות במפרץ הפרסי, תפקיד המקדם את אינטרס ארה"ב, ללא שום קשר לעניין הפלשתיני.

האם ארה"ב תפנים את לקחי יוזמות העבר, תימנע מהצגת יוזמות, אלא תמנף את השפעתה ויכולותיה (משנֵי-המשחק) לקידום יוזמות אסטרטגיות ישירות בין ישראל לשכנותיה, המצמצמות את זעזועי המזרח-התיכון ומקדמות את ביטחונה הלאומי וביטחון המולדת של ארה"ב?

יורם אטינגר

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 25.7.18

 

* רעיון יצירתי – יש לי רעיון יצירתי, הצעה מהפכנית, שיפתור את המחלוקת על חוק הלאום. אני מציע שמתנגדי החוק יקראו אותו. זה ייקח 5 דקות לכאלה שקוראים לאט.

 

* לא קרא את החוק – ב"הארץ" התפרסמו ביום ראשון שני מאמרים זהים במסר שלהם: ביקורת על כך, שבעוד יש התגייסות ציבורית רחבה ובעיקר התגייסות של העסקים הגדולים בישראל לצד הלהט"בים בנושא חוק הפונדקאות, אין התגייסות דומה לצד ערביי ישראל בעקבות חוק הלאום, שפוגע בהם ובזכויותיהם וכו'.

המעניין הוא זהותם של שני הכותבים. האחד הוא גדעון לוי, תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, השולל את עצם קיומה של ישראל, תומך נלהב בטרור נגדה ונגד אזרחיה, יריב קיצוני של אבו מאזן והרש"פ, התוקף אותם בחריפות על הכניעה שלהם לישראל ועל כך שאינם מפעילים טרור נגדה ונגד אזרחיה, אוהד מובהק של BDS, התגלמות האוטו-אנטישמיות.

השני הוא פרופ' יובל אלבשן, ציוני בלב ובנפש, פטריוט ישראלי מובהק, אוהב ישראל, אדם המייצג היום את ערכי תנועת העבודה הציונית במלוא יופייה. ובמקרה זה, שניהם התנבאו בשפה אחת (לא בדיוק – ביקורתו של אלבשן נטולת הארס והשנאה שהפשקוויל של לוי רווי בה, והיא כתובה מתוך צער אותנטי של פטריוט הכואב על צעד של מדינתו, אך המסר של המאמרים זהה).

איך אפשר להסביר את העובדה ששני אנשים, שתהום אידיאולוגית רובצת ביניהם, כותבים בדיוק אותו מסר?

אפשרות אחת היא לתלות את הקולר בחוק הלאום. הוא כל כך חמור, שהוא הצליח ללכד נגדו אנשים כל כך שונים.

ההסבר שלי אחר לגמרי.

ההסבר שלי הוא שיובל אלבשן לא תקף את חוק הלאום, אלא דימוי של חוק הלאום שאין קשר בינו ובין החוק, ואינו אלא דחליל תקשורתי ופוליטי. ומהיכרותי עם אלבשן, איני חושד בו באי הבנת הנקרא, ומכאן אני מסיק שהוא כלל לא קרא את החוק. אילו קרא, לא היה כותב משפט כמו: "אתה לא לבד, מוחמד. לא אתה ולא שאר עובדינו הערבים. אנחנו לא ניתן לשום גורם לפגוע בזכויות היסוד שלך!" – כי אילו קרא את החוק, הוא היה יודע ששום זכות יסוד של מוחמד לא נפגעה, לא נסדקה ואף לא נשרטה כהוא זה.

חוק הלאום כלל אינו עוסק בזכויות הפרט ובכל מה שקשור לזכויות הפרט מעוגן בחוקי יסוד אחרים ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהם חוקים אוניברסליים, החלים באופן שוויוני על כל אזרח, ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. וכל מקרה של אפלייה על רקע לאומי, מנוגד לחוקי ישראל אחרי חקיקת חוק הלאום בדיוק כפי שהוא היה הפרה שלהם לפני חוק הלאום. חוק הלאום, פשוט, כלל אינו עוסק בכך.

חוק הלאום מגדיר את מהותה, צביונה וייעודה הקולקטיבי של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שחושב שיש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית – מתאים לו שיתנגד לחוק הלאום.

 מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית הוא עוול – שיתנגד לחוק הלאום.

מי שחושב שמגילת העצמאות היא מגילה גזענית, לאומנית ופשיסטית – שיתנגד לחוק הלאום.

מי שחושב שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו חוץ מן העם היהודי – שיתנגד לחוק הלאום.

מי שמאמין בזכותו של כל עם למדינת לאום, אבל אין עם יהודי – שיתנגד לחוק הלאום.

מי שמשוכנע שציונות היא גזענות – אך טבעי שיתנגד לחוק הלאום. כלומר, התנגדותו של גדעון לוי לחוק הלאום הגיונית ומובנת מאליה.

אבל יובל אלבשן?! הוא צריך היה לתמוך בחוק בכל ליבו.

 

* כשל גנטי – אני כותב מחקר על ראשית ההתיישבות בגולן. אני קורא את הפרוטוקולים של הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי; אני קורא את הפרוטוקולים והעיתונות של מפלגת העבודה ושל מפ"ם. וכאשר אני מעתיק את עיניי משם לקריאת דבריהם של דוברי מפלגת העבודה היום, המציגים התיישבות יהודית כ"לאומנות" ו"גזענות", אני חייב להגיע למסקנה, שאידיאולוגיה אחרת, זרה, הפוכה, השתלטה על המפלגה הזאת.

 

* נתניהו וההתנתקות – השבוע (לפי תאריך עברי) ימלאו 13 שנה לעקירת גוש קטיף, במסגרת תוכנית ההתנתקות. את תוצאותיה אנו משלמים היטב עד היום.

אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים מהליכוד שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, התקפל והצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עימם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

 

* מירי רגב וההתנתקות – לא אחת מוטחת במירי רגב ביקורת על חלקה בהתנתקות, כדוברת צה"ל.

איני מסכים עם הביקורת הזאת. מירי רגב לא היתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית. היא היתה חיילת. ההחלטה על העקירה היתה מדינית, של ראש הממשלה, של הממשלה ושל הכנסת. במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לממשלה ומחויב לקיים את החלטותיה. חיילי צה"ל וקציניו מחויבים למלא את פקודות הצבא, גם אם הם מתנגדים להן.

איני יודע מה היתה עמדתה האישית של רגב בסוגייה, וטוב שאיני יודע. כדוברת צה"ל היא מילאה את תפקידה. אלמלא נהגה כך, היא היתה מועלת בתפקידה.

התנגדתי להתנתקות ואני רחוק מלהיות אוהד של מירי רגב, אך במקרה הזה הביקורת נגדה אינה מוצדקת.

 

* שנאת חינם – למחרת תשעה באב נפלה אבן מהכותל המערבי. כנראה בגלל העיכוב לחקירת שווא של הרב דובי חיון.

 

* מיזנטרופ – אני צופה בתכנית "אביב או איל" ומנסה לזקק את ההגדרה המדויקת לאביב גפן. גזען? דוסופוב? מזרחופוב? מתנשא? שחצן? יהיר? נרקיסיסט? נראה לי שמצאתי – מיזנטרופ.

 

ארגמן – ב-26.7.68, לפני חמישים שנה בדיוק, נהרגו במרדף בבקעת הירדן מפקד חטיבת הבקעה אל"מ אריק רגב וקמב"ץ החטיבה סרן גדי מנלה.

שמם של שני הקצינים מונצח ביישוב ארגמן שבבקעת הירדן. המילה ארגמן מורכבת מארג – ראשית תיבות של אריק רגב וגמן – ראשי תיבות של גד מנלה.

ארגמן נוסד ב-1968 כהיאחזות נח"ל ואוזרח ב-1971 בידי תנועת משקי חירות-בית"ר כמושב שיתופי. את שם היישוב נתן לו רחבעם זאבי, באותה תקופה מפקד פיקוד המרכז.

אריק רגב הונצח גם במחנה אריה – שהיה מפקדת חטיבת הבקעה וגדי מנלה במחנה גדי, מפקדת גדוד הבט"ש של הבקעה. גדי מנלה הוא בעל עיטור העוז, שניתן לו על לחימתו בפעולת כראמה, ארבעה חודשים לפני נפילתו.

      

* ביד הלשון: שני דרכים – הרב דובי חיון התראיין בטלוויזיה ואמר "שני דרכים". בכיתובית הטלוויזיונית  דבריו "תוקנו" ל"שתי דרכים".

אין כל צורך לתקן, כי אין כאן כל קלקול. המילה דרך היא זכר ונקבה כאחד. אנו נוהגים היום לדבר על דרך בלשון נקבה, אך צורת הזכר נכונה באותה מידה.

מאמר היסוד של רעיון "הציונות הרוחנית" של אחד העם נקרא "לא זה הדרך" (1989). זה המאמר הראשון שבו אשר צבי גינצברג חתם בשם העט "אחד העם".

אורי הייטנר

 

* * *

יוסי אחימאיר

משפחה שכזאת...

במשפחה הקטנה שלי יש הכול מכל. אם חד-הורית לבת, אם גאה לבן, רבה רפורמית, ימין ושמאל, עירונים וקיבוצניקים, ואפילו לא-יהודי אחד... עם כל הניגודים הללו, בתוככי הפסיפס המגוון הזה שוררות סובלנות ואהבה בין כל מרכיביו למגדול ועד קטן.

מתכנסים בפורום מלא בהזדמנויות חגיגיות, כמו ימי הולדת עגולים, ובמפגשים למיניהם נמנעים לרוב מלדבר פוליטיקה. וכי למה לתת לחילוקי-הדעות להרים חומות-איבה בתוכנו? במשפחה שלי הימין במיעוט. אני הסמן הימני. במשפחה שלי יש קונסנסוס אחד, ברור, וזוהי האמונה בצדקתו וטוהר-נפשו של אבי המשפחה.

ויש עוד משהו שמציין את המשפחה המגוונת הזאת: אין שוררים בתוכה דוגמות. מחשבות מקובעות. איש ימין במשפחתנו יכול לבקר מהלכי ממשלה ימנית שבה בחר, איש שמאל יכול להצדיק מהלך כזה או אחר של השלטון. דבר אחד מסתמן והולך בכל זאת בימים האחרונים: ביקורת גוברת על המהלכים האחרונים שנעשו בכנסת ובממשלה.

גם איש ימין יש לו ספקות לגבי הצידוק שבחוק הלאום, או לגבי האפלייה שבחוק הפונדקאות, או על מעצר רב קונסרבטיבי בטרם שחר, ועוד. מנגד, איש שמאל מיד ייאחז במהלכים אלה ודומיהם כדי להחריף את ביקורתו של השלטון, להגיד ש"הפאשיזם משתלט", לחשוב ש"הלכה המדינה", וכי "בקרוב ישלחו אנשים ל... מיתקן חולות."

איש הימין ינסה להסביר – הגם שלא עם כל מהלך יוכל להזדהות בלב שלם. ביקורת – כן, הפגנות – למה לא, ניסיון להשפיע על דעת הקהל באופן דמוקרטי – בוודאי, אבל נא לא להוציא את דיבת המדינה החוצה. במיוחד כאשר היא מוקצנת.

ישראל איננה השד שמנסים דוברי השמאל לצייר. ישראל איננה שחורה כפי שצובעים אותה בשמאל. ישראל היתה ונשארה דמוקרטיה מובהקת, שבה מכהנת ממשלה לגיטימית שנבחרה בבחירות חופשיות, שרק במעט מדינות מתקיימות כמותן. יש התנהלות כושלת בכמה תחומים, יש הישגים חסרי תקדים בתחומים רבים אחרים.

מוטב למבקרים בתוכנו להשוות את המצב בישראל עם מדינות דמוקרטיות אחרות. ראו איך שליטיהן חיים, אילו טובות הנאה מוענקות להם. ראו את הגל הלאומני המתעורר בהן. ראו את האנטישמיות הגואה במערב אירופה, בלייבור הבריטי. אפילו מפלגת "העבודה" אצלנו הבינה, שאין מנוס מניתוק הקשר עם האינטרנציונל הסוציאליסטי.

אצלנו מודאגים מראש הממשלה ההונגרי, שגילה ידידות רבה בביקורו בישראל והבנה לצורך להיאבק באנטישמיות, ומבקרים את מדינות מרכז אירופה הידידותיות לישראל. לא את צרפת או בריטניה, שוודיה או אירלנד ה"נאורות".

ההקצנה-כביכול שעליה קם קול זעקה היא מדומה. חוק הלאום מקבע את ישראל כמדינת העם היהודי. המיעוטים חיים וימשיכו לחיות עם מלוא הזכויות והטובות, שלא היו נהנים מהן אילו חיו במדינות השכנות.

שפה ערבית?

אני קורא מכאן להגביר את לימודה בכל בתי-הספר. זה חיוני להבנת שכנינו, ליתר קירבה עימם. חוק הפונדקאות? – יש לתקנו מיד! אני מחכה שראש הממשלה יעמוד בנושא זה במילתו. מעצר הרב הקונסרבטיבי?

מטריד. עם זאת, יש להזכיר בצער, בקרב חבריו הרפורמים-קונסרבטיבים בארה"ב יש הזדהות גוברת עם תנועת החרם נגד ישראל.

יש לנו בעיות חמורות יותר, מאלה המקבלות נפח מוגזם בתקשורת שלנו, והן שצריכות באמת למלא את סדר היום שלנו – עצם ביטחוננו וקיומנו, הטרור ואיומי המלחמה. בשביל המוסלמים – כולנו, כל היהודים, הם אוייב, "כופרים".

כשצלפי החמאס הורגים חייל ישראלי, הם לא פישפשו קודם לכן באישיותו, האם הוא ימני או שמאלי, דתי או חילוני. כולנו על הכוונת. ולכן, הבה נלבן חילוקי דעות בתוכנו בניחותא, במסגרת כללי הדמוקרטיה האיתנים, וניתן דעתנו לעיקר.

אחדות פנימית וסובלנות הדדית – הן לנו נשק אסטרטגי. לוואי והן תשרורנה בקירבנו ככל האפשר, כפי שהן מתקיימות במשפחתי רבת הגוונים הפוליטיים.

יוסי אחימאיר

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 23.7.2018) 

 

* * *

יהודה דרורי

למה אסד מפחד מ"הקסדות הלבנות"?

בשאר אסד, הדיקטטור הסורי, הוא ללא ספק פושע המלחמה הגדול ביותר במאה ה-21.

הוא מוגן כל עוד הוא שליט סוריה וכל עוד ממלכת פוטין נמצאת חזק לצידו, כי הוא תעודת הביטוח שלהם לשליטה בנמלי טרטוס ולטקיה.

אבל לא לעולם חוסן! אסד חושש כי יבוא יום ויעמוד למשפט העולם בבית הדין הבינלאומי בהאג, ומי יהיו העדים למעשיו הנפשעים? "הקסדות הלבנות" ששימשו בשטחי המרידה כמשמר האזרחי, בעיקר להצלת לכודים בהריסות והגשת עזרה רפואית, אבל – הם גם תיעדו את פשעי אסד, ובבוא הזמן העולם ישמע מהם...

לכן כיום מנסה אסד לפעול כנגדם על-ידי כינויים מרשיעים ושקריים כאחד. תקוותו היא, שככל שיתמיד בכך, אולי יאמינו לו ולא להם. מי שאמר שכדאי שכבר מישהו יתקע כדור בראש של אסד אינו מבין את חשיבות העמדתו למשפט של הרוצח הזה על רצח כ-400,000 מבני עמו ויצירת 13,000,000 פליטים!

אין פלא אפוא שמדינת הטרור העיקרית בעולם, איראן, היא בעלת הברית הכי חשובה שלו. לפיכך העולם חייב לבוא חשבון איתו מה שיותר מהר.

 

100 קצינים דרוזים נגד חוק הלאום:

"זרקו אותנו לכלבים, ההיסטוריה תשפוט אותם."

זהו עוד שקר מתועב מבית מדרשם של המוסלמים-הדרוזים – חוק הלאום בכלל לא מפלה אותם. מצד שני, הוא לא עושה אותם יהודים בעלי זכות ראשונית ובלעדית על ארץ-ישראל – אז אין להם כל סיבה להתלונן...

כמו שכבר אמרתי: אף אחד לא אוהב את הלגיטימציה של היהדות על ארץ-ישראל.

יהודה דרורי

רמה"ש

 

* * *

מנחם רהט

חרפת תרפ"ט

בהיעדר יחסי ציבור טובים, נשכחה 'האינתיפדה הראשונה', לפני 89 שנה, בה נרצחו בחייתיות סדיסטית 133 יהודים חפים מפשע

לזוועת טבח תרפ"ט (1929), שאירע בי"ח באב והסתיים בטבח 133 יהודים ברחבי הארץ בידי חיות אדם ערביות צמאות דם, לא היו מעולם יחסי ציבור טובים. רק מעטים מאוד זוכרים את גודל האכזריות החייתית של ערביי ארץ ישראל, שהיתה בעצם האינתיפדה הראשונה של ערביי א"י (אז עוד לא הומצא הכינוי השקרי – פלשתינים) נגד היישוב היהודי הקטן והבלתי מוגן.  

לרוע מזלה של חרפת תרפ"ט, חל יום ה'יארצייט' של האירוע המזוויע בעיצומו של קיץ. מוסדות החינוך בפגרה; הישראלים מבלים בחופשות בארץ ובעולם; והתקשורת כרגיל לא מתעניינת. כך נשכחת אינתיפדה אכזרית, שההיסטוריון הלל כהן קורא לה 'שנת האפס' של הסיכסוך. נתונים מעוררי חלחלה על מימדי האכזריות הבהמית לוקטו בידי חוקר ארץ ישראל ואוהבה השר רחבעם זאבי הי"ד, בספרו 'טבח חברון'.

בחברון נרצחו באכזריות סדיסטית 67 יהודים, בידי ערבים מוכי אמוק, בצעקות זוועה 'אידבח אל יאהוד'. עוד 66 חפים מפשע נרצחו בישובים אחרים ברחבי הארץ. הערבים, אבות אבותיהם של הפורעים הערבים בני זמננו, הסתערו מוכי טירוף על שכניהם היהודים: בצפת, עין זיתים, עזה, תל אביב, חיפה, המושבות שנשרפו וחרבו: הרטוב, כפר אוריה, מגדל עדר וחולדה, ועוד יישובים בכל רחבי הארץ.

בארץ ישראל חיו אז פחות מ-150,000 יהודים. רצח 133 יהודים בשני ימי הפרעות, כמוהו (היֹה לא תהיה) כרצח 5,400 יהודים כיום, במשך יומיים (היֹל"ת).

בשל קוצר היריעה נסתפק רק בפרעות חברון. בעקבות הסתה בוטה של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני (לימים גנראל ה-אס.אס הנאצי), התארגנו ערביי חברון לטבוח בשכניהם היהודים, למרות שהיו עימם בקשרי ידידות שהשתרעו על פני מאות שנים. אירגון ההגנה חש בסכנה ושלח לוחמים לחברון, אבל יהודי העיר שלחו אותם הביתה. הם חשו בטוחים לחלוטין, בזכות הידידות ארוכת השנים עם שכניהם. 

מנהיג הכנופיות בעיר האבות, שייח' טאליב, חשב אחרת: "הוי המוסלמים, שחטו את היהודים, שתו את דמם. אללה אכבר. הירגו ביהודים. קחו את בנותיהם היפות."

ערביי חברון השתמשו מכל הבא ליד (אזהרה: לא לבעלי לב חלש): אלות עץ לריצוץ גולגולות; סכיני מטבח לשחיטה; גרזיני קצבים לקטיעת איברים; קרדומים לעריפת ראשים; מוטות ברזל לפיצפוץ ראשים ועצמות; מברגים לניקור עיניים. זוועה שלא ברא השטן.

מראות הצלמוות של התעללות ברוטאלית ביהודים חסרי ישע, היו איומים מנשוא: ברחובות התגוללו מעיים מרוטשים; מוח שהוצא מגולגולתו; זקן שסורס לפני שהומת; אישה שנתלתה ברגליה ושערה נמרט מראשה; ראשי בני אדם שנשרפו מעל גבי פרימוס דולק; עלמה שנאנסה ע"י 13 ערבים לפני שרצחוה נפש; צעירה שנאנסה לעיני אביה, ואחר כך נוקרו עיניו ושניהם נטבחו.

סיפורי הזוועה לא יאומנו: שלום רייזמן ניהל מו"מ עם הרוצחים לפדיון נפשו בכסף. הם נטלו את הכסף, ואז ניקרו את עיניו, שחטו אותו והשליכו את גופתו לרחוב. חותנתו, ילידת חברון, זיהתה כל רוצח בשמו: "אתה הרי מכיר אותי, ואת הטובות שעשיתי לך. אתה תרצח אותי נפש?"

גם היא נרצחה באכזריות.

את התינוק הרך שמצאו בבית אבושדיד הטיחו הפורעים בקיר עד שהתרסק. אימו הוטחה ארצה, והרוצחים רוצצו בנעליהם את ראשה. בבית הכובסת ניקרו את עיני בעל הבית ורצחו אותו בסכין, ניסו לאנוס את בתו הצעירה, אבל משהגנה על עצמה בידיים, קיצצו את ידיה ורצחו אותה בפיגיונותיהם.

על בית החכם חסין שפכו דלק והציתו אותו, והשליכו חיים לתוך הלהבות את הרב ורעייתו. במאפיה לכדו את האופה וצלו את ראשו על גבי פרימוס דולק, ומכיוון שנשאר חי, ביתקו את מעיו בפגיונות.

הרב אברהם יעקב אורלנסקי נרצח באכזריות בלתי נתפסת, עם אשתו, בתו, חתנו ונכדו בן הארבע.

הרוקח בן ציון גרשון, שעסק גם בריפוי ערבים עניים בחינם, ובמסירות, במשך 40 שנה, נרצח בידי פציינטים שלו: קיצצו את אצבעותיו, ניקרו את עיניו, דקרו אותו בסכינים ובפגיונות. את בתו אנסו 13 ערבים ואחר כך הומתה בעינויים נוראיים. ראשו של ילד בן שנתיים, מנחם סגל, נערף ונמלק. ראשו של נח אימברמן הונח על פרימוס בוער. גם ראשו של הרב גולדשמידט הונח על פרימוס בוער, לאחר שניקרו את עיניו. הילד צחי הלר שאל את רוצחיו למה ימיתו ילד קטן, אך התשובה היתה דקירות סכינים עד מוות.  לשטן הנאצי היה ממי ללמוד מהו סאדיזם בהמי.

וכך, במעשי רצח ברוטליים, והתנפלויות לינץ' חייתיות, נכחדה הקהילה המושרשת, אשר התקיימה מאות שנים בידידות ובשלווה לצד הערבים.

פרעות תרפ"ט לא זכו, כאמור, ליחסי ציבור טובים. נשכחו מלב. צרות אחרונות משכיחות את הישנות. אבל יש יהודים טובים שנלחמים בשיכחה הזו.

רו"ח חיים יואבי רבינוביץ פירסם אשתקד ומפרסם השנה סמוך למועד הטבח, בעמוד הפייסבוק שלו, תיאור תמציתי ומצמרר על אסון חברון. אך כדי להבטיח תפוצה רחבה לרְשׁוּמָה (פוסט) בעניין חברון, הוא שילם אשתקד לפייסבוק תמורת הפצתה ברחבי הפייסבוק. התוצאה היתה מדהימה: מעל 110,000 כניסות, מעל 2,450 שיתופים, מעל 1,550 'לייקים', מעל 430 תגובות: "אני מתבייש, שבחיים לא שמעתי על זה." "צריך לפרסם בכל העולם, על ה'נכבה' שלנו." "שתפו עד שיגיע לאחרון השמאלנים." "לא נשכח ולא נסלח."

גם השנה ביקש רבינוביץ לשלם לפייסבוק עבור אותו שירות. אבל פייסבוק סירבה. רבינוביץ: "השנה קיבלתי סירוב, למרות שהייתי מוכן לשלם עבור השירות. אני מניח שאם היה מדובר בטבח של ערבים ע"י יהודים, היו שלטונות הפייסבוק שמחים להפיץ אפילו חינם."

שאלנו את פייסבוק, מדוע לא יאפשרו להפיץ, בתשלום, את תודעת 'האינתיפדה הראשונה', שכבר בה נשרפו באש יהודים חיים, כפי שמבקשים לעשותפורעי עזה 2018.

אבל בפייסבוק לא חשבו, כנראה, שהם חייבים למישהו דין וחשבון. 

מנחם רהט

 

* * *

יואל נץ

הרהורים סוטים על סוטים

אנו רשאים להתגאות על שהיינו בין ראשוני העמים, אשר בסופו של תהליך חינוכי, משפטי וחברתי כואב השכלנו לעקור מליבנו את תחושות הדחייה והמיאוס כלפי ההומוסקסואלים והלסביות, ולמדנו לקבל ולהכיל אותם כשווים בין שווים לסטרייטים, להוציא אך זאת, שלא כמו ההומואים – הסטרייטים מביאים בדרך הטבע ילדים לעולם. הפגנת רבבות הלהט"בים ואוהדיהם אשר גדשו את כיכר רבין ערב תשעה באב – מוכיחה כריבוא עדים שיש בסיס מוצדק לגאווה זו.  

ההפגנה בכיכר רבין היתה מכובדת, ססגונית ועליזה. לא כן תהלוכות הלהט"בים, שהן לגיטימיות בהחלט כשלעצמן, הנערכות מדי שנה בשנה בערים השונות בארצנו. שהרי ממה נפשך: אם שוויון תובעים הלהט"בים – לשם מה ולמה הם מפזזים ומכרכרים בראש חוצות, מעורטלים למחצה, כמו היו מדגימים, כביכול, איך בדיוק הם עושים "את זה"? כיצד משרתת התנהגות מסוג זה את רצונם להוכיח קבל עם ועדה שאין הם נבדלים מן הסטרייטים? מחזות שכאלה מקומם יקירֵם במועדוני לילה וחשפנות, ובוודאי שלא בפרהסיה של חוצות עיר.

ההומואים, חרף נטייתם המינית, בה ענש אותם הטבע על לא עוול בכפם – הם בני אדם נורמטיביים לכל דבר ועניין באורחות חייהם. ניתן לפגוש בהם לאורך כל שדרות העם, החל בקרב פשוטי בני עמך וכלה בפרופסורים ואנשי שם, דתיים וחילונים כאחת. צרתם היחידה היא שאין הם יכולים להביא ילדים לעולם כדרך הטבע...

מאידך, רוחש, אבוי, עולמנו החוטא ילדים רבים מכל גיל, אשר לא שפר עליהם גורלם. יש אינספור ילדים שהוריהם מתאכזרים להם, יש שההורים זנחו את ילדיהם לאנחות, יש בהם יתומים (לא עלינו). ילדים אלה משוועים לאנשים טובים ורחמנים שיאמצו אותם אל ליבם, יעניקו להם בית חם, ולו תהא זו אף משפחה של אבא ואבא מאמצים ואוהבים.  

ההולדה של ילד מאם פונדקאית הוא, לעניות דעתי (שהיא קרובה במקרה זה – אוי לאותה בושה! – לדעתם של הקלריקליים), עניין שונה לחלוטין. ילד איננו חפץ או מצרך שכל בן אנוש זכאי שיהיה לו... אפשר להניח אמנם בסבירות גבוהה כי, ילד אשר נולד מאם פונדקאית יזכה לחיים טובים ויהיה עטוף לאורך השנים באהבתם של שני האבות. אבל, מה באשר לנקודת ראותו של הילד? כי הרי אין דרך להימנע מן הרגע בחייו של המאומץ, בו רזי החיים יהיו יום אחד נהירים לו, והוא ידוע ידע לפתע כי, יש לו אי-שם אם ביולוגית אשר לא שימשה לו אלא כפונדקאית! היא הרתה, ילדה ומכרה אותו לאבא ואבא בעבור בצע כסף, שעה שהיתה שרויה במצוקה כלכלית קשה... נתעלם נא מן המצוקה שאין הוא מודע כלל לחשיבותה – היעדרה של אם בחייו... אבל, מה יחוש בליבו ילד-איש זה באשר למהותו-זהותו?..  במה שונה, למשל, מן הבחינה האתית, הבאתו לאוויר העולם של ילד חסר זהות שכזה ומסירתו להומואים, משכפולו הגנטי של ילד מתא בודד?..

חומר למחשבה...

אני מצפה, לבד מן הגידופים, גם לטענות ענייניות שאדרבא, יפריכו את טענותיי.

אבל, נתייחס נא גם אל סטייה מינית אחרת, חמורה פי כמה וכמה – הפדופיליה. ראו נא כי, אם נרצה בכך ואם נמאן – הפדופילים נמנים גם נמנים על הלהט"בים מכל בחינה שהיא. הם נותרו (ובצדק, אבוי!) שנואים ומאוסים על כל בני האדם הנורמטיביים, בדומה לשנאה אשר היתה שורה בעבר כלפי ההומואים... אלא שבמקרה זה, כאז כן עתה, ובכל מקום ואתר שומה עלינו לשמור בשבע עיניים על הילדים מפגיעתם הרעה של הפדופילים... ההומואים והלסביות פוגשים במהלך חייהם מין את מינו והכול בא על מקומו בשלום. לא כן הפדופילים. מצבם לעומת ההומואים הוא בכי רע, ולא יעזור בית דין. בית הדין, אכן, דן אותם על מעלליהם לשנים ארוכות בבית הכלא, הם משתחררים משם ושבים לסורם (ולא יעזור בית דין – כבר אמרנו?)

הטבע – מה לעשות? – ענש את הפדופילים באורח אכזרי במיוחד על לא עוול בכפם! אולי, פתרון-מה ייתכן בלייצר עבורם בובות מתנפחות של ילדים ולמכור להם אותם בחנויות של אביזרי מין?

יש למישהו רעיון טוב יותר?

יואל נץ

 

אהוד: מה בקשר לאנסים רגילים? ואכסהיבציוניסטים? האין מגיעות גם להם זכויות כמו לפדופילים? שהרי הטבע ענש אותם "באורח אכזרי במיוחד על לא עוול בכפם"!

 

 

* * *

ד"ר ארנה גולן

אלימות במגעם של הגבר והאישה בשירתה של יונה וולך (המשך)

מסוף שנות ה-60: מודעות חדשה, מאבק, מרד, והצהרת עצמאות נשית

 

3. דע את האוייב הגברי האלים – "שני גנים"

בספרה השני, "שני גנים" (1969), יונה וולך כבר אינה מוכנה "לרתך סביב הפה". בשני שירים, "לפני שינה" ו"שיר קדמשנתי", נחשפת מודעות נשית חדשה, כאשר עכשיו היא כבר מסוגלת  לפענח נכונה את סיכוני הזהות והמיניות הגברית ואפילו להפנות כלפי הגבר חיצי אירוניה מושחזים. אמנם, התחזקותה של המודעות הנשית אינה מוצגת עדיין במיפגש עם הגבר ובתגובה כלפיו בפועל, אבל עתה כבר יש בכוחה להציג באירוניה את התודעה הגברית האלימה על פיה, לדעת יונה וולך, המיפגש המיני הנחשק על ידי הגבר, הוא באישה כאובייקט מיני נחות ומושפל, שיהיה מופקר לתאוותיו בלא כל התייחסות לנפשה.

הזרז להתחזקות המפתיעה של מודעותה של וולך גרמו, כנרמז בשירים עצמם, סרטי "הגל החדש" הצרפתי שבהם צפתה, בין השאר, בבית הקולנוע של אימה בכפר אונו והם טבעו בה רושם עז. כבר בשנת 1962 נגרם לה זעזוע נפשי בעקבות צפייתה בסרטו של אלן רנה, "הירושימה אהובתי" על פי סיפרה של מרגרט דוראס. עתה היו אלה סרטי ז'אן-לוק גודאר וכנראה גם סרטי רוזה וַאדים. הם תאמו את נטייתה לראות במין "סוג של קשר אבוד עם בני אדם" והחריפו את רגישותה לסילופו.

שני השירים הנוגעים בשינה ולפני השינה של גבר בנויים כמונולוגים גבריים, שהם וידויים "לפני שינה", כלומר – בשעה מתאימה למבע בלתי מרוסן של מאוויים כמוסים, להזיות מיניות שהם בונים בדמיונם בעקבות צפייתם בסרטי "הגל החדש". בשיר האחד נזכרים הסרטים הללו בכותרת המשנה האירונית, "אפרופו גודאר", ובשני – בעשיית בריז'יט בארדו, שהופיעה אז בסרטי רוז'ה וואדים – למודל מיני נשי נחשק. כך הופך גילוי הלב הגברי, המהימן כביכול, לאמצעי אירוני מושחז שהרי לפנינו עדות עצמית מרשיעה.

כבר בכותרת "לפני שינה" טמונה אירוניה. שהרי בניגוד לציפיות, שהגבר עצמו מציין אותן, שיהא במונולוג שלו  כדי להרגיע אותו ולהרדים אותו במשהו "שטוב לפני תרדמה," כעין שיר ערש מרגיע, הריהו בונה בדמיונו הזייה גסה ופרועה שתכליתה להביא אותו לעוררות מינית דווקא, "לעירנות". הוא דוחה לא רק הזייה על מגע שבאהבה, אלא גם את הלשון המסמנת את המגע הזה, כלומר – לשון שירית, מטאפורית ומגביהה ולשון תקינה בכלל, על משפטיה השלמים. ולכן הוא ממיר אותה במכוון בלשון ההולמת הזייה מינית גסה: מישלב לשוני נמוך של לשון דיבור וסלנג, משפטים קטועים ותחביר מעוות, ומתפלש בהוויה מינית כוחנית, אלימה  ומשפילה את האישה.

משפטים "יפים" או "רכים" נמאסו עליו, הוא אומר במפורש. המטאפורה של "עקבות אוהבים" אינה מצמיחה לו עוד "פרחים", הוא מתוודה. ואילו הטוהר השמיימי הרומנטי בזוי ומת לגביו, כמו שהוא מנסח במשפט השבור, "נוצצים משמיים שנופלים עוברי מלאכים."

על כן, כביכול על מנת להירדם, הוא פונה לניגוד שלהם, לקללות ולחומרים פורנוגרפיים. אלה "יעשו לי יותר," יביאו "ערגה", כלומר עוררות מינית. עתה, משנפרץ המחסום הלשוני והערכי שלו, הוא בונה בהזייתו את המיפגש המיני הנחשק. ומהו? אין בו אהבה אלא "לזיין" בלבד. האישה נעשית בו "כלבה זונה" נטולת נשמה וערך אנושי, חייתית ויצרית, גסה ומקללת בשפה זרה להגברת הניכור. היא גם מופקרת לכל אבל "איתי בחינם ובבכי," נתונה להתעללותו בלא כל תמורה ומחוייבות ובכל מקום שיחפץ, וזאת למרות שהיא בוכה וסובלת.

במהלך הזייתו הוא עובר לפנייה ישירה אל "הזונה-כלבה" ובלשון ציווי מורה לה מה תעשה, חושק בה כשהיא נתונה לשליטתו המוחלטת ולנטילת אנושיותה.

ב"שיר קדמשנתי" מופעלת האירוניה באופן בוטה פחות, ולכן יכול עוד להיווצר מצב שבו וידויים של הגברים, ה"עייפים ונחנקימאד" מן המין השגרתי, יעורר הבנה לכמיהתם ל"סקס אחר" ואפילו אהדה למצוקתם לנוכח "נשינו היגעות".

אולם, כבר בכותרת השיר, הזהה במשמעותה לכותרת השיר הקודם, טמונה אירוניה, לא כל שכן בהתקשרה לתופעות לשוניות נוספות בטקסט שבאות להזהיר את הקורא. צירוף שתי המילים לאחת ובייחוד כשהראשונה (קדם) אינה הולמת את הצירוף, שהרי היא מתקשרת ברגיל בתקופות או בתופעות מכלילות, מעידה על התיימרות לשונית.

יתירה מזאת, הכותרת מתקשרת בצירופי מילים פרועים נוספים ("עיפימאד", "נחנקימאד") כמו גם בפירוקן של מילים, בקטיעתן בראשיתן בסופי טורים והשלמתן בטורים הבאים, הריהי מתפקדת כמות שהם בדיוק, כחיקוי אירוני להשתנקותם של הגברים הפרובינציאליים מרוב התרגשות מינית. ומתי? דווקא עם צפייתם בסרטו של גודאר.

גם הווידוי הקולקטיבי של כל הגברים הללו בקול אחיד ואנונימי, כביכול היו איש אחד, מהווה אמצעי אירוני. ותכליתו היא להציג אותם בקלונם ובבורותם, בהתפעמותם מהגילוי המסעיר ש"רומזים לנו שיש סקס אחר," אותו "מראים לנו בתמונות." ניסוחיהם הפשוטים והסתמיים ("טוב שיש מישהו שיודע על זה," "שזה לא סתם"), נחרצותם הגברית והילדותית כאחת ("נדבר גלויות, יש או אין") פשטנות ניסוחיהם והחזרות, כל אלה מעידים שאכן "גבולות" עולמם הגברי, שהם עצמם מתלוננים על סגירותם, אכן צרים ומוגבלים ובאשמתם.

היעדר הרגישות הלשונית והאנושית שלהם ניכרת גם באמירתם, "אם יש סקס אחר ה / ביאוהו לכאן ונדעהו," כשברקע מהדהדים דברי אנשי סדום, שתבעו מלוט להוציא את אורחיו אליהם לאונסם במשכב זכר (בראשית, פרק י"ט פסוק 5). כאן הם גם דוברים על "הסקס" כעל גבר שבבחינת אובייקט, בעוד הם משתוקקים לאישה. וכמובן, הרעיון ההזוי להביא לכאן "נשים חדשות ויודעות" שילמדו את נשותיהם את ה"סקס" שנתגלה להם (ולא חס ושלום "מין" בעברית מרסנת), כל אלה מגחיכים את מצוקתם שאין הם מודעים כלל לחלקם בה ומבליטים את נמיכותם האנושית.

 

 

4. ממודעות נשית ומחאה אירונית למרד והצהרת עצמאות נשית –

שנות ה-80

לאחר פרסום הספר "שירה", בכינוסי השירים בשנות ה-80, ניכרת בשירי וולך צמיחתה של מודעות נשית חדשה, מפוכחת ומחוזקת. זו מסתמנת, תחילה, באופן נועז ומרהיב ב"אור פרא" (1983). הרי זה ספרון שמימדיו הצנועים וצבע עטיפתו הלבן כלל אינם מרמזים על נועזותו. הספרון נראה  כאילו כלולה בו שירה "פופולרית", דמויית פזמון, שנועדה לשמש כתמליל ללחן במופע או טוב מזה, כמו ספר מתנה נחמד, אך אין בהם אפילו רמז כדי להכין את הקורא לעוצמת כוחם  של השירים.

ויהיה גם המשך לספרון הנועז הזה, להבעת המודעת המתסיסה, והוא מתרחש בספרים "צורות" ו"מופע" (1985). הם אכן הופיעו, בגלל  עיכובי עורכים והוצאה, רק לאחר פטירתה של וולך, והיא לא זכתה לראות את התגובה להם, אבל  בהם כונסו מן הסבוכים והמורכבים שבשיריה.

לכאורה, נותר ב"אור פרא" על כנו מערך הכוחות שהיכרנו  בין הקוטב הגברי הפעיל, החזק והאלים, לבין הקוטב הנשי שהגבר שואף לעשותו חלש, סביל וקורבן האלימות.

גם עצם המיפגש ביניהם נותר תחום במידה רבה בגבולותיו של המגע המיני. לכאורה תחומו של המיפגש גם לא הורחב למערכות קיום נוספות כגון המשפחה, מן הסתם בשל הביוגרפיה של יונה וולך עצמה.

אבל למרות  כל זאת, מתרחשת תמורה מכרעת בתודעתה של הדמות הנשית. אין היא מעורפלת עוד, אף אינה מפנה את זעמה באלימות כלפי עצמה, כשם שאינה מוגבלת עוד בכוחה לדמיין ולהבין בחדות את האופן שבו הגבר חושק בה, ואיך הוא עושה אותה אובייקט מיני נטול נשמה כבשירי "גנים". עתה היא זוקפת את קומתה, מתייצבת אל מול הגבר ומטיחה בו באירוניה מושחזת את "האמת". היא אפילו ומתגרה בו, ובשלב מסויים אפילו מאמצת את אלימותו ומקצינה אותה. כבר אין היא עוד הקורבן הנשי הנואש אלא אישה מודעת, הנאבקת לאוטונומיה על גופה ועל נפשה ולמען מימוש זהותה כאדם וכיצור מיני, גם אם בפועל יהיו נדירים הרגעים של מימוש. בשלב זה היא גם תכתוב שירים המנפצים מוסכמות נוספות של אותה תקופה, כמו התביעה שהיא תשמיע בזכות ההומוסקסואליות, ואת כל זה היא תבטא בלשון שירית מתחדשת ובאומץ לב נדיר.

ביטוי עז וחריף למודעות זו ניתן בסידרת המונולוגים האירוניים הנודעת, שחלקם או וַאריאציות שלהם כונסו גם ב"צורות" וב"מופע". דוברת נשית פונה בהם אל הגבר הנמען ומזמינה, כמאתגרת אותו, למיפגש מיני אלים ופרוורטי, שהיא חושקת בו כביכול ופתיחתם, לרוב, בהזמנה "כשתבוא לשכב איתי כמו."

טיב האלימות המוזמנת לכל מיפגש נקבע בהתאם לדימוי ("כמו"), כלומר – למסיכה או לתחפושת שהגבר יעטה על עצמו, כמו בתיאטרון של זימה, או יסגל לעצמו את תכונותיה האלימות. המשותף לדמויות "המסיכה" הגבריות הוא שהן מייצגות סמכות או כוח בלתי מוגבל בתחום פעולתן, אם בתחום הסדר החברתי (שופט, שוטר, קפיטליסט) ואם בתחום הדתי (האלוהים והתפילין המייצגים את החוק הדתי) או המשפחתי (האב). ועיתים הן גם מייצגות סטראוטיפ לאומי בתוויו השליליים (יהודי, פלשתינאי). באימוצן כדגמי חיקוי, מחיל הגבר את נורמות ההתנהגות, המעוותות לדעת וולך כבר בתחומן המקורי, על המיפגש המיני עם האישה, והסתירה בין התחומים יוצרת אפקט של תדהמה וזעזוע.

בדמויות המטאפוריות הללו משתקפת עתה גם מודעות לשאלות של זהות מיגדרית, ועירנות למערכות הכוח החברתיות והתרבותיות שמהן שואב הגבר את כוחו ועדיפותו. הבעייה היא שהוא מחיל את הנורמות הללו בלא הבחנה על המיפגש המיני, בעודו מדמה את האישה כמזמינה אותן, כחושקת באלימותו שלו ובהשפלתה שלה.

למחאה הנשית הנועזת הזאת התחייב ביטוי פרובוקטיבי ונועז, ולא רק משום  שגבולות המותר בשיח הישראלי על המיניות ועל הגוף הנשי והגברי הורחבו קצת ונדרשה הגברת המינון של האלימות הפואטית על מנת לפעול על קהל-היעד, ולערער את מוסכמותיו וביטחונותיו, אלא שגם נועזותה שלה גברה. ומכיוון שוולך ביקשה גם להרחיב  את קהלה ולהגיע לציבור רחב יותר מזה של קוראי השירה המסורתיים, היא נסתייעה לא רק בחומרים ובלשון דמויי פורנוגרפיה, הגובלת בסאדו-מאזו, אלא גם בתבניות של שירה פופולרית, דמויות פזמון, הבנויה על הצגת סצינות, ודרמטית באופייה, שתהלום שירת מחאה.

מאידך, בצירוף זה של מודעות מיגדרית, חומרים דמויי פורנוגרפיה ותבניות של שירה פופולרית ושל שירת רחוב, נטלה וולך סיכון חמור. כמשוררת אישה התגרתה בגבולות המקובלים לשירת נשים וחשפה עצמה, בתוקף האפשרות לזיהוייה עם הדמות הנשית הדוברת בשירים, להאשמות אישיות במיניות מופקרת.

בנוסף, בהצבתם של נציגי מערכות הכוח החברתיות ובייחוד הדתיות, ושל הערכים המגולמים בהן, בתוכו של הקשר מיני בכלל ומעוות בפרט, חשפה את עצמה לגינוי על ביזוי המערכות הללו ועל חילול קדושתם של הערכים. וכך אכן אירע שעה שפרצה הסערה הציבורית, ולא במקרה, בהקשר הדתי עם פרסום השיר "תפילין" בכתב העת "עיתון 77".

אולם, כצפוי, הדברים הקשים שהוטחו בה והדיון בשאלת חירותו של הביטוי הפיוטי וגבולותיו, לא הרתיעו את וולך. לא משוררת כמוה הם ירתיעו. להיפך. היא כינסה ופירסמה את המונולוגים האירוניים הללו כיוון שהביטוי העצמי, החופשי מכבלים אמנותיים או מוסריים, באמנות ובחיים, היה לה כורח קיומי. היה בכך משום הכרח נפשי לממש את הווייתה שלה האותנטית. ואכן, זהו המקור העמוק לתעוזתה, כפי שהיא עצמה מעידה  בשיר "בורגני" (צורות, עמ' 13-12): אם ייכפה עליה לחיות ב"מוסריות כפולה", הכפופה לנורמות חיצוניות קפואות, "אלף כל הייתי משתגעת שוב / כרובי זהב קטנים הרתומים לרגלי רוחי / נושאים אותי הרחק גבוה לשמיים," ואת הרוח הנישאת חופשית לא ניתן לכבול.

על פי המונולוגים האירוניים הללו, המושמים בפיה של האישה המוקיעה את הגבר, נעה האלימות הגברית במיפגש המיני בין דיכוי פיסי להנמכה רוחנית, ובפרופורציות משתנות. האלימות הפיסית הברוטאלית ביותר, שהמין נחלף בה בסאדיזם לשמו, מתרחשת כאשר הגבר מאמץ את "מדיו" של השוטר ("כשתבוא", אור פרא, 55). הגבר הבא "לשכב איתי" מדמה את האישה, על פי מושגיו, כשוטר, ובתאוותו ובאלימותו ל"עבריין קטן" נטול זכויות והגנה, שעינוייו מוצאים את צידוקם בצורך להוציא ממנו סודות, וכאשר "יזמר", ילשין כביכול על שותפיו לפשע, ייעשה ראוי לבעיטות בבטן ולשבירת השיניים עד כדי צורך באשפוזו.

טוריו הקצרצרים של השיר וקיצבו המהיר כמו מחקים את קצב המכות וממחישים אותן. אולם, בסופו של השיר נשלח איתות להיפוך האירוני של הזמנת האישה: האמבולנס לא יוביל אותה לבית חולים, אלא "אל העתיד / אל המחר," לשחרור מן הגבר ומן האלימות.

לעומת זאת, הסצינה שבה יעטה הגבר על עצמו את גלימתו המטאפורית של "השופט" (שם, עמ' 57-56), ראשיתה באלימות נפשית, על מנת להעמיק את  רגש האשמה והפחיתות שבאישה כמו היתה "נידון קטן", אשם ונטול ערך. באופן זה רגשות האשם שיינטעו בה יעשו אותה "עבריין אקזיסטנציאלי נפשי", שאשמתו בעצם קיומו.

יותר מזה, כ"עבריין" היא תיעשה שופט פנימי, הדן את עצמו למוות נפשי, שהרי אינו ראוי להתקיים. תהליך זה, כך משתמע מן השיר, הוא המכשיר את האישה לציות ולכניעה ל"חוק" הגברי האלים שביטויו במין אכזרי ומשפיל, ואשר תכליתו האמיתית היא השגת שליטה כוחנית בה והפגנת עליונותו.

מונחים כלכליים ומעמדיים, השאולים מתחום הפיאודליזם והקפיטליזם הדורסני ומשתלשלים ממטאפורת "הקפיטליסט" (מופע, עמ' 9), משמשים אף הם להוקעת המיפגש המיני, זה שהגבר משליט בו נורמות של כפיפות ובעלות, תלות וניצול. בכך הוא מפגין, להבנתה, אלימות נפשית שתלטנית, כביכול היתה האישה רכושו הפרטי והנחות.

במיפגש מעין זה אין כל סיכוי למגע "שיוויוני", "חברי" או "קומוניסטי", מתריסה וולך בסרקאזם, כיון שהאישה נתפסת כ"פועל" החייב בשירות ומסובך בחובות או כ"צמית" משועבד, ששטחי "האדמה הנפשית" ו"האישיות" נגזלים ממנו. כך מובלת האישה לוויתור על זכותה על גופה ונפשה ומרגישה "רע", מכירה בעליונותו של הגבר ובפחיתותה שלה, עד שאפילו שיבושי לשונה, כגון, "כמה אני יעבוד", מעידים על נסיגתה מן הבגרות. על כן, למרות שכביכול האישה היא המזמינה, נשלח איתות חד לטיבה האירוני של ההזמנה, כיוון שהמיפגש מתקיים "כמו שלא כתוב באף מקום / כמו שלא היה," כהפעלת כוח שרירותית על הגוף והנפש הנשית.

בשיר "תבוא אליי כמו יהודי" (מופע, עמ' 20-19) מופעלת לגבי הגבר מערכת מאפיינים שליליים של העם היהודי בגלות, כפי שאובחנו בהגות האנטישמית או היהודית במאות ה-19  וה-20: אימפוטנציה רוחנית ויצירתית, בריחה מעמל כפיים, קיום ברוח ובזיכרון ללא השתלבות במהלך ההיסטורי שבזמן, זהות שאולה ומסולפת ושינאה עצמית המוליכה לשינאה לכול ולנשים בייחוד. כל המאפיינים הללו, כולל התפלספותו העקרה של הגבר כ"יהודי", מוצאים את פורקנם בהפעלת אלימות אנוכית ונצלנית במיפגש המיני. תחילה הוא מערער את ביטחונה של האישה, שלא יהיה לה במה "להיאחז", ואז שולל את מיניותה, את הצורך הנשי בפורקן, בתירוץ מדעי כביכול אך שקרי ואנוכי למעשה, כי "נשים לא גומרות / או אחת מאלף," בעודו נוטל לעצמו את הזכות "לגמור".

פרובוקטיביים במיוחד הם שלושה שירי "הזמנה" שנתפסו כהתגרות גסה בטאבו דתי כמו גם מוסרי,  כי הם גוררים, כביכול, את האב, את האלוהים ואת התפילין להקשר של סצינות בעלות אופי מיני.

הפרובוקציה היתה אדירה, וקשה לדעת אם וולך עצמה שיערה את עוצמתה העתידה. אולם, אף כי כותרותיהם ופתיחותיהם של שניים משלושה השירים הללו – "כשתבוא לשכב איתי כמו האלוהים" ו"כשתבוא לשכב איתי / תבוא כמו אבי" (אור פרא, עמ' 58, 60) – אכן מתגרות ונשמעות כחילול קודש או כרמז לגילוי עריות, הרי בשירים עצמם מוצג האב, כמו גם האלוהים, דווקא כהוויות רוחניות, נעלות ובלתי מושגות, והן דווקא מונעות את מימוש המיניות הנשית. הגינוי והמחאה מכוונים אל הגבר, המעז להעמיד את עצמו במעלתם. הוא מתראה כמו היה יצור רוחני בתכלית ונטול מימד גשמי, כשכוונתו האמיתית היא להתכחש למיניותה של האישה ובכך להשפילה באלימות "פוצעת" או "מטביעה", כשהוא, מרוחק ונישא, שולל את המימד הגופני שלה, הכמה למגע, ונותן לה לחוש כאילו היה זה חלק נחות בהווייתה.

משמעות הדימוי ל"אלוהים" מתפרטת בשיר כקיום "רק ברוחו", היות "לא מושג לעולם", מושא לכמיהה כאובה. במניעת גופו ממנה מענה הגבר את האישה, מחולל בה סבל המדומה לטביעה במים שלא נשקף מהם כל חוף או שמיים, כל אפשרות של הצלה. העינוי קשה משום שמתחוללת בה תחושה שסתירה בה, של הימצאות במקום פתוח, בעוד שלמעשה הוא "הכי סגור בעולם," אטום לגביה. ובהיותו "רק רוחני" אפילו הכאב מאבד את גשמיותו ונעשה "נקי ומבודד כצליל כאב," כמצוקת כמיהה ואובדן, "תמיד בדרך."

האלימות הגברית מתממשת, אפוא, גם במניעת המגע המיני ולשם דיכויו של הגוף הנשי הכמה למגע, ואילו שלילת המיניות גורמת לקטיעת הווייתה של האישה לגוף ונפש, פוצעת אותה ומקנה בכך לגבר שליטה כוחנית בה.

תהליך הדיכוי אף מוצג באופן מורכב יותר כשהגבר מוזמן, כביכול, לשכב עימה "כמו אבי," אך בהמשך יתברר שהאב מייצג דווקא את היעדר המגע המיני ושלילתו.

בשלב הראשון, בסצינה מכמירת לב, מוזמן הגבר לשחזר את סצינת הפרידה שלה בילדותה מאביה, שלאחר שנזף בה נפרד ממנה "בשער" ונעלם, כשהוא מותיר בה געגועים שאינם כלים. ואנחנו הלא יודעים שאביה של וולך נפל במלחמת השחרור בעודה ילדה קטנה בת ארבע, ואפשר לשער כמה כאב טמון כאן ועל מה היתה צריכה להתגבר במאבקה.

עתה, כשהגבר רכש את מעמד האב ואילו היא מצוייה במעמד של היזקקות וכמיהה, ישוב הגבר עם אביה, כביכול, ובכוח סמכותו לגביה כ"מלאך" ו"שר צבאות", ידחה וישלול את כמיהתה למגע מיני: "תתגלה לפתע / כמי שאחראי על המעצורים" ויעורר בה תחושת דחייה, אפסות וציות. אלא שהגבר לא יסתפק בהשפלה זו. הוא ידמה את עצמו לאלוהים, כהוויה רוחנית בתכלית, וימנע ממנה לחלוטין את גשמיותו ומיניותו. שלילת מיניותה וגשמיותה שלה, ועתה בכוח הסמכות האבהית והאלוהית, תעמיק את רגשות עליבותה ותגרום לה לדכא את היסוד הגופני ולקטוע את יישותה לגוף ונפש, כבקטיעה פיסית פוצעת. ובעוד שני חלקיה כשני "כלבי ים פצועים" או כשתי נשים, "שאחת תמיד צולעת – השנייה הולכת" בלא תיאום ביניהם, מתנשא לו הגבר כאלוהים, "אחד פנים" ממשיים, שניתן לראותם, "ואחד בקושי רואים," רוחני כבהסתר פנים, מסתמנת באשה התפוררות פנימית סופית.

שלא כבשירים הקודמים, בשיר "תפילין" (אור פרא, עמ' 51-50) , שכל הארץ רעשה סביבו (וזו לא בדיוק הפרזה...) העזתה של וולך כבר מדהימה לאין שיעור. עתה היא כבר מעיזה לשלב  אביזר טעון קדושה עילאית ביהדות בהקשר מיני "פחות", ולא לשם תביעה לדיכוי המיניות אלא להיפך, לשימושו בפועל במגע מיני, ועוד כזה שיהיה  פרוע ומעוות, ולבסוף מוליך לסיום מקאברי. טלטול התפילין ממחוזה של קדושה עליונה למחוזו של עיוות מיני ומוסרי הוא שהיה, כצפוי, בגדר פרובוקציה חריפה שעוררה גינוי נסער לשיר כחילול קודש וככפירה בערכים מוסריים. למעשה, מה שקרה מבחינתה של וולך היה הקצנת האלימות הפואטית משום שאת מקום המחאה הכאובה תפס מרד נשי. ומאחר שהמערכת הדתית זוהתה על ידי וולך כמקור כוחו של הגבר כמו גם מקור הדיכוי של האישה ומיניותה, התממש המרד באימוצם של התפילין, המסמלים את שלטון הגבר, בידי האישה ובעשייתם כלי לשירותה. לבסוף הם גם משמשים לנקמתה בגבר ולחניקתו וכך מסייעים להביא לשחרורה מאלימותו, כשהיא מאמצת גם את נורמות הפעולה הכוחניות של הגבר ומקצינה אותן. כלומר – היא מנצחת את הגבר באמצעים שהיו מקור כוחו ואלימותו.

בראשית השיר היא מתחזה כמוותרת, כמו תמיד, על זכותה לפעול וליהנות ועל רצונה ומימוש עצמה אבל דווקא משעבדת אותו לרצונה: "אל תיתן לי לעשות כלום / אתה תעשה בשבילי / כל דבר תעשה בשבילי," כולל הנחת התפילין והתפילה. כך מתברר, כי הוויתור מוליך אותה לראשונה להנחיית הגבר, שבידו הופקדה זכות הפעולה, לענג אותה באותם התפילין שהופקדו בידיו. לראשונה היא גם תובעת במפורש את זכות הפורקן, "כדי שאגמור מהר."

גם בסצינה הבאה היא מתחזה תחילה כמתירה לו לענותה במין סאדיסטי, כתמיד, באמצעות אותם תפילין, "עד שאצווח מכאב / ואתה מעונג." אך גם כאן חל היפוך. כיוון שהתחזקה ותבעה את זכותה וכוחה, פורץ המרד שלה כנגד אלימותו. "בכוונה שאינה מוסתרת בפנים" המביעים אכזריות, אך תוך הולכתו שולל בעינוגו ברצועות התפילין, היא מסיימת כשהיא חונקת אותו באלימות באותן רצועות עצמן, בפעולה הגורמת תדהמה והלם.

אלא שוולך אינה מסתפקת אפילו בכך. בפואנטה מפתיעה מתברר כי לא היתה זו אלא אשלייה בימתית, הצגה דמויית פורנוגרפיה סאדיסטית ורצחנית, ולא אירוע ריאלי. ודומה, שתי תכליות למפנה מפתיע זה: האחת אירונית, כאומרת שנקמת האישה ושחרורה אינה עשוייה להתרחש בממש ובמציאות אלא כהצגה היפותטית בלבד. ושנייה כאמירה שיש בה לעג קל לקהל, שנסחף אחר הצגת האימה הפורנוגרפית הזאת. אלא שלהפתעתו הוא  נדהם בסופה, ועליו לעשות משהו עם התדהמה הזאת, לערוך גם את חשבון נפשו שלו.

 

המשך יבוא

 

על המאבק בסטראוטיפ של אישה-ילדה, ועוד.

ארנה גולן

 

 

 

* * *

חיים מקורמלים היו חיי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

חיים מקורמלים היו חיי

אמר האגס

בטרם אנס

ונס

אבל שמרתי על הביצים

מאז ירדתי מן העצים

והיום אני סופר חשוב

ועוד מעט ז"ל

וגם הנאנסת מתה ב"ה

הכנסתי לפיזתדה עציץ שלם

ובכך שספריי משעממים

אני לא אשם

 

 

* * *

גדי טאוב

האליטות הליברליות נגד הדמוקרטיה

[ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 25.7 לאלה שכבר אינם קוראים את העיתון]

את ניסיונה של מערכת המשפט הישראלית להעתיק את מקור סמכותה מן המנגנון הדמוקרטי אל עקרונות מופשטים ובינלאומיים צריך לראות, נדמה לי, בהקשר החורג הן מתחום המשפט והן מגבולות ישראל. מפני שהמשפט, כאן ובמקומות אחרים, הוא רק זירה אחת – אמנם חשובה במיוחד – במלחמת מעמדות רחבה יותר המצויה בשלב מתקדם של התגבשות.

מרין לה־פן טוענת שעיקר המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין לשמאל אלא בין "גלובליסטים" לבין "פטריוטים". אבל זוהי הבחנה אידיאולוגית, ובהקשר הזה יש טעם לדבר לא רק על אידיאולוגיה, אלא גם על סוציולוגיה. כלומר, על מעמדות חברתיים. לא אלה הישנים, של הסוציאליזם הקלאסי, אלא מעמדות מסוג חדש, שקו התיחום המתהווה ביניהם נקבע כמדומה על ידי מידת ניידותם. אולי אפשר לדבר, אם כן, על חלוקה בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.

הראשון, הנייד, מהווה ברובו את האליטה בת זמננו במדינות המערב, ואולי גם מעבר לו. אין כוונתי לומר שמעמד זה בהכרח מתנייד בפועל, אלא רק שאפשרות זו פתוחה בפניו במידה גדולה מבעבר. מדובר באנשים שמנהלים את חייהם המקצועיים, לפחות בחלקם, בשפה האנגלית ושמקצועותיהם קושרים אותם לעמיתיהם בארצות אחרות. חלק מחברי האליטה הזאת עוסקים במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, שיווק, מסחר בבורסה או ברשת, אקדמיה, סטארט־אפים, היי־טק, פיננסים, ועוד). אחרים בתוכה מחזיקים במשרות הנטועות במקום, אבל יכולים למצוא ביקוש לכישוריהם גם במקומות אחרים. חשוב עוד יותר, קבוצות ההתייחסות של האנשים האלה הן בינלאומיות, והם חרדים יותר משיפוטם של אחיהם הניידים בחו"ל, שעמם הם נפגשים תכופות בכנסים ובפורומים בינלאומיים, מאשר מדעתם של בני המעמד האחר, הנייח, בארצם.

המעמד השני, הרוב העצום של האזרחים, אחוז בשורשיו. הוא כבול למקום גיאוגרפי, לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים, וכוחו הפוליטי נטוע בהליך הדמוקרטי.

המאבק בין השניים, המתנהל לרוב בשם עקרונות מופשטים ואידיאלים נשגבים, הוא למעשה במידה רבה מאבקה של אליטה בינלאומית זו לשחרר את עצמה מתלות בהמוני האזרחים הנייחים ומאחריות להם. הם נראים לה משותקים מחרדה, חסרי תרבות וצרי אופקים, חשוכים ולאומנים. דיוקן קיצוני זה של הנייחים הוא הרקע המשמש להתקפה על זכותם להגדרה עצמית ועל הלגיטימיות של מנגנון הבחירות שבאמצעותו הם מבטאים את עמדותיהם.

את הגבולות בין מעמד הניידים למעמד הנייחים אפשר לראות באופן הבהיר ביותר במאבק על מדיניות ההגירה, שהפך כמעט בכל מקום לאבן בוחן. בלי להגזים ברדוקציה מרקסיסטית, אפשר לומר שהמעמדות המבוססים, שהונם האנושי והפיננסי נייד, נוטים להעדיף גם עבודה ניידת. לפיכך, כצל מלווה לאליטה הניידת יש גם מעין מעמד שלישי של מהגרי עבודה, או פרולטריון נייד.

העבודה הניידת הזאת מתאימה לא רק למערכת הערכים של האליטה, אלא גם למאבקים הפוליטיים ולאינטרסים הכלכליים של חלקה: הגירה מאסיבית מורידה את מחיר העבודה ושווקים פתוחים מעבירים משרות לארצות מתפתחות. המעמדות הנייחים הם המשלמים את עיקר מחירה של מדיניות זו בשחיקת שכר, לעתים באבטלה ובקליטה (כושלת בחלקה הגדול) של גלי מהגרים בשכונות העניות ביותר.

המעמד הנייח מרגיש גם שהוא מאבד את השליטה האפקטיבית בגורלו. זאת משום שעקרון היסוד של הדמוקרטיה, ממשל בהסכמת הנמשלים, הולך ונפרם בידי הליברליזם העל-לאומי של המעמד הנייד, הנשען על הישות האמורפית המכונה "חוק בינלאומי" שאזרחי המדינות השונות נעשים כפופים לו, אבל אינם יכולים להשפיע על תוכנו.

הליברליזם החדש הזה מציג את עצמו כביקורת על הלאומיות ובכך מסווה את העובדה שהוא גם התקפה על הדמוקרטיה. שכן כדי לממש את חזונו ולקדם את האינטרסים שלו צריך המיעוט הנייד להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הרוב הנייח ולנתק את עצמו במידה גוברת ממנו ומשורשיו. מכאן המרכזיות שתופשת לגביו הזירה המשפטית.

המשפטנים נהפכו במקומות רבים לסוכנים פעילים של גלובליזציה, ואצלנו אף לחוד החנית של האליטה הניידת. לא רק מפני שהם נוטים לעמדות מתירניות בסוגיית ההגירה, אלא גם מפני שהם חלק חשוב כל כך במאבק הפוליטי המרכזי בישראל: הוצאת הריבונות בפועל מידי הרוב הנייח והעברתה לידי "מומחים" מטעם המיעוט הנייד ברשות השופטת. זליגת הכוח מהרוב הנייח למיעוט הנייד נתמכת בסימביוזה שבין מערכת המשפט ושלוחותיה ברשויות האחרות לבין חלקים גדולים של העיתונות, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית – כולם חברים של כבוד באליטה החדשה.

המושגים "פרולטריון ובורגנות" או "ימין ושמאל" אינם יכולים לבאר תופעות אלה. אמנם ההתקוממות של המעמד הנייח כנגד החלשתה של מדינת הלאום נוטה ללבוש מדי ימין, אבל לא תמיד, ולא בהכרח. הפופוליזם האנטי-אירופי באיטליה משלב ימין בשמאל; הברקזיט אינו באופן מובהק זה או זה; אל מול דונלד טראמפ (שבעצמו מערב תפישות ימניות עם קורטוב של פופוליזם שמאלי) קם פופוליסט הרואה בעצמו סוציאליסט בדמות ברני סנדרס.

פירוש הדבר הוא שאין צורך להשאיר מאבק חשוב זה רק בידי הימין, לא כל שכן להסגירו לידי הימין הקיצוני. השמאל והמרכז הוותיקים צריכים לקחת בו חלק. לצורך כך עליהם להפסיק לפחד מן הדמגוגיה של האליטה החדשה, המכנה כל לאומיות בשם "פשיזם" וכל מגבלה על ההגירה "גזענות", ולצאת בלי היסוס להגנת הדמוקרטיות הלאומיות.

הסכנה היא ממשית. בחסות הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" (ולכאורה גם בשמם של מיעוטים) מבקש הליברליזם החדש לחתור תחת זכות ההגדרה העצמית של הרוב וזכותו להחזיק בריבונות על גורלו.

לכן יש לרסן את האליטה הזאת באמצעות המוסדות הנבחרים ולהחזירה לגודלה הטבעי. שהרי לא ייתכן למסור את ניהול הדמוקרטיות הלאומיות לידי מיעוט, שמרבה כל כך להטיל ספק בעצם ההצדקה לקיומן ושבמקרים רבים מינה את עצמו למפרקן.

גדי טאוב

 

אהוד: הסופר גדי טאוב הוא בנם של מרית (ליפשיץ) ויצחק טאוב. מרית למדה איתי בכיתות השביעית והשמינית בבית הספר תיכון חדש בתל-אביב, במגמה ההומאנית-ספרותית. המחנכת שלנו היתה טוני הלה, מנהלת בית הספר וגם מורה להיסטוריה, לאמנות ולספרות כללית. רוב בני הכיתה היו חניכי תנועות הנוער, "התנועה המאוחדת", "מחנות העולים" ו"השומר הצעיר". בימי שישי היתה חובה לבוא בחולצה כחולה, ולמי שלא השתייכו לתנועה, חולצה לבנה.

בשנת 1953/4 רתחה הארץ בגלל "משפטי פראג" שבמהלכם נעצר ונידון למאסר מרדכי אורן, מראשי מפ"ם, המפלגה של "השומר הצעיר", והוא הוכרח להודות בפומבי ב"פשעיו" נגד עולם המהפכה.

טוני, שהרגישה באי-שקט המחלחל בין התלמידים, יוצאי תנועות-הנוער השונות, הקדישה שעת מחנך לבירור הפרשה.

מרית, שהיתה "שמוצניקית" נלהבת, נשאה נאום חוצב להבות שהצדיק את המשטר הסטליניסטי והוקיע את הפושע מרדכי אורן. היא הזדהתה לחלוטין ובלב שלם עם ההאשמות נגדו בריגול.

חברנו אנוש בר-שלום, שהיה היחיד בכיתה מ"הנוער העובד", שכונת בורוכוב, והיה נערץ על כולנו כדמות הבולטת ביותר בכיתה, ממש גאון – ניסה להשיב לה, אך היה כל כך נרגש, שבתחילת דבריו פרץ בבכי מר. "איך את יכולה להגיד דברים כאלה על אנשים שלנו? על יהודים?" קרא במרי-רוחו, וכפף ראשו בין ידיו על השולחן שלפניו, וגבו המשיך לרעוד.

כולנו הוכינו תדהמה לנוכח בכיו. לי, שבאותה תקופה נכנסתי ל"נוער העובד" בפתח-תקווה במטרה להתגייס לנח"ל, היה ברור כבר אז שמדובר בעלילה של משטרים קומוניסטיים שונאי ישראל ויהודים.

מעטים זוכרים היום את המעמד ההוא. חלק מבני הכיתה כבר אינם בין החיים. כולנו כיום בני 82. ואנוש היה מהראשונים שהלכו לעולמם בגיל צעיר יחסית.

 

 

* * *

אמיר שושני

לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

"לאכול את הענבים או לריב עם השומר?" כך מנוסחת דילמה גָּנָבִית למתחילים, ותשובתה, מבחינת הגנב ברורה. ברם, אחרי שתקראו את הסיפור הבא, תגלו שבמקום אחד לפחות העסיקה דילמה זו לא רק את הגנב, והתשובה היתה מפתיעה במיוחד... קבלו אפוא, לכבוד 23 ביולי, את הסיפור "לאכול את הענבים או לריב עם השומר – גירסת הבעלבית". מבטיח לכם – הכל אמת.

שמואל פרידמן היה בן 17, כאשר נקרא למלא את חובתו בצבאו של הצאר ניקולאי השני. כיוון שהתוכנית הקיסרית לא עלתה בקנה אחד עם תוכניותיו האישיות, הוא השיג תעודת מסע מזוייפת ועלה על ספינה שתיקח אותו להתפלל לאלוהיו בעיר הקודש ירושלים.

חבריו למסע היו רובם ככולם רוסים פרבוסלביים. כשהם פנו לכנסיית הקבר על מנת להשתטח על קברו של הצלוב, הוא פנה ללמוד תורה בישיבה. כשהם עלו על הספינה בחזרה, הוא נעלם. הם הבחינו שהנוסע היהודי "נפקד", אבל אף אחד לא עשה מזה עניין, והספינה הפליגה לאימא-רוסיה בלעדיו.

אחרי שנה בישיבה הירושלמית החליט פרידמן כי קשריו עם הקדוש-ברוך-הוא הגיעו לנקודת מיצוי. הוא שינה את מעמדו לדתל"ש, והחל לחפש לעצמו עבודה. באותה עת התפתח טרנד מעניין, להיות פועל בבית הספר "בצלאל" של בוריס שץ, ופרידמן התקדם עם הזרם...

השנה היתה 1910.

תוך זמן קצר גונבו לאוזני פרידמן הפועל לחשושים, על כל מיני "לשעברים" שעבדו במקום והקימו מליציית שמירה. שמות כמו רחל ינאית, יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד ויצחק בן צבי נלחשו מפה לאוזן והציתו את דמיונו. הוא השתוקק להצטרף לאותו ארגון ("השומר", נו...), אולם בקשתו להתקבל כחבר מן המניין בארגון נענתה בשלילה מסוייגת. "קודם תהיה שכיר כמה שנים, אחר כך נראה," אמרו לו אנשי "השומר", והציבו אותו כשומר שכיר בראשון-לציון.

ביום 23 ביולי 1913 הדהדו פעמוני האזעקה בראשון-לציון. "קרב בין רחובות לזרנוגה" צעק הכרוז, ופרידמן לא שאל שאלות. הוא הרים רגליים והחיש פעמיו לזרנוגה, מרחק של 10 קילומטר. עד שהגיע לשם הקרב אמנם נגמר, אלא שבצד הערבי נספר הרוג אחד, ומאות סבבו בשטח צמאים לנקמת-דם. ערבי שפגש אותו הזהירו בדבר ההתפתחות המסוכנת, אולם פרידמן לא דיבר ערבית, ולא קלט את הסכנה.

כשמצאו אותו אנשי נס ציונה באישון ליל היתה גופתו מבותרת לחתיכות, עמוסת סימני דקירה וכדורים.

פרידמן האומלל לא ידע על "תקרית זרנוגה", שהחלה באותו בוקר כאשר שיירת גמלים הוברכה ליד כרם יהודי, בעוד מוביליהם בוצרים להם ענבים ללא רשות. כגנבים מנוסים, הם כמובן הכירו את הדילמה "לאכול את הענבים או לריב עם השומר" ובחירתם היתה מתבקשת.

הדילמה נראתה אחרת מנקודת מבטו של השומר הצעיר (מארגון "השומר"), אשר חש למקום כדי להתעמת עם הגנבים ולהניס אותם באמצעות... אלה וצעקות. היה לו אקדח אלא שמשום מה הוא לא השתמש בו. למה ? – צעיר...

הגנבים הבחינו בחוסר ניסיונו, והמפגש הסתיים במהרה אך לא על-פי-התכנון. השומר הצעיר הוכה, ובנוסף לענבים שנלקחו גם אקדחו נפל שלל בידי הגנבים.

זו כמובן היתה גם השפלה וגם פגיעה בכושר ההרתעה של ארגון "השומר", ואנשיו חתרו למגע. במהרה התברר שהגנבים מסתתרים בכפר זרנוגה הצמוד לרחובות, ותוך מיספר שעות התפתחה מהומת אלוהים על גבעה סמוכה.

שריקות כדורים, חרבות שלופות, סוסים דוהרים, כאפיות מתנופפות ויללות מקפיאות דם שימשו בערבוביה בתוך ענן אבק עצום, ומכל מושבות האזור נקראו חברי השומר לסייע בקרב. בשוך המהומה התברר כי למרבה המזל נספרו בסוף היום כמה פגרי סוסים, מספר מועט של פצועים משני הצדדים, אך גם הרוג אחד מנכבדי הכפר זרנוגה. מדרך הטבע זו היתה עילה לנקמת דם אכזרית, באותו יום נרצח שמואל פרידמן, ולאחר מספר ימים נרצח עוד שומר, דוד לֶוִיתָן שמו.

מפקדי "השומר" התכנסו לתחקיר ובחנו את חשבון הדילמה והמחיר. שני שומרים הרוגים היו מחיר יקר מנשוא, אולם ההרתעה מבחינתם היתה ערך עליון. לדילמה "לאכול את הענבים או לריב עם השומר" היתה מבחינתם תשובה אחת – לריב עם השומר. יידע כל גנב ערבי, כי מעשי גניבה לא יעברו ללא תגובה ציונית הולמת שיכול שתביא למותו. הם היו בטוחים שבעלי-הבית, איכרי רחובות שותפים להשקפתם ויעניקו להם חיזוק מתאים.

הם טעו טעות מרה.

רמז ראשון לטעותם ביצבץ לעיניהם, כאשר איכרי רחובות נמנעו בהפגנתיות מלהשתתף בלווייתו של דוד לויתן המנוח, שנערכה בתשעה באב.

לאחר מכן נקראו אנשי "השומר" לאסיפת איכרים מפתיעה.

"עליתם לנו הרבה כסף. נזקכם עולה על תועלתכם," טען האחד.

"הפסיקו להטיף לנו להעסיק יהודים במקום ערבים," טען אחר.

"ראיתי אחד מכם מכה ערבי באכזריות," טען השלישי.

"את הבית ששכרתם ממני החזרתם במצב נורא." ניצל רביעי את ההזדמנות.

"כל האירוע הזה נוצר בגלל... תגובה לא פרופורציונלית שלכם." סיכם החמישי.

אנשי "השומר" נדהמו לגלות כי לא רק הגנב מעדיף לאכול את הענבים במקום לריב עם השומר, אלא גם בעל הכרם מעדיף זאת. במקום חיזוק הם קיבלו חזוק, ובערב ראש השנה, חודשיים לאחר תקרית זרנוגה, סולק ארגון "השומר" בבושת פנים מהשמירה ברחובות.

אמיר שושני

 

 

* * *

שמי רמי, ממחלקת הדיגיטל של חברת יחסי הציבור 'לוטן תדמיות'. אני עיצבתי והפצתי למיכל סנונית את המגזין. לבקשתך, מצ"ב קישור למגזין שיצא החודש למיכל:

https://newsletters.sendmsg.co.il/?p=1758852-1947033744-21598-71-5651244&lang=1

רמי בנדלק – לוטן תדמיות SocialMedia@lotanpr.com

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ימים"

לטהא חוסין

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.1.1972

לפני 46 שנים

 

טהא חוסין נולד בשנת 1889 להורים עניים בעיירה קטנה במצרים העליונה. בהיותו כבן שלוש, עוד קודם שלמד לדעת את האל"ף-בי"ת, התעוור. על התעוורותו הוא כותב: "במקום רופא קיימת 'חוכמת נשים' וכדומה, חוכמה פושעת ומחטיאה. בשל תרופות נשים איבדתי את מאור עיניי. עיניי לקו בדלקת, אבל זמן רב לא שמו אליי לב. לבסוף קראו לגלב, ותרופותיו איבדו את מאור עיניי..." ("ימים", עמ' 107).

למרות עיוורונו למד טהא חוסין ב"אל-אזהר" ובסורבון, ונעשה סופר, חוקר ומבקר-ספרות ערבי-מצרי מהולל, שפירסומו הגיע הרחק מחוץ לגבולות הארצות של דוברי ערבית. בשובו למצרים נתמנה כמורה באוניברסיטה של קהיר. שימש גם כשר חינוך, ופירסם עשרות ספרים. חיבוריו כוללים עיונים בספרת הערבית הקלאסית, תרגומים מלשונות אירופה, מחקרים ספרותיים והיסטוריים, מסות, סיפורים קצרים ורומאנים.

את שמו כסופר קנה לו בספרו האוטוביוגראפי "הימים" ("אל-איאם", 1929). הכרך הראשון של הספר מתאר את ילדותו בכפר מולדתו, את התעוורותו, את לימודיו ב"כותאב", הוא ה"חדר" בנוסח הכפר המצרי, עד הגיעו לקאהיר וכניסתו למכללת "אל-אזהר". בשנת 1939 הופיע החלק השני של האוטוביוגראפיה, המוקדש לשנות לימודיו ב"אל-אזהר".

ב-1935 הופיע הרומאן שלו "אדיב", שגיבורו הוא סטודנט מצרי בפאריס בעת מלחמת העולם הראשונה, אשר מרוב חרדתו שמא תאבד אותה תרבות אשר למענה זנח את תרבות אבותיו, הוא כורע תחת נטל ייאושו ודעתו נטרפת עליו.

ברומאן "קריאת השרוני" ("דועא אל כרואן", 1938) מתאר חוסין פרשת אהבה, שנאה ורצון לגאולת דם בין נערה ענייה ממוצא בדווי לבין מהנדס, אשר בביתו באה לעבוד כמשרתת. המהנדס אשם בפיתוי אחותה, פיתוי שהביא לרציחת האחות על-פי חוקי כבוד המשפחה.

טהא חוסין היה גם הסופר המצרי הראשון שחיבר סאגה, הגדת-משפחה, בשם "עץ האומללות" ("שג'רת אל-בוס", 1944), שבה הוא מתאר שלושה דורות בחיי משפחה מצרית מן המעמד הבינוני בעיר קטנה בשלהי המאה הקודמת [ה-19] ובראשית המאה הנוכחית [ה-20]. (על-פי "בחינות אחדות ברומאן המצרי המודרני" מאת מנחם מילסון. "קשת" לספרות ערבית, אביב 1970). כיום נזכר מדי פעם טהא חוסין הישיש כאחד המועמדים לקבלת פרס נובל לספרות.

בשנת 1922, כשלוש שנים לאחר הופעתו, תורגם "ימים" לעברית בידי מנחם קפליוק. זה היה התרגום הראשון של הספר, שמאז תורגם להרבה לשונות. הופעת התרגום העברי נחשבה למאורע, ועיתונאי ירושלמי שלח על כך מברק לעיתון המצרי "אלמוקטם". קפליוק כתב הקדמה למהדורה העברית, והקדמה זו תורגמה לערבית והופיעה באותה שנה במוסף הספרותי השבועי של העיתון היומי המצרי הליבראלי "אס-סיאסה". קפליוק הוסיף ותירגם את "מלכי ערב" לאמין א-ריחאני. שני ספרים של עארף אל-עארף על הבידואים במחוז באר-שבע ועל תולדות באר-שבע ושבטיה, את "יומנו של תובע בכפרים" לתופיק אל-חכים, ולאחרונה את "הגנב והכלבים" לנאג'יב מחפוז.

אבל אופיינית, וגם מצערת, היא העובדה כי מאז הופעת "ימים" לפני ארבעים שנה, לא תורגם שום ספר נוסף של טהא חוסין לעברית, אפילו לא חלקה השני של האוטוביוגראפיה שלו. ויש לשער, לא מפני חוסר רצונו של קפליוק להמשיך בתרגום יצירותיו של טהא חוסין.

כל זיכרונות האור שנושא עימו טהא חוסין מן התקופה שלפני התעוורותו הם גדר-קנים גבוהה מקומתו, במרחק כמה צעדים מביתו, ותעלת-השקאה הנמשכת מן הנילוס. תחום צר זה הוא עולמו הנראה היחיד, נקודת-המוצא. כל שאר מגעיו עם העולם נעשו כבר ללא חוש-הראייה. משום כך מקבלות גדר-הקנים והתעלה, מימדים וחשיבות שמעבר לערכן הריאלי. מראות הילדות, אשר במקרה זה הם המראות הגלויים היחידים, נעשים לתבניות העולם. טהא חוסין מתאר את עולם ילדותו בצורה חושנית מאוד, אשר בוודאי נתחדדה משום חסרונו של חוש-הראייה. כך, למשל, הוא מאפיין את ה"סידנא", מורהו ב"כותאב", על-פי נעליו הצריכות תיקון, על פי מגע ידיו בכתפי תלמידיו בשעת ההליכה, ובעיקר על פי קולו.

"שמעו ותמהו: 'סידנא' היה מוצא שקול נהדר לו, ואילו אני – אודה  ולא אבוש, הייתי סבור שלא ברא עוד אללה קול מכוער שכזה. כל פעם שהייתי קורא את דברי אללה יתעלה (בקוראן): 'הנה הזר והמוזר שבקולות הוא קולו של החמור' – מיד התייצב נגד עיניי רבנו השר את בתי השיר של ה'בורדה' (שיר מיסתורי מפורסם על אדרתו של הנביא) בדרכו אל המסגד לתפילת השחרית, או בשובו לביתו לעת ערב מן ה'כותאב'." ("ימים, עמ' 32).

מקטע זה עולה תכונה נוספת של טהא חוסין והיא ההומור, ראיית הצד הקומי שבמציאות. לימודיו ב"כותאב" פירושם לימוד בעל-פה של הקוראן, ואחר-כך – של ספרי דת ודקדוק. הלימוד בעל-פה והקריאה בהטעמה נכונה הם גם מטרת הלימוד של שאר התלמידים פקוחי העיניים. מאחר שאין אלה הדברים המושכים ביותר את ליבם של ילדים חובבי שעשועים וצחוק, נעשים הלימודים לא פעם פלסתר. טהא חוסין מעלה בחמימות ובאהבה את זיכרם של תעלולי ילדותו. אגב כך נפרשת יריעת חייה של משפחה מרובת ילדים (טהא חוסין היה אחד משלושה-עשר אחים ואחיות), ענייה, אך לא שקועה בדלות. האב הוא איש משכיל בנוסח התקופה, והבנים הבוגרים לומדים ב"אל אזהר".

ילדותו של טהא חוסין אינה עוברת עליו בחשיכה גמורה. הסיפורים שהוא שומע משובבים את נפשו. הוא יודע גם פחדים – פחד מפני שדים ורוחות, פחד מני הלילה, פחד מפני אכילה בחברה (פן יצחקו לו) – והרבה אמונות טפלות, אשר חלקן מעין מיתוס פרטי שהוא בורא לעצמו כדי להתגבר על תחנות קשות בחייו. אגב, חוסין מספר כי במנהג זה – לאכול תמיד ביחידות ולא בציבור, הוסיף להחזיק גם בבגרותו, ואפילו בשעה שהפליג באונייה לאירופה ובעת שישב בצרפת. "מנהג זה לא עזבתיו אלא אחרי שנשאתי את אשתי, היא הזירתני ממנו, כמו מהרבה הרגלים אחרים שהייתי דבק בהם." (עמ' 25).

בהיותו סטודנט בפאריס נשא לו טהא חוסין אישה צרפתייה, שהיתה לו במשך השנים לעזר בעבודותיו וביצירותיו.

החשיכה שירדה על עיני הנער, בעקב הבערות של סביבתו, היא גם סמל מוחשי לאותה בערות. בעטייה של הבערות נפטרת במחלה אחותו הקטנה בת הארבע, האהובה עליו ועל כל בני המשפחה. איש אינו מעלה על דעתו להזמין אליה את הרופא, והתרופות הביתיות רק מקרבות את קיצה. במחלת הכולירה מת אחד מאחיו הגדולים. כתרופות מחלקים אנשי הדת פתקים על קרטון לבן שעליהם רשומים שמות הקדושים, ואותם הם מייעצים לבלוע.

הדברים היחידים המשעשעים את נפשו של הילד הם, כאמור, סיפורי האגדות והמעשיות, שיחות הנשים, תיאורי החיים וההווי. הלימוד בעל-פה אינו מביא לו שמחה רבה. דומה שגם בו הוא רואה חלק מן הבערות והחשיכה אשר סביבו. חלומו הנכסף הוא להגיע למדרגת תלמיד ב"אל-אזהר".

הספר מסתיים בבואו של הנער העיוור לשמוע את השיעור הראשון מפי שייך מפורסם ב"אל-אזהר": "תחילה לא הבחנתי בדבריו ולא כלום, אך מעט מעט תפסתי את דיבורו... אודה ולא אבוש: ערך החוכמה נפל בעיניי פלאים." (עמ' 123).

השייך מורה הלכות גירושין "בניגון ובהטעמה, בקול מחרחר וצרוד, שבעליו השתדל לעשותו ערב לשומע." (שם. עמ' 123). האכזבה מן הבערות, שנמשכת והולכת גם במקום שבו קיווה למצוא חוכמה, היא שהביאה את טהא חוסין, בהיותו כבן שבע-עשרה, להביע דיעה אפיקורסית אשר בגלל גורש מ"אל-אזהר".

בחייו ידע סדרה ארוכה של מלחמות קשות בשונאיו ובמקנאיו הרבים. בדיעותיו החופשית הקים לו אויבים רבים מקרב העולמה (תלמידי חכמים) של "אל-אזהר" ומקומות אחרים, ריאקציונרים ושוטמי החדש. גם ספרו "על שירת הג'אהיליה" (1926) הוחרם בשעתו מפני המסקנות האפיקורסיות שהגיע אליהן במחקרו.

 

* ד"ר טהא חוסין: "ימים". תרגם מ. קפליוק. הוצאת "אמנות", תל-אביב. תרצ"ב, 1932. 123 עמ'. ספרייה לכול מס' 16.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שלישי

בירושלים

חלק שני ואחרון של הפרק

 

השניים המשיכו בדרכם ויצאו מחוץ לחומה, כשיהודה [רַאבּ] מעלה עשן במקטרתו, דמויית ראש-האדם, ויהושע [שטמפפר] עובר לעיתים לדבר בהונגרית, שפה שלא רבים מיהודי העיר [ירושלים] ידעוה. הוא גילה עתה ליהודה, בקול רם, כי מצא בעיר שני אנשים, מבוגרים ממנו, שחולמים אף הם על הקמת מושבה עברית:

"האחד, כבן חמישים, דוד מאיר גוטמן שמו, היה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים. מספרים על אודות ר' דוד כי יום אחד נתקבלה פקודה להעביר למחנה בעיר אחרת כמות גדולה של רובים. כל חייל נאלץ לשאת עשרה רובים על שכמו. שעות רבות הלכו, עייפים מן המשא הכבד, צמאים מחום היום ואבק הדרכים. לפתע מצאו לפניהם נחל. כולם כאחד פרצו לשתות מהמים. ר' דוד גחן אל הנחל ופתאום ניתר ממקומו כאילו הכיש אותו נחש: הוא נזכר באותו רגע כי יום כיפור היום!

"ניסיונו במרד, שעה שנוכח באיזו מסירות-נפש נלחמו ההונגרים למען עצמאותם, הביא את ר' דוד למסקנה שיש להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל ולהגן עליהן בכוח. כעשרים ושתיים שנה היה סוחר בעירו, התעשר, ולפני ארבע שנים עזה את הונגריה ובא עם אשתו אלינו לכאן, לירושלים. הוא יכול לקנות, באמצעיו בלבד – חלקת-אדמה שדי בה כדי להקים שכונה או מושבה שלמה. ודע לך – הזוג גוטמן הם חשוכי ילדים.

"ר' דוד שלנו, 'הגביר ההונגרי', הוא אדם בעל אופי, יהודי גאה, היודע מה רצונו. אך מצד אחד מנסים בעלי-החלוקה למשוך אותו אליהם בגלל הכסף הרב שהביא עימו ארצה; ומצד שני מרחרחים סביבו סרסורים יהודים וערבים המנסים למכור לו קרקעות של הפלאחים או של הממשלה; לרוב קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי או שאינן עומדות כלל למכירה או שמצריכות תשלום שוחד כבד, בקשיש, לפקידים התורכיים המושלים בארץ. המתווכים האלה – חלקם רמאים הרואים בו פרה חולבת, וחלקם בעלי-הזיות. ר' דוד כבר נכווה בהם לא פעם ולא פעמיים, והפסיד מכספו. בכל זאת לא התייאש. הוא אינו מאמין שתצמח ישועה ממאות האברכים החיוורים, העניים, המתנועעים כצללים בישיבות במחיר דמי החלוקה, זו התמיכה החודשית שמקבלים כאן – והוא בטוח שעוד יימצאו בחורים צעירים, בריאים ואוהבי-עבודה, כמונו ואחרים, אשר עימם יוכל להקים חברה לעבודת האדמה ולגאולת הארץ! – אתה רואה, יודה, שם מולנו, במערב – על צלע הגבעה? אלה הבתים של השכונה 'משכנות שאננים'.

"ר' דוד נעזר עתה ביואל משה סלומון, הצעיר ממנו, כבן ארבעים. יואל משה הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בירושלים. סבו, שלמה זלמן צורף, עלה לארץ-ישראל לפני יותר משישים שנה. הוריו של יואל משה מתו במגיפת החולירע הנוראה שפקדה את ירושלים לפני תשע שנים. יואל משה הוא דור שלישי בירושלים. אדם מעשי, חרוץ ומוכשר מאוד ובעל שכל חד וחריף. הוא מדבר היטב ערבית ויודע כיצד להתהלך עם הפלאחים ועם האפנדים. בעזרתו אפשר לקנות קרקע למושבה החדשה בלי צורך בַּמתווכים ובַסרסורים הרמאים.

"בגיל צעיר, אף-על-פי שהצטיין בלימוד תורה ויצא לו שם של עילוי – עזב יואל משה את ירושלים ויצא לחוץ-לארץ. הוא השתלם במלאכת הדפוס וחזר ויסד כאן לעצמו בית-דפוס וגם עיתון. הוא מאמין שאפשר לתקן את חיי היהודים בירושלים, שרובם שרויים בעוני כבד ומנוון – על-ידי מציאת מקומות עבודה מועילה ומפרנסת, והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה, שתהיינה ראויות למגורים יותר מן הבתים שבסימטאות הרובע.

"יחד עם חבריו, יוסף ריבלין ויהושע יֶלין, הקים יואל משה לפני שנים אחדות את שכונת 'נחלת שבעה', אתה רואה, לא רחוק מאיתנו, שם – ליד מגרש-הרוסים הגדול, על הדרך ליפו. תחילה התנגדו יהודי העיר, שגרים כולם ברובע, ליציאה אל מחוץ לחומה. הם חששו בעיקר לביטחון החיים, ופחדו מפני שודדים. אבל מקימי השכונות החדשות הביאו לדוגמה את מגרש-הרוסים הרחב, מוקף החומה, ששוקק כל הימים עולי-רגל מרוסיה, ואין חוששים לגור שם. ליתר ביטחון בונים גם אנחנו את שכונותינו כשהבתים מחוברים יחד כחומה, למגן מפני שודדים וגנבים.

"תודה לאל, להקמת שכונות-המגורים האלה, מחוץ לחומות, החלו אט-אט להסכים גם בעלי-החלוקה, הממונים על ה'כוללים' והתרומות. ואתה שואל מדוע?  – כי הבנייה לא סיכנה כלל את שליטתם בכספים ולא שינתה את אורח החיים הרצוי בעיניהם לאנשי ירושלים – שיהיו כולם חרדים וסגורים מפני כל רוח חדשה של שיוני והשכלה. הם מעדיפים, למשל, שהחולים שלנו יילכו לרופא הנוצרי, של המיסיון, ורק שלא יהיו בעיר רופאים יהודיים שעלולים להפיץ השכלה ומדעים!

"אבל יודה – נסה לדבר בגלוי בפני תקיפי 'כולל אונגארן' על יישוב ארץ-ישראל בעבודת האדמה, על חיים אחרים, בכפר, בעבודת-כפיים מועילה – ותראה שהדבר כרוך בסכנת-נפשות ממש. ודע לך – " סיים יהושע את דבריו, "בעלי-החלוקה, ממוני הכוללים הגדולים, המנהיגים את הציבור היהודי – אינם מתביישים לעקוב, באמצעות מרגלים ומלשינים, אחר כל צעד וכל תנועה של שלושתנו – ר' דוד, יואל משה ואני. הם חוששים פן הפעולה שלנו תצליח ותפקח את עיניהם של יהודי הגולה, שיתרמו את כספם למטרות ההתיישבות ויזנחו את התמיכה בישיבות. אבל אנחנו דבקים ברעיון ולא מוותרים. נפגשים בחשאי, מסתתרים בחדר אצל ר' דוד או בדירתו של יואל משה, בדלתיים סגורות, ומשוחחים על התוכניות לרכוש קרקע כדי להקים את היישוב החקלאי הראשון. עתה, משבאתם אתה ולאזאר אביך, תתחזק החבורה הקטנה שלנו ובכוחות משותפים נגשים את חלומנו הישן! אתה תראה – ארץ-ישראל עוד תימלא מושבות עבריות שאיכריהן אנשים משכילים, שעובדים את אדמתם ואינם מזניחים את לימוד התורה. לא קל יהיה הדבר, יודה. אולי נצטרך לשם כך לקבל מכות, לחיות בעוני ללא תמיכת החלוקה. גם לך לא יניחו להסתובב כאן זמן רב בבגדים של גוי – כאילו היית איכר גרמני מהמושבה החדשה רפאים! – ועכשיו בוא נחזו וניכנס לירושלים. אנחנו הולכים לדירתי הקטנה, שם תכיר את דייכע ותטעם מהלביבות שלה!"

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד ידידי שלום. בעקבות הקריאה בגיליון 1363 ברצוני להפנות את תשומת הלב לשני נושאים שמצאו את ביטויים בו:

האחד הוא תוכניתו של מושיק טימור, הקורא מדי ליל שבת את שירו של יוסי גמזו המתפרסם בעיתונך. תוכנית מרתקת, סיבה טובה לכבות את הטלוויזיה ולהאזין לה (שלוש שעות – למי שמחזיק מעמד). שדר אלף-אלף עם נושאים רבי עניין לצד מדורים קבועים.

והשני: רשימותיו של אברהם כץ עוז. הן מכניסות גוון נוסף ושונה למה שמתפרסם, עם כל הכבוד, אצלך. מלאות ידע, שאר רוח, חוכמה וניסיון חיים. תענוג לקרוא, כמו שאומרים: "הוא יודע על מה הוא מדבר."

זה לא פוסל דעות אחרות, אבל מה טוב שהן מתפרסמות אצלך "בלי מורא ובלי משוא פנים."

מיכל סנונית

 

* תיקון טעות ליוסי גמזו: "צעירה בת שבעים" – גיליון 1362. סיי פלדמן ז"ל היה הטייס שמטוסו הופל מעל כפר ויתקין. את הסיפור שמעתי מפיו כשהיה טייס ניסויים בחיל האוויר בבסיס תל נוף בשנות החמישים הראשונות של המאה הקודמת. מטוסו נפגע בקרב אווירי עם מטוס מצרי והוא נאלץ לנטוש את המטוס בסביבת כפר ויתקין. בזמן הנטישה נתפס שרוך נעלו במשהו בתא הטייס, והיות שלא היה יכול לשחררו, חלץ את הנעל וצנח ללא נעל אחת. כשנחת על הקרקע רצו מולו חיילים בנשק דרוך, חשבו שהוא טייס מצרי. הוא לא ידע עברית אבל היה בעל תושייה והתחיל לצעוק: "גפילטע פיש!" החיילים פרצו בצחוק ואספו אותו.

סיי פלדמן היה טייס בחיל האוויר הבריטי בתקופת ה"בליץ על בריטניה" במלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים היה בטייסת שפעלה נגד "הפצצות המעופפות" V-1. לפי הסיפורים שלו, בתחילה היו יורים עליהם ומפוצצים אותן באוויר, יותר מאוחר היו מכים בעזרת כנף המטוס ומפילים אותן בשטחים לא מיושבים. בזכות פעולותיו זכה באות הגבורה הגבוה ביותר, "צלב ויקטוריה".

כשפרצה מלחמת השחרור בשנת 1948, ערק מחיל האוויר הבריטי עם מטוסו ובא ארצה להשתתף בלחימה. במשך שנים לא היה יכול לחזור לבריטניה מידיעה שמחכה לו שם משפט צבאי, והיה נפגש עם אימו בקפריסין.

לפי מה ששמעתי, קבל חנינה מהמלכה בזכות "צלב ויקטוריה", חזר לבריטניה, היה טייס ניסויים של אחת מיצרניות המטוסים הבריטיות ונהרג באחת מטיסות הניסוי.

יהי זכרו ברוך.

אבנר הרוסי

 

* המנוול, ההורס את מורשת אתא-טורק ואשר משפחתו היתה אוהדת נאצים – הוא נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, אמר היום (שלישי, 24.7) כי "רוחו של היטלר התעוררה מחדש בקרב בכירים ישראלים." ארדואן תקף את חוק הלאום, ואמר כי הוא הופך את ישראל למדינה פשיסטית וגזענית ועלול להצדיק דיכוי. נשיא טורקיה הוסיף כי "ישראל הוכיחה שהיא מדינת טרור כשתקפה פלסטינים בטנקים ובארטילריה." ["הארץ" באינטרנט. 24.7].

 

* הפלת מטוס הסוחוי הסורי מתוצרת רוסית ביום שלישי האחרון ממחישה פעם נוספת שישראל היא מבצר צבאי בלב המזרח התיכון שאינו מניח לחדור אל גבולותיו – מבצר שבתוכו מתנהלים באורח פלא חיים חופשיים ודמוקרטיים כמו במעט מדינות בעולם. וזהו אחד מהישגיה הגדולים ביותר של הציונות.

 

* אחד הדברים המשעשעים בתולדות הנשיאות של טראמפ הוא מתקפת זונות-העילית ששכבו או לא שכבו איתו וקיבלו או לא קיבלו ממנו דמי שתיקה + סכומי עתק שקיבלו או שיקבלו מהתקשורת עבור סיפור הזיונים שלהן עם הנשיא החרמן. וכמובן שהוא האיש הרע בסיפור והן הצדיקות. קודם פותחות בפניו את הכוס שלהן תמורת תשלום או שווה-ערך נאות אחר, ואחר כך רצות לפרסם זאת בעיתונות תמורת תשלום! – אפילו זונות-רחוב מתנהגות יותר ביושר ולא סוחטות את הלקוח אלא מסתפקות בדמי כניסה חד-פעמיים לכוס שלהן.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל