פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1368

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באב תשע"ח, 9.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים. [המשך]. // מרדכי קידר: תסריטים איראניים. // עמוס גלבוע: על ההתקפות חסרות השחר על סעיף השפה בחוק יסוד הלאום. // יהודה דרורי: מיהו הילד הקטן שצעק: "המלך הוא עירום"? // יוסי אחימאיר: מדינת הפגניסטן. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.8.18. // בן-ציון יהושע: הלך לעולמו אליעזר שמואלי, מורה, מחנך ואיש ציבור. // מנחם רהט: שידורי המהפכה. // יצחק הילמן: האם ניתן כיום לבטוח בביטוח הלאומי? // אברהם כץ עוז: תרבות. // מוּקֵי אֶלְדָּד: שלושה שירים. // רגעי חיים מצופים שוקולד, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אסי דגני: הזדהות. // חנה סמוכה מושיוב: אבא. // רוֹן גֵּרָא: מִפְגָּשׁ אַקְרָאִי. // תקוה וינשטוק: הפצחנים (ההאקרים). // אהוד בן עזר: "מסע תענוגות לארץ הקודש" למרק טווין. עברית: 1972. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" בעריכת א"ב יָפֶה ביום 22.9.1972 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: פרשים על הירקון. פרק חמישי, חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה, חלק שני ואחרון של הפרק. // ממקורות הש"י. // שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל, שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה.
 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ בְּטוֹן אַקְטִיבִי

כְּשֶׁבַּבַּיִת הָאָדֹם בִּרְחוֹב יַרְקוֹן הַתֵּל-אֲבִיבִי

ׁ(הוּא מַטֵּה "הַהֲגָנָה" שֶׁל אָז) הִזְהִיר כָּל סְפֶּצְיָאלִיסְט

כִּי רַק נֵס יַצִּיל אוֹתָנוּ מֵאוֹתוֹ פּוֹלֵשׁ סָדִיסְט,

הַיְנוּ צְבָא אַרְצוֹת עֲרָב עּם שְׁלַל נִשְׁקָן הָאוֹפֶנְסִיבִי

חִישׁ עָנָה לוֹ בֶּן-גֻּרְיוֹן שֶׁלֹּא הָיָה מִילִיטָרִיסְט

אֲךְ הָיֹה הָיָה לוֹ חוּשׁ בֵּין נְבוּאִי לְסוּגֶסְטִיבִי:

"מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בְּנֵס – אֵינֶנּוּ רֵאָלִיסְט..."

אוּלָם כָּרֶגַע דִיּוּנֵנוּ יִסְתַּמֵּךְ

עַל הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין  הַ"מָּה" וּבֵין הָ"אֵיךְ"

שֶׁכַּיָּדוּעַ כְּלָל אֵינוֹ הֶבְדֵּל קָטֹן

כִּי אֶת הַמּוּסִיקָה עוֹשֶׂה תָמִיד הַטּוֹן.

וְהַסִּפּוּר שֶׁבְּמוּחָשִׁיּוּת רַבָּה

מִיָּד יַדְגִּים זֹאת כָּאן הוּא הַסִּפּוּר הַבָּא:

בִּפְּלוֹנְסְק שֶׁבְּפּוֹלִין, הִיא עִיר הֻלַּדְתּוֹ שֶׁל בִּיגִ'י

הִגִּיעַ יוֹם אֶחָד מִבְרָק אֶל גְּבִיר עָשִׁיר וּבוּר

שֶׁבְּנוֹ, סְטוּדֶנְט, הִרְחִיק נְדֹד אַךְ לֹא לְאִיֵּי פִיגִ'י

כִּי אִם לְאוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּרְלִין, לְבַעֲבוּר

יָשׁוּב כְּדוֹקְטוֹר לִרְפוּאָה לִפְּלוֹנְסְק – אוּלָם הָאָב שֶׁ-

יָדַע רַק פּוֹלָנִית וְיִידִישׁ, לֹא אֶת שְׂפַת הַדַיְטְשׁ,

הִזְמִין מְתֻרְגְּמָן שֶׁיְּתַרְגֵּם לוֹ מִן הַכְּתָב שֶׁ-

אוֹתוֹ מִבְרָק טֻלְגְרַף בּוֹ, אֶת פִּשְׁרוֹ (כְּלוֹמַר: הַטַּיְטְשׁ).

אַךְ הַמְּתֻרְגְּמָן שֶכְּבָר מֵרֹאשׁ יָדַע לָבֶטַח

שֶׁגְּבִיר זֶה, מַר קַמְצַנְסְקִי, יִתְקַמְצֵן עַל שְׂכַר-תִּרְגּוּם

תִּרְגֵּם אֶת הַמִּכְתָב בְּטוֹן שֶׁל זַעַף וְשֶׁל מֶתַח:

וְסָח לוֹ: "אַבָּא, שְׁלַח לִי כֶּסֶף!!! מַצָּבִי עָגוּם!!!"

רָתַח הַגְּבִיר עַל תְּבִיעַת בְּנוֹ שֶׁבְּחֻצְפָּה כָּזֹאתִי

סוֹחֵט כְּסָפִים וְאֶת מִצְוַת כִּבּוּד-אָבִיו עוֹכֵר:

"הוּא לֹא יִרְאֶה אֶצְלִי אֲפִלּוּ גְרוֹש (מֵאִית הַזְּלוֹטִי)!!!"

אֲבָל מִקֵּץ שָׁעָה נִתְקַל בִּמְתֻרְגְּמָן אַחֵר

וּבְעוֹדוֹ מוֹשִׁיט לוֹ אֶת אִגֶּרֶת בְּנוֹ בִּקֵּשׁ:

"תַּרְגֵּם לִי טֵלֶגְרָמָה זוֹ וַאֲשַׁלם בְּקֶשׁ."

מִיָּד הֵבִין הַתֻּרְגְּמָן כִּי קֶשׁ אֵינֶנּוּ פִיקְצְיָה

וּמִן הַכְּתָב הִקרִיא בְּטוֹן שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת זַךְ

מַמָּשׁ אֶת אוֹתוֹ טֶקְְסְט אַךְ כְּלָל לֹא בְּאוֹתָהּ הַדִּיקְצְיָה

וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: זַעַם הַקַּמְצָן כֻּלּוֹ הוּזַּח

וְדִמְעוֹתָיו זָלְגוּ עַל לְחָיָיו:"הָה, בֵּן יַקִּיר לִי,

כַּמָּה אַתָּה אֻמְלָל שָׁם כִּי כָּלוּ כָּל הַכִּיסִים.

חִישׁ-חִישׁ אֶשְׁלַח לְךָ מָמוֹן לָרֹב וְלֹא אַפְקִיר לִי

אוֹתְךָ, שֶׁכֵּן אַתָּה לִי הַיָּקָר שֶׁבַּנְּכָסִים..."

מָה זֶה אוֹמֵר?

שֶׁלֹּא רַק הַתָּוִים בַּפַּרְטִיטוּרָה

קוֹבְעִים כִּי אִם גַּם הָאִינְטֶרְפְּרֵטַצְיָה שֶׁמַּגִּישׁ

נַגָּן אוֹ זַמַּר-אוֹפֶּרָה עֲשִׁיר קוֹלוֹרָטוּרָה

לְמָה שֶׁהִתְכַּוֵּן לוֹ הַמַּלְחִין בְּלֵב רָגִישׁ.

שֶׁכֵּן, מִלְּבַד הַ"מָּה" יֶשְׁנוֹ גַם "אֵיךְ" וּבֶן-גֻּרְיוֹן זֶה

שֶׁצִּדְקָתוֹ בַּ"מָּה" יִתְרוֹן הָיָה לָהּ לֹא קָטֹן

גַּם הוּא, כְּמוֹ יְרִיבָיו, בְּיִשֻּׂמוֹ שֶׁל פְּרִינְצִיפְּיוֹן זֶה

שָׁכַח כִּי אֶת הַמּוּסִיקָה עוֹשֶׂה תָמִיד הַטּוֹן.

וְכָךְ, בִּמְקוֹם לִנְהֹג עַל פִּי קֹהֶֶלֶת ט', י"ז

שֶׁדִּבְרֵיהֶם שֶׁל חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים

וְיֵשׁ לִרְכֹּשׁ לֵב מִתְנַגְּדִים בְּטַקְט וּבִמְאוֹר-עַיִן

בְּלִי לְהָפְכָם בִּמְקוֹם מְשֻכְנָעִים לְנִכְנָעִים,

גָּבְרָה בּוֹ שְׁתַלְּטָנוּת הַבּוֹס עַל הֲמָסַת קְשִׁי-עֹרֶף

שֶׁל מִי שֶׁקֵּרוּבָם הַיּוֹם יָנִיב שִׁתּוּף מָחָר         

וּכְמוֹ סִדְקֵי קַרְקַע בְּקוּעָה מֵרֹב צְחִיחוּת וָחֹרֶב

פָּקְעָה גַם סַבְלָנוּת פְּגוּעָיו שֶׁאֶת כְּבוֹדָם עָכַר.

וְהוּא וְהֵם, בְּהִתְלַהֵם הָרִיב הַפָּתוֹלוֹגִי

שֶׁאִחֲלוּ וְיִחֲלוּ לוֹ כָּל חוֹלְמֵי קִצָּהּ

שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה הַקְּטַנָּה (כִּי מָה כְּבָר פָּחוֹת לוֹגִי

מִמִּלְחֲמוֹת-אַחִים הַמּוֹבִילוֹת לְפִצּוּצָהּ     

שֶׁל מְדִינָה שֶׁרַק אֶתְמוֹל נוֹלְדָה וּמְקִימֶיהָ

עוֹשִׂים כִּמְעַט הַכֹּל לְחִסּוּלָהּ הַמַּמָּשִׁי

זֶה הֶעָלוּל אִם תַּעֲלוּל שֶׁל הִתְמַמְּשׁוּת אֵימֶיהָ

יֻגְשַׁם – לִגְרֹם כָּאן לְחֻרְבַּן הַבַּיִת הַשְּׁלִישִי?)

גָרַם, בְּהִתְחַפְּרוּת שְׁנֵי הַצְּדָדִים בְּעִקְּשׁוּת-פֶּרֶד

שֶׁל כַּאסַח כּוֹחָנִי חֲסַר תְּבוּנָה וּמְיֻתָּר

לְכָךְ שֶׁיִשְׂרָאֵלָה חָשָׁה שָׁם אֵיךְ מִתְדַּרְדֶּרֶת

שְׁפִיּוּת דָּרֵי בֵּיתָהּ לִמְשׂוֹשׂ אוֹיְבֶיהָ כְּשֶׁבִּמְטַר

פִּגְזֵי אוֹתוֹ "תוֹתָח קָדוֹשׁ" בַּטְרַאנְס הַבֶּן-גֻּרְיוֹנִי

עַל צֶוֶת הַסְּפִינָה שֶׁלָּמִרְיוֹ הָיָה עָקוּד

מַמָּשׁ כְּמוֹ טוֹן תָּקְפּוֹ שֶׁל "הַזָּקֵן" בּוֹ אֵין כָּל שֹׁנִי

בֵּין הָרוֹדָן וְהַמַּרְדָּן עַל גֶּשֶׁר-הַפִּקּוּד

שֶׁל "אַלְטָלֶנָה" הַחוֹתֶרֶת הֵנָּה וְגַם הֵנָּה

בֵּין מַפְגִּיזֶיהָ וְסוֹפְגֵי אִשָּׁהּ שֶׁעַל הַחוֹף

וְאִישׁ מִן הַיּוֹרִים אֵינוֹ נוֹקֵט בִּפְעוּלַת-מֶנַע

מוּל הַסִּכְלוּת הַזֹּאת שֶׁעֲלוּלָה הָיְתָה לִסְחֹף

נוֹסָף עַל הַזְּוָעָה הַהֲדָדִית הַלֹּא נִסְלַחַת

שֶׁל קְרָב מַחְרִיד שֶׁבּוֹ כָּל צַד בְּאֵשׁ אָחִיו קָצוּר

לִתְהוֹם הַהֶרֶס הָעַצְמִי בִּמְקוֹם תְּחוּשַׁת הַיַּחַד

שֶׁלֹּא פָּחוֹת מִנֶּשֶׁק חִיוּנִית לְעַם נָצוּר

וּמִי שֶׁמִּתְעַקֵּשׁ רַק עַל אַנְדַּרְטַת הַנְצַחַת                                 

שִׁשָּׁה-עָשָׂר חַלְלֵי אֵצֶ"ל מִן הָ"אַלְטָלֶנָה"

בְּלִי שְׁלֹשֶׁת נוֹפְלֵי צַּהַ"ל מִן הַיֶּרִי שֶׁהֻנְחַת

מֵ"אַלְטָלֶנָה" עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהַיָּמִין, עַד הֵנָּה

מַבְדִּיל בִּרְגִישׁוּתוֹ הַחַד-צְדָדִית בֵּין אֲסוֹנָם

שֶׁל הֲרוּגֵי בֵּיתָ"ר לַאֲסוֹנָם שֶׁל נוֹפְלֵי צַהַ"ל

בְּרִיב-אַחִים זֶה בּוֹ עָלְצוּ עַרְבִים בִּשְׁשׁוֹנָם

הֲרֵיהוּ כְּמַפְלֶה בֵּין דָּם לְדָם וּמוֹעֵל מַעַל

בַּיֹּשֶׁר הַהִיסְטוֹרִי הַגּוֹזֵר בְּלִי שׁוּם פְּשָׁרָה

כִּי דְרָמָה מְסֻכֶּנֶת זוֹ הָיְתָה אָסוֹן נוֹרָא.

לָכֵן, מַהוּ הַלֶּקַח שֶׁמֵּאָז וְעַד הַיּוֹם

אָמוּר הָעָם לִקְלֹט בְּכָל לַוְיָן וְכָל אַנְטֵנָה

לְנֹכַח פִּצּוּלוֹ הַסֶּקְטוֹרְיָאלִי הָאָיֹם?

עַל שׁוּם מוֹקֵשׁ שֶׁל מִלְחֲמוֹת-אַחִים

אַל תַּעֲלֶה נָע!!"...   

וְהֶמְשֵׁךְ אוֹתָהּ סָאגָה יוּגַשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

תסריטים איראניים

השבוע נכנסו לתוקף סנקציות כלכליות אמריקניות על איראן, וחברות רבות חדלו לנהל עסקים עם איראן כדי לא לאבד את יכולתן לפעול במשק האמריקני.

בעוד שלושה חודשים יוחמרו הסנקציות באופן שהן יכללו גם את חברות האנרגיה והבנקים, והתוצאה תהיה שאיראן תאבד חלק ניכר מההכנסות שלה, המגיע מנפט, גז ומוצריהם. נראה שרק סין תמשיך לקיים עם איראן קשרי כלכלה רגילים או כמעט רגילים, ואולי גם רוסיה לא תקטע לחלוטין את קשריה הכלכליים עם משטר האייתוללות.

במאמר זה ברצוני לצייר שני תסריטים אפשריים לתקופת השנתיים הקרובות, בהנחות היסוד הבאות:

1. הנשיא טראמפ ימשיך ללחוץ על איראן בכל דרך כלכלית אפשרית, והלחץ האמריקני יביא את המשק האיראני לקשיים גדולים כד כדי קריסת מערכות.

2. אם איראן לא תנקוט אלימות צבאית, גם טראמפ יימנע ממנה. אם איראן תפעיל אמצעים צבאיים נגד התנועה הימית בנתיבי מים בינלאומיים – מיצרי הורמוז ובאב אלמנדב – ארה"ב תנחית על איראן מכה צבאית כואבת.

3. טראמפ יבוא חשבון עם איראן גם אם זו תפעיל "פרוקסיז" (צדדים שלישיים, סוכנים) כדי לפגוע באינטרסים אמריקניים.

4. איראן תנסה לעבור את השנתיים וחצי הבאות בשלום, בתקווה שטראמפ ייפול ואחריו יעלה נשיא דמוקרטי שיחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין ויסיר את הסנקציות.

5. מנהיגי אירופה ימשיכו לתמוך באיראן במילים, אך לא יוכלו לכפות על חברות כלכליות אירופיות לעשות עסקים עם איראן.

6. מנהיגי אירופה חוששים מקריסת השלטון באיראן שכן אז המדינה עלולה ליפול לכאוס כללי, מלחמת הכול בכול, ומצב זה ייצור גל אדיר של מיליוני פליטים שינסו להגיע לאירופה. לכן מנהיגי אירופה מנסים וימשיכו לנסות "להנשים" את המשטר האיראני בכל דרך שיוכלו.

שני התסריטים האפשריים:

תסריט 1: משא ומתן

התסריט הטוב ביותר למשטר האייתוללות והרע ביותר למזרח התיכון ולעולם כולו הוא חזרת האיראנים לשולחן המו"מ עם המעצמות כהיענות לדרישה האמריקנית. המטרה שלהם תהיה להרוויח זמן כדי להגיע לנובמבר 2020, לבחירות לנשיאות ארה"ב, מתוך תקווה שטראמפ ייכשל והמנצח יהיה דמוקרט. הם בטוחים שנשיא דמוקרט יחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין משנת 2015 ויסיר את הסנקציות שטראמפ חידש. האייתוללות הם אשפי המו"מ, והם יצליחו למשוך את המו"מ על פני שנים תוך יצירת תמונה שקרית של התקדמות, שתרגיע את טראמפ, את הפוליטיקאים האמריקנים ואת התקשורת העולמית. הם יודעים שהחל מתחילת 2020 טראמפ יעשה הכול כדי להיבחר שוב, ולכן הוא יציג את "הגמישות" האיראנית כהישג שלו במו"מ.

מי שעוקב אחרי התפתחות העניינים בין ארה"ב לצפון קוריאה רואה דבר דומה: במפגש בסינגפור ראינו התלהבות של טראמפ מקים, "ידידו החדש", והכרזות אופטימיות משני הצדדים, אבל במו"מ, הרחק מזרקורי המצלמות, העניינים קשים הרבה יותר, ובכלל לא ברור אם קים אכן מוכן לפרק את הפרויקט הגרעיני שלו ואת הטילים ארוכי הטווח המאיימים על ארה"ב. ברור שקים מנסה להרוויח זמן כדי לשפר את יכולת הלחץ על ארה"ב, שגם בעידן טראמפ איננה ששה אלי קרב ואיננה מתלהבת מחילופי טילים בליסטיים עם משטר שאין לו עכבות ואיננו מייחס חשיבות לחיי אדם.

שליטי איראן מקווים לפתח עם טראמפ מסלול דומה: הם ייפגשו איתו, יחייכו למצלמות ויפזרו הצהרות אופטימיות כדי ליצור דעת קהל אוהדת לעניינם, ינסו להכפיש את טראמפ וליצור לו תדמית של יוצר בעיות, כדי לקעקע את סיכוייו להיבחר מחדש. הם מכירים את השנאה כלפי טראמפ בקרב ציבורים גדולים בארה"ב, והם ינסו ללבות את השנאה הזו במהלך המו"מ. הם ייצרו תמונה שהם מוכנים להתפשר ולהתגמש, כדי לתת תחמושת בידי מתנגדי טראמפ המתנגד לבוא איתם להסכם דומה לזה שאובמה נתן להם.

לכל מי שיש לו טיפת הבנה בענייני המזרח התיכון ברור שעצם כניסת ארה"ב למו"מ עם האיראנים מהווה ניצחון איראני, כי הם ישתמשו במו"מ להרוויח זמן כאשר השעון הפוליטי של טראמפ מתקתק לקראת נובמבר 2020. תסריט המו"מ ישאיר את משטר האייתוללות באיראן, למרות הקשיים הכלכליים הם ישרדו את ארבע שנות טראמפ ואחריהן הם ימשיכו בכל מה שעשו קודם זמנו של טראמפ: הם יחזירו את פרויקט הגרעין הצבאי, ימשיכו לייצר טילים בליסטיים ארוכי טווח וימשיכו לערער את יציבות המזרח התיכון והעולם.

תסריט 2: קריסת מערכות

ההתפתחויות בתוך איראן בחודשים האחרונים מוליכות את איראן בכיוון של קריסת מערכות כלכלית וממנה המרחק קצר לקריסת מערכות שלטונית. האינפלציה משתוללת ועומד בימים אלה על כ-130%, ערך המטבע המקומי בדהירה כלפי מטה ואיבד כ-80 אחוזים מערכו בחודשים האחרונים. הסיבה להתפתחויות הכלכליות השליליות הללו היא חוסר האמון של הציבור במטבע המקומי ופסימיות קשה בקרב אזרחי איראן לגבי יכולת הכלכלה האיראנית לשרוד תחת משטר סנקציות נושכני וקפדני.

ההפגנות מתקיימות ברחובות ערים רבות והן יוצאות כמעט מדי יום. הציבור איבד את הפחד והוא מפנה את זעמו כלפי השלטון שביזבז את 150 מיליארדי הדולרים שקיבל במזומן בשנת 2015 מאובמה – על המלחמות המיותרות בתימן, בסוריה ובעיראק, תוך שהאייתוללות ממלאים את כיסי חיזבאללה הלבנוני וחמאס הפלסטיני בכסף איראני יקר. סיסמאות המושמעות בהפגנות אלו הן "מוות לדיקטטור!" "לא פלסטין ולא לבנון, קודם כל איראן!"

הבצורת שפגעה בחלקים גדולים של איראן הפכה מיליוני חקלאים, בעיקר במחוז אספאהאן, לרעבים, לצמאים ולממורמרים. הם קובלים – ובצדק – על כך שהמדינה לא השקיעה בשיפור תשתית המים, בקידוחים, בסכרים ובהזרמת מים מאזורים אחרים, כי היא השקיעה את כספיה במלחמות מיותרות ובחשבונות הבנק של ראשי השלטון המושחתים.

אזרחי איראן יודעים היטב שכל אחד מראשי השלטון דאג לעצמו ולמשפחתו היטב כאשר רכש בית במדינות אחרות, בסין, ברוסיה, בדרום אמריקה או במדינות מקלט אחרות שלא שואלות שאלות מיותרות, לא בודקות את עברם של אנשים ולא מעמידות לדין אנשים המעורבים בהפרת זכויות אדם. הציבור באיראן יודע שביום שבו יחושו ראשי השלטון שהמשחק שלהם נגמר, הם יברחו עם משפחותיהם למקלט שהכינו מבעוד מועד, ולעזאזל המדינה והחברים.

שאלה שקשה לענות עליה עכשיו היא עד כמה תהיה נאמנות הכוחות הצבאיים נתונה לשלטון האייתוללות, ועד כמה הם יפעילו כוח לפיזור הפגנות. סביר להניח שהבסיג', המשמר האזרחי, יהיה נאמן לשלטון אבל יימנע ככל האפשר מלהפעיל כוח נגד האוכלוסייה כדי לא ללבות את הלהבות. ראינו במהלך השנה האחרונה את אורך הרוח שאנשי הבסיג' הפגינו מול פגיעה בתחנות משטרה המשרתות אותם.

משמרות המהפכה עלולים להיות אכזריים יותר, אבל הם יוטלו למערכה רק כאמצעי אחרון בידי השלטון.

הצבא יהיה הגוף האחרון שישתתף בדיכוי ההפגנות, שכן יש בקרב ראשי השלטון ספקות לגבי נאמנותו, האם היא נתונה לאזרחים או לשלטון.

במקביל להפגנות רחוב, סביר להניח שמיעוטים אתניים ירימו ראש ויחלו בפעילות בדלנית אלימה נגד השלטון. הבלוצ'ים בדרום מזרח איראן והמיליציה החמושה שלהם ג'ונד אללה יהיו הראשונים לנצל חולשה שלטונית. הערבים במחוז אחוואז יהיו כנראה הבאים להכריז מרד נגד השלטון והכורדים בצפון מערב איראן יבואו אחריהם.

תגובת העולם חשובה מאוד בעת כזו. סיוע, גם אם יהיה הצהרות ומילים, יעודד את הציבור לצאת לרחובות, ובוודאי אם יגיע סיוע ממשי ממדינות הרוצות לראות את קריסת שלטון האייתוללות: אמצעי קשר מוצפנים, נשק, תחמושת, כסף ואמצעים רפואיים לטיפול בפצועים.

הסיוע החשוב והאפקטיבי ביותר יהיה איום ממשי על שלטון האייתוללות, שאם יפעיל כוח נגד המפגינים, יהיה מי שיפציץ בסיסי משמרות המהפכה, מרכזי תקשורת ומוסדות שלטון. איום כזה ישתק את יכולת השלטון לעמוד מול הציבור הזועם ויקרב את בריחת ראשיו לחו"ל.

במקרה של קריסת מערכות כללית עלול להיות שאיראן תשקע למצב של כאוס כללי ומלחמת הכול בכול. אנשים ינקמו באנשי השלטון, במשפחותיהם וברכושם, ויפנו את זעמם נגד מוסדות השלטון וסמליו. סביר להניח שהנאמנים לשלטון ישרפו ארכיונים של המודיעין, המשטרה ומשמרות המהפכה כדי שהמידע שהצטבר בהם לא ייפול בידי מתנגדיהם.

מה לעשות?

הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול לעשות הוא לשלוח לאייתוללות מכתב בטוויטר בזו הלשון:

 "חביביי מנהיגי איראן, זמנכם תם והמשחק שלכם נגמר. אתם מפרים את היציבות במזרח התיכון, מחרחרים מלחמות וגורמים סבל בל יתואר למיליונים רבים של אנשים, באיראן ומחוץ לה. אתם מרמים ומשקרים במצח נחושה ואין אמון בכם כלל. אין ולא יהיה שום משא ומתן אתכם על כלום, כי אני לא מאמין אפילו למילה אחת שלכם. אתם נדרשים לבצע תוך חודש את הדברים הבאים:

א. פירוק כל הציוד באתרי הגרעין שלכם, חוץ מתחנת הכוח הגרעינית בבושהר, והוצאת כל הציוד שפירקתם, כולל צנטריפוגות והאורניום המועשר לרוסיה.

ב. פירוק כל מפעלי הטילים שהקמתם.

ג. פירוק כל הטילים הבליסטיים שיצרתם.

ד. החזרת כל הכוחות האיראניים, האפגניים והעיראקיים מסוריה, מעיראק ומתימן.

ה. לחדול מלשלוח נשק, תחמושת, מכשירי קשר וציוד צבאי אחר לתימן, לסוריה, ללבנון ולעיראק.

ו. לחדול לשלוח כסף לחיזבאללה הלבנוני, למיליציות שיעיות בעיראק ולחמאס.

ז. להחרים את כל הכספים שראשי השלטון גזלו מהמדינה ולהחזירם לאוצר המדינה.

ח. להקצות את הסכומים הדרושים לפיתוח מקורות מים במחוז אספאהאן, ולטיהור הקרקע והנהרות במחוז אחוואז.

יש לכם חודש בדיוק לביצוע כל הדרישות הללו, ללא יוצאת מן הכלל, ואל תבקשו תוספת זמן כי לא תקבלו.

אם לא תבצעו את הדרישות הללו, כולן או חלקן, כל האופציות פתוחות בפנינו, כולל שימוש בכוח, כדי להגן על עצמנו ועל שלום האזור והעולם מפני אידיאולוגיית יצוא המהפכה שאתם מבצעים באופן נורא כל כך כבר 38 שנים.

קראו את שפתיי כי אני מתכוון לכל מילה שאני אומר, ואם חפצי חיים אתם קחו אותי ברצינות מוחלטת."

מכתב כזה ייתפס בעיני שליטי איראן כאיום אמין. מאז שתפסו את השלטון בשנת 1979 הם פועלים בכיוון הנכון רק כאשר הם חשים באיום אמין. כך היה בשנת 1980 כששיחררו ללא תנאי את הדיפלומטים האמריקנים שהם תפסו בשגרירות האמריקנית בטהרן, בגלל איום אמין שחשו מכיוון הנשיא החדש, רונאלד רייגן; כך היה בשנת 1988, כשנכנעו לעיראקים בגלל שצבא ארה"ב הפיל בשגגה מטוס נוסעים איראני, וכך היה בשנת 2003, כאשר הם הקפיאו את התוכנית הגרעינית הצבאית שלהם בשל הפלישה של צבאות המערב לעיראק ובגלל חששם שהם הבאים בתור.

כאשר החשש הזה פג, בשנת 2006, הם חזרו והפעילו את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם.

חשוב להבין שככל שהאיום האמריקני יהיה אמין יותר, כך רבים הסיכויים שלא יהיה צורך להשתמש בו, שכן ראשי השלטון באיראן אינם קבוצה של מתאבדים, הם יודעים היטב את יחסי הכוחות בינם לבין ארה"ב והם יודעים היטב שאף אחד בעולם לא יבוא לעזרתם אם יותקפו על ידי טילים או מטוסים אמריקניים. אם הנשיא טראמפ ישלח להם מסר כזה מתוך כוונה לפעול בכוח נגד השלטון האיראני, הם יתקפלו, יבצעו את הנדרש מהם ואולי יצליחו לשרוד מול הציבור האיראני הזועם.

זו הדרך היחידה שתביא את התוצאה הרצויה לשמונים מיליוני האזרחים של איראן, לאזור ולעולם.

כניסה למו"מ איתם תהיה אסון כי היא תקנה להם תעודת ביטוח שהם יפיקו ממנה את מלוא התועלת, על חשבון האזרח האיראני, מדינות האזור והעולם כולו. רק שיגור איום אמין יציל את איראן מקריסת מערכות ומהצפת אירופה במיליוני פליטים שיברחו מהגיהינום האיראני. אם מנהיגי אירופה רוצים למנוע את גל הפליטים הזה הם חייבים לתמוך בסנקציות הכלכליות על המשטר האיראני ולהצטרף לאיום האמין של טראמפ, כדי לשחרר את העולם מהסיוט האיראני עוד בקדנציה הראשונה של טראמפ.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

על ההתקפות חסרות השחר

על סעיף השפה בחוק יסוד הלאום

אין שום מקום לנהי ולבכי על כך שהשפה הערבית הושפלה ודוכאה  כי אינה יותר שפה רשמית.  לשפה הערבית מעמד מיוחד  במדינת ישראל שאין לאף שפת מיעוט בעולם המערבי!

עניינו של המאמר הוא סעיף 4 של חוק יסוד הלאום: השפה. לשון הסעיף היא:

"עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה. הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות הממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה (ההדגשה היא של הכותב)."

דומני שסעיף זה וסעיף 7 (התיישבות יהודית) היו היחידים שזכו לביקורת קונקרטית. כל השאר זכו לביקורת כוללנית, מגדפת, והיתה ביקורת על מה שאין בחוק או שלכאורה עלול להשתמע ממנו.

הביקורת על סעיף 4 היתה שעצם זה שהשפה הערבית אינה יותר שפה רשמית (אלא רק העברית), מהווה פגיעה קשה בשפה הערבית, מוריד ממעמדה, פוגע ברגשות הערבים, הורס את התרבות הערבית. בקיצור, נהי וקינה על מותה של השפה הערבית במדינת ישראל "הגזענית".

זה שהסעיף קבע מפורשות שלא יהיה שום שינוי בפועל בשפה הערבית ממה שהיה לפני החוק, ושלשפה הערבית יש מעמד מיוחד במדינת ישראל – זה לא עניין את המבקרים. הוא כאילו לא קיים, כאילו מחר ימחקו את השלטים בערבית, כאילו זחלקה לא יוכל לדבר בערבית בכנסת, כאילו מחר אסור יהיה ללמד בערבית בבתי הספר הערביים.

האם המבקרים יצאו מדעתם?

אז קצת היסטוריה: אין שום חוק במדינת ישראל הקובע שהשפה הערבית היא שפה רשמית שנייה של מדינת ישראל, וכמובן שאין על כך מילה במגילת העצמאות. המנדט הבריטי הוא שקבע כי ב"פלסטיין-א"י" יהיו שלוש שפות רשמיות : אנגלית, ערבית (כי הערבים היו הרוב ולא מיעוט) ועברית (כי המנדט היה מיועד להביא להקמת בית לאומי לעם היהודי, למרות  שהיהודים היו אז מיעוט קטן). חוק זה, כמו כמה חוקי חרום של המנדט הבריטי, עבר למדינת ישראל  ולא שונה בה, למרות שהערבים הפכו למיעוט.

יתר על כן, השפה הערבית זכתה במדינת ישראל  למעמד חסר תקדים. ממשלת ישראל בהנהגת בן גוריון קבלה החלטה יסודית ולפיה שפת הלימוד בבתי הספר בהם לומדים ערבים תהיה השפה הערבית ולא השפה העברית. החלטה חסרת תקדים. אמחיש זאת. בזמנו  ליוויתי עורך עיתון ראשי מאסטוניה לסיור במגזר הערבי. פתחנו בבית הספר בכפר קאסם.  בדרך לטירה  אומר לי האסטוני: "אתם נורא משונים."

"מדוע?" אני שואל.

והוא משיב: "כי לא מלמדים בעברית אלא בערבית."

נדהמתי, ועניתי: "זה ברור, שפת עמם היא ערבית."

הוא חייך ואמר לי: "תראה, יש אצלנו כמעט 30 אחוז רוסים. שפת אימם רוסית, אבל שפת הלימוד שלהם היא אסטונית! לא רוסית. בשום אופן לא. תבדוק איך זה במדינות אירופה."

וזאת לדעת: אסטוניה מצויה בצמרת המדינות שומרות זכויות אדם!

עברו ימים ובדקתי. למדתי שישנה אמנה אירופאית משנת 1992 (עליה חתומות 33 מדינות) לשפות מיעוטים או אזורים מיוחדים. האמנה קובעת עקרונות שונים וגמישים להגנה על שפות מיעוטים ואזורים, ומיועדת למנוע דיכויים. וכך, הקטלונית היא שפה רשמית  (בצד הספרדית) באזור קטלוניה, אבל אינה שפה רשמית בספרד מחוץ לאזור קטלוניה.

בבריטניה הוולשית היא שפה רשמית שניה בווילס, אך לא בבריטניה.

בצרפת, אם מדינת כל אזרחיה, יש שפה רשמית אחת בלבד והיא שפת הלאום הצרפתי –צרפתית. בקורסיקה לא רק שהצרפתים לא מכירים בשפה הקורסיקאית, אלא אף ניסו בעבר לדכאה, ובהצלחה לא מעטה.

ומשהו היסטורי המאפיין את מדינות אירופה כאשר הן כובשות ומספחות אזורים: הדבר הראשון שעשו הגרמנים כאשר סיפחו את אלזס ולוריין ב-1871 היה להחליף את שפת הלימוד מצרפתית לגרמנית. אי אפשר שלא להיזכר בסיפור הנפלא של אלפונס דודה: "השיעור האחרון".

מדינת ישראל נתנה לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדעתי מעל ומעבר לנדרש על פי קריטריונים מחמירים של האמנה האירופית הנ"ל. מה לעשות ומדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושפתה הרשמית היא עברית. השפה הרשמית של המדינה הפלסטינית, אם וכאשר תקום, תהיה כמובן ערבית ודתה איסלאמית.

עמוס גלבוע

אהוד: לפני שנים הזדמן לי פעמים אחדות להופיע בתי-ספר ערביים בישראל ונדהמתי מכך שהתלמידים כמעט שלא ידעו עברית אלא חיו בבועה הערבית בתוך מדינתם, ישראל. הייתכן שיחיו בישראל אזרחים כה רבים, שנולדו בה, ואינם יודעים את שפתה, השפה העברית?

* * *

אידיוטים מוסריים ושונאי נתניהו

בואו בהמוניכם במוצ"ש הקרובה

להפגנה בכיכר רבין

נגד מגילת העצמאות

ונגד היותה של ישראל מדינה יהודית בעברית!

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

יהודה דרורי

מיהו הילד הקטן שצעק: "המלך הוא עירום"?

בבית הלבן פועל כיום איש צעיר ("ילד") בשם ג'ארד קושנר, בחור יהודי דתי הנשוי לבתו של טראמפ. הנשיא מעריך אותו ואת כושרו השיכלי ולכן הוא נותן לו משימות מדיניות שונות – כגון, לסייע לצוות הבית-הלבן להכין הצעות לפתרון שלום במזרח-התיכון.

במסגרת זו, גילה קושנר הצעיר "תגלית מדהימה"! קיים ארגון אשר ארה"ב מממנת במאות מיליוני דולרים בשנה שתפקידו הוא למנוע כל הסדר בין ישראל והערבים!... זהו ארגון שהקימו ב-1949 מדינות ערב לטפל בפליטים הערבים ממלחמת השחרור הישראלית (כ-460,000), להכניסם למחנות פליטים עם איסור חמור לעזוב מחנות אלו ולהשתקם!

בנוסף הארגון הזה (ניחשתם? – אונר"א) החליט שכפליטים יחשבו גם כל החמולה של הפליט (אפילו אלו שלא גרו בפלשתינה...) וכולם יוכרו כפליטים עד סוף ימי חייהם – כולל, ילדיהם ונכדיהם וניניהם עד סוף כל הדורות...

ג'ארד קושנר הבין שיש פה ממש כשל ענק של הממשל בארה"ב, כתומך בארגון הפועל להנציח לנצח את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, וכמו הילד שצעק : "המלך הוא עירום" – הוא מרים קולו בבית-הלבן על כך שחייבים לבטל מיד את אונר"א אם הכוונה היא להשיג שלום –

ומה יגידו המלך ואנשיו לתגלית של הילד קושנר?

לדונלד טראמפ הפתרון...

לפיד וליבני יוצאים בסוף כלוזרים

היתה לי תקווה סמויה בלב שבבחירות הקרובות תזכה סוף-סוף האופוזיציה של מרכז המפה הפוליטית כנגד אג'נדת ה"ימין", וזאת בגלל התנהגותו האישית המבישה של ראש הממשלה נתניהו, והברית הבלתי קדושה שלו עם החרדים. התפללתי שלפיד כמנהיג "עתיד" וציפי ליבני כמנהיגת ה"עבודה" (כי גבאי מחוץ למשחק בעיניי) יישבו בשקט וישתקו ו"יתנו לנתניהו ליפול לבד.

זמן מסויים זה היה באמת משהו לצפות לו, ואז בא חוק הלאום וכאשר השניים הללו קפצו מעורם (ללא כל סיבה מוצדקת...) היה ברור לי שלפיד ולליבני מחכות עוד 5 שנים במקרר של האופוזיציה!

לא היה דבר בחוק הלאום שהיה צריך לגרום לאיזה מהומה במפלגות הציוניות. הכול כבר ברור בהחלט ב-10 השנים האחרונות – ומה עוד, שציפי ליבני היתה ממניחי היסוד לחוק זה, וליאיר לפיד כנראה לא היה מה לעשות אחרי השגיאה החמורה שלו בתמיכה בחוק הגיוס הכושל.

מכל הפרשה ציפי מתקבלת כצבועה ולפיד כטיפש הנגרר אחרי הקליקה האנטי-ציונית אשר חוק זה אכן פוגע במהות קיומם. לוזרים כבר אמרנו ?

יהודה דרורי 

 רמה"ש

* * *

יוסי אחימאיר

מדינת הפגניסטן

האם זה חום הקיץ המתלהט, שמלהיט אצלנו כל-כך את הרוחות? האם אלה הטמפרטורות שהמריאו לשיאים גבוהים, שמחממות את השיח הציבורי? האם לקינו במכת חום קשה, שגורמת לנו לאבד עשתונות, להתגולל בברוטליות איש על רעהו, בלי שכמעט נשמעים בפומבי דברי טעם ונועם? פעם, היה מי שהציע להחליף את שם המדינה מישראל ל"הפגניסטן". זה היה בימים של הפגנות ומרי ציבורי גם אז. בעל הזכויות על השם היצירתי הזה לא חזה כי יבואו ימים "חמים" יותר, שיצדיקו עוד יותר את מתן השם הזה למדינתנו. באפגניסטן כידוע מתפוצצים מחבלים מתאבדים ומכוניות תופת, ואילו ב"הפגניסטן" – אנחנו רק "מתפוצצים" איש על רעהו, מחנה על מחנה, בדברי זעם חריפים ותוקפניים, חיים מהפגנה להפגנה.

מאז ומתמיד הצטיינו בשיח מוקצן, קולני, במאבקים פוליטיים סוערים, בלי שזה מקשיב לזה, בלי שהאחד מאפשר לשני להשלים משפט. כך זה במיוחד בתוכניות המלל בטלוויזיה או ברדיו, אבל גם בתקשורת המודפסת נכתבים דברים חריפים באופן חסר תקדים. ברשתות החברתיות המצב חמור בהרבה. בפייסבוק אין שום מיגבלה על שפת ביבים והלשון המשתלחת.

כאמור, קל לתלות את ההקצנה של העת האחרונה בטמפרטורות שמתעלות אל מעל ל-30 מעלות. אולי. ואולם לא רק. איזה דיבוק הרסני מוליך אותנו – סופרים ופשוטי עם, מנהיגים ועיתונאים, פוליטיקאים ואקדמאים – לקרבות מלל בעל-פה ובכתב, שבדמוקרטיה תוססת בוודאי יש לברך עליהם כל עוד הם מתונים ומכבדים. אבל אצלנו הדמוקרטיה משתוללת. גובלת ממש באנרכיה. אין מחסום לפה, לעט ולאצבע.

שכנינו, שהדמוקרטיה היא מהם והלאה, כנראה תמהים על מחזות ההרס העצמי שמתגלים אצלנו, מוסיפים דלק למדורה, ששים על שרבים אצלנו עושים את מלאכתם: מגדפים את הממשלה בחריפות, מדביקים שמות גנאי למדינה, מאיימים לרדת, להחליף אזרחות, לא להתגייס, נוקטים באלימות מילולית ואף פיזית.

האם מדינת ישראל באמת עוסקת בעיקר? האם סדר-היום שקובעים בעיקר אמצעי התקשורת שלנו הוא הגיוני? האם שכחנו להבדיל בחדשות בין עיקר לטפל, בין החשוב לחשוב פחות?

השבוע שחלף הבליט שאלה קריטית זו במיוחד. ראו כמה תשומת לב המופרזת ניתנה לפרשת ברושי. כלום זה נושא שצריך לתפוס כותרות ראשיות? זה מה שצריך להעסיקנו יומם וליל, תוך הסחת הדעת מבעיות קריטיות, מאיומים שמתעצמים מעבר לגבולותינו?

ושבוע קודם לכן – מחאת הלהט"בים. יש לי במשפחה "מקרה" להט"בי. בתי היקרה זוכה למלוא האהבה וההבנה, כמו שכל חברי הקהילה הגאה ראויים לה, שיוויון מלא! אבל האם ייקוב הדין את ההר בנושא זה? ואז בא חוק הלאום, שבעיניי הוא אכן פגום, והמהומה רבה. התיקון לדעתי יבוא בחקיקת חוק יסוד: שיוויון האזרחים, לא בטובות-הנאה.

כל אלה ואחרים הם נושאים שמותר וחשוב להתווכח עליהם – אבל דחילק, עד כדי זיעזוע אמות הסיפים של הבניין הדמוקרטי? פחות התלהמות, פחות חסימות צמתים, פחות הקצנה בדיבור ובביטוי, יותר אחריות בביטוי ובמעש, גם מצד תומכי הממשלה וגם מצד מתנגדיה – זה מה שנדרש לנו בדחיפות, לבל נידרדר לתהום. 

והנה  נתבשרנו, כי בימים אלה נרשמה מפלגה חדשה בישראל, בראשות עדינה בר-שלום, עם מצע כובש-לב. תאמרו, יופי, הדמוקרטיה חוגגת. השאלה היא, אם עוד מפלגה – זה מה שיביא מזור לחוליינו? לכמה מפלגות, שמבטיחות ואינן מקיימות, אנו זקוקים? כמה סיסמאות פוליטיות יפות צריך להשמיע, כאשר בפועל אין מאחוריהן ולא כלום? ומה מייחד מפלגה זו משאר המפלגות במרכז?

טמפרטורות חמות אמרנו? יותר תחושה של בחירות מוקדמות, שמלהיטות את האווירה הפוליטית. מפלגה חדשה זה עוד ביטוי לפיצול המפה הפוליטית לקראת הבחירות לכנסת ה-21, לחוסר היכולת להתרכז בגושים גדולים, להתאחד על העיקר ולשמור על המאחד.

גם באווירה כזאת, שתלך ותתחמם, את מירב האנרגיות שלנו, כולנו – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, יהודים ומיעוטים – צריכים לשמור למאבקים הקיומיים שאורבים לנו מעבר לפינה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 6.8.2018

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.8.18

* תופעת העדר – אני מנסה להסביר לעצמי, מה קרה? איך זה שחוק, המבטא את האמיתות הבסיסיות ביותר של הציונות, שעליהן קמה המדינה, שאמורות להיות בסיס הקונצנזוס הלאומי, המגשר על הפערים האידיאולוגיים בין הימין הציוני והשמאל הציוני, בין הציונות הדתית והחילונית – חוק הלאום, הפך דווקא הוא לסלע המחלוקת, ועורר כאלו אמוציות.

אני משוכנע שהרוב הגדול של מתנגדי החוק לא הפכו לפוסט-ציונים, לא מתנגדים באמת לתוכן החוק, ולא בכדי הם נאחזים במגילת העצמאות, שאומרת בדיוק את מה שאומר החוק. יש לכך גורם אחר.

כדי להבין זאת, אני חוזר חצי שנה אחורה, לדברים שכתבתי מול תופעה עדרית דומה בימין הישראלי – אז היתה זו ההיסחפות העדרית של מחנה שלם אחרי ההאשמות האבסורדיות נגד המשטרה, כאילו היא תופרת תיקים לנתניהו כדי להחליף את השלטון. גם אז, מה שהחריד אותי לא היה עצם הטענה, אבסורדית ומוטרפת ככל שתהיה, אלא הסחף ההמוני של ציבור חכם שהפך לעדר – בדיוק כפי שקורה היום למתנגדי חוק הלאום.

כך כתבתי אז: "שמאל ימין שמאל – ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים. בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהייתי יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת 'אחדות העבודה', שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון 'הארץ' שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

"בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלן, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67'. המפד"ל, שעד עידן בנט היתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

"מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של 'סביבת ראש הממשלה' הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי 'הקרן החד"שה להשמדת ישראל'. וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן, ועוד בזמן שמיר היה במחנה 'החישוקאים', ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

"בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה'חטא הנורא' – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות.

"עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מר"צניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים."

בדיוק אותה תופעה אנו רואים היום במחנה השמאל. הסיבה להתנגדות שופעת האמוציות לחוק הלאום היא "כי ביבי." אתמול היה זה נושא אחד, היום זה נושא אחר, מחר יהיה זה עוד נושא, אך קל מאוד להצית את המחנה וללכד אותו כעדר "להציל את המדינה." כאן, הספין שעשו על הדרוזים, הביא פטריוטים רבים לצאת "להגנה על המדינה," מפני חוק המבטא את כל מה שהם עצמם מאמינים בו. וכיוון שאין במה לתקוף את החוק עצמו, הם יוצאים נגד דימוי של החוק, שאין בינו לבין החוק עצמו דבר וחצי דבר. וכך, השמאל הציוני והמרכז-שמאל נגררים אחרי השמאל הרדיקלי, שהרעל הפוסט-ציוני שלו מטפטף לתוך הוורידים שלנו.

אגב, חלקו של נתניהו בחוק הזה קטן מאוד. במשך כתשע שנים הוא מִסְמֵס וּמִסְמֵס, מזמז ומזמז, שוב ושוב דחה ודחה, פעמים רבות קבר את החוק. אלמלא נהג כך, לפני תשע שנים החוק, שהוגש בידי חברים מ"קדימה" בתמיכה של חברים רבים במפלגת העבודה, בגרסה הרבה יותר מרחיקת לכת, היה מתקבל בהסכמה רחבה ולבטח בלי הסערה הזאת.

אבל אלה עובדות, ובשיח השקרי, הרדוד והעדרי הקיים היום בימין ובשמאל כאחד, עובדות הן הדבר הפחות משפיע ופחות מעניין.

העדריות הזאת, אני מודה, מייאשת.

* סולם למתנגדי החוק – ח"כ בני בגין יעלה מיד בפתח המושב הבא של הכנסת הצעת חוק, להוסיף לחוק הלאום את המילים: "ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה". הצעה ברוח זו אני מציע כבר ארבע שנים, וכתבתי על כך פעמים רבות.

שוויון הזכויות לכל האזרחים הוא עיקרון יסודי של מדינת ישראל. זהו עיקרון חשוב שאני תומך בו בכל ליבי. הוא אינו רלוונטי באמת לחוק הלאום. הוא לא קשור אליו, כיוון שהחוק עוסק בהגדרתה הלאומית של המדינה, ולא בזכויות הפרט.

אבל הוא גם אינו מזיק. מה שמזיק הוא העובדה שחוק שראוי היה להתקבל בהסכמה לאומית רחבה ובהתרוממות רוח, הפך לא רק לסלע מחלוקת, אלא לסוגיה המרחיבה את הקרע בעם. זהו נזק פנימי וחיצוני חמור.

אם המחנה הציוני ו"יש עתיד" יתחייבו לתמוך בחוק הלאום, אם יתווסף אליו משפט כזה – ראוי להוסיפו. זה עשוי להיות הסולם שיוריד אותם מן ההתנגדות.

* איך זה מסתדר? – איני מאוהדי נתניהו וממשלתו, אולם כאשר הם ראויים לשבח – מן הראוי לשבח אותם. בכל הקשור לקידום המגזר הערבי, פעלו ממשלות נתניהו האחרונות יותר מכל ממשלה אחרת בעבר, בהשקעות כלכליות, בתיקון עיוותים, בהעדפה מתקנת. יש לציין, שבין המשרדים שפעלו במיוחד לקידום האוכלוסייה הערבית, בולטים משרדי החינוך והמשפטים, ששריהם – בנט ושקד, הם נציגי "הבית היהודי".

במאמר ב"הארץ" בני בגין פירט כמה מן הפעולות מרחיקות הלכת של הממשלה לטובת המגזר הערבי, והעיד: "אחדים מחברי הכנסת הערבים אומרים בשיחות פרטיות, שממשלות ישראל בראשות נתניהו פעלו בעשור האחרון לקידום האזרחים הערבים יותר מכל הממשלות הקודמות." בני בגין הוא אדם ישר ואם זו עדותו, אין ספק שהיא נכונה (אהבתי גם את ההומור שלו במשפט ההמשך האירוני: "אם יישאלו על כך בתקשורת, הם בוודאי יאשרו זאת.")

איך זה שהממשלה שחוקקה את חוק הלאום היא אותה ממשלה שהשקיעה כל כך הרבה בקידום השוויון של ערביי ישראל? איך ניתן ליישב את הסתירה?

פשוט מאוד. אין כל סתירה. חוק הלאום אינו נגד הערבים, אלא הוא מעגן בחוקה את זהותה של המדינה כמדינת הלאום היהודית. הוא מבהיר, ברוח מגילת העצמאות, שמדינת ישראל נועדה לממש אך ורק את הזכויות הלאומיות של העם היהודי. עם זאת, אין כל סתירה בין האמור בחוק, לבין המחויבות המוחלטת לשוויון זכויות אזרחי לפרט, ללא הבדל השתייכות לאומית ודתית, כפי שאין כל סתירה בין עידוד התיישבות יהודית לבין פיתוח הארץ לטובת כל תושביה.

* מחמם את מנועי ה-D9 – אורי משגב פירסם בשוקניה פשקוויל שיטנה נגד שרת המשפטים איילת שקד. יותר משהוא תקף אותה, הוא השתלח במי שהגדיר כ"משת"פים" שלה. לצד "ידיעות אחרונות", שאותו הוא צייר, משום מה, כעיתון הבית שלה, הוא הגדיר כך את נשיאות בית המשפט העליון ושופטי העליון.

למה? כי הם שיתפו עימה פעולה בוועדה לבחירת שופטים. משגב מזכיר את המיספר העצום של שופטים שמונו בתקופת שקד. הדבר ראוי לשבח, ולו כדי שטחנות הצדק יטחנו מהר יותר, אבל הוא מציג את כל השופטים כמינויים פוליטיים של אנשים שלא נבחרו בשל כישוריהם אלא כי הם "ימנים".

זהו ביזיון מובהק של בית המשפט. משגב מטיל דופי ברבים מאוד משופטי ישראל, ויוצר מראש דה-לגיטימציה לכל פסיקה של בית משפט שלא תרקוד על פי החליל שלו. אפשר לומר שהוא כבר מחמם את מנועי ה-D9, שיעלו על בית המשפט. הריהו דמוקרט ידוע.

אגב, יש לציין שבתקופתה של שקד מונה מיספר חסר תקדים של שופטים ערביים, מתוך מדיניות מוצהרת ומכוונת של קידום המגזר. אבל, באמת – יש משמעות לעובדות בוויכוח עם דבוקת שוקן?

* להוריד את הזבל – ראש מפלגת הלייבור בבריטניה, ג'רמי קורבין, נשבע לבנות מחדש את האמון בין המפלגה לבין הקהילה היהודית בבריטניה. "הוצאת האנטישמיות מחוץ למפלגה ואיחוי היחסים עם הקהילה היהודית מהווים מטרות ראשונות במעלה," אמר קורבין. יפה. אם כך, למה הוא לא הוציא את עצמו מהמפלגה?

* המטורף – לפני כשלושה חודשים נבחרתי ליו"ר עמותת מדרשת השילוב בנטור. לא תיארתי לעצמי כמה התפקיד ההתנדבותי ישאב אותי, וכמה משאבי זמן (וקילומטרים) אשקיע בו.

הבוקר, במהלך ישיבה במדרשה, שלחתי לבִתִי ווטסאפ שנפתח במילים: "אני בנטור." משלים המילים שינה זאת ל"אני המטורף." מחקתי וכתבתי שוב: "בנטור". והוא בשלו – "המטורף."

לך תתווכח עם סמרטפון.

(וכדי שלא אובן שלא כשורה – כל השקעתי במדרשה נעשית באהבה ובשמחה).

* ביד הלשון: קום והתהלך בארץ – בקצרין מוצגת כבר שנים רבות תערוכה מתחלפת של יצירות של אנשי קצרין והגולן סביב נושא. לכבוד שבעים שנותיה של ישראל, מוצגת תערוכת יצירות של ילדי הגנים בקצרין – שציירו בהשראת שירים עבריים שונים. כותרת התערוכה היא "קום והתהלך בארץ", כשמו של אחד השירים המצויירים בה.

הביטוי מתוך שירו של יורם טהרלב, "קום והתהלך בארץ" נטמע בשפה העברית והוא כבר עומד בפני עצמו ולא רק כחלק מן השיר; כביטוי לתרבות הטיולים בארץ. אולם מקורו של הביטוי הזה אינו השיר, אלא התנ"ך. בהתגלות של אלוהים לאברהם (עדין בשמו אברם), ב"בראשית" י"ג, הוא אומר לו: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ." יורם טהרלב הוסיף את ו"ו החיבור המיותרת למילה "התהלך", כדי להתאים את המילים למנגינה.

... והוא סיפר, שכבר ראה "ציטוט" מהתנ"ך עם מראה מקום: "קום והתהלך בארץ".

אורי הייטנר

* * *

בקרב הדרוזים הישראליים מתעוררת תנועה של הגירה להר הדרוזים בסוריה כדי לכונן שם מדינה דרוזית-סורית חופשית מהאפלייה והגזענות של המדינה היהודית ישראל – מדינה שתיתן ביטוי ללאום הדרוזי.

* * *

בן-ציון יהושע

הלך לעולמו אליעזר שמואלי

מורה, מחנך ואיש ציבור

'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (נדרים)

פטירתו של מורי אליעזר שמואלי (2018-1928) מחזירה אותי לראשית שנות ה-50 ולמעשה ששינה את חיי מן הקצה אל הקצה. עד סוף ימיי לא אשכח את החסד שאליעזר שמואלי עשה עימי ובזכותו הגעתי למה שהגעתי.

אבי נפצע אנושות במלחמת העצמאות ואני הילד הירושלמי בן ה-12 נותקתי מן הלימודים ועברנו לגור בביתה של אחותי בשכונת שפירא בתל-אביב. חרף גילי הצעיר, ובהיעדר הביטוח הלאומי, אני הייתי המפרנס העיקרי של אבי ואימי. עבדתי בבית חרושת למשחת נעליים 'נוגה' (למי שזוכר: תמונה של צ'רלי צ'פלין' עם נעל מצוחצחת). לאחר שאדון גוטין קבע שילד בגילי צריך ללמוד, פוטרתי ובמשך שנה עבדתי אצל כל המרבה במחיר – מפעל לייצור מקררי קרח, מחסן עצים שבו פירקנו את הליפטים של העולים החדשים, בית מלאכה של צורף ברחוב אלנבי שבו יצרנו את הסמלים הראשונים של צה"ל. כך עברה שנה של עבודה מצאת החמה ועד צאת הנשמה. רק במוצאי שבת רוויתי נחת כשצפיתי בסרטים טורקיים והודיים בקולנוע 'זוהר'. מיותר לציין שהתחלתי לעשן והתחברתי ל'פושטים' של דרום תל-אביב.

אימי כאבה את העובדה שאגדל ואהיה בור ועם הארץ והחליטה שנחזור לירושלים לבית ההרוס שלנו, שנפגע בהפגזה על ירושלים. ביום פתיחת שנת הלימודים אימי ישבה על המדרגה ה-22 בחצר מוסיוף, ילקוט בית-ספר בידה, והתחילה לבכות.

אמרתי לה: "אימא, למדתי מספיק (חמש כיתות) והפסדתי שנה. התלמידים לא התבגרו כמוני בשנה הזאת. הם נשארו ילדים קטנים."

 היא אמרה: "שתדע, אם לא תלך לבית-ספר אני אבכה עד שייגמרו לי כל הדמעות. אם אתה רוצה אימא בלי דמעות, אז אל תלך ללמוד."

ואני עם הלב הרגיש שלי לא יכולתי להשלים עם העובדה הנוראית שתהיה לי אימא בלי דמעות והלכתי ללמוד. בבקרים ובערבים חילקתי עיתונים, משם הלכתי לקרוא ספרים בספריית בני ברית ולאור עששית מפוחמת הכנתי שיעורי-בית. כיתה ז' סיימתי בגיל 14. בבקרים עבדתי כנער שליח בהוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית (לימים הייתי המנכ"ל) ובערבים למדתי בכיתה ח' בבית-ספר לנערים עובדים 'למל', מול קולנוע אדיסון, בניהולו של אליעזר שמואלי. גאולה בת זוגו, שבאה מבית מבוסס, היתה המורה לאנגלית ושאר המורים היו סטודנטים באוניברסיטה העברית. יחד איתי למדו נערים עובדים משכונות ירושלים.

לקראת סוף שנות לימודיי בעממי (כפי שקראו לזה אז), ביקש ממני  אליעזר שמואלי להתייצב ביום שבת בביתו ברחוב הפלמ"ח. הופתעתי לגלות איש נערץ, שהפייפ שלו מעלה עשן גם ביום השבת. והוא אמר:

"בן-ציון יקירי, הבחנתי ביכולות שלך... עליך להמשיך בתיכון ערב ולאחר הצבא תלך ללמוד באוניברסיטה."

"אבל, אין לי כסף לשלם לתיכון..."

"הסר דאגה מליבך... מר אליהו אלישר מעשירי הספרדים הקים קרן ללימודים לנערים ונערות כמוך."

בעיצומו של יום השבת שירבט אליעזר שמואלי על דף נייר מכתב לאדון אליהו אלישר ובו המלצה חמה להעניק לי מלגת לימודים בתיכון לארבע שנים.

הגעתי לאדון אלישר בדחילו ורחימו וכמנהג הספרדים גמל לי בצביטה של חיבה על הלחי. שמח וטוב לב, והודות למלגה הנדיבה, הלכתי ללמוד בתיכון ערב 'דעת', שבו למדו נערים ונערות כמוני, חלקם אחרי צבא. וכמו שנאמר: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (בבלי, נדרים, פ"א, א'), בין התלמידים שלמדו איתי היו כמה שלימים נודעו כסופרים, ביניהם: אלי עמיר, אורציון ישי ז"ל, דן בניה-סרי ו... אני עבדכם הנאמן. תלמידים נוספים הצטיינו בתחומים אחרים.

אליעזר שמואלי היה איש חינוך ומומחה למִנהל חינוכי. כיהן כמנכ"ל משרד החינוך והתרבות (1987-1976) תחת השרים אהרן ידלין, זבולון המר ויצחק נבון. יזם את רעיון חטיבות הביניים ואת האינטגרציה בחינוך המשלבת תלמידים מעדות שונות ומשכונות שונות.

אליעזר שמואלי עלה מלריסה ביוון בגיל 7 ובעזרת מילגה זכה ללמוד בתיכון בית הכרם ומשם המשיך לבית המדרש למורים דוד ילין. את לימודיו הגבוהים עשה בארץ ובחו"ל.  הוא הכין נוער שכונות לקראת גיוסם להגנה. לימים התגייסו נערים אלה לצה"ל. במלחמת העצמאות שמואלי היה מפקד גדוד 'הסלע' של הגדנ"ע, שלוחמיו הצעירים השתתפו בקרבות על ירושלים. בימי הפנתרים השחורים הוא היה אחראי על נושא החינוך ל'ישראל השנייה'. מכאן לא היתה רחוקה הדרך למינויו כמנכ"ל משרד החינוך והתרבות. היה יו"ר הוועד הישראלי באונסק"ו ומרצה בבית ספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, שם הכשיר מאות מנהלים למערכת החינוך. אין ספור יוזמות ופעילויות עשה שמואלי, ביניהם פעילותו למען קידום נוער מהפריפריה, קידום החינוך במגזר הערבי, שילוב מורשת המזרח בחינוך ושילוב תלמידים בעלי כישרונות במסגרת של פנימיות ייחודיות כמו בויאר ועמליה, ופעילויות רבות אחרות.

על פועלו זכה שמואלי באות הוקרה של האפיפיור פאולוס השני. הנשיא מיטראן העניק לו תואר עמית במסדר המצוינות של ממשלת צרפת. שלמה להט העניק לו את פרס החינוך של עיריית תל-אביב. בשנת  2000 הוכתר בעיטור 'יקיר ירושלים'. [במאמר מוסגר יצוין, שאני שטופחתי על-ידו זכיתי באותו עיטור עשור אחריו].  

בן-ציון יהושע

* * *

מנחם רהט

שידורי המהפכה

שודדי המיקרופון הציבורי פימפמו נגד חוק הלאום, ללא שום איזון, אתיקה, אינטגריטי. ומיהו החצוף ששאל: "מהיכן החוצפה לקבוע שייכות של הארץ ליהודים?"

שבע שנים (!) של דיונים עברו, עד שאישרה הכנסת ברוב מרשים את חוק הלאום, שעלה לראשונה על שולחנה ב-2011 ע"י הח"כים אבי דיכטר וזאב אלקין, בתמיכתם ובעידודים של המניפולטורים הפוליטיים יואל חסון ואיתן כבל, שהם כיום מגדולי מתנגדיו. הדיון הציבורי בסוגייה זו, העסיק את הכנסת יותר מכל חוק אחר: יותר מעשר הצעות חוק, מסמכי עקרונות וטיוטות חוק, נדונו ונלעסו עד שהגיע לקו הגמר – די צולע ומצולק, לעומת נוסחתו המקורית, אבל בכל זאת הוא נולד: חוק יסוד הלאום.

בסופו של דבר אושר החוק ברוב מכובד. 62 בעד. הישג עצום לעומת חוק יסוד כבוד האדם, שאושר במחטף לילי בתמיכת 32 ח"כים מפוהקים, טרוטי עיניים. זה אגב מה שכמעט מבטיח שבג"ץ לא יוכל לגעת בחוק יסוד הלאום.

העובדה שחוק יסוד הלאום עבר כל כך הרבה דיונים וגילגולים, בהליך שהוא מופת לדמוקרטיה פרלמנטרית משובחת, אינה משכנעת את זרזירי התקשורת הישראלית. הם ממשיכים לפמפם נגד החוק ולנהל נגדו קרבות מאסף עקרים.

שידורי המהפכה. מהפכה נגד הדמוקרטיה ונגד החלטה לגיטימית של בית המחוקקים. שידורי המהפכה עבדו השבוע שעות נוספות, כאילו אין לו שום תמיכה – לא ציבורית ולא פרלמנטרית. כל המרואיינים והפאנלים היו על טהרת שוללי החוק.

אתיקה? אובייקטיביות? אינטגריטי? שידור ציבורי? – הצחקתם אותם. השדרים שהשתלטו על המיקרופון הפכו אותו לשופר תעמולה בנוסח סובייטי, חד צדדי. את חובתם ליושרה ולאמת, הם קברו מזמן בשדות הפייק ניוז.

תעשיית השקרים עובדת בגל"צ וברשת ב' שעות נוספות. הנה למשל התרשמותו של הפרשן המשפטי ד"ר יהודה יפרח: "נדיר שאני מאזין לתחנת רדיו אחת במשך שעות. היום זה קרה: נסיעה לא צפויה לצפון וחזרה, זימנה לי האזנה לכמה שעות רצופות בגל"צ. שטיפת המוח שהתנהלה שם במשך כל הבוקר נגד חוק הלאום, היתה השְתנה בקשת מהמקפצה על המאזינים. מילא אם היו עושים זאת בדרך אינטליגנטית, בדיון מעמיק, בשאלות נוקבות, בהעמדת איפכא מסתברא. אבל לא. כמעט כל המגישים משתמשים בשיטות של פיטום אווזים. דוחפים לכם לגרון את הבחילה שלהם שוב ושוב, עד שתרצו להקיא. כשאנחנו נזכרים שכל זה נעשה בכסף שלנו, אפשר להרשות לעצמנו להתחיל לשאול בקול, האם יש מוצא מלבד פירוק מלא של השידור הציבורי?"

נועם ארנון, איש חברון, הוא כנראה מאזין מכור לרשת ב'. 3 פעמים בתוך יממה אחת הוא דיווח לחבריו בפייסבוק על אובדן האתיקה והבושה. במוצ"ש העלה את הפוסט הבא: "ברשת ב' מיתקפה רבתי רצופה של חצי שעה נגד החוק. לא הועלה לשידור אף אחד שתומך בחוק." למחרת, יום א', 10.30 בבוקר: "בשידור ברשת ב' הובאו שני מרואיינים: האחד מתעב את נתניהו, ולשם איזון הובאה אחת ששונאת את נתניהו." ובאותו יום, 13.00: "שני מרואיינים על חוק הלאום: האחד תוקף בחריפות את החוק, והשנייה מגדירה את ישראל כאפרטהייד."

הלאה. בעיתון האינטרנטי המרתק 'חדשות בן עזר' (גילוי נאות: גם הח"מ מפרסם בו), כותב משה כהן:

"תקשורת מאוזנת. ב-3 באוגוסט בשעה 17 ערוץ 11: דיון על חוק הלאום בהנחיית אורי לוי. משתתפים: אלי עמיר, בן דרור ימיני, ניר ברעם, רחל עזריה. הדיון היה מרתק וגם נעים לאוזן. ללא חילוקי דעות. מקהלה בקול אחד. חוק הלאום הוא חוק רע. אחדות דעות. רגע, האם אין דעה אחרת בציבור? האם השידור הציבורי אינו אמור להציג דעות הציבור בצורה מאוזנת?"   

ובאותו עיתון כותב נעמן כהן: "הגם בארזים נפלה שלהבת? הגם את איילה חסון? איילה חסון לח"כ זוהיר בהלול: 'אנחנו נלחמים כולם כתף בכתף בחוק הלאום, אף אחד לא מביע בו תמיכה'. האם כל התקשורת היא פייק ניוז?"

ועדיין לא נגענו בשטיפת המוח שמייצרים עיתוני המהפכה 'ידיעות' ו'הארץ' כנגד החוק, כאילו לא השיג החוק רוב מוחלט בכנסת. זר אילו הגיע מן המאדים, היה עשוי להשתכנע, שחבורת פיראטים השתלטה על הכנסת וכפתה על המחוקקים באיומי אקדח להצביע בעד החוק, בניגוד לרצון העם ונבחריו.

כך שלתמיהה לעיל, מתבקשת תשובה אחת בלבד: כן, פייק ניוז. האיזון מת ונקבר. האתיקה נפחה נשמתה. הפקרות מוחלטת. שודדי המיקרופון הציבורי איבדו את הבושה. יחי שידורי המהפכה.

יש הרבה נימוקים חזקים בדבר חיוניותו של החוק, להבטחת צביונה היהודי של המדינה ולסיכול מזימת 'מדינת כל לאומיה'. אבל את הסיבה המכרעת לנחיצותו, סיפק דווקא תא"ל (מיל') בצה"ל, שברוב סיכלותו התבטא כך בחשבון הפייסבוק שלו:

"מהיכן שאבתם את החוצפה לקבוע שייכות של הארץ ליהודים? על מה מבוססת טענת הזכות והבעלות של היהודים על הארץ? אם זו רק אמונה משיחית בהבטחה א-לוהית – למה שלא תחכו לבוא המשיח?"

הנה הסיבה הכי משכנעת לחיוניותו של החוק.

מחבר הפוסט הנחות הזה, הוא תא"ל (מיל') אמל אסאד, דרוזי מהכפר עוספיה, לוחם מהולל בעברו, אבל – איך לומר זאת בעדינות? – עוכר ישראל. שהרי מיהו עוכר ישראל, אם לא מי שמתנגד לזכויותיו של העם היהודי במולדתו זה למעלה מ-3,000 שנה? מדהים שהאוויל-משריש הזה הצליח להגיע עם דעות אלה לדרגת תא"ל. ספק אם היה ראוי בכלל ללבוש את מדי צה"ל.

האיש שכופר בזכות עם ישראל בארץ ישראל, מקבל ממדינת ישראל פנסיה נכבדה של כ-60 אלף שקל לחודש. אבל לטענת המשטרה, והכל בשלב זה לכאורה – לא הסתפק בכך, וניצל לרעה, על פי החשדות, את חברוּתו בדירקטוריון התעשייה האווירית, בכך שבזכות מעמדו כדירקטור והסתרת הקשר שלו לחברה פרטית בבעלותו, זכתה חברה במיכרזים ובפרוייקטים של התעשייה האווירית. עניין, לכאורה, של שוחד, מירמה והפרת אמונים.

אסאד, הטוען לחפותו, נעצר לפני כשנה, ובפברואר הודיעה המשטרה כי גובשה תשתית ראייתית בעבירות המיוחסות לו.

מנחם רהט

* * *

משה כהן

חוצפה

ערביי ישראל מכריזים שזהותם הפלסטינית גוברת על  זהותם הישראלית.

הם מסרבים לשרת שירות כלשהו, גם לא אזרחי.

וגם מתלוננים שהם "אזרחים סוג ב'". 

אין גבול לחוצפה?

הרי חלק מהרופאים, הרוקחים ועורכי הדין בארץ הם ערבים.

חוצפה.

משה כהן

ירושלים

* * *

יצחק הילמן

האם ניתן כיום לבטוח בביטוח הלאומי?

כולנו יודעים כי הביטוח הלאומי הוא כלי הרווחה החשוב ביותר במדינה והוא אמור לספק רמות שונות של ביטחון חברתי.

בהתאם, חובת התשלומים לביטוח הלאומי, חלה בהקפדה על כל תושב, בלי יוצא מהכלל. כתוצאה מכך, במהלך שישים וחמש שנות הביטוח הלאומי הוכנסו לקופתו סכומי עתק. סדר גודל של מאות מיליארדי שקלים. הכספים האלה היו צריכים להישמר בקופת הביטוח הלאומי, כמו בחברת ביטוח, אלא שכל הממשלות , ללא יוצא מהכלל, הבינו עד מהרה כי קופת הביטוח הלאומי הוא למעשה סניף של אוצר המדינה. היתרון של קופה זו, שכל הממשלות שאבו ממנה כספים, ללא ריבית. זוהי ההלוואה הכי משתלמת, גמ"ח מושלם, בהוראת האוצר, מהתושבים לאוצר. כל מקור אחר היה מחייב את הלווים בריבית, בין ריבית צנועה מאוד של בנק ישראל ועד לריבית דביטורית, המקובלת בבנקים, בסביבת 13-14 אחוזים לשנה. במקרה של הביטוח הלאומי לא שולמה כל ריבית וגם מרבית הקרן "הולאמה". לא בטוח אפילו אם קיים תיעוד מדוייק לסכומים שנשאבו מקופת הביטוח הלאומי.

התוצאה של כל המהלך המוזר הזה, הוא שכיום חסרים בקופת הביטוח הלאומי מהבחינה האקטוארית כ-750 מיליארד שקל. אם נצרף את היעדר הריבית, הרי הקרן החסרה בתוספת הריבית בוודאי מעל לטריליון שקלים.

 איש לא מתעניין, איש לא מוחה, איש איננו חוקר, מה קרה, ואם זה היה חוקי. כל זה הפך לרוטינה, כל זמן שתשלומי הביטוח הלאומי מתנהלים כסדרם. אלא שאי שם בעשור הקרוב או במקרה הטוב תוך שני עשרים, הביטוח הלאומי יהיה למעשה חדל פירעון.

נשאלת השאלה – להיכן בעצם נעלם הכסף העצום הזה? בכדי לגלות מהם סכומי האמת צריך למנות ועדת חקירה ממלכתית, להביא מסמכים, מומחים ואומדנים. לאחר מכן תישאל השאלה – איך מחזירים את הגזילה?

בגדול, ניתן להגיד שהכסף שנעלם מביטוח לאומי, הלך להחזר החובות של המדינה. כך קרה שקיצבאות הזיקנה בישראל הפכו לנמוכות שבקיצבאות מדינות ה-OECD שישראל נלחמה שנים, להיות חברה בו.

בו זמנית, יוקר המחייה בארץ, בגלל כשל התחרות בין ספקי הסחורות והשירותים, ותשלומי מס לא שוויוניים, הוא בחמישים אחוזים מעל הממוצע המערבי. יוצא שקיצבת זיקנה של כאלפיים שקל, יכולה להספיק בקושי למחיה של שבוע בכל חודש. בהנחה,  שלמחצית האוכלוסייה במדינה אין פנסיה, הרי קיצבאות הזיקנה הן המקור היחידי למימון המחייה עבור כמחצית מתושבי המדינה כשהם ייצאו לגמלאות, ובמצב זה כסף זה לא יספיק.

כדאי לשים לב, כי בקצב הנוכחי, ישראל כנראה תרד תוך שני עשורים לשלושים אחוז חוב לתוצר במקום חמישים אחוזים שקיימים היום. היא תהיה כביכול המדינה, העשירה ביותר בעולם, מפני שההלוואות שהיא תוכל לקבל בשוק הפיננסי העולמי יהיו בעלות ריבית קרובה לאפס. יש רק מדינה אחת עשירה מאיתנו – נורבגיה, בגלל מרבצי הנפט העצומים שבשטחה או ליד חופיה.

לכאורה, אין מצב טוב מזה. אלא שבמקביל לעושר הווירטואלי הזה, עליו גאוותו של כל ראש ממשלה, או שר אוצר, ישראל הולכת ונהפכת לאחת מהארצות הבעייתיות  בעולם, מהבחינה הסוציאלית. הארץ מתחלקת למעשה לשניים: חצי אחד חי מצויין או טוב למדי. החצי השני, מתקרב במהירות לרמת חיים של עולם שלישי. חצי זה לא יוכל להתקיים מהכנסה של כאלפיים שקל לחודש, הוא יזדקק להרבה יותר מזה. 

הכלי היחיד שיכול לתת לאנשי ה"חצי השני", לשרוד בכבוד, הוא קיצבת זיקנה ראויה, זאת מאחר ול"חצי" זה לא תהיה פנסיה או כל הכנסה אחרת. כדי להתכונן לצונאמי הזה, שעלול להגיע, חייבים להקים מיד ועדת חקירה ממלכתית, לחקור מהם הנכסים האמיתיים של הביטוח הלאומי, לדרוש מהמדינה להחזיר את הקרן החסרה ואת הריביות האדירות שלמעשה נגנבו מהקופה. במקביל חייבים לתכנן העלאה הדרגתית של הקיצבאות מכל הסוגים, ובעיקר קיצבת הזיקנה, בכדי להבטיח קיום בכבוד.

היום הנכים הם המפגינים הם הראשונים להפגין, כי הם הכי חלשים. מספרם הוא כמאתיים וחמישים אלף. דמיינו לעצמכם מה יקרה אם מיספר הנזקקים בציבור יגיע לשניים וחצי מיליון ?

במשך שבעים שנות המדינה, הלכו מרבית המשאבים שלה או למימון הביטחון או למימון החזרי החובות. תקציבי הרווחה, ובעיקר קיצבאות הביטוח הלאומי, ותקציבי הבריאות, הלכו והצטמקו ריאלית. בו בזמן יחס החוב לתוצר הלך והשתפר.

זוהי למעשה אחיזת עיניים. אנחנו צועדים לקראת אסון חברתי. חייבים לטפל במניעתו בעוד מועד, ויפה שעה אחת קודם.

יצחק הילמן

* * *

אברהם כץ עוז

תרבות

יש לי משהו להגיד לשרה לתרבות של ממשלת ישראל. המאמץ של השרה לתרבות להחזיר אותנו לאיזו תרבות אפריקנית, או  צפון-אפריקנית-יהודית שמעולם לא היתה קיימת, נידון לכישלון ואינו אלא  אפיזודה חולפת, וזאת כי העם היהודי הרבה יותר חכם  ממנה.

איננו יודעים בוודאות מה היתה תרבותו של עמנו בארצו עד יציאתו לגולה, על חלק אנו יודעים  ועל חלק לא, כי תרבות זה לא  רק  דת  זו  גם שפה, וספרות חילונית, ושירה חילונית, ואופנה וביגוד, וחגיגות וריקודים ונגינה, וספרים, ואוכל,  וספרות , ומדע  ואגדות, וארכיטקטורה, וחינוך, ובילוי, וחופשה, כל אלה הם חלק מתרבותו של עם.

לדאבוננו כותבי ההיסטוריה של עמנו עסקו  בעיקר בתיעוד הנושאים הדתיים, מתוך כוונה לשמור על  זהותו של העם בגולה.

קרוב לוודאי שחיי יום יום בזמנו של הורדוס היו תוך אימוץ של התרבות  הרומית שמסביבנו, וההתנהגות היום-יומית בתקופת החשמונאים היתה על פי התרבות  היוונית. הראשונה שבה עוצבה תרבות חילונית יהודית  מחוץ לארצנו היתה ספרד בין  המאות החמישית והחמש-עשרה. זו היתה תרבות יותר עשירה ומעניינת  מהתרבות האירופאית של אותה תקופה.

עם הגירוש מספרד, נשאו איתם היהודים את  התרבות  לארצות החדשות, לאנגליה, להולנד, לצרפת, לגרמניה, לרוסיה, לפולין, לאיטליה, לתורכיה וליוון. כעם היחידי שידע קרוא וכתוב, היו היהודים תמיד בדירוג העליון  של מערכות התרבות. התרבות האירופית עצמה היא שילוב של מיספר תרבויות לאומיות – אנגלית ופרנקופונית ואיטלקית וגרמנית ומזרח אירופאית.

המדינות הצפון-אפריקניות עשו ככל יכולתן להתחבר דווקא לתרבות הפרנקופונית הצרפתית, לשאנסונים, לציור של פיקסו וון גוך, למוסיקה  של בטהובן  וצ'ייקובסקי ולאופרות של ורדי.

מדינות צפון-אפריקה שונות זו מזו. טוניס ואלג'יר מחוברות לצרפת, לוב נדבקת לתרבות האיטלקית, מרוקו היא  היחידה  שעושה מאמצים לעצב לעצמה תרבות חילונית. אבל יהודי מרוקו מהמלח, הגטו היהודי, לא  השתתפו  בתרבות החילונית של מרוקו, הם היו  מרוכזים סביב בית הכנסת והדת. והמזמורים והתפילות היו אלה שהביאו איתם  מספרד.

[אהוד: לא כל יהודי מרוקו הם צאצאי המגורשים מספרד. חלקם הם צאצאי שבטי הבֶּרבֶּרים שהתייהדו. אולי לכן גם היו הבדלי רמות בקרב הקהילה].

כץ עוז: עם עזיבת היהודים את  מרוקו, המשכילים והעשירים עברו לצרפת, ולפריז ולמרסיי, והם קשורים היטב לתרבות  הפרנקופונית האירופאית ולא לתרבות מרוקו. רוב יהודי העולם קשורים לתרבות האירופאית והמערבית של אירופה וארה"ב.

לא קיימת תרבות ים תיכונית אחת, הכוללת את יוון ומרוקו או את מצרים וספרד, את צרפת ואיטליה ולוב. זה פשוט דבר שלא קיים. נכון , יש מזג אויר דומה שמאפשר לגדל את אותם  מוצרי מזון, ותו לא.

הנה לדוגמא מה הביאה איתה עליית יהודי מרוקו לארץ. במרוקו היה מנהג ראוי ויפה  של ידידות בין מוסלמים לשכניהם היהודים, ובמוצאי חג אחרון של הפסח היו  המוסלמים  מביאים ליהודים את  לחם  החמץ הטרי, וחגגו  חג משותף בערב, ולמחרתו  בטבע. שמו היה מימונה. בארץ, במקום לאמץ את החיבור בין יהודים למוסלמים, הפכו את החג להילולה על האש, מופלטות וצהלולים. תרבות גדולה אין  בזה.

[אהוד: אתה טועה. חג כזה – "חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד של צפת, היה חל מדי שנה באסרו חג של פסח כבר במאה ה-19 – עם אותם מאפיינים של המימונה. יש על כך מחקר יפה של שושנה הלוי ואני השתמשתי בתיאורים שלה כדי לבדות את חג החמלניצקיה במושבה ברומאן "המושבה שלי", וכן החג הזה מופיע אצלי בסאגה "והארץ תרעד"].

כץ עוז: אני מעריך ומכבד את תרבות מרוקו, יש להם יופי של דברים. כמו שאני גם מעריך את תרבות סין ותאילנד, אבל תרבות יהודית חילונית לא היתה במרוקו, והנעימות של התפילה בבית הכנסת במרקש לא היו מנגינות הרחוב המרוקני אלא נעימות ומזמורים בעברית או בלאדינו, אותם אלה ששרים כאן בארץ, שבאו מספרד.

גבירתי השרה, הגיע זמנך ללכת, הכנסת מספיק סכסוכים ורוע לב  בין אמנים, יוצרים ועולים מגלויות שונות. אמרת שטויות בשפע ועשית מספיק נזקים. אני מקווה  שישכחו אותך מהר, ונמשיך להרחיב את התרבות הישראלית שנוצרת כאן מזה 120 שנה, בכל שטחי  התרבות ותרבותנו נשענת בעיקרה על התרבות המערבית, וחלקים ממנה זהים קרוב לוודאי לתרבות אבותינו עובדי האדמה.

496351 דינה  ברזילי – להקת הנח"ל?

אני ממשיך לראות את המופעים הוולגאריים של נטע ברזילי, ומתפוצץ. וממשיך לשאול את עצמי אם זו התרבות שישראל יודעת להציג כיום לעולם  הגדול או אולי זה תעלול תקשורתי של תרבות מקולקלת?

אומרים לי ידידיי, תעזוב, זה מין צורך חברתי להראות לכל העולם שאנו נותנים כבוד גם לשונה ולמשונה. 

 בסדר, אנו  מכבדים ודואגים לשונה וליוצא הדופן, אבל למה הופכים את השונה לדגל של תרבות? הארוויזיון  כבר מזמן איננו מופע  רב תרבותי, אלא מופע תקשורת רווחי בלבד. אני לא  בטוח שזה כבוד גדול לישראל שהוא יתקיים בירושלים, ואני מוכן  בהחלט לותר עליו.

פסטיבל ירושלים שווה פי אלף מהארוויזיון. וגם  תערוכת ספרים  בין לאומית. כלום לא יקרה אם  את המאה מיליון שקל שרוצים לקחת מהמדינה עבור הארוויזיון, יתנו  לנזקקים, ולקבוצות של יוצאי דופן שבשולי החברה או  לעניים שלא גומרים את החודש.

אירופה היא יבשת תרבותית ויש לנו הרבה מה ללמוד ממנה, אבל גם שם יש הרבה זבל ואנו לא מוכרחים להידבק דווקא לזבל.

שיעורי בית –   OUT

משרד  החינוך  מודיע  ששוקלים לבטל את שיעורי הבית לתלמידים.

למה ?

כנראה כדי שיהיה לתלמידים מגיל 3 עד 18 מספיק זמן כדי להסתכל בפלאפונים. כי שיעורי בית גוזלים זמן טלפונים יקר?

ייתכן מאוד שבמשרד החינוך גם הגיעו למסקנה, שאם יהיה מספיק זמן לשחק בטלפון הידני, אולי לא יהיה בכלל צורך בבתי  ספר, כי הכול נמצא בין כך לא בראש של התלמיד אלא  בפלאפון. והמורים הרי רוצים כל הזמן חופש או שביתה,

ויש גם צורך בעוד כסף ללימודי תורה .

כנראה הממשלה  הזאת  תחליט, בדרך של עיסקה עם החרדים (כמו חוק הלאום) – על ביטול שעורי הבית, והעברת הכספים לצורכי תורה.

חופש ושיוויון

  למדנו כבר מזמן ששני הערכים המכוננים האלה, חופש ושיוויון, לא חיים תמיד בשלום זה עם זה. כאשר רוצים יותר חופש, נאלצים לוותר על חלק מהשיוויון, וכאשר רוצים יותר שיוויון נאלצים לותר על חלק מהחופש.

כך  היה מעולם (מאז שנתנו צבעים בדגל הצרפתי לשלושת ערכי היסוד – חופש  שיוויון ואחווה) וכך יהיה גם  בעתיד. החוכמה היא למצוא את נקודת  האיזון  האפשרית ביניהם, ואותה  ביבי לא מוצא.

פעם חשבנו שהשיתוף הוא ערך, היום אנו יודעים שהשיתוף הוא כלי כדי להגיע קרוב ככל האפשר לערך  השיוויון. שותפות  יכולה להיות גם בין מי שאינם שווים.

אני בעד שותפות מלאה, זכויות וחובות אזרח מלאות לכל אזרחי המדינה, אבל אינני מוכן לתת  זכות לאומית לאף אחד אחר חוץ מאשר לעם  היהודי – זאת  הציונות.

לו לשרים  ולרוה"מ היה שכל היו צריכים להחיל "חוק שותפות גורל" המקנה זכויות מלאות לכל  קבוצה/עדה המקיימת את כל החובות והיא שתקבל את מלוא  הזכויות.

  כל טוב.

 אברהם כץ עוז 

מפא"יניק ותיק,  חבר  כנסת ושר חקלאות לשעבר, בוגר התנועה  המאוחדת וממקימי קיבוץ נחל עוז ב-1953.

אהוד: בקשר לסרת התרבות אתה טועה! – עוד לא הגיע זמנה ללכת כי היא טרם תפרה את שמלת הקיטש הלאומית להופעתה בתחרות הארוויזיון, שכנראה בסופו של דבר לא תתקיים כאן.

* * *

בקרב ערבים מוסלמיים בישראל מתעוררת תנועה של הגירה לירדן כדי לבטא שם את הלאומיות הירדנית-הפלסטינית-הערבית-המוסלמית שלהם – מבלי להיות תלויים באפלייה ובגזענות של המדינה היהודית ישראל – אלא מדינה שתיתן ביטוי ללאום הערבי-המוסלמי.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד: שלושה שירים

אֶנְקַת הָאֻמְלָלָה

"מִי אָדוֹן לָנוּ: מִשֹּׁד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים"

בְּנִבְכֵי הַלַּיְלָה

הֵם חָמְקוּ לְמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה

הַשָּׁמוּר לִמְבַקְּרֵי הַבָּרִים,

עַלְמָה צְעִירָה עִם גֶּבֶר מְהַגֵּר,

נִשְׁמַע, כְּאִלּוּ הִיא מִתְנַפֶּצֶת לִרְסִיסִים

בְּתַחֲנוּנֶיהָ

בְּזַעֲקוֹתֶיהָ

הוּא לְלֹא רַחֵם,

בְּאִבְחָה אַחַת נָטַל אֶת בְּגָדֶיהָ

אֶת אַרְנָקָהּ

וּבָרַח.

אֲבַק עוֹלָם נָפַל עַל הָאָרֶץ.

הִיא עֵירֻמָּה יָצְאָה

אֶל הָאֹפֶל הַשָּׁחֹר

רָצָה פְּזוּרָה בֵּין טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם

הַמְּבַכּוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ לָרֶדֶת.

בֵּין הַבָּתִּים

דֶּרֶךְ דֶּרֶךְ סְתָם,

וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה הַנִּפְטָרוֹת מִן הָעוֹלָם

בְּדַרְכָּן.

יְדִידוּת

הִיא אָמְרָה כִּי יוֹם אֶחָד

תִּכָּנֵס עִמִּי לַמִּטָּה.

שָׁאַלְתִּי אֵם תְּקַיֵּם הַבְטָחָתָהּ.

"עִתִּים כֵּן

עִתִּים לֹא"

הֵשִׁיבָה.

וְאֵיךְ אֵדַע?

הִקְשֵׁיתִי.

הִפְנְתָה לִי  עֹרֶף

וְהָלְכָה.

וּשְׁתֵּי יָדַי

כְּמֶלְקָחַיִם לָחֲצוּ אֶת

רַקּוֹתַי

עַד אֵין הַכֵּר.

מְשׁוֹרֵר נִשְׁכַּח

גַּם מְשׁוֹרֵר נִשְׁכַּח

יֵשׁ וְיִקַּח עִמּוֹ אֶת מַטֵּה

אַהֲרֹן

וְיוֹצִיא שִׁיר טוֹב

מִתַּחַת לַחֲלָצָיו,

אוּלַי סוֹף סוֹף יִזְכֶּה

בְּגָבִיעַ מֻזְהָב

* * *

רגעי חיים מצופים שוקולד

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אלי

תן לי רגעי חיים מצופים שוקולד

ואוכל מהם כל עוד עודני חי

אטעם את ליקר החיים

טיפות אחדות כאילו כבר מתי

וקיבלתי חופשה וחזרתי לחיים

לחיות את הרגעים שעוד נותרו לי

בעודם מצופים שוקולד

* * *

אסי דגני

הזדהות

בַּדֶּרֶךְ מוּלִי כֶּלֶב זָקֵן וּמְגֻדַּל גּוּף

בְּטִיּוּל שֶׁל בֹּקֶר שַׁבָּת

בַּמַּעֲלֶה הַתָּלוּל שֶׁל הַסִּמְטָה,

בְּעָלָיו כִּמְעַט גּוֹרֵר אוֹתוֹ

בָּרְצוּעָה הַמְּתוּחָה.

הַכֶּלֶב מִתְנַשֵּׁם וּמִתְנַשֵּׁף מַמָּשׁ כָּמוֹנִי –

אֶלָּא שֶׁאֲנִי הַפַּעַם בַּמּוֹרָד.

* * *

בקרב ערבים נוצריים בישראל מתעוררת תנועה של הגירה ללבנון כדי לבטא שם את הלאומיות הלבנונית-הפלסטינית-הערבית-הנוצרית שלהם – מבלי להיות תלויים באפלייה ובגזענות של המדינה היהודית ישראל – אלא מדינה שתיתן ביטוי ללאום הערבי-הנוצרי.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

אבא

עלינו ארצה משפחה צעירה, אבא ואימא וילדים שלושה. נפרדנו מהמשפחה המורחבת המגנה והכול בחיינו השתנה, ולחפש פרנסה אבא פנה.

אבא, עלית ארצה, עם כל התעודות, החליפות והעניבות, שמעידות, שהיית שם מורה מדופלם ופה במדינת ישראל, הציעו לך עבודה כפועל ולא היית מוכן לקבל ואתה לא מתכוון להפריח את השממה ולא לעסוק בעבודת האדמה.

אתה אדם משכיל וגאה, ומגיע לך לעבוד במשלח יד יאה, אתה לא מוותר ודורש עבודה במקצועך כמורה.

בגלל שידעת ערבית, בכפר ערבי קיבלת משרה בהוראה. לגמרי לא בשמחה, עברת לגור שם עם המשפחה. במדינת היהודים גרת בכפר של בני דודים, שלא כולם מחמדים וגם שם קשה לך להשלים.

עלית למשרד החינוך בבירה, דפקת על השולחן וביקשת "העברה". דורגת כ"מורה בלתי מוסמך", תואר מפלה ולגמרי לא מוצלח, וככזה, רק בישוב סְפַר לך יאה להיות בו מורה, עד שתעבור הכשרה ו"מורה מוסמך" תהיה.

אימא התעקשה ונשארה תקועה במעברה, בשרון. חשבה, שאם תלך אחריך למדבר, בגבול הרצועה, שבמסתננים זרועה, המשפחה עלולה להיפגע והיא לא היתה מוכנה לחיות שם בסכנה.

לא נותרה לה ברירה. אימא נשארה עם הילדים במעברה בודדה, אבודה וזרה כואב ומר לה ללא אבי ילדיה וללא בעלה.

ואתה פנית ל"גבים דורות", היום שדרות, שם היו לך מגורים, שאנו כלל לא מכירים. מעולם לא באנו אליך לביקורים.

אצלנו היית אורח נוטה ללון. הגעת באופן קבוע פעם בשבועיים, או אחת לשבוע, הבאת לנו ביסקוויטים וסוכריות, סיפרת לנו מעשיות, מעט חוויות וחזרת בלעדינו להיות.

לא אחת, השארת אישה בהריון, שילדה ארבעה ילדים בציון, בזמן שהיא לבד ואתה שם. ובמשך השנים, הפכנו למשפחה "מרובת ילדים" ויש שיאמרו "ברוכת ילדים".

האם הילדים גרמו לך שמחה וברכה, כשאתה כל הזמן עסוק בעולמך, ואתה לבדך ואנו ואימא לבד? איכָּ ה? רוב הזמן, אתה אינך... לא נוכח, אך קיים...

לילדים שבהעדרך נולדו היית זר ולא מוכר, לא הייתָ כשאימא ילדה ואושפזה בבית חולים. השארת אותנו עם דודה שאותנו הזניחה וחשנו אומללים. שבוע ימים שלחה אותי לבית ספר, בלי לסרקני ובלי לקשור לי סרט, וזה היה מביש ומשפיל וממש לא בסדר!!!

לא באת אותנו לראות, כשהיינו חולים ועמדנו למות, לא הבאתָ אותנו לרופא כשחלינו במחלות ילדות ולא כשעברנו חורפים קרים עם שיטפונות ורוחות חזקות, והיה לנו רטוב וקר ולא היו לנו מספיק בגדים ושמיכות.

לא השכבת אותנו לישון ולא סיפרת לנו סיפורים. לא עזרת לנו בשיעורים, ולא באת לאספת הורים. לא הלכתָ לקניות ולא ידעתָ אם יש לנו מה לאכול, ולא קמת אלינו בלילות ולא הפרענו לך לעבוד.

ואין לך מושג עם אלו תנאים אימא מתמודדת וכמה בדידות ואחריות על כתפיה מוטלת. וכמה היא סובלת בשקט ומתפללת ולמציאות אחרת מייחלת. וכוס דמעותיה על גדותיה עולה ולא יודעת מתי תגיע הגאולה!!! 

למען האמת, אנו לא יודעים כמה לך היה קשה, ומה בזמנך הפנוי אתה עושה, ואיך אתה מרגיש כשאתה לבד לבד, בלי אף אחד. ועם מי ומה אתה אוכל ואיך התרגלת שעליך לבשל!!! וכמה אתה חושב על אימא ועל העוללים והאם לפעמים הגעגועים אותך שוברים? והאם יש רגעים שאתה מתפרק ומשתוקק את ילדיך לחבק?

ואותי שאהבת מאוד, התגעגעת אליי? חשבת כמה אני אותך רוצה לראות ואיך אני מונה את הדקות?

אתה קולט שאנו גדלים כ"יתומים"!!! האם אתה בוכה עליך ועלינו לפעמים? וכמה לך קשה שאין שום אמצעי קשר ואין לך מושג אם אצלנו משהו לא בסדר?

ואולי טוב לך שאתה עם עצמך ואיש לך לא מפריע ואתה בעבודה יכול להשקיע ולהתקדם ולהיות מורה בעל שם?

בחופשה הגדולה, ציפינו להקלה, הזדמנות לבלות חודשיים עם הילדים, אך שוב אתה לוקח את מקל הנדודים, ויוצא לחפש שקט מהבית הרועש והצפוף. יושב בגן ציבורי, בעשן סיגריות אפוף, לומד כדי להצליח במבחני "הסמכה" שיביאו את השמחה ויזכו אותך בתואר המבורך, "מורה מוסמך" ויאפשרו לך "העברה", חזרה למעברה, שם משפחתך את חייה מעבירה.

אחרי תריסר שנים, עברת את כל המבחנים, היינו יחד איתך בעננים, כשזכית בתואר המובטח "מורה מוסמך".

לא אבדה התקווה הרגע המיוחל בא. קיבלת עבודה בסביבה, קרוב למעברה שגרנו בה, עם משכורת יותר טובה וה"יתומים" שהיו זקוקים לאהבה, סוף סוף זכו באבא והשמחה רבה...

חיפשת את מקומך בבית, שהיה מלא ילדים ורעש לא רגיל. אני מניחה שבכלל לא היה לך קל לעזוב את השקט ואת החופש המהולל שהיה לך שם.

ואולי שכחת שילדים אינם מלאכים, ושלפעמים הם מתנהגים כמו פרחחים, לפעמים קוטפים איזה פרי בוסר מגינת השכנים, לפעמים מכים את מי שאותם הפיל או השפיל ולפעמים מתחצפים ושיעורים לא מכינים, וכל מה שהם צריכים זה שאותם יבינו, יקשיבו להם ואת חטאיהם "ילבינו".

ואתה רצית להשליט משמעת וסדר בעדר התועה, שגדל בלי רועה, והשתוקק לחיבוק מאבא, איש החינוך. היית נוקשה, את שבטך מהם לא חסכת, לא סלחת, לא חיכית. הכית ואת זעמך בהם כילית. שגית, חטאת, עווית. הם לא יסלחו לך על המכות, שהיה עליהם לספוג, שהפכו בנפשם לצלקות.

בכול פעם שהיית מכה, הלב של אימא היה בוכה והיה פורץ ביניכם ריב שכמעט את הבית החריב, הפר את השלווה, שאתה היית רגיל לה, והיא לה ייחלה ואנו היינו אחוזי חלחלה...

ועוד סיבה למריבה, היה התקציב הדל, שבידיה הופקד, וכמה שהשתדלה לא לקנות "מותרות", לא שפע בשר ולא פרות, היה ברור, שממנו אי אפשר להשביע תשע נפשות.

והיא התחננה וביקשה תופסת לתקציב, אך, אבא, לא היית אדיב וגם לא נדיב וצעקת "שאין לך"!

ושוב התחלתם לריב.

כל כך חלמנו שאבא, בחיינו יהיה נוכח ומעורב, אך כשהוא שב, חלומנו נכזב. שובך הביתה לא הקל על אימא, יום יום מטעמים לך הכינה, כי הבינה שמגיע לך פיצוי ראוי על התקופה שבה היית חצוי ולא מצוי.

שמת לב שהיא מקריבה למענך מהאוכל של הילדים ולעצמה היא קצצה רק בצל ופטרוזיליה ואכלה עם חתיכת פיתָה ושום מאכל אותה לא פּיתה וגם לא הסכימה שתקנה לה שמלה ולא רצתה שום דבר לעצמה. נתנה את כל הלב ועשתה הכול שאף אחד לא יתלונן ויישאר רעב.

ראיתי אותך אבא מתייסר נורא ומסביר לאימא שהמצב לא מותיר לו ברירה, ושתדע שאתה  באמת לא אדם רע. הבנתי אבא שאתה לא יכול לתת לה עוד קצת, כי את המשכנתא, הארנונה, החשמל, המים, הגז והמיסים, צריך לשלם וצריך לקנות בגדים ונעלים לילדים בחגים ומשכורת המורה שהיתה עלובה נורא, אילצה אותו להקציב לכל דבר רק קמעא ולא היה מספיק לגדל בה שבעה.

וגם הבנתי, כמה קשה לאימא להסתפק במועט...

אבא עבד ולמד והיה אדם נאור, ואימא "קפאה" ולא זכתה מכל האור, הוא התקדם קדימה, והיא נותרה רק אימא. והיא לו, לא התאימה. היחסים ביניהם הפכו לעכורים והם האכילו זה את זו מרורים. וזה כירסם את ליבנו והרגשנו שכול זה בגללנו. וחששתי, אוטוטו הם נפרדים...

דאגתי. מה הם יעשו עם הילדים?

המריבות ביניהם נעצו בי סכין, כאבתי והתביישתי ולא יכולתי להסכין, הרגשתי שהבית אינו עוגן ולא חוף מבטחים ובכול רגע הם עלולים לעלות על שרטון לפוצץ את "החבילה" והכול ירד למצולה.

בכיתי בשקט. מה יהיה עם העוללים?

לא העזתי לשפוט מי מהם צודק ומי טועה. כשהכול ביניהם הסתבך, לא ידעתי עם מי אלך ולא רציתי לפגוע, לא בו ולא בה, והתפללתי, שתהייה ביניהם אהבה, ושלא ייפרדו ושיהיו לנו אימא ואבא.

הייתי קטנה, כביכול, דבר לא מבינה, ישבתי בשקט בפינה, בוכה עליהם, מוטרדת ומחפשת מוצא, מה למענם אני עושה ואיך אני עוזרת ואותם מצילה, לפני שהם טובעים במצולה...

כשאימא שלחה אותי לקניות, לחם ומרגרינה, תרנגולת זקנה וירקות, כמו גדולה על המקח עמדתי וכשהצלחתי לזכות בהנחה, שמחתי ל"חסוך" כמה גרושים, שלכלכלת הבית נחוצים.

לפעמים, הייתי מוצאת סיבה, יוצאת לשדות החקלאיים בסביבה, ללקט בוטנים, או תפוחי אדמה, או אפונה, להביא לאימא מעט מהלקט, וייחלתי שזה יביא הביתה מעט שקט!!!

ולעיתים, בסוף יום הלימודים, עברתי בשדות וביקשתי שיתנו לי עבודה בחקלאות, באיסוף בוטנים או תפוחי אדמה, כדי להרוויח כמה גרושים עבור אימא, והתחננתי בפניה, שאבא לא יֵדע, כדי ש"כבודו" לא ייפגע... את המעט שהרווחתי נתתי לה, ולא קניתי לעצמי שוקו או לחמנייה, רק רציתי שירווח לה.

הייתי רגישה והפנמתי שיש בבית, התמודדות קשה עם בעיות פרנסה. ניסיתי לעזור, וזה היה רק טיפה בים המחסור. הבנתי שהוריי אינם דוגמא לחיים שאני רוצה לעצמי לבנות, חיפשתי מקום לברוח מכול המערבולות, שאפתי לחיים עצמאיים, בלי תלות, וקלטתי שלימודים יאפשרו לי מילוט מעוני וממריבות.

הלכתי ללמוד ל"בגרות" בערבים, וחזרתי כשישנו ולא שמעתי יותר ריבים. עשיתי הכול כדי לעבוד ולהרוויח ולהוכיח, שיש דרך אחרת לחיות, בלי תלות ובעצמאות.

במרחק השנים, אני מגלה כמה הוריי היו אומללים, מנותקים זה מזה וחנוקים, היא עם, והוא בלי, הילדים, ורק בנס הצליחו אותנו בדוחק לפרנס, וכמה שהיחסים ביניהם הפכו מקולקלים ומקוללים, שהותירו אותנו חסרי ביטחון ומבולבלים, וכמה קשיים הם עברו מהרגע שעלו, עד שראו אותנו גדלים והופכים לפחות תלויים.

תמונתה של אימא עומדת ומתחננת בפני אבא ואומרת לו שהתקציב לא מספיק לכלכל תשע נפשות, והיא נדחית, כאילו ביקשה לעצמה עוד שמלה או תכשיט, נועצת בי סכינים בלב, וחוזרת אלי שוב ושוב.

כמה הייתי רוצה להביא לה מכל טוב ביד רחבה ולפצות אותה על סבלה, ואני לא יכולה וזה מאוד עצוב. בכול פעם שאני הולכת ל"סופּר" וקונה כל מה שאני צריכה, בלי לבקש ובלי להתחנן ובלי צעקות ומריבות, אני מבינה שהצלחתי לעשות "תיקון" והוריי לימדו אותי שיעור חשוב בחיים, איך לעשות אחרת.

למזלי אנו חיים היום בתקופה שונה של שפע, ואין מה להשוות לתקופת הצנע... 

באהבה להוריי, שנטלתי חלק בייסוריהם.

חנה סמוכה מושיוב

6.8.2018

* * *

רוֹן גֵּרָא

מִפְגָּשׁ אַקְרָאִי

הָרָזוֹן שֶׁלָּהּ בָּלַט,

צְלִיעָתָהּ עוֹד יוֹתֵר

בְּכָל זֹאת

כְּשֶׁלִּטְּפָה אֶת חֻלְצָתִי,

חַיַּי  שֶׁלֹּא נֶחְיוּ

עָמְדוּ שָׁנִים דּוּמָם

נֵעוֹרוּ.

הַדָּם זָרַם.

וִתַּרְתִּי,

בָּחַרְתִּי אֵלֶיהָ לֹא

לְהִצְטָרֵף.

אַךְ עֶצֶם נְגִיעָתָהּ

גָּרְמָה לִי לְחַיֵּךְ

* * *

"משוררים לך ירושלים" ו"אלול עברי"

חברות וחברים, שלום,

ראשית, אני רוצה להזכיר שביום שני, 20 באוגוסט 2018 נקיים אירוע שירים לירושלים, שיכלול גם השקה לאסופת השירים "משוררים לך ירושלים". גם משוררים שלא באסופה יקראו שירים לירושלים.

נפגשים בשעה 3 (15.00) בכיכר ספרא ליד מפת עלי התלתן, ומשם נצא לבית אורי צבי (בית מורשת אצ"ג), יפו 33 ירושלים. שם נקיים אירוע קריאת שירים בהנחיית הרצל ובלפור חקק. האירוע בחסות מרכז המבקרים של עיריית ירושלים, מנהלת חנה עבאדי.

הזמנה שנייה: ביום רביעי 29 באוגוסט 2018 נקיים לקראת אלול אירוע "אלול עברי": נקרא שירי אלול וסליחות. האירוע יהיה גם מחווה לאסופת השירים "שירה עבריה", בהפקת ראובן שבת והוצאת אתר התרבות "בכיוון הרוח". ההפקה בחסות מוזיאון לחצר היישוב הישן, שם התקיים אירוע "העבריה" לפני חודשיים, אירוע שירים על העברית.

ניפגש באותו יום בשלוש וחצי (15.30) בשער יפו, ולאחר סיור מודרך נקיים את האירוע במוזיאון חצר היישוב הישן בשעה ארבע (16.00).

בברכה,

בלפור חקק

* * *

תקוה וינשטוק

הפצחנים (ההאקרים)

"מה שלומך היום ומשפחתך? אני מקוה שאתה בסדר! אני עורך דין טרפו פני. שלחתי לך מכתב בחודש שעבר אבל אתה לא לחזור עם תגובה. יש לי מידע חשוב על המורשת שלך בשווי של 5.5 מליון דולר, אשר הופקדה לך על ידי בת דודה מאוחרת, מארצך. אני מבקש את הסכמתך להציג בפניך את קרוב משפחתך משום שהבנק חייב אותי להציג כדי לאפשר להם להתחיל את התהליך המשפטי להעברת הקרן לחשבון הבנק שלך. תגובה מהירה. שלך בכנות, טרפו פני."

למרות העברית הקלוקלת הבנתי את המסר. אוצר גדול מצפה לי... אבל למרבה הצער אין לי שום "דודה מאוחרת" וגם לא "מורשת"...

בחודשים האחרונים המחשב שלי, כמחשבים רבים אחרים, כבוש בידי פצחנים (האקרים). זו לא פעם ראשונה שאלמונים מבשרים לי על ירושות ועיזבונות למיניהם. ולא כספים בלבד: שלושה שבועות תמימים הודיעו לי כי מצפה לי חבילה בבית מסחר גדול בברצלונה ועל ההודעה חתום מישהו בשם מעוות של אדם שאכן אני מכירה בעיר זו. למה אינך  לוקחת את החבילה? חזר ושאל. מי יודע מה היה בחבילה... יעצו לי לא להגיב. בכל זאת הגבתי והפניתי את הכותב ל"שולח" של החבילה. למזלי זה עזר והתפטרתי מהמטרידן.

אבל יש ומעללי ההאקרים כן מתקבלים על הדעת. יום אחד שלח לי קרוב רחוק  הודעה מלונדון כי הוא נשדד. המכונית ששכר נפרצה, דרכונו וכספו נגנבו והוא מבקש שאשלח לו כסף, שיוכל  לחזור לישראל. ידעתי שאותו אדם אכן נסע ללונדון אך התפלאתי למה פנה דווקא אליי ולא לבני משפחה קרובים לו יותר. עודי תוהה איך וכמה לשלוח, הודיע "הקורבן "שום שוד. הכול כשורה. זה רק עוקץ של האקרים."

אולם כמה קרובים מבוהלים כבר שלחו במהירות הבזק כספים למען שבהודעה...

[אהוד: כל ההודעות החשודות האלה מגיעות גם אליי ואני מיד מוחק אותן].

סרטים על חרדים חד הוריים בניו יורק ובבני ברק:

"מנשה"

בימוי: ג'ושוע ויינסטין. ארה"ב 2017

 "מנשה" הוא שם סתמי, לא מלהיב, לסרט. (תחילה חשבתי שהכוונה לשבט המנשה שעלה לארץ...). גם העובדה שהסרט באידיש אינה גורמת התלהבות כללית. אני דווקא הסתקרנתי. הרבה שנים לא ראיתי סרטים באידיש. עוד עושים סרטים בשפה זו? האם הסרטים סכריניים והמוניים כמו פעם? והיתה לי חוויה נעימה. מסתבר שסרט באידיש (עם קצת עברית ותרגום אנגלי) עשוי בהחלט לגרום הנאה.

מנשה חי בקהילה יהודית חרדית בברוקלין, עובד בסידור סחורות במרכול חרדי. אשתו נפטרה ויש לו בן. הילד, כבן אחת עשרה (ראובן ניבורסקי), אינו גר עימו  בביתו. רבה של הקהילה גזר שהילד יהיה במשמורת אצל  דודו, אחי אמו, עד שאביו יישא אישה. מנשה שואף שבנו יחידו יהיה בביתו. אבל להתחתן אינו רוצה. הוא חושש להיכשל שוב באישה. ובכלל, הנטיות שלו אינדווידואליסטיות.

לקראת "היורצייט" (יום השנה) למות אשתו מקבל האב את בנו לביתו לשבוע. מנשה מתאמץ להצטיין במיוחד בשבוע הזה, להוכיח שהוא מוכשר לטפל בילדו ואינו שלימזל וחסר אחריות כפי שמשפחת אלמנתו טוענת.

אבל דווקא אז מתחיל הכול ללכת עקום. מנשה רוחץ את האפרוח שהביא שי לילד והאפרוח נופח את נשמתו. הוא שוכח לסגור את המשאית בה נסע עם הבן, וארגזי הסחורה נופלים לכביש. וגרוע מכול: הוא מתעקש להכין בעצמו את הקוגל לשבים מהאזכרה, שוכח לכבות את התנור והדירה מלאה עשן ופיח.

אין ברירה. מנשה מתקלח כהלכה, לובש את בגד השבת ואת כובעו החגיגי וצועד...לשדכנית. 

עלילה קטנה נוגעת ללב. דמותו של מנשה אמינה ומרתקת. אחרי שצפיתי בסרט נודע לי כי "מנשה" אינו מגולם בידי שחקן מקצועי. את מנשה משחק אדם ששמו מנשה והסרט מבוסס על פרק  מהביוגרפיה שלו. הבמאי ג'ושוע ויינסטין (לא הארווי וינשטין...) פגש בבורואו פארק במנשה לוסטיג, חסיד בן 38, שמע מפיו את תולדות חייו, החליט להפוך את הסיפור לסרט  ויעד את התפקיד הראשי ללוסטיג עצמו: מי  ייטיב ממנו לשחק את מנשה האמיתי?

"דרייבר"

ישראל 2017

בימוי יהונתן אינדורסקי. 92 דקות

גם "דרייבר" עוסק ביהודי חרד. נחמן (משה פולקנפליקט) אף הוא אב חד הורי. אבל הוא מתגורר בבני ברק, לא בניו יורק, ויש לו בת, לא בן, בת תשע. מנשה מתפרנס מעבודה פיסית במרכול, נחמן עובד כ"דרייבר", נהג, העוסק בהסעה אופיינית לבני ברק: עם מחברת המלאה שמות נדבנים וכתובותיהם הוא מסיע בלילות שנוררים. אלה נכנסים לבתים, מגוללים שם איזו טרגדיה של עוני ומחלות אישית, כביכול, הלבבות והארנקים נפתחים, והשלל מתחלק בין השולח לשליח.

ה"שנור" ופנקסי התורמים רווחו בארץ עוד מאז "החלוקה" המפורסמת. רק האמצעים השתכללו. לצד מכתבים למתן עזרה חתומים בידי רבנים, מנדנדים לך בטלפון, ביום וגם בלילה, לתת תרומה.  הנוהל של כניסה לבתים לשם קבלת תרומות נותר נחלת חרדים בלבד. התדרוך שנותן הדרייבר לשותף שלו הוא מלאכת מחשבת של ציד תורמים.

אבל פרשת השנור, מעניינת לכשעצמה, לא הספיקה לסרט מלא והבמאי הדביק לה סיפור על חני (מנואל אלקסלסי ורדי) בתו הקטנה של הדרייבר .ילדה עצובה שאינה יודעת למה ולאן נעלמה אימה (גם הצופים אינם יודעים), מפחדת להישאר לבד בלילה, הולכת עם אביה לסעודות מצווה, כולל סעודת אבלים יוצאת דופן, שם האוכל חינם והיא משביעה את רעבונה.

חני מציעה לאביה שהוא עצמו, לא השותף, יילך לבקש תרומות והיא תתלווה אליו. נחמן מתנגד אך כששמשת מכוניתו מתנפצת (כנראה  מעשה  הבת) והמחברת – אוצרו היחיד –נגנבת, הוא מתדפק עם  הילדה על שער של בית גביר שכבר פקד פעם. שם, מלא ייאוש, הוא שופך את ליבו, מספר על בנו הקטן שנפטר, על רעייתו שנתקפה בהלם ונטשה אותו. בעלי הבית  מתרגשים ומעניקים לו חבילת כספים.

זה שיאו של "דרייבר". מכאן הסרט הולך ומדרדר והופך למלודרמה תפלה וטפלה. האב והבת מבקרים בלונה פארק הסגור, המלודרמה מתרחשת בחורף, כולה גשמים ואווירת נכאים, והסרט מתעכב שלא לצורך על שומר האתר. נחמן משאיר את בתו אצל אימו ויוצא לבזבז את מענק הכסף במכונות הימורים (בבני ברק!). נוסע עם חברים להביא משאית מלאה שלג מירושלים לבני ברק כדי לגבות כספים מן המשתעשעים בשלג . גם זו פרנסה. הבת בורחת מסבתא ונחמן מגלה אותה כשהוא הולך בעקבות צלילים של שיר האהוב על חני הנשמעים ברחוב. הילדה יושבת על המדרכה יחידה בנוף שומם ומנגנת על גיטרה. כמו יצאה מאחד הספרים הנושנים על ילדים אומללים. האב והבת חוזרים הביתה. שלג יורד על בני ברק. הסרט תם. קטוע. מאכזב עד מרגיז. לא מוביל לשום מקום. שלג דאשתקד.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

"מסע תענוגות לארץ הקודש"

למרק טווין

עברית: 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" בעריכת א"ב יָפֶה ביום 22.9.1972

לפני 46 שנים

בדף הפתיחה לספרו של מרק טווין (המסוגנן בנוסח דפי הפתיחה של ספרים ישנים) נאמר כי מסע זה התפרסם בספר "אנשי תום בחוץ לארץ" וגם כספר "קידמת הצליין החדשה". השם השני "הושאל" מהספר "פילגרימ'ס פרוגרס", ספר דתי עממי שנכתב בידי האנגלי ג'ון באניון במאה ה-17 ושימש כמורה דרך נוצרי לחיי טוהר ול"ירושלים של מעלה", וזכה לתפוצה עצומה בכל שכבות האוכלוסייה הדוברת אנגלית.

במהדורה זו של ספר המסעות הושמטו כמה קטעים על אודות ההפלגה בספינה "קוויקר-סיטי", וכן כל הפרקים הנוגעים לתיאור הביקורים במרוקו, צרפת, איטליה, יוון, תורכיה, החוף הרוסי והים השחור. בפרק א' מתחיל תיאור המסע בארץ הקודש.

מרק טווין עצמו מציין בהקדמה קצרה לספר כי מופיעים בו בעיקר כתבות וחלקי כתבות אשר התפרסמו בעיתון "דיילי אלטה קליפורניה" וכמה קטעים מכתבות ומכתבים למערכות "ניו-יורק טריביון" ו"ניו-יורק הרלד". זהו אפוא יומן נסיעות בארץ-ישראל שנכתב לפני יותר ממאה שנה למען קוראי עיתונים בארה"ב. הקו המאפיין את התרשמותו של מרק טווין מן הארץ הוא ההשוואה המתמדת בין מצבה של הארץ כמו שהיא לבין התיאורים המתקתקים והבלתי מהימנים אשר על פיהם הצטיירה בספריהם של נוסעים מפורסמים אחרים. ההבדל בין המציאות העלובה לבין תיאורה הרומאנטי והזוהר – הוא שמעניק לספר את סגנונו האירוני וההומוריסטי. מרק טווין מלגלג על עצמו, על חבריו למסע, אשר באופיים אפשר למצוא כבר אז את מרבית מגרעותיהם של תיירים אמריקאיים כיום, אך בייחוד הוא מפעיל את שוט לגלוגו בתארו את ארץ-ישראל ויושביה, ואינו חס על שום ציבור ועל שום מסורת מקודשת.

הנה דוגמא לסגנונו של טווין, ולדרך לגלוגו על מחברי ספרי מסעות לארץ הקודש. הוא מצטט כל הזמן את ו.צ. גריימס, שם-בדוי, לדבריו, אך תחת שם בדוי זה מביא טווין כנראה ציטטות אותנטיות או חיקויים מבריקים של רשמי מסע מאותה תקופה:

עולי  הרגל מגיעים לנצרת ומתבוננים בנערות הערביות הנאספות לשאוב מים סביב ל"מעיין הבתולה". יחסית למשפט הקודר שמוציא טווין על יופיין של בנות-הארץ, זוכות הנערות בנצרת למחמאה גדולה, "אלו הן הנערות הלבביות ביותר שמצאנו עד כה בארץ זו, אולם אין ספק שעלמות ציוריות אלו הן, למרבית הצער, נטולות כל חן." (עמ' 101).

והוא ממשיך:

אמר אחד מעולי הרגל – מהאדוקים שבהם: "ראו את הנערה הגבוהה והחיננית ההיא! הסתכלו ביפי-המדונה של פניה!"

עד מהרה בא עוד אחד מעולי הרגל ואמר: "שימו לב לאותה נערה גבוהה וחיננית! איזו חינניות מלכותית של מדונה בפניה."

אמרתי: "היא איננה גבוהה, אלא נמוכה; אין היא יפה, כי אם פשוטת-מראה; אמנם יש בה חינניות, אך גסה היא במקצת."

לא עבר זמן רב ועבר על פנינו עולה הרגל השלישי והאחרון והלה אמר: "איזו נערה גבוהה וחיננית! איזו חינניות מדונה של יופי מלכותי!"

כל הראיות המרשיעות ניתנו. הגיעה השעה לחפש את המקור לחוות הדעת הללו. מצאתי את הפיסקה שאותה אני מביא להלן. ומי חיבר אותה? ו.צ גריימס:

"משעלינו על האוכף רכבנו אל המעיין להתבונן פעם אחרונה בנשי נצרת, שהן רובן ככולן הנחמדות בנשים שראינו במזרח. בהתקרבנו אל החבורה קרבה נערה כבת תשע-עשרה אל מרים והגישה לה ספל מים. הליכתה היתה מלאת חן ומלכותית. קריאה נפלטה מפינו נוכח יפי-המדונה של פניה. ויטלי חש לפתע צימאון, ביקש מים, ולגם אותם לאט, נועץ מבטו מעל שולי הספל בעיניה השחורות הגדולות שהיו אף הן לטושות בו בסקרנות רבה. ואז ביקש מורייט מים. היא הגישה לו והלה הצליח לשפוך את המים כדי שיוכל לבקש עוד ספל, ועד שהגיעה אליי תפסה את המתרחש ועיניה היו משועשעות בהסתכלה בי. פרצתי בצחוק והיא הצטרפה אליי בתרועת צחוק עליזה ככל נערה כפרית במחוז אוראנג'. מי ייתן והיתה לי תמונת דיוקנה, מדונה שפניה כדיוקן אותה נערה יפה בת נצרת, הריהי שכיית-יופי וחמדת-נצחים."

זהו הנזיד מארץ-ישראל שאותו מלעיטים אותנו זה דורות. הבו לי את פנימור קופר כדי למצוא יופי באינדיאנים ואת גריימס כדי למצוא אותו בערבים. רבים הגברים הערביים הנאים שאתה מוצא – אך לא הנשים. כולנו רשאים להאמין כי הבתולה מרים היתה יפה; אין זה טבעי לחשוב אחרת; אולם האם מכאן נובע שחובתנו למצוא יופי אף בכפריות הללו מנצרת?

אוהב אני לצטט את גריימס, משום שהוא כה דרמטי, משום שהוא כה רומאנטי, ומשום שלא איכפת לו כנראה אם אמת בפיו או לא, ובלבד שיפחיד את הקורא או יעורר את קנאתו והערצתו.

גריימס סייר בארץ רגועה זו, ידו האחת אוחזת באקדח והשנייה במטפחת. כל אימת שאמר להזיל דמעה למראה מקום קדוש, אמר לקטול ערבי. בארץ אירעו לו דברים מפתיעים יותר משקרו לכל נוסע אחר כאן או בכל מקום שהוא מאז מות מינכהאוזן."

עד כאן דברי מרק טווין, והם אופייניים לסגנון הכללי של ספרו. התופעה ידועה לנו גם מן הספרות העברית שנכתבה על ארץ-ישראל בסוף המאה הקודמת [ה-19], דוגמת סיפוריהם של זאב יעבץ ויהושע אייזנשטאדט-ברזילי. והיטיבה להגדיר זאת גליה ירדני-אגמון במבוא לספרה "סל הענבים", באומרה:

"בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות, השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בדואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושייכים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מישטר פרוע לשמצה, לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא-חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך, שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים, בבואם לתארה, לנוסח של אגדה ומערבבים דימיון במציאות." (שם. עמ' 7. הוצאת מוסד ביאליק, 1967).

הספרות העברית צריכה היתה לחכות עד בואו של ברנר ב-1909 לארץ, ופירסום סיפורו "מכאן ומכאן" (1911) כדי לקבל תמונה מציאותית, שאינה אידילית ואינה רומאנטית, מחיי הארץ.

מרק טווין עשה זאת ב-1867.

ואולם צריך להודות כי בשלב מסויים של הקריאה מתחיל ספרו של מרק טווין להרגיז. אמנם אתה מרגיש כי מרבית דבריו על מצבה העלוב של הארץ הם קושט דברי אמת, אבל אהבת האמת וההלצה יש ומעוורות את עיניו מלראות את מה שיש בה, בארץ-ישראל, למרות חורבנה ועליבותה. אלה אינם פצעי אוהב אלא התפנקויותיו של נוסע אמריקאי קאפריזי, הסבור כי בלגלוגו גם על עצמו הוא יוצא ידי חובת הביקורת העצמית.

ספרו של מרק טווין, לא פחות משהוא מגלה את קלונה של הארץ, מגלה גם את קלונו של התייר האמריקאי. הארץ, יש לשער, השתנתה מעט מאז חזו בה עיניו של מרק טווין לפני יותר ממאה שנה, אבל התייר האמריקאי? אם להיות אירוני, בסגנונו של טווין, אפשר לומר כי הצד האקטואלי ביותר בספרו גם כיום הוא הביקורת על התנהגותו של התייר האמריקאי.

הספר מלווה ברישומים מלבבים מן המסע, שאינם בעלי ערך אמנותי רב, אך מלאי חיים והומור. גם צורת הוצאתו לאור של הספר עושה אותו שכיית-חמדה בספרייתו של כל חובב תולדות ארץ-ישראל במאה-מאתיים השנים האחרונות. התרגום מניח את הדעת, אך אולי בגלל צעירותה של ההוצאה, דומה שלא ניכרה בספר יד עורך מנוסה בטרם הורדתו לדפוס, ומפני כך נותרו בו שיבושים לא מעטים, ושגיאות, אשר פוגמים בהנאה שבקריאה. אני, לטעמי, הייתי גם מוותר על "התנצלות המו"ל" שבפתיחת הספר, אין הספר זקוק להמלצה, ומוטב שהקורא בעצמו יגיע לאותם הרהורים שמעלה המו"ל בכתב.

ואגב כך יש לקוות כי מאחר שהתחיל המו"ל א. לבינסון, במצווה זו של הוצאת תרגום ספרי מסע ישנים וציורים שמתארים את ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, ימשיך במלאכה חשובה זו ויזכה אותנו מדי פעם באוצרות חדשים מאותה ספרייה. ספרים כאלה מבדרים, מעוררים סקרנות וממלאים צורך חינוכי והיסטורי.

* "מסע תענוגות לארץ הקודש" מאת מרק טווין (סמואל ל. קלמנס). עברית ארנון בן נחום. ובו ארבעים ושבעה ציורים אשר צוירו בידי חברו של המחבר במסע התענוגות לארץ הקודש בשנת 1867. הוצאת בית א. לבינסון. תל-אביב. 1972. 191 עמוד.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק חמישי

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

חלק שני ואחרון של הפרק

באחד הימים עמדו יהודה [ראב] ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

"שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!"

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

"אבא, טובה, חנה, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי"ש... כולם... ואני לא הייתי שם..." מילמל יהודה על גבי סוסו. "אבל, אפילו אם אשאר לבדי..."

"די, די! יודה..." הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. "אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי..."

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. "מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!"

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הת הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יוייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מן היהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס  ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשלןר-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזרה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * הדסה מור היקרה, הפתעה נעימה היתה עבורי הרשימה שלך ב"חדשות בן עזר" על ספר הילדים שלי "הרפתקאותיו של דר בארץ רחוקה", ואני מודה לך מקרב לב. את היחידה מבין עשרות (אולי מאות!) יוצרים שכתבתי על ספריהם, שמצאה לנכון להתייחס לספרי החדש, ועל כך אני אסיר תודה. הרשימה מקסימה, והלוואי שתמצא נתיבות ללב הקוראים.

תודה לך, ותודה לאהוד בן עזר שפרסם את הרשימה.

בברכה נאמנה,

משה גרנות

אהוד: רוב הסופרים חושבים שראוי לכתוב עליהם ולא שראוי להם לכתוב על סופרים אחרים. ואילו הסופרים החשובים חושבים שראוי שהם יכתבו רק על סופרים חשובים אחרים.

אתה ואני, ועוד כמה סופרים, חושבים שלא למטה מכבודם לכתוב על סופרים אחרים, גם על סופרים "לא חשובים", שלפעמים מתברר שהם יותר חשובים מהחשובים.

* אהוד: בעקבות הגיליון האחרון שחשף את ערוות המתנגדים לחוק הלאום – התקבלו אצלנו שני ביטולים של נמענים שקשה להם כנראה להתעמת עם האמת ולמטה מכבודם להגיב אצלנו על דברים שלא נראים להם.

המכתב העיתי הנשלח חינם ימשיך להופיע גם אם מיספר נמעניו יקטן. בינתיים הם עדיין יותר מאלפיים – כפול פעמיים בשבוע.

* יואל נץ: קשיים לוגיים. יואב אהרוני כותב (חב"ע 1367): "יואל שלום, הסביבה המורעלת שאני התייחסתי אליה היא פרקטיקה רבת שנים של אפלייה ממוסדת בכל שטחי החיים של כל המגזר הלא-יהודי, אפלייה שאינה מתיישבת עם ההצהרה במגילת העצמאות המבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

קראתי בעיון את סעיפי חוק הלאום ועדיין לא הצלחתי להבין ("קשיי הבנת הנקרא") כיצד "בא חוק הלאום לקבע בחוק יסוד יצוק באבן" את כל העוולות כלפי המיעוטים, אשר חוקי ישראל אחרים צריכים לחוקק לשם מיגורם.

מה עניין שמיטה וגו'? לא הייתי פוצה פה ומצפצף אלמלא יכול היית "לקבל את החוק הזה [חוק הלאום] בשלמותו." היא הנותנת. אתה לא היית בוחר להשתמש בביטוי, שיש בו משום רמז נלוז לגסות רוח – ואילו אני דווקא "מת" על כגון זה... חייך, בן אדם! "העולם מצחיק אז צוחוקים..."

* סופר נידח שלום. חוק יסוד "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" הוא חוק מפלג שגורם נזק לחלקי אוכלוסייה ופוגע בשוויון האזרחי. חיוני לתקן את החוק ולהוסיף לו 2 סעיפים ממגילת העצמאות.

1. מדינת ישראל "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה."

2. "יתקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות."

רון וייס

רמת-גן

אהוד: טרם הסברת לנו מאיפה גירדת את המיספר של 600 יהודים – שאותם הצילו כביכול ערבים בפרעות תרפ"ט, 1929, בחברון.

* אני מצטרף לכל הדורשים, שכל ניסיון הידברות עם ארגון המרצחים "חמאס"  יותנה בראש ובראשונה בהחזרת הגופות והשבויים שבידיהם! אחרת נחזור על אותה בושה חרפה וכלימה שחווינו, כשלא דרשנו את שיחרור אסירי ה"פרשה" במצרים, כשהחזרנו להם אלפי שבויים כולל את השופט שדן אותם. 

כל  הסכם אחר, יהיה רק ברברת.

ראובן שיפריס

פתח תקוה

* עברית פשוטה: מלל רב נשפך על חוק יסוד הלאום 2018, והפעם הגדיל לשעות משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר, אשר מבטיח שחוק זה יבוטל ("ידיעות אחרונות", 7.8). אלא שלדור שופך מילים רבות וגבוהות על כלום. חוק זה מחזיק עמוד אחד בלבד וכל שצריך כדי להבין אותו הוא ידע בסיסי בעברית, ואני מציע לכל אחד לקרוא אותו טרם יגבש את דעתו בעד או נגד.

החוק אומר בפשטות שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, מגדיר את הדגל, את הלאום ואת ירושלים כבירה, וגם שומר מעמד מיוחד לשפה הערבית. אינני חושב שיש ציוני אחד, או כל תומך אחר במדינת ישראל, אשר יכול להתנגד לחוק. כל התוקפים קובלים נגד מה שאין בחוק: דמוקרטיה, שוויון ועוד כהנה וכהנה. אלא שחוק זה לא חוקק בחלל ריק. קדמו לו מגילת העצמאות ושורה של חוקי יסוד, ובהם חוק חופש העיסוק וחוק כבוד האדם וחרותו, בצד חוקים רגילים רבים.

בחוק גם לא כלולות, למשל, עשרת הדברות וגם לא חוק חובת הגיוס וחוקי המסים. ממתי על כל חוק לכלול את כל החוקים האחרים לפניו? החוק קובע דברים ברורים, שאינם ניתנים לוויכוח, ולא פוגע כהוא זה בערכי הדמוקרטיה או השוויון של כל אזרח במדינה ללא הבדל דת, גזע או מין. עברית פשוטה וברורה.

אודי בוך

חיפה

* עכשיו גוייסה לעדות נגד אנשי טרמאפ גם רועת זונות: "קריסטין מ. דייוויס, לשעבר מנהלת שירות ליווי בניו יורק, צפויה להפוך השבוע לעדה בחקירת התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016. דיוויס, הידועה בשם 'המאדאם ממנהטן', עלתה לכותרות בתחילת שנות ה-2000, אז סחרה בנשים בזנות ולפי הדיווחים סיפקה שירותי מין לגברים מפורסמים רבים, בהם מושל ניו יורק לשעבר אליוט ספיצר. ב-2008 הורשעה דייוויס בקידום זנות והלבנת הון ונדונה לעונש מאסר של ארבע שנים." ["הארץ" באינטרנט, 8.8].

* כמה נחמד שכל ערבייה שכותבת ברשת החברתית שיר פלאקאטי גראפומני נגד ישראל ו"הכיבוש" זוכה מיד, במערכת המשפט ובתקשורת שלנו – לתואר "משוררת"!

* * *

שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל

שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית

מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אתה החייל הַסָּהָיוּנִי הבא לרצוח את בני עמי

על אדמתי הגזולה

חגורת התחמושת על אזור חלצֶיךָ הַכְּבִּיר

שטרם ידע אישה

מחזיק בנשק אוטומאטי בּוֹלֵט כדורים כמו זֶרע אתה

חייל גלמוד סָהָיוֹנִי אִל-מוֹסְקוֹבִּי משבִּיך סְבֵּרְמָה בחשיכה

קליעיךָ מְחבְּשִׂים ילדוֹת פלסטיניות עם קרוּם

בַּסּוּבֶּרמארקט סאלח א-דין בע'זה הרעבה

שֶׁיוֹנִים סָהָיוֹנִיוֹת עִבְּרַאנִיוֹת מחרבנות עליה בְּצָצוֹת

מִן אִל-מָזְלַט אל-מַלְעוּן אִילִי טס עַלַא אַרְד פלסטין

מרחמת אני על נעוריך שָׁאהיד אִל-אַטְפָל

כמה תהרוג בנו, כמה תחלל כבוד בנותינו

אנחנו רבִּים ממך, אנחנו בּוֹרִיִים ממך

ואתה המאונן בחשיכה תיהרג מבלי להוליד

ממכת אבן של פלסטינית קטנה ובוכייה במצחך

אתה חייל סהיוני גלמוד הבא לרצוח את בני עמי

אתה הַשָּׁאהיד הַזִּ'יהִיד התמים שלימדו אותו להרוג

אתה הנער שלעולם לא יהיו לך ילדים

אולי רק בשמיים תפגוש

את שאהידה (חוריה*) אגנס מירושלים

לבושה בַּחגורת הנפץ וּבִרעלה שחורה

ואם אללה יחבּוֹץ

שאהידה (חוריה) תהיה הבתולה השבעים

שתמצוץ לך בַּבֶּה את הבּוֹץ

עם בָּבְּרִיקָה מִבּוּדָבֶּשְׂט!

*

חוריה, בתולת גן העדן, הממתינה לשאהיד.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 155, 3.7.06. המשוררת מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה ריצתה עונש מאסר של חמש שנים בעוון פרסום השיר הזה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל