חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1366

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באב תשע"ח, 2.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. (המשך). // מרדכי קידר: נאום המלך – פרק ב. // יהודה דרורי: למיצרי באב-אל-מנדב חשיבות אסטרטגית גם לישראל. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה:  הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? // יוסי אחימאיר: העוקץ הפלסטיני. // אורי הייטנר: 1. רעות רוח. // עמוס גלבוע: על פי סקר  עבור התקשורת: 64 אחוזים לא נותנים בכם אמון! // משה כהן: איך סופרים הצתות? // מנחם רהט: סיכולים ממוקדים. // ארנה גולן: דגם תחליפי של מגע ונס המיפגש המושלם אצל יונה וולך. // יצחק מאיר: על כף מאזני אלוקי השוק. // שוקי בן עמי: על דת, אלוהים ואמונות תפלות – מאמר של הסתה פרועה נגד השמאל. // מוטי הרכבי: ושוב על דת, אמונות תפלות ואסטרופיזיקה. // רוֹן גֵּרָא: רְחוֹב הֶרְצֵל – רָמַת גַּן. // משה יגר: כפרה גרמנית – האם זה אפשרי? // תקוה וינשטוק: אשת הסופר: צביה שמיר.  // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מבעד לצעיף" ליעקב חורגין, 1948. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.9.1973 לפני 45 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק רביעי, "גלות" וחרם על העי"ש. // אסתר ראב: בשׂורה. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!"...

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ בְּיִשְׂרָאֵלָה

נִתְגַּלָּה כּוֹחַ מַדְהִים שֶׁל יְנִיקָה מֵהוֹרָתָהּ

עַד שֶׁאִמָּא צִיּוֹנוּת שֶׁלְּבָבָהּ הָיָה הוֹמֶה לָהּ

נֶחְלְשָׁה שָׁם (שַׁד וָשֶׁבֶר) מֵרְעַבְתָּנוּת בִּתָּהּ

וְסָבָא יִשְׂרָאֵל וְסָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה וְאַבָּא בִּיל"וּ הַצּוֹפִים בִּינִיקָתָהּ

שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה הָעוֹלָה עַל כָּל רוּטִינָה שֶׁל מוֹצְצִים בְּשֶׁקֶק זַלְלָנוּתָהּ

אָמְרוּ: "רוֹאִים אֶצְלָהּ כְּבָר מֵהַהַתְחָלָה לְפִי עָצְמַת מְצִיצוֹתֶיהָ הָאַקְטִיבִית

שֶׁהַקְּטַנָּה הַזֹּאת הִיא פַיְטֵרִית גְּדוֹלָה

וְלֹא סְתָם קְבֵצִ'ית אֶלָּא דַוְקָא אָסֶרְטִיבִית

כִּי מְחַכִּים לָהּ בְּבֵיתָּהּ, עִם הַשְּׁכֵנִים

הַמִּתְנַכְּרִים וּמִתְנַכְּלִים לָהּ – מִבְחָנִים

שָׁל הִשָּׂרְדּוּת וְשֶׁל הִתְמוֹדְדוּת קָשָׁה מִכָּאן וְעַד לַהוֹדֶעָה הַחֲדָשָׁה

בָּהּ הַמָּשִׁיחַ יְצַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן שֶׁיְּבַשֵׂר כִּי חֵרֶף הֲסָתוֹת-הַסֶּלֶף

לַפָלַשְׂתִּינִים כְּבָר נָפַל הָאֲסִימוֹן שֶׁדּוּ-קִיּוּם עָדִיף עַל דּוּ-אִיּוּם פִּי אֶלֶף.

אַךְ בְּשׁוּבָם עִם בַּת-הַחֶמֶד אֶל הַבַּיִת שֶׁמֵּעַתָּה הָפַךְ לְבַיִת מְשֻׁתָּף

כִּי בְּעָלָיו, מִיסְטֶר מַנְדָט, נָשָׂא רַגְלַיִם מִשֶּׁשִּגְּעוּ אוֹתוֹ תַּעֲלוּלֵי הַטַּף

("הַהֲגָנָה", "פַּלְמָ"ח", הַ"לֶּחִ"י" וְהָ"אֵצֶ"ל") –

מִשֶּׁחָזְרוּ אֵפוֹא וְהִתְמַקְּמוּ בִּפְנִים

וְיִשְׂרָאֵלָה בִּבְכִיּוֹת הָיְתָה פּוֹרֶצֶת

פָּרְצָה פִּתְאֹם גַּם חֲמָתָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים. 

– "הִיא מְשַׁבֶּשֶׁת אֶת מְנוּחַת-הַצָּהֳרַיִם!" הֵטִיחוּ הֵם וְאַף הִרְעִימוּ בְּקוֹלָם,

אַךְ נָא לִזְכֹּר שֶׁאֵצֶל אֵלֶּה – הַצָּרָה הִיא שֶלֹּא פָּסְקוּ הַצָּהֳרַיִם מֵעוֹלָם.

– "הִיא מַדְבִּיקָה בְּחַיְדַקֵּי קִדְמָה מַרְעֶלֶת

אֶת תַּרְבּוּתֵנוּ, שֶׁמִּדֻּגְמָתָהּ נֶחְלֵית!"

אַךְ בְּנוֹגֵעַ לְקִדְמָה זוֹ – דַוְקָא אֵלֶּה מְחֻסָּנִים הָיוּ מִמֶּנָּה בְּהֶחְלֵט...

וְכָאן, מֵאַרְבָּעָה

צִבְאוֹת-עֲרָב גָּאָה

נַחְשׁוֹל צְמֵא-דָם שֶׁפְּלִישֶָׁׁתוֹ הֵחֵלָה

וּבַחֲמַת נָקָם

עַל כִּי בֵּיתָהּ הוּקַם

תָּקְפוּ אַרְבַּעְתָּם אֶת יִשְׂרָאֵלָה

וּדְרַסְטִית נִדְחֲתָה

יָדָהּ אֲשֶׁר הוּשְׁטָה עוֹד בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת בְּיֹשֶׁר

וְהֵם, בִּמְקוֹם שָׁלוֹם,

יָצְאוּ בָּהּ לַהֲלֹם

שֶׁכֵּן נִדְמָה לָהֶם כִּי שְׁעַת-כֹּשֶׁר

כָּאן נִזְדַּמְּנָה לָהֶם

בְּשֶׁצֶף מִתְלַהֵם

לִמְחוֹת אוֹתָהּ מֵאֶרֶץ אֲבוֹתֶיהָ

וְאִישׁ מֵהֶם לֹא שָׁב

לְרֶגַע וְחָשַׁב

עַל נַאקְבָּה שֶׁתָּבוֹא בְּעִקְבוֹתֶיהָ,

לְהֶפֶךְ – הַמַּסָּע

שֶׁל רֶצַח וּמְשִׁסָּה

וַהֲסָתָה פְּרוּעָה הָיָה מָלֵא הוּא

צְרִיחוֹת רַבּוֹת הִדְהוּד

שֶׁל "אִטְבַּח אֶל יָאהוּד!"

וּרְדִיפַת אַטְרָף שֶׁל צוֹוְחֵי "עֲלֵיהוּם!"

וּכְשֶׁאוֹֹתָם רוֹדְפִים

שָׁם בְּכוֹחוֹת עוֹדְפִים

בְּסַךְ הַלּוֹחֲמִים וְטִיב הַנֶּשֶׁק

לֹא חָשׁוּ כִּי צְפוּיָה

לָהֶם מַכָּה כְּפוּיָה

מִשֶּׁתֻּנְחַת בָּהֶם תְּבוּסָה עוֹנֶשֶׁת

כְּשֶׁכָּל מַנְהִיגֵיהֶם

סִמְּאוּ אֶת עֵינֵיהֶם

בְּשַׁחְצָנוּת הַהִיבְּרִיס שֶׁהִלְעִיגָה

אֶת יִשְׂרָאֵלָה זֹאת

שֶׁהֻתְקְפָה עַזּוֹת

מִ"ּצְּבָא הַהֲצָלָה", יְצִיר הַלִּיגָה

הַמְּכֻנָּה עַרְבִית

בָּהּ כְּמֵנִיף שַׁרְבִיט

הִִבְטִיחַ מַזְכָּ"לָהּ עָזָאם הַפֶּתִי:

"כְּשֶׁאֶת הַכַּף נַטֶּה

אֲנַחְנוּ נְטַאְטֵא

לַיָּם אוֹתָהּ בְּאּוּדְרוּבּ אֵנֶרְגֵּטִי" –

אוֹתָהּ שָׁעָה עַצְמָהּ

תּוֹךְ חִשׁוּבֵי עָצְמָה

נִרְאָה גַם בְּמִשְׁפַּחַת יִשְׂרָאֵלָה

כּוֹלֵל הַגֵּנֵרָלִים

(לְיָמִים הָרָמַטְכָּ"לִים)

שֶׁסּוֹף קָטַסְטְרוֹפָלִי מְצַפֶּה לָהּ.

וּכְשֶבַּבַּיִת הָאָדֹם בִּרְחוֹב יַרְקוֹן הַתֵּל-אֲבִיבִי

ׁ(מַטֵּה "הַהֲגָנָה" שֶׁל אָז) הִזְהִיר כָּל סְפֶּצְיָלִיסְט

בְּעִנְיְנֵי צָבָא כִּי בִּפְלִישַׁת אוֹיֵב אַקְטִיבִי

"רַק נֵס יַצִּיל אוֹתָנוּ מֵאוֹתוֹ פּוֹלֵשׁ סָדִיסְט

שֶׁמִּסְפָּרוֹ עָדִיף וְכֵן נִשְׁקוֹ הָאוֹפֶנְסִיבִי"

עָנָה לוֹ בֶּן-גֻּרְיוֹן שֶׁלֹּא הָיָה מִילִיטָרִיסְט

אֲבָל הָיָה לוֹ חוּשׁ בֵּין נְבוּאִי לְסוּגֶסְטִיבִי:

"מִי שֶׁבְּנֵס לֹא מַאֲמִין – אֵינֶנּוּ רֵאָלִיסְט..."

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

נאום המלך – פרק ב'

בשבוע האחרון עולה רמת הלחץ סביב המשולש תימן-סעודיה-איראן, בשל הטילים שירו המורדים החות'ים ביום רביעי, 25 ביולי הנוכחי, מהחוף התימני של הים האדום או מכלי שיט אחר, על מיכלית נפט סעודית ששייטה בים האדום, מול חופי תימן. סעודיה החליטה לחדול ולהעביר נפט לאירופה במסלול חיוני זה, ושווקי הנפט בעולם החלו לגלות עצבנות.

מנגד, כבר כשבועיים מתנהל דו קרב בטוויטר בין שליטי איראן והממשל בארה"ב, וכל צד מאיים על הצד השני: האיראנים מאיימים על השיט במיצרי הורמוז והאמריקנים מאיימים על איראן אם זו תפגע בנתיבי שיט בינלאומיים, שהים האדום הוא אחד מהם.

על רקע ההסלמה באיומים בין איראן וארה"ב, והאפשרות של התקרבות הצדדים לאיומים בהפעלת כוח ובעימות צבאי, חשוב לקרוא את הפרק השני בראיון שנתן בנו של השאה, רזא פהלווי, לאתר אילאף באמצע יולי הנוכחי. (בסוגריים – תוספות שלי, מ"ק)

יורש העצר של איראן פותח את שק הסודות בפני (אתר) אילאף

רזא פהלווי: עוינותה של איראן למפרץ גרמה לבזבוז משאבי האזור.

מחמוד אל-עודי

יורש העצר של השאה האיראני הקודם, רזא פהלווי השני, דיבר על ההשקפה שלו לגבי השפעת המדיניות האיראנית על עמי המפרץ הפרסי. לדעתו, עוינותה של איראן לעמים השכנים מבזבזת את משאבי האזור.

בפרק השני של השיחה הארוכה שערך אתר "אילאף" בפריז עם רזא פהלווי השני, בנו הבכור של השאה לשעבר של איראן ויורש העצר שלו, הוא דיבר על העתיד של איראן מנקודת מבט אחרת, תוך שהוא מדגיש את האפשרות שיגיע יום שבו תגיע לקיצה העוינות בין איראן למדינות המפרץ.

אבל כמובן, זה לא עתיד לקרות כל עוד קיים המשטר האיראני הנוכחי. הוא ציין שבעתיד, במקרה שיתקיים בין כל הצדדים (במפרץ, כולל סעודיה) שיתוף פעולה אמיתי המבוסס על ניצול משאבי האזור (נפט, גז), העמים במרחב יהיו הנהנה הגדול ביותר. הוא סבור כי לא חשובה זהותה של המדינה שתוביל את המגמה הזו, כי מה שחשוב הוא שתהליך זה יתרחש בעתיד הקרוב כדי למנוע מצב שבו כוחות מסוימים מנצלים לרעה את המתח בין איראן למדינות המפרץ.

שאלה: האם תוכל לספר לנו מה דעתך לגבי השפעת המדיניות האיראנית באזור?

תשובה: מדיניות האיראנית אינה משפיעה על העם האיראני בלבד, אלא חורגת ומגיעה לכל תושבי האזור. עיראק, סוריה, מדינות המפרץ, והמזרח התיכון כולו – הוא לא יציב. בתקופה שבה כולם חייבים לחשוב על עניינים הקשורים לגורל ולעתיד עמי האזור, כגון מקורות המים ואיכות הסביבה, למשל, המדיניות האיראנית כלפי העניינים החיוניים האלה היא הרסנית. אנו זקוקים היום לשיתוף פעולה אמיתי בין עמי האזור, ואנו זקוקים לטכנולוגיה כדי ליישם שת"פ זה. למרבה הצער, הכול קפוא, ומי מרוויח מהמצב הזה?

מדינות המפרץ ואיראן יתמודדו עם סבל רב בעתיד אם המצב יימשך כפי שהוא, אבל, אם המשטר הזה ייפול, ייפתח האופק לשיתוף פעולה בכל התחומים לטובת כולם. אמרתי את זה בעבר, והיום אני דבק יותר במה שאמרתי. איראן אינה זקוקה לנשק גרעיני ולא לאובססיה הצבאית הזו. יש לה משאבים והרכב דמוגרפי שיאפשרו לה צמיחה כלכלית גדולה, במיוחד אם יש לה תוכניות פיתוח אמיתיות המבוססות בין היתר על שיתוף פעולה עם מדינות האזור. אני מאמין כי כאשר יפורק הנשק הגרעיני הזה, תיוולד הרוח החיובית הזו. (אם העולם לא יכפה על איראן לפרק את התכנית הגרעינית שלה, המתח יימשך).

בלי גזענות, בלי כיתתיות

מה המסר שלך למדינות המפרץ ולעולם הערבי בתקופה ההיסטורית הנוכחית?

יש לנו עניינים משותפים רבים. אנחנו רוצים שהילדים שלנו והנוער שלנו יחיו בעתיד טוב יותר, אנחנו רוצים עתיד בלי גזענות (ערבים מול פרסים) או עדתיות (סונה מול שיעה). אנחנו רוצים יציבות ופיתוח. לא חשוב איזו מדינה תוביל לשינוי מקיף זה, ולא חשוב אם תהיה מחלוקת על דברים אלה. יש למפרץ שתי גדות ובשתיהן יש הרבה דברים טובים כמו אנשים בעלי כשרון בכל התחומים. הגיע הזמן שעמי האזור יחלו ליהנות זה מזה. אני מקווה לראות באזור שלנו את יישום המודל האירופי לשיתוף פעולה. חלומות כאלה אינם כפופים ליישום של אדם או מנהיגות, שכן העמים הם אלו המחליטים על כך. האירופים בחרו לעבוד יחד למען עתידם המשותף, מבלי שהיתה שום החלטה של ​​אדם כלשהו לאכוף זאת. יהיה טוב אם זה יקרה באזורנו בקצב מהיר מבלי לבזבז זמן ומאמצים.

המסר שלי (למדינות המפרץ הערביות) הוא: אין איבה בינינו, יש לנו מכנה משותף וקרקע פורייה לשיתוף פעולה למען טובת כולנו (אולי מתכוון לומר: אם תסייעו לי לסלק את המולות והגיע לשלטון באיראן, המפרץ יהפוך לגן עדן פורח). אנחנו רוצים לשפר את הנמלים, אנחנו רוצים כלכלה משותפת חזקה שכולם ייהנו ממנה. די לשנאה בינינו, הנגרמת על ידי משטר המולות. (באיראן) קיים פופוליזם בצורה הגרועה ביותר שלו, ועלינו לשנות את כל זה. אנחנו צריכים לשמור על המשאבים שלנו באזור זה, ועלינו לפעול בכל הכוח עבור הפיתוח שלו. עלינו להתייצב יחד כדי למנוע מכמה מדינות המבקשות לנצל אותנו ולהפיק תועלת מחילוקי הדעות בינינו.

מנקודת מבט כלכלית

ש: איך אתה רואה את המצב בתוך איראן מנקודת מבט של כלכלה והשקעות?

ת: המצב באיראן כל כך מסוכן שאני אומר שכל מה שחסר לאיראנים הוא ההזדמנות ליצור אלטרנטיבה והמחיר (שהם יצטרכו לשלמו). אין מי שמוכן להשקיע באיראן. למרבה הצער, עוני ואבטלה שולטים בכל צמתי החיים באיראן, וזו תוצאה של ניהול כושל ושל מגמות פוליטיות ואידיאולוגיות (יצוא המהפכה למדינות אחרות) המבזבזות כל אפשרות לשפר את חייו של העם האיראני.

ברגע זה שאני מדבר איתך, יש ספינות יפניות וסיניות השולטות על הגדה האיראנית של המפרץ, הבולעות את אוצר הדגים של איראן. אני לא יודע איך האיראנים מאפשרים לזה לקרות, ומה הן העסקאות החשודות האלה? (מישהו באיראן קיבל שוחד כדי לאפשר לסין וליפן להשתלט על אזורי הדגה השייכים לאיראן).

איראן סובלת, הדור הנוכחי שלה סובל, כולם סובלים מאוד בגלל פעולות המשטר הזה, אני לא מאמין שהעם האיראני מסכים לכך שאחרים יבזזו את העושר שלנו. כל זה קורה במסגרת של עסקאות חשודות שאף אחד לא באמת יודע מי מרוויח מהן.

הערות הקוראים:

חוסין (כנראה שיעי) מעיראק כותב:

ניסיון לסנוור או להשכיח

מי שהתערב בענייני המפרץ הפרסי, וניסה לעוות את תדמיתו, להחליש את המדינות הערביות ובראשן עיראק, היא איראן של השאה, תחת שלטון אביו של רזא פהלווי. אני חושב שמר רזא לא שכח איך אביו היה מתערב בענייניה הפנימיים של עיראק על ידי תמיכה בתנועות חמושות (של כורדים) בצפון עיראק, עם כסף, נשק ומומחיות, ואני לא חושב שמר רזא שכח איך שאביו איפשר למודיעין הישראלי והאמריקאי להיכנס לצפון עיראק ולהכשיר חמושים (כורדים) להילחם בממשלות העיראקיות מאז 1958 ואחריה. אני לא חושב שמר רזא שוכח איך ניסה השלטון של אביו לשלוט במדינות האזור באמצעות כיבוש שלושת האיים (במפרץ: טֻנבְּ הגדול, טֻנבְּ הקטן ואבו מוסא) לאחר שרכש אותם מאחד השליטים במפרץ בשנת 1962.

אני לא חושב שמר רזא ואתר אילאף שכחו שאיראן מתעקשת לכנות את המפרץ הערבי בשם "המפרץ הפרסי" ומביעה מחאה נגד כל מי שקורא למפרץ בשם שונה ממה שהיא רוצה. אם נדבר על זה, נמלא ספרים רבים על המעורבות של איראן במדינות האזור, כי שלטון השאה כינה את עצמו "שוטר המפרץ". מדינות המפרץ פחדו מההתנהגות ומהשאיפות של משטר השאה כי הוא היה רוכש נשק מערבי מתקדם וזה מה שעושות כמה מדינות מפרציות עכשיו (סעודיה והאמירויות).

על כל פנים, הלוואי שתיכנס חוכמה, סבלנות ורגיעה למוחם של שליטי איראן והמפרץ הערבי כדי שיוכלו להתנהל באווירה רגועה, הבנה ודיאלוג בדרכי שלום, בגלל שהמלחמות, ההרס וההרג יהרסו את כולם ויש בפנינו הרבה דוגמאות, כשהאחרונה מה שקרה בין צפון קוריאה ודרום קוריאה, יפן וכניסתה של אמריקה. השלום משרת את כולם והמלחמות הורסות את כולם.

חסן אלראשד מגיב תחת הכותרת: "קלף שרוף"

זה שאביו היה שוטר המפרץ עבור אמריקה רוצה לשווק את עצמו כאלטרנטיבה למשטר הרפובליקה האסלאמית בעלת היכולת, אשר הביאה את איראן אחרי ארבעה עשורים לרמת המדינות המפותחות מבחינת המדע, הטכנולוגיה והייצור, בניגוד למשטר השאה, אשר הכניס את איראן למחילה של עוני, נחשלות ושחיתות בכל התחומים: הכלכלי, הפוליטי, החברתי והמוסרי.

השאה מכר ארצו לאמריקנים בתמורה להגנה על כסאו, אשר לא היה מסוגל לעמוד בפני המהפכה של העם האיראני. הוא לא היה רק חסר לגיטימציה ודחוי פנימית, למרות הכמויות העצומות של כסף שהוציא על תעמולה וקניית נאמנות. לרזא אין שום תכנית חוץ מלהגיע לשלטון, להחיות משטר מת וחנוט שאינו מתאים להווה או לעתיד כפי שהיה כושל וחסר אונים בעבר. טיפשות היא לשווק אדם כושל שניסיון העבר מוכיח שהמשטר של אביו מילא את תפקיד השוטר של ארה"ב באזור, הכניע את רוב שליטי ערב לגחמותיו ולמרותו, והפך אותם לעבדיו. מה כבר יכול הנער הזה להציע מלבד הבטחות ריקות שכל מטרתן היא השלטון וכיסא של טווס. המשל הידוע אומר: "המאמין לא ננשך פעמים מאותה מאורה" (מי שיש לו שכל לא מתקרב למאורה של נחש אחרי שהנחש שבה הכיש אותו פעם אחת).

מתגובות הקוראים עולה בברור ש"הדיבור הממותק" של רזא לא מלהיב אנשים רבים מדי בעולם הערבי. ניכרת גם הנטייה לייחס לרזא את אורח החשיבה וסגנון ההתנהגות של אביו, ונטייה זו קשורה לתפיסת המסורת במזרח התיכון, הגורסת שכל בן חייב להיות העתק נאמן למקור של אביו. במצרים שגורה האימרה: "בן המהנדס הוא גם מהנדס" ואימרה זו מביעה, בזלזול עצוב ובביקורת עצמית, את האבסורד שבתפיסה שבן חייב להיות כמו אביו, גם אם איננו מוכשר כמו אביו.

אותם אנשים המניחים שאורח ההתנהגות של רזא שאה יהיה העתק נאמן למקור של אביו, פועלים על פי התפיסה המזרח תיכונית הזו, המקבעת את הבן בדפוס אביו. תפיסה זו מתבססת על ההנחה שהאב הוא מבוגר ובעל ניסיון ולכן התנהגותו היא הטובה ביותר. בנו, חסר הניסיון והידע, חייב ללכת בדרך שבה הלך אביו שכן יציאה ממנה תהיה מרידה בסמכות האב ובהכרה המחויבת שהוא היה כליל השלמות וכל מעשיו הם המעשים האידאליים.

רבים בעולם הערבי, ואולי אף באיראן, לא קונים את הדיבורים של רזא, ואין להם שום תקווה לראות את שושלת השאה חוזרת לשלטון באיראן.

האם הוא יצליח לשכנע מספיק איראנים לתמוך בו כמנהיג אלטרנטיבי למולות?

את התשובה נדע רק בדיעבד.

מרדכי קידר

(המשך יבוא)

* * *

יהודה דרורי

למיצרי באב-אל-מנדב חשיבות אסטרטגית

גם לישראל

הכניסה מהאוקיינוס ההודי לים סוף דרך מיצרי באב-אל-מנדב חשובה ביותר מהבחינה האסטרטגית (ביטחונית וכלכלית) לסעודיה, למצרים , לירדן, לסודן וגם – לישראל. מוזר לפיכך, שחדירה איראנית לפעולה מלחמתית ושליטה באזור זה, עדיין לא הציתה אש כנגד הפולשים המסוכנים מצד המדינות השוכנות לחופי ים סוף ומפרציו.

איראן חודרת לאזור דרך פעילותה עם הח'וטים בתימן, יש לה באזור המיצרים מיספר כלי שיט המתחזים להיות אזרחיים לחלוטין, כאשר בעצם משמשים למטרות מודיעין, וגם לטיווח טילים מאיזור חודידה לאוניות נפט סעודיות (שהן כרגע המטרה העיקרית).

מוזר הוא שסעודיה לא מנסה לטבע ספינות איראניות אלו ויותר מוזר הוא, שלא הברית האזורית האנטי-איראנית המתגבשת (סעודיה, ירדן, מצרים וכמה ממדינות הנפט במפרץ) וגם לא המנטור – טראמפ... מזהים את הסכנה הנבנית באזור אסטרטגי זה ואינם פועלים ימית ואווירית נגדה.

למדינת ישראל אינטרס אסטרטגי ברור, ביטחוני וכלכלי, לשיט חופשי בים-האדום וכן כי מיצרי באב-אל-מנדב יישארו חופשיים מכל איום שהוא – בייחוד מצד האיראנים, ולכן לא אתפלא אם מישהו במערכת הביטחון שלנו יבין  כי "אם אין אני לי, מי לי" – וצה"ל ייזום התקפה מסיבית על כל המתקנים והריכוזים האיראנים סביב באב-אל-מנדב כדי להעביר מסר ברור לאיראנים, ולהראות למדינות שמסביב מהי נחישות ישראלית.

מי מסית את הדרוזים – האם הם כאלו מטומטמים?

קשה לי להאמין שמנהיגים דרוזיים, לרבות מפקדים בכירים לשעבר בצה"ל, הינם חסרי השכלה עד כדי כך שלא יכלו לפתוח את האינטרנט ולקרוא את חוק הלאום במלואו ולהבין שאין בו דבר הפועל להפלייתם או לסיווגם כסוג ב'!

אני משוכנע אם כך, שהמגזר הדרוזי היום מוסת על-ידי השמאל הישראלי המנסה בכל דרך לפגוע בממשלתו היציבה של נתניהו – מצד אחד, ומצד שני ע"י המנהיגים של המגזר הערבי הישראלי הרואים בחוק הלאום פגיעה חמורה ביותר במצוות האיסלאם הקובעת שאסור שיהיו יהודים בארץ ישראל מהיות אדמת א"י אדמת קודש לאיסלם (ווקף). חוק הלאום תוקע את המסמר האחרון בארון המתים של חוקי האיסלאם הקיצוני בארצנו – לנצח.

גם השמאל הישראלי וגם ההנהגה העויינת הערבית במדינה, יודעים כי חוק הלאום לא ישתנה, אבל מה שהם מנסים לשנות הוא את הנאמנות של הדרוזים למדינת ישראל ואת קיומה של "ברית הדמים" שקיימת בין היהודים לדרוזים בישראל.

הדרוזים אינם יהודים וגם לא יהיו! חוק הלאום הוא חוק המגדיר את הריבון בארץ ישראל ו-135,000 דרוזים אינם הריבון פה וגם לא יהיו. הם מיעוט עם זכויות שוות ליהודים, ופה זה נגמר! לכן צאו הפגינו נגד המטומטמים ונגד הנבלים המנסים לסכסך ביננו במוצ"ש בכיכר רבין!

"פסטיבל" עהד תמימי

הנערה הזו שימשה כמוצג פלסטיני מזוייף בפרופוגנדה האנטי-ישראלית באזורנו בעולם. כשסטרה לחייל צה"ל נעצרה, נשפטה וסיימה את זמן מאסרה. היה ברור שהיא תחזור להיות אייקון תקשורתי פרופגנדיסטי ולכן היה עלינו לבצע כמה פעילויות מניעה בנדון.

ראשית לשחררה בתנאים מגבילים, שבועות אחדים קודם לזמן השלמת מאסרה.

שנית, שחרור חפוז בשעה 2 אחר חצות ישר לג'יפ צבאי שיוריד אותה בביתה.

ושלישית, בתנאים מגבילים, כלומר מבלי להיכנע לפרקליטות שמאלנית – וכך ניתן היה למושל הצבאי למנוע ממנה מגע עם אנשי תקשורת למיספר שבועות.

אבל, החוכמה לא מצויה תמיד במחוזותינו, אף  שעלינו גם לזכור כי לדמוקרטיה ישנם חוקים משלה כאשר אנו נמצאים במצב מלחמה עם הפלסטינים.

כותב לי מכר – "אתה רואה שאין לפוסטמה הזו צבעים של ערבייה. אתה יודע למה? אומרים שסבא שלה היה בוסני שעסק ברצח יהודים בבלקן תחת פיקודו של המופתי הירושלמי – חאג' אמין אל-חוסייני, שפעל בבלקן למען הגסטפו כידידו של היטלר..."

אז כרגע נבין ששנאת ישראל אצלה זורמת בגנים...

יהודה דרורי 

רמה"ש

אהוד: אני מביא את דבריך האחרונים בתור שמועה בלבד, ומעניין אם מישהו יכול להאיר את עינינו אם זו אמת או לא.

* * *

פרופ' חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ה' –

 הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה?

בשבוע שעבר, יום ד' 25 ביולי, בהובלתו של הנשיא טראמפ, הגיע לסיומו המוצלח, השלב הראשון של מלחמת המכסים הגדולה.

השלב החל בתחילת האביב האחרון, כאשר ארה"ב עמדה עם גרעון מסחרי שנתי בגובה מאיים של כ-800 מיליארד דולר מול שאר העולם, ומתוכו כ- 100 מיליארד מול האיחוד האירופי.

השלב החל בהכרזה כאילו סתמית ויבשה – הטלת מכס על יבוא פלדה ואלומיניום לארה"ב. אבל זו נחתה כמו מבול ביום סגריר ובפריסה רב יבשתית.

למראה משלחות המו"מ שזרמו לוושינגטון, לברר, להבין, להתחנן וכיו"ב, קשה היה שלא להיזכר בתסריט-על תנ"כי המתומצת בבראשית פרק ח' הכולל את המבול-נח-התיבה-החיות-והיונה, וכמו בתסריט הוליוודי מצוי (מעניין מאיפה האחרונים למדו)  מגיע ההפי-אנד בצורת עלה זית בפי היונה הצחורה, שמאז הפכה גם לסמל השלום הצרוף.

בבוקרו של יום ד' הנ"ל נחתה היונה בדמותו של נשיא הנציבות האירופאית – הממונה על ניווט כלכלת האיחוד האירופי, זאן-קלוד ז'ונקר, בבית הלבן, עם עלה זית בדמותו של מיסמך – טיוטת הסכם להורדת מכסים גורפת בין ארה"ב לאיחוד האירופי שמוצג לטראמפ כעמדת פתיחה מטעמו של האיחוד.

כעבור מיספר שעות של דיונים בין השניים, במסיבת עיתונאים לאקונית קצרה ותמציתית על מדשאות הבית הלבן (אררט?) הודיעו השניים על הסכם חתום למו"מ נון-סטופ שיביא בהדרגה למסחר הדדי חופשי ממכסים בין ארה"ב לאיחוד האירופי, מה שיהפוך את שתי היישויות לאזור סחר-חופשי!

היתה גם קצפת על העוגה, שלא נחסכה מהעיתונאים ההמומים – רובם משחרי אחריתו הקרובה של שנוא-נפשם הנשיא טראמפ – נשיא הנציבות יפעל למען יבוא של שני מוצרים בעלי חשיבות רבה מארה"ב לאירופה: פולי-סויה וגז טבעי.

חתיכת קצפת! תוך דקות ספורות קפץ מדד הדאו-ג'ונס בלמעלה מ-100 נקודות, ומה שחשוב, המשיך בעליות מתונות עד לסיום המסחר היומי. יצוא אמריקני של פולי סויה לסין, שעומד להיחסם ע"י מכס סיני גבוה, עולה על נתיב חלופי משוחרר מכס! וייצוא הגז הטבעי לאירופה ימוסד, בין היתר, ע"י בניית טרמינלים מיוחדים לקליטתו באירופה – צעד משמעותי למיקומה המרכזי של ארה"ב בשוק האנרגיה העולמי.

אז מה מסתתר מאחורי עלה הזית המתוק?

הראשון למצמץ – מפסיד. לא מפתיע – אירופה מיצמצה ראשונה. אבל לא לפני שקולות רועמים בפרלמנטי האיחוד קראו לשלב זרועות, ולהילחם בדוד סם עד היורו האחרון... אבל אפשר לנחש, את הנשיא ז'ונקר הם כבר שלחו בקול ענות חלושה.

במהות, הופיע נשיא הנציבות האירופאית לחתום על הסכם כניעה בעל תנאי בודד והוא סחר חופשי ממכסים אליו יגיעו בהדרגה במקום באופן מיידי. לא היתה בידיו ברירה אחרת כי בתחילת אוגוסט עמד להיכנס צו מכס רחב מימדים שבו תמוכס לדוגמה, מכונית מיובאת מאירופה בכ-20%! הפעלת מכס ברמה כזו היא מכת מוות לייבוא מכוניות מאירופה, שבה מככב ייצוא המכוניות במקום מרכזי.

יתרה מזו, בדיוק באותו תאריך ייכנסו לתוקפן הסנקציות הישירות על איראן והמישניות על הסוחרים עימה. כל ייצרני המכוניות מאירופה כבר ארזו את מפעלי הייצור שלהם באיראן ושבו הביתה (האחרונה "רנו" – בדרך) בעודם מחפשים בנרות מסלולי ייצוא חליפים שלא ממש קיימים בלי אותו הסכם מיוחל שעליו יעמלו במו"מ בחתימתם של טראמפ ונשיא הנציבות!

מימוש ההסכם הנ"ל הוא קו סיום תקופה של 70 שנות "גננות" שהחלה עם תוכניתו הברוכה של הנשיא טרומן – "תוכנית מרשל" כסיוע לבנייה מחדש של המדינות שנחרבו במלחמת העולם השנייה, ונמשכה במדיניות סיוע רחבת היקף על פני מירב היבשות. ארה"ב, כדרכה הברוכה בקודש, המשיכה לסייע לכל המדינות בהן נלחמה כמו יפן וגרמניה, או על אדמתן נלחמה – קוריאה הדרומית, וייטנאם, כמו גם למדינות בעלות בריתה וידידותיה (כולל אותנו) באופן ישיר ו-או דרך מוסדות האו"ם.

אחת הדרכים היעילות לסיוע למדינות הנזקקות היתה פתיחת השוק האמריקאי לייבוא חסר-מכסים מאותן מדינות. אלא מאי, מישהו "שכח לסגור את הברז" כאשר הסיוע הנדיב הפך לניצול חסר מעצורים של המדינות הנתמכות שגילו, בפשטות, את האפשרות לייצא לאמריקה בהיקפים רחבים תוך ניצול חוקי התחרות החופשית, מה שהביא להקטנת הייצור העצמי ואף לסגירת מפעלים.

הדוגמה המזדקרת היא סגירת מפעלי המכוניות באזור דטרויט מול פתיחת הסכרים לייבוא מיפן, מקוריאה הדרומית וכמובן מאירופה, שלאחרונים הנשיא רייגן, לפני 30 שנה (!) – הזכיר שנעלמה מילה מהלקסיקון שלהם: "תודה". הגירעון המסחרי של ארה"ב מול אירופה (הנ"ל) ייסגר בהדרגה ע"פ ההסכם החדש. על קצב הסגירה כבר עמלים במו"מ שניפתח.

המסר של טראמפ לאירופה הוא חד משמעי: חממת הילדוּת חלפה ללא שוב, מעתה ואילך אתם תתנהגו כבוגרים ותתחרו באופן הוגן על השווקים משני קצוות האטלנטיק, ללא מכסים, ללא סובסידיות ומה שחשוב מכל – ללא גניבות של קניין רוחני.

שבועיים קודם לכן הוא השיג מאירופה הכפלת השתתפותן בתקציב נאט"ו, שגם כך יגיעו רק לכמחצית מרמת ההשתתפות האמריקנית !

בנוסף, יש פה מסר דומה חשוב מאין כמוהו, של טראמפ כלפי פנים, אל החברות היצרניות בארה"ב. ייווצרו לכן תנאים שווים לתחרות – צאו לדרך.

במסגרת "הקצפת" הנ"ל, מאותת הנשיא טראמפ לבעלות בריתו שהוא מצפה מהן לרכוש נפט וגז מיצואנית האנרגיה הגדולה בעולם – ארה"ב, בתחילה כמכשיר להורדת העודף המיסחרי שלהן מול ארה"ב, ובהמשך לבסס את ייבוא האנרגיה שלהן מידיד ולא מאוייב, שבידיו להטיל עליהן חרם בצוק עיתות מלחמה או בעטיין של רוחות המבשרות אותה. 

הראשונה בתור – גרמניה עם אנגלה מרקל, שחטפה נזיפה פומבית על התקשרותה ארוכת הטווח עם רוסיה לאספקת גז טבעי. את התמורה לאי ביטול ההתקשרות הזו טראמפ לא יהסס לדרוש מפוטין בפגישתם הבאה.

היות וטראמפ פועל בחזית רחבה רב-יבשתית, היתה זו סין שהחסירה פעימה למראה מסיבת העיתונאים הנ"ל. סין רכשה בשוק סחורות העתיד את מירב כמות פולי הסויה המיוצרת השנה בארה"ב, והכריזה על מכס גבוה על פולי סויה מיבול השנה הבאה מארה"ב,  וזאת כפעולת תגמול על החלטתה להשתית מכס על נפח 200 מיליארד דולר יבוא מסין. זו פעולה התקפית של סין מעבר לקו החזית, המהווה איום ישיר על מעוזי מדינות גידול הסויה בארה"ב, בתקווה שנציגיהן בקונגרס ילחצו על הנשיא להגן על מגדלי הסויה, הידועים כפטריוטים רפובליקנים, שהצביעו כאחד עבור טראמפ ב-2016.

מה שסין לא לקחה בחשבון הוא שטראמפ "אוכל" תרגילים מסוג זה עם עוגת קפה הבוקר. הוא הכין מראש שני אביזרי תיקול על המסלול הסיני. האחד בצורת פיצוי של כ-12 מיליארד דולר למגדלי הסויה באם לא יוכלו לייצא בשנה הבאה, השני הוא מרכיב ה"קצפת" הנ"ל שסוכם עם נשיא הנציבות האירופי, שיפעל לרכוש את פולי הסויה מארה"ב!

אם כך יקרה בשלמות, לא יהיה צורך בחבילת הפיצוי הנ"ל. במהלך אחד הותיר הנשיא את הסינים המומים – "גם אכלו את הדג המסריח וגם גורשו מהעיר."

מי שימחקו חיוך יהיו גם הדמוקרטים בקונגרס וכמה משונאי טראמפ רפובליקנים, שמחכים בקוצר רוח לחסום את בקשת הנשיא לאשר את תקציב הפיצוי (אותם ה-12 מיליארד) למגדלי הסויה... נשיא הנציבות האירופי אפילו לא שיער שיקלקל לשותפי סודו בקונגרס, מתקופת אובמה-קרי, את החגיגה בחתימתו שלו.

למרות זאת עוד רבה הדרך במערכת המכס העולמית. צוותי המו"מ מול שאר העולם, ובמיוחד מסין, עמלים ללא הרף להגיע לחתימת הסכמים, כשלכולם הציב טראמפ מטרה ברורה – סחר חופשי והוגן.

בינתיים מגיב המשק האמריקאי באופן חיובי ביותר למאמצי נשיאו. משק זה צמח ברבע השנה האחרון בקצב של 4.1%, וזאת לפני ההשפעות החיוביות הצפויות מהקטנת הגירעון המסחרי וממניעת התגרענותן של צפון קוריאה ואיראן, פעולה שמתוכננת להיעזר בחתימת הסכם סחר חופשי בין ארה"ב לסין. אורות המו"מ הזה נשארים דלוקים. הפעלת המכסים הרחבה תיכנס לתוקף באוגוסט היא תכביד על כל הצדדים, כולל האמריקני.

כדוגמה אפשר לקחת את הסנטור הרפובליקני מטנסי, שבה מייצרים מכוניות, הרבה מאוד, הוא רטן על המכס הגבוה שהטילה ארה"ב על פלדה ואלומיניום ("המהווים 90% ממכונית – ירייה ברגלך שלך") – מה שעלול להביא לסגירת המפעלים. צריך רק לקוות שהסימולציות שהריץ טראמפ במשרדי האוצר והמסחר לקחו כל זאת בחשבון בעוד אלה של הסינים טעו.

כל המערכה האדירה הזו, המתוארת כאן בלי לפרט את המערכה המקבילה למניעת התגרענותן של צפון קוריאה ואיראן, מתנהלת כאשר מחצית ארה"ב מייחלת ומתפללת להפסדה, אפילו לתבוסתה, של מדינתה שלה! שנאתם של המייחלים לנשיאם טראמפ חוצה כל רף דמיוני ומתנהלת בחריפות 24/7 בכל הרשתות, למעט אחת.

זה היה דרמטי. באמצע שימוע משודר של ועדת החוץ בסינאט שבו ניסו הדמוקרטים, בעזרתו של היו"ר הרפובליקני(!) –"לטגן" את מזכיר המדינה הנפלא מייק פומפאו בנושאי שיחות טראמפ-פוטין, ללא הצלחה כלשהי – היתה לפתע פריצת חדשות לשידור השימוע (של אותה רשת אחת) שהעבירה ישירות את מסיבת העיתונאים של טראמפ וז'ונקר המתוארת למעלה... כלומר "המטגנים" "טוגנו" מבלי שחשו בכך (אין שום סיכוי לשייקספיר גם לא לשפילברג).

לסיכום:  הַמַּיִם קַלּוּ... אך התיבה עדיין סגורה... המשך יבוא.

קשה שלא להזכיר אירוע מרגש שהתרחש למחרת החתימה המשותפת הנ"ל. השקת מפעל מחודש לייצור פלדה באילינוי (שודר מחוף לחוף), בו משתתף הנשיא טראמפ.

לקראת סיום האירוע, ביקשו כמה מעובדי המפעל לומר אשר עם ליבם. אחרון הדוברים לא השאיר עין יבשה כאשר סיפר בקול משתנק, על 12 השנים האחרונות בהן נשאר מובטל עם סגירת המפעל הקודם.

"הסתגרתי בבית, לא העזתי להיראות ברחובות העיירה בהם נהגתי בעבר לעבור עם סרבל העבודה. תודה אדוני הנשיא, שהמפעל המחודש החזיר אותי לעבודה שכה חסרה לי וגם סיפק לי את הסרבל הנפלא הזה..." – והחיבוק ביניהם היה ממושך.

פרופ' חובב טלפז

* * *

יוסי אחימאיר

העוקץ הפלסטיני

מחזה תמוה מאין כמוהו, מתמשך ומתמיד, מתרחש מדי יום ביומו בגבול רצועת עזה. בשעה שהחמאס ממשיך להפר שוב ושוב את הסכמי "הפסקת אש", לשגר בלונים ועפיפוני טרור, רקטות ופגזים, ואפילו ילדים כדי להתגרות בחיילי צה"ל – משאיות מזון וציוד מגיעות מישראל למעברי הגבול ומספקות ולו מעט מצרכיהם הקיומיים של המוני עזה.

הדבר האחרון ששלטון החמאס עושה, זה לדאוג לנתיניו הנמצאים ב"בית הסוהר הגדול ביותר בעולם". ישראל היא זו שממלאת קמעא את מקומו. ולא שהחמאס נעדר משאבים כספיים. מכל הכיוונים – מאיראן ומקטאר, מכמה ממדינות אירופה – משפיעים עליו מילוני דולרים, אבל הכסף מופנה להתחמשות, להתחפרות, להצטיידות בנשק מתקדם, וגם כדי לקיים רמת חיים גבוהה של השליטים האכזריים.

ישראל לא רק שמואשמת ב"מצור" על עזה (היא ולא מצרים), אף שהיא מאפשרת למשאיות טעונות בכל טוב לעבור לצד הפלסטיני – אלא שהיא מתפתלת בתוככיה, מתדיינת בינה לבין עצמה, שמא אם תביא לשיפור כלכלי ברצועה בדרכים שונות, יופסק הטרור והשקט יחזור לגבול.

איזו תמימות קדושה.

מסתבר שגם לאחר שלושה מבצעים צבאיים ושאר מכות שהנחית צה"ל על עזה מאז ההתנתקות, אנחנו עדיין לא הפנמנו את שורשי הסיכסוך בינינו לבין קיצוני האיסלאם, ואירגוני הטרור – חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון – בראשם.

שום משאית טעונה ב"כל טוב", שום צינור שמזרים דלק, ושום גילוי של רצון טוב, לא יביאו להפסקת הטרור ולא להנמכת הביקורת העולמית עלינו. זהו חלום סינגפורי באספמיה, שאם למשל יוקם אי מלאכותי מול הרצועה, החמאס יירגע. כמו עקרבים, הם ימשיכו לנסות ולעקוץ.

כידוע, עקרב אינו יכול לשנות את טבעו. גם אם יעשו לו טובה, יעבירו אותו על גב מגדה אחת של הנהר לזו השנייה, באמצע הדרך הוא יעקוץ, גם בידיעה שיטבע בעצמו.

בדומה לכך – הפלסטינים. דבר לא ירצה אותם מלבד התשוקה לעקוץ שוב ושוב את ישראל, לדקור, לצלוף, לשרוף מכל הבא ליד. לשם כך, הם נכונים לטבוע בדם ואש.

השאלה היא לא מתי עזה תתפכח, אלא מתי ישראל תתפכח מתקוות-השווא, שמפריחים אצלנו חדשות לבקרים? מתי ייפקחו עינינו לראות שמדובר בעוקץ פלסטיני, שמהותו העמוקה טמונה בתרבות האיסלאמית הקמאית. משמעה, כי לעולם ובשום מצב אין להשלים עם עצם קיומה כאן של יישות "כופרת", שאיננה ערבית-מוסלמית.

אולי הגיע הזמן ללמוד ממדינות אחרות, שאינן "עושות חשבון" במצבים דומים? רוסיה למשל. נקל לתאר איך פוטין היה נוהג לו מולו היה ניצב אתגר החמאס העזתי. הוא לא היה ממתין יום אחד, ובלי שום סנטימנט היה מוריד מהאוויר על עזה טונות של עופרת ואש, בלי להתחשב במחיר הדמים, בהרג חפים-מפשע, ולא ברחש-בחש באו"ם.

אינני ממליץ לנהוג בדרך זו, אבל בוודאי להיות פחות מרוסנים מול תוקפינו. יש להחריף את המהלומות בלב עזה ולכתוש את קיני ההסתה שם, שמשפיעים כמובן גם על מיפלס הטרור ביו"ש. אין טעם להשתקע בחלומות-בהקיץ על יכולתנו, כביכול, להביא לרגיעה ולהשלמה, בעוד דוברי החמאס מתגרים בנו שוב ושוב, בהצהרותיהם המתלהמות, בשקרים שהם מפיצים, בטרור לסוגיו שהם יוזמים, בעידוד לסכינאים הרוצחים.

משני צידי הגדר ברצועת עזה, כמו בגבול לבנון וסוריה, ניצבים לא שני עמים כי אם שתי תרבויות. תרבות אחת מספקת מזון, דלק ומזור אל מעבר לגבול, ואילו תרבות שנייה ("אנחנו אומה של שאהידים" – הצהיר בגלוי אחד ממנהיגי איראן) משגרת טילים, עפיפונים, רחפנים ומתאבדים.

ישראל הנעקצת שוב ושוב על-ידי הטרור הערבי, פרי תרבות ההסתה, מגלה "תרבותיות" יתרה מדי כלפי המתנכלים לה. הגם שאין בעקיצות הללו משום איום קיומי, אין עוד אפשרות להכיל אותן, כי אם להדוף אותן ביד חזקה. לנוכח הבדלי התרבויות הקוטביים, עלינו להפסיק אפוא עם ההלקאה העצמית וייסורי המצפון המעושים, ולהכיר במציאות: עם החמאס – ואני מדגיש: החמאס – אין ולא יכולה להיות "הסדרה".

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 30.7.18)

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

1. רעות רוח

אם יש תופעה ציבורית שמעוררת בי דחיה עמוקה – זו תופעת העדריות; מצב שבו המון מתקבץ כעדר, לרוב בעקבות מסעות הפחדה, יצירת היסטריה ציבורית מלאכותית והצגת "סוף העולם". העדריות הזאת קיימת, למרבה הצער, הן בשמאל והן בימין הישראלי.

אם לנסות להגדיר את האדם שמצליח לא להיגרר ולא להיסחף אחרי העדרים הללו, לשמור על מחשבה עצמאית ביקורתית, להטיל ספק, לא להיות אוטומט של "המחנה", של "השבט", לא לקפוץ ללא מחשבה לקול תופי ה"טם טם" – ההגדרה היא: איש רוח.

וכל כך מצער לראות אצלנו דווקא רבים מאנשי הרוח, הסופרים, האמנים – כהתגלמות העדריות. לעתים נדמה לי שרבים מדבוקת אנשי הרוח הפקידו את חתימתם אן-בלוק לכל עצומה עדרית. האם באמת כל 180 אנשי הרוח שחתמו על העצומה נגד חוק הלאום מסכימים עם כל מה שנכתב שם בשמם?

העצומה הזאת כל כך רדודה, דיכוטומית ומבוססת על אדני כזב ועל סתירות, שממש מדאיג לראות איך מי שמתיימרים להיות אליטה תרבותית חתומים עליה. וכל כך מדאיג שאנשים ששליחותם ומקצועם הם מילים, מרשים לעצמם כך להשתמש במילים ברשלנות סלפנית.

תקצר היריעה מלנתח את המסמך כולו, אך אציג דוגמית. "חוק הלאום, לפיו מדינת ישראל היא מדינת הלאום של היהודים בלבד, מתיר באופן מפורש אפליה גזעית ודתית."

שקר וכזב. חוק הלאום אומר כך: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי."

כאשר החותמים על העצומה מדברים על "מדינת הלאום של היהודים בלבד," הם עושים שימוש דמגוגי במילים. לשון החוק מדברת על מימוש זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי. הם מתעלמים מכך, ומדברים על "היהודים" ומוסיפים "בלבד", ובכך יוצרים מצג שווא, כאילו מדובר כאן על הזכויות של הפרטים, וכאילו החוק שולל מהפרטים שאינם יהודיים את זכויותיהם, דבר שאין לו שחר. ומן ההצגה המסולפת הזאת של החוק, הם גוזרים את מה שאי אפשר לגזור מלשון החוק – הטענה שהוא "מתיר", ולא סתם מתיר, אלא "מתיר באופן מפורש" – "אפלייה גזעית ודתיתי"

אבל כאשר הם כותבים נגד "מדינת הלאום של היהודים בלבד," האם כוונתם שישראל צריכה להיות מדינת הלאום של שני לאומים? הרי הם עצמם מזהירים אותנו כבר שנים, השכם והערב, מפני האסון של מדינה דו-לאומית. אז מה הם רוצים? שישראל תהיה מדינה דו-לאומית, או שתהיה מדינת לאום של העם היהודי?

בהמשך אותו משפט, הם מציגים את החוק כ"סותר את מגילת העצמאות שעל בסיסה הוקמה המדינה" ומבהירים שזהו דבר "שאין לאף כנסת זכות לעשות."

האם מגילת העצמאות הגדירה את ישראל כמדינה שאינה מדינת הלאום של העם היהודי? הרי לב המגילה היא ההכרזה על הקמת המדינה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

היכן יש כאן הגדרה של המדינה כמדינת לאום של לאומים נוספים? המגילה מתבססת על "זכותנו הטבעית וההיסטורית," כלומר על זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ועל זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל. המגילה מבהירה ש"זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית," כלומר ישראל היא מדינתו הריבונית של העם היהודי, המממשת את זכותו הטבעית להיות ככל עם ועם. היא מגדירה את הקמת המדינה כ"הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל."

האם חוק הלאום סותר את ההצהרה הזאת, או מעגן אותה בחוקה? והאם אנשי הרוח שכתבו את העצומה, היו חותמים על המגילה האומרת את הדברים הללו.

מגילת העצמאות מתחייבת "לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין." מי תקיים אותו שוויון? המדינה היהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל. והיא אכן עושה זאת, ולא בכדי הערבים היחידים במזרח התיכון שהם באמת ובתמים אזרחים בעלי מלוא הזכויות, הם ערביי ישראל. ואין כל סתירה בין ההתחייבות הזאת לחוק הלאום.

כמה סילוף, כמה שקר, איזו רדידות בפמפלט עדרי של אנשי הרוח. זו עדריות שהמרעה שלה הוא רעות רוח.

[אהוד: אני חותם על כל מילה שלך. אם היו מביאים היום את מגילת העצמאות להצבעה בתור חוק יסוד, בכנסת, היה מתנהל סביבה אותו מחול שדים שמתנהל סביב חוק הלאום, מגישיה היו מואשמים בגזענות, והָעדר של אנשי הרוח, היונקים היטב מעטיני השלטון, היה יוצא בהצהרות ובמוֹדעות נגדה, שחלקן היה אולי ממומן על ידי הקרן לישראל חדשה או ארגון "בצלם". לא רק יהודים – גם ערבים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים, אחמדים ובהאים אזרחי ישראליים – היו מוחים בתוקף נגד אישורה של מגילת העצמאות הגזענית שלנו!].

2. צרור הערות 1.8.18

* מאמין בדרוזים – אני מאמין בעדה הדרוזית ובפטריוטיות הכנה של בניה. הניסיון לתקוע טריז בינם לבין המדינה, בינם לבין היהודים, לא יצלח. הם לא ישמשו כלי משחק בידי מי שעושים עליהם סיבוב ממניעים פוליטיים זרים. הדרוזים קשרו את גורלם עם המדינה היהודית, וכשסערת הקמפיין המתוקשר תשכך, הם יראו שאין בחוק הלאום דבר המפלה אותם. אגב, לא רק אותם, אלא גם את הערבים.

* הכרה מאוחרת בגדולתו של שמיר – מאמר שהתפרסם הבוקר ב"הארץ" שימח אותי מאוד. אין מנהיג בהיסטוריה של מדינת ישראל, שקיים פער עצום כל כך בין דמותו ופועלו לבין תדמיתו, כמו יצחק שמיר. שמיר, היה מנהיג אקטיביסט ורב פעלים ביותר, בתחום פתיחת השערים ליהדות בריה"מ, ביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, מה שהיפנה מיליון יהודים לישראל, במפעל אדיר של מוכנות מדינת ישראל לקלוט בתוך שנים ספורות מיליון יהודים מחבר העמים כשלכולם קורת גג וכמעט ללא אבטלה, בשחרור מרבית יהדות אתיופיה במבצע ההצלה הפנטסטי – מבצע שלמה, בהקמת עשרות יישובים בא"י, בכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ, הודו וסין, במהלך מדיני מבריק שהביא לביטול ברוב גדול של החלטת עצרת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות ועוד ועוד. ותדמיתו היא של... ראש ממשלה פאסיבי, בטלן, שלא עשה דבר.

ההיסטוריון יחיעם וייץ, החוקר את תולדות הפוליטיקה הישראלית, פירסם מאמר שהעלה על נס את יצחק שמיר. הוא הסביר את הדימוי שלו בכך "ששמיר עצמו לא ניסה להאדיר את מעשיו ולרשום את שמו על דפי ההיסטוריה. מבחינה זאת, שמיר נהג באופן שונה לחלוטין משמעון פרס, עמיתו לרוטציה בראשות הממשלה."

אמת ויציב, אך זו רק חלק מן האמת. חלק אחר הוא העובדה שהוא לא נשכח אלא הושכח באופן אקטיבי. מי שבעיניהם "עשייה מדינית" היא רק ויתורים, ורק נסיגה היא התקדמות, הציגו אותו כפסיבי, כי בתחום הנסיגה הוא לא עשה דבר. לעומת זאת, העשייה שלו בתחומי עלייה, קליטה והתיישבות לא נחשבת בעיניהם כעשייה, אף שעד היום אנו מתברכים בתוצאותיה המבורכות מכל בחינה שהיא: כלכלית, חברתית, דמוגרפית, מדעית, חינוכית, ספורטיבית ועוד, בעוד אנו מתמודדים עד היום עם תוצאותיה הקשות של פעלתנות בתחום הנסיגות.

וייץ, איש שמאל בדעותיו, שיבח את שמיר על ממלכתיותו, על יושרו, על הגינותו, על כך שהציב כערך עליון כמעט את אחדות ישראל, את מניעת קרע בחברה הישראלית, את הלכידות הלאומית; את העדפתו להקים ממשלות אחדות רחבות על פני ממשלות ימין דתיים צרות, אף שהיה יכול להקים אותן בקלות, בשל סירובו להיכנע לתביעות חרדיות קיצוניות (אגב, התחום שבו עמד איתן מול החרדים היה בעיקר בנושא הגיור, כי הבין שמדינה יהודית אינה יכולה להפנות עורף למרבית העם היהודי. בסוף החרדים ירדו מן העץ, כי הבינו ששמיר ילך בנושא הזה עד הסוף. בתחומים אחרים הוא הלך לקראתם בנפש חפצה).

וייץ העלה על נס את צניעותו של שמיר, את העובדה שראה בכסף ציבורי דבר קדוש, ומעולם לא העלה על דעתו לקחת לעצמו אגורה ציבורית. ביום שבו נערך הטקס בו נקרא מקום עבודתי, המכון לחקר הגולן – בשמו החדש: מכון שמיר למחקר, התפרסמו בעיתונות תמונות של שיט תענוגות על יכטה של נתניהו עם טייקון צרפתי מושחת ועבריין. אמרתי אז, שאפילו בפוטו-מונטז' אי אפשר לדמיין את שמיר בתמונה כזאת. וייץ הגדיר זאת "הוא לא הזמין 'חמגשיות' אפילו פעם אחת." ובאמת, ניתן לומר שמבחינות רבות שמיר הוא היפוכו של נתניהו. שמיר הוא התגלמות הדוגמה האישית, מכל בחינה שהיא, יותר מכל ראש ממשלה לפניו או אחריו, ועל נתניהו לא נכביר מילים. וייץ הציב את שמיר כקוטב אחר לנתניהו ובכך הוא צודק.

אך מה הביא את וייץ לכתוב את המאמר? כותרת המאמר היא "מה יצחק שמיר היה חושב על חוק הלאום"? וייץ טוען שהוא היה מתנגד לו. כאן אני חלוק עליו לחלוטין. כל מי שמכיר את עמדותיו של שמיר יודע, שהוא היה תומך בו בהתלהבות, ללא סייג.

איך הגיע וייץ למסקנה הזאת? מכך שממשלת שמיר והליכוד בהנהגתו הם שהובילו את קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק. בעיניו של וייץ יש סתירה בין החוקים הללו לבין חוק הלאום.

אולם הטענה הזאת חסרת שחר. אין ולו צל של סתירה בין החוקים הללו. להיפך, הם משלימים זה את זה. האחד מעגן את זכויותיו של הפרט במדינת ישראל, וכמובן הזכויות הללו שוות לכל אזרח, ללא קשר להשתייכותו הלאומית והדתית. השני מעגן את זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ואיזה מנהיג היה מחויב בראש ובראשונה למהות זו כשמיר, שעיקר מעייניו היו עליה יהודית והתיישבות יהודית? יתכן שבזהירותו, מתינותו ותבונתו, הוא היה מצליח ליצור קונצנזוס על החוק, אך בטוח שהוא היה תומך בו.

אף שוויץ העלה את המאמר הזה, כדי לנגח את חוק הלאום, ונקט באקרובטיקה דמגוגית כדי להציג את שמיר כלעומתי לחוק, אני שמח על המאמר. אני מאמין שכפי שהיה עם לוי אשכול, ששנים רבות לעגו לו והיום קיימת הסכמה על כך שהוא אחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לנו, כך יהיה עם שמיר.

* יש חיה כזאת חזקת החפות? – יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי צודק לחלוטין בקביעתו הנורמטיבית שמקומו של עבריין מין אינו בכנסת. אם אכן התלונה נגד ח"כ ברושי נכונה – הדרישה ממנו להתפטר מוצדקת לגמרי.

אולם ברושי מכחיש את הטענה מכל וכול. לטענתו, כל הסיפור לא היה ולא נברא. כלומר, אין כאן שאלה של התחום האפור מן הסוג של "אי הבנה," "התנהגות שלא פורשה נכון" וכו', אלא שאלה האם האירוע אכן קרה.

כמובן שאין לי צל של מושג האם המתלוננת דוברת אמת – או ברושי. ברור שאחד מהם משקר. אולם יש לזכור שלא זו בלבד שברושי לא הורשע, ולא זו בלבד שלא הוגש נגדו כתב אישום – הוא אפילו עוד לא חשוד. הוא אפילו עוד לא נחקר. האם בתלונות על עבירות מין לא קיימת כבר חזקת חפות?

ח"כ מיכל בירן אמרה שעל ברושי להתפטר, ואם יוכיח את חפותו יוכל לחזור לחיים הפוליטיים. משמעות דבריה היא שאדם הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. נדמה לי, שבצורת המשטר שלנו המשוואה הפוכה.

* זה לא גברת זה אדון – "הייתי בחור ביישן / לא מנוסה עם נשים." כך נפתחת הבלדה של שלום חנוך "תפסתי ראש על הבר." השיר מסתיים במילים: "בבוקר ראיתי שלא טעיתי / מה ששם הרגשתי זה נכון / זה לא גברת זה אדון." כבר יותר מארבעים שנה שלום חנוך שר את השיר הזה בכל הופעה והקהל שר איתו, כיוון שהשיר נבנה עם השנים כדיאלוג מוסיקלי ומילולי עם הקהל. ואני בטוח שבין האנשים ששרים איתו, יש לא מעט להט"בים. זאת מוסיקה, זאת אמנות, זה הומור, וכולם זורמים עם זה יותר מארבעה עשורים.

עכשיו יש גל של התנפלות על עומר אדם, כי בשיר חדש שלו, "בחורים טובים" (שאיני מכיר) מופיעה השורה: "וגילינו בתאילנד שהבנות לא בדיוק בנות." והכותרות בעיתונים: "זעם בקהילה הלהט"בית!... פוגעני... טרנספובי."

די כבר עם הזעם זעף הזה, די כבר להזדעזע כל הזמן. זה מתחיל לצמוח לממדים של טרור תרבותי. 

* בין פולחן אישיות לחופש הביטוי – בקבוצת חובבי היסטוריה בפייסבוק, עלה פוסט מעריץ על שולמית אלוני. כתבתי על הפוסט את התגובה הבאה: "כתבתי לאחרונה את הביוגרפיה של יהודה הראל, שבקרוב תצא לאור. סיפור מעניין בו נתקלתי (אך הוא לא נכנס לספר). בראשית ההתיישבות בגולן, התקבלו לחברות במרום גולן שתי משפחות של נוצרים שהגיעו לארץ כמתנדבים במלחמת ששת הימים, התאהבו במדינה וברעיון הקיבוצי, החליטו לקשור את חייהם עם ישראל והקיבוץ והתיישבו במרום גולן. כיוון שאינם יהודים, לא קיבלו אזרחות. יהודה, אז מזכיר מרום גולן, פעל, ללא הצלחה, לשינוי ההחלטה. בין השאר הוא פנה לשולמית אלוני שפעלה במסגרות בלתי פורמליות למען זכויות האזרח, וביקש את התערבותה. היא אפילו לא התייחסה. הרי הם מתנחלים." – לא חלפה דקה, ונחסמתי מהקבוצה. כנראה שחופש הביטוי אינו כולל אמירת אמת. יש מעט מאוד תופעות שמעוררות בי סלידה כמו פולחן אישיות.

* יהושע גלוברמן – את פינתי "ביד הלשון" הקודמת הקדשתי ליישוב אדם, וציינתי שהוא קרוי על שמו של אלוף יקותיאל אדם ז"ל שנפל בלבנון, במלחמת "שלום הגליל". הזכרתי שהוא אחד מחמישה אלופים בצה"ל שנפלו במילוי תפקידם. בנוסף אליו הזכרתי את דוד מרקוס, אסף שמחוני, אלברט מנדלר ונחמיה תמרי. – האיר את עיניי חברי, הארכיאולוג ערן מאיר, שבמלחמת השחרור נפל אלוף נוסף, יהושע גלוברמן. גלוברמן היה מראשי "ההגנה", מפקד חי"ש (חיל שדה). הוא נהרג בדצמבר 1947, כלומר עוד טרם הקמת צה"ל. עם הקמת צה"ל, הוא קיבל, לאחר מותו, דרגת אלוף. גלוברמן עלה לירושלים ב-5 בדצמבר, כדי להתרשם מהפיקוד בעיר ולהכין את התוכניות להגנתה. ב-8 בדצמבר הוא יצא לת"א, כדי לקבל את הפיקוד על חטיבת "גבעתי" (שטרם קיבלה את שמה). הוא נהרג מירי סמוך ללטרון.

* אלוף בן ענת – חלל נוסף שלאחר מותו קיבל דרגת אלוף, היה דוד רזיאל, מפקד האצ"ל. רזיאל נהרג בפעולה מטעם הבריטים בחבניה שבעיראק ב-1941. ב-1961 הועלו עצמותיו לישראל, הוא נקבר בהלוויה צבאית, הוכר כחלל צה"ל והוענקה לו דרגת אלוף. שמו המחתרתי של רזיאל באצ"ל היה אלוף בן ענת.

מעניין שלמפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר) שנרצח בידי הבריטים לא הוענקה דרגה בצה"ל. ייתכן שהדבר נובע מההבדל בין האצ"ל, שראה עצמו ארגון צבאי, לבין הלח"י שהיה מחתרת אנרכיסטית.

* ביד הלשון: לנצח את המשחק – אחד הביטויים השגורים בשפת הספורטאים, האוהדים ושדרי הספורט הוא "לנצח את המשחק." ואני תמה – למה צריך לנצח את המשחק? ומה יקרה אם המשחק ינצח אותנו? ובכלל, האם אנו בתחרות מול המשחק?

ואני לתומי חשבתי שהמטרה היא לנצח את היריב – במשחק.

אורי הייטנר

* * *

עמוס גלבוע

על פי סקר  עבור התקשורת: 64 אחוזים לא נותנים בכם אמון!

הסיבות: דיווחים לא אמיתיים, הטייה פוליטית, היעדר מגוון דעות.

 המחשה חיה מהימים האחרונים וגם משהו על המפכ"לים שלנו.

בתחילת השבוע הציגה  מינה צמח סקר שנערך על ידי מכון "מדגם" עבור "הרשות השנייה". על פי הסקר, ל-64 אחוזים מהנשאלים אין אמון בתקשורת או שיש נטייה שלא להאמין  לתקשורת. על פי הסקר, רמת האמון בתקשורת היא הנמוכה ביותר מבכל המוסדות שנבדקו, נמוכה אפילו יותר מהכנסת.

זה לא מפתיע, עולה בקנה אחד עם ממצאי סקרים אחרים בשנים האחרונות. ישנה כאן אירוניה עצובה: התקשורת ה"מתאבלת", חדשות לבקרים, על סופה של הדמוקרטיה בישראל, היא עצמה מחבלת בדמוקרטיה. כי אמון גבוה של הציבור בתקשורת, בדיוק כמו אמון הציבור בבית המשפט העליון, הוא מאושיות הדמוקרטיה.

על פי הסקר הסיבות לאמון הנמוך הן שלוש: דיווחים לא אמיתיים (פייק ניוז), הטייה פוליטית, חוסר גיוון דעות.

בכוונתי להמחיש במאמרי את אחת הבעיות החמורות  הקשורה לדיווחים לא אמיתיים או אמיתיים למחצה. לדעתי  הנזק האמיתי לציבור אינו בדיווחים מהסוג הנפוץ, שהשקר בהם מתגלה מהר מאוד, אלא באשכול דיווחים "רציני" הבא לעצב את השקפתו  של האזרח בסוגייה מסוימת העומדת על סדר היום.

ביום שישי האחרון קראתי כתבה מעניינת ונלהבת  על קהילת הלהט"ב וגידול ילדים. ומכיוון שעסקינן בחוק הפונדקאות, הובאו שם דברי שופטת לענייני משפחה, סנונית פורר, בנושא: מי הן הפונדקאיות במדינת ישראל. מכיוון שהידע שלי בנושא שואף לאפס, בדומה לידע על האסקימוסים בקוטב, הסתקרנתי. וככה אמרה השופטת:

"אם הייתי שואלת אתכן פה בקהל מה הפרופיל הממוצע.. הייתם אומרים שמדובר בנשים משכבות מוחלשות, גרושות, עם בעיות כלכליות.... אבל, כשבודקים את הנתונים מגלים שהפונדקאיות הישראליות הן קיבוצניקיות, הרבה מהזרם הדתי-לאומי, הרוב המוחלט הן נשואות עם ילדים, משכילות, עוסקות במקצועות שבין חינוך לאמנות, בטח לא כאלו שאינן מודעות..."

 הטרידו אותי  כאן כמה דברים: השופטת לא ציינה על אלו "נתונים" היא מבססת את דבריה, האם היה לפניה מחקר בנושא? והמושגים "קיבוצניקיות" ו"מקצועות שבין חינוך לאמנות" נראו לי מוזרים. אבל, דברי השופטת עיצבו למעשה את דעתי בנושא החדש לי, חרף פיקפוקיי.

והנה, אני קורא באותו שישי מאמר אחר בנושא (כן לפעמים יש גם מגוון דעות) ומתברר לי שאכן יש מחקר בנושא מי הן הפונדקאיות. מחקר זה, של ד"ר אתי סממה ונופר ליפקין, מציג תמונה הפוכה לגמרי לתמונה שהציגה השופטת פורר: השיעור הגבוה ביותר שלהן מקורו בענף השירותים (עוזרות, מטפלות, מלצריות); 72 אחוזים מהן הגיעו מיישובים בגודל בינוני, בעיקר מהפריפריה....

לא התעצלתי, נכנסתי לאינטרנט, מצאתי את המחקר הזה, שנעשה בחלקו על בסיס עבודת סמינר במסגרת הקליניקה לפמיניזם משפטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. שמו: "פונדקאות בישראל, תמונת מצב 2010 והצעות לשינוי החוקה."

אז מה נכון? מהיכן לקחה השופטת הנכבדה את "הנתונים" שלה? הרי ברור שלא בדתה אותם מליבה.

אין לי צל של מושג. ברור לי אבל שהיא, והכתב שהביא את דבריה, הם מצדדים נלהבים של חוק הפונדקאות שלא אושר, ופועלים במרץ למען יאושר בסופו של דבר. מזלי שנתקלתי בכתבה על מחקר בנושא, והתחלתי לבדוק וקצת לרכוש ידע בנושא  אבל, מה יעשה הקורא הרגיל? הוא נתקל יום יום בבליל של עובדות על נושא מסוים, ורק בודדים, מעטים, יטרחו לבדוק.

בהקשר אחר לגמרי: ראיתם איך יו"ר מפלגת העבודה לא טרח לבדוק  את נתוני היסוד בעדות  האנונימית נגד ברושי, ומיד עשה מעשה?! 

ועכשיו למשהו אחר שלא קשור לתקשורת, אבל שמעתיו בתקשורת. לא יאומן כי יסופר.

זה היה ביום שני בערב. ברכב אשתי ואני שומעים חדשות ודיווח כי פורום המפכ"לים והניצבים לשעבר במשטרת ישראל שלחו מכתב למפכ"ל ועוד גורמים. לרגע חשבתי שהמכתב נוגע להבעת צער על הסבל שנגרם לגל הירש, כי הפורום הזה היה בין אלו שיצאו נגד מינויו.

אך לא. זה היה מכתב תמיכה בעדה הדרוזית שלחמה יחד עימם. טוב ויפה.

והנה אחד מהמפכ"לים לשעבר מתראיין בנושא. שואל אותו המראיין: "מדוע אתה נגד חוק הלאום?" עונה המפכ"ל לשעבר: כי "בני בגין נגד!" לפחות עוד פעמיים שאל אותו המראיין "אז למה אתה בכל זאת נגד?" והמפכ"ל-לשעבר חזר על הפסוק "כי בני בגין נגד," ופעם הוסיף: "כי גם אנשי רוח יצאו נגד." – אלו מפכ"ליך ישראל! כל מילה מיותרת.

עמוס גלבוע

* * *

משה כהן

איך סופרים הצתות?

31 ביולי, שעה 9, רשת ב': אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מעלים דיון מקיף ויסודי על ההצתות בעוקף עזה. הם מראיינים את מפקד הכבאות.

על מה נסב הדיון?

על הפערים בספירת מיספר ההצתות והגורם להן.

יש בעייה, יש גורמים הסופרים 20 הצתות בשעה בעוד שאחרים סופרים 25, ויש הסופרים 10 הצתות טרור בשעה בעוד שאחרים סופרים 15.

אכן משימה מסובכת. 

אבל רגע, איך זה שאיש אינו מדבר על איך לפעול נגד המציתים?

תמוה שהדבר היחיד שמעניין את התקשורת הוא איך סופרים את ההצתות ולא איך להפסיק אותן!

העם התרגל ומקבל את ההצתות כאירוע שגרתי, וזה מוזר נוכח הנזק האדיר שהן גורמות.

אומנם לא יוצאים למלחמה בגלל עפיפונים, ועדיין... האין פעולות שניתן לבצע לפני שפותחים במלחמת עולם?

הלו, גדי, יש צה"ל?

רשות המים  פונה לציבור לחסוך מים.

כיבוי השריפות מצריך מים, הרבה מים.

שירות צבאי חובה

בכל מדינה משרתים אזרחי המדינה בצבא ונלחמים.

במלחמות העולם שירתו היהודים בצבא והקריבו את חייהם ולא ראו שום פסול בכך שבולגריה היא ארץ הבולגרים וצרפת היא ארץ הצרפתים.

לכן, העובדה שהדרוזים משרתים בצה"ל לא סותרת  את היותה של ישראל  ארצו של העם היהודי.

כך בעולם כולו ואין בכך דבר יוצא דופן.

מרד הדרוזים אינו מוצדק.

משה כהן

ירושלים

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

מנחם רהט

סיכולים ממוקדים

איתן ברושי וגל הירש – שני קורבנות שונים של שיטת הסיכול הממוקד,

שהפכה לכלי שימושי ויעיל לשם דריסת יריבים פוליטיים

תא"ל (מיל') גל הירש וח"כ איתן ברושי – מה הקשר?

האמת היא שאין. שניהם אמנם עברו קריירה מפוארת בצה"ל: הראשון סיים בדרגת תא"ל והיה מועמדו של השר לביטחון פנים ארדן לכהונת מפכ"ל המשטרה; והשני סיים שירותו בדרגת סא"ל ובתפקיד מ"פ בגולני, ולפני כן היה מזכיר התנועה הקיבוצית, ראש מועצה אזורית ונשא בתפקידים ציבוריים נוספים בתחומי ההתיישבות.

הרקע הצבאי הממושך הוא כנראה התחום היחיד שמשותף לשניהם. בכל השאר הם די שונים: הירש הוא עירוני, שגדל בערד, והשני קיבוצניק כל ימיו, בן קיבוץ גבת. אפילו מבחינת הגיל קיים ביניהם פער של 14 שנה: הירש הוא יליד 1964; ברושי נולד ב-1950.

ואף על פי כן, יש להם נקודה אחת, משמעותית בחייהם, מאוד משותפת. שניהם עברו הליך בזוי, מחפיר, של סיכול ממוקד בידי יריבים, שכל רצונם היה לבלום בכל מחיר את קידומם, וגם זאת מסיבות שונות.

את דרכו של גל הירש למפכ"לות טירפדו קצינים בצמרת המשטרה, שניפחו חשדות מדומיינים שהגיעו מן המערכת הפוליטית הכושלת של גיאורגיה, על מנת לסכל את מינויו לכהונת מפכ"ל המשטרה. היתה להם, מן הסתם, סיבה טובה לחשוש מפניו, שמא יתמקד בניקוי האורוות המשטרתיות מן הצחנה והריקבון שאחזו באירגון – שיש שהישוו אותו לאירגון פשע – אשר מופקד על הסדר הציבורי, אך לא הצליח לעשות סדר אפילו בתוך ביתו. 

ואת עתידו הפוליטי של איתן ברושי, מבקשים לסכל שמאלני מפלגת העבודה, מפני שהוא אינו מתאים לתפיסות הפוסט-ציוניות שלהם. ברושי הוא המוהיקני האחרון במפלגת העבודה, שעוד מחזיק בתפיסה הציונית הקלאסית, של 'עוד דונם עוד עז,' אשר הוכיחה ומוכיחה את עצמה עד היום. לשיטתם של המפא"יניקים החדשים, יריביו, שהתקבצו במחנ"צ, אבד הכלח על תפיסה זו במדינת כל מסתנניה וערבייה. היום התפיסה השלטת במחנ"צ שוללת לחלוטין את הערך החשוב של ההתיישבות (ודאי שזה קשה להם כשההתיישבות ביו"ש היא כיום נושאת דגל ההתיישבות). נתנה לכך ביטוי חד כתער, מדוייק להפליא, האופורטוניסטית הפוליטית ציפי לבני, כיום בצמרת המחנ"צ: ״ההתיישבות אינה נותנת ביטחון, היא רק צורכת ביטחון!״

לא להאמין. בן גוריון בוודאי מתהפך בקברו כשאלה הם יוצאי חלציו הרעיוניים.

היחיד בשורות המחנ"צ שחושב הפוך ב-180 מעלות מן הגישה המניפולטיבית השערורייתית של אשת הצמרת לבני, וחבריה למפלגה הציונית לשעבר, שהפכה לשמאל קיצוני (ע"ע שלי יחימוביץ הקומוניסטית לשעבר, סתיו שפיר הניהיליסטית, זוהיר בהלול שאינו מוכן להכיר בהצהרת בלפור, יוסי יונה שהגיח מן השמאל הרדיקלי, ועוד) – הוא איש ההתיישבות איתן ברושי. מבחינה זו הוא היה הרבה יותר ימין מח"כים מוצהרים בימין. וזה בדיוק מה שמפריע לליזיסטרטות שהפליגו הרחק מאוד ממחוזות מפא"י ההיסטורית, הדורשות עכשיו את גירושו מן הכנסת ומן המפלגה.

הסיכול הממוקד הזה לברושי 'המיושן', המפא"יניק האמיתי האחרון במפלגה, מתבסס על  עדות אנונימית בעניין תקיפה מינית, שהיתה-או-לא-היתה לפני 15 שנה, ואיש לא שמע עליה לאורך תקופה זו. לפתע נשלף מן האוב סיפור עבש, שכמעט אין דרך לבדוק אותו כל עוד המתלוננת עצמה מסרבת להתלונן רשמית בנושא, ושימש סיבה למסיבת גירושו של ברושי.

סיפור אישי: לפני עשור ויותר, כשברושי היה עוד ראש המועצה האזורית יזרעאל, יצא לי לשוחח עימו ארוכות בארבע עיניים. בתום השיחה תהיתי ביני לבין עצמי: האומנם מדובר באיש השמאל? הייתכן שהאיש שרואה בהתיישבות ערך עליון, יכול להיות שמאל?

מאז לא שינה ברושי את דעותיו. הוא צידד בדיונים הפנימיים במפלגתו לאחר הבחירות להצטרף לממשלת נתניהו כדי לסייע להתיישבות; הוא מתנגד בתוקף לוויתורים בבקעת הירדן; וכשעלתה על הפרק באוגוסט 2016 שאלת הריסת תשעה בתים בעופרה, התקומם והזהיר: "דין 9 הבתים כדין עפרה כולה; יש למצוא פתרון משפטי שימנע את הריסת הבתים."

ברושי, יוצא תנועת הקיבוץ המאוחד האקטיביסטית, הוא בין הבודדים בסיעתו שטוען כי "מפלגת העבודה הלכה שמאלה מדי, וזאת הסיבה לירידה בתמיכה בה. על מפלגת העבודה לעצב מחדש את תעודת הזהות הרעיונית שלה."

בראיון לבלוג של אורי הייטנר לפני שנה וחצי, הוא קרא למפלגתו לאמץ את מורשת רבין כפי שהתבטאה בנאומו האחרון: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967... ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... בקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

האין זו סיבה טובה בעיניהן של נשות וינדזור העליזות לביצוע חיסול ממוקד באיש הזה ובכך למחוק סופית את שרידי מורשת רבין הציונית מהאידיאולוגיה של המפלגה שנכבשה ע"י השמאל הרדיקלי?

חיסול ממוקד בוצע גם בתא"ל (מיל') גל הירש, אחד מן האנשים החושבים לעומק ולרוחב שהיו בצה"ל, כשנודע כי הוא מועמדו של השר לביטחון פנים לתפקיד המפכ"ל. זו דרכם כסל למו. כל אימת שהצדקנים המתייפייפים ממערכת אכיפת החוק – המשטרה והפרקליטות – מזהים מינוי קרוב של מי שעלול לבצע ניקוי אורוות יסודי, נשלפים נתונים מפוקפקים מן הגורן ומן היקב לסיכול המינוי.

מכונת הסיכולים הממוקדים הופעלה גם כלפי רובי ריבלין ופרופ' יעקב נאמן, כשעמדו לקבל את תיק המשפטים, וכלפי רפאל איתן כשעמד להתמנות שר המשטרה, וכלפי אישים נוספים, וללא ספק תופעל שוב בעתיד, בידי אלה שאגרו בידיהם יותר מדי כוח להרע.

כך זה עובד שנים, ואין פוצה פה ומצפצף, למרות שמדובר בעבירה פלילית של ניצול כוח המישרה לרעה. האם לא הגיע הזמן לעצור זאת באמצעות ועדת חקירה שתחשוף הכול ותפרק את מכונת הסיכול הממוקד?

מנחם רהט

* * *

ארנה גולן

אלימות במגעם של גבר ואישה

כהשתקפות האלימות שבקיום האנושי

(המשך וסיום)

דגם תחליפי של מגע ונס המיפגש המושלם

אצל יונה וולך

7. מציאת  דגם תחליפי למגעם של הגבר והאישה

התנערותה של וולך מן הדגם המשעבד לדעתה את הזהות הנשית, כמו גם מעריצותם של דגמי הזהות הגברית, שנשאלו ממערכות הכוח החברתיות והיהודיות, מוליכות אותה, ולא בפעם הראשונה, לחפש דגם תחליפי ליחסי המינים. והיא מוצאת אותו באופן מפתיע ונועז, וגם זה לא בפעם הראשונה, במקור רוחני שאינו ביהדות אלא  בנצרות. ולא עוד, אלא שהיא אינה נצמדת אפילו לנצרות במשמעותה המקובלת. היא מתמקדת בדמותו של ישו כגבר ומעזה אפילו לעשות את הצלב לסמל ביחסי המינים, והיא מטעינה אותו במשמעות אישית ומקורית, כדגם למיפגשם של גבר ואישה. ניכר, תפיסה מיסטית מובילה אותה.

בשיר "צלב זהב" (מופע, עמ' 57), היא מציבה את הצלב המושלם והטהור, שהזהב מסמל את טוהרו, כסמל למהותו של מיפגש המינים הנכון והמושלם. תוך כך, היא מנתקת את הצלב מן המשמעויות של ייסורים ושל אלימות שהופנתה כלפי ישו הקורבן, ומפתחת את המשמעות של הגאולה הרוחנית והאנושית של ישו ושל העולם, זו הכרוכה בשלווה נפשית, ומעתיקה אותו ליחסי הזוגיות.

"צלב זהב / הוא הדבר הכי / הכי יפה / בין שני אנשים / כשזה יש / יש / כשזה אין / יש כלי נשק / חרבות וכידונים / ומילות קרב / וקריאות מלחמה," היא מצהירה בלשון של דיבור פשוטה בתכלית כחותרת אל תמצית מהותו של המיפגש המושלם. ערכו הוא, בראש וראשונה, שהוא מנוגד בתכלית לדגם "המלחמה" בין המינים, וכמשתמע  "יש" בו דגם של שלום. יופיו בכך, שזו "היא ההרגשה הכי יפה בין שני אנשים," בין שני סובייקטים אוטונומיים ושווים השרויים בשלווה ורגיעה בלא מתח של מאבק או סערה ריגשית. "ואיתך זה יש / לי", היא חותמת בפואנטה מפתיעה, החושפת שאין כאן דיבור כללי אלא וידוי כאן ובפני הגבר שעימו מתקיים אותו מפגש מושלם והרמוני. והרי זה שיר אהבה מקורי וייחודי, שאין בו ולו מילת אהבה שגורה אחת. וגם למיניות כשלעצמה כמובן שאין כאן תפקיד.

הפנייה לדמותו של ישו ולצלב, עדות בה לתפיסתה המעמיקה והולכת של וולך בקיומו של המימד החוויתי, הרליגיוזי והמיסטי שבאהבה. כך בשיר מרהיב נוסף, שכותרתו זהה כמעט לזו של השיר הקודם, "צלב מזהב" (מופע, עמ' 74). עיקרו של השיר הזה הוא כבר חזון מיסטי עולמי  של בריאה. שמו של ישו אינו נזכר בו במפורש, אך דמותו מצטיירת מתיאורו כ"אלוהים" שמאפייניו מוחשיים ואנושיים: "גלימתו יקרה" ו"אדומה", הוא "עירום" וניצב ב"חזית מול פנים" ו"מוכר לכול" ומאפייניו מכוונים לגילומי דמותו בכנסייה. בחזיון המיסטי הוא מתגלה לבני האדם, שעדיין הם בגדר "גופים חומים", כיוון שזה עתה נבראו מן האדמה, ועדיין הם נטולי שמות, זהות ומודעות עצמית, המוענקת להם מכוח הופעתו. "ומשמופיע / יודעים מיהם / מיהם / לפי מי הוא / לפי הוא / מי הם." הכרת "האלוהים" היא, איפה, קנה המידה להכרת האדם את עצמו כיציר האלוהים.

עשיית ישו לדגם מופת נעלה, שעל פיו תוגדר הגבריות האנושית, מתאפשרת, אפוא, דווקא משום שהוא מתגלה לאדם בגילומים אנושיים, מוחשיים וקרובים, שאין היא יכולה למצוא ביהדות, וכמבטא עמדה של סליחה ורכות. למעשה, כמיהתה של וולך לאלוהות מעין זו, המתגלה כיישות אנושית ומוחשית, הובעה – עד כמה שזה ייראה מפתיע – כבר בראשית יצירתה, שעה שקוננה על כך שנוכחותו המוחשית של האלוהים, שאי פעם חשה בה, אבדה לה: "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים," קוננה אז, אף לא תוכל עוד לחזות ב"גופו המתוק" או "לצלול בעיניו" (שירה, עמ' 133).

אבל עתה, לאחר שנים,  נמצא לה "אלוהים" כזה. "ישו שלי המתוק", היא אומרת בשיר "בורגני" (צורות, עמ' 12), הוא "ימשיך להיות אנושי וסלחן / למרות הכול / כדי שלא אפסיד דבר."

כיוון שכך, הוא מוצב כדגם מופת המנוגד לגבר "הבורגני" שהיא פונה אליו בשיר ומתריסה כנגדו על שהוא מרסן את המבע לאהבה בגישה מוסרנית, שאינה אלא חיפוי לפחדו מן הרגש שבו. זה מקור הגינוי לרצונה האנושי שלה, להתנשק ב"כנסיית הקבר". והלא כנסייה זו היא מקומו של ישו שאינו כ"בורגני המבדיל בין מקומות" ומקפיא את הרגש. שם ראוי דווקא להתנשק ולא להיאחז במוסכמות. ואכן, לעומתו דווקא היא, האישה, "כרובי זהב קטנים הרתומים לרגלי רוחי / נושאים אותי הרחק גבוה לשמיים," בכוחו של הרגש הרליגיוזי העמוק של האהבה.

ואמנם, לתפיסתה של וולך, כאשר הנפש נאטמת וקופאת, אובדת לה חיוניותה ואין בה עוד הכושר לחוות את הרגש הרליגיוזי של האהבה, המרומם את הרוח לגבהים. או אז, מבצבצת האלימות. זהו גם  הרקע להפצרתה של הדמות הנשית בגבר שיניח לה להחיות את מעמקי נפשו שנאטמה, על מנת שייפתח אליה ויכיר בחיוניותה לו ולקיומו.

"אני אהיה האיד שלך" (צורות, עמ' 32-31), היא נוטלת את המונח הפרוידיאני ועושה אותו בסיס לתחינתה הנואשת והקדחתנית אל הגבר. היא  שתהיה לו "המעמקים", "החלק הפנימי העמוק ביותר," הכוח הראשוני והחי, האנרגיה הפנימית שנחסמה. "אני אעשה שלא תדע מהחיים שלך," היא מפצירה בו, וכאשר תיעלם החסימה הרציונלית של הרגש, ייפתח הגבר אל האהבה, וממנה אל החוויה הרליגיוזית בכללה, אל "סודות הבריאה" והאלוהות. כתוצאה מכך, היא מפצירה בו.  הוא אף יהפוך לאדם מוסרי וטוב יותר, כיוון שבחדירתה אל החלק הבלתי מודע של נפשו, היא תעמת אותו עם הרע שבקרבו, ומשייחשף, יגרום לו לבהלה. בה בעת היא תחשוף אותו לגבהים מיסטיים של "הרמוניות שמיימיות," ומשתתחייה נפשו הוא לא יוכל עוד לחיות "בבדידות מזוויעה נטולת הגיון." ואפילו אם תתפרץ אלימותו, "כשתנסה להכותני נפש / תהרוג רק את עצמך," כיוון שלא יהיה מסוגל עוד להפנות את האלימות  אל הזולת. האהבה היא מקור התחיות הנפש ותוך כך גם מוסריותה.

ומהו מקור כושרה הפלאי של האישה, שבכוחו תחולל בגבר מיטאמורפוזה כה עמוקה?

לוולך זה ברור. הלא הוא ממהות "הילדה" שנשתמרה בה כמות שהיתה עוד טרם נולדה, ואשר כבלי הבגרות והתרבות לא חנקו את נשמתה: "תיתן לי לרדת בכל הגילים / לגיל שהייתי ברחם / משם אביא לך את כל המראות / אם לא תעצור אותי במיספר כלשהו," היא אומרת. תפיסה זו של טוהר המהות הילדית משתקפת אף בשיר "ילדה בת 10, 11" (עמ' 70). מוצגת בו ילדה שעדיין היא "ללא סימני מין משניים", פיסיים, שהופעתם היתה מאפשרת לכבול אותה בסטריאוטיפ של "האישה", והיא "רצה ועופר לידה / ביער,"  והם רצים מחוץ למרחב התרבותי הכובל, "או יורדת למעיין המר / כשתבכה" כיוון שהיא מחוברת בתמימות לרגשותיה וגם למרים שבהם ולכל החי והטהור. על כן היא זו ש"תלמד אילם אחד לדבר / מהרגש / כמו שנכון," שאם לא כן "דמו בראשו," היא מזהירה.

היא תהיה, על כן, כמו "בת היער", המתוארת בשיר שבפרוזה "האילם ובת היער" (מופע, עמ' 142). בת היער היא זו המוכשרת ללמד את הגבר "רק דברים מהלב / רק דברים מהרגש," בלא כבלים ומעצורים רציונליים, כיוון שרק בכוחם ניתן להיפתח אל העולם.

הגבר, שאינו מחובר לרגשותיו הפנימיים ונעשה "אילם", ילמד אז לקרוא לחיות בשם, ונפשו ולשונו שהיו כ"צדפות" פשוטות, תחול בהן מטאמורפוזה ותהפוכנה ל"פנינים אמיתיות". יותר מזה, השיבה למהות ה"ילדה של תמונות / ילדה של מראות" אומרת וולך, רק היא המצילה אותה בימי המחלה וההקרנות מן "הקרינה". רק החזרה למהות הילדה איפשרה לה למצוא "את הזרם אל איי החיים," כפי שהיא אומרת בשיר המפעים בשם זה, ולהתגבר על הסבל, הפחד והבכי, כיוון שהמראות השמיימיים והמיסטיים היקנו לה שוב את המגע עם "יצורי השמיים".

7. חתימה: "נס" המיפגש המושלם –

אהבה כ"חלק מאהבת אלוהים"

לאור כל זאת, מתבקש לשאול: האם זכתה יונה וולך עצמה, קודם למותה המוקדם בגיל צעיר כל כך,  לחוות  את התגשמות כמיהתה למיפגש מושלם בין הגבר לאשה כשני סובייקטים אנושיים ואף לתת לכך ביטוי שירי?

דומה כי שיר המונולוג הנלהב והמתפרץ, "התחלנו להביא דוגמאות מהחיים" (מופע, עמ' 54-52ל), שבו פונה האישה אל הגבר ובקדחתנות תוהה על שאירע ביניהם, מהווה עדות שאכן זכתה למיפגש מושלם כזה. בשיר הזה חותרת וולך להגדיר כיצד אירע ש"הנס קורה / האהבה באה." הרי זה מיפגש שהאהבה מתממשת בו במלוא משמעותה: מפעמת בו כרגש רליגיוזי, אך בה בעת ניתן בו ביטוי עז ומלא גם למיניותם של השניים. אין בו עוד כל גילוי של אלימות, אף לא חציצה בין גוף לנפש, שכן הוא מונע בכוח היפתחותם המלאה של השניים זה לזה ואל נפשם הם ועל כן, גם אל החיים, העולם והאלוהות.

כאן טמון גם ההסבר לתופעה מוזרה לכאורה, שעניינה בהגדרת מינם של שני השותפים למגע הנפשי והפיסי שבשיר. שניהם כאחת יש והם מכונים בלשון זכר ויש שבנקבה, עד שלעתים ניתן לקרוא את השיר, או קטעים ממנו, כשיר הומוסקסואלי. ובכל זאת, על רקע תפיסותיה של וולך, החותרת לביטול המחיצות המגדריות בין הגבר לאשה במגעם המיני והנפשי, ובכמיהתה למיפגש הנכון כבין שני סובייקטים, מכוונת התופעה הדקדוקית הזאת לביטול המחיצות הללו גם בלשון, שהרי הן שרירותיות וסטראוטיפיות, מונעות את המגע האמיתי. אכן, כמו בשיר "העברית" יש גבר ויש אישה.  אבל במגע בין שני המינים חייב להיות  שוויון מוחלט.

וכך נאמר בשיר עצמו: "מה ההבדל לכתוב הומוסקסואלית / שני גברים שתי נשים / שם הגוף שמשתנה / או הפסיכולוגיה הבלתי משתנה." שהרי "אני אישה ואתה איש / שנינו מזדהים עם התפקיד / ולא רואים שם דבר / זו האהבה." האיש והאישה, שזכו למגע המיני הנדיר והמושלם, נוכחו אפוא לדעת כי על אף שביקשו להזדהות עם "התפקיד" שהוכתב להם על פי התפיסות המיגדריות, הריהו חסר כל משמעות לגביהם. "הפסיכולוגיה", המהות האנושית המשותפת להם, אינה משתנה ממין למין.

יהא פירושו של השיר המורכב הזה אשר יהיה, ברור הוא הלהט העולה מן הדברים לנוכח ההתממשות המופלאה של המיפגש. השיר רצוף תובנות, גילויים וטיעונים החותרים להבין איך קרה ש"כוחה של האהבה מהמם אותי / התחושות בגופי חדשות" ו"עולם מלא אהבה" ניגלה. יש בו אף חתירה לשכנע את הדובר/ת עצמו/ה שלא לוותר על האהבה המופלאה הזאת, החיונית לעצם קיומו, ביטחונו, התעלות נפשו ואפילו לשפיותו.

וראוי לזכור, כי חילוף המינים נובע מן העקרון הקיומי השליט בתפיסתה של וולך, הוא עקרון הנאמנות לזהות האישית האותנטית, למהות הפנימית שאין לסלפה ולשוויון המינים. ולכן, אם הסובייקט אינו חותר לממש את זהותו הייחודית, נעשה קיומו מסולף, חלול ומת. כך אף באשר לזהות המינית. זה מקור נועזותה לצאת כנגד המוסכמות של אותה תקופה ולהצהיר כי חייב אדם בנאמנות לעצמו ותהא זהותו המינית הטרוסקסואלית, הומוסקסואלית או לסבית.

עמדה זו באה לביטוי מפורש בשיר המדהים על רקע זמנו, "אתה חברה שלי" (מופע, עמ' 63-62). הדמות הנשית, הדוברת בו אל הגבר, שבה ומתריעה בפניו כי בכניעתו למוסכמות ההומופוביות ובהפנימו אותן, נעשו חייו "ריקים לגמרי", "מושתקים" ו"מצונזרים", מתים. בעודו מעצם זהותו המינית "בחורה-בחורה" – כפי שהיא פונה אליו בכותרת הפרובוקטיבית – ורק יש לו "גוף של בחור", הרי שבהתעלמו מן האמת ש"הרי המוח מה שמשנה / ולא הצורה הגופנית," הוא מתכחש לזהותו המינית החורגת וממית בכך את נשמתו.

ויתכן שכך היא תובעת להכיר לא רק בהומוסקסואליות אלא  גם בטראנסג'נדריות, במהות הנשית שבגוף גברי (אלא שאז לא דובר בכך). ומכאן גם התלונה המרה שלה בהמשך על הסבל שהוא גורם לה בהתראותו לגבר – גבר.

אמנם, בשיר "גבר לא גבר אישה לא אישה" (צורות, עמ' 23-22), מובעת, לכאורה, עמדה שונה כביכול, והמגנה את התופעות הללו. אבל זה רק נדמה כך. אכן, נמסר בו חזונה של וולך שעל פיו אכן תתממש האהבה המושלמת והגואלת, זו שתחולל התחיות של המיניות והרגש, רק ביום שבו "האישה תהיה אישה / והגבר גבר." שאם לא כן, "אשד" הרגש יתפרץ "להטביע את האישה גבר / וגבר אישה." אבל למה? כיוון שמגעם המאיים והמפלצתי מפורר וממית. ומדוע הוא ממית? על רקע עמדותיה של וולך ברורה משמעותו של השיר כתביעה לנאמנות לזהות האותנטית. שהרי היות "אישה" או "גבר" נקבע על פי המהות הפנימית, הזהות המינית שבנפש, או בלשונה של וולך: "המוח" הוא שמשנה ולא הצורה הפיסית, שהיא כמו "סימני מין משניים" וחובת האדם היא להיות נאמן לה.

בין כה וכה, בשיר "התחלנו להביא דוגמאות מהחיים," ניתן ביטוי נלהב ומפעים למיפגש מושלם של אהבה, שבכוחו להציל מאימת הקיום. תוך שילוב של מבע לרגש נסער במבעים של הגות שירית, ושל אירגון פואטי סדור בפריעת כל סדר וארגון הגיוני, מובעת הסערה הנפשית שבעקבות היוודעות מפליאה למיפגש שלא נחווה מעולם כמותו. שבחי ההלל לאהבה מעידים על עומק משמעותה. יש בה שחרור מאימת האלימות ומתרחש בה "נס" איחודם של הגוף והנפש, של המיניות והעילוי הנפשי. "האהבה היא היופי / והמין הוא אומץ הלב," היא מכריזה. על כן מתממשת בה ובאומץ הזהות האישית והמינית האותנטית ובעקבותיה מתחוללת התעלות נפשית, מוסרית ורליגיוזית אל האלוהות, עד שהאהבה נעשית "חלק מאהבת האלוהים." או אז היא מעניקה אחיזה בקיום וביטחון בתוכו, יכולת ליצור ואף שפיות.

כל אלה מביאים להיפתחות הנשמה: ו"הנה חיים נדיבים / ואור נדיב בבית." אור שהוא אורה של הנשמה שנגאלה ונפתחה בלא מורא אל הזולת, אל העולם ואל האלוהים.

ואכן, באקורד סיום מפעים זה נסתיימו חייה של יונה וולך. 

יהא זיכרה ברוך.

ארנה גולן

* * *

יצחק מאיר

על כף מאזני אלוקי השוק

ההשגחה הנחשבת לעליונה בהשגחות, והנהלת יקב ברקן, המצייתת לתביעה להדיר אתיופים מכל מגע אישי ביין – אינם השותפים הבלעדיים בהטלת דופי ביהדותם של יוצאי אתיופיה. הציבור שאיננו קונה את היינות אלא אם כן גושפנקת הכשרות מאשרת שאתיופים לא חיללו במגע את היין וגזרו עליו דין נסך, הוא שותפו הגדול של מעשה הביזוי הבל-ייאמן הזה. ההשגחה וההנהלה הם רק הגורמים המרגיעים. 'שלומי אמוני ישראל היקרים, אל חשש, אנחנו ערבים לכשרותו של יין חגיכם ומועדיכם. תוכלו לקדש ללא חשש חלילה שמא הוכשלתם בגין איסור נגיעה של עובד יוצא אתיופיה.' זה היקפה של היוהרה ההלכית המחפשת מעמד נבחר כביכול בשמיים ואיננה משגיחה במעמדה בין הבריות, על הארץ.

תולדות שיבתה של העדה לחיק היהדות ההלכית זרועות קשיים, מאבקים, פסקי הלכה להחמיר, פסקי הלכה להקל, אבל העדה חצתה את הריחוק הגיאוגרפי, ההיסטורי, האנתרופולוגי, וכבר גדולי ישראל לא רק בימינו אלא כבר לפני מאות שנים, הכירו ביהדותם של נידחי ישראל אלה. על  חייהם כיהודים באווירה עוינת, על רדיפתם כיהודים במציאות לוחצת, על כמיהתם להיטמע שוב בלב ובנפש לתוך כללות האומה, על ערגתם לשוב אל ארץ מכורת אבותינו, אין צורך להוסיף. גם על היחלצותה של מדינת ישראל להשיב את בני העדה לארץ ישראל, חרף הסכנות והסיכונים, במסירות נפש גם של המחלצים גם של המחולצים, על  הידוע ועל מה שעדיין נשאר בסגור ארכיוני המדינה, אין להרהר. העדה עשתה מאמץ עילאי לשמור מחד על ייחודה ומאידך להצטופף בצל מנהגי ישראל החלים היום ושידרת רבני ישראל הגדולה הכירה ומכירה בהם כיהודים שלמים.

האמירה האווילית כי האתיופים אינם יהודים שלמים היא חסרת משמע. אין יהודים לחצאין ולרבעין. יש יהודים ויש לא יהודים. בני העדה הם יהודים. שומרי שבת שבהם אינם שונים כמלוא הנימה משומרי שבת יהודים מכל מוצא.

רק כניעה לכוח הקנייה של ציבור שאיננו מכיר ביהדותם השלימה והמלאה של היהודים יוצאי אתיופיה עומד בבסיס הטלת העלבון ביהודים כשרים לכל דבר ועניין, והופכת את ההדרה הבלתי סבירה הזאת למיצג של גזירה גנטית. בחסות הקהל. ההסכמה של ההסתדרות לדחות את יישום ההתחייבות למניעה מוחלטת של הדרת אתיופים עד לחודש אלול, הופכת גם אותה לשותפה לעוון. ההודעה כי ברקן תשחית את היין "הנגוע" כאילו טומא במגע יד אתיופית והוא מסכן את בריאותה ההלכית של האומה – מקוממת. אינני יכול ואינני רוצה להוסיף אף לא מילה החוזרת ותומכת בעובדה כי יהודים יוצאי אתיופיה הם כיהודים יוצאי כל גולה אחרת. זה צריך כבר להיות מעבר לכל שיח, כמו שכל אמת וודאית אינה נושא לא לחיזוק ולא לאישוש. 

אני כותב כדי להביע מורת רוח ואכזבה כואבת על הפגיעה המתחזה כהלכתית ואינה אלא במופגן פגיעה מכוח כניעה כלכלית. כבודם של בני אדם אינו יכול להיות מרמס לשיקולי כדאיות מסחרית של תעשיינים השולטים בשוק ולמעשה הם נשלטים על ידו. וביותר, אסור מכל איסור לשכוח כי ההשגחה המחמירה מטילה את הציבור שאינו צורך יין שנגע בו יהודי אתיופי לתוך דוד רותח של עוון בבלי דעת כנראה, בשוגג, אולי, שרבניו הפכו אותו למזיד.

ישראלים אינם יכולים להסתפק בהבעת חמלה על שהעמידו את כבודם של יוצאי אתיופיה על כף מאזני אלוקי השווקים. זה לא מספיק. אלוקי ישראל תובע יותר מזה.

יצחק מאיר

31.07.2018

אהוד: בשנת 2000 הוקם בקיבוץ יראון "יקב הרי גליל" המשוכלל, בשיתוף עם יקבי רמת הגולן. היין מיוצר מכרמים שנטועים בהרי הגליל העליון. כאשר ביקרנו שם הראו לנו, ממרפסת תצפית עליונה, את אולם הייצור, שבו הסתובבו רק יהודים חרדים –  כי לא רק לאתיופים, אפילו לחברי הקיבוץ ולשאר עובדי היקב – הכניסה לאולם הייצור היתה אסורה מטעמי כשרות היין!

* * *

שוקי בן עמי

על דת, אלוהים ואמונות תפלות –

מאמר של הסתה פרועה נגד השמאל

בגיליון האחרון [1365] פורסם מאמר מאת מוטי הרכבי, תחת השם "על דת, אלוהים ואמונות תפלות", שכולו מתקפה אחת של דברי בלע נגד השמאל. האמת, שכבר אינני יודע שמאל מהו ואם עוד קיים בכלל מושג כזה בארצנו, אך כל מה שעולה ממנו ריח של התנגדות למשהו, מיד מיוחס לשמאל...

הרכבי פותח את רשימתו בהצגת עצמו ונאורותו. "אקדים ואומר," הוא כותב, "שאני אדם חילוני ולא מאמין. אבל בהחלט מכבד אנשים דתיים ולא רק בגלל שאני חושב שמותר להם לחשוב אחרת. תמיד אני חושב, מי יודע, עוד יסתבר שהדתיים צודקים ולא אני."

אז אודה ולא אבוש, כי גם אני ורבים מחבריי החילוניים, הרואים עצמם עדיין כאנשי שמאל, מכבדים גם הם אנשים דתיים ובהחלט חושבים כי לכל אדם מותר לחשוב בדרכו.

אלא, שמר הרכבי החילוני והנאור, שמכבד אנשים דתיים, "נתקל," לדבריו, "שוב ושוב, בפוסטים ובטוקבקים של שמאלנים, שכדרכם משתמשים בלשון בוטה כלפי יהודים מאמינים." כאן מפרט הרכבי את הכינויים הבוטים ש"השמאלנים" כהגדרתו, מכנים את "האנשים הדתיים" שאותם הוא מכבד כדבריו. הכינויים הם:  'חשוכים', 'מאמינים באמונות תפלות', 'מנשקי מזוזות', 'מטומטמים', 'אמונות של ימי הביניים'... הרכבי גם קובע כי "אלה עדיין העדינים שבשמאלנים. האחרים, והם הרוב, מוסיפים – שחורים, מסריחים ושאר ביטויי השמאל."

וכדי שרשימתו תרשים ותשכנע, הוא מוסיף "אז הרשו לי להציג לכם, השמאלנים, כמה עובדות במיספרים. אני יודע, אתם מעולם לא נותנים לעובדות לבלבל אתכם, ובכל זאת..."

אודה ולא אבוש, קראתי את הדברים ברתחה, שכן אחרת לא הייתי טורח לבזבז את זמני כדי להשיב לו לאיש, אבל חשבתי כי ראוי יהיה שאציג גם אני אי אילו  עובדות זניחות.

אני מתגורר בירושלים, עיר שרים בה הדתיים בני כל הזרמים והעדות. אני אדם חילוני, מוקף דתיים מכל עבר, רבים מהם שכניי, ורבים מהם חבריי. ככלל, אני מאוד מקורב לחרדים, מכיוון שהם צור מחצבתי. גם אני באתי מהם...

ירושלים עירי, בהחלט איננה עיר עם רוב שמאלני, אך את הביטויים המחרידים ביותר כלפי דתיים, כמו "השחורים האלה... הווזווזים... הפינגווינים... המסריחים..." ועוד כהנה וכהנה, שמעתי דווקא מאנשי ימין טהורים ונאורים, שדבריהם והתבטאויותיהם לא היו מביישים שום תנועה גזענית באירופה או באמריקה...

בשבוע שעבר ביקרתי בבית שמש. גם היא עיר בעלת רוב ימני מובהק. סיירתי באחד מפרבריה החרדיים עם אחד מנבחרי העירייה. מיותר לציין, כי האיש איננו שמאלני. כאשר התקרבנו ברכבנו לאזור החרדי של העיר, יעץ לי, כי "לכאן, לגטאות האלה של 'האישכינזים' לא כדאי לך להיכנס..."

"מדוע?" הקשיתי.

"אתה רואה בעצמך את כל הג'יפה שלהם מבחוץ... ככה הם החארות האלה... הכל ג'יפה..."

הייתי המום מדבריו. לא היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי התבטאויות מסוג זה, אך הפעם זה היה כל כך בוטה ומפיו של אישיות ציבורית...

לא יכולתי להימנע מלהעיר לו על כך. תשובתו היתה פסקנית. "אז אתה לא מבין... אתה לא מכיר אותם..." אמר ולא יסף.

ימים אחדים לאחר מכן, קראתי את דבריו הנלוזים של הרכבי, שייחסו את כל הבלע והשנאה דווקא ל"שמאלנים".

אז ירשה לי מר הרכבי הסובלני לשאול אותו שאלות אחדות:

מר הרכבי, האם השתתפת אי פעם בהפגנת חרדים בירושלים? הראית מימיך כיצד המשטרה נוהגת כלפיהם? השמעת פעם את התבטאויות השוטרים? האם שמעת מימיך איש שמאל שאמר: 'חבל שהיטלר לא חיסל את כולכם?'

אני מבטיח לך נאמנה, כי איש מקרב השוטרים האלה, איננו איש שמאל...

לא אמשיך לפרט את כל ביטויי הגזענות והשנאה נגד דתיים, שאני שומע סביבי, ודווקא מאנשי ימין עדינים וסובלניים...

האם ביקרת אי פעם במשחק כדורגל של בית"ר ירושלים?

עכשיו סוף סוף הבנתי, הודות לרשימתך, כי כל אלה הם "ביטויי השמאל" וכי "השמאלנים" הם אלה המתבטאים כך...

מר הרכבי הנכבד, אינני מכיר אותך אך דבריך מעידים עליך כי מוחך שטוף, חדור שנאה, ובוודאי לא מבחין בין ימין לשמאל...

שוקי בן עמי

* * *

מוטי הרכבי

ושוב על דת, אמונות תפלות ואסטרופיזיקה

מאחר וזה המאמר השני שלי בנושא דת, אני רוצה להבטיח לכל החוששים שאינני ״מתחזק״. אני ממשיך להיות חילוני, לא מאמין. אבל בהחלט מתחזק באמונתי שמותר לאחרים לחשוב אחרת, והגדרת ה״אחרים״ כוללת גם דתיים, מה שנקרא בשפת השמאל פרימיטיביים, מנשקי מזוזות וכו׳. וכמו שכתבתי בעבר, טעיתי כל כך הרבה פעמים בחיים, מי יודע יתכן אגלה שאני טועה גם כאן.

ואיך כל זה קשור לאסטרופיזיקה?

התאוריה/האמונה המקובלת על רוב האסטרופיזיקאים/פיזיקאים היום (בהם דוקטורים, פרופסורים, חתני פרס נובל) היא – שהיקום אותו אנחנו מכירים, כלומר כל כוכבי הלכת, הכוכבים/שמשות (בגלקסיה שלנו שביל החלב יש כ-300 מיליארד כוכבים/שמשות), כל הגלקסיות (ביקום הידוע יש יותר מ-100 מיליארד גלקסיות), החורים השחורים (עוד תאוריה/אמונה) הפולסרים, האבק הבין גלקסי, הסופר נובה ושאר הגופים השמיימיים שהאסטרופיזיקאים מגלים מדי יום – כל כולם תופסים רק 5% מהיקום!  

ומה על השאר?

היום אומרים ש-30% מהיקום הוא Dark Matter – ״חומר אפל״ בעברית, ויתר ה 65% הם Dark Energy ״אנרגיה אפלה״ בעברית. 

שימו לב, כל פעם שהאסטרופיזיקאים/פיזיקאים רוצים להגיד ״אין לנו מושג כחול במה המדובר״ הם משתמשים במילה Dark – ״אפל״ 

אם אוסיף לקלחת את התאוריה/אמונה המודרנית ועדכנית ביותר ה״string theory״ – התאוריה מדברת על הרב-ממדיות של הפיזיקה ולכן גם מדברת על טריליונים של  יקומים מקבילים. טובי הפיזיקאים/אסטרופיזיקאים שמדברים על הרב-ממדיות והיקומים המקבילים אומרים בפה מלא שחוץ מ״אמונה״ שיש רב-ממדיות ויקומים מקבילים, אין אפילו שביב של הוכחה של איזשהו קיום לתאוריה הזו.

לסיכום, טובי המוחות המדעים בעולם מוכנים לקבל ולהאמין בחומרים אפלים, באנרגיות אפלות וביקומים מקבילים ללא כל יכולת להראות או להוכיח שהם אכן קיימים!

אז מה הקשר לדת?

אם מדענים מכובדים חתני פרס נובל מרשים לעצמם להאמין בדברים אפלים, נסתרים, בלתי נתפסים, ושלא ניתן להוכיחם, נראה לי שגם לרבנים מותר להאמין בכוח עליון אפילו אם לא קראו לכוח Dark Force.

מוטי הרכבי

* * *

רוֹן גֵּרָא

רְחוֹב הֶרְצֵל – רָמַת גַּן

עִתִּים עִם בֹּקֶר

נִכְתַּב  שִׁיר מֵעַצְמוֹ.

עַל

עֵינַיִם שֶׁעָיְפוּ מֵהִנָּתֵק

מֵעַל מִפְתַּן

חֲנוּת הַמִּיצִים שֶׁל דָּוִד

שֶׁהִתְחַלְּפָה בְּמִסְפֶּרֶת כְּלָבִים.

מֵעַל מִפְתַּן

הַמַּכֹּלֶת הַשְּׁכוּנָתִית שֶׁל בְּלוּם

שֶׁהִתְחַלְּפָה

בְּבָּזָאר בְּגָדִים.

מֵעַל מִפְתַּן

הַוִּילוֹנוֹת שֶׁל פְּרוּמָה

שֶׁהִתְחַלְּפָה בְּדוּכָן שֶׁל יַרְקָנִים.

הַתַּקְלִיטִים שֶׁל בֶּנְצִי

וּבֵית הַמִּרְקַחַת שֶׁל בֶּן חֹר

נֶעֶלְמוּ כָּלִיל.

הָעֵינַיִם בְּלִטּוּף שֶׁל רֹךְ

מַרְפּוֹת

עָיְפוּ מֵהִנָּתֵק עַל

מִּפְתְּנֵי הַזִּכְרוֹנוֹת.

* * *

משה יגר

כפרה גרמנית – האם זה אפשרי?

סביר להניח שכל עוד יהיו יהודים בעולם לא יישכח הרצח הנורא שרצחו הגרמנים (ובני בריתם. במונח גרמנים נכללים גם האוסטרים) ביהודי אירופה בתקופת השלטון הנאצי. גם אדישות בנות הברית לרצח היהודים תיזכר לדיראון עולם.

ואילו לגבי העם הגרמני הרוצח. אות-קין של רוצחים תרדפם ותשכון בתוכם לנצח. גם בנים, נכדים, שילשים וריבעים יישאו אותה עד קץ הימים. שום דבר לא יוכל למחוק מעשה זה מן ההיסטוריה הגרמנית. העם היהודי לא סלח, ולא יוכל לסלוח לעולם לעם הגרמני. כך יהיה לעד ולעולמי עולמים. גם יהודים "ליברלים, נאורים ופרוגרסיבים" שנוח להם לשכוח, לא יוכלו לשנות זאת.

מקובל בעולם שמי שרצח נפש אחת מובא למשפט, נשפט ונענש. מה דינו של מי שרצח מיליונים? העם הרוצח, הגרמני, לא נענש על פשעיו, להוציא כמה עשרות, ואולי מאות, מן המנהיגים. ולא עוד, אלא שארה"ב מיהרה, אחרי המלחמה, לשקמו ולהחזירו למעמד של אחד העמים החזקים והחשובים בעולם. גם עַם ישראל תרם את תרומתו הצנועה לשיקום מעמדו של העם הגרמני בכך שבן גוריון קבע, בעקבות 'הסכם השילומים', שזו "גרמניה אחרת."

צריך לקבוע, אולי בצער, שגרמניה של היום אינה "אחרת". עשרות שנים חלפו מאז תום המלחמה ואין רואים סימנים שהעם הגרמני, כעַם, ברובו, מבין מה חולל ומתחרט על כך באמת ובתמים (להוציא, ללא ספק, בודדים נבחרים). אין ספק שתהליך אמיתי, עמוק ויסודי של בקשת סליחה, מחילה וכפרה לא עבר על הגרמנים. התגובה המאפיינת, בדרך כלל, את הרוב המכריע של בני העם הגרמני היא: "די! לא צריך לדבר יותר על העבר הלא-נעים!" הטובים שבהם, גם מדינאים, מוסיפים גילויי ידידות לישראל והבעות דאגה לביטחונה. חלקם אמיתיים, חלקם מתחסדים. הגרמנים גם מגלים סובלנות וסבלנות כלפי היהודים הרבים, כולל ישראלים, המצטופפים כיום – למרבה הכלימה והבושה – בערי גרמניה.

הוכחה חמורה בהרבה לכך שעל גרמניה לא עבר תהליך נפשי עמוק של חרטה ובקשת כפרה הוא ההתפשטות הגדולה של תנועות ניאו-נאציות ואנטישמיות. נראה שלא מעטים בגרמניה מתגעגעים "לימי הזוהר" הרצחניים של היטלר.

צריך להבהיר עניין חשוב אחד, מעבר לכל ספק! גרמניה איבדה לנצח, עד קץ כל הדורות, את זכותה המוסרית להעיר הערה שלילית כלשהי, לחוות דעה או למתוח ביקורת על ישראל. רוצחי העם היהודי, שלא נענשו על מעשיהם, אין להם יותר כל זכות מוסרית לחוות דעה על שרידיו של העם היהודי וממשיכיו. לבטח לא למתוח ביקורת שלילית, ויהיו מעשיה של ישראל מה שיהיו.  גרמניה איננה יכולה יותר לדבר בשם המוסר. לבטח לא כשזה נוגע ביהודים ובישראל. כשזה נוגע לישראל או ליהודים, גרמניה איננה ככל המדינות.

בספורט בינלאומי נלוז זה של מתיחת ביקורת על ישראל ("אין זו אנטישמיות," ממהרים להבהיר לנו) יכולים להשתעשע עמים כמו השבדים, הצרפתים, האירים ואחרים, שמדיניותן ומעשיהן הן, כידוע, סמל לצדק ויושר, ואין בהן שמץ של צביעות... הגרמנים – לא! הם איבדו לנצח את הזכות לעסוק בספורט זה. מוסר וגרמנים הם תרתי דסתרי!

כיצד יוכלו הגרמנים, לוא רצו באמת, לבקש מחילה וכפרה על רצחנותם?

הדבר יתאפשר רק אם יתחולל בקרבם תהליך רוחני פנימי של הזדהות אמיתית עם קורבנותיהם, מהפכה נפשית שהגרמנים טרם הראו שהם מסוגלים לה או מעוניינים בה. אם יבוא יום והעם הגרמני – ברובו המכריע, ולא רק כמה יחידים טובים בתוכו – יחוש חרטה אמיתית על רצח יהודי אירופה וירצה לבקש רחמים, סליחה וכפרה, יהיו פתוחים בפניו שלושה תחומי פעולה בהם יוכל להוכיח את כנותו:

התחום הסמלי.  "יום השואה והגבורה" המצוין בישראל (ובתפוצות הגולה) בכל שנה במגוון טקסים ואירועי זיכרון, יצוין באופן דומה בכל רחבי גרמניה. כולל השמעת הצופרים, תפילות זיכרון בכנסיות לזכר הנרצחים, שמיעת שיעורים בבתי הספר בהם יסופרו מעשי הרוצחים, ביקורים במחנות הרצח וכיו"ב.

בזירת הפנים. על גרמניה לבער אנטישמיות וניאו-נאציזם לחלוטין, אפילו בשיטות קיצוניות ו"לא-דמוקרטיות". אנטישמיות וניאו-נאציזם צריכים להיות מוכרזים בגרמניה כפשעים חמורים ביותר, כמו רצח. מי שעוקב אחר התפתחותן של תנועות אלה בגרמניה של היום מבין שללא קושי רב יכולים בני עם זה להיפך שוב לרוצחים חסרי רסן. חיסולן של תנועות כאלה הוא בנפשה של גרמניה.

בתחום יחסי החוץ. על גרמניה להכריז בגלוי ובפומבי, קבל עם ועולם, שההגנה על ישראל והדאגה לחיזוקה בכל התחומים: מדיני, צבאי וכלכלי הוא אינטרס עליון שלה ועקרון-יסוד בסיסי וראשוני של מדיניות החוץ הגרמנית. זו חובתה המוסרית, שאינה ניתנת לערעור, כלפי העם שהם רצחו מיליונים מבניו ובנותיו וניסו להעבירו מן העולם. היחס כלפי ישראל מצד גרמניה הוא קטגוריה בפני עצמה שאינה נוגעת במדיניות של גורמים אחרים כמו: האיחוד האירופי, האו"ם או כל מוסד לא-גרמני שהוא. בתחום הזה על גרמניה להודיע שהיא רואה עצמה יישות נפרדת, ללא קשר להסדרים בינלאומיים אחרים ולאף אחד אין רשות להתערב בכך.

למדינות ערב, לאיראן, ולכל אויב פוטנציאלי אחר של ישראל – ייאמר שמי שיתקוף את ישראל ייחשב כמי שתוקף את גרמניה עצמה ויתקל בכוחה הצבאי ובכל אמצעי אחר שבידה. ברור שלמדיניות כזו יהיה מחיר שעל גרמניה יהיה לשלמו. היא תאבד, בוודאי, בין היתר, את שווקי הנשק שלה באיראן ובארצות ערב, כולל רכיבים לייצור נשק כימי שהיא מוכרת לארצות אלה (תופעה תפלצתית באמת. מפעלים גרמנים וממשלת גרמניה מגלים כאן אטימות-מוחין שקשה למצוא דוגמתה!)

הכרזה על מדיניות כזו היא החלטה גרמנית פנימית לחלוטין. על ישראל אסור להיות מעורבת בכך בשום פנים ואופן. ישראל תוכל לקבל או לדחות מחוות גרמניות  כפי שתמצא לנכון ולפי שיקוליה, אך כל מעשה גרמני כלפי ישראל חייב להיות תוצאה של החלטה גרמנית עצמאית במסגרת מאמציה להיות באמת "גרמניה אחרת". שום דבר מכל זה לא יחייב את ישראל.

כל זה אין פירושו שישראל תזדקק אי-פעם להגנה גרמנית או תהיה מעוניינת בה, אך גרמניה מצידה, ולגבי עצמה, צריכה להיות מוכנה לעשות זאת, כחובתה המוסרית וכמבקשת כפרה. אם כל המתואר לעיל לא ייעשה יוכיח הדבר שגרמניה לא השתנתה.

יהיו בוודאי מי שיאמרו שהדברים שנכתבו לעיל אינם ריאליים, ואפילו הזויים. הסבורים כך, אם הם גרמנים, אין ספק שירצו שפשעיהם הרצחניים יישכחו; אם הם יהודים, ברור שהם שייכים לחוגים "נאורים" ו"שוחרי שלום", שנוח להם במצב הקיים.

האם מסוגל העם הגרמני למהפכה הנפשית הנדרשת אשר תוארה לעיל? מן התמונה המתגלית בגרמניה כיום ומן הידוע לנו על יחסם של רוב הגרמנים לפשעי הרצח שעשו בני עמם – קשה להיות אופטימי.

(ד"ר משה יגר שירת במשרד החוץ כארבעים שנה במהלכן מילא תפקידים שונים, כולל שגריר במדינות אחדות).

* * *

פתאום אדם ערבי, בדואי, דרוזי, צ'רקסי קם בבוקר

ומרגיש שהוא עם

ומתחיל ללכת נגד המדינה היהודית

שבה חי כל ימיו

כאילו רק עכשיו היא הושתה עליו

בגזירת שיעבוד קולוניאליסטי!

* * *

תקוה וינשטוק

אשת הסופר: צביה שמיר

הופיע ב"מעריב" ביוני 1958 במסגרת הסדרה "נשי אישים".

דפדפתי ברשימותיי מימים עברו ומצאתי ראיון עם צביה שמיר על חייה עם בעלה הסופר משה שמיר וחשבתי כי כבר זמן רב לא דובר על הסופר הגדול הזה, וחבל.

משה שמיר (1921-2004) פרץ כרוח עזה, מאוד ארץ-ישראלית, לספרות העברית של שנות החמישים. הוא נתן ביטוי ריאליסטי מבריק לדור שקדם למדינה ולדור שהקים אותה. גם לשורשי העם בארצו בימי קדם. ספריו היו אהובים ביותר, ענו לרחשי הלב של רבים, ולשונו הרעננה הקסימה. שמיר נחשב לסופר מאוד פורה (חמישים ספרים) ורב-גוני: מחזאי פובליציסט, עורך, מבקר, סופר לילדים  ואף משורר. זכה בפרסים למיניהם וב-1988 – בפרס ישראל.

הוא היה איש פוליטי. חבר הנהגת "השומר הצעיר". (על מאמרו  נגד פירוק הפלמ"ח תבע בן גוריון  שינודה מעיתון "במחנה" שערך). לימים תמך בארץ ישראל השלמה. ב-1978 היה חבר כנסת מטעם סיעת "לעם" בליכוד וממקימי מפלגת "התחיה", ואז נידו אותו סופרי השמאל.

הריאיון עם צביה שמיר לא עסק בפוליטיקה. דיברנו רק על ספרות וזוגיות. הוא התקיים ב-1958.

צביה שמיר, שחרחורת ונאה, מדברת דוגרי, נראתה לי צברית הולמת לסופר הצבר. "פעם הוזמנו לקוקטיל נכבד. לבשתי עגילים, עשיתי גלגל בשיער, לקחנו ספישל. בדרך שאל הנהג: 'מניין אני מכיר אותך? מסדום?' הבנתי שליידי כבר לא אהיה."

היא נולדה ב-1925 בירושלים. הוריה, השל ושושנה פרומקין, היו חברי קיבוץ שעברו לתל- אביב. צביה היתה בת ארבע. היא למדה בבית חינוך עובדים וב"תיכון חדש" אבל העיקר היה התנועה – "מחנות העולים".

בימי אל-עלמיין, במלחמת העולם השנייה, נקראו  תלמידי השמיניות "לעזרת העם" – ובאמצע שנת הלימודים התגייסה לפלמ"ח. "היינו אידיוטים," ברור לה כיום. "הקיבוץ צחק עלינו: פחדתם שלא תספיקו?"

[אהוד: אני חושש שאת מבלבלת עם מלחמת השחרור. המחזור של יורם קניוק בתיכון חדש. זה לא קרה בימי אל-עלמיין].

בפלמ"ח שירתה בהכשרת דפנה-תל יוסף והכירה את משה שמיר, הקשיש ממנה בארבע שנים. "הוא הדריך קודם ב'השומר הצעיר' ושמעתי עליו המון," נזכרת צביה. "הוא קדח, המסכן, ואני טיפלתי בו."

לאחר הצבא עבד משה ב"הגנה" בתל אביב, וצביה נרשמה לסמינר בגבעת השלושה. תוך כדי לימודיה נישאה למשה. זו היתה פעם ראשונה בסמינר שתלמידה נישאה בעודה לומדת  בו.

אבל בהוראה לא עסקה מימיה. פרצה מלחמת השחרור וצביה עבדה במשרד הביטחון. "מאז 1949, כשנולדה הבת הבכירה, אני עקרת בית. איני די גאונית כדי להפקיר את ילדיי בגלל הקריירה שלי. אמנם לפעמים תוקף אותי הרצון לעזוב הכול ולעבוד בחוץ..."

היא תל אביבית מובהקת. אומרת כי התנגדה לחיי הקבוץ ובגללה עזב בעלה את קיבוצו, משמר העמק.

"למשה היתה היציאה מהקיבוץ המשבר הגדול בחייו, מלבד מות אחיו אליק. (אליק נפל ב-1948 ממארב של פורעים ערבים  ליד אזור). אך צביי מוסיפה: " גם לו היה קשה בקיבוץ. כיום מכירים באמן בקיבוץ. אז נאלץ לחפש יום לכתיבה." בכל אופן היא "מקווה כי מאותה תקופה נשארו לנו פשטות, חברות והתנגדות להתיידד עם אנשים רק כדי לעלות בחברה."

צביה שמיר רואה את עצמה כמבקרת קשה של ספרי בעלה. למעשה היא כמובן, מעריצתו הנלהבת. "תמיד האמנתי בכישרונו ובשעות קשות עודדתי אותו. הוא התפתח מבגרות לבגרות. בסגנון אין כמוהו לרעננות. הבעייה שנשארה – מבנה הרומן. לכן כתב פרקים-פרקים. 'פרקי אליק' מדגים את זה."

ספריו כבר תופשים "קילומטרז'" בארון הספרים שלהם. את הביקורות אינם שומרים." לא לפי זה ערך היצירה."

"הכי טוב בעיני – 'מלך בשר ודם'," מגלה צביה את דעתה. ספר זה הוקדש לה. "כשכתב את הספר עברנו לירושלים ומשה ישב בספריית האוניברסיטה וחקר את התקופה. התאהבנו בירושלים 'המתה'," אומרת צביה שנולדה בירושלים. משה נולד בצפת. "משה מעריך ביותר דווקא את 'תחת השמש'. אולי בגלל זיכרונות ילדות. אמנם מעולם לא כתב על דמויות מסוימות, אבל הזקנה שבספר היא כנראה הסבתא שלו מבאר יעקב. אשר למחזה הטוב ביותר, שנינו תמימי דעים: 'אגדות לוד'. מחזה עדין מאוד שהקאמרי עשה אותו מאוד וולגרי."

בשנים האחרונות ממעט משה שמיר בכתיבת מאמרים ובהרצאות. המשפחה חיה על משכורת חודשית מ"ספריית פועלים" ("הם מתחשבנים איתנו רק אחרי שנים... בעצם תמיד סבלו מאיתנו. רק 'מלך בשר ודם' הצליח כספית.") וכן מהמחזות. הרעייה מקבלת את  המצב הכלכלי באהבה: "משה יכול לעשות הון מ'עבודה שחורה' בספרות, אבל אנחנו רוצים ספרות, לא 'פרנוסה'."

השמירים מתגוררים בתל ברוך, בבית צמוד קרקע מוקף דשא ועצי פרי. הבית נרכש כ"מציאה" ועימו קנו מכונית אוסטין ישנה. גם צביה נוהגת בה. בית גדול. ארבעה חדרים. ועוזרת רק שלוש פעמים בשבוע," אומרת צביה. זו לא הדלות האופיינית לסופר אצלנו. כורסאות בריפוד חדש, ספה ולידה שולחן נמוך ברוח הזמן. תמונות של משמרת הציור הצעירה. "אנחנו מתרחקים מרעש העיר. תל ברוך זו שכונה מאד סימפטית." מציינת צביה. "אצלנו צמח הכול לאט. עם כל מחזה התרחבנו... כשהתחתנו לא היה לי כסף לטבעת נישואים. קנינו שני סדינים ושתי מגבות. גרנו בחדר כביסה על הגג. והיינו מאושרים... בעצם גם היום החיים מאוד מצומצמים באוכל ובלבוש."

כיוון שאינה משמשת מזכירה לבעלה – הוא מבכר לתקתק בעצמו על מכונת הכתיבה (טרם היה אז זכר למחשב...) צביה הנה שרת החוץ. הולכת לבנקים, לדואר. למעשה ברור לה: "מעולם לא הייתי אדם לעצמי. לא הייתי פנויה לכך." אולי תגיע שעתה כשיגדלו הילדים. אמנם התאמצה לא לפגר. שמעה היסטוריה ב"השכלה לעם". השתתפה בכנסי ארכיאולוגיה – ברם כל אלה דורשים יתר התעסקות, וישנן הבנות..."

הבכורה שמה ענולה. לפי הכתוב 'עלי באר ענו לה'. "כשההורים צעירים ומשוגעים, הם נותנים שם כזה," מצטדקת האם. "חטאות נעורים," מעיר משה שנכנס לחדר. "לבת הקטנה, בת ארבע, כבר קראנו יעל."

"הילדות שלנו כה שונות זו מזו עד שחדלתי להאמין בחינוך," מעירה צביה. "ענולה קיבוצניקית, רק במכנסיים. מאוד חברותית וכותבת סיפורים בצורה נדירה. יעל תמיד מול הראי. מה שחסר לענולה בנשיות, אצלה עודף. ושתיהן רוכבות על שנינו..."

(לימים נולד למשה וצביה גם בן, אלי, כמובן, על שם אחיו).

את שלוש הארוחות ליום אוכלת המשפחה יחד. היא מודה  שבקושי הסתגלה לרעיון שהבעל בבית ואסור לגשת אליו ולהפריע לו. גם הילדות אינן נכנסות לחדרו. קיימת גם הבעייה להתפנות מעודף חיי החברה, מכל ההזמנות, הצלצולים והמון הביקורים בבית (של סופרים צעירים, אמני במה, אנשי צבא) – ולעבוד. ואף שלדבריה אינה קוראת יותר משאר נשים, "אחרי הספרות העברית החדשה עוקבים, אם רוצים או לא."

הם מספיקים לבקר רק מעט בקולנוע אך אינם מחמיצים הצגת תיאטרון. לעיתים יוצאים באמצע ההצגה. "לא צריך להגיב בנימוסיות," סבורה הצברית. "אצלנו הקהל מדי מחונך וסנובי. למה לסבול מהצגה גרועה? נכון. גם בעלי יכול להיפגע מזה."

והפתעה: "משה בקי בכל מלאכות הבית. הוא לימד אותי לבשל. נזכר איך אימא שלו עשתה (קורס השתלמות בבישול קיבלה מהבולגרים בשכונה.) היה מכבס חיתולים, מחמם בשעת צורך אוכל לבנות. אבל לאחרונה שיחררתי אותו מזה, למה יבזבז שנותיו בבישול? משה מאוד משפחתי. כמעט אינו מעשן, אינו שותה במיוחד. לגמרי נורמאלי. לא מעניין לכתוב עליו!  במקרה שלה, טוענת צביה, "הסיפורים על שיגעונות ואגוצנטריות של סופר הם עורבא פרח."

אם להאמין לדבריה, בחלקה נפלו רק ההנאות מהמעמד של אשת הסופר הצעיר המצליח, כולל נסיעה משותפת לאירופה.

בעצמה מחוץ למפלגה, מרוצה צביה שמיר מהעובדה שבעלה אינו חי ליד שולחן הכתיבה בלבד.

"סופר צריך להתערות בציבור. אמנם במפלגה מעולם לא היו חייו קלים – תמיד לחם על דעותיו." אף שהיא חברותית יותר מבעלה ("הוא מתפלא שאני מדברת בטלפון כה הרבה...") רגשנית יותר ומפנקת יותר את הבנות. "בתריסר שנות נישואינו לא הגענו אפילו לריב קטן," ועל כך גאוותה. "בכל עניין אנחנו יודעים למי זה פחות חשוב ומי צריך לוותר."

לדברי צביה: "שמיר רגיל להגיד כי התכונה העיקרית הדרושה לסופר הינה להיות בן אדם. למקצוע ערך משני.

"אשתי," אומר משה, "עוזרת לי בזה שהיא-היא. היא הקוראת הראשונה שלי ובלי ספק התחשבתי בדעותיה. עדיין לא כתבתי עליה כיוון שאיני די כשרוני לכך."

צביה שמיר הלכה לעולמה ב-6.6.2016. בשנותיה האחרונות חיתה ב"משען" אפקה.

תקוה וינשטוק

* * *

https://www.facebook.com/116877711723730/videos/1755288454549306/

שר ההסברה הכוויתי לשעבר, סאמי עבדולטיף אל-ניסף: ההנהגה הפלסטינית לדורותיה החמיצה אינספור הזדמנויות, כשדחתה שוב ושוב הצעות להקמת מדינה ולפתרון הסכסוך: בראי ההיסטוריה הסוגיה הפלסטינית נחלה הפסדים חוזרים ונשנים, באשמת הקיצוניים.

* * *

קיים כיום חשש כבד

שמגילת העצמאות של מדינת ישראל

תיפסל אם תובא להצבעה בכנסת

מהיותה גזענית לטובת היהודים!

כל מפלגות האופוזיציה כולל מפא"י ז"ל

תתמוכנה בפסילתה.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מבעד לצעיף"

ליעקב חורגין

1948

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.9.1973

לפני 45 שנים

"מבעד לצעיף" ו"מונירה" הם שני סיפורים מחיי הערבים בלבנון וביפו, סיפורים אשר כמוהם יכול אולי לכתוב רק סופר עברי בן-הארץ, אשר חוויות ילדותו ונעוריו עברו עליו בנופה, ובשכנות לחיי תושביה הערביים. ואכן, יעקב חורגין נולד ביפו ב-1898 והוא מראשוני המספרים הארץ-ישראליים. הוא התחנך ביפו, ואחר-כך בבית המדרש למורים בירושלים. בימי מלחמת העולם הראשונה שירת, כיהודה בורלא, כמתורגמן בצבא התורכי. בתום המלחמה עסק בהוראה בטבריה, בתל-אביב וברמת-גן, ואף הורה ספרות בישיבה-יוניברסיטי בניו-יורק ובאוניברסיטת בר-אילן.

את שיריו וסיפוריו החל לפרסם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ב"השילוח" וב"הפועל הצעיר", וכתב הרבה לנוער ולילדים. בשנות השלושים ערך את "בוסתנאי לנוער", ובשנים 1944-1948 את "הבוקר לילדים".

אחד הסיפורים המקסימים והרומנטיים שקראתי בימי ילדותי בהמשכים ב"הבוקר "לילדים" היה הסיפור התנ"כי "מאחורי הצאן" מאת יעקב חורגין.

"מבעד לצעיף" הוא סיפור לבנטיני במובנה הטוב של המילה. סיפור המעלה בשרטוט עדין ודק את עולמן של שתי נשים ערביות צעירות, נהדה ונזהה, הנשואות לבעלים קשישים מהן בהרבה, מכסות את פניהן ברעלה בצאתן לרחוב, ספונות בחדריהן בחברת נשים, ואולם הן קוראות בסתר רומאנים צרפתיים סנטימנטליים, ושוגות בהזיות אהבה, בגידה והרפתקאות ארוטיות, כשתי נערות-גימנסיה. הסיפור מתרחש בעיירה בעלבק, על רקע הנוף הלבנוני של עצים ירוקים, הרים ונחלי-מים, ושרידי העתיקות שבמקום. ובעלבק גם סמוכה לזחלה, זו העיר הלבנונית אשר נשתבחה בעראק שלה.

"זחלה היא עיר קודשם של הלוגמים. אליה יעלו לרגל כל חובבי המשקה, ממצרים בדרום ועד עיראק ואיראן במזרח. כאן הועלתה השתייה למעלת טכס חגיגי, והיא נעשית בהרחבת-דעת וברוב הידור. בתי-הקהווה, המיוחדים לכך, מרוכזים כולם בפינה נפלאה, במקום שהרי מול-הלבנון מתלכדים עם הלבנון במשולש חד-זווית, בין צוקים חשופים ופלגי מים. הכיסאות והספות מעומדים בתוך המים הזורמים – ועם צנצנת היי"ש [העראק], שריח ינסון [אניס] עולה ממנו, מובא מגש גדול ועשרות צלחות קטנות לקינוח: מיני קליות וסלטים וכבושים." (עמ' 6).

מבעד לאשנב הנשקף אל החצר, והן מציצות מפינת הזגוגית בגניבה החוצה, מגלה נזהת לנדהה את סוד אהבתה: הוא בנו של בעלה, סאמי שמו, היושב עם הגברים בחצר, והוא המביא לה בהיחבא את הרומנים הצרפתיים, ואז –

"נהדה לא השיבה, עיניה הגדולות דבקו בפינת הזגוגית, אירע בה מה שמתרחש בנפשה לעיתים קרובות. העלם הצעיר כבשהּ בבת אחת, כיבושים כאלה לא הצריכו בה שום מלחמה פנימית. הגבר שבחלומותיה דמותו היתה מתוקה; הוא שימש רק טופס מוכן ללבוש בכל רגע דמות ידועה, כך התאהבה בסקירה ראשונה כמעט, בכל באי בית בעלה, בשעה שהיתה עומדת בחדרה, מאחורי הדלת, ומשקיפה עליהם בעד חור המנעול. כך התאהבה בכל הגברים שבבתי חברותיה, שהיתה נתקלת בהם במקרה, אגב ביקוריה. האהבות הללו היו קצרות מאוד. היו יוצרות בדימיונה סיפורים מלאים הרפתקאות-אהבים, שלא היה אלא חזרות על מה שקלטה מתוך הרומאנים המעטים שהספיקה לקרוא, בתוספת-מה של המצאות משלה. לא ארכו הרגעים – והצעיר מבחוץ כבר הספיק להבריחה לפאריז, וצל של פחד לא-ברור רודף אחריהם." (עמ' 12-13).

בנות-הדוד מאוהבות בסאמי, והוא חושש משתיהן ומהזיותיהן המטורפות. נהדה נוסעת עימו ועם בעלה לבקר בעתיקות בעלבק. הבעל, יוסף חמזה, מעדיף לסור תחילה לזחלה הקרובה כדי ללגום כמה כוסיות עראק בחברת נהגו. סאמי ונהדה מסיירים אפוא לבדם בין החורבות המקדש. בהיכל הקטן, בהיוותרם לבדם, מנסה נהדה לפתותו ברמז, והוא בורח, כמתיירא לעמוד בקרבתה.

בבואה בחזרה אל ביתה של נזהה, והיא נרגשת ורוגזת וחפצה להימלט ממארחיה, פולטת נהדה, כדי להרגיז את בת-דודה, שקרים בזה אח זה:

"כשנכנסנו להיכל הקטן ועמדתי להתבונן באחד השרידים, חשתי פתאום יד מתלפפת סביב מותניי ומהדקתני בכוח. נבהלתי עד מאוד, אבל מיד שמעתי את קולו של סאמי, ששפתיו היו קרובות-קרובות – " (עמ' 31).

נזהת מתלקחת: "בוגדת... פרוצה... אני אראה לו, לבוגד, למנאף!" ׁ(עמ' 32).

וכל עקת בדידותם הארוטית של שתי הנשים, זו עם "דוב-היער" וזו עם "הפיל" הזקן שלה – מתפרצת במלחמת-ביניים קשה, "שרק הקינאה התהומית מזה והפחד הגדול מזה מסוגלים לחוללה. השערות פרועות, השמלות פרומות, העיניים הגדולות רותחות, הפיות יורים חיצים ומוות, והידיים החשופות, הענוגות, העמוסות צמדים ורבידים מצטלצלים, מבקשות כל אחת את ציפור נפשה של האוייבת, כדי להגיע אליה ולמעכה אחת ולעולם-ועד." (שם).

דומני כי "מבעד לצעיף" עשוי להתאים לתסכית ולקריאה אמנותית.

נופו של הסיפור השני בספרון, "מונירה", הוא יפו על בתי שעשועיה ובימות-המחול לריקודי-בטן ולזמרה, בתקופת המנדאט הבריטי. מונירה, רקדנית צעירה, "זמיר המזרח", כובשת את בימת בית-הקהווה המפורסם של אבו-אנטון מידי מתחרתה הוותיקה, רפיקה. והעלילה מסתבכת למחזות קינאה, אהבה ואפילו גניבה.

בסגנונם הרומאנטי, בניסיון לצייר את חיי הערבים מבפנים, ובהם ההתקסמות מהמזרח, שייכים סיפורי חורגין אלה לאותו פרק רומאנטי בספרות הארץ-ישראלית, שנמנים עליו משה סמילנסקי, יהודה בורלא, יצחק שמי ואחרים.

רקע תנ"כי והיסטורי שימש לרבים מסיפוריו של חורגין, בהם "מאחורי הצאן", "הורדוס" ו"חומת אגריפס", ולא מקרה הוא שדור של סופרים שאיבד את יכול ההזדהות הרומאנטית עם נוף הארץ, ואת הקירבה לתושביה הערבים, גם אינו מסוגל בשנים האחרונות לחזור לז'אנר של הרומאן ההיסטורי והתנ"כי.

* יעקב חורגין: "מבעד לצעיף", שני סיפורים. ספרון ידיעות אחרונות, סדרת ספרים ערוכה בידי ד"ר עזריאל קרליבך. מס' 45. 63 עמ'. המחיר 50 מא"י [מיל ארץ-ישראלי של תקופת המנדט, בלירה היו 1,000 מיל או 100 גרוש]. תש"ח, 1948.

אהוד: לצערי לא פגשתי ביעקב חורגין אלא באחרית ימיו, כאשר התגורר בשכנות לבן-דודי הסופר יצחק ראב בבית האבות של הייקים בכפר שמריהו, כאשר אותו ביקרתי. הבעתי בפני חורגין את התודה שאני רוחש לו מילדותי, כקורא "הבוקר לילדים". ובייחוד הסיפור התנ"כי היפה שלו "מאחורי הצאן", שהשאיר עליי רושם רב, אבל נדמה לי שהוא כבר לא היה במלוא חושיו להגיב על כך, וחבל.

* * *

דבר נשיא פלסטין

מכחיש השואה ד"ר אבו מאזן:

"גם אני כמו האובּוזיציה ומבּא"י

מתנגד לחוק הלאום

לעולם לא נכיר באישראיל כמדינה יהודית!"

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק רביעי

"גלות" וחרם על העי"ש

חלק שני של הפרק

יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.

"מה קרה? דייכע חולה?"

"לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי 'כולל אונגארן', לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד [גוטמן], ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!"

"אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!" התרגז יהודה.

"אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור."

"מה למשל?"

"שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!"

"אני לא מבין," התרעם גם לאזאר. "אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת הארץ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?"

*

לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד [דוד מאיר גוטמן] להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.

"במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?"

"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "

"ומה הן – "

"פֶה... פה... כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?"

"הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות."

"האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?"

"ומה אם אסרב?"

"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "

"אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?" שאל יהודה את יהושע.

"אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה'חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!"

"והם העזו לאיים ב'חרם' על ר' דוד?"

"כן," השיב יהושע בכאב וכעס. "דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק."

*

בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם "חבצלת". העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו,  נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].

לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב"חבצלת", שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:

"ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם..."

*

"שמע," אמר יהושע ליהודה, "אני חושש לגורלו של העי"ש [עקיבא יוסף שלזינגר]. נגדו לא יסתפקו ראשי 'כולל אונגארן' שלנו, הקוראים לעצמם 'שומרי החומות' – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."

"השכל הפשוט שלי אומר שאם העי"ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"

ממוני "כולל שומרי החומות", שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.

ואכן, הדבר כה הרגיז את העי"ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי"ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!

פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו "חרם", ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו "בית יוסף החדש", המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!

*

הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל"כולל אונגארן", באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!

יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:

"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש  – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "

"ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!"

"ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?"

"מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!"

אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:

"יהודים – צֶלֶם (כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה) העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"

דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.

בביתו של העי"ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים ליד כך שקרובי העי"ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:

"אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים)."

ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי "כולל אונגארן" התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.

ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.

המשך יבוא

* * *

אסתר ראב

בשׂורה

                                                                                     לזכר אחי בנימין

יונת-הדם

של האב והאם

לחשה עמוקות:

הקרביים נתכוצו;

היא חגה

סביב ראשי

והגתה נוגות:

בקעים נפתחו בי

וגבהים בכו חרש;

העיר ההומה:

דמיון שווא, הוא –

הזייה רחוקה –

שם במרחק, תק פרסה

מכאן

מישהו מחלל בחליל:

ילד הוא

והגינה פתוחה

לפני הבית:

בקירבי הומה,

עמומות –

"שיר הציפורים" לפבלו קזלס:

נע, ונעלם

וחוזר

והולך ואובד –

בתוגת-עולם:

וחוזר

והולך ואובד –

בתוגת-עולם:

יונת-הדם

מחליקה סביבי:

"שימי ידך על ראשו"

כי הוא הולך למות

"אנא – שימי" –

כי זה הבוקר האחרון;

אור בחוץ –

ואני שומעת אפלה:

"הנשמות קשורות" –

אמרה היונה

והן נפרדות עתה,

שימי לב לקרע –

הוא ישתות רבות

שימי ידך על ראשו –

כי הוא הולך למות

ולו גם מלא הרחוב

המיית-חיים,

ואת חוזה בו

בליבך חותך

אחד נעלם –

לאט את החוט –

ושוחט את יונת-האחווה.

1968

אבינו, בנימין בן עזר ראב, היה אחיה הצעיר של אסתר. הוא נפטר בכ' באב תשט"ז, 1966, לפני 52 שנים.

לאה ואהוד

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

לאידיוטים המוסריים

בואו בהמוניכם להפגין

נגד הגדרתה של ישראל

כמדינה יהודית!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ההיסטוריון הישראלי, פרופ' יובל נח הררי, סירב להשתתף באירוע של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס במחאה על חוקי הלאום והפונדקאות, כך דווח הבוקר (שני, 30.7) ב"ידיעות אחרונות". לפי הדיווח, ההיסטוריון בעל השם העולמי, מחבר "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של המחר", טוען כי הקונסוליה מהווה "זרוע ארוכה של מדיניות ממשלת ישראל, אשר מגבילה את חופש התקשורת, הביטוי, היצירה והמחשבה."

אהוד: נתקלתי בהתבטאויות תמוהות על ההיסטוריה היהודית, כולן של פרופ' הררי, והתרשמתי שהוא לא המציא את אבק השריפה, זאת בלשון המעטה. אני מתאר לעצמי מה היו אומרים על חידושיו הפרופסורים הרציניים כמו גרשם שלום שאצלם למדתי בשעתו בירושלים. דבריו המטומטמים על מדיניות ממשלת ישראל מוכיחים את עומק מחשבותיו ואת מידת חוכמתו והבנתו את המציאות ההיסטורית שבה הוא אמור להיות בקיא.

עובדה, איש לא מפריע לו כאן לפרסם את השטויות שלו.

* אהוד: ח"כ איתן ברושי, אל תיכנע לביריונות המשפטית ואל תתפטר! אדרבא, שיתבעו אותך לדין ויצליחו להוכיח שאתה אשם. (ראה כיצד שפכו את דמו של גל הירש, שאולי אילו עמד בראש המשטרה היה מוצלח לא פחות מהמפכ"ל הנוכחי).

ועד שאולי ירשיעוך או יזכוך [חוק ההתיישנות!] בעוד שלוש שנים אם לא יותר – חזקת החפות עומדת לך ועליך להמשיך בתפקידך כנבחר לכנסת – וזאת חרף הסכלות של מנהיג מפלגתך (גם הוא כנראה לא מאלה שהמציאו את אבק השריפה) –  שמיהר לדרוש את התפטרותך כדי לזרוק אותך לבית דין שדה של תקשורת מורעלת!

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על ספרה של נאוה מקמל עתיר, ואני בהחלט מסכים עם ההערה שלך בסופה, ואם שמת לב, אני מעיר ברישא של הרשימה כי על רחל נכתבו כעשרים ספרים, ורק לפני שלוש שנים פורסם הספר של נורית גרץ על אהבתה האבודה של רחל, אבל אין ספק שלנאוה מקמל עתיר יש כישרון כתיבה לא מבוטל.

באשר לחוק הלאום, שעליו מגינים יוסי אחימאיר, נעמן כהן, משה כהן ואתה – ובכן, אולי לא היה חכם לחוקק אותו, כי אותנו (ורק אותנו!!!) בוחנים בזכוכית מגדלת, אבל באמת, בים של ארצות ערביות מוסלמיות מהאוקיאנוס האטלנטי ועד האוקיאנוס ההודי, שבכולן אין זכות קיום ליהודים – יש לערבים החוצפה לטעון על הזכות שלנו להגדרה לאומית?

הערבים הרי הם אבירי הדמוקרטיה ושמירה קפדנית על זכויות האדם, ממש מתבקש לחקות את זוועות דאע"ש, בעיראק, בסוריה, בתימן בסיני.

שלך,

משה גרנות

* לאהוד בוקר טוב. כתמיד, החומר המרתק בחב"ע מתקבל באהדה. בנוסף, מצורף לתשומת ליבך מכתב ששלחתי הבוקר:

 למר דניאל ברונשטיין, במערכת 'ידיעות תל אביב יפו".

לשף כמאל אבו עמרה סינין, ולבמאית אורנה עקאד.

 המוסף 'ידיעות תל אביב יפו' מבוקש עקב מאמרים מעניינים, והתשבץ הגדול בסופו. והנה הפעם, בעותק של ה-27.07.18, מצאתי תמליל שיחה איתכם שהעלה דניאל ברונשטיין, ואתם, העשויים לקדם שילוב חיובי של ערביי ישראל בחברה ובעשייה, מעלים מסר שבמשמעותו משתקפת בעליל אווירת הסרבנות שמראשית המאה שעברה הובילה את ערביי הארץ מדחי לדחי, ולאיבוד בכורתם בארץ. 

וכך, הבמאית אורנה עקאד, שבמהלך חייה ועשייתה התרבותית, היתה עשוייה לקדם את שילוב ערביי ישראל בחיי המדינה, גולשת בעקביות לאותה סרבנות הרסנית לתקומת מדינת ישראל, סרבנות שכאמור הובילה למלחמות עקובות מדם, ועוד עלולה להוביל למלחמות שיסכנו את המעמד המרשים שערביי ישראל השיגו בחריצות. מדובר בליבוי ההתנגדות להיות ישראל מדינת הלאום היהודי, בה יכולים בני מיעוט ערבי דרוזי ונוצרי לחיות בשלווה כאזרחים, בדומה לבני מיעוט במדינות לאום טורקי, יווני, איטלקי צרפתי וגרמני, מבלי לעורר מהומות לאומיות, ומבלי לחתור להרס אושיות המדינות.

מעניין שלבד מקיום ישראל כמדינת הלאום היהודי, מודאגת אורנה עקאד מתלאות ביקורות הביטחון, ומתעלמת מהעובדה שעשרות מיליוני אדם עוברים כך מדי יום ביקורות קפדניות עקב זוועות הטרור הערבי.

ובאותה עת, היא, יחד עם כל ערביי ישראל והמרחב, מתעלמת מזוועות הרג 800,000 ערבים, כולל מאות דרוזים לאחרונה, בידי ערבים בסוריה, הרס בתיהם ויישוביהם והגליית מיליוניהם למדבריות ולטביעה בים ולתחנונים בשערי אירופה הנוצרית.  

כמוה, אך ביתר חריפות, חשף השבוע מר ריאד עלי את צפונותיו באווירת הסרבנות. לא אמר מילת הזדעזעות מהרג מאות דרוזים בסוריה, רק הסית בחומרה את צעירי הדרוזים והוריהם, באורח שעלול לסחוף גם אותם להרס מעמדם המרשים בישראל. 

ואכן, ההסתה הזאת, המתנהלת תוך הנפת דגלי אוייב, והממומנת ע"י קרנות מחו"ל, עלולה, כבעבר, להוביל למעשי איבה חמורים, ולשידוד מערכות הרסני כלפי המיעוט הערבי.

מוטב לכן שאורנה אקאד, ריאד עלי ועמיתיהם, יתנו יד לקידום ולטיפוח ההשתלבות החיובית של רבבות רבבות בני המיעוט, כרופאים ומהנדסים, אנשי ביטחון ובמרבית מגזרי התעסוקה, לרגיעה וחיי שלווה, ולתפארת מדינת ישראל.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם.

 אהוד: האם השף כמאל אבו עמרה סינין הוא ריאד עלי או שמכתבך קצת מבולבל?

* אבי גבאי. ציפי לבני. שלי יחימוביץ. מה קרה לתבונה שלכם? ממתי הפכתם לחוקרים חובבים? ממתי מיניתם עצמכם לשופטים? אתם חסידי שלטו החוק (?) פסקתם (!) שאיתן ברושי הוא עבריין מין?! יש לכם הוכחות? יש לכם מימצאים? יש לכם עדויות מוכחות? יש לכם הקלטות? מכתב אנונימי הוא עבורכם "ההוכחה"? אתם מרשיעים ומדיחים חברכם מהכנסת? ערכתם משפט שדה! השפלתם והרשעתם אדם, ללא סמכות וללא משפט! איבדתם את התבונה ואת שיקול הדעת המתחייב ממעמדכם! הגבתם כמו אחרון הטוקבקיסטים בחוסר אחריות.

עוז לתבונה בטרם הרשעה!

 נחשפה האמת בשאלה מי באמת מנהיג את מפלגת העבודה. אבי גבאי הוא המנהיג הנבחר הפורמלי. לבני ויחימוביץ הן המנהיגות האמיתיות של גבאי ושל המפלגה, כנראה גם בפרשת איתן ברושי, כמו בפרשיות אחרות.

שכחתם שלאדם יש את "זכות החפות" ולכם אין את זכות ההרשעה?

מתי דוד

רמת אפעל

מפא"יניק ותיק

* צה"ל הציג לקבינט תרחישים למלחמה בצפון: מאות אלפים יפונו, כיפת ברזל תספק הגנה מוגבלת. ["הארץ", 31.7].

אהוד: מדליפים תרחישים ומכניסים להיסטריה את הציבור אך לא מספרים לו מה יתרחש בדרום לבנון ובלבנון כולה ביום-יומיים הראשונים לאותה מלחמת טילים משוערת, שאחריה לבנון לא תחזור להיות מה שהיא כיום.

זהו מאזן אימה הנסמך בעיקר על חיל האוויר שלנו, כפי שפעל ובצדק הרמטכ"ל המושמץ של מלחמת לבנון השנייה, דן חלוץ. יש לנו "בנק מטרות" לא רע בלבנון, כולל התשתית של המדינה, חשמל, מים, נמלים, נמלי תעופה – והם יודעים זאת.

אם יעזו לתקוף אותנו, גורלם של חלקים ניכרים בלבנון עלול להיות כמו של רובע דאחייה בביירות.

* עוד כישלון מהדהד של הנשיא החרמן הלא-נורמאלי טראמפ: "עוד לפני שהסנקציות האמריקאיות נכנסות לתוקף, הן כבר נותנות את אותותיהן באיראן. המטבע האיראני נמצא בנפילה חופשית מאז שטראמפ פרש מההסכם במאי, ושלשום הוא הגיע לשפל חדש של 119 אלף ריאל לדולר בשוק השחור, לפי נתוני האתר בונבאסט, לעומת 42,800 ריאל לדולר בינואר. בנוסף, חברות זרות כמו פיג'ו וטוטאל הצרפתיות, שחזרו לאיראן לאחר ההסכם, מצמצמות את פעילותן בה." ["הארץ" באינטרנט, 1.8].

* אהוד היקר! יואב אהרוני כותב שהוא היה יכול לקבל את החוק הזה [חוק הלאום] בשלמותו אלמלא היה משתבץ ומשתלב בתוך סביבה מורעלת."

ואני תוהה: מה עניין שמיטה לתשמישי מיטה?! אין חולק כי ראוי גם ראוי לחוקק חוקים ולנקוט באמצעים שיטהרו מן הרעל סביבה מורעלת. אבל כיצד סביבה מורעלת היא עילה שלא לתמוך בחוק ש"הייתי יכול לקבל בשלמותו"?

בברכה,

יואל נץ

 * הואיל ואני כבר מזמן "פנסיונר", וגם אני יליד הארץ  –תל אביב –  אני מקדיש את רוב זמני לקריאת תולדות א"י ואני נהנה מאד לקרוא את העיתון שלך. ובכלל אני מסכים לרוח הנושבת בו.

בברכה

אריה פ.

* האם גבאי חכם?

עד היכן נפלה מפא"י?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל