הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1367

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באב תשע"ח, 6.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאִירוֹנְיָה שֶל מִתְקֶפֶת הָאָמוֹנְיָה. // ד"ר ישראל בר-ניר: הרהורים על הצעת חוק הלאום. // יהודה דרורי: "נתניהו פוצץ הפגישה עם ראשי העדה הדרוזית." // אורי הייטנר: 1. ההתיישבות כמילה גסה. 2. צרור הערות 5.8.18. // יורם אטינגר: גלאי אמת פלשתיני – מערכת החינוך. // משה כהן: מה קרה לכם? // עקיבא ביגמן: מי עומד מאחורי מחאת הדרוזים? // נעמן כהן: מילים על חוק הלאום. // יואב אהרוני: קשיים בהבנת הנקרא. // עדינה בר-אל: סבתא גנדרנית. // הדסה מור: ספרו של משה גרנות – "הרפתקאותיו של דר בארץ רחוקה". // דבורה חיץ: על סיפור מתוך הספר: "כשההר הזיז את הים" לפנינה פרנקל. // דורון גיסין: הצילו את חוות-הנוי. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים. // מתוך הספר "בין חולות וכחול-שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן. כתב אהוד בן עזר. נחום, קום התגייס לגדוד העברי!  // מוקי אלדד: 2 שירים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בנתיב היסורים" ליוסף חנני, 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.4.1978 לפני 40 שנים עם הכותרת "ספר שנשרף סמוך להופעתו". // רון וייס: פעולתם ההירואית של ערבים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאִירוֹנְיָה שֶל מִתְקֶפֶת הָאָמוֹנְיָה

 

בָּאֳנִיָּה בִּנְּמֵל חֵיפָה הֻבְחַן בְּתַקָּלָה

בְּאִיזוֹ-קוּבּ שֶבִּמְכוּלַת אָמוֹנְיָאק (שֶאֵינֶנּוּ

זֵהֶה לְאִיזוֹ-טַנְק כְּפִי שֶאָמוֹנְיָה בִּכְלָלָהּ

אֵינָה זֵהָה כְּלָל לְאָמוֹנְיָאק, כָּךְ אוֹמְרִים מֻמְחֵינוּ).

 

וְבְכֵן, בָּאֳנִיָּה זוֹ נִתְגַּלְתָּה דְּלִיפָה קַלָּה

וְטַיְקוּנֵי הַכִּימִיקָלִים חָשוּ הֲקָלָה

מִתּוֹךְ תִּקְוָה כִּי בִּדְלִיפָה זוֹ הֵם יוּכְלוּ לִסְחֹר

לְמַעַן הַחְזָרַת גַּלְגַּל הַבִּיזְנֶס לְאָחוֹר

לַזְּמַן בּוֹ הֵם בִּמְכַל-אָמוֹנְיָה רַב-מִדּוֹת סִכְּנוּ

חַיֵּי אָדָם רַבִּים עַד שֶאֶת זֹאת סוֹפְסוֹף תִּקְּנוּ

כְּבוֹד בֵּית מִשְפָּט עֶלְיוֹן, וַעֲדַת חוּץ וּבִטָּחוֹן

וְהַמִּשְׂרָד לַהֲגָנַת סְבִיבָה אֲשֶר קָבְעוּ כְּבָר

שֶלֹּא חֲסַר-סִכּוּן, לֹא בְּטִיחוּתִי וְלֹא נָכוֹן

תִּפְעוּל מְכַל-אָמוֹנְיָה הָאַרְצִי – וְהֵם תָּבְעוּ שָם

לַחְדֹּל מִשִּמּוּשוֹ וּלְרוֹקֵן אוֹתוֹ עַד כְּלוֹת

לָכֵן כָּעֵת טוֹרְחִים כָּל טַיְקוּנֵי הַכִּימִיקָלִים

לִנְקֹט בְּתַחְבּוּלוֹת יַחְ"צָנִיּוֹת הַמִּתְנַכְּלוֹת

לִפְסַק בֵּית-הַמִּשְפָּט תּוֹךְ שְטִיפַת-מוֹחַ לֹא נוֹרְמָלִית

שֶל הַתִּקְשֹרֶת בְּקַמְפֵּין שֶבּוֹ הֵם מַשְקִיעִים

סְכוּמֵי עָתֵק לַהֲפָרַת אוֹתוֹ פְּסַק-דִּין שֶל צֶדֶק

וּמִתְאַמְּצִים לִמְכֹּר לָנוּ כָּאן לוֹקְשִים שִקְרִיִּים

אוֹתָם הֵם מַחְדִּירִים בְּכָל פִּרְצָה, חָרִיר אוֹ סֶדֶק

כְּאִלּוּ שֶדְּלִיפַת אָמוֹנְיָה מִמְּכָל קָטָן

תִּקְנִי וּבְטִיחוּתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּה שֶקֹּדֶם

הָיָה מְכַל-אָמוֹנְיָה עֲנָקִי עָלָיו נִתַּן

פְּסַק-דִּין עַל הַטַּיְקוּנִים הַשְּבוּיִים כְּמוֹ בְּמַלְכֹּדֶת

בֵּין רְדִיפַת הַבֶּצַע עַל חֶשְבּוֹן סִכּוּן חַיָּיו

שֶל הַצִּבּוּר וּבֵין עֻבְדּוֹת בְּרוּרוֹת מְאֹד בַּשֶּטַח

כְּמוֹ אֵלּוּ שֶלִּזְכֹּר אוֹתָן כָּל אִיש נָבוֹן חַיָּב

כְּגוֹן אָסוֹן קָטַסְטְרוֹפָלִי הַצָּפוּי לָבֶטַח

מֵאֳנִיָּה הַמַּזְרִימָה אָמוֹנְיָה בְּכַמּוּת

שֶל אַלְפֵי טוֹן שֶלֹּא נִתָּן כְּלָל לְהָגֵן עָלֶיהָ

מִפְּנֵי מִתְקֶפֶת-פֶּתַע בָּהּ צִבּוּר שָלֵם יָמוּת

מִתְּאוּנָה אוֹ מִטִּילֵי אוֹיֵב אוֹ נַחְשוֹלֶיהָ

שֶל הֲצָפַת צוּנָאמִי, פִּגּוּעִים פָּחָ"עִיִּים

אוֹ תַרְחִישֵי-זְוָעוֹת שֶשּוּם מִנּוּי רֶטְרוֹאַקְטִיבִי

שֶל וַעֲדָה חוֹקֶרֶת לֹא יַחְזִיר כְּבָר לַחַיִּים

אֶת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם אִם לֹא נַפְעִיל צַעַד אַקְטִיבִי

כָּעֵת, וְלֹא חָלִילָה בְּאִחוּר, לְעִדּוּדָם

שֶל מִי שֶבִּמְקוֹם רֶוַח מְקַדְּשִים חַיֵּי אָדָם.

יוסי גמזו

 

 

* * *

אהוד בן עזר: כל פעם שדויד גרוסמן מטיף לנו מוסר ["הארץ", 3.8] – זה מעורר בי בחילה!

 

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ.

משלי כ"ז, כ"ב

 

 

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

הרהורים על הצעת חוק הלאום

18 בדצמבר, 2014

 

א. האם צריך להגדיר את המובן מאליו?

לכאורה שאלה מגוחכת, אבל לאור הפולמוס המתנהל בימים אלה סביב מה שמכונה "חוק הלאום", כנראה שמה שנראה מובן מאליו איננו כל כך מובן מאליו.  המשפט המופיע במגילת העצמאות "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" עונה על כל הדרישות וכל תוספת היא מיותרת.  למגילת העצמאות אין מעמד של חוק (השם הרשמי הוא הכרזה על הקמת מדינת ישראל), אבל להסיק מכך שזה מסמך שאיננו מחייב?  קצת מוגזם.

לשם השוואה כדאי לציין שגם בארה"ב למגילת העצמאות אין מעמד של חוק – אצל האמריקאים מה שמחייב זאת החוקה ולא מגילת העצמאות. מגילת העצמאות האמריקאית היא במהותה מסמך הצהרתי, אבל אף אחד לא רואה בהצהרות האלו מילים בעלמא. 

על מה כל המהומה? הוויכוח עדיין לא הגיע אפילו לרמה של הדיון התלמודי בסוגייה "מה דינה של ביצה שנולדה ביום טוב?" – כי הביצה עדיין לא נולדה. אינני מכיר את פרטי הצעת/הצעות החוק, ולכן לא אכנס כאן לדיון בשאלה אם החוק נחוץ או אם הוא טוב.

מצד שני, כאשר זהבה גלאון, יאיר לפיד, ציפי לבני, ובוז'י הרצוג (להלן רביעיית זיצ"ב) מתאחדים לסיכול הצעת חוק, החוק כנראה נחוץ, כמאמר חז"ל מכלל לאו אתה שומע הן. 

אחרי שמנפים מהרעש התקשורתי את האבק הרטורי ואת הסיסמאות השדופות, לא נשאר הרבה. ההתנגדות לחוק היא התנגדות לשמה. ההתנגדות היא לא לגופו של החוק אלא לגופו של המציע. זה היה צפוי כי אחרי ככלות הכול, תפקידה של אופוזיציה בדמוקרטיה הוא להתנגד למשהו. במדינת ישראל הכללים קצת שונים. שרים וחברי כנסת שהם חלק מהממשלה ונהנים ממנעמי השלטון, מרשים לעצמם להתנהג כאופוזיציה לכל דבר. בראש מחנה המתנגדים צועדת רביעיית זיצ"ב כשבעקבותיה שועט עדר של חותמי עצומות, פעילי שלום, וחסידי זכויות האדם – מחנה עצום ורב.

למעט הצד הפרסונאלי, בהתנגדות הזאת אין הגיון. אנשים תומכים בהתלהבות משיחית בפינוי היישובים היהודיים מיהודה ושומרון ומנמקים זאת ב"צורך לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל," ובו בזמן הם מתנגדים לחוק שיגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.  זה נשמע הגיוני? מה הוא בדיוק "האופי היהודי" אותו הם רוצים לשמור? אנשים רואים בפתרון "שתי המדינות לשני עמים" את חזות הכול, ובו בזמן הם מתנגדים לקבוע בחוק שאחת משתי המדינות היא מדינה יהודית.  מה האלטרנטיבה? מדינה של חייזרים?  זה "כפל חשיבה" כפי שהוגדר ע"י ג'ורג' אורוול – היכולת להאמין בו זמנית בדבר והיפוכו בלי להרגיש בסתירה.

המתנגדים להצעת החוק טוענים שמטרתו לשלול זכויות מתושביה הלא יהודים של מדינת ישראל, כשהכוונה היא בעיקר לאוכלוסייה הערבית. על סמך מה הם מגיעים למסקנה הזאת? לאלוהים פתרונים. לפי מה שהתפרסם, אין בהצעות החוק, גם ב"קיצוניות" שבהן, שום רמז לכך.  אבל המתנגדים בשלהם, עליהם אי אפשר לעבוד. הם יודעים טוב מה היא "כוונת המחוקק" גם כאשר זה לא נאמר במפורש. וכך הרטוריקה עולה לטונים גבוהים. מעל כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן הם זועקים בגרון ניחר – "גזענות", "פאשיזם", "מדינת הלכה", "אפרטהייד", וכיוצא באלה, ממיטב היצירתיות הלשונית של האינטלקטואליה השמאלנית ה"נאורה".

בניגוד לטענותיהם של המתנגדים, מטרת החוק איננה לשלול זכויות מתושביה הלא יהודים של המדינה. מטרת החוק המוצע היא לבלום את הכרסום בזכויותיהם של תושביה היהודים של המדינה, תהליך מתמשך שקיבל תאוצה מאז כניסתו של השופט אהרון ברק לבית המשפט העליון.

 

ב. שוויון וזכויות במדינה יהודית

מדינת ישראל היא דמוקרטיה. היא לא דמוקרטיה מושלמת (יש דבר כזה?) אבל ללא כל ספק היא שייכת למיעוט (פחות משליש) מבין המדינות החברות בארגון האו"ם בהן מתקיים אורח חיים דמוקרטי.

המילה דמוקרטיה לא מופיעה במגילת העצמאות. זה לא בכדי. הנושא עלה בעת הדיונים על ניסוח המגילה, והוא נידחה בעקבות התנגדותו של בן-גוריון. הדברים מתועדים. כנראה שהוא היה מודע לבעייתיות של הגדרה כזאת, כפי שנראה להלן. המתנגדים להצעת חוק הלאום היום נאחזים ב"אסמכתא" בנוסח "בן-גוריון לא היה חותם על חוק כזה." איך הם יודעים? הם שאלו אותו? האם כאשר הם התקשרו אליו לקבל חוות דעת הם גם שאלו אותו למה המילה דמוקרטיה איננה מוזכרת במגילת העצמאות?

אף אחת מהדמוקרטיות המוכרות לנו היום איננה מגדירה את עצמה כ"דמוקרטיה". לעומת זאת, כל המשטרים הטוטליטאריים של מדינות מזרח אירופה, לפני שהאימפריה הסובייטית התפוררה, הגדירו את עצמם כ"דמוקרטיות". אחד מהם, המשטר במזרח גרמניה, היה אפילו "דמוקרטיה בריבוע" – הכינוי הרשמי היה "רפובליקה דמוקרטית". משטר האייטולות באיראן גם-כן מגדיר את עצמו כ"דמוקרטיה" (אולי המילה היא "רפובליקה" – אינני בטוח, אבל לצורך הדיון זה לא משנה).

דמוקרטיה היא מושג שאיננו "סובל" הגדרה פורמאלית. כל הגדרה שמנסים לוקה בחסר.  בפרפראזה על דבריו של שופט אמריקאי משנות ה-60 של המאה הקודמת, Potter Stuart, בנושא אחר (פורנוגרפיה) – "דמוקרטיה אי אפשר להגדיר, אבל אי אפשר לטעות כאשר נתקלים בה".

חברה דמוקרטית מאופיינת בין השאר ע"י שוויון. במגילת העצמאות זה בא לידי ביטוי במשפט הבא  "מדינת ישראל תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

בשפות אחרות מבחינים בין זכויות יסוד (rights או inalienable rights) לבין זכויות יתר (privileges). בשפה העברית אין הבחנה כזאת. אנחנו משתמשים באותה מילה לשני הסוגים.  אבל לשני הסוגים אין אותו מעמד. כל האזרחים נהנים מאותן זכויות יסוד, אותן לא ניתן לשלול, למעט מקרים של מפירי חוק. זה לא חל באופן אוטומטי על זכויות יתר.  

בהיעדר פירוט, השימוש הגורף במילה "זכויות" במגילת העצמאות יוצר עמימות משפטית.  זאת הפרצה הקוראת לגנב, דרכה השופט אהרון ברק החדיר את המושג "מדינת כל אזרחיה" לשיח הפוליטי במדינת ישראל.

אותם אנשים עבורם המילים "מדינה יהודית" במגילה הן הצהרה סתמית לא מחייבת, רואים במשפט על שוויון הזכויות את חזות הכול ומתייחסים אליו כאל חוק מחייב. אם תשאלו אותם למה יחסם למושג "זכויות" שונה מיחסם ל"מדינה יהודית", לא תזכו לקבל תשובה מניחה את הדעת. אבל לא קשה לנחש ממה זה נובע. השימוש במושג "זכויות" בלי פירוט אלו זכויות, הוא הבסיס עליו הם בונים את מגדל הקלפים של טענותיהם על "קיפוח" ועל "אפלייה" של המיעוטים במדינת ישראל. 

במדינת ישראל אין שיוויון זכויות מלא, לפחות לא כאשר מדובר בזכויות יתר. התושבים היהודיים במדינת ישראל נהנים מזכויות יתר. המיעוטים האחרים במדינה, לא. אין על כך ויכוח.  אבל אין דבר יותר צודק. בעגה של השמאל הליבראלי זה נקרא אפליה מתקנת (Affirmative Action), מושג המתאר מצב בו קבוצה באוכלוסייה שסבלה מאפלייה, שלילת זכויות ורדיפות, זוכה ליחס מועדף כפיצוי על סבלות העבר. אין בכל העולם מיעוט שעבר רדיפות, אפלייה וסבל המתקרבים למה שהיתה מנת גורלם של היהודים – גם אם לא מצרפים לחשבון את השואה.  היהודים מעולם לא ביקשו ליהנות מאפלייה מתקנת באף אחת מהארצות בהן הם התגוררו. אבל בארצם שלהם?

זכויות היתר מהן נהנים התושבים היהודים במדינת ישראל הן לצנינים בעיני האליטה השמאלנית ה"נאורה". עבורם זו "הוכחה" לקיפוח המיעוטים, לאפרטהייד, לגזענות, לפאשיזם וכו' – בישראל. הענקת זכויות היתר לתושבים היהודיים היא בעיניהם מעשה "אנטי דמוקרטי". בין "מדינה יהודית" לבין "מדינה דמוקרטית", כך הם אומרים, יש להעדיף את ה"דמוקרטית". זה הרקע האמיתי להתנגדות לחוק הלאום המוצע.  

יש להכיר בכך שהמושג מדינה יהודית לא הולך ביחד עם שיוויון זכויות מלא לכל האזרחים.  במילים אחרות, במדינה יהודית הדמוקרטיה היא בעירבון מוגבל. אחד מהאבות המייסדים, בן ציון דינור, ניסח זאת בפשטות: לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל על ארץ ישראל אף לא אחת. האמירה הזאת עושה פלסתר את הקטע במגילת העצמאות המבטיח "שוויון זכויות מדיני גמור לכל האזרחים." למעשה, בלי לקרוא לילד בשמו, היא מכירה בכך שיש סוגים של זכויות, וכי שיוויון זכויות גורף הוא אנטי תזה של מדינה יהודית.

 

ג. דמוקרטיה או מישפטוקרטיה

חולשתה של הדמוקרטיה היא זו שהיא... דמוקרטיה. לא כאן המקום לדיון מקיף על הדמוקרטיה. תספיק אמרתו הידועה של צ'רצ'יל ש"כל האלטרנטיבות יותר גרועות."

הבעייה היא שכל אחד יכול להיבחר. בהיעדר מסננת לברור את המתאימים ביותר מבין המועמדים השונים, לא ניתן למנוע את "הסתננותם" של מועמדים בלתי מוצלחים לצמרת השלטון. אולי בעתיד תומצא מסננת כזאת, אבל בינתיים נאלצים להסתפק במה שיש. למותר לציין שהישגי העבר של מועמד אינם ערובה להצלחתו בעתיד. אדרבא, בדרך כלל הסתמכות על הישגי העבר מביאה לבחירתם של המועמדים הפחות מתאימים – העיקרון הפיטרי. לכאורה מצב עגום שאין לו תקנה. זה המחיר של הזכות לחיות בדמוקרטיה.

את המצב הזה היטיב לתאר להיט משנותיה הראשונות של המדינה – "איך הפשפש עלה למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן." למעלה מ-60 שנה חלפו והשיר עדיין אקטואלי. היום יש מקום לשורה נוספת – "איך הפשפש נשאר למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן." בפרפראזה על אימרה ידועה – פשפשים אף פעם לא מתים, הם רק מתחלפים.

במסגרת דיון בעתירה שהוגשה נגד חוק מסוים שהתקבל בקונגרס, נשיא בית המשפט העליון בארה"ב הגיב – אם העם בוחר נציגים טיפשים שמחוקקים חוקים טיפשיים, אין זה מתפקידו של בית המשפט לתקן את החוקים (זה תרגום חופשי שלי לדברי השופט). במילים אחרות – בדמוקרטיה רצון הרוב קובע.

במדינת ישראל המצב הוא הפוך. שופטים ו/או יועצים משפטיים מכתיבים לשרים ולחברי כנסת איזה חוקים עליהם לחוקק ואיך לבצע אותם, פוסלים חוקים שלא נראים להם ומתערבים בשיקולים לבחירת מועמדים לתפקידים שונים. זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך מתמשך עליו ניצח נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. בשורה של יוזמות, שרובן ככולן התבססו על פרשנות מניפולטיבית של החוק, ברק הפך את המשטר במדינת ישראל מדמוקרטיה למשפטוקרטיה. זה מושג שלי לתיאור משטר בו שלטון החוק (the rule of law) הוחלף בשלטון השופט (the rule of the judge), משטר שהוא במהותו עריצות משפטית.  גישתו של ברק עומדת בסתירה מוחלטת לעיקרון הפרדת הרשויות וחותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי.

זה מחזיר אותנו לדיון בחוק הלאום המוצע ולשאלה אם חקיקה היא הדרך הנכונה לטפל בנושא.

יש כאן שתי בעיות. האחת נובעת מהעובדה שכאשר מדובר בחוק, "מגרש המשחקים" הוא בית המשפט. אני מסופק אם מציעי החוק חשבו על כך שהם נותנים לשופטים בעלי אג'נדה (תמיד יהיו כאלה) את הסמכות לפרש את החוק על כל המשתמע מכך.

הבעייה השנייה נובעת מכך שחוק (כל חוק) הוא "חוק לשעתו".  לחיים יש דינאמיקה ודברים משתנים. דברים שנראים מובנים מאליהם בזמן נתון יכולים לקבל משמעות שונה לחלוטין בזמן אחר.

אביא דוגמא אחת מחוקת ארה"ב.  הסעיף המדבר על "זכותם של האזרחים לשאת נשק" (the right to bear arms), נכתב בשלהי המאה ה 18. "נשק" באותם ימים היה רובים פרימיטיביים ו/או אקדחים. כלי המשחית של העידן המודרני – מקלעים ותת-מקלעים, רובי סער, רימוני יד, טילי כתף וכו' – לא היו מוכרים.

האם גם לאלה התכוונו מנסחי החוקה? 

חוק לאום, בכל נוסח שהוא, עשוי ליצור יותר בעיות מאשר הבעיות אותן הוא יפתור. מה שדרוש כדי להגן על זכויותיהם של התושבים היהודיים בישראל זו חקיקה שתכניס סדר לתוהו ובוהו שאהרון ברק הותיר אחריו במערכת המשפט. זה יאפשר לקצץ בסמכויות היתר שהמערכת השיפוטית נטלה לעצמה, למלא בתוכן את הפרדת הרשויות, ולרסן את יכולתם של שופטים ויועצים משפטיים בעלי אג'נדה למנוע מהממשלה והכנסת לתפקד. 

 

ד. למה רגשו גויים

לכאורה המחלוקת סביב הצעת חוק הלאום היא בעייה פנימית של מדינת ישראל והדיון לא היה צריך לחרוג אל מחוץ לגבולותיה. אפשר להבין שיהודים שאינם תושבי מדינת ישראל מתעניינים בנושא וחושבים שגם להם יש מה לומר. אבל למרבה הפלא נושא "יהדותה" של מדינת ישראל גורם לסערה גם מחוץ לגבולות המדינה. ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים שונים מוצאים לנכון להביע את "דאגתם" מהפגיעה הצפויה, לדעתם, באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. 

ממתי זה אכפת להם?

אפילו הבית הלבן, פירסם תגובה המגנה (!) את חוק הלאום המוצע. אפשר היה לחשוב שמדובר באיזה יהודי שסגר מרפסת בירושלים בלי לבקש רשות מאובאמה. 

במחשבה שנייה, אפשר להבין מדוע נושא ישראלי פנימי קיבל ממדים גלובליים, ובמיוחד את תגובת הבית הלבן. חוק שיגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית יכול למנוע מאובאמה את מימוש האובססיה שמלווה אותו מיומו הראשון בבית הלבן – הקמתה של מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל (אובאמה אף פעם לא הגדיר מאיזה צד, אבל זה נושא לדיון אחר). 

לדברי אבו-מאזן – הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית תהיה ויתור של הפלשתינאים על "זכויותיהם" במדינת ישראל, ובראש ובראשונה על זכות השיבה ועל בעלותם על ירושלים, ולזה הוא לעולם לא יסכים.

ד"ר ישראל בר-ניר

 

* * *

מייסדי הקולוניה היהודית הראשונה פתח-תקווה לפני 140 שנה, ובהם סבי יהודה רַאבּ (בן עזר), היו לא רק קולוניאליסטים (לפי אווה אילוז) אלא גם גזענים. עובדה, אין אפילו ערבי אחד בין מייסדי פתח-תקווה ב-1878!

 

* * *

יהודה דרורי

מדינת אפרטהייד: "נתניהו פוצץ

הפגישה עם ראשי העדה הדרוזית"

"אחרי שתת-אלוף במיל' אמל אסעד כינה את ישראל בפוסט בפייסבוק 'מדינת אפרטהייד', אמר נתניהו כי 'לא יקבל פגיעה בכבודו ובכבודה של המדינה.' 

אסעד אחרי פיצוץ הפגישה: 'נתניהו סימן עליי איקס כי ביקרתי אותו.'

בצפון: ח"כ אבי דיכטר הותקף בידי מפגינים דרוזים שקראו: 'גזען, נאצי.'

[אחיה ראב"ד, איתמר אייכנר, יואב זיתון ומורן אזולאי. פורסם ב"ווי-נט" 02.08.18]

דרורי: הסתת תועמלני האיסלם הקיצוני (בי.די.אס) נשמעת מגרונו של אמל אסעד! כי הרי בחוק הלאום אין אפרטהייד ואין נעליים ויש מולו רק רצון נבזי לפגוע ביסוד הציונות ע"י כמה מראשי העדה כפויית הטובה ורודפת ההטבות הזו.

הגיוס אצלם (כמו אצל הבדואים) בא כדי לעשות את הצעירים "גברים" ולא כדי להגן על מדינת ישראל (ומי שמכיר את שנאת הדרוזים בגולן אלינו ולמדינת ישראל, ואת עמידתם לצד רוצח ההמונים הפושע בשאר אסאד, מבין היטב במה המדובר).

135,000 דרוזים הם לא בשר מבשרנו והם לא יגידו לנו איזה סוג מדינה ננהל. חוק הלאום לא מפלה דבר נגדם – וזו האמת!

צאו להפגין נגדם במוצאי שבת כי הם יהיו מגובים רק ע"י השמאל הישראלי הבוגדני המעודד אותם. לא לפייס אותם!

שיילכו להתגורר אצל בשאר אסאד!

יהודה דרורי

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דרוזית

 

* * *

אורי הייטנר

1. ההתיישבות כמילה גסה

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 3379, על פיה "ציונות היא צורה של גזענות ואפלייה גזעית." בתגובה, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את הממשלה להחלטה על תגובה ציונית הולמת: הקמת ארבעה יישובים יהודיים חדשים בגולן.

היתה זו החלטה טבעית לממשלה של מפלגת העבודה, כיוון שההתיישבות היתה תמיד נשמת אפה של תנועת העבודה. המסר של רבין היה שבעוד הם מגנים את הציונות, אנחנו ממשיכים להגשים את הציונות. איך? בהקמת יישובים יהודיים בא"י.

כשמפלגת העבודה לוחמת בחוק הלאום, וממקדת את התנגדותה דווקא לסעיף המדבר על ההתיישבות היהודית: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה," ניתן לקבוע שזו פשיטת רגל רעיונית של תנועת העבודה. במפלגת העבודה מציגים את סעיף ההתיישבות היהודית כ"לאומנות" ו"גזענות". למה הדבר דומה? לכך שהמפלגות החרדיות תצאנה נגד לימוד תורה, בטענה שתורת ישראל היא תועבה.

ביולי 1919 החליטה מפלגת פועלי ציון לשלוח משלחת לא"י, שתגבש תכנית לבניינה של א"י כחברה סוציאליסטית. באותה תקופה, פועלי ציון היתה המפלגה הסוציאליסטית הגדולה והחזקה בעולם היהודי. בראש המשלחת עמד המנהיג והוגה הדעות נחמן סירקין, ובין חבריה מנהיגים צעירים כבן גוריון, בן צבי, טבנקין, זלמן שז"ר ואחרים. תוכנית זו היתה המסד לתוכניתה של תנועת העבודה הציונית על גלגוליה השונים, בעשרות השנים שלאחר מכן. לב ליבה של התוכנית, היתה התיישבות יהודית בארץ ישראל, כביטוי להגשמת הציונות והסוציאליזם. מזכיר הוועדה זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של ישראל, תיאר את תפקידו של סירקין במשלחת: "סירקין היה אבי התוכנית כולה... בראייה של חוזה חזיונות גדול ובציוד עצום של חוכמת כלכלנים... היה מרצה בפנינו את כל פרטי האוטופיה של התיישבות מיליון יהודים."

לאורך שנים, נקרעה תנועת העבודה בין דרכו של בן גוריון לזו של טבנקין והקיבוץ המאוחד. בן גוריון ראה בהקמת מדינה את תכלית הציונות ותמך בחלוקת הארץ. טבנקין ראה ביישוב הארץ את העיקר, ואת המדינה ככלי שיאפשר את העלייה וההתיישבות ללא הפרעה ולכן הוא התנגד לחלוקה. לאחר קום המדינה, הוויכוח בין השניים היה על הממלכתיות של בן גוריון לעומת החלוציות הוולונטרית של טבנקין. אולם על דבר אחד הם לא היו חלוקים – על עצם ההתיישבות. בן גוריון סבר שהקמת ההתיישבות היהודית היא תפקידה של המדינה ותפקידו של צה"ל. לכן הוא הקים את הנח"ל, ובחוק שירות ביטחון קבע שהשריות הצבאי של כל חייל בצה"ל יתחלק לשנה של פעילות צבאית ושנה של הכשרה התיישבותית. בעיצומה של מלחמת השחרור אמר בן גוריון: "שיחררנו הנגב והגליל; הגליל – כולו, הנגב – רובו. ויש סיכוי שנשחרר עוד. אולם עדיין לא יישבנו אותם – לא הנגב ולא הגליל. לא מספיק לגרש את הפולש הזר – עלינו להכניס את המתיישב העברי. אין כיבוש של קיימא אלא בבניין... זהו מפעל לדורות."

ובנאום בכנסת הראשונה ב-1949: "את כל החינוך בארץ, בבית הספר ומחוצה לו, בספרות ובעיתונות, יש לכוון לכך, שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה את ייעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית – לבנות את נשמות הארץ."

האיש שהוביל להגשמת החזון הזה היה לוי אשכול. בכל תולדות הציונות, לא היה כאשכול – המיישב הגדול של הארץ; האיש שהקים מאות יישובים יהודיים, לפני קום המדינה ובעיקר אחריה. כראש הממשלה, הוא הוביל לאחר מלחמת ששת הימים להתיישבות מעבר הקו הירוק.

על אזורי ההתיישבות התגלעה מחלוקת, בתנועת העבודה ובציבור הישראלי, אך לא על עצם הרעיון ההתיישבותי. כאשר החלו פעולות "גוש אמונים" להתיישבות ביהודה ושומרון, הפגינו נגדם צעירי "השומר הצעיר" בסיסמה – לכו להתיישב בגליל ובנגב.

ולפתע, ההתיישבות היהודית באשר היא היתה למילה גסה במפלגת העבודה.

זהו שבר ערכי ואידיאולוגי של מפלגה זו.

[המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"].

 

 

2. צרור הערות 5.8.18

 

* גם אני נגד – גם אני מתנגד לחוק הלאום.

לא, לא לחוק שהכנסת חוקקה. אני דווקא בעד החוק הזה.

אני נגד חוק הלאום השני, זה של התקשורת. זה של התעמולה.

 

אני נגד חוק שמפלה לרעה את המיעוטים. אני נגד חוק שפוגע בזכויותיהם של הערבים. אני נגד חוק שהופך את המיעוטים לאזרחים סוג ב'. אני נגד החוק שהופך את הדרוזים לשכירי חרב. אני נגד החוק שמדיר את השפה הערבית. אני נגד החוק שקובע שהיהודים הם גזע עליון והמיעוטים הם גזע נחות ומכאן שנסללה הדרך לניסויים רפואיים בערבים (נשבע לכם, קראתי גם "טיעון" כזה). אני נגד החוק הלאומני, הגזעני, הפשיסטי, הנאצי, המזכיר תהליכים, האתנוצנטרי, האתנוקרטי, של מדינת האפרטהייד. בקיצור, אני נגד החוק שנגדו הפגינו אתמול בכיכר.

אז למה הדרתי את רגליי מן ההפגנה הזאת? כי החוק שהם הפגינו נגדו אינו קיים. זהו פייק חוק. זו שטיפת מוח והונאה רבתי. ואני מסרב להיות חלק מעדר שנוהה אחרי תעמולת כזב, בלי להפעיל חוש ביקורת; בלי לחשוב באופן עצמוני.

אני בעד החוק המגדיר את זהותה, מהותה וייעודה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; את ההמנון הלאומי, את הדגל הלאומי, את השפה הלאומית, את ההתיישבות היהודית. זהו חוק המקנה תוקף חוקתי לציונות.

אין החוק עוסק כלל בשאלות של זכויות הפרט. הזכויות הללו מעוגנות בחוקי יסוד אחרים. כיוון שאין סתירה כלשהי בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי לפרט, אין כל סתירה בין החוק לבין הזכויות הללו.

המלצתי למתנגדי החוק, היא פשוט לקרוא אותו. ולנסות לקרוא אותו ללא דעה קדומה, להשתחרר מן האינדוקטרינציה של מסע שטיפת המוח ולקרוא אותו בראש פתוח.

 

* תומכים בו בטעות – כיוון שכתבתי שרוב מתנגדי חוק הלאום כלל לא קראו אותו, נשאלתי אם אני חושב שרוב התומכים בחוק קראו אותו.

יכול להיות שגם רוב התומכים לא קראו את החוק. אבל מי שמתנגד לחוק לא בגלל מה שכתוב בו, אלא בגלל דימוי שהודבק בו – לא קרא את החוק. למשל, מי שטוען שהחוק שינמך את מעמד השפה הערבית, לא קרא את החוק, כיוון כתוב בו שחור על גבי לבן בדיוק ההיפך הגמור.

אגב, יכול להיות שיש כאלה שתומכים בחוק, כיוון שהם חושבים שיש בו מה שמתנגדיו מעלילים עליו. יכול להיות שיש כאלה שתומכים בו דווקא כי הם חושבים שהוא הופך את הערבים לאזרחים סוג ב', שהוא פוגע בזכויותיהם, שהם מדיר אותם, שמעכשיו אסור יהיה לדבר ערבית, שהחוק יחליש את בית המשפט וכו'. אם הם יקראו את החוק, הם יתאכזבו לא למצוא בו את מה ששמעו בתקשורת.

 

* למה אני תומך בחוק מיותר – אין בחוק הלאום דבר וחצי דבר המצדיק חקיקה כלשהי הנוגעת למעמד העדה הדרוזית, כיוון שהחוק כלל אינו נוגע בנושא וכמובן שאין בו כל פגיעה במעמדם. גם לא במעמד הערבים.

גם בלי קשר לחוק, איני מבין לשם מה יש צורך בחוק שיעגן את מעמד העדה הדרוזית (לעומת זאת אני בעד העדפה מתקנת למיעוטים המשרתים בצה"ל).

למרות זאת, אני תומך בהצעת החקיקה בנושא מעמד הדרוזים, כדי לשים קץ למשבר עם הדרוזים, פרי הקמפיין הציני והמסית נגד חוק הלאום, ששבר את כל שיאי תרבות השקר, הרדידות והעדריות.

 

* הסתה שלוחת רסן – ההתקפה על ח"כ דיכטר חייבת להדליק נורה אדומה. ההסתה שלוחת הרסן נגד חוק הלאום, המבוססת כולה על שקר, חייבת להיפסק. אם לא יהיה סוף להסתה, זה ייגמר באסון.

 

* הידרדרות אידיאולוגית – מתוך הטור של בן דרור ימיני: "בסוף שנת 2008, כשהיא כבר יו"ר קדימה ושרת החוץ, אמרה ציפי לבני שערביי ישראל 'צריכים להבין שישראל היא הבית הלאומי ללאום היהודי. הפתרון הלאומי שלהם נמצא במקום אחר.' התגובות היו זועמות. 'תתפטרי או תתנצלי,' נאמר בהפגנה שנערכה נגדה, וח"כ טאלב א-סאנע אמר ש'הדברים של לבני מתאימים לליברמן.' הסטודנט עמד אל-פתאח סירב להעניק ללבני שירות בבית מרקחת שבו עבד, במחאה על דבריה. כך שלבני, דווקא היא, היתה צריכה להיזהר קצת יותר. מה שעשו לה פעם, בגין התמיכה שלה במדינת לאום יהודית, היא לא הייתה צריכה לעשות עכשיו."

בן דרור ימיני כתב את הדברים בתגובה לכך שלבני טענה שהממשלה שהובילה את חוק הלאום היא "גזענית".

שנה לאחר אותו ציטוט, ב-2009, כשהיא יו"ר האופוזיציה, היתה לבני על האבניים של יצירת חוק הלאום, במתכונתו המקורית, מרחיקת הלכת יותר. היא זו שאמורה היתה להגיש אותו לכנסת. היא תמכה בו בהתלהבות. לא הייתה זו ציפי לבני הליכודניקית, אלא ציפי לבני היריבה המרה של הליכוד.

אבל נראה לי שהמרחק האידיאולוגי שעברה מהיותה ליכודיניקית להיותה יו"ר "קדימה" והיריבה הגדולה של נתניהו, קטן יותר מהמרחק האידיאולוגי שעברה מאז ועד היום. אם זו אכן אידיאולוגיה, ולא רק חשבון.

 

* כפירה בעיקר – כאשר אני שומע את הח"כרב גפני מדבר נגד חוק הלאום, איני מתפלא. החרדים התנגדו מאז ומתמיד לציונות ולכל גילוי של לאומיות יהודית, כיוון שמבחינתם כל גילוי יהודי שאינו הדת, הוא כפירה בעיקר.

מה שאיני יכול להבין, הוא את ההתנגדות של המחנ"צ ו"יש עתיד". ההתנגדות שלהם היא כפירה בעיקרי הציונות.

 

* אילו חוק השבות היה עולה היום להצבעה – אילו חוק השבות היה עולה היום להצבעה, הוא היה נתקל בדיוק באותה מחלוקת ואותה סערה כחוק הלאום, ומקבל אותם כינויי גנאי (אתנוקרטי, שמתנוקרטי, לאומני ושאר קלישאות).

 

* לשנן את מגילת העצמאות – אילו הייתי שר החינוך, הייתי מנחה את כל מערכת החינוך ללמד בשבוע הראשון של שנת הלימודים הבאה את כל הילדים, מכיתה א' ועד כיתה י"ב, את מגילת העצמאות. זאת, כחיסון מפני השרלטנות של מי שמסלפים את מגילת העצמאות, ומשתמשים בה כדי לנגח את חוק הלאום שנכתב ברוחה.

 

* לאום שבדה מליבו – בפשקוויל הזוי במיוחד שפרסם בשוקניה, אברהם בורג מכחיש את קיומו של לאום יהודי, אותו הוא מגדיר כלאום "מומצא", ודורש להגדיר אותו כבן ל"לאום" שבדה מליבו, איזה "לאום" ישראלי. ומהו אותו "לאום" שבדה? ניסיון לסרס את היהודים והערבים מלאומיותם, ולכפות אותם בחליפת משוגעים זרה ומוזרה, ולכנות אותה "לאום". הדבר המגעיל ביותר ברעיון ההזוי הזה, הוא השימוש במותג "ישראלי" כדי לרשת את המדינה שהוגדרה: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." לפחות שלא ישתמש במותג "ישראלי". שיבדה שם אחר ל"לאום" שבדה: למשל הלאום הקודבוגרי או השניטרוילי. או אולי עדיף, בעצם: הלאום הניהיליסטי.

 

* פושעי אוסלו – "פושעי אוסלו". כך מכנה גדעון לוי בפשקוויל חדש את רבין ופרס. הפשע שלהם הוא החמצת השלום, שנובעת מההתנשאות והאדנות שלהם. לוי לועג להם על הרתיעה שלהם מהמפגש עם המחבלים ובראשם עם רב המרצחים ערפאת. "רבין מגירוש רמלה וטבח לוד, רבין משבירת העצמות, נרתע כל כך מלטמא את ידיו הטהורות עם ידי הדם של ערפאת. וגם טרח להפגין זאת. ככה לא עושים שלום. אם מישהו היה צריך להירתע, היה זה ערפאת, שנאלץ ללחוץ את ידי כובשו ומנשלו."

מרכיב מרכזי בתועבה האנטישמית של לוי ודומיו, הוא הכחשת השואה וגימודה. הם עושים זאת באמצעות הצגת הישראלים כנאצים. בדרך כלל, כאשר לוי משווה את ישראל לנאצים, טענתו היא שישראל גרועה מהנאצים. הוא כותב: "ד"ר יאיר הירשפלד [מאדריכלי אוסלו א.ה.] מטיף מוסר באדנות טיפוסית ומאיים על אבו עלא על כך שהעז להזכיר את הכיבוש הנאצי בנורווגיה ולהשוותו לכיבוש הישראלי, שנמשך פי עשרה יותר וגבה הרבה יותר קורבנות."

בשבוע שעבר התפרסם מאמר חשוב במוסף "ספרים" של "הארץ", של ההיסטוריון אדם רז, שקטל ספר תעמולה אנטי ישראלי של הפוסט-היסטוריון והתועמלן האנטי ישראלי אילן פפה. הוא הוכיח שספרו הוא ערימה של שקרים ובורות. בדקתי, האם המאמר הזה תורגם למהדורה האנגלית של העיתון, כמו פשקווילי ההסתה הארסיים של גדעון האו האו לוי. נחשו מה התשובה?

 

* ניצול הצלחה – איך מוגדר הגולן במהדורה האנגלית של "הארץ"? Israeli-occupied Golan Heights. כנראה שהם מייחלים לניצול הצלחה של הארכי רוצח אסד, שימשיך בתנופתו גם לכיבוש הגולן הישראלי.

 

* האינטרס הישראלי הברור – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, היינו מתוסכלים ומאוכזבים מאוד מעמדתה של תנועתנו, התק"ם (עוד טרם האיחוד עם הקיבוץ הארצי והקמת התק"צ) בנושא. אמנם התנועה לא תמכה בנסיגה, אבל אנו ציפינו ממנה להתייצב לצידנו ועימנו במאבק, כמי שמגשימים בעצם ישיבתנו בגולן את דרכה וערכיה.

על רק העובדה ההיסטורית הזאת, אני שמח להציג קטע מברכתו של מזכיר התק"צ ניר מאיר לאורטל, בחג הארבעים. "...אנחנו יודעים להעריך את היוזמה, הנחישות והדבקות שנדרשו כדי להקים את הבית הזה במו ידיכם (תרתי משמע), להגן עליו מפני רוחות חולפות שאיימו על קיומו, להמשיך לפתח, לגדל ילדים, לצמוח ולהשתפר.

"בימים האלה, כאשר הסירנות שבות ומייללות ברחבי הגולן, אנחנו מתברכים בעובדה כי מדינת ישראל היא הריבון בשטח הזה, המשקיף אל שטחיה באזורים ה'וותיקים' בבקעת כנרות, בעמק הירדן ובעמק החולה.

"אין ספק, זו תוצאה ישירה מן המחויבות העצומה של מתיישבי הגולן ושלכם בכללם, כאשר הובלתם את המאבק הציבורי שמאפשר לממש את האינטרס הישראלי הברור הזה."

 

* לא בזכות ולא למרות – בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן אני תומך במיכל רייקין, ואני אף פעיל במסע הבחירות שלה. תמיכתי בה איני בזכות היותה אישה ולא למרות היותה אישה, אלא כיוון שהיא המועמדת המתאימה מכולם. אילו מועמד גבר היה מתאים ממנה, הייתי תומך בו.

איני חושב שיש יתרון כלשהו לנשים על גברים או להיפך. גם איני מאמין שיש "מנהיגות נשית" השונה מ"מנהיגות גברית". כיוון שכך, המצב הראוי הוא שכמחצית מכוחות ההנהגה והניהול יהיו של נשים. העובדה שאנו רחוקים כל כך ממצב זה, היא בעיקר החמצה ענקית של כוחות הנהגה שלא התממשו.

 

* שנה של נתינה – בני אסף סיים אמש שנת שירות לפני צבא בעוטף עזה, בקיבוץ עין השלושה. היתה זאת, לאסף ולחבריו לקומונה, תקופה של נתינה, של עשיה, של משימתיות – בעבודה, בקהילה, בתרבות, בחינוך, בעבודה עם נוער, עם קשישים, עם עולים חדשים.

החודשים הראשונים עברו על מי מנוחות, מבחינה ביטחונית. החודשים האחרונים היו חודשים קשים של מתיחות, של ירי, של "צבע אדום" (גם לי, כי הורדתי את היישומון והוזעקתי בכל אזעקה שלהם) ובעיקר של הצתות.

היתה זו תקופה של נתינה, אך הנתינה טומנת בחובה גם קבלה רבה. היתה זו שנה משמעותית מאוד לאסף ולחבריו, שיתגייסו לצה"ל הרבה יותר בוגרים ובשלים.

השתתפנו אתמול במפגש הסיום של שנת השירות. היה עצוב לראות הכול מסביב שחור ושרוף, ביטוי לברבריות של הפלשתינאים, שמציתים את הנגב המערבי במשך חודשים, כמעט ללא הפרעה. במהלך האירוע נשמעו לא פעם פיצוצים.

אני גאה באסף על השנה הזאת!

 

* למען הדיוק – מנחם רהט ציטט מראיון שקיימתי עם ח"כ איתן ברושי לפני כשנה וחצי, והגדיר אותו כראיון לבלוג שלי. למען הדיוק והקרדיט אציין שהריאיון היה לעיתון "ידיעות הקיבוץ" ופרסמתי אותו גם בבלוג שלי.

 

* ביד הלשון: בין לאומיות ללאומנות – אחד הביטויים הנפוצים בקמפיין נגד חוק הלאום, הוא "לאומנות", והדבר מבטא, למרבה הצער, בלבול (מכוון?) בין לאומיות ולאומנות.

 

לאומיות היא ערך חיובי, של יחס חיובי ואוהב של אדם כלפי עמו, ארצו, תרבותו, מדינתו; וברמה הפוליטית – הלאומיות היא רעיון של מימוש זכות ההגדרה העצמית של עם במדינת לאום עצמאית וריבונית במולדתו.

לאומנות היא ערך שלילי, של יחס לעומתי ועוין כלפי עמים אחרים וכלפי אנשים שאינם חלק מן הלאום.

חוק הלאום הוא חוק לאומי, והוא חף לחלוטין ולו משמץ של לאומנות. כל מה שנדרש כדי להיווכח בכך, הוא פשוט לקרוא אותו.

ההבדל בין לאומיות ללאומנות דומה להבדל בין פמיניזם חיובי של חתירה לשוויון מגדרי, לבין רגש שלילי ולעומתי של שנאת גברים שוביניסטית, בשם הפמיניזם.

אורי הייטנר

 

* * *

אוייבי ישראל הצליחו לשטות במוצ"ש האחרון בכיכר רבין באלפי ישראלים שטופים בשנאת נתניהו – לבוא להפגין נגד מגילת העצמאות ונגד היותה של ישראל מדינתו של העם היהודי!

וזאת, כאשר שום דבר לא השתנה במעמד הדרוזים בישראל מאז מגילת העצמאות!

 

 

* * *

בשורה לאידיוטים המוסריים שלנו: מומלץ מאוד וממש מרתק לקרוא בגיליון החדש של "מידה" את המאמר החשוב של גלעד צוויק: "הפנים האמתיות של מחאת חוק הלאום: הקרן החדשה והאיחוד האירופי. ארגון 'אנו' העומד מאחורי המחאה קיבל מעל ל-1.5 מיליון שקלים מהקרן החדשה."

amir@mida.org.il

 

 

 

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

גלאי אמת פלשתיני – מערכת החינוך

"חדשות מחלקה ראשונה", 2 באוגוסט 2018

"מספר המתאבדים באינתיפאדה הראשונה היה 2,026 ובשנייה 5,050. כמה היו בשתי האינתיפאדות?" – כך לומדים תלמידי כיתה ד' ברשות הפלשתינית (ספר מתמטיקה, חלק 1, עמ' 25). מערכת החינוך והתקשורת הרשמית הפלשתיניות משקפות את תפישת העולם וערכי היסוד של הרשות הפלשתינית, כנהוג במשטר דיקטטורי. מערכת החינוך היא הכלי היעיל ביותר לעיצוב דמות החברה והנוער הפלשתינים כדי לקדם את יעדי הרשות הפלשתינית.

האנטי-ישראליות והאנטישמיות במערכת החינוך ובתקשורת הרשמית הפלשתיניות חושפים את היעד האסטרטגי של הרשות הפלשתינית: הרס – ולא רק צמצום גודל – הישות היהודית.

לדוגמא: "היכן הפרשים [הדוהרים] לשחרר את מסגד אל-אקצא מאגרוף הכפירה השטני?" – (כיתה ז', השפה הערבית, חלק א', עמ' 66).

"היהודים לא עמדו בהסכם [עם הנביא מוחמד] ופעלו בבוגדנות ובאיבה שהכריחו את  המוסלמים להילחם בהם" (כיתה ז', חינוך מוסלמי, חלק א', עמ' 50).

"ג'יהאד [מלחמת מצווה מחייבת] הוא אחד משערי גן עדן" (כיתה ז', השפה הערבית, חלק 2, עמ' 92).

הציטוטים הם  ממחקר מחודש יוני 2018 של ד"ר ארנון גרויס, שבדק למעלה מ-200 ספרי לימוד בכל שטחי הרשות הפלשתינית, ביוזמת "המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון",  ופורסם ע"י "מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית".

לפי המחקר: "ספרי הלימוד הפלשתיניים מתמקדים בדה-לגיטימציה ודמוניזציה של קיום ישראל ותושביה היהודים; אינדוקטרינציה למלחמה ב- ולא שלום עם - ישראל... הספרים אינם רומזים על אפשרות לפתרון הסכסוך בדרכי שלום... מטיפים למאבק אלים לשחרור כל-פלשתין, ומדגישים שהכיבוש המקורי היה ב-1948, לא ב-1967."

לפי מחקר אפריל 2017 של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, מנהל מחקר ב"מכון לחקר סובלנות ושלום בחינוך", ספרי הלימוד הפלשתינים (ביו"ש ובעזה)  מאמצים את "תורת השלבים" של אש"פ, הקוראת למחיקת ישראל בשלבים. ספרי הלימוד מגדירים את מדינת ישראל כ"שטחים כבושים מ-1948". ולכן, "מערכת החינוך הפלשתינית יצרה לאומיות פלשתינית המנוגדת לקיום ישראל."

לפי פרדו, "ספרי הלימוד החדשים של כיתות א'-ד' קיצונים מקודמיהם... המאבק בישראל וחיסולה הם הנושא המרכזי... את הילדים אפשר להקריב על מזבח מטרה זאת... המתאבדים מככבים בשיעורי חשבון... ספרי הלימוד של כיתות י"א-י"ב משתמשים בדת לליבוי שנאה וקריאה למלחמת-נצח במזרח התיכון..."

לפי ד"ר גרויס ספרי הלימוד: "מגדירים את הקמת ישראל ככיבוש... ישראל אינה מוגדרת כמדינה ריבונית ואינה מופיעה במפות, גם לא בגבולות 1949... (כיתה ה', לימודי חברה, חלק 1, עמ' 22; כיתה ד', התפתחות לאומית וחברתית, חלק 1, עמ' 7; כיתה ג', מדע וחיים, חלק 1, עמ' 65).

תלמידי כיתה ה' לומדים כי דלאל אל-מוגרבי, שפיקדה על טבח 35 נוסעי אוטובוס בכביש החוף ב-1978, היא "גיבורה לנצח בלב ובתודעה..." (השפה הערבית, חלק 2, עמ' 51).

תלמידי כיתה ט' לומדים ש"בקבוקי מולוטוב שפגעו באוטובוס ישראלי גרמו למסיבת ברביקיו..." (השפה הערבית, חלק 1, עמ' 61).

נ.ב. מערכת החינוך הפלשתינית הוקמה על ידי מחמוד עבאס וערפאת השייכים לאגף הפלשתיני "המתון..."

Yoram Ettinger, Jerusalem, Israel, "Second Thought: US-Israel Initiative."

 

* * *

משה כהן

מה קרה לכם?

אזרחים דרוזיים, 

עומד אני משתאה נוכח הטירוף שאחז בכם.

עשרות שנים השקעתם והקרבתם כדי ליצור תלכיד מופלא עם החברה היהודית בישראל, והנה עם חקיקת חוק הלאום עלה דמכם לראש ואתם בועטים בלהט בחברה בישראל ושוברים את כל הכלים.

ועל מה ולמה?

חיפשתי ולא מצאתי בנוסח החוק את הביטוי "אזרחים סוג ב'".

הלא כל מסלולי הקידום פתוחים לפניכם, מתתי אלופים ועד קצין רפואה ראשי.

כל כך קל להסית אתכם? לכם אין מה להפסיד משבירת הכלים?

החיזבאללה והחמאס מחכים לכם. 

נפלתם ברשתה של הקרן החדשה?

דחילקום, תתעשתו!

אויבינו צוהלים וחוככים ידיים בהנאה. 

 

תקשורת מאוזנת

3 באוגוסט בשעה 17 ערוץ 11: דיון על חוק הלאום בהנחיית אורי לוי.

משתתפים: אלי עמיר, בן דרור ימיני, ניר ברעם, רחל עזריה.

הדיון היה מרתק וגם נעים לאוזן. ללא חילוקי דעות. מקהלה בקול אחד. חוק הלאום הוא חוק רע. אחדות דעות. 

רגע, האם אין דעה אחרת בציבור?

האם השידור הציבורי אינו אמור להציג את הדעות בציבור בצורה מאוזנת, אם בכלל? 

משה כהן

ירושלים

 

* * *

עקיבא ביגמן

מי באמת עומד מאחורי מחאת הדרוזים?

פורסם ב"ישראל היום": 03.08.2018

האם נמצא החוט המקשר בין מחאת בני העדה הדרוזית להפגנות מוצאי שבת בפתח תקווה מול ביתו של היועמ"ש?

"אנו", ארגון הנתמך על ידי הקרן החדשה לישראל, נמנה בין המארגנים של ההפגנה בכיכר רבין נגד חוק הלאום, אך נחשב גם לרוח החיה מאחורי ההפגנות נגד השחיתות המתקיימות יותר משנה בפתח תקווה ובתל אביב. "אנו" עוד פועל כגוף מארגן ומממן של רבים מהמאבקים הציבוריים בשנים האחרונות, גם כאלו הנחשבים כאילו "יצאו מהשטח" אך בפועל מנוהלים על ידי יד מכוונת.

במפה מקוונת המופצת למוחים, נכתב: "עקב השתתפות צפויה של מפגינים רבים בעצרת המאבק הגדולה בחוק הלאום, ההפגנות נגד השחיתות ברוב המוקדים תתקיימנה, אך לעיתים במתכונת מצומצמת... בואו בהמוניכם לכיכר רבין במוצאי שבת. בואו גם להפגין בשישי בדלית אל כרמל ובעוספיה. זה יעזור לעודד את בני העדה הדרוזית לא להיכנע ללחצים ולהטבות הסקטוריאליות ולהמשיך להיאבק למען הדמוקרטיה והשוויון לכול.

בהודעה שהוציא הארגון וכקריאה להגיע במוצאי שבת הקרובה להפגנת המחאה של בני העדה הדרוזית נגד חוק הלאום, נכתב:

"הממשלה פוגעת בזכות הבינלאומית של מיעוטים להגדרה עצמית לאומית כקבוצות מיעוט, מצדיקה אי שוויון בחלוקת המשאבים הלאומיים ומבטלת את הזכות הקיימת להכרה בשפה הערבית כשפה רשמית. אנו, קבוצות של אזרחים מהחברה הישראלית כולה: דרוזים, יהודים וערבים, קוראים לכם להצטרף אלינו לעצרת המונית למאבק בחוק הלאום."

ארגון "אנו", שהוקם בשנת 2013 כאיחוד בין הארגונים האקטיביסטיים "אג'נדה" ו"השדרה", פועל כגוף המארגן, מתאם ומסייע במימון של מחאות ציבוריות, הפגנות ופעולות אחרות. עוד נמסר כי הארגון קיבל 192,955 דולר מהקרן החדשה לישראל בשנת 2016, וכן תרומות נוספות מהאיחוד האירופי ואונסק"ו.

בתוך כך, חשוב לציין את ההודעה שפרסם מטה המאבק בחוק הלאום. בדף הפייסבוק: "מטה המאבק בחוק הלאום – העמוד הרשמי", המבקש לתמוך במחאת בני העדה הדרוזית, פורסמה תמונה ובה מתבקשים המתנגדים לחוק הלאום לתרום למטה המאבק, עם ציון חשבון בנק להעברת תרומות, ובתחתית התמונה צויין כי סליקת התרומות נעשית דרך עמותת "אנו".

 

תגובת ארגון "אנו": "בתחילת השבוע פנה אלינו אמל אסעד בבקשה לסיוע בהכנות לעצרת ונרתמנו, אך 'אנו' לא מארגנת או מפיקה את העצרת. 'אנו' הוא ארגון המסייע לישראלים וישראליות ביוזמות ומאבקים חברתיים העולים מהשטח בתחומי דמוקרטיה, סביבה, כלכלה וחברה. בשנים האחרונות פעלו איתנו יותר מ-170,000 פעילים ופעילות ומאות ארגונים וקבוצות בהגנה על החופים, קידום פיקוח על הפעוטונים והגנים, יצירת תחרות בתחום הבנקאות, יצירת שקיפות ברשויות המקומיות, קידום נשים בתקשורת ועוד.

"'אנו' התברכה ברשימה מכובדת של תורמים מהארץ ומרחבי העולם – קרנות יהודיות רבות ואנשי עסקים ישראלים התורמים לנו בפרויקטים שונים, וכן בתרומות קטנות ממקורות רבים. הקרן החדשה לישראל, תורמת אחת מיני רבים, לא תרמה לפעילות לטובת העצרת. הקרן שותפה איתנו בפרויקט לקידום העסקה ישירה, אותו הממשלה וההסתדרות קידמו ואימצו כאג'נדה בשנתיים האחרונות."

 

 

 

* * *

באבל על מותו של במאי-הקולנוע הנהדר

משה מזרחי

את סרטו "כל החיים לפניו"

לפי הרומאן של אמיל אז'אר (רומן גארי)

בכיכובה של סימון סניורה

שזכה באוסקר לסרט הזר (1978)

ראינו פעמים אחדות והוא מן הפנינים

 של הקולנוע במאה ה-20

תנחומים לרעייתו מיכל בת-אדם ולמשפחה

 

 

* * *

נעמן כהן

מילים על חוק הלאום

חוק הלאום ממשיך להכות גלים בציבוריות הישראלית וככל שהזמן עובר הולכת ומתבררת הנחיצות של חקיקתו. ברצוני להביא מילים שונות עליו, ועל היחס אליו.

ראשית אני ממליץ לכולם לקרא את מאמרו של אמנון רובינשטיין שנכתב לפני 9 שנים ובו הוא מסביר את חשיבותו של חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין: "אם ישראל אינה יהודית":

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/662/798.html

 

מאין החוצפה?

אמאל אסד: "מהיכן שאבתם את החוצפה לקבוע שייכות של הארץ ליהודים? על מה מבוססת טענת הזכות והבעלות של היהודים על הארץ? אם זו רק אותה אמונה משיחית בהבטחה אלוהית – למה שלא תחכו לבוא המשיח? (או שמא אתה אדוני ראש הממשלה הנך גם משיח היהודים אדוני הארץ?)"

http://rotter.net/forum/scoops1/488776.shtml

אמנם אמאל אסד הוא אלוף בצה"ל וגיבור מלחמה, אבל אפילו גיבור המלחמה המרשל פטן, מעולם לא טען שצרפת אינה שייכת לעם הצרפתי.

ומי כמובן מזדהה עם דבריו החצופים של אמאל אסד, וללא כל ביקורת? היורש של בן גוריון במפלגת העבודה – אברהם גבאי. 

http://rotter.net/forum/scoops1/492032.shtml

מעניין שדבריו החצופים הללו של אמאל אסד לא הוזכרו כלל ע"י התקשורת הישראלית המשודרת או הכתובה, אלא רק ברשתות החברתיות.

 

התקוממות ערבית-מוסלמית

זוהיר בהלול, ח"כ מהמחנה הציוני שהתפטר בגלל חוק הלאום, קורא לערבים להתקומם נגד היהודים: "חברי הכנסת הערבים יתפטרו. ראשי רשויות יפקידו את המפתחות. יהיה פה כאוס ואלימות." (מוסף "הארץ", 3.8.18).

בהלול (ועיסואיי פריג' ממרצ) תומכים בהפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" (בכיבוסית ערבית-מוסלמית)

https://mobile.twitter.com/giladzw/status/1025710688780599296

 

האזרח הצרפתי אברהם בורג –

אל הנשק, אזרחים! היערכו בגדודים, צעד, צעד! ירווה דם טמא את תלמינו.

 

Aux armes, citoyens
Formez vos bataillons
Marchons, marchons !
Qu'un sang impur
Abreuve nos sillons !

 

האזרח הצרפתי, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, ויו"ר הסוכנות (שממנה הוא עדיין מקבל פנסיה שמנה עם ג'יפ), וכיום חבר המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), קובע בעקבות חוק הלאום שישראל אינה שייכת לעם היהודי. אלא רק לישראלים, כמו שצרפת שייכת לצרפתים. וקורא למרצ ולמפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) להתקומם, לשבור את הכלים, לפרוש מהכנסת, ולהקים פרלמנט נפרד (קונבנציון?) (אברהם בורג, "ללאום שהם המציאו אני לא שייך", "הארץ", 2.8.18)

 האם בורג כאזרח צרפתי היושב מחוץ לצרפת לא שייך לעם הצרפתי? בחוצפתו הוא מגדיר את הערבים כישראלים בעוד הם מגדירים עצמם כפלישתים או בערבית פילסטיניון.

ודוק: העם היהודי ועם ישראל הם מושגים נרדפים. להבדיל משייכות לאומית אזרחות ישראלית של מדינת ישראל ניתנת לא רק לעם ישראל = העם היהודי אלא גם לאזרחים בני העם הערבי-פלישתי (פיליסטיניון בערבית) העם הארמי, העם הארמני, הרוסי הצ'רקסי, הנוצרים, והעם הטטרי. (בני המיעוט המוסלמי הגדול ביותר בארץ אחרי הערבים בארץ).

אברהם בורג חבר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) תובע מחברי מפלגתו ומחברי מר"צ לפרוש מהכנסת ולהקים פרלמנט נפרד.

נמליץ לו לבורג להגר לארצו צרפת, ולהילחם שם על זכויות המיעוט הערבי. למשל בתי ספר בערבית כמו בישראל.

 

דוד גרוסמן – על הבגידה

חוק הלאום "הוא מעשה נבלה ובגידה של המדינה באזרחיה."

(דויד גרוסמן, "שיוויון אינו פרס", "הארץ", 3.8.18)

 

מרצ אינה ציונית

מפלגת מרצ עתרה לבג״ץ נגד חוק הלאום. בעתירה, שהוגשה באמצעות עו״ד ערן לב, טוענת מרצ כי החוק אינו חוקתי, סותר את עיקרון השוויון שהוא עיקרון יסוד של השיטה הדמוקרטית. ״אין תקדים בעולם לעיגון חוקתי של אפליה על רקע גזע, דת או לאום.״

http://rotter.net/forum/scoops1/491299.shtml

משה מזרחי-רז כבר אמר שמרצ אינה מוגדרת כמפלגה ציונית.

אבדה תקוותם להיות עם חופשי בארץ ציון ירושלים, גדלה תקוותם להיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

 

הגם בארזים נפלה שלהבת?

הגם את איילה חסון?

איילה חסון לח"כ זוהיר בהלול: "אנחנו נלחמים כולם כתף בכתף בחוק הלאום, אף אחד לא מביע בו תמיכה."

https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HGIHLH&c41t4nzVQ=FEG

הגם את איילה חסון?

האם כל התקשורת היא פייק ניוז?

 

הגם אתה פרופסור חיים באר?

בתאריך 1.8.18 פורסם ב"הארץ" גילוי דעת מטעם מה שהם קוראים: "סופרים, תסריטאים, מחזאים, אקדמאים ואנשי רוח" נגד חוק הלאום. בו נאמר בין השאר: "חוק הלאום מנוגד להגדרתה של המדינה כמדינה דמוקרטית וסותר את מגילת העצמאות שעל בסיסה הוקמה המדינה... ישנם חטאים שנוגעים בלוז קיומו של העם היהודי ושל מולדתו."

אבוי לעם שסופרים, תסריטאים, מחזאים, אקדמאים ואנשי רוח חותמים על גילוי דעת כל כך שקרי, אבל רשימת החותמים אינה מפתיעה.

מפתיע רק שם אחד ברשימה, הסופר חיים באר.

הגם אתה חיים באר?

https://www.atzuma.co.il/shivyonisraelilgbt

 

עדת "המייחדים" מאבדת את ייחודה

עדת "המייחדים" ("דרוזים" זה כינוי גנאי גזעני-מוסלמי ע"ש אדם פרסי בשם אל דרזי, אחד ממפיצי הדת, הדרוזים מכנים עצמם: עדת "המייחדים"), זכתה עד עתה לייחוד בדעת הקהל הישראלית. חיילים "מייחדים" רבים השתתפו בקרבות ישראל ושילמו בדמם למען המדינה. (נשים מייחדות לא מגויסות לצבא כי הגברים אינם מתירים להן) 

דומה שלאחרונה בעקבות מחאתם נגד חוק הלאום חל שינוי בייחוד ה"מייחדים".

מכיוון שמייסד הדת "המייחדת" (הדרוזית), פרסי בשם חמזה בן עלי, הכריז על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז הידוע בכינויו אל חכים באמר אללה (השליט מטעם אלוהים) – כהתגלמות אלוהים עלי אדמות, הוכרזה דתו כדת כפירה סוג א' ע"י האיסלם, דת כופרת שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלם שלהם זכאים היהודים, הנוצרים והשומרונים, ויש לרודפם ולהרגם.

לכן יכלו המייחדים (הדרוזים) להתקיים רק בפריפריה, עם מיעוטים דתיים אחרים.

המייחדים החיים גם כיום כמיעוט בחברה עוינת יש אסטרטגיית הישרדות לא לשים את הביצים בסל אחד. לפזר נציגים בכל אחד ממרכיבי החברה. יש להם נציגי ציבור הנאמנים בכל לב למדינת ישראל, ויש נציגי ציבור הנאמנים בכל לב לחיסול מדינת היהודים. כך גם נחלקת החברה המייחדת (הדרוזית).

יחס המייחדים למדינה תלוי בראש ובראשונה בחוזקה ובחוסנה של ישראל. הדרוזים החליטו לשתף פעולה עם היהודים רק לאחר שהגדוד המייחד (הדרוזי) שהשתתף במלחמת השחרור בצבא ההצלה הערבי של פאוזי קאוקג'י. ולחם לכיבוש קיבוץ רמת יוחנן במטרה לכבוש את חיפה. (בקרב נפל זוהר דיין אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין) – ספג מפלה בקרב. רק אז החליטו המייחדים (הדרוזים) לפרקו ולשתף פעולה עם היהודים. (לא כדאי לחשוב מה היה קורה לו היה הגדוד הדרוזי מנצח בקרב).

האם חלק מהם חש עתה שבזמן שאסד ואיראן מתחזקים ישראל נחלשת?

 

המייחדים מאיוב קרא – לקונטאר

בהתאם לאסטרטגית ההישרדות שלהם, נציגי הציבור של עדת "המייחדים" נמצאים בכל קשת הכוחות הפוליטיים מימין ומשמאל.

מהסמן הפרו-ישראלי, ח"כ איוב קרא מהליכוד, עד הסמן האנטי-ישראלי סמיר קונטאר.

סמיר קונטאר, מחבל דרוזי, השתתף ברצח משפחת הרן. ריצץ באבן את גולגולתה של עינת בת הארבע. לאחר שוחרר מהכלא הצטרף לחיזבאללה.

 מאז 2008 פעל קונטאר למען כיבוש סורי של רמת הגולן. בנובמבר 2008 הוא הגיע אל גבעת הצעקות, מהצד הסורי של הגבול, ושילהב כ-500 מתושבי הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא, כאשר הוא הבטיח להם: "אני אומר לכם, בקרוב הנשיא אסד יניף את דגל סוריה על אדמת הגולן."

קונטאר פעל להקמת תא חיזבאללה בגולן הסורי, במטרה להחדיר לישראל מחבלים משטחה של סוריה. ב-2015 נהרג עם עוד שבעה טרוריסטים בסוריה, בעת שהכין פעולת טרור נגד ישראל.

חבר הכנסת סעיד נפעא מבית ג'אן. ח"כ מטעם בל"ד בכנסת ה-17 וה-18. סעיד נפאע פעל נגד גיוס הדרוזים לצה"ל, ולחיסול מדינת ישראל. הוא הקים את ועדת היוזמה הדרוזית-הערבית, ארגון אשר מקדם את הזהות הפלסטינית לעומת זו הישראלית בקרב בני העדה הדרוזית, ואשר כיום מהווה חלק מחד"ש.

ב-2007 יצא נפאע לסוריה ונפגש עם טלאל נאג'י, סגנו של מזכ"ל החזית העממית.

נפאע הועמד לדין והורשע באפריל 2014 בבית המשפט המחוזי בנצרת בשני סעיפים של מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אוייב, ונגזרה עליו שנת מאסר.

בפברואר 2012, כשנה לאחר פרוץ ההתקוממות בסוריה, נטל חלק מרכזי בעצרת תמיכה בנשיא סוריה בשאר אל-אסד שהתקיימה בתיאטרון אל-מידאן בחיפה. לדבריו, ביקש להביע תמיכה בניסיונות הרפורמה של אסד שזכו לתמיכת העם הסורי. הוא גינה את מדינות ערב שמספקות לטענתו נשק למתנגדי המשטר ואשמות ב"מותם של הילדים בסוריה." נפעא טען שהזיהוי של נבי (נביא) שועייב עם יתרו חותן משה הוא תעמולה ציונית ומנוגדת לדת הדרוזית.

ד"ר עבדאללה אבו מערוף מהכפר ירכא, נמנה עם ראשוני סרבני המצפון בעדה הדרוזית. למד רפואה בברית המועצות באמצעות מלגה שקיבל מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית. עבד כעורך ופובליציסט בעיתון מק"י, אל-איתיחאד. הוא מייצג את ועד היוזמה הדרוזית.

סלמאן מסאלחה, משורר דרוזי מהכפר מרר, כיום גר בירושלים. כתב עיתון "הארץ", המביע בו עמדות אנטי-ציוניות המטיפות לחיסול מדינת היהודים.

חבר כנסת אכרם חסון מכולנו הוא אקטיביסט פרו-פלסטיני: "הפלסטינים רוצחים כי אין להם מה להפסיד."

ודוק: יש לומר עם זאת שרוב המייחדים (הדרוזים)  נאמנים למדינת ישראל ואחוז הגברים המתגייסים לצבא (לא הנשים) גדול מאחוז היהודים המתגייסים.

וכולנו הרי מודעים לכך שלא חסרים גם יהודים המזדהים עם הפשיסטים האיסלמו-נאצים החותרים לחיסול מדינת היהודים.

 

חוק הלאום הוא אינטרס דרוזי

הקמפיין הפוליטי של המייחדים (דרוזים) היוצאים נגד חוק הלאום וקוראים לשנותו. (לא ברורה בדיוק דרישתם. האם לקבוע שמדינת ישראל-מדינת היהודים היא גם מדינה דרוזית? או דרוזית וערבית?) היא טעות גדולה עבורם. חוק הלאום הוא אינטרס מייחד (דרוזי) מובהק. חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית יהווה אסון לדרוזים.

המייחדים הפסידו נקודות רבות בתדמיתם ובמעמדם. כדאי להם לשקול שנית את מאבקם. ישראל עדיין מדינה חזקה דיה להסתדר גם בלעדיהם. קיום מדינת ישראל היא אינטרס שלהם. חבל שהם נפלו קורבן לאינטרסים זרים המפעילים אותם נגד המדינה.

הפנים האמתיות של "מחאת חוק הלאום": הקרן לישראל חדשה (פלסטין), האיחוד האירופי והאו"ם.

http://rotter.net/forum/scoops1/492091.shtml

http://rotter.net/forum/scoops1/491977.shtml

 

הפוגרום היחידי שנעשה ביהודים בזמן קיום המדינה –

פרעות פקיעין

אחד הסעיפים שהיה נתון במחלוקת בחוק הלאום והוצא מתוכו לבסוף, היה אפשרות של קיום יישוב ליהודים בלבד. והנה זו דווקא תביעה של "המייחדים" היוצאים נגד חוק הלאום. קיום יישוב של מייחדים (דרוזים) בלבד.

כדאי לזכור כי הפוגרום היחיד בתולדות היהודים שהיה בזמן קיום מדינת היהודים אירע ע"י המייחדים (הדרוזים) בפקיעין שהתנפלו על היהודים בפרעות, שרפו את בתיהם, וגירשו אותם מהמקום.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3466197,00.html

 

אסור לחוקק חוק המפלה את הדרוזים לטובה, וודאי שלא את הדרוזיות

הדרוזים מביעים עלבון על חוסר שוויון. כדי להשתיק את טענותיהם הבלתי צודקות. מציע להם נתניהו סדרה של חוקים המפלים אותם לטובה.

זה שלילי לחלוטין ואסור.

הדרוזים תובעים העדפה בגלל שהם משרתים בצבא, אבל הדרוזיות אינן משרתות בצבא אז האם זכויותיהן תישללנה?

כל העדפה של הדרוזים אם על הנוצרים, המוסלמים או על האחמדים – לטובה, אינה לגיטימית, אינה צודקת, ואף מסוכנת.

כמובן יש לתגמל יוצאי צבא מכל העדות. גברים ונשים.

 

אשליית "המחנה הציוני" (שם אירוני)

אברהם גבאי וציפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר המתנגדים לחוק הלאום והתומכים במתנגדיו הערבים והדרוזים – פועלים בכך כדי ליצור פירוד בחברה הישראלית במטרה לקושש קולות דרוזים ולהשיג הישגים בבחירות. בגין זאת הם רק יפסידו אותן.

 

כיצד ניתן היה למנף תדמיתית את שחרור עהד תמימי

הנערה הבלונדינית, עהד תמימי, עם האידיאולוגיה הפשיסטית-האיסלמו-נאצית, ועם ופני המלאך, נהפכה לגיבורה ביום שחרורה מהכלא. (יהונתן גפן: "היא ממש אנה פרנק").

ביום שחרורה התנאתה עהד תמימי בכך שבכלא (הציוני של המדינה היהודית הפשיסטית) היא השלימה את בחינות הבגרות, ואפילו השמינה בכמה קילוגרם, (על ההבדל בין משקלה למשקלם של האסירים הערבים בדמוקרטיה הסורית הגדולה דיווחו בהרחבה טוקבקיסטים ערבים).

על ישראל היה להראות כי רק בישראל יכולה נערה להכות חייל בלי לשלם בחייה או בבתוליה, ורק בישראל נערה המכה חייל יכולה להשלים לימודים בכלא ולהשמין. תופעה כזו אינה אפשרית בכל 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים, בכל 22 הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות.

 

מה הוא מוצאם של בני משפחת תמימי?

האקטיביסטית הפרו-איסלמית עמירה הס (התומכת בפשיסטים האיסלמו-נאצים ובכיבוש ערבי-מוסלמי) מדווחת שהתמימי הראשון מוצאו מערב (היום סעודיה). לפני עידן האיסלם הוא היה יינן. הנביא מוחמד עליו השלום ביקש לשכנע אותו לעבור לחברון, לעזור לו להפיץ שם את תורתו. ו"מה אמצא בחברון?", תהה תמימי. מגדלים שם ענבים מעולים ליין, היתה התשובה המשכנעת. וכך התבססה משפחת תמימי בחברון ומשם נפוצה ברשות הפלסטינית."

וכאילו שכחה את דיווחה הקודם, היא מוסיפה באותה כתבה, שמוצא משפחת תמימי הוא מהאדם הראשון: "כשאדם וחווה השתובבו שם למטה, אנחנו כבר היינו פה."

https://www.haaretz.co.il/blogs/shabahit/1.4832321

בניגוד לעמירה הס, לדברי המשפחה, מוצאם ממשפחה נוצרית שהתאסלמה לפני כ-1,500 שנה ונדדה מאז ברחבי הארץ. בנבי סאלח הם יושבים כבר 300-400 שנה.

https://www.kikar.co.il/265039.html

יש לזכור כי כל השטחים הכבושים ע"י הערבים כ-13 מיליון קמ"ר, היו ברובן ארצות נוצריות שתושביהן נהפכו עקב הכיבוש הערבי-מוסלמי למוסלמים. ומשפחת תמימי היא אחת מהם.

גם הבוסנים הם סרבים-נוצרים בהירים שעקב הכיבוש התורכי-מוסלמי התאסלמו.

 

משפחת הרשע תמימי

בשנת 1993 נסע חיים מזרחי ית"ד (ישראל תיקום דמו) לקנות ביצים בכפר סמוך לרמאללה, כפי שנהג לעשות במשך שנים. כאשר הגיע לחנות ארבו לו שני מחבלים סעיד וניזאר תמימי,  שדקרו אותו ושרפו אותו למוות בתוך רכבו. הרוצחים סעיד וניזאר תמימי, הם בני דודים של אביה של עהד תמימי באסם, הרוצח ניזאר תמימי התחתן עם אחלאם תמימי מהכפר נבי סאלח, שבשנת 2001 הסיעה את המחבל המתאבד שהתפוצץ במסעדת סבארו בירושלים ורצח 15 ישראלים, מתוכם שבעה ילדים. 140 בני אדם נוספים נפצעו בפיגוע.

תמימי השתחררה במסגרת עסקת שליט וכיום חיה בירדן ומגישה תוכנית טלוויזיה בה היא משבחת מחבלים וקראת לבצע פיגועים.

קרובת משפחה מפורסמת נוספת היא מנאל תמימי, גיסתו של באסם, שחשבון הטוויטר שלה הוא אחד הפופולאריים בעולם הערבי ובו היא מציגה סרטונים אנטישמיים ומפיצה תעמולת טרור. גם האב באסם, שהורשע בעבר בארגון פעולות אלימות נגד חיילים, פעיל מאוד ביחד עם אשתו בהפצת תעמולה נגד ישראל והוא מוזמן מדי פעם להרצות בנושא באירופה ובארצות הברית.

ונחשו מיהו הספונסר של משפחת תמימי, הממן את הקמפיין שלה?

המממן את עהד תמימי הוא לא אחר מאשר האקטיביסט הפרו-איסלמי גורי מינצר, בעל רשת מרפאות Care.

http://rotter.net/forum/scoops1/491799.shtml

אז אם אתם הולכים לאחת ממרפאותיו דעו למי אתם מעבירים את הכסף.

 

פתרון בעיית הפליטים הפלישתינאים

חתנו ויועצו הבכיר של טראמפ, ג'ארד קושנר, פועל לסגירת הסוכנות המיוחדת של האו"ם לענייני פליטים פלסטינים (אונר"א), ולהעברת הכספים למדינות הקולטות פליטים ולסוכנות הפליטים הכללית של האו"ם.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5322204,00.html#autoplay

זוהי תחילת הדרך לשלום. סוכנות אונר"א אינה פותרת את בעיית הפליטים אלא מייצרת אותם. אינה מביאה שלום, אלא מחרחרת מלחמה במסרים אנטישמיים בבתי הספר שלה.

על ישראל למנף את ההצעה ולהכריז כי בהסכם שלום היא תקלוט את כל הפליטים הפלישתינאים ובתנאי שכל צאצאי הפליטים ייקלטו במדינות ערב ובמיוחד על אדמות היהודים בערב, אדמות שנלקחו מהם עם חיסול הישוב היהודי ע"י מוחמד.

 

שלח את עמם

היום עומדת לצאת ספינה מעזה לעולם. אני פונה לנתניהו, תנו לה לצאת! אל תעצרו אותה!

http://rotter.net/forum/scoops1/492188.shtml

 

הפתרון לבלונים

הפתרון לטרור הבלונים פשוט. על נתניהו להכריז כי נזק הבלונים, נזק ישיר ועקיף פלוס קנס גבוה – יילקח מהסכומים המגיעים לרשות, וזאת כדי להפריח מחדש את השטחים שנשרפו.

כל שבוע יש לצאת בהודעה מהו הנזק ומה הסכום שנלקח. תוך זמן קצר ייפסקו הבלונים.

 

הפתרון להחזרת הגופות

בשום פנים ואופן אסור שישראל תסכים להחזרת מחבלים חיים תמורת גופות כפי שמסתמן בהסכם הסדרת המצב בעזה.

הפתרון הוא ללכת כפי שאני טוען זמן רב, ב"הומניזם תמורת הומניזם". על נתניהו להכריז כי מעתה שום מקרה הומניטארי לא יתקבל בישראל לטיפול רפואי אם לא ילווה בגופות החיילים ובשני האסירים.

יש להתמיד במדיניות זו עד קבלת הגופות והאסירים. זהו גם המתווה המקובל על משפחת גולדין. אסור לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות.

לא ברור למה עד היום נתניהו וליברמן לא נוקטים בדרך זו.

 

חנה בבלי, הישבן הקדוש של איילת נחמיאס-ורבין,

ומשטרת המוסר של אברהם גבאי ורחל יחימוביץ'

בבית הילדים בקיבוץ שפעל לפי תורת החינוך של טבנקין, לא הקפידו תמיד על כללי הנימוס הפולני של חנה בבלי.

אימא שלי ז"ל לברכה היתה תמיד אומרת שאם פעם אגיע לחו"ל, כולם יקומו מהשולחן כשיראו איך אני אוכל... (אגב זה לא קרה).

ח"כ איתן בורנשטיין-ברושי, חבר הקיבוץ היחיד שנותר במפלגת העבודה, הוא בן קיבוץ גשר (כיום חי בקיבוץ גבת) ובבית הילדים שם הוא קיבל את תורת החינוך הקיבוצית של יצחק טבנקין.

(סיפור מפורסם על טבנקין מספר שיום אחד הוא נסע לפריז והגישו לו כוס תה עם כפית. הוא לקח את הכפית הפך אותה ובחש את הסוכר בכוס).

ח"כ איתן בורנשטיין-ברושי ישב בכינוס של חברי הכנסת של מפלגת העבודה בקיבוץ בארי. ח"כ איילת נחמיאס-ורבין עמדה עם ישבנה מול פניו והסתירה לו את הנעשה. הוא נגע בישבנה כדי לסמן לה שתזוז. נכון, זה לא נאה לפי כללי הנימוס של חנה בבלי. הוא צריך היה לנגוע בכתפה.

ודוק: הוא לא חפן את ישבנה של איילת נחמיאס-ורבין, הוא לא הטריד אותה מינית, אלא רק נגע בה במטרה שתזיז את ישבנה המפואר מעיניו. ובינינו העמדת ישבן מול פרצוף של אדם, גבר או אישה, איננה עומדת גם היא בכללי הנימוס של חנה בבלי.

ובהקשר לחנה בבלי, הסופרת שהם סמיט מספרת שבן זוגה, גבר לא צעיר עם ילדים, קיבל עבודה בחנות ספרים. נכנס אדם וביקש ספר, משלא מצא פנה אל המוכרת הוותיקה ומכיוון שעמדה בגבה אליו, נגע נגיעה קלה בכתפה – תנועה שגרתית המקובלת בחברה. האישה קפצה כנשוכת נחש, התלוננה על הטרדה, והמוכר פוטר מהעבודה. (שהם סמיט, "המקרה המטריד בחנות הספרים", "הארץ", 2.8.18).

והנה הפלא ופלא במפלגת העבודה, מפלגתם של בן גוריון וטבנקין, קמה משטרת התנהגות. משטרת מוסר. איש המוסר אברהם גבאי (היורש של בן גוריון) מגדיר נגיעה בישבן כסטייה מינית וקורא לסלק את ברונשטיין-ברושי מהמפלגה ומהכנסת. הו תמימות קדושה!*

חברת הכנסת רחל יחימוביץ' נהפכה לשוטרת מוסר פוריטנית בנוסח התיאוקרטיה שהקים קלווין בג'נבה. (מן הסתם על מעלליה המיניים היא היתה מוצאת על ידו להורג).

רחל יחימוביץ' היא התובע השופט והתליין. יחימוביץ' ביטלה במחי יד את אחד העקרונות המשפטיים של הדמוקרטיה והוא חזקת החפות.

אדם לא אשם עד שתוכח אשמתו. לפי תורת המוסר של יחימוביץ' האשם צריך להוכיח את חפותו.

* כאשר הרפורמטור הצ'כי יאן הוס נתפס על ידי האינקוויזיציה והועלה על המוקד בכיכר העיר פראג, ניגשה אליו אישה זקנה והוסיפה זרד קטן למדורה.

על אדיקותה של אותה זקנה אמר הוס את משפטו המפורסם: "הו, תמימות קדושה" –

("O sancta simplicitas!").

 

איפה המייחדות?

כיכר רבין בתל אביב היתה מלאה בגברים "מייחדים" (דרוזים) שתבעו שוויון. אנשי דת, ואנשים פשוטים.

בכיכר רבין לא היו נשים "מייחדות" (דרוזיות). הגברים המייחדים (דרוזים) אינם נותנים לנשים המייחדות להתגייס לצה"ל או להפגין עם הגברים.

מעניין שלא שמענו על כך אף מילה מהלוחמות לשיוויון הנשים. לא רחל יחימוביץ', לא מרב מיכאלי-קסטנר, לא תמר זנדברג, לא גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) – העירו מילה.

 

על ביישנות וגאווה

הגאווה הגדולה של דניאל ברנבוים

הארגנטינאי, הישראלי לשעבר, והיום הגרמני, דניאל ברנבוים, הוא ביישן.

בגאווה רבה הוא מפרסם שהוא מתבייש להיות ישראלי. (דניאל ברנבוים, "מדוע אני מתבייש להיות ישראלי", "הארץ", 23.7.18)

אה כן, הוא לא מתבייש ואף גאה בפלישתניותו ובחוק הלאום הפלישתינאי המגולם באמנה הפלישתינאית, לצורך זה הוא קיבל אזרחות פלישתינאית.

דניאל ברנבוים הוא פלישתינאי גאה שהגשים את חלומו של ערפאת וירד מהארץ לגרמניה שם הגשים את חלומו של היטלר – ושני בניו אינם יהודים יותר. אמנם הם אינם שייכים לפולק הגרמני, אלא רק לנציונליטט הגרמני, אבל העיקר שלא יתביישו בהיותם יהודים או ישראלים.

דומה שמאז המנצח פון קאריאן לא היה אחד המבטא טוב יותר את הרוח הווגנריאנית הגרמנית מברנבוים.

 

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-ערבית

 

* * *

יואב אהרוני

קשיים בהבנת הנקרא

יואל נץ כותב (חב"ע 1366): "אהוד היקר! יואב אהרוני כותב שהוא היה יכול לקבל את החוק הזה [חוק הלאום] בשלמותו אלמלא היה משתבץ ומשתלב בתוך סביבה מורעלת."

ואני תוהה: מה עניין שמיטה לתשמישי מיטה?! אין חולק כי ראוי גם ראוי לחוקק חוקים ולנקוט באמצעים שיטהרו מן הרעל סביבה מורעלת. אבל כיצד סביבה מורעלת היא עילה שלא לתמוך בחוק ש"הייתי יכול לקבל בשלמותו"?

בברכה,

יואל נץ

 

יואל שלום,

הסביבה המורעלת שאני התייחסתי אליה היא פרקטיקה רבת שנים של אפלייה ממוסדת בכל שטחי החיים של כל המגזר הלא-יהודי, אפלייה שאינה מתיישבת עם ההצהרה במגילת העצמאות המבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" (ראה נוסח הסעיף הזה במגילה להלן).

את האפלייה הזאת, שלא היה לה תוקף חוקי עד היום, בא חוק הלאום לקבע בחוק יסוד יצוק באבן. מה לא הבנת כאן יואל? האם אתה מעלה בדעתך שאת כל העקום שמקובע מעתה בחוק יסוד מישהו יטרח לתקן? ההיפך הוא הנכון, זוהי מעתה הרשאה חוקית להמשיך ולעקם עוד יותר את מה שכבר עקום ממילא.

עוד עניין פעוט: "מה עניין שמיטה לתשמישי מיטה" הוא שיבוש נלוז של הביטוי המקורי, "מה עניין שמיטה אצל הר סיני". אני לא הייתי בוחר להשתמש בביטוי גס רוח זה בדברים שאני כותב או אומר.

מתוך מגילה העצמאות:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה."

יואב אהרוני

 

* * *

עדינה בר-אל

סבתא גנדרנית

סיפור לבני הנעורים

על מחלה מדאיגה אצל מבוגרים

 

הערת פתיחה: בפרומו לתוכנית על מחלת האלצהיימר היא הוגדרה בטלוויזיה כמגפת המאה העשרים ואחת, שלא נדע.

סיפור זה נכתב בשלהי המאה הקודמת. הוא כלול בספרי "אישה זרה", שיצא לאור ב"ספריית פועלים" בשנת 1996. זכורני שישבתי בחדר העורכות של המדור לספרות ילדים בבניין ההוצאה לאור, מול מירה מאיר ז"ל, וערכתי הגהות אחרונות לספר, לפני הדפסתו. ואז צילצל הטלפון. מירה שוחחה עם מישהי, ותוך כדי שיחה היא אמרה לה:

"יושבת לפניי סופרת שקוראת מה שהיא עצמה כתבה, והיא בוכה." ואכן, כך היה, פתאום גיליתי שהדמעות זולגות מעיניי.

 

סבתא גנדרנית

אורי ישבה עם הוריה בחדר וניסתה לקלוט, מה ששמעה מפיהם עתה.

"מוסד? מה פתאום מוסד?!" קראה אורי.

"אין ברירה," ענה לה אבא. "סבתא כבר לא מתפקדת כמו פעם."

"אז מה? זה ידוע שקשישים לא מתפקדים כמו פעם, בשביל זה צריך לזרוק אותה למוסד?"

"אורי, תפסיקי, את לא מבינה," אמרה לה אימא.

"מה אני לא..." החלה אורי לענות, אבל אז ראתה שעיניה של אימא מלאו דמעות. "זה... זה הרבה יותר רציני ממה שאת חושבת." המשיכה אימא בקול חנוק.

"מה רציני? היא חולה?" נבהלה אורי.

"כן," ענה אבא, "אנחנו לא רצינו לספר לך, כדי שלא תדאגי, אבל היא מידרדרת והולכת. היא שוכחת דברים..."

"אורי," נכנסה אימא לתוך דבריו, "תשמעי, אני חושבת שאת צריכה לדעת את האמת. היום שוחחנו עם הרופאים, הם חושדים שהיא חולה באלצהיימר, ולאט-לאט היא תאבד כל קשר עם אנשים ו..."

"אבל הם לא בטוחים, נכון? אולי זה לא זה? אולי היא סתם שוכחת דברים כמו זקנים..."

"אולי, הלוואי," אמרה אימא, "אבל בינתיים היא לא יכולה לגור לבד. לפני שבוע היא כמעט גרמה לשרפה, היא השאירה סיר על אש דולקת ויצאה מן הבית. מזל שהשכנה נכנסה וכיבתה את האש."

"אז אפשר להביא אותה אלינו, שתגור כאן בקיבוץ. יש כאן קשישים."

"אי-אפשר," ענה אבא, "כבר חשבנו על הכול. אם המצב יחמיר, היא תצטרך השגחה צמודה של עשרים וארבע שעות ביממה, היא תצטרך טיפול אישי צמוד..."

אורי חשה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. היא קמה ממקומה, לקחה את הווקמן שלה ויצאה מן החדר. בחוץ היה ערב קיץ נעים. היא התיישבה על הדשא בחשכה, הרכיבה את האוזניות והפעילה את הרדיו. קולו של זמר נשמע: "חופים הם לפעמים געגועים לנחל..."

 היא עצמה את עיניה ונזכרה בביקור שלה בעיר אצל סבתא לפני שנים, כשהיתה בת שש. סבתא הכינה לה הפתעה וקנתה שני כרטיסים להצגת ילדים בתיאטרון.

 

***

"ועכשיו תלמדי, אורית'לה, איך מתכוננים לביקור בתיאטרון," אמרה לה. ואורי עמדה ליד סבתא כאשר היא שטפה את פניה בכיור במקלחת, ואחר-כך הלכה אחריה לחדר השינה.

שם ישבה סבתא על כיסא לפני הראי שבפינת האיפור, ואורי בחנה היטב-היטב את כל הפעולות שעשתה.

"אימא שלי לא מורחת צבעים על הפנים," אמרה אורי לסבתא.

"זה נקרא 'להתאפר', אורית'לה," אמרה לה סבתא. "אני יודעת שאימא שלך לא עושה את זה. תמיד, מאז שהיתה ילדה קטנה, אהבה ללבוש מכנסיים ולרוץ עם הבנים. ואחר-כך היא הלכה לקיבוץ..."

"בקיבוץ שלנו לא שמים צבעים, סבתא. מה זה 'גנדרנית'?" שאלה אותה.

"גנדרנית? למה את שואלת?"

"כי החברות של אימא אמרו לה שאת סבתא גנדרנית. אני שמעתי..."

"חה, חה, 'גנדרנית'. יפה מאוד. בואי, אורית'לה, אני אלמד אותך להתגנדר."

תוך כדי דיבור סרקה סבתא את שערה הבלונדיני. אחר-כך הוציאה מהארון חליפה לבנה – חצאית וז'קט – ולבשה אותה. אחר-כך נעלה נעלי עקב.

"ועכשיו, התכשיטים," אמרה סבתא. והוציאה מן הארון קופסה ופתחה אותה. בקופסא היו עגילים, מחרוזות, טבעות.

"סבתא, מתי תתני לי את המחרוזות? הבטחת לי פעם."

"אל תדאגי," חייכה וחיבקה את אורי, "הכול יהיה שלך יום אחד, כשתהיי גדולה, רק שלך."

אחרי שסבתא ענדה עגילים על אןזניה ומחרוזת פנינים דקה סביב צווארה, היא לקחה בקבוקון קטן, והתיזה מעט מתכולתו על עצמה. ריח נעים התפשט בחדר, הריח של סבתא.

"את רוצה קצת בושם, אורית'לה?" שאלה.

"לא קצת, הרבה," ענתה אורי, "שיהיה לי ריח טוב כמו שלך."

"בושם לא צריך הרבה," אמרה סבתא, "מעט-מעט בושם, אבל טוב..."

 

ברדיו התחלף השיר. "מה אתי, מה אתי, מה אתי?" שרה הזמרת. ואורי כיבתה את המכשיר. אילו לא היתה מתביישת מעצמה, היתה שמה בווקמן את קלטת שירי הילדים שסבתא קנתה לה אז, אחרי ההצגה.

ואחר-כך נזכרה בבת-המצווה שלה. סבתא לקחה אותה לחנות בתל-אביב וקנתה לה שמלה פרחונית בהירה, יפהפייה. ואחר-כך היא בחרה עבורה נעלי "סירה" שחורות, חמודות.

"את יפה, אורית'לה, והנה יש לי בשבילך מתנה. וזה בסוד, שאף אחד בקיבוץ לא יידע." והיא נתנה לה חבילה קטנה, עטופה.

אורי הסירה את העטיפה ומצאה בקבוק בושם קטנטן.

"אני גנדרנית היום, בדיוק כמוך," אמרה אורי.

"נכון, אז מה רע בזה?" נשקה לה סבתא והתיזה עליה מעט בושם.

 

***

"אורי, אבא מביא היום את סבתא אלינו לחודש."

"לחודש? נהדר!" קראה אורי.

"זה לא כל-כך נהדר, תתכונני," ענתה לה אימא, נצטרך לשמור עליה היטב. אסור לה לצאת לבד מן הבית. היא עלולה ללכת לאיבוד פה. אנחנו ניקח אותה לבדיקות נוספות. החודש הם יקבעו אם זו באמת המחלה..."

"יהיה בסדר, אימא, אני אשמור עליה, עכשיו חופש."

סבתא הגיעה. אורי הביטה בה וליבה נצבט. כמה היא השתנתה בחודשים האחרונים! השער הבלונדיני שלה הפך שיבה כמעט לגמרי, על פניה הופיעו קמטים וגופה התמלא. ובמיוחד כאב לה, לאורי, שהיא לא הביטה בה במאור פנים כמו פעם.

מדי יום היתה סבתא יושבת במשך שעות וצופה בטלוויזיה, כמעט לא מדברת עם אנשים.

 

***

אימא ואבא היו צריכים לנסוע לסוף שבוע בקיבוץ עין-גדי, לפגישת מחזור של גרעין הנח"ל שלהם.

"את בטוחה שתסתדרי עם סבתא במשך יומיים?" שאל אותה אבא.

"אין בעייה. אני אסתדר. היא לא עושה בעיות."

"אבל צריך לעזור לה להתרחץ, להתלבש..."

"בסדר, בסדר," הרגיעה אותם אורי , "אתם יכולים לנסוע בלב שקט."

"ואל תשכחי לנעול את הדלת, שלא תצא לבדה, " הזכירה לה אימא. "הינה מספר הטלפון, למקרה שיקרה משהו.."

"לא יקרה כלום. סבתא בסדר גמור, נכון, סבתא?" וסבתא חייכה, ממש חייכה! וההורים נסעו.

היתה זו שעת צהריים חמה. אורי עזרה לסבתא להתקלח ולשכב לנוח במיטה.

ואחר-כך ישבה על הכורסה וניסתה לקרוא ספר.

"אני אראה להם שהיא בסדר גמור," אמרה לעצמה אורי, "אני אראה להם, שאפשר לטפל בה כאן, בקיבוץ, ואז לא יצטרכו לשים אותה במוסד..."

 

***

לשמע דפיקות חזקות בדלת התנערה אורי, הספר נפל מברכיה לארץ.

"אורי, אורי," שמעה קול קורא.

היא קפצה ממקומה ופתחה את הדלת. בפתח עמדה אסנת שכנתם.

"שלום, אסנת, אוי, נמנמתי כנראה, התחלתי לקרוא ספר. מה קרה?"

"סבתא שלך... סבתא שלך," אמרה אסנת קצרת נשימה. "ראיתי אותה עכשיו ליד חדר האוכל. היא הולכת שם..."

"סבתא?! מה היא עושה שם? מה פתאום? אוי! שכחתי לנעול את הדלת והיא יצאה..."

אורי רצה החוצה בבהלה ופנתה לעבר חדר האוכל. היה חם מאוד. כל השבילים היו ריקים מאדם.

"איפה היא?" תקפה אותה בהלה. "היא עלולה להגיע לגבול! מה יהיה אם לא אמצא אותה?" אורי המשיכה לרוץ בשבילי הקיבוץ, ליבה הולם בחוזקה. "איך אדע לאיזה כיוון היא הלכה? איך היא הספיקה?..."

ואז ראתה מרחוק דמות ליד הרפת. היא רצה אליה.

"סבתא, סבתא," הגיעה אליה קצרת נשימה.

סבתא נעמדה במקומה. היא הזיעה מאוד. בידיה נשאה ערמת בגדים.

"סבתא, איך יצאת מהבית?" שאלה אותה.

"מהדלת," ענתה לה סבתא.

"ובשביל מה לקחת את כל הבגדים האלה?" שאלה אותה.

"בן אדם לא יכול להישאר רק עם שמלה אחת או זוג מכנסיים אחד..." ענתה סבתא.

"בואי, סבתא, בואי הביתה."

היא לקחה מידיה את ערמת הבגדים ושתיהן פסעו חזרה לאט-לאט.

בבית נעלה אורי את דלת הכניסה במפתח והכניסה את סבתא שוב למקלחת. אחר-כך היא עזרה לה להתלבש. כאשר היתה סבתא לבושה, היא התיישבה על כיסא; ואורי לקחה מסרק וסירקה את שער השיבה שלה לאט-לאט. אחר-כך היא פתחה מגרה והוציאה מתוכה בקבוקון קטן. היא התיזה על סבתא מן הבקבוקון ואמרה:

"הנה, סבתא, מעט-מעט בושם, אבל טוב."

סבתא חייכה ואורי בכתה ללא קול.

עדינה בר-אל

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-צ'רקסית

 

* * *

הדסה מור

ספרי ילדים – בעיקר למבוגרים

על ספרו של משה גרנות –

"הרפתקאותיו של דר בארץ רחוקה"

בכל אחד מאיתנו, המבוגרים, מקנן ומתחבא הילד הקטן שבנו, שבהזדמנויות שונות בחיינו, מתבטא בהתנהגות ילדותית כלשהי או ברצון להיכנס ולחדור לנפשו של הילד כפי שהוא בנוי ומובנה בתוככי עצמיותנו ובדמותנו.

סופר או משורר מוציא את הדחף ה"ילדותי" שבו, באמצעות כתיבה יצירתית הקשורה לעולמם של ילדים, ואך טבעי הדבר שאותו ילד ומהלכיו, יתוארו על פי ניסיונו האישי של הכותב,  הרגשותיו, שאיפותיו או משאת נפשו, ואפילו רגשות שליליים המקננים בו ומודחקים בנפשו, וכך הלאה  לכל כיוון  שרצונו  יובילנו.

ד"ר משה גרנות, שהוא איש חינוך מן המעלה הראשונה וגם סופר שכתב כמה רומנים למבוגרים – הוציא  לאחרונה ספר ילדים, כתוב כולו בחרוזים,  בשם "הרפתקאותיו של דר בארץ רחוקה".  מאחר שמשה גרנות הינו בגיל שמתאים בדיוק להיות סבא לנכד, בחר לכתוב על ילד קטן בן שלוש, שאביו התמנה לשרת שירות ציבורי באוסטרליה, והוא כמובן נאלץ להתנתק מסביבתו הקרובה, ובעיקר דאב ליבו על אילוצו להיפרד מסבתו וסבו האהובים. 

אצל ילד בן שלוש מתחיל כבר להתפתח ההיגיון, ובהחלט ניתן להסביר לו מדוע  ניתקו אותו מסביבתו הקרובה, כי הוריו קיבלו משרה בארץ רחוקה, והילד החמוד הזה מבין שאין לו  ברירה אלא להתרגל לסביבתו החדשה, שמשמעותה ללכת לגן ילדים וגם ללמוד שפה חדשה. הוא אך זה החל לפטפט בעברית וכבר הוא נדרש לדבר אנגלית, אבל כידוע, לילדים יש תפישה מהירה יותר לשפות מאשר למבוגרים, וכך מתחילות להתייבש אצל דר הקטן הדמעות, בייחוד כאשר   לפתע מופיעים בבית שבאוסטרליה סבתא וסבא האהובים. רק לא מכבר הם היו לו חלום, והנה לא עבר זמן רב והם מופיעים במציאות, באים לבקר אותו בארץ הרחוקה, והשמחה רבה.

החרוזים שמשה גרנות הפליא לחרוז, והאיורים של המאייר אלי יעקב, מוסיפים נופך משמעותי לספר הנעים הזה, שעשוי במקצועיות רבה בהוצאת ספרי צמרת, המתמחה בהוצאת ספרי ילדים ואף למבוגרים, בהנהלת המו"ל משה ראובני, שמקפיד על איכות מירבית, גם על איכויות ההדפסה והנייר המשובח והכריכה הקשה, שעושים את הספר מושך וכמו מזמין אותך לקרוא בו.

וכאן מתעוררת השאלה, למי מיועד הספר הזה? שהרי גיבור הספר הוא ילד בן שלוש שעדיין אינו מסוגל להחזיקו בידיו ולקרוא בו. הכדור מתגלגל אפוא לידיהם של גיבורי המשנה,  המככבים בספר שהם – סבא וסבתא, אפילו יותר מאשר אבא ואימא.

ספר כזה רק מבוגר יכול לקרוא בו כאשר נכדו בן השלוש עד שש, מבקש ממנו ... סיפור.

סבא,  סבתא,  אני רוצה סיפור. 

ואז, רק במקרה כזה, יכול הספר להגיע למודעותו של הילד הקטן. ספר שהוא משעשע ויש בו גם מסר חינוכי. דר הוא אמנם ילד קטן, אבל כשהוריו נוסעים לארץ רחוקה, הוא מיד משתדל להתאקלם בה, ויחד עם דמעות הפרידה הקשה מסבא וסבתא, הוא מסגל את עצמו למקום החדש בשמחה וביצירתיות.

"הרפתקאותיו של דר  בארץ רחוקה",  בהחלט  מתאים לבני השבעים... כדי לקרוא בו בקול בפני הנכדים. ומעבר לכך, כמובן, גם בני השמונה והעשר והשתים-עשרה יאהבו לקרוא את הרפתקאות הילד הקטן ויזרמו בהנאה יחד עם החרוזים המקסימים, המתארים את קורותיו של דר מעבר לים.

הדסה מור

 

* * *

על הסיפור "זה יהיה הבית שלנו"

מתוך ספרה של פנינה פרנקל

"כשההר הזיז את הים"

 הוצאת כרמל, 2017

מאת דבורה חיץ – העורכת של הסיפור

"כאן יהיה הבית שלנו"  – כך נפתח אחד הסיפורים היפים בקובץ, שבו מופיע מוטיב מרכזי השזור בספר כולו: מוטיב החיפוש אחר בית ותחושת שייכות.

ילדה קטנה, עם שתי צמות קלועות וסרט אדום על תלתל מעל למצח, לבושה במעיל ואוחזת בובה נטולת ראש, מגיעה מאירופה שלאחר המלחמה, יחד עם אביה ואימהּ ההרה, למעברת בית ליד, שם יהיה ביתה החדש.

הבית – אותו מבנה ארוך עם גג פח גלי מעוגל – הוא נקודת הסיום של המסע הממושך באונייה המטלטלת על פני גלי הים, ונקודת ההתחלה של מסע מטלטל מסוג חדש: מסע אל המציאות המורכבת של שנות החמישים של המאה העשרים בארץ.

החיפוש אחר בית, במובן הרחב של המילה, בא לביטוי כבר בפתיחת הסיפור. האם, המושכת את הילדה פנימה, אל החדר הצפוף שבמבנה הארוך, חשה באי-רצונה להיכנס, ובמשיכתה המנוגדת דווקא אל שורות האוהלים הנראים לה כאוהלי קרקס של גמדים.

בעולמה של הילדה הקטנה, הופך המסע אל הבית למסע של התבגרות, שבו היא נאלצת להיפרד מאגדות הילדות הקסומות ולהכיר במציאות חייה האמיתית, ובשביל הוריה המבקשים להתחיל חיים חדשים, הוא הופך למסע של הישרדות.

ערימות המזוודות התוחמות את הפינות, המגדירות את מרחב המחייה של כל משפחה במיבנה, מסמנות את הגבולות הבלתי-יציבים של הבית. המספרת מאירה, בדרכה העדינה והמאופקת, את פינות החיים האלו:

"עם בוא הלילה, הגביהו האנשים את המחיצות. סדינים ושמיכות נמתחו בין המיטות וקולות בשפות משונות נשמעו מכל צד. פה ושם בכה תינוק, ובמקום אחר נשמעו צעקות ומריבות. בגדים נזרקו באוויר, ומזוודות נפתחו ונסגרו בטריקה. אחר כך, השתרר שקט."

השקט הוא שקט מדומה, כמובן, והמסע נמשך אל תוך הלילה. במהלכו, מתעוררת הילדה הקטנה מן החלום אל שברו: התינוק שילדה האם בבית החולים לא שרד, ועימו התמוטט עולם שלם של תקוות וציפיות.

יחד עם התערערות הגבולות שבין הפינה הפרטית למרחב הציבורי, נפרצים בסיפור גם הגבולות שבין תפקידי המבוגר לתפקידי הילד, כשהילדה הקטנה-הגדולה לוקחת על עצמה אחריות הורית ומעניקה משענת רגשית לאב השבור: "הושטתי את זרועותיי הקטנות וחיבקתי את ראשו הגדול, הצמדתי אותו אלהי ולחשתי אליו מילים, שבהן הוא נהג לנחם אותי כשבכיתי."

סיום הסיפור מבליט את חוסר הסיכוי לממש את כמיהת הנפש לבית וליציבות ולהשיב את הילדות האבודה. תרנגולת לבנה מהלכת בבוקר על מיטותיהם הריקות של האב והאם, ומדגישה את התרוקנות המרחב המשמש כבית. היא מטילה ביצה בסלסילת החוטים של מכונת התפירה, המסמלת בשביל בני המשפחה את הפרנסה, החיים והמשך הקיום.

הביצה, שהילדה מנקבת בה חור ויונקת ממנה אט אט את הנוזל החמים והסמיך, מספקת נחמה רגעית בעולם שאיכזב. לאחר שהיא מתרוקנת, מרימה הילדה את קליפתה אל מול האור, בניסיון מטאפורי לחרוג מן המציאות אל הווייה אחרת, קסומה יותר, שאליה היא עורגת:

"הרמתי את קליפת הביצה הריקה אל מול האור, והיא התמלאה באור בוהק: הנה, בפנים יושבת נסיכה שנלכדה. אולי תבוא עוד רגע פייה טובה להציל אותה? ואולי הבאבא-יאגע מיערות הצפון תחדור מבעד לחור, וכל הקירות יתמוטטו?"

אך קסמה של הילדות נמוג עם ההתפכחות, המייצגת את רגע השיא של ההתבגרות, שבניצניה ניתן היה להבחין עוד קודם לכן:

"בלחיצת אגרוף אחת שברתי את קליפת הביצה. היא התפרקה בין אצבעותיי והתפוררה, והכל קרס – הארמון, הבית, הנסיכה, הפיה וגם הבאבא-יאגע – כולם נמחצו ואינם."

שבירת הביצה מבטאת את הפכפכות החיים ושבריריותם, ומציגה את עולם הילדות כמקסם-שווא שחלף ואיננו. הבאבא-יאגע, אותה דמות אגדתית של מכשפה זקנה, המתגוררת בלב היער בבקתה קטנטנה העומדת על כרעי-תרנגולת, קורסת יחד עם סמלי הילדות האחרים, ואת מקומם תופסת ההבנה, כי החלום על בית ועל ילדות בטוחה ומוגנת עומד אף הוא על כרעי-תרנגולת.

דבורה חיץ

 

* * *

דורון גיסין

הצילו את חוות-הנוי

אי-שם בלב-ליבו של עמק חפר מצויה פינת-חמד ושמה חוות-הנוי. בפינתה האחורית של מכללת רופין, מול הכניסה לכפר מונש, חבוייה-גלוייה הכניסה לעולם קסום של נוף חורשות ויער, עצים עבותי גזע, שיחים פורחים, חממות וצריפים צנועים, חוות איקלום ופתוח נופי שצומחת זה שבעה עשורים ומרכזת ידע, תורה, וחזון נופי-אורבני, ומוכרת הן על ידי משרד החקלאות והן על ידי ארגון הגננים ומתכנני הנוף, והן על ידי רשות הגנים הבוטניים בישראל. והיא הוכרזה כאתר לשימור על ידי המועצה לשימור אתרים ועל ידי המועצה האזורית עמק-חפר.

בתחום צר של כחמישים דונם מונחלת תורת הנוף זה שבעה עשורים ומהווה פינת-חמד ואתר מורשת לכל מי שהירוק הוא תמצית חייו.

כמי שמצוי בהוויית ארצנו ברור שמקום זה הוא אבן שואבת לכרישי נדל"ן ומשא נפש למתעשרים שמוכנים לכסות כל חלקה טובה בשלמת בטון ומלט. גם כיום ,למרות החסמים, יש מי שעדיין לא אמר נואש ומאיים על מעמדה של החווה כאתר שימור נופי ואתר מורשת לאומי.

על מנת להגן על החווה ולעגנה בתודעת השימור, הוקמה עמותה ששמה לה למטרה את שימור המקום לטובת הדורות הבאים.

ציטוט מתוך דף מידע שמחולק לציבור המבקרים – "הגן הבוטני חוות-הנוי עומד לרשות הציבור לביקור, ללמידה, להתבוננות ולהנאה באופן אישי, ומהווה מרכז הכשרה ארצי ללימודי מקצועות הגינון וגננות הנוי. בהיות חוות-הנוי נכס ציבורי, מעורבותכם חשובה מאין כמוה ועצם ביקורכם בחווה תורם להתפתחותה והצלחת שימורה. נשמח שתהיו לה שגרירים ושותפים לשימור חוות-הנוי על פי רוחה וסיפורה ההיסטורי, השזורות בתולדותיה של הארץ."

פרטים נוספים:

www.havatnoy.co.il

Havatnoy49@gmail.com

Facebook.com/havatnoy.botanical.garden

לאחרונה נעשים מעשים ומוחלטות החלטות על ידי חלק מן הגופים שרואים עצמם כבעלי זכויות יתר במקום. החלטות ומעשים אלה יביאו בהכרח לשינוי במציאות בה פועלת החווה.

פניית החווה שלוחה בזאת לכל מי ששימור ומורשת הם חלק מן הדנ"א שלו – להצביע ברגליים ולבוא לבקר אותנו בחווה. לידיעתכם, אנו פתוחים גם בשבתות ובחגים וצמאים לראותכם באים לחוות איתנו שעות של רוגע ומציאות נופית הנמצאים ממש לא רחוק.   

  דורון גיסין

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [115]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

סוף מעשה ב[חוסר] מחשבה תחילה. סערת חוק הלאום אינה שוככת. הדרוזים, הרואים עצמם פגועים ומופלים לרעה מכוח חוק הלאום מעורר המחלוקת, מקימים קול זעקה. במוצאי שבת התקיימה עצרת-מחאה רבת משתתפים בכיכר רבין בתל-אביב, ובה השתתפו לא רק דרוזים  אלא יהודים רבים המזדהים עימם, ובראשם קציני צה"ל בכירים במילואים, שנלחמו במלחמות ישראל לצד מפקדיהם ופַקודיהם הדרוזים, והם תומכים ללא סייג במחאתם של הדרוזים.

וביישובים הערביים בארץ התקיימו עשרות הפגנות ועצרות-מחאה.

אין בדעתי להכניס את ראשי לעצם הוויכוח המר לגבי חוק הלאום, תוכנו, משמעותו ונחיצותו בימים אלה. אינני יודע מי צודק יותר. דומה ששני הצדדים הניצים צודקים [או טועים]. אבל אם במגילת העצמאות מוגדרת מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, והיא דמוקרטיה, ויש בה שוויון לכל אזרחיה, מה טעם מצאו דווקא עכשיו הממשלה והכנסת, ששולט בה הליכוד, להגדיר כעת שוב ועוד פעם את מה שהוגדר כבר לפני 70 שנה? הרי עובדה זו ידועה ומקובלת על כל אומות העולם, פרט לערבים-הפלסטינים, כולל חברי הכנסת הערבים, וכן ארדואן הטורקי ושונאי ישראל אחרים. האם יש מישהו, פרט לאלה, שיש לו ספק או ערעור על כך שישראל היא מדינת העם [הלאום] היהודי?

ובאשר לפגיעה בדרוזים, נאמני ישראל ולוחמי צה"ל בכל 70 שנות המדינה, וכן מיעוטים אחרים – צ'רקסים, נוצרים, בדואים מן הצפון ומן הנגב, המשרתים בכוחות הביטחון, כל אלה רואים עצמם מופלים ומקופחים ונפגעים מן החוק הזה.

ונשאלת השאלה: מדוע מנסחי החוק הזה, "חכמי ירושלים" [כל מי שמעלה בדעתו קישור או אסוציאציה או קונוטציה לביטוי שגור בפי העם – עושה זאת על אחריותו בלבד], שישבו "שבעה נקיים", כלומר שבעה חודשים, ודנו על כל מילה ואות ותג, מדוע לא חשבו על כך שיש בו בחוק הזה פגיעה במיעוטים הלא-יהודים? מדוע לא חשבו על כך מראש?

זהו שנאמר: סוף מעשה ב[חוסר] מחשבה תחילה.

ועכשיו הם יושבים בלב הסערה ושוברים את הראש כיצד לתקן את המעוות, בדיעבד.

זה רק מוכיח שחברי-כנסת, שרים וקובעי מדיניות והלכות בישראל, כל אלה חכמים פחות מכל אזרח מן השורה. העובדה שהם יושבים בכנסת אינה בזכות חוכמתם היתרה, אלא בזכות פיקחותם, תיחכומם וכושרם לבשל קנוניות, לפעמים על הגבול הדק בין מותר ואסור...

כמובן, לא כולם כאלה.

התואר חכם ניתן ביהדות לרב מכובד, לגדול בתורה, לגאון בלימוד נבכי התלמוד, הש"ס [לא המפלגה] וההלכה – לא לחברי כנסת.    

 

באש ובמים

כבר יותר מחודשיים שעפיפוני תבערה ובלוני נפץ כילו באש שדות, מטעים, חורשות ושמורות טבע בעוטף עזה וגם רחוק יותר, לאן שנושאות אותם הרוחות המערביות, כבר יותר מ-1350 שריפות, ולישראל המתוחכמת אין תשובה לבעייה זו.

מחבלי חמאס בעזה נראים חכמים ומתוחכמים יותר מן היהודים, הרואים עצמם חכמים ונבונים מאחרים. כל פעם הם מוצאים "פטנט" אחר לפגוע בנו: החל בחפירת מנהרות תקיפה וטרור, ניסיונות [לפעמים מוצלחים] לחתוך את הגדר ולחדור לשטח ישראל, לחבל בציוד הנדסי ואף בעמדות צבאיות, הפגנות המוניות על הגדר, שריפת צמיגים, ועוד ועוד. ועכשיו – האמצעי הפרימיטיבי אך היעיל של הצתות השדות של תושבי עוטף עזה.

ולנו, היהודים, אין תשובה לבעיה בוערת זו. אז אולי, בלית ברירה, יש לנקוט נגדם מידה כנגד מידה: לשלוח אש בשדותיהם ובמטעיהם ברחבי הרצועה, וזאת לא כנקמה, אלא כאמצעי לאלץ אותם להפסיק את ההצתות אצלנו. אמנם הלב היהודי והמוסר האנושי שלנו מרתיעים אותנו מצעד כזה, אבל ההכרח לא יגונה. האם ישנה תשובה אחרת, הומנית יותר?

כידוע, ה"פטנט" הזה אינו חדש. כך נהג שמשון הגיבור לפני 3000 שנה, כאשר שילח אש בשדות הפלישתים [שהערבים-הפלסטינים בימינו רואים עצמם צאצאים של העם הקדום ההוא]  באמצעות 300 שועלים נושאי לפידים בוערים קשורים בזנבם [שופטים ט"ו].

לאחרונה מסתובבות ידיעות – לא מאושרות – על שיחות עקיפות עם חמאס, על הסדר כלשהו בעימות, ולא ברור אם זה כולל גם החזרת גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין ז"ל, וכן שחרור שני האזרחים הישראלים, המוחזקים אצלם כבר שנים.

 הלוואי וכך היה.

 

*

ואם לא די בכך, הנה הם עלו על חבלה נוספת: המחבלים הכלואים בבתי-הסוהר בארץ פותחים את הברזים ומשאירים אותם פתוחים כל הלילה, כדי לבזבז מים סתם לריק, ולפגוע בכך בישראל המתייבשת.        כאן הפתרון המיידי והיעיל הוא בהישג-יד: יש לסגור להם את השיבר לכל הלילה וגם במשך היום, פרט לכמה שעות, לשתייה ולרחצה.

חבל על כל טיפה.

 

הנחפזים לעזה

אוהדי המחבלים של חמאס בעזה ממהרים להגיע אליה על גבי ספינות ויאכטות וסירות, וכדו'. הם כנראה נחפזים מדי. עכשיו עזה עסוקה – אם לא בחפירת מנהרות, אזיי בהפרחת עפיפוני תבערה ובלוני נפץ לעבר ישובים ושדות של הכובש הציוני, וב"הפגנות שלוות" על גדרות המערכת ופריצתן, [כדי להביא זרי פרחים לשכניהם היהודים?] – ואין שעתה פנויה לקבלת פני תיירים, אפילו שאלה מזדהים איתה ועם מאבקה נגד "הכובש הציוני".

שיתאזרו קצת בסבלנות עד שבעזה ייבנה נמל מודרני ומאחוריו עיר יפה ופורחת, וסביבה חבל-ארץ רגוע, עמלני, מתפתח, כדוגמת סינגפור או טייוואן, או ערים-מדינות דומות במזרח אסיה, וגם באירופה ובשאר היבשות.

וכאן עולה חשד, שבעצם התיירים הללו מתכוונים בדרך זו לבקר בישראל, ולראות אותה פורחת, עמלנית, מפותחת.

ברוכים [?] הבאים – ויוצאים מכאן מיד [עם בעיטה בתחת], ואף לא רבע תאוותם בידם.

 

סורים בוגדים

עוד הוכחה לנבזות של ישראל כלפי סוריה נחשפה בשבוע שעבר. לא די שהיא מפציצה בסוריה כראות עיניה, הורסת מחסנים עם אמל"ח [מאיראן], הורגת איראנים שבאו לעזור לנו, היא גם הפילה מטוס הפצצה סורי שָלֵו, שטס בתום-לב להפציץ את המורדים בגבולנו הדרומי, ובטעות חדר לשטחה, היא מכתיבה לנו להרחיק ידידים נאמנים מאיראן, עד למרחק של 85 ק"מ מגבולה, ברמת הגולן הכבושה, היא גם חוטפת ילדים סורים פצועים וכולאת אותם בבתי-החולים שלה, ושם דוחפים לוורידיהם עירוי של יהדות וציונות, עד שהם חדלים לראות בישראל אוייב, ומפסיקים לשנוא את המדינה הציונית הארורה.

ואם לא די בכך, ישראל מתערבת כל הזמן בנעשה בסוריה ועם השלמת השתלטותם של הכוחות הפטריוטיים הנאמנים לנשיא בשאר אסאד, ובשבוע שעבר חילצה מאדמת סוריה מאות סורים בוגדים, המכנים עצמם "הקסדות הלבנות", המתגאים בזה שהם הצילו פצועים ונפגעים מן ההפצצות של מטוסים סוריים ורוסיים, והגישו להם סיוע. בכך "סורים" אלה נוהגים בעצם בניגוד לאופי ולמסורת של האומה הסורית: הם רחמנים...

ומפני העונש החמור המגיע להם, הם נמלטו והסגירו את עצמם לאוייב הציוני, ומן השטח הכבוש הזה הם הועברו לארצות מערביות של הכופרים אויבי האיסלאם בכלל, ושל סוריה בפרט, ולמרבה הצער והחרפה, גם ירדן המוסלמית קלטה כמה מהם בארצה.

קללת אללה על ראשיהם.

מחמוד חאמד

פטריוט סורי,

עֶבֶד נאמן של הנשיא אסאד

 

אימא מותק

המשטרה חוקרת את האם מירושלים, שלפי החשד הזריקה אינסולין לחמישה מילדיה, כדי להציג אותם כחולי סוכרת, ובכך הצליחה להונות את הביטוח הלאומי ולהוציא ממנו במירמה כמיליון שקלים, קצבאות נכות לילדיה הבריאים.

כמובן, עד שהדבר ייחקר עד תום והפרקליטות תגיש כתב-אישום נגד האם, ובית-המשפט ידון וישקול את ההאשמות והעובדות, ולבסוף ירשיע אותה או יזַכֶּה אותה, אין אנו יכולים להביע דעה בעניין זה.

אך לאור העובדות המתבררות, כאשר אם זו הזריקה אינסולין גם לבנה הפעוט, וזה נפגע קשה והובא לבי"ח "שערי צדק" להצלת חייו, הפעם הועלה החשד שמשהו לא כשורה עם הילד וכמות האינסולין בדמו מופרזת ביותר.

וכאן מגיע כל הכבוד והיקר וההערכה לצוות הרופאים בבי"ח זה, שבנחישות, בקפדנות ובידע מקצועי רב בדקו ומצאו את הסיבה ל"מחלתו" של הפעוט, וזאת עקב הזרקת האינסולין, כמו ליתר אחיו ואחיותיו, במשך שנים.

שאלה טורדת ומציקה עולה כאן: איך זה יכול להיות שאישה זו, חסרת השכלה רפואית, אך כנראה מתוחכמת ביותר, הצליחה לשַטוֹת במשך שנים ברופא המשפחה שלה, שוודאי בדק [לא מספיק] את הילדים, וקיבל את טענתה של האם, שילדיה חולים בסוכרת, ולא הוא ולא רופאים אחרים שבדקו אותם, לא עלה בהם חשד ולא הבינו את התרמית?

מתברר שגם במקצוע הרפואה, לא כל הרופאים חכמים ונבונים ויודעים את התורה של מדע הרפואה, עד שאישה בורה והדיוטית ברפואה מצליחה לשטות בהם ככה.

כמובן, זה יכול לקרות לכל אחד, לכל מומחה במקצועו, שנקלע ל"טעות אנוש" או חוסר תשומת-לב רגעית. אבל רופא מקצועי, מומחה, מלומד?

תמהני.

 

מעשה נורא

מעשה נורא קרה במקומותינו: קבוצת נערות צנועות וחסודות, תלמידות סמינר של חסידות סאטמר בעי"ק [עיר הקודש] בני-ברק שתו"ת [שתיבנה ותתרחב] יצאה לטיול במסגרת החופשה של בין-הזמנים, באה"ק [ארץ הקודש] באיזור לטרון.

והנה, הסיטרא אחרא שיבש את דרכן, ובשגגה, במה שנקרא אצל הכופרים-המינים "טעות בניווט" של מדריכות הטיול, הן נקלעו למחנה של הצבא הציוני הטמא באה"ק ושם מוצגות מפלצות פלדה הנקראין טנקים, ועל כל אחד מהם מזדקר קנה של תותח. היצר הרע הסית אחדות מהן לעשות אסוציאציות כאלה או אחרות, ולעורר בנפשן הטהורה מחשבות זימה ר"ל [רחמנא ליצלן].

על כן נחפזו מוסדות החסידות להציל אותן ממכשלה נוראית זו. לפי הוראתו של האדמו"ר הגדול, הגאון מצ'פצ'יץ', עליהן לטבול במקווה, לצום בימי שני וחמישי השבוע, ולבסוף  – לכסות עיניהן בגרב שחורה [לא של גבר חס וחלילה], וכך להתהלך כסומא בארובה יום שלם, ובכך ייטהרו מטומאתן ויזכו בע"ה [בעזרת השם] לשידוך הגון ולבית מלא צאצאים. אכי"ר [אמן כן יהי רצון].

וכאן עולה מחשבה: למה לתת להן בכלל לצאת מן הבית ולהיות חשופות למדוחי העולם החיצוני הנורא הזה? מוטב שתשבנה בבית ותרקומנה שקיות טלית ותפילין לחתן המיועד להן, ביום שידובר בהן. כבודה של בת מלך פנימה.

יהודה גור-אריה

   

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-בדואית

 

* * *

זה התרחש לפני 100 שנה

מתוך הספר "בין חולות וכחול-שמיים", 1980

סיפר וצייר נחום גוטמן. כתב אהוד בן עזר.

פרק י"ט

נחום, קום התגייס לגדוד העברי! 

ב-1917, לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים, חזרתי ל"בצלאל", כי חידשו את הלימודים. הייתי כבן תשע-עשרה. התעורר עניין הגיוס לגדוד העברי. ב"בצלאל" היתה אווירה קשה מאוד נגד הצבאיות, אווירה טולסטויאנית. כנגד המתנדבים טענו שהם מוקסמים מן הצבא הבריטי ורוצים לחקות את הבריטים. המתנגדים אמרו שהם חפצים בסוציאליזם אמיתי, שאינו נזקק למיליטאריזם. ואילו מצד הסמינריסטים, תלמידי בית המדרש למורים, שהתגוררו בשכונת זכרון-משה, הרגשנו יחס של בוז כלפינו, ה"בצלאלים", משום שראו בנו מתנכרים לרעיון הגדוד העברי.

מתל-אביב לירושלים שלחו את מנהיגי הפועלים כדי שיעשו תעמולה להתגייסות לגדודים העבריים. נתקיימו מפגשים בבית-ספר למל ובסמינר למורים. יצחק בן-צבי, אשר העיד על עצמו שהוא אנטי-מיליטאריסט, אמר כי יצירת הגדוד העברי היא מומנט לאומי שיכול להעלות אותנו מן השפל של שנות גלותנו.

האולם היה תמיד מלא מפה לפה. ישבנו על הספסלים והרצפה, עמדנו בדלתות, כי האולם היה צר מהכיל את כולנו. זכור לי נאום אחד של זלמן רובשוב [לימים שז"ר]. הוא דיבר בפאתוס עצום, בהרמת ידיים, המעיל מתנפנף משני צדדיו, המשקפיים קופצים על פניו מרוב התרגשות, והנאומים שלו היו ארוכים, מלאי פאתוס, בעברית טובה שהורגש בה האקצנט הרוסי.

לידו עמדה אשתו, רחל כצנלסון, והיתה במגע בכתפו משתדלת להרגיע אותו, כדי שיֵרד לטונים יותר נמוכים. הוא היה זורק מבט לעברה, ידיו עוד נשארו באוויר, ומיד היה ממשיך בפאתוס העצום, המלהיב, אשר כמוהו לא שמעתי עד לאותה שעה. בעיניי היה פרוטוטיפ של נביא. לא כל כך בהגיון כמו ברגש ובהתלהבות הכובשים את הלב. חשבתי לעצמי – הושע היה מדבר כך.

פתאום נשארו ידיו תלויות באוויר, וכאילו חדל לנשום. רק עיניו מביטות לצדדים מתוך רצון עצום לשכנע את הזולת. רחל העמידה לו כיסא מתחת לברכיו, והוא התיישב, עטף את עיניו בכף-ידו, דמם כמה רגעים, קם, התיישר, והמשיך לנאום, ועתה היה קולו בדרגה נמוכה יותר.

קהל הצופים עמד כמוקסם וחיכה להמשך נאומו, אשר הפעם נבע לא ברוב ריגשה כי אם  מתוך שיכנוע הגיוני ונבון. עלינו להתנדב לגדוד העברי למרות שכולנו איננו מיליטאריסטים.

אני עמדתי קרוב אל גבו כשהוא הפסיק את נאומו, והשתדלתי לנתח את דמותו של אדם זה. לראשונה בחיי נפגשתי במשהו שנמתן לנואם צביון כמי שנלחץ להגיד נבואות.

 

באותו לילה שכבתי לישון עם אחד מחבריי, תלמיד "בצלאל" בשם רוזוב, שלימים נסע לאמריקה ונישאר שם. תמיד ישנו שניים-שניים במיטה. ופתאום נוכחתי לדעת שלמרות נשימתו השקטה, חברי אינו ישן. בהנעת שפתיים איטית אמר לי:

"הנאום הזה! אני מחר מתנדב."

אמרתי לו: "אחי ואני כבר התנדבנו. עוד לפני הנאום."

בגדוד העברי מעטים היו זוגות האחים. בין המעטים האלה היו אחי יעקב ואני.

מיספר גדול של תלמידים התנדבו לגדוד לאחר הנאום הזה, והפרופיסור שץ הבין שבית-הספר לציור "בצלאל" צריך עתה להיסגר ולחכות לגמר המלחמה. הוא ניסה לשכנע אותנו, שאמנים צריכים לעמוד מחוץ לצבאיות, שהם נולדו להיות דבּרים באמנותם ולא פעילים בנשקם, ואולם כמעט כל התלמידים מ"בצלאל" התנדבו לגדוד העברי, ובית-הספר התרוקן.

נחום גוטמן

 

 

* * *

מוקי אלדד / שני שירים

סֵפֶר טוֹב

 

סֵפֶר טוֹב יוֹדֵעַ לְעַגֵּל פִּנּוֹת,

יַשִּׂיא אוֹתְךָ מֵעַל הַזֶּבֶל הַיּוֹמְיוֹמִי,

יַעֲלֶה אוֹתְךָ לִסְפֶרָה עֶלְיוֹנָה,

מֵעַל מִשְׁטַח הַבְּדִידוּת.

כָּךְ תִּצְבֹּר עָצְמָה

תִּתְעַלֶּה מֵעַל הַכָּזָב

וְהָאַכְזָבָה.

יִתֵּן לְאָזְנְךָ לְהַקְשִׁיב לָאֶבֶן,

לַסְּטִכְיָה

לְקוֹלוֹת הַיָּם.

לְהַרְגִּישׁ כַּדַּיָּגִים בַּחוֹף

הַיְשֵׁר אֶל מִצְלוֹלָם שֶׁל

הַלֵּילוֹת.

 

הַפַּחַד

 

יַשְׁבָנָהּ הַגָּדוֹל

מְכֻסֶּה לְמֶחֱצָה,

מֵהַלֶּכֶת הָלוֹךְ וָשׁוֹב

מִתְנַדְנֶדֶת מִשִּׁכָּרוֹן,

נִרְאֶה שֶׁהִיא חוּצָהּ בְּדִמְיוֹנָהּ

רְכָסִים כְּבֵדִים,

מֵעַל כּוֹכָבִים רוֹפְסִים,

בְּנִיחוֹחָהּ הָרַע

אֶת הָרְחוֹב מַבְשִׂימָה.

אוּלַי זֶה הַפַּחַד

הַשּׁוֹכֵן לָבֶטַח,

זֶה הַפּוֹגֵם בְּרֶצֶף קִיּוּמֵינוּ.

 

עַד אוּלַי

אוּלַי

הוּא

יִתְרַצֶּה

בָּהּ לָגַעַת

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-אחמדית

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בנתיב היסורים"

ליוסף חנני

1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.4.1978

לפני 40 שנים

עם הכותרת "ספר שנשרף סמוך להופעתו"

 

"בנתיב היסורים" הינו הרומאן הראשון של המספר הפתח-תקוואי הוותיק יוסף חנני, אשר השנה תימלאנה לו שבעים שנים. הרומאן יצא לאור בעריכתו של אשר ברש בשנת 1930, בהיות מחברו כבן עשרים ושתיים, חמש שנים לאחר עלותו ארצה. תחילה עבד כפועל בפרדסי פתח-תקווה, ולימים הלך ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. הוא שב למושבה, ובה הוא מתגורר עד היום.

"בנתיב היסורים" לא הופיע במהדורה נוספת. עם הופעתו נקנו כמעט כל עותקי מהדורתו הראשונה ונשרפו בידי משפחה פתח-תקוואית, שראתה עצמה נפגעת מן המתואר ברומאן. זהו, אפוא, ספר נדיר ביותר, ובעל היסטוריה בלתי-רגילה בקריית-ספר העברית. וכשאתה קורא בו, כמעט יובל שנים לאחר הופעתו, אתה מצפה לראות ברקים ולשמוע רעמים וסערות מתגלגלים בחללה הצר והדחוס של מושבה ארץ-ישראלית בשנות העשרים.

אך האמת הספרותית שונה קצת ומפתיעה. יותר מריחות הפרדסים וממרירות הפועל העברי ומדברים שבינו-לבינה, משמשת השחפת ציר מרכזי ברומאן-ביכורים ארץ-ישראלי זה. גלילה פולונסקי, בת למשפחת פרדסנים ב"אם המושבות" עוזבת, מטעמים שבחוסר-נחת נפשי, את בית הוריה. ליבה קץ בהתנכרות לפועל העברי, ובתשוקת הוריה לשדכה בעושר. והיא עוברת לגור עם קבוצת הפועלים הצעירים במחנה צריפים בפאתי המושבה.

אחר הצעירים, בני העלייה השלישית, יחזקאל, מתאהב בה, וסירובה מטריף עליו את דעתו והוא נעשה דמות תימהונית של נווד-קבצן המשוטט יחף ברחובות ירושלים.

אהבתה של גלילה נתונה ליעקב שניאורסון, שאותו הכירה לראשונה כשעבד יום-יומיים בפרדסו של אביה, עם הפועלים הערביים. אלא שיעקב, שעלה ארצה עם משפחתו והם גרים בצריף דל ודולף, חולה שחפת ומבלה חודשים ארוכים במיטה, משתעל ויורק דם. ובנוסף לכך נתונה אהבת חייו היחידה לבת השכנים, סוניה מנקוב, שהיא ואימה הגהצת, שתיהן שופעת בשרים ומעוררות חשק. סוניה זו, קלת הדעת, זונחת את יעקב משעה שמחלתו מכריעה אותו, והריהי מתפתה לבחור חצוף שבא באוטומוביל שלו ומעשן סיגריות אנגליות, שאול שמו, והלה מפתה אותה באוטו שלו באחד ממשעולי החול, מחוץ למושבה, ולימים הוא נעלם ומותיר אותה בבית הוריה עם תינוק צרחן, ללא חופה וקידושין.

שוררת אווירה של ייאוש ומחלה והתפוררות בדפי הספר – כדברי אחד מידידי יעקב אליו: "יעקב, ברוך הוא הצער שבראנו לכבודו, ברוך הכאב המוצץ את לשדנו... הנני אומר לך שוב כי דרך האדם היא נתיב היסורים, המסוייג בגוויות אנשים שנפלו בידי המוות הגואל... דורך האדם במשעול החיים ושמש-נחמה גוססת זורחת על ראשו, וכך, אדם אחרי אדם, אדם אחרי אדם..." (שם. עמ' 104).

מחלת השחפת של יעקב אינה מאפשרת לו לעבוד. הוא נוסע לבית-מרפא בצפת. הרהורים על התאבדות פוקדים אותו, וכנגדם מנקר בו רצון חיים עיקש, ליטול גם לעצמו את מנת חלקו מחיי העולם הזה.

גלילה שולחת לו פתח תקווה – היא מבקשת שי שאנה לאישה, וכל מחסורו ומחלתו עליה, כי אהבתה רבה עד מאוד. פרשת נישואיהם של בת-האיכרים המורדת עם הפועל השחפן, שלא רק מחוסר-עבודה הוא אלא אינו יכול כלל לעבוד – שוברת לגמרי את אביה הפרדסן, ר' ישראל פולונסקי. הוא מסתגר ב"קבינט" שלו ומפתח יחס מוזר של אבהות סוטה כלפי סעדה, העוזרת התימנייה הקטנה, העובדת במשק-ביתו.

 

ופעם, לפנות ערב, עם שקיעת השמש, ישבה סעדה על ברכי ר' ישראל והשמש השוקעת זורחת על שחור שערותיה ועל שיבת ראשו יחד, הוא דיבר אליה והיא היתה משיבה מדי פעם בצחוק וחושפת את שיניה הלבנות, היפות.

"סעדה קטנה," דיבר, "את ילדה טובה, ילדתי הקטנה. את אוהבת אותי. האין זאת? אוהבת כמו את אבא שלך, כמו את אביך, ואני גם אוהב אותך, והגברת צועקת עלייך... ילדתי הנחמדה, צועקת, מה? אין דבר, סעדה, אני... את אוהבת אותי כמו את אבא שלך, כמו..."

מאחורי הדלת עמדה גברת פולונסקי והיטתה אוזן לשיחתם. דמה סער בקירבה, וכל מילה שבעלה הוציא מפיו היתה כחץ לליבה. כן, היא צדקה. הקטנה הזו מטה את לב בעלה ממנה... היא תתפרץ מחדרה ותתלוש את שערותיה של החצופה הקטנה הזו...

"סעדה, חביבתי," הגיע לאוזניה מאחורי הדלת, "סעדה קטנתי, תאהביני כמו את אבא שלך ואז תהיי בתי... אני אדאג לך, אשמור עלייך..."

הדלת נפתחת ברעש ובפתח עמדה הגברת פולונסקי וסקרה היטב את בעלה ואת סעדה הקטנה היושבת על ברכיו.

ר' ישראל נבוך ולא ידע מה לעשות. הביט לצדדין כמבקש עזרה.

"ישראל, השתגעת?" נשמע קול צעקה, "הנטרפה דעתך עליך? הורד אותה תיכף מעל ברכיך. הורידה! אני מצווה. אינך שומע?! סעדה רדי, רדי מהר! אל המטבח! אגרשך מביתי, משרתת שכמותך, תימנייה חצופה! הביתה תיכף ומיד! רגלך לא תדרוך יותר בבית הזה! חיש צאי את הבית, יאללה, חצופה, יאללה!"

הקטנה הביטה נבוכה לעברים ולא ידעה מה לעשות, נעצה את עיניה ב"אדון" מגינה, אך הוא ישב כגולם.

"לכי, לכי, אל תעמדי," תפסה הגברת בעורפה ותוציאנה מן החדר. והוא ישב דומם על כיסאו ולא הניד אבר.

גברת פולונסקי התהלכה על פני החדר כולה נרגשת, לבסוף עמדה, שמה שתי ידיה על מותניה, הביטה לצדדים כאומרת: ניצחתי. ניצחת גברת פולונסקי הפרדסנית את סעדה התימנית בת התשע..." (שם. עמ' 136-137).

ר' ישראל אינו מתעורר עוד משיתוק הדעת והלב שתקפו, וסופו שנפטר מבלי להשלים עם בתו היחידה. גם ר' שלמה שניאורסון, אביו העגלון, הסנדלר-לשעבר, של יעקב השחפן, נפטר במחלה. ושניהם מובלים ביום אחד לקבורות בהר הזיתים.

גלילה ויעקב עוברים לגור בירושלים. בן נולד להם, בן-עמי שמו, והוא תקוותם היחידה בכל השכול והכישלון. גלילה משכירה עצמה לעבודות של שטיפת כלים והגשה בבתי-אוכל, או כעוזרת-בית בשכונה של יהודים אמידים בירושלים.

יעקב אינו יכול לראות בסבלה של אשתו הצעירה, המתנוונת והולכת בעבודות שאינן לפי מעלתה, והוא חוזר בחשאי למלאכת אביו בגולה ונעשה עוזר לסנדלר, ספק ספרדי ספק גורג'י, בשכונת הבוכרים, ששם מקום מגוריהם. אך עבודה זו בצריף הקר והטחוב, הפרוץ לרוח, מחישה את התפרצות מחלתו, והסיפור מסתיים עם ראשית גסיסתו.

 

לסיפורי ברנר היתה ודאי השפעה מכרעת על הסופר הצעיר, שהיה כבן עשרים ואחת או שתיים שעה שכתב את ספרו הראשון. הגרוטסקיות שבחיי המושבה, שמכוונת לא רק כלפי האיכרים, אלא שיאה בתיאור הפגנת האחד-במאי, שבה הפועלים מתכתשים בינם לבין עצמם על רקע האהדה למהפכת אוקטובר בקרב חברי הגוש השמאלי. הרגשת חוסר המוצא. המחלה. הקושי שבעבודה גופנית. ירושלים. והיסורים. היסורים, שרחוקים כל כך מאיזו תמונה אידילית על חיי העליות הראשונות לארץ, ושבתיאורם השקיע חנני את מיטב כוחו.

ראוי היה הספר להופיע במהדורה מחודשת, ולא רק בגלל נדירותו.

 

* יוסף חנני: "בנתיב היסורים". רומן. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תרצ"א. 1930. 174 עמ'.

 

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח-תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני.

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-באהית

 

* * *

רון וייס

פעולתם ההירואית של ערבים

סופר נידח שלום,

בגיליון מס' 1364, במאמרו "חרפת תרפ"ט", מפרט מנחם רהט את זוועות הטבח בחברון בו נרצחו 67 יהודים. השתתפו ברצח כפריים שבאו מחוץ לחברון ותושבי העיר הערבים.

לעומת זאת היו ערבים חברוניים שחיו בידידות עם יהודי חברון ואף הגנו על היהודים והצילו אותם. כ-600 (שש מאות) מיהודי חברון ניצלו. חלק מהערבים אף קיבלו תעודות הוקרה על הצלת יהודים בתנאים קשים של אלימות ומעשי לינץ'. חבל שמנחם רהט לא מזכיר את פעולתם ההירואית של ערבים שהצילו יהודים.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: אינני יודע מאין גירדת את המיספר 600. פתח ויקיפדיה וקרא: "בטבח בחברון נרצחו 67 יהודים. כשליש מן ההרוגים (24 במספר) היו תלמידי ישיבת חברון. 12 מההרוגים היו נשים ו-3 מהם ילדים בני פחות מחמש. 44 נפצעו קשה ו-21 נפצעו קל. 263 יהודים ניצלו על ידי שכניהם הערבים. הקונסוליה האמריקנית דיווחה על 9 הרוגים ערבים. הבריטים הורו ליהודים לערוך לחללים הלווייה מזורזת, עוד באותו לילה, כשמניין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר "קדיש". הקורבנות נקברו בקבר אחים, בארבע שורות ארוכות בבית העלמין העתיק בחברון. קבר נוסף ניכרה לחלקי האיברים הקטועים, לעפר, לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו מבתי היהודים. לאחר שלושה ימים, החליטו הבריטים לחסל את היישוב היהודי בחברון. היהודים הועלו למשאיות שהובילו אותם לירושלים. כל רכושם ובתיהם של היהודים נגזל בידי הפורעים: בית הדסה הוסב על ידי ערביי חברון לבית ספר לבנות, בית הכנסת 'אברהם אבינו' הוחרב ובית העלמין העתיק חולל. בעקבות הפרעות עברה הישיבה בחברון לירושלים."

 

 

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק חמישי

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

חלק ראשון של הפרק

 

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ'ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן; לקֶטִי בת-דודו, שבבית הוריה בזִירְץ גר תקופת-זמן; ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית.

 

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

"יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!" – הם ניסו למשוך בזקנו, "חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!" חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל "חצר" מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע [שטמפפר], שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

"מדוע אל הקונסול?" שאל יהודה.

"אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים." הסביר יהושע. "האימפריה העות'מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

"ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם –  בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ'מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות'מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב"ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

 

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

"מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?"

 

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה"שבאב" כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה"מאסר" את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ'סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש "השכלה" עלה ממנו.

 

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג'דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

 

המשך יבוא

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-קראית

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* יצחק מאיר: אהוד היקר, בשולי הרשימה  שלי על הדרת האתיופים מִגעת ביין אתה כותב:

"בשנת 2000 הוקם בקיבוץ יראון 'יקב הרי גליל' המשוכלל, בשיתוף עם יקבי רמת הגולן. היין מיוצר מכרמים שנטועים בהרי הגליל העליון. כאשר ביקרנו שם הראו לנו, ממרפסת תצפית עליונה, את אולם הייצור, שבו הסתובבו רק יהודים חרדים –  כי לא רק לאתיופים, אפילו לחברי הקיבוץ ולשאר עובדי היקב – הכניסה לאולם הייצור היתה אסורה מטעמי כשרות היין!"

 

אבל דע לך, מדובר באתיופים חרדים! – אפשר להבין, להסכים, לבקר, לדחות את אכיפת ההלכה הרואה בכל מחלל שבת אדם המפגל את היין. לכן מעסיקים שומרי שבת. לא רק חרדים, אבל בעיקר חרדים. אבל הגדר היא שמירת השבת.

ואילו הגדר בברקן היא – לא אתיופי. וזאת לא מפני שאינם שומרי שבת אלא מפני שגדר הנסך הקובע הוא יהודי או לא יהודי, ובברקן הלכו אחרי המטילים ספק ביהדותם של האתיופים.

זה בלתי נסבל. מכל בחינה.

 

* אהוד: שימו לב כיצד דבריהם של סופרים ושל אידיוטים מוסריים עוכרי ישראל ומתנגדי הציונות וחוק הלאום – אינם חדלים להיות מצוטטים שוב ושוב בתקשורת, ואילו דברינו שלנו, היוצאים נגד הטירוף והחרפה שאנשים אלה ממיטים עלינו – דברינו אינם קיימים אלא במכתב העיתי, ואיש לא שואל לדעתנו ולא מצטט אותנו כי אנחנו שקופים!

 

* "...גם למשפחתה של תמימי היסטוריה ענפה של פעילות טרור. בשנת 1993 נסע תושב בית אל בשם חיים מזרחי לקנות ביצים בכפר סמוך לרמאללה, כפי שנהג לעשות במשך שנים. כאשר הגיע לחנות ארבו לו שני מחבלים שדקרו אותו ואז שרפו אותו למוות בתוך רכבו. שני המחבלים היו סעיד וניזאר תמימי, בני דודים של אביה של עהד באסם."

[מתוך: אמיר הלוי: "הגיבורה החדשה של השמאל הקיצוני – עהד תמימי", "מידה", 2.8.18].

 

מומלץ להיכנס לאתר "מידה" ולקרוא את המאמר בשלמותו.

 

* אהוד יקירי, אתה שואל: "האם השף כמאל אבו עמרה סינין הוא ריאד עלי או שמכתבך קצת מבולבל?"

אלא שלא ברור לי הבלבול, כאשר המכתב מכוון בעיקר לכמאל אבו עמרה סינין, ולבמאית אורנה  עקאד.  רק בסיפא מועלה ריאד עלי, שכמוה, אך ביתר חריפות, חשף השבוע את צפונותיו באווירת הסרבנות. לא אמר מילת הזדעזעות מהרג מאות דרוזים בסוריה, רק הסית בחומרה את צעירי הדרוזים והוריהם, באורח שעלול לסחוף גם אותם להרס מעמדם המרשים בישראל. 

במכתב נפרד הזהרתי אותו מפני הסתת הצעירים הדרוזים, ואכן כמה מהם כבר התבטאו בחומרה, ונענשו.

ברוך תירוש

 

* איך מכונה ראש הממשלה בנימין נתניהו בעיתון "הארץ"? – "החבלן מבלפור"!

לפחות לא כינו אותו "המחבל מבלפור"!

 

* מוטי הרכבי: מול ההישגים האדירים של ראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו – הקרן האמריקאית, הממומנת מכספי אנטישמים אירופאים, ושפוּטיה בשמאל – מציגים הילולות!

הילולת השרמוטות, הילולת נשות הכותל, הילולת ה"רק לא ביבי" שנמשכת חודשים, הילולת הלהט״בים ועכשיו חדש מהתנור – הילולת הדרוזים המוסתים!

האמת שהסיבה להילולה פחות חשובה. לקרן הארורה שתי מטרות: הראשונה זריעת שנאה, פירוד וסכסוך, סכסוך שאולי יביא להגשמת מטרתה שהיא הרס מדינת ישראל.

והמטרה השנייה, שגם היא הריסת מדינת ישראל, זו פגיעה בראש הממשלה הנבחר. בקרן זיהו שפגיעה בראש הממשלה תפגע בעם ישראל.

השיטה היא לדבר בסיסמאות ולא בפרטים. הרי אם יירדו לפרטים לא יוכלו להצביע ולו על סעיף בודד בחוק הלאום שאינו תואם את מגילת העצמאות או שמפלה איזשהו מגזר. אין עוד מדינה בעולם בה קיים שיוויון מלא לכל האזרחים כמו בישראל. אני לא מדבר על המזרח התיכון, במזרח התיכון, למעט ישראל, אין לאף מגזר שביב של שיוויון.

אז במקום לצטט סעיפים שלא קיימים, מדברים באופן כללי על ״גזענות״ אפרטהייד, חושך, נאציזם – ועוד מילים נבובות שלא צריך להוכיח אותן.

תשאלו, אם הכול מופיע במגילת העצמאות – למה צריך חוק יסוד?

הסיבה – בג״צ, מגילת העצמאות אינה מחייבת את בג״צ, חוק יסוד – כן!

אז לאנטישמים של הקרן יש לי בשורה – תמשיכו לבזבז את כספי האנטישמים, עדיף על הילולות ולא על עזרה למרצחים, שגם את זה אתם עושים.

עם ישראל לא מתרגש מההילולות ויבחר בראש ממשלה טוב שוב ושוב ושוב – כן נכון, בבנימין נתניהו!

 

* המופתי חאג' אמין אל חוסייני: גם אני, כמו אבי גבאי ותמר זנדברג, מתנגד לחוק הלאום. פלסטין לעולם לא תהיה מדינת הלאום של היהודים! ובעזרת היטלר כמעט גם הצלחתי בשעתו להגשים זאת.

 

* יורם אטינגר: בניגוד לתובנה המקובלת, יחסי ארה"ב-ישראל מהווים כביש דו-סטרי – ולא חד סיטרי – לתועלת הדדית, כאשר התרומה הישראלית לביטחון הלאומי, ביטחון הפנים והכלכלה של ארה"ב ייחודית ועולה בהתמדה.

סרטון זה – וסרטוני ההמשך – מתעדים, בניגוד לתובנה המקובלת, שאין מדובר בסיוע חוץ לישראל, אלא בהשקעה בישראל המניבה לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים.

אתם מוזמנים להקדיש 4-3 דקות לעובדות מתועדות (לא הערכות).

 

/https://www.facebook.com/TheEttingerReport/videos/910086549202185

 

https://bit.ly/2vjKohs

 

* * *

זו טעות

מדינת ישראל אינה מדינה יהודית

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-חַיְזרית

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל