פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1369

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' באלול תשע"ח, 13.8.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878).

שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948).

שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948)

מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל.

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה

אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ.

ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת שֶל יוֹשֵב רֹאש הַ"לֵּיְבּוֹר".

אורנה שמעוני: שהערבים ילמדו עברית!

יהודה דרורי: לדמותו של צבי לביא ז"ל, העיתונאי האמיתי.

יוסי אחימאיר: הסופר העברי שקדם לסולז'ניצין.

מתי דוד: הפגנת הערבים כביכול נגד "חוק הלאום".

משה כהן: איך לא ידעתי?

אורי הייטנר: 1. הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל (א'). 2. צרור הערות   12.8.18.

מכתב מדוד בן-גוריון ללאה בן-חורין, בתו של משה-שמואל ראב בן עזר, ממייסדי פתח-תקווה.

מכתבה של לאה בן-חורין לראש עיריית פתח-תקוה שהעתקו נשלח לדוד בן-גוריון.

גדעון בן דרור: על אליעזר שמואלי ז"ל.

נעמן כהן: ההצעה.

יואל נץ: הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת!..

אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "סונטת קרויצר" ללייב טולסטוי, עברית: 1927.

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.10.1971. לפני 47 שנים.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שישי, סיפורו של סיטשי.

ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת שֶל יוֹשֵב רֹאש הַ"לֵּיְבּוֹר"

עַל מִשְכָּבוֹ בְּלוֹנְדוֹן, בְּהֶתְקֵף הִיסְטֶרְיָה קְרִיטִית 

מַר גֶ'רָמִי קוֹרְבִּין יוֹשֵב רֹאש הַ"לֵּיְבּוֹר" חוֹלֵם לוֹ עַל דְּמוּת-רְפָאִים

שֶל אֶרְנֶסְט בֵּוִין שֶנִּמְנָה עִם מִפְלַגְתּוֹ הַבְּרִיטִית

וְשֶכִּהֵן בָּהּ כְּשַׂר-חוּץ בִּשְנוֹת הָאַרְבָּעִים

שֶל הַמֵּאָה עֶשְׂרִים שֶכְּבָר עָבְרָה לָהּ וְחָלְפָה לָהּ

שֶלֹּא כָּאַנְטִישֵמִיּוּת בָּהּ הִצְטַיְּנוּ שְנֵיהֶם

שֶגַּם כַּיּוֹם כְּאֶפִּידֶמְיָה הִיא נִמְשֶכֶת הַלְאָה

כְּאָז כֵּן גַּם עַתָּה בֵּין מֻרְעֲלֵי מוֹחוֹתֵיהֶם.

אוֹמֵר מַר בֵּוִין לְמַר קוֹרְבִּין: "שְמַע עֵצָה, Jew-hater,

מֵאַנְטִישֵמִי שֶהִסְפִּיק מִן הָעוֹלָם לִפְרֹש.

אִם בְּקוֹלִי תִשְמַע עַכְשָיו תּוֹדֶה לִי עַל כָּךְ later:

חֲבָל עַל כּוֹחוֹתֶיךָ, זֶהוּ קְרָב אָבוּד מֵרֹאש.

גַּם אָנֹכִי נִלְחַמְתִּי בִּזְמָנִי מוּל כָּל הַטְּרִיקִים

שֶל אֳנִיּוֹת פְּלִיטֵי שוֹאָה שֶנָּעוּ בְּלִי לַחְדֹּל

לְפָּלֶסְטַיְן, אֲבָל הַ-Jews, עִם כָּל הַפוֹיְלֶע-שְטִיקִים

שֶהֵם מֻמְחִים בָּהֶם, תָּקְעוּ לִי חֹקֶן בְּגָדוֹל.

וְכָל כַּמָּה שֶבָּעַרְבִים צִדַּדְּתִי כָּמוֹךָ

(כְּמוֹ שֶאַתָּה מַחְנִיף לַמֻּסְלְמִים בְּאַנְגְּלִיָּה

בִּכְדֵי לִרְכֹּש מֵהֶם קוֹלוֹת) חָטַפְתִּי סָמָטוֹחָה

כְּשֶהַיְּהוּדִים זָכוּ בָּאוּ"ם לְהַצְלָחָה גְלוּיָה

בְּהַחְלָטַת הַחֲלֻקָּה שֶל אַרְבָּעִים וָשֶבַע

וְעוֹד יוֹתֵר בְּנִצְחוֹנָם עַל כָּל צִבְאוֹת עֲרָב

כְּשֶהִתְבָּרֵר שֶהֵם עַל פָּלֶסְטַיְן חָתְמוּ שָם קֶבַע

וְעַד הַיּוֹם, לַמְרוֹת שֶגַּם אַתָּה כָּאן מְעֹרָב

בְּאַהֲדַת "חָמָאס" וְ"חִיזְבַּאלְלַהּ" וְשֶכָּתַבְתָּ

פּוֹסְטִים פְּרוֹ-נָאצִיִּים בְּפֵיסְבּוּק שֶל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן

עֲדַיִן מְדִינַת הַיְּהוּדִים שֶכֹּה תֵעַבְתָּ

צוֹמַחַת וּפוֹרַחַת, כָּךְ שֶאֵין כָּל הִגָּיוֹן

בַּהֲסָתוֹת שֶלְּךָ לְחִסּוּלָהּ – וְאִם יַחְלִיטוּ

אַלְפֵי בְּנֵי דַּת מֹשֶׁה עַל הֲגִירָה מֵאַרְצְךָ 

לְשָם בִּגְלַל הָאַנְטִישֵמִים, הֵם בְּכָךְ יַנְחִיתוּ

לְךָ נוֹק-אַאוּט בְּתָרְמָם בְּכָךְ לְפִתּוּחָהּ...

אָז שְמַע מִמֶּנִּי, גֶ'רָמִי, כְּבָר גֶ'רָמִי הַ-prophet

נִבָּא לְ- Jacobעוֹד בַּ-Bible: 'אַל תִּירָא עַבְדִי'

כִּי הִיטְלֶר, עָרָפָאת וּבֵּוִין כְּבָר שוֹכְנִים בַּתֹּפֶת

וְגַם לְךָ אֵין צַ'אנְס מוּל מִין קְשִי-עֹרֶף יְהוּדִי..."

יוסי גמזו

* * *

ממש לא יאומן איך העולם והאו"מ מקבלים בשיוויון-נפש את העובדה

שמותר לפושעים של החמאס לירות חופשי על יישובים אזרחיים של ישראל

כאילו היה מדובר במלחמה בין שני צבאות חמושים!

ולא יאומן כיצד ה"פלסטינים" מרשים לעצמם להמשיך להפריח בלוני ועפיפוני תבערה

ולנסות כל יום שישי לממש את "זכות השיבה"

בחדירה אלימה לתחומי ישראל.

אכן, 70 שנים חלפו – אבל מלחמת העצמאות טרם נגמרה

וגם אין סיכוי שתסתיים בשנים הקרובות.

כל יום שישי בעוטף עזה הוא תזכורת והמשך למלחמה

בשדות פלשת 1948 ולשועלי שמשון.

* * *

אורנה שמעוני

שהערבים ילמדו עברית!

עמוס וכל שאר הקוראים שלום לכם,

איני רגילה להגיב כאן אבל בעקבות חוק הלאום יש לי רצון להוסיף כמה מילים.

אני אשת שמאל מובהקת ונאבקת כל חיי הבוגרים למען צדק חברתי ולמען מדינה יהודית דמוקרטית לדורי דורות.

בחוק הלאום חסרה מילה אחת והיא שיוויון. לא חשוב מה כתוב ומה לא כתוב, במילא הדוברים המרכזיים מכל הכיוונים ומכל גלי התקשורת, יכתבו מה שהם רוצים. דבר אחד יביא לקונצנזוס, לפחות של 70% באזרחי ישראל וזו המילה שיוויון.

נראה ומרגיש קנטרני לא להוסיף אותה ללא התפלספויות ומשפטים ארוכים שתמיד מצמיחים התנגדויות.

הנושא השני, ואליו התייחס עמוס, הוא נושא שאני עוסקת בו שנים ארוכות ומפחדת להשמיע אותו מול עם ועדה, כי מיד אקרא גזענית – זו השפה הערבית.

אני מסתכלת על השפה כַּגורם המרכזי בחנוך וכהשפעה הגדולה ביותר על הילד בצמיחתו עד בגרותו.

השפה (לא בבית שם מדברים שפת אם ובכל הדרכים אפשר לשמור גם על התרבות ממנה באה המשפחה), השפה אותה יונק הילד מהסרטון הראשון לתינוקות משפיע על התפתחותו וכמובן בהתקדמות הגילית. הילדים חייבים לראות את ערוצי התקשורת בעברית ולשם כך חייבים ללמוד בעברית. תוכניות מסויימות יהיו בערבית או רוסית וכן הלאה. ללמוד בעברית זה מה שיביא לשיוויון בכל שטח. ילד שידבר בעברית יבין את שפת המציל בבריכה, לא יקפוץ במקום אסור, יגיע למעורבות עם בני גילו בבריכה אליה מגיע בקיץ, במשחק הכדורגל המשותף, בקניונים בחנויות, ברכבת. את הסדרן, באגד את הנהג בכל שטחי חיינו. ילמד את תוכנית הלימודים שבמדינה בעברית, כך יוכל להזדהות וגם להתווכח.

אף אחד לא יאסור על המורה לתת את הפן הערבי או ללמד חלק מהזמן היסטוריה ותרבות ערבית בערבית. ואין לזה כל קשר לידיעתנו ערבית. יהיה נפלא אם נדע ערבית אבל זה לא יביא להשתלבות הערבים בחיי מדינת ישראל.

רוב הנשים והילדים במיגזר הערבי לא יודעים עברית. התוכניות שהם רואים הן אלגזירה ועוד, וזה מה שמשפיע עליהם יותר מכל. 

שעות לימוד העברית בבתי הספר הערביים מעטות ולא מכשירות אותם להבין ולדבר כמו הילדים בבתי הספר שלומדים עברית (כמו שפות המדינה  בצרפת, בארה"ב, באנגליה וברוב העולם).

 ילד שידבר עברית ימצא בקלות מקום עבודה לפי החוק וגם כמתנדב במקומות ציבוריים שמדברים בהם עברית. יש מי שיגיד לי – הם יודעים עברית יותר מאיתנו היודעים ערבית. זה טיעון לא במקום. ההשתלבות ואעז להגיד השיוויון הספונטאני (לא החוקי, אין לזה כל קשר לחוק) תלוי מאוד בשפה העברית במדינת ישראל. בבתי הספר צריך ללמוד בעברית. שאר השפות כמישנה. בבתי הספר הערביים צריך לעשות השלמת תוכנית שתעשיר גם בהיסטוריה הערבית והתרבות הערבית. ילד מגיל הגן הערבי הלא מעורב צריך לדעת לדבר עברית. ערבית – אותה ממילא הוא מדבר כשפת אם.

זו לא גזענות זו חתירה לשיוויון אמיתי בכל שטחי החיים. השפה היא החשובה ביותר כאמצעי החשוב ביותר להשתלבות ולתחושת השותפות. 

ואני שמאלנית.

אורנה שמעוני

אהוד: אי-ידיעת העברית בקרב חלקים ניכרים של המיגזר הערבי בישראל יוצרת אצלם הרגשה של ניכור למדינה שהם אזרחיה, ומקלה על הגדרתם את עצמם כ"פלסטינים", כאילו הם חיים בקנטון נפרד בתוך מדינת ישראל, וזאת אף שהם נחשבים בעיני שאר הערבים באיזור כ"ערבּ א-זִבְּדָה", היינו, ערביי השמנת, אלה שנהנים בישראל מחיים טובים, בטוחים וחופשיים, חיים שערבים אחרים באיזור אינם זוכים להם!

* * *

יהודה דרורי

לדמותו של צבי לביא ז"ל

העיתונאי האמיתי

כאשר היום נשמעות לא פעם טענות כלפי שטחיותם של  עיתונאים, רדיפת סנסציות ואפילו ידיעות מומצאות, אני תמיד נודד במחשבותיי לידיד עבר – העיתונאי צבי לביא ז"ל שנפטר בשבוע שעבר בגיל 81. העיתונאי הישר, המוכשר והאמיתי מכל מי שהכרתי.

במשך 60 שנה רצופות, עד שבוע מותו, ממש עסק באופן מקצועי בעיתונאות לשמה. בכתיבת כתבות הן מהכנסת ומוועדותיה, ובעיקר כתבות על נושאים כלכליים ל"גלובס" ול-YNET.  אבל קודם לכן היה במשך 35 שנה עיתונאי מהשורה הראשונה ב"מעריב", כשהוא מכסה נושאים שונים ואף עורך מדורים ומוספים.

כשנפגשנו בשנת 1993 בכנסת, נזכרנו שנינו , שכילדים גדלנו בת"א באותה שכונה ואף היינו יחד בכיתה א' של המורה דרורה... בפגישתנו אז, אני ביקשתי מצביקה את עזרתו המקצועית, שהיתה חסרת כל אג'נדה פוליטית, לעזור לי להוציא עיתון-בולטין שבועי מהכנסת שיסכם את כל דיוניה בוועדות ובמליאה. היה לנו הסכם בע"פ בנדון, והבולטין בשם "קריאה ראשונה" אכן נערך ונשלח (בפקס ואח"כ באי-מייל), מדי סוף שבוע, למאות מנויים משלמים.

מרבית תוכן העיתון נכתב ע"י צבי לביא ומעולם לא התקבלה ולו אפילו טענה אחת מצד איזה מנוי או קורא לגבי אי דיוק בדיווח, או אי הצגת תמונה מאוזנת של נושא מסויים שהועלה בכנסת. 

כ-20 שנה צבי ואני התיידדנו, פעלנו יחד בתיאום בכתיבת ובהפצת "קריאה ראשונה" עד שמערכת מיחשוב מעולה שפותחה בכנסת "גזלה" מאיתנו את רוב המנויים שלנו...

בשנים האחרונות שוחחנו לפעמים בטלפון ואף התכתבנו דרך האי-מייל, אבל עייפתי מלהגיע לכנסת ולירושלים לפגוש אותו. ההפסד כולו היה שלי. יהיה זכרו ברוך!

הקבינט הביטחוני או קיבינימט ביטחוני

הם שוב התכנסו בקריה בת"א וכחכמי חלם בשעתו דנו שעות על שעות מה לעשות לחוליירות המתקיפות אותנו. הם דחו את פגישתם שוב ושוב אולי תבוא הישועה ממצרים (אשר ידועה מימים ימימה כ"קנה רצוץ"...) – וזה "הצליח להם" כך שכיום שוב הוחזרנו לנקודת ההתחלה וברור גם למערכה נוספת – (אבל אולי הפעם נחטוף רק 500 טילים עלינו...)

בקיצור, מנהיגותנו הביטחונית בראשותו של נתניהו , מנציחה מלחמת ההתשה עם החמאס, מנציחה את חוסר הביטחון של תושבי הדרום ומרשה לאוייב המתועב הזה להתאושש... הוא  קיבל מהמצרים מתנה – הודנא, אשר הפירוש המוסלמי למילה זו היא: "הפסקת אש עד שאתחזק מספיק לתקוף אותך" (מי שלא מאמין שיפתח כל ספר על האיסלם!)

קשה להאמין שאין תפיסה אסטרטגית לקבינט הביטחוני של נתניהו וליברמן, כי לא נראה כל מעוף וכמובן אין חזון – כי הרי כל החלטה של הקבינט היתה חייבת לצאת מנקודת מוצא השואלת: "כיצד מנטרלים לתמיד את הסכנה למיליון תושבי דרום הארץ מאיום הטילים?" האם אקמול פורטה יעזור? או האם הפסקות אש ו"הודנות" יעזרו? או אולי "זבנג וגמרנו"?

הקבינט הביטחוני כנראה חושב ש"זה לא יפה" לעשות לאוייב "זבנג וגמרנו" כי העולם לא יאהב את זה... אבל גם האימהות וילדיהן בשדרות חושבות שזה לא יפה לקבל מידי פעם טילי חמאס על הראש ומאמינות שיש אנשים חכמים ואמיצים בקריה בתל-אביב שיטפלו כהלכה במצב זה וישחררו אותן ואת ילדיהם מהפחדים הקשים –

עד כמה הן טועות... אלוהים ישמור.

על "הפרדת הדת מהמדינה"...

העלייה על הבריקדות נגד חוק הלאום  (בעיקר מצד השמאל הישראלי וקבוצות חסרות הבנה בחוק) מעלה שוב את הסיסמה השדופה על הצורך (כביכול) של "הפרדת הדת מהמדינה".

עלינו לזכור כי חוק הלאום למעשה מבטל את רעיון הפרדת הדת מהמדינה מכיוון שחוק זה קובע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ולכן, ככזו, היא נשענת על בסיס לאומי ודתי כאחד. מה שכן צריך להיאמר ולהילחם עליו זו "הפרדת הדת מהפוליטיקה", בייחוד הפרדת "החרדיות החשוכה" מהמדינה – גם אלו יכולות להיות סיסמאות מתאימות, ובשורה התחתונה לזכור כי כל זמן שרוב העם בישראל יושב כולו לסדר פסח, מדליק נרות חנוכה או צם ביום הכיפורים – אין הפרדת המסורת מהמדינה (ששורשיה דתיים), אלא שדבר זה לא נותן לגיטימציה למיעוט חרדי וחרד"לי לכפות את חוקי התורה על הציבור כולו... או לכפות על הכלכלה ומשקי הבית חוקי כשרות במאות מיליוני שקלים בשנה.

ייטיבו אפוא לעשות כל הלוחמים לתדמית המדינה ולהתנהלותה – שיפנו מרצם וכוחם להיאבק בניתוק הדת מהפוליטיקה, לרבות איסור קיום מפלגות דתיות, והפסקת חקיקה המחייבת את הציבור כולו לתקנות דתיות – אבל כמובן בשום אופן לא לוותר על שמירת המסורת שהיא חלק חשוב בתרבות היהודית.

ההפגנה הערבית למען... חוק הלאום

מי שראה את ההפגנה במוצ"ש בכיכר רבין בת"א, שיזמו המנהיגים הקיצוניים של המגזר הערבי בישראל, ראה כמה אלפי המוסעים מכפריהם לעיר, כשהם צועדים עם כמה עשרות דגלי אש"פ – הבין סוף, סוף מדוע  קבלת "חוק הלאום" בכנסת היתה חיונית ומדוע החוק הזה לא יבוטל ולא ישונה!

מי שקרא ולמד את חוק הלאום הבין שאין פה כל הפרה של שיוויון אישי בפני החוק על רקע דתי או לאומי, אבל ישנה פה קביעה נחרצת ביותר, בהתאם להכרזת העצמאות של מדינת ישראל והיא: שבראש ובראשונה זוהי מדינת היהודים!

דבר זה נוגד לחלוטין את האג'נדה המוסלמית הקובעת שליהודים אסור בכלל להיות פה, ואת ומי שחי פה, צריך להרוג! – ואכן ב-120 השנים [אהוד: 140 השנים] מתחילת ההתבססות הציונות בארץ ישראל, הערבים רצחו למעלה מ-25,000 יהודים!

ראינו אמש את צאצאי הרוצחים שצעדו בכיכר רבין כשהם מוגנים ע"י משטרה יהודית (עטופים ב"לקקנים שמאלנים יהודים") וכולם נהנים מביטוח לאומי יהודי למשפחתם. צפיתי בקלונם הפלסטיני המזויף ושמחתי לאידם – כי אין שמחה גדולה יותר משמחה לאיד... ישראל לעולם לא תהיה ארצם.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

מי שראה את ההפגנה של ערבים ישראליים בכיכר רבין וברחבת המוזיאון במוצ"ש האחרון

עם דגלי אש"פ ודגלי האחים המוסלמים (שחורים) –

יודע כי ההפגנה היתה הגול העצמי החזק ביותר שספגו ערביי ישראל,

וממנו יסבלו בעיקר המתונים שבהם –

ומצד שני ההפגנה הבטיחה עוד כמה מנדטים להמשך כהונתו של נתניהו

ולתעמולת הבחירות של הליכוד.

* * *

יוסי אחימאיר

הסופר העברי שקדם לסולז'ניצין

"מקור ראשון" הקדיש מקום נכבד בעמודו הראשון (3.8.2018), לציון עשור למותו של הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין. הידיעה היא תרגום מסוכנות ידיעות זרה, שאין לצפות ממנה שתדייק. וכך כותב בעל הידיעה: "סולז'ניצין "עלה לגדולה בברית-המועצות כשיצא לאור ספרו הראשון 'יום אחד בחיי איוואן דניסביץ' בשנת 1962. זו היתה הכתיבה הראשונה בעידן הסובייטי שתיארה את חיי היומיום בגולאג. הספר התבסס על שבע השנים שהסופר עצמו בילה במחבוש, משום שמתח ביקורת על סטלין".

ובכן – זו לא היתה "הכתיבה הראשונה" בנושא. קדם לסולז'ניצין, ואף עלה עליו, הסופר היהודי-העברי ד"ר יהודה יולי מרגולין, שישב אף הוא בגולאג הרוסי בשנים 1945-1940, ותיאר את אשר עבר עליו וראו עיניו בספרו המונומנטאלי "מסע לארץ האסירים". שנים היה הספר מוחרם, גם בברית-המועצות וגם בישראל תחת שלטון מפא"י, לא רק על שום תוכנו, שזיעזע את אמות הסיפין הקומוניסטיים, אלא משום שלפחות אצלנו – סירבו להאמין לאמת שהוא חשף.

ד"ר מרגולין, שהלך לעולמו ב-1971, בגיל 71, היה יליד פינסק, שעלה ארצה ב-1936 וגר בתל-אביב. ב-1940 יצא לפולין להסדיר ענייני משפחה, נלכד בכיבוש הגרמני-נאצי, נס מזרחה, נעצר על-ידי הבולשביקים ונדון לחמש שנות מאסר עם עבודת פרך בצפון רוסיה. שבור ורצוץ חזר ארצה ב-1945 ואז כתב את זיכרונותיו ממחנות העבודה – "מקומות אסורים שלא הופיעו בשום מפה, מאוכלסים ברוחות רפאים נטולות זהות ומסומנות רק במיספרים, עבדים רצוצים ומזי רעב בגולאג הסובייטי."

נוסח מקוצר של הספר נדפס בכמה שפות, כאשר כתב היד המלא בשפה הרוסית נשמר בארכיון הציוני המרכזי. ב-2010 הספר פורסם שוב בצרפתית, והפעם בגירסתו המלאה, ורק לפני חמש שנים ראה אור במלואו גם בעברית, בהוצאת "כרמל". ספר שעליו כתבה המתרגמת לצרפתית, ד"ר ליובה יורגנסון, שמתייחד בהיותו "עדות מכלי ראשון של מי שהתחנך גם בתרבות הרוסית וגם בתרבות המערבית, על צעדי הדיכוי שנקטה ברית המועצות נגד 'אלמנטים מסוכנים מבחינה חברתית', ביניהם בעלי אזרחות זרה."

עדותו, כתיבתו הספרותית-תעודית של האינטלקטואל ד"ר מרגולין עולה לאין ערוך על זו של חתן פרס נובל סולז'ניצין, ובוודאי שקדמה לו. מה חבל שיהודה יולי מרגולין עדיין אינו זוכה להערכה שהוא ראוי לה, כאן בישראל. לא מאוחר לתקן, לא מאוחר לעשות נפשות לספר רב החשיבות "מסע לארץ האסירים" מאת יולי מרגולין שלנו.

כן בבית ספרנו – סיפור על ספרייה

קראתי בצער, שלא לומר בזעם, את הידיעה במקומון רמת-גני,  כי בבית הספר "אורה מודיעין" השמידו חלק ניכר מהספרייה. ליבי עם אנשי ההוראה, שגרסו בצער.

"איך אפשר לגרוס ספרים? למה לא להעביר אותם הלאה?"

תגובת העיריה הזוייה: "הספרים לא נגרסו אלא נשלחו למיחזור..."

הבנתם את ההבדל?

או שמא אתם לוקים בהבנת הנקרא?

לי כואב הדבר באופן אישי, גם בגלל עצם גריסת (או "מיחזור") הספרים, גם בגלל שזה נעשה בעירי רמת-גן, וגם על שום שזה קרה בתיכון שבו למדה בתי הבכורה. היא, אגב, מתגוררת בקיבוץ ומסייעת שם בזמנה הפנוי לאוכלוסיית הוותיקים, אלה שעודם מעדיפים ספר טוב על פני "האח הגדול" הרע.

מפעם לפעם מעביר אליה אביה ספרים מספרייתו, בעבורם. אני מתאר לעצמי איך היתה בתי שמחה, אילו הספרים מבית-הספר הרמת-גני שלה לא היו מושמדים אלא אולי היו מועברים אליה. היא היתה מצרפת אותם לספרייה המקומית, שאותה היא מטפחת, וזה במקום שבו אוהבים ומעריכים ספר וספריה.

הטבח מדמשק

אחרי שטבח כחצי מיליון מאזרחיו וגירש כמה מיליונים אל מחוץ לגבולות סוריה – האם עלינו לרחם על רב הטבחים אסד שאשתו המסכנה חלתה בסרטן? מה פשר הידיעות הנרחבות בתקשורת שלנו על מחלתה? האם עלינו להזיל דמעה ולהשתתף בצערו של רוצח בני עמו?

אתם מבינים עם מי יש לנו עסק?

בעוד מתקיימים, כך לפי הפירסומים, דיונים על "הסדרה" עם עזה, החמאס המשיך לצלוף בחיילינו ולשגר בלוני תבערה. צה"ל, בפעולה מדוייקת וצודקת, חיסל את שני הצלפים, ואז החוצפה של ראשי הטרור מגיעה לשיאה: החמאס מאיים בנקמה על ה"תוקפנות" הישראלית...

והסבב החדש אכן מתחיל: החמאס משגר 200 רקטות, חיל האוויר מוריד כמה מיבנים ברצועה. ראש הממשלה הבטיח להיות חזק מול החמאס.

האם לכך התכוון? הגיע העת ליישם זאת באמת ובתמים ולא להשאיר את ההכרעה לסיבובים הבאים.

הבאי.

יוסי אחמיאיר

* * *

מתי דוד

הפגנת הערבים כביכול נגד "חוק הלאום"

ההפגנה של ערביי ישראל, במסווה של כביכול "חוק הלאום", ייעודה האמיתי היא הפגנה נגד "היישות הציונית" ששמה מדינת ישראל!

כל היהודים הישראלים שעשויים להגיע להפגנה ולהזדהות איתה, מוציאים עצמם משותפות הגורל היהודי, ומהפטריוטיזם הציוני הלאומי.

בהנחה ודאית, שאמנם יגיעו להפגנה יהודים ישראליים, שרובם מוכרים כאנשי שמאל קיצוניים, פוסט ציוניים – הדבר יביא בוודאי לתוספת כמה מנדטים לליכוד ולימין.

אני מצפה בתקווה שלא יהיה בהפגנה אף אחד מקרב תומכי מפלגת העבודה, שבה אני חבר ותיק. 

מתי דוד

*

מתי יקירי,

דברים כדורבנות. הערבים האידיוטים הללו בהפגנה נושאים דגלי אש"פ והרשות הפלסטינית. אפילו נראו גם כמה דגלים שחורים שהם דגלי האחים המוסלמים.

בהפגנה זו ועם הדגלים הללו הערבים מוכיחים מה כוונתם בהפגנה. כמובן שלילת מדינה יהודית. ביבי צריך לשלוח זרי פרחים למארגני ההפגנה שכתוצאה ממנה הוא יזכה בעוד כמה מנדטים מהציבור היהודי הנורמטיבי.

בברכה

איציק דגני

* * *

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

משלי כ"ז, כ"ב

* * *

משה כהן

איך לא ידעתי?

שומע אני מדי יום שחיל האוויר שלנו תוקף בעזה.

ולמרבה הפלא איש אינו מתרשם ומעשי התוקפנות של הערבים נמשכים.

תהיתי הכיצד?

עד שהוברר לי שהתקיפות של חיל האוויר שלנו הן תקיפות "דה לוקס", הווי אומר תקיפות ללא נפגעים. 

פטנט ישראלי, לפני שמפציצים מיבנה מטילים פצצונת קטנה לאזהרה כדי שדיירי הבניין יוכלו להתפנות.

עושים צחוק מהעבודה. 

מה הפלא שהערבים צוחקים מאיתנו וממשיכים להצית את שדותינו. 

הם אינם מודיעים לנו לאן הם יורים את הטילים שלהם.

למה שהערבים יפסיקו לתקוף אותנו?

אין סיבה.

משה כהן

ירושלים

* * *

ההתנגדות לחוק הלאום וההפגנות נגדו

הן המשך למגמה של המערכת המשפטית בישראל

למנוע קיום יישובים של יהודים בלבד

למרות שזו היתה מטרת הציונות

וערש הקמה של מדינת ישראל!

לכן היה עמוס שוקן יכול לנאום בהפגנה במוצ"ש

לצד ראש הרשימה המשותפת איימן עודה

והמומחית לתולדות הקולוניאליזם הציוני אווה אילוז

"לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו."

* * *

אורי הייטנר

1. הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל (א')

קמפיין ציני מתנהל נגד חוק יסוד: "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום)"; קמפיין המסלף את תוכנו של החוק ומציג אותו כמפְלֶה, כביכול, את המיעוטים בישראל. התופעה הנפסדת ביותר בקמפיין, היא השימוש השרלטני במגילת העצמאות, כאילו חוק הלאום סותר אותה.

זוהי מניפולציה המבוססת על הנחה, כנראה נכונה, שהציבור הישראלי אינו מכיר את מגילת העצמאות.

במאמר זה אציג את מגילת העצמאות, מן המילה הראשונה עד האחרונה, אנתח אותה, וישפוט הקורא, האם חוק הלאום סותר אותה, או שהוא ברוחה.

*

שמו של המסמך אינו "מגילת העצמאות", אלא: "הכרזה על הקמת מדינת ישראל." לאחר מעשה, בן גוריון העניק לה את הכינוי "מגילת העצמאות", כדי לשוות לה מעמד של קדושה, כמעין המגילה השישית, בנוסף לחמש המגילות שבתנ"ך.

המגילה מחולקת לשלושה חלקים. החשוב שבהם הוא הקצר שבהם – פיסקה קצרה, הנפתחת במילים "לפיכך נתכנסנו," והיא ההכרזה על הקמת המדינה. החלק הראשון, עד אותה פיסקה, הוא התשתית ההיסטורית והרעיונית המצדיקה את ההכרזה, ועל סמך אותה תשתית = "לפיכך," נתכנסנו להכריז על המדינה. החלק השלישי הוא הצהרת הכוונות של המדינה שהוכרזה זה עתה, בנושאים שונים.

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

כך, במילים אלה, נפתחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל. ארץ ישראל והעם היהודי – הם היסודות של המדינה. זו מדינת העם היהודי, המגשימה את זכותו על ארץ ישראל. לא נאמר שבארץ ישראל קמו מיספר עמים, לא שבארץ ישראל הומצא איזה "עם ישראלי". בארץ ישראל קם העם היהודי. אפשר להתווכח על המשפט הזה – האם הוא קם בא"י? בסיני? במצרים? באור כשדים? אך אני שלם לחלוטין עם ההגדרה הזאת. כאן ורק כאן, בארץ ישראל, התגבש העם היהודי לעם. ובארץ ישראל אכן עוצבה דמותו ובה יצר את נכסי הרוח האדירים. המגילה מעלה על נס את תרומתו הגדולה של העם היהודי לעולם – התנ"ך. התנ"ך נוצר בידי העם היהודי בארץ ישראל. זו, הזכות ההיסטורית, היא ההנמקה הראשונה לזכותו של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל.

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית."

ההנמקה השנייה לזכות, היא העובדה שלאורך שנות הגלות הארוכות עם ישראל שמר אמונים לארצו, והתקווה לחזור אליה ולחדש את חירותו, היא הגורם לכך שהוא המשיך להתקיים, בניגוד לכל שאר עמי קדם. בפיסקה זו, כמו בהמשך המגילה, מדובר על חידוש החירות המדינית, כלומר את העובדה שהקמת המדינה היא בסך הכול המשך הריבונות היהודית בארץ ישראל שנגדעה, והצדק ההיסטורי מחייב את חידושה, כתיקון של עוול היסטורי.

"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."

כל המעשה הציוני, שהביא להקמת המדינה, נובע מתוך הקשר ההיסטורי והמסורתי של העם היהודי לארץ ישראל. מתוך אותו קשר בכל דור ודור חתרו היהודים לחזור למולדתם. בדורות האחרונים הניסיון הזה צלח בעליה המונית, בהתיישבות, בהחייאת העברית – השפה הלאומית של העם היהודי, המקים את מדינתו. ההתיישבות היהודית היא שיצרה את המציאות של מדינה בדרך – יישוב השליט על משקו ותרבותו.

לפתע, התיישבות יהודית מוצגת כ"גזענות", בפי מי שנושאים לשווא את מגילת העצמאות. אולם במגילה, ההתיישבות היהודית היא שהקימה את המדינה. מתנגדי חוק הלאום טוענים שיש סתירה בין התיישבות יהודית לבין פיתוח הארץ לכל תושביה, כפי שנאמר במגילה. והנה, כאן נאמר שההתיישבות היהודית הביאה ברכת קידמה לכל תושבי הארץ.

"בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו."

מדינת ישראל קמה כהגשמה של חזון מדיני שהתקבל בקונגרס הציוני הראשון. מהו החזון? זכות העם היהודי, כן כן, העם היהודי, ולא אף עם אחר, לתקומה לאומית – כן כן, לאומית, זו לא מילה גסה, בארצו – כן כן, ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי. לא של אף עם אחר. הרצל, מי שכינס את הקונגרס, הוא הוגה החזון של המדינה היהודית.

"זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

פיסקה זו מוסיפה להנמקת זכותנו למדינה יהודית בארץ ישראל, את ההכרה הבינלאומית. הכרה במה? בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לא"י ולזכות העם היהודי להקים בה מחדש – שוב, מחדש, את ביתו הלאומי. לאומי – בלי להתבייש. האם גם מגילת העצמאות "הוציאה את הדרוזים מן הלאום"? מי שטוען זאת על חוק הלאום, אינו יכול שלא לומר זאת על מגילת העצמאות.

"השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים."

סעיף זה מעניין מאוד. שלוש שנים בלבד אחרי השואה, השואה מופיעה רק בסעיף השישי במגילה. זהו מסר חשוב מאוד. לא השואה היא הקושאן שלנו, אלא זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו להגדרה עצמית וריבונות לאומית בארצנו. כאילו בן גוריון חזה, שבחלוף כמה דורות יאמרו הערבים שישראל קמה בגלל השואה, על חשבונם, ומה אשמתם? שאירופה תקים להם מדינה באירופה. לא, אומרת מגילת העצמאות. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה. אולם השואה הוכיחה בעליל, את ההכרח בפתרון הצודק היחיד לבעיית העם היהודי, הפתרון הנכון גם ללא השואה – חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל. קיומה של המדינה תמנע שואה נוספת, כי השואה היא תוצאת הגלות, והמדינה היהודית תפתח את שערי המולדת – מולדת העם היהודי, כמובן, לכל יהודי. המדינה היהודית תעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות במשפחת העמים. כן, מדינת הלאום של העם היהודי, אינה גורם לעוול, אלא תיקון עוול, והוא מימוש הזכות הקיימת לכל עם. זכות זו קיימת גם לעם היהודי.

"שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם."

המגילה מעלה על נס את ההעפלה – כביטוי לשאיפה של היהודים לעלות לארץ ישראל. למה? כי היא מולדת עמם. לא מולדת עמים. מולדת עמם – העם היהודי.

"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות."

האו"ם נוסד בידי המדינות שניצחו את גרמניה הנאצית. המגילה מעלה את התגייסות היישוב היהודי בא"י למלחמה, אף שלא היתה מדינה, כהצדקה לקבל את ישראל לאו"ם. כלומר, הקמת המדינה לא יצרה עם חדש, אלא עם קיים יצר מדינה חדשה, והעם הזה צבר זכויות בינלאומיות עוד טרם הקמת המדינה.

שימוש שרלטני נוסף במגילת העצמאות, מציג את המקרים שבהם נכתב במגילה "היישוב העברי" או "העם העברי", כביטוי לכך שמדובר ביצירת לאום חדש. הצגת המכלול כולו של המגילה מוכיח עד כמה אלה דברי הבל ורעות רוח. העם היהודי, עם ישראל והעם העברי מופיעים כמילים נרדפות.

"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה."

הפיסקה הזאת חוזרת להכרה הבינלאומית, הפעם זו שניתנה בידי עצרת האו"ם. ההכרה הזו היתה בדיוק למה שכתוב בחוק הלאום – מדינה יהודית בארץ ישראל, זכות העם היהודי להקים את מדינתו. ועוד דבר חשוב נאמר כאן. הזכות הזאת אינה ניתנת להפקעה. כלומר, לא ייתכן שקונסטלציה פוליטית זו או אחרת, תוכל לגרום לישראל לא להיות מדינה יהודית, כי הזכות הזאת אינה ניתנת להפקעה. חוק הלאום מעגן זכות זו, באיחור של שבעים שנה, בחוקת המדינה. 

"זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

פיסקה חשובה ביותר. מהי מדינת ישראל? מימוש של זכות טבעית. זכות של מי? של העם היהודי. זכותו להיות ככל עם ועם, כלומר לכל עם זכות למדינת לאום ריבונית משלו. מי ששולל זאת, שולל מן העם היהודי זכות טבעית אוניברסלית הקיימת לכל העמים.

עד כאן חלקה הראשון של המגילה – המבוא. המבוא הזה, העוסק כל כולו בעם היהודי ואך ורק בעם היהודי; בזכותו הטבעית לריבונות ובזכותו ההיסטורית הבלעדית על ארץ ישראל, הוא ה"לפיכך" של מגילת העצמאות.

מי שמציג את מגילת העצמאות כאיזו מגילת זכויות אוניברסליות, אינו אלא שרלטן. ואם חוק הלאום הוא "לאומני", "גזעני", "אתנוצנטרי" ושאר הממבו-ג'מבו מן הארסנל הפוסט ציוני – קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שמגילת העצמאות היא כזאת.

כאן מופיע החלק המרכזי והחשוב ביותר – הכרזת העצמאות.

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

איזו מדינה הוכרזה במגילת העצמאות? מדינה יהודית בארץ ישראל. בתוקף מה? בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו – הזכות של היהודים, של העם היהודי. על יסוד החלטת עצרת האו"ם, שבפיסקה קודמת הוגדרה משמעותה כהכרה באותן זכויות.

אנו לא מכריזים על הקמת "מדינת כל אזרחיה", אף שברור שהמדינה היהודית היא גם של כל אזרחיה. לא נאמר "אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית" אף שברור שהמדינה היהודית היא דמוקרטית. אך ההכרזה היא על הקמת מדינה יהודית. זה לב מהותה של המדינה. זו משמעותה. זה צביונה. זה ייעודה. זה חלום הדורות שהיא מגשימה. יש בעולם הרבה דמוקרטיות, אך מדינה יהודית אחת. מי שטוען שאי השימוש במילה "דמוקרטית" בחוק הלאום פוגע בדמוקרטיה, לא יוכל להתעלם מכך שהמילה נעדרת גם ממגילת העצמאות.

(המשך יבוא בגיליון הבא)

2. צרור הערות 12.8.18

* הפגנת דגלי אש"ף – הפגנת הרבבות בכיכר רבין נגד חוק הלאום, אורגנה בידי ועדת המעקב הערבית. ההפגנה אינה רק נגד חוק הלאום, אלא בעד החזון החלופי של ועדת המעקב: "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" – חזון של ביטול המדינה היהודית, מתוך שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כך מוגדרת מדינת ישראל בחזונם: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים."

כל מי שצעד בצעדת הזוועה במוצ"ש – צעד בעד החזון הזה, חזון השמדתה של ישראל. לא בכדי, דגלה של ההפגנה היה דגל אש"ף.

אין לי בעייה עם הערבים שהשתתפו בהפגנה. אבל כל יהודי שהשתתף בהפגנה הזאת הוא נמושה – אדם בזוי ונקלה, חף ממינימום של כבוד עצמי. אין במילון מילה שניתן לתאר בה את הבוז העמוק שאני רוחש לכל יהודי שהשתתף באירוע.

* זכותו של הרוב היהודי – "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך."

מהיכן לקוחה הפיסקה הזאת?

החזיקו טוב. זהו ציטוט מתוך מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96. כן, לפני 22 שנה, "הארץ" היה עיתון ציוני. הוא היה עיתון יוני, תומך בנסיגות, אפילו מהגולן, תומך במדינה פלשתינאית, אבל ציוני.

מאמר המערכת ההוא יצא כתגובה למסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל. בערב שבת יצא "הארץ" בפשקוויל מערכת הקורא לציבור היהודי בישראל להצטרף להפגנת שמארגנת ועדת המעקב של ערביי ישראל נגד חוק הלאום ומגנה את ציפי לבני על סירובה להשתתף בה. עמוס שוקן אף נאם בהפגנה.

בעד מה ההפגנה? בעד החזון של ועדת המעקב, נגדו יצא מאמר המערכת של "הארץ" ב-1996. נגד מה ההפגנה? נגד החוק המבטא את הכתוב באותו מאמר מערכת.

אם נרצה להבין מה קרה לשמאל הציוני בעשרים השנים האחרונות, נדמה לי שההבדל בין שני מאמרי המערכת הוא התשובה.

* דרוזים? יוק – בפשקוויל בשוקניה מוחק עודה בשאראת את העדה הדרוזית, מאיין אותה, מאדה אותה, מנסה להטמיע אותה בתוך הערבים. הוא מגדיר אותם, בניגוד לרצונם, "אחינו הערבים הדרוזים," ומדבר על "כלל האוכלוסייה הערבית, אלה שנכפה עליהם השירות הצבאי ואלה שלא."

* חוק היסוד המגן על מעמד הערבית – פרופ' שלמה אבינרי, שלרוב אני מסכים עם רבים ממאמריו, גייס למאבק נגד חוק הלאום את הרצל. לא פחות. אבינרי הוא ביוגרף של הרצל, וללא ספק אחד המומחים הגדולים להרצל, אבל כנראה שהוא מומחה קטן מאוד לחוק הלאום.

"כמסמך ציוני מכונן כדאי להזכיר את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' (1902), שבו הוא משרטט את דמותה של מדינת היהודים לאחר הקמתה. הוא כותב כי במדינה היהודית תהיה זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים – בספרו אחד מהם הוא גם ממנהיגי החברה החדשה – והעלילה הפוליטית של הרומן מתארת מערכת בחירות האמורה להתקיים ב-1923, ובה מופיעה מפלגה גזענית יהודית הדורשת לשלול מתושבי הארץ הלא-יהודים את שוויונם האזרחי. במערכת בחירות סוערת מובסת המפלגה הגזענית היהודית, שמנהיגה הוא דמות-ראי של ראש המפלגה האנטישמית בווינה, שניצחונו בבחירות לראשות העיר היה הטריגר למהפך הציוני של הרצל. שיוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. בלשון ימינו, מבחינת הרצל מדינת היהודים היא מדינת הלאום היהודי — ומדינת כל אזרחיה. אין סתירה בין השתיים. שוויון לאזרחים הערבים הוא מיסודה של הציונות."

כמו באלטנוילנד, כמו במדינת ישראל עד היום, כך גם במדינת ישראל לאחר חוק הלאום – במדינה היהודית יש זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים. מפלגה גזענית יהודית כזו שהרצל הציג הכניסה פעם אחד נציג לכנסת והוצאה מחוץ לחוק. יורשיה לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. בוודאי שאין קשר בין דרכה של אותה מפלגה לחוק הלאום. אין בחוק הלאום דבר וחצי הדבר המזכיר דרישה לשלול מתושבי הארץ הלא-יהודים את שוויונם האזרחי. כמו בספרו של הרצל, גם בישראל עם חוק הלאום, שיוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. לא רק מבחינת הרצל, אלא גם בישראל עם חוק הלאום, אין סתירה בין מדינת הלאום היהודי ומדינת כל אזרחיה.

עם זאת כדאי לזכור, שבשיח הפוליטי הנהוג בישראל, המונח "מדינת כל אזרחיה" שטבע עזמי בשארה, אינו כפשוטו המילולי, אלא הפך שם קוד לביטול המדינה היהודית, אידיאולוגיה שנגדה לוחם אבינרי בעקביות.

אבינרי מתייחס לסוגיית השפה הערבית, ומיטיב להציג את מעמדה הנוכחי של השפה: "מופיע כיתוב ערבי על שטרות הכסף ועל בולי המדינה; מסיבה זו היא איפשרה לחברי הכנסת הערבים להשתמש בלשון הערבית בדיוני הכנסת; מסיבה זו אזרחי המדינה הערבים רשאים להזדקק — בזכות ולא בחסד — ללשונם בהופעתם בבתי משפט ובפניותיהם למוסדות המדינה; מסיבה זו מוענקת לאזרחי ישראל הערבים הזכות לחינוך בלשונם ובתרבותם."

ובכן, לא זו בלבד שבכל אלה אין כל פגיעה בחוק הלאום, אלא להיפך – בחוק הלאום כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בסעיף 4 ג, שכל אלה יישמרו לאחר תחולת החוק. במילים אחרות, אם תהיה פגיעה כלשהי במעמדה של השפה הערבית, תהיה זו הפרה מפורשת של חוק הלאום, ואף ניתן יהיה לעתור נגדה בבג"ץ בהסתמך על חוק יסוד!

מי שהיטיב להבין זאת, הוא חיים רמון, שהפתיע במאמר תמיכה נלהב בחוק הלאום ב"ידיעות אחרונות". בין השאר רמון התייחס לסוגיית השפה: "מעמדה בפועל של השפה הערבית בישראל מוגן על ידי חוק יסוד ולא ניתן לשנותו בגחמה של רשות כזו או אחרת. לא מספיק טוב – בהחלט; יותר טוב מהמצב הקיים – ודאי." כי זו האמת – חוק הלאום שידרג את מעמדה של השפה הערבית ולא שינמך אותה.  

כפי שרמון מציין בצדק, מעולם לא היה בחוק הישראלי מעמד רשמי לערבית. היום יש, ועוד בחוק יסוד. חוק היסוד הוא... חוק הלאום.

אז מה גרם לסערה? אולי העובדה שבאיחור של שבעים שנה נקבע ששפתה של מדינת ישראל היא עברית. כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושפתה היא שפתו הלאומית שם העם היהודי.

* לצד המחלוקת על הגבולות – בתרבות השבטית והמחנאית שהשתלטה על החברה הישראלית, נדרש אומץ רב כדי לצאת בגלוי נגד הזרם של השבט, בעיקר כאשר הוא שוצף וקוצף. ולכן, אני מעריך מאוד את חיים רמון, שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נלהב בעד חוק הלאום ויצא נגד הצביעות של מתנגדיו. הוא הזכיר שהחוק יצא מספסלי "קדימה", המפלגה שהוא היה חבר בה (איני זוכר אם הוא היה בין החותמים על הצעת החוק).

במאמרו הוא עלה על סוגייה מעניינת – יש בחוק הפרדה בין ארץ-ישראל למדינת ישראל. בעוד מדובר בחוק על זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, מדובר על כך שזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי תמומש במדינת ישראל.

הוא צודק, והדבר אינו מקרי. החוק הזה נועד ללכד את הציונים התומכים בשלמות הארץ, הציונים התומכים בפשרה טריטוריאלית והציונים התומכים בנסיגה מלאה, סביב מכנה משותף של מדינת הלאום היהודית. יש מחלוקת על הגבולות, אך מן הראוי להתלכד על מהותה של המדינה. רמון טוען שתומכי חלוקת הארץ היו צריכים לקפוץ על החוק כמוצאי שלל רב. הוא צודק, אך הדבר נכון גם לגבי תומכי שלמות הארץ. זה היופי בחוק, ולכן כל כך תמוהה ההתנגדות לו.

* משחק לידי הפרובוקציה – ח"כ יונס מהרשימה המשותפת התפטר מהכנסת, במסגרת הסדר רוטציה בסיעתו. את מכתב ההתפטרות ליו"ר הכנסת הוא שלח בערבית.

ברור שזו פרובוקציה. הרי אלמלא חוק הלאום הוא היה שולח את המכתב בעברית, כפי שאפילו הקיצונים ביותר ברשימתו נואמים בכנסת בעברית, אף שהתקנון מאפשר להם לנאום בערבית. זהו צעד של מחאה. בעיניי, מחאה לגיטימית.

על פי התקנון, כדי שמכתב התפטרות יכנס לתוקף, על יו"ר הכנסת לחתום עליו. מה הייתי עושה במקומו של יו"ר הכנסת אדלשטיין? חותם על המכתב מהר ובשקט ומשתדל להצניע את הפרובוקציה ככל האפשר, ולהוציא את האוויר ממפרשיה.

ומה עשה אדלשטיין (שבדרך כלל הוא אדם חכם)? הודיע שאינו חותם, כי המכתב הוא בשפה שאינו מבין. בכך הוא העצים בכמה חזקות את הפרובוקציה.

מה יהיה עכשיו? סאגה בלתי נגמרת של כיפופי ידיים, דיונים בוועדות הכנסת, תקשורת, תקשורת בינלאומית, עתירות לבג"ץ, גל של פרובוקציות מצד הח"כים הערבים (ואולי לא רק הם)? התמשכות תקשורתית ארוכת טווח של תהליך התפטרות זניח? על מה? על שטות.

אדלשטיין משחק לידיו של יונס ופוגע במעמד הכנסת, השפה העברית (שבאיחור של שבעים שנה הוכרה כשפת המדינה) וחוק הלאום.

* שִׂיחָדָשׁ – כותרת מאמר ב"הארץ": "איך להיאבק בימין כשהליברליזם במשבר." על החתום דב חנין. כשהוא מדבר על ליברליזם, כוונתו היא: "אנחנו." דב חנין הוא קומוניסט מלידה, דור שני לקומוניסטים אדוקים, מעריצי סטלין ושוחרי המשטר הסובייטי. הוא חבר המפלגה הקומוניסטית, שהינה פלג ברשימה המשותפת, בה הוא מוחזק כיהודי מחמד. אבל בשִׂיחָדָשׁ האורוויליאני, סטליניזם הוא ליברליות.

* לשקם את ההרתעה – מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה, שהביאה ליותר משלוש שנים וחצי של שקט בגבול עזה; הגבול, שבמשך 14 שנים ללא הפסקה היה גבול של טרור וירי תלול מסלול לעבר יישובי ישראל. תקופה זו הביאה לצמיחה דמוגרפית, פריחה ושגשוג, להתיישבות היהודית בנגב המערבי.

ההרתעה הזו נשחקה במהירות והידרדרה בארבעה וחצי החודשים האחרונים. הגורם לכך היה ההבלגה הישראלית כלפי טרור ההצתות. במשך חודשים המחבלים הציתו באין מפריע את שדות הנגב המערבי. הפלשתינאים לא מטומטמים, ולא קנו את התירוצים של הכישלון הזה, שיותר משהוא כישלון מבצעי, הוא כישלון מוסרי. הפלשתינאים הבינו שישראל נרתעת. שההרתעה עובדת, אך בכיוון ההפוך. שישראל מבליגה, כי היא מפחדת לפעול, מפחדת להסלים.

הכישלון הישראלי היה לניצחון של חמאס. החולשה הישראלית העצימה את החוצפה והתעוזה של המחבלים. הם הבינו שנוצרה משוואה חדשה בשטח. משוואה שמבוססת על הפחד הישראלי מהסלמה ועל הצלחת ההרתעה הפלשתינאית. ובמשוואה הזאת – הצתת הנגב המערבי היא לגיטימית, אין עליה תגובה. ואם יש תגובה ישראלית כלשהי, זו הפרת כללי המשחק, והיא נענית בפשע המלחמה של ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.

כך, בתוך שלושה חודשים נגררנו לארבעה "סבבים" קצרים, שהפלשתינאים קבעו את תחילתם ואת סופם, על פי שיקוליהם והאינטרסים שלהם. איני מזלזל במכות שחמאס קיבל, אך הן לא היו חזקות דיין כדי לשקם את ההרתעה הישראלית.

כעת, יש רק שתי אפשרויות סבירות מבחינת ישראל. האחת היא הסדרה לטווח רחוק, אם תהיה בתנאים טובים לישראל, שתאפשר שקט בגבול עזה והמשך פיתוח ההתיישבות.

האפשרות השנייה, אם הראשונה לא תצא לפועל, היא מכה קשה וכואבת, חזקה הרבה יותר מאשר ב"סבבים", שתגרום למחבלים ללקק את פצעיהם לשנים, כפי שהיה בעקבות המכה של צה"ל על רובע דאחיה בביירות במלחמת לבנון השנייה. מכה שתשקם את ההרתעה ותביא לשקט בגבול ולשגשוג ביישובים.

המשך טרור ההצתות וה"סבבים", יביא לקריסה של ההרתעה, לא רק כלפי חמאס, אלא גם כלפי חיזבאללה.

[אהוד: האם ביקשתם כבר סליחה מהרמט"ל של אותה מלחמה, דן חלוץ?]

* זכותה וחובתה – ה"סבב" האחרון ברצועת עזה נפתח בתקרית שבה בשל אי הבנה צה"ל הרג שני מחבלים.

הצגה כזאת היא גישה של ראש קטן. בתקרית הנקודתית אכן היתה אי הבנה. אבל באותו יום היו עשרה פיגועי הצתות בגבול עזה. וכך ביום שקדם, וביומיים, ובשבועות ובחודשים, תוך הפרת כל הפסקות האש.

פיגועי ההצתה הם פיגועים לכל דבר, כמו ירי צלפים וירי רקטות. זכותה של ישראל וחובתה לפעול נגד חמאס, המשגר את המפגעים.

השמדת עמדת חמאס והריגת שני מחבלים, זו תגובה מוצדקת, גם אם מצומצמת, רפה וחלשה מדי, לפיגועים הללו.

* יומן הפסקת האש – היום שלמחרת הפסקת האש שלאחר ה"סבב":

לפחות שישה פיגועי הצתה.

ניסיונות חדירה של מחבלים ("מפגינים") לישראל.

יידוי רימון לעבר חיילי צה"ל.

בתגובה ליידוי הרימון, טנק של צה"ל ירה לעבר מוצב של חמאס.

המסר – על יידוי רימון נגיב באש. על פיגועי ההצתה איננו מגיבים. מותר לכם להצית.

כך ישראל מאבדת את ההרתעה.

הפחד ממלחמה יוביל למלחמה.

צ'רצ'יל: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה."

* אינטרס ישראלי – מוקדם לדעת האם תהיה הסדרה בגבול עזה ומה יהיה טיבה. את עמדתי על הסכם כזה אוכל לגבש על פי פרטיו. אולם עמדה עקרונית אני יכול לומר גם בלי להכיר את ההסכם.

הסדרה בגבול עזה לשנים הקרובות היא אינטרס ישראלי. הפרטנר להסדרה כזאת הוא חמאס. נכון שחמאס הוא ארגון טרור, אולם הוא גם יישות שלטונית. חמאס הוא השליט ברצועת עזה. התעלמות מכך היא אי הכרה במציאות. ולכן, חמאס הוא הכתובת. בדיוק כפי שאש"ף, שאף הוא ארגון טרור, הוא הישות השלטונית ברש"פ, ולכן הוא הכתובת. כישות שלטונית – מחמאס אנו תובעים אחריות, ממנו אנו דורשים דרישות, אותו אנו מכים כאשר מופעל נגדנו טרור, איתו אנו מחליפים שבויים. ולכן, איתו נכון להגיע להסדרה.

בתקופה עליה יוחלט, על ישראל לדרוש הפסקת אש מוחלטת. הדבר כולל כמובן את טרור ההצתות, שיש להתייחס אליו בדיוק כמו לכל פיגוע טרור אחר. כן, יש לעמוד על השבת גופות חללי צה"ל ושחרור האזרחים הישראליים.

תמורת אלה, על ישראל לגלות נדיבות ופתיחות רבה בנושאים כלכליים ובנושאי פיתוח הרצועה ובכל מה שיכול להקל על האוכלוסייה. ואם נכונות ההדלפות על הסכמה לנמל תעופה ונמל ימי בסיני – זה דבר מצוין ותקדים מצוין, לכך שהפתרון לטווח ארוך חייב להיות מחוץ לקופסה, ולכלול את מצרים ואת ירדן; פתרון שיחלץ אותנו מן הקופסה של פתרון שתי המדינות בקווי 1967, שהוא מתכון להמשך שפיכות דמים אינסופית.

שנות שקט בגבול הרצועה הן הזדמנות לפיתוח משמעותי וחיזוק של ההתיישבות היהודית (אני מתנצל בפני משטרת הפוליטיקלי קורקט על המילה הגסה) בנגב המערבי.

עקרונית, אני בעד הסדרה. אך לאחר אובדן ההרתעה, אני בספק אם היא אפשרית לפני מכה קשה לחמאס.

* קו אדום – ככל שמתקדם המו"מ על הסדרה עם חמאס, מתפרסמות הדלפות סותרות על תוכן ההסדרה. מן הראוי להבהיר, שיש לשלול כל עסקה של שיחרור מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל. על ישראל להודיע, שתמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, היא מוכנה למסור לחמאס מיד את כל גופות המחבלים שבידינו. בנוסף לכך, ראוי לעשות מאמץ, להגיע להסכמה הומניטרית הדדית, על הפסקת הנוהג הנפסד של החזקת גופות אוייב, שאין בה כל תוחלת זולת התעללות במשפחות.

* אתנחתא קומית – בראיון לטלוויזיה תיאר דובר צה"ל תא"ל מנליס את הישגי ישראל בסבבים האחרונים. בין השאר הוא סיפר שישראל השמידה את המנהרות ולא נותר מהן זכר... מעל פני האדמה. אופס.

* שלום נוסח קורבין – ג'רמי קורבין, המנהיג האנטישמי של הלייבור, השתתף באירוע זיכרון למחבלים הרוצחים שביצעו את הטבח במינכן. על פי הניסוח שלו, הוא היה בכנס למען השלום.

לשיטתו האנטישמית, הוא צודק. בעיני האנטישמים כמותו, אם לא יהיו יהודים בעולם ואם לא תהיה מדינה יהודית בעולם – זה השלום. ולכן, רוצחי יהודים מקדמים את השלום. זה לא ברור? ולכן, המחבלים, שרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה, בסך הכול קידמו את השלום העולמי, שהוא הערך העליון של האולימפיאדות, ולכן הם ראויים להוקרה.

ג'רמי קורבין, כידוע, אינו רק לוחם שלום ידוע, אלא גם לוחם זכויות האדם. ולדעתי, בהשתתפותו בטקס הוא נאמן לערכיו. הוא נאבק למען זכותם הטבעית של מחבלים לרצוח יהודים, ובעד זכותם של יהודים להירצח.

* תופרים תודעה כוזבת – האם העובדה שתיק החקירה נגד גל הירש נסגר, פירושה ש"תפרו לו תיק"? האם כל תיק שנסגר – פירושו שהיה תיק תפור? האם תיק שהביא לכתב אישום אך הנאשם זוכה – פירושו שהתיק היה תפור?

מי שטוען זאת, כאילו אמר שהמצב הנורמלי הוא 100% הרשעה. זה אבסורד. כאשר יש חשדות, יש לבדוק אותם.

תמכתי מאוד במועמדותו של גל הירש למפכ"ל, אולם החשדות שעלו נגדו לא איפשרו את המינוי.

הטוענים שתיק נתפר כדי לסכל את מינויו של הירש – הירש מעניין אותם כשלג דאשתקד. כל רצונם ליצור בדעת הקהל תודעה כוזבת, הקושרת בין חקירות המשטרה לבין תפירת תיקים, כדי להחדיר את הנראטיב השקרי כאילו תופרים תיקים לנתניהו. במקרה זה, גם אם יוגש כתב אישום ונתניהו יורשע, הם יטענו שהתיק תפור והמשפט מוטה. לא הצדק מעניין אותם, לא טוהר המידות, אלא רק דבר אחד – לחלץ את אלילם מן הדין.

הקשר היחיד בין פרשת הירש לפרשיות נתניהו, הוא שבכך שהירש אינו מפכ"ל המשטרה, נחסך ממנו מסע השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של אלשייך. הרי הירש הוא אדם ישר ומקצועי, ובטוח שכמו אלשייך נאמנותו היתה לתפקידו, לציבור ולחוק ולא למי שמינה אותו. החקירה היתה נערכת, וחסידי נתניהו היו משתלחים בו, מעלילים עליו וסונטים בו.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שהירש נפגע מעינוי דין ממושך, והדבר ראוי לבדיקה. זאת, דווקא כיוון שבניגוד לחשודים אחרים (אין כלום למיניהם), הוא ניסה בכל מאודו להיחקר במהירות ולשתף פעולה ככל הנדרש, כדי להוכיח את צדקתו.

* השינוי המתרחש בצה"ל – כשהייתי בקורס צניחה – זה לא שלא היתה לי מדריכת צניחה. לא יכלה להיות לי מדריכת צניחה. לא היה דבר כזה מדריכת צניחה. היו מקפלות מצנחים. אבל מד"צית? לא היו לנו גם מדריכות חי"ר, מדריכות ירי, מד"סניקיות. הבנות שפגשנו בצבא היו פקידות.

רק במילואים נפגשנו לראשונה עם מדריכות חי"ר וירי. והתגובה היתה הטרדה מינית מצד רבים מן המילואימניקים; שריקות, הערות סקסיסטיות, עלבונות, והכל בגלוי ובאופן בוטה, גס  ומשפיל במיוחד.

צה"ל היום כל כך רחוק מהמקום הזה – מרחק שנות אור.

הפניית הגב של הבייני"שים בקורס צניחה היא מעשה מכוער וחצוף והפרת משמעת בוטה. אולם הוא אינו ביטוי לתהליכים בצה"ל, אלא ריאקציה להם, מצד מי שמתקשים להסתגל לשינוי.

האירוע שקרה השבוע ומבטא את השינוי בצה"ל, הוא מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת תעופה בחיל האוויר.

* שם רע לוולגריות – יצא לי, פה ושם, לראות כמה דקות של תופעת תום יער. היא מוציאה שם רע לוולגריות ומרחיבה את גבולות האינפנטיליות. שיקול הדעת של מי שנתן לה תוכנית יחיד – תמוה.

* הילדים של היום – לפני שבועיים נערך באורטל המופע הגדול של שנת הארבעים לייסוד הקיבוץ. המופע נערך במגרש הכדורגל. במה גדולה הוקמה על המגרש, ובמשך השבוע שלפני המופע, כל אחה"צ והערב נערכו חזרות.

שער אחד במגרש נשאר במקומו. השער השני הוזז לפינה צדדית של המגרש, עם הפנים לכיוון הפינה הנגדית. ובשני השערים, כל העת ילדים שיחקו כדורגל. ביומיים הראשונים, ניסינו לבקש מהילדים לעצור את המשחק, כי זה מפריע לחזרות. מהר מאוד הרמנו ידיים. הבנו שבמקום שבו יש ילדים, כדור ושערים, ישחקו כדורגל נונסטופ. נכון שלחברת הילדים באורטל יש פעילות אינטנסיבית מידי יום עד 16:00, אבל זה לא קשור. אחרי הצהרים, תמיד ילדים ישחקו כדורגל. זו דרך הטבע.

בערב שבת האזנתי לתוכניתם של נתן דטנר ואודיה קורן בגל"צ. הם דיברו על הילדים של היום, שלא יוצאים מהבית ומהמסכים, ושאינם משחקים כדורגל, אלא אם הם רשומים לחוג כדורגל, ואיזו ילדות יפה היתה לנו ואיך הילדים של היום מחמיצים את הילדות וכו' וכו'.

כן, אני יודע שיש הבדל בתחושת הביטחון בין קיבוץ לעיר, וכמובן שאני מודע לכך שלילדים של היום יש גירויים נוספים שלא היו לנו (זה רע?!), אבל איני קונה את הטרוניה, שנראית לי חלק מאופנת הטרוניה של כמה חרא היום וכמה טוב היה פעם. אני מזהה צליל של זיוף.

ילדים הם ילדים, ויש להם צורך להוציא מרץ, להשתולל ולהשתובב ובטח לשחק כדורגל.

אני מאמין, שאם ילדים בעיר אינם יוצאים מהבית ולא הולכים לשחק כדורגל, זה רק כיוון שההורים שלהם חשים חוסר ביטחון, כאילו ג'ונגל שם בחוץ.

* ביד הלשון: הפרד ומשול – ח"כ מיכל רזין, שנאמה כיהודיית-מחמד בהפגנת דגלי אש"ף בת"א, האשימה את הממשלה במדיניות "הפרד ומשול".

הביטוי לקוח מן הלטינית: divide et impera"" ומשמעותו: שמירת כוחו של השליט באמצעות פיצול העוצמה שבידי קבוצות מתנגדות.

אורי הייטנר

* * *

באבל על מות

אביבה פישר

אחות רפואית מסורה

אם וסבתא מסורה

אישיות קורנת וטובת-לב

תנחומינו לילדיה אורלי, ערן, יאיר, אחיה יגאל

ובני משפחותיהם

הלווייה התקיימה אתמול, יום ראשון

* * *

מכתב מדוד בן-גוריון

ללאה בן-חורין

בתו של משה-שמואל ראב בן עזר

ממייסדי פתח-תקווה

שדה בוקר

26.7.1970

ללאה בן-חורין – שלום וברכה,

אני מודה לך מעומק לב על ששלחתי לי העתק מכתבך לראש עירית פ"ת – שמחתי למכתבך כי ממנו למדתי דבר חשוב מאוד שלא ידעתי. אחד המאורעות הגדולים במאה השנים שעברו – זה ייסוד פתח-תקווה על ידי יוצאי הונגריה – שטמפר, ראאב וגוטמן. שמות אלה יקרו לי מאוד –  כי יסוד פתח-תקווה הוא אחד המאורעות הגדולים של מאת השנים האחרונות, והשם ראאב היה תמיד יקר בעיני כמו השם שטמפר ועוד.

אבל ממכתבך למדתי עוד דבר על ראאב שמשום מה לא ידעתי עד כה. א[מ]נם עברתי שנתי הראשונה בארץ בפתח-תקווה, אבל אף פעם לא עבדתי אצל ראאב ורק ממכתבך נודע לי  כי ראאב שמר על עבודה עברית. בעיני היו שמות שטמפר וראאב יקרים – על [ש]יסדו את פתח-תקווה, ולא שאלתי אם הם העסיקו עבודה עברית או לא. אך כי ידעתי כי יעקב קרול שמר כל ימיו על עבודה עברית. אולם שמחתי שמחה רבה כשנודע לי ממכתבך כי ראאב אף הוא שמר על עבודה עברית – "בימים ההם"

בהוקרה

ד. בן-גוריון

ללאה בן-חורין

סמטת הגבעה 22

סביון

* * *

מכתבה של לאה בן-חורין

לראש עיריית פתח-תקוה

שהעתקו נשלח לדוד בן-גוריון

לאה בן-חורין

סמטת הגבעה 22, סביון

ר"ח תמוז תש"ל, 5.7.1970

לכבוד

ראש עירית פ"ת [ישראל פיינברג]

א.נ.

לאחרונה נשאלתי ע"י קרובים ומכירים מוותיקי פ"ת מדוע לא נוכחתי במפגש ותיקים שאורגן ע"י עירית פ"ת שהתקיים ביום 2.7.70 ב"יד-לבנים" בפ"ת. הופתעתי כי לא ידעתי על קיום המפגש ואף לא הוזמנתי אליו.

כבת של אחד ממייסדיה הראשונים של פ"ת, ר' משה שמואל ראאב, יש לי כמובן, רצון לפגוש בקרובים ומכירים ותיקים, להעלות ולהאזין לזיכרונות בתקופת "בראשית".

אולי לא הייתי מגיבה על שלא הוזמנתי למפגש ומעדיפה ללכת בדרכי אבי ז"ל – שלא שאף לפרסום ולהתבלטות, ולא רדף אחרי כבוד – ועוברת על כל הדבר בשתיקה, אך משהו מנקר במוחי, וזיכרוני אומר לי שהחרמה זו ע"י אי הזמנת אחיי ואחיותיי לאירוע שיש לו קשר לפ"ת מהיווסדה – חוזרת ונשנית בשיטתיות ואינה יד המקרה בלבד כי אם מעשה בכוונה תחילה , ולכן אני חייבת להגיב.

אבי ז"ל, לא היה אהוד על חלק מסויים מאיכרי פ"ת, כאשר לפעמים היה מתריס בפניהם אמת שלא נעמה להם. אני גם זוכרת ב"חטא" גדול עוד יותר של אבא ז"ל בהיותו היחידי – יחד עם מר יעקב קרול ז"ל – שמעסיק בפרדסו רק פועלים עבריים. יתר על כן, לעונת הקטיף נוהג היה לקנות פרי פרדסים שרגל פועל עברי לא דרכה בהם, וע"י כך איפשר תעסוקה-יום-יום לכ-400 פועלים עבריים על ידו.

אני גם זוכרת איך זעמו על אבי ז"ל אלה שבכדי לטהר עצמם מחטא החרמת הפועל העברי במשקיהם, בנו תיאוריה שלמה שאין אפשרות לקיים משק הדרים בעבודה עברית. ואכן שמחו לאיד כאשר אבי נשבר בסוף. אבל גם אז המשיך בדרכו ולא שעה לעצה למכור את הפרי לסוחרים ערביים ולהציל עצמו, והגיע, לאחר שירד מעושרו ונכסיו, למצב של עובד שכיר בפרדס זר.

אני גם זוכרת שהיתה קיימת מעין מחיצה לא נראית לעין אך מורגשת בין בני משפחתנו לבין רבים מתושבי פ"ת, באשר חברתנו היתה מתוך העובדים והעובדות העבריים שהועסקו ע"י אבי ז"ל, ואנו הילדים התיידדנו איתם, וד"ל...

מי חכם ויידע חוקי תורשה של התנכרות, נקמה ושמחה לאיד?

איך להסביר שלחגיגת יובל ה-75 שנה לייסוד פ"ת, כשאבי ז"ל נשאר היחיד בחיים מכל ראשוני-מייסדי-פ"ת, שכחו המארגנים להזמינו, ורק בהתערבות בעלי אינג' משה בן-חורין, שהעמיד אז את ז. יואלי, חבר מועצת העיריה דאז, על הגרוטסקיות באי הזמנת שריד אחרון לחגיגת היובל – תוקנה ה"שיכחה" ממש ברגע האחרון, והיו עוד מקרים דומים...

לאחרונה הסיבותי תשומת ליבך, טלפונית, שלא אני ולא בעלי (שהיה משך 8-9 שנים חבר הנהלת עירית פ"ת) לא הוזמנו לחגיגת הגן ביום העצמאות האחרון. הסברת [זאת] בשיחה פנים אל פנים בטעות גרידא. (מר וולפברג, שנוכח בשיחה, טען שהזמנה כן נשלחה אך לצערי  עד היום הזה טרם הגיעה אלינו).

טעות שחוזרת ונשנית באופן מתמיד אינה יותר בגדר טעות כי אם תוצאה של כוונה תחילה!

אני מבקשת שזאת הפעם תחקור בדבר,  הסיבה,  והגורם במנגנון העיריה, הדואג ל"טעות" ול"שיכחה" ומתמיד בכך.

בקשתי זו היא לא מתוך דאגה לכבודי אני, כי אם מתוך כבוד לזכר הוריי ולפועלם, ומתוך כְּבוד תקופת ה"בראשית" של "אם" שהפכה ל"עיר בישראל" והיא, היא חייבת במצוות כיבוד אב ואם!

לתגובתך אני מחכה.

בכבוד רב

לאה בן-חורין (ראאב)

נ.ב.

העתק מכתבי זה אני מעבירה גם לחברי המועצה ולה"ה דוד בן-גוריון ואברהם הרצפלד שהינם השרידים הבודדים הזוכרים לאמיתה תקופת ה"בראשית".

אהוד: את שני המכתבים האלה שלח לי לאחרונה האדריכל מוטי בן חורין, בנה של לאה ונכדו של משה שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר.

* * *

גדעון בן-דרור

על אליעזר שמואלי ז"ל

לאהוד בן עזר שלום רב,

אליעזר שמואלי נפטר בשבוע שעבר בגיל 90. ההלוויה התקיימה בירושלים ביום רביעי.

לפני כעשור, בהיותו בן 80, הכנתי ונשאתי דברים באירוע משפחתי שלו לציון הגיעו לגבורות. הנני מעביר את הדברים, אשר לדעתי ראוי לפרסמם בעיתונך שיש בו עומק היסטורי, דברים על אחד ממנהיגי ומאדריכלי מערכת החינוך הישראלית.

בברכה

גדעון בן-דרור

*

ידידי,

אני מרגיש צורך להעלות בכתב דברים אשר רציתי לומר במפגשים שונים לציון הגיעך לגבורות, ומכיוון שלא יצא לי לשאת דברים בפני קהל החברים, אני מבקש להעלותם בכתב.

עבדתי איתך ובמחיצתך כ-25 שנים במשרד החינוך והתרבות, תחילה כעוזר אישי שלך, מנהל מחלקה אצלך, וסמנכ"ל למשאבי אנוש וסמנכ"ל לפיתוח ובינוי במשרד, וחוויתי וראיתי את מפעלותיך הגדולים לקידום מערכת החינוך בכל חלקיה. הינך אחד ממנהיגי ומאדריכלי מערכת החינוך הישראלית.

"מר חינוך" היקר, כיהנת כיועץ בכיר לשר החינוך זלמן ארן והשפעת מאז רבות על עיצוב האסטרטגיה והמדיניות של מערכת החינוך בישראל, ופעלת בתבונה ובנחישות להגשמתם.

הובלת את הדיונים לביצוע הרפורמה הגדולה (1968) של הקמת חטיבות הביניים ומבנה מערכת החינוך בדפוס של 6+6. תרמת רבות לדיוני ועדת פראוור (1968) וועדת רימלט הפרלמנטרית (1965), שהובילו להחלטת הכנסת ההיסטורית (29/7/1968).

הובלת את התפיסה, שהשינוי המבני הינו מנוף לשינוי מהותי בתחומי החינוך, האינטגרציה החברתית, תכניות הלימודים והכשרת המורים, והצלחת להעמיד נושאים אלה במרכז העשייה של משרד החינוך והתרבות במשך עשרות שנים.

מהלך זה השתלב עם מנהיגותך לשימת דגש על יישובי וערי הפיתוח, ולצורך זה פעלת ליצירת תשתיות פיזיות וחינוכיות ראשונות במעלה ביישובי הפריפריה ושכונות חלשות.

הדבקת בהתלהבותך את שר האוצר בשעתו, מר פנחס ספיר, ויזמת את הקמת "קרן החינוך" לגיוס תרומות בחו"ל, בעיקר בארה"ב, מהלך בו גייסת אישית ועם אחרים תקציבים ענקיים לבניית מאות גני ילדים, עשרות בתי ספר על יסודיים מקיפים ומרכזים קהילתיים.

בתבונה רבה גייסת את ד"ר יעל פוזנר לרכז בלשכתך את הפעילות המקצועית למימוש התקציבים שהושגו. במשך מיספר שנים כיהנתי כעוזרך וכמנהל מחלקה, וראיתי את מנהיגותך הסוחפת, שהלהיבה גם אותנו. ובהמשך, כאשר הייתי סמנכ"ל פיתוח מיפוי ובינוי מוסדות חינוך, המשכתי את העבודה איתך כאשר היית מנכ"ל מעולה של משרד החינוך והתרבות.

היית יזם וחדשן, פעיל, מייסד ומעורב – בקידומם של מוסדות וארגוני חינוך חדשניים וייחודיים, אשר עד היום מהווים ציון דרך בקידומה ופיתוחה של מערכת החינוך בישראל, כדוגמת – פנימיית המחוננים ע"ש מיי בויאר בירושלים, ביה"ס למצויינות – מדע ואמנויות בירושלים, הקמת ביה"ס למדעים בלוד ובהרצליה, הקמת את "האגודה לקידום החינוך" למען בני השכונות וערי הפיתוח, ופעלת רבות לביסוס מכון סאלד, כמו גם של אכסניות הנוער והמפעל להכשרת ישראל.

נזהרנו לידך בדיבור והיגוי נכון של השפה העברית, אשר בפיך היתה כנופת צופים, ושלטת כהלכה גם באנגלית, ספרדית, ערבית ולדינו, כמו גם השכלה רחבה והנחייה מכובדת של טקסי פרסי ישראל.

כן, היו לך גם "חסרונות": מעולם לא צעקת על עובדים גם כשהתרגזת (מנהיגות שקטה), נהגת לתקן לנו מילים בעברית וכעסנו עליך, ומשום מה נהגנו לא לספר לידך בדיחות...

אליעזר היקר, זוכרים אנו לטובה גם את רעייתך גאולה, אישיות בפני עצמה, אשר עמדה לצידך, טרחה ועזרה, ואף לנו (לי ולליאורה ולילדים) נתנה מתשומת ליבה.

בהוקרה רבה,

גדעון בן-דרור

* * *

נעמן כהן

ההצעה

הצהרת העצמאות היהודית –

חוק הלאום היהודי

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

התשובה

הצהרת העצמאות הערבית –

חוק הלאום הערבי-מוסלמי

בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם השהיד הקדוש חסן אלבנא, רחמי אללה עליו, שהרי השליח [מוחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו"). (אמנת החמאס סעיף 7).

הפגנת הערבים נגד חוק הלאום היא ההוכחה לנחיצותו

המוני הערבים שנהרו באוטובוסים לתל אביב עם דגלי האוייב והקריאה "ברוח ובדם נשחרר את פלסטין," בהפגנה נגד חוק הלאום, כשמטרתם המוצהרת היא חיסול מדינת היהודים והפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית – היא ההוכחה הטובה ביותר לנחיצות החוק.

קריאתו של עמוס שוקן בהפגנה שהיא למען הדמוקרטיה מזכירה את אמירתו של היטלר שהוא הומניסט גדול.

לילידת מרוקו ממוצא יהודי, פרופ' אווה אילוז, שקראה בעצרת "להצטרף למחנה השיוויון הערבי". אנו קוראים שתחזור למולדתה הערבית-מוסלמית מרוקו, ותיאבק שם לשיוויון. שתצא שם למאבק נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה הספרדית, ונגד הכיבוש הערבי של מרוקו עצמה. שתילחם שם למתן זכות חופש וריבונות לבֶּרְבֶּרִים הכבושים ע"י הערבים והמהווים את רוב אוכלוסיית מרוקו, וכמובן נגד הגזענות המוסלמית השולטת במרוקו ע"י המלך האבסולוטי שסיסמתו: אלללה, המלך, המולדת! נראה אותה גיבורה וצודקת שם.

חוק הלאום לפי החירות, הצדק והשלום

לאור חזונם של נביאי ישראל

יואב ויגודסקי-אהרוני מלין על "סביבה מורעלת" של אפלייה נגד הלא יהודים המונעת ממנו לתמוך בחוק הלאום (חדשות בן עזר 1367)

אינני יודע על סמך מה קובע יואב ויגודסקי-אהרוני שיש למשל אפלייה כלפי הדרוזים. האם בנינו המשתחררים מהצבא (ביפעת או בתל אביב) מקבלים משהו יותר מבני הדרוזים?

בין מאות הדרוזים שלמדו אצלי לא מצאתי אחד שלא קיבל שכר לימוד ומלגת קיום מהמדינה (גם דרוזיות), ויהודים מצאתי. ולגבי כל ערביי ישראל, הם מופלים לטובה כאשר הם מקבלים בריאות וביטוח לאומי בסכומים גדולים מהרבה מאשר הם משלמים. משלמי המיסים היהודיים הם שמשלמים מכיסם עבורם למרות תביעתם לחיסול מדינתם. (ע"פ התפיסה הערבית-מוסלמית על היהודים לשלם בנוסף לכל המיסים, ג'יזיה – מס גוגולת).

לגבי הציטוט שהוא מביא ממגילת העצמאות, ובכלל התביעה להכניסה כחוק מדינה, אני מתפלא עליו עוד יותר.

שנינו, אני ויואב ויגודסקי-אהרוני, למדנו תורה (לא באותן שנים) מפיו של מרן מוהר"ר אויגן הירשלר-מאיר אילי זצ"ל.

באותן שנים למדו פסוקים בע"פ.* ואז גם למדנו ע"פ את חזון הצדק והשלום של נביאי ישראל. למשל זה של ישעיהו הנביא.

מי לא ידע אז בע"פ את הפסוק: וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ. (ישעיהו י"א ו), האמת היא שאת ההמשך לא למדנו בע"פ. המשך הנבואה לפי חזון הצדק והשלום של ישעיהו, הוא ברור. והתנאי שלו לשלום הנצחי הוא פתרון הבעיה הפלישתינאית, כלומר רק כשהם הפלישתינאים יעופו לים (עם עוד עמים) יבוא השלום: "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה..." (ישעיהו י"א י"ד).

שוו בנפשכם את פסיקת בג"צ לאור חזונם זה של נביאי ישראל. האם הוא אפשרי?

*חמור מאוד שכיום אין לומדים יותר בע"פ כי לנו לפחות נשאר משהו, וכיום כשאין כלום לא נשאר כלום.

לפני שנים, (כבר אז לא למדו בע"פ) כשהתנאיתי בכך שאני זוכר בע"פ את שירת דבורה, אמר לי הבן שלי: "מה החוכמה? גם אני יודע בע"פ את שירת דבורה."

נו תגיד:

"קל מאוד, הינה שירת דבורה – בזזזז בזזזזז זזזזזז... זו שירת דבורה..."

די לאפליית היהודים!

תוכנית חדשה באוניברסיטה העברית לתארים מתקדמים, כולל פטור משכ״ל ותשלום מענק- מוצעת לערבים בלבד.

 האוניברסיטה העברית הודיעה על תוכנית חדשה לתארים מתקדמים (תואר שני ושלישי) במדעי הטבע, הכוללת פטור מלא משכר לימוד, מלגה בסך 2000 ש״ח בחודש בשנה הראשונה ו-4000 ש״ח לחודש בשנה השנייה... לערבים בלבד.

http://rotter.net/forum/scoops1/492343.shtml

שוו בנפשכם מה היה קורה בארץ ובעולם לו התפרסמה תוכנית דומה ליהודים בלבד.

חופש ושיוויון

הצעתו של אברהם כץ עוז לתקן את חוק הלאום ו"להחיל 'חוק שותפות גורל' המקנה זכויות מלאות לכל  קבוצה/עדה המקיימת את כל החובות והיא שתקבל את מלוא  הזכויות." (חופש ושיוויון, חדשות בן עזר 1368) היא מסוכנת ביותר, לא לגיטימית, ואסור שתתקבל.

זכויות אזרחיות מלאות (לא לאומיות) אינן צריכות להיות תלויות בעדה כלשהי ובקיום חובותיה, אלא לכל אזרח המדינה בלי קשר לעדה כלשהי, למעשיה או מחדליה. אם כיוון דבריו לעדת "המייחדים" (הדרוזים) האם ניתן לפי הצעתו זכויות רק למתגייסים מביניהם, ולא לנשים?

ונחזור לסתירה בין חופש לשיוויון. אברהם כץ עוז המתנאה בעצמו שהוא "מפא"יניק ותיק,  חבר  כנסת ושר חקלאות לשעבר, בוגר התנועה  המאוחדת וממקימי קיבוץ נחל עוז ב-1953," קובע ובצדק ש"ששני הערכים, חופש ושיוויון, לא חיים תמיד בשלום זה עם זה. כאשר רוצים יותר חופש, נאלצים לוותר על חלק מהשיוויון, וכאשר רוצים יותר שיוויון נאלצים לותר על חלק מהחופש."

אברהם כץ עוז עצמו חפץ יותר בחופש מאשר בשיוויון. הוא נבחר ע"י חברי קיבוצו לייצגם בכנסת ובממשלה, ומשנעשה שר ונגיד, וגדול בעמו, וירא כי טוב, וישמן ויבעט בשולחיו. הוא מאס בערך השיתוף והשיוויון, ולא אבה יותר להתחלק במשכורתו הנאה עם חברי הקיבוץ. קם ועזב את הקיבוץ. זכותו.

בארץ קיימים עדיין קיבוצניקים האוחזים בערכי השיתוף והשיוויון.

בכתבה בחדשות ערוץ 1 נאמר כי קיבוץ אורטל קולט מסתננים מאפריקה. כפיים, הידד. שיתוף ושיוויון.

אבל מה יהיה עתיד השיתוף והשיוויון באותו קיבוץ?

האם יתקבלו המסתננים לחברות בקיבוץ לאחר שנת מועמדות, או לנצח יישארו עובדים שכירים?

האם ילדי המסתננים, המתחנכים בקיבוץ יתקבלו לחברות בו בהגיעם לשמונה עשרה?

האם הקיבוץ ייתן לילדי הפליטים חינוך מוסלמי שישמר את דתם תרבותם?

האם הקיבוץ יתיר לקהילת המסתננים שתקום בקיבוץ להקים מסגד בקיבוץ?

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. חברי קיבוץ אורטל רוצים להתנאות בשיתוף ובשיוויון אבל תוצאת מעשיהם תביא להרס הקיבוץ, לקץ השיתוף והשיוויון בו, ובעיקר תביא להם דימוי של גזענים חשוכים.

אם כבר ברצונם היה להצטייר כהומניסטים, היה על הקיבוץ ללכת לפי המוסר היהודי ולתרום למסתננים מעשר מרכושם כך שיוכלו לחיות ברווחה בארצם. ובא לציון (ולקיבוץ) גואל.

אדבוקטוס דיאבולי – משה לֶדור

פרקליט המדינה לשעבר משה לֶדור קובע שחוק הלאום מיותר לחלוטין. את ה"הוכחה" לכך הוא מנסח בסדרה של שאלות:

מה לא השפה העברית היא הדומיננטית במדינה:

לא התקווה היא ההימנון המושר בכל אירוע ממלכתי או ציבורי? (טעויות העברית במקור).

יש מישהו שמאיים באמת על זכות כל יהודי לראות במדינת ישראל את ביתו הלאומי?

אתם אחינו הדרוזים בוודאי לא חולקים על כך.

(משה לדור, מכתב לדרוזים, יחד נבטל את החוק הזה, ידיעות 7.8.18)

אז נענה למשה לֶדור על שאלותיו, והמבין יסיק את המסקנה.

שאלה: השפה העברית לא הדומיננטית במדינה?

תשובה: כן, כרגע היא דומיננטית, אך התומכים בהפיכתה של ישראל למדינה ערבית-מוסלמית יהפכו את העברית לשפה שאינה שפת המדינה, והיא לא תהיה דומיננטית עוד. לכן יש לקבע את מעמדה של העברית בחוק.

שאלה: לא התקווה היא ההימנון המושר בכל אירוע ממלכתי או ציבורי?

תשובה: כן, כרגע. אך יש הרוצים לבטלה ולהחליפה בהמנון אחר שלא יבטא את עצמאות הלאום היהודי. לכן יש לקבוע בחוק את מעמדה.

שאלה: יש מישהו שמאיים באמת על זכות כל יהודי לראות במדינת ישראל את ביתו הלאומי?

תשובה: בוודאי. רבים מחוץ למדינה, ורבים גם מאזרחי ישראל (גם מבין הדרוזים) פועלים להפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית, ושוללים את זכות היהודים למדינה. לכן יש צורך לעגן זכות זו בחוק.

משטרת ישראל מזהירה:

החקלאי היהודי הוא הקורבן של חג הקורבן המוסלמי

משטרת ישראל, שכשלה לחלוטין בטיפולה בטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים, יוצאת ידי חובה ומפרסמת אזהרה לחקלאים היהודים:

"ציבור החקלאים. תקופת חג הקורבן עיד אל אדחא מתאפיינת בעלייה בגניבות חקלאיות ובהתפרצויות לבתים. השנה יחול החג בין 21-4.8.18.

להלן ההמלצות שיסייעו לכם לשמור באופן מיטבי על גידולכם:

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן" (סמילנסקי)".

http://www.aroundy.com/_sites/sdeyhemed/posts/aGXiTwFstbdNWqcm/5vhPsn.pdf

שלא במפתיע תוקפים הערבים-המוסלמים את אזהרת המשטרה. מרכז מוסאוא דורש מהמשטרה להתנער מהפרסום שהם מגדירים "גזעני", בנושא גניבות בתקופת חג אלאדחא.

"הפרסום של המשטרה," אומרים במוסאוא, "משרת חבורת מתנחלים שגזלו מולדת ואדמות ותקציבים של אזרחי המדינה. החקלאים היהודים מקבלים יותר ממיליארד שקל כתמיכה והם מסיתים נגד אזרחי המדינה הערבים-המוסלמים."

http://rotter.net/forum/scoops1/492588.shtml

הבנתם? החקלאים היהודים הם להגדרת הערבים "מתנחלים", ולכן מותר לפגוע ברכושם.

מה שכחה המשטרה?

לציין שלפי האיסלם יש לכרות יד לגנב (קוראן, סורה 5 פסוק 38)

מי הקורבן בחג הקורבן?

למרות שבקוראן מופיע רק שמו של יצחק בסיפור העקידה-קורבן (קוראן סורה 37 פסוק 99). התקשו הפרשנים המוסלמים לייחס את סיפור העקידה ליצחק המייצג את היהודים. לכן, מהמאה ה-11 שינו הפרשנים המוסלמים את ייחוס העקידה ליצחק, (כמקובל עד אז), והעבירו את דמות הנעקד מיצחק (ככתוב) לישמעאל. הפרשנות הזו, שמניעיה הגזעניים ברורים, התאפשרה עקב הערפול וחוסר הדיוק שבניסוח הטקסט בקוראן. (חוה לצרוס יפה, איסלם-יהדות, יהדות-איסלם, עמ' 31).

קורביין הוא קורבן

אמור לי מי חברך, ואומר לך מי אתה – חבר מביא חבר.

בניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, החמאס וחיזבאללה מצהירים זאת בריש גלי. החבר הטוב של החיזבאללה והחמאס, המתנאה בחברותו איתם הוא מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית ירמיהו קורביין (מתי יחליף את שמו היהודי ירמיהו למוחמד?)

האקטיביסט הפרו-איסלמי, תומך הפשיסטים האיסלמו-נאצים, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי) מתנאה בכך שהוא חבר של קורביין שהוא "דמות מופת של השמאל."

קורביין, טוען לורד האו האו הישראלי, הוא קורבן ליהודים, קורבן להסתה של היהודים לכן יש לאחל לו (ולחבריו) הצלחה. (גדעון לוי, קורביין הוא קורבן, "הארץ", 9.8.18)

קורביין מתייחד בתפילה עם רוצחי הספורטאים הישראלים במינכן.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5326543,00.html

למרות שהגרמנים לא איימו על אנגליה בחיסול מדינתם וברצח כל האנגלים, הם העמידו לדין את לורד האו האו האנגלי, ושלחוהו לגרדום.

בניגוד לאנגלים בישראל לעולם לא ישלחו לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי) לעמוד התלייה, וטוב שכך.

האנטישמי רוג'ר ווטרס מתנגד לאוטו-אנטישמיות

הקיימת בישראל

האקטיביסט הפרו-איסלמי, האנטישמי רוג'ר ווטרס, פירסם אזהרה גדולה על שלט חוצות: "התנגדו לאנטישמיות הישראלית."

http://rotter.net/forum/scoops1/492956.shtml#28

האם ווטרס התכוון לאוטו-אנטישמיות של ישראלים כלורד האו האו הישראלי גדעון לואי (לוי)?

סביר שלא. אבל זו דווקא הגדרה מתאימה להם.

נקמה ערֵבה או מדיניות?

האקטיביסטית הפרו-איסלמית תומכת הפשיסטים האיסלמו-נאצים של החמאס, עמירה הס, יוצאת נגד בני משפחת גולדין התובעים "הומניטארי תמורת הומניטארי," לא לקבל אנשי חמאס לטיפול רפואי בישראל עד לקבלת גופות חללי צה"ל, והשבויים הנמצאים בידי החמאס.

לטענת הס, ישראל מקצצת היתרי יציאה הומניטאריים של חולי סרטן לתחומה. "אין לדעת," היא כותבת, "אם מניעת היציאה מקרבת את המשפחה לרגע שבו תקבל את גופת בנה. מה שוודאי הוא שמניעת הטיפול מוסיפה כאבי תופת לחולים וסבל נפשי רב להם ולבני משפחותיהם. מה ערבת לנו הנקמה." (עמירה הס, נקמה ערֵבה, "הארץ",5.8.18).

הבנתם? לפי תועמלנית החמאס, הס, משפחת גולדין המרושעת היא הנוקמת.

מזעזע לחשוב שישראל רק מפחיתה את היתרי היציאה, ולא מונעת אותם לחלוטין.

על נתניהו לשאת בפומבי את הנאום הבא:

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בהיסטוריה של המין האנושי המספקת בזמן מלחמה לאוייב (המצהיר שהוא נלחם לחיסולה ולרציחת כל היהודים בעולם) מזון, דלק, ותרופות.

ישראל היא המדינה היחידה בתולדות המין האנושי המתירה בזמן מלחמה לחולים של האוייב להיכנס לתחומה ולקבל טיפול רפואי.

לא עוד. מעתה לא ייכנסו יותר חולים של האוייב לשטח מדינת ישראל ללא קבלת גופות חללי צה"ל וללא שני השבויים הנמצאים בידי החמאס.

הומניטארי תמורת הומניטארי. האחריות על כך מוטלת על החמאס.

רק נאום כזה יביא לפתרון הבעייה וגם יקל על נתניהו להוריד את התביעה לשחרור מחבלים (כפי שתובעת משפחת שאול) מסדר היום הציבורי.

הצגת החמאס כמביא מוות לאנשיו תביא לפתרון הבעייה.

פרעות תר"פ 1920

מנחם רהט מזכיר את פרעות תרפ"ט כבסיס לתוקפנות הערבית נגד היישוב היהודי. (מנחם רהט, חרפת תרפ"ט, חדשות בן עזר 1364), יש המזכירים את פרעות תרפ"א 1921, אבל יש לזכור כי הבסיס הוא פרעות תר"פ 1920.

מאורעות תר"פ הם התקפות הערבים על יישובים יהודים בגליל ועל שכונות בירושלים שאירעו בשנת תר"פ-1920.

הערבים, שנלחמו בצרפתים באזור הגבול שבין שטח הכיבוש הבריטי לשטח הכיבוש הצרפתי, בגליל העליון המזרחי. התקיפו את מטולה, איילת השחר, דגניה ב' ומנחמיה. בא הקץ למושבה בני יהודה שממזרח לכנרת. מאורעות תל חי, ובכלל זה הקרב שבו נפלו יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו.

הפרעות בגליל לא נעשו רק נגד היהודים. ההסתה המוסלמית הביאה לפרעות גם בנוצרים. בדואים התנפלו על כפרי הנוצרים בגליל, ומספר ההרוגים והפצועים שם עולה על שש מאות איש. בכפר עין אבל נהרגו שמונים וחמישה נוצרים. הערבים-המוסלמים השליכו את הילדים הקטנים לאש. כרתו ידיים לשונות ואוזניים, ניקרו עיניים ושדדו את כל הרכוש.

הנוצרים אובדי עצות. איך הם אומרים? יום ראשון בנוצרים, ושבת ביהודים. הבעייה שלנו היא שהערבים הנוצרים מתוך תחושת פחד מהמוסלמים מאמצים גישה קיצונית עוד יותר נגד היהודים באשלייה שזה יסיט את האיום מעליהם, והם לצערנו הפכו לקיצונים נגדנו אף יותר מהמוסלמים.

כך מדווח עיתון הצפירה, יום שני, 7.6.1920.

http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=search&text=%D7%93%D7%95%D7%90%D7%A8%20%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D#panel=search&search=0

הפרעות בירושלים נבעו גם הן מהרצון לצרף את ארץ ישראל – "סוריה הדרומית", אל ממלכתו הסורית החדשה של פייסל, ליצירתה של סוריה הגדולה.

בחורף 1920 אירגנה המנהיגות הערבית בארץ הפגנות של אלפים בעד סיפוח לסוריה ונגד הציונות והבריטים, בהמשך להפגנות הותקפו יהודים בכל ערי הארץ. המפגינים, שהיו נלהבים מהידיעות על פינוי אצבע הגליל, צעקו: "פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו" ו"אידבח אל יהוד!" ("טבחו ביהודים"). והחמור מכל קריאה שהתבררה בהמשך כנכונה – "א-דאולה מענא" ("הממשלה איתנו"), ואל יהוד כלבנא. (והיהודים כלבינו).

מנהיג ערביי ירושלים, עארף אל עארף, עורך העיתון "סוריא אל-ג'נוביה", (סוריה הדרומית) ובעל הסיסמה "בשם הערבים נלך, ובשם הערבים נמות," התנגד עם מוחמד אל חוסייני (שהקים את הוועד הערבי. ודוק: לא הוועד הפלישתינאי) לשם "פלסטין" – השייך לדבריו ליהודים. הוא נאם בהפגנה מעל סוסו: "אם לא נשתמש בכוח נגד הציונים ונגד היהודים, לעולם לא ניפטר מהם." ההמון חזר על הסיסמה: "נשרוב דם אל-יהוד!" ("נשתה את דם היהודים").

"ההגנה" הצליחה לפנות מהעיר העתיקה כ-300 יהודים שהתגוררו בבתים מבודדים מחוץ לרובע היהודי.

בפרעות שעשו הערבים נהרגו שבעה יהודים תושבי העיר העתיקה באזור המכונה כיום הרובע המוסלמי, וכמאתיים נפצעו. נשים שנתפסו על ידי הפורעים, נאנסו, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים, ובעקבותיהן נאסרו על ידי הבריטים דווקא זאב ז'בוטינסקי ולוחמי ההגנה שעימו. הם הואשמו בכך שהם שגרמו למהומות.

זאב ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך. למעלה מתריסר חברי "הגנה" נשפטו ל-3 שנות מאסר עם עבודת פרך בכלא עכו, אך הוענקה להם חנינה לאחר 3 חודשי מאסר. לעומתם, רוב הפורעים הערבים שהועמדו לדין יצאו בעונשים קלים.

מלבד ההרוגים, נפצעו גם 216 יהודים, בהם 18 קשה. במהומות נהרגו 4 ערבים ונפצעו 23. יותר מ-200 איש הועמדו למשפט, בהם 39 יהודים.

אחד האנסים שתקף את שתי האחיות ליפשיץ נידון ל-15 שנות מאסר. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף נידונו ל-10 שנות מאסר, אך כבר נמלטו מהעיר. ראש העיר אל-חוסייני הודח ובמקומו מונה ראע'ב נשאשיבי, ממשפחת נשאשיבי היריבה.

מרגע פרוץ המהומות, עצר הממשל הבריטי את העלייה היהודית לארץ ישראל. תקדים מסוכן לבאות.

ב-1 ביולי החל הרברט סמואל בתפקידו כנציב העליון ומיד שיחרר את כל הפעילים היהודיים שנעצרו בימי המאורעות ופתח את שערי הארץ לעלייה יהודית.

ב-8 ביולי הוכרזה חנינה כללית וכל הערבים שהורשעו בעקבות הפרעות – שוחררו. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלת המנדט.

דימויו של מוחמד אל-חוסייני (שיהפוך מאוחר יותר לגנרל ס.ס. חברו של היטלר) כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הערבים לסמל לאומי.

בולשביק! פשיסט!

יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו, הבן של, פרסם את הפשקוויל הזה: "הנבזויות של הבולשביקים מהשמאל בקריאה 'נאצים', 'פשיסטים' כלפי הימין (שהוא-הוא המחנה הליברלי האמיתי בישראל), אינה דבר חדש. הרי גם לז׳בוטינסקי הם קראו 'ולאדימיר היטלר' (ולאדימיר היה שמו הפרטי)."

http://rotter.net/forum/scoops1/492625.shtml

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5323525,00.htmlhttps://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5323525,00.html

גם אם חשבון הטוויטר שלו אולי מזויף הרי הדברים שכתב משקפים את השיח הציבורי בישראל. יש  המכנים תמיד את מתנגדיהם – פשיסטים, ויש המכנים את מתנגדיהם – בולשביקים.

איתרע מזלי ואני תמיד מוקע כפשיסט וכבולשביק גם יחד. בכל פעם שאני כותב נגד האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, או על הגזענות הערבית-מוסלמית אני מקבל את התואר "פשיסט!" – ובעת שאני מבקר את נתניהו, אני מוקע כ"בולשביק!"

בתגובה לביקורת שכתבתי על כך שאבא של יאיר, נתניהו, ביזה את חללי צה"ל בסירובו להנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל (חלקם עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור) בניסיון הפוטש של אלטלנה (חדשות בן עזר 1349), כתב אוריה באר שהשתמשתי ב"שפה לא ראויה." חזרתי וקראתי ולא מצאתי בדבריי שפה לא ראויה, אך כששאלתי אותו מהי השפה הלא ראויה שהשתמשתי בה? הוא סירב לענות, ורק איחל לי בנוסח פולני בריאות טובה. (מי שמאחל לי בריאות טובה בנוסח פולני אני כמובן מאחל בריאות טובה בחזרה וכפול), אבל לעומת העדינות של אוריה באר, מיד הטיח בי יוסף גייסינוביץ-אחימאיר את האשמה שאני סכנה לציבור ו..."בולשביק!" (חדשות בן עזר 1352).

בטוחני שיוסף גייסינוביץ-אחימאיר אינו פשיסט (למרות החינוך שקיבל בבית אבא), ואני גם בטוח שהוא יודע שאני לא בולשביק, אבל בלהט הוויכוח נפלטה לו הגירסא דינקותא מבית אבא כמילת גנאי אינפנטילית בסגנון שנות השלושים של המאה הקודמת בו מלכלכים את בר הפלוגתא במקום לענות עניינית.

ונחזור רגע לדבריו של יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו.

אכן בין תנועת הפועלים לרוויזיוניסטים היו חילופי מילים קשים מאוד בשנות השלושים של המאה הקודמת. במושגים של ימינו הם אינם ראויים. אך יש לזכור כי מדובר בתקופה שלפני השואה, ויש לזכור כי חוגים רוויזיוניסטים רבים בראשותו של אבא שאול גיסינביץ-אחימאיר פנו לאידיאולוגיה פשיסטית והתנאו בהיותם פשיסטים, והרוויזיוניסטים גם אימצו מצעדים צבאיים בנוסח פשיסטי. ובדומה לפשיסטים ולנאצים הם פעלו לשבירת כוחו של מעמד הפועלים וארגון הפועלים "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י". בלשונו של ז'בוטינסקי ביידיש "יאָ, בּרעכען! כן, לשבור!"

במלחמת התעמולה שני הצדדים השתמשו בנאצים. במאבקו נגד מפא"י תקף ולאדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי את מפא"י, וקרא לה: "צלב הקרס האדום," (חזית העם 4.11.32 עמוד 2).

דוד יוסף גרין-בן גוריון לא טמן את ידו בצלחת. באסיפה בבית העם בתל אביב בתאריך 18.2.33, כינה בן-גוריון את ולאדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי, "ולדימיר היטלר," ואלו היו דבריו באסיפה:

"לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה בא ז'בוטינסקי לברלין ותחת משמר של בריתאים הלבושים מדי נאצים הרעים נגד שלטון המרכסיסטים בציונות ובארץ וניאץ את תנועת הפועלים מתוך ויכוח עם הקומוניסטים.

"ולאדימיר היטלר ידע היטב שבבירת גרמניה זוהי פרובוקציה פוליטית נגד רוב ציוני גרמניה. והוא עשה מה שעשה בכוונה ובמחשבה תחילה. אני לא אתפלא אם האיש שנעשה בעת פרעות אוקראינה בן בריתו של פטלורה ייעשה לבן בריתו של היטלר."

(נוסח הנאום המלא נגד מפרי שביתה אצל פרומקין ובפתח-תקווה. דבר 21.3.33 עמ 3.)

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=DAV&_ga=2.47495847.1874784510.1533965818-436302158.1423302684#panel=document

גם חיים עזריאל צ'רלס וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, ולימים הנשיא הראשון, יצא נגד מה שהוא כינה: "ההיסטריה הפוליטית של הרוויזיוניסטים בסגנון היטלר," וקבע כי הרוויזיוניזם משול ל"היטלריזם בצורתו הגרועה ביותר." (וייצמן אל רוטנברג 31.1.31 אל פליקס ורבורג 11.12.39)

מיצ'יסלב וולפוביץ' בגון – מנחם בגין הצעיר בן ה-22, לא סלח לבן גוריון. הוא פנה אל ז'בוטינסקי בנאום: "אדוני אולי שכח, כי בן-גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זיכרוננו טוב יותר."

על כך ענה לו ז'בוטינסקי: "לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן-גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהילחם."

פשיזם ובולשביזם הילכו שניהם יחדיו?

בשבוע אחד בשנות העשרים המאוחרות פנו אל מנהל הספרייה הלאומית בפריס שגרירי בריה"מ הסובייטית ואיטליה הפשיסטית, כל אחד בנפרד, והציעו בשם ממשלותיהם סכומי כסף לצורך תיקון המצבה על קברו של ז'ורז' סורל – Georges Eugène Sorel.

הגותו של סורל ובמיוחד ספרו הרהורים על האלימות Réflexions sur la violence שימש בסיס תיאורטי הן לקומוניזם והן לפשיזם.

מסתבר שמבחינה דיאלקטית ניתן מאידיאולוגיה אחת להסיק גם את ניגודה.

זאבה גייסינביץ'אחימאיר-זבידוב היא בתו הבכורה של אבא שאול גיסינביץ – ששינה שמו לאבא אחימאיר. היא נקראה זאבה ע"ש זאב ז'בוטינסקי במלאת לו חמישים.

בדומה למוסוליני החל אבא שאול גיסינביץ אחימאיר את דרכו כסוציאליסט מרכסיסט ולאחר שהתאכזב מהמרכסיזם פנה לאידיאולוגיה הפשיסטית, והקים את ארגון "ברית הבריונים".

ב-1928, בהיותו כבן 31, העריץ אחימאיר את מוסוליני והתנאה בתואר "פשיסטן", כאשר פירסם סדרה של מאמרים בכותרת "מפנקסו של פשיסטן".

כחודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 תמך אחימאיר בפרישת הרביזיוניסטים מהתנועה הציונית וכתב: "מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר."

ז'בוטינסקי נזף באחימאיר ואיים לסלק אותו מתנועתו אם לא יחדל לשבח את הלאומיות של היטלר: "נקודת השקפה זו, המוצאת בהיטלריזם סימני תנועת 'שחרור לאומי', כביכול, היא פשוט אנאלפביתית," פסק.

מאוחר יותר התחרט אחימאיר על דבריו והסביר אותם ב"מצבי רוח פשיסטיים" שהיו לו.

מאחר שאימהּ של זאבה אחימאיר נפטרה בילדותה היא נשלחה לאחות אביה והתחנכה כילדת חוץ בקיבוץ דגניה ב', הקיבוץ של לוי אשכול.

ברשימתה "גם ז'בוטינסקי מתבייש'" (זאבה אחימאיר, "הארץ", 28.10.15) מתנאה זאבה באביה. אבל ניכר בה שלא התחנכה בביתו על מורשתו. וכך היא כותבת: "אני מביטה בדאגה על המנהיגות השגויה והמסוכנת שמנהיגים אנשי הימין, בניהם של הרוויזיוניסטים. כאשר עצור פלסטיני מחה על מעצרו ללא משפט בשביתת רעב ממושכת, שסיכנה את חייו, נזכרתי באבי ז"ל, שנלחם בשלטון הכובש הבריטי בימי המנדט. בדיוק כמו העצור הפלסטיני, גם אבי מחה על מעצרו ללא משפט בשביתת רעב ממושכת שסיכנה את חייו.

"אבי, ד"ר אבא אחימאיר, הסופר והעיתונאי, יחד עם חבריו ד"ר יהושע ייבין והמשורר א"צ גרינברג, היו הראשונים שקראו להילחם בבריטים. הם הקימו לשם כך את 'ברית הבריונים'. ממשיכיהם היו ארגוני המחתרת אצ"ל, לח"י וההגנה, שנלחמו מלחמת טרור ושילמו על כך במעצרים, מאסרים ממושכים וגם בעלייה לגרדום.

"היום התהפך הגלגל ההיסטורי: מדינת ישראל הפכה למדינה כובשת הנוהגת בכוחנות, השפלה, גזל, עינויים, מאסרים, חילול מסגדים וכנסיות, הסתה לגזענות, דה-הומניזציה של העם אותו היא כובשת והתרת דמם של ערבים. ילדינו ונערינו מתחנכים לראות בערבים אנשים נחותים, שדמם הפקר.

"המפלגה שדגלה בחירות, הפכה למפלגה המלכדת את החברה הישראלית בפחדים, שנאה, אלימות, אובדן דרך וייאוש. בהכירי את העקרונות המוסריים של אבי וחבריו – לרבות מורם ומנהיגם זאב ז'בוטינסקי – אני בטוחה שהם היו מוקיעים את חרפת ההתבהמות של החברה הישראלית והיו נלחמים בכל כוחם בעיוורון, בהכחשה, באטימות המוסרית ובאובדן המצפון האנושי של ראש הממשלה וחבר מרעיו, הבוגדים במורשת הוריהם ומובילים את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל מאסון לקטסטרופה של אובדנה המוסרי והקיומי."

מסתבר ש"מצבי הרוח הפשיסטיים" של אביה התגלגלו אצלה בדרך דיאלקטית בכיוון ההפוך. בכיוון האנטי-ישראלי.

למרות שמעולם לא הייתי חסידו של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, (אצלנו נהגו לכנותו "זה עם הפסיק על הזין...) אני סמוך ובטוח שזאב ז'בוטינסקי לא היה מצטרף לזאבה הקרויה על שמו ואומר את דבריה הקשים המתאימים יותר לאויבי ישראל.

אירוניה

מעניין שתמיד תומכי הפשיזם האיסלמו-נאצי מגדירים תמיד את המתנגדים להם כפשיסטים. הם מעולם אינם מגדירים את 22 הדיקטטורות הערביות הפשיסטיות כפשיסטיות (כולל הרשות הפלישתינאית, החמאס, והחיזבאללה) הם לעולם לא יביאו דוגמה לפשיזם מהעולם הערבי-מוסלמי, אלא רק מאירופה.

על כדורגל

מדינת ישראל, צה"ל, חיל האוויר – איך נישא את החרפה?

כדי לחגוג את הישג נבחרת הכדורגל של קרואטיה במונדיאל חגגו 550,000 קרואטים בזאגרב.

מסמר החגיגה היה זמר בשם מרקו פרקוביץ׳, המכונה תומפסון (ע"ש הרובה).

https://www.mako.co.il/Sports-world_cup_2018/q3_2018/Article-2b41de3dfb6a461004.htm

הזמר מרקו פרקוביץ' מבטא בשיריו מסרים פרו-נאציים. בין השאר הוא שר שיר המהלל את מחנה ההשמדה הקרואטי יסאנוביץ' בו רצחו האוסטשים הקרואטים באכזריות שלא תיאמן מאות אלפי סרבים, יהודים, וצוענים.

בשיר נאמר: "נהר הנרטבה גורף סרבים לעבר הים האדריאטי הכחול" ויש בו ברכות לאנטה פבלביץ' פושע המלחמה מנהיג משטר האוסטשה הנאצי-קרואטי.

פרקוביץ׳ הוזמן לחגיגות על ידי מאמן הנבחרת, זלאטקו דאליץ׳, והכוכב, לוקה מודריץ׳, ששר עמו על הבמה.

בחגיגה נוספת לציון סיום קרב "מבצע סופה" חגגו הקרואטים את ניצחונם על הסרבים ב- 1995. בקרב נהרגו מאות סרבים ומאות אלפי סרבים הפכו לפליטים ונושלו מבתיהם.

ומי חגג עם הקרואטים? מטוסי קרב ישראליים השתתפו במצעד קרואטי שחגג את הניצחון על הסרבים. מטוסי F-16 ישראליים טסו מעל העיר קנין, לצד מטוסי מיג-21 קרואטים.

"סרביה מאוכזבת עמוקות מהשתתפות טייסים ומטוסי קרב ישראליים במצעד היום," אמר שגריר סרביה בישראל, מילוטין סטנוג'ביץ', "משום שמבצע סופה ב-1995 היה עבורנו מעין פוגרום."

כמעט כל האוכלוסייה הסרבית באזור שהותקף אולצה לעזוב את בתיה במהלך המבצע. "זו היתה ההגלייה הגדולה ביותר של עם כלשהו מאז מלחמת העולם השנייה," הסביר סטנוג'ביץ'. השתתפות ישראל במצעד "אינה צעד ידידותי כלפי סרביה."

האם אין לישראל זיכרון היסטורי? האם אין לישראל טיפת כבוד?

איך נישא את החרפה הזו של מדינת ישראל, צה"ל וחיל האוויר. ומי האחראי לחרפה זו? נתניהו? ליברמן?

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית. (רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

יואל נץ

הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת!..

השיר אינו "פוליטקלי קורקט"

זֶה עֲדַיִן אֱמֶת וְיַצִּיב: הַזָּהָב – לֹא כָּל מַה שֶׁנּוֹצֵץ, אַךְ

אַף שֶׁדּוֹר מַמְזֵרִים הַמְּשַׁנִּים אֶת כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק מִתְחַלֵּף –

גִּבּוֹרֵי הַשִּׁירִים הַיְּשָׁנִים נִשְׁאָרִים צְעִירִים עֲדֵי נֶצַח

(וּכְמוֹתָם, גִּבּוֹרֵי מִלְחָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ, לְמַרְבֵּה הַכְּאֵב).

פזמון חוזר:

הָעִדָּן לִפְנֵי  me-tooחֳלָף-עָבָר זֶה כְּבָר, אֵינֶנּוּ.

אוֹי לְמִי שֶׁלֹּא נוֹהֵג כָּעֵת כַּדִּין וְלֹא כַּדָּת!

כִּי כָּזֹאת לָמְדָה גַּם דִינָה בַּרְזִלָּי כָּאן בְּיָמֵינוּ –

אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלוֹשׁ חָמֵשׁ וְעוֹד אַחַת.

כַּמָּה, כַּמָּה שָׁנִים כְּבָר חָלְפוּ? – זֶה בְּעֶצֶם כְּלָל לֹא מְשַׁנֶּה לִי.

שׁוּרוּ: דִּינָה נוֹתְרָה עַד הַיּוֹם חֲתִיכָה מַגְנִיבָה, וְעוֹד אֵיךְ!..

הַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת לָחֲשׁוּ לָהּ בְּסוֹד: "סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי

מְפַשְׁפֵּשׁ מְשֻׁלְהָב נִמְרָצוֹת מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ בְּתִיקֵךְ!"

פזמון חוזר...

(בַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת לֹא פִּלֵּל – אֵיזֶה "בְּרוֹךְ" מְצַפֶּה לוֹ, הַסֶּגֶן!..)

דִּינָה לֹא הִתְרַשְּׁמָה: "זֶה שְׁטֻיּוֹת בָּרִבּוּעַ" אָמְרָה, וּבְכָל זֹאת,

הַנְּשָׁמוֹת לָחֲצוּ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד עוֹד מִנֶּגֶד,

וְהִגִּישָׁה תְּלוּנָה נֶגֶד גָּדִי בְּגִין הַטְרָדוֹת מִינִיּוֹת.

פזמון חוזר...

גָּד חָזַר וְנִשְׁבַּע וְחָזַר כָּל עֵת הַחֲקִירָה הַנּוֹקֶבֶת,

שֶׁהָיָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּתִיקָהּ רַק מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת – בְּפֵרוּשׁ!

סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי פֻּטַּר, בִּמְחִילָה, מִשֵּׁרוּת בִּצְבָא קֶבַע,

לֹא לִפְנֵי שֶׁטָּעַם, לֹא עָלֵינוּ, שָׁבוּעַ יָמִים קָלָבּוּשׁ.

פזמון חוזר...

כְּשֶׁסִּפְּרוּ לָהּ אֶת מַה שֶׁעָשׂוּ לוֹ, הִיא לֹא הֶאֱמִינָה:

"אִישׁ חַיְּכָן וְאָדִיב, מִתְחַשֵּׁב – הוּא הָיָה דַּוְקָא סֶגֶן נֶחְמָד..."

זֶהוּ, זֶה הַסִּפּוּר הַמּוּזָר שֶׁקָּרָה בְּיָמֵינוּ לְדִינָה

בַּרְזִלַּי – אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ וְעוד אַחַת.

הוֹ, דִּינָה, דִּינָה בַּרְזִלַּי,

אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלוֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת.

* * *

הופיע

"מה דעתך, יוני"

סיפורים

יהודה גור-אריה

הוצאת צבעונים

סיפוריו של יהודה גור-אריה חושפים רגעים ומצבים בחיי אדם, בגילוייהם המגוונים, מאבקים של היחיד בגורלו, באלוהיו,

בעולם שבו הוא חי, רגעים של התעלות ודיכאון, שמחה ועצב, חלומות ואכזבות, הרהורים ותובנות על מצב האדם בתבל.

מאבקים אלה מתרחשים במעמקי ליבם ובנבכי נשמתם של גיבורי הסיפורים.

לפעמים הם יוצאים מן המאבק הזה צולעים על ירכם, לפעמים אינם יוצאים כלל.

עלילות הסיפורים מתרחשות כאן ובמקומות אחרים, בימינו ובימים אחרים.

ולקורא ינעם.

ספרו העשירי של המחבר.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"סונטת קרויצר"

ללייב טולסטוי

עברית: 1927

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.10.1971.

לפני 47 שנים

"חיינו כל-כך טוב," כותבת סופיה אנדרייבנה, אשתו של ליב טולסטוי, לאחותה, "והתחילה צעקה, הוכחה ונזיפות... לא השיבותי כמעט כלום – ראיתי שהאדם מטורף, וכאשר אמר 'במקום שאת נמצאת, האוויר מורעל" – התחלתי לצרור את חפציי. באו במרוצה הילדים. יְללה – הוא התחיל לבקש שאשאר. נשארתי, ופתאום התחילו בכיות היסטריות, פשוט נורא להעלות על הדעת. ליובושקה רעד כולו מרוב בכי."

הבנות בבית טולסטוי נטו לצד האב, והבנים – לצד האם. פירוד-הלבבות בבית היה גדול. ב"גיל המסוכן" התאהבה סופיה אנדרייבנה אהבה נואשת, מטורפת, בסרגי טאנייב, תלמידו של צ'ייקובסקי. במשך חמש-עשרה שנים הרגישה עצמה בבית בעלה כמין מכונת לידה והנקה, "משחר עד לילה להיניק ומלילה עד שחר" – במשך שנים. והיא עצמה היתה צמאה, "כשם שהרעב צריך למזון," כתבה, "זקוקה אני בכל להט נשמתי למוסיקה של טאנייב, שעמקותה פועלת עליי פעולה עזה."

רק אדישותו של טאנייב, שהיה צעיר מאשתו של טולסטוי בשתים-עשרה שנה, שמה קץ לאהבתה (על פי "לכסיקון לספרות עולם" מאת יוחנן טברסקי, כרך ב', עמ' 350).

לא לחינם כתב, אפוא, טולסטוי, בין השנים 1888 ל-1890 את הרומאן "סונטת קרויצר", שבו הוא מתקומם, כמעט באלימות, נגד המוסיקה, שפעולתה נוראה, מדכאה ובלתי-מוסרית, ואף עשוייה להרוס חיי-משפחה. "בארץ סין נתונה המוסיקה ברשות הממשלה. וכך אמנם צריך להיות. הן אין להרשות, שכל הרוצה יבוא ויהפנט את חברו או את הקהל, ויעשה בהם כעולה על רוחו. ובעיקר, הלא אין להרשות שהמהפנט יהיה כל מי שרוצה, ואפילו אם הוא אדם בלתי-מוסרי." ("סונטת קרויצר", עמ' פ"ו).

כמרבית יצירותיו של טולסטוי, כך גם "סונטת קרויצר" יש בה מיסוד הווידוי על חייו האישיים והמשפחתיים. פוזדנישב, גיבור הסיפור, אדם לא צעיר, מתוודה ברכבת, במסע לילי, כיצד רצח את אשתו שילדה לו חמישה ילדים. עמדה מלדת, והחלה נפגשת, כאילו לשם נגינה-בצוותא, עם כנר בשם טרוכצ'בסקי. טולסטוי כתב את היצירה בהיותו כבן שישים, ועודנו סוער ואדיר-יצרים. וכך עודנה "סונטת קרויצר" גם כיום – מסעירה, מהממת בהעזתה ובווידוי המפורש שבה לגבי היחסים שבינו-לבינה, ומותירה את הקורא, גם לאחר קריאה שנייה ושלישית, נבוך מאוד באשר למשמעותה.

ממש כספריו של סולזניצ'ין כיום [1971], לא נדפסה ברוסיה אף יצירה אחת של טולסטוי משנות השמונים [למאה ה-19], ו"סונטת קרויצר" בתוכן, אולם הן נפוצו בכל רחבי רוסיה במיספר עצום של הוצאות הֶקטוגראפיות ובכתבי-יד.

פוזדנישב, כמוהו כטולסטוי, הוא בן למשפחת אצילים רוסית, היה בחור הולל, ובצל הוללות-בשרים זו עומדים חיי-נישואיו. פוזדנישב אינו מסוגל לאהוב, אלא רק לנאוף. אמנם אין הוא בוגד באשתו, אך חיי נישואיהם מתנודדים בין תאווה בהמית לבין שיעמום, שינאה מורעלת ומריבות מכוערות. גם את יחסיו עם אשתו הוא רואה לא כמעשה של אהבה אלא כניאוף, כחטא.

"טבעי – לאכול. לאכול קל, נעים, שמח ואין בושה מעיקרא. וזה [יחסי אישות] מעורר גועל, מעליב ומכאיב. לא, זה לא טבעי, ונערה בלתי-מקולקלת, כפי שנוכחתי, מואסת, שונאת את זה תמיד." (עמ' ל"ט).

לדעת פוזדנישב מעכבות תאוות-הבשרים את המין האנושי מלהשיג את תכליתו, את תעודת הטוב, האהבה והחסד, שיושגו רק על-ידי חיי טהרה ופרישות. אם יש מטרה לחיים, והיא השגת הטוב, הרי ברור שהחיים צריכים להיפסק עם השגתה – כך מחייב ההיגיון. תאוות-הבשרים מעכבת את הגאולה, אך היא גם, באופן דיאלקטי, פתח הצלה: "לא הגיע הדור לתעודתו, אין זה אלא משום שהתאוות מעכבות, והקשה שבהן – תאוות-המין. ישנה תאוות-המין, בא דור חדש, וממילא אפשרית שוב השגת התעודה. לא הגיע אליה גם הוא – יגיע הבא אחריו וכך עד סוף כל הדורות." (עמ' מ"א).

"כבודו מדבר כל הזמן על אהבת-בשר," שואלת גברת כבודה ו"מודרנית" את פוזדנישב, "האין הוא יכול להניח, שיש גם אהבה העומדת על קרבת-רוח, שיתוף-אידיאלים?"

"קרבת-רוח! שיתוף-אידיאלים!" הוא חוזר אחריה, "אבל אם כך, הרי אין צורך לישון יחד (במחילה על הגסות), אנשים שוכבים לישון יחד מתוך שיתוף-אידיאלים..." הוא אומר, ופורץ בצחוק עצבני.

"הרי המציאות עצמה סותרת את דבריו," מתערב אדם אחר בשיחה, "אנו רואים שקיימים חיי-משפחה, שכל המין האנושי או רובו חי חיי-נישואים, ורבים שומרים אמונה במשך הרבה שנים."

פוזדנישב שוב פורץ בצחוק: "מתחילה אמר, שהנישואים עומדים על האהבה, ועתה, אחרי שאני מטיל ספק במציאות האהבה, חוץ מאהבה חושנית, הריהו בא ומוכיח את מציאות האהבה – מזה שקיימים חיי-נישואים. אבל הנישואים הללו בימינו הרי אינם אלא – זיוף!" (עמ' י"ח).

מגעו הארוטי הראשון של פוזדנישב בגיל חמש-עשרה, היה עם זונה.

"זכורני," הוא מספר, "מיד לאחר מעשה, עוד הייתי שם, לא יצאתי מן החדר, תקפני פתאום עצב גדול, היה רצון לבכות, לבכות את אובדן התמימות, את היחס הטהור לאישה, שאבד לעולם, לעולם. כי אבוד אבד לי לעולם היחס הישר והטבעי לאישה. מאז לא ידעתי עוד יחס טהור לאישה, ולא יכולתי לדעת עוד. היה הייתי – למנאף [זנאי. – אב"ע]. והיות מנאף, פירושו להימצא במצב פיסי ידוע, כשותה המורפיום, השיכור והמעשן. כשם שהמורפיניסט השיכור והמעשן אינם אנשים נורמאליים, כן אינו נורמאלי גם זה, שידע נשים אחדות. הוא אדם מושחת – מנאף. וכשם שאת השיכור ואת המורפיניסט מכירים מיד בפניהם, בהליכותיהם, כן אפשר להכיר מיד את המנאף. הוא יכול להינזר מאישה, לכבוש את יצרו! אך יחס ישר, בהיר וטהור לאישה, יחס-אח, לא יידע עוד לעולם. במבטו על אישה צעירה, בהסתכלותו בה תכירהו מיד. ואני הייתי למנאף ומנאף נשארתי כל ימיי, וזהו שגרם לאובדן חיי." (עמ' כ"ו).

ויש לו, לפוזדנישב, גם אידיאולוגיה: "הרי אין זימה ביחסים פיסיים, כי שום מעשה-כיעור פיסי אינו זימה. זימה היא, כשאתה מסתלק מיחסים מוסריים אל האישה, שאתה הינך נמצא ביחסים פיסיים. והסתלקות זו מיחסים מוסריים הייתי חושב לי לצדקה. זכורני, כמה גדלו עינויי, כשלא הספקתי פעם לשלם לאישה, שהתמסרה לי, בוודאי, מתוך אהבה. רוחי שקטה רק אחרי ששלחתי לה את הכסף, ובזה ראיתי, שבמובן המוסרי איני חושב את עצמי קשור אליה..." (עמ' כ"ב).

עם מטען-רגשות זה בא פוזדנישב אל נישואיו עם נערה הגונה, ובמהרה "היתה בלב הרגשה של גועל, בושה ושיעמום, ומהר נעשה הדבר גם מכביד ומענה." (עמ' מ"ג). התגלתה התהום הרובצת בין שני בני-הזוג, אלה היחסים האמיתיים, שבאים כל פעם לאחר היחסים הבהמיים. "לא הבינותי אז, שהיחס הקר, יחס האיבה, הוא האמיתי – לא הבינותי, משום שגל חושנות חדש עלה והציף את האיבה שבינינו." (עמ' מ"ד).

פוזדנישב ואשתו נעשים דומים לשני אסירים, שונאים-בנפש, הרתוקים בשרשרת אחת, מרעילים זה את חיי זה ומשתדלים להתעלם מכך. "אז עוד לא ידעתי," הוא מעיד על עצמו, "שתשעים ותשעה אחוז של בני-האדם הנשואים חיים בגיהינום שכזה, ושאחרת לא יצוייר." (עמ' ס"ג). "כן, לא במהרה ידעו בני-האדם את הידוע לי. אפשר לדעת מהר את כמות הברזל ומיני המתכות שעל השמש ועל הכוכבים, אך להבחין מה היא החזירות שבתוכנו – זה קשה, קשה מאוד!" (עמ' נ"ו). והוא נדחף לשנאת-נשים קיצונית. האישה היא השלטת, ממש כמו היהודים.

"מה היהודים מתנקמים על-ידי שלטון הכסף – על הלחץ שלוחצים אותם, אף האישה כך. 'רצונכם שנהיה רק תגרנים – מוטב. אנו, התגרנים, נשלוט בכם," אומרים היהודים. 'רצונכם שנהיה רק אובייקטים לסיפוק תאוותכם – מוטב. אנו האובייקט לסיפוק תאוותכם, נשעבד אתכם,' אומרות הנשים." (עמ' ל"ה).

באמצעות הלידה וההנקה משעבד פוזדנישב חמש פעמים את אשתו, וכל אותו זמן תובע ממנה גם את סיפוק תאוותיו. אחר הלידה החמישית היא מתמרדת, נועצת ברופאים וחדלה להרות. עתה באה לה תקופת פריחה, ועימה ההתאהבות בכנר טרוכצ'בסקי והנגינה בצוותא של "סונטת קרויצר" לבטהובן. בהתקפת קינאה מטורפת-מחושבת רוצח אותה פוזדנישב.

וידויו של פוזדנישב הוא לכאורה ברור ופשוט. אין מסתורין בדבריו. שום פרט לא נעלם. הרגשת ניאוף, שנאת נשים, תאווה בהמית, הערצת הבתוליות הנצחית, הקנאה, שלילת הנישואין, הטירוף המחושב.

אבל באמת זו יצירה עמוקה ומורכבת, שלא קל להגיע עד חיקרה. מן הווידוי של פוזדנישב ברור שהאישה היתה חפה מחטא. ובכל-זאת התנהגה כך שלא היה יכול שלא לרצוח אותה. הוא אחראי ולא אחראי למעשיו. הוא ניחם ולא ניחם על מעשהו. נענש ולא נענש. הוא מכוּוַן על-ידי מניעים שבאורח-החיים של תקופתו ומעמדו. ההוללות והאהבה הקנוייה בכסף, אבל הטראגדיה של נישואיו היא עזה יותר מן הסיבות-לכאורה הללו, ובעצם, גם באשתו קיים אותו יסוד בהמי, פרוע וצמא-חיים. ולכן "סונטת קרויצר" היא יצירה מסתורית מאוד ובעלת משמעות פנימית עמוקה.

גורקי מספר בזיכרונותיו על יחסו של טולסטוי לנשים. פעם ישבו כמה סופרים וצ'כוב ביניהם, ודיברו על נשים. "טולסטוי הקשיב זמן רב ואחר כך אמר פתאום: 'ואני רוצה להגיד את האמת על הנשים, כאשר אכנס ברגל אחת אל קברי – אני אגיד ואקפוץ אל ארוני ואסגור בעדי את המכסה ואומר: עתה עשו כטוב בעיניכם.' ובדברו היה מבטו כה פראי, כה איום, שזמן רב לא יכולנו להוציא הגה..." מסיים גורקי.

* ל. טולסטוי: "סונטת קרויצר"". רומאן. תירגם ש. הרברג. הוצאת ספרים מצפה 1927. קי"א עמ'. הדפסה חדשה ע"י הוצאת יהושע צ'צ'יק, תל-אביב.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק שישי

סיפורו של סיטשי

חלק ראשון

בלילה נדדה שנתו של יהודה [רַאבּ]. הוא היה עתה כבן תשע-עשרה. האם לשם כך עליתי לארץ הקדושה? – שאל את עצמו במחשבותיו, – להיות כאחד הירושלמים הללו, החיוורים, הנפחדים, השונאים את עבודת-האדמה וחיים כקבצנים על מתנות-חסד?

הוא נזכר בערגה בשנתיים המאושרות שבילה באחוזה בְּצֶ'סְנֵק, בחברת ידידו-ומורו ההונגרי סטיפן סִיטְשִׁי, אשר השפיע על חייו כה הרבה. לאחר מות אימו לא מצא יהודה מקום לעצמו בבית לאזאר אביו, שעבר לגור בעיירה נוֹגי-מַדְיָאר [כיום צֶ'לוֹבוֹ בסלובקיה. – אב"ע], היה מטופל ביתומיו הקטנים ומצבו הכלכלי רע. יהודה נדד מעיירה לעיירה. למד שנתיים בבית-ספר הונגרי בעיירה פַּאלוֹטָה. אחר נדד בדרכים, בעוני, עד שהגיע אל דודו, אחי-אימו, שגר, יהודי כמעט יחיד, בעיירה זִירְץ שנמצאה בהונגריה אך כל תושביה היו גרמנים. הדוד היה אדם עשיר, בעל חנות סיטונאית גדולה לאריגי-צמר, ברחוב הראשי. יהודה התקבל אצלו לעבודה, תחילה בתור שולייה, אחר כך התקדם, ובזכות כתב-ידו הנאה הוטל עליו לכתוב את מכתבי בית-המסחר – תפקיד שאותו למד בהנאה רבה משום שתאם את חוש הסדר והדייקנות שהיה טבוע בו.

ואולם, משפחת הדוד היתה מתבוללת, מושפעת מהשכנים הגרמניים. שתי משרתות דוברות גרמנית חינכו את הילדים ברוח אגדות על קדושים נוצריים. אחת מהן, הצעירה מרתה, היתה מצטלבת בכל הזדמנות – כגון עיטוש של אחד מילדי הבית או בציעת כיכר לחם.

יום אחד נתקל בה במקרה יהודה במסדרון החשוך ובאותה הזדמנות צבט בחוזקה את ירכה. מיד הוציאה קול-בהלה מפיה וקראה בשם ישו, כאילו פגע בה שד משחת! – יהודה לא הסתפק בכך וקומם נגד השתיים את בת-דודו הצעירה קֶטִי, ובתגובה התחילה דודתו לועגת לו ומכנה אותו בפני כולם בשם "היהודי מארץ-ישראל!"

בעקבות הדודה, שהיתה אישה תקיפה ומשלה בכל בני-הבית, החלו ללעוג לו המשרתים והפקידים בחנות הגדולה של דודו, כולם לא-יהודים. פעם אף הפכו, כאילו שלא-בכוונה, קסת מלאה דיו על ערמת מכתבים שהכין למשלוח. ליהודה נמאסו החיים האלה, וכבר התכונן לעזוב ולשוב לנדודיו.

והנה, למזלו, הופיע יום אחד אצל הדוד יהודי עשיר, גבריאל דויטש שמו, בעל אחוזה גדולה בכפר צֶ'סְנֵק, שבאותה סביבה. דויטש חיפש צעיר יהודי שיהיה מחנך לבנו היחיד, ועוזר בניהול המשק הגדול. הדוד, שהיה ידידו-בנפש של דויטש, המליץ בפניו על יהודה, אך גם הזהיר אותו שהנער שובב גדול. לאחר שבחן אותו קצרות, נשא יהודה חן בעיני דויטש, ומיד הודיע כי ייקח אותו עימו לאחוזתו. בטרם יצאו לדרך קנה דויטש ליהודה שתי חליפות בגדים נאות, לבנים, נעליים ועניבות, כדי שיבוא לבית-האחוזה בלבוש הולם.

*

הכפר צ'סנק והאחוזה, שניגלו לעיני יהודה בעת הנסיעה הנוחה בכרכרה המצוחצחת של גבריאל דויטש, נמצאו בלב יערות עצי אלון חסונים וכבדים. הבתים טיפסו על צלע הר שבראשו התנוססה טירה ענקית, עתיקה והרוסה-למחצה. מצידו השני של ההר זרם נחל בגיא עמוק, ונוצרו אגמים קטנים שמימיהם צלולים וקרירים.

בערב הראשון לבש יהודה את בגדיו הטובים וישב לסעוד עם בני-המשפחה. על המפה היו ערוכות צלחות חרסינה לבנה ששוליהן מוזהבים, ומערכות סכו"ם מכסף טהור. השולחן הגדול, הסגלגל, היה עשוי עץ מהגוני חום-כהה, כמעט שחור. הכיסאות היו מאותה מערכת, גבוהי מסעד, ממורקים היטב. אור הנרות הרבים, בנברשת הגדולה ממעל, התנוצץ ברהיטים ונשקף מן המראות, וממסגרות התמונות שעל הקירות הגבוהים סביב. בתמונות נראו דיוקנאות עתיקים של בני משפחת אצולה הונגרית, לא-יהודים: גברים כהי-שיער, בעלי שפמים, לחיים שקועות, עיניים יוקדות, לבושים בחליפות-ציידים; נשים עגלגלות וורודות-פנים. הכול כפי שמתארים בספרים ובציורים את מנהגי העשירים בטירות. אפילו שני משרתים, במדים מיוחדים, ניצבו זקופים כחיילים בפתח אולם-האוכל וקידמו בקידה פני כל אחד מן הבאים.

יהודה, שכבר התרגל במקצת למנהגי האכילה החדשים בביתו העשיר של דודו המתבולל, בזירץ, לא הבין תחילה מדוע משפחת דויטש, שלא נראתה כלל פחות יהודית ממשפחת הדוד, זקוקה לגינוני אצולה הונגריים כגון אלה. עודו מתפלא, ואל האולם נכנס בצעדים נמרצים אדם זקן, בעל פנים שהביעו עוז ואצילות אך גם קדרות רבה. צנום היה והליכתו עצבנית, כאילו הוא חושש מפני אוייב הבא בעקבותיו. המשרת קד והכריז על שמו:

"סִיטְשִׁי סטיפן!"

ההונגרים נוהגים להקדים את שם-המשפחה לשם הפרטי. סטיפן סיטשי התקרב בפסיעות קפדניות ומדודות, כשל איש-צבא, אל מקומו ליד גבריאל דויטש, שישב בראש השולחן. בהמשך, לצד סיטשי, הוקצה מקום ליהודה, וממולם ישבו אשתו של דויטש ובנו בן התשע, לודביג, אשר בפניו הוצג יהודה לא כמורה אלא כעוזרו החדש של האב בעבודות המשק.

אחד המשרתים עזב את משמרתו בפתח ועמד עתה מאחורי סיטשי, כשהוא מוזג לו יין טוֹקַאי אדום ומוּסְקָדֶה זהבהב, הכול לפי מנות הארוחה, שהיו עשויות רובן בפפריקה חריפה, אדומה. מרק, דגים, חביתיות, כופתאות ובשר, אך לא בכמויות מוגזמות. סיטשי, מצידו, דאג להשקות את שכנו-הצעיר-לשולחן ביין מדיארי ישן וטוב שנוצר ביקב האחוזה ונשתמר במרתפיה שנים רבות.

לאחר האורחה פרשו דויטש וסיטשי לחדר הספרייה הענקית, לעשן, לשתות קפה מוקה ולבלות במשחק השח האהוב עליהם. סיטשי, למרות מראהו הקפדן והעצבני, היה איש טוב-לב ושואף להיטיב. הוא הזמין פנימה גם את יהודה, ועד שסידר דויטש את כלי-המשחק על הלוח, הראה לו כרכים מאוצרות ספרייתו שהכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, במקצועות החקלאות, הכלכלה, המדע הכללי והספרות הקלאסית, והבטיח ליהודה שיוכל לקרוא בהם כאוות-נפשו.

יהודה היה נבוך. למי אפוא שייכת האחוזה? לדויטש היהודי או לסיטשי המדיארי?

מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שסיים את משחק השח, פרש סיטשי לחדרו לישון. דויטש נשאר עם יהודה לדבר על עבודת יום המחר, ובינתיים החל לספר לו על פרשת היחסים המיוחדת שנתרקמה במשך השנים בין משפחתו לבין סטיפן סיטשי.

בשנת 1848, כאשר פרץ המרד של לאיוֹש קושוט, הגיבור ההונגרי שלחם לשחרור ארצו משלטון הכיבוש של האוסטרים – גייס סיטשי את כל אנשי אחוזתו ואימן אותם ביחידת רוכבים שנלחמה, לצד קושוט, נגד הצבא האוסטרי. לאחר שנכשל המרד, ומנהיגיו, וקושוט בכללם, הוכרחו להימלט ממולדתם, ברח גם סיטשי וחי שנים רבות בארצות-הברית כחוואי. ומפני שהיה לוחם-לחופש מטבעו, השתתף שם במלחמת האזרחים שהביאה לשחרור העבדים השחורים במדינות הדרום.

בארץ החדשה נשא סיטשי אישה הונגרייה, שהיתה ממוצא פשוט, לא בת-אצילים, ונולדו להם שני בנים. הוא התרגל לחיי חוואי אמריקאי, אך לימים, כאשר קיבלו המורדים של שנת 1848 רשות לחזור למולדתם, הופיע לפתע עם אשתו ובניו.

בני משפחתו האצילה, משפחת סיטשי, שנשארו בהונגריה, טענו שאינם יכולים לשאת את הדיעות החופשיות שהביא עימו סטיפן מאמריקה. הם גם סירבו להכיר באשתו, בטענה שהיא ממוצא לא אצילי. אך ייתכן שבעיקר הפריע להם, לאחר שיבתו של בן-משפחתם הגולה, החשש שיתבע מידיהם את רכושו הרב. לפיכך מיהרו ונישלו אותו מכל אחוזותיו, וגם הצליחו לשלול ממנו את תואר האצולה שלו. לסיטשי נותרה רק האחוזה בצ'סנק, שהיתה ירושה מצד אימו. האחוזה היתה מסורה כל אותן שנים לחכירה בידיו הנאמנות של גבריאל דויטש. גבריאל סיכן נפשו ועזר לסיטשי לברוח, לאחר כישלון המרד, אל מחוץ לגבולות הונגריה.

סיטשי ביקש מדויטש שימשיך לנהל את האחוזה, ואילו הוא-עצמו בנה לו בית ביער, על גבעה מרוחקת, והמשיך בחיי חוואי פשוט, יחד עם אשתו ובניו, כפי שלמד באמריקה. יום אחד, כשהיה בשדה, פרצה אש בבית, לכדה את כל בני-משפחתו ושרפה אותם.

מאותו יום הפך סיטשי לאדם אחר. עצבות קשה ירדה עליו. הוא נעשה קפדן ועצבני ומחשבה אחת לא הרפתה ממנו – שקרוביו חששו פן יבוא לדרוש מידיהם את רכושו הרב ולכן שרפו את ביתו ואת בני-משפחתו. הוא הסתגר ונמנע ממגע עם בני-האדם, לא נתן אמון באיש וחשש לאכול על שולחן של זרים פן יורעל. רק בגבריאל דויטש המשיך לתת אמון, ועד מהרה מסר לו במתנה את האחוזה בתנאי שהוא, סיטשי, יישאר לגור בה עד סוף ימיו, יקבל משכורת מסויימת ויאכל על שולחנו של דויטש. דויטש כיבד את רצונו ואת מעמדו של האציל ההונגרי. זה פשר הסעודה החגיגית, הנהוגה מדי ערב.

*

עולם חדש נגלה מעתה בפני יהודה. הוא אהב לטייל אל האגמים, לפסוע ביער הגדול על מרבדי עלים שנשרו. לשבת בחום היום בצל העצים שכיסו על פני המים, להתבונן, לחלום בהקיץ, לשמוע את קולות הציפורים שרוחשות בין הענפים, ולא לפגוש בשום אדם.

האחוזה הכילה כרי-מרעה, כרמי ענבים, גני תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות תבואה, חלקת יער גדולה, עדר פרות, שוורים לעבודת החריש, סוסים ואפילו חמורים אחדים. בהונגריה היתה החקלאות מקצוע שעוסקים בו יהודים רבים; חוכרים אחוזות של אצילים הונגריים ומעבדים אותן בעזרת פועלים מבני-הארץ. אחוזת דויטש היתה מודרנית ביותר. בעבודתו החל יהודה ללמוד שיטות-עיבוד חדשות ושימוש בכלי-עבודה משוכללים בכל מקצועות החקלאות – החל בחריש ובקציר, בטיפול בסוסים, בפרות ובעצי הפרי, וגמור בתעשיית היין וביערנות.

*

יהודה מצא חן בעיני סיטשי. אולי עורר בו הנער היהודי המוצק, שאוהב לעבוד בשדה – את זכר אחד מבניו?

לא עברו ימים רבים והמדיארי הזקן פרש עליו את חסותו והפך להיות מורו, ובמידה רבה גם אביו הרוחני. יהודה הגיע לאחוזה בחורף, ימים שהשמש שוקעת מוקדם, הערבים מתארכים והלילות קרים ומשעממים. למרות מוזרותו היה סיטשי אדם טוב-לב, ודאג להעסיק את יהודה. מדי ערב ישב עימו בספרייתו הגדולה, לימד אותו לשחק בשח, ויחד קראו השניים בספרים.

תחילה קרא סיטשי בפני יהודה את הרומאן "דון קישוט". הוא תיאר בפניו כיצד יצא האביר הספרדי, מתוך אמונה עזה ובכוחות דלים, להגן על אנשים נדכאים ועלמות שפגעו בכבודן; וכיצד, גם כאשר נסחף אחר דימיונותיו, ולעיתים גרם בלבול ונזק – תמיד היו כוונותיו טובות ומוסריות.

סיטשי ניצב באמצע החדר, הספר בידו, וקולו רועם כאילו הוא דוהר אל מול אוייב נעלם, האורב בפינת האולם המרוחקת והחשוכה. יהודה ראה מעתה את דון קישוט בדמות סטיפן סיטשי הצנום שרוכב על רוֹסִינַנְטֵי. הוא-עצמו, יהודה – סַנְשׁוֹ פַּנְסָה על החמור מאחוריו. דוּלְצִינֵיָה בת טוֹבּוֹסוֹ – קטי בת-דודו הנחמדה מזירץ. ושלושתם נלחמים למען העניין הצודק – שיחרורה המלא של הונגריה מעול הקיסר האוסטרי פראנץ-יוסף. סיטשי כה התלהב בשעת הקריאה – דמעות זלגו מעיניו, ובעקבותיו בכה גם יהודה. הזקן הקפדן פשט את הארשת הזעופה שלו והתגלה בשעות אלה כאיש-שיחה מלבב ומחנך. עיניו נצצו. פניו, שהיו מוארים מול נברשת הנרות, נראו כפני נביא קדמון. צילו התנודד על הקיר, כהד לקריאתו בספר.

לאחר שסיימו את "דון קישוט", החל סיטשי לקרוא בפני יהודה את "אוהל הדוד תום", המספר על חיי הכושים באמריקה. בשעת הקריאה סיפר לחברו הצעיר על הרפתקאותיו במלחמה לשחרור העבדים ועל עקרונות החירות והדמוקרטיה שנהוגים בעולם החדש. הוא הסביר שבני העם ההונגרי משועבדים וסובלים לא רק בגלל האוסטרים אלא גם תחת שלטון האצילים המושחתים מבני-עמם. סיטשי האמין בשיוויון כל בני-האדם, ונאומיו עשו רושם עז על יהודה.

"אבי," גילה יהודה לידידו המבוגר, "חולם כבר שנים אחדות לעלות עם אחי ואחיותיי למולדת העתיקה של עמנו, לפלשתינה. הוא אומר שיום אחד יכירו כל מדינות אירופה בזכות שלנו, כמו שהכירו האוסטרים בזכות של ההונגרים לקיים בחירות לפרלמנט בבודפשט."

"אל תחשוב לרגע," השיב לו סיטשי, "שמישהו יעניק לך במתנה חופש, שיוויון ומולדת – רק בזכות עיניך היפות או חוכמתך או כספך! אם לא תדע להילחם, להגן על עצמך ביושר מפני כל אוייב – אין ערך לשום זכות שיעניקו לך ולעמך, כי לאמיתו-של-דבר תישאר תמיד עבד ולא אדם חופשי!"

למחרת היום החל סיטשי ללמד את יהודה לרכוב על סוס. ולא סתם, אלא כדרך האצילים הפרשים, אשר השימוש בנשק ובתכסיסי-צבא מעל גבי האוכף, הם אצלם תורה מורכבת מכללים ומטקסים, שכל המצטיין בהם זוכה להערכה רבה. הוא לימד את יהודה להשתמש בחרב, לטפל ברובה ובאקדח. וכשהתקדם – ערך לו מטווח של קליעה-למטרה, וכל אלה על חשבונו, ומכלי-הנשק שהיו ברשותו. אולי חש שההשקעה בנער היהודי, תאב-הדעת, השובב במקצת, בעל הכוח ותבונת הכפיים – עתידה לשאת פירות בעתיד, מי יודע היכן? – כאן במולדת, הזקוקה לצעירים מסורים כמוהו, או שיצטרף לבני-עמו וינהיג אותם לארץ החדשה-ישנה, פלשתינה; ארץ שתהא חופשית, שלא תתקיים בה עבדות ולא יאבד בה האדם צלם אנוש, אף אם תהא נחוצה מלחמת אזרחים לשם כך, כמו באמריקה!

לילה אחד הביא סיטשי לספרייה את תיבת הסיוּף שלו, והמסכות, הוציא סיף אחד לו ואחד ליהודה, והתחיל מסביר לצעיר היהודי את תורת הדו-קרב בסיוף, על-פי הכללים הצבאיים של אנשי-האצולה, שהיו פותרים, בדרך זו, מריבות ביניהם.

בגובה שווה היו יהודה, שקומתו ממוצעת, והזקן ההונגרי שהצרות כפפוהו אך לא איבד את גמישותו ועירנותו. שפמו המלבין של סיטשי היה רוטט כאשר התלהב. בשימו על פניו את מסכת-הסיוף היו נעלמים תווי פניו הקודרים, חרושי הקמטים, שערות-הפרא האפורות שהזדקרו מגבּותיו, אפו, אוזניו, וכמובן שפמו. הוא היה נראה כבחור צעיר, מורה לריקוד המקפץ כשגבו אל ארונות הספרים העמוסים. פיו פוקד, בהונגרית, הוראות סיוף לתלמידו. ורק הד קולו וצליל המתכות, המתחככות סיף בסיף, נשמע בחלל הספרייה.

כאשר עייפו מן הסיוף, פתח סיטשי בקריאת "שלושת המוסקטרים". יהודה נכבש בקסמו של הספר הנפלא. הוא ראה עצמו בדמות דְ'אַרְטִינְיַאן, ממוצע-הקומה. מעתה, בהעפיל יהודה אל הטירה ענקית, ההרוסה-למחצה, שבראש ההר מעל צ'סנק, בשוטטו על מרבדי העלים הרקובים ביער, בשבתו בצל, בין שיחים, על שפת הנחל הצלול שבגיא העמוק – היה חולם-בהקיץ שהנה-הנה יופיעו מולו שלושה חברים אבירים גבוהי-קומה רכובים על סוסיהם ועימם אישה מסתורית אחת ויחד יֵצאו למסעות מסוכנים אל ארצות שמעבר-לים. ים שאותו טרם ראה מעודו.

גם את ספר האוֹדִיסֵיאָה של הומרוס ויצירות אחרות מן הקלאסיקה של יוון ורומי, וממיטב הספרות הגרמנית, קראו השניים. לא רק לבדם נהגו לבלות. גבריאל דויטש אהב לנגן בגיטרה, ולעיתים היו מתאספים בערב, לאחד הסעודה, כל בני-הבית, שותים יין, מנעימים זמנם בהאזנה לנגינתו של דויטש ומצטרפים אליו בשירים של הונגרים, צוענים וגם יהודים. אווירה נעימה של שלווה ותרבות שררה בבית האחוזה.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למר אהוד בן עזר שלום. בתחילת חודש ספטמבר  תיפתח שנת הלימודים תשע"ט. כולי תקווה שתהיה שנת לימודים מוצלחת ללא שביתות מזיקות שאין בהן צורך למורים/ות, למנהלים/ות, לגננות, לילדים/ות ולתלמידים/ות.

ברצוני לצטט מדברי יאנוש קורצ'אק – רופא, מחנך, הוגה, סופר, פובליציסט ופעיל חברתי יהודי פולני:

"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* ליוסי גמזו שלום, איך אפשר לכתוב על ישראלה שלנו בלי להזכיר זוטות קטנות כמו זו שנתקלתי בה במקרה תוך נבירה במכתבים שהגיעו להנהלת גימנסיה הרצליה. 

ומי הוא נחמן גמזו ואיך זה שלא שמענו עליו?

שנת תרפ"ה

לכבוד הנהלת הגימנסיה הרצליה

התלמיד חיים גמזו הלומד במוסדכם ועולה לכתה י' כידוע לכם הוא יתום מאב ואם, מתחנך אצלי וכל הוצאותיו עליי. היות ומצבי עכשיו דחוק, כי הצלמניה שלי הנמצאת ביפו סגורה ואשר ממנה היתה פרנסתי העיקרית ובהתחשב עם הבטחתכם, כי באם גמזו יהיה תלמיד טוב תתנו לו הנחה – ולכן אני פונה אליכם בבקשה זו להתחשב עם שני הדברים הנ"ל ולאפשר לו הנחה מקסימלית.

בכבוד רב

נחמן גמזו 

נ.ב.

חוץ מזה דע לך שאין עוד בארץ חרזן כמוך!

* אנחנו מכירים אנשים שמתגעגעים לארץ הולדתם ברזיל ויש להם ביקורת קשה על ישראל. אולי הם ימצאו עניין בקטע הזה:

"ברזיל נודעה לשמצה כאחת המדינות האלימות ביותר בעולם, והוכחה נוספת לכך ניתנה בדו"ח שהתפרסם היום (חמישי, 9.8) ובו נכתב שבשנת 2017 נרצחו במדינה 63,880 בני אדם – או 175 בממוצע ליום, עלייה של 2.9% לעומת שנה קודם לכן. ["הארץ", "גארדיאן". 9.8].

* אהוד: 55 שנים לאחר הופעת הרומאן הראשון שלי "המחצבה", ספר שהושכח לגמרי על ידי המאפיה של הספרות העברית החשובה, שמחקה אותו מתולדותיה – הוא צף ועלה במוצ"ש האחרון בתוכנית הראיונות של רפי רשף בערוץ 14(10) עם הח"כ וסגן יו"ר הכנסת – מאיר כהן מסיעת "יש עתיד", לשעבר ראש עיריית דימונה.

כהן סיפר על עבודתו של אביו במחצבת הפוספטים, אשר לימים הזכירה לו את המסופר בספר של אהוד בן עזר, שריגש אותו – "המחצבה".

ספק אם מאיר כהן ידע כי בשנת 1958, לפני שהגיע כנער עם משפחתו מירוחם לדימונה, שימשתי אני כמדריך שכיר של "הנוער העובד" וכמורה בבית-ספר ערב בדימונה, וכי החיים של העדה המרוקאית שם, גם הציבוריים, יחד עם עבודתי בשנת 1960 עם תלמידיי המבוגרים-ממני, יוצאי כורדיסטאן, בבית ספר ערב במעוז ציון, שאותו ניהל ברוך עובדיה ואשר רובם עבדו במחצבת הקסטל הסמוכה – אלה היו לי חומר לכתיבת "המחצבה" בסתיו של שנת 1961.

הספר יצא לאור ב"הספרייה לעם" של "עם עובד" באפריל 1963, שזו דומני השנה שבה הגיע הנער מאיר כהן עם משפחתו לדימונה. הוא צעיר ממני בעשרים שנה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל