פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1365

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באב תשע"ח, 30.7.18

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֶבֶן נָפְלָה מִן הַכֹּתֶל. // יהודה דרורי: הדרוזים לא יקבלו מעמד שווה. // חאלד אבו-טועמה: איראן היא הגורם העיקרי לסבל של תושבי עזה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. קיבוץ ללא הפסקה. 2. מתנגדי חוק הלאום: קווים לדמותם. 3. צרור הערות 29.7.18. // יוסי אחימאיר: אל אחינו הדרוזים. // משה גרנות: על ספרה של נאוה מקמל עתיר "יד אחות". // ראובן שהם: הכרמל. // ד"ר ארנה גולן: אלימות במגעם של הגבר והאישה בשירי יונה וולך. (המשך חמישי). // אילן בושם: שירים ל"חדשות בן עזר", לקראת אוגוסט 2018. // אוריה באר: מזג אוויר מטורף. // יואב אהרוני: חוק הלאום: אי-הבנת הנקרא. // מוטי הרכבי: על דת, אלוהים ואמונות תפלות. // יהודה ליב שבדרון: שיר השירים לשירה. // נעמן כהן: אל נקמות לשלום אש. // משה כהן: בלי בושה. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. פרק רביעי. "גלות" וחרם על העי"ש. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "יומנו של תובע בכפרי מצרים" לתופיק אל-חכים. עברית: 1946. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.5.1973, לפני 45 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אֶבֶן נָפְלָה מִן הַכֹּתֶל

לִפְנֵי זְמַן מָה, כְּשֶנָּהֲרוּ רַבִּים בִּלְהָקוֹת אֶל

הָרַחֲבָה שֶמִּדָּרוֹם לְזוֹ הַמֶּרְכָּזִית

נֻתְּקָה בְּלִי הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת אֶבֶן מִן הַכֹּתֶל

וְעוֹרְרָה בֵּין כָּל פּוֹקְדָיו מַמָּש סוּפַת תְּזָזִית

וְזֹאת כְּשֶסְּבִיב "מִתְוֵה הַכֹּתֶל" רִיב יֵש וּמָדוֹן פֹּה

וְכָל שָׂרֵי הַוַּעֲדָה לְמַעַן שִפּוּצוֹ

כְּבָר הִתְפַּטְּרוּ מִמֶּנָּה וְהַכֹּתֶל שוּב נִדּוֹן פֹּה

לַטָּאץ' שֶל הַפַּרְטָאץ' שֶאֵין לָדַעַת אֶת קִצּוֹ.

וְאִם חָלִילָה יִתְפַּטְּרוּ מִכָּל תַּפְקִיד הִיסְטוֹרִי

עוֹד אֲבָנִים שֶמִּמְּקוֹמָן יִפְּלוּ בְּלִי אַזְהָרָה

כְּמוֹ הַשָּׂרִים הַהֵם, מִיָּד יַחְזֹר אוֹתוֹ הַסְּטוֹרִי:

יִקְרֶה אָסוֹן וְתֶכֶף, וַעֲדָה שֶל חֲקִירָה

תוּקַם כָּאן בְּפַּרְטָאצִ'יסְטָן כְּשֶאִיש מֵהֲרוּגֶיהָ

שֶל הַזְנָחָה נִפְשַעַת זוֹ שֶל כָּל הַחֶלְמָאִים

שֶלֹּא עָרְכוּ רֵבִיזְיָה הַנְדָּסִית כְּפִי שֶתּוֹבֵעַ

הַכֹּתֶל הָעַתִּיק, כְּבָר לֹא יָשוּבוּ לַחַיִּים.

בְּפֶרֶק ב' שֶל סֵפֶר חֲבַקּוּק, פָּסוּק י"א

אוֹמֵר אוֹתוֹ נָבִיא קַדְמוֹן: "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק"

אַךְ אִם אַחַר צְנִיחַת אוֹתָהּ הָאֶבֶן כָּאן תִּשְאַל אֶת

אֶחָד מִכָּל שָׂרֵינוּ מָה זוֹעֶקֶת הִיא חָזָק

הוּא לֹא יֵדַע לוֹמַר לְךָ דָבָר אַךְ כָּל בַּר-דַּעַת

יֹאמַר לְךָ שֶאֶבֶן זוֹ אוֹמֶרֶת בְּלִי מִלָּה

שֶכְּפִי שֶקִּיר עָלוּל לְהִתְמוֹטֵט מִשֶּנִּגְרַעַת

מִמֶּנּוּ אֶבֶן אַחַר אֶבֶן כָּךְ גַּם עֲלוּלָה

לְהִתְפָּרֵק לְכִידוּתוֹ שֶל עַם גַּם אִם עַתִּיק הוּא

יוֹתֵר אֲפִלּוּ מִן הַכֹּתֶל, וְשֶחֻרְבָּנָם

שֶל שְנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּש שֶלּוֹ אֵרְעוּ כִּי הֶעֱמִיקוּ

בְּעַם זֶה מִלְחֲמוֹת-אַחִים וְגַם שִׂנְאַת חִנָּם.

וְכָל עוֹד לֹא יוּבַן בְּמִמְסָדֵנוּ הַפּוֹלִיטִי

שֶגַּם זְרָמִים לֹא אוֹרְתּוֹדוֹכְּסִיִּים הֵם יְהוּדִים

וְיַהֲדוּת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה גוּף מוֹנוֹלִיטִי

כְּמוֹ לְמָשָל הָרִיב בֵּין חֲסִידִים וּמִתְנַגְּדִים

וְכִי פְּגִיעָה בִּזְכוּת אוֹתָם זְרָמִים לְיַד הַכֹּתֶל

תִּפְגַּע בִּבְרִית-אַחִים עִם יַהֲדוּת אַרְצוֹת הַבְּרִית

וְקִפּוּחָם שֶל לַהֲטַ"בִּים רַק יַגְדִּיל אֶת קֹטֶר

הַקֶּרַע הַפְּנִימִי בֵּין מִגְזְרֵי חֶבְרָה עִבְרִית

וְכָל גִּלּוּי שֶל אִי-שְוְיוֹן וְגִזְעָנוּת נִתְעֶבֶת

הוּא כְּמוֹ אֵפֶקְט הַדּוֹמִינוֹ שֶכָּל אֶזְרָח מַכִּיר

שֶבּוֹ (מַמָּש כְּמוֹ שֶבַּכֹּתֶל) כָּל צְנִיחָה שֶל אֶבֶן

עוֹד עֲלוּלָה חָלִילָה לְמוֹטֵט אֶת כָּל הַקִּיר.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

הדרוזים לא יקבלו מעמד שווה

לקראת פגישתו מחר [27.7] עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, מבהיר ראש העדה הדרוזית, שייח מוואפק טריף, כי איננו מעוניין לדבר על תקציב או על בעיות אחרות: "אנחנו רוצים לדעת מה מעמדנו בחוק הלאום." ח"כ סאלח סעד: "נתניהו שוב מוכר לוקשים לציבור."

[מורן אזולאי ואחיה ראב"ד, וַי-נט, 26.07.18].

הדרוזים לא יקבלו מעמד שווה בארץ ישראל לזה של היהודים כי זו ארץ היהודים ואף גוף לאומי אחר לא יקבל פה הכרה שווה! אבל אף אחד לא קבע שהם אזרחים סוג ב', להפך, יש הרבה אפליות לטובתם.

רוב הדרוזים כ-750,000, חיים במדינות כמו סוריה ולבנון, מדינות שהן אוייבות של מדינת ישראל. הדרוזים במדינות אלו נאמנים לשלטונות שם, כהרגלם מאות בשנים, כשם שהדרוזים פה (שמיספרם נאמד ב-135,000) נאמנים כיום למדינת ישראל כאזרחי המדינה.

הדרוזים החיים ברמת הגולן שומרים אמונים לרב-המרצחים אסד ומוגדרים אצלנו כאוייב. הדרוזים הינם כת שנפרדה לפני יותר מ-1000 שנים מהאיסלם השיעי. הם אינם יהודים ולכן הציונות רחוקה מדתם ומהווייתם. מדינת ישראל הוקמה על-ידי יהודים לפי הרעיון הציוני, וחוק הלאום קובע זאת גם לפי החוק הבינלאומי, שקבע חבר הלאומים ב-1922 שארץ-ישראל היא ארצם של היהודים.

לפיכך, אני טוען – המאבק הדרוזי בחוק הלאום נעשה לטובת הרוב הערבי במזרח התיכון שבשום אופן לא מוכן לקבל את היהודים ומדינת ישראל כמדינה יהודית פה, כעובדה קיימת.

אין דבר בחוק הלאום המפלה את הדרוזים ועושה אותם אזרחים סוג ב'. זוהי דמגוגיה שפלה חסרת בסיס ואת הצעקה על שירות בצה"ל וזכותם של הנופלים מביניהם יכולים באותה מידה גם לומר הבדואים בארץ. אלא שאם הבדואים היו באים להילחם נגד חוק הלאום לא היינו כלל מתפלאים כי הם ערבים. בדרוזים לא חשדנו עד עכשיו, אבל עכשיו אנחנו יודעים שאולי הנאמנות שלהם היא לא למדינת היהודים אלא לערבים במרחב הסורי-לבנוני, שם גרים רוב בני עדתם. צבועים כבר אמרנו?

איך הסמול מנסה לתפוס "טרמפים פוליטיים"

הקבוצה הפוליטית-אידאולוגית במדינה, שחלקיה נקראו פעם "שמאל", הפכה לגוש אנרכיסטי-מרכסיסטי-אנטי-ממסדי, הרואה במאבק בשלטון – זה הקיים באופן דמוקרטי – "שליחות מוסרית", שלמעשה אין לה כל ביסוס רעיוני או ציבורי.

בתקשורת אצלנו הם מובלים ע"י מנוולי התקשורת האנטי ציונית של המיליונר שוקן, (בעליו של עיתון "הארץ"), ואילו בטלוויזיה ישנם לכנופייה הזו כמה חסידים המתחזים לכתבים אובייקטיבים...

אגב, בעולם הבידור, כל מי שלא מיישר קו עם החבורה הניבזית הזו, ממררים לו את החיים...

מכיוון שהאחוז בציבור התומך בכנופייה הסמולנית נאמד ב-3% (ואולי פחות...) – האפשרויות שלהם להכרה ולפרסומת באות בד"כ דרך 3 צינורות-ביוב פוליטי:

הראשונה – ע"י תמיכה בכל הדרישות הפלסטיניות, לרבות השתתפות בהפגנות רחוב בכל רחבי העולם ובארץ, המובלות ע"י תעמולה מוסלמית-אנטישמית (BDS ודומיה).

השנייה – הקמתם של ארגונים קיקיונים תעמולתיים כגון "מחסום ווטש" ו"שוברים שתיקה", בעידודם ובמימונם של גורמים פרטיים וממשלתיים [זרים], בעלי אג'נדה אנטישמית הן באירופה והן ממדינות ערב.

ושלישית – להצטרף לכל הפגנה לגיטימית של גוף בעל אינטרסים משותפים הנאבק בממשל למימושם של זכויות (שהוא מאמין שמגיעות לו)  כמו הנכים, הלהט"בים, או קבוצות נגד שחיתות או יוקר המחיה. לפיכך, פתאום בהפגנות אלו ניתן לראות שלטים עם כתובות שאינן שייכות לנושאי ההפגנה ואפילו "משום מה" את דגלי פלסטין...

אין ספק שטקטיקה זו, לתפוס טרמפ על אג'נדה של קבוצה אחרת שלא קשורה לאג'נדה שלך, הופכת שוב ושוב לתופעה הגורמת למרבית הציבור להסיר תמיכתו מהגוף העיקרי המפגין, וזאת בגלל שלטי הסמול ודגליו שהוכנסו נגד רצון המפגינים לפעילות ברחוב. הטרמפים הללו הינם למעשה הטעיית הציבור ואנטי דמוקרטים בעליל, כך שהגיע הזמן שתהיה איזו חקיקה מתאימה בנדון שתמנע הונאות כאלו בעתיד.

יהודה  דרורי

 רמה"ש

* * *

חאלד אבו-טועמה

איראן היא הגורם העיקרי לסבל של תושבי עזה

מתוך אתר מידה, 2525.7.2018

כל עוד טהרן ממשיכה לתמוך בארגוני הטרור ברצועה, העזתים לא יקבלו שלום אלא רק עוד אלימות ושפיכות דמים.

בזמן שבאו"ם, בישראל ובארה"ב מציעים תוכניות על מנת להקל על סבלם של התושבים תחת שלטון החמאס בעזה, איראן ממשיכה להזרים סיוע כספי לארגוני הטרור הפלסטינים.

ההתערבות האיראנית בענייני הפנים הפלסטינים אינה חדשה, וטהרן היא אחת הספקיות העיקריות של כסף ונשק עבור החמאס והג'יהאד האסלאמי. ללא התמיכה האיראנית, ארגוני הטרור האלה שאינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, לא יכלו בעצמם לקיים את שליטתם ברצועה.

לתמיכה האיראנית בטרור הפלסטיני יש שתי מטרות עיקריות:

ראשית, לחתור תחת הרשות הפלסטינית בראשות מחמוד עבאס, אותו רואים בטהרן ככלי משחק בידי ישראל וארה"ב.

המטרה השנייה היא כמובן לקדם את השאיפה האיראנית לחיסול ישראל.

רק בשבוע שעבר, קיבלנו עוד תזכורת למטרה האמיתית של איראן. מנהיג "המהפכה האסלאמית", האייתוללה ח'מאנאי, אמר כי הפלסטינים יגברו על אויביהם ו"יראו את היום בו המשטר הציוני המזויף ייעלם." הוא הוסיף גם כי "מדיניות הרשע", של הנשיא האמריקאי טראמפ סופה להיכשל.

במילים אחרות, לאיראן לא אכפת מהתנאים הקשים בהם חיים הפלסטינים ברצועת עזה; במקום זאת, מנהיגיה מקוום שהפלסטינים יזכו לראות את חיסולה של ישראל וממשיכים לתמוך בארגוני הטרור ששואפים לכך.

באותו יום בו ח'אמנאי מסר את הצהרתו, אחד מבכירי הגנרלים שלו, ע'לאם חסין ע'יבפ'רוור, השתתף דרך שיחת וידאו בכנס שנערך בעזה. ע'יבפ'רוור הוא קצין בכיר במשמרות המהפכה ומפקדו של כוח באסיג', שמשימתו העיקרית היא דיכוי מחאות נגד המשטר באיראן.

בנאום ששודר בכנס הגנרל האיראני אמר לנציגי חמאס והג'יהאד האסלאמי כי הוא "גאה בהתנגדות שלהם לישראל." הוא הוסיף כי הכנס עצמו, שנערך תחת הכותרת "התנגדות היא לא טרור", הוא ביטוי לאחדות נגד אויבי האסלאם שאיראן מהווה ציר עיקרי שלה.

בתום הכנס שיחררו ארגוני הטרור הצהרה משותפת בה נאמר כי הם שאבו עידוד רב בתמיכתו של הגנרל האיראני במלחמתם נגד ישראל וארה"ב.

חאדר חאביב, בכיר בג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, אמר כי הוועידה האיראנית-פלסטינית היתה "סמלית ומשמעותית." לדבריו, היא היוותה תזכורת לתמיכה המתמשכת של איראן ב"התנגדות" הפלסטינית, וקיווה שהיא תרתיע את ישראל מלהגיב על התקפות טרור נגד אזרחיה משטח עזה.

חאביב הוסיף כי נאומו של הגנרל האיראני נועד לשלוח מסר למדינות הרבות שתומכות בקבוצות "ההתנגדות" בעזה לפיו "ישראל היא איום על העולם הערבי והמוסלמי."

לאחר שקיבלו את הגיבוי האיראני, כמה מהדוברים בכנס קראו ליצירתה של "חזית ערבית-אסלאמית" מאוחדת נגד ישראל וארה"ב. הם הדגישו שהתקפות הטרור נגד ישראל ימשכו, ושיבחו את איראן על תמיכתה בארגוני הטרור ברצועת עזה.

על ידי הבטחות להמשך התמיכה בארגוני הטרור, איראן מציעה לשני מיליון התושבים ברצועה רק עוד אלימות ושפיכת דמים. הגנרל האיראני לא הציע לבנות בתי חולים או בתי ספר, ולא דיבר על סיוע ביצירת מקומות עבודה למובטלים הרבים בעזה. המסר שלו לרצועת הזה היה כזה: איראן תיתן לכם את כל הכסף והנשק שאתם צריכים, כל עוד תישארו מחויבים לג'יהאד נגד "השטן הקטן" (ישראל) ו"השטן הגדול" (ארה"ב).

המסר האיראני לארגוני הטרור הפלסטינים מגיע דווקא בתקופה בה מיספר חברים בקהילה הבינלאומית מנסים לפתור את המשבר הכלכלי וההומניטרי ברצועה. בראש המאמצים האלה עומד שליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלאדנוב, אשר בשבועות האחרונים מבלה את רוב זמנו בניסיון למנוע מלחמה בדרום.

אך כל עוד איראן ממשיכה בתמיכתה בארגוני הטרור ברצועה, דינם של המאמצים האלה להיכשל. הדרך היחידה של איראן להמשיך ולשלוט על שליחיה הפלסטינים היא על ידי ערעור היציבות באזור ומניעה של כל ניסיון לשלום בין ישראל והערבים.

איראן אינה עוזרת לארגוני הטרור מתוך אהבה לפלסטינים, אלא במטרה לקדם את מטרת העל להשמדת "המשטר הציוני".

מי שצריך להיות מודאג יותר מכול מההתערבות האיראנית בעניינים הפנים-פלסטיניים הם מחמוד עבאס והפת"ח.

"אנחנו לא רוצים להפוך לכלי משחק בידי איראן," אמר לאחרונה בכיר הפת"ח רפעת אלהיאן. "איראן משתמשת בחמאס ובג'יהאד האסלאמי כקלף משחק נגד ישראל וארה"ב, ויש לכך השפעה שלילית על המטרה הלאומית הפלסטינית. הזהרנו את ארגוני הטרור מכך פעמים רבות," הוסיף.

בינתיים, נראה כי חמאס מנסה לרקוד על שתי החתונות. מצד אחד, הוא מעוניין שהקהילה הבינלאומית תתערב ותסייע לתושבי עזה, אך מן הצד השני הוא זקוק להמשך המימון האיראני לטרור. אותו ארגון שמספר לנציגי האו"ם שהוא פועל כדי לשפר את תנאי החיים ברצועה, פונה כל הזמן לאיראן עבור עוד כסף ונשק.

דבר אחד אפשר ללמוד מהחרדה של עבאס והפת"ח: אם הם מודאגים כל כך מהמאמץ האיראני לחדור לזירה הפלסטינית, גם ארה"ב ושאר העולם צריכים למצוא דרך כדי לעצור את איראן מלהשתמש בפלסטינים כנשק במאבק לשליטה אזורית.

את התוצאות של התוכניות הקטלניות של טהרן ראינו כבר במקומות אחרים במזרח התיכון. איראן הביאה אסון על עיראק, על תימן, על לבנון וסוריה. כעת, מישהו צריך לעשות את הצעד ולעצור את דריסת הרגל האיראנית בעזה, ואת השימוש בתושביה כבשר תותחים.

אז איך אפשר לעשות את זה?

האמת היא שזה לא כל כך מסובך: כל סיוע בינלאומי לרצועה צריך להיות מותנה בהפסקה מיידית של ההתערבות האיראנית ההרסנית בגיוס הפלסטינים למלחמה נגד ישראל.

* חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. הטור המקורי פורסם באתר מכון גייטסטון. מאנגלית: אמיר לוי.

* * *

לקרוא למדינת ישראל מדינה יהודית

זוהי שערורייה

ומוטב שהבג"צ ימהר לפסול אותה

על החתום:

הסופרים החשובים

ושאר הנהנים ממנעמי המימסד

* * *

אורי הייטנר

1. קיבוץ ללא הפסקה

"אתה יודע מה ההבדל בין הקיבוץ שלי לקיבוץ שלך?" שאל אותי לפני כעשרים שנה חבר קיבוץ מופרט, והשיב בעצמו: "חמש שנים." כלומר, בעיניו ההבדל אינו במהות, אלא בלוח הזמנים. הפרטת הקיבוץ היא תהליך דטרמיניסטי; מעין זרם המונע בידי כוח עליון ואין לנו יכולת בחירה ואפשרות לשלוט בו, אלא לכל היותר לעכב אותו. או כפי ששואלים אותי לעיתים: "אתם עדיין קיבוץ שיתופי?"

איננו "עדיין" קיבוץ שיתופי. אנחנו קיבוץ שיתופי.

למה?

אני חושב שהסיפור הבא, שאותו כתבתי לפני עשור לספר הסיפורים של אורטל "שלושים שנים וסיפורים", נותן את אחת התשובות לכך. ספוילר: אנחנו קיבוץ שיתופי, אבל לא "הקיבוץ של פעם".

שני ביקורים

לפני שלושים שנה [במקור – עשרים. א.ה.], במסגרת אירועי העשור לאורטל, אירחנו את ותיקי בית השיטה. ביקור זה היה גם אירוע לציון סיום הליווי של אורטל בידי בית השיטה. היינו אז בעיצומו של תהליך השינוי הראשון, שבו בחנו את עצמנו וקידמנו שינויים, כמו הפרטת מוצרי צריכה, הפרדת העסק מן הקהילה ועוד. הייתי אז מזכיר צעיר (בן 25, שנה שנייה בתפקיד). סקרתי בפני האורחים את הנעשה באורטל ואת עיקר הדגש שמתי על תהליך השינוי. האורחים היו מזועזעים. "זה סוף הקיבוץ," הם גזרו את גזר דיננו.

חלפו עשר שנים. אורטל חגגה את שנת העשרים. ושוב אירחנו את ותיקי בית השיטה. ושוב נערכה שיחה. שוב הייתי מזכיר. שוב סקרתי את הנעשה באורטל. ושוב – את עיקר הדגש בדבריי שמתי על התהליך האסטרטגי שהיינו אז בעיצומו.

אולם היה הבדל גדול. בביקור זה, בית השיטה היתה בעיצומו של תהליך הפרטה כואב וקיצוני. בתום דבריי, ביקשה רות אלון, מוותיקות בית השיטה, את רשות הדיבור. היא הביעה התפעלות מהנס, מהעובדה שאורטל נשארה קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוח הנושבת בתנועה. "מה הסוד שלכם? למה זה מצליח לכם?"  היא שאלה.

בתשובתי, הזכרתי את השיחה שנערכה עשור קודם לכן, ואת האזהרות של אורחינו. "בזכות השינוי שעשינו אז," קבעתי, "אנו היום קיבוץ שיתופי. סוד הצלחת השיתוף, הוא השינוי."

הסיפור הזה מצביע על כמה מן המאפיינים של אורטל עד היום. בעשרים השנים שאחרי השיחה המוזכרת כאן, אורטל לא חדלה להשתנות. אולם השינויים שלנו מעולם לא היו חיקוי של אופנות, מעולם לא היו היסחפות בזרם, מעולם לא היו מתוך מתכונת של "הכול או לא כלום," אלא תמיד היו ביטוי ליצירתיות, מקוריות וחדשנות, חיפוש דרכים כיצד להתאים את הרעיון השיתופי לשינויים בזמן ובסביבה וכיצד לתת מענה אמיתי לצרכים המשתנים של החברים ולאתגרים המשתנים של השותפות.

ואיפיון נוסף – אורטל היא קיבוץ שנמצא תמיד בתהליכים חברתיים ואסטרטגיים של חשיבה, בחינת דרך ועיצוב דרך; באורחות החיים, בצמיחה הדמוגרפית, במבנה הארגוני ועוד. התהליכים הללו הם חלק מן ה-DNA שלנו.

התהליכים הללו הם רק ביטוי אחד לאפיון מרכזי, אולי האפיון המרכזי – של אורטל; הקהילתיות נוכחת בחיינו באופן מוחשי ביותר. התהליכים, האסיפות, הדיונים, הוועדות, הצוותים – הם פן אחד של הקהילתיות. פן אחר הוא הפעילות התרבותית הענפה והאינטנסיבית מאוד (ברמה של מיספר פעילויות בשבוע), רובה בהתגייסות של הכוחות הפנימיים בתוך הקיבוץ, שספק אם יש כמותה ביישוב כלשהו בישראל. יש מי שהקהילתיות הזאת צפופה בעבורו, יש מי שהיא מעייפת אותו – אך זו אורטל. הדבר בא לידי ביטוי בתרבות, בא לידי ביטוי בחינוך – ובראש ובראשונה בחינוך החברתי קהילתי ובמעורבות הכפר כולו בחינוכו של ילד אחד, בצח"י, בצמיחה הדמוגרפית, במשק ועוד ועוד.

דוגמה מוחשית לכך היא הצמיחה הדמוגרפית. במשך שנים רבות, בקושי קלטנו, מתוך בחירה (שתמיד היתה שגויה בעיניי). לפני כעשור, נקלענו למשבר חברתי עמוק, שלווה בעזיבה גדולה יחסית, בין השאר של משפחות מרכזיות באורטל. מתוך השפל הזה, אחזנו את עצמנו בציציות ראשנו ומשינו את עצמנו מן הבוץ, בדרכים שונות וכיוונים שונים, אך החשוב מכולם הוא הצמיחה הדמוגרפית.

תהליך קהילתי רחב ועמוק הביא אותנו לגיבוש תוכנית חומש לצמיחה דמוגרפית. הדבר היפה במימוש התוכנית, היה המעורבות וההירתמות של עשרות חברים למשימה. בתוך חמש שנים קלטנו 25 משפחות צעירות וטובות, שהפיחו רוח חיים, הצעירו את הקיבוץ והם מיטיבים להשתלב במארג הקהילתי הייחודי לאורטל. בעקבות גל הקליטה הזה, החלו לחזור משפחות של בנות ובני הקיבוץ. התהליך הזה הביא את אורטל לפריחה קהילתית חסרת תקדים. 

קיבוצים – בעיקר שיתופיים אך גם אחרים, עלו אלינו לרגל ללמוד את סוד ההצלחה. במפגש איתם בנושא הזה, כמו במפגשים עם קיבוצים העולים ללמוד מאיתנו את השינויים באורחות החיים – יותר משאורחינו התפעלו מן התוכן, הם התפעלו מן ההלימה הגבוהה בין התוכנית לביצוע, בין החזון להגשמה; הלימה של כ-100%, הישג נדיר בכל סוגי הארגונים. 

עובדה זו מעידה, בין השאר, על – DNA המנהיגותי של אורטל; מנהיגות חזקה, מחויבת מאוד, משימתית, נהנית מאוטוריטה רבה בקרב הציבור, משכילה להניע את הציבור הרחב לפעילות ולעשייה. הדבר נכון הן באשר להנהגה החברתית-קהילתית, והן באשר להנהגה הכלכלית-משקית, שאף היא הביאה וממשיכה להביא את אורטל להישגים גדולים.

במשך כשלושים שנה הנהגת אורטל היתה קבוצה קטנה יחסית, מבין ותיקי הקיבוץ. בעשור האחרון נטל את ההובלה דור חדש, כשההנהגה הוותיקה ממשיכה להיות חלק מן ההובלה, בהשתלבות טבעית. אופן ההנהגה, על כל מאפייניו, אומץ באופן טבעי ואף שוכלל, בידי ההנהגה הצעירה.

בתקופת המאבק על הגולן, היתה אורטל אחד היישובים המובילים והפעילים במאבק. בין השאר, בפעילויות ייחודיות שלנו, כמו סדר פסח קיבוצי-מחאתי ומתוקשר מול משרד ראש הממשלה והכנסת, ערב פסח תשנ"ג (1993) ושנה לאחר מכן – חגיגת ביכורים קיבוצית בגני יהושע בתל-אביב, אף היא מתוקשרת ומחאתית, שאליה נהרו אלפי תל-אביבים.

יהודה וולמן, אז ראש המועצה האזורית גולן, שהוזמן לנאום באירוע, הגדיר את אורטל: "קיבוץ ללא הפסקה."

ההגדרה הזו קולעת ונכונה גם היום. אורטל היא קיבוץ ללא הפסקה בכך שאינה חדלה להיות קיבוץ ובכך שחייה הקהילתיים והקיבוציים הם ללא הפסקה.

היום אנו חוגגים ברוב עם והדר את חג הארבעים לאורטל – האירוע המרכזי בשנה עתירת פעילויות ואירועים. 

2. מתנגדי חוק הלאום: קווים לדמותם

חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", מעורר התנגדות רבה וסוערת. כאשר ההתנגדות אליו מקיפה מגוון משונה של קולות, מבני בגין עד ארדואן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ראוי לבחון את ההתנגדות, כדי לא להיסחף חלילה לתמונה מעוותת, כאילו יש דמיון וקשר בין ההתנגדות של בני בגין ושל ארדואן (והשוקניסטים). ואכן, כאשר אני נותן בהם סימנים, אני מוצא מגוון רחב של סיבות להתנגדות. ברשימה זו אנסה להבחין בין הסוגים השונים להתנגדות לחוק הלאום, ואביע את דעתי כלפי כל סוג התנגדות.

א. המתנגדים האידיאולוגיים – קבוצה זו כוללת את מי שמתנגדים עקרונית לרעיון שאותו משרת החוק. החוק נועד לעגן בחוקה המתגבשת של מדינת ישראל, את מהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית, כמדינת הלאום של העם היהודי. יש המתנגדים לחוק, כיוון שהם מתנגדים למהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית. הם רואים סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הם סבורים שלעם היהודי אין זכות טבעית להגדרה עצמית, אף שזכות זו מוקנית לכל שאר העמים. חלקם מכחישים את עצם קיומו של עם יהודי, רואים בו "עם מומצא", טוענים שיש רק דת יהודית – תפיסה שכנראה נועדה להשקיט את מצפונם שעה שהם שוללים את זכות העם היהודי להגדרה עצמית. יש בהם ששוללים את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ואת זיקתו אליה. יש בהם הרואים את הציונות כגזענות.

אני סולד מיהודי אנטי ציוני. אבל אני מבין את התנגדותו לחוק הלאום. לשיטתו – ההתנגדות הזאת מוצדקת, מובנת מאליה. לזכותם של המתנגדים האידיאולוגיים אומר, שעמדתם נובעת מאידיאולוגיה, גם אם רדיקלית וקיצונית, והיא לגופו של חוק.

ב. המתנגדים הטקטיים – קבוצה זו כוללת את אלה שהתוכן של חוק הלאום מבטא את השקפת עולמם, אולם הם חושבים שהחוק מיותר; שאין זה נכון לחוקק זאת בחוק בכלל ובחוק יסוד בפרט. הם טוענים שהסתדרנו היטב 70 שנה בלי החוק הזה, וישראל היא מדינה יהודית. אז בשביל מה צריך את זה? לשם מה לעורר דובים מרבצם? למה לחוקק חוק שעלול להתפרש כפרובוקציה, שעלול להעליב את המיעוטים בישראל ובעיקר את המיעוטים הנאמנים למדינה כמו הדרוזים והצ'רקסים? החוק הזה, הם טוענים, עלול לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל. ולכן, מוטב שלא היה בא לעולם. ובכלל, למה לעורר מחלוקות מיותרות? חסרות לנו מחלוקות?

יש היגיון בעמדה הזאת, אך איני מסכים איתה. על כל חוק חדש ניתן לומר שהסתדרנו בלעדיו עד שחוקק. הסתדרנו 45 שנים בלי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – אז החוק אינו חשוב? עד חקיקתו לא היינו דמוקרטיה? הסתדרנו 50 שנה בלי חוק נגד הטרדות מיניות. אז מה? החוק אינו חשוב?

אני סבור שהחוק נחקק באיחור של 70 שנה. אילו נקבעה חוקה בידי האסיפה המכוננת, כפי שהובטח במגילת העצמאות, ברור שהפתיח לחוקה היה כולל את הסעיפים של חוק הלאום, כפי שרובה המוחלט של מגילת העצמאות היא התוכן של חוק הלאום. אילו הדבר נעשה אז, החוק היה מתקבל בתמיכה מקיר לקיר (חוץ מהקומוניסטים).

ההתנגדות לחוק רק מוכיחה את נחיצותו, כי אם עיקרי העיקרים של הציונות פתאום שנויים במחלוקת, אולי בעוד עשר או עשרים שנה אי אפשר יהיה להגדיר בחוקה את ישראל כמדינה יהודית. לא החוק פלגני, אלא ההתנגדות לו. החוק מבטא את הקונצנזוס הציוני הבסיסי ביותר, שאמור להיות הגשר בין בעלי הפלוגתא במחלוקות על הגבולות, השטחים, ההתנחלויות, השלום, הביטחון, "הכיבוש" וכן הלאה.

אני מצפה מהמתנגדים הטקטיים, גם אם הם חושבים שהחוק מיותר, לתמוך בו, ולו כדי שלא יתפרש שיש בישראל התנגדות רחבה לתוכנו. או לפחות להימנע. ובכל מקרה, גם אם הם מתנגדים, לפחות שלא ייטלו חלק בקמפיין המציג אותו כ"לאומני" ו"גזעני". אדרבא, שיאמרו שהם נגדו כי הוא מיותר, אבל יבהירו שהם בעד תוכנו ויצאו נגד הטענות השקריות כלפיו ונגד האידיאולוגיה השוללת אותו בשל תוכנו.

ג. המתנגדים האופורטוניסטים – קבוצה זו כוללת את האנשים שבוודאי אינם מתנגדים לתוכן החוק, אבל סבורים שההתנגדות לו תשרת אותם או את מפלגתם, או מטרה פוליטית זו או אחרת שלהם, כמו הפלת הממשלה, למשל.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא ציפי לבני, הראשונה שחתמה  על החוק בגרסתו מרחיקת הלכת, בהיותה ראש האופוזיציה ומנהיגת "קדימה", עד שהבינה להיכן נושבת הרוח ב"בייס" שלה, ולמחרת הפכה למתנגדת המתלהמת ביותר לחוק.

אינטרסים פוליטיים ואפילו אישיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים, ואף שאיני אוהב זאת, איני מיתמם ולבטח לא אטען שמדובר בתופעה ייחודית למקרה זה. ואף על פי כן, אני סבור שלא הכול כשר, ולא ראוי לערבב שיקולי עסקנות בסוגיות המהותיות ביותר של חיינו. גם מאותם אנשים אני מצפה ליותר אחריות לאומית, ולכך שלא יתנו יד לקמפיין המציג את הציונות כגזענות ופוגע במדינת ישראל, שובר את ההסכמה הלאומית ומשחק לידי גורמים רדיקליים פוסט ציונים ואנטי ציונים.

המתנגדים האופורטוניסטים מעוררים בי סלידה עמוקה.

ד. המתנגדים לדימוי של החוק – להערכתי, הקבוצה הזו היא קבוצת המתנגדים הגדולה ביותר לחוק. מדובר באנשים שדוגלים ברעיון המדינה היהודית, מאמינים בעקרונות הציונות והחוק מבטא את השקפת עולמם. הם מצדדים גם בשוויון אזרחי, בשוויון בין יהודים וערבים, בפיתוח הארץ לטובת כל תושביה, מתנגדים לאפלייה. וההתנגדות שלהם לחוק נובעת מכך שהם רואים בו חוק מפלה, הפוגע בשיוויון, ההופך את האזרחים הלא יהודיים לאזרחים סוג ב', המדיר את השפה הערבית ומשנמך את מעמדה וכו'.

הבעייה היא, שההתנגדות שלהם אינה לחוק, אלא לדימוי של החוק כפי שהוא מוצג בתקשורת ובידי מתנגדי החוק. והאמת היא שהוא מוצג כך גם בידי חלק מתומכי החוק, האידיוטים השימושיים של המתנגדים; אלה שמנמקים את החוק באמירות כמו ש"גם לרוב יש זכויות," שהחוק נועד להעמיד את בג"ץ במקום, שישראל דמוקרטית מדי והחוק ירסן אותה וכל אותן שטויות, שאין להן כל קשר לחוק.

אילו אותם אנשים רק קראו את החוק באופן אובייקטיבי, לא דרך המסננת התקשורתית, הם היו נוכחים שאין כל סיבה להתנגדותם.

ה. המתנגדים לחוק בשל מה שאין בו – חלק מן המתנגדים לחוק, אומרים שאין להם כל בעייה עם מה שיש בו, הם מודעים לכך שהוא אינו מפלה ושאין אמת בטענות המוטחות בו. אולם הם מתנגדים לו, כיוון שחסרה בו המילה דמוקרטיה, או הצהרה בדבר שוויון הזכויות האזרחי וכד'.

הדמוקרטיה ושוויון הזכויות הם ערכים נעלים, הם מיסודותיה של מדינת ישראל, מיסודותיה של החוקה הישראלית וקיימים בחוקי היסוד האחרים. הם אינם קשורים לחוק הלאום.

חוק הלאום אינו כל החוקה, אלא נדבך אחד בה. חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרה הקולקטיבית של המדינה, בהמנון שלה, בדגל שלה, בערכים שלה. לכן, אין בחוק מקום לאזכור אותם ערכים, עם כל חשיבותם.

למרות זאת, כבר לפני ארבע שנים, כאשר החלה ההתנגדות לחוק, הצעתי להוסיף לו משפט בדבר שוויון הזכויות לכל אזרחי ישראל ללא הבדל השתייכות לאומית ודתית, כדי למתן התנגדויות ולנסות לגבש סביבו הסכמה רחבה. צר לי שהדבר לא נעשה. עם זאת, אני בספק אם תוספת זו אכן היתה משכנעת את מתנגדי החוק לתמוך בו.

ואף על פי כן, אני מציע גם היום להוסיף לחוק את המשפט הזה. אדרבא, שהתוספת הזאת תעמיד את מתנגדי החוק למבחן. אם הם יתמכו בחוק במתכונתו זו, והחוק יתקבל בקונצנזוס רחב – מה טוב. אם הם יתנגדו, לפחות תוסרנה המסֵכות.

3. צרור הערות 29.7.18

* משימה דחופה – אילו בחוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (זה שמו של "חוק הלאום") הייתה אפלייה של הדרוזים והפיכתם לאזרחים סוג ב', הייתי מתייצב עימם למאבק נגדו. אגב, לא רק אילו היתה פגיעה כזאת בבעלי בריתנו הדרוזים, אלא גם אילו היתה פגיעה כזאת בערביי ישראל.

הבעייה היא שהם אינם נאבקים נגד חוק הלאום, אלא נגד הדימוי של חוק הלאום, כפי שהוא מוצג בתקשורת הישראלית. אלא שבין הדימוי ובין החוק אין קשר.

על ראש הממשלה ושרי הממשלה להירתם באופן אישי למפגשים דחופים עם הנהגת העדה הדרוזית, כדי להבהיר להם את מהות החוק, ולחזק את הברית האיתנה – לא רק ברית דמים אלא ברית חיים, בין העדה הדרוזית לבין המדינה היהודית שעימה הם קשרו את גורלם. על ראש הממשלה להציב את ההידברות הזאת כמשימה דחופה, בטרם השקר ייצור תבערה.

* טענות מוצדקות וטענה חסרת שחר – לאזרחי ישראל הדרוזים יש טענות רבות מוצדקות וטענה אחת חסרת שחר. הטענות המוצדקות, הן בתחום הכלכלי, בתחום הפיתוח, בכך שאינם נהנים מהעדפה מתקנת בתור מיעוט המשרת בצה"ל ונאמן למדינה. הטענה חסרת השחר, היא שחוק הלאום מפלה אותם במשהו. הם קשרו את גורלם עם המדינה היהודית, וחוק הלאום הוא החוק המעגן בחוקה את היותה של ישראל מדינה יהודית.

הממשלה צריכה לגבש תוכנית לאומית לחיזוק המגזר הדרוזי, ובמקביל לערוך מסע הסברה וחינוך מול הפגיעה הקשה בעדה הדרוזית, שנגרמה בשל ההסתה וההצגה המעוותת והשקרית של חוק הלאום.

* אוי אוי אוי, אני מקופח – אחד הטיעונים ההזויים ביותר נגד חוק הלאום, מופיע במאמר של דניאל בן סימון ב"הארץ". הוא מגנה את הליכודניקים המזרחיים שתמכו בו ומאשים אותם ב"שנאה עצמית", כי הם הנמיכו את שפת אימם, הערבית.

ראשית, הטענה שמעמד הערבית נפגע כתוצאה מן החוק, משוללת יסוד. בחוק נאמר בפירוש שמעמד השפה הערבית יישאר לאחר תחולתו כפי שהיה טרם תחולתו. כלומר, זו שפה שניתן לנאום בה בכנסת, ניתן להשתמש בה בבתי המשפט וכד'.

יתר על כן, מעמדה המיוחד של השפה הערבית שודרג כתוצאה מן החוק, כיוון שלראשונה הוא בא לידי ביטוי בחוקת המדינה. הדבר החשוב שעשה החוק, הוא הגדרה חוקתית, באיחור אופנתי של שבעים שנה, של העברית כשפת המדינה. וכי אין זה מובן מאליו, שעברית היא שפתה של המדינה היהודית?

שנית, הטענה שעמדתו של "מזרחי" אמורה להיות שונה בנושא הזה, או בכל נושא אחר, מעמדתו של "אשכנזי", היא גישה גלותית ואבסורדית. הורינו לא עלו לארץ ישראל כדי לשמר כאן את הגלות, אלא כדי לקבץ את הגלויות. כל ניסיונותיהם של עסקני העדתיות להנציח אותה הם מלחמת המאסף של הגלות, כיוון שבדור הבא לא יהיה כמעט ילד שיידע להשיב על השאלה האידיוטית "מאיזו 'עדה' הוא".

שלישית, הטענה שה"מזרחים" נפגעים כתוצאה מכך שהערבית אינה שפתה של מדינת ישראל והם מופלים בכך לרעה, אבסורדית, כי משמעותה היא שהעברית היא שפה "אשכנזית" ושפתם של המזרחים היא ערבית.

שפת אימו של אבי היתה גרמנית. שפת אימה של אימי היתה יידיש. האם אני אמור לדרוש מעמד רשמי לשפות האלה? הנה, היידיש, שהיא שפה יהודית, חסרת כל מעמד במדינת ישראל, הרבה פחות מהשפה הערבית. נו, אז? אני צריך להרגיש מקופח בשל כך?

תחיית השפה העברית היא אחד ההישגים הגדולים של הציונות. נקודת המפנה בתחיית השפה העברית היתה במלחמת השפות, שבה נקבע ששפת הלימוד בטכניון תהיה עברית ולא גרמנית. נו, אז? אני צריך לחוש מובס, כי שפת אימו של אבי הובסה בידי העברית? ההיפך הוא הנכון. אני מאושר וגאה על כך. השפה בקונגרסים הציוניים הראשונים היתה גרמנית. דחיקתה והפיכת העברית לשפת הציונות, היא ניצחון ציוני גדול.

והגדרת העברית כשפתה של מדינת ישראל, היא המובן מאליו.

* הערה אישית בעקבות מאמרו של בן סימון - איני "אשכנזי". אני יהודי, ישראלי, ציוני. ה"אשכנזיות" היא חסרת כל משמעות בזהותי. יש לי עניין אישי בהיסטוריה המשפחתית שלי – אני יהודי ישראלי צבר ובן לאם יהודייה ישראלית שעלתה מרובנו שבגלות פולין, ולאב יהודי ישראלי שעלה מרדאוץ שבגלות בוקובינה. שניהם לא באו מ"אשכנז" (שהיא בכלל גרמניה), ולבטח איני חש שייך לעדה הכוללת יהודי ממוסקבה ויהודי מלונדון – שני מקומות שהוריי לא באו מהם. לונדון, צנעא, מוסקבה ופס הן ארבע גלויות שהוריי לא באו מהן. מעבר לזיקה משפחתית למקום ספציפי שממנו באו הוריי – בעבורי יש מולדת וגולה. הוריי עלו מהגולה למולדת. אני זכיתי, בזכותם, להיוולד במולדתי.

בשנות גלותו הארוכות יצר העם היהודי יצירה תרבותית יפהפייה. לא יצירה "אשכנזית", או "מזרחית", אלא יצירה יהודית. כיהודי, זו היצירה שלי, בין אם היא נכתבה בתימן, בפולין, בספרד, בניו יורק, באתיופיה, במרוקו או בגרמניה.

* ניתוח לשינוי השקפת עולם – במשך שנים חמי שלו היה המשנה לעורך "ישראל היום" ופובליציסט מוביל בעיתון. הוא לא היה סתם כתב שמסקר, אלא פרשן, כלומר מי שרואה את העולם ומפרש אותו לקוראים כדי לעצב את השקפתם על המציאות. הפרשנות שלו התאימה ככפפה-ליד להשקפות של העיתון שבו הוא עבד.

בבוקר בהיר אחד, חמי שלו החליף את מקום עבודתו ועבר ל"הארץ". גם ב"הארץ" הוא פרשן. כלומר גם שם הוא רואה את העולם ומפרש אותו לקוראים כדי לעצב את השקפתם על המציאות. וראה זה פלא – הפרשנות שלו השתנתה מן הקצה אל הקצה, ביום שבו המיר את מי שמשלם את שכרו. 

לא, חמי שלו אינו נמצא, עדיין באזור חיוג רוגלויהסשוקן ושות', אנשי "הדבוקה". אבל הוא כבר יכול להיות מועמד להתקבל אליה. הוא כבר מדקלם את כל הממבו-ג'מבו האנטי ציוני הרווח בה. השבוע, למשל, הוא קרא למחנ"צ לשנות את השם מ"המחנה הציוני" ל"מחנה הישראלי". "עדיף לזרוק את שמה לפח האשפה של ההיסטוריה," הוא כותב.

מן הסתם, פח האשפה של ההיסטוריה אינו המקום הראוי רק לשמה של המפלגה, אלא לציונות.

הדבר המגעיל במסר שלו, הוא ביזוי הישראליות, בהצגתו אותה כניגודה של הציונות. מהי מדינת ישראל? מדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה, ככזו היא הוכרה בידי העולם. ישראל היא הגשמת חזון הדורות של העם היהודי. פירוש המושג "מדינת ישראל" הוא מדינתו של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי. השימוש במותג ישראל, כשם קוד לביטול המדינה היהודית והמצאת לאום פיקטיבי המערבב את תושבי הארץ בני הלאומים השונים, הוא גניבת דעת, חילול הישראליות והמרתה בשוקניזם.

מדינת ישראל קמה בידי התנועה הציונית, ככלי להגשמת הציונות. זה ייעודה, זה חזונה, זה תפקידה. אין לה זכות קיום אחרת. יש לדחות את השוקניזם המציע לגולם לקום על יוצרו.

* שועליו של שמשון – אל רשימת המעריצים המתפייטים של טרור ההצתות, בעמודי הדעות של השוקניה, הצטרף אורי אבנרי. "עכשיו הם משתמשים בעפיפונים בעלי זנבות בוערים, כמו שועליו של שמשון בשעתו."

מכירים את השיר "שועליו של שמשון", המנון הסיירת של חטיבת גבעתי בתש"ח? כתב אותה לוחם הסיירת אורי אבנרי. רוצה לומר – ההזדהות שלי איתם, עם האוייב, מוחלטת, כמו ההזדהות שלי עם מלחמתנו בתש"ח, כשהייתי פטריוט ישראלי.

* הסכם עם הפלשתינאים – בליל שבת שעברה, ישראל והפלשתינאים הגיעו להסכם על הפסקת אש. מאז, נמשך טרור ההצתות. אמנם הוא הצטמצם מיותר מעשרים הצתות ביום להצתות בודדות, אולם לא היה יום ללא הצתה. וחמישה ימים לאחר ההסכם, צלף ירה לחזהו של קצין צה"ל. מבחינת הפלשתינאים, כך נראית הפסקת אש, ולכן כאשר ישראל מגיבה, מבחינתם... היא (!) הפרה את הפסקת האש.

במהלך מבצע "צוק איתן" ישראל והפלשתינאים הגיעו ל-12 הסכמי הפסקת אש. כולם הופרו בידי הפלשתינאים בתוך דקות, או לכל היותר – שעות.

במהלך מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" הגיעו ישראל והפלשתינאים לאינספור הסכמי הפסקת אש, תהאדיות, הודנות – כולם הופרו בטרם יבש עליהם הדיו.

ואֵם כל ההפרות – בהסכם אוסלו ישראל ויתרה על שטחים, הכירה באש"ף, אִיפשרה ליאסר ערפאת ולאלפי מחבלים נוספים להגיע ליש"ע ושחררה אלפי מחבלים. הפלשתינאים, מצידם, התחייבו לדבר אחד בלבד – לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. כידוע, הפסקת המאבק המזויין התבטאה ברצח 1,500 ישראלים, בגלי הטרור הקשים ביותר מאז הקמת המדינה.

מדובר בדפוס פעולה קבוע של שור מוּעד. עלינו לזכור זאת בכל מו"מ עתידי על הסדר עם הפלשתינאים. בכל מו"מ כזה, הנחת העבודה שלנו, על בסיס ניסיון מוכח של 100%, שההסכם יופר. ולכן, ישראל חייבת לעמוד על דרישות הביטחון שלה בשלום, על פי הנחת עבודה של מלחמה.

* את מי נתניהו שכח? – נתניהו שיחרר מחבלת טורקיה, עוד בטרם עמדה לדין, לבקשת טראמפ, במסגרת עסקה סיבובית בין ארה"ב לטורקיה. המחבלת שוחררה. נכון לעכשיו, ארדואן הפר את ההסכם וטרם שחרר את הכומר האמריקאי.

עסקאות סיבוביות ממין זה מקובלות בעולם. אולם נדמה לי שנתניהו שכח משהו. טורקיה היא הפטרון ונותנת החסות לארגון הטרור חמאס, המחזיק בגופותיהם של חללי צה"ל. ככה, ישראל משחרר מחבלת טורקיה, כי טראמפ ביקש טובה, בלי לדרוש בתמורה את החזרת גופות החללים?

* הפרדה בין התפקידים – בית המשפט העליון דחה עתירה של התנועה לאיכות השלטון שדרשה לאסור על קיום פגישות בארבע עיניים בין היועץ המשפטי לממשלה לבין ראש הממשלה, כל עוד הוא חשוד בפלילים.

צודקים העותרים בעתירתם וצודק בית המשפט בדחיית העתירה. צודקים העותרים בטענתם שלא ייתכן שהתובע הראשי ייפגש לשיחות בארבע עיניים עם החשוד. צודק בית המשפט בקביעתו, שלא יתכן שראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה, לא יוכלו להיפגש בארבע עניים בנושאי פעולתה של הממשלה.

מה הפתרון לסוגייה? להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי, כיוון שיש סתירה מובנית בין התפקידים.

* ביד הלשון: אדם – למרבה הצער, יישובים בארץ ישראל מגיעים לתודעת הציבור הרחב בעקבות פיגועים ואסונות. כך גם היישוב אדם, או בשמו השני – גבע בנימין, שבוצע בו פיגוע קטלני ביום חמישי.

אדם הוא יישוב עירוני קהילתי סמוך לירושלים, במועצה האזורית מטה בנימין, שהוקם תחילה בידי גרעין של בני שכונות עוני בירושלים, ובמהלך השנים התיישבו בו מאות משפחות, מכל מגוון הקשת על הרצף שבין חילונים לחרדים.

השם גבע בנימין נקרא בשם עיר הכוהנים המקראית גבע, שבנחלת שבט בנימין. שמה של גבע השתמר בשם הכפר הערבי ג'בע, שבקרבת מקום.

השם אדם מנציח את שמו של אלוף יקותיאל (קותי) אדם, מי שהיה סגן הרמטכ"ל, וזמן קצר טרם כניסתו לתפקיד ראש המוסד, נפל במלחמת שלום הגליל. בנו, אודי, המשיך בדרכו והיה אף הוא אלוף בצה"ל, מפקד פיקוד צפון.

יקותיאל אדם הוא אחד מחמישה אלופים בצה"ל שנפלו במלחמות ישראל ובמילוי תפקידם. דוד מרכוס נפל במלחמת השחרור, אסף שמחוני במלחמת סיני, אלברט מנדלר במלחמת יום הכיפורים, כאמור – יקותיאל אדם במלחמת שלום הגליל ונחמיה תמרי בהתרסקות מסוק.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

אל אחינו הדרוזים

רעיי הדרוזים,

קצת מפליא אותי שבימים אלה, שבהם נטבחים עשרות ואולי מאות דרוזים בהר הדרוזים בסוריה, אתם מנהלים מאבק דון-קישוטי בחוק הלאום, שחוקקה כנסת ישראל.  חוק שאינו פוגע בכם, במעמדכם, בהכרה בתרומתכם למדינה ולהזדהות עימה, כהוא-זה.

עם זאת, אני מבין את תחושותיכם, כפי שביטא אותה באופן הנוקב ביותר ידידי העיתונאי ריאד עלי, ביומן שישי, בערוץ 11.

לעניות דעתי, יש רק דרך תיקון אחת, כדי לפתור את תחושת הקיפוח בחוק יסוד זה, והיא לחוקק חוק יסוד נוסף:

חוק יסוד: שיוויון האזרחים

אני תקווה, שעם תחילת המושב הבא של הכנסת תתחיל החקיקה בכיוון זה. אני בטוח שלחוק זה יושג רוב גדול יותר מהרוב שהושג בעבור חוק הלאום.

רעיי הדרוזים,

אתם חלק מהישראליות ללא שום הסתייגות. אתם שווים לי ולשכמותי ללא שום פקפוק. אהבת היהודים אליכם היא בלתי מעורערת. אתם אזרחים שווים לכל דבר – במדינת העם היהודי.
אצילותכם, הקרבתכם, תרומתם למדינת ישראל שלכם – היא מעל ומעבר למיספרכם בכלל האוכלוסייה.

חזית פלסטינית חדשה

סאיב עריקאת, מבכירי אש"ף, עבר לפני כשנה ניתוח השתלת ריאות בארה"ב, שקדמה לו שורת טיפולים שעבר בישראל. אצלנו התייחסו אליו כאל אח"ם, במלוא הכבוד, והוא זכה ליחס מיוחד. בינתיים עריקאת חזר לאיתנו, והנה הוא שוב מוביל את המאבק התעמולתי נגד ישראל, כאילו לא זכה בה ליחס חם ואמפאטי בעת מצוקתו האישית.

לפי ה"ג'רוסלם פוסט", הכריז עריקאת השבוע, כי הרשות הפלסטינית שוקלת ליזום החלטה של העצרת הכללית של האו"ם, לשלול את חברותה של ישראל באו"ם, לנוכח "הפרתה את מגילת האו"ם." עריקאת נחשב לאישיות מכובדת מבין המנהיגים הפלסטיניים, דובר אנגלית רהוטה, ולכן יכול לגרום נזק תעמולתי גדול לישראל. זה מה שהוא משתדל לעשות מאז הושתלו לו הריאות. זה ה"טיקט" שלו נגד המדינה, שהעניקה לו בבית-החולים שלה, סיוע רפואי נדיב. מסתבר ש"דיסקט" השנאה נשאר תקוע בראשו של התועמלן הפלסטיני הזה, שגם אצלנו יש לו לא מעט אוהדים.

ידיעה על הרעיון החדש של עריקאת מתפרסמת בעמוד השני של העיתון. הכותרת הראשית בעמוד הראשון עוסקת כמובן במסע הרצח שביצע פלסטיני ביישוב אדם.

אכן, עריקאת ומרעיו הם הראויים להיות מיוצגים במקום של כבוד באו"ם.

יוסי אחימאיר

* * *

משה גרנות

כאילו זאת פגישה ראשונה

על ספרה של נאוה מקמל עתיר "יד אחות"

הוצאת ספרים ידיעות אחרונות 2018, 327 עמ'

על רחל המשוררת, קורותיה ויצירתה פורסמו למעלה מעשרים ספרים ואינספור מאמרים, ורק לפני פחות משלוש שנים פירסמה נורית גרץ ספר מרטיט לב על אהבתה של רחל למיכאל ברנשטיין ("ים ביני ובינך", כנרת זמורה-ביתן דביר 2015), ואני מודה כי עד שהגעתי לעמ' 113-112 חששתי שמא נאוה מקמל עתיר לא קראה את הספר הזה – בעמודים אלה מזכירה אחת הגיבורות את הספר של נורית גרץ, ובסוף הספר מזכירה המחברת 13 ספרים בהם היא נעזרה, וביניהם, כמובן גם ספרה של גרץ.

ושוב, למרות שאין פרט בחייה של רחל שלא ניתן היה לקרוא בספרים שקדמו לספרה זה של מקמל עתיר, צריך להודות שהוא מרגש את הקורא, כאילו זאת פגישתו הראשונה עם הדמות האלמותית הזאת. ראובן קריץ הציע הסבר לסוד נפלאות שיריה של רחל: היא היתה בעלת אינטלקט אדיר, אבל הצליחה להעניק לשיריה מעין פשטות שכביכול שווה לכל נפש.

ובכן, אין כמעט פרט ביוגראפי של רחל, המובא בספר זה שלא היה ידוע מספרים קודמים, אבל מקמל עתיר מצליחה לטוות רשת של עלילות נלוות של גיבורים בני ימינו שקורותיהם ארוגים בקורות חייה של רחל, ושחייהם גדושים במסתורין ובחידות. הזכרתי שהגיבורים הם בני ימינו, ובכן מדובר ממש בשנים האחרונות, כי הספרים שאחת הגיבורות, שמה סיגי, קוראת הם "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן, "גדר חיה" של דורית רביניאן, סיפורי אתגר קרת  ועוד.

ובכן להלן קצת מהעלילות הנלוות הארוגות בקורות חייה של רחל: נתחיל באמת בסיגי  חלמיש – היא אישה צעירה בת עשרים וחמש שנולדה במושב דתי בנגב, שריב לה עם אלוהים (לא כפירה בו חלילה!), ומחליטה לעבור לעיר הגדולה כדי צאת למרחב, ומשום כך אביה, וכל משפחתה, מחרימים אותה. היא אינה מצליחה למצוא עבודה כסייעת לגננת, ולכן היא מסתפקת בעבודות ניקיון בספרייה ציבורית, ושם היא נפגשת עם ספרות ישראל והעולם. היא מתאהבת התאהבות שקטה ללא רמז לאינטימיות, בבחור בשם שאול, העובד בדוכן של אביו בשוק. הוא איש ספר (קורא ספרים מאחורי הדוכן, ואף כותב שירים), אבל משום המסורת הקווקזית, אליה הוא משתייך, הצו של אביו הוא קדוש גם באשר לעיסוקו (זבן בשוק) וגם כאשר מדובר בנישואין.

לסיגי נודע, למרבה האכזבה, שהוא נשוי ואב לילד. סיגי היא זאת שמודיעה לאופירה, גיבורה נוספת, העוקבת באובססיות אחרי קורותיה של רחל (על כך בהמשך), מה עלה בגורלו של מיכאל ברנשטיין על פי ספרה הנ"ל של נורית גרץ, שסיגי קראה בשקיקה. בנוסף לעבודתה בניקיון, סיגי נשכרה לקרוא ספרים לאישה קשישה בשם עוגניה, אישה ענקית ונרגנת, אשר בעטיה של מחלה התעוותו כפות ידיה, ואינה מסוגלת להעביר דפים בספר. עם מותה היא מורישה לסיגי ספר חרוזים לילדים נדיר שכתבה רחל, ובספר תמונה שהיתה מוכרת לאופירה בחלקה, ועם הימצאה נפתרה לה חידה באשר לחייו של אבי סבה.

אופירה היא אישה בת ארבעים וחמש, רווקה, שלה בעלות על חנות יד שנייה. הייה לה אהבה לצעיר בשם אביגדור, שלא הצליח להגשים את חלומו להיות איש תיאטרון. אשתו של אביגדור נוטשת אותו, כי בגלל חלומותיו הוא איננו מפרנס את המשפחה בכבוד. אופירה נושאת עימה קללה-ברכה, שאמורה להיות סוד כמוס (כך ציוותה עליה דודתה המטורפת קלרה). היא נינתו של אליהו בן-נעים, שקנה חנות מאישה בשם רשל, שהתאבדה, כי לאחר שחשבה עצמה אלמנה, נישאה בשנית, ואז חזר בעלה מן המתים. בעקבות כך החנות של בן נעים זכתה למוניטין ונקראה: "חנותו של השב מן המתים". מסורת נשארה במשפחה עד דור רביעי שאסור למכור את החנות הזאת.

אתי, חברתה של אופירה, משכנעת אותה להצטרף לסיור בתל-אביב שעניינו אישים שמתו טרם זמנם. מרגע זה אופירה נתפסת לאובססיה באשר לקורותיה של רחל, והיא כאילו שולחת אליה "יד אחות" (עמ' 16). אופירה מתבודדת בדיוטא השנייה של החנות עם ספרים ומחקרים על רחל, וגם יוצאת למסע לחלק מהנדודים הרבים של רחל, כי הרי רחל נדדה בארץ, בטולוז שבצרפת, שם למדה אגרונומיה, ברוסיה, לשם נאלצה להגר בזמן מלחמת העולם הראשונה, ושוב לארץ בדגניה, בבית חולים בצפת, בדירות שונות תל-אביב, בירושלים, בסנטוריום בגדרה, ועד למותה בבית חולים הדסה בתל-אביב.

מסתבר שסבתא רבתא שלה, זו שנישאה לאליהו בן-נעים, נאלצה לרדת לזנות בנעוריה כדי להביא אוכל למשפחתה מזת הרעב. היא יולדת בת מאחד הקליינטים שלה, ובעצתה של רחל, שהיתה מורתה בבית הספר של רחל ינאית, היא מעבירה את בתה לזוג חשוך ילדים – צירל ויעקב מצפת. 

לאה עצמה משתקמת, עובדת כמבשלת, ואליהו מתאהב בה. היא יולדת בן בשם חנוך (סבא של אופירה), ומתאכזבת מרה שרחל (החולה מאוד באותה עת, ומוסעת לסנטוריום בגדרה) לא באה לסעוד אותה בלידה. מרוב כעס היא חותכת את ראשה של רחל בתמונה שבה היא הצטלמה עימה ועם התינוקת. את התמונה  הזאת נשאה אופירה בארנקה, ולא ידעה מי היא האישה חסרת הראש, עד שסיגי מביאה לה את ספר הילדים הנדיר של רחל "בבית ובחוץ" (1931), ובתוכו התמונה בשלמותה, כשלצד לאה והתינוקת נמצאת רחל.

מסתבר שלאה, סבתא רבתא של אופירה, התחרטה מרות על כך שמסרה את בתה גאולה לאימוץ. היא מתכוונת להחזיר אותה אליה, אך נודע לה שגאולה הקטנה מתה, אימה המאמצת, צירל, משתגעת, ולאה השבורה שמה קץ לחייה בדיוטא העליונה של החנות, באותו מקום של קללה וברכה שאופירה מבלה בהתייחדותה עם רחל המשוררת.

אירועים דרמטיים קורים בבית שבו גרה סיגי: סווטלנה בוריסובה, נוצרייה אוקראינית, שהובאה לארץ עם בתה סאשה כדי לשמש נערת ליווי, מגיעה לתופרת זקנה בשם רגינה, שגרה באותו קומפלקס, ודורשת ממנה להכין בדחיפות שמלה לבתה כמו של שלגיה, כביכול כדי להגיע בשמלה זאת לחתונה של אחיה.

מסתבר שרגינה נפלה בפח, כי סווטלנה, בורחת מסרגיי, איש מאפיה, הסרסור שלה, המאיים עליה שאם לא תשוב אליו, הוא ינקום בבתה סאשה. רגינה שומעת את אנשי המאפיה השוברים את דלתה של סווטלנה שנעלמה, והם אינם יודעים שהילדה נמצאת בדירה שלה. רגינה מחביאה את הילדה ומטפלת בה, וכשזו חולה, היא נאלצת לקרוא לשכנה סיגי שתעזור לה (חששה לפנות לרופא, שבוודאי היה מודיע לשלטונות על ילדה זנוחה שאין לה זכות שהייה בארץ). רגינה נתקלת באחד הצעצועים שסיגי קונה לסאשה, נופלת ומתה, וסיגי לוקחת על עצמה להחביא את הילדה ולטפל בה. שאול, האוהב את סיגי, מטיח בפניה ששיקרה לו, ויש לה בת, ואז היא מספרת לו את האמת. שאול פונה לאחיה שבמושב הדתי, ומצליח לשכנע אותו לעזור לאחותו שמחביאה ומגדלת ילדה נוצרייה, שאם ייוודע לרשויות, היא תוחזר לאוקראינה – ישר לזרועות המאפיה. יש רמז שבין שאול הגרוש ואב לבן ובין סיגי יירקמו יחסים בעתיד.

הספר מזכיר את כל אהוביה של רחל: נקדימון אלטשולר (רחל התעקשה לראות אותו לפני הגיעה לבית חולים הדסה, שם תמות), נח נפתולסקי, שהיו לה איתו רגעים אינטימיים על שפת הכנרת, ואשר לא פתח בפניה את דלתו בחוליה, זלמן רובשוב, שרחל כתבה לו מיספר שירי אהבה (ביניהם "שי", שיהודה שרת הלחין, ו"אשתו", שהרי הוא נשא לאישה רחל אחרת – רחל כצנלסון), מיכאל ברנשטיין, אותו פגשה בטולוז, ועמו ניהלה פרשת אהבים סוערת, אלא שהוא לא היה מוכן לעלות לארץ ישראל, ודרכיהם נפרדו (אופירה משווה בין מיכאל לאהובה האובד אביגדור). זלמן שז"ר שמר 25 מכתבי אהבה של מיכאל, ורחל כתבה על אהבתה אליו מיספר שירים, שהמפורסם מביניהם "התשמע קולי?"

הספר חושף יריעה רחבה של אישים מרכזיים ביישוב בתחילת המאה העשרים, והם מעוצבים בצורה משכנעת ביותר: חנה מייזל  ובעלה אליעזר שוחט, משה ברסקי שנרצח בדרך ליבנאל, ומשה דיין נקרא על שמו, שמואל ודבורה דיין – הוריו של משה, א"ד גורדון, ברל כצנלסון שרה שמוקלר אהובתו שמתה מקדחת, הסופר מנחם פוזננסקי, רחל ינאית, מניה שוחט, משה בילינסון, ח"נ ביאליק, משה הלוי, חנה רובינא, זלמן שז"ר, אורי צבי גרינברג, רחל כצנלסון, גולדה מאיר, דוד רמז, יהודה שרת ואחותו עדה גולומב, הלורד בלפור, חיים וייצמן, הרב קוק, וכן ביאליק (בחנוכת האוניברסיטה העברית).

הספרות היא, כידוע, סוג של רכילות מעודנת, וגם בספר שלנו יש רמזים עבים על הריונה של חנה רובינא לאולג ליאונידוב, אשר נאלצת להפיל את העובר כי משה הלוי, בעלה בנפרד, מסרב להכיר באבהות עליו (עמ' 230-229). בוועידת איחוד מפלגות הפועלים, וייסוד מפא"י, מבחינה רחל בקירבה שבין גולדה מאיר לזלמן שז"ר (האהוב שלה הנשוי לרחל כצנלסון), ולדוד רמז (עמ' 245).

אנו רגילים לקרוא בספרות הפמיניסטית שיח אלים כלפי הגברים, שבעטיים כל האסונות ירדו לעולם  (סקירה על השיח האלים הזה ניתן לקרוא בספרי "האי – נובלה דיסטופית", מעיין 2015). שמחתי להבחין באיזון מרגיע בתחום הזה: יש אמנם גברים מעוררי רתיעה: סרגיי הסרסור ואיש המאפיה האוקראינית, אביו של שאול הדספוט בגופייה המזוהמת, אחיה החורג של עוגניה, ובנה הגנב, שעיניהם לנדל"ן שיירשו אחרי מותה.

אבל באמת סקאלת החיוב של שאר הגיבורים נעה בין טובים למעולים: שאול ואביגדור הם גברים חולמים, בעלי נפש משתוקקת, ובסוף הספר גם מתגמלים את הנשים שאוהבות אותם. איסר לייב בלובשטיין, אמנם איננו מופיע בקדמת הבמה, אך הקורא מתוודע אל אבהותו המכמירה: הוא איש אמיד, אבא לשנים עשר ילדים משתי נשותיו שנפטרו, ובגיל שבעים הוא נישא בשלישית למאשה נאומובנה. הוא מממן את עליית שלוש בנותיו, רחל, שושנה ובת-שבע לארץ ישראל, ודואג להן לחיי שפע ברחובות. הוא מממן לרחל נסיעה במחלקה ראשונה לצרפת, וכן את לימודי האגרונומיה בטולוז. הוא מממן את לימודי המוסיקה של שושנה בברלין. בצוואתו הוא אמנם מצווה את חמש דירותיו לבניו, אבל מקצה קצבה חודשית לבנות, וזכות להתגורר בבתיהם של הבנים. פעמיים נבצר ממנו להעניק לילדיו: כאשר פרצה המלחמה, ולא היה אפשר לתקשר בין ארץ ישראל העותומאנית לבין צרפת ורוסיה, וכאשר הוא שוקע בסוף ימיו בדמנציה, ומאשה אשתו מנהלת את תקציב המשפחה, כשידה קמוצה כלפי הילדים שאינם שלה.

דמות מעוררת אמפתיה נוספת היא דמותו של ד"ר קריגר, הרופא בבית החולים בצפת, איש אוהב ספר, שנפשה של רחל נקשרה בנפשו, וכמובן, זלמן שז"ר וברל כצנלסון שמבקרים את רחל בחוליה, מזמינים אצלה שירים עבור "דבר", מנקדים אותם ומתקנים את  שגיאות הכתיב שלה. אהדה גדולה יש לרחל לא"ד גורדון שעודד אותה לנסוע ללמוד חקלאות בטולוז.

בין דמויות הנשים סיגי היא הכי מכמירת לב: היא מורדת במסגרת החונקת של הדת, אבל ממשיכה להאמין באלוהים ולקיים מצוות. היא מסורה בלב ונפש לסאשה, הילדה נוצרית הזנוחה, ואהבתה המהוסה לשאול מעוררת אמפתיה אדירה. רגינה היא אמנם אישה קשוחה ונרגנת, אבל כשהיא מבינה שסאשה נמצאת בסכנה הן מהמאפיה האוקראינית והן מרשויות החוק הישראליות, היא מחביאה אותה ומטפלת במסירות בילדה האומללה.

גם כלפי אופירה יש לקורא רחשי לב חמים, אשר בעטיה של קללה-ברכה עתיקה היא כמעט בזבזה את שנותיה טובות ביותר. כשחוזרים אחורה לימי חייה של רחל, נחשפות נשים בעלות סטנדרט רוחני ומוסרי גבוה במיוחד, הלא הן חנה מייזל, ברכה חבס, רחל ינאית ומניה שוחט.

לעומת זאת, המעבידות של סיגי נוגשות אותה בצורה אכזרית: אילת אצבעוני, המנהלת האדמיניסטרטיבית של הספרייה, מעמידה בפניה תנאים של עבדות, ועל כל סטייה היא מחסרת מהשכר. עוגניה לא מרשה לסיגי לשאול שאלות, וגם לא מרשה לה להיות חולה – זה לא כתוב בהסכם. מאשה נאומובנה, אשתו השלישית של איסר לייב בלובשטיין היא אישה אדנותית, חסרת תרבות – זורקת את ספריהן של קודמותיה, ומתנכרת לילדיהן. לוטה, אשתו של יעקב, אחיה של רחל, מכריזה בגלוי שלמרות הכתוב בצוואה, היא לא תרשה לרחל לגור בדירתה, אבל כשהיא רואה איזה אישים חשובים באים לבקר את רחל, היא יוצאת מכליה כדי להיראות מלאת נתינה.

שני סמלים בולטים במיוחד בספר: רחל רואה כיצד הדרורים מסולקים על ידי הציפורים המיובאות, הדררות הירוקות, ורק ממש לקראת סוף הספר הדרורים חוזרים לקנן – מעין מעוות שיכול לתקון. וכן, לסאשה המוחבאת על ידי רגינה ועל ידי סיגי יש ארנבת צעצוע, שהיא קוראת לה סינילגה. משמעות השם הוא "בת שלגים" (כידוע, בשם זה קרא אלכסנדר פן לבתו). מסתבר שסאשה משוחחת עם סינילגה, וזו מזהירה אותה מפני מעשים חפוזים, מעין אלטר-אגו של הילדה המפוחדת הזאת.

הספר מלא וגדוש בידע וביופי, ומובן מאליו שמשובצים בו קטעי שירים ושירים שלמים של רחל, מכתבים ופתקים שכתבה ושכתבו לה. מסתבר שכנראה לא ניתן למצות אפילו בעשרים ספרים את הנושא ששמו "חיי רחל ויצירתה".

משה גרנות

אהוד: אני לא נוגע בספרים שהם ספק רומאן ספק ביוגראפיה. זהו ז'אנר נלוז שאין לו שום ערך היסטורי, דוקומנטארי ומחקרי, ולרוב גם אינו מוצלח בתור ספרות בידיונית כי הוא מתיימר לכלול "עובדות" כדי לאשש את אמינותו המפוקפקת בתור "ביוגראפיה".

אני בעד או-או – או ביוגראפיה רצינית שיש לה ערך מדעי, כמו כרכי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי או כרכי ספרה של אניטה שפירא על ברל או סיפור חייה של אסתר ראב שאני כתבתי, ביוגראפיות אמינות פרי מחקר רציני, שאפשר להסתמך עליהן ולצטט מהן –

או רומאן בידיוני שמשתמש בחופשית גם בעובדות אבל אין להן בהופעתן בו ערך היסטורי מחקרי מדוייק, דבר שאני עושה רבות ברומאנים הבידיוניים שלי, דוגמת "אנשי סדום" ו"המושבה שלי", אבל ללא  אחריות לדיוק של המחקר ההיסטורי, אם כי היריעה ההיסטורית יוצרת מציאות חדשה שבה הבידיון משקף מציאות של תקופה, כמו ב"שמות" של א. ראובני, ב"מכאן ומכאן" של ברנר וב"הארץ תרעד" שלי.

* * *

ראובן שהם

הכרמל –

שֶׁל אֶסְתֵּר רָאבּ מַקְהִיל לְזִכְרָהּ,

מוּל יָם וְשָׁמַיִם עֲדַת אֳרָנִים

פְּרוּעֵי צַמֶּרֶת הֵם כּוֹרְעִים

קְרִיעָה וּמְאַוְּשׁיִם בָּרוּחַ –

קָהָל גָּדוֹל שֶׁל נוֹטְפֵי שָׂרָף –

סְחוּפֵי רוּחוֹת, עֲטוּיֵי טַלִּית

יְרֻקָּה, מְאֻבֶּקֶת –

וְאִצְטְרֻבָּלֵי תְּפִלִּין בְּצַמָרְתָּם

מִתְפָּצְחִים בָּרוּחַ –

כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ אֶל הַמִּזְרָח –

מְאַוְּשׁיִם קַדִּישׁ יָתוֹם וְיָם

תִּיכוֹן רְחָב יָדַיִם מְלַוֶּה

אֶת אִוְשָׁתָם בְּהֶמְיַת אָמֵן

תְּרוּגָה, מַאֲפִירָה –

רֶגַע. דּוּמִיָּה.

הָיֹה הָיְתָה –

מוּזִיקָה מְרַחֶפֶת

עַל הַכַּרְמֶל, מְשָׁחְשֶׁכֶת אֵל

מָלֵא רַחֲמִים בְּמוּזִיקָה

עַל פְּנֵי הַמַּיִם –

מַעֲלָה בָּאוֹב כַּף יַד מֻכְתֶּמֶת

שֶׁאָסְפָה פַּעַם כִּתְמֵי שֶׁמֶשׁ

זוֹהֲרִים וְלֹא יָדְעָה שֶׁהִיא חוֹפֶנֶת

עוֹד וְעוֹד אֳפָקִים נוּגִים כָּאֵלֶּה

וַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָם

שִׁירִים בִּכְתָב יַד צְמֵא רוּחַ

אֶקָלִפְּטִים וָאֳרָנִים.

בָּאֹפֶק הַמַּעֲרָבִי, מִפְרָשׂ בּוֹדֵד

צוֹבֵר רוּחַ יָם אַחֲרוֹנָה –

מְאוֹתֵת אַחֲרִית: הָיֹה הָיְתָה –

אֲבָל אֳרָנֵי הַכַּרְמֶל מַמְשִׁיכִים

לְהַזִּיל שָׂרָף וּלְהִתְרַפֵּק בִּדְבֵיקוּת

עַל הָהָר מוּל יָם וּמִזְרָח וְכוֹכְבֵי

שָׁמַיִם רְחוֹקִים נִּדְלָקִים

אֶחָד-אֶחָד – מוֹשִׁיטִים לָהּ

קַרְנֵי אוֹר רַכּוֹת וּמְפַנִּים לָהּ מָקוֹם

טוֹב בָּאֶמְצַע, בַּבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי –

ראובן שהם: לאסתר ראב, נכתב בשנה למותה, ספטמבר 1982. השיר משוחח כמובן עם שירהּ "אורני הכרמל".

* * *

המְשַׁלְחים של בלוני ועפיפוני האש מרצועת עזה כדי לשרוף את ישראל שמעבר לגדר, וזאת במימון איראני המוענק לטרור הפלסטיני – תומכים גם הם בפועל בהתנגדות לחוק הלאום כי הם בעד מדינת כל אזרחיה, שתכלול גם את שני מיליון הפלסטינים מעזה, שיממשו את זכות השיבה לכל חלקיה המיושבים של ישראל.

* * *

ד"ר ארנה גולן

אלימות במגעם של הגבר והאישה בשירי יונה וולך

(המשך חמישי)

מאבק בסטראוטיפ אלים המוליך לניצול מיני

ומודעות גוברת למקורות החולשה הנשית

5. מאבק בסטראוטיפ האלים של "האישה-הילדה"

בשם מהות "האישה" ומהות "הילדה"

מאלימותו של הגבר במיפגש המיני נגזר בשיריה של יונה וולך נושא "האישה-הילדה" שהגבר חושק בה. הרי זו אישה שלנוכח שליטתו בה, תוותר על בגרותה ועל כוחה וכפועל יוצא גם על עוצמתה ותשוקתה המינית ותיעשה בידיו כמריונטה המרוקנת מנשמתה, אובייקט לאלימותו הכוחנית.

היבט זה מוצג במלוא חריפותו בשיר הקצר והדחוס "תותים" (אור פרא, עמ' 53). שיר זה הוא היחיד בשירי ההזמנה האירוניים שהדובר בו הוא הגבר עצמו, והוא מתגלה בו כגבר שאינו מסתפק עוד בהזייה מינית אלימה כשהוא שרוי בבדידותו ובמצב אינטימי "לפני שינה". עתה הוא מעז לחשוף את הזייתו המשפילה בפני האישה עצמה ואף להורות לה כיצד לממשה. תחילה הוא שואף לרוקן אותה מבגרותה ומעצמאותה, שתהא כילדה, אולם אז הוא הופך אותה לילדה-זונה, כך שהיא תהיה  בעת ובעונה אחת גם תמימה אך גם מפתה, נטולת כוח אך מזמינה, נתונה לשירותו ומאבדת את האוטונומיה על גופה ונפשה.

בשלב הראשון הוא מזמין אותה שתהא הופעתה דרמטית, מסתורית וכמו לא מושגת. אך בה בעת הוא מצפה ממנה שתשדר איתותי מיניות, כמסומן בצבעים העזים והמנוגדים על שחור המגבעת והשמלה והאדום של פרי התותים, המזומן לאכילה שהוא מזמין. אלא שאז הוא מצפה שהיא תעבור מטאמורפוזה ברורה יותר, לילדה תמימה למראה אך זנותית בפועל. כוואריאציה על אגדת "כיפה אדומה" היא תכריז "בקול דק ומתוק" על מכירת מרכולתה שבסלסילת התותים האדומים, המשמשים כמיטונימיה למכירת גופה. עתה, כשהיא תמימה ומפתה כאחת, חושף "הגבר הזאב" את כוונתו הטורפנית. הוא מורה לה שלא ללבוש דבר מתחת לשמלתה, כך שתהא מופקרת לשיגיונותיו המיניים האלימים, כביכול היתה מעוניינת בהם ומזמינה להם.

רק אז, כשהיא נטולת הגנה לחלוטין, הוא חושף בפואנטה מדהימה את חישקו בה כמריונטה נטולת נשמה לחלוטין: "חוטים יעלו אותך למעלה / בלתי נראים או נראים / ויורידו אותך / ישר על הזין שלי," כצעצוע בובתי בתיאטרון זימה. מדהים. ואפשר כמובן לתאר את גודל תדהמתם של הקוראים (והשומעים. יונה וולך אהבה לקרוא את שיריה בקול רם לקהל, ויהא קטן או גם מעט גדול יותר).

אין תֵמה, ש"מחיר החופש" הנשי, כפי שמקוננת הדמות הנשית בפני הגבר (אור פרא, עמ' 71-70), הוא הוויתור על המיפגש המיני או התעלמות מטיבו האלים והכניעה לרצון הגבר. ומאחר שהגבר מצפה ממנה שתקבל את פניו חסרת אונים כ"ילדה", רק אם היא תשכח "מה שידוע לי / ונקנה בניסיון מר / כאילו אין מחיר לחופש", תוכל לקיימו. רק העמדת פנים, כביכול לא מתנהלת במגע המיני "מלחמת עצמאות", ורק אם האישה תהיה מודעת כי עליה להגן על עצמה מפני "פולש" החותר לכבוש "שטחים", תוכל לממש את החופש. ודומה, הדילמה הבסיסית והכאובה באה בשיר זה כבר למודעות מלאה.

לרגישותה של וולך להיבט זה יש גם מקור עמוק נוסף, והוא תפיסתה את מהות "הילדה". זו נתפסת על ידה כמהות רבת יופי וטהורה. מהות זו שונה בתכלית מזו שבתודעת הגבר ומנוגדת לה. כי יופייה וכוחה של הילדה מעוגנים דווקא בהיותה נטולת מיניות בוגרת. עוצמתה היא רוחנית-נפשית ובראשיתית, ומתקיים בה השוויון המהותי ל"ילד", אותו שוויון שהעולם הבוגר הורס אותו.

באחד משיריה האחרונים, "איי החיים" (תת הכרה, עמ' 283), מנתקת יונה וולך את עצמה  מן המציאות הכאובה והאלימה של מחלתה הקשה, מן "הקרינה" ומן "הבכי" שבהם היתה נתונה, ושוקעת בחוויה פנימית עמוקה ופלאית: ואת "הזרם אל איי החיים / אני מצאתי / וגם שטתי אליו," היא אומרת.

והכיצד? בכוח מהות "הילדה" שבה. הרי זו "ילדה של תמונות" ושל "מראות", מלאת תמימות וחיוניות ואור, שעדיין מצוי בה הכושר הבראשיתי המיסטי להפליג אל עולם קסום, שיצוריו "הגנו עליי" כמו היתה "יצור מעולם אחר." שטפו העז של הזרם המיסטי אף יוליך אותה ל"איי הפנינים" ועד "יצורי השמיים" ששפתם היא שפתה, שפה של מראות ושתיקות, עולם קסום ואחר של חיים.

הילדות התמימה שבטרם בוא הבגרות המינית מנוגדת, אפוא, בתכלית לבגרות המחוללת ניכור ואלימות. הריהי ניגוד מוחלט להיות "האיש והאישה שני הטורפים הגדולים" (מופע, עמ' 148) או "זוג ומפירים" (שירה, עמ' 169) המכלים זה את זה במאבקי שליטה וכוח. "ועל גוף הילד" (צורות, עמ' 7) אומרת וולך בחזונה הפלאי על הילדות, שלא כמו אצל הבוגרים, על גופו של הילד מקננות בממש, כמו ביער, חיות, אך ניכר שכולן למעשה קטנות במימדיהן ותמימות, חיות שאין בהן אלימות: עופר, ציפור, גירית וצב. כל אחת מצאה את מקומה שלה על אבר אחר ובשלום.

יותר מזה, אם נשים לב הרי שהן התמקמו בפועל אך ורק בחלק גופו העליון והלא מיני של הילד: על הכתף, היד, הזרוע, האמה והחזה, וכולן נותנות מבע ליישותן בדיבור בקול ובפתיחות, עד ש"אי אפשר לשמוע." ובכל זאת הרמוניה שוררת, כיון שכל אחד דובר לעצמו, חייב "להגיד", לבוא לכלל ביטוי. ודווקא משום כך שוררת הרמוניה. אבל המיניות אינה קיימת כאן.

בה בעת מתקיים מצב מקביל על גופה של הילדה, אם כי "אצל השני מדברים אחרת / אותן חיות / בדיוק / בשפה מינית שונה / זכרים אצלו / נקבות אצלה."

אכן, הלשון , כלומר המהות שונה בין ילד לילדה, אבל יש לזכור כי מאחר שבמהותה האנושית הילדה שיוויונית לילד (והיא גם מכונה "שני") אין בה כל פחיתות או חולשה פיסית או הכרתית ושניהם "מקשיבים" לעצמם ולשני בלא מחסום או סטראוטיפ מעכב. על כן מתקיים הפרדוקס הגדול: "בכלל שקט בעולם / אין עולם." העולם על מוסכמותיו אינו קיים לגביהם, רק הם קיימים לעצמם ומאזינים זה לזה בשוויון גמור. אכן, שני מינים כפי שנבראו. אך בשוויון גמור ומתוך נאמנות לעצמם.

רק במצב קיומי זה עשויה לבוא לכלל מימוש אותנטי זהותה המופלאה של הילדה. בעודה "ילדה בת 10, 11 / ללא סימני מין משניים" (צורות, עמ' 70), כלומר – טרם הבגרות המינית, היא מתגלה בחזונה הסמלי של וולך "רצה ועופר לידה ביער" בתמימות מוחלטת וללא איום. גם בכאבה ובבכייה היא מוצאת לה מזור, "יורדת למעיין המר" המביע אותה, ועוצמת הרגש המיסטי שלה "תלמד אילם אחד לדבר / מהרגש / כמו שנכון," תאפשר לו מבע אותנטי. "אך אם יתנכר לה," עוברת וולך באחת לאיום על  מי שיעז לפגוע ב"ילדה" בתמימותה העילאית, "דמו בראשו," העונש והנקמה יבואו.

יתרה מזו. "ילדה או ילד," שניהם באותה מעלה של תמימות, ועל כן "מי שיקרא לו מנוול / לה מנוולת / לא ידע מחייו." לגבי הפוגע במהות הילדית הטהורה, ויהא זה ילד או ילדה,  אין לוולך כל מחילה.

מאידך, סילופה של מהות "הילדה" בסטראוטיפ של "האישה הילדה", שבכוחו שולל הגבר מן האישה את שוויונה לו  ונמנע בבגרות המגע ההרמוני שבין המינים, הוא המקור לביקורתה החדה והאירונית של יונה וולך, כפי שהתנסחה גם בשיר "כל העצים", על שלושת נוסחיו. בשלושתם, באחד בקצרה ובשניים האחרים ביתר אריכות ופיתוח, מכוונת האירוניה כלפי התודעה הגברית. למרות שהדובר אינו מזוהה, נקל לזהותו כגבר המשמש שופר לסטיגמות הרווחות, המטביעות על האישה את חותם "הילדה", שהיא חסרת אונים ונטולת עוצמה מינית, על מנת שתהא מופקרת ללא הגנה לניצול מיני אלים.

שני הנוסחים המשוכללים, שהבדל קל אך משמעותי ביניהם (צורות, עמ' 8, מופע, עמ' 6) בנויים כרצף של היגדים קצרים ומגדירים, שכל אחד מהם מוסיף ומייחס תואר ל"עצים",המשמשים מיטאפורה לנשים, מאפיין משלים. חיתוכם של ההיגדים, קיצבם המהיר, החריזה הדקדוקית הפשוטה והחזרות על המאפיינים גם בדרך החיוב וגם בשלילת ניגודם, תומכים ברושם של קלות הדעת של הדובר בהם  ונחרצותו הבוטחת בעצמה. לעומת זאת, הצרימה הבולטת העולה מחוסר התואם שבין הנושא, "העצים", למאפיינים הנשיים שאינם הולמים אותם, מכוונים לאירוניה המופנית כלפיהם, לגיחוכם של הגברים.

פתיחתו של השיר מדהימה ומביכה, כדרכן של פתיחות רבות בשיריה של וולך, וזאת כיוון שנמסר בה מראה מוזר, סוריאליסטי ומכליל, אך הוא נמסר כעובדה ריאלית, סבירה ואפשרית בתכלית: "לכל העצים / סרטים בשערות / וכל העצים / קצת רחבים."

האיפיון המכליל והמוזר הזה הולך ונמשך תוך הוספת מאפיינים מאנישים, ובהצטברותו נחשפים "העצים", הסוריאליסטיים והמקושטים, כמטאפורה לנשים. אלא שהסתירה הבוטה בין המין הגברי של העצים לנשים, ובין הנושא לתאריו (כולם די נשיים, לא גבוהים, די נמוכים, חיוורים, הסרטים חיוורים וורודים ויש להם קישורים פרפריים, מחייכים בחולשה, אינם עירומים) כמו גם העמקת הפרסוניפיקציה, מוליכים לקליטת התחבולה האירונית ולקריאת השיר באינטונציה סרקסטית ומוקיעה. המאפיינים כולם מתמקדים בתכונות פיסיות וחיצוניות, במראם ולבושם, חיוכם, קישוטיהם ובייחוד חולשתם של "העצים", וכולם ממעיטים בכוחה או בבגרותה ובתבונתה של האישה. ובנוסף, גם מהכללתם ניכרת השטחיות של ההבחנה ומופרכותה.

הקריאה האירונית נתמכת גם בפרישת השיר על הדף. מן הטורים הקצרצרים נבנית תמונת עץ דק ונישא ( והרי זה שיר תמונה, קאליגרמה). אבל צורתו הרי סותרת את המאפיינים המוצהרים. כך היא מבליטה את טיבם של המאפיינים כסטיגמות חיצוניות ושטחיות שעל פיהן הוצגו העצים-הנשים כילדות קטנות, נמוכות וחלושות, מקושטות בקישוטים מצועצעים ומגוחכים, שאף צבעיהם פסטליים ונטולי עצמה, מאפיינים שאינם הולמים אותן כלל. התודעה הגברית מוצגת כך במופרכותה ובגיחוכה והסוריאליזם נחשף כתחבולה אירונית שנונה.

רק בחתימתו של השיר, על פי הנוסח שב"צורות", מוטחת באירוניה התרסה כנגד סטראוטיפ "האישה-הילדה". אמנם, כבר במהלך השיר נרמזו הדברים, אך רק בסיום הם מוטעמים ומורחבים: "וכל העצים / לא בחוזקה / לא גומרים בעוצמה / איך / לא בעוצמה / מה שהתחילו לא מזמן."

תכליתו של הסטראוטיפ היא, אם כן, לרוקן את האישה מבגרותה, כוחה ותבונתה על מנת לשלול ממנה את עוצמתה המינית, את זכותה לפורקן מיני, שאך זה עתה החלה תובעת לעצמה. שלא כמו בנוסח שב"מופע", שבו ממוקם הטור האחרון הזה כבר באמצעו של השיר ובכך חושף את מטרתו, נדחה הטור שעניינו במאבק הנשי בהווה לסיום, פוצל לשניים ונקשר ב"עוצמה", ובאופן זה השיר כולו מסתיים באקורד שיא של מחאה.

6. מודעות למקורות החולשה הנשית והתנערות

מדגמי הנשיות הכפויים

למודעות המחריפה למקורות האלימות של הגבר, אלה המשמשים לו דגמי חיקוי במיפגש המיני, נלווית בשיריה של וולך, – למעשה בהכרח – גם  מודעות למקורות החולשה של האישה  במיפגש עימו, הכיצד הניחה לדברים להגיע לכך.

ומכאן לשאלות על תרומתה למתחולל בו, לתהייה על שיתוף הפעולה הנשי, זה שמאפשר לגבר לעשותה "מריונטה". כבר מעצם ההזמנה, הנועזת לכאורה, ואירונית למעשה, ומתיאור המעשים שהיא מזמינה את הגבר לעשות בה, משתמעת הכרתה המרירה של וולך שהאישה היא שהניחה לגבר להכניעה ולהשפילה כשנדמתה לו כמשתפת פעולה או אפילו חושקת באלימותו. בשירים הללו מזהה וולך בעמדת האישה את הביטול העצמי, החולשה הפיסית והנפשית ואת התלות בגבר כמקור לוויתור על מימוש מיניותה ועצמיותה. המאלף הוא שאת כל זה היא עושה דווקא מתוך כמיהה למגע רך, אינטימי ואוהב  שאין לה כל סיכוי לזכות בו, כתוצאה של תחושת אשמה ופחיתות.

מעצם הבחירה בדמויות "המסיכה" הגבריות, שהן רבות סמכות וכוח, כבר משתקף לא רק האופן שבו הגבר תופס את עצמו ומעמדו, אלא גם האופן שבו הוא נתפס בתודעתה של האישה. ומכיוון שלתחושת האשם והפחיתות הנשית אין כל צידוק, מוצגת תחושה זו כתחושת אשם "אקזיסטנציאלית", קיומית כללית.

ואכן, תחושה זאת מוצגת בבהירות בשיר "שוטר עם מטה לבן" (אור פרא, עמ' 10)  בסיטואציה דמויית חלום סיוטי, מופיעה אצלה דמות גברית עטויית מדים ובידה מקל לבן והם משווים לו מראה כמין "שוטר פריסאי כזה," מעין זה שראתה בספר בשיעורי הצרפתית. הוא חודר בלא סיבה והסבר לביתה, המשמש כמיטונימיה לנפשה, ופולש לפרטיותה. או אז הוא  "עורך סריקה בילוש בכל נבכי חיי," כביכול חטאה. הופעתו כה מאיימת ודמויית חלום, עד שהיא דומה לסרט אילם, שבו אין בכוחה להשמיע צעקה: "אושיט אליך שתי זרועות / המחקות צעקות נבהלות." לתדהמתה, פורשת נשמתו של השוטר מגופו ומתגלמת ב"שוטר זוטר" ושניהם, הנשמה והגוף המרוקן, בולשים בחדרה. אלא שאין הם מוצאים כל עדות לאשמה, לא פיסית ולא נפשית, והיא יודעת אז כי רק "הרגע הזה אשם," רק רגש אשמתה, שהניחה לו להשתלט על נפשה.

הביטול העצמי והתלות הנשית בגבר באים לביטוי גם ביחסה לגבר אשר "לא מבדיל בין שומדבר" (אור פרא, עמ' 34). צירוף המלים "שום" ו"דבר" בכותרת ללא הבחנה בין המלים, כבר בו יש כדי להעיד על לעג חבוי לחולשת הבנתו ואפסותו. בהמשך יתברר כי לא יצר דבר ולבסוף הלך ולא חזר, אך האישה מבטלת את רצונה מפני רצונו. ובכל זאת, בשלב זה היא כבר תוהה במודע על המקור לכך ומתריסה: "תגיד לי למה / אני עושה מה שאתה רוצה / ולא מה שאני רוצה," ותהייתה מתנסחת במלים מעטות, פשוטות ודלות אך בהירות וחדות.

בדומה לכך, בשיר "מאה אחוז גבר" (אור פרא, עמ' 36), אף כי היא מתארת את הגבר בסארקאזם לעגני ומר כבר בכותרת ומודעת לתפיסתו את עצמו בסטריאוטיפ הגברי השוביניסטי, כשם שהיא מודעת לכך שהוא כופה עליה לנהוג על פי הסטראוטיפ הנשי של "האישה", באיימו עליה שאם לא תנהג כך ימנע ממנה את אהבתו. אלא שלמרות כל אלה שתלטנותו אינה מעוררת בה מרד. יותר מזה, יחסו הגברי המסולף אליה אינו מונע ממנה להזדהות עמו באופן טוטאלי עד כדי מחיקת זהותה.

תלותה של הדמות הנשית באהבת הגבר כה מוחלטת, עד שבלא תשומת ליבו אובד לה טעם קיומה. בלעדיו היא "יושנת כל היום", "שורפת את הזמן", אין לה כוח להתלבש והיא גם מתחננת שיבוא, שיהיה לה "נעים", ולשונה המשובשת מעידה על נסיגתה מבגרות נשית לילדות חלשה ונטולת כוח עמידה ("רק כשאתה", אור פרא, עמ' 44).

על מנת שהגבר יישאר עימה, מוכנה הדמות הנשית למלא את כל רצונותיו ואפילו יגרמו לה סבל נורא. "אם אתה רוצה מקום רע," כלומר, שיהיה לה רע בו, היא תיענה, אומרת הדמות הנשית בשיר בשם זה (אור פרא, עמ' 48). השיר נבנה מתחינותיה אליו שיבחר כל מקום שירצה בו, ויהא זה מקום מת, נורא, ארור, סגור, גמור, זר, מוכר או הפוך. אפילו יפעיל כלפיה אלימות עד כדי "דם שפוך," היא תמלא את רצונו ובלבד שיישאר.

החריזה אף משווה לשיר אופי של פזמון, כביכול היה זה קליל ונחמד. מחד, יש בה משום עדות  ללחץ הנפשי הדוחק, אך יש גם בחריזה אירוניה מרה, המלעיגה על שטף המלים חסרות המעצור ומלאות הביטול העצמי, שהחרוז שוטף  אותן וכביכול אפילו מוליד אותן בלא בקרה הגיונית ובוגרת של האישה.

גם כאשר הדמות הנשית עצמה מודעת לסבל שהגבר גורם לה, בכל זאת היא נקלעת למהומה נפשית מלאת סתירות ואין בה יכולת להתנתק, כיוון שהגבר מעניק לה, להרגשתה, את עצם היכולת לחיות.

כך בשיר "גורם לי" (אור פרא, עמ' 40), שבו היא מונה בפני עצמה את מה שהגבר מחולל בנפשה. לעולם אינו גורם לה "לשמוח", "לפרוח" או "לעלות". כנגד זאת, הוא גורם לה "לצרוח", "לחלות" ו"לבכות", גורם לה סבל ואובדן של כוח החיים והפעולה. אף על פי כן, היא שבה וחוזרת כמו היה זה פזמון, ומסכמת: הוא "גורם לי להרגיש / גורם לי לראות / כל מה שקורה לי קורה בגללו / וזה למה שאני / אוהבת רק אותו," ונוסח דיבורה משקף את מצבה הנפשי הבלתי מפותח.

לעומת הדמויות הנשיות החלשות, מבצבצת גם דמות נשית שבכוחה לעמוד במקום שונה, חופשי ועצמאי. בחיתוך לשון פשוט, דיבורי וקצר, מעורטל מכל סממן ספרותי ובכל זאת אינו משובש, מציבה יונה וולך דמות נשית המודעת לרצונותיה, לרגשותיה ולהכרעותיה ודבקה בהם:

"כי איתך זה רק בגלל / שאני אוהבת / כי איתך זה רק בגלל / שאני רוצה / כי איתך / זה לא בגלל שאני חייבת" (אור פרא, עמ' 66), וכדאי שתדע את זה.

התחזקות המודעות הנשית, אם בהצגת מקורותיה של החולשה ואם בעמידה על הזכות לרצון חופשי, מוליכה להתנערות מן הדגמים להתנהגות נשית שהובילו לביטול העצמי, שיונה וולך  מוצאת אותם בחינוך הארץ-ישראלי, הציוני-חלוצי. שלילתם של הדגמים הללו מוליכה להצהרת עצמאות נשית, המעידה על שחרור מהם: "לא להתנהג כמו חלק / להתנהג כמו שלם," היא פוסקת בשיר בשם זה (צורות, עמ' 100). כל השיר בנוי כאמירות נחרצות על טיבם ומשמעותם של הדגמים הללו. העיקרון המכונן הוא שלילת הדגם שעל פיו כפופה האישה מבחינת "חלק" למערכת זוגית ומשפחתית וחברתית ומאבדת את עצמאותה ואת היכולת לממש את זהותה בתוכה, ותביעה להמרתו בדגם שעל פיו האישה היא סובייקט "שלם" לעצמו, המחוייב בנאמנות לעצמו.

וולך אף מצהירה, שהדגם של "החלק" הוטמע באשה בעורמה פסיכולוגית כ"תמונות" שקובעו בנפש והן מגיחות בבגרות ומתוות את ההתנהגות הנשית בכוח חיוניותן, כמו היו יצורים חיים. ההתקפה על הדימויים החקלאיים הללו נפרשת בצורה מבריקה ונועזת: נמנים עליהם אדמה בעולה, כבשה חלושה ותמימה בעדר, רכיב במערכת משפחתית שיש בה אימא, אבא וטלה, עץ שאינו קיים לעצמו אלא לשם תכליתו, לתת מחסה לאדם או להעניק לו פרי, ואפילו רכוש פרטי, שבהיותו רכוש הוא נעשה נטול ערך. כל אלה שאולים, כמובן, מן החינוך הארץ-ישראלי ומן הספרות לילדים של אותה תקופה, שבמרכזם הוצבו הערכים החברתיים של  עבודת האדמה והפריון החקלאי. ממנו שאוב, לדעת וולך, הדגם החינוכי של האישה מאותה תקופה: הרי זו אישה הנבעלת על ידי הגבר לשם הפריון והיא רכושו. ייעודה הוא הקמת משפחה וגידול צאצאים ועל כן היא מחוייבת להעניק הגנה ולספק את צורכי המערכת הזוגית והמשפחתית, תוך ויתור על המימוש העצמי, כמו היתה חלק בטבע החי ולא סובייקט אנושי.

כנגד שעבוד נפשי ותודעתי זה מתריסה וולך וחותמת את מחאתה בקריאה-זעקה, "די!" –  והרי  זו מחאה ש"כריסטינה" או "קורנליה" לא היו מסוגלות כלל לשער. שלב חדש נולד.

המשך אחרון יבוא ובו סיכום על דגם תחליפי וחיובי למגעם של הגבר והאישה,

ואפילו על נס המיפגש המושלם.

ארנה גולן

* * *

אילן בושם

שירים ל"חדשות בן עזר"

לקראת אוגוסט 2018

הַמְּחַבֵּר

כָּתַב כָּתַב כָּתַב

נַחַל לֹא אַכְזָב

וְיִשְׁפּוֹט הַקּוֹרֵא, חָשַׁב

*

אָמַר מְבֻגָּר לִידִידוֹ הַצָּעִיר מִמֶּנוּ

שֶׁאָזְנוֹ הָיְתָה כְּרוּיָה לְנַיָּד:

"בִּזְמַנִּי הַכֹּל הָיָה פָּחוֹת קוֹפְצָנִי,

אַתָּה אִתִּי?

הַיּוֹם אֲנָשִׁים אִבְּדוּ אֶת הַבּוּשָׁה

אֶת הָאִינְטִימִיּוּת

אֶת הַכָּבוֹד הָעַצְמִי,

צוֹעֲקִים עַצְמָם לָדַעַת

וְעַל כֻּלָּם לָדַעַת

עַל מָה הֵם צוֹעֲקִים!"

הָיָה אָדָם כְּלַהֲדָ"ם

הוּא מֵת לִרְאוֹת

אֵיךְ נִרְאֶה אָדָם מֵת

וְיַחַד עִם זֹאת

מֵת מִפַּחַד לִרְאוֹת מֵת,

כִּי זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא מִסְתַּדֵּר לוֹ,

מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא מִתְחַבֵּר לוֹ –

אָדָם מֵת עַל בֶּאֱמֶת.

*

נִתְקַלְתִּי בִּגְלוּיָה יְשָׁנָה

עִם תְּמוּנַת שְׁנֵי פַּרְצוּפִים

מְחַיְּכִים מֵאֹזֶן לְאֹזֶן

שֶׁל זוּג הַמְּאַחֵל הַרְבֵּה בְּרִיאוּת

וְהַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת

לִקְרוֹבַת מִשְׁפַּחְתָּם שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה.

וְהַדְּמָעוֹת נִקְווּ בְעֵינָי עַל אוֹתָהּ קְרוֹבָה

שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה לְלִבִּי,

וְתָהִיתִי עַל שְׁנֵי הַפַּרְצוּפִים הַמְּחַיְּכִים

אִם הַחַיִּים עֲדַיִין מְחַיְּכִים אֲלֵיהֶם.

*

אָמְרוּ הָרִימוֹת

לִבְרִיא הַבָּשָׂר:

אָנוּ לֹא מְרַמּוֹת

וּבְהֶחְלֵט מִתְכַּוְּנוֹת

וּמַמָּשׁ נְכוֹנוֹת

לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ

לְגַל עֲצָמוֹת.

תִּקְוַת הנוֹירוֹטי

אָמַר בְּלִבּוֹ: הַיּוֹם לֹא אַצְלִיחַ

לִסְחוֹב גַּם אֲבַטִּיחַ

אֲנִי עָמוּס מִדַּי

יָדָי תְּפוּסוֹת עַד בְלִי דַּי

אֶדְחֶה אֶת קְנִיַּת הָאֲבַטִּיחַ לְמָחָר

אִם בִּשְׁבִילִי זֶה לֹא יִהְיֶה כְּבָר מְאוּחָר...

בָּרְחוֹב

(א)

זָקֵן הַנֶּעֱזָר בְּמַקְלוֹ

וְהוֹלֵךְ בֵּין הַמְּמַהֲרִים לְאַט לְאַט –

הַאִם לְמִישֶׁהוּ אִכְפַּת?

אוּלַי לַבֵּן? אוּלַי לַבַּת?

וְאוּלַי גַּם לָהֶם

זֶה לֹא אִכְפַּת.

(ב)

חָשַׁב הָאִישׁ "הוֹ אֱלֹהִים,

בִּגְלַל הַשֶּׁסַע בַּחֲצָאִיתָהּ

הַמּוֹבִיל לַשֶּׁסַע בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנָהּ,

בָּא לִי לְשַׁסֵּעַ אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם."

*

אִישׁ רָזֶה וְנָאֶה

הָיָה בֶּרְגְּמַן,

שַׁח שִׂחֵק הַרְבֵּה

עִם יְדִידוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת,

אַךְ זֶה לֹא שָׁמַר לוֹ חַסְדּוֹ

וּלְקָחוֹ (לֹא בְּדִיּוּק חָבֵר)

צַוָּאָה

כְּשֶׁאָמוּת

אָמְרוּ עֵינָיו שֶׁל חֲתוּלִי,

קְבֹר אוֹתִי בֶּחָצֵר

מִתַּחַת לְעֵץ הַתּוּת

וְלֹא בְּמָקוֹם מְנֻכָּר וְקַר

כְּמוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת לְחַיּוֹת,

וְאָנוּחַ לְיָדְךָ כְּמוֹ עַל הַסַּפָּה.

* * *

אוריה באר

מזג אוויר מטורף

החדשות האחרונות מאירופה אינן בתחום הפוליטי או בתחום הספורט. נראה שכולן מתייחסות למזג האוויר המטורף השורר שם בשבועיים האחרונים.

ובכן, בהתאם למה שמספרים קרובים, ידידים וחברים, הרי במערב אירופה שורר בימים אלה חום אימים שקשה לסבול אותו. בפאריס החום הוא בלתי נסבל. דודה זקנה של אשתי, שגרה בבית אבות יהודי, מספרת שהיתה השבוע על סף עילפון. כך גם אחרים מדיירי הבית, חלקם הגדול ניצולי שואה.

בפאריס הגיע החום לשלושים ושמונה מעלות. בלוכסמבורג, לשלושים ושבע מעלות ומחנק איום. בגרמניה החום היה אף הוא קשה מאוד. גם בבנלוקס כולה המצב חמור למדי.

מה שעושה את המצב חמור יותר, הוא שהאירופאים אינם יודעים מה זה מזגן. במרבית הבתים אין זכר למזגן. בחלק מהם יש רק מאוורים, וחלק אחר אינו יודע מה זה לקרר בית. כן, כי לדבריהם כבר יובלות לא היה להם מזג אוויר כזה.

ומה עוד. קרובת משפחה אחרת מספרת שבדרכה מלוכסמבורג לפאריס תקף אותם ברד אדיר שכמותו לא ראתה בימי חייה. הברד נמשך שעות, והרכבת איחרה כמעט ביום שלם.

ואכן כן. מזג האוויר הולך ונעשה גרוע משנה לשנה. כדור הארץ מתחמם והעתיד נעשה חמור ביותר.

ומה עושים מנהיגי העולם בימים אלה? האם הם מתארגנים ומורידים את כמות השימוש בפחם? האם הם מודיעים על מצב חרום?

קדחת.

טראמפ לא עושה מאומה, כי זה יזיק לפועלי התעשייה התומכים בו. הסינים לא עושים מאומה, כי הם שקועים במסחר ובמכירות מוצריהם עד ללא קץ. העתיד לא מעניין אותם.

בעיתון גרמני שנפל לידי, קראתי מאמר מלא דאגה של מדען מזג האוויר, הטוען, כי אם לא ייעשה משהו דחוף, הרי בעוד חמישים שנה, אולי קצת יותר, יימחק לחלוטין הגזע האנושי – גם מחום, וגם מהצפת המים שימסו מהקרחונים.

אבל למי איכפת? המדינאים הגדולים אומרים" "היום נחיה כי מחר נמות." והנינים שלהם? הנינים של הנינים שימותו. למי אכפת. וכך עוסקים בשטויות. דא"עש, אסלאם קיצוני, שלטון בסוריה או באוקראינה ועוד הבלים.

אז תמשיכו ככה. הסוף מתקרב.

אוריה באר

* * *

יואב אהרוני

חוק הלאום: אי-הבנת הנקרא

בצרור ההערות של אורי הייטנר (חב"ע 1364), הייטנר לא מצליח להבין מדוע יובל אלבשן מתנגד לחוק הלאום. מהיכרותו עם אלבשן הוא יודע שאי אפשר לחשוד בו שאין הוא מבין את מה שהוא קורא, ולכן הוא מסיק שאלבשן לא קרא את החוק (שאפשר לקראו תוך חמש דקות – גירסת הייטנר). אילו רק טרח להקדיש לו את אותן חמש דקות, אין להייטנר ספק שאלבשן היה חייב לתמוך בו בכל ליבו.

מהיכרותי השטחית עם יובל אלבשן, מתוך דברים שכתב והשמיע בנושאים שונים, אין לי ספק שאלבשן קרא את החוק ואפילו הקדיש לו מחשבה של יותר מחמש דקות. לא קראתי את מאמרו הנידון ב"הארץ" ואינו יודע מה הנימוקים להתנגדותו לחוק, אך מניח שנימוקיו מוצקים. מצד שני, אני הקדשתי דקות אחדות לקריאתו ואכן, למעֵט סעיף אחד: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל," שאותו הייתי מקצר: "ירושלים היא בירת ישראל", הייתי יכול לקבל את החוק הזה בשלמותו אלמלא היה משתבץ ומשתלב בתוך סביבה מורעלת.

הסביבה המורעלת היא זו שבה משפחה לא יהודית מאום אל פחם או נצרת או חורפיש אינה יכולה למצוא מקום בו תוכל לבנות לעצמה בית ראוי או לקנות דירה, בעוד למשפחה יהודית כל האופציות פתוחות, במרכז או בפריפריה, ביישוב עירוני או ביישוב קהילתי, בשוק החופשי או בתוכניות דיור למשתכן. לפתרון הדיור של משתכנים יהודיים נמצאות תמיד ההקצאות המתאימות של קרקע ופיתוח תשתיות בעוד למשתכנים לא יהודיים תמיד אין. אין משבצת מתאימה ליישוב לא יהודי חדש ואין הקצאת קרקעות לבנייה באום אל פחם או בנצרת. כמובן שאין שם גם תקציבי פיתוח לאותן קרקעות שלא נמצאו.

ברכס אמיר למשל נמצאה קרקע מתאימה להקמת חריש ותקציבי פיתוח מתאימים, אך לאום אל פחם לא נשאר, והעיר הזאת, שהיא למעשה כפר שגדל לממדי ענק (באוכלוסייה ולא בשטח) – נחנקת. אין תב"ע, אין הקצאה מסודרת ונפרדת לשטחי מסחר ושירותים ולשטחי מגורים, אין מערכות חינוך מסודרות – אין כלום. ולא רק אום אל פחם, כל הכפרים הערביים שקיבלו מעמד של עיר על-פי מרשם האוכלוסין גרידא, נמצאים במצב דומה.

ומה קורה למשפחה ערבייה שרוצה לקנות, ולמעשה קנתה, בית בעפולה, כבר ראינו. ברור לגמרי שהמשפחה הזאת לא קנתה את ביתה בעפולה כדי לתקוע רגל בדלת ולהפוך שם לגיס חמישי, אלא להיפך, תוך מוכנות לקבל על עצמה את המרחב הציבורי היהודי-חילוני ולהשתלב בו, תוך מוכנות, ואולי אפילו רצון לשלוח את ילדיה להתחנך במערכת החינוך הממלכתית בעיר. בנצרת עילית, שבה חיות היום משפחות ערביות רבות, אני מניח שחלקן או אף רובן היו שמחות לבנות את ביתן בנצרת הערבית אילו יכלו ואילו היו מוקצים לעיר זו אותם משאבי קרקע ופיתוח שהוקצו לנצרת עילית.

בימים האחרונים התעוררו הדרוזים למאבק נגד החוק הזה. זוהי התעוררות בגזרה צרה. למעשה הדרוזים אינם מתנגדים לאפלייה אבל דורשים, בתוקף מעמדם המיוחד ו"ברית הדמים", להיות בצד המפלה ולא בצד המופלה. לי אין התנגדות לכך שיימצא פתרון מתאים למאות המשפחות הדרוזיות בחורפיש שאין להן איפה לגור, להיפך, אברך על כך. אבל בכך אין די. צריך לפתור גם את בעיותיהן של אלפי משפחות ערביות, מוסלמיות ונוצריות שמשוועות לא רק לפתרונות דיור אלא לחיסול האפליה המובנית בגזרות רבות של כל המגזרים הלא יהודיים בחברה הישראלית. הפתרון לשמירת אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל הוא בהיפרדותה מכל השטחים בהם חיים מיליוני לא יהודים שאינם אזרחי המדינה, ולעולם לא יוכלו להיות בה אזרחים שווי זכויות. בשום פנים אינו במגמה ההפוכה של סיפוח שטחים אלה והקמת יישובים יהודים נוספים בהם תוך דיכוי האוכלוסייה המקומית חסרת הזכויות.

זוהי הסביבה המורעלת בה אנו חיים. לתוך הסביבה הזאת, המורעלת בלאו הכי, יוצק חוק הלאום עוד טיפות אחדות של רעל מזוקק במסווה של לאומיות יהודית גאה. משום כך כל בר דעת חייב להתנגד בכל לבו לחוק הרע הזה.

יואב אהרוני

אהוד: שמעתי שהרשויות הערביות בארץ יצאו בקול-קורא לאזרחי ישראל היהודים לקנות דירות ובתים ולבוא להתגורר בשטחיהן ללא כל אפלייה וסיכון חיים, גם לא סיכון פלילי. המיבצע בעיצומו. אלפי יהודים נוהרים לגור ביישובים ערביים בתור אזרחים שווי-זכויות של מדינת ישראל והם מתקבלים שם בשמחה וללא שום אפלייה ושום טענות כלפי ממשלת ישראל על פגיעה באופיים הערבי הטהור של היישובים, וילדי היהודים ילמדו במערכות החינוך של ערביי ישראל, בשפה הערבית.

מצד שני שמעתי שאותן רשויות פנו לבג"צ בבקשה לאסור על יהודים לרכוש דירות ובתים בתחומים המוניציפאליים שלהן – וזאת כדי לשמור על אופיים הערבי ולרוב גם המוסלמי-"הפלסטיני" של היישובים הערביים הללו.

* * *

האמת העצובה היא שגם אם לא היה נשאר "מתנחל" אחד בגדה המערבית ובמזרח ירושלים – יחס הערבים, המכוּנים "פלסטינים", כלפינו, לא היה משתנה כהוא זה. להפך, הם היו נעשים תוקפניים עוד יותר בתקוותם לגרש אותנו מכל חלקי ארץ-ישראל. ומי שלא מאמין, שיראה מה שווה הסכם הפסקת האש שלנו עם החמאס בעוטף עזה. האם ייתכן שהערבים שקרנים ושאי אפשר לסמוך עליהם?

* * *

מוטי הרכבי

על דת, אלוהים ואמונות תפלות

אקדים ואומר שאני אדם חילוני ולא מאמין. אבל בהחלט מכבד אנשים דתיים ולא רק בגלל שאני חושב שמותר להם לחשוב אחרת. תמיד אני חושב, מי יודע, עוד יסתבר שהדתיים צודקים ולא אני.

אני נתקל שוב ושוב בפוסטים ובטוקבקים של שמאלנים, שכדרכם משתמשים בלשון בוטה כלפי יהודים מאמינים: ״חשוכים,״ מאמינים באמנות תפלות,״ ״מנשקי מזוזות,״ ״מטומטמים,״ ״אמונות של ימי הביניים.״ ואלה עדיין העדינים שבשמאלנים. האחרים, והם הרוב, מוסיפים – שחורים, מסריחים ושאר ביטויי השמאל.

אז הרשו לי להציג לכם, השמאלנים, כמה עובדות במספרים. אני יודע, אתם מעולם לא נותנים לעובדות לבלבל אתכם, ובכל זאת –

יש בעולם 2 מיליארד נוצרים מאמינים.

יש בעולם 1.6 מיליארד מוסלמים מאמינים.

יש בעולם 1 מיליארד בודהיסטים מאמינים.

יש בעולם 1 מיליארד הודים שמאמינים בדת ההינדו.

ויש גם כמה מיליונים של יהודים שלא כל כך משנים את המיספר הכללי.

אז יש לנו בעולם גם כמה אלפי שמאלנים צעקנים בתל-אביב, שחושבים שהחוכמה האלוהית, סליחה החוכמה האנטי-אלוהית, ניתנה רק להם. והם ורק הם יודעים טוב יותר מ-5.6 מיליארד אנשים.

שמאלנים, הסתכלו קצת על עצמכם ונסו לחשוב – האם באמת אתם כל כך מוצלחים? הלא מי כמוכם יודע מה אתם באמת!

מאחר שאני לא מאמין, אעדיף תמיד להיקרא אפיקורס ולא אינפידל. כאפיקורס אני מסתכן בקללה ואולי ביריקה. כאינפידל אפסיד את הראש.

וכדי להסיר ספק לגבי האמונה שלי. מייל זה נשלח בשבת!

מוטי הרכבי

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

יהודה ליב שבדרון

שיר השירים לשירה

מוקדש למורי ורבי אהוד בן עזר

הפסיכולוגית שירה

התעוררה

זינקה למקלחת

התחילה לקרצף התחת

לאן זה עלמתי?

אהה, זה כי יש לך פגישה איתי?

כל שערה מתולתלת מברישה בקפידה

לא כל יום יש לה פגישה עם יהודה

את השד הימני שירה חופנת

ובידה השמאלית קצת מאוננת

נהנה לו השד מליטוף הטיפות

טרם ייחנק בחזייה לכמה שעות

כן, גם השד השמאלי נארז במהרה

הרי וויניקוט אומר שהוא השד הרע

שירה בקוד האתי מאוהבת

ולכן איתי אף פעם לא שוכבת

מתחשק לי פעם להזמין לרקוד

את אתי, זו שכתבה את הקוד

ותוך כדי ריקוד את אזנה לגלות

ששמים זין על הקוד שלה פעמים רבות

ואם היא יכולה באופן חד פעמי

לאפשר לשירה להגשים חלומי

הרי מה כבר ביקשתי לעשות

לוודא סוף סוף אם הפטמות חומות או וורודות

וידוע שזה חלק מהטיפול הבריא

כפי שקבע פרויד שבלי זה בלתי אפשרי

וכמה כבר אפשר לדבר על רגשות

כשהרגליים שלה צמודות והדוקות

אני אמור להתרכז בתהליך בדיוק

בזמן שאין שום פיסוק?

איך נעבד חוויות ונשחרר טראומות

אם כל יצירות הפאר סגורות וחתומות

שחררי תראי לי משהו

תני לדחוף אצבע איפשהו

ותראי איך מצבי הרגשי משתפר

ואני נהפך לאדם מאוזן יותר ויותר

שירה היא לא מלכת יופי

אבל יש לה חיוך בונבון טופי

מאחורי השדיים מסתתר לב של זהב

שאני בטוח שאותי יום אחד יאהב

וכששירה שואלת: מה שלומך יהודה?

בא לי לענות: וואו, כמה שאת חמודה!

אבל יש גבולות ויש תהליך והקוד של אתי

ואני עונה בפרצוף חמוץ משהו פאתטי

האם אין בית דין לערעורים

בו אני יכול להגיש קובלנה להגשמת הרהורים?

ולקבל כתב תעודה

רישיון  להפשיט את שירה החמודה

הרי היא בעצמה אמרה  ופירטה

עד כמה שיש לי יכולת הפשטה

ואיך אוכל למות ולעזוב את העולם

בלי הידיעה הבסיסית איך נראה דגדגנה המושלם

ואם ב-12 שנות לימוד משעממות

לא עודכנתי בכאלו ידיעות בסיסיות

משהו דפוק במערכת

שיטת הלימוד מלוכלכת

העיקר חסר מן הספר והאוכל מן הצלחת

ואין לי מושג אפילו איך נראה לה התחת

לא פלא ששלחו אותי לפסיכולוגית למרבה הבושה

הבעיה רק שיש לה סטייה להיות תמיד לבושה

היא זו שתמיד אומרת 'למה לדבר בקודים'

אבל כשמגיעים למעשה ולעיקר הדברים

לעניין שלשמו נתכנסנו – שהוא לשכב איתי

היא נזכרת פתאום בקוד הארור של אתי

וכשאומרים לי "החיים קשים – צריך פסיכולוג"

אני יודע שיש לי סיבה לדאוג

לשירה באהבה

שלך,

יהודה לייב שבדרון

* אהוד: אפשר למצוא בגוגול פרטים על הרב יהודה לייב שבדרון ממודיעין עילית – אם אכן זה הוא ששלח לי את השיר הזה.

* * *

נעמן כהן

אל נקמות (ביידיש: גאט פון נקמה)

התיאטרון הקאמרי, יום חמישי, 27.7.18. אולם 2

ההצגה: "אל נקמות" (ביידיש: גאט פון נקמה) מאת שלום אש. נכתב על ידו ביידיש ב-1906. אין חוברת ולא מצוין של מי התרגום העברי.

המחזה מציג זווית מהפכנית בחיי היהודים בפולניה, חיי זונות ואהבה לסבית על רקע חיי היהודים בתחום המושב.

הפקת הקאמרי: עיבוד איתי טיראן ודני רוזנברג, בימוי איתי טיראן. תפאורה ערן עצמון.

התפאורה היצירתית מציגה את הרקע. למטה בקומה הראשונה קובת הזונות בבית מזכוכית מסתובב. למעלה גרים בעלי הבית כשהם מופיעים לסירוגין גם בחזית.

 יעקל שפְּשֹובִיץ', (בגילומו המצוין של אלון דהן) הוא בעליו של בית בושת שמנסה לשוות לעצמו חזות מהוגנת כדי להשיא את בתו רבקל'ה.

הוא שהיה בעצמו יתום, מעסיק צעירות יהודיות שנמלטו מהחברה הענייה והשמרנית בכפרי הולדתן.

את רבקהל'ה בתו (בגילומה של ירדן ברכה) הוא מרחיק מכל מגע עם הזונות ומחפש לה חתן מהוגן.

אשתו שרה (בגילומה של הלנה ירלובה), נערה יתומה שהעסיק בעבר בזנות, עוזרת בידיו.

אבל הבת רבקהל'ה, שנאסר עליה לצאת מהבית, נמשכת דווקא אל חיי הזונות בקומה התחתונה, והיא אף מאוהבת באחת הזונות, מַנקֶה (בגילומה של אנסטסיה פיין), וחוששת משידוך כפוי.

 יענקל שפשוביץ' רוצה שידוך מהוגן לבתו לכן הוא מזמין בכספו כתיבת ספר תורה שאמור לשנות את גורלו. את ספר התורה הוא שם בחדרה של רבקהל'ה בתו כסגולה שתגן עליה מחטאי הוריה, ותמנע מזל רע.

ספר התורה אינו משנה את הגורל. הרי "אל נקמות השם". רבקהל'ה בורחת יחד עם מנקֶה אהובתה כדי להפוך לזונה בבית זונות אחר. עד הסוף הטרגי.

אני ממליץ בחום על ההצגה. בימוי מעולה וזורם, בלי רגע דל. תפאורה מדהימה. משחק מעולה של כולם. עלילה סוחפת ואפילו רלוונטית לאור המאבק לשוויון הזכויות של הלהט"בים, ואפילו עירום נועז לחובבי הז'אנר.

הערה קטנה. חבל שאחת הזונות, הינדל, מעשנת כל הזמן סיגריה אמיתית על הבמה, בניגוד למקובל, ומעכירה את האוויר.

לאחר ההצגה התקיימה שיחה עם איתי טיראן הבמאי.

עומרי ניצן, המנהל האמנותי הקודם של הקאמרי, שלדבריו יזם את העלאת ההצגה, מציג אותו. הוא קורא וממליץ לקהל הצופים לראות את ההצגה "מעשייה מגונה" שעומדת לעלות בקרוב בקאמרי, הצגה המספרת את פרשת המאבק על העלאת ההצגה "אל נקמות".

כשהראה שלום אש את יצירתו לי"ל פרץ, המליץ לו הלה לשרוף אותה. יעקב אדלר אמר כי לא ניתן יהיה להציג את המחזה בפני "נשים יהודיות מהוגנות."

שלום אש שכנע את הבמאי הגרמני מקס ריינהרדט להעלות את המחזה בדויטשס תיאטר ב- 1907 תחת השם 'Der Gott von Rache.

"אל נקמות" הועלתה לראשונה בעברית על ידי "התיאטרון הדרמטי" באולם ציון שבירושלים, ב-1922. ההצגה בוימה על ידי מרים ברנשטיין-כהן, ועוררה מחאה רבה ביישוב.

ב-1907 התקיימה הבכורה היידית של "אל נקמות", בתיאטרון תאליה בניו יורק. ההצגה עוררה סערה גדולה. עיתונים שמרניים קראו "לנדות" את אש.

ב-1922 הועלתה לראשונה ההצגה באנגלית. בהצגת הבכורה בברודווי נאסרו יוצרי הצגה והשחקנים בעקבות סצינת האהבה הלסבית. המשטרה אסרה על ההצגה בנימוק של הפרת סעיף 1401A לחוק העונשין בניו יורק, הצגת בידור העשוי להשחית את מידותיהם של בני-נוער ואחרים.

אל נקמות, מסביר עומרי ניצן, היתה הפעם הראשונה בברודווי שהוצגה בה נשיקה לסבית. מאז הם לא מפסיקים...

יש לציין שבשנות ה-30 החל אש להסתייג מההצגה. ב-1934 אסר על להקה יהודית בבודפשט להפיק אותה, משום שהיא עלולה להיות מנוצלת בידי האנטישמים.

לאחר ש"הצגתם של היהודים כסוטים שימשה הצדקה לרצח עם" – הודיע אש כי הוא אוסר על העלאת "אל נקמות" בכל שפה שהיא ובכל מדינה שהיא. הפקה מחודשת ראשונה נעשתה רק  ב-1974, שנים רבות לאחר מותו.

איתי טיראן מספר על העיבוד והבימוי שעשה, ומספר שכדי לספוג אווירה הוא לקח את כל השחקנים לביקור בביתו של שלום אש בבת ים.

שלום אש, יליד העיר קוטנו בפולניה, עלה לארץ ב-1955. הוא נפטר ב-1957 וביתו נהפך למוזיאון עירוני בבת ים. כעת הוא בשיפוצים וייפתח בנובמבר.

עירית בת ים חתמה על הסכם עיר תאומה עם העיר קוטנו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%A0%D7%95

חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני

בשעה שחוק הלאום החדש מותקף כחוק גזעני ומדינת ישראל מותקפת כמדינה פשיסטית בעלת משטר אפרטהייד יש לחזור ולהדגיש. חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני.

בשעה שהד"ר להיסטוריה, ההיסטוריון אבו מאזן, מכחיש לא רק את השואה, אלא את עצם קיומו של העם היהודי, וכתיאולוג מוסלמי הוא קובע ש"היהודים טמאים ומטמאים," ובשעה שהמופתי של הפת"ח שהוא מינה, השייך מוחמד חוסיין, מצהיר ביום הפת"ח שיש לרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים, ובעוד שע"פ סעיף 7 באמנת החמאס (שזכתה ברוב קולות בקרב הערבים-הפלישתינאים) יש ע"פ דברי מוחמד לחסל את מדינת היהודים –ישראל, ולרצוח את כל היהודים, ובשעה שע"פ חזון ערביי ישראל יש לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית, ובשעה שירמיהו קורביין (הגיע הזמן שישנה את שמו למוחמד קורביין), מנהיג מפלגת הלייבור האנגלית, מסרב לראות בשלילת זכות ההגדרה העצמית מהיהודים אנטישמיות – יש לא רק צורך, אלא הכרח בחוק לאום שלפיו מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.

יש לשים גם לב שלמרבה הצער, בניגוד לגרמניה הנאצית ,שם היו עדיין גרמנים שהתנגדו לאידיאולוגיה של היטלר, עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, כלומר שיראה את דברי מוחמד באמנת החמאס ובתמיכת הפת"ח, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים  –גזענות ולא מופת מוסרי.

לכן יש לומר בריש גלי לכל העולם: חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני. נגד הגזענות האנטישמית על כל פניה – האנטישמיות המוסלמית והנוצרית, האנטישמיות של הימין והשמאל, וכן,  גם נגד האוטו-אנטישמיות היהודית.

ודוק: חוק הלאום אינו עוסק בשוויון אזרחי אלא רק בזכויות לאומיות. השוויון האזרחי בא לידי ביטוי בחוק כבוד האדם וחירותו ובחוקים אחרים.

חוק הלאום הוא אינטרס דרוזי

בזמן האחרון אנו עדים לקמפיין פוליטי של דרוזים, שבעקבות האקטיביסטים הפרו-איסלמיים הפועלים להפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית מוסלמית – יוצאים נגד חוק הלאום וקוראים לשנותו. (לא ברורה בדיוק דרישתם. האם לקבוע שמדינת ישראל, מדינת היהודים – היא גם מדינה דרוזית? או דרוזית וערבית?)

זוהי טעות איומה עבורם. חוק הלאום הוא אינטרס דרוזי מובהק. חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית יהווה אסון לדרוזים.

כמה מילים על הדרוזים.

השם "דרוזים" הוא כינוי גנאי שניתן להם ע"י הערבים-המוסלמים, על שמו של אחד ממפיצי הדת הדרוזית, אדם ממוצא פרסי בשם מוחמד בן ישמעאל נשתכין אל-דרזי, שמאוחר יותר  הוא עזב את הדת.

הדרוזים עצמם מכנים עצמם "אלמווחידין" – כלומר בערבית "המייחדים" את האל (מונותאיסטים).

מייסד הדת הדרוזית, חמזה בן עלי, גם הוא פרסי במוצאו, הכריז על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז –  כהתגלמות אלוהים עלי אדמות.

 אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז קיבל את הכינוי אל-חאכים באמר-אללה (מילולית המושל מטעם האל).

כתוצאה מכך הוכרזה הדת החדשה על-ידי האיסלם כדת כפירה סוג א', שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלאם, שלהם זכאים היהודים, הנוצרים והשומרונים, ויש לרודפם ולהרגם. הדרוזים יכלו להתקיים רק בפריפריה עם מיעוטים אחרים.

מטעמי ביטחון, כדי לשמור על חייהם, שמרו הדרוזים את עקרונות דתם האמיתית בסוד, (הם מחולקים ל"עוקאל" יודעי סודות הדת, ול"ג'והאל" בורים בסודות הדת) – אך זה לא עזר להם למנוע את רדיפתם ע"י המוסלמים, שהרי הכרזת ערבי-מוסלמי כאל, נוגדת את  אמונת הייחוד (מונותיאיזם) המוסלמית ואין כפירה גדולה ממנה.

לפני האלהתו כ"אלוהים הדרוזי", נודע אל-חאכם אל-מנצור, כערבי-כמוסלמי קנאי ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. ב-1009 הוא הרס עד היסוד את כנסיית הקבר בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. הוא ציווה גם להרוס את בתי הכנסת של היהודים וגזר שעליהם להתאסלם או לצאת מהמדינה, או להסתמן ע"י סימנים בולטים – ראשי עגל שיישאו על הצוואר כרמז לעגל הזהב.

לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל-חאכם רדוף פחד רדיפה, חשד בסובבים אותו והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו איסור על אכילת מלוח'יה, המאכל המצרי המסורתי, ואיסור על משחק שחמט.

אל-חאכם נעלם באופן מסתורי (נמצאו רק בגדיו) ועם היעלמו פחתו לזמן מה גם הרדיפות.

בניגוד לאלוהיהם – אל חאכם באמר אללה, הדרוזים מאמיניו, אינם מיסיונריים ואינם תובעים לרדוף ולהרוג בני דתות אחרות. בנימין מטודלה אמר עליהם שהם אוהבים את היהודים.

בדרך כלל היחסים בין הדרוזים ליהודים היו תקינים עם יוצאים מן הכלל.

בשנת 1567 בזזו בדואים ודרוזים את צפת. בשנת 1604 נשדדו יהודי צפת על ידי דרוזים. בשנת 1628 לכדו הדרוזים את העיר, ומלחם, בן אחיו של פח'ר א-דין השני, שלט בעיר ושדד את תושביה היהודים, שרבים מהם נאלצו להימלט מהעיר. בשנת 1656 החריבו הדרוזים פעם נוספת את היישוב היהודי בצפת במעשי שוד וטבח.

 בזמן המנדט הדרוזים לא השתתפו במאורעות לצד הערבים ונקשרו קשרים עם היישוב היהודי כאשר חלק שיתפו פעולה עם ההגנה.

גדוד דרוזי השתתף במלחמת השחרור בצבא ההצלה הערבי של פאוזי קאוקג'י. ולחם לכיבוש קיבוץ רמת יוחנן במטרה לכבוש את חיפה. (בקרב נפל זוהר דיין אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין) רק לאחר שהגדוד הדרוזי ספג מפלה בקרב החליטו הדרוזים לפרקו ולשתף פעולה עם היהודים. (לא כדאי לחשוב מה היה קורה לו היה הגדוד הדרוזי מנצח בקרב).

בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא קיים באף מדינה ערבית, ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. למטרה זו הוקם אז גדוד חי"ר דרוזי, גדוד חרב.

מדינת היהודים היא היחידה המכירה בדרוזים כעדה דתית ונותנת להם שוויון אזרחי פוליטי מלא דבר שאין להם בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים. בכל 22 המדינות הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות.

רק השבוע נרצחו בסוריה באכזריות מרובה 215 דרוזים, ונחטפו 14 נשים דרוזיות ע"י ערבים-מוסלמים-סונים מדעא"ש בשיתוף פעולה עם אסד שרצה לנקום בדרוזים על כך שלא שיתפו איתו פעולה.

רק הדמוקרטיה הישראלית, כלומר של מדינת היהודים, מבטיחה לדרוזים זכויות. קיום מדינת היהודים הוא אינטרס דרוזי, ולכן חוק הלאום הוא אינטרס דרוזי.

ייאמר ברורות. אם הדרוזים ירצו להגדיר את עצמם עם ולא עדה וירצו להקים מדינה דרוזית בהר הדרוזים בשם "דרוזיה", שם הם יוכלו לממש את זהותם הלאומית הדרוזית (יבטיחו שוויון אזרחי לכל המיעוטים) ישראל תתמוך בהם, אבל כל ניסיון של הדרוזים להפוך את ישראל למדינה ערבית-מוסלמית (או דרוזית) ייתקל בהתנגדות.

היכן הדרוזיוֹת?

 הדרוזים מנמקים את תביעתם לביטול חוק הלאום היהודי בכך שהם משרתים בצבא, מכאן נשאלת השאלה, מה לדעתם צריך להיות היחס השיוויוני לדרוזיות? – לאחר שהדרוזים הגברים אוסרים על הנשים הדרוזיות לשרת בצבא.

ייאמר ברורות: שוויון פוליטי אזרחי בניגוד ללאומי – אינו תלוי בשירות צבאי.

חוק הלאום הוא אינטרס להטב"י

אקטיביסטים פרו-איסלאמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי ניסו להפנות את המאבק הצודק למען זכויות הלהט"בים נגד חוק הלאום. לכן יש להזכיר – חוק הלאום הוא אינטרס להט"בי.

446,583 הערבים שנהרו לקלפי להצביע בעד הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), במטרה לחסל את מדינת היהודים ע"פ חזון ערביי ישראל, לא נהרו להפגין בכיכר רבין למען הלהט"בים.

כתב "הארץ", הערבי-מוסלמי-סוני עבד ל. עזב, קובע שהוא לא שוכנע שלזוגות בני אותו מין יש זכות טבעית להיות הורים. (עבד ל. עזב, "להט"בים בהצלחה בלעדי", "הארץ" 24.7.18).

ממשלת יצחק שמיר ביטלה ב-1988 את האיסור בחוק על משכב זכר. (איסור שבעצם מעולם לא נאכף, זאת בהוראת חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה).

ממשלת נתניהו תבטל לפי הבטחתו (נקווה שיצליח) את אי השוויון בחוק הפונדקאות ובשאר החוקים.

בכל מקרה חוק הלאום הוא אינטרס להט"בי. הפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית תביא לכך שגורלם של הלהט"בים יהיה כגורלם של הלהט"בים בכל 22 הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות.

לכן חוק הלאום המבטיח שמדינת ישראל תישאר מדינה יהודית הוא אינטרס להט"בי.

"חוק הלאום אינו חורג מהמורשת הציונית"

הפולני? אוסטרי? פלישתינאי? שלמה זנד, הגזען האנטישמי, מכחיש העם היהודי, אינו מבין כלל מהי ההתרגשות מחוק הלאום החדש, שהרי לתפיסתו כל התפיסה הציונית, גם לפני החוק, היא גזענית דומה. (שלמה זנד, "חוק הלאום אינו חורג מהמורשת הציונית", "הארץ", 27.7.18) ולכן כמובן יש לחסל את מדינת היהודים ולהקים במקומה מדינה ערבית-מוסלמית שהיא היא התגלמות הדמוקרטיה והצדק.

ההסכם

אברהם גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, חתם הסכם עם ציפורה מלכה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר, יו"ר מפלגת "התנועה". לפי ההסכם ציפורה מלכה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר תשמש כיו"ר האופוזיציה עד הבחירות, ואברהם גבאי ישמש יו"ר האופוזיציה לאחר הבחירות.

מ"המחנה הציוני" למחנה האנטי-ציוני

מפלגת העבודה ומפלגת "התנועה" שרצו לבחירות בשם "המחנה הציוני" יחליפו מן הסתם את שם מפלגתם ל"המחנה האנטי ציוני", לאחר שהצביעו נגד חוק הלאום בנימוק שהציונות היא גזענות.

הליכתו של זוהיר בהלול – סיכוי למפלגת העבודה

התפטרותו של חבר הכנסת הערבי-מוסלמי-סוני הגזען (רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את היהודים מופת מוסרי ולא גזענות) זוהיר בהלול, בנימוק של התנגדות לחוק הלאום (למרות שמפלגת העבודה הצביע נגדו) יש בה פתח למפלגת העבודה הישראלית לחזור אל חזון מייסדיה, החזון הציוני.

מה חבל שבמקום לעשות כן הכריז אברהם גבאי שברגע שהוא יעלה לשלטון הוא יבטל את חוק הלאום.

חוק הלאום הערבי במצרים

במשך שלוש מאות שנים לחמו המצרים (האגיפטים) נגד הכיבוש הערבי-מוסלמי של מצרים, וללא הצלחה.

בעקבות הקמת ההתנחלויות הערביות (למשל ההתנחלות הגדולה ביותר פוסטאט שהפכה לקהיר) ומשטר הדיכוי המוסלמי כלפי המצרים (האגיפטים הנוצרים) – הפכה מצרים למדינה ערבית-מוסלמית כשהמצרים מהווים בה רק כ-10 אחוז.

כדי להבליט את הכיבוש הערבי מצרים קוראת לעצמה "הרפובליקה הערבית של מצרים" להדגיש שהמדינה אינה שייכת למצרִים (הילידים), אלא לערבים הכובשים.

מצרים מגדירה עצמה כמדינה ערבית-מוסלמית ומקיימת חוקיי אפליה (אפרטהייד) כלפי המצרים (האגיפטים).

זה כמובן לא מונע ממצרים להכריז שחוק הלאום היהודי הוא גזענות.

http://rotter.net/forum/scoops1/488770.shtml

"עכשיו אני אומר אפרטהייד"

כזכור לקוראים הוותיקים  למרות כל מאמציו לא הצליח דוד אמיתי מ"גבעת חביבה" למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען – בין ערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה.

בזמנו כתבנו על אחד מערביי הדו-קיום, מוחמד דראושה, מנהל תכנון שוויון וחיים משותפים "גבעת חביבה", שפנינו אליו והצענו לו להיות הערבי-המוסלמי הראשון שיצהיר כי הוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. למרבה הצער מוחמד דראושה סירב לראות בהם גזענות ולא מופת מוסרי.

והנה מסתבר שאותו מוחמד דראושה, הערבי-המוסלמי הגזען מערביי "הדו-קיום של גבעת חביבה" שבעיצומו של מבצע צוק איתן הביע את תמיכתו בחמאס בכך שהצהיר ש"זכותם וחובתם של הפלסטינים להילחם למען "הגשמת חלומם" (חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם) – יסד ארגון בשם "חברה לתועלת הציבור – קול 1".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%97%D7%93

אותו ארגון "קול 1" התמזג עם ארגון ארגון 15-V – ששם לו למטרה להביא להחלפת השלטון של בנימין נתניהו, ונתמך בין השאר כספית באופן בלתי חוקי ע"י מחלקת המדינה האמריקאית.

שני הארגונים ממתגים את עצמם עכשיו בשם החדש 'תנועת דרכנו'. ארגון הפועל כעת להפלת נתניהו ע"י הצגתו כעבריין המסכן את בטחון ישראל. מובן שאותו ארגון מסתיר את דעותיו של אחד ממייסדיו הערבי-המוסלמי הגזען מוחמד דראושה.

https://www.facebook.com/lavi.cr/videos/1988566041377703/

זוהי אפוא עוד פעילות של "אחוות העמים" של ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה הממומנים ע"י תנועת "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

והנה אותו ערבי-מוסלמי-סוני גזען המכנה עצמו "ערבי הדו-קיום" מכריז במאמר ב"הארץ": "תמיד נמנעתי מלקרוא לישראל מדינת אפרטהייד, עכשיו (לאחר חוק הלאום) אני אומר אפרטהייד," (מוחמד דראושה, "עכשיו אני אומר: אפרטהייד". "הארץ", 15.7.18)

כמה לא מפתיע.

אגב אנחנו לא מתייאשים. חייב להימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

משה כהן

בלי בושה

ביום 29 ביולי בשעה 6 בבוקר ברשת ב', הקדיש אריה גולן את תוכניתו בת השעתיים להתקפה שלוחת רסן על חוק הלאום.

הוא העלה בזה אחר זה דוברים דרוזיים, בדואיים, ח"כים ערביים "ציונים" כגון זוהיר בהלול ועיסאווי פרג', המצהירים מראש שזהותם הפלסטינית גוברת על זהותם הישראלית, וכן גם יהודי אחד, דן מרידור, שלא קשה לשער מראש מה דעתו. 

מר גולן גם לא חסך מאמצים להלהיט את המרואיינים על ידי שאלות והערות מגמתיות.

וכך זה נמשך שעתיים.

ברור שתאגיד השידור הציבורי צריך לבטא את כל הדעות הרווחות בדעת הקהל, אך לא רק את דעתו של השדרן.

אגב, בכל מדינה האוכלוסייה שיש לה רוב מגדירה את הלאום, ואין זה אומר ששאר האזרחים הם "סוג ב'", כטענת התוקפים.

בכל מדינה גם אוכלוסיות מיעוט חייבות למלא את חובת השירות הצבאי ככל שהוא מחייב. 

הצטיינותם של הדרוזים בשירות בצה"ל ראוייה לכל שבח, אך היא איננה יוצאת דופן מאחר ועל כל מיעוט של אזרחים בכל מקום מוטלת חובה זו.

ובכלל, השידור הציבורי אינו אחוזתו הפרטית של שדרן זה או אחר, וחזקה עליו לתת ביטוי מאוזן ככל האפשר לרחשי הציבור.

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק רביעי

"גלות" וחרם על העי"ש

חלק ראשון של הפרק

הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי"ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.

העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות, בשם "נוטריאל". הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.

בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.

לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" –  קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", המוסד שנחשב ל"בור שומן", מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.

ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.

כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.

בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.

עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.

בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ'סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.

ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.

ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.

השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:

"אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"

כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.

 [הפנקס שתחילתו נכתבה בשנת 1867 עבר מאבי-סבי לסבי וממנו לאבי ונמצא כיום בארכיון המשפחה שברשותי. והוא נמצא מפוענח ברובו באחרית הדבר שכתבתי למהדורה החדשה של ספר זיכרונות סבי, "התלם הראשון", שכתבוֹ אבי בנימין מפיו, ויצא במהרה שנייה בהוצאת הספרייה הציונית, 1988. העתק מצולם של הפנקס מסרתי לארכיון הציוני בירושלים. במשך השנים איש לא התעניין בו כי הוא מפר את המוסכמה השקרית לפיה החלה העלייה הראשונה בשנת 1882–  ולא עם ייסוד פתח-תקווה בשנת 1878. – אהוד בן עזר].

עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ"מדינת רוּסְלַאנְד", היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.

כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקווה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקווה," ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.

בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את "רפאים", המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.

בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: "אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה."

שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.

החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי "כולל אונגארן". הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!

יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:

"מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!"

הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: "למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"יומנו של תובע בכפרי מצרים"

לתופיק אל-חכים

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.5.1973

לפני 45 שנים

שמו של המספר והמחזאי המצרי תופיק אל-חכים (נולד ב-1898 באלכסנדריה) נזכר לאחרונה יחד עם שמו של הסופר המצרי נאג'יב מחפוז (נולד ב-1911) כמי שסר חינם בעיני שלטונו של סאדאת. תופיק אל-חכים עומד בשורה הראשונה של יוצרי הפרוזה החדישה בספרות הערבית המודרנית. את השכלתו הערבית קנה במצרים, ואת הכללית – בשבתו שנים אחדות בפאריס, שם למד משפטים.

שם גם כתב את הגירסה הראשונה של ספרו הראשון "עאודת אל רוח" (1933. "שיבתה של הרוח") הקרוי, בתרגומו העברי, "היתה רוח אחרת". הסיפור מתרחש על רקע תקופת ההתקוממות המצרית נגד הבריטים ב-1919 והתנועה הלאומית המצרית בהנהגתו של סעד זגלול.

במאמרו "ראשיתו של הרומאן המצרי" ("אופק", קיץ 1970, בעריכת יוסי גמזו) אומר ד"ר ששון סומך כי ברומאן זה נטל על עצמו תופיק אל-חכים משימה שאפתנית: לחרוג מדרכי-ספרות תמימות ולעטות על השכבה הריאליסטית לבוש סימבולי. הספר מבוסס בחלקו על פרטים אוטוביוגראפיים. לדעת סומך, רוממותה של השכבה הסימבולית אינה מוסיפה תמיד לעומק השכבה הריאליסטית. עם זאת, חובה להדגיש, כי חיוניותה של השכבה החיצונית אין לה תקדים בסיפורת המצרית.

ספרו של אל-חכים שופע הומור ומלא דמויות מעניינות ותוססות, דמויות מצריות בכל רמ"ח אבריהן. וייתכן כי הישגו הגדול של אל-חכים ברומאן זה הוא העובדה שהדמויות מדברות בעד עצמן. חיוניותן מובלטת על-ידי דיבורן ומעשיהן. הדיאלוג בספר, הכתוב בלשון מדוברת (לעומת החלקים הנאראטיביים, הכתובים בלשון הספרותית), הוא, אולי, הטוב ביותר שבסיפורת המצרית. מי שמכיר את הדיאלוג במחזותיו של אל-חכים לא יראה בכך משום פלא.

מסיפור זה פנה אל-חכים לסימבוליקה וניסה כוחו במחזות בעלי מגמה סמלית, כמו "אנשי המערה",  על יסוד אגדה קוריאנית על ישני מערה במשך מאות בשנים. "שהרזאד", על גיבורת "אלף לילה ולילה", "מושב נשים" ברוח אריסטופאנית, ומערכונים רבים, שאחד מהם, "בוקר במחלקת הבריאות", נכלל במהדורה העברית של "יומנו של תובע בכפרי מצרים". כמה ממחזותיו זכו להצלחה רבה על הבמה המצרית. אחד מהם, "העיסקה", מחזה שעלילתו מקורית ומזכירה את גוגול, הוצג גם ב"קומדי פראנסז" ב-1958.

סיפורו "יומנו של תובע בכפרי מצרים" (1937) נחשב לטוב בסיפורים הערביים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, כפי שכותב בהקדמתו המתרגם, מנחם קפליוק. הספר תורגם לשפות רבות. קפליוק מוכר לקורא העברי כמתרגמן השקדן של יצירות ממבחר הספרות הערבית בת-זמננו. כבר ב-1931 תירגם את "ימים" לטהא חוסיין, ולפני כשלוש שנים את "הגנב והכלבים" לנאג'יב מחפוז. מבואותיו לספרים מאירים עיניים ועליהם מתבססת רשימתי.

"יומנו של תובע בכפרי מצרים" הוא סיפור קריא ומשעשע ביותר. חריף מאוד בכושר ההתבוננות והתיאור, מותח בעלילתו הבלשית-למחצה, ומותח ביקורת חברתית נוקבת על סדרי השלטון המצרי בתקופה המתוארת ועל פיגורו של הכפר המצרי. הסיפור מחזיק קצת יותר ממאה עמודים, ונדמה שכדאי היה להדפיסו מחדש במהדורת-כיס במסגרת סדרת "תרמיל", מה גם שהתרגום שומר על איכותו וצבעוניותו גם כיום.

הסיפור כתוב בפשטות, בצורת יומן. מוסר תמונה ריאליסטית מחיי העם המצרי היושב ב"ריף", מושג מצרי הכולל את הכפרים ואת העיירות, הגדולות והקטנות. תמונות מחיי יום-יום של הפלח המצרי, סבלו ויגונו, והמערכת המורכבת של החיים הציבוריים והמדיניים, שבמרכזה עומד ה"עומדה" (המוכתאר), השליט בכפר מטעם, המרכז שלטון יחיד. הסכסוכים והקטטות לצורותיהם הקלות והקשות כפי שהם משתקפים בערכאות, שאל-חכים בקיא בהן מימים ששימש במשרת תובע באחד ממחוזותיו של עמק הנילוס.

הוא מעביר שורה של טיפוסים אופייניים מהמנגנון הממשלתי באותה עיירה, שבה המרכז של האיזור הכפרי. מוקיע את הסדרים של מנגנון התביעה והמשטרה, מעלה טיפוסים של שופטים, אנשי-דת, פקידים ממשלתיים, נשותיהם, ומסכת הדיבות והמריבות והפרובינציאליות. ובמרכז העלילה עומד מעשה רצח, ואחריו התאבדות, או מעשה-רצח נוסף, של יפהפייה כפרית בשם רים, פרשה של אהבה וקנאה שנשארת סתומה גם בסוף הסיפור.

סיפורו של אל-חכים הוא דוגמא מצויינת לסיפור ריאליסטי, שרקעו מוגדר מאוד מבחינת המקום, התקופה והחברה המתוארת, אבל ליחו לא נס, משום שהוא עומד בזכות עצמו כ"עולם", אפילו השתנה הכול, או לא השתנה דבר – במציאות החברתית של הכפר המצרי. הוא סיפור שמילא שליחות לשעתו, אך כמעשה-אמנות יש לו קיום בלתי תלוי בשעתו.

דוגמה ליריעת החיים הססגונית שמעלה אל-חכים הוא תיאור שני מסדרי-זיהוי בפני אנשי-כפר נבערים:

"הבאנו את אשתו של הנרצח והצגנו לפניה את הנאשם בין אנשים אחרים, שהוצאנום במקרה מאולם ישיבות בית-דין השלום והעמדנום לצורך הזיהוי. ביניהם היה אחד, ביש-מזל, סוכן חברה, שהביא מסמכים של החברה כדי להתדיין עם נתבעים על-ידה. פתאום הוא רואה את עצמו תקוע בין אלו שנלקחו מאולם בית-הדין והוא עומד יחד איתם בשורה ארוכה באולם התביעה כשבא-כוח התביעה מביא אל שורת העומדים אשת-מדנים ומצווה לה, שתוציא משורת העומדים את הרוצח. האישה מסתכלת בפני העומדים כשהיא מכה על ליבה ומחרפת נמרצות את רוצחי בעלה. היא ניגשה אל רוצח בעלה, מיד נתרחקה ממנו בשקט והוסיפה להסתכל בעומדים – עד שהגיעה לאותו מסכן, בעל המסמכים השלומיאלי, שאינו יודע ולא כלום מכל העניין וטפחה לו על חזהו טפיחה חזקה, שכמעט הפילתהו ארצה, ומיד נתנה קולה ביללה:

"יריבי! יריבי!"

האיש נזדעזע, מופתע ונדהם. אחר-כך התעודד ושאל:

"אישה! הגידי לי: האם אני מכיר אותך?"

האישה כאילו לא שמעה כלום והוסיפה ליילל:

"יריבי! שופך דמי! יריבי!"

האיש פנה אליי כמתחנן:

"אדוני הבק, חלצני! מעולם לא ראיתיה ולא פגשתיה."

אז קם בא-כוח התביעה – אני בעצמי, אך לא בכבודי – בשאלותיו המשוננות יפה על-פה,  שאלות של שיגרה, אשר אם לא תשאלן, יראום הממונים כשגגה שיצאה מלפניך ואפילו אם אין להן כל יחס לאותו עניין, שאלות הבל שאין אומרות כלום כשלעצמן, אלא שחוקי המשפט רואים אותן כלוחצות את הפושע אל הקיר.

ובכן שאלתי את המדובר:

"בינך ובינה היו מריבות?"

"לגמרי לא, אדוני. הלא איני מכיר אותה."

עשיתי אתנחתא קצרה, כדי לשאול אותה שאלה, שכל תובע וכל שופט שואל אותה בביטחון ובמנוחת-לב כאילו תפס את השור בקרניו:

"אם כן, מה סיבת טענותיה נגדך?"

"האם אדע? פגע רע עם אור הבוקר נתגלגל על צווארי!"

"עצרהו, שוטר!"

"לעצרני? לאסרני? ואני, אדוני הבק, הלא יש לי משפט אזרחי למטה בבית-הדין. עשה חסד ותן לי ללכת לעבודתי."

האיש נלקח למעצר. וכשהכריזו על משפטו האזרחי והוא, התובע, לא הופיע, בטלו תביעותיו. וכה ישב האיש במעצר מקופל-רגליים תחתיו כשהוא חושב על הצרה, שבאה עליו לפתע פתאום על לא עוון ופשע...

נזכרתי מעשה זה ואמרתי על ליבי: לא ולא! אסור לנו להפריז על ערך הזיהוי. אותם הפלחים, שהמוגלה אוכלת עיניהם מינקותם, והכרתם הוזנחה ללא טיפול במשך דורות של שלטון מושלים מכל הגזעים – על הפלחים הללו אין לסמוך בענייני זיהוי והגדרה.

והאם יש זיהוי מופלא מזה שערכתי בשעת תביעת זיוף? הנאשם היה אפנדי, לפיכך העמדתיו בין אנשים מתורבשים, הבאתי את התובע, פלח, וציוויתי עליו להוציא את בעל-דינו מהשורה. הוא הסתכל רגע בפניהם של העומדים, עזב את השורה ועמד כנגדי, בא-כוח התביעה החוקר, ונעץ ארוכות מבטו בפניי. בעיניו ניראו סימני פקפוק שלפני ביטחון: הנה מצא את הפושע האמיתי...

אותה שעה ביקר אצלי אחד מגדולי המפקחים של התביעה הכללית, שביקש לראות בזיהוי. הבהילני המעשה של בעל-הדין, שהוא מאריך בחשדו בי, שכן אותו מפקח גבוה עלול להסיק מסקנה, שאינה לרצון לי... נזפתי בפלח וציוויתי עליו להסתכל בשורת האנשים אשר לפניו ולהוציא משם את הנאשם. אך הארור עבר אחת, אחת ושתיים ליד השורה וחזר והטיל מבטיו בי כשהוא בודקני מכף רגל ועד ראש, כשם שבודקים חשוד קשה... ולא אשכח את התרגשותי אותו יום. אמרתי אל ליבי: "יעמוד ריבון העולמים לימין המוצגים לזיהוי..." לא מצאתי ברירה אלא לסיים מיד את פעולת הזיהוי באמרי בחיפזון:

"התובע לא זיהה אף אחד."

ציוויתי על השורה להתפזר. הפלח הלך כשהוא שולח אחריי מבטים גנובים..." (עמ' 111-113).

* תופיק אל-חכים: "היתה רוח אחרת". תורגם בידי ש. רגולנט. הוצאת עיינות. ת"א, תשי"ז [1957].

* תופיק אל-חכים: "יומנו של תובע בכפרי מצרים", ונילוו אליו מאמר על הפלח המצרי מאת איבנת אש-שאטי, וסיפורים מאת מחמוד תימור. תירגם מערבית מנחם קפליוק. ספריית לדור", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ה, 1946. 231.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר: סליחה על הבורות שלי, מי זה אסי עזר?

* "הנערה הפלסטינית עהד תמימי שהורשעה בתקיפת חייל – תשוחרר ביום ראשון [29.1] מהכלא בתום שמונה חודשי מאסר, כך אישר היום (חמישי, 26.7) שירות בתי הסוהר (שב"ס). תמימי תועדה סוטרת לחייל בנבי סלאח ונעצרה למשך שלושה חודשים. במארס האחרון נגזרו עליה שמונה  חודשי מאסר והוטל עליה קנס של כמה אלפי שקלים בגין תקיפה, הסתה והפרעה לחייל. שעות לאחר שחרורה, צפויה תמימי לקיים מסיבת עיתונאים בעיירת הולדתה נבי סאלח שבגדה המערבית. המסיבה מכוונת בעיקר לתקשורת העולמית והפלסטינית, שסיקרה את מעצרה בהרחבה." ["הארץ" באינטרנט, 26.7].

עהד תמימי – "זאן ד'ארק" הפלסטינית, הבלונדית הצעירה לבנת העור והפוטוגנית – ששוחררה ממאסר, תיכנס ודאי בקרוב לפעולה חובקת עולם של אהדה לפלסטינים ושינאה לישראל. צפו לגלי תמיכה רבים בה גם בקרב האידיוטים המוסריים בישראל – תמיכה בחצופה שסטרה, מול מצלמת טרור תעמולה פלסטיני ­– לקצין הישראלי, שהתאפק בחוכמה ולא הגיב על תקיפתה ולא סיפק עוד סצינת צילום שקרית מבויימת להשחרת דמותו של צה"ל.

לעהד תמימי צפוי עתיד מזהיר וקריירה בלתי רגילה ופרסום עולמי ששכרו בצידו – זאת בעידוד שונאי ישראל. בייחוד אם תצא למסע הופעות בחו"ל. הטרור הפלסטיני יֵדע איך להשתמש בה לטובתו כדי לחפות על פשעיו, בין השאר – על רצח ילדים יהודים קטנים במיטותיהם.

סביר להניח שגם היא מתנגדת לחוק הלאום.

* עם שיחרורה הצהירה תמימי: "ההתנגדות תימשך עד לסיום הכיבוש."

למי שמיתמם ותומך בה כדאי להזכיר: סיום ה"כיבוש" פירושו הפיכת רצועת החוף המאוכלסת בצפיפות של ישראל, בין גדרה לחדרה – ל"עוטף עזה", וזאת כחלק ממאבק הטרור הפלסטיני ל"זכות השיבה" ולהשמדת ישראל. אמנם, קשה לשגר עפיפונים ובלונים ממזרח למערב כי הרוח היא בדרך כלל בכיוון הפוך, כמו מרצועת עזה.

בית המשפט הרשיע את תמימי בהסתה בשל סרטון הסטירה ששידרה בפייסבוק. "אני מקווה שכולם ישתתפו בהפגנות כי זה הפתרון היחיד," אמרה בו, "הכוח שלנו באבן שלנו, ואני מקווה שכל העולם יתאחד כדי לשחרר את פלסטין. טראמפ קיבל החלטה והם צריכים לשאת באחריות לכל תגובה שתבוא מאיתנו – אם זה פיגועי דקירה או פיגועי התאבדות או זריקות אבנים. כולם צריכים לעשות משהו ולהתאחד על מנת שהמסר שלנו יעבור: אנחנו רוצים לשחרר את פלסטין."

והאידיוטים המוסריים שלנו חוגגים סביבה!

* ולעהד תמימי יש לנו עצה: את יפה, את פוטוגנית, את מחוזרת ואת פופולארית – אבל את לא בחורה יהודייה. את לא בחורה חופשייה. היזהרי! צעד "לא מוסרי" אחד מצידך – ובני משפחתך עלולים לנהוג בך כמו שמתייחסים ערבים ישראליים ברמלה וביפו לבנות משפחה סוררות! את אמנם גיבורה של חופש בעיני התקשורת אבל עדיין את אסירה בכבלי המסורת הפנאטית המוסלמית.

* אהוד: האם אני מצטער על סגירת הטלוויזיה החינוכית? לפני שנים רבות שודרה שם סידרה של פגישות עם סופרים. הוזמנתי לעורכת הסידרה אילה [איה] לובין והתברר לי שהיא רוצה לעשות איתי תוכנית על מדורי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ". אמרתי שאני מעוניין בתוכנית על ספריי שלי, כמו שאר הסופרים בסידרה, ואז היא ענתה לי בתקיפות: "לא. אתה לא. אתה לא בתוכנית הלימודים!"

קמתי ויצאתי.

בשעתו הפיקה הטלוויזיה החינוכית סידרה בשם "לשון המראות" על הספרות העברית,  בעריכת גרשון שקד. זה היה כבר לאחר הופעת הסרט "המחצבה", ולבקשתם נשלחה אליהם קלטת של הסרט. ואכן היה פרק בסידרה – על רומאנים שעסקו בתיאור שנות העלייה ההמונית. ספרי "המחצבה" לא נזכר שם אפילו במילה אחת.

אז שיסגרו. מה לי ולהם?

* אהוד היקר! בעניין הערתך-שאלתך לגבי הקטע שרשמתי על הפדופילים: אתה צודק, אכן, בנוגע לאכסהיביציוניסטים, ונראה, שמן הראוי להכיר בהם  כלהט"בים לכל דבר ועניין. אבל האנסים, הרוצחים, הגנבים והשודדים למיניהם לא נמנים עליהם, לכל הדעות.

אבל, אלוהים גדול – אולי יום אחד יעלה גם להם השתן לראש; הם יתארגנו, יערכו מפגן כוח ענק בכיכר רבין ויגישו רשימת תביעות מן הממשלה...

ודבר נוסף, בעקבות ציטוט מאמרו המאלף של הסופר גדי טאוב על האליטות הליברליות, אתה נזכרת באימו, מרית ליפשיץ ז"ל, וסיפרת מן הזיכרונות שלך על מידת קיצוניותה בסגידה ל"עולם המחר"...

כיום אני שותף לתחושותיך דאז, אבל אז, בעוונותיי, לא הייתי רחוק בהשקפת עולמי ממנה. שנינו היינו חברים בגרעין "גדיש" של "השומר הצעיר" ונבחרנו לשמש יחדיו כמערכת העיתון של הגרעין. העיתון הודפס בסטנסיל והופץ בין חלקי הגרעין השונים שב"פזורה". זכור לי שמרית אהבה מאוד את הרעיון שלי לקיים בעיתון מדור בשם "דוור המערכת". באחד מגיליונותיו פירסמתי תרגום שלי לפואמה מאת וו. מיאיקובסקי. רק בחלוף למעלה מחמישים שנה שבתי בימי גימלאותי אל הפעילות הספרותית...

בברכה,

יואל נץ

* אהוד: אני לא יודע אם בשנה הקרובה, תשע"ט, יחולקו פרסי ישראל בתחום הספרות העברית, אבל כדאי כבר עכשיו לחזור ולציין שטרם זכה בפרס ישראל אחד מגדולי סופרינו, סמי מיכאל בן ה-92, שהרומאנים המרתקים שלו שמים בכיס הקטן את אלה של זוכה הפרס האחרון דויד גרוסמן; וכן טרם זכו בפרס ישראל בתחום של מחקר ותולדות הספרות העברית – נורית גוברין והלל ברזל. הפרס בתחום המחקר הספרותי ניתן בעבר לאנשים שאינם מגיעים לשיעור קומתם ולהיקף מפעלם הספרותי של גוברין וברזל.

* עם התגברות הידיעות על התגברות אנטישמיוּת גרמנית ומוסלמית בגרמניה, עלה בדעתנו להציע ליהודים שעדיין חיים שם, שלא ידאגו – הם תמיד יוכלו לעלות לישראל. מה שלא היה באפשרותם בשנים 1939-1948.

אמנם המילקי בארץ יותר יקר מאשר בברלין – אבל פירות וירקות הקיץ הנפלאים הם תוצרת הארץ!

רק שקצת יותר קשה למצוא כאן בחורות גרמניות עם עטינים [ביטוי של המשורר שאול טשרניחובסקי בסיפור על בעלת-ביתו האלמנה השמנמנה בימי לימודיו בהיידלברג] – כדי לזיין אותן.

* אהוד היקר, אין אלוהים אחרי אושוויץ, כי לא היה גם לפני אשוויץ. בהגדה של פסח כתוב: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם." – שקר גמור: הוא לא הציל מנבוכדנצאר, לא מטיטוס, לא מהדריאנוס, לא ממסעי הצלב, לא מגזירות אשכנז, לא מאיזבלה ופרדיננד, לא מחמלניצקי וכו' וכו'.

הבדייה המטומטמת ביותר שהאדם המציא היא שיש אלוהים שמשגיח על הבריות, וגומל לאיש כדרכיו כפרי מעלליו (ירמיהו י"ז). למרות שהעובדות מראות תמיד את ההיפך – לא ניתן לשכנע אנשים שבראו לעצמם גולם, שממש לא מוכן לשמוע בקול "הצדיק".

אבנר הרוסי מרתק בדבריו על הטייס סיי פלדמן.

מסור נא לעדינה שגם לבתו של יואל נץ, וגם לבתי שלי קוראים ערגה.

שלך,

משה גרנות

אהוד: שמו של קובץ סיפורים שלי שיצא לאור ב-1987 בהוצאת זב"מ הוא "ערגה".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל